תורתך לא שכחתי

המתיר עגונה אחת כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים / הרב אברהם פרנקל הי"ד

יתברך הבורא ואודה החונן אדם דעת ששם חלקי מיושבי בית המדרש והביאני עד הלום לחבר ספר לתועלת רבים ושלמים, אף כי יודע אני מך ערכי מה אני ומה חיי, חכמה אין כאן זקנה אין כאן, ובפרט ליכנס בעובי הקורה לדון בדברים חמורים ענייני אישות וכיוצא בזה, אבל הרחבתי בנפשי עוז, כי ראיתי ונתון אל לבי נחיצות אסיפות דברי הפוסקים האחרונים אל מקום אחד בחלק אבן העזר אשר לא משמשו בה ידים כל כך כמו בחלק אורח חיים ויו"ד שנתחברו מכבר ספרים ארחות חיים, דרכי תשובה, ושאר ספרים. (וכאשר העירני לזה שכן טוב מר ידידי הרב הגאון המפורסם וכו' מהר"ם סופר שליט"א אב"ד קהילת היראים מ' וואשארהעלי יצ"ו). ובעזר ה' יתברך אחרי יגיעות עלתה בידי לקבץ נדחים ולפענח נעלמים מהרבה ספרים […]

» Read more

היום

י״ח בסיון ה׳תשפ״ה (14/06/2025)

המתיר עגונה אחת כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים / הרב אברהם פרנקל הי"ד

יתברך הבורא ואודה החונן אדם דעת ששם חלקי מיושבי בית המדרש והביאני עד הלום לחבר ספר לתועלת רבים ושלמים, אף כי יודע אני מך ערכי מה אני ומה חיי, חכמה אין כאן זקנה אין כאן, ובפרט ליכנס בעובי הקורה לדון בדברים חמורים ענייני אישות וכיוצא בזה, אבל הרחבתי בנפשי עוז, כי ראיתי ונתון אל לבי נחיצות אסיפות דברי הפוסקים האחרונים אל מקום אחד בחלק אבן העזר אשר לא משמשו בה ידים כל כך כמו בחלק אורח חיים ויו"ד שנתחברו מכבר ספרים ארחות חיים, דרכי תשובה, ושאר ספרים. (וכאשר העירני לזה שכן טוב מר ידידי הרב הגאון המפורסם וכו' מהר"ם סופר שליט"א אב"ד קהילת היראים מ' וואשארהעלי יצ"ו).

ובעזר ה' יתברך אחרי יגיעות עלתה בידי לקבץ נדחים ולפענח נעלמים מהרבה ספרים יקרי ערך אשר לא נמצאו אצל כל רב וצורב ולפתוח שערים המצויינים בהלכה בהרבה סימנים השייכים לשו"ע אבן העזר. והכי קראתיו בשמו דופקי תשובה, כי פותח שער לדופקי בתשובות ראשונים ואחרונים למצוא דבר דבור על אופנו ומקומו בנקל. (ומה גם כי שמו ושם אבותי בקרבו עם שם כינוי המשפחה "אברהם פרענקיל מב"ח בן זאב, חיה", חושבנא דדין מכוון כחושבנא דדין "דופקי תשובה").

ומדי עוסקי בו בסוניות הש"ס ופוסקים חנני ה' הטוב לחדש בה כמה דברים חדשים וחקירות להלכה, ולפי קט שכלי בררתי ממנו בקיצור נמרץ בלי פלפולים כדי לעורר לב המעיין. ולא כתבתיו להלכה פסוקה רק הנחתיו כ"ד בצ"ע שלא לסמוך עלי להלכה מחמת חומר הענינים, ועל כן קראתיו בשם חקר הלכות, כשמו כן הוא.

ומחמת שעל ידי המלחמות ורדיפות וצוק העיתים האלה הוא תקנת העגונות דבר בעתו, וגם כתבו הפוסקים דהמתיר עגונה אחת כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים (עיין דופקי תשובה ס"ק כ"ו). כל שכן לברר מקחן של מאות ואלפים עגונות בעוונותינו הרבים, אמרתי לבוא עם הספר לתת לו קדימה בהדפסתה, כי דפסת מרובה לא דפסתי מחמת הוצאת הדפוס כי גדלה. והדפסתי גם השו"ע והרמ"א כסדרן מצויין בס"ק להקל על המעיין. ואקוה שבעזרת ה' יתברך יהיה לתועלת גדולה לכל מורי הוראה, כאשר יעידון ויגידו גדולי דורינו בהסכמותיהם. ואשען בחסדי ה' וטובו ובזכות אבותי הקדושים שלא תצא תקלה מתחת ידי חס ושלום, ולא יאמר פי דבר שלא כרצונו יתברך שמו.

ואני תפלה לאבינו שבשמים שיאיר עיני במאור תורתינו הקדושה לכוין לאמיתה של תורה. ובמה ששגיתי יעמידני על האמת ואזכה לתקן את אשר עוויתי שלא אעול בכיסופא קמיה, ונזכה כולנו במהרה לראות בנחמת ציון וירושלים ובישועות כל ישראל ושמחתן עם בנין ציון במהרה בימינו אמן.

כה דברי עבד לעבדי ה' ולחושבי שמו ני' סערעדא יע"א
הק' אברהם פרענקל מב"ח אבדפ"ה והגליל

ותעלה ברכתי לפני אדון הכל בעד אהובי אבותי היקרים ה"ה כבוד אא"מ החסיד המפורסם לשבח ולתחלה מופלג בתורה ויראת שמים מרבים כש"ת מו"ה זאב וואלף נ"י, מחצבתו מגאונים וקדושים ארזי לבנון, נכד להגאון הקדוש צדיק יסוד עולם וכו' מורינו הרב שמואל פרענקל זצללה"ה מדאראג, ולמעלה בקודש בעהמ"ח שו"ת דת אש ושו"ת צמח צדק, ובעל עבודת הגרשוני וקקיון דיונה. וכבוד אמי מורתי החשובה וצנועה מנשים באהל תבורך מרת חיה תחיה נ"ב ממשפחה נאה וחסידה, יאריכו ימיהם בטוב ונעימים ורוב נחת וחדוה מכל יוצאי חלציהם, וכל משאלות לבם לטובה יתמלאו אמן נצח סלה ועד.

והברכה אחת היא גם לכ"ק מורי חמי ההגאון הצדיק וכו' כקש"ת מ' גרשון מענדל קאהן שליט"א אבדק"ק ע' סענזשארץ יצ"ו, ונות ביתו חמותי הרבנית הצ' מרת פרומט תחיה, עוד ינובון בשיבה טובה דשנים ורעננים ברוב נחת וכל טוב סלה.

תכון נא תפלתי קטורת לפניך בעד האשה אשר נתת עמדי הרבנית אשת חיל מרת ריזל תחיה, ושנזכה לגדל ביחד לאריכות ימים ושנים הילדים אשר חנן אלקים אותנו, ה"ה יניק וחכים אליעזר נ"י, והילדה פיגא תחיה, והילד שמואל נ"י, והילד יצחק מאיר נ"י, לתורה ולחופה למעשים טובים וליראי ה' באמת מתוך נחת והרחבת הדעת דקדושה וטהרה ולראות מהם דור ישרים יבורך עד ביאת ינון.

ובצאתי השער, אשא רינה ותפלה בעד קהל עדתי נ' סערעדא והגליל, אשר אנכי יושב בתוכם קרוב לעשר שנים ומחזיקים אותי ובני ביתי בכבוד. אנא ה' הרם קרנם בכבוד והרכיבם על במתי האושר והעושר יאריכו ימיהם בטוב ונעימים עד עמוד הכהן לאורים ותומים.

(דופקי תשובה, הקדמת המחבר)


הרב אברהם (ארנולד) פרנקל (פרענקל), רב גאון, חריף ובקי, מיוחס, 'המאור הגדול לממשלת התורה ויראת שמים'. הוא נולד בשנת תרס"ט (1909) להוריו, חיה (בת ר' יעקב קליין) והרב זאב וואלף (שו"ב בהוידו-בעסערמין שבהונגריה, חתנו של ראש השוחטים בבודפסט הרב מרדכי קאהן, ונינו של רבי שמואל מקאמאדער אב"ד דאראג מחבר הספר 'אמרי שפר' מבחירי תלמידי ה'דברי חיים' ומצאצאי הגאוני מחברי שו"ת 'דת אש', 'צמח צדק', 'עבודת הגרשוני' ו'קקיון דיונה').

הוא היה תלמידו הגאון הרב משה פארהאנד אב"ד מאקאווא, ובגיל עשרים ושתים מונה לרב ואב"ד של קהילת ניאראד-סערעדא שברומניה, וניהל את קהילתו בדרכי התורה והיראה.

הוא התחתן עם מרת ריזל (בת הרב גרשון מענדל קאהן אב"ד סענזשארץ ומרת פרימט), ונולדו להם ארבעה ילדים: אליעזר, פיגא, שמואל ויצחק מאיר. בספרו בירך את ילדיו שיגדלו 'לתורה ולחופה ולמעשים טובים וליראי ה' באמת מתוך נחת והרחבת הדעת דקדושה וטהרה, ולראות מהם דור ישרים יבורך'.

בעקבות ריבוי העגונות שהגיעו להונגריה עם הפליטים מפולין ואוסטריה בתחילת מלחמת העולם השנייה, עסק הרב בשאלות של התרת עגונות, שקד על ספרי הפוסקים והעלה חידושים יקרים. בשנת תש"ב, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הוא הוציא לאור את חיבורו 'חקר הלכות' בענייני תקנת עגונות 'שהוא בעוונותינו הרבים כעת דבר בעתו על ידי המלחמות שבעולם שהרבה עגונות נשארו לברר מקחן להתירן'. חיבור זה צורף לספרו 'דופקי תשובה', על שלחן ערוך אבן העזר סימן יז, הכולל לקט מספרי נושאי הכלים של השולחן ערוך, עם הערות.

הספר להסכמות נלהבות רבות מאת רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד מצאנז, הרב שלמה זלמן עהרנרייך הי"ד, הרב משה פארהאנד הי"ד, הרב מנחם סופר הי"ד ממאראש וואשארהעלי, הרב גרשון מענדל קאהן הי"ד והרב מרדכי אפרים סופר זוסמן ראב"ד בודאפעסט. לבקשת רבי יואל טייטלבוים מסטמאר לא הודפסה ההסכמה לנתן לספר.

הרב פרנקל, כמעט כל בני משפחתו וכמעט כל בני קהילתו, נרצחו באושוויץ. על פי עדות נכד אחיו, הייתה לו הזדמנות לברוח ולהציל את חייו, אבל הוא העדיף להשאר ולמות על קידוש השם ביחד עם בני קהילתו. ביום גירושם למחנה ההשמדה טבלו הרב  והשוחט הרב פרקש במקווה, כהכנה למתתם על קידוש השם בטהרה. ביום השני של חג השבועות, ז' בסיון תש"ד, בו נרצח הרב, נרצחו גם אשתו וארבעת ילדיהם, אחיו דוד אשתו וילדיהם, אחותו שרה בעלה וילדיהם, אחיותיו לאה ומלכה, והוריהם ר' זאב וולף וחיה. (ע"פ ספר 'קהילות הונגריה' הרב נרצח ביום ראשון של שבועות, ו' בסיון תש"ד).

מבני משפחת הרב אברהם פרנקל הי"ד, שרדו  אחיו, ר' שמואל יהודה מבודפסט ור' יעקב.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת בהעלותך

האזנה למיתרי לבבו של אדם[1]

בדברי בינה ומוסר (מאמר 'מקורה של פורענות' עמ' קט"ז) לקט מאמרי הרב דוד בליאכר זצ"ל הי"ד ראש ישיבת בית יוסף (נובהרדוק) במזריטש מלמד יסוד

תמונת הרב דוד בלייכר הי"ד

הרב דוד בלייכר הי"ד

בתורת המוסר מענין דיבורה של מרים, אעפ"י שענינה של מרים בסיומה של פרשתנו נפתח בו וזלה"ק:

הנה האדם מתמיה על שום מה יש להחמיר ולדקדק מאוד על כל תכונה דקה ממדות האדם ונחות נפשו. [אולי צ"ל כוחות נפשו]. נדמים הם עליו כדברים של מה בכך, שלא כדאי להקדיש להם תשומת לבו ולדקדק בהם, יתר על המדה. אבל בהסתכלנו בפרשת 'ותדבר מרים ואהרן במשה' (י"ב א') אחר שנתבונן בדקות הענין שהיה משפחתי גרידא בין אח ואחות, נווכח ככי טועים אנחנו בהשגתנו. לפני מי דברה? לפני אחיהם, ומה דברה? דבר זה שנתפרש בעיניהם כפרישות יתירה והיה לכאורה דבריה תביעת עלבונה של צפורה אשתו וצא ראה מה עלתה להם,  בשביל כך שנצטרעה ונכלמה ונסגרה שבעה ימים, ועכבה מסען של ישראל. מהפכה נוראה כזאת ובשביל דבר קל כזה?

הרי שאין עניני המדות ופנימיות לב האדם מן הקלים בעיניו, קלים באמת, וכבר אמר החכם מכל אדם: מכל משמר נצור לבך כי ממנה תוצאות חיים (משלי ד' כ"ג)  כל החיים ומלואם וכל אשר תחת השמש המה תוצאות לב האדם. ואם בעניני החומר, שהם כולם דברים מוגבלים ותכליתיים, אפשר שדבר קטן וקל יתפשט לממדים גדולים, על אחת כמה וכמה בענינים רוחניים. צא וראה כמה רבבות אנשים בכל קצוי תבל מאזינים לקול נימי כנור העשויים מזנבות סוסים, ולמה לא יטו אוזן לקול נימי לבבו של אדם?  עכ"ל הרב דוד בליאכר[2] זצ"ל הי"ד.

שבח אהרן עשייתו את המצוה בלא פניה

דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת. וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ…(במדבר ח' ב'-ג')

תמונת הרב צבי ישראל רוטנברג הי"ד

הרב צבי ישראל רוטנברג הי"ד

בספר אור מלא לרב ישראל צבי הלוי רוטנברג[3] זצ"ל הי"ד אב"ד קאסאן (קוסון הונגריה) כתב בפרשתנו וזלה"ק:

י"ל [יש לבאר] עם מה שאמר הה"ק [הרב הקדוש] רבי יהושע מבעלזא זי"ע הפסוק בתהלים (ס"ג ב'-ג') אֱלֹקים׀ אֵלִ֥י אַתָּ֗ה אֲֽשַׁחֲ֫רֶ֥ךָּ צָמְאָ֬ה לְךָ֨׀ נַפְשִׁ֗י כָּמַ֣הּ לְךָ֣ בְשָׂרִ֑י בְּאֶֽרֶץ־צִיָּ֖ה וְעָיֵ֣ף בְּלִי־מָֽיִם. כֵּ֭ן בַּקֹּ֣דֶשׁ חֲזִיתִ֑יךָ לִרְא֥וֹת עֻ֝זְּךָ֗ וּכְבוֹדֶֽךָ…דהנה העושה הכנה למצוה אין שום מניעה בהכנה דהא אפילו המלאכים אינם יודעים כוונתו ומחשבתו של אדם, מה שאין כן בעשיית המצוה בפועל דאז רואים שהוא רוצה לעשות המצוה בזה יש פגיעות רע ומניעות רחמנא ליצלן, וזה אמר דוד המלך ע"ה צמאה לך נפשי – דהיינו הכנה ומחשבה אל המצוה ודאי היתה בשלימות, אלא אפילו 'כן'[4] היינו עשיית המצוה בפועל – בקודש חזיתיך, דהיינו עשיית המצוה ממש, גם זה היתה בלי שום עכוב, וזה רבותיה דדוד, ע"כ [מהרב יהושע מבעלזא].

ובזה יש לפרש כאן, ויעש כן אהרן – דהיינו המצוה בפועל ממש ג"כ היה בלי שום עיכוב. עכ"ל הרב ישראל צבי זצ"ל הי"ד.

נפילת ישראל בבשר תאוה מהבנת מדרגתם הגבוהה

בספר תורת אברהם לרב אברהם גרודזינסקי[5] משגיח בישיבת סלבודקה זצ"ל הי"ד בוחן עניני פרשתנו במבטה החודר ומעמיק של תורת המוסר וזלה"ק (שער

תמונת הרב אברהם גרודזינסקי הי"ד

הרב אברהם גרדזנסקי הי"ד

תלמיד חכם מאמר בשר תאוה):

גדלותו של דור המדבר היתה לא רק בזה שהגיעו כולם למדרגת נבואה, אלא שקבלו את התורה מפי הגכורה, דבר שלא היה רק פעם אחת בבריאה. ומה שדיבר ה' עמהם פנים בפנים הלא היתה מדרגה יותר גדולה מנבואה, כי פרחה נשמתם ע"י זה, וזה לא קרה לשום נביא בנבואתו, מדרגה זו איננה ענין לשעה רק דבר נצחי הוא, כי מי שזכה לרוח הקודש פעם אחת בחייו, הלא איש אחר הוא גם אחר ירידתו, כל שכן מדרגה רמה כזו, וחז"ל אמרו [פרקי דרבי אליעזר מ"א] כי דור זה לא שלטה רימה בהם גם לאחר מיתה. גם הגוף שלהם נשתנה והיה כעין נשמה, כל שכן הנשמה שלהם, ולכן קראו אותם חז"ל 'דור דעה', כי רק דעה היתה מהותם.

אחר שנדע כל אלה יפלא בעינינו אותו חטא של בשר תאוה, לא רק מצד האמונה אלא גם מצד התאוה. אף כי לא היה רצון של אכילת דבר אסור, כי מן השמים בקשו שיותן להם, אבל כמה הוא המרחק מנבואה לאכילה גסה כל המדרגות של הברייתא דרבי פינחס בן יאיר, פרישות טהרה וגם קדושה הלא הן רק הקדמה לרוח הקודש, וכמה רחוק הוא רוח הקודש מנבואה, רוח הקודש אפשר להשיג גם היום ובכל מקום כמבואר בתנא דבי אליהו, ונבואה היתה רק בבית ראשון ומעט בבית שני וגם אז רק בארץ ישראל, ואדם שהגיע כבר למדרגת נבואה ועוד יותר הרבה איך יחפוץ בבשר תאוה?!

אך לדברינו יובן הדבר, כי הכונה של 'קדושים תהיו' היא להיות תלמיד חכם לא קדוש כמלאך, התורה נתנה לאנשים לא למלאכים, ואם בכח אנושי לעלות גם למדרגה של קדושה ממש, להיות כמשכן ומזבח עד מדרגה של מרכבה כאמרם האבות הן הן המרכבה, אין לו להשאר במצב זה כי אז אינו אדם, ולא לו ניתנה התורה, אלא דרך עליה שלו הוא לירד מקדושתו ולהיות איש, תלמיד חכם, וזה היה דרך הנביאים שלא עמדו כל הזמן במדרגת הנבואה, אלא הכינו עצמם אליה בשעת נבואה ואח"כ חזרו להיות אנשים כרצון התורה…

חז"ל אומא הכל מודים  ןבעצרת דבעינן לכם מ"ט יום כנגד שנתנה תורה לישראל, שונה מכל המועדים שיש בהם 'כולו לשם' או חציו לשם, ורק בשביל התורה זה הראשון לקבלת התורה, לא תהיה שום שייכות לחיים של 'לכם' כולו לה' היא?

אלא שחיים אלה היו הכשרה של קדושה הראויה לדור דעה, נחיצות הכשרה זו הכינו דור דעה וקבלו את המן באהבה, אף כי כמה חלקי תורה חסרים  על ידו, כל הענין של 'והיה מחניך קדוש' בטל באכילת מן, כי מכניס ואינו מוציא הוא. ואם רצו לקיים מצוה זו הוכרחו לקנות ירקות משכני האומות העולם. ומצוות רבות כאלו חסרו להם. ובכל זאת קבלו מדרגת קדושה באהבה כדי להכנס לארץ ישראל, ששם יחיו כבני אדם ויקיימו המצוות התלויות בארץ. אך כעבור שנה תמימה ויותר בהכשרה של קדושה, וכבר עמדו להכנס לארץ מצאו עצמם כבר מוכשרים לקיים התורה שנתנה לאנשים ובקשו שיתן להם ה' בשר לאכול, עוד לא בקשו לבטל את המן לגמרי, אבל להוסיף על זה גם 'מאכל אדם' חפצו עד מאוד. החטא שלהם היה במה שטעו מעט בחשבון, טעות של כמה שעות או של יום אחד לא יותר, כי עומדים היו להכנס מיד לארץ ללא חטא זה…

מזה אנו למדים…כי אין לאדם למהר לעזוב את ההכשרה של פרישות או קדושה טרם ידע ברור כי מוכשר הוא כראוי, הקדמה של יום או שעות כבר גאוה היא ותוכל להביא גם את האדם היותר גדול לידי חטא ותאוה חלילה. עכ"ל הרב אברהם גרודזינסקי זצ"ל הי"ד.

החניות והמסעות על פי ה' לרמז על התורה שטמונה בהם

עַל־פִּ֤י ה' יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י ה' יִסָּ֑עוּ אֶת־מִשְׁמֶ֤רֶת ה' שָׁמָ֔רוּ עַל־פִּ֥י ה' בְּיַד־מֹשֶֽׁה (ט' כ"ג)

במנחת יצחק לרב יצחק וייס[6] זצ"ל בפרשתנו כותב לבאר וזלה"ק:

כבר עמדו המפרשים על כפילויות הלשונות, וכן אומרו את משמרת ה' שמרו ושהיה על פי ה' ביד משה, מי ידע בכל אלה? ועיין באלשיך הקדוש מה שכתב בזה. וי"ל שבא הכתוב כאן לגלות ענין מסעות בני ישראל וחנייתם במדבר שהיה לצורך גדול, כמבואר במכילתא (בשלח) לא הביאן הקב"ה דרך פשוטה לארץ ישראל אלא דרך המדבר, אמר הקב"ה אם אני מביא עכשיו ישראל לארץ, מיד מחזיקים אדם בשדהו וכרמו והן בטלים מן התורה, אלא אקיפם במדבר ארבעים שנה שיהיו אוכלין מן ושותין מי הבאר והתורה נבללת בגופן [ע"כ עפ"י המכילתא]. וביאר מרן [הרב יואל טייטלבוים אדמו"ר מסאטמר זצ"ל] בדברי יואל (בשלח מאמר א' אות כ' עמ' של"ג) שששדדור המדבר שהיה כלול בהם שרשי נשמות ישראל מכל הדורות, השיגו כל אחד ואחד החידושים השייכים לשרש נשמתו, וכל מה שעתיד להתחדש בה עד סוף כל הדורות הם בנויים על יסוד הקבלה שקבלו דור הראשון ממשה רבינו ע"ה, ולכך היה צורך שכל הדור ההוא יעסקו בתורה כדי שיתגלה על ידם כל חלקי התורה.

והוא שבא הכתוב לומר על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, כדרך שפירש הערבי נחל (שלח דרוש א') דלכאורה הקשו הלא חוץ לארץ אינו סובל קדושת המקום של הקרבת קרבנות ואיך הקריבו קרבנות במשכן כל ארבעים שנה במדבר, ותירצו שבכל מקום שהיה חנייתם שם כל עשר קדושות של ארץ ישראל. וזה שנאמר על פי ה' יחנו וגו' כי נודע שהקדושה השוכן בארץ ישראל הוא מדת מלכות, ונודע שמדה זו נקראת 'פה' כמבואר במאמר 'פתח אליהו' מלכות – פה קרינן לה, ולכן אמר על פי ה' יחנו רוצה לומר שחנייתם היה על מקום הנקרא 'פי ה', ולא זו בלבד אלא גם על פי ה' יסעו, שבעת המסע שלהם היו ג"כ במקום הנקרא 'פי ה' מדת מדת מלכות פה. והוא הרמז לתושבע"פ שנתגלה לבני ישראל במסעיהם וחנייתם במדבר לכל הדורות הבאים.

וזהו גם אומרו על פי ה' ביד משה, כי 'יד' רומזת על עסק תושבע"פ כדרשת חז"ל (ב"ק צ"ב ע"א) על הפסוק (דברים ל"ג ז') ידיו רב לו. וכדרך שפירש בחת"ם סופר על התורה (בפסוק זה) הפסוק בתהלים (כ"א ט') תִּמְצָ֣א יָ֭דְךָ לְכָל־אֹיְבֶ֑יךָ יְ֝מִֽינְךָ תִּמְצָ֥א שֹׂנְאֶֽיךָ, כי זה תלוי בזה שע"י שהלכה כמותו בכל מקום כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צ"ב ע"ב) וה' עמו – שהלכ עמו כמותו, שהוא מרומז בלשון יד כדרשת רז"ל הנזכר, ע"י זה נצח בכל מקום עי"ש. והוא אשר כפל ואמר על פי ה', מדת מלכות פה, שהוא מורה על עסק תורה שבע"פ. עכ"ל הרב יצחק וייס במנחת יצחק זצ"ל.

חלוקת ספר במדבר בפורעניות, רמז לפורעניות בשואה

בספר שפתי שלמה לרב שלמה זלמן אונסדורפר[7] זצ"ל הי"ד כותב בפרשתנו (היא היחידה שנשתיירה מדרשותיו לחומש במדבר). בתחילת המאמר כתב

הרב שלמה זלמן אונסדורפר הי"ד

המחבר ותיאר את זמן אמירת הדרשה וזלה"ק:

תש"ג, בהעלותך, בשעת גזירה וגירוש בעירנו רחמנא ליצלן, ה' יתברך ירחם עלינו.

פרשת ויהי בנסוע חשוב לספר בפני עצמו ומחלקת את ספר 'במדבר' לשני חלקים [עפ"י בראשית רבה ס"ד ח']. וגם אצלנו היה הפרשה הזו המפסקת בין פורענות לפני שנה בזו הפרשה י"ח בסיון רביעי לסדר 'בהעלותך תש"ב, שנחלקה קהלתנו הקדושה, וחלק גדול, רוב מנין וגם רוב בנין, תלמידי חכמים צדיקים שנעתקו מכאן בגזירת הצר הצורר ימ"ש לארץ הדמים פוילען [פולין]. וג"כ 'בוכה למשפחותיו' [פרשתנו י"א י'] משפחות שנחלקו לשתים, בכיה לדורות הוקבע[8], ה' ירחם. והם הלכו באמונה כי 'על פי ה' יסעו בני ישראל[9]' כי יודעים היו שזו גזירה מן השמים, אבל אנו בטוחים בחסדי המקום אשר ענן ה' עליהם, וגם בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים[10], ושומר ישראל לא ינום ולא ישן.

וזה רמז על שני נוני"ן בפרשה, כדאיתא בגמרא (שבת ק"ד ע"א) נו"ן כפוף נאמן, ונאמן פשוט[11]. כי באמונה זו הולכים כפופים לפני צר, ובודאי ה' יתברך נאמן בהבטחתו, פשוט שעוד יוליך אותנו קוממיות לארצנו. ויאמר ה' שובה רבבות אלפי ישראל[12], שישובו הנדחים במהרה בימינו אמן. ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם[13], אכי"ר.

ועוד רמז, נו"ן הפוכה, לרמז 'נון' הוא לשון 'דגים', וכמו דגים אין חיותן רק במים ולא חוץ לזה[14], כמו כן ישראל, אין חיותן רק ע"י התורה, וכאן שנסעו מהר ה' הוא כמו נו"ן הפוכה. עכ"ל הרב שלמה אונסדורפר זצ"ל הי"ד.

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 052-6514000   YBARKAI6@GMAIL.COM


[1] הכנת הגליון והלמוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) ז"ל אשתו זהבה בת אליהו ז"ל, בנם משה יצחק. יהודה הי"ד בן הרב מרדכי יבלחטו"א (דימנטמן) פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל ללא זש"ק.

שלום דוד ב"ר צבי הלוי (גרנט) ז"ל

[2] הרב דוד בליאכר (תרנ"א אוקריינה נספה באייר תש"ד) נולד לאביו הרב ישראל שיה שוחט ובודק (שו"ב) בעירו הומאן, לאחר מכן עברה המשפחה לקוואקז. בתחילת דרכו בעולם המוסר למד בסלבודקה אצל ה'סבא מסלבודקא' רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, עפ"י המלצתו המשגיח הרב אברהם גרודיזנסקי זצ"ל הי"ד קבע אתו שיעור מיוחד, והעניק מגדלותו לבחור הצעיר, במשך כל שנותיו הרבה הרב דוד בליאכר זצ"ל להפליג בשבחו. מאוחר יותר התודע ל'סבא מנובהרדוק' רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל, ונעשה מתלמידיו המובהקים. בעיר נובהרדוק התגוררו הורי אביו (לימים זכו לעלות לארץ ישראל לירושלים עד הסתלקותם) שחבבוהו עד למאוד. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה (תרע"ד) פנה הרב יוסף הורביץ זצ"ל לעיר הומל הרוסית ולאחר סיור עם חתנו הרב אברהם יפה'ן זצ"ל החליטו להקים המשך הישיבה בעיר לובן. בקשיים גדולים רבים הועברה הישיבה לשם. שיטת נובהרדוק היתה לייסד ולזרוע ישיבות בכל מקום רשת ישיבות 'בית יוסף'. נזכור כי תקופה זו קשה מנשוא מבחינה גשמית של מלחמה עולמית וכן אח"כ מלחמה רוחנית של כפירה והשכלה ששיחתו חלקות רבות וטובות.
בחורף תרפ"ב קבע ישיבתו במזריטש לאחר החלטה להעביר את הישיבות מרוסיה לפולין. קשיים מרובים וימים של רעב עברו על התלמידים, אך הוא נצב כצור בהתמודדות הגשמית, עם זאת החדיר רוח של תחיה בכל תלמיד. היה מפורסם בפקחותו וביראתו, למרות צניעותו היו רבים מהעיר מתייעצים אתו בעניניהם. שיחותיו הפליאו את שומעיהם, היה ידוע כמתאר אומן, שבשיחותיו תיאר את חלקי החיים ותהפוכותיהם, ומכל מה שראה או שמע הביא דוגמאות בשיחותיו. בשנת תרצ"א עלה לארץ ישראל ויסד בבני ברק את ישיבת 'בית יוסף' הראשונה מרשת נובהרדוק.
בפרוץ מלחמת העולם השניה העביר חלק מישיבתו לוילנא, הוא נשאר במזריטש ולמעשה במשך למעלה משנה התחבא בבונקרים שונים עד שלבסוף נתפסו כולם והובלו למיידנק, שם רוב משפחתו נספו על קדוש ה'. בת אחת נצלה עלתה לארץ ישראל קבעה תאריך אזכרה משותף לכל משפחתה כ"ה באייר.
דברי תורתו נלקטו לספר דברי בינה (בית יוסף תל אביב תש"ל) לאחר שנים של איסוף וליקוט תורותיו, כמתואר בתחילת הספר, כמו"כ באחריתו תולדותיו בהרחבה בקונטרס 'חסדי דוד'. כמו"כ בספר גוילי אש (ישיבת בית יוסף ירושלים תשל"ג) כפי שנכתב בשער הספר: שיחות מוסר ודברי הגות מעזבונם של גדולי וקדושי ישיבות בית יוסף נובהרדוק שנספו בשואה.

[3] הרב ישראל צבי הלוי רוטנברג (חוהמ"ס תר"ן-נספה ג' בסיון תש"ד) נין ונכד לעטרת צבי מזידיטשוב. בתיאור תולדותיו בהקדמת הספר מתוארים מעשיו מאז עלה לכס הרבנות לאחר פטירת אביו בתר"פ. בין דבריו: בליל שבת קודש ישא מדברותיו על דרך החסידות, כדבש מתוקות, מלא יראת ה', וביומא דשבתא מסר לן אורייתא על דרך דרוש ורמז, והיה כמין חומר, ובסעודה שלישית עת רעוא דרעווין היה על דרך פרד"ס עמיקא וטמירא יורדים חדרי בטן…
היה יושב ומנגן שירות ותשבחות כנראה עפ"י דברי העטרת צבי (פרשת ויחי) כשהדינין מתגברים והעצבות גובר אז להמתיק הדינין…צריך להמשיך המתקה בקול שיר בנימי הכנור בי"ג מיכלין דרמי…ועד היום מעידין אנשים שהיו בשולחנותיו הקדושים שהזמירות והנגונים היו יוצאים מגדר אנושי ושהיה מזמר ומתפלל למעלה מגדר אנושי. וכל זאת למרות יסורים רבים שעבר בחייו בפטירת שתי נשיו וחלק מילדיו. לבסוף בשואה נספה, ודברי התורה בספר הם זכרו בעולם.
לא כתב בעצמו את דברי תורתו, אלא תלמידיו כתבום וכשנודע לו, התבונן בהם ונתן הסכמתו להם, אמנם הכתבים עברו (לאחר השואה) ביקורתו של אחד מגדולי תלמידו הרב יואל צבי ראטה זצ"ל שלאחר המלחמה הגיע לברוקלין. שם הספר נקרא אור מלא ע"י המחבר עצמו הרב ישראל צבי זצ"ל והוא גימטריה של שמו ישראל צבי או"ר במילואו כלומר אל"ף וי"ו רי"ש.
בספר שנדפס לראשונה בברוקלין תשט"ז (מהדורה שלישית תשס"ח ממנה נערכו הדברים) שלשה חלקים, אור מלא של הרב ישראל צבי נחלק לשנים לתורה ולמועדים, החלק השלישי בני שלשים דרשות לשבת הגדול, שבת שובה, וימים נוראים, מאביו של המחבר הרב יוסף רוטנברג. במהדורה זו השלישית מובאות גם ההקדמות לשתי ההוצאות הראשונות, שבכל אחת מהן דברים המעוררים נפש היהודי. בדברי הסיום ההקדמה האחרונה כתב המו"ל משארי משפחתו של המחבר: אם רצוננו להיות מתלמידיו של רבנו צריכין להתרגל לקבל באהבה כל מה שעובר על האדם ולהתקרב ולהתדבק עצמנו יותר ויותר להקב"ה ולהתפלל אליו להוושע בכל משאלות לבנו לטובה ועי"ז יושפע שפע רב בכל העולמות וגם עלינו עדי נזכה להתגלות כבוד שמים וכבודו עלינו יזרח…

[4] אולי כונתו מלשון כַּן – בסיס' המרמז גילוי בפועל של המצוה

[5] הרב אברהם גרודזינסקי זצ"ל הי"ד (תרמ"ב-כ"ט בתמוז תש"ד) נולד בורשה, מתלמידיו המובחרים של ה'סבא מסלבודקה' (רבי נתן צבי פינקל זצ"ל בעמה"ח 'אור הצפון'). נשלח ע"י רבו לישיבת טלז בראשות הרב אליעזר גורדון לבסס בה את שיטת המוסר. לאחר כמה שנים שב לסלבודקה (פלך בקובנה שבליטא) היה מהנהלת הישיבה. בשנת תרפ"ה עת שלחה ישיבת סלבודקה ענפה המקודש לארץ ישראל, ליסד בעיר חברון את ישיבת סלבודקה, עלה אליה יחד עם הרב יחזקאל סרנא זצ"ל וקבוצת תלמידים. לאחר כמה חודשים של שהייתו בחברון, חזר ל'ישיבת האם' סלבודקה. בשנת תרפ"ז לאחר עליית ראש הישיבה ה'סבא' עם הרב משה מרדכי אפשטיין לארץ ישראל ולישיבה בחברון ובה נשארו, נתמנה לראש הישיבה.
בתקופת השואה שהה בקובנה עד שנרצח ע"י הנאצים ימ"ש בכ"ב בתמוז תש"ד. ארבעה משמונת ילדיו עלו בסערה השמיימה באותה תקופת אימים.
ארבעה מילדיו נצלו והם בתו הרבנית רבקה שהיתה נשואה לרב שלמה וולבה זצ"ל (עלי שור), בתו הרבנית שרה שהיתה נשואה לרב חיים קרייזוירט זצ"ל אב"ד אנטורפן. הרבנית לאה אשתו של הרב ברוך רוזנברג ראש ישיבת סלבודקה בני ברק, בנו הרב יצחק ראש כולל תורת אברהם בני ברק. מגדולי תלמידיו הרב אביגדור מילר זצ"ל והרב מרדכי צוקרמן זצ"ל.
בספרו תורת אברהם נקבעו ונטבעו עפ"י כתיבותיו עצמו. הספר שמחולק לשנים, חלקו הראשון נשלח לארץ ישראל עם אחרון התלמידים שעזבו את סלבודקה עם פרוץ מלחמת העולם השניה. והחלק השני הוא המאמרים שפורסמו בירחון 'כנסת ישראל' ירחון תורני שיצא בוילנא בעריכת הרב משה קרליץ (אחיו הצעיר של ה'חזון איש' זצ"ל).
והספר שהינו תורת וציור בעליו מתואר ע"י המביאים לבית הדפוס, כמתואר בפתיחתו: כל דבריו בנויים על סוגיות הש"ס והראשונים ז"ל, מגמתו לחשוף את ההלכה שבאגדה…רוב המאמרים הנדפסים בספר זה דומים מצד המבנה שלהם לשעוריהם של ראשי הישיבות: קושיה ותירוץ לכאורה, סתירת ה'לכאורה' הצבת היסוד וביסוסו בראיות…[המחבר] כשם ששלט על כוחות נפשו כך שלט על כח מחשבתו…האור הבוקע מתוך בירורי הלכות אלו, הוא אורו של האדם הגדול בעל הצלם אלקים אשר אין גבול ללבו להשיג טוהר ולחונן חסד, זוהי תורת האדם אשר קיבל מרבו רבי נתן צבי פינקל זצ"ל.
ואם ספר זה מצד אחד הוא בירורי הלכות – הוי דומה לו, הרי הוא השתפכות פיוטית של כיסופי עליה מאידך, הפותחת ומתארת שוב ושוב לפנינו את עולמו הנפלא של האדם הגדול יציר כפיו של הקב"ה. וזהו קסם הספר אשר בו ההלכה והשירה יורדות כרוכות אל תוך עולמנו ומרוממות אותנו ומושכות אותנו וכובשות מח ולב יחדיו. ע"כ חלק מדברי פתיחת הספר. שיצא לאור ע"י כולל תורת אברהם שבנו הרב יצחק זצ"ל כאמור עמד בראשו.

[6] הרב יצחק וייס זצ"ל (ח' אדר א' תרס"ב גליציה – י"א בסיון תשמ"ט ירושלים). אביו היה חסיד זידיטשוב אולם משפחתו היתה מקורבת גם לחצר בעלזא. בהיותו בגיל ט"ז קיבל סמיכה להוראה מרב חיים אלעזר שפירא אדמו"ר ממונקטש (המנחת אלעזר) וכעבור שלש שנים התווספה לו סמיכת 'ידין ידין'. נסמך גם מהרב מאיר אריק, והגאון מראדושמילא הרב שמואל אנגל (שו"ת מהר"ש) הרב שמעון גרינפלד (שו"ת מהרש"ג) מגדולי הוראה בתקופה ההיא. נשא בגרוסוורדיין (רומניה) חותנו הרב פנחס צימבטבוים ששימש כאב"ד בעיר, הכניסו כדיין. למד חברותא עם הרב יהודה הורביץ מדז'יקוב כשש שעות מידי יום (מן הענין לציין כי דרכיהם נפרדו ונפתלו, הרב יהודה גם עבר מוראות השואה וניצל, אך לא זכה להקים דור המשך, היה צדיק גדול ובקי גם בתורת החת"ם סופר זיע"א. נפטר באותו יום בדיוק של הרב יצחק וייס, בלונדון בי"א בסיון תשמ"ט. קויים בהם 'בחייהם ובמותם לא נפרדו' כפשוטו).
את קורותיו בשואה העלה בקונטרס פרסומי ניסא שצירפו בסיומו של החלק הראשון (מתוך עשרה שיצאו. כרך י"א מערכת המנחה מפתחות וסימנים נוספים) של ספרו הגדול שו"ת מנחת יצחק, אותו כתב בצורה מרתקת וחיה, תיאור סאת היסורים ואלומות ההשגחה בענני אופל ההסתר. לאחר השואה בה איבד את אשתו חזר לעירו ועסק בהיתר העגונות, שהיתה סוגיה שזעקה לשמים מדמם של הנרצחים שבחלקם הגדול לא נודעו פרטים מדוייקים על מקום וזמן הירצחם. בשנת תש"ח עבר ללונדון בעצת הגאון מטשבין הרב דב בעריש ויידנפלד, שם מונה לעמוד בראש בית הדין. בשנים אלו עסק בהוראה, ולמעשה כל חייו היה מהפוסקים היושבים ראשונה במלכות התורה בדור שלאחר השואה. בשנת תש"ל לאחר פטירת הרב פינחס אפשטיין זצ"ל אב"ד העדה החרדית, נקרא לשם ע"י האדמו"ר מסטמאר הדברי יואל שהכירו מהתקופה לפני השואה והיה עמו בקשר.  עלה לירושלים ושימש כסגן ראש העדה החרדית של הרב יונגרייז זצ"ל, כשנפטר בתשל"ב התמנה לגאב"ד עד הסתלקותו.
חידושיו עה"ת כתבם בקצרה, בסוף חלק שלישי ורביעי של השו"ת. בשנת תשנ"ז נערכו מחדש כל דברי האגדה שלו ויצאו בשלשה כרכים מנחת יצחק עה"ת ומועדים. מהדורה חדשה נוספת ממנה נערכו הדברים לעיל נדפסה בירושלים תשע"א. בסוגיית החצוצרות הנמצאת בפרשתנו, ראה בספרו הגדול שו"ת מנחת יצחק ח"ג סימן כ"ב.
דברים אלו נכתבים ונערכים בעצומו של יום הסתלקותו (ושל חברו הרב יהודה הורביץ זצ"ל) עש"ק פרשת בהעלותך י"א בסיון תשפ"ב.

[7] הרב שלמה זלמן אונסדורפר הי"ד (תרמ"ח-ר"ח מרחשון תש"ה) אביו הרב מרדכי אריה הי"ד שימש כשו"ב (שוחט ובודק) ומו"צ בעיר גוטא, היה ת"ח מופלג. אמו הרבנית הצדקנית מרת חיה שרה. הוריו שניהם הועלו על המוקד בכ"ג בסיון תש"ד.

למד בישיבת גאלאנטא אצל הרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל, לימים עלה לירושלים ונתמנה לאב"ד העדה החרדית. וכן למד אצל הרב עקיבא סופרדעת סופר) נינו של החת"ם סופר. בעת כהונתו בעיר ואם בישראל פרשבורג, לבו בער כאש להרבצת תורה, לא היה שום חילוק, לפעמים למד שעור בעיון בהלכה עם בחורים מופלגים, ולפעמים למד משניות או חומש ורש"י, הכל כוונתו לשם שמים. העיר פרשבורג שהיתה כידוע עיר גדולה, הרב שלמה זלמן במדותיו הנעלות וחכמתו הנפלאה עמד לנס וליועץ לכל דבר גדול וקטן. וכפי תיאור בנו ( הרב שמואל אלכסנדר זצ"ל מביא הספר לדפוס) מימיו לא ראה את אביו ח"ו בכעס או בהקפדה, ואף לא בתוך ביתו, הכל בשפה נעימה המתקבלת. תמיד היה מקדים שלום לכל אדם. ומוסיף לספר בנו: פעם בליל שבת קודש פגשו ת"ח ואביו הקדים לו ברכת 'גוט שבעס' אך הוא לא ענה, וכך היה כמה פעמים. עד שפעם שאל את אביו, מדוע לך להקדים לו שלום, הרי אינו משיבך? ענה לו אביו: עלי לעשות את שלי ולהקדים שלום לכל אדם, ומסתמא הוא עסוק בלמוד משניות בעל פה, ולא רצה להפסיק. כי תמיד היה דן לכף זכות!
נחון בכח דרשנות מופלא. והיה מכין דרשותיו בכתב, ולעיתים היה מוסיף אח"כ ומציין שדברים אלו לא נאמרו בדרשה. ובתחילת הדברים היה רושם: יהא חלקי ממזכי הרבים, יהא רעווא דאימא מילתא דתתקבל [יהי רצון שאומר דברים שיתקבלו] וכדומה. הוריו שזכו לאריכות ימים עד שעלו על המוקד כנזכר בתחילת הדברים לעיל, כבדם עד למאוד. אחד הספורים המרטיטים אודות מצוה זו. בשנת תרצ"ב לערך נזדמנה לו אפשרות לבקר בארץ ישראל, בשבת האחרונה לפני נסיעתו המתוכננת נפרד לשלום מקהילתו עד חזרתו כפי שחשב בתחילה, אך במוצאי שבת בפתחו את תיבת המכתבים מצא מכתב שקיבל מהוריו ובו אמו מבקשתו מאוד להודיעה מיד לכשיגיע לארץ ישראל כיוון שכל משך נסיעתו תהא שרויה בדאגה אודות מצבו ,מכיוון שהיא באופיה היתה רגישה מאוד. משראה כך, ביטל מיד את נסיעתו שכל כך שמח לקראתה, וכל זאת כדי למנוע מאמו צער ודאגה כל שהיא. ע"כ מדברי ההקדמה של מוציא הספר מכת"י בנו של המחבר הרב שמואל אלכסנדר זצ"ל. (הוא ניצל מגיא ההריגה מכיוון שיצא ללונדון)

מוסיף מלקט ועורך הדברים, סיבבה ההשגחה ובימים שהכרתי לראשונה את הספר התקשרתי עפ"י טלפון שהיה רשום בספר שראיתיו במאגר אוצר החכמה, על מנת לנסות להשיג את הספר עצמו, מתוך חיבת הקודש לספרים שקבלתי מאבי מורי ז"ל שכזכור היה אוד מוצל מאש בעצמו. מתוך השיחה התברר שהגעתי לנכד של מחבר הספר שעלה לפני כמה שנים לארץ ישראל, הרב שלמה זלמן אונסדורפר שליט"א (ע"ש המחבר). הוא סיפר לי סיפורו של ספר, וכך עפ"י תיאורו: בעת שלקחו את סבו מחבר הספר בהונגריה לאיסוף לשלחם למחנות ההשמדה, דברי התורה עדיין לא הודפסו והיו בכתבי יד. הוא הטמין אותם בקופסא בקרקע מחוץ לביתו. לאחר שנסתיימה המלחמה דודו הרב שמחה בונם זצ"ל שב למקום מגורי הוריו ומצא שרידי כתיבותיו שרבים מהם נאבדו לעולמים. ולמרות הגשמים וכל המפריעים נצלו באורח פלא הגליונות מהם נערך הספר לדפוס. חלפו שנים רבות רק בשנת תשל"ב יצאה מהדורה ראשונה, והשניה החדשה בתשס"ח.

[8] עפ"י תענית כ"ט ע"א: 'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא' [במדבר שלח י"א ד']. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם – ואני קובע לכם בכיה לדורות.

[9] בפרשתנו (בהעלותך ט' י"ח) עַל־פִּ֣י ה' יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־פִּ֥י ה' יַחֲנ֑וּ כָּל־יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ.

[10] עפ"י בחקותי (ויקרא י"ח מ"ד)  וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י ה' אֱלֹקיהֶֽם.

[11] הגמרא (שבת ק"ד ע"א) דורשת את אותיות הא'-ב' את אות נו"ן היא דורשת כמובא בדברי הרב לעיל במאמר.
נו"ן כפופה נו"ן פשוטה – נאמן כפוף נאמן פשוט… לישנא אחרינא – סימנין עשה בתורה … צד"י כפופה וצד"י פשוטה – צדיק כפוף צדיק פשוט. היינו נאמן כפוף נאמן פשוט!
פירש רש"י ד"ה נאמן כפוף: אדם כשר צריך להיות כפוף ועניו, וסופו להיות פשוט וזקוף לעולם הבא.

[12]  עפ"י פרשתנו (בהעלותך י' ל"ה-ל"ו) וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן …וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה ה' רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל.

[13]בפרשתנו (בהעלותך י' ט') וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְרֹ֑ת ונִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ ה' אֱלֹֽקיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם.

[14] נראה שיסוד דבריו עפ"י ברכות (ס"א ע"ב): תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה – לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה כי הוא חייך וארך ימיך – כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה – על אחת כמה וכמה.

תלמידי הישיבות, בחורי חיל ישראל, הם ששומרים את כל בית ישראל מאפיסה וכיליון, והם שיצילו את כל הדור ואת כל ישראל / הרב קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד

תמונת האדמו"ר מפיאצסנה רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד

על האסיפה הגדולה של 'ועד העזרה להצלת הישיבות בפולין וליטא' אשר היתה בפה ווארשא בהשתתפות האדמורים ורבנים מפולין וליטא, נשא מרן אדמו"ר הרה"צ שליט"א [הי"ד] נשיא ישיבתנו הגדולה, מאמר אשר עשה רושם חזק על השומעים מחשיבתו הגדולה.

כאשר שאל משה רבינו את ד' 'מי אנכי כי אלך' וכו', שחס ושלום אין אפשרות שהוא יגאל את ישראל מגלותם וצרותיהם. ענה ד' לו, 'כי אהיה עמך זה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה', היינו שתקבלו את התורה. הנה האות היה על מעשה ד', היינו על זה שהוא הוצרך להיות בטוח על שד' יהיה עמו וד' שלחו, ולמה לא אמר ד' את האות גם כן ממעשה ד' 'וזה לך האות שאתן לכם התורה', רק על מעשה ד' נתן לו אות בפעולת ישראל מה שהם יעשו, אתם תעבדון, ותקבלו את התורה.

אבל התורה היא נצחית, ועל תמיד נתן לו האות הזה, כשיהיו ישראל חס ושלום בצרה וידמה להם שחס ושלום רחקם ד' לגמרי מעל פניו וממקירות לבם צועקים 'אלי אלי למה עזבתני רחוק ממני ישועתי', סימן הזה יהיה בידכם אם אתם מתעוררים לתורה אז ד' עמכם, וההתעוררת אשר בלבבכם קול השכינה היא שמנהמת כיונה בנפשכם, ואומרת ועתה גם עתה אם שמוע בקולי והייתם לי סגלה, כי אהיה עמכם תמיד, 'וזה לך האות' וכו' 'תעבדון את האלקים', דומה לכם שאין אתם שומעים את קול די אבל כאשר תעבדון את אלקים זה לך האות כי אהיה עמך, ואנכי שלחתיך.

רבותי! עת צרה הוא ליעקב, רבות הן הצרות עוד יותר מאשר אנו מרגישים אותם, אין אנו מרגישים אותם כל כך כמו שהן מפני שכבר נתרגלנו בהם, כמו שאומרת הגמרא אין בשר המת שבחי מרגיש באזמל, פירש רש"י בשר שצלה מחמת מכת, למה אין מרגיש, מפני שבמכ נצמח ובמכה הרגיל, ובלב קרוע ומורתח אנו קוראים 'אלי אלי למה עזבתני'. אבל כאשר רואים את ההתעוררות של ועד הישיבות ואת התעמולה הגדולה שהתחיל ועד הישיבות לשם התורה ולומדיה, זה לנו האות שד' אתנו וישועתנו קרובה לבוא, כי לא שהם קוראם ומדברים עתה, רק ד' יתברך קורא על ידיהם.

והנה באסיפה הנכבדה זו שנמצאים בה אדומורי"ם רבנים גבאים ועסקנים שהם מנהיגי ישראל וקבינטי הספינה, כדאי היא לשום לב ולעשות איזה חשבון הנפש מכל מצב העגום של ישראל עתה. אם האיש הפשוט די לו שיפשפש במעשים שלו בלבד, אבל בקברנטי הספינה נאמר ביונה 'ויאמרו איש אל רעהו לכו ונפילה גורלות ונדע בשל מי הרעה הזאת', המלחים צריכים להסתכל גם בכל האנשים הנוסעים הנמצאים אתם ובמעשיהם, ולמצא את האיש אשר מלפני ד' בורח והוא הגורם לרעה הזאת. אבל אנו עתה, לדאבוננו, אין צריכים כל כך חפישה ובדיקה על זה, כי כאשר באים אל בתי המדרשים והשטיבלעך מקומות שכל התורה לא פסק מהם ועתה נחרבו, וכמעט אין בחור ואברך לומד בהם. וכשבאים בשבת אל הרחוב וחניות יהודים פתוחים, כשבאים אל בתי ישראל איך נחרבו, טהרות וצניעות בנות ישראל נשחת. ובכלל כשמביטים על דור החדש איך בניו ובנותיו התרחקו מהתורה ואת אלקי ישראל עזבו, רחמנא ליצלן, ואת כל איש ישראל העובד ד' עוד שנאו, כבר רואים בשל מי הרעה הזאת.

אבל האם בהם לבדם הפגם והקלקול ואנו נקויים, כל איש פרטי וכל דור פרטי, טבעת הוא בשלשלת הזהב של ישראל. התורה נקראת 'פקודי ד' ', כי ד' הפקידה אצלינו, זה אלפי שנה כל דור מקבלה מן הדור שקודמו ומוסר אותה להדור שלאחריו. והם שלשה החובות אשר על כל דור, לקבל לשמור ולמסור הלאה, והאם אנו נקויים אם אין אנו מוסרים אותה גם הלאה; האם אין גם בנו הפגם שאין אנו ממלאים את כל השלשה חובות שעלינו. האם חס ושלום נפסקה בימינו השלשלת שנמשכת מן האבות ועד המשיח, חס ושלום, ואנו נקויים. כל אחד מצטדק לאמור 'ומה אעשה, אני רוצה למוסרה רק שהם אינם רוצים לקבלה'. אבל חקות העולם אי אפשר למחוק ולכזב חוק הוא שהחינוך מועיל, ואם אינו מועיל לגמרי, מועיל הרבה. אפילו נער גרוע כשמחנכים אותו לטוב מיטב, ולהיפך, וכו', ואיך נצטדק אנו אם עזבנו את החינוך, כי אם לא עזבנוהו ולא זנחנוה ובלב ונפש השתדלנו בו, לא היה הדור החדש במצב הגרוע הזה, אם רצוננו למסור באמת, הרבה מהם היו מקבלים.

אבל חושב אני שרק שגיאה יש בנו בני דור הזה, שגיאה שלא עמדנו תיכף על השינוי שנעשה בהחינוך שלנו. עד המלחמה היינו מורגלים בחינוך קל, הבתי מדרשים והשטיבלעך היו מלאים לומדי תורה, וכל נער שיצא מהחדר לא היה אביו צריך כל כך לדאוג עליו, כי מעצמו נכנס אל הבית המדרש והשטיבל ובין שאר לומדי תורה למד, ובין עובדי ד' התרגל. ואחר איזה שנים ראה האב לפניו בחור מופלג בתורה ויראת שמים. לא כן עתה שבתי התורה ריקנים, והאב שרוצה לחזק את בנו לתורה, צריך עבודה קשה, עבודה שכמעט גדולה מכוחותיו, נשארו בניהם בלא תורה וריח יראת שמים. לעומת זה נגדינו ומסטיננו פתחו בתי ספר חפשים חברות (פעראיינען) שדורשים לפניהם דברי נאוץ וגידוף. והאם חידוש הוא שרוח הכפירה, רחמנא ליצלן, חיבל כל כך את דור החדש, רחמנא ליצלן, לכן ישועת ישראל הן ברוחניות והן בגופניות תלוי בהישיבה. הישיבה מקבל את בניכם, ולאחר איזה שנים תשיבו אותם לכם מלאים בתורה ויראת שמים.

כמה שהיו צריכים מלפנים להשתדל שגם הנערים שיוצאים מן החדר עוד ילמדו תורה, צריכים עתה יותר להתאמץ בזה, כי מלפנים הוצרכו שילמדו גם הלאה, כדי שיהיו בני תורה ולומדים, ועתה נחוצים לזה כדי שיהיו יהודים, כי רואים וכרובם ככולם שאינם לומדי תורה גם הלאה, יוצאים חוץ לשיטה, רחמנא ליצלן, גלוחי זקן מחללי שבת, רחמנא ליצלן, וכו'. לא שטועה אני לאמר שרק תלמידי הישיבה יישארו יהודים ולא יותר ובהם נסתפק, כי האם נאמר שדיים כאשר בכל עיר רק הרב והשוחטים עם המשמש יהיו ישראלים וכל השאר לא. חשבו זאת, עשרת אלפים תלמידים שישנם כעת על בערך מיליונים ישראל, בלי עין הרע, שבפולין וליטא, אם רק הם יישארו ישראלים נאמנים אם ישפיקו יותר רק לרבנים ושוחטים שבכל עיר. את הכלל ישראל, את הקומה שלימה של ישראל אנו צריכים, כולם יהיו נאמנים לד' ולתורתו. אבל מקוים אנו שהתלמידים הם יקדשו גם את כל הדור, הם יחזקו אותם לתורה ועבודה. עובדא היא שהמשפחה אשר נשחפת נשטפו בניה חס ושלום בהכפירה. אם יצא אחד מהם לתורה, הוא יציל את כל הבית. ואם את האחים הגדולים ממנו אי אפשר לו להשיב, על כל פנים הקטנים ממנו אינם סרים מד'. חתן אחד בן תורה כאשר בא אל הבית, יציל את כל הבית. שטיבל שיש בה עשרה בחורים בני תורה, יצילו את שאר הבחורים בה. תלמידי הישיבות, הם יצילו את כל הדור ואת כל ישראל. אבל דא עקא שרק עשרת אלפים תלמידים יש לנו, ודא עקא שגם מספר המועט הזה לא התחזק כלו ממעות אנשי פולין, רק עם המעות שבא מאמריקה. ועתה שנדבת אמריקה פסקה, עומדות הישיבות להסגר חס ושלום, וכל היהדות בפולין עומדות חס ושלום בסכנה, והם יסוד ועמידת כל בית ישראל. ואיך אנו מתייחסים לאותו יסוד היהדות, לאותם בחורים חיל ישראל ששומרים את כל בית ישראל מאפיסה וכיליון, כמה מעונים וסחופים הם. כמדומני אין עם, אף האכזרים ביותר, שאף הנאסרים בהם יתענו כל כך, כמו שומרי ישראל אלו. אין להם לאכל ולא לישן, לא מלביש ולא מנוח. אותו עם ישראל, רחמנים בני רחמנים, ייתן לאותם גדולי ישראל שבעתיד להתענות כל כך. כאשר רואה אני אותם בחורים, מובחר ישראל ותפארתו, כשהם מתייסרים כל כך, תמה אני למה אין קוראים אותם 'קדושים', כי הגמרא אומרת אלמלי נגדוהו וכו' הוה פולחין לצלמא מפני שהייסורים אשר בהוה התמידי עוד קשים יותר מן מסירת נפש בפעם אחת, והמה התלמידים עומדים כל כך בניסיון תמידי, והאין אלה קדושי ישראל? לכן אין זאת אסיפה לבד, רק כי המשפט לאלקים הוא, כל התורה וכל קדושת ישראל מחכים על המשפט שלכם, אם כולכם תתנדבו לעבודה, אז מוצלים הם מן הכליה, ואם לאו הם בסכנה, חס ושלום.

לכן ממקום הזה אנו מדברים אל כל ישראל אשר במדינת פולין, מי לד' אלינו. חזקו ותמכו את ועד הישיבות בעבודו עבודת הקודש. תנו, לא את נדבתכם בלבד, רק גם את חובתכם לד' ולישראל. ולא בלבד שכל אחד מכם ייתן רק גם בעצמו, אל חבריו ומכיריו יצעק, יהודים! מי אשר מאמין בד' יבנה ולא יהרס את בית ד'. כל היהדות עומדת באש, מהרו להצילו בעוד מועד. וד' יחיש לנו הישועה, אמן.

(רבי קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסצנה, הכרם, ב – אדר-ניסן (תר"ץ?), דרוש ואגדה, עמו' לא)

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת נשא

הלימוד מהלויים לעבודת היהודי[1]

בספר קול יהודה[2] משיחותיו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל אוד מוצל מאש, מבאר הנלמד לדורות ולכל יהודי מתיאורה המורחב של התורה הקדושה את עבודת הלויים, שנראה כי לשעתה היתה אך למעשה אור נצח ממנה, כראוי לתורת נצח ואלו דבריו:

שלשה תפקידים מרכזיים היו ללויים במדבר, נשיאת המשכן, פירוקו והרכבתו, שמירה על המשכן, הוראת תורה לעם.

העבודה הראשונהנשיאת המשכן מפקידה בידי הלויים את נשיאת מקום השראת השכינה. אין 'סטטיקה' [מצב קבוע ללא שינוי] בהשראת השכינה בישראל, כל מקום שיש בו יהודי – שכינה שם.

הלויים נושאים על כתפיהם את משכן הקדושה ובונים לו בית בכל מקום. בכל מסע מגיעים למקום חדש, ובכל מקום יש אתגרים חדשים וסביבה חדשה, ושם בונים את בנין הקדושה[3]. בזה שונים הלויים מהכהנים. הכהנים מופקדים על החלק הסטטי, הקבוע – ויעמדו הכהנים על עמדם (דברי הימים-ב' ל"ה י') ואילו הלויים מופקדים על המשתנה – והלויים על מחלקותם (שם). התחלקות המצבים, המקומות והזמנים. עם זאת למרות תחושת המסע והשינוי, מחוייבים לבנות כל בנין שבונים כאילו הוא בנין קבוע ונצחי.

לתפקיד זה משמעות סמלית רבה. במהלך ההסטוריה עבר עם ישראל במקומות שונים, והעולם התפתח והשתנה לבלי היכר. התורה לעומת זאת, לא השתנתה מעולם…בעל חידושי הרי"מ הרב יצחק מאיר מגור אומר על הכתוב (דברים ל"ב ז') בינו שנות דור ודור – שתפקידו של הצדיק שבכל דור הוא למצוא מה יש לתורה לומר לאותו דור, כשם שהלויים צריכים היו לבנות את המשכן עפ"י מאפייניו של המקום החדש שבו חנו.

באופן דומה יש להבין גם את התפקיד השני של הלויים – עבודת השמירה, כזו הבאה להגן מפני רוחות חיצוניות. רוחות בעוצמות שונות ומכיוונים שונים מתחדשות מידי פעם ובכל פעם יש להתמודד כנגד זרמים חדשים, במאבקים חדשים ומול אתגרים חדשים.

גם להיות שוערים טובים כדאי וצריך ללמוד מהלויים. רוחות הרבה מנשבות בעולמנו, לחלקן יש לפתוח את השער – שערי ליבנו, ולאחרות – ממש לא! מן הלויים נלמד מתי וכיצד יש לפתוח, ומתי יש לסגור ולאטום לחלוטין.

זהו הבסיס גם [תפקיד השלישי] למשימת ההוראה של הלויים. כי יפלא ממך דבר למשפט…ובאת אל הכהנים הלויים…והגידו לך את דבר המשפט (דברים י"ז ח'-ט') הכהנים אומרים את משפטי ה' הקבועים והבלתי משתנים. והלויים, מבינים את העם לתורה (נחמיה ח' ז') מבהירים את דברי התורה להמון ומסייעים בהנחלת תורת ה' לכל העם, כל אחד כפי יכולתו וכפי כוחו. כדי ל'הבין' את העם, יש להתאים את דברי התורה ולתרגם אותם לשפתו ולהבנתו של כל אחד ואחד מבני העם.

[השירה שבשגרה]

עוד דבר אנו למדים מריבוי התפקידם של הלויים. לכאורה, לא כל עבודה מרוממת את בעליה. אמנם נושאי הארון נאמר [סוטה ל"ה ע"א] שהארון נושא את נושאיו – עבודתם מרוממתם, והתפקיד מנשא מקדם ומפתח אותם. אך בשאר עבודות המשא, שם הטרחה מרובה, ומקנן החשש שהתפקיד יצמצם וידכא את היכולת להנשא ולהתרומם, כנגד זה בא ציוויו של הקב"ה בתחילת פרשתנו (ד' כ"א-כ"ב) וַיְדַבֵּ֥ר ה'  אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. נָשֹׂ֗א אֶת־רֹ֛אשׁ בְּנֵ֥י גֵרְשׁ֖וֹן גַּם־הֵ֑ם…גם הם נושאי המשכן, נושאים את ראשם. שכן העיקר הטמון בנכונות לבצע כל משימה וכל תפקיד מתוך הכרה שזו עבודת קודש. מתוך תחושה כזאת של נכונות לבצע משימות שטרחתן מרובה ונראה שאף הן מפריעות להתפתחות ולהתקדמות – כל תפקיד מרומם. תחושה זו בעבודת ה' מודגשת במיוחד בעבודת הלויים. וכך למדנו שמשורר ששימש שוער, כי חשב שעבודת השירה גבוהה מידי עבורו, חייב מיתה. ההלכה היא שבן לוי שקיבלת עליו כל מצוות לוויה חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו.

כולנו לויים, כפי שראינו ברמב"ם ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש…כל הרוצה להצטרף למלאכת הקודש, מצטרף למעשה לשורות הלויים…עכ"ל הרב יהודה עמיטל זצ"ל.

בדיקת סוטה מלמדת על חבורו של אדם משמים וארץ

בדבר סיני (רעיונות לפרשת השבוע) לרב סיני אדלר[4] זצ"ל אוד מוצל מאש, מבאר בפרשתנו מדוע בדיקת הסוטה נעשתה דוקא עי"י מים ועפר מן המשכן, וכן שימת שמות הקודש ומחיקתם ואלו דבריו המאירים:

הנה ברייתו של אדם נעשתה בצורה דומה, כתוב במעשה בראשית(בראשית ב' ז') 'ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה'. מובא בירושלמי נזיר (פ"ז ה"ב) אמר רבי יודן בן פזי, מלא תרוד אחד עפר נטל הקב"ה ממקום המזבח וברא בו את האדם. כאמור גם לסוטה לוקחים עפר מקרקע המשכן. חלק השני של האדם הוא נשמתו שהיא חלק אלק ממעל, ובדומה לכך עושים לסוטה. כותבים על ספר שמות קדושים שהם מעין נשמה עליונה, ומערבים אותם עם העפר שבמים.

יצירתו של האדם משמשת כעדות על טהרתה של האשה או על טומאתה. אם טהורה היא, חבור השמות הקדושים אל העפר שבמים גורם לכך שגם נשמתה תמשיך להיות מחוברת אל גופה ותביא לה את ברכתה. והיה אם נטמאה, שתיה זו תגרום לפירוק מוחלט בין הגוף לנשמה, וסופה יהיה כמו שכתוב, וצבתה בטנה..

יצירתו של האדם המורכבת מגוף ונשמה מתקיימת כל זמן שאדם מתנהג כפי שיוצרו צוה אותו. כאשר האדם אינו עושה כן, הוא מקלקל את עצם יצירתו, ולכן הנשמה מסתלקת ממנו והוא הופך לגל של עצמות. אמנם איננו רואים זאת במו עינינו, שהרי ישנם רבים שאינם שומרי תורה ובכל זאת מתהלכים על פני האדמה ככל בני אדם, אולם עלינו לדעת דישנשם דברים שכלפי חוץ נראים תקינים, ולאמיתו של דבר מבפנים הם מפורקים. כך גם האדם לפעמים הוא יכול להיראות בריא ושלם, אולם המציאות האמיתית היא, שהוא דומה לגל של עצמות.

ושוב מצאתי שחלק מהדברים שכתבתי כאן כבר ביאר השל"ה הקדוש (תורה שבכתב ספר במדבר מאמר שלשה מחנות[5] בפרשתנו חלק תורה אור). נראה שהסיבה לכך שהתורה למדה אותנו זאת דוקא בסוטה היא, משום שהסוטה חטאה במעשה שהוא שרש יצירתו של האדם, ולכן דוקא כאן התורה גילתה את הלמוד הנדרש הזה. עכ"ל הרב סיני אדלר זצ"ל.

מברכת כהנים למדים על ברכה בתוך ברכה

כֹּ֥ה תְבָרֲכ֖וּ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם (במדבר ו' כ"ג)

במדרש [ספרי נשא ל"ט ד"ה כה תברכו, סוטה ל"ח ע"א] פנים כנגד פנים או מול כנגד פנים, תלמוד לומר אמור להם – פנים כנגד פנים[6].

באמרי יהודה לרב יהודה סגל רוזנר[7] אב"ד סקעלהיד זצ"ל הי"ד מבאר וזלה"ק:

נ"ל לפרש כי נאמר (תהלים קמ"ה ט"ז) פּוֹתֵ֥חַ אֶת־יָדֶ֑ךָ וּמַשְׂבִּ֖יעַ לְכָל־חַ֣י רָצֽוֹן, ויש לפרש כי אין די בברכה טובה לבד, אלא שיהיה גם רצון ה' ועין טובה בהברכה, כמו בנהנה מאדם יש נפקא מינה אם הוא בעין טובה, יש ברכה בהברכה, לא כן אם הוא בעין רע, כל שכן שיש נפקא מינה אם הברכה בא ברצון. וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (תענית י"ט ע"א) גשמי רצון ברכה ונדבה, והיינו שישנו ברכה פנימית בהברכה. וזה פנים כנגד פנים, שלא יהיה הסתרת פנים בהברכה, אלא פנים כנגד פנים בעין יפה, וזה אמור להם לשון הווה, שיהיה הברכה אמירה להם בהווה בלי הפסק. עכ"ל הרב יהודה סגל רוזנר זצ"ל הי"ד.

לדעת מחסור היהודי – ברכה היא

יָאֵ֨ר ה'  פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ (במדבר ו' כ"ה)

הרב שמעון סופר[8] זצ"ל הי"ד אב"ד ערלוי נכדו של החת"ם סופר בדבריו בשיר מעון לפרשתנו כותב וזלה"ק:

במדרש ילקוט [שמעוני נשא סוף רמז תש"י] איתא הקב"ה יתן לכם דעת לחונן ולרחם זה עם זה.

י"ל לפעמים רואים אדם אשר לו כמעט ביתר שאת, ואין הבריות מרחמין עליו לחוננו ולתומכו, הן בדברים הן בגופניות, כי אינם יודעים ומבינים עניניו ומהותו ועד כמה הוא בעל יסורים וזקוק לעזרה, ואם יבינו וידעו ענינו, מאוד היו מרחמים עליו ותומכים אותו, כהא דמר עוקבא (כתובות ס"ז ע"ב) דשדר לעניא בכל ערב יום הכפורים ארבע מאות זוזי, ואמרו לו שרוחץ בשמן, אמר מפונק כולי האי? כפליה ושדר שמונה מאות זהובים.

וזה ויחנך -הקב"ה יתן בכם דעת להשכיל ולהבין מהותו וענינו והצטרכותו ורחמים לחונן זה עם זה.

אופן ה'לימוד' לאדם המונע מעשרותיו מכהן מ'חשש' ליחוסו

וְכָל־תְּרוּמָ֞ה לְכָל־קָדְשֵׁ֧י בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה. וְאִ֥ישׁ אֶת־קֳדָשָׁ֖יו ל֣וֹ יִהְי֑וּ אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּ֥ן לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה: וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר…דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי־תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל. (במדבר ה' ט'-י"ב)

אמר רבי יוחנן למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות, לומר לך כל מי שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן סוף נצרך לכהן ע"י אשתו (ברכות ס"ג ע"א) ומובא ג"כ ברש"י כאן.

בספר זכרון יעקב לרב יעקב אלימלך פנט[9] זצ"ל הי"ד מבאר וזלה"ק: ויש לדקדק דאיזה 'מדה כנגד מדה' הוא זה? ונלענ"ד לבאר בהקדם מה שיש לדקדק על הלשון 'מי שיש לו תרומות ומעשרות' ולא נקט בקצור מי שאינו מפריש, או מי שאינו נותן תרומות ומעשרות לכהן.

ויש לומר דמיירי במי שמפריש תרומות ומעשרות, אבל [מעכבם] בידו בטענה שאין בה ממש, והוא כעין שמצינו בדמאי שמחוייב להפריש  מעשר כדי שלא יבוא לידי ספק איסור, אבל מעכב המעשר לעצמו דלענין ממון אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה. והאיש הזה דאיירינן ביה ג"כ יחשוב הלא על כל כהן י"ל [יש לומר] דלמא לאו כהן הוא מכח דילמא לאו אביו הוא, רק דאזלינן בתר רוב, אבל לגבי ממון קיימא לן דאין הולכין בממון אחר הרוב על כן הוא מחזיק התרומות ומעשרות לעצמו רק מפרישם מכח מאיסור טבל. והנה לעיל בפרשת אמור הבאתי התורת כהנים לאמו ולאביו, אם נאמר לאמו מת"ל [מאי תמצי לומר] לאביו, אי לאמו הווא אמינא מה אמו בידוע אף אביו בידוע אביו חזקה מנין תלמוד לומר לאביו. והקשה במעגלי צדק האיך ההווא אמינא אביו בידוע, הלא בחולין י"א, ילפינן רוב ממקלל אביו ואמו, ומסיק שם דאין אפוטרופוס לעריות ואין מציאות לאביו ודאי רק מכח רוב בעילות אחר הבעל.

ונלענ"ד ליישב לשון התורת כהנים דבכהן שפיר יש אופן שיהיה אביו ודאי, והוא דמצות סוטה היינו כל העבודות לא היו נעשים רק ע"י כהן והדבר פשוט מסברא, דאם נעשה ע"י זר לא היו המים עושים את פעולתם, א"כ כהן עשה פ'[10] סוטה והמים פעלו את פעולתם שפיר נתברר דהוא כהן ודאי, מה שאין כן גבי מקלל וכו' המצוה נאמרה אף לישראל, וזה אי אפשר וזה היה דוחק לומר דהקרא מיירי רק בכהן, אף דבגמרא מצדד שם לדחות הילפותות במציאות רחוק, אבל לומר דכל הקרא אי אפשר להתקיים רק בכהן, היה נראה לדוחק, ודו"ק. ממילא נימא דזה כוונת הגמרא הנ"ל דמי שמעכב תרומות ומעשרות מכח שחושד את הכהן דלאו כהן הוא, יהיה ענשו מדה כנגד מדה שיצטרך לכהן ע"י אשתו ויתברר לו שהוא כהן ודאי, כנ"ל ואתי שפיר. עכ"ל הרב יעקב אלימלך פאנעט זצ"ל הי"ד.

הלימוד ליהודי מנזיר שנטמא – שאיפה מתמדת בכל יום מחדש

וְהַיָּמִ֤ים הָרִאשֹׁנִים֙ יִפְּל֔וּ כִּ֥י טָמֵ֖א נִזְרֽוֹ (ו' י"ב)

אומר הרב משה מידנר[11] זצוק"ל בשם הרב מלכוויטש [תרגום מאידיש] יהודי צריך להתחיל את עבודת ה' בכל יום בבחינת 'והימים הראשונים יפלו', ובאופן כזה אפשר לו להיות בחינת הולך.. ספר כתבי רבי משה מידנר בפרשתנו.

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 052-6514000   YBARKAI6@GMAIL.COM


[1] הכנת הגליון והלמוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) ז"ל אשתו זהבה בת אליהו ז"ל, בנם משה יצחק. יהודה הי"ד בן הרב מרדכי יבלחטו"א (דימנטמן). פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק.

[2] הספר קול יהודה הינו מבחר משיחותיו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל, נער נצול ממחנות השמדה שזכה להנצל, עלה לארץ ישראל התעקש ברצונו ללמוד תורה בישיבה, מכח התמדתו ואישיותו המיוחדים נשא לאשה בתו של הרב יהודה מלצר בנו של הרב איסר זלמן מלצר מגדולי התקופה. בתקופת חייו בארץ, שזורת ההרמוניה בין גדולי התורה, לבסוף קבע מקומו באלון שבות שבגוש עציון. לאחר מלחמת ששת הימים כאשר נקרא לעמוד בראש הישיבה שהוקמה שם – ישיבת הר עציון. בראשותה עמד וחינך תלמידים שהיו לו כבנים, בנוסף למשפחתו המפוארת אותה זכה להקים. הספר נערך ע"י אחד מגדולי תלמידיו הרב יעקב פישר שליט"א שלימים חזר לישיבה ושימש בה כמשגיח רוחני.

[3] אומר המלקט, לא אוכל למנוע הטוב מבעליו, בדורנו בא ענין זה של נשיאת המשכן – תורת ה' לכל מקום בעולם ע"י חסידי חב"ד, שחרטו על דגל לבבם את השליחות, וזאת בהארת פנים מופלאה.

[4] הרב סיני אדלר זצ"ל (תרפ"ח – י"ט בתמוז תש"פ) צ'כסלובקיה – מבשרת ציון. בהיותו נער צעיר נלקח עם הוריו למחנות ההשמדה, ובאחד משיאיו של רגעי חייו שהיו תלויים מנגד, וכפחות מעלה נידף ברוח סערה, בקעה להבה ממקור סתום ונעלם בנשמתו הטהורה, ובהיותו עומד מול ארובות הכבשן ומכונות הרצח באחד ממחנות ההשמדה, קיבל עליו בנדר (בהיותו כבן שבע עשרה) שאם יזכה וישאר בחיים, יעלה לארץ ישראל ויקדיש כל חייו ללימוד התורה הקדושה. אכן זכה וכיומיים לאחר שעלה לארץ ישראל נכנס ללמוד בישיבת חברון אצל הרב יחזקאל סרנא זצ"ל, ובכל ימיו למד ולימד את התורה הקדושה מתוך שמחה עמוקה שנהרה על אור פניו. (חרט בעצמו תולדותיו בספר בגיא צלמות. וכן ניתן ללומדם בחוברת שיצאה לזכרו כבוד סיני). לימד בשנותיה הראשונות של ישיבת כרם ביבנה, שימש כרבה הראשי של אשדוד, לאחר מכן כארבעים שנה התגורר בקרית חינוך במבשרת ציון, אותה הקימו תלמידיו מישיבת כרם ביבנה. נסתלק לבית עולמו בשבת קודש פרשת פינחס בי"ט בתמוז תש"פ.
השאיר תולדות כיוצא בו, זרע ברך ה'. וכן בכתובים כעשרה ספרים הנושאים שם כללי דבר סיני, וכן ספר בגיא צלמות בו חרט תולדותיו, ובעקבותיו הספר לעולם אודך – 'סיפורים מתקופת השואה ומשמעותם' (ירושלים תשע"ג) וכדבריו בפתיחה: קראתי ספר זה בשם לעולם אודך, בהתאם לדברי דוד המלך, ל'מען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלקי לעולם אודך' (תהלים ל' י"ג) כדי לתת ביטוי שהמטרה של הסיפורים המובאים כאן והרעיונות שמתלווים אליהם היא, לדעת את ה' ולהודות לו לעולם על כל החסד שגמלנו'…עכ"ל הרב סיני אדלר זצ"ל.
הכרתי אותו בתקופת לימודי בכולל מר"ץ במבשרת ציון, ולאחר מכן בהמשך לימודי שם במשך כעשרים שנה. האור הנעים שהפיקו פניו, מקורם בהארת התורה שיקדה במעמקי לבו, ילווני שנים רבות ומקוה לעד.

[5] המאמר 'שלשה מחנות' מתחיל בפרשת במדבר והמשכו בפרשתנו.

[6] כה תברכו פנים כנגד פנים או יכול מול כנגד פנים, פירוש, עורף של כהנים להדי פנים של ישראל, ת"ל אמור להם כאדם האומר לחבירו פנים אל פנים. וכן פסק צריך לכהנים להסיב פניהם כנגד העם. פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת נשא.  מובא קובץ שיטות קמאי מסכת סוטה ל"ח ע"א (משו"ת בר אילן).

[7] הרב יהודה סג"ל רוזנר מסעקלהיד שברומניה (תרל"ז-ו' בסיון שבועות תש"ד) נכד של הרב דוד דייטש בעהמ"ח אהל דוד. אביו הרב מאיר יששכר בער זצ"ל שהיה גדול בתורה ביראה ובמעשים טובים, הוא אשר גדלו ולימדו בשנותיו הצעירות ולמעשה עד הקמתו את ביתו כפי שכותב בעצמו בתחילת ספרו אמרי יהודה על סוגיות הש"ס. כבר בילדותו כשעסק בתורה ולא הבין כראוי סוגיה מסוימת, היה מתחנן בדמעות שה' יתברך יאיר עיניו בתורתו. בהיותו כבן י"ד שנים אמר שיעור לפני תלמידים בישיבה. היה מפליג במעלת המחדש חידושים בתורה וכתב בתחילת ספרו שמלבד החיוב על כל אדם מישראל להוציא לאור חלקי תורתו השייכים לנפשו כמובא בספרים בנגלה ובזהר הקדוש, הרי שיש ללמוד את ההלכות ממקורם בשרשם, לכן כותב בהקדמתו 'נתתי אל לבי בכל הלכה אשר שרשיו מרובים, להתבונן בטעמן ונימוקן של הראשונים והפוסקים ממקורם בש"ס וליתן מעט תבלין משלי…יראתו שקדמה לחכמתו באה לידי ביטוי בעבודת הלב זהי תפלה, בה היה מתפלל בכסופין וגעגועין כתנוק המתחטא לפני אביו. ביחוד ארך אצלו זמן קריאת שמע. ספירת העומר וברכתה, היה אומר בקול שאגה.
ממקום מושבו בעיר סעקלהיד הריץ תשובות לשאלות שנשאל. בניו של הדברי חיים מצאנז זי"ע פארוהו ושבחוהו עד  למאוד (האדמו"רים האחים הרב שלום אליעזר מראצפערט, ורבי ישעיהל'ה מטעשחוב, שנים זכר צדיקים לברכה הי"ד). כן נכנס ללקוט מפירות הפרד"ס המתוקים ונסתרים בעסקו בתורת הרשב"י וכתבי האריז"ל. אור שמשו זרח על פני תבל  עד שעלה האשמדאי הגרמני ימ"ש, וביום הראשון של שבועות ו' בסיון תש"ד עלתה נשמתו בסערה יחד עם אשתו ושבעת ילדיו הי"ד. השאיר ספר חידושיו על סוגיות הש"ס שהספיק להדפיס בחייו (תרפ"ח), סוגיות עמוקות ביניהן: בעניני ביטול ותערובות, אין מבטלין איסור לכתחילה, וכן כתב בהרחבה בסוגיית מצות מכונה ומצות מצוה, והלך וחיזק יתדותיו של האדמו"ר מצאנז הדברי חיים זיע"א שיצא נגד כשרותן כידוע בחוגי החסידים בעיקר. ספר שהכין 'בחינת ישראל' שהוא לקוט וקצור מכמה מאות ספרים של תלמידי ותלמידי תלמידים של הבעש"ט זיע"א אך הוא כנראה עלה למרומים יחד עם מחברו, מעט גרגרים ממנו נדפסו בספרו למסכת אבות. חידושיו עה"ת הם משיירי קונטרסים של חיבורו כנדפס בשער: נדפס מעצם כתב יד קדשו אוד מוצל מאש, בדרך נס והובא לארץ הקודש בשנת תש"ל… וכן דרשותיו למועדים שיצאו בשני כרכים לראשונה בתשל"ה ובשנית בההדרה חדשה בתשס"ה.
תולדותיו שנכתבו בגליון זה נערכו עפ"י הקדמת הספר דרשות רבינו האמרי יהודה מסעקלהיד ימים נוראים וסוכות (בו דרשות גם משנות של תמרות עשן ואש בשואה).
סיפורו של ספר: נסתבב ובזכות חברי הטוב הרב צבי פישר שליט"א הגיע עותק לא מוכר ויחודי זה אלי באישון לילה. בהמשך השגחה גלויה, באותו שבוע עת בקרתי בבית בתי צופיה וישראל בארי בנוה יעקב בירושלים ראיתי בבית הכנסת חניכי הישיבות ספרים שהוצאו מה'אוצר' והועמדו למכירה לצבור, ביניהם היה הספר אמרי יהודה עה"ת ממנו נערכו הדברים לעיל. הספר נדפס בתשל"ג ע"י הרב אברהם יוסף חנוך קליינמן קרית אתא.

[8] הרב שמעון סופר (כ"ח באייר תר"י-כ"א בסיון תש"ד) נכדו של החתם סופר, בנו של רבי אברהם שמואל בנימין הכתב סופר שמילא מקום אביו. שימש ברבנות בערלוי במשך ששים וארבע שנים. ערך מכתבי סבו את הספר הידוע על התורה 'תורת משה', שעבר כמה מהדורות. בענותנותו הגדולה כאשר הדפיס את ספרו שלו שו"ת התעוררות תשובה בראש כל עמוד בספר כתב: 'אין לסמוך על הוראה זו כלל, עיין בהקדמה'. כמו"כ את חידושי התורה שלו על החומש שיבץ בתוך ספרו של סבו תורת משה, אך כל מאמר חתם בסיומו 'ש"מ' שיר מעון.
במהדורה החמישית של 'תורת משה' (ירושלים תש"נ) לראשונה הדפיסו את חידושיו בקונטרס בפני עצמו, לאחר הדפסת התורת משה, בתשפ"א נדפסה מהדורה מפוארת ביותר ע"י מכון חת"ם סופר ובנוסף למהדורה המשולבת, הוא נדפס כספר בפני עצמו.
משמעותו של השם 'שיר מעון' מוסברת בפתיחת חלק זה במהדורה הנוכחית כי שיר מעון רמוז שמו שמעון ועוד צירוף התיבות שיר מעון יסודו עפ"י הגמרא (חגיגה י"ב ע"ב) דקאמר ר"ל דאיכא שבעה רקיעים ושם אחד מהם מעון ומפרש מעון שבו כתות של מלאכי השרת אומרים שירה בלילה ומחשות ביום מפני כבודן של ישראל.
כמו כן נודע במעלת תפלתו המיוחדת שנבעה מעמקי הלב. אחיינו ה'דעת סופר' רבי עקיבא סופר היה אומר: די היה לשמוע מדודי הרב מערלוי ברכת 'שהכל נהיה בדברו' כדי להתעורר בתשובה. נכדו הרב יוחנן מערלוי (שנסתלק לעולמו בירושלים בשנת תשע"ו) אמר: …כל תיבה ותיבה מהתפלה מתחלתה ועד סופה היה מבטא בנעימה קדושה ובנגון מיוחד, וכל מי שהיה נוכח שם, היה מרגיש שק"ז [קדושת זקני] עומד לפני בוראו באימה וביראה…איה המלים לתאר את קריאת 'שמע ישראל' שאז היה מגיע להתפשטות הגשמיות ממש…(נערך עפ"י הספר פליטת בית סופריהם, תש"פ).

[9] האדמו"ר הרב יעקב אלימלך פאנעט זצוק"ל הי"ד (י' בכסלו תרמ"ט- י"ח בסיון תש"ד), נינו של המראה יחזקאל (תקופת החת"ם סופר זיע"א), הוסמך להוראה ע"י הרב שמעון גרינפלד (מהרש"ג) רב שמואל ענגיל מראדומישלא, הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון (מהרש"ם מברעזן)
שימש באדמורות בעיר דעש. הובל אל המוקד עם כל משפחתו והוצא להריגה בי"ח בסיון תש"ד. שימש באדמורות כשלשים וחמש שנה.
כתבים אלו הוצאו ע"י תלמידו דב שפיצר זצ"ל בברוקלין תשי"ג. בדברי פתיחתו מביא מרגלית נאה ששמע מהאדמו"ר רבי ישכר דב מבעלזא זיע"א לפרש דברי (הגמרא) [חז"ל ספרי עקב מ"ז] תחיית המתים מן התורה מנין? שנאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם, הכונה דע"י שלומדים עם הבנים ותלמידים, נחשב כמו חי, והיינו תחיית המתים – מן התורה, כלומר ע"י התורה. וסיים הקרא כימי השמים על הארץ, דבימים שהוא כבר מתלונן בגנזי מרומים, בשמים ממעל, כאילו הוא על הארץ בין החיים. עותק הספר מהדורה הראשונה שנדפסה בברוקלין תשי"ג הגיעה אלי בחסד ה' מספרים ליד ביהמ"ד אהלי יוסף ברמות. מהדורה חדשה תשס"ט.

[10] פ' – אולי כונתו פלונית, כלומר האשה שהובאה לפניו הוכרה כסוטה. אפשרות נוספת פ' – פרשת כלומר קיים בה פרשת סוטה.

[11] הרב משה מידנר (תר"כ-תר"צ) זלה"ה נכד של היסוד העבודה האדמו"ר אברהם מסלונים הראשון (חיבר גם חסד לאברהם, ביאור למכילתא בשם באר אברהם ועוד). נקרא 'משה' ע"ש הצדיק רבי משה מקוברין זיע"א. אצלו גדל ולמד עד היותו בן כ"ד. בשנים הראשונות לאחר נשואיו התגורר בכפר מידנא סמוך לבריסק, אח"כ עבר לבריסק והתחבב מאוד על ר' חיים מבריסק זצ"ל, קיבל הרבה מדרכו בלימוד. בשנת תרע"ח לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר להתגורר בברנוביץ (מקום רבנותו של הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד) שם היה מקום התכנסות גדול של חסידי סלונים. הקים את הישיבה 'תורת חסד' עם האדמורים האחים מוהרי"ל ומוהר"א. הישיבה שמשה כעוגן הצלה רוחנית באותם ימים קשים של מהפכות ותהפוכות בעיקר בדור הצעיר. בכ"ג במרחשון תר"ץ נפטר. בנו יחידו רבי אברהם עם ילדיו נרצחו על קדוש ה' ולא נותר ממשפחתו זכר. (פרטי תולדותיו נוספים בספר מרביצי תורה מעולם החסידות ח"ג).
אמרותיו ותורותיו אשר יצאו מלב יוקד אש טהרת קודש, כונסו לראשונה בספר זה שיצא לאור בירושלים תשע"ח. לפני כן התבדרו שמועותיו בספריהם של אדמורי סלונים, ובדורנו במיוחד בכרכי הנתיבות שלום.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – שבועות

ויכוח משה עם המלאכים

בספר יסודות נאמנים לרב נפתלי וינטרוב שליט"א בחלק בקוראי שמו 'דברים שנאמרו בפני תלמידי ישיבת נובהרדוק פינסק הי"ד', הביא דברי אביו הרב שמואל וינטרוב זצ"ל וזלה"ק :
אמרו חז"ל (שבת פ"ח ע"ב) בשעה שעלה משה למרום שאלו מלאכים להקב"ה מה לילוד אשה בינינו? – למה הוא מגיע הנה, איזה סוג התעניינות יוכל ילוד אשה, בשלימות, ובתורה, זה לא מקום לקנאה תאוה וכבוד?!
לפי הנראה שהמלאכים מעריכין את האדם לדבר פחות ושפל ערך, במקום שאין משיגין ערך לשעתו, אין מקום לבני אדם, הגם שיש לו נשמה אולם היא נטבעת בתאוות נבזות עד שאין לו שום עסק עם חיי המלאכים. ובאמת לא רק המלאכים שואלים זאת, כל אדם אומר כן שאין הוא מלאך ותורה היא בעד מלאכים, בטחון בעדם, פרישות בעדם, מחילה אחד לחבירו בעדם, הטבה בעדם, אבל לא לילוד אשה. ככה רצו לדחות אנשים משלימות.
אולם הקב"ה השיב להם, לקבל תורה בא – אם אין הוא בפועל שלם, אבל יכול לקבל שלימות, יש לו רצון וגעגועים. גם אם העבר שלו אינו טוב, הוא רע מנעוריו קרוץ מחומר, אולם יש לו תקוה על העתיד, ע"י הרצון הטוב של קבלת התורה, לזחול ולהתפס עם הצפרניים בהר ה'.
'שאלו המלאכים, חמדה גנוזה יש לך תתקע"ד דורות עד שלא נברא העולם, ואתה מבקש ליתן לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו'? איך יוכל האדם שיהיה עתיד? 'כי יצר מחשבות לבו רק רע כל היום' גם על העתיד הרהוריו רק טבע ונגיעות, אין נחישות לאדם לרצות שלימות שהרי הוא מתאכזב מכל רצון שיש לו. אמר לו הקב"ה החזר להם תשובה, אמר משה מתירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם, הלא הם פוסלים את העבר וגם את העתיד (כפירוש ספורנו על הפסוק 'כי רבת רעת האדם בארץ' – על העבר, 'וכל יצר מחשבות לבו' – על העתיד). המלאכים אינם מאמינים בגדרי החיזוק של האדם.
אמר לו הקב"ה אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה, אמור להם ההבדל בין אדם למלאך, האדם הוא הולך והמלאך הוא עומד, לפיכך האדם אינו יכול להיות כמו המלאך על מדריגה אחת, אלא לפעמים הולך ולפעמים נופל. הרשע הולך ממדרגה למדרגה – ונהיה יותר גרוע, והצדיק הולך ומתעלה, וזה יש לדרוש מהאדם שהעתיד יהיה יותר טוב מהעבר, שאם לא כן, יהיה יותר גרוע, וצריך להתחזק תמיד, וזה פירוש 'אחוז בכסא הכבוד' להחזיק את עצמו בכח, כמאמר אדמו"ר ז"ל [רבי יוסף מנובהרדוק] 'לפעמים חשבתי שאיני צריך לחיזוק, רק ממילא אחשוב טוב ואעשה טוב, ואח"כ ראיתי שצריכין תמיד להתחזק על המחשבה והמעשה, וכהכתוב 'עץ חיים היא למחזיקים בה' – שיוכל להחזיק את עצמו, זהו הסוד של חיזוק, שגם ליהושע נאמר 'רק חזק ואמץ לשמור וגו' בודאי צריך האדם לשמור את עצמו, שלא ילך אחר העבר כי האדם חושב איך לעשות,ולסוף הוא עושה ומתנהג כמו שעשה עד עתה. יודעים רשעים כי רע ומר דרכם, אך קשה לפרוש (עיין שבת ל"א ע"ב) 'הלוך ילך ובכה' כמו הביבר, כמו בחיה שנתפס במצודה, ואמרו חז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שמקיא חלב שינק משדי אמו, להתפרד מהעבר, מהערב לשעתו, מהתקשרות הגשמית.
אמרו חז"ל (שבת פ"ט ע"א) שאל השטן התורה היכן היא, הלך אצל הארץ אמרה לא בי היא, החומר מעכב למצוא האמת. הלך אצל ים ואמר לו אין עמדי, אין התורה נמצאת בתגרנין (עיין עירובין נ"ה ע"א). הלך אצל תהום אמר לו אין בי, התאוות החושיות מונעין עד שאתה מבקש שיכנסו ד"ת וכו' (תנא דבי אליהו רבה כ"ו הובא תוספות כתובות ק"ד ע"א ד"ה לא) אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה, אבדון ומות הוא כינוי על החכמות אשר יבלה האדם כל ימי חייו ויגיעו לאבדון ולכפירה, והם אמרו 'אך באזנינו שמענו שמעה' הלך אצל בן עמרם אמר לו וכו' מה אני שתנתן תורה על ידי, השיבו, ומפני שהקטנת את עצמך תקרא התורה על שמך, האמת מוצא [נראה שכונתו, נמצאת] רק מי שנקי מטבעו ומושלם במדת הענוה. עכ"ל הרב שמואל וינטרוב זצ"ל.

הוספת היום מדעת משה – חיבור התורה לשוכני ארץ

הגמרא בסוגיית מתן תורה בשבת (פ"ז ע"א) דנה בזמן נתינת התורה לישראל, בין הדברים אומרת הגמרא: יום אחד הוסיף

תמונת רבי משה פרידמן הי"ד

רבי משה (משה'ניו) פרידמן הי"ד

משה מדעתו. על כך כותב הרב משה פרידמן מבויאן קרקא זצ"ל הי"ד בספר דעת משה במאמרים לשבועות וזלה"ק:
רצ"ל [רוצה לומר] שמדעתו השפיע על ישראל בכדי שיוכלו לבוא ולהגיע לידי בחינה זו. כי הנה המהר"ל זצ"ל כתב בספר תפארת ישראל (פרק כ"ז) ש'מתן' תורה היה באמת ביום החמשים לספירה, ורק 'קבלת' התורה היתה ביום נ"א לספירה, וכמו שאמר הרה"מ מקוזניץ זצ"ל שבאם היתה קבלת התורה בו ביום, ביום החמשים היו ישראל בבחינת 'אלקים' [כביכול] אתם גו', אולם רצון ה' יתברך היתה שתנתן התורה לבני אדם ולא למלאכי השרת, כי רצונו יתברך שמו הוא שגם בבחינת 'אדם' יקיימו את התורה, וכשבקשו מלאכי השרת שתנתן להם התורה ואמרו 'תנה הודך על השמים', השיב להם משה רבינו טענה זו, כלום יצר הרע יש ביניכם (שבת פ"ט ע"א) כי זהו עיקר הרבותא וזה הוא הנרצה לפניו יתברך שמו שגם בגוף נעבוד את ה'. וכמו שפירש הה"מ [הרב המגיד ממזריטש] זצ"ל: תפארת גופא [עפ"י תקוני זהר א' י"ז ע"א, מאמר 'פתח אליהו'] היינו שה' יתברך מתפאר בבני ישראל שהם עובדים אותו אף בגוף וחומר שלהם, שגם אותם הם מכניעים ומשעבדים לעבודתו יתברך שמו, עד שגם הגוף מזדכך וזוכה לחסות תחת כנפי השכינה, ולכן הוסיף משה יום אחד כדי שיהיה הפסק בין הנתינה והקבלה, וכנ"ל. וזהו הוסיף משה יום אחד מדעתו – שהשפיע מדעתו הכוללת על כל ישראל להכניס את הדעת גם בגוף, ולחברו ולצרפו לעבודת ה'. עכ"ל הרב משה פרידמן זצ"ל הי"ד. מובא בספר אורות הש"ס רוזי'ן מסכת שבת דף פ"ז (מכון שפתי צדיקים ירושלים תשע"ב).

תשובת משה לשאלת המלאכים ללמדם שהתורה שייכת דוקא לבני אדם

בספר מוצל מהאש להרב אהרן הלברשטאם זצ"ל הי"ד הביא דברי הגמרא שבת (פ"ח) כשעלה משה למרום אחזו בו מלאכי השרת ואמרו מה לילוד אשה בינינו?! ואמר לו הקב"ה…והחזר להם תשובה…אמר להם מה כתיב בה….וצ"ל וכי המלאכים לא היו יודעים מזה?
אמנם י"ל דהתורה נתפרשת בנגלה ובנסתר, ובעוה"ז יש ללמדה רק בדרך הפשוט, היינו בנגלה ובעולם העליון אין לומדים רק בדרך הנסתר, ואח"כ מצאתי בספר הקדוש חסד לאברהם זקן זקנו של החיד"א ז"ל דכתב בפירוש אשר בעולם העליון לומדים את כל התורה רק בדרך הסוד, וכאשר המלאכים ידעו את זאת באו בטענה הלא מה לילוד אשה בינינו, היינו לחלק הרוחניות שבתורה הקדושה אינם שייכים אנשי העוה"ז כלל. ובזה יוצדק מה שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה להשיב ולמה לא השיב הקב"ה בעצמו להמלאכים? אלא שרצה הקב"ה שהוא משה רבינו ע"ה שהוא מצד בחינתו שהוא ילוד אשה ינצחם בטענתו ובבחינתו אשר הוא ילוד אשה אשר מצד שייך לחלק הנגלה שבתורה, מזה ראיה שהתורה הוכנה מאז ומקדם בעד אנשי עוה"ז לקבלה, ובזה נצחם…עכ"ל מוצל מהאש לרב אהרן הלברשטאם זצ"ל הי"ד.

רמז החִיוּת הנלמד משטיחת העשבים בשבועות

מובא ברמ"א תצ"ד ג' (סדר תפלת חג השבועות): …ונוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים זכר לשמחת

תמונת הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד

הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד

מתן תורה. עכ"ל. וכתב הלבוש (או"ח שם) ונוהגין לשטוח עשבים…שהיו עשבים סביב הר סיני שנאמר (שמות כי תשא ל"ד ג') גם הצאן והבקר אל ירעו וכו' משמע שהיה שם מרעה…עכ"ל הלבוש .
הסבר יפה ומקורי ראיתי בספר לחם שלמה לשבועות המלקט מדברי הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד .ואלו מעיקרי דבריו הקדושים: תחילת דבריו דיוקו מדברי הרמ"א זכר לשמחת מתן תורה, לכאורה די אם היה אומר זכר למתן תורה, שמחה מה באה ללמד? [ונראה שכוונתו שעצם שטיחת העשבים מרמזת על נתינת התורה, ואיזו שמחה נלמדת מענין העשבים והמרעה, דייקא].
בתחילה מביא מחלוקתם הידועה של בית שמאי ובית הלל (עירובין י"ג ע"ב) האם טוב לאדם שנברא, אם לאו. ובסיום דבריהם כותב: …אך לפי זה קשה, איך ברא הקב"ה בריאה שיהיה טוב לו שלא נברא, וגם האדם עצמו מפאת זה אינו בשמחה, כיוון שע"י התורה קרוב להפסד וטוב לו שלא נברא, ונעשה עצב ע"י זה?!
אך מצוה אחת יש הוא מצות תשובה, וע"י שעושה תשובה מאהבה, זדונות נעשים כזכויות (עפ"י יומא פ"ו ע"ב) ואפילו בתשובה מיראה עכ"פ נעשין שגגות…אם כן שוב קרוב הוא לשכר ונמצא טוב שנברא, והרי האדם יכול להיות בשמחה כיוון שיש מצות תשובה. ואמנם האדם בעצמו היודע נגעי לבבו איך חטא על הנפש מנעוריו עד היום, ובודק את עצמו ורואה המצוות שעשה שהם בלא חיות, מעורבות במחשבות שונות, ומעולם לא התפלל תפלת י"ח כראוי, אדרבא, חטא הרבה מאוד, ואומר לנפשו התחיינה העצמות האלה, היש מציאות עוד שאני אשוב לה' יתברך בתשובה שלימה, הלא עוונותי עברו ראשי, וכיוון שכן בודאי אינו יכול להיות בשמחה!
אמנם בשעת מתן תורה ראו ישראל דבר פלא, הנה הר סיני הוא במדבר, וידוע דמדבר הוא ארץ לא זרועה…ואף עשב אינו גדל במדבר (ראה רש"י חולין (פ"ח ע"ב) דמדבר היא ארץ ציה שאינה מצמחת) ואיך היו שם עשבים ומרעה לצאן ובקר, כמו שכתוב (שמות שם) גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. אכן יען שהיה שם השכינה, וכתיב (משלי ט"ז ט"ו) באור פני מלך חיים, וישראל קבלו את התורה ונתקדש המדבר מאוד, על כן נעשה מקום מרעה וגדלו שם עשבים, כעין מטה של אהרן שהיה עץ יבש וכשנתנו אותו באהל מועד פרח ציץ וגדל עליו שקדים (עפ"י במדבר י"ז ג') כמו"כ במדבר ע"י השראת השכינה וקדושת ישראל שקבלו את התורה, נעשה מקום מרעה וגדל שם עשבים.
ואם כן מזה למדו ישראל אם מדבר שממה שאינו מגדל צמחים יכול להוות ארץ זרועה לגדל עשב וצמחים, גם אדם החוטא ופושע שמלא עוונות ופשעים, יכול להתהפך להיות צדיק עובד ה', שיעשה תשובה שלימה. וכיוון דהאדם יכול לעשות תשובה, אם כן, שוב קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד, וא"כ יש לשמוח עם התורה. על כן לולא העשבים שראו שם, היה עולה על הדעת דקשה מאוד שהחוטא יתהפך ויעשה תשובה…אך כשראו העשבים מזה התבוננו דיכולין לעשות תשובה, ואם כן העשבים הם זכר לשמחת מתן תורה… עכ"ל הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד.

מעלתה ורגישותה של האשה בעבודת ה'

כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לְבֵ֣ית יַעֲקֹ֔ב (י"ט ג') ובמכילתא: אלו הנשים
הרב זלמן סורוצקין זצ"ל כתב בספר דרשותיו הדעה והדיבור (ח"א דרוש י"ז)
…אבל עוד כח אחד לנפש האדם והוא הרגש שבלב וההבנה התלויה בו, ובדבר הזה עולה האשה על האיש. ומהנסיון אנו יודעים שרגשי האשה מפותחים הרבה יותר מרגשי האיש, לפיכך אמרו נשים רחמניות הנה (מגילה י"ד) ולפיכך יש להן עפ"י רוב נטיה לשירה ולזמרה ולכל דבר התלוי ברגש. ולא עוד אלא שבינת הלב של הנשים גדולה משל האנשים, וכמו שדרשו חז"ל (נדה מ"ה ע"ב) מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש. (הבינה היא בלב, שנאמר (ישעיהו ו' י') ולבבו יבין ראה ברכות ס"א, מגילה י"ז).
ולכן אמרו שהאשה נדריה נבדקים בת י"א שנה ויום אחד והאיש בן י"ב ויום אחד. הרי שהאשה ממהרת להכיר את בוראה ולדעת לשם מי נדרה, קודם לאיש…
אמור מעתה שאעפ"י שהאיש מסוגל במוחו החריף ובחכמתו כי רבה ללימוד התורה בעיון וסברא יותר מהאשה, עולה עליו האשה בלב מבין וברגש, וממילא מסוגלת היא יותר ממנו להכיר את מי שאמר והיה העולם, ולהאמין בו באמונה שלימה ופשוטה, כי האמונה הלא תלויה בלב וברגשותיו, כמו שנאמר (איוב י"ט כ"ו) מבשרי אחזה אלוק…וכל מי שמתרגש יותר מהדר הטבע ממעשי ה' מסוגל יותר להכיר את בוראו ולהרגיש את השגחתו על בריותיו…עכ"ל הרב זלמן סורוצקין זצ"ל.

למגילת רות

טעם לשינוי הזכרת שם ה' של בועז מהקוצרים

וְהִנֵּה־בֹ֗עַז בָּ֚א מִבֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַיֹּ֥אמֶר לַקּוֹצְרִ֖ים ה' עִמָּכֶ֑ם וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ יְבָרֶכְךָ֥ ה'. (רות ב' ד')
הרב יהודה אסאד זצ"ל בספרו עה"ת דברי מהרי"א כותב במאמרי חג השבועות (ספר במדבר) וזלה"ק:
במדרש הדא הוא דכתיב (תהלים קמ"ד ד') אדם להבל דמה ימיו כצל עובר.
וי"ל [ויש לבאר] הכוונה דלכאורה יש לדקדק למה בועז אמר ה' בתחילה, והם אמרו את ה' לבסוף? ואפשר לומר דאיתא בגמרא במסכת נדרים (י' ע"ב) שלא יאמר אדם לה' עולה. ושני טעמים נאמרו בזה: אחד, שמא ימות בין אמירת לה' ובין אמירת קרבן (זהר ואתחנן רס"ז ע"ב) ונמצא מוציא שם שמים לבטלה. והטעם השני, שמא יחזור בין לה' ובין קרבן (רא"ש שם).
והנה אפשר להביא ראיה לטעם הראשון מדכתיב (שמות כ"ה ב') ויקחו לי תרומה, ופירש רש"י לי – לשמי [ע"כ רש"י] והוי כמו לה' קרבן. וקשה, הא אסור לומר לה' קרבן. אבל לטעם הראשון ניחא, דאיתא בתנא דבי אליהו י"ז: בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, ואיתא במדרש (שמות רבה ל"ב א') דבשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, נעשו חירות ממלאך המות.
והשתא אתי שפיר קושיא הנ"ל. דמידי הוא טעמא דאסור לומר לה' קרבן, משום שמא ימות, אבל בשעה שאמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, לא שלט בהם מלאך המות, אם כן ליכא חששא דשמא ימות, ושפיר איכא למימר לה' תרומה.
אך לפי זה לכאורה קשה איך אמר בועז ה' עמכם, והקדים ה', הא איכא חששא דשמא ימות?! אבל באמת לא קשה מידי, דאיתא בחז"ל מי שמקדים שלום לחבירו לא ימות באותו יום, ולכך בועז שהקדים שלום וליכא חששא דשמא ימות באותו יום, לכך אמר ה' עמכם, והקדים שם ה', מה שאין כן הקוצרים דלדידהו איכא חששא דשמא ימות, לכך לא הקדימו שם ה' ואמרו שם ה' בסוף.
וזהו כוונת המדרש, דהוקשה לו אמאי שינו הם לומר ה' לבסוף, לזה אמר הדא הוא דכתיב אדם להבל דמה ימיו כצל עובר, ואיכא למיחש שמא ימות, ואסור להקדים שם ה' ואתי שפיר. עכ"ל רבי יהודה אסאד זצ"ל.

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 052-6514000 YBARKAI6@GMAIL.COM

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת במדבר

סמיכות סיום ויקרא לתחילת במדבר לימוד במעלת כל יהודי[1]

וַיְדַבֵּ֨ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר. שְׂא֗וּ אֶת־רֹאשׁ֙ כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל…(במדבר א' א'-ב')

בספר זכרון עמרם צבי לרב עמרם צבי גרוינוולד[2] זצ"ל אוד מוצל מאש כתב בתחילת פרשתנו וזלה"ק: לעיל מיניה כתיב (ויקרא בחקותי כ"ז ל"ג ל"ד) לֹ֧א יְבַקֵּ֛ר בֵּֽין־ט֥וֹב לָרַ֖ע וְלֹ֣א יְמִירֶ֑נּוּ וְאִם־הָמֵ֣ר יְמִירֶ֔נּוּ וְהָֽיָה־ה֧וּא וּתְמוּרָת֛וֹ יִֽהְיֶה־קֹ֖דֶשׁ לֹ֥א יִגָּאֵֽל. אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֹ֗ת אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' אֶת־מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֖ר סִינָֽי, וסמיך ליה [במדבר א' ב'] שְׂא֗וּ אֶת־רֹאשׁ֙ כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל…

ונ"ל בס"ד ההמשך, דהנה איתא בפרקי אבות (ב' ב') הוי רץ למצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, דאדם מדמה שהיא מצוה קלה אבל אפשר שהיא מצוה חמורה וחשובה מאוד לפני ה', וכמו כן היה אצל מעשר דעשירי היה קודש, ואם יצא דבר רעה לעשירי היה אפשר שידמה שיחליף אותו על טוב יותר ממנו, ואמרה התורה הקדושה לא יחליפנו, רק תוכל לתת גם האחר, ולכן סמיך ליה ואלה המצוות, דגם אצל המצוות כן הוא כי מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה (מכילתא פרשת בא) לומר אעשה מצוה גדולה יותר ממנו, ואל תאמר כשאפנה אשנה (אבות ב' ד') והוי רץ למצוה קלה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, אולי המצוה הזאת שאתה חושב שהוא מצוה קלה היא מצוה גדולה.

וכמו כן הוא אצל בני ישראל כי ישראל הוא ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה (מגלה עמוקות ואתחנן אופן קפ"ו)[3], וכמו שאין נפקא מינה בין מצוה למצוה אין נפקא מינה בין ישראל לישראל, ומי זוטר הא דאיתא במסכת תענית (כ"ג) דרבנן אתי לאבא חלקיה שיתפלל על גשם וסליק ענני מהך זויתא דביתהו, ושאלו אותו מאי טעמא סליק ענני מהך זויתא דביתהו, ושאלו אותו מאי טעמא סליק ענני מהך זויתא דהוות קיימא דביתהו דמר, אמר להם דהנהו בריוני בהוה בשבבותן אנא בעי רחמי דלימתו והיא בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא ואהדרי, עיי"ש.

עכ"פ מוכח שאל תהי בז לכל אדם (אבות ד' ג') ואפילו רשעים מלאים מצוות (ברכות נ"ז ע"א) לכן אין להוציא שום ישראל מהכלל ח"ו, לכן בא המצוה לפקוד את בני ישראל להראות על הנ"ל כי דבר שבמנין הוא חשוב להראות על הנ"ל כי דבר שבמנין הוא חשוב ואינו בטל כי שוע ודל נחשב שוה ואין אחד יותר מחבירו, כי גם היותר גדול נמנה רק לאחד, וגם היותר פחות לא נחשב פחות מאחד, כי בספר תורה אם נמחק רק אות אחת פסול, וישראל כשהן באגודה אחת נחשב לתורה יש ששים רבוא אותיות לתורה. עכ"ל הרב עמרם צבי גרינוולד זצ"ל.

משמעות נצחית להורדת והעלאת המשכן

וּבִנְסֹ֣עַ הַמִּשְׁכָּ֗ן יוֹרִ֤ידוּ אֹתוֹ֙ הַלְוִיִּ֔ם וּבַחֲנֹת֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן יָקִ֥ימוּ אֹת֖וֹ הַלְוִיִּ֑ם… (במדבר א' נ"א)

תמונת רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד

רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד

בספר בו לוקטו שרידי תורתו של האדמו"ר מסלונים הרב שלמה דוד יהושע[4] זצ"ל הי"ד בסוד קדושים הביאו בפרשתנו וזלה"ק:

בנסוע – אם נדמה לאיש יהודי שכבר התרומם והתנשא בעבודת ה' יתברך, יורידו אותו הלויים. 'לויים' הם חבריו, יעשו לו ירידה והיינו שיראו לו שלא התחיל עוד כלל בעבודת ה' יתברך[5].

ובחנות המשכן – אם 'הניח' ועזב את [עבודתו] ונפל ביאוש – יקימו אותו הלויים, יחזקו אותו חבריו. עכ"ל האדמו"ר הרב שלמה דוד יהושע מסלונים זצ"ל הי"ד.

טעם מדוע רש"י שינה בלשונו בענין 'נפלים'

וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה פְּקֹ֨ד כָּל־בְּכֹ֤ר זָכָר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה…(במדבר ג' מ')

רש"י משיצא מכלל ספק נפלים.

בספר פנינים יקרים אותן ליקט הרב שמעון בצלאל ניימן זצ"ל הי"ד הביא קושיית מפרשים: למה שינה רש"י בפירושו, דכאן נקט ספק נפלים, ולעיל (פסוק ט"ו) גבי מנין הלוים מבן חודש[6] נקט שיצא מכלל נפלים. ובלוית חן כתב דרש"י נקט בדקדוק גדול, לפי דלעיל גבי מנין הלויים כתיב (שם שם ט"ז) וַיִּפְקֹ֥ד אֹתָ֛ם מֹשֶׁ֖ה עַל־פִּ֣י ה' כַּאֲשֶׁ֖ר צֻוָּֽה, ובפירוש רש"י הביא ממדרש רבה (במדבר רבה ג' ט') דאמר משה לפני הקב"ה היאך אני נכנס לתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם? אמר לו הקב"ה עשה אתה את שלך ואני אעשה את שלי. הלך משה על פתח האהל ובת קול יוצאה מן האהל ואומרת כך וכך תנוקות יש באהל, לכך נאמר על פי ה'.

ואיתא במדרש רבה פרשתנו דרק מנין תנוקות היה עפ"י ה', כדכתיב בקרא על פי ה', אבל לא מנין הבכורים דלא נאמר בהם על פי ה'. וא"כ במנין הלויים שהיו עפ"י ה' עכצ"ל [על כרחך צריך לומר] דלכך היה מניינם מבן חודש כדי שיצאו מכלל נפלים ודאים שהי'[ו] אז בין תנוקות הלויים, דבשביל לצאת מיד ספק נפל, אטו מי איכא ספיקא קמי קודשא בריך הוא?! אבל מנין הבכורים של"ה [שלא היה] עפ"י ה', היה צריך למנותם מבן חודש אף כדי לצאת מן ספק נפל. עכ"ל הפנינים יקרים לרב שמעון בצלאל ניימן זצ"ל הי"ד.

הרמתם של ישראל אל על ע"י נשיאת הדגלים

הביאני אל בית היין (שיר השירים ב' ד') בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני  ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים שנאמר (תהלים ס"ח י"ח) רכב אלקים רבותיים אלפי שנאן. והיו כולם עשויים דגלים דגלים שנאמר (שיר השירים ה' י') דגול מרבבה. כיוון שראו אותן ישראל שהם עשויים דגלים התחילו מתאווים לדגלים, אמרו הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותם…אמר להם הקב"ה מה נתאוויתם לעשות דגלים, חייכם שאני ממלא משאלותיכם…מיד הודיע הקב"ה אותם לישראל, ואמר למשה, לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו. (במדבר רבה ב' ג')

הרב חיים אפרים זייציק[7] זצ"ל בספרו תורת הנפש בפרשתנו מבאר ומרחיב דברי חז"ל, וזלה"ק:

ההתרשמות העמוקה ביותר של עם ישראל במעמד הר סיני, באותו רגע של התגלות האלקות בכל העולמות העליונים והתחתונים, באה לידי ביטוי בדרישתן הנלהבת והמלוהטת, הלוואי כך אנו נעשים דגלים כמותן. היינו שהגיעו בשעה זו לידי התפשטות והתעלות רוחנית מעודנת ומזוככת כזו, כדוגמת המלאכים הם העצמיים הרוחניים הדקים המופשטים, שאצלם אינה קיימת לא תחרות ולא קנאה, לא עצלות ולא עייפות, אלא שכולם, כולם כאחד מסודרים מיושרים באהבה אחת מרוממת ומונעמת בתשוקת יה אין סופית, ובהמיית קדושה נצחית של שירת קדוש קדוש קדוש, בלתי פוסקת לעד ולעולמי עולמים, כל אחד ואחד על מקומו מלוכד, משולב ומותאם במקהלת יה, ברגשי אושר נפלאים ומלובבים, שהוא זוכה לעמוד ולשרת לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

זכו בני ישראל במעמד הר סיני להציץ במערכות מלכותא דרקיע ולקלוט באזניהם הד מני זמרת יה, ולתפוש לרגע קט את הרמוניית יה זו השמיימיות הנצחית הזאת, ונכנסה בלבם תשוקה לוהטת ועזה עד מאוד להשתוות ולסדר מלכותא דארעא שלהם כמלכותא דרקיעא, שכל אחד ואחד ירגיש את עצמו מלוכד ומשובץ ומותאם, ללא כל חיכוכים טבעיים וגשמיים בעבודת הקודש כדוגמת המלאכים, איש על מחנהו ואיש על דגלו. וכדוגמת המלאכים משוחררי היצרים המעציבים והמפריעים והמעכירים את החיים, כן בקשו ישראל בשעה זו להתעלות לרוממות כזו, ולהכריח את חיי הנשמות שבעולמות העליונים, לחיים הארציים שבעוה"ז. וכדי שהרושם והטעימה העילאי הנפלא הזה, יעמיק וימשיך השפעתו וקיומו אף לאחר מתן תורה, צוה הקב"ה את משה שיסדר להם דגלים 'כמו שנתאוו' והדגלים ישמשו להם לסמל ולזכרון הרשמי הנצחיים שהתרשמו במעמד הר סיני…

ומה מאוד נמלצו דברי חז"ל על סדר הדגלים והרוחות, שגילה את האהבה את התפשטות הגשמיות, את האחווה וההוקרה ההדדית שהשתלטה בין השבטים, שבטי יה, למרות השוני של האופי והתפקיד והערך של כל שבט ושבט לכשעצמו, למרות רב גוניות של הצללים והאורות שהתנשאו מכל מחנה ומחנה, ואשר עלולים היו להטיל תגרה וקנאה ביניהם, לא כן היה, אלא שכולם כדוגמת מלכותא דרקיעא התאחדו והתמזגו לנקודה אחת מרוכזת שמתפקידה להיות משכן י'ה אחד אשר ענן ה' חופף עליו כל היום….

ומה שיש לנו לעורר מזה הנאמר הוא שעלינו לשמר ולהצפין באוצר נשמתנו את כל ההברקות וההתרשמויות השמימיות הגדולו, שהואר עלינו בתקופות העמל וקבלת התורה בנעורינו, בבית מדרשנו, וישיבותנו, בימי האהבה[8], בהיות, חסד ה' על ראשנו. בהמצאנו בסביבת גדולי התורה והיראה האמיתיים, בימי כלולותינו הנפלאים בחברת אנשים מקדשים את שם שמים, ומזכי הרבים, בדור דיעה עטוף ואפוף זיו התורה והמוסר, שכל מטרתו ותכליתו היה רק להמליך מלכות שמים על הארץ. ההתרשמויות הנשגבות הללו, עלולות לשמש לנו תריס ומשגב-מגן בבואנו לפעמים לפרשת דרכים, ואנו נתעים למצוא את הדרך הנכונה.

וכמו שאמר אדמו"ר הגאון החסיד רבי יוסף הורביץ זצ"ל [מדרגת האדם] שיש ותקופה אחת רוממה ונשגבה בחיי האדם, יכולה לשמש לו עזר גדול, הברק המבריק והמפיץ אור נפלא ונעלה, אמנם לרגע קט, להאדם התועה בחשכת הלילה, ומתלבט בטיט היוון, או ביער מסובך של קוצים וברקנים…ברם ההברקה הפתאומית מבהירה לו את הדרך למחוז חפצו, אף שאחר ההברקה שוב נשאר הוא באפילה [עפ"י הקדמת המורה נבוכים] כך הוא האור השמיימי הגדול המוערה על האדם בשחר חייו, האור הזה מאיר אפילו בחשכת תקופת הבגרות וההזדקנות, והזוכה לאצר ולחתום בקרבו את ההתרשמויות האלה, מתקיימת בו ההבטחה בהתלכך תנחה אותך. עכ"ל הרב חיים אפרים זייציק זצ"ל.

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 052-6514000   YBARKAI6@GMAIL.COM


[1] הכנת הגליון והלמוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק ז"ל אשתו זהבה בת אליהו ז"ל, בנם משה יצחק. יהודה הי"ד בן הרב מרדכי יבלחטו"א (דימנטמן) שלומית בת יהודה (מן) ז"ל. הרב דורון בן יוסף (רוזיליו). הודיה בת ר' שלמה (לבית ראוכברגר) ז"ל. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק.
אליה ב"ר דרור וחנה הלל הי"ד נהרג על הגנת עמנו וארצנו הקדושים כ"ב באייר תשפ"ד
שמעון בן רבקה טובול ז"ל (ג' באייר תשפ"ה). יהודה (יורי) בן שמעון (פייגר) ח' באייר תשפ"ה. שלום דוד ב"ר צבי הלוי (גרנט) כ' באייר תשפ"ה, נפטר ללא זש"ק תנצב"ה.
לרפואת: אליהו בן שולמית, אסף בן יוכבד, שמואל בן אביגיל, רפאל חיים בן חנה אסתר, שמואל דב בן מלכיאלה, חנה בת איידיו,שולמית בת טובה, חנה רבקה בת אסתר ברוריה, עמית בן מיכל, איתן דוד בן טובה, אתיה בת פרחיה, יוסף חיים בן ראיה, רביד חיים בן צאלה הי"ד בתושח"י.

[2] הרב עמרם צבי גרינוולד זצ"ל (תרס"ז צ'כסלובקיה – תשי"א ארה"ב) אביו היה הרב יקותיאל יהודה בן הרב משה גרוינוולד שו"ת ערוגת הבושם (וכן ערוגת הבושם עה"ת ספר בדרך דרוש נפלא) אמו מרת צפורה היתה בתו של הרב יעקב מאיר הכהן פריד. בנעוריו למד אצל דודו הרב אברהם יוסף גרינוולד ואח"כ אצל הרב דוד גרינוולד קרן לדוד מסטאמר אחיו של ערוגת הבושם. למד בשקידה הצטיין בענוה עם זאת היה מעורב בין הבריות ומקבל כל אדם בסבר פנים יפות. נשא לאשה את מרת חיה בתו של הנגיד הרב משה שטינמץ ראש הקהל בווישווא לאחר חתונתו התמיד בתלמודו ובעבודת ה'. לאחר מספר שנים התמנה למגיד מישרים בקלויז במקום חותנו שם ישב, והיה פה מפיק מרגליות בקול נעים בכל מכמני התורה והמוסר בהם התעלה במשך השנים. לאחר פטירת אביו בתרצ"ד נתבקש למלא מקום אביו, אך אנשי ווישוא וכן חותנו התחננו שלא יעזבם, ואז נתקבל כדומ"ץ [דיין ומורה צדק]. שם התמיד ישיבתו עד פרוץ מלחמת העולם השניה ושהנאצים ימ"ש לקחו את כל אנשי העיירה לגטו משם למחנה עבודה בהונגריה. בתקופה קשה נוראה זו העידו אנשים שהיה זהיר בכל מצוות התורה במסירות נפש ממש, וכן עמל לעודד ולחזק את חבריו, ולקבל כל אשר עובר עליהם בלא להתרעם על הנהגתו של ה' יתברך.
זכה להנצל מגיא ההריגה, אך אשתו וששת ילדיו נספו על קידוש ה'. הקים ביתו בשנית עם מרת עטיל לאה שטנדיג מהונגריה שעמדה לימינו במסירות נפש עד יומו האחרון. בסיום המלחמה הגיע ל'מחנה ישראל פרנוולד' והיה רב ואב"ד משם עבר לארה"ב אך נפטר בדמי ימיו בגיל ארבעים וחמש בכ"א בסיון תשי"א ולא זכה להעמיד דור המשך.
הספר נערך ויצא לאור לראשונה ע"י אחיו של המחבר הרב דוד גרינוולד זצ"ל בשנת תש"ל, ובשנית בהוצאה מורחבת בתש"ע בארה"ב.
כמו"כ אציב גל עד נר נשמה, לאחיו של המחבר הרב משה גרינוולד זצ"ל הי"ד שנספה עם משפחתו, וכן אחיו הרב שמואל גרינוולד זצ"ל הי"ד שנספה עם כל משפחתו (י"ג בסיון תש"ד) ולמעשה לספר זכרון עמרם צבי הגעתי דרך עיון בתולדותיו של הרב שמואל באתר תורתך לא שכחתי העוסק בתורתם של קדושי השואה ותולדותיהם.

[3] מובא בספרים קדמונים ביניהם: חסד לאברהם אזולאי (מעין שני נהר י"א) מעבר יבוק תלמיד הרמ"ע מפאנו (שפתי צדק כ"ו) יסוד לדברים בזהר חדש שיר השירים (דף ע"ד ע"ב) אמנם קולמוסים רבים נשתברו על מנין  זה של אותיות התורה. ראה בהערותיו הרבות ומאירות של הרב ראובן מרגליות זצ"ל לדברי הזהר. וכן מאמר רחב ומעוטר במקורות רבים נוספים בבאר משה של האדמור מאוז'רוב, לפרשתנו הנושא את השם: ישראל – יש ששים רבוא אותיות לתורה.

[4] האדמו"ר הרב שלמה דוד יהושע המכונה בסלונים מוהרשד"י. נולד בשנת תער"ב, היה בנו יחידו של ה'בית אברהם'. דור רביעי בן אחר בן בשושלת של מייסד חסידות סלונים 'יסוד העבודה'. בעל מח חריף ומעמיק יחד עם רגש לוהט וסוער, התקיפות וההכנעה השתלבו בנפשו כאחת. לאחר הסתלקות אביו בתרצ"ג הכתירוהו כאדמו"ר, בין גדולי החסידות הרב משה קליערס שהיה רבה של טבריה. קיבל על עצמו נהול הישיבה 'תורת חסד' בברנוביץ (אותה תקופה שימש בקודש הרב אלחנן וסרמן זצוק"ל הי"ד, היו קשורים ביניהם) וכן ניהול כולל 'רייסין' בארץ ישראל. בעת הפרעות בארץ ישראל (תרצ"ו-תרצ"ט) ויהודים רבים נרצחו ע"י הפורעים הערביים, היו ביניהם מחסידי סלונים, והרוח היתה שפופה, הוא ניצב עודד והפיח תקוה.
אותן שנים עולה המפלצת הנאצית בגרמניה, ועם פרוץ מלחמת העולם  גם בתקופות הקשות הפיח בחסידיו רוח חיים, ובפורים ת"ש אמר כי 'בן המלך שהוא בעצם חלק מאביו, אינו משתנה במהותו בכל מצב, וכל כמה שישפילוהו ויבזוהו, צריך תמיד לזכור שהוא  בן מלך!' גם לאחר הירצחם של אשתו עם בתו היחידה ואמו, לא נפל ברוחו התחזק בה' וחיזק הסובבים אותו. כאשר גברו ועלו השלהבות ניסו לשכנעו חסידיו מארץ ישראל שיעלה אליהם, ולאחר שהחליט בהסוסים רבים להיענות לבקשתם, כשנודע הדבר לחסידיו בברנוביץ געו בבכיה גדולה, שדמעותיהם שימשו כסכר ליציאתו ועזיבתו צאן מרעיתו, איתם הובל להריגה בו' מרחשון תש"ד. במכתבו האחרון בפרוס חג הפסח ת"ש כתב: אם כי אתנו מה לומר ולדבר אין כמובן, והמשכיל בעת ההיא ידום כמו וידום אהרן, אבל לא ידום המזכירים את ה', אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו עד ישים את ירושלים תהלה בארץ…עכלה"ק.
הדברים נערכו עפ"י הקדמת ה'נתיבות שלום' זצ"ל לספר זכרון קדוש שהינו ליקוט ואסופת שרידי תורתו של אדמו"ר מוהרשד"י. כמו"כ בספר מאמר 'בסוד קדושים' עיונים הגותיים אמוניים בנושא השואה, וכן מאמר על סיום תקופת חסידי סלונים בברונביץ. שניהם נכתבו ע"י הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל בעהמ"ח 'נתיבות שלום'. הספר יצא ע"י ישיבת בית אברהם סלונים ירושלים. (שבהוצאתה ספרי נתיבות שלום, שהתפרסמו ברחבי עולם).

[5] לעומת מחשבה זו, אלו דברי קדשו של השפת אמת (בראשית וירא תרל"ח) על אברהם אבינו ע"ה:
והוא יושב פתח כו' כבר דברנו בזה השבח שנאמר לאאע"ה אחר שזכה לכל המדריגה הגדולה הוא יושב בפתח ועל זה נאמר אשרי שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום כו' בלי ספק מי ששומע אליו יתברך בכל יום הוא זוכה למדריגות רבות ונפלאות כמ"ש אשרי. אעפ"כ יהיה שוקד על דלתותי. זה שנאמר והוא יושב פתח האהל כחום היום פי' אחר כל התלהבות הגדול שהיתה לו במראה הזאת, אעפ"כ ישב בפתח:

[6] וזלה"ק: פְּקֹד֙ אֶת־בְּנֵ֣י לֵוִ֔י לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל־זָכָ֛ר מִבֶּן־חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה תִּפְקְדֵֽם.

[7] הרב חיים אפרים זייציק זצ"ל מגדולי בעלי המוסר בדור האחרון, שזכה לינק מאילנות הגבוהים ביותר בעולם המוסר בישיבות נובהרדוק (ביניהם הרב אברהם יפהן זצ"ל), הוגלה לסיביר שם היה בסכנת חיים מתמדת, זכה להנצל לעלות לארץ ישראל לימד בישיבות 'תפארת ישראל' בחיפה וכן בירושלים עיה"ק, בה קבע מקום משכנו עד הסתלקותו. כתב ספרי מוסר רבים בביאור פרשיות התורה, המועדים, הפטרות, סדור התפילה (ד"כ) ועוד. כולם בעמקות ובלשון פיוטית ועשירה עד למאוד. כך כתב בריש ספרו אור הנפש ח"ב:
בחסל סידור ספרי זה אפרוש כפי לשמים ובלב ספוג רגשי הודיה והכנעה אברך את ה' על אשר הביאני עד הלום, הוציאני ממסגר ומאפילה לאורה ודרור ועוד הואיל להעניק אותי מאוצרו הטוב…ולקדש שמו יתברך בפרי הגיגי ועשתונותי, ונשאתי בחובי כשביב גחלת עוממות בחתחתי ההרפתקאות והנסיונות בתקופת הזעם והשואה של השנים האחרונות…
ידי אשר כרתו עצי יער במדבריות נעזבים ושוממים, חצבו בורות בטיט היון במקומות שאיה צלמות וצמאון, מי מילל שאלו הידים הנוקשות והמצומקות תהיינה עוד מסוגלות לכתוב ולרשום חסדי ה' ונפלאותיו, למען ספר לדור אחרון. לבי זה ששבע ביום התפלץ ונמוג מפחד ונגזר לגזרים מאימת הרשעים האכזרים שהתעללו בנו, מי מילל שלב זה יכון ויתעודד להתרונן ולהשמיע צלילי לחן רינה והודיה לה' יתברך?!…
הבה נפרסם ונגלה לעין כל את יפעת וזיו נשמתינו, זמרה ננעים וקול נרים בתהלות ותשבחות ובמפעלים העצומים לכבוד ה' יתברך ותורתו הקדושה, נחדש נא את חיינו בדרכי התורה והמוסר, נקדש נא את ימינו ולילותנו לכבוד שמים…עכ"ל הרב זייציק זצ"ל. (ראה עוד בספר מפיהם של רבותינו עמ' 223-246 מאמרו 'המוסר היכן הוא')

[8] ראה עלי שור (ח"א שער ראשון פרק ה' ימי האהבה וימי השנאה והיאוש [עפ"י ספר הישר לר"ת] לרב שלמה וולבה זצ"ל.

שלש עצות שיהיה נוח לאדם שנברא יותר משלא נברא / רבי פנחס טברסקי הי"ד, האדמו"ר מאוסטילה

תמונת רבי פנחס טברסקי הי"ד

סעודה ג' פרשת ויקהל ת"ש לפ"ק [02.03.1940]

'והנשאם הביאו וגו' ואת הבשם ואת השמן למאור ולשמן המשחה לקטורת הסמים', ופירש רש"י ז"ל שנתעצלו מתחלה. עיין שם. וצריך להבין העניין, ויש לומר בדרך רמז דהנה איתא בפסיקתא רבתי דרב כהנא על הכתוב (מלכים א ז,נא) 'ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה', 'המלאכה' אין כתיב כאן, אלא 'כל המלאכה', מלאכת ששת ימי בראשית. 'מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות' (בראשית ב,ג). 'ועשה' אין כתיב כאן, אלא 'לעשות', עדיין יש מלאכה אחרת. כיון שבא שלמה ובנה בית המקדש, אמר הקב"ה עכשיו שלמה מלאכת השמים וארץ. עד כאן. ולפי זה גם בגמר מלאכת המשכן נגמרה מעשה בראשית, דמשכן איקרי מקדש (עירובין ב.), וכן הוא במדרש (במדבר רבה יב,יא) שעד שלא הוקם המשכן היה העולם רותת, משהוקם המשכן נתבסס העולם וכו'.

והנה על הפסוק (בראשית א,א) 'בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ', פירש רש"י בשביל התורה שנקראת 'ראשית' ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית'. נמצא דתכלית הבריאה היה בשביל ישראל. ואיתא בעירובין (יג:) שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. ומפורסם פירוש המהרש"א בחידושי אגדות בסוף מסכת מכות (כג:) שמנאו המצות ומצאו שמנין הלאווין יותר מן העשין, נמצא שהאדם יותר עלול חס ושלום להפסד מלשכר, ולכך נוח לו לאדם שלא נברא משנברא. אך דלפי זה נראה שאין תכלית בבריאת העולם חס ושלום, ואם כן צריכים אנו לבטל ה'נוח שלא נברא', כדי שיהי תכלית בבריאת העולם.

והנה בספר נזיר השם וסמיכת משה מהגאון הקדוש הר"ר שמעלקא מניקלשבורג ז"ל מביא (בההקדמה) עצה לבטל ה'נוח שלא נברא משנברא', על ידי שיהיה להאדם מחשבת הלב מוקדמת למעשה המצות, שזה עניין הכנה למצוה, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ.) נמצא שהמצות מוכפלות, מה שאין כן בהלאווין כבר אמרו רז"ל (שם) מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. נמצא לפי זה דהעשין הם שני פעמים רמ"ח, דהיינו המעשה והמחשבה, והלאוין הם רק שס"ה, ואם כן קרוב לשכר יותר מלהפסד, ובטל הנוח שלא נברא משנברא, ויש תכלית בבריאת העולם. ועל פי זה פירש הפסוק (בראשית ו,ה) 'וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ'. והכוונה 'וירא ה' כי רבה רעת האדם', כלומר שראה שהרעות מצד העבירות מרובים על השכר, וכי תימא כיון דהמחשבה טובה של המצוה מצטרף אם כן מרובה מדה טובה, לזה אמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, שגם בעשותו אחת ממצות ה' מעורב במחשבתו מחשבת פיגול אם כן ההפסד מרובה על השכר, ונוח לו שלא נברא משנברא, ולכן וינחם ה' כי עשה את האדם ונאבדו דור המבול, ודברי פי חכם חן. זהו עצת הר"ר שמעלקא מניקלשבורג זי"ע.

עוד יש לומר עצה לבטל הנוח שלא נברא, על ידי לימוד התורה. (איני רוצה חס ושלום להתדמות, אבל כל איש ישראל יכול לומר רמזים בתורה). דהנה איתא במס' קידושין (מ:) פלוגתת רבי עקיבא ורבי טרפון אי תלמוד גדול או מעשה גדול, ומסיק שם תלמוד גדול שהלימוד מביא לידי מעשה. נמצא דעל ידי לימוד התורה קודם מעשה המצות יהיו המצות עשה מוכפלות, שהרי קיים המעשה וגם התלמוד שגדול ממעשה. עוד יש להטעים העצה על ידי לימוד התורה, דהנה איתא בזוהר הקדוש פרשת ויקרא (דף כג:) על הפסוק (ויקרא ד,כג) או הודע אליו חטאתו אשר חטא, אורייתא קא מודעא ליה חוביה ולא בארח דינא אלא כאמא דאודעא לברה במלה רכיך וכו'. ונראה מזה שהתורה מביאתו לתשובה מאהבה, שאז זדונות נעשות לו כזכיות (יומא פו:), וממילא בטל הנוח לו שלא נברא, דהרי אין כאן עבירות כלל. עוד יש לומר טעם על עצת התורה, דהנה איתא בגמרא (סוטה כא.) תורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא, ופירש רש"י מגנא מן היסורין ומצלא מיצר הרע שלא יכשלנו לחטא, נמצא דעל ידי לימוד התורה לא בא לידי חטא וממילא בטל הנוח שלא נברא. נמצא דיש שלשה טעמים למה התורה מבטלת הנוח שלא נברא.

עוד יש לומר עצה לבטל הנוח שלא נברא, על ידי שפלות רוח. דהנה איתא בראש השמה (יז.) נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז,יח) למי נושא עון למי שעובר על פשע לשארית נחלתו וכו' למי שמשים עצמו כשיריים. ולכאורה השני דרשות נראין כעניין אחד, אכן באמת הם שני עניינים, העובר על פשע מרגיש שפגעו בו רק שמעביר על מדותיו, אבל מי שמשים עצמו כשיריים הוא שפל בעיניו כל כך שאינו מרגיש כלל שנפגע, וזהו הבחינה שעליו דרשו חז"ל (עירובין נד.) הפסוק (במדבר כא,יח) וממדבר מתנה, אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו. ולפי זה אם אדם עובר עבירה חס ושלום ומשפיל עצמו, הקב"ה נושא לו עון ומוחל לו עונותיו ובטל הנוח שלא נברא.

נמצא שיש שלשה עצות לבטל הנוח שלא נברא משנברא, עצת הר"ר שמעלקא מניקלשבורג, ועל ידי התורה, ועל ידי שפלות רוח. והנה כאן כשנגמר מלאכת המשכן שזהו גמר בריאת העולם כמבואר בפסיקתא הנ"ל, רצו הנשיאים שיהיה תכלית בהבריאה, ולכן רצו לבטל הנוח שלא נברא בשלשה עצות הנ"ל, ואף שהם בעצמם לא היו צריכים לעצות אלו, דהלא איתא בכמה מקומות, והמקור היא בירושלמי ביכורים (ג,ג) דחכם חתן ונשיא מוחלין לו כל עונותיו, וגם אמרו רז"ל (אבות ה, יח) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. וממילא בטל אצלם הנוח שלא נברא דעל עבירות שלמפרע נמחל להם כשנעשו נשיאים. ואחר כך לא בא חטא לידם, דהיו מנהיגי הדור ומזכי הרבים. אמנם מאן דאיהו רב איהו זעיר, והם היו חושבים בעצמם שלא הגיעו עוד אל השלימות להיות ממזכי הרבים וממנהיגי הדור, ולכן רצו לבטל הנוח שלא נברא בשלשה עצות הנ"ל.

ועל זה רמזו הדברים שהביאו למשכן, ואת הבשם ואת השמן למאור פירוש למנורה, דבמנורה מצינו דההכנה היא יותר גדולה מן המצוה, וכמו שפסק הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש פרק ט הלכה ז) וזה לשונו: וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים, לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ, מותר לזר להדליקן. ובהטבה פסק (שם הלכה ה) דרק כהן כשר להטיב את המנורה וזר שהטיב לוקה. הרי שההטבה שהיא רק הכנה למצוה שמטיב את הנרות ומתקן את הפתילות אסורה בזר, וההדלקה שהיא עיקר מצוה כשירה בזר, דההכנה היא גדולה מן המצוה, והיא מצוה בפני עצמה, וזהו שרמזו הנשיאים במה שהביאו שמן למנורה על עצת הר"ר שמעלקא מניקלשבורג ז"ל.

ומה שהביאו שמן ובשמים לקטורת רמזו על עצה השני שהיא על ידי התורה, דהנה קטורת היא לשון התקשרות כמו (בפיוט אקדמות) קטירא לחי עלמא, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש (ח"ג לז). ועל ידי התורה גם כן נתקשר תחתון בעליון, דהנה על טענת המלאכים (תהלים ח,ב) ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים, ומבואר בגמרא (שבת פט.) שהשיב להם משא ומתן יש ביניכם וכו' יצר הרע יש ביניכם, והכונה שהם בשמים ואין יכולים לקשר תחתון בעליון. וכן איתא במדרש רבה פרשת בא (פרשה יב, ג) על הכתוב (תהלים קטו,יז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, משל למלך בשר ודם שגזר על בני מלכותו שלא יצאו ממדינה למדינה, כיון שעשה יום גנוסיא אמר יבואו אלו באלו, כך קודם מתן תורה היה השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, אבל משניתנה התורה בטל הגזירה, שנאמר (שמות יט,כא) וירד ה' על הר סיני. וכתיב (שמות כד,א) ואל משה אמר עלה אל ה'. ומזה נראה דעל ידי התורה נתקשר תחתון בעליון, ועל זה מורה הקטורת שהוא לשון התקשרות. ועוד מצינו שהקטורת מורה על התורה, כמו שפירש רש"י ז"ל על הפסוק (במדבר ז,כ) כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת, כף אחת, כנגד התורה שנתנה מידו של הקב"ה, עשרה זהב, כנגד עשרת הדברות, מלאה קטרת, גימטריא של קטרת תרי"ג ובלבד שתחליף קו"ף בדל"ת על ידי א"ת ב"ש ג"ר ד"ק, עד כאן. ולכן הביאו שמן ובשמים לקטורת לרמז על העצה השניה שהיא התורה, דקטורת מורה על התורה.

ומה שהביאו בשמים ושמן לשמן המשחה רמזו לעצה השלישית שהיא שפלות רוח. דהנה בשמן המשחה היו מושחים את המלכים, ומדת מלכות אף שהחיצוניות הוא מלכות, הפנימיות הוא שפלות רוח והכנעה דלה ועניה דלית לה מגרמה כלום, דמדת מלכות היא מדה אחרונה שבמדות שמקבלת ואינה משפעת, דכל המדות מקבלים ומשפיעים וזו אינה משפעת. וכן מצינו ברמב"ם הלכה פסוקה (הלכות מלכים פרק ב) שחושב שם כל הכבוד שצריכים לנהוג בהמלך, ומסיק (שם הלכה ו) כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וכו' כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל, ומביא שם הפסוק (דברים יז,כ) לבלתי רום לבבו מאחיו, ועוד פסוקים שמורים על זה. ומזה נראה שמדת מלכות מורה על שפלות רוח. ולזה רמזו הנשיאים בהבאת השמן לשמן המשחה לעצה השלישית לבטל הטוב שלא נברא, ועל ידי זה יהיה תכלית בהבריאה שנגמר אז.

(שארית לפנחס, עמו' נא-נד)


האדמו"ר רבי פנחס טברסקי מאוסטילה (ר' פינ'לה אוסטילער) נולד בשנת תר"מ (1880) לאביו , רבי מרדכי טברסקי (ר' מוט'לה) הי"ד מרחמסטריווקא (שנרצח בידי פורעים ערבים בירושלים בשנת תרפ"א), בנו של האדמו"ר רבי יוחנן (ר' יוחנצ'ה) מראחמיסטריבקה, צעיר בניו של האדמו"ר רבי מרדכי מצ'רנוביל. מילדותו למד רבי פנחס תורה בהתמדה ומיעט בדיבור .הוא התחנך אצל סבו, רבי יוחנן, ואחר כך אצל אביו.
בהיותו בן עשרים, בשנת תר"ס, התחתן רבי פנחס עם מרת חנה רחל בת האדמו"ר הזקן מבעלז, רבי ישכר דב רוקח מבעלז. הזמנה לחתונתו, בכתב יד קודשו של הרבי מבעלז עלתה לאתר בית המכירות גנזים. משנת תרס"ב התגורר רבי פנחס לצד חמיו במשך עשרות שנים, והיה לתלמידו. בשנים אלו נהג להסתגר בחדרו, לעמול על לימוד התורה, נגלה ונסתר, בהתמדה עצומה, כשהוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, ממעט באכילה ובשינה. אלפי החסידים שהיו מגיעים לבעלז לשבת וליום טוב נהגו להיכנס לרבי פנחס לקראת חזרתם, והוא היה חוזר לפניהם בעל פה על תורות ששמע מחותנו ועל סיפורי מעשיות על אדמו"רי בעלז. חותנו דחה בקשות של מספר קהילות למנות את רבי פנחס לרב שלהם, כשהסביר ואמר: 'זכות גדולה היא לי להימצא אתו תחת קורת גג אחת'.

הגאון רבי יצחק שמלקיס נתן לרבי פנחס היתר הוראה ושיבח את חריפותו ואל בקיאותו. במהלך מלחמת העולם הראשונה נדד רבי פנחס ביחד עם חמיו ועם אנשי חצרו, לרצפרט שבהונגריה, למונקאטש ולהולושיץ, ולאחר תום המלחמה חזר עם חותנו לבלעז. הוא נודע כקדוש 'בכל מיני קדושות' והיו שהעידו כי ראו שהשכינה שורה עליו. הוא נודע גם בגודל אהבת ישראל שלו, והסביר כך את מאמר חז"ל 'גדולה הכנסת אורחים, יותר מקבלת פני שכינה':
'כאן ברוסיה בימות החורף קל יותר להבין זאת. כשיהודי עומד בחוץ לפני הדלת ביום שלג וכפור, עלול הוא, חלילה, להצטנן קשות ויש אפוא למהר ולהכניסו הביתה. אבל השכינה, כביכול, לא תקפא מקור'.

בסביבות שנת תר"ף ביקר את אביו בירושלים.

משנת תרפ"ז כיהן רבי פנחס כרבה של העיירה אוסטילה שבווהלין, הרבה בסיגופים והיה צם משבת לשבת.
בשנת תרצ"ב נענה להפצרות חסידיו, חזר לגליציה, התגורר בעיר פשמישל וכיהן כרבם של אלפי חסידים. בהיותו בפרימישל באו אליו להתברך שני אחים יתומים, הרשל ומשה פינק, והרבי אמר להם:
'חוזה אני ימים שחורים מאוד לעם ישראל. תהיו תמיד ביחד, שמרו איש על רעהו ותינצלו מהימים הרעים הבאים'. בפרוץ מלחמת העולם השניה היו הילדים עם אמם בבלגיה, והצליחו לברוח לצרפת ולהסתתר שם בכפר קטן. בשנת 1942 הלשינו עליהם והם נלכדו וגורשו לאושוויץ. בסלקציה נשלחה האם למשרפות, ובנה הרשל ביקש להישאר איתה. האמא אמרה לו 'זכור מה שאמר הרבי: להיות תמיד ביחד', והצליחה לדחוף א הילד לעבר אחיו הגדול. שני האחים הצליחו לשרוד את השואה. לימים היה הרשל לאחד מגדולי היהלומנים בבלגיה. הא כיהן כנשיא המזרחי באנטוורפן, נמנה על ממייסדי בית הספר 'יבנה' בעיר וסייע רבות להתפתחות הישוב היהודי בעיר הקודש חברון.

עם כיבוש פולין בידי הנאצים, הם החלו לאסור מנהיגים יהודים וביקשו ללכוד את האדמו"ר רבי פנחס, אך הוא הצליח לברוח ולהסתתר בסמבור כשהוא מחופש ליהודי פשוט. רבי פנחס המשיך שם לשקוד על התורה ולהנהיג את חסידיו במידת האפשר וסייע לפליטים יהודים. לקראת פסח ת"ש עמד הרבי בראש 'ועד הרבנים' שערך מגבית עבור יהודים שגלו לסיביר, ועודד את סביבתו להגביר את לימוד התורה בימות הזעם.

בי"ט בתשרי תש"ג נפטר הרב חיים יצחק ירוחם בגיטו סאמבור. בהלווייתו אמר רבי פנחס דברי הספד קצרים: 'היום חול המועד ואסור להספיד, בכל זאת על גאון גדול מן ההכרח לומר כמה מילים… מי נשאר לנו להתיר עגונות'.

לאחר שנתיים וחצי נלכדה משפחתו באקציה, וכמעט כולם נרצחו בטבח ההמוני ביער סמבור. במאמץ רב הצליח להציל את הרבי מאקציה זו. את הרבנית חנה רחל רצחו הנאצים, כשירו בה לתוך קבר אחים בבית העלמין, ביחד עם עוד תשע מאות יהודים בט' ניסן תש"ג. לאחר שחלה הרבי בטיפוס והחלים, הוא נתפס יחד עם בנו הצעיר האדמו"ר מבוקובסק ועם יהודים נוספים, באקציה שנערכה בי"ז באייר תש"ג. הם נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ ונספו שם (בי"ח או) בי"ט באייר. (בספר 'זכרון קהילת פשמישל, העריכו שרבי פנחס נספה בסמבור, וכן כתב באור הצפון, נ, עמו' כד).

בספר 'הרבי ר' צבי אלימלך מדינוב' (ב, עמו' תרלא) כי לפני שנרצח, היה רבי פנחס כלוא בבית הסוהר ביחד עם רבי אלטר ראובן שפירא הי"ד, ושניהם דנו בעניין מתי יש לברך ברכה 'על קדוש השם'.
כל ילדיו של רבי פנחס נהרגו על קידוש השם עם משפחותיהם הי"ד, מלבד בת אחת, מרת טראני, ששרדה עם בעלה, האדמו"ר רבי יעקב יוסף טברסקי מסקווירה.
הידיעה על הירצחו של האדמו"ר מוטילה ועל הירצחו של גיסו רבי יצחק נחום טברסקי הי"ד הגיעה לארץ ישראל בשבט תש"ג, באמצעות גלויה, ופורסמה בעיתונים הארץ, הבקר, הדרך, המשקיף והצפה, בלשון זו:

האדמו"רים מאוסטילה ומראווא-רוסקא הי"ד
מגיא ההריגה בפולין נתקבלה הידיעה המחרידה על מות הקדושים של האדמו"רים מאוסטילה-פשעמישל ומראוואדוסקא יחד עם משפחותיהם הי"ד. שני האדמו"רים היו חתניו של הרבי הזקן מבעלזא ר' יששכר דוב זצ"ל.
האדמו"ר מאוסטילה, רבי פנחס טברסקי הי"ד היה אחד האדמו"רים המפורסמים בפולין. כל ימי חייו היה קודש לתורה ולעבודה, היה יושב כל ימיו מוכתר בטלית ותפילין, לומד ומתפלל ומסתגף בתעניות. היה מפורסם גם לגאון בנגלה, משיב תשובות בהלכה, היה מגזע טשערנוביל, בנו של רבי מוטילי מראחמיסטריבקה, שנפטר בירושלים. ביקר לפני כמה שנים בארץ-ישראל. בן 62 היה במותו הקדוש.
האדמו"ר ר' יצחק נחום טברסקי הי"ד היה גם רב ואב"ד של ראווארוסקא, ידוע כגדול בתורה וביראה, מראשי אגודת הרבנים בפולין, הצטיין במידותיו התרומיות. גם אביו האדמו"ר רבי מרדכי מסקוירא נהרג על קידוש השם. בן 53 היה במות הקדושים.

שניים מחידושיו יצאו לאור בספר 'עדות לישראל' (מונטריאול, תש"ד) והובאו בגיליון נחלת צבי (ב, עמו' כא-כב). הסכמה ממנו הובאה בספרים 'מנחת יצחק' (לובלין, תרצ"ח) ו'באר מנחם' (נירעדיהאזא, תרצ"ט). מכתב המלצה שכתב לסייע לרב יוסף שטראזבערג לעלות לארץ ישראל, פורסם באנציקלופדיה לחכמי גליציה, ג, עמו' 24. מכתבים נוספים בכתב ידו עלו לאתרי בתי המכירות גנזים וקדם.

תשובה אליו הובאה בשו"ת 'אור המאיר' (סי' מה) מאת הרב מאיר שפירא מלובלין. בשנים תשנ"ה-תשנ"ו יצא לאור הספר 'שארית לפנחס' בו 'ילקוט אגרות הקודש', הכולל שרידים מחידושיו של רבי פנחס הי"ד.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשיות בהר בחקותי

פרשת בהר

המשותף לאיסור שעבוד גוף ישראל ואדמת ארץ ישראל

וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת (ויקרא כ"ה כ"ג)

תמונת הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד

הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד

הרב ישכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד בספרו משנה שכיר עה"ת[1]

כתב הגאון המקובל איש אלקים מו"ה דוד לידא בספר עיר מקלט [לח, א. מצוה של"ד], בפסוק "והארץ לא תמכר לצמיתות" [ויקרא כה, כג], וז"ל: "מוהרמ"ש כתב, שבגאולת הארץ תלוי גאולתינו. ובשעבודה תלוי שעבודינו", עכ"ל. וגם הרמב"ן [בספר המצוות, מצוה רכ"ז חלק ל"ת] הביא ירושלמי [דמאי פ"ה ה"ט], דעלינו החיוב שלא נצמית ארצנו ביד הגוים, וסיים דבריו בזה"ל [בשינוי לשון], "והנראה מדברים אלו, שהיא מניעה שלא נצמית הארץ ביד הגוים ולא נעזבנה להם. והענין הוא, כי כאשר נצטווינו בגופותינו הנמכרים לגוים – שנוציא אותם מידם, ופירש הכתוב הטעם, "כי לי בני ישראל עבדים" [ויקרא כ"ה, נ"ה], וכן הוזהרנו בנחלת הארץ, ולא נניח אותה בידם, ונתן בה הטעם כטעם הנזכר בגופות, לפי שהארץ שלו יתעלה כו' ולא יחפוץ להושיב בה אחרים זולתינו כו' ואלינו תחזור", עכ"ל הקדושה של הרמב"ן. [ובדרישת ציון ביאר, דעיקר הכיבוש כעת הוא בקנין כסף, כתוס' קידושין [כ"ו ע"א ד"ה אמר], עיין שם].

ובדברי הרמב"ן הללו, יובנו היטב דברי העיר מקלט הנ"ל, שכתב שגאולתינו תלויה בגאולת הארץ, ובשיעבודה תלוי שיעבודינו. דלכאורה, צריך להבין למה תלויים זה בזה? אבל בהנ"ל יובן מאד – דכבר כתב הרמב"ן, דה' יתברך הקפיד שלא נצמית הארץ ביד הגוים, כמו שנצטווינו בגופותיהם של ישראל שנוציא אותם מידם. והשתא, שאין אנו חשים להוציא את הארץ מידם, בא העונש מידה כנגד מידה שגם גופנו משועבד בידם, אבל באם נזכה להשתדל להוציא הארץ מידם, בזכות זה נזכה שגם גופינו תצא לחירות מידם. והוא טעם אמת וברור בעזה"י.

חומת אש התורה המגינה מעלה את האדם מ'עם ארצות'

וּבָתֵּ֣י הַחֲצֵרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אֵין־לָהֶ֤ם חֹמָה֙ סָבִ֔יב עַל־שְׂדֵ֥ה הָאָ֖רֶץ יֵחָשֵׁ֑ב גְּאֻלָּה֙ תִּהְיֶה־לּ֔וֹ וּבַיֹּבֵ֖ל יֵצֵֽא (ויקרא כ"ה ל"א)

בספר המופלא אגרת הטיול[2] (חלק הפשט אות ע') כותב רבי חיים אחי המהר"ל וזלה"ק:

עם הארץ נקרא כן בעבור שאוחז ומדבק בעבודת האדמה ובהבלי העוה"ז, עד שיחשוב לעצמו כתושב בארץ, אבל החכמים וצדיקים חושבים עצמם כגרים. עכ"ל הרב חיים, אחי המהר"ל.

תמונת הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד

הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד

מבאר זאת הרב  הרב שלמה זלמן ערנהרייך[3] זצ"ל הי"ד בהארותיו לספר שנקראו טיול בפרדס וזלה"ק: רבינו עובדיה ברטנורא בפרק ה' דאבות (משנה י') כתב, לשון עם הארץ האמור בכל מקום הוא שרוצה בתקונה של הארץ, אבל אין בו חכמה להבדיל בתקונין הראויין, עיי"ש…

ולענד"ה יש לומר עוד טעם שנקרא האדם הפשוט עם הארץ, דהנה בפרשת בחקותי (ויקרא כ"ו מ"ב) כתיב וזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב … וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר. וצריך ביאור, דבשלמא זכירת האבות ניחא בזכותם ירחם עלינו, אבל מאי אהני לן זכירת הארץ? ומבואר בספר אוהב ישראל פרשת בראשית (ד"ה ויאמר אלקים) דהקב"ה אמר (בראשית א' י"א) תוציא הארץ עץ פרי עושה פרי, וכתיב (שם שם י"ב) ותוצא הארץ עץ עושה פרי, וכתב רש"י (פסוק י"א) דהארץ חטאה ששינתה מאשר צוה הקב"ה, והנה האדם נברא מן האדמה, וע"י זה יש לימוד זכות על האדם, דלכן יחטא לפי שנברא מהאדמה שחטאה, דנמשך אחר שרשו, וזה שאמר 'והארץ אזכור'  שחטאה, והוא להקל את העונש מהאדם החוטא.

ופירשתי בזה מה שכתוב בפרשת בהר 'ובתי החצרים' [המובא לעיל] ונראה, דהן אמת דה' יתברך ממליץ זכות דמשום הכי חוטא לפי שבא מהארץ שחטאה, על כן גם הוא חוטא, אבל זה רק בחטאים שהן מחמת גשמיות הגוף שהוא מן האדמה, דהיינו שמתאווה לתאוות גשמיות, אבל מי שנפשו נשחתה שחוטא בדעות נפסדות ומינות, זה החטא בא מן השכל דהיינו מחלק הנשמה שבאדם, אם כן בזה אינו יכול לתלות בארץ כמובן.

והנה אמרו חז"ל (קדושין ל' ע"ב) בראתי יצה"ר בראתי תבלין, זה התורה הקדושה, דהתורה הקדושה הוא מציל את האדם מחטא, כמו חומה סביב לעיר מציל את הארץ מן השונא, כמו כן התורה היא חומה לאדם סביב שאין יכול השונא היצה"ר להתקרב אליו, ואמנם מי שהוא עם הארץ ואין לו חומה סביב דהיינו התורה הקדושה, ע"י זה נופל ברשת היצה"ר וחוטא, לכן מי שחוטא רק בתאוות גשמיות ולא בדיעות נפסדות ויש לתלות וללמד זכות עליו שלכן חוטא יען שנברא מן האדמה, אז הוא נצב קיים וגאולה יש לו.

וזה רמזה התורה הקדושה, וּבָתֵּ֣י הַחֲצֵרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אֵין־לָהֶ֤ם חֹמָה֙ סָבִ֔יב דהיינו עמי הארצות שאין להם חומה, כלומר שאין להם תורה להציל אותם מחטא ונתפסין ביד היצה"ר, אמנם אם מה שיחטאו אינו מצד מינות רק עַל־שְׂדֵ֥ה הָאָ֖רֶץ יֵחָשֵׁ֑ב שיכולין לתלות מה שחטאו הוא לפי שבאין מן הארץ, אז גְּאֻלָּה֙ תִּהְיֶה־לּ֔וֹ וּבַיֹּבֵ֖ל יֵצֵֽא בעלמא דאתי שנקרא יובל שהוא עלמא דחירות, והבן.

מעגלי שמיטה ומתן תורה

בענין הקשר בין שמיטה להר סיני, כתב הרב חיים יהודה מאיר מויז'ניץ[4] בספר זכר חיי"ם וזלה"ק:

עפ"י דברנו לספירת העומר על המדרש שכתב וספרתם לכם וכו' תמימות תהיינה, אימתי הן תמימות כשעושי רצונו של מקום. עפ"י דברי הבני יששכר במאמר בתולה במחול [מאמרי חודש אב] בשם קדוש ישראל הרב הקדוש מוה"ר אברהם יהושע השיל זצ"ל [אדמו"ר מאפטא בספר אוהב ישראל] על המשנה (תענית כ"ו ע"ב) לא היו ימים טובים לישראל כמו…שבנות ישראל יוצאות במחול. ופי' לפי"מ [ופירש לפי מה שאמרו] חז"ל (תענית ל"א) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא. שענין המחול הוא ע"ד ההולך במחול הולך סביב סביב בהקף ואין שם מעלה ומטה ראש וסוף, הכל שוים, וכן יהיה לעתיד לבוא, וכן יהיה לעתיד לבוא שלא תהיה קנאה ושנאה בין הצדיקים לומר זה גבוה מזה, עיי"ש.

והנה יש לומר שהרעיון הטמון בשמיטה ויובל הוא ג"כ על דרך זה, להראות לישראל שאל יתגאה העשיר בעשרו ולא יפול ברוחו העני בשעת דחקו, ז"א [זה אומרו] שכמו שהמחול שמחמת העיגול אין בו קנאה ושנאה, כן ע"י השמיטה והיובל שהכל חוזר לבעליו, ומה ששלו מופקר לאחרים ולאכלה ולא לסחורה וכו', הוא בחינת המחול בענינים הגשמיים וגלגל הוא החוזר  בעולם וכולם שווים לטובה.

והנה בהר סיני נאמר 'ויחן שם ישראל נגד ההר'. וברש"י כאיש אחד בלב אחד וכו' . וכן נאמר בקבלת התורה [שמות י"ט י"ב] והגבלת את העם סביב, עגול מחול, לאמור – השמרו לכם מעלות בהר…להתרומם אחד על חבירו. ובזה מיושב מה ענין שמיטה אצל הר סיני, ושפיר סמכה 'שמיטה' אצל הר סיני…

ומענין מתן תורה שאנו בצעדינו אליו, אביא מדבריו בפרשת משפטים וזלה"ק:

ויבן מזבח תחת ההר, וע"ד הנ"ל [בספר פרשת משפטים ד"ה ויכתב משה] אף שאיש אשר כברכתו בירך אותם,  כל אחד ואחד לפי דרכתו והשגתו ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל, כל אחד בשביל ובדרך הצנור שלו, המטרה היא אחת וצריכה לאחד את כולם שידעו 'תחת ההר – שדרכו בעבודתו שכל אחד יהיה תחת אותו ההר סיני המחייב את כולם לחיות ולהתקיים ברוח הנאמר  והנותן בו, והמהוה היסוד לעם ה'בתור עם התורה היום הזה נהיית לעם. עכ"ל הרב חיים יהודה מאיר זלה"ה בספר זכר חיי"ם.

הרמז הנלמד משיבת האדם לאחוזתו, היא שיבת האדם אל מקור נשמתו

וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ (ויקרא כ"ה י')

הרב משה נתן נטע למברגר[5] זצ"ל אוד מוצל מאש, מבאר בספרו כלי גולה בפרשתנו וזלה"ק:

כי כמבואר במדרש (תנחומא כי תשא י"ב א'[6]) שכל אחד ואחד מישראל יש לו אחוזה בשיעור קומת אדם הראשון, יש מי שאחוז בראש, ויש מי ביד, ויש מי בזקן, וכו' עיי"ש. והוא שרש נשמת כל אחד ואחד כפום דרגא דיליה, וכפי שמשלים עצמו נפשו רוחו ונשמתו, לפי זה ישוב אל שרשו אשר לוקח משם ונשתלשל אל עולם העשיה הזה. הן אחרי אריכות ימיו ואז אינו צריך להתגלגל עוד, הן בחיים חיותו, זהו כלל תקונו והשלמתו. וזהו שכתוב  וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ מענין אחיזה ותפיסה במקומו הראוי לו. עכ"ל.

פרשת בחקותי[7]

מ'ויקרא' לשון חיבה עד 'ערכי עלי' מעלת היהודי

השבת חותמים אנו את ספר ויקרא. בתחילתו למדים אנו על 'קריאה של חיבה' כדברי רש"י בפסוק הראשון בחומש ובלשונו הקדושה: לכל דברות ולכל אמירות ולכל צויים קדמה קריאה לשון חיבה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר (ישעיהו ו' ג') וקרא זה אל זה ואמר…עכ"ל רש"י.

מתורת הקרבנות למדים אנו על חשיבותו ומעלתו של יהודי, שעם קרבנות הנדבה מובאים גם קרבנות לכפרה, אבל ניתן לראות דוקא עוצמתו ומעלתו של יהודי, שלעולם יוכל לתקן ולחזור למעלתו הראשונה. בחיתום הספר בפרשת בחקותי בין הענינים הנלמדים בה נמצאת גם פרשת 'ערכין' בה אדם הרוצה להרים תרומה כערך נפשו, התורה מלמדת ערכי הנפשות. מכך גם נלמדת ערכו ומעלתו של היהודי[8]. ביותר שימת לב בגליונות אלו העוסקים בתורתם של קדושי ושרידי השואה, אשר בתקופה נוראה וחשוכה זו, הוסתר לגמרי ערכו של אדם, בהפיכתו ל'מספר' גרידא נטול זהות אישית ובעל ערך ומשמעות. ערך ומעלה מיוחדת לעסוק בתורתם של קדושי עליון אלו.

מעלת התהלכותו של האדם

אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ (ויקרא כ"ו ג')

ובמדרש (ויקרא רבה ל"ה א') חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך [תהלים קי"ט נ"ט]. אמר דוד רבונו של עולם בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הדא הוא דכתיב ואשיבה רגלי אל עדותיך. עכ"ל המדרש.

דברי הרב גד אייזנר זצ"ל אוד מוצל מאש, מובאים במורשת גד ספר שנערך עפ"י שיחותיו וזלה"ק (פרשתנו מאמר 'חשבתי דרכי'):

…העוה"ז וכל הנברא בששת ימי בראשית, הוא מכח ה' המחיה ומהוה את הכל, כדכתיב (נחמיה ט' ו') ואתה מחיה את כולם, רק בכל מקום מתלבשת החיות הפנימית בלבוש אחר, כאדם אשר משנה מלבושיו ובכל פעם נדמה כאיש שונה ואחר, אולם מתחת לכל מלבושיו נשאר אותו אדם, ורק לבושיו העוטפים אותו שונים...על היהודי מוטלת החובה שבכל מקום שנמצא להיות דבק בכח הפנימי של הדברים ולא להמשך אחר חיצוניותם…אולם על האדם לדעת שהדרכים בחזקת סכנה. וישנם דרכים שהגם שיש בהם חיות ה', אך דרכי חושך ואפילה הם, ולא כל רוצה ליטול את השם יבוא ויטול, רק הצדיקים וקדושי עליון היו מסוגלים ללכת במקומות השפלים…
מעתה נשכילך מדוע נקרא האדם בלשון 'מהלך' ואילו המלאך נקרא 'עומד' כדכתיב (זכריה ג' ז') ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. הרי לכאורה דבר זה תמוה, שאילו גבי מלאך אשר יכול ביעף אחד לעבור מסוף העולם לסופו, הוא אשר נקרא 'עומד', ומאידך האדם אשר הוא בשר ודם הוא אשר נקרא 'מהלך'. אלא שדבר זה אינו בא לבטאות את עוצם כוחו הגשמי של האדם, כי אם את כוחו הרוחני. מאחר שהאדם הוא בעל כוחות רוחניים החזקים ביותר, בכדי שיהיה מסוגל להלך ולמצוא את חיות ה' אף במקומות המרוחקים ביותר…ולכן נקרא האדם 'מהלך' היות ומוליך את חיות ה', ומרומם אותה אל שרשה בכך שדבק בכח הפנימי שבדבר, והיינו טעמא שדרגת האדם היא 'מדבר' שהוא מלשון 'מנהיג' כדכתיב ידבר עמים תחתנו (תהלים מ"ז ד') כי על האדם מוטלת החובה להנהיג את כל אשר תחתיו, הדומם הצומח והחי אל שרשם. כדברים האלו כתב רבינו השפת אמת בפרשתנו (תרל"א א') ומה שאדם נקרא 'מהלך' להיות מושך חיותו יתברך בכל דבר…ע"י המחשבה קודם כל דבר ע"י זה יוכל למצוא נקודה אמיתית. [עכ"ל השפת אמת זיע"א]
וזאת בכח התורה ומצוותיה, ביכולת האדם לקרב את הכל לשרשו, שהרי אין לך כל דבר ודבר שאין בו מצוה למקום (ילקוט שמעוני ויקרא רמז תקט"ז) והיות ובכל דבר יש ממצות התורה, א"כ יש שם את כח ה' ממש, כדאיתא בזה"ק (ראה אחרי ע"ג ע"א) אוריתא וקודשא בריך הוא וישראל כולא חד, הרי שהתורה והקב"ה חד הם. והיכן שיש מצוות התורה אף כח ה' כרוך בהם, וכל מעשה הנעשה כרצון התורה הרי שמעלהו בדבקות לשרשו. כאדם האוכל סעודתו על מנת שיהי בכוחו לעבודת את בוראו, הן הוא מקיים מצוה בעצם אכילתו, ומעלה את המאכל הגשמי אל שרשו.
עפ"י מה שנתבאר נשכיל להבין מדוע נאמר אם בחקותי תלכו, לשון הליכה ולא לשון עשיה, כי המבוקש מבני ישראל להיות בחינת מהלך, להוליך ולקשר את דברי העולם אל שרש חיותם. והוא מה שאמר דוד המלך ע"ה לפני ה' יתברך 'חשבתי דרכי' בכל יום הייתי מחשב…את דרכי ה' אשר הזמין לידיו, לחפש בהם את חיות ה'. ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית, והנה מבחין שחיות ה' מוסתרת בהם בכל מיני לבושים שונים, אני הולך – ונהג בכל אורחותיו בבחינת 'מהלך' להעלות כל הדרכים והלבושים אל שרשם…
וזה לימוד ודרך לאדם החפץ להידבק בכל מעשיו בה' ולא בחצוניות הדבר המושכת את לבו. והוא ע"י הכנה ומחשבה לפני כל מעשה, לזכור לפני מי הוא עומד ומה ה' שואל ממנו…הדרך לזכות לישרות השכל והמחשבה, בכדי שיוכל להתבונן ולראות את רצון ה' שבכל דבר, אם לעשותו או לאו, הוא ע"י קיום התורה ומצוותיה אשר בהם הכח להביא את הישרות בשכל האדם. וזה מועיל לאדם יותר מאשר יתבונן במחשבתו ויתהלך בשרעפיו, כי חכמת האדם מה היא, כדאיתא (אבות ד' י"א) אל בינתך אל תשען…וכדברי השפת אמת בפרשתנו (תרל"ו א') כי יותר צריכין להחזיק במצוות ה', וע"י זה נקח כח לכל התישרות המעשים והמחשבות, מע"י שכל אנושי…עכ"ל הרב גד אייזנר[9] זצ"ל.

הקשר בין 'מצותי תשמורו' לברכת קדושין 'כדת משה וישראל'

אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֹתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם…וְנָתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתוֹכְכֶ֑ם וְלֹֽא־תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם. (ויקרא כ"ו ג', י"א)

תמונת הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד

הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד

בספר אשל חיים לרב חיים אפרים באלאיטי[10] זצ"ל הי"ד כתב וזלה"ק: עיין ברמב"ן שתמה איך יעלה על הדעת שתגעל נפשו משומרי התורה [דהרי אף] על עוזבי התורה נאמר 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים' ואם כן מה צורך להבטחה זו?
ול"נ [ולי נראה] לפרש עפ"י מה שכתבתי  בספרי חמודי אפרים…על 'ואת מצותי תשמרו' ר"ל שמאוד צריך להשמר גם בעשותו מצוה שלא יתגאה לבו במעשהו…וכן הבאתי בשם הצדיק מו"ה מאיר פרמישלן זי"ע מ"ש בדברי רש"י זאת חקת התורה, לפי שהשטן ואומות העולם מונין וכו' שמתחילה מסית ואומר 'מה המצוה הזאת', כדי שלא יעשנה, וכשכבר עשה מבלבל דעתו ואומר 'מה טעם יש בה', אין להגיד הטעם והנעימות שיש בעשייתן, ואי אפשר לאדם אחר לעשות כמעשיך כדי שיגאה, ע"כ אמר 'חקה' גזירה היא מלפני דייקא, קודם עשיה, ואין לך  רשות להרהר אחריה, אחר העשיה…
ופירשו המפרשים על זה גם התפלה 'והסר שטן מלפנינו ומאחרינו', היינו קודם עשיית המצוה ולאחר עשייתה…אם עושה זאת לשם יוהרא, לתועבה יחשב וכמ"ש [משלי ט"ז ה'] תועבת ה' כל גבה לב, וכמו שאמרו ז"ל [ראה סוטה ה' ע"א] אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד.
וזה שנאמר ואת מצותי תשמרו, היינו שתעסקו במצוות ותשמרו אותם לעשותם בלי שום פנאי שמץ גאות ח"ו רק לה' לבדו, אז ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם…ולדעתי על זה התפלל דוד המלך ע"ה [תהלים פ"ו ב'] שמרה נפשי כי חסיד אני, ר"ל שלא יתגאה ע"י חסידותו.
ועל דרך זה אמרתי לפרש אצל סעודת נשואין במה שתקנו חכמינו ז"ל נוסח הקדושין 'הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל', וחוץ מ"ש ז"ל בפירושו דכל המקדש אדעתיה דרבנן מקדש, אולי יש לרמז בזה עוד דהנה מאן דמתייהר אפילו על אנשי ביתו לא מתקבל, וע"י זה מחלוקת בבית והמשחית בא ודוחה מאה פרנסות, לא כן אם ישתמשו במדת ענוה יהיה שלום בית, יצו ה' את הברכה, ואם יתנהגו כדת התורה וביתם כמקדש מעט בצניעות ופרישות, אז והיה ה' בתוכם.
והנה 'משה' ירמוז למדת ענוה כמו שנאמר והאיש משה ענו מאוד, וישראל ירמוז לשלום, כמו שנאמר ויחן שם ישראל נגד ההר. ופירש רש"י ז"ל כאיש אחד בלב אחד. וזה שיאמר החתן הרי את מקודשת לי וכו', כדת משה וישראל, ר"ל שיתנהג עפ"י דרכי התורה, אבל לא יתגאה בעשותו מצות ה' או בתהלוכות ביתו עם זוגתו אלא כדת משה וישראל במדת ענוה ושלום אגודים יחדיו למען ישכין ה' שמו בתוכם. עכ"ל הרב חיים אפרים באלאיטי זצ"ל הי"ד.

הבטחה שלא תשכח תורה מישראל נלמדת מדיני אבידה

וַאֲבַדְתֶּ֖ם בַּגּוֹיִ֑ם וְאָכְלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֶ֖רֶץ אֹיְבֵיכֶֽם (ויקרא כ"ו ל"ח)

תמונת רבי יחזקאל הולשטוק הי"ד

רבי יחזקאל הולשטוק הי"ד

בספר מאיר עיני חכמים החדש בפרשתנו בחלק קדשי יחזקאל[11], מובאים דבריו של הרב יחזקאל הולשטוק זצ"ל הי"ד המבאר בצורה מיוחדת ההבטחה החשובה לשמירת קדושת נשמתם של ישראל וקישורם הנצחי בה' יתברך ובתורתו. כך מובא בספר הנ"ל וזלה"ק:
איתא במסכת מכות (כ"ד ע"א) אמר רב מסתפינא מהאי קרא 'ואבדתם בגוים' מתקיף לה רב פפא דלמא כאבידה המתבקשת דכתיב (תהלים קי"ט קע"ו) תעיתי כשה אובד בקש עבדך, אלא מסיפא דקרא 'ואכלה אתכם ארץ אויביכם' מתקיף לה מר זוטרא דלמא כאכילת קשואין ודילועין, ופירש רבינו גרשום שם (ד"ה כאכילת) שאוכלים מקצתם ומקצתם אין אוכלין, פירוש שהגרעינין נזרקין והם צומחין קישואין ודלועין אחרים.
ודברי חז"ל אלו צריכים להבין, ונראה לבאר דבאמת הענין כך דכאשר חזה רב אורך הגלות היה ירא פן באריכות הגלות יתערבו בני ישראל עם הגוים ויאבדו ח"ו כי יטמעו בין הגוים, כמו שנאמר 'ואבדתם בגוים' אמר לו רב פפא דאבידה האמורה אינה אבידה שאינה חוזרת חלילה, רק כאבידה המתבקשת כדכתיב 'תעיתי כשה אובד בקש עבדך', והפירוש הוא דהנה איתא במסכת בבא מציעא (כ"ז ע"א) מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין, ועיין בתוספות שם (ד"ה מה) שכתבו שע"י סימנים יש לו תובעין מפני שהבעלים אינם מתיאשים לעולם דמימר אמר יהיבנא סימנא שקלינא לה, וכן פסק הרמב"ם בהלכות אבידה (פי"ד ה"ג) דכל דבר שיש בו סימן הרי זה בחזקת שלא נתיאשו ממנו בעליו.
והנה כל אחד מישראל יש לו סימן אות ברית קודש בבשרו, וגם טביעת עין בפרצוף שלו שמשונה הרבה מפרצופי הגוים, וכן בבגדיו, ולכן ישראל הם אבידה המתבקשת שהבעלים אין מתיאשין מהן לעולם וליכא חשש שמא יאבדו ח"ו, ולכן אמר רב אח"כ שירא מסיפא דקרא ואכלה אתם ארץ אויביכם, היינו שהיה ירא פן ח"ו באריכות הגלות יוכלו גם הסימנים דהיינו האות ברית קודש, שיעברו מבשרם כמאמר הכתוב (ירמיהו י"א ט"ו) ובשר קודש יעברו מעליך. וגם פרצוף הפנים ובגדיהם ישתנו ויהיו דומין לגויים וא"כ ח"ו אין להם תקומה, ועל זה  השיב לו מר זוטרא דלמא כאכילת קישואין ודילועין שהגרעינים לא יכלו, היינו דהילדים ילדי ישראל יחזרו ליהדות ויתחנכו לתורה ולמצוות ויצמח דור חדש נאמן לה' ולתורתו, ולא יאבדו ח"ו, וברא מזכה גם אבא (עפ"י סנהדרין ק"ד ע"א) שגם לאבותיהם יהיה תקון ולא יכרת שמם, וכמו שהובא בתוספות בשם ירושלמי [בהערות המהדיר כתבו הובא במדרש בראשית רבה ס"ג א'] אם יש לאדם בן ועוסק בתורה, הקב"ה מתמלא עליו רחמים, וזה הבטחה לישראל שלא יאבדו לעולם ח"ו. עכ"ל הרב יחזקאל הולשטוק זצ"ל הי"ד.

סמיכות פרשת ערכין לתוכחה להרים קרן ישראל

בספר יד המעין לרב יששכר דב פינקלשטיין[12] זצ"ל הביא פנינה מחשבתית הרוויה מטל שמנה של תורת החסידות, בביאור ההקשר בין פרשת התוכחה הנוראה שנקראה, ולאחריה פרשת הערכין. תחילת דבריו הביא חקירה למדנית מעניינת בהגדרת חיוב הערכין, כתב ולאחריה כתב וזלה"ק:

כשנשים עינינו בשפופרת של עולם ההלכה, לצרף את האותיות שנברא בהן עולם האגדה – מוסרי, אלה העולמות הנושקים תמיד בכנפיהם זה את זה, יתגלה לן טעמא במלתא דטמירא רבתא [לבאר] הסמיכות הנפלאה של פרשת הערכין עם פרשת התוכחה…אותה הפרשה שתצילנה אזני כל שומעה, בציירה את העונשין והאזהרות בפרטיות ודייקנות מזוועת עד תוך תוכה של הנפש, אותה הפרשה המטילה אימה תהומית, עלולה להביא את הוגיה לידי יאוש, עזבון רוח ודכאון נפש נורא, מי יזכה ומי יצדק בעיני הנהגה מדינית כזו…לכן נסמכה לפרשת ערכין, שלפי מהותה שווה ומשווה ערכי כל נפש, כצדיק כרשע בשומא חדא, בלי פדות והבדל כלשהו ותערוף כמטר לקחה לשבורי לב ותזל כטל אמרתה לדכואי  נפש בלי להתייאש ובלי להחליש דעתן מתוך אימה יתירה כלל וכלל.

תבוא מצות ערכין בעדותה על ערכה הנצחי בפני אבינו שבשמים דכל נפש ונפש מישראל, ערכה שוה ואינו מבדיל בין איש ואיש, ותטפח על פני כל המתייאשים לאמור: מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, ותאמר: אית חשבון ואת חשבון, אית חשבון התוכחה, החשבון של 'ואתה תשלם לאיש כמעשהו' (תהלים ס"ב י"ג) החשבון של אי ותרנות כל שהיא, כאומרם ז"ל (בבא קמא נ' ע"א) כל האומר הקב"ה ותרן הוא, יוותרו מעיו'. [החשבון השני] ואית חשבון עילאי דעילאי, החשבון ד'כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון' (מוסף יוה"כ) החשבון ד'א-ל רחום וחנון וכו' (שמות ל"ד ו') – החשבון דערכין. כשהקב"ה חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונות של מטה, אלא אומר הֲבֵן֩ יַקִּ֨יר לִ֜י אֶפְרַ֗יִם אִ֚ם יֶ֣לֶד שַׁעֲשֻׁעִ֔ים כִּֽי־מִדֵּ֤י דַבְּרִי֙ בּ֔וֹ זָכֹ֥ר אֶזְכְּרֶ֖נּוּ ע֑וֹד עַל־כֵּ֗ן הָמ֤וּ מֵעַי֙ ל֔וֹ רַחֵ֥ם אֲֽרַחֲמֶ֖נּוּ נְאֻם־ה' (ירמיהו ל"א י"ט)…

והנה באו חז"ל דמטמרן גליין להון, בעמדם על יסוד המוסרי האמור במצות ערכין ואמרו (ויקרא רבה ל"ז ב') אמר לו הקב"ה למשה, אתה ישבת לבני בסבלותם בין איש לאשה וכו' חייך שאתה עתיד ליישב ולפרש לבני נדריהם בין איש לאשה וכו', הדא הוא דכתיב וידבר ה' אל משה לאמר…איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' וכך היא המדה 'מצוה גוררת מצוה' כמותה – ברחמים ישבתה לבני [בסבלותם] במצרים, חייך שאתה עתיד להיות שליח דרחמנא מצות ערכין. עכ"ל הרב יששכר דב פינקלשטיין זצ"ל.

 הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 052-6514000   YBARKAI6@GMAIL.COM


[1] העתקת המאמר וההוספות בסוגריים מרובעים, רובו עפ"י משנה שכיר – מועדים (ח"ב עמ' 417-420) בין המצרים מצוות גאולת הארץ מיד האומות. בעזרת פרויקט שו"ת בר אילן.

הרב יששכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד. נולד בהונגריה, למד בישיבתו של הרב משה עמרם בעהמ"ח ערוגת הבושם מגדולי הונגריה. בגיל עשרים ואחת הוסמך להוראה ע"י הרב שמואל רוזנברג (באר שמואל) הרב אברהם יצחק גליק (שו"ת יד יצחק) כתב ספר שו"ת משנה שכיר וקיבל הסכמות מגדולי הדור ביניהם הרב מרדכי וינקלר (לבושי מרדכי) הרב מאיר אריק וכן קיבל מכתבים מהגאון הרב יוסף חיים זוננפלד מירושלים (זכר צדיקים וקדושים לברכה). וכן היה בידידות עמוקה עם הרב יצחק וייס הי"ד אב"ד וורבוי (שיח יצחק). בתקופת השואה בעיצומה חיבר ספרו אם הבנים שמחה העוסק בעניני הגאולה וארץ ישראל.
בעת שהובילוהו הרשעים למחנה ההשמדה נרצח באכזריות בקרון הרכבת (י' בשבט תש"ה). מתשעת ילדיו, חלק נספו, כמה שרדו בחסד ה' יתברך או יצאו לפני השואה. בנו חיים נפטר בירושלים. בתו האחרונה שהאריכה ימים גיטל נפטרה בשנת תשע"ט. כתבה ספר באש האמונה אחד הנכדים המפורסמים שלו הוא הרב מאיר ברנדסופר זצ"ל בעהמ"ח קנה הבושם.
ספריו הוהדרו מחדש חלקם יצאו לראשונה מכת"י ביניהם ספרו זה עה"ת (תשע"ה) דרשות למועדי השנה (תשע"ב) ספרו טוב יגאל שנדפס פעם יחידה בתרפ"ו (יש בו מאמרים והקדמה חשובה ביותר שלמיטב ידיעתי לא הודפסו מאז מעולם. נמצא במאגרים הדיגיטליים)

[2] אגרת הטיול לרב חיים אחי המהר"ל. בצלו ובצדו של אחד מענקי הדורות המהר"ל, היה אחיו הרב חיים. חיבר כמה חיבורים אשר כמעט אינם ידועים, המפורסם ביניהם זה ספר החיים שמוזכר ומובא בספרי דרוש. ספר אגרת הטיול הינו מהחבורים הכמעט עלומים שלו, זהו ספר קטן המחולק לארבעה חלקים כנגד ארבעת חלקי התורה פשט, רמז, דרש וסוד. בו מובאים בסדר אל"ף בי"ת בכל אחד מהחלקים אמרות קצרות בדרך האגדתא.

[3] הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד, רב של קהילת שאמלויא בהונגריה. כתב ספרים ביניהם שו"ת לחם שלמה, אבן שלמה עה"ת ועוד. לעיניו שרפו הגרמנים ימ"ש חבור גדול ומקיף בכת"י על מסכת אבות שעמל עליו במשך כ"ה שנים, וכן שני חלקים מכת"י של חבורו טיול בפרדס, לקוט נפלא בסדר א"ב של דברי דרוש.
חלק זה של הספר טיול בפרדס הינו ביאורים נפלאים והרחבות סביב 'אגרת הטיול' (לרב חיים אחי המהר"ל) נערך סופית ע"י המחבר עצמו בעצומה של השואה בשנת תש"ב, אולם בדרך פלאית ניצל מכליון כפי שאירע לשלשה חלקים אחרים, ונדפס לראשונה בירושלים ע"י בנו הרב שלמה זלמן (תשי"ז). בתשע"ו נדפס מחדש בברוקלין ע"י נכדו יחד עם שני כרכים של טיול בפרדס שנותרו מהשריפה הגדולה ונדפסו לראשונה בתרצ"ט. כך השתכרנו בכפילא עצם הדפסת אגרת הטיול, וכן ההרחבות הנפלאות של המחבר אשר עלה בסערה השמיימה בימי השואה בסיוון תש"ד, עם בני קהלתו.
ספר דרשות מכת"י, אגרות וכן לקט מכתביו לחנוכה ולשבועות בשם לחם שלמה יצאו לאור בארה"ב במהלך השנים, ניתן לראותם במאגר 'אוצר החכמה'

[4] הדברים נכתבים בשלהי היום הילולא של המחבר י"א באייר.
הרב חיים יהודה מאיר הגר זצ"ל הרב הגר היה נכדו של האהבת ישראל מוויזניץ זצוק"ל, בנו של השארית מנחם אב"ד ווישווא.  הקים ביתו עם אחות של הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד מרת רייצא (כמתואר בתולדות המחבר הרב ריינמאן בספרו על מסכת אבות ויצא פרח עמ' כ"ו, מהדורת תשע"ט. בעמ' כ"ז צילום ההזמנה לחתונתם).
שרד את השואה ממחנות ההשמדה, בסיום החורבן עודד והדריך אנשיו להזהר מאוד באכילה לאחר הרעב האיום שסבלו ממנו במחנות ההשמדה, ורבים קיפחו חייהם בגלל שאכלו לא בצורה נכונה. לאחר שיצא מהמחנות פגש את אשתו שניצלה אף היא, עבר לתקופת מה לארה"ב אך סירב בכל תוקף לקבל כתר האדמורות שבקשו והתחננו שארית הפליטה לעטר את ראשו. ואמר 'איך אתעלה ואכהן פאר אחרי עברו שנות השואה בלי תורה ובלי מעשים וכו''. בשנת תשי"ח עלה לארץ ישראל אך המשיך לסרב לקבל כל עול רבנות שהיא שהוצעה לו. כפף עצמו תחת דודו ה'אמרי חיים' מויזניץ (אחיו של המקור ברוך מויזניץ). בשנת תשכ"ה זכה להעלות את עצמות אביו מאירופה לארץ ישראל, ולקברו באוהל אדמורי ויזניץ בבני ברק.
במאמר המובא לקמן הינו מספר חידושיו לתורה זכר חיי"ם (נדפס פעם יחידית בתשמ"א). חיבור נוסף שלו שהיה בכת"י ליקוט מספרים קדמונים ואחרונים ונקרא זכר חיים ילקוט תשובה מאהבה, נערך ונדפס בשנת תשמ"ד.

סיפורו של ספר

מצאתיהו מונח בערימת ספרים בגניזה במקום מגורי ב'תל ציון' יע"א, בתחילה חשבתי להשאירו, אך משעיינתי בו עיון קל והבנתי שהמחבר נפטר ללא ילדים, חזרתי בי ונטלתיו עימי על מנת ללמוד בו בבחינת להשאיר קיום למחברו. מאוחר יותר כשהסתבר לי כי הוא אוד מוצל.

[5] הרב משה נתן נטע למברגר זצ"ל (ט' בתמוז תרס"ט הונגריה – כ' במרחשון תשמ"ג ישראל קרית אתא). בנו של הרב מנחם מנדל ואמו מרים יוטא לבית שלזינגר. בצעירותו למד אצל אביו ואח"כ אצל הרב שמעון גרינפלד אחד מפוסקי הונגריה באותה תקופה בעהמ"ח שו"ת מהרש"ג. בשנת תרצ"ד נשא את שרה לאה לבית רוזנפלד, לאחר נשואיו גר במקום סב אשתו הרב משה פוהרנד, שהיה רבה של מקאווא, שם שימש בסופו של דבר ברבנות וכדיין לאחר פטירתו. היה זה כבר בעיצומה של השואה ובכניסת הנאצים להונגריה. הוא גורש בתחילה לברגן בלזן ואח"כ לטרייזנשטאט. שם עבד במאפיית לחם, באותו מקום כתב את חידושיו על התלושים שמסרו לו עובדי המחנה, כדי לקבל את פרוסות הלחם שהוקצבו להם. חידושים אלו ואחרים הודפסו בספריו עטרת משה וכלי גולה. לאחר המלחמה שב לעירו עם אשתו בה שימש ברבנות עד עלותו לישראל בשנת תשי"ב. התיישב בקרית אתא (סמוכה לחיפה) הקים שם ישיבה אהל משה ועמד בראשה, עד לפטירתו בתשמ"ג. (אשתו נפטרה בט' באלול תשל"ב).
בתחילת הספר כלי גולה רשם המחבר קונטרס זכרון בספר, "זכרונות מימי עברה וזעם". סיפורים שאינם נתפסים בשכל אנוש. ביניהם, תיאור שאת ילדם מנחם מנדל שהיה בן ארבעה חודשים בזמן הגירוש (חודש אב תש"ד) הטמינו בסל גדול והוליכוהו בניסי ניסים בכל נדודיהם. (נפטר בירושלים בשנת תשע"א).
ועוד מספר, פעם אחת יצאה אשתו לסידור איזה ענינים ובאמצע הדרך היתה אזעקה, כולם חיפשו מקום להתחבא במקלטים באותה עיר (לא כותב את שמה) אבל עמד שם שומר הבנין והוציא כרוז שאסור ליהודים ולשבוים להכנס לשם, והיא התחבאה שם בסמוך. לאחר סיום ההתקפה היא חזרה למקום הבנין וראתה שבאותו מקום, המקלט בו התחבאו אנשים הגוים נחרב כולו וכל יושביו נהרגו.
מכיוון שאנו מביאים דבריו בפרשת אמור היא פרשת המועדות, אביא מדבריו שאמר והעלה עלי כתב דרשה שנשא בליל כל נדרי תש"ה בעצומם של ימי האופל והחורבן וזה חלק מדבריו: …היינו דכתיב לפני ה' תטהרו, שיבוא עת וזמן אשר אם ארבעה חלוקי כפרה ישנם [יומא פ"ו ע"א] עם כל זה יהיה עצומו של יום מכפר על כל החטאות, לפני ה' תטהרו, כי יהיה עת אשר אין מנוס רק להושיע אותנו ישועה נצחית, כי כבר באו מים עד נפש, כי שחה לעפר נפשנו – היינו הנפשיות, כי נשקענו במצולות חטאים ע"י דחק והגלות, במאכלות אסורות ומלאכה בשבת ויום טוב…והנה אם כי עמדנו ברגעים הקדושים אלו כניסת יום הקדוש כערער בערבה, ואין לנו על מי ועל מה להשען, מה אנו ומה חיינו בלי שום הכנה, חודש אלול, ראש השנה ועשרת ימי תשובה, שעברו עלינו בלי שום עבודה לה' יתברך, רק מלא בטירוף ובלבול הדעת, אך אולי זאת היא סמכתנו כי קרבנות היקרות שהקרבנו בשנים אלו [השואה] וגם אותם שחיים אתנו, ה' יאריך ימיהם ותחזינה עינינו וכו'…כולנו נחשבים כקרבנות אישים ונחוחים על מזבח שלמעלה, והם יכפרו עלינו יותר מכל עבודות שבמקדש…כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, כמו אתכם בחיריק, כי אתם בעצמכם תהיו הכפרה והטהרה…צירוף גדול כזה פנים חדשות באו לכאן, ויתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה שנת גאולה שלימה…עכ"ל הרב למברגר זצ"ל.

[6] מדרש תנחומא כי תשא סימן יב: עד שאדם הראשון מוטל גולם הראה לו הקדוש ברוך הוא כל צדיק וצדיק שעומד מזרעו יש שתלוי בראשו ויש תלוי בשערות ויש בצוארו ויש בשתי עיניו ויש בחוטמו ויש בפיו ויש באזניו ויש בזרועו, תדע לך שבשעה שבקש איוב להתוכח עם בוראו ואמר (איוב כג) מי יתן ידעתי ואמצאהו אבוא עד תכונתו, אערכה לפניו משפט ופי אמלא תוכחות, אדעה מלים יענני ואבינה מה יאמר לי, השיבו איפה היית ביסדי ארץ (איוב לח), ארשב"ל איפה כתיב, א"ל היכן היתה איפה שלך באדם הראשון תלויה בראשו בשערו בצוארו בעיניו באי זה אבר…עכ"ל התנחומא

[7] עריכת הגליון הלמוד בו לקיים מצות בוראי. ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה), אשתו זהבה בת רבקה, בנם יצחק משה. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל. אהובה לאה בת הרב שמעון יבלחטו"א קלרמן, שלומית בת ר' יהודה (מן).  הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) ז"ל אשתו פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. אליה בן דרור הי"ד (הלל), (כ"ב באייר תשפ"ד מלחמת חרבות ברזל).

שמעון בן רבקה טובול ז"ל (ג' באייר תשפ"ה). יהודה (יורי) בן שמעון (פייגר) ח' באייר תשפ"ה. שלום דוד ב"ר צבי הלוי (גרנט) כ' באייר תשפ"ה, נפטר ללא זש"ק תנצב"ה.

[8] ראה מאמר  החותם בפרשתנו ד"ה 'סמיכות פרשת ערכין' לרב יששכר דב פינקלשטיין זצ"ל.

[9] הרב גד אייזנר זצ"ל (כ"ד שבט תרס"ג – כ"ד אדר תשמ"ה) נולד בפולין לאביו ר' יצחק שלמה ולאמו מרת רבקה השתייכו לחסידות גור (אחרית ימיו של השפת אמת נלב"ע שבט תרס"ה). בהיותו בן אחת עשרה פרצה מלחמת העולם הראשונה ששיבשה סדרי עולם, קול התורה נתמעט מאוד ובמיוחד בין הילדים והבחורים. האדמו"ר ר' אהרן מקוזניץ זצ"ל אירגן קבוצות לימוד, בהבחינו בכשרונו של הילד גד, צירפו לקבוצת בחורים מבוגרים יותר. הודות למלמדם שהאהיב עליהם עד למאוד את קדושת התורה, למרות המחסור עסקו בשמחה ובהתמדה גדולה. היו משננים מסכתות שלימות של משניות בע"פ, חוזרים עליהן בלכתם בדרך. את המרחקים ממקום אחד למשנהו אמדו לפי מספר המשניות אותן היה ניתן ללמוד בפרק זמן של הליכה זו. כשבגר והמשיך לעסוק בהתמדת התורה בחשק עצום, מספר על כך שצמאונם לכל מכמני התורה היה עצום, אך ספרים לא היו כל כך בנמצא, והם היו משוטטים בבתי המדרש בין אוצרות הספרים. כאשר יצא לאור כרך חדש מהשדי חמד של רבי חזקיהו מדיני זצוק"ל והם קנוהו לבית מדרשם, פרמו את הספר לקונטרסים וחילקוהו בין הבחורים כדי שיוכלו ללמוד ממנו כמה בחורים באותו זמן.

בחודש אלול תרפ"ב הקים ביתו עם בתו של הרב אליהו קופר מחסידי גור בלודז'. בהיותו אברך המשיך בתלמודו מתוך שקיעה ושקידה עצומים. מתוך שבחסידים עסקינן, יש לדעת כי התקשרות לאדמו"ר ולזקני החסידים, משמעות חשובה לה בעבודת ה'. יראת כבוד גדולה היתה לזקנים ביניהם, שהסתופפו אצל אדמורים מדור קודם. זקני החסידים בבית המדרש עוד היו אצל האדמור מקוצק. [יש לדעת כי חתנו של האדמור מקוצק היה רבי אברהם בעהמ"ח שו"ת אבני נזר, ואגלי טל מספרי היסוד של הלכות שבת. בתחילת ספרו זה כותב כי עיקר דרך הלימוד האמיתית קיבל מחותנו]. פעם ניגש אחד מזקני החסידים וסיפר לר' גד כי ראה בחור (לא נשוי) עוסק בספר חסידות, ושאלו: מה לבחור ולחסידות? שילמד גמרא ותוספות! שכן באותה תקופה לא היה מקובל שיעסקו בספרי חסידות לפני הנשואין. ענה לו הבחור: את הנסיונות שבעבר לא עברו עד גיל שבעים, אנו עוברים עתה בגיל שבע עשרה… כלומר ספר החסידות מחזק אותם בעמידה בנסיונות. החסיד הזקן הניח את הבחור וקיבל דבריו. [להזכירנו עוסקים אנו בתקופה לפני כמאה שנה (תרפ"ג לערך) מה נאמר היום?]
לאחר כמה שנים החל לעסוק בעבודת קודש של חינוך בתלמוד תורה שהיה מעולה 'דרכי נועם' בלודז'. ולמעשה לאחר השואה המשיך בכך בכל שנות חייו. נודע כמחנך דגול ובמסירות לתלמידיו.
תקופת השואה עברה עליו, בתחילה בביתם בפולין. מתחילת המצור והצרות אחז בכלל אותו אמר שנהג בכל חייו: 'אין מאבדים את צלילות הדעת'. והנסיונות לשמור על צלילות הדעת בתקופה זו, כידוע היו גבוה מעל גבוה מיכולת דעת אנוש.
אשתו הצדקת חלתה בשנים הראשונות לנשואיהם, ובתחילת השואה נפטרה ממחלתה. בת אחת היתה להם שנספתה בשואה מַחְלָה ריינא הי"ד.
אחד הדברים שהיו חביבים על הקלגסים הנאצים ימ"ש לגזוז את זקנם של היהודים ברחוב. רבים וכן אדמורים נאלצו משום סכנת נפשות מוחשית להסיר סממן יהודי-חסידי זה, ובמקרים אחדים יש שהסתירו זקנם בצעיף וכדומה. ר' גד שמר על זקנו, ופעם אחת כשתפסוהו ורצו לגזוז זקנו בסופו של דבר ניצל מהם. כשהגיע לבית החסידים, חשב אחד המבוגרים שגזזו את זקנו והחל מנחמו בדברים. לאחר כמה רגעים של דיבורים הסיר באחת את הצעיף ונתגלה זקנו בתפארתו. הכל פרצו בצחוק שהפיג מעט את המתח הנורא. לימים כשסיפר זאת, אמר: זה מה שנתכוונתי, שיעלו חיוך שיוקל מעליהם לכמה רגעים.
כל חייו היו העלאת חיוך ועדוד ליהודים. בהיותם באחד ממחנות המוות, לאחר התעללות קשה באחד מחבריו ר' משה יהושע אבוביץ ז"ל ע"י הרשעים שכמעט הרגוהו במכות, ועזרתו ועדודו של ר' גד, סיפר לימים: נפשי התרפאה חיש ע"י 'זריקות' של שמחה שהעניק לי, וכך קמתי על רגלי וחזרתי אל בין החיים – מכוחה של אותה מילה טובה ברגע הנכון.
פעם שאלו תלמיד: כיצד היה יכול לחזק אנשים במצב הזה? ר' גד ענה לו: 'מאז ומתמיד למדתי את היצירה הזאת ששמה 'אדם', מתוך כך ידעתי שמילה טובה צופנת בתוכה כוחות כבירים שיש בה למשות אדם ממצביו הקשים…' ורבים העידו שאכן המילים הטובות שלו השיבו אותם לחיים ונתנו להם את כח ההשרדות.
במהלך התקופה משיצא מגטו לודז' ובזמן שהותו במחנות צ'נסטוחוב עד הרחצה (חיטוי) במיידנק אליה הועברו, לקח אתו ספר חובות הלבבות. בעת שהמתינו לחיטוי והיו שבורים ורצוצים לגמרי לאחר שנאלצו להשאיר כל החפצים שהצליחו להחביא בדרכים לא דרכים,  ראה בחור שלמד עמו בשטיבל. 'שמואל, קרא לעברו, יודע אני על מה חושב אתה כעת. חושב אתה על שידוך…'הלה התבונן בו בתדהמה, מדוע תתלוצץ ממני? ענה לו ר' גד: שמואל, דע לך כי יעזור ה' המלחמה תסתיים עוד יהיו חתונות וגם אתה תזכה להכנס לחופה. ואם אתה חושש שיהרגו כל האופים, אל דאגה, בסעודת הנשואין שלך יהיו הרבה 'בילקעס' גם מנגנים יהיו לך, וילדים ואפילו…תהיה לך תאוה ל…כסף…אכן לאחר המלחמה הגיע אליו ר' שמואל וסיפר לו על שידוך שהוצע לו.
הרב גד זכה להנצל מהתופת, כשוחרר חלה בדיזנטריה שרבים נפלו חללים ממנה, והוא ניצל ממש באורח פלא. לאחר הצלתו שימש עוגן הצלה רוחני ליהודים רבים, בעודדו אותם לשוב לחיים בכלל ולהתחזק בחיים הרוחניים בפרט. 'קחו לכם מצוה אחת מה שתרצו מבית הוריכם שנרצחו והחזיקו בה, והיא תהיה לכם למגן ולעתיד טוב יותר'.
סיפור מופלא לאחר שנים שעלה לארץ ישראל, הגיע לבקר אחד מתלמידיו שחיזקו ועודדו לרגל 'שלום זכר' שנערך בליל שבת קודש. ר' גד ראה שהבית חשוך, ובעל הבית הסביר שזה מכיוון שאינו רוצה להשתמש בחשמל של חברת חשמל, רק בחדר בו ישב ללמוד דלק האור ממקור פרטי. שאלו ר' גד: לעצמך דאגת לאור, ומה בנוגע לשאר בני הבית, היית צריך לדאוג לאור גם עבורם…מהשבת שלאחריה, הואר הבית כולו בתאורה כשרה למהדרין.
הרב גד נישא בשנית לאחר השואה. לארץ ישראל עלה בשנת תשי"ג, היה מקורב מאוד לאדמו"ר מגור ה'בית ישראל' שאמר עליו כי הוא 'מחנך של המחנכים'. במשך ל"ב שנים נתן ליבו לעבודת קודש של חינוך בבית מדרש חידושי הרי"מ. בכ"ד באדר תשמ"ה החזיר נשמתו הטהורה לבוראו. אמנם לא זכה להשאיר זש"ק, אך תלמידיו ומעשיו שנחרטו בלהבות קודש בספר במחיצת ר' גד'ל (תשס"ו) ממנו נערכו תולדותיו, וכן משיחותיו בקודש שהועלו בסדרת הספרים מורשת גד, היא מורשתו ותולדותיו של הצדיק הנשגב הזה בעולמו של ה' יתברך.

[10] הרב אפרים חיים באלאיטי הי"ד היה חותנו של הרב ישראל וועלץ (בעהמ"ח שו"ת דברי ישראל ג"ח) זצ"ל מגדולי רבני הונגריה בתקופה לפני השואה (הוא בחסד ה' יתברך הגלויים, שרד את השואה ועלה לארץ ישראל, התגורר בירושלים נפטר בתשל"ד). אביו נפטר בשנות ילדותו. בהיותו כבן שבע עשרה נפל למשכב ממנו כמעט ולא קם, בתקופה זו הוסיפו לשמו את השם 'חיים'. למד אצל הרב שמחה בונם סופר בעהמ"ח שבט סופר (נכדו של החת"ם סופר זיע"א). גם לאחר שזכה והקים משפחה, עברה עליו כוס התרעלה וילד קטן שלו נפטר. שימש ברבנות במשך כחמישים שנה, בעיירה קטנה בהונגריה בשם 'טאראלניה' (לאחר מלחמת העולם הראשונה סופחה לצ'כסלובקיה).
בשנת תרפ"ה הדפיס את ספרו חמודי אפרים דברי אגדה ודרשות, ובסופו קונטרס חיים שאל, שאלות בהלכה. בשנת תרצ"ה הוציא ספר חיים שאל, שבשערו נכתב ג"כ חמודי אפרים. בחודש סיון נשלחו כאלף תושבי העיירה ובתוכם הרב לכבשני אושויץ הי"ד. כאמור חתנו הרב ישראל וולץ זצ"ל המשיך את השושלת בארץ ישראל.
בשנת תשע"ח הוציאו נינו הרב צבי יהודה וולנר שליט"א בעריכה חדשה את כל כתביו בשני כרכים אשל חיים וחמודי אפרים בהוצאת אוצר הפוסקים ירושלים.

[11] הספר מאיר עיני חכמים הינו ליקוט מתורותיו של האדמו"ר מאוסטרובצא הרב מאיר יחיאל הלוי הולשטוק זצוק"ל שהיה צדיק עליון קדוש שנהג בתענית שנים רבות, נסתלק לבית עולמו בשנת תרפ"ח. בנו ממשיך דרכו הרב יחזקאל, המשיך עד לשואה את דרך הקודש של אביו.  בעשרה בטבת תש"ג הוצאו להורג הוא וכל משפחתו אשתו ושבעת בניו ובנותיו וכל צאצאיו, ולא נותר זכר מהם. דברי תורתו קובצו לספר מאיר עיני חכמים על ידי תלמיד אביו, ומהם ליקט על סדר פרשיות התורה. דברי בנו הרב יחזקאל זצ"ל הי"ד הניחם במדור מיוחד שקראהו קדשי יחזקאל ע"ש קונטרס 'פלפולים נחמדים בעניני בעניני קדשים' שהוציא הרב יחיאל הלוי מנדלבוים בניו יורק תש"י, וקבעם בסיום כל פרשה לאחר דברי אביו. תולדות האדמו"ר מאוסטרובצא רשומים בתחילת המהדורה המחודשת של הספר (ח"א תשע"ט, ח"ב-ח"ג תשפ"א). ובהרחבה ניתן לקוראם בספר אספקלריה המאירה בעריכת משה חנניה רפאל גלאזיוס הוצאת עמודי שש (ירושלים תשע"ט).

[12] הרב יששכר דב פינקלשטיין (תרמ"ז פולין – ט"ז בתשרי חוהמ"ס תשל"ב אנגליה) נולד בבית לחסידי ראדזין. בצעירותו למד בבתי מדרש שבעירו ראדום. בהגיעו לגיל עשרים וארבע הקים ביתו עם מרת שרה שיינדל לבית שניידר מחלם. בהיותו בן עשרים ושמונה נטל על שכמו משא הרבנות בעיר נובוזיבקוב ברוסיה, לאחר מכן חזר לחלם ובפרק זמן של כעשרים וחמש שנה היה מראשי ישיבת עץ חיים וממנהיגי הקהילה. אותה תקופה התקרב לרב מאיר שפירא מלובלין זצוק"ל מייסד הישיבה ומחולל הדף היומי. עם עליית הנאצים לשלטון חש בסכנת החורבן המאיימת והמליץ להגר לארצות אחרות, אך קריאותיו לא נשמעו בד"כ (כידוע בדברי הימים) אחיינו של האדמו"ר בעל התכלת רבי גרשון העניך, רבי ירוחם ליינר היגר לאנגליה בעקבות המלצתו, ואח"כ עזר לרב פינקלשטיין לחלץ עצמו מהצבת שהלכה והתהדקה ע"י הצורר מגרמניה, ובשלב אחרון העביר את כל משפחתו אשתו וששת ילדיו לעיר גייטסהאד באנגליה. שם מסר שיעורים בקביעות וכן נתמנה למשגיח כשרות במפעל המצות המרכזי.
בהמשך שנות חייו פתח בית מדרש בלונדון בתוך ביתו והציב מצבה לעדת קודש ממנה בא וקרא שמה 'כתר תורה דראדזין'. רבים נמשכו למקום זה לתפלות ולשמיעת דרשותיו היחודיות. כמו"כ נתברך בכשרון כתיבה ועסק בהעלאתם על הכתב של חדושיו על הש"ס, בהלכה ובדרשות ואגדות חז"ל. דברי תורתו יונקים ממעיין החסידות אליו השתייך ובמיוחד מתורתו של מייסדה רבי מרדכי יוסף מאיזביצא שהיה תלמידו של ה'שרף' רבי מנחם מנדל מקוצק, אך יצא מבית מדרשו ופתח מקור מים חדש, דברי תורתו כינסם בשני חלקי מי השילוח (הוא אשר הכניס את רבי צדוק הכהן מלובלין לכבשונה של תורת החסידות). בנו הרחיב באר תורתו של אביו שהינה קצרה ומתומצתת עד למאוד (אולי מסגנון רבו האדמור מקוצק) וכתב תורות בהרחבה בספרי בית יעקב.
כתביו היחודיים של הרב פינקלשטיין המתינו כחמישים שנה, עד שנערך ספר זה של דרשותיו על התורה יד המעין ע"י נכדיו ויצאו לאור בתשפ"א בפתח תקוה, ע"י רבי מנחם ווגל הי"ו לאוי"ט בהוצאה פרטית. (0507234983)

שרידים מתורתם של האדמו"ר רבי יהושע השל הורוביץ שטרנפלד הי"ד וחתנו הרב יהושע גליקמן הי"ד

תמונת רבי יהושע השל הורוביץ שטרנפלד הי"ד וחתנו הרב יהושע גליקמן הי"ד

מה ראו ישראל קדושים להקפיד על אתרוג של מצוה יותר מכל ארבעת המינים? רמז גדול רמזו כאן, כי 'אתרג' נוטריקון: אמונה תשובה רפואה גאולה, ובכל ארבעה עניינים הללו צריך לשאוף לשלימות. יהודי צרך להיות שלם באמונתו להאמין אמונה שלימה, ואנו מבקשים החזירנו בתשובה שלימה לפניך, והעלה רפואה שלמה, וגאלנו גאולה שלמה. מכיוון שיש ויש. יש רפואה ויש רפואה לחצאין. וכן בגאולה, כך בתשובה ובאמונה. והכל מרומז באתרוג שמהדרים להיותו כלול בהדרו.

(רבי חיים מאיר יחיאל שפירא זצ"ל מנארול – בני ברק, העיד ששמע זאת מפי איש חסיד שחזר מאלקוש אחרי ימים נוראים, בשם רבי יהושע העשל הורוביץ שטרנפלד הי"ד, ואפשר שאמרם משמו של אביו רבי חיים שמואל. בלבת אש, א, עמו' רצד)

ביום בר המצוה של ר' אברהם שחורי, בירך אותו רבי יהושע העשל ואמר 'איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? לב טוב! משל לשעון המורכב מגלגלים וברגים רבים. הכל תלוי בקפיץ הנמתח ומתכוץ, אם הקפיץ כשורה, השעון כולו יפעל ללא דופי. כך באדם מישראל, רחמנא ליבא בעי! כיוון שקנה לעצמו לב טוב, אזי יהיה טוב גם בתורתו, גם בתפילתו, גם בעל שאר הענינים'

(בלבת אש, א, עמו' רצד)

בעזרת ה' יתברך יום וא"ו ערב שבת קודש אמור כ"ז למב"י תרפ"ד עלקוש יצ"ו.

החיים והשלום וכל טוב סלה לכל אנשי שלומינו ה' עליהם יחיו ויצ"ו.

גם אנכי באתי לעורר את לבב אחינו אנשי שלומינו יצ"ו בכל מקומות מושבותם להקהל ולעמוד על נפשם ליתן יד ולהתאחד עם כל מפלגות היראים והחרדים לדבר ה יתברך ולתורתו הקדושה בעת בחירות ראשי העדה לבחור רק אנשים יראי ה' יתברך ואוהבי תורתו הקדושה, ולא ליתן יד לפושעים ההולכים אחרי עצתם הנבערה. וה' יתברך ברוב רחמיו יגמור בעדנו לטובה ויט עלינו חסד לפני השרים והיועצים שנזכה לבצע את מעשינו על דבר כבוד שמו יתברך ולתורתו הקדושה ויוליכנו קוממיות לארצינו במהרה בימינו אמן.

דברי ידידם המברך אותם בשפע ברכה והצלחה וחיים ועושר וכבוד וכל טוב סלה,
יהושע העשיל הלוי הורוויץ בהה"צ אאמו"ר מהרח"ש זצ"ל זי"ע מחענטשין

(בלבת אש, א, עמו' רצה ורצז).

'ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרתיה כאשר צוה ה' את משה' (במדבר ח,ג). איתא בספרי: להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. מהו שבחו של אהרן שלא שינה, הרי הוא קיבל את הדברים מפי הקב"ה ואיזה אדם לא ישמע בקול אלוקיו וישנה מן הדברים? ביאר רבי יהושע גליקמן מססנוביץ': חז"ל אמרו במסכת יבמות (דף ס"ה) שמותר לאדם לשנות מפני דרכי שלום. יוצא, לכאורה, כי אהרן שהיה רודף שלום היה צריך לשנות בדיבורו לא אחת בהיותו מקרב לבבות ומשכין שלום בין איש לאשתו, אולם הכתוב משבחו 'שלא שינה', שלא היה צריך לשנות, כי 'בהעלותו את הנרות' המשיך אורה ללב כל איש בישראל ומיד נעלם כל פירוד מבניהם, מבלי שיזדקק לשנות מן האמת.

(ממעיינות הנצח, הובא בפניני אש – תורה ומועדים, ב, עמו' כג)


רבי יהושע העשל הלוי הורוביץ שטרנפלד הי"ד, מזקני אדמו"רי פולין, נולד בניישטאט בסביבות שנת תרט"ז, כבנו הבכור של האדמו"ר רבי חיים שמואל מחנטשין (חנצין), ב"ר אליעזר מניישטאט (חתן ה'יהודי הטוב' בן רבי קלונימוס קלמן מקראקא, בעל ה'מאור ושמש'), ב"ר צבי, בנו של 'החוזה מלובלין'. אמו הייתה מרת שרת, בת רבי יהושע העשל פרנקל-תאומים מקאמארנר, בנו של בעל 'ברוך טעם' מלייפציק. בילדותו גדל במחיצת 'היהודי הטוב'.

בעודו ילד בירך אותו רבי חיים מצאז, בעל ה'דברי חיים', שיהיה מתמיד בתורה. והוסיף 'הרי תהיה לאדמו"ר. ובכן דע לך כי אי אפשר לקרוא קוויטליך אלא בכח לימוד התורה… גם עכשיו בימי זקנותי כאשר אזלו כוחותי בכל זאת הנני מתאמץ ומדבק עצמי בתורתנו הקדושה על ידי הלימוד בפועל… אפילו בכמה משניות'. מנעוריו הצטיין רבי יהושע העשל בלימוד תורה בהתמדה בלתי רגילה. עוד בעודו ילד נהג להתפלל בהתלהבות, בכל כוחותיו, עד שפיאותיו נטפו אגלי-זיעה.

הרבי התחתן עם מרת מלכה פייגא בת רבי פינחס רבינוביץ מקינצק, נינו של היהודי הקדוש מפשיסחא.

משנת תר"ע כיהן כרב בחנטשין, ומשנת תרע"ו מילא את מקום אביו באדמו"רות. הוא התיישב באלקוש, התפטר מתפקיד הרבנות והתמסר כולו לחסידיו. הוא ייסד שם בית מדרש וניהל את עדתו. אלפי חסידים רבים היו נוסעים אליו מכל עיירות הסביבה, בבקשת עצה והדרכה.

הנהגותיו היו מקוריות, ושונות מהנהגות אביו. בעוד שאביו נהג להתפלל בשעה מאוחרת ולדקדק עם החסידים, קבע רבי יהושע העשל זמנים קבועים וסדורים לתפילות ולקבלת הקהל, והתהלך עם החסידים בדרכי אהבה ונועם. כשנשאל על כך ענה:: 'הריני נוהג בדיוק כמו שאבי נהג, כמוני – כמוהו. גם אבא ז"ל לא חיקה בהליכותיו את אבותיו'. הרבי מיעט בהשמעת דברי תורה, ורק לעתים רחוקות העלה על הכתב את חידושיו. חתנו העיד שבכל פעם שהרבי מדבר אתו, הוא רואה בבירור שכל ארבעת חלקי השולחן ערוך שגורים על פיו.

האדמו"ר מלעלוב העיד כי ראה את רבי יהושע העשיל בזקנותו המופלגת מגיע לטבול במקווה בעיר קראקא, שמימיו הגיעו ממעיינות והיו קרים כקרח, וראה אותו יורד למקווה במתינות, כמי שאינו חש בקור העז, טובל בניחותא ויוצא לאיטו.

הרבי היה קשור באהבה רבה לישוב ארץ ישראל. בשבתות וחגים היה שולחנו מעוטר בפירות ארץ ישראל, ובמוצאי שבת הידר לברך את ברכת הבשמים על גבעולי אזוב שנשלחו לו מארץ ישראל. הוא ביקש מחסיד שעלה לארץ, לשלוח לו חיטים מארץ ישראל לצורך מצה שמורה. על שולחנו עמדה קופה גדולה 'לצדקת רבי מאיר בעל הנס', והחסידים שבאו אליו היו נדרשים לפעמים לתת סך מסוים, על פי צירופים וייחודים להמתקת הדינים, וזוכים לברכות הרבי ולישועות. לעתים היה מספר מקבל 'פתקא' ומספר סיפור מעשה, הרומז לעצה או לישועה לעניין הנדון. חסידים רבים היו מספרים על מופתים שראו אצל הרבי.

בחנוכה שנת תרצ"ח נפטר בנו, הרב יוסף ברוך, שמילא את מקומו כאב"ד חנצ'ין. למרות שהמשפחה והחסידים ביקשו הסתירו זאת מהרבי, הוא מיד ידע על כך וביקש ממשמשו שרפרף נמוך, על מנת להתחיל לנהוג מנהגי אבילות.

עם כיבוש פולין בידי הנאצים, ברחו לאלקוש מאות חסידים שביקשו להיו במחיצת האדמו"ר. חסידים שלא הצליחו להגיע, ניסו לשמור עם הרבי קשר במכתבים. כמו  בעיירות אחרות, החלו הגרמנים לענות את היהודים עם כניסתם למקום. בתחילה עודד הרבי את חסידיו, והורה להם להתחזק בלימוד התורה, ולא לפחד משום דבר בעולם מלבד פחד ומורא מה' יתברך.

לאחר שהרדיפות הלכו וגברו, והרבי חדל לענות על שאלות ולתת עצות, באומרו שגדולה מאוד הסתרת הפנים ואי אפשר לענות.

בחנוכה ת"ש עוד ערך הרבי 'שולחן' לכבוד חנוכה, ביחד עם יותר מעשרים יהודים, בשירה ובזמרה. הנאצים פרצו לחדר בנשקים שלופים, והכל היו בטוחים שגורלם נחרץ. אך משום מה הם עזבו כלעומת שבאו, והרבי הסביר שהיה זה 'כי נפל פחד היהודים עליהם'.

בערב ראש השנה תש"א, כתב מכתב לבן אחותו, האדמו"ר מפיאסצ'נה הי"ד, שהיה בגטו ורשה. בראש המכתב הוא התנצל על האיחור בכתיבתו והוסיף 'אבל מי כמוך יודע שמי שעוסק בקריאת קוויטלעך מצרות של יהודים, כמה שזה קשה, וכמה שטרודים ופרט בזמנים כאלו'.

הרבי נהג להתפלל ביחידות בחדרו, לאחר שהנאצים אסרו על התפילה בגטו. הוא המשיך בתפילתו הטהורה כשהוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, גם כשהזהירו אותו שהגרמנים עורכים חיפוש ובאים. כשהגיעו הגרמנים וראו את הרבי, הם עמדו לירות בו. באותו רגע, פנתה אליהם אשת בנו רבי נתן דוד, הרבנית לאה יהודית, והציעה להם לירות בה, כשראו את פני ושל הרבי, הם נבהלו ומיהרו לעזוב את המקום. מרוב דביקותו בתפילה, לא הרגיש הרבי בהמולה סביבו, ושאל לאחר התפילה למה הפריעו לו להתפלל.

לחסידים באולקוש נודע כי אנשי הס.ס. מחפשים אחרי הרבי הזקן רוצים לשלוח אותו למחנה ההשמדה. הם נכנסו אל הרבי והתחננו לפניו כי יוריד את זקנו, אולי על ידי כך לא יכירו אותו. אך הרבי, שהיה כבר קרוב לגיל התשעים, אחז בזקנו הלבן ואמר 'כל ימי שמרתי על כל שערה שנשרה מתוך זקני וגנזתי אותה בתוך ספר. ועכשיו אתם רוצים שאני במו ידי אוריד את זקני. היה לא תהיה! דבר זה לא יקום! ואם נגזר עלי מן השמים למות בידי הרוצחים הגרמנים, רוצה אני להסתלק מזה העולם כיהודי עם צורה יהודית עם זקן ופיאות'.

בקיץ תש"ב גורשו כל יהודי אולקוש, ובהם משפחת הרבי. ראש היודנרט המרכזי בשלזיה העלית המזרחית, משה (מוניק) מרין, הוציא את הרבי והעביר אותו במכונית של הגיסטאפו לסוסנוביץ. הרבי התגורר שם כשנה בבית חתנו, הרב יהושע גליקמן, ובתו, דבורה פרל.

באחד הימים אמר לחתנו, הרב יהושע, שהוא מעוניין לנוח והסתגר בחדרו. החתן שמע שהרבי מתהלך בחדר בחוסר מנוחה, נקש בדלת ושאל מדוע אינו הולך לנוח. הרבי השיב: 'איך יכולני לנוח בזמן שיש במרום רעש כזה מצרות ישראל'.

בן אחותו, רבי ישעיה שפירא, 'האדמו"ר החלוץ', מייסד הפועל המזרחי, השתדל אצל הרב יצחק אייזיק הרצוג לפעול להשיג סרטיפיקט עבור הרבי, על מנת לאפשר את בואו לארץ ישראל ולהציל אותו. אך הרבי סירב להיפרד מצאן מרעיתו ואמר שמה שיהיה עם כולם יהיה אתו.

כשעלתה אפשרות להציל את הרבי ולהעביר אותו לשוויץ, הוא סירב לעזוב ללא בני משפחתו וללא חסידיו.

בא' בתמוז נודע לו על כך שבנו, רבי נתן דוד, נרצח עם רעייתו ומשפחתו. ניצלה רק בתם פרידה, שכבר עלתה לארץ ישראל.

החסידים התאמצו להחביא את הרבי בהיות בגטו סוסנוביץ, וסידרו לו ולשרידי משפחתו מסתור בבונקר תת קרקעי. בקיץ תש"ג, באחד מהאקציות האחרונות בגטו, התגלה מקום מחבואם והם נצטוו לצאת. הרבי, שהיה חלש מלקום, לא יצא, ונכדתו פרידה (שחורי) נשארה אתו וסירבה להשאיר אותו לבד.

מסופר כי חייל גרמני שנשלח לתוך הבונקר על מנת לירות ברבי, אך נבהל ממראה פניו ויצא מבלי שיירה בו. הגרמנים הורו לשני יהודים להיכנס לבונקר ולהוציא את הרבי. לפני צאתו על גבי אלונקה, לבש הרבי את הקפוטה של משי, חגר אבנט ולקח אתו טלית ותפילין. הנכדה ביקשה להצטרף אל הרבי, אך הוא אמר לה: 'הסתלקי מפה, את עוד צריכה לחיות'.

כשיצאו מהבונקר הביא הרבי לנכדתו ארנק, והיא תלתה את הארנק בצווארה בלא שבדקה כמה כסף יש בו. לאחר זמן קצר נדרשה לכסף על מנת לנסות לשחד את הנאצים לשחרר את אחותה שנשלחה לבית החולים, והיא מצאה בארנק בדיוק את הסכום שדרשו ממנה.

יש שגרסו שהרבי עלה לקרון הרכבת הנוסעת למחנה ההשמדה כשהוא מחזיק בידיו את זקנו הלבן הארוך. חייל גרמני הבחין בו והחל לתלוש את שערות זקנו. הרבי צעק בכל כוחו 'אל תעז לנגוח בידך הטמאות בזקני!'. בתקופה, ירה בו החייל והרבי נפל מתבוסס בדמו, בעודו זועק 'שמע ישראל'.

אך על פי המובא עדות הנכדה, פרידה שחורי, המובאת בספר 'בלב אש', (ובדומה לכך כתב בנה ב'דף עד') הרבי הועבר אל בית החולים היהודי בסוסנוביץ, ששימש מקום ריכוז ליהודים שנלכדו, ומשם הם נשלחו להשמדה במחנה אושוויץ. הרבי נהרג שם עקה"ש בסביבות ד' באב תש"ג.

גם בת הרבי, הרבנית דבורה פרל ובעלה הרב יהושע גליקמן, וחלק מילדיהם, וגם בת הרבי, מרת חנה גיטל ובעלה רבי חיים יחיאל טאוב הי"ד, שהתגוררו בחנצ'ין ובאלקוש, נספו בשואה.

תולדותיו הובאו בספר בלבת אש, א, תל-אביב תשמ"ה, עמו' רפט-שי, בספר ימי זכרון, ט, חודש מנחם אב, בני ברק תשנ"ב, עמו' כא-כג; מפרוזדור לטרקלין – הסתלקותם של צדיקים, תל אביב [תש"מ], עמו' 149-148; ספר אולקוש, עמו' 30; מאורות בחסידות, ירושלים תשס"ה, עמו' 106-101; אדמו"רים שנספו בשואה, עמו' 104-102.

הרב יהושע גליקמן הי"ד, נולד בשנת תרנ"ד (1893) בוואלברום להוריו, רבי יצחק רובין-גליקמן אב"ד ורב קהילת סוסנוביץ והרבנית שפרה חנה הענא בת רבי אלתר מאיר דוד מוואלברום. (תולדות רבי יצחק רובין גליקמן הובאו בהרחבה באור הצפון, לו, אב תשע"א, עמו' עב-צא). הרב יהושע נקרא על שם דוד, האדמו"ר רבי יהושע מבעלז, שנפטר באותה שנה. מילדותו בלט בחריפותו הגדולה ובהתמדה יתירה, ונעשה תלמידו של הלמדן רבי אלעזר רייס, ואחר כך תלמידו של אביו, שהחזיק ישיבה בביתו.

בהיותו כבן חמש עשרה השתדך עם מרת דבורה פרל בת האדמו"ר מאלקוש רבי יהושע העשל הורביץ שטרנפלד הי"ד, רבה של חנטשין. בשל מלחמת העולם הראשונה נדחתה החתונה עד לשנת תרע"ו (1916). לאחר נישואיו המשיך בלימודו כשהוא סמוך על שלחן חותנו ולומד מהנהגותיו.

לקראת בר המצוה הביאו אביו לרבי מבעלז, שהדריך אותו שלא יסתובב בעת התפילה. הרב יהושע היה מקורב לאדמו"ר רבי יששכר דוב רוקח מבעלז, וזכה להגיע אליו פעמים רבות וללמוד מהנהגותיו הקדושות. לאחר פטירת האדמו"ר רבי יששכר דוב, המשיך לנסוע לבנו ממלא מקומו רבי אהרן. בנוסף עמד הרב יהושע בקשר עם האדמו"רים מאלכסנדר, סוכטשוב וטריסק. האדמו"ר רבי שלמה חנוך מראדומסק הי"ד התייחס אליו בכבוד ובהערצה, והגאון מטשעבין היה שולח אליו בחורים לשאול שאלות. הרב מבילגורייא העיר שלא ראה בבעלז חסיד חשוב ומושלם כרב יהושע 'בגדלות התורה ובהפלגת החסידות'.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה נאלץ לברוח לגרמניה, ושם קלט את השפה הגרמנית.

עוד כשהתגורר בחנטשין נהג הרב יהושע ליסוע לסוסנוביץ ולסייע שם לאביו בענייני הרבנות. בהוראת הרבי מגור דחה הרב יהושע הצעה ליסוע לכהן כרב בקהילה בארה"ב, ולאחר פטירת אביו בשנת תר"צ (1929), מילא את מקומו, והיה רב, דיין, חבר ועד הרבנות בסוסנוביץ וממונה על הכשרות. ביתו נעשה בית ועד לחכמים ומקום תפילה. הוא עסק בקירוב רחוקים, במתן מענה לשאלות, בישוב סכסוכים בין בעלי דינים, ובעידוד סוחרים לסגור את עסקיהם לקראת שבת. בעקבות מחלוקת חריפה שפרצה על שאלת המינוי לתפקיד אב"ד סוסנוביץ, נפגעה פרנסת הרב יהושע והוא סבל מזה רבות, אך הוא סילק את עצמו מהמחלוקת והתמקד בלימוד התורה ובהוראתה.

גם בתקופת מלחמת העולם השנייה המשיך הרב יהושע לסייע בכל כוחו לתושבי העיר ולחזקם באמונה ובביטחון בהקב"ה. בתקופה זו היה מספר לבני משפחתו על תולדות מסירות הנפש של עם ישראל.

כאמור לעיל, הגיע חותנו, רבי יהושע העשל הורוביץ שטרנפלד הי"ד, בשנת תש"ב להתגורר איתם בסוסנוביץ, וגר איתם במשך שנה. בשנת תש"ג נלכדו הרב יהושע ורעייתו באקציה וגורש לאושוויץ, שם נהרגו עקה"ש בז' באלול תש"ג. חמישה משבעת ילדיהם נספו בשואה, ביחד עם בני משפחה נוספים. לפני שנרצחו אמר הרב לאשתו כי יש להם 'שני קדיש זאגעס בחוץ'. ואכן, שני בניהם, הרב יוסף ברוך ור' מאיר דוד, שרדו בדרך נס.

תולדותיו הובאו בפרק ב בספר 'זכרון ברכת יוסף' (תשע"ח), באנציקלופדיה לחכמי גליציה, ד, עמודה 705, ובספר סוסנוביץ והסביבה בזגלמביה, א, תל אביב תשל"ג, עמו' 469-467.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת אמור

רמז למועדות בהחלפת אותיות

אחד מהעניינים המרכזיים בפרשתנו הוא המועדות, ראש השנה יום הכפורים ושלשת הרגלים. בשולחן ערוך הביא עפ"י הטור רמז לחלות המועדים כולם עפ"י זמן ימי חג הפסח וחילוף אותיות, וזו לשון מרן המחבר (הלכות ראש חודש תכ"ח ג'):

סימן לקביעת המועדים: א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"צ ו"פ. פירוש ביום ראשון של פסח יהיה לעולם תשעה באב, וסימן 'על מצות ומרורים יאכלוהו', ביום שני בו שבועות, וביום שלישי בו ראש השנה, ביום רביעי בו קריאת התורה שהוא שמחת תורה, ביום חמישי בו צום כפור, ביום ששי בו פורים שעבר. עכ"ל מרן המחבר.

תמונת הרב שמעון אנגל הי"ד

הרב אברהם שמעון אנגל הורוויץ הי"ד

בספר נהרי אש לרב אברהם שמעון הלוי אנג'ל הורוויץ מזליחוב זצ"ל הי"ד (מכתבים ג') כתב בענין זה וזלה"ק[1]:

…אכתוב לך מאמר קטן מזכרונותי על ל"ג בעומר. נתתי לבי לסימן הקדמונים מימי פסח… [כמובא לעיל]. בשלמא כולהו לחיי דעתידין נינהו, אלא ו' פורים, פירוש ו' דפסח הי'[ינו] פורים שכבר עבר, מה נפק"מ מזה, ובאותו היום יהיה ל"ג בעומר. מאי נפק"מ, איזה מצוה טעונה להיות בל"ג בעומר שצריכין זכר לבל תשכח, וזכר הזה יהיה מימי פסח?!
אמרתי שישנן דברים בגו שזולת הסימן יש בזה גם השייכות חד לחבירו.
א"ת – לידע שכל עוד משיח צדקנו לא בא, אין גדלות שלא ימשך אחריו קטנות, ולכן הוי זהיר ברוחך בזמן הגדלות לבל תרום רוחך אפילו זיז כל שהוא ואפילו בהלו נר ה' על ראשך תשפיל רוחך מאוד מאוד, וזה א"ת מן גדלות המוחין דליל פסח נמשך ילל של תשעה באב, ה' יתברך יאמר די לבזיון יום ההוא ויהפך במהרה בימינו לששון ולשמחה…ומיהו אין הכוונה לדרך עצבות ח"ו רק שפלות רוח בשמחה, ומבקשי ה' יבינו כל. [ב"ש] – להורות שכל דבר שבקדושה נעוץ סופו בתחלתו, לכן ב"ש ב' דפסח ביום שמתחיל הספירה, בו שרש חג השבועות, הוא תכלית הספירה, כמו שכתוב תספרו חמשים יום, אלא שמ"מ [שמכל מקום] אין לחבר יום החמשים במספר ממש להמ"ט [לארבעים ותשעה], שה'דרך לבוא אל העיר' זה ענין בפני עצמו, וה'עיר' ענין בפני עצמו, מ"ט ימי הספירה הם כמו דרך לבוא העירה עיר האלקים הר קדשו, והבקי בסה"ק [בספרים הקדושים] ובפרט בתפארת ישראל לרבינו המהר"ל יבין זה.
ג"ר– ג' של פסח הוא הגבורות דספירת העומר, ולכן ממשיכין לאותו היום יום הדין של ראש השנה שהוא גבורת יצחק אבינו ע"ה…
ד"ק – ד' של פסח תפארת דספירה זה מדת אמת כידוע. ואין אמת אלא תוה"ק ולכן באותו היום הק' גדולה דתוה"ק [דתורה הקדושה] היינו שמחת תורה.
ה"צ – כבר אמרו בזה"ק יום הכפורים דא נצח דרגא דמשה רעיא מהימנא.
ו"פ – ו' פורים ול"ג בעומר פל"ג, ביום ו' דפסח באו ישראל לקטנות גדול עד שהמרו על הים ואמרו 'המבלי אין קברים במצרים' וכו' וכל קטנות באמונה הוא מקליפת עמלק. אולם דבר זה של ספיקות באמונה יש ע"י קלות ר"ל ויש ע"י עצבות, כיוון שבעת העצבון א"א [אי אפשר] להיות שלם באמונה כמובן למבין.
והנה בכל יום ששי דפסח הוא קשה לדורות, כידוע שבהוד יש אחיזה גדולה לחיצונים ונהפך לדוה בעוה"ר, אבל יש לזה סגולה מן פורים דלפניו, ול"ג בעֹמר [כתיב חסר דייקא] דלאחריו שעולה מספר מש"ה רעיא מהימנא שהוא רועה לכל נפשות ישראל אמונה שלימה…ורשב"י בהילולו תיקן אפילו הוד, דבהוד שהיה להם להחיצונים אחיזה בו, תיקן זאת הוא ע"ה בכפליים הוד שבהוד ליום אורה ושמחה של אמונה שלימה לכל ההולכים בעקבותיו. וזה ו"פ פל"ג [הסימן בטור] פורים מפלת עמלק המבלבל מן אמונה טהורה, והל"ג בעומר מלאחריו השפעת אמונה ע"י הלולא דרשב"י קדוש ישראל, אשר תיקן הוד שבהוד שביום הזה נתעלה ונתעלו הנפשות והעולמות על ידו…עכ"ל הרב אברהם שמעון הלוי[2] זצ"ל הי"ד.

להזהיר גדולים על הקטנים – להאיר מהגדולים על הקטנים

הפרשה שאנו קוראים השבת היא פרשה מיוחדת באשר בה כל המועדות נקבצו ובאו. בתחילת הפרשה מובא ענין אזהרת היפך הטהרה בכהנים וזה לשון הכתוב:

תמונת הרב אריה צבי פרומר הי"ד

הרב אריה צבי פרומר הי"ד

(ויקרא כ"א א'-ב') וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו. כִּ֚י אִם־לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו…מבאר רש"י (עפ"י יבמות קי"ד ע"א) אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים. כלומר שהגדולים יזהירו את הקטנים מלהטמא. פירוש מקורי מעניין מביא הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד[3] בספרו ארץ צבי עה"ת בפרשתנו וזלה"ק: הנה דין זה [להזהיר גדולים על הקטנים] נוהג בכל המצוות…ולמה נכתב כאן בטומאת כהנים?

י"ל להזהיר הוא מלשון זהר, שהגדולים יאירו בתוך הקטנים, וע"כ הוזהרו הכהנים, שהם צדיקי הדור, שלא יטמאו כלל, מחמת שהם מקור האורה לישראל, והמקור צריך להיות בטוהר ובזיכוך גדול…וזה, לנפש לא יטמא בעמיו, בשביל עמיו…כי עיקר אזהרתו לטהרה יתירה הוא בשביל עמיו. זכר לדבר בר"ן סוכה (ל"ג ע"א) בשם ראב"ד, ביבשו עלי הדס ונשתיירו בו ג' עלין לחין בראשו, כשרין. וכתב הראב"ד דבזה בעי לח גמור ולא כמוש, דכיוון שצריך להציל על השאר, בעי שיהיה לח גמור. [ע"כ מסוגיה בסוכה] והכי נמי בזה, שמטרתו להאיר בתוך כלל ישראל, צריך שיהיה בתכלית הזוך והטהרה. עכ"ל הרב צבי פרומר זצ"ל.

ענין הצדקה בפרשת שלש רגלים

הרב יעקב אלימלך פאנעט[4] זצ"ל הי"ד בספרו זכרון יעקב מבאר מיקומה של מצות הצדקה בענין שלש הרגלים וזלה"ק:

תמונת הרב יעקב אלימלך פנט הי"ד

הרב יעקב אלימלך פנט הי"ד

בתורת כהנים[5] … למה הטיל הכתוב מצוה זו דצדקה בין הרגלים, לומר שכל המוציא מעשר תרומה וכו' כאילו הקריב קרבנות. ויש לדקדק מדוע הטיל דוקא בין הרגלים באמצע, הלא לדרש זה היה די לכתוב מצוה זאת אחר כל הרגלים ולדרוש סמוכין. וא"ת דאז לא היה קשה מידי ולא הי' דרשינן עכ"פ הו"ל לכתוב אחר פסח שהוא הראשון.

ונלענ"ד דבדיוק סמכינן לעצרת בהקדם דברי אפיקי יהודה[6] מובא בהקדמת תשובה מהרא"ל על המדרש[7] דהמלאכים טענו 'תנה הודך על השמים' [תהלים ח' ב'], ומשה רבינו ע"ה  השיב כלום למצרים ירדתם וכו' ולא הספיק להם עד שהקב"ה השיב להם, לא זה שאכלתם אצלו בשר בחלב. ותוכן דבריו שהתורה מתחלק לשלשה חלקים מצוות [הראשון] שהשכל מקיים השני הגוף שלישי שניהם יחדיו. הראשון והשלישי שייכים במלאכים יותר אבל השני רק בבשר ודם, עיי"ש. נמצא לפי זה דהתורה הקדושה נתנה לנו רק בשביל הצדקה ובזה נ"ל לפרש האי גלילאה דמנה מספר השלשה במתן תורה[8] דעיקר מתן תורה לנו היה כי אצלנו יתאחדו כל השלשה, ובזה יש לפרש בלשונו עלי' דרב חסדא היינו בשביל 'רב חסדא' גודל מעלת החסד שהאדם עושה עם חבירו ודו"ק, ולכן יתכן הנ"ל דסמוך מצוה צדקה לעצרת כי בשביל  צדקה זכו למתן תורה אשר ע"כ נסתרה טעינתם תנה הודך על השמים והקב"ה השרה שכינתו בתחתונים כאמור ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ולכן מעלה עליו הכתוב כאילו בית המקדש קיים והקריב קרבנות. עכ"ל הרב יעקב אלימלך פאנעט זצ"ל הי"ד.

השמים שמים לה' קודם ברכה, והלימוד לקציר ארצכם לאחר הברכה

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן (ויקרא כ"ג י')

הרב סיני אדלר[9] זצ"ל (אוד מוצל מאש) כתב בספרו דבר סיני עה"ת וזלה"ק:

יש לדייק, בתחילה כתב קצירה, כלומר הקציר של הארץ, ואח"כ קצירכם, הקציר שלכם.

בדומה לכך דייקו במסכת ברכות (ל"ה ע"א) רבי לוי רמי, כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב והארץ נתן לבני אדם. לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה.

ונראה שהפירוש הוא שכאשר אדם מאמין שלה' הארץ ומלואה, והוא מבטא זאת ע"י ברכה, אז והארץ נתן לבני אדם. כך אפשר לפרש גם כאן. בתחילה הקציר הוא רק 'קצירה' ואין לכם רשות ליהנות ממנו, אולם לאחר שהבאתם את העומר, ואתם נותנים בו ביטוי שהנכם מאמינים שהקציר הוא של הקב"ה, ע"י הקציר נהיה 'קצירכם', שלכם. עכ"ל הרב סיני אדלר זצ"ל.

וספרתם לכם – שכל אחד יעשה מעצמו 'ספר'

בספר יכהן פאר לרב חנוך צבי הכהן לוין[10] כתב וזלה"ק:

איתא בזה"ק (אמור צ"ז ע"ב) וספרתם לכם – לעצמכם. וזה דהיינו שיעשה כל אחד 'ספר' מעצמו מה שכל אדם הולך, וגם שיהיה באמת בעצמו ספר, כדאיתא בזה"ק (אחרי ע"ג ע"א) אורייתא קודשא בריך הוא וישראל כולהו חד[11]. וכדאיתא (משלי ג' ג') כָּ֝תְבֵ֗ם עַל־ל֥וּחַ לִבֶּֽךָ. וכאשר שמעתי כעין זה מכבוד קדושת זקני מרן מאלכסנדר זצ"ל בשם הרה"ק הרבי רבי בונים זצ"ל והרה"ק מקוצק זצ"ל. עכ"ל הרב חנוך צבי הכהן לוין זצ"ל.

ספירת העומר כל יחיד ללמדנו על מעלת בריאתו של כל אדם

וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת (כ"ג ט"ו)

כתב בספר ויגד משה למסכת אבות (פרק ד' משנה י"ד 'חביב אדם שנברא') לרב משה יהודה כ"ץ[12] זצ"ל הי"ד וזלה"ק:

תמונת הרב משה יהודה כ"ץ הי"ד

הרב משה יהודה כ"ץ הי"ד

…עפ"י מה שכתב האלשיך הקדוש  (פירושו לשיר השירים א' ב' שושנת העמקים) וזה לשונו: כי אין המלך מלכו של עולם מתנשא לאמור, אני אמלוך ברוב חיל כמלך בשר ודם. על כן לא נתן תורתו אל הכלל, רק לכל איש ואיש, כאמרו אנכי ה' אלקיך (שמות כ' ב') לשון יחיד, עם דברו עם הכלל. למה, שכל אחד המקיים את תורתו, כל העולם כדאי הוא לו, ונעשה שותף להקב"ה כברייתו של עולם (תנחומא כי תבוא א'). כי צדיק אחד יסוד עולם ומקיימו, וזה שותפותו שהוא יתברך בראו וזה מקיימו.
וזה שותפותו להקב"ה בברייתו של עולם (תנחומא כי תבוא א') כי צדיק אחד יסוד עולם ומקיימו. וזה אחד מהטעמים שברא הוא יתברך אדם אחד בארץ, להורות שכל העולמות שברא איש אחד כדאי  להיותם לו, עיי"ש.
ובזה יובן שפיר אומרם ז"ל (מנחות ס"ה ע"ב) במצות ספירת העומר, 'וספרתם לכם' – שתהא ספירה לכל אחד ואחד.
ולכאורה אמאי אי אפשר לצאת ידי חובה כששומע מחבירו, הלא הלכה פסוקה היא 'דשומע כעונה' (סוכה ל"ח ע"ב)? אך לדבריו הקדושים יובן היטב, כיוון דספירת העומר הוא הכנה ליום מתן תורה כמבואר בספרים הקדושים (עיין שער הכוונות דרושי פסח דרוש ג') משום הכי כמו מתן תורה היה בלשון יחיד, לכל אחד ואחד מישראל דייקא, כמו כן ההכנה לזה הוטלה על כל אחד ואחד, ולהכי מחויב כל אחד בפני עצמו לספור ספירת העומר.
והנה מתחילת הבריאה, ברא ה' את כל הנבראים זכר ונקבה, אפילו באילנות כנודע להבקיאים בזה. אבל לא כן עשה ה' בבריאת האדם, שלא נברא רק אדם לבדו. ולבסוף כשלא מצא לו הקב"ה עזר כנגדו, ברא לו הקב"ה מצלעותיו את חוה. והיתה כוונתו בזה להורות, שכל הבריאה וכל העולמות תלויות ועומדות על אדם אחד…
ומזה יכיר המתבונן, עד כמה אהבת ה' יתברך וחיבתו לנו, שהרי ברא האדם מתחילה יחידי כצלמו, להודיע בזה שעל כל יחיד ויחיד תלוי ועומד כל העולם. כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ז ע"א) כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם. ופירש רש"י, כלומר חשוב אני כעולם מלא, לא אטריד עצמי מן העולם בעבירה אחת וימשוך ממנה.
וזהו כוונת משנתנו חביב אדם שנברא בצלם, חביב האדם משאר הנבראים שנברא יחידי כצלם אלקים, ובזה חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, מזה יכיר האדם אהבת ה' יתברך וחיבתו אליו. שהרי זאת היתה תכלית בריאתו יחידי, להורות שעל כל יחיד ויחיד תלוי כל העולם, ולמענו לבד נברא העולם. עכ"ל הרב משה יהודה כ"ץ זצ"ל הי"ד.
עפ"י דבריו אלו מובן שכתב בעצמו בתורף דבריו שספירת העומר הינה דוקא מצוה לכל אחד ואחד, שהרי הספירה היא לקבלת התורה, וקבלת התורה היא לכל אחד ואחד, כפי שבריאתו היתה יחידית להראות מעלת האדם בהתדמותו לבוראו.

'ובקוצרכם' דומה אבל שונה, עיון בדברי רש"י

וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י ה' אֱלֹקיכֶֽם (ויקרא כ"ג כ"ב)

רש"י: ובקצרכם – חזר ושנה לעבור עליהם בשני לאוין…
תעזב – הנח לפניהם והם ילקטו, ואין לך לסייע לאחד מהם.
 בספר פנינים יקרים לרב שמעון בצלאל ניימן[13] זצ"ל הי"ד הביא בפרשתנו דברי ספר מעשה רוקח לרב אלעזר רוקח אב"ד אמשטרדם (נפטר תק"ב בצפת שנה לאחר עלייתו), וזלה"ק:
בשם הגאון מוה' [מורנו הרב משה, (יתכן שזהו סבו מצד אמו)] איתא ברש"י [הובא לעיל] וזה תמוה מאוד למה לא כתב רש"י זה בפרשת קדושים דשם ג"כ כתוב לעני ולגר תעזב אותם', וצריך עיון.
ונקדים דאיתא בתוספות חולין (פ"א ע"ב) בד"ה הנח למחוסר זמן, היכא אמרינן דלא אתי חד 'עשה' ועקר שני לאווין, דוקא היכא דליכא בעשה שום מעשה, לכך אין כח בעשה לעקור שני לאווין, אבל היכא דאיכא בעשה קיום מעשה, יש בה כח לעקור שני לאווין. ואיתא במסכת יומא (ל"ו ע"ב) דלקט שכחה ופאה הוא ניתק לעשה, ופירש רש"י דכתיב 'תעזוב אותם' היינו אם לא הנחת בשעת קציר לקט שכחה ופאה, תעזוב עוד ואינו לוקה, יעויין שם.
והנה א"נ [אי נימא] דתעזוב אותם הנח לפניהם והם ילקטו, נמצא ה'עשה' דתעזב אין בו מעשה ואין עוקר רק לאו אחד, ושפיר נ"מ בשני לאוין, אבל אי נימא תעזוב הפירוש דבעל הבית מחלק לעניים ונמצא עושה מעשה בידים ועוקר שני לאווין שוב אין נ"מ בשני לאוין.
והשתא א"ש [אתי שפיר] פירש רש"י. חזר ושנה לעבור עליו בשני לאוין. ואת"ל מה נ"מ [נפקא מינה] הא הו"ל [הוה ליה] לאו הניתק לעשה דעוקר אפילו שני לאוין. לכך פירש [רש"י] הנח לפניהם ואין לך לסייע, ואין בו מעשה ואין עוקר שני לאוין [במעשה רוקח שלפני[14] הוסיף וזלה"ק: אבל אם לא הוי אלא חד לאו, אתי עשה ועקר הלאו אפילו כל דהוא, ודוק היטב]. ע"כ עפ"י הפנינים יקרים הרב שמעון בצלאל ניימן זצ"ל הי"ד, שאסף פניני מרגליות מספרים שונים ושאין יד הכל ממשמשת בהם כלל.

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 0526514000  Ybarkai6@gmail.com


[1] בראשית דבריי אומר כי המאמר דלקמן יסודו בספרי החסידות שמושתתים על תורת פנים, אך כדרכם של ספרי החסידות 'תרגמו' מושגי עומק ליסודות בעבודת ה' של היהודי. ההבנה הבסיסית ביותר כאן היא ששבע הספירות חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד מלכות (בלי ה'שלש עליונות': כתר חכמה בינה) מבטאות כאן בדבריו יסודות והדרכות בעבודת ה'. הן מנויות בסדר הדרגתי של השתלשלותם, וכנגד כל אחד מימי הפסח כפי שיראה בדבריו. עדיין יש מקום נכבד ל'הרחב דבר' גם לי שלא זכיתי לבוא אל הקודש פנימה, אבל מעיון בספרי החסידות, ניתן להגיע להבנה טובה ועמוקה יותר, ויה"ר שאזכה להרחיב על פיהם.

[2] הרב אברהם שמעון הלוי הורביץ זצוק"ל הי"ד (מכונה 'ר' שמעונל'ה/שמעו'לי זליחובער') תרל"ו-תש"ג. צדיק גאון קדוש, דמות פלאית עלאית מיוחדת במינה. 'התהלך בעולמנו על פני האדמה החומרית כמרחף גרידא, נוגע ואינו נוגע. הצטייר בעיני כל רואיו כדמות קדושה מעולם המלאכים.' (מהספר מרביצי תורה מעולם החסידות ח"ו, עיקרי הדברים להלן משם מקורם). בהיותו בן שש כבר היה בקי בש"ס משניות, לאחר שלמד כל הכ"ד ספרים. וכן בספר נהרי א"ש (לקוטי דיבורים אות ע"ט) שממנו הובאו הדברים לעיל כתבו בשמו: היה מעורר מאוד פעם אחר פעם על למוד תושב"כ ודברי כל נביאי אמת וצדק עד מלאכי האחרון…דברי הנביאים הקדושים הנאמרים מפי ה' לעמו ישראל המביאים קדושת התורה בנפשות ישראל לנצח
לימד בכמה מקומות כאשר שיא פריחתו והשפעתו היו בישיבת יח"ל (ישיבת חכמי לובלין) בראשותו של מחולל ה'דף היומי' רבי מאיר שפירא זצ"ל. מהענקים שיצאו מכור היתוך קודש זה, היה הרב שמואל וואזנר זצ"ל. בספר אבי ההוראה שיצא לזכרו מתאר את קשרו העמוק לרב שמעול'י (עמ' קמ"ב-קנ"ד). ומאידך גיסא הערכת הרב לתלמידו שהתבטאה במכתב שנתן בידו ובו כתב בין דבריו: אשרי הקהל ישורון אשר ישימוהו עליהם לרב לדון ולהורות…
בקיאותו וידיעתו בכל מכמני התורה היו מבהילים ממש, נגלה ונסתר בזה"ק ובכתבי האר"י, בנוסף להתעמקותו בספרי המהר"ל, אליהם הפנה את תלמידיו ובנהרי אש הנ"ל (לקוטי דיבורים אות קל"ג) הביאו עפ"י דבריו: ספרים הקדושים של רבינו נשיא ישראל אור עולם המהר"ל מפראג זיע"א הזהיר ללמוד כמה פעמים, הם יסודי האמונה והקדושה לנפש מישראל. עוד הוסיף אין יודע את המעשה המיוחס לו של הגולם שזה ודאי דבר נורא וגדול מאוד, אבל לחבר ספר גבורות ה' [עוסק בעניני יציאת מצרים ויסודות האמונה בו] זה דבר עוד יותר גדול!…וממעינות החסידות שאב מלוא חפניים, בשנותיו הצעירות למד בבית המדרש של קוזניץ.
שאלה מעניינת שאלו אחד מתלמידיו: מה הסיבה שבספרי הגאון חיד"א זיע"א יש בהם כח משיכה לקרוא בהם ואפילו ב'שם הגדולים', ואפילו לחזור ולשנות?
תשובתו היתה, ששמע מאביו עפ"י הנועם אלימלך 'זה לעומת זה עשה האלקים' – רשע אחד ישב בברלין וכתב ספרים, שכל מי שלומד בהם אבוי לנפשו. לעומת זה יושב איש קדוש בליוורנו [החיד"א] וכותב ספרים, שכל מי שלומד בספריו לא יצא מן העולם בלא הרהור תשובה'. (ליקוטי דיבורים קל"ב).
עוד הובא שם (אות ע"ו) שאמר על עצמו שהוא מתפלל עבור התלמידים שמן השמים יעזור להם להכנס להקדושה העליונה ולעבודת ה' באמת לאמיתו. ומאריך לבאר עפ"י שירת הים את המכשולות שעלולים לעכב העליה בהר ה' המקודש בעבודתו יתברך, ותפלתו להצלת תלמידיו מהם והסיום: מקדש ה' כוננו ידיך – המקדש הגדול בלב האדם שיבנה בשתי ידיו כוחות הימין והשמאל, כוננו ידיך ויהיה ה' ימלוך לעולם ועד.
בשנים האחרונות לחייו התגורר בקראקא עד ללקיחתו להשמדה. כשניסו ברגעים האחרונים למנוע עלייתו לרכבת, שאלם רבי שמעונ'לה האם יצטרכו לשלוח מישהו אחר במקומו להשלמת ה'מספר'? וכשלא נענה, הבין שאכן כך יהיה, סירב ועלה לרכבת שלקחתו למקום ההשמדה. הוא ומשפחתו נספו הי"ד.
הספר ממנו נערכו הדברים בגליון וחלק נכבד מתולדותיו, הוא נהרי א"ש שהינו ליקוט משרידי תורתו עפ"י מכתבים ששלח לתלמידו הרב יעקב מוסקוביץ זצ"ל, וכן בן דודו הרב אברהם מרדכי הורביץ זצ"ל שעלה לירושלים. בספר מדור מאמרים, מכתבים ו'ליקוטי דיבורים' ומעט זכרונות ועדויות מתלמידים. הספר יצא לאור בארה"ב לראשונה בתשנ"ג, ומהדורה זו ממנה נערכו הדברים היא החמישית, בתשע"ה.

[3] הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד (האדמו"ר מקוז'יקלוב). מגאוני פולין בתקופה לפני השואה. היה תלמידו של האדמו"ר מסוכטשוב בעהמ"ח  אגלי טל ושות אבני נזר, לאחר פטירתו נתמנה ע"י בנו ה'שם משמואל' לראש ישיבת סוכטשוב והוא אז בן ז"ך שנים בלבד. חיבר ספרים שיח השדה, ובתקופה מאוחרת יותר סמוך לימי החורבן את ספרו המפורסם ארץ צבי סוגיות בהלכה (כיום נמצאים ג"ח). הרב מאיר שפירא מלובלין זצ"ל ביקשהו לבוא וללמד בישיבתו, אך מטעמים שונים סירב, אך לאחר הסתלקותו הפתאומית של הרב מאיר שפירא, נענה ובא לעמוד בראש ישיבת חכמי לובלין עד לסגירתה בימי השואה. ספר זה (חידושיו לתורה) הינו עלים מוצלים מאש ע"י תלמידו נאמן רוחו, הרב יצחק יעקב ארליך זצ"ל שרשם בתקופת לימודיו את השיחות שנאמרו ממנו, וזכה להסכמת והערכת רבו. כשעלה לארץ ישראל בשנת תרצ"ד הביאם עמו, וכך נצלו שיחות אלו. ממנו גם עדות על גדלותו וקדושתו של רבו, יחד עם גדלותו בנגלה, היה מרומם ונשא בתורת החסידות והסוד וידע כל הזה"ק בע"פ (מה יפה סמוך להלולא דרשב"י לכתוב זאת) וגם תיאר את הבכיות הנוראות בעת שהיה עורך תקון חצות. האדמו"ר ומשפחתו נספו כולם בשואה בלא להשאיר שריד. יהיו חיבורי תורתו הקדושה זכר עולם לנשמותיהם. ספר זה |(עה"ת) יצא לאור לראשונה ע"י בן תלמידו הרב יהודה ארליך בשנת תש"מ.

[4] האדמו"ר הרב יעקב אלימלך פאנעט זצוק"ל הי"ד, נינו של המראה יחזקאל (תקופת החת"ם סופר זיע"א), שימש באדמורות בעיר דעש. הובל אל המוקד עם כל משפחתו והוצא להריגה בי"ח בסיון תש"ד. שימש באדמורות כשלשים וחמש שנה.
כתבים אלו הוצאו ע"י תלמידו דב שפיצר זצ"ל בברוקלין תשי"ג. בדברי פתיחתו מביא מרגלית נאה ששמע מהאדמו"ר רבי ישכר דב מבעלזא זיע"א לפרש דברי (הגמרא) [חז"ל ספרי עקב מ"ז] תחיית המתים מן התורה מנין? שנאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם, הכונה דע"י שלומדים עם הבנים ותלמידים, נחשב כמו חי, והיינו תחיית המתים – מן התורה, כלומר ע"י התורה. וסיים הקרא כימי השמים על הארץ, דבימים שהוא כבר מתלונן בגנזי מרומים, בשמים ממעל, כאילו הוא על הארץ בין החיים.

[5] ספרא (תורת כהנים) אמור פרשה י' (פרק י"ג אות י"ב) ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט, אמר רבי אוורדימס ברבי יוסי וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים פסח ועצרת מיכן וראש השנה ויום הכיפורים מיכן, אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופיאה ומעשר עני מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים, והוא מקריב קרבנותיו לתוכו…

[6] אפיקי יהודה לרב יהודה עדל, דרוש רביעי מים הנאמנים אות ו', וכן דרוש ל"ה גשם נדבות אות א'.

הרב יהודה עדל חי בתקופת הגר"א. בספרו (דרוש ח') הספד לגר"א, וכן היה לו קשר עם בן הגר"א הרב אברהם. ספר דרוש גדול ומקיף בלשון מליצית מיוחדת במינה, כל דרשותיו נושאות שמות הקשורים למים בגלל שסבל מכאבי ראש עזים במיוחד, כשהגיע לעיר סלונים יעצו לו לשתות ממי הנהר הסמוך, ואכן דרך מים אלו שלח ה' יתברך את רפואתו, כדי לזכור חסדי ה' החליט לתת שמות לספריו ולדרשותיו ע"ש המים. את הספר עיטר בהערות-הארות מופלאות להן קרא ערבי נחל. ספרים נוספים שכתב: איי הים ביאור אגדות הש"ס, מי נפתוח ביאור הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות ועוד. עפ"י מהדורת הרב יהושע קופמן שליט"א ירושלים תשנ"ט. (הוצאה פרטית).

[7]  ילקוט שמעוני קרח רמז תשנ"ב. שמות רבה כ"ח א', פסיקתא רבתי 'עשר תעשר' פרשה כ"ה (ד"ה דבר אחר לא תבשל גדי).

[8] שבת פ"ח ע"א דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי…[אמר המלקט, אודה לה' יתברך שהאיר עיני שנראה שעל מאמר חז"ל זה יסד המחבר הקדוש דבריו שיובאו לקמן. וכעת זכיתי להבין כמה נפלאים ומתוקים דבריו של המחבר].

[9] הרב סיני אדלר זצ"ל (פראג תרפ"ח- י"ט בתמוז תשפ"א מבשרת ציון.) בהיותו נער צעיר נלקח עם הוריו למחנות ההשמדה, ובאחד משיאיו של רגעי חייו שהיו תלויים מנגד, וכפחות מעלה נידף ברוח סערה, בקעה להבה ממקור סתום ונעלם בנשמתו הטהורה, ובהיותו עומד מול ארובות הכבשן ומכונות הרצח באחד ממחנות ההשמדה, קיבל עליו בנדר (בהיותו כבן שבע עשרה) שאם יזכה וישאר בחיים, יעלה לארץ ישראל ויקדיש כל חייו ללימוד התורה הקדושה. אכן זכה וכיומיים לאחר שעלה לארץ ישראל נכנס ללמוד בישיבת חברון אצל הרב יחזקאל סרנא זצ"ל, ובכל ימיו למד ולימד את התורה הקדושה מתוך שמחה עמוקה שנהרה על אור פניו. (חרט בעצמו תולדותיו בספר בגיא צלמות. וכן ניתן ללומדם בחוברת שיצאה לזכרו כבוד סיני). לימד בשנותיה הראשונות של ישיבת כרם ביבנה, שימש כרבה הראשי של אשדוד, לאחר מכן כארבעים שנה התגורר בקרית חינוך במבשרת ציון, אותה הקימו תלמידיו מישיבת כרם ביבנה. נסתלק לבית עולמו בשבת קודש פרשת פינחס בי"ט בתמוז תש"פ.
השאיר תולדות כיוצא בו, זרע ברך ה'. וכן בכתובים כעשרה ספרים הנושאים שם כללי דבר סיני, וכן ספר בגיא צלמות בו חרט תולדותיו, ובעקבותיו הספר לעולם אודך – 'סיפורים מתקופת השואה ומשמעותם' (ירושלים תשע"ג) וכדבריו בפתיחה: קראתי ספר זה בשם לעולם אודך, בהתאם לדברי דוד המלך, ל'מען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלקי לעולם אודך' (תהלים ל' י"ג) כדי לתת ביטוי שהמטרה של הסיפורים המובאים כאן והרעיונות שמתלווים אליהם היא, לדעת את ה' ולהודות לו לעולם על כל החסד שגמלנו'…עכ"ל הרב סיני אדלר זצ"ל.
הכרתי אותו בתקופת לימודי בכולל מר"ץ במבשרת ציון, ולאחר מכן בהמשך לימודי שם במשך כעשרים שנה. האור הנעים שהפיקו פניו, מקורם בהארת התורה שיקדה במעמקי לבו, ילווני שנים רבות ומקוה לעד.

[10] הרב חנוך צבי הכהן לוין זצוק"ל היה חתנו של האדמור רבי יהודה אריה לייב אלתר השפת אמת. הספר נדפס לראשונה בתשכ"ד ע"י בני המחבר שהצליחו להציל את כתב היד ממאכולת האש בתקופת השואה. אך כפי שכתבו בפתיחת המהדורה הראשונה שהם זכו להוציא לאור תעלות חכמה ממעינות הקדושה אשר השאיר אחריו אביהם, מעט מזעיר שנשאר לנו לפליטה…יותר מארבעים חיבורים בכל מקצועות התורה השאיר…מהם נדפס בחייו אחר הסתלקותו הספר הראשון יכהן פאר חידושים נפלאים על סדר קדשים וחידושים על הרמב"ם וכן ל"א דרשות אשר השמיע ברבים…בעוונות הרבים נאבדו בשואה הגדולה רוב רובם של החיבורים על כל מקצועות התורה…נשארו לפליטה רק שלשה חיבורים מעטי הכמות, שנים לקוטים על התורה, מועדים ודרשות וחידושים בודדים, וחיבור קטן אשר כתב לזכר אחינו הרב החסיד עובד ה' מוהר"ר יחיאל אפרים פישל הכהן זצ"ל אשר נפטר בדמי ימיו וקרא לחיבור על שמו 'הבן יקיר לי אפרים'…
קראנו שם הספר יכהן פאר כשם ספרו הראשון אשר נקרא בשם זה ע"י [אבינו המחבר זצ"ל]…עכ"ל הבנים בהוצאה הראשונה. הדברים שהובאו לעיל ומעט מענינו של הספר נערכו עפ"י מהדורה חדשה שיצאה בירושלים תשע"א.

[11] וזה לשון הזה"ק (אחרי ע"ג ע"א) תלת דרגין אינון מתקשרן דא בדא, קודשא בריך הוא אורייתא וישראל, וכל חד דרגא על דרגא סתים וגליא…עכלה"ק.

[12] הרב משה יהודה כ"ץ (תרס"ז – כ"ז בסיון תש"ד) בנו של הרב אשר אנשיל כ"ץ זצ"ל הי"ד. למד אצל סבו הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד אב"ד שאמלויא מגדולי הונגריה מחבר ספרים רבים. בצעירותו נסמך להוראה ע"י גדולי עולם ביניהם:  הרב מרדכי וינקלר (לבושי מרדכי), הרב ישעיהו זילברשטיין הגאון מוויטצאן (מעשי למלך, חיבור גדול על הלכות בית הבחירה לרמב"ם). נתמנה לרבנות בעיר סערדהעלי בהונגריה, נלקח למחנה ההשמדה אושויץ ושם נספה על קידוש ה' עם אביו ורבו וכל משפחתו בלי  זכר, כמו"כ אבדו רבים מכתביו. ספר זה על מסכת אבות יצא לראשונה מכת"י תשע"ג, ע"י בן אחיו של המחבר שנקרא ע"ש סבו אשר אנשיל ומשמש כרבה של קהילת וויען בארה"ב. אחיו של המחבר הרב יהושע כ"ץ הוא היחיד ששרד ממשפחתו והחל להוציא לאור שרידי כתביו של אחיו (הרב משה יהודה) ביניהם ויגד משה על הלכות פסח (ברוקלין תשנ"ב)

[13] רבי שמעון בצלאל ב"ר מאיר צבי ניימן (תר"ך לערך – ו' אדר תש"ב) היה תלמיד חכם ומחבר פורה. חי ופעל בטרנוב שבגליציה, נספה בשואה. מחבר ספרי 'משיב נפש' על מסכתות פסחים וביצה. ו'ילקוט שמעוני' על הגדה של פסח במתכונת 'מדרש שמואל' על אבות, כפי שכתב בשער ספרו. התפרנס כמו"ל ומוכר ספרים (הוא רכש את בית מסחר הספרים של אהרן פויסט בקראקא והיה הסוכן של דפוס וילנא בגליציה). ההדיר ספרים רבים שעברו שנים ארוכות מהדפסתם וכן ליקוטים 'פנינים יקרים' ו'פנינים יקרים החדש' שהיו לרבי מכר וזכו להדפסות חוזרות ונשנות.
נודע כתלמיד חכם מופלג, היה ידידו של רבי יוסף ענגיל ותשובות אליו מצויות בספרי חכמי דורו.
אביו רבי מאיר צבי (נפטר בירושלים, ד' טבת תרע"א) היה בנו של רבי ישראל ראב"ד קראקא.
אחת מבנותיו, צינה, נישאה לחנניה ליפא בנו של ר' צבי הירש גלזר ראב"ד פשמישל. היא ובעלה כמו רוב ילדיו חתניו וכלותיו של רבי שמעון בצלאל נספו בשואה. לפי הידוע רק בתו דבורה יוכבד ניצלה, בעלה ר' חיים יחיאל איידר הדפיס מהדורות צילום של חלק מכתבי חמיו (לעת עתה לא עלה בידינו לדעת מקומו, וענין זה עדיין טעון בירור).
הספר פנינים יקרים נדפס בכמה מהדורות לפני השואה, בהן כינס אבני-נשמה טובות ומרגליות מספרים קדמונים, לימים הדפיס ספר נוסף פנינים יקרים החדש (ממנו המאמר לעיל), דומה בסגנונו. מסיבות שונות מדפיסי הספרים במשך השנים עירבו את שני הספרים. בשנת תשפ"א ערך הרב צבי ברינר משוויץ את הספר פנינים יקרים בעריכה חדשה ומדוייקת.

[14] מעשה רוקח השלם על התורה ומועדים מהדורת הרב חיים יוסף ולדמן זצ"ל ירושלים תשנ"ג.

צריך האדם לדעת העיקר שכל מחשבותיו, לימודו, מעשיו, הצלחותיו וצרותיו, הם מאתו יתברך שמו / הרב צבי רינקביץ הי"ד

חלקת צבי

ובדרך הנ"ל אפרש מאמר חז"ל ירושלמי (שבת פרק שישי) וזה לשונו 'כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל' (במדבר כג), אמר ר' ירמיה ב"ר אלעזר עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו. מפרש קרבן העדה, כלומר שעסק בתורתו ובמצותיו, שהרי הוא כאילו בורא עולמות, אי נמי כל העוסק בתורה שכינה עמו, לכך קאמר מי שפעל עם אל. עד כאן.

וקשה מה 'כל מי שפעל', ומיותר. ובהנ"ל אפשר לומר דבר נחמד ששמעתי בשם הרה"ק הרבי ר' חנוך הענך זצוקללה"ה זי"ע מאלכסנדר שאמר על הקרא הנ"ל 'יעקב' היינו אנשים פשוטים, ו'ישראל' הוא מדרגה גבוהה, וזה 'כעת יאמר ליעקב', היינו שהמון העם שהם בחינת 'יעקב' תולין הכל בהעת, שהעת קשה וזמן גרמא להצרות ולהסיבות שיארע להם. ו'ישראל', שהם בחינה גבוהה תולין הכל בה' יתברך ואומרים 'מה', פירוש כל מה שיארע להם מהסיבות, הכל 'פעל אל', והכל הוא בהשנחה פרטית מאתו יתברך שמו ואין שום מקרה וזמן גרמא לשום דבר. זה דבריו הקדושים.

וכן ראיתי בספר הקדוש 'אמת ליעקב' מהרב הקדוש מבלענדב זצולה"ה זי"ע בפרשת האזינו שכתב שם בשם אביו הרב הקדוש ממאגעלניצע זצוקללה"ה בקרא 'ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו' (הושע יד), וזה לשונו: שהאדם הולך לעזות איזה עסק או מסחר ויאמר שהקב"ה גם כן יעזור לו, מזה נראה שעושה עצמו עיקר, ואומר בלשון אשכנז: 'ה' יתברך זאל מיר צו העלפין', וזה סכלות גדול. אבל באמת צריך האדם לדעת העיקר שהכל מאתו יתברך שמו, אפילו המחשבה שהאדם חשב לעסק או למסחר או לכל עניינים נותן ה' יתברך בליבו לעשות או שלא לעשות, לילך או שלא לילך. וזה פירוש 'ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו', רצה לומר שה' יתברך גם כן יעזור לנו אל מעשה ידינו, כי נראה שאדם עושה חס ושלום מעשה ידיו לעיקר. רק אנו יודעים שהכל מאתו יתברך שמו בהשגחה פרטית. עד כאן דברי קודשו.

והוספתי עוד נופך משלי לבאר סוף הקרא הנ"ל 'אשר בך ירוחם יתום', שאין לו עוזר, ונראה מזה שירוחם היתום, שלה' התשועה ולא מהאדם על ידי פעולתו ומעשה ידיו והוא עיקר וה' יתברך טפל חס ושלום. שהרי היתום שאין לו עוזר הוא ירוחם גם כן, ומזה נראה שרק בך לבדך ירוחם, ולא על ידי האדם ופעולתו כהמון הנ"ל.

וליישב 'כל מי שפעל', עיין שלהי מכות, בא דוד המלך והעמידן על אחד עשרה וכו', עד שבא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'צדיק באמונתו יחיה' (חבקוק ב). ועיין פירוש הקונטרס שפירש שבתחילה היו צדיקים והיו יכולין לקבל עול מצות הרבה, אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן, אין לך אדם שזוכה, ובא דוד והעמידן וכו', כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצות הללו. וכן כל שעה דורות שלמטה הולכין ומתמעטין אותן, ולכן חבקוק שהיה האחרון העמידן על האמונה, שיהיה צדיק על ידי האמונה בלבד. וזה אפשר 'כל מי שפעל', היינו דורות האחרונים שנתמעטים ואינם יכולין לשמור מצות הרבה, ורק 'פעל עם אל', היינו שמאמין שפעולתו ועסקו במשא ומתן אין הזמן והעת גורם, רק האל יתברך שמו, 'יבוא ויטול שכרו', שעל זה בלבד נקרא 'צדיק' שיזכה לחיים הנצחיים ויבוא ויטול שכרו אז לעתיד לבוא, ו'צדיק באמונתו יחיה' לעתיד לבוא, באמונתו יחיה לעתיד לבוא גם כן, והבן.

ויתכן עוד לפרש בירושלמי הנ"ל 'כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו' בהקדם מה שכתב בספר 'מרום הרים' שכתב שם בשם החידושי הרי"ם זצוקללה"ה זי"ע שאמר בקרא 'כי לקח טוב נתתי לכם' (משלי ד), היינו לבחור בטוב גם כן נתתי לכם, גם כן היא מאתו מתנה לכם. עד כאן. וכן ראיתי בשם הרב הקדוש ר"ש מלענטשנא זצוקללה"ה זי"ע על הקרא 'אנכי' ו'לא יהיה לך', היינו ש'אנכי' שהיא האמונה, שכל התורה תלוי בזה, 'לא יהיה לך', שלא תתלה בעצמך, אלא דע שהוא מתנה מאתו יתברך שמו, שהוא מושיע לך ומצילך מיצר הרע המסמא עיני האדם לחשוב כי הוא בעצמו הוא עושה זאת שמקיים ה'אנכי' בכוחו י ולא בעזרת השם יתברך שמו, שהאמת אינו כן, שמו שאמרו חז"ל שאלמלא עוזרו הקב"ה אינו יכול לו (סוכה נ"א). יעויין שם. וכעין זה שמעתי בשם הרה"ק ר"ח מאלכסנדר זצוקללה"ה זי"ע על הקרא 'כי הגוים האל וגו' אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך' (דברים יח), פירוש שהמה שומעים אל מעוננים וקוסמים, ואתה 'לא כן', שאינך כן, אל תתלה זה המידה בעצמך וכוחך אתה כן. רק 'נתן לך ה' אלהיך' המידה הזו, והיא מתנה נתונה מאתו יתברך שמו.

ופירשתי בזה דברי המגיד 'אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו התורה דיינו'. ומקשים הכל מה זה היה לנו בקרבת הר סיני בלא התורה. וכן מקשים על הברכה שאנו מברכים על התורה 'אשר בחר בני מכל העמים ונתן לנו את תורתו וכו' נותן התורה', הלא הקב"ה חזר לכל האומות בהתורה ולא קיבלוה, ומה אומרו ש'בחר בנו', הלא גם בהם רצה לבחור וליתן התורה ולא חפצו בה. ומהו הלשון 'נותן התורה', בלשון הווה, הווא ליה למימר 'נתן' בלשון עבר, שהרי כבר נתן. ובהנ"ל אפשר לבאר הדברים היטב, שהפירוש כן הוא 'אלו קרבנו לפני הר סיני' ליתן לנו התורה רק בכוחנו שאנחנו נקיימה ולא שיעזרנו ה' שהבא לטהר מסייעין לו, ואמרו חז"ל 'פתחו לי כפתחו של מחט, ואנו אפתח לכם כפתחו של אולם', ונמצא שהאדם הוא רק מתחיל ועיקר הפעולה של מעשים טובים הוא מאתו יתברך שמו. ועל זה אמר 'ולא נתן לנו את התורה דיינו', דהיינו שאם לא נתן לנו את התורה בכל יום שנותן התורה להאדם לעזרו ולסמכו שיוכל לקיימה דיינו. וזה 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את התורה', שהקב"ה הושיענו ועזרנו תיכף בשעת מתן תורה וקדשנו במצות פרישה שישראל התחילו לקדש את עצמם והקב"ה עזרם שיקיימו ויקבלו התורה עד עולם, והקב"ה נותן התורה לישראל וייתן כוח להם שיכבשו היצר הרע ויוכלו לקיים התורה ולעסוק בה.

ובדרך הנ"ל אפרש הקרא 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי על תעזובו'. היינו 'כי' ה'לקח טוב נתתי לכם', שאני נותן לכם שתקחו את הטוב, ולא מכוחכם הוא זה, ורק אתם המתחילים ליקח. ולכן 'תורתי', הוא והכל ממני ומשלי, ואם כן 'אל תעזובו'. ומשום שאין אתם צריכים לגמור הקבלה, רק להתחיל ונתייחס על שמי להקרא 'תורתי', ולכן 'אל תעזובו', ואין קשה כל כך כיוון שאם תתחילו אסייע לכם ואתן לכם. והבן.

ובזה מובן דברי רש"י ז"ל בריש ואתחנן וזה לשונו, אף על פי שיש להם להצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם. [עד כאן]. וקשה למה כן הא, ובהנ"ל אתי שפיר שהצדיקים יודעים האמת שמעשיהם הטובים נעשה על ידי הקב"ה שעוזרם והמה רק טפלים ומתחילים, ולכן אין תולין הבקשה במעשיהם הטובים, כיוון שאינן שלהם, רק מבקשים מתנת חנם.

ואפשר שזה הפירוש 'בכל דרכיך דעהו', היינו שב'דרכך' כולם, אף בהטובים, במעשים טובים שלך, 'דעהו', דע שבא מאתו יתברך שמו וממנו הכל, ואם אין עזרך לא יכולת לעשות מאומה. ו'בכל דרכך דעהו' הוא פרשה קטנה שכל גופי תורה תליין בה (ברכות ס"ג), שהפירוש 'בכל דרכך', הן בדרכי התורה שהוא הדרך האמיתי להביאך לחיי עולם הבא, והן בדרכי הרשות כמו דרך ארץ ומשא ומתן שהאדם עוסק בהן לצורך דעהו. וכמו שבדרכי הרשות האדם הוא רק כמו טפל בעשייתו והכל בא ממנו יתברך שמו כנ"ל, כמו כן התורה והמצות, שהם דרכי ה' יתברך, גם כן מכוחו יתברך שמו, והאדם הוא רק המתחיל לעשות. וכמו שכתב המדרש שמואל (אבות פרק ב משנה ט"ז) 'נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך', שהפירוש 'בעל מלאכתך' שהוא יתברך שמו הוא הבעל מלאכה, כי הוא גמרו, והאדם הוא רר המתחיל, והעיקר הוא על שם גומרה, ומכל מקום הוא יתברך 'ישנם לך שכר פעולתך' כשפעלת אותה בלא סיוע. יעויין שם. ופירשתי בזה הקרא 'ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו' (רות ב), דקשה האם היית סובר שהקב"ה לא ישלם שכר משלם, כי אס החצי, ומה זה אמר 'משכרתך שלמה'. ופירשתי בפשטות 'ישלם ה' פעלך' בעולם הזה, 'ותהי משכרתך שלמה' בעולם הבא, שלא ינכו לך מן השכר של עולם הזה כלל, שתאכל הפירות בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.

אך בהנ"ל יתכן לפרש 'ישלם ה' פעלך', שהקב"ה ישלם כמו שהיה פעלך, פעולה שלך. 'ותהי משכרתך שלמה', היינו שיהיה לך שכר שלם, אף כי 'מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו', ואתה הוא הטפל ולא עשית מאומה, בכל זאת 'תהי משכרתך', שכר שלך, 'שלמה', שתקרא על שמך ולא תחשב כנהמא דכסופא, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולא באפיה, 'וישלם ד' פעלך' להקרא כאלו אתה פעלת הכל.

וזה כוונת הירושלמי 'עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכר', פירוש 'כל מי שפעל עם אל', שהקב"ה הוא העיקר והוא רק טפל, שהוא המתחיל והקב"ה גומר, 'יבוא ויטול שכרו', שיהיה שכרו משלם להחשב על שמו. ומיושב בזה הלשון 'כל מי שפעל עם אל', שיש אנשים שתושבים שבכוחם עובדים הקב"ה בהתורה ובמעשים טובים, ולא יכירו בזה כי אלמלא הקב"ה עוזרם לא יוכלו לבצע מעשיהם הטובים ולכבוש היצר, ומתגאים בעצמם שבכוחם עשו את החיל הזה. לאותם האנשים לא יהיה שכר השלמיי, כי באמת הקב"ה הוא בעל מלאכתך הגומר והאדם הוא רק המתחיל והטפל, רק שבחסד ה' שמשלם לאיש כמעשהו, כמו שעשה את הכל. וזה רק אם המכיר ויודע האמת שלא עשה מאומה כי אם בעזרת ה'. אבל מי שאינו יודע ערכו השפלה, וחשב בליבו כי לא ה' פעל כל זאת, יעשו לו כדין, שישלמו לו רק את המעשה אשר עשה, שהיה רק המתחיל, ולא על כל המעשה. וזה דבר הבת קול, 'כל מי שפעל עם אל', שיודע ומכיר שהוא טפל ופעולתו היא 'עם אל', שה' הוא העיקר, 'יבא ויטול שכרו' משלם, כמו שכתוב 'ולישראל מה פעל אל', כלומר מה שפעל, הן בעבדות הבורא יתברך שמו והן בעניני משא ומתן ודרך ארץ, מאמינים המה ש'פעל אל, ומאתו יתברך שמו הכל, והמה רק טפלים ומתחילים.

(חלקת צבי, עמו' 7-6)


הרב צבי [הירש] רינקביץ [רינקעוויטש \ רינקעוויץ] הי"ד, בנו של ר' יצחק אייזק ומרת חיה שרה. הרב צבי נשא לאשה את מרת בלימה גיטה בת הרב יצחק פיגנבוים, שהיה מגדולי הרבנים בווארשה.

הרב צבי עמד בכתבי שאלות ותשובות עם גדולי דורו, וחיבר את הספר 'חלקת צבי', הכולל פירושים על האגדות במסכת מגילה. בין ההסכמות של הספר נמצאת הסכמתו של הרב הגאון ר' מנחם מנדל אלתר הי"ד הרב מפביניץ וקליש. בשער הספר כותב המחבר כי הספר שלפנינו הוא חלק קטן מספר בעל מאות דפוס ועם הקדמה גדולה בפלפולים עמוקים בענייני הלכה, והוא מציין שכבר כתב חיבורים רבים על התורה והמדרשים, חיבור מיוחד על סוגית 'כבתה', והרבה שו"ת עם גדולי דורו, אבל בשל הוצאות הדפוס הגבוהות הוא מסתפק לעת עתה בהדפסה זו.

בתחילת ספרו מזכיר כי נפטרה רעייתו מרת בלימא גיטא, 'הצנועה ויראת ה' המפורסמת ביקרת רוחה… שהיתה אשת חיל, ועסקה בצדקה בכל עת, ועוסקת במשא ומתן כדי לפרנס אותי ואת בני ביתנו, שיוכל לעשות בתורה, ותורה דילה היא'.

חידושים ומכתבים ממנו מופיעים בספר משה האי"ש (מאת הראשון לציון רבי חיים משה אלישר), סי' י, יב, יד, טז, יח, כ, כג; בשו"ת 'נשמת חיים', יורה דעה (מאת רבי חיים ברלין) סי' מו; בכתב העת 'הכרם', תרפ"ז, א (אדר א), סי' ו; 'הכרם' תרצ"א, א (כסלו) סי' ד, ומצוטטת תשובה שלו שם בס' ח; בכתב העת 'יגדיל תורה', ב (תרפ"ח), ח, סי' עה, ושם ג (תרפ"ט), א-ב, סי' ט; בשערי תורה (ווארשא תרע"ז, ט קונטרס א סי' ז). בשער 'חלקת צבי' מציין שפורסם שו"ת ממנו גם ב'המאסף'.
תשובות אליו נמצאים בספר 'דברי יעקב', מהדורה תנינא, מאת רבי יעקב שור, סי' יא-יב (הובא גם ב'שערי תורה' חלק ח, קונטרס ו סי' נה). 

לאחר שהתפרסם בכתביו, והרבה לפלפל עם רבים מגדולי דורו, קיבל היתר הוראה, להורות ולדון, מאת הגאון רבי יוסף לוונשטיין אב"ד סעראצק.

בהקדמת ספרו הסביר שלנוכח הצרות הקשות, דרושים לעם ישראל דברי שמחה ועידוד, ברכה ונחמה ולכן החל בהדפסת דברי אגדה:

ומחמת הוצאות הדפוס כי רבה, לא הדפסתי כל הקונטרס זה. ועל שאגדה מסוגל להסיר הדאגה, שאותיות 'דאגה' הם אותיות 'אגדה' (עיין בהקדמת ספר החיים), וכן אמרו חז"ל הרוצה להכיר מי שאמר והיה העולם ילך אצל אגדה, הדפסתי בתחילה ספרי זה מכל חיבורי, שמשמחת הלב להסיר הדאגות, כאשר יראה עין הקורא בקונטרס זה. לבל יתלם חס ושלום במקרה, רק בהשגחת הבורא יתברך ולטובתו. וביארתי בזה המדרש (שיר השירים ב') דבר אחר 'סמכוני באשישות' אלו ההלכות, 'רפדוני בתפוחים' אלו האגדות, שריחן וטעמן כתפוחים. ופירשתי שהכוונה כשם שתפוח מסוגל להפיג השכרות כידוע מזוהר הקדוש, כך האגדה מסוגל להסיר הדאגות משכרות הזמן, ולהאמין שכל הצרות הבאים על האדם לטובתו. ולכן אמר המדרש שם בשם ר' לוי לשעבר היתה הפרוטה מצויה והיה אדם מתאווה לשמוע דבר משנה והלכה ותלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה, וביותר שהם חולים מן השעבוד, אין מבקשים לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות. ועיין (בסוטה מ' א') דשבקוהו כולי עלמא לרבי חייא בר אבא דדרש בשמעתא ואזלי לגבי דרבי אבהו דדרש באגרתא, שהכל קופצין על זה שמוכר מיני סידקות, ולא על מוכר אבנים טובות. ועיין שם. והיינו משום שאין הפרוטה מצויה לקנות אבנים טובות, לכך קופצין על מיני סידקיות לשמוע דברי תנחומים שבאגדות. לכן אגדתא חביבא מזמנינו להדפיסה ברישא. ובזה פירשתי המקראות 'אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה. כי לא מחכמה שאלת על זה. טובה חכמה עם נחלה, ויותר לרואי השמש, כי בצל החכמה בצל הכסף. ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה' (קהלת ז), עיין במפרשים. וכנ"ל אפשר לפרש כך, 'אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה', כלומר שעיקר לימודם מספריהם בהלכה ולא באגדה כזמנינו, שרוב ספרים מתחברים על אגדה. 'כי לא מחכמה שאלת על זה. טובה חכמה עם נחלה' וכו', כלומר טוב שחכמה יהיה לנחלה, שידפיס ספרים, וחכמה נשאר לנחלה ממנו לאחרים. 'ויותר לרואי השמש', היינו לפי דורו שהם רואי השמש, תהיה חכמה לנחלה. 'כי בצל החכמה בצל הכסף', היינו שחכמה וכסף תלויים זה בזה, לכן בימים הראשונים שפרוטה הייתה מצויה, היו מבקשים לשמוע דברי הלכה. ולא כן בזמנינו שאין הפרוטה מצויה, וצרות ודאגות רבו, לכן הכל מבקשים לשמוע דברי תנחומים וברכות ודברי האגדה. וזהו 'ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה', פירוש אגדתא שמחייה בעליה במה שמשמחת הלב. והבן.

בצעירותו היה בטראטשין (טראצין, פלך ווארשא) וניהל את עדתו בכישרון רב בעיר אודז'יבול. בשנת תר"פ עבר לפיוטרקוב-טריבונלסקי, היה לאחד מגדולי הרבנים בעיר ונתמנה לראש ישיבת 'בני תורה' בעיר. היה בקיא בש"ס ובפוסקים, דרשן בחסד עליון ובעל יכולת הסברה מעולה
בסמוך להקמת הישיבה, למדו זה עשרים תלמידים מגיל בר מצוה. ראש הישיבה, שהיה ידוע בחריפותו בפלפול ובבקיאותו הרבה, תרם רבות להתפתחות התלמידים. הוא היה גם דרשן שידע לטעת בלב תלמידיו אהבה לתורה ורצון להתמיד בלימודה. כאשר פרץ ויכוח בין תלמידיו ורצה להשלים ביניהם, רגיל היה לומר: כתוב בתהילים 'שומר פתאים ה", למה כתוב 'פתאים' בלשון רבים, ולא 'פתי' בלשון יחיד. משום שאם פרץ ריב בין שני אנשים ואחד מהם פיקח, אז הפיקח מעביר על מידותיו ומוותר לשני, והכל על מקומו יבוא בשלום. אבל אם שניהם פתאים ועומדים על דעתם, אז שומר פתאים ה' ', רק הריבונו של עולם יכול לשמור אותם.
הלימודים התקיימו בבית המדרש הגדול שעל יד בית הכנסת הגדול. מאוחר יותר שכנה שם ישיבת 'בית יוסף' מתלמידי נוברדהוק, שהוקמה על ידי שני ראשי הישיבה הרב ברוך אשר נודלמן והרב יוסף חריש הי"ד.
תלמידי חכמים והלומדים בעירו אהבו לשוחח עם הרב רינקביץ בדברי תורה. במיוחד התחבב על הדומ"ץ בעירו, הרב יעקב גלזר הי"ד, היה נוהג להתפלפל אתו בתורה. חברי 'צעירי אגודת ישראל' בפיוטרקוב הזמינו את הרב למועדון שלהם, הוא היה דורש בפניהם בכל שבת ושבת אחר הצהרים בפרשת השבוע. דרשותיו היו מתובלים בהלכה ואגדה, ונאמרו בפני קהל גדול. בספר קהילת פיוטרקוב והסביבה, עמודה 422, נכתב: "רב זה היה מחונן בפה מפיק מרגלית צנא מלי ספרא, דרשן למדן וחריף בטוב טעם ודעת, שמשך לב שומעיו. משבת לשבת נתרבה קהל שומעיו. לשעוריו יצא שם טוב והוא נתחבב מאד בעירנו ומחוצה לה".
מדי יום היה מוסר שיעור בין מנחה לערבית בבית הכנסת של חסידי רדושיץ, והיה מלמד פרקי אבות מדי שבת בשעות אחר הצהרים. הרב הפיץ תורה ברבים בקרב בני נוער ופשוטי עם, והיה מוכר כרב מאורז'יבול – 'דער אודז'בולער רב'.

בהמשך כיהן כדומ"ץ בעיר נאווימיסק (מינסק מאזאוויעצק), ולימד את התלמידים הלומדים הוראה בישיבת 'דעת משה' בראשות האדמו"ר מפאסצנה רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד.

בספר הזכרון לקהילת מינצק מזוביצקי נכתב כי הרב רינקעוויטש, רעייתו [בזיווג שני] וילדיו נספו בשואה. הי"ד. שם אחד מילדיו היה 'יחזקאל'.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשיות אחרי מות קדושים

פרשת אחרי מות[1]

המשכן במדבר בכל יום היה בבחינת יום הכפורים

בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ בְּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה (ויקרא ט"ז ג')

הרב אהרן לווין זצ"ל הי"ד מבאר בספרו הדרש והעיון בפרשתנו וזלה"ק:

תמונת הרב אהרן לוין הי"ד

הרב אהרן לוין הי"ד

עיין במדרש רבה כאן [כ"א ז']: אמר הקב"ה למשה, לא כשם שאתה סבור כו' אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס, רק שיכנס בסדר הזה. והיינו דאהרן גם בשאר ימות השנה היה רשאי לכנוס לפני ולפנים, רק שעליו היה לעשות כסדר יום הכפורים, ועיין למעלה במאמר…שהבאתי בשם הגר"א דרק אהרן לבדו היה רשאי לכנוס בכל עת לקודש הקדשים אם היה עושה כסדר יום הכפורים, אבל הכהנים הגדולים הבאים אחריו, לא היו רשאים לכנוס לקודש הקדשים רק ביום הכפורים ולא בשאר ימות השנה, אפילו אם היו עושים כסדר יום הכפורים, וכ"כ [וכן כתב] גם המגן אברהם בזית רענן על הילקוט[2] בפרשתנו. ויש להבין מדוע באמת היה רשאי אהרן לכנוס בכל עת שהיה רוצה אל הקודש, אם היה עושה כסדר יום הכפורים, כיוון שלא היה מחובת היום איך היה רשאי לכנוס, וגם אם אהרן רשאי לעשות כן מדוע אך לו לבדו היה הזכות הזה, ומדוע הכהנים הגדולים הבאים אחריו לא היו רשאים לעשות כן, ולכנוס אל הקודש בכל עת שרצו, אם היו עושים כסדר יום הכפורים.

ונראה לי בזה השערה נמרצה ורעיון נכבד עפ"י דברי הספורנו[3] בפירושו על התורה (ויקרא כ"ד ב') שכתב על מה שנאמר שם במקרא שאהרן יערוך את הנרות, וזה לשונו:

יערך אותו אהרן, אעפ"י שהיתה הדלקת הנרות וכן קטורת התמיד, כשרה בכהן הדיוט לדורות, כפי מה שקבלו ז"ל, מכל מקום נאמר בשניהם אהרן, כי אמנם כל ימי המדבר היה ענין המשכן בכל יום כענינו לדורות ביום הכפורים, שנאמר בו  (שם ט"ז ב') כי בענן אראה על הכפרת, וזה כי בכל ימי המדבר נאמר (שמות מ' ל"ח) כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו, ולכן היה מן הראוי שיהיו מעשה הקטורת והדלקת הנרות בו הנעשים בפנים נעשים ע"י כהן גדול, כמו שנעשים לדורות ביום הכפורים [עכ"ל הספורנו]. הרי שבמשכן היה כל השנה בבחינת יום הכפורים, ולכן היה אהרן רשאי לכנוס אל הקודש גם בשאר ימות השנה, אם עשה כסדר יום הכפורים, כיוון שכל יום היה אז בבחינת יום הכפורים, ולכן היה רשאי לכנוס בכל יום כמו ביום הכפורים, אבל הכהנים הגדולים הבאים אחריו, אחרי שכלו ימי המדבר שאז לא היה עוד שאר ימים ג"כ בבחינת יום הכפורים, לא היה שום סברא שיהיו רשאים לכנוס בשאר ימות השנה אל הקודש, אפילו אם היו עושים כסדר יום הכפורים, וע"כ אה"נ [ועל כן אי הכי נמי] דלא היו רשאים לכנוס רק ביום הכפורים, אבל לא בשאר ימות השנה, אף אם היו עושים כסדר יום הכפורים, והענין נפלא. עכ"ל הרב אהרן לווין[4] זצ"ל הי"ד.

היהודי צריך לעשות מעשיו הטובים בהסתר

וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל … וְשָׁפַךְ֙ אֶת־דָּמ֔וֹ וְכִסָּ֖הוּ בֶּעָפָֽר (ויקרא י"ז י"ג)

תמונת רבי משה יחיאל אלימלך רבינוביץ הי"ד

רבי משה יחיאל אלימלך רבינוביץ הי"ד

פסוק זה מבאר הרב משה יחיאל אלימלך האדמו"ר מלברטוב[5] זצ"ל הי"ד בספרו עה"ת ויאמר משה בפרשתנו וזלה"ק:

יש לרמז בענין כיסוי הדם, כי הדם רומז על תאוות כידוע, ושפיכות הדם ע"י שחיטה רומז על הזובח את יצרו ומשבר התאוות, ועפר רומז על שפלות, והיינו: אף מי שזוכה לנצח יצרו ולהשליך התאוות ארצה, בכל זאת לא יהיה זה המעשה ניכר ועושה רושם בעיניו כי יתגאה בזה, אך יכסה זאת בבחינת 'עפר' היינו שיהיה בשפלות כזו כאילו עדיין לא שחט ליצרו, שלא יהיה ניכר בו שום רושם שלא ירגיש בעצמו…ויהיה לנגד עיניו מה שעשה דבר גדול, כי אם יכסה הכל בשפלות. עכ"ל האדמו"ר מלברטוב.

עשיית המצוות בשמחה וחיות – סוד החינוך

אֶת־מִשְׁפָּטַ֧י תַּעֲשׂ֛וּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה' אֱלֹקיכֶֽם. וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה'. (ויקרא י"ח ד'-ה').

מבאר הרב יהושע בוקסבוים[6] זצ"ל הי"ד בספרו אור פני משה וזלה"ק:

..כעת [נ"ל] נראה לי ליישב רק כפל הלשון (למה נאמרו שני הפסוקים שבשניהם כתב דבר אחד, שישמרו בני ישראל את החוקים והמשפטים). עפמ"ש [על פי מה שנאמר (דברים ל' ט"ו,י"ט]] ראה נתתי לפניכם היום את החיים ואת הטוב וכו' ובחרת בחיים [למען תחיה אתה וזרעך] עיי"ש. דהיינו עפ"י מה שכתב באריכות באהל יעקב פרשת תולדות, דמי שעושה רק מחמת יראה הוא כמצות אנשים מלומדה, דבר זה אין בפנימיותו, לכן זרעו אחריו אינם הולכים בדרכיו, אכן מי שפנימיותו דבוק באהבת ה' ותורתו ובמצוותיו חפץ מאוד, אז גבור בארץ יהיה זרעו, עיי"ש.

תמונת הרב יהושע בוקסבוים הי"ד

הרב יהושע בוקסבוים הי"ד

וזה שנאמר ראה נתתי הטוב והרע, דהיינו לעשות ושלא לעשות, ודבר זה אתה יכול לקיים בשתי דרכים, את ה'מות' דהיינו מחמת יראת עונש, ואת ה'חיים' דהיינו לקיים הכל בחיות שמחה ותשוקה מאהבה, ובחרת בחיים – לקיים מאהבה, למען תחיה אתה וזרעך.

כן יש לפרש כאן את הפסוקים את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו, באופן שיהיה ללכת בהם, דהיינו שיהיה תמיד הולך וגדול מדרגתם מדור לדור. והאיך יהיה זה, לא בעבודת היראה החיצונית לבד, כי אם ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, דהיינו לתת חיות בקיום המצוה והתורה, תפלה בכוונה בשמחה וטוב לבב…עכ"ל הרב יהושע בוקסבוים זצ"ל הי"ד.

עשיית המצוות גורמת לשפע משמים וזה עצמו קיום רצון ה'

עוד מוסיף הרב יהושע בוקסבוים שם בספרו על הפסוק הנ"ל מפרשתנו וזלה"ק:

…רצון הבורא יתברך שמו שלא יחסר לאדם גם מעניני העוה"ז כל הצטרכותו, אדרבה יגיל וישמח מעת דגנם ותירושם רבו[7] כי מקור הטוב דרכו להיטיב, וכאומרם רז"ל (פסחים קי"ב ע"א) יותר ממה שהעגל רוצה לינק [פרה רוצה להניק]…שכר מצוה מצוה (היינו שאם עושה מצוה וגורם שהקב"ה יכול ליתן לו שכר, גם על זה יש לו מצוה שגורם נחת רוח להבורא יתברך שרוצה להטיב שיוכל להטיב) כי בזה גופא שאדם יש לו ע"י מעשיו הטובים גם צרכי עוה"ז כל מה שיצטרך, בזה מקיים מצוה, וכמ"ש כשעושין רצונו של מקום מוסיפין כח בפמליה של מעלה.

וזה שנאמר את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו לשם ה' לנחת רוח ולרצון לפניו, ללכת בהם, שבהם יהיה עיקר חפצכם ותשוקתכם, ללכת בהם תמיד, לעלות מעלה מעלה. אכן תדעו נאמנה, שאתם משמרים חקותי ומשפטי גם במה שיעשה אותם האדם וחי בהם, דהיינו ע"י שאתם עושים רצוני ואתם גורמים ע"י זה חיות ושפע טוב לכם, גם בזה אתם מקיימים מצוות.

(היינו הפסוק הראשון מצוה שבני ישראל יקיימו המצוות, וא"כ ע"י זה יקבלו שכרו וחיות בעוה"ז, ועל זה אמר הפסוק השני שגם בזה תקיימו המצוות במה שאתם גורמים שאוכל להחיות אתכם, כי זהו נחת רוח לפניו יתברך שיכול להטיב.) עכ"ל הרב יהושע בוקסבוים זצ"ל הי"ד.

יראת שמים – שלא ימנעו ה'שמים' מלהיטיב

בשולי דבריו הקדושים אביא דבריו של מרן החת"ם סופר זיע"א מספרו הגדול דרשות חת"ם סופר מהדורה ישנה ח"ב דף רע"ט ע"א ד"ה וספרתם לכם (הראשון) מהדורה חדשה תשע"ה (ח"ד עמ' תמ"ז). וזלה"ק:

…הנה צריך ג"כ יראה קדומה, ולא יראת העונש אלא יראת שמים הוא שיהיה לו אותה היראה שמתירא רוכב שמים יתברך שמו, שכל חפצו להיטיב וכביכול דואג שלא יצטרך להעציב לישראל, הכי נמי ידאוג הצדיק שלא יקציף מלכו יתברך שמו, לא לזולת זה. עכ"ל החת"ם סופר זיע"א.

פרשת קדושים[8]

פתיחה

מרטיטה בי המחשבה כי גליונות וכל עלה ותג בתורה קדוש הוא, אך כשאנו עוסקים בגליונות אלו בתורתם של קדושים קדושי עליון שמסרו נפשם למען קדושת שם ה' יתברך, והפרשה שאנו עוסקים בה היא פרשת קדושים, הרי שקדושה כפולה שזורה בהם, ורטט חום עובר בנימי הרגשותי – זהו גליון של תורת קדושים העוסקת בפרשת קדושים, ויה"ר שכל חיינו יהיו קידוש שם שמים מתוך בריאות שמחה ואריכות ימים טובים. וב"ה שאנו זוכים לעסוק בתורה הקדושה ובתורת הקדושים בארץ ישראל ארץ הקודש, ומתפללים אנו להופעת וגילוי ההארה האלקית ממקור הקודש והתפשטות מקור הקדושה בעולם – בית המקדש שיבב"א.

פסח נזיקין וקדושים – החוט המשולש ביניהם

דַּבֵּר אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶֽם (ויקרא י"ט ב')

בויקרא רבה (כ"ד ה') אומר המדרש וזלה"ק: רבי יודן בשם רשב"י אמר. שלש פרשיות הכתיב לנו משה רבינו בתורה וכל אחת ואחת מהן יש בה מששים ששים מצוות ואלו הן פרשת פסחים ופרשת נזיקין ופרשת קדושים[9]

הרב חיים יהודה מאיר מויזניץ בספר זכר חיי"ם שנערך מכתביו לאחר הסתלקותו כותב בביאור תוכנו של המדרש וזלה"ק:

ולכאורה יש להבין ניחא מאוד שבשני הפרשיות פסחים ונזיקין נאמרו כה הרבה מצוות ואזהרות, כי המה באופן קיומם בפעולה ממשית ב'קום ועשה' אולם בפרשת קדושים מהו המצוות הלא הוא ענין רוחני לגמרי[10] ומה הם הששים מצוות שיש בה?

ועיין ברש"י בשם המדרש (רבה שם) פרשה זו בהקהל נאמרה שרוב גופי תורה נאמרו בה, גם כאן יש לדקדק מהו הלשון גופי תורה.

ואולי יש לרמז שגם לפרשת קדושים אם שהוא כולו רוחני יש לה בחינת גוף, וכדי שיהא גופי תורה תלויים ורוצים לקיים את הקדושה בהזדככותה ובהשגת השלימות שבה, יש לטפל בו ולעסוק לטובתו ולמענו הרבה ממש כמו שמתעסק בצרכי הגוף הגופני. (כמו שפירש רבינו הקדוש זקני הצ"צ [צמח צדיק  (רבי מנחם מנדל הגר מייסד שושלת ויז'ניץ)] מבשרי אחזה אלוקממה שהנני מבלה לטובת בשרי הגופני, אחזה ואלמד כמה עלי לבלות כדי להשיג אלוק, מלכותו יתברך שמו).

ואולי זה הסימן באלו שתי המצוות פסחים ונזיקין ממונות, כמה משתדל האדם הישראלי בשביל החג הקדוש פסח, וכמה עבודות ויגיעות עובד האדם יום יום בשביל פרנסתו ופרנסת בני ביתו. צריכים לקחת שתי המצוות הללו לדוגמא בקיום התורה הקדושה וממילא נגיע לפרשת קדושים ו'גופי תורה' המכילה גם כן מצוות כמו אלו השתים. עכ"ל הרב חיים יהודה מאיר זצ"ל מויז'ניץ[11].

קימה בפני שיבה מביאה ליראת שמים והידור בכבוד הספרים

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה' (ויקרא י"ט ל"ב)

מבאר הרב ישכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד בספר שנערך מכתביו משנה שכיר עה"ת[12] בפרשתנו וזלה"ק:

תמונת הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד

הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד

כתב (הגאון הרב אהרן גוטמאן מקהילת קודש ווארנוב) לפרש הקרא מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך. דהכוונה דהקימה וההידור מסוגל להביא את האדם ליראת שמים, וזה הכוונה מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך, רוצה לומר שתבוא לידי יראת שמים, עכ"ל בקצרה.

תמהני עליו על בקיאותו הנפלאה שכל רז לא אניס ליה, איך לא זכר שדבריו בביאור הקרא הנ"ל, הוא דברי מדרש רבה בהעלותך (ט"ו י"ז) דהם ז"ל פירשו קרא זה כן וזה לשונם:

אמר רבי אבא הכהן בר פפא, כשהייתי רואה סיעה של בני אדם הייתי הולך בדרך אחרת שלא להטריח עליהן שלא יהיו רואין ועומדים מלפני, וכשאמרתי דברים לפני רבי יוסי בר זבידא אמר לי צריך אתה לעבור לפניהם ויהיו רואין אותך ועומדים לפניך ואתה מביאם לידי יראת שמים, שנאמר מפני שיבה תקום ויראת מאלקיך, עכ"ל המדרש. הרי שכבר קדמו בזה רבותינו בעלי המדרש והוא תורת אמת.

וזהו מקרוב כתבתי קונטרס הנהגות ממו"ח ז"ל[13] מבוסערמין[14] שנדפס כעת ספר על התורה ממנו (הרי בשמים) והוא היה תלמיד מובהק להגאון מהר"מ שיק [מגדולי תלמידי החת"ם סופר בעהמ"ח שו"ת מהר"ם שיק] והיה צדיק תמים, ואחת ממדותיו התרומיות היתה שבכל שעה שהלך לבית הכנסת או לבית המדרש שהיה שם קיבוץ עם רב, היה תמיד נוטל ספר בידו, וכך היה הולך לשם. ושמעתי ממנו הטעם שהיה עושה כן ליטול בכל עת שהולך בין רבים ספר בידו, כדי שאם יעמדו הצבור בשעה שעובר ביניהם יעמדו לפני הספר ולא לפניו. (ועיין בספר שיח יצחק לידידי הגאון ראב"ד וורבוי הנספח לספרי טוב יגאל[15] סוף סימן ב' שהביא מרשב"א בתשובה (שו"ת הרשב"א ח"א סימן קמ"ד) מובא בבית יוסף יורה דעה סימן רפ"ב דכתב דצריך לעמוד בפני החומשים שלנו אעפ"י שאינו גולל, דקדושים הן וניתנין הם לכתוב, עיי"ש. [עכ"ל השיח יצחק, ומוסיף כעת הרב טייכטאל]  ונראה לי דחומשים לאו דוקא, רק הוא הדין כל ספר של חז"ל שקדושים הן ונתנים לכתוב, צריך לעמוד בפניהם)

והטעמתי טעם לשבח מנהג מו"ח ז"ל עם מדרש רבה הנ"ל, דלעולם היה ראוי שלא להטריח על הצבור בזה כמו שעשה רבי אבא כהן בהתחלה שהיה הולך בדרך אחרת שלא להטריח את הצבור, רק רבי יוסי בכל זאת אמר לו שלא לעשות כן כדי שיביא את הצבור לידי יראת שמים בעמידתם לפניו. רק 'ערבך ערבא צריך' (עפ"י סוכה כ"ו ע"א) מי יאמר 'זכיתי לבי' שיש בעצמו יראת שמים שיכול להשפיע להצבור בעמידתם לפניו יראת שמים, כי אם הוא אינו במדריגה זו יובן ממילא דלא יפעל אצלם סגולה זו, וא"כ מה לעשות שלא להטריח, דלמא ימנע הטוב מהם, ילך ויטריחם, דלמא לא יושג המטרה אצלו? על כן עצה העצה לזה ליקח ספר בידו ויעמוד לפני הספר, דבספר ודאי יש קדושה, ובזה יושג שפיר התכלית הנרצה להשפיע להעומדים בפניהם יראת שמים, ומנהגו טוב לכל ישר הולך, והבן.

וכעת נדפס מחדש ספר קדוש ונורא לרבו של קב הישר (יסוד יוסף) ובפרק מ"ז, ראיתי שכתב וז"ל: וכן מצינו במהר"י ז"ל כשהיה מסבב והולך לפני בע"ב שקורין מתנת יד ועושין להם 'מי שברך' היה נוטל חומש בתוך חיקו, כדי שיעמוד בע"ב יהיה הקימה לפני החומש, וכן נכון לעשות לכל רב. עכ"ל הרב טייכטאל זצ"ל הי"ד.

כינוי 'עם הארץ' למעליותא הוא, הכיצד?

וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן־הַגֵּר׀ הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָֽבֶן (ויקרא כ' ב')

מבאר הרב שמעון סופר[16] זצ"ל הי"ד אב"ד קראקא בספר שיר מעון וזלה"ק:

תמונת הרב שמעון סופר הי"ד

הרב שמעון סופר הי"ד

פירש רש"י עם הארץ – שבשבילו נברא הארץ. וקשה למה בפרשה זו כינה הקב"ה את ישראל בשם עם הארץ? ויש לומר הנה מובן הפשוט בתיבת 'עם הארץ' על אומה שכל מעשיה תחבולותיה ומחשבותיה על עניני גשמיות, לעבוד את הארץ ולסחור משא ומתן, הכל כדי להרויח ממון על עניני הגשמיות, וכל מחשבותי'[ה] רק על זה.

והנה במדרש (ויקרא רבה ל"ו ד') איתא בראשית ברא אלקים, בשביל ישראל שנקראו 'ראשית' נברא העולם. וקשה הלא המלאכים שהמה קדושי עליונים שמשבחים ומפארים ומעריצים ומקדישים את שם האל המלך הגדול הגבור והנורא קדוש הוא והאופנים וחיות הקודש, הלא בשבילם ראוי יותר לברוא העולם?!

אבל באמת היא הנותנת, אדם גשמי שכל חשקו ותאוותיו על הגשמיות ובכל זאת כובש את יצרו לקיים מצות התורה, הגם אם מגיע לו הפסד ממון גדול, שכל תאוותיו רק על ממון, וכדי לעשות רצון הקב"ה כובש תאוותו, עבודה זהו חשובה אלפי פעמים יותר מעבודת המלאכים, וזה יען שהמה 'עמי הארץ' מגושמים בעניני הארציות, ואעפי"כ כובשין את יצרם לעשות רצון הקב"ה, לכן המה עמי הארץ בשבילם נברא הארץ, ושניהם כאחד טובים. הנה מי שחטא בחטא עבודה זרה כזו, אמר הקב"ה שעם הארץ שכובשין את יצרם הגדול בעבור הקב"ה, ירגמו אותו על שלא יכול לכבוש יצרו בדבר שאין בטבע שום תאוה, והמה כובשין תאוותיהם הטבעיות בשביל הקב"ה. עכ"ל הרב שמעון סופר זצ"ל הי"ד.

רמזי נטיעת העץ לתקון חטא האדמה שהתגלה בעץ

וְכִי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל־עֵץ מַאֲכָל (ויקרא י"ט כ"ג)

אומר רבי יצחק אייזיק וייס[17] זצ"ל הי"ד אדמו"ר מספינקא בספרו חקל יצחק וזלה"ק:

רבי יצחק אייזיק וייס הי"ד

רבי יצחק אייזיק וייס הי"ד

ויש לפרש בהקדם מאמר הרה"ק רבי צבי הכהן מרומאניב זצוק"ל שפירש מה דכתיב במרגלים פרשת שלח (במדבר י"ג כ"ג) ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים, ואמר דהנה המרגלים היו הגדולים שבישראל, ויען כי הקב"ה צוה הארץ שתוציא עץ פרי – שיהיה טעם עצו ופריו שוה, והארץ חטאה ושינתה ועשתה עץ עושה פרי [רש"י בראשית א' י"א], על כן נתקללה, ועל כן באו המרגלים לתקן חטא הארץ ולפעול בקדושתם שיהיה טעם עץ ופריו שוה, וזהו ויכרתו משם, שפעלו בעבודתם זמורה ואשכול ענבים אחדשיהיה טעם הזמורה דהיינו העץ, כטעם אשכול ענבים, שיהיו אחד לאחדים. אכן אם אדם פועל דבר גדול צריך לשמור את עצמו מהתנשאות הרוח רק להשפיל את עצמו, והם לא שמרו מזה, ועל ידי זה נתמוטטו רגליהם וחזר החטא למקומו, וזהו וישאוהו – שהיה להם התנשאות, במוט – נתמוטטו רגלים, בשנים – חזר העץ והפרי להיות שנים כמקודם, עכדה"ק ודפח"ח [עד כאן דבריו הקדושים, ודברי פי-חכם חן (עפ"י קהלת י' י"ב)].

ועל פי זה יתפרש הפסוק וכי תבואו אל הארץ דהיינו אל ההכנעה שתהיו כבחינת 'הארץ' כמו שאנו מתפללים 'ונפשי כעפר לכל תהיה', ונטעתם תוכלו לפעול כל עץ מאכל שיהיה גם העץ – מאכל, דהיינו טעם עצו ופריו שוים. עכ"ל הרב יצחק אייזיק וייס זצ"ל הי"ד.

תפלה ואהבת הריע

הרב שלמה זלמן ערנהרייך[18] זצ"ל הי"ד בספרו טיול בפרדס (ח"א אות ב' מאמר ז') כתב וזלה"ק:

תמונת הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד

הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד

בּוֹרֵא נוב נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם׀ שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִֽיו (ישעיהו נ"ז י"ט) …דהאדם יש לו ללמוד שיהיה לו שלום עם אחרים, מפיו, שיש לו חמישה חלקי הדבור: שפתים שיניים לשון חיך גרון (עפ"י ספר יצירה ב' ג') וכל אחד יש לו חלק בהדבור של הפה, ואם אחד חסר דהיינו השיניים, או יש לו חולי בגרון או בשפתים או בלשון, אז כל הדבור נשחת ורק ע"י אחדות שיעשה כל אחד פעולתו להצטרף עם שאר חלקי הדבור, אז יכול להתקיים הדבור, כמו"כ כל ישראל כגוף אחד וכפה אחד, וכל אחד יש לו חלק בגוף הכללי, על כן אין לאיש אחד להתגאה על חברו וכולן שוין, ואז הוא השלום הגמור…ואם כך תעשו שיהא שלום, שילמדו מהשפתים  מן הדבור, אז אמר ה' ורפאתיו, הכוונה הוא כך, דכתיב (ישעיהו ס כ"ד) והיה טרם יקראו ואני אענה. ויש להבין דלשון 'אענה' הוא למי שקורא בשפתים או דופק על כל פנים על הפתח, אבל בלא קריאה לא יפול על זה לשון אענה?

ונראה לענ"ד דהענין הוא, דכשהאדם רוצה להתפלל לה' יתברך, מזכיר קודם שם ה' ואומר 'רבונו של עולם' או בלשון אחר, וכן בתפלת שמונה עשרה, אומר קודם  ברוך אתה ה' וכו' ואח"כ מתפלל, על כן מיד כשאומר בפיו שם ה', אף שעדיין לא אמר תפלתו רק דפק, עונה לו ה' יתברך, וזה והיה טרם יקראו – צעקת התפלה, ואני אענה – ונופל לשון 'מענה' כי כבר על כל פנים דפק בשם ה', והבן.

והנה אמרו חז"ל (ברכות ו' ע"א) אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, דעשרה שמתפללין שכינה עמהם. ושם (ח' ע"א) אימת עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין, דאין מואס בתפלת צבור. מבואר דתפלת צבור היינו באחדות הוא חשוב לפני הקב"ה, ועל כן כתב האר"י ז"ל (שער הכוונות דרוש ברכת השחר) דקודם התפלה צריך לקבל עליו מצות עשה ואהבת לרעך כמוך, דהיינו לכלול עצמו עם כל ישראל, לפי שכל ישראל כגוף אחד.

ויתבאר בזה דברי הירושלמי סוף פרק ה' מברכות, אמר רבי יהושע בן לוי, אם עשו שפתותיו של אדם תנובה יהא מבושר שנשמע תפלתו, מה טעם בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו. ולפי מה שכתבתי יש לומר, דאדם הלומד משפתיו להיות בשלום ובאחדות עם רחוק  וקרוב, אז תפלתו נשמעת, דזהו עיקר תפלת צבור שכולל את עצמו עם כלל ישראל באחדות ובאהבה, ואז עושין שפתיו תנובה, שלומד מהם ועושה כמו שמורין לו שפתיו, ועל זה מביא הירושלמי בורא ניב שפתים, וכמו שביארתי, וזהו שכתוב אמר ה' פירוש, מיד כשאומר את השם דהיינו רבונו של עולם, טרם שיקרא תפלתו כבר ורפאתיו, והבן…עכ"ל הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד.

נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 052-6514000  Ybarkai6@gmail.com


[1] עריכת הגליון הלמוד בו לקיים מצות בוראי. ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה נלב"ע עש"ק פרשת אמור, ט"ז באייר תשס"ד, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה), אשתו זהבה בת רבקה, בנם יצחק משה. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל. אהובה לאה בת הרב שמעון יבלחטו"א קלרמן, הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) ז"ל, אשתו פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב (אחות אם אבי) נלב"ע בט"ז באייר תשל"ו, ז"ל אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק.

[2] בעל המגן אברהם על השו"ע כתב פירוש על הילקוט שמעוני בשם זית רענן.

[3] ראה במהדורת הרב יהודה קופרמן זצ"ל לספורנו (בנוסף למהדורתו המיוחדת ל'משך חכמה') הערה ארוכה בדברי הגר"א בענין זה. דברי הגר"א מובאים ברד"ל לויקרא רבה כ"א ז' וכן בחכמת אדם סוף הלכות אבילות, שאהרן הכהן היה יכול להכנס לקדש הקדשים כל אימת שרצה ע"י סדר העבודה של (ויקרא ט"ז) בפשוטו של מקרא דהיינו שלש טבילות וששה קידושים של ידים ורגליים, ולא חמש טבילות ועשרה קידושי ידים ורגליים שהיא עפ"י קבלת חז"ל שפסוק כ"ג אינו במקומו. עיי"ש באריכות בדברי הרב קופרמן.

[4] הרב אהרן לוין זצ"ל הי"ד (י"ד במרחשון תר"מ – ו' בתמוז תש"א) מגדולי מנהיגי יהדות פולין. ממיסדי אגודת ישראל בפולין. חבר ב'סיים' הפולני (ללמדנו על אישיותו הנערצת והגדולה) למד אצל אביו וכן אצל סבו (מצד אמו) רבי יצחק שמלקיס (בעהמ"ח בית יצחק על חלק או"ח בשו"ע) חיבר ספרים ביניהם: הדרש והעיון עה"ת (ממנו הובאו הדברים לעיל), ברכת אהרן על מסכת ברכות, שו"ת אבני חפץ. ראשית כהונתו ברבנות היתה בעיר סאמבור שמנתה כעשרת אלפים יהודים. בחירתו בגיל עשרים וחמש הדהימה את כל גליציה, באשר ביחס לגודלה וגדוליה שהיו בה, היתה זו חדשה מרעישה. בדרשתו הראשונה לכהונת רבנות שנמשכה כארבעים שנה עד העלותו בסערה השמיימה בשואה, הביא דברי מדרש תנחומא (וישלח) שלשה דברים עתיד אליהו להעמיד להן לישראל: צנצנת המן, צלוחית של שמן המשחה וצלוחית מים ויש אומרים אף מקלו של אהרן.  בארבעה דברים אלו, אמר, מתבלטים ענפי פעולתו של הרב, צנצנת המן זו עסקנותו זוהי עסקנותו וטובתו של לטובת העניים שהוא מביא להם את ה'מן'. צלוחית שמן המשחה הוא סמל פעולתו בשדה החינוך כמורה העם המשוח בשמן התורה. צלוחית המים היא סימןן למעשי הרב  המטהר את עדתו במי חטאת ומורה הדרך הישרה. מקלו של אהרן, זה סמל השלום שכל רב צריך לשאוף לו כבסיס נאמן למעמדו בקהילה. הוא אמר כי הרב משמש במשרתו עשרים וארבע שעות ביממה. מסירותו לקהל ולצבור היתה מן המפורסמות. יחד עם עבודתו הצבורית שהתרחבה עד כדי מינויו כיועץ קיסר אוסטריה, לא ששימש בפועל אבל ללמדך על ההוקרה לה זכה גם מהגוים. לימים סמכותו ומעמדו הגנו על רבנים רבים, עת פרצה מלחמת העולם הראשונה (תרע"ד-תרע"ח) רצו לגייס רבים, אך הוא הוציא פטור למוסמכי הוראה לרבנות באישור הממשל האוסטרי.
בתורה המשיך לעסוק בכל כוחו, בין השאר הדבר נשאר לדורות בספריו, ביניהם ברכת אהרן על מסכת ברכות בה מתמזגים חריפות כשל סבו ר' יצחק שמלקיש, עם פשטות ובהירות בסוגיות. לימים נקרא לכהן פאר בקהילת אביו שנפטר בריישא. חלק נכבד מעבודת הקודש לעמוד כחומה בצורה כנגד המתחדשים שבחלקם פרצו גדרות סוגי השושנה של תורה ומצוות. כשפרצה השואה הוא נרדף במיוחד מעבר להיותו רב ומנהיג שהנאצים ימ"ש רדפו אותם כי ידעו שפגיעה במנהיגות הרוחנית תגרום לשבר שלא יתוקן, הוא היה מהמתנגדים לרוח גרמניה הנאצית באופן פעיל מאז עלה הצורר לשלטון. ולבסוף שנתפס בתש"א יחד עם אחיו עונה ע"י המרצחים ושניהם נרצחו באותו יום. אשתו ובתו נספו מאוחר יותר. בנו הרב יצחק לווין נותר בחיים המשיך את השושלת.
תולדות חייו שתוארו במעט מזעיר נכתבו ע"י בנו הרב יצחק לוין זצ"ל שערך וכינס לקובץ 'אלה אזכרה' תולדותיהם ומעשיהם של רבנים ואדמורים שנספו בשואה (שבעה כרכים יצאו לאור בארה"ב בשנים תשט"ז-תשל"ב).

[5] האדמו"ר משה יחיאל אלימלך האדמו"ר מלברטוב (תרנ"ה-כ"ז בסיון תש"א) בן רבי נתן דוד מפארצבה משושלת ה”יהודי הקדוש”, רב צדיק מפורסם, נכדו של ה”דברי בינה” מביאלא וחתנו של דודו רבי ישראל האדמו”ר מגרודזיסק.
מונה לאדמו”ר בלוברטוב שבאזור לובלין בשנת תר”צ לאחר פטירת אביו. עד מהרה התפרסם וחסידים רבים החלו נוהרים אליו. הוא קירב במיוחד את בני הנוער, וידע לקרב גם את אלו שנתרחקו מעט מעולם החסידות. חסידו, רבי שמעון מזעליחוב זצ"ל הי"ד משגיח בישיבת חכמי לובלין (כתביו נדפסו בספר נהרי א"ש) היה שולח אליו תלמידים לקבלת הדרכה, ובעקבות כך גבר זרם הבאים אליו. “שטיבלך” של חסידיו נוסדו בוורשה, פארצוב, ליקווא, לנטשנא, ז’ליחוב, אוסטרוב ועוד. חיבר את הספרים מאמר שמירת הדעת (ורשה, תרפ”ז), אמת ושלום אהבו (ורשה, תרפ”ז), ויאמר משה על התורה (ורשה, תרפ”ז), מאמר המדות (ורשה, תרפ”ז), וידבר משה (ורשה תרפ”ז-תרפ”ח), מחשבות מאירות (ורשה, תרפ”ח), סידור עבודת הלב (ורשה, תרפ”ח), אמרי טל (ורשה, תרפ”ח), ויאמר משה על נ”ך (ורשה, תר”ץ) ועוד.
עם כניסת הצבא הגרמני לפולין, ברח מלברטוב ללובלין, שם נפטרה רעייתו הרבנית חיה מרים. משם המשיך דעמטשבא, שהיתה תחת הכיבוש הרוסי. במוצאי שבת, ביום כיבושה של העיר בידי הגרמנים, הם נכנסו לבית מדרשו ורצחו ביריות את הרבי ואת ילדיו, יצחק חיים ורייזל. תנצב"ה. (התולדות עפ"י אתר 'תורתך לא שכחתי' איסוף ושימור תורת הנספים בשואה). במהדורת הספר ויאמר משה שממנו נערכו הדברים, הקדמה ארוכה לתולדות האדמו"ר ושיטתו. הספר יצא לאור ע"י מכון גנזי מהרי"ץ ירושלים.

[6] הרב יהושע בוקסבוים זצ"ל הי"ד (ח' אדר תרל"ז-כ"ו בסיון תש"ד) נולד בעיר פאפא לאביו רבי יוסף שהיה שליח ציבור וחזן באותה עיירה ולאמו מרת מלכה ע"ה. בצעירותו למד אצל רב העיירה הרב משה יוסף הופמן זצ"ל שהיה צדיק נשגב תלמיד החת"ם סופר זיע"א והמהר"א אסאד זצ"ל. לאחר מכן למד אצל הרב דוד פרידמן אב"ד צעהלים (הונגריה) לאחר שנתים של לימודים בישיבה קיבל את התואר 'ראש ישיבה' כינוי-תואר הניתן לתלמיד המצויין בישיבות הונגריה. עבודת התפילה היתה מוצקת כזהב טהור לליבו עם עמל התורה. לימים סיפר לבנו במכתב כי בימי בחרותי היו ימים בזמנים אלו [ימי הרחמים והרצון] שהתגוללתי בדמעות בבקשות ובתחינות…' קיבל גם מהרב שמואל רוזנברג הגאון מאונסדורף זצ"ל מגדולי הונגריה תלמידו של ה'כתב סופר' (בנו הבכור של ה'חתם סופר'). ואת רבו זה תיאר 'וראו אשר שכינת ה' חופף עליו כל היום'.
עם דבקותו ולימודיו ברוב יגיעה ועמל בגפ"ת החלק הנגלה וההלכתי של התורה, הרי שמצא מסילות בלבבו הגדול גם לגדולי החסידות ומהם היו הרב יחזקאל משינוואהדברי יחזקאל). והיה הוגה ומעיין בספרי החסידות ומכוון תלמידיו לנהוג כמוהו. את ביתו הקים בתרס"ב עם מרת מרים בתו של ר' מאיר חיים בלוך מהעיר אוהעל, חותנו שהיה ב"ה בעל אמצעים סיפק כלכלתו וכן קנה לו ספרים רבים. במשך שנותיהם זכו להעמיד עשרה צאצאים, שבעה בנים ושלש בנות. רובם נשאו והקימו בתים אך רוב צאצאיו עלו על המוקד עם כל ילדיהם. שני בניו שנותרו הם הרב יונה בוקסבוים (נפטר בתשמ"א) והרב שמואל בוקסבוים (נפטר תשס"ז). שניהם נצלו כיוון שבאותה תקופה שהו בארץ ישראל בישיבתו של מהרי"ץ דושניסקי זצ"ל בירושלים.
באותה תקופה בה הוא מתגדל בא בקשר עמוק עם הרב מרדכי וינקלר ה'לבושי מרדכי' מגדולי הפוסקים בהונגריה שמכניסו ומלמדו דרכי הוראה והנהגה. לאחר עשר שנים שישב סמוך על שולחן חותנו, התהפך עליו הגלגל ולא יכל להמשיך לתמוך בו. כעת מפציעה שמשה של אחד ממאורי התקופה שקובע מקומו בגאלאנטה שבהונגריה, הוא נכנס למלא מקומו של הרב יוסף צבי דושינסקי שעובר לחוסט ובתרצ"ב עולה לבקר בארץ ישראל פוגש את הרב זוננפלד זצ"ל, אך הוא נפטר לאחר כמה ימים. ולבסוף הרב דושינסקי נבחר לשמש תחתיו כגאב"ד בעדה החרדית. ומקים את ישיבת בית יוסף צבי, שלימים שם ינצלו שני בניו של הרב בוקסבוים כנ"ל. הרב יהושע בוקסבוים בה' בכסלו תרפ"ב עולה על כס הרבנות בגלאנטה, בה הוא משמש כרועה נאמן ואהוב לעדתו. בדרשותיו שהיו נעימות ועריבות, גם שדיבר דברי תוכחה מעולם לא קיטרג ולא דיבר סרה, ומרגלא בפומיה על מאמר חז"ל טוב שברופאים לגיהנם, גם ברופאי הנפשות עסקינן, שצריכים להזהר מאוד בעת תוכחותם מהלבנת פנים וכיו"ב, ולא ישאו עליהם חטא. אחד מהזמנים המיוחדים לדרשות היה ז' באדר שהיה נהוג בכמה קהילות לקבעו ליום הספד לצדיקים שנפטרו באותה שנה.
את ישיבתו שהקים בעמל לבב ונפש והשקיע בתלמידיו תמצית חייו, די בסיפור אחד הממחיש מסירותו לתלמידים ע"י הכרת הטוב העצומה שחשו אליו. סיפר גאב"ד ירושלים שפעם בקשו תלמידיו הנשואים לקנות לו בית חדש ואספו כסף לשם כך, אך כשהביאו לו  סירב לקבל ואמר להם: הכי תחשבו שאני צריך שתקנו לי בית בעוה"ז, אני צריך שתקנו לי בית בעוה"ב ע"י שתוסיפו בתורה ובמעשים טובים…הרב סירב לקבל את הכסף דרש להחזיר לכל אלו שנתנו ובירר שאכן כולם קבלו כספם בחזרה. (עמ' ל"ח בחלק התולדות.) תורתו ותולדותיו נערכו עפי הספר אור פני יהושע שיצא במהדורה חדשה מורחבת ומאירת עינים, ברוקלין תשפ"ב.

[7] עפ"י תהלים (ד' ח') נָתַ֣תָּה שִׂמְחָ֣ה בְלִבִּ֑י מֵעֵ֬ת דְּגָנָ֖ם וְתִֽירוֹשָׁ֣ם רָֽבּוּ.

[8] עריכת הגליון הלמוד בו לקיים מצות בוראי. ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה), אשתו זהבה בת רבקה, בנם יצחק משה. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל. אהובה לאה בת הרב שמעון יבלחטו"א קלרמן, הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) ז"ל אשתו פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק.

[9] במדרש רבה המבואר מפרש דברי חז"ל אלו: על דרך שנדרש למעלה שלכן נאמרה פרשה זו בהקהל כי תלויים בה רוב גופי תורה ועשרת הדברות, ובכל אחת מהן ששים מצוות. בפירוש הקדום למדרש יפה תואר העיר שלא ראה כי חשבון מנין המצוות עולה לששים בפרשיות אלו, אך אינו מנסה ליישב הדברים. אך אנו לענין הדרוש לקמן לא נעסוק בכך אלא בעצם דברי חז"ל. אוסיף שבהמשך דברי המדרש רבי לוי בשם רבי שילא דכפר תמרתא אומר שבפרשיות אלו ישנן שבעים מצוות בכל אחת מהן.

[10] אולי כונתו כי הצווי קדושים תהיו הינו ציווי מופשט של להיות קדושים. וביותר עפ"י דברי ה'ספרא' שמובאים ברמב"ן קדושים תהיו פרושים תהיו, דהיינו אין אלו בקום עשה אלא בשב ואל תעשה.

[11] הרב חיים יהודה מאיר הגר זצ"ל הקים ביתו עם אחות של הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד מרת רייצא (כמתואר בתולדות המחבר הרב ריינמאן בספרו על מסכת אבות ויצא פרח עמ' כ"ו, מהדורת תשע"ט. בעמ' כ"ז צילום ההזמנה לחתונתם). הרב הגר היה נכדו של האהבת ישראל מוויזניץ זצוק"ל, בנו של השארית מנחם אב"ד ווישווא. שרד את השואה ממחנות ההשמדה ולאחריה פגש את אשתו, נסעו לארה"ב ובתשי"ח עלו לארץ ישראל. למרות הפצרות החסידים שיטול כתר אדמורות סירב כל חייו. היה אחיין של אדמורי וויזניץ האמרי חיים ואחיו המקור ברוך.
בי"א באייר תשכ"ט נסתלק לבית עולמו באותו יום של זקינו ר' נפתלי מרופשיץ זצוק"ל. הם לא זכו להקים דורות המשך, רק דברי תורתו שהוצאו לאור לאחר פטירתו הם זכרונם, במאמר שהובא לעיל הינו מספר חידושיו לתורה (נדפס פעם יחידית בתשמ"א).  חיבור נוסף שלו  שהיה בכת"י ליקוט מספרים קדמונים ואחרונים ונקרא זכר חיים ילקוט תשובה מאהבה, נערך ונדפס בשנת תשמ"ד.

[12] יצא לאור לראשונה מכת"י בתשס"ט, מהדורה שניה (על פיה נערכו הדברים) תשע"ה קרן רא"ם ירושלים.

[13] הרב יעקב יוסף גינז היה חותנו הראשון, בתו פראדל שהיתה אשתו הראשונה של הרב טייכטאל נפטרה י"ח בתשרי חוהמ"ס תרע"ח, ממנה נולדו לו ארבעה ילדים. ונשא בשנית לבתו של הרב דוד פרידמן מסלובקיה, שמה היה נחמה, ממנה נולדו לו עוד חמשה ילדים, והיא נצלה ועלתה לארץ ישראל, וכן כמה מילדיו שרדו. נפטרה ד' בסיון תש"מ. (עפ"י הספר באש האמונה הרבנית גיטל  הלברשטאם ז"ל, בתו של הרב טייכאטל. נפטרה כ"ח אדר ב' תשע"ט)

[14] בוסרמין, עיירה בהונגריה.

[15] הספר טוב יגאל נדפס פעם יחידה בתרפ"ו (נמצא במאגרי ספרים). בחלקו השני תשובות מידידו הרב יצחק וייס אב"ד וורבוי, מגדולי הונגריה, כתב ספרים רבים שאבדו בשואה עם מחברם.. שני חלקי שו"ת שיח יצחק יצאו ע"י מכון ירושלים, משם תראה תולדותיו.

[16] הרב שמעון סופר נכדו של החתם סופר, בנו של רבי אברהם שמואל בנימין הכתב סופר שמילא מקום אביו. שימש ברבנות בערלוי במשך ששים וארבע שנים. ערך מכתבי סבו את הספר הידוע על התורה 'תורת משה', שעבר כמה מהדורות. בענותנותו הגדולה כאשר הדפיס את ספרו שלו שו"ת התעוררות תשובה בראש כל עמוד בספר כתב: 'אין לסמוך על הוראה זו כלל, עיין בהקדמה'. כמו"כ את חידושי התורה שלו על החומש שיבץ בתוך ספרו של סבו תורת משה, אך כל מאמר חתם בסיומו 'ש"מ' שיר מעון.
במהדורה של 'תורת משה' (ירושלים תש"נ) לראשונה הדפיסו את חידושיו בקונטרס בפני עצמו, לאחר הדפסת התורת משה. משמעותו של השם 'שיר מעון' מוסברת בפתיחת חלק זה במהדורה הנוכחית כי שיר מעון רמוז שמו שמעון ועוד צירוף התיבות שיר מעון יסודו עפ"י הגמרא (חגיגה י"ב ע"ב) דקאמר ר"ל דאיכא שבעה רקיעים ושם אחד מהם מעון ומפרש מעון שבו כתות של מלאכי השרת אומרים שירה בלילה ומחשות ביום מפני כבודן של ישראל.
כמו כן נודע במעלת תפלתו המיוחדת שנבעה מעמקי הלב. אחיינו ה'דעת סופר' רבי עקיבא סופר היה אומר: די היה לשמוע מדודי הרב מערלוי ברכת 'שהכל נהיה בדברו' כדי להתעורר בתשובה. נכדו הרב יוחנן מערלוי (שנסתלק לעולמו בירושלים בשנת תשע"ו) אמר: …כל תיבה ותיבה מהתפלה מתחלתה ועד סופה היה מבטא בנעימה קדושה ובנגון מיוחד, וכל מי שהיה נוכח שם, היה מרגיש שק"ז [קדושת זקני] עומד לפני בוראו באימה וביראה…איה המלים לתאר את קריאת 'שמע ישראל' שאז היה מגיע להתפשטות הגשמיות ממש…(נערך עפ"י הספר פליטת בית סופריהם, תש"פ).

[17] הרב יצחק אייזיק וייס (תרל"ה-י"ג בסיון תש"ד) נולד בעיירה ספינקא (עיירה באוסטרוהונגריה), לר' יוסף מאיר וייס, האדמו"ר הראשון של חסידות ספינקא מחבר האמרי יוסף. אביו קרא לו על שם רבו המובהק ר' יצחק אייזיק אייכנשטיין מזידיטשוב. התפרסם מגיל צעיר בכשרונותיו ובהתמדתו בתורה בנגלה ובנסתר ובתפילותיו הנלהבות. מגיל צעיר החליף שאלות ותשובות עם גדולי הדור ובהם המהרש"ם, ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנא ור' אברהם פאלאג'י, מרא דאתרא של איזמיר. הוא נישא להרבנית מרים בתו של ר' יששכר בעריש אייכנשטיין אב"ד ווערעצקי, מחסידות זידיטשוב. לאחר כמה מקומות קבע מקומו בספינקא. בתחילת מלחמת העולם השניה כשהגיעו פליטים להונגריה הורה לבנות בונקר גדול ולתת מקום מחבוא לכל מי שירצה. עם חיסולה של יהדות הונגריה באביב-קיץ תש"ד הובל עם משפחתו לאושויץ, למרות שיכל לקבל אישורי הגירה ולהמלט לא רצה לנטוש את עדתו. כאמור נספה על קידוש ה' בי"ג בסיון תש"ד, ובעקידה נוראה זו עם רוב משפחתו ילדיו ונכדיו. אמנם זכה ושרידי שרידים ממשפחתו המשיכו להבעיר את אש ספינקא בישראל ובארה"ב.

[18]  הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד (תרכ"ג – י"א בסיון תש"ד) רב של קהילת שאמלויא בהונגריה.
בצעירותו למד אצל סבו בעל שו"ת קול אריה (הרב אברהם יהודה שוורץ זצ"ל) מגדולי הונגריה שלמד עדיין אצל החת"ם סופר זיע"א, דבק בהנהגותיו שאמר עליו: רבן של כל הגולה אשר בצלו אנו חיים…ואין אנו מתנועעים מבלעדי שמו וזכרו (של החת"ם סופר). עם דבקותו בחת"ם סופר הלך גם בדרכי אש קודש של הבעש"ט זיע"א, ונכדו רבי שלמה זלמן הלך בדרכו זו.
כתב ספרים ביניהם שו"ת לחם שלמה, אבן שלמה עה"ת ועוד. לעיניו שרפו הגרמנים ימ"ש חבור גדול ומקיף בכת"י על מסכת אבות שעמל עליו במשך כ"ה שנים, וכן שני חלקים מכת"י של חבורו טיול בפרדס, לקוט נפלא בסדר א"ב של דברי דרוש.
חלק שלישי של הספר טיול בפרדס הינו ביאורים נפלאים והרחבות סביב 'אגרת הטיול' (לרב חיים אחי המהר"ל) נערך סופית ע"י המחבר עצמו בעצומה של השואה בשנת תש"ב, אולם בדרך פלאית ניצל מכליון כפי שאירע לשלשה חלקים אחרים, ונדפס לראשונה בירושלים ע"י בנו הרב יהושע עהרנרייך (תשי"ז). בתשע"ו נדפס מחדש בברוקלין ע"י נינו יחד עם שני כרכים של טיול בפרדס שנותרו מהשריפה הגדולה ונדפסו לראשונה בתרצ"ט. כך השתכרנו בכפילא עצם הדפסת אגרת הטיול, וכן ההרחבות הנפלאות של המחבר אשר עלה בסערה השמיימה בימי השואה בסיוון תש"ד, עם בני קהלתו.
כמו"כ הספר אבני המקום הינו ספר דרשות מופלא שנדפס לראשונה מכת"י בשנת תשל"ט, ובמהדורה שניה ממנה נערכו הדברים לעיל בשנת תשפ"ג. בספר שנים עשר דרושים הנושאים בכותרתם את המילה אבן, ובתוספת של מילה המתארת תוכן הדרוש. כגון אבן הראשה עניני בריאת העולם עד האבות, אבן העזר עניני גאולת ישראל, אבן שוהם עניני שבת ומועדים ועוד. הדרושים בלולים ממאמרי חז"ל ומספרי גדולי הדורות בצורה ייחודית מחודשת אך מושתתת על אדני הקודש, כמיטב המסורת של רבני הונגריה שהילכו בדרכו של החת"ם סופר זיע"א בשמירתם הקפדנית על מנהגי הדורות המקודשים מימים ימימה.
אוסף אגרות וכן לקט מכתביו לחנוכה ולשבועות בשם לחם שלמה יצאו לאור בארה"ב במהלך השנים, ניתן לראותם במאגר 'אוצר החכמה'.

בטוחים אנו שיתקיימו בנו יעודי הנביאים ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו / הרב אברהם ניסן יפה הי"ד

אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר וכן תנא משמיה דרבי עקיבא 'לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעבדין מן שמיא לטב'. ולהכין מאי 'לעולם', עלה ברעיוני בעזרת ה' לומר על פי מה שראיתי ביאור נחמד על מה שהובא במסכת ברכות בשעה שהוציאוהו לרבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו סורקין את בשרו במסרקאות של ברזל, והיה מתכוון לקבל עליו עול מלכות שמים באהבה. אמרו לו תלמידיו 'רבינו עד כאן'. אמר להם 'כל ימי החייתי מצטער על הפסוק הזה בכל נפשך ואפילו הוא נוטל את נפשך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו. ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו'. ולכאורה המאמר הזה באין מובן. ראשית, שאלת התלמדים באין מובן, וכי רצו חס ושלום שלא ימסור את נפשו. ועוד תשובת הרב, שאמר כל ימי הייתי מצטער, אטו אם לא היה מצטער כל ימיו לא היה מוסר את נפשו. אך הכוונה ראיתי בשם ספר 'תולדות נח', וזה לשונו: שכיוון שהם ראו גורל דביקות רבי עקיבא בא-להיו עד שכמעט נדבק נפשו בו יתברך כאלו מפני הדביקות ההוא איננו מרגיש היסורים שיסרו אותו, נתקנאו בו תלמדיו ושאלוהו: רבינו עד כאן, רצה לומר: למד אותנו איך נגיע עד כאן לאותה מדרגה שאתה בה עתה. אמר להם: מה שהגעתי למדרגה זו מפני שכל ימי הייתי מצטער בנפשי מסירת הנפש, אך שהיה במחשבה לבד ולא בפועל והייתי מצטער ומצפה מתי בוא לידי לקיים מצוה זו גם בפועל, ולכן לא קשה עלי עתה לקיימה בפועל, כי אין מעכב בעדי עד שלא אקיימנה. אבל מי שבא פתאום לידי ניסיון הזה ולא עשה על לבו מקודם ולא קבל על עצמו להיות מנוסה בו ולקיימה, ודאי קשה הוא על האדם לעמוד בניסיון לעת הרעה כשתפול עליו פתאום. עד כאן לשונו. ובזה האופן יתפרש כאן, כי ידוע שקשה הוא גם כן לאדם לומר בעת שבא אליו פתאום עת צרה, 'כל מה דעביד לטב עביד' בלב שלם. רק אם קודם היה מצטייר בנפשו שאם יקרה לו חס ושלום עת צרה יאמר 'כל מה דעביד לטב עביד' ויקבל באהבה, אזי אם הוא בא חס ושלום באמת להעת צרה, אזי בנקל לו לומר 'כל מה דעביד לטב', ובאמת ובלב שלם יאמר זאת. וזה שאמר 'לעולם', היינו אפילו אם חס ושלום לא קרה לו שום צרה, בכל זאת ירגיל לומר לנפשיה אם חס ושלום יקרה לו שום רעה, יהיה נקל לו לקבל באהבה ובלב תמים ולומר 'כל מה דעבדין מן שמיא לטב עביד'.

(ביכורי ניסן, מסכת ברכות, עמו' 26-25)

'אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר', ואפשר לומר שהתנא בא גם כן לרמז כיוון שנעשה אדם שלש עשרה שנה, חייב אז לעשות כל התרי"ג מצות וכל העונשין שהיה מוטל על אביו עד הנה, חל כעת החיוב עליו, על פי מה דמצינו במסכת ברכות שקראו את היצר הרע בלשון 'חמץ', כמו דאמרינן 'השאור שבעיסה מעכב'. וזה שאמר התנא 'אור לארבעה עשר', כיוון שנעשה אדם שלש עשרה שנה, ובא לאור הארבע עשר, 'בודקין את החמץ' – היינו דאז חל החיוב עליו לבער את היצר הרע – 'לאור הנר', היינו לפי מה דמצינו שהתורה נקראת 'אור' והמצות נקראת 'נר', כמו דכתיב 'כי נר מצוה ותורה אור'. ובא התנא לרמז במה אפשר לבער את היצר הרע, על ידי התורה והמצות, כמו דמצינו בחז"ל ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין.

(ביכורי ניסן, מסכת פסחים, עמו' 56)

'ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים וגו' והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק', ודרשת חז"ל במסכת ראש השנה ידוע. ואפשר לומר עוד כוונה, כי זה ידוע שיש שתי מיני צדקות. האחת מה שנוגע רק להצלת גוף חברו, כמו בקור חולים, מושב זקנים, וכדומה. וצדקה זו נקראת 'צדקה ארצית'. והשניה מה שנוגע גם להצלת גוף חברו וגם להצלת נפשו, כמו החזקת לומדי תורה, והיא נקראת 'צדקה שמיימית', והצדקה ההיא גדולה כל כך שבכוחה להציל אף מידי אדם בעלי בחירה. לא כשאר הצדקות שבכוחן להציל רק ממיתות משונות הבאות בידי שמים. ובשביל זה דרשו חז"ל 'ברפידים', דבשביל שרפו ידיהם מן התורה. וכפי שהוכיחו מלשון 'ידיהם' שרפו גם מהחזקת התורה, אף שהיו נותנים שארי צדקות – 'ויבא עמלק'. וזה גם כוונת הכתוב 'והיה כאשר ירים משה ידו' – נגד השמים – 'וגבר ישראל', והכונה להראות שאם היד נותנת צדקת שמיימית, יש לצדקה זו כוח כזה ש'גבר ישראל' אף נגד עמלק בעל הבחירה. 'וכאשר יניח ידו' – נגד הארץ – היינו שאין היד נותנת צדקה רק לענייני ארציות, אז 'וגבר עמלק'. ובזה ניחא גם כן מה שמסיים בסוף הפרשה 'ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק', אשר כל המפרשים נלאו לבארו, אבל לפי מה שביארנו ניחא, כי אמר משה שאם היד נותנת צדקה שמיימית, שעולה על 'כס יה', אז 'מלחמה לד' בעמלק', וממילא 'וגבר ישראל'.

(זרע אברהם, עמו' 93)

'בקבצי את בית ישראל וגו' וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב וישבו עליה לבטח ובנו בתים ונטעו כרמים וישבו לבטח בעשותי שפטים' וגו'. ולהבין מדוע כתיב שתי פעמים 'וישבו עליה… לבטח'. אפשר לומר כפי מה שאנו רואין בזמננו שכל זמן שהישוב מאחינו בארץ ישראל היה קטן לפי ערך, לא היו הערביים מפריעים את עבודת הישוב, והיו יושבים יחד עם היהודים בשלום ובשלוה ובמנוחה, ולא הי' נגרם על ידם שום הפסד להמתיישבים מאחינו בני ישראל. אמנם כאשר במשך השנים האלה עלה הישוב והצליח למעלה מדרך הטבע, עד אשר כל הרואה אותו מתפלא מאד, נתקנאו בו הערביים הפראים והתחילו להרוס כל מה שנבנה על ידי אחינו, והפורעים הפילו אימה ופחד על כל הישוב ויום יום נשמע משם בשורות רעות, רחמנא ליצלן. וזהו שמבטיח הנביא בשם ד' שכאשר יבוא זמן הגאולה והיינו 'בקבצי את בית ישראל מן העמים אשר נפוצו בם וישבו על אדמתם אשר נתתי ליעקב', אז 'וישבו עליה לבטח'. ושמא תאמר שאימתי ישבו עליה לבטח רק כשבני ישראל ישכרו בתים או שדות אצל הגוים הנמצאים שם, אבל אם יתחילו בני ישראל לבנות בתים ושדות וכרמים בעצמם, אז מחמת קנאה יהרסו הגוים מה שיבנו בית ישראל. על זה מבטיח אני עוד פעם, שאף שיבוא הזמן ש'ובנו בתים ונטעו כרמים', גם אז 'וישבו עליה לבטח' ולא יוסיפו לדאבה עוד, בשביל שאעשה שפטים בהם. אולם בעוונותינו הרבים עדיין לא הגענו למדרגה זו, אבל בטוחים אנו שיתקיימו בנו יעודי הנביאים ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו.

(זרע אברהם, עמו' 132)

'גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות, כדכתיב אל נקמות ד' אל נקמות הופיע'. ואפשר לומר הכונה שזה ידוע שכל הגזירות רעות שאנו רואין, כרוכות בהן גם כן טובות, כי מפי עליון לא תצא הרעות לגמרי. ומה שרעה לזה, טובה לזה. ואפילו לגבי אותו האדם עצמו, כרוך ברעה גם ענין של טובה. וכמו שביארתי במה שאמר יתרו 'עתה ידעתי כי גדול ד' מכל הא-להים כי בדבר אשר זדו עליהם', עיין שם. ובשביל זה צריך האדם להתנהג גם כן כמו הנהגת הקב"ה, כי 'לדבקה בו' כתיב, היינו שאף בעת שהאדם מוכרח לעשות נקמה, צריך שמהנקמה הזאת תצא גם כן טובה להאיש אשר הוא נוקם ממנו. וזהו שאמרו חז"ל 'גדולה נקמה', והכוונה אימתי נקמה נחשבת לדבר גדול, אם ניתנה בין שתי אותיות, כדכתיב 'א'ל נקמות ד", והיינו כמו אצל הקב"ה שאף כשהוא נוקם במידת הדין, שזה משמעות הלשון 'א-ל', בכל זאת כרוכה בה גם מדת הרחמים, והיינו 'ה' ', כך צריכה שתהיה הנהגת האדם.

(זרע אברהם, עמו' 143, על ברכות דף לג.)

דאמר רבא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: בניך ובנותיך נתונים לעם אחר', זו אשת האב. וצריך להבין מה מקרא חסר אם נפרש הקללה כפשוטה, ולמה לחז"ל לפרש כוונת הכתוב באשת האב. ואפשר לומר שחז"ל באו באמת לפרש את הקללה כפשוטה, אולם שלא יעלה על דעת האדם לומר מה קללה היא זו אם הבנים והבנות נתונים לעם אחר, כי הנה רואין אנו לפעמים להיפך שהמתערבים עם האומות משיגים כל הזכיות כשאר תושבי הארץ ונמנעו מהם צרות רבות. ועל זה באו חז"ל להראות הטעות, כי אנו רואין בעת שהאדם נושא אשה שניה ויש לו בנים מאשתו הראשונה, הוא מתנה עמה שתשגיח היטב על בניו מאשתו הראשונה. וכמובן מבטחת לו בכל מיני הבטחות, והניסיון יורנו שאמנם בימים הראשונים מתנהגת עם ילדיו כראוי ובסדר, אבל אחר כך הנהגתה אתם משתנית מעט מעט, עד שלבסוף הנה מגרשת אותם מביתה. וכן בעת שהבנים והבנות נתונים לעם אחר, שאמנם מתחילה נותנים להם לכאורה כל הזכיות וכל טוב, אבל אחר כך מתחילים לגזור עליהם גזירות רעות עד אשר לבסוף מוכרחים הם לעזוב את ארצם בעירום ובחוסר כל, וגם בחרפה ובוז.

(זרע אברהם, עמו' 145, על ברכות דף נו.)


הרב אברהם ניסן יפה (ר' ניסן יפה), בנם של הרב רפאל דוב (ב"ר אברהם ישעיהו) ואיטא היענא יפה, היה שוחט עופות ועסקן ציבורי של היהדות החרדית בקהילת וילנה, מזכירו האישי וממקורביו של הרב חיים עוזר גרודזנסקי. אביו הדריך אותו בדרכי התורה והיראה, ומסר נפשו לגדלו להיות עבד ה', מופלג בתורה וביראה. הוא גדל על ברכי התורה בבית המדרש 'בית שאול' על שם הגאון ר' שאול קצנלבויגן, ולימד 'עין יעקב' בבית המדרש 'שטראשון'. הוא נשא לאשה את מרת שרה הינדא בת ר' חיים סלאוועסני, ונולדו להם מספר בנות.

בשנת תרע"ט (1919) הוציא לאור את ספרו 'ביכורי ניסן', עם הסכמות מאת הרב חיים עוזר גרודזנסקי, הרב ליב רובין מווילקומיר, הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד אב"ד קובנה, הרב יהודה ליב פיין הי"ד אב"ד אשמינא והרב מנחם מנדל זלמנוביץ הי"ד מו"צ בווילנה. בשנת תרצ"ט הוציא לאור את ספרו 'זרע אברהם', עם הסכמות מאת הרב חיים עוזר גרודזנסקי, הרב חנוך העניך אייגש הי"ד, הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד אב"ד קובנה, הרב משה שאצקעס אב"ד לומזה, הרב יחזקאל אברמסקי, והרב ראובן כ"ץ אב"ד ור"מ פתח תקוה.
עותק אחד מספרו 'ביכורי ניסן' שלח כמתנה באלול תר"ף לרב ישראל רוזנברג, ראש רבני 'אגודת ישראל' בניו יורק, עם הקדשה חמה.

כשהגיעה ישיבת 'בית יוסף' מביאליסטוק לווילנה, פעל הרב יפה בשליחות הרב חיים עוזר למצוא עבורם בית כנסת בו יוכלו ללמוד.

בחודש חשון שנת ת"ש, כותב הרב יפה לרב ישראל רוזנברג, גלויה, ובה תיאר את מצוקתו:

ב"ה, מ"ח ת"ש ווילנא
הוד כבוד הרב הגאון המפורסם וכו' כש"ת מו"ה ישראל ראזענבערג שליט"א
למרות רוחי ורצוני כי אם ההכרח יאלצני להודיעו שמצבי כעת נורא למאד כי גועים אנחנו ברעב מרוב היוקר אשר יאמיר משעה לשעה וחושה לעזרתי. ממני אברהם ניסן יפה, מחבר ס' 'זרע אברהם'.

הוא המשיך לעסוק בענייני ציבור גם בהיותו בגטו וילנה. הפרטיזן והסופר, יהודה וילנאיי, מבאי ביתו של הרב יפה, כתב:
הרב יפה היה צנא מלא ספרא, מלא וגדוש תורה וחכמה, ובקי בהלכות חיים ובעל אמונה עמוקה בתורת ישראל וקונהו. היה זהיר במצווה קלה כבחמורה. ואף בתנאי הגיטו הקשים קיים הלכה למעשה את מצות 'והגית בו יומם ולילה' באמצעות תפילה ולימוד תורה בבתי הכנסת ובישיבה שקיימו בגיטו במחתרת.

כששאל יהודה וילנאי את הרב על אודות הפורענויות שנגזרו על עם ישראל, השיב הרב:
אין להטיח דברים כלפי מעלה, בפרט שאנו מצווים לדעת ולשמור על הנאמר: 'דע מה למעלה ממך'. אם אפילו אינן מבין את דברי השם, עליך לקבל את הדין ויהיה איום ונורא כפי שיהיה, כגזירה שיש לעמוד בה ולהאמין באמונה שלימה שאכן זו אצבע אלוקים שאין לערער אחריו. הצור תמים פעלו.

באוקטובר 1942 הורה המפקד הנאצי על סגירת כל בתי הכנסת, הקלויזים ובתי המדרש בעיר, 'לשם מניעת מגיפות ומחלות מדבקות'. אך הרב יפה וחבריו התעקשו להמשיך וללמוד יחד בקביעות את הדף היומי ב'יאגיכעס קלויז. הרב יפה נמנה על חמישה עשר הלומדים שהתעקשו להמשיך בלימודם בערב יום ההילולא של מהר"ם שפירא זצ"ל, ז' בחשוון תש"ג, גם לאחר שקבוצת שוטרים יהודים התפרצו פנימה והחלו להכות אותם באלות על מנת לפזר אותם.

באחד הימים נאסר הרב בידי הגסטאפו ונכלא בבית הכלא 'לוקישקי' בווילנה, והיה צפוי להישלח משם ישר למוות בפונאר. באופן חריג, שוחרר הרב ממאסרו לאחר מספר ימים, וסיפר:

לאחד שנזרקתי לצינוק התחלתי לפשפש בכיסי בגדי. והנה להפתעתי הרבה מצאתי באחד הכיסים ספר תהילים קטן ממדים שהגרמנים לא השגיחו בו בשעה שלקחו ממני כל שהיה לי לאחר חיפושים מדוקדקים. ראיתי בדבר סימן לטובה, אך לא הסתפקתי בזה. ישבתי על הריצפה הקרה סמוך לקיר הרטוב ואמרתי בליבי, אפסוק לי פסוק. עצמתי את עיני ופתחתי את ספר התהלים. פקחתי את עיני בשורה הראשונה בעמוד הימני של הספר היה כתוב: 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי'. מאותו רגע ואילך הייתי בטוח שאזכה לצאת מבית הכלא ולחזור למשפחתי.

בערב פסח תש"ב היה הרב יפה בין אישי הציבור שאירגנו בגיטו אל אפיית המצות לפסח.

חתימותיו של הרב יפה מופיעות על שני כתבי התחייבויות במחנה קייליס בווילנה בשנת תש"ג. יתכן ועבר מגטו וילנה למחנה קייליס בקבוצה של מורים שהועברו לשם כדי ללמד ילדים.

בי"ח בסיון תש"ג (21.06.1943) הועבר השלטון על הגטאות בליטא מהמִנהל האזרחי הגרמני לאס-אס, וראש האס-אס הורא לחסל את הגטאות באוסטלאנד ולהשמיד את היהודים. בא' באלות תש"ג (01.09.1943) הוקף הגטו לפנות בוקר על ידי כוחות בטחון גרמנים ואסטוניים, ונאסרה היציאה לעבודה. חיילים אסטוניים החלו לעצור גברים ולהוציאם מחוץ לגטו.
הגיטו חוסל בכ"ב וכ"ג באב תש"ג (23-24.09.1943). אלפי ילדים, נשים וזקנים נשלחו למחנות ההשמדה בפולין ונרצחו שם, ומאות זקנים וחולים נרצחו בפונאר. יותר מאלף איש התחבאו ב"מאלינות" (מקומות מסתור) בשטח הגטו, אך רובם נתפסו בחודשים שאחרי חיסול הגטו. מאות אנשי מחתרת יצאו ליערות, שם הקימו גדודי פרטיזנים והשתתפו עם הצבא האדום בקרבות לשחרור וילנה. גם הרב יפה התחבא ב'מלינה' בימי חיסול-הגטו, נלכד על ידי הגרמנים ונרצח בפונאר.

בתו, אסתר יפה, הייתה מהראשונות במחתרת הווילנאית וחברה פעילה באחת מהקבוצות הפארטיזאניות בגטו וילנה. היא ניספתה בקובנה, בהיותה מחוץ לגטו, בשנת 1944.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשיות תזריע מצורע

פרשת תזריע[1]

מניעת ו'שתילת' טעיית האדם – בהשגחה מכוונת

בספר  עקבי ישראל לרב ישראל יעקב לובצנסקי[2] זצ"ל הי"ד כותב בפרשתנו וזלה"ק:

תמונת הרב ישראל יעקב ליובצ'אנסקי הי"ד
הרב ישראל יעקב ליובצ'אנסקי הי"ד

חז"ל [תוספתא סנהדרין פ"ח אות ז'[3]] אמרו למה נברא האדם אחרון למעשה בראשית, כדי שלא יאמרו שהוא מסייע להקב"ה לברוא את העולם. וקשה הלוא אם היה אדם  הראשון ראשון לכל היצורים, היה רואה בעיניו את הבריאה ויודע בעצמו שלא עשה כלום, ואת הדבר הזה בדאי ימסור לבניו ולבני בניו אחריו, כי ראה במו עיניו איך הקב"ה ברא את העולם 'יש מאין', וא"כ אדרבה הלוא היתה מתחזקת על ידו האמונה בחידוש העולם, ואיך יצוייר כי יאמר שהוא סייע לבריאה, ומי יאמר כך? הלא האדם עצמו יודע שלא עשה כלום, וגם מרוב התפעלותו שזכה לראות את הבריאה בהבראה, בודאי ימסור זאת גם לבניו, ואם אדם יצעק ויכריז כי הוא ראה שהבריאה נבראה יש מאין ע"י הבורא, מי יבוא אחריו ויאמר לו שהיה מסייע ר"ל?

ברם הענין הוא כי בהמשך הזמן אם יקום חולם חלום, מישהו אשר לבו נוטה להמרות את הבורא וירצה לכסות את חטאיו בדיעותיו הבדויות מלבו ולצורך זה יחדש דעה נפסדת, כי אדם הראשון סייע לבריאה, ואעפ"י שיש קבלה איש מפי איש עד אדם הראשון כי לא סייע, הרי מכל מקום כח המינות מושך הוא, ויימצאו עוד כאלו שיאמינו לו כדי לפרוק עול, בגלל השטות של האדם שהוא בורח מן האמונה הטהורה ונופל אל אמונה של שטות, וקשה לו להאמין שאדם לא היה מסייע. למרות העובדה שהשכל מחייב שלא היה מסייע, בוחר הוא להאמין כי אדם הראשון כן סייע, וזו אמונה של שטות, על כן מוכרחים היו לברוא את האדם באחרונה, שרק אז אין לתלות בו כאילו היה מסייע, אבל לולא זה היו נכשלים הכושלים…

מזה רואים 'פרקא דשטותא' עד היכן מגעת שטות הפורקים עול מלכות שמים בחשבונות של מה בכך, ודבר זה מסייע הוא ל'פרקא דחכמתא'. נמצא כי בזה שברא הקב"ה את אדם הראשון באחרונה, התכוון כדי להעביר כל 'מקום לטעות' מן הארץ, ורצונו להקטין את מקומות הטעות.

מזה נבין כי כל מקומות הטעות הנמצאים עכשיו בעולם הם עפ"י רצון ה', אך הם נתנו בעולם במדה, במשקל ובמנין, ואילו היו יותר מכפי יכולת האדם לא היה מסוגל להתקיים, ונמצא שמספר מקומות הטעות שיש עכשיו בעולם הם במידה שאין בהם להפריע לבחירה, על כן צריכים אנו להתחזק שלא להתייאש ולא ליפול מן הרוח, אלא להמתין בסבלנות עד שתתגלה על דמות הכסא כדמות אדם [עפ"י יחזקאל א' כ"ו], שיהא ה'אדם תתאה' בשלימות, ואז יתגלה ה'אדם עילאה' בשלימות. עכ"ל הרב ישראל יעקב לובצנסקי זצ"ל הי"ד.

משמעות חדשה ל'אחור וקדם צרתני'

המדרש ויקרא רבה (י"ד א') תחילת פרשתנו מביא וזלה"ק:

אשה כי תזריע, הה"ד (תהלים קל"ט ה') אָח֣וֹר וָקֶ֣דֶם צַרְתָּ֑נִי וַתָּ֖שֶׁת עָלַ֣י כַּפֶּֽכָה.  א"ר יוחנן אם זכה אדם נוחל שני עולמות הזה והבא הה"ד אחור וקדם צרתני ואם לאו בא ליתן דין וחשבון שנאמר ותשת עלי כפכה כדכתיב (איוב י"ג כ"א) כפך מעלי הרחק…עכ"ל המדרש.

תמונת הרב אריה צבי פרומר הי"ד
הרב אריה צבי פרומר הי"ד

הרב אריה צבי פרומר[4] זצ"ל הי"ד בספר דרשות תורה ומועדים שנערך עפ"י כתביו ארץ צבי בפרשתנו כותב על דברי  המדרש וזלה"ק:

לכאורה מה ענין זה ל'אחור' ו'קדם'? אמנם נראה דהנה אמרו [חז"ל (קדושין ל"ט ע"ב)] שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אך זה על מצוות עשה ועל שמירה מעבירות, אך אמרינן (ברכות ס"ג ע"א) איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, בכל דרכיך דעהו. וביאר הרמב"ם (בפרק ג' הלכות דעות) שאפילו בעניני עוה"ז כאכילה ושתיה ושינה, אם עושה בכוונה שיהיה לו כח לעבוד לאת בוראו נחשב כעובד את ה' תמיד. ונראה דעל זה יש שכר מצוה בהאי עלמא, כמבואר במסכת בבא קמא (ט' ע"ב וברש"י שם) דמה שאדם מוסיף משלו יש לו שכר בהאי עלמא, עיי"ש, וכן על 'קדש עצמך במותר לך' יש לו שכר בהאי עלמא, דזה מוסיף משלו.

והנה כתוב (תהלים קמ"ט ג') יְהַֽלְל֣וּ שְׁמ֣וֹ בְמָח֑וֹל, ופירשתי בס"ד דמחול הוא שאדם עומד באמצע והם מרקדים סביבו והעומד באמצע הוא המרכז (וכעין זה אמרו ז"ל (סוף תענית) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא, שהקב"ה יהיה באמצע והם ירקדו סביב סביב) ואם האדם מקיים 'בכל דרכיך דעהו', ובכל פניות שהוא פונה עובד את ה' יתברך, חשיב מהלל שמו במחול, שבכל סיבובו ותנועותיו בכולם עושה לו את הקב"ה למרכז ומטרה, שכל מעשה יוביל אותו להתקרב אליו יתברך, וזה פירוש, יהללו שמו במחול.

וזה פירוש אחור וקדם צרתני, שהאדם נברא שגם מן ה'אחור' יעשה 'קדם' (קדם מרמז על קדמונו של עולם, אלה התורה והמצוות שהן ענפי ה' יתברך, כבזה"ק (יתרו צ"א ע"א) ו'אחור' מרמז על עניני העולם הזה המרוחקים מקדמונו של עולם..) שהאדם נברא שאפילו בעניני העולם הזה יכוון לעבודת הבורא יתברך, וע"י זה עושה מ'אחור' 'קדם', ואז זוכה לעולם הזה ג"כ כנ"ל. ועל כן כתב המדרש על פסוק 'אחור וקדם צרתני' צרתני – זכה נוחל עוה"ז ועוה"ב. עכ"ל הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד.

להכניס עוד יהודי תחת כנפי השכינה – תדחה שבת

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ (ויקרא י"ב ב'-ג')

בספר זכר חיים לרב חיים יהודא מאיר מויזניץ[5] (אחיין של אמרי חיים מויזניץ) זצ"ל שריד שואה שלא זכה לזש"ק, דברי תורתו הועלו לאחר הסתלקותו בספר וכך מובא בפרשתנו וזלה"ק:

דרשו חכמינו ז"ל [(שבת קל"ב) וביום השמיני ימול] אפילו בשבת. ומקשים המפרשים, מאי שנא מצוה זו שדוחה את השבת ולא גזרו שמע יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, כמו שגזרו גבי שופר ולולב?

 ונקדים דברי החת"ם סופר על התורה תורת משה [פרשת כי תשא ד"ה השלישי אך את שבתותי]…תמצית דבריו כי מכאן ראיה עד כמה מגיע חיבתם של ישראל לפני ה' שאף שגדול הוא קדושת השבת עד ש'אות היא ביני וביניכם' בכל זאת מותר לחלל את השבת קודש בשביל נפש אחת מישראל [ע"כ עפ"י החת"ם סופר] ועפ"י זה נאמר גם כאן, כי כדי להכניס עוד יהודי אחד תחת כנפי השכינה, אמר הקב"ה אפילו השבת קודש הכי חמור לא נחשב וידחה בשביל נפש אחת מישראל, לפיכך מותר[6] למול בשבת ולא גזרו שמא יעבירנו.

ראיית 'בשר' הנגע – ראיית טוב הפנימי של מקבל התוכחה

וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֣ן אֶת־הַנֶּ֣גַע בְּעֽוֹר־הַ֠בָּשָׂר…(ויקרא י"ג ג')

הרב עקיבא סופר[7] בספרו דעת סופר מלמדנו 'הלכות תוכחה' וכך כותב בפרשתנו וזלה"ק:

ועוד אמר שיהיה רואה כל הבשר עמו כולו כאחד, כי המוכיח צריך להוכיח בהשכל ודעת בלשון רכה ותחנונים, ידין את העובר לכף זכות תחילה ולא יאשימהו וירשיעהו מיד, אלא ידבר אתו רכות במתק לשונו, ויאמר לו שבודאי לא בשאט נפש  עשה ככה, ולא יראה ויביט רק חסרונותיו, אלא גם במעלותיו יתן עינו, ולפי זה יהיה תוכחתו. וזה שיהיה רואה כל הבשר עמו,שלא יראה רק על הנגע לבדו, על החסרון בלבד, שיהיה תמיד לנגד עיניו רק חסרונותיו, אלא גם על בשר בריא יראה, ויסתכל גם על מעלותיו וידינהו לכף זכות. ולמוכיחים ינעם ותבוא עליהם ברכת טוב…עכ"ל הדעת סופר זצ"ל.

פרשת טהרה (מצורע[8])

מהכהן נלמד כי מאכילה ושתיה בקדושה – עמוד כח הברכה

זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טָהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן (ויקרא י"ד ב')

תמונת הרב מרדכי בריסק הי"ד
הרב מרדכי בריסק הי"ד

בדרשות מהר"ם בריסק לרב מרדכי בריסק[9] זצ"ל הי"ד בדרשת שבת הגדול שהיתה בשבת פרשת מצורע (שנת תרח"ץ) כתב, וזלה"ק:

…זה יסוד מוסד שכל תהלוכות האדם בקיום התורה והמצוה המה תלוים בהנהגתו באכילה ושתיה…ע"כ אמרו חכמינו ז"ל (מכילתא בשלח י"ז) לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן[10] [ע"כ מחז"ל] שהם היו קדושים ופרושים בעניני אכילה וראויים להשגה בתורה הקדושה, וכידוע מתלמידי הבעש"ט הקדוש זי"ע (מובא בשם הרה"ק רבי מענדלי מרימנוב זי"א על הפסוק (שמות ט"ז ט"ו) ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא, שע"י אכילת המן נזדככו כל כך שזיו קלסתר פניהם נשתנה לטובה עד שלא הכירו זה את זה כי צורת פניו לא היה כתמול שלשום.

וכבר כתבו בספרי מוסר כי דבוריו של אדם אם מעט ואם הרבה, אם לטוב או להיפוך, מתלי תלי בהנהגתו באכילה ושתיה, כי אינו דומה הדבורים של הזולל וסובא לדבוריו של המדקדק באכילתו שאוכל רק לשובע נפשו, כי מי שאוכל רק כפי הצטרכותו, זה ידבר רק מה שצריך לדבר ולא יותר. וזה מרומז במאמר בעל ההגדה כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח, מי שלא יאכל רק כשירעב, זה לא ידבר רק מה שצריך, כי בפסח מרומז פה-סח…

…ידוע מליצת תלמידי הבעש"ט (נועם אלימלך, קדושת לוי עבודת ישראל ועוד) על הפסוק (במדבר ל' ג') 'לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה' שאם האדם מדקדק כחוט השערה על כל דבור ודבור ואינו משנה דבורו, אז יזכה שהקב"ה ישמע לקול דברו וכאשר יגזור כן יקום. וזהו בכלל מה שאמרו (מועד קטן ט"ז ע"ב) הקב"ה גוזר והצדיק מבטל, והיינו לא יחל דברו, אם לא יעשה דברו חולין ויהיה כל דבורו קדוש אצלו, אז יזכה שככל היוצא מפיו יעשה הקב"ה. וכן הוא אצל האדם המדקדק באכילה ושתיה ואינו אוכל רק כשירעב ואינו שותה לתענוגים רק כשיצמא, אזי הוא במדרגה זו שלא יעשה דבריו חולין וממילא ישמע הקב"ה לכל דבריו, ואפשר לרמז בזה מאמר בעל ההגדה הנ"ל 'כל דכפין ייתי ויכול' [תרגום: כל הרעב יבוא ויאכל], אם יאכל רק לרעבונו, אזי יזכה 'כל דצריך' שאם יהיה לו צורך לאיזה ישועה 'ייתי ויפסח' יאמר מה חפצו והקב"ה ישמע אליו…

וזה הוא ענין שאמרה התורה הקדושה זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן. ומה ענין כהן אצל מצורע? אבל לפי שהנגעים באים עבור חטא לשון הרע, וחטא לשון הרע נצמח מרוב אכילה ושתיה שלא כדת של תורה, והן הכהן תעודתו למעט באכילה ושתיה ודבורי חול[11] למען ישמע ה' את ברכתו, לכן צותה התורה הקדושה שהמצורע ילך אל הכהן ללמוד עניני אכילה ושתיה ודבור ואז יתרפא מצרעתו…ויש לומר על דרך הרמז נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, כי אם יברך איש את רעהו והברכות לא יהיו חלין על ראש המתברך, אז נמצא ששקר בפיו ומרמה הוא, אבל אם ישמור פיו ולשונו ולא יעשה דבריו חולין, אז יש לקוות שככל היוצא מפיו יעשה הקב"ה, לזה אומר אם ינצור את לשונו מדבר רע, אז יהיה נכון ובטוח ששפתיו לא דברו מרמה וככל היוצא מפיו יעשה הקב"ה…עכ"ל הרב מרדכי מבריסק זצ"ל הי"ד. 

מנגעים למדים כי ה' יתברך שם מטמוניות תחת היסורים    

כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לַאֲחֻזָּ֑ה וְנָתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם (ויקרא י"ד ל"ד)

תמונת הרב קלמיש קלונימוס שפירא הי"ד
הרב קלמיש קלונימוס שפירא הי"ד

האדמו"ר מפיאסצנה הרב קלונמוס קלמיש שפירא[12] זצוק"ל הי"ד כותב בספר שנערך מכתביו אש קודש (מאמרים שנת ת"ש בפרשתנו) וזלה"ק:

נבין נא אם כן למה הסגיר מתחילה את הבית שבעת ימים, ורק אח"כ חלצו את האבנים, הא כיוון שנראה הנגע ידע שכאן מטמון, ובפרט שכפי שאיתא ברמב"ן…שנגעי בתים ובגדים שלא כדרך הטבע הן, א"כ רק לטובת ישראל לגלות המטמוניות הן, ולמה ציותה התורה לטמא מקודם שבעת ימים?

והנה בכוונת התורה ומצוותיה אין לנו השגה, אבל מה שמרמז לנו אפשר כי יודעים ומאמינים אנחנו שכל מה שה' עושה לנו, אפילו כשח"ו מלקה אותנו הכל לטובה היא, אבל כשרואים כעת [הדברים נאמרו בעיצומה של תקופת השואה] שלא ביסורי גוף לבד מלקה אותנו, רק גם בדברים שח"ו מרחיקים הם אותנו ממנו יתברך, אין חדר לתשב"ר ולא ישיבה, לא בית המדרש להתפלל בצבור ולא מקוה, וכדומה, אז ח"ו ספק חשש עולה בקרבנו, ואפשר שגם עתה כוונתו יתברך לטובה, אם לטובה, היה לו ליסרנו בדברים שיקרבו אותנו אליו, ולא ביטול תורה ותפלה וח"ו כמעט כל התורה. והאם אין זאת ח"ו יסורים של 'וישליכם'[13] לכן רואים בתורה שהגם שנגע הבתים טמאה ומטמאה היתה, ומ"מ [ומכל מקום] עשה בה ה' שליחות לטובת ישראל. מתחילה טמאה שבעה ימים ואח"כ נתגלה המטמון.

לכן צריך האיש לומר רק 'כנגע נראה לי' ואפילו ת"ח שיודע שנגע היא, רק כנגע יאמר…מפני שהאיש בעצמו אינו יכול לאמר אם היא באמת נגע או  פגע, רק שלו נראה כנגע היה יכול לאמור, אבל באמת טובה היא לישראל אשר יטיב ה' עמנו. עכ"ל הרב קלמן קלונימוס שפירא זצוק"ל הי"ד.

הטומאה שדבקה בישראל זה מישיבתם בקרב הגוים

וְכָֽל־הַכְּלִי֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּשֵׁ֣ב עָלָ֔יו טָמֵ֣א יִהְיֶ֔ה כְּטֻמְאַ֖ת נִדָּתָֽהּ (ויקרא ט"ו כ"ו)

הרב דוב לאבלאוויטש זצ"ל

הרב דב לאבלוויטש[14] זצ"ל בספרו דיבובי חן מביא עפ"י המסורה פסוק בפרשתנו מיחזקאל (ל"ו י"ז) בֶּן־אָדָ֗ם בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ יֹשְׁבִ֣ים עַל־אַדְמָתָ֔ם וַיְטַמְּא֣וּ אוֹתָ֔הּ בְּדַרְכָּ֖ם וּבַעֲלִֽילוֹתָ֑ם כְּטֻמְאַת֙ הַנִּדָּ֔ה הָיְתָ֥ה דַרְכָּ֖ם לְפָנָֽי.

נראה הכוונה דהנה לכאורה מה שאמר ה' יתברך לישראל, כטומאת הנדה היתה דרכם לפני, פירושו הוא, שכמו שטומאת הנדה היא דבר טבעי, כך דרכם של ישראל, אשר הוא לא טוב, הוא להם דבר טבעי. ועל זה יקשה, הלא אמרו ישראל 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע', ואמרו במדרש, שאמרו עד שלא קיימנום…דהיינו שאמרו לנו בטבע הוא קיום המצוות [כלומר א"כ לכאורה זה סתירה לנלמד מיחזקאל, אלא] על זה באתה המסורה לפרש שבאמת מה שאמר ה' יתברך, כטומאת הנדה היתה דרכם לפני, לא היתה כונתו לומר שעשיית הרע הוא להם בטבע ח"ו, רק כונתו היתה שכמו אם הנדה תשב על הכלי תטמא הכלי, ככה ישראל נטמאו מהעמים אשר היו מתגוררים ביניהם. עכ"ל הרב דב לאבלאוויטש זצ"ל.

נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 052-6514000  Ybarkai6@gmail.com


[1] עריכת הגליון הלמוד בו לקיים מצות בוראי. ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה), אשתו זהבה בת רבקה, בנם יצחק משה. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל. אהובה לאה בת הרב שמעון יבלחטו"א קלרמן, שלומית בת ר' יהודה (מן).  הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) ז"ל אשתו פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק.

[2] הרב ישראל יעקב לובצנסקי זצ"ל הי"ד מגדולי תלמידיו של הסבא מנובהרדוק  (הרב יוסף יוזל הורביץ זצ"ל), לימים נעשה חתנו. אביו שימש ברבנות בברנוביץ. תלמידי ה'סבא' מספרים שכאשר התחיל רבי ישראל לעבוד על מדותיו ולבטל את מדת הכבוד, עשה זאת בקצוניות ובאכזריות עד שכל רואיו אמרו שאדם זה יהיה אומלל כל ימי חייו, אך המציאות טפחה על פניהם כי הצליח להתגדל עד אין שעור בבחינת 'ואני בתומי אלך'. רעייתו ספרה כי בלילות החורף הארוכים של ליל שבת קודש היה ישן כשעתיים, ומחצות עד שבע בבוקר היה לומד בהתלהבות גפ"ת וזהר ותנא דבי אליהו, בשחר היה טובל לפני התפלה, את הספרים מהם למד, הטמין בתוככי הסטנדר.

כשרבי ישראל התמנה לרב בקהילת ניי-ברנוביץ,  סיפר לימים, כי כאשר עמד לדרוש דרשתו הראשונה, היה זה לאחר תפלת מנחה ובאמצעה עלה בדעתו רעיון נהדר 'כפתור ופרח' אולם מכיוון שהיתה 'קבלה' בנובהרדוק שהרהורי תורה העולים בשעת התפלה, צריך להפקיר, וכן עשה. (מהספר המאורות הגדולים לרב זייציק זצ"ל).

בין אמרותיו אחת מהן היתה: החושב ושואף שע"י השתלמותו התורנית יגיע לידי הישגים גשמיים, למי הוא דומה? לאותו איש המוצא איזו גלוסקא טובה מונחת למעלה באחד המדפים של ארונו, ובכדי לעלות אליה ולקחתה, הרי הוא לוקח גמרות ומניח אותן אחת על גבי חברתה כעין סולם, ועולה ומטפס בכדי להוריד את הגלוסקא. (מהספר הנ"ל).

בשנת תש"א בהיותו בגטו למד משניות בע"פ. אמר אפשר יגלוהו למקום שלא יהיו לו ספרים, אז לומד בע"פ ויזכה לעוה"ב. בתקופה קשה ומחרידה זו היו פניו קורנות ומאירות משמחה, הוא עודד את האנשים וזרזם ללמוד 'שערי תשובה', הרב אפרים אושרי שאלו למעשהו זה של השמחה, ובמצבם העגום, לשמחה, מה זו עושה? ענה לו הרב: שמטבעו הוא פחדן גדול, אבל האם בשל כך צריכים אחרים לסבול מפחדנותו?!  בט' במרחשון תש"ב הוצא להריגה ב'פורט התשיעי' עם אשתו ועוד עשרת אלפים יהודים הי"ד. (הדברים הובאו מהספר עקבי ישראל בהוצאת ישיבת אור אלחנן ירושלים.)

[3] תוספתא סנהדרין (פ"ח ה"ז) אדם נברא באחרונה ולמה נברא באחרונה שלא יהו המינין אומרין שותף היה עמו במעשהו.

[4] הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד (האדמו"ר מקוז'יגלוב). מגאוני פולין בתקופה לפני השואה. היה תלמידו של האדמו"ר מסוכטשוב בעהמ"ח  אגלי טל ושות אבני נזר, לאחר פטירתו נתמנה ע"י בנו ה'שם משמואל' לראש ישיבת סוכטשוב והוא אז בן ז"ך שנים בלבד. חיבר ספרים שיח השדה, ובתקופה מאוחרת יותר סמוך לימי החורבן את ספרו המפורסם ארץ צבי סוגיות בהלכה (כיום נמצאים ג"ח). הרב מאיר שפירא מלובלין זצ"ל ביקשהו לבוא וללמד בישיבתו, אך מטעמים שונים סירב, אך לאחר הסתלקותו הפתאומית של הרב מאיר שפירא, נענה ובא לעמוד בראש ישיבת חכמי לובלין עד לסגירתה בימי השואה.

ספר זה (חידושיו לתורה) הינו עלים מוצלים מאש ע"י תלמידו נאמן רוחו, הרב יצחק יעקב ארליך זצ"ל שרשם בתקופת לימודיו את השיחות שנאמרו ממנו, וזכה להסכמת והערכת רבו. כשעלה לארץ ישראל בשנת תרצ"ד הביאם עמו, וכך נצלו שיחות אלו. ממנו גם עדות על גדלותו וקדושתו של רבו, יחד עם גדלותו בנגלה, היה מרומם ונשא בתורת החסידות והסוד וידע כל הזה"ק בע"פ, וגם תיאר את הבכיות הנוראות בעת שהיה עורך תקון חצות. האדמו"ר ומשפחתו נספו כולם בשואה בלא להשאיר שריד. יהיו חיבורי תורתו הקדושה זכר עולם לנשמותיהם. ספר זה (עה"ת) יצא לאור לראשונה ע"י בן תלמידו הרב יהודה ארליך בשנת תש"מ, בשנת תשפ"א יצאה מהדורה חדשה מורחבת.

[5] הרב חיים יהודה מאיר זצ"ל בנו של ה'שארית מנחם' מוז'ניץ, בנו בכורו של ה'אהבת ישראל' רבי ישראל הגר זלה"ה. אביו ה'שארית מנחם' נפטר לפני השואה. בנו הרב חיים יהודה מאיר שרד בניסי ניסים את התופת בשואה, ואף בסיום החורבן עודד והדריך אנשיו להזהר מאוד באכילה לאחר הרעב האיום שסבלו ממנו במחנות ההשמדה, ורבים קיפחו חייהם בגלל שאכלו לא בצורה נכונה. לאחר שיצא מהמחנות עבר לתקופת מה לארה"ב אך סירב בכל תוקף לקבל כתר האדמורות שבקשו והתחננו שארית הפליטה לעטר את ראשו. ואמר 'איך אתעלה ואכהן פאר אחרי עברו שנות השואה בלי תורה ובלי מעשים וכו'. בשנת תשי"ח עלה לארץ ישראל אך המשיך לסרב לקבל כל עול רבנות שהיא שהוצעה לו. כפף עצמו תחת דודו ה'אמרי חיים' מויזניץ. בשנת תשכ"ה זכה להעלות את עצמות אביו מאירופה לארץ ישראל, ולקברו באוהל אדמורי ויזניץ בבני ברק. 

בהיותו רק כבן נ"ה החזיר נשמתו לבוראו בי"א באייר תשכ"ה, ונקבר בסמיכות לאביו. לא זכה כלל להשאיר זש"ק. דברי התורה בספר שנאספו ונערכו הם זכרו ושמו שנותרו ממנו בעולם. כמו"כ השאיר ספר בכת"י  זכר חיים ילקוט תשובה מאהבה, שנדפס גם לאחר פטירתו .

[6] הערת המלקט: לענ"ד 'מצוה' ולא רק בגדר 'מותר'.

[7] הרב עקיבא סופר הדעת סופר – בנו של רבי שמחה בונם סופרשבט סופר), נינו של החת"ם סופר זיע"א.(תרל"ח פרשבורג – ב' בכסלו תש"כ ירושלים). רוב לימודו אצל אביו השבט סופר בהם עשה חיל בהתמדתו וכושר חידושו בו התברך. משנת תרס"ב עד הסתלקות אביו בתרס"ז מסר השיעור בעיון בישיבה, והוא נתמנה תחת אביו הגדול. בשעה שנפטר אביו בתחילה סירב לשמש גם ברבנות בהיותו בורח מכל סוג של מחלוקת, ובבחירות שאמורות להתקיים יהיו כאלו המתנגדים, אולם לאחר שדובר שרק אם תהיה הסכמה מוחלטת ישב על כסא הרבנות, ואכן כך היה בהיותו בן עשרים ותשע עלה על כס הרבנות בפרשבורג בהיותו ה'רביעי במרכבה' החתם סופר בנו הכתב סופר נכדו השבט סופר. מבחירתו נחשב על ראשי מנהיגיה הרוחניים של הונגריה וסלובקיה, ואף מבוגרים ממנו כפפו עצמם אליו. בתקופתו עלתה ישיבת פרשבורג לאחת הישיבות הטובות והגדולות בעולם, הרב מסר ארבעה שיעורי עיון במשך השבוע, בשיטה שקיבל מאבותיו הגדולים.

בשלהי תרצ"ט ערב פרוץ מלחמת העולם השניה (י"ז באלול עש"ק כי תצא) נסע למקום שונה מרגילותו, והגיע ללוגנו שבשוייץ. כשהפצירו בו שלא יחזור לביתו בתחילה סירב בטענה הידועה של גדולי וצדיקי הדור, שאינו רוצה לנטוש צאן מרעיתו. בהתיעצות עם דודו הגדול הרב שמעון מערלוי זצ"ל הי"ד, קיבל הנחיה להשאר בשוויץ עד שושן פורים ולאחר מכן לנסות לעלות לארץ ישראל. כשקיבל שלשה אישורי עליה לארץ ישראל רצה למסרם לשלשה רבנים שיצאו מהונגריה והם: רבי יהושע מגאלנטא הי"ד, הרב מנייטרא [שמואל דוד הלוי אונגר] זצ"ל והרב מטירינויא  אך הם סירבו כי לא רצו לנטוש את עדתם. לפני שיצא משוויץ פקד על בניו שיכתבו מכתב תודה לשלטונות שוייץ שאישרו לו לשהות במדינתם.

משהגיע לירושלים בשנת ת"ש קיבלו פניו אלפי בני ירושלים.  והוא קרא להם בפנים צוהלות לאחר שהפך את כיסי מעילו וניערם לים אמר: הנני זורק לים את כל העבר שלי בגולה, מעתה אני איש ירושלים ככל אנשי ירושלים. בחוץ לארץ עבדתי עבור אנשי ארץ ישראל כל השנים [היה נשיא כולל שומרי החומות בירושלים] וכעת זכיתי בעצמי לישב בפועל על אדמת הקודש. בעת היתה סכנת פלישת הצבא הגרמני לארץ ישראל ממצרים, קרא לרב יצחק צבי בערנפעלד רבה של קהילת חת"ם סופר בני ברק סגר הדלת בעדו וביקש ממנו להגיד פרשת הקטורת שבע פעמים, בלי שום כוונה רק פירוש המילות, פניו היו בוערות כאש ואמר לאט לאט. כאשר סיימו אמר תפלה קצרה ואח"כ בצהלה על פניו אמר: הקב"ה יעזור [תרגום מאידיש]. מן הענין לספר כי תפלות נוספות שנשפכו כמים באותה תקופה קשה מתוארת תפלה מיוחדת בספר נר המערבי תולדות אור החיים הקדוש (בני ברק תשע"ג) של  ר' שלומק'ה מזוועהיל ורבי ישראל מהוסיאטין זכר צדיקים לברכה, בתפלה שערכו על קברו של אור החיים הקדוש ביום ההלולא ט"ו בתמוז תש"ב. (בפרק 'ציון המצוינת' עמ' שנ"ט-שס"ב). כשהגיעה שארית הפליטה מהשואה מקהילות הונגריה יסד עבורם את חוג חתם סופר בירושלים.  היה חבר מועצת גדולי התורה. בכ' בכסלו תש"כ תמה מסכת חייו בתקופה כה סוערת בתולדות ישראל.

נערך עפ"י הספר פליטת בית סופריהם, תולדות ופרקי חיים של רבנים ומנהיגים נכדי החתם סופר, ירושלים תש"פ.

[8] בספרו של החיד"א ראש דוד דרשות על התורה, כתב בכותרת לפרשיות תזריע מצורע – תזריע טהרה.

[9] הרב מרדכי בריסק (תרמ"ז-תש"ד). נולד בהונגריה. למד אצל אביו הרב יהושע בריסק ואח"כ אצל הרב מרדכי לייב וינקלר בעהמ"ח שו"ת לבושי מרדכי. בגיל ח"י הוסמך להוראה ע"י הרב פינחס חיים קליין, ובהגיעו לשנת הכ"ג נתמנה  לדיין. בצעירותו התכתב עם גדולי עולם ביניהם רבו הלבושי מרדכי, המהרש"םהרב שלום מרדכי הכהן שבדרון, האדמו"ר ממונקטאש הרב צבי הירש שפירא בעהמ"ח דרכי תשובה. הקים ישיבה בה למדו אלפי תלמידים.

עם הכורת שעלה על יהדות הונגריה בסוף מלחמת העולם השניה, עלה בסערה השמיימה גם המחבר בי"א בסיון תש"ד. בנו הרב אהרן צבי בריסק זצ"ל ניצל מגיא ההריגה עלה לארץ ישראל והקים בנתניה ישיבת 'מהר"ם בריסק טשעקא' ע"ש אביו, אך טרם הגיעו לגיל חמישים נגדע האילן בשיא פריחתו. הספר דרשות מהר"ם בריסק יצא לראשונה מכת"י תשמ"ז (ברוקלין).

[10] למען דיוק בלשונות המורגלים בספרים הקדושים, מעיון (בתוכנות מחשב) עולה כי בחז"ל עצמם היינו במכילתא (דרבי ישמעאל (בשלח מסכתא ויהי פתיחתא, וגם במכילתא דרשב"י פרק ט"ז אות ד') הלשון היא : לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. בראשונים (רש"י דברי הימים-ב ל"א ד', רבינו בחיי שמות ט"ז ט"ז) הלשון היא כשגורה בספרים: לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן.

[11] אכילותיו של הכהן רבות מהן אכילות בשר קדשים (הערת המלקט).

[12] הרב קלונמוס קלמיש שפירא (תרמ"ט – ה' מרחשון תש"ד) נין של בעל המאור ושמש (מצד אמו) נקרא על שמו. ומצאצאי רבי אלימלך מליזנסק והמגיד מקוזניץ מצד אביו זכר צדיקים וקדושים לברכה. התייתם בגיל צעיר, למד אצל סבו הרב חיים שמואל מחנצין. בהיותו בן עשרים עלה לשמש באדמורות בפיאסצנה ליד ורשא שבפולין. נודע כאיש חינוך דגול, שלהבת קודש היתה אישיותו המופלאה. ספרו המפורסם שפירסם בחייו חובת התלמידים הינו ספר הדרכה מוסרי-חסידי במדריגה ראשונה, אשר עד היום טעמו הולך ומוסיף לכל נער ובחור אשר חשקה נפשו לעלות במדריגות עבודת ה'. בנו כלתו וגיסתו נהרגו בתחילת מלחמת העולם השניה, אמו נפטרה לאחר מכן. למרות ההצעות שהוגשו לו להמלט על נפשו סירב. בתקופה זו עמד כחומה בצורה חיזק ועודד יהודים. שיחותיו שנאמרו בתקופת אימים-דמים זו העלה בעצמו על הכתב ולפני שנלקח לגיא ההריגה הטמינם בכד חרס, ובתוכו בקשה שמי שימצא את הכתבים שישלחם לאחיו הרב ישעיה שפירא בתל אביב. בשנת תשי"ט לערך נמצאו הכתבים, ועמם גם ספרו הכשרת האברכים (נדפס), ו'מבוא שערים' מחובת האברכים, וכן שיחותיו לפרשת השבוע (לימים נקראו בשם דרך המלך). הספר אש קודש הוא השיחות המיוחדות אותן מסר באותן שנות אימה, וניכר בהן המצב הבלתי נתפס באותם ימים עם אמונתו הלוהטת.

[13] וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל־אֶרֶץ (דברים נצבים כ"ט כ"ז)

   [14] הרב דב לאבלאוויטש זצ"ל שימש כראש ישיבה בהונגריה בעיירה קישקורוש, לא זכה לזש"ק כפי שכתב בהקדמת ספרו: …ומה גם שה' יתברך בחכמתו הבלתי מוגבלת מנע ממני פרי בטן, ותלמידי ששמחתי בהם ואהבתי אותם וקרבתי אותם באהבה ובחיבה, הם הם בני אשר גדלתים וטפחתים… נפטר בתרצ"ז סמוך לשואה, מכיוון שלא זכה לזש"ק, צירפתי מתורתו לגיליון זה.

אבי מורי ז"ל למד בישיבתו, כשסיים לימודיו שם נתן לאבי את  ספרו וכתב לו הקדשה. ברבות העתים שפרצה מלחמת העולם השניה, אבי לא חזר לביתו, הוריו נספו בשואה, הוא השתחרר ממחנה ההשמדה דכאו בגרמניה, עלה לארץ ישראל והקים משפחתו. בעת תקופת מגורינו בחיפה (תשכ"ז-תשמ"ה) מצא בבית כנסת ספרדי בשכונתנו הקטנה עותק מקורי של הספר. בהתרגשות גדולה ביקש מהגבאי שיתן לו את הספר ובתמורה נתן לבית הכנסת ספרים אחרים. אבי חיבב מאוד את הספר ולמד בו רבות. כיום הספר נמצא באוצר הספרים שחנני ה' יתברך, וממנו נערכו הדברים.

הסיבה לשם מיוחד זה כתב המחבר זצ"ל בהקדמתו: בראשונה מפני שבמילת 'דיבובי' ימצאו ראשי תיבות דוב בן ירמיה ובן יענטל, אשר דוב הוא שמי, וירמיה הוא שמו של אבי המנוח, שהיה איש תם וישר…[סיבה נוספת] מפני שתפלתי לאל מרומים שימצאו דברי חן, ויועילו לחזק יראת שמים בלב הקוראים בו, וימצאו מחמתו גם הם חן בעיני אלקים ואנשים, כמאמר חז"ל במסכת סוכה (נ"ג) כל מי שיש לו חן בידוע שהוא ירא שמים.  

ביאור מדרש פליאה על הפסוק 'בדם בריתך שלחתי אסריך' / יוסף ברוך הלוי הורוויץ שטרנפלד הי"ד

יע"א ב"ה חענטשין יע"א

במדרש פליאה 'ויאמר אלקים יהי אור', שאל חד מרבנן לההוא סבא, אסברה יה לי מה אמר קרא, 'ויאמר וכו' ויהי אור', אמר ליה מאי קשיא לך בגוי', אמר ליה אי הכי שפיר אמר פרעה לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ד", ומאי אהדר ליה משה. ואי תימא דאהדר ליה שפיר דהא כתיב 'ויעש כן אהרן' וכו', הא עובדין אילין לבתר הכי הוי. אמר ליה כתיב הכא 'וירא אלקים את האור כי טוב', וכתיב התם 'ותרא אותו כי טוב', אתיא 'טוב' 'טוב'. הדא הוא דכתיב 'בדם בריתך שלחתי אסיריך' וגו'. עד כאן לשון הפליאה.

ונראה לי בעזרתו יתברך שמו, דהנה הקושיא מפורסמת, דמפני מה אצל כל מעשי בראשית, כתיב 'ויהי כן', כגון 'יהי רקיע… ויהי כן', 'יקוו המים… ויהי כן', וכן כולם, ואצל האור כתיב 'יהי אור ויהי אור', ולא כתיב 'ויהי כן'. וכן הקשו רבותינו בעלי התוספות על התורה. וזה כוונת המדרש שאל חד וכו' אסברה לי מאי אמר קרא 'ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור', פירוש למה שינה הכתוב סדרי בראשית, דבכולם כתיב 'ויהי כן', וכאן 'ויהי אור'. אמר לי מאי קשיא לך בגוי', רצה לומר מאי נפקא מינא באיזה לשון כתיב, דהא לא האריך בלשון באומרו 'ויהי אור' יותר ממה שהיה אומר 'ויהי כן'. וכן תירצו באמת התוספות הנ"ל, עיין שם. אמר ליה אי הכי שפיר אמר פרעה 'לא כן לכו נא' וכו', פירוש דהנה בכל מקום שכתיב 'כן', משמע בלי שום שינה ובלי גרעון כלל, וכן כתב רש"י הרבה פעמים על 'כן עשו' להגיד שבח העושין וכו', ופרשת בא בפוסק 'וילכו ויעשו' וכו'. וכן הקשה האלשי"ך הקדוש בבראשית, בפסוק 'תדשא הארץ' וכו' 'עץ פרי עושה פרי' וכו' 'ויהי כן'. והקשה ז"ל אומרו 'ויהי כן' ולא 'כן היה', דהציווי היה 'עץ עושה פרי' כמו שאמרו חז"ל, ותירץ שם עם מה שאמרו חז"ל, שהאילנות והדשאים עמדו על פתח הקרקע עד יום שישי, שבא האדם והתפלל עלין וצמחו, ועם זה יבוא על נכון 'ויאמר אלקים תדשא' וכו' 'עץ עושה פרי ויהי כן', היינו קודם שיצאו מהקרקע היה באמת טעם עצו ופריו שווים, ואחר כך כתוב 'ותוצא האר עץ עושה פרי', שלא עשתה כן. עד כאן לשון האלשי"ך.

בקיצור העולה מכל זה, ד'כן' משמע בלי שינה וגרעין, וזה ששאל אם כן שפיר אמר פרעה 'לא כן לכו' וכו', דכוונת פרעה להראות שאין צריך לעשות ממש כציווי הקב"ה על ידי נביאו משה רבינו עליו השלום שאמר 'בנערינו ובזקנינו' וכו', ויש די שהגברים לבד ילכו, אף שהציווי היה שכולם ילכו, שהרי גם בהאור של מעשה בראשית לא היה כציווי, דלא כתיב 'ויהי כן' אלא 'ויהי אור', דמשמע שהיה אור אבל לא בשלימותו, מדשינה הכתוב. וזהו שאמר ומאי אהדר ליה משה. ואי תימא דאהדר ליה שפיר וכו' 'ויעש כן אהרן' וכו', שלא שינה, הא עובדין אילין לבתר הכי הוי. והפירוש פשוט דהא דמעשי אהרן שלא שינה היה אחר יציאת מצרים, ואיך היה יכול להביא אז ראיה שאין לשנות. ותירץ לו הסבא כתיב הכא 'וירא אלקים את האור כי טוב', וכתיב התם 'ותרא אותו כי טוב', אתיא 'טוב' 'טוב'. פירושו דהנה אמרו חז"ל 'ותרא אותו כי טוב' מלמד שנולד מהול, ודרשו זה משום דוודאי בדבר שצריך עדיין תיקון והשלמה, אין שייך בו לומר שהוא טוב, וכן גמרינן נמי להכא דכתיב 'וירא אלקים' וכו' 'כי טוב', שהאור נברא בשלימות ובלי שום שינה, אם כן לא היה לפרע' לטעון טענת 'לא כן' מן 'יהי אור ויהי אור' כנ"ל. וזה שמסיים המדרש הדא הוא דכתיב 'בדם בריתך שלחתי אסריך' וכו', רצה לומר מדדרשינן מ'כי טוב' שנולד מהול, אם כן ידעינן שהאור נעשה ונברא ממש כציוו הקב"ה, ולא היה יכול פרעה לומר ראיה מן האור לדבריו והוכרח לשלוח ולאמר לאסריך צאו. והכל נכון בעזרת ה' יתברך.

יוסף ברוך הלוי הורוויץ חופ"ק חנעטשין

(הכרם א, כסלו תרצ"א, סי' ג)


הרב יוסף ברוך הלוי הורביץ (הורוויץ) שטרנפלד הי"ד, היה בנו של האדמו"ר מחנצ'ין (חענטשין) באלקוש רבי יהושע העשיל הורוויץ שטרנפלד הי"ד (חתן רבי פנחס מקינצק), בנו של האדמו"ר מחנטשין רבי חיים שמואל הלוי הורוויץ (חתן הרב הגאון ר' יהושע העשיל פרנקל תאומים אב"ד קומרנא, בנו של ה'ברוך טעם'), בן רבי אליעזר הורוויץ (חתנו של רבי יוסף ברוך מנוישטדט 'היהודי הטוב', בנו של רבי קלונימוס קלמיש מקראקא ה'מאור ושמש'), בנו של רבי צבי, בנו של החוזה מלובלין.

הרב יוסף ברוך נשא לאשה את מרת דבורה, בתו של הרב ירחמיאל מרדכי ויינברג אב"ד לוסק, קרילוב וטומאשוב. בנם, הרב פנחס ישעיה התחתן עם מרת שיינדל לאציא, בתו של רבי אריה ליביש שפירא מלובלין.

לאחר פטירת אביו בשנת תרצ"ח, מילא הרב יוסף ברוך את מקומו כאב"ד חנצ'ין.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נהרג הרב יוסף ברוך, מחמת הסכנה לא היה מי שיוציא אותו לקבורה. אשתו לקחה עגלה, והנהיגה אותה בעצמה לבית העלמין, שם חפרה במו ידיה קבר לבעלה והביאה אותו לקבר ישראל.

בנו, הרב פנחס ישעיה הי"ד, עבר לחנצ'ין למלא את מקום אביו כאב"ד שם.

המשפחה כולה נספתה בשואה. הי"ד.

תמונתו, המובאת כאן למעלה, הובאה בספר 'בלבת אש: תולדות בית אוז'רוב-חנצ'ין' (תל אביב, תשמ"ה), א, עמו' רפז.

1 2 3 58