קטגוריה: דרשות

אם עשה אדם את רצון ה' יתברך אפילו בשעה מועטת, עליו להיות בשמחה וטוב לבב בכל אותו היום על שזכה לעשות נחת רוח ליוצרו / הרב שלמה וייס הי"ד

אייר כט, אישים הי"ד, ביטחון בה' ותמימות, בר מצווה, שמחה בעבודת ה'
  • 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות' וגו' (במדבר י,י), איתא בספרי: 'וביום שמחתכם' אלו שבתות. ר' נתן אומר אלו התמידים. את קרבנות התמידים לא הקריבו כי אם שעה אחת ביום, ואפילו הכי קאמר ר' נתן דקרא ד'וביום שמחתכם' קאי על התמידים, הרי מבואר שבאם עושים דבר מצוה אפילו שעה אחת ביום, מכל מקום נמשך מזה שמחה על כל היום, וצריכין להיות בשמחה בכל היום כולו על שזכו לקיים את רצונו יתברך, עד כדי שיקרא כל היום 'יום שמחה'. וזהו כלל גדול מאוד שעל האדם לדעת שאם עשה רצון ה' יתברך אפילו בשעה מועטת, הרי כל אותו היום צריך להיות בשמחה וטוב לבב על שזכה לעשות נחת רוח ליוצרו.
  • לבני האהוב דוד יונה! קח לך לדרך מאביך את המעט שהוא יכול לתת לך, אלה הם קשרי האהבה שאף אחד לא יכול לגזול ממך, קח עמך מתורותיו והוראותיו וכתבם על לוח לבך! ה' יתברך תמיד ישמע לקולך ואף פעם לא תהיה לבד, בטח תמיד בה' ואף פעם לא תהיה לבד, קוה אל ה' בכל עת בכל מה שהגורל יביא לך, ה' לא יעזוב אף פעם את הכורעים לפניו תמיד, כי רק הוא יודע מה שהעתיד יביא עליך, ובזה תהיה תמיד בטוח ומוגן מכל צרה וצוקה. מי שיש לו אמונת השם בלבו אינו צריך לדאוג מה שהמחר יכול להביא עליו, כי הוא לא יטוש ולא יעזוב את הבוטחים בו ומצפים תמיד לישועתו. שים לבך בני יקירי לדברי מוסר שלי ואז אף פעם לא תצטרך לדאוג, אלה דברי אביך אוהבך, פעזינג, י"ב תמוז תרצ"ט. (תרגום לעברית ממכתב שכתב ביידיש, כשנפרד מבנו דוד יונה, תלמידם של הרב שמואל דוד הלוי אונגר אב"ד נייטא והרב יהושע בוקסבוים אב"ד גלאנטא).
  • כמו שהוא יתברך מנהיג עולמו – הוא בוודאי טוב, ואין לנו לחוות דעה בהנהגת עולמו, יהיה מה שיהיה, כי בכל אופן נעשה רק מה שרוצה הוא יתברך ומה שהוא לטובתינו, ומה שלא בא בוודאי לא היה לטובה. דברים אלו אומר לך אביך המנוסה היודע והמעיד על הדברים האמיתיים האלה. תמצית הדברים – אל תדאג, כי יש לך אלקים גם על מחר. והדברים עמוקים (מתוך אחד ממכתביו לבנו יצחק טוביה, בתרגום מיידיש).
  • בפרשיות שובבי"ם קוראים על עליית בני ישראל מתכלית השפלות הגשמית בעבודת פרך במצרים, ומתכלית השפלות הרוחנית בשקיעתם במ"ט שערי טומאה, עד שנתעלו למעלה העליונה – ששרתה עליהם השכינה. דבפרשת שמות היו בתכלית השפלות, אמנם כבר בפרשה זו עשו תשובה בלבם, כדכתיב (שמות ב,כה) 'וידע אלקים' וגו', ואיתא בתרגום יונתן שעשו תשובה בפנימיות לבם ששום אדם אחר לא ידע מכך זולת ה' יתברך. ובפרשת וארא כבר באו על המצרים ז' מכות, ונתעוררו בני ישראל מהשגחת הקב"ה עליהם. ובפרשת בא הקריבו קרבן פסח וזכו שנתקדשו בתיהם כמזבח, כדאיתא (פסחים צו, א) שלשה מזבחות היו שם – על המשקוף ועל שתי המזוזות. ובפרשת בשלח אמרו שירה על הים וזכו לגילוי שכינה, וכדאיתא (מכילתא פרשת השירה) שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים. ובפרשת יתרו ומשפטים זכו לקבלת התורה. ובפרשת תרומה תרמו למשכן ובנאוהו. ובפרשת תצוה כבר שרתה השכינה במשכן. ונודעים דברי הרמב"ן (בפתיחת ספר שמות) דבהתגלות השכינה עליהם – בזה נגמרה הגלות. נמצא שמתחילת פרשת שמות ועד פרשת תצוה היתה עליה גדולה לכלל ישראל, מתכלית השפלות עד למעלה הגבוהה ביותר, ולכן פרשיות אלו הם זמן התעלות אף לדורות עולם.
  • 'וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעתם בחצוצרות' וגו' 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות' וגו' (במדבר ,י ט-י). כתב הגרש"ר הירש זצ"ל ד'חצוצרות' הוא מלשון 'חצר'. והנה החצר סובבת את האדם ואת רכושו ומשמרתו, וכמו כן ישראל מרגישים שהקב"ה סובבם ומשמרם. ולכן בין בעת מלחמה ובין בעת שמחה תוקעים ב'חצוצרות', להראות כי בין בזמן של שמחה ובין בזמן של צער ומלחמה מסובבים אנחנו על ידי הקב"ה שומר ישראל.
  • הרב שלמה ווייס הי"ד נהג לומר לבניו בענין אהבת ה': 'האב מיך ווייניגער ליב – און האב מיך לאנג ליב' (תאהב אותי פחות, אבל תאהב אותי לזמן ארוך יותר). כלומר כשאדם מתלהב לאהבת ה', עליו לקבוע מייד את האהבה בקבלה טובה, ואף אם היא קטנה, ולא להעדיף התלהבות גדולה שתתפוגג במהרה.
  • 'שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה" (שמות כג,יז). פירוש על פי מה שאיתא בגמרא (חגיגה ד, ב) כשם שבא לראות כך בא ליראות, והיינו שעל האדם להיזהר תמיד בכל זמן ובכל מעשה, שיהיה ראוי ליראות את פני ה' שלוש פעמים בשנה, וכעין הרגשת הפחד שיש כשהולכים לצדיק משום שמרגישים שרואה את פנימיותו של האדם, ומכל שכן שהדברים אמורים כלפי מעלה.
  • 'שבטך ומשענתך המה ינחמוני' – אף כאשר אקבל הכאה בשבט, רחמנא ליצלן, אבל כיון שזה 'שבטך', שאני יודע שהשבט שהכה אותי הוא שלך, שקיבלתיו מידו של הקב"ה, זהו נחמה בעבורי.
  • 'לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן', דהיינו להמכירים שכל צרכיהם הם מה' יתברך.
  • אין לשער עד כמה אנו צריכים לתת הכרת הטוב לרש"י ז"ל, שבלי הפירוש שלו לא היינו יכולים להבין את התורה.
  • המצוה הראשונה שמקיימים אחרי ה'בר מצוה', זו היא בחינה של ביכורים.
  • הברכה שמברכים בעת העלייה לתורה בזמן הבר מצוה, היא ברכה על מה שזוכה להיות בכלל 'בחר בנו מכל העמים', כלומר בכלל האומה הנבחרת מכל העמים. ועל שם זה נקרא בחור'. הכוונה בזה היא שהשם 'בחור' אינו שם העצם לגיל שבין י"ג שנה לי"ח שנה, כי שם העצם הוא 'נער', אלא שמי שמתנהג כחלק מהעם הנבחר – הוא ראוי לשאת את התואר 'בחור'.

(מתוך 'רבינו הגדול אמרו' ומתוך 'קונטרס זכרון שלמה' המובא בספר 'שערי טוביה – שער הסוגיות')

הרב שלמה ווייס מפעזינג, נולד להוריו ר' דוד והענדל, בשנת תרל"ו (1876), בקהילת טארדאשקעד, ובמשך שמונה שנים היה תלמידו של הרב משה פארהאנד אב"ד מאקאווא, שהעניק לו את התואר 'מורינו'. סיכומים שכתב הרב שלמה משיעורי רבו על מסכת גיטין וחולין, נמצאו לאחר מלחמת העולם השניה בבית כנסת בפרשבורג, והובאו לאחר עשרות שנים לידי בני משפחתו.

אחר כך עבר לישיבת ה'שבט סופר' בפרשבורג, ולמד גם מבנו ה'דעת סופר'.

הרב שלמה התחתן עם מרת ריקל בת ר' יונה אדלר, ונולדו להם עשרה ילדים. לאחר שהתגורר זמן מה בפרשבורג, עבר הרב שלמה לקהילת פעזינג, שם מסר שיעורים בביתו לבעלי בתים, ומילא את מקומו של הרב במסירת דרשות נלהבות בשבתות. הוא חיבר חידושי רבים, אך רוב כתבי היד עם חידושיו אבדו בשואה. דיבורו היה מלא רגש והתלהבות, והוא הלחין ניגונים חדשים לכמה מזמירות השבת. הוא היה ב'בעל תוקע' בבית הכנסת בימים הנוראים. ברכותיו ותפילותיו היו נאמרים בהתרגשות גדולה, בהתלהבות ובדביקות. לצורך פרנסתו עסק במסחר בעצים, אך עשה את תורתו ותפילתו עיקר, ואת מסחרו עראי. הוא הידר לעסוק בגופו בגמילות חסדים, והיה חבר 'חברת ביקור חולים'. גם כשהיה בעצמו חולה מיהר לטפל בחולה אחר ולבקרו. בנוסף הוא היה חבר ב'חברה קדישא', וסייע בהשגת רישיונות קבורה במהירות.

בימי מלחמת בעולם הראשונה, סייע לפליטים שהגיעו לעירו, פעזינג, אירח אותם ודאג לכל מחסורם. בתחילה היה עשיר גדול, אך בהמשך איבד את רוב נכסיו, היה עני מרוד והתפרנס בדוחק. עם זאת, הבית הגדול שלו נשאר בידיו, והוא השתמש בו לצורך הכנסת אורחים ולטובת מרכז תורני. פעמים רבות היה משאיל את ביתו כדי שישתמשו בו לעריכת חתונה לנצרכים.
גם בזמנים הקשים הוא היה מלא בביטחון בה' ובשמחה. בנסיעותיו היה לומד ספרי מוסר, ולמד הרבה את שער הביטחון בספר 'חובת הלבבות'. הוא היה משבח את החסידים שעובדים את ה' בשמחה, ונסע לפעמים לאדמו"רים, לדבוק בצדיקי הדור.

עם כניסת הגרמנים לעיר הם נכנסו לביתו, הכריחו אותו לתרגם עבורם לגרמנית את לוח בכניסה לבית הכנסת ובו תפילת 'אל מלא רחמים' ושמות עשרות יהודים שנשרפו חיים. אחר כך עמדו לירות בו, אך זעקות רעייתו ותחנוניה לחוס על בעלה ואב עשרת ילדיה, הצילו אותו.

בהמשך שרפו את ארון הקודש, והכריחו את רב העיר, הרב יהושע ליב שילל הי"ד, להוציא מבית הכנסת, יחד עם ראשי הקהל, את השולחנות והכיסאות ולשרוף אותם. הנאצים היכו אותם מכות אכזריות, ותלשו להם את זקנו ופיאותיו של הרב שילל.

בנו, הילד בן ה-12, יצחק טוביה, לימים  גאב"ד העדה החרדית בירושלים וראש ישיבת 'חכמת התורה', נשלח להזעיק עזרה מקהילת פרשבורג, אך שם נאמר לו שהם לא יכולים לסייע מול הגרמנים, אך אם יזדרז להירשם ב'וועד הקהילה' יוכל להיות הילד העשירי שמצטרף ל'קינדר טרנספורט'. לאחר שנרשם, חזר הבן לביתו. כשהגיע הזמן להיפרד מבית הוריו, ליווה אותו אביו לתחנת הרכבת לפרשבורג, שם נתן הרב לבנו סידור כמתנת פרידה בו כתב לו: 'תתפלל לקב"ה ותמצא ואותו בכל מקום ובכל זמן'. הרב שלמה כתב לרב שמואל דוד אונגר הי"ד אב"ד נייטרא, שייפנה לגורמים באנגליה שיוכלו להשגיח על הילד ולהעניק לו חינוך חרדי. לקראת בר המצווה של בנו יצחק טוביה, שלח לו אביו תפילין וחוברת שכתב לו עם דרשת בר מצוה.

במהלך המלחמה נמלטו הרב שלמה ובני עירו לפרשבורג. במכתב שכתב לבנו יצחק טוביה סיפר בהתפעלות רבה על כך שמצא דירה סמוכה לבית הכנסת, ויש לו אפשרות להשתתף בתפילות בציבור ובשיעור הרבים הנאמרים בעיר. במכתב נוסף כתב לו שיקפיד לשורר זמירות שבת, עם הניגונים שהיו מזמרים בבית. במכתב נוסף כתב לבניו דברי מוסר, והורה להם לערוך בחוברת דין וחשבון על מעשר כספים.

הרב שלמה וייס גורש עם משפחתו מפרשבורג למחנה השמדה אושוויץ, ונהרג על קידוש ה' בקיץ תש"ב, בהיותו בן ששים ושש. יום הזיכרון שלו נקבע לכ"ט באייר. ניספו גם בנותיהם לביאה, הענדל, פראדל ומרים, ובנם שרגא יהודה. הי"ד.

יעשה המצות במחשבה ובמעשה שיהיו כל מעשיו לשם שמים, ובזה יהיה נוח לו שנברא יותר משלא נברא / הרב יצחק הבנשטרייט הי"ד

אישים הי"ד, דרשות, תורה לשמה

ת"ר שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו (עירובין דף י"ג).
שלושה נפלאו בדברי הגמרא.
א. לאיזה צורך סיפרה לנו הגמרא זמן פלוגתתם?
ב. למה דוקא שתי שנים ומחצה נחלקו, לא פחות ולא יותר?
ג. מה נשתנה פלוגתא זו משאר הפלוגתות?
וכדי להבין דברי חכמים וחידותם אקדים מה שכתבתי בסוף ספרי 'דורש חמורות' לבאר הירושלמי דשבת פ"א הל"ב, הלומד על מנת שלא לעשות נוח לו שלא נברא. עד כאן. ונתתי טעם לשבח על פי מה שכתב בספר 'חנוכת התורה' לבאר הגמרא דלעיל, נמנו וגמרו טוב שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו. עד כאן. וכתב דהענין כך הוא, נמנו וגמרו רצה לומר שבאו לכלל מנין המצות, שהלאווין הם יותר מהעשין, דזה רמ"ח וזה שס"ה, ועל ידי זה הסכימו דנוח לו לאדם שלא נברא, יען שהוא קרוב להפסד ורחוק משכר, (עיין מהרש"א מכות פרק ג) וקשר למה באמת עשה ד' ככה לברוא אדם בארץ? יש לומר על פי הידוע דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, אבל לא מחשבה רעה. ואם כן כל מצוה שאדם עושה נחשב לו בכפליים, שאם עשה מצוה אחת עלתה בידו שתים, כי סוף מעשה במחשבה תחילה, אם כן לפי זה המצות העשין עולין לסך מרובה יותר ויותר מן הלאווין. נמצא דשפיר מסיים הגמרא, 'ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו', רצה לומר שיעשה המצות במחשבה ובמעשה שיהיו כל מעשיו לשם שמים. ועל ידי זה יהיה קרוב לשכר ורחוק מהפסד, ונוח לו שנברא יותר משלא נברא. עד כאן.
ובארתי שם בזה כוונת התפילה, 'ולעשות רצוני ולעבדו בלבב שלם, למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה', רצה לומר שנעשה המצות בלבב שלם, ובמחשבה ובכוונה כדי שיהיו המצות יותר למען לא ניגע לריק, רצה לומר כדי שעל ידי זה נהיה קרוב לשכר ורחוק מהפסד. ולא נלד לבהלה', רצה לומר שעל ידי זה יהיה טוב שנברא יותר משלא נברא, כי ללא מחשבת המצות טרם עשייתם הוי היגיעה לריק, כי אין מקבלין רק שכר המעשה בלבד וקרוב להפסד ורחוק משכר, יען שבאופן הזה הלאווין יותר מהעשין והוי הלידה לבהלה, כי באופן הזה שוב טוב שלא נברא משנברא.
וכעין זה ראיתי בספר 'מעיני הישועה' על הפסוק (בראשית ו') 'וירא ד' כ רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום וינחם ד' כי עשה את האדם בארץ', כי אם האדם חושב מחשבות קודש לד' טרם שעושה המצוה, כמו שחושב רע טרם שעושה עבירה, אז הוי טוב שנברא יען שמחשבת העבירה אינו מצרף להמעשה ומחשבת המצוה מצרף, והוי מצות יותר מהלאווין, כי הלאווין המה שס"ה והמצות המה שני פעמים רמ"ח עם המחשבות. ואם כן קרוב לשכר ורחוק מהפסד. אך מאחר שראה ד' רבה רעת האדם, היינו העבירות שאדם עושה, וכל יצר מחשבת לבו 'רק רע' כל היום, רק מחשבות רעות ולא מחשבות טובות, על כן וינחם ד' כי עשה את האדם בארץ, כי באופן הזה טוב שלא נברא. עד כאן.
והנה הא דהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה ליתן לעושה מצוה שכר טפי, הוא דווקא באם חושב במצוה וגומר אותה בפועל. מה שאין כן באם חושב מחשבות התורה ואינו עושה אף מצוה אחת שכתוב בה, אז בוודאי אינו מקבל שכר (ודומה לחולה ששומע היטיב דברי הרופא אך את מצוותיו אינו עושה, האם יכול זה החולה להתרפא ולעמוד מחליהו בשמיעת האוזן לבד?) וכן מוכח ממסכת ברכות דף ו' דאמרינן חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, משמע מזה דווקא באם לא גמר המצוה מחמת איזה אונס, אבל באם מנע מלגמור המצוה בפועל מחמת עצלות או קלות בוודאי לא נחשב כאלו עשאה. ועל פי זה יתבאר דברי הירושלמי דלעיל. הלומד על מנת שלא לעשות, ואם כן אין כאן כי אם מחשבה לבד, כי מגלה מילתא למפרע שלא יעשה המצוה בפועל, ושוב הלאווין יותר אצלו מהעשין וקרוב להפסד ורחוק משכר, אם כן טוב לו שלא נברא.
ובזה גם כן ניחא מה שאמרו חכמים ז"ל (ברכות דף י"ז), כל העושה מצוה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, כי אם אפילו עושה המצוה בפועל אך שלא לשמה הוא עושה, אם כן שוב אין כאן כי אם עשיה בלבד, ושוב הוי גם כן הלאווין יתירין מהעשין, ואם כן שוב טוב לו שלא נברא ולא בא לעולם (עד כאן הבאתי מספרי 'דורש חמורות').
ובזה יש לפרש כוונת הזמירות לשבת 'ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו וכו' מכל אום גבר עלינו חסדו, לכן בכל לב ובכל נפש וכו' נמליכו ונייחדו. ונתתי טעם לשבח להבין סמיכות המאמר, דבאמת קשה איך מברכינן 'ברוך אלוהינו שבראנו לכבודו', הלא נמנו וגמרו דטוב שלא נברא יען כי האדם קרוב להפסד ורחוק משכר. אך יש לומר מפני שהקב"ה מצרף המחשבה טובה למעשה ולא מחשבה רעה על כן מצות העשין יתירין מהלאווין ועל פי זה הוא טוב שנברא (כמו שכתבתי לעיל) ובדבר זה גבר ד' עלינו חסדו, שמצרף אצלנו מחשבה טובה למעשה ולא מחשבה רעה, כי זה הוא דווקא בעם ישראל עם הנבחר, אבל באומות העולם הוא להיפך מחשבה רעה מצרף למעשה ולא מחשבה טובה (עיין בתוספות קידושין דף מ') ואם כן על פי זה יש להבין סמיכת המאמר, 'ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו' וכו'. ואם תקשה הלא טוב שלא נברא, על זה אמר 'מכל אום גבר עלינו חסדו' רצה לומר שמצרף אצלנו מחשבה טובה למעשה ולא מחשבה רעה, מה שאין כן בשאר האומות, ועל זה אמר 'לכן בכל לב ובכל נפש וכו' נמליכו ונייחדו', היינו לכן נעשה המצות בלב ונפש במחשבות טובות ורציות טרם עשית המצות, ועל ידי זה יהיה טוב שנברא.
ועתה נתנה ראש ונשובה אל מאמר הקדים, דהנה זהו הפלוגתא אי טוב שנברא אי טוב שלא נברא תליא עוד בשני חיי האדם. כי באמת ידוע שיצר לב האדם רע מנעוריו והולך בשרירות לבו הרע, אם כן משך ימי נעוריו אין לנו שום פתח תקוה שיטיב דרכו ייישר ארחותיו כי היצר בוער בקרבו בעת נעוריו, אך מה שאנו מצפים הוא רק בעת זקניו, שאז נחלש כח תאותיו. אז הוא יישר אורחותיו והולך בדרך תמים. לא זהו אלא אף זהו שמתחרט ועושה תשובה אלשעבר על חטאיו שחטא בימי נעוריו. כמו שאמרו כל איסורים מתבשלים בששים, והמליצו המפורשים שכל איסורים שאדם עושה בימי נעוריו מתבטלים בשישים, כשהגיע לשישים שנה, כי אז נחלש תאותיו ואיני רודף אחר דברים הבלים עוד, ומהאי טעמא אמרו חכמים ז"ל בקידושין, כיון שעבר רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב לא יחטא, רצה לומר שאם יזדמן אדם אחד מני אלף שעבר לו רוב שנותיו ולא חטא, שגם בימי נעוריו וילדותו שיצרו רע, אם בימים האלו לא חטא וכבש את יצרו, אז בוודאי שוב לא יחטא ויכבוש יצרו גם להלאה נוח לו לכבוש אחר כך.
ושמעתי בזה דבר נאה ומתקבל על הפסוק 'ודל לא תהדר בריבו', דהבאתי הגמרא כיון שעבר רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב לא יחטא. והנה אנו חושבים עכשיו ימי שנותינו שבעים שנה, אם כן הרוב של השבעים שנה הם שלושים ושש. והנה הגם שאמרינן כיון שעברי לו רוב שנותיו ולא חטא שוב לא יחטא, מכל מקום לא יסמוך האדם על זה ההבטחה ואל תאמין בעצמך עד יום מותך רק יחשוב בכל עת לבטל היצר לבל יקרב לגבולו, כי כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. וזה שרמז הפסוק 'ודל', היינו השלושים וארבעה שנים ששייר מהשבעים מחמת הרוב שעברו, לא תהדר 'בריבו', לא תהדר מחמת הרוב שעברו בלא חטא ועוון שתבטח בזה, רק תשתדל לעסוק בתורה ובמצות ולרחק היצר לבל יקרב חס ושלום לגבולך.
היוצא לנו מזה שבדורות הראשונים שחיי האדם היו יותר, אם כן בוודאי היה טוב לאדם שנברא, מחמת שימי נעוריו שיצרו רע אינם זמן ארוך כל כך כמו שני ימי שחרית וזקנה שאז מונע רגלו מרע, ואם כן קרוב לשכר ורחוק מהפסד. מה שאין כן בימים האלו שנתקצר שנותינו וימי שנותינו רק שבעים שנה כמו שאמר דוד המלך עליו השלום שימי שנותינו הם שבעים ואם בגבורות שמונים, אם כן לפי מעט שנתו והרבה חובתו על כן בוודאי טוב שלא נברא והלוואי שנתקן על כל פנים מה שפגמנו בימי נעורינו. ועל כן קרוב להפסד ורחוק משכר.
ועל פי זה יתבאר הגמרא הנצב בראש, דאיתא במסכת יבמות דף ס"ג תנו רבנן נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה וכו'. ובדף ס"ד שם אמרינן לא שנו אלא בדורות הראשונים ששנותיהן מרובות, אכל בדורות האחרונים ששנותיהן מועטות, שתי שנים ומחצה כנגד ג' עבורים וכו'. עיין שם.
אם כן על פי זה שפיר יתבאר הגמרא ת"ר שתי שנים ומחצה, היינו מפני ששנו חכמים שתי שנים ומחצה שיוציא ויתן כתובה מפני ששנותיהן מעטות, נחלקו בית שמאי ובית הלל וכו', היינו מזה נצמח הפלוגתא אי טוב שנברא או לא, כל זמן ששנותיהן מרובות לא שייך זהו הפלוגתא דבוודאי טוב שנברא כמו שכתבתי לעיל, אך מפני ששנותיהם מועטות, והיינו בשביל דשתי שנים ומחצה מזה נצמח הפלוגתא, ונמנו וגמרו היינו שמנו השנים… וגמרו שנוח לו שלא נברא, כי מאחר ששנותיהם מועטות אם כן קרוב להפסד ורחוק משכר, ועל ידי זה טוב שלא נברא. ודו"ק.

יצחק העבענשטרייט מעיר רישא מחבר ספר 'דורש חמורות'

(הבאר, כרך א, חלק ב, סי' כג)

הרב יצחק ב"ר ישראל הבנשטרייט, רב חריף ומפולפל, חריף ובקי, חסיד וירא, ודרשן מוכשר מהעיר רישא שבגאליציה, שלא נשא במשרה רבנית רשמית. הוא נולד בשנת תרס"ב (1901) והיה נין ונכד לרב ישראל הבנשטרייט אב"ד סאנוק, המכונה 'ר' ישראל חריף'.
רבו של הרב יצחק היה הרב אליעזר ליפא וייסבלום, רב אנשי ליזנסק בניו-יורק, מחבר הספרים 'דברי אליעזר' ו'פרח לבנון' ומו"ל 'ילקוט הדרוש'.

בשנת תרפ"א פרסם את ספרו הראשון 'דורש חמורות' לישוב כ"ב מדרשי פליאה בדרך הדרשה המפולפלת. בהקדמת ספרו כתב רמז לניסי הצלתו בתקופת מלחמת העולם הראשונה: "אברך ד' במקהלים ואפרשה כפי לאלוקי ישעי, והנני נותן הודאה אלשעבר, שהחיני וקימני והגיעני לזמן הזה, שפודני מיד מלכים על ומכף העריצים, וכאב את הבן יסור כן יסרני ולמות לא נתנני, ובשתי ידים לא דחפני, וצועק אני על העתיד, שיעמוד לימיני וינחני במעגלי צדק, יתן לי מחסורי שלא יפסוק פימי מגירסא, ויאזין שועתי ועתירתי כויעתר יצחק".

בשנת תרפ"ב הוציא לאור את ספרו של רבו, 'מדרש פליאה' עם 'דמשק אליעזר'.
בשנת תרפ"ט פרסם את ספרו 'קברות התאוה' – היא 'תורת הצמחוני', ספר המנסה להוכיח את צדקת הצמחונות, ואת התועלת שבה, על פי מקורות התורה, המוסר וההיגיון (רישא, תרפ"ט).
השתתף בחוברת 'אהל מועד' (הרבסט), שנה א, חוברת א, עמו' סד, ובחוברת 'הבאר', שנה ב', סימנים כג, נח וקנו, שם שנה ג', כרך ג-ד, סימן פז.
בשנת תרצ"ג היה בפריז. ב'הבאר' ב, כרך ג, עמו' רלו נכתב כי הוא ביקש לתמוך בהוצאת 'הבאר', ובהעדר מזומן, תרם עותקים מספרו 'דורש חמורות'

בדף עד שנכתב על הרב הבנשטרייט, וממקורות ארכיוניים נוספים, עולה כי הוא התגורר בדוקלא והתפרנס ממסחר. הוא התחתן עם מרת בלימה לבית ראב, ונולדו להם שני ילדים: לאה ונפתלי. בשנת 1919 התאלמן הרב הבנשטרייט, ובהמשך עבר לעיר הגדולה הסמוכה, ריישא, התחתן שנית עם מרת מלכה, ונולדו להם שני ילדים: שלום והעני. הרב נספה בשנת 1942.

רמזי הפסח / הרב אהרן דוד רובינשטיין הי"ד

אישים הי"ד, דרשות, מסירות נפש, ענווה ושפלות, פסח, צדקה, תמוז ח

א) מצות הפסח לאוכלה ביחד עם מצה ומרור, ענין זה רומז על התאחדות והתחברות ג' מיני אישים, הרי הם: עשיר ובינוני והדל, החוט המשולש לא במהרה ינתק. בשר הפסח מורה על נדבי העם, דלבשר יש טעם וריח לפטם, כמבואר בסוגיין דריחא מלתא, דהיינו עשיר יש לו די לעצמו וגם בכחו לפטם אחרים בריחו הטוב. מצה מורה על בינוני שיש לו כדי סיפוקו ואינו נצרך לאחרים, אך גם אין לו כל כך ליתן, וכמו מצה פת שיש לו טעם ולא ריח, כמו שכתבו התוספות בעבודה זרה ס"ו, ב' וביו"ד סי' ק"ח שלא מצינו ריח בפת. מרור זה הדל והעני שנצרך לאחרים, ואין לו טעם וריח. והחיוב לאכול שלשתן יחד להלל כמבואר בש"ס, והיינו הלל שהיה עניו ושפל רוח ביותר, לזה אפשרי להיות בהתחברות אחת כל השלשה הנ"ל. ולא כן בעל הגאוה אין לו התחברות עם הפחותים ממנו. וכן הקמצן וצר עין, הוא מופרש מבני אדם ועומד בפני עצמו, ושלא יצטרך לעזרם וליתן וכו'. הן המה אבות הטומאה הגורמים מחלוקת, ועל ידי זה מתעכב הגלות. וכן בגאולת מצרים היה בשביל זה, כמו שכתוב 'אכן נודע הדבר' וכפירוש רש"י שם, ולכן שירה נאמרה בלשון יחיד, וכן עשרת הדברות בלשון יחיד, לרמז לתקומת בני ישראל, וכן קיום התורה הוא על יסוד זה, כמו שכתוב 'ואהבת לרעך' אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה וכו'. וכמו כן שעל ידי אהבת והתחברות יבוש מבני אדם לעשות רע חס ושלום, לא כן מי שהוא מופרש מהם. וזהו שאמרו (שבת כ"א) גץ היוצא מתחת הפטיש והזיק חייב, ראשי תיבות 'גץ' גיאות צר עין. זה יוצא מהפטיש, לר"ת בתוספות קידושין ל' ב' פטיש זה יצר הרע, וכמו שכתוב 'וכפטיש יפוצץ סלע', עיין שם, על ידי זה יצא והזיק וכנ"ל הרי זה חייב.
וקיימא לן מצה נפוחה וכפולה הרי זה פסולה. נפוחה זה הגאוה, והכפולה הסגורה שאין אויר נכנס שמה והרי הוא כמי שסוגר ידו מליתן צדקה וגמילות חסדים.
פסח כנגד אברהם עמוד גמילות חסדים.

ב) גאולת מצרים יש לומר בשביל הילדים והטף שהמה חביבים לפניו יתברך עד מאוד, וכמו שכתוב 'הבן יקיר וגו' ילד שעשועים. וכן כתבו המפרשים שזה ענין מה שישראל קשרו פסחיהם בכרעי מטותיהם, דהמטה היינו התולדות, כמו שכתב מהרש"א בבא קמא י"ד, והפסחים שבמצרים היו בשביל כרעי המטה. ויש לומר הענין על פי דינא, דהתוספות פסקו דקנין פירות כקנין הגוף, ובני ישראל המה קנין להקב"ה כמו שאמרו בפסחים פ"ח ב' ישראל קנין אחד כמו שנאמר עם זו קנית, והגדולים נקראו 'קנין הגוף', והתולדות 'קנין פירות', אך כיון דקנין פירות כקנין הגוף דמי, בדין יש לעשות טובה לאבות בשביל הבנים. ויש להביא ראיה דקנין פירות כקנין הגוף דמי מיציאת בני ישראל ברד"ו, וכתב רש"י דהותחל הגירות מלידת יצחק שהיה גר, כמו שכתוב ויגר וכו'. אך קשה הא כתיב 'בארץ לא להם', וארץ ישראל היא מוחזקת להם. ואמרנו לתרץ דכיון דהכנעניים אז בארץ, והיה להם קנין פירות, וקנין פירות כקנין הגוף דמי והרי הוא כמי שהוא שלהם, ונקרא להאבות 'בארץ לא להם'. ומצאתי בנח"ב ערך ארץ ישראל סי' כ"ו שכתב איך ארץ ישראל מוחזקת הא כנעניים בתוכו, אלא צריך לומר שהכנעני היה בתוכה רק בקנין פירות, וקנין פירות לאו כקנין הגוף, אבל אם אין ארץ ישראל מוחזקת יש לומר דקנין פירות כקנין הגוף דמי, עיין שם והוא כעין מה שכתבנו. וכיון דקיימא לן לומר ארץ ישראל מוחזקת, ואפילו הכי נחשב מיצחק, על כורחך קנין פירות כקנין הגוף, אם כן זכות התולדות מועיל כאלו היה קניין הגוף, ולכן אמר משה רבינו עליו השלום 'בנערינו ובזקנינו', הקדים נער לזקן שהמה העיקר.

ועל פי זה יש לומר גם כן מפורש, כיון שהקב"ה מוחל כל משמע שאפילו שוגג אינו, ועל כן ביטול חד בתרי, והיינו ריחא מיחשבא מלתא. אם כן הוא הדין ריחא זכות אבות מהני, ובדין שבני ישראל יגאלו בזכות אבות, כמו שכתוב 'וארא אל אברהם וגו' ואזכור את בריתו', ולכן 'שבת הגדול' שמה נאה לה, כי גדול מורה על המשפט, ודו"ק.

ג) במצרים ניצולו בני ישראל, מהמגיפה על ידי סימן שעשו בפתחי הבתים בזריקת הדם, כן עתה שמירת בני ישראל על ידי המזוזה הכשרה המעכבת את המשחית חס ושלום מלבוא. על כן צריכין להיזהר בבדיקת המזוזה אם נרקבת, עיין יורה דעה הלכות מזוזה, והגם שעל פי דין פעמיים בשבוע יש ליזהר בבדיקת המזוזה. ועוד יש שמירה בין איש לאשתו בזיווג, והיא הכתובה, שתקנו חז"ל, אסור לדור בלא כתובה הגם שעכשיו קיל, מכל מקום בעת הזעם והצרה, צריך ליזהר ביותר אם לא נאבדה הכתובה ולעשות כתובה דאירכסא ואז איש ואשה שכינה שרויה ביניהם, ואך טוב ישכון בארמנותם, כביכול.

ד) אם האדם מקיים נתינת צדקה לעניין בשביל צרכי הפסח אז אמירת 'כהא לחמא' וכו', באמת במה שאמור 'כל דכפין' וכו' אז יש תקוה שסיפור הגדה ובקשה יהיו דבריו נשמעים למעלה כמדבר דבר אמת, אבל אם לא יצא ידי חובתו, ואם כן אמירת 'כל דכפין' ו'כל דצריך' כסיפור מעשה בעלמא, אז לא יהיו דבריו מושגחים בענין בקשת הגאולה, ובפרט המקיים 'נתון תתן', יתן ויחזור ויתן בכפל 'כל דכפין' ו'כל דצריך' יזכה לגאולה וכו'.

ה) פרעה הרשע אמר 'באשר אשלח אתכם ואת טפכם' וגו' לא רצה לשלוח הטף, יש לומר כי זה עיקר עץ החיים לבני ישראל ילדי בני ישראל שאין בהם חטא, במהרש"א חדושי אגדות חגיגה ג' כתב 'טף' תיבה שלפניו ושלאחריו מהב' אותיות היא 'עץ ח"י', לאות ט' 'חי', לאות פ' 'עץ', ואם כן חשב פרעה שאם לא ישלח הטף יהיו חס ושלום בלא עץ חי ולא יהיה להם קיום. אבל משה רבינו עליו השלום סתר מחשבתו הרעה ואמר 'בנערינו' וגו'.

ו) בדרך מוסר יש לומר הלל היה כורך פסח מצה מרור ואוכלם יחד רמז על אחדות ג' כתות, עשיר זה פסח, בשר שמן וטוב, מרור זה העני, מצה זה הבינוני, יחדיו יהיו, (ראה למעלה אות א') וזה יש לומר נרמז במה שכתוב בפרשת בא 'צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו', ראש זה החשוב, כרעיו זה הפחות וקרבו זהו האמצעי והבינוני, וזהו רק אם העשיר משפיל את עצמו וחושב עצמו לעני וקל וחומר הבינוני. וזהו שאמרו באבות 'מאוד מאוד הוי שפל רוח', ב' פעמים 'מאוד', היינו ב' כתות הנ"ל יהיו בעיניהם ככת הג'. ולכן הלל שהיה עניו אפשרי בכריכה יחדיו ג' הנ"ל. וגם נתינת הצדקה תליא בענוות ושפלות רוח אז יכמרו רחמיו על העני, לא כן המתגאה מתאכזר על אחרים, כמבואר במגילה ל"א, אמר רבי יוחנן כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה אתה מוצא ענותנותו וכו' הגדול עושה משפט יתום, הרי שלרחם על עני הוא בחינת עניות, וזה מה שאומרין 'הא לחמא עניא' מחזיק את עצמו לעני, ועל ידי זה 'כל דכפין ייתי וייכול' וכו'. ובספר חוו"י מבעל או"ח ה' אור עולם סימן א' פירש יפה (תהילים י') 'בגאות רשע ידלק עני יתפשו במזימות זו חשבו', דהנה מצוה לילך בדרכיו ולהדמות אליו, וכמו שכתוב 'והלכת בדרכיו' וגו' 'ואתם הדבקים' אמרו חז"ל הדבק במצוותיו של הקב"ה וכו', ורק דבר אחד יש שאסור להדמות, וזה מדת הגאוה שנאמר 'ד' מלך גיאות לבש', וכל המתגאה הרי זה משתמש בשרביט המלך וחייב, רק במדת רחום וחנון וכיו"ב מצוה להדמות אליו יתברך. וזה הרשע מדמה את עצמו אליו במדת הגיאות לבד, וזה 'בגאות רשע ידלק עני' בוער האש בקרבו, יען שאינו נותן לו צדקה. וכי תימא שאסור להדמות למלך, אם כן למה בוחר במדת הגאוה, ועל כורחך שסובר מותר להדמות שאנו בניו, אם כן  קל וחומר בצדקה וגמילות חסדים, וזה 'יתפשו במזימות זו', בגמטריא י"ג, אלו י"ג מדות של רחמים. וזה שנאמר בווידוי 'אשר הקלת' שמותר להדמות אליך ברחום וחנון 'החמרתי, ואשר החמרת' בגיאות 'הקלתי'. יעויין שם דברי פי חכם חן. וכן אברהם אבינו עליו השלום שחג הפסח מרמז אליו הייתה מדתו כן, כמו שכתוב 'ואנכי עפר ואפר', ובגמילות חסד הידמה אליו. וזהו שכתוב 'שמעו מוסר חכמו ואל תפרעו', יש לומר למפרע וההיפך וכנ"ל. ולכן בפתיחת הסדר שאומרין 'הא לחמא עניא', שמרחיק מעליו מדת הגאוה, ומשום שאסור להשתמש בשרביטו, אם כן סלקא דעתך אמינא הוא הדין במדת הרחמנות, על זה אמר 'כל דכפין' וכו', בזה מדמה והולך בדרכיו. וההסבר דענין נתינת הצדקה הוא מטעם בן, וכמו שאמרו בבא בתרא ו' בענין המין עם רבי עקיבא, ועבד אסור להשתמש בשרביט המלך אבל בן בשרביט האב מותר. וכן בשבת שעכו"ם חייב מיתה, ובנ"י ציין רה"ש כריבו משום הנ"ל, ומצה נפוחה, זה המתגאה, פסולה, וכן חמץ הרי היא נפוחה והרי זה אסור.

ז) כתיב 'ד' מלך גאות לבש', זה מלבוש אחד, וכתיב (ישעיה נט) 'וילבש צדקה כשריון', זה גם כן מלבוש המקום, והאדם שרוצה לעשות לו מלבוש לא יבחר במלבוש הניאות, רק במלבוש הצדקה. וזה 'הא לחמא עניא' שמרחיק מעליו הגיאות, וכי תימא אם כן אין לו מלבוש, לכך אומר 'כל דכפין' זה מלבוש הצדקה.
וזה שתקנו לומר בפסח שמזומן ליתן להרעב והנצרך די מחסורו, יען שגאולת מצרים הייתה משום גאולת קרובים, כמו שאמר רבי עקיבא בבבא בתרא שם. ועיין שם בחידושי אגדות דסבירא ליה כרבי מאיר בין עושין רצונו של מקום ובין אין עושין רצונו של מקום הרי הם בנים וכו', אם כן אברהם אבינו עליו השלום שהורה דרך בגמילות חסדים, ועל כורחך סבירא ליה מטעם בנים למקום, ואם כן יש חיוב גאולת קרובים, ואתי שפיר מה שפירשו 'דבר נא' וגו', שלא יאמר הצדיק, היינו בעל צדקה הנ"ל, על כורחך כשיטה הנ"ל, 'ועבדום וענו' קיים בהם, הגם שיצאו באמצע הזמן מכל מקום בדין יצאו משום גאולת קרובים, ויגיע להם רכוש גדול. ויש לומר עוד דרכוש גדול מגיע להם, יען שהמה בנים, ואומות העולם עבדי המלך, וקיימא לן עבד כנעני עובד הבן, וכמו שכתוב 'והתנחלתם אותם' וגו', וכל מה שקנה עבד קנה רבו. ועל פי זה תפורש מה שנאמר (תהלים ב, ז) 'אמר אלי בני אתה וכו' שאל ממני ואתנה גוים' וכנ"ל. ואם כן יען שהמה בנים, בדין הרכוש גדול שלהם. וענין חשיבות הבן זכו ביו"ד לחדש, שמסרו נפשם על עשיית קרבן פסח וזה סימן לאהבת הבן, דאלו עבד אי אפשר לבוא למדריגת מסירות נפש שעובד רק מיראה ובמטריחו מניחו והולך לו, כמו שכתב רש"י בפרשת ואתחנן וכו' על הפסוק 'ואהבת'. ועיין שם. וכיון שזכו לבחינת 'בן' קנו הרכוש גדול, ולכן מקודם היה רק על ידי שאלה, רק אחר כך זכו לגמרי. ויתכן שם 'שבת הגדול' שנעשו אז גדולים, כמו שכתוב 'כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים', כדרשת חז"ל.
ובמקום אחר אמרתי באופן אחר.
ועל ידי שאנו מכונים בניו, יש לנו דין הקדש, דקיימא לן וולד הקדש הרי הוא כהקדש. 'אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך' (תהילים ב, ז). ופירש רש"י דרומז על מה שכתוב 'בני בכורי ישראל', ונמשך מזה שהולידו, ואם כן הרי זה ולד הקדש, והרי הוא קדוש וכמו שנתבאר. אם כן אנו בחינת הקדש, וזה 'בני בכורי ישראל' בחינת קדש. ובבא מציעא נה, ב דרשו 'את אשר חטא מן הקדש' לרבות פחות משווה פרוטה להשבון. וכן פסק הרמב"ם שמחויב בקרן אפילו פחות משווה פרוטה. ולכן נגאלו בני ישראל הגם שהיו בשפלות המצב ואינם חשובים לשווה ממון, והרי הם כמו פחות משווה פרוטה שאינו חשוב ממון בדיני תורה, מכל מקום יען שהיו הקדש, אפילו פחות משווה פרוטה חייב בהשבה. ורש"י פירש שם מ'את' דריש, והיינו כרבי עקיבא דדרש אתין, ואתי שפיר 'שלח נא ביד תשלח', זה רבי עקיבא, ולהנ"ל אתי שפיר היטב. ושיטת רבי עקיבא אמתית והקב"ה פוסק כמותו. ויתכן על פי מה שאמר האר"י ז"ל ז"ל יצאה נשמתו באחד, רצה לומר בשביל יחודו ש"ע בענין מכירת יוסף, שכנגד זה היו עשרה הרוגי מלכות ורבי עקיבא כביכול כנגדו יתברך על כן שיטתו מתקיימת אצלו.

ח ) נחזור למדרש הנ"ל, מצי מצינו פלוגתא בש"ס אם גורם לממון כממון דמי או לא. וקיימא לן לאו כממון דמי, כמו שכתב הרמב"ם פ"ב מהלכות גניבה ה"א, אך מכל מקום בדיני שמים גם גורם לממון כממון דמי, ובפרט לפי מה שכתב הש"ך דהבעל התרומה סבירא ליה גרמא בניזקין וגורם לממון חד הוא, ובגיטין נג. א מבואר שם דגרמא חייב בדיני שמים, עיין שם פירוש רש"י. אם כן הוא הדין גורם לממון בדיני שמים דומה לממון ממש, ולכן מחזיקי תורה מקבלין שכר תורה כענין יששכר זבולון, והיינו טעמא דגורם לממון ממון וכו'. וכן מחשבה טובה הרי היא כמעשה, דמחשבה נחשב לגורם עיין שם בגיטין פירש רש"י בסוף העמוד וכממון דמי ולכן מחשבה טובה כמעשה. כן תשובה מאהבה הרי העבירה גרמה זאת המצוה החשובה של תשובה מאהבה וכממון דמי על כורחך גם עבירה נחשב לזכות ומקבל שכר על זה וכנ"ל. ומצינו בדין חמץ דאף על גב דבכל התורה גורם לממון לאו כממון דמי, אבל בחמץ בקבל אחריות מעכו"ם הרי זה מחוייב לבער, ואמרו בפסחים ה. ב דרבתה התורה מ'לא ימצא' וגו', ועל פי זה יתפרש ההמשך בפרשת קדש 'לא יראה לך חמץ' וגו', ובכלל זה הוא הדין אחריות וגורם לממון, כמו שאמרו שם דרבתה התורה במקום אחר, ועל כורחך כממון דמי, ולכן 'והגדת לבנך וגו' בעבור זה עשה ד' לי', שבגאולת מצרים נגאלו גם כן מכח גורם לממון, שהרי כתבו המפרשים דזכו לצאת מארץ מצרים בשביל ילדיהם הקטנים שלא חטאו. ולכן הקדים משה רבינו עליו השלום בפרשת בא 'בנערינו ובזקנינו נלך', הקדים נער לזקן שהמה גרמו לכל הנ"ל, וזכות האב יען שהוא גורם לבן הצדיק, ועל כורחך גורם לממון כממון דמי. וזה נודע מענין חמץ, ולכן 'בעבור זה עשה' וגו'. ובאהרן הייתה השנאה גם כן מכח גרמא בנזקין, שגרם שיהיו כמזידין ולא שוגגין, ואם כן קל וחומר לטובה דכממון דמי, ולכן על ידי זה היה לו כח למשה רבינו עליו השלום להתפלל שיחוס על אהרן בשביל בניו, דגורם לממון הוא חשוב כממון. ותרי זימני הרי הם חזקה בסכנת נפש, והבור שנואה ומימיה חביבין בתמיה, זה בדומם לכבוד לעצים זה הצומח נודע מהנ"ל שמקרבין המוליד בשביל התולדה כי באהרן הכהן וכמו שביארנו.
ואתי שפיר לשון המדרש בשבילך אני מקרבו, שהרי משה רבינו עליו השלום הוציאם מארץ מצרים מכח סברא זו דבניהם כאלו המה בעצמם, דגורם לממון גם כן כממון דמי, ולכן בשבילך לשיטתך אני מקרבו, וכנ"ל.
והנה רבי שמעון סבירא ליה בש"ס דגורם לממון כממון דמי (בבא קמא ע"ד ופסחים ה') ובסנהדרין פ"י אמרו סתם ספרי ריש וכלהו אליבא דבי עקיבא שהיו תלמידיו, ויש לומר דרבי עקיבא גם כן סבירא ליה כן. ועיין מלא הרועים ערך גורם לממון אות ה' ואות ו' שכתב שיש לומר דרבי עקיבא גם כן סבירא ליה הכי אם כן הכי מפורש 'שלח נא ביד תשלח' ביד רבי עקיבא דרבי עקיבא סבירא ליה גורם לממון כממון דמי, ואם כן בני ישראל שהיו בחינת גרום לממון על ידי ילדיהם וטפם זכאין ליגאל, על כן שלח על ידו. ודו"ק.

ט) באופן אחר על דרך הנ"ל יש לפרש על פי מה שאמרו חז"ל אין פודין השבויין יותר מכדי דמיהן גיטין מ"ה, א, והנה בפשיטות יש לומר הא דיצאו בני ישראל ברד"ו בתוך הזמן, הטעם משום פדיון שבויים שהיא עולה על כל המצות, כמו שכתב הרמב"ם בפרק ח' מהלכות מתנות עניים, וביורה דעה סימן רנ"ב, שאין מצוה גדולה כפדיון שבויים ועובר על כמה לאוין וכו' והקב"ה מקיים כל התורה, אם כן  מחויב היה להוציא בני ישראל מגלות מצרים מכח הנ"ל.
והנה במדרש רבה פרשת משפטים פרשה ל' סי' ט' ט' מביא שם דררבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שדרשו שהקב"ה בעצמו מקיים כל התורה, ושאל המין מענין שבת, ועוד עיין בפסיקתא דרב כהנא פרק כ"ב. ומדרש תנחומא תשא סימן לג מבואר דרבי עקיבא השיב הך תשובה, דכל העולם היא חצירו ומותר לטלטל בכולה, על כל פנים לרבי עקיבא סבירא ליה דהקב"ה מקיים כל התורה כולה שהוצרך לתירוץ משבת, ובמדרש רבה הנ"ל גם רבי עקיבא בתוך התנאים שדרשו כן, ואם כן פשיטא שמחויב במצות פדיון שבויים ובמצרים לא היה אפשר רק על ידי הקב"ה, וכמו שנאמר אני ולא מלאך וכו', ועל פי זה יש לומר מפורש 'שלח נא ביד תשלח' זה רבי עקיבא, ומובן מעצמו דלרבי עקיבא מחוייב הקב"ה לפדותם אפילו בתוך הזמן, דכל שעה זמנו הוא, אך מכל מקום כתוב 'ולא יכלו להתמהמה' ופירשו המפרשים שהיו חס ושלום משוקעים בטומאה כל כך שאלו נשתההו עוד רגע חס ושלום לא היה שריד לבני ישראל, ואם כן המכות הנפלאות שעשה הקב"ה היה יותר מכדי דמיהן ואסור לפדותם ביותר מכדי דמיהן וכנ"ל, ובמדרש רבה ויקרא פרשה ב' סימן א' דרשו על הפסוק 'הבן יקיר לי' וגו' רבי אבא בר כהנא אומר אלו היה פרעה מבקש משקל כל אחד ואחד מישראל אבנים טובות ומרגליות לא הייתי נותן לו, בתמיה. אמר רבי יצחק והלא בדמים נטלן, משפחות משפחות של כנים, משפחות משפחות של ערוב, אין אלו דמים, סתמיה. הוי ביוקר ישראל עומדים לו וכו', אם כן נחשב לדמים, וכיון שהיו בני ישראל בשפלות המעמד אם כן הויא ליה יותר מכדי דמיהן, ואיך הותר לפדותם ביוקר כל כך. וכן הקשה בספר צפנת פענח החדש ערך 'גאולה' אופן א'. אך הש"ך ביורה דעה סימן רנ"ב ס"ק ד' בשם הב"ח כתב דבקרוב מותר, וכיון שאנו בנים למקום שפיר דמי, וזהו שכתוב 'בני בכורי ישראל', לתרץ קושיא הנ"ל. ועל פי דרכינו יתפרש גם כן מאמר גמרא דברכות שלא יאמר אותו צדיק אברהם אבינו עליו השלום שעשה צדקה, ואם כן מטעם בן כמבואר בבבא בתרא ו', ואם כן מותר אפילו ביותר מכדי דמיהן, יאמר הגיע הזמן לקיים בהם עבדום וענו אותם, כיון שבדין לפדותם אין זה כתוך הזמן ומגיע להם רכוש גדול, ובפרט שהמה בנים והרי הם רב כמו כביכול, וכל מה שקנה עבד קנה רבו. ואפילו רבו נתן לו מתנה, לא קנה, כמו שכתב הרא"ש בקידושין עיין מ"ק מחיד"א ערך ק' אות כה (וכן כאן אף על גב שהיה להם הרכוש גדול על ידי יוסף שנתן לאוצר המלך, ואם כן יקחו בני ישראל, אך אין לעבד קנין אפילו רבו נותן לו). ולכן 'דבר נא', שהרי בני ישראל המה בניו, וכל העולם הרי הוא שלהם, אף על גב 'והארץ נתן לבני אדם', ובגיטין מיט דרשו זה על אומות העולם שיש להם קצת קנין בארץ לחפור שיחין ומערות, מכל מקום אפילו רבו נותן לו הרי הוא של רבו, ואם כן מגיע לנו הכל. וזהו שכתוב (תהלים ב, ד) 'אמר אלי בני אתה וגו' שאל ממנו ואתנה גוים נחלתך ואחוזתך אפסי ארץ', והיא מהאי טעמא דכל מה שקנה עבד וכו', ולשון זה כתוב בעבד 'והתנחלתם אותם לרשת אחוזה' וכנ"ל.
ועל פי הנ"ל אתי שפיר מה שאמרו גדולה צדקה, שעל ידי זה נחשב לבן, ואם כן מותר אפילו יותר מכדי דמיו, ולכן מקרבת הגאולה.

(נטיעות אד"ר, סי' עו)

הרב אהרן דוד רובינשטיין הי"ד – נולד בשנת תרנ"ב בעיר מעזא קאוואטשהאז לאביו, הרב החסיד ר' יצחק, שכיהן כשו"ב בעיירה. מצעירותו למד בכישרון ובהתמדה תורה, יומם ולילה. היה תלמיד בישיבתו של הרב אברהם יוסף גרינוואלד, בנו של בעל 'ערוגת הבושם', במקאווא ולמד אחר כך בישיבת הרב שאול בראך. הוא הוסמך להוראה על ידי רבותיו, ועל ידי הרב יהודה גרינוואלד אב"ד סאטמאר, הרב מנחם בראדי אב"ד קאלוב, הרב נתנאל הכהן פריד אב"ד אויוואראש מחבר ספר 'פני מבין' ועל ידי הרב שאול רוזנברג אב"ד ראצפערט.

לאחר נישואיו למרת מרים, בתו של הרב החסיד המפורסם ר' אליעזר פיין, היה הרב אהרן דוד סמוך על שולחן חותנו במשך חמש עשרה שנים. חותנו התפרסם בגודל הפלגתו במצוות הכנסת אורים, ותמך בצדיקי דורו בסכומים הגונים.

בשנת תרע"ז, בהיותו בן עשרים וחמש, מונה הרב אהרן דוד לרב קהילת קאוואטשהאז, ייסד שם ישיבה לתלמידים מופלגים ולימד בה שנים רבות. הוא דאג לכל צורכיהם של תלמידיו, ואהב אותם מאוד. הוא למד מתוך בקיאות עצומה בש"ס ובפוסקים, הנהיג את קהילתו בענווה גדולה, ולא הסכים לקבל מהם שכר.
הרב חידש חידושים נפלאים, והיה דרשן מובהק. שנים רבות לאחר השואה התגלו הרבה מכתביו, ובהם חידושים רבים.
מכתביו יצאו לאור הספרים 'נטיעות אד"ר' דרושי אגדה ופלפול על המועדים (תשכ"א, תשמ"ט), 'נטיעות אד"ר החדש' על המועדים (תשס"ט), 'פרי אד"ר' (תשנ"ז), 'יד אהרן' – דרושים על התורה, ושו"ת על השלחן ערוך וחידושים בש"ס וברמב"ם (תשכ"ט, תשנ"ז).

הרב נהרג על קידוש ה' עם רעייתו, ועם רוב בני משפחתו ובני קהילתו בח' בתמוז תש"ד.
בתו אסתר הי"ד ובעלה הרב הגאון ר' יחזקאל שרגא (ב"ר אייזיק) וווינברגר הי"ד, מהרגו על כל צאצאיהם.
בתו דבורה ובעלה הרב הגאון ר' משה (ב"ר ישראל מאיר – בנו של 'ערוגת הבושםם') גריוואלד, נהרגו על כל צאצאיהם.
בתו מלכה ובעלה הרב הגאון ר' שלום דוב (ב"ר יעקב) שטיינר, נהרגו עם כל צאצאיהם.
בניהם משה, שלום ויצחק מאיר, נהרג גם הם בשואה.
הי"ד.
שרדו בניו, הרה"ח חיים צבי והרה"ח יחזקאל, ניצלו. הרב יחזקאל מסר את נפשו להצלת כתבי אביו, והשקיע רבות להוצאתם לאור.

ירושה לנו מאבותינו הקדושים מי שהוא בגדר ישראל, צריך לסבול הכל ולקבל באהבה / הרב נתן אנטשיל קרויס הי"ד

אייר כח, אישים הי"ד, דרשות, מוסר, מצבו של עם ישראל, פורים, פסח, פרשת שמות, שבת, תוכחה, תורה ומצוות, תשובה

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. והתירוץ הוא: מתחיל מעבדים היינו. יש לדקדק הלא התרוץ נאמר בסוף, מה שייכות יש עבדים היינו למה נשתנה? ויש לומר דהנה כתיב בפרשת שמות 'ויאמר פרעה למילדות העבריות מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים' וגו' 'כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה', לכאורה נראה תירוצם שאינו אמת חס ושלום. ויש לפרש דדבר אמת היה בפיהם, והוא דהנה גזירת פרעה על המיילדות היה להמית את ילדי בני ישראל כדי שלא יולד מושיען של ישראל, אבל באמת בחינם הייתה הגזירה על כללות ישראל, כי אצל המיילדות עצמן נולד מושיען של ישראל, אם כן לא יפעול כלום בגזירתו במה שהמיילדות יהרגו את ילדי ישראל אצל אחרים, ומרים הנביאה הייתה יודעת ואמרה 'עתידה אמי שתלד בן שהוא יושיע את ישראל', כדאיתא במדרש. לכן אמרו לפרעה מילתא דמשמע לתרי אנפין שלא יבין פרעה תובניות דבריהם, וזהו שאמר הכתוב 'כי לא כנשים המצריות העבריות', כלומר, כי היכא נשים המצריות אינם יולדות המושיע, כמו כן העבריות, לא יולד אצל העבריות, אלא אצל מי, כי חיות המה', היינו אצל המיילדות בעצמם, אם כן למה לנו להרוג אותם בחינם. וזה היה דברי אמת וצדק. ופרעה הבין כפירוש רש"י, דהיינו 'כי חיות הנה' קאי על כל הנשים.

באופן אחר אהובי רבותיו איך אני עומד פה ודורש כד דכורנא מי שעמד פה בשנה שעברה כבוד אאמו"ר בגאון הצדיק זצ"ל ונמס לבי בקרבי ויתמה אני איך אוכל לפתוח את פי. אבל ירושה לנו מאבותינו הקדושים מי שהוא בגדר ישראל, צריך לסבול הכל ולקבל באהבה, כי כמה סבלו אבותינו הקדושים – טבע ישראל כך הוא. אבל לא כן אומות העולם, להם אין בכל לסבול כל כך. וזה אפשר היה עצת פרעה, כי פרעה היה יודע שנשים צדקניות כיוכבד ומרים לא ישמעו לגזירתו לשפוך דמן של ישראל שהוא ביהרג ואל יעבור, ובוודאי היו מפורסמות בצדקתן הגדול, ועל נתחכם ואמר להם בסוד שגם הוא יש לו אהבת ישראל מאוד, והא ראיה שהורידוהו מגדולתו ג' חודשים שלא הסכים לעצתם, על כן עצתו אמונה שיותר טוב להשליך הבן הילוד ליאור, כדי שלא יהיה לו חס ושלום מער לעבוד בקושי שעבוד כל כך.
ובאמת כן הוא סברת האומות כדי שלא יהיה להם צער הורגים את עצמם, ומעשים בכל יום שהורגים את עצמם במיתות משונות, כדי שלא יסבלו צער, וזה היה סברת פרעה. אבל לא כן אצל ישראל, שהם רגילים מצד אבותינו הקדושים לסבול הצער ולחיות ולצפות לה' לישועה. וזהו שאמר הכתוב 'מדוע עשיתן את הדבר הזה ותחיין את הילדים הלא אמרתי לכם' עצה טובה לטובתכם. ועל זה השיבו 'כי לא כנשים המצריות העבריות', סברת ישראל אינו כסברת המצריות להמית את עצמם, 'כי חיות הנה', מבקשים לחיות וסובלים צער ואחר כך בא להם הישועה – וכן היה שהיו מגדלות את בניהם בחיי צער ובקושי השעבוד ובא להם הישועה. עכשיו בעוונותינו הרבים הדור קצת גרוע ואינם משגיחים כל כך על בניהם רק כל זמן שהם קטנים, אבל כשהם גדולים יוצאים ברשות עצמם ודומים כמו התרנגולים, כל זמן שהם קטנים הם אוהבים וכשהם גדולים מנגחים זה את זה, ומטעם זה נתארך הגלות שקשה עכשיו לסבול הגלות והולכים אחרי שרירות לבם. וזהו שכתוב 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות', רצה לומר הגלות הזה נשתנה מכל הגלויות ולמה ארוך כל כך, התירוץ הוא 'עבדים היינו וכו' ואילו לא הוציא הקב"ה וכו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים', ולא היינו סובלים עול הגלות והיינו מקבלים הגלות. מה שאין כן בזמן הזה קשה עול הגלות, עול הסבל, וה' יתברך ימהר וישיש עלינו לגאלנו במהרה בימינו ויראינו נפלאות אמן.

(שארית נתן, עמו' קיב-קיג)

מקצת הדרשה לשבת הגדול אשר דרשתי בסאניסלוי בס"ד

'צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורה העולה הוא העולה על מוקדה' וכו', וכתב רש"י ז"ל ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס.
ואמרתי לפרש דבריש הלכות פסח (בסימן תכ"ט) שואלין בהלכות הפסח ל' יום קודם הפסח. הגהה, ומנהג לקנות חטים. יש לומר בדרך צחות כמו שהביא כ"ק אדוני אבי זקני מטשעטשעוויץ זצ"ל בספר מכתב, אשר בשעת התנאים שלו עם בת הגאון הקדוש מטשענגער בעל מנוחת אשר זי"ע, עשה בעל מנוחת אשר זצ"ל סעודה גדולה כיד המלך. ושאל אותו מחותנו, הוא אבי החתן הגאון הקדוש אב"דמאד בעל דברי רנ"ף זצ"ל, היתכן שבזמן חרבן בית המקדש לעשות סעודה גדולה ורחבה כזו, והשיב על פי דברי הגמרא דבזמן שבית המקדש קיים הקרבנות מכפרים העוונות, ועכשיו כשחרב בית המקדש שולחנו של אדם מכפר, היינו אכילת הבשר במקום הקרבן, ולכן התוודה ואמר הגאון הקדוש בעל מנוחת אשר כי יש לו עוונות שמינות וצריך להביא חטאת שמינה, משום הכי עושה סעודה גדולה ושמינה שיכפר על עוונותיו. כן אמר בדרך הלצי, ובאמת היה מנהג כבוד קדושת זקיני בעל מנוחת אשר להיות יושב רוב ימיו בתענית.
והנה המגן אברהם כתב ריש הלכות פסח כתב שהדרשה שאומרים בשבת הגדול הוא במקום קרבן, נמצא שצריך להרבות מאוד מאוד, ואף על פי כן לא יספיק כפי עוונותינו לכפר בדרשה בלבד, לכן צריך להרבות בצדקה, שזה כמו שולחנו של אדם שיתן לאכול לעניים וליתן להם צדקה מעל שולחנו, וכולי האי ואולי יספיק במקום הקרבן.
וזהו שכתוב 'זאת תורת העולה היא העולה', שצריכין לעשות בתורה וזה חשיב כמו [עולה ו]הלא הדרשה לא יספיק לכפר על עוונותינו, לכן בא הרמ"א ומוסיף עוד וכתב ומנהג לקנות חטים לחלקם לעניים, וחזי לאיצטרופי, ושניהם יספיקו.
וכל זה ניחא אם נותנים צדקה, אז די לקצר בהדרשה, אבל אם אין נותנים צדקה, שאין לו ממה ליתן, אז בוודאי צריכין על כל פנים להאריך בדרשה כדי שהתורה והדרשה שהוא במקום קרבן יהא די לכפר.
וזהו שכתוב 'זאת תורת העולה הוא העולה', שצריכין לעסוק בתורה וזה חשוב כמו קרבן עולה, על זה בא רש"י ז"ל והביא דברי ר"ש, ביותר צריך הכתוב לזרז שיתעסקו בתורה במקום שיש חסרון כיס, ואין לו קרבן על ידי הצדקה, רק על ידי לימוד לבד, בוודאי שצריכין להשתדל לעסוק בתורה שיהא על כל פנים 'זאת תורת העולה' כקרבן עולה.
או יאמר באופן אחר, על פי תוספות קידושין ל"ח, שהקשה למה לא יבא עשה דמצה וידחה לא תעשה דחדש, ודתירצו משום דאין עשה דמצה שהוא קודם הדיבור יכול לדחות לא תעשה דחדש שהוא אחר הדיבור. עיין שם. הרי דעשה שלאחר הדיבור חמור יותר מעשה שלפני הדיבור, ובגמרא יבמות דף ה: משמע להיפך, שקודם הדיבור חמור טפי. והנה מצות שבת קודש הייתה מצוה ראשונה לאדם הראשון ולא פסק מאז מעולם, נמצא שהוא יותר גדול מכל המצות.
וזהו שמתבאר שבת שלפני הפסח שהיה לפני הדיבור, נמצא לפי גמרא יבמות חמור וגדול יותר מכל המצות, משום שהיה מצוה הראשונה גבי אדם הראשון. וכן עתה שמרו השבת ברשות עצמן בפעם ראשונה אחר השיעבוד מצרים, לכן נקרא 'שבת הגדול' שהוא גדול מכל המצות, לפי דברי הגמרא יבמות.
[וכאן דרש בסוגיא דחדש, ואחר הסוגיא, פתח לומר דיני הפסח, ואמר] אמרו חז"ל המתחיל במצוה אומרים לו גמור וכו' [יש לבאר] מי שרוצה להתחיל במצוה ולעשות כתיקונה, אומרים לו 'גמור תחילה דיני המצוה היטיב כדי שתעשה המצוה כראוי', לכן אף על פי שכל העולם יודעים דיני פסח, מכל מקום מצוה לחזור הדינים כדי לעשות ולקיים אותם היטיב על נכון. [ואמר הדינים].
במשנה פסחים פ"ג אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וכו' וקונן של סופרים, רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים וכו'. יש להתבונן למה קורא התנא החמץ על שם המדינה, היה לו לומר איזה מין חמץ חשוב, מה נפקא מינא שם המדינה.
יש לומר בדרך רמז ומוסר, דהנה מצות ביעור חמץ רמז על היצר הרע שגורם לנו עשיית עבירות וצריך לבער אותם מן העולם, לכן מרמז המשנה אותם עבירות שנוהג בנו בעוונותינו הרבים.
הנה פירשתי הפסוק בתילים, 'עדות ה' נאמנה מחכימת פתי', כי בשעת מתן תורה פתח הקב"ה ז' רקיעים וקרע התחתונים והראה לנו שהוא יחיד בעולמו, וכתבו במדרש על זה דמשם זכינו למצות קריאת שמע בכל יום להעיד על כביכול שהוא אחד יחיד ומיוחד, אומנם בעל חטא אינו כשר להעיד והוא פסול לעדות, לכן צריך להרהר בתשובה מקודם. וזהו שכתוב 'עדות ה' נאמנה', להעיד על ה' יתברך צריך להיות נאמן באמת, לכן מחכימת פתי צריכין לתקן מקודם קריאת שמע הטיפשות, וכמו שאמרו חז"ל אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ולכן קודם 'מחכימת פתי' לתקן הטיפשות, ואז יכול לומר קריאת שמע ולהעיד על ה' יתברך באמת שהוא יחיד ומיוחד.
ובעוונותינו הרבים נתבונן האיך אנו מתפללין והאיך אנו אומרים קריאת שמע, וחס ושלום אפילו פעם אחת לא אמרנו שמע ישראל כדבעי למהווי, רק מדברים זה עם זה בשעת התפילה ואינם מתבוננים לעשות תשובה קודם קריאת שמע על כל פנים בהרהור וכו' וכו'.
בספר תולדות יעקב יוסף פירוש 'פסח מצה ומרור', מצה מרמז על הגאולה, מרור מרמז על הצרות, הכל תלוי הפה איך מתפלל ואיך קורא קריאת שמע. וזהו שאמרו 'פסח' כמו 'פה סח', תלוי אם מצה שיצמח מתפילתו טוב, או מרור שיצמח רע חס ושלום, דאם יתבונן בתשובה קודם תפילה וקריאת שמע אז טוב ותתקבל תפילתו לטובה וכו'.
ומהאי טעמא המנהג לומר בכל דבר צרה רחמנא ליצלן, תיבת 'שמע ישראל' כי בעת צרה לבו נשבר ועושה תשובה, וכן נמי קודם מיתה רחמנא ליצלן אומרים הפסוק 'שמע ישראל', דאז יקיים המצוה 'שמע ישראל' כראוי וזכות המצוה יגן עליו, ואז נתקיים אצלו 'עדות ה' נאמנה' ומעיד באמת בכשרות.
ומזה הטעם גופא שאין מתפללין כראוי אלא משיחין בתפילה ובקריאת התורה, זה מראה שאין חשוב אצלו התפילה והתורה, לכן אין מי שירצה לעמוד אצל הבעל קורא בשני צדדיו כנהוג, אף דאיתא בזוהר הקדוש פרשת שלח דף קס"ד מובא בשערי רחמים עם ספר שערי אפרים שער ג' א"י עיין שם, דבעל קורא הוא בחינת משה רבינו, והעומד אצלו בחינת כביכול, ועיין במשנה ברורה סימן קמ"א ס"ק ט"ז דהסגן עומד אצל הבעל קורא הוא כביכול במקום ה' יתברך, ועיין במסכת סופרים פרק י"ד הלכה י"ד (הובאו דבריו באוז זרוע הלכות שבת) אינו מן המובחר שיעמוד החזן יחידי לפני התיבה אלא דיעמדו עמו אחד לימינו ואחד לשמאלו כנגד האבות. ועיין שם עוד וכו'. על כל פנים דבר גדול הוא לעמוד אצל הבעל קורא וזה דבר הגון, להיות נחשב כמו כביכול, אפילו הכי אין מי שירצה לעמוד שם.
וראיתי מהגאון ר' אלעזר פלטקילס ז"ל מה שאנו אומרים בליל כל נדרי 'ראה עמידתנו דלים ורקים', דבימים הראשונים היה עומד אצל הספרי תורה נכבדי העיר ובעלי מידות ומעשים טובים, ועתה עמידתנו עומדים רק דלים וריקים, ופה אפילו דל וריק אינו רוצה לעמוד, ואין דרך זה יכשור, וראוי לעשות אסיפה ולבחור איש שיהיה לכבוד המקום ולכבוד התורה הקדושה לא רק כבודו. וכל זה מפני שאין משגיחין על כבוד בתי כנסיות בתפילה, כמו שכתוב בשלה הקדוש (מה שהיא הטור בסימן תל"ג בשם הירושלמי) בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכין בדיקה, רצה לומר התפילות שהתפללו בכל השנה יש לבדוק אותם אם היו כראוי וצריך לתקנם שיתפללו היטב לכל הפחות מכאן ולהבא.
וכמו כן ענייני לימוד תורה הקדושה, מועטים הם הלומדים בכל יום לכל הפחות דף אחד גמרא, בעוונותינו הרבים התורה מונחת בקרן זווית, אוי לי אם אומר וכו' ולא רק בבעלי בתים, אלא יש גם מרבנים שאין העיקר אמלם לימוד התורה, רק אמירת לעג שפה ולשון מדברת גדולות. וכמו שאמרתי בדרך צחות כאשר חטאו ישראל בעגל אמר הקב"ה למשה 'לך רד כי שחת עמך', דכל זמן שהם מתנהגים בדרך התורה כראוי אז רוצים לשמוע מפי הרב דרשה בתורה ובהלכה, אבל אם נטו מדרך התורה אז אינם רוצים לשמוע מפי הרב דברי תורה רק דרשה הנקרא רעדע שאין בה ממשות תורה. וזהו שכתוב 'לך רד' צא תאמר להם רעדע, 'רד' לשון 'רעדע', 'כי שחת עמך ' ואינם רוצים עוד דרשה רק רעדע.
ובזה אמרתי לרמז בפסוק 'ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא', ודרשו חז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. ותמוה הלא מי הוא שראה את המלאך שידע אם הרב דומה להמלאך או לא.
אבל הכוונה בדרך צחות, הנה המלאכים אינם יודעים לשון ארמי רק לשון הקודש, ואם כן אם הרב דורש בלשון אשכנז וכדומה, זה סימן שאין הרב דומה למלאך, כי המלאך אינו יודע רק לשון הקודש, ואם כן כל עיקר הדרשה שלו אינו דברי תורה רק שייטב לשונו בעיני הקהל בלעג לשון ואין בינה, אם כן מזה הרב אל תבקש תורה או דרשה, רק רעדע. אבל אם הרב דומה למלאך שמדבר בלשון שמדברים כל יראי ה', זה סימן כי תורה יבקשו מפיהו, ותשמעו ממנו דברי תורה ולא רעדע.
ובזה נראה לפרש המשנה בסוף מסכת סוטה משחרב בית המקדש גברו בעלי לשון, רצה לומר העיקר עכשיו מי שיש לו לשון טוב ויכול לומר רעדע ובעל זרוע איש גבור. ואין דורש, רצה לומר אין ממש בדרשה שלו רק רעדע, דברים בעלמא. ואין מבקש, דאין מבקשים שיהיה הרב ירא שמים שיוכל לבקש ולהתפלל להקב"ה בתפילותיו. ואין שואל, אי אפשר לשאול ממנו שאלה מפני שאין לו ידיעה בש"ס ובשלחן ערוך, רק העיקר שהוא בעל לשון. ותלמיד חכם אין נחשב בעיני העולם לכלום, רק כדמיון מי שאוכל מאכל טוב ואוכל עמו כותח וכדומה, אז אם שאולים ממנו המאכלים שאכל אינו מחשב את הכותח בכלל המאכלים רק חושב עיקר המאכלים, וזה הכותח הווה רק כטפל אצלו, כן הוא בעוונותינו הרבים תלמידי החכמים בעיני הדור הזה, הם נחשבים רק כטפל ולא העיקר המאכל, רק ככותח. וזה בוודאי עוון גדול וחמץ ממש וצריך לבער מדה זו קודם הפסח.
וזהו שאמרו 'אלו עוברין בפסח, כותח הבבלי', מה שחושבים את תלמידי החכמים שעוסקים בתלמוד בבלי, רק כמו כותח ולא כמו עיקר המאכל, זה חמץ ויש לבערו ממנו מדה ומחשבה זו, כי התלמיד חכם צריך להיות חשוב כעיקר המאכל ולא כטפלים.
'ושכר המדי' יש לומר הנה כתיב גבי יעקב אבינו עליו השלום שאמר ללבן 'הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה', יש לדקדק הלא יכול לבן להשיב עשה לך צל נאה לקרר עצמך ביום, ובגד טוב להינצל מקרח בלילה. וראיתי בספר שער בת רבים הפירוש דהנה הקב"ה ברא באדם הדם והחלב, מפני שהדם מחמם את האדם וצריך להשתמש למצווה [ב]חמימות, והחלב מקרר, כדי לקרר עצמו אם בא חס ושלום לידי עבירה. ובעוונותינו הרבים נהפך הוא, כמו משל עם בעל החנות שאמר לאשתו אם יבוא איש לקנות סחורה ישלח אחריו לקרוא אותו כי הוא יושב בבית המדרש שיבוא לביתו. ובא והיה מוכרח לשלם את החוב. ואמר אחר כך לאשתו: למה מהרת לשלוח אחרי. ואף היא תשיב אמריה: הלא כך אמרת לי שאשלח אחריך. והשיב לה: שוטה! לא אמרתי לך רק אם יבוא קונה לקנות סחורה ולא בעל חוב, כי החוב לא יאבד והלוואי שיאבד.
ובזה יש לרמז אצל עשית המצוות, תחת אשר צריך להיות לו החמימות אצל עשיית המצוה יש לו קרירות, ובעשיית עבירה שם דורש חמימות, תחת אשר צריך להיות לו קרירות (וכמו שכתב הבעל"ט בדברי חז"ל צינים ופחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם ממדה זו וד"ק).
ומטעם זה צריכין להקריב החלב והדם שחטאו בזה שלא עשו המצות בחמימות רק בקרירות, ואת העבירות עשו בחמימות, על זה מביא הדם והחלב לתקן זאת ולכפר עליו, דכל אלו גרמא בנזיקין בעשיית העבירה.
וזהו שאמר יעקב אבינו עליו השלום 'הייתי ביום' רצה לומר אצל עשיית המצות הנקרא 'יום' (כמו שכתוב 'ויהי בקר' זה מעשיהם של צדיקים) 'אכלני חורב' עשיתי המצוה בחמימות, וקרח בקרירות בלילה אצל עשיית עבירה הייתי משתמש בקרירות (ולילה מכונה לעבירות, כמו שכתוב 'ויהי ערב' זה מעשיהם של רשעים). כן היה הדרך הישר לכל אדם לקיים המצות בחמימות וכו', אבל לא כן עמנו, כי חזינו ראינו, הקב"ה נתן לנו את השבת קודש ומועדים טובים, וצריך לקיים 'חציו לה' וחציו לכם', והאיך אנחנו יוצאים החציו לה', ויש כמה בעלי בתים אשר את החציו לכם יוצאים ומקיימים לפנים משורת הדין, והולכים לקנות אפילו בחנות של עכו"ם מיני מתיקה וכו' ואינם מדקדקים על הכשרות שיהא כשר וישר כראוי, העיקר שיהיה 'לכם' לצורך הגוף להתענג ולקיים ה'חציו לכם'.
ובפרט שמעתי שיש שנושאים ומוציאים בשבת בפרהסיא מחנות, וגם המטפחת וכן הסידור לבית הכנסת וכו', מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי! אפילו בדברים שאין לו שום הנאה מכל מקום מחלל שבת וזורק השלג מרשות לרשות, ובפרט בשבתות ארוכים אחר הצהרים זורקים כדורים מרשות לרשות וכדומה וכו' ויותר טוב להיות ישנים. כל זה חושבים 'חציו לכם', אבל על 'חציו לה' ' אינם נותנים שום חלק. וכן בחנוכה ופורים ובמגילה, שאז עושים המצוה לטפל ואין מדליקין נרות כראוי, ואין שומעין המגילה כדין בלי הפסק כלל, רק העיקר להיות משכרים ורוקדים כשעירים אשר ירקדו שם, בעוונותינו הרבנים בתערובות, אוי לאותו עוון רחמנא ליצלן, והולכים לחתונות עכו"ם, וכרם לא יסוף מזרעם מקיים מצוות פורים רק בזה הזכר השכרות וזה הזכר נשאר לזרעם, אבל עיקר המצוה עושים לטפל. וזה חמץ גדול וחייבים לבער ולשוב עליהם קודם הפסח וכו'.
וזה יש לרמז במשנה שחושב בין החמוצים 'ושכר המדי' מה שמשכרים בפורים שהיה הנס בגלות מדי, ועושי בזה מאדע תחת ההודיה לה' יתברך על הנס מדי, עושים מאדע לרקד בתערובות ולקיים בזה עד דלא ידע, ועתה צריכין לבערם מן העולם ולקיים המצוה העיקר חציו לה'.
והדר חשב המשנה 'וקולן של סופרים', יש לרמז הנה במצרים היו ישראל מצויינים, שכל ישראל היה ניכל לכל, שהיה עליו צלם אלקים, והיה סובל עול הגלות, ואפילו הכי לא היה רוצה לשנות דמותו וצורתו שלא יכירו שהוא ישראל. ועכשיו הוקל בעיני העולם, ומקיפין פיאת ראשם ואין משיירים פיאה אפילו כל שהוא, ויש לרמז עליהם 'עונותי עברו ראשי', שחטאו בראשם שלא הינחו פיאות בראשם ועברו על 'לא תקיפו פאת ראשכם' וכו'. וגם בהשחתת הזקן שיש בידו לעשות באופן המותר, על יד סמים ועושים להכעיס, באיסור תער, והתורה הקדושה קראו 'השחתה' כאנשי דור המבול, כמו שכתוב '[וירא אלקים את] הארץ הנה נשחתה' , ולמה אתם מקילין כל כך בעוון הגדול הזה! שיש בה משה לאוין, ומוטב לו לעבור ביותר על ה' לאוין כדי ליתן קצת הנאת הגוף חס ושלום רחמנא ליצלן. וזהו שאמר 'וקולן של סופרים', שמקלין בספירת השערות, גם זה חמץ גמור הוא וצריך לבער לגמרי ולשוב על החטא הזה קודם הפסח.
'רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים', הפריצות הנעשה בנשים, בגילוי בשר בצוואר ובשאר מקומות שצריכים להיות מכוסים וכדומה וכו', זה בוודאי חמץ וחטא גמור וזה בבל יראה ובל ימצא בשום בית ישראל, וצריך לבדוק אחר זה.
וחושב כאן ד' גליות, בבלי, אדום, מדי ומצרי, אם נקיים המצוות בשלימות, אז נזכה לגאולה שלימה בימי הפסח שהוא זמן הגאולה, ויתקיים בנו כימי צאתינו מארץ מצרים אראנו נפלאות ובא לציון גאול במהרה בימינו אמן.

(שארית נתן, עמו' א-ז)

הרב נתן אנטשל (אנטשיל/ אנשיל) קרויס (קרויז) זצ"ל הי"ד היה בנו של בנו של הרב שלום קרויס אב"ד לעגענע-מיהאלי שבסלובקיה, ותלמידם של סבו הרב ברוך יהושע רייניץ אב"ד טשעטשעוויץ (גאלסעטש) ושל הגאון הרב יהודה גרינוואלד בעל 'יבא חיים' אב"ד ניר-וואיע (יצויין שבספר 'זכרון יהודה' ובמקורות נוספים הניחו, ככל הנראה בטעות, שהרב נתן אנשיל קרויס היה תלמידו של הרב יהודה גרינוואלד אב"ד סאבאטיש, באניהאד וסאטמאר שהיה מגדולי הפוסקים והמשיבים בהונגריה). הרב נתן אנשיל נשא לאשה את מרת שינדל בת הגביר ר' צבי הופמאן מהכפר אויבר-ביסטרא שבמארמארוש הצ'כית, ולאחר נישואיו התגורר בסמוך לחותנו והתמיד שם בלימוד התורה.
הרב נתן אנטשל היה אחיו של הרב שמואל דוד (תרנ"ג-תרצ"ז) שהיה אב"ד ש' אודווארי.
משנת 1910 לערך כיהן הרב נתן אנטשל כאבד"ק סאנסילוי (מחוז סאטמאר, רומניה), והיה הרב היחיד בתולדות כפר זה. הרב ניהל שם ישיבה ובמשך יותר משלושים שנה נשא דרשות והרביץ תורה לפני תלמידי ישיבתו ובני קהילתו, כאשר עיקר פרנסתו הייתה ממתן הכשרים ליין שיוצרו בכפר שלו. את חידושיו ודרשותיו רשם בפנקסים גדולים.

הרב נהרג על קידוש השם בשואה בכ"ח באייר תש"ד, עם רוב רובם של בני קהילתו ועם בתו מאת האדיע ובעלה, הרב הצעיר בסאניסלוי, הרב עמרם זילברשטיין (בנו של הרב אהרן זילברשטיין אב"ד בעלעד) וילדיהם. רוב כתביו של הרב נתן אנטשל קרויס אבדו, ומקצת מחידושיו יצאו לאור בספר 'שארית נתן' (תשמ"ה, יצא לאור יחד עם הספר 'זכרון שלום') על פרשיות התורה וסוגיות הש"ס (יצא לאור בשנת תשע"ט בתוך הספר 'חצבה עמודיה שבעה').

גם בנו הרב ישראל מנחם אלטר חיים הי"ד אב"ד בענעדיקעוויץ, נהרג על קידוש השם בשואה.

כשישראל באחדות ובשלום ביניהם, עוזר להם הקב"ה ויכולים לנצח את אויביהם / הרב אשר אנשיל ברוין הי"ד

אחדות ישראל, אישים הי"ד, דרשות, הספד, נישואין, פורים, פרשת בחוקותי, פרשת צו, פרשת שמות, תמוז א
תמונת ר' אשר אנשיל ברוין הי"ד

לפרשת שמות

'הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ'. וכבר עמדו המפרשים בפסוק מאי 'לו' דקאמר בלשון יחיד, עוד דקדק רש"י מאי קאמר 'ועלה מן הארץ' הוא ליה למימר 'ועלינו מן הארץ', ונראה לי דהנה כל התחזקות ותעצומות בני ישראל הוא רק על ידי השלום, דהיינו שהם בשלום איש עם רעהו והם אחד בגופם ובממונם, כמו שכתבו המפרשים על הפסוק 'ויחן שם ישראל נגד ההר' כאיש אחד בלב אחד, אז עוזר להם הקב"ה ויכולים לנצח את אויביהם. וזה היה יראת המצרים שהנה עם בני ישראל הם כאיש אחד וממילא יוכל להיות שכשתהיה מלחמה ובני ישראל ילחמו עמהם, אז יוכלו להם בני ישראל כיוון שהם כאיש אחד, וזה יהיה להם בזיון גדול שעם קטן כזה יכלו להם. ואפילו אם חלילה הם יוכלו לבני ישראל, עם כל זה איזה כבוד ינחלו מזה שיכלו לעם קטן כזה. וזה שאמר הכתוב הבה נתחכמה 'לו', היינו על מה שהם באחדות, 'פן ירבה' על ידי אחדותו ויסייע להם הקב"ה ללחום בנו 'ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו', ואפילו אם תרצה לומר שאנחנו נוכל להם, אבל על כל פנים 'ועלה' מן הארץ, בלשון יחיד, שהוא אחד ואיזה כבוד יהיה לנו שיכולנו על עם קטן כמוהו.
'הבה נתחכמה לו וגו' ', ובמדרש דהנה המצרים אמרו הבה נתחכמה לו לבטל מהם השבת, ונראה דהנה המצרים אמרו 'הבה נתחכמה' משום שידעו שסתם כך אי אפשר להם לבטל את בני ישראל, על כן רצו לבטל את ישראל ממצות ה' ועל ידי כן יוכלו להם. אמנם זה ידעו גם כן שאי אפשר להם לבטל את ישראל מכל המצות, על כן התחכמו לחפש מצוה אחת שהיא שקולה כנגד כל המצוות כדי לבטל אותם ממנה. והנה איתא בגמרא חולין (ה.) דשבת שקולה נגד כל המצות, על כן היו רוצים לבטל מהם את השבת ועל ידי זה יוכלו להם, וזה שאמר המדרש 'הבה נתחכמה לו', ולכאורה מאי חכמה עשו פה, על זה קאמר שרצו לבטל מהם את השבת שהיא שקולה נגד כל המות ועל ידי זה יוכלו להם, ודו"ק.

לפורים

במגילת אסתר, 'ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שנות מכל עם ואת דתי המלך אינם עשים ולמלך אין שוה להניחם', הנה אמרו חז"ל (מגילה יג:) ליכא דידע לישנא בישא כהמן, ויש לומר הכוונה שהוא היה מדבר כאן לאחשורוש והיה מכוון לעורר קיטרוג למעלה, וכל הייתה כוונתו 'ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים', היינו שהקב"ה הגלה את ישראל בין האומות כדי שעל ידי זה יטהרו ויתלבנו מן עוונותיהם, וגם 'דתיהם שנות מכל עם', היינו שדת ישראל היא טובה ומשובחת ומשונה לטובה יותר מדתות שאר האומות, ועם כל זה 'ואת דתי המלך', מלכו של עולם, 'אינם עושים', על כן 'ולמלך', מלכותו של עולם, 'אין שוה להניחם', כי אין להם תקנה שיחזרו לדרך הטוב חלילה. אמנם באמת יש לומר כי בדיבורים אלה ממש יש ללמד זכות על ישראל, דעל ידי שישראל הם בגלות והמה מדוכים בצרות, רחמנא ליצלן, קשה להם לקיים המצוות, וגם מפני שהמצוות המה משונים מדתי שאר האומות ועל ידי כך האומות שוחקים עלינו זה גם כן גורם קושי בקיום המצוות, ואין עצה לזה אלא לגאול אותנו מבין האומות ולתת לנו כל טוב ואז נוכל לקיים המצוות כדבעי למיהוי, ולכך כשחזרו בתשובה נהפך הקיטרוג של המן ללימוד זכות ונגאלו מן הצרה והיה להם כל טוב, ודו"ק.

פרשת צו

'זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה עד הבקר ואת המזבח תוקד בו', ונראה דהנה בזמן שבית המקדש היה קיים היו הקרבנות מכפרים ועכשיו התפלה היא במקום הקרבן, וכן לימוד פרשת הקרבנות הוא במקום קרבן, כמו שאמרו חז"ל (סוף מנחות) מאי דכתיב 'זאת תורת העולה' שכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. הנה כשם שמחשבה זרה פוסלת הקרבן כמו כן נפסלת התפלה והלימוד על ידי מחשבה זרה וצריל ליזהר להתפלל וללמוד במחשבות זכות וטהורות. וזהו כוונת הכתוב 'זאת תורת העולה' שלימוד תורת העולה נחשבת כאילו הקריב עולה, 'היא העולה על מוקדה על המזבח', היינו שנחשב כאילו הקריב אותה על המזבח, 'כל הלילה עד הבוקר', היינו שזהו כל זמן הגלות עד שיאיר בוקרן של ישראל ויבנה בית המקדש במהרה בימינו, אבל 'ואש המזבח תוקד בו', היינו שהתםפלה והלימוד צריך להיות בהתלהבות כמו שהיה אש על המזבח, ועל ידי זה הוא נחשב כקרבן. ודו"ק.

פרשת בחקתי

'אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם', ופירש רש"י 'אם בחקתי תלכו' שתהיו עמלים בתורה, ובמדרש רבה איתא 'אם בחקתי תלכו' הדא הוא דכתיב (תהלים קי"ט) 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך', אמר דוד רבונו של עולם בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הדא הוא דכתיב 'ואשיבה רגלי אל עדותיך'. ויש לומר דהנה הליכה לדבר מצוה היא דבר גדול מאוד ומקבל על זה שכר לבד ממה שמקבל שכר על המצוה גופא ואפילו אינו עושה, שכר הליכה בידו. אמנם יש חילוק בקבלת שכר ההילוך, דבוודאי מי שהולך רק להמצוה, וכל שכן אם היה יכול להרוויח באותו זמן במשא ומתן ועם כל זה מניח מסחרו והולך להמצוה, ודאי שכרו הרבה מאוד יותר ממי שהולך באותו הדרך גם לצרכו ודרך אגב נכנס לבית המדרש, וזה שאמר הכתוב 'אם בחקתי תלכו' היינו שתלכו לדבר מצוה, זה לחוד הוא גם כן 'ואת מצותי תשמרו' שזה לבד הוא גם כן מצוה ומקבל על זה שכר. וכדי שלא תאמר שכל ההליכות שווין לזה בא רש"י לומר שתהיו עמלים בתורה, היינו שיהיה לו עמל בההילוך היינו שהולך רק להדבר מצוה ואין מעורב בהליכה גם כוונה לצורך עצמו, וזהו גם כן כוונת המדרש דבא לפרש מהו נקרא 'עמל', על זה קאמר הדא הוא דכתיב 'חשבתי דרכי' היינו שעושה חשבון שבאותו זמן יכול לילך למקום פלוני ולבית דירה פלונית להרוויח ממון ולהתענג בתענוגים, ועם כל זה 'ואשיבה רגלי אל עדותיך' ועל זה בוודאי יקבל שכר גדול.

ההספד שאמרתי ביום כ' תמוז [תרס"ג] בעמידת המצבה לאמי מורתי ע"ה

כתיב 'ויצב יעקב מצבה על קברתה היא מצבת קבר רחל עד היום' (בראשית ל"ה), ולכאורה קשה הלשון 'היא מצבת קברת רחל' דאטו לא ידענא שהיא מצבת רחל, ונראה דהנה כתבו המפרשים דהקב"ה נותן בהאדם נשמה כדי שתשלים עצמה בעולם הזה בתורה ובמצות, והיא צריכה ליזהר שלא יעבור האדם על מצות כדי שיוכל להיות יציאתה מן העולם בלא חטא כביאתה להעולם בלא חטא, ובזה יש לפרש המסורה 'ובצאתו ולא ימות' (שמות כ"ח), 'והיו את המלך בבואו ובצאתו' (דברי הימים ב' כ"ג). והפשט כמו שאמרנו דהנה אמרו חז"ל (ברכות יח.) צדיקים אף במיתתן נקראים 'חיים', והיינו דקאמר 'ובצאתו ולא ימות' היינו שבאיזה אופן יוכל להיות שאף כשיצא מן העולם, עם כל זה לא יהיה בבחינת מיתה, על ידי 'והיו את המלך' מלכו של עולם 'בבואו ובצאתו'. והנה אם הוא באופן זה שהשלים עצמו כל צרכו והוא בבחינת צדיק, לכאורה לא היו צריכים לבכות במיתתו, אמנם מה שבוכים הוא על הנשארים אחריו שאין להם מי שידריך אותם. רבותי, אמי היתה צדקת גדולה כידוע לכל, וכל ימי חייה היה רק לעבודת השם ולגדל בניה לתורה, ואדע שכמה לילות עמדה ממיטתה לעבוד את השם, 'ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה', שעמדה בלילה כדי ליתן לביתה דהיינו עולם הבא. ואם כן לא היינו צריכין לבכות מפני שבוודאי באה לכן עדן, אבל הבכייה היא רק על הנשארים אחריה. והנה הטעם של המצבה כתבו המפרשים שהוא כדי להמתיק הדין מעל הנשמה, אמנם זה דווקא במי שלא התנהג כראוי, אבל מי שהיה צדיק והוא עצמו המתיק דינו אם כן לא שייך טעם זה. ואם כן למה מעמידין מצבה על קברו. אך אצל הצדיק באמת יש טעם אחר, דהוא בשביל הדורות האחרונים שיוכלו לילך על קברה להתפלל, כדאיתא בחז"ל (בראשית רבה, פרשה פב) שעל כן נקברה רחל בדרך אפרת, כדי שיוכלו בניה לילך על קברה בעת החורבן. וזהו פירוש הפסוק 'ויצב יעקב מצבה על קברתה', והקשה הפסוק למה צריך מצבה הלא 'היא' מצבת קברת רחל, והא היא עצמה עשתה מה שהמצבה עושה, דהיינו שהיא עצמה המתיקה הדינים מעליה, ואם כן מה צורך הוא להעמיד מצבה על קברה, ועל זה קאמר 'עד היום', היינו דהוא נצרך בשביל דורות האחרונים, והשם יתברך ישלח לנו הגואל צדק במהרה בימינו אמן.

דרוש לנישואין

כתיב 'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו' (בראשית ב), ואמרו חז"ל זכה עזר לא זכה כנגדו (יבמות סג.). ויש לומר הכוונה על פי מה דאיתא (שם) אשכחיה רבי יוסי לאליהו, אמר ליה כתיב 'אעשה לו עזר' במה אשה עוזרתו לאדם. אמרי ליה אדם מביא חטין, חטין כוסס?! פשתן, פשתן לובש?! לא נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו. ויש לדקדק מהו הלשון נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו, הוא ליה למימר נמצאת עוזרתו.
ונראה דהנה לכאורה יש לתמוה מאד על זה שאנו רואים שבא בחור מעיר אחת ונושא אשה מעיר אחרת, והם לא ידעו ולא ראו זה את זה לפני זה מעולם, ומי יודע אם מזגם שוה ושידוך זה הוא דבר הגון, אבל באמת זה גופא הוא טובה גדולה להם, דהנה כבר כתבו המחקרים דאם רוצים לשנות איזה דבר מצורתו אז אי אפשר לעשותו אלא על ידי דבר שהוא היפוך אותו דבר, למשל אם רוצים לטחון חטים אי אפשר לטחון על ידי דבר רך דהא חטין הם דבר רך ועל ידי דבר רך אחר לא יהיה כלום, אלא צריך ליקח דבר קשה כגון אבן או ברזל ועל ידי זה יהיה אפשר לטחנם. וכן הוא בכל דבר. וכן הוא בענייננו, דבאמת מפני שהם אינם יודעים זה את זה וגם טבעם ומזנם אינו שוה, על ידי זה יצא להם טובה גדולה, מפני שאם היה טבעם ומזגם שוה, אזי אם הוא ירצה לעשות איזה דבר אזי תיכך תסכים עמו וכן להיפוך, ובאמת מי יודע אם דבר זה הוא טובה להם. אבל על ידי שטבעם הוא מהיפוך להיפוך אזי אם אחד מהם ירצה לעשות איזה דבר, אזי השני מעכב על ידו, מפני שהוא מבין שאין הדבר טוב. ועל ידי זה המה נושאים ונותנים בדבר עד יוצא לאורה תכלית הדבר אם הוא באמת טוב או לא. וזהו כוונת אליהו, אדם מביא חטין חטין כוסס, הלא צריך לטחן טחנם, וטחינה אינה אלא על ידי דבר שטבעו הוא היפוך החטין, כמו כן גבי אשה על ידי שהיא כנגדו, היינו שאין טבעה שוה לטבעו, על ידי זה היא נעשית לו לעזר. והיינו דקאמר נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו, היינו שהיא מאירה את עיני שכלו, ועל ידי זה נושאים ונותנים בדבר עד שרואים אמיתת הדבר, ועל ידי זה מעמידתו על רגליו.
וזהו גם כן כוונת מאמרם 'זכה עזר, לא זכה כנגדו', דאם זכה אז על ידי זה ששומע לה במה שאומרת היפוך מדעתו ונושא ונותן בדבריה, על ידי זה נעשית לו עזר. לא זכה, אז אינו שומע לה ונמצא שהיא כנגדו בפשטות ואין לו שום עזר ממנה. וה' יתברך ישלח לנו הגאול צדק במהרה בימינו אמן.

איתא בגמ' יבמות (סג:) במערבא כי נסיב אינם איתתא אמרי ליה הכי 'מצא או מוצא', מצא דכתיב 'מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' ', מוצא דכתיב 'ומוצא אני מר ממות את האשה'. ויש לדקדק כזה היאך שואלין אותו תיכף אחר הנישואין מצא או מוצא, וכי יוכל לידע מהותה תיכף ביום הראשון.
ונראה דהנה שלמה המלך עליו השלום אומר (משלי ל) 'רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל'. ויש לומר הכוונה דהנה העיקר בלקיחת אשר צריך להיות לשם שמים, ויחזור למצוא אשה שהיא יראת השם, כי כמה אנשים יש שנושאין אשה לשם יופי או לשם מעות ואינם מסתכלים אם היא יראת השם ואם אחיה ואחותיה המה יראי השם, ועל זה איתא בגמ' כל המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני ארי (פסחים מט:), והוא מטעם הנ"ל דכיון דהוא עם הארץ ממילא אינו מתכוון לשם שמים אלא לשם יופי או לשם ממון, וממילא אין ביניהם שלום, אלא כל זמן שיש לה מעות והיא עומדת ביופיה, אבל משיכלו המעות או היופי אז יתחיל השטן לרקד ביניהם. מה שאין כן אם עושה שידוך לשם שמים ואינו מסתכל אלא אם היא יראת השם, אזי יש שלום ביניהם, כי זה לא יסור במשך הזמן וממילא לא יגיע לידי קטטה ותהיה שכינה שרויה ביניהם, כמו שאמרו חז"ל (סוטה יז.) איש ואשה זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן. והיינו דיו"ד של 'איש' וה"י של 'אשה' הוא שם 'י-ה', וכשזוכים משרה הקב"ה שמו ביניהם והם איש ואשה, אבל כשאינם זוכים, מסלק הקב"ה שמו ונשאר 'אש' ו'אש' והיינו אש אוכלתן. ויש לומר דזהו גם כן הכוונה במה שאמרו חז"ל (כתובות קיא:) 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום', וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא', אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. ויש לומר הכוונה כנ"ל, דכיון שהוא תלמיד חכם ממילא הוא נושא אשה לשם שמים, וממילא יהיה שלום ביניהם, וממילא ישרה הקב"ה שכינתו ביניהן. וכיון דהוא היה גורם להשראת השכינה ביניהן, אם כן הוא דבוק להשכינה. וזהו שאמר שלמה המלך עליו השלום 'רבות בנות עשו חיל', היינו שהרבה אנשים מחפשים בנות שיש להם חיל ונכסים, אבל 'ואת עלית על כולנה', היינו אשה יראת ה' היא תתהלל, זה הוא העיקר ולכך אתה חשוב מכולם.
ובזה נבא אל המכוון, דהנה זה שנושא אשה לשם שמים ואינו מסתכל אם יש לה ממון או לא, אלא העיקר הוא אם היא יראה השם או לא, אדם כזה בעל כורחו הוא משים בטחונו בה' שבוודאי יזמין לו פרנסתו כדי צרכו. הנה אדם כזה הוא נחשב כאילו כבר מצא פרנסתו דכיון דבטחונו הוא בה', וה' יתברך הוא כל יכול ממילא הרי זה נחשב כאילו כבר יש לו פרנסה מוכן ומזומן. מה שאין כן זה שנושא אשה שלא לשם שמים אלא לשם ממון, בעל כורחו הוא שאינו משים בטחונו בשמו יתברך, אלא חושב שעל ידי כחו ועוצם ידו יעשה לעצמו חיל על ידי הממון שהיא מכניסה לו, הנה אדם כזה עדיין לא מצא פרנסתו אלא תמיד הוא מוצא על אותה שעה. והיינו דאמרי ליה במערבא 'מצא או מוצא', היינו אם כוונתו הייתה לשם שמים אז 'מצא אשה מצא טוב', שכבר מצא פרנסתו, והוא על ידי ש'יפק רצון מה" היינו שה' יתברך יזמין לו פרנסתו כדי צרכו. אבל אם כוונתו הייתה שלא לשם שמים אלא ומוצא 'אני', היינו שעל ידי האני, היינו כחי ועוצם ידי על ידי זה הוא מוצא תמיד פרנסתו, אז הוא 'מר ממות'. ויעזור ה' יתברך שיזדמן לכל אחד ואחד זיווג הגון לשם שמים ויתן ברכה והצלחה בכל מעשי ידינו ועל כולם שלום אמן.

(מתוך 'זכרון אשר')

הרב אשר אנשיל (אדולף) ברוין הי"ד, נולד בשנת תרמ"ג (1883) להוריו, ר' משה (מוריץ) ובטי בלימה ברוין, ר' אשר היה תלמיד מובהק של הרב ישעיה זילברשטיין מוויצן מחבר "מעשי למלך", הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר ממאד מחבר ה"לבושי מרדכי" והרב אליעזר חיים דייטש מחבר שו"ת "פרי השדה" מבונהיד. בהיותו בן שש עשרה הוכתר כ"חבר". הוא היה גדול בתורה וביראת שמים. התגורר בוודקערט (הונגריה), שם עסק במסחר, לימד קצת לשם שמים, ושם לילות כימים ללמוד תורה ולכתוב חידושי תורה, אגדה ופלפול. ר' אשר התחתן עם מרת (תרזה) רייזל בת ר' מאיר צבי רובינשטיין. היא נפטרה בכ"ב בחשוון תש"ב (1941). בנם הבחור אברהם יצחק נפטר בשנת תרפ"ה (1925).

חידושיו "בסוגיא דייאוש כדי קנה או לא קנה" ו"בסוגיא דשליחות קידושין דף מ"א ע"א" הובאו בספר 'לכבודה של תורה: חידושי תורה ועניני הלכה' (מונטריאול, 1982). שארית מחידושי תורתו על התורה, ליקוטים ודרשות יצאו לאור בספר "זכרון אשר" (תשמ"ה).

הרב אשר גורש לאושוויץ בשבת פרשת 'חקת', י' בתמוז תש"ד (01.07.1944), ולמחרת בי"א בתמוז תש"ד הוא נהרג שם עקה"ש, כן נספו שלשה מילדיו: בלימא (אשת ר' שלמה ליב עהרנפלד הי"ד), חיה שרה (אשת ר' משה דוב לעבאוויטש, וצאצאיהם בלימא, יצחק ולאה הי"ד. בנם הבחור שלום נפטר בשנת תרצ"ד) ומשה מאיר צבי, הי"ד, המשפחה הונצחה בספר "משפטיך ליעקב" (תשל"ז) ובספר "קרן לדוד" ח"ב (תשל"ו) על ידי בנו של הרב אשר, ר' יחיאל יהודה ברוין ממונטריאול, וכן במצבות בנותיו של ר' אשר: מרת רבקה (אשת ר' מרדכי ניישטאדט) ומרת אסתר (אשת הרב דוד שטיינר).

הסבר לכך שהורגלנו לבקש 'אלהא דמאיר ענני' / הרב יצחק דובער גרינברג הי"ד

אגדה, אישים הי"ד, דרשות, ראש השנה, שבת תשובה

לאמאז.

היום הרת עולם כו' אם כבנים אם כעבדים, אם כבנים רחמנו כו' אם כעבדים עינינו לך תלויות כו'.

יש לשאול האם כעבדים אין אנו צריכים רחמנות שירחם עלינו, וכי אם עבדים אנחנו לא יספיקו הרחמים ממקור הרחמים. אמנם הביאור הוא פשוט כי בן אם יחטא נגד אביו יכול הוא לבקש על נפשו מאביו גם בעת שאביו מלא רוגז, כי בוודאי יתמלא רחמים וימלא בקשת בנו. כי כן הוא בטבע האב לרחם על בנו ומקדים רחמים לרוגז. אבל עבד אם יחטא נגד אדונו בל יהון לבקש חנינה מאדונו, אך בעת שידע כי אדונו הוא מלא רצון וכטוב לבו. ולכן אנו אומרים אם כבנים אנו מבקשים תיכף רחמים גם בזמן הדין רחמינו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים שאי אפשר לנו לבקש עתה בעת הדין עינינו לך תלויות עד שתחננו שיהיה עת חנינה, אז תרחם עלינו. והבן.

ובזה נבין מה שהורגלנו לבקש 'אלהא דמאיר ענני' (והעירו בזה בקובץ חוברת ג' סי' ל"ה) ומקורו בגמרא (עבודה זרה דף י"ח) והורגלנו לכנות את רבי מאיר בשם 'בעל הנס'. ולא שאר התנאים שהורגלו בנסים, כמו רבי חנינא בן דוסא וכדומה, דהנה בקדושין (דף ל"ו) איתא רבי מאיר אומר בין כך ובין כך קרוים בנים, לזאת בזמן שאחד חס ושלום בעת צרה ומבקש מה' יתברך שירחם עליו תיכף כי אי אפשר לו להמתין, מזכיר את רבי מאיר, דלשיטת רבי מאיר אנו מיד בבחינת בנים ומבקש כבן את אביו שימהר ישועתו וירחם עליו כרחם אב על בנו.

בשיטת רבי מאיר יש להבין איך אמר בין כך ובין כך קרוים בנים, והא מקרא מלא הוא (בסוף פרשת בהר) "כי לי בני ישראל עבדים", ומזה דרשינן (במסכת בבא בתרא דף י') בזמן שאין עושים רצונו של מקום קרויין עבדים. עיין שם. ונראה על פי הגמרא בבבא בתרא (דף קכ"ז ב') אמר רבי יוחנן אמר 'בני הוא' וחזר ואמר 'עבדי הוא' אינו נאמן (במאי דאמר 'עבדי'), אמר 'עבדי הוא' וחזר ואמר 'בני הוא' נאמן (במאי דאמר 'בני') 'דמשמש לי כעבדא' קאמר (בנו הוא והאי דקאמר עבד לפי שהוא משמשו יותר מדאי כאלו הוא עבדו). וכן נפסק בחושן משפט סי' רע"ט. ולפי זה נאמר כאן דבפרשת בהר נאמר "כי לי בני ישראל עבדים" ואחרי זה בפרשת ראה כתיב "בנים אתם", הרי זה כאומר 'עבדי' וחזר ואמר 'בני', דקיימא לן שהוא בן, ומה שקרא אותנו 'עבדים' הכוונה שמשבח אותנו שמשמשים אותו יותר מדאי כעבדים אבל באמת אנחנו בנים. והגם כי לפי כללי הש"ס רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, אבל בפלוגתא זו אזלי לשיטתם וישאר הדין כרבי מאיר, דהנה המפרשים עמדו על כפל הלשון 'כי לי בני ישראל עבדים" 'עבדי הם', עיין שם באור החיים.

גם יש להבין הסמיכות "לא תעשו לכם פסל", עיין שם ברש"י ואבן עזרא. ובארתי שהתורה הקדושה רמזה לנו כי מה שקרא הקב"ה לבני ישראל 'עבדים' לא שהמה באמת עבדים, רק 'עבדי הם' שבאמת המה בנים רק עבדי המשמשים אותי כעבדים ורק אותי לבדי לעבוד ולא לאחרים. וזהו הסמיכות "לא תעשו לכם פסל" והבן. ועיין בספרא שם "עבדי הם אשר הוצאתי" על תנאי שלא ישתעבדו בהם. "אני ד'" מה תלמוד לומר, שכל המשתעבד בהם למטה כאלו משתעבד בהם למעלה, ומבואר בדברנו. והנה זאת היא רק אליבא דרבנן דדרשו סמוכין בכל התורה, אבל לרבי יהודי דלא דרוש סמוכין רק במשנה תורה (כדאיתא בריש יבמות) וגם סבירא ליה דברה תורה בלשון בני אדם (עיין במסכת עבודה זרה דף כ"ז), ולשיטתו יפורש "כי לי בני ישראל עבדים" כפשוטו, "עבדי הם" דברה תורה כלשון בני אדם. ונשאר סתירת הפסוקים מפרשת בהר לפרשת ראה שנאמר "בנים אתם לה' א-להכם", והוכרח לחלק דדווקא בזמן שנוהגים מנהג בנים נקראים 'בנים'. ורבי מאיר לשיטתו דלא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם (עיין מסכת ראש השנה דף ח'), ושפיר יפרש "עבדים' עבדי, כי רק לי משמשים כעבדים, ולעולם הם בחינת 'בנים'. ונמצא לפי זה כי דעת רבי יהודה בזה הוא נגד דעת רבי יוסי דסבירא ליה (במסכת עבודה זרה שם) דלא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, וקיימא לן בעירובין דף מ"ו דרבי יהודה ורבי יוסי, הלכה כרבי יוסי וכן בעניין סמוכים רבים הם החולקים על רבי יהודה וסבירא ליה דדרשינן סמוכים בכל התורה, והלכה כרבים. וממילא הלכה כרבי מאיר דבין כך ובין כך קרוים 'בנים' (ועיין בהתורה והמצוה פרשת ראה דביאר בספרי על הכתוב "שיחת לו לא בניו", משמע דרבי יהודה הורה לרבי מאיר בזה), ואם כן להלכה אנו 'בנים' למקום וכרחם אב על בנים ירחם עלינו ויושעינו במהרה בימינו אמן.

יצחק דובער בהרד"י ז"ל גרינבערג חופ"ק הנ"ל.

(דרשה לשבת תשובה, קובץ דרושים וחידושים, חוברת שישית, חלק ב, סי' ד, ורשה, תרפ"ז)

הרב יצחק דובער גרינברג אב"ד לומאז (פלך שעדליץ), היה בנו דוד יהונתן גרינברג, ובן בנו של הרב אברהם מנוברהדוק.

הרב יצחק דובער היה חתנו של הגאון הצדיק אב"ד טיקטין ושעדליץ ("דער שעדליצר רב"), הרב שמעון דוב אנאליק, מחבר הספרים "אורח משפט" ו"אמרי רש"ד"..

תשובה ממנו הובאה בכליל תפארת עמו' רסט (יצא לאור כרוך בסוף ספר "ברכת משה", הרב משה נחום ירושלמינסקי, מכון ירושלים, תשס"ט).

חיבורו "אבל כבד" ובו הספד על חותנו, יצא לאור בתחילת הספר "אמרי רש"ד" על התורה, נביאים וכתובים, חלק ב (ורשה, תרע"ב).

בשבט תרפ"ב הביא הרב יצחק דובער עותק של הספר "אמרי רש"ד" כמתנה לרב צבי יהודה הכהן קוק, לרגל נישואיו.

דרשה ממנו לשבת תשובה הובאה בקובץ דרושים (ורשה, תרפ"ז).

בספר חסידות וארץ ישראל, נמנה הרב יצחק דובער ברשימת הרבנים שתמכו באגודת ישראל.

מתוך דף עד שכתב בצלאל זלמנס, עולה שהרב נישא בזיווג שני עם מרת מלכה לאה (אחותו של כותב דף העד) בתם של ר' נפתלי הרץ וחנה מרים זלמנס, עוד נכתב שם הרב יצחק דובער גרינברג מלומז שבפלך שדלץ נספה בהיותו כבן שישים יחד עם רעייתו. הי"ד.

בטל רצונך מפני תועלת חברך / הרב יואל קליינרמן הי"ד

אישים הי"ד, דרשות, מדות, מוסר, רבני ליטא, תשובה
תמונת ראשי ישיבות נובהרדוק

פרק א.

הנה יש להתבונן על אשר נתנה התורה זמן לרוצח בשוגג שגלה לערי מקלט עד מות הכהן הגדול, ולכאורה הוא תמוה מאד, היתכן כי לאיש רוצח נפש, אשר התורה רצתה לענוש אותו על אשר רצח נפש בשגגה, ומובן כי מהעונש צריך להמשך חרטה על מה שיצא מכשול של רציחת מתחת ידו, וכל מה שיסבול יותר צריך להדגיש יותר הכרח הזהירות מלגרום גם קצת היזק לזולתו, ולבסוף אנו רואים כי לאיש כזה נתנה לו התורה מצב כזה אשר עוד תוסיף בהשחתת נפשו באותו הדבר עצמו שנכשל בה, היינו בעוון הרציחה, כי התנאי שצריך להיות פרוש ומובדל מכל קרוביו ותענוגיו וקנייניו עד מות הכהן הגדול, הלא בקשת השגת מאויי לבו ההכרחיות וההרגליות יגרום לו שיחשוב תמיד מחשבה של השחתה מתי ימות הכהן הגדול, הלא ידוע לנו כמה תשוקתו של אדם עזה כמוות להסתכן בדרכים ולבוא ממדינת הים להתראות עם בני ביתו ומכך שכן להשתקע שם, אחר שנסע מהם בבחירתו, כמו שנוסעים לאמעריקא. על אחת כמה וכמה מי שגלה מעירו וממשפחתו ומבני ביתו לא מבחירתו, רק לאונסו, כמו שמענישים לאחד להיות תפוס במאסר על כמה שנים, כל שכן שנפשו גחלים תלהט לשוב לבני ביתו ולמשפחתו ולעיר מולדתו, כי בלא זה חייו אינם חיים, ולאיש כזה נתנה לו התורה זמן עד מות כהן הגדול הגע בעצמך! האיש שגלה לערי המקלט או לערי הלווים עומד ביום הכיפורים בתפילת נעילה מתפלל מקירות לבו לד' בהשתפכות הנפש שיוציאו מצרה לרווחה במהרה. ואם נחדור בעומק מחשבותיו נמצא כי אותה התפלה עצמה היא גם כן תפלה והשתפכות הנפש על "מי יחיה" של אחרים, ולא של אחרים פשוטים אלא על האדם שמשכמו ולמעלה הוא גבוה מכל העם, הוא הכהן הגדול. הנמצא עוד השחתה יותר גדולה מזאת? כי ביום הקדוש והנורא אשר האדם צריך לשוב מדרכיו הרעים, להיות זה היום תחילת מעשיו כקטן שנולד, להיות זהיר בכל מה שיוצא מתחת ידו ותנועותיו שלא יהיה בהם שום גרם של היזק לזולתו בקצה הזהירות כמשפט השב תשובה קיימת, כמו שנאמר בו "לפני ד' תטהרו", היינו טהרת הלב מכל נדנוד של השחתה, ולבסוף אנו רואין כי בו ביום האיש הגולה טהרתו היא טומאתו, וכל כמה שהוא יגע ועמל לכוון בתפלתו יוצא מזה השחתה עוד יותר גדולה. ואף אחרי אשר ביארו לנו חז"ל (מכות יא) טעם הדבר מפני שהכהן הגדול היה צריך להתפלל שלא יקרה בדורו כן, וזה עונשו של כהן גדול, עיין שם, אף על פי כן התמיה במקומה עומדת, שסוף סוף תכלית העונש היא למעט ההשחתה, והתנאי שקשרה התורה זמן הצלתו במיתתו של כהן גדול עוד תרבה ותוסיף השחתה בעניין זה עוד יותר גדולה באיכותה?

אמנם! כאשר נעמיק בדבר היטב יתגלה לפנינו סוד גדול בעניין תיקון החיסרון, כי שמעתי בשם מהרש"ז זצ"ל שהוכיח מזה, כי מי שנתחייב גלות היה גולה לערי המקלט אשר בערי הלווים, כי הגלות היה לא עונש רק תיקון החסרון. עד כאן דבריו. ביאור הדבר כי אנו רואין במשפטי המדינות, יש עונשים ומשפטים. ומי שגנב או גזל או רצח, אוסרים אותו בתפיסה, לפי כמות ואיכות האשמה וזה העונש הוא רק תיקון המדינות למען ישמעו ויראו, או אם איש פרטי יעניש את חברו בעד עוולה שעשה לו זה נקרא עונש נקמה, אבל לא כן המה עונשי התורה בעונש הגלות, למי שרצח נפש בשוגג לא בתור 'נקמה' כמו עונש של איש פרטי, ולא בתור "למען ישמעו ויראו" כמו משפטי המדינה, כי זה שייך דווקא על מזיד ולא על שוגג, אלא התורה רצתה בעונש זה של 'גלות' דווקא תיקון הנפש של האדם הרוצח. אם קרה לאדם מקרה כזה, התורה ירדה לסוף דעתו, היינו למקור וסיבת הדבר כי הוא איש כזה אשר אינו מרגיש את פעולותיו, ויתכן לו פעולה בלי כוונה, על כן יש לחשוש ודאי אם ישאר על מצבו הקודם, יקרה לו עוד פעם מקרה כזה. על כן ציוותה עליו התורה, כי יפקיר כל העבר שלו ואת הדברים היותר אהובים לו, והוא בני ביתו קרוביו וקנייניו אשר בשבילם הוא מוטרד כל כך, עד שאין לו פנאי להשגיח על עצמו, ועל כל דבר שעושה, להרגיש פעולותיו בעיון המעשה, ויגלה לערי המקלט. ואם נתבונן בינה בשרשי המצווה, נמצא כי התורה כוונה בזה שיתקן הגולה חסרונו בערי המקלט, על כן אמרה התורה "ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר" (במדבר לה) שהם ערי הלווים, ולכאורה למה בחרה התורה ערי הלווים? ויתכן שעיקר המכוון היה שהגולה יבחר דווקא ערי הלווים, כי הוא מקום של צדיקים ואנשי מעשה, שכל תעודתם לפינות את לבם מעסקי העולם הזה, לעסוק בתורה ועבודת ד' ,ומתפרנסים ממה שהזמינם הקב"ה דבר המספיק להם, והוא ענין המעשרות, למען יהיה כל עיקר עמל נפשם להורות לעם ד' דרך ד'. וכשימצא הגולה בתוך חבורה גבוהה כזו, יתחבר לדעותיהם ומידותיהם להתלמד מהם איך להתנהג בכל העניינים ויספיקו לו הצורך לו, ושם יתקן את נפשו העלולה לחטא בשוגג, על ידי שיעסוק בעבודת השלימות ותיקון המידות והשגת המעלות, ואף על פי שהכוונה הראשונה בעניין ערי מקלט הוא להנצל מגואל הדם, אבל זה שנתנה התורה לערי הלווים דין קליטה מוכיח שיש כאן כוונה שניה ועיקרית שיתקן החוטא שורש החטא, והוא העדר התבוננות, על כל חוט השערה, ועל כן  אמרו חז"ל ש"ערי הלוים אינם קולטות אלא לדעת" (מכות י) שיבחר מעצמו לבוא שם למען הקליטה – לפי שעיקר המכוון שיחליף עצמו להשיג שם תכונה אחרת, תכונה של לווים, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל סוף הלכות שמיטה ויובל "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל מי שנדבה רוחו ונפשו לפרוק מעליו עול חשבונות הרבים, ולהיות כמו שעשהו אלקים 'ישר', הרי הוא קודש קדשים", עיין שם. הרי שיכול האדם להחליף את תכונתו להיות כתכונת הלווים, לכן צריכין שיבוא שם לדעת שיבחר וינודב מעצמו רוחו ונפשו להיות כלווים. ועל כן מצינו שאמר רבי אליעזר, עיר שרובה רוצחים אינה קולטת (מכות י) לפי שבהיות רובה רוצחים קשה להחליף שם את תכונתו. וכן מה שאמרו "כל עיר שאין בה זקנים אינה קולטת" (שם) גם כן יתכן לפי שאז לא כל כך נקל להכניע את נפשו להעינוי של דרכי החינוך, על כן בחרה התורה לאדם כזה שיצא מכשול של רציחה מתחת ידו, שיבקש לעצמו דווקא עיר של לוים, ואין רובה רוצחים, ויש בה זקנים, למען יהיה בידו האפשריות לקבל תמורה וחילוף למעליותא, ויוסיף קדושה מיום ליום עד שישיג תכונה חדשה לגמרי, שלא ישוב לכסלו עוד.

פרק ב.

ולפי זה מובן ממילא כי אף בתחילת גלותו קשה לו לפרוש מ'העבר' שלו לחיות חיי הפרישות והבדידות. אבל אחר כך כשיתמהמה שם למשל אפילו שנה אחת או שתים, בטח ישתנה לאיש אחר, תורת ד' תחקק את לבו ותנופח בו רוח חדשה, והלווים שהם קדושי עליון בטח יפעלו עליו, לעשותו לאחד מבני העליה על ידי שיורו לו דרך התשובה לעלות מתוך פחת מעשיו, לתכונת בעלי הדעה האמיתית. ועל ידי זה יזכה לתשובה שלימה, אשר הוא מחויב בה, כי אין הגלות מכפר אלא עם התשובה. ומה מאד קשה התשובה לחוטא בשוגג, בין מצד החרטה, בין מצד הקבלה. כי הלא שוגג לאמלתא יחשב לאנשים כמונו. ואם אחד עשה עולה הן בעוון של 'בין אדם למקום' והן בעוון של 'בין אדם לחברו', השוגג הוא התירוץ והמחפה על כל החטאים. אבל לא כן הוא דעת התורה שכבר חרצה משפטה, כי גדר האדם הוא העושה בכוונה ודעת, ואדם מועד לעולם, וצריך לשלם אפילו בעד שוגג ואונס. ואם האדם עושה שלא בכוונה, אז יוצא מגדר אדם, ונכנס לגדר "בהמה בצורת אדם". והבורא יתברך אשר חפץ בהצלחת האדם, סידר לו דרך לתשובה, כי יתחבר לטובים אשר מהם יראה החומר של דקדוק המעשים והמסירת נפש על חשבון צדק על כל פרט ופרט. וכן יעשה גם הוא בעניין שאמרו ז"ל "כי אש יצא מחשבון – תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינם מחשבין" (בבא בתרא), כי גם בעולם הזה, כשרואה אדם, איש שחושב מעשיו, נכנס בליבו כאש קנאת המעלה הזאת שהיא החמודה ותכלית התשוקה בלב המרגיש, ועושה רושם חזק בליבו, ומתוך חינוך כזה יגיע לתכונת הזהירות עד שלא יהיה לו אפילו פעולה אחת בלא כוונה, כי בלא זה לא יתכן לו התשובה אליבא דאמת, שצריכה להיות שלימה עד שלא ישוב לזה החטא לעולם. ואם יתכן לו אפילו פעולה אחת בשנה בלא כוונה, הלא אפשר עוד להכשל ברציחה שלא בכוונה, ועל כן כל עבודתו בערי הלווים הייתה צריכה להיות שישיג שמה התועלת הגדול שיהיה איש רם המעלה אשר כל פעולותיו יוצאים ממקור ההתבוננות והחשבון האמיתי, אשר הוא גבוה מעל גבוה, שאין בדורותינו מצויר כמעט איש כזה. ואם נצייר כי האיש הגולה נעשה באמת בעל תשובה גמור אפילו על שוגג, הלא מוכרחים אנו לצייר את האיש הזה בדעתנו לאיש רם המעלה מאד, ולפי זה מוכרחים לשלול מאיש כזה את המפריעים להדרך הגבוה, שרוחי נעלה מלהיות קשור בהם, אשר גם בדורותינו נמצאים ברוך ד' הרבה שלא יביטו על המפריעים, ויבקשו דרך הגבוה, למרות כל המפריעים של הטבע והמידות, ואם כן מוכרחים אנו לצייר את האיש הזה הגולה שהוא הגיע בעבודתו להיות שמח בגורלו ובמצבו ובמקומו, והפרישות מבני ביתו וממשפחתו ומעיר מולדתו אינו דוחק לו מאומה, ואם כן איך יתכן שאיש כזה ישים לבו לדברים קטני ערך, עד שנאמר כי יתפלל על מיתתו של כהן גדול בשביל געגועים אל 'העבר' שלו, הלא מובן לכל כי אדרבה ואדרבה בטח עוד יתפלל על חיי הכהן הגדול, ולא על מותי חס ושלום, כי הלא הוא המרד היותר גדול אפילו בכל העם, כל שכן מי שכבר טעם טעם חיי הפרישות בהכרה מדעית ובחברת חכמים קדושי עליון בחירי-עם. אשר על כן כשקשרה התורה זמן היותו בערי הלוים עד מות הכהן הגדול, לא יצא מזה השחתה כלום, כי זה גופא מה שיהיה בערי הלווים, זה גופא יגרום לו שיחליף תכונתו עד שיתהפך עוד להתפלל על חיי הכהן הגדול בשביל אהבת תיקון-החסרון. ולפי זה יש להבין מה שקשרה התורה כל השגת רצונותיו ותשוקותיו וגעגועיו במות הכהן הגדול, הוא גם כן תיקון החסרון באותו מקום שחטא, כי אחר שנכשל ברציחה בשוגג, פעלה עליו פעולה זו שנתקרר אצלו חומר עוון של רציחה במידת מה, ומסתעף מזה השחתה כללית, בכל הנפש כולה, שיהיה לו נקל להיטב לעצמו בהפסד חברו, על כן קשרה התורה כל חמדת ליבו במיתת הכהן הגדול, שיהיה לו אז אותו ניסיון ממש להטיב לעצמו בהפסד של כהן גדול, ויען שמתחילת גלותו מטבעו משתוקק לאשרו של 'העבר' וזה תלוי בהפסדו של איש היותר מורם מעם, זה גופא יעשה עליו רושם חזק שיתבונן על מה עשה ד' ככה, ומפני מה הזמין לו השם יתברך הניסיון הזה, כדי שיתבונן כי כן הוא מצב כל אדם בעולם הזה כי האושר של אחד קשור בצרתו של אחר. ה"מי יחיה" של אחד קשור עם ה"מי ימות" של חברו, עד שכל העולם כולו הוא כמו מפה קצרה על שלחן ארוך, אם זה ימשוך לצדו שיהיה חלקו מכוסה, בהכרח ישאר חלקו של חברו מגולה. וכן חברו כשימשוך אליו יגלה עד שלא יתכן בעולם שום הצלחה כהצלחת התורה. ומתוך התבוננות זה יבוא להתבוננות אחרת, אם קרה לו מקרה שראה בחוש מיתת חברו מפני אי כוונתו, והסבה שלא כוון ולא הרגיש הייתה מפני חפצו להתעשר מסתמא, מי יודע כמה אנשים רצח בלא כוונה, אלא שלא ראה בחוש מיתתם, כי גרם להם על ידי מעשיו לקנא קנאת עולם הזה, והקנאה מוציא את האדם מן העולם, באופן כזה יכול להיות כמות גדולה מחללי המידות הללו, עד שהרמב"ם ז"ל אמר שלפי משפט הרפואה אלף מתו מקנאה תאווה וכבוד, ואחד כדרך כל הארץ. ואז ירגיש המתבונן בנפשו כמו כשבא להתפלל תפלת נעילה ומדגיש בתוך תפלתו על חייו, כרוכה כארס תפילה על מיתת כהן גדול, יתעורר מזה להכיר חסרונו בכלל, כי לא רק עתה הוא מתפלל כך, אלא כל ימיו היה מתפלל על תקלת חברו, כי אם כל מטרת הצלחתו הוא "מתכבד בקלון חברו" ממילא אם היה מתפלל לד' על אשרו והצלחתו, ממילא היא תפלה על קלון חברו, כי זה הוא כל תשוקתו, ואם האדם עומד בסוף תפלת שמונה עשרה והוא מתפלל לד' "יהי רצון שלא תעלה קנאת אדם עלי" אבל אם הוא בעל מדות רעות הלא כל השמונה עשרה שלו הייתה דווקא שתעלה קנאת אדם עליו. למשל כשמתפלל "אתה חונן לאדם דעת", הוא מתפלל על דעת כדי שתעלה קנאת אחרים עליו. וכן כשמתפלל "השיבנו אבינו לתורתיך" מכוון ממילא שתעלה קנאת אחרים עליו. ומה מכוון ב"ראה נא בענינו" מה העינוי שלו? אם לא קנאה תאוה וכבוד? מובן ממילא כי בשעה שמתבונן האיש הגולה מחשבות האלה מצד שנתן לו התורה הניסיון הגדול, מה שמוכרח לבקש על מיתת כהן גדול חס ושלום, כשבא לבקש על הצלחתו, ודבר זה גורם לו להבין כי הוא מידה כנגד מידה, ומקום נתן לו הקב"ה להתבונן מדבר שיש לו שם חוש, על דבר שאין לו חוש, שגם כל ימיו היה חי על הרהורים כאלה, מתוך זה יעשה תשובה כללית על כל החיים שלו, ויעשה מהפכה בכל העניינים שיתחיל מעתה לחשוב מה בין שני העולמים ומה בין שני המעונים ויקנא את מצבם של שבט לוי, ויכסוף להיות בחברתם לקבל חיזוק מצילם, ואז יתחלף לו ההרגשות. ומה שהרגיש מקודם לרע, ירגיש עכשיו לטוב. ומה שהרגיש מקודם לטוב, ירגיש עתה לרע, כמו שמצינו שאמרה התורה "וידום אהרן" (ויקרא י,ג) על שניחם לו משה רבינו עליו השלום במה שאמר ד' "בקרובי אקדש" אשר החובות הלבבות בסוף שער יחוד המעשה חשב מפיתוי היצר האחרונים, כשיארע לעובד ד' איזה נזק שיתרעם על הבורא יתברך, ויתהה על מה שהוא עובד ד' שכל עמל היצר לתלות כל נזק ופגע רע שמחמת עבודתו את ד' קרה לו כזאת, לכן כתיב אצל אהרן, אחר שקרה לו הצרה היותר גדולה ממיתת שני בניו היותר חשובים, "וידום", ורואין אנו מזה מה שאצל איש הפחות יעשה מזה "ויצעקו", האדם השלם עושה מזה "וידום" ומתנחם בזה. ולהיפך ממה שעושה האדם השלם "ויצעקו", עושה מזה האדם הפחות "וידום", היינו על העדר השלימות אפילו בדקות. כן על דרך הזה יתחלף אצל האיש הגולה כל השקפתו, הן בכלל והן בפרט, ומתקן הכל כאשר יורו לו הלוים מצדיקי הרבים. וזאת היא תורת-הגלות ותועלתו האמיתי.

וזהו שאמרו חז"ל רב חמא בר חנינא פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא "טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך", אם לחטאים יורה, לצדיקים קל וחומר (מכות י). ויתכן כשבא רב חמא בר חנינא לפרשת רוצחים פתח לה פתח לבאר הכוונה העיקרית של הפרשה, שאין הכוונה שהטבת ד' עם הרוצח מה שנתן לו עיר מקלט להינצל מגואל הדם וזה כל הריווח שלו, אלא כוונת התורה שיבחר לו בדעת ערי המקלט מערי הלווים למען יתחבר ללמוד מהם דרך התשובה והשלימות עד שלא ירצה לפרוש מהם. ועל זה מבואר היטב הראיה מהכתוב "על כן יורה חטאים בדרך", שהכתוב הזה משמעותו מדבר בעניין התשובה, כמבואר בהתחלת שערי תשובה לרבינו יונה ז"ל שכתב וזה לשונו: מן הטובות אשר הטיב ה' יתברך עם ברואיו כי הכין להם הדרך לשוב מתוך פחת מעשיהם, שנאמר "טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך" – ויהיה הערה מהקל וחומר באופן זה, ומה חטאים שכבר הרעו במעשיהם, מכל מקום נתן להם הקב"ה עצה איך לשוב גם מחטא שוגג למדרגת רמה בזהירות, על אחת כמה וכמה שהצדיקים שעומדים על דרך זה, שצריכין לחזק עצמם שלא ירפו מכל האמצעיים שעמדו והצליחו על ידיהם עד עכשיו. ונתברר לנו מזה הסוד הגדול בתיקון החסרון, שיכול האדם לתקן ההשחתה הגדולה להטיב עצמו בהפסד זולתו, שגם מי שכבר נכשל במעשה ברציחה בשוגג יכול להתעלה, אשר גם במחשבה לא יתפלל על מיתת כהן גדול אף על פי שיש כאן מקום שנוגע לו בכל חייו, והוא על ידי העצה לחיות בערי המקלט בערי הלווים, להתלמד מהם הכרה והרגשה שמוטב לאדם להפסיד כל ענייני העבר שלו, ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום.

פרק ג.

ויותר נפלא בתיקון הנפש, שיהיה שווה בעיניו גם הפסד כל חייו כדי למנוע הפסד מאחרים, מצינו אצל משה רבינו עליו השלום שאמר לו הקב"ה "צרור את המדינים וכו' ואחר תאסף אל עמיך". ואמרו ז"ל מגיד שמיתתו של משה מתעכבת במלחמת מדין, ואף על פי כן הלך משה ועשה בשמחה שנאמר "וידבר משה אל העם החלצו", ואין החלצו אלא הזדרזו (ילקוט מטות) הבורא יתברך קשר מיתתו של משה רבינו אחר מלחמת מדין, מובן ממילא כי יש כאן מקום של חשבונות רחבות ועמוקות, בטובת כלל ישראל, שמוטב יותר להתעצל במלחמת מדין כדי שמשה רבינו יאריך ימים. ואם אנו רואים שמשה רבינו התפלל תפלות כמניין 'ואתחנן', מובן מאליו כי לא התפלל כדי לאכול מפירות הארץ כמבואר בחז"ל, אלא שכל תפלתו ותשוקתו לכנס אל הארץ ולישאר בחיים הוא רק רוחניות וגם לטובת ישראל, כי ידע אם הוא יהיה מנהיגם לא יעבדו עבודה זרה ולא יגלו משם, אף על פי כן עשה ציווי ד' בתמימות בלא חשבונות, בשמחה ובזריזות גדולה, וקיים מצוה זו של "צרור את המדינים" כמו כל המצוות, שלא היו לו שם חשבונות הללו. ורואין אנו שבחו של משה רבינו שמוטב היה לו להפסיד את כל הרגשתו במעלת חייו, כדי שלא יפסיד לאחרים אותו ההפסד שיוכל לבוא, כשיתעצל במלחמת מדין. וצריכין אנו להבין כי מצוה זו עשה את משה רבינו למשה רבינו, וכמו שבררנו שהמצווה של "וישב שם עד מות הכהן הגדול", מזה גופא נתעורר להחליף כל תכונתו שהייתה לו עד עתה, כן צריכין אנו להבין, כי זה גופא פעל עליו שיקבל על עצמו כל הפסד החשבונות שלו כדי שלא יפסיד המצווה של מלחמת מדין שיש בקיומם הפסד גדול, אף על פי שהנדונים אינם דומים, כי אצל הגולה הוא הפסד חומרי, ואצל משה רבינו עליו השלום הוא הפסד של חשבונות רחבות ועמוקות. אמנם זה הוא מעלת משה רבינו עליו השלום שהיה יכול לבטל חשבונות עצומות מפני רצון ד' בתמימות, כמו ביטול עניני החומר ורצונות פשוטים.

וכן מצינן שזרז משה רבינו בהקמת המשכן אף על פי שאמר לו הקב"ה "בקרובי אקדש", ופירש רש"י ז"ל שסבר משה רבינו שימות או הוא או אהרן (שמיני פסוק ג), אף על פי כן לא הביט על ההפסד של חייו, ועשת המצווה בשלימות בהתחלה ובסוף. וכן מצינן בדוד המלך עליו השלום שאמר "שמחתי באומרים לי בית ד' נלך", ואמרו חז"ל, אמר רבי יהושע בן לוי, אמר דוד שמעתי בני אדם שהם אומרים 'מתי ימות זקן זה, ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל' וכו'. והיו פריצי הדור הולכים אצל חלונותיו של דוד, ואומרים 'דוד, אימתי יבנה בית המקדש, אימתי בית ד' נלך'. והוא אמר אף על פי שהם מכוונים להכעיסני, תבוא אלי שאני שמח (ילקוט תהלים). ויתכן לומר כי מה שאמר לו ד' על ידי נתן הנביא "דמים רבים שפכת", "אתה לא תבנה הבית הזה", לא היה בתור עונש אלא בתור בירור, כי השפיכות דמים שלו מבואר בחז"ל שלא פזר את מעות של בנין בית המקדש בשני רעבון, ואמר להם פשטו את ידיכם בגדוד (ברכות ג:). ולכאורה הלא תשובה מועיל אפילו על מזיד, ובפרט על שוגג, ובפרט בשעה שמכוון לעשות מצוה? אלא הדבר כך הוא, כי ידוע בשנת בצורת אף על פי שכולם סובלים חרפת רעב, מכל מקום אינו דומה הסבל בבית המלכות להסבל במדינה. על כן יש לבעל דין מקום לחלוק חס ושלום, כי הרצון החזק שהיה לדוד לבנות בית המקדש, למרות כל המפריעים של חיי הנפשות, הוא דווקא מפני שלא היה נוגע אליו כל כך כמו לאחרים. ועל כן אמר לו הנביא "דמים רבים שפכת" "אתה לא תבנה הבית" בגדר בירור, כי הרצון לעכב הדמים היה בחשבון צדק, כי אחרי הדברים שאמר לו הנביא היה בנין בית המקדש וחיי דוד שני הפכים בנושא אחד. ומובן הוא כי לבני ישראל היה בזה מקום צר מאד, כי לברך ברכת "הנותן תשועה למלכים" על דוד המלך היה מוכרח לכבוש תקוות בנין בית המקדש, ומי שהתפלל לד' על בנין המקדש היה מוכרח לכבוש אהבת חיי דוד המלך מליבו, כאלו חס ושלום מקווה למיתת דוד המלך עליו השלום. ובזה היה בירור לדוד המלך עליו השלום שאף על פי שליצני הדור היו הולכים אצל חלונותיו והיו אומרים מתי יבנה בית המקדש, ולא היו מכוונים אלא להכעיסו, אף על פי כן אמר "שמחתי באומרים לי בית ד' נלך". ומזה היה לו בירור למפרע, כי לא רק מפני שלא היה נוגע אליו הדבר עשה כן, אלא אפילו במקום שהיה נוגע לחייו ממש, אף על פי כן היה שמח ולא היה נחשב אצלו חייו כלום לעומת תשוקתו הגדולה לבניין בית המקדש. ואז הכל ראו כי זה שנשבע דוד המלך עליו השלום "אם אבוא באהל ביתי וכו' עד אמצא מקום לד'" לא היה מטעם שלא נגע אליו הדבר, ולכן היה יכול לעכב הכסף על בנין בית המקדש, אלא גם אחר דברי הנביא שבנין בית המקדש תלוי במיתתו, וליצני הדור רצו להכעיסו בשאלתם 'מתי יבנה בית המקדש?', גם אז שמח מתשוקתו העזה לקיים דבר ד', אשר על כן זכה שאמר לו הקב"ה "כי טוב לי יום אחד בחצריך מאלפי אלים שעתיד בנך להקריב לפני בבית המקדש" (ילקוט שם), זאת הייתה תורת דוד המלך עליו השלום לשמוח בהפסד חייו, כדי שלא יפסיד תועלת אחרים מעלייתם לרגל.

פרק ד.

ושהו שאמרו חז"ל "צפה הקב"ה בתורה וברא את העולם" (מדרש רבה בראשית) שהתורה ברא את העולם. ביאור הדבר כי מבואר במסילת ישרים בהתחלתו, כי כל ענייני העולם ניסיונות הם לאדם, העושר מצד אחד, והעוני מצד אחר, השלווה מצד אחד, והיסורין מצד אחר. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מן הצדדין הוא יהיה האדם השלם. עיין שם. וזה כל העולם, כי יותר מאלו הסוגים אין כלל בעולם. והניצחון יכול להיות רק על ידי קיום התורה. וזהו מה שאמרו חז"ל "צפה הקב"ה בתורה וברא את העולם", כי כל החכמות הנמצאות בעולם נלקחה רק מן העולם גופא, למשל חכמת החשבון נתפתחה על ידי עולם המסחור, שמפני ההכרח לנהל העסק על פי חשבון, זאת יצרה החכמה. וכן כל החכמות על זה הדרך. ההכרח של התקשרות העיירות יצר את הטלגרף, וההכרח של ריבוי הסחורות יצרה המכונות, וכו' וכו'. מה שאין כן חכמת התורה שנבראה תתקע"ד דורות קודם בריאת העולם, ועל כן הדבר בהיפוך, ה"לא תגנוב" ברא עולם של גניבה, והיינו חנות וסחורה, ומנעול, וחנוני, וגנב, ותחבולות של גניבה, והרצון של גניבה, אשר הוא חלק של עולם. וכן ה"לא תרצח" ברא עולם של רציחה, אשר הוא עולם מלא. ובעתים הללו אנו רואים כי רוב חכמות העולם תעודתם למלא זאת הנקודה, להמציא כלי-קרב וכדומה. וכל התהפוכות שראינו, הכל ברא ה"לא תרצח", כדי שיהיה האדם בעל בחירה חופשית בעניין הזה. וכן המצוות עשה של ארבעה מינים, ברא עולם של נטיעה. וכן המצות של תרומות ומעשרות לקט שכחה ופאה וכו', ברא עולם של שדות וכרמים. וכן כל התרי"ג מצות שבתורה אינם יכולים לצאת מכוח אל הפועל, רק אם יהיה מציאות עולם כזה. ובכלל זה המצווה של "והיה שם עד מות הכהן הגדול", יצר העולם של רציחת נפש בשגגה, וכל ערי מקלט וערי הלוים, כדי שעל ידי זה יהיה לאדם הבחירה לעלות מעלה מעלה. וכן המצווה של "צרור את המדינים אחר תאסף אל עמיך", יצרה כל העולם והמציאות ששייך לעניין זה, כדי שיהיה בידו להוציא מכוח אל הפועל מצוה זו, ויהיה לו הבחירה להתעלות מזה עד אין סוף. וכן הציווי של "אתה לא תבנה הבית", יצרה המציאות של פריצי הדור ודבריהם, כדי שיהיה לו מקום להתעלה מזה. וזהו מה שאמרו ז"ל "צפה הקב"ה בתורה וברא את העולם", כי לכל דבר מן התורה צריכין "עולם" כדי שיהיה לו ניסיונות, ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מן הצדדין, כמו שנצח משה רבינו עליו השלום ודוד המלך עליו השלום, אז יהיה האדם השלם – וזה שמבואר בהקדמה לספר דרך עץ החיים, לרמ"ח[ל] זצ"ל, שהאדם צריך לחשוב בהתבודדו מה עשה משה רבינו עליו השלום ומה עשה דוד המלך עליו השלום שכל כך חשק בהם הקב"ה, ומה טוב לאדם שיתנהג כן כל ימי חייו. עיין שם. היינו שהיו יכולין לבטל עצמם מפני תועלה הדבר, ולא עמדו לה על הדרך גם מבחר חייהם מפני קיום דבר ד', ביודעם כי כל העולם הזה הם ניסיונות אצל האדם, וצריך הבן חיל לנצחם, וזהו שאמר הכתוב "סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא ואח מצותיו שמור כי זה כל האדם". ואמרו ז"ל "כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה" (ברכות יב:). ולכאורה איך שייך לומר שברא הקב"ה המידות הגרועות, כמו קנאה תאוה וכבוד, בשביל הירא ד' והחפץ במצותיו? ולפי הנ"ל יובנו הדברים באופן אחר, כמו שיתכן למשל לעשות מפה על השלחן מנייר פשוט. וכן יכולים לעשות מפה מניירות של דולרים, קודם שנחתכו לאחדים, הם כמו נייר רחבה שיכולין לפורסה על השלחן. ובאמת האיש שמשתמש באלו הנירות העוברים לסוחר למפה על השלחן ונהפך הקערה על פיה, ונשפך עליהם עד שנתקלקלו הדולרים לגמרי, אין אנו יכולין לומר עליו כי לא השתמש עם הניירות. אבל לא זאת הוא ההשתמשות של אלו הנירות כמובן. וכן יובן כל ענייני המציאות הם ניסיונות לאדם. ונמצא לפי זה כי כל העולם של קנאה תאוה וכבוד, תכלית מציאותן כדי לפרוש מהם, וזה ההשתמשות שלהם. וזה הביאור כי כל העולם לא נברא אלא בשביל זה, היינו בשביל האדם השלם, כי בלא זה לא יוכל להיות אדם השלם, נמצא כי כלל התורה היא סבה להעולם, ומהעולם צריך להיות תורה, והתורה המיוחדת ליחידי סגולה, גם כן צריך לזה עולם של מציאות. ומעלת משה רבינו היה עלי ידי העולם של מלחמת מדין וכל הסבות שהיו עד מלחמת סדין, ומעלת דוד המלך עליו השלום היה על ידי העולם של הרעבון וכל הסבות והבית המקדש, וכל אדם יכול להגיע כפי יגיעתו לתכונת המעשה של משה רבינו ודוד המלך עליו השלום, אשר גם עם כוח החיים השתמשו רק לרצון ד'. וכאשר נצרכו לבטל חייהם כדי לקיים הרצון ד', גם שם השתמשו בבחירתם לעשות הרצון ד' בזריזות נפלאה ולשמוח בקיום המצווה. וזה כל האדם ועיקר תכליתו בעולמו.

סליק

(הרב יואל קליינרמן הי"ד, אור המוסר, יא, אלול תרפ"ו (1926), עמו' נה)

הרב יואל ב"ר אהרן קליינרמן, "ר' יואל שינאווער', מתלמידי ה'סבא' מנבהרדוק, נולד בשינאווא, בסביבות שנת תרס"א (1901). עוד בהיותו אברך צעיר בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כיבד אותו הרב אברהם יפה'ן, ראש הישיבה בהומל, למסור שיעורים עם חידושי תורה פעמים בשבוע לכל בחורי הישיבה.

בשנת תרפ"ח כיהן כראש ישיבה במינסק. הוא נשא לאשה את הרבנית חיה רבקה בתו של הרב ראובן סילבר [שליוואנסקי], חתנו של 'הסבא' מנובהרדוק, רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל. לאחר נישואיו כיהן כראש ישיבת "בית יוסף נובהרדוק" שהוקמה בשנת תרפ"ב (1922) בעיירה אוסטרוב-מזוביצק שבפולין, בין ביאליסטוק לוורשה, בין פולין המרכזית וליטא הפולנית. בישיבה זו למדו כמאתיים בחורים, ממחוזות שונים מפולין וליטא. הרב היה אישיות מוסרית, גדול בתורה ואציל מידות. במידה רבה התמזגו בו השתפכות הנפש של המוסר עם הלהט החסידי. הוא העביר באופן קבוע שיעורים בפלפול ושיחות מוסריו.

בשנים האחרונות לקיום הישיבה שימש כראש ישיבה שני גיסו, הרב מאיר אריה סגל שלימים היה מזקני רבני חיפה ומחבר הספרי 'אמרי שפר' 'אמרי דעת' ו'ישרי לב', כמנהל הרוחני שימש הרב אהרן אגולניק (ר' אהרן קאמאיער) הי"ד שנספה בשואה עם משפחתו, ומזכיר הישיבה היה הרב אשר רוזנבוים מחבר הספר "מעדני אשר", לימים רב בשכונת נורדיה בתל אביב. מידי פעם היו מגיעים ראשי ישיבות ומשגיחים מישיבות אחרות למסירת שיעור תורה ושיחות מוסר, ובהם הרב אברהם יפה'ן ראש הישיבה המרכזית בביאליסטוק, הרב דוד בלייכר ראש הישיבה במזריטש, הרב אברהם זלמנס ראש הישיבה בוורשה, הרב דוד בונדיק ראש הישיבה בדווינסק, הרב ישראל יעקב ליובצנסקי חתנו של ה'סבא' ור"מ בישיבת אהל תורה בברנוביץ, הרב יצחק וולדשיין משגיח בישיבה ביאליסטוק אוסטרובצה, ועוד.

הישיבה התנהלה ברוח המוסר של בית יוסף נובהרדוק מיסודו של ה'סבא' מנובהרדוק, שדגלה בחיי עמל בתורה ובביטול הבלי העולם הזה. תלמידי הישיבה נהגו להתבודד בתפילה ובלימוד מוסר ב"בית הבדידות" שהוקם עבורם מחוץ לעיר. הבחורים נהגו גם להתוועד שם לתיקון המידות ורשמו ב"פינקס הקבלות" את המחויבות שקיבלו עליהם להתעסק בתיקון מידה מסויימת באותו שבו, כגון בטחון, התאמצות, בריחה מכבוד ענווה והכנעה, הטבה לזולת, וכיוצא בזה. גם ראש הישיבה היה מרבה להתבודד שם ללמוד מוסר ולהתפלל, במיוחד בתקופות הקשות בהם לא היה בידו לספק לבחורים את מנת האוכל הדלה שלהם.

הישיבה החזיקה מעמד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בשלהי תרצ"ט (1939). הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי פסק שיש להימלט מפולין, אפילו בשבת. הרב ומשפחתו וחלק מתלמידיו הצליחו להימלט לווילנה, ששבה לחסות ליטא והפכה לעיר מקלט עבור פליטי פולין. בתאריך 01.01.1940 התפרסמה בעיתון הצופה הידיעה הבאה: "בישיבת בית יוסף בירושלים נתקבלה ידיעה שהרבה יואל קליינרמן מאוסטרוב-מאזוביצק נמלט לווילנה".

לאחר הכיבוש הנאצי נכלא הרב בגטו וילנה ונרצח יחד עם כל בני משפחתו, ובהם אשתו, בנם ובנותיהם. גם רוב תלמידי הישיבה שלו נספו בשואה. הי"ד.

מאמרים ממנו הובאו ב"גוילי אש: שיחות, מוסר ודברי הגות מעזבונם של גדולי וקדושי ישיבות בית יוסף – נובהרדוק שניספו בשואה", עמו' קנט. מאמרו "זכויות הגדול" פורסם ב'הנאמן' (גליון י"ג (פ"ה), תשרי-כסלו תשי"ט, עמו' 21). מאמרו "ישלח עזרך מקודש" פורסם בחיי המוסר (אוסטרובה תרצ"ו), ב, עמו' קג.

במכירות פומביות הוצעו מחברות עם סיכומי שיחותיו ושיעוריו של הרב קליינרמן הי"ד, שנכתבו על ידי תלמידיו.

תמונתו עם חבריו, ראשי ישיבות "בית יוסף" בכולל הנוברדוקאי הזמני בביאליסטוק, המובאת כאן, הובאה ב"שמך לא שכחנו", א (ירושלים תשס"ט), עמו' 102.

כשנפטר צדיק, חייבים כלל ישראל להתאבל על נפילת עמוד התורה ועל אורו שנחשך / הרב יעקב הלוי שפירא הי"ד

אישים הי"ד, דרשות, הספד, סלוקן של צדיקים, תנחומי אבלים

פתיחה לדרוש השלישי:

"כאשר יצאה נשמת רבי אליעזר בטהרה, פגעו ברבי עקיבא בין קסרי ללוד, היה מכה בבשרו עד שהיה דמיו שותת לארץ, פתח עליו בשורה ואמר: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן!" (סנהדרין דף ס"ח ע"א, עיין שם ברש"י ומהרש"א).

שנת אבלנו לאט לאט הולכת ונאספת בתהום העבר, עוד מעט והשנה עברה, והנה ימים ושנים עוברים ונשכחים אבל הרגשת צערינו ואתנחתינו לא תעבור לעולם ולא תשתכח.

המת משתכח מן הלב כדברי רבותינו ז"ל הוא רק בפשוטי העם שהוא רק צער של אבידת גופני, לא כן כשאנו מתבוננים ומחשבים בפטירת גדולי וצדיקי הדור עמודי התורה הדולים ומשקים לעדת ה' בכל עת ועונה מים תורתם וצדקתם. על העדרם גדול הכאב תמיד כיום הסתלקותם, כי השפעתם היא רוחניות ונצחיות לא תשתכח.

ולעניין זה ידומה לדעתי הסתלקות הצדיקים כשריפת בית מקדשינו (ראש השנה דך י"ט ע"א) להורות לנו בזה דכמו שחייבים אנו לזכור תמיד בתפארת ישראל, ביא בית מקדשנו וארצנו שהיו לשריפת אש (עיין שולחן ערוך אורח חיים סי' תק"ס) בה במידה מחויבים אנו לבכות ולהתאונן כל ימי חיינו על הסתלקות גדולנו ומנהיגינו. וכן במקום שמבואר בשולחן ערוך ספר תורה כי תשרף צריך לקרוע, בו במקום כתוב תלמיד חכם שמת צריך לקרוע (עיין ביורה דעה סי' ש"ה) כי הכל אחד הוא, קוב"ה אורייתא וישראל והארץ חד הוא (ישראל זה התלמיד חכם שעלה במעלות שלימות הנצחית אשר בשם ישראל יכונה עוד "ישראל אשר בך אתפאר", כי פשוטי העם נקראו "בני יעקב" ולפעמים "בני ישראל" ולא "ישראל" סתם) הכל הוא משורש קדושה אחת במעלות השכליות רוחניות ונצחיות שהיא חיה וקיימת.

ובסגנון זה מוכרחים אנו להביט בכל עת על פטירת אבינו רבינו הגדול והשפעתו הקדושה שהיה מאציל מהודו עלינו בלמוד אותנו תורה ודעת. והורה לעם ה' הדרך אשר ילך בה והמעשה אשר יעשון. על זה חייבים אנו לקרוע עצמנו כעל ספר תורה שנשרף, כי בפטירת אדמו"ר מרן אבינו זצ"ל נשרף ספר תורה שלימה, שכל התורה ורזין דילה הוי נהירין ליה כשמש בצהרים כידוע. על זאת אספדה ואיללה, ארים קולי ואקרא:

ספדי תורה כי חוללה תפארתך! אחי היקרים! נקרע לבבנו ואל בגדנו, נקרע לבות האבן ונוריד כנחל דמעה על העדרת אבינו הצדיק שר התורה! ופותח גם אני עליו בשורה כמאמר רבי עקיבא: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין לי שלחני להרצותן, הרבה שאלות יש לי ואין למי לשאול!

שנת אבלנו עוד מעט ואיננה, עוברת ומשתכחת, אבל אבדתנו הקדושה לא נשכח לנצח!

הצעה להספד

ירמיה המקונן צווח על חורבן בית אלקינו, " התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה. ותמהרנה ותשנה עלינו נהי, ותרדנה עינינו דמעה, ועפעפינו יזלו מים. כי קול נהי נשמע מציון איך שדדנו, בשנו מאד כי עזבנו ארץ כי השליכו משכנותינו"!

מה צורך הקריאה זו שהנביא הרעיש כל כך את העולם? וכי לא סגי שיבכו הם עצמם על תפארת ישראל? גם הוא מאמר הסותר את עצמו במה שאמר "כי קול משמע מציון איך שודדנו", ואם כן למה יקרא למקוננת אחר שעבר נתעוררו מעצמם על הבכי?

ונראה לומר בזה על פי מה שכתב בעקידה (פרשת שמיני) כי הטוב נערך לפי כמותו ואיכותו, ולכן לא ידומה ערך הטוב המגיע לאדם אחד להטוב המגיע לכל המדינה, ולא ידומה הטוב המגיע למדינה אחת לבחינת הטוב בכולל השלם המגיע לכל המדינות. ובבחינה זו גם בשלימות האיכות כי לא ידומה הטוב והאושר המגיע לפחותי הערך, להטוב המגיע לאנשים השלמים במדע. ובעצם מובן שכפי ערך הטוב כן חיוב וראוי להתאונן על העדרו, אם כן על הטוב הכללי ידאב כל לב יותר מעל הטוב המגיע לאיש הפרטי.

ובהיות חורבן בית אלקינו וגלות ישראל מעל אדמתם, מלבד העדר הטוב הפרטי אשר הגיע עליהם כאשר שדד רבצם, הלא נעדר גם מאתנו טוב כללי והיא שכינת עוז ה' יתברך על הארץ, אשר היה משגב ומגדל עוז להכיר הבורא האמיתי על ידי זה, אשר זה אושר הנצחי והטוב הכללי, כאשר ביקש וחונן המלך שלמה עליו השלום (מלכים א ח) "למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אתך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה". ואחר אשר בהגלות ישראל מעל אדמתם ונהרס בית אלקינו נעדר הטוב הזה וחולל שמו יתברך בין העמים אשר על זה קונן המקונן ואמר: "איכה יעיב ה' באפו את בת ציון השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדם רגליו ביום אפו". אמר הפלגת העדר הטוב הכללי היא במה שהקדיר ה' את בת ציון והשליך תפארתם, בזה נשלל גם כן הדום רגליו. והוא כמו שמפרש הרמב"ם ז"ל שתפארת ישראל והיא בית אלקינו היה הדום רגליו, רצה לומר סיבה להכרת הבורא האמתי, ונשלל אם כן הטוב הכולל באיכות היותר גדול.

ואמנם הודעת הטוב הכללי נודע אם נראה אשר רבים וכן שלמים מרחוק ומקרוב מרגישים ומצטערים בהעדר הטוב ההוא, אז יודע לעינינו כי היה טוב כללי מגיע לכל וכן בבחינה זו ערך איכותו, אם רואה בצערן של חכמים אשר המה יצטערו על ההעדר הזה.

וזה שקרא הנביא לעם ה' התבוננו העדר הגדול מהטוב היותר כולל שאפשר אשר נהיה לנו בחרבן בית אלקינו! ואמר כי יבינו לזה בקראם למקוננת מרחוק ותבואנה כי המה יבואו לבכות המאורע, באשר גם המה ירגישו ההעדר הלזה, אם כי רחוקים הנם, זה האות כי היה טוב כללי. "ואל החכמות שלחו ותבואנה", כי גם החכמים והשלמים יצטערו על אבדן כלי חמדתם כזה, באשר גם להם הגיע הרעה ותראו כי כולם יבואו וימהרו לשפוך בכי ודמעות שלש מהרגשת צערם, ואז תרדנה עינינו דמעה ועפעפנו יזלו מים, כי הלא אז נשער איכה יש לנו להתאונן ולבכות באשר מידינו אבדה כלי תפארת הלזו. ואמר הנביא שעד הנה הסכילו בזה ולא הרגישו כלל בהעדר הטוב הכללי ולא נתעוררו לבכיה רק על העדר הטוב הפרטי. וזהו שכתוב "קול נהי נשמע מציון איך שודדנו", כלומר שאינם מרגישים רק בהטוב הגופני אשר היא רק טוב פרטי להם, אבל זאת באמת לא זאת רק "בושנו מאד כי עזבנו ארץ" וכי השלכנו משכנותינו, והיא הטוב המוסרי הכולל. כי אף אם לא שדד מאתנו מאומה והיינו בארץ כארצינו, בכל זאת יש לנו לבכות ולבייש בעצמנו "כי עזבנו ארץ", ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה, מקום השראת השכינה ואוירא דארץ ישראל מחכים. וכי השליכו משכנותינו, המה משכנות אביר יעקב, הבית הגדול והקדוש, אשר שם ה' נקרא עליו. ואנחנו משוללים הטוב המוסרי שאין למעלה המנו בבחינת כללותו ואיכותו, זאת היא לדעתי כוונת המקונן.

הספד והתעוררות

הנה לבחינה זו של העדר המקדש ידומה גם כן הסתלקות הצדיקים. ולזה כוונו חז"ל (ראש השנה יט) באמרם "שקולה סלוקן של צדיקים כשריפת בית אלקינו", כי מלבד העדר הפרטו לצער ודאבון בני משפחתו, עוד כללות ישראל חייבין להתאונן על נפילת עמוד התורה ועל אורו אשר נחשך. וזה שקונן דוד המלך עליו השלום על אבנר, הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל! היה מקונן ואמר הביטו וראו הטוב הזה הנשלל כי לא ראש משפחה ושבט מעדר מאתנו אשר לא יגיע האבל אך למשפחה הלזו, אך שר וגדול נפל היום בישראל. ואם כן אבל הוא לכל בית ישראל.

מורי ורבותי! בהתעוררנו עתה בהעמדת האבן לציון נפש אבינו הקדוש נזר תפארתנו אומר גם אני: הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל! וכל בית ישראל יבכו את השריפה כי הוא צער ואבל הנוגע לכלל ישראל, והרגשת צער זה לא רק ביום המיתה בלבד רק תמיד ראוי לבכות ולהתאונן ולצייר בנפשו כאלו היום נסתלק מן העולם. וזה "כי נפל היום בישראל" (על דרך שפירשו חז"ל על הפסוק "ביום הזה באו מדבר סיני", שיהיו דברי תורה חדשים עדיך כאלו היום נתנו). קול נהי נשמע בארצנו איך שודדנו ונלקח מאתנו ארוך אלקים עטרת ראשנו! ועל קהל זלוצב אני קורא ואומר: פנה הודך פנה זיוך פנה הדרך! אלא אזכרה ואפשכה עלי נפשי, מי יתן ראשי מים ואיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה על העדרת אבינו נזר תפארתנו. אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, ואוי לספינה שאבדה קברניטה!

וזה היה המכוון בפטירת אדוני אבי עליו השלום כי תיכף ומיד הרגישו כל גדולי הדור הקרובים והרחוקים מה שאבדו משלינות הנהגותיו ואמרו כי למה שנוגע להנהגת עצמו אין כאן שום אבדה, כי הוא בשלמותו והצלחת נפשו קיים בעולם הנצחי, אך בשתי הנהגות אחרות ווי לחסרונן, כי אוי לדור שאבד מנהיגו בהוראת מידות הכוללות והיא ידיעת מציאותו יתברך, שהיא כללות ידיעת תורתינו. ובאגב בכו גם כן בכיה פרטיות ואמרו אוי לה לספינה שאבדה קברניטה! הוא הנהגת הבית שהם כאניה בלא חבל…

והנה לא לדרשא קאתינא , כי עיקר ההספד לעורר הלבבות לתשובה, אז הוא יקרא דחיי ויקרא דשכבי, כמו שכתוב בשל"ה. ועיקר התעוררות כי יראו חכמים ימותו יאמר: אם כך במצוקי ארץ, מה יעשו רשעי ארץ. וראה יראו נער שוחים, אם אש אחזה בלחים אז ינועו יבשים כסוחים…

מעתה אחי היקרים! אבינו לא מת רק הלך למנוחות לקצור ברנה מה שנשמתו הקדושה זרעה עלי אדמות בדמעה, עודנו חי, אבל לא עמנו, לא בעולם השפל ועובר, רק בעולם העליון בגן עדן הנצחי! יהי זכרו ברוך לחיי העולם הבא!

(מתוך אבלת ציון, דרוש ג)

הרב יעקב הלוי שפירא, אב"ד טויסט שעל יד רימלוב נולד לאביו בנו של הרב שמואל שפירא דומ"צ דוברומיל ודומ"ץ וראב"ד זלוטשיב.

הרב יעקב היה איש אשכולות בעל מדות תרומיות, נואם ובעל השכלה, בעל קול ערב ושליח ציבור. הוא חיבר שירים וחיבורים והשאיר אחריו כתבי יד. בשנותיו האחרונות היה פעיל בתנועת המזרחי, ארגן בעירו תנועה חלוצית דתית ורשם רבים מהתושבים שם לארגון התיישבותי חקלאי בארץ ישראל. ניתן למצוא במכתביו את אהבתו לארץ ישראל ואת שאיפתו לעלות אליה, וכך כתב "אמנם רחוק אנכי מרחק רב מארצנו הקדושה, אך קשור אנכי בכל נפשי ומאודי לחיים הארצישראלים ולכל המתהוה שם". כשהיה בן 39, נפצע קשה במלחמת העולם השניה וחשבו אותו כמת, אך הוא הבריא מפצעיו, נתפס, והובל להשמדה ביום ח' בתמוז תש"א, יחד עם אחיו, ובהם הרב בן ציון הלוי שפירא. הי"ד.

בשנת תרפ”ט, לרגל היארצייט הראשון של אביהם, הרב שמואל הלוי שפירא, הוציאו לאור בניו, הרב בן ציון והרב יעקב, את דרשותיהם בספר ”אבלת ציון”.

מקורות: קהלת זלוצ'וב עמו' 427. קובץ דברי שירה.

הצדיק נותן אל לבו את יום המיתה ומושך ידו מהעבירות ושב אל ה' כל ימיו / הרב בן ציון הלוי שפירא הי"ד

אישים הי"ד, דרשות, הספד, סלוקן של צדיקים, פרשת ויצא, פרשת תולדות, תמוז ח, תשובה

בש"ס דתענית דף ה: (באיזה מקום הגירסה היא:) "וכבר היו מסובין בסעודה אצל רבי יעקב, אמרו לו אמור לנו דבר תורה, אמר להם אין משיחין בסעודה. לאחר שאכלו אמר להם יעקב אבינו לא מת. אמרו לו וכי בכדי חנטו חנטייא וספדו ספדייא? אמר להם מקרא אני דורש וכו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

לדעתי יש לומר הפירוש, וכבר היו מסובין בסעודה אצל רבי יעקב, היינו שהתיישבו את עצמן במאי שהכל מתוקן לסעודה היא העולם הבא. ולרבי יעקב לשיטתו באבות פרק ד' "רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", והוא רוצה להודיע להם בקיצור מה שאמר להם בסוף, אמר להם אין משיחין בסעודה. רצה לומר בהסתלקות הצדיק אין להצטער (מלשון 'רוב שיחי וכעסי') על אודות סעודה שמתוקן לצדיקים לעולם הבא. ואחר כך אמר להם יעקב אבינו לא מת, רצה לומר יעקב איש תם לא נתהפך למת וצד תמות במקומו עומדת בתמותו ושלמותו, והראיה מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. וכבר נתרבה בכל מדות טובות אשר בתורת ה' חפצו וגדל את זרעו על פי מידותיו ומה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

במדרש רבה שיר השירים "דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים". כד דמך רבי חייא בר אוייא בר אחתיה דבר קפרא, אמרו לו לרבי יוחנן עול ואפטר עלוי דודי ירד לגנו, הקב"ה יודע במעשיו של רבי חייא בר אוייא וסלקו מן העולם.

לכאורה אין הבנה לדברי המדרש אלו, דמשמע שהיו מעשיו גרמי לסלקו מן העולם. נקדים בזה דברי הזהר, וזה לשונו" ובגין כך נשמתהון דצדיקי עלאין על כל משריין דלעילא. ואי תימא אמאי נחתין להאי עלמא ואמאי אסתלקו מיניה? למלכא דאיתילד ליה בר. שדר ליה לחד כפר למרבא ליה ולגדל ליה עד דיתרבי ויולפין ליה ארחי דהיכלא דמלכא. שמע מלכא דברי איתרבי ואתגדל, ברחמין דבריה שדר מטרוניתא בגיניה ועאיל ליה להיכלא וחדי עמיה כל יומא. כך הקב"ה אוליד בר, והיא נשמתא קדישא. שדר ליה להאי עלמא דיתרבי ויולפין ליה ארחא דמלכא. כיוון דידע מלכא דבריה אתרבי ועידן למייתי להיכליה, נשמתא לא סלקא עד דאתית מטרוניתא בגינה ואעלת ליה בהיכלא דמלכא ויתיבת תמן לעלמין. ואם כל דא אורחא דעלמא דאינין בני כפר בכאן על פרישא דבריה דמלכא מיניהו. חד פקח אמר להון, על מה אתין בכאן? וכי לאו בריה דמלכא? ולא אתחזי למיר יתיר בנייכו, אלא בהיכליה דמלכא. כך משה דהוה פקח אמר "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו".

וכדי להבין דברי הזהר יש לחקור בזה, וכי דרך מלך לשלוח בנו לכפר שילמד שם דרכי המלכות? אך ידוע שהרבה מדות טובות צריכים למלך ועל כולם חסד ורחמים וצדקה ויראה, וענווה גדולה מכולם, שבמקום גדולתו תהא ענוותנותו. ומידות הללו אין באפשרות להרגיל עצמו בבית המלכות, כי למי יעשה חסד וצדקה ועל מי ירחם? או מידת ענווה, הלא מלך גאות לבש? אך בני הכפרים הדחוקים למזונות בזיעת אף ויגיעת נפש, שמה יש מקום להרגיל עצמו באלו המידות, כי שמה יראה שפלותם ובגודל חסרונם ויוכל לרחם עליהם ולעשות עמהם חסד וצדקה כל היום. וכאשר ידע המלך דבריה אתרבי ולמד כל המידות הללו, ואעיל ליה להכליה. כך נשמתהון דצדיקיא גדולים ממלאכים וניזונין מזיו השכינה מתחת כסא כבודו יתברך, אינם יכולים להשלים את עצמם בכל המידות טובות, וביותר בהמידות שהתורה נדרשת בהן בתרי"ג מצוות. שדר לה להאי כפר, להאי עלמא, ולמד שמה אורחין דאורייתא. וכיוון דידע דברי אתרבי ואתגדל, היא נשמתא קדישא, שדר לה בגינה ואעיל לה להיכליה. על דרך מה שאמר המדרש רבה יודע בעל התאנה עונתה של תאנה והוא לקטה, כך הקב"ה יודע אימתי עונתן של צדיקים והוא מסלקן. ובאמת חזי להו למידר בהיכלא דמלכא. ועל זה מסיים הזהר הקדוש משה דהווה פיקח אמר "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו", בזה כולה דברי המדרש שהתחלנו כהוגן דהקב"ה יודע במעשיו של רבי חייא בר אוייא ויודע שכבר אתרבי ואתגדל וחזי ליה למידר בהיכלא דמלכא ובעי קב"ה להריחא בההיא תפוחא וסילקו מן העולם.

"ויצב יעקב מצבה על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום הזה". במסכת שקלים פרק ה משנה ה, ובבראשית רבה פרשה פ"ב, "תנן התם מותר המתים למתים, מותר המת ליורשיו. רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הם זכרונם. ומסיים שם במדרש רבה למדנו שנקראו ישראל על שם רחל, שנאמר "רחל מבכה על בניה". ולא סוף דבר על שמה אלא על שם בנה, "אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף". ולא סוף דבר על שם בנה, אלא על שם בן בנה, שנאמר: "הבן יקיר לי אפרים". מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגלות עתידין לעבור שם לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים, הדא הוא דכתיב "קול ברמה נשמע" וגו'.

הנה יש ג' טעמים במאי שבונים מצבה על הקברות: א – מפני הכהנים ועושי טהרות שלא יטמאו בקבר. ב- כמו שכתב היפ"ת שיש נחת רוח למת שתהא רשומו ניכר לדורות להזכירם תמיד לברכה, על דרך :זכר צדיק לברכה". אך הצדיקים אין צריכים לזה מפני שדבריהם הם זכרונם, כמאמר רבן שמעון בן גמליאל  לעיל דעל ידי תורתם ומעשיהם הטובים הם נזכרים תמיד לברכה. ויש עוד טעם ג – כדי שיבואו החיים להשתטח על קברי אבות כדי שיתפללו עליהם, כמו שמצינו לחז"ל בש"ס דסוטה "ויבא עד חברון" מלמד שהלך כלב להשתטח על קברי אבות שיתפללו עליו שינצל מעצת מרגלים, ואם לא ידעו מקומם איך ימצא להתפלל עליהם. ומהאי טעמא נסתר קברו של משה רבינו עליו השלום, כדאיתא סוף פרק קמא דסוטה.

והנה מצינו שצדיקים גמורים אינם מטמאין, כמו שאמרו אותו היום שמת רבי בטלה קדושה, ובתוספות כתובות דף ק"ג:, והרב רבי חיים כהן היה אומר אלמלא הייתי שם כשנפטר רבינו תם הייתי מטמא לו, שאותו היום בטלה קדושה דקאמר הכא, היינו קדושת כהונה, וכן מוכח מדקאמר אותו היום שמת רבי, היינו אותו היום דווקא ותו לא. וכן מצינו ברבה בר אבוה דאשכחיה לאליהו כשהיה קובר לרבי עקיבא והשיב לו קברי צדיקים אינם מטמאים. והטעם משום דהצדיק במיתתו נקרא 'חי', כדאמרינן בגמרא "כי החיים יודעים שימותו" אלו הצדיקים שבמתתן קרויים 'חיים', כמו שכתוב "ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבציאל", אתו כולי עלמא בני מתי נינהו? אלא "בן איש חי" שאפילו במיתתו קרוי 'חי', "רב פעלים מקבציאל", שריבה וקיבץ פועלים לתורה". ומאי "יודעים שימותו"? נותנים אל לבם יום המיתה ומושכים ידיהם מן העבירות, אבל הרשעים "אינם יודעים מאומה" עושים את עצמם כאינם יודעים. ועל [דרך] זה נוכל לפרש מאמר חז"ל במועד קטן (כ"ח:) "והחי יתן אל לבו" דברים של מיתה, כדאיתא בפרק במה מדליקין "דריש רבה, מאי דכתיב כי אין חרצובות ובריא אולם", אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שאינם חרדים ועצבים מיום המיתה, אלא שלבם בריא להם כאולם. והיינו שאמר רבה מאי דכתיב "זה דרכם כסל למו", יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר שכוחה היא מהם, תלמוד לומר "ואחריהם בפיהם ירצו סלה", הרי להדיא שהרשעים בפירוש מזכירים יום המיתה, ועם כל זה לבם בריא כאולם, שאינם נותנים על לב לשוב. אבל הצדיק נותן אל לבו יום המיתה ומושך ידו מהעבירות ושב אל ה' כל ימיו, כמו שכתוב בגמרא רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו התלמידים וכי אדם יודע איזה יום ימות? אמר להם כל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, נמצא כל ימיו בתשובה. נמצא שהצדיקים במיתתם קרואים 'חיים' ואינם מטמאים, ובוודאי הציון שלהם אינו בא בשביל הרחקת טומאה. וגם לטעם להזכירו לברכה אין צריך, כי מעשיהם הטובים הן זכרונם, כמו שאמר רבן שמעון בן גמליאל. ועל כורחך הציון בא בשביל החיים, כדי שידעו מקום חנותו להשתטח על קברו להתפלל עליהם, כטעם השלישי להעמדת ציון לנפש.

ובזה תתפרש לנו המדרש רבה שהתחלנו. לאחר שהביא דברי רבן שמעון בן גמליאל שאין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הם זכרונם, ואם כן בוודאי צדקת גמורה כרחל אמנו לא הייתה צריכה מצבה, לא בשביל הרחקת טומאה ולא בשביל לעשות לה נחת רוח להזכירה לשבח, כי מעשיהם הטובים הם זכרונה. ועל כורחך הציב מצבה בשביל בניה שיוכלו לבוא על קברה כדי שתתפלל עליהם ואפילו כל ישראל שאינם מבנים ונקראים על שמה. וזה צפה יעקב אבינו עליו השלום ברוח הקודש, הדא הוא דכתיב "קול ברמה נשמע… רחל מבכה על בניה".

והנה עכשיו שזכינו שאין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם זכונם, גם אני אוכל לומר באמת "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה" וחלקנו כבוד לראש אדמו"ר אבינו הרב הגאון זצ"ל, "יהיה בית אלקים", הוא רק לטעם השלישי שיהיה לנו בזה מקום לשפוך שיחנו לפני בורא כל, וזכות אבינו יעמוד לנו שיקובל תפילתנו. ובזה יראה כל אדם לנפשו כמו שמצינו ביעקב אבינו עליו השלום "ויפגע במקום ההוא וילן שם כי בא השמש", כי אין 'פגיעה' אלא תפילה זו עבודה שבלב. כאשר הגיע יעקב אבינו עליו השלום אל מקום מקדשנו נתעורר להתלהבות גדול[ה] ולתשובה גמורה, כאשר עלה על זכרונו יום המיתה, יום ביאת השמש היא יומא דעיבא. כן החובה על כל אדם לחשוב עם קונהו ולחוס על נפשו, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות? כי האיך מצינו גבר שחייו יהיו חיים לתכלית הנצחי ולא יראה מוות, שלא ישום לנגד עיניו יום המיתה כמאמר חז"ל יזכור לו וגו'. ובזה נוכל לפרש המאמר בסליחות של ערב ראש השנה: "אדם איך יזכה? והוא בכל יום למוות מחכה". איך יוכל האדם לבוא לחיי העולם הבא הוא רק אם בכל יום הוא למוות מחכה. "בשר מה ידבר והוא מובל לקבר", בשר ודם מה החוב לומר בשפתו ובלשונו, כי הוא מובל לקבר, ובזה יתעורר בכל פעם לשוב בתשובה שלימה ולזכות לחיים הנצחיים הצפון לצדיקים. וזה "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", כן החוב על כל אדם לשום לנגד עיניו כל ימיו את האבן הראשה, הוא האבן אשר יעמוד מראשותיו, כי זה כל האדם. ובזה גם כן יתברר לי אמיתת העניין של השארת הנפש, כמו שמצינו בונין לו נפש על קברו, כמבואר בספרים הקדושים בסוד ז' הקפין. וזהו "וישכם יעקב בבקר", עוד בימי עלומיו כאשר היה בכל תוקפו, "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה", היא הנפש אשר בונין על קברו והצדיק בזה אמיתת העניין של השארות הנפש "ויצק שמן על ראשה". ולתכלית זה השתדל כל ימיו במצוות ובמעשים טובים, כמו "שמן על ראשך אל יחסר" מבואר בזהר הקדוש פרשת בלק היא מצוות ומעשים טובים. "ואולם לוז שם העיר לראשונה". ועוד ראיה אחת אשר ברר לו להשארת הנפש היא הראיה מעצם לוז שיש באדם בשדרתו וממנו יעמוד בתחיית המתים ויקוים בנו "כל הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו".

ועתה אחיי היקרים! מה נאמר לאבינו בעת שאנחנו נפרדים מקברו? לדעתי אני אומר אילן אילן במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין, כי קיבץ וריבה פועלים לתורה בחידושי תורה בחריפות ועמקות כאחד הגדולים. שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה במעשים טובים, אהוב למעלה ונחמד למטה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך, שהניח בנים רובם בעלי הוראה ומסומכים להוראה, אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך בתורה ועבודה ומעשים טובים אמן.

(אבלת ציון דרוש ב')

הרב בן ציון הלוי שפירא אב"ד זלוצ'וב (פולין) נולד בשנת 1900 לאביו הרב שמואל ולאימו הרבנית פרידה רוזה.

האב, הרב שמואל ב"ר אברהם חיים שפירא, נולד בשנת תרט"ו (1855) והיה הרב הצעיר בהעליטש מאז היותו בן 18. בגיל 27 מונה לדיין ומו"ץ בדאבראמיל ולאחר 15 שנה מונה לראב"ד בעיר זלוצ'וב. הוא היה מחסידי רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב ורבי דוד משה מטשורטקוב והיה גדול בתורה, בנגלה ובנסתר, וחיבר חידושים בחריפות ועמקות על כל סוגיות הש"ס והגהות על כתבי האר"י וכל ספרי הזהר הקדוש. בזיווג ראשון נשא לאשה את הרבנית מלכה חיה בת הרב אריה ליבוש וילנר אב"ד העליטש, לאחר שנולדו להם ארבעה ילדים נפטרה הרבנית בצעירותה, והרב שמואל נשא לאשה, בזיווג שני, את הרבנית פרידה רוזא בת האדמו"ר רבי מאיר שפירא בזברזב. הרב נפטר בשנת תרפ"ח (1928) בגיל 72, וכתבי ידו אבדו בשואה. (תולדותיו הובאו באריכות ב"מאמר זכרון שמואל" בתוך "קובץ דברי שירה", שיצא לאור לרגל שמחת נישואי שמעון יצחק ראקאוו ורבקה קויפמן, מנשסטר, שבט תש"ס).

הרב בן ציון התקבל בצעירותו לרב ואב"ד בעיירה ליסועץ שעל יד סטניסלבוב. אחרי פטירת אביו הוא מונה למלא את מקומו בעיר זלוצ'וב. הוא היה תלמיד חכם ומשכיל, שלמד תורה בשקידה ובהתלהבות. מכתביו רווים געגועים עזים לארץ ישראל, ואת קשריו עם השלטונות בפולין הוא ניצל לסייע לצעירים לעלות לארץ ישראל.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר זלוצ'וב בידי הצבא האדום ונשלטה בידי השלטון הסובייטי. לאחר גל הפצצות כבש הצבא הגרמני את העיר בז' בתמוז תש"א (02.07.1941), והאוקראינים החלו, בסיוע פעיל של הגרמנים, לפרוע ביהודים ורצחו מאות מהם.

בן קהילת זלצ'וב, שלמה מאיר, העיד כי הרב בן ציון הלוי שפירא נלקט עם משפחתו המורחבת לרצח המוני, בח' בתמוז תש"א (3.7.1941), והוסיף והעיד כי: "בעת שהביאו למקום ההריגה את הקבוצה שבתוכה היה הרב ר' בן ציון ואחיו ומשפחותיהם ועוד חסידים ואנשי מעשה רבים, התחילו בהתלהבות גדולה לאמר תפלות. ההתלהבות גדלה מרגע לרגע והתפלה נהפכה לשירה אחת אדירה וחזקה שאפילו הרוצחים עמדו המומים עד שהתעוררו והתחילו לירות בקבוצה הנפלאה הזו. אחד אחד נפלו הגבורים ואלה שהחזיקו מעמד, המשיכו בשירתם ובהתלהבות שנחלשה מרגע לרגע. עד שנפל אחרון הקדושים ונדם קול השירה".

כן נספו אחיו של הרב בן ציון – הרב יעקב אב"ד טויסט, הרב דוד משה, ר' יששכר דב ור' אלקנה, ואחיו מאב של הרב ציון – הרב אברהם חיים אב"ד אברטין ומרת ינטה אשת ר' יצחק בובר, יחד עם עוד מאות נפשות מבני משפחתם הענפה. הי"ד, ורק בודדים שרדו. (מקור: ספר קהילת זלוצ'וב עמו' 425-428).

אחיו מאב, הרב אריה ליב, הוסמך מהמהרש"ם ונפטר בלבוב בשנת תרכ"ג. אחותו מרת שרה, אשת חנוך דוב קויפמן (גולדווארם), נפטרה בפולין בשנת תש"א.. אחיו ישראל, ממייסדי ההכשרה בקוסוב, נפטר בירושלים בשנת תשמ"ז (1987).

לרגל היארצייט הראשון של אביהם, הרב שמואל הלוי שפירא, הוציאו בניו לאור בשנת תרפ"ט את ה"אבלת ציון" הכולל שני שני דרושים מאת הרב בן ציון ודרוש מאת אחיו הרב יעקב.

על קורות יהודי זלוצ'וב בשואה – ניתן לקרוא באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

אחדות האומה / הרב משולם יששכר קליגר הי"ד

אחדות ישראל, אישים הי"ד, אלול כח, דרשות, פרשת ויחי
תמונת הרב משולם יששכר קלוגר הי"ד

"כל אלה שבטי בני ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם". יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר "ויברך אותם" כולם במשמע – ומה תלמוד לומר ברך אתם לפי שנתן ליהודה גבורת ארי וכו' יכול שלא כללן כולם בכל הברכות, תלמוד לומר "ברך אותם" (רש"י ז"ל בפרשת ויחי).

הכל מודים

רבותי, מספרים על רב אחד, שישב על כסא הרבנות בעיר מלאה תלמידי חכמים, אבל נמצאו ביניהם גם כאלה שלמדו על מנת לקנתר. ובכל פעם, כשעלה הרב על הבימה לדרוש בהלכה כנהוג, עמדו הקנתרנין ועשו אוזנם כאפכסת, הקשיבו קשב רב לכל מילה שיצאה מפי הרב, לא חס ושלום כדי לקבל את האמת מפיו, אלא כדי לתופשו על כל דבור ודבור. וכאשר פתח הרב באיזה פסק הלכה של הרמב"ם, בטרם הספיק לברר את דבריו, קפץ אחד מן מרי פלוגתא שלו וקרא בקול: "כבר יש על זה השגת הראב"ד"… אבל הרב דנן נתן פעם לבעליו חציו "מנה אחת אפים", שעל ידה השתיק אותם לנצח: הוא עלה על הבמה ופתח: הרמב"ם ז"ל פוסק בהלכות דעות, שהקב"ה הוא אחד יחיד ומיוחד, ועל הלכה זו אין שום "השגת הראב"ד"… כל קהל השומעים ידע למה מתכוון הרב והקנתרנין כבשו פניהם בקרקע…

כלפי מה הדברים אמורים? כלפי פרשת "ויחי". כל מפרשי התורה עומדים ביחוד בפרשתנו על אחדות ישראל. כי כל אחד מאתנו מתבונן ומרגיש, שיעקב אבינו שאף חזה בכח עצם קדושתו. אבל חוץ מזה חבה יתירה נודעת לדרישת האחדות – שאין עליה שום "השגה" מצד מי שהוא.

הכל מודים, אפילו הקנתרנין שבתוכנו שהאחדות נחוצה לאומתנו כאוויר לנשימה. ולא לחנם הבאתי את המשל הנ"ל, אלא כדי להאיר ב"אלף", אל המאמר הידוע, השגור כעת בפי כל יודע ספר, היינו: "קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא". הכל משתמשים כיום מאמר הזה, המובא בזוהר הקדוש.

ובוודאי לתועלת ידועה ורצויה. אבל קודם כל עלינו להבין את כוונת המאמר הזה לאמתו. רצוני לומר: כמו שהכל מודים שהקב"ה אחד יחיד ומיוחד ואין על זה "השגת הראב"ד", וכמו שאנו יודעים שיש לנו רק "תורה אחת ומשפט אחד", "וזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו" (י"ג עיקרים), כך עלינו גם להודות שעם ישראל הוא עם אחד בתכלית האחדות בלי שום "השגות" של מחשבות פירוד והרס. ואז רק אז מתקיימים דברי הזהר: "אורייתא וקוב"ה וישראל חד"…

אושרו של יעקב

אכן מה מאושר היה יעקב אבינו בשנותיו האחרונות. על אבינו זה אפשר להחליט את הפתגם הידוע: "אשרי המלך שבזקנותו הצליח". עוד כשהיה בן מאה ושלשים שנה אמר לפרעה: "מעט ורעים היו ימי שני חיי" (בראשית מז) ועכשיו מספרת לנו התורה: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. ויהיו ימי יעקב שני חייו", ופירש האלשיך שעכשיו ראה את עצמו בטובה! עד שבא למצרים קרא על עצמו" "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רגז" (איוב ג). ומשבא למצרים אומרים רז"ל עליו: "למה פרשה זו סתומה?" – שסתם הקב"ה ממנו כל צרות שבעולם (בראשית רבה צ"ו).

ואם נחקור על סבת האושר הזה, שיעקב אבינו עליו השלום הרגיש את עצמו במצב כל כך מרומם בשנותיו האחרונות, אף על פי שהיה על אדמת נכר, ואל חפץ להקבר שם אפילו לפי שעה, כמו שאמר ליוסף: "אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתי בקבורתם", שפירשו המפרשים, שבקשת יעקב הייתה, שאפילו לפי שעה לא יקברוהו במצרים, רק תיכף כשישכב עם אבותיו – זוהי הגוויעה – ישאוהו ממצרים לארץ ישראל. ובכם אם נחקור על הגורם האמתי לעלית מדרגתו של יעקב אבינו ולהתרוממותו הנשגבה עד שאמר ליוסף: "ברכת אביך גברו על ברכות הורי עד תאות גבעות עולם" ועד שהריק שפע ברכות נאדרות בכוח חזיון עד סוף כל הדורות. אם נחקור על כל זה נמצא, שכל אותו האושר הרוחני של יעקב בא מכוח אחדות השבטים מצד אחד ומכוח מה שלא נמצא פסול בהם מצד שני.

ואם תרצו רבותי, הרי האחדות המוחלטת והעדר שמץ הפסול מטבע אחד. כי במקום שיש פסול אי אפשר שתשרור האחדות הגמורה. ולא לחנם התפאר יעקב אבינו באמרו: "ברכות אביך גברו על ברכות הורי". הוא ידע והרגיש את גבורת ברכותיו, שהן עולות למעלה הרבה מברכות אברהם ויצחק. הרי אברהם לא יכול אסוף את כל בניו כדי לעשותם אחדות אחת, כמו שאמר יעקב "האספו ואגידה לכם". אדרבה: אברהם היה מוכרח עוד בחייו להרחיק את הנפרדים. ומה מעציב היה הדבר בשבילו, אדם שאיחה את כל העולם – כמו שדרשו עליו רז"ל: "אחות לנו קטנה" (שיר השירים ח) "זה אברהם שאיחה את כל העולם" (בראשית רבה ל:ט) – לא יכול לאחות את בניו, אלא עוד לפני מותו הרחיקם זה מזה, כמו שכתוב בתורה: "ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם" (בראשית כה), וכל כך למה? מפני שידע אברהם אבינו שיצחק וישמעאל ויתר בני קטורה לא יתלכדו ויתאחדו באחווה: "מה לתבן את הבר". ומה לסולת עם הפסולת…

והמצב הזה עצמו היה אצל יצחק. הוא לא היה יכול לקרוא את יעקב ואת עשו ולכלכל אותם יחד. הרי תהום עמוקה חצצה בין שני הבנים הללו. לא תהום חומרית אלא נפשית, מדתית ומוסרית.

ואולם יעקב היה המאושר שבאבות בנידון זה. הוא ראה לא רק את בניו, אלא גם את בני בניו – ולפי דברי המדרש כבר ראה יעקב שלש מאות אלף מיוצאי חלציו – שכל הקרעים הארעיים שבהם, שבאו מפאת "חטאת נעורים", התאחו. ואהבה ואחווה שררה ביניהם. הוא נוכח לדעת שאפשר לעשותם אגודה אחת וחטיבה מיוחדה מפני שאין פסולת ביניהם. כולם אהובים, כולם ברורים. ולפיכך החליט בוודאות גמורה, שברכותיו גברו על ברכות הוריו.

ולא לחנם מספרים לנו חז"ל שבקש יעקב לגלות את הקץ לבניו, ונסתלקה הימנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש פסול במטתי? פתחו כולם ואמרו: "שמע ישראל, אבינו, ד' אלקינו ד' אחד", כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד, שהננו כולם שלמים בהרכה אחת, ידע יעקב, שאין שום דבר יסודי מבדיל וחוצץ בין אחדותם הגמורה. ואז נגש לברכם מתוך התרוממות הנפש ושפע נבואה.

חטא שנהפך לזכות

ובהנחה יסודית זו נבין את הדבר הקשה שבפרשתנו, מדוע דווקא בשעה זו, שהיה יעקב שופע ברכות כמעיין המתגבר, הבליט גם את חסרונות בניו ובני בניו. אי אמרו חכמינו ז"ל על "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר: מי אלה"?, "מי אלה שאינם ראויים לברכה"! ובאופן גלוי מצינו תוכחה לראובן, שמעון ולוי.

אבל הייתה ליעקב אבינו כוונה לא רק לקנתר את השבטים הללו ולהבליט את חסרונותיהם, אלא אדרבה, להסביר לכל השבטים, ולדורות לכל עם ישראל כולו, שאף על פי שיש ביניהם חסרונות ואין כולם עומדים על הגובה השווה, אם כל זה לא יהיו החסרונות הללו לפוקה ולמכשול מהתאחד אתם, כי יש פסול הפוסל לגמרי את האיחוד, ויש חטא או חסרון, שאם אומנם איננו נעים ביותר, עם כל זה איננו מעכב ומפריע בעד האגוד והאחוד.

ולפיכך דווקא בשעה זו שבא יעקב לברך את בניו ולאחד אותם איחוד נצחי, קנתר והוכיח את הראויים לזה להראות, שאם אומנם "ידעתי בני ידעתי" את כל חסרונותיכם, עם כל זה "ויברך אותם" כולם, ובאופן כולל באופן התאחדותי. ואדרבה, באופן זה גם דברי הקנתור והתוכחה מכילים ברכות בקרבם, בפנימיותם. כי אם אומנם ראובן חטא באופן פרטי בחללו יצועי אביו, הנה לגבי כלל השבטים כולו, לא רק שלא חטא, אלא שעשה דבר שעל ידו נתעלה. וכמו כן שמעון ולוי, אף על פי שבפני עצמם לא היו מידותיהם טובות, הנה לגבי התאחדותם על כלל ישראל, הפיקו כל ישראל תועלת מהם, כמו שאבאר בעזרת ה' יתברך.

ויפה החליטו חכמינו ז"ל: "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה" (שבת נ'). ועל שמעון ולוי אמר יעקב בעצמו: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". כלומר שכל ישראל יפיקו מהם תועלת. ובאופן זה קלקולם הוא תקונם. אמור מעתה, חטא לחוד ופסוק מעיקרו לחוד. החטא הוא מעוות שיוכל לתקון ודווקא באחדות ישראל לא רק שיתוקן, אלא ייהפך לזכות, כעין מה שאמרו ז"ל: "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות". אבל "כל הפסול פוסל ואנו מדבר בשבחו לעולם". ברם בזרעו של יעקב לא היה שום "פסול". ובשעה שקראו בניו את "שמע", אמר הוא: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". הוא כבר ידע שבני ישראל יעמדו בהכרתם זו עד סוף כל הדורות – "לעולם ועד".

יברך את הנערים

ודווקא מתוך הכרה עמוקה שכל בניו הם שבטי י-ה, זרע קודש מצבתם לעולם ועד, נפה אותם בשעת הברכות בי"ג נפה.

עוד בטרם ניגש את הברכה הגדולה, שהייתה באספת כל בניו, תהה על קנקנו של יוסף ובניו. הרי יוסף נשבה לבין הנכרים ועוד, שהיה מלך, ובניו הרי נולדו כאן במצרים על אדמה טמאה. וכמובן שאפשר לחשוש ואפשר לפקפק… אבל יוסף נמצא זך כבדולח. הוא הפתיע את יעקב עצמו בצדקתו…

והפתעה זו אנו מוצאים בכל פעם שיעקב מדבר עם יוסף, בכבוד הגדול שהוא חולק לו ובייחוד בברכותיו: "ויברך את יוסף, ויאמר האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק, האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה. המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים".

וכבר דקדקו כל המפרשים, שהכתוב מתחיל: "ויברך את אוסף", ומסיים: "יברכך את הנערים"? והיכן היא הברכה בשביל יוסף עצמו?

אכן כאן היא הברכה הכי גדולה וחשבוה בשביל יוסףץ רז"ל אומרים: "מעודי" בגימטריא ק"ל, "הזה" בגימטריא י"ז, שביחד עם מספר שנותיו של יעקב: קמ"ז.

ואמנם לא לחנם חלק יעקב את שנותיו לשני חלקים: ק"ל שנה בפני עצמו, בגימטריא "מעודי", וי"ז שנה בפני עצמן, בגימטרייה "הזה". הרי אותן ק"ל שנים, אמר עליהן יעקב שהן "מעט ורעים", ועל אלו הי"ז האחרונות כתוב: "ויחי יעקב שבע עשרה שנה ויהיו ימי יעקב שני חייו", כמו שכבר דברנו לעיל.

אבל איכא למימר גם לאידך גיסא: אותן ק"ל שנה היה יעקב מתפרנס משל הקב"ה בלי אמצעי, אבל במצרים על ידי בנו.

אכן דווקא על ידי זה אנו באים לפרשת גדולתו של יוסף. כי ידע יעקב שד' את יוסף והוא הנהו המרכבה לשכינה במצרים – מדברי האלשיך ז"ל. זאת הידיעה הנשגבה הלזו הביע עכשיו ליוסף, שגם הוא בשבילו הברכה הכי גדולה, וכך הוא באור הפסוק: ויברך את יוסף ויאמר: האלקים הרועה אותי "מעודי", כל ק"ל שנותי עד שלא באתי למצרים, הוא הרועה אותי גם עד היום "הזה", גם הטו"ב שנה שהנני במצרים. כי כל מה שאתה עושה ד' מצליח בידיך והשכינה שורה בו. וממילא מתפרנס על ידי הקב"ה בעצמו "מעודי" עד היום "הזה".

ואת הברכה הזאת חזר ושנה יעקב ליוסף בשעה שבירך את כל השבטים: "מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל", לאמר: מכיוון שכל מה שאתה עושה הוא בא "מידי אביר יעקב", מיד הקב"ה בעצמו, משם זכית להיות "רועה אבן ישראל", לפרנס כל משפחת ישראל: "אבן" – "אבהן ובנין", כמו שמתרגם אונקלוס. כי אלמלא לא היה הכל "מידי אביר יעקב", לא היה יוסף זוכה לפרנס את יעקב, כי יעקב היה מתפרנס גם בלי אמצעי "מעודו" עד היום "הזה". כי כך ברכו יצחק: "ויתן לך האלקים" (בראשית כז) בלי אמצעי.

ובכן ברכה זו: "האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה", הייתה הכי כבירה בשביל יוסף. ויותר לא היה צריך יעקב לברכו כמובן. אכן מה שסיים "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים", הוא מתאים מאד עם המאמר הידוע בגמרא (תענית ה.): "אילן, אילן במה אברכך? אם אומר שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים; שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה; שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שיטעו ממך יהיו כמותך"… אף כאן אמר יעקב: אתה יוסף, אין לך צורך בברכתי, כי הברכה הכי גדולה היא שהנני מחליט שהאלקים הרועה אותי "מעודי", הוא רועה אותי גם היום "עד היום הזה". אלא: המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים; היינו שצאצאי מעיך יהיו כמותך.

יהושע וגדעון

אכן, רבותי, כל דברי יעקב אבינו יצאו עכשיו ממקור הנבואה במדרגה גבוהה. ואם התחיל יעקב ב"אלקים הרועה" וסיים ב"המלאך הגואל", אין אלו דברים בעלמא, אלא בכוונה נאמרו הדברים, כי ידע יעקב שבני יוסף אינם במדרגת יוסף ולא יגיעו למדרגתו להיות ד' עמהם בלי אמצעי, כמו שהיה עם יעקב ויוסף. כי כשהתחיל יעקב להסתכל בדורות הבאים, היוצאים ממנשה ואפרים שאל: "מי אלה", "שאינם ראויים לברכה". הלא ראה ירבעם ואחאב יוצאים מאפרים ויהוא ובניו ממנשה.

ולפי דברנו על הסתכלות זו אומר הכתוב: "ועיני ישראל כבדו מזקן לא יוכל לראות", כי אין להבין המקרא כפשוטו שכהו עיניו של יעקב שלא יוכל לראות כלל: הרי זה עכשיו אנו קוראים בתורה: "וירא ישראל את בני יוסף", מובן מזה שראה אותם בעיניו, ותיכף בתוך כדי דיבור אנו קוראים: "ועיני ישראל כבדו מזקן לא יוכל לראות". ושוב אנו קוראים: "ויאמר ישראל אל יוסף: ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלקים גם את זרעך", הרי כנראה שוב נפתחו עיניו וראה אותם?!

אכן "ועיני ישראל כבדו מזקן" קשור בקשר מוסרי עם "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה". יעקב אבינו איננו מסתכל עכשיו באפרים ומנשה עצמם ראיה חומרית, לראות צורתם או תלבושתם וכדומה, אלא הוא מנפה אותם בע"ג נפה מה עתיד לצאת מהם. וכשהוא רואה את מנשה ואפרים לעת זקנתם, כלומר לעת זקנת ממלכתם, בשעה שגם הנביא מעיד עליהם ששיבה זרקה בו והוא לא ידע" (הושע ז) – בשעה זו "עיני ישראל כבדו – מזקן" – ממעשה אפרים לעת זקנותו. כי באמת באותה שעה שעבדו עבודה זרה לא היו ראויים כלל לברכה.

אבל יוסף הראה לאביו את הצדדים הטובים שבמנשה ואפרים: אמנם ה"זקנה" שלהם יכולה להכביד העינים, ואולם ימי ה"נוער" שלהם מסוגלים להאיר את העינים. הרי יהושע בין נון נער עתיד לצאת מאפרים מימי נעוריו, שאיחד את העם כולו לכבוש את ארץ ישראל. והרי גדעון בן יואש ה"צעיר" בבית אביו (שופטים ו) המשבית עבודת הבעל מישראל והמושיע את ישראל מיד מדין עתיד לצאת ממנשה בימי הנער של עם ישראל. וכבר אמרו המפרשים ז"ל שאותיות "בני" הן בראשי תיבות: ירבעם בן נבט. וכמו כן יהוא בן נמשי. וכאשר ראה יעקב את בני יוסף אלו שאל: "מי אלה?".

ואולם אנכי מוסיף לאמור שיוסף פיס את אביו והראה לו את הצד המזהיר שבהם, ואמר "בני הם", לאמר, שיצאו מהם יהושע בן נון, שגם בשמו יש ראשי תיבות: "בני", וגם ירבעם נותץ בעל… ובשעה זו שוב נפקחו עיני יעקב אבינו בזוהר הנבואה ואמר ליוסף: "ראה פניך לא פללתי והנה הראה אלקים אותי גם את זרעך" – זרע קודש מצבתם.

ברם שני הנערים יהושע וגדעון "מלאכי הגואל" של עם ישראל בימי נעוריו; נהגם ד' על ידי מלאך: יהושע אמר לו המלאף: "אני שר צבא ד' עתה באתי" (יהושע ה) ואמרו ז"ל על זה, שהמלאך שנדחה בימי משה, שלא חפץ בו משה, בא עכשיו לעזור ליהושע. ובגדעון כתיב גם כן: "וירא אליו מלאך ד'" (שופטים ד).

נמצא איפוא, שיעקב אבינו שקל את דבריו בפלס הנבואה: על עצמו ועל יוסף אמר "האלקים הרועה אותי" ועל "הנערים" אמר "המלאך הגואל". וזוהי כוונת רז"ל באומרם: יברך את הנערים, אלו יהושע וגדעון… כי בשבילם ובזכותם נתברכו אפרים ומנשה, ובשבילם אמר יעקב "המלאך הגואל"…

תוכחה מגולה ואהבה מסותרת.

ותיתי להם לרז"ל שהסבירו לנו בפרשתנו את ההבדל הגדול שבין עבירות פרטיות לעבירות ציבוריות. הרי אפרים ומנשה היו צדיקים גמורים, ויהושע וגדעון היו עתידים לצאת מהם. ואף על פי כן יודעים רז"ל, שיעקב אבינו אמר "מי אלה" שאינם ראויים לברכה. וכל כך למה? מפני שהיו עתידים לצאת מהם ירבעם, אחאב ויהוא, שחטאו והחטיאו את הכלל. ואולם ראובן, אף על פי שחטאו כתוב בפירוש בתורה ותוכחת אביו כמו כן מפורשת בפרשתנו – ואחר כל אלו באים רז"ל ואומרים: "כל האומר ראובן חטא, אינו אלא טועה" – זה בנוגע לחטא. ובנוגע לקנתורי אביו מענין הדבר, שרז"ל נוטלים את הפסוק הכי חריף שבתוכחה גלויה זו, את ה"אז חללת יצועי עלה" ומרוממים אותו עד לכדי עליה גבוהה, והיינו, רבני אמרי: איני לא מרחקך ולא מקרבך, אלא הרי אני תולה אותך ברפיון עד שיבוא משה, שכתוב בו: "ומשה עלה אל האלקים". מה שדעתו רואה לעשות כך עושה. כיון שבא משה התחיל מקרבו: "יחי ראובן ואל ימות" (דברים לג, מ, בראשית רבה צ"ח).

אמור מעתה מפני שראובן חטא חטא פרטי וביחוד כנגד יעקב עצמו, לא חפץ אבינו השלם עצמו לדונו לכף חובה, כי אולי באמת צדקו האומרים שכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. והא ראיה ש"כיוון שבא משה התחיל לקרבו"… שמע מינה שגם משה רבינו הסכים שלא חטא ראובן.

אכן כפי שכבר הצעתי בפרקים הקודמים נתכוון יעקב אבינו בתוכחתו הגלויה להראות לראובן את אהבתו המוסתרת, כי "טובה תוכחת מגולה" כשהיא באה "מאהבה מסותר" (משלי כז, ה). ובדברי יעקב לראובן ישנן גם שניהן: התוכחה אומנם גלויה, אבל גם אהבה המסותרת נגלית כמעט.

ודוגמא כעין זו ישנה בגמרא: "ר' יונתן בן עכמאי ור' יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי רבי שמעון בן יוחאי וכו' אמר ליה לבריה: בני אדם הללו אנשים של צורה הם, זיל לגבייהו וליברכוך. אזל אשכחינהו וכו' אמרו ליה: יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, תעייל ולא תיפוק, תיפוק ולא תעייל, ליחרב ביתך וליתוב אושפיזך, לבלבל פתורך ולא תחזי לשתא חדתא… כי אתא לגבי אבוה אמר ליה לא מבעיא ברוכי דלא ברכן, אלא צעורי צערו לי. אמר ליה: מאי אמרו לך? אמר ליה: הכי והכי אמרו לי. אמר ליה: הנך מלהו ברכתא נינהו: דתזרע ולא תחצד – תוליד בנין ולא לימותו, תעייל ולא תפיק – תעייל כלתא ולא לימותו בנך, תפיק ולא תעייל – תפיק בנתן ולא לימותו גוברייהו ולא ליהדרן לותך וכו' (מועד קטן ט.).

מזה אנו רואים שאף על פי שדבריהם של רבי יהודה בן עכמאי ורבי יהודה בן גרים היו מצלצלים כעין קללות, בא רבי שמעון בן יוחאי ופתר אותם לברכות נעלות. וכמדומה לי שראיתי באיזה ספר שאמרו לו בלשון קללה, שבאמת ראו הם איזו קללה רובצת עליו וחפשו שאביו רבי שמעון בן יוחאי יהפוך את הקללה לברכה.

אף כאן אצל ראובן: יעקב אבינו אמר לו דברי תוכחה גלויה, אבל באופן שכזה שיבוא פותר ויפתור את הכל לטובה ולעילוי, כי באמת חטא ראובן רק למראית עין. אבל בנודע לאחדות ישראל עשה דבר גדול. וכבר פירש אדוני אבי זקני הגאון "בר לואי" האבד"ק סטניסלוב זצ"ל בספרו "כלי חמדה", שלפיכך אמרו רז"ל "כל האומר ראובן חטא, אינו אלא טועה", כי כוונת ראובן כשבלבל יצועי אביו הייתה נעלה ונשגבה, כדי שלא יהיה פסול בזרעו של יעקב. כי מיום שנגע שרו של עשו בכף ירך יעקב, אם היה יעקב מוליד עוד בנים, היה מוכרח להיות בהם פגם ודופי מחמת נגיעה זו. וראובן היה בכור לנבואה – כמו שיש במדרש רבה פרשת וישלח – לפיכך בלבל יצועי אביו, שלא יוליד יותר. ומשום זה תיכף אחר מעשה ראובן נאמר: "ויהיו בני יעקב שנים עשר" (בראשית לה, כב) ופירש רש"י ז"ל: ללמדך בא שכולם שווים וכולם צדיקים, כלומר: שעל ידי שבלבל ראובן יצועי אביו נשארו בני יעקב רק שנים עשר וכולם צדיקים…

והגאון הנ"ל עושה מן התוכחה ברכות באופן זה: "ראובן בכרי אתה" – בכור לנבואה; "יתר שאת ויתר עז" – לך על אחיך; ה"פחז כמים" שלך היה בשביל זה ש"אל תותר" – שלא תיתן שיהיו יותר משנים עשר שבטים, שהם כולם צדיקים… "כי עלית משכבי אביך" היינו: כשבלבלת יצועי, עשית "עליה" למשכבי אביך, שלא יוליד זרע פגום. "אז חללת יצועי עלה". כלומר בשעה שלמראית עין היה נראה הדבר כעין חלול כבודי, באמת הייתה זאת עליה… ודברי פי חכם חן.

היוצא לנו מזה, שבעבירה פרטית לא רק שאפשר לסלוח אלא אפשר לדון ולומר "גדולה עבירה לשמה". ולא עוד אלא שהתוכחה הגלויה נהפכת לאהבת גלויה. הקללה הלכאורית נהפכת לברכה פומבית. וכל עשה משה רבינו. הלא ברכותיו של משה היו מעין ברכותיו של יעקב. ואז פירש משה את תוכחת יעקב לאהבה גלויה: "יחי ראובן" – בעולם הזה "ואל ימות" לעולם הבא. מדוע? כי כוונתו של ראובן הייתה לשמה: "ויהי מתיו מספר", שיהיו שנים עשר שבטים כולם אהובים וברורים בלי פסול שתהא אחדותם שלמה. ומה שאמר יעקב לישנא דמשתמע לתרין אנפין: "כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה". בא משה ופירשו לשבח ועליה מוחלטה, כמו אותה עליה שנאמר בה "ומשה עלה אל האלקים". ומתוך גנותו של ראובן באנו לידי שבחו. "ויהיו בני יעקב שנים עשר", ראויים לאחדות גמורה – אחדות ישראל.

אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל

ואופי כזה יש גם לדברי קנתור של יעקב אבינו לגבי שמעון ולוי: "שמעון ולוי אחים" ראויים הם להתאחד עם כל ישראל, אין מה לפקפק בהם. כי "כלי חמס מכרותיהם". אומנות זו של רציחה, גזולה היא בידכם מעשו הרשע – כלשון רש"י ז"ל – כלומר במקורותיהם ובטבעם אין שמ. של רציחה אלא כאילו גזלו אותה מעשו הרשע, שבאמת מידת הרציחה שלו היא: "ועל חרבך תחיה". אלא ששמעון ולוי גזלו אותה מאתו באופן עראי לפי שעה… ויעקב אבינו מביא ראיה נכונה על זה, שאין הרציחה אומנותם, וגם כלי הזין שלהם אינם קנינם הטבעי, ולא הם צחצחו אותה: "כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור". משל למה הדבר דומה לאחד שגזל רובה מרוצח ולא ידע אפילו כיצד להשתמש בו, כמובן שאיננו יכול לירות בו אל המטרה, וכשהוא שולח החץ למזרח הוא נופל למערב כידוע. ויכול להתרחש גם כן שמפני שאיננו בקי בהטיית הרובה ישלח החץ אל עצמו ונפשו. וכן היה הדבר כמעט אצל שמעון ולוי, ש"כלי חמס מכורותיהם", כלומר: שהשתמשו בכלים גזולים, אירע הדבר ש"באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור", שלא ידעו כיצד להתנהג באומנות הגזולה…

אבל יעקב ידע את תפקידם האמתי של שמעון ולוי: "ארור אפם כי עז" שאיננו שייך להם, שהוא רק כלולב הגזול אצלם. אבל להם יש תעודה אחרת לגמרי במנגנון של אחדות ישראל: לזכות את ישראל במצוות: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", שיהיו מורי העם ומדריכיו: "ואת עמי יורו בין קודש לחול ובין טמא לטהור יודיעום" (יחזקאל מד). ובאפם ישתמשו שיהיו לאש קודש שלהבת י-ה: אש תמיד תוקד על מזבח היהדות. והחצים שלהם: "זרוק מרה בתלמידים" (כתובות ק"ד), ו"כחיצים ביד גבור" יהיו בידיהם בני הנעורים לחנכם חנוך יהודי אמתי. וישראל יקיימו בהם מצוות צדקה ביד רחבה. ובכן כמה כוחה של אחדות ישראל: מ"הורגי איש" נעשו כהנים ולויים עבדי ד' שהקב"ה היה חלקם ונחלתם כמאמר הכתוב: "אני חלקך ונחלתך בני ישראל" (במדבר יח). ומ"עוקרי שור" נעשו עניים סופרים ומלמדים, אשר עליהם אמרו רז"ל: "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים" (בבא בתרא ח.).

אורים ותומים

וזוהי כוונת נושא דרושנו: יכול לא ברך יעקב לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר: "ויברך אותם" כולם במשמע… לאמר שבשעה שברך את כולם נראה שגם דברי הקנתור של השלשה שבטים הראשונים מכילים בקרבם ברכה. ולא ברכה בשביל השבט הנידון אלא בשביל כל ישראל, כי אחר שנתן יעקב לכל שבט את המגיע לו כללן כולם "ויברך אותם". ברכה שכזו שדווקא באחדותם והתקשרותם בהתכוללותם הגמורה היא חלה ומתקנת את כל החסרונות של השבטים הפרטיים, כי מה שחסר זה הותיר זה.

ובזה אני מבין מה שרז"ל אומרים על ה"אורים ותומים" שהיו בחושן, למה נקראו שמם "אורים", שמאירים את דבריהם, "תומים" שמשלימים את דבריהם (יומא ע"ג). כוונתם היא: שבחושן היו כתובים כל שמות השבטים וגם אברהם, יצחק, יעקב ושבטי ישורון, כדי שיהיו כל האותיות של הא"ב. ובשעה שהיה הכהן שואל באורים ותומים היו האותיות של התשובה מאירות וגם היו משלימים שהיו נותנים תשובה מוחלטת שלמה. אבל במה שאמרתי לעיל, מובן העניין של האורים ותומים להראות את חשיבותם של השבטים כשהם באחדותם בחבה כוללת, שמפני כך היו כתובים על החשן כל שמות השבטים ובשעת הצורך היו אותיותיהם מאירות, להראות שאומנם כל שבט ושבט, וכמו כן האבות כל אחד מפני עצמו יש לו אור מקורי משלו. ולפיכך נקראו שמם "אורים". אבל צריכים הם כולם להתאחד, כדי שיהיו גם "תומים" – משלימים זה את זה במידותיהם ונעשים חטיבה אחת: גוי אחד בארץ.

(דרוש לפרשת ויחי, מזון רוחני, דרוש יא, עמו' קכג)

הרב משולם יששכר קליגר (קלוגר), נולד בסביבות שנת 1894 בגריידינג (גרודק-יגלונסקי) ליד לבוב, שבגליציה המזרחית, לאביו הרב יוסף הי"ד אב"ד גריידינג,

הוא קיבל חינוך תורני מובהק וחונך לאהבת ארץ ישראל. הרב קליגר השקיע מאמץ רב בלימודי העיון בש"ס ופוסקים. כתלמיד חכם מופלג, בעל ידע נרחב בחכמת ישראל ובשאר המקצועות, בעל קורא אומן ובקי בדקדוק, נואם מבריק וסופר בחסד, בעל הופעה מכובדת ומעורב עם הבריות, שנועד למלא את מקום אביו בריידינג. בשנת תרפ"ה (1925), עבר לקרקוב לכהן כמנהל בית הספר "תחכמוני" של המזרחי, וכמורה לתלמוד ופוסקים. הוא העמיד תלמידים רבים בני תורה בעלי השכלה כללית, המחונכים להגשמת חיי תורה וציון, והשפיע רבות על צביון בית הספר. הוא דאג לנוער המתבגר והיה מעורב בהקמת תנועת "השומר הדתי". בנאום הפתיחה בוועידה הראשונה של "השומר הדתי", הרצה הרב קליגר והדריך את הנוער לקראת הגשמה מלאה של תורה ומצוות, יראת שמים ודרך ארץ ומסירות לעם ולארץ ישראל.

הוא היה חבר בוועד הפועל של "המזרחי" בגליציה המערבית ושלזיה וחבר בוועד הקהילה בקרקוב. ועד הקהילה של קרקוב, שנוהל בידי המתבוללים והחרדים, מנע ממנו להתמנות כחבר ברבנות של העיר, בשל השתייכותו לתנועת המזרחי. אך הציבור בקרקוב ראה בו את אחד מחשובי הרבנים בעיר, יודעי תורה וחכמה מהנאמנים לציון, המייצג את צביונה האמיתי של העיר.

הוא היה אחד מטובי הדרשנים בעיר, והיה דרשן קבוע בבית המדרש המפואר של ר' מיכאל ציפרס ורב קבוע בבית המדרש "מזרחי" (ברחוב קוּפה 16). במשך שנים רבות היה דורש דרושים ברוח היהדות הדתית-לאומית בבתי כנסיות ובתי מדרשות בעירו, והיה הנואם הראשי בכל האסיפות של המזרחי. את דרשותיו העלה הרב משולם יששכר על הכתב והוציא אותם לאור בספר "מזון רוחני", שיצא לאור בקרקוב בשנת תרצ"ז (1937). הספר מסודר בארבע מערכות: א. מזמרת הארץ – בענייני "שבחה של ארץ ישראל וחיבתה, וכל הגדולות והנצורות, המתרחשות בה כעת". ב. מצוקי ארץ – על מעשה אבות העולם ושבטי ישורן. ג. גלות וגאולה – בנושאי הגלויות וחבלי הגאולה. ד. סגולת ישורן – בענייני הסגולות הנצחיות של עם ישראל, "שבשבילן זכינו להקרא עם סגולה, ושאסור לנו לצאת מן הגבולים, שהתותה ההשגחה בשבילנו".

שלושים וששה הדרשות בספר "מזון רוחני" מסודרים על סדר הפרשות בספרים בראשית ושמות, בסגנון הדומה לסגנונו של הרב עמיאל. הרב פרסם גם מאמרים ב"התור" וב"ההד" בחתימת "רב תחכמוני". הוא חיבר כתבים נוספים על שאר חומשי התורה ועל הש"ס, והתכוון להוציא אותם לאור.

במהלך מלחמת העולם השנייה, גורש לגטו בקרקוב, ומשם נשלח לעבוד בפרך בבית חרושת ללבנים של חמיו בגורליץ (גורליצה) שבגליציה המערבית. הרב נהרג עם רעייתו הרבנית אידל ב"ר אליעזר, ועם ילדיהם: ר' יצחק יהושע ומשפחתו, ירחמיאל אליעזר ומשפחתו, ומרים, ביום כ"ח באלול תש"ב. הי"ד.

רק אחת מבנותיהם, אסתר, שרדה. היא הייתה בפרוץ המלחמה אצל הסבא בגריידינג, וגורשה עם דודתה לרוסיה. לאחר המלחמה היא נישאה לרב יצחק אייזיק ליבס, מחבר שו"ת "בית אב"י", אב"ד ביטאם ורב בית כנסת גדול בניו יורק.

אביו של הרב משולם יששכר, הרב יוסף אב"ד גריידינג, ב"ר יצחק יהושע, עבר לפני התיבה בבית המדרש בקהילתו בתפילת שחרית בראש השנה ת"ש (1939). במהלך התפילה ירו הגרמנים לתוך בית הכנסת. הם תפסו את הרב יוסף, התעללו בו והשחיתו את זקנו. באלול תש"ב (1942) הוא נשלח לבלז'ץ ונהרג שם עקה"ש בסביבות ז' באלול תש"ב.

בין תלמידיו הרבים של הרב משולם יששכר היה שלום קרניאל (טרלר) הי"ד, חבר הקיבוץ כפר עציון שנלחם ונפל בהגנת שיירה שנסעה לכפר עציון ביום כ"ח בכסלו תש"ח (11.12.1947), שנודעה לימים בשם "שיירת העשרה".

על ידי שמעורר בלימודו גם את תורתם של החכמים שנפטרו, עולה גם תורתו לרצון / הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד

אישים הי"ד, גאולה, דרשות, הגדה של פסח, העולם הזה והעולם הבא, חשיבות לימוד תורתם, שבט ה, שפתותיו דובבות בקבר, תורה ומצוות, תורה לשמה
בית ישראל נמשלה לגפן שעצים חיים נשענים על עצים המתים

דרשות האלה הניח אחריו ברכה כבוד קדושת זקני הגאון האדיר צדיק יסוד עולם חקו"פ מופת הדור מרן יואל צבי ראטה זצוקלה"ה האב"ד ור"מ דק"ק חוסט, פילדעש, ה' איפאלי' בערעזנא יצ"ו וכולם אופן ודרך אחד להם לפרש כל פרשה ופרשה וכל סיפור וסיפור שבתורה לתכלית המוסר, כי תורתינו הקדושה אינה סיפורי מעשיות. בין מעשה בריאות שמים וארץ, בין מעשה אדם וחוה, מבול ודור הפלגה, אבות והשבטים, כולם ניתנו מרועה אחד, מאל אחד, לתכלית אמיתי, למען קחת מוסר, להשריש בליבנו את האמונה בבורא כולם ובהשגחתו יתברך ולכווין את לומדיה לדרכי חיים. ולתכלית זה מכוונים כל הסיפורים ואמירות וציווים לצרף בהם את בני ישראל בדעות ומדות, לשמור עלינו בנערותינו, לתת לנו אחרית טוב בזקנותינו. וספרים הקדושים מתלמידי בעש"ט הקדוש זי"ע מלאים בדרך זה כי התורה הקדושה היא נצחית בכל אדם ובכל זמן ובכל מקום. ובעקביהם הלך גם כן זקני ז"ל בזה הספר, לבאר את הפשוט בדרך המוסר, להוציא את המקרא מנרתיקה, לעורר על המוסר שבתוך תוכו ולחמם את הלבבות במאור שבתוכה, כדי לעשות את רצונו יתברך שמו בחשק נמרצה. והנה כשנתן הקב"ה את התורה, נתנה לפי כוח של כל אחד ואחד. הזקנים לפי כוחם והבחורים לפי כוחם. אף משה לפי כוחו. כן הוא במדרש רבה (שמות ה') עיין שם. ומדקא פרט משה בפני עצמו, מזה נראה שכוונת המדרש שכל אחד לפי כוחו הרוחני ומדרגתו. ולכן משה רבינו, שהיה עולה במעלות על כל ישראל, על כן מנה אותו בפני עצמו. ולכאורה כל התורה בשווה ניתנה, כגדול כקטן, כאזרח כגר, ואין לך בן חורין לפטור הימנה. אכן במוסרים ומדות הישרות ומעלות הנשגבות היוצאים מן התורה, שאב כל אחד מבאר התורה לפי ערכו.

בית ישראל ורבבות אפרים יודעים אשר כל הנשמות ישראל שהיו עתידים להיוולד עד ביאת המשיח במהרה בימינו אמן כולים היו כלולים בתוך השישים ריבוא נשמות ישראל שעמדו במעמד הנבחר, כי אלפים ורבבות מישראל משורשים המה בנשמה אחת. ונטל הקב"ה אותן השישים ריבוא נשמות ושתלן בכל דור ודור. ויחידי סגולה המה בחינת ראש ומוח ולב של הנשמה, ושאר העם בחינת שאר אברים שבקומת אדם. וזה העניין של דור דור ודורשיו ודור ומנהיגיו, והבן. והמה אחוזים וקשורים באותיות התורה, כמו שפירש בספר הקדוש תורת משה מחתם סופר בפרשת יתרו בשם הגאון רבי עמרם חסידא על הפסוק "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", אשר בשעת מתן תורה הכיר כל אחד ואחד את שורש נשמתו ושורש נשמת חברו באיזה אות הוא אחוז, וכיוון שהן הן מרכבה לאותיות התורה, התייצבו למטה יחדיו שיהיו מכוונים ממש כפי מה שנצטרפו האותיות למעלה. מי שהכיר ששורש נשמתו באות ב' של "בראשית" והכיר נמי שחברו מאות ר' וכן מי הוא מאות א' וכן כולם קורבו עצמם לעמוד בסדר נכון. וזה "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", לעמוד בסדר התורה. ודברי פי חכם חן. וכבר כתבו הספרים הקדושים שבאמת בכל אות מאותיות התורה מרומז כל התורה כולה, כי ברוחניים כך הוא המדה שאחד כלול מהכל. ואולי ניתן להאמר לדרכינו אשר לכך נתנה התורה בששים ריבוא אותיות, יען ידוע אשר בשישים ריבוא אופנים על כל עניין הייתה כוונת היוצר.

דרשות שהתורה נדרשת בהן שיתגלו לפי הנזכר לעיל כל ישראל צריכים זה לזה, לפי שכל נשמה קיבלה חלקה בפנים מסבירות בתורה באופן אחר, וזה אינו יכול להתגלות רק על ידי אותה נשמה. ואפילו משה רבינו ע"ה שזכה לכל התורה כולה, הוצרך הקב"ה כביכול לגלות לו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש עד סוף כל הדורות, והבן. ודברינו יהיו מובנים בטוב טעם ע"י דברי החיד"א בספר שמחת הרגל על ההגדה, על האי משנה (ברכות פרק א, משנה ה) "אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא" וכו', שכוונת רבי אלעזר בן עזריה הייתה במופת כי דברי תורה אין מי שיוציאם לאור, כי אם מי שקיבל החלק ההוא מסיני, ובלעדיו אי אפשר. וזהו שאמר "הרי אני כבן שבעים שנה", שנתייגע הרבה בלימוד והתיש כחו עד אשר ידמה לזקן, ועם כל זה לא זכה לחידוש דבר זה, "עד שדרשה בן זומא", שהיה תלמיד דן לפניהם. והרי זה בא ללמד לדבר זה הוא חלקו בתורה, שאי אפשר לאחר לאמרו. עד כאן. ובזה פירשתי הסמיכות להאי מעשה שהיו מסובים התנאים הקדושים רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה. ולכאורה כל אחד ואחד ידע את התורה ואת הסיפור של יציאת מצרים. אבל לדרכינו, אשר כל אחד ואחד לפי שורש נשמתו מבין בפנים אחרות את המוסר היוצא מן הכתובים האלו, על כן שפיר הוצרכו הקדושים האלו זה לזה. ובזה יש להבין מה שאמרו חז"ל (יבמות ס"ב) "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", כי בוודאי אין כוונתם על ביאה ויציאה ריקנית, רק שיתגלה על ידה חלקה שבתורה מה שקיבלה בסיני, כנ"ל. ובשחר טל ילדותי פירשתי בזה את הפסוק (שמות יט,יז) "ויוצא משה את העם לקראת הא-להים", על פי מה ששמעתי מאדוני אבי מורי ורבי שליט"א, שמרן הרה"ק בעל דברי חיים ז"ל אמר בשם אותו גר צדק הגראף פוטוצקי ז"ל, שהסביר את העניין מה שאנו רואים שהרבה מאומות העולם מתייהדים ומתגיירים, ולעומת זה יש גם כן יהודים שמשתמדים ויוצאים מן הדת, רחמנא ליצלן. והסביר העניין על פי המדרש שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, וישראל קיבלו באהבה. אכן בוודאי היו נמצאים בין אומות העולם הרבה אנשים שרצו לקבל, ובין היהודים היה גם כן מי שלא רצה, רק הכל נידון אחר רובו. על כן ניתנה התורה לישראל. אכן על ידי המסבב כל הסיבות נסתבב הדבר אשר נשמות שרצו אז בקבלת התורה יחזרו לזה העולם בזמנים הבאים, ויתעורר עליהם החשק שהיה להם אז בשעת מתן תורה ויתגיירו. וכן להיפוך ברשעי ישראל, רחמנא ליצלן. ומדברים הנ"ל למדנו שהיה בישראל גם כן מי שלא רצה בקבלת התורה. ואם כן קשה איך בטלו ברובה, הלא כשחנו לפני ההר היו קבועים, ו"כל קבוע כמחצה על מחצה". על כן "ויוצא אותם משה", כדי שיהיו ניידים, ושפיר בטלו ברוב. ובהנ"ל יש להשוות ב' מאמרים שנראים כסותרים זה את זה. האחד הוא במדרש על הפסוק בברכת כהנים "יברכך ה' וישמרך", יברכך בתלמוד, וישמרך שיכתבין מילך. ובספרי איתא "וישמרך", ישמור לך את הקץ. ולדרכינו יש לומר, דהא בהא תליא, שעל ידי שיכתבין מילך ויתבדרין מילך בעלמא, ויהיה "מלאה הארץ דעה", ויצאו כל הנשמות מן האוצר ששמו "גוף" ונזכה לקץ הגאולה. על כן אחינו בני ישראל היראים אינם חסים על כספם ועתם, וקונים כל ספר שנבנה על הקדמות אמיתיות, אפילו מספק דאורייתא, פן יש בה מדעת עליון, ומכל שכן דברים האלה שיצא מאחד משרי התורה בעל שו"ת "בית היוצר"…

דרשות הצדיקים שחידשו בחייהם אם בזמן שכבר ינוחו בקבריהם יתאמרו אחריהם והעולם יתבשם מתוכחותיהם, אז ידובבו גם הם שפתותיהם, כמאמרם ז"ל (יבמות צ"ז) כל תלמיד חכם שאמרו דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר. ובירושלמי (שקלים פרק ב הלכה ה) הוסיף אלה הדברים ומה הנאה יש לו כהדין דשתי יין עתיק. ואולי ניתן להבין את דברי הירושלמי כי הנה אסור להנות בעולם הזה הנאה גופנית מדברי תורה, רק למחר לעולם הבא מקבלים שכרם על ידי שיתבדרו דבריהם בעולם הזה, ובטח יהיה שכר יותר מאלו היו נהנים בעולם הזה, כי יפה שעה אחת בעולם הבא מכל חיי עולם הזה. ומובן הדמיון כמי שמניח את יינו להתיישן. והנה כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל מאד היה נשמר שלא להנות הנאה גשמית בעולם הזה. גם שמעתי מדרכו בקודש יען אשר דרשותיו היו חביבות מאוד בעיני העם, עד שלרגלי דרשותיו היו כל הציבור מתאספים יחד בשעה שישב ודרש ומלט את כל העיר בחכמתו, ואפילו זוויות בית הכנסת היו תמיד מלאים מפה אל פה בשעת דרשה. וכדי להינצל מהנאה גשמית בעת אשר הגיע לסיום איזה חילוק נפלא או איזה פירוש נאה בחידושי אגדה, כאשר כבר הניח ההקדמות הצריכים וראה שהשומעים מבינים כבר מעתה גם בעצמם את דברי החידוש בשום שכל קצת, חדל מלסיים והסיע עצמו לדבר אחר, כי אז בשעת הסיום שכל העולם מבינים שהוא כפתור ופרח ורואים שהעולם נהנים מזה, אז יכולים חס ושלום לבוא לידי התנשאות ולידי הנאה גשמית, ולכן התרחק מזה כמטחווי קשת ויקבל שכרו כעת משלם על ידי שבני ישראל היראים יתעוררו בדרשותיו הנעימים.

בית ישראל נמשלה לגפן שעצים חיים נשענים על עצים המתים, ונמצא התועלת גדול לנו בזה כי תורתינו ותפלתינו שיעלו לרצון לפני אדון כל צריכים אנו לסיועת הצדיקים ז"ל, כמו שכתב כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל בקשרו מספד מבעל הגאון הצדיק מוה"ר מנחם א"ש (אשר אתי בכתובים) לפרש מאמר חז"ל "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא". והקשו המפרשים מדוע לא אמר "כל הלומד", ופירש זקיני בעל המחבר ז"ל על פי מה שביאר לעיל בדברי האר"י ז"ל שבכל תורה ומדות ומעשים טובים שהאדם עושה בעולם הזה הוא מעורר גם כן התורה ומצוות ומעשים טובים של הצדיקים הקודמים שכבר נסתלקו. ועל ידי זה אנו זוכים לשנתעטף תורתינו ועבודתינו בתורתם ועבודתם, ועל ידם יהיו פורחים לעילא. וגם ניתוסף לנו על ידי זה יותר השגה בלימוד בתורתם ובמעשים טובים, וכן ניתוסף גם כן כוח למעלה, שיוכלו עוד יותר יותר לעלות ממדרגה למדרגה בעולמות העליונים. ועל כגון זה נוכל לומר דכאן המתים יורשים את החיים, שהצדיקים שנסתלקו כבר יורשים את החיים, כי החיים על ידי עסקיהם בתורה ומצוות ומעשים טובים המה מוסיפים כוח בהצדיקים בעולם הבא. ובזה פירש הפסוק (קהלת ד) "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה", דהיינו שהשבח של המתים שכבר מתו הוא מן החיים שעוסקים בתורה ומצוות ומעשים טובים ובזה מעוררים גם התורה ומצוות ומעשים טובים של המתים שיש להם על ידם עלויא. עד כאן. נמצא אשר מי שעוסק בתורה באופן שהוא זוכה ומזכה אחרים, היינו הישיני עפר, ויקיצו במה שהוא מעורר תורה ומעשים טובים שלהם, ואז זכות הצדיקים תלויה בו, להיות לו נחלה בנחלתם בעולם הבא, מדה כנגד מדה. ועוד יותר שהוא דומה להם בבחינה זו, כמו הרב לתלמיד, ויקויים בו שלא יהא תלמיד בגן עדן ורבו בגיהנם. וכמו שהוא גורם בתורתו שילכו מחיל אל חיל, כמו כן גם הוא ילך מחיל אל חיל. וזהו שאמר "כל השונה הלכות", דהיינו כשהוא לומד בזה האופן שבלימודו של עצמו הוא חוזר ושונה גם הלמוד של הצדיקים שכבר נסתלקו כנ"ל, בזה הוא מובטח לו שהוא בן עולם הבא כנ"ל. ובזה הוסיף לפרש שם דודי מה"ר יצחק פרענקעל ז"ל את המשנה "שנו חכמים בלשון המשנה", היינו כשהחכמים למדו תורה היה בזה האופן שבלימודם התעוררו גם הלימוד של החכמים הקודמים ועל ידי תורתם עולה גם תורתו לרצון לפני היוצר.

דרשות רבי אלעזר במסכת ברכות דף ט"ז פירשתי בזה האופן וזה לשונו שם, אמר רבי אלעזר מאי דכתיב "כן אברכך בחיי" וכו', "כן אברכך בחיי", זה קריאת שמע, "בשמך אשא כפי", זו תפלה. ואם עושה כן עליו הכתוב אומר וכו', ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות, שנאמר "ושפתי רננות יהלל פי". ונתקשו המפרשים היכן מרומז כאן עולם הבא ובאיזה אופן יזכה לזה. עיין במהרש"א חדושי אגדות. אבל לפי מה שהרווחנו מדברי כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל שבאם אומר קריאת שמע ולמוד תורה באופן שמתעורר גם כן קריאת שמע ותורתם של הצדיקים הקודמים אזי נעשה הוא להצדיקים הנ"ל בחינת רבם, שעל ידו ילכו מחיל אל חיל, ועל ידי זה מוכרחים ליתן [לו] גם כן הנחלה וחלק בגן עדן, שלא יהיה תלמידו בגן עדן ורבו בגיהנם. וזה שאמר "ושפתי רננות יהלל פי", ופירש רש"י ז"ל "רננות" רבים משמע. ולדרכינו היינו גם הכנה והתפלה של הצדיקים הקודמים נתעורר על ידי תפלתו, ועל ידי זה יזכה לשתי עולמות, שעל ידם יהיו תורתו ותפילתו פורחות לעילא ויזכה לעולם הבא כנ"ל.

בית ישראל אומרים בשמונה עשרה "כי אתה שומע תפלת כל פה". וכתבו הספרים הקדושים לכוון להלביש נשמתו בלבוש הצדיקים, בסוד "מה רב (גימטרייה "עב קל") טובך. ועל ידי זה נפרדים ממנו הקליפות ומועיל שתהיה תפלתו נשמעת. ולדרכנו, היינו כשיגיע ל"כי אתה שומע תפלת כל פה" ישים על לבו מך ערכו, שבאמת הוא מצד עצמו אינו ראוי שיקבל תפלתו, רק שמבקש שיתלבש תפלתו בתפלת הצדיקים. ועל ידי זה יתקבל תפלתו גם כן לפי אדון כל. ואולי ניתן להאמור שזה יהיה פירוש הפסוק (קהלת יז) "כי עוף השמים יוליך את הקול", על פי דברי התיקונים בתיקון חמשאה ש"עוף" קאי על נשמתין קדושין דמצפצפין בכמה צלותין. והבן. ובזה יש לפרש את תיבת "ותפלתם" השני שבברכת "רצה", שנתקשו המפורשים הלא התפלת ישראל שיתקבל, כבר ביקש בתחילת הברכה, כשאמר "רצה ה' א-לוהינו בעמך ישראל ולתפלתם". ולדרכינו אתי שפיר, על פי דברי הטור (סימן קכ) שפירש "ואשי ישראל", נשמות הצדיקים שביד מלאך מיכאל. עיין שם. ולדרכינו קאי על אלה הצדיקים שנתלבשו בהם תפלותינו, ואתי שפיר. והנה לכאורה איזה התקשרות יש לנו עם הצדיקים הנ"ל שיתעטפו תפלותינו בתפלתם, רק כשאנו אומרים שמועה מפיהם ואנו מעוררים בהם חיות חדש להיות דובב שפתי ישנים, על ידי זה יש לנו שייכות עמהם שיתעטף תורתינו ותפלותינו בתורתם ותפלתם ומעשים טובים שלהם ואין לך תועלת גדול מזה, כי הנה ידוע אשר כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל היה בין יחידי סגולה בעבודת היוצר.

(מתוך הקדמת המו"ל בספר "דרשות בית היוצר" על התורה, חלק א).

הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד, נולד לאביו הרב שמואל יעקב ראטה הי"ד ולאימו מרת הינדל בנאנאש שבמחוז דברצ'ין הונגריה, בסביבות שנת תר"ס (1900). הוא גדל בתורה ב"חסידישער קלויז" בקליינווארדיין.

כבר בילדותו ניכר היה שהוא עילוי, חריף, מתמיד ובעל זיכרון עצום. אביו לא שלח אותו ללמוד בחדר אלא לימודו בעצמו. הוא נהג איתו בחומרה ולימוד אותו הרבה, בכמות ובאיכות. את הלימודים החלו מידי יום בעלות השחר, בשיעור שנמשך לפחות שעתיים, עד לתפילת שחרית. בהמשך היום היה ישראל אפרים פישל חוזר על לימודו ובערב היה אביו עורך לו מבחן. בהיותו בן חמש החל אביו ללמדו גמרא ועד מהרה לימדו דף בכל יום. עוד לפני בר המצוה ידע בעל פה את מסכת נדרים עם הר"ן. בשנת בר המצוה למד "זמן" אחד אצל הגאון רבי שמעון גרינפעלד (המהרש"ג) בסעמיהאלי. אחר כך חזר ללמוד כמנהגו אצל אביו, בזכות לימוד זה קנה בגיל צעיר ידיעות בכל מקצועות התורה, בחשן משפט, בספרי שו"ת  מוסר וחסידות, שלא היו נלמדות בחדר או בישיבה ולא היו מצויים אף אצל בחורים גדולים ממנו. 

נשא לאשה את מרת חיה אסתר טויבא בת הרב שלום גולד משאטוריאליא-איהאי (אויהל). אחר נישואיו התגורר באויהל וסייע שם לרב המקומי, הרב דוד דוב מייזליש הי"ד, בניהול ישיבתו. משנת תר"צ (1930) מונה לאב"ד וואידיטשקא והגליל, והמשיך לנהל את הישיבה, בה למדו בחורים שהגיעו אתו מאויהל עם בחורים נוספים שהגיעו מהסביבה. הישיבה התנהלה ברוח חסידות מונקאטש. הרב ראטה הוציא לאור את ספר "דרשות בית היוצר" ואת ספר "יוצר אור" מאת אבי זקנו רבי יואל צבי ראטה, והוסיף לספר "דרשות בית היוצר" את חיבורו "אהל אפרים" (תרצ"ח) והוסיף לספר "יוצר אור", את חיבורן "אור לישראל" (תש"ד) ובו דברי פלפול ואגדה. הספר יצא לאור עם הסכמה מאת רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד. מכתבו לרב צבי הירש מייזליש, פורסם בשו"ת מקדשי השם, ח"א סי' טז.

בשנת תרצ"ח, בעקבות השתלטות הגרמנים על צ'כוסלובקיה, נסגרה הישיבה בשל קרבתה לגבול. בשנת ת"ש היא שבה ונפתחה, אך נסגרה שוב לאחר שנה.

הרב ישראל אפרים פישל ואחיו הרב משה שמעון בירכו על אחד מהאתרוגים הבודדים שהיו בהונגריה בחג הסוכות תש"ד (ראה "מצות 'ארבעה מינים ברחבי הונגריה בשנת תש"ד", עלי זכרון ל, עמ' ב).

הוא גורש עם קהילתו ומשפחתו לגיטו בעיר המחוז אויהל ומשם לאושוויץ. בהגיעם לאושוויץ נשלח עם שנים מבניו למחנה עבודה, בעוד אשתו ושאר ילדיו נשלחו לתאי הגזים. הוא הועסק באושוויץ בעבודות פרך בסחיבת אבנים עד שהגיע לאפיסת כוחות והיה חשש כי לא יחזיק מעמד עוד זמן רב. הרב יהושע משה אהרונסון נפגש ברב ישראל אפרים פישל באושוויץ, זיהה שהוא תלמיד חכם גדול ואיש אמת, ודן אתו לעתים קרובות בענייני הלכה ודברי תורה, בהיותם באושוויץ. הרב אהרונסון הצליח לשכנע קאפו יהודי שיעביר את הרב ראטה לקבוצת עבודה אחרת, ל"קומאנדו הנדסה", בה זכו ליותר מזון ועבדו בעבודה פחות מייגעת, והדבר סייע לרב ראטה להתאושש, אף שסירב לאכול מהמאכלים האסורים והתקיים על פרוסת לחם יבשה. הקאפו תבע את הרב ראטה לדין תורה לפני הרב אהרונסון, על כך שהוא הסתכן בהצלת הרב ראטה, בעוד שהרב ראטה מסרב לאכול מהמזון הטרף ובכך מסכן את חייו (ראה "דין תורה באושביץ" בתוך ספר "הקדושה ובגבורה" עמ' 28-32, מאת יהושע אייבשיץ. בספר קהילות הונגריה, עמ' 142, כתב שנרצח ביום ח' שבט תש"ה).

בשעת נסיגת הגרמנים מפולין, ליום השני של "צעדת המוות", בה' בשבט תש"ה (ינואר 1945), נלקחו אלפי יהודים לאחר היערות בקרבת העיר גלייביץ ונורו שם למוות. בין הנרצחים היה גם הרב ישראל אפרים פישל הי"ד.

בשואה נרצחו גם ילדיהם משה שמעון, מרדכי יעקב, הינאל פיגא ואברהם יהושע הרשל. הי"ד.

בנם הרה"ח חיים אלטר רוט (תרפ"ט-תשנ"ו), גורש לאושוויץ עם הוריו ואחיו, ושרד את המחנות. בהקדמתו לספר "דרשות בית היוצר" כתב על מסירות הנפש שלו לקרוא כל יום באושוויץ קריאת שמע ולהניח את התפילין שלו, מכוח מסירות נפשו של אביו ואמונתו שהגאולה קרובה לבוא. הוא מתאר בנוסף לכך, גם את חושותיו ביום השחרור ובתקופה שאחריה:

אני עצמי הייתי בשעת השחרור מעול הרוצחים ימ"ש בן ט"ז פחות שני חדשים. נותרתי לבדי בעולם, ממש יחידי מכל בית אבא. כל כך בודד הייתי, עד שחשבתי שמחוץ לאותם כמה מאות היהודים שראיתי שם בסביבתי לא נותרו עוד ח"ו יהודים בעולם, לאחר כל ההריגות והרציחות באושוויץ ולאחר מה שקרה בסוף המלחמה בפינוי מאושוויץ, שהיה יותר גרוע מאושוויץ גופא… כדי לצייר בעיני הקורא באיזה מצב היינו ועד כמה גדול היה הנסיון, אזכיר כאן פרט אחד קטן, המלמד על הכלל כולו: במשך כל התקופה שהייתי במחנות ההשמדה קראתי "שמע ישראל" בכל יום. ולא זו בלבד, אלא המשכתי בזה גם אחרי השחרור – והנסיון להשאר דבוק באמונת השי"ת אחרי השחרור היה קשה יותר מהנסיון בעת החורבן עצמו. הקורא בודאי יתמה על כך, אבל המציאות היתה, שבמחנות פיעמה בנו כל הזמן התקוה הגדולה שמיד למחר תבוא הגאולה, וכפי שאבי רגיל היה לומר: "משיח צדקנו יבוא לאושוויץ", וחשבנו שלפתע פתאום תהיה ההתגלות והגאולה ונראה עין בעין מדוע סבלנו ונבין מה הוא החשבון והתכלית של היסורים. אבל היותר קשה היה כאשר הגיע יום השחרור – קראו לזה "שחרור", אבל אינני יודע איזה שחרור הוא זה – ואז ראינו את החורבן הנורא שמסביבינו, ויחד עם זה ראינו ששום דבר לא נשתנה, והעולם כמנהגו נוהג והסתר הפנים הוא כפי שהיה ולא מצאנו שום שינוי בעולם – לנוכח כל זה יהודים רבים שהחזיקו מעמד ועמדו בנסיונות קשים אבדו, לדאבון לבנו, את אמונתם ולא עצרו כח להמשיך הלאה… זכיתי שלא הפסקתי לקרוא קריאת שמע אפילו יום אחד, גם זכות יתירה נפלה בחלקי שהנחתי באושוויץ במשך שמונה חדשים את התפילין הפרטיים שלי, דבר שרק מעטים זכו לו,.. ובודאי זכיתי לזה מכוחו של אבא שמסר נפשו על מצות תפילין.

בתום השואה דבק ר' חיים אלטר ראטה באדמו"ר מקלויזנבורג במחנות העקורים. הוא היגר לניו יורק והיה איש עסקים מוצלח ונדיב ידוע. עלה לארץ ישראל, התגורר בנתניה ושימש יו"ר נאמני בית החולים לניאדו ונשיא קהילת צאנז. ספדו לו האדמו"רים מצאנז ומביאלא בני-ברק. זיכרונותיו מבית אבא וזכרונותיו מתקופת השואה – עלו לאתר זיכרון בספר.

התורה הקדושה מזבח ליצר הרע וכל החיצונים / הרב יעקב ליפפא הי"ד

אגדה, אהבת תורה ויראת שמים, אישים הי"ד, גאולה ובניין הארץ, דרשות, הלכה, מגילת אסתר, תורה לשמה

יתברך היוצר וישתבח הבורא אשר יעצנו להוציא אורה הספר "יעיר אוזן", חמדה גנוזה שהיתה גנוזה לנו, תמה מן שוק הספרים והיה ליקר המציאות. ובכל לבי אתן לו לה' יתברך שמו שיר ושבח על אשר חנני דעה להיות נטפל לעושה מצוה ולהעמיד מטה גם מחידושי הנוגעים לדברי מרן ז"ל. והגם כי בושתי ונכלמתי להרים פני בגשתי אל הקודש פנימה להיותי חבור לטהרה לדברי גאון וקדוש ישראל מרן החיד"א ז"ל, כי יודע אני מך ערכי ושפל רוחי, אשר אין בי לא תורה ולא יראה, ומתיירא אני שלא אבוש בעולמא דין ובפרט בעלמא דאתי. אך יהיה לי לסניגור ולמליץ יושר דברי המדרש, מובא בפסקי תוספות דמנחות פרק כל הקרבנות, וזה לשונו: כשכתב עזרא התורה עשה נקודות ואמר אם יאמר משה למה נקדת יאמר הלא לא מחקתי. עד כאן. וכן בדל שפתי אצטדק גם אני ואומר הלא לא גרעתי, ואדרבה תמכתי יתדותי כי זכות תורת אמת של המחבר ז"ל יעמוד גם לי לטהר מחשבתי שתהא זכה צלולה וברורה לשם שמים וכדאיתא בבבא מציעא (דף פ"ה) מתניתא דמר מתנינא ואתסאי, כי זלעפה אחזתני בראותי דברי קדוש ישראל החתם סופר ז"ל בשו"ת שלו (באורח חיים סימן ר"ח) שכתב כל מחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות "נגד שמא אבד שמא", ולא תעשה ידיו תושיה להוציא מחשבתו אל הפועל, כי יבואו מבקרי מימין ויחפשו וימצאו, מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן, ולא הותר אלא משום "עת לעשות לה'", ואם איננו עושה לה', האיסור במקומו עומד. עד כאן דבריו הקדושים.

ועל פי זה יש לפרש כוונת הכתוב (סוף פרשת יתרו) "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו", דהנה "מזבח" מורה על תורה הקדושה עיין עבודה זרה (נ"ב עמוד א), וכן יש לומר על פי מה דכתב בזוהר הקדוש (ויקהל דף רי"ש עמוד א) דלמה נקרא מזבח הפנימי בשם "מזבח", הלא אין שם זביחה כי אם הקטרת קטורת, אך משום הכי נקרא "מזבח", שזובח להמקטריגים וקליפות. והלא כן נמי היא התורה הקדושה מזבח ליצר הרע וכל החיצונים, כדאיתא בקידושין (ל' עמוד ב) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. ואם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ. וזה יש לומר בכוונת הכתוב "ולא תעלה במעלות על מזבחי" ללמוד תורה בהתנשאות, "אשר לא תכלה ערותך עליו", למען לא תגלה חרפתך, כי יבואו מבקרי מומין ויזניחו דבריך. אי לזאת בזכות הבאתי אורה ספרא רבא דגברא רבא, באתי להסתופף ולהתלונן בצל תורת קדשו ז"ל, שיגן גם עלי ועל פרי מחשבותי שיהיו בלתי לה' לבדו, וכתפלת נעים זמירות ישראל (בתהלים כ"ז) אתחנן ואומר "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי".

ובעניי אמרתי לפרש זאת דאיתא בראשית חכמה (פרק ג' משער הענוה) דעיקר האדם שיקרא "אתה" הוא הנשמה, כי הגוף כלה ואבד, ואינו בעל קיום שיקרא "אתה". ואיתא באור החיים הקדוש (תצא כ"א י"א) דהגוף נקרא "בית", והנה באם האדם מכניע ומזכך גופו להתנהג בקדושה וטהרה, אזי יקרא "בית ה'", ואס לא חס ושלום, אזי הוא סתם בית או עוד בית טומאה ועבודה זרה, רחמנא ליצלן, כהכתוב "לא יהיה בך אל זר". וכן אפרש "להעביר גילולים מן הארץ", ד"הארץ" נקרא הגוף, כדאיתא בסנהדרין (צ"א עמוד ב'). וזה יש לומר "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש", דתפלתי הוא מן ה', "שבתי" הוא הנשמה הקדושה, כמו שכתב הרב רבינו חיים הנ"ל שיהיה בבית ה' בגוף קדוש וטהור. וכן אמרתי בכוונת הכתוב (תהלים ק"ב) "תפלה לעני כי יעטף" על פי מה ששמעתי בשם ה"בני יששכר" לפרש "הגבל את ההר וקדשתו", דאם מגבילין אותיות "הר" יצא "קדוש", היינו סביב האותיות "הר", לקודם הה"א הוי אות ד' ואחר הה"א אות ו', קודם הרי"ש אות ק' ואחר הרי"ש אות שי"ן, וזהו "הגבל את ההר וקדשתו". ועל פי זה יש לומר "תפלה לעני כי יעטוף", שיוכל לעטוף אותיות "הר" לקדש עצמו בקדושת ה' יתברך. ויש לרמז כי "יעטוף" בגימטרייה "הר". וכן יעזרנו ה' על דבר כבוד שמו להכניע חומרינו ולעבדו עבודה שלימה תמה וברורה בקדושה וטהרה, ויקוים בנו המקרא "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך". אמן סלה.

(מתוך הקדמת הרב יעקב ליפפא לספרו "תוספות יעקב" על הספר "יעיר אזן" לחיד"א)

דברים נחמדים ששמעתי מכבוד קדושת הגאון הצדיק אב בית דין קהילת קאטוב שליט"א.
אבות פרק ד' "כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות. ודקדקו המפרשים שהיה לי לומר "כל המכבד התורה מכובד על הבריות, וכן המחלל" וכו' מאת רצו בתיבת "את" ותיבת "גופו". ואפשר לומר על פי פירוש רש"י בסנהדרין מ"ד ע"ב מעשה במוכס רשע שמת ובו ביום מת אדם בעיר. ובאו כל בני העיר ונתעסקו במיטתו וקרובי אותו מוכס הוציאו גם את מיטת המוכס אחריו וקפצו עליהם אויבים והניחו המיטות וברחו, והיה שם תלמיד אחד שישב לו עם מיטת רבו וכשחזרו נתחלפה להם מיטתו של חכם בשל מוכס, והיה אותו תלמיד צועק ולא הואיל. וקרובי המוכס קברו את החכם, ונצטער בה אותו תלמיד מאד מה חטא גרם ליקבר זה בבזיון ומה זכה אותו רשע ליקבר בכבוד גדול כזה. נראה לו רבו בחלום ואמר לו "אל תצטער, בא ואראך בכבודי בגן עדן ואותו האיש בגיהנם. אבל פעם אחת שמעתי בגנות תלמיד חכם ולא מחיתי ולכך נענשתי, וזה פעם אחת הכין סעודה וכו'". נמצא מזה כי גופו של חכם נתחלל ונקבר בבזיון על ששמע דברים על תלמידי חכמים ולא מיחה. ולולא מיחה בידם, אזי גם גופו היה נתקבר בכבוד. ואיתא בפסחים כ"ב עמוד ב' "את" לרבות תלמידי חכמים. וזה אמר רבי יוסי כל המכבד "את" התורה, דהיינו תלמידי חכמים, שלא לשמוע לזולם ולשתוק, "גופו" מכובד על הבריות, אבל המחלל "את" התורה, "גופו" מחולל על הבריות כנ"ל ודו"ק.

(משכנות יעקב, שנה א, חוברת ג, עמ' סג)

מגילה ט"ז ע"ב, כי מרדכי היהודי כו' ורצוי לרוב אחיו, לרוב אחיו ולא כל אחין, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין. והדבר מוקשה דמפני שעסק בהצלת נפשות של בית ישראל על ידי זה יפרשו ממנו סנהדרין.
ואפשר לומר דאיתא בסוטה (מ' ע"א) דר' אבהו דרש באגדתא ור' חייא בר אבא בשמעתא, ובשו"ת חות יאיר סי' קנ"ב שיער בזה משום דרבי אבהו היה גדול בי קיסר, כדאיתא בחגיגה (י"ד עמוד א) ובכתובות (י"ז ע"א) וכיוון שהיה טרוד בהשתדלות בי קיסר, לזאת לא העמיד בהלכות כשאר התנאים ודרכו היה יותר לדרוש באגדה.
וכזה יש לומר נמי במרדכי כי כעת בגודלו המלך, שוב לא הורשה לו הזמן להעמיק בהלכה כי בעת הדרוש פלפולו התלמודים לברר ההלכה אם כנים דברי הדורש ועל ידי כך נתברר ההלכה, לא כן ברבי אבהו לא היה אפשר להיות כל כך הויכוח ולסתור דבריו, דאיתא ביבמות (ס"ה ע"ב) יתיב רבי אבהו וקאמר משמיה דרבי יוחנן הלכה ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו. איכא דאמרי רבי חייא בר אבא אמר ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו. אמר רב פפא בשלמא למאן דאמר רבי אבהו אמרה, משום כבוד בי קיסר לא אמרו ליה ולא מידי. אלא למאן דאמר רבי חייא בר אבא אמרה, לימרו ליה לא אמר רבי יוחנן וכו'. עיין רש"י דחלקו ליה כבוד ולא רצו להכחישו. אם כן אפשר לומר דלהכי לא דרש בהלכה דכיון דלא יסתרו דבריו לא יבוא לידי בירור, ומובן דגם להשומעים לא היה ניחא להו לשמוע ממנו דברי הלכה, כיוון דלא יכלו לעסוק עמו כל כך במשא ומתן של הלכה, לכן דרש יותר באגדה. והכוונה הלז אפשר לומר נמי בזה דלהכי פירשו ממנו סנהדרין, כיוון שעתה לא יוכלו להתעסק עמו כל כך בלימוד התורה, כיוון דכעת כבוד בית קיסר נגע ביה, לכן פירשו ממנו.

(משכנות יעקב, שנה ב, חוברת ו, עמ' קמב)

הרב יעקב ליפפא אב"ד זאשרוב, התחתן ביום י"ז סיון תרפ"ט עם מרת שפרינצא, בת רבי ישראל דוד רוקח אב"ד דרוהוביטש (דראהביץ) – חתנו של רבי חיים יצחק ירוחם ובנו של רבי ישעיה שלום רוקח. הרבנית שפרינצא נפטרה כעבור שנתיים ביום כ' אב תרצ"א, לאחר לידת בתם בלומא יכט. גם לאחר פטירת רעייתו המשיך הרב יעקב ליפפא להתגורר אצל חותנו בדרוהוביטש, מחבר ספר "זכרון יעקב" והערות "תוספות יעקב" על ספר "עין זוכר – יעיר אזן" לחיד"א, ועורך כתב העת "משכנות יעקב" (בילגוריי ודרוהוביטש, תרצ"ב-תרצ"ג). כותבי ההסכמות לספריו העריכו אותו מאוד, כתלמיד חכם חריף ובקיא .

בהקדמתו לספר "יעיר אזן" עם "תוספות יעקב", כתב על חותנו ועל אשתו המנוחה: "הרב הגה"צ מוהר"ר ישראל דוד רוקח שליט"א… מצאתי ביתו בית נאמן לה' ולתורתו, וכאב את ב[ן] ירצה יחזקני ויתמכני יותר מכפי יכולתו לישב ולהגות בתורה ועבודה, ישלם ה' פעלו ומשכרתו תהיה שלימה להושע בישועה ורפאוה [צ"ל: ורפואה] שלימה ויגדל כל יו"ח בהרחבה גדולה לתורה ולתעודה… ולהבדל בין חל"ח [=חיים לחיים] הנני להזכיר למזכרת נצח את זוגתי הצדקית מרת 'שפרינצא ע"ה בת מוה"ר ישראל דוד' אשר נקטפה בדמי ימי' בעודה מאד צעירה ורכה בשנים והי' לה נפש תאוה למצות ה' ותאות הולכי קדומה מאסה בתכלית המיאוס, רצון בעלה עשתה עד למאוד, יחשוב לה ה' ימים תמימים במצות ונחלתה לעולם תהי' קשורה בצרור החיים ותנוח בשלום רב על משכבה א"ס [=אמן סלה]".

הרב יעקב ליפפא, ככל הנראה, נספה בשואה. הי"ד.

גרגירי מחשבה אקטואליים / הרב יהושע בוימל הי"ד

ארץ ישראל, בר מצווה, תפילין
יח"ל

* "הבה נתחכמה לו". הגלות הקשה ביותר תבוא עלינו בעת שאויבינו מבקשים להחכים אותנו, לעשותנו בני אדם נאורים…

* יצחק אבינו חרד פעמיים: פעם אחת כשהיה נעקד על גבי המזבח (במדרש רבה תולדות פרשה ס"ז: מחרדה שחרד על גבי המזבח), ופעם שנית כשנכנס עשו לחדרו אחרי שלקח יעקב את הברכות. נפעם השנית מדגיש הכתוב "חרדה גדולה". מה פשר הדגשה זו? ראה יצחק את צאצאיו זרע ישראל על מזבח ה', בשעה שנעקדים ומוסרים את חייהם על קידוש השם, מתוך שמסרבים להתכחש לאמונת אומן, מיד תקפתו חרדה לנוכח זה החזיון. אבל ידוע ידע כי סופם לעמוד כראוי בניסיונות האלה. ברם, כיון שבא עשו עליהם בעלילה, בטענות כלכליות, שהם רמאים וסחטנים וכיוצא בזה כדבר – שנאמר "ויעקבני זה פעמיים" -ומעמיד פני עשוק ונגזל, וקובע ממילא שהותר דמם של ישראל, דבר זה זעזע את יצחק עד כדי "חרדה גדולה עד מאד". מי יודע אם יוכלו לעמוד בניסיון הזה…

* מי האיש ראוי לעלות ולהתנחל בארץ ישראל? דבר זה נלמד מסדר ארבע פרשיות שבתפילין: "שמע", היינו קבלת עול מלכות שמים, "והיה אם שמוע", קבלת עול מצוות, "קדש", להתקדש ולהיות טהור, ורק לאחר מכן "והיה כי יביאך"…

* ארץ ישראל הוא העולם הבא של עולם הזה וכן העולם הזה של העולם הבא…

* "האוכל מעפרה של בבל כאילו אוכל מבשר אבותיו" (שבת קי"ג ע"ב). עיין בפירוש רש"י שמבאר "מבשר אבותיו שמתו שם בגולה", והכוונה דכל מי שביכולתו לרכוש בית וקרקע בארץ ישראל ולהתפרנס שמה, ולמרות שהדבר בהישג ידו מעדיף לאכול עפרה של בבל, היינו לרכוש קניינים בחו"ל ולהישאר שמה, הרי זה כמי שאוכל בשר אבותיו. הלא האבות סבלו וחיו מעונים בגולה זו, היו נרדפים ומומתים על קידוש השם בפרעות ובטבח דמים ואיך מסוגל איש מיוצאי חלציהם לתרום גם את חלקו לפיתוח ושגשוג אדמת הגלות? אין זה אלא כאוכל בשר אבותיו הקדושים להנאתו…

* ציווה הקב"ה לנח ערב המבול לבנות תיבה. מה טעם לא ציווהו לנסוע לארץ ישראל כדי להינצל, כי שם לא ירד המבול? אלא בזמן שמציף מבול וזרם מים זדונים את העולם, אין זו הגינות להימלט על נפשו לארץ ישראל כדי להציל רק את עורו, אלא זוהי חובת איש צדיק שיוסיף לישב בגולה ולדאוג לעת כזאת שלא תיפסק שלשלת הזהב…

* צא ולמד מה בין מנהיגי עמנו למנהיגי אומות העולם. קח לדוגמא את החוקה בארץ מצרים: "כי חוק לכהנים מאת פרעה". העם כולו גווע ברעב, אין לחם לפי הטף, האנשים האומללים ברצון מוכרים את עצמם ואת אדמתם לעבדות ולמקנה לפרעה, הלא כל אשר לאיש יתן בעד נפשו. "רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה", כהני הדת היו בעלי חסינות מיוחדת, כי אין ברוח חלקם והאדמה יסודם, חלילה לפגוע בקודש קדשיהם. לעומת זאת, להבדיל, בכהני ישראל כתוב "לא יהיה לכהנים וגו' חלק ונחלה". אין להם מאומה בנכסים הארציים של העם בארצו, רק אישי ה' יהיו נחלתם, כי מנהיגינו הם ביסודם אנשי רוח…

משל למה הדבר דומה: לאדם שטיפס אל העלייה על גבי סולם, והחזיק בידו גפרור, קרא אליו חברו "אחוז היטב בגפרור כי נוטל אני את הסולם מתחתיך". כיוצא בזה יש בני אדם, כאלו המזייפים את רעיון ישוב ארץ ישראל, אשר מחזיקים בידם מכשיר קטן להפיץ כמה קווי אור קלושים. אבל מאחר שהם משמיטים מתחת לרגליהם את יסוד העמידה והקיום של ישראל, את התורה, מה ערך יש לגפרור זוטר אשר בידיהם…

על מכת ההתבוללות: במפרשים הקשו למה ציווה הקב"ה לישב בסוכת כדי לזכור את ענני הכבוד, ולא ציווה לעשות זכר לבאר ולירידת המן במדבר? ואפשר זוהי הסיבה, כי מן הבאר והמן שתו וניזונו גם אנשי ערב-רב, לא כן בענני הכבוד שפלטום – כמובא במדרש – וישבו תחתיהם רק זרע כשרי ישראל. לפיכך ראוי לייחד זכר מיוחד להם. כך גם המה נקראים "ענני כבוד", כי כבוד גדול הוא לישראל בעת ישכון העם לבדד, באיו שם תערובת של זרים. הענן שימש כ"גיטו" הישראלי בגלות המדבר…

* "משורר ששיער חייב מיתה" – אדם המסוגל לקום ולשורר תהלת ה' בקרב הארץ, אר אינו מנצל את סגולתו לכבוד שמים, אלא תחת לשורר הוא "שוער", ונועל את הפתחים – מתחייב בנפשו.

* איתא במדרש: "כשאמר קין 'השומר אחי אנכי". אמר לו הקב"ה: קרקפתא דלא מנח תפילין את". מה הקשר בין הדברים? ביום שילד יהודי מתחיל להניח תפילין, הריהו מצטרף לקהלת יעקב ונעשה חבר שווה זכויות וחובות בציבור הישראלי. נאמר במשה רבינו "ויגדל משה ויצא אל אחיו" – כיון שנעשה גדול, דהיינו שהגיע לגיל בר מצוה שמניחין בו תפילין, מיד הרגיש מחובתו לצאת אל אחיו ולראות בסבלותיהם, לראות במה יכול הוא לעזרם ולסעדם, כמסופר במדרש שהיה נותן כתף לזה ומושיט ידו לזה לסייעם במשא. הנחת תפילין קשורה, איפוא, בגיל המסמל את חובת העזרה ההדדית בקרב בני א-ל חי. התפילין משרישים חובה זו בתודעתו של החבר החדש שהצטרף כעת לקהיליה היהודית. אמור מעתה: כיוון שאמר קין "השומר אחי אנכי", גילה דעתו שאין הוא נושא בשום אחריות כלפי אחיו – סימן מובהק שאינו מניח תפילין.

(הרב יהושע בוימל הי"ד, שלשה דורות עמ' תא)

רדיפות היהודי במשך הדורות

ה"שה" סמל הרחמנות והחמלה, היה אליל מצרים – דחליל כלפי חוץ; ואילו ה"שור", סמל האכזריות, משמש לגויים דוגמא חיה במעלליהם: "כלחוך השור". שור אין הנאה להיזקו, תכונת שור לעקור כל צמח עם שרשי וכיו"ב. פרעת הרשע הוא שחידש מזמה לא נודעת, להעמיד פנים כרחמן וצדיק, ולעשות בהסתר כל תועבה – לחפות על כל דבר פשע באמתלאות. לדוגמא: (דבר ששמעתי מפי אדמו"ר מהר"מ שפירא מלובלין זצ"ל) כיוון שביקש לגזור על ילדי ישראל להשליכם היאורה, השתדל שהמבצע יעבור בשתיקה, ולכן נמנע מלפנות אל המוני העם בקריאה גלויה, אלא קרא לחיות, לשכרים שלו, כדי לצוות "אם בן הוא והמיתן אותו". והיה כי יזדעקו שגרירים של ממלכות ידידותיות למחות בו, יוכל פרעה בנקל להצטדק ולומר: "לא בי האשם. לא ממני יצתה הגזירה, מזימת הפקידים היא". גם אחר כך, בראותו שאין מחשבותיו מתקיימות, יצא בכרוז פומבי לכל עמו "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". אבל הפרשנים המיוחדים לכוונותיו של המחוקק במצרים, ידעו היטב את הכוונה, כתרגומו: "בנין דיהודאי". שוב יוכל פרעה להישאר צדיק וישר כלפי חבר הלאומים. אין הוא אלא דורש מעמו שישליכו קרבנות לאלהיו, לנילוס, וכדרך שלא מיחו בשעתו על עבודת המולך ושאר פולחניה של עבודה זרה, כך אין שום עילה למחות בו עתה, כי אין מדרך המלכות להתערב באופני עבודת אלהיה של מדינה ומדינה. ואף אם למעשה צירף פרעה תרגום סודי לכרוז "כל הבן", המחיל את הגזירה על בני-ישראל לבדם, הרי כלפי חוץ הנהו מתורץ כדבעי. אם תתגלה לבסוף העובדה שהשליכו ליאור רק את ילדי היהודים – אשמת הפקידים המבצעים היא.

ברוח זו מתפרש הכתוב "ויקם מלך חדש על מצרים" – שנתחדשו גזירותיו (חז"ל). כלומר, מתחילה סבר פרעה, שאם רצונו לשאת חן בעיני לאומים אחרים ולהצטייר בעיניהם כמלך של חסד, שומה עלינו להעניק ליהודים שויוון-זכויות עם כל שאר האוכלוסין בארצו. עד שלבסוף חור ונמלך בדעתו, כי אין צורך בזה, הלא יכול הוא לנקוט בתכסיסים דיפלומטיים – כמו של דו פרצופים, להערים ולאחז את העיניים, להתנהג בפני ארצו כרשע עריץ ולהעמיד פנים כלפי העולם החיצוני כצדיק וישר… כשה תמים… משום כך, בשבא הקב"ה לגאול את עמו ישראל מגלות מצרים, ציווה עליהם לשחוט את ה"שה", כלומר, לטבוח אחת ולתמיד את אלהיהם המדומה של המצרים, את סמל הרחמים, שהיו מתעתעים בו את הבריות כל הימים, ובדרך זו מחפים על גודל רשעם ואכזריותם.

ובליל יציאתם מכור-הברזל, הכה ה' את המצרים ב"מכת בכורות", להודיע שהבכורים – דהיינו ראשי העם – המה אשמים בכל, לא הפקדים הזוטרים אשר רק ביצעו את הפקודות, כדברי ספר משלי: "מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים". המושל אינו כי אם מקשיב לרעה, אולם די בזה כדי שיהיו כל עושר רצונו מוציאים לפועל את המעשים הנפשעים ביותר.

(הרב יהושע בוימל הי"ד, שלשה דורות עמ' שצח)

לחנוכת הבית בימי הצרה והיגון של שנת תרצ"ג (1933) / הרב משה קלנברג הי"ד

אישים הי"ד, דרשות, הבדלה בין ישראל לעמים, היסטוריה של עם ישראל, ענווה ושפלות, צרות עקבתא דמשיחא, תשרי ג
תמונת הרב משה קלנברג הי"ד

לחנוכת הבית לכנ"י פה עירנו מיץ בחול המועד פסח שנת תרצ"ג לפ"ק.

רבות שבעה לה נפשי מהנאומים אשר לפני, אשר ספו קינה ונהי, על נגישת ולחיצת אחינו אשר בארץ אשכנז, ומהם שפכו עליהם מרורות לתלות אשמם בראשם כי מידם היתה להם זאת, את אשר הגיע עליהם, אחרי כי אחינו בני ישראל באשכנז בימי שלוותם, לא זכרו צור מחצבתם ארצם ולאומיותם, ולצריהם נתנו יד תמכו במשענת קנה רצוץ, אשר הם יעמדו להם בעת צרתם – ואין אנחנו יושבים כעת על מדין לשוח ולדון דיני נפשות, ולכל עת אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ג) עת ספוד ועת רקוד, ודבר בעתו מה טוב. ואם השביעני במרורים בזו לילי פסח, ורעה נגד פנינו אשר יסמרו שערות ראשינו, אבל על כל פנים ימי הפסח זמן חירותינו הם ותן חלק לשבעה, וכן חג לנו מחנוכת הבית אשר אנחנו בו, וראה ראינו מדברי כל חוזינו ונביאנו אשר גם בתוך הצרה והיגון המציאו לנו פדות והנחה, וחזו לנו תמיד חזות נחמה ותרופה צרי למכותינו:

וגם אנכי היום בתור מנאים האחרון אכון פעמי לצאת בעקבי הצאן, ואחזה בסנסני מילין תרי ותלת דברי נחמה השקט ובטח בה' אלהינו אשר מעולם לא עזב חסדו ואמתו מאתנו אנחנו עמו בכל ארצות פזורינו, וכן גם עתה אל יעזבנו ואל יטשנו ה' א' לנצח, ואנכי עמדי כאשר בשעה האחרונה נתכבדתי לשאת משאת דבר, טרם תפוש בלבי איזה רעיון ונושא מאמר המתאים וראוי לעת הפכפך כזאת, חנוך הבית, ושמחת חג, ועת צרה ליעקב ממש צרתות זו לזו, וראה מעשה ונזכר הלכה מלימודי הדף היומי בקהל עדתי במסכת יבמות בחמש עשרה צרתות בסוגיא ד"עשה דוחה לא תעשה", כלל גדול אשר בתוך גלי ים התלמוד יעבור, ובמצולות ים אין מקום לתפוש משוט להתענג בתענוגי האגדה, אשר רק על מי מנוחות יעבורון, על כל זה אקוה, אשר מעז יצא מתוק לחיך, לומר איזה מילי מעליותא באגדתא מענינא דיומא כיד ה' הטובה עלי, ואפתח שער בעת נעילת שער אשר ממנו ישקו כל העדרים:

הנביא מלאכי בעת נעילת שער ספרו, פתח ואמר "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים", ונבין את דבריו בשים שכל אשר הנביא יחזור על הראשונות להגידנו לזכור תורת משה, ואשית נוספות כאשר כבר עוררתי בדרשת שבת הגדול באמרו דוקא בחורב, וכי רק בחורב נצטווה הלא גם באוהל מועד ובהר גריזים וחוקותיה במרה נצטוו גם כן:

אבל נביא מלאכי כאשר נראה אליו במראה הנבואה כל אשר יעבור על ישראל בהגלות תחת שבט מושלים שונים מהחל עד אחרית כיום מר הזה, כן נגלה לפניו אשר אחריו אין עוד נביא אשר יחיה, משימו אל עליו את נבואתו, להחיות את מר רוח הישראלי, חיל ורעדה אחזתהו, ואימה ופחד סבבוהו, לאמור, אוי מי יחיה משימו אל עליו כל המשא והצרות הללו, ה' במראה אליו נתוודע ואמר לו, לך ואמור להם לישראל העצה היעוצה להם לבל יפלו פניהם, ולא ירדו ממדרגתם חס ושלום, בכל אשר יעבור עליהם, הוא[ זכרו תורת משה כו'. תורת משה יהיה להם למורה והר חורב ישימו לעיניהם למחזה בכל אורך ימי הגלות עד אשר הנני שולח לכם את אליהו הנביא כו', ואתם אל תיראו:

ונבין סגולתם על פי אומרם במסכת שבת (פ"ט ע"א) אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו ריבונו של עולם תורה היכן היא, אמר לו נתתיה לארץ, הלך אצל ארץ. וכתב המהרש"א, מפני שארוכה מארץ מדה, וכן הלך ושאל מן הים הגדול, עד שבא אצל משה, אמר לו תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא, אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה כו', אמר לו הקב"ה הואיל ומיעטת את עצמך תקרא על שמך, שנאמר זכרו תורת משה, הרי שנקראת תורת משה על שהקטין את עצמו. וכן "משה קבל תורה מסיני", למד להקטין את עצמו מסיני, שזכה שתינתן התורה עליו מפני שהוא השפל והנמוך שבהרים, על דרך שאמרו במדרש רבה קהלת, עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא עליה מלך גדול זה הקב"ה, ובנה עליה מצודים גדולים אלו רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה. ועיין מדרש תהלים על הפסוק "למה תרצדון הרים גבנונים", בשעה שבא הקב"ה ליתן תורה לסיני היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו, זה אומר עלי התורה ניתנה וזה אומר עלי התורה ניתנה, תבור וכרמל זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי, אמר הקב"ה למה תרצדון הרים גבנונים (הר על גבי הר) "ההר חמד אלהים לשבתו" מפני שהוא הר לבדו ונמוך וענוותן:

וזה שאמר הנביא לישראל, זכרו תורת משה שנקראת על שמו לענוותנותו, וכן הר חורב שהוא ההר הכי קטן, יהיה לעיניכם לאות, כי לא מרובכם חשק ה' בכם מכל העמים כי אתם המעט, על כן בחר בכם אל, וכן מבטיח הנביא (ישעיה נ"ד) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, היא התורה, והר ציון לעולם ישב, כן אתם בני ישראל לא כליתם מן האומות, אם כי הם הרבים:

וזה שאמרו בגמרא (שבת פ"ט) למה נקרא שמו הר חורב, שממנו ירדה חורבה לאומות העולם, המתגאים בגאוותם וריבויים, כי רם ה' ושפל יראה, וגבוה ממרחק יידע. ודא תברתהון של אומות העולם המעיקים וצרים לישראל בתוקפן וגבורתן, אבל הם יאבדו משטח העולם, כמו שההרים ימושו (ישעיה נ"ד) ועם ישראל חי לעולם ולא תמוט. ומהם שונאי ישראל עצמם כבר באו והעידו על זה, על מפלתן, המן אמר "אתא מלי קומצא קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי" (מגילה ט"ז ע"א), אתם ישראל שאתם כולכם רק קומץ ומלא חפנים נגד העמים, אף על פי כן תדחו את כולם ולא יוכלו להרע לכם ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, על פי הכלל של "עשה דוחה לא תעשה", ועשה אחת שישראל עושין דוחה כמה לא תעשה שאומות העולם אין אין מניחין לעשות, כידוע שמעט אור דוחה הרבה חושך, וכמו שהבטיח לנו ישעיה הנביא (ס') כי הנה החושך יכסה ארץ (שאין שם שמש כלל), וערפל לאומים (הנאצי), ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה, ישראל אשר בך אתפאר ויאר לנו מכל צרותינו:

וגם בדבר חינוך הבית הזה, "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים" אשר, לא רק רוח הלאומי בלבד יאמן בבית הזה, כי אם גם רוח התורה יכנס בה ולא ימוש מתוכה ובה יהגו אבות ובנים, ובזכות זה יקוים בנו מקרא שכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, במהרה בימינו אמן:

(מתוך "דרש משה", חלק ב)

הרב משה קלנברג (קאהלענבערג), נולד בשנת תרמ"ג (05/09/1883) בסקאלאט שבגליציה (כיום אוקראינה) כבן לרב אברהם יהודה קלנברג ולאמו מרת העניא מינציא בת הרב יצחק קיבץ מסקאלאט. משפחתו היתה מיוחסת לגאונים מפורסמים ובהם הרב יעב"ץ והחכם צבי, רבי אפרים בעל שערי אפרים ועוד. "הרב הגאון הגדול החריף ובקי הר המוריה כליל המעלות ערוגת הבושם" (מתוך הסכמת רבי אברהם יהושע העשיל מקאפיטשיניץ לספר שלש דמעות ולספר דרש משה), "… דורש טוב לעמו מוכתר בנימוסין ותיק וחסיד וירא אלקים" (מתוך הסכמת האדמו"ר רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה, לספר שלש דמעות. וראה גם את שאר ההסכמות הנלהבות של גדולי ישראל לספרי הרב משה קלנברג) "אשר לא מש מימיו מאהלה של תורה מעושר ומעוני" ("ברכת אב", מתוך דרש משה חלק א, עמ' 16), והתחיל לכהן כרב עוד בצעירותו והיה אב"ד קוטשערמארא שבבוקבינה. בעקבות צרות מלחמת העולם הראשונה סבל מהרוסים, גלה מביתו, נטש את משרתו הרבנית ואבד את כל רכושו להצלת נפשו ונפשות משפחתו. הוא עבר דרך רומניה להונגריה, שם שהה שש שנים והיה רב חברת לינת הצדק ולומדי השיעור בש"ס בבודפסט. בשל נישואי אחותו מרת חנה כהנא עבר לווינה ושם היה רב חבורת קהל חסידים ומגיד מישרים בקלויז סדיגורה. בשנת תרפ"ט (1929) עבר לעיר מץ שבצפון מזרח צרפת. בעקבות עקירת בית העלמין היהודי בעיר בידי הגרמנים בשנת תרס"ג (1903) אבד ציון מקום קבורת הנפטרים ובכללים גם צדיקים גדולים שלא נודע מאז מקום קבורתם, אולם "אין עושין נפשות לצדיקים! המצבות והזכרונות הגשמיים בטלים ועוברים אבל דבריהם הן הן זכרונם הקיימים לעולם וזכרם לא ימוש מוך היהודים" (דרש משה, חלק א, הקדמה, עמ' 28-29). במץ כיהן הרב משה כרב לקהילת "קהל יראים" של המהגרים ממזרח אירופה וממרכזה.

עולמו הרוחני של הרב קלנברג הושפע משורשיו בחסידות רוז'ין, ביהדות מזרח אירופה ומדמויותיהם של ה"חפץ חיים" והרב מאיר שפירא מלובלין. הרב קלנברג חיבר את הספרים דרש משה (ב"ח, תרצ"ה), דור ודורשיו מגדולי מיץ, שבתא דרגלא וספר "שלשת הרועים" משלשה בתי אבות גדולים וצדיקים, שלש דמעות הספדים על קדושי ארץ ישראל וגדולי ישראל (תרצ"ז) ובהם דברים לזכר חללי מאורעות תרפ"ט, הספד על החפץ חיים, הספד על הרב קוק ועוד. כן היו בידו גם כתבי יד עם הערות בש"ס ובשלחן ערוך ועל התורה, שהתכוון להוציאם לאור.

בשל צרות מלחמת העולם הראשונה והתנפלות צבאות הרוסים בשנת תרע"ד (1914), אבד כתב ידו על שולחן ערוך יורה דעה חלק א', שהתעכב עם פרסומו כי טען "הלא עדיין אברך אנכי אעבור על פרשתא דא פעם ושתים וימים ידברו ואז אוציאם אורה כאשר אשלים חוקי על כל השלחן ערוך יורה דעה על כל פנים". הרב כאב מאוד את אובדן כתביו: "וכגורל ביתי הוני ורכושי וכל מרבית ספרי שהיו שוים הון רב ונאספו ותמו או נגנבו, כן היה גורל גם הכתבי יד שלי אשר בעמל ידי יגעי ומצאתי כתבתים וגם הגהתים, ידי זרים שלטו בם ולדאבוני אין לזה לא גאולה ולא תמורה ושמעתא בעי צילותא, וחבל על דאבדין ולא משתכחין ומיאנה הינחם נפשי…" (הקדמת דבר משה, חלק א, עמ' 30). כל ימיו קיוה שימצאו כתביו וישיבו לו אותם.

בפרוץ מלחמת העולם השניה פינתה הממשלה את תושבי אלזס-לוטרינגיה לפנים הארץ, והרב עבר עם אביו הישיש לבורדו. ביתו נעשה מרכז לבני עדתו ולפליטים נוספים. בתחילת שנת תש"א (בנבמבר 1940) הוגלה הרב יחד עם רעייתו ואביו ורבים מבני קהילתו למחנה לה-לנד שליד העיר טורס, כ- 160 ק"מ דרומית מערבית לפריז. הוא ארגן תלמוד תורה לעשרות ילדים במחנה, ייצג בוועד את הנושאים הדתיים וכתב דרשות במחנה. "במהלך עשרים ואחת חודשי שהותו במחנה כתב הרב קלנברג את דרשותיו בכתב יד בהיר, קריא ועשיר במקורות: תשע דרשות, מבוא למגילת איכה, ביאור לפירושו של האבן-עזרא למגילת איכה, מסמך מזעזע המתאר את שילוחם מהמחנה ודברי תורה ששמע מפי אביו ועוד. כתב היד התגלגל והיה מונח עשרות שנים בארכיון ייוו"א בניו יורק ללא גואל, והוגדר כבלתי מזוהה. לאחר תחקיר ארוך ומורכב הצליחה הרבנית אסתר פרבשטיין, ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים, לזהות את שם המחבר, לגאול את כתב היד ולהוציא לאור את הספר "ידי משה", ששמו נמצא רשום בכתב היד" (מתוך "תחקיר החודש", תמוז תשס"ו, באתר "זכור": חיים שלם, "מי יתן ויכתבו מילי", הצופה,21 באפריל 2006).

מתמוז תש"ב החלו להוביל את יהודי המחנה להשמדה. הרב משה קלנברג הועבר לדרנסי שבפריז, והספיק לעבור שם לפני התיבה לסליחות ולתקוע בשופר. בערב ראש השנה (11.9.1942) הובל עם רעייתו, הרבנית חנה גיטל לבית טייטלבאום, לאושוויץ בטרנספורט מס' 31, ושם הם נספו ב-ג' בתשרי תש"ג (1942).

שני בניהם, הרב חיים מרדכי ור' פנחס שרדו. בספר "ידי משה" הובאו גם דברי בן המחבר, הרב חיים מרדכי קלנברג, בנוגע למשפחה ולתולדותיה.

מקורות: אתר זכור. אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ד עמ' 544-547. ספר זכרון לגירוש יהודי צרפת, באטה וסרז' קלרספלד (פריס 1978), דפי עד באתר "יד ושם", ועוד.

הרב הונצח גם בספר "דעת שלום על פרק שירה" מאת הרב שלום מאסקאוויטש משאץ, תשמ"ט. וכן בספר משמיע שלום, מלוקט ע"י מכון "שפתי צדיקים" שע"י מרכז תורני "אוהב ישראל", תשנ"ה.

הערות:

  • ע"פ אנציקלופדיה לחכמי גליציה הרב נולד בתרמ"ב (1882), אחותו רשמה בדף העד שנולד ב1888, ולמעלה הובא תאריך הלידה המפורט כפי שהובא ברשימות ספר הזכרון לגירוש יהודי צרפת.
  • ע"פ המובא ב"משמיע שלום" יום הזכרון נקבע לד' בתשרי תש"ב. ונראה שכוונתו לתש"ג (1942). למעלה כתבתי ג' תשרי תש"ג, כפי שמובא באנציקלופדיה לחכמי גליציה.

כי קולך ערב ומראך נאוה / הדרשה האחרונה של הרב משה דייטש הי"ד בערב יום הכיפורים

אישים הי"ד, דרשות, הבדלה בין ישראל לעמים, היסטוריה של עם ישראל, יום הכיפורים, שיר השירים
השמעיני את קולך

בתאריך 15.03.1939 נכנסו חיילי הנאצים לצ'כיה. רוסיה הקרפטית ומרמרוש כולה, נכבשה בהסכמת היטלר בידי חיילי הונגריה, משנת תרצ"ט. בשנת ת"ש גזרו ההונגרים "חוקי יהודים", באמצעותם גזלו את פרנסת היהודים ושלחו את היהודים לעבודה מפרכת ב"מחנות עבודה", ומשם נשלחו למקומות שונים ברחבי המדינה שנכבשו בידי הנאצים, שם קצצו את זקנם ואת פאותיהם והעבידו אותם בפרך בתאים תת אנושיים. עד מהרה הפכו האברכים הצעירים שגויסו למחנות, לגופות צנומים עם עיניים כהות, בשל המחסור במזון ותנאי המחיה הבלתי נסבלים, ורבים מהם נפטרו תוך זמן קצר.

בערב יום הכיפורים, שנת תש"א או תש"ב, עמד הרב משה דייטש בבית המדרש, הביט בנערים ובזקנים שנותרו בו עטופים בטליתות ודואגים לשלום אחיהם ולגורל כלל ישראל.

הרב נשען על העמוד, והתחיל בלא כח בדרשתו:

שלמה המלך שר בשיר השירים (ב,יד), "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, הראיני את מראיך, השמעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה". ויש לדייק בלשון הפסוק, לכאורה יותר מתאים הסדר: הראיני את מראי, השמעיני את קולך, כי מראך נאוה וקולך ערב, ולמה הקדים בנתינת הטעם קול לפני מראה?

ויש לבאר על פי משל: למלך אחד היה בן יחיד, מצויין במעלות נשגבות, והאב, המלך, אהב אותו כבבת עינו. פעם אחת חטא הבן ועבר על חוקי המדינה. השרים הממונים טענו, כי דין אחד לכולם והעמידו את בן המלך למשפט. הבן יצא חייב בדינו ונגזר עליו להיות גולה מחצר המלכות למספר שנים. וכך הווה. הבן נדד ממדינה למדינה ומעיר לעיר. והמלך, כמובן, רדאג ונאנח על בן יחידו שהוגלה מעל שולחן אביו… ויהי בראות השרים צערו של המלך, לפירסום בכל המדינות ובו כתוב לאמר: אמנם, חטא בן המלך ועליו לערוך גלות, בכל זאת בקשתנו שטוחה כי יקבלו אותו בסבר פנים יפות, לדאוג בשבילו לאכסניה הגונה, מזון וכדומה.

מובן מאליו, כי המכתב הזה עזר הרבה, ובכל מקום קבלו את בן המלך בכבוד. הבן הציג את עצמו מי הוא, וגם הכרת פניו ענתה בו כי הוא איש עדין, מחונן במעלות, ואף אחד לא הטיל ספק באמיתת הדברים שהצעיר הזה הוא בן-מלך!

 ברם, פעם אחת קרה אסון לבן בדרכו. הוא הגיע למקום אחד, בו היו למלך אויבים בלב ונפש ואמרו בלבם: עכשיו הזמן לנקום את נקמת המלך בבנו. מה עשו? הסירו מעליו את הבגדים היפים, בגדי מלכות, היכו אותו ועשו לו פצעים בגופו ובקלסתר פניו. הבן אמנם טען והתחנן, כי הוא בנו של המלך, אבל לא האמינו לו, אפילו ידידיו של אביו המלך. זאת ועו, לא נתנו לו אפילו את רשות הדיבור, כאשר ביקש ורצה להוכיח בסימנים מובהקים כי הוא בן-מלך. השמועה הרעה הגיע להמלך והשרים, ולבם כואב על צער הבן. היה שם פיקח אחד שהציע לשלוח "מכתב-חוזר" שני, בו יסבירו את אשר קרה לב המלך מאת שונאי המלך. ובכן, הבקשה היא שבכל מקום בואו של הבן, כאשר יספר להם את יחסו וסיבתהגלות, יתנו לו לתאר לפניהם את כל הקורות ואת דברי הימים של המדינה, ובכך, כלומר בקול הנעים, וברוב חכמתו ובסגנון שיחותיו, יבינו המבינים, כי אמנם לפניהם עומד בן-מלך, אשר יזכה בקרוב לשוב אל בית המלכות וישלם להם כגמוליהם. וכך הווה. האיגרת הזאת השנית הצלה את חיי הבן הנודד.

והנה הנמשל: המלך, מלכו של עולם כולו, בחר בעם ישראל כעם יחידו וסגולתו. אבל חטא העם הזה ונגזר עליו גלות. בצרתם לו צר. גם שכינתא בגלותא.הקב"ה כואב ומשתתף בצער עמו. מה עשה ה' יתברך? הוא, בכבודו ובעצמו, שלח מכתב-חוזר לשרי המדינות, בהם עורכים בני ישראל את גלותם, והזהי אותם כי לא יכבידו עליהם את עול הגלות  השיעבוד, אלא רשות נתונה להם לחיות את אורח חייהם, לעסוק בתורה שקיבלו מסיני ולאפשר להם לפרנס את עצמם בכבוד, כראוי ונאה לבני מלכים. וכך היה, בערך, בכל הדורות והגלויות. אפשר היה, פחות או יותר, לחיות ולהתקיים בין העמים. ברור, כי היו יוצאים מן הכלל ועם ישראל סבל ודמו נשפך כמים, כידוע לכל, ואין כוחי להאריך בפרות מכאיבות אלו.

אנו חיים כעת בימים קשים ומרים מאוד. שונאי המלך, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ואת עם הנבחר, קמו עלינו בקנאה ורציחה שקשה להגדירם בפה ובמלים פשוטים. שודדים ורוצחים שולטים בנו, הפשיטו מעלינו את לבוש ישראל, הסירו את צלם אלוקים מעל פנינו, הורגים ושורפים זקנים ועוללים. כל העולם כולו נגדינו. אנו אמנם מאמינים כי אנחנו בני א-ל חי, בני מלכים, אבל היינו ללעג ולקלס. ובכן אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים. עלינו להרים את קולנו, קול יערב, להרבות בתפלה ובתחנונים, עד שנזכה לגאולה ויכירו הכל וידעו כל יושבי תבל, מי אנו ומה מקור מחצבתינו. צאן קדושים. יהודים של קידוש השם!

וזוהי הכוונה הפסוק הנ"ל: "יונתי", עם ישראל שנמשל ליונה, "בחגוי הסלע", בבקעי הסלעים, בדרכים לא דרכים, שבר על גבי שבר, "בסתר המדרגה", הסתרת פנים במדרגה הכי גדולה. "הראיני את מראך", היו זמנים שהיינו בגלות, אבל המראה, הצורה וזיו דיוקנה של יהודי לא נפגמו, הכירו, ועל כרחך הודו, גם האומות אשר בתוכם היינו שרוים, כי יש מה שהוא מיוחד בדמותו ובצלמו של יהודי, ואפשר היה לסבול את עול הגלות. ברם, כעת אנו חיים בזמן שהצוררים היכו ועשו בנו חבורות ופצעים, עד שאי אפשר להכיר את פני-יהודים, כי הם בני המלך, מי שאמר והיה העולם ויושב על כסאו ודן את כל העולם. ומה עלינו לעשות עכשיו? "השמיעיני את קולך", אסור לנו להתייאש, אלא להרים את הקול – קול יעקב – "כי קולך ערב". הקול הערב והנעים מעיד בנו, כי אנחנו, ורק אנחנו, שמענו את הקולות והברקים במעמד הר סיני וקיבלנו עלינו את התורה, הכוללת את ה"לא תרצח" וכו'. ואנחנו מאמינים ומקווים כי יבוא היום, ובקרוב בימינו, נזכה גם כן להחזיר לנו את הדמות והמראה המקורי, "ומראך נאוה", דמות וצלם של בני מלכים, שחזרו לשולחן אביהם מתוך גאולה שלימה. אמן ואמן!

(הדרשה האחרונה ששמע ממנו בנו ר' יהודה יואל דויטש, הובאה בספרו משנת פני אבא, פני משה, דרשות)

הרב משה ב"ר יהודה יואל דייטש, היה אב"ד קהילת קודש גניטש שבמחוז מרמרוש במשך 25 שנה. 

המשיך לעודד את צאן מרעיתו והאמין באמונה שלימה כי זממו של היטלר לא יעלה בידו, ובטח יהיה "המחנה הנשאר לפליטה". הרב נספה באושוויץ, ורבים מדרשותיו אבדו ונשכחו בשנות החורבן. שרידים מתורתו ומפרקי חייו הובאו בספר שהוציא לאור בנו יהודה יואל דויטש, "ספר משנת בית אבא: שאלות ותשובות וקצת אגדה" (ניו יורק, תש"ם) אליו צירף חלק שני בשם "נרות לקדושי עליון: סיפור מחיי בית אבא והסביבה ופרקים על חיי היהודים במרמרוש, באספקלריא של הלכה, כפי שהם משתקפים מתוך ספרי ההלכה והאגדה".

1 2 3