קטגוריה: תפקידם של תלמידי החכמים

יתעלה היוצר וישתבח הבורא על שזיכני להביא לבית הדפוס ההגדה עם פירוש ארבעה אופני הקודש מזקיניי הקדושים צדיקי יסודי עולם ארבעה עמודי עולם בן אחר בן ה"ה כ"ק זקיני ה"ר מנחם נחום זצללה"ה מטשערנאביל זי"ע ומבנו הר"ם זצלה"ה מטשערנאביל זי"ע וסבנו הר"א זצ"ל המגיד הקדוש מטוריסק זי"ע ומבנו הוא דודי הסבא קדישא ה"ר מרדכי זצללה"ה מקאזמיר זי"ע, והרבה מאמרים מהם היו עד היום בכתב יד והרבה מאמרים נפזרו בספריהם הקדושים, ונתחבר הכל למקום אחד. וידוע כי כשיגיע הזמן נתעוררו העניינים והנסים כמו שהיו אז מלפנים, וכמו שכתב זקיני הרמ"נ ז"ל על מה שאמרו רז"ל 'בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל', דיש שני מיני גלות: גלות כללי וגלות פרטי. 'גלות כללי' הוא גלות כלל ישראל בין האומות, ויש גם כן 'גלות פרטי' דהיינו כל אחד מישראל שהנשמה בגלות אצל יצר הרע, והנה זה כלל גדול שבכל זמן מהזמנים תמיד כשמגיע הזמן ההוא בכל שנה נעשה כמו שהיה בפעם ראשון, לכן אנו מברכים ש'הגיענו לזמן הזה', וזה 'בניסן נגאלו' ויצאו מקטנות לגדלות, 'ובניסן עתידין ליגאל', דהיינו בכל שנה ושנה כשבא אותו הזמן יכול לצאת מקטנות לגדלות כמו בפעם הראשון. עד כאן לשונו. והנה מי שיש לו עיניים לראות, רואה איך הקץ וביאת גואל צדקינו מתקרב והולך, ולעומת זה היצר מתגבר והולך ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, הן ברוחניות והן בגשמיות, ובאיזהו מדינות העמיד הקב"ה על ישראל מלך קשה כהמן וגוזרים גזירות משונות אשר לא עלתה על רעיוננו בימים האלו, והכל כדי לעורר לב בני ישראל שישובו אל אביהם שבשמים ויזכירו את עצמם כי המה גרים בארץ לא להם, ועל ידי זה ישובו. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ז מהלכות תשובה וזה לשונו: אין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר 'והיה כי יבואו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ד' אלקיך וגו' ושב ד' אלקיך' וגו'. עיין שם. ויען כי כל השנה כל אחד מוטרד יומם ולילה, ואין לו זמן על ישוב הדעת ולשוב לפניו יתברך שמו, אבל כשבא חג המצות זמן חירותנו, נתעורר אצל כל אחד לפי דרגו התעוררות לצאת מגלות הפרטי של היצר הרע, וצריכים רק להרבות הדעת ההוא מהרהורי תשובה שנופל ברעיוניו להרחיבו ולהעמיקו, ועל ידי שיתבונן וילמוד בחג הפסח המאמרים הקדושים מארבע מאורות הגדולות, זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל, בטח דבריהם הקדושים יעשו פרי, ויראה כל אחד עצמו כאלו העולם חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת הכריע את עצמו וכל העולם לכף זכות. ודבריהם הקדושים שיצאו בקדושה וטהרה בלהבות אש יעשו רושם בלבות הלומדים דבריהם. וגם על ידי הלימוד בדבריהם הקדושים יהיו שפתותיהם דובבות בקבר, וכאשר בהיותם בעולם הזה היו מוסרים. נפשם תמיד עבור כלל ישראל להעלותם ברחניות וגשמיות, כן גם בעולם העליון ימליצו טוב בעדינו לפני אבינו שבשמים, לרחם על פליטת עמו בית ישראל ולחוס על שמו המחולל בגוים, להשיב שופטינו כבראשונה וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות ובימינו יושע יהודה וירושלים לעלות לציון ברנה בביאת גואל צדקנו בקרוב במהרה בימינו אמן:

ולכן הנני פונה אל מי שיראת ד' נוגע בלבבו לקנות ההגדה אשר אני נותן לפניכם, וילמוד ויהגה בה בימי החג הקדוש זמן חירותנו כל אחד לפי השגתו, וכה יזכינו ה' יתברך להוציא בקרב לאור הדפוס הספר 'מאמר מרדכי' על ספר שמות מדודי הסבא קדישא הר"מ זצללה"ה מקאזמיר, וכן ישלח לי ה' יתברך רפואה שלמה בתוך שאר חולי ישראל לרמ"ח אברי ושס"ה גידי בזכות אבותי הקדושים ושיתקבלו תפלותי לטובה להשפיע כל השפעות טובות ולא ימושו דברי תורה הקדושה מפי ומפי זרעי וזרע זרעי עד ביאת הגואל:

דברי ידידכם דורש שלומכם וטובתכם המעתיר בעד הרמת קרן ישראל למעלה ראש,
ניסן יהודה ליב טווערסקי בהה"צ המפורסים מוה"ר דוד זצוקללה"ה ממאקארוב החונה פה קילצה

(הקדמה לספר הגדה של פסח עם פירוש ארבעה אופני הקודש)

ויען כי בליל פסח מצוה לספר כו', (וזקיני הרב הצדיק ה"ר מנחם נחום זצ"ל מטשערנאביל זי"ע פירש מה שאמר בעל ההגדה 'וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח', דהנה להבין העניין 'המרבה' דקאמר, אך הנה אמרו רז"ל שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין לימוד, כי בוודאי אי אפשר ללמוד תורה תמיד, וצריך לדבר גם דברים גשמיים וצדיקים ילכו בם כשמדברין אפילו דברים גשמיים הם דבקים בה' יתברך וממש שיחתן תורה היא, כי מעלים בזה נשמות כמו בעסק התורה. ויש נשמות שיכולים להתעלות בדיבורים יותר מבעסק התורה, שאין להם כח להתכלל בתורה ולהתעלות עם התורה רק עם הדיבור הגשמי. וזה ענין 'יציאת מצרים', מלשון 'מיצר ים', רצה לומר סמוך לשפת ים החכמה האמיתית, ולכן מצוה לספר תמיד ביציאת מצרים, פירוש בכל עת ובכל שעה כשמדבר איזהו דבר, יהיו דבריו ביציאת מצרים, וזהו 'כל המרבה' כו', דלאו דווקא בפסח, אלא אפילו תמיד יהיה סיפורו ביציאת מצרים. עד כאן לשונו הקדוש). וכל המרבה לספר הרי זה משובח, הנני לספח אל ההגדה של פסח איזהו סיפורים מארבעה מאורות הגדולים והקדושים שנלקט מהם הפירוש 'ארבעה אופני הקודש', והגם כי לספר גודל צדקתם וקדושתם ומדריגתם ומסירות נפשם נצרך על זה חיבור גדול ושלם, אבל אפרוט נא פה איזה סיפורים מהם ממקורות נאמנים.

(הגדה של פסח עם פירוש ארבעה אופני הקודש, עמו' 103)

פעם אחת בפורים אמר זקיני המגיד הקדוש מטוריסק זצללה"ה מליצה גדולה על ישראל שימהר ויחיש להביא הגאולה, ולא ימתין שיהא הדור כולו זכאי. ואמר רבונו של עולם (אסתר ד,יד) 'אם החרש תחרישי בעת הזאת', שלא תמהר ותחיש הגאולה, אזי 'רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר', היהודים יבקשו להם פרנסות מסטרא אחרא שילמדו בניהם להיות רופאים ואדוויקאטין וכדומה, ויסעו למדינות רחוקות, ויפרשו מדרכי תורה הקדושה, ובגשמיות ישיגו רוח והצלה. אבל 'וא"ת ובית אביך תאבדו' – התורה הקדושה שמתחלה בא' ומסיימת בת', 'ובית אביך' תפלות שתקנו אבותינו הקדושים, תאבדו, שישכחו חס ושלום התורה ותפילות, 'ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות', אם תמתין זמן רב אם יקבלו עליהם עול מלכותך, ואין מלך בלא עם, לכן תמהר ותחיש לגאלינו בקרוב, 'והיה ד' למלך על כל הארץ'.

(הגדה של פסח עם פירוש ארבעה אופני הקודש, עמו' 108)

סיפר דודי הגאון והצדיק הר' אפרים זצ"ל חתן המגיד זצללה"ה כי פעם אחת בא לחותנו בלילה קודם השינה לומר לו 'לילה טובה', כמנהג כל צאצאיו. וישב המגיד ז"ל ולמד זכות והתנצלות על שנתמעט העבדות ה' יתברך בתורה ובתפלה בעתים האלו שהוא מפני צוק העתים בגשמיות, לכן אין לב בני ישראל פנוי לעסוק בתורה ובתפלה. והגאון הצדיק הר' אפרים ז"ל לא הבין אז שהמגיד הקדוש כוונתו ללמד זכות על כלל ישראל לפני אבינו שבשמים, ונפל לו בדעתו אז פירוש עד הפסוק 'יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב', ואמר להמגיד הקדוש ז"ל כי נפל ברעיונו לפרש, כי האדם 'יצא' תמיד יומם ולילה, 'לפעלו', הגשמיות בלי שום הרף בלי שום אמתלאות, אבל 'לעבודתו', היינו לעבודת ה' יתברך הוא ממתין על להבא וזהו 'עדי ערב'. וכשיצא מפי הגאון והצדיק ר' אפרים הנ"ל פירוש הפסוק הנ"ל היה להמגיד ז"ל הקפדה גדולה, כי הוא היה מצדד ללמד זכות על כלל ישראל, והוא פירש היפוך כוונתו, ואמר לו בזה הלשון: אתה אומר תורה? יש לנו בקבלה מאבינו הטשערנאבליר ז"ל שלא לומר תורה רק בעת ששורף אותו יפה בין שפתיו ולא יובל להתאפק, אז יאמר, ולא לומר תיכף מה שנופל ברעיונו.

(הגדה של פסח עם פירוש ארבעה אופני הקודש, עמו' 109)

---

רבי ניסן יהודה לייב טברסקי (טווערסקי) (1883 לערך – 1940) – האדמו"ר מקילץ-מאקרוב, היה דור שישי לרבי נחום מצ’רנוביל, ומצאצאי החוזה מלובלין והשל”ה הקדוש. הוריו היו האדמו"ר ממאקארוב (מחוז קייב) רבי דוד טברסקי והרבנית פייגא.

רבי ניסן יהודה ליב היה חתנו של רבי מאיר מאריטשיק מאפטא. בני בניו, דוד ומרדכי (מו"ל הספר 'גדולת מרדכי', ורשה תרצ"ח), ניצלו מהשואה.

בתחילה כיהן כרב בפוקשווינץ (פוקשווינצא). במלחמת העולם הראשונה הוא נאסר והוגלה על ידי הרוסים כבן ערובה. אחר כך כיהן כרב באחד הרובעים של קייב. בשנת תרפ"א הוא הצליח לברוח לפולין, התיישב בקילץ ומילא שם את מקום דודו ורבו האדמו"ר רבי מרדכי מקוזמיר שנפטר ללא בנים. הוא עבר לקרקוב, כיהן כאב"ד בקהילת זאמאשץ וחזר לקילץ.

האדמו"ר מקיעלץ היה מפורסם בחכמתו ובפקחותו הרבה, והיו לו חסידים רבים. הוא נסע לביקור בארה"ב (והגיע גם לערים שיקאגו ובולטימור), שם התקבל בכבוד רב, ושב לפולין. בשנת תר"ץ (1930) חיתן את בתו מרת פיגא נחמה בת ציון. חתניו היו רבי מרדכי, בנו של רבי דוד בורנשטיין מסוכטשוב, והרב יהודה ליב הלוי הורוויץ מזאמושץ שעלה לארץ ישראל.

בתקופת השואה התגורר בקרקוב, שם עונה בידי הנאצים ונפטר מפצעיו בו’ באייר ת”ש (כך על פי הנוסח שעל גבי מצבתו ומקורות נוספים. בתורת החסידות, א, עמו' 327 כתב שנפטר בו' באדר ת"ש).

בווילאמסבורג הוקם בית מדרש ושטיבל לחסדיו.
בכ’ בסיון תשמ”ו הועלו עצמותיו והוא הובא למנוחות בבית העלמין בהר הזיתים בירושלים.

רבי ניסן יהודה ליב חיבר הסכמות לספרים 'בד קודש' (נוא יארק, תרפ"ו. הסכמה זו כתב בהיותו בבולטימור בשנת תרפ"ד), 'נחלי אמונה' (לובלין, תרצ"ה) וספר 'היחס מטשרנובל ורוז'ין' (לובלין, תרצ"ח). הוא הוציא לאור את הספר 'מאמר מרדכי' (יאווארזנא, תרצ"ד) מאת דודו, רבי מרדכי מקוזמיר, ואת ההגדה של פסח עם פירוש ארבעה אופני הקודש (יאווארזנא, תרצ"ח).

נדרשתי ללא שאלוני, נמצאתי ללא בקשוני, אמרתי הנני הנני שמעו אלי מבקשי ה', הקשיבו אלי עם ד' החרדים על עלבונה של תורה, עורו עורו לבשו עז, אל תראו מחרפת אנוש ומגדופותם אל תחתו, עת לעשות לה' בעת אשר הפרו תורתך. וידוע מאמר התנא האלקי ר' שמעון בן יוחאי (ירושלמי ברכות פ"ט), אם ראית את הבריות שנתייאשו ידיהן מן התורה מאד, עמוד והתחזק בה ואתה מקבל שכר כנגד כולם, מאי טעמא הפרו תורתך עת לעשות לד'. למה נרפה ידינו ורגלינו מלעמוד בפרץ הבת ירושלים. אהה! אהה! איך נפל ארצה קרן התורה ושודד דגל תפארת ישראל, איך נוכל לקוות על גאולת ציון וירושלים בעת המרה הזאת אשר לא גדרנו פרצת אבותינו שגרמו בעונותיהם להחריב שני בתי מקדשים. וידוע מאמרם ז"ל, כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו (ירושלמי יומא פ"א). איך נוכל לצפות לישועה בעת אשר אין אמת ואין חסד ואין דעת אלקים בארץ, עת רצח וגנב ונאף פרצו, ודמים בדמים נגעו. תורה תורה חגרי שק, התפלשי בעפר, איך נפלת ארצה, אין דורשך ואין מבקשך, נשבת זכרך מבחורי ישראל. למה נישן ונתייאש מלעמוד בפרץ השה הפזורה והצאן הנדחה? הוי רועי ישראל! איך נפצו הצאן, איש לדרכו פונה מבלי רועה, אין דורש ואין מבקש. מה נשיב בעת שידרוש ד' מאתנו את צאנו. למה נְלָכד בנבואת האלקי יחזקאל ל"ד לכן הרועים שמעו דבר ד' הנני אל הרועים ודרשתי את צאני מידם.

ואל נאמר מי יוכל לעמוד בפרץ בעת המרה הזאת, בעת שגברה המינות והכפירה, בעת שנתרבו רציחות ושפיכות דמים, בעת אשר בן קם באביו ובת קמה באמה ועבד באדוניו, עת אשר הצאן ירעו את הרועים. לא, לא, חוב קדוש מוטל עלינו מנהלי עדת ישראל לצאת לקרב נגד המדיחים והמשחיתים כרם ד' צבאות, עלינו חוב קדוש לחפש ולחקור בשל מי הרעה הזאת ומהיכן היא צומחת ואיה מקורה מקור טמא. בכדי שנוכל לעקור ולשרש הרעה הזאת עד תכליתה. איך לא נבוש שבזמן קצר נגדע קרן ישראל מתורה ומצות ונשחתו במדות עד שאבדנו את נס תפארתנו שמבני אברהם יצחק ויעקב אנחנו. לא כן רבותינו שבגולה, הקיצו משנתכם זקני הדור, חגרו מתניכם, עמדו מתרדמתכם, נחלץ חושים לפני בני ישראל להדריכם בדרך ישרה לסקל האבנים ולעקור הקוצים והברקנים ונכבשה מלחמת ד'. חוב קדוש מוטל על כל החרד לדבר ד' לדבר מזה בשכבו ובקומו כמצות קריאת שמע ולא להסיח דעת מזה אף רגע אחת. אנחנו מחויבים לעשות אספה רבה מכל רבני וגאוני ארץ במרכז המדינה בעיר גדולה בווארשא או ווילנא או מינסק או ביאליסטאק כאשר יסכימו על זה רוב דעות ושם נתאחד לחקור כל דבר שרש. ובאמת החוב מוטל על עם ד' גביריו וקציניו ליסד בקביעות בית ועד לחכמים, כאשר התנהגו אבותינו ורבותינו הקדושים מימי קדם, גם בעת גלותם, כידוע ליודעי קורות עם ישראל מיום היותם לעם ה'. אנחנו מחויבים למסור נפשנו עבור כלל ישראל שלא יכרתו חס ושלום מכרם ד' צבאות. נלמדה מאדון הנביאים שמסר נפשו עבור צאן מרעיתו. קראו מעשה דפילגש בגבעה אשר נתקבצו כל ישראל כאיש אחד חברים ומסרו נפשם לבער הרעה מישראל, ואף כי בעת המרה הזאת אשר רואים אנחנו בעינינו ושומעים אנחנו באזנינו מעשים אשר לא יעשו מדי יום ביום באין מוחה, אשר גם המעשה דפילגש בגבעה כאפס וכאין תחשב נגד הרעות הנעשות כיום, עם ה', חזקו ונתחזק, לא נחשה ולא נשקוט ער תצא כנגה צדקתנו, עד יראה ד' בצרותינו ויבחון לבבנו אם באמת ובתמים אנחנו אתו, אז יאמר לצרותינו די וכבוד ד' יזרח ורוח קדשו יצא ממרום להלהיב לבות עם ישראל לעבודת ד' ויקוים בנו דברי מלאכי, אז נדברו יראי ד' איש אל רעהו. כאשר נדבר איש אל רעהו באמת, נקום ונתחזק לבנות פרצות ישראל ונרים קרן התורה והמצות ולא נביט למחרפינו ולמגרפינו, אז ויקשב ד' וישמע לקול דברינו ויושיע אותנו להעמיד הדת על תלה ולרומם קרן התורה וישראל, כידוע מאמרם ז"ל בירושלמי (פאה פ"א), שכל דבר שבית דין נותנין נפשן עליו הוא מתקיים, כמה שנאמר למשה מסיני. ויקוים בנו מאמרם ז"ל תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שלום בפמליא של מעלה, שלום בפמליא של מטה ובזכות זה נזכה באמת לגאולת ציון וירושלים במהרה בימינו. אמן ואמן.

אלו דברי הכותב וחותם באמת מלוכ"ח העומד מוכן לקול הקריאה, עבד לעבדי ד', המשתחוה מרחוק מול הדרת קדשם ואת כבוד קדשם ותורתם הסליחה.

צבי הירש בהגאון מהרי"ץ קוויאט זצ"ל מחבר ספר 'חמדת צבי' החופ"ק פיעסק פלך גראדנא.

('קול קורא אל עם ד' ואל רבניו וחכמיו וסופריו', קול יעקב, כ"ח אב תרס"ז, 08.08.1907)

---

בעז"ה יום ג' ג' אלול לסרר צדק צדק תרדף פה פיעסק.

ההכרח יאלצני להכביר מילין ולרבר קשות נגד חכמי הדור אדירי התורה ולהוכיחם על פניהם, בטח אמצא חן בעיניהם יותר מאשר אם הייתי חונף אותם, כמאמר החכם: 'מוכיח אדם אחרי חן ימצא'. זה שבועות שנים אשר יצאתי ב'הקול' נגד גאוני הדור לעוררם ולהקיצם שיעמדו לקרב לעשות חיל להחזיר עטרה ליושנה ולהעמיד הדת על תלה. שם הוכחתי לדעת בראיות ברורות וטענות צודקות שחוב קדוש מוטל עליהם על פי דין תורה להשתדל בזה ולא לחשות מזה. צר לי מאד שלא נדפס פתגמי הקדום ב'הקול' היומי היוצא בכל תפוצות ישראל, הכינותי את עצמי באזנים קשובות לשמוע בקול דברם מה בפיהם מי בהם ירא ד' השומע בקול דברי. ימים עברו ואין קול ואין קשב. קול ענות חלושה אנכי שומע, רבנים מעידות קטנות יצאו ממחבואיהם, הכפירים שואגים באזני האריות להקיצן מתרדמתן והן רובצות במנוחה במעינותיהן באין שומע לקול הכפירים. יודע אנכי מאמר החכם, 'ברוב דברים לא יחדל פשע', אבל אהה? איך אוכל לחשות, מי שמע בזאת? מי ראה כאלה? שמה ושערוריה נהיתה בארץ, גברה הכפירה, רבה הרציחה, מוסדי הרת עומדים לנפול, עמודי העולם רופפום. מעי, מעי אוחילה, קירות לבי הומה לי, אוי לנו כי פנה היום, נטו צללי ערב, החשך כסה ארץ ותהי האמת נעדרת. חשבתי דרכי, אלכה לי אל הגדולים ואדברה אתם, כי המה יודעים דרך ד', כי מי יורה דעה ומי יבין שמועה. נסיתי את ידי ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך. זחלתי ואירא מחות דעי אתכם, יען כי צעיר אנכי לימים ואתם ישישים. הוחלתי לדבריכם ערד תחקרון מילין בעצה ותושיה ותשמיעו בהוד קולכם: 'הננו, הננו, עומדים אנחנו בכל עוז נפשנו ליום מוכן כאשר ישמיע הקול קורא, מוכנים אנחנו להשתדל בכל כחנו כאשר יורנו ד', גם אתם הצעירים מנהלי עדת ישראל עמדו לעזרתנו, היו מוכנים לקול הקריאה בעת שישמיע הפעמון קולו'. לו עשיתם כן, לו שמענו כן מפיכם, אז ידענו כי צדיקים אתם, קדושים אתם, כאשר יורונו חז"ל, למה הדבר דומה לפעמון זהב והקול שלו מן מרגליות, כן הצדיקים מטיבים לעצמן ולאחרים, שנאמר 'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו' (מדרש אמור). אבל אהה, הפעמוני זהב אינם רוצים להשמיע הוד קולם, אין מענה בפיהם. על מה זאת, מדוע אתם מחשים ומדוע הרפיתם ידיכם בעת שהלהב גדול ומה יוצא מזה. אמנם החכם מכל אדם אמר 'חושך אמריו יודע דעת וקר רוח איש תבונה'. אבל עת לכל חפץ, לא כל העיתים שוות, עת לחשות ועת לדבר, עיניכם לנוכח יביטו, המצב הנורא השורר בתוך עם ד' העזובה והנפוצה בארבע פנות הארץ, איך מדי יום ביום נופלים מוסדי התורה חלק המעשי. חזות קשה הוגד לי, שמעתי ותרגז בטני שעומד להתפרץ בכמה קהילות גדולות חלול שבת בפרהסיא, מטעם שאין מי שישתדל לעמוד בפרץ לחלצם מן המצר להרשות להם לפתוח חנותם ביום הראשון, אשר זאת באמת נקל להשיג רישיון מהממשלה יר"ה, אם נשתדל לשם שמים, הן לא קצרה יד ד' להושיע, אם נדרוש בלב שלם.
מעולם דרכי שלא להתגרות עם תלמידי חכמים ובפרט עם רבנים ולא לבחון ולבדוק אחר מעשה בית דין. אך עתה באה העת לא אוכל לחשות ולהתאפק מלריב ריב ד'. את זה ראיתי יוצא ב'הקול' מחמשה רבנים מפורסמים יושבי על מדין בעירות גדולות, מאמר 'הזהרו במצות ציצית', לא אכחד מכם הפליאה הגדולה השמה קן בלבבי על הני גברא רברבי צנתרי דדהבא, מה עלה על רוחם לקנות שלמות בזה, הכי אין להם לנגד עינם פרצות רחבות והריסות גדולות אשר באמת אם לא נשכים ונקדים פני הרעה בעת אשר עדיין אין פרוץ מרובה על העומד לגדור ולבנות חומת הדת. אהובי וידידי לכו נא ונוכחה. אמת שגם מצות ציצית שקולה ככל התורה כמאמרם ז"ל ומלא בכל פנות חז"ל אזהרות במצות ציצית. אבל לא זו הדרך, הראיתם איש עובר בנהר ושטף מים רבים עוברים על ראשו באין מציל והוא יסלסל בשערו, השמעתם בעת שהשלהבת אחוז בכל פינות הבית והלהב עולה עד למרום, יסיח דעתו לדבר אחר. לא כן צריך להיות. אחי ורעי, הרימו עיניכם הביטו וראו בעינא פקיחא אם בעתים הללו אשר באנו באש ובמים, אש מתלקחת אחז בכלי חמדתנו מים רבים הגיע עד נפשנו, העת עתה לסלסל בשערות ולהתייפות ולהתעסק בדברים שאינם נוגעים להריסת התורה ולחופש הדת, כל זאת אם נניח הדבר שבאזהרותיכם כוונתם להלכה וכתורה יעשה, ברם אם נבוא לעומק יהושפט לפי עניות דעתי לא קלעתם אל השערה ולא כוונתם להלכה במחילת כבוד תורתכם הרמה.  ואשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:
א. כתבתם שנתברר לכם על פי דו"ח שאומן אחד עשה ציצית כפולים שמונה דקים מחוטי מטוה של טליתים אשר לא נטוו לשם ציצית ומסרם לאחרים והכשיל בזה כמה אלפים מישראל בביטול ציצית וברכה לבטלה, ובשביל זה פסלתם כל הציצית בכל אתר ואתר בלא הכשר. תמה אני, וכי בשביל שאחד אבד נאמנותו וכשרותו, יאבדו כל ישראל חזקת כשרותם וגם חזקת אומן לא מרע אומנתו, טוביא חטא וזיגוד מנגד, איש אחר יחטא ועל כל העדה תקצפו? וביותר מדוע חסתם על הנבל הזה החוטא ומחטיא את הרבים, וכסיתם את שמו לבלי לגלות קלונו ברבים, אשר באמת על פי  דין תורה מחויבים אתם לפרסם שמו הטמא ולבער הרע מקרב ישראל. ואתם לא כן עשיתם, על הפושע הזה חסתם, וקיימתם דין כיסוי, ולא חסתם על כבודם של ישראל ועל ממונם לחשוד אותם שלא כדין;
ב. כתבתם שהעידו לפניכם אומנים עד הציצית כפולים שמונה דקים, שאי אפשר כלל לעשותם אם לא מחוטי מטווה לטליתים. שרי התורה, וכי בשביל עדות כזו נוכל לפסול, הכי כל האומנים שווים במלאכתם. ומלבד זאת, הכי לא יוכלו לחשוב בעת הטוויה לשם מצות ציצית? אתמהה! גם אין לפסול כל הציצית שבעולם בשביל הציצית של הפושע, הלא כלל גדול בתורה 'אחרי רבים להטות', ועיין יורה דעה סימן ק"ד ובאורח חיים סי' ל"ב סעיף נ' ובמגן אברהם סעיף קטן פ"ו כללי הדינים הנוגעים לזה;
ג. כתבתם שנכשלים על ידי זה באיסור הוצאה בשבת, כי כל היוצא בשבת בטלית שאינה מצויצת בהלכתה חייב חטאת. במחילת כבוד תורתכם הרמה דבר זה מביא לידי גיחוך, כל הרואה ישתומם על המראה הזאת שחבל רבנים גדולים נפלו ברברבתא בדבר שגם בר בי רב דחד יומא לא היה טועה. ולפי דבריכם אם היה זאת בזמן הבית מביא חטאת על פי הוראה שלכם, ובאמת הייתם נכשלים באיסור חולין בעזרה, באשר אראה לכם מפורש ושום שכל, דעיקר הסברא מה שחייב חטאת היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה כתבו התוספות והראשונים מפני שאותן החוטין חשובין הן אצלו, שדעתו עליהן עד שישלימו ויעשה ציצית, דאם לא כן קשה לבטל החוטין לגבי הבגד. וכן מבואר באו"ח סימן ש"א סעיף ל"ח, וזה לשונו: מפני שאותם החוטין חשובין הן אצלו ודעתו עליהן עד שישלים ויעשהו ציצית. וסברא זו לא שייך רק בציצית כשרין, אלא שפסל ציצה האחת או חוטין אחדות והשאר כשרות, ולפיכך אינן בטלין החוטין הכשרין לגבי הבגד מטעם חשיבותן, והוי משא. אבל באזהרה דירכו דהחשש שלכם שמא כל החוטין פסולין מטעם שלא נטוו לשמן ואין להן שום חשיבות, וממילא הן בטלין לגבי הבגד, ואיך נוכל לחייבו חטאת בנידון זה. וכן כתב הט"ז באורח חיים סימן י"ג ס"ק א', דאם כל החוטין פסולין לא שייך הדין דחיוב חטאת וזיל קרי בי רב הוא.
אהובי וידידי רועי עדה ישורון סלחו לי על אשר אני פוגע בכבודכם, כי לבי יכאב לי ועלי לבי דווי, איך קדרו שמים וחשכו הכוכבים, כסו חרולים על פנינו, על מה אבדה הארץ, מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים, דאגה בלב איש ישיחנה, אדברה וירווח לי: אנחנו אשמים בזה, על מה אנחנו יושבים בחבוק ידים, המכשלה הזאת תחת ידינו, אנחנו נתן דין וחשבון, ד' במשפט יבוא עמנו, יום נקם לד' ושנת שלומים. אנחנו מחויבים להתאזר על ידי ועד של חכמים איך לגדור כרם צבאות, איך להרים קרן ישראל, איך לחזק מוסדות התורה חלק המעשה, וכל זה מזקנים נתבונן הגאונים הצדיקים והקדושים. אתם עמודי ישראל עליכם ראשי עם קדוש מוטל להיות מהעומדים בראש בהענין הקדוש הזה, אליכם הקול קורא פנו דרך ד' ישרו מסלה לאלקינו הרימו מכשול מדרך עמי, חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו, קומו זקני ישראל החרדים לדבר ד' עושו ובאו האספו כי עליכם הדבר מוטל, עוצו עצה ודברו דבר כי עמנו אל. וזאת העצה היעוצה על כל הארץ, העבירו קול במחנה לכל רבני הגולה להקבץ ליום מוגבל וכל אשר לא יבוא יבדל מקהל הגולה. התעוררו לקראת ד' לעשות אגודה אחת בלב שלם ובקשר אמיץ וצאו בקול קורא בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין להתכנש בכנשתא רבה, וכדנה תאמרון להון: להוא ידוע לכון חכימי דישראל די רוח אלהין קדישין ביה להכנא לזמנא דנא, ואז נעשה ונשמע כולנו באמץ דוח ובלב כביר לעזור לכם בכל מאמצי נפשנו עד יערה עלינו רוח ממרום והעם ההולכים בחשך יראו אור גדול, אז יבקע כשחר אורינו והלך לפנינו צדקנו וכבוד ד' יאספנו. ומוכנים אנחנו לקול תרועתכם להמקום המקודש להיות ועד של חכמים, ובזכות זה נזכה לשמוע בקול שופר של משיח לקבץ פזורי ישראל, ואז יתרומם קרן התורה וישראל במהרה בימינו אמן ואמן.

הכותב וחותם באמת ומצפה לישועת ד' צבי הירש בהגאון מהרי"ץ ז"ל קוויאט, מחבר ספר 'חמדת צבי' החונה פה קהילת פיעסק פלך גראדנא.

('טובה תוכחת מגולה מאהבה מסתרת', קול יעקב, י"ט אלול תרס"ז, 29.08.1907)

---

הרב צבי הירש קוויאט הי"ד, רבה של פעסקי (מחוז גרודנה), נולד בשנת תר"ל (1870) לאימו מרת אסתר ולאביו הגאון הרב יצחק קוויאט, רב ואב בית דין בקהילת ראש (ראסי', מחוז גרודנה) ודיין בבית הדין בווילנה. משפחתו הייתה משפחת תלמידי חכמים שכיהנו במשך שבע דורות בהנהגת הקהילות בליטא. הרב צבי הירש למד בישיבת וואלוז'ין, שם היה תלמידם של הנצי"ב ושל רבי חיים מבריסק. הוא כיהן כר"מ ומורה צדק בקהילת ביאליסטוק, ומשנת תרס"ו (1906) היה רב וראב"ד פיעסק.

אחיו, הרב דוד קוויאט מילא את מקום אביהם בקהילת ראש.
אחותם מרת ראשה דבורה, ובעלה הרב שמואל אליהו רוז'נסקי מסלונים, הצליחו לעלות לארץ ישראל, לאחר שבתם אסתר עלתה לארץ בשנת 1933 בהיותה בת 18 יחד עם קבוצת גרודניה, עבדה ברוקחות בתל אביב והצליחה לסדר סרטיפיקטים להוריה ולאחיה.

העיירה פיעסק והעיירה הסמוכה מוסט שכנו על גדות הנהר נימן במערב רוסיה הלבנה, בין גרודנה ללוולקוביסק. אנשי העיירות התפרנסו בעיקר מהנהר ומשוק איכריים שהתקיים פעם בשבוע בכיכר רחבת ידיים. תושבי העיירות היו אנשים פשוטים, צנועים ויראי שמים, שהסתפקו במועט. רובם עמלו כל השבוע לחסוך לקידוש שבת וחג, והאמידים הבודדים בקהילה החזיקו את קופת הצדקה לסייע לעניים, לחולים, לאלמנות וליתומים.

הרב צבי הירש הוציא לאור בעיר ורשה בשנת תרנ"ט (1899) את ספרו 'חמדת צבי' חלק א – בענין נאמנות עד אחד, על פי הבבלי והירושלמי, והפוסקים הראשונים והאחרונים, ו'את ספרו 'חמדת צבי' חלק ב – ובו חידושים על מסכתות שבת, עירובין ופסחים. בהסכמה לספר כותב הרב יוסף שלופער מסלאנימא על המחבר כי הוא 'הרב המאור הגדול עדיו לגאון החריף ובקי סוע"ה (סיני ועוקר הרים) כש"ת מוהר"ר צבי הירש קוויאט נ"י בהרב הגדול המנוח מ' יצחק זצ"ל הגאבד"ק ראסי'… ואשרי העיר אשר הרב המאוה"ג (המאור הגדול) ישכון בה כבוד בתורה ולומדיה'. בהקדמת ספרו כתב הרב צבי הירש כי הוא שמח לגמרה של מצווה בהדפסת חידושיו לדורות עד כי 'אין לשער גודל השמחה והנאה של מצוה שישי לי כעל כל הון'.

בשנת תרס"ט הובאו חידושים משמו בכתב העת 'יגדיל תורה', שנה א, קונטרס ה, עמו' 56.

הרב התחתן עם מרת קיילה (רוחמה) בת משה בער ורבקה הדסה פולוטובסקי, ונולדו להם תשעה ילדים.

בשנת 1907 פרסם הרב שני מאמרים בעיתון 'קול יעקב' מתוך דאגה עמוקה בשל נטישה מתרחבת של שמירת המצוות. במאמריו קרא הרב לכל גדולי הדור להתאחד ולהתכנס על מנת לפעול לתיקון המצב.

בשנת תרפ"ד (1924) הוציאו החפץ חיים והרב חיים עוזר גרודזנסקי קול קורא לציבור לתרום באופן להחזקת התורה בתמיכה כלכלית קבועה בישיבות. הרב צבי הירש קוויאט היה בין הרבנים הרבים שצירפו את חתימתם בתמיכה בקול קורא זה.

בשנת תר"צ (1930) פרצה שריפה בעיירה, נשרפה משפחה אחת ומאות תושבים נותרו חסרי כל. הרב פעל לטובת הנזקקים והוציא קריאה בעיתונות, יחד עם עמיתיו, על מנת לגייס תרומות לשיקום נפגעי השריפה.

בשנת 1939 נכבשו פיעסק ומוסט על ידי הסובייטים ובשנת 1941 הם נכבשו בידי הנאצים, שהעבידו בפרך, הרגו ושרפו חיים את יהודי העיירות, וגרשו את חלקם לגטו וולקוביסק. ביום חורף קר ומושלג, בחודש טבת תש"ב (1942), גורשו בני הקהילה למחנה ההשמדה טרבלינקה.

מתוך אלפי אנשי הקהילה, שרדו רק בודדים, שהיו מקרב ניצולי המחנות ומקרב הפרטיזנים.

ישנן מספר גרסאות על נסיבות מותו של הרב:

על פי דף עד שכתבה בתו, הרב נפטר מהתקף לב בתקופת השואה, במצור ובמצוק.
על פי שרה אפשטיין, (ספר הזכרון לקהילות פיעסק ומוסט, עמו' 195) הרב קוויאט, אשתו, בתם ובעלה ושתי בנותיהם נשרפו בשריפה גדולה בביתם.
שמו של הירש קוויאט מופיע ברשימת נרצחים בעיר ווקוביסק בשנת 1941.

רעייתו של הרב צבי הירש ורבים מבני משפחתו נספו גם הם בשואה, ובהם:

• בנו, הרב יצחק, מלובלק, שכיהן כמזכיר בית דין רבני. רעייתו חיי מניה לבית אלטמן, ובנם אשר.
• בתו מרים, ובעלה צבי הירש קוויאט (ב"ר דוד קוויאט) ובנותיהם אסתר ושרה'לה.
• בנו, זאב (וועלוול).
• בתו, אסתר קוויאט, שעבדה כמנהלת חשבונות.
• בנו מאיר, עבד כמורה. רעייתו נחמה לבית פורמנסקי, ובניהם משה בער ומוטל'ה.
• בתו, רבקה דוקטור, שהייתה מורה, בעלה הרב אליעזר, ובנם מנחם.
• בנו, שמואל, ורעייתו רחל.
• אחייניתו, חנה קפלן, (בת אחיו הרב דוד), אשתו של יצחק מנדל, ובנם דוד.
• אחות אשתו, דינה גינצבורג, אשת יעקב.
• בן דודו, ר' שמעון יצחק קוויאט, ורעייתו חיה-הענא.

בתו פרידה עלתה לארץ ישראל בסיועו של ד"ר זרח וורהפטיג. היא התחתנה בארץ עם יהודה יהודאי שכתב על חותנו שהיה 'איש תורה, אציל נפש ונבון מאד'. פרידה הצליחה לשלוח סרטיפיקט לאחיה הקטן, יעקב, ולהציל אותו. הוא הגיע לארץ ישראל ברכבת האחרונה מווילנה. יעקב קוויאט, שינה את שמו ליעקב פרח. הוא התחתן עם בת דודתו, רחל לבית רוז'נסקי. לאחר פטירתו בכ"א חשון תשס"ב (1961), הוא נקבר בבית בעלמין בהר המנוחות בירושלים. על מצבתו מוזכרים בני משפחתו שנספו.
פרידה הנציחה את קרוביה שנספו באמצעות מילוי דפי עד ב'יד ושם' לזכרם.

בספר הזכרון לקהילות פיעסק ומוסט, עמ' 272, נכתב כי פרידה יהודאי היתה אחת הפקידות הבכירות בוועד הקהילה בחיפה, ו'בנתה לאביה, שהיה צדיק וחלש, בית בהר הכרמל'. אך כאמור, הרב נספה בשואה ולא הצליח לעלות לארץ ישראל.
בשנת תשס"ט (2009) הוקמה אנדרטה על מקום העיירה פיעסק החרבה לזכר שישים יהודים שנשרפו שם.  

עתידין בחורי ישראל שיתנו ריח טוב כלבנון, שנאמר 'ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון' (ברכות מ"ג).

תנו רבנן, הרואה אוכלסי ישראל אומר 'ברוך חכם הרזים' למה שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומין זה לזה. בן זומא ראה אוכלסא ישראל מעלה על גב הר הבית אומר ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני. הוא היה אומר כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול חרש וזרע וקציר ועמר ודש וכו' ואח"כ אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין (ברכות נ"ח). וברש"י ז"ל ראה אוכלסא חיל גדול כו' חכם הרזים היודע מה שבלב כל אלו:

אולי 'חיל גדול' נקראים הבחורי חמד הלומדים ועוסקים במלחמת ה'. הם הם חיל ה', על דרך הכתוב 'וה' נתן קולו לפני חילו', וכפי שנאמר 'ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל'. 'ששים גבורים', הם לומדים ששים מסכתות. 'כולם אחוזי חרב', 'חרב פיפיות בידם', מלומדי מלחמה במלחמת ה', זה מקשה וזה מתרץ, זה בונה וזה סותר. וכפי שאמר הכתוב 'על כן יאמר בספר מלחמת ה". ובן זומא כשראה אוכלסא ישראל, קיבוץ בחורי חמד, מעלה על גב הר הבית, שהיו מתקבצים בבית ד' צבאות בהר ה', במקום המקודש, במקום שהצדיקים היו יושבים ומקדשים את ד' אמות הלכה בקודושה וטהרה, ועולים ובאים לראות ולהראות, אומר 'ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני', רצה לומר לה' יתברך ואף כי אין פרצופיהן ודעתם דומה זה לזה, אבל כשעולים על גב הר הבית, שקדושת המקום מסייעם, אז מחשבתם נכרת מתוך מעשיהם שבאים רק לידע איך לשמש ולעבוד את ה'.

ואנחנו היום כשזכינו לראות חיל גדול קיבוץ בחורי חמד ברוך ה', בערך מאה וחמישים, השם ירבם מעלה על גב הר הבית במקום המקודש בישיבת 'בית ישראל' בבית קדוש של רבינו הקדוש זצללה"ה ביומא דהלולא שלו (ועיין רש"י יבמות קכ"ב יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו, ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים ובאים על קברו. עיין שם). צריכים אנחנו לברך 'ברוך שברא כל אלו לשמשני', שבאים רק לדרוש ולידע איך לעבור את ה' בתורה ותפילה, ולפלפל אחד עם חברו בתורתו ובלימודו שלמד בביתו, שזהו קנין הגמור שהתורה נקנית בהם כאומרם ז"ל באבות פרק ו' 'בפלפול התלמידים ובדבוק חברים', זה בונה וזה סותר, זה מקשה וזה מתרץ, זה בסברתו וזה בפלפולו. אשרי עין ראתה כל אלה. וזהו שאמר בן זומא, כמה יגיעות יגע אדם הראשון, חרש וקציר בשדה של תורה, כי היה יחיד בעולם, ולמד ביחידות. היה מקשה ומתרץ, ובנה ופתר הכל לבדו. אבל כל זה במעלות אדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, שהיה שלם בשלימות בסברא ובפלפול ובחידוד ובחריפות. אבל לא כן בדורות אחריו, עיקר הקנין ותכלית האדם רק עם חברים 'טובים השנים מן האחד', ולא שיעסוק בד בבד. וזהו שאמר 'אני משכים' ומצא כל אלו, היינו בסיועו של חברו, כי בן זומא לשיטתו 'איזהו חכם הלומד מכל אדם', כל אחד ואחד היה מסייע לחברו בחידוד ובפלפול.

עומד אני ומשתומם על המראה הגדול הזה ובפרט בזמן הזה, אשר התורה מונחת בקרן זווית, והיהדות היא בשפל המצב, יתעוררו בחורי ה' לאזור כגבור חיל כאיש אחד בלב אחד ליחידו של עולם, לחזק את עצמם בתורה ותפלה ובדרכי החסידות. אבל זכור אזכור מאמר הכתוב 'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים'. יעקב אבינו סיפר לבניו החדשות והפליאה אשר יקרא באחרית הימים, בסוף הימים בעת אשר החשך יכסה ארץ. 'הקבצו ושמעו בני יעקב', או אז יתאספו ויתקבצו ויאגדו ויאחדו בני יעקב, בחורי חמד צעירי צאן מרעיתו, לחזק ולרומם קרן התורה והיראה. וזהו 'ושמעו אל ישראל אביכם', שיתאספו אל ישראל אביכם, לצדיק הדור, על דרך 'אבי רכב ישראל'.

חיזוק לימוד התורה

אחי ורעי מה גדלה שמחתנו בזה והודות לה' כי נתן לכם לב לדעת, אבל בחורי חמד לא תניחו את העיקר, כי אם אין חכמה אין יראה ולא עם הארץ חסיד. תכלית דבר הזה היא לימוד אורייתא, כמבואר שורש מצות 'ובו תדבק' היא להתדבק עם חכמי התורה, כדי שילמוד מהם מצותיו הנכבדות לדעת דרכי ה'. והמלך שלמה אמר 'הולך את חכמים יחכם', וכן אמר הנביא מיכה 'לכו ונעלה אל הר ד' ואל בית אלקי יעקב ויורינו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים'. וכמו שכתבו  התוספות (בבא בתרא כ"א) 'כי מציון תצא תורה', לפי שהיה רואה קדושה גדולה, וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון את לבו יותר ליראת שמים ללמוד תורה. ושמענו בשם רבינו הקדוש בעל 'ישמח ישראל' זצ"ל זכותו יגן עלינו הפירוש שיכוון את לבו מזה ליראת שמים וללמוד תורה בביתו בטהרה (ער זאל זיך אויס לערנין פון דעם מורא צו האבען פיר ה' יתברך אין דער היים).

תורה ביגיעה ובעיון

ומה יערב לנו שמחתנו מהחלטה ללמוד מסכת אחת (מסכת כתובות) בדבוק חברים ובפלפול התלמידים, בעיון וביגיעה, לקיים 'הפוך בה והפוך בה, וסיב ובלה בה', להכניע הגוף במה דאפשר ללמוד בעיון להבין דעת קדושים באיזה סברא פליגי רש"י ותוספות, ו'יגעת ומצאת תאמין', לימוד כזה חשוב ומרוצה אצל ה' יתברך. וזהו 'קמו בניה ויאשרו' כפירוש רש"י, התלמידים, וכפירוש רש"י בקהלת (יא,ז). וטוב לעיניים לראות, אשריהם לתלמידים שעיניהם רואים הלכה מלובנת ומחוורת על בוריה, וגם 'בעלה ויהללה', כפירוש רש"י זה הקב"ה. 'קוב"ה חדי בפלפולי דאורייתא'. וזהו שאמר הכתוב בקהלת 'שמח בחור בילדותך', כי מי שלא טעם טעם התרת הספיקות, לא טעם טעם שמחה מימיו, שעל ידי זה יתלהב לבו באהבת ויראת ה', ועוד כי מכבד ומייקר את כבוד ה' ותורתו שמראה לכל כי יקר בעיניו דברי ה' ותורתו, במה שמייגע ומשבר את גופו וכוחו להבין דברי חז"ל, כי מאוד עמקו דבריהם. ובזה הוא משבר כח הסטרא אחרא, ומה גם קליפת עמלק ימח שמו. ומבואר בפרשה זו 'ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים'. עמלק הוא כה היצר הרע, וכששמע שמתקבצים בחורי ישראל קהילות קהילות לחזק לימוד התורה ועבודה, שילמדו חבורות חבורות ביחד מסכת אחת כדי לייגע ולקנות התורה, אז 'ויבוא עמלק וילחם… ברפידים', רצונו היה להפריד אותם זה מזה בטענתו 'מה לכם זאת לאסוף חבורות חבורות, ולהגדיל התורה, לחדש חידושים ולפלפל', ובפרט בזמן הזה אשר רצונו בזה ימח שמו לחרף ולמעט כבוד ה' ותורתו, חס ושלום. וזהו 'ברפידים', להפריד אותם ברפוי ידיהם ו'בעצלתים ימך המקרה'.

ומוזהרים אנחנו לזכור את אשר עשה לנו עמלק בדרך. התורה נקראת 'דרך', 'את הדרך אשר ילכו בה', ורצה לקרר אותנו שלא נלהיב לבבינו בתורת ה', כדי למעט כבוד ה'. וזה 'לא תשכח', 'לא תש כח' של כביכול, חס ושלום, ואדרבא חוב קדוש מוטל על כל אחד ואחד לחזק ולאמץ על עצמו לצאת כגבור חיל בתורה, ד' ילכם לכם שתלחמו מלחמת ה'. 'על כן יאמר בספר מלחמת ה", מלחמתה של תורה, להגדיל התורה ולהאדירה, פטפוטי דאורייתא טבין – וישתדל שיהיה לימוד בהתמדה, כי הלומד תורה לפרקים היא כנואף אשה (סנהדרין ל"ט), וכמאמר הכתוב 'ודברת בם', ופירש רש"י שלא יהיה עיקר דבורך אלא בם, ולא ללומדה לפרקים, ועל ידי זה 'ושננתם לבניך', יהיו דברי תורה שנון ושגור בפיך. ועל זה צווח ישעיה 'איכה היתה לזונה קריה נאמנה', תורה לפרקים. וזהו 'אשר קרך', לשון מקרה בטענותיו הטמאים די לכם ללמוד לפרקים בעת שתהיו פנויים. כשראה שלא יוכל לרפות ידיהם מלימוד, רצה לבטלם על כל פנים התמדתם, שילמדו רק לפרקים, וזהו 'אשר קרך', טמאך.

הבחורים העוסקים במסחר

גם להבחורים העוסקים וטרודים על המחיה ועל הכלכלה כל היום אני אקרא למה תעמדו מרחוק. שאלה ראשונה לאחר ימי מאה ועשרים שנה הוא 'נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה'. אף שטרודים אתם במסחר, אבל חוב קדוש מוטל על כל אחד ואחד לקבוע, וכמו שפרשו מלשון הכתוב 'וקבע קובעיהם', לגזול עת ולקבוע ללמוד שיעור בערב או בבוקר, ומה גם בשבת קודש, כי לא נתנו שבתות אלא לגירסא (ירושלמי שבת). שלמה המלך עליו הכתוב אמר (משלי כ"ד) 'הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה', ואחר כך 'ובנית ביתך', ואמרו ז"ל זו תלמוד. וזהו 'תפארת בחורים כחם' בכוח של תורה. וזהו שאנו מברכים 'מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבות ששמת חלקי מיושבי בית המדרש', על החלק הפנאי, עת הפנאי ששמת לי לשבת בבית המדרש [ובהפטרה בפרשה זו שבת שירה, בשירת דבורה: 'לבי לבי לחוקקי ישראל… רוכבי אתונות צחורות', הרמז להבחורים העוסקים במסחרם ישבו על מדין, רומז להבחורים שהם סביב לשלחן אביהם, הלכו, 'על דרך', רומז להבחורים שגולים למקום תורה. 'שיחו', לכולם אמרה 'שיחו' בכל נפלאותיו]. והכתוב אומר 'אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי'. ובמדרש, וכי יש מזוזה בבתי הכנסת, אמר רב יהודה בר סימון, מה המזוזה אינה זזה מן הפתח, כך לא תהיה זז מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, היינו כמו שביקש רבינו הקדוש להרגיל עצמו לילך בכל יום להתפלל בבית הכנסת ובבית המדרש, והנכנס לחנותו של בושם ריח טוב קולט עמו, וממילא ילכו בדרכי אבותיהם בדרכי חסידות.

חינוך הבנים

ואז נאמר עליו 'אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו', אשרי להבחורים האלה שאיננו מביישים את אבותיהם וילכו בדרכי אבותיהם, כי אוי לו לאב שהגלה את בנו משלחנו, שאיננו יושבים בשעה אחת בהשולחן. אביו לומד בתורת ה', והוא קורא צייטונג וכדומה. יהודה צווח 'איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי'. 'רחל מבכה על בניה מאנה להנחם'. רחל, האם הרחמנית, מבכה על בניה אשר עזבוה, כי נשטפו בשטף הזמן, והנביא מנחמה 'ושבו בנים לגבולם', יגיע הזמן שישובו לבית אבותיהם. 'יש שכר לפעולתך', כאומרם ז"ל לתת שכר למביאיהן, יש לומר לאותם שמגדלים ומחנכים בניהם על במתי התורה והיראה, שאיננו חוטפים אותם מהחדרים ללמוד אותם מלאכת חוץ. אולי זה היה מטבע של אברהם אבינו עליו השלום, בחור מצד זה וזקן מצד זה, הרמז שלא יתרחקו זה מזה, רק יעמדו בשווה על מטבע אחת, בדעת אחת, ואז 'לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער'. לא יבושו בעלמא דין, ולא בעלמא דאתי, שלא ביישה את זקנתינו. וכמו שאמר אברהם אבינו עליו השלום 'ואנכי הולך ערירי'.

מוסד בית התבשיל

עלינו לשבח וליתן הודיה להבחורים המייסדים את הבית התבשיל, להיות לעזר ולסעד לחברם צעירי הצאן, שיוכלו לבוא בצוק העת הזה לראות ולהראות בשלשה פעמים בשנה, אשר היא יסוד מוסד גדול בזמן הזה להתחזקות התורה, ולמען ידבר איש עם רעהו בתורתו ובחדושיו שלמד בבתו, ולהרגילם בדרכי החסידות וביראת ה'. ובתורה הקדושה מצינו באברהם אבינו עליו השלום 'ויטע אשל בבאר שבע'. ובמדרש, חד אמר פונדק, וחד אמר פרד"ס. ואולי מר אמר חדא ומר אמר וחדא ולא פליגי. כשרצה אברהם אבינו עליו השלום להכניס גרים תחת כנפי השכינה עמד והתקין בית התבשיל, למען יאכלו ענווים וישבעו ויתענגו על טוב, ללמוד בהרחבה ובלי דאגה וטרדה, ולטייל בפרדס של תורה בדעת צלולה. ותשואות חן חן לכם, ובל תתרשלו בעבודתכם, ותוסיפו כוח ואומץ בזה להגדיל כבוד התורה ולהאדירה. ומה יקר חסדי המתנדבים לזה, וחוב קדוש על כל מי שיש בידו לתמוך ולסייע ובכל מידי דמייזן, כי 'עץ חיים היא למחזיקים בה', וכן אמרו ז"ל 'ללומדיה' לא נאמר, אלא 'למחזיקים'. ויהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהיו לתפארת בית ישראל.

('בית שמואל', א, לאדז תרצ"א, סי' יד)

---

הרב החסיד ר' מנשה פריימן (פריימאן) הי"ד, בנו של הרב ישראל יהודה פריימן, היה נאמן ביתם של אדמו"רי אלכסנדר והמנהל הרוחני בישיבה המרכזית באלכסנדר.

בצעירותו למד תורה בהתמדה רבה והתכתב בענייני הלימוד עם גדולי דורו. הוא היה מחשובי האברכים אצל האדמו"ר הזקן מאלכסנדר, היה מקורב לאדמו"ר רבי ירחמיאל ישראל יצחק דנציגר מאלכסנדר, בעל הספר 'ישמח ישראל', נמנה על עורכי ספר זה, וחיבר את הספר 'תפארת ישראל' (לאדז, תרצ"א) על האדמו"ר.
בהסכמתו של האדמו"ר בעל 'עקידת יצחק' לספר 'ישמח ישראל' הוא כתב: 'ידידנו האהוב החריף יקר רוח כש"ת מו"ה מנשה נ"י מפה… ומאד היה לי הדבר למשיב נפש, ומה גם אשפוט זה לתועלת גדול להשריש אמונה ויראת שמים בלב כל ההוגים בו'. האדמו"ר בעל 'עקידת יצחק' הבטיח גם שספר זה יהיה תועלת גדולה להשריש אמונה ויראת שמים בלב כל ההוגים בו ויחקוק זיכרון רבותינו הצדיקים הקדושים בלוח לבנו 'וממנו נוושע בכל הענינים'.

בהקדמתו לספרן 'ישמח ישראל', עומד הרב מנשה פריימן על חשיבות פרסום מעשה נפלאות הצדיקים, בייחוד בדורו:
וכמה גדול התועלת הנצמח מידיעות הנסים והנפלאות שהראה הבורא יתברך שמו על ידי עבדיו הנביאים ועל ידי צדיקי הדור ובפרט בזמנינו, והוא לעורר בהעם רגשי אמונה לחזק על ידי זה אמונת החידוש והשגחה פרטית, ולהאמין כי ה' יתברך מכריח הטבע תחת כנפי רגלי המאמינים, שהטבע משועבד ומוכרח לעשות רצון שומרי התורה ומקיימי מצותיה... וזכות רבותינו הקדושים זצללה"ה יגן עלי, כי לא ימוש התורה מפינו ומפי זרענו וזרע זרענו, ולעבוד את ה' בבריות גופה ובהרחבת הדעת בכל הכלל ישראל. מנשה ב"ר ישראל יהודא ז"ל פריימאן, מפה אלכסנדר.

הרב מנשה התפרנס כמנהל בבית העסק של החסיד ר' אברהם הערש קאהן, הוא עבד שם במשך שעות מועטות ביום, ואת רוב שעות היום השקיע בעבודתו כמנהל רוחני בישיבה באלכסנדר, שלא על מנת לקבל פרס. הרב מנשה היה דמות חינוכית נערצת והיה אחראי על המתרחש בישיבה: הוא היה בוחן תלמידים שביקשו להתקבל לישיבה ועקב אחר רמתם הלימודית ואחר התפתחותם הרוחנית של תלמידי הישיבה. מידי שבוע היה שולח בחורים להיבחן אצל הרבנים ששבתו בשבת באלכסנדר, אצל בעלי בתים למדנים שגרו שם ואף בחן אותם בעצמו. בתקופה הלכה הישיבה וגדלה. בעקבות אימי מלחמת העולם הראשונה, נסגרה הישיבה באלכסנדר, כשנתיים לאחר הקמתה. היא שבה ונפתרה בשנת תרפ"ה עם חמישה תלמידים, ותוך שנים מועטות היא גדלה ולמדו בה כשלש מאות תלמידים .

ר' מנשה פירסם חידושים בכתב העת של ישיבת אלכסנדר, שיצא לאור ביוזמת ארגון התלמידים, בהשתתפות גדולי הדור. קבצים אלו נקראו בשמות שונים: 'בית ישראל', 'בית שמואל', 'כרם בית שמואל', 'כרמנו' ו'נהור דשרגא'. בשנים תרפ"ו-תרפ"ח, נקראו הקבצים 'בית ישראל' ולתקופה מסויימת כיהן הרב מנשה פרידמן כעורך כתב העת.

בקובץ 'בית שמואל', א (לאדז תרצ"א), סי' יד, פורסם מאמר מאת הרב מנשה פריימן על תפקידם של בחורי הישיבות 'העוסקים במלחמת ה' '. ושם בסי' [טו]-טז כתב חידוש על מסכת כתובות דף ט. בנו, הרב ירחמיאל יצחק, שהיה תלמיד בישיבת 'בית ישראל' באלכסנדר, פרסם אך הוא מאמר באותו קובץ, בסי' מ'.

בקובץ 'בית שמואל' ב, סי' נג, הביא תירוץ שאמר לפני תלמידיו על קושית החתם סופר בעניין איסור גיד הנשה במוקדשים.

מאמרו, 'אלון בכות', על פטירת הרב יהושע חתן האדמו"ר מאלכסנדר והרב משולם הלוי הורוויץ חתנו של המו"ץ בלודז' רבי אלעזר ליפשיץ, יצא לאור בכתב העת 'כרם בית שמואל', שנה ב חוברת א-ב, תשרי חשון תרצ"ג, בעריכת הרב חיים ישראל יצחק וויינאכט הי"ד, דף כב.

ב'כרם בית שמואל', שנה ג', כתב הרב מנשה הערות על סימנים מו, נא, נד, נט, סב וסו.

בקובץ 'ישמח ישראל' יז, הובאו חידושים מתוך מכתב שכתב ושלח לארץ ישראל, לחברו, הרב ישראל ניסן קאפערשטאק מחבר הספר 'שו"ת עניא בן פחמא, ראש ישיבת 'ישמח ישראל' בירושלים משנת תרפ"ט..

במהדורה החדשה של הספר 'תפארת ישראל' נכתב על המחבר:
החסיד המופלג רבי מנשה פריימאן ז"ל הוא הגבר אשר זכה משחרית ימיו להסתופף בצל רבותינו הק' ובנשאו חן לפניהם החזירו לו אהבה בכפלים, לפנים מחדריהם הכניסוהו ומאוצרות רוחם האצילו עליו לאין שיעור. עליו סמך רבינו הישמח ישראל את ידיו להתעסק בקדשים ולהעתיק דברי תורתו. הוא ששיכל את ידיו בהשכל ובתבונה להוציא לאור ספרא הדין "תפארת ישראל", ובכל ענין אשר דבר המלך ודתו מגיע היה ר' מנשה ראש וראשון לכל דבר שבקדשי בית רבי. כאשר ייסד רבינו התפארת שמואל את הישיבה הקדושה, היה ר' מנשה יד ימינו של רבינו בכל עניני וצרכי הישיבה. גם בשנת תרפ"ה, כשרבינו פתח את הישיבה מחדש, כופף ר' מנשה את כל שיעור קומתו וביטל עצמו כנגד כל בחור וצורב, לנהלו בדרך הישר ולהדריכו בנתיבות תורה וחכמה, כאשר זכה לקבל לקח בעצמו מכל רבותינו הקדושים.

הרב מנשה פרימן נספה בשואה.

בספר הזכרון לקהילת אלכסנדר (תשכ"ח) הוזכרו קדושים ממשפחת פריימן: מנשה, נחה, יהודית, רייזל, מלכה וירחמיאל.

בריך רחמנא דיהיב אורין תליתאי (שבת דף פ"ח.) יתברך היוצר וישתבח הבורא אשר הנחיל לנו את התורה הקדושה והטהורה, מבין שורותיה יצהירו יקבים, ואשישי ענבים, כתם אופיר, שוהם יקר וספיר, הררי אל צור שדי לבנון נוזלים מים קרים, זכים וטהורים, כשחר פרוש על ההרים, אדמו עצם מפנינים יקרים, השמש תחדור וקרנים מידה אוז להזריח, כל בושם וכל עצי עדן להפריח. מי מעיינות יזובו מים חיים, ורוה צח על שפים, תנובת שדי רסיסי טל ישאפו, משמים ירעפו, ערפלי העננים כליל יחלופו, כהנדוף עשן, כל צמא צחה למים כאפיק נחלים ירוה דשן. האדם במשכן החומר תחת מסך הערפל, בחן ועפל, אך רגשי שלהבת י-ה אש-דת משנת האוולת תעוררהו, ומתרדמת הזמן תקיצהו, רוח ד' תחל לפעמהו, כי הימים באים, צל צאללו נדים ונעים, תאוותיו צנומות ושדופות, בצפרים עפות, באפס תקוה יכלו, והמכו ככל יקפצון וכראש שבלתי מלו, אם רוח קדים בכנפיו, אין מצל בענפיו, אם חמדותיו, וסעפותיו, ינשאו מעליו עדיו ורדידו, במה יתראה לפני כסא כבודו, ולזאת, יחגור עוז, להוציא הנפש מבית כלאה, לטהר את הלאה, חהסיר את שמלת שביה מעליה, כי תשוב אל בית אביה כנעוריה, בית לבוש שנים עדי עדיים, שלל צבעים רקמה רקמתיים, זאת ישכיל האדם על לבו, בעודנו באבו, אז איתן מושבו לא ירא סער, תארכנה פארותיו בלבנון יער, יקבץ כל חמודות, שלימות התוריי והמדות, ההרים יטפו עסיס רמונים, הדודאים יתנו פרחי שושנים, בגן רוה, כרם חמד שתולה בנוה, שרשו פתוח אלי מים יזל מדליו ומבארו, וטל ילין בקצירו, כלול בהדרו. אל אמרת אלו-ה צרופה ומעוזקה, למשוך בשבט סופר ועל ספר חוקה, דרך מצולה בלב ים ירדו מחוקקים, וגם דלה דלו לנו מים עמוקים, חכמי חידות בחקר תבונתם, היכלי שן רפידתם, עם פרחי מגדנים, ועצי רעננים, תורת חסד על לשונם, והלך דבש בנועם הגיונם, והחונים על דגלם, מקשיבים לקולם, לנטוע בכרם ישראל פרחי עדנים, נטעי נאמנים, איש איש אשר גלומי תכלת וארזים במרכולתו, יוציא שמנו וסלתו, סולת נקיה, במדע ותושיה, כאשר חלק לו ד' בבינה ממולא בגודש, זה סיני בקודש. וכה האיר לנו הרב האלשיך הקדוש הביאו הפרי מגדים בראש יוסף מגילה (דף ו') בבאור יגעת ומצאת תאמין כי כל הנפשות כל אחד קבלו חלקם מהר סיני ובבואה לגוף נשתכח (עיין נדה דף ל') ועל ידי היגיעה שמתיש כח החומר אז מאירה הנפש ומוצא מה שאבד. וזהו לדעתי באור מאמרם ז"ל (אבות פרק ה) 'עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן, יהי רצון מלפניך שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך', והוא על פי מה שכתוב (נדרים דף ב') 'מי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני'. וממילא לא קבל חלקו בתורה. וזהו שכתוב 'בושת פנים לגן עדן ותן חלקנו בתורתך', כי אחרי שיש לנו בושת פנים, עמדנו על הר סיני וקבלנו חלקנו בתורתך. ובמדרש תלפיות אות כ' מביא מזוהר הקדוש באדרא (ועיין בהקדמת הזוהר הקדוש דף ה) בזמן שבית המקדש היה קיים כשאדם מקריב קרבן מתכפר לו. וכשאדם כותב בספר איזה חידוש, כתיבה הזו עולה לו במקום קרבן. וזהו שכתוב יהי רצון שיבנה בית המקדש ואז הקרבנות יכפרו ועל של עתה אנו מבקשים 'ותן חלקנו בתורתך', חלקנו וגורלנו אשר כל אחד קבל חלקו בסיני לחדש חידושי דאורייתא ולחבר ספרי קודש, ויעלה זה במקום קרבן. ולאשר בקרבן יש מחשבה לד' ומעשה של ההקרבה, לעומת זה יש בחידושי תורה הרעיון, הוא המחשבה, והכתיבה, הוא המעשה. והמהרש"א בחידושי אגדות (בבא בתרא דף י') כתב על מה שכתוב 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו', כי עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא מכתיבת יד, אשר על כן נקראו החכמים 'סופרים'. ובספר חסידים סי' תק"ל כתב: וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא כילה לו אלא לכתוב, דכתיב 'סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם', וכתיב 'יפוצו מעיינותך חוצה' (ועיין בפירוש הרב אזולאי שם) ובמקרא (שופטים ה') 'יבחר א-להים חדשים', כתב הרלב"ג דאפשר לפרש כי ה' יתברך בחר דברים חדשים (ועיין מה שכתב בדרוש השנים עשר). ורבים קראו אחריו מלא שלא הבדיל בין קודש לחול. ומצאתי בילקוט שם (רמז מ"ט) וכל מי שמחדש דברי תורה על פיו דומה כמי שמשמיעים אותו משמים ואומר לו כך אמר הקב"ה בנה לי בית שנאמר 'יבחר א-להים חדשים', וכל זה מראה לנו בעליל עד כמה גדול השכר לכתוב חדושי תורה אשר חננו ד' ולחבר ספרים, וזהו 'אז לחם שערים', שערים המצוינים בהלכה. וזהו שכתוב (ברכות ה') מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד, כי בזמן שבית המקדש היה קיים היו הקרבנות מכפרים, ועכשיו הנה החדושים בהלכה הנם במקום קרבן ואנו מבקשים יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו שיהיו לנו קרבן לכפר ותן חלקנו בתורתך, כי גם חלקנו אשר קבלנו בהר סיני לחדש חדושי תורה יעלו כעולות מחים, וכאישי ניחוחים. האדם מובחר היצורים, אולם העמיקו שאלה החוקרים (ועיין מהדי"א מ"ג פ"א) הלא משטרי השמים בצורתם, ספיר גזרתם, בצלמותם ודמותם, יותר מהאדם לבוש החומר גויתו, אשר ערפל חתולתו, אמנם כשנבוא עדי חקר תבונתו, נראה כי זה איפוא הוד יפעתו, לאשר כל צבא השכלים, הנבדלים, אין להם רצון הבחירה, על ימין או על שמאל להתאזרה, והאדם לו משפט הבכורה, לאשר יש לו בחירה, וזהו הודו, הדר כבודו. והוא המליצה, זהב משובצה, 'רצונו של אדם זה כבודו', כי זה שיש להאדם הרצון הוא הבחירה, תענדהו לראשו עטרה, להיות מכובד נשגב ונעלה, גם על מלאכי מעלה, וכמו שכתבו חז"ל (חולין צ"א) דמלאכי השרת מזכירין את השם רק אחר ג' תיבות וישראל מזכירים את השם אחר ב' תיבות, שנאמר 'שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד' ומצינו זה בשלשה מקומות בתורה הקדושה בהלל והודאה נאמר (דברים לב) 'כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלקינו', ביחוד השם (שם ו) 'שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד', גם באהבה, 'ואהבת את ד' אלקיך'. וזהו שאנו אומרים בתפלת אהבה רבה (עיין טור שולחן ערוך אורח חיים סי' ס') וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה (עיין אבן עזרא תהלים ג ד'סלה' יורה על אמת והקיום, והרד"ק בשרשיו כתב שהוא מלת הניגון, אמנם יתפרש כמו שכתוב 'מסלה לבית ד") באמת ובאהבה ירצה כי אהבת השם לישראל יותר ממלאכי השרת ניכר מההתקרבות אשר קרבנו ד' לשמו הגדול שם הוי"ה כי מזכירים אנחנו אם ד' בקירוב יותר ממלאכי השרת, והיינו אחר שתי תיבות והוא אבן הראשה, במקומות שלשה, 'להודות לך' (בהודאה כי שם ד' אקרא) 'וליחדך' (אמונת הייחוד בקריאת שמע, שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד) 'באהבה' (ואהבת את ד' אלקיך), ועוד זאת כי האדם הוא נפלא מכל הנבראים בצלמו צלם דמות תבניתו וחכמת אדם תאיר פניו, בצורת אלקים אשר עליו, ועל ידי זה כל ברואי מעלה משמשים לפניו. והנה 'אני' הוא שמו של הקב"ה כמו שכתוב בירושלמי סוכה פרק ד' הלכה ג' ותוספות שם דף מ"ה ובש"ס דף נ"ג שם בשמחת בית השואבה אמר הלל אם אני כאן הכל כאן, כי אם שלם הנני בצורתו אצילות אלו-ק שנקרא 'אני' (ועיין שערי אורה דף עה דשם אדנ"י מכונה בלשון 'אני', ועיין אפיקי ים דף לב) אז הכל כאן, כי הכל נברא לצרכי. ובירושלמי פרק ה' הלכה ד' שם, הלל הזקן כד חמי לון עבדין בכושר הוה אמר די לא נן הכא מאן הכא, שאף על פי שיש לפניו קילוסין, חביב הוא קילוסן של ישראל יותר מקילוסן של מלאכים. וזהו שכתוב (אבות פרק ב) הלל אומר וכו' הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני, והכוונה כי האדם יסודו הבנוי לתלפיות, ברמה בנויות, הוא בסוד אלוק עלי אהלו, ברום מהללו, בהלו נר הצורה על ראשו, צור מלכו וקדושו, וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים טז) 'שויתי ד' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט', כי אם ישים האדם על לבו תמיד צורה אלקית עליו, לא ימעדו קרסוליו, ופונה תמיד לימין הדרום, וקרנו בכבוד תרום, ואמר לכן שמח לבי ויגל 'כבודי' (הוא חלק הנפש עיין הרז"ה בהקדמה) אף בשרי ישכון לבטח, כי גם החומר מזדכך, יעלה אבר כנשרים לעוף, ושכינת עוזו עליו תכופף. אולם על האדם לדעת, פרי עץ חיים לטעת, כי לא נברא לצורך עצמו, בעד כתפו ושכמו, אשר עליו, כי ימלא עטיניו חלב (ועיין מה שכתב בדרוש העשירי וחתם סופר אורח חיים סי' קנ"ט), רק לכלכל לחם חקו, ויהי בשלם סכו, להשלים גם אחרים מתורתו, לסוכך עליהם באברתו, ישריש נטיעותיו, ענפיו ודליותיו, להשקות מערוגות מטעו ואת תעלותיו, כי ישמחו בו חוסיו, ואז אהלו בל יצען בל יסעו יתדותיו. וזהו שאמר הלל וכשאני 'לעצמי', אם הצורה האלקית משתמש אך בקרבי לצורך עצמי, לי לבדי, מה אני, כי אך זה חלק אדם מא-ל ונחלת ד' שפרה עליו, כי יפריח בכרם ד' פרי תנובתו, ולהזריח אור תורתו, כמו השמש אשר כל תנועתו, להעיר הדר יפעתו, כמו שכתוב (שופטים ה) 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו', כי כן נמשלו החכמים לשמש כי ישפיעו יבול תנובתם, להשקות עדרים מבאר תורתם, לחשוף מגבא מים נאמנים, זרע קודש אמונים, גדיים יעשו תיישים, חכמי הרשים, משמים אלקים ואנשים, ואז יציץ ופרח ישראל כבתחת ברוש רענן שמו ינון, ויך שרשיו כלבנון.

(התחלת הקדמת המחבר, משנת אליעזר, א)

---

הרב אליעזר הלוי מישל (מישעל) אב"ד טורקא (שבגליציה המזרחית), נולד בעיירה שצ'ריץ (שעל יד לבוב) בשנת תרכ"ג (1863), לאביו, הרב החסיד ר' דובער מישעל, ולאימו, מרת בריינטשא בת ר' יואל רוזמן. הרב אליעזר התמיד בתורה מאז ילדותו, בלימוד מעמיק ומפולפל, בהלכה, באגדה ובדרשות, ונשא ונתן במכתבים עם גדולי דורו. בתחילה למד אצל מלמדים פרטים, ומגיל בר מצוה למד בקלויז שבעיירתו. הוא העביר שיעורים, והיה תלמידו של הרב צבי הירש אורנשטיין אב"ד לבוב. הוא נשא לאשה את מרת שרה מלכה בת הגביר ר' שמואל מרדכי אינגר מראדיחוב, ונולדו להם ארבעה ילדים: יצחק צבי, אברהם משה, ציפורה אשר הרב דוד נפתלי כהנא וגולדה אשת הרב שלמה הערץ הי"ד. לאחר מספר שנים בהם היה ר' אליעזר סמוך על שולחן חותנו, החל לכהן בשנת תרמ"ה (1885) כאב"ד בגאלגא (יאליגורי, שבמזרח גליציה). הרב חיבר מספר ספרים ובהם: 'קרני רא"ם' (פרימישל, תרמ"ב), 'נחל דמעה' (לבוב, תרמ"ח) ובו הספד על הרב צבי הירש אורנשטיין אב"ד לבוב, הוא היה דבוק באדמו"רי סטרעטין, ובעיקר ברבי יהודה צבי ובנו רבי אברהם, וכן דבק באדמו"ר רבי יהושע רוקח מבעלז, ואף הספיד אותו ברבים בלבוב, בהספד שיצא לאור בספר 'פלגי מים' (לבוב, תרנ"ד), 'משנת אליעזר' (מהד"ק, דראהאביטש, תרס"ו) דרשות, שו"ת ופלפולים (דראהאביטש תרס"ו), משנת תרס"ו (1906) ועל לשואה כיהן הרב מישל ברבנות טורקא והגליל. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, העלו הרוסים את טורקא באש. הרב איבד את ביתו ואת רכושו, ובהם גם את ספרייתו שנשרפה עם רבים מכתבי ידו. הרב ברח עם משפחתו והגיע לבודפסט, שם התגורר כפליט, סייע לרבני העיר במתן תשובות בהלכה וכתב חידושי תורה על הש"ס ודרשות. לאחר פטירת האדמו"ר רבי אברהם מקניהיניטש, הספידו הרב אליעזר, והספדו יצא לאור בספר 'בתוך הגולה' (בודפסט, תרע"ח). בעקבות הצהרת בלפור נערכה אסיפה גדולה בקלויז של סדיגורה ובסיומה נשא הרב דרשה נלהבת בתמיכה בבניין הבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל. הוא נהג לברך את הנערים שבאו להיפרד ממנו לקראת עלייתם לארץ ישראל, בברכה שביטאה את אהבתו הגדולה לארץ ישראל. בתום מלחמת העולם הראשונה חזר הרב לטורקא. בשנת תרפ"ד (1924) צירף לשארית כתביו שהצליח להציל מהדליקה, חידושים נוספים, והוציא אותם לאור במהדורה תנינא של ספרו 'משנת אליעזר', הכולל דרושי פלפול ושאלות ותשובות, וחידושים וביאורים על הש"ס והפוסקים עם דברי אגדה ותוכחות מוסר. הספר יצא לאור עם ברכתו של האדמו"ר רבי ישראל מטשארטקוב  ועם הסכמות חשובות מגדולי דורו ובהם הרב מאיר אריק מטארנא, הרב אברהם מנדל שטיינברג אב"ד בראדי, הרב אריה ליב ברודא אב"ד לבוב, הרב נתן לוין מרישא, הרב קאפל רייך אב"ד קהל היראים בבודפעסט, הרב עקיבא סופר אב"ד פרעשבורג, ועוד. עשרות מכתבים ממנו נמצאים בארכיון שלמה בובר, בספרייה הלאומית. בכתב העת 'הבאר', כרך ב שנה ז סי סה, מובאת תשובה מאת הרב אליעזר הלוי מישל לשאלות העורך, הרב צבי הירש פרידלינג, בדבר מינוי מחללי שבת כשלוחי ציבור לימים הנוראים ובעניין 'מה שנתחדש בחכמת הרפואה' לסייע לזוגות חסוכי ילדים באמצעות תרומת זרע. נוסף על גדולתו בתורה, בהיותו דיין ותלמיד חכם מובהק החריף ובקי בנגלה ובנסתר, נודע כבעל מידות נעלות, נואם מעולה, אוהב את הבריות ומסביר פנים לכל אדם, הבקי בהוויות והעולם, בהשכלה הכללית ויודע כמה שפות. בני קהילתו העריצו אותו, ורבים היו ידידיו בלב ובנפש וביקשו לשמוע את חוות דעתו על מאורעות השעה ועתידו של העם היהודי. בעשר שנותיו האחרונות סבל הרב ממחלת כליות והיה חולה מרותק למיטתו. הוא נפטר בתחילת מלחמת העולם השנייה, בשנת 1939 (סוף אלול תרצ"ט).

הקדמה

יתברך הבורא ויתהלל היוצר, אשר דברני אל בית האוצר, ומכל בית אבי לקחני, לשמור ולעמוד על משמרתי. ואחרי רעש מצרות קול שמעתי, "ואתה פה עמוד עמדי"! והנה על משמרת הקודש נצבתי, וברכת "כשם" בשמחה ברכתי. ועכשיו זה שכרי מכל עמלי, אשר עמלתי בכל ימי חלדי, אשר שפל כמוני, נותן לפניכם היום פרי עמלי. ואף כי ידעתי את שפל ערכי, והרבה עלי ישומו, ובלצון פיהם ישאלו, מי זה הוא?… ויש אשר ינידו עלי בראשם ויתמהו, וכי הזה הוא?… הלא את זה ה"צבי", בין הנגידים תמיד ראינוהו, ובין הסוחרים הגדולים מצאנוהו, ולדורש ומחבר לא הכרנוהו, ועולם הפך ראינו… סוחרים-למחברים חלוף נתחלפו, ואפשר עוד עתים יבואו, אשר המחברים יקחו מקום הסוחרים ויעשירו, ומי יתן וזאת ראינו… את כל אלה ראיתי ודוממתי, ואליכם אישים נכבדים פניתי, הטו אזנכם לאמרי פי, ואל בקשת אחיכם תשמעו, ואל מצות חז"ל תקשיבו, ולכף זכות תדינונו, וחס ושלום בל תאשימוני, ולגאה ולכזבן אל תשימוני, כי ההכרח אלצני, והרדיפות הלום הביאוני, לשום בין המחברים קני. ועלי במרומים סהדי, כי מעודי ומעולם אין דרכי ליסר ולהפיל על אחרים אשמתי, ולהוכיחם על עווני וחטאתי, ואת דברי חז"ל ידעתי; הקשוט עצמך תחילה זכרתי, ומהיות אינו נאה מקיים יראתי, על כן גם את פה קדוש שאלתי, והסכמתו נתן עמדי… ועלי במרומים סהדי, כי אלו הביאורים רשמתי רק בשבילי ובעדי, בפנקס היומן שלי, אשר כל מאורעותי שמה נרשמו, למען תהיה לעד לי, ובזמני העוצב להזכירני את אשר לעשות לי, כל ימי היותי על אדמתי. וגם לבניי אחרי אלו, יהיה להם תוכחת מוסרי, למחיה ולמשיב נפשם ונפשי. ואם דורותי אחרי יזכו, להלוך בדרכי תורת צורי, אז בלבותם יכניסו את דברי תוכחתי, ותהיה נייחא גם לנפשי, ויתוקן את אשר פגמתי. ואם יעזור ד' עוד ויזכו להיות מלומדי התורה כמגמתי, ובספר אביהם יעיינו וישמחו, ויאמרו דברי תורה בשמי, תשמח גם נשמתי, ושפתותי בקבר ידובבו, ומצות כיבוד אב האמיתי אז יזכו ויקיימו. זאת היתה כל מחשבתי ברשמי חידושי תורתי בפנקס היומין שלי, והעד על אמיתת דברי כי על כל מאמר ממאמרי נרשם למעלה את יום כתבי, כפי אשר רשמתי בפנקסי, וגם עם מי אז למדתי, ולפני איזה מפלגה דרשתי, הכל כמו שמה רשמתי, וכהיום כי מן השמים הכריחוני להוציא לאור את ספרי, אפרש לד' כפי ואשפוך לפניו שיחי, כי דברי מוסרי יכנסו תחילה ללבי ולב ביתי. ואם עוד אזכה אנכי ישמעו גם אחרים כגילי, ובלבותם אמרי יצפינו, אולי גם אנכי אזכה ואבנה את ביתי, לעבוד ד' קוני, ואל מוחי יתקרב לבבי, ואל יתרחק שוב כאשר עמדי ושמעתי בשם הצדיק הקדוש מקאצק זצל"ה שאמר כרחוק שמים מהארץ כן רחוק המוח מהלב.

ואפשר גם על זה העניין מרמז הנחת תפילין שאנו מניחים דווקא על הראש שכנגד המוח, ועל היד שכנגד הלב, כדי לקרבם ולקשרם יחד ע"י התפילין לעבודתו יתברך שמו. והד' פרשיות הנפרדות במוח שבראש, צריך הלב לחברם להיות בית אחד. והתפילין של יד גומרין השם של "שדי", כי הלב צריך לגמור עבדות המוח, עם אות יו"ד הוא חכמה, כמו שכתוב "אם חכם לבך" וגו' (משלי כ"ג) זה נקודה הפנימיות האמיתית, וזה כל עבודת האדם ע"י התפילין לקרב אלו הרחוקים הלב אל המוח, ובלי השתלמות הלב שהוא אות יו"ד של השם הנ"ל אל אותיות "שד" של השם ההוא, נשאר חס ושלום בחינת "שד" ומזיק מסיטרא בישא. כן הדבר אם לבו של אדם בל עמו, ואין לו רק רעיונותיו הנשגבות במוח, והשגות הגדולות מה שמוטל על האדם לעשות, אבל אינו רוצה בשום אופן להכניס הדברים אל הלב, זה הוא מסטרא בישא רחמנא ליצלן. וזה הוא שאמרו חז"ל "רחמנא לבא בעי".

אבל גם מה שיודע ומבין האדם דרכי ד' בכל לבו, ומקבל על עצמו לעשותם, אינו יוצא עוד ידי חובתו, אם לא יקיימם ממש בידים, על כן כורכים הרצועות על זרועו ועל פס ידו, ומחבר ומקשר ידו אל כנגד לבו, שיהיה מעשה ידיו לשם שמים בכל לבו, ומה שחושב וגומר בלבו בעבדות ד', יגמרו ידיו ויוציא מכוחו אל הפועל, על כן עושים על פס ידו אלו האותיות של שי"ן ודל"ת לצרף השם "שדי" עם היו"ד שכנגד הלב. ואם חס ושלום עושה במעשה ידיו לא לפי הבנת לבבו הטוב, נשאר גם כן בחינת "שד" ומזיק. וכאשר רחוק וגבוה השמים מהארץ כן גם רחקו הידים מהלב. ויכול האדם גם לעשות ההיפוך מה שלבו מבין, כי יכול לקבל עליו הרבה טוב, אבל כשבא לידי מעשה עושה כפי הרגלו הרע חס ושלום היפך קבלתו והבנתו. לזה מרומז השבע כריכות על זרועו, כנגד שבעת ימי הבניין ושבע מדות קדושות, שצריך על ידם לחבר הלב אל מעשה ידיו להיות אחד.

אבל העיקר הוא לקרות קריאת שמע וללמוד תורה בהתפילין כדאיתא בזוהר הקדוש גודל העניין, כדי לחבר פיו ולבו שיהיו שווין, ועל כן אמרו בברכות כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר, כיון שהוא מפריד הפה מהלב, קריאת שמע בחינת פה, מהתפילין בחינת לב, כנ"ל, הוא רק מהשפה ולחוץ, ובלב ולב ידברו, והוא כעין עדות שקר, דעד שקר מטעים דבר העדות בראיות הכרחיות ומופתים חותכים, כי כן וכן הוא, וכן היה הדבר, והוא בעצמו ראה ושמע, אבל לבו בל עמו, כי יודע הוא כי שקר ענה באחיו, כן הדבר שיכול האדם לדרוש דרשות נאות ולייסר ולהוכיח את כל העולם כולו, ובלבו ילעג למו. הוא צווח ככרוכיה "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד"!! וגם "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל וגו' ובכל מאודך וגו'", ומרעיש עולמות אצל ה"אחד"! ואם הוא בלי תפילין, היינו בלי התקשרות לבו ומוחו, אם כן דברי פיו שקר ומרמה, ומכעיס עוד לד' יתברך. הוא דורש נאה "ודברת בם בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך", שצריך תמיד לעסוק בתורה, או מלשון 'דבר אחד לדור' שצריך לנהוג את עצמו בכל פינות שפונה ובכל שאלות העולות בימי חייו על פי תורה, הן בלכת דידך, והן בשבת דידך, אשר כן הוא האמת, רק הוא דורש ואומר אותן הדברים הנשגבים בלי התקשרות התפילין בחינת הלב והמוח, אותו שנא ד', ודבר שקר לא יכון לנגד עיניו. וכאשר אנו מבינים כבר דברים הרחוקים הנ"ל הלב מהמוח, ומעשה ידיו מהלב כנ"ל, עוד יותר רחוקים הפה מהלב. ובאלו העניינים יש לדבר ולכתוב הרבה והרבה אשר בעוונותינו הרבים עלינו לתקן, ולהרגיל את עצמנו לדבר דברים שיהיו פיו ולבו שווין, ולא אחת בפה ואחת בלב. ובימינו אלה קראו שם מיוחד להעון גדול הזה בשם 'דיפלאמאטיע' לדבר אחת בפה בחנופה ושקרים, ואחת בלב גאות ורכילות ולשון הרע ועוד, עד שגם העוון הגדול של גזילות ושפיכת דמים בלבו, וכדומה וכדומה. וזה אשר אין לו לשון חלקלקות לדבר בלשון ההוא, ולדרוש ברבים בענייני צדקות ורעיונות נשגבות של יושר וצדק, ואהבה ואחווה ורעות ושלום, עד ידמה לכולם שפורחים בשמים, ובעולמות העליונות, ובאמת הם בשאולת תחתית בכזבים ההם. זה אין לו חלק ונחלה בין הפרנסים ועוסקי בצרכי כלל ואף לשוטה יחשב. וכדאיתא במדרש, האמת אמר אל יברא כי הוא עלמא דשיקרא, על כן השליך ד' להאמת ארצה, ולא על הארץ, שלא נאמר 'על הארץ', רק 'ארצה', לתוך הארץ ממש בעומק הרבה, וכמו שכתוב "אמת מארץ תצמח", לכשיבוא גואלנו במהרה בימינו. אבל עתה בלה ונשחת בעומק האדמה, כדרך שאר זרעים אשר נשחתים, וכל מה שנתקרב זמן הצמיחה בלה ונשחת יותר, על כן נתרבה בימים האחרונים השקר ביותר עוז. רק זמן קרוב קודם הגאולה, שנזכה אז לראות צמיחת האמת בטח גם בארץ, כבר מתחילה התחיה והצמיחה, ואפשר זה הוא ההתעוררות של הצדיקים שליט"א בזמנינו להתערב בענייני צבור וכלל, כדי לגלות האמת ולהכניס לכל מקומות "אנשי-אמת", וכסאות של יושבי-ראש יהיו מאנשי-אמת, וד' יתברך יעזור.

ואגב דכירנא מה שכתבתי בעזרת ד' באנציקלאפעדיע המוסרת שלי באות א' "איסקופה", על גמרא שבת דף ט' "איסקופה משמשת שתי רשיות, בזמן שהפתח פתוח כלפנים, פתח נעול כלחוץ, ואף על גב דלית ליה לחי", עד כאן, פרנס העיר או שאר פרנס ומושל בענייני ציבור נקרא 'איסקופה', מלשון 'אית קופה', על פי הגמרא יומא כ"ב. אין ממנין פרנס על הצבור אלא אם כן 'קופה' של שרצים תלוין בו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו, עיין שם. וגם עיין שם שהפרנס צריך להיות עומד ומשמש הצבור והיחיד כאסקופה זו אשר דרך עליה עוברים לרשות הרבים ולרשות היחיד, וצריך לדאוג תמיד דק לטובת הצבור והיחיד. וצריך תמיד להיות ביתו פתוח לרוחה להושיע את הנאנחים והנדכאים והנרדפים בכל מיני עוולות, ואז בטח הוא חשוב לפני ד' יתברך כעוסק בתורה ועבודה כל היום. ואף שמבטל תמיד מתורה ועבודה על ידי עסקי כלל, כמו שכתוב באבות "ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם", ופירשו גם המפורשים כאילו עשיתם כל התורה כולה. ויכול לכנוס לפני ולפנים אל תוך הקדושה ולהדבק בחי החיים, וזה; "פתח פתוח כלפנים" – פתחו פתוח לרוחה כנ"ל, הרי הוא כלפנים בתוך הקדושה. ואם חס ושלום "פתח נעול" לפני הצועקין והנרדפין, שאין מושיע אותם, הרי הוא כלחוץ מהקדושה, והחיצונים שלטו בו. ואם הוא מאסקופת העזרה והקדושה ולחוץ הרי הוא בדרך רחוקה, כדאיתא בגמרא פסחים, היינו דרך רחוקה מאת ד' יתברך והוא תועה מדרך השכל. ולאו דווקא פתחו של הבית נעול, כי יכול להיות אף פתחו של בית פתוח רק פתחי לבו נעול במנעל שאין שומע ומבין צעקת הדל ונדכה, וקאמר הגמרא ואף על גב דלית ליה לחי", היינו אף על פי שאינו אוחז בידו מקל ומטה מושלים לרדות בו העם במסים וארנונות וענוים שונים ממש, הרי הוא כלחוץ, כי אטו ברשיעי עסקינן, רק אפילו זה שעושה מעשיו הרעים בשב ואל תעשה ואינו מושיע להצבור ויחיד בעת צרתם בעת שיש לאל ידו, בתירוצים שונים, הרי הוא כלחוץ. וד' ירחם עליו ועלינו בישועה כללית. ועד הישועה הכללית יצמח על כל פנים האמת מהארץ ויהיו פרנסי ועוסקי בצרכי צבור אנשים כאלו שיהיה להם פתח פתוח כנ"ל, ואזנם יהיה פתוח כנ"ל, וגם עיניהם יהיו פתוחות לראות גודל העוולתה אשר נעשה בידיעתם ושלא בידיעתם על שמם.

ועוד יש רעה תחת השמש גדולה מזו , היינו כשאדם מרגיל את עצמו זמן רב לדבר בלב ולב, ידמה לו הדרך ההוא לדרך האמת, כדאמרו חז"ל; "כיון שאדם עשה עבירה ושנה בה, נעשה לו כהיתר". ובדרך הלמה אפשר לומר ואם ישליש בה, נעשה לו למצוה. ואחר כך לחוב קדוש אשר מבקש עוד שכר כפנחס על מעשה זמרי שעשה, וכמו שכתבתי בכתביי על תהלים שיעזור לי ד' יתברך להוציאם לאור מתוך הרחבה ונחת על פסוק "כי הלל רשע על תאות נפשו וגו'", על פי אמרם ז"ל "העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס" כי הם עושים עבירות ונדמה להם למצות שהוא רק לשם שמים, וזה "כי הלל רשע", להרשע נדמה לו כי הוא גדול כהלל הנשיא בעל מדות טובות, ולו רק לו נאה להיות הנשיא כהלל בשעתו, מחמת כי נדמה לו "על תאות" ועבירות רחמנא ליצלן, שעושה כמו אונאת דברים ולשון הרע, והלבנת פנים, ושקר, וגאות, ורציחות, שהם הכל לשם שמים ואמת לאמיתו, והכל רק בחינת "נפשו", בחינת רוחניות ונפשיות, ועל כן כאשר הוא "בוצע" וגוזל ומרמה את בני האדם להוציא את בלעם מפיהם (כמו החפשים ודומיהם), הרי זה מברך ומשבח לד' כעושה מצוה ושזכה לנצח את השקר ולגבור אמיתתו על השקר, וזה "ברך" כש"בוצע-ברך" עוד לד' על גודל חסדיו אתו, על כן איש הזה "נאץ ד'" מאוד ומאוד… כי אילו הרגיש שעושה רק עבירות ועוולות, היה שב פעם בתשובה, או פעם בהרהור תשובה, אבל אם אומר כי עושה רק מצות ולשם שמים באמת, על מה יעשה תשובה? אדרבה כאשר בא לו פעם הרהור תשובה בלבו להטיב קצת את מעשיו, ובעת כזאת היה מתעצל קצת מלעשות דבריו המכוערים באמת, חושב לפי דעתו המטורפת שנתעצל במעשה הטוב, ומקבל על עצמו ביתר עוז לעשות מעשיו הרעים, כדי להשלים התשובה שלימה. כמו שמספרים על מלך רשע אחד צורר היהודים שעשה הרבה והרבה רעות וגזירות על היהודים במדינתו, וזה היה לו למצוה גדולה, ובעת חליו, אשר בטח נענש מן השמים על רוע לבבו ומעשיו הרעים, אמר כי בטח ענשו אותו מן השמים על אשר לא השמיד עוד את כל היהודים שבמדינתו, וכאשר יעמוד מחוליו מקבל על עצמו לעשות בהם כלה, כדי לעשות תשובה שלימה ואין לך "נאץ ד'" גדול מזה… והרבה הרבה כתבתי בעזרת ד' על עוון זה של דיבור אחת בפה ואחת בלב שם בחיבורי על תהלים, וד' הטוב יצילנו משגיאות.

וכאשר ההכרח לא יגונה, וכהמלך הוא פורץ לו גדר, לעשות לו דרך. אמרתי אוציא לאור איזה חיבור מה שלא עלה על דעתי מעולם, והסכמתי כי טוב יותר ומועיל על פרקי אבות אשר אתי בעזרת ד' בכתבים, ואלקטה באמרים לחבר להיות אחד, כדי שיהיה דבר השווה לכל נפש, והעתקתיו גם כן לשפת יהודית המדוברת במדינתנו כדי שיבינו כולם, אף הבעלי בתים ובעלי המלאכות, וגם בית יעקב אלו הנשים, וסתם אנשים פשוטים כמוני וכגילי, כדי שימצא הספר קונים על שוק הספרים. ואגב אפשר אציל את מי שהוא שלא לטייל בשבת קודש אחר השינה בגנים ופרדסים על לא הועיל, ויעיינו קצת בספרי, אז אבנה גם אנכי ואזכה על ידם. וחוץ ממני, אשר אני מכיר את שפל ערכי שאינני ראוי להיות בין המחברים, היה דבר הגון שיוציאו התלמידי חכמים והיראי שמים את חידושי תורתם, ובפרט בענייני מוסר בזמנים הללו אשר עשות ספרי מינים הרבה אין קץ, וכמעט אין בית אשר אין שם מתים הללו, הרשעים החיים הנקראים מתים, ורעל שלהם. והיראים והתלמידי חכמים אשר חלק להם ד' מטובו כוח לחדש ולכתוב דברי תורה או מוסר יראו לגשת אל עבודת הקודש להוציא לאור את מעיינותיהם מחשש גאות, וחס ושלום "לא תהיה כהנת כפונדקת". אדרבה ימלאו הבתים מכתבי הקודש בעברית או ביהודית דברי תורה או מוסר וכדומה, וכל איש את אחיו יעזורו, ולחזקו בדברים ובכסף, למען להגדיל תורה ומוסר. ובטח בעזרת ד' יתברך יהיה גם לתועלת לאלה המחברים, אף לפי דעתם שיראים מן הקשוט עצמך תחילה, וטול קורה מבין עיניך, כי בהביטם בספריהם יבושו הם בעצמם וישובו בעזרת ד' יתברך בכל לבבם, וה' הטוב שמחכה לתשובה יקבלם בסבר פנים יפות, ואני בתוכם.

ומחמת כי שכר הדפסה מרובה אמרתי אוציא לאור ראשונה על ב' פרקים הראשונים. אך גם לזאת לא השיגה ידי בפעם אחת, על כן הנני מוציא לאור כעת רק על פרק ראשון, ובמשך הזמן אם יהיה לרצון לפני אדון כל, אוציא לאור על שאר הפרקים, ובפרט על פרק ב' אשר מוכן אל הדפוס. ויהי רעוא דלישתמעון מילי ולא אכשל בעטי, ולא יכשלו בי חברי, אמן.

השפל והנרדף יצחק צבי קלוגמאן בן הנגיד והחסיד איש תם וישר ירא אלקים באמת מוה"ר מנחם מאיר ז"ל, אשר מת קרוב לעיר אלעקסנדר, ושם מנוחת כבודו אצל האוהל של הצדיק והקדוש הרבי רבי חנוך הכהן זצל"ה, והוא פלאי. ושמעתי אומרים, כי אמר פעם בחייו כי יש לו איזה קרבות אל הרבי מאלעקסנדר זצ"ל, "ורגלוהי דבר נש אינון ערבין ביה לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה", כי הוא דר תמיד בעיר זאוויערצע, ולבסוף ימיו נחלה והובילו יתיה לבית החולים תחת עיר אלעקסנדר, אשר שם עלתה נשמתו הטהורה השמימה בשנת תרפ"ז ז' כסליו, יזכר שמו לטוב.

---

הרב יצחק צבי קלוגמן (קלוגמאן), בנם של הנגיד והחסיד ר' מנחם מאיר ומרת פעטשע מהעיר זאוויערצע. הרב יצחק צבי גר בוואלברום והיה מנהל בתי הספר החרדים "חדר יסודי התורה" בוואלברום, מיכוב וקרקוב, וחיבר את הספר "דברי צבי" על פרקי אבות (פרק א) "על דרך מוסר לפי רוח הזמן" (פיטרקוב, תרצ"ב), בעברית וביידיש. הספר נכתב על פי הקו החינוכי של בית הספר ושימש ככל הנראה כספר לימוד בבתי ספר דומים ברחבי פולין.

בהקדמת ספרו כתב קצת מהיוחסין של משפחתו "כדי שלא ישכח ממשפחתנו… ויהי' לזכרון לדורותנו אחרינו ונזכה לילך בעקבי אבותנו הקדושים שלא נכלם". בתוך ההקדמה מזכיר המחבר חיבורים נוספים שחיבר – אנציקלופדיה מוסרית ופירוש על ספר תהלים, וכן פירושו לפרק ב' של מסכת אבות שהיה כבר מוכן לדפוס. חיבורים אלו נשארו בכתב יד וככל הנראה אבדו בשואה.

בשנת תרצ"ב נמנה על החותמים על "היתר מאה רבנים" להתיר בעל מכבלי עיגון.

הספר זכה להסכמות הרב שלמה אלעזר מוואלברום, הרב אריה צבי פרומר הי"ד, הרב חנוך צבי הכהן לוין אב"ד בנדין, הרב יוסף נחמיה קורניצר אב"ד קראקא והרב מאיר שפירא אב"ד לובלין וראש הישיבה שם. בהסכמה לספר מתואר המחבר כרב "מופלג בתורה ויראה, וירא שמים גדול ובעל מדות".

הרב יצחק צבי נהרג עקה"ש בשואה עם אשתו וכל ילדיהם.

רבינו הגאון זצ"ל חי בתוכנו לא רק בתור רב ומשפיע רוחני, לא רק בתור מורה דרך לעם כי אם גם בתור אב רחום וחנון אשר לבבו הטהור נשא את דאגת כולנו ואת סבלנו סבל וישתתף בצערנו ויכאוב את כאבנו. וביותר אנחנו צעירי הצאן הנוער החרדי היו קשורים בו כאש בשלהבת וכל אחד מאתנו עת אפפיהו חבלי דאגה, אז מיהר צעדיו אל רבינו זצ"ל, והוא בלבבו הטוב ובמתק שפתיו הטיף טפות נחמה, ונועם מדברותיו החיו לבבות מרי לב. ולא פעם אחת ראינו אצלנו מסירת נפש ממש בעד כל הקדוש ויקר לו, ולא חשך כל עמל ותלאה כדי להטיב לזולתו, כי המילים הקדושות "ואהבת לרעך כמוך" היו משוטטות תמיד נגד עניו הבדולחים לרחם ולחנן ולהיות אב לכל מרי נפש.

* וזכור אזכור בעת הקבלת פנים לבן גיסו הרב הגדול ר' שמואל שמעלקא קליין נ"י בקבלו את משרת הרבנות בעלעשד עלה על הבימה ובמילין חמים תאר את חובת מנהיג רוחני ואמר: כתיב (שמואל א פרק ט) "ולא היה בן ושמו שאול בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבוה מכל העם". הראש אשר הוא כלי המחשבה של האדם חונה על השכם, רצה לומר שדאג שאול עבור כלכלת בני דורו והוא היה להם לא רק מנהיג רוחני, רק גם אב חנון ודואג בשביל החומריות, ולכן נפש החלק על שאול. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.

הוא היה גאון המטיפים וראש הנואמים, פה מפיק מרגליות אשר דבריו בערו כלפידים והצבו להבות אש. הרבה אנשים מולידים רעיונות נשגבים, אבל אין בכחם להלבישם אלא בלבושים פשוטים, והוא הלביש רעיונותיו מחלצות, לבוש בוץ, בגדי ארגמן ותכלת. הוא היה אב הדרשנים, כי מי היה יודע לעורר לבבות כמוהו, ומי היה יודע לנטוף טל של תחיה על תלמי לבות העם כמוהו. הלא כל דבריו אש ונאומיו היו יחידים במינם בנועם מתקם ובזוך לקחם אשר רבים השיב מעוון על ידיהם.

בכל רגע ורגע דאג עבור דור הצעיר, וחינוך הדתי, ובכח עוז ותעצומות ובמרץ רבה ובהתמסרות נפש השתדל לייסד חברת חינוך נערים, אשר כמה מאות ילדים קטנים ועניים השתלמו בין כותליהם, וכאשר גדלו ויגמלו, גם אז היה להם לאחיעזר ולאחיסמך ונשלחו לישיבות סכומים הגונים על ידי החברת תומכי ישיבות אשר נתייסד על ידי איניציאטיבה שלו, וביותר היו מפעלותיו פוריות בחיים הציבוריים וכל מעשה תקפו וגבורתו היו כוננות לתקן כל דבר הצריך תיקון בחיי כלל ישראל. לא נח ולא שקט אלא בהתמסרות נפש עמד תמיד על משמרתו משמרת הקודש, והודות להתמסרותו אלה נתקן העירוב בעירנו ואחינו בני ישראל בארץ ישראל ראו את גודל ערכו והכירו באישיותו את האיש האקטיבי בתתו אותו להיות נשיא לר' מאיר בעל הנס. והוא למרות טרדות שונות הכרוכות בעקבות הרבנות שלו, קבל את משרה קדושה זו על שכמו ומלא גם את תפקידו זה בכל כחו וראו תוצאות ממשיות מעבודתו!

שלשלת חייו היתה קצרה, אבל רק בשנים, ולעומת זה עשירה במעשים ובמפעלים ענקיים אשר היו לתפארת היהדות החרדית.

* ובזה פרשו המפרשים 'יראת ד' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה (משלי), רצה לומר אין אנו חושבים הימים והשנים שאדם מבלה על פני התבל, העיקר הם המעשים והמפעלים אשר יהיו משועבדים לעבודת ד'. ואם כן אדם אשר חי שנים קצרים, מכל מקום אם השתלם עצמו, נוכל לומר עליו כי חי שנים ארוכים. וזה כוונת הפסוק 'יראת ד' תוסיף ימים', אף אם חי שנים מועטות 'ושנות רשעים תקצרנה", רצה לומר, אף אם חיי שבעים שנה, גם אז חייו חיים קצרים ומעטים.

ובפה מלא נוכל להגיד עליו כי חייו היו ארוכים, כי מעלליו הנשגבים האריכו חיו, כי חי חיים טהורים נעלים ואציליים, חיים שכל ניד וניד, שכל נשמת אף, שכל מאוויים ותשוקות היו מוקדשים ומשועבדים לטובת כלל ישראל. חייו היו שרשרת ארוכה של נכסי ערך יקרים בשביל חיי הציבור.

* ובזה פרשתי במסכת כתובות "מת פניו כלפי העם סימן יפה לו", רצה לומר אם היה מעורב בין הבריות ודאג תמיד עבור הכלל. והיו פניו תמיד מכוונות "כלפי העם" להושיע להם, אז סימן יפה לו.

בקיצור הוא היה האדם השלם, הגאון והמתמיד, החולם והלוחם, היוצר והבונה, הנואם והסופר, כרכא דכולה ביה, אדם בעל לב טהור, בעל שאיפות קדושות ונעלות.

י"ח שנים שרת בקודש בעירנו עיר ואם בישראל אראדעא תגן עלינו אמן, וביום כ"א לחודש אדר תרצ"ו באמצע פעילותו על שדה חינוך הדתי, נקטף באבו, ונחשך השמש בצהרים, ועוד באותו יום קבלה השמועה לא טובה כנפיים, נפלה נזר הרבנים וגאון המטיפים, והחודש שמרבין בו בשמחה נהפך עלינו ועל כל בית ישראל ליגון ואנחה, למכאוב לב ולמדיבת נפש.

הוי מי יתן לנו תמורתו!

(מתוך 'הרה"ג ר' בנימין פוקס זצ"ל', שהובא בסוף קונטרס מספד תמרורים, עמו' 16-15)

---

הרב שמואל זאב גולדמן הי"ד, מגרוסוואדיין, היה בנו של הדיין ומגיד מישרים אהוב ומקובל בקהילת גרוסווארדיין, הרב ישראל גולדמן. בצעירותו למד הרב שמואל זאב תורה מתוך הדחק בישיבת נייטרא, ואחר כך היה רב בית המדרש "אהל יששכר ובית יוסף" בקהילת גרוסווארדיין.

חיבורו "הרה"ג ר' בנימין פוקס זצ"ל: סקירות קצרות על אישיותו, חייו ומפעליו", הובאו בסוף "קונטרס מספד תמרורים" (גרוסווארדיין, תרצ"ו) שכתב אביו.

מחבר החוברות "נדחי ישראל" (מחקר היסטורי-גיאוגרפי על נהר הסמבטיון, בני משה, עשרת השבטים, בני הרכבים, תולדות הגזע השחור בישראל והתפתחות הכתב העברי. גרוסווארדיין, תש"א), ו"שלשלת הזהב" (לקורות שלשה רבנים למשפחת פוקס: הרב זאב וואלף פוקס,בנו הרב משה הרש פוקס ונכדו הרב בנימין פוקס. גרוסווארדיין, תש"ב).

בספרו 'שלשלת הזהב' מתאר הרב שמואל זאב פוגרום שערכו סטונדטים ביהודים בשנת תרפ"ח (1927):
"אור ליום י"ג בכסליו תרפ"ח פרצו פרעות ביהודי גרוסווארדיין. תלמידי המכללה של כל מדינת רומניה התקבצו, לערך חמשת אלפי סטודנטים, לקחת חבל באסיפה שהתקיימה פה. והרשעים הללו הלכו ושטו ברחובות העיר ועשו פרעות בישראל. אם פגשו באיש יהודי הכו אותו, טרפו ולא חמלו, שברו את כל שמשות החלונות של החנויות העבריות, גזלו ובזזו מה שמצאו בהן, חדרו אל בתי הכנסיות, שברו את הספסלים, בזזו וקרעו את הטליתים ותפילין, קרעו ספרי התורה לגזרים, סחבו ברחובות קריה ושרפו אותם באש, החריבו כמה וכמה ביהמ"ד".

נשא לאשה את מרת רבקה בת הרב משה קליין אב"ד קהילת רעטע (מחבר הספרים "זכרון ש"י" תרפ"ג, ו"ויקהל משה" תרצ"ד) והרבנית בילא אסתר סבטינה בת הגאון רבי דוד פרידמן. חמיו וחמותו, נרצחו עקה"ש באושוויץ בז' סיון תש"ד. הי"ד.

הרב שמואל זאב גולדמן נספה בשואה עם אשתו ושלשת ילדיהם: שרה גיטל, הינדא וישראל, בשנת תש"ד. הי"ד.

תמונתו בספר "הראה לעניו – הרב מנדל זצוק"ל" (תשע"א), עמו' 342.

רבה של לובלין זצ"ל היה לא רק גאון ההלכה והמחשבה, אמן הפלפול והדרוש. לא רק בעל מח גאוני – כי גם בעל לב גאוני. הוא היה גאון הרגש, השירה והפיוט.

עבודתו שבלב, בשפכו צקון-לחשו כבן המתחטא על אביו שבשמים, היתה מעיין של השתפכות הנפש והתלהבות דקדושה, וזה תפס אולי את המקום המרכזי בחייו. תפלותיו חוצבי הלהבות, בשעה שעבר לפני התיבה בתור שליח-ציבור, היו חטיבה של עבודת-קודש ספוגת שפע של מתיקות ודביקות, לבביות טהורה והתעוררות צרופה ונרגשת. תדיר כשהתפלל קלחו מעיניו סילוני-דמע שריככו אפילו לבבות אבן אטומים.

המלים הקדושות של התפלה להטו על שפתותיו, רשפי אש ניתזו מפיו והוא רועם בקולו הנעים והצלול שופך שיח לבו הגדול בפני קונו: "וישגב אביון מעוני… יראו ישרים וישמחו… וכל עולה קפצה פיה…", ומטעים היה במיוחד את המלים הדשות בצער ישראל או בשמחה אלוקית, בהתגלות אלוקית או בחכמת התורה. המלים הללו כשיצאו מלוטשים ומתנגנים מלבו של הבעל-תפלה הגדול, האירו כל מוחין ונסכו חמימות באלפי המתפללים, הרעידו את נימי הלבבות הסמויים ביותר… הוא הדליק כל נפש בתפלתו, הצית אש דקדושה והביא לידי התעוררות, להרהורי-תשובה…

עד היכן היה גדול כוחו בתפלה, תעיד האפיזודה הבאה שכותב השורות היה לה עד ראיה חי.

היה זה בשבת פרשת בראשית, בבית מדרשו של הרבי זצ"ל מצ'ורטקוב. הרב מלובלין, שכיהן אז ברבנות סאנוק, בא להסתופף שבת זו בצלו של הרבי. אחרי קריאת-התורה נפתחה לפתע דלת חדרו המיוחד של הרבי. בפתח הופיעה דמותו הקורנת והוא הכריז: אני מכבד את הרב דסאנוק בברכת-החודש ותפלת מוסף! בצ'ורטקוב היה זה מאורע נדיר, שהרבי בעצמו יכבד מאן-דהוא לעבור לפני התיבה.

ואת הרב דסאנוק כשליח-ציבור, כדאי היה לראות ולשמוע. הוא כבש את הלבבות בקולו הלירי העמוק והמעורר, בירך ברכת-החודש והתפלל מוסף בהתעוררות שכזו, עד שכל קהל האלפים נגרף באווירה של יום-כיפור ומתיקות סלסוליו נמוגה בכל האברים. כתום התפלה ניגש הרב בין כל החסידים להגיד לרבי 'שבתא-טבא', ואז אמר לו הרבי בבדיחות-הדעת: סגולה נפלאה זו לא ידעתי, שהרב דסאנוק כה מיטיב גם להתפלל! החזירו הרב: גם אני לא ידעתי מזה, עד שהרבי חשף וגילה זאת!

הרבי הזמינו לקידושא-רבא בביתו, הסתגר אתו ביחידות ושוחח ארוכות. אנו ציפינו בחוץ, בפרוזדור. כשהרב דסאנוק יצא מאת הרבי נהרו פניו שבעתיים כאור החמה מרוב שמחה ואושר. כולו שרוי במצב רוח מרומם. בסעודה שלישית סעדנו על שולחנו של הרב ואז סיפר לנו משהו מתוכן סוד-שיחו עם הרבי.

הרבי הזכיר שוב את כח-התפלה המשובח שנתברך בו. נענה הרב דסאנוק: רבי, אם באמת כה גדול כוחי בתפלה, שמא אהפוך לשליח ציבור בקביעות? הרי אנכי נכדו של רבי פנחס'ל קוריצר, שכל שערי תפלה פתוחים היו לפניו?

נתערער הרבי והרצין קמעא, אחרי רגעים של דומיה פתח ואמר: רבה של סאנוק! אספר לו מעשה שאירע ברבי זושא מאניפולי. כשערך רבי זושא 'גלות' ונדד מארץ לארץ, הגיע בדרך נדודיו גם לגליציה. שם שמע כי בעיר זאלקובה יושב הגאון רבי יוזפא ומנהל ישיבה גדולה, משמיע לתלמידיו שיעורים יפים ביותר… כיתת רבי זושא את רגליו ונדד מעיר לעיר ומכפר לכפר עד שהגיע לזאלקובה ושאל על ישיבתו של רבי יוזפא. בהיכנסו לישיבה הגיד רבי יוזפא בפני תלמידיו פלפול חריף בסוגיא ד'רוב וחזקה' והפיץ אור על סוגיות פריכות ועמומות מן הבבלי והירושלמי. אף אחד מן התלמידים לא הבחין ולא שם לב להלך שנכנס ותוארו כעני קרוע ובלוע, תרמילו על שכמו ומקל עבה בידו, שהתיישב בפינה והסכית לשיעור בשקט, מבלי לגרוע עין מן הרבי ר' יוזפא.

כתום השיעור ניגש רבי זושא אל הרבי ר' יוזפא ואמר: יישר-כוח מגיע למר בעד השיעור שהגיד! שמעתי בעולם הגדול שכבודו מגיד שיעורי-תורה יפים ביותר ונדדתי ממרחקים בכדי לשמוע אותו. אמת ששיעוריו יפים ונחמדים, כדאי לי כל הטירחא ובלבד שזכיתי לשמוע…

החזירו הרבי ר' יוזפא:

– מילא מר לפחות שמע ממני משהו טוב ונהנה. מובן איפוא מדוע נשאתי חן בעיניו. ברם, פליאה בעיני למה מצא מר כל-כך הרבה חן בעיני, בו בזמן שלא שמעתי מפיו כלום ואינני יודע אפילו מי הוא…

– במה אוכל לשאת חן בעיני הזולת, הרי אינני יודע ללמוד, אינני יודע מאומה…

– לא יתכן שאין בו כלל חכמה וקדושה, כי מרגיש אנכי שהוא אוצר בחובו סגולה יקרה, המעניקה לו חן רב בעיני כל בני-בינה…

– רק להתפלל אני יודע!

– והיכן יהודי שאינו יודע להתפלל?

– אני יודע כיצד מתפללים לפני בורא כל העולמים!

– ושמא יגלה לי את סודות התפלה?

– מוטב ניכנס לחדר מיוחד ונתבודד, אז אפתח לפניו כל שערי תפלה – השיב הרבי ר' זושא.

והרבי מצורטקוב הוסיף והמשיך בסיפורו:

נכנסו שניהם לחדר סגור. הרבי ר' זושא התחיל לשנן לרבי יוזפא את סודות התפלה, עד שהוא מרוב התפעלות, לפת ראשו בשתי ידיו וקרא בהתרגשות: רבי! שמא אנטוש את ישיבתי ואלך אחריו כדרך שהלך אלישע אחרי אליהו, ואלמוד מכם לפחות כיצד להתפלל פעם בחיים תיבה אחת בשלימות לפני בורא כל העולמים, בכוונה טהורה, כדרך שכיוונו אנשי כנסת הגדולה?! השיבו הרבי ר' זושא בניחותא:

– אפרש לו שיחתי. חז"ל אמרו "כשם שפרצופיהם של בני אדם אינם דומין, כך אין דעותיהם שוות". מצויים מיליוני אנשים על פני כדור הארץ. לכולם מבנה אחיד של הפנים, עינים וחוטם ופה. בכל זאת אין פרצוף אחד דומה לשני. וקל וחומר: אם תואר החומר החיצוני הוא כה שונה ומשונה, כמה גדול השינוי שבין פנימיותם של איש ורעהו, הנשמה ותכונות הנפש. כי אם היופי הרוחני של הנשמה יהיה שווה בכל הברואים, לאיזה צורך ברא הקב"ה מיליונים כה רבים של אנשים, שאין ביניהם שום הבדל.

אלא סוד הדבר שכל אדם נשלח לעולם-הזה בכדי למלא יעוד אלוקי, להגשים מטרה שמימית נשגבה – זוהי תעודת אנוש עלי אדמות. וכמספר האנשים שהקב"ה הוריד לעולם, כן מספר היעודים והתפקידים הנפרדים, השליחויות שכל אחת אינה נוגעת בחברתה, שעליהם לבצע ולהשלים .לפיכך נטע הקב"ה בכל אדם כשרון מיוחד. הכשרון שנתברך בו ומייחד אותו, הוא המכוונו לאפיק יעוד חייו. הכשרון תוסס בו, תובע מנפשו את המטרה של שליחותו בעולם. לכן אמרו חז"ל: "לעולם ילמוד אדם ממקום שלבו חפץ", מכיון שאותו מקצוע בחכמה, זה הענף שבתורה או מדריגה זו בסולם הקדושה, שכשרונו של האדם מתאים להם ולבו נמשך אחרי ערך מסויים זה – מבטאים את ההוכחה החותכת כי זוהי המטרה וזוהי תכלית חייו עלי אדמות. זהו מה שההשגחה העליונה תובעת ודורשת ממנו. זהו רצון הבורא.

והפטיר הרבי ר' זושא: אתה, רבי יוזפא, כשרונך גדול בהרבצת תורה. נועדת מן השמים להגיד שיעורי תורה יפים ונחמדים – ואני אתפלל…

והנה במלים הללו, הדגיש הרב מלובלין זצ"ל, העמיד אותי הרבי על תפקיד חיי. הוא הועיד אותי על דעת המקום לשאת במשימה הגדולה של חינוך הדור הצעיר.

הרבי בפירוש התבטא אלי במלים של הרבי ר' זושא: אתה תהיה תופס ישיבה ותגיד לתלמידים שיעורי תורה יפים ונחמדים, ואני אתפלל!

(הרב צבי הירשהורן הי"ד, מתוך: רבי מאיר שפירא במשנה באומר ובמעש, ב, עמו' 208)