להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת מטות מסעי
פרשת מטות
לידור נדר – לעשות בית דירה[1]
אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽה' (במדבר ל' ג')
בספר יכהן פאר משרידי כתביו של הרב חנוך צבי הכהן[2] אב"ד בנדין זצ"ל בפרשתנו כתב על פסוק זה פירוש פרפרת חסידי מוסרי וזלה"ק:
דזה לראות בכל פעם להשיג דירה חדשה, ידור נדר לה' – להשיג חדשות, דאין שיעור כמה שיש להשיג ולדוּר, ובמקום שאדם מחשב – שם דר[3] [וכדאיתא בתקוני זהר (כ"ב ע"א) דירה נאה בליביה, שהקדושה תדור ותשרה בו.
התישבות בארץ ישראל מתוך ישוב דעת דקדושה
וּמִקְנֶ֣ה רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה. וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר. עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן
הרב שלמה הרכבי הי"ד
וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן. הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה ה' לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה. וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן (במדבר ל"ב א'-ה')
הרב שלמה הרכבי[4] זצ"ל הי"ד בספר שנערכו מאמריו מֵאִמְרֵי שלמה (ח"א מאמר נ"ו) מלמדנו בינה היאך צריכה להיות הרגשתנו בקיום מצות ישיבת ארץ ישראל[5] וזלה"ק:
בני גד ובני ראובן טוענים 'הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה'. ומשה טוען כנגדם וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים וכו'. [שם שם י"ד]
לכאורה קשה קצת, הלא הם בארו לו ונתנו טעם שרוצים להשאר מפני מקניהם, ואם רצונו שילכו להלחם עם בני ישראל שלא להניא ליבם, יאמר להם התנאי אם ילכו ישיגו. איך הגיע ל'פסק' מוחלט כזה שהם אינם רוצים את ארץ ישראל, והם 'תרבות אנשים חטאים'?
אמנם האמת בדבר היא כי משה רבינו הכיר במציאות הדבר, שאעפ"י שטענתם שיש להם מקנה רב ולכן רוצים עבר הירדן הוא צדק, מ"מ בפנימיות לבבם לא הטעם שפרטו בשפתותיהם הוא הניעם להשאר בעבר הירדן, לא ריבוי מקנם ורוב המרעה שיש פה בעבר הירדן הסיבה העיקרית לדבר, יש פה סיבה פנימית בלב, סיבה רצינית יותר עמוקה, עמוק עמוק בלב יש טעם שאי אפשר להעלותו בפה, והטענה היא רק אמתלא, עלילה מקרית שנולדת על ברכי הטעם הספון והטמון לכסותו כטבע האדם, ומצוי תמיד במצבים כאלו.
אעפ"י שלכאורה מפשטות הפסוקים נראה שהסירו מעליהם חשד משה שהם כאבותיהם אינם מסוגלים לקחת חלק בארץ ומושכים ידיהם מלכת להלחם מפני יראתם ולכאורה הסכים להם ולבקשתם. האמת היא שמשה היה צודק, לא היו מסוגלים [בשלימות] לארץ, עדיין היתה חציצה בינם ובין קבלת הארץ.
[על הכתוב] ולב כסיל לשמאלו (קהלת י' ב') [אומרים חז"ל (במדבר רבה כ"ב ט')] אלו בני גד ובני ראובן שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות, שהן אומרים למשה 'גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו' אמר להם משה אינה כלום, אלא עשו את העיקר תחילה 'בנו לכם ערים לטפכם' ואחר כך 'וגדרות לצנאכם'…[ע"כ המדרש]. זה הראה שבאמת עדיין לא יצאו לגמרי מהמצבים החוצצים בינם לבין ה', יקרת צאנם בעיניהם הראה בחוש שיש להם התיחסות יתרה לחומריות, אהבת הממון תופסת עדיין אצלם מקום הגון לפי ערכם הרם, וזה התנגדות להשגת ארץ ישראל, הסתגלות לארץ ישראל היא הפרישה מהתקשרות לעניני העולם, עזיבת תאוות וקשר לממון, חביבות הממון בטלה ומבוטלה לעומת חביבות האפשרות להתדבק בשם ע"י הארץ הקדושה המסוגלת לזה. יסורים הממרקים את החומר הם המה מעשה הקנין לזכיית הארץ ובטענתם שעדיין קשורים לממונם הם, ממילא אינם מסוגלים לדבקות לארץ כראוי. תוצאות הדבר נראה לבסוף:
אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה רב וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל לפיכך גלו תחילה מכל השבטים (במדבר רבה כ"ב ו') ע"כ שהם היו מדובקים פחות משאר שבטי בני ישראל לארץ ישראל היו יותר קלים להנתק ממנה ולצאת לגלות, ההתקשרות לחומריות יותר משאר אחיהם חצצה בעדם מהדבק בארץ כשאר האחים. לא היו מרגישים לפי ערכם הרב גודל נחיצות הארץ והסתפקו בעבר הירדן וזה די להם…
[הסיבה לחוסר הרגשת אבלות הגלות וחורבן בית המקדש]
במבט כזה על ענין ישוב הארץ נוכל להבין ענין שמתמיה מאוד, מדוע אנו שסובלים כל כך הרבה ומשוקעים ביסורי הגלות, אין אנו יכולים להתאבל על החורבן כראוי, וחז"ל הפליגו כל כך באבלות על ירושלים עד שתלו ראיית והשתתפות בנחמת במדת השתתפות באבלות ואמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה (תענית ל' ע"ב).
כשאנו מתבוננים שהיחס הכי קטן לגשמיות עלול לפגוע ולפגום בדבקות לארץ, וכשנתבונן ענין אבלות ציון שאין עיקר האבלות על חורבן הגשמיי כי אין ארץ ישראל עבור כלל ישראל ענין גשמיי[6] רק עיקר בקשותינו עבור ארץ ישראל ועיקר בקשת אבותינו האבות הקדושים היה להשיג הבטחת ה', מקום המסוגל ביותר לדבקות ה' כמו שנתבאר [לעיל בספר שם] ומשה רבינו נתאבק כל כך להכנס לארץ ישראל רק להוסיף מצוות כאומרם ז"ל (סוטה י"ד) דרש רבי שמלאי מפני מה נתאווה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה, אלא כך אומר משה, הרבה מצוות נצטוו ישראל ואינן מתקיימים אלא בארץ ישראל, אכנס כדי שיתקיימו כולם על ידי…
כי אין כוונת ארץ ישראל אכילת פירותיה או שביעת טובה, הכוונה בה הוא רק מצב דבקות שמשיגים ע"י קיום המצוות, זהו הנדרש מכל אחד, וזהו השכר שמקבל בהשגתו הנדרש ממנו, התענוג עצמו בהשגה הוא גופא השכר כמבואר ברמב"ם[7] על צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם [ברכות י"ז ע"א] – עטרות שלהם זהו ההנאה מההשגה עצמה היא עטרותיהם.
אבלות על ציון היא ההרגשה שחסרה לו האפשרות לדבקות הזאת, הרגשת ההפסד הגדול בהפסקת ירידת השפע והחסד ישר מהשכינה הקדושה בגלוי, גלות השכינה עצמה, אין מקום לשכינה בכל העולם באיתגליא, מי שמכיר זה ומשתוקק ומחכה לזמן שיוכל לשוב למצב הראשון הראוי, הוא המרגיש גודל האבידה והחורבן והוא יכול להתאבל, אבל מי שמקושר בכל נימי חייו בהגשמה, עניני ממון ממלאים כל חללי לבו, נשמתו ומחשבתו מלאים בעניני העוה"ז, אין בלבו מקום לצער עבור רוחניות והשראת השכינה, וממילא אין בלבו מקום לצער נכון על אבדת ארץ ישראל וחורבן בית המקדש הרוחני ורק קצת על גשמיות החסרון, וזה יכול להתפשר בנקל בדברים אחרים שמשביעים רצונו.
אם בני גד ובני ראובן בכל גדלותם ורוממותם לא היו מסוגלים לדבקות גמורה עם הארץ, אם להם לא היה חסרון הארץ מורגש כל כך כראוי, כל שכן אנו שמקושרים בעניני העוה"ז בכל נפשנו, אין חסר לנו קדושת הארץ לדבקות [בה'], וזה פשוט דבר שאין חסר לאדם אינו מתאבל עליו, ואיך נוכל להתאבל על ירושלים ובית המקדש? על כל אחד להתבונן הרבה בזה להשיג איזה הרגש בחסרון קדושת ארץ ישראל ובית המקדש, כי בפירוש תלו חכמינו זכיית ראיית הנחמה באבלות על החורבן, כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. עכ"ל הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד.
מטיהור הכלים למדים על טיהור האדם
וַיֹּ֨אמֶר אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י הַצָּבָ֔א הַבָּאִ֖ים לַמִּלְחָמָ֑ה זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' אֶת־מֹשֶֽׁה. אַ֥ךְ אֶת־הַזָּהָ֖ב …
רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד
כָּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם. וְכִבַּסְתֶּ֧ם בִּגְדֵיכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וּטְהַרְתֶּ֑ם…(במדבר ל"א כ"א-כ"ד)
בחקל יצחק לאדמו"ר מספינקא הרב יצחק אייזיק וייס[8] הי"ד מבאר ענין טיהור הכלים לטיהור האדם היהודי וזלה"ק (מטות ד"ה וכבסתם): הנה מרן באמרי יוסף פירש פירש דקאי על השבת, דע"י שמירת שבת קודש יכול אדם לכבס כל הבגידות ועוונות ולטהר את עצמו לעבודת ה' יתברך, עיי"ש בדבריו הקדושים.
ויש להוסיף עפ"י מה ששמעתי בשם רבינו הקדוש מרופשיץ זצ"ל דפירש מאמר הזמר (כי אשמרה שבת) על כן אכבס בו לבי כבורית, ודקדק דהוי ליה למימר כבבורית, דהא הבורית הוא דבר המלבן ולא המתלבן. ועל כן אמר דע"י קדושת השבת קודש יכול האדם לתקן ולטהר את לבבו שיהיה כמו הבורית, דכמו שהבורית הוא מטהר ומלבן את הדברים האחרים, כן יהיה לבו מטהר ומלבן לבות בני ישראל, וזהו 'לבי כבורית', עד כאן דבריו הקדושים ושפתים ישק.
וה"נ [והכי נמי] יש לפרש וְכִבַּסְתֶּ֧ם בִּגְדֵיכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י ע"י השבת קודש עד וּטְהַרְתֶּ֑ם שתוכלו לטהר גם את אחרים כמו שהבורית מלבן אחרים, כך אתם תוכלו לטהר הלבבות לעבודת הבורא יתברך שמו.
ובזה יש לפרש המסורה המובא בבעל הטורים: וטהרתם [בפרשתנו], וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם (יחזקאל ל"ו כ"ה). עפמ"ש [עפ"י מה שכתבו] דפרה אדומה היא בחינת שבת, ועל כן בפרה הכל שבע: שבעה כהנים, שבע הזיות כדאיתא במדרש שם (במדבר רבה י"ט ב') וכמו ששבת פועלת לטהר אחרים, הכי נמי ע"י הזיית אפר פרה על האדם, באין לו הרהורי תשובה ועושה תשובה שלימה ובזה מטהר את עצמו.
וזה כוונת המסורה, כמו דהכא וטהרתם – פירושו לטהר אחרים, הכי נמי בפרה וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם – לאחרים. עכ"ל החקל יצחק זי"ע הי"ד.
הנודר כאילו בנה במה דהיינו סלל דרך חדשה עקלקלה בעבודת ה'
כל הנודר כאילו בנה במה [נדרים כ"ב ע"א]
הרב יהודה עמיטל[9] זצ"ל אוד מוצל מאש מבאר בספר קול יהודה שנערך עפ"י כתביו:
מה משמעותה של השוואה זו? הבמה מסמלת את תשוקת האדם לעזוב את העבודה הרגילה של ביהמ"ק ולאמץ לעצמו פולחן אישי מקורי משלו. בדומה לכך סייגים שאדם מטיל ומקבל על עצמו באמצעות נדרים מסמלים גם הם התרחקות מהעולם הרגיל של קיום מצוות… המקובל. הנודר מאמץ לעצמו נתיב חילופי שבו הוא עובד את ה'. במקום להסתפק במצוות שהעניק לו ה', מעדיף הנודר את מסלול הנדרים, ובכך הוא מרחיק ואף מנתק את עצמו מהעולם הרגיל והרצוי של עבודת ה'.
לכאורה, התנהגות זו אינה שלילית ואין בה דופי. אדרבה, האדם מונע מתשוקה לקבל על עצמו חיובים וסיגופים נוספים. ברם על האדם לדעת באיזו דרגה הוא מצוי, וכיצד עליו לנהוג בעבודת ה' שלו... התורה איננה מגלה התלהבות מהשתוקקותו של האדם לנדרים, ובגישתה נעשית היא כפונה אל המבקש לידור ושואלת, מי אתה שתחשוב ותבקש לך חיובים נוספים והגבלות יתרות, וכי כבר מיצית את כל המערכת הבסיסית של תרי"ג המצוות?! …
לא בכדי הושווה הנודר לבונה במה. גם הבמות הותרו כהוראת שעה בטרם הוקבעו סדרי החיים בתקופה בה היתה עדיין הארעיות בישראל, לפני שהגיע העם אל המנוחה ואל הנחלה בבנין מקדש של קבע… ההחמרה צריכה להשאר זמנית, ולהיות נחלת יחידי סגולה העומדים ברמה רוחנית גבוהה במיוחד. לעיתים אנו מחמירים על עצמנו יותר מכפי שה' דורש מאתנו, אנו מאבדים את המרכיב הרוחני שבעבודת ה' שלנו, ומדגישים את הפרטים הטכניים החיצוניים. עלינו להכיר בדרגה האמיתית שלנו ולא לדמות כי אנו עומדים ברמות גבוהות יותר. היו זמנים שבהם יכול אדם לשאת את עיניו אל הגדולים כמו ה'חזון איש' ור' חיים מבריסק, ולהתפעל משמירת המצוות הקפדנית שלהם ומהחומרות שנטלו על עצמם. היום חומרות אינן מוגבלות לתחומם של הגדולים, כל יהודי… חושב שמשימתו בחיים היא לחיות כפי שהגדולים חיים… עלינו להעריך את דרגתנו באופן אמיתי ולהמנע מאימוץ מנהגים שאינם תואמים את רמתנו. שנית עלינו למצוא את הביטוי האישי שלנו במסגרת קיום המצוות שהתורה דורשת מאתנו…
בספר 'שיחות הסבא מסלבודקא' (עמ' תתס"ד-תתס"ו) לרב נתן צבי פינקל זצ"ל כתב: הורגלנו לחשוב שהיראה והשמחה הם שני מושגים הרחוקים זה מזה, דבר והיפוכו… הירא אינו שמח, והשמח אינו ירא. אולם אם נתבונן מבעד לשפופרתה של תורה, יראו לנו הדברים אחרת. ניווכח שלא רק שאין היראה והשמחה צרות זו לזו, לא רק שהאחת אינה שוללת את חברתה, אלא להיפך, הן מחייבות זו את זו וממלאות זו את זו. אין האדם יכול לקנות לו יראה, אם באותה שעה לא יקנה לו גם את השמחה… [בהמשך מביא ענין אכילת מעשר שני המביא ליראה (עפ"י דברים י"ד כ"ב-כ"ג) עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כָּל־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ .. וְאָכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ה' אֱלֹקיךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֘ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם …לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת־ה' אֱלֹקיךָ כָּל־הַיָּמִֽים…]
על פי מושגנו ביראת שמים היה יוצא לנו כי האדם כשהיה בא לירושלים ללמוד יראת ה', היה משקיע עצמו בצער וביגון, חרדה ודאגה… וירושלים זו העיר של בית התלמוד ליראה היתה נהפכת לאבלה. אלפי אנשים היו משליכים מעליהם את הבלי העולם והחיים הולכים כל היום בפנים זעופות, עטופים במחשבות מרות, ויוצרים אטמוספירה מפחידה וסביבה מלאה עצבות ודאגה, הממיתות את החיים ואת התשוקה לחיים, ואיך יתכן אחרת, הלא בית תלמוד ליראה כאן?! אמנם בהמשך הכתובים, וְכִֽי־יִרְבֶּ֨ה מִמְּךָ֜ הַדֶּ֗רֶךְ כִּ֣י לֹ֣א תוּכַל֘ שְׂאֵתוֹ֒ כִּֽי־יִרְחַ֤ק מִמְּךָ֙ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה' אֱלֹקיךָ לָשׂ֥וּם שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם כִּ֥י יְבָרֶכְךָ֖ ה' אֱלֹקיךָ. וְנָתַתָּ֖ה בַּכָּ֑סֶף וְצַרְתָּ֤ הַכֶּ֙סֶף֙ בְּיָ֣דְךָ֔ וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה' אֱלֹקיךָ בּֽוֹ, וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ ה' אֱלֹקיךָ וְשָׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ…
ומסיים ה'סבא מסלבודקא':
אמנם כן, לא בחיים מצומצמים ופעוטים הכתוב מדבר, לא בחיי רצונות גסים וזולים, המפרפרים ומתרוצצים בלב האדם ומסגירים אותו במסגרת צרה ומחניקה, החיים התוריים [מלשון תורה] מוארים באור ה', פותחים לפני האדם אופקים רחבים, המרחיבים לב ונפש במרחב י-ה, עיניו תראינה את כל חללם של העולמות כולם, ומחשבתו תקיף את הנצח. וחיי התורה זכים ונעימים כל כך, עד שגם אי הנעימות הקלה ביותר, הרוחנית או החומרית, אי אפשר שתמצא בהם. עכ"ל ה'סבא מסלבודקא' כפי שהובאו בכתבי הרב יהודה עמיטל זצ"ל.
אמנם מעיון בספר עצמו מצינו המשך וחתימת הדברים ואלו הם:
וכשבאו שבטי יה לעיר הקודש ירושלים, כשנהרו בני ישראל למען ללמוד לְיִרְאָ֛ה אֶת־ה' אֱלֹקיךָ, המדריגה הגבוהה ביותר של התורה, ותוכן החיים הפנימי ביותר של האדם. או אז צריך היה ב'אוירא דירושלים' להיות ספוג כולו חיים ורעננות, יופי ושמחה. כל 'עב קל' לא יעיב על שמיו, וכל פגימה דקה הפוגמת את השמחה לא תמצא בו, כי בלמדו לְיִרְאָ֛ה אֶת־ה' אֱלֹקיךָ – הלא למד גם לחיות ולשמוח לפני ה'. עכ"ל הסבא מסלבודקא זיע"א.
ביאור מסורה ג' פעמים 'נחנו' סוד האחדות
נַ֣חְנוּ נַעֲבֹ֧ר חֲלוּצִ֛ים לִפְנֵ֥י ה' (במדבר ל"ב ל"ב)
הרב שמעון סופר הי"ד
בספר שיר מעון לרב שמעון סופר[10] זצ"ל הי"ד (נספה באושויץ בכ"א בסיון תש"ד) אב"ד ערלוי בעהמ"ח שו"ת התעוררות תשובה, (נכדו של החת"ם סופר זיע"א) כותב בפרשתנו וזלה"ק:
ג' פעמים 'נחנו' [בפרשתנו כמובא לעיל, השני] כֻּלָּ֕נוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד נָ֑חְנוּ (בראשית מ"ב י"א) נַ֤חְנוּ פָשַׁ֙עְנוּ֙ וּמָרִ֔ינוּ (איכה ג' מ"ב). י"ל [יש לפרש] אם נחשב אותנו כולנו לבני איש אחד, ושלום ואחדות במחנותינו, אזי נוכל לעבור חלוצים לפני אויבינו באין פגע לנו, אעפ"י שנחנו פשענו ומרינו, כדאיתא בבראשית רבה (ל"ח' ו') חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד' י"ז) אפילו עובדים ע"ז, אם שלום ביניהם, אז אין פגע רע ביניהם ואין מדת הדין יכול לשלוט בהם.
פרשת מסעי
רמזי נוטריקון במדרש רמזים לגילוי האורות הטמונים בחיי היהודי
…נָחִ֣יתָ כַצֹּ֣אן עַמֶּ֑ךָ בְּֽיַד־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן (תהלים ע"ז כ"א) מה 'נחית' נוטריקון הוא נחית.
רבי אליעזר אומר – נ'סים עשית עמהם, ח'יים נתת להם, י'ם קרעת להם, ת'ורה נתת להם, וע"י מי ע"י משה ואהרן.
דבר אחר נחית ר' יהושע אמר – נ'פלאות עשית להם, ח'ירות נתת להם, י'מינך הושע אותם, ת'לוי ראש נתת להם ע"י משה ואהרן.
ורבותינו אומרים נחית – נ'ביאים העמדת מהם, ח'סידים העמדת מהם, י'שרים העמדת מהם, ת'מימים העמדת מהם ע"י משה ואהרן.
ד"א נחית רבי עקיבא אומר – נ'וראות עשית בשונאיהם, ח'רון אף שלחת בהם, י'דך הולחמה אותם, ת'הומות כסית עליהם, ע"י מי ע"י משה ואהרן…(במדבר רבה כ"ג ב'. כדאי לראות דברי היפה תואר השלם בביאור דברי חז"ל אלו)
הרב גד אייזנר[11] זצ"ל משרידי השואה מבאר משמעות מיוחדת זו של הבאת 'נוטריקון' בדברי חז"ל במדרש. נקדים ונאמר כי ישנה 'תורה' מהבעש"ט בענין המסעות שתוכנה הוא 'כל נסיעת האדם מרומז בתורה' (תולדות יעקב יוסף בסופו 'דברים ששמעתי ממורי' אות י') וכן בדגל מחנה אפרים (נכד הבעש"ט) בפרשתנו: כל המסעות היו מ"ב, והם אצל כל אדם מיום הוולדו עד שובו אל עולמו…ובודאי נכתבו המסעות בתורה להורות הדרך הישר לאיש הישראלי, לידע הדרך הישר אשר ילך בו כל ימי חייו, ליסע ממסע למסע[12]…
ספרי החסידות העמיקו והרחיבו יסוד זה, כך גם לפנינו הרב גד אייזנר עפ"י תורת השפת אמת זיע"א, וכך מובא עפ"י שיחותיו בפרשתנו (מאמר 'ויכתב משה על פי ה") וזלה"ק:
…לדברינו נשכיל שמכח העמל שעמלו ישראל באלו המקומות, הם פעלו פלאות וניסים להופכו ממקום ציה ושממה רוחנית וגשמית, למקום שבו מצאה הקדושה מנוח מבלי כל הפרעה והסתר בבחינת 'נחית'.
אולם הניסים והטובות מומשו באמצעות עם ישראל באלו המקומות, נרמזו בהם רק בחינת נוטריקון. זאת מאחר וחיות הטהורה לא היתה נגלית שם מצד עצמה, וכלשונו הזהב של השפת אמת (פרשתנו שנת תרמ"ז) נוטריקון – כי לא היה המקום מנוחה נגלית מצד עצמה והקדושה היתה מסותרת, והם הוציאו מכח אל הפועל הרמזים ונצוצות קדושות שהיו טמונים שם, ועשו מזה סדר וישוב, וזהו 'נחית' [עכ"ל השפת אמת]. כי ישראל בעמלם והנהגתם הטהורה גילו והאירו את נקודת החיות הצפונה, כך שאורה יאיר את כל המקומות החשוכים והמוסתרים עדי שיחושו כולם שאכן המקומות הללו הינם במהותם סדורים ומכוונים שתנוח בהם השכינה.
אחר שעמדנו על מעלת ישראל במסעותיהם לכל הדורות הבאים אחריהם [כמבואר בדבריו בתחילת המאמר] נשכיל לדרגה נוספת באי בריחתם מכל צר ואויב אשר עמדו בדרך הליכתם. שכן בעמידתם בתוקף והתמודדותם למול המיצר מבלי לנוס ממנו, הם לימדו את ההנהגה והדרך להוושע בתוך הצרה עצמה, כלומר לראות את אור ה' גם במחשכים האפלים ביותר בין בגשמיות ובין ברוחניות ולהתחזק בכך, עד שחשו שלמרות חנייתם במקום שמהותו צר ואפל, הרגשתם היא כמי שיצאו מאפלה לאורה ולהוושע בתשועת עולמים.
כי כאשר מחדיר אדם בפנימיותו ודעתו, שלמרות מצבו השפל כל המאורעות שהוא עובר נעשים בכוונת מכוון ואין הקשיים באים עליו במקרה בעלמא, או אז ישכיל שיש להם יעוד ותכלית[13] אשר תמולא בעצם קבלתם בשמחה, ויוכל להתחזק בהתנהלותו בהם מתוך אמונה ודבקות בקונו. אכן כאשר זוכה שהכרה זו שוכנת בעומק לבבו, אזי הוא אינו חש בכל קושי למול המיצר העומד לפניו, אדרבה מתוך אותו מיצר הוא מוצא את ישועתו…עכ"ל הרב גד אייזנר זצ"ל.
חלוקת הנחלות ללויים מחלקות ישראל כדי ליתן חלק לישראל בתורת הלויים
צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם בָּאִ֖ים אֶל־הָאָ֣רֶץ כְּנָ֑עַן זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּפֹּ֤ל לָכֶם֙ בְּֽנַחֲלָ֔ה (במדבר ל"ד ב')
הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד
הרב יששכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד בספר משנה שכיר עה"ת שנערך עפ"י כתביו ששרדו מחורבות השואה[14], כותב בפרשתנו וזלה"ק:
במדרש (במדבר רבה כ"ג ה') על זה הפסוק: מלמד שהראה הקב"ה למשה כל מה שהיה ושעתיד להיות… זמן כל דור ודור דור דור ושופטיו, דור דור וצדיקיו, עיי"ש.
נראה בזה דלהלן מצינו שציוה הקב"ה לישראל שיתנו מנחלת אחוזתם ללויים ערים לשבת, וכן סיים הפסוק להלן (ל"ה ח') וְהֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ מֵאֲחֻזַּ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֤ת הָרַב֙ תַּרְבּ֔וּ וּמֵאֵ֥ת הַמְעַ֖ט תַּמְעִ֑יטוּ אִ֗ישׁ כְּפִ֤י נַחֲלָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִנְחָ֔לוּ יִתֵּ֥ן מֵעָרָ֖יו לַלְוִיִּֽם.
ולכאורה יפלא כיוון דאז היה בתחילת החלוקה למה הוצרך לחלק בתחילה הכל לישראל ואח"כ יתנו ללויים מחלקם, והלא טוב היה תיכף מתחילה ליתן לישראל לכל אחד פחות מעט והנותר יתחלק ללויים לערים לשבת, ולמה נתחלק הכל לישראל ואח"כ יתנו ישראל מחלקם, והיה יכול להיות קצת הקפדה אצל ישראל על זה.
אבל מזה ראיה למה שכתבתי מכבר בדרושי[15] דהטעם דתלה הקב"ה תניא בדלא תניא, היינו התלמידי חכמים היו יושבים בלי משען ומשעה, ורק עיניהם נשואות למה שהבעלי בתים נותנים להם, הקב"ה עשה זאת כדי שיהיה להם חלק בתורת התלמידי חכמים ויזכו גם הם לכתרה של תורה, וכמו שאמרו סוף כתובות (ק"י ע"א) וכמו כן הכא יען ששבט לוי הובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו לרבים, וכמו שכתב הרמב"ם סוף הלכות שמיטה (פי"ג הי"ג) ועייש בנועם דבריו. ורצה הקב"ה שלכל ישראל יהיה חלק בתורתם, כי הכלל יהיו טרודים בנחלתם ואיך יזכו ליקח חלק בתורה, על כן צוה הקב"ה שתחילה יתחלק הארץ לישראל ואח"כ יתן כל אחד מחלקו ללוי העובד את ה', וממילא עי"ז יהיו מקושרים זה בזה. והקב"ה רצה שיהיה כן גם לעתיד עד ביאת המשיח, על כן הראה למשה את כל העתיד ודור ודור וצדיקיו ועשה החלוקה באופן שיהיו כולם תמיד מקושרים זה בזה. עכ"ל הרב יששכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד.
משם מקום המסע נלמד ללימוד תורה בענוה
וְהָיָ֨ה לָכֶ֧ם פְּאַת־נֶ֛גֶב מִמִּדְבַּר־צִ֖ן עַל־יְדֵ֣י אֱד֑וֹם (במדבר ל"ד ג')
הרב משה יהודה כ"ץ הי"ד
הרב משה יהודה כ"ץ[16] זצ"ל הי"ד בספר ויגד משה על אבות (פרק ג' משנה ט' כל שיראת חטאו) מבאר הנהגה מוסרית שהיא מקניני התורה, וקישרה לפרשתנו, וזלה"ק:
…עוד יש לומר עפ"י הכתוב (משלי כ"ב ד') עֵ֣קֶב עֲ֭נָוָה יִרְאַ֣ת ה' – שמדת הענוה מביאה יראת ה'. נמצא שמי שיש לו מדת יראת חטא, על כרחך הוא שלם במדת הענוה, דהא היא קודמת ליראה. והנה כתיב (במדבר שם) וְהָיָ֨ה לָכֶ֧ם פְּאַת־נֶ֛גֶב מִמִּדְבַּר־צִ֖ן ואיתא בתרגום [המיוחס] ליונתן, ויהי לכון תחום דרומא מן מדברא דציני טור פרזלא. מבואר מדבריו, דמפרש כינוי מדבר צין על שם שגדלים בו דקלים הנקראים 'ציני הר הברזל' (סוכה כ"ט ע"ב) ונראה הכוונה, עפ"י מה שאמרו בהקדמת ספר זכרו משה[17] בפירוש הכתוב (תהלים צ"ב י"ג) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, דכשם שעצי התמרים היינו הדקלים אינם טובים רק כשגדלים בעמק, כדאיתא במשנה (ביכורים א' י') שהביאו תמרים שבעמק, כך כשהצדיק מתנהג כתמר בענוה ושפלות, אז כארז בלבנון ישגה ויגדל.
וזהו אזהרת הכתוב והיה לכם פאת נגב, רצה לומר זה הרוצה לפנות לפאת נגב, להחכים בתורה, שרוח דרומי מורה על חכמה, שהרי אמרו חז"ל (בבא בתרא כ"ה ע"ב) הרוצה שיחכים ידרים, וסימנך מנורה בדרום. אזי יקח מוסר ועצה ממדבר צין – מציני הר הברזל, שהדקלים הטובים באים משם, כיוון שהם בעמק ומתנהגים בענוה ושפלות…עכ"ל הרב משה יהודה כ"ץ זצ"ל הי"ד.
רמזי לימוד זכות יצחק אבינו בשמות המסעות
וַיִּסְע֖וּ מֵֽהַר־שָׁ֑פֶר וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּחֲרָדָֽה (במדבר ל"ג כ"ד)
גמרא שבת (פ"ט ע"ב) אמר רבי שמואל בר נחמני, מאי דכתיב (ישעיהו ס"ג ט"ז) כִּֽי־אַתָּ֣ה אָבִ֔ינוּ כִּ֤י אַבְרָהָם֙ לֹ֣א יְדָעָ֔נוּ וְיִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֣א יַכִּירָ֑נוּ אַתָּ֤ה ה' אָבִ֔ינוּ גֹּאֲלֵ֥נוּ מֵֽעוֹלָ֖ם שְׁמֶֽךָ. לעתיד יאמר ליה הקב"ה לאברהם בניך חטאו, אמר לפניו ימחו על קדושת שמך, אמר ליה ליעקב בניך חטאו אמר לפניו ימחו על קדושת שמך, אמר [הקב"ה] לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה. אמר ליה ליצחק בניך חטאו, אמר לפניו בניך ולא בני, בשעה שקדימו נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי ישראל, ועוד כמה חטאו כמה שנותיו שבעים שנה, דל עשרים דלא ענשת עליהו פשו חמשין, דל עשרים…ואם תמצי לומר כולם עלי [על יצחק]
הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד
הא קריבת נפשי קמך. [ע"כ עפ"י הגמרא].
מבאר הרב שלמה זלמן עהרנרייך[18] זצ"ל הי"ד בספרו טיול בפרדס (אות ו' מאמר י"ד) עפ"י מה ששמע בשם העטרת צבי מזידיטשוב וזלה"ק: והנה אברהם נקרא 'הר' (בראשית רבה נ' י"א) ויעקב נקרא 'שפר' שפרא דיעקב כשפרא דאדם הראשון (בבא מציעא פ"ד ע"א) ויצחק נקרא 'חרדה' פחד יצחק (בראשית ל"א נ"ג ויחרד יצחק חרדה גדולה). וזהו וַיִּסְע֖וּ מֵֽהַר־שָׁ֑פֶר וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּחֲרָדָֽה – מאברהם [שנקרא 'הר'] ויעקב [המכונה 'שפר'] ויחנו בחרדה – ביצחק[19].
שכינה לא נסתלקה ממקום המקדש – לימי בין המיצרים
מתוך שאנו בימי בין המיצרים נעסוק בנושא המקדש שיבב"א, ויה"ר שהתלמוד יביא לידי מעשה.
רמב"ם ספר עבודה הלכות בית הבחירה (פ"ו הי"ד-ט"ז) זלה"ק:
כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה, לא נתקדש קדוש גמור. וזה שעשה עזרא שתי תודות[20] – זכר הוא שעשה, ולא במעשיו נתקדש המקום, שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים. ובמה נתקדשו, בקדושה ראשונה שקדשה שלמה, שהיא קדשה העזרה וירושלים לשעתה וקדשה אותן לעתיד לבוא…ולמה אני אומר במקדש וירושלים שקדושה ראשונה קדשתן לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא? לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר (ויקרא כ"ו ל"א) וַהֲשִׁמּוֹתִ֖י אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶ֑ם, ואמרו חכמים [מגילה כ"ח ע"א] אף על פי ששוממין – בקדושתן הן עומדין…עכ"ל הרמב"ם.
מבאר הרב ישעיהו זילברשטיין[21] זצ"ל בספרו מעשי למלך על דברי הרמב"ם האלו, וזלה"ק:
עוד נראה לי הכוונה במה שכתב רבינו דשכינה אינה בטלה. עפ"י מה שכתב הרב אברהם בן עזרא פרשת תצוה (שמות כ"ט מ"ו) על פסוק וְיָדְע֗וּ כִּ֣י אֲנִ֤י ה' אֱלֹ֣קיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֧אתִי אֹתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְשָׁכְנִ֣י בְתוֹכָ֑ם. וזה לשונו: הטעם אז ידעו כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם, וזהו תעבדון את האלקים על ההר (שמות ג' י"ב). והרמב"ן (שם) קלסו וכתב עליו, ואם כן יש בענין זה סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב (ישעיהו מ"ט ג') ישראל אשר בך אתפאר, ואמר יהושע (ז' ט') ומה תעשה לשמך הגדול. ופסוקים רבים באו כך, אוה למושה לו (תהלים קל"ב "ג), פה אשב כי אותיה (שם שם י"ד).
מעתה ניחא, כי אם השכינה היתה שורה רק בעבור צורך הדיוט, אם כן אתי שפיר שבחטאם נחרבה המקדש היתה קדושת שכינה גם כן בטלה, אבל כיוון שהוא צורך גבוה גם כן, זהו הצורך גבוה לא נתבטלה והיינו שכתב רבינו כי שכינה לא בטלה.
עוד יש לומר על פי דאיתא בסנהדרין ריש חלק (צ"ד ע"ב) רבי חנינא בר פפא רמי, כתיב (ישעיהו ל"ז כ"ד) מְר֣וֹם קִצּ֔וֹ, וכתיב מלון קצו[22]. אמר אותו רשע בתחילה אחריב דירה של מטה, ואח"כ אחריב דירה של מעלה. ופירש רש"י (שם ד"תריה וכתיב) מרום קיצו, משמע דירה של מטה, כדכתיב (ירמיהו י"ז ב') כִּסֵּ֣א כָב֔וֹד מָר֖וֹם מֵֽרִאשׁ֑וֹן מְק֖וֹם מִקְדָּשֵֽׁנוּ. מלון קיצו, משמע דירה של מעלה, בית מלונו.
הכוונה דרצה לבטל ולחלל קדושת המקדש שלא ישרה שכינתו שם, והוי כמבטל דירה של מעלה, שהיתה כנגד דירה של מטה. ובאמת על זה לא נתנה לו רשות רק להחריב דירה של מטה, כדאיתא שם. ולכן כיון שדירה שלמעלה לא נתבטלה, ונשארה כנגד דירה של מטה, לכן גם קדושתה של מטה לא נתבטלה, והיינו דשכינה לועלם אינה בטילה…עכ"ל הרב ישעיהו זילברשטיין זצ"ל.
[1] הכנת הגליון והלמוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) ז"ל אשתו זהבה בת אליהו ז"ל, בנם משה יצחק.. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק.
לרפואת הרב יעקב בן גלדיס כתון בתושח"י.
[2] הרב חנוך צבי הכהן לוין זצוק"ל היה חתנו של האדמור רבי יהודה אריה לייב אלתר השפת אמת. הספר נדפס לראשונה בתשכ"ד ע"י בני המחבר שהצליחו להציל את כתב היד ממאכולת האש בתקופת השואה. אך כפי שכתבו בפתיחת המהדורה הראשונה שהם זכו להוציא לאור תעלות חכמה ממעינות הקדושה אשר השאיר אחריו אביהם, מעט מזעיר שנשאר לנו לפליטה…יותר מארבעים חיבורים בכל מקצועות התורה השאיר…מהם נדפס בחייו אחר הסתלקותו הספר הראשון יכהן פאר חידושים נפלאים על סדר קדשים וחידושים על הרמב"ם וכן ל"א דרשות אשר השמיע ברבים…בעוונות הרבים נאבדו בשואה הגדולה רוב רובם של החיבורים על כל מקצועות התורה…נשארו לפליטה רק שלשה חיבורים מעטי הכמות, שנים לקוטים על התורה, מועדים ודרשות וחידושים בודדים, וחיבור קטן אשר כתב לזכר אחינו הרב החסיד עובד ה' מוהר"ר יחיאל אפרים פישל הכהן זצ"ל אשר נפטר בדמי ימיו וקרא לחיבור על שמו 'הבן יקיר לי אפרים'…
קראנו שם הספר יכהן פאר כשם ספרו הראשון אשר נקרא בשם זה ע"י [אבינו המחבר זצ"ל]…עכ"ל הבנים בהוצאה הראשונה.
הדברים שהובאו לעיל ומעט מענינו של הספר נערכו עפ"י מהדורה חדשה שיצאה בירושלים תשע"א.
[3] ראה בעל שם טוב עה"ת פרשת בראשית מאמר צ"ז ( שם בפרשת נח ב'מקור מים חיים' אות ל"א, הביא מקורות נוספים מספרי החסידות ביניהם בספר תולדות יעקב יוסף פרשת חיי שרה)
[4] הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד (תר"ן-תש"א) משגיח בישיבת שער התורה גרודנא (ליטא). לאחר פטירת הרב אלטר שמואלביץ זצ"ל ששימש כראש ישיבת גרודנא, נתמנה הרה"ג הרב שמעון שקאפ ע"י ה'רב מפוניבז' – הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל ששימש בתקופת מעבר כראש הישיבה. עפ"י הצעת הרב ירוחם הלוי לייוואוויץ זצ"ל, המשגיח המפורסם מישיבת 'מיר', מגדולי בעלי המוסר לפני מלחמת העולם השניה, נתמנה הרב שלמה הרכבי זצ"ל כמשגיח רוחני לגרודנא. מן הענין לציין שהרב ירוחם הציע שגם יגיד שעורים, אבל ר' שמעון שקאפ סירב כדי להמנע מ'ערבוב תחומין' (בין ה'לומדות' של עולם הלימוד הישיבתי, להתעלות ובניית קומת האישיות החנוכית תורנית).
עוד למדנו הדרכה חנוכית עפ"י דברי ההקדמה לספר ממנו הובאו הדברים כי: תולדות הגאון הצדיק רבי שלמה הרכבי הי"ד הם תולדות של עלם צעיר שחשבוהו לבלתי ראוי להגיע למדרגות נעלות בתורה, [בשנות ילדותו לא רצה ללמוד, והוריו הצדיקים שסבלו הרבה בחייהם, ומסרו נפשם על גדולו וחנוכו ובמיוחד אמו הצדקת, היו שרויים בצער עמוק על כך] שמתוך שימת לב לכחותיו, רצון אדיר, והתמדה עצומה נהפך לאדם גדול ואמון פדגוג, שהעמיד תלמידים לאלפים [מתלמידיו הגדולים והמפורסמים: ר' חיים שמואלביץ זצ"ל (ראה בספר 'מח ולב' תולדותיו שכתובים ביד אומן מיוחדת) רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל ראש ישיבת פוניבז', הגאון רבי ישראל זאב גוסטמן זצ"ל ראש ישיבת נצח ישראל (בעהמ"ח 'קונטרסי השיעורים')].
הרב שלמה הרכבי למד בצעירותו בישיבה בראדין בתקופת מאור ישראל – החפץ חיים זצוק"ל. באותה תקופה הגיע לישיבה ר' ירוחם לייואוויץ שבאישיותו החנוכית מגביהת העוף, ראה את כוחות הנפש האדירים הטמונים בבחור הצעיר, והוא שעזר לו לטפחם ולפתחם. לאחר שר' ירוחם נקרא למיר ע"י ראש הישיבה הרב אליעזר יהודה פינקל ז"ל לקח עמו 'סגל חבורה' מהישיבה בראדין וביניהם הרב שלמה הרכבי אשר שם גבהה קומת אישיותו יותר ויותר. בשנת תרפ"ב חזר לעיר מולדתו גרודנא ממנה יצא, ובמשך שמונה עשרה שנה הדריך את בני הישיבה תחת ראשותו של הרב שמעון שקאפ זצ"ל כמסופר לעיל.
באלול תרצ"ט עם פרוץ מלחמת העולם השניה, 'בין כסה לעשור' ת"ש נכנס הצבא האדום הסובייטי לגרודנא והישיבה נסגרה מיד למחרת בגזירת הרשעים. הרב שלמה עם רוב בני הישיבה עברו לווילנא, שם התאספו גם מישיבות אחרות. רבי שמעון שקאפ זצ"ל היה חלש להצטרף אליהם, בט' בחשוון באמצע תפלת 'מנחה' נדם לבו הגדול. שמועת פטירתו הכתה שבר על שבר את בני הישיבה הגולים בווילנא. כעת נשא הרב שלמה הרכבי בעול החזקת הישיבה על כתפיו, והוא כלפיד אש מוליך את הישיבה בין תמרות האש של המלחמה הנוראה. בקיץ תש"א נלקחו להריגה בני הישיבה יחד עם רבם הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד וכל משפחתו, שעלו למרומים כגווילים נשרפים ואותיות פורחות.
הספר מֵאִמְרֵי שלמה, הינו עפ"י שיחות שנכתבו ע"י תלמידיו וחלקם היו למראה עיניו. הספר יצא לאור לראשונה בירושלים תשל"ז, ומהדורה זו מורחבת, נדפסה בתשס"ב. הספר נערך ע"י תלמידו הרב זיידל אפשטיין זצ"ל (בעהמ"ח 'הערות' עה"ת) אשר שימש כמשגיח רוחני בישיבת 'תורה אור' בראשות הרב פינחס שיינברג זצ"ל.
[5] גדרה ההלכתי של מצות ישוב ארץ ישראל סוגיה רחבה ועמוקה היא. ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך כ"ה ערך 'ישיבת ארץ ישראל' וכן בספר מקיף וכולל בבירור השיטות השונות בסוגיה זו, נחלת יעקב – בירורים במצות ישיבת ארץ ישראל לרב יעקב זיסברג שליט"א הוצאת ישיבת אור עציון תשס"ה.
[6] בנדפס בספר יש תוספת שנראית עפ"י העורך ולא המחבר (כיוון שהקיפוה בסוגריים מרובעים, שעפ"י כללי עריכה, זו תוספת שאינה מהמחבר) אביאה לפני המעיינים, וזו לשונה: כדעת התועים שמסתפקים במלכות ישראל, וארץ ומדינה מפני היחס ההסטורי.
[7] ראה פירוש הרמב"ם למשנה סנהדרין (פרק י' משנה א'). ובין דבריו שם כתב וזלה"ק: …צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. והכונה באמרו עטרותיהם בראשיהם, קיום הנפש בקיום מושכלה והיותה היא והוא דבר אחד כמו שהזכירו בקיאי הפילוסופים בדרכים שיארך ביאורם כאן. ואמרו נהנים מזיו השכינה, כלומר שאותם הנפשות נהנות במה שמשכילות מן הבורא כמו שנהנות חיות הקדש ושאר מעלות המלאכים במה שהשכילו ממציאותו…
[8] הרב יצחק אייזיק וייס מספינקא זצ"ל הי"ד. חסידות ספינקא התבססה בהונגריה, היא היתה מיזוג של כמה מהלכי עבודת ה' ולמוד: מזידיטשוב נטלה את הנסתר, בלימוד פסע בנתיבות צאנז, ובעבודה מלהט בעלז. הרב יוסף מאיר היה האדמו"ר הראשון, לאחר הסתלקותו המשיך דרכו בנו הרב יצחק אייזיק. יסד ישיבה בחצרו שקרא לה ע"ש אביו 'אמרי יוסף' והוא אמר שם שיעור בכל יום. הונגריה נותרה כאי בודד בשואה לאחר שרוב יהודי אירופה הושמדו, ויהודים ניסו להמלט אליה. האדמו"ר נתן הוראה לבנות מתחת לאולם הקבלה בונקר, שבו החביאו את היהודים הנמלטים. יום אחד נתפס יהודי שהסתתר בחצרו, האדמו"ר נלקח לחקירה אך טען להגנתו מכיוון שמגיעים אליו יהודים רבים, אינו יודע מקום מגוריהם של כולם. הם שחרורוהו, אך פקדו עליו לנעול את חצרו בכל לילה. לכן האדמו"ר פקד להרוס את שער החצר כדי שיוכלו להמשיך להגיע לחסות בצילו. מפאת קשרים שהיו לו עם ארמון המלוכה באנגליה, הגיעה אליו אשרת כניסה משם בתחילת מלחמת העולם השניה, אך הוא סירב לעזוב את חסידיו. בר"ח סיון תש"ד נלקח לאושויץ, גם כשהובילוהו הנאצים הארורים בדרכו האחרונה, לא פסק מתלמודו. ובי"ג בסיון החזיר נשמתו על קדוש ה'. אנשים שהיו מסביבו סיפרו כי בעת שנלקח למחנה היה שר 'וטהר ליבנו לעבדך באמת' ובעת הלקחו להריגה, היה מצעק: 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'.
נכדו ר' יעקב יוסף וייס ניצל מגיא ההשמדה וכשחזר לעירו מצא מתחת לערימות השלג דפים בכתב יד מחבורו הגדול של סבו. לאחר שאספם הוציאם לאור לראשונה בתשי"ב בארה"ב, ובשנת תשס"ג מהדורה שניה ממנה נערכו הדברים. (תולדותיו נערכו עפ"י הספר אדמורים שניספו בשואה עריכת מנשה אונגר מוסד הרב קוק ירושלים).
[9] הרב יהודה עמיטל (תרפ"ה-כ"ז בתמוז תש"ע) נולד בהונגריה עבר את אימי השואה, עלה לארץ ישראל למד בישיבת חברון בראשות הרב יחזקאל סרנא זצ"ל באותה עת שמע שיחות מהרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל מגדולי ירושלים באותה עת. לימים נשא את נכדתו של אחד מגדולי הדור הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל. אישיותו הרבגונית המיוחדת הביאתו למזג עולמות שונים ולבסוף הוזמן לשמש כראש ישיבה בגוש עציון המתחדש לאחר מלחמת ששת הימים (תשכ"ז) ובמשך עשרות שנים עמד שם בראשות ישיבת הר עציון באלון שבות כשאליו מצטרף הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל חתנו של הגרי"ד סולובייציק מארה"ב.
הספר קול יהודה ממנו הובאו הדברים לעיל בענין הפרשה, הינו חלק ותמצית משיחותיו הרבות שנמסרו בישיבה ונערכו ע"י אחד מתלמידיו הגדולים והותיקים, שלימים חזר לישיבה בתפקיד של 'משגיח רוחני' הרב יעקב פישר שליט"א, שהכרתיהו אישית בתחילת עבודתו החנוכית בישיבת כפר הרא"ה, עת הייתי מקבוצת תלמידיו הראשונים, וקשרינו נשמר למעלה מארבעים וחמש שנה (אריכות ימים טובים לשנינו בתוך כלל ישראל).
[10] הרב שמעון סופר (כ"ח באייר תר"י-כ"א בסיון תש"ד) נכדו של החתם סופר, בנו של רבי אברהם שמואל בנימין הכתב סופר שמילא מקום אביו. שימש ברבנות בערלוי במשך ששים וארבע שנים. ערך מכתבי סבו את הספר הידוע על התורה 'תורת משה', שעבר כמה מהדורות. בענותנותו הגדולה כאשר הדפיס את ספרו שלו שו"ת התעוררות תשובה בראש כל עמוד בספר כתב: 'אין לסמוך על הוראה זו כלל, עיין בהקדמה'. כמו"כ את חידושי התורה שלו על החומש שיבץ בתוך ספרו של סבו תורת משה, אך כל מאמר חתם בסיומו 'ש"מ' שיר מעון.
במהדורה החמישית של 'תורת משה' (ירושלים תש"נ) לראשונה הדפיסו את חידושיו בקונטרס בפני עצמו, לאחר הדפסת התורת משה, בתשפ"א נדפסה מהדורה מפוארת ביותר ע"י מכון חת"ם סופר ובנוסף למהדורה המשולבת, הוא נדפס כספר בפני עצמו.
משמעותו של השם 'שיר מעון' מוסברת בפתיחת חלק זה במהדורה הנוכחית כי שיר מעון רמוז שמו שמעון ועוד צירוף התיבות שיר מעון יסודו עפ"י הגמרא (חגיגה י"ב ע"ב) דקאמר ר"ל דאיכא שבעה רקיעים ושם אחד מהם מעון ומפרש מעון שבו כתות של מלאכי השרת אומרים שירה בלילה ומחשות ביום מפני כבודן של ישראל.
כמו כן נודע במעלת תפלתו המיוחדת שנבעה מעמקי הלב. אחיינו ה'דעת סופר' רבי עקיבא סופר היה אומר: די היה לשמוע מדודי הרב מערלוי ברכת 'שהכל נהיה בדברו' כדי להתעורר בתשובה. נכדו הרב יוחנן מערלוי (שנסתלק לעולמו בירושלים בשנת תשע"ו) אמר: …כל תיבה ותיבה מהתפלה מתחלתה ועד סופה היה מבטא בנעימה קדושה ובנגון מיוחד, וכל מי שהיה נוכח שם, היה מרגיש שק"ז [קדושת זקני] עומד לפני בוראו באימה וביראה…איה המלים לתאר את קריאת 'שמע ישראל' שאז היה מגיע להתפשטות הגשמיות ממש…(נערך עפ"י הספר פליטת בית סופריהם, תש"פ).
[11] הרב גד אייזנר זצ"ל (כ"ד שבט תרס"ג – כ"ד אדר תשמ"ה) נולד בפולין לאביו ר' יצחק שלמה ולאמו מרת רבקה השתייכו לחסידות גור (אחרית ימיו של השפת אמת נלב"ע שבט תרס"ה). בהיותו בן אחת עשרה פרצה מלחמת העולם הראשונה ששיבשה סדרי עולם, קול התורה נתמעט מאוד ובמיוחד בין הילדים והבחורים. האדמו"ר ר' אהרן מקוזניץ זצ"ל אירגן קבוצות לימוד, בהבחינו בכשרונו של הילד גד, צירפו לקבוצת בחורים מבוגרים יותר. הודות למלמדם שהאהיב עליהם עד למאוד את קדושת התורה, למרות המחסור עסקו בשמחה ובהתמדה גדולה. היו משננים מסכתות שלימות של משניות בע"פ, חוזרים עליהן בלכתם בדרך. את המרחקים ממקום אחד למשנהו אמדו לפי מספר המשניות אותן היה ניתן ללמוד בפרק זמן של הליכה זו. כשבגר והמשיך לעסוק בהתמדת התורה בחשק עצום, מספר על כך שצמאונם לכל מכמני התורה היה עצום, אך ספרים לא היו כל כך בנמצא, והם היו משוטטים בבתי המדרש בין אוצרות הספרים. כאשר יצא לאור כרך חדש מהשדי חמד של רבי חזקיהו מדיני זצוק"ל והם קנוהו לבית מדרשם, פרמו את הספר לקונטרסים וחילקוהו בין הבחורים כדי שיוכלו ללמוד ממנו כמה בחורים באותו זמן.
בחודש אלול תרפ"ב הקים ביתו עם בתו של הרב אליהו קופר מחסידי גור בלודז'. בהיותו אברך המשיך בתלמודו מתוך שקיעה ושקידה עצומים. מתוך שבחסידים עסקינן, יש לדעת כי התקשרות לאדמו"ר ולזקני החסידים, משמעות חשובה לה בעבודת ה'. יראת כבוד גדולה היתה לזקנים ביניהם, שהסתופפו אצל אדמורים מדור קודם. זקני החסידים בבית המדרש עוד היו אצל האדמור מקוצק. [יש לדעת כי חתנו של האדמור מקוצק היה רבי אברהם בעהמ"ח שו"ת אבני נזר, ואגלי טל מספרי היסוד של הלכות שבת. בתחילת ספרו זה כותב כי עיקר דרך הלימוד האמיתית קיבל מחותנו]. פעם ניגש אחד מזקני החסידים וסיפר לר' גד כי ראה בחור (לא נשוי) עוסק בספר חסידות, ושאלו: מה לבחור ולחסידות? שילמד גמרא ותוספות! שכן באותה תקופה לא היה מקובל שיעסקו בספרי חסידות לפני הנשואין. ענה לו הבחור: את הנסיונות שבעבר לא עברו עד גיל שבעים, אנו עוברים עתה בגיל שבע עשרה…כלומר ספר החסידות מחזק אותם בעמידה בנסיונות. החסיד הזקן הניח את הבחור וקיבל דבריו. [להזכירנו עוסקים אנו בתקופה לפני כמאה שנה (תרפ"ג לערך) מה נאמר היום?]
לאחר כמה שנים החל לעסוק בעבודת קודש של חינוך בתלמוד תורה שהיה מעולה 'דרכי נועם' בלודז'. ולמעשה לאחר השואה המשיך בכך בכל שנות חייו. נודע כמחנך דגול ובמסירות לתלמידיו.
תקופת השואה עברה עליו, בתחילה בביתם בפולין. מתחילת המצור והצרות אחז בכלל אותו אמר שנהג בכל חייו: 'אין מאבדים את צלילות הדעת'. והנסיונות לשמור על צלילות הדעת בתקופה זו, כידוע היו גבוה מעל גבוה מיכולת דעת אנוש.
אשתו הצדקת חלתה בשנים הראשונות לנשואיהם, ובתחילת השואה נפטרה ממחלתה. בת אחת היתה להם שנספתה בשואה מַחְלָה ריינא הי"ד.
אחד הדברים שהיו חביבים על הקלגסים הנאצים ימ"ש לגזוז את זקנם של היהודים ברחוב. רבים וכן אדמורים נאלצו משום סכנת נפשות מוחשית להסיר סממן יהודי-חסידי זה, ובמקרים אחדים יש שהסתירו זקנם בצעיף וכדומה. ר' גד שמר על זקנו, ופעם אחת כשתפסוהו ורצו לגזוז זקנו בסופו של דבר ניצל מהם. כשהגיע לבית החסידים, חשב אחד המבוגרים שגזזו את זקנו והחל מנחמו בדברים. לאחר כמה רגעים של דיבורים הסיר באחת את הצעיף ונתגלה זקנו בתפארתו. הכל פרצו בצחוק שהפיג מעט את המתח הנורא. לימים כשסיפר זאת, אמר: זה מה שנתכוונתי, שיעלו חיוך שיוקל מעליהם לכמה רגעים.
כל חייו היו העלאת חיוך ועדוד ליהודים. בהיותם באחד ממחנות המוות, לאחר התעללות קשה באחד מחבריו ר' משה יהושע אבוביץ ז"ל ע"י הרשעים שכמעט הרגוהו במכות, ועזרתו ועדודו של ר' גד, סיפר לימים: נפשי התרפאה חיש ע"י 'זריקות' של שמחה שהעניק לי, וכך קמתי על רגלי וחזרתי אל בין החיים – מכוחה של אותה מילה טובה ברגע הנכון.
פעם שאלו תלמיד: כיצד היה יכול לחזק אנשים במצב הזה? ר' גד ענה לו: 'מאז ומתמיד למדתי את היצירה הזאת ששמה 'אדם', מתוך כך ידעתי שמילה טובה צופנת בתוכה כוחות כבירים שיש בה למשות אדם ממצביו הקשים…' ורבים העידו שאכן המילים הטובות שלו השיבו אותם לחיים ונתנו להם את כח ההשרדות.
במהלך התקופה משיצא מגטו לודז' ובזמן שהותו במחנות צ'נסטוחוב עד הרחצה (חיטוי) במיידנק אליה הועברו, לקח אתו ספר חובות הלבבות. בעת שהמתינו לחיטוי והיו שבורים ורצוצים לגמרי לאחר שנאלצו להשאיר כל החפצים שהצליחו להחביא בדרכים לא דרכים, ראה בחור שלמד עמו בשטיבל. 'שמואל, קרא לעברו, יודע אני על מה חושב אתה כעת. חושב אתה על שידוך…'הלה התבונן בו בתדהמה, מדוע תתלוצץ ממני? ענה לו ר' גד: שמואל, דע לך כי יעזור ה' המלחמה תסתיים עוד יהיו חתונות וגם אתה תזכה להכנס לחופה. ואם אתה חושש שיהרגו כל האופים, אל דאגה, בסעודת הנשואין שלך יהיו הרבה 'בילקעס' גם מנגנים יהיו לך, וילדים ואפילו…תהיה לך תאוה ל…כסף…אכן לאחר המלחמה הגיע אליו ר' שמואל וסיפר לו על שידוך שהוצע לו.
הרב גד זכה להנצל מהתופת, כשוחרר חלה בדיזנטריה שרבים נפלו חללים ממנה, והוא ניצל ממש באורח פלא. לאחר הצלתו שימש עוגן הצלה רוחני ליהודים רבים, בעודדו אותם לשוב לחיים בכלל ולהתחזק בחיים הרוחניים בפרט. 'קחו לכם מצוה אחת מה שתרצו מבית הוריכם שנרצחו והחזיקו בה, והיא תהיה לכם למגן ולעתיד טוב יותר'.
סיפור מופלא לאחר שנים שעלה לארץ ישראל, הגיע לבקר אחד מתלמידיו שחיזקו ועודדו לרגל 'שלום זכר' שנערך בליל שבת קודש. ר' גד ראה שהבית חשוך, ובעל הבית הסביר שזה מכיוון שאינו רוצה להשתמש בחשמל של חברת חשמל, רק בחדר בו ישב ללמוד דלק האור ממקור פרטי. שאלו ר' גד: לעצמך דאגת לאור, ומה בנוגע לשאר בני הבית, היית צריך לדאוג לאור גם עבורם…מהשבת שלאחריה, הואר הבית כולו בתאורה כשרה למהדרין.
הרב גד נישא בשנית לאחר השואה. לארץ ישראל עלה בשנת תשי"ג, היה מקורב מאוד לאדמו"ר מגור ה'בית ישראל' שאמר עליו כי הוא 'מחנך של המחנכים'. במשך ל"ב שנים נתן ליבו לעבודת קודש של חינוך בבית מדרש חידושי הרי"מ. בכ"ד באדר תשמ"ה החזיר נשמתו הטהורה לבוראו. אמנם לא זכה להשאיר זש"ק, אך תלמידיו ומעשיו שנחרטו בלהבות קודש בספר במחיצת ר' גד'ל (תשס"ו) ממנו נערכו תולדותיו, וכן משיחותיו בקודש שהועלו בסדרת הספרים מורשת גד, היא מורשתו ותולדותיו של הצדיק הנשגב הזה בעולמו של ה' יתברך.
[12] מובאות אלו הן מהספר בעל שם טוב על התורה בפרשתנו. כידוע הבעש"ט לא כתב את תורתו, וספר זה הינו ליקוט מדברי תלמידיו על סדר התורה. (הדבר היחיד שיש בכתובים ממנו זה פירוש למזמור ק"ז הודו לה'…יאמרו גאולי ה' הנאמר ע"י החסידים לפני מנחה בערב שבת, והינו על דרך הסוד, נדפס בסידור כתר דנהורא ועוד.)
[13] אפנה ל'חדר-אולם' שונה לגמרי ב'ארמונה' של תורה, לדבריו של הרב יוסף דב הלוי סולובייציק זצ"ל בספר איש האמונה מאמר קול דודי דופק פרק 'ברית גורל וברית יעוד' (נדפס גם בספר בסוד היחיד והיחד, אוסף מכתבי הגרי"ד).
[14] נדפס לראשונה מכת"י בתש"ע, מהדורה שניה מורחבת על פיה נערכו הדברים בתשע"ה ע"י קרן רא"ם ירושלים.
[15] עורכי הספר הפנו לדבריו שהובאו בספר בפרשת תצוה. דרשה שנשא בשנת תרע"א בענין מעלת החזקת התורה, והשותפות בין לומדי התורה ותומכיה.
[16] הרב משה יהודה כ"ץ (תרס"ז – כ"ז בסיון תש"ד) בנו של הרב אשר אנשיל כ"ץ זצ"ל הי"ד . למד אצל סבו הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד אב"ד שאמלויא מגדולי הונגריה מחבר ספרים רבים. בצעירותו נסמך להוראה ע"י גדולי עולם ביניהם: הרב מרדכי וינקלר (לבושי מרדכי), הרב ישעיהו זילברשטיין הגאון מוויטצאן (מעשי למלך, חיבור גדול על הלכות בית הבחירה לרמב"ם. ראה דבריו שהובאו לקמן במאמר האחרון ד"ה 'שכינה לא נסתלקה'). נתמנה לרבנות בעיר סערדהעלי בהונגריה, נלקח למחנה ההשמדה אושויץ ושם נספה על קידוש ה' עם אביו ורבו וכל משפחתו בלי זכר, כמו"כ אבדו רבים מכתביו. ספר זה על מסכת אבות יצא לראשונה מכת"י תשע"ג, ע"י בן אחיו של המחבר שנקרא ע"ש סבו אשר אנשיל ומשמש כרבה של קהילת וויען בארה"ב. אחיו של המחבר הרב יהושע כ"ץ הוא היחיד ששרד ממשפחתו והחל להוציא לאור שרידי כתביו של אחיו (הרב משה יהודה) ביניהם ויגד משה על הלכות פסח (ברוקלין תשנ"ב)
[17] לרב אברהם דאנציג בעהמ"ח חיי אדם וחכמת אדם. זכרו תורת משה – 'כל הלכות שבת בקצור נמרץ בטעמו של כל דבר', כך נכתב בשער הספר. (במהדורת מישור תשנ"ט המשל בעמ' ל"ב)
[18] הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד (ט' בתמוז תרכ"ג – י"א בסיון תש"ד) רב של קהילת שאמלויא בהונגריה. כתב ספרים ביניהם שו"ת לחם שלמה, אבן שלמה עה"ת ועוד. לעיניו שרפו הגרמנים ימ"ש חבור גדול ומקיף בכת"י על מסכת אבות שעמל עליו במשך כ"ה שנים, וכן שני חלקים מכת"י של חבורו טיול בפרדס, לקוט נפלא בסדר א"ב של דברי דרוש.
חלק שלישי של הספר טיול בפרדס הינו ביאורים נפלאים והרחבות סביב 'אגרת הטיול' (לרב חיים אחי המהר"ל) נערך סופית ע"י המחבר עצמו בעצומה של השואה בשנת תש"ב, אולם בדרך פלאית ניצל מכליון כפי שאירע לשלשה חלקים אחרים, ונדפס לראשונה בירושלים ע"י בנו הרב יהושע עהרנרייך (תשי"ז). בתשע"ו נדפס מחדש בברוקלין ע"י נינו יחד עם שני כרכים של טיול בפרדס שנותרו מהשריפה הגדולה ונדפסו לראשונה בתרצ"ט. כך השתכרנו בכפילא עצם הדפסת אגרת הטיול, וכן ההרחבות הנפלאות של המחבר אשר עלה בסערה השמיימה בימי השואה בסיוון תש"ד, עם בני קהלתו.
כמו"כ הספר אבני המקום הינו ספר דרשות מופלא שנדפס לראשונה מכת"י בשנת תשל"ט, ובמהדורה שניה ממנה נערכו הדברים לעיל בשנת תשפ"ג. בספר שנים עשר דרושים הנושאים בכותרתם את המילה אבן, ובתוספת של מילה המתארת תוכן הדרוש. כגון אבן הראשה עניני בריאת העולם עד האבות, אבן העזר עניני גאולת ישראל, אבן שוהם עניני שבת ומועדים ועוד. הדרושים בלולים ממאמרי חז"ל ומספרי גדולי הדורות בצורה ייחודית מחודשת אך מושתתת על אדני הקודש, כמיטב המסורת של רבני הונגריה שהילכו בדרכו של החת"ם סופר זיע"א בשמירתם הקפדנית על מנהגי הדורות המקודשים מימים ימימה.
אוסף אגרות וכן לקט מכתביו לחנוכה ולשבועות בשם לחם שלמה יצאו לאור בארה"ב במהלך השנים, ניתן לראותם במאגר 'אוצר החכמה'.
[19] ראיתי פירוש זה גם בספר קול מנחם (ח"ו עה"ת בפרשתנו) לאדמור מקאליב מנחם מנדל טאוב זצ"ל, שהיה שריד מבינות עמודי העשן והאפר, אך לא זכה לזש"ק.
[20] נחמיה (י"ב כ"ז, ל"א): וּבַחֲנֻכַּ֞ת חוֹמַ֣ת יְרוּשָׁלִַ֗ם בִּקְשׁ֤וּ אֶת־הַלְוִיִּם֙ מִכָּל־מְק֣וֹמֹתָ֔ם לַהֲבִיאָ֖ם לִֽירוּשָׁלִָ֑ם לַעֲשֹׂ֨ת חֲנֻכָּ֤ה וְשִׂמְחָה֙ וּבְתוֹד֣וֹת וּבְשִׁ֔יר מְצִלְתַּ֖יִם נְבָלִ֥ים וּבְכִנֹּרֽוֹת… וָאַעֲלֶה֙ אֶת־שָׂרֵ֣י יְהוּדָ֔ה מֵעַ֖ל לַחוֹמָ֑ה וָאַעֲמִ֡ידָה שְׁתֵּ֣י תוֹדֹת֩ גְּדוֹלֹ֨ת וְתַהֲלֻכֹ֤ת לַיָּמִין֙ מֵעַ֣ל לַחוֹמָ֔ה לְשַׁ֖עַר הָאַשְׁפֹּֽת.
[21] הרב ישעיהו זילברשטיין (תרי"ח-כ"ה בתמוז תר"ץ) הגליון נערך ביום הסתלקותו.
אביו הרב דוד זילברשטיין בעמה"ח שו"ת שבילי דוד בשנת תרי"ט עלה מהונגריה לארץ ישראל עם עלייתם של תלמידי הכתב סופר ונמנה על מיסדי כולל שומרי החומות. בנו ישעיהו למד בשנות ילדותו בתלמוד תורה 'עץ חיים'. בתקופת ילדות זו הוא נפגש עם גדולי ירושלים בהם הרב מאיר אוירבעך בעל אמרי בינה, והרב משה יהודה זילברברג בעל תפארת ירושלים על המשניות. תקופה זו תטביע חותם ששם כח עיונו בחיבור ספר שלם על הלכות בית הבחירה לרמב"ם – מעשי למלך ממנו נערכים דברים אלו. ובעולם ה'מעשה' פעל רבות לקנין בתים ונחלות בארץ ישראל, והשתדל מאוד לחזק את הישוב היהודי בה, מן הפעולות תצויין תמיכתו בקניית אתרוגים מארץ ישראל דוקא.
לאחר שתים עשרה שנה חזרה משפחתו להונגריה, והוא אז בן ארבע עשרה שנה. בהונגריה למד אצל הרב חיים סופר בעל 'מחנה חיים' (אינו ממשפחת החת"ם סופר), רבי חיים צבי מנהיימר בעל עין הבדולח ורבי אברהם שוורץ 'קול אריה'. בהיותו צעיר הפנה שאלותיו לגדול תלמידי החת"ם סופר המהר"מ שיק שענה לו בכבוד רב.
כאמור לעיל את כוחו בתורה הניח את כוחו בתורה הניח בחיבור גדול מימדים על הלכות בית הבחירה לרמב"ם – מעשי למלך. זהו חיבור-פירוש למדני מעמיק על הלכות אלו בהם הוא מביא ומראה שליטה מלאה בראשונים ואחרונים בסוגיות מכל מרחבי הש"ס.
בשנת העשרים לחייו מתעטר בכתר היתר הוראה משלשת הרבנים שהוזכרו לעיל. לאחר נשואיו למרת שרה בתו היחידה של הרב משה צבי שטרן ששימש כאב"ד באחת מערי הונגריה. תחילת דרכו מסרב לשמש ברבנות מכיוון שאינו רוצה להינות מכתרה, והוא פותח חנות לממכר בדים, עד מהרה מתברר שחנות זו היא 'חנות ספרים' מפני ששולחנו תמיד מלא בספרים בהם למד ועל הניירות שסביבו רשם דברי תורה ומחשבותיו שעלו בראשו. ואכן מקהל 'לקוחותיו' מגיעים תלמידי חכמים העוסקים עמו בפלפול. אותן שנים אביו הרב דוד עומד בראש ישיבה גדולה בעיר וויטצען (עיירה בהונגריה באיזור בודפשט) והוא עוזר לו בימים אלו עד שנחלש אביו, וכל עולה של החזקת ונהול הישיבה עובר אליו. בתקופה זו הוא עוזב לגמרי את מסחרו ועולה להיות מראשוני ממלכת התורה בהונגריה שהיתה מבורכת בגדולים. לאחר פטירת אביו הוא מתמנה גם לעמוד ברבנות כרבה של העיירה. בתפקיד זה הוא מורה על גידול הבנים לתורה וליראה, שמירה על לבושן הצנוע של הנשים. עם עסוקיו הרבים הוא נותן לבו לכל הבא לדבר עמו הן בעניני תורה בכל חלקיה וכן במילי דעלמא. אהבת צאן מרעיתו באה לידי ביטוי נגלה, עת הוא נחלה ואנשי קהילתו הוציאו כספים רבים לצרכי רפואתו.
מתלמידיו היו הרב יוסף נפתלי שטרן שלימים עלה לארץ ישראל ועמד בראש הוצאת ועריכת ספרי החת"ם סופר.
בתיאור תולדות חייו במבוא הספר מוזכרים תולדותיו, חלק מהם נספו בשואה, אך עד היום צאצאיו מרבים כבוד שמים וגדלות בתורה, אחד מהם עורך הספר הוא הרב חיים אהרן דוד וייס שליט"א ראש כולל מעשי למלך בני ברק.
ההוצאה ממנה נערכו הדברים היא הוצאה מפוארת ארבעה כרכים גדולים, בתחילתם מבוא גדול לתולדות המחבר. הוצאת כולל מעשי למלך ירושלים (תשע"ז-תשפ"ד).
[22] (מלכים-ב' י"ט כ"ג) וְאֶכְרֹ֞ת קוֹמַ֤ת אֲרָזָיו֙ מִבְח֣וֹר בְּרֹשָׁ֔יו וְאָב֙וֹאָה֙ מְל֣וֹן קִצֹּ֔ה יַ֖עַר כַּרְמִלּֽוֹ:
