קטגוריה: אישים הי"ד

'ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש השם במקום הזה ואנכי לא ידעתי', ולכאורה מה משמעיני בזה גם תיבת 'ואנכי' הוי כיתר, ולא היה לומר רק 'לא ידעתי שיש השם במקום הזה'. ויש לומר בהקדם דברי ספרי תלמידי בעל שם טוב זי"ע שכתבו לפרש מאמר 'החכמה מאין תמצא', כי אי אפשר לבוא ליראת השם ולהשיג דבר מה מגדלות הבורא יתברך אם לא יכיר שפלות עצמו כי הוא קרוץ מחומר חרס מחרסי אדמה והמפליא לעשות נפח בו נשמת חיים ורוח ממללא וכל תנועותיו והרגשותיו וכוחותיו הלא המה הכח אלוהי אשר בקרבו ובהסתלק חס ושלום כח אלוהי אשר בקרבו, בשרו נשאר דומם ולקברות מובל. ובשומו על הלב להתבונן בזה יביאנו להיות נבזה בעיניו ושפל ברך ולהכיר את מי שאמר והיה העולם אחד יחיד אשר האציל ברא יצר ועשה כל העולמות ואין שני לו והשוכן את דכא יערה עליו רוח ממרום לעלות ממדרגה למדרגה. ולזה ירמוז 'והחכמה מאין תמצא', שאי אפשר למצוא החכמה ולבוא להשגת אלוהות רק באם ישום על לבו בחינת 'אין' והתבטלות היש.

ובזה יש לפרש מאמר נועם זמירות ישראל בתהלים 'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי כו' עזרי מעם הויה עושה שמים וארץ'. ולכאורה הווא ליה לומר 'אשא עיני אל השמים', דהווא ליה יותר הפתיחה מעין החתימה שמסיים. ועל פי הנ"ל נכון, דידוע מאמר חז"ל במסכת מגילה דף כ"ט על הפסוק 'למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלקים לשבתו', כי באו הר תבוא וכרמל ובקשו שיתנו עליהם התורה, שהם הגדולים שבהרים, ולא רצה האל יתברך שמו ליתן עליהם התורה, כי אם על הר סיני הנמוך מכל ההרים. ולזה יאמר 'אשא עיני אל ההרים', ואראה כי לא זכו שאר ההרים ליתן עליהם התורה, כי אם הר סיני הנמוך והשפל מכל ההרים, מזה הוכחתי לדעת כי 'מאין יבוא עזרי' היינו שבאם אהיה בבחינת 'אין' אזי יבוא עזרי.

ולהנ"ל יובן מה מסיים המשורר 'עזרי מעם השם" על פי מה שמובא לפרש מאמר ר' יוחנן (מגילה ל"א) בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו, משום שהרבה שמות יש להקב"ה ושם הגדול שבכולם הוא שם הויה יתברך שמו המהווה את כל, ובמספרו הוא מוספר המועט שבכל השמות, להורות על ענווה. ולזה יאמר שאם הוא בבחינת 'אין' אזי 'עזרי מעם הויה' דווקא, המורה במספר על מדת ענווה. ולזה ירמוז הכתוב במה שאמר 'אכן יש ה' במקום הזה'  אך בזה האופן יבוא להשגה הזאת, 'ואנכי לא ידעתי', היינו כשאין יודע לחשוב עצמו ל'אנכי' ולדבר יש בעולם, כי אם התבטלות היש, ולזה בא בחלום ברמזו 'והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה', דהאדם הוא הסולם לעלות מדרגא לדרגא ובאם הוא 'מוצב ארצה', להכיר שפלותו כי הוא אפס ואין, אזי 'וראשו מגיע השמימה', לבוא להשגת עליונות בעזר רוכב שמים.

(תולדות שלמה, פרשת ויצא מאת הרב שלמה שטיינברגר הי"ד)

רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי. איבסום, קם רבה ושחטיה לר' זירא, למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה תתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (מגילה ז' ע"ב).

רבינו זצ"ל ביאר הגמרא הזאת על דרך רמז ועבודת ה' ומוסר השכל ואמר דסטרא דקדישא נקרא בבחינת 'רבה' כי גדול ורב הוא, ולעומת זה נקרא הסטרא אחרא ר"ל 'ר' זירא', כי גם היא מחזיקה עצמה לרב, אבל מאן דהוא רב הוא זעיר (זהר חדש א קכב ע"ב) וקטנה וזעירא היא לעומת הקדושה כמובן.

והנה ידוע דהעניין של מצות שמחת פורים הוא באכילה ושתיה, כמו שמובא בגמרא (פסחים סח ע"ב) הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם, מאי טעמא 'ימי משתה ושמחה' כתיב ביה. וממילא יוכל בכח המצוה ההוא לתקן ולבטל ולהכניע לגמרי כל הסטרא אחרא ר"ל שיש בענייני אכילה ושתיה, ובכל ענין שנקרא אכילה כמו (משלי ל,כ) 'אכלה ומחתה' וכו', כידוע. ומובא בזוהר הקדוש (ח"א רמב ע"ב) 'יששכר חמור גרם' (בראשית מט,יד), יש שכר דא הוא אגרא דאינון דמשתדלי באורייתא כו'. יששכר דאשתדלותיה באורייתא כפית ליה לחמור [היא הסטרא אחרא ר"ל] ונחית ליה מההוא גרם המעלות כו'. אכן הצדיקים הגדולים כאשר באים להכניע להרע והסטרא אחרא ר"ל אז ביכולתם להכניעו לגמרי, אבל אצלם אין זה עבודה תמה, כי כאשר יכנע הרע לגמרי אם כן לא ישאר להם דבר המנגד לעבודתם, ובלי בחירה אין זה שלימות העבודה לה'. ולכן אם כי הצדיקים מכניעים את הרע, אבל לא לגמרי, כדי שיוכלו שוב לעבוד את ה' ב'סור מרע ועשה טוב'. ועל זה נאמר (יחזקאל א,יד) 'והחיות רצוא ושוב', כי זה הוא חיותו של הצדיק לעבוד את ה' יתברך בבחינת רצוא ושוב, והבן.

וזאת אשר רמזה לנו הגמרא הקדושה בסיפור הקדוש ההוא. רבה ור' וירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, שהצדיק בבחינת 'רבה', שהוא מסטרא דקדישא, עושה הסעודת פורים, שהיא האכילה ושתיה שיש בה על הלבוש והגוון גם מבחינת היצר הרע והסטרא אחרא, שהוא בבחינת זירא, כמו זעירא, כמו שנאמר (דברים יא,טו) 'ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה לבבכם'. ובגמר (ברכות לב ע"א) היינו דאמרי אינשי מלי כריסיה זני בישי, ופירש רש"י ז"ל, מילוי הכרס הוא ממיני חטאים הרעים. והצדיק דרך עבודתו באכילה ושתיה כדי לבטל ולהכניע הסטרא אחרא כנ"ל.

קם רבה ושחטיה לר' זעירא, דהיינו שהצדיק אכל בקדושה כל כך עד ששחט והכניע לגמרי למאן דאיהו זעירא, הוא הסטרא אחרא, שכל התאוות הנבראות בשם אכילה כנ"ל נתבטלו לגמרי על ידו אז למחר היינו שאחר כך ראה שלא נשאר לו שום מנגד בעבודתו ועל ידי זה לא יהיה עבודתו תמה ושלימה וכנ"ל. בעי רחמי ואחייה, להשאיר לו קצת חיות וכח שיוכל להיות לנגד לו, והוא בבחירתו יתגבר עליו בכל פעם כדי שיהא עבודתו שלימה.

לשנה הבאה אמר שוב ניתי ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, היינו בעבודה קדושה כזאת ולבטל הסטרא אחרא לגמרי, ואם נראה שנצטרך לו עוד אז שוב נחיה אותו. אמר שלא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא, שאחר הביטול לגמרי יהא היכולת שוב ליתן בו חיות למען לעבוד עבודה תמה, ולכן אין בו חפץ לעשות עוד כמאז להכניע אותו לגמרי, וזה יהיה באמת רק לעתיד שאתא הקב"ה ושחט לשוחט במהרה בימינו אמן אבל לעת עתה מוכרחים הצדיקים לעבוד השי"ת עבודה תמה בסור מרע ועשה טוב והבן.

(להב אש, תורות ליקוטים ומעשים אודות האדמו"ר רבי שמואל אבא מזיכלין)

הרב הצדיק והחסיד רבי אפרים מאיר גד זיכלינסקי מלאדז' בן האדמו"ר רבי חנוך סעדיה מסטריקוב הי"ד, נשא לאשה את מרת חיה טויבא בת רבי יואל היילפרן מבראזאן. הוציא לאור את הספר "להב אש" (פיעטרקוב, תרצ"ה) ובו תורה, ליקוטים, תולדות וסיפורים נפלאים אודות האדמו"ר רבי שמואל אבא מזיכלין, וזאת במטרה להלהיב את האדם לעבודת ה' ולאמונת צדיקים טהורה. רבי אפרים מאיר גד גורש מגטו ורשה ונספה בטרבלינקה עם אביו ורבים מבני משפחתו.

הנני ניתן לפניכם היום 'ברכה לחיים' מלוקט מספרן של גאונים וצדיקים מפורסמים, התנהגותם בעניין מה שנוהגין לומר בשתית היין 'לחיים', וחבירו משיב 'לחיים טובים ולשלום', וכמה טעמים נאמרו על זה וכולם נובעים ממקורים נאמנים אלו ואלו דברי אלקים חיים, והננו בתקוה ברצי"ה כי יתענגו בו הקוראים, ובקשתי שטוחה לכל אחד ואחד מאחב"י הי"ו לקנות קונטרס זה בכסף מלא והביאו ברכת החיים לבתיכם כי שם צוה ה' 'את הברכה חיים' לפ"ק. הק' חנניה יו"ט ליפא ברוין.

א] בשו"ע או"ח (סי' קע"ד) בפרמ"ג (ס"ק י"א) כתוב בשם א"ר (אות ע"ז) כששותה כוס מברך תחלה ויטעום מעט, ואחר כך יאמר 'לחיים' וכדומה דכבוד שמים עדיף. ויש אומרים שיש לומר תחלה 'לחיים' דכבוד הבריות גדול הוא. וכתב בספר לקוטי מאיר שכך נהג גם הרה"ק מסטרעטין זצלה"ה ובניו הקדושים זי"ע לומר מקודם 'לחיים' ואח"כ לברך, וכן מצאתי בספר דרך צדיקים שכך נהג הרה"ק ר' מאיר מקאלשין נכד הרה"ק היהודי מפרשיסחא זצלל"ה לומר לחיים קודם הברכה, והביא שם שראה בספר אחד ששאלו לצדיק אחד מפני מה נהג כן להקדים ברכת הדיוט לברכת שמים, והשיב שזה כעין שמקדימים מצות 'ואהבת לרעך כמוך' קודם התפלה, אולם בספר זכור לאברהם כתב אם רוצה לשתות משקה יברך תחלה וישתה מעט ואחר כך יאמר 'לחיים'.

ב] בספר אגרת הטיול בחלק הרמז כתב טעם אמירת 'לחיים' כשרוצים לשתות יין במסיבה, כי אמרינן במסכת סנהדרין כל היוצא ליהרג היו נותנים לו כוס של חלתית בכוס של יין, ולכן נוהגים חברים כששותין שאומרים 'לחיים' על כל כוס וכוס, כלומר כוס זה יהיה לחיים ולברכה ולא כאותו הכוס ששנינו שם.

ג] ובספר ט"א הביא בשם התיקונים טעם לפי שעץ הדעת שאחר אדם הראשון גפן היה, כמו שאמרו חז"ל סחטה לו אשכול ענבים וכו' ויען כי אז נגרם מיתה על העולם על ידי היין, על כן כששותים יין אומרים 'לחיים'.

ד] ובאלף המגן הנספח למט"א (סימן תרפ"ג ס"ק י"ג)  כתב אמרו חכמינו ז"ל במדרש ביקש הקב"ב להוציא כהונה משם בן נח, וע"י שהקדים ברכת עבד לברכת רבו נדחה מכהונה. על כן ראוי לאדם ליזהר בזה שיברך תחלה וישתה מעט ויאמר לחברו 'לחיים' ושותה השאר.

ה] ובספר שיחות צדיקים הביא שאיתא במדרש כששותין ואומרים 'לחיים' הקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל, ואיתא בסה"ק תעלומות חכמה מהרה"ק ר' יודא צבי זי"ע מראזדיל, שאמר המדרש הלז בשם חותנו ודודו הרה"ק ר' צבי זי"ע מזידיטשוב, ואמר הרה"ק מראזדיל כי הוא לא ראה את המדרש רק מסתמא אם חותנו אמר הוא בנמצא, ופירוש בו כך כי הנה הי"א תיבות שבזכרנו לחיים וכו' הם נגד העשרת ימי התשובה ושני תיבות האחרונות 'אלקים חיים' המה נגד יום הכיפורים, והנה 'אלקים' בגימטריה 'כוס' וכששותים לחיים הקב"ה מוחל עונותיהם כי 'אלקים חיים' הוא נגד יום הכיפורים.

ו] ובדברי צדיקים (אות י' סימן ה') כתב מנהג ישראל כששותים יין ואומרים 'לחיים' זה לזה, מראה לי על פי מה שכתב בספר ישמח משה על הגמרא (שבת ס"ז ע"ב) חמרא וחיי' לפומא דרבנן ותלמידיהון, ופירש משום שידוע כשאדם שותה יין מרבה דברים ונתמעט החיות, משום כשנכנס יין יצא סוד, וידבר דברים בטלים, ועל זה נאמר נפשו יצאה בדברו, וזה דוקא כשמדבר דברים בטלים אבל דברי תורה אדרבה מרבה החיות כידוע, וזה שאמרו בגמרא חמרא וחייי, פי' לשתות יין ואף על פי כן הוא לחיים, זה דווקא לפום רבנן וכו', על כן אומרים 'לחיים' זה לזה שיזכרו שיהיה 'לחיים' ולא ידברו דברים בטלים כי אז ימעט חלילה החיים, אלא ידברו דברי תורה ויתרבה החיות. עכ"ל. ובייטב לב פרשת תבא הביא על הגמ' הנ"ל, שמעתי ממורי ז"ל הגה"ק בעל ישמח משה פירוש הדבר בשם גאון ספרדי כי על הפסוק 'ויהי האדם לנפש חיה', תרגומו לרוח ממללא, הרי נפש האדם הוא כח המדבר וכו'.

ז] ובספר אלפא ביתא בשם הה"ק מהר"מ מקאסוב (בעל אהבת שלום) זי"ע שאמר מה זה שאנו רואים שהחסידים שותים ומברכים לישועה ולרפואה, דאיתא במסכת סוטה (כ"ז) כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו, נמצא היא שותה המים והמים מפסידין אותו אם קלקל הוא, מכל שכן במדה טובה שמרובה ממדת פורעניות זה שותה ואיש אחר מקבל מזה רפואה וישועה.

ח] שם (ובסימן י') כתב כששותים יין אומרים 'לחיים' זה לזה לפי שיש יין לטובה ולברכה ויש גם כן ח"ו להיפך דהוא מסטרא 'גפן סדום גפנם', כי לרוב הוא דבר הניזק, ומצאנו שלא זלזלו השבטים רק מרוב היין, וכן בעגל אחר אכילה ושתיה 'ויקומו לצחק'. וכן כמה וכמה מחלוקות ע"י השתיה. וכן 'לא תרוה ולא תחטא'. על כן אומרים 'לחיים', שיזכירו לחיים טובים ולשלום. וכן מצאנו בר' עקיבא (שבת ס"ז) על כל כוס וכוס אמר 'חמרא וחיי' לפום רבנן' וכו'.

ט] עוד שם בשם הרה"ק מהר"ם מקאסוב זי"ע (וכן איתא בשם הרה"ק מסטרעליסק) אשר המנהג בין החסידים יראי ה' לשתות יי"ש ולומר 'לחיים' זה לזה על כל צרה של תבוא, כי 'לחיים' בגימטריה 'מנהג' ומנהג משבר ומבטל את הדין ונמתק הדין לרחמים, עי"ש שראשי תיבות של 'כוס' הוא 'ויאמר ה' סלחתי כדבריך', ומה שחסר השם כי שני יודין ששותים הם שם מלא ודפח"ח.

י] ובספר הנהגות מזידיטשוב כתוב בשם רבו הרה"ק החוזה שלובלין זי"ע אחר התפלה כששותים יי"ש יקח כוס של יי"ש ביד ימינו ויברך שהכל ואחר הברכה יקח הכוס י"ש בשמאלו וישתה בעמידה (לקוטי מאיר) וכן מצאתי בספר ילקוט אברהם בח"ב ויוסף אברהם שכך נהג הה"ק מזידיטשוב וגם הברכה אמר מעומד ואמר רמז לזה 'שרפים עומדים' עכל"ה.

יא] ובטעמי המנהגים בליקוטים (אות י"ג) כתב בשם מרן החת"ס זי"ע שהקפיד אם שותים משקה ואומרים זה לזה 'לחיים', שלא לומר 'לחיים טובים' לבד, כי אלו השתי תיבות בגמטריה 'קללה' ח"ו, רק לומר דווקא 'לחיים ולברכה' או 'לחיים טובים ולשלום', וכן ראיתי בשם הרה"ק מלובלין זצוק"ל שהקפיד על זה.

יב] ובספר עירין קדישין בליקוטים (דף כ"ב) שאמר על שתיית יי"ש קודם השינה וחסידים קוראים אותו 'ק"ש של בעש"ט' ואמר בעבור זאת נקרא 'ק"ש של בעש"ט' יען כי על פי דין שלחן ערוך אינו מברך ברכה אחרונה בורא נפשות, ולכן שותים יי"ש שלא יהא הוא בורא נפשות ח"ו.

יג] בספר בית ישראל מהרה"ק מרוזין זצוק"ל הביא שפעם אחת נתוועדו יחדיו הרה"ק מאפטא והרה"ק ר' משה צבי מסאבראן וגם הרב הקדוש מרוזין זי"ע וכיבדו אותם במשקה והרה"ק מסאבראן נתן 'לחיים' בהושטתם ידו יד ליד, ואחר כך שתה הה"ק מרוזין ונתן 'לחיים' בפה קדשו, אבל לא הושיט את ידו וענה הרה"ק מסאבראן ואמר כתיב 'ישלח דברו וירפאם', ראשי תיבות 'ידו' מוכח כשנותנים לחיים בידו מביאים רפואה, נענה בתרי' הרב ה"ק מרוזין הנה הסופי תיבות של 'ישלח דברו ורפאם' הם 'מוח'. ואחר כך מצאתי בספר טהרות ישראל (על הלכות נדה) שהביא בשם הרב ה"ק מרוזין שהוא תיקון לחטא הידוע כשנותנים לחיים בהשטת ידו.

יד] שם (בדף ט"ו) הביא בשם הרה ה"ק מרוזין [הובא ג"כ בספר ארץ החיים אות רע"ג] שפעם אחת בא הרב ה"ק לבית מדרשו ומצא את החסידים יושבים ושותים יי"ש ומברכים זה את זה בברכת 'לחיים' כאהבת ריעים אהובים, ושאל אותם אם נזהרים לשתות יי"ש עם פערבייסען ואמר בשם הבעש"ט הקדוש זי"ע כי אם נזהרים שלא לשתות יי"ש בלי פארבייסען ניצולים מכל המכשלות. עד כאן. ואני אומר אמר הרב ה"ק מרוזין זצוק"ל כי בזה ניצולים ממיתה קודם הזמן וממיתה משונה וממיתה ע"י עכו"ם ר"ל.

טו] שם (בדף ע"ח) ראיתי בשם הרב ה"ק מרן מנחם נחום זצ"ל משטיפינעשט שאמר טעם על מנהג העולם בשתיית לחיים אומרים 'לחיים ולשלום', פירוש 'אגאנצער לחיים'. וביאר דהנה אומרים בתפלת ראש השנה ויום הכיפורים 'החותך חיים לכל חי'. ויש להתבונן מהו הלשון 'החותך', וכי החיים צריכין לחתוך. אכן דהנה אם נגזור ח"ו על האדם שימות והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו לא יחפוץ במות המת מהפך הדין של מיתה על דלות, ועני חשוב כמת. והנה 'חיים' עולה מספרו ס"ח ו'דל' עולה ל"ד, הוא חצי ממספר ס"ח, וזהו החותך 'חיים', שחתכו לחצאין ונשאר 'דל'. וזהו שאנו מבקשים שיהא 'חיים שלום' שלא יהא נחתך לחצאין ותהיה חיים עם פרנסה, השם ישמרנו מדלות ומשפלות.

טז] ובספר כנסת ישראל (דף פ') מהרב ה"ק מרוזין זצוק"ל בעניין תענית שובבי"ם ת"ת שידוע מספה"ק שהוא לתקן תיקון הברית, ואמר הרה"ק מרוזין שתיקון זה יכול להיות גם כן בשבת אחים יחד כדרך החסידים ששותין י"ש ותוקעין כפיהם זה לזה בשתיית לחיים, כי שני פעמים כ"ף בגמטריה מאתים, ומדינא ערלה בטילה במאתים, וידוע מספרים הקדושים כי הפוגם בבריתו ח"ו מושך ערלתו עליו, ודי למבין.

יז] ושם (בדף ס"ה ע"ב) על עניין ששותין ואומרים לחיים ביד ליד, שמעתי מאיש נאמן שמו ר' מאיר נכד הרה"ק מברדיטשוב זי"ע ששמע בעצמו מפה קדשו של הרה"ק ר' דוד משה מטשארטקוב זצ"ל עפ"י מעשה שבא איש אחד והגיש בקשתו על איזה ענין ובכה מאוד על איזה ענין צרה ר"ל, והרה"ק מטשארטקוב בירך אותו בישועה כדרכו בקודש שה' יתברך יהיה בעזרו, ואחר כך אמר בפה קדשו גם החסידים יברכו אותו בישועה וישתו לחיים זה לזה שה' יתברך יפקוד אותו בדבר ישועה ורחמים, ויזהרו שישתו לחיים בתקיעת כפם דווקא ולא בפה לבד, כי העניין ששותים לחיים ונותנים יד ליד הוא סגולה להרחקת הנזק ולהקרבות התועלת, וככה אמר ב' פעמים בלה"ק וגם פירוש דבריו בלשון אשכנז ואמר שזה מרומז בקאפיטיל 'יענך ה' ביום צרה' ראשי תיבות בימטריה שם 'יבק' והוא סגולה להרחקת הנזק לענות ביום צרה. ובסוף הקאפיטיל 'יעננו ביום קראנו' הוא גם כן ראשי תיבות בגימטריה שם 'יבק', והיא ענין הקרבות התועלת, וביד יש ה' אצבעות גודל, אצבע, אמה, קמיצה, זרת, ראשי תיבות בגימטרי' גם כן שם 'יבק', וכששותים לחיים ונותנים יד ליד מייחדים בזה ב' פעמים שם 'יבק', אחד להרחקת הנזק ואחד להקרבות התועלת.

יח] ובספר שפתי קודש (דף ט"ו ע"א) הביא שהרב ה"ק ר' פישל מסטריקוב זצ"ל נהג בכל לילה קודם השינה לקח מעט יי"ש ובירך עליו ושתה מעט ואז אמר 'לחיים ריבונו של עולם שאתה הוא מקור וחיי החיים יהיה לך לילה טובה'. ואמר בל"א 'אגיטע נאכט'. ופעם אחת פירוש את כוונתו, כי היה מכווין בזה שיהיה לכל חולי ישראל המוטלים על ערש דוי רפואה שלימה במהרה, כי על פי רוב דרך הטבע הוא שבלילה המחלה מתגברת יותר ויותר וצר להם להחולים. והנה כתיב 'בכל צרתם לא [לו] צר', כביכול, לכן כאשר יהיה לילה טובה לחולי ישראל, אז וודאי יהיו בזה תענוג ונחת רות לה' יתברך. ע"כ.

יט] ובשיח שרפי קידש ח"ד (אות קצ"ט) הביא בשם הגה"ק החידושי הרי"ם זי"ע טעם על זה שבבוא אורח אומרים לו שיתן תיקון והוא נותן להם משקה, דהנה נודע מספרי הצדיקים כי בכל נסיעותיו שאדם עושה 'מה' מצעדי גבר כוננו' לתקן בנסיעותיו איזה תיקון, וזהו שמזכירים את האורח שהוא צריך לתקן איזה תיקון, ולכן יהיה זהיר וזריז במעשיו שיתקן מה שצריך לתקן. ועל זה הוא מכיר להם טובה ונותן להם משקה.

כ] בספר מ"ה הביא מעשה מהרב ה"ק ר' יחיאל מאיר מגאסטינין זי"ע, וזה לשונו, 'נדחי ישראל יכנס', ידוע מנהגו בכל ראש חודש להיות יחד עם המתפללים אצלו אחר התפלה בערב ובבוקר ולשתות עמהם יחד יי"ש ולשמוח בשמחת היום עם דיבורי חידושי תורה וסיפורי מעשיות מצדיקים. והנה פעם אחת בראש חודש אלול שחרית צהלו פניו מאוד והמשיך דיבורים עד שדיבר מעניין טובת התאספות ישראל יחד אפילו בשתיה של יי"ש אם הכוונה לשם שמים לבוא להתחברות זה את זה. ואמרתי לו שהרהרתי הפסוק 'נדחי ישראל יכנס', הוא ראשי תיבות  'יין'. וענה לי הרב ה"ק הנ"ל שעלה גם ברעיוני רמז זה.

כא] והביא עוד שם בשם הרב ה"ק הנ"ל פעם אחת בראש חודש יום ב' בהיותו יחד עם המתפללים אחר התפלה לשתות יי"ש לכבוד ראש חודש וסיפר מה שאירע ליהודי הקדוש מפרשיסחא בלובלין עם הרה"ג האב"ד מלובלין שהיה נקרא 'ראש הברזל' והאב"ד הלז היה מתנגד על החסידים. והנה פעם אחת נסבה שנפגשו יחד על ברית מילה היהודי הקדוש עם הגאון האב"ד הנ"ל, והתחיל הרב אב"ד לדבר להיהודי הקדוש ואמר לו בזה הלשון, אשאל ממעלתכם שאלה אחת מדוע אצלכם חסידים המנהג כשנפגשים יחד ורוצים להתחבר ביניהם זה עם זה באהבה אומרים זה לזה נקחה נא יי"ש ונשתה יחד, ועל ידי זה באים לידי התחברות. מה שאין כן  בינינו מתנגדים לא כן הוא, שכשנפגשים יחד באהבה מתחברים עצמם ביניהם על ידי דברי תורה שאומרים זה לזה נדבר נא איזה פלפול מחידושי תורה ומפלפלים עצמם בדברי תורה, ועל ידי זה באים לידי התחברות. מוטב היה אם סיגלתם התחברות ביניכם ע"י גבורה של פלפולי תורה ולא בשתיה של יי"ש. והשיב להם היהודי הקדוש, אביא לכם ראיה מן הש"ס כי לא כן הוא כדבריכם, כי סגולת התחברות יותר חזקה ושלימה ע"י שתיה יחד מאשר ע"י פלפולים, כי ביין מצינו לחכמינו ז"ל שאסרו יינם וכו' משום בנותיהם, ובדברי תורה מצינו אצל רבי מאיר שהקשו 'ורבי מאיר היכי למד תורה מאחר' ומשני 'רבי מאיר תוכו אכל קליפתו זרק', הרי מפורש שהתחברות ע"י שתיה יותר מקרבת הדעת זה לזה לבוא על ידי זה להתחברות מבדברי תורה. וכמו כן לאידך גיסא ללימוד דרך טובה.

(תחילת ספר 'ברכה לחיים')

הרב חנניה יום טוב ליפא ברוין מגרוסוורדיין, חיבר את הספרים 'ספר יוחסין – זכור לאברהם' (תרצ"ו), 'צדיק כתמר יפרח' (תש"א), 'ברכה לחיים' (תש"א), 'דרכי משה החדש' (תש"ב), 'תולדות גדולי ישראל אנשי שם' (תש"ג) תפארת שמואל (תש"ג) ו'תולדות אנשי מופת' (תש"ד), תפארת חיים, וספרים נוספים שנותרו בכתב יד: דרכי ישרים, תולדות גדולי אחרונים, אבן ישראל. נספה באושוויץ עם כל משפחתו – אמו, אשתו וארבעת ילדיו. חותנו, הרב מאיר הולנדר היה שו"ב ומו"ץ ביושב אהרישאר ונפטר בי"ח ניסן תרצ"ח.

אביו של הרב חנניה ליפא יום טוב, רבי ישראל ברוך ברוין מגרויסוורדיין חיבר את הספרים אבן ישראל (יחד עם בנו) וכנסת ישראל, נשא לאשה את אחותם של הרבנים בנימין, חיים ושמואל שמעלקי שטרן, היה תלמיד בעל קדושת יו"ט ונפטר בי"ז בכסלו תש"א.

הערה: כאן מובאים כ"א סעיפים ראשונים מתוך ל"א סעיפים שבספר 'ברכה לחיים'.

מברר איך התירו להלין אורחים בבית הכנסת, שהרי קדושתה מהתורה:

ומה שאתה מתמה אמאי פוסק הרי"ף הלכות מזוזה והרמב"ם פ"ו מהלכות מזוזה דבית הכנסת של כפרים חייב במזוזה, וכן הביא הטור בסימן רפ"ו, דמסתמא דרים בה אורחים… עד כאן, וקשה לדברי הרמב"ם דמשום הכי פטור ממזוזה בבית הכנסת ובית המדרש משום דהוי קודש כמו הר הבית והלשכה, אם כן איך מותר ללין בה אורחים הא הוי קודש מהתורה.

לדעת הנימוקי יוסף התירו להלין ולהאכיל אורחים בבית הכנסת, לפי שמראש לא הקדישו אותם הקדש גמור, לפי שאין לבני הכפרים תקציב להלנת את האורחים בביתם:

והגם כי נימוקי יוסף שם על הרי"ף שכתב וזה לשונו, ובית הכנסת שחיייבת במזוזה… בבית הכנסת דכפרים דדיירי בה אורחין. וכתב הנימוקי יוסף דדיירי בה אורחין, אין מקדשים אותו הקדש גמור כדי שיהיו מותרין לשכב ולאכול שם האורחין, לפי שאין ידם של בני הכפרים משגת להכניס אורחים בבתיהם. עד כאן.

אך לכאורה לא ניתן להתנות להגביל את קדושת בית הכנסת, לפי שהתנאי מועיל רק לבתי כנסת בבבל בחורבנם:

והבאת דברי היד שאול דכתב דהוא דוחק כיון שהוא קדושת הגוף האיך אפשר להתנות על תנאי, ורק בבבל היה מהני התנאי וגם דוקא לאחר חרבנו לא בישובו, עיין מגן אברהם סימן קנ"א ס"ק י"ז… בני הכפרים שמניחין לשכב וללון בבית הכנסת קשה אמאי מותר, כמו שכתב בסימן קנ"א סעיף י"א, עיין שם. עד כאן תורף דבריך.

ע"פ הגר"א גדולה צדקה לעניים יותר מתרומה לבית כנסת:

הא דשל כפרים דלנים שם האורחין גם כן לא קשה דאיך מותר ללון שם האורחים דבקדושת הגוף לא מהני התנאי כנ"ל,  דהנה ביורה דעה סימן רמ"ט סעיף ט"ז, יש אומרים שמצוות בית הכנסת עדיפה ממצוות צדקה, עד כאן. ועיין בביאור הגר"א כתב דאינו מוכרח לפי גירסא שלנו בירושלמי, ומציין לתוספות בבא בתרא דף ט' ע"א ד"ה שנאמר כו', דשם איתא בגמרא 'לעולם אל ימנע אדם את עצמו מלתת שלישית השקל בשנה, שנאמר והעמדנו עלינו מצות לתת כו", כתב התוספות 'ואף על גב דהאי קרא גבי בית אלקנו כתיב, היינו לבדק הבית כל שכן לצדקה', משמע מהתוספות כי גדולה צדקה מבדק הבית. עד כאן. על זה כתב הגר"א דכל שכן דגדולה צדקה מבית הכנסת. עד כאן.

גם לדעת השולחן ערוך יש לומר שגדולה מעלת הכנסת אורחים ממעלת בית הכנסת, ואם יש תקציב רק לבנות רק מבנה אחד, יש להעדיף בניין להכנסת אורחים על בנין בית כנסת:

והנה אמרו חז"ל 'גדולה הכנסת אורחין יותר מקבלת פני השכינה' (מסכת שבת קכ"ז ע"א), ועוד אמרו שם 'גדולה הכנסת אורחין יותר מהשכמת בית המדרש'. עיין שם. לעניות דעתי יש לומר, אפילו לדעת המחבר דכתב כי בית הכנסת גדולה מצדקה, אבל הכנסת אורחין גדולה מבית הכנסת, דגדולה הוא מקבלת פני השכינה והשכמת בית המדרש. ולפי זה בני הכפרים שאין להם מעות לעשות בית להכנסת אורחים לחודא ובית הכנסת לחודא, ואין להם מעות רק על דבר אחד, ובבית הכנסת אין אפשר להם לקיים הכנסת אורחים, כמו שכתב הנימוקי יוסף לעיל, ואם כן לפי הנראה היו צריכים לפסוק להם על פי הדין שיעשו בית להכנסת אורחים, כי גדולה היא מבית הכנסת, לא מבעי לדעת הגר"א אלא לדעת המחבר גם כן גדולה הכנסת אורחין מבית הכנסת כנ"ל.

רק מדרבנן לא ניתן להתנות על בית הכנסת, והטעם שגזרו על כך הוא מכיוון שאכילה ושתיה בבית כנסת הם קלות ראש:

ועיין בסימן קנ"א במגן אברהם ס"ק י"ד דמתמה על המחבר דכתב דלא מהני תנאי לבית הכנסת בישובן בסימן קנ"ד קיימא לן אפילו למטפחת של ספר תורה מהני תנאי, ומתרץ המגן אברהם משום דהווי קלות ראש לאכול ולשתות שם, ואם כן לזה לא מהני תנאי. עד כאן. וכתב שם המשנה ברורה בביאור הלכה בד"ה לא מהני, דמשום הכי לא מהני תנאי בבית הכנסת בישובן, דגזרי חז"ל דבית הכנסת הקבוע לא מהני תנאי כיוון שכופין זה את זה לבנות בית הכנסת והוא דבר מצווה גדולה שיהיה לישראל מקדש מעט בכל מקום מושבותיהם החמירו. עיין שם.

והנה באמת גם מדברי המגן אברהם הנ"ל גם כן משמע דהא דלא מהני התנאי בישובן לא הוי רק מדרבנן, דהא מביא מהא דמטפחת דהוי תשמישי קדושה דאסור בהנאה, אפילו הכי מהני התנאי, והא דלא מהני התנאי בבית הכנסת משום דהוי קלות ראש לאכול ולשתות, משמע אבל לשאר תשמישין שאין בהם קלות ראש מהני התנאי אפילו בארץ ישראל כמו במטפחת, וכן כתב במשנה ברורה שם ס"ק ל"ח, ועל כן הא דלאכול ולשתות לא מהני התנאי הוא דרבנן, דלענין דאורייתא ליכא חילוק בזה כמובן.

תקנת חז"ל שלא מועילה תנאי נועדה לכך שבית הכנסת לא יהיה סתם בית, אך הם לא תיקנו במקום שהדבר ימנע הכנסת אורחים או ימנע את בניין בית הכנסת:

ולפי זה בבני הכפרים שאין בידם לקיים שניהם, הכנסת אורחין וגם מקום בית הכנסת לבנות, ואם נאסר עליהם בגזירת חז"ל שלא מהני תנאי בבית הכנסת לשכב שם האורחים, יהיו מוכרחים על פי הלכה לבנות בית הכנסת אורחים ולא בית הכנסת כנ"ל, אם כן לא יהיה מקום מוכן כלל שיהיה נקרא 'מקדש מעט', וכיוון דעיקר תקנת חז"ל הייתה שלא מהני תנאי כדי שיהיה להם בית הכנסת ולא בית סתם כנ"ל, יש לומר שהתקנה הייתה רק במקום שלא יתבטל על ידי בנין בית הכנסת מקדש מעט בחשיבות, אבל על זה האופן אם על ידי זה התקנה יתבטל מצוות הכנסת אורחים או שיהיו מוכרחים על פי ההלכה לבנות בית הכנסת אורחים ולא יהיה להם מקום להתפלל, בוודאי לא גזרו והניחו התקנה, עדיף טפי לקיים שניהם להתנות שלא יהא הקדש גמור ויהיה מותר לשכב ולאכול שם האורחים, כמו הנימוקי יוסף הנ"ל. כן נראה לעניות דעתי.

(מתוך מכתב בתוך "מילי דבי כנישתא", עמ' קכ)

הרב הגאון, החריף ובקי, הצדיק המפורסם רבי ראובן חיים קלין נולד לאמו מרת חיה שרה ולאביו ר' צבי דב קליין בשנת תרמ"ד (1884) למשפחת רבנים, המיוחסת לט"ז ולרמ"א. שם אמו, חיה שרה. ר' צבי קליין, ראש הקהילה במונקטש, מחשובי העיר וחסדי מקורב לאדמו"רי מונקטש, היה בנו של ר' ראובן חיים קליין אב"ד גלילות דאויידקאף מחבר הספר 'שנות חיים', מתלמידי החתם סופר ומהר"ם א"ש ומחסידיו הנאמנים של ה'דברי חיים' מצאנז.

הרב ראובן חיים ב"ר צבי, למד תורה אצל רבי נתנאל הכהן פריעד מחבר שו"ת 'פני מבין' ו'פני מבין' על התורה, רב ואב"ד אויוואראש, שהיה תלמידים של בעל 'שו"ת קול אריה' ושל רבי חיים צבי מנהיימר. כאביו, היה הרב ראובן חיים מקורב לאדמו"רים מונקטש בעל 'דרכי תשובה' ובנו בעל 'מנחת אלעזר'. בשנת תרס"ב (1902), בהיותו בן שמונה עשרה, נשא לאשה את מרת רבקה פייגא בת הצדיק האדמו"ר רבי ישעיה שטיינר מקרסטיר ('ר' ישעי'עלע קערעסטירער'). במשך עשר שנים היה סמוך על שולחן חותנו ועסק בתורה ובעבודת ה' בשקידה עצומה. בשנת תרע"ב (1912) נבחר לאב"ד סנינה, שבמזרח סלובקיה, ושם לימד את תלמידיו תורה וחסידות במשך כשלשים שנה בישיבתו. שיטת לימודו "המעמיק הרחיב בים התלמוד והפוסקים לבאר ולברר כמה הלכות בחריפות ובקיאות הרבה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא… שמתחקה על שרשי האמת… דברי חפץ לגלות עמוקות בדין ולהורות בהלכה כדת של תורה" (מתוך הסכמת הרב יצחק יעקב ווייס, מחבר שו"ת 'מנחת יצחק', לספר 'מטה ראובן'). הוא חיבר את ספר החידושים והשו"ת מטה ראובן, שיצא לאור לראשונה בשנת תרח"ץ (1938), עם הסכמות רבי יוסף אלימלך כהנא, רבי שלמה זלמן עהרענרייך ורבי שמואל פיהרער, הי"ד. הספר יצא שוב לאור במהדורה שניה בשנת תשל"ב על ידי אחינו ר' ישעיה בן ר' מרדכי דוד קליין. כמו כן שרדו חידושים שכתב ופורסמו בשו"תים של חכמי דורו ובכתב עת תורניים.

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית, וסלובקיה הכריזה על אוטונומיה ונעשתה מדינה עצמאית גרורת גרמניה, שהרחיקה את היהודים מחיי החברה והכלכלה ונישלה אותם מזכויותיהם ומרכושם, באמצעות חקיקה גזענית. באביב 1942 החלו גירושים מסנינה. ב- 21.03.1942 רוכזו צעירים וצעירות יהודים, ב- 22.03 גורשו עשרות צעירות יהודיות מסנינה וסביבותיה למחנה האיסוף בפופראד ומשם הן גורשו משם למחנה ההשמדה אושוויץ. עשרות צעירים יהודים גורשו למחנה האיסוף בז'ילינה ומשם למחנה מיידנק שבמחוז לובלין שבפולין. ב- 07.05 החלו השלטונות לרכז את רוב היהודים הנותרים הכנה לגירושם. לקראת הגירוש הציע אחד מראשי העיר לרב ראובן חיים להסתתר אצלו עד יעבור זעם, אך הוא דחה את ההצעה ובחר להישאר עם קהילתו בעת צרה. רוב יהודי סנינה וסביבותיה נלקחו למרכז הריכוז בהומנה וצורפו למשלוח לגטו חלם באזור לובלין, ב- 11.05, משם גורשו למחנה ההשמדה בסוביבור. בין המגורשים היו הרב ראובן חיים קליין, רעייתו, בני קהילתו ותלמידיו, שהובלו למקום השמדה, סמוך ללובלין. הרב והרבנית לא השאירו אחריהם צאצאים.

הערה: באוצר הרבנים כתב בטעות שנספה בשנת תש"ד. בדף עד ביד ושם כתוב שנספה באושוויץ.

"רבי אליעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפקורס". נראה פשוט כי העם ארץ. והמונים, אף שהמה יראים את ה', אך כל זה בעת שהם בחברת אנשים כשרים ויראים, אבל בבואם בין רשעים, בפרט המתלוצצים וילעיגו עליו ובאים עליו בטענות כוזבות והוא כאלם לא יפתח פיו ואין יודע להשיב, וחושב כל הבליהם ושטותיהם כי הם חכמת שלמה, אז קשה לו לעמוד ובנקל יפותה להם, כשור לטבח יובל. לא כן מי שלמד תורה, חרב פיפיות בידו ומבין כל דבריהם כי כזב ושטות בפיהם. וכמה פעמים ברוך ה' בחנתי ונסיתי להשיב עליהם בקהל עם, והיו לבוז ולכלימה וצחקו עליהם כל העומדים. וליתר שאת ולדורות הבאים אציעה מעשיות.

פעם אחת נסעתי על אניות הקיטור והיה שם יושב לנגדי אחד, לא ידעתי אם הוא ישראל או ערל, כי לא היה לו שוב צלם יהודי. אך בתוך הדברים אשר נדברו שם אנשי לצון איש אל רעהו נתגלגל שדיבר גם הוא לחוות דעתו ואמר שהוא כופר בכל והכל שווא וכזב והוא אינו ניזהר אף במצווה אחת מכל תרי"ג מצוות, אך יום הכיפורים הוא משמר כהלכתו [הרוצה להאמין יאמין], ולגלות קלונו בפני רבים אמרתי לו מה לך לשטות הזה, לסגף ולענות נפשך על לא דבר. והשיב לי כי אולי עבר איזה עבירה בתוך שנה, על כן מקבל עליו לסגף עבור זה יום אחד. חזרתי לו, הלא לדבריך אין עבירה בעולם, כי כל התורה שקר היא כמו שאמרת בפיך הנבזה, והשיב לי כי דברים אשר לפי שכלו הנבאש הוא עבירה עליהם הוא מתענה. ושאלתי מה הם דברים אלו. השיב לי אני סוחר ולפעמים אני מרמה ומוכר שווה מנה המאתים ויותר לאינם מבינים, ועל זה דווה לבי בקרבי ומתענה. חזרתי לו וכי על זה יועיל תענית, ומה לו לחברך שרימית ולקחת ממונו בסיגופך בתמיה. ובתחילה צריך אתה לחזור לו ממונו שלקחת ממנו ברמאות, ואז תוכל לסגף עצמך. הא חדא, ועוד, אפילו יהיבנא לך שטותך שאתה סבור להתכפר בתענית בלבד, הגד נא לי באיזה יום אתה מתענה. השיב לו, מה שאלה, ביום כיפור, ביו"ד בתשרי. עניתי ואמרתי לו בקול רם, מה לך לטיפשות גדול כזה להתענות בימי הקיץ ולעשות אז יום כיפור, הלא טוב לך לברור י' בטבת או ט"ו בשבט, ימים קצרים, ומי ציווה לך להתענות יום ארוך. והתחילו כל העומדים לצחק עליו ונשאר כאלם, ואמר לא אטעון עמך.

ופעם אחת נסעתי על נתיב הברזל וישב אצלי איש אחד מגודל זקן כצורת איש יהודי ובתוך הדברים החציף פניו נגד כל היושבים שם ואמר שאינו מאמין בדברי חכמים  כי אם בתורה שבכתב לבד. ושאלתי לו האתה מניח תפילין. חרה לו מה זו שאלה, וכי אהיה בלא תפילין. חזרתי לו אל ירע בעיניך אם אחלה להראות לי צורת תפילין שלו. חרה עוד יותר, מה תשאלני שאלות כאלו ומי ראה מעולם תפילין משונות בצורות צורת תפילין שלי יפים מאשר לך ורצועות נאות מחירם סך כך וכך. על זה עניתי לו וכי אין נזק לתת סך הרבה כזה בעד תפילין, הלא טוב היה לך לקנות חבל בעד שני פרוטות ולקשרו בידך ובראשך לקיים 'וקשרתם', וכי מי הגיד לך כי על תפילין כאלה ציווה ה' יתברך בתורתו. אתמהה. והיה לשחוק בעיני כל היושבים ולא ידע להשיב. מעתה יתר לבב איש ויחרד מה לעשות היום לגדל בניו רק בתורת ה' למען ידעו להשיב הכופרים המתרבים יום יום בכל אשפה ובכל מקום סרוח מוצאים כופרים. מכנים עצמם 'פיליזאפען' ואיך יוכלו לעמד נגדם בלי תורה. ופעם אחת שמעתי כופר חצוף אחד אמר לאשה יראת ה' 'מה תדבר ממשיח ואיך נזכר מזה בכל התורה כולה'. ומעיד אני כי הכופר הזה לא ידע אפילו פסוק חומש אחד מכל התורה, וברוב עזותו החציף לדבר כאילו הוא בקי בכל התורה. ומה תוכל האשה להשיבו, כי היא גם כן תורת משה להשיבו בפסוקים ובפרשות שלימות המדברים מגאולה העתידה. וזהו שהזהרנו חכמינו ז"ל 'הוי שקוד ללמוד תורה', למען תדע להשיב לאפיקורסים, ומשום דבר זה לבד גם כן החיוב לך לעסוק וללמד בניך תורה.

(תיקון משה, חלק ד, אבות פרק ב, יט)

הרב אברהם פולק הי"ד, נולד בח' טבת תר"ל [1869] בבאניהד שבהונגריה לאביו הגאון רבי משה סג"ל פולק ולאמו איטל בת הרב אליעזר הרש סג"ל לוינגר מחבר "בני לוי" על הלכה ואגדה. הרב אברהם התחנך וגדל בתורה ובמידות אצל אביו, ואצל סבו רבי יצחק [זעקל] סג"ל פולק, בישיבת באניהאד. מילדתו חיבב את התורה והתמיד בלימודה, הגיע להבנות מעמיקות וניחן בזיכרון בלתי מצוי, עד שנעשה מהתלמידים המופלגים. אחר כך נסע ללמוד תורה בישיבתו של השבט סופר בפרשבורג, שם השתלם בתורת החתם סופר ובמנהגיו, והיה עילוי גדול, מתמיד עצום ושלם במידות. עוד בטרם שמלאו לו 19 שנה ביקשו למנותו לאב בית דין. לאחר שנשא לאשה את מרת רבקה בת הרב החריף הצדיק רבי יונתן לייב קריצלר, התקבל בשנת תרנ"ז [1897] כדומ"צ של קהילת שומרי הדת בבאניהאד. בהמשך שימש שם כמגיד מישרים, ובמשך כמעט חמישים שנה שימש דיין, מגיד מישרים ומו"צ בקהילת באניהאד, שם עסק בלימוד התורה ובהרבצת תורה בהתמדה והשיב תשובות בהלכה ובענייני שינויי נוסחאות בש"ס ובראשונים. הוא נעשה לאחד מהרבנים החשובים במדינתו, ובחר להישאר ברבנות בעיר אבותיו, בענווה ובפשטות, כפוסק העיר, ובהמשך גם כצדיק העיר. הוא סידר לדפוס והוסיף הגהות וחידושי תורה על ספרי אביו וידבר משה (חלקים א,ב) ותיקון משה (חלקים א,ב,ג,ד,ה), כפי שכתב עליו אחיו, הרב ישראל, בהקדמתו לספר ברכת משה: "רגשי תודה משבחים ומהללים, לך מר אחי מחמדי עטרת ראשי הרב המאור הגדול חריף ובקי הצדיק קדושת שמו תפארתו מו"ה אברהם סג"ל פאללאק נר"ו דין רפש מדבית אבא פרי קודש הלולים, הוא הגבר אשר הטה שכמו לישא בעול הוצאות הספרים הנזכרים הכינם גם חקרם, להפיץ על פני תבל אורם, את הכל עשה בעט"ו בסדר נאה ומהודר, אשריך שזכית לכך".

ועיין בתולדות אביו וסבו, כפי שהביא הרב אברהם  בהקדמתו לספר ברכת משה. לאחר שהספר "וידבר משה" עם ביאוריו הנפלאים ורמזיו לכל שאלות וענייני התקופה, זכה להצלחה רבה ונעשה למורשת הכלל בהונגריה, הודפס שוב ספר זה והודפס ספר "תקון משה" בניו יורק בשנת תש"ג [1943].

לעת זקנתו היה כבד ראייה, וישב ולמד בבית המדרש בעל פה בנוסח מדוייק. הרב אברהם נהרג על קידוש השם, יחד עם משפחתו וקהילתו, באושוויץ בקיץ של שנת תש"ד [1944].

חידושים ממנו הובאו בכתב העת וילקט יוסף, שנה שנייה קונטרס ט"ו, סיון תר"ס, סי' קס"ו; מנחת דבשי, א , סי' ט; ויהי בנסוע עמו נא.

שמועות מפיו הובאו במנהגי בעל החתם סופר עמו' יא; חותם האבות, בראשית ב, עמו' תתלה.

מכתבים ממנו הובאו בזכר זאת ליעקב, א, עמו' ס; קטלוג אוצרות לונדון, 1, פריט 46; מחנה הלוים, א-ב, עמו' 17-18.

תשובה אליו הובאה במי יהודה ,ב, סי' כא; פרי השדה, ד, סי' צח.

הנהגותיו הובאו בבאר שמחה עמו' שי.

מקורות: דף עד ביד ושם, אהלי שם, הקדמות תיקון משה ד' מהדורת תשמ"ח.

וראה "תולדות הג"ר אברהם פאללאק וקהילתו ק"ק באניהד הי"ד, בצפונות ה (תשרי תש"נ), עמו' צב-צח.

הנה ידוע דברי המכילתא וכן הוא בגמרא שבועות, 'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכול לשמוע', ואינו מובן לכאורה הכוונה מזה שנאמרו בדיבור אחד.

הנה בפשטות יש לבאר בעזרת ה' על פי המבואר שם בשבועות כ' דנשים חייבות בקידוש היום מהתורה משום דכתיב 'זכור ושמור', כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, ונשים כיוון דחייבין בשמירה דשבת, דהיינו לא תעשה דמלאכה, חייבין גם כן בזכירה, דהיינו עשה דקידוש היום ועונג שבת וכיבוד שבת, ועל זה כתיב 'לקדשו', דהיינו דהמצווה הוא דכיבוד שבת ועונג שבת יהיה לשם קדושת שבת. ו"שמור" דשבת הווי אזהרה על לא תעשה דמלאכה בשבת, וגם על זה כתיב "לקדשו", דהיינו דשמירה ממלאכה דשבת לא יהא הכוונה רק למנוחה ועונג הגוף, רק "לקדשו" כדי שיהיה יוכל להשיג השגת קדושת יום השבת ולקדשו בקדושת התורה שנתן הקב"ה לישראל ביום השבת. אם כן יכול בפשטות דזה הכוונה ד"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", דהיינו שנלמוד מזה דשני בחינות אלו, בחינת "זכור" דהווי מצוות עשה דשבת, ובחינת "שמור" דהווי לא תעשה דשבת, הכל באופן אחד שיהיה "לקדשו" לשם קדושת השבת כמבואר.

ועוד יש לבאר הכוונה בהא ד"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", ובזה יש לבאר הא דכתיב בדברות הראשונות גבי "זכור" טעם דשמירת שבת הוא לזכר חידוש העולם ע"י ה' יתברך ובדברות האחרונות גבי "שמור" כתיב שם דטעם שמירת שבת הוא משום זכר ליציאת מצרים. והיינו דלכאורה אינו מובן הא דכתיב בדברות אחרונות "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך וכו'  ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ד' לעשות את יום השבת". ולכאורה איזה שייכות יש לציווי דשבת להא דהוציא ה' יתברך את בני ישראל ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה. אבל לפי המבואר בפרקי דרבי אליעזר דבאמת הייתה הגזירה של גלות בני ישראל במצרים לארבע מאות ושלשים שנה, כדכתיב בקרא "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים" וכו', ועיין בפירוש רש"י שם שכתב דאם נחשוב מלידת יצחק אין כאן אלא ארבע מאות שנה וחסר עוד שלשים שנה גירות, אלא על כרחך דהחשבון גירות מתחיל תיכף מגזירת ה' יתברך בברית בין הבתרים. עיין שם. וראיתי מכבר בשם בעל או"ת זיכרונו לברכה שכתב דשפיר יש לומר דאין החשבון גירות מתחיל אלא מלידת יצחק ולא היה אלא ארבע מאות שנה, אלא כיוון שישראל עבדו תחת שיעבוד העבודה במצרים משך רד"ו שנה בלא יום מנוחה בשבת קודש כלל, עד שבא משה רבינו בבשורת הגאולה לישראל במצרים ואז ביקש משה רבינו אצל פרעה לתן להם יום מנוחה ונתרצה לזה ובירר משה רבינו את יום השביעי למנוחה, כמבואר במדרש. ובאמת על יום השביעי שנתקדש בקדושת יום השבת מתחילת בריאת העולם לעניין יום שביתה ומנוחה לבני ישראל, בוודאי יום השבת קודש לא הווי בכלל הגזירה של "ועבדום ועינו אותם" וכו', אם כן במשך הרד"ו שנה שהמצרים שיעבדו את בני ישראל גם ביום השביעי שהיה שבת קודש, דלא הווי בכלל הגזירה, היה חלק שביעית של רד"ו שנה, דהיינו שלשים שנה שנוסף על ארבע מאות שנה של שני הגירות מלידת יצחק משום הכי שפיר מבואר בקרא דמושב בני ישראל היה שלשים שנה וארבע מאות שנה. אם כן לפי זה ולפי מה דידוע בשם האר"י ז"ל על הקרא דלא יכלו להתמהמה, דאלו היו ישראל צריכין עוד להתמהמה תחת עבדות מצרים אפילו זמן קטן, אז חלילה לא הייתה להם תקומה. אם כן קדושת יום השבת קודש ביום השביעי שעל ידי זה נגמר אז החשבון של שני הגירות מלידת יצחק ובצירוף של שלשים שנה בעד ימי השבת קודש ששיעבדו בני ישראל במצרים היו עיקר הגורם של יציאת בני ישראל ממצרים, אם כן שפיר מבואר בקרא דכתיב "וזכרת כי עבד היית במצרים ויוציאך ד' משם ביד חזקה ובזרוע הנטויה", והיינו כדי למהר הגאולה משום דלא יכלו להתמהמה. אם כן חיוב השביתה דשבת קודש היה עיקר הגורם אז של יציאת בני ישראל ממצרים, אם כן לפי זה שפיר מבואר דלגבי "שמור", דמשמעות הוא לעניין לא תעשה דמלאכה כתיב שם, דשבת הוא זכר ליציאת מצרים, כיוון דהזכר הוא שעל ידי שלא נחו בשבת קודש במצריים מעבודת פרעה, משום הכי היה מצטרף החשבון בשנים לזמן הראוי לגאולה. אבל לעניין "זכור" בדברות הראשונות דמשמעות הוא על מצוות קידוש היום דשבת, אין זה שייכות ליציאת מצרים, אלא דזהו זכר לקדושת שבת קודש שברכו וקדשו אותו ה' יתברך שנח ביום השביעי כדכתיב שם. ובזה דמבואר לעיל אמרתי לבאר שפיר הא דכתיב כבי "שמור" "כאשר צוך" וכו', והיינו דידוע דרש דחז"ל ד"כאשר צוך" וכו' הוא במרה שנצטוו בני ישראל על שמירת שבת. ובאמת מדוע רק שמירת שבת נצטוו תיכף במרה קודם נתינת התורה. אבל לפי מה דמבואר דעיקר גרם ליציאת מצרים היה משום דבני ישראל צריכין לשבות ביום שבת קודש, לא הווי יום שבת קודש בכלל הגזירה של "ועבדום" כו', אם כן לפי זה שפיר הזהיר ה' יתברך לישראל על שמירת שבת קודש תיכף לאחר יציאת מצרים וקריאת ים סוף במרה, דאם לא כן היה קטרוג על בני ישראל דנגאלו בשביל שנצטרף לחשבון יום שבת קודש, דהוא יום שביתה לישראל, ואחר כך כשיצאו ממצרים אינם שובתים ביום שבת קודש. אם כן מבואר שפיר דדווקא גבי "שמור" בדברות השניות דכתיב שם דיום שבת קודש הוא זכר ליציאת מצרים משום ד"שמור" הוא מורה על שביתה ממלאכה, שפיר כתיב שם "כאשר צוך" וכו', והיינו במרה, דבשביל זכר דיציאת מצרים נצטוו במרה על שביתה ביום שבת קודש. ובזה אמרתי לבאר שפיר הא דאמרינן על פי נוסח אשכנז של ברכת הקידוש דשבת "כי הוא יום תחלה למקראי קודש" וכו', וזה הוא הנוסח של רש"י הקדוש, כמבואר בפירוש רש"י ברכות מ"ו עמוד א, עיין שם. והכוונה הוא על פי מה דמבואר דהא דנצטוו בני ישראל על שבת קודש במרה קודם לצווי של שאר יום טוב מקראי קודש שנצטווה בסיני, הוא משום דשבת קודש, כיוון דהוא זכר ליציאת מצרים, משום הכי נצטוו תיכף במרה, וזה הוא כוונת הנוסח "כי הוא", יום שבת קודש, "תחלה למקראי קדש", דהיינו שנצטווה תחלה לשאר יום טוב משום "זכר ליציאת מצרים", והיינו כיוון דשבת הוא זכר ליציאת מצרים משום הכי נצטוו בני ישראל על השבת במרה כמבואר.

אבל לפי המבואר דהא דשבת הוא זכר ליציאת מצרים, אם כן שפיר מבואר זה בהא דכתיב בדברות השניות "וזכרת כי עבד היית במצרים ויוציאך" וכו'. אבל הא דכתיב אחר כך "על כן צוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת", אינו מובן כלל, דמשמעות הלשון "על כן" משמע דרק בשביל זה כדי שיזכור את יציאת מצרים היה הציוי של שמירת שבת לישראל ובדברות הראשונות מפורש שם דטעם השבת הוא משום "כי ששת" וכו'. ועוד דבלאו הכי אינו מובן הא דכתיב "על כן צוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת", דהלשון "לעשות את יום השבת" אינו מבואר כלל, דלכאורה, היה יותר מבואר לכתוב הלשון "לשמור את יום השבת".

לכן נראה לעניות דעתי בעזרת ה' לבאר הקרא לפי דעת הראשונים, דהיינו דעת התוס' והרי"ף והרא"ש ושאר הראשונים דסבירא ליה דתוספת שבת דאורייתא הוא, וכן קיימא לן להלכה כמבואר דעת הטור והשלחן ערוך באורח חיים סימן רס"א, אם כן שפיר יש לבאר הקרא זה דכתיב "וזכרת כי עבד היית במצרים יוציאך" וכו', דהיינו כיון דשביתת השבת הוא זכר ליציאת מצרים כמבואר "על כן צוך" וכו', זה קאי על ציווי של תוספת שבת בין מלפניו ובין מאחוריו, דבשביל זה שהשבת הוא "זכר ליציאת מצרים" והיה גורם לגאולת מצרים, משום הכי צוך הקב"ה לעשות את יום השבת. והיינו שבני ישראל יהא עושים הזמן של תוספת שבת שיחול על זה קדושת יום השבת בין בכניסת יום השבת ובין ביציאת יום השבת ושפיר שייך על זה הלשון "לעשות את יום השבת" לפי המבואר במכילתא, רבי אלעזר בן פרטא אומר מניין שכל המשמר שבת מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, דכתיב "ושמרו וכו' לעשות את יום השבת". והיינו, כיוון דכל המשמר שבת כהלכתו בוודאי הוא זהיר גם בזמן של תוספת שבת בין בכניסתו ובין ביציאתו, דמחוייב מדאורייתא, וכיוון דבזמן של תוספת שבת הוא עושה זה ליום השבת, משום הכי גם הזמן של יום השבת גופא נחשב כאילו הוא עצמו עשאו את יום השבת. ושפיר יש לבאר זה על פי המשנה, דמבואר בפרק קמא בבא בתרא דף ד' עמוד ב', דתני התם, המקיף את חברו משלש רוחותיו, דאין מחייבין את הניקף לשלם בעד הגדר, עיין שם דטעמא הוא משום דהניקף לא ציווה לו לגדור. ומבואר שם במתניתין דרבי יוסי אומר דאם עמד ניקף וגדר את הרביעית, מגלגלין עליו את הכל. וטעמא הוא כמו שמפורש בגמרא שם משום דבזה גלי דעתיה דניחא ליה במה דגדר חבריה, משום הכי חייב לתן חלקו על זה דגדר חבריה כמו שעשאו הוא בעצמו, עיין שם. אם כן הכי נמי לעניין שמירת שבת, אם הוא משמר שבת כהלכתו, דהיינו עם הזמן של תוספת שבת בין בכניסתו ובין ביציאתו, הרי בזה שהוא מוסיף הזמן תוספת שבת על זמן של עיקר השבת מגלה דעתו שהוא מקבל באהבה וברצון את שמירת כל השבת. אם כן כמו התם גבי גדר, כיוון דניקף הוסיף לגדור את הרוח הרביעית, מחויב הניקף לשלם גם בעד שלשה רוחות שגדר המקיף כאילו עשאו הניקף. אם כן מכל שכן לעניין שמירת שבת, הווי כאילו המשמר עשאו כל השבת. אם כן שפיר מבואר הקרא דכתיב "וזכרתי כי עבד היית במצרים" וכו', היינו כיוון דשביתא בשבת קודש ממלאכה גרם ליציאת מצרים, כמו שמבואר דשבת הוא זכר ליציאת מצרים, משום הכי ציוה הקדוש ברוך הוא אתכם להראות גילוי דעת שאתם מקבלים את שמירת השבת קודש באהבה וברצון בזה שאתם עושים את הזמן של תוספת שבת שיהא חל על זה קדושת שבת כמו העיקר שבת, ובזה יהא חל על זה קדושת שבת כמו העיקר שבת, ובזה יהיה נחשב כאילו אתם עושים את כל יום השבת, משום הכי שפיר מסיים הקרא "על כן צוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת", היינו בתוספת שבת שאתם עשים הווי כאילו עשיתם את כל יום השבת.

(מטעמי יצחק ח"ב, דף ק"כ עמוד ב')

הרב יצחק בורשטיין, תלמיד חכם, גאון גדול ומפורסם, נולד בלאמזא לאביו הנדיב רבי שלמה בורשטיין, בשנת תרכ"ט (1869). למד תורה מפי הלמדן הלומזאי המובהק רבי שלמה פיונטניצקי, מחבר "נחל הערבים" על מסכת ערובין. עוד בצעירותו התפרסם בכישרונותיו המצויינים ובקיאותו הגדולה בהרבה ממסכתות הש"ס עם פירוש רש"י ותוספות כמעט בעל פה. בגיל 15 נשא לאשה את מרת יענטא בת הלמדן הגביר והנדיב הלומזאי ר' צבי דוב גלצינסקי. לאחר חתונתם עבר לקוטנה והשתלם בתורה אצל רבי ישראל יהושע טרונק אב בית הדין שם. עוד לפני שהגיע לגיל עשרים הוסמך להוראה מאת הגאון רבי יצחק אלחנן, רבה של קובנה.

בשנת תרנ"ד (1894), בהיותו בן 25, נתמנה לכהן כרב בפנטנציא הסמוכה ללומזה, ושימש בתפקידו זה במשך אחד עשר שנה, בהם התמיד בלימוד תורה, נפגש תדיר לעסוק בתורה יחד עם חכמי הישיבה הלומזאית והיה מבאי ביתו של הגאון רבי מלכיאל צבי טננבוים, מחבר ה"דברי מלכיאל". משנת תרס"ה (1905) כיהן כרבה של אוסטרולנקה, התפרסם  כאחד מגדולי רבני פולין והיה משיב בענייני הוראה והלכה לרבנים מובהקים מקרוב ומרחוק. בסיום הקדמת ספרו "מטעמי יצחק" חלק שני (וורשה, תרח"ץ), הוסיף וכתב "ואשפוך שיחי לפני יוצרי ובוראי רחום וחנון ראה במצב עם הישראלי כי היינו ללעג ולקלס בגויים ורחם עלינו למען כבוד שמך שלא יתחלל שם הקודש עוד ותוציאנו ממצוקותינו ותעלנו לארצנו ברננה ויתעלה כבוד שמים בשום ה' את שיבת ציון ב"ב אמן". ספרו זכה לתפוצה גדולה בעולם הישיבות ובין הרבנים.

רבי יצחק בורשטין נמנה עם הרבנים שתמכו באגודת ישראל (ראה קובץ הסתדרותי של אגודת ישראל התרע"ב התרפ"ג, עמ' 24-26) וכן היה בין הרבנים שקראו לתמוך בקרן הקיימת לישראל, לאחר הקמת "מחלקת חרדים". בזמן המלחמה היה בגטו וורשה, משם נשלח למחנה ההשמדה טרבלינקה ונספה בשנת תש"ג 1942. הי"ד. בתו רבקה נשאה לבן דודה רבי אברהם בן רבי יוסף בורשטין.

והנה עיקר כח שירה והודיה לה' יתברך ישנו רק בבעלי נמוכי רוח וענווים ושפלים בדעתם, כי מי שהוא שפל הוא נרצה על כל דבר, מה שאין כן הבעל גאה, שום טובה גדולה או קטנה אינה טובה בעיניו, ותמיד מגיע לו לפי דעתו יותר.

ובזה יתכן לפרש הפסוק בפרשת בראשית, גבי קין, אמר קין אל ד' 'גדול עוני מנשוא'. דהנה גם בעניין חטא, גורם הגאות רעה חולה יותר, כי השפל בדעתו גם עונותיו נחשבים קטנים. אבל הגדול בדעתו, אז גם עונותיו נחשבים גדולים, כי חפצי אדם גדול יש להם חשיבות וגדלות. וזה שאמר 'גדול עוני מנשוא', כלומר, מה שגדל עווני הוא מחמת שאני מנושא בעיני עצמי. ומיד כשהבין זאת אדם הראשון, שטוב ועיקר רק ענווה ושפלות, שוב היה בו כח לומר שירה, כמבואר במדרש.

והנה עוד יש לפרש, 'גדול עוני מנשוא', שהחטא גדול במדרגת התיקון יותר מהנושא החטא, דהיינו החוטא. דהנה שיטת קין הייתה דכיון שהרגו באבן, כמבואר במדרש אליבא דרבנן, ואבן מיסוד העפר, וגם העפר קיבלה דמו, על כן הוי העפר עיקר החטא, והוא הינו החוטא, דהיינו כלי הנושא החטא. ועל כן כיוון ששמע מפי הקב"ה 'ועתה ארור אתה מן האדמה וגו", ופירש רש"י ז"ל, יותר מן האדמה וכו', על כן תמה על שהחטא חשוב יותר מהחוטא. וזהו שפירש רש"י ז"ל, עליונים ותחתונים אתה סובל ולי אין אתה סובל. דהנה כל חטא, חס ושלום, עושה פגם בדורות שלמעלה מהחוטא ובדורות שלמטה ממנו, כמבואר באור החיים על פסוק 'בסודם וגו", ואפשר להיות שבאם החטא גופו נתעלה ונתקן קצת, נתקנח הפגם מדורות שלמעלה ושלמטה. וזה שאמר, 'עליונים ותחתונים', דורות שלמעלה ושלמטה, אתה סובל, כלומר, מכפר ומתקן, 'ולי', החוטא, 'אין אתה יכול לסבול', כלומר שקלקול של החוטא גרע יותר מקלקול החטא. והנה על פי זה, יש לומר טעם על מצות כיסוי דם בעפר כדי לתקן חטא קין ששפך דמי הבל וגרם פגם לדורות שלמעלה ושלמטה ממנו, ולו בעצמו באמצע, על כן מצות כיסוי בעפר למעלה ועפר למטה והדם באמצע. ועל זה רומז ניקוד בעפר בסגו"ל תחת הבי"ת, דמזה נלמד עפר למעלה ולמטה. ותמהו הב"ח והפ"ת ופרמ"ג ז"ל והרבו לחקור מאין יוצא דרש זה ממה זאת. עיין שם. ולפי זה הוא פשוט דנלמד מן רמז ג' נקודות דסגול, על תיקון ג' פעמים הנ"ל. והבן.

ובזה יתפרש לנו דברי המדרש, 'זאת תהי תורת המצורע וגו" הדא הוא דכתיב 'מי האיש החפץ חיים', דקשה לכאורה מה הוקשה להם ז"ל בפסוק 'מי האיש וגו", עד שתירצוהו עם פסוק 'זאת תהיה וגו". ולפי הנ"ל יתיישב דהנה במדרש וש"ס יש דמצורע, היינו 'מוציא רע', דהיינו בעל לשון הרע. והנה בש"ס מסכת ערכין איתא דלשון הרע שקול ממש כמו רציחה. ואם כן החוטא בלשון הרע הוא אינו חפץ חיים כי רוצח הוא ופוגם גם כן בו בעצמו ובדורותיו למעלה ולמטה. והנה לרז"ל הוקשה כאן גם כן על סגו"ל של אות ה', 'החפץ חיים', והווה ליה לכתוב 'החפץ' בפתח. ועל כן דרשי ז"ל דקאי על ענין לשון הרע, דהנה התורה הקדושה הודיע לנו דבעל לשון הרע 'ביום טהרתו', דהיינו תיקונו ותשובתו, אז 'והובא' תיקונו זה 'אל הכהן' צדק, שלייחוס דורו של חוטא זה, שהיה נוגע בו הפגם מקודם ועתה שב גם אליו התיקון. ועל כן אמרו הדא הוא דכתיב 'מי האיש החפץ חיים', שחוזר ומחיה לו ולדורות במה שמקבל על עצמו להיות סור מרע. ועל כן כיוון שיש בש"ס ששקול כנגד שפיכות דמים, על כן שפיר גם כאן כתיב 'והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע'.

ויתפרש גם כן אצלי תודה לה' יתברך כמו 'גדול עוני מנשוא' דקין הנ"ל, והוא עפ"י אומרם ז"ל בערכין שם, רב אחא ב"ר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש. אלא מאי תקנתיה שלא יבא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו. ויתפרש העניין על החוטא והחטא. 'סיפר', האדם החוטא שסיפר לשון הרע, שכל העולם יתיישבו בדעתם שלא ידברו לשון הרע, 'מאי תקנתיה', מוסב על החטא, דהיינו, באיזה אופן יהיה התעלות החטא לשרשו. וקאמר שלא יבא לידי לשון הרע, שכל העולם יתיישבו בדעתם שלא ידברו לשון הרע. ואם כן יבוטל כללות חטא זה. והיינו, תיקון והתעלות של החטא במקורו, וקאמר באיזה אופן יהיה זה אם לא ילכו בטל, רק 'אם תלמיד חכם הוא וכו", כלומר מי שהוא תלמיד חכם יעסוק בתורה ומי שהוא עם הארץ, יהיה עניו ושפל, וממילא יאמר תמיד שירות ותשבחות לפני הקב"ה ועל כורחך יבוטל עניין לשון הרע ממציאותו. אבל החוטא המספר אין לו תקנה. וזהו 'והנה נרפא נגע הצרעת' יותר 'מן הצרוע', כלומר שהחטא יש לו יותר רפואה ותקנה מן החוטא, ואין תכלית לתקנת החוטא, רק יילקח למטהר, הקב"ה ייקח בשביל הרוצה להתטהר מן החטאים, שתי ציפרים חיות טהורות, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והקב"ה ייקחם ממקומם ויביאם אלינו, ואז יתוקן הכל במהרה בימינו. ולעת עתה ניישב עצמנו שלא לדבר רע על שום בר ישראל הכשר, ויהיה כל אדם טוב בעינינו, והיינו על ידי שנשליך עטרת הגאות המוסרח, כי הענווה האמיתית היא תמיד נרצה מן כל דבר ומן כל אדם בעולם, והגאות אינו רק הבל וחלי רע. ובזכות מדות טובות ישפיע ה' יתברך ברכה ופרנסה ובריאות הגוף וכל טוב סלה.

(סיום הדרוש בדברי מוסר, מוצל מהאש, עמ' פד)

הרב אהרן הלברשטאם נולד בצאנז בשנת תרכ"ה (1865) לאביו רבי יוסף זאב מקשאנוב, בן רבי דוד מקשאנוב בן ה'דברי חיים' מצאנז. עוד בילדותו היה עילוי עצום וה'דברי חיים' היה משתעשע אתו לפני הגדולים שביקרו אותו בצאנז. ה'דברי חיים' קרא לו בצעירותו 'פסוק זאגער', היות ולכל אחד אמר פסוק המתחיל ומסיים באותיות שמו. את הש"ס סיים לראשונה בגיל בר מצווה, ואחר כך סיים עוד שמונה עשרה פעם. היה לו זיכרון נפלא וכשרון מיוחד לניגון ולחזנות. בהיותו כבן ארבע עשרה נשא לאשה את מרת רבקה רחל בת האדמו"ר מוואלברום, רבי אלטר מאיר דוד הלוי רויטנבורג, שנפטרה בלידת בנם הבכור בשנת תרמ"א (1881). בזיווג שני נשא לאשה את מרת דבורה בת רבי יהושע יצחק קלוגר אב"ד גריידינג. משנת תרמ"ט (1889) שימש רב ואב"ד בקהילת ביאלא-ביליטיץ והרביץ תורה יותר מחמישים שנה, עד לחורבן הקהילה. בגיל שלושים ושלוש כבר כתב עשרים ואחת קבצי חידושים בכל מקצועות התורה, שהתפרסו על כשלשת אלפי דף. בין היתר כתב כמה מהדורות של חיבורים על התורה, חיבור על ספר הזהר בראשית, חיבור על תרגום שיר השירים וקהלת, חיבור על כל מאמרי רבי יוחנן, ספר דרשות גדול, שני חיבורים על המועדים, חיבור על המצוות, חידושים באגדה ופלפול, וכן רשימת פסוקי תנ"ך. פרסם בחייו בעילום שם את הספרים 'מגד ארץ' – קיצור ספר פרי מגדים על אורח חיים (מונקאטש , תרס"ו) ו'פרי נאה' – קיצור ספר פרי מגדים על יורה דעה (בילגורייא, תרצ"ח). רוב חיבוריו אבדו בשואה ושרידים מתורתו, שהועתקו קודם השואה בידי בנו מנחם בנימין בן-ציון רוטנברג הלברשטאם, יצאו לאור בספר 'מוצר מהאש' (ניו יורק, 1955). בתחילת ספר זה מובא קונטרס גדול של סדר יוחסין, הכולל גם מידע על הרב אהרן הלברשטאם.

בפרוץ המלחמה ברח מעירו, והגיע לטרנוב (טארנא). שם הוקם גטו ב-19.02.1942, אליו גורשו גם יהודים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. מספר התושבים בגטו הגיע לכ-40,000, והצפיפות בו הייתה גדולה. הרב אהרן הלברשטאם נהרג בטרנוב בעת הטבח הנורא ביום כ"ו בסיון תש"ב (11.06.1942) שבוצע לפי מדיניות של "גירוש במקום", שבמסגרתה מיינו אנשיה של שלוחת משטרת הביטחון בטרנוב את היהודים, וכ-8,000 יהודים, בעיקר של קשישים, חולים ומי שלא היו עומדים בתלאות הגירוש לבלז'ץ, הובלו  ליערות זביליטובסקה גורה וסקשישוב הסמוכים לעיר, ונרצחו שם בו ביום בידי חיילי וופן-ס"ס. כ-3,500 יהודים גורשו באותו יום מגיטו טרנוב למחנה ההשמדה בלז'ץ. נוסף על היחידות הגרמניות, השתתפו באקציה גם משטרת העזר הפולנית ושירות הבנייה הפולני, שבראשו עמד פקיד גרמני.

אודות שואת יהודי טרנוב – ראה באתר 'יד ושם' ושם באנציקלופדיה של הגטאות.

חנוך לנער על פי דרכו

"חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר" (משלי לג,מה). יש לבאר בפסוק מדוע לא נאמר "אוהב בנו מכהו", כמו שממשיך הפסוק "ואוהבו שחרו מוסר" ביחס לחינוך מילולי. יתכן שהביאור הוא, שכשצריך, יש להשתמש ב"שבט" ולהכות כדי לחנך את הנער, אך זהו אילוץ, אין זו פעולה המבטאת אהבה. אמנם, מי שאינו משתמש באילוץ זה בשעת הצורך, נקרא שונא בנו. יש להיזהר לא להכות כשאפשר להשתמש בדרך אחרת. המחנך בנו בדרך של מוסר בדברים רכים וקשים, הוא המחנך האומן – ועל זה נקט הפסוק בביטוי החיובי של אהבה. בהכאה יש להשתמש רק כשאין אפשרות אחרת.

כזה היה הגאון. הוא נחשב לאומן החינוך. בני הישיבה היו כבניו – רובם התראו עם משפחותיהם רק פעם בשנה, הישיבה הייתה ביתם והגאון היה להם כאב הן בצרכיהם הגשמיים והן הרוחניים. ההורים סמכו עליו שימלא באמונה את תפקידם הם – ויחנך את בניהם במידת הצורך. אמנם רוב תלמידיו היו ממשפחות טובות ולא נזקקו למוסרו כלל, אך היו גם תלמידים קשים, והיו מקרים בהם הגאון נאלץ להוכיחם כאשר לא התנהגו כפי ציפיותיו. ואז היה נוהג כעצת שלמה המלך, "הוכח לחכם ויאהבך", הוכח אותו ואמור לו שהוא חכם, ואז יקבל את תוכחתך. וכך היה מוכיח: "הנך רואה שנכשלת בטעותך, אילו התאמצת יותר היית מגיע להשיגם הראויים לך, כי יש לך ראש טוב".

ובכל זאת, פעם אחת ויחידה בתולדות הישיבה, סטר רבנו לתלמיד. היה זה באחד מערבי הקיץ החמים, הגאון כבר התכונן לצאת לבית המדרש לתפילת ערבית, כשעל פניו חלף במרוצה תלמיד. "לאן?" התעניין הגאון והבחור השיב "לתפילת מנחה", הגאון התפלא על השעה המאוחרת אך לא רצה לעכבו וזרזו, כאשר הגיע רבנו לבית המדרש פגש בבחור הנ"ל היוצא. רבנו השתומם מאד "כבר סיימת להתפלל?" הבחור הנהן בראשו והגאון גער בו בהתרגשות רבה: "הן לא יכולת בפרק הזמן הזה לסיים 'אשרי' וכל שכן את התפילה כולה" ואז, בדמעות בעיניו, הרים רבנו את ידו וסטר על לחיו של הבחור בהוסיפו: "אילו היה לי כח, הייתי מוסיף לך עוד כראוי לך, כיון שזו התחלתה של פריקת עול".

ביקורת עצמית

ראש הישיבה היה מעביר שיעורים גאוניים בבהירות רבה, כדי שיקל על כל התלמידים להבינם, אך לעיתים התעוררו בשעת השיעור שאלות חריפות בין התלמידים המבוגרים יותר והגאון שמח ליישר את ההדורים ולהשיב לשאלותיהם, למרות שאז הבחורים הצעירים נשארו מעט מחוץ למעגל. לבחורים הצעירים היתה יראת הכבוד ולא העזו להטריד את הגאון בשאלותיהם. כאשר נשאל שאלה קשה והיה צריך להתיגע כדי להשיב עליה, קרנו פניו מנחת, והשואל המאושר זכה לכבוד גדול בין חבריו. תלמיד אחד, שלא זכה מעולם לשאול את רבנו שאלה קשה, אזר אומץ באחד השיעורים, והחל לשאול שאלות סרק, משום כבודו השיב לו רבנו, אך הדבר נשנה פעמים רבות במהלך השיעור. אז פני אליו הגאון בעדינות ואמר לו: "בני, כאשר אדם רוצה להעביר ביקורת על השני, עליו לבקר תחילה את עצמו, האם הביקורת הזו אכן מתאימה, ורק אז להעבירה לזולת". ההערה עזרה.

לא תעשו עוול במשפט

בחור מבית עשיר הגיע לישיבה. אביו שמע את שמעה ושלתו ללמוד בה עם כל טוב העולם בידיו וארנק תפוח בכיסו. אמנם, מצבה הכספי של הישיבה לא היה מרנין בעת ההיא והיה צורך במזומנים לקיומה, אך הגאון, שראה כי מצבו של הבחור אינו מעודד, לא מן הבחינה הרוחנית ולא מן הבחינה הלימודית, החליט כי יוצמד לו בחור מבוגר ("חוזר בחור" – מושג מקובל בישיבה שבחורים ותיקים עזרו לחדשים וחזרו איתם על הלימודים) שילמד עמו וימלא את חסרונו. הרבי בקש בחור שיכניסו למשמעת חמורה, ומצא את שחיפש – בחור למדן המקפיד על קלה כחמורה. אך מיודענו העשיר לא היה מרוצה מהבחור שהצמידו לו – אשר מושגיו בעולם הזה היו רחוקים ממנו מאד,והוא שיגר מכתב לאביו שיבוא לקחתו הביתה. האב הגיע מיד ופנה אל ראש הישיבה בשטחו לפניו את תלונות בנו על הבחור הקפדן שהצמידו לו. הרבי הקשיב לו אך הצדיק את הבחור שלו. האב התעקש ושאל: "מדוע לא בחרתם לבני בחור מתאים יותר עדין יותר ובעל מושגים

מדוע לא בחרתם לבני בחור מתאים יותר, עדין יותר ובעל מושגים רחבים, כפי שהורגל מילדותו?" ורבנו ענה לו בשלווה: "בין כתלי הישיבה איני מבחין בין עני לעשיר, אלא בין טוב לרע. לי חשובה התקדמותו של הבחור בהתנהגות, בשמירת המצוות ובלימוד, ואין זה משנה היכן נולד – בבקתה עלובה או בארמון מלכים, אם סדרי ישיבתי אינם לרוחך – הנך רשאי לבחור לו ישיבה אחרת".

(מתוך כתבתו של ר' יוסף גוטמן בז'ידו אוישע, סיון תרפ"ח, מופיע בספר "רב כמלאך", עמ' מה-מז)

הסופר והעיתונאי ר' יוסף גוטמן הי"ד נולד בעירה טורנה ביום הכיפורים תרנ"א לאמו רחל ולאביו ר' יעקב שהיה מקורב לרבי יחזקאל הלברשטאם משיניווא. עוד בטרם שמלאו לו עשר, שלחו הוריו של יוסף את בנם ללמוד בעיירה מרוחקת, כי בעיירתם חויבו הילדים ללמוד בבתי הספר של הגויים. בין מלמדיו היה מורו ורבו הרב ישעיהו גרוס זצ"ל. לאחר שסיים את לימודיו בחדר, בהיותו בן מצוות, התקבל לישיבת "אונסדורף" (סלובקיה) בראשות הרב הגאון רבי שמואל רוזנברג זצ"ל, מגדולי רבני הונגריה והיה מתלמידיו החביבים. שם למד עד גיל עשרים ואחת. בהיותו בן 17 נפטר אביו, ולאחר שאחיו ואחיותיו הגדול התחתנו ועזבו את הבית, עזב את הישיבה על מנת לסייע בפרנסת אמו האלמנה. לאחר נישואיו למרת רבקה לבית קליין מאוהל, התגורר בעיירה טורנה, מקום הולדתו, והתפרנס ביושר מחנותו.

החל משנת תרפ"א החל ר' יוסף לכתוב כתבות ומאמרים רבים מחיי הישיבה וסיפורים בתחום היהדות, שיצאו לאור בכתב העת היהודי האורתודוקסי "ז'ידו אוישג". עיתון חרדי זה יצא לאור בבודפסט בשפה ההונגרית. חברו מימי הישיבה ר' יוסף גרוסברג, הוא שייסד את העיתון על מנת להיאבק ברוחות זרות שנשבו בבתי ישראל בהונגריה. ר' יוסף גוטמן ראה בזה שליחות בשעה גורלית, וכתב, לשם שמים, יצירות מגוונות ביותר להחדרת רוח ישראל סבא בקרב העם כולו ובפרט בקרב הנוער היהודי. את סיפוריו כתב בשבע שפות שונות אותן ידע על בוריין, והם התפרסמו בכתבי עת יהודים רבים של אותה תקופה, במדינות רבות.

כאשר התדרדר המצב בהונגריה נפגעה פרנסת היהודים ונשלל רישיון חנותו של ר' יוסף, ועם זאת סירב לעבור לעיר קאשוי לחפש בה את פרנסתו מחשש שהדבר עלול לפגום בחינוך שמונת ילדיו. עם הכיבוש הגרמני, כתב לבנו יעקב "אנו הולכים לקדש את השם. אתה תשרוד בעזהשי"ת. אל תשכח מקור מחצבתך, ותזכור תמיד ללכת בדרכי אבותיך". בדרכם האחרונה לאושוויץ אחזו ר' יוסף ואשתו בידי ילדיו הקטנים והלכו יחד. כשהגיעו לאושוויץ ב-22.05.1944 (כ"ט באייר תש"ד), הופרד מבנותיו בסלקציה ואמר להן: "לאן שההשגחה תביא אתכן, אל תשכחו את הדרך בה חונכתן".

בנו ושלשת בנותיו, יעקב חיה-ליבא, מרים ומלכה, שרדו את מוראות השואה והגיע לאחר המלחמה לארץ ישראל.

מבחר של עשרים ושמונה מסיפוריו יצאו לאור בספר "להאיר מתוך חשכה" בירושלים תשנ"ט (1999). בשנת תשס"ב, יצא לאור הספר "רב כמלאך: זכרונות מחיי ישיבת אונסדורף וקברניטה הגאון ר' שמואל רוזנברג זצ"ל, שנכתבו בידי ר' יוסף גוטמן הי"ד תלמיד בישיבה".