קטגוריה: דרשות

בש"ס דתענית דף ה: (באיזה מקום הגירסה היא:) "וכבר היו מסובין בסעודה אצל רבי יעקב, אמרו לו אמור לנו דבר תורה, אמר להם אין משיחין בסעודה. לאחר שאכלו אמר להם יעקב אבינו לא מת. אמרו לו וכי בכדי חנטו חנטייא וספדו ספדייא? אמר להם מקרא אני דורש וכו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

לדעתי יש לומר הפירוש, וכבר היו מסובין בסעודה אצל רבי יעקב, היינו שהתיישבו את עצמן במאי שהכל מתוקן לסעודה היא העולם הבא. ולרבי יעקב לשיטתו באבות פרק ד' "רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", והוא רוצה להודיע להם בקיצור מה שאמר להם בסוף, אמר להם אין משיחין בסעודה. רצה לומר בהסתלקות הצדיק אין להצטער (מלשון 'רוב שיחי וכעסי') על אודות סעודה שמתוקן לצדיקים לעולם הבא. ואחר כך אמר להם יעקב אבינו לא מת, רצה לומר יעקב איש תם לא נתהפך למת וצד תמות במקומו עומדת בתמותו ושלמותו, והראיה מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. וכבר נתרבה בכל מדות טובות אשר בתורת ה' חפצו וגדל את זרעו על פי מידותיו ומה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

במדרש רבה שיר השירים "דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים". כד דמך רבי חייא בר אוייא בר אחתיה דבר קפרא, אמרו לו לרבי יוחנן עול ואפטר עלוי דודי ירד לגנו, הקב"ה יודע במעשיו של רבי חייא בר אוייא וסלקו מן העולם.

לכאורה אין הבנה לדברי המדרש אלו, דמשמע שהיו מעשיו גרמי לסלקו מן העולם. נקדים בזה דברי הזהר, וזה לשונו" ובגין כך נשמתהון דצדיקי עלאין על כל משריין דלעילא. ואי תימא אמאי נחתין להאי עלמא ואמאי אסתלקו מיניה? למלכא דאיתילד ליה בר. שדר ליה לחד כפר למרבא ליה ולגדל ליה עד דיתרבי ויולפין ליה ארחי דהיכלא דמלכא. שמע מלכא דברי איתרבי ואתגדל, ברחמין דבריה שדר מטרוניתא בגיניה ועאיל ליה להיכלא וחדי עמיה כל יומא. כך הקב"ה אוליד בר, והיא נשמתא קדישא. שדר ליה להאי עלמא דיתרבי ויולפין ליה ארחא דמלכא. כיוון דידע מלכא דבריה אתרבי ועידן למייתי להיכליה, נשמתא לא סלקא עד דאתית מטרוניתא בגינה ואעלת ליה בהיכלא דמלכא ויתיבת תמן לעלמין. ואם כל דא אורחא דעלמא דאינין בני כפר בכאן על פרישא דבריה דמלכא מיניהו. חד פקח אמר להון, על מה אתין בכאן? וכי לאו בריה דמלכא? ולא אתחזי למיר יתיר בנייכו, אלא בהיכליה דמלכא. כך משה דהוה פקח אמר "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו".

וכדי להבין דברי הזהר יש לחקור בזה, וכי דרך מלך לשלוח בנו לכפר שילמד שם דרכי המלכות? אך ידוע שהרבה מדות טובות צריכים למלך ועל כולם חסד ורחמים וצדקה ויראה, וענווה גדולה מכולם, שבמקום גדולתו תהא ענוותנותו. ומידות הללו אין באפשרות להרגיל עצמו בבית המלכות, כי למי יעשה חסד וצדקה ועל מי ירחם? או מידת ענווה, הלא מלך גאות לבש? אך בני הכפרים הדחוקים למזונות בזיעת אף ויגיעת נפש, שמה יש מקום להרגיל עצמו באלו המידות, כי שמה יראה שפלותם ובגודל חסרונם ויוכל לרחם עליהם ולעשות עמהם חסד וצדקה כל היום. וכאשר ידע המלך דבריה אתרבי ולמד כל המידות הללו, ואעיל ליה להכליה. כך נשמתהון דצדיקיא גדולים ממלאכים וניזונין מזיו השכינה מתחת כסא כבודו יתברך, אינם יכולים להשלים את עצמם בכל המידות טובות, וביותר בהמידות שהתורה נדרשת בהן בתרי"ג מצוות. שדר לה להאי כפר, להאי עלמא, ולמד שמה אורחין דאורייתא. וכיוון דידע דברי אתרבי ואתגדל, היא נשמתא קדישא, שדר לה בגינה ואעיל לה להיכליה. על דרך מה שאמר המדרש רבה יודע בעל התאנה עונתה של תאנה והוא לקטה, כך הקב"ה יודע אימתי עונתן של צדיקים והוא מסלקן. ובאמת חזי להו למידר בהיכלא דמלכא. ועל זה מסיים הזהר הקדוש משה דהווה פיקח אמר "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו", בזה כולה דברי המדרש שהתחלנו כהוגן דהקב"ה יודע במעשיו של רבי חייא בר אוייא ויודע שכבר אתרבי ואתגדל וחזי ליה למידר בהיכלא דמלכא ובעי קב"ה להריחא בההיא תפוחא וסילקו מן העולם.

"ויצב יעקב מצבה על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום הזה". במסכת שקלים פרק ה משנה ה, ובבראשית רבה פרשה פ"ב, "תנן התם מותר המתים למתים, מותר המת ליורשיו. רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הם זכרונם. ומסיים שם במדרש רבה למדנו שנקראו ישראל על שם רחל, שנאמר "רחל מבכה על בניה". ולא סוף דבר על שמה אלא על שם בנה, "אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף". ולא סוף דבר על שם בנה, אלא על שם בן בנה, שנאמר: "הבן יקיר לי אפרים". מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגלות עתידין לעבור שם לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים, הדא הוא דכתיב "קול ברמה נשמע" וגו'.

הנה יש ג' טעמים במאי שבונים מצבה על הקברות: א – מפני הכהנים ועושי טהרות שלא יטמאו בקבר. ב- כמו שכתב היפ"ת שיש נחת רוח למת שתהא רשומו ניכר לדורות להזכירם תמיד לברכה, על דרך :זכר צדיק לברכה". אך הצדיקים אין צריכים לזה מפני שדבריהם הם זכרונם, כמאמר רבן שמעון בן גמליאל  לעיל דעל ידי תורתם ומעשיהם הטובים הם נזכרים תמיד לברכה. ויש עוד טעם ג – כדי שיבואו החיים להשתטח על קברי אבות כדי שיתפללו עליהם, כמו שמצינו לחז"ל בש"ס דסוטה "ויבא עד חברון" מלמד שהלך כלב להשתטח על קברי אבות שיתפללו עליו שינצל מעצת מרגלים, ואם לא ידעו מקומם איך ימצא להתפלל עליהם. ומהאי טעמא נסתר קברו של משה רבינו עליו השלום, כדאיתא סוף פרק קמא דסוטה.

והנה מצינו שצדיקים גמורים אינם מטמאין, כמו שאמרו אותו היום שמת רבי בטלה קדושה, ובתוספות כתובות דף ק"ג:, והרב רבי חיים כהן היה אומר אלמלא הייתי שם כשנפטר רבינו תם הייתי מטמא לו, שאותו היום בטלה קדושה דקאמר הכא, היינו קדושת כהונה, וכן מוכח מדקאמר אותו היום שמת רבי, היינו אותו היום דווקא ותו לא. וכן מצינו ברבה בר אבוה דאשכחיה לאליהו כשהיה קובר לרבי עקיבא והשיב לו קברי צדיקים אינם מטמאים. והטעם משום דהצדיק במיתתו נקרא 'חי', כדאמרינן בגמרא "כי החיים יודעים שימותו" אלו הצדיקים שבמתתן קרויים 'חיים', כמו שכתוב "ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבציאל", אתו כולי עלמא בני מתי נינהו? אלא "בן איש חי" שאפילו במיתתו קרוי 'חי', "רב פעלים מקבציאל", שריבה וקיבץ פועלים לתורה". ומאי "יודעים שימותו"? נותנים אל לבם יום המיתה ומושכים ידיהם מן העבירות, אבל הרשעים "אינם יודעים מאומה" עושים את עצמם כאינם יודעים. ועל [דרך] זה נוכל לפרש מאמר חז"ל במועד קטן (כ"ח:) "והחי יתן אל לבו" דברים של מיתה, כדאיתא בפרק במה מדליקין "דריש רבה, מאי דכתיב כי אין חרצובות ובריא אולם", אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שאינם חרדים ועצבים מיום המיתה, אלא שלבם בריא להם כאולם. והיינו שאמר רבה מאי דכתיב "זה דרכם כסל למו", יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר שכוחה היא מהם, תלמוד לומר "ואחריהם בפיהם ירצו סלה", הרי להדיא שהרשעים בפירוש מזכירים יום המיתה, ועם כל זה לבם בריא כאולם, שאינם נותנים על לב לשוב. אבל הצדיק נותן אל לבו יום המיתה ומושך ידו מהעבירות ושב אל ה' כל ימיו, כמו שכתוב בגמרא רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו התלמידים וכי אדם יודע איזה יום ימות? אמר להם כל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, נמצא כל ימיו בתשובה. נמצא שהצדיקים במיתתם קרואים 'חיים' ואינם מטמאים, ובוודאי הציון שלהם אינו בא בשביל הרחקת טומאה. וגם לטעם להזכירו לברכה אין צריך, כי מעשיהם הטובים הן זכרונם, כמו שאמר רבן שמעון בן גמליאל. ועל כורחך הציון בא בשביל החיים, כדי שידעו מקום חנותו להשתטח על קברו להתפלל עליהם, כטעם השלישי להעמדת ציון לנפש.

ובזה תתפרש לנו המדרש רבה שהתחלנו. לאחר שהביא דברי רבן שמעון בן גמליאל שאין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הם זכרונם, ואם כן בוודאי צדקת גמורה כרחל אמנו לא הייתה צריכה מצבה, לא בשביל הרחקת טומאה ולא בשביל לעשות לה נחת רוח להזכירה לשבח, כי מעשיהם הטובים הם זכרונה. ועל כורחך הציב מצבה בשביל בניה שיוכלו לבוא על קברה כדי שתתפלל עליהם ואפילו כל ישראל שאינם מבנים ונקראים על שמה. וזה צפה יעקב אבינו עליו השלום ברוח הקודש, הדא הוא דכתיב "קול ברמה נשמע… רחל מבכה על בניה".

והנה עכשיו שזכינו שאין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם זכונם, גם אני אוכל לומר באמת "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה" וחלקנו כבוד לראש אדמו"ר אבינו הרב הגאון זצ"ל, "יהיה בית אלקים", הוא רק לטעם השלישי שיהיה לנו בזה מקום לשפוך שיחנו לפני בורא כל, וזכות אבינו יעמוד לנו שיקובל תפילתנו. ובזה יראה כל אדם לנפשו כמו שמצינו ביעקב אבינו עליו השלום "ויפגע במקום ההוא וילן שם כי בא השמש", כי אין 'פגיעה' אלא תפילה זו עבודה שבלב. כאשר הגיע יעקב אבינו עליו השלום אל מקום מקדשנו נתעורר להתלהבות גדול[ה] ולתשובה גמורה, כאשר עלה על זכרונו יום המיתה, יום ביאת השמש היא יומא דעיבא. כן החובה על כל אדם לחשוב עם קונהו ולחוס על נפשו, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות? כי האיך מצינו גבר שחייו יהיו חיים לתכלית הנצחי ולא יראה מוות, שלא ישום לנגד עיניו יום המיתה כמאמר חז"ל יזכור לו וגו'. ובזה נוכל לפרש המאמר בסליחות של ערב ראש השנה: "אדם איך יזכה? והוא בכל יום למוות מחכה". איך יוכל האדם לבוא לחיי העולם הבא הוא רק אם בכל יום הוא למוות מחכה. "בשר מה ידבר והוא מובל לקבר", בשר ודם מה החוב לומר בשפתו ובלשונו, כי הוא מובל לקבר, ובזה יתעורר בכל פעם לשוב בתשובה שלימה ולזכות לחיים הנצחיים הצפון לצדיקים. וזה "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", כן החוב על כל אדם לשום לנגד עיניו כל ימיו את האבן הראשה, הוא האבן אשר יעמוד מראשותיו, כי זה כל האדם. ובזה גם כן יתברר לי אמיתת העניין של השארת הנפש, כמו שמצינו בונין לו נפש על קברו, כמבואר בספרים הקדושים בסוד ז' הקפין. וזהו "וישכם יעקב בבקר", עוד בימי עלומיו כאשר היה בכל תוקפו, "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה", היא הנפש אשר בונין על קברו והצדיק בזה אמיתת העניין של השארות הנפש "ויצק שמן על ראשה". ולתכלית זה השתדל כל ימיו במצוות ובמעשים טובים, כמו "שמן על ראשך אל יחסר" מבואר בזהר הקדוש פרשת בלק היא מצוות ומעשים טובים. "ואולם לוז שם העיר לראשונה". ועוד ראיה אחת אשר ברר לו להשארת הנפש היא הראיה מעצם לוז שיש באדם בשדרתו וממנו יעמוד בתחיית המתים ויקוים בנו "כל הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו".

ועתה אחיי היקרים! מה נאמר לאבינו בעת שאנחנו נפרדים מקברו? לדעתי אני אומר אילן אילן במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין, כי קיבץ וריבה פועלים לתורה בחידושי תורה בחריפות ועמקות כאחד הגדולים. שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה במעשים טובים, אהוב למעלה ונחמד למטה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך, שהניח בנים רובם בעלי הוראה ומסומכים להוראה, אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך בתורה ועבודה ומעשים טובים אמן.

(אבלת ציון דרוש ב')

הרב בן ציון הלוי שפירא אב"ד זלוצ'וב (פולין) נולד בשנת 1900 לאביו הרב שמואל ולאימו הרבנית פרידה רוזה.

האב, הרב שמואל ב"ר אברהם חיים שפירא, נולד בשנת תרט"ו (1855) והיה הרב הצעיר בהעליטש מאז היותו בן 18. בגיל 27 מונה לדיין ומו"ץ בדאבראמיל ולאחר 15 שנה מונה לראב"ד בעיר זלוצ'וב. הוא היה מחסידי רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב ורבי דוד משה מטשורטקוב והיה גדול בתורה, בנגלה ובנסתר, וחיבר חידושים בחריפות ועמקות על כל סוגיות הש"ס והגהות על כתבי האר"י וכל ספרי הזהר הקדוש. בזיווג ראשון נשא לאשה את הרבנית מלכה חיה בת הרב אריה ליבוש וילנר אב"ד העליטש, לאחר שנולדו להם ארבעה ילדים נפטרה הרבנית בצעירותה, והרב שמואל נשא לאשה, בזיווג שני, את הרבנית פרידה רוזא בת האדמו"ר רבי מאיר שפירא בזברזב. הרב נפטר בשנת תרפ"ח (1928) בגיל 72, וכתבי ידו אבדו בשואה. (תולדותיו הובאו באריכות ב"מאמר זכרון שמואל" בתוך "קובץ דברי שירה", שיצא לאור לרגל שמחת נישואי שמעון יצחק ראקאוו ורבקה קויפמן, מנשסטר, שבט תש"ס).

הרב בן ציון התקבל בצעירותו לרב ואב"ד בעיירה ליסועץ שעל יד סטניסלבוב. אחרי פטירת אביו הוא מונה למלא את מקומו בעיר זלוצ'וב. הוא היה תלמיד חכם ומשכיל, שלמד תורה בשקידה ובהתלהבות. מכתביו רווים געגועים עזים לארץ ישראל, ואת קשריו עם השלטונות בפולין הוא ניצל לסייע לצעירים לעלות לארץ ישראל.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר זלוצ'וב בידי הצבא האדום ונשלטה בידי השלטון הסובייטי. לאחר גל הפצצות כבש הצבא הגרמני את העיר בז' בתמוז תש"א (02.07.1941), והאוקראינים החלו, בסיוע פעיל של הגרמנים, לפרוע ביהודים ורצחו מאות מהם.

בן קהילת זלצ'וב, שלמה מאיר, העיד כי הרב בן ציון הלוי שפירא נלקט עם משפחתו המורחבת לרצח המוני, בח' בתמוז תש"א (3.7.1941), והוסיף והעיד כי: "בעת שהביאו למקום ההריגה את הקבוצה שבתוכה היה הרב ר' בן ציון ואחיו ומשפחותיהם ועוד חסידים ואנשי מעשה רבים, התחילו בהתלהבות גדולה לאמר תפלות. ההתלהבות גדלה מרגע לרגע והתפלה נהפכה לשירה אחת אדירה וחזקה שאפילו הרוצחים עמדו המומים עד שהתעוררו והתחילו לירות בקבוצה הנפלאה הזו. אחד אחד נפלו הגבורים ואלה שהחזיקו מעמד, המשיכו בשירתם ובהתלהבות שנחלשה מרגע לרגע. עד שנפל אחרון הקדושים ונדם קול השירה".

כן נספו אחיו של הרב בן ציון – הרב יעקב אב"ד טויסט, הרב דוד משה, ר' יששכר דב ור' אלקנה, ואחיו מאב של הרב ציון – הרב אברהם חיים אב"ד אברטין ומרת ינטה אשת ר' יצחק בובר, יחד עם עוד מאות נפשות מבני משפחתם הענפה. הי"ד, ורק בודדים שרדו. (מקור: ספר קהילת זלוצ'וב עמו' 425-428).

אחיו מאב, הרב אריה ליב, הוסמך מהמהרש"ם ונפטר בלבוב בשנת תרכ"ג. אחותו מרת שרה, אשת חנוך דוב קויפמן (גולדווארם), נפטרה בפולין בשנת תש"א.. אחיו ישראל, ממייסדי ההכשרה בקוסוב, נפטר בירושלים בשנת תשמ"ז (1987).

לרגל היארצייט הראשון של אביהם, הרב שמואל הלוי שפירא, הוציאו בניו לאור בשנת תרפ"ט את ה"אבלת ציון" הכולל שני שני דרושים מאת הרב בן ציון ודרוש מאת אחיו הרב יעקב.

על קורות יהודי זלוצ'וב בשואה – ניתן לקרוא באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

דרשות האלה הניח אחריו ברכה כבוד קדושת זקני הגאון האדיר צדיק יסוד עולם חקו"פ מופת הדור מרן יואל צבי ראטה זצוקלה"ה האב"ד ור"מ דק"ק חוסט, פילדעש, ה' איפאלי' בערעזנא יצ"ו וכולם אופן ודרך אחד להם לפרש כל פרשה ופרשה וכל סיפור וסיפור שבתורה לתכלית המוסר, כי תורתינו הקדושה אינה סיפורי מעשיות. בין מעשה בריאות שמים וארץ, בין מעשה אדם וחוה, מבול ודור הפלגה, אבות והשבטים, כולם ניתנו מרועה אחד, מאל אחד, לתכלית אמיתי, למען קחת מוסר, להשריש בליבנו את האמונה בבורא כולם ובהשגחתו יתברך ולכווין את לומדיה לדרכי חיים. ולתכלית זה מכוונים כל הסיפורים ואמירות וציווים לצרף בהם את בני ישראל בדעות ומדות, לשמור עלינו בנערותינו, לתת לנו אחרית טוב בזקנותינו. וספרים הקדושים מתלמידי בעש"ט הקדוש זי"ע מלאים בדרך זה כי התורה הקדושה היא נצחית בכל אדם ובכל זמן ובכל מקום. ובעקביהם הלך גם כן זקני ז"ל בזה הספר, לבאר את הפשוט בדרך המוסר, להוציא את המקרא מנרתיקה, לעורר על המוסר שבתוך תוכו ולחמם את הלבבות במאור שבתוכה, כדי לעשות את רצונו יתברך שמו בחשק נמרצה. והנה כשנתן הקב"ה את התורה, נתנה לפי כוח של כל אחד ואחד. הזקנים לפי כוחם והבחורים לפי כוחם. אף משה לפי כוחו. כן הוא במדרש רבה (שמות ה') עיין שם. ומדקא פרט משה בפני עצמו, מזה נראה שכוונת המדרש שכל אחד לפי כוחו הרוחני ומדרגתו. ולכן משה רבינו, שהיה עולה במעלות על כל ישראל, על כן מנה אותו בפני עצמו. ולכאורה כל התורה בשווה ניתנה, כגדול כקטן, כאזרח כגר, ואין לך בן חורין לפטור הימנה. אכן במוסרים ומדות הישרות ומעלות הנשגבות היוצאים מן התורה, שאב כל אחד מבאר התורה לפי ערכו.

בית ישראל ורבבות אפרים יודעים אשר כל הנשמות ישראל שהיו עתידים להיוולד עד ביאת המשיח במהרה בימינו אמן כולים היו כלולים בתוך השישים ריבוא נשמות ישראל שעמדו במעמד הנבחר, כי אלפים ורבבות מישראל משורשים המה בנשמה אחת. ונטל הקב"ה אותן השישים ריבוא נשמות ושתלן בכל דור ודור. ויחידי סגולה המה בחינת ראש ומוח ולב של הנשמה, ושאר העם בחינת שאר אברים שבקומת אדם. וזה העניין של דור דור ודורשיו ודור ומנהיגיו, והבן. והמה אחוזים וקשורים באותיות התורה, כמו שפירש בספר הקדוש תורת משה מחתם סופר בפרשת יתרו בשם הגאון רבי עמרם חסידא על הפסוק "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", אשר בשעת מתן תורה הכיר כל אחד ואחד את שורש נשמתו ושורש נשמת חברו באיזה אות הוא אחוז, וכיוון שהן הן מרכבה לאותיות התורה, התייצבו למטה יחדיו שיהיו מכוונים ממש כפי מה שנצטרפו האותיות למעלה. מי שהכיר ששורש נשמתו באות ב' של "בראשית" והכיר נמי שחברו מאות ר' וכן מי הוא מאות א' וכן כולם קורבו עצמם לעמוד בסדר נכון. וזה "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", לעמוד בסדר התורה. ודברי פי חכם חן. וכבר כתבו הספרים הקדושים שבאמת בכל אות מאותיות התורה מרומז כל התורה כולה, כי ברוחניים כך הוא המדה שאחד כלול מהכל. ואולי ניתן להאמר לדרכינו אשר לכך נתנה התורה בששים ריבוא אותיות, יען ידוע אשר בשישים ריבוא אופנים על כל עניין הייתה כוונת היוצר.

דרשות שהתורה נדרשת בהן שיתגלו לפי הנזכר לעיל כל ישראל צריכים זה לזה, לפי שכל נשמה קיבלה חלקה בפנים מסבירות בתורה באופן אחר, וזה אינו יכול להתגלות רק על ידי אותה נשמה. ואפילו משה רבינו ע"ה שזכה לכל התורה כולה, הוצרך הקב"ה כביכול לגלות לו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש עד סוף כל הדורות, והבן. ודברינו יהיו מובנים בטוב טעם ע"י דברי החיד"א בספר שמחת הרגל על ההגדה, על האי משנה (ברכות פרק א, משנה ה) "אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא" וכו', שכוונת רבי אלעזר בן עזריה הייתה במופת כי דברי תורה אין מי שיוציאם לאור, כי אם מי שקיבל החלק ההוא מסיני, ובלעדיו אי אפשר. וזהו שאמר "הרי אני כבן שבעים שנה", שנתייגע הרבה בלימוד והתיש כחו עד אשר ידמה לזקן, ועם כל זה לא זכה לחידוש דבר זה, "עד שדרשה בן זומא", שהיה תלמיד דן לפניהם. והרי זה בא ללמד לדבר זה הוא חלקו בתורה, שאי אפשר לאחר לאמרו. עד כאן. ובזה פירשתי הסמיכות להאי מעשה שהיו מסובים התנאים הקדושים רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה. ולכאורה כל אחד ואחד ידע את התורה ואת הסיפור של יציאת מצרים. אבל לדרכינו, אשר כל אחד ואחד לפי שורש נשמתו מבין בפנים אחרות את המוסר היוצא מן הכתובים האלו, על כן שפיר הוצרכו הקדושים האלו זה לזה. ובזה יש להבין מה שאמרו חז"ל (יבמות ס"ב) "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", כי בוודאי אין כוונתם על ביאה ויציאה ריקנית, רק שיתגלה על ידה חלקה שבתורה מה שקיבלה בסיני, כנ"ל. ובשחר טל ילדותי פירשתי בזה את הפסוק (שמות יט,יז) "ויוצא משה את העם לקראת הא-להים", על פי מה ששמעתי מאדוני אבי מורי ורבי שליט"א, שמרן הרה"ק בעל דברי חיים ז"ל אמר בשם אותו גר צדק הגראף פוטוצקי ז"ל, שהסביר את העניין מה שאנו רואים שהרבה מאומות העולם מתייהדים ומתגיירים, ולעומת זה יש גם כן יהודים שמשתמדים ויוצאים מן הדת, רחמנא ליצלן. והסביר העניין על פי המדרש שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, וישראל קיבלו באהבה. אכן בוודאי היו נמצאים בין אומות העולם הרבה אנשים שרצו לקבל, ובין היהודים היה גם כן מי שלא רצה, רק הכל נידון אחר רובו. על כן ניתנה התורה לישראל. אכן על ידי המסבב כל הסיבות נסתבב הדבר אשר נשמות שרצו אז בקבלת התורה יחזרו לזה העולם בזמנים הבאים, ויתעורר עליהם החשק שהיה להם אז בשעת מתן תורה ויתגיירו. וכן להיפוך ברשעי ישראל, רחמנא ליצלן. ומדברים הנ"ל למדנו שהיה בישראל גם כן מי שלא רצה בקבלת התורה. ואם כן קשה איך בטלו ברובה, הלא כשחנו לפני ההר היו קבועים, ו"כל קבוע כמחצה על מחצה". על כן "ויוצא אותם משה", כדי שיהיו ניידים, ושפיר בטלו ברוב. ובהנ"ל יש להשוות ב' מאמרים שנראים כסותרים זה את זה. האחד הוא במדרש על הפסוק בברכת כהנים "יברכך ה' וישמרך", יברכך בתלמוד, וישמרך שיכתבין מילך. ובספרי איתא "וישמרך", ישמור לך את הקץ. ולדרכינו יש לומר, דהא בהא תליא, שעל ידי שיכתבין מילך ויתבדרין מילך בעלמא, ויהיה "מלאה הארץ דעה", ויצאו כל הנשמות מן האוצר ששמו "גוף" ונזכה לקץ הגאולה. על כן אחינו בני ישראל היראים אינם חסים על כספם ועתם, וקונים כל ספר שנבנה על הקדמות אמיתיות, אפילו מספק דאורייתא, פן יש בה מדעת עליון, ומכל שכן דברים האלה שיצא מאחד משרי התורה בעל שו"ת "בית היוצר"…

דרשות הצדיקים שחידשו בחייהם אם בזמן שכבר ינוחו בקבריהם יתאמרו אחריהם והעולם יתבשם מתוכחותיהם, אז ידובבו גם הם שפתותיהם, כמאמרם ז"ל (יבמות צ"ז) כל תלמיד חכם שאמרו דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר. ובירושלמי (שקלים פרק ב הלכה ה) הוסיף אלה הדברים ומה הנאה יש לו כהדין דשתי יין עתיק. ואולי ניתן להבין את דברי הירושלמי כי הנה אסור להנות בעולם הזה הנאה גופנית מדברי תורה, רק למחר לעולם הבא מקבלים שכרם על ידי שיתבדרו דבריהם בעולם הזה, ובטח יהיה שכר יותר מאלו היו נהנים בעולם הזה, כי יפה שעה אחת בעולם הבא מכל חיי עולם הזה. ומובן הדמיון כמי שמניח את יינו להתיישן. והנה כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל מאד היה נשמר שלא להנות הנאה גשמית בעולם הזה. גם שמעתי מדרכו בקודש יען אשר דרשותיו היו חביבות מאוד בעיני העם, עד שלרגלי דרשותיו היו כל הציבור מתאספים יחד בשעה שישב ודרש ומלט את כל העיר בחכמתו, ואפילו זוויות בית הכנסת היו תמיד מלאים מפה אל פה בשעת דרשה. וכדי להינצל מהנאה גשמית בעת אשר הגיע לסיום איזה חילוק נפלא או איזה פירוש נאה בחידושי אגדה, כאשר כבר הניח ההקדמות הצריכים וראה שהשומעים מבינים כבר מעתה גם בעצמם את דברי החידוש בשום שכל קצת, חדל מלסיים והסיע עצמו לדבר אחר, כי אז בשעת הסיום שכל העולם מבינים שהוא כפתור ופרח ורואים שהעולם נהנים מזה, אז יכולים חס ושלום לבוא לידי התנשאות ולידי הנאה גשמית, ולכן התרחק מזה כמטחווי קשת ויקבל שכרו כעת משלם על ידי שבני ישראל היראים יתעוררו בדרשותיו הנעימים.

בית ישראל נמשלה לגפן שעצים חיים נשענים על עצים המתים, ונמצא התועלת גדול לנו בזה כי תורתינו ותפלתינו שיעלו לרצון לפני אדון כל צריכים אנו לסיועת הצדיקים ז"ל, כמו שכתב כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל בקשרו מספד מבעל הגאון הצדיק מוה"ר מנחם א"ש (אשר אתי בכתובים) לפרש מאמר חז"ל "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא". והקשו המפרשים מדוע לא אמר "כל הלומד", ופירש זקיני בעל המחבר ז"ל על פי מה שביאר לעיל בדברי האר"י ז"ל שבכל תורה ומדות ומעשים טובים שהאדם עושה בעולם הזה הוא מעורר גם כן התורה ומצוות ומעשים טובים של הצדיקים הקודמים שכבר נסתלקו. ועל ידי זה אנו זוכים לשנתעטף תורתינו ועבודתינו בתורתם ועבודתם, ועל ידם יהיו פורחים לעילא. וגם ניתוסף לנו על ידי זה יותר השגה בלימוד בתורתם ובמעשים טובים, וכן ניתוסף גם כן כוח למעלה, שיוכלו עוד יותר יותר לעלות ממדרגה למדרגה בעולמות העליונים. ועל כגון זה נוכל לומר דכאן המתים יורשים את החיים, שהצדיקים שנסתלקו כבר יורשים את החיים, כי החיים על ידי עסקיהם בתורה ומצוות ומעשים טובים המה מוסיפים כוח בהצדיקים בעולם הבא. ובזה פירש הפסוק (קהלת ד) "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה", דהיינו שהשבח של המתים שכבר מתו הוא מן החיים שעוסקים בתורה ומצוות ומעשים טובים ובזה מעוררים גם התורה ומצוות ומעשים טובים של המתים שיש להם על ידם עלויא. עד כאן. נמצא אשר מי שעוסק בתורה באופן שהוא זוכה ומזכה אחרים, היינו הישיני עפר, ויקיצו במה שהוא מעורר תורה ומעשים טובים שלהם, ואז זכות הצדיקים תלויה בו, להיות לו נחלה בנחלתם בעולם הבא, מדה כנגד מדה. ועוד יותר שהוא דומה להם בבחינה זו, כמו הרב לתלמיד, ויקויים בו שלא יהא תלמיד בגן עדן ורבו בגיהנם. וכמו שהוא גורם בתורתו שילכו מחיל אל חיל, כמו כן גם הוא ילך מחיל אל חיל. וזהו שאמר "כל השונה הלכות", דהיינו כשהוא לומד בזה האופן שבלימודו של עצמו הוא חוזר ושונה גם הלמוד של הצדיקים שכבר נסתלקו כנ"ל, בזה הוא מובטח לו שהוא בן עולם הבא כנ"ל. ובזה הוסיף לפרש שם דודי מה"ר יצחק פרענקעל ז"ל את המשנה "שנו חכמים בלשון המשנה", היינו כשהחכמים למדו תורה היה בזה האופן שבלימודם התעוררו גם הלימוד של החכמים הקודמים ועל ידי תורתם עולה גם תורתו לרצון לפני היוצר.

דרשות רבי אלעזר במסכת ברכות דף ט"ז פירשתי בזה האופן וזה לשונו שם, אמר רבי אלעזר מאי דכתיב "כן אברכך בחיי" וכו', "כן אברכך בחיי", זה קריאת שמע, "בשמך אשא כפי", זו תפלה. ואם עושה כן עליו הכתוב אומר וכו', ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות, שנאמר "ושפתי רננות יהלל פי". ונתקשו המפרשים היכן מרומז כאן עולם הבא ובאיזה אופן יזכה לזה. עיין במהרש"א חדושי אגדות. אבל לפי מה שהרווחנו מדברי כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל שבאם אומר קריאת שמע ולמוד תורה באופן שמתעורר גם כן קריאת שמע ותורתם של הצדיקים הקודמים אזי נעשה הוא להצדיקים הנ"ל בחינת רבם, שעל ידו ילכו מחיל אל חיל, ועל ידי זה מוכרחים ליתן [לו] גם כן הנחלה וחלק בגן עדן, שלא יהיה תלמידו בגן עדן ורבו בגיהנם. וזה שאמר "ושפתי רננות יהלל פי", ופירש רש"י ז"ל "רננות" רבים משמע. ולדרכינו היינו גם הכנה והתפלה של הצדיקים הקודמים נתעורר על ידי תפלתו, ועל ידי זה יזכה לשתי עולמות, שעל ידם יהיו תורתו ותפילתו פורחות לעילא ויזכה לעולם הבא כנ"ל.

בית ישראל אומרים בשמונה עשרה "כי אתה שומע תפלת כל פה". וכתבו הספרים הקדושים לכוון להלביש נשמתו בלבוש הצדיקים, בסוד "מה רב (גימטרייה "עב קל") טובך. ועל ידי זה נפרדים ממנו הקליפות ומועיל שתהיה תפלתו נשמעת. ולדרכנו, היינו כשיגיע ל"כי אתה שומע תפלת כל פה" ישים על לבו מך ערכו, שבאמת הוא מצד עצמו אינו ראוי שיקבל תפלתו, רק שמבקש שיתלבש תפלתו בתפלת הצדיקים. ועל ידי זה יתקבל תפלתו גם כן לפי אדון כל. ואולי ניתן להאמור שזה יהיה פירוש הפסוק (קהלת יז) "כי עוף השמים יוליך את הקול", על פי דברי התיקונים בתיקון חמשאה ש"עוף" קאי על נשמתין קדושין דמצפצפין בכמה צלותין. והבן. ובזה יש לפרש את תיבת "ותפלתם" השני שבברכת "רצה", שנתקשו המפורשים הלא התפלת ישראל שיתקבל, כבר ביקש בתחילת הברכה, כשאמר "רצה ה' א-לוהינו בעמך ישראל ולתפלתם". ולדרכינו אתי שפיר, על פי דברי הטור (סימן קכ) שפירש "ואשי ישראל", נשמות הצדיקים שביד מלאך מיכאל. עיין שם. ולדרכינו קאי על אלה הצדיקים שנתלבשו בהם תפלותינו, ואתי שפיר. והנה לכאורה איזה התקשרות יש לנו עם הצדיקים הנ"ל שיתעטפו תפלותינו בתפלתם, רק כשאנו אומרים שמועה מפיהם ואנו מעוררים בהם חיות חדש להיות דובב שפתי ישנים, על ידי זה יש לנו שייכות עמהם שיתעטף תורתינו ותפלותינו בתורתם ותפלתם ומעשים טובים שלהם ואין לך תועלת גדול מזה, כי הנה ידוע אשר כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל היה בין יחידי סגולה בעבודת היוצר.

(מתוך הקדמת המו"ל בספר "דרשות בית היוצר" על התורה, חלק א).

הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד, נולד לאביו הרב שמואל יעקב ראטה הי"ד ולאימו מרת הינדל בנאנאש שבמחוז דברצ'ין הונגריה, בסביבות שנת תר"ס (1900). הוא גדל בתורה ב"חסידישער קלויז" בקליינווארדיין.

כבר בילדותו ניכר היה שהוא עילוי, חריף, מתמיד ובעל זיכרון עצום. אביו לא שלח אותו ללמוד בחדר אלא לימודו בעצמו. הוא נהג איתו בחומרה ולימוד אותו הרבה, בכמות ובאיכות. את הלימודים החלו מידי יום בעלות השחר, בשיעור שנמשך לפחות שעתיים, עד לתפילת שחרית. בהמשך היום היה ישראל אפרים פישל חוזר על לימודו ובערב היה אביו עורך לו מבחן. בהיותו בן חמש החל אביו ללמדו גמרא ועד מהרה לימדו דף בכל יום. עוד לפני בר המצוה ידע בעל פה את מסכת נדרים עם הר"ן. בשנת בר המצוה למד "זמן" אחד אצל הגאון רבי שמעון גרינפעלד (המהרש"ג) בסעמיהאלי. אחר כך חזר ללמוד כמנהגו אצל אביו, בזכות לימוד זה קנה בגיל צעיר ידיעות בכל מקצועות התורה, בחשן משפט, בספרי שו"ת  מוסר וחסידות, שלא היו נלמדות בחדר או בישיבה ולא היו מצויים אף אצל בחורים גדולים ממנו. 

נשא לאשה את מרת חיה אסתר טויבא בת הרב שלום גולד משאטוריאליא-איהאי (אויהל). אחר נישואיו התגורר באויהל וסייע שם לרב המקומי, הרב דוד דוב מייזליש הי"ד, בניהול ישיבתו. משנת תר"צ (1930) מונה לאב"ד וואידיטשקא והגליל, והמשיך לנהל את הישיבה, בה למדו בחורים שהגיעו אתו מאויהל עם בחורים נוספים שהגיעו מהסביבה. הישיבה התנהלה ברוח חסידות מונקאטש. הרב ראטה הוציא לאור את ספר "דרשות בית היוצר" ואת ספר "יוצר אור" מאת אבי זקנו רבי יואל צבי ראטה, והוסיף לספר "דרשות בית היוצר" את חיבורו "אהל אפרים" (תרצ"ח) והוסיף לספר "יוצר אור", את חיבורן "אור לישראל" (תש"ד) ובו דברי פלפול ואגדה. הספר יצא לאור עם הסכמה מאת רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד. מכתבו לרב צבי הירש מייזליש, פורסם בשו"ת מקדשי השם, ח"א סי' טז.

בשנת תרצ"ח, בעקבות השתלטות הגרמנים על צ'כוסלובקיה, נסגרה הישיבה בשל קרבתה לגבול. בשנת ת"ש היא שבה ונפתחה, אך נסגרה שוב לאחר שנה.

הרב ישראל אפרים פישל ואחיו הרב משה שמעון בירכו על אחד מהאתרוגים הבודדים שהיו בהונגריה בחג הסוכות תש"ד (ראה "מצות 'ארבעה מינים ברחבי הונגריה בשנת תש"ד", עלי זכרון ל, עמ' ב).

הוא גורש עם קהילתו ומשפחתו לגיטו בעיר המחוז אויהל ומשם לאושוויץ. בהגיעם לאושוויץ נשלח עם שנים מבניו למחנה עבודה, בעוד אשתו ושאר ילדיו נשלחו לתאי הגזים. הוא הועסק באושוויץ בעבודות פרך בסחיבת אבנים עד שהגיע לאפיסת כוחות והיה חשש כי לא יחזיק מעמד עוד זמן רב. הרב יהושע משה אהרונסון נפגש ברב ישראל אפרים פישל באושוויץ, זיהה שהוא תלמיד חכם גדול ואיש אמת, ודן אתו לעתים קרובות בענייני הלכה ודברי תורה, בהיותם באושוויץ. הרב אהרונסון הצליח לשכנע קאפו יהודי שיעביר את הרב ראטה לקבוצת עבודה אחרת, ל"קומאנדו הנדסה", בה זכו ליותר מזון ועבדו בעבודה פחות מייגעת, והדבר סייע לרב ראטה להתאושש, אף שסירב לאכול מהמאכלים האסורים והתקיים על פרוסת לחם יבשה. הקאפו תבע את הרב ראטה לדין תורה לפני הרב אהרונסון, על כך שהוא הסתכן בהצלת הרב ראטה, בעוד שהרב ראטה מסרב לאכול מהמזון הטרף ובכך מסכן את חייו (ראה "דין תורה באושביץ" בתוך ספר "הקדושה ובגבורה" עמ' 28-32, מאת יהושע אייבשיץ. בספר קהילות הונגריה, עמ' 142, כתב שנרצח ביום ח' שבט תש"ה).

בשעת נסיגת הגרמנים מפולין, ליום השני של "צעדת המוות", בה' בשבט תש"ה (ינואר 1945), נלקחו אלפי יהודים לאחר היערות בקרבת העיר גלייביץ ונורו שם למוות. בין הנרצחים היה גם הרב ישראל אפרים פישל הי"ד.

בשואה נרצחו גם ילדיהם משה שמעון, מרדכי יעקב, הינאל פיגא ואברהם יהושע הרשל. הי"ד.

בנם הרה"ח חיים אלטר רוט (תרפ"ט-תשנ"ו), גורש לאושוויץ עם הוריו ואחיו, ושרד את המחנות. בהקדמתו לספר "דרשות בית היוצר" כתב על מסירות הנפש שלו לקרוא כל יום באושוויץ קריאת שמע ולהניח את התפילין שלו, מכוח מסירות נפשו של אביו ואמונתו שהגאולה קרובה לבוא. הוא מתאר בנוסף לכך, גם את חושותיו ביום השחרור ובתקופה שאחריה:

אני עצמי הייתי בשעת השחרור מעול הרוצחים ימ"ש בן ט"ז פחות שני חדשים. נותרתי לבדי בעולם, ממש יחידי מכל בית אבא. כל כך בודד הייתי, עד שחשבתי שמחוץ לאותם כמה מאות היהודים שראיתי שם בסביבתי לא נותרו עוד ח"ו יהודים בעולם, לאחר כל ההריגות והרציחות באושוויץ ולאחר מה שקרה בסוף המלחמה בפינוי מאושוויץ, שהיה יותר גרוע מאושוויץ גופא… כדי לצייר בעיני הקורא באיזה מצב היינו ועד כמה גדול היה הנסיון, אזכיר כאן פרט אחד קטן, המלמד על הכלל כולו: במשך כל התקופה שהייתי במחנות ההשמדה קראתי "שמע ישראל" בכל יום. ולא זו בלבד, אלא המשכתי בזה גם אחרי השחרור – והנסיון להשאר דבוק באמונת השי"ת אחרי השחרור היה קשה יותר מהנסיון בעת החורבן עצמו. הקורא בודאי יתמה על כך, אבל המציאות היתה, שבמחנות פיעמה בנו כל הזמן התקוה הגדולה שמיד למחר תבוא הגאולה, וכפי שאבי רגיל היה לומר: "משיח צדקנו יבוא לאושוויץ", וחשבנו שלפתע פתאום תהיה ההתגלות והגאולה ונראה עין בעין מדוע סבלנו ונבין מה הוא החשבון והתכלית של היסורים. אבל היותר קשה היה כאשר הגיע יום השחרור – קראו לזה "שחרור", אבל אינני יודע איזה שחרור הוא זה – ואז ראינו את החורבן הנורא שמסביבינו, ויחד עם זה ראינו ששום דבר לא נשתנה, והעולם כמנהגו נוהג והסתר הפנים הוא כפי שהיה ולא מצאנו שום שינוי בעולם – לנוכח כל זה יהודים רבים שהחזיקו מעמד ועמדו בנסיונות קשים אבדו, לדאבון לבנו, את אמונתם ולא עצרו כח להמשיך הלאה… זכיתי שלא הפסקתי לקרוא קריאת שמע אפילו יום אחד, גם זכות יתירה נפלה בחלקי שהנחתי באושוויץ במשך שמונה חדשים את התפילין הפרטיים שלי, דבר שרק מעטים זכו לו,.. ובודאי זכיתי לזה מכוחו של אבא שמסר נפשו על מצות תפילין.

בתום השואה דבק ר' חיים אלטר ראטה באדמו"ר מקלויזנבורג במחנות העקורים. הוא היגר לניו יורק והיה איש עסקים מוצלח ונדיב ידוע. עלה לארץ ישראל, התגורר בנתניה ושימש יו"ר נאמני בית החולים לניאדו ונשיא קהילת צאנז. ספדו לו האדמו"רים מצאנז ומביאלא בני-ברק. זיכרונותיו מבית אבא וזכרונותיו מתקופת השואה – עלו לאתר זיכרון בספר.

לחנוכת הבית לכנ"י פה עירנו מיץ בחול המועד פסח שנת תרצ"ג לפ"ק.

רבות שבעה לה נפשי מהנאומים אשר לפני, אשר ספו קינה ונהי, על נגישת ולחיצת אחינו אשר בארץ אשכנז, ומהם שפכו עליהם מרורות לתלות אשמם בראשם כי מידם היתה להם זאת, את אשר הגיע עליהם, אחרי כי אחינו בני ישראל באשכנז בימי שלוותם, לא זכרו צור מחצבתם ארצם ולאומיותם, ולצריהם נתנו יד תמכו במשענת קנה רצוץ, אשר הם יעמדו להם בעת צרתם – ואין אנחנו יושבים כעת על מדין לשוח ולדון דיני נפשות, ולכל עת אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ג) עת ספוד ועת רקוד, ודבר בעתו מה טוב. ואם השביעני במרורים בזו לילי פסח, ורעה נגד פנינו אשר יסמרו שערות ראשינו, אבל על כל פנים ימי הפסח זמן חירותינו הם ותן חלק לשבעה, וכן חג לנו מחנוכת הבית אשר אנחנו בו, וראה ראינו מדברי כל חוזינו ונביאנו אשר גם בתוך הצרה והיגון המציאו לנו פדות והנחה, וחזו לנו תמיד חזות נחמה ותרופה צרי למכותינו:

וגם אנכי היום בתור מנאים האחרון אכון פעמי לצאת בעקבי הצאן, ואחזה בסנסני מילין תרי ותלת דברי נחמה השקט ובטח בה' אלהינו אשר מעולם לא עזב חסדו ואמתו מאתנו אנחנו עמו בכל ארצות פזורינו, וכן גם עתה אל יעזבנו ואל יטשנו ה' א' לנצח, ואנכי עמדי כאשר בשעה האחרונה נתכבדתי לשאת משאת דבר, טרם תפוש בלבי איזה רעיון ונושא מאמר המתאים וראוי לעת הפכפך כזאת, חנוך הבית, ושמחת חג, ועת צרה ליעקב ממש צרתות זו לזו, וראה מעשה ונזכר הלכה מלימודי הדף היומי בקהל עדתי במסכת יבמות בחמש עשרה צרתות בסוגיא ד"עשה דוחה לא תעשה", כלל גדול אשר בתוך גלי ים התלמוד יעבור, ובמצולות ים אין מקום לתפוש משוט להתענג בתענוגי האגדה, אשר רק על מי מנוחות יעבורון, על כל זה אקוה, אשר מעז יצא מתוק לחיך, לומר איזה מילי מעליותא באגדתא מענינא דיומא כיד ה' הטובה עלי, ואפתח שער בעת נעילת שער אשר ממנו ישקו כל העדרים:

הנביא מלאכי בעת נעילת שער ספרו, פתח ואמר "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים", ונבין את דבריו בשים שכל אשר הנביא יחזור על הראשונות להגידנו לזכור תורת משה, ואשית נוספות כאשר כבר עוררתי בדרשת שבת הגדול באמרו דוקא בחורב, וכי רק בחורב נצטווה הלא גם באוהל מועד ובהר גריזים וחוקותיה במרה נצטוו גם כן:

אבל נביא מלאכי כאשר נראה אליו במראה הנבואה כל אשר יעבור על ישראל בהגלות תחת שבט מושלים שונים מהחל עד אחרית כיום מר הזה, כן נגלה לפניו אשר אחריו אין עוד נביא אשר יחיה, משימו אל עליו את נבואתו, להחיות את מר רוח הישראלי, חיל ורעדה אחזתהו, ואימה ופחד סבבוהו, לאמור, אוי מי יחיה משימו אל עליו כל המשא והצרות הללו, ה' במראה אליו נתוודע ואמר לו, לך ואמור להם לישראל העצה היעוצה להם לבל יפלו פניהם, ולא ירדו ממדרגתם חס ושלום, בכל אשר יעבור עליהם, הוא[ זכרו תורת משה כו'. תורת משה יהיה להם למורה והר חורב ישימו לעיניהם למחזה בכל אורך ימי הגלות עד אשר הנני שולח לכם את אליהו הנביא כו', ואתם אל תיראו:

ונבין סגולתם על פי אומרם במסכת שבת (פ"ט ע"א) אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו ריבונו של עולם תורה היכן היא, אמר לו נתתיה לארץ, הלך אצל ארץ. וכתב המהרש"א, מפני שארוכה מארץ מדה, וכן הלך ושאל מן הים הגדול, עד שבא אצל משה, אמר לו תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא, אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה כו', אמר לו הקב"ה הואיל ומיעטת את עצמך תקרא על שמך, שנאמר זכרו תורת משה, הרי שנקראת תורת משה על שהקטין את עצמו. וכן "משה קבל תורה מסיני", למד להקטין את עצמו מסיני, שזכה שתינתן התורה עליו מפני שהוא השפל והנמוך שבהרים, על דרך שאמרו במדרש רבה קהלת, עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא עליה מלך גדול זה הקב"ה, ובנה עליה מצודים גדולים אלו רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה. ועיין מדרש תהלים על הפסוק "למה תרצדון הרים גבנונים", בשעה שבא הקב"ה ליתן תורה לסיני היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו, זה אומר עלי התורה ניתנה וזה אומר עלי התורה ניתנה, תבור וכרמל זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי, אמר הקב"ה למה תרצדון הרים גבנונים (הר על גבי הר) "ההר חמד אלהים לשבתו" מפני שהוא הר לבדו ונמוך וענוותן:

וזה שאמר הנביא לישראל, זכרו תורת משה שנקראת על שמו לענוותנותו, וכן הר חורב שהוא ההר הכי קטן, יהיה לעיניכם לאות, כי לא מרובכם חשק ה' בכם מכל העמים כי אתם המעט, על כן בחר בכם אל, וכן מבטיח הנביא (ישעיה נ"ד) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, היא התורה, והר ציון לעולם ישב, כן אתם בני ישראל לא כליתם מן האומות, אם כי הם הרבים:

וזה שאמרו בגמרא (שבת פ"ט) למה נקרא שמו הר חורב, שממנו ירדה חורבה לאומות העולם, המתגאים בגאוותם וריבויים, כי רם ה' ושפל יראה, וגבוה ממרחק יידע. ודא תברתהון של אומות העולם המעיקים וצרים לישראל בתוקפן וגבורתן, אבל הם יאבדו משטח העולם, כמו שההרים ימושו (ישעיה נ"ד) ועם ישראל חי לעולם ולא תמוט. ומהם שונאי ישראל עצמם כבר באו והעידו על זה, על מפלתן, המן אמר "אתא מלי קומצא קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי" (מגילה ט"ז ע"א), אתם ישראל שאתם כולכם רק קומץ ומלא חפנים נגד העמים, אף על פי כן תדחו את כולם ולא יוכלו להרע לכם ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, על פי הכלל של "עשה דוחה לא תעשה", ועשה אחת שישראל עושין דוחה כמה לא תעשה שאומות העולם אין אין מניחין לעשות, כידוע שמעט אור דוחה הרבה חושך, וכמו שהבטיח לנו ישעיה הנביא (ס') כי הנה החושך יכסה ארץ (שאין שם שמש כלל), וערפל לאומים (הנאצי), ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה, ישראל אשר בך אתפאר ויאר לנו מכל צרותינו:

וגם בדבר חינוך הבית הזה, "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים" אשר, לא רק רוח הלאומי בלבד יאמן בבית הזה, כי אם גם רוח התורה יכנס בה ולא ימוש מתוכה ובה יהגו אבות ובנים, ובזכות זה יקוים בנו מקרא שכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, במהרה בימינו אמן:

(מתוך "דרש משה", חלק ב)

הרב משה קלנברג (קאהלענבערג), נולד בשנת תרמ"ג (05/09/1883) בסקאלאט שבגליציה (כיום אוקראינה) כבן לרב אברהם יהודה קלנברג ולאמו מרת העניא מינציא בת הרב יצחק קיבץ מסקאלאט. משפחתו היתה מיוחסת לגאונים מפורסמים ובהם הרב יעב"ץ והחכם צבי, רבי אפרים בעל שערי אפרים ועוד. "הרב הגאון הגדול החריף ובקי הר המוריה כליל המעלות ערוגת הבושם" (מתוך הסכמת רבי אברהם יהושע העשיל מקאפיטשיניץ לספר שלש דמעות ולספר דרש משה), "… דורש טוב לעמו מוכתר בנימוסין ותיק וחסיד וירא אלקים" (מתוך הסכמת האדמו"ר רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה, לספר שלש דמעות. וראה גם את שאר ההסכמות הנלהבות של גדולי ישראל לספרי הרב משה קלנברג) "אשר לא מש מימיו מאהלה של תורה מעושר ומעוני" ("ברכת אב", מתוך דרש משה חלק א, עמ' 16), והתחיל לכהן כרב עוד בצעירותו והיה אב"ד קוטשערמארא שבבוקבינה. בעקבות צרות מלחמת העולם הראשונה סבל מהרוסים, גלה מביתו, נטש את משרתו הרבנית ואבד את כל רכושו להצלת נפשו ונפשות משפחתו. הוא עבר דרך רומניה להונגריה, שם שהה שש שנים והיה רב חברת לינת הצדק ולומדי השיעור בש"ס בבודפסט. בשל נישואי אחותו מרת חנה כהנא עבר לווינה ושם היה רב חבורת קהל חסידים ומגיד מישרים בקלויז סדיגורה. בשנת תרפ"ט (1929) עבר לעיר מץ שבצפון מזרח צרפת. בעקבות עקירת בית העלמין היהודי בעיר בידי הגרמנים בשנת תרס"ג (1903) אבד ציון מקום קבורת הנפטרים ובכללים גם צדיקים גדולים שלא נודע מאז מקום קבורתם, אולם "אין עושין נפשות לצדיקים! המצבות והזכרונות הגשמיים בטלים ועוברים אבל דבריהם הן הן זכרונם הקיימים לעולם וזכרם לא ימוש מוך היהודים" (דרש משה, חלק א, הקדמה, עמ' 28-29). במץ כיהן הרב משה כרב לקהילת "קהל יראים" של המהגרים ממזרח אירופה וממרכזה.

עולמו הרוחני של הרב קלנברג הושפע משורשיו בחסידות רוז'ין, ביהדות מזרח אירופה ומדמויותיהם של ה"חפץ חיים" והרב מאיר שפירא מלובלין. הרב קלנברג חיבר את הספרים דרש משה (ב"ח, תרצ"ה), דור ודורשיו מגדולי מיץ, שבתא דרגלא וספר "שלשת הרועים" משלשה בתי אבות גדולים וצדיקים, שלש דמעות הספדים על קדושי ארץ ישראל וגדולי ישראל (תרצ"ז) ובהם דברים לזכר חללי מאורעות תרפ"ט, הספד על החפץ חיים, הספד על הרב קוק ועוד. כן היו בידו גם כתבי יד עם הערות בש"ס ובשלחן ערוך ועל התורה, שהתכוון להוציאם לאור.

בשל צרות מלחמת העולם הראשונה והתנפלות צבאות הרוסים בשנת תרע"ד (1914), אבד כתב ידו על שולחן ערוך יורה דעה חלק א', שהתעכב עם פרסומו כי טען "הלא עדיין אברך אנכי אעבור על פרשתא דא פעם ושתים וימים ידברו ואז אוציאם אורה כאשר אשלים חוקי על כל השלחן ערוך יורה דעה על כל פנים". הרב כאב מאוד את אובדן כתביו: "וכגורל ביתי הוני ורכושי וכל מרבית ספרי שהיו שוים הון רב ונאספו ותמו או נגנבו, כן היה גורל גם הכתבי יד שלי אשר בעמל ידי יגעי ומצאתי כתבתים וגם הגהתים, ידי זרים שלטו בם ולדאבוני אין לזה לא גאולה ולא תמורה ושמעתא בעי צילותא, וחבל על דאבדין ולא משתכחין ומיאנה הינחם נפשי…" (הקדמת דבר משה, חלק א, עמ' 30). כל ימיו קיוה שימצאו כתביו וישיבו לו אותם.

בפרוץ מלחמת העולם השניה פינתה הממשלה את תושבי אלזס-לוטרינגיה לפנים הארץ, והרב עבר עם אביו הישיש לבורדו. ביתו נעשה מרכז לבני עדתו ולפליטים נוספים. בתחילת שנת תש"א (בנבמבר 1940) הוגלה הרב יחד עם רעייתו ואביו ורבים מבני קהילתו למחנה לה-לנד שליד העיר טורס, כ- 160 ק"מ דרומית מערבית לפריז. הוא ארגן תלמוד תורה לעשרות ילדים במחנה, ייצג בוועד את הנושאים הדתיים וכתב דרשות במחנה. "במהלך עשרים ואחת חודשי שהותו במחנה כתב הרב קלנברג את דרשותיו בכתב יד בהיר, קריא ועשיר במקורות: תשע דרשות, מבוא למגילת איכה, ביאור לפירושו של האבן-עזרא למגילת איכה, מסמך מזעזע המתאר את שילוחם מהמחנה ודברי תורה ששמע מפי אביו ועוד. כתב היד התגלגל והיה מונח עשרות שנים בארכיון ייוו"א בניו יורק ללא גואל, והוגדר כבלתי מזוהה. לאחר תחקיר ארוך ומורכב הצליחה הרבנית אסתר פרבשטיין, ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים, לזהות את שם המחבר, לגאול את כתב היד ולהוציא לאור את הספר "ידי משה", ששמו נמצא רשום בכתב היד" (מתוך "תחקיר החודש", תמוז תשס"ו, באתר "זכור": חיים שלם, "מי יתן ויכתבו מילי", הצופה,21 באפריל 2006).

מתמוז תש"ב החלו להוביל את יהודי המחנה להשמדה. הרב משה קלנברג הועבר לדרנסי שבפריז, והספיק לעבור שם לפני התיבה לסליחות ולתקוע בשופר. בערב ראש השנה (11.9.1942) הובל עם רעייתו, הרבנית חנה גיטל לבית טייטלבאום, לאושוויץ בטרנספורט מס' 31, ושם הם נספו ב-ג' בתשרי תש"ג (1942).

שני בניהם, הרב חיים מרדכי ור' פנחס שרדו. בספר "ידי משה" הובאו גם דברי בן המחבר, הרב חיים מרדכי קלנברג, בנוגע למשפחה ולתולדותיה.

מקורות: אתר זכור. אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ד עמ' 544-547. ספר זכרון לגירוש יהודי צרפת, באטה וסרז' קלרספלד (פריס 1978), דפי עד באתר "יד ושם", ועוד.

הרב הונצח גם בספר "דעת שלום על פרק שירה" מאת הרב שלום מאסקאוויטש משאץ, תשמ"ט. וכן בספר משמיע שלום, מלוקט ע"י מכון "שפתי צדיקים" שע"י מרכז תורני "אוהב ישראל", תשנ"ה.

הערות:

• ע"פ אנציקלופדיה לחכמי גליציה הרב נולד בתרמ"ב (1882), אחותו רשמה בדף העד שנולד ב1888, ולמעלה הובא תאריך הלידה המפורט כפי שהובא ברשימות ספר הזכרון לגירוש יהודי צרפת.
• ע"פ המובא ב"משמיע שלום" יום הזכרון נקבע לד' בתשרי תש"ב. ונראה שכוונתו לתש"ג (1942). למעלה כתבתי ג' תשרי תש"ג, כפי שמובא באנציקלופדיה לחכמי גליציה.

בתאריך 15.03.1939 נכנסו חיילי הנאצים לצ'כיה. רוסיה הקרפטית ומרמרוש כולה, נכבשה בהסכמת היטלר בידי חיילי הונגריה, משנת תרצ"ט. בשנת ת"ש גזרו ההונגרים "חוקי יהודים", באמצעותם גזלו את פרנסת היהודים ושלחו את היהודים לעבודה מפרכת ב"מחנות עבודה", ומשם נשלחו למקומות שונים ברחבי המדינה שנכבשו בידי הנאצים, שם קצצו את זקנם ואת פאותיהם והעבידו אותם בפרך בתאים תת אנושיים. עד מהרה הפכו האברכים הצעירים שגויסו למחנות, לגופות צנומים עם עיניים כהות, בשל המחסור במזון ותנאי המחיה הבלתי נסבלים, ורבים מהם נפטרו תוך זמן קצר.

בערב יום הכיפורים, שנת תש"א או תש"ב, עמד הרב משה דייטש בבית המדרש, הביט בנערים ובזקנים שנותרו בו עטופים בטליתות ודואגים לשלום אחיהם ולגורל כלל ישראל.

הרב נשען על העמוד, והתחיל בלא כח בדרשתו:

שלמה המלך שר בשיר השירים (ב,יד), "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, הראיני את מראיך, השמעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה". ויש לדייק בלשון הפסוק, לכאורה יותר מתאים הסדר: הראיני את מראי, השמעיני את קולך, כי מראך נאוה וקולך ערב, ולמה הקדים בנתינת הטעם קול לפני מראה?

ויש לבאר על פי משל: למלך אחד היה בן יחיד, מצויין במעלות נשגבות, והאב, המלך, אהב אותו כבבת עינו. פעם אחת חטא הבן ועבר על חוקי המדינה. השרים הממונים טענו, כי דין אחד לכולם והעמידו את בן המלך למשפט. הבן יצא חייב בדינו ונגזר עליו להיות גולה מחצר המלכות למספר שנים. וכך הווה. הבן נדד ממדינה למדינה ומעיר לעיר. והמלך, כמובן, רדאג ונאנח על בן יחידו שהוגלה מעל שולחן אביו… ויהי בראות השרים צערו של המלך, לפירסום בכל המדינות ובו כתוב לאמר: אמנם, חטא בן המלך ועליו לערוך גלות, בכל זאת בקשתנו שטוחה כי יקבלו אותו בסבר פנים יפות, לדאוג בשבילו לאכסניה הגונה, מזון וכדומה.

מובן מאליו, כי המכתב הזה עזר הרבה, ובכל מקום קבלו את בן המלך בכבוד. הבן הציג את עצמו מי הוא, וגם הכרת פניו ענתה בו כי הוא איש עדין, מחונן במעלות, ואף אחד לא הטיל ספק באמיתת הדברים שהצעיר הזה הוא בן-מלך!

 ברם, פעם אחת קרה אסון לבן בדרכו. הוא הגיע למקום אחד, בו היו למלך אויבים בלב ונפש ואמרו בלבם: עכשיו הזמן לנקום את נקמת המלך בבנו. מה עשו? הסירו מעליו את הבגדים היפים, בגדי מלכות, היכו אותו ועשו לו פצעים בגופו ובקלסתר פניו. הבן אמנם טען והתחנן, כי הוא בנו של המלך, אבל לא האמינו לו, אפילו ידידיו של אביו המלך. זאת ועו, לא נתנו לו אפילו את רשות הדיבור, כאשר ביקש ורצה להוכיח בסימנים מובהקים כי הוא בן-מלך. השמועה הרעה הגיע להמלך והשרים, ולבם כואב על צער הבן. היה שם פיקח אחד שהציע לשלוח "מכתב-חוזר" שני, בו יסבירו את אשר קרה לב המלך מאת שונאי המלך. ובכן, הבקשה היא שבכל מקום בואו של הבן, כאשר יספר להם את יחסו וסיבתהגלות, יתנו לו לתאר לפניהם את כל הקורות ואת דברי הימים של המדינה, ובכך, כלומר בקול הנעים, וברוב חכמתו ובסגנון שיחותיו, יבינו המבינים, כי אמנם לפניהם עומד בן-מלך, אשר יזכה בקרוב לשוב אל בית המלכות וישלם להם כגמוליהם. וכך הווה. האיגרת הזאת השנית הצלה את חיי הבן הנודד.

והנה הנמשל: המלך, מלכו של עולם כולו, בחר בעם ישראל כעם יחידו וסגולתו. אבל חטא העם הזה ונגזר עליו גלות. בצרתם לו צר. גם שכינתא בגלותא.הקב"ה כואב ומשתתף בצער עמו. מה עשה ה' יתברך? הוא, בכבודו ובעצמו, שלח מכתב-חוזר לשרי המדינות, בהם עורכים בני ישראל את גלותם, והזהי אותם כי לא יכבידו עליהם את עול הגלות  השיעבוד, אלא רשות נתונה להם לחיות את אורח חייהם, לעסוק בתורה שקיבלו מסיני ולאפשר להם לפרנס את עצמם בכבוד, כראוי ונאה לבני מלכים. וכך היה, בערך, בכל הדורות והגלויות. אפשר היה, פחות או יותר, לחיות ולהתקיים בין העמים. ברור, כי היו יוצאים מן הכלל ועם ישראל סבל ודמו נשפך כמים, כידוע לכל, ואין כוחי להאריך בפרות מכאיבות אלו.

אנו חיים כעת בימים קשים ומרים מאוד. שונאי המלך, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ואת עם הנבחר, קמו עלינו בקנאה ורציחה שקשה להגדירם בפה ובמלים פשוטים. שודדים ורוצחים שולטים בנו, הפשיטו מעלינו את לבוש ישראל, הסירו את צלם אלוקים מעל פנינו, הורגים ושורפים זקנים ועוללים. כל העולם כולו נגדינו. אנו אמנם מאמינים כי אנחנו בני א-ל חי, בני מלכים, אבל היינו ללעג ולקלס. ובכן אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים. עלינו להרים את קולנו, קול יערב, להרבות בתפלה ובתחנונים, עד שנזכה לגאולה ויכירו הכל וידעו כל יושבי תבל, מי אנו ומה מקור מחצבתינו. צאן קדושים. יהודים של קידוש השם!

וזוהי הכוונה הפסוק הנ"ל: "יונתי", עם ישראל שנמשל ליונה, "בחגוי הסלע", בבקעי הסלעים, בדרכים לא דרכים, שבר על גבי שבר, "בסתר המדרגה", הסתרת פנים במדרגה הכי גדולה. "הראיני את מראך", היו זמנים שהיינו בגלות, אבל המראה, הצורה וזיו דיוקנה של יהודי לא נפגמו, הכירו, ועל כרחך הודו, גם האומות אשר בתוכם היינו שרוים, כי יש מה שהוא מיוחד בדמותו ובצלמו של יהודי, ואפשר היה לסבול את עול הגלות. ברם, כעת אנו חיים בזמן שהצוררים היכו ועשו בנו חבורות ופצעים, עד שאי אפשר להכיר את פני-יהודים, כי הם בני המלך, מי שאמר והיה העולם ויושב על כסאו ודן את כל העולם. ומה עלינו לעשות עכשיו? "השמיעיני את קולך", אסור לנו להתייאש, אלא להרים את הקול – קול יעקב – "כי קולך ערב". הקול הערב והנעים מעיד בנו, כי אנחנו, ורק אנחנו, שמענו את הקולות והברקים במעמד הר סיני וקיבלנו עלינו את התורה, הכוללת את ה"לא תרצח" וכו'. ואנחנו מאמינים ומקווים כי יבוא היום, ובקרוב בימינו, נזכה גם כן להחזיר לנו את הדמות והמראה המקורי, "ומראך נאוה", דמות וצלם של בני מלכים, שחזרו לשולחן אביהם מתוך גאולה שלימה. אמן ואמן!

(הדרשה האחרונה ששמע ממנו בנו ר' יהודה יואל דויטש, הובאה בספרו משנת פני אבא, פני משה, דרשות)

הרב משה ב"ר יהודה יואל דייטש, היה אב"ד קהילת קודש גניטש שבמחוז מרמרוש במשך 25 שנה. 

המשיך לעודד את צאן מרעיתו והאמין באמונה שלימה כי זממו של היטלר לא יעלה בידו, ובטח יהיה "המחנה הנשאר לפליטה". הרב נספה באושוויץ, ורבים מדרשותיו אבדו ונשכחו בשנות החורבן. שרידים מתורתו ומפרקי חייו הובאו בספר שהוציא לאור בנו יהודה יואל דויטש, "ספר משנת בית אבא: שאלות ותשובות וקצת אגדה" (ניו יורק, תש"ם) אליו צירף חלק שני בשם "נרות לקדושי עליון: סיפור מחיי בית אבא והסביבה ופרקים על חיי היהודים במרמרוש, באספקלריא של הלכה, כפי שהם משתקפים מתוך ספרי ההלכה והאגדה".

במסכת פסחים משנה א' אור לארבעה עשר בודקין אם החמץ. ובגמרא שם בודקין בחורין ובסדקין ובכל מקום שמכניסין בו חמץ וכו'. ומובא בספרי יראים כי חמץ מרומז על יצר הרע, ופירשו אור לארבעה עשר היינו בליל שהנער בא להיות בן שלש עשרה שנה צריך אז לבדוק את החמץ, זה היצר הרע, בחורין ובסדקין ובכל מקום שמכניסין בו חמץ. רצה לומר בכל מקום שיש בלבו איזה דריסת הרגל להיצר הרע צריכין בדיקה עכ"ל.

והנה יש לומר אם אנו מפרשים כפשוטו, חמץ סתם שאסור בפסח ניחא. כי אור לארבעה עשר בודקין וביום של אחריו שהוא ערב פסח מבערין, כי מותר לאכל חמץ אחר הבדיקה כל הלילה גם עד שליש היום של ערב פסח, כדין שמובא בשולחן ערוך אורח חיים סימן תמג. אשר לכן אמרו במשנה אך בודקין. אבל אם נאמר שכוונת המשנה לרמז גם על הנער הבא להיות בן י"ג שנה הלא בזו הרגע שבא להיות בר מצוה תיכף בלילה אחר צאת הכוכבים אור לי"ד שנה מצרפין אותו למניין ולכל דבר שבקדושה (עיין מגן ארהם סימן נ"ג סעיף קטן י"ג ובברכת יוסף סימן נ"ה סעיף ז. ועיין שו"ת שבות יעקב ח"ב סימן קכ"ט ועיין בפחד יצחק ערך בן י"ג שנים ובספר נחלי דבש נומר 20 סוף סעיף קטן כד. עיין שם) צריך הנער לבער אז את החמץ, זה היצר הרע, כי הוא מחויב במצות כמו גדול בשנים, ואיך אמרו במשנה בודקין את החמץ, הלא צריכין אז לבער את החמץ. וצריכה המשנה לומר אור לארבעה עשר מבערין:

ולתרץ זאת צריכים אנחנו מקודם להבין ב' פסוקין שנראין כמו שסותרים זה את זה. אשר החכם מכל אדם בעצמו אמרם (במשלי יב) לא יאונה לצדיק כל און. (בקהלת ז) אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואיך אמר החכם מכל אדם ב' מאמרים שסותרים זה את זה:

היות ידוע הכלל שיש חילוק בין און לחטא. און היינו מזיד, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ה) שנאת כל פעלי און. חטא היינו שוגג, כמו שנאמר, או הודע אליו חטאתו (ויקרא ד) משמע מקודם שוגג הוה. ועתה יתיישבו הפסוקים. לא יאונה לצדיק כל און, היינו במזיד, לא יאונה לצדיק שום עבירה. ומה שאמר אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, היינו שוגג:

אבל קשה הלא הצדיק הוא בטח מבער את היצר הרע ואיך אינה לידו אף איזה חטא אפילו בשוגג, הלא אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג.) ואיך נכנס בו רוח שטות שהוא מצד היצר הרע:

ולהבין כל זאת מוכרחים אנחנו להקדים דברי חז"ל (ברכות לד ע"א) שאמרו במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים אינם עומדים. ולהבין בדעת השכל איך בא הבעל תשובה למדרגה גדולה יותר מן הצדיק. הצדיק אשר סגף את עצמו מכל וכל ושמר עיניו ולבו וכל אבריו ומחשבותיו לקיים בכל עת ובכל שעה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ושמר שבת מחללו ושמר ידו מעשות כל רע. ובפרט המסירות נפש של הצדיק עבור המצות לקיים תמיד מצות הבורא בכל עת ובכל רגע, והמסירות נפש של הצדיק לקיים והגית בו יומם ולילה, שעושה לילות כימים במעוט שינה, ומה גם במצות שבין אדם לחברו גמילת חסדים וצדקה שמוותר הונו ורכושו לטובת המצות צדקה, מצות הכנסת אורחים אצלו באמת מאלו דברים שאין לו שיעור, בכל פעם האורח הוא כאורח חדש ויתן את ארחותו לו והוא מסתפק במועט כמו כן בלינת לילה. משכבו יצע לאורח והוא ער כל הלילה. אך לא כן הרשע שהוא היפך מצדיק מה שאסור לצדיק אצלו מותר. הטריפה מכשיר הרשע לעצמו ולאחרים עמו על דבר טמא אומר טהור. עניים ואביונים מרחק מביתו. ממצות הכנסת אורחים לא ידע. ואם כן, איך במה שמקבל על עצמו שלא ישוב לרשעו, הגם ששב בתשובה, איך יזכה לזכיה גדולה יותר מן הצדיק. זאת צריכין להבין:

הן אמת שהבורא ברוך הוא וברוך שמו האוהב עמו ישראל ורוצה בתשובת עמו יוכל היות שנתן בכיון לבעלי תשובה מדרגה גדולה כזו, למען המשך את לב החוטא לתשובה כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין קב) שאמר הקב"ה לירבעם חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. ומדברי חז"ל בכאן אנו רואים שהצדיק חשוב יותר מבעל תשובה כמו שאמרו חז"ל (שם) ששאל ירבעם להקב"ה מי בראש. והשיב ה' יתברך, בן ישי בראש, ואם כן הדרא קושיא לדוכתא, איך אמרו חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים אינם עומדים:

אולם מוכרחים אנו לומר כמו שאמרנו כי רצון הקב"ה להמשיך את לב הרשע לתשובה על כן נתן לבעל תשובה שכר גדול כזה. ואם נקשה מדוע יגרע לצדיק חלקו. נוכל להשיב כי אולי מטעם זה שלא יגרע חלק צדיק, שולחים ממעל איזה שגגה לצדיק שיכשל בחטא שהוא שוגג. והצדיק כשמרגיש בעצמו שנכשל, רחמנא ליצלן, בחטא, תיכף הוא עושה תשובה מאהבה ונעשה מהעבירה זכיות, ואז יקרא הקב"ה להצדיק בעל תשובה, כמו שאמרו חז"ל (ע"ז ד:) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה, ועתה ניחא כאשר שאל ירבעם בן נבט מי בראש, השיב הקב"ה בן ישי בראש, כי בן ישי הוא בעל תשובה וצדיק מעיקרא לו משפט הבכורה. והבן:

אמנם, יש להבין מה שמובא במסכת שבת (עה.) השוחט בשבת אמאי מחייב, משום צובע. ופירש התוספות, על שוחט דעלמא קאי. ופירש הבעל שם טוב זי"ע, השוחט בעלמא, זה היצר הרע המסית את כל העולם כולו לעבירות, וכשיבא משיח צדקנו אז ישחט הקב"ה את היצר הרע, כמו שכתוב ואתא הקב"ה ושחט למלאך המוות, הוא היצר הרע. וצריכים להבין מדוע יהרוג הקב"ה את היצר הרע, הלא לתכלית זה נברא להסית ולהדיח את כל אחד מדרך הטוב ולהטותם מדרך הישר. וכמו שברא ה' יתברך את היצר טוב לתכלית הטוב, כמו כן ברא את היצר הרע להיפך. ומדוע יקבל עונש לשוחטו. והתירוץ לזה כי היצר הרע אינו עושה מה שמוטל עליו להיות סרסור אך לעבירות. לא כן היצר הרע עושה, כי אם שהוא סרסור ממצות. כמו שידוע לכל בעת שהיצר הרע בא לפני הצדיק אינו מציע לפניו לעשות איזה עבירה, כי אם יצייר לפניו איזה מצוה ומהמצוה הלזו מביאו לכבוד, וכמה מכשולים רחמנא ליצלן וכמה אנשים לחטאים. דוגמה אחת נצייר. הצדיק ראה או שמע מעדות נאמנים על אחד שעשה איזה עבירה, אזי מזכירו תיכף היצר טוב שמצוה לקיים הוכיח תוכיח. ובזו הרגע עומד היצר הרע בלבוש יצר טוב ואמר לו תקיים את המצוה הוכיח תוכיח במסירות נפש בחוזק יד ובקול רם ברבים, כמו מצות עשה של קריאת שמע ישראל, למען תדע ברור שהחוטא לא ישוב לכסלו. הצדיק ההולך בתמימות, אם אינו מבין למחשבת מרמה וחושב בתמימות כי כדאי להשמיע ברבים, הגם שבזה יהיה מלבין פני חברו ברבים, אבל בכח זה יציל נפש מישראל מכאן ולהבא מעבירה. על כן כדאי לדלג ולא להסתכל על הלבנות פני החוטא. ובמחשבה זו של תמימות יצעק אחר כך המוכיח על החוטא בבית הכנסת ומביישו ברבים. וכאשר ישמעו השומעים צעקת המוכיח על זה האיש, אזי יתלחשו השומעים כי לא הגון לפני איש ישר לבייש את יהודי ברבים, בטח היה באפשר לפעול בשתיקה, וכה יתלחשו אחד לאחד עד שתקוד אש מחלוקת בלב רבים. ואחד יקפוץ בקול ודובר סרה על המוכיח ויפלגו העם לשתי מחנות. והמחלוקת תיקח את מקומה. ובמקום מחלוקת יש כח גדול ליצר הרע לחטוף ברשותו את כל מי שירצה, ודוחה חס וחלילה רגלי השכינה מבית הכנסת או מבית המדרש שמבלים כל יום בחרחרי ריב, ובלשון הרע וגם בליצנות ושנאת הבריות, רחמנא ליצלן, והתורה מונחת בקרן זוית, ובכל פנות הבית קנאה ושנאה, רחמנא ליצלן. זאת גרם היצר הרע בסרסור המצוה שהציע. וזהו מה שאמר מרן הבעל שם טוב זי"ע השוחט דעלמא, הוא היצר הרע, אמאי מחייב, רצונו לומר, אמאי מחייב מיתה, שיבוא הקב"ה וישחוט אותו. ומתרץ הגמרא, משום צובע, רצונו לומר, שהיצר הרע צובע את עצמו נגד הצדיק בלבוש יצר טוב כסרסור מצות, ולתכלית זה לא ברא הקב"ה אותו. ודפק"ח (ועיין בספרי דעת ישראל על הלכות דעות פרק בתרא אות ז):

וזהו שמובא בשם מרן הקדוש בעל עטרת צבי מזודטשוב זצוק"ל שפירוש הפסוק נאום פשע לרשע אין פחד אלקים נגד עיני (תהלים לו) רצונו לומר, נאום פשע לרשע, אם היצר הרע מצייר נגד עיני עבירות, אין פחד, אין לו לירא מלפניו, כי אינני שומע לו. אכן פחד יש לי אם אלקים נגד עיני, אם מצייר לפני מצות, עבור זאת מתיירא אנכי. והבן.

והנה יש להקשות הלא חכמנו ז"ל אמרו על דוד המלך עליו השלום, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה כי אם להורות תשובה, מזה אנו רואים כי דוד המלך עליו השלום אשר היה צדיק גמור באמת, עד שהקב"ה ברוב רחמיו הכניסו למדרגה גדולה בן ישי בראש, הוא היה בטח מבער את היצר הרע, ומדוע חשב שהוא בלבו, באמרו נאום פשע לרשע בקרב לבי:

ולתרץ כל זאת מוכרחים עוד לומר קושיית העולם, מדוע ברא ה' יתברך את היצר הרע אם הקב"ה רוצה בעשיית מצותיו הוה לכאורה יותר ראוי מבלי יצר הרע. ומתרצים בספרים הקדושים, כי לעבוד את הקב"ה יש לו להקב"ה כמה וכמה עולמות עם מלאכים משרתיו עושים רצון קונם, אין שיעור ואין קץ. אכן עולם אחד ברא הקב"ה לתכלית זה, הוא עולם הזה, שעל האדם מונח עול התורה והמצות והיצר הרע לא יניחו לקיימם והאדם צריך כסדר לעמוד הכן למלחמה ולהגביר על יצרו הרע שלא ישמע לו, ובכל כחותיו יכניע אותו. זאת רצון הבורא ברוך הוא. ואם יעזור ה' יתברך שנזכה לגאולה שלמה, אז יקיים הפסוק, והסירותי לב האבן מקרבכם (יחזקאל יא) פירוש, ה' יתברך יבער את היצר הרע ונעבוד את ה' יתברך באמת ובתמים, ויקויים מה שאמר הנביא ואחפוש ירושלים בנרות (צפניא א') ודייק בעל נועם מגדים, מה בנרות, הלא עם נרות היה צריך לומר. ופירוש בנרות, היינו מצות, על פי נר מצוה ותורה אור (ישעיה ו') רצה לומר כי אז לא יהיו שום עבירות, כי סר לב האבן, כי אם עשיית המצות. ואז ידקדק ה' יתברך את המצוה בתוכן אם המה בהתלהבות יותר גדולה. אכן עד זמן הבאה לא נוכל לבער את היצר הרע, כי אם לעמוד הכן למלחמה ולהכניעו ולהפכו, ולעשות מיצר הרע יצר טוב, כמו שכתוב בכל לבבכם (עקב יא) ודרשו חז"ל, בשני יצרים, ביצר טוב וביצר הרע:

ועתה נוכל להבין מה שפירשו ספרי יראים את המשנה אור לארבעה עשר בודקין את החמץ, היינו היצר הרע, כי עתה אך בודקין, וכשיעזור הקב"ה שנזכה לגאולה שלמה, אז נזכה לבער את היצר הרע. ה' יתברך יעזור שנזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן:

(מתוך באר ישראל)

 הרב החסיד ר' ישראל פרנקפורטר, נולד לאביו הצדיק ר' דוד בשנת תרל"ד (1874) בלבוב (או קומרנא). התייתם מהוריו בגיל 11-13. היה תלמידו של רבי יצחק הלוי הורוביץ מסוכוסטוב, ובן בית אצל רבו האדמו"ר מקומרנא. למד רבות מזקני החסידים בלבוב. כשהיה בן שש עשרה התחיל לכתוב בעיתונים היהודיים בגליציה מאמרים שבהם קרא לנוער שנוסף ללימודי הקודש ילמדו גם מקצוע. נמנה על מייסדי המזרחי בלבוב יחד עם הרב ראובן מרגליות ואחרים, ופעל שם רבות לחינוך התורני תוך דאגה לכל דבר שבקדושה בעיר. אחרי מלחמת העולם הראשונה היה המנהל של ישיבת "אורח חיים" בוורשה. אז כתב מעין לכסיקון של ראשוני החסידות. בסביבות שנת תרפ"ז (1927) עבר לפריס, וכיהן בה כרב בית הכנסת "תפילת ישראל" (פליישמן). עסק הרבה בהפצת תורה, בחינוך ובצדקה, בעידוד לבבות שבורים, בשמחה ובמאור פנים. פועלו הציבורי והרבני בכל ימי חייו עמדו על גדלות בתורה בנגלה ובנסתר, חסידות ופרישות ואהבה מופלגת לעם ישראל ולארץ ישראל.

החליף שו"תים עם רבני לבוב וכתב ספרים בהלכה, אגדה וחסידות, ובהם: דעת ישראל על הלכות דעות להרמב"ם (תרצ"ב), מקוה ישראל וזכות ישראל, באר ישראל (תרצ"ז), אורחות ישראל על ספר אורחות חיים (תשכ"ב), גפן ישראל על פרקי אבות (תשכ"ב), היכל ישראל על התורה (תשכ"ב) ו"ספר שלשלת קאמארנא: אוצר סיפורים ומכתבים מרבותינו מקאמארנא – מגנזי זכרונותיו של רבי ישראל פראנקפורטר" (תשס"א).  בתרצ"ו (1936) ביקר בארצות הברית. לאחר שהנאצים כבשו את פאריס הוא נותר הרב היחיד בעיר שלא היה יליד צרפת, אך סרב לנטוש את הקהילה שלו ומסר את נפשו על קיום התפילות והשיעורים שם בלא הפסק. בית הכנסת שלו היה למרכז של אספקת מזון ואמצעי מחיה אחרים לנזקקים. בדרשותיו הדגיש את הערך של העמידה הרוחנית, ושמירת השבת והכשרות. גם בעצם תקופת השמדת היהודים בפריז המשיך ללמד חידושי תורה ברבים (מהם הופיעו בספר היכל ישראל).

בפברואר 1943 גורש למחנה דראנסי שליד פאריס, ולא הסכים לאלה שרצו להיאסר במקומו. בפורים תש"ג (1943), עלה בידו להתפלל שם במניין ולקרוא במגילה. כעבור ארבעה ימים גורש לאושוויץ יחד עם רעייתו הרבנית מרת וויטל בת ר' אורי, ושם נספו. הי"ד.

רוב ילדיו נפטרו בצעירותם בלבוב, ורק שלשה שרדו.

מקורות:

אנציקלופדיה לחכמי גליציה (עמ' 339-343), רבנים שנספו בשואה, תולדותיו במהדורה השניה של דעת ישראל בהוצאת נכדי המחבר.

כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים וכל כנסיה שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים (אבות פ"ד,מ"ד). ובמדרש שמואל הביא הברייתא שנשנית עלה כנסיה שהיא לשם שמים זו כנסיה בהר סיני ושאינה לשם שמים זו כנסת דור הפלגה. ועיין שם במדרש שמואל.
ואקדים הכתוב בפרשת יתרו ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע. ויש לדקדק דתיבת יחדיו נראה כמיותר לגמרי. ונראה כי הנה מפעולת היצר האויב הפנימי אם לא עלה בידו לדבר ולפתות האדם לעבירה או להשביתו ולמנעו מעשות מצוה וחסד, אז יורה חיצי שטנו לפגום על כל פנים פעולת המצוה על ידי מחשבת פיגול שלא יעשה המצווה כולה לשם עושהו וקונו לעשות נחת רוח ליוצרו אלא לאיזה פניה לתועלת עצמו וכדומה איזה שמץ פסול אשר יזרוק בו לגרוע ערך יקר וחשיבות המצוה, כמובא בספרים הפירוש בשם האריז"ל אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז), פירוש שכמעט אין בנמצא צדיק כזה אשר יעשה הטוב והמצות ויהיה בלי מום וחסרון ולא יחטא בהטוב אשר עושה, וכן נאמר על דרך זה, והשטן עומד על ימינו לשטנו, כי אף לימינו, היינו בעת עשיית המצוה והטוב, הוא לו לשטנו, כי לא תהיה רצויה לגמרי.

וכן יש לומר כונת המקרא קודש תהלים קי"ט אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, כי אמר דוד המלך אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרושוהו, בבחינה זו אף לא פעלו עולה, איזה פניה זרה או תועלת צדדית לעצמו, בדרכיו הלכו, בעת שהולך למצוה, כי בכל לב ידרוש רק לקיים רצון קונו ומצות ד' יברך שמו.

ומדרש שמואל פירש הקרא בקהלת ד' וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח, כי ראה המלך החכם שהרבה בני אדם שעמלים בתורה ומצות וכשרון מעשים אשר לפנים הם יראים עוסקים בעבודת ד', אולם אחרי שנביט בעין חודרת למגמת מעשיהם נתוודה שעושים רק בשביל קנאת איש מרעהו, ואין כוונתם רצויה כלל, על כן גם זה הבל ורעות רוח, כי מצות כאלו אין בהן ממש. ועיין תוספות ברכות דף י"ז ד"ה שלא לשמה, ועיין מדרש ילקוט פרשת שמיני ויקח משה את הדם ויקדשהו לכפר עליו, כפרה זו איני יודע מהו, אלא שאמר משה אדון העולם ציווה להתנדב במקדש, דחקו ישראל איש איש והביאו שלא בטובתן תהיה כפרה וגו'. ויש להעמיס בכוונתם שדחקו איש איש שנתנו רק בשביל קנאה ויוהרא להתגאות על חבירו או מפני הבושה כנגד אחר, וזה שסיים שנתנו שלא בטובתן, שלא היה בטהרת הלב לגמרי. ולולי אומרם ז"ל היה אפשר לומר דזה היה גם כן כוונת הנשיאים שאחרו בנדבת המשכן ולא הביאו רק לבסוף. עיין שם ברש"י ובמדרש. ולפי דברנו יש לומר שהמה בכוונה לא נתנו מראש ומתחילה שהעם יתנו מהתעוררות עצמם ומטהרת לב, לא לבד לרגל וסיבת נדבתם מחמת בושה או להדמות אליהם או להתנשאות נגדם אם יוסיפו לפי הערך נגד הנשיאים. ודו"ק.

וברעיון זה נוכל לפרש הקרא הנ"ל ויענו כל העם יחדיו, דהנה משה רבינו עליו השלום הציע תחילה מאמר ד' ואשר ציווה לתן התורה הקדושה לעם סגולתו לפני הזקנים שהם יביעו תחילה חשקם ודעתם, ואחר כך ידבר הוא עם הזקנים לפני העם. אולם לפי סדר ההוא אם היו ישראל ממתינים לחוות דעת של הזקנים ואחר כך יחוו העם גם כן הסכמתם, לא הה מוכח שהיתה באמנה הסכמתם מקירות הלב וממעמקי נפשם, שאולי רק מחמת מסווה הבושה והדרך ארץ קיבלו דעת והחלטת הזקנים. וכן הדין בסנהדרין דמתחילין בדיני נפשות מן הצד תחילה, כנודע, באמת לבשה אז את כל בני ישראל רוח קדישא וחשק אמיץ שבפעם אחת נתעוררו בלהב אש דת לומר כאיש אחד נעשה ונשמע. ומדויק בקרא דכתיב ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם, היינו לפני הזקנים, אשר ציוה ד', ומיד ויענו כל העם יחדיו דייקא בפעם אחד, שלא המתינו על תשובת זקנים, ולא אחד לשמוע דעת חבירו אלא ברגע אחד כאיש אחד הביעו בקדושה נעשה ונשמע. וישב משה את דברי העם אל ד', איך ענו כולם בפה אחד וברגע אחד נעשה ונשמע.

או יאמר בכוונת מקרא קודש הנ"ל בהתבונן תכלית האסיפה אשר נקראו אליה בני החברה ומה המצוה הזאת בסעודה זו שאנו עושים מדי שנה בשנה יש ללמדה ממה שציווה ד' יתברך בזמן המקדש לעלות לרגל ג' פעמים בכל שנה, אשר על זה אמר שלמה המלך בשיר השירים, מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, אשר לפי מדרשם ז"ל מוסב על פעמי כנסת ישראל בעת שעלו לרגל, כנודע. ומה נעמו דברי האוה"י שם בביארו על זה כי כמו בחפצי אדם, הם חלוקים בעניניהם, יש אשר יחפוץ בו והוא ממש תכלית מבוקשו בעצם, ויש מבקש חפץ רק לסיבה, רצוני לומר שעל ידי החפץ ההוא ישיג מבוקשו, כמו הסוחר אשר טורח ועמל הרבה לקנות הסחורה וכן בעסק ממכרו וכולם המה סיבות לתכלית מבוקשו, שהוא הריווח מהסחורה ועסקו. כמו כן בענייני מצות, יש בהם שציווה הקב"ה עליהם וחפץ בעצם קיומם, כמו רונ מצוות עשה דהתורה, ויש איזה מצוות שציווה אותנו השם לפי שהם סיבה ומבא להיישיר את האדם ולחקוק בלבו יראת שמים ואהבת ד', כמו הקרבנות ועליית הרגל ותענית. אבל אם יעלה לרגל לבית המקדש ולא יפעל בלבו לקנות על ידה יראה ההתרוממות, לא קיים מצוה כלל וללא יועיל היה כל עמלו, כי זה עיקר כוונת ד' במצווה זו, וכמאמר המדרש כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים, שמשם היו שואבין רוח הקודש. אבל בלתי זאת, כל עמלו לשווא. והדמיון לזה לסוחר אחד שראה את אחד מבני עירו שהרבה לקנות סחורות לצורך בני בתו במעות מזומנות בחנות אחרת בעירו, ואצלו לא לקח מאומה בשום פעם. וחשב הסוחר הזה מחשבות להטות לב האיש הזה אליו למען לא ייקח סחורת לצורכו רק ממנו. משום הכי בא אליו בחלקלקות ובסבר פנים יפות ויאמר לו מדוע אינך מצוי אצלי כאשר היה רגיל אביך אצלי, והיינו אוהבים ורעים כאחים, ישבנו יחד להתענג בשעשוע של דברים. וכל כוונתו היתה רק למען אשר יהיה רגיל אצלו לא יקנה צרכיו רק אצלו. אולם האיש הנ"ל לא הבין מטרת חפצו ומעתה הרגיל לבא לבית רעהו והיה יושב שם בכל יום שעה או שתים לדבר דברים של מה בכך, אשר היו שוב למורת רוח ולמשא על בעל הבית וכאשר היה צריך לקנות סחורה גם עתה הלך אל החניות דאחרים שהיה רגיל לקנות עד עתה. אז רוח הסוחר תציקתהו ולא יכול להתאפק וידבר אתו משפט לאמור אטו חפצתי קרבתך למען השחוק ולבטל זמן היקר, כל מגמתי לא היתה רק שעל ידי כך תרגיל עצמך לקנות בכספך כל צורכך אצלי. ועתה אחר שלא תעשה כן, מה לי ולך, וביאתך אלי לשחוק וטיול הזמן הוא עלי למשא. והן הנה גם כן מאמר הנביא ישעיה, כי תבאו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצירי, כלומר הן אמת שציותי אתכם על עליית הרגל אבל כל כוונתי ומגמתי היתה שתכנס על ידי זה יראה וקדושה בלבך וללמוד תורה בירושלים, על דרך כי מציון תצא תורה וכו'. אבל מי ביקש זאת מידכם, אם הוא רק רמוס חצרי בלי תכלית הנרצה. אבל כשתבואו בכוונה הנאותה ותלמדו באמת התכלית, אז יהיו נחשבים לכם העמל והסיבות לזה ותקבלו עליהם שכר. וזהו שאמר, מה יפי פעמיך, כלומר גם פעמיך תהיינה ערבות עלי, כי טורח הדרך יחשב גם כן למצווה, באשר תהיו באים לירושלים לקנות תורה ועבודה. זהו תורף דבריו. פי חכם חן.
והנה גם כל כנסיה וחברה אשר הציגו להם למטרה חפץ מצווה לרומם קרן התורה ולהרחיב גבוליה ולרבות אהבה ויראת שמים, הנה כל מפעלות האלו בהתרגשות ותעמולות בקריאת אסיפות וסעודת מריעות וכדומה, כל אלו המה רק אמצעים לתכלית המבוקש. ואם יגמרו התכלית, כגון בבני ש"ס חברה אם יתאמצו לקח חבל בכל יום בלימודי השיעורים כסדרן, וכן במה שיקבלו עליהם ללמוד בביתם, אז גם הסיבות אלו, למצווה יחשבו. ומה יפו פעמיך ומה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים בסעודה של מצווה וסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה. ואולם שסיבות אלו יביאו ויולידו עטרת הקודש ותכלית האמת ידרש עוד שכוונת ומגמת כל בני החברה ומכל שכן המנהלים יהיה רק לשם שמים, דהנה תנאי מוכרח אם רוצים לגמור איזה פעולה טובה ברבים, שיהיה ביניהם אחדות והשתוות הדיעות, כי זולת זה אי אפשר להוציא מכח אל הפועל חפץ מצווה או שאר צרכי רבים. ואם כוונת העושים והמעשים היא לאיזה פניה זרה ותועלת עצמית, אז לא ישתוו בדעתם, כי אחד יש לו פניה של ממון האחר משום כבוד וכדומה. לא כן אם כוונתם רצויה לשם שמים אז אפילו מאה העושים המצווה כאחד יחשבו ויתאחדו כולם אגודה אחת לעשות רצון אבינו שבשמים. ועל כן אמר הכתוב שבשעת מתן תורה היתה כוונת כולם טהורה לשם שמים ויענו כל העם יחדיו כולם לכוונה אחת נעשה ונשמע. וזהו שאמר גם כן התנא כל כנסיה שהיא לשם שמים ואין פירוד בדעות, רק כל אחד רואה רק תכלית הנשגב ומטרת הקודש לנגד עיניו, ואם כן שווין הם בדעותיהם, אז סופם להתקיים, היינו תכליתה יבא לידי גמר וסוף מעשה במחשבה תחילה, הוא תכלית המבוקש. ואמרו חז"ל שפיר זה כנסת ישראל למתן תורה, ששם נאמר גם כן ויענו כל העם יחדיו בכוונה אחת לשם שמים כהנ"ל. וכל כנסיה שאינה לשם שמים, רק עושים לאיזה פניה וממילא אין אחדות בדעות ורצון, כי כל אחד רואה רק תועלת עצמו ופניה אחרת, ממילא אין סופם להתקיים, כי אם לא ימשוך הפעולה לתועלת האחד כבר אינו רוצה בה ויבקש תחבולות להשבית ולבטל פעולת וקיום החברה. ואמרו על זה משל בגמרא זה כנסיה של דור הפלגה, שהיו אצלם גם כן פניות וכוונות הרבה וג' כתות היו ביניהם. עיין דרשות הר"ן. על כן לא נתקיים עצתם. ובאמת לרשעים היא לטובה, על דרך פזור לרשעים נאה להם ונאה לעולם. וכאשר ביארו המדרש אין שלום אמר ד' לרשעים (ישעיה מ"ח) ובמדרש על זה מכאן שהקב"ה אוהב לרשעים. והוא תמוה. אבל להנ"ל יובן, כי אם רשעים מתאספים לעשות פעלים לעבירה, יחד יתלחשו, ולו היה להם שלום יתחזקו ברשעתם, והייתה עוונותם רבה למעלה ועונשם הרבה מאוד. ועל ידי שהקב"ה יגרום להם פירוד ואין שלום אמר ד', לא יבצעו זממם הרעים, וינצלו מעונש הגדול. ומכאן שהקב"ה אוהב גם את הרשעים. אבל לצדיקים כנוס נאה להם ונאה לעולם. וד' יגמור בעדינו תכלית הנרצה לרומם מעוז התורה והיראה, ונעבוד אותו באמת ובלבב שלם מתוך נחת והרחבה עדי נזכה לשוב לציון ברננה. אמן כן יהי רצון.

(מתוך הפתיחה לספר מי יהודה, דרשה לסיום הש"ס ע"י בני חברת ש"ס שחלקו אותה ביניהם, ל"ג בעומר, תרמ"ה)

הרב שמשון אלטמן הי"ד, רב ואב"ד בסענדרא והגליל ובפאקש והגליל, נולד, בערך בשנת תר"ן (1890), לאביו הרב יהודה אב"ד מעזא-טשאטה ולאמו הרבנית חנה רבקה לבית טננבוים. הוא למד אצל אביו ואחר כך בישיבת פרסבורג בראשות רבי עקיבא סופר ה"דעת סופר". הרב שמשון נודע כתלמיד חכם מובהק, הבקיא בש"ס, בתורת הראשונים והאחרונים, איש אשכולות וענוותן, הוא מונה לגבאי חברת החריפות של הישיבה, וכבר בצעירותו הרבה בחילופי מכתבי תורה עם אביו הגאון ושאר גדולי דורו.

אחיו, הרב שרגא צבי אלטמן הי"ד, הוציא לאור בשנת תרפ"ו (1926) את חידושי אביהם באגדתא על התורה בספר "ים של יהודה". בשנת תרצ"ד (1934) הוא הוציא לאור את ספרו של אביו שו"ת "מי יהודה" חלק אורח חיים, והוסיף בפתיחת הספר מספר דרשות משלו. בשנת תש"ג הוא הוציא לאור את אותו השו"ת על שאר חלקי השולחן ערוך. חידושי הש"ס הרבים של הרב יהודה זצ"ל, נכתבו כספר בשם "זרע יהודה", נותרו בכתב היד ואבדו בשואה.

בשנת תרע"ג נשא הרב שמשון לאשה את מרת לאה בתו היחידה של הרב שמעון זוסמן סופר, רבה של סענדרא, והיה סמוך על שולחן חותנו, שוקד על תורתו ומסייע לחותנו בעבודת הרבנות ובהדרכת תלמידי הישיבה. הוא נסמך להוראה בידי גדולי הונגריה: הרב משה ליב וינקלר, הרב שמואל רוזנברג, הרב עקיבא סופר והרב ליב פרידמן ראב"ד פרסבורג.

לאחר פטירת הרב יוסף ליב סופר רבה של פאקש, נקרא אחיו הרב שמעון למלא את מקומו, והרב שמשון מילא את מקום חותנו כרבה של סענדרא ושל כארבעים הכפרים שבסביבתה. הרב השקיע רבות בחינוך תלמידי ישיבתו, והעביר שיעורי גפ"ת ושיעורי סוגיות בהם החל מהגמרא, סדר את דברי הראשונים וגדולי האחרונים, דן בפסקי ההלכה וחידש חידושים חריפים ועמוקים. בעצמו השגיח על כל ענייני הישיבה וסדריה, ולפני כל שיעור קרא לתלמידיו פרק אחד בספר מוסר, ולימדם גם תנ"ך. בשנת תר"ץ, לאחר פטירת חותנו, מילא הרב שמשון את מקומו והיה רבה האחרון של פאקש, אב"ד ור"מ בישיבה שם. בין תלמידיו בפאקש היו הרב אברהם שמואל בנימין סופר מערלוי והרב יוסף דוד ברוין (קלין) אב"ד טאב.

בשנת תרפ"ה השתתף בחנוכת בית תלמוד תורה בסמפטר, בראש חודש אלול תרצ"ה השתתף הרב שמשון עם עוד רבנים מכובדים, בחנוכת בית המדרש בווערפלט.

כאשר רוב רובם של בעלי הבתים והצעירים מקהילת פאקש שבהונגריה נשלחו למחנות עבודה, רק מעט וקנים ונכשלים נשארו בבית, דרש הרב שמשון אלטמן הי"ד על המשנה בפרק במה מדליקין "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו", על אלו שנשארו בתוך ביתם ולא נלקחו לצבא, עליהם לדעת כי אנו חיים ב"ערב שבת" בעיקבתא דמשיחא, בחשכת הגלות, ממש "עם חשיכה", וצריך לומר בלשון שאלה "עשרתם" את כספכם ליהנות ממנו לעניים ודלים הנאנחים ונאנקים. "ערבתם", האם יצאתם ידי חובתכם לתת ערבות גוף להצלת האומללים נשים וטף אשר נשארו בלי משען לחם. "הדליקו את הנר", בלשון צווי, צריך להדליק את הנר של משיח צדקנו, שאם עשיתם את כל המוטל עליכם כאמור, תזכו לאורו של משיח במהרה.

למרות שהרבה לכתוב את חידושי תורתו, והכין לדפוס ספרי חידושים על כמה מסכתות וספרי שו"ת, רובם אבדו בשואה. עלים מתורתו של הרב שמשון הי"ד מצאתי בתל תלפיות תרע"ג סימן יט, בתל תלפיות תרע"ה סימן קסח, במכתבו בפעמי יעקב, בלקט שושנה, עשירית, סימן כ"ה, בתל תלפיות תרפ"ד סימן נ"ג פרסם הרב שמשון מאמר מתורתו של אביו בענייני פורים, בתל תלפיות תרפ"ה סימן כז, בתל תלפיות תרפ"ח סימן מו, בתל תלפיות תר"צ מחברת לו, אות ט, באור תורה תרצ"ג, מחברת שניה, סימן נ"ג, אור תורה תרצ"ד, מחברת שלישית, סימן ד, אור תורה תרצ"ו, רביעית, סימן טו, לקט מתורתו יצא לאור בשנת תשכ"ט בספרו שו"ת "שבולת הנהר", על ארבעת חלקי השולחן ערוך. הספר "שבולת הנהר" על התורה, יצא לאור תשמ"א ו"שבולת הנהר" על הש"ס יצא לאור בתשנ"ז.

מכתבים אליו מצאתי בלבושי מרדכי יו"ד סימן קי, שם בשו"ת סימן קח ובבית ישראל סימן קסט, ומי יהודה (יו"ד סימן טו, סימן מד, סימן נה, סימן פד, אבה"ע סימן ה, חו"מ סימן ט), שו"ת בנין צבי, חלק ב, יו"ד סימן לא, שו"ת הריב"ד יו"ד סימן מט, שו"ת פני מבין סימן קצט.

עם בא השמועה על כניסת הנאצים להונגריה בכ"ד באדר תש"ד, כיהן הרב שמשון את קהילתו לבית הכנסת הגדול, שם התפללו והתחננו בהתעוררות גדולה ובאמירת פרקי תהלים. למחרת הגיעו אנשי האס אס לפאקש וגזרו על היהודים לשאת את הטלאי הצהוב. הם הגיעו לבית הרב ואיימו להרוג את ראשי הקהל אם יברח יהודי מהקהילה או אם יתארח יהודי מקהילה אחרת. עוד נגזר על כל היהודים לגלח את זקנם ופאותיהם. כל יהודי העיר רוכזו בגטו מגודר שכלל את חצר בית הכנסת עם כמה בתים שסביבה. מידי יום הובאו לשם עוד יהודי מישובי הסביבה והדחק הלך וגבר. ביום י' בתמוז גורשו יהודי הגטו לאושוויץ צפופים בקרונות משא.

הרב שמשון, רעייתו הרבנית לאה, בתם חיה שרה, בנם הרב אליעזר זוסמאן ורעייתו הרבנית מלכה ויוצאי חלציהם, חותנתו של הרב שמשון, הרבנית הישישה אסתר בת הרב משה סופר רבה של קהילת טיסא-פורעד ומחבר הספר "מהר"ם סופר", בנה הרב יואל ורעייתו הרבנית שפרה ויוצאי חלציהם, יחד עם רבים מבני קהילתם, נספו על קידוש ה' בי"ז בתמוז תש"ד. הי"ד.

אחיה של הרבנית אסתר, הרב חיים סופר, גר שנים רבות בפרנקפורט דמיין שם העמיד תלמידים רבים ולימד תורה ברבים. לאחר עליית היטלר לשלטון חזר הרב חיים סופר להונגריה והתיישב ליד אחותו בפאקש. בעת הגירוש היה מצבו הרפואי קשה, והוא נפטר בקרון בדרך לאושוויץ.

בניו של רבי שמשון, הרב משה והרב שרגא צבי אלטמן עלו לארץ ישראל. נכדו, הרב יוסף מאיר .

מקורות: נזר התורה ניסן תשס"ח, ילקוט אליעזר, מזכרת פאקש ג עמ' 13-18, מסמכים ממאגר השמות ביד ושם, ועוד. וראה עוד אודותיו באלה אזכרה.

פרטים על קורות קהילת פאקש בשואה – ראה באנצקלופדיה של גטאות.

ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמור.

הנה תכלית הדרשה הוא להוכיח על מומין שבסתר ושבגלוי הנמצאות בתוך העדה, ולהורות לעם ה' הדרך ילכו בה. ואם כן אין מקום למנהג שנהגו ישראל ודורשיו לדרוש משל ומליצה ולבאר אגדות חז"ל. והלא טוב שהמוכיח יאמר בפירוש בלי שום משל ומליצה ובלי לעוות מקראי קודש "רשע מחלל שבת מות תמות", "להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם", כי לא המדרש עיקר אם טוב אם רע פתרונו, כי אם המוסר וההוכחה העטוף בו, אך היודע מצב חומרי של המגיד המוכיח , מי שיודע שלא לחכמים לחם וכי להרב "המגיד משנה" אין לו לחם משנה, והוא תלוי בדעת אחרים בדעת הבעל בתים ובחסדם. והיה כאשר יוכיחם על עוונם בלי שום משא פנים יאבד לחמו פשתו מימו וצמרו כי כלה גרש יגרשהו, אי לזאת השכיל המוכיח הלז להלביש מוסרי מחלצות האגדה הנעימה ותחת לחרף ולקלל את הפושעים יכביר מלים וישים מדברו על מדרש ומקרא ובתור ביאור על המדרש יבליע בנעימות לשונו דברי תוכחתו. אולם לתחבולה זאת מוכרח לפנות רק מוכיח עני אשר אל החזקות שומעיו צופות עיניו כי המה נותנים לחמו, אמנם אם הבעל מוכיח עשיר והוא לא יקווה לאיש, בידו להגיד פשעי שומעיו מבלי משל ומליצה.

ובזה יתבאר מאמר חז"ל (במכילתא פרשת בא) שאמרו לרבי עקיבא, עקיבא מה לך אצל אגדה כלך אצל נגעים ואהלות. אחר שנודע כי רבי עקיבא היה עשיר גדול ואחר שזרחה עליו שמש ההצלחה עם זוזים בכנפיה ולא היה תלוי בדעת אחרים, ועל כל זה תפס בחבל הדרוש לדבר באגדות, אמרו לו בצדק "עקיבא מה לך אצל אגדה". אם דרשן אחר אומר מדרש להבליע בו המוסר, הצדק אתו אך אתה עקיבא, שחננך ה' הון רב, מה לך להכניס את המוסר באגדה, לך נאה לומר ההוכחה בלי שום לבוש, כלך מדברותיך אצל "נגעים ואהלות" נגעי נפשות בני אדם והעבירות אשר באהלי האנשים הרשעים וחדרי משכביהם. זה תכלית ומטרת האגדה למלאות דעת יראת ה' כמים לים מכסים.

ולדרכנו נבין מקרא שלפנינו בהקדמה משל לקוח מהחיים. מאחת הקהילות נתקבל רב חדש על מנת שידרוש בכל חודש דברי דרוש ואגדה. ויהי בכל עת שקרב זמן הדרוש קרא הרב לשמש של הקהלה אשר ידע היטב מעשה אנשי הקהלה ודרש אצלו להגיד איזה חטא פרץ בעיר, למען דעה על מה נחוץ להרים קולו. השמש הגיד לו באמונה כל אשר ידע, אך לגודל תמהונו של השמש מעולם לא דרש הרב על אדות החטאים אשר הגיד לו, ותמיד הוכיח על חטאים אחרים אשר לא נעשו בהקהלה. אם הודיע השמש שחילול שבת נפרץ בעיר באופן מבהיל, דרש הרב והוכיח על התרשלות במצות ציצית. אם עורר השמש הנאמן את רוחו על המכשולים בעשית המצות, דרש וצעק הרב והוכיח על אתרוגים המורכבים. ואם השמש הודיע לו כי נפרץ טהרת המשפחה ונשי ישראל אינן טובלות לנדתן, אז הוכיח הרב על תפילין כשרים ואופן הנחתם. כללו של דבר, מהכל דיבר רק לא ממה שנצרך לדבר בזמן ההוא. אכן נודע הדבר כי באמת נצרך לו לידע מה חטא העם, אבל לא כדי שידע להוכיח על חטא ההוא אשר פרט, רק להיפך, למען ידע להשמר שלא יוכיח על חטא ההוא אשר פרץ באמת. הן אני עני ותלוי בדעת הבעלי בתים ואם אוכיחם על פשעיהם יפנו לי עורף וינקמו נקמתם ממני, כי על פי הרוב העשירים הם החוטאים ולא ייטב בעיניהם אם אגיד להם קשות, ואשר על כן הוא חוקר טרם שידרוש מה חטאו למען ידע שלא להוכיח על חטא הזה, ולא יפגע חס וחלילה בכבודם, למען לא יחסר לחמו.

אך באמת צריך להמוכיח רוח כביר שלא לפחוד משנאת השומעים, ולדבר דבר בעתו ולבלתי חת ויבטח בה' המכין מזון לכל בריותיו. ומשה רבינו עליו השלום, העניו מכל אדם התפלל על זה שיהיה לו רוח כביר ולא יפחד מלדבר דבר בעתו ולהזהיר על החטאים שחוטאים אז באותו עת. וזהו שאמר הכתוב "ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמור", שאוכל לאמור מוסר על הנוהג "בעת ההוא" דווקא, לא מוסר הנצרך בזמן אחר. והבן.

הרב משה אהרן קרויס נר"ו אב"ד באיא־מארע

(המגיד, וכן בפורסם בשינויים קלים באפריון)

הרב משה אהרן הכהן  קרויס נולד בשנת תרמ"ט (1889) בפטרובו-סלו במחוז באטשקה.

אביו, הרב יהודה הכהן  קרויס זצ"ל, היה רב ואב"ד של לקנבך שבבורגנלנד (אז בהונגריה), חיבר את ספרי דבר בעתו,  ומקום קבורתו בהר הזתים שבירושלים. אמו של הרב משה אהרן, הרבנית עטל בת הרב הגאון ר' אדוניהו שמלצר ז"ל, קבורה בבית הקברות העתיק בלקנבך.

הרב למד בשקידה רבה בישיבות פרסבורג, בישיבת הרב גרשון שטרן במארוש-לודאש, בישיבת הרב אליעזר דייטש, מחבר ספר דודאי השדה, בבוניהאד ובישיבת הרה"ג יוסף צבי דושינסקי זצ"ל בגאלאנטה. הוא למד כמה שנים באוניברסיטת לוצרן שבשוויץ וקיבל תואר ד"ר. הוא  היה בקי במדעים, דיבר 12 שפות ונודע כבר סמכא בענייני רפואה. עוד טרם מלאו לו ארבעים, היה הרב ידוע כידען מופלג, סיני ועוקר הרים. שמו הלך לפניו גם בעיני זקני הרבנים במדינה.

הרב משה אהרן כיהן כברב ואב"ד בקהילת לוצרן שבשוויץ, משנת תרס"ח (1908) כיהן כרבה של נמש-סאלוק ליד העיר פאפא, אחר כך נבחר לכהן כרבה של טשעטשוביץ שבסלובקיה ובשנת תר"פ (1920) החל לכהן כרבה של באניה (נאג'-באניא, נאדיבינה, באיה-מארה) שבטרנסילוואניה. היה גאון מפורסם בתורתו ויראתו, נואם מזהיר ועמד בראש ישיבה גדולה.

שאלה שכתב בתרס"'ד הובאה בשו"ת מקדשי השם. בשנת תרס"ט הוציא לאור את הספר בית אברהם ובית דויד והוסיף לו הקדמה והערות. באותה שנה מופיעים חידושים בוילקט יוסף סימן מז בעריכת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד (ביקורת על ספר זה מופיע באפיריון, תרפ"ו). בשנת תר"ע ובשנת תרע"ב מופיעות תשובות בתל תלפיות מאת הרב משה אהרן קרויס רב נ-סאלאק. בשנת תרפ"ה מתפרסם בכתב העת המגיד סימן ק דבר תורה לפרשת ואתחנן מאת הרב משה אהרן קרויס אב"ד באיא-מארע שפורסם שנה קודם לכן באפיריון. בשנת תרפ"ו הוציא לאור את ספרו זכרון יוסף על חברו הגביר הרב יוסף ערלנגר שאירח אותו בביתו בלוצרן. בספר שתי תשובות הלכתיות משנת תרפ"ה. בשנת תרפ"ה הופיעה הערתו בספר אוצר החיים בעריכת הרב חיים יהודה ארנרייך הי"ד, בשנת תרצ"ד הוציא לאור את ספרו של סבו נפש אדוני'. תשובתו בעניין "שאלה בגירי עריות אם מותר לקבלם" יצא לאור כקונטרס בשנת תר"צ וחזרה והודפה בספר ירושת פליטה סימן כ"ו. בתשובה זו מברר הרב את האם להתיר את גיורה של נכרית שחיה כמה שנים יחד עם בחור יהודי ממשפחה הגונה ושמר הדת שאינו יכול להיפרד ממנה, והיא מבקשת להתגייר ולהיות כאחת היהודיות הכשרות. ושם בסימן י"ז מופיעה תשובה הרב קרויס בדין קריאה ב"ספר תורה שציינו בעופרת קוים ונקודות". מספר תשובות שנכתבו לרב מופיעות בספרי אפרקסתא דעניא. בבית וועד לחכמים מתבשרים הקרואים על פרסום "קונטרס כתוב לאמר – שאלה להלכה ולמעשה, בעניין אומר אומרו ומינו סופר ועדים בגט על ידי כתב אשר לפניהם" מהרב הגאון המפורסם מו"ה משה אהרן קרויס שליט"א מבאניא". בשנת תש"ב מתפרסם בספר דרכי משה החדש, סיפור מאת הרב משה אהרן על אביו. ספריו "מעיין מים" ו"התורה והחכמה" הוכנו לדפוס, אך אבדו בשואה.

ב-1940 גוייסו רבים מהגברים בקהילת באניה לעבודות כפייה במסגרת הצבא ההונגרי והוצבו באוקריינה. הצבא הגרמני כבש את העיר בכ"ד באדר תש"ד (19/3/1944). בי' באייר תש"ד (3/5/1944) הוקמו גיטאות בעיר והיהודים גורשו עליהם בצווי השלטון ההונגרי. המשטרה המקומית חקרה את היהודים בעינויים כדי לגלות היכן הסתירו את חפצי הערך. תושבי הגיטאות גורשו לאושוויץ בשני טרספורטים בסיוון תש"ד (5-6/1944) ושם נספו רובם.

הרב משה אהרן ואשתו הרבנית אסתר בת ר' ליב אולמן נהרג עקה"ש באושוויץ. כן נספו רבים ממשפחתם ובהם, בתם תרצה עם ילדיה (בן 6 ובת 4), ובנם הבחור ישראל אלתר שנפטר במחנה עבודה בט"ו בחשוון תש"ה. אחיו הרב נפתלי, אחיו הרב יקותיאל עם אשתו דבורה, אחותו ברכה עם בעלה הרב וולף ווינברגר וכל ילדיהם ונכדיהם, אחותו פראדל עם בעלה הרב הגאון רבי אברהם יעקב סופר אב"ד של קהילת טעט ובנם אדוניהו, אחותו רבקה עם בעלה ר' יצחק ויעדר עם כל ילדיהם.

שרדו את השואה בנם הרב ד"ר אברהם דוד רב בקהילות בטשיקסערעדא, האמנשטאט ובניו-יורק ושני בניו, בתם שרה ייטלה (ליאת) וואלדמן, חתנם הרב חיים אלתר פנט רב בבאניה ובתל-אביב מחבר סדרת ספרי תפוחי חיים ועוד, אחיו הרב אדוניה הכהן קראוס מחבר ספר אדני היד החזקה, אחותו הרבנית ייטל ואחותו הרבנית שרה אונגר.

מקורות לעיון נוסף: חכמי טרנסילבניה, דאס אידישע ווארט שבט תשמ"ה, ספר זכרון לקהילת נאג'-באניה עמ' 38-40, 42-44. לתיאור קורות קהילת באניה בשואה – ראה באתר האנציקלופדיה של הגטאות.