קטגוריה: אישים הי"ד

ב"ה

אור ליום ב' לס' מקץ כלנו בני איש אחד נחנו שנת קול מבשר טוב [תרצ"ה] לפ"ק פה סאקמאר יצ"ו.

שלום וכל טוב סלה ובריאות גוף ונפש וישוב הדעת דקדושה וכל מילי דמיטב, בכל העניינים ברוחניות ובגשמיות, לאורך ימים ושנים טובים והארת חנוכה אור המאיר, ומתחדש בכל שנה בעת ובזמן הזה, וה' יתברך יעזור לך ברוב רחמיו שתהיה תמיד בכל עת ובכל שעה ממש בלב מלא שמחה, והצלחה בלימוד התורה הקדושה פקודי ה' ישרים משמחי לב, ויקוים כך מה שברכו תלמידי ר' אמי או ר' חנינא עולמך תראה בחייך וכו' לכבוד אחינו היקר והחביב עלינו הב' הח'… ויזרח כשמש בצהרים.

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה, אחי היקר טייערער ברידער זאת אני כותב לך מקודם שתתחזק ותתאמץ מאוד להיות בשמחה, ועל ידי זה בוודאי ה' יתברך ישמור לך בכל העניינים, ובטח על ה' יתברך שבוודאי ישמור לך בכל העניניים, ותחיה רגיל על לשונך בכל עת על דבר קטן וגדול ה' יתברך זאל מיר העלפן אויף דעם אין דעם ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים בכלל כל ישראל הקדושים. הנה איתא בספרים שבימים אלו מסוגל מאד נתינת הצדקה לתקן בהם פגמי נפשו, צלח רכב על דבר אמת ותתן צדקה. ותרגיל את עצמך מעט מעט בשפלות רוח, ותאמר בכל יום על כל פנים חמישה קפיטלאך תהלים בכוונה עצומה. ותרגיל את עצמך להתפלל עם פי' המלות, כי בלא זה הוא ממש כגוף בלא נשמה חס ושלום. ותתמיד בלימודך בכל האפשר, ולבקש מה' יתברך להדבק בתורה. ותראה ללמוד שולחן ערוך אורח חיים בכל יום, ותראה לקבוע לכל שיעור זמן מיוחד ועל ידי זה תהיה לך הכל בנקל ותעשה הכל בשמחה. ה' יתברך ברוב רחמיו ירחם עלינו בכל עת, לכל אחד לפי מצבו, בישועה פרטית ובישועה כללית, ונעלה במהרה לציון ברינה במהרה בימינו אמן.

כן דברי  אוהבו

יואל בן דבורה

(תולדות אהרן, ג, עמו' של"ט-ש"מ)

ב"ה

יום ב' פ' תצוה [ח' באדר] תרצ"ו לפ"ק.

חיים ושלום ובריות גופא בשלימות והרחבת הדעת לעבודת ה' יתברך לכבוד אהובי…

אחי אהובי מה אני יכול לכתוב לך חזק ונתחזק בעבודת ה' יתברך בכל מאמצי כוחינו, ולחטוף מה שיכולים "הכל ריוח" נישט ווארטען נאר ארבעטן פלייסיג לערנען, אין דאווענען מיט שמחה מיט בטחון ואמונה, נישט זארגען חלילה נאר ארבייטען, נישט ליידיג גיין חלילה, דענסמאל מוז גוט זיין. ואכתוב לך אחי אהובי מהתורה דשלוש סעודות דשבת קודש בקיצור, בתוך הדברים דיבר הרבה ממעלות העונה אמן ובפרט אמן יהא שמיה רבה, ולכוון בו הפירוש של המחזור וויטרי [מתוך פירוש מס' ברכות דף ע"ו], ואמר שזה תועלת גדול לאידישקייט ומביא להרבה טובות.

אחי אהובי העיקר הוא שתחזק עצמך בכל עת ואל תתרשל חלילה, ולא תתחבר עם לצים מדברי לשון הרע ורכילות. הגם כי אני נאה דורש ואין נאה מקיים בעוונותי הרבים, על כל פנים תקבל האמת ממי שאמרו, דער עיקר איז נישט ליידין גיין נאר טאן וואס מען קען, אני פורס בשלומך הטוב ומאוה לך כל טוב ומשתוקק לראותך מתוך שמחה.

ידידך אוהבך הקטן
פנחס בן דבורה וויינבערגער

(תולדות אהרן, ג, עמו' שמ"א)

ב"ה

יום ד' לס' השקיפה ממעון קדשך וכו' [ט"ו באלול] תרצ"ו פה סאטמאר יע"א.

שלום וכל טוב סלה ובריאות גוף ונפש ושמחת הלב, וכתיבה וחתימה טובה בספרן של צדיקים, לכבוד אהובי ידיד נפשי חמדת לבבי דבוק כאח לי באהבה רבה אשר בעזרת ה' יתברך לא תכבה עולמית, הבחור החכם מוכתב במומד"ט… נ"י.

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה, הנה אודיעך שאני ברוך ה' בקו הבריאות וכה יוסיף ה' יתברך לשמוע ולהשמיע אך טוב, נצח סלה ועד אמן.

הנה אחי אהובי זיסער ברידער ראה להחזיק לבך תמיד באמונה ושמחה, ותקיים מה שאמרו חז"ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר וכמובא בספרים הקדושים דאמרו הלשון לעולם, שמשמע שתמיד לא יחשה ולא ישקוט מלפקח על עצמו, ולהסתכל ולהתבונן על תחבולות היצר, שהוא ער ותמיד עומד על המשמר האיך להפיל את האדם, ועל כן העצה היעוצה שנתחזק תמיד באמונה במלכינו יתברך שמו, אף על פי שהיצר עומד עלינו בכמה מיני צער ורדיפות מכל צד ופנה, בבית ובחוץ בשבתו ובלכתו בשכבו ובקומו, ואינו מניח אותנו אפילו רגע ממש בכל מיני נסיונות, כפי שיודע ומרגיש כל אחד כמאמר חכ' לב יודע מרת נפשו, והוא בשביל אהבת ידידות עריבות מלכינו יתברך שמו ויתעלה לא שת לבו אל כל זה, ולוחם מלחמת מצוה באהבה ובשמחה, ועושה כל מה שבכוחו ויותר מזה, אז ה' יתברך מרחם עליו שיכול להוציא מחשבתו מכח אל הפועל ויוכל לנצחו, ויוכל לעבדו בלב שלם באהבה ושמחה.

על כן אחי אהובי הנה נכמרו רחמי עליך בשביל גודל צער ורדיפות אשר עברו עליך, והנה אתה צעיר לימים אבל אחי הנעים הארציגער ברידער, נא ונא אל תירא ותפחד משום דבר, רק אדרבה תתחזק ותתאמץ ביותר, ובטח בד' שבוודאי יעזור לך. רק תקבע זה האמונה בלבך כיתד שלא תמוט, וכן תבקש תמיד מה' יתברך שיעזור לך, וכן אנו נבקש, ובוודאי שירחם עלינו וישמע את תפלתינו, ובפרט בימים הנוראים הבאים עלינו לטובה תבקש בדמעות שליש על זה, ותראה להתדבק בתורה הקדושה כפי יכלתך, וגם הוא יצילך מכל רע ברוחניות ובגשמיות, וגם תתן צדקה ולכל הפחות פרוטה אחת בכל יום קודם התפילה, כי הוא דבר גדול מאוד. והכל באמונה והכנעה ושמחה, ועל ידי זה יקוים הפסוק השקיפה וכו' ויאר ד' פניו אליך. אמן.

כן דברי  אחיך המצפה לראותך מתוך נחת אוהבך בלב ונפש,

יואל בן דבורה

(תולדות אהרן, ג, עמו' של"ח-של"ט)

ב"ה

יום ג' לסדר כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלקינו, הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט [כ"ח באלול] שנת תרצ"ו לפ"ק.

שלום וכל טוב סלה ובריאות וכל מילי דמיטב בכל העניינים ברוחניות ובגשמיות וחתימה טובה בתוך ספרן של צדיקים לכבוד ידידינו אהובנו מחמד לבבינו הב' הח'… נ"י.

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה, אודיעך שאנו ברוך ה' בקו הבריאות, כה יוסיף ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים לשמוע ממך ומכל ישראל הקדושים בכלל ובפרט, נצח סלה ועד אמן.

הנה כתיב עבדו את ה' בשמחה, שאם רוצים לעבוד את ד' כראוי וכיאות לפני מלכינו יוצרנו יתברך שמו, אי אפשר כי אם בשמחה, באם לבו מלא שמחה אז יכול לעשות הכל ובכוונה לעשות נחת רוח לה' יתברך באהבה. הלא אין ה' יתברך שורה אלא מתוך שמחה, ובלעדו כמעט אי אפשר לעשות שום דבר בשלימות. וידוע שאמר האר"י הקדוש זי"ע שזכה לכל המדרגות מפני שעשה כל מצוה בשמחה ובחשק, ואמר שזה הפי' תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב ומרוב כל, דהיינו שצריך לעבוד את ה' יתברך בשמחה יותר מאילו היה לו רוב כל, ואז ה' יתברך שורה והיה לך בעזרך, תדע אחי הנעים שאתה צריך להכין את עצמך לתפלה, לדורן, ולמלחמה, לתפלה היינו שבכל התפלות תכווין מעמקי דלבך שה' יתברך יהא בעזרך, וכך תחשוב בדעתך יוצרי ובוראי תעזור לי ברוב רחמים וחסדך הגדולים כך וכך על כל דבר פרטי, ואפילו באמצע היום תאמר כך בפה מלא מעומקי דלבא, ואפילו כמה פעמים ביום תאמר כך על כל דבר פרטי, ובוודאי ה' יתברך בעזרך, ולדורן היינו שתתן צדקה כפי היכולת בכל יום, וזה סגולה נפלאה לכל העניינים אבל תתן רק לעשות נחת רוח לה' יתברך.

אחי הנעים הפוך בה ותראה לקיים את כל הכתוב בה ולא תפיל דבר ארצה בעזרת ה', וברוב רחמיו מהרה תצא מאפילה לאורה, ומשעבוד לגאולה.

כן דברי אחיך אוהבך יואל בן דבורה

(תולדות אהרן, ג, עמו' ש"מ-שמ"א)

האחים הרב פנחס והרב יואל ווינברגר הי"ד, בני דבורה, היו מחשובי תלמידיו של האדמו"ר רבי אהרן ראטה בחברת 'שומרי אמונים' בסטמאר. אביהם היה הגבאי הראשי של בית המדרש הגדול בעיר. שניהם האחים 'היו שני לפידי אש בעבודת ה' יתברך. במוחם ולבם היו רק השתוקקות וגעגועין האיך ובמה יכולים לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו'. הם נהרגו על קידוש ה' [באושוויץ] עם חורבנה של קהילת סטמאר בחודש סיון תש"ד. הי"ד.

לא מצאתי כל מקור אודותם מלבד הספר 'תולדות אהרן', ג (בית שמש, תשנ"ז), עמו' שלו-שמא.

ב"ה

לסדר 'הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרתי'.

שלום וכל טוב לכבוד אהובי הנצמד בלבבי הבחור החשוב כמר… ויזרח.

הנה ראיתי מכתבך מרוב שמחה שזה כמה הייתי משתוקק לשמוע או לראות מה שאתה עושה, אבל כאשר קראתי מכתבך יש לי רק צער על מעמדך ונפל ברעיוני שמיד אכתוב לך איזה שורות, הגם שאין לי שום רגילות לכתוב, כי מעודי לא כתבתי לשום אדם זולת אגרת שלומים לקרובי, על כן קשה עלי הדבר, אבל היות שאתה חביב מאוד בעיני, על כן לקחתי לי הפנאי לכתוב לך.

הנני אומר לך בדעתי הקלושה שאל יפול לבך מכל הרפתקאות שעוברים עליך, כי הכל לטובה מאת הקב"ה כמו שנרמז בזה הפסוק 'הלא הוא כמוס עמדי', כמו שמספרים מכמה צדיקים שעברו עליהם הרבה הרפתקאות ונסיונות עד שהגיעו לתכלית הנרצה, כי מי יודע דרכיו של הקב"ה מה שמוכרח לעבור על כל נפש מישראל דברים שונים, ואין אחד דומה לחברו.

וארמוז לך בקיצור מה שאמר רבינו אתמול בתוך הדברות קודש, 'רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ד' ', וקשה וכי יש רעות לצדיק, הלא הוא יודע שהכל לטובה מאת הקב"ה, גם מהו 'ומכלם'. אלא הפירוש הרעות של הצדיק הוא שיש לו מניעות בעבודת ה', וזה 'כלם' שזה הרעה עולה על כל הרעות שבעולם, אבל 'יצילנו ד' '. ואמר על זה היום שזה גם כן אינו טוב שיתעצב אדם על מניעות שיש לו בעבדות ד', אלא צריך לחזק עצמו בשמחה בכל ענינים.

ואומר לך עוד הפעם, אל תפול בדעתך כלום מכל מה שעובר עליך, איתא בספרים הקדושים שכשמוכן לאדם איזה ישועה לבוא, שולחים לו מקודם איזה נסיונות, וצריך האדם לחזק עצמו שיוכל לעמוד בהנסיון. הגם שאני רחוק מכל זה אלא מפני חביבתך הרהבתי לכתוב לך.

אני פורש בשלומך ומברך אותך בגמר חתימה טובה ובישועה מן השמים.

הק' ישראל ליפא המצפה לישועה.

(תולדות אהרן, ג, עמו' רצא-רצב)

גם אני הק' שאול יעקב בן דרעזי לאה פורס בשלום אדמו"ר שליט"א [זי"ע] ומבקש בקידה וכריעה שתתפללו עבורי שלא אהיה נדחה חס ושלום משני עולמות. בזה החורף למדתי עם נערים בבית מדרשינו, והיה קשה לי מאד. ה' יתברך יעזור לי על להבא. ה' יתברך יעזור לעשות שידוך עם בני הלל. בזה החורף למד בהתמדה והוא, ברוך ה', ירא חטא, ואיני יודע אם לשלח אותו לארץ ישראל או לעשות עמו שידוך בכאן, וכו'. ואנו מתפללים בכל יום על בריאת אדמו"ר שליט"א [זי"ע], ושנזכה לילך לקראת משיח צדקינו במהרה בימינו, ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים אמן כן יהי רצון.

(מכתב שכתב רבי שאול יעקב הי"ד בשנת תש"ב לרבי אהרן ראטה, בצירוף למכתבם של החבריא דסאטמאר. תולדות אהרן, ג, עמו' שעה)

הרב ישראל ליפא והרב שאול יעקב פרידמן הי"ד, נולדו לר' זישא מרדכי פרידמן ורעייתו מרת דרעזי לאה, הוא ואחיו, הם היו מבכירי תלמידי רבי אהרן ראטה, ה'שומר אמונים' בסאטמר.

הרב ישראל ליפא עבד את ה' באהבה וביראה, בענווה ושפלות יתירה, מתוך עוני ויסורים. הוא עבד לפרנסתו במסחר ביין, ורבו היה מקדש בשבתות על היין שלו.

הרב ר' שאול יעקב נולד בבוקובינה, היה מקורב לאדמו"ר מספינקא, רבי יצחק אייזיק ווייס, ה'חקל יצחק' הי"ד, ולאדמו"ר מויזניץ', רבי ישראל הגר, ה'אהבת ישראל' ולמד בחברותא עם בנו האדמו"ר מויזניץ' רבי חיים מאיר הגר, ה'אמרי חיים'. במהלך מלחמת העולם הראשונה נמלט הרב שאול יעקב לסאטמר, והתחתן שם. האדמו"ר רבי אהרן ראטה עבר לפעשט לסאטמר, ושם התקרב אליו הרב שאול יעקב באהבה ובהכנעה. הרב שאול יעקב סיים את הש"ס שש עשרה פעמים והיה גאון מפולג הבקי בתורה, בש"ס ובפוסקים. הוא לימד תינוקות והרביץ תורה ברבים, הוא התפלל בהתלהבות רבה, והתנהג בענווה מופלגת, כשהוא מבטל את עצמו לפני כל ילד. למרות שחי בצער ובדוחק, היה מהדר בהכנסת אורחים. רבו אמר עליו שיש לו את מדריגת צדיק הדור. לאחר שסירב להלשין על שכינו היהודי שהחביא בביתו סחורה שהחזקתה נאסרה בידי השלטונות, נשלח הרב לכלא, שם ישב במשך ארבעה חודשים, תוך שהוא מקבל את הייסורים באהבה. כשנפגש עם רבו שעמד לעלות לארץ ישראל אמר שבבית הסוהר כמעט ולא חסר לו כלום, כי שם ניתן לעבוד את ה' בלי הפרעות, ורק מקווה טהרה חסר לו.

בחודש אייר תש"ד גרשו הגרמניה את יהודי סאטמר לגטו, ולקראת סוף החודש החלו לגרש את יהודי הגטו ברכבות למחנה המוות אושוויץ. הרב ישראל ליפא נהרג על קידוש השם בחודש סיון תש"ד, יחד עם רבים מאנשי קהילת סאטמר. הרב שאול יעקב נהרג באושוויץ על קידוש השם עם רבים מקהילת סאטמר הי"ד, ביום ו' בסיון תש"ד, היום הראשון של חג השבועות. בנו, הלל, שרד את המלחמה.

המידע על שני האחים נמצא בספר 'תולדות אהרן' (ג, בית שמש, תשנ"ז, מאת ר' מרדכי הכהן בלום), ולא הצלחתי למצוא מידע נוסף עליהם מכל מקור אחר.

יום ג' ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה תרצ"ו לפ"ק ניר אדאני.

אהבה אחוה ושלום וכל טוב סלה וברכת כתיבה וחתימה טובה לחיים, אל מעלת כבוד קדושת החבריא יקירי ירושלים קרתא דשופריא, האי ניהו חברים וידידים, אנשי מעשה וחסידים, בכל לבב ונפש צמודים, חברים ואהודים, רעים וחמודים, המה התלמידים, לרבינו הקודש והטהור, אור הבהיר, אשר בצלו נחיה בגוים ואשר אליו בתוכיות לבותינו חקוקה, האהבה העמוקה, ורב התשוקה, אל נועמת אור נשמתו הוותיקה, חדות ה' ואימתו מפיקה, מי כמוהו מורה, דרכי ה' הנורא, בגודל החשכות השורה ושורר בעולם, מה נאמר ומה נדבר הכי נוכל להלל די התהלה לקל יתברך, אשר שלח לנו אור קדוש כזה, בדור שפל ונבזה כזה, להחיות נפשות תמימים, וחברים הנאהבים ונעימים, בדברים חמימים מקיץ רדומים, מבעירים גחלי עמומים, ומרפאים לבבות עגומים, מה עצמו ורבו עזוזי רחמיו העצומים, יחיהו ה' אורך ימים ושנות חיים, בתוככי ירושלים. הנני בא בשורתיים, אל אנשי ירושלים, לעורר האהבה ותשוקה אשר בלבבי טמורים, אל אותן הקשורים, ובכל לבב ונפש אחד להיות, עיניהם תלויות, ובידם חרב פיפיות, עוד אצל תל תלפיות, לבותיהם צופיות.

והנה אחיי אהוביי מה מאד נעורר עצמינו, בהעלות על לב לבינו, חסדיו הגדיל עלינו, ועלינו לשבח, ובכל תוקף ועוז לנצח, על מלאכת בית ה' יתברך, אשר ברחמיו מאורו עלינו זרח, וקרבנו לפני המקום, לחזות יום נקם, ויהודי באשר הוא שם, ערב לו וקם, ועליו להלחם, האי ניהו רבינו הקדוש והטהור, אור הבהיר, משוש דורינו חיות עם ונעימות לבבינו, אורך ימינו, ממש חיינו אשר מאיר בלבבינו, נקודה יהדות בדור חשוך כזה, אשר ממש בעוונותינו הרבים מקוים בנו 'אין דורש ואין מבקש', והאידישקייט בעוונותינו הרבים נעשה ללעג ולקלס. והוא בדיבוריו הקדושים והטהורים, והמלהיבים הלב ונפש, ונועם זיו פניו הקדושים המפיקים עוז וחדוה, אשר מי רק מביט בצורתו הקדושה והטהורה, תביא לו התעוררות תשובה ושמחה בלבבו. אתם הידידים, הלא בשם בארצות החיים אינם יודעים כך כך מיעוט מציאתו, אבל אנן בדידן יודעים ורואים, כי אין כמוהו בכל פרטיו וכלליו, ואפילו רק פרט אחד מעניניו, אשר לו הדומיה תהילה. היאומן כי יסופר עזוז הנפלאות, הוא יאיר נרו בגודל התלאות, וגופו הק' החלש ויסוריו הגדולים, ירפאהו ה' רפואה אמיתית, תפלתו בלפידי יקוד האש הנורא קול חוצב להבות אש ממש. המס ימס הלב והיה למים הכי שמעו כזאת, מרגישים טעם גן עדן ועונג נועם אור זיו השכינה. בפרט באמירת תורותיו ודרשותיו היקרות נובעים ממעין הנובע ממש באר מים חיים, דברים נפלאים, בפז מסולאים ועבודת השם ממולאים, ברגשי להב יקוד אש החזק יורדים ונוקבים, תוך תוכיות הלב לבית חללו. מה עצמו חסדיו הגדולים יתברך שמו. ואתם אחיי לא אוכל להתאפק מלומר לכם יהי חלקי עמכם, אשריכם ומה טוב ונעים גורליכם, על אותו הרגע שנתן הקב"ה לכם זכיה והשגה גדולה כזה, להחיות את לבו של רבינו הקדוש.

התבוננו נא אחיי הוותיקים, מה עשיתם ודבר גדול פעלתם, החייתם נשמת צדיק וקדוש כזה. יהי חלקי עמכם על גודל המפעל הזה. כה תזכו לעשות תמיד חסד. ויהי נועם עליכם נטוי מעתה ועד עולם, אמן נצח סלה ועד. ולוא הייתם יכולים לראות בעינים צופיות, גודל השמחה שגרמתם, הייתם ממש מרקדים בשמחה רבה מאין הפוגות. ועתה שמחו וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב, אם יש זכיה גדולה לדבר גדול כזה, לחלק חיות ונחת רוח ולהקל צער השכינה הקדושה הסובלת בצערי"ך ירושלים, ותזכו בברכה וחיים ואורך ימים לעד ולעולמי עולמים, ברוחניות וגשמיות אמן נצח סלה ועד.

הק' צבי אביגדור בן רחלה פעריל פיש

***

בעזרת ה' יתברך אור ליום ג' תצא תש"א

כתיבה וחתימה טובה בספרן של צדיקים לאל"ח טובים בשבתך בביתך בחיי נחת ובנעימה
כבוד הרבני המפואר (ר' מרדכי דוד בלום) שליט"א (ז"ל).

גלילי ידיו הגיעני על נכון, ותיכף ומיד אבוא להרגיעו כי לא כאשר סבר כבוד מעלתו נ"י שמתרשלים בעבודה זו חס ושלום, כבר התחילו בהדפסה (הספר 'אסיפת המכתבים') בסיגוט, ידידינו האהוב החבר הנאמן ר' מיכל נ"י (דעבלינגער ז"ל), והיה לו הרבה יגיעות עצומות בהעתקה ובסידור ועשיית מפתח להפליא בעזרת ה' יתברך למצוא כל דבר חפץ ברגע. וכבוד מעלתו כותב "אולי הוא טובת תיקון נפשינו", לזה אגיד לו כי אין ספק בזה, כי מי שלא היה למראה עיניו רק איזה עלים אין לו השגה ביקרת ערך הדבר השלם הזה, וראוי למסור נפשו בעדו שיצא לאור ההדפסה. ומעיקרא לא רציתי להדפיס רק איזה מאות שיהיה רק להחבריא. ונצחוני חבירי להדפיס אלף לחלק גם כן ליתר מבקשי השם, אבל לא לדחוק למכור בחזקה שיעשו עמנו אות לטובה לקנותו, למה לנו זאת הלא יש הרבה מבקשי השם אשר יצאו משפלות הכי נמוך בקראם הדברים הנוראים האלה.

ההוצאות נתרבו ואין לאל ידינו לכלכל ההוצאות, ומה אגיד לו. ידע מעלתו הרמה כי לפי השערתי אין לך מצוה גדולה מזו, כי הוא בכלל פדיון שבוים. כי כמה וכמה נפשות השוקעים וכו', ומגלגלין זכות על ידי זכאי הוא רבינו הקדוש, אשר כמוהו לא פעל בחיבוריו עד עתה. על כן אולי יוכל להשתדל להלוות איזה סכום לצורך הדפסה, אם כי יש כבר בהלואה וגם אני בטוח בעזרת ה' יתברך, אבל כמדומה חסר עוד הרבה לגמרו של מלאכה.

ואודות רוע הגזירה, נצטערתי מאד מאד. רבת שבעה לה נפשינו, יאמין לי ידידי כי אינם יודעים מה הוא טובת ותיקון נפשינו, בפרט בכללות לפני ביאת משיח צדקינו במהרה בימינו אמן, ה' יתברך ירחם על כל פנים על הלבבות הנשברות שבטו של לוי שלא יקחו למלאכה. הלא מי ינוד לך ירושלים ומי ירפא את שברך, אם גם אלו הנפשות החביבים השוקקים לזכך ולטהר לבבם ונפשם ורמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם לשעבד לך, אדון הכל אתה בוראינו מלכינו וגואלינו, ראה נא בענינו ורפה שברינו כי מטה, אף על פי שאין אנו כדאים, אבל כבר אמרו המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות, והוא יתברך גם כן מקיים תורתו ורואה ומביט ללב ישראלי. ובקשתינו 'נדרי לה' אשלם',  שיהיה לנו עוד בחיים חיותינו זכיה לשלם נדרינו אליו ובעדו. ובעזרת ה' אם נשעבד חס ושלום תחת עול וכו', וכי מזה נקוה תיקון נפשינו, הגם אולי הוא מהנסתרות לה' אלקינו ותיקוני נפשינו, אבל אין לנו עסק בנסתרות כי הנגלות לנו ולבנינו, מי זה יפרנס ביתינו לגדלם לך, ריבון העולם, על ברכי התורה ויראה, לפי זה יבא משיח אם שחרית פנינו, על כן חוס נא וקבץ נידחינו מהרה ועינינו תחזנה וכו'.

כן דברי ידידו מכבדו בלתי מכירו,

צבי אביגדור

***

בעזרת ה' יתברך ד' תזריע תש"ג

אהוב נפשי יקיר לבבי שליט"א

שמחתי בפעליך במעשה ידיך וכו', אחי אהובי למען ה' להתחזק בבטחון גדול ולהסיח דעת כי אם לשמוח בה'. וזה משיח בא בהיסח הדעת, שיהיה מדת היסח הדעת, להסיח דעת ממה שאינו צריך. ובודאי שיעזור לנו ה' יתברך באיזה אופן, כי הישועה כבר מוכן מרגע ראשונה של בריאת העולם, שכבר ראה הקב"ה הכל כל פרט ופרט שבפרט. ניא וואס וועלין מיר צו לייגין אדער א וועק נעמען מיט אונזער אראפגעלייגטע קאפ חס ושלום, ארוף מיטן קאפ [אז מה נוסיף, או נוריד עם ראשינו המושפל חס ושלום, (אדרבה) עם הראש למעלה]. יש לנו בורא אב רחמן כזה הדואג בעבורינו, למה זה נתגולל בעפר העצבות. העיקר להתחזק בכל מיני חיזוק ועוז, כמו שכתב הפייטן 'ישועות בו מקיפות'. מען בארגט כידוע, אבל אם אינם פונקטלעכער צאלער בארגט מען נישט חס ושלום [אנשים לווים כידוע, אבל אם אינם משלמים בדקדוק, אין מלווים להם, חס ושלום], על כן העיקר להראות על כל פנים אז מען וויל צאלין [שנשלם], ולהתחיל על כל פנים תמיד, הגם דער יצר די טרדות לאזין נעבעך נישט אויס פירן, זיך מצער צו זיין [הגם שהיצר והטרדות לא נותנים לנו לצערנו (את מה שאנחנו רוצים, שזה) להצטער] על כל פנים על ההעדר מה שהנפש הקדושה רוצה, וזה ההמשך 'החוסים בו מתקיפות', לשון 'מתקיף לה', מען איז נישט צו פרידן מיט זיך, מעפרעגט אויף זיך אימער קשיות פארוואס נישט אזוי, דאס איז טייטש איך וועל על כל פנים צאלין [אנחנו לא מרוצים מעצמינו, מקשים על הדרך שלנו קושיות למה לא נשנה ונטיב את דרכנו, זאת הכוונה שאנחנו נשלם]. ומיני מתחילות על כל פנים אנהייבען עפעס צאלין [ליזום תשלום כלשהו], ותקיפות מיט געוואלד [ותקיפות חזקה]. אויב דער שונא לאזט נישט גיי מיט געוואלד מיט תקיפות [אם האויב לא מרפה מהתקפות חזקות], על כן כשרואים בשמים זאת בארגט מען ווייטער מען פערלירט נישט דעם קרעדיט [אנשים ממשיכים להלוות לנו ולתת לנו האשראי]. ועיקר התקיפות להתחזק על השמחה ובטחון. כשיש שמחה אין חסר מאומה, שהוא כמו אור קטן שדוחה הרבה מחושך. על כן נא ונא להתחזק בכל מיני תוקף ועוז, ולעשות פעולות על זה אפילו אינו המשך של שמחה, און א רגע ליסטיגקייט איז אויך גוט, יאמין דיא האר ברענען מיר אופן קאפ [גם רגע של שמחה וצהלה הוא גם טוב, יאמין לי השיער שלי נשרף על הראש] לגודל הטרדות, אך בראותי גודל מרורותו כתבתי.

ה' יתברך יברכו בחג כשר ושמח.

ידידו המבקש שיעתיר מאד בעדי בתוך כלל ישראל.

צבי אביגדור בן רחל פערל

***

ב"ה

ג' שלח תש"ג

אהובי ידיד נפשי היקר שליט"א

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה. ג"י קבלתי מיום ג' בהעלותך הגיעני יום אתמול, ונראה מכותלי מכתבו כאלו אני מתעצל מלכתוב לו. המכסה אני מאהובי היקר את גליון ידי מלהיות לו לאחיעזר על כל פנים במילין זעירין בהיותו בצער ובמצוק. ירחמהו ה' עד מהרה ויוציאו משם ולחפשי ישלחנו. והיתכן לחשוד אותי בכל זה. אלא לא ידעתי מקום כבודו איפה הוא, ושאלתי ולא קבלתי מענה. ועתה שמחתי בפעלך בנעימת ימינך. ובינו לביני שאל שאול עליו האיש ר' משה עזריאל ראטער שו"ב הרב הצדיק שליט"א מקלויזנבורג אשר אין רגיל לשאול עליו, והודעתיו גם כן ממה שכתב אלי ממעדו בהצלה פורתא הדין, אם נפתח פתח הישועה אז יפתח לגמרי. כמו שאמרו ז"ל 'פתחו לי פתח כפתחו של מחט'. ויש לדקדק דאין ספק דכוונתם על הנקב כ"כ והווא ליה למימר 'כנקובה של מחט'. אלא לרמז באו דבהיות כל התחלות קשות, וכמו חודו של מחט כואב ומכאיב את המנוקב, כמו כן צריך שילך ההתחלה בכאב. והנה אינו דומה החובל בדבר גדול, לחובל ונוקב בחוד המחט. ועל כן די בחבלה כל דהוא בחודו של מחט, וכמו שארז"ל הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, דרצונם לומר דעיקר הכל להתעורר להתקרב אליו יתברך, והצדיק מתעורר גם על ידי חוט השערה ונגיעה כל דהו שנוגע בקצהו ועל יד יזה מתחזק והולך מזכיר וגובר, וממילא אין צריך יסורים גדולים. והנה אם יפתח לבינו גם על ידי חודו של מחט, אז יפתחו שערי ישועות כפתחו של אולם. אשר פתח זה דרכו להפתח בניקל בלי צער, אשר לזה יקוה עד מהרה.

ונתעוררתי לכל זה בהיותי מתבונן במכתבו להשיב לו, ובראותי שכתב שהתנוצץ לו הצלה פורתא, אם יפתח קצת הפתח אז תפתח לגמרי. אך נקודה של התחזקות והתאמצות לבלי לשכוח כי יד ה' עשתה כל אלה הרוצה לקרבינו אליו. ואם כן לחכימא די ברמיזא, כמו שאמרו ז"ל (בחגיגה ה' ע"ב) אחוי לי במחוג וברמז. וגם בעת צר לו וקשה כח הסבל להיות נושא סבל, אבל ידע מעלת כבודו יקרת ידיד נפשי כי כל הנשמה והנשימה תהלל קה, וכל רגע אשר יזכור את עצמו בהבורא ברוך הוא, במקום כזה חשוב ועולה יותר על עבודת בעת מרחב. ואם יזכור את עצמו אז ינצל מקשות, כי ירכך וירטב לבבו הטהור גם ברמז, ועד מהרה יבא אל ביתו לגשת אל הקודש. וכד חמא משה ענותנותיה של יהושע התפלל עליו 'קה יושיעך' וכו'. כי אל יאמר מה אני חשוב וספון במעמד כזה להתקרב אל ה', אדרבה ואדרבה שם יש לקנות שלימות אפילו בנשימה כל דהו, ונפש יקרה כמותו בודאי מתנהג שם גם כן כראוי לו, אך אל יתרפה חס ושלום כי אם יזכור תמיד עד כמה חשוב ויקר תנועת בר ישראלי אליו יתברך שמו במעמד ההוא. ועיקר הכל הלב, רחמנא ליבא בעי, כי במעשה מעט יש לקוות שם הרבה, כי הלב צועק שם ריבונו של עולם אם תעזרינו לבא לביתי את נדרי אשלם לך וכן יהי רצון, כי מחשבה טובה הדין יצרפה הקב"ה למעשה, ודי לחכימא.

ויעזרינו ה' במוח וכח לעבדו ולהשתתף ולמהר פורקנא דלהון.

ידידו מלב ונפש אחד,

צבי אביגדור

(תולדות אהרן, ג, בית שמש תשנ"ז, עמו' שמח-שנז)

***

אחד מגדולי תלמידי כבוד קדושת רבינו זי"ע היה הרב הגאון ר' צבי אביגדור פיש זצ"ל הי"ד, אבדק"ק אדאני, והוא גם כן קיים הפקודה של כבוד קדושת רבינו זי"ע ונסע לרבי יוסף מאיר [פולק הי"ד מבערעגסאס] זי"ע וקיבץ כל הבחורים שהיו נמצאים שם להדריכם לעבודת ה' ויראתו.

וזכרוני שאמר באמצע הקיבוץ להבחורים שיכניעו עצמם מאוד תחת רבי יוסף מאיר זי"ע. והמשיל זאת במשל של באר מים בחוץ לארץ, בימים ההם היו שואבים מים מבאר ומעל הבאר היתה קורה ישרה ובתוך הקורה מלמעלה נכנסה עוד קורה ובציר נאחז עם הקורה שתחתיה ובסוף הקורה השניה היה תלוי דלי, וכשרצו לשאוב המים מהבאר הורידו הקורה השניה עם הדלי ביחד לתוך הבאר וכל מה שירדה יותר הקורה עם הדלי לתוך הבור יותר היו יכולים לשאוב מים.

והנמשל אמר על רבי יוסף מאיר שהוא דומה לבאר מים חיים, רק אם רוצים לשאוב עבודת ה' צריכים להכניע עצמו – תחתיו, וכל מה שמכניעים עצמם יותר יכולים לשאוב מהבאר הזה.

(בית יוסף להבה, ירושלים תשע"ח, עמו' נח-נט)

הרב צבי אביגדור פיש הי"ד, חסיד, צדיק וקדוש, מגדולי חסידי האדמו"ר רבי אהרן ראטה. נולד בשנת תרע"ג (1913) לאביו האדמו"ר רבי יחזקיהו פיש ממאטעסאלקע הי"ד. מצאצאי ה'בני יששכר' וה'עטרת צבי' ונכדו של הרב אהרן ישעיהו פיש אב"ד האדאס (מגדולי תלמידיו של האדמו"ר המקובל הקדוש רבי אליעזר סאפרין מקומרנא) שהיה נכדו של הצדיק הנודע רבי יעקב פיש מקאלוב.
כבר בבחרותו היה הרב צבי אביגדור תלמיד חכם מופלג ובקי בחכמת החסידות, הנגלה והנסתר. עם אירוסיו למרת בת הרה"ג המנוח ר' יוסף שאול שנפלד אב"ד ניר-אדאני, נבחר באדר ב' תרצ"ב למלא את מקום חותנו ברבנות ניר-אדאני. קודם נישואיו נסע למונקאטש, שימש שם את חברי בית הדין וקיבל מהם היתר הוראה. בנוסף הוסמך גם מרבני דעברעצין, נירעדיהאז וקאלעב. בהיותו במונקאטש הגיע לידיו הספר 'שלחן הטהור' מאת האדמו"ר רבי אהרן ראטה בעל 'שומר אמונים'. הרב צבי אביגדור התפעל רבות מקדושת המחבר, נסע לסטמאר ונעשה לאחד מתלמידיו המובהקים של רבי אהרן, המקושרים עם רבם בכל נפשם. הוא שימש את רבי אהרן, והיה מפיץ את תורת רבו לחסידיו בחו"ל, וכותב מכתבים לחסידים בירושלים ובהם דברי קודשו של רבם בהדרכת רבו היה מתפלל ברשפי להבות אש, ביגיעה ובמסירות נפש. את סיפור התקרבותו לרבו, כתב הרב צבי אביגדור במכתב משנת תרצ"ד (הובא ב'תולדות אהרן',ג, עמו' שמג-שמה). רבי אהרן ראטה העיד עליו כי 'הבחור החתן בן של קדושים ר' אביגדור צבי נ"י, והוא גם נכד העטרת צבי ובני יששכר ז"ל, והוא בעצמו חידוש, מתפלל בהתלהבות במעיני זיעה מפניו, ומקושר מאד, מסר נפשו כי אביו רבי ובא לכאן להתגולל בעניות ודחקות במשך כל ימי החורף, ובעוד איזה שבועות יהיה חתונתו בשעה טובה, ויהיה רב בניר אדאני באונגרין אשר שם נתקבל בע"ה". גם לאחר שמונה לרב ואב"ד, המשיך הרב צבי אביגדור ליסוע מידי פעם להסתופף בצל רבו, ופעל לקרב לה' יתברך את הבחורים, האברכים ובעלי הבתים, על ידי התקרבותם לצדיק רבי אהרן ראטה. הרב צבי אביגדור קידם את הדפסת אגרותיו של רבי אהרן ראטה בספר 'אסיפת המכתבים', שיצא לאור בשנת תש"ג.
בשנת ת"ש עלה רבי אהרן ראטה לארץ ישראל, והורה לתלמידיו שבחו"ל להתאחד ולהתחזק באמונה ובביטחון, באותם הזמנים הקשים לכלל ישראל, ולהתקבץ מידי פעם להתחזק בכל ענייני עבודת ה'. קיבוץ החסידים נערך על אף קשיי המלחמה בברגסס ובסטמאר, בראשות גדולי החסידים ובהם הרב צבי אביגדור פיש הי"ד מניר אדאני, הרב יוסף מאיר פולק הי"ד מברגסאס, רבי משה בוקסבוים ממעדיער, הרב מאיר מייער מקאפאניע והרב חיים יצחק מאליק הי"ד מסטמאר.
מכתבים מאת הרב צבי אביגדור פורסמו ב'פרח מטה אהרן' (ירושלים, תשמ"ה, עמו' צט) וב'תולדות אהרן' (ג, בית שמש תשנ"ז, עמו' שמב-שנז) ושתי גלויות בכתב ידו הוצגו באתר בית המכירות 'ירושלים של זהב'.
בשנת תש"ד גורש הרב עם קהילתו ומשפחתו, ונהרג על קידוש השם במחנה אושוויץ. הי"ד.
תולדותיו הובאו בספק 'תולדות אהרן' (ג, פרק יט) ובספר 'רבי נפתלי ופעליו' (פרק כא).

בעזרת ה'. [יום] ד' אחרי וקדושים עשרים למנין בני ישראל [תרפ"ח]. פה טשירטש יע"א.

אחרי דרישת שלום תורתם כראוי, הנה הן בודאי קבלתם לנכון את הקארטע שלי אשר בו יעדתי לעיין ולהשיב דעתי הקלושה בדבר בקשתכם ושאלתכם. ועמכם הסליחה על אשר עד היום אחרתי, כי טרדותי המרובים, בפרט בתחילת הזמן בסידור הלימודים עם התלמידים והנערים, המה גרמו לי ככה עיכבוא עד היום. ועתה הנני גם כן רק בקצרה.

הנה בדבר שאלתכם, כבר נשאו ונתנו בזה בדברים הרבה כפי שהוא בזכרוני… ומי יכניס את עצמו לומר הלכה פסוקה נגד התקנה שתקנו וגדרו באמת עוד גאוני קדמאי שלא לקבוע פישקעס אחרות בכותלי בתי ישראל רק פישקעס דרבי מאיר בעל הנס.
אבל על כי אפשר שלא הייתה התקנה רק נגד כת הציונים וכדומה, אבל לא נגד החזקת התורה, הישיבות ומלמד תינוקות שבחו"ל, כי הלא כן אמרו חז"ל הקדושים 'אין העולם מתקיים לא בהבל פיהם של תינוקות בית רבן'… והלא ידוע ומפורסם הוא שאם לא נקבל במקומות הקטנים כמוני בפה החזרה מכם אהוביי יחיו – הלא יתבטל ויתבטלו כמה וכמה ישיבות ומלמדי תינוקות מפה חוץ לארץ חלילה. על כן לדעתי הלא ברור הוא לדעתי שהתקנה לא הייתה אלא שלא לקבוע פישקעס אחרים בקביעות בכותל בתי ישראל וכדומה, אבל להיות מונח פישקעס בלא קבעו בכותל בבתי ישראל, ובפרט לטובת החזקת התורה הקדושה אף מחוץ לארץ, בוודאי לא הייתה התקנה לדעתי, על כן, אם יסכימו עמי גם רבנים אחרים יחיו, הייתי מתיר לכם אהובי ליתן פישקעס בכל בתי ישראל דשם בלא קבוע בכותל וכדומה, אלא מונח סתם, לטובת 'החברה תומכי תורה', שהוא להחזקת וקיום התורה שבחוץ לארץ. וזכות וקיום התורה בחוץ לארץ בגולה יעמוד שנתברך בברכה המשולשת לנו ולהם ולכם אהובי בפרט ויתרבה ויתגדל כבוד התורה על ידי תמיכה יפה וסיוע שלכם גם בארצינו בחוץ לארץ, והכל עלי מקומו יבוא לשלום.
כן הוא דעתי כנ"ל באופן שיסכימו שאר רבנים וגאונים גם כן.

אוהבכם הכותב למען האמת והשלום, חותם בכל חותם ברכות להמסייעים ולהמחזיקים ולמנהלים בפרט, כי גדול המעשה יותר מהעושה. הוברא עולם יוסיף לכם כוח ותעצומות לזכות את ישראל ויתברכו הנותנים והמסייעים בברכת שפע ברכה והצלחה ויצליחו בעסקיהם בכל אפשר יפנו לטובה. יזכו לראות בשמחת ונחת צאצאיהם מאמינים בה' ובתורה הקדושה,

הקטן מרדכי ל"ש, אב"ד

(צילום כתב היד של מכתב זה הובא בספר 'ישיבות הונגריה בגדולתן ובחורבנן', ב, עמו' 25)

הרב מרדכי ליכטנשטיין הי"ד, נולד בשנת תרל"א. אביו היה הרב הגאון הצדיק המפורסם רבי יעקב קופל ליכטנשטיין (שנפטר בראדושיץ בח' בטבת תרמ"ז, 1887) אב"ד בעטלאן, חתן הרב הגאון אברהם ישכר לייכטאג אב"ד הוניאד. אחיו הגדול של אביו, היה הרב הגאון הנודע רבי הלל ליכטנשטיין, רבה של קולומי, בעל 'משכיל אל דל'.

אחיו של הרב מרדכי היו:
* הרב יהודה ליכטשטיין אב"ד בעטלאן, חותנו של הרב מרדכי פארהאנד הי"ד ושל הרב אפרים הלוי ביליצר הי"ד, היה גדול בש"ס, פוסקים ובסתרי תורה, עובד ה' ואיש מופת. הוא נפטר בט' בשבט תרפ"א (1921) והשאיר כתבי יד עם חידושים רבים בדרוש, פלפול ואגדה.
* הרב ברוך בנדט ליכטנשטיין הי"ד, אב"ד קראסנא, נהרג עקה"ש באושוויץ, בי"א בניסן תש"ד. היה אביו של הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד.
* רבי אשר אנשיל ליכטנשטיין, האדמו"ר מקלויזנבורג.
* רבי יוסף ליכטנשטיין, האדמו"ר מסיגט.
* הרב בנימין זאב ליכטנשטיין הי"ד, אב"ד מאדארוש, שנהרג עקה"ש באושוויץ בשנת תש"ד.

בנערותו היה הרב מרדכי תלמידם של אביו ושל דודו. הוא למד בשקידה רבה. לאחר שהוסמך על ידי גדולי הרבנים, ובהם דודו ורבו הגאון רבי הלל, שימש את דודו ולמד רבות מגדולי הישיבות הונגריה, ונודע כלמדן וצדיק. הוא נשא לאשה את מרת ויטל בת הרב משה מאיר גודלברג, אב"ד הכפר טשירטש, ונולדו לו שנים עשר ילדים, ובהם למדנים מופלגים חניכי הישיבות הגדולות. לאחר נישואיו, היה סמוך על שולחן חותנו במשך מספר שנים. הוא למד בהתמדה רבה, ועבד את ה' בכל כוחו, כשהוא מתפלל מקיים מצוות בהתלהבות רבה ומרבה לצום ולשתוק, כשאין לו בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה ועבודת ה'.

הרב מרדכי כיהן כרבה האחרון של טשירטש. גם לא יהודים העריצו אותו ובאו לקבל את עצתו וברכתו. הוא עמד בראשות ישיבה, בה למדו כחמישה עשר בחורים, שאכלו כולם על שולחנו. השיעורים בישיבה נמסרו על ידי חתנו, הרב ברוך ליכטנשטיין הי"ד. במשך היום למדו הבחורים יחד, ולילה הם המשיכו ללמוד בשני משמרות עד לאור הבוקר.

בשנת 1924 ייסד בניו יורק הרב הלל הכהן קליין, נשיא הכולל האונגרי באמריקה ותלמיד ה'כתב סופר', חברת 'תומכי תורה' באמריקה, במסגרתה תמכו בעלי בתים חניכי ישיבות הונגריה בישיבות בהונגריה, "למען החיות הני אלפי בחורי חמד בהישיבות ונערי בתי תלמוד תורה, הרעבים וצמאים, ערומים וגם יחפים לומדים תורה הקדושה בשקידה, בקדושה ובטהרה, וסובלים חרפת רעב וחוסר כל". בשנת 1926, החלה החברה להפיץ קופות צדקה בין יהודי אמריקה, והדבר עורר את התנגדות 'כולל שומרי החומות', שחששו שהדבר יפגע בתרומות לעניי ארץ ישראל, וראו בכך השגת גבול. חברת 'תומכי תורה' פנתה בשנת 1928 לרבני הוגריה וקיבלה את הסכמתם להפצת הקופות. קובץ המכתבים שכתבו רבני 'הונגריה הגדולה', בצירוף מכתבם של ממוני כולל 'שומרי החומות' ושל הרב יוסף חיים זוננפלד, הוציאה חברת 'תומכי תורה' לאור בקונטרס (ראה עלי זכרון י, בני ברק, כסלו תשע"ו, עמו' ב-מ).
במכתב המובא כאן למעלה, המופיע באותו קונטרס, כותב הרב מרדכי לראשי ארגון 'תומכי תורה' כי טרדתו בישיבה בתחילת ה'זמן' גרמה לאיחור בתשובתו. בהמשך המכתב הוא מתיר להחזיק קופות בבתי יהודים לטובת החזקת ישיבות בחוץ לארץ. תמיכה זו הכרחית לקיום מוסדות תורה רבים במקומות קטנים, והיא חשובה ביותר, כי אין העולם מתקיים אלא על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן.

על קורות הרב מרדכי ליכטנשטיין הי"ד בתקופת השואה ועל נסיבות הרצחו, ישנן מספר גירסאות:

על פי המובא בספר 'אלה אזכרה' (ניו יורק, תשכ"א, ד, עמו' 280-283), סופחו כמה מחוזות מהונגריה, ובהם טשירטש, למדינת סלובקיה האנטישמית, על פי החלטת הנאצים. בעקבות החלטת השלטונות הסלובקיים לגרש את כל יהודי טשירטש שלא נולדו בכפר, גורשו הרב ומשפחתו בליל חורף קר, באכזריות רבה, אל אזור הגבול והגיע לקאשוי. חסידי העיר הקימו עבור 'הרב מטשירטש' בית מדרש, והרבו לבקר אותו בשבתות ובימים טובים, ללמוד מתורתו ומעבודת הקודש שלו בתפילתו. באותם ימים היה הרב מרדכי מרבה בתפילות ובבכיות על כלל ישראל, הנתון בצרה. הוא החל לערוך 'שולחנות' ולהשמיע דברי תורה בפני המבקרים בביתו, בדברים היוצאים בהתלהבות מעומק הלב, ועודד את רוחם וחיזק את אמונתם. כעבור שנתיים, שוב גורשו הרב מרדכי, אשתו ואחד עשר מילדיו, למחנה ריכוז של מחוסרי נתינות הונגרית, וסבלו מהתנאים הקשים שם, וגורשו משם בתת-תנאים למחוז קאמיניץ-פודולסק. הרב וכמעט כל בני משפחתו עונו קשות ונרצחו על קידוש השם, בערבות פודוליה, ורק בן אחד שרד והיגר לארה"ב לאחר השואה.

אך ב'זכרונות המאור' (ב, ניו יורק, תשל"ד, עמו' קצט) כתב: "בשנת תש"ב חטפו את כל בני בתו ושלחום לאוישוויץ והוא נשאר גלמוד ובא לנייטרא, והיה שם עד זמן אחרון. קודם ראש השנה דשנת תש"ד, בזמן השמד הגדול בנייטרא, היה הוא הראשון שחטפוהו והכוהו מכות רצח. ובעוד שכל גופו זב דם סחבוהו לקרון משא עם עוד מאוד יהודים שם, ושלחום לאוישוויץ, כולם לפני ראש השנה תש"ד. הי"ד".

בספר 'עת לעשות' מאת הרב הלל ליכטנשטיין, (מהדורת ניו יורק, תשכ"-), מופיע דף הנצחה 'לזכר עולם ולזכרון בספר' שכתב נכדו של הרב מרדכי ליכטנשטיין, ושם מופיע: "אאזמו"ר הרב ר' מרדכי בן הרב ר' יעקב קאפיל זצוקלל"הה אב"ד טשערטש נשרף עקה"ש ב' חול המועד תש"ה הי"ד. אז"מ וויטל בת הרב ר' משה מאיר זללה"ה הלכה לעולמה י"ג תשרי תרצ"ו ונקברה בערב סוכות בטשירטש. בתם חיה רחל מנוחתה כבוד בטשירטש. בתם ליבא ובעלה ויוצאי חלציהם, בתם ריזל ובעלה ויוצאי חלציהם, בתם רבקה ויוצאי חלציה, בנם ישעיה וזוגתו ויוצאי חלציהם – נעקדו עקה"ש תש"ב הי"ד. חתנם מו"ה חיים ידידיה בן הרב ר' שמואל דוד אונגאר נהרג בשמיני עצרת תש"ה הי"ד".

בדומה לכך כתב בספר 'ישיבות הונגריה בגדולתן ובחורבנן' (ב, ירושלים, תשמ"ז, עמו' 23-25), במהלך השואה הוגלו יהודי כפר טשירטש, בעוד שהרב מרדכי הושאר שם בודד ומנותק ללא משפחתו וללא תלמידיו. בהמשך הוא הועבר לליפאני, ומשם לנייטרא. בהמשך הוא הוגלה לאושוויץ עם אחרוני יהודי סלובקיה, ונרצח שם בחול המועד סוכות [י"ח בתשרי] תש"ה. [יחד עם הרב ישעיהו קאליש, הרב אליעזר הלוי רוזנברג ובני משפחת ווטיץ. הי"ד].

ממקורות נוספים ניתן למצוא מידע נוסף על ילדיו הרב מרדכי ליכטנשטיין:

בתו, מרת זיסל חנה הי"ד, אשת הרב ברוך ליכטנשטיין הי"ד. הוא הגיע לקאשוי, גורש משם לקצניץ-פודולסק שבאוקראינה, ושם נספה.
בתו של הרב מרדכי ליכטנשטיין, מרת ליבא, היה אשת הרב שמואל וייס, היה אב"ד ליקעוו.
בתו של הרב מרדכי ליכטנשטיין, מרת ברכה, נשאה בזיווג ראשון לרב חיים ידידיה אונגאר הי"ד (בנו של הרב שמואל דוד אונגאר הי"ד מנייטרא), שנהרג עקה"ש בשמיני עצרת תש"ה. ובזיווג שני נשאה מרת ברכה לרב דוד גראס, מחבר ספר 'זהב שב"א'.
על פי המובא ב'עלי זיכרון' (12, טבת תשע"ו, עמו' ל-לא), חתנו של הרב מרדכי ליכטנשטיין, ר' פישל ב"ר הערש'עלע זוסמאן, נהרג על קידוש ה' עם ארבע מילדיו. בנותיו של ר' פישל הערש'עלע לא גורשו מביתם וניצלו, לאחר שאביהם הצליח להוציא להם אישור מרופא בשם גרקבינצקי, על היותן, כביכול, חולות במחלה מדבקת מאוד המסכנת את מי שמתקרב עליהם.
שמות [חלק] מילדיו הנוספים היו: יעקב קופל הי"ד, חיים הי"ד, משה הלל הי"ד, ישעיה הי"ד, ריזל הי"ד, רבקה הי"ד וחיה רחל ע"ה.

בעזרת ה' יתברך האיר ה' את רוח איש אשכולות ורב פעלים טובות ה"נ כבוד ידידי החריף ובקי ירא ושלם סופר מהיר כש"ת מוה"ר צבי מאשקאוויטש נ"י אשר טרח ואסף וקיבץ מעשיות נפלאים ויפים שנתראו בין צדיקי הדורות זי"ע. והוא גברא דמהימנא לברר וללבן דברים אמיתיים ממגידי אמת מכל אשר מצא מרגניתא טבא. והועיל בזה הרבה לטובה לדורות עולם, להשריש האמונה בצדיקים יסודי עולם בלבבות ישראל, שהביא אליהם אות ומופת על האמונה שלימה בעבדי ה' באמת ובתמים.

וידוע מה שאמרו חז"ל על הדור של משיח צדקנו שיתגלה לנו במהרה בימנו ויגאלנו גאולת עולם בזכות האמונה בה' ובמשה עבדו, המה עבדי ה' התלמידי חכמים וגדולי התורה וצדיקים, לקיים בזה 'ולדבקה בה' להיות דביקים בהם ובמשנתם. ותועלת גדולה הוא לספר בכל עת מאותות ומופתים של כח הצדיקים המאירים. חשוב הוא כאלו עסוק במעשה מרכבה, כי על ידי זה יתקבל התעוררות ויתלהבו לבבות, ובזכות אמונה נגאלו ועתידים ליגאל במהרה בימנו, אמן נצח סלה ועד.

המצפה לישועה לכל כלל ישראל. אור ליום ב' בהעלותך תרצ"ט לפ"ק.
הק' יהושע פנחס וו"ב בן הגה"ק מהרש"ז ז"ל אבדק"ק סעפלאק

(הסכמה לספר 'ברכה משולשת')

הרב יהושע פנחס ויינברגר הי"ד נולד בשנת תרנ"ה (1895) ביחד עם אחיו התאום הרב הלל יהודה, להוריו, הרב שמואל זלמן אב"ד מרגיטה (בן הרב יהושע אהרן צבי ויינברגר, המהריא"ץ, מתלמידי רבינו ה'חתם סופר') ומרת ניחה.

הרב יהושע פנחס היה תלמידו של ר' יעקב לייב מרקוביץ ותלמיד ה'ייטב לב' מסיגט, ואחר כך למד בסאטמאר בישיבת הרב יהודה גרינוולד מחבר הספר 'זכרון יהודה'. במלחמת העולם הראשונה עבר ללמוד בהעדילא מאד בישיבת הגאון הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר, מחבר הספר 'לבושי מרדכי', ואחר כך בוויצן בישיבת הרב ישעיהו זילברשטיין מחבר הספר 'מעשי למלך' על הרמב"ם. בשנת תרע"ה קיבל סמיכה להוראה מאת הרב זילברשטיין ומאת הרב שמואל רוזנברג אב"ד אונסדורף, וכן הוסמך להוראה מאת הרב שמעון גרינפלד מסעמיהאלי מחבר שו"ת מהרש"ג. במקביל סיים בהצטיינות לימודים כתלמיד אקסטרני בבית הספר התיכון האקסטרני בגרוסוורדיין ושלט היטב בשפות הונגרית וגרמנית.

בשנת תרע"ט (1919) הוא התחתן עם מרת שרה רחל בת ר' בנימין פריימן הי"ד. לאחר חתונתו היה סמוך על שולחן חותנו במארגערטען, התמיד בלימוד התורה ומילא תפקיד של דומ"ץ שלא על מנת לקבל פרס. נולדו להם תשעה ילדים. בתם אסתר נולדה בשנת תר"צ ונפטרה מדלקת ריאות בשנת תרצ"ה (1935). בלוויה הספיד אותה אביה הי"ד והזכיר את ממדרש שיר השירים רבה (פרשה ו,ו) על הפסוק 'דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים וללקט שושנים', אומר המדרש 'דודי', זה הקב"ה. 'לגנו', זה העולם. 'לערוגת הבושם', זה ישראל. 'לרעות בגנים', אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. 'וללקט שושנים', לסלק את הצדיקים שבישראל. מה בין מיתת זקנים למיתת נערים? ר' יהודה ור' אבהו, רבי יהודה אומר: הנר הזה בזמן שהוא כבה מאליו, יפה לו ויפה לפתילה. ובזמן שאינו כבה מאליו, רע לו ורע לפתילה. רבי אבהו אומר: התאנה הזו בזמן שנלקטת בעונתה, יפה לה ויפה לתאנה. ובזמן שאינה נלקטת בעונתה, רע לה ורע לתאנה. וממשיך המדרש שם ואומר: רבי חייא בר אבא ותלמידיו, ואית דאמרי רבי עקיבא ותלמידיו, ואית דאמרי רבי יהושע ותלמידיו, (מכאן והלאה בתרגום מארמית) היו נוהגים לשבת וללמוד תחת עץ תאנה אחד. בכל יום היה בעל העץ משכים קום ומלקט את התאנים שבשלו. אמרו החכמים נשנה אח מקום ישיבתנו, כי כנראה שבעל התאנה חושד בנו (שנאכל מן התאנים שלו). הלכו וישבו במקום אחר. השכים בעל התאנה ולא מצאם (את החכמים יושבים ולומדים תחת תאנתו). הלך לחפש אותם עד שמצאם, ואמר להם: רבותי, מצווה אחת הייתם עושים ואתם מבקשים למנעה ממני (שאני זכיתי לה בהיותכם לומדים תורה תחת תאנתי). אמרו לו: חס ושלום. אם כן מפני מה הנחתם את מקומכם וישבתם במקום אחר? אמרו לו: שמא אתה חושדנו. ענה להם: חס ושלום! אלא משכים אני כל בוקר ללקט את תאנתי, כיון שהחמה זורחת על התאנה והן מתולעות. מיד חזרו ללמוד תחת עץ התאנה שלו. יום אחד לא השכים ללקט את תאניו, וזרחה עליהם החמה. לקחו תאנה ופצעו אותה, ומצאו שהן מתולעות. אמרו יודע בעל התאנה עונת הלקיטה.
כך הקב"ה יודע אימתי הזמן להסתלקות צדיקים. וזה לגמרי לא ענין של גיל ושל שנים שחיים על האדמה הזאת, כך סיים את הספדו, קרע את בגדיו ובירך בקול בכיות 'ברוך דיין האמת' בשם ובמלכות.

בשנת תרפ"ה כתב הרב יהושע פנחס מכתב לרבו הגאון הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר בעניין הלכות יין העשוי בתמיסת מים וסוכר שנותנים מהם שמרי יין. המכתב הובא בשו"ת מקדשי השם, סי' ק"ה.

בט"ו באב תרפ"ט (1929) מונה הרב יהושע פנחס לאב"ד העיירה סעפלאק וגלילות מרגיטה (רומניה, בטקס חגיגי עם בואו לסעפלאק הביא אתו קבוצה של בחורים ממארגערטען וייסד ישיבה, בה למדו בשיטת ישיבות הונגריה.

אחיו, הרב יעקב דוב ויינברגר הי"ד, היה חבר הנהלת הלשכה האורטודוקסית בטרנסילבניה, ופעל שם רבות בצורכי הציבור. לאחר פטירת אביו בשנת תרצ"ד (1933) מילא את מקומו אחיו, הרב מרדכי עזריאל הי"ד, כאב"ד ור"מ מרגרטין. אחיו הרב יהושע פינחס הי"ד, מונה גם לרב מחוז מרגרטין.

הרב יהושע פנחס לקח על עצמו את המשימה של עריכת כתבי זקנו הגדול מהריא"ץ על אבן העזר וחושן משפט. הוא העתיק וסידר את הכתבים, ושלח אותם אל גיסו המהר"ם בריסק הי"ד, כדי שיעבור עליהם ויגיה אותם לפני הוצאתם לאור. אך השל מלחמת העולם השנייה מפעל זה נקטע. לאחר המלחמה נמצאו אלפי ספרים והמוני כתבי יד בחצר ביתו של המהר"ם בריסק בטאשנאד, ובהם גם כתבי המהריא"ץ, והובאו לארץ ישראל.

בכ"ד באדר תש"ד (19.03.1944) כבשו הגרמנים את הונגריה. בסוף אייר תש"ד רוכזו היהודים באולם במרכז העיירה, בתנאים תת-אנושיים, ואף גוי מהשכנים שלהם לא הציע לעזור או להחביא ולהציל אפילו יהודי אחד. כעבור יומים-שלשה נדחסו היהודים לקרונות רכבת וגורשו לגטו גרוסוורדיין, ששכן בבית חרושת ללבנים מחוץ לעיר. בהיותם ברכבת הורה לבנו לקפוץ ולהסתתר, אך הבן התייעץ עם האדמו"ר בעל 'אמרי חיים' מוויזניץ, ובהנחייתו הסגיר את עצמו כשנודע לו שאביו הוכה בשל בריחתו. לאחר כמה ימים הגיעה הוראה להעביר את הרב לגטו בודפסט על מנת שיצטרף לרכבת שארגן קסטנר, אך הרב סירב לנטוש את אנשי קהילתו. ביום רביעי, ב' בסיון תש"ד, גורשו היהודים מגטו גרוסוורדיין ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נספה הרב עקה"ש, בהיותו בן 49. כשנפרד מבניו בסלקציה אמר להם: 'אולי ירחם ה' ואתם תזכו לצאת לעבודה ולהחזיק מעמד עד יעבור זעם, אז דעו שאין לכם מה לחפש בגולה הדוויה כי רק בהר ציון תהיה פליטה'. בנו ראה את אביו הרב נלקח לתאי הגזים בשבת ערב חג השבועות בשעת בין הערביים, ולכן קבע את יום הזיכרון לחג השבועות. הי"ד.

נספו גם ילדיהם מרדכי (נולד בשנת 1927, ובחנוכה תש"ה עדיין היה בחיים), משה אריה (נולד בשנת 1933 ונספה עם הוריו), חנה לאה (נולדה בשנת 1935 ונספתה עם הוריה) ושבע (נולדה בשנת 1937 ונספתה עם הוריה) הי"ד. שרדו בתם יוטא אשת ר' יום טוב ליפמן כהנא, בנם ר' דוד אלימלך, בנם אהרן צבי אילון (המוציא לאור של הספר ההיסטוריה הקהילתית 'עולמי') ובתם צביה אשת ר' יעקב שלמה בלוי.

תולדותיו הובאו בספר 'עולמי, ספר זכרון לקהלת סעפלאק וגליל מארגרטין', עמו' 19.
מכתב ההסכמה המקורית שכתב לקונטרס 'ברכה לחיים' מאת הרב חנניה יום טוב ליפא ברוין הי"ד, נמכר בבית המכירות 'גנזים'.

שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד. הנה נוסח סידורי ספרד שלא נבוש בעולם הזה ולא נכלם לעולם הבא, ונוסח האור זרוע והמחזור ויטרי ולא נבוש לעולם ועד, אך נוסח סידורי דידן ובספר לקט יושר ובאבודרהם, והנה יש אומרין שלא נבוש ולא נכלם ולא נכשל, וכפי הנראה שהוא סירכא דלישנא מברכת אהבה רבה ואין לו מקום כאן, ובכל הנוסחאות ליתא.
וחתני הרב המאוה"ג וכו' מו"ה בנימין זאב ליכטענשטיין נ"י (הי"ד) פירוש גם נוסחא זו על פי דברי הגמרא (חולין ז:) גבי רבי פנחס בן יאיר שאמר ליה רבינו הקדוש רצונך סעוד אצלי, והשיב לו רבי פנחס: ישראל קדושים הם, [אבל יש רוצה ואין לו], ויש שיש לו ואינו רוצה, [וכתיב (משלי כג,ו) 'אל תלחם [את] לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך', ואתה רוצה ויש לך, מיהא השתא מסרהיבנא דבמלתא דמצוה קא טרחנא כי הדרנא אתינא עיילנא לגבך…'].
כי רבי היה סובר שכוונת רבי פנחס שאינו נהנה משל אחרים שלא יכשל בדבר איסור (וכדרך כמה אנשי מעשה שאינם אוכלים אצל אחרים מחמת חשש זה), לכך כעת שהיה המעשה שחמורו לא אכל דבר איסור, כדאמרינן בגמרא שם, לכך נפיק רבי לאפיה ואמר ליה שיאכל אצלו, כי כעת אין לך לדאג מחשש איסור, כיון שראית שגם חמורך לא רצה לאכול דבר איסור, והשתא בהמתן של צדיקים [אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן?].
ועל זה השיב לו רבי פנחס: לא כמו שאתה סובר שמחמת חשש איסור אין אני נהנה משל אחרים, ישראל קדושים הם וגדורים ממאכלות אסורות (כי אצל מאכלות אסורות שייך לשון 'קדושה', כדאמרינן שמנו של גיד מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור. וכמו שכתוב בתורה הקדושה (ויקרא יא,מד) 'והתקדשתם והייתם קדושים ולא תשקצו את נפשותיכם' וכו'). אך הכוונה מה שאין אני נהנה משל אחרים, שיש אשר יש לו ואינו רוצה וכו'.
ובזה מיושב נמי קושיות התוספות (שם ד"ה ויש) דאם אינו רוצה למה נקרא 'קדוש', אך לפי שבגדר מאכלות אסורות הוא קדוש.
היוצא לנו מזה שלעניין ליהנות משל אחרים, חוץ מזה שהוא נהמא דכסופא, יש לנו חשש דרבי פנחס בן יאיר 'שיש שאינו רוצה' ואסור ליהנות ממנו, והיא לאו מדברי קבלה 'אל תלחם לחם רע עין'. 'ויש שאין לו' והוא כמו אבק גזל, כמו האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה.
ועל זה אנו מתפללין ואל תצריכנו וכו' שלא נבוש ונכלם מצד נהמא דכסופא ולא נכשל מצד חשש דרבי פנחס בן יאיר עד כאן דבריו.

ונכון הוא.

(הרב ישראל חיים פרידמן בשם חתנו, מתוך ליקוטי מהרי"ח א, מהדורת ירושלים תשע"ג, עמו' תקכו-תקכז)

הרב בנימין זאב ליכטשנטיין (1850-1944) – (Rabbi Vilmos Lichtenstein) – 'הרבי ממג'ירוש'. כיהן למעלה מחמישים שנה בכפר מאג'ירוש, ואחר כך עבר בשנות השלושים לעיר ביסטריץ הסמוכה, ופתח שם בית מדרש בדירתו. אביו, רבי יעקב קופל ליכטנשטיין אב"ד בעטעלן וואשהעלי (אחיו של הגאון הנודע רבי הלל מקאלמייא), היה בנו של רבי ברוך בענדיט ליכטנשטיין אב"ד וואג-וועטש.

הרב בנימין זאב התחתן עם הרבנית מינדל בת הרב ישראל חיים פרידמן אב"ד ראחוב ומחבר ספר 'ליקוטי מהרי"ח'.

בתו של הרב בנימין זאב הי"ד, הרבנית זיסל לאה הי"ד, אשת הרב יהושע ליכטנשטיין הי"ד, אב"ד מאטש בזינבערגען (בנו של הרב ברוך בעדניט הי"ד אב"ד קראסנא).

הרב בנימין זאב נספה באושוויץ בהיותו בן תשעים וארבע, יחד עם רעייתו, וחלק ממשפחתו, בי"ג סיון תש"ד.

שמונת אחיו היו:

הרב יהודה ליכטנשטיין, אב"ד בעטלאהן (תרט"ו-תרפ"א, 1855-1921), [ראה אוצר הרבנים 6998].
הרב ברוך בענדיט ליכטנשטיין הי"ד, אב"ד קראסנא (תרי"ז-תש"ד, 1857-1944) [ראה אוצר הרבנים 4201], (אביהם של הרב יהושע ליכטנשטיין הי"ד, ושל הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד אב"ד לכניץ, בניו של הרב שמעון היו: הרב אברהם דוב הי"ד שכיהן לצד אביו כרב הגליל והרב יוסף שמואל הי"ד אב"ד סילאג'צ'ה).
הרבנית ליבא אהובה (תר"ך לערך -תרצ"ה, 1860 לערך – 1935) אשת הרב אהרן צבי קלר אב"ד שאמקוט (תר"כ-תרפ"ח, 1860-1928), [ראה אוצר הרבנים 1874].
הרבנית ביילא (נפטרה בשנת תר"פ 1920), אשת הרב משה יצחק לוינגר, אב"ד פאנצעלטשעה (נפטר בשנת תרפ"א 1920), [ראה אוצר הרבנים 15506].
הרב אשר אנשיל ליכטנשטיין (תרכ"ד-תרצ"ז, 1864-1937), [ראה אוצר הרבנים 3567].
רבי יוסף ליכטנשטיין, אדמו"ר בסיגט (תרכ"ז-תרצ"ט, 1867-1938).
הרב מרדכי ליכטנשטיין הי"ד אב"ד טשירטש (תרל"א-תש"ה, 1871-1944), [ראה אוצר הרבנים 13894].
הרבנית רייזל (נפטרה בשנת 1957), אשת הרב פנחס ליכטנשטיין אב"ד מאטש (תרל"ג-תש"ג, 1873-1943), [ראה אוצר הרבנים 16930].

שלום שלום לרחוק ולקרוב

דברים שנשא יעקב גוטמן הי"ד ביום הקדוש ת"ש בבית הכנסת ע"ש הרב גסטר ז"ל בבוקרשט לפני תפילת יזכור.

יום קדוש זה, רגעי התעלות והתעוררות אלה הממלאים את הכרתנו ואת נשמותינו, אי אפשר לנו שלא נראה בהם שעת כושר לעריכת חשבון הנפש – אי אפשר לנו שלא נתהה בשעה גדולה זו על בעיית מעמדנו בהווה ועל משמעותו של עם ישראל במסגרת גורל העולם.
נתכנסנו בהיכל אלוקים זה כדי לקבל קדושה והתערותא דלעילא מקדושת היום. כל אחד ואחד, ללא הבדל, כל שהוא בן לעמו ישראל מתקדש בקדושת היום הנורא. 'שלום שלום, לרחוק ולקרוב', קורא הנביא בהפטרת היום. בין אלה שנשארנו קרובים ליהדות המקורית ובין אלה שבעוונותינו הרבים התרחקו מדי פעם מן המסורת במשך השנה – את כולנו מאחד עיצומו של יום, ההופך אותנו, ברוח דבריו של הנביא ישעיה, כנ"ל, לחטיבה אחת מכל שהוא חמרי וארצי, על־מנת שנוכל אנו מתפשטים כיום הזה להתעלות על עצמנו ולהגיע לדרגת מחשבה והרגשה גבוהה יותר; כמלאכי-מרום כביכול הננו היום, שואפים להתקרב לאלוקים, מנסים לדבוק בא-ל עליון שהוא הביטוי העילאי האפשרי, הנשגב והמעולה, ברגשותינו ובמשאות-נפשנו. כך הננו כולנו בבחינת מבקשי ד' – על ידי שאנו שואפים להתקרב אליו כביכול, לחיות בלבנו, להכירו ולדעתו. כדברי הנביא: 'שמעו אלי רודפי צדק, מבקשי ד" (ישעיה, נ"א).

וכיוון שניצבנו היום במדרגה עליונה זו של קירבת אלוקים, אחרי שטיהרנו את עצמנו מסיגי החומר, הרינו באים לפני כס המשפט העליון ושוטחים לפניו תחנונינו למחילה והבנה. אחרי שעמלנו להבינו, הנו מתפללים שיביננו, שימחל לנו, 'וכיפר בעדו ובעד העם', קראנו היון בתורה.  אנו מבקשים סליחה ומחילה על חטאינו, הן בתורת יחידים והן בתורת עם. כי רבו עוונותינו מנשוא!

ברם, אם יש תקווה לכפרת העוונות שעווינו כיחידים וכלפי עצמנו, הרי לא כך באשר לחטאים שחטאנו כלפי עמנו: הללו, סכנה שיישארו ללא כפרה. ידוע ידענו, כי אפשר שאין השעה כשרה להרבות יתר על המידה בהאשמה עצמית; הן גלויות מדי וקרובות מדי הסכנות האורבות לנו, סכנות המאיימות עלינו, בעוונותינו הרבים, בעונשין כבדים מן השמים. יתר על כן, עצם היום הקדוש הזה מחייב: נאמר, היום אסור המשטין בכבלים; ועוד נאמר, 'הס קטיגור וקח סניגור מקומו'. השעה שעת גורל לעם ישראל לכל תפוצותיו: שעה של חירום ושל פורענות קרובה.

הטרגדיה של עם ישראל עמוקה מני ים; כקדוש מעונה הוא עם ישראל בשעה זו ברוב חלקי העולם. גופו ורוחו מרפרפים בין ארץ ושמים, קמו עליו צוררים ואין לו מנוח בשום פינה בעולם. שואה רבת אימים מתקבצת כחשרת עננים באופק, לפני סערה. מוכי אימה הננו צופים למול הבאות: 'מי ינוע? מי ינוח?' מי יונח לו במקומו, ומי ייאלץ ליטול שוב את מטה הנדודים בידיו? שאלות אלו טורדות את רוחנו הסעורה ואינן נותנות מנוח לנפשנו. הכל חברו עלינו להטביענו באוקיינוס של ייאוש.

אפס, אסור לנו לומר נואש! כל עוד רוח חיים בנו, מצווה עלינו לדלות מקרבנו כוחות הצלה. עוד לא תשו כוחותינו. הכוחות הרוחניים, שבזכותם הננו מכונסים כאן במקום קדוש זה, חלק בלתי נפרד הם מיסודות הקיום של העולם כולו, ובלעדיהם אין קיום לחברה האנושית. אחדותנו הנפשית, מן ההכרח שתישמר; צו קיום הוא לנו שנהיה מאוחדים וערבים זה לזה, על מנת שנוכל להחזיק מעמד בימים הנוראים העוברים עלינו, על מנת שנוכל להישען כאיש אחד על מצודת אמונתנו באלוקי משגב לנו.

ברגעים נשגבים אלה, בשעה שאנו מזכירים נשמות יקירנו שהלכו לעולמם, מצוה עלינו שנזכיר גם את נשמת העם המעונה, הנרדף, הפצוע והנלחם על הצלתו. ותתקבל תפילת יזכור שלנו למעלה, רק אם גם נזכור למטה את חובתנו לעם: כי לפני שמעבירין את רוע הגזירה, צריך לחזור בתשובה ולתקן את דרכנו – ואחד החטאים הכבדים הרובצים על מצפוננו הוא החטא שחטאנו בנטישת אדמתנו לזרים: עלינו לכפר חטא זה ולגאול את אדמת המולדת, לקיים מה שכתוב בתורה 'גאולה תתנו לארץ'.

כי מאמינים אנו באמונה שלמה, אשר שום כח בעולם לא יוכל להניאנו מלשוב לארץ אבותינו ולכונן שם מחדש את מולדתנו ההיסטורית – ויהיו בימים אלה התנאים קשים ככל שיהיו. את אשר כבר יצרנו בארץ-האבות, מילא האנושות התפעלות והערצה. אחינו בארץ ישראל, חיל החלוץ היוצא לפני המחנה, הנוער שלנו, בונה את מולדתנו בזיעת אפיו ובדם התמצית שלו. נתייחד היום, בתפילת יזכור, עם הקרבנות הקדושים שנפלו בשנה זו על קידוש אדמת הארץ. הם מגינים על עתידנו, לכן חובה עלינו לעמוד לימינם. 'האחיכם ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה?' 'והארץ אזכור'. נאמר, בסמיכות המלים 'יזכור' ו'ארץ' סוד תקוותנו ואמונתנו, כי אלוקים יהיה לנו מחסה ומצודה.

אנו אמונה ותפילה כי נחשול הרעה בעולם יעבור וכי 'מעז יצא מתוק'. 'עת צרה ליעקב', אבל אנו תקווה כי 'ממנה יוושע'. אפשר שגם זו לטובה: הן כך מלמדנו ניסיון אלפי שנים. כך מספרת לנו הגמרא על התנא רבי נחום רבו של רבי עקיבא, שקראו לו 'איש גמזו'. התנא שוגר בשליחות מארץ ישראל לרומי ונשא עמו, בתוך ארגז קטן, מתנת אבנים טובות למנחה בשביל הקיסר; בדרך, משהסיח רבי נחום את דעתו מאוצרו משום ששקד על תלמודו, נגנבו ממנו האבנים הטובות ובמקומן הוכנסו גרגרי עפר. בהגיעו לרומא והשגיח באבידה – לא נפל ברוחו; הוא ניחם גם את חבריו לדרך והבטיחם כי 'הכל עוד יהיה לטובה'. הוא מסר לקיסר את הארגז עם גרגרי העפר – ומששאלו הקיסר מה זה, ענה: 'מנחה מאדמת אבותינו, אברהם יצחק ויעקב!' והמתנה נרצתה. יש בה באגדת חז"ל זו לא רק משום רמז לאפשרות להפיק את הטוב גם מן הרע, אלא גם משום סמל לגורל האומה היהודית שנשאה הרבה אבנים טובות ומרגליות מנחת שי לאומות העולם, אבל היא עצמה לא נתקיימה אלא בזכות ארץ האבות, שבה דבקה בזיכרונה. כי 'הארץ לעולם עומדת', נאום קהלת. רעיון ארץ ישראל רעיון נצחי הוא. דורות על דורות עברו עלינו בגלות, בלי שהיהודי יאבד אי־פעם לגמרי את זיקתו האידיאלית אמנם אבל הבלתי פוסקת, לאדמת האבות. כל עוד נהג היהודי, משהרגיש כי קרב קיצו, לצוות שישימו בקברו למראשותיו שקית זעירה עם עפר ארץ־ישראל, היתה האמונה בעתידנו הלאומי איתנה. מה נשגבה היתה דבקות קדושה זו באדמת ארץ־ישראל, עד כי יהודי על סף מותו היה דואג שלא ייקבר באדמת זרים, אלא ביקש לשכב בשלום על משכבו המרופד עפרא דארעא דישראל. 'מי מנה עפר יעקב?' מי יכול לשקול את מלוא כוחו של עפר קדוש זה? מי יכול להעריך את מלוא ערכה של אדמת ארץ־ישראל הקדושה בשביל בני יעקב, שלומי אמוני ישראל?

בל ננתק את פתילה של מסורת קדושה זו! קיום מסורת זו בדורנו הוא בגאולת אדמת הארץ ועלינו לשקוד על גאולה זו. אם כך נעשה עתה. לעת 'יזכור', נוכל לקוות ביתר שאת כי יבוא קץ הרעה ושחר עתידנו שוב יעלה בארצנו: 'וייבקע כשחר אורך', כדבר הנביא. הרי זה אותו 'אור חדש על ציון תאיר', אשר נתפלל שנזכה כולנו במהרה לאורו של משיח צדקנו, שיביא לנו את הגאולה השלמה.

(שארית יעקב ויוסף : פרקי הגות ועיון מעזבונם הספרותי של האחים יעקב ויוסף גוטמן הי"ד, תל אביב, תשכ"ט, עמו' 43-41)

יעקב גוטמן הי"ד נולד בשנת תרע"ד, כבן בכור לאביו הרב צבי גוטמן, רבה של בוקרשט, חבר בית הדין שם ונשיא 'המזרחי' ברומניה, ולאימו מרת אטל לבית שכטר. משפחתם היתה משפחה רבנית מיוחסת, והוא היה מצאצאיהם של רבי ישראל בעל שם טוב ונכדו רבי אפרים מסדילקוב בעל 'דגל מחנה אפרים', של המגיד ממזריטש ובנו רבי אברהם המלאך, ושל רבי מנחם נחום מצ'רנוביל בעל 'מאור עינים'.

יחד עם אחיו יוסף, למד יעקב בחדר ובתלמוד תורה שייסד אביהם בבוקרשט בשנת תר"פ, עם תחילת כהונתו כרב בקהילה זו. אחר כך הם למדו בבית הספר של הקהילה היהודית, ובנוסף למדו בבית אבא לימודי תנ"ך וגמרא מפי מלמדים מובהקים ויראי ה'.
האחים הצטיינו בלימודם וביקשו להרחיב את השכלתם באוניברסיטת בוקרשט. יעקב הוסמך כעורך דין בגיל עשרים ואחת וסיים שני תארים, במשפטים ובמדעי-הרוח. יוסף נרשם ללימודי רפואה, אך נאלץ להפסיק את לימודיו בשל התגברות הרדיפות האנטישמיות. לבסוף סיים תואר בחוג לספרות. עוד בהיותם סטודנטים היו האחים פעילים כמרצים וכעיתונאיים בתחום התמחותם. אביהם העיד כי בניו, האחים הקדושים יעקב ויוסף הי"ד, שקדו רבות לקנות חכמה ודעת, בשנות חייהם המועטות, תוך שהם סמוכים ומחוברים לטהרה ולקדושה. החינוך בבית אביהם 'החדיר בלבם אמונה לוהטת, עד כדי מסירות נפש, בתורת המוסר ובסוף הצדק והיושר כי ינצח; הם נשאו ברמה את דבר אמונתם בנצח ישראל, הם קשרו כתרים ליהדות המקורית, הם לחמו מלחמה אמיצה ובלתי נרתעת בניצני הפשיזם שהחלו פושים בקרב הנוער – ופרסמו ללא הרף דברים כדורבנות נגד הרוח הרעה ובעד שלטון התבונה והאחווה'. ביום הכיפורים הם היו יושבים ליד אביהם בכותל המזרח של בית המדרש 'והתפללו ברטט של יראה ובטהרת הנפש, כל עיצומו של יום'.

יעקב הי"ד היה איש אשכולות, ועם זאת צנוע. הוא עבד עד שנת 1940 כמורה לכלכה מדינית בתיכון הקהילה היהודית בבוקרשט, 'קול תורה', כעורך דין וכיועץ הקהילה היהודית אורתודוכסית. הוא ניסה לעסוק הכתיבה בעיתונות העיונית, ושקד על חיבור סוציולוגי חשוב 'חברה וערך', אותו תכנן להגיש כעבודת דוקטורט. הוא נשא דרשות וחיבר מאמרים בתחומי היהדות והפילוסופיה, ועודד את שומעיו לשוב ליהדות מקורית, בה אין מחיצות בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל.
כאשר נשללו כל הרישיונות של עורכי הדין היהודים, החל יעקב לעבוד כמורה במשרה וחצי. עם כניסת יחידות הצבא הגרמני לרומניה, הם תפסו את מבנה בית הספר, והלימודים בבית הספר הושבתו למשך מספר שבועות, עד למציאת מבנה אחר עבורו.

בליל כ"ג בטבת תש"א (21.01.1941) פרץ ברומניה, בהשראתם ובתמיכתם של הנאצים, מרד הליגיונרים חברי הארגון הפאשיסטי והאנטישמי 'משמר הברזל', נגד משטרו של הגנרל אנטונסקי. כנופיות המורדים המרצחים ירו ברחובות בוקרשט, שדדו את הרובע היהודי בעיר, הרסו חנויות, הציתו בתים ובתי כנסת, התעללו ביושביהם ועשו בהם פרעות, זרקו ספרי תורה לרחבות ורמסו אותם ברגליהם. על פי תוכנית מסודרת שתוכננה מראש, הם הוציאו מבתיהם אישים רומנים מצמרת השלטון וכן יהודים מכובדים ובעלי השפעה. החטופים, שאליהם צורפו גם יהודים שנלכדו באקראי ברחובות ובבתי הכנסת, הובלו בתחילה ללשכות ה'תאים' הלגיונריים, ועונו קשות, ואחר כך הובלו אל שלשה מקומות ריכוז מחוץ לעיר, בהם הם נרצחו באכזריות רבה. חמישה עשר מבין העצורים הובלו במשאית לבית המטבחים. הם נורו בראשיהם, גופותיהם נתלו על האונקולים כדרך שתולים בשר בהמות, והודבקו עליהם תוויות 'בשר כשר'.
בשעה 01:30 בלילה התפרצו הפורעים לבית הרב צבי גוטמן, התעללו בו ובבניו והיכו אותם קשות. דמם ניתז על קירות חדרי הבית, ואחר כך הוכנסו הרב ושני בניו הגדולים, יעקב (שהיה בן 27) ויוסף (שהיה בן 25), לתוך הרכב. לאחר עינויים קשים הובלו תשעים יהודים, ובהם הרב ובניו, במשאיות ליער ז'ילאבה הסמוך לבודפשט. העצורים הופשטו מבגדיהם בקור ובסופת שלגים, וירו בהם. האחים ,יעקב ויוסף גוטמן הי"ד, נרצחו בפוגרום לנגד עיניו של אביהם, בשעה שעמדו שלובי זרוע אתו, ניסו לסוכך ולגונן עליו, ואמרו 'שמע ישראל'. הרב צבי גוטמן ניצל בדרך נס, לא נפגע מכדורי המרצחים ונותר בחיים. הוא החזיק בידי בניו וחש ברגע בו יעקב הוציא את נשמתו, בעוד בנו יוסף גסס במשך מספר דקות נוספות. הרב שכב כל הלילה בין המתים, בתוך השלג, ולפנות בוקר הצליח לצאת משם, הלך לכפר הסמוך ומשם חזר אל העיר. הוא נכנס לתחנת המשטרה, אך שם נתפס בשנית על ידי המרצחים שהשתלטו על המקום. הרב נכלא יחד עם עוד כחמישה יהודים נוספים שנמלטו פצועים מגיא ההריגה. בלילה הוציאו המרצחים את היהודים שוב ליער, ציוו עליהם לשכב וירו בהם. גם בפעם השנייה ניצל הרב ממוות בדרך נס, ולא נפגע על ידי הכדורים שנורו לעברו. בבוקר הגיעה ליער קבוצת כפריים רומנים, לשדוד את בגדי הנרצחים ולעקור מפיהם את שיני הזהב. הרב נעצר בפעם השלישית, וסבל רעב, מכות ועינויים.
לאחר שלשה ימים של השתוללות המרצחים הנפשעים דיכה הצבא הרומני את המרד. הגנרל אנטונסקו קיבל לידיו את כל הסמכויות, הוא הדיח ממשלתו את אנשי 'משמר הברזל' והוציא אתם אל מחוץ לחוק. מאות ליגיונרים נמלטו לגרמניה. מאוחר יותר המשיך הגנרל עצמו במדיניותו האנטישמית, ולאורך שנות שלטונו סבלו היהודים מגירושים, עבודות פרך ופוגרומים, עד למפלתו בשלהי שנת תש"ד.
הרב שוחרר על ידי צבא אנטונסקו, וחזר מיד ליער, שם איתר את גופות בניו, וחרט את שמם עליהם בעיפרון, על מנת שיוכל לזהות אותם בהמשך ולהביאם לקבר ישראל.
בבית הרב נותרו הרבנית ושלשת ילדיה הקטנים, שחרדו לגורל יקיריהם. הרבנית לא הצליחה במשך מספר ימים לקבל כל מידע אודות בעלה וילדיה, וכל הזמן בכתה, נאנחה והתעלפה. רק עם שובו של הרב צבי לביתו, כעבור שלשה ימים, התוודעה המשפחה לדבר הירצחם של שני האחים. יומיים אחר כך הובאו האחים לקבר ישראל בבית העלמין היהודי בבוקרשט, ואביהם אמר עליהם דברי הספד.

כעבור שלשה חודשים, בעיצומה של תקופה קודרת ליהודי רומניה, ערך הרב גוטמן לבנו הצעיר אפרים, מסיבת 'בר מצוה', בה השמיע דברי תורה ודברי עידוד וחיזוק, ואמר: "ועתה, אפרים בני, בשעה שאנו בוכים בלב נשבר ושואלים: זו תורה וזו שכרה? למה נהרגו אחיך יעקב ויוסף? למה לא זכו גם הם להיות עמך יחד היום בשמחת המצווה שלך? הריני אומר לך: אסור להתייאש! אומנם, נשברו במותם שני הלוחות, אבל נשארתם לי אתה, ואחיך הקטן יצחק, וחובה עליכם לשקוד על התורה, כדי להיות במקומם, בעזרת השם, בבחינת 'פסל לך שני לוחות כראשונים'…".

בעקבות האסון חשך עולמו של אביהם, ואימם חלתה והייתה מרותקת למיטתה במשך שנים רבות, עד לפטירתה בשנת תשי"ט (1958).
כבר בסוף חודש טבת תש"א, ייסד הרב צבי גוטמן בית חדש לתורה ולתפילה לזכר בניו, בשם 'בית יעקב ויוסף': "וזאת על מנת להכריז ולהודיע בפרהסיה, חרף ימי האפלה שטרם פסקו אז, כי עזה ושלמה אמונתי שבזכות קדושי עמנו, חללי בת עמי, זכה נזכה במהרה לצמיחת קרן גאולתנו וכי 'עת צרה היא ליעקב וממנה ניוושע'".
לאחר תום מלחמת העולם השנייה הגיש הרב צבי גוטמן בקשות עלייה לישראל, אך בקשותיו נדחו. הבולשת הקומוניסטית, ה'סיקוריטטה', עקבה אחריו בשנת תשי"ד עצרה את בנו הרב אפרים בשל 'פעילות אנטי-מהפכנית' נגד המשטר הסוציאליסטי, מפני שלימד עברית ויהדות לצעירים. לאחר השתדלויות רבות, אצל ראשי השלטון ברומניה, שוחררו רב אפרים, ואסירי ציון נוספים. בשנת תשכ"א עלה הרב צבי גוטמן לארץ ישראל והיה חבר הרבנות הראשית לעיר תל אביב – יפו. יחד עמו עלו שלשת ילדיו הנותרים, אחיהם של יעקב ויוסף הי"ד: חוה הס (רופאה ומרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים), יצחק בן צבי (מהנדס מטוסים, מרצה לאווירונאוטיקה בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב, וסמנכ"ל התעשייה האווירית) והרב אפרים גוטמן (כרב בית כנסת בתל אביב ועובד משרד הדתות). הרב צבי גוטמן ייסד מחדש את המרכז הקהילתי ובית הכנסת 'בית יעקב ויוסף' בצריף בתל-אביב. שנים עשרה שנה לאחר עלייתו נפטר הרב בגיל שמונים. שש עשרה שנה לאחר הקמת 'בית יעקב ויוסף' בתל אביב, הונחה אבן הפינה לבניין קבע של בית הכנסת, שהחליף את הצריף הישן, בנוכחות  אישי ציבור ובנוכחות רב בית הכנסת, הרב אפרים גוטמן, אחיהם של יעקב ויוסף הי"ד.

דברי הגות ועיון מעיזבונם הספרותי של האחים יצאו לאור בספר 'שארית יעקב יוסף' בהוצאת אביהם, שפעל להקים יד ושם לבניו. במהלך המלחמה התאמץ האב להוציא לאור ספר זה, אך הוצאתו נאסרה על ידי הצנזור. רק בתום מלחמת העולם השנייה, בשנת תש"ה (1945), עלה בידו להוציא לאור ברומניה את המהדורה הראשונה של הספר, ברומנית. המהדורה העברית יצאה לאור בארץ ישראל בשנת תשכ"ט (1969).

גבירותי ורבותי!

למעלה משתים עשרה שנה אני עובד כרב, שתפקידיו כוללים גם הופעה בציבור ובהזדמנויות שונות נטלתי את רשות הדיבור. דיברתי רבות על מגוון רחב של נושאים, וממגוון סיבות. לפעמים הבעתי בנאומי שמחה, לפעמים היה זה עצב, לפעמים תיארתי מצב רוח חגיגי, לפעמים דיברתי מתוך מלנכוליה. לפעמים דיברתי עלי, על הפרט, על המשפחה או על הכלל, בהתאמה לנושא בו עסקתי, למצב הרוח שלי ושל מאזיני, בהתאם למחשבות ולרגשות שהיו לי. לפעמים היה לי קשה יותר לדבר, לפעמים קל יותר. אבל אף פעם, ידידי היקרים, לא פעם אחת מאז שהופעתי בציבור, התקשיתי כל כך לדבר ולהביע אפילו חלק קטן מכל מה שמילא אותי, כמו היום, בשעה זו, בה הוזמנתי לנאום על ידי הארגון הלאומי 'המזרחי'. מונע על ידי הווייתי הפנימית, אני מרים את קולי במחאה נגד האירועים המקוממים והשערורייתיים שהתרחשו מול הכותל המערבי בירושלים ביום הכיפורים האחרון. מעולם לא היה לי קשה כל כך לדבר, כי מעולם לא התרגשתי והזדעזעתי כל כך, מעולם לא התמלאתי כל כך במלנכוליה עמוקה, מעולם לא כעסתי כל כך עד לגבול האפשרי, כמו בשעה הזה שבה נזכרתי באירועים ההם ובתופעות הלוואי שלהם.
אירועי ביום כיפור האחרון מול הכותל פגעו ביהודים המאמינים, פגעו ביהודים הלאומיים, פגעו בכל יהודי עמוק בנשמה. ברצוני להסביר בקצרה מה התרחש שם.
יהודים הביאו קיר נייד במקום הקדוש כהכנה ליום הכיפורים והציבו אותו כמחיצה בין המתפללים והמתפללות. דבר זה נדרש על פי הדת שלנו לא רק ביום הנשגב והקדוש כיום הכיפורים, אלא גם בכל ימים השנה. השעות המשמחות ביותר שבילו אבותינו בימי קדם מול בית המקדש בירושלים, היו השעות בשמחת בית השואבה, כאשר כל העם התכנס בחג הסוכות, לצלילי המוזיקה ולצהלת העם הבלתי ניתנת לתיאור, לשאוב מים לנסך אותם על גבי המזבח. על אותה השמחה נאמר במשנה: ' מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו'. אפילו הגברים הצדיקים ביותר, שהתלמוד מכנה אותם 'חסידים ואנשי מעשה', הציבו לעצמם גבולות שלא תהיה זו שמחה חסרת מעצורים. על אף כל השמחה השופעת ששררה שם, עם כל התעלולים הפרועים ביותר שנעשו, הקפידו שם שהנשים יופרדו מהגברים, כפי שמובא בתלמוד. האמצעי החשוב שננקט על מנת שבחגיגות אלו תהיה השמחה אמיתית, הייתה הפרדה מוחלטת בין נשים לגברים, כראוי לקדושת המקום, הר הבית, עליו התקיימו החגיגות.
המתפללים הביאו קיר נייד ליצירת מחיצה זמנית בין גברים לנשים. אחינו ואחיותינו עמדו מופרדים במחיצה זו ביום הכיפורים האחרון מול כותל הדמעות והתפללו מעומק ליבם, כשלפתע הופיעה המשטרה הבריטית, פילסה את דרכה בין המתפללים, דחפה אותם, התעללה באילו שגילו התנגדות והסירה בכוח את המחיצה. הידיעה על אירוע זה פגעה קשות בכל יהודי, השפיעה קשות על כל יהודי וגרמה לזעזוע ולזעם בקרב כל העם היהודי. אולם בראש ובראשונה פגעו מקרים אלו בליבו ובנפשו של היהודי המאמין.
יש שני מוקדים כל כך חשובים ליהודי המאמין, שפגיעה בהם מצערת ומזעזעת אותו עד מאד. האירוע פגע ביהודי המאמין, החושב והמרגיש בשני מוקדים אלו: ביום הקדוש ובמקום הקדוש. ויתירה מכך, מועד כניסת המשטרה לתקוף את הקהל פגעה בזמן המקודש – בהיותם מתפללים.
תחילה נדבר על היום. האירוע התרחש ביום הכיפורים, היום הכי קדוש ומרומם שיש לנו. ועם זאת, יום זה עתה הוא רק בבואה של תהילתו בימי קדם, בהיות המקדש שלנו עומד על תילו על ההר הקדוש, לפני שמסגד עומר נבנה על ההר. בהגיענו לסדר העבודה בתפילת המוסף, המכילה את תוכנית עבודת המקדש ביום הכיפורים בימי קדש, אוחז בנשמתנו רגש קודש.
הכהן הגדול היה עובד בבית המקדש ביום הכיפורים בשמחה וביראה, כשהוא לבוש בבגדי לבן כמלאך היה נכנס לבית קודשי הקודשים ועיני כולם היו נשואות לראות שיצא משם בשלום, כדברי הפייטן: 'אֱמֶת מַה נֶּהְדָּר הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל, בְּצֵאתוֹ מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים בְּשָׁלוֹם בְּלִי פֶגַע'. אשרי עין ראתה כל אלה. ביום כיפורים אנו עוקבים אחר סדר העבודה במקדש ונמצאים ברוחנו בבית המקדש בירושלים, למרות היותו רחוקים בממד המרחב ממקום המקדש ורחוקים בממד הזמן מקיום העבודה במקדש. אך אחיינו ואחיותינו שעומדים ביום קדוש זה מול הכותל המערבי, רואים בעיניהם את מקום הקדוש בו עמד בעבר בית מקדשנו, בשעה שאין להם אפשרות להיכנס למקום זה. הוי, הם מרגישים את הגעגוע הממלא את ישותם, ואת הכאב המציף אותם! יום הכיפורים הוא נורא ונשגב עבור כולנו, אך הוא נורא, נשגב וקדוש בייחוד למי שמתפלל ביום זה בכותל הדמעות. התקפת השוטרים הבריטים פגעה לא רק ביהודים שהתנגדו להם במסירות נפש ונחבלו פיזית ביום הקדוש, אלא הם פצעו את כולנו נפשית, ופערו בנו פצע עמוק הבוער בנשמתנו שאינו יכול להחלים במהרה. היהודי המאמין מזדעזע עמוקות, ויהדות העולם נדרשת להרים את קולה בקול רם ולהביע מחאה חריפה.
המוקד השני שגורם ליהודי המאמין הוא המקום בו התרחש האירוע הקשה, לנוכח הר הבית ומקום המקדש. ארץ ישראל קדושה לנו, ירושלים קדושה ממנה, ובית המקדש קדוש מכולם. ההיסטוריה שלנו חיה במקום המקודש ביותר.
כשהגנרל הצעיר נפוליאון נערך לקרב במצרים וראה לעורר בחייליו אומץ ונחישות, הוא התייצב מולם, הצביע על הפירמידות ואמר לחיילים: 'אתם צועדים כעת אל קרב שיהיה חקוק לנצח בזיכרונו של המין האנושי. אתם עומדים להילחם במשעבדיה של מצרים. ארבעת אלפים שנות היסטוריה מביטות בכם ברגע זה'. אכן, ארבעת אלפים שנות היסטוריה הביטו ממרום הפירמידות למטה על חייליו הנמצאים למטה, במבט קר. אבותיהם של החיילים לא היו קשורים אליהם בשום צורה, והם לא סיפרו דבר על ההיסטוריה של העם הצרפתי. אבל ארבעת אלפים שנות ההיסטוריה המביטות בנו מהר הבית, כשאנו עומדים למטה מול הכותל, מספרות את הסיפור על החיים הלאומיים שלנו ושל עמנו. כל אבן מהמקדש מדבר אלינו בשפה חיה ורהוטה, כל רגב אדמה בהר הבית מספר על האירועים החשובים ביותר בעולם היהודי. אם אוזנינו תקשיב לשפת האבנים, נוכל להקשיב בשקיקה לתיאורים נפלאים. הם מספרים לנו על אברהם אבינו שעקד את בנו יחידו על ההר ההוא, על יעקב אבינו שישן על האבנים שם וחלם את חלומו הנשגב, על דוד המלך המטיב לנגן בנבל ועל תפילת שלמה לאחר שהשלים את בניית המקדש. הם מספרים על יהודה המכבי הניצב בראש חייליו, מטהר את המקדש מטומאת אלילי היוונים ומדליק שוב את אור המנורה. הם מספרים על שירתם הנפלאה של הלווים, ועל חכמי הסנהדרין המורים לעם על ההר ההוא חוקים ומשפטים. הם מספרים על קרבות תדירות, ועל נהרות של דם יהודי שזרם שם. אבני הר הבית מדברות אלנו בשפה תוססת ורהוטה, ואלפי שנים מההיסטוריה שלנו מסתכלות אלינו מהר הבית.
כשיהודי בוכה על הגלות, הוא לא בוכה על כך שהוא צריך לחיות במדינה זרה, כי בתור אדם המסור לאלוקיו הוא משלים עם גורלו שלו, במיוחד כשהוא יודע שאנו עצמינו 'מפני חטאינו גלינו מארצנו' וגורשנו מארץ אבותינו. כאשר היהודי הדבוק בה' עומד ושופך את ליבו לפני בוראו, הוא בוכה על גלות השכינה, שנפגע כבודה וגורשה ממקום המקדש על ההר הקדוש. אולם השכינה מעולם לא הסתלקה משם לגמרי, שכן 'מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי של בית המקדש'. כבוד ה' דבק תמיד בכותל המערבי, של מה שהיה בימי קדם קודש הקדשים. משום כך כשהיהודי האדוק בכל לבו ונפשו עומד לפני הכותל, הוא מאמין שהוא עומד ישירות מול פני השכינה והוא מתפלל לאלוקיו תפילה נלהבת מתוך דבקות ויראת שמים.
לכן אירועי הכותל ביום כיפור האחרון גורמים לכאב עז כל כך במחנה היהודים המאמינים, ומשום כך מחאתם נשמעת ורועמת באופן חסר תקדים.
האירועים העצובים הללו גורמים גם ליהודי הלאומי עצבות וזעזוע והוא מתקומם לא פחות. עבורו, האירועים בכותל מייצגים את שיאה של שורה ארוכה של קיפוח, התנכלות ואף שלילת זכויות שחווים יהודי ארץ ישראל בשנים האחרונות בידי השלטון המנדטורי.
שמחנו עם הופעת הצהרות בלפור, והשמחה התגברה לכדי התלהבות אחרי ועידת סן-רמו. האמנו שכל תקוותינו וחלומותינו על עתיד עמינו, יתגשמו עתה. בראיה אופטימית שלנו כבר ראינו בעיני רוחנו את העם היהודי במדינת היהודים. היינו משוכנעים בכל תוקף שאנגליה תמלא במלואה את המשימות שחבר הלאומים הטיל עליה בעניין הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל, ותסייע לנו במשימותינו הלאומיות.  בתחילה היה נראה שאכן אנגליה מוכנה לקדם את הקמת הבית הלאומי היהודי ולעזור לבנות את מדינת היהודים, והוכחה לכך ראינו במינוי של יהודי, סר הרברט סמואל, לנציב העליון בארץ ישראל. אך עד מהרה חווינו אכזבה אחר אכזבה. עד היום אנו ממתינים לשווא לכך שאנגליה תמלא את המחויבות שהוגדרה לה בכתב המנדט, להקצאת קרקע עבור מולדתנו. כיום, עלינו לרכוש בהוצאות מרובות על מטר אדמה בארץ ישראל. שערי הארץ, שאמורה להיות שלנו, סגורים בפני יהודים המעוניינים לעלות אליה, ולבנות בה את ביתנו בהתאם למנדט. אוי ליהודי מעפיל המנסה לעקוף את התקנות הנוקשות. הוא יגורש ללא רחם כאחרון הפושעים. כהמחשה לכך שארץ ישראל סגורה לפנינו, אציין שוולדימיר ז'בוטינסקי קיבל משרה בירושלים וביקש אישור כניסה אליה, אך קיבל תשובה שלילית. בין אם אתה תומך בפוליטיקה של ז'בוטינסקי או מגנה אותה, לא תוכל להכחיש שהוא מטובי הבנים של העם היהודי. הוא סייע לארץ ישראל כלגיונר מתנדב והיה חבר בלגיון [וממקימי 'הגדוד העברי'] במשך תקופה ארוכה.
לאחר האירועים הקשים ביום הכיפורים ניתן היה לצפות שהשלטון ינסה לפייס את היהודים ולהרגיע את סערת רוחם, או לפחות שיובטח להם שדברים כאלה לעולם לא ישנו. אך המציאות רחוקה מכך. כתגובה למחאות היהודים, הורו הבריטים להסיר מהאתר הקדוש את ארון הקדש ואת ספרי התורה, על מנת לפייס את הערבים! לפייס את הערבים?! לערבים אין סיבה לדאגה, הם השיגו את מטרתם כאשר המחיצה ש'כל כך איימה על קיומם' הוסרה. אך במחנה היהודי, ולא במחנה הערבי, יש אי שקט. אנו אלו שפצועים ונעלבים. נפש העם היהודי נפצעה, אצלנו הזעם מגיע לשיא, אבל לאף אחד לא אכפת מזה. המקום הקדוש לנו ממשיך להירמס ברגל גזה, והתורה הקדושה מוסרת מהמקום הקדוש לנו ביותר, רק כדי לרצות ולהרגיע את ה'מקומיים', כאילו היינו זרים שם.
אך גם זה לא היה די עבורם. החדשות האחרונות מירושלים הם ממש הרסניות עבורנו. אומרים שהערבים מתכוונים לחסום את הגישה של היהודים לכולל. הם מתכוונים להניח את ידם על השריד האחרון של המקום המקודש ביותר שלנו, ולהסיר את האנדרטה האחרונה לתפארת היהודית בעבר. סגן נציב המחוז שהיה אחראי על הטיפול ב'עוול' שקרה לכאורה לערבים, לא אפשר למחיצה לעמוד אפילו יום אחד והסיר אותה בכוח גם בעצם יום הכיפורים, הוא צופה עכשיו בדם קר איך הם רוצים לגזול מאתנו את הדברים היקרים לנו ביותר ולפלח את הלב היהודי.
מחאות חריפות נשלחו לשלטון המנדט. גם הקהילה הדתית שלנו שלחה מחאה חריפה לממשלת בריטניה. הכאב על אותם אירועים מול הכותל הוא בכל המחנה היהודי. הזעזוע הוא כללי, ולכן כולנו מאוחדים במחאה כנגד עוול זה.
לכן אנו מעלים את מחאתנו החריפה ביותר כנגד אירועי הכותל, לא רק בשם ה'מזרחי' המשתתף בכינוס זה, אלא בשם כל היהודים, פה אחד, ללא קשר לשייכותם המפלגתית, או לזרם הדתי אליו הם שייכים. מחאתנו נאמרת בקול רם, כדי שישמע על ללונדון. אנו מקווים שהעם האנגלי, שכל כך מעריך ואוהב את התנ"ך, לא יביא לידי ייאוש את האנשים שלהם ניתן התנ"ך. אנו מקווים שממשלת אנגליה תשמע לקול יעקב, הנשמע כעת בפה אחד, ותעזור לנו מעתה ואילך לממש את זכויותינו במחלוקת על המקום הקדוש לנו כל כך, בכותל הדמעות.
מחאתנו מושמעת בקול רם, גם כדי שאפשר יהיה לשמוע אותם בז'נבה ובכל המדינות שיש להם נציג וקול בחבר הלאומים. אין לנו צבא העומד מוכן למרגלות הר הבית, לעורר אותו לגבורה בהצבעה על אלפי שנות ההיסטוריה היהודית המביטים עליו  מהר הבית. ואף אם היו לנו שם חיילים, לא היינו נותנים להם לפעול בכוח, כי, כמאמר המצביא הגאלי, 'אנו לא משתמשים בחרב בטיעון החשוב ביותר במחלוקת'. אל לנו להוכיח את זכויותינו באמצעות הנשק. אין כוחנו בלהב חרבנו, אלא בפה, בקול האמת והצדק שאנו נושאים בפינו. ועכשיו אנו רוצים להשתמש בכוחנו זה, החזק יותר מברזל ועמיד יותר מעופרת. אנו משמיעים את קולנו, קול יעקב, מקצה העולם ועד קצהו, על מנת ליידע את הרחוקים על העוול הבוטה שנעשה לנו בכותל, ולהזכיר לכל המעורבים שלא היה מעולם אף אחד שהרים את ידו על הקדוש ברוך הוא ויצא מכך בשלום. ואם באמת ובתמים יהיה קולנו הפעם מאוחד, פה אחד, אז לא רק שנצא מנצחים בוויכוח על הכותל, אלא גם ניצור תנאים טובים יותר למימוש תכוניותינו העתידיות בארץ ישראל. ותחזינה עינינו בבניינה המחודש של ציון וירושלים.

(קול יעקב, תרפ"ט – תרגום חופשי מגרמנית, שעלול להכיל אי-דיוקים)

הרב אברהם יעקב מרק הי"ד, היה מגזע חסידי צ'ורטקוב, מחסידי רוזין בבוקובינה. הוא נולד ביסטריק בשנת תרמ"ד (09.03.1884), התחנך אצל סבו, הרב אפרים מיגולניצה (חסיד רבי מנחם מנדל מקוסוב), וירש ממנו את אהבת התורה וההוראה. רבו של הרב אברהם יעקב היה ר' מרדכי ('מוטילי') פוהורילה הרב הצעיר בעיר איסטריק. לאחר שלמד בהתמדה ובשקידה, הוסמך הרב אברהם יעקב בגיל עשרים מאת מהרב בנימין וייס אב"ד צ'רנוביץ. בנוסף הוסמך על ידי הרב אריק מיזלוביץ בוצ'ץ והרב אברהם מנחם מנדל הלוי שטינברג, רבה של העיר בראדי. בשנת תרע"ה (1915) סיים את לימודיו בווינה בבית המדרש לרבנים ובאוניברסיטה, וקיבל את התואר 'דוקטור לפילוסופיה'.

בארבע שנות מלחמת העולם הראשונה הוא כיהן כעוזר הרב בקהילת לינץ שבאוסטריה עילית וכרב במחנה פליטים סמוך, בו שכנו למעלה מעשרת אלפים נפשות. בשנת תרע"ח (1918) נבחר לכהן כרב הרשמי של ביאלא-ביליץ שבשלזיה האוסטרית והיה מורה ללימודי דת בבתי הספר התיכוניים בעיר.

בשנת תרפ"ו (1926) כיהן כרבה הראשי (הרשמי) של צ'רנוביץ, בירת בוקובינה, שמנתה כחמישים אלף נפש, והיה נשיא תנועת 'המזרחי' בבוקובינה. באותה שנה נבחר הרב משולם ראטה לכהן כאב"ד בעיר צ'רנוביץ. במכתב ששלח הרב מרק לרב ראטה לברכו על היבחרו, הוא מסביר שאיחר בשליחת מכתבו בשל הרפתקאות שעברו עליו 'כי באמת אין רגע בלי פגע'

הרב מרק התפלל בקביעות בבית הכנסת הגדול והמפואר (ה'סינאגוגה'), שהיה מעוצב בסגנון מאורי בידי אומן, שם השמיע נאומים בשפה הגרמנית והתפרסם כלמדן וכדרשן מצוין. הרב ארגן שיעורי תורה ונשא דרשות לבני קהילתו, עסק בענייני חינוך, קירב את הנוער לערכי היהדות והתרבות העברית ולימד בתוכניות להכשרת מורים לעברית. הרב היה פעיל במוסדות העליונים של המזרחי ברומניה ונשלח כנציג התנועה לעסוק בענייני חינוך במועצה המחוזית והעירונית בצ'רנוביץ. הוא השתתף בקונגרסים הציונים כנציג 'המזרחי' ועודד את צעירי המזרחי בעבודתם.

ביום י"ח בטבת תרפ"ט התכנסה בצ'רנוביץ הוועידה הארצית של המזרחי ברומניה הגדולה, בהשתתפות הרב מאיר ברלין (בר-אילן). את הוועידה פתח נשיא התנועה, הרב ד"ר אברהם יעקב מרק ונשא נאום מבריק על פעולות התנועה ובעיותיה. הוא התמסר לקרנות הלאומיים ואסף כספים ומצרכי מזון לטובת החלוץ המזרחי. הוא "הצטיין בסגולותיו המיוחדות כמנהיג רוחני גדול וכלוחם אמיץ למען ציון וירושלים. הופעותיו בועידות ובכינוסים של התנועה עוררו כבוד ונאומיו הלהיבו את שומעיו. היה נאמן ומסור לתנועה עד ליומו האחרון" ('לכתך אחרי במדבר', עמו' 31).

נאומו על זכות העם היהודי על הכותל המערבי, שניתן בתאריך 31.10.1928 באולם מרכז ה'מזרחי' בצ'רנוביץ, הודפס בשנת תרפ"ט בחוברת 'קול יעקב' בגרמנית.

בשנת תרצ"ה כתב מכתב לרב משולם ראטה לתיאום הגעתו של קרובו ורבו, הגאון הרב משולם ראטה, לחגיגות הרמב"ם, ובראש המכתב כתב 'אני כל כך עמוס טרדות עד כי אין לי אף חמשה רגעים ביום פנאי'.

באלול תרצ"ו כתב הרב מרק מכתב לרב ראטה, שלרגל מצב בריאותו התארח בעיירת מרפא. לאחר שאיחל לו שישוב לבריאותו, דיווח כי 'פה אין כל חדש מלבד זאת שההוצאות מרובות וההכנסות מעטות עד שמגיעים כבר לאפס, אבל גם בזה אין שום חידוש'.  

בשנת תרצ"ז יצא לארמון המלוכה בבוקרשט לפעול לביטול 'גזירת השחיטה', יחד עם משלחת רבני רומניה, ובהם הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד מקישינב, הרב יצחק וואהרמן מיאסי, הרב יעקב משולם גינצבורג אב"ד גורא-הומורא, הרב ד"ר רייזמן, הרב משולם ראטה והרב דוב בער יצחק רבינוביץ אב"ד וואסלוי. (תמונתם הובאה באנציקלופדיה לחכמי גליציה,ג, 967-968).

באותה השנה כתב הסכמה לספר 'ההתראה האחרונה' מאת הרב בן ציון ראללער, אב"ד בוהוש, רומניה. הסכמה זו יצאה לאור בתחילת הספר 'דורש לציון בעתו', א):

ב"ה. טשערנאוויץ כ"ג כסלו תרצ"ז.
אלקים יענה את שלום הרב המאור הגדול כליל המדעים חכם וסופר כו' כו' מו"ה בן-ציון רוללר נ"י אבק"ק בוהוש יע"א.
יקבל נא כבוד תורתו את תודתי הנובעת מעמקא דלבא על אשר כבדני בספרו 'ההתראה האחרונה'. קראתי את דברי כבוד תורתו הרמה בספרו הנ"ל בהתענינות מרובה ונהניתי מהם עד מאוד. ספרו ה'התראה האחרונה' הוא מלא תוכן וישנם בו רעיונות נשגבים, כלו מחמדים, והוא מעיד על מחברו כי יש לו עין פסיכולוגית טובה החודרת אל תוך נשמתו של היהודי בהוה. דבריו נכוחים למבין, והלוואי ויטו להם אוזן קשבת גם הרבנים ומורי העם וגם הבעלי-בתים. כי הדברים ערוכים נגד שניהם. ויש ב'ההתראה האחרונה' דברים ששניהם צריכים לשום אליהם את לבם ולדון עליהם בכובד ראש, ומשום זה אני בטוח כי דבריו ישאו חן בעיני כולם וכולם יודו שיש לספרו זה ערך ספרותי וערך מוסרי גדול. אבל בזה נגמר הדבר. אך פעם אחת קראו בני ישראל 'נעשה ונשמע', ומני אז הם תמיד בבחינת 'נשמע', אבל לא תמיד בבחינת 'נעשה', באופן שאני חושש שדבריו ישארו להלכה ולא למעשה. כי טרם הגענו למדרגה כזו שנוכל לבצע את הצעותיו שמציע לנו בספרו בנוגע לאסיפה וכו', כי בתור בסיס לזה צריך לשמש המצב שמתאר לנו הנביא ישעיה בדבריו: 'וגר זאב… כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים', והזמן המאושר הזה טרם הגיע, ומשום זה הצעותיו שמציע בתור פועל יוצא מדבריו הם 'הלכתא למשיחא'. אבל מכיוון שיש לספרו ערך מוסרי וספרותי גדול וגם ערך ממשי בנוגע ליחדים בין הרבנים ובין מנשיאי הקהלות ובין מבעלי-הבתים הנני שמח על כי ישנו בידי ועל כי התעשרה ספרותנו על ידי הופעתו, והנני קורא לכבוד תורתו הרמה יישר כחו וחילו לאורייתא.
הנני חותם בכבוד גדול ובהוקרה רבה,
ד"ר אברהם יעקב מרק
הרב הראשי דקהלת צרנוביץ והגליל

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, פליטים יהודים רבים החלו להגיע לרומניה ויהדות רומניה חוותה ימים קשים של חרדה לקראת הסערה הקריבה ובאה. על מנת לארגן את תנועת המזרחי ולדון במצב, התכנסו בבוקרשט ראשי התנועה ממחוזות ריגט, בוקובינה, בסרביה וטרנסילבניה. כינוס זה היה האחרון בו השתתפו ראשי התנועה, שנרצחו בשואה במיתות משונות ואכזריות, ובהם הרב אברהם יעקב מרק הי"ד, הרב ברוך הגר הי"ד, הרב חיים גלבר הי"ד, נשיא המזרחי בטרנסילבניה וראש קהילת גרוסוורדיין ר' יעקב קופל מיטלמן הי"ד ויוסף שפירא הי"ד.

בשנת תש"א (1941), עם הכיבוש של צ'רנוביץ בידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה נכנסו איתם אנשי הגסטאפו ונערך פוגרום ביהודים. בכל המרכזים היהודים ברומניה נקטו המרצחים באותה השיטה, והוציאו להורג תחילה את מנהיגי הקהילות היהודיות על מנת לשבור את רוחם ולדכא את כל היהודים. הרב הראשי ד"ר אברהם יצחק מרק, נלקח מביתו על ידי הגרמנים.

במסמך שנחשף במשפט אייכמן (המסמך ה-1000 של התביעה הכללית) דווח על הצלחת הנאצים בתפיסת כל 'שכבת ההנהגה היהודית' בעיר צ'רנוביץ ב-07.07.1941, ועל רציחתם של 500 יהודים. אלמנתו, הגברת פרל'ה מרק מגדרה, סיפרה כי לדירתם באו ארבעה אנשי אס.אס. בלווית שני חיילים חמושים. הם דרשו מבעלה אלף משאיות. משלא השיב להם, תבעו ממנו לגלות היכן מצויים תכשיטים של יהודים. הרב השיב כי אין זה בא בחשבון שהוא יספר להם אצל מי מצויים תכשיטים, ואז לקחו אותו הנאצים עמם לבית הכנסת הראשי של העיר, וחקרו אותו שם בעניין מקום המצאם של חפצי קדושה. הרב שוב לא ענה להם, בעקבות כך הוא נלקח לכוך המעלית במרתף המלון 'הנשר השחור', שם הוחזק יום שלם. למחרת תבעו הנאצים מצעיר שהיה כלוא עם הרב לצחצח את נעליהם. כאשר לא היו מרוצים מעבודתו, הכו את הצעיר עד שלקה בשטף דם. אשתו של הצעיר הודיעה לאשת הרב כי גם בעלה שרוי באותו צינוק. הנאצים [אנשי הגסטפו בסיוע המשטרה הרומנית] הכניסו שתי חביות בנזין לתוך בית הכנסת הגדול והציתו אותן. בית הכנסת נשרף עם ששים [ושלשה] ספרי תורה בתוכו. שלשה ימים לאחר מאסרו העלו הנאצים את הרב לגג המלון בו היה כלוא והכריחו אותו לראות את בית הכנסת נשרף ונהרס עד הייסוד. למחרת, ביום ד' י"ד בתמוז תש"א, הובל הרב יחד עם מאה ושישים יהודים [ובהם החזן הראשון גורמן והמנצח על המקהלה טוירמן] לשפת הנהר [פרוט], שם [נאלצו לכרות את קברם] הומתו ביריות [בעורפם] (ראה: משפט אייכמן, עדויות ב, ירושלים תשל"ד, עמו' 671-670; יהדות רומניה, תל אביב תשל"ח, עמו' 283-280; מצא חן במדבר, עמו' 118-117; ספר הציונות הדתית, בף ירושלים תשל"ז, עמו' 371; הספר השחור, תל אביב תשנ"א, עמו' 96).

בנו של הרב, שהיה סטודנט בבית הספר לרפואה, גורש לאושוויץ בשנת תש"ד. הי"ד.
ב- 09.1941 רוכזו שבעים אלף יהודי צ'רנוביץ בגטו, בתוך יום אחד, ולאחר שמונה ימים החלו להוביל אותם למחנות בטראנסניסטריה, שם נפלו חללים רבים ברעב ובטיפוס. בין המגורשים שנפטרו היה הסופר והוגה-הדעות הרב ברוך הגר הי"ד מנהיג 'תורה ועבודה' ברומניה שהיה מפורסם בתורה ובחכמה, אביו האדמו"ר מהורודנקה, וכל בני ביתו. הי"ד.

בן דודו, הרב דוד משה רוזן (תרע"ב-תשנ"ד), אחיו למחצה של הרב אליהו רוזן הי"ד אב"ד אושפיצין) כיהן כרבה הראשי של יהדות רומניה משנת תש"ח, ובנוסף לכך היה יושב ראש הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה משנת תשכ"ד.

בארכיון הספריה הלאומית מצויים מספר מכתבים וגלויות ששלח הרב מרק הי"ד לרב יהודה ליב צירלסון הי"ד ולרב משולם ראטה. גלויה נוספת מאת הרב מרק הי"ד נמכרה בעבר במכירה פומבית.