תורתך לא שכחתי

אין ישראל נכנסים ל"חודש הגאולה" אלא אם קראו ושמעו תחלה "ארבע פרשיות": שקלים, זכור, פרה וחודש. פרשיות אלה תורתן והפטרתן הן פרשיות שלמות בעבודת הגאולה.

הסימן הראשון של השחרור הפנימי של כל עם, שחרור רוחו  – אם הוא בא לפני שחרור גופו או אחריו – הוא התכוננותו לבניין בית שלו: בנין משכן לרוחו, מרכז לתרבותו המקורית. התכוננות זו מובעת קודם כל בהבאת תרומות-העם לצורכי הבניין. תרומה זו היא "נשיאת הראש", היא הרמת קרן ישראל. ("אמר משה לפני הקב"ה: במה תרום קרן ישראל? אמר לו: בכי תשא"… בבא בתרא י.) אבל בית זה יוכל להבנות רק אם תרומה זו תהיה באמת תרומת העם, שכל אחד ואחד מהעם ייתן אותה – ואם כל התרומה הזאת תבוא לקופה אחת ותמצא בידי הנהלה אחת. את הדבר הראשון הננו למדים מתוך פרשת השקלים שבתורה, והוא ידוע לכל, ואת הדבר השני הננו למדים מתוך ההפטורה של פרשת השקלים.

יהואש מלך יהודה עלה בידו לחדש את הבית ולחזק את בדקו רק כאשר הביאו את כל כספי העם לארון אחד ומסרו אותם אחר כך ביד הנהלה אחת, הנהלה מעורבת מקודש וחול – "סופר המלך והכהן הגדול" – והנהלה זו נתנה את "הכסף המוכן" על ידי עושי המלאכה…

אבל אין עם בונה את בית-חייו רק בכספים לבד. בנין בית כזה פוגש תמיד מכשולים עצומים על דרכו; ועל העם, השואף לחופש, להלחם נגד "עמלקים" שונים, ו"מלחמה" – כבר דורשת גיוס הכחות והכשרונות של העם. ואם קוראים הננו בתורה: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים", כי זנב כל הנחשלים… הנה עלינו לזכור גם את אשר עשו בעת ההיא גם ראשי עם ישראל. מנהל המלחמה היה הצעיר, יהושע, משה עזר לו בהרמת ידיו. "וידי משה כבדים"-  ואהרן וחור תמכו ידיו. זקנים וצעירים התאחדו יחד ונצחו.

ובקראנו את ההפטרה של פרשת זכור מה שעלתה לשאול על שמעו בקול העם… עולה על זכרוננו מאמר חז"ל: "שאול באחת ודוד בשתים" (יומא כ"ב.) וכפי הפירוש הידוע, כי שאול היה בחייו הפרטיים כתינוק בן שנה שלא טעם טעם חטא, ממש צדיק וקדוש, וגם, כנראה, "דימוקרט" אמיתי… אבל ל"מלוכה" לא הצליח ונדחה… ודוד – היה מוכשר למלוכה, ונתקיים בתור מלך. במלכים, במנהלים מדיניים, העיקר – כשרונם המדיני. על חטאותיהם בחייהם הפרטיים יש דין ויש דיין, אולם מכסא מלכותם אינם נדחים…

אבל כספים, גבורה וכשרון מדיני גם יחד אינם מספיקים עוד לבנות בית-חייו של עם ישראל. בית ישראל על אדמתו אם טמא יהיה, אם יושביו יטמאוהו בשקוציהם – יתפוצץ לרסיסים. בית ישראל בארץ אבותיו צריך להיות טהור מכל טומאה, מ"טומאת ארץ העמים"… וטהרה זו לא תבוא על ידי ,"פרה אדומה"… "כל הפרות כלו"… אין לנו עתה אפילו "פרה אדומה אחת שלא עלה עליה עול"… ומה שיותר גרוע: אין לנו פרה אדומה שאינה מעלה עול על אחרים… ואדרבה, כל מה שהפרה אדומה יותר, העול שלה כבד יותר… ואם אמרו: "האי שחור, אדום הוא, אלא שלקה", הנה יש לאמור פה: "האי אדום שחור הוא אלא שמלקה"… וגם השורפים את הפרה האדומה לאפר לא יטהרו אותנו… כי גם שורפיה ואוספי אפרה, המתקדשים והמטהרים, טמאים הם מתחלתם טומאה חמורה… אולם מצד שני עלינו לדעת, כי טהרה זו בוא תבוא רק אחר שובנו לארצנו. ומה שיהיה שם ואיך שיהיה שם – מבארת לנו ההפטרה של פרשת פרה. הפך בה והפך בה דכולה בה. ופרשת החודש מסכמת בקצרה תורת הגאולה ועבודתה: "החודש הזה לכם ראש חדשים"… תקופה חדשה מתחלת, שהעיקר בה: לכם. מנין מיוחד לחדשים ושנים, מנין שלכם ואין לזר חלק אתו. תורה שלכם, משפט שלכם, ארץ שלכם וכו' וכו' (שמות רבה טו).

וההפטרה של פרשת החודש אומרת: "וחטאת המקדש – מאיש שגה ומפתי"… "ולא יקח הנשיא מנחלת העם – לא יפוצו עמי איש מאחוזתו"… (יחזקאל מה, מז,יח).

דרשה נוספת לפרשת החודש:

בשעה שהעבירו במחנה ישראל אשר במצרים את קול הפקודה-הבשורה: "החודש הזה לכם ראש חדשים", "בחודש הזה אתם נגאלים" – נבוכה כל ארץ גושן. אמנם זה שהים שמדברים על גאולה זו; וזה חדשים אחדים, ש"אותות ומופתים באדמת בני חם" מעידים, כי שנויים כבירים מתחוללים לבוא. אולם כי הגאולה כה תמהר דרכה, כי תבוא עוד באביב זה, והחודש הנוכחי כבר ראשון יהיה לתקופה חדשה בישראל, תקופת השחרור והפדות – לזה לא חכו כלל. הן ה"חשבון" אינו מתאים. על פיו הם צריכים להישאר במצרים עוד מאה ותשעים שנה. והם, בחיותם על פי "חשבון" זה השקיעו את כל חושיהם בבניין מצרים ועריה ו"טנפו את כל המדינה בעבודה זרה שלהם", כלומר: קשטו אותה בעבודה עברית, ועתה קשה עליהם פרידתם ממנה… ולא עוד אלא בהיותם כל כך עסוקים בבנין מצרים "אין בידם כל מעשים טובים" בשביל עצמם… ופתאום – "בחודש הזה אתם נגאלים"! האיך? וה"חשבון" מה יהיה עליו? ועבודתנו במצרים מה תהא עליה? ובלי מעשים טובים מה יהיה עמנו? וארץ גושן נבוכה…

והנה באה פקודה חדשה: "ויקחו להם איש שה לבית", הקריבו קרבן פסח! כל הצלחה של גאולה תלויה במידת מסירות-הנפש של הגאולים על גאולתם. אם מסירות-נפש זו כללית תהיה, משותפת לכל עדת ישראל על בניה ובנותיה הגדולים והקטנים;  ואם מסירות־נפש זו לא תהי רגעית, כי אם נמשכת ימים רצופים, אזי אינם מחשבים חשבונות, אינם חסים על בניני הגלות ואינם חוששים למעשים טובים, שעוד אינם… מסירות-נפש על הגאולה כבר תחולל מעשים טובים כבירים, שגם לא חלמו עליהם בשעת השעבוד… מסירות-נפש זו פותחת שערי אוצרות-מרץ נגוזים בעמקי נשמת העם, ומקורות כחות נפלאים מתגלים ויצירות פלאי-פלאים נוצרות… מסירות-נפש זו הראו אבותינו במצרים, בקחתם ובשחטם את הפסח בתתם את דמו על המשקוף ועל שתי המזוזות. ובזכות דם הפסח נגאלו אבותינו ממצרים. (חזית ב,ח. פסיקתא פיסקא ז).

(מתוך הספר "אמרי דרוש", מאת הרב יצחק ניסנבוים הי"ד, וורשה, תרפ"ד)

חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם כו' רשע מה אומר מה העבודה הזאת לכם, וצריך לתת טעם למה שלהראשון קורא חכם ולשני רשע בעת שכמעט אין הבדל בין שאלותיהם.

הנה עיר אחת עמדה בראש ההר ולא היה מים לבני העיר לשתות. והיו מוליכין מים מתחת ההר ובני העיר קנו מים בכסף מלא. ויהי היום ויסע אחד מבני העיר לרגלי מסחרו למקום רחוק ויתעכב זמן רב ובשובו לעירו ראה והנה לפני העיר נקבצו כל האנשים ומושכים בחבלים אבנים גדולות וקורות מתחת ההר על ההר. וכאשר ראו אותו אמרו אליו, קח נא גם אתה בקצה החבל ומשוך אתנו, כי גם אתה מבני עירנו. וימאן האיש, ויאמר לא אעזר לכם עד כי תגידו לי מקודם למה לכם העבודה הקשה הזאת. ויאמרו לו האנשים, באשר עירנו צמאה למים, וכבר קרה כמה פעמים כי ותצא אש ואין במה לכבות, לכן הבאנו בנאי חכם כי יעש לנו באר על ההר. ולזה צריך לכל אלה האבנים. כשמוע האיש את זאת החל תכף למשוך עמהם בעול. את האיש הזה אפשר להצדיק בדבר שלא רצה לעזור להם בטרם ידע מה העבודה הזאת אחרי אשר מלאכה כבדה היא למשוך אבנים גדולות.

אבל לו היה הדבר כן, כשבא האיש לפני העיר ומצא שכל נכבדי העיר יושבים סביב לשלחנות ערוכים בכל מיני מטעמים ומשקאות ומטיבים את לבם וכאשר ראו אוחו החזיקו בו שיטול ידיו וישב עמם לאכול ולשתות, והוא יסרב באסרו אם לא הגידו לי את סבת שמחתכם לא אשב עמכם לאכול. הוא לא יצדק בדבריו, כי מה לו להתעקש לדעת טעם שמחתם, הלא דבר נקל מבקשים ממך, מהר ועשה כיתר בני העיר.

וזהו גם בשאלות החכם והרשע.

החכם ישאל מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם? כולל הוא בשאלתו כל התורה שמתחלקת לג' סוגי מצוות:  יש מצות בלי טעם והן נקראות חקים, ומצוות שמחייבן השכל והן משפטים, ועדות הן המצות שאין בשכל יסודן אך הן מעידות על מציאות הבורא עולם כמצוות ציצית, תפילין ועוד. ולמען קיים את כל התורה שכבדה במאד, יחפץ לדעת טעמה.

אבל שאלת הרשע סובבה על אכילה פסח ועשית פסח כדכתיב (בפרשת בא) כי תבוא אל הארץ וגו' ועשית פסח וגו' והיה כי יאמרו וגו' מה העבודה הזאת לכם. ואינו חפץ לאכול עד אשר יאמרו לו טעם הפסח, אות הוא כי רשע הוא ומתרחק מאחיו מכל וכל, עד כי לא יחפץ להשתתף עמהם אף באכילה ושתיה שהוא דבר טוב.

(אנציקלופדיה לדרוש – לקוטי שמואל)

—

הרב שמואל יוסף וולר הי"ד נולד בתרמ"ה (או תרמ"ו) בקלצק לאביו הרב אייזיק יעקב מחבר שו"ת ברית עולם. הוא למד בישיבת וואלוז'ין והוסמך להוראה. התחתן בקלצק וישב שם שנים אחדות. זמן מה היה פקיד באחוזה ליד גרודנה, אותה הוכרח לעזוב בימי מלחמת העולם הראשונה. הוא עזב לווילנה ושם ישב מספר שנים, התקרב לגדולי העיר ורבניה ולמד את מלאכתת השחיטה והניקור. בשנת תרפ"א חזר לקלצק ונתמנה שם לשוחט הראשי. היה ממייסדי ה"מזרחי" בקלצק ובסביבתה, נאם ודרש לטובת הציונות הדתית

בשנת תרע"ד הוציא לאור את ספרו "אנציקלופדיה לדרוש – לקוטי שמואל" (חלק ראשון) ובו "מאמרים קצרים יפים ונחמדים שאסף בילקוטו מטוב ספרי הדרוש ששמע מגדולי הדור וגם הרבה משל עצמו". בדעתו היה להדפיס עוד חלקים מספרו זה, אך טרדות וצרות מלחמת העולם הראשונה מנעו זאת ממנו. בשנת תרפ"ט הוציא לאור את ספרו "זבחי שמואל" (חלק ראשון. יצא בהסכמת הרב אהרון וואלקין הי"ד אב"ד פינסק-קרלין מחבר זקן אהרן, חשן אהרן, מצח אהרן וספרים נוספים. הרב מנחם קרקובסקי זצ"ל רב ומגיד מישרים בוילנה מחבר ספר עבודת המלך, והרב ירחמיאל יצחק צבי בורגמן זצ"ל אב"ד בניעשוויז) המכיל לקוטי הלכות טריפות מכל הפוסקים. הספר נודע כספר חשוב ומעשי לשו"בים ורבנים, והיה נפוץ סמוך להוצאתו בחוגים אלה.

הרב נספה בשואה בקלצק. הי"ד.

(מקור: ספר יזכור לקהלת קלוצק, עמ' 36. וספרי הרב הי"ד)

במאמר זה תבואר דרשת הגמרא המבארת את המקור לבדיקת חמץ דווקא באור הנר, ומשלבת בדרשה את עניין חיפוש הגביע אצל אחי יוסף

בדיקת חמץ צריכה שתהיה לאור הנר, ילפינן בפסחים ז' ע"ב, מציאה ממציאה ומציאה מחיפוש וחיפוש מחיפוש וחיפוש מנרות ונרות מנר. מציאה ממציאה – כתיב הכא שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, וכתיב התם ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא.

לא הסתפקו בביעור חמץ, והצריכו בדיקה בחורים ובסדקים, כפי שבתהליך תשובה על חטאים מעבר לעזיבת החטא בלב צריך לבער את שורש החטא מלבו

להבין שייכות בדיקת חמץ לחיפוש הגביע, נראה לי, דהנה ידוע מספרים הקדושים דחמץ רומז ליצר הרע ולעבודה זרה, וביעור חמץ רומז לתשובה על החטאים, וכמו דמצינו בתשובה שני עניינים, דעיקר תשובה הוא עזיבת החטא בלב ומכל מקום צריך תשובת המשקל להוציא שורש החטא, והוא ענין בדיקת חורין וסדקין, וכמו כן הוא בביעור החמץ, דמדאורייתא בביטול בלב בעלמא סגי ומכל מקום הצריכו חכמים בדיקת חמץ בחורין וסדקין, דעל ביטול בעלמא חיישינן שמא יחזור מהביטול, וכמו שכתב הברטנורה דיש פסחים.

על ידי חיפוש הגביע, יוסף הוביל את אחיו לתשובת המשקל ותיקון שורש הרע בליבם, אף שכבר הכירו בחטאם, בדומה לבדיקת חמץ, שנעשה באופן יסודי מבלי להסתפק בביטול החמץ בלב

וזה העניין בעצמו הוא בתשובה דצריך תשובת המשקל הוא בדיקת חורין וסדקין להוציא שורש הרע מלבו שלא יחזור להחטא. והנה הא דציער אותם יוסף כל כך בגביע, בוודאי היה כדי שיתכפרו על ידי זה חטא מכירת יוסף, אף דכבר אמרו "אבל אשמים אנחנו", והוא עיקר התשובה, מכל מקום, רצה בזה שיהיה תשובת המשקל לפי ערך החטא. ואם כן חיפוש הגביע הוא העניין בעצמו של בדיקת חמץ. והבן:…

ביאור הבעיתיות בשאלת הרשע, והסבר מחודש ל"הוציא את ע-צ-מ-ו מן הכלל" ככינוי לקב"ה

חכם מה הוא אומר, מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם וכו', רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. ואף אתה הקהה את שיניו, ואמור לו, בעבור זה עשה ה' לי.

רבים תמהו בזה מאי נפקא מינא בין שאלת חכם לרשע, הא גם החכם אמר אתכם, דמשמע ולא לו.

ונראה, דהחכם מזכיר שהוא מצות השם, ורשע אינו אומר רק מה העבודה הזאת לכם. ואמרו בגיטין נ"ו גבי טיטוס שנכנס לבית קודש הקודשים וגידר את הפרוכת ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבר הרג את עצמו, דכינה את הקדוש ברוך הא וברוך שמו בכינוי עצמו. וזה ולפי שהוציא את עצמו, דהוא הקב"ה, מן הכלל, ואינו אומר ד' אלקינו, כפר בעיקר.

הרשע תמיה מדוע בודקים את החמץ ולא מסתפקים בביטולו

ובירושלמי פרק ערבי פסחים הלכה ד', בן רשע מהו אומר, מה העבודה הזאת לכם, מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה. ונראה דבריש פסחים אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר. פרש רש"י, שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא. והקשו התוספות, דהא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי, ולמה הצריכו חכמים בדיקה.

הצורך בבדיקה הוא בשל מצות חינוך, שכן הקטנים לא יכולים לבטל את החמץ שלהם ויש לבערו כדי לחנכם במצוות ולהפרישם מעבירה. ולדעת הרשע, שאינו מאמין במצוות חינוך הקטנים, הבדיקה היא טורח מיותר.

ותירץ בספר אבן העוזר דהבדיקה משום חמצו של קטנים, דקטן אקנויי קני ולהפקיר אינו יכול, כמו דאין יכול להקנות לאחרים, ואם כן לחמצו של קטנים לא מהני ביטול לשיטת התוספת דהפקר מטעם ביטול, ואביו מצווה לחנכו במצוות ולהפרישו מעבירה, כמו דמבואר באורח חיים סימן שמ"ג. על כן הוצרך הבדיקה.

וזה הבן הרשע אינו מאמין במצות חינוך, וזהו דשואל מה הטורח שאתם מטריחין עלינו, פירוש בשבילנו, דכל הטרחא הוא מחמת בדיקת חמץ דהוא מחמת הקטנים, דמדאורייתא כיון דבביטול בעלמא סגי אין כאן שום טרחא. והוא, שאין מודה במצות חינוך, אם כן הבדיקה הוא ללא צורך לפי דעתו.

גם פרעה לא האמין במצוות חינוך ולכן סירב לשלח את הקטנים. הרשע, שבדומה לפרעה אינו מאמין במצוות חינוך, מצדיק את אי שילוח הקטנים, ולכן לא היה נגאל

וזה דמשיבין לו, אלו היה שם לא היה נגאל, דהא פרעה אמר לכו נא הגברים ועבדו את ה', ולא הסכים לשלוח הטף כאשר אמר יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם. וגם כן לא האמין במצות חינוך והיה סובר דהמצוות שייכים רק לגדולים בני דעת, כמו שאמר בקשתם עד הנה נזבחה לאלקינו, ואין דרך הטף לזבוח, כמו שפרש רש"י בפרשת בא. ולפי דעת הרשע דאין מאמין במצות חינוך הבנים, היה פרעה צודק בזה דלא רצה לשלוח הטף, על כן אלו היה שם לא היה נגאל. ודו"ק:

(מנחת אברהם, פתיחה, בתוספת כותרות שאינן בספר)

 

—

הרב אברהם ב"ר ישראל ריינהלד מקרקא, נולד בסביבות תר"מ (1880). היה תלמיד הרב יהודה מאיר הלוי לוין דומ"ץ קרקא, והאדמו"ר רבי שלמה חנוך הכהן רבינוביץ הי"ד אב"ד רדומסק.

נשא לאשה את מרת אלטא בת הנגיד החסיד המופלג הרב משה יעקב אנגלשטיין ז"ל.

כיהן כדומ"ץ בקרקא וחיבר את הספר שו"ת מנחת אברהם חלק א (תרצ"ה).

על הספר נתנו הסכמותיהם של האדמו"רים ורבנים: האדמו"ר רבי שלמה חנוך הכהן רבינוביץ מראדומסק הי"ד, האדמו"ר רבי אברהם שלום הלברשטאם מסטראפקוב זצ"ל והאדמו"ר הרב משה'ניו פדידמן מבאיאן הי"ד, הרב שמואל ענגעל אב"ד ראדמישלא, הרב דוב בעריש ווידנפלד זצ"ל אב"ד טשעבין והרב יהודה ליב פיין הי"ד אב"ד סלונים וסגן נשיא אגודת הרבנים במדינת פולין. כן נתנו הסכמות דייני קראקא הרב אברהם משה הכהן רפפורט, הרב משה שמואל בלייכר והרב יהודה מאיר הלוי לווין.

נותני ההסכמות מעריכים מאוד את המחבר "הרב הגאון חריף ובקי עצום זך השכל יקר הערך החסיד המפואר". וכך וכותב לו הרב צבי הירש מייזליש בשו"ת בנין צבי: "ידידי הרב הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה סיני ועוקר הרים".

בהקדמת הספר מבקש המחבר שלא יורו מספרו הלכה למעשה "כי זה נאה רק לגאוני וגדולי ישראל ולא לאדם רך בחכמה ובשנים ומוקף בחבילי טרדין כמוני. רק כוונתי להעיר אוזן בלימודים ולדון בהלכה כתלמיד הדן לפני רבותיו וחבריו. וה' יתברך יתן שיתקבלו דברי הטובים שבהם בעולם, וברוב רחמיו יסיר ממני כל המניעות והטירדות ויזכני ללמוד וללמד לשמור ולעשות מתוך רוב הרחבה ונחת ובביאת גואל צדק במהרה אמן". המחבר מוסיף שם להודות להוריו שגדלו אותו ואת אחיו על דרכי התורה והיראה, ומודה לאשתו שהיתה לו לעזר שיוכל להגות בתורה הקדושה.

בשנת תשמ"א יצא הספר לאור במהדורה חדשה ע"י הרב מרדכי אברמציק, בן גיסו של המחבר. למהדורה זו נלווה הספר "דברי מרדכי" מאת המו"ל. עם יציאת הספר במהדורה המחודשת נכתב עליו ב"המאור":

החיבור היקר הזה שו"ת מנחת אברהם, מאחד מגאוני הדור הקודם בעיר תפארת קראקא, ה"ה הגאון החסיד ר' אברהם ריינהאלד זצ"ל, אשר גם בדורו נתקבל חיבורו בחבה יתרה בחוגי הלומדים, בהיות החיבור כשלעצמו חיבור יקר הערך מלא וגדוש בקיאות וחריפות, חכמה ודעת בכמה סוגיות חמורות ובשאלות שונות להלכה ולמעשה. גם בדור הקודם כלפני חמשים שנה, אשר מחברים וחיבורים היו זרועים ככוכבי אור בשמי התורה, בכל זאת יש להפליג בשבח חיבור אשר בעלי ההסכמות עליו, הנם גאונים אדירים עמודי ההוראה מדור הקודם… התשובות להלכה אינן ענינים של בירורי הלכות בלבד, אבל כל פרק ופרק בין אם הוא ענין להלכה או איזו סוגיא בש"ס, הרי היא דיון בפרטיות רבה,  באותו ענין ומענין לענין ולכמה ענינים הקשורים בקשר אמיץ זה לזה, וזה תלוי בזה, וזה לעומת זה, עד שאם המחבר מסיים פרקו או תשובתו הרי עבר עם הקורא על תלי תלים של הלכות ודינים וכללים בש"ס ופוסקים, והמעיין כבר יש לו ציור רחב וכולל מכל השאלה והתשובה. עכ"ל.

מספר מאמרים מאת הרב מופיע גם בירחון כתר תורה (תר"צ, סימנים ט, נא, קכו ועוד).

הרב אברהם הי"ד נספה בשואה בסביבות תש"ג (1943). כן נספו אחיו:

הרב הגאון הרב חיים ריינהלד הי"ד, נולד בקרקא, בשנת תרס"ה. בשנות השואה גורש ונהרג על קידוש ה' בשנת תש"ג בעיר באבאוו. חותנו הנגיד הרב אברהם הערבסט מקרעניץ, אלמנתו וילדיו נלקחו לרוסיה ושרדו.

אחיו הגאון הרב משה ריינהלד הי"ד תלמיד של הגאון האדיר מראדימשלא ז"ל וחתן הרבני המופלג בתורה הנגיד הרב יוסף פרענקיל הי"ד מקאשוי. נהרג עם כל בני ביתו בקרקא.

מקורות: חכמי גליציה ד, 948. הכוכב כסליו תשי"ב, ועוד.

 

ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו. נראה הכוונה, בתוכחה נאמר : הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה. והביא בספר ע"נ ביאור נחמד בשם ספר אחד, שיש לדייק בכפל לשון מעלה מעלה וכן מטה מטה. ופירוש כי נודע שיש נבראים אשר טבעם לפול למטה, כגון מיני הדומים. ויש שטבע שלהם לעלות למעלה, כמו שלהבת אש או עשן ורוח וכדומה. והנה זה הדומם לא יעלה למעלה אלא על ידי סבה המכריחו, כגון שישליכהו אדם בכח למעלה, שכח האדם ההוא מכריחו לעלות ובעבור הסבה ישוב לטבעו ויפול. וכן אם ינחהו האדם על מקום גבוה הרי סבה זו הכריחו להיות מקומו למעלה. וכאשר נרצה שיעלה עוד למעלה יותר צריך עוד סבה חדשה. מה שאין כן אם נרצה שירד למטה, אזי אין צריך שום סבה ומעצמו בנפילה אחת ירד עד תהום, כי טבעו לירד. מה שאין כן השלהבת וכדומה, היא להיפוך, שכאשר נרצה שיעלה אין צריך סבה להכריחו ומעצמו בעליה אחת יעלה עד גבול המעלה כולו בפעם אחת. כשנרצה שירד צריך לזה סבה שיכריחו, ובעבור הסבה לא ירד עוד, אם לא בסבה חדשה. וכן הוא ההבדל בין ישראל לעכו"ם כי ישראל הם מצד נשמתם חלק אלוה ממעל, ולכן האיש הישראלי מצד טבעו מוכן לעלות בלי שום סבה ובפעם אחת יעלה עד למעלה, וכאומרו, והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כי תשמור וכרו'. רצונו לומר עבור שישמור מצות ה', ואין לו סבה להורידו, הרי הוא רק למעלה ובפעם אחת. מה שאין כן ירידת ישראל אינו רק כפי ערך עונש החטא, שהיא סבה להורדה ואי אפשר שירדו יותר אם לא בסבה חדשה, אבל עכו"ם שנפשם מצד טבעם היורדת הוא למטה לארץ ואי אפשר להם לעלות אם לא על ידי סבה, והוא על ידי חטא ישראל ולא יעלו רק עד המקום שכח הסבה מכריחם וכאשר לעלות יותר אי אפשר אם לא בסבה חדשה. אבל ירידתם הוא בלא סבה וגם הוא בפעם אחת עד עמקי תהום, וזהו שאמר הכתוב ראו חיבתכם לפני המקום, ומה ביניכם ובין העכו"ם. כי הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה, רחמנא ליצן, כאשר יהיה לו עליה הוא רק עליך, על ידי מעשיך, שהוא הסבה המכריחו לעלות. אבל לא בלי סבה. ולכן עלייתו הוא מעלה מעלה פעמים הרבה שלכל עליה צריך סבה חדשה, לא כדרך ירידתם שהוא בלי סבה ובפעם אחת. אבל ואתה הוא בהיפוך. שעלייתך הוא בלי סבה, לכן עלייתך בפעם אחת, אבל תרד אי אפשר אם לא מטה מטה, שלכל ירידה צריך סיבה חדשה, מה שאין כן בעליה אמר והיית רק למעלה, שאינו צריך מעלה מעלה, רק למעלה לבד, בפעם אחת, עד כאן דבריו.

פי חכם חן. שפתים ישק.

הנה עלייתו של המן הרשע היה מעלה מעלה על ידי חטא ישראל מפני שהשתחוה לצלם, ולחד מאן דאמר נמי מפני שנהנה מסעודה של אותו רשע, שהיה להם הנאה שישבו בשלחן המלך בשמחה ובטוב לב ולא עלה ירושלים על ראש שמחתם שנחרב והיה לתל שממה. ועל ידי זה נתעלה המן. וכאשר גזרת עליהם אסתר שיצומו שלשת ימיה ועשו תשובה קיימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר נתכפר עונם, ממילא כלה הסבה שעלה המן למעלה ראש וצריך להיות נפילתו בפעם אחת כנ"ל. וזהו שאמרו חכמיו וזרש אשתו לקמן: אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו, בפעם אחת תפול עד שאול תחתית, כי היהודי אם שב לאלקיו, ירחם עליו ועזר מצריו יהיה, ורק בסבת חטאתם עלית למרום, וכאשר שבים, הס קטגור ובא סניגור ונפול תפול לפניו כנ"ל. וכן יאבדו כל אויבי ה'.

 (מטה יששכר מאת הרב יששכר דוב פרידמן הי"ד)

והנה מפני שידעתי שאגרתי זאת תגיע אליך ביום שמחת הפורים, על כן לקיים משלוח מנות איש לרעהו, אכתוב לך מילתא דבדחותא על דרך ההלצה ששמעתי בילדותי מפי החסיד ר' יוסקי הנזכר, בעת עלותו הבמתה לדרוש בפורים, כי שנים רבות היה רב דפורים בעירנו. ואף שאמר דבריו בדרך בדחותא וגיחוך, חביבין עלי שיחת חולין של תלמידי חכמים ישישים חסידים מדור הישן זקנים שבאותו הדור ששימשו לפני בעלי רוח הקודש. פתח ואמר, הנה איתה בש"ס (בבא מציעא כ"ג:) בהני תלת מילי עבידא רבנן דמשני במילייהו, ואחד מהם הוא בפוריא. והנה דברי רש"י ותוספות ז"ל דחוקים מאוד, כי היתכן שישאל צורבא מרבנן איש לרעהו דברים כאלה, וכל עין באמת וצדק יראה שהפירוש האמתיי והנכון הוא פירשו  של הרב מהרש"א ז"ל (שם) כי מילת בפוריא פה היינו בפורים, כאומרם ז"ל (מגילה ז:) חייב איניש לביסומי בפוריא. אך ביאור המאמר נראה לי דאיתא בירושלמי (פרק ח דשבת) ר' יונה לא הוי שתי מפסחא לפסחא והוי חזיק רישיה עד עצרתא. ולכאורה יש להבין מדוע לא דחק ר' יונה את עצמו לשתות גם בפורים כי הרי חייב איניש לבסומי בפוריא וכו'. אך ר' יונה סובר דתלמיד חכם לא ישתה בפורים עד דלא ידע כי יוכל לבוא לבזיון התורה, אכן מפני שהוא יוהרא להחזיק עצמו לתלמיד חכם, על כן אמרו שאם מושיטין לו כוס יין לשמחת פורים מותר לשקר ולומר שכבר שתה די. וזהו שאמרו דעבידי רבנן דמשני במילייהו בפוריא.

עוד פתח פיו בדרך הלצה, ואמר על דרך הצחות, הנה כתוב (אסתר א,כ) ונשמע פתגם המלך כי רבה הוא, דהנה באמת בדבר זה אם גם תלמיד חכם חייב לשתות עד דלא ידע וכו', הוי בזה פלוגתא בין הירושלמי והבבלי, דהנה כבר אמרנו שר' יונה שהיה מהאמוראים הירושלמיים סובר שאין לתלמיד חכם לשתות בפורים משום כבוד התורה, דאם לא כן בוודאי היה שותה בפורים כמו שדחק לשתות בפסח. אבל שיטת הבבלי אינו כן, כדאמרינן דרבה, שהיה מגדולי האמוראים הבבלים שתה עד דלא ידע, ומי לנו תלמיד חכם גדול יותר מרבה. ועל כרחך דרבה לא סבר לה להא דר' יונה, (והנה הרי"ף פסק כרבה, אמנם רבינו אפרים תלמידו השיג עליו כמו שכתב הר"ן. והעניין לדעתי כי ידוע פלוגתת הרי"ף והרמב"ם, דהרי"ף סובר שכל מקום דאיפלגו הירושלמי עם הבבלי אזלינן בתר דברי הבבלי, אבל הרמב"ם סובר דאזלינן בתר ש"ס דירושלמי, ואם כן הרי"ף לשיטתיה שפיר פסק כהך דרבה), אלא סבירא דגם תלמיד חכם מחוייב לשתות עד דלא ידע.

והנה איתא בגמרא (קידושין דף ל"ג:) דכבוד מלך שקול ככבוד התורה, ולפיכך שלחה ליה ושתי לאחשורוש אבא שתי ולא רווי, כי היא היתה סוברת דמלך אסור לו לוותר על כבודו ולשתות לרוויה אפילובשמחה היותר גדולה, אבל אחשורוש פסק כרבה, שגם איש מכובד מותר לעת מצוא לשתות עד דלא ידע, ולפיכך אחר שעשה משפט כתוב בושתי, יצא פתגם המלך בכל מדינות מלכותו כי רבה הוא, דאתיה כוותיה דרבה, וקיימא לן להלכה כרבה ולא כרבי יונה, כי כן עבד עובדא בנפשיה ומעשה רב, וכיון דמלך מותר לשתות אם כן גם תלמיד חכם מותר לשתות, כדמבואר בריש פרק שבועת העדות דכבוד מלך וכבוד התורה שווין וכו' וכו'. עד כאן דבריו בדרך בדיחותא.

(יד חנוך, סוף סימן ד)

הישיש הנכבד ר' יוסקי מבראד זצ"ל היה מסתופף בצל האדמו"ר ר' שלום רוקח מבעלזא והיה בן בית אצל הרבי המפוסם איש פלאי ר' מאיר מפרימישלאן זצ"ל.

—

הרב חנוך הניך נולד בעיירה סאסוב בג' באלול תרמ"ד. הוא התייתם מאביו בגיל חמש וגדל בבית סבו, הרב שלמה מאייער. בהיותו בן 13 הוסמך ע"י רבי יצחק שמלקיס וע"י בעל "הרי בשמים". בשנת תר"ס,1900, היה חתנו של קרובו‏ רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים מסיגט (מרן הקדושת יום טוב זצ"ל) ונסמך על שולחן חותנו 4 שנים. היה אב"ד ק"ק סאסוב ושימש בבית הדין של סבו. בתרע"ט, עם פטירת סבו, בשנת תרע"ט 1919, היה לאדמו"ר.

בתרפ"ג,1923, נאלץ לברוח משהתגלה שהסתיר בבית מדרשו משתמטים מהצבא הפולני. הוא התיישב בכפר קרצקי והקים שם מרכז חסידי וישיבה. היו היה אב"ד ור"מ והיו לו חסידים רבים. הרב עודד את חסידיו לעלות לארץ ישראל אחר חתונתם. משנפטרה אשתו נשא את מרת ברכה בת רבי יצחק מאיר הגר מסטנביץ.

הרב היה ידוע כבקי וידען נפלא בכל מכמני התורה; ש"ס בבלי וירושלמי, מדרשי חז"ל, ספר הזוהר וכתבי האר"י  ז"ל ושאר ספרי המקובלים. הוא היה ידוע כבקי וידען נפלא בכל מכמני התורה; ש"ס בבלי וירושלמי, מדרשי חז"ל, ספר הזוהר וכתבי האר"י  ז"ל ושאר ספרי המקובלים. הרב היה מחדש נפלא בהלכה ובאגדה והיה מעלה כל דבריו על הכתב. הוא חיבר את הספר "הגהות עין חנוך" על מדרש רבה, רמב"ם, שולחן ערוך ועל ספר שם הגדולים. הוא כתב ביאור בהלכה ובאגדה על מסכתות רבות בש"ס וכן כתב עוד המון חידושי תורה, בכל המקצועות, שרובם הגדול אבדו בימי הזעם.

בקיץ תש"א,1941, הסתתר כי נכלל ברשימת המיועדים לגירוש לפולין, בהיותו נתין זר, ועבר לבנו רבי יואל שהיה אב"ד בעיר קירלהאז. בשנת תש"ב חלה רבי חנוך העניך והועבר לבית חולים בבודפשט, שם נפטר, במוצאי שבת ז' בחשוון תש"ג, מיד לאחר שנטל ידיו וסיים את ההבדלה. אשתו השניה נספתה באושוויץ.

בנו, הרב יואל, הספיק להטמין בכלי בתוך הקרקע את כתבי אביו שהיו בידו, מספר ימים לפני שהובל עם משפחתו ועם קהילתו להשמדה באושוויץ. כתבים אלו, ובהם דפים נפרדים וקרועים ממחברות וקונטרסים, נותרו לפליטה ומהם הודפס הספר שו"ת יד חנוך על ארבעת חלקי השו"ע. כן הודפס ממעט כתביו שניצלו הספר "עיר חנוך" על התורה, דרשות ומועדים. וחבל על שאר כתביו דאבדין ולא משתכחין.

לאחר המלחמה, חזר הרב יואל עם פליטי החרב  לסטמר, וחיפש את ספרי אביו, בבית אחיו הגאון הצדיק ר' יום טוב ליפא מאייער-טייטלבוים אב"ד סעמיהאלי וחתן דודו האדמו"ר מסטמר זי"ע, אך רוב רובם של הכתבים אבדו , כך שלא היה ניתן לקיים במלואה את צוואת אביהם הקדוש שביקש ממש לפני פטירתו שידפיסו את כתביו הרבים.

תולדות הרב הי"ד, מאת יוצאי חלציו ותלמידיו, הובאו בסוף הספר "יד חנוך", וכן באנציקלופדיה ליהדות רומניה.

באופן שלישי יש לומר בסיעתא דשמיא לנעוץ סוף המסכת לתחלתה ולפרש ההדרן עלך, וסמיכות מסכת גיטין למסכת סוטה שלפניה, ולמסכת קידושין שלאחריה.

והוא כי הקשו סופרים וספרים האיך הקב"ה יגאל אותנו בקרוב במהרה בימינו אמן, הא גירש אותנו מאתו ומארצו ומביתו, והוא כהן (כבסנהדרין ל"ט) ואין כהן מחזיר גרושתו. והרבה מקשים עוד יותר, אפילו היה לו דין ישראל, האיך יחזיר גרושתו, הא גירש אותנו מפני שמצא בנו ערות דבר, שחטאו ישראל בעבודה זרה.

ותירץ בספר אהבת ה' כי הגירושין היו כעין הרי את מגורשת ואי את מותרת לכל אדם, דלא הוי גירושין (כבגיטין ריש פרק ט', דף פ"ב) דשייר לה בגט (והכי פסק ברמב"ם פרק ח, הלכה יז מהלכות גיטין. ובשו״ע אבן העזר סימן קל"ז). והכי נמי אמר הקב"ה לישראל הרי את מגורשת, ואי את מותרת לשום עבודה זרה, עד כאן.

אך קשה, זה תינח לרבנן (ריש פרק המגרש) דסבירא ליה דאפילו רק כתב "חוץ מפלוני" לא הוי גיטא, אבל לרבי אליעזר התם דמכשר הגט בכהאי גוונא יחזור קושיא לדוכתיה.

ונראה לפי עניות דעתי, דעל כרחך לא הכשיר רבי אליעזר התם, רק דסבירא ליה דמה שאמרה תורה גט כריתות בעינן, אין הכוונה שתהיה כרותה ממנו לגמרי, דהא אמרה תורה "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר", אפילו לא התירה אלא לאיש אחר הרי זו מגורשת (כרבי ינאי בטעמא דרבי אליעזר שם) או משום דכתיב "ואשה גרושה מאשה לא יקחו", אפילו לא נתגרשה אלא מאישה, נפסלה מן הכהונה (כרבי יוחנן בטעמא דרבי אליעזר שם). אלא "כריתות" רצונו לומר אפילו רק נכרתה מעמו כל כך שאינה משועבדת לו בכל הדברים שחייבת אשה לבעלה ובעל לאשתו, שוב שפיר מקרי ספר כריתות וגט. אבל מודה רבי אליעזר, שאם מגרשה באופן שכל הדברים שהיתה חייבת לו בעודה אשתו, תהא חייבת גם לאחר הגירושין, דלא הוי גט, דלא הוי כריתות אפילו במקצת. כן אצל הקב"ה וישראל. אף שגירש ישראל מביתו וארצו, מכל מקום גם בגלותינו חייבים אנו לעובדו כמו לפני הגירושין, ואנו משועבדים לו הכל כמקדם. אם כן לא הוי כריתות כלל. ואפילו רבי אליעזר מודה בכהאי גוונא דלא הוי גירושין, ושפיר הקב"ה יגאל אותנו ויקח אותנו לעמו כמקדם בין לרבנן בין לרבי אליעזר.

אך יש לומר בסיעתא דשמיא תירוץ אחר על קושית הספרים האיך הקב"ה יחזור ויגאל אותנו, דתנן בריש המסכת המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב וכפני נחתם דבעינן שיהא כתוב הגט לשמה. והנה הקב"ה ככיכול ברוך הוא שלח שליח לגרש אותנו מארצינו, בחורבן בית ראשון שלח את נבוכדנצר, ובחורבן בית שני את טיטוס, והם לא אמרו בפני נכתב ונחתם מהקב"ה, ולא לשמה גירשו אותנו. אלא אמרו כחינו ועוצם ידינו עשה לנו את החיל הזה, ואם כן הם שלוחים שלא עבדו שליחותם, והגט בטל, ואין אנן בתואר גרושה ממנו יתברך שמו, ושפיר מהדר אותנו בקרוב במהרה בימינו אמן.

ועוד תירוץ שלישי נראה לי בסיעתא דשמיא, דלא גירש אותנו הקב"ה כלל בבחינת איש שמגרש את אשתו, כי הוא לא גירש אתנו רק מביתו וארצו, אבל הוא בעצמו בא עמנו בגלותינו, כמו שנאמר "עמו אנכי בצרה", והוי כאיש ואשה שעקרו דירתם ממקום למקום, ושניהם הולכים יחד, רק האיש מענש האשה שלא תשב במקום שהיתה נייח לה, אלא במקום דלא ניחא לה. ויש לומר זה רמז בקרא שאמר הקב"ה לישראל אנכי ארד עמך לגלותך, לכן אעלך מגלות זה וגם עלה מגלות אחר, דאין אתם ואני בסוג מחזיר גרושתו או סוטתו, שבכל מקום שאתם שם אנכי עמכם.

וזה הדרן עלך נחזור עליךרבונו של עולם ואתה תגאל אתנו בקרוב מכח פרק המגרש, דתנן שם דאם אמר המגרש "ואי את מותרת לכל אדם", או אפילו "חוץ מפלוני" לא הוי גט, ובזה וסליקא לה מסכת גיטין, יסולק הקושיא שמקשין על המסכת גיטין, האיך הקב"ה שגירש אותנו והוא כהן והאיך מחזיר גרושתו דגם הקב"ה שייר בגיטא ואמר אי אתה מותר לשום אלקים אמרים אף אמר הגירישין, וממילא לא הוי הגט גט. וסליק לה מסכת גיטין עוד הפעם במה דתנן בריש המסכת המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, ונבוכרנצר וטיטוס היו שלוחים שבאו ממדינת הים ממרחק, והם שינו בשליחותם, ולא אמרו בפנינו כתב וחתם הקב"ה לגרשם, ואם כן הגט לא הוי גט, אבל באמת קידושין הראשונים לא נפסקו מעולם, כי עמו אנכי בצרה, בא עמנו בגלותינו, לכן סידר תנא מסכת גיטין בתר סוטה, וקידושין בתר גיטין:

(מתוך הדרן עלך, לסיום מסכת גיטין)

—

הרב אברהם שטרן הי"ד נולד בפאפא בשנת תרמ"ד (1884) לאביו הרב יצחק יהודה. נשא לאשה את מרת גיטל בת הרב יוסף מאיר טיגרמן, סייע לחותנו בניהול ישיבתו והיה דומ"ץ לצדו. היה תלמידם של הדיין מפאפא הרב משה יוסף הופמן, של אב"ד סעמיהאי הרב יהודה גרינפלד, של אב"ד אונסדרוף הרב שמואל רוזנברג, של אב"ד חוסט הרב משה גרינוולד, של ראב"ד פרסבורג הרב יהודה ליב פרידמן ושל ה"שבט סופר" בפרסבורג. משנת תר"ע היה דומ"ץ בנאוועזאמקי (ארשאק-אויואר, נייהייזל).

הרב אברהם שטרן הי"ד כתב ספרים רבים ובהם: גפי אש על הש"ס (תרפ"ד-תרפ"ח), כבוד שמים על התורה (תרפ"ז), מליצי אש – תולדות רבנים (תר"צ-תרצ"ח), מסדר חילוקים ושיטות על התלמוד (תרצ"ד-תרצ"ה) לספר זה צירף את הספר רב חסד מאת בנו הרב מרדכי שנפטר בצעירותו, כתבי אש – מכתבים בפלפול וסברא (תרפ"ו-תרצ"א), הדרן עליך – דרשות לסיומי המסכתות (תרצ"ו), מנחת אברהם – על תרי"ג מצות (תש"ב), כל בו הקטן (תש"ב), שלחן א"ש – על שו"ע או"ח (תש"ג).

ע"פ האנציקלופדיה לחכמי הונגריה – הרב וחותנו נספו ביום כ"ו בסיון תש"ד (1944). במליצי אש עם קורות קהילת נייהייזל מופיע שנספה בכ"ג סיון תש"ד.

אמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ד' בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם ואמרתם על מה, על כי ד' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך (סוף מסכת גיטין).

המאמר הזה מתבאר על ידי הרמז שמרמזת מצות מחצית השקל שמחויב כל איש מישראל ליתן בכל שנה בין דל בין עשיר, שמקורה ממה שציווה הקב"ה למשה, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו לד' בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם וגו', שאף על פי שמשטחיות הכתוב נראה שרק בשעה שעוברים על הפקודים מחויבים ליתן מחצית השקל, אבל אם נחדור להבין מעט הצפון בטעם המצוה הזאת הכתוב בצדה נראה, שהיא מצוה הנוהגת תמיד ובכל דור ודור.

הכתוב מבאר לנו: שאימתי יוכל עם בני ישראל להיות בטוח להיות עם חי וקיים לעד בצביונו המיוחד בכל חליפות התקופות והזמנים, ולעמוד כצור איתן נגד כל המקרים והפגעים שיעברו עליו, ולא להינגף בצורי מכשול שיפגוש על דרכו. אם כל העם כולו יהיה חדור ברעיון זה, שרק זה שמביא שכלו, כישרונותיו, ועמלו, קרבן על מזבח האומה וקדשיה, וגם נכון הוא תמיד להקריב חלבו ודמו לצורך קיומם, יכול לבא במפקד העם הזה ולהקרא בשם ישראל. ולכן אם מביאים במפקד את אישי האומה, מחויבים כל הפקודים להביא איזה קרבן לצורך האומה וקדשיה, להורות בזה שהרעיון הזה תקוע עמוק בלבם, ונכונים הם למסור גם נפשם ומאדם בעד עמם וקדשיו אם השעה תהיה צריכה לכך. ולרשם בנפשם הרעיון הזה, נותן כל אחד מחצית השקל כופר נפשו, היינו חלק קטן מזה שבא לו בעמל נפשו, לצרכי האומה, והשווה בזה הדל והעשיר – מלבד הטעמים האחרים – לרמז בזה כי המחצית השקל הנתון הוא רק כפר נפש, משמש הוא רק לאות ולסימן כי מעמיד הוא הנותן נפשו לשרות האומה, והנפשות הלא שוות הנה אצל הדל ואצל העשיר.

והדבר מובן מעצמו שטיפוח וטפול תמידי דרוש, לעשות את הרעיון הזה קנין נפשי אצל אישי האומה, ולכן על כרחך שהמצווה נוהגת היא תמיד ולא רק בשעת מפקד העם. והשפעת המצווה הזאת נכרת היא במדה מרובה מאד אצל עמנו. עדה היא ההיסטוריה הארוכה של רבי רבבות מבני עמנו שמסרו נפשם על קדושת ד'.

וזהו סוד שיח חז"ל במגילה י"ג, דאמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים, שרק השפעת המצווה הזאת הנוהגת תמיד בכל שנה, טפחה הרעיון של מסירת נפש של כל אחד מישראל בעד כלל האומה. ורק תחת השפעתה מסרה אסתר נפשה להצלת האומה ולא הועילו שקלי המן ששקל לאחשורש לאבדם.

ולכן הוקצעו השקלים שבכל שנה רק לצורך קרבנות הצבור, לפי שגם המזבח והקרבת הקרבנות אחת מהתעודות שלהם היא לעורר על הרעיון הזה כי כל איש מישראל מחויב להרים תרומה מהונו, מאונו, מבינתו ומכל מה שחננו ד', קרבן בעד אלקיו תורתו עמו וארצו, ואין שום אדם מבני ישראל פטור מלהקריב איזה קרבן לד' תמיד על ידי פעולה טובה להרבות כבוד ד' ותורתו, שהרי אף מהעני שבישראל לא מנע הקב"ה היכולת מהקריב קרבן לד', והחשיב עשירית האיפה קמח סולת מנחת העני כמו שור פר שמקריב העשיר. להורות נתן בזה, כי לא נמנע הוא אף מאיש הדיוט משולל כישרונות מיוחדים וגם עני, להביא קרבן על מזבח דתו ועמו.

ואיזה קרבן יכול איש כזה להביא? הקרבן היחידי שאיש כזה יכול להביא, הוא, לחנך בנים נאמנים לד' ולתורתו, נוחים לבריות והולכים בדרך טובה. מנחת עני זאת חשובה היא הרבה מאד. אבל התנאי הראשי לחנוך טוב, הוא שהאב והאם יחיו בשלום ואהבה ויכבדו זה את זה. ובמקום שבין האב והאם, שוררות שנאה מחלוקת וקטטות אי אפשר שיתחנכו בנים טובים. נמצא מי שבוגד באשת נעוריו, שמטבע האדם לאהוב אותה ולכבדה, שעליה אמרו חז"ל אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו הראשונה, אם גם עם אשתו זאת אינו יכול לחיות בשלום, והמריבות והקטטות ביניהם מגיעות כל כך עד לידי גירושין בלי סבה חשובה שמרשית לגרש, מאיש כזה אין שום תקוה למזבח האומה שיהנה ממנו אף במשהו. איש שאיננו מוותר מקפריזיותיו נגד אשת נעוריו, איננו מסוגל להביא אף הקרבן היותר קטן לטובת אחרים. ואף מנחת העני שמביאים רוב בני אדם על ידי חייהם השקטים והישרים משולל הוא מזבח האומה מאיש כזה, כי גם הבנים המגודלים בבית כזה המלא מריבות וקטטות בין אביהם לאמם, משחתם בהם מום בם, ואם משפיעים על סביבתם היא רק לרעה להרעיל ולהשחית גם אחרים, וכי לא יפה אמר רבי אלעזר שהמגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות.

(כוכבי אור, סימן כ)

—

הרב מאיר אבוביץ זצ"ל נולד בשנת תרל"ה (או תרל"ו) בשניאדובה לאביו הרב ישעיה זצ"ל. מכל שמונת ילדי המשפחה, נותר רק מאיר, כבן יחיד. הוא למד בכמה ישיבות ובעיקר וולוזין וראדון, והיה מפורסם כמתמיד עצום. לאחר שידוכיו המשיך ללמוד עוד תשע שנים, כשאשתו מאפשרת לו להיות פנוי לעסוק בתורה בהיותה מנהלת חנות בעירם קינישין שליד ביליסטוק. הרב הוסמך להוראה בידי משה דנישובסקי אב"ד סלבודקה, הירש רבינוביץ אב"ד קובנה, ומלכיאל טננבוים, אב"ד לומז'ה.

הרב היה בתחילה רבה של העיירה דליטץ' שברוסיה הלבנה, ואחר כך רבה של לובטש עד לחורבנה של העיר במלחמת העולם הראשונה. עבר עם פליטי עירו לנובהרדוק ונשא על כתפיו את עומס הקהילה, בהעדר רב מקומי שם. העיר עברה מספר פעמים ידיים בין שלטון האדומים והפולנים, וכל חילוף שלטון הביא לנגישות וגזירות על התושבים. הרב היה עסוק וטרוד בהשתדלות אצל שליטי העיר והצבא לבטל גזירות ציבוריות ולהציל יחידים מעלילות ומאסרי שווא וסכנות מוות, ופעמים רבות סיכן את חייו לשם כך. הרב אף נאסר ונכלא עם אנשי בליעל שיכורים, בעקבות השתדלותו לשחרר לראש השנה וליום כיפור את היהודים שנתפסו לעבודות כפייה בידי האדומים. לאחר התייצבות השלטון מונה הרב להיות אחראי על חלוקת עזרה לכל נזקקי מחוז נובהרודוק, תוך שהוא נזהר לרשום חשבון מפורט על כל פרוטה שעברה תחת ידו וכשהוא מסרב לקבל עזרה לשיקום דירתו, כפי שהוצא לשאר התושבים, על מנת שלא יחשדו בו שנהנה מכספי ציבור.

למרות טרדותיו הרבות, המשיך לשקוד על תורתו, בעיקר בשעות הלילה המאוחרות.

בתרע"ט, 1919, השתתף באסיפת היסוד של המזרחי בליטא הפולנית, שהתקיימה בווילנה, ובוועידות שונות של התנועה שהתקיימו בפולין בין שתי מלחמות העולם. היה מן הרבנים שאחרי הוועידות הגליליות של המזרחי שהתקיימו בלובלין ובביאליסטוק בתר"פ ותרפ"א (1920, 1921) חתמו על קול קורא להצטרפות אל המזרחי. היה מקובל גם על אנשי אגודת ישראל. בנובהרדוק פעל למען החינוך הדתי הלאומי וייסד ישיבה קטנה בשביל ילדי העיר והסביבה, שבו הוא ראה משקל נגד לבתי הספר היהודיים החילוניים שנוסדו בעיר אחרי מלחמת העולם הראשונה. הרב השתתף באסיפות רבנים ואסיפות ועד הישיבות להחזקת ישיבתו.

כבר בשנים הראשונות לרבנותו עסק בהדפסת ספריו: ספר פני מאיר – ביאורים לתלמוד ירושלמי מסכתות שבת ועירובין , זכרון ישעיה – דרשות לביאור מקראות ומאמרי חז"ל (תרע"ב) וכוכבי אור – דרשות וביאורים באגדות חז"ל והדרנים על הש"ס (תרפ"ח). שאר פירושו על הירושלמי היה מוכן בכתב יד, ואבד בשואה. בסוף קובץ שיעורים חלק ב מובאים מכתביו.

ביתו היה בית ועד לחכמים, רבנים ובני תורה היו באים אליו לשוחח בדברי תורה, ובני ישיבות רבים באו לקבל ממנו הסמכה להוראה. הוא התעמק רבות בשאלות איסור והיתר או דין, וגם נכרים היו מביאים לפניו את סכסוכי המשא ומתן שלהם. הרב והרבנית הרבו בהכנסת אורחים, בגמילות חסדים ובעשיית צדקה.

הרב נפטר בז' בטבת תש"א, ונקבר בנובהרדוק.

בכ"ח בסיוון תש"א, יום לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות, נסוג הצבא האדום מהעיר ביום ח' בתמוז תש"א (3.7.1941) נכנס הצבא הגרמני לעיר והחל מיד בהגבלות על היהודים וברצח הדרגתי.

בנו הרב ישעיה יעקב ורעייתו מאריאשע נרצחו יחד עם ילדיהם רבקה, בלומה, העניע ובינימין. הי"ד.

בתו, הרבנית שאשקע אשת הרב יצחק וייס זצ"ל, נספתה עם בתם היחידה יענטע, הי"ד.

בתו, הרבנית מנוחה אשת הרב אליעזר גולוביצנר נספתה עם בתם אסתר'קע ביום י"ט בכסלו תש"א בריגא. הרב אליעזר גווע ברעה במחנה ריכוז בגרמניה. הי"ד.

מכל בני משפחתו שרדה רק ביתו פיגא רחל אשת הרב אלעזר שמחה בנו של רבי אלחנן ווסרמן הי"ד.

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, הקדמת בת הרב לספר פני מאיר בהוצאת בעלה)

מקור לעיון נוסף:  ספר לובץ' ודלטיץ'.

יתברך המאציל ונותן התורה לעמו ישראל שנתן חלקנו בתורתו ומנעורי ועד כה עזרני בזכות אבותינו הקדושים זי"ע להגות בתורה הקדושה ולחדש חידושי תורה, אף כי נפשי יודעת מאוד כי עדיין רחוק אני אני מהשתלמות בתורה הקדושה כרחוק מזרח ממערב ובפרט לחדש חידושי תורה, אכן תמכתי יתדותי על דברי הספר הקדוש שבט מוסר בפרק כ"א, וזה לשונו, גם נראה לי לתקון כל העבירות אם תלמיד חכם הוא ישתדל להרבות חידושים בלימודו. על ידי החידושים נבנים עולמות ושמים חדשים ונמצא בונה החרבות שהחריב בעונותיו. ואם אינו בר הכי לחדש יחזיק בידי המחדשים שיעסקו ויחדשו לשמו, דשלוחו של אדם כמותו. ואם אין ידו משגת להחזיק בממון, ישתדל בכחו לשמש לתלמידי חכמים המחדשים תלמוד תורה, ויכין לפניהם הספרים וכל מיני הכנה באופן שלא יפסיק להם דבר מלחדש, ובזה יהיה לו גם חלק בחידושי התורה שמחדשים מסיבת הכנותיו. גם יתחרט על העבר שלא עסק  בתורה לחדש בה וישתדל בבניו שיעסקו בתורה ויחדשו בה חידושים וכו'. ונראה רמז לדבר אחרי מעשה העגל, שעבודת גילולים כולל כל העבירות שבתורה, ויקהל משה את העם, לרמוז להם שיקהל קהלות ברבים לדרוש בשבתות ומועדים הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, כדי שעל ידי חידושי הדרושים יתקנו ויבנו החרבות שהחריבו בעשיית העגל. וסיום דבריו הקדושים שאין דבר שיוכל לתקן ולבנות ההריסות כי אם החידושים שאדם מחדש בתורה הקדושה. ולמפורסמות אין צריך להרבות  בראיות וכו'. עיין שם.

הגם שבמה הכתוב מדבר בלומדים לשמה ומתחדשים חידושים לאמתה של תורה, אכן כבר אמרו רבותינו ז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה בפסחים נ' ובכמה מקומות וגם אמרו רבותינו ז"ל בצוואת רבי אליעזר הגדול ובזוהר הקדוש שלח אל תהי בז לכל אדם כי כמה מרגליות ימצא באפרקסותו של עני, ואיתא בספרים הקדשוים דדבר אחד הגון ואמתי מגין על כל הספר. העתקתי כל דבריו הקדשוים  הנ"ל למען ידעו מה נואלו הרבה מבני עמנו הדוברים עתק על כל מחברי ספרים ואומרים מה זה הביא לנו, האם חסר לנו תורת ראשונים, ועל הראשונים אנו מצטערים, ואתם באתם להוסיף עליהם. ועל פי רוב אומרים זאת אנשים עשירים שמחזיקים את עצמם לבני תורה ולומדים בכל יום, אבל מה בצע בלימודם אם אינם חובבים התורה ומחזיקים את לומדיה, ואדרבה מרפים אותם על ידי זה.

פוק חזי מה שכתב הר"ן ז"ל בנדרים פ"א על דברי הגמרא ויאמר ה' על עזבם את תורתי וכו', היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רבי יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה, כתב הר"ן ומצאתי במגילת סתרים של הרבינו יונה ז"ל דקרא הכי דייק, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע שהיו עוזבים את התורה ולא עסקו בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש. אלא ודאי דעוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו החכמים והנביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה. כלומר, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה כו', ומתוך כך היו מזלזלים בברכתה כו'. יין שם. אלו דברי החסיד ז"ל והם נאים ראוים למי שאומרם. עד כאן לשונו. כי העיקר היא חביבות התורה, ולא כמצות אנשים מלומדה, ובמה יוודע אפוא, בהתייגעו בדברי תורה למצוא בם דברי חפץ וחידוש להגדילה ולהאדירה, כאדם המשתעשע באבנים טובות ומרגליות, ובהחזקה בידי לומדי תורה ומחדשים בה כנ"ל. ואמרו רבותינו ז"ל בירושלמי סוטה,  למד ולימד ושמר ועשה והיתה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה כו',  לא למד כו' ולא היה סיפק בידו והחזיק הרי הוא בכלל ברוך. וכן הוא במדרש רבה בחקותי וקהלת ז'.

והנה בדברי הגמרא הנ"ל דקאמר זאת על השאלה דמפני מה אין תלמידי חכמים מצויין לצאת תלמידי חכמים מבניהן. ועל זה תירץ רבינא מפני מאין מברכין בתורה תחלה, דצריך לבאר דוכי מגרע גרע מה שאביו תלמיד חכם שלא יצא תלמיד חכם מבניו, ויש לומר בדרך צחות דעל התלמידי חכמים העשירים האמורים למעלה בדברינו מדבר כאן, שאינם מחבבים הלומדי תורה ואינם נותנים משפט הבכורה להבן תורה וחכם באחור ישיבנה, וזהו הפירוש שאין מברכין בתורה תחלה, ורצונו לומר, דמאן דרחים רבנן ומוקיר רבנן הווי ליה בני וחתני רבנן, מה שאין כן מי שאינו כן. ועל פי פשוט, הוא הגורם דמחמת זה שהבנים רואים שאצל אביהם אף שהוא לומד וטעם טעם התורה אין התורה חביבה, הם אין חפצים ללמוד כלל, ונעשים עמי הארץ ושונאי תורה, בר מינן, ועל ידי זה גם אבותיהם, אף שהם לומדי תורה, יחשבו לעמי הארץ , כמו שכתוב בש'"ס ברכות מ"ז, איזהו עם הארץ כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה.

ועל דרך זה אמרתי במה שאמרו בנוסח יהי רצון שאומרים כשמברכים החודש, חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא כו' חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים. ומקשין העולם, הרי כבר אמרו חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא (בש"ס ברכות ט"ז, בתפלת רב, איתא כאן רק יראת חטא, וכן בסידור יעב"ץ מוקף יראת שמים, והוא על פי הש"ס). ויש לומר, בדרך צחות, אבל קרוב לאמת, בהעיר עוד ששינה כאן מכל הסדר שלמעלה שאמרו חיים של שלום, חיים של ברכה וכו', או חיים שיש בהם כו', אבל עתה אומרים, שתהא בנו אהבת תורה כו'.

אך יש לומר דהנה עינינו רואות בעוונותינו הרבים באנשים ששמש הצלחה זרחה להם, לפעמים, אף אם מתחלה היו אוהבי תורה ויראי שמים, אחר כך כשנעשו עשירים הפך לבם לשנוא לומדי תורה וגם יראת שמים יעזבו. כמו שכתוב וישמן ישורון ויבעט. ישורון, היינו אף האנשים הישרים, כמו שכתוב ומאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון וכו'. וזהו שאמרו במדרש רבה, יברכך ה' בממון, וישמרך שתעשה מהן מצוות. היינו, אף כשיברכך בממון, תהיה אוהב תורה ומצוות. וסתם מצוה במדרש רבה היינו צדקת החזקת לומדי תורה, כידוע. ולכן אתי שפיר כשמתפללים על עושר וכבוד, אומרים תיכף עוד הפעם שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, היינו שתשאר אצלנו האהבת תורה ויראת שמים גם שיהא בנו, היינו על כל בני ביתנו, עושר וכבוד, לא חס וחלילה כנ"ל. ואומרים אהבת תורה, ולא תלמוד תורה על פי דברינו הנ"ל, דהעשירים על פי רוב אין להם פנאי ללמוד בעצמם, אך אמרו רבותינו ז"ל כתובות קי"א מצינו להם תקנה מן התורה על ידי החזקת תלמיד חכם ולהנאותו מנכסיו. וזה שמתפללים חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים.

ואגב אמינא מה דראוי עוד להעיר בהאי ענינא על השינוי שבתחלה אומרים ביהי רצון, שיש בהם יראת חטא, כמו מה שכתבנו מש"ס ברכות, ואחר כך אומרים אהבת תורה ויראה שמים.

ויש לומר גם כן על דרך הנ"ל דיראת חטא, היינו לירא מעצם החטא (לא יראת עונש ומניעת שכר טוב), וכמו שכתוב (בפרשת יתרו) בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ואמרו חז'"ל בנדרים, זו היא הבושה. וזאת היא יראה מעצם החטא. ועל זה אומרים אחר כך, שאין בהם בושה וכלימה, שאם נהיה יראי חטא לא נבוש ולא נכלם, וכמו שאמרו בברכות שם בתפלת רבי זירא שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם. ואחר כך שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים יחד, היינו כנ"ל, שנעשה בהעושר מצוות, כמובא במדרש הנ"ל, ולירא מהשמים שלא יעזבנו בחצי ימיו, כמו שפירשו על הכתוב עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו, היינו אם אינו מתנהג בהעושר כמשפט הכתוב בתורה, וכמו שכתוב באיוב החנם ירא איוב אלקים כו' מעשה ידיו ברכת, היינו, שלכן הוא ירא שלא יקחו ממנו העושר בחזרה. וגם נאמר, יש עושר שמור לבעליו לרעתו. ופירשנו כי העושר השמור לבעליו לבד, שאינו עושה ממנו צדקה להחזיק תלמידי חכמים, הוא לרעתו, חס וחלילה. ולכן אנו מסיימים שימלא משאלות לבנו לטובה, שלא יהיה העושר והכבוד שהתפללנו עליו שמור לרעתנו חס וחלילה, רק לטובה.

או יש לומר, לאידך גיסא דיראת חטא, היינו כפשוטו, ויראת שמים הוא מדרגה למעלה. והפירוש על דרך דאיתא בילקוט האזינו השמים, הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתן כו' ולא עוד אלא ששמח לעשות רצוני כו'. והרי הדברים קל וחומר מה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד לא שינו מדתן, אתם שאם זכיתם כו' לא כל שכן. ומובא בזוהר הקדוש ובתיקונים כמה פעמים אית בר נש דדחיל מקודשא בריך הוא בגין עותריה דלא ינשיל מיניה כו', לאו איהו יראה כדבעי, אלא בעי למידחל למאריה בין בטובו בין בעקא. ויש לומר שזה הפירוש באבות פ"א, הוי כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס ויהא מורא שמים עליכם, היינו שיהיה לכם המורא של שמים, שהוא שלא על מנת לקבל פרס, שלא נעשו לשכר ולא להפסד אף על פי כן יראין את ה' ואינם משנים מדתן. ועל דרך זה גם כן הכוונה כאן, אחרי שאומרים חיים של עושר וכבוד, מתפללים שאף על פי כן לא יהיה בנו היראה הגרועה בגין עותריה, כמו שכתוב החנם ירא איוב אלקים כו' מעשה ידיו ברכת, רק יהיה בנו יראת השמים שהוא בלי שום קיווי שכר ויראת הפסד, רק ששמחים לעשות רצונו, כמו שכתוב והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש, וכמו שמה שאמרו בילקוט הנ"ל.

(מתוך הקדמת הרב שלום שפירא הי"ד לספרו אהב שלום)