צדיק שדרכו להחזיר בני אדם למוטב, עובר לאחר פטירתו בגיהנם ופודה משם את הרשעים / הרב נחמיה שפירא אב"ד סאסוב הי"ד

לקוטי חידושי הרמ"ל [מאת רבי משה ליב מסאסוב]:

משנה אבות ה,כ: 'עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן'. משולל הבנה, מאי שנא דנקט 'עז פנים' מכל שאר מדות רעות. גם 'בושת פנים לגן עדן', הלא כמה מדות טובות יש שמביאין לגן עדן. אך העניין דאיתא בזוהר הקדוש [1] שמי שדרכו תמיד להוכיח בני אדם ולהחזירם בתשובה, אזי בזמן פטירתו שמוליכין אותו לגן עדן העליון, מעבירין אותו דרך גיהנם, כדי שיתאחזו בו הנשמות אשר עדיין לא נזדככו כראוי, והוא מוליך אותם עמו למעלה. והוא לו לגמול טוב, כאשר הייתה מדתו בחיים להיטיב לכל אדם ולתקנם, כן נמי אחר פטירתו, יזכה להיטיב לזולתו.
והנה 'עז פנים' נקרא הצדיק שדרכו תמיד להוכיח, ואינו בוש וירא משום אדם, לכן אחר פטירתו מוליכין אותו דרך גיהנם, שיתאחזו בו נשמות. 'ובושת פנים', היינו צדיק כזה שרק על עצמו מסתכל בעין יפה תמיד להיישר מעשיו כראוי, ואינו עוסק בטובת אחרים להוכיחם ולתקנם. זה נקרא 'בושת פנים', אותו מוליכין מיד לגן עדן, ולא ילך דרך גיהנם לתקן הנשמות בפטירתו, כי גם בחיים לא אחז במדה זאת [2].

הערות [מאת הרב נחמיה שפירא]:

[1] עיין בזוהר הקדוש פנחס דף ר"כ ע"ב. ודוק.

[2] ובזה פירש שם בספר דברי צדיקים הפסוק (וישב) 'כי ארד אל בני אבל שאולה'. וכתב וזה לשונו: והנה כתיב (עובדיה) 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה'. העניין, אש בפני עצמו חם מאד אבל אינו מבעיר לזולתו, לא כן להבה שילהט דברים הקרובים אליו. כן הייתה מדת יעקב 'אש', שהיה בפני עצמו בחמימות והתלהבות גדול, אבל לא היה מבעיר לזולתו. 'ובית יוסף להבה', שמבעיר אחרים. לכן נקרא 'יוסף', שמוסף תמיד לקרב בני אדם לעבודת השם. והיה יעקב מקיים בעצמו אחר לידת יוסף מאמר חז"ל (ברכות ס"ג ע"א) בשעת המפזרין כנס, כיון שיוסף היה מוסיף תמיד עובדי ה' יתברך, לא הוצרך יעקב לעשות זאת, והיה אוחז דרכו והילוכו בקדושה, לתקן עצמו היטב הדק. כי כל צדיק אוחז דרכו והתנהגותו אשר עבורו בא לעולם, וקשה לו לפרוש מדרכו ולאחוז דרך אחר אשר לא כמדתו. והנה יעקב חשב כי יוסף אינו בזה העולם, ואין מי שיתקן בני אדם להחזירם למוטב, ויצטרך הוא לאחוז מדת יוסף, להוסיף תמיד גרים וללמד אותם חכמה ודעת. ואם כן גם אחר פטירתו יצטרך ללכת דרך גיהנם, שיתאחזו בו הנשמות כנ"ל. וזה לו לצער ולאבל, שיצטרך לעזוב דרכו בקודש ולאחוז דרך אחרת. וזה אומרו 'כי ארד' בשביל 'בני' שאינו בזה העולם 'אבל שאולה', שאצטרך ללכת דרך הגיהנם. וזה לי לאבל ולעגמת נפש. עד כאן לשונו הקדוש.

והנה בספר 'סמיכת משה', בפתיחה במילי דאגדתא, מביא גם כן הפירוש על המשנה הנ"ל, עם הפירוש על הפסוק 'כי ארד אל בני' כו'. והרחיב הדיבור בדברי חן והמתיקו מאד. אבל הוא מביא הכל בשם זקיני הקדוש הרמ"ל זצללה"ה, וכן בספר 'אילנא דחיי' (בפרשת וישב) מביא בשמו הקדוש כל העניין הזה. ומפני כי הרב הקדוש בעל 'דברי צדיקים' היה תלמיד זקיני זצוקללה"ה, ומביא בשמו רק הפירוש על המשנה בלבד, ואחר סיום פירוש המשנה כתב 'עד כאן דבריו הנחמדים', מובן מזה שלבעל הפתיחה בספר 'סמיכת משה' ולבעל ספר 'אילנא דחיי' לא הגיעה השמועה היטב.

דהנה נודע דרכו בקודש של כבוד קדושת זקיני הרמ"ל זצללה"ה שהיה נע ונד שנים רבות לפדות שבויים, ובדרך מהלכו תיקן כמה נפשות ישראל. ומספרים כי את הרב הקדוש הרבי ר' יצחק אייזיק מקאליף זצללה"ה, הביא הוא לרבו הגאון הקדוש הרבי ר' שמואל שמלקה מניקלשבורג זצללה"ה, בהיותו (הרב הקדוש מקאליף) עוד בילדותו. ושמעתי מספרים ממגידי אמת בשם מרן הקדוש הרבי ר' מענדלי מפריסטיק (או מרימנוב) זצללה"ה, שראה בחזיון, שאחר פטירת זקיני הרמ"ל לא רצה לעלות לגן עדן עד שיתנו חופש לכל הרשעים שבניהנם, שיעלו אתו לגן עדן. ויפק רצון מד', ועלתה בידו לפדות כל הרשעים, ונתרוקן כל הגיהנם, נקי מכל. ומקובל שאמר בזה הלשון "גלאבטס (בפתח תחת האלף) מער, כמו שמנקים הבית עם פלאדער וויוש [=עם מטאטא]'". (מפני שהיה יליד מעהרן, היה לשונו הקדוש משונה קצת במבטא ממבטה שלנו). לקיים מה שנאמר (איוב כב) 'ותגזור אומר ויקם לך'. (שם לג) 'אם יש עליו מלאך מליץ אחד וגו', ויאמר פדעהו מרדת שחת' וגו'. כדרכו בחיים חייתו. וכנ"ל.


הרב נחמיה שפירא, נולד בשנת תרל"ד, ונודע בצעירותו כעילוי חריף.  אביו, הרב משה יהודה ליב, אב"ד סאסוב וסטריזוב, היה בנו של רבי שלמה מסטריזוב-מונקאטש בעל ה"שם שלמה", (בנו של רבי אלעזר שפירא מלאנצהוט, בנו של רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב בעל ה'בני יששכר') חתן רבי יקותיאל שמעלקא מסאסוב בנו של רבי משה יהודה ליב מסאסוב. אמו של הרב נחמיה, מרת חנה, היתה בת הרב ברוך מגורליץ, בנו של האדמו"ר ה"דברי חיים" מצאנז.

לזמן קצר למד אצל דודו הגאון הצדיק המפורסם, רבי צבי הירש שפירא, בעל ה'דרכי תשובה', ונודע כגדול בתורה וביראה, בנגלה ובנסתר.

נשא לאשה את מרת נחמה טילא בת הצדיק המפורסם רבי ישעיה נפתלי הירץ שפירא מדינוב, בנו של רבי דוד מדינוב, בנו של רבי צבי הירש שפירא מדינוב בעל ה'בני יששכר'.

במשך שנים רבות היה רבה של סאסוב. במלחמת העולם הראשונה התגורר עם אביו ועם משפחתו בווינה, שם פעל כמוהל מומחה בבתי החולים. משנת תרפ"ב התיישב בעיירה סטריזוב ומילא את מקום אביו ברבנות בעיירה, לצדו של רב נוסף. הוא ביקר בבתי נדיבים בארה"ב, על מנת להתרים אותם.

עם כניסת היהודים לסטריזוב, נשאר הרב עם קהילתו וניסה לפעול להקל על מצבם של יהודי העיירה. בחודש תמוז תש"ב גורשו יהודי סריזוב לגיטו ריישא. הרב נספה בשואה יחד עם בני קהילתו ועם משפחתו, ובהם רעייתו וכל ילדיהם ונכדיהם:

  1. הרב ישעיה נפתלי הירץ דומ"ץ בדוקלא ורעייתו מרת ריקל רייזל (בת רבי מנחם מנדל הלפרין מברז'ן, הרבי מדוקלא) ושני בניהם המופלגים בתורה. נרצחו בג' באלול תש"ב.
  2. הרב שלמה ורעייתו רבקה (בת הרב משה חיים אפרים הלוי איש הורביץ, מוואליע-מיכאווע) וילדיהם. נרצחו עם קהילת סטריזוב.
  3. הרבנית פרימא ובעלה הרב חיים ספרין אב"ד סאלא (בן הרב זיידה ספרין מדאבראמיל, רב בסאלא) וילדיהם. נרצחו עם קהילת סטריזוב.

על פי קטלוג 'אוצרות לונדון' נספה הרב, עם בני משפחתו, בדרך בין סטריזוב ובין גיטו ריישא.

בעבודה ויגיעה קשה במשך כמה שנים עלה בידו להוציא לאור את חידושי הרמ"ל (ג' חלקים) מתוך כתבי ידו של רבי משה ליב מסאסוב, והוסיף עליהם הגהות וביאורים. בשנותיו האחרונות סידר והכין לדפוס עוד חידושי תורה רבים שלו ושל אביו, אך הם אבדו בשואה, עם חורבן בני המשפחה ובני הקהילה.

תמונת חתימת הרב נחמיה שפירא ותמונה מהנייר הרשמי שלו מובאים באדיבות בית המכירות 'אוצרות לונדון'.

הוכח לחכם ויאהבך, כדרכם של האחים הקדושים הרבי ר' זושא והרבי ר' אלימלך / הרב גדליה קלוגר הי"ד

* 'הוכח תוכח את עמיתך'. ראיתי זה כבר בספר אחד שפירש על פי הידוע מהני תרי אחים הקדושים הרב הקדוש רבי ר' זושא והרב הקדוש רבי ר' אלימלך זצוקללה"ה זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל בעת שהתהלכו בארץ והוכיחו לעם להורות תשובה לילך בדרך ה', שדרכם היתה כאשר ראו באחד איזה חטא, אזי אמר אחד לאחיו וקוראו בשמו מה לך ולמה עשית כך וכך לפי העבירה שראו באיש ההוא, ואמרו דברים המשברים את הלב, וגם דברו כמה פגם בחטא זה, ואיזה תשובה צריכין לתיקון חטא זה. והאיש ההוא כשמעו ויתעצב, וממילא עשה החוטא תשובה כפי הוראתם הטובה. ובזה מפרש הוכח תוכיח את עמיתך, עם שאתה בתורה ובמצות. עד כאן דבריו.

ועם ההקדמה הנ"ל יש לפרש הפסוק במשלי (ט,ח) 'אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך', דלעניות דעתי קשה, כי אם ראה בתלמיד חכם שעבר עבירה, אין מהצורך להוכיחו, כי מעצמו יעשה תשובה, כדאיתא במסכת ברכות (יט,א) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה כו' אלא ודאי עשה תשובה. ולפי הנ"ל יש לפרש פירוש הכתוב, 'אל תוכח לץ פן ישנאך', היינו שלא יקבל לדברי תוכחתך, אלא 'הוכח לחכם', פירוש הפוך פניך לומר דברי עוונות והתוכחה נוכח לחכם, וכנ"ל. 'ויאהבך', שישמע החוטא ויקבל לדברי תוכחתך ויעשה תשובה.

* בשם הרב הקדוש מוהר"א זצ"ל מעיר מיקאלאיוב. 'אתם נצבים' וגו'. על פי משל מענין לימוד תכסיסי המלחמה של אנשי הצבא (הנקרא עצזיציר), יש שממונים עליהם שרים רבים ונכבדים זה למעלה מזה. שהדרך הוא אשר שר הקטן מלמדם סידור תכסיסי מלחמה. והם עומדים זה אצל זה בשום סדר א' שורות שורות והמלמדם עומד עליהם בריחוק קצת כנגדם ופוקד עליהם כיצד יעשו. ומה שהוא מצוה עליהם כן יעשו כולם כאחד. ואם השר הגדול ממנו שבא לנסות לאנשי הצבא שתחת דגלו באותות אם הם מורגלים בסדר עבודתם, אזי גם השר הקטן עומד עם אנשי הצבא בשווה להם ועושה כמו שאנשי הצבא הפשוטים עושים. וכן כל מה שהשר הוא יותר גדול, השר הפחות ממנו הוא נצב לאנשי הצבא הפשוטים כנ"ל. ובאם המלך יבא לנסות אותם אזי כל השרים כולם הקטנים עם הגדולים עומדים נצב בסדר אחד עם אנשי הצבא, עושים כולם כאחד ענייני סדור תכסיסי מלחמה כפי פקודת המלך.

הנמשל בזה כי בכל השנה ההשפעה הולכת על ידי הצדיקים. לצדיק זה יש מפתח הפרנסה, ולצדיק אחד יש לו מפתח הרפואות כו', אבל בראש השנה כאשר יבוא המלך, מלכו של עולם, הוא הקב"ה לישב על כסא המשפט לדון את כל באי עולם וכולם יעברון לפניו כבני מרון, אזי יהיו נדונין לפניו גם הצדיקים, על דרך הכתוב (מלכים א ח,נט) 'לעשות משפט עבדו' כו' (וכדאיתא בראש השנה טז., עיין שם). לזה אמר 'אתם נצבים היום', על דרך מאמר רבותינו ז"ל (זהר פרשת בא דף לב:) בפסוק איוב (א,ו) אין 'היום' אלא ראש השנה, 'כולכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם וגו' כל איש ישראל',

אמר המסדר על פי דבריו הקדושים יש לפרש הכתוב בתהלים (קיט, צא) 'למשפטיך עמדו היום', היינו בראש השנה, פירוש שגם הצדיקים יעמדו בכסה ליום חגינו למשפט, 'כי הכל עבדיך', ואתה מלך לדונם. ועיין בחדושי אגדות למסכת ראש השנה ט"ז ע"א בדיבור המתחיל תנא דבי רבי ישמעאל, ותודה לקל שכוונתי קצת מעין דברי הגאון.

* הרב הקדוש מורנו הרב ר' צבי הירש זצ"ל מרימינוב, היה רגיל לומר בכל פורים, 'והשתיה כדת', יסוד התורה היא (מלשון 'אבן שתיה') 'אין אונס', שיהיה כופה את עצמו להיות בבחינת 'אין' בשפלות. 'כי כן יסד המלך', מלכו של עולם. 'על כל רב ביתו', היינו הצדיקים, שיהיה הצדיק בעיני עצמו שאינו נחשב לכלום.

אמר המסדר היינו כמאמר רבותינו ז"ל (נדה ל:) אפילו כל העולם אומרים עליך צדיק אתה היה בעיניך כרשע. והבן.

ועל ידי זה יוכלו הצדיקים להיות פועל ישועות 'לעשות כרצון איש ואיש', להשפיע לכל אחד מה שצריך. שמעתי.

וכענין זה איתא בספר דברי אמת בפרשת ראה על הפסוק (דברים יב,ד) 'לא תעשון כן' וגו', עיין שם כל הענין.


הרב גדליה קליגר (קלוגער) הי"ד, תלמיד חכם מופלג וחסיד מלבוב, שנולד בשנת 1900 לאביו הרב יוסף, ראב"ד בויברקא, ממשפחה המיוחסת לרבינו הט"ז. סבו, הרב שמשון קליגר היה אב"ד זאלקווא והגלילות (מחוז בלעזא).

הרב גדליה חיבר את הספר "מנחת יוסף", חידושי תורה ודרושים מלוקטים מצדיקים רבים, עם חידושי אביו וחידושיו (לבוב, תרצ"ה). הספר יצא עם הסכמת קרוב משפחתו הרב יהודה ליבוש באב"ד, אב"ד פודוולוטשעסק. מהדורה חדשה של ספר זה, יצאה לאור בשנת תשס"ח.

אחיו של הרב גדליה היה הרב טוביה, מגדולי תלמידי החכמים באושפיצין ומחשובי חסידי בעלזא.

הרב גדליה נספה עם כל משפחתו בשואה, כנראה בסביבות שנת 1942. הי"ד.

שרידים מחידושי רבי יעקב יצחק דן לנדא הי"ד, האדמו"ר מסטריקוב

תמונת רבי יעקב יצחק דן לנדא הי"ד

בעת שקיבל רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד את המינוי לאדמו"ר סלונים בלב נשבר, בירך אותו רבי יעקב יצחק דן מסטריקוב (אביו של בעל אחותו, רבי טוביה לנדא), במקרא שכתוב "והיה כשבתו על כסא ממלכתו", שיהא המלך בישראל שרוי כל ימיו בשפלות רוח כזו שזכה לה ברגע שעלה לישב על כסא המלוכה, וחשב בנפשו שאיננו ראוי לכך.

וברכתו של הרה"ק מסטריקוב אכן התקיימה לכל פרטיה ודקדוקיה, עד ליומו האחרון נשאר האדמו"ר מסלונים שבור לב ומלא הכנעה ולא שינה את דעתו בכל הנוגע לעצמו.

(ע"פ הילולא קדישא – חשון, עמו' רמג)

מרן אדמו"ר מסטריקוב זצוק"ל אמר בשם אביו הרה"ק רבי יעקב יצחק דן הי"ד ששמע מפי מרן אדמו"ר בעל 'ישמח ישראל' זצ"ל על הפסוק שאומרים בנשמת בתפילת שבת "ברעב זנתנו", שהוא לכאורה דבר והיפוכו. אלא הסביר ה'ישמח ישראל', על ידי הרעב, נתת לנו חשק ותיאבון. וזו הברכה.

(הרב משה צבי וינטרוב, ד' אמות של רבי (בני ברק תשס"ב), עמו' מ"ט)

גם אנכי נתתי מעות קדימה על הספר לקוטים מתורת מרן הבעש"ט זצלה"ה זי"ע ובעזרת ה' יתברך יהיה לתועלת גדול לכל אחד ואחד ולקרב גאולתנו ברוחניות ובגשמיות. הכותב למען כבוד התורה, יעקב יצחק דן בהה"ק זצללה"ה זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. אסרו חג דסוכות תרח"ץ

(הסכמת האדמו"ר מסטריקוב לספר בעל שם טוב, הוצאת 'מסורה', לודז' תרח"ץ)

בשבת קודש פרשת כי תצא תשמ"ח (בקידושא רבה ללידת הבת לכ"ק עט"ר אדמו"ר שליט"א) סיפר כ"ק מרן אדמו"ר (מסטריקוב) זצוק"ל זיע"א (למחותנו ראש הישיבה הגה"ח רבי שלום בראנדער זצוק"ל) בשם אביו כ"ק מרן אדמו"ר ר' יעקב יצחק דן זצלה"ה הי"ד על הגה"ק רבי ליבוש חריף זצוק"ל [מהרי"ל צינץ] שהיה נוהג לדרוש בביהמ"ד מדי שנה בליל יום הכיפורים לאחר 'כל נדרי'.
והיה באיזו שנה שעלה לפני ארון הקודש וראה את ההתעוררות של הציבור והתכופף אז לפני ארון הקודש, ואמר את הפסוק (תהלים פה) "אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה". ואמר "אשמעה מה ידבר האל", שכביכול מטה הוא את אזנו שרוצה לשמוע מה הקב"ה אומר על מעמד זה של "כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו", שיש בו התעוררות גדולה ושבים כולם בתשובה, כי 'שלום' רומז לתשובה. ואז הסתובב לציבור ואמר "ואל ישובו לכסלה", שהקב"ה מבקש שגם לאחר יום הכיפורים תישאר בקרבינו אותה ההתעוררות שיש עכשיו, ושיהיה לזה קיום לבל יחטאו עוד.

(דברות קודש (סטריקוב), האזינו תשס"ה, עמו' ב)


רבי יעקב יצחק דן לנדא, האדמו"ר האמצעי מסטריקוב, מגדולי אדמו"רי פולין.

נולד בשנת תרמ"ב לאביו רבי אלימלך מנחם מנדיל. בצעירותו מונה לרב בקינוב (מחוז אוסטרובצה) כממלא מקום אחיו הרב אברהם שנפטר צעיר לימים. הוא נודע בשם "הרב מקינוב", והתפרסם כגאון בש"ס ובפוסקים, בנגלה ובנסתר, חריף ובקי וחכם הבקי גם בהוויות העולם. הוא עבר לזגרז' וייסד בה את ישיבת "בית אהרן", בה למדו עשרות בחורים עילויים.

ביקר בארץ ישראל בשנת תרצ"ה ביחד עם אביו האדמו"ר, ועם בנו הרב טוביה יוסף הי"ד ראש ישיבת "בית אהרן". לאחר פטירת אביו, בשנת תרצ"ו, מילא את מקומו כאדמו"ר מסטריקוב. היו לו חסידים רבים, וחצרו היה מן המרכזים הגדולים בחסידות פולין. הוא היה גם עסקן פעיל באגודת ישראל.

בתו, שרה, אשת רבי בצלאל שלמה בורנשטיין הי"ד, בנו של האדמו"ר רבי דוד בעל ה'חסדי דוד' הי"ד.

לאחר הכיבוש הנאצי, הצליח לברוח לוורשה. הוא נכלא שם בגטו ועבד במפעל ליצור מדים עבור הגרמנים. מדים עבור הצבא הגרמני בהמשך הסתתר בבונקר שהוכן עבורו, ולאחר מכן נתקבל לעבודה בבית החרושת לנעלים, שבו היו אדמו"רים נוספים, עד שגורש לטרבלינקה בסביבות ד' בחשון תש"ד, שם נספה יחד עם האדמו"ר מפיאסצנה רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד.

יעקב כ"ץ, שהיה עם הרבי בגטו ורשה, מסר בעדותו:

בשני של פסח הכניסו אצלנו לבונקר את הרבי מסטריקוב, יחד עם אשתו וילדיו. ימים אלה אינם ניתנים להשכח. כל אותם הימים שהיה עמנו היה מחזק את לבנו ומנחמנו בדברי נחמה ותקוה. הרבי היה מבטיח לנו כי הישועה קרובה לבוא. הוא אמר לנו כי יש בידו הוכחה על פי קבלה כי בשנת תש"ג תתחיל מפלתו של היטלר הרשע, והשמיע לנו גימטריא בענין זה: ראשי תיבות של "רוב גאונך תהרוס קמיך" – תש"ג. כל ימות הפסח ניזון הרבי מאבקת סוכר, הואיל ולא היה ברשותנו מזון אחר כשר לפסח, ואף על פי כן היו נסוכות על פניו שמחת החג ותקוות הישועה, שעוררו בלבנו השתאות והשתוממות ממש. הרב ר' יעקב יצחק דן הביא עמו לבונקר ספר תורה קטן וממנו קראנו את קריאת התורה של יום טוב. בימים האחרונים של יום טוב הפצרנו בו שיגזוז את זקנו מפני הסכנה, אבל הוא לא רצה אפילו לשמוע על כך. רק בערב שביעי של פסח נשבר בו לבו של אותו צדיק. לבונקר שלנו הגיעו הידיעות על השחיטות שעשו הנאצים ב'גיטו הקטן', וכולנו הרגשנו שהקץ מתקרב. בשעת הקידוש של חג, כשהגיע למלים "אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון", פרץ בבכי תמרורים, בכי קורע לבבות, עד כי כל אנשי הבונקר געו בבכיה. למחרת היום, בשביעי של פסח, הוציאו את כולנו מתוך הבונקר, וכולנו נשלחנו למיידאנק. שם ראו עיני את הרבי בפעם האחרונה. בשעת הסלקציה עבר הרבי מסטריקוב לקבוצת הפועלים שעבדה בוורשה, בבתי המלאכה של שולץ. כל הקבוצה הזאת הועברה אחר כך לטראבלינקה (אלה אזכרה, חלק ד, עמו' 96).

בנו, רבי אברהם אביגדור נחום, הצליח בניסי נסים לצאת מוילנה בשנת תש"א ולעלות לארץ ישראל, ומילא את מקום אביו בתל-אביב, כאדמו"ר מסטריקוב.

ראה תולדותיו בספר "רבותינו רועי ישראל – תולדות אמו"רי סטריקוב", עמו' מב-נה, בספר קהילת זדונסקה-וולה עמו' 174, ועוד.

מעלת הדפסת חידושי תורה מחכמי האחרונים / ר' יצחק מאיר אוביאס הי"ד

תבענה שפתי תהלה לאל נורא עלילה אלקי ישראל סלה אין בלשוני מלה הן ד' ידעת כולה על כל הטוב אשר גמלנו ולא עזב חסדו ממנו שהחיינו וקימנו וזכנו לקיים מילי דאבוה להאיר עיני ישראל ולהוציא תעלומה לאורה חיבור על התורה לבאר כל קלה וחמורה, ויבאר כל דיבור ואמירה מכבוד אדוני אבי מורי צבי אביגדור ז"ל אשר מימי עלומיו עתותיו ועשתונותיו ולתורת ד' תמימה ותורתו אמונתו לשם שמים ומושלם במידות ומעלות וחסידות ובקי בחדרי תורה נגלה ונסתר, אף שכלום בן מעיד על אביו, אפס קצהו יראו הבאים לקרות ספר ולהגות באמרי שפי קאמרי רבנן יטעמו טעם בשר בשרא דתורה הקונים יאכלו חיכם יאמר וימצאו דברים מתוקים מדבש ערבים לשומען. ואם אמנם כי לא נתפרסם שמו בין גדולי עולם, זה היה רק מצד ענוותנותו אשר היה בו וביקש מאתי לאמור, עמד נא לי בזה לעשות אתי הטוב והחסד של אמת הזה להשתדל להוציא לאור הספר הזה 'תפארת צבי'. בן יכבד אב, אבי מורי המופלג ושנון שוקד על תורתו חסיד וענו הצנע לכת היה, מתלמידיו של חידושי הרי"ם זצל"ה.

ויען כי הוצאת הדפוס רבה מאוד, וקצרה ידי להביאם לבית הדפוס והוכרחתי לכתת רגלי על פתחי נדיבים, להיות נמנים אצלו לקבל מידי הספר הזה כשיצא מבית הדפוס ולתת לי מעות קדימה למען אוכל לבצע הדפסת החיבור הזה, ומברכים להמסייעים והמחזקים בידי בברכות שונות כאשר עיניכם תחזינה משרים.

יש אנשים בני תורה יראי ד' האומרים 'למה לנו ספרים אחרונים, הא לא גמרנו עוד הספרים הראשונים?'. איתא בזוהר הקדוש פרשת בראשית 'בכל מלה ומלה דאתחדש באורייתא עביד רקיעא חדא, וקודשא בריך הוא נשק לההיא מלה ואעטר לה תלת מאה ושבעין אלף עטרין'. ואיתא בספר הערבי נחל ז"ל סדר וישב 'לפעמים תלמיד חכם קטן יאמר מילתא, מה שלא יאמר הגדול ממנו'. עיין שם.

ועל המוגמר אני אומר חד פסוקא דרחמי, הטיבה ה' לטובים שיתמכו את ידי בהוצאת הדפוס, כי רבה מאוד. ולישרים בלבותם תן שיביאו הספר לתוך ביתם בצאתו מדפוס. יהיו בכלל מזכו את הרבים, גם יקיימו מצוה לשמוע דברי חכמים, וזכות התורה ישפיע לנו ולכל אחינו בית ישראל שפע ברכה והצלחה וכל טוב סלה, וירפאנו ד' במהרה ברפואת הנפש וברפאות הגוף, ויטהר לבבנו לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם, למען לא ניגע לריק. ונזכה לראות בנים ובני בנים חיים וקיימים עוסקים בתורה ובמצות מתוך רב נחת. וד' הטוב ירחם עלינו ויקרב פדות נפשינו במהרה בימינו אמן, כיד בן המחבר המביא לבית הדפוס, יצחק מאיר אוויעס.

(תפארת צבי, הקדמת בן המחבר)


ר' יצחק מאיר אוביאס (איטשע אוויעס), היה סוחר ותלמיד חכם. הוא נולד בשנת 1894, לאביו הרב צבי אביגדור.

הרב צבי אביגדור היה בבחרותו תלמיד של האדמו"ר בעל 'חידושי הרי"ם' מגור, ונודע כצדיק וחסיד מופלג, תלמיד חכם מתמיד ועניו, שהיה מקורב לאדמו"רים רבים ונשא ונתן אתם בדברי תורה, ובייחוד עם האדמו"ר רבי ישראל אלטר שמעון מנובומינסק.

ר' יצחק מאיר הוציא לאור בוורשה בשנת תרצ"ז (1937) את ספרו של אביו 'תפארת צבי' על התורה ועל ענייני שבת ומועדים, חלק א' על בראשית ושמות. הספר יצא לאור עם הסכמות חשובות מאת האדמו"ר רבי מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה, האדמו"ר רבי אלטר ישראל שמעון פרלוב מנובומינסק, האדמו"ר רבי שלמה חיים פרלוב מבאלחוב, האדמו"ר רבי יעקב וויסברויט מקראשניק, האדמו"ר רבי יצחק מנחם דנציגר מאלכסנדר, הרב שמואל יעקב קאפיל הכהן אב"ד קאלשין והרב יעקב אריה אב"ד נובומינסק מוורשה. הספר קיבל עוד עשרות הסכמות מאדמו"רים שלא הודפסו, על מנת לחסוך בהוצאות הדפוס. שאר הספר, לא הודפס.

ר' יצחק מאיר נשא לאשה את מרת מאשע לבית שדלצקי, ונולדו להם חמישה ילדים. הם התגוררו במינסק ובזמיטש.

בתקופת השואה נכלא בגטו זמוש ונספה במינסק.

בנו חיים נכלא בגטו מינסק ונספה עם רעייתו שרה וילדיהם.

בתו בריינדל פרידמן, נכלאה בגטו מינסק, ונספתה עם בעלה דוד וילדיהם.

בתו חנה שטרסברג, נכלאה עם בעלה ליב בגטו זמוש – הוא נספה בגטו והיא נספתה באושוויץ.

בנו אברהם, היה בחור ישיבה, נכלא בגטו וילנה ונספה בשואה.

בתו, פרומה הכט, שרדה וכתבה דפי עד על בני משפחתה.

שרידים מתורתו של הרב גרשון גאיטיין הי"ד, מגיד מישרים בפרשבורג

תמונת חותמות הרב גרשון גאיטיין הי"ד

"אל תרגזו בדרך", אל תפסיעו פסיעה גסה והכניסו חמה לעיר (דמש"א) מליצה מוסרי האיש אשר יחפוץ לעזור דלים ולתמוך עניים, עליו לצמצם בהוצאות ביתו, ולחנך את אנשי ביתו להסתפק בהכרחי, ולא ידרשו אחר מנעימי חלד ותענוגות בני אדם, כי אך אז לאל ידו לחונן דלים ולהשביע רעבים. כן פירש מדר"ש 'יהי ביתך פתוח לרווחה', זאת אומרת אם תחפוץ שביתך יהיה פתוח לרווחה ודופקי דלתי חסדך לא ישובו ריקם, אז אעצך 'ויהי עניים בני ביתך', תרגיל את בני ביתך שלא ילכו בפסיעות גדולות, רק יתנהגו כעניים. והמלצתי במקרא קודש 'מאשר שמנה לחמו', לו לעצמו אף לחם יבש שמנה ויסתפק בו, אבל לאחרים "והוא יתן מעדני מלך". ואמר הכתוב "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", אם תתנהג עצמך כעני אשר די לו לחם צר ומים לחץ, אז יהיה ביכלתך להלוות כסף ולגמול חסד לקשי יום. ושמעתי מדרשן אחד צחות מוסרי בביאור הקרא "ומלכי צדק מלך שלם הוציא להם ויין והוא כהן לאל עליון", הכוונה שמלכי צדק הוציא לאורחים לחם ויין, אבל "והוא" לעצמו הסתפק במועט ככהן לאלקיו. וזאת אשר דבר יוסף לאחיו אל תפסיעו פסיעות גסות לילך בגדולות, ואז יהיה בידכם להכניס 'חמה' ושמש צדקה ומרפא בכנפיה לעיר, להיות מושיע לאביונים. והבן.

הרב גרשון גאיטיין נר"ו מ"מ ד'חברת עדת ישורון' פרעסבורג (עם הוספות המאסף)

(המגיד, מגד ירחים, שנה יא גיליון ו, עמו' כה)

קונטרס 'כסף צרוף' סדר ויצא

א. תפלות אבות תקנו!
הרבה שסרו מדרך ה' לצערינו באים ביום יאהרצייט לבית הכנסת , ואם לא אבותיהם, כבר היה נשכח אצלם כל ענין התפלה – רי"ד מבריסק.

ב. סולם בגימטריה ממון!
הממון משפיל אף מרומם. אם השימוש בו לרעה, הרי הוא מוצב ארצה, אבל אם השימוש בו לטובה, ראשו מגיע השמימה – בעל הטורים.

ג. והיה זרעך כעפר הארץ!
הארץ מטיבה הרבה ובכל זאת דשים עליה (עפר עם מים הוא טיט) – רבי צבי קאלישער (מעשה).

ד. אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי!
ה' יש רק אז במקום שהאדם נמצא, אם האדם עניו ומחשיב את עצמו לכלום, ואינו עושה שום בעל דבר מעצמו – פנים יפות.

ה. וזה שער השמים!
כל הדר בארץ ישראל, מכיוון שהארץ סובלו הוא בחזקת צדיק, כי אם לא היה צדיק היה הארץ מקיאו. וזה סוד 'זה השער לה' צדיקים יבואו בו', ארץ ישראל הוא שער השמים, וראשי תיבות 'צדיקים יבואו בו', הוא 'צבי', ארץ צבי – טוב הארץ.

ו. ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש… והיה ה' לי לאלקים!
כל זמן שאין לאדם רק ההכרח, הוא מתדבק באלקים חיים, ומכיוון שיש לו מותרות כבר סכנה קרובה להיות מן 'וישמן ישורון ויבעט' – כלי יקר.

ז. הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה!
1. אותיות ה' נ' אין להם זיווג כידוע, כל זמן שישראל נפרד איש מעל אחיו ואין להם התחברות זה עם זה, 'עוד היום גדול לא עת האסף המקנה' – רבי נפתלי ראפשיצער.
2. אם עוד לא בא הגאולה, על כל פנים 'השקו הצאן ולכו ורעו', כדי שיהיה כוח בנו לשמור ולעשות עד יבא לציון גואל, כך התחנן רבי מאיר מפרעמישלאן.

ח. הכי אחי אתה…!
בתחילה 'אך עצמי ובשרי אתה', ואחר חודש ימים, 'הכי אחי אתה', ולבסוף, 'ויעבוד יעקב ברחל', כדאמרי אינשי אורח, טורח, ואחר כך סורח – מלאכת מחשבת.

ט. טוב תתי אותה לך…!
איש צדיק הופך את אשתו לצדקת, וכן אשה צדקת הופכת את בעלה לצדיק, לכן אמר לבן בראותו את בתו שהיא צדקת, שטוב יותר שתנשא ליעקב שגם הוא צדיק, ויהיה רק בית אחד של צדיקים, משייתן אותה לאיש אחר וגם יעקב יישא אחרת, ויהיה עולם של כולם צדיקים שנואי לב לבן – רבי בונם.

י. ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה…!
אדרבה, אבל יעקב כל כך החשיב את רחל, שמה שבקש לבן שבע שנים בעדה, היה לפי רום גודל ערכה, עוד מעט בעיניו, כימים אחדים – רבי שלמה קלוגר ז"ל.

יא. והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב!
העטופים אלו הצבועים, והיה במחשך מעשיהם, והם הרמאים אשר ללבן. אבל הקשורים המתקשרים בתמימות להקב"ה, רק אלו ראויים והגונים להקרא על שם יעקב – רבי משה קוברינער.

יב. לקח יעקב את כל אשר לאבינו!
מעולם לא רימה אדם את לבן, והיה יחיד בדורו ברמאותו, וזה היה הודו והדרו. ועתה בא יעקב, שהיה אחיו ברמאות, ולקח עוז גאוותו זה. וזה שהתאוננו בני לבן – כלי יקר.

יג. וישב לבן למקומו… ויעקב הלך לדרכו!
כל זמן שהיה יעקב אצל לבן, הוצרך בעל כרחו להתנהג עמו ברמאות. אבל מכיון שנתפטר ממנו, הלך יעקב בדרכו, דרך התום והיושר – רבי משה ליב סאסובר.

יד. ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה!
ושלמה המלך עליו השלום אומר "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל", אלא שכך פשוטו של מקרא, בוודאי שקר החן וכן הבל היופי כשהם לעצמם, אבל כשהיופי והחן נמצאים באשה יראת ה', אז נאה לשבח את האשה ביופיה וחנה – דרך אבות.

רעיון אחד באותו ענין מחלק שני של 'כסף צרוף':

אשה עיניה צרה באורחים.
כן למדו חז"ל ממעשה שהיה, שאברהם אבינו אמר ליתן קמח לאורחים, ושרה אמרה ליתן סולת. והקשו המפרשים, הא איפכא משמע, שאשה עיניה יונים וטובים לאורחים לתת להם מאכל טוב ומשובח. וגם קשה, וכי כך דרכם של חז"ל לדבר בגנות הנשים?! ונראה לומר במעשה הידוע מאבא חלקיה במסכת תענית, שבעמדו בתפלה ותחנונים הוא ואשתו, הקדימו העננים לבוא מאותו צד שעמדה היא, והסביר שמפני שהיא נותנת מאכלים מתוקנים ונגמרים לאכילה, ובכן רב כוחה בגמילות חסד יותר ממנו, שהוא נותן רק מעות כסף ולא שווה כסף. ועוד נקדים מה שאמרנו בתירוץ מה שהקב"ה מנע את הנשים מלימוד התורה, ואם מנע הטוב מהם, צריך שנבין מדוע, וגם באיזה טובה אחרת מילא את חסרונן. ונראה שמנע מהן את טוב תורתו, כדי שתיתן עיניה ולבה לטובת בעלה ובני ביתה, ובכל כוחה ואונה תעבוד בטובתם ובתיקונם, ובכלל זה גם האורחים ועניים מרודים שתביא ביתה, שגם הם צריכים שיהיו בני ביתה, כמו שאמרו ז"ל במשנה 'ויהיו עניים בני ביתך'. ואם העולם עומד על שלשה עמודים, תורה עבודה וגמילות חסדים, והאשה חלקה יותר גדול בגמילות חסדים מחלק האיש, נמצא שמה שנגרעה מאחוזת נחלתן בתורה הקדושה, נתווספה להן בעסק הגמילות חסדים. ואם נצרף כל זה, נמצא שבכוון עשה הקב"ה את עיני השגת האשה צרה וחלושה בהבנת תורה הקדושה, כדי שתקדיש כל זמנה ומבחר כוחותיה לטובת האורחים. וזה אמרם ז"ל 'אשה עיניה צרה' בהבנת תורה הקדושה, ולמה, 'באורחים', בשביל האורחים, שתעבוד יותר בתקנתם. ולפי זה האיש זוכה לחלק עולם הבא בשביל תורה שלומד, והאשה בשביל הגמילות חסדים שהיא עושה. וחשבה אותה צדקת שרה אמנו, אם בעלה מקמץ בגמילות חסדים ורוצה ליתן רק קמח, כך יפה לו, כי הוא רב כחו בתורה הקדושה, ויזכה על ידה לחלקו בעולם הבא. אבל היא, שרק אחת לה לזכות על ידו לעולם הבא, היא עסק הגמילות חסד, צריך שתעשה זאת באופן היותר טוב והמשובח, לכך במקום קמח נתנה סולת נקייה ומשובחת.


הרב גרשון גאיטיין (גויטיין) הי"ד – נולד בסביבות שנת תרס"ד (1904) לאימו הרבנית פרל (בת הרב הגאון רבי גרשון ליטש סג"ל רוזנבוים, אב"ד טאליה, מחבר הספר "משיב דברים") ולאביו הרב יוסף שלמה הי"ד אב"ד העדיעס, בנו של הצדיק רבי אליהו מנחם אב"ד העדיעס, בנו של הרב הגאון רבי ברוך בנדיט גאיטיין מחבר הספר "כסף נבחר".

הרב גרשון היה תלמידו של רבי עקיבא סופר בישיבת פרשבורג והיה מעורכי כתב העת של הישיבה, "המעיין". הוא כיהן כמגיד מישרים בעיר פרשבורג והכין לדפוס כעשרת אלפים מאמרים, אך כמעט כולם אבדו בשואה, מלבד שרידים שהודפסו בספר "זכרון אבות, רבי ברוך גאיטיין ותולדותיו", עמו' קצו-קצח.

הרב גרשון ייסד את חברת "אהבת עולם", לימד משניות וקיים משמרות לאמירת תהלים. הוא עסק בצורכי ציבור ופעל להצלת הפליטים בתקופת מלחמת העולם השנייה, בתחילת המלחמה עוד יכל להסתובב בחופשיות בעיר, בהיותו נתין זר בעל אזרחות הונגרית, והוא ניצל זאת לצורך דאגה לסייע לתלמידי ישיבת פרשבורג שהמשיכו ללמוד במסירות נפש במקום מסתור בבית המדרש הישן של רבי משולם איגרא והחתם סופר. הרב גרשון נהרג עקה"ש באושוויץ בשנת תש"ד, יחד עם רעייתו מרת רחל, ורבים מקרובי משפחתו. הי"ד.

הלב הגאוני – על רבי מאיר שפירא ראש ישיבת חכמי לובלין, גאון ההלכה והמחשבה, הרגש והפיוט, ומעשה ברבי ר' זושא / הרב צבי הירשהורן הי"ד

מעשה ברבי זושא

רבה של לובלין זצ"ל היה לא רק גאון ההלכה והמחשבה, אמן הפלפול והדרוש. לא רק בעל מח גאוני – כי גם בעל לב גאוני. הוא היה גאון הרגש, השירה והפיוט.

עבודתו שבלב, בשפכו צקון-לחשו כבן המתחטא על אביו שבשמים, היתה מעיין של השתפכות הנפש והתלהבות דקדושה, וזה תפס אולי את המקום המרכזי בחייו. תפלותיו חוצבי הלהבות, בשעה שעבר לפני התיבה בתור שליח-ציבור, היו חטיבה של עבודת-קודש ספוגת שפע של מתיקות ודביקות, לבביות טהורה והתעוררות צרופה ונרגשת. תדיר כשהתפלל קלחו מעיניו סילוני-דמע שריככו אפילו לבבות אבן אטומים.

המלים הקדושות של התפלה להטו על שפתותיו, רשפי אש ניתזו מפיו והוא רועם בקולו הנעים והצלול שופך שיח לבו הגדול בפני קונו: "וישגב אביון מעוני… יראו ישרים וישמחו… וכל עולה קפצה פיה…", ומטעים היה במיוחד את המלים הדשות בצער ישראל או בשמחה אלוקית, בהתגלות אלוקית או בחכמת התורה. המלים הללו כשיצאו מלוטשים ומתנגנים מלבו של הבעל-תפלה הגדול, האירו כל מוחין ונסכו חמימות באלפי המתפללים, הרעידו את נימי הלבבות הסמויים ביותר… הוא הדליק כל נפש בתפלתו, הצית אש דקדושה והביא לידי התעוררות, להרהורי-תשובה…

עד היכן היה גדול כוחו בתפלה, תעיד האפיזודה הבאה שכותב השורות היה לה עד ראיה חי.

היה זה בשבת פרשת בראשית, בבית מדרשו של הרבי זצ"ל מצ'ורטקוב. הרב מלובלין, שכיהן אז ברבנות סאנוק, בא להסתופף שבת זו בצלו של הרבי. אחרי קריאת-התורה נפתחה לפתע דלת חדרו המיוחד של הרבי. בפתח הופיעה דמותו הקורנת והוא הכריז: אני מכבד את הרב דסאנוק בברכת-החודש ותפלת מוסף! בצ'ורטקוב היה זה מאורע נדיר, שהרבי בעצמו יכבד מאן-דהוא לעבור לפני התיבה.

ואת הרב דסאנוק כשליח-ציבור, כדאי היה לראות ולשמוע. הוא כבש את הלבבות בקולו הלירי העמוק והמעורר, בירך ברכת-החודש והתפלל מוסף בהתעוררות שכזו, עד שכל קהל האלפים נגרף באווירה של יום-כיפור ומתיקות סלסוליו נמוגה בכל האברים. כתום התפלה ניגש הרב בין כל החסידים להגיד לרבי 'שבתא-טבא', ואז אמר לו הרבי בבדיחות-הדעת: סגולה נפלאה זו לא ידעתי, שהרב דסאנוק כה מיטיב גם להתפלל! החזירו הרב: גם אני לא ידעתי מזה, עד שהרבי חשף וגילה זאת!

הרבי הזמינו לקידושא-רבא בביתו, הסתגר אתו ביחידות ושוחח ארוכות. אנו ציפינו בחוץ, בפרוזדור. כשהרב דסאנוק יצא מאת הרבי נהרו פניו שבעתיים כאור החמה מרוב שמחה ואושר. כולו שרוי במצב רוח מרומם. בסעודה שלישית סעדנו על שולחנו של הרב ואז סיפר לנו משהו מתוכן סוד-שיחו עם הרבי.

הרבי הזכיר שוב את כח-התפלה המשובח שנתברך בו. נענה הרב דסאנוק: רבי, אם באמת כה גדול כוחי בתפלה, שמא אהפוך לשליח ציבור בקביעות? הרי אנכי נכדו של רבי פנחס'ל קוריצר, שכל שערי תפלה פתוחים היו לפניו?

נתערער הרבי והרצין קמעא, אחרי רגעים של דומיה פתח ואמר: רבה של סאנוק! אספר לו מעשה שאירע ברבי זושא מאניפולי. כשערך רבי זושא 'גלות' ונדד מארץ לארץ, הגיע בדרך נדודיו גם לגליציה. שם שמע כי בעיר זאלקובה יושב הגאון רבי יוזפא ומנהל ישיבה גדולה, משמיע לתלמידיו שיעורים יפים ביותר… כיתת רבי זושא את רגליו ונדד מעיר לעיר ומכפר לכפר עד שהגיע לזאלקובה ושאל על ישיבתו של רבי יוזפא. בהיכנסו לישיבה הגיד רבי יוזפא בפני תלמידיו פלפול חריף בסוגיא ד'רוב וחזקה' והפיץ אור על סוגיות פריכות ועמומות מן הבבלי והירושלמי. אף אחד מן התלמידים לא הבחין ולא שם לב להלך שנכנס ותוארו כעני קרוע ובלוע, תרמילו על שכמו ומקל עבה בידו, שהתיישב בפינה והסכית לשיעור בשקט, מבלי לגרוע עין מן הרבי ר' יוזפא.

כתום השיעור ניגש רבי זושא אל הרבי ר' יוזפא ואמר: יישר-כוח מגיע למר בעד השיעור שהגיד! שמעתי בעולם הגדול שכבודו מגיד שיעורי-תורה יפים ביותר ונדדתי ממרחקים בכדי לשמוע אותו. אמת ששיעוריו יפים ונחמדים, כדאי לי כל הטירחא ובלבד שזכיתי לשמוע…

החזירו הרבי ר' יוזפא:

– מילא מר לפחות שמע ממני משהו טוב ונהנה. מובן איפוא מדוע נשאתי חן בעיניו. ברם, פליאה בעיני למה מצא מר כל-כך הרבה חן בעיני, בו בזמן שלא שמעתי מפיו כלום ואינני יודע אפילו מי הוא…

– במה אוכל לשאת חן בעיני הזולת, הרי אינני יודע ללמוד, אינני יודע מאומה…

– לא יתכן שאין בו כלל חכמה וקדושה, כי מרגיש אנכי שהוא אוצר בחובו סגולה יקרה, המעניקה לו חן רב בעיני כל בני-בינה…

– רק להתפלל אני יודע!

– והיכן יהודי שאינו יודע להתפלל?

– אני יודע כיצד מתפללים לפני בורא כל העולמים!

– ושמא יגלה לי את סודות התפלה?

– מוטב ניכנס לחדר מיוחד ונתבודד, אז אפתח לפניו כל שערי תפלה – השיב הרבי ר' זושא.

והרבי מצורטקוב הוסיף והמשיך בסיפורו:

נכנסו שניהם לחדר סגור. הרבי ר' זושא התחיל לשנן לרבי יוזפא את סודות התפלה, עד שהוא מרוב התפעלות, לפת ראשו בשתי ידיו וקרא בהתרגשות: רבי! שמא אנטוש את ישיבתי ואלך אחריו כדרך שהלך אלישע אחרי אליהו, ואלמוד מכם לפחות כיצד להתפלל פעם בחיים תיבה אחת בשלימות לפני בורא כל העולמים, בכוונה טהורה, כדרך שכיוונו אנשי כנסת הגדולה?! השיבו הרבי ר' זושא בניחותא:

– אפרש לו שיחתי. חז"ל אמרו "כשם שפרצופיהם של בני אדם אינם דומין, כך אין דעותיהם שוות". מצויים מיליוני אנשים על פני כדור הארץ. לכולם מבנה אחיד של הפנים, עינים וחוטם ופה. בכל זאת אין פרצוף אחד דומה לשני. וקל וחומר: אם תואר החומר החיצוני הוא כה שונה ומשונה, כמה גדול השינוי שבין פנימיותם של איש ורעהו, הנשמה ותכונות הנפש. כי אם היופי הרוחני של הנשמה יהיה שווה בכל הברואים, לאיזה צורך ברא הקב"ה מיליונים כה רבים של אנשים, שאין ביניהם שום הבדל.

אלא סוד הדבר שכל אדם נשלח לעולם-הזה בכדי למלא יעוד אלוקי, להגשים מטרה שמימית נשגבה – זוהי תעודת אנוש עלי אדמות. וכמספר האנשים שהקב"ה הוריד לעולם, כן מספר היעודים והתפקידים הנפרדים, השליחויות שכל אחת אינה נוגעת בחברתה, שעליהם לבצע ולהשלים .לפיכך נטע הקב"ה בכל אדם כשרון מיוחד. הכשרון שנתברך בו ומייחד אותו, הוא המכוונו לאפיק יעוד חייו. הכשרון תוסס בו, תובע מנפשו את המטרה של שליחותו בעולם. לכן אמרו חז"ל: "לעולם ילמוד אדם ממקום שלבו חפץ", מכיון שאותו מקצוע בחכמה, זה הענף שבתורה או מדריגה זו בסולם הקדושה, שכשרונו של האדם מתאים להם ולבו נמשך אחרי ערך מסויים זה – מבטאים את ההוכחה החותכת כי זוהי המטרה וזוהי תכלית חייו עלי אדמות. זהו מה שההשגחה העליונה תובעת ודורשת ממנו. זהו רצון הבורא.

והפטיר הרבי ר' זושא: אתה, רבי יוזפא, כשרונך גדול בהרבצת תורה. נועדת מן השמים להגיד שיעורי תורה יפים ונחמדים – ואני אתפלל…

והנה במלים הללו, הדגיש הרב מלובלין זצ"ל, העמיד אותי הרבי על תפקיד חיי. הוא הועיד אותי על דעת המקום לשאת במשימה הגדולה של חינוך הדור הצעיר.

הרבי בפירוש התבטא אלי במלים של הרבי ר' זושא: אתה תהיה תופס ישיבה ותגיד לתלמידים שיעורי תורה יפים ונחמדים, ואני אתפלל!

(הרב צבי הירשהורן הי"ד, מתוך: רבי מאיר שפירא במשנה באומר ובמעש, ב, עמו' 208)

הנרות הללו יעידו – כי נצח עומדת כנסת ישראל אהובה / הרב צבי הירשהורן הי"ד

תמונת הרב צבי הירשהורן הי"ד

ממלכת כהנים, עמי נקראת! אך גם קרבן אתה, קרבן עולה.

על מזבח האורה דמך הבאת, בעבור אמונתך סבלת סלה – בעצמות יבשות חיים נפחת לעמי תבל האח!
קראת דרור. רוח אלקים על כלם שפכת, ובימי אפלה אמרת: יהי אור!
ואולם אתה אור למו השפעת, והמה אויה, הושיבוך בכלא מחשכים; במרום ההרים העמים נטעת,
והמה אסרוך בין החומות וחרכים. מחרכים אלפי שנים קראת בדמעת עין, אך העריץ אמר: זכרו אשביתה! לבו לב אבן, זיק חמלה אין, בעבור האורה אמר: אשחיתה!

בעבור העשרה בסיני נשמעו, עשרת הדברים, תורה נשגבה,
אך לשווא יתגעשו לאומים, באש כליון יבואו. כסנה בחורב לא תשלוט בך להבה.
איה איפה עם באש שרפוהו, יען מימינו אש-דת למשפחות האדמה? איה איפה עם למים  הדפוהו, יען דברו למים חיים דימה?
עמי סגולתי, בת פלולים היית לשלל, את חמדותיך שדדו עמי רצח: חירותך, הודך וממשלתך על במותיך חלל, אולם קניניך נשארו נצח,
אלה הערכים הנה לך כגן עדן, בו עץ חייך וגזע קיומך יפרחו; ועת האויב שלף חרבו מנדן, זכרונותיך בלב הן לא נרצחו.

ובים דמעותיך הנורא, ים צרה, פניני זהר מתנוצצים למו אין ספרות;
ובימי אפלה הופיעה נהרה, יד ד' עשתה זאת, קורא הדורות.
הראית לדעת כי כפלישתי מגת, האויב בא אליך בכלי רצח: ואת כדבור בילקוטך אך אבן אש-דת, ותקלעי באבן ותטבע במצח.

ובפנינים נס חנוכה, תקופת האורה, היוונים זרועם בכוח-האגרוף נאדרה; הכבידו אכפם על גווך בתחילה, וחרבם המלוטשה הניפו על נפשך הסגלה, בשאפם לכבות אור תורתך, למחות שמך ולבטל השפעתך.
כהני אל עליון לאמונה גברו, את צבאות יוון חללים הפילו; מנורת הנצח המקדש האירו, נפשם הקריבו – והדת הצילו. כי יפעת נס חנוכה באש היא כתובה שמה נשמת עמי הוא נר אלקים, כי נצח עומדת כנסת ישראל אהובה, הנרות יעידו וכל העם רואים.

(הרב צבי הירשהורן הי"ד, תלפיות, מאסף תורני, אדר א' תרח"צ, עמו' כד)

מנר חנוכה אנו שואבים כוח לסבול עול הגלות בביטחון חזק שכאשר עשה לאבותינו נסים ונפלאות, כן יעזור ויושיע גם אותנו בקרוב / הרב יצחק שטיינר הי"ד אב"ד וראש ישיבת יעמערינג

תמונת הרב יצחק שטיינר הי"ד

המגן אברהם הביא, שכאשר נסעו בני חשמונאי למלחמה היו אומרים תפילת 'ויהי נועם', ומזה הטעם אנו אומרים אותו אחר הדלקת הנרות. ועוד יש טעם, כי בימי חנוכה נגמר המשכן, ואז אמר משה רבינו עליו השלום תפילה זו, כדאיתא במדרש.

הענין של 'ויהי נועם' הנאמר אצל החשמונאים, כי הנה ידוע כמו שמספר הספר יוסיפון, שמתתיהו הכהן אמר לבניו אשר שני דרכים יש לפניהם, האחד שנמסור עצמינו על קדושת השם בלי אמוץ כח נגד האויבים. והדרך השני, אשר נאזור כגבר מתנינו ונתחזק בער האמונה הקרושה, והקב"ה יעזרינו על דבר כבוד שמו לנצח במלחמה הרוממה הזאת.

הלא ימים ידברו, העתים ספרו לנו, אשר בזמן הזה לא בחיל ולא בכח האנושי [נערכת] המלחמה, כי אם בכלי זיין החדשים המתחדשים בכל יום ומתוקנים ומהודרים לתאוות העתים הללו. ומי שירבה ביותר את ארזענאל שלו עם מאדערן כלי זיין, לו יאות הנצחון הגם שאין אנשיו גבורי כח כל-כך.

וכן היה הדבר אצל החשמונאים ז"ל, שאפילו מחשבה קטנה לא עלתה בלבם לנצח ביד אנושי, אלא שהתפללו מקודם עבור הצלחתם, ואז היו בטוחים בחסדי ה' שיעזור להם כדי לקדש שמו הגדול בעולם. וזה היה כלי זיין שלהם והקאנאן שלהם, וזכו לניצחון הרוממה.

וזה שאמרו 'ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו', דהיינו כשאנו לוחמים עם ידינו ויסדנו מלחמתנו והצלחתנו עליהם [בלבד], אזי 'ומעשה ידינו כוננהו', הם מכוננים ומיוסדים על ה', וממילא יעזרינו הקב"ה…

כתב המדרש תלפיות, "נחמד למראה" (בראשית ב,ט )' נוטריקון נר חנוכה מ"ד למראה, פירוש, שניתן למצות ראייה.

ידוע כי כשהאדם מסתכל בדבר שאינו רשאי לראותו – עושה זאת רושם על כל תהלוכותיו, כי עינא וליבא הם תרי סרסורי דעבירה, שהעין רואה והלב חומד את העבירה והאדם עושה ממילא. נמצא כי כשהאדם רואה דבר מגונה עם עיניו הגשמיות, דבר זה מכהה עיניו הרוחניות מראות. והתיקון הוא להסתכל בדבר קדושה העושה רושם והרגש קודש על כל עצמותינו.

וזה היה כאן אצל חוה, כי ראתה את עץ הדעת נחמד למראה וחטאה על ידי הראייה, וגרמה לה שתכהה עיניה הרוחניות. ומשום שהיא היתה "אם כל חי" (בראשית ג,כ), נתן הקב"ה לישראל, שהם תכלית הבריאה, מצוה התלויה בראייה, כמו שהביא המגן אברהם, שאין לנו עוד מצוה אחרת שמברכין על ראייתה, אלא נר חנוכה, ובזה נתקן מה שנפגם חוש הראייה. וזהו 'נחמד למראה', דהיינו נחנוכה מ"ד למראה.

(בזה ניחא מה שמזכירין 'על המלחמות', אף על פי שאין ראוי להזכיר מלחמה, אבל זאת היתה מלחמה אחרת – עבור קדושת השם, וזה ראוי להזכיר).

וכן היה כל מגמתם של יוונים, שרצו להכהות עיניהם של ישראל להשעותם עם אור שקר של הקולטור שלהם, המעוור את העיניים, כמו שאמרו במדרש: 'חשך – זו גלות יוון, שהחשיכו לישראל בגזירותיהם', כי ידוע שעיקר גזירתם היה לבטל את התורה מישראל ולהעבירם מן הדת חס ושלום. וכיון שנצחו החשמונאים, הראה הקב"ה בעשותו נס בהנרות ונתן לנו מצות נר חנוכה, אשר אור תורתינו לבד הוא האור האמתי, ואם יבואו כל הרוחות שבעולם לא יוכלו לכבותו, כי יאיר לנו בכל משך הגלות הארוכה.

ולפיכך נעשה הנס בשמן, ועיקר מצות נר חנוכה ניתנה בשמן, להראות לנו כמו שאמרו במדרש, שישראל נמשלו לשמן, כי כמו שהשמן אינו מתערב עם שאר משקין, אלא עולה וצף על גביהן, כך ישראל אין מתערבין עם שאר האומות. וכן ראינו זאת ביתר שאת אצל נר חנוכה.

וזה נמי כוונת החתם סופר ז"ל, שכתב על הפסוק "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" (דברים יא,יד), שהוא רומז על שלשה נסים היסודיים שנעשו לאבותינו – "דגנך", רומז על פסח זמן חירותנו שאוכלים מצה מן הדגן. "ותירושך", רומז על פורים, ימי משתה ושמחה; "ויצהרך", רומז על חנוכה, שהמצוה היא בנר של שמן. "ואספת", שתאסוף אליך העניינים הללו ותיקח לך מוסר מעניין הנסים הללו על איזה דבר נעשו. תסתכל בנר חנוכה ותחקוק אותו בלבבך, שנעשה [הנס] עבור מסירת נפש אבותינו לתורה הקדושה, ולהראות נצחיותה ונצחיות ישראל, עם קדוש – ישראל ואורייתא חד הוא. וזה מרומז בשמן, כנזכר.

וכוונות אלו יעוררו וירגישו אותנו בעת הדלקת נר חנוכה מדי שנה בשנה, שמראינו הקב"ה כשאנו רואין נר קטן ושפל של חנוכה המאיר בחושך כאור צהוב, כי לא תמנו ולא כלו רחמיו ויושיענו במהרה.

וזה כוונת הכתוב (תהלים צא,טז) "אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי", שהקב"ה משביע אותנו באורך ימים ומראה לנו ישועתו על ידי ההסתכלות בנר חנוכה, אשר ממנה אנו שואבים כוח לסבול עול הגלות בביטחון חזק שכאשר עשה לאבותינו נסים ונפלאות, כן יעזור ויושיע גם אותנו בקרוב.

ובהדלקת נר חנוכה בחלונותינו, יתעוררו נא החלונות של מעלה להיפתח לתפילתנו, כמו שאמרו בגמרא אשר חלונות הרקיע עתים פתוחים ועתים סגורים ,ועל ידי מצוה גדולה הזאת שאנו מקיימים בחלון, יתעוררו הרחמים שלמעלה. כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום בשיר השירים (ב,ט): "הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים", דהיינו, על ידי המצוה הנעשית בחלון תתעורר הרחמנות למעלה. ואף על פי שמצות נר חנוכה אצל הפתח, מכל מקום אנו שאין אנו יכולין לקיים זה ומדליקין בחלון, יחשב זה לנו ויעורר לפתוח החלונות של מעלה, ויקויים בנו מקרא שכתוב 'אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי', במהרה דידן, אמן.

(קונטרס נר חנוכה, דברי אגדה ששמע הרב יוסף אליעזר שטיינר מאביו הרב יצחק, בעת הדלקת נר חנוכה שנת תרח"ץ, ליל ד'. הודפס בספר 'תולדות יצחק')


הרב יצחק הי"ד נולד בשנת תרמ"ד להוריו, ר' שמעון שמואל שטיינר ורבקה, היה אב"ד ביעמערינג (ג'ומורה, כ-60 ק"מ דרומית לסרדאהלי), תלמידם של הרב שמעון חיים פלנר רבה של קהילת בעלעד ובנו הרב יואל אב"ד בעלעד ואויהל, מתלמידי הגאון הרב חיים סופר ומתלמידי הרב דוד איש שלום פרידמן אב"ד ור"מ קהילת צעהלים.

הוא הגיע ממשפחה דלת אמצעים, ואחותו רייזל (לימים, אשת הרב אהרן שמואל פלדמן מאייזנשטט) הייתה חוסכת מכספה על מנת שיוכל לקנות ספרי לימוד.

הרב נודע בצדקותו ובגאונותו. הרב ייסד ישיבה גדולה ביעמערינג, עמד בראשה והעמיד אלפי תלמידים, ובהם רבנים וגאונים.. שנים רבות לאחר שנרצח הוסיפו תלמידיו להזכירו ברטט של כבוד והתרגשות. תלמידי הישיבה התגוררו בפנימיה ואכלו בחדר אוכל, בעוד שבישיבות אחרות באותה תקופה נאלצו התלמידים לאכול 'ימים' אצל בעלי בתים. הרב היה כמו אב לתלמידיו, הוא התמסר להדריכם לתורה וליראת שמים, ולעתים קרא להם "מיינע טייערע קינדער" ("ילדי היקרים"). תלמידו, הרב דוד פרידמן, כתב בהקדמת "תולדות יצחק" "נזכור בחרדה את עריכת השולחנות בשבתות וימים טובים, איך כשהרבי זצ"ל נכנס להגיד 'שלום עליכם' קרן אור פניו קדושה וטהרה, זה חרות בזכרוננו".

הוא נהג לבקר אצל צדיקי דורו, ובהם האדמו"ר הראשון מבאבוב רבי שלמה הלברשטאם, האדמו"ר רבי יעקב משה ספרין מקומרנה, האדמו"ר רבי אלעזר חיים שפירא ממונקאטש, האדמו"ר רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד מספינקא, האדמו"ר רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד מראצפערט והאדמו"ר רבי אהרן רוקח מבעלז, ואצל כולם התקבל בכבוד גדול ובהערכה גדולה.

מכתב ממנו הודפס בספר זרע יעקב, ו', עמו' טו-טז.
מכתב חידושי תורה ממנו הודפס במוצל מהאש השלם, בהוצאת הרב נפתלי חיים סופר בנו של הרב אברהם יעקב סופר הי"ד אב"ד טעט (ירושלים, תשכ"ו, עמו' נד-נה). דברים משמו הובאו במספר ספרים (תולדות חידושי רבי מנחם כ"ץ פסרוטיץ, עמו' רכו; בית ישראל השלם, ד, עמו' נט-סא; פרדס יצחק, שבועות, א, עמו' שיב; ספר בן אהרן, מאת רבי מרדכי לוי עמודים לא נט וקטז).

דברי תורה ממנו, הכוללים פירושים וחידושים על דרך תוכחה ומוסר, על פרשיות השבוע חגים ומועדים, פתיחה להתחלת הזמן, דברי התעוררות לימי חנוכה (שנת תרצ, ועוד, אשר דרש לפני התלמידים הרבים, יצאו לאור בספר "תולדות יצחק". החיבור "שיעורי רבי יצחק שטיינער מיעמערינג", נותר בכתב יד.

מיד לאחר כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים, באדר תש"ד (03.1944) הוטל עוצר בית על יהודי יעמערינג, והם גורשו באייר תש"ד (05.1944) לגטו במושונמגיארובאר הסמוכה, ומשם גורשו לגטו גיור (עיר) בירת המחוז. בסיון תש"ד (06.1944) הם גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ.

הרב נהרג עקה"ש באושוויץ בסיון תש"ד. יום הזיכרון נקבע לכ"ג בסיון.

הזכרת יציאת מצרים בקידוש היא למצוה מן המובחר / הרב אברהם צבי קמאי הי"ד

הרב הי"ד

'מקרא קדש זכר ליציאת מצרים'. איתא בפסחים (קיז ב') אמר רב אחא בר יעקב: וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כתיב הכא (דברים טז) 'למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים', וכתיב התם (שמות כ) 'זכור את יום השבת לקדשו'. עד כאן.

ובחינוך מצוה ל"א (מצות 'זכור את יום השבת לקדשו') כתב וזה לשונו: לדבר דברים ביום שבת בכניסתו וביציאתו, שיהיה בהם זכר גדולת היום ומעלתו והבדלתו לשבח משאר הימים שלפניו ואחריו, שנאמר 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר זכרהו זכר קדושה וגדולה. עד כאן לשונו. חזינן מדבריו שכל נוסח הקידוש, הכל רק דברים בשבחו של יום השבת. ולפי זה נראה שגם הא דינא דילפינן דבעינן להזכיר יציאת מצרים בקדוש היום, אינו סתם גזירת הכתוב להזכיר יציאת מצרים, אלא דצריך להזכירו משום שזו שבחה של השבת, שהיא 'זכר ליציאת מצרים'. ובכך הוא מובדל משאר הימים. ולפי זה לא יקיים האי דינא דהזכרת יציאת מצרים בקידוש היום, רק אם יאמר שהשבת היא 'זכר ליציאת מצרים', ולא יועיל אם יזכיר סתם ענין יציאת מצרים בקידוש היום.

ועיין במג"א (סימן רע"א סק"א) דכתב דיוצאין בתפילת ליל שבת חובת קידוש היום מן התורה, וכבר העיר בזה במנחת חינוך הנ"ל דהא לא הזכיר כלל ענין יציאת מצרים בתפילה. ועיין בביאור הלכה בסי' רע"א דנשאר בצריך עיון. וכן מקשים על מה דנסתפק הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל אי יוצאין מן התורה באמירת 'שבתא טבא', והא לא הזכיר יציאת מצרים.

ולדברינו אפשר לומר, דסברי דהזכרת יציאת מצרים בקידוש לא הוי אלא לכתחילה ולמצוה מן המובחר, ולא לעיכובא, שהרי ענין הזכרת יציאת מצרים בקידוש לא הוי אלא מצד שזה שבח השבת. מהאי טעמא אי לא הזכיר יציאת מצרים אינו מעכב, משום שמכל מקום הזכיר מקצת שבח השבת.

וכן יתיישב מה שדקדק במנחת חינוך במצוה הנ"ל על הרמב"ם והחינוך, דילפי דהבדלה מן התורה מקרא ד'זכור את יום השבת', שצריך לזכרו בדברים בין בכניסתו ובין ביציאתו, ואמאי אין מזכירין יציאת מצרים בהבדלה מהאי ילפותא דילפינן לענין קידוש, דהא מחד קרא נפקי קידוש היום והבדלה, ונשאר בצריך עיון.

ולפי דברינו יש קצת ישוב, מכיוון שאף הזכרת יציאת מצרים הוי מצד שזה שבח השבת, אם כן בהבדלה שאומר 'המבדיל בין קדש לחול בין יום השביעי לששת ימי המעשה', נכללים כל השבחים והקדושה של יום השבת, שעכשיו נפסקים ומתחילין ששת ימי המעשה, ואף האי שבח דהשבת הוא 'זכר ליציאת מצרים' בכלל ואין צריך להזכירו להדיא.

(אודים מאש, אש ההגדה, עמו' רי. יתכן והפיסקה הראשונה נכתבה על ידי חתנו של הרב אברהם צבי קמאי, הרב דוב סוקולובסקי)


הרב אברהם צבי קמאי – רב גאון בתורה במדות ובמעשים טובים, נולד בעיר שקוד בשנת תר"כ (1860), לאביו אב"ד וראש ישיבת מיר, הרב אליהו ברוך קמאי. בילדתו למד הרב אברהם צבי תורה אצל אביו, ועוד בצעירות וונודע כעילוי הבקי בש"ס ובפוסקים. לאחר נישואיו עם מרת שרה ביילא בת הרב משה גרודדזנסקי, המשיך הרב אברהם צבי ללמוד תורה בשקידה בעיר קיידאן. היות ולא רצה להתפרנס מהתורה, הוא פתח בית מרקחת. לאחר פטירת רבה של קיידאן, ניאות הרב אברהם צבי למלא את מקומו לבקשת אנשי העיר, אך המשיך להתפרנס מבית המרקחת שניהלה אשתו. לאחר פטירת אביו מילא הרב אברהם צבי את מקומו כאב"ד מיר, ובהמשך ומשנת תרפ"א (1921) כיהן כראש ישיבת מיר, לאחר חזרת הישיבה למיר ממקום גלותה. בתקופתו של הרב אברהם צבי גדלה הישיבה, עד שהפכה לישיבה הגדולה בפולין, עם ארבע מאות תלמידים. מידי שבוע היה מוסר שיעור כללי בישיבה, בחריפות ובקיאות מופלאה. הרב אברהם צבי היה מגדולי הפוסקים בדורו וענה תשובות רבות בהלכה, וגם הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי היה מתייעץ אתו בעניינים חשובים. היה לו גם ידע נרחב בעשבי מרפא והוא סייע לפונים הרבים בעניין זה.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה נכבשה מיר בידי הסובייטים ורבים מבני הישיבה ומוריה נדדו לוילנה, אך הרב קמאי בחר להישאר עם קהילתו במיר. בקיץ תש"א (1941) כבשו הנאצים את מיר, וביום י"ח חשון תש"ב גורשו כאלפים ושלוש מאות מיהודי העיר אל כיכר השוק המרכזית והובלו לאתרי ההשמדה ולקברי האחים. הרב זלמן מירנקר, נכח במקום, ברח ושרד, הוא העיד לפני הרב משה שורין על כך שהרב קמאי ביקש שם מקהילתו "קבלו את כל זה באהבה, כמו התנא רבי עקיבא שקיים בשעתו האחרונה 'בכל נפשך' – אפילו הוא נוטל את נפשך!". הרב קמאי ביקש מהרוצחים שיהרגו אותו בתוך בור קבר-האחים, על מנת שלא יישאר חלק מדמו ללא קבורה.

יחד עם הרב אברהם צבי נרצחו גם בתו טויבא ובעלה הרב חיים יצחק קפלן, ר"מ בישיבת מיר, וחתנו הרב שמעון לוין. בראש חודש אלול תש"ב נרצחו הרבנית שרה ביילא ובתה מרים לוין, שניצלו מהטבח בחשוון כשהתחבאו בארמון הנסיך מירסקי. הי"ד.

רבים מתשובותיו, מחידושיו ומשיעוריו אבדו בשואה, לאחר שגוי שקיבל את הכתבים לפיקדון והיה אמור שלשלוח אותם לארץ ישראל לאחר המלחמה, טען שהכתבים נשרפו. חתנו, הצדיק הירושלמי, הרב דוב סוקולבסקי, ליקט והוציא לאור מעט מחידושיו של הרב קמאי בנמצאו במכתביו. תשובות בודדות ממנו יצאו לאור בספרי "אודים מאש" ובספרים וכתבי עת נוספים (אהלה של תורה, טז, א). חלק מכתבי ידיו הגיעו לידי הרב יוסף בוקסבוים ויצאו לאור בספר 'אהל ישעיהו'. חלק מחידושיו יצאו לאור בקונטרס "זכור לאברהם" בתוך ספר 'דברי אליעזר' מאת גיסו הרב אליעזר יהודה פינקל.

בי"ט בחשון תש"ו, ערכו בניו יורק מעמד של הספד גדול על חורבן קהילת מיר והרב אברהם צבי קמאי, בנוכחותם של בני קהילת מיר ותלמידי הישיבה ששרדו את השואה.


כל עבודתנו עד ביאת גואל צדק הוא לבער, לבטל, לעקר ולשרש את היצר הרע מקרבנו ולהכרית את הרע / הרב דוד אלברשטיין הי"ד

הקדמת המחבר

ב"ה

הנני בזה הקונטרס "סדר הניקור השלם" מברר כל דיני הניקור מכל חלקי הבהמה, מסודר בטוב טעם, כפי אשר חנן אותי ה' יתברך, ולמדתי ויגעתי בספרי ניקור ראשונים ואחרונים, וגם אשר למדתי ויגעתי אצל מנקרים מומחים, עשיתי גם אני ב"ה דבר בעתו מה טוב, להקל על המלמדים ועל התלמידים, להיות לפניהם סדר הניקור. כי הסדר הוא עיקר גדול בכל הלימודים, שלא יבואו לידי שגיאה ושכחה חס ושלום. וגם הוא דבר נכון ונחוץ להרבנים שליט"א, שיהיה להם ידיעה ברורה בהניקור מכל חלקי הבהמה. והנני להודיע לכל הבאים להתלמד מלאכת הקודש הזו, שבלימוד הקונטרס "סדר הניקור" לבד, לא יצא ידי חובתו להיות מנקר מומחה, עד אשר ילמוד אצל מנקר מומחה בפועל ממש מעשי הניקור. וגם יעיין בזה הקונטרס. ועל ידי הלימוד והמעשה יבואו לשלימות העניין. עיין גמרא סוטה דף ל"ז. עיין שם, שכל מצוה נכרתו עליה ארבעה בריתות, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וכולם מחלקי המצות, ובפרט ניקור אחוריים שהוא ענין חמור, שלא מצינו בכל הש"ס בעניין מאכלות אסורות כלשון הזה "ישראל קדושים הם", רק אצל שמנונית הגיד.

ועיין גודל חומר הענין בזוהר הקדוש פרשת וישלח, זה לשונו: ואמאי אקרי 'גיד הנשה', כלומר גיד דאיהו מנשה לבר נש מפלחנא דמאריהון, ותמן הוא יצר הרע רביע, וכו'. אם כן איך לא יחרד האיש וילפת בגשתו לנקר חלק אחוריים, שלא יכשל חס ושלום אפילו במשהו, כי קנוקנות גיד הנשה וחלב צריכים חיטוט. עיין רוקח סימן ת"ט, זה לשונו: וצריך ליטול גידי הירך, ויוציא מכל הירך שלא ישתייר אפילו כחוט השערה. גם חלקי הבשר הצריכין קליפה וגרידה שלא יחסר אפילו משהו, כי הדברים שמרמזים על יצר הרע נאסרים במשהו ובהנאה, כעניין חמץ בפסח. עיין זוהר הקדוש פרשת בא ברעיא מהימנא, זה לשונו: בין חמץ ומצה בכמה דוכתי דא יצר הרע ודא יצר טוב. לכן שיטת הזוהר הקדוש בפרשת וישלח שגיד הנשה אסור בהנאה, כדאיתא שם זה לשונו: אוף הכא נמי מסאבא דסאיב ההוא אתר, ומאחר מסאבא לית לן לאתהנאה מניה כלל. וכן בגמרא פסחים פרק כל שעה סובר רבי שמעון דגיד הנשה אסור בהנאה, וסתם רבי שמעון הוא רבי שמעון בן יוחאי. ועיין ברדב"ז חלק ג' תקמ"ו, וזה לשונו: שאלת על מה נשתנה חמץ בפסח מכל איסורין שבתורה, שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין ולחפש אחריו ולשרש אותו מכל גבולין, וכו'. וסוף דבריו בתשובה: ועל כן אני סומך על מה שאמרו חז"ל במדרשות כי חמץ בפסח רומז ליצר הרע, והוא שאור שבעיסה, ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו, ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו, ואפילו כל שהוא לא בטיל. והרי זה אמת ונכון. עד כאן לשונו.

ובזה נחלט אצלנו מנקרי פולין, בלי נדר, שלא לקרב למלאכת הקודש הזו רק בני תורה ויראי שמים, שלא לגשת למלאכה זו כלמלאכת חול, כי הוא באמת מלאכת הקודש לשמור הקדושה, כלשון הגמרא הנ"ל "ישראל קדושים הם". ובזה יש לומר העניין שנסבב באחרית הימים ההכרח לנקר אחוריים. עיין זוהר הקדוש פרשת וישלח, וזה לשונו: ואית בבר נש שס"ה גידין, ולקובליהון שס"ה פיקודין, דלאו אינון איתיהב למעבד, ולקבל שס"ה יומין שתא, והא תשעה באב חד מנהון דאיהו לקבל ס"מ דאיהו חד מאינון שס"ה מלאכין, וכו'. הנה ענין חיטוט וביעור הגידין מעומק הבשר, ענין ביעור היצר הרע מקרבינו, שזה כל עבודותינו עד ביאת הגואל, שיהיה ביטול היצר הרע בכלל.

ובזה יש לומר הגמרא חולין פרק גיד הנשה דף צ"ב, 'וישר אל המלאך ויוכל לו', מי נצח למי, יעקב נצח להמלאך, היינו לשר של אדום, 'ויוכל לו' להמלאך. משמע שהמלאך לא פעל כלל. ובמדרש איתא, 'ויגע בכף יריכו', נגע בצדיקים ובצדיקות בנביאים ובנביאות, וכו'. אם כן משמע שהמלאך נגע בו, ומעל קצת, דהעניין הוא, דבשורש כללות ישראל לא נגע המלאך חס ושלום כלל, כי יעקב שורש ישראל. ולפיכך אז דייקא בזה המעשה נקרא 'ישראל' על שם 'כי שרית' וגו' בחינת 'ישראל סבא', שורש ישראל, כי בשורש הגין יעקב אבינו עליו השלום ונצחו שלא יוכל להזיק כלל. אכן ביוצאי יריכו נגע, היינו בענפים המתפשטים מן השרש. וזהו ענין המדרש נגע בצדיקים שהם עתידים לעמוד הימנו. ולכן ניתך לנו זו המצווה של חיטוט גיד הנשה, לתקן זה הדבר, כי המלאך שרו של אדום הוא הס"מ, שדרכו לחפש וללבש העבירות בלבוש המצווה, ועל ידי זה מחטיא חס ושלום, שזה עניין נבואת עובדיה: 'איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו', דמתרגם רבי יונתן 'אתגליין מטמרוהין', שזהו עבודתנו לגלות מצפוניו ומסתוריו, שהוא מסתיר ומכסה הרע בטוב,

והתיקון הוא לגלות הדברים, ולברר טוב מרע. והנה דרכו של השורש להיות מכוסה, והענפים מגולין, כלשון הגמרא 'העוקר עבודה זרה צריך לשרש אחריה', היינו שהענפים מגולין, ועיקר העבודה לעקר ולשרש השורש. וכאן בגיד הנשה השרשים של הקנוקנות מגולין, וכל העבודה של החיטוט הוא רק בענפים המתפשטים מן השורש, לפי שהשורש כבר נצח יעקב אבינו עליו השלום, שלא יהיה לו שום מגע, ועשאו מגולה, היפך כוח שרו של עשו להסתיר הרע בטוב, כנ"ל. אכן הענפים אשר נגע בהם המלאך, נשארו מנוסים. לכן כל עבודתנו לבטל היצר הרע, ולהכרית הרע, לתקן הענפים, ובזה היום באחריות הימים, כאשר אנו מחטטים ומוציאים הגיד הזה, שהוא נגיעת כוח של הס"מ, עם כל ענפיו, שלא ישתייר ממנו שום משהו, כן יבער ה' יתברך היצר הרע מקרבנו, ויתברר הטוב מהרע, שלא יהיה שום אחיזה להרע בהטוב. וכאשר הגיד הזה כנגד תשעה באב, יהפוך ה' יתברך אותו ליום ששון ושמחה, ואז יקוים בנו הפסוק להלן שם, 'הלא ביום ההוא נאום ה' והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו' וגו' 'מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם', במהרה בימינו אמן.

(הקדמת המחבר, קונטרס הניקור השלם)


הרב החסיד ר' דוד אלברשטיין, בנו של החסיד ר' צבי, תלמיד חכם, מנקר מומחה בעיר אטווצק ומגודלי המנקרים היראים בפולין, שעליו סמכו כל גדולי פולין גליציה וליטא, ועשרות מכתבים הגיעו אליו מכל התפוצות להסביר ענייני ניקור.

ר' דוד היה חסידו של האדמו"ר מאמשינוב, רבי שמעון שלום קאליש, שהחל לכהן באדמו"רות בעיירה אוטבוצק, לאחר פטירת אביו בשנת תרע"ח. לאחר תום עריכת הטיש בבית המדרש באוטבוצק, נהגו, במשך שנים רבות, בנו יחידו של הרבי, רבי ירחמיאל יהודה מאיר, ור' דוד אלברשטיין הי"ד, לחזור על דברי תורתו של הרבי שנאמרו בטיש ולהסביר אותם לנוכחים. עוד לפני תחילת מלחמת העולם השנייה העלו השניים את דברי תורתו של הרבי על הכתב, אך כתבים יקרים אלו אבדו בשואה.

ר' דוד חיבר והוציא לאור את ספרו "קונטרס הניקור השלם" (הוצאת מרכז מפיצי תורה ודת בפולניה, ורשה, תרצ"ט). הספר זכה להסכמות חשובות מאת רבני פולין ואדמו"ריה, ובהם: הרב שלמה דוד כהנא הרב מנחם זמבא הרב צבי יחזקאל מיכלסון הרב יעקב זילברשטיין הרב חיים יהושע גוטשכטר הרב יצחק מאיר קאנאל והרב אהרן נפתלי זאוולאדאווער חברי ועד הרבנים לעדת ורשה, הרב ראובן זעהמאן אב"ד אטווצק, האדמו"ר רבי שמעון שלום קאליש מאמשינוב, האדמו"ר רבי משה פרדימן מבויאן-קראקא, האדמו"ר רבי יצחק זעליג מסאקאלוב קאצק, הרב זאב וואלף נוסנבוים רב ור"מ בדראהאביטש, הרב יהודה אריה ליב לאנדא מקאלביעל ראש ישיבת חכמי לובלין, הרב יהודה ליב פיין אב"ד סלאנים וסגן נשיא אגודת הרבנים בפולין, הרב משה ווייס מוועד הרבנים בלאדז, הרב צבי הירש פרידלינג אב"ד ביסקוביץ והרב אברהם יעקב הכהן מו"צ בוילנה.

הרב דוד ומשפחתו נכלאו בגטו אוטווצק. הרב נספה בשואה עם רעייתו שיינדל, וששה מילדיהם יהודית (בת 33), אסתר-גולדה (בת 24), חיה (בת 24), חנה (בת 20), צבי הרשל (בן 14) ויטא איטקע (בת 6). בנם משה שרד ועלה לארץ ישראל עם משפחתו בשנת 1951, דף עד שמילא משה על בני משפחתו נמצא במאגר השמות של 'יד ושם'.

נכדתו של הרב דוד אלברשטיין, היא השחקנית, הזמרת והיוצרת חוה אלברשטיין.

גמילות חסדים – מחובת האדם לחברו באשר הוא אדם / הרב שמואל משה רובינשטיין הי"ד

תמונת הרב שמואל משה רובינשטיין הי"ד

"אחרי ה' אלקיכם תלכו", וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי השכינה וכו' אלא להלך אחרי מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים וכו' אף אתה הלבש ערומים, הקב"ה ביקר חולים וכו' אף אתה בקר חולים, הקב"ה ניחם אבלים וכו' אף אתה נחם אבלים, הקב"ה קבר מתים וכו' אף אתה קבר מתים (סוטה יד, א).

הנה הרמב"ם (פרק י"ד מהלכות אבל) כתב "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולבקר אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה וכו', ואלו הן גמילות חסדים שבגופו אין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל "ואהבת לרעך כמוך" , כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם אחרים לך, עשה אותם לאחיך בתורה ובמצות". גם בספר המצות (שורש א) קרא למצות אלו "מדרבנן", וזה לשונו: "דע כי זה הענין לא היה ראוי לעורר עליו לבארו כי אחרי שהיה לשון התלמוד (מכות פרק ג) תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני, איך נאמר בדבר ההוא שהוא מדרבנן שהוא בכלל המנין, אבל הערוני עליו מפני שטעו בו רבים ומנו נר חנוכה ומקרא מגילה מכלל מצות עשה, וכן מאה ברכות בכל יום ונחום אבלים ובקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים" וכו'. וכן (שם שורש ב) "וכבר הגיעו בזה הסכלות (מי שמנו דברים הלמדים מהדרשות במנין המצות) אל יותר קשה מזה, וזה כשמצאו דרש בפסוק יתחייב בדרש ההוא לעשות פעולות או להרחיק ענין מן הענינים והם כולם בלי ספק דרבנן ימנו אותם בכלל המצות וכו' והנסמכים במחשבו זו מנו בכלל המצות בקור חולים, נחום אבלים וקבורת מתים בעבור דרש הנזכר" וכו'.

ולכאורה דברי הרמב"ם סותרים זה את זה, שכתב "אף על פי שמצות אלו מדבריהם" ועם כל זה "הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך", ואם כן הן מדאורייתא. וכן בספר המצות (מצוה ח) רמז על חובת פעולות אלו שהן בכלל "והלכת בדרכיו", "אחרי ה' אלקיכם תלכו", שמנה במנין המצות.

וכבר הקשה עליו בספר מגילת אסתר (שם שורש א) וכתב "ויש לתמוה על דבריו אלה דמאחר שהוא מודה כי הם בכלל 'ואהבת לרעך כמוך' למה אמר שהן מדבריהם, והלא אם החכמים יפרשו לנו אחת ממצות הכתובים בתורה, על זה לא נאמר כי הם גם כן מדרבנן". ותירץ שמה שקראם 'מדרבנן' הוא לפי שדרשוה (בבא מציעא שם) אחת לאחת למצוא חשבון מפסוק "ואהבת לרעך כמוך", ולכן אמר בהם שהם מדרבנן, כי פשט הכתוב איננו כלל על מה שדרשו בו. אבל דבריו דחוקים כי מה לנו להדרשות אם הפעולות בעצמן הן מדאורייתא, גם הלא חשב גם כן נחום אבלים והלבשת ערומים והשאר בין "מדרבנן" שלא הוציאו אותם מכתוב זה. ובספר מרגניתא טבא (שם) כתב בזה דקראו להם "דרבנן" מוסב על "מצות עשה", רצה לומר דבזה שכלולים הם תחת "ואהבת לרעך כמוך" אין למנותם למצוה מיוחדת, אבל בזה שפרטום חז"ל והוציאום לכל אחד מדרשא, יש למנותם למצות עשה מדרבנן מיוחדת. עיין שם. אבל גם בזה אינו מיושב לשון הרמב"ם המורה שהם מדרבנן בהחלט, אם שהם כלולים תחת "ואהבת לרעך כמוך", ובייחוד לשונו בספר המצות (שורש א), שאם כדבריו היה להרמב"ם להשיג על בה"ג שמנה שמנה דברים אלו שהם מונחים תחת "ואהבת" למצות מיוחדות שבאמת הם מצוה אחת, כלשונו בשורש ב, אבל לא במה שהם מדרבנן.

ויותר נראה בדעת הרמב"ם מה שקראום "מדרבנן" אם שכלולים הם תחת מצות ואהבת לרעך, מפני שפעולות אלו אינן ביחוד מה שכוונה תורה במצוה זו, ואינם פירוש המצוה הכתובה כשאר פירושי המצות שנקראו 'דאורייתא', שפירוש המצוה הוא על זה הדבר המתפרש כוון הכתוב לא אחרת ולא יותר, וכמו התורה כתבה "לא תעשה כל מלאכה" והחכמים פרשו מה הם המלאכות נקראו דאורייתא, מפני שעל דברים אלו כוון הכתוב לא זולתם ולא יותר, אחרי שאין זולתם. אבל במצות "ואהבת לרעך" לא נוכל לאמר שהכתוב כוון ביחוד על פעולות מיוחדות, כי הפעולות הטובות הן רבות מאוד ולא נוכל לומר שהכתוב כוון לפעולה זו או זו, לזה חובת פעולות אלו אינן נקראות "דאורייתא" אם שבאמת כל הפעולות הטובות הן כלולות תחת מצוה זו, ואם עשה פעולה טובה לזולתו קיים מצות "ואהבת לרעך כמוך". זהו אשר נראה בדעת הרמב"ם.

אבל לפי הנראה חובת פעולות אלו וכאלו הן באמת מדרבנן, כי הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח) בעיקרו נאמר על האהבה שבלב בלי פועל יוצא ממנה, מקביל להכתוב "לא תשנא את אחיך בלבבך" (שם) שמדבר בשנאת הלב בלי פועל יוצא ממנה. ואם על הרוב פעולות הטובות הן תולדות האהבה שבלב והפעולות הרעות הן תולדות השנאה שבלב, אבל הכתובים במקום זה דברו רק מטהרת המדות ולא מפעולות, כי מהפעולות דברו הכתובים (שם יא, יב, יג, יד, טו, טז) והכתובים (יז, יח) דברו מטהרת המדות. וסימן הפסק הבדל הענין הוא "אני ה'" (שם טז). גם הכתובים "והלכת בדרכיו" (דברים כח,ט) "ללכת בכל דרכיו" (שם י,יג יא,כב) "אחרי ה' אליקכם תלכו" (שם יג,ה) שפרשום חז"ל על 'ההדמות בו בפעולות הטובות והמדות הנכבדות שיתואר בהן הא-ל' ואחזם הרמב"ם לפשוטי הכתובים ומנה חובת פעולות הטובות במנין המצות מכתובים אלו. הנה אם שדרכי ה' הם רחמים וחנינה וחסד (שמות לד,ו) בכלל ופועל כל פעולות הטובות בפרט, רופא חולים ומסעדם על ערש דווי, מנחם כל לב נשבר ונדכה, מכסה ערומי האדם, משיב כל חי למקום שלוקחו משם, וכל הפעולות הטובות כי הכל מה'. והחכמים כדרכם הסמיכו תוארים אלו להכתובים. אבל עיקרי ופשטי הכתובים האלו לא על דרכים ופעולות האלו הם, אלא על שמירת מצות ה' כלשון הכתוב (שם ח,ו) "ושמרת את מצות ה' אלקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו", והכתוב "אחרי ה' אלקכם תלכו" נאמר על העבודה לו, מקביל להכתוב "כי יקום בקרבך נביא וכו' לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים וכו' ונעבדם" (שם), או שהוא כדברי הרמב"ן (שם) שכתב "היא המצוה שנלך אחרי עצתי וממנו לבדו נדרש כל נעלם ונשאל כל עתיד כענין ותלך לדרוש את ה' וכו' האין פה נביא לה' ונדרוש את ה' מאתו ויגד לנו ה' אלקינו את הדרך נלך בו ואת הדבר אשר נעשה". לפי זה מחובת האדם לחברו באשר הוא אדם, מה שיורהו האנושיות אם שלא נצטווה עליהם ממצוה במפורש (וכמובן פעולות כאלו אינן נופלות בערכן, אם שאינן מפורשות מהפעולות המפורשות בתורה).

(דברי סופרים, פרק ג, עמו' 23-21)


הרב שמואל משה הי"ד, ב"ר יצחק ומרת שיינה מרה רובינשטיין, נולד בבוסיק (קורלאנד, לטביה) בי"ח תמוז תר"ל (1870). הוא למד בישיבת סלובודקה, הוסמך להוראה בידי הרב יצחק אלחנן ספקטור ונודע כתלמיד חכם, חוקר-תורני וסופר.

בשנת תרנ"ה (1895) נשא לאשה את מרת שרה חיינה לבית פרידמן ונולדו להם חמישה ילדים. אשתו נפטרה בחייו. לאחר נישואיו התגורר בעיר מז'ייק והחל בפרסום ספריו. בהיותו אזרח ליטא נאלץ להימלט במלחמת העולם הראשונה לשטחי הכיבוש הפנימיים של רוסיה. הרב רובינשטיין הציע את מועמדותו לסגל המורים של בית המדרש המודרני שבאודיסה, אשר בראשו עמד ר' חיים טשרנוביץ ("רב צעיר"), בדרכו לאודיסה פגש ברכבת את המשורר חיים נחמן ביאליק שלימד שם, שניהם התרשמו אחד מהשני ושמרו על קשרי ידידות במשך שנים רבות. הרושם העז שהשאיר מפגש זה על ביאליק, בא לידי ביטוי בשירו הנודע 'יהי חלקי עמכם' (1915). לבסוף ויתר הרב רובנישטיין על המשרה באודיסה, וכן דחה במשך שנים מספר הצעות לכהן במשרות רבנות בקהילות שונות. 

בשנים תרי"ט-תר"פ (1919-1920) התגורר בקרמנצ'וג שבאוקראינה, ובשנת תרפ"א עבר לשיבלי שבליטא, בה ניהל בנו הכימאי, מנחם מנדל (מנחם ראובני), את בית החרושת לצבעים "סטאר". הרב השתקע שם קלויז של "לאנדקרעמער" במחיצתם של תלמידי חכמים ידועי שם, שקד על לימוד התורה ועל מחקריו. הוא המשיך לפרסם ספרי מחקר בענייני התורה שבעל פה, הלכותיה, מקורותיה ההיסטוריים ותולדותיה. 

בעת כיבושה של ליטא ב"מבצע ברברוסה" פלש הצבא הגרמני לעיר שאוולי, ותוך ימים ספורים גורשו יהודי העיר לגטו. הרב שמואל משה רובינשטיין עבר לגטו כשהוא מלווה בכמה מילדיו ונכדיו. לפני סגירת הגטו הפסיק הרב להטמין את תכתובת העניפה שניהל עם חכמי דורו בבית החרושת. הרב לקח אתו לחדרו בגטו כמה מספריו, והמשיך לשקוד שם על תורתו. בתקופה זו כיהן בנו מנחם מנדל כחבר בית הדין היהודי בגטו, והרבה לסייע לאחיו בגטו במתן בסתר באמצעות הנכסים שצברה משפחתו לפני המלחמה. פעולותיו של מנחם מנדל הוזכרו בפנקס שאבלי, בו  נכתב בתארך 14.05.1942:
"הרעב כבר מורגש ברחובות הגיטו. אנשים מושכים את רגליהם בקושי מרוב חולשה, ילדים מציקים להוריהם צבעקות: לאכול. מוסרים את פרוסת הלחם האחרונה לילדיהם ובכל-זאת אינם יכולים להשביעם… יש האוכלים, שותים ונהנים מכל טוב ולעמותם אחרים מתים מרעב לעיניהם… משום כך יש להזכיר את אלה שהצטיינו בטוב לבם: יהא נא זכור לטוב שמו של העגלון הפשוט ארצ'יק קרופניק, המציל מדי יום ביומו מאות אנשים ממות ברעב, הוא אינו חס אף על חייו. יהא נא מפורסם שמו של מנחם מנדל רובינשטיין הצנוע שמופיע בבתיהם של רבים שירדו מנכסיהם ומגיש להם את עזרתו מבלי שיצפו לה. הוא עושה את הדבר באופן עדין כל-כך, עד שהמקבלים אינם מבחינים במסירת המתנה לידיהם ורגש הכבוד שבהם אינו נפגע קשות. בני 'למ"ד-ו"ו' צנועים אלה תומכים לא רק בחייהם, אלא גם ברוחם של בני הגיטו הכושלים".

ביום שישי, ז' בחשון תש"ד (05.11.1943) נערכה הגטו "האקציה של הילדים". לצורך האקציה הוצאו מהגטו תושביו היהודים הכשירים לעבודה, ולגטו פרצו חייל ס"ס ואוקראינים שצדו ילדים וזקנים. בין שאר הקורבנות שניצודו היו הרב שמואל משה רובינשטיין ושנים מנכדיו

הרב שמואל משה רובינשטיין חיבר את הספרים: "אבני שהם" (ורשה, 1901), "תורת הקבלה" (ורשה, 1912), "קדמוניות ההלכה" (קובנה, 1926), "דברי סופרים" (קובנה, 1930), "לחקר סדור התלמוד" (קובנה, 1932) ו"הרמב"ם והאגדה (קובנה, 1937).

הוא גורש לגיטו שיבלי ומשם נשלח בשנת 1943 בידי אנשי משטרה אוקראינים ואנשי ס"ס למקום הרצחו.

בנו, מנדל רובינשטיין (מנחם ראובני), שעלה לארץ ישראל והתגורר ברמת גן, כתב דף עד על אביו בשנת 1956, בה כתב כי אביו נשלח מגטו שבלי לאושוויץ. אשתו של מנחם, הינדה הי"ד, ברחה מגטו שבלי, נתפסה ונרצחה בשנת 1944. בתם שרה הי"ד נשלחה מהגטו למחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1943, בהיותה בת 13.

מילי דאגדתא לפרשת ויצא / הרב משה אריה רוזנברג הי"ד

"עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה" (בראשית לא,לב), ופירש רש"י, ומאותה קללה מתה רחל בדרך.

נראה לומר רמז בכוונת יעקב אבינו עליו השלום באומרו "לא יחיה", על פי מה שכתב הגר"א זצ"ל על הפסוק (מלאכי ג,ו) "אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כיליתם", ופירש על פי מה דאיתא בזוהר הקדוש פרשת יתרו בפסוק (שמות כ,יג) "לא תרצח לא תנאף לא תגנוב", דיש פסקא טעמא בכל הני תלת. גבי "לא תרצח", אי לאו דפסקא טעמא לא הוי תקונא לעלמין ויהא אסור לן לקטלא נפשא, אף על גבי דיעבור דאורייתא. וגבי "לא תנאף", אי לאו דפסקא טעמא הוי אסור אפילו לאולדא וכו', וגבי "לא תגנוב" אי לאו דפסקא טעמא הוה אסור אפילו למגנב דעתיה דרביה באורייתא, או דעתא דחכם לאסתכלא ביה, או דיינא דדאין דינא לפום טענה דאיצטריך ליה למיגנב דעתא דרמאה ולמגנב דעתא דתרוויהו לאפקא דינא לנהורא, ובמה דפסקא טעמא אסור ושרי. עד כאן הזוהר הקדוש.

ומבאר הגר"א ז"ל דזהו שאמר הנביא בתוכחתו לישראל "אני ה' 'לא' שיניתי", רצה לומר עשיתי רק שינוי והפסק בין תיבת "לא" לתיבת "תנאף" ול"תרצח" וכנ"ל, אבל "אתם בני יעקב 'לא' כיליתם", רצה לומר כיליתם ומחקתם לגמרי תיבת 'לא', כי אתם מנאפים ומרצחים וכו'. עד כאן דבריו.

ועל זה הדרך יש לפרש גם במאמר יעקב אבינו עליו השלום "עם אשר תמצא את אלהיך לא", כלומר, כמו שמצינו גבי מאמר ה' יתברך בעשרת הדברות שנאמר 'לא' ואף על פי כן יש במשמעותו במובן החיובי, על דרך זה יתבאר גם כאן "לא" – לא יארע לו מאומה, אלא "יחיה". וזהו המשך הכתוב "ולא" היינו מתיבת "לא תגנוב" שבעשרת הדברות, שיש הפסק בין "לא" לתיבת "תגנוב" כנ"ל שמרומז בזה שיש פעמים שמותר לגנוב, ומזה ידע יעקב "כי רחל גנבתם", רצה לומר שהבין שרחל בצדקותה גנבה זאת מאביה כדי להפרישו מן החטא. אכן כיון שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, והוי כשגגה היוצאת מפי השליט, על כן מגרמת אותו דיבור מתה רחל בדרך כפירוש רש"י.

(שערי משה, עמו' לא-לב)


הרב משה אריה רוזנברג, בנו של הרב יצחק אב"ד ור"מ האדהאז, בנו של הצדיק הרב יוסף יוזפא אב"ד פ' לאדאני מחבר הספרים "יד יוסף" ו"דברי יוסף". מצד אימו היה הרב משה אריה נין לרב הלל ליכטנשטיין אב"ד קאלאמייא.

הרב משה אריה, למד כל חייו תורה מתוך הדחק ונודע כגאון וחריף. גיסו, הרב עזריאל יהודה ליבוביץ אד"ב ור"מ האדאז וגאב"ד עדת היראים וויען בניו יורק, כתב כי "החידושים שלו היו מעין מערכות של הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל. והיה לו מוח עצום עד שהיה יכול לסדר על סוגיא עשרים קושיות, ולחדש בה מערכה עצומה של ארבעים וחמישים אותיות, בפלפול עצום ונורא… גם דביקותו בתורה הקדושה היתה להפליא, ושקידתו והתמדתו היו לשם דבר לאות ולמופת… היו ראוים בעליל את עוצם גדולתו בתורה, שהיה ממש בבחינת ספר תורה שלם… וממש היה נמס כל לב לראות האי גאון וצדיק עובד את קונו בדביקות עילאה, ובשמחה נעלה".

הוא היה מתלמידים הרב שאול בראך בקהילת קראלי, של הרב ישעיה זילברשטיין אב"ד וויצן ושל הרב עקיבא סופר בישיבת פרשבורג, ה"דעת סופר", שראה בו את אחד משני תלמידיו המובחרים. הרב משה אריה אף סייע בסידור ספרו הגדול של רבו, הרב זילברשטיין, "מעשה למלך" על הרמב"ם.

הרב משה אריה נשא לאשה את שרה, בתו של הרב פנחס אדלר, אב"ד ור"מ קהילת ראדאוונקא הסמוכה לאונגוואר ומחבר הספר "פני חסד". לזוג נולדו ששה ילדים. אחד מילדיהם, יוסף יוזפא, נפטר והובא לקבורה בבית הקברות בראדוונקא.

 לאחר פטירת חותנו מילא הרב משה אריה את מקומו ברבנות ראדאוונקא. בשנת תרצ"ח ספחו השלטונות את מחוז ראדוונקא לאונגוואר, והרב כיהן גם כאב"ד אונגוואר (אודות שאלת הרבנות שעורר סיפוח זה, ראה שו"ת מהר"ם בריסק, ג, סי' כ).

הרב משה אריה רשם על הכתב חידושי תורה רבים, ואת כל חידושיו בהלכה, שנכתבו בעמקות ובחריפות, נהג לשלוח לאביו הגאון לעיון ולבקורת. חלק מחידושיו יצאו לאור בכתבי העת התורניים 'בית ועד לחכמים', 'המעין' ו'תל תלפיות'. הוא גם סיים לכתוב את ספר "שערי משה", שנותר בכתב יד. הרב ייחל להוציא לאור את חידושיו, כפי שכתב בסוף ספר "מעשי למלך": "יעזרנו כבוד יתב"ש להוציא אורה חידושי אשר חנן אלקים את עבדו". רגע לפני שעמדו להיות מגורשים לגטו אונגוואר, ביקש הרב משה אריה מבנו, הרב שלום, למהר ולהעביר את כתבי היד שלו לבית שכנם הנוכרי למשמרת.

בליל הסדר תש"ד גורשה משפחת הרב משה אריה מביתם, בבהלה, לגטו אונגוואר. לפני יציאתם ניגש הרב להיפרד מהספרים הקדושים שלו, בדמעות ואנחות, במעמד קורע לב. כעבור זמן גורשה המשפחה לאושוויץ, ועברה סלקציה בי"א בסיון תש"ד, בה נשלחו הרב ובנו הרב שלום ימינה, בעוד שהרבנית שרה, וארבעת ילדיהם, ברוך בענדיט, פנחס וחיים אלעזר, נשלחו שמאלה ונהרגו עקה"ש. הי"ד.

כעבור זמן נשלחו הרב ובנו מאושוויץ, למחנה מטהאוזן שבאוסטריה, ולאחר מספר שבועות הועברו למחנה הכפייה גוזן 2, הממוקם מספר קילומטרים מערבית למטהאוזן. בהמשך הופרדו הרב ובנו, והרב כרע תחת תנאי החיים המחרידים, הסבל והרעב, ונפטר בא' בשבט תש"ה, בהיותו קרוב לגיל חמישים. הי"ד.

מכל ילדיהם שרדו רק הרב שלום, ומרת פיגא, אשת ר' משה יוסף פלינט.

בתום המלחמה חזר הרב שלום רוזנברג לבית אביו, ומצא שהשכן הגוי מתגורר בבית זה. כשהתבקש הגוי להשיב את הכתבים שהופקדו בידו, הוא הכחיש את קבלת הכתבים. במאמצים מרובים טיפס הרב שלום לעליית גג בית אביו, שם ראה את דפים קרועים ומפוזרים מתוך ספרי הש"ס הגדול דפוס וילנה, שבהם למד אביו ובהם רשם הערות וחידושים רבים בשולי הגיליון.

על מנת לעשות שם לתורתו של אביו, הוציא לאור הרב שלום את שארית כתבי אביו בספר שנקרא על שם ספרו האבוד של אביו, "שערי משה". הספר כולל סוגיות, שו"ת ועניינים שונים, בסופו הובאו גם תולדות המחבר ומשפחתו.

חותמת הרב רוטנברג הי"ד וחתימת כתב ידו הובאה כאן כאדיבות בית המכירות קדם.

גודל מדרגת שינת הצדיקים וגודל מעלת חלומו של יעקב אבינו עליו השלום / הרב ראובן המבורגר הי"ד

ובפסוק 'ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי', ופירש רש"י ז"ל שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה. עד כאן. וצריך להבין דפסוק 'וישכב במקום ההוא' ופירש רש"י לשון מיעוט, באותו מקום שכב אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה. עד כאן. ותמוה הוא מאוד, די"ד שנים שהיה בבית עבר שלא היה במקום סכנה לא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה, ובאותו לילה היה במקום סכנה, שהדרכים הם בחזקת סכנה, והראיה שלקח מאבני המקום ושם מראשותיו, שעשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות. ובאמת שמירה בדרך מפני הסכנה הוא עסק התורה, כמו שאמרו רז"ל בעירובין (דף נ"ד ע"א) אמר רבי יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה, שנאמר 'כי לוית חן הם'. עד כאן. והוא שכב באותו לילה.

ועוד צריך להבין והוא אמר רבי יוחנן (שבועות דף כ"ה ע"א) שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר, ואיך משכחת שי"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה. וגם קושית הזוהר הקדוש (חלק א דף ק"ו ע"א) וכי תווהא הוא דלא ידע (ועיין באור החיים הקדוש). גם ענין הנדר 'אם יהיה אלקים עמדי' וגו', וכי לא היה מאמין חס ושלום מה שהבטיח לו ה' יתברך 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך'. ואי משום שהיה מתיירא שמא יגרום החטא, כמבואר בברכות (דף ד' ע"א) הא באמת לא הוכיחו ז"ל זה מהפסוק הזה, רק מפסוק אחר דכתיב 'ויירא יעקב מאד", ומפני מה לא הוכיחו זה מהפסוק הזה הנכתב מקודם, 'אם יהיה אלקים עמדי'. ועוד למה אמר לשון 'אלקים' ולא בשם הויה, כמו שנאמר 'והנה ה' נצב עליו', ופירש רש"י ז"ל לשומרו. וגם מה שאמר 'והיה ה' לי לאלקים', וכי עד עתה לא היה ה' לו לאלקים. ועיין בספר אמרי אלימלך מהרב הקדוש ר' אלימלך מגראדזיסק זצ"ל זי"ע.

ונראה לבאר מקודם בחדר מחתא ענין גודל מדרגת שינת הצדיקים. דהנה שמעתי מרבינו הקדוש איש האלקים המגיד ממזעריטש זי"ע שפעם אחת קודם קבלת שבת קודש שכב לנוח מעט בקודש פנימה ותלמידו הקדוש ר' אהרן הגדול מקארלין זצ"ל זי"ע אמר אז בבית המדרש שיר השירים בנעימה ובדביקות גדולה ממש עד כלות הנפש, ורבינו הקדוש ממעזריטש שלח אז את משמשו שילך לבית המדרש לאמר לו שיפסיק באמירת שיר השירים, כי באמירת שיר השירים שלו הוא בוקע רקיעים ומזעזע עולמות, ומפריע לו את שנתו. ומזה יכולין אנו לדעת גודל מדרגת שינת הצדיקים, כי השינה של רבינו הקדוש ממעזריטש יותר חשובה מאמירת שיר השירים של תלמידו הקדוש, שהיתה בדביקות נפלאה מאד.

ובספר "תולדות אדם" מהרב הקדוש מאוסטרובה זצ"ל זי"ע על הפסוק 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה', במדרש איתר שביום מתן תורה בקשו להתנמנם ושינתם היתה ערבה להם, עד שבא משה ועוררן לקבל את התורה. עיין שם. והרב הגאון האלקי מבארדיטשוב זי"ע אמר חלילה לחשוב על עם קדוש שיפלו בתרדמה ושינה ביום הקדוש שידעו שיתן להם הקב"ה את התורה הקדושה, אך כוונת ישראל לשם שמים הייתה שמיום שני בסיוון שהתחילו להכין עצמם לקבלת התורה ועבדו בכח כדול מאד במחשבותיהם הקדושות עד שנפלה עליהם עייפות, והיו מתייראים פן לא יוכלו לעמוד בעת מתן תורה במחשבה זכה וצלולה, על כן נתנו שינה לעיניהם בכדי לחדש מוחותיהם במהירות גדולה לקבלת התורה. עד כאן לשונו. וכתב על זה המגיד הקדוש מקאזניץ ז"ל זי"ע, כי אף לפי דברי הקדוש ז"ל הנ"ל לא היה זה מדריגה גדולה, כי היה לבטוח בחסדי ה' יתברך שמן השמים וודאי ירחמו עליהם לחזק מוחם כראוי ולא היה להם לעשות שום תחבולה לזה באם היה להם הבטחון חזק בה' יתברך. וזה פירוש 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים', כי הם היו עדיין דבוקים ב'טבע' שהוא גימטריא 'אלקים', כיון שהצריכו לשינה, ובא משה והקיצן והוציאן לקראת האלקים, כי על ידי הטבע שהיו אחוזין זה עדיין נתכורר שם אלקים. עד כאן דבריו הקדושים. ואני אומר שגם זה יפלא מאד על בני ישראל שהיו אז בתכלית הזיכוך, וכמו שכתוב 'ויחן שם ישראל', ואמרו חז"ל, כאיש אחד בלב אחד. ופסקה זוהמתן מאתם, היתכן שלא היה אז להם הבטחון הגדול כמו שראוי להשליך על ה', ובוודאי יתן להם כח לעשות חיל במחשבה טהורה וצלולה ולא לילך לישן בכדי שעל ידי זה יהא מוחן צלול. ולכן אומר אני שכוונת ישראל בהשינה הייתה כוונה עמוקה מאוד, והוא כשראו ישראל שהגיע עת דודים, היום הקודש לקבל התורה הקדושה מפי ה' יתברך וידעו בטוב אשר לגדולת ה' יתברך אשר הוא אין חקר ואין תכלית ואין סוף לחכמתו יתברך שמו, ואין סוף ותכלית גם כן להבין טעמי התורה וארוכה מארץ מדה, והיתכן אשר ילוד אשה אשר הוא בשר ודם ובעל גבול ובעולם הזה החומרי, איך יוכל להבין ולקבל את התורה הקדושה. ולגודל מעלתן שהיו אז במדרגה גבוהה מאד והיו משתוקקים וחפצים ליהנות מטעמי התורה וסודותיה הגנוזין בדבריו יתברך אשר הוא אין סוף ואין תכלית, לזאת התיישבו בדעתם שילכו לישון ובעת השינה יפקידו נשמותיהם בצרור החיים, כמו שמבואר בספרי הקדושים שבעת אמירת 'בידך אפקיד רוחי' יכוון להעלות נשמתו אל השכינה הקדושה במ"ן וכו' יהיו מוסרים נפשם ורוחם ונשמתם לאדון הכל, ובעת הזאת ממש יקבלו את התורה מפי הקב"ה, ואז יוכלו לקבל הרבה מאד מהשגת התורה, מה שלא יהיה באפשרי לקבל כשהם בתוך הגוף באלף שנים. וכמו שכתוב על האר"י ז"ל שהשיגה נשמתו בעת השינה בחצי שעה השגה גדולה, מה שאי אפשר לאומרה בשמונה שנה. מכל שכן הדור דעה הקדוש וודאי אין קץ ואין סוף לההשגה שיכלו להשיג אז וחשבו שקבלת התורה תהא אז בשעת שינתם וערבה להם מאד השינה, כי היו מתחילין לילך בנשמתם לעולמות עליונים גבוהים ורמים ששם ישיגו השגת התורה בכח נשמתן לאין קץ ותכלית. וכשראה משה רבינו עליו השלום אדון הנביאים מה שעשו וראה כוונתן הטובה, בא מיד והקיץ אותן משינתם שיעמדו נשמתן בתוך גופן דייקא, כך יקבלו את התורה בעודו בגוף החומרי, וכל אחד ואחד יקבל לפי כחו, הן רב הן מעט, כי כשיקבלו התורה בעת התקשרות הגוף והנשמה ביחד, אזי תמיד יהיה כן כשיגבר האדם ויהפוך החומר לצורה יוכל להשיג מאור התורה הגנוז בה טעמי התורה וסודותיה, מה שאין כן כשיקבלו התורה בנשמתן לבד, כשהם נפרדים מגופן, אז כשיחזרו לגופן שוב לא יוכלו להנות כלל מאור התורה, כי הגוף יהיה להם למסך מבדיל בינם לבין התורה הקדושה. משום הכי עדיף טפי שיקבלו בתוך גופן והם היו אז טהורים וקדושים מאד בכל ענייני פרישות וטהרת הלב ויחול עליהם קדושת דבריו יתברך, גם על צד החומר שלהם ונשאר רשימו לעד שכל אדם מישראל יוכל להשיג ולהנות מאור התורה גם בעודו נקשר בגופו. ומשה רבינו עליו השלום ראה יפה יותר מהם והבין את כל זאת ובא והקיץ אותם מהשינה ושהם עם גופן יחדיו יעמדו ביחד ויקבלו את התורה.

ולפי דרכינו יתפרש הפסוק הנ"ל 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים', כי הם באו לישן ולמסור נשמתן וכו' ולקבל את הדברים בכח הנשמה לבד בכדי שיוכלו להבין ולהשיג זאת אור תורתו יתברך, ובא משה והקיצן והוציאן לקראת האלקים, שהוא הטבע, שדווקא בדרך הטבע ודרך כל הארץ, כשהם עם הגוף יחד, יקבלו את התורה, ואז יוכלו לעבוד את ה' יתברך בתורתו ומצותיו תמיד, אף כשהם בתוך הגוף, שעל ידי אור התורה יעשו מהחומר צורה ויעבדו את ה' בכל לבבם כל ימי חייהם, ויזכו על ידי זה לרב טוב הצפון בעולם הבא אשר עין לא ראתה. אמן, כן יהי רצון.

ובספר אוהב ישראל ז"ל תוכחת מוסר גדול יוכל כל איש ישראלי ליקח לעצמו מזאת הפרשה ולפנות מחשבתו מהבלי הזמן המדומה ולדבק באהבת ה' יתברך ברוך הוא וברוך שמו ולעבדו בתורה ובתפילה ובמעשים טובים בשכל אמת וזך. ועיקר שכל מעשי האדם, היינו הילוך, דיבור, שמיעה, ראיה, שכיבה וקימה וכדומה, בכל דבר יהא מעוטף בתוכה שכל אמת וזך לעבודת ה' יתברך בלי שום סיג ופסולת חס ושלום. וצא ולמד מאבותינו הקדושים ולך בעקבותיהם. פקח עיניך וראה איך ממעשה גשמיות של אבותינו הקדושים נארג ונעשה מהם תורה הקדושה. ואיך התורה מספרת לנו הליכת יעקב מבאר שבע ובאיזה מקום ישן והדיבורים שדיבר עם רחל בת זוגו ואיך שנשק אותה ואיך שהיה רועה את צאן לבן, ותחבולותיו שעשה עם המקלות וכיוצא באילו, הלא מזה מוכח שכל מעשיהם מקטן ועד גדול היה הכל בהשכל ודיעה מיושבת בחכמה אלקית, והאיך רמזו בכל ענייניהם לדברים עליונים נפלאים ונוראים. וכשיסתכל ויתבונן האדם בזה היטב, ראוי לו להתלבש בבושה וענוה גדולה איך הוא נבער מדעת ולא בינת אדם לו, והגם שהוא מתפלל ולומד הוא בלא שכל ודעת ותשוקה, רק כאיש חולם. והלוואי שיחלום לנו בהקיץ כחלומו של יעקב. וגם צריך האדם לצייר בשכלו ומחשבתו וידמה לו ממש שהאדם הוא 'סולם מוצב ארצה', בתוך ארציות וגשמיות, אך 'וראשו מגיע השמימה', היינו שכלו ושורש נשמתו הוא דבוק למעלה בשמים, 'והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו', רצה לומר כשהאדם מגביה את לבו ומוחו לעבודת ה' יתברך, אז מעלה כל המלאכים לרום השמים העליונים ומשפיע להם חיות הקודש. ובאם לאו חס ושלום, אז 'ויורדים בו', יש להם ירידה על ידו, כמאמר חז"ל מתישין כחו של מעלה חס ושלום. גם זאת צריך האדם להיות תמיד במחשבתו איך שכל הכוחות עולם העליונים, כולם כאחד תלויים במעשה האדם בן להעלותם או להיפך חס ושלום. 'והנה ה' נצב עליו', שצריך האדם לחשוב בכל עת איך שה' יתברך עומד לנגדו ומשגיח ורואה במעשיו ויודע כל תעלומות, ומזה יבוא לו פחד ויראה גדולה. והלוואי והיינו מחולמים חלומו של יעקב. ועיקר צריך האדם לטהר ולקדש אבריו וחושיו להיותם כולם כאחד ראויים ומוכנים למרכבה לשכינה, וזה אינו תלוי באמירה לחוד, רק בעשיה בפועל ממש באמת, בלי שום סייג ופסולת חס ושלום, ושיהיו כל אבריו וחושיו שלמים בלי שום פגם וחסרון חלילה. ואז קדוש יאמר לו, ולשעבד רצונו ודעתו לרצון ודעת העליון, ולייחד נפשו רוחו ונשמתו בשם הקדוש והטהור הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו בייחוד אמיתי. ואז יוכל להמשך שכל אמת לעבודת הבורא יתברך שמו לתורה ולתפילה. ויהי רצון שנקיים כל זאת באמת ותמיד אמן. והבן היטב. עד כאן לשונו הקודש.

(תורת האדם, פרק ז)


הרב החסיד ר' ראובן ב"ר שמואל יחזקאל המבורגר – מנאווידוואר, מגיד מישרים בעיר ורשה, מלומדי ומלמדי בית המדרש ובית הכנסת שם, הוא חיבר לפחות שלשה חוברות, ובהם גם: "ברכה משולשת" – דרשה [ביידיש] לשבת שירה (ורשה, תרצ"ו) ו"דרושים נחמדים על הגדה של פסח" (חוברת ג, יידיש). מחבר ספר "תורת האדם", הכולל דרושים בנגלה ובנסתר, בדרך פרד"ס, על פי שיטת ודרך הבעש"ט ותלמידיו (ורשה, תרצ"ח). הספר יצא לאור עם הסכמות רבות של גדולי הרבנים והאדמו"רים: רבי נפתלי האדמו"ר נאוואדוואר, רבי ישראל שפירא האדמו"ר מגראדזיסק, הרב יוסף יהודה לייבוש רוזנברג, הרב נתן שפיגלגלאס, הרב יעקב מאיר בידרמן, הרב מנחם זעמבא, הרב חנוך העניך נאוורי, הרב מרדכי דוב איידלברג, רבי אלטר עזריאל מאיר אייגר האדמו"ר מלובלין, הרב אריה צבי פרומר, הרב יחיאל צבי הלוי עפשטיין, הרב ישראל יצחק מורגנשטרן, הרב יוסף פרלוב האדמו"ר ממינסק, הרב אהרן נפתלי זאוולאדווער, הרב צבי יחזקאל מיכלסון והרב דוד יוסף וייסברויט.

הרב ראובן היה אחיינו של הרב החסיד ר' דוד ליב עלשטיין מארץ ישראל, ומצאצאיהם של ר' צבי הירש שהיה "שו"ב וש"ץ טוב מן המובחר" (כפי שכתב עליו החוזה מלובלין) ושל ר' אריה לייבעלע מקהילת שעפס שהיה "הרבני המופלג והנכבד" (כפי שכתב עליו רבי יצחק מווארקא).

שמו של הרב ראובן המבורגר מוורשה מופיע ברשימת רבנים שנעצרו בבית הסוהר ונרצחו באש מקלעים בין התאריכים 18-25.01.1940, בקרחת היער הקטנה ביער קמפינוס, כשלושים ק"מ צפונית מערבית לוורשה, כחלק מסדרת הרציחות ההמוניות של חברי האליטה הפוליטית, התרבותית והחברתית הפולנית, הידועות בשם 'טבח פלמירי'. הי"ד.

לצערי לא הצלחתי למצוא מידע נוסף על תולדותיו של הרב ראובן המבורגר.

הייחוס שהוא דבר העומד ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בו / הרב אהרן דוד טברסקי הי"ד

במעלת הייחוס

אמר רמי בר יהודה מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כוחן של חכמים וכהה מאור עיניהם (פסחים דף ס"ב ע"ב).

אמר המחבר ראיתי נועם דברי ופעולות דרך המחברים להציג אמרים בפתחי שערים בקרבם אל המלאכה לכתוב הקדמה בתחילת הספר, כי ספר בלי הקדמה כגוף בלי נשמה. לזאת גם אני אצא בעקבותיהם להציע לפני הקורא בעזרת הבורא, כאשר ראיתי פעולת רבותינו הקדושים וגם גדולי אחרונים חקרי לב, אשר עשו חיל לעשות ספר היוחסין, הלא המה 'ספר יוחסין' להרב הגדול מו"ה ר' אברהם זכות ו'שלשלת הקבלה' להרב הגדול מו"ה גדליה ן' מחייא ועוד… כולם נתנו את לבבם ברוח נדיבה לאסוף ולקבץ את שם חכמי ישראל תולדת אנשים מצוינים. וכמו כן איתא בספר היוחסין ענף עץ אבות סימן ס"ו בצוואת מרן שבתי שעפטיל (בעל ווי עמודים) בן השל"ה הקדוש זצ"ל "הראוי כל איש לעשות ספר יוחסין לזרעו וכו' ובכן תצוו את בניכם ובניכם לבניהם עד עולם, כי אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על המיוחסין שבישראל" וכו', עד כאן לשונו. ועיין ברש"י על התורה בפסוק "ויתילדו על משפחותם", שפירוש שהביאו כתבי יחוסיהם. ובפתיחה דאיכה אמר רבי יהושע דסכנין "עד אשר לא ירתק חבל הכסף", זו שלשלת היוחסין. כמו כן איתא במסכת פסחים, אמר רמי בר יודא אמר רב מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כוחן של חכמים וכהה מאור עיניהם. ויש לומר הטעם, לפי מה שאיתא בספר חסידים, כי לכן לא נתקיים בהרבה משפחות הברכות "ואני זאת בריתי" וכו' שדרשו חז"ל כל שהוא ובנו ובן בנו בני תורה, שוב אין התורה פוסקת מזרעו, מטעם שנתערב בשלשלת זה אשה אחת שהיא הוגנת, ממשפחה שאינו הוגנת, ובא זה וביטל את זה. עיין שם.

והנה כשהיה ספר יוחסין לישראל, והיה כל אחד מכיר מקומו ויחוסו, ולא היה מדבק אלא בהטובים, ואם כן נשארו בניו ובני בניו חכמים. אבל כשנגנז ספר יוחסין, אינו מדקדק לישא אשה ממשפחה הגונה, כיון שגם הוא בעצמו אינו יודע בטוב יחוסו, ולזה נמצא שתשש כוחן של חכמים וניטל מאור עיניהם שהרי בניו לא יזכו להיות כמותו, כיון שיפסק השלשלת.

ומכל הדברים האלה נוכל לומר על היחס שהוא דבר העומד ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בו. וראיתי כי אין דורש אותם להעלות את שמם לברכה ולספר לדורות הבאים אחרינו לאמור זה הדרך הישרה הלכו אבותינו הקדושים והטהורים ששותים ממעיין הנובע להשקות עדרי צאן קודש הקדשים ודבריהם חיים וקיימים אינם צריכים הקדמה והסכמה, כי איש איש אשר חלק לו בבינה, ישכיל ויבין כי הדרכים האלה לקדושים אשר בארץ המה, ועתה בעוונותינו הרבים שהדורות נתמעטו והולך ומתרחק מרוח ישראל סבא ודבריהם הקדושים מצדיקנו וקדושינו משתכחים בכל פעם יותר ויותר, לכן קמתי אנכי האזוב אשר בקיר, ובעזר השם שמתי תקוותי ואמרתי אל לבי מזקינים אתבונן. והלכתי ולקטתי באמרים מפי סופרים וספרים, ומה ששמעתי מחסידים ומקורים נאמנים, וכתבתי הכל על הספר מהאילן הגדול עם ענפיו.

והנה עתה הספר הזה אשר אני נותן היום לפני אחינו בני ישראל הוא כשלחן הערוך בכל מיני מטעמים ונופת צופים, תוכו רצוף אור ישרים המאירים לארץ ולדרים, גדולי ארץ ממשפחתינו הרמה אנשי שם, מעשה תקפם וגבורתם, סיפורים גדולים ונוראים, וחדושי תורה נפלאים, מאמרים יקרים. גם ימי חייהם וזמן פטירותיהם, וכבוד משכן מושבותיהם, ומקום כבוד מנוחתיהם, ומשך זמן הנהגת נשיאותיהם, ומי היו רבותיהם ותלמידיהם, הכל נכון בסדר מסודר. וגם אחלה פני הקורא אולי ימצא בספרי איזה דיבורי תורה או סיפור מעשה בשם צדיק פלוני, והקורא שמע הדבר בשם צדיק אחר, או בנוסחא אחרינא, לא ישים אשם לנפשי, כי כמו ששמעתי או ראיתי כתבתי. ונמצא גם בדברי חז"ל מימרא או מעשה משום תנא או אמורא פלוני, ואמר לה בשם נוסחא אחרינא. ודוד המלך עליו השלום אמר "שגיאות מי יבין". וגם על פי רוב לא תארתי הצדיקים אשר מובאים פה רק בשם 'הרה"ק', כי מי אני אשר אערוך גדולתו וקדושתו של כל אחד ואחד, וכל המוסיף גורע.

ועתה את אחי אנכי אבקש, כאשר יש תחת ידי כתבים דברים נחמדים מאזמו"ר רי"א זצלה"ה ורציתי להעלותם על הדפוס ולזכות הרבים שמשתוקקים בלב ונפש חפיצה לראותם, ומחמת הוצאת הדפוס מרובה בכן החלתי מקודם בה'ספר היחס'. וכאשר תקנו אתם את הספר הזה, יהיה לי לעזר להדפיס את הכתבים הנ"ל. ובטוח אני באלה, שכל מי שיקנה הספר הזה, זכות הצדיקים הנזכרים בהספר יעמדו להם היוושע בכל טוב. אמן כן יהי רצון.

המחבר

(ספר היחס מטשרנוביל, הקדמה, הרב אהרן דוד טברסקי הי"ד)

יהי רצון שה' יתברך יתן בפי מילים, בכדי שיהיו דברי נשמעין / הרב אהרן דוד טברסקי הי"ד

תמונת הרב אהרן דוד טברסקי הי"ד

כי סליק רבי אבא אמר יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל (ביצה דף ל"ח).

כי סליק וכו'. וקשה להבין המאמר הזה, וכי היה רבי אבא רודף אחר הכבוד אשר כל מגמתו היה שייטב בעיני העם הדרשה שלו, שעל ידי זה יאמרו עליו שהוא דרשן נאה. חס ושלום, חלילה לחשוב כזאת. ובוודאי היה כוונתו לאיזה תועלת במה שהתפלל לד' שיאמר מילתא דתתקבל. אכן היא הדבר, דהנה יש שני מיני חכמות, חכמת אנושי וחכמת אלקית. חכמת אנושי הוא מה שהאדם מוצא בכוח שלו אשר חנן ד' אותו, וחכמת אלקית היא מה שאינו בשום שכל, רק השכינה מדברת מתוך גרונו, כמאמר הפסוק "רוח ד' דובר בי ומילתו על לשוני". והנפקא מינה בין שני חכמות האלה היא כך, כי מה שהוא חכמת אנושי, אין האיש בטוח שישמע לדבריו, כי יוכל להיות חכם יותר שלא ייטב בעיניו דברי החכמה ששפע, מאחר כי מה שזה בונה זה סותר. אבל חכמת אלקית, זה היא מה שהאדם שומר פיו ולשונו וכאשר ידבר איזה דבר חכמה, זה וודאי חכמת אלקית ומחויב וההכרח לשמוע אותו, כמאמר האלשיך על הפסוק "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", היינו מי שאינו מחלל דיבורו, שכל דיבוריו רק בדברי תורה, לאיש כזה, "ככל היוצא מפיו יעשה", היינו שכל אחד שומע לדבריו.

ובזה יובן היטב מדוע הוטב לפרעה פתרון יוסף מכל הפתרונות, דכאשר אמר פרעה ליוסף "ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי, אלקים יענה את שלום פרעה". ופירש רש"י, אין החכמה משלי, אלא אלקים יענה, ייתן ענייה בפי לשלום פרעה. עד כאן לשונו. וכאשר פתר יוסף החלום לפרעה כתיב, "וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו" וכו' "הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו", היינו מכל החרטומים לא יכול פרעה לקבל בטוב את הפתרון, כי המה עשו בחכמתם חכמת אנושי, ומה שזה בונה זה סותר. לא כן יוסף הצדיק, אשר לא דיבר מרוב חוכמתו רק רוח ד' דובר בו ,כמו שפירש רש"י כנ"ל, מוכרח לקבל. ולא יכול שום אדם לסתור הדבר.

והשתא יובן היטב דברי רבי אבא, דאמר יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל. לא שהתפלל שיוטב הדרשה בעיני העם, חס ושלום, כדי להתפאר על ידי זה, רק התפלל אשר לא יאמר מרוב חכמתו, רק שהשכינה יהיה מדברת מתוך גרונו, כמאמר הכתוב "רוח ד' דובר בי", וממילא על ידי זה מהכרח יהיה שדבריו יהיו נשמעים לכל, ודו"ק. ובכן גם אני אלמוד ממנו ואתפלל כתפלתו, שה' יתברך יתן בפי מילין, בכדי שיהיו דברי נשמעין. ולא שאדבר מרוב חכמתי, ובפרט בעת שאני מזכיר אבותי הקדושים זצלה"ה שבוודאי היתה שכינה מדברת מגרונם, בטוח אני בזכותם הקדוש, שבוודאי יתקבל דבריהם הקדושים וכל איש ואיש שישמע דבריהם הקדושים יעשה רושם בליבם ויבואו כל העם, כולם כאיש אחד, לקנות הספר היקר הזה, בכדי להכניס ברכה בתוך ביתם דרך הפתח, שכל אחד ואחד אשר יקנה את הספר הזה בטח ישפיעו עליהם אבותי הקדושים זצ"ל זי"ע אמן כן יהי רצון. ובזכותם יושעו בכל משאלות ליבם, לטוב להם כל הימים אמן כן יהי רצון.

(ספר היחס מטשרנוביל, פתיחה)


הרב אהרן דוד טברסקי הי"ד, אב"ד גארשקוב (הסמוכה ללובלין), מחבר ספר היחס טשרנוביל ורוזין (לובלין, תרצ"ב ותרצ"ח).

הוא היה בנו של האדמו"ר מלובלין רבי משה מרדכי מטריסק (בן האדמו”ר רבי יעקב אריה לייב משושלת טשרנוביל-טריסק בן רבי אברהם המגיד מטריסק מחבר הספר ‘מגן אברהם') וחתנו של דודו האדמו"ר ר' זאב וואלף (וולוולה) טברסקי מקאוולי ושם ניספה יחד עם חותנו הי"ד בשנת תש"ג.

ספרו 'ספר היחס מטשרנוביל ורוזין" זכה להסכמתם של אבי המחבר רבי משה מרדכי טברסקי (ב"ר יעקב אריה ליב) האדמו"ר מלובלין (טריסק-וורשה) הי"ד, רבי דוד אהרן טברסקי (ב"ר יעקב אריה ליב) האדמו"ר מזאריק הי"ד, הרב נחום משה (ב"ר זאב מרחמסטריבקא ) טברסקי הי"ד אב"ד קאוולע, חותן המחבר רבי זאב טברסקי (ב"ר יעקב אריה ליב) האדמו"ר מקוביל הי"ד, רבי משה ליב טברסקי (ב"ר מנחם נחום) האדמו"ר מחלם, הרב משה רוקח הי"ד בשם אביו האדמו"ר מבעלז רבי אהרן (ב"ר ישכר דוב), רבי ניסן יהודה ליב טברסקי הי"ד אב"ד זאמושץ האדמו"ר מקעלץ, רבי אברהם יעקב פרידמן הי"ד (ב"ר יצחק) האדמו"ר מבויאן ורבי משה פרידמן (ב"ר שלום יוסף) הי"ד האדמו"ר מבויאן-קראקא.

דמותו של הרב אהרן דוד בצעירותו מופיעה בתמונה שמוצגת בדף זה, אך לא ברור לי האם הוא הנער שבמרכז התמונה או הנער שבצד שמאל של התמונה.

1 6 7 8 9 10 55