קטגוריה: היסטוריה של עם ישראל

כאלפים שנה נגוזו ועברו מיום שפך ד' כוס חמתו על ציון ועל מקראיה, לשימם לבז ולמשיסה בידי אדונים קשים. כאלפים שנה חלפו הלכו למו מעת ראה בן חלקיהו את העני בשבט עברתו ויקשור מספד על עם אובד ונדח. הן זה שנות כאלפים נבכה ונתאונן, נריד בשיח ונהימה, נעורר תאניה ואניה, ומדוע זה סך א-ל רחום בענן לו מעבור תפלה? כמה דמעות הורדנו בימי אבל אלה ולמה זה טרם נתמלא הנאד עד כה? הקצור קצרה חלילה יד ד' להושיע ולחבוש לשברנו? זאת לא יעלה על לב, כי אם בנו האשם. לד' הצדקה ולנו בושת הפנים, כי כל מעשינו אלה עשה נעשה רק מן השפה ולחוץ. קול דברים אנחנו משמיעים ותמונה ממשית איננו מראים. בכה נבכה על שבר עמנו מבלי העלות על לב כי עלינו לתקן את אשר שחתו אבותינו, לבלתי למוד אל דרכי הגוים ולצפות בצפיתנו אל גוי לא יושיע, להיות עם לבדד ישכון מסויג בסיגי התורה כפי אשר גבלו הראשונים, לשמור ולהגן על קדשי עמנו וסגלותיו ולהטביע על כל תהליכותנו חותם קודש ישראל סבא.

בעוד שכל אחד מאתנו יודע כי כל זאת היא התנאי הראשי לשיבת שבותנו אשר עליה נתפלל בכל יום ובכל שעה, וביותר בחודש זה ובשבוע זה, הנה אנחנו לא נשים כלל לב לכל אלה. בפינו אנו סופרים החטאות והאשמות אשר בגללן חרבה עירנו והאדמה תשאה שממה ונתפזרנו בגולה ואין עינים לראות ולא לב להבין, כי בערבנו אנו דשים עדיין את כל החטאות והאשמות האלה, עד אשר נצרפן אחת לאחת למצוא חשבון מעשינו ופעולותינו נמצא כי עדיין לא שבנו מטעותנו הראשונה ואיך נעיז פנינו לשאול: למה זה תאנף לנצח? אם עוד איזה חוש בנו עלינו ביותר להצדיק את הדין ולומר: צדיק הוא ד' כי פיהו מרינו ומורים עוד. דרשו מעל ספרי נביאי ד' וקראו את דברי רבותינו המפוזרים בתלמודים ומדרשים הגלים סבות החרבן ותתווכחו כי הסיבות האלה לא הסרנו עדיין, אבל עוד חזקנו את יסודם עד שהכו שורש בלב העם יותר ויותר, ולמה אנו מתאוננים על המסובב?…

אז בעטוף רוח ירמיהו למראה ענות עמו בידי צריו בקימם עליו להכחידו מן הארץ, התפרצה אנחה כבדה מפיו ומנהמת לבו קנן מרה: "מחוץ שכלה חרב בבית כמות". ידע ידע הנביא את הסיבה העיקרית להאסון הנורא. הוא השכיל לראות כי רק בעזוב ישראל תורת א-ל חי ולא אבו בדרכיו הלוך, רק אז תמצא יד אויביהם להדוך אותם מפניהם ולדברם תחת רגליהם, ועל כן גלה למוסר אזנם על השליכם תורת ד' אחרי גום וינבא עליהם עתידות לא טובות לאמר: "על מה אבדה גו' על כזבם את תורתי גו'". בא וראה כמה הפליגו חז"ל לחדור לתוך עומק דברי הנביא אשר ידע כי רק התורה היא סם החיים אשר בכחו להביא תרופה בקרב העצמות היבשות ההן, עד כי דרשו: "הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו". ורק בפנות עם ישראל עורף לתורתו שהיא חיים למוצאיה, בא קצו אמת [אולי צ"ל: ומת?] בצעו. אז בנגוע הרעה עד הנפש צעק מר: מחוץ שכלה חרב יען כי בבית שוררת חשכת מות, אין אור תורה ואין נר מצוה רק שמה ושאיה יכו[?] בתי ישראל המצוינים, ומה זה יגן עליהם עתה כמצוא אותם הרעה?

ומה אנו רואים עתה אחרי אשר כבר הובאנו בכור העוני זה כאלפים שנה? ההיטבנו את הרעות? הישרנו את העקמימיות? או לכל הפחות קנינו במשך הגלות הארוכה והנדודים ברבים את ההכרה וידיעה כי התורה והמצוה הנה סמי התרופה המיוחדים לשבר בת ישראל, הנה הפתרונים האמיתיים לזה שהעמים קורים "שאלת היהודים". על שפת רבים אומנם שגור הוא הפתגם "התורה סם חיים לישראל", אבל רק מן השפה ולחוץ. ואנו שואלים אם למענם נמצא בהפתגם  גם איזה תוכן, אם בליבם פנימה יושבת גם ההכרה והידיעה מאמתתו שאין לפקפק בה. ומכיוון שאנו רואים את העזובה הרבה בחנוך הבנים הקטנים ובתהלוכות הגדולים, אנו יראים מאד לבל תהא התשובה קטיגוריא על רבים ושלמים אתנו…

"מחוץ שכלה חרב" האויב על כל האפסים, עמנו טרם מצא ולא ימצא בגוים מנוח אשר ייטיב לו. מבשרנו נחזה זאת, אשר גם במאה בעשרים אשר מלכיה ושריה בשם האמת והצדק והשלום ידגולו, קמים עריצים לכלותנו ולשימנו מרמס כטיט חוצות. דברים כפשוטם צרים, בני בלי שם יטיפו בריש גלי לרדוף את היהודים ולהשמידם מתחת שמי ד' – מעשים בכל יום. ויותר מהם הם המאהבים הטובים והאצילים שבגוים אשר בושים לצאת בקרדום, והם מסתפקים במה שעושים בצנעא ובהסתרת פנים, לחקוק חוקים מעיקים ושוללים מאתנו היכולת להתפרנס ביגיעת כפיים – "ובבית כמות", בבתי ישראל אינם יודעים לדעת ולהכיר כי בכל אלה פרי הגלות המר והנמהר. אולי זאת יודעים, אבל מה שאינם מכירים הוא, שגם עצם הגלות איננו כי אם מסובב שיש לו סיבה.

אחרי הצרות האלה, הניקח מוסר להחזיק בחוזקה במורשת דת אבות, לחנך את בנינו על ברכי היהדות הנאמנה הצרופה, שהיא רק היא לנו כתריס בפני הפורענות? "בבית כמות"! כמעט אין בית אשר המאור שבתורה יגיה חשכת הגלות, מפני שלמודי התורה הולכים ומתדלדלים ומתנוונים. לא על המון בית ישראל יסבו דברינו. זוהי קינה ישנה שהתורה הולכת ומשתכחת מקרב הציבור הרחב. כמעט שכבר התייאשנו לבקש איזו לחלוחית תורה בין המון הפועלים והתגרים מדור החדש, אבל קינה חדשה בימינו היא שגם בחוגי התמימים והישרים פסקה התורה מהם ומכרתה לגמרי מפי צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם. אימו הבעלי בתים הוותיקים שקבעו לעצמם שיעורי לימודים יום יום? אימו האבות והאמות אשר פזזו וכרכרו בכל עוז בהובילם את בנם לבית המדרש, אשר פחד ורחב ליבם אם בנם זכה להיות לו פתחון פה בלימודים לפי הרב והלומדים דמתא, אשר שמחו לקראת פרק בתם כדי שיזכו לערוך שלחן מלא ודשן להחתן היושב על השלחן אשר לפני ד'? "בבית כמות", גם בבתים היותר קרובים לנו, היותר שלמים עם ישראל סבא!!

ואם כה מבטינו עתה, מה יהיה חזון ישראל בעוד דור אחד או שנים אם לא ימהר ד' לקיים הבטחתו: "וארא כי אין איש גו' ותושע לי ימיני"?

ישראל דוד רוקח אבד"ק קאטוב.

(“מחזיקי הדת”, 12.07.1907)

רבי ישראל דוד רוקח הי"ד, נולד בשנת תר"ם (1880), בן רבי ישעיהו שלום רוקח מליטובסק הי"ד, משושלת בעלז וראפשיץ. בכסלו תרס"ג (1902) נשא לאשה מרת בלומה יכט בתו של רבו הגאון רבי חיים יצחק ירוחם הי"ד אב"ד אלטשטאדט (סמבור-ישן). משנת תרס"ו (1906) כיהן כרב בקאטוב (גליציה) שליד בוריסלוב. היה חבר ב"אגודת הרבנים הכללי", שביקשה לייסד את בית הדין הגדול בירושלים לחיזוק הדת ולומדיה. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר לדראהביטאש והיה רב ואדמו"ר בוויניוויטש. דברי תורה מאת רבי ישראל דוד הובאו בכתב העת "משכנות יעקב" שערך חתנו, ובמאמר בכתב העת "מחזיקי הדת" (12.07.1907).     

רבי ישראל דוד רוקח נספה בשואה בשנת תש"ג. הרבנית בלומה יכט רוקח נפטרה בהיותה בת 31, בעת לידת בנה בי"ב בתמוז תרע"ו (1916) והובאה למנוחות במטרסדורף. כל צאצאיהם נפטרו קודם השואה או נספו בה:

בתם ריבה מלכה, אשת הרב יעקב לאבין אב"ד טשערנעליצא, נהרגה עם בעלה וילדיהם. הי"ד.

בתם חיה בילא, אשת הרב פרץ ב"ר בנימין גרטנר אב"ד סקאלע ואב"ד קאטוב משנת תרצ"א, נהרגה עם בעלה וילדיהם. הי"ד.

בתם שפרינצא, אשת הרב יעקב ליפפא אב"ד זשארוב עורך כתב העת "משכנות יעקב" ומחבר "תוספות יעקב" על ספר "יעיר אזן" לחיד"א, נפטרה בשנת תרצ"א, כשנתיים לאחר נישואיה. בתם היחידה היתה בלומה יכט. בעלה נספה בשואה. הי"ד.

בנם הרב אפרים אריה רוקח נולד בכ"א אדר תרס"ט, גר בדרוהוביטש, ונספה עם רעייתו בכ"ה באב תש"ב או בי' בחשון תש"ג. הי"ד.

בנם הרב נתן רוקח, אביהם של אליעזר, נפתלי ומשה. חתנו של רבי אריה יהודה שניצער אב"ד קרילוב.

בתם מרת שיינדל, אשת הרה"צ י"י שפירא זצ"ל. בתם בלומה יכט, נולדה בתמוז תרצ"ט.

בתם שרה מרים נולדה בשנת תרע"א (1911), ונפטרה באותה שנה.

בנם בנימין שמחה (שהתייתם מאימו עם לידתו), נפטר בהיותו בן חצי שנה, בחנוכה תרע"ז (1916).

המחברת הזאת מוקדשת לעורר את הארטהאדקסיע ההונגארית לחובת ישוב ארץ ישראל, ע"י יסוד קולוניות כלכלתיות כעין הכול"ל, וניתוח התנאים שבגלל הוזנחו עד כה יסודי מבצרים הארטהאדאקסיים האלה בארץ ישראל, ותיאור מפורט להוצאת רעיוננו זו מכח אל הפועל בעתיד הקרוב בעזרת ה' יתברך.

נדרי לה' אשלם, שקבלתי עלי מאז הצליח הבורא דרכי לנסוע בתרצ"ג עם כבוד אדמו"ר הגאון שליט"א ולראות ארצנו הקדושה וירושלם עיה"ק ת"ו וראיתי בטוב אנשי ירושלם חסידים ותמימים, יראים ושלמים אבות ובנים, פרושים וזהירים נערים וזקנים, מסורת אבותם עבודה שבלב אומנתם, יום ולילה קול התורה בוקע רקיע השמים, לקיים מה שנאמר: "וראה בטוב ירושלם".

ושבעתי עיני ממראה הנוף הנהדר, שדותיה המלאים, גינות ופרדסיה הפוריות, ובניניה המפוארים, המקסימים ביפים תיירי הארץ, ותושביה אחינו בעלי חורין כל רואיה ירגישו ברוחם אותה ההכרה העצמית שאין בני הגלות זכו לשאב אותה, ומעבר השני למטבע החורבן העתיק והפקרות הדור שאין דוגמתה.
ומי אחראי? אבל אשמים אנחנו…

אני מאמין ומקוה על הגאולה השלימה כפי העיקר הי"ב שנחקק ע"י הרמב"ם ז"ל נדחי ישראל יקבץ, ויחזיר מלכות בית דוד, והוא יבנה בית קדשינו. ומדינה יהודית לא תקום עד ירא ה' ממרום, כמו שביאר הגאון ר' משה חפץ ז"ל בספרו מלאכת מחשבת ס' נצבים. מה שאיננו שולל לקנות ולפדות נחלתנו ברשיון הממלכות, למען הושיב שמה מליונים אחינו בני ישראל הנדחים מארצות גלותם.
וכן כתב מהרש"א חדושי אגדות יומא יט: אם ה' לא יבנה בית -זה המזמור נאמר על בנין הבית, ורצה לומר אבל לא על בנין ארץ ישראל. וכן כתיב "בונה ירושלים ה'", דקאי על מקומות הקדושים גרידא, שהרי גם החוש מעיד שארץ ישראל תודה לא-ל נבנית בימינו למופת, ובית תפארתנו עדיין בידי בני-ערבים, ועל זה דוה לבנו. וכן בא הרמז בילקוט תהילים קמ"ז מסורה אגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגליות, ואם יאמר לך אדם שנבנית ולא נתכנסו אל תאמין.
לכוונה זאת רצוני לעורר בזה, למען בנין מושבות כלכלתיות בארץ ישראל, כעין הכול"ל – וכפי שהרעיש בשעתו הרב הגאון רבי עקיבא שלעזינגר זצ"ל מירושלים. הרי עינינו רואות שזכות הקימה לחרדים בזה, לפי שאבותינו החזיקו את היהדות מיבנה וחכמיה משך אלפים שנה. גם בנין ארץ ישראל מסורת בידינו, עוד לפני הקמת הציוניות, אכן בימינו אלה שנסכרו תעלות העברת כספים ממדינה למדינה ע"י גדרים הבאלוטריות, ובני כוללנו גועים ברעב, לפיכך מעתה עלינו להמשיך פעולתנו בארץ ישראל ביסוד כוללי"ם, כעין הקולוניות באופן שלא יצטרכו שוב להיות עיניהם נשואות על תמיכתנו להבא, אבל בהשקעת כספים הפרודוקטיבית יוכלו להחזיק את עצמם מכאן והלאה בעזרת ה', ולהכין ערי- מקלט לשארית פליטת החרדים, השבים מזמן לזמן לארץ אבותם.
ועוד שהרי שנינו בספרי ס' ראה, יכול אי אתה רשאי להוסיף על הבנין תלמוד לומר "וישבת בארצם", כל מקום שאתה רוצה לבנות בנה. ומעשה ברבי יהודא וחבריו שהיו יוצאים, כשהגיעו לחוץ לארץ זכרו את ארץ ישראל זלגו עיניהם דמעות, חזרו ובאו למקומם, אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.
ולכאורה מהיכי תיתי שאין אנו רשאים להוסיף על הבנין, הרי מכסת האוכלוסין מתרבה בטבע מזמן לזמן? ועוד מנא לנו שישיבת ארץ ישראל שקולה ככל התורה? כי הנה בגלות משטר המדיני, והנהלת מוסדות הציבוריים ביד זרים, ובצלם אנו חוסים, לא כן במדינה יהודית! כשיגיעו עתים בתקופת התקדמות הטכניקה, לפתור בעיות למשל של זרם החשמל, והספקת המים, בית החולים והמשטרה וכדומה שאר מוסדות ציבוריים האיך ינוחו בשבת? יכול אי אתה רשאי להוסיף על הבנין כלל, כלומר בנינים כאלה "בארץ", על זה באה התשובה דרשאין, כי הכנסת התפתחות הטכניקה והשיגותיה לטובת הבריות אינו שולל כוונת תקנות התורה שהרי כך קבלנו "וחי בהם".
אכן התנאי העיקרי לזה, לא לבא בהתנגדות עם התורה והשבת. ולפיכך תלמידי חכמים שבאותו הדור צריכין לדון בשאלות העומדות על הפרק, לפי שהתורה נצחית, ופקודותיה מתאימות לכל עת ולכל זמן, והני רבנים לפני עזבם את הארץ התחרטו על זה, לפי שאולי ארץ ישראל תצטרך לתורתם להתרת ספיקות הציבוריות וחזרו למקומם בל יעדרו.
וברשות הכריזו שקולה ארץ ישראל כי עד שלא הוכחנו בגלוי, שאפשר לפתור שאלות הארץ על פי חוקי התורה, לא קבלו מצוות התורה התוקף הנצחית, ולכן שקולה ארץ ישראל נגד כל התורה, שעל ידי זה יופץ קידוש השם על תוקף אמונתנו שלא תהא מוחלפת, ותורה אחרת מאת הבורא יתברך ויתעלה שמו.
והנה רבים אומרים לו יהא חוב קדוש ענין ישוב א"י, למה לא הכריזו זאת מאורי ישראל שבדורות הקודמים?
בא וראה מה שכתב היעב"ץ בסידור שלו במזמור ליום שני, ארץ ישראל בכללה שוכנת על יד הים האמצעי כבמרכז ג' חלקי העולם המיושב. אבל כל עוד שתוכחות התורה נתקיימו בארצנו במלא מובן המלה, ארץ מדבר ושממה היתה לא ראוי אדמתה לישוב צפופה וחשיבותה לא התבלטה לעין כל.
והנה עדים אנו כולנו היום לנפלאות הבורא בארץ, שסרו לאט לאט המניעות הכלכלתיות בארץ, והיא מתפתחת ומתרחבת לכלכל מליונים נפשות. גבולי המדינות וקשרי הדרכים הרחוקים נצטמצמו ע"י תנועת מכונית, רכבות, ואוירונים בזמננו אלה. תעלת סואץ, תעלת הנפט הבבלי, קשרי מסחריים אקספארט, אימפארט, וטרנזיט הבין לאומי כולם מובלות דרך ארץ ישראל. אפילו בים המלח המציאו, חכירת סמים חמיים יקרים שאין דוגמתה בכל העולם, ומהפכת סדום נתהפכה לברכה. עיר גדולה נבנתה על חופה – כל זה בעיני ראיתי ושמה "קליה" – ומעסיקה כמה אלפים מאחינו בני ישראל המתפרנסים על ידה, במקום שלא זכה אפילו צפור למצא טרף מעולם. על אחת כמה וכמה בארץ ישראל ההיסטורית ממש.
והיינו דאמרינן בפרק הניזקין ארץ צבי, בשעת חורבנה בימי קדמונינו גמרה, שכח קליטתה לא הספיקה לכלכל בלי תמיכת חוץ אפילו מכסת מעט נפשות אומללות בדוחק, ובזמן שיושבים עליה כהיום הזה נתרחבה לכח קליטה של כמה רבבות תודה לא-ל יתברך.

(קונטרס המביט לארץ על הארטהאדאקסיה ובנין הארץ, ועל אשמת מנהיגיה, בודאפעסט, ת"ש)

הרב משה וועלץ הי"ד נולד לאביו הרב ישראל, מגדולי רבני הונגריה, רב וראש ישיבה בטיניע, ולאימו חיה שרה, ביתו של הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר עם משפחתו לבודפסט, כמובא בספר של גיסו, הרב משה דב וולנר, "שאלת חמדת צבי", יו"ד, ב:

"אחרי מלחמת עולם הראשונה בשנת תרע"ח, נחרבו בהונגריא קהלות הקטנות, פרצה המהפכה שפגעה בעיקר ביהודים הגויים בזזו ושדדו את כל רכושם, ערום וחוסר כל ברחו לעיר הבירה בודפסט. בין הפליטים היו רבה של טיניע הגאון הצעיר רבי ישראל וועלץ עם משפחתו ילדיו הקטנים, בלי משרה משען ועזרה, עמד בעיר הבירה, ואחרי המלחמה גם הקהילה של בודפסט היתה במצב קשה מכל הבחינות. הנערים בני הפליטים, ברחובות, היו מסתובבים, מופקרים לכל הזרמים. נתרוקן בורו של ישראל סבא, אין בו מים של תורה, אבל נחשים ועקרבים של כל מיני עבירות וחטאים היו בו. ואף ארי של הכפירה והשכלה היה שואג לטורפם. אז אזר כגבור מתניו הרב הפליט מטיניע והקים ישיבה קטנה לתורה ויראה והכה את הארי של הכפירה והשכלה שבבור, דתנא ספרא דבי רב, דהיינו תורת כהנים, להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש בין הגויים, והראה כחו ביום השלג, ימי קור וחושך של צרה ומצוקה. התלמידים האלה מאז הגיעו כבר לימי זקנה, וכמה מהם נמצאו בארץ ישראל ולא שכחו את החסד שעשה עם הנערים, ומספרים תמיד את גבורתו וגדולתו מאותם הימים".

בשנת תרפ"ז (1926) הוא פגש את רבו של אביו, הרב הגאון רבי שמואל גוטליב בטאלטשווא. בתשובה שכתב הרב שמואל גוטליב לרב ישראל וועלץ הוא כותב על התרשמותו מבנו (שמואל ברמה, עמ' פה): "בנך היקר הבחור המופלג משה נ"י הגיע הלום. ואקוה שישיג תכלית מאוד נעלה בעהי"ת כי הוא כלי מוכשר לקבל טהרה. ובענין דיבוק חברים הוא אהוב ונחמד לכולם ומי יתן והיה לבבו זה כל הימים. ואקוה כי יהיה אי"ה לאיש מצויין ות"ח גדול אהוב למעלה ונחמד למטה. וימצא חן בעיני אלקים ואדם אשר כל רואיו יכירו כי הוא זרע ברך ה'."

בשנת תרצ"ג הצטרף הרב משה למסע לארץ ישראל, הוא ראה את יופי הארץ, שמע את קול התורה הבוקע ממנה ועמד על הבעיות הרוחניות בה. הדבר עורר אותו לפעול להקמת יישוב חרדי בארץ ישראל שיהיה עצמאי כלכלית, ולקרוא לגדולי ישראל להתמודד עם השאלות העולות בעקבות ההתפתחויות הטכנולוגיות. בז' בתמוז תרצ"ז אימו נפטרה.

דברי תורה מאת הרב משה וועלץ הובאו בספרי קרוביו: בספרו של אביו "דברי ישראל". בספרו של סבו, רבי חיים אפרים באלאיטי הי"ד, "אשר חיים", ובספרו של גיסו, הרב משה שמעון הופמן הי"ד, "תפארת למשה". וכן בגיליונות כתבי העת "הנשר" (ד-יא) בעריכת הרב אברהם יהודה ב"ר נפתלי הכהן שוורץ הי"ד ובכתב העת "לקט ששנ"ה" (תרצ"ו-תש"ג) בעריכת הרב שמואל ב"ר נפתלי הכהן שוורץ הי"ד מסטמאר.

נשא לאשה את רחל בת לאה פולק. בניהם נולדו בשנים תש"א ותש"ג.

בשנת תרצ"ו הוציא לאור בבודפסט את "מגילת מתתיהו" עם תרגום הונגרי והוסיף לו מבוא.

הרב משה וולץ נהרג בא' בשבט תש"ה. אשתו שרדה.

אביו שרד את השואה, כיהן כראב"ד בודפסט ועלה לירושלים. כפי שממשיך התיאור בספר "שאלת חמדת צבי" הנ"ל:

"הגאון רבי ישראל וועלץ שממחנה עבודה חזר בניסים להגיטו, הגיע אז כבר לשנות הזיקנה והיה חולה ושבור. בנו יחידו הרב מוה"ר משה וכל בית אביו נהרגו. בחורף הקשה, בזמן רעב הנורא, היה עז כנמר ויצא מבור היאוש והחרבן, לקבץ את הנשארים, לחזק אלה שממחנות ההשמדה חוזרים, לדאוג לאלמנות ויתומים. והגדיל לעשות בהקמת בית הדין של הקהילה ובית דין מרכזי לעגונות לכל מדינת הונגריה, ובזה הכה את הארי של זנות, בתוך הבור של עריות. בור שהיה מלא עם אנשים ונשים גלמודים, עגונות אלמנות חיות. ותנא ספרא דבי רב, הלכות קשות להתיר עגונות ולבנות חורבות ירושלים. ובזה הציל את היהדות ההונגרית מבור של זנות ועריות.. וארי עלה לארץ הצבי". הוא התיישב בירושלים ב"שיכון הרבנים" ברוממה והתמסר לענייני הרבנים הפליטים ולמפעל אוצר הפוסקים.

וסיפר לי אחיו דודי הרבני החריף מוה"ר מרדכי ליב ע"ה שהיו אנשים אשר פחדו ממנו מחמת שהכירו אותו מכבר לקנאי בדברים הנוגעים אל הדת, ויראו שעל אחת כמה וכמה עכשיו שהוא רב וחכם עדיף מנביא. והבין את כל זאת ואמר בדרשה ראשונה שלו לישב הקושי גבי מעשה דזמרי בן סלוא שפנחס קנא לד' והיכן היו משה ואהרן מנהיגי העם? אבל התירוץ שלרב ומנהיג להיזהר כל מעשיו יהיו באופן שיוכל להעמיד דבריו עפ"י דין, כי אם המצא תמצא שהכביד באיזה עניין על העם לפני משורת הדין  לא ישמעו לקולו גם במה שמחויבים עפ"י הדין, כי יאמרו גם זאת רק חומרא היא. והנה בועל ארמית רק קנאים פוגעים בו, אבל מיתת ב"ד עפ"י דין תורה אינו יבוא על זה. על כן משה ואהרן, אף שבוודאי בערה בקרבם מעשה הנבלה מכל מקום היו צריכים לשתוק. רק פנחס שעדיין לא נתכהן ולא היה מהמנהיגים, הוא היה יכול לחגור חרבו על יריכו לשלם נקם על מעשה נבלה. על כן "ויקם פנחס מתוך העדה" בעלי בתים כמו שאר בעלי בתים, "ויקח רומח בידו". ישב במנוחה ובכבוד גדול וכל העם שומעים לקולו והרביץ תורה עם בחורי חמד ונעשה פקיעיה שמיה. ולא ארכו הימים ונתקיים דיבורו של אביו ז"ל כי פנה אליו ק"ק פאפא לקבלו לרב אב"ד. והיה נבוך כדת מה לעשות, כי היה קשה עליו פרידתו ממקום אביו הגאון זצ"ל וממקום אשר כיבדו אותו ביותרת הכבוד, והעולה על כלנה מחמת דברים הנוגעים בענייני הדת. והי לו בזה חילוף מכתבים עם גדולי הדור ונעתק המכתב אשר ערך אל רבו מרן המר"ם שיק זצ"ל שבו מבאר הספיקות שלו ומה שלבו נוקפו בעניין זה, ותשובת רבו אליו, וגם מכתב אחד נאה מאד מהגאון ר' אהרן דוד דייטש זצ"ל שהיה אב"ד דק"ק ב' דיארמוט:

ב"ה יום ה' פרשת תולדות תרל"ה לפק"ק סערעד יע"א. אל כבוד אדמ"ו גאון ישראל וקדושו פאר הדור ומופת הזמן מרא דכולי תלמודיה בהעומד לנס עמו יהיה ה' אלקיו עמו ויזכה לחזות בנועמו ה"ה הגאון האמתי האב"ד דק"ק חוסט יע"א יאיר נרו לנצח וישכון בצלצח, לו ולכל ביתו נאוה קודש ולכל הנלוים אליו שלום וכל טוב עד עולם. אדמ"ו! אחרי הקידה והשתחויה לפני הדרת גאונו נ"י ואחרי התפלה למחיה חיים שעוד רבות בשנים יחייהו ויחזקהו על העבודה וירבה גבולו בתלמידים הגונים לטובת כל בית ישראל אמן. צריך אני להתנצל על אשר אני מטריחו במכתבי זה כי ידעתי שהזמן יקר בעיניו מכל, כי אומנם דבר גדול יש לי לדבר לפני המלך מלכא דרבנן, ואני מאז הורם העטרה מעל ראשי הנגיד אאמו"ר הגאון זצ"ל נשארתי לעצמי  ומה אני? נבער מדעת ולא בינת אדם לי. ואל מי יש לי לפנות אם לא אל אדמו"ר אבוהון של ישראל, ד' יחייהו וישמרהו, אשר אני מקטני תלמידיו הדבקים בו ובתורתו הוא יהיה לי לאב ולמורה דרך ובטובו ינהלני על מי מנוחות ונס יגון ואנחות, ועל ראש אדמו"ר הגאון נ"י יחולו ברכות אמן.

ועתה אימא גופא דעובדא הכי הוי לפני חג השבועות העבר קבלתי מכתב מאקרו"ט דק"ק פאפא יע"א אשר בו קראוני בקריאה של חבה לקבל עלי משרת הרבנות בקהלתם המפוארה, וכתבתי מיד ולאלתר שאני תמה עליהם מה ראו על ככה לחשוב עלי שאעזוב את מקומי בתוך שנה הראשונה אשר אני ממלא את מקום אאמ"ו ז"ל וחשבתי למשפט שלא יהיה לי שום דבר עוד עמהם בעניין הזה. אומנם מחרת יום הכיפורים בא אלי איש נכבד מק"ק הנ"ל והראה לי כתב שהוא שליח אקרו"ט ששלחוהו לשמוע הדרשה מפי והפציר בי עוד הפעם לקבל עלי עול הרבנות בקהלתם ועל כל פנים לדבר עם האקרו"ט פה אל פה בעניין זה אם יבואו לכאן, או אם יגבילו הזמן לבוא לע"מ וויען, ואמרתי לו הן. ובחול המועד סוכות קבלתי מכתב מאקרו"ט אשר בו חלו פני עוד הפעם להתרצות להם ולבוא לע"מ וויען ביום ג' פרשת נח, ואחרי חג דסוכות כתבתי להם שאני את מוצא שפתי אשמור ובוא אבוא ולא אאחר. אחרי זה שמעתי שהאקרו"ט כתב מכתב כזה גם כן להרב דק"ק ווערבוי נ"י וקראוהו על יום ב' פרשת נח גם כן לע"מ וויען, והסכמתי בלבבי שלא לילך לשם, וכן עשיתי, אבל שלחתי לשם מכתב על ידי אחי נ"י בו כתבתי להם שאין לו הדרך להלאות שני תלמידי חכמים היושבים על כסא הרבנות ולהעבירם תחת עין הביקורת כבני מרון וזה יוצא וזה בא, ובפרט שיודע אני בעצמי שהרב דק"ק ווערבוי ראוי יותר לאיצטלא זו ממני.

ואחרי ח' ימים קבלתי עוד הפעם מכתב מהאקרו"ט בו קבלו עלי שלא שמרתי מוצא שפתי, ואם כי התנצלתי במה שכתבו להרב הנ"ל, על זה כתבו שהוכיחו לעשות כן על פי תקנת קהלתם וחלו עוד הפעם פני להגביל הזמן והמקום. ועל זה השבתי להם שאני נכון לבוא אל עיר פעסט ביום ב' פרשת חיי שרה, וביום זה באו מק"ק פאפא שמונה אנשים שיש להם צורה ובראשם הרה"ק דשם ובתוכם הנגיד הרבני החרוץ מו"ה מ' שטיינער נ"י והנגיד הרבני החרוץ מו"ה עקיבא סופר נ"י בנו של הגאון דק"ק קראקוי נ"י יע"א, ודברתי עמהם ארוכות וקצרות ואמרתי להם שהרב דקהלתם צריך להיות איש גבור חיל, כי כבר נמצאו בהם כמה וכמה אשר רוח אחרת אתם, רוח עוועים, ואם כי לכעת לא ירעו ולא ישחיתו, מי יודע מה יולד יום. ואני בשנים נער, לא ידעתי לדבר את אויבים בשער, וגם זאת ישימו על לבם שאני יושב בתוך עמי בשלום ובשלווה. ואם יש שום הווה אמינא שלא אוכל לעשות דבר לכבוד שמים, למה זה יטרידוני ומשפחתי ממקום מנוחתי פה אשב כי אויתיה, כי לא  למען בצע כסף אלך ממקומי, ורק כי הם ידברו על לבי לאמור: אתה האיש אשר נקווה כי על ידו יורם דגל התורה במקומינו בעזרת ה' יתברך. ושאלתי את פיהם אם אוכל לקוות שבמקומם יהיה לי ישיבה עם תלמידים הגונים, ועל זה אמר לי הרבני המופלג מו"ה עקיבא סופר נ"י הנ"ל שלפי דעתו המקום גורם שבעוונותינו הרבים התלמידים ישתו ממים הרעים. ואם כי אחר כך חזר מדבר זה ואמר שלפי דעתו אוכל ללמוד עם בחורים אשר אדע שתוכם כברם, כי האנשים אשר היו אתו הרימו קולם עליו בדברו כן, אבל מכל מקום גם אני מסכים בלבבי ותפסי לשון ראשון. החופה אינה בבית הכנסת והבימה היא אצל הארון, אך כפי מה שאמרו לי אינו על דרך הבתי הכנסת החדשות, וגם הבטיחני שאם אבוא אליהם יתקנו את הכל, כי גם מחשבתם בלאו הכי ליתן הבימה באמצע, כי על ידי זה ירוויחו גם איזה מקומות לישיבה בבית הכנסת כפי דבריהם. ואחר דברו הדברים האלה לא יכולתי לומר מיד שאף על פי כן לא אוכל לילך אליהם. ואמרתי שעיני תלויות אל אדמ"ו הגאון נ"י, את פיו הקדוש אשאל ובכל אשר יאמר לי אעשה הן לרחק והן לקרב. והיום הזה קבלתי עוד הפעם מכתב מאקרו"ט דשם הלוטה פה, בו מבקשים ממני להודיעם את דברי אדמ"ו נ"י.

ועתה נא ונא יסלח לי על הטרחתי ויחווה לי דעתו דעת תורה ודעת מכרעת ואחר דברו לא אשנה. עוד זאת ידע אדמ"ו גאון ישראל נ"י שכאן סערעד מקום אאמ"ו הגאון זצ"ל כפי מה שאמרו לי נכבדי הקהלה אם אלך מהם לא יקבלו עליהם זמן זמנים טובא רב ומורה, והדבר קרוב שבעוונותינו הרבים ילכו ח"ו מדחי אל דחי, לעומת זה רובם ככולם שומעים לדברי, כאשר היו עם אאמ"ו זצ"ל כן הם אתי מכבדים התורה ומחזיקים ידי תלמידי, וייטיב נא אדמ"ו עטרת ראשי נ"י להשיבני במוקדם האפשרי למען אוכל להשיב את אקרו"ט דבר ולא חצי דבר. זאת ייטיב נא עמדי לכתוב על דבר זה למען אוכל לשלוח העתק התשובה אל האקרו"ט, ואדמ"ו חכם עדיף מנביא, ובזה הנני יוצא בקידה ובשים שלום מעתה ועד עולם, דברי עבדו ותלמידו הנאמן הנושק כפות ידיו ורגליו, המצפה לתשובה ברורה במהרה,  הק' משה הרש פוקס.

והא לך מכתב אחד ממרן מהר"ם שיק זצ"ל. שיל"ת חוסט יום ד' פרשת שמות תרל"ה לפ"ק. החיים והשלום וכ"ט לאהובי תלמידי הרב הגדול המפורסם כש"ת מוה"ר משה הרש פוקס נ"י אב"ד דק"ק סערעד יע"א. היום הזה שמעתי שוב שאנשי ק"ק פאפא לא יעמידו הבימה באמצע עדיין, וגם יש לחוש שלא יעשו כן גם לעתיד. ואני הנה כבר כתבתי למעלתך באיגרת ראשון שלדעתי טוב אם מקומך אל תנח, וכתבתי טעמי הדבר ואחר כך כשהרבית התנצלות בטעלעגראם וראיתי בדעתך הרמה שאתה נוטה לקבל המשרה ההיא, וסמכתי שמסתמא בחנת שאין לחוש למה שחששתי, וכתבתי בטעלעגראם שמצדי אין עיכוב. ויותר מזה לא יכולתי לכתוב בטעלעגראם. ומיד אחרי זה כתבתי לך בפירוש הדברים שאפילו אם תרצה להם על כל פנים בוודאי לא תזיז ממקומך עד שתדע שהבימה היא כבר באמצע. וגם כתבתי שם שבוודאי תשתדל שלא תשאר קהלתך כצאן בלי רועה, אלא תתאמץ שקודם נסיעתך יבחרו שלשה רבנים ראויים ומהם יבררו אחד ושלא ישונה מזה. והנה עתה ראיתי שאני מוכרח להעיר אותך עוד הפעם על זה כי יש לחוש טובא לחילול השם שיאמרו שהרב דק"ק חוסט התיר שתעמוד הבימה כמו שעומדת בקאהרשוהל וגם לשאר דברים הנעשים שם. ולזאת אני מבקש ממעלתך שבוודאי לא תזיז ממקומך אפילו אם מוסכם אצלך ליסע שמה עד שתדע בבירור שהבימה עומדת באמצע וכם שהסירו כל שאר דברים הנעשים בקאהרשוהל שאינם ראויים לנו. ולא תסמך על הבטחות ואמתלאות, אלא אם כן ידוע לך שנעשה כל זה בפועל כמנהג אבותינו, וכבר כתבתי לך זה פעמים. ואתמול כתבתי למעלתך גם כן שראשי הקהל דסערעד בקשו ממני לדבר על לבך שלא תנח מקומך. וכתבתי לך שבוודאי זה דבר גדול בזמן הזה במקום שיש לחוש טובא להניח אותם כצאן בלי רועה, בפרט מקום שאביך הגאון המנוח זצ"ל שמש שם הרבה שנים שלא יבוא על כסאו איש שאינו הגון. ולזה צריך מתינות גדול ובחינה רבה. וד' יהיה עמך וידריכך בדרך אמת, דברי אוהבך ורבך, הק' משה שיק מברעזעווא.

וזה העתק מכתב של הרב הגאון דק"ק ב' דיארמוט. בעזרת ה' יתברך יארמוט אור יום ד' פרשת שמות תרל"ה. יתענג על רב טוב כבוד אהובי ידידי הרב המאור הגדול חריף ובקי חותם תכנית כש"ת מוה"ר משה צבי נ"י האב"ד דק"ק סערעד והגליל יע"א ומצ"פ לק"ק פאפא יע"א. אחרי דרישת שלום תורתו יקבל פה מכתב מה ששלחו לידי אלופים קרו"ט דקהלתו והנני שולח לידו הטהורה העתק מה שהשבתי עליהם. והנה ארשה לעצמי להיות נדרש ללא שאלוני אחר כי בפעם אחת נועץ עמי בענות לבבו, אך היה אז העת דחוק קרוב להילוך הבי דואר והיה עלי לגמור אז מכתבים שהיו נוגעים בעניין הכלל. לכן השבתי בקיצור והיה בדעתי לכתוב אליו באורך, אך שוב נמנעתי גם מזה ע"י טרדות רבות. גם אמרתי אולי מן השמים שלא אדבר בזה. והנה יראה במכתבי שביארתי לבני קהלתו שק"ק פאפא קודמת, כי היא שדה רטושה, אך בכל זה לעניות דעתי להטיל תנאי בדבר אם יתרצו לבנות הבימה באמצע, ויעשו זאת טרם בואו לשם, כי אם יניח הדבר עד שיבוא לשם לעניות דעתי לא תעקר ממקומה, כי תמיד יהיה להם תירוצים, ויצר הרע ממציא תירוצים עד אין מספר. ואספר לו עובדא כאשר נתקבל בעל הפלא"ה לק"ק פפד"מ מק"ק לעחוויטץ שהיה בימים ההם מהלך רב כי בזמן ההיא לא היו דרכים מתוקנים, כתבו ששום דבר לא יביא, לא ספרים ולא בגדים, ולא כרים וכסתות, רק כסף וזהב שיש לו, כי על כל אלה היו מתרבים הוצאות הדרך מכדי שווים. ואת הכל ימצא שם מוכן ומתוקן. ושלחו לו סכום רב על הוצאות, ועוד שלחו לו חילופים שיוכל ליקח הוצאה בכל עיר גדולה. והנה היה בפפד"מ בעת ההיא איש אחד, חזן ושוחט, שהיו מרננים עליו במעשים לא טובים, אך היה לו משפחה גדולה וצד גדול שהיו מחזיקים בידו. והנה אחר שנתקבל בעל הפלאה, הרבה בעלי בתים נכבדים ויראי ד' הודיעו לו העניין בכתב וביקשו ממנו שישתדל אצל האקרו"ט שיסירו החזן הזה ממעמדו, ולא השיב להם כלל, גם להאקרו"ט לא כתב. שוב כתבו אליו שנית והניחו לאשר המכתב מן הבי"ד של ק"ק פפד"מ, והבי"ד כתבו שהאנשים האלו הם בעלי צורה ביראת ד' ותורה ועושר, ובכל זה לא השיב להם וגם לא אל הבי"ד. והיה הדבר תמוה בעיניהם, כי היה מפורסם בצדקתו כי הוא קנאי בן קנאי, ואיך יחריש למילתא דאיסורא. ויהי כאשר בא לק"ק פפד"מ אונא אחת או שתים קודם לק"ק פפד"מ היא ק"ק בון, ולשם קדמו פניו אקרו"ט והבי"ד ורוב נכבדי ק"ק פפד"מ, ושם דרש ואבלו סעודת הצהרים. ויהי כאשר הגיע העת לעלות על העגלה וליסע עוד כבדת הארץ לק"ק פפד"מ לא רצה הגאון בעל הפלאה ליסע, ואמר שישבו, שיש לו עוד לדבר דבר. ושאלו מה הוא, אמר שיש בפפד"מ שוחט וחזן שמרננים עליו דברים אשר לא טובה השמועה, והשיבו הקרו"ט שבשביל זה אין להמתין כי ירד היום ושיסעו ובק"ק פפד"מ ישיבו בי"ד ויטענו הבעלי דין ויקוב הדין. ואמר הפלאה שהוא בשום אופן לא יסע לק"ק פפד"מ, כי בכאן צריך לגמור הדבר. והפצירו בו עד בוש שיסע ויגמרו הדבר בק"ק פפד"מ, והוא נשאר על מעמדו שאינו נוסע לק"ק פפד"מ אם לא יוגמר הדבר בכאן. אמרו שאין כאן העדים הנצרכים, אמר מה בכך, והוא בשום אופן לא יסע לק"ק פפד"מ עד שיוגמר הדבר קודם ביאתו, וימתין בכאן ויבאו העדים לכאן. וכיוון שאם היו צריכים לברר דבר זה בבי"ד בעדים היה צריך מושב בי"ד זמן רב והיה זה בושה גדולה לק"ק פפד"מ שהרב לא ייסע למקום מושבו, וממילא שלא היו כאן עדים, לא לעוזריו ולא למתנגדיו, כי היה ממש בהדבר, הוצרכו לפשר דרך פשר שהחזן יעקר מיד מפפד"מ ויתנו לו סיפוקו שלש שנים.

והנה מה שלא הוגבה העדות לא היה ביוש למשפחתו, ולא נתעורר המחלוקת גדולה. שוב כאשר הכירו גודל קדושתו של ההפלאה שאלו אותו למה לא השיב להם כל הזמן, ואמר להם מה יכולתי להשיב לכם, אם אשיב לכם כשאבוא לשם אבדוק את הדבר, הלא אתם כתבתם לי כדי שאעשה מיד. ואם הייתי כותב להקרו"ט היה הקרו"ט משיבים לי כשיבוא רבינו ידין על הדבר. ואם הייתי משיב להם כי לא אסע ממקומי עד שיוגמר דבר זה תחלה, הנה הבנתי מאחר שהבי"ד ואנשי צורה כמותכם לא יוכלו לעשות משפט בדבר איסור, בוודאי יש לשוחט זה צד חזק, ויתאמצו אלה מול אלה בהכחשת עדות מצד זה לזה, ורבים אשר מחמת יראה יעברו על "ואם לא יגיד", ואם אז ארצה לגמור הדבר בלי עדים ושלא אסע עד שיוגמר הדבר, יחשבני לפתי המבקש לגמור משפט שלא שמע, ויאמרו ישב ר' פנחס על מקומו בלעחוויטץ והחזן יישאר בק"ק פפד"מ, ומה תועלת היה לכם. אכן כאשר הביאני עד כאן לבון, רחוק פרסה מפפד"מ, לא יוכלו לומר ישב ר' פנחס בלעחוויטץ.

והנה ממש כן הדבר אם יבוא מר לשם טרם יתקנו הבימה, שוב לא יתקנו אותו, אפילו אם יבטיחו אלף פעמים, כי בעוונותינו הרבים המתחדשים הם ילחמו בכל עוז בעד ההבל, ואנחנו בעוונותינו הרבים עצלים וידינו רפות ללחום בעבור האמת. ועל כל פנים הוא חוקות הגוי, במקום הצדק, מקום מקדש מעט, ומה נאמר לכבוד הגאונים אשר הם בארץ חיים ואסרו לכנוס לתוכו. ולכן הגם שאפשר לפר"מ כסות עיניים, שהגאונים התירו לו ללכת שמה, אבל באמת החוקות הגוי וחלק הגאונים אשר בארץ החיים מי יתיר. ולדעתי יכתוב לק"ק פאפא, כי בני קהילתו טוענים נגדו אם הוא נוסע לקהלה שעקרו את הבימה ממקומו, גם הם יעקרו הבימה. ולכן אי אפשר להלוך לשם עד יתקנו הבימה כדרך כל ישראל. והנה אם כן יעשו בני ק"ק פאפא יעלה מר ויצליח, אכן אם לא יעשו כן, רק יבטיחו דלאחר זמן שיהיה שם יתקנו, לדעתי יבטיחו על שווא. פעם לא יהיה להם ממון, ופעם לא יהי להם בוימייסטער, ואילו יביאו להם קאמיסיאנען שבהרוס הבימה ייפול הבניין, ואין קץ לדברי רוח ושקר אשר ילחמו בהם המתחדשים. ואז מקום אביו הגאון זצ"ל אל יניח, כי הם נהגו כבוד במר אביו והספיקו צרכיו, מה שקהילות רבות וגדולות אינם נותנים. בפרט שיבטיחו לו עתה מחדש כאשר כתבתי להם. לכן להם משפט הקדימה, ולדעתי יתייעץ עוד עם ידידינו הצדיק מוה"ר יצחק רייך נ"י, הגם שהוא אינו תלמיד חכם, אבל בחר בו ה' יתברך לזכות לבבו, ונתן לו שכל זך, ונשמעין  מיליו כצורבא מרבנן [=כצורב מן החכמים], והוא בקי בטוב הבעלי בתים מאד מאד. וכאשר ייעץ לו, כן יעשה, כי ראיתי פעמים רבות כי הד' עמו, ויכבדני נא בתשובתו. ועל דבר השאלה שכתב לי פר"מ בעניין הברענערייא, והשבתי לו ואמרתי לו שישאל את פי הגאונים דק"ק חוסט וק"ק סעליש אם מסכימים הם להורות כדברי החתם סופר, יודיעני נא מה השיבו אליו. וד' בחסדו יתקנו בעצה טובה ויראינו בטוב ירושלים ולשמוח בשמחת בחיריו. הכותב דבריו הדורש שלום תורתו אוהבו הנאמן המכבדו הק' אהרן דוד בהרב מוה"ר א"א זצלה"ה דייטש.

על פי עצתם קיבל עליו הרבנות הנ"ל בתנאי כפול שעליהם לתקן הבימה עוד טרם בואו לשם, ואם לאו אז בטל ומבוטל כתב ידו שנתן להם שמקבל הרבנות ועליהם להחזיר כתב יד שלו (עיין ביד רמה ח"ד סי' ק"ז). ידי היראים לא היו עוד אז תקיפה שיוכלו למלא את רצונו עוד טרם בואו, רק הבטיחו שכאשר יהיה שם הכל על מכונו יבוא בשלום. אבל הוא עמד על דעתו ולא הלך לשם ונשאר על משמרתו הראשונה בק"ק סערעד כשבע שנים והרביץ תורה וטהרה בישראל, עד אשר יצא לו שם כאחד הגדולים בישראל. ונוסף על זה רובי חכמתו והשלמתו במדעים, צדקתו וענוותנותו ומידות התרומיות, ואז נקרא מאחת הקהילות היותר גדולות ונכבדות באונגארן קהל עדת ישורון נאדיוואראד לכהן שם בתורה רב אב"ד. מראש סירב לקבל משא העם הכבד ההוא, אבל אחר כך גמר בלבו שאם מד' יצא הדבר, נכון הוא לקבל הרבנות דשם, באשר כתב במכתבו שהשיב לק"ק נאדיוואראד, וזה לשונו:

ב"ה יום א' לסדר והיה עקב תשמעון תרמ"א לפ"ק סערעד יע"א, ישראל אשר בו יתפאר ד' פניו אליו יאיר, הנכבד ידיד נפשי הרבני המופלג בתורה ויראה חכם וסופר אשכול הכופר בנם שלך קדושים ואילי תרשישים הנגיד המפורסם כש"ת מוה"ר ישראל אוללמאן נ"י רב הקדוש דק"ק נאדיוואראד יע"א. ידידי! אחרי דרישת שלומו הטוב טרם כל שיח את פני מעלת כבוד הרב נ"י שאל יתן אשר בנפשו על אשר אחרו פעמי תשובתי על שאלת פי חכם בהיותו בביתי ונהניתי מזיו כבודו ומנועם דבריו בחברת האיש היקר מודע לבינה הנגיד מוה"ר שמואל פישמאן נ"י, כי על אמונתי לא יכולתי להשיב דבר ברור כאשר עם לבבי עד היום, הן מחמת צער הימים שעברו אשר לא מסומן הדבר לישא וליתן בהם בעניין גדול, והן מצד העניין הנכבד אשר צריך מיתון ויישוב הדעת היטב. ועתה אחרי בואי עמי אל עמק יהושפט וחפשתי בחורי ובסדקי לבבי, ומצאתי כי תודה לה' יתברך אש זרה לא תוקד בקרבי, להרבות עושר וכבוד אין רצוני, אמרתי ה' יתברך יודע ועד כי לא לכבודי ולא לכבוד בית אבא כוונתי. הוא הטוב בעיניו יעשה, ואם רצונו יתברך שאלך בשליחותו להיות מורה לצדקה בקהלכם המפוארה, אם כי יודע אני שאיני כדאי לזה ולב יודע מרת נפשו, מכל מקום הנני לקבל משא העם הזה עלי ובכל מאמצי כוחי אשתדל להפיק רצון מד'. ועתה אם יתנו אנשי קהלתי יצ"ו את עיניהם בי לטובה אני מוכן לשרתם בכל לב ומאד, ומעלת כבוד הרב נ"י חכם ומבין מדעתו כי אם מד' יצא הדבר עדיין צריך לדבר מאיזה דברים הנוגעים לכבוד שמים וכו'. אוהב נפשו השוחר טובתו ומצפה לתשובתו, הק' משה הרש פוקס.

(מתוך מכתבו רבי יעקב שלום קליין הי"ד, בראש הספר "יד רמה" מאת רבי משה הרש פוקס)

בשעה שרות התאמצה ללכת עם נעמי "אמרה לנעמי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין" וכו'. ובמדרש [רבה רות] אמרה לה נעמי, בתי, אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קרקיסאות של עכו"ם. אמרה לה, "אל אשר תלכי אלך", אמרה לה, בתי אין דרכן של ישראל לדור בבית שאין שם מזוזה. אמרה לה, באשר תליני אלין וכו'. אמרה לה, בתי, כל מה שאת יכולה לסגל מצות וצדקות סגלו בעוה"ז, אבל לעתיד לבוא, "כי המות יפריד ביני ובינך".

ולהבין, שמכל מצות גדולות שבתורה, לא הזהירה את רות רק על שתי דברים, שאחת מהן, אל תלכי לתיאטראות וכו', לא נזכר מפורש בתורה. ואף שגר הבא להתגייר "אין מרבים עליו ואין מדקדקים עליו", אבל מדוע לא אמרה לה שתי אזהרות אחרות?
והנה ידוע, אמונה ומסירת נפש על האמונה ואהבת ה' הוא בפרשה הראשונה של קריאת שמע. כמו שאמרו: למה קדמה 'שמע' ל'והיה אם שמוע', כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות [ברכות]. מצינו שבשתי הפרשיות יש קבלת עול מלכות שמים, ועול מצות.
ובירושלמי ברכות פרק ראשון, "ומפני מה קורין ב' פרשיות הללו בכל יום, ר' לוי ור' סימון, חד אמר מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה, וחד אמר מפני שעשרת הדברות כלולים בהם. ומזוזה, לדברי שמאי בירושלמי סוף מגילה (מובא בביאור הגר"א ביורה דעה סימן רפ"ה) עוד גדולה מתפילין, אף לגבי איש שהוא מחויב בתפילין – ולכן במילים קצרים רמזה נעמי לרות, שעליה לקבל עול מלכות שמים אמונה, ועול מצות, שכלולים בשתי הפרשיות. ואמרה לה "בתי אין דרכן של ישראל לדור בבית שאין שם מזוזה". וכמו שמזוזה נוהגת תמיד ביום ובלילה, ומזוזה מגינה אף בעידנא דלא עסק בה, אף בשעה שהוא ישן על מיטתו. אבל מצוה לא מגינה אלא בשעה שעסיק בה וכו' כמו שסיים הטור, מובא בט"ז סימן רפ"ה) כן אמונה ליחד שמו יתברך נוהגת תמיר ביום ובלילה בכל שעה ובכל מקום אף בשעה שהוא על המטה בלא שום הפסק כלל.
עוד דבר אחד מוטל על מי שבשם ישראל יכונה, ליקח חלק בצרת הכלל, ולהרגיש את עצמו כמו אבר מגוף ישראל. הנביא אומר "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (הושע ט). לאלה האבלים, הנדכאים והנלחצים, להם אין מן הצורך להזהיר שלא ישמחו ולא יגילו, כי הם ממילא לא יגילו. וכמאמרם "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש", כי בעצמם לא יקחו, כי, אף לאלה המאשרים, שבכל אשר יפנו יצליחו ואין להם שום דאגה ויגון, גם להם הזהיר הנביא אף שיש לך לשמוח עם מצבך הפרטי, בכל זאת קח חלק מהעם הנרדף והנדכא הכללי, "ואל תשמח ישראל אל גיל כעמים". וזה אמרה לה נעמי "בתי"! אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי-תיאטראות ובתי קירקיסאות של עכו"ם, רק לקחת חלק בצרת הכלל, אמרה לה "באשר תלכי אלך", אלך בדרכיך.
לפעמים תשמע מאנשים אף בעלי אמונה ושומרי תורה ומצוה שמספרים מאשרם ומשמחתם, היינו: בנם הראשון כבר גמר בית ספר גבוה והוא רופא באחת מערי רוסיא הפנימית, השני – הוא אינזענער ולו משרה טובה בפאבריקא גדולה. לחתנו, אפטיק גדול. ומשתאה אנכי שמחה זו למה היא, לוא-יהי ששמח בחלקו בעוה"ז, אבל כמה שנים הוא יכול לשמוח בזה, שלא יכול לאכול אצל בניו ובנותיו. כמובן – מי זוכה לאשר ולשמחה כזו, לא פחות מאיש כבן חמשים, כי עד שיגמרו בניו בתי-ספר גבוהים, יעלה שנים הרבה ולפעמים אבות המאשרים, המה בני ששים וכמה ימי שנותינו, שבעים שנה ואם בגבורות?
ואף הטיפש שבטיפשים לא יאמין שייתן לו שכר בעוה"ב, יען שהשתדל שבניו יכפרו בתורתנו ובכל הקדוש לנו. ואם כן אין לשמוח, כי לשמחה כזו, יפריד המות בינו ובין השמחה.
וזה מליצת חז"ל, שנעמי אמרה לרות: "בתי כל מה שאת יכולה לסגל מצות וצדקות, סגלי בעוה"ז", כי דברים כאלו תוכלו לקחת גם לעוה"ב, אבל מדברים חומרים ואובדים, המות יפריד ביני ובינך ועמך לא תקחי מאומה, לכן סגלי תורה מצוות וצדקות בעוה"ז.

(דברי לוי, בסוף הספר הדרת צבי, עמ' 105)

הרב לוי ב"ר דובר יונה אובצינסקי, נולד בשווינציאן. דור שביעי לבעל "סדר הדורות", היה בעל זיכרון מופלא ותלמיד חכם מופלג. מגיל צעיר התעניין ביוחסין של גדולי ישראל ובתולדותיהם. ראש ישיבה בשווינציאן (ליטא) בשנת תר"ן (1890). בשנת תרנ"ז (1897) נבחר לרבה של אלט-אוץ (אאוצה, קורלאנד). אחר כך, עם הקמת מדינת לטביא, כיהן כרב החרדים וכ'רב מטעם' בעיר הפלך מיטאו (קורלאנד). חיבר את הספרים "נחלת אבות" (1894), "תולדות ישיבת היהודים בקורלאנד" (1908, 1912) ו"הדרת צבי – דברי לוי" (1914). השתתף בישיבת רבני "מסורת וחרות" במוסקבה. נספה בשואה. חתנו, הרב נחום ברוך גינצבורג הי"ד, רבה האחרון של העיר יאנובה, ראש אגודת הרבנים בליטא ומחבר סדרת הספרים "מקור ברוך", נרצח עם שרידי קהילתו בידי פשיסטים ליטאים.

כשאנו מתבוננים במצב העת שאנו עומדים בה, שהגלות מתגברת והגזירות מתחדשות בכל יום, ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו ממש, אלפים ורבבות מאחינו בני ישראל נרדפים ברעב ובחוסר כל, ונראה ברור כי זה למעלה מן הטבע הגזירות עצמן מראות זאת לכל מי שיש לי עין לראות, כי התגלות אלקית היא להציל את הדור מכליה רוחנית ח"ו, ונתקיים בנו מאמר חז"ל: הקב"ה מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות כהמן ומחזירן למוטב, בעת כזאת היה ראוי לתלמידי חכמים שבדור להתאסף ולטכס עצה איך לתקן פרצת הדור שירד פלאים בחמורי חמורות שבתורה, ולא לטכס עצה איך להטיב מעמד הרוחני של עצמנו שאין זה אלא השלמה של פנימיותינו, דבר כזה נראה כעין אהבה עצמית יתרה, אגואיזם של רוחניות, בלי השקפה רחבה אודות הכלל ישראל.

אבל המעיין בדבר חז"ל ומתבונן בהשקפת התורה רואה, כי אין זה ענין של הטבת מצב הרוחני של עצמינו במדרגה יתרה, אלא שאלת החיים היא לנו, כי פנימיות הלב דבר המכוסה מן העין הוא, וחסרון רק שבלב ביכולת להביא את האדם לאבדון חיי הנצח חלילה, אבדון שגם חכמי הש"ס פחדו וגם בכו ממנו, כמבואר לעיל, לבד זה גם הצלחת הדור תלוי בזה, הנקודה שאנו דנין ומתאספים אודותה היא היסוד שעליו יסובב כל מצב הגשמי והרוחני של הדור, כי דווקא בזמן כזה שנחוץ לנו רחמי שמים ונסים להצלת עמנו במצב הגשמי שלו, נחוץ לזה שתלמידי חכמים שבדור יעמדו על מצב גבוה מאד בטהרת הלב, בדקות, בעיון עמוק בעומק הלב, כפי הדרוש לצאת ידי שמים, "וד' יראה ללבב", ובכל משהו שיתקרבו לד' בפנימיות הלב, הנה אותו המשהו אין ערך לו לענין קבלת תפלותיהם בהתפללם על בני דורם, ויוכלו להגן עליהם ולהציל את עם ישראל בתפלתם ובזכיותיהם כמבואר לעיל.

וביותר בענין השפעה על הדור ברוחניות, לפעול על הלבבות לקרבם אל אביהם שבשמים שנחוץ מאד בזמן הזה, הנה אם ענין טהרת הלב ומסירותו הוא עיקר גדול במצב האדם עצמו, אם משהו מסירות וטהרת הלב יגביה מצבו הרבה הרבה בכל עניניו בתורה ובמצות, וכל משהו פגימה וחסרון בטהרת ומסירות הלב מצמצם ומקטין מעשיו ומורידו לירידה גדולה בכל עניניו כמבואר לעיל, הנה בנוגע להשפעה על זולתו הענין הזה עוד יותר עיקרי, כי הלב בזה הוא הכל, ובלא זה לא יכול להשפיע כלל כידוע שדברים היוצאים מהלב נכנסים ללב אם כן אם אין יוצאים מהלב אין נכנסים כלל ללב זולתו ואין להם כח השפעה כלל.

אמרו חז"ל בנדרים פ"א: על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל למלאכים-ולנביאים ולא פרשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו ויאמר ד' על עזבם את תורתי ולא הלכו בה וכו' שלא ברכו בתורה בתחלה, ושם הר"ן מביא בשם ר"י פירוש הדבר שלא היתה התורה כל כך חשובה בעניהם, אם כן הוא דבר פנימי שתלוי רק בעומק הלב עד כמה היתה התורה חשובה בעיניהם, ומקשים על זה מהגמרא דיומא דאמרינן מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהיה בו עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, ואם כן היו שם עבירות חמורות כאל, ולפי עניות דעתי דברי הגמרא בנדרים עצמן מבארים שאין זו קושיא כלל, דסוגית הגמרא דשם אזלא בענין מפני מה תלמידי חכמים אין יוצאים בניהם תלמידי חכמים, ומפרשים כמה טעמים: מפני שלא יאמרו תורה בירושה ניתנה, מפני שלא יתגדרו על הצבור, דלא לקרו לאינשי חמרי, ורבינא אמר מפני שלא ברכו בתורה תחילה, אם כן כל זה הולך על האבות שלכן לא זכו שבניהן יהיו תלמידי חכמים כמותן, ולפי זה מבואר שהשאלה למלאכים ולנביאים לא היתה על דור האחרון שבזמן החורבן, שאותי הדור היה חוטא כבר בעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים כמבואר שם ביומא, אבל השאלה היתה איך נתהוותה ירידיה גדולה כל כך שהאבות היו תלמידי חכמים ולא יכלו להשפיע על הדורות שאחריהם. דבר זה לא יכלו מלאכים ונביאים להבין עמקות הדבר, עד שהקב"ה בעצמו פירשה שלא ברכו בתורה תחלה, היינו ע"י פנימיות דקות הלב כזה, כי אף שהיו תלמידי חכמים גדולים בלימוד ובמעשה אבל הנקודה הפנימית הלזו גרמה שלא יכלו להשפיע כלל, כי ענין השפעה בעיקר תלוי רק בלב ובחסרון משהו בפנימיות הלב הנה הוא מהרס את הכל, ויכול לצאת מתלמידי חכמים דורות של מהרסי הדת חס ושלום. סוד זה גילה לנו הקב"ה בעצמו, היודע את האדם ונפשו ופנימיותו, והוא יודע התוך של הנפש ואיך משפיעים על הנפשות, הוא יודע כי עיקר ההשפעה הוא בלב, דברים היוצאים מן הלב, ובחסרון משהו בטהרת הלב בטלה ההשפעה לגמרי ואינו כלום, כי אף שהדבר רק בפנימיות עמוק מאד, בתוך תוכו של הלב, אבל הנפש החוטאת שצריכה להיות מושפעת ממנו, היא מרגשת תיכף בחסרון הזה, בדברים שאינם יוצאים מהתוך, והיא דוחה אותם תיכף ומיד. הנה הפגימה הפנימית שרק ד' יראה ללבב רואה אותם, וצריך לזה ד' חוקר לב, הנה חברו המביט עליו וצריך להיות מושפע ממנו רואה אותה תיכף ומיד ומרגיש בה ודוחה השפעתו. כן היו הטבע בכחות הנפש שד' יודע זה מפני שהיא יוצרם והוא יודע יצרם.

ולכן מה שאנחנו עוסקים בכנוס צדיקים להתחזק בלימוד המוסר לטהר הלב לעבודתו יתברך, וחוזרים על תורת רבינו הסבא זצ"ל שעיקר דבריו היו להתבונן היטב בעמק הלב, הנה זה הענין אינו רק נוגע לנו למצבנו הרוחני, רק הוא נוגע גם לכל הדור, והוא שאלת החיים ממש לנו ולעל עמנו בדור הזה, שהתלמידי חכמים שהדור תהיה להם השפעה ויוכלו לעמוד בפרץ ולתקן עולם במלכות שדי. והכינוס צדיקים הלזה הוא באמת נאה להם ונאה לעולם, נחוץ להם ונחוץ לעולם, שאלה החיים להם ושאלת החיים לעולם, כי כל מה שתלמידי חכמים וגדולי הדור יעמדו על בסיס יותר גבוה במוסריות בפנימיות הלב בבחינת "ד' יראה ללבב", "אני ה' חוקר לב", בבחינת "מסרו נפשם", הנה כן תכפל השפעתם יותר ויותר ותתקבל תפלת על הדור בעזרת ה'.

הנני מברך לשלום חברי הכינוס הבאים כאן מכל ערי ליטא, וקורא אני עליהם מאמר חז"ל בחגיגה ג': מה יפו פעמך בנעלים בת נדיב, שדרש רבא על זה כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל, בת נדיב, בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם. אלקי אברהם ולא אלקי יצחק ויעקב, אלא אלקי אברהם שהיה תחלה לגרים. פירש רש"י שנקרא נדיב שנדבה לבו להכיר בוראו. ודברי רש"י צריכין הסבר, דלכאורה מה שייך ענין הכרת הבורא לנדיבות הלב. הלא זה תלוי יותר בראש ובמח. נראה מזה שגם הכרת הראש תלויה בנדיבות הלב, כי אם הלב לא נדבו, היינו שאם הלב אינו מסור לזה, שמוכן להקריב כל רצונו וחייו ותאוותיו בשביל האמת, לא יבוא לידי הכרה, כי הלב יפריע את הראש מלהכיר. וזה היה ענין אברהם, שנדבו לבו להכיר את בוראו, שוודאי אברהם אבינו ידע את אשר לפניו, כי ניסיונות ומלחמות גדולות עומדים לו על דרכו, דרך הכרת האמת, ואלו לא היה הלב מסור לזה בכל נדיבותו, היה מפריע את ההכרה הגדולה של אברהם אבינו. אבל לבו היה מסור בנדיבות ומוכן להקריב הכל על מזבח האמת. ליבו היה מוכן ללחום עם כל העולם, לכן היה מוכן להשרף באש. נדבה לבו להכיר את בוראו, ועל ידי זה היה תחילה לגרים להכיר בכל גודל ורוחב מחשבתו הגדולה את האמת. זה הענין דרש רבא על עולי רגלים, כי וודאי בזמן שבא לבית המקדש והיה רואה השראת השכינה, כהנים עוסקים בעבודתם ולויים בדוכנם וכו', וודאי מחשבתו נתרוממה ובא לידי הכרה גדולה בגדלות השם ורוממות הנפש, וההערה הגדולה מביאה לידי הרגשה של התחייבות יתירה ולמעשים כבירים. אך אילו לא היה הלב מסור לזה היה מונע רגלו מלבוא, והלב היה מכניס מחשבות במוחו להפריעו, והיה מוצא איזה פטור מעליו. אבל מפני שהלב היה מסור לזה מכח ירושת אבות, בתו של אברהם אבינו שנדבה לבו להכיר את בוראו, עלו לרגל בשמחה להכיר את האמת ולהיות מסור לה. זהו ענין "מה יפו פעמיך". וזה אני אומר על חברי הכינוס, כמה נאים רגליהן. וודאי העליה להישיבה עושה רושם כביר, כשבאים מחיים החולנים למקום תורה ויראה, ורואים איך כהנים עוסקים בעמלות של תורה ועליה של מוסר, וודאי מתעלים בהרבה ומביא אותם לידי התחייבויות גדולות. אבל נדיבות הלב יש בזה, נדיבות של אברהם אבינו, כי לולא זה כמה מפריעים יש לכל אחד, זה בתורה וזה במסחר, זה בזביל עצמו וזה בשביל אחרים. בעליה לכינוס נראה כי לבם מסור לזה, להכרת האמת ולכל תוצאות התחייבות שיוצאות מזה "מה יפו פעמיך" כמה נאין רגליהן של עולים לכינוס צדיקים הזה, בתו של אברהם אבינו שנדבה לבו להכיר את בוראו.

(חלק מדברי הרב זלמן אסבסקי בכינוס החברים, אדר תרצ"ט, מתוך כנסת ישראל, חוברת ח', אייר תרצ"ט, עמ' ל')

סאסוב.

"אני פי מלך שמור", מאן מלכי רבנן, ואין אני המוכי, אך הנני מוסר לפניכם הדברים אשר שמו בפי גדולי הרבנים, כפי החלטת אגודת הרבנים בפולין, שהטילה חוב על כל חבריה לדרוש היום, וכבר פירשו מאמר הכתוב "כשופר הרם קולך", כי אם מתיירא המוכיח שלא יאמרו לו "קשוט עצמך", נאמר לו היה למול העם כשופר שאין קולו מעצמו, רק מה שתוקעים בו. והנה אמרו חז"ל בבראשית רבה (דף ס') אמר רבי יוחנן מחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמו שלא נאכל בשר ולא נשתה יין, אלא שאין גוזרים גזרה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ודין הוא שנגזור שלא לישא נשים ולא להוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה, אלא הנח להם לישראל וכו'. והנה הלא שמעתם את קול גדולי דורנו המרעישים ארץ על גודל הפרצה שפרצה בכרם ד', ובנות ישראל יוצאות בראש כל חוצות בגלוי בשרן וטפח באשה ערווה, וחוטאות ומחטיאות. ועיקר מעלת ישראל היא השראת שכינתו יתברך על עמו, ובעוונותינו הרבים הן הן גורמים סילוק השכינה כמאמר הכתוב "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". ועל אלה חשכו עינינו וחרב בית קודשנו, "יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון וגו' וברגליהן תעכסנה, כדאיתא ביומא ובמדרש איכה. ובעוונותינו הרבים עדיין הוא מרקד בינינו. והרי גדולי הרבים שליט"א מזהירים כי על פי דין אסור לכנס לבית שיש בו נשים בגילוי בשר גם לקנות דבר מאכל, ובפרט לאכול בשר ולשתות יין, אשר חוץ ממה שאסור לכנס לבית כזה, אי אפשר על פי דין לסמוך על נאמנותם של הנשים ההולכות בגלוי בשר טפח באשה ערווה, ואשה היוצאת וראשה פרוע עוברת אדאורייתא. ועברה גוררת עברה שעל ידי שהולכות מגילות שער, הן סורקות שערותיהן בשבת… אמרו חז"ל (ברבה איכה) אלו זכיתם היית קוראים "כי ביום הזה יכפר עליכם", עכשיו שלא זכיתם, אתם קוראים "טומאתה בשוליה". וביאור הדברים לדרכנו כי בעוונותינו הרבים "כל מכבדיה הזילוה", והיינו ללעג וקלס לשכנינו, "כי ראו ערותה" טפח באשה ערווה, וטומאתה בשולי בגדיה, וגורמות חילול השם ואין יום הכיפורים מכפר על עוון חילול השם. ולכן אי אפשר לקראת "כי ביום הזה יכפר עליהם"…
ולהסביר הדברים נאמר עוד כי ביום הכיפורים כתיב "ונשא השעיר עליו את כל עונותם". ובמדרש אמרו כי הקב"ה נותן עוונות ישראל על ראש שרו של עשיו. ופירש ביע"ד כי יצחק טוען "פלגא עלי ופלא עלך", דיש עברות שהגלות גורם "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם". אבל יש עברות שהגלות הייתה צריכה להיות סיבה למנוע מהם, כגון הליכות טטריאות ובתי משחק ולשמוח אל גיל כעמים וכדומה, אולם לעברות הללו היצר הרע שבלב האדם גורם. והנה האבות בררו לישראל הגלות. ולכן אמר "פלגא עלי", היינו העברות שאר הגלות גורם, "ופלגא" אשר היצר הרע גורם "עלך". כי ה' יתברך אומר "אשר הריעותי" שבארתי יצר הרע (סוכה נ"ב). ולכן הקב"ה נותן כ העוונות על ראש שרו של עשו, הוא היצר הרע, שרו של אדום, שאנו בגלות תחתיו, וממה נפשך הוא גורם בשתי סוגי העברות וקל להבין. ובאמת עיקר הגלות היא מרוב רחמי ה' יתברך על עמו, דאחר שחטאו הגלם בין האומות ו"נלינה בכפרים" – בכּופרים, ולפי מעשה האומות, ישראל צדיקים. אבל "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל", כי בנעם מגדים פירש מאמר הכתוב "כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו", דכשישראל הם במעלה גדולה בעד עצמם ראויים להיות עם סגולה, וכשהם בשפל המדרגה בחינת יעקב, עם כל זה בם בחר על כל פנים מבין האומות כי נלינה בכּופרים. אבל כעת אשר בעוונותינו הרבים היינו לעג לסביבותינו, ועושין כמקולקלים שבהם, ועוד יותר עד שהם אומרים לבנות שלא ילמדו מבנות ישראל, ואם כן בטלו שתי הבחינות, אם כן יאמר "מה פעל א-ל" במה שהגלה אותנו בין האומות. וזהו שאמרו "אלו זכיתם הייתם קוראים כי ביום הזה יכפר, כי הקב"ה נותן עוונותיו על ראש שרו של אדום. ועכשיו שלא זכיתם אתם קוראים "טומאתה בשוליה" שכל מכבדיה הזילוה באומרם כי בנות ישראל פרוצות יותר מהם, חס ושלום, ואיך יפול העוון על ראש השעיר. וקל להבין.
ולכן שמעו נא דבר ד' ביד עבדיו גדולי התורה. הטהרו והחליפו שמלותיכם, וכמו שפיר הרבי הקדוש בבעלזא זכר צדיק לברכה, יען כי בבית לבן היו מלובשים שלא כדרך ישראל, לכן הזהיר יעקב עי יחליפו שמלותם, ואחד מהדברים שבזכותם נגאלו אבותינו ממצרים, היה בשביל שלא שינו את לבושם והיו גדולים בעריות, כי "ותתפסהו בבגדו" פירש בזוהר הקדוש כי הסיטרא אחרא תופסת האדם על ידי המלבושים, וכל זה היה בזכות נשים צדקניות, הן הנה שלא שינו את לבושן והיו גדורות בעריות. ועל ידי כי גבהו בנות ציון, נחרב הבית. והסימן א"ת ב"ש, כי תשעה באב ופסח חלין ביום אחד. ולכן אם הנשים ובנותיהן יחליפו שמלותם ויגדרו הפרצות, אז כימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים במהרה בימינו אמן. חיים זאב וויינרעב, דומ"ץ.

(מתוך דרשה לשבת חזון, קובץ דרושים, תרפ"ה, סימן י)

הרב חיים זאב וויינרעב דומ"ץ סאסוב, נולד בשנת 1850 לאביו ר' ליב אלתר ולאמו מרת אלתה. הרב פרסם מאמר ב"קובץ דרושים". בזמן השואה התגורר בקמיינקה סטומלובה ושם נספה.

נשמח לקבל מידע נוסף אודות הרב ווינרב הי"ד.

דרוש קדושי ארץ ישראל, שאמרתי בבית הכנסת דפה שמיני עצרת קודם הזכרת נשמות על המקרה החללים שנפלו בארץ אבותינו מידי הפראים הערבאים האכזרים שנת תר"צ לפ"ק.

כולנו כאיש אחד עומדים שחוח ברוח נמוכה בשברון לב, להזכיר נשמות אבותינו וקרובינו שיהיה להם כפרה ומנוחה בקבר, כמו שכתוב במדרש רבה "כפר לעמך ישראל – אלו המתים". גם הם צריכים כפרה, והם יעלו וימליצו טוב בעדינו.

עוד אזכרה ואשפכה עלי נפשי מנשמת הקדושים שנהרגו בחודש אב בארץ הקדושה מידי הערבים הפראים.

זה הרכוש יש לנו למכביר, האזכרות משנת תתנ"ו אשר זה זמן לא כביר ספדנו בתשעה באב, גם ביום הכיפורים עשינו הזכרה על עשרת הרוגי מלכות, כי חרותה על כל לוח לב ישראל אסונם והספדם. אך ההבדל הוא כי בזמנים ההם עוד לפני שמונה מאות שנה ועוד יותר, כי בית ישראל עוד לא נתרופפה, ומבנה גויהם עוד איתן הנה הנם, אז כל ישראל הרגישו האסון אשר קרה הכלל כמו על הפרט, כי כולם אחים בני אב אחד הם, ובאותיות חמימות ונלהבות כתבו קינותיהם על ספר בבהגה ונהי והוי. ועד עתה יחדרו הקינות עמוק עמוק בלב היהודי, וזיכרונם לא ימחו מספר. אבל בזמנינו אלה, כי בעוונותינו הרבים נתפרדה החבילה ונקרעה לשנים עשר קרעים, אז לא ירגיש איש פרטי צרת הכלל. ועוד יתירה עשו שונאי ה' ועמו, יבקשו עלילות לרפא את שברנו  ואסוננו על נקלה, בדברים בדויים ומעשה תיתועים, באמרם כי הקדושים הנהרגים היו מוזרים להדת ורחוקים מתורה הקדושה. אבל באמת אם איש יכיר איש לאחיו, אז הוא לצרה יולד לקונן עליו בנהי ואבוי, כי בשר בנפשו הוא, ולא ייזכר המגרעת שלו בעת אסונו, לאמר שלום יהיה לי.

עוד סיבה אחת אשר לא נרגיש כעת צרת הרבים, מחמת כי כל אחד טרוד בפרנסתו, לכן אך בעדו ונפשות ביתו יפלל לקונו. כמו שאמר המקונן, כל עמה נאנחים מבקשים לם. ובזוהר הקדוש קרי להו 'צווחין ככלבא הב לנא מזונא וכו". והוא משל לאחד שהיה עשיר ונפל ממדרגתו והיה מהכרח לעקור מביתו ולהיות נע ונד בארץ. והיתה לו בת יחידה ענוגה ורכת לב ובכל עת לידה היתה מקשת לילד. ובתחבולת והצלת הרופאים ילדה. ובכה לפני אביה, מה יהיה אם תחיל תזעק בתכלית חבלי לידה במקום זרים, מי ידאג לה הביא הרופאים הדרושים לה. ואביה ניחמה, כי ישראל רחמנים בני רחמנים המה,, ובכל מקום יבואו לה לעזרתה. אף נתן צו לבניו כי בעת לידתה ילכו הם לצעוק ברחובות קריה בכדי שיתאספו אנשים לעזור לה. אבל לדאבון לב הבנים כי לא היה להם ככר לחם מוכרחים היו לכתת רגלם לבקש לחם לשבור רעבונם. ואחותם עזבו גלמודה וסורה ומסתכנת בלידתה, ולא היה מי שיזעק לבקש עזרה, ומתה. רחמנא ליצלן.

כמו כן אנחנו בני ישראל. כמו הרה תקרב ללדת בן היינו מפניך ה'. אמר הנביא. זה קרוב לשני אלפי שנה אנו גולים מארצות פזורנו ומתקשים בלידה מהגאולה העתידה אשר הוחש לנו. אך בעת שהיו מורנו גדולי ישראל והמה היו רועים את העם, היו זועקים בכל פינה להצלה וישועה. אבל בעתים הללו, כי דור יתום הוא, בעוונותינו הרבים, גם מחמת חוסר לחם וכובד הגלות, ילך כל איש לדרכו לבקש לחם. ולא נרגיש צרת הכלל כי שכינתא בגלותא. ואין מי להחיש לעזרה. ובסכנה גדולה אנחנו אולי תימוט בית ישראל חס ושלום.

דוד המלך אמר בתהלים, עד אנה ה' תסתיר את פניך ממני עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי, כי בזה הדבר אשר נחוץ לי כעת לתאר לפניכם האסון הנורא כי אירע לאחינו בארץ ישראל שנהרגו מאה וחמישים יהודים במיתת אכזריות מידי הפראים הערבאים, ואשית עצות בנפשי לעורר אתכם כי אכניס היגון בלבבכם להרגיש בצרת אחינו, זאת תהבל אותי, עד אנא ירום אויבי עלי, כי מחמת התפרדות איש מאחיהו יש לדאוג פן יתגבר אויב, כי אם כולנו בני איש אחד נחנו, אז בוודאי, נחנו נעבור חלוצים. לכן צריכים אנו לזעוק בתפילה ובתחנונים, האירה עיני פן אישן המות, כי איש אשר כל ימיו במכאובים הוא יתרגל בזה ולא יזעק עוד. אבל בהגיע עת קיצו, אמר בנפשו כי לא ידעו האנשים עת מיתתו כי יחשבו כי אך ישן הנהו, מחמת העם לא יתעורר כי אם בבכי ובצעקה כן אנחנו בני ישראל מחמת אריכות הגלות נתרגל בנודדנו ולא נצעק עוד, לכן ישנים אנו מתרדמת הזמן ויש סכנה פן אישן המוות, חס ושלום (ספר קה"י).

ובכן נזכר נא נשמת הקדושים אשר מסרו נפשם על קדושת כותל המערבי להלחם עם שונאינו בחרף נפש. אמרינן בירושלמי 'לעולם יראה אדם שיהיה לו יתד נאמן בבית המקדש'. כמו כן אם בעוונותינו בית קדשנו היתה למאכולת אש, אבל בהישאר עוד היתד נאמן, זה כותל מערבי, אל לא אמרנו נואש. וזה דומה מי שמניח דירתו ריקם ויסיע עצמו משם, אם יניח שם עוד איזה דבר באותו הבית, אז סימן הוא כי לא עקר דירתו לחלוטין, אך יחזור עוד לביתו. כן הדבר הזה, כי הכותל המערבי הנשאר לפליטה הוא עדות כי לא זזה השכינה, שהיא במערב, מישראל, וקדושה ראשונה קידשה לשעתה קידשה לעתיד לבוא, כמו שפסק הרמב"ם ז"ל הלכות בית הבחירה. ויש עוד תקווה לאחריתנו, כי הגם שנהרגו הכהנים והנביאים ונשרפה התורה אב רק הגווילין והגוויות נשרפו, אבל האותיות והנשמות פורחות באוויר. ואור תורתנו הנצחים המאירה לארץ ולדרים, היא תעודדה אותנו כי נשאר לעולמים.

אמרינו בש"ס 'מעולם לא זזה שכינה מאחורי כותל  המערבי'. היינו, אף אלו ישראל שהם יעמדו מאחורי הכותל, ואם אולי עברו על איזו מצוות מהתורה פונים לאחרו, אבל מכל מקום נקראים קדושים… כי מי שנהרג בידי עכו"ם קדוש נקרא (ש"ס סנהדרין).

אמרינן במדרש רבא שיר השירים 'אני ישנה ולבי ער', אני ישנה מן המצוות, אבל לבי ער להקב"ה. כי בדבר הנוגע להנקודה שבלב אז אפילו פושעי ישראל מעותדים למסור נפשם על מוקדה במזבח היהדות (עיין דרוש א').

שלמה המלך עליו השלום אמר ראשיך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן, היינו ראשך הם ראשי העם המעולים והצדיקים שבהם נמשלו לכרמל, שהוא מלך ורך ורטובים במצוות ומעשים טובים. ודלת ראשך כארגמן, גם דלת העם הקיצונים שבהם הגם כי יסוגו מעט מאחור והם עומדים אחורי כותל מערבי, אפילו הכי אל תתייאש מהם, כי הם כאבדה המתבקשת, ואמרינן במשנה כלים פרק כ"ד, 'ארגמן אם נאבד מהבעלים, אין לו יאוש, מפני שהוא חשוב. עיין שם. וכן אם נאבדו איזה נפשות מבעליו, מה' יתברך ותורתו, אבל אין להם ייאוש, כי עוד הם אדוקים וקשורים בעומק בעומק לבם להיהדות (שמעתי).

איתא בפסיקתא, 'ראש השנה ויום הכיפורים מביא השטן עבירות מישראל, ולקח ה' יתברך לשקול אותם ביחד עם המצוות, ושקלים המה במאזנים ביחד שווה בשווה. והלך השטן להביא עוד עבירות, ובין כך ובין כך נוטל ה' יתברך העבירות מהמשקל ומטמינם תחת פורפורא שלו כו". עיין שם. וכתב שם ב'זרע אפרים' מהגאון רבי [אפרים] זלמן מרגליות הפירוש שישנו במדרש רבה, כי ה' יתברך יטבול ידו בדם הרוגי ישראל ובזה ישוב חרון אפו מהם. כי הקדושים ההם שנהרגו בידי עכו"ם הם מליצי יושר על ישראל. ולכן טמן ה' יתברך העוונות בפרפורא, בלבוש אדום שלו, היא מתבוססת בדם הרוגי ישראל שמסרו נפשם על קדושת ה' ובזה מוחל העוונות, מטעם כי אם אמנם שחטו עוו ופשעו, אבל לבן הוא ער לדבר שבקדושה, כי מסרו נפשם על כותל המערבי, להציל מידי הערבים הפראים.

כן יזכור עתה השם דם הקדושים האלו, כי נישמותם צרורות תחת כנפי השכינה כמו אפשרו של יצחק שנעקד וטמון תחת כסא הכבוד, והם ימליצו טוב בעדנו. אמן.

(דברי יחזקאל חלק ב', שהודפסו בסוף הספר מראה יחזקאל חלק א', בילגוריא תרצ"ח, דרוש ה')

הרב רפאל יחזקאל הוכברג נולד בגלינה שבמזרח גליציה (גליניאני, הלייאי, כיום אוקראינה), בשנת תרל"א (1871), לאביו הרב דוד משה, שהיה חסיד ירא שמים ותלמיד חכם גדול, שכל שאיפתו היתה שיגדלו בניו בתורה ובתעודה. מצעירותו למד בהתמדה בלתי פוסקת, שלט בלשון ובדקדוק עברי ואף כתב גיליונות של שירים בחרוזים. היה תלמידו של רבי משה'ניו פרידמן הי"ד. בסביבות שנת תרנ"ז (1897) היה לדיין ומו"צ בזידיטשוב, ובשנת תרע"א (1911) מונה לדיין בגלינה. עשר שנים היה חבר בבית דינו של הרב מאיר שפירא, ואחר כך מונה להיות ראב"ד. לאחר שעזב הרב מאיר שפירא את גליניאני, לא נבחר רב במקומו, אך בהמשך שימש הרב רפאל יחזקאל כמרא דאתרא.
בתחילת מלחמת העולם הראשונה, ברחו רוב יהודי העיר, בית הכנסת נחרב בידי הרוסים ונשרף, ובתים רבים נשדדו בידי האוכלוסיה הנוצרית המקומית. באותם ימים המשיך הרב רפאל יחיאל לנהל את ענייני הקהילה ולדאוג למעטים שלא ברחו ממנה, תוך שהוא מייסד את "חברת טהרת המקווה" לחיזוק היהדות. חיבתו לציון ואישיותו הססגונית רבת הגוונים באה לידי ביטוי בדרשותיו ובכתביו. לדרשות שנשא בערב יום הכיפורים, הייתה השפעה רבה. ספרו שו"ת מראה יחזקאל (בילגורייא, תרצ"ח) יצא לאור עם הסכמת ר' יהודה ליב צירלסון הי"ד.  בהקדמת הספר, מזכיר הרב רפאל יחיאל את תלאותיו. יחד עם ספר זה הדפיס, חלק שני, בשם "דברי יחזקאל", ובו עשרות מדרשותיו בשנים תרע"ה עד תרצ"ג, בענייני אירועי השעה (חנוכת בית כנסת, "המאורעות בארץ אשכנז שנלחצו אחינו שם מתגרת יד הצורר וגזרו תענית ציבור בכל העולם", "כאזכרה על החללים שנפלו בארץ ישראל בשנת תר"צ", ועוד), חגים, פרשות השבוע והספדים.

זמן קצר לפני המלחמה נפטרה הרבנית. ערב מלחמת העולם השנייה מנו יהודי גלינה כ-2,300 נפש. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכבשה גלינה שהייתה באזור המזרחי של פולין,  על ידי ברית המועצות, כפי שנקבע בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, בין גרמניה הנאצית לברית המועצות. בעקבות כך, נסגרו מוסדות הקהילה היהודית, הופסקה הפעילות הציבורית היהודית ונאסרה פעילות ציונית-פוליטית. השלטונות הסובייטיים הגלו מזרחה יהודים שהואשמו בעבירות כלכליות, יהודים בעלי הון ופעילים פוליטיים בקרב הציונים ואנשי הבונד. עם פרוץ "מבצע ברברוסה", נמלט הצבא הסובייטי, והעיר נכבשה בידי הגרמנים בתאריך 1.7.1941. כעבור יומיים, שרפו הגרמנים ספרי תורה. הם ציוו על היהודים לענוד סרטי זיהוי, והחלו לחטוף אותם לעבודות כפייה. בתאריך 28.8.1941 הוקם היודנרט וכעבור כחודש הם חוייבו לשלוח מידי יום 100 יהודים לעבודות במחנה קורוביצה, ובהמשך נחטפו יהודים לעבודות במחנה יאקטורוב. באביב 1942 התגברו הרעב והטיפוס בעיר. יהודים שיצאו בלילות לשדות לחפש מזון נתפסו בידי אוקראינים שארבו להם ונרצחו. רבים מהצעירים היהודים שניסו לברוח לרומניה ולהונגריה, נתפשו ונרצחו. באותה שנה נפטר הרב רפאל יחיאל, וזכה לבוא לקבר ישראל בגלינה.

בתאריך 20.11.1942 יצא צו שהורה על גירוש יהודי גלינה והסביבה לגטאות, ורובם גורשו לגטו פשמילאני. תוך תקופה קצרה שולחו יהודי העיירה מהגטאות אליהם הועברו למחנה ההשמדה בלז'ץ. עם חיסול של הגטו, ברחו 37 יהודים מגלינה בחזרה לעירם, אך אוקראינים תפסו אותם ורצחו אותם. יהודים שהצליחו להסתתר בבונקרים וביערות בסיוע איכרים פולנים, נתפסו ונרצחו בידי אוקראינים. לאחר שחרורה של גלינה ב 07.1944 בידי הצבא האדום שבו אליה 25 ניצולים יהודים, שעזבו אותה תוך שנתיים.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אנציקלופדיה לחכמי גליציה ב עמ' 85, אתר בית התפוצות, מרכז מורשת יהדות פולין, קהילת גלינא 1473-1943 תולדותיה וחרבנה, ועוד.