קטגוריה: אישים הי"ד

בעת שקיבל רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד את המינוי לאדמו"ר סלונים בלב נשבר, בירך אותו רבי יעקב יצחק דן מסטריקוב (אביו של בעל אחותו, רבי טוביה לנדא), במקרא שכתוב "והיה כשבתו על כסא ממלכתו", שיהא המלך בישראל שרוי כל ימיו בשפלות רוח כזו שזכה לה ברגע שעלה לישב על כסא המלוכה, וחשב בנפשו שאיננו ראוי לכך.

וברכתו של הרה"ק מסטריקוב אכן התקיימה לכל פרטיה ודקדוקיה, עד ליומו האחרון נשאר האדמו"ר מסלונים שבור לב ומלא הכנעה ולא שינה את דעתו בכל הנוגע לעצמו.

(ע"פ הילולא קדישא – חשון, עמו' רמג)

מרן אדמו"ר מסטריקוב זצוק"ל אמר בשם אביו הרה"ק רבי יעקב יצחק דן הי"ד ששמע מפי מרן אדמו"ר בעל 'ישמח ישראל' זצ"ל על הפסוק שאומרים בנשמת בתפילת שבת "ברעב זנתנו", שהוא לכאורה דבר והיפוכו. אלא הסביר ה'ישמח ישראל', על ידי הרעב, נתת לנו חשק ותיאבון. וזו הברכה.

(הרב משה צבי וינטרוב, ד' אמות של רבי (בני ברק תשס"ב), עמו' מ"ט)

גם אנכי נתתי מעות קדימה על הספר לקוטים מתורת מרן הבעש"ט זצלה"ה זי"ע ובעזרת ה' יתברך יהיה לתועלת גדול לכל אחד ואחד ולקרב גאולתנו ברוחניות ובגשמיות. הכותב למען כבוד התורה, יעקב יצחק דן בהה"ק זצללה"ה זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. אסרו חג דסוכות תרח"ץ

(הסכמת האדמו"ר מסטריקוב לספר בעל שם טוב, הוצאת 'מסורה', לודז' תרח"ץ)

בשבת קודש פרשת כי תצא תשמ"ח (בקידושא רבה ללידת הבת לכ"ק עט"ר אדמו"ר שליט"א) סיפר כ"ק מרן אדמו"ר (מסטריקוב) זצוק"ל זיע"א (למחותנו ראש הישיבה הגה"ח רבי שלום בראנדער זצוק"ל) בשם אביו כ"ק מרן אדמו"ר ר' יעקב יצחק דן זצלה"ה הי"ד על הגה"ק רבי ליבוש חריף זצוק"ל [מהרי"ל צינץ] שהיה נוהג לדרוש בביהמ"ד מדי שנה בליל יום הכיפורים לאחר 'כל נדרי'.
והיה באיזו שנה שעלה לפני ארון הקודש וראה את ההתעוררות של הציבור והתכופף אז לפני ארון הקודש, ואמר את הפסוק (תהלים פה) "אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה". ואמר "אשמעה מה ידבר האל", שכביכול מטה הוא את אזנו שרוצה לשמוע מה הקב"ה אומר על מעמד זה של "כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו", שיש בו התעוררות גדולה ושבים כולם בתשובה, כי 'שלום' רומז לתשובה. ואז הסתובב לציבור ואמר "ואל ישובו לכסלה", שהקב"ה מבקש שגם לאחר יום הכיפורים תישאר בקרבינו אותה ההתעוררות שיש עכשיו, ושיהיה לזה קיום לבל יחטאו עוד.

(דברות קודש (סטריקוב), האזינו תשס"ה, עמו' ב)

רבי יעקב יצחק דן לנדא, האדמו"ר האמצעי מסטריקוב, מגדולי אדמו"רי פולין.

נולד בשנת תרמ"ב לאביו רבי אלימלך מנחם מנדיל. בצעירותו מונה לרב בקינוב (מחוז אוסטרובצה) כממלא מקום אחיו הרב אברהם שנפטר צעיר לימים. הוא נודע בשם "הרב מקינוב", והתפרסם כגאון בש"ס ובפוסקים, בנגלה ובנסתר, חריף ובקי וחכם הבקי גם בהוויות העולם. הוא עבר לזגרז' וייסד בה את ישיבת "בית אהרן", בה למדו עשרות בחורים עילויים.

ביקר בארץ ישראל בשנת תרצ"ה ביחד עם אביו האדמו"ר, ועם בנו הרב טוביה יוסף הי"ד ראש ישיבת "בית אהרן". לאחר פטירת אביו, בשנת תרצ"ו, מילא את מקומו כאדמו"ר מסטריקוב. היו לו חסידים רבים, וחצרו היה מן המרכזים הגדולים בחסידות פולין. הוא היה גם עסקן פעיל באגודת ישראל.

בתו, שרה, אשת רבי בצלאל שלמה בורנשטיין הי"ד, בנו של האדמו"ר רבי דוד בעל ה'חסדי דוד' הי"ד.

לאחר הכיבוש הנאצי, הצליח לברוח לוורשה. הוא נכלא שם בגטו ועבד במפעל ליצור מדים עבור הגרמנים. מדים עבור הצבא הגרמני בהמשך הסתתר בבונקר שהוכן עבורו, ולאחר מכן נתקבל לעבודה בבית החרושת לנעלים, שבו היו אדמו"רים נוספים, עד שגורש לטרבלינקה בסביבות ד' בחשון תש"ד, שם נספה יחד עם האדמו"ר מפיאסצנה רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד.

יעקב כ"ץ, שהיה עם הרבי בגטו ורשה, מסר בעדותו:

בשני של פסח הכניסו אצלנו לבונקר את הרבי מסטריקוב, יחד עם אשתו וילדיו. ימים אלה אינם ניתנים להשכח. כל אותם הימים שהיה עמנו היה מחזק את לבנו ומנחמנו בדברי נחמה ותקוה. הרבי היה מבטיח לנו כי הישועה קרובה לבוא. הוא אמר לנו כי יש בידו הוכחה על פי קבלה כי בשנת תש"ג תתחיל מפלתו של היטלר הרשע, והשמיע לנו גימטריא בענין זה: ראשי תיבות של "רוב גאונך תהרוס קמיך" – תש"ג. כל ימות הפסח ניזון הרבי מאבקת סוכר, הואיל ולא היה ברשותנו מזון אחר כשר לפסח, ואף על פי כן היו נסוכות על פניו שמחת החג ותקוות הישועה, שעוררו בלבנו השתאות והשתוממות ממש. הרב ר' יעקב יצחק דן הביא עמו לבונקר ספר תורה קטן וממנו קראנו את קריאת התורה של יום טוב. בימים האחרונים של יום טוב הפצרנו בו שיגזוז את זקנו מפני הסכנה, אבל הוא לא רצה אפילו לשמוע על כך. רק בערב שביעי של פסח נשבר בו לבו של אותו צדיק. לבונקר שלנו הגיעו הידיעות על השחיטות שעשו הנאצים ב'גיטו הקטן', וכולנו הרגשנו שהקץ מתקרב. בשעת הקידוש של חג, כשהגיע למלים "אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון", פרץ בבכי תמרורים, בכי קורע לבבות, עד כי כל אנשי הבונקר געו בבכיה. למחרת היום, בשביעי של פסח, הוציאו את כולנו מתוך הבונקר, וכולנו נשלחנו למיידאנק. שם ראו עיני את הרבי בפעם האחרונה. בשעת הסלקציה עבר הרבי מסטריקוב לקבוצת הפועלים שעבדה בוורשה, בבתי המלאכה של שולץ. כל הקבוצה הזאת הועברה אחר כך לטראבלינקה (אלה אזכרה, חלק ד, עמו' 96).

בנו, רבי אברהם אביגדור נחום, הצליח בניסי נסים לצאת מוילנה בשנת תש"א ולעלות לארץ ישראל, ומילא את מקום אביו בתל-אביב, כאדמו"ר מסטריקוב.

ראה תולדותיו בספר "רבותינו רועי ישראל – תולדות אמו"רי סטריקוב", עמו' מב-נה, בספר קהילת זדונסקה-וולה עמו' 174, ועוד.

תבענה שפתי תהלה לאל נורא עלילה אלקי ישראל סלה אין בלשוני מלה הן ד' ידעת כולה על כל הטוב אשר גמלנו ולא עזב חסדו ממנו שהחיינו וקימנו וזכנו לקיים מילי דאבוה להאיר עיני ישראל ולהוציא תעלומה לאורה חיבור על התורה לבאר כל קלה וחמורה, ויבאר כל דיבור ואמירה מכבוד אדוני אבי מורי צבי אביגדור ז"ל אשר מימי עלומיו עתותיו ועשתונותיו ולתורת ד' תמימה ותורתו אמונתו לשם שמים ומושלם במידות ומעלות וחסידות ובקי בחדרי תורה נגלה ונסתר, אף שכלום בן מעיד על אביו, אפס קצהו יראו הבאים לקרות ספר ולהגות באמרי שפי קאמרי רבנן יטעמו טעם בשר בשרא דתורה הקונים יאכלו חיכם יאמר וימצאו דברים מתוקים מדבש ערבים לשומען. ואם אמנם כי לא נתפרסם שמו בין גדולי עולם, זה היה רק מצד ענוותנותו אשר היה בו וביקש מאתי לאמור, עמד נא לי בזה לעשות אתי הטוב והחסד של אמת הזה להשתדל להוציא לאור הספר הזה 'תפארת צבי'. בן יכבד אב, אבי מורי המופלג ושנון שוקד על תורתו חסיד וענו הצנע לכת היה, מתלמידיו של חידושי הרי"ם זצל"ה.

ויען כי הוצאת הדפוס רבה מאוד, וקצרה ידי להביאם לבית הדפוס והוכרחתי לכתת רגלי על פתחי נדיבים, להיות נמנים אצלו לקבל מידי הספר הזה כשיצא מבית הדפוס ולתת לי מעות קדימה למען אוכל לבצע הדפסת החיבור הזה, ומברכים להמסייעים והמחזקים בידי בברכות שונות כאשר עיניכם תחזינה משרים.

יש אנשים בני תורה יראי ד' האומרים 'למה לנו ספרים אחרונים, הא לא גמרנו עוד הספרים הראשונים?'. איתא בזוהר הקדוש פרשת בראשית 'בכל מלה ומלה דאתחדש באורייתא עביד רקיעא חדא, וקודשא בריך הוא נשק לההיא מלה ואעטר לה תלת מאה ושבעין אלף עטרין'. ואיתא בספר הערבי נחל ז"ל סדר וישב 'לפעמים תלמיד חכם קטן יאמר מילתא, מה שלא יאמר הגדול ממנו'. עיין שם.

ועל המוגמר אני אומר חד פסוקא דרחמי, הטיבה ה' לטובים שיתמכו את ידי בהוצאת הדפוס, כי רבה מאוד. ולישרים בלבותם תן שיביאו הספר לתוך ביתם בצאתו מדפוס. יהיו בכלל מזכו את הרבים, גם יקיימו מצוה לשמוע דברי חכמים, וזכות התורה ישפיע לנו ולכל אחינו בית ישראל שפע ברכה והצלחה וכל טוב סלה, וירפאנו ד' במהרה ברפואת הנפש וברפאות הגוף, ויטהר לבבנו לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם, למען לא ניגע לריק. ונזכה לראות בנים ובני בנים חיים וקיימים עוסקים בתורה ובמצות מתוך רב נחת. וד' הטוב ירחם עלינו ויקרב פדות נפשינו במהרה בימינו אמן, כיד בן המחבר המביא לבית הדפוס, יצחק מאיר אוויעס.

(תפארת צבי, הקדמת בן המחבר)

ר' יצחק מאיר אוביאס (איטשע אוויעס), היה סוחר ותלמיד חכם. הוא נולד בשנת 1894, לאביו הרב צבי אביגדור.

הרב צבי אביגדור היה בבחרותו תלמיד של האדמו"ר בעל 'חידושי הרי"ם' מגור, ונודע כצדיק וחסיד מופלג, תלמיד חכם מתמיד ועניו, שהיה מקורב לאדמו"רים רבים ונשא ונתן אתם בדברי תורה, ובייחוד עם האדמו"ר רבי ישראל אלטר שמעון מנובומינסק.

ר' יצחק מאיר הוציא לאור בוורשה בשנת תרצ"ז (1937) את ספרו של אביו 'תפארת צבי' על התורה ועל ענייני שבת ומועדים, חלק א' על בראשית ושמות. הספר יצא לאור עם הסכמות חשובות מאת האדמו"ר רבי מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה, האדמו"ר רבי אלטר ישראל שמעון פרלוב מנובומינסק, האדמו"ר רבי שלמה חיים פרלוב מבאלחוב, האדמו"ר רבי יעקב וויסברויט מקראשניק, האדמו"ר רבי יצחק מנחם דנציגר מאלכסנדר, הרב שמואל יעקב קאפיל הכהן אב"ד קאלשין והרב יעקב אריה אב"ד נובומינסק מוורשה. הספר קיבל עוד עשרות הסכמות מאדמו"רים שלא הודפסו, על מנת לחסוך בהוצאות הדפוס. שאר הספר, לא הודפס.

ר' יצחק מאיר נשא לאשה את מרת מאשע לבית שדלצקי, ונולדו להם חמישה ילדים. הם התגוררו במינסק ובזמיטש.

בתקופת השואה נכלא בגטו זמוש ונספה במינסק.

בנו חיים נכלא בגטו מינסק ונספה עם רעייתו שרה וילדיהם.

בתו בריינדל פרידמן, נכלאה בגטו מינסק, ונספתה עם בעלה דוד וילדיהם.

בתו חנה שטרסברג, נכלאה עם בעלה ליב בגטו זמוש – הוא נספה בגטו והיא נספתה באושוויץ.

בנו אברהם, היה בחור ישיבה, נכלא בגטו וילנה ונספה בשואה.

בתו, פרומה הכט, שרדה וכתבה דפי עד על בני משפחתה.

'מקרא קדש זכר ליציאת מצרים'. איתא בפסחים (קיז ב') אמר רב אחא בר יעקב: וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כתיב הכא (דברים טז) 'למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים', וכתיב התם (שמות כ) 'זכור את יום השבת לקדשו'. עד כאן.

ובחינוך מצוה ל"א (מצות 'זכור את יום השבת לקדשו') כתב וזה לשונו: לדבר דברים ביום שבת בכניסתו וביציאתו, שיהיה בהם זכר גדולת היום ומעלתו והבדלתו לשבח משאר הימים שלפניו ואחריו, שנאמר 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר זכרהו זכר קדושה וגדולה. עד כאן לשונו. חזינן מדבריו שכל נוסח הקידוש, הכל רק דברים בשבחו של יום השבת. ולפי זה נראה שגם הא דינא דילפינן דבעינן להזכיר יציאת מצרים בקדוש היום, אינו סתם גזירת הכתוב להזכיר יציאת מצרים, אלא דצריך להזכירו משום שזו שבחה של השבת, שהיא 'זכר ליציאת מצרים'. ובכך הוא מובדל משאר הימים. ולפי זה לא יקיים האי דינא דהזכרת יציאת מצרים בקידוש היום, רק אם יאמר שהשבת היא 'זכר ליציאת מצרים', ולא יועיל אם יזכיר סתם ענין יציאת מצרים בקידוש היום.

ועיין במג"א (סימן רע"א סק"א) דכתב דיוצאין בתפילת ליל שבת חובת קידוש היום מן התורה, וכבר העיר בזה במנחת חינוך הנ"ל דהא לא הזכיר כלל ענין יציאת מצרים בתפילה. ועיין בביאור הלכה בסי' רע"א דנשאר בצריך עיון. וכן מקשים על מה דנסתפק הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל אי יוצאין מן התורה באמירת 'שבתא טבא', והא לא הזכיר יציאת מצרים.

ולדברינו אפשר לומר, דסברי דהזכרת יציאת מצרים בקידוש לא הוי אלא לכתחילה ולמצוה מן המובחר, ולא לעיכובא, שהרי ענין הזכרת יציאת מצרים בקידוש לא הוי אלא מצד שזה שבח השבת. מהאי טעמא אי לא הזכיר יציאת מצרים אינו מעכב, משום שמכל מקום הזכיר מקצת שבח השבת.

וכן יתיישב מה שדקדק במנחת חינוך במצוה הנ"ל על הרמב"ם והחינוך, דילפי דהבדלה מן התורה מקרא ד'זכור את יום השבת', שצריך לזכרו בדברים בין בכניסתו ובין ביציאתו, ואמאי אין מזכירין יציאת מצרים בהבדלה מהאי ילפותא דילפינן לענין קידוש, דהא מחד קרא נפקי קידוש היום והבדלה, ונשאר בצריך עיון.

ולפי דברינו יש קצת ישוב, מכיוון שאף הזכרת יציאת מצרים הוי מצד שזה שבח השבת, אם כן בהבדלה שאומר 'המבדיל בין קדש לחול בין יום השביעי לששת ימי המעשה', נכללים כל השבחים והקדושה של יום השבת, שעכשיו נפסקים ומתחילין ששת ימי המעשה, ואף האי שבח דהשבת הוא 'זכר ליציאת מצרים' בכלל ואין צריך להזכירו להדיא.

(אודים מאש, אש ההגדה, עמו' רי. יתכן והפיסקה הראשונה נכתבה על ידי חתנו של הרב אברהם צבי קמאי, הרב דוב סוקולובסקי)

הרב אברהם צבי קמאי – רב גאון בתורה במדות ובמעשים טובים, נולד בעיר שקוד בשנת תר"כ (1860), לאביו אב"ד וראש ישיבת מיר, הרב אליהו ברוך קמאי. בילדתו למד הרב אברהם צבי תורה אצל אביו, ועוד בצעירות וונודע כעילוי הבקי בש"ס ובפוסקים. לאחר נישואיו עם מרת שרה ביילא בת הרב משה גרודדזנסקי, המשיך הרב אברהם צבי ללמוד תורה בשקידה בעיר קיידאן. היות ולא רצה להתפרנס מהתורה, הוא פתח בית מרקחת. לאחר פטירת רבה של קיידאן, ניאות הרב אברהם צבי למלא את מקומו לבקשת אנשי העיר, אך המשיך להתפרנס מבית המרקחת שניהלה אשתו. לאחר פטירת אביו מילא הרב אברהם צבי את מקומו כאב"ד מיר, ובהמשך ומשנת תרפ"א (1921) כיהן כראש ישיבת מיר, לאחר חזרת הישיבה למיר ממקום גלותה. בתקופתו של הרב אברהם צבי גדלה הישיבה, עד שהפכה לישיבה הגדולה בפולין, עם ארבע מאות תלמידים. מידי שבוע היה מוסר שיעור כללי בישיבה, בחריפות ובקיאות מופלאה. הרב אברהם צבי היה מגדולי הפוסקים בדורו וענה תשובות רבות בהלכה, וגם הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי היה מתייעץ אתו בעניינים חשובים. היה לו גם ידע נרחב בעשבי מרפא והוא סייע לפונים הרבים בעניין זה.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה נכבשה מיר בידי הסובייטים ורבים מבני הישיבה ומוריה נדדו לוילנה, אך הרב קמאי בחר להישאר עם קהילתו במיר. בקיץ תש"א (1941) כבשו הנאצים את מיר, וביום י"ח חשון תש"ב גורשו כאלפים ושלוש מאות מיהודי העיר אל כיכר השוק המרכזית והובלו לאתרי ההשמדה ולקברי האחים. הרב זלמן מירנקר, נכח במקום, ברח ושרד, הוא העיד לפני הרב משה שורין על כך שהרב קמאי ביקש שם מקהילתו "קבלו את כל זה באהבה, כמו התנא רבי עקיבא שקיים בשעתו האחרונה 'בכל נפשך' – אפילו הוא נוטל את נפשך!". הרב קמאי ביקש מהרוצחים שיהרגו אותו בתוך בור קבר-האחים, על מנת שלא יישאר חלק מדמו ללא קבורה.

יחד עם הרב אברהם צבי נרצחו גם בתו טויבא ובעלה הרב חיים יצחק קפלן, ר"מ בישיבת מיר, וחתנו הרב שמעון לוין. בראש חודש אלול תש"ב נרצחו הרבנית שרה ביילא ובתה מרים לוין, שניצלו מהטבח בחשוון כשהתחבאו בארמון הנסיך מירסקי. הי"ד.

רבים מתשובותיו, מחידושיו ומשיעוריו אבדו בשואה, לאחר שגוי שקיבל את הכתבים לפיקדון והיה אמור שלשלוח אותם לארץ ישראל לאחר המלחמה, טען שהכתבים נשרפו. חתנו, הצדיק הירושלמי, הרב דוב סוקולבסקי, ליקט והוציא לאור מעט מחידושיו של הרב קמאי בנמצאו במכתביו. תשובות בודדות ממנו יצאו לאור בספרי "אודים מאש" ובספרים וכתבי עת נוספים (אהלה של תורה, טז, א). חלק מכתבי ידיו הגיעו לידי הרב יוסף בוקסבוים ויצאו לאור בספר 'אהל ישעיהו'. חלק מחידושיו יצאו לאור בקונטרס "זכור לאברהם" בתוך ספר 'דברי אליעזר' מאת גיסו הרב אליעזר יהודה פינקל.

בי"ט בחשון תש"ו, ערכו בניו יורק מעמד של הספד גדול על חורבן קהילת מיר והרב אברהם צבי קמאי, בנוכחותם של בני קהילת מיר ותלמידי הישיבה ששרדו את השואה.

הקדמת המחבר

ב"ה

הנני בזה הקונטרס "סדר הניקור השלם" מברר כל דיני הניקור מכל חלקי הבהמה, מסודר בטוב טעם, כפי אשר חנן אותי ה' יתברך, ולמדתי ויגעתי בספרי ניקור ראשונים ואחרונים, וגם אשר למדתי ויגעתי אצל מנקרים מומחים, עשיתי גם אני ב"ה דבר בעתו מה טוב, להקל על המלמדים ועל התלמידים, להיות לפניהם סדר הניקור. כי הסדר הוא עיקר גדול בכל הלימודים, שלא יבואו לידי שגיאה ושכחה חס ושלום. וגם הוא דבר נכון ונחוץ להרבנים שליט"א, שיהיה להם ידיעה ברורה בהניקור מכל חלקי הבהמה. והנני להודיע לכל הבאים להתלמד מלאכת הקודש הזו, שבלימוד הקונטרס "סדר הניקור" לבד, לא יצא ידי חובתו להיות מנקר מומחה, עד אשר ילמוד אצל מנקר מומחה בפועל ממש מעשי הניקור. וגם יעיין בזה הקונטרס. ועל ידי הלימוד והמעשה יבואו לשלימות העניין. עיין גמרא סוטה דף ל"ז. עיין שם, שכל מצוה נכרתו עליה ארבעה בריתות, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וכולם מחלקי המצות, ובפרט ניקור אחוריים שהוא ענין חמור, שלא מצינו בכל הש"ס בעניין מאכלות אסורות כלשון הזה "ישראל קדושים הם", רק אצל שמנונית הגיד.

ועיין גודל חומר הענין בזוהר הקדוש פרשת וישלח, זה לשונו: ואמאי אקרי 'גיד הנשה', כלומר גיד דאיהו מנשה לבר נש מפלחנא דמאריהון, ותמן הוא יצר הרע רביע, וכו'. אם כן איך לא יחרד האיש וילפת בגשתו לנקר חלק אחוריים, שלא יכשל חס ושלום אפילו במשהו, כי קנוקנות גיד הנשה וחלב צריכים חיטוט. עיין רוקח סימן ת"ט, זה לשונו: וצריך ליטול גידי הירך, ויוציא מכל הירך שלא ישתייר אפילו כחוט השערה. גם חלקי הבשר הצריכין קליפה וגרידה שלא יחסר אפילו משהו, כי הדברים שמרמזים על יצר הרע נאסרים במשהו ובהנאה, כעניין חמץ בפסח. עיין זוהר הקדוש פרשת בא ברעיא מהימנא, זה לשונו: בין חמץ ומצה בכמה דוכתי דא יצר הרע ודא יצר טוב. לכן שיטת הזוהר הקדוש בפרשת וישלח שגיד הנשה אסור בהנאה, כדאיתא שם זה לשונו: אוף הכא נמי מסאבא דסאיב ההוא אתר, ומאחר מסאבא לית לן לאתהנאה מניה כלל. וכן בגמרא פסחים פרק כל שעה סובר רבי שמעון דגיד הנשה אסור בהנאה, וסתם רבי שמעון הוא רבי שמעון בן יוחאי. ועיין ברדב"ז חלק ג' תקמ"ו, וזה לשונו: שאלת על מה נשתנה חמץ בפסח מכל איסורין שבתורה, שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין ולחפש אחריו ולשרש אותו מכל גבולין, וכו'. וסוף דבריו בתשובה: ועל כן אני סומך על מה שאמרו חז"ל במדרשות כי חמץ בפסח רומז ליצר הרע, והוא שאור שבעיסה, ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו, ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו, ואפילו כל שהוא לא בטיל. והרי זה אמת ונכון. עד כאן לשונו.

ובזה נחלט אצלנו מנקרי פולין, בלי נדר, שלא לקרב למלאכת הקודש הזו רק בני תורה ויראי שמים, שלא לגשת למלאכה זו כלמלאכת חול, כי הוא באמת מלאכת הקודש לשמור הקדושה, כלשון הגמרא הנ"ל "ישראל קדושים הם". ובזה יש לומר העניין שנסבב באחרית הימים ההכרח לנקר אחוריים. עיין זוהר הקדוש פרשת וישלח, וזה לשונו: ואית בבר נש שס"ה גידין, ולקובליהון שס"ה פיקודין, דלאו אינון איתיהב למעבד, ולקבל שס"ה יומין שתא, והא תשעה באב חד מנהון דאיהו לקבל ס"מ דאיהו חד מאינון שס"ה מלאכין, וכו'. הנה ענין חיטוט וביעור הגידין מעומק הבשר, ענין ביעור היצר הרע מקרבינו, שזה כל עבודותינו עד ביאת הגואל, שיהיה ביטול היצר הרע בכלל.

ובזה יש לומר הגמרא חולין פרק גיד הנשה דף צ"ב, 'וישר אל המלאך ויוכל לו', מי נצח למי, יעקב נצח להמלאך, היינו לשר של אדום, 'ויוכל לו' להמלאך. משמע שהמלאך לא פעל כלל. ובמדרש איתא, 'ויגע בכף יריכו', נגע בצדיקים ובצדיקות בנביאים ובנביאות, וכו'. אם כן משמע שהמלאך נגע בו, ומעל קצת, דהעניין הוא, דבשורש כללות ישראל לא נגע המלאך חס ושלום כלל, כי יעקב שורש ישראל. ולפיכך אז דייקא בזה המעשה נקרא 'ישראל' על שם 'כי שרית' וגו' בחינת 'ישראל סבא', שורש ישראל, כי בשורש הגין יעקב אבינו עליו השלום ונצחו שלא יוכל להזיק כלל. אכן ביוצאי יריכו נגע, היינו בענפים המתפשטים מן השרש. וזהו ענין המדרש נגע בצדיקים שהם עתידים לעמוד הימנו. ולכן ניתך לנו זו המצווה של חיטוט גיד הנשה, לתקן זה הדבר, כי המלאך שרו של אדום הוא הס"מ, שדרכו לחפש וללבש העבירות בלבוש המצווה, ועל ידי זה מחטיא חס ושלום, שזה עניין נבואת עובדיה: 'איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו', דמתרגם רבי יונתן 'אתגליין מטמרוהין', שזהו עבודתנו לגלות מצפוניו ומסתוריו, שהוא מסתיר ומכסה הרע בטוב,

והתיקון הוא לגלות הדברים, ולברר טוב מרע. והנה דרכו של השורש להיות מכוסה, והענפים מגולין, כלשון הגמרא 'העוקר עבודה זרה צריך לשרש אחריה', היינו שהענפים מגולין, ועיקר העבודה לעקר ולשרש השורש. וכאן בגיד הנשה השרשים של הקנוקנות מגולין, וכל העבודה של החיטוט הוא רק בענפים המתפשטים מן השורש, לפי שהשורש כבר נצח יעקב אבינו עליו השלום, שלא יהיה לו שום מגע, ועשאו מגולה, היפך כוח שרו של עשו להסתיר הרע בטוב, כנ"ל. אכן הענפים אשר נגע בהם המלאך, נשארו מנוסים. לכן כל עבודתנו לבטל היצר הרע, ולהכרית הרע, לתקן הענפים, ובזה היום באחריות הימים, כאשר אנו מחטטים ומוציאים הגיד הזה, שהוא נגיעת כוח של הס"מ, עם כל ענפיו, שלא ישתייר ממנו שום משהו, כן יבער ה' יתברך היצר הרע מקרבנו, ויתברר הטוב מהרע, שלא יהיה שום אחיזה להרע בהטוב. וכאשר הגיד הזה כנגד תשעה באב, יהפוך ה' יתברך אותו ליום ששון ושמחה, ואז יקוים בנו הפסוק להלן שם, 'הלא ביום ההוא נאום ה' והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו' וגו' 'מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם', במהרה בימינו אמן.

(הקדמת המחבר, קונטרס הניקור השלם)

הרב החסיד ר' דוד אלברשטיין, בנו של החסיד ר' צבי, תלמיד חכם, מנקר מומחה בעיר אטווצק ומגודלי המנקרים היראים בפולין, שעליו סמכו כל גדולי פולין גליציה וליטא, ועשרות מכתבים הגיעו אליו מכל התפוצות להסביר ענייני ניקור.

ר' דוד היה חסידו של האדמו"ר מאמשינוב, רבי שמעון שלום קאליש, שהחל לכהן באדמו"רות בעיירה אוטבוצק, לאחר פטירת אביו בשנת תרע"ח. לאחר תום עריכת הטיש בבית המדרש באוטבוצק, נהגו, במשך שנים רבות, בנו יחידו של הרבי, רבי ירחמיאל יהודה מאיר, ור' דוד אלברשטיין הי"ד, לחזור על דברי תורתו של הרבי שנאמרו בטיש ולהסביר אותם לנוכחים. עוד לפני תחילת מלחמת העולם השנייה העלו השניים את דברי תורתו של הרבי על הכתב, אך כתבים יקרים אלו אבדו בשואה.

ר' דוד חיבר והוציא לאור את ספרו "קונטרס הניקור השלם" (הוצאת מרכז מפיצי תורה ודת בפולניה, ורשה, תרצ"ט). הספר זכה להסכמות חשובות מאת רבני פולין ואדמו"ריה, ובהם: הרב שלמה דוד כהנא הרב מנחם זמבא הרב צבי יחזקאל מיכלסון הרב יעקב זילברשטיין הרב חיים יהושע גוטשכטר הרב יצחק מאיר קאנאל והרב אהרן נפתלי זאוולאדאווער חברי ועד הרבנים לעדת ורשה, הרב ראובן זעהמאן אב"ד אטווצק, האדמו"ר רבי שמעון שלום קאליש מאמשינוב, האדמו"ר רבי משה פרדימן מבויאן-קראקא, האדמו"ר רבי יצחק זעליג מסאקאלוב קאצק, הרב זאב וואלף נוסנבוים רב ור"מ בדראהאביטש, הרב יהודה אריה ליב לאנדא מקאלביעל ראש ישיבת חכמי לובלין, הרב יהודה ליב פיין אב"ד סלאנים וסגן נשיא אגודת הרבנים בפולין, הרב משה ווייס מוועד הרבנים בלאדז, הרב צבי הירש פרידלינג אב"ד ביסקוביץ והרב אברהם יעקב הכהן מו"צ בוילנה.

הרב דוד ומשפחתו נכלאו בגטו אוטווצק. הרב נספה בשואה עם רעייתו שיינדל, וששה מילדיהם יהודית (בת 33), אסתר-גולדה (בת 24), חיה (בת 24), חנה (בת 20), צבי הרשל (בן 14) ויטא איטקע (בת 6). בנם משה שרד ועלה לארץ ישראל עם משפחתו בשנת 1951, דף עד שמילא משה על בני משפחתו נמצא במאגר השמות של 'יד ושם'.

נכדתו של הרב דוד אלברשטיין, היא השחקנית, הזמרת והיוצרת חוה אלברשטיין.

"אחרי ה' אלקיכם תלכו", וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי השכינה וכו' אלא להלך אחרי מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים וכו' אף אתה הלבש ערומים, הקב"ה ביקר חולים וכו' אף אתה בקר חולים, הקב"ה ניחם אבלים וכו' אף אתה נחם אבלים, הקב"ה קבר מתים וכו' אף אתה קבר מתים (סוטה יד, א).

הנה הרמב"ם (פרק י"ד מהלכות אבל) כתב "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולבקר אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה וכו', ואלו הן גמילות חסדים שבגופו אין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל "ואהבת לרעך כמוך" , כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם אחרים לך, עשה אותם לאחיך בתורה ובמצות". גם בספר המצות (שורש א) קרא למצות אלו "מדרבנן", וזה לשונו: "דע כי זה הענין לא היה ראוי לעורר עליו לבארו כי אחרי שהיה לשון התלמוד (מכות פרק ג) תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני, איך נאמר בדבר ההוא שהוא מדרבנן שהוא בכלל המנין, אבל הערוני עליו מפני שטעו בו רבים ומנו נר חנוכה ומקרא מגילה מכלל מצות עשה, וכן מאה ברכות בכל יום ונחום אבלים ובקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים" וכו'. וכן (שם שורש ב) "וכבר הגיעו בזה הסכלות (מי שמנו דברים הלמדים מהדרשות במנין המצות) אל יותר קשה מזה, וזה כשמצאו דרש בפסוק יתחייב בדרש ההוא לעשות פעולות או להרחיק ענין מן הענינים והם כולם בלי ספק דרבנן ימנו אותם בכלל המצות וכו' והנסמכים במחשבו זו מנו בכלל המצות בקור חולים, נחום אבלים וקבורת מתים בעבור דרש הנזכר" וכו'.

ולכאורה דברי הרמב"ם סותרים זה את זה, שכתב "אף על פי שמצות אלו מדבריהם" ועם כל זה "הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך", ואם כן הן מדאורייתא. וכן בספר המצות (מצוה ח) רמז על חובת פעולות אלו שהן בכלל "והלכת בדרכיו", "אחרי ה' אלקיכם תלכו", שמנה במנין המצות.

וכבר הקשה עליו בספר מגילת אסתר (שם שורש א) וכתב "ויש לתמוה על דבריו אלה דמאחר שהוא מודה כי הם בכלל 'ואהבת לרעך כמוך' למה אמר שהן מדבריהם, והלא אם החכמים יפרשו לנו אחת ממצות הכתובים בתורה, על זה לא נאמר כי הם גם כן מדרבנן". ותירץ שמה שקראם 'מדרבנן' הוא לפי שדרשוה (בבא מציעא שם) אחת לאחת למצוא חשבון מפסוק "ואהבת לרעך כמוך", ולכן אמר בהם שהם מדרבנן, כי פשט הכתוב איננו כלל על מה שדרשו בו. אבל דבריו דחוקים כי מה לנו להדרשות אם הפעולות בעצמן הן מדאורייתא, גם הלא חשב גם כן נחום אבלים והלבשת ערומים והשאר בין "מדרבנן" שלא הוציאו אותם מכתוב זה. ובספר מרגניתא טבא (שם) כתב בזה דקראו להם "דרבנן" מוסב על "מצות עשה", רצה לומר דבזה שכלולים הם תחת "ואהבת לרעך כמוך" אין למנותם למצוה מיוחדת, אבל בזה שפרטום חז"ל והוציאום לכל אחד מדרשא, יש למנותם למצות עשה מדרבנן מיוחדת. עיין שם. אבל גם בזה אינו מיושב לשון הרמב"ם המורה שהם מדרבנן בהחלט, אם שהם כלולים תחת "ואהבת לרעך כמוך", ובייחוד לשונו בספר המצות (שורש א), שאם כדבריו היה להרמב"ם להשיג על בה"ג שמנה שמנה דברים אלו שהם מונחים תחת "ואהבת" למצות מיוחדות שבאמת הם מצוה אחת, כלשונו בשורש ב, אבל לא במה שהם מדרבנן.

ויותר נראה בדעת הרמב"ם מה שקראום "מדרבנן" אם שכלולים הם תחת מצות ואהבת לרעך, מפני שפעולות אלו אינן ביחוד מה שכוונה תורה במצוה זו, ואינם פירוש המצוה הכתובה כשאר פירושי המצות שנקראו 'דאורייתא', שפירוש המצוה הוא על זה הדבר המתפרש כוון הכתוב לא אחרת ולא יותר, וכמו התורה כתבה "לא תעשה כל מלאכה" והחכמים פרשו מה הם המלאכות נקראו דאורייתא, מפני שעל דברים אלו כוון הכתוב לא זולתם ולא יותר, אחרי שאין זולתם. אבל במצות "ואהבת לרעך" לא נוכל לאמר שהכתוב כוון ביחוד על פעולות מיוחדות, כי הפעולות הטובות הן רבות מאוד ולא נוכל לומר שהכתוב כוון לפעולה זו או זו, לזה חובת פעולות אלו אינן נקראות "דאורייתא" אם שבאמת כל הפעולות הטובות הן כלולות תחת מצוה זו, ואם עשה פעולה טובה לזולתו קיים מצות "ואהבת לרעך כמוך". זהו אשר נראה בדעת הרמב"ם.

אבל לפי הנראה חובת פעולות אלו וכאלו הן באמת מדרבנן, כי הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח) בעיקרו נאמר על האהבה שבלב בלי פועל יוצא ממנה, מקביל להכתוב "לא תשנא את אחיך בלבבך" (שם) שמדבר בשנאת הלב בלי פועל יוצא ממנה. ואם על הרוב פעולות הטובות הן תולדות האהבה שבלב והפעולות הרעות הן תולדות השנאה שבלב, אבל הכתובים במקום זה דברו רק מטהרת המדות ולא מפעולות, כי מהפעולות דברו הכתובים (שם יא, יב, יג, יד, טו, טז) והכתובים (יז, יח) דברו מטהרת המדות. וסימן הפסק הבדל הענין הוא "אני ה'" (שם טז). גם הכתובים "והלכת בדרכיו" (דברים כח,ט) "ללכת בכל דרכיו" (שם י,יג יא,כב) "אחרי ה' אליקכם תלכו" (שם יג,ה) שפרשום חז"ל על 'ההדמות בו בפעולות הטובות והמדות הנכבדות שיתואר בהן הא-ל' ואחזם הרמב"ם לפשוטי הכתובים ומנה חובת פעולות הטובות במנין המצות מכתובים אלו. הנה אם שדרכי ה' הם רחמים וחנינה וחסד (שמות לד,ו) בכלל ופועל כל פעולות הטובות בפרט, רופא חולים ומסעדם על ערש דווי, מנחם כל לב נשבר ונדכה, מכסה ערומי האדם, משיב כל חי למקום שלוקחו משם, וכל הפעולות הטובות כי הכל מה'. והחכמים כדרכם הסמיכו תוארים אלו להכתובים. אבל עיקרי ופשטי הכתובים האלו לא על דרכים ופעולות האלו הם, אלא על שמירת מצות ה' כלשון הכתוב (שם ח,ו) "ושמרת את מצות ה' אלקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו", והכתוב "אחרי ה' אלקכם תלכו" נאמר על העבודה לו, מקביל להכתוב "כי יקום בקרבך נביא וכו' לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים וכו' ונעבדם" (שם), או שהוא כדברי הרמב"ן (שם) שכתב "היא המצוה שנלך אחרי עצתי וממנו לבדו נדרש כל נעלם ונשאל כל עתיד כענין ותלך לדרוש את ה' וכו' האין פה נביא לה' ונדרוש את ה' מאתו ויגד לנו ה' אלקינו את הדרך נלך בו ואת הדבר אשר נעשה". לפי זה מחובת האדם לחברו באשר הוא אדם, מה שיורהו האנושיות אם שלא נצטווה עליהם ממצוה במפורש (וכמובן פעולות כאלו אינן נופלות בערכן, אם שאינן מפורשות מהפעולות המפורשות בתורה).

(דברי סופרים, פרק ג, עמו' 23-21)

הרב שמואל משה הי"ד, ב"ר יצחק ומרת שיינה מרה רובינשטיין, נולד בבוסיק (קורלאנד, לטביה) בי"ח תמוז תר"ל (1870). הוא למד בישיבת סלובודקה, הוסמך להוראה בידי הרב יצחק אלחנן ספקטור ונודע כתלמיד חכם, חוקר-תורני וסופר.

בשנת תרנ"ה (1895) נשא לאשה את מרת שרה חיינה לבית פרידמן ונולדו להם חמישה ילדים. אשתו נפטרה בחייו. לאחר נישואיו התגורר בעיר מז'ייק והחל בפרסום ספריו. בהיותו אזרח ליטא נאלץ להימלט במלחמת העולם הראשונה לשטחי הכיבוש הפנימיים של רוסיה. הרב רובינשטיין הציע את מועמדותו לסגל המורים של בית המדרש המודרני שבאודיסה, אשר בראשו עמד ר' חיים טשרנוביץ ("רב צעיר"), בדרכו לאודיסה פגש ברכבת את המשורר חיים נחמן ביאליק שלימד שם, שניהם התרשמו אחד מהשני ושמרו על קשרי ידידות במשך שנים רבות. הרושם העז שהשאיר מפגש זה על ביאליק, בא לידי ביטוי בשירו הנודע 'יהי חלקי עמכם' (1915). לבסוף ויתר הרב רובנישטיין על המשרה באודיסה, וכן דחה במשך שנים מספר הצעות לכהן במשרות רבנות בקהילות שונות. 

בשנים תרי"ט-תר"פ (1919-1920) התגורר בקרמנצ'וג שבאוקראינה, ובשנת תרפ"א עבר לשיבלי שבליטא, בה ניהל בנו הכימאי, מנחם מנדל (מנחם ראובני), את בית החרושת לצבעים "סטאר". הרב השתקע שם קלויז של "לאנדקרעמער" במחיצתם של תלמידי חכמים ידועי שם, שקד על לימוד התורה ועל מחקריו. הוא המשיך לפרסם ספרי מחקר בענייני התורה שבעל פה, הלכותיה, מקורותיה ההיסטוריים ותולדותיה. 

בעת כיבושה של ליטא ב"מבצע ברברוסה" פלש הצבא הגרמני לעיר שאוולי, ותוך ימים ספורים גורשו יהודי העיר לגטו. הרב שמואל משה רובינשטיין עבר לגטו כשהוא מלווה בכמה מילדיו ונכדיו. לפני סגירת הגטו הפסיק הרב להטמין את תכתובת העניפה שניהל עם חכמי דורו בבית החרושת. הרב לקח אתו לחדרו בגטו כמה מספריו, והמשיך לשקוד שם על תורתו. בתקופה זו כיהן בנו מנחם מנדל כחבר בית הדין היהודי בגטו, והרבה לסייע לאחיו בגטו במתן בסתר באמצעות הנכסים שצברה משפחתו לפני המלחמה. פעולותיו של מנחם מנדל הוזכרו בפנקס שאבלי, בו  נכתב בתארך 14.05.1942:
"הרעב כבר מורגש ברחובות הגיטו. אנשים מושכים את רגליהם בקושי מרוב חולשה, ילדים מציקים להוריהם צבעקות: לאכול. מוסרים את פרוסת הלחם האחרונה לילדיהם ובכל-זאת אינם יכולים להשביעם… יש האוכלים, שותים ונהנים מכל טוב ולעמותם אחרים מתים מרעב לעיניהם… משום כך יש להזכיר את אלה שהצטיינו בטוב לבם: יהא נא זכור לטוב שמו של העגלון הפשוט ארצ'יק קרופניק, המציל מדי יום ביומו מאות אנשים ממות ברעב, הוא אינו חס אף על חייו. יהא נא מפורסם שמו של מנחם מנדל רובינשטיין הצנוע שמופיע בבתיהם של רבים שירדו מנכסיהם ומגיש להם את עזרתו מבלי שיצפו לה. הוא עושה את הדבר באופן עדין כל-כך, עד שהמקבלים אינם מבחינים במסירת המתנה לידיהם ורגש הכבוד שבהם אינו נפגע קשות. בני 'למ"ד-ו"ו' צנועים אלה תומכים לא רק בחייהם, אלא גם ברוחם של בני הגיטו הכושלים".

ביום שישי, ז' בחשון תש"ד (05.11.1943) נערכה הגטו "האקציה של הילדים". לצורך האקציה הוצאו מהגטו תושביו היהודים הכשירים לעבודה, ולגטו פרצו חייל ס"ס ואוקראינים שצדו ילדים וזקנים. בין שאר הקורבנות שניצודו היו הרב שמואל משה רובינשטיין ושנים מנכדיו

הרב שמואל משה רובינשטיין חיבר את הספרים: "אבני שהם" (ורשה, 1901), "תורת הקבלה" (ורשה, 1912), "קדמוניות ההלכה" (קובנה, 1926), "דברי סופרים" (קובנה, 1930), "לחקר סדור התלמוד" (קובנה, 1932) ו"הרמב"ם והאגדה (קובנה, 1937).

הוא גורש לגיטו שיבלי ומשם נשלח בשנת 1943 בידי אנשי משטרה אוקראינים ואנשי ס"ס למקום הרצחו.

בנו, מנדל רובינשטיין (מנחם ראובני), שעלה לארץ ישראל והתגורר ברמת גן, כתב דף עד על אביו בשנת 1956, בה כתב כי אביו נשלח מגטו שבלי לאושוויץ. אשתו של מנחם, הינדה הי"ד, ברחה מגטו שבלי, נתפסה ונרצחה בשנת 1944. בתם שרה הי"ד נשלחה מהגטו למחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1943, בהיותה בת 13.

"עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה" (בראשית לא,לב), ופירש רש"י, ומאותה קללה מתה רחל בדרך.

נראה לומר רמז בכוונת יעקב אבינו עליו השלום באומרו "לא יחיה", על פי מה שכתב הגר"א זצ"ל על הפסוק (מלאכי ג,ו) "אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כיליתם", ופירש על פי מה דאיתא בזוהר הקדוש פרשת יתרו בפסוק (שמות כ,יג) "לא תרצח לא תנאף לא תגנוב", דיש פסקא טעמא בכל הני תלת. גבי "לא תרצח", אי לאו דפסקא טעמא לא הוי תקונא לעלמין ויהא אסור לן לקטלא נפשא, אף על גבי דיעבור דאורייתא. וגבי "לא תנאף", אי לאו דפסקא טעמא הוי אסור אפילו לאולדא וכו', וגבי "לא תגנוב" אי לאו דפסקא טעמא הוה אסור אפילו למגנב דעתיה דרביה באורייתא, או דעתא דחכם לאסתכלא ביה, או דיינא דדאין דינא לפום טענה דאיצטריך ליה למיגנב דעתא דרמאה ולמגנב דעתא דתרוויהו לאפקא דינא לנהורא, ובמה דפסקא טעמא אסור ושרי. עד כאן הזוהר הקדוש.

ומבאר הגר"א ז"ל דזהו שאמר הנביא בתוכחתו לישראל "אני ה' 'לא' שיניתי", רצה לומר עשיתי רק שינוי והפסק בין תיבת "לא" לתיבת "תנאף" ול"תרצח" וכנ"ל, אבל "אתם בני יעקב 'לא' כיליתם", רצה לומר כיליתם ומחקתם לגמרי תיבת 'לא', כי אתם מנאפים ומרצחים וכו'. עד כאן דבריו.

ועל זה הדרך יש לפרש גם במאמר יעקב אבינו עליו השלום "עם אשר תמצא את אלהיך לא", כלומר, כמו שמצינו גבי מאמר ה' יתברך בעשרת הדברות שנאמר 'לא' ואף על פי כן יש במשמעותו במובן החיובי, על דרך זה יתבאר גם כאן "לא" – לא יארע לו מאומה, אלא "יחיה". וזהו המשך הכתוב "ולא" היינו מתיבת "לא תגנוב" שבעשרת הדברות, שיש הפסק בין "לא" לתיבת "תגנוב" כנ"ל שמרומז בזה שיש פעמים שמותר לגנוב, ומזה ידע יעקב "כי רחל גנבתם", רצה לומר שהבין שרחל בצדקותה גנבה זאת מאביה כדי להפרישו מן החטא. אכן כיון שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, והוי כשגגה היוצאת מפי השליט, על כן מגרמת אותו דיבור מתה רחל בדרך כפירוש רש"י.

(שערי משה, עמו' לא-לב)

הרב משה אריה רוזנברג, בנו של הרב יצחק אב"ד ור"מ האדהאז, בנו של הצדיק הרב יוסף יוזפא אב"ד פ' לאדאני מחבר הספרים "יד יוסף" ו"דברי יוסף". מצד אימו היה הרב משה אריה נין לרב הלל ליכטנשטיין אב"ד קאלאמייא.

הרב משה אריה, למד כל חייו תורה מתוך הדחק ונודע כגאון וחריף. גיסו, הרב עזריאל יהודה ליבוביץ אד"ב ור"מ האדאז וגאב"ד עדת היראים וויען בניו יורק, כתב כי "החידושים שלו היו מעין מערכות של הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל. והיה לו מוח עצום עד שהיה יכול לסדר על סוגיא עשרים קושיות, ולחדש בה מערכה עצומה של ארבעים וחמישים אותיות, בפלפול עצום ונורא… גם דביקותו בתורה הקדושה היתה להפליא, ושקידתו והתמדתו היו לשם דבר לאות ולמופת… היו ראוים בעליל את עוצם גדולתו בתורה, שהיה ממש בבחינת ספר תורה שלם… וממש היה נמס כל לב לראות האי גאון וצדיק עובד את קונו בדביקות עילאה, ובשמחה נעלה".

הוא היה מתלמידים הרב שאול בראך בקהילת קראלי, של הרב ישעיה זילברשטיין אב"ד וויצן ושל הרב עקיבא סופר בישיבת פרשבורג, ה"דעת סופר", שראה בו את אחד משני תלמידיו המובחרים. הרב משה אריה אף סייע בסידור ספרו הגדול של רבו, הרב זילברשטיין, "מעשה למלך" על הרמב"ם.

הרב משה אריה נשא לאשה את שרה, בתו של הרב פנחס אדלר, אב"ד ור"מ קהילת ראדאוונקא הסמוכה לאונגוואר ומחבר הספר "פני חסד". לזוג נולדו ששה ילדים. אחד מילדיהם, יוסף יוזפא, נפטר והובא לקבורה בבית הקברות בראדוונקא.

 לאחר פטירת חותנו מילא הרב משה אריה את מקומו ברבנות ראדאוונקא. בשנת תרצ"ח ספחו השלטונות את מחוז ראדוונקא לאונגוואר, והרב כיהן גם כאב"ד אונגוואר (אודות שאלת הרבנות שעורר סיפוח זה, ראה שו"ת מהר"ם בריסק, ג, סי' כ).

הרב משה אריה רשם על הכתב חידושי תורה רבים, ואת כל חידושיו בהלכה, שנכתבו בעמקות ובחריפות, נהג לשלוח לאביו הגאון לעיון ולבקורת. חלק מחידושיו יצאו לאור בכתבי העת התורניים 'בית ועד לחכמים', 'המעין' ו'תל תלפיות'. הוא גם סיים לכתוב את ספר "שערי משה", שנותר בכתב יד. הרב ייחל להוציא לאור את חידושיו, כפי שכתב בסוף ספר "מעשי למלך": "יעזרנו כבוד יתב"ש להוציא אורה חידושי אשר חנן אלקים את עבדו". רגע לפני שעמדו להיות מגורשים לגטו אונגוואר, ביקש הרב משה אריה מבנו, הרב שלום, למהר ולהעביר את כתבי היד שלו לבית שכנם הנוכרי למשמרת.

בליל הסדר תש"ד גורשה משפחת הרב משה אריה מביתם, בבהלה, לגטו אונגוואר. לפני יציאתם ניגש הרב להיפרד מהספרים הקדושים שלו, בדמעות ואנחות, במעמד קורע לב. כעבור זמן גורשה המשפחה לאושוויץ, ועברה סלקציה בי"א בסיון תש"ד, בה נשלחו הרב ובנו הרב שלום ימינה, בעוד שהרבנית שרה, וארבעת ילדיהם, ברוך בענדיט, פנחס וחיים אלעזר, נשלחו שמאלה ונהרגו עקה"ש. הי"ד.

כעבור זמן נשלחו הרב ובנו מאושוויץ, למחנה מטהאוזן שבאוסטריה, ולאחר מספר שבועות הועברו למחנה הכפייה גוזן 2, הממוקם מספר קילומטרים מערבית למטהאוזן. בהמשך הופרדו הרב ובנו, והרב כרע תחת תנאי החיים המחרידים, הסבל והרעב, ונפטר בא' בשבט תש"ה, בהיותו קרוב לגיל חמישים. הי"ד.

מכל ילדיהם שרדו רק הרב שלום, ומרת פיגא, אשת ר' משה יוסף פלינט.

בתום המלחמה חזר הרב שלום רוזנברג לבית אביו, ומצא שהשכן הגוי מתגורר בבית זה. כשהתבקש הגוי להשיב את הכתבים שהופקדו בידו, הוא הכחיש את קבלת הכתבים. במאמצים מרובים טיפס הרב שלום לעליית גג בית אביו, שם ראה את דפים קרועים ומפוזרים מתוך ספרי הש"ס הגדול דפוס וילנה, שבהם למד אביו ובהם רשם הערות וחידושים רבים בשולי הגיליון.

על מנת לעשות שם לתורתו של אביו, הוציא לאור הרב שלום את שארית כתבי אביו בספר שנקרא על שם ספרו האבוד של אביו, "שערי משה". הספר כולל סוגיות, שו"ת ועניינים שונים, בסופו הובאו גם תולדות המחבר ומשפחתו.

חותמת הרב רוטנברג הי"ד וחתימת כתב ידו הובאה כאן כאדיבות בית המכירות קדם.

ובפסוק 'ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי', ופירש רש"י ז"ל שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה. עד כאן. וצריך להבין דפסוק 'וישכב במקום ההוא' ופירש רש"י לשון מיעוט, באותו מקום שכב אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה. עד כאן. ותמוה הוא מאוד, די"ד שנים שהיה בבית עבר שלא היה במקום סכנה לא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה, ובאותו לילה היה במקום סכנה, שהדרכים הם בחזקת סכנה, והראיה שלקח מאבני המקום ושם מראשותיו, שעשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות. ובאמת שמירה בדרך מפני הסכנה הוא עסק התורה, כמו שאמרו רז"ל בעירובין (דף נ"ד ע"א) אמר רבי יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה, שנאמר 'כי לוית חן הם'. עד כאן. והוא שכב באותו לילה.

ועוד צריך להבין והוא אמר רבי יוחנן (שבועות דף כ"ה ע"א) שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר, ואיך משכחת שי"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה. וגם קושית הזוהר הקדוש (חלק א דף ק"ו ע"א) וכי תווהא הוא דלא ידע (ועיין באור החיים הקדוש). גם ענין הנדר 'אם יהיה אלקים עמדי' וגו', וכי לא היה מאמין חס ושלום מה שהבטיח לו ה' יתברך 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך'. ואי משום שהיה מתיירא שמא יגרום החטא, כמבואר בברכות (דף ד' ע"א) הא באמת לא הוכיחו ז"ל זה מהפסוק הזה, רק מפסוק אחר דכתיב 'ויירא יעקב מאד", ומפני מה לא הוכיחו זה מהפסוק הזה הנכתב מקודם, 'אם יהיה אלקים עמדי'. ועוד למה אמר לשון 'אלקים' ולא בשם הויה, כמו שנאמר 'והנה ה' נצב עליו', ופירש רש"י ז"ל לשומרו. וגם מה שאמר 'והיה ה' לי לאלקים', וכי עד עתה לא היה ה' לו לאלקים. ועיין בספר אמרי אלימלך מהרב הקדוש ר' אלימלך מגראדזיסק זצ"ל זי"ע.

ונראה לבאר מקודם בחדר מחתא ענין גודל מדרגת שינת הצדיקים. דהנה שמעתי מרבינו הקדוש איש האלקים המגיד ממזעריטש זי"ע שפעם אחת קודם קבלת שבת קודש שכב לנוח מעט בקודש פנימה ותלמידו הקדוש ר' אהרן הגדול מקארלין זצ"ל זי"ע אמר אז בבית המדרש שיר השירים בנעימה ובדביקות גדולה ממש עד כלות הנפש, ורבינו הקדוש ממעזריטש שלח אז את משמשו שילך לבית המדרש לאמר לו שיפסיק באמירת שיר השירים, כי באמירת שיר השירים שלו הוא בוקע רקיעים ומזעזע עולמות, ומפריע לו את שנתו. ומזה יכולין אנו לדעת גודל מדרגת שינת הצדיקים, כי השינה של רבינו הקדוש ממעזריטש יותר חשובה מאמירת שיר השירים של תלמידו הקדוש, שהיתה בדביקות נפלאה מאד.

ובספר "תולדות אדם" מהרב הקדוש מאוסטרובה זצ"ל זי"ע על הפסוק 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה', במדרש איתר שביום מתן תורה בקשו להתנמנם ושינתם היתה ערבה להם, עד שבא משה ועוררן לקבל את התורה. עיין שם. והרב הגאון האלקי מבארדיטשוב זי"ע אמר חלילה לחשוב על עם קדוש שיפלו בתרדמה ושינה ביום הקדוש שידעו שיתן להם הקב"ה את התורה הקדושה, אך כוונת ישראל לשם שמים הייתה שמיום שני בסיוון שהתחילו להכין עצמם לקבלת התורה ועבדו בכח כדול מאד במחשבותיהם הקדושות עד שנפלה עליהם עייפות, והיו מתייראים פן לא יוכלו לעמוד בעת מתן תורה במחשבה זכה וצלולה, על כן נתנו שינה לעיניהם בכדי לחדש מוחותיהם במהירות גדולה לקבלת התורה. עד כאן לשונו. וכתב על זה המגיד הקדוש מקאזניץ ז"ל זי"ע, כי אף לפי דברי הקדוש ז"ל הנ"ל לא היה זה מדריגה גדולה, כי היה לבטוח בחסדי ה' יתברך שמן השמים וודאי ירחמו עליהם לחזק מוחם כראוי ולא היה להם לעשות שום תחבולה לזה באם היה להם הבטחון חזק בה' יתברך. וזה פירוש 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים', כי הם היו עדיין דבוקים ב'טבע' שהוא גימטריא 'אלקים', כיון שהצריכו לשינה, ובא משה והקיצן והוציאן לקראת האלקים, כי על ידי הטבע שהיו אחוזין זה עדיין נתכורר שם אלקים. עד כאן דבריו הקדושים. ואני אומר שגם זה יפלא מאד על בני ישראל שהיו אז בתכלית הזיכוך, וכמו שכתוב 'ויחן שם ישראל', ואמרו חז"ל, כאיש אחד בלב אחד. ופסקה זוהמתן מאתם, היתכן שלא היה אז להם הבטחון הגדול כמו שראוי להשליך על ה', ובוודאי יתן להם כח לעשות חיל במחשבה טהורה וצלולה ולא לילך לישן בכדי שעל ידי זה יהא מוחן צלול. ולכן אומר אני שכוונת ישראל בהשינה הייתה כוונה עמוקה מאוד, והוא כשראו ישראל שהגיע עת דודים, היום הקודש לקבל התורה הקדושה מפי ה' יתברך וידעו בטוב אשר לגדולת ה' יתברך אשר הוא אין חקר ואין תכלית ואין סוף לחכמתו יתברך שמו, ואין סוף ותכלית גם כן להבין טעמי התורה וארוכה מארץ מדה, והיתכן אשר ילוד אשה אשר הוא בשר ודם ובעל גבול ובעולם הזה החומרי, איך יוכל להבין ולקבל את התורה הקדושה. ולגודל מעלתן שהיו אז במדרגה גבוהה מאד והיו משתוקקים וחפצים ליהנות מטעמי התורה וסודותיה הגנוזין בדבריו יתברך אשר הוא אין סוף ואין תכלית, לזאת התיישבו בדעתם שילכו לישון ובעת השינה יפקידו נשמותיהם בצרור החיים, כמו שמבואר בספרי הקדושים שבעת אמירת 'בידך אפקיד רוחי' יכוון להעלות נשמתו אל השכינה הקדושה במ"ן וכו' יהיו מוסרים נפשם ורוחם ונשמתם לאדון הכל, ובעת הזאת ממש יקבלו את התורה מפי הקב"ה, ואז יוכלו לקבל הרבה מאד מהשגת התורה, מה שלא יהיה באפשרי לקבל כשהם בתוך הגוף באלף שנים. וכמו שכתוב על האר"י ז"ל שהשיגה נשמתו בעת השינה בחצי שעה השגה גדולה, מה שאי אפשר לאומרה בשמונה שנה. מכל שכן הדור דעה הקדוש וודאי אין קץ ואין סוף לההשגה שיכלו להשיג אז וחשבו שקבלת התורה תהא אז בשעת שינתם וערבה להם מאד השינה, כי היו מתחילין לילך בנשמתם לעולמות עליונים גבוהים ורמים ששם ישיגו השגת התורה בכח נשמתן לאין קץ ותכלית. וכשראה משה רבינו עליו השלום אדון הנביאים מה שעשו וראה כוונתן הטובה, בא מיד והקיץ אותן משינתם שיעמדו נשמתן בתוך גופן דייקא, כך יקבלו את התורה בעודו בגוף החומרי, וכל אחד ואחד יקבל לפי כחו, הן רב הן מעט, כי כשיקבלו התורה בעת התקשרות הגוף והנשמה ביחד, אזי תמיד יהיה כן כשיגבר האדם ויהפוך החומר לצורה יוכל להשיג מאור התורה הגנוז בה טעמי התורה וסודותיה, מה שאין כן כשיקבלו התורה בנשמתן לבד, כשהם נפרדים מגופן, אז כשיחזרו לגופן שוב לא יוכלו להנות כלל מאור התורה, כי הגוף יהיה להם למסך מבדיל בינם לבין התורה הקדושה. משום הכי עדיף טפי שיקבלו בתוך גופן והם היו אז טהורים וקדושים מאד בכל ענייני פרישות וטהרת הלב ויחול עליהם קדושת דבריו יתברך, גם על צד החומר שלהם ונשאר רשימו לעד שכל אדם מישראל יוכל להשיג ולהנות מאור התורה גם בעודו נקשר בגופו. ומשה רבינו עליו השלום ראה יפה יותר מהם והבין את כל זאת ובא והקיץ אותם מהשינה ושהם עם גופן יחדיו יעמדו ביחד ויקבלו את התורה.

ולפי דרכינו יתפרש הפסוק הנ"ל 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים', כי הם באו לישן ולמסור נשמתן וכו' ולקבל את הדברים בכח הנשמה לבד בכדי שיוכלו להבין ולהשיג זאת אור תורתו יתברך, ובא משה והקיצן והוציאן לקראת האלקים, שהוא הטבע, שדווקא בדרך הטבע ודרך כל הארץ, כשהם עם הגוף יחד, יקבלו את התורה, ואז יוכלו לעבוד את ה' יתברך בתורתו ומצותיו תמיד, אף כשהם בתוך הגוף, שעל ידי אור התורה יעשו מהחומר צורה ויעבדו את ה' בכל לבבם כל ימי חייהם, ויזכו על ידי זה לרב טוב הצפון בעולם הבא אשר עין לא ראתה. אמן, כן יהי רצון.

ובספר אוהב ישראל ז"ל תוכחת מוסר גדול יוכל כל איש ישראלי ליקח לעצמו מזאת הפרשה ולפנות מחשבתו מהבלי הזמן המדומה ולדבק באהבת ה' יתברך ברוך הוא וברוך שמו ולעבדו בתורה ובתפילה ובמעשים טובים בשכל אמת וזך. ועיקר שכל מעשי האדם, היינו הילוך, דיבור, שמיעה, ראיה, שכיבה וקימה וכדומה, בכל דבר יהא מעוטף בתוכה שכל אמת וזך לעבודת ה' יתברך בלי שום סיג ופסולת חס ושלום. וצא ולמד מאבותינו הקדושים ולך בעקבותיהם. פקח עיניך וראה איך ממעשה גשמיות של אבותינו הקדושים נארג ונעשה מהם תורה הקדושה. ואיך התורה מספרת לנו הליכת יעקב מבאר שבע ובאיזה מקום ישן והדיבורים שדיבר עם רחל בת זוגו ואיך שנשק אותה ואיך שהיה רועה את צאן לבן, ותחבולותיו שעשה עם המקלות וכיוצא באילו, הלא מזה מוכח שכל מעשיהם מקטן ועד גדול היה הכל בהשכל ודיעה מיושבת בחכמה אלקית, והאיך רמזו בכל ענייניהם לדברים עליונים נפלאים ונוראים. וכשיסתכל ויתבונן האדם בזה היטב, ראוי לו להתלבש בבושה וענוה גדולה איך הוא נבער מדעת ולא בינת אדם לו, והגם שהוא מתפלל ולומד הוא בלא שכל ודעת ותשוקה, רק כאיש חולם. והלוואי שיחלום לנו בהקיץ כחלומו של יעקב. וגם צריך האדם לצייר בשכלו ומחשבתו וידמה לו ממש שהאדם הוא 'סולם מוצב ארצה', בתוך ארציות וגשמיות, אך 'וראשו מגיע השמימה', היינו שכלו ושורש נשמתו הוא דבוק למעלה בשמים, 'והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו', רצה לומר כשהאדם מגביה את לבו ומוחו לעבודת ה' יתברך, אז מעלה כל המלאכים לרום השמים העליונים ומשפיע להם חיות הקודש. ובאם לאו חס ושלום, אז 'ויורדים בו', יש להם ירידה על ידו, כמאמר חז"ל מתישין כחו של מעלה חס ושלום. גם זאת צריך האדם להיות תמיד במחשבתו איך שכל הכוחות עולם העליונים, כולם כאחד תלויים במעשה האדם בן להעלותם או להיפך חס ושלום. 'והנה ה' נצב עליו', שצריך האדם לחשוב בכל עת איך שה' יתברך עומד לנגדו ומשגיח ורואה במעשיו ויודע כל תעלומות, ומזה יבוא לו פחד ויראה גדולה. והלוואי והיינו מחולמים חלומו של יעקב. ועיקר צריך האדם לטהר ולקדש אבריו וחושיו להיותם כולם כאחד ראויים ומוכנים למרכבה לשכינה, וזה אינו תלוי באמירה לחוד, רק בעשיה בפועל ממש באמת, בלי שום סייג ופסולת חס ושלום, ושיהיו כל אבריו וחושיו שלמים בלי שום פגם וחסרון חלילה. ואז קדוש יאמר לו, ולשעבד רצונו ודעתו לרצון ודעת העליון, ולייחד נפשו רוחו ונשמתו בשם הקדוש והטהור הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו בייחוד אמיתי. ואז יוכל להמשך שכל אמת לעבודת הבורא יתברך שמו לתורה ולתפילה. ויהי רצון שנקיים כל זאת באמת ותמיד אמן. והבן היטב. עד כאן לשונו הקודש.

(תורת האדם, פרק ז)

הרב החסיד ר' ראובן ב"ר שמואל יחזקאל המבורגר – מנאווידוואר, מגיד מישרים בעיר ורשה, מלומדי ומלמדי בית המדרש ובית הכנסת שם, הוא חיבר לפחות שלשה חוברות, ובהם גם: "ברכה משולשת" – דרשה [ביידיש] לשבת שירה (ורשה, תרצ"ו) ו"דרושים נחמדים על הגדה של פסח" (חוברת ג, יידיש). מחבר ספר "תורת האדם", הכולל דרושים בנגלה ובנסתר, בדרך פרד"ס, על פי שיטת ודרך הבעש"ט ותלמידיו (ורשה, תרצ"ח). הספר יצא לאור עם הסכמות רבות של גדולי הרבנים והאדמו"רים: רבי נפתלי האדמו"ר נאוואדוואר, רבי ישראל שפירא האדמו"ר מגראדזיסק, הרב יוסף יהודה לייבוש רוזנברג, הרב נתן שפיגלגלאס, הרב יעקב מאיר בידרמן, הרב מנחם זעמבא, הרב חנוך העניך נאוורי, הרב מרדכי דוב איידלברג, רבי אלטר עזריאל מאיר אייגר האדמו"ר מלובלין, הרב אריה צבי פרומר, הרב יחיאל צבי הלוי עפשטיין, הרב ישראל יצחק מורגנשטרן, הרב יוסף פרלוב האדמו"ר ממינסק, הרב אהרן נפתלי זאוולאדווער, הרב צבי יחזקאל מיכלסון והרב דוד יוסף וייסברויט.

הרב ראובן היה אחיינו של הרב החסיד ר' דוד ליב עלשטיין מארץ ישראל, ומצאצאיהם של ר' צבי הירש שהיה "שו"ב וש"ץ טוב מן המובחר" (כפי שכתב עליו החוזה מלובלין) ושל ר' אריה לייבעלע מקהילת שעפס שהיה "הרבני המופלג והנכבד" (כפי שכתב עליו רבי יצחק מווארקא).

שמו של הרב ראובן המבורגר מוורשה מופיע ברשימת רבנים שנעצרו בבית הסוהר ונרצחו באש מקלעים בין התאריכים 18-25.01.1940, בקרחת היער הקטנה ביער קמפינוס, כשלושים ק"מ צפונית מערבית לוורשה, כחלק מסדרת הרציחות ההמוניות של חברי האליטה הפוליטית, התרבותית והחברתית הפולנית, הידועות בשם 'טבח פלמירי'. הי"ד.

לצערי לא הצלחתי למצוא מידע נוסף על תולדותיו של הרב ראובן המבורגר.

במדרש רבה קהלת איתא למה נקרא שמו של שלמה 'קהלת', משום שהיה אומר כל דבריו בהקהל, כמו שנאמר "אז יקהל שלמה". אולי כוונתו ללמדנו מנהגו של שלמה המלך שלא אמר דבר חכמה שלא שמע מפי רבותיו, ומשום הכי היה נקרא בשם 'אזור בן יקה', שאגר החכמה והקיאה, כלומר את כל מה שלא שמע מפי רבו. ועל כן לא עבר עליו רוח קנאה מכל אומה ולשון, כמו שנאמר "ויביאו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה", כי הקנאים אומרים עליו "ראו דברים ישנים מפי זקן חדש". וכן העיד הרמב"ן בדיני דגרמי שלו, שאלמלא לא באנו אלא העתיק דברי רבותינו דיינו, בפרט שעל ידי שאנו מקהילים דברי רבותינו נוחי נפש זי"ע אנו גורמים ששפתותיהם יהיו דובבות בקבר, כבקשת דוד המלך עליו השלום "אגורה באהליך עולמים" על  פי דרשת חז"ל, במסכת יבמות דף צ"ו ובכורות דף ל"א, ואז תקיים בהם "דברי אשר שמתי בפיך לא ימשו מפיך" על ידי "פי זרעיך וזרע זרעך מעתה ועד עולם". ואפשר שעל זה רמז שלמה בחכמתו "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת", 'ארץ' אילו צדיקים שנקראו 'ארץ' ("ארץ חפץ"), המה עומדים לעולם, כדדריש ר' אחא אין 'עומדת' אלא מעמדת תפקידיה פיקודין של הקב"ה, כי משנתם וצדקתם עומדת לעד. ואז יהיה בעיניך חשוב דור שבא כדור שהלך, כי כל דבריך המה דבריהם וירושה המה לך. ועל זה נאמר "ומשבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים", זה תלמידיהן ותלמידי תלמידיהן, כי על ידי כך "אשר המה חיים עדנה" המה גופם שפתותיהן דובבות, וכל זמן שזרעו בחיים של תורה, אף הוא בחיים, כי יעקב אבינו לא מת, אז זכותם מסייעתם לבניהם אחריהם ומעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם.

ועל כן הרהבתי בנפשי עוז לקיים מה שנאמר על "ויקהל משה", עשה לך קהילות גדולות, וקבצתי כעמיר גורנה כל הדינים על הלכות שמחות מרבותינו הקדושים אשר בארץ המה, דברים ישנים ועתיקים מפי זקן חדש, ואולי אבנה גם אנכי ממנה, וזכותם יעמוד לי ולזרעי מעתה ועד עולם, אמן. ויהי רצון שמנחתי, מנחת עני ודל, יעלה לריח ניחוח לפני אדון כל, ולפני עבדיו מלאכיו גמרי כוח, אלו הצדיקים, ולפני כל יודעי דת ודין, ויתגלגל זכות הרבים על ידי להשיב לשואלים בעת צר ובלב מר על אתר את המעשה אשר יעשון גמילות חסד עם המתים ועם החיים על פי דיני התורה והמסורה מרבותינו הקדושים זי"ע. ואתפלל לד' בעל הגמולות את תפילת עבדו, רבי נחוניה בן הקנה בכניסתו לבית המדרש, יהי רצון שלא יארע תקלה על ידי וגם שישמחו בי חברי, דאימא מילתא דתתקבל לרצון. ואם אולי חלילה שגיתי לפעמים בהעתקת דברי רבותינו הצדיקים זי"ע, אתי תלין משוגתי וידוני אותי לכף זכות, כי אני לעורר לבב המעיין באתי ולהקל עבודת הקודש לדעת אנה יחפש מקור דין הלכה למעשה עד שיבואו עידיהן ויצדקו, והיו עיניהם רואות את מוריהן, דברי רבותינו ז"ל.

ומהאי טעמא לא לקחתי הסכמות כנהוג, כי לא רציתי שיסמכו עלי, ורק מעשה קוף בעלמא דעבידנא, ממילא למה לן להטריח רבותינו שבגולה יחיו לעיין בדיני אבילות המדאיג ומעציב את הלב. אמנם אף על פי כן כדי שיהיה הקמח מנופה בי"ג נפות לקחתי לי חכם נאמן ואומן נפלא ראש המלקטים המפורסם בעולם לשבח בשם, בעל "וילקט יוסף", הרי הוא ידיד נפשי מחותני המאור הגדול בנם של קדושים צנא מלא ספרא מורנו ורבינו הרב יוסף הכהן שווארטץ נ"י [הי"ד] רב ומגיד דחברה מחזיקי תורה פה, והוא הגבר הוקם על ועזר לי בסידור ספרי זה, על פיו יצאו ועל פיו יבואו, וטובים השניים מן האחד [וזאת לדעת שזה י"ב שנים שחברתי ספר 'זכרון ש"י' גם כן על הלכות שמחות, אבל כבר ספו וגם תמו, ורבו השואלים ודורשים ומבקשים את הספר, ועל כן גמרתי אומר להדפיסו מחדש ביחד עם ספרי זה ולהכניסו ולערבו כקטורת הסמים בין בתרי ספרי זה הנקרא 'ויקהל משה' ופנים חדשות בא לכאן אוהל המשכן ממרן בעל קצור שולחן ערוך זל"ה, ושפת יריעות המשכן למטה וזכרון לזכרון ש"י בצדי המשכן והיה המשכן אחד]. ותשואות חן חן לו על טרחתו וטובו ישלם ד' פעלו. ויהי נועם ד' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננהו, כן דברי הצעיר באלפי ישראל.

אראדעא (גרוסווארדיין) יום ד' לסדר "באר חפרוה שרים", שנת תרצ"ד לפ"ק.
משה קליין, בהגר"א ז"ל, רב דחברה פועלי צדק, ולבית אוללמאנן.

(הקדמת "ויקהל משה")

הרב משה קליין, נולד בשנת תר"מ (1880) לאביו הרב אליהו קליין אב"ד האלמין בן הגאון הרב שמואל שמלקע קליין בעל "צרור החיים" אב"ד סעליש. הרב אליהו קליין היה חתנו של הגאון הרב שלמה זלמן אולמן בעל "יריעות שלמה" אב"ד מאקווא.

הרב משה קליין היה תלמידם של ה'שבט סופר' בישיבת פרשבורג ושל הרב משה הרש פוקס אב"ד גרוסווארדיין. משנת תרס"ו (1906) כיהן כדיין בצעהלים, ומשנת תר"ע (1910) היה רב קהילת רעטע, ורב, דיין ומורה בבית המדרש המשפחתי בגרוסווארדיין. משנת תרפ"ב כיהן גם כרב קהילת "פעלי צדק" בגרוסווארדיין,

הרב משה קליין חיבר את הספרים "זכרון ש"י" (תרפ"ג) ו"ויקהל משה" (תרצ"ד) על מנהגי אבילות. הוא נשא לאשה את הרבנית בילא אסתר בת הגאון רבי דוד פרידמן, רבה של צעהלים וראש ישיבת צעהלים. הורי אשתו נרצחו עקה"ש באושוויץ בז' סיון תש"ד. הי"ד.

תרשים שושלת רבי שמעלקא מסעליש בטרנסילוואניה הובא בספר "חכמי טרנסילוואניה: ת"צ-תש"ד" (מכון ירושלים, תשמ"ט), עמו' כט.

הרב משה קליין נספה באושוויץ בז' בסיון, ב' דחג השבועות, תש"ד (1944), גם הרבנית בילא אסתר נספתה באושוויץ.

עוד נספו ממשפחתם:

– בתם ברכה ובעלה, הרב שלום צבי אדלר, רבה של דיוסג (בנו של הרב יואב אדלר אב"ד הנשוביץ הי"ד), וילדיהם הינדע, טשרנע, אליהו ובנימין.

– בתם טשרנע ובעלה, הרב יעקב טייטלבוים, אב"ד קאבא, וילדיהם דוד, יצחק, טוביה, הינדה ובנימין.

– בתם רבקה ובעלה, הרב שמואל זאב גולדמן, רב בית המדרש "אהל יששכר ובית יוסף" בגרוסוואדיין, וילדיהם שרה גיטל, הינדה וישראל.

– בתם לאה (אשת ר' שרגא צבי טננבאום) ובנה שמואל שמעלקא בן השנתיים.

הי"ד.

הרב משה קליין ורעייתו נרצחו עקה"ש באושוויץ בשנת תש"ד,

ב"ה לאדז, יום ד' לסדר "הנני נותן לו את בריתי שלום" שנת תרפ"ז לפ"ק.

כבוד ידידי הרה"ג המפורסם מוכתר בנימוסים מגזע אראלים ותרשישים יקר רוח איש חמודות מוה"ר יעקב משה בלוי שליט"א אב"ד סאסאטא.

אחרי דרישת שלום תורתו,

יקרת מכתבו קבלתי, ושמחתי בקול מבשר ואומר, כי נשאו לבו הטהור לחבר ולסדר תורת רבינו אדומו"ר אור ישראל וקדושו ר' שלמה קארלינר זצלה"ה זי"ע. ועל דבר אשר דרש ממני לשלוח לו הכתבים שישנם תחת ידי מעזבון מורי וחמי זצ"ל הרב הגאון הצדיק הרב ר' נתן נטע הכהן הגאבד"ק קאלביעל, אשר ליקט ואסף מאמרים קדושים מאת הקדושים וטהורים הרב רבי אהרן הגדול מקארלין ובנו הרב רבי אשר ותלמידו הרב רבי שלמה זכר כולם לברכה זי"ע, דחזו להקרבה על מזבח הדפוס, בישרת לב שמחה, מצאתי לנכון למלאות מבוקשו, ובפרט שרום מעלת כבוד תורתו שליט"א הנהו נכדו (יעוין ספר חסידים סי' רכ"ש ובמקור חסד שם), ובטח בל יפקד שמו הטוב של חמי ז"ל עליהם, ואפריון אמטייה למר רום מעלת כבוד תורתו, יהי ה' עמו, ויברך ה' חילו, ופועל ידיו תרצה.

כנפשו ונפש ידידו דורש שלום תורתו ובכל לב ונפש חפצה המצפה להרמת קרן התורה וישראל,

באתי על החתום יעקב דוד בהרה"ג רי"מ זצלה"ה וויטעלזאהן
אבד"ק רודא-פאביאניץ, וכעת מו"צ בלאדז ברחוב וואלבארסקא.

(הסכמה לספר 'שמע שלמה' – הנהגות, תורות ומעשים מאת האדמו"ר רבי שלמה מקארלין, בעריכת הרב יעקב משה קליינבוים)

הרב יעקב דוד ויטלסון (וויטעלזאהן / וויטטעלזאהן) נולד בשנת 1890 לערך בוינגרוב (פולין) להוריו, הרב (יהודה) מנחם מנדל ויטלסון אב"ד שעניצא (פלך ורשה) ולרבנית ויטל. הרב יעקב דוד היה צאצאיהם של האר"י הקדוש, המהרש"א, הרמ"א והמהר"ל מפראג, הבית מאיר, ולמעלה עד לרבינו בעל המאור.

אביו, הרב (יהודה) מנחם מנדל, נפטר בחודש אב תרפ"א. הוא נמנה על הרבנים שחתמו על הנידוי והחרם שלא למנות רבנים תמורת כסף, כפי שמופיע במופיע באבני נזר יו"ד סי' תסה. חותנו של הרב (יהודה) מנחם מנדל, הרב (משה) יחזקאל בידרמן אב"ד ווישאגראד, כונה על ידי ה'אבני נזר', 'בר לבב זך הרעיון' ונפטר בי"ח בטבת תרס"ז. אביו של הרב (יהודה) מנחם מנדל, ר' זלמן וויטלסון היה חתנו של ר' ברוך נאומברג, בנו של הרב יהודה נאומברג אב"ד ליסא, חתנו של הגאון רבי מאיר פוזנר, מחבר הספר "בית מאיר".

הרב יעקב דוד נשא לאשה את מרת מרים בלומה בת הרב נתן נטע הכהן דינר, ונולדו להם חמישה ילדים. הרב נתן נטע הכהן דינר היה אב"ד ראדשיץ (פלך ראדום) ומשנת תרנ"ד אב"ד קאלביעל, הוא הוציא לאור את הספרים "רשפי אש השלם" ו"קונטרס לקוטי שבחי מוהר"מ זלה"ה" (פיעטרקוב, תרס"ז) מאת הרה"ק רבי מרדכי מנסכיז, וספר "קרבן ראשית" (ורשה, תרע"ב) מאת רבי יהודה ליב מרגליות.

הרב יעקב דוד כיהן כאב"ד רודא וכמו"צ בעיר לאדז. הוא נמנה על חברי אגודת הרבנים בפולין (כמופיע בקובץ דרושים, תרפ"ד). הוא מימן את הספר 'רשפי אש השלם' שהוציא לאור חותנו והגיה אותו. בהסכמת האדמו"ר רבי יעקב אריה מטרוסק, הוא מזכיר חתנו של הרב נתן נטע הכהן אב"ד קאלביעל, "האברך הר' החריף שושלת היחס מוה"ר יעקב דוד נ"י בהרה"ג המפורסם רי"מ אבד"ק שעניצא".

חותנו כתב בהקדמת הספר 'רשפי אש השלם':

"עתה הנני מחזיקנא טובתא רבא לחתני הר' החריף שושלת היחס מוה"ר יעקב דוד וויטטעלזאהן נ"י (בן הרב הגאון חריף ובקי שושלת היחס המפורסם מוה"ר יהודא מנחם מענדל שליט"א אבד"ק שעניצא)* ותשואות חן רב לו על גודל עמלו והיגיעה להשגיח בהשגחת עינא פקיחא על הספר הקדוש הלז שיצא מתוקן ומוגה כראוי בהגהה מדויקת והזיל מכספו הוצאת הדפוס, וזכות רבינו זצוקללה"ה זי"ע יעמוד לו שלא ימוש התורה והיראה וכל טוב ממנו ומזרעו ומזרע זרעו עד עולם. ומעתה ידי תכון עמו להזהיר אחינו בני ישראל שלא ישיג שום אדם את גבולו להדפיס הספר הקדוש הלז הן במתכונתו והן שלא במתכונתו בלתי רשות חתני הנ"ל או בא כוחו כי הזכות שייך לו ולבא כוחו לחלוטין ולמ"ע.
נאום נתן נטע הכהן אבד"ק הנ"ל

* נכד הגאון הבית מאיר שהיה נכד הגאון ר' פנחס הורוויץ גיסו של רבינו הרמ"א עד רבינו בעל המאור, ומצד אמו נכד הגאון הצדיק ר' יעקב דוד אב"ד קאזניץ בעל המחבר הגהות מהרי"ד על תורת כהנים שהיה נכד הגאון הפני יהושע ונכד רבינו ר' דוד לידא ונכד הגאון החסיד ר' יוסף מפרעמיסלא שהיה נכד רבינו הרמ"א. ונכד רבינו הגדול המהר"ל מפראג עד רבינו האי גאון עד זרובבל בן שאלתיאל ונכד רבינו האר"י לוריא אשכנזי מצפת. הכל כמבואר בספר הגהות מהרי"ד הנ"ל".

בשורות שלפני הסכמת הרב יעקב דוד ויטלסון לספר "שמע שלמה" (פיוטרקוב תרפ"ח), ולפניה הוסיף העורך את השורות הבאות:

"מכתב מידיד נפשי הרב הגאון ר' יעקב דוד שליט"א אבד"ק רודא, בדבר ששלח לי כמה כתבים מחמיו ז"ל. והנני בזה להכיר לו טובה, ולהביע לו תודה, על אשר נהג עמי טובת עין לתתם לי ולזכות הקדוש בעל הספר, יעמוד לו ולזרעו עד עולם, שיתברך בכל טוב מאת שוכן מעונה, וימולא משאלותיו בכל כת ועונה, ויצלח בכל אשר יפנה, ויזכה לעלות לציון ברינה".

בשנת תרפ"ב שכב אביו על ערש דווי, והורה לראשי הקהל שבשעניצא, שאף שיש לו בן הראוי למלא את מקומו, בהיותו תלמיד חכם גדול ויושב בישיבה כל היום, מכל מקום העיר נצרכת לרב ומנהיג מסוגו של הרב יוסף יונה גבריאל שארפזין אב"ד סערצין.

הרב יעקב דוד ומשפחתו גורשו לגיטו לודז'. בשנת 1942 נספו הרב, הרבנית וארבעה מילדיהם, ובהם בנם, ר' יוסף צבי ויטלסון – שנולד בשנת 1911, היה שוחט ובודק והתגורר בפשיסחה עם רעייתו רחל לאה. הי"ד.

ברשומות בגיטו לודז' מופיע יעקב דוד מלודז' נולד ב-10.03.1884, התגורר בגיטו שם, ונרצח בתאריך  20.04.1942 (ג' באייר תש"ב).

בנו, שלמה יצחק, שרד, התגורר בעכו והנציח בדפי עד ב'יד ושם' את הוריו, את אחד מאחיו ואת דודו, הרב ברוך ויטלסון הי"ד שהיה ראש ישיבה בעיר ורשה.

תמונת החותמת של הרב יעקב דוד הי"ד מובאת כאן באדיבות ברנד מכירות פומביות