להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת האזינו

חיי תורה הם הקריאה בשם ה'[1]

כִּ֛י שֵׁ֥ם ה' אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹקֵינוּ לֵאלֹקֵינוּ (דברים ל"ב ג')

מעשה ברבי שמעון בן שטח שלקח חמור אחד מישמעאלי אחד הלכו תלמידיו ומצאו בו אבן אחת טובה תלויה לו בצוארו אמרו לו רבי (משלי י כ"ב) ברכת ה' היא תעשיר, אמר להם רבי שמעון בן שטח, חמור לקחתי אבן טובה לא לקחתי, הלך והחזירה לאותו ישמעאלי וקרא עליו אותו ישמעאל ברוך ה' אלהי שמעון בן שטח (דברים רבה ג' פרשת עקב)

בספר דיבובי חן לרב דב לאבלאוויטש[2] זצ"ל מביא דברי חז"ל אלו מבארם בפרשתנו וזלה"ק:

הרי שע"י התנהגותו  של שמעון בן שטח נתגדל שמו של הקב"ה, שהרי אמר אותו ישמעאלי, כמה גדול במדות צריך להיות אלקיו של שמעון בן שטח אם האמונה בו תפעול אצל שמעון בן שטח שיהיה הוא כל כך גדול ומנושא בענין מדות. ומה שעשה שמעון בן שטח, חיוב הוא גם לנו לכולנו לעשותו! כמו שאנו אומרים ומתפללים על זה בברכת המזון: 'הרחמן הוא ישתבח לדור דורים ויתפאר בנו לנצח נצחים ויתהדר בנו לעד ולעולמי עולמים'. דהיינו שאנו מבקשים מה' יתברך שיסייע אותנו לחיות כל כך בקדושה ובטהרה, ולהתנשאות כל כך במדות שהתנהגותנו תסבב, שגם אחרים יגדלו ויתרוממו את ה' וישמרו את מצוותיו בזהירות ובזריזות.

והנה כבר פירש הכתב והקבלה, שתורתנו נקראת גם שם ה' מפני שהלא תורתנו הקדושה כל דבריה הם צרופי שמותיו של הקב"ה. ממילא על יסוד כל זה אפשר לפרש שאמר אדון הנביאים ע"ה לבני ישראל דעו, כִּ֛י שֵׁ֥ם ה' אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹקֵינוּ! דעו כי רק ההתעסקות בתורת ה', אשר אני מלמד אתכם, תוכל לפעול אצלכם שתתנהגו אשר ע"י התנהגותכם יתעלה ויתרומם שם ה', ומהתנהגותם יסתובב, שם אחרים יחשבו להם, לחיות חיי (יהודית) [יהדות], אשר יעמדו על המדרגה הנצרכת בלי חסרון ובלי מגרעת. עכ"ל הרב דב לאבלוויטש זצ"ל בדבובי חן.

תוכחה מקדוש ללמוד שירת האזינו

וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם (דברים ל"א י"ט)

תמונת הרב אברהם שמעון אנגל הורוביץ הי"ד
הרב אברהם שמעון אנגל הורוביץ הי"ד

בנהרי א"ש לרב אברהם שמעון הלוי הורוויץ[3] זצוק"ל הי"ד משגיח בישיבת חכמי לובלין, בחלק ליקוטי דיבורים (אות פ"א) כתב:

היה מזהיר על לימוד שירת האזינו. הלא כתוב מפורש  (דברים ל"א י"ט, פרשת וילך) וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם שיהיו דברי השירה הזאת נזכרים ברורים ושכיחים בפיהם של ישראל. אם היו בני ישראל זוכרים את דברי השירה הזאת שיש בה כל מהלך עוה"ז ועולם העתיד ותחיית המתים, לא היה מקום לזוהמת וגשמיות העוה"ז להכנס ללב, והיה כופל, נא תלמדו 'האזינו' עם פירושם של דברי חז"ל ובעלי רוח הקודש, תזמרו את השירה הזאת בנעימות, שכן יש להבדיל לכל אומה מאומות העולם 'שיר לאומי' ולנו עם קדוש אשר בחר בם ה' מכל העמים ניתן לנו שירת האזינו, וע"י זה יאמינו באמונה וגם יבינו את ההנהגה שמנהיג ה' יתברך בעולם להביא לתקון השלם, שזאת בהכרח שתהיה ע"י כנסת ישראל דוקא, בדברי השירה הזאת יש הכל בה, מן מתן תורה עד תחיית המתים, כל העובר עלינו בכל הזמנים כך אמרו, חז"ל בספרי גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעה"ז ויש בה לעולם הבא. ע"כ מהנהרי א"ש לרב אברהם שמעון הלוי זצ"ל הי"ד[4]

עבודת ה' ביחידות ובהסתר

כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלקינו (ל"ב ג')

בספר אשל חיים לרב חיים אפרים באלאיטי[5] זצ"ל הי"ד כותב בפרשתנו וזלה"ק:

תמונת הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד
הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד

י"ל [יש לפרש] עפ"י מה שכתב בספר ייטב פנים לפרש מאמר קודש ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל, עפ"י מה שכתב בספר נועם מגדים ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. כי כתיב לא יהיה לך אלקם אחרים על פני, הכוונה להשמר ולהזהר מפניות ומחשבות זרות כשאתה עומד בתורה ובתפלה לפני, וכתיב עין לא ראתה וכו', כי כשהאדם הוא מתבודד בינו ובין קונו הדבר קל להנצל מפניות כי אין אדם רואהו, אבל לפעמים שמוכרח לעבוד עבודתו בתוך קהל ועדה אז יקשה בעיניו להנצל מזה, אבל הבא להטהר מסייעין אותו שידמה בעיניו כאילו הוא באחד ואין איש עמו, וזה שנאמר עין לא ראתה אלקים זולתך וכו', ובחינה זו יעשה ה' יתברך לצדיק המחכה לו כאילו עין בעין לא ראתה אותו כי אם אלקים זולתך. וזה שנאמר ה' בדד ינחנו, שיהיה תמיד בהתבודדות גם בהיותו ברבים, ע"כ ואין עמו אל נכר, דהיינו פניות שלא לשמה, עכ"ד [ייטב פנים]… ולדעתי בזה התפאר עצמו המשורר הקדוש אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה (תהלים קי"א א') רוצה לומר אף בתוך קהל ועדה עבד עבודתו בכל לבב בלתי מחשבות זרות שאינן רצויות, ועפ"י זה ית"ל [יתישבו לנו] גם מקרא קודש הנ"ל כי שם ה' אקרא רוצה לומר כשיעבוד עבודתו ברבים, הבו גודל לאלקינו ממחשבות בלתי רצויות וכהנ"ל.

דֹר תהפוכות – שני הפכים בנושא אחד

הרב יחזקיהו פיש[6] זצ"ל הי"ד בספר שהוציאו עפ"י כתביו לב יחזקיהו כתב בפרשתנו וזלה"ק:

זכור ימות עולם בינו שנות דֹר ודֹר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך (דברים ל"ב ז')

דר ודר חסרין וא"ו. ונ"ל ע"ד לקוטי תורה [להאר"י ז"ל] על הפסוק (הושע י"ב א') סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עד רד עם אל ועם קדושים נאמן.

ע"ד ר"ד, חסרין. והפירוש בזה ידוע, עיי"ש[7]. והיינו ד' דאח"ד ור' דאל אח"ר רברבין, כדי שלא לטעות. והעיקר הוא העוקץ והיינו הנקודה היהודית, אשר תיכף כשיעבור על הנקודה הזו, וסרתם, אז תיכף ועבדתם, כידוע מהבעש"ט זיע"א.

והנה בכל ענין יש שנים הפכים בנושא אחד, כמו ויגבה לבו בדרכי ה' (דברי הימים-ב י"ז ו') ובאמת גיאות פוסל בכ"ש [כל שהוא], וכן שמחה ועצב. וכן צריך להיות בשמחה בעבודתו באשר הוא שם, כידוע מאגרת הרה"ק הרב רבי מנדל מויטבסק להיונגעלייט  [אברכים], שאם אינו מסתפק במה שיש לו, אז דוחין אותו לחוץ, וזהו הגורם למחשבות זרות, ולאידך באמת צריך לומר בכל עת 'מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי' (תנא דבי אליהו רבא כ"ה) כי אם יהיה צופרידין מיט זיך [מרוצה מעצמו[8]] אז לא יעלה במדרגות יותר ממה שהוא, ואדרבה ח"ו. וכאשר נתבונן כל עבודת ה' היא שני הפכים בנושא אחד, והעיקר והשינוי בין זה לזה הוא העוקץ, אשר זהו החילוק בין הר' [רי"ש] לבין הד' [דל"ת].

וזהו זכור ימות עולם, אשר מעולם ועד עולם זאת היתה עבודתנו בינו שנות דר ודר,  פירוש בכל עת צריך להתבונן שנית בהשינוי שיש בין ד' לר', ולזה בא דר ודר חסר וא"ו, ולבוא מזה א"א [אי אפשר] רק ע"י לימוד אצל הוריו ומוריו, וזהו שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, היינו צדיקי הדור האמיתיים. עכ"ל הרב יחזקיהו פיש זצ"ל הי"ד.

הגליון נערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב 0526514000   Ybarkai6@gmail.com


[1] הכנת הגליון והלמוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) ז"ל אשתו זהבה בת אליהו ז"ל, בנם משה יצחק. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק.
לרפואת יעקב בן גלדיס כתון, נחשון יעקב בן ידידה אירית, בתושח"י.
לעילוי נשמות הקדוש לוי יצחק ב"ר שלמה (פש) הי"ד, שלום דוד הלוי ב"ר צבי (גרנט), הרב משה חיים בן הרב פישל זצ"ל (דימנטמן)

[2] הרב דב לאבלאוויטש זצ"ל שימש כראש ישיבה בהונגריה בעיירה קישקורוש, לא זכה לזש"ק כפי שכתב בהקדמת ספרו: …ומה גם שה' יתברך בחכמתו הבלתי מוגבלת מנע ממני פרי בטן, ותלמידי ששמחתי בהם ואהבתי אותם וקרבתי אותם באהבה ובחיבה, הם הם בני אשר גדלתים וטפחתים… נפטר בתרצ"ז סמוך לשואה.
אבי מורי ז"ל למד בישיבתו, כשסיים לימודיו שם נתן לאבי את  ספרו וכתב לו הקדשה. ברבות העתים שפרצה מלחמת העולם השניה, אבי לא חזר לביתו, הוריו נספו בשואה, הוא השתחרר ממחנה ההשמדה דכאו בגרמניה, עלה לארץ ישראל והקים משפחתו. בעת תקופת מגורינו בחיפה (תשכ"ז-תשמ"ה) מצא בבית כנסת ספרדי בשכונתנו הקטנה עותק מקורי של הספר. בהתרגשות גדולה ביקש מהגבאי שיתן לו את הספר ובתמורה נתן לבית הכנסת ספרים אחרים., אבי חיבב מאוד את הספר ולמד בו רבות. כיום הספר נמצא באוצר הספרים שחנני ה' יתברך, וממנו נערכו הדברים.
הסיבה לשם מיוחד זה כתב המחבר זצ"ל בהקדמתו: בראשונה מפני שבמילת 'דיבובי' ימצאו ראשי תיבות דוב בן ירמיה ובן יענטל, אשר דוב הוא שמי, וירמיה הוא שמו של אבי המנוח, שהיה איש תם וישר…[סיבה נוספת] מפני שתפלתי לאל מרומים שימצאו דברי חן, ויועילו לחזק יראת שמים בלב הקוראים בו, וימצאו מחמתו גם הם חן בעיני אלקים ואנשים, כמאמר חז"ל במסכת סוכה (נ"ג) כל מי שיש לו חן בידוע שהוא ירא שמים.  

[3] הרב אברהם שמעון הלוי הורביץ זצוק"ל הי"ד (מכונה 'ר' שמעונל'ה/שמעו'לי זליחובער') תרל"ו-תש"ג. צדיק גאון קדוש, דמות פלאית עלאית מיוחדת במינה. 'התהלך בעולמנו על פני האדמה החומרית כמרחף גרידא, נוגע ואינו נוגע,
הצטייר בעיני כל רואיו כדמות קדושה מעולם המלאכים.' (מהספר מרביצי תורה מעולם החסידות ח"ו, עיקרי הדברים להלן משם מקורם). בהיותו בן שש כבר היה בקי בש"ס משניות, לאחר שלמד כל הכ"ד ספרים. וכן בספר נהרי א"ש (לקוטי דיבורים אות ע"ט) שממנו הובאו הדברים לעיל כתבו בשמו: היה מעורר מאוד פעם אחר פעם על למוד תושב"כ ודברי כל נביאי אמת וצדק עד מלאכי האחרון…דברי הנביאים הקדושים הנאמרים מפי ה' לעמו ישראל המביאים קדושת התורה בנפשות ישראל לנצח
לימד בכמה מקומות כאשר שיא פריחתו והשפעתו היו בישיבת יח"ל (ישיבת חכמי לובלין) בראשותו של מחולל ה'דף היומי' רבי מאיר שפירא זצ"ל. מהענקים שיצאו מכור היתוך קודש זה, היה הרב שמואל וואזנר זצ"ל. בספר אבי ההוראה שיצא לזכרו מתאר את קשרו העמוק לרב שמעול'י (עמ' קמ"ב-קנ"ד). ומאידך גיסא הערכת הרב לתלמידו שהתבטאה במכתב שנתן בידו ובו כתב בין דבריו: אשרי הקהל ישורון אשר ישימוהו עליהם לרב לדון ולהורות…
בקיאותו וידיעתו בכל מכמני התורה היו מבהילים ממש, נגלה ונסתר בזה"ק ובכתבי האר"י, בנוסף להתעמקותו בספרי המהר"ל, אליהם הפנה את תלמידיו ובנהרי אש הנ"ל (לקוטי דיבורים אות קל"ג) הביאו עפ"י דבריו: ספרים הקדושים של רבינו נשיא ישראל אור עולם המהר"ל מפראג זיע"א הזהיר ללמוד כמה פעמים, הם יסודי האמונה והקדושה לנפש מישראל. עוד הוסיף אין יודע את המעשה המיוחס לו של הגולם שזה ודאי דבר נורא וגדול מאוד, אבל לחבר ספר גבורות ה' [עוסק בעניני יציאת מצרים ויסודות האמונה בו] זה דבר עוד יותר גדול!…וממעינות החסידות שאב מלוא חפניים, בשנותיו הצעירות למד בבית המדרש של קוזניץ.
שאלה מעניינת שאלו אחד מתלמידיו: מה הסיבה שבספרי הגאון חיד"א זיע"א יש בהם כח משיכה לקרוא בהם ואפילו ב'שם הגדולים', ואפילו לחזור ולשנות?
תשובתו היתה, ששמע מאביו עפ"י הנועם אלימלך 'זה לעומת זה עשה האלקים' – רשע אחד ישב בברלין וכתב ספרים, שכל מי שלומד בהם אבוי לנפשו. לעומת זה יושב איש קדוש בליוורנו [החיד"א] וכותב ספרים, שכל מי שלומד בספריו לא יצא מן העולם בלא הרהור תשובה'. (ליקוטי דיבורים קל"ב).
עוד הובא שם (אות ע"ו) שאמר על עצמו שהוא מתפלל עבור התלמידים שמן השמים יעזור להם להכנס להקדושה העליונה ולעבודת ה' באמת לאמיתו. ומאריך לבאר עפ"י שירת הים את המכשולות שעלולים לעכב העליה בהר ה' המקודש בעבודתו יתברך, ותפלתו להצלת תלמידיו מהם והסיום: מקדש ה' כוננו ידיך – המקדש הגדול בלב האדם שיבנה בשתי ידיו כוחות הימין והשמאל, כוננו ידיך ויהיה ה' ימלוך לעולם ועד.
בשנים האחרונות לחייו התגורר בקראקא עד ללקיחתו להשמדה. כשניסו ברגעים האחרונים למנוע עלייתו לרכבת, שאלם רבי שמעונ'לה האם יצטרכו לשלוח מישהו אחר במקומו להשלמת ה'מספר'? וכשלא נענה, הבין שאכן כך יהיה, סירב ועלה לרכבת שלקחתו למקום ההשמדה. הוא ומשפחתו נספו הי"ד.
הספר ממנו נערכו הדברים בגליון וחלק נכבד מתולדותיו, הוא נהרי א"ש שהינו ליקוט משרידי תורתו עפ"י מכתבים ששלח לתלמידו הרב יעקב מוסקוביץ זצ"ל, וכן בן דודו הרב אברהם מרדכי הורביץ זצ"ל שעלה לירושלים. בספר מדור מאמרים, מכתבים ו'ליקוטי דיבורים' ומעט זכרונות ועדויות מתלמידים. הספר יצא לאור בארה"ב לראשונה בתשנ"ג, ומהדורה זו ממנה נערכו הדברים היא החמישית, בתשע"ה.

[4] מן הענין להוסיף כי שנים רבות אח"כ ובמקום אחר בירושלים עיה"ק תובב"א, כתב צדיק גדול, חוברת שלימה בענין שירת האזינו וענתה השירה הזאת הלא הוא הרב לוי סעדיה נחמני זצ"ל שנפטר בתשע"ה.

[5] הרב אפרים חיים באלאיטי היה חותנו של הרב ישראל וועלץ (בעהמ"ח שו"ת דברי ישראל ג"ח) זצ"ל מגדולי רבני הונגריה בתקופה לפני השואה (הוא בחסד ה' יתברך הגלויים, שרד את השואה ועלה לארץ ישראל, התגורר בירושלים נפטר בתשל"ד). אביו נפטר בשנות ילדותו. בהיותו כבן שבע עשרה נפל למשכב ממנו כמעט ולא קם, בתקופה זו הוסיפו לשמו את השם 'חיים'. למד אצל הרב שמחה בונם סופר בעהמ"ח שבט סופר (נכדו של החת"ם סופר זיע"א). גם לאחר שזכה והקים משפחה, עברה עליו כוס התרעלה וילד קטן שלו נפטר. שימש ברבנות במשך כחמישים שנה, בעיירה קטנה בהונגריה בשם 'טאראלניה' (לאחר מלחמת העולם הראשונה סופחה לצ'כסלובקיה).
בשנת תרפ"ה הדפיס את ספרו חמודי אפרים דברי אגדה ודרשות, ובסופו קונטרס חיים שאל, שאלות בהלכה. בשנת תרצ"ה הוציא ספר חיים שאל, שבשערו נכתב ג"כ חמודי אפרים. בחודש סיון נשלחו כאלף תושבי העיירה ובתוכם הרב לכבשני אושויץ הי"ד. כאמור חתנו הרב ישראל וולץ זצ"ל המשיך את השושלת בארץ ישראל.
בשנת תשע"ח הוציאו נינו הרב צבי יהודה וולנר שליט"א בעריכה חדשה את כל כתביו בשני כרכים אשל חיים וחמודי אפרים בהוצאת אוצר הפוסקים ירושלים.

[6] הרב יחזקיהו פיש (י"א בניסן תרמ"ה-כ"ח אייר תש"ד). נולד לאביו הרב אהרן פיש זצ"ל אב"ד האדאס (הונגריה) בעהמ"ח קדושת אהרן עה"ת בדרך הסוד (נדפס לראשונה לפני השואה ובמהדורה חדשה ע"י מכון אהבת שלום ירושלים תש"ע)  וכן שו"ת פרח מטה אהרן (נדפס מכת"י ע"י מכון אהבת שלום ירושלים תשנ"ו). נקרא יחזקיהו עפ"י הוראת רבו הרב אליעזר צבי הדמשק אליעזר (פירוש לזה"ק) מקומרנא. בשנות נעוריו למד בישיבת הרב יהודה גרינוולד בעהמ"ח זכרון יהודה. בשנת תרס"ו נשא לאשה את מרת רחל פעריל וולדמן בתו של רבי ישראל שמעון, שהיה מקושר בשלשלת משפחתית לבני יששכר, ולעטרת צבי מזידיטשוב. לאחר כמה שנים שלא נולדו להם ילדים הוסיפו אות ה"א  לשמה בהוראת אביו בבחינת ה"א לכם זרע (בראשית מ"ז כ"ג), ונקראה רחל'ה ואז נולדו להם שתי בנות, לאחר כמה שנים נולד להם בן, צבי אביגדור ולאחריו עוד ארבעה בנים האחד (יעקב) נפטר בשנות ילדותו. בתקופה הראשונה ישב בביתו בעיר הולדתו ולמד שיעור בגמרא עם תלמידים בכל יום כמה שעות, לאחר הלימוד התפלל מנחה כשהוא חבוש בתפלין דר"ת, ודאג לתלמידיו במסירות. באותן שנים סירב לקבל על עצמו עול הרבנות, רק הסכים להתפלל בבית המדרש של הבעלי בתים עד שהפסיק זאת. כחצי שנה לפני פטירת אביו הרב אהרן, פקד עליו הרב יעקב משה מקאמרנא שיתחיל לומר ד"ת ברבים בסעודה שלישית, היה זה באלול תרפ"ז. בעש"ק פרשת ויגש ו' בטבת תרפ"ח, בעת שירד אביו לטבול לכבוד שב"ק שבק חיים לכל חי. אותה שבת עדיין לא באה השמועה אליו על פטירת אביו, רק במוצש"ק בשרוהו. אז קיבל על עצמו הנהגת הקהילה (לאחר שבאותה שבת שצויינה לעיל באלול, הסמיכהו רבו מקאמרנא, ולא הארכתי כאן בתיאור המעשה). מידי שנה בזאת חנוכה שחל ימים ספורים לפני היארצייט של אביו ערך סיום ש"ס לעילוי נשמתו עם סעודת 'זאת חנוכה'.
היה מצטיין בעבודת התפלה שהיו ב'קול אדיר וחזק כשאגת הארי ובהשתפכות הנפש כבן המתחטא לפני אביו' באחת מפתקאותיו כתב וזלה"ק: הנה אני מאמין באמונה שלימה שאותיות התורה והתפלה מקשרים את ישראל לאבינו שבשמים, ואם האדם מקשר את עצמו להאור אין סוף המאיר בתוך האותיות, זהו המתקת הדינים ופועל יותר מכל הסיגופים, כידוע שאמר זאת הבעש"ט הקדוש זי"ע לה'תולדות' [רב יעקב יוסף מפולנאה ה'תולדות יעקב יוסף']. משולב עם זאת הכנעותו ושפלותו לפני ה' יתברך, והכרתו כי ה' יתברך הוא המנהיג הכל.
השואה שהחלה בי"ז באלול תרצ"ט עש"ק 'כי תבוא' הגיע למעשה להונגריה רק לקראת סיומה של אותה תקופת אימים באביב תש"ד.  באחרון של פסח (יום שמיני בחו"ל) ערך בפעם האחרונה את שולחנו הטוהר, ובליל מוצאי יום טוב הטמין עם בנו ה'פרי אליעזר' כתבי יד וחפצי ירושה שהיו לו, וכך שרדו לפליטה ומצאום לאחר שובם מהגיהנם של מחנה ההשמדה, אמנם ספר תורה שהטמין לא זכו למצאו.
בכ"ה באייר גירשו אותם מהגטו לרכבת שהובילה אותם לאושויץ, ובכ"ח באייר עלה על המוקד. בנו אליעזר, הפרי אליעזר היחיד שזכה להנצל מהתופת מכל משפחתו, וממנו המשיכה לבעור שלהבת המשפחה. המאמר והתולדות עפ"י הספר לב יחזקיהו שיצא לראשונה מכת"י ברוקלין תש"פ, ע"י נכד המחבר.

[7] עורכי הספר הביאו דברי האר"י ממקומם ואלו דברי קדשו: דע כי ד' דאח"ד ור' שלא תשתחוה לאל אח"ר, הם אתוון רברבין, והנה שבט אפרים היו מוחקים העוקץ של אחורי ד' דאח"ד ונעשה אח"ר ח"ו, וכן הר' דאח"ר הוסיפו לו עוקץ  ונעשה אח"ד, לא תשתחוה לאל אח"ד. וזהו סבבוני בכחש אפרים, שהוא שקר גמור להקיף ולעגול ד' לעשותו ר', אך בית ישראל לא רצו לשנות האותיות ממש, אלא ששמו הר' דאל אח"ר בד' דאח"ד, וד' דאח"ד בר' דאל אחר, וזהו במרמה שהוא מרמה ורמאות להחליף האותיות. ויהודה ע"ד ר"ד עם אל שהניח הר' והד' במקומם, זה באל אח"ר וזה באח"ד, ועם קדושים שהוא ד' דאח"ד נאמן שהניח האחדות במקומו. עכ"ל האר"י הקדוש בהושע.
ומוסיפים ומבארים העורכים: ומה שהדגיש כאן רבינו שגם תיבת ע"ד היא חסרה, כוונתו לרמז בזה לאות ע' דתיבת שמ"ע ולאות ד' דתיבת אח"ד, שהם אתוון רברבין.

[8] תודה ויישר כח גדול לרה"ג הרב יחזקאל שרפר שליט"א מתל ציון, על עזרה בתרגום מאידיש.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – יום הכיפורים

יה"ר שזכות קדושי עליון אלו והעיסוק בתורתם יעמדו לנו להחתם לשנה טובה עם כל ישראל

הטעם לארבע כניסות כהן גדול ביוה"כ לקדש הקדשים

משיאי קדושת יום הכפורים שהינו למעלה ממקום וזמן, זו כניסת הכהן הגדול בעבודתו המיוחדת ביום הכפורים למקום קדש

תמונת הרב אריה צבי פרומר הי"ד

הרב אריה צבי פרומר הי"ד

הקדשים. ארבע פעמים היה נכנס לשם[1], הרב אריה צבי פרומר (שימש כראש ישיבת חכמי לובלין לאחר פטירת הרב מאיר שפירא זצ"ל, מחבר שו"ת ארץ צבי ג"ח, גאון תלמיד ה'שם משמואל' מסוכטשוב זצ"ל הי"ד כותב בספר שנערך מכתביו (ארץ צבי מועדים מהדורת תשפ"א) וזלה"ק:

בזה"ק (בראשית כ"ז ע"א) על הפסוק בראשית (ב' ט"ו) וַיִּקַּ֛ח ה' אֱלֹקים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן…

וַיִּקַּח מֵאָן נְטֵיל לֵיהּ, אֶלָּא נְטֵיל לֵיהּ מֵד' יְסוֹדִין, דְּאִתְּמָר בְּהוֹן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים, אַפְרֵישׁ לֵיהּ מִנְּהוֹן, וְשַׁוֵּי לֵיהּ בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן. כְּגַוְונָא דָא, יַעֲבֵד קב"ה לְבוי"נ דְּאִתְבְּרֵי מֵד' יְסוֹדִין, בְּזִמְנָא דְתָב בִּתְיוּבְתָּא, וּמִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא, קב"ה נָטִיל לֵיהּ מִתַּמָּן, וַעֲלַיְיהוּ אִתְּמָר, וּמִשָּׁם יִפָּרֶד, אַפְרֵישׁ נַפְשֵׁיהּ מִתַּאֲוָה דִּילְהוֹן, וְשַׁוֵּי לֵיהּ בְּגִנְתָּא דִילֵיהּ, דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא[2].

ואיתא בשערי קדושה למהרח"ו ז"ל דאחר שאדם במדרגת צדיק, דהיינו שאף שנמשך אחר התאוות הוא כובש את יצרו בכל עוז, סוף דבר כשיגיע למדריגת חסיד, היינו שלא יהיה נמשך עוד אחר תאוות כלל, וקודשא בריך הוא נטיל ליה מד' יסודין ואפריש ליה מתאוה דילהון (כי כל המדות הרעות נמשכות מארבע יסודות, כמ"ש בשערי קדושה) ושוי ליה בגנתא דעדן, היינו על דרך 'עולמך תראה בחייך'.

וי"ל דכנגד זה הם ארבע כניסות של כהן גדול לקדשי הקדשים ביום הכפורים, כי יום הכפורים יום המיוחד לתשובה, וכיוון דתב בתיובתא , קודשא בריך הוא אפריש ליה מארבע יסודין, ושוי ליה בגנתא דעדן, וזה ענין כניסת ארבע פעמים לקדש הקדשים, דבכל פעם נעקר מיסוד אחד של הארבע יסודין, והכניסה לקדש הקדשים 'שוי ליה בגנתא דעדן'.

וי"ל דכנגד זה אח"כ הם ארבעה ימים שבין יום הכפורים לסוכות, להוציא את כלל ישראל מארבעה יסודין, ובסוכות זוכים כל ישראל להיות שוי ליה בגינתא דעדן, כי סוכות צילא דמהימנותא…עכ"ל הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד.

הכרה במעלתו של יום הכפורים

בספר מאמרי שלמה לרב שלמה הרכבי[3] זצ"ל הי"ד כותב (ח"א מאמר ע"א 'המצוות והשפע לפי ערך הורתם לעולם')

תמונת הרב שלמה הרכבי הי"ד

הרב שלמה הרכבי הי"ד

…היוצא מדבריו [דרך ה' לרמח"ל (ח"ב פ"ד)אותם הביא בתחילת דבריו] שהכל תלוי בבנין הראשונים והשרשים, שעליהם היה להוציא לפועל ולהוריד הדבר לבריאה זו ולבנותו, ולפי ערך איכות וסדור הדבר שהורידו לעולם ובנאוהו, כן נתבסס הדבר ונתחזק…האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב שברוב דבקותם בלא פירוד ממנו יתברך, שזה הנצרך לבנין, הן הן המרכבה[4] כביכול השכינה שורה על ידיהם, וכל אחד נתייחד המדה שלו, אברהם בחסד, יצחק בדין ויעקב באמת, הם הוציאו הכח הזה לפועל לתקן הבריאה, והשרישו באומה הישראלית הכח לתקן הבריאה…זהו הבריאה בכלל, וכן בכל מצוה ומצוה בפרטיות, לפי ערך אופן בנין הראשונים אותה בכלל ישראל, כמו שהורידוה לעוה"ז, כן נשארה לעולם. אמרו רז"ל (שבת ק"ל ע"א) כל מצוה שקבלו ישראל בשמחה כגון מילה, עדיין עושים בשמחה…

אעפ"י שיש מצות תשובה מפורשת בתורה, מכל מקום צריכים להורידה לעוה"ז ולבנותה כראוי בכלל ישראל בנין חזק, ובנין כזה צריך להיעשות ע"י מי שהוא ראוי ומותאם לזה ויכול להוציאה לפועל ולהורידה לעולם המעשה, ולכן נבחרו דוד המלך שהוא איש כללי ושרש בישראל, וכן דור המדבר שהוא דור דעה שלא היה ולא יהיה כמוהו, רק ע"י יכולים להשריש מהות התשובה בבנין האומה הישראלית, ול אדי ע"י תשובת חוטאים או רשעים, ואפילו לא ע"י תשובת אדם הראשון, כי תשובה המסובבת מחטא היא נקראת תשובה במקרה, קרה חטא ושב, ובנין חזק אינו מבוסס על מקרה, ולכן היה צריך להסתבב הענין דוקא ע"י האלו שאינם ראויים לחטא ולמעשה כזה, רק החטא נסתבב מן ענין התשובה כדי להורות תשובה לרבים או להורות תשובה ליחיד נעשה החטא, נמצא התשובה היא במקרה כזה, העיקר והסיבה ולא המסובב, ואז הוא בנין בעצם וחזק וקיים והדבר הזה עמוק והבן.

יוה"כ לומדים בפשטות מפני שמשה רבינו התפלל בעד ישראל, הקב"ה נתרצה לו ומחל על העוון, נקבע הזמן לעת רצון וזמן מחילה לדורות, אבל מפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ו) משמע שמציאות יוה"כ כבר היה מקודם, משה למד בתורה  (ויקרא ט"ז ל"א) וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם…וכן אמר שם והנחילה לישראל לחוק עולם שנאמר (שם שם ל"ד) וְהָֽיְתָה־זֹּ֨את לָכֶ֜ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֗ם [לְכַפֵּ֞ר עַל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִכָּל־חַטֹּאתָ֔ם אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה]. כי אותו האור הגדול המתגלה ביוה"כ כבר היה מוכן ומזומן מקודם, רק היו צריכים להורידו לעולם הזה, כי אור של מחילת עוונות הוא אור של עוה"ב נבדל ממציאות עוה"ז, וצריכים להורידו לעוה"ז, ומשה הוא שהורידה אז לעולם, ולולא משה לא היה מי שיהיה בכחו להורידו…וכן השתדל אז משה לבנות בישראל לעתיד האפשרות לקבל אותו האור של יוה"כ, כי אור יוה"כ הוא מבחינת אור עוה"ב, ולכן הרוצה להכנס ולהינות מאור זה צריך להתאים עצמו להכנס במצב של עוה"ב בעוה"ז, אין בו לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות…

[וממשיך הרב שלמה הרכבי במאמר הבא (ע"ב, חשיבות יוה"כ ומפריעיו) וזלה"ק:

חיוב גדול על האדם להעריך גודל חשיבות עצומו של יום הכפורים, כי לו ידע האדם גודל הצלחת היום עבורו ורוממות מצבו, היה מתעצם בכל כחותיו לנצל הזמן ולהכנס כפי יכולתו בקדושת יוה"כ…ואם הקב"ה ברא והכין ליום זה אור גדול מאוד מעין עוה"ב, על כרחך זה מוכרח ונחוץ לעצמיות היום, כי בלתי זאת הדבקות ובלתי ההארה הנפלאה הזאת היורדת אז, לא היתה אפשרות למחילת עוון, כי להשגת כפרת חטא מוכרח להשפעה של שפע חסד ורחמים והארה חזקה מאוד מעין עוה"ב, שבאור כזה דוקא החטא נמק ונתבטל, וגודל הארת הזמן מוכיח לעצמו, שמכפר לחיים ולמתים, אעפ"י שכבר עברו וחלפו מן העולם ולכאורה אינם שייכים להוספת תקונים, מכל מקום יוה"כ בהארתו הנפלאה מיטיב גם להם ומביא להם ג"כ איזו כפרה ותקון ונקוי מעוון. וכדי להיות מוכן לקבל זה השפע ולהתרומם למדרגה רמה ונשגבה כזו, להכנס במצב מעין עוה"ב, צריך האם להכין עצמו ע"י השתדלותו, להבדל מהתקשרות והתדבקות בעניני עוה"ז…עכ"ל הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד.

יחפי רגליים ביום הכפורים להראות המצאותם בשמים

פרקי דרבי אליעזר (מ"ו) אמר ס"מ לפני הקב"ה רבון כל העולמים יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים, מה מלאכי השרת יחפי רגל, כך הן ישראל יחפי רגל ביוה"כ. מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה, כך ישראל אין בהם אכילה ושתיה ביוה"כ. מה מלאכי השרת אין להם קפיצה[5], כך ישראל עומדין על רגליהם ביוה"כ. מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם, כך הן ישראל שלום מתווך ביניהם ביוה"כ. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, כך הן ישראל נקיים מכל חטא ביוה"כ וכו'. (מובא ברמב"ן ויקרא אחרי מות ט"ז ח'. ביאור עמוק בענין שליחת השעיר לעזאזל ביוה"כ).

הרב סיני אדלר[6] זצ"ל אוד מוצל מאש, מבאר דברים מופלאים אלו בספרו דבר סיני רעיונות בפרשיות השבוע (פרשת אחרי מאמר ב') וזלה"ק:

מאמר זה אומר דרשוני. ראשית מהי המעלה המיוחדת של יחפי רגל? ועוד אם על העינוי של נעילת הסנדל מדובר, הרי זה אינו העינוי העיקרי. ישנם פוסקים הסוברים שעינוי זה הוא רק מדרבנן. ואפילו לדעת הסוברים שזה מדין תורה, הרי בודאי אכילה ושתיה הן העינוי העיקרי, כי עליהן חייבים כרת, מה שאין כן על נעילת הסנדל. וא"כ מדוע האכילה והשתיה מופיעות במאמר זה רק במקום השני? כמו"כ התיאור שישראל עומדים על רגליהם ביום זה אינו ברור כל צרכו, שהרי אין מצוה לעמוד על הרגליים ביוה"כ מבכל יום אחר.

בנוגע לשאלה הראשונה נראה לומר, שעמידה מהווה חיבור לאותו מקום שעומדים בו. המלאכים נבראו מן השמים ולכן הם יחפי רגלים כדי ששום דבר לא יחצוץ ביניהם לבין השמים. לעומת זאת האדם נברא מצד אחד מן האדמה ומאידך גיסא נשמתו היא חלק אלוק ממעל, ולכן הוא נמצא כל הזמן במאבק בין שני כוחות אלו. תפקידו העיקרי הוא לקדש את החומר ולהעלות את האדמה שבו אל על, במשך כל השנה האדם נועל … נעליים כדי שלא להיות מחובר אל האדמה. יוצאים מן הכלל הם הכהנים בעבודתם שחייבים לעבוד בלי שום מחיצה בין כפות רגליהם לבין רצפת ביהמ"ק, כי מקום עבודתם הוא קודש בדומה למלאכים שבשמים. גם משה נצטוה בהתקרבו אל הסנה לחלוץ את נעליו כי המקום שעמד בו קודש היה.

ביוה"כ כל ישראל מתעלים ומקדשים את חיי החומר שלהם, וגם האדמה שהם עומדים עליה מתקדשת, ולכן גם הם יחפי רגל, כעין המלאכים שבשמים. לפי הסבר זה אפשר להבין מדוע הענין של יחפי רגל מופיע כדבר ראשון, כי זאת היא אבן היסוד של ישראל ביום קדוש זה. היחפי רגל המוזכר כאן, אין זה דין משום עינוי אלא משום שמתדמים למלאכים.

גם ההמנעות מאכילה ושתיה המוזכרת במאמר הנ"ל במקום השני, אינה מופיעה כאן כמצות עינוי אלא כהדמות למלאכים, ולכן דרגה זו מופיעה כתוצאה מדרגת היותם יחפי רגליים. גם בענין העמידה המוזכר כאן הוא תיאור של דרגתם. בד"כ בני אדם הם בחינת 'הולכים' לעומת המלאכים שהם 'עומדים'[7] המלאך עומד כי אין לו בחירה, וכפי שהוא נברא כך הוא נשאר כל הזמן, ללא שום שינוי במצבו. לעומתו האדם כל הזמן בתנועה, כי כח הבחירה שניתן לו מאלץ אותו לנוע לכאן או לכאן. אמנם במעמד הר סיני התעלו בני ישראל ומכח בחירתם הם שללו מעצמם את הבחירה באמרם 'נעשה' בלי וש'נשמע' מקודם. אותה שעה הם הבינו שבענין זה לא שייך לבחור אם לקבל את התורה אם לאו, כי ידעו שבלי התורה אין ישראל ובלי ישראל אין עולם. גם ביוה"כ מתעלים ישראל לדרגת המלאכים ומרצונם הם שוללים מעצמם את הבחירה והופכים להיות 'עומדים'. כאשר האדם מתעלה לדרגה זו, מתבטלת כל קנאה וכל שנאה שבין איש לרעהו וממילא אהבה ואחוה שלום ורעות שוררים בין אדם לחבירו.

[מוסיף המלקט ויתכן שזו כוונת הרב עצמו), מכאן ניתן להבין הבנה חדשה ועמוקה את ענין ריצוי חברו לפני יוה"כ, ושאין יוה"כ מכפר על עבירות שבין אדם לחבירו, והוסיפו אפילו זה מעכב בכפרת ה'בין אדם למקום' (כעת נעלם ממני המקור) ולפי דבריו מובן כי אין ה'בין אדם לחבירו' נמצא רק שם אלא זה מראה על חוסר הכנה ועיכוב בעצמותו של יום שהוא ההתדמות למלאכים שאין בהם קנאה וכו'].

הסיום שבמאמר זה מתאר את המציאות שישראל מגיעים אליה בעקבות כל הנאמר כאן, והיא שישראל זוכים להיות נקיים מכל חטא כמלאכים. הדמיון למלאכים גם בענין נקיות מכל חטא בא לומר, שישראל מגיעים לדרגת תשובה לא כאדם שחטא והקב"ה סלח לו, אלא כדרגת מלאך שנקיותו היא מראשית בריאתו, שהרי מעולם לא חטא, כך ישראל מטוהרים ביוה"כ כאילו מעולם לא חטאו… עכ"ל הרב סיני אדלר זצ"ל.

הדבקות בה' יתברך בעת שמחה ורווחה כבעת צרה

אֶ֭תְהַלֵּךְ לִפְנֵ֣י ה' בְּ֝אַרְצ֗וֹת הַֽחַיִּֽים (תהלים קט"ז ט') אומרת הגמרא יומא (ע"א ע"א) אמר רב יהודה, זה מקום שווקים. פירש רש"י: שאדם מוצא לקנות מזונותיו, ולפי שהיה דוד מטלטל נע ונד היה מתפלל על הדבר.

בשפתי צדיק לרב פינחס מנחם אלעזר האדמו"ר מפילץ[8] (גיסו של ה'שפת אמת') מפרש דברים אלו וזלה"ק:

בעת יסוריו פשוט שהיה דבוק תמיד בה' יתברך, כידוע שבכל עת יסור גדול עשה קפיטל [מזמור] תהלים חדש שהתאמץ בדבקות נפלא שהכל לטובה מה' יתברך, אך כשיבוא למקום שיש כ"ט [כל טוב] חשש פן ח"ו יתמעט הדבקות, העתיר שיתהלך לפניו יתברך שמו בכל מה שישיג בארצות החיים יעלה הכל לפניו יתברך שמו …בתים מלאים כל טוב בורות חצובים וכו' פן תשכח, חזר להזהירם את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד עם כל הטוב.

הגליון נערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב 0526514000   Ybarkai6@gmail.com


[1] הכהן הגדול היה נכנס ביום הכפורים ארבע פעמים לקודש הקדשים, וכך כותב הרמב"ם (ספר עבודה, הלכות עבודת יום הכפורים פרק ד'):
…ונוטל את המחתה וחותה בה אש מעל המזבח מן הסמוך למערב, שנאמר מעל המזבח מלפני ה', ויורד ומניחה על הרובד שבעזרה, ומוציאין לו את הכף וכלי מלא קטרת דקה מן הדקה, וחופן ממנה מלא חפניו לא מחוקות ולא גדושות אלא טפופות הגדול לפי גדלו והקטן לפי קוטנו ונותן לתוך הכף. כבר ביארנו שהולכה בשמאל פוסלת בדם הקדשים ושאר העבודות, ולפיכך היו מן הדין שיוליך המחתה בשמאלו וכף הקטורת בימינו, אבל מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה, אינו יכול לסובלה בשמאלו עד הארון, לפיכך נוטל המחתה בימינו וכף הקטורת בשמאלו, ומהלך בהיכל עד שהוא מגיע לקדש הקדשים, מצא הפרוכת פרופה נכנס לקדש הקדשים עד שהוא מגיע לארון, הגיע לארון נותן המחתה בין שני הבדים ובבית שני שלא היה ארון היה מניחה על אבן השתייה, ואוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו או בשיניו, ומערה הקטורת בגודלו לתוך חפניו עד שמחזירה למלוא חפניו כשהיתה, וזו היא עבודה קשה שבמקדש, וצובר את הקטרת על גבי הגחלים בידו לפנים במחתה, כדי שתהיה הקטורת קרוב לארון ורחוקה מפניו שלא יכוה, וממתין שם עד שיתמלא הבית עשן ויצא…
בשעת הקטרת הקטורת בקדש הקדשים, כל העם פורשים מן ההיכל בלבד ואינן פורשים מבין האולם ולמזבח, שאין פורשים מבין האולם ולמזבח אלא בשעת הקטרה בהיכל בכל יום ובשעת מתן דמים בהיכל כמו שביארנו בהלכות תמידין, ואחר כך נוטל דם הפר מזה שהוא מנדנדו, ונכנס בו לקדש הקדשים ומזה ממנו שם שמונה הזיות בין בדי הארון, ויוצא ומניחו בהיכל על כן הזהב שהיה שם, ואחר כך יוצא מן ההיכל ושוחט את השעיר ומקבל את דמו ונכנס בו לקדש הקדשים, ומזה ממנו שם שמונה הזיות בין בדי הארון, ויוצא ומניחו על כן הזהב שני שבהיכל…
…ומקריב תמיד של בין הערבים, ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש ונכנס לקדש הקדשים ומוציא את הכף ואת המחתה, ואחר כך מקדש ופושט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ומקטיר קטרת של בין הערבים ומטיב את הנרות של בין הערבים כשאר הימים, ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב ולובש בגדי עצמו ויוצא לביתו וכל העם מלוין אותו עד ביתו, ויום טוב היה עושה על שיצא בשלום מן הקדש. עכ"ל הרמב"ם. יה"ר שנזכה לראות כהן גדול בעבודתו בשנה זו הבעל"ט.
זכור אזכור כיצד דברים אלו של הרמב"ם נחרטו עמוק בלבי. בתקופת נעורי בלימודי בישיבת כפר הרא"ה, בימים של עשי"ת כנסנו הרב משה צבי נריה זצ"ל, ושאלנו שאלה שהיתה נשמעת פשוטה מאוד: כמה פעמים נכנס הכהן הגדול ביום הכפורים לקודש הקדשים? מיד נענו חלק גדול מהחברים ואמרו 'פעם אחת'. לא! השיב הרב נחרצות בקולו האבהי. אז החלה 'מסכת ניחושים'. לבסוף אמר לנו הרב נריה זצ"ל: הכהן הגדול נכנס לקודש הקדשים ביום הכפורים ארבע פעמים! חיזרו אחרי, ארבע פעמים! ומיד הוסיף ואמר: סדר העבודה של כהן גדול ביום הכפורים, זהו הענין המיוחד בתפילת המוסף, ובפיוטים זה בלשון קשה. אני מבקש ומציע שכל אחד ילמד לפני יוה"כ את הלכות עבודת יום הכפורים ברמב"ם, על מנת שיהא מוכן ויבין יפה את 'סדר העבודה' הנאמר בתפילה.

[2] תרגום עפ"י המתוק מדבש: מהיכן לקח הקב"ה את האדם, ואמר לקח והוציא אותו מגופו שנברא מארבע יסודות אש רוח מים עפר, ועל זה נאמר ומשם יפרד, פירוש מגופו נפרדה נפשו שהיה מארבע יסודות. הפריש את האדם מהיסודות של עוה"ז, והניחו בגן עדן לעבדה ולשמרה. כן יעשה הקב"ה לבני אדם שנבראו מארבעה יסודות, כשאדם שב בתשובה ועוסק בתורה בימי חייו, אז אחר שישלים שנותיו בעוה"ז הקב"ה לוקחו מארבע יסודות שלגופו. הקב"ה יפריש נפשו מתאוות הנולדות מהארבע יסודות, וישים אותו בגן עדן, והוא סוד השכינה.

[3] הרב שלמה הרכבי (תר"ן-תש"ב) משגיח בישיבת שער התורה בגרודנא בישיבתו של הרב שמעון שקופ זצ"ל. למד אצל הרב ירוחם ממיר, וקיבל גם מהרב שמחה זיסל מקלם (רבו של רבי ירוחם) נספה עם כל משפחתו. מתלמידיו הגדולים הרב חיים שמואלביץ, הרב שמואל רוזובסקי, הרב ישראל גוסטמן הרב זיידל אפשטיין (משגיח ב'תורה אור') זכר צדיקים לברכה.

[4] האבות הן הן המרכבה שנאמר (בראשית כ"ח) ויעל אלקים מעל אברהם, ויעל מעליו אלקים, והנה ה' נצב עליו (בראשית רבה מ"ז ו').

[5] הרב סיני אדלר העתיק דברי המדרש כפי שמובא ברמב"ן. בפרקי דרבי אליעזר הנוסח הוא 'קפיצין'. בביאור הרד"ל למדרש כתב וזלה"ק: אין להם קפיצין, אין להם פרקים ברגליהם שיהיו יכולין לקפצם ולישב אלא רגליהם ישרה בלא פרק קפץ הרגל לכן הם עומדים תמיד, כן מוכח פירוש בירושלמי ברכות…ובפירוש בית הגדול לרבי אברהם אהרן ברודא כתב לדברי המדרש וזלה"ק: …ענינו על דרך משל שאין להם מנוחה וביטול מעשות רצון קונם, כי הם שכליים בפועל תמיד, וכמותם בני ישראל נדמו בזריזותם ודבקים בו יתברך ביוה"כ.

[6] הרב סיני אדלר זצ"ל (תרפ"ח – י"ט בתמוז תשפ"א) נולד בצכסלובקיה, שרד את מוראות השואה השתחרר באושויץ. באחד משיאי הרגעים הנוראים בחייו נדר שאם יזכה להנצל יעלה לארץ ישראל ויקדיש כל חייו ללימוד התורה. לפני שעלה לארץ הגיע לאנגליה שם פגש את הרב יחזקאל אברמסקי זצ"ל שציידו בהמלצה חמה לרב יחזקאל סרנא בישיבת חברון, ויומיים לאחר עלייתו לארץ (ירד על החוף ביום חמישי) נכנס ביום ראשון לישיבת חברון. נשא את נכדתו של הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, שימש ברבנות באשדוד, וכשנפטרה אשתו קבע מקום מגוריו במבשרת ציון אצל תלמידיו מישיבת כרם ביבנה עד לפטירתו, שם עסק בלימוד התורה בשמחה ובדבקות נפלאים. עסק רבות בהנצחת השואה במבט יהודי אמוני שרשי, כתב קורותיו בספר בגיא צלמות, וכן ספרים דבר סיני בנושאים  הלכתיים ומוסר לפרשיות התורה.

[7] זכריה (ג' ז') וְנָתַתִּ֤י לְךָ֙ מַהְלְכִ֔ים בֵּ֥ין הָעֹמְדִ֖ים הָאֵֽלֶּה. פירש רש"י: העומדים – שרפים ומלאכי השרת שאין להם ישיבה.

[8] האדמו"ר מפילץ הרב פינחס מנחם אלעזר יוסטמן זצ"ל (תר"ח-י' בכסלו תרפ"א) נכדו של ה'חידושי הרי"מ' רבי יצחק מאיר מגור מייסד השושלת. התייתם בגיל צעיר מאוד וסבו לקחו תחת חסותו השיאו עם נכדה אחרת שלו יתומה אף היא, אחותו של השפת אמת. עסק במסחר ספרים והדפיס את הירושלמי עם פירוש הרידב"ז. עסק בתורה ובחסידות וחוזר על תורות השפת אמת. לאחר פטירתו סירב בכל תוקף להתמנות לאדמור, לבסוף עבר לפילץ שם היה רב העיר. היה בעל מדות נעלות, בין השאר סלד מאוד מענין הכינויים שמכנים אנשים ואמר שעלולים להפסיד חלק העוה"ב. שאף לעלות לארץ ישראל.
בנו הרב חנוך גד זצ"ל הי"ד התמנה כאדמו"ר תחתיו, עד שעלה בלהבות החורבן של השואה, ורבים מאוד מצאצאי השפתי צדיק נספו בחורבן הגדול. בתחילת הספר מודפסים שמות ילדיו, ונכדיו, חתניו וכלותיו, עשרות ולמעלה מזה של שמות שנספו, והוסיף מוציא הספר לדפוס כי את שמות הנינים כלל לא הזכיר וחלק מהנכדים נשכחו שמותיהם, תנצב"ה.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת וילך ושבת שובה

המרגלית הבוהקת החינוכית הטמונה במצות הבאת הטף[1]

הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת־ה' אֱלֹֽקיכֶ֔ם וְשָׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת (דברים ל"א י"ב)

הרב חיים יהודה מאיר הגר[2] בנו של הרב מנחם מווישווא זצ"ל מביא בספרו עה"ת זכר חיי"ם דברי חז"ל:

הגמרא בחגיגה (ג' ע"א) אומרת: תנו רבנן, מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין. אמר להם מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו תלמידיך אנחנו ומימיך אנו שותין. אמר להם אעפי"כ, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש! שבת של מי היתה? [ענו לו] שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. [אמר להם] ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו בפרשת הקהל, ומה דרש בה, הקהל את האנשים והטף וכו' האנשים באים ללמוד, הנשים באות לשמוע, טף למה באים, כדי ליתן שכר טוב למביאיהן. אמר להם מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני?! ובמדרש מוסיף [ילקוט שמעוני בא רמז רט"ז] אשריך אברהם אבינו שרבי אלעזר בן עזריה יצא מחלציך [ע"כ הגמרא].

[מדוע התפעל רבי יהושע מדרשת 'לתת שכר למביאיהם']

והנה יש להבין מה נתפעל רבי יהושע מההגדה הנראית לכאורה כפשוטה ומובנת. וי"ל בס"ד דהנה מתוכן הענין נראה שעסקו  בעניני חינוך, ועל כן שאלו טף למה באין? ולפי זה אפשר למצוא רעיון עמוק בהאגדה  הזו. כי הנה עיקר גדול בחינוך הוא להראות להדור הצעיר עבודת ה' יתברך בפועל ובמעשים, ולא די במה שמלמדים אותם מתוך ספר לבד[3], (וכמו שאיתא בספרים 'ושננתם לבניך' עיקר הוא 'ודברתם בם בשבתך בביתך ובלכתך', שכל מעשיו הנהגתו אכילתו והליכתו היא עפ"י התורה.[4]) נחוץ להראותם באופן ממשי הדרך בה ילכו היינו שישמעו ויקראו מן הספר וגם 'ולמען ילמדו' מתוך ראיה. וביותר התעמקו חכמינו ז"ל במטרה נשגבה זו בשנת השמיטה שכל אחד ואחד יושב בביתו ופטור מהרבה מצוות שחייב בהם בכל השנים, פטורים היו בשנה זו מתרומות ומעשרות לקט שכחה ופאה וכו', וממילא בניהם בשנה זו שלא ראו שום עשיה ממשית בפועל ומעשה מאבותיהם עובדי האדמה, היה חסר להם מאוד הדרך ילכו בה בעבודת ה' יתברך, ובתור עצה למחסור נחוץ זה דרש רבי אלעזר בן עזריה שלכן נתנה דוקא במוצאי שביעית מצוה זו של 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף. ושאל 'טף למה באים'  כדי ליתן שכר למביאיהם (והיינו שטף אלו אף שעדיין 'טף' הם ועדיין אינם ראויים לחינוך, בכל זאת יש ענין בהבאתם, שיוחק בזכרונם גדול ענין הקהל, מצוה המתקיימת בצבור וברוב עם, וכדי להרגיש גודל ההתפעלות, זכר את אברהם אבינו ע"ה שאצלו נאמר (בראשית י"ח י"ט)  לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה' לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט, וכן מצינו[5]) גבי אברהם אבינו  בשעה שהיו אצלו המלאכים וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הַנַּ֔עַר (שם שם ז') וברש"י שם כדי לחנכו במצוות, והיינו שחנכו שצריך לעשות מעשה בעבודת ה' יתברך ולא די במחשבה גרידא.

[דברי חיזוק ועדוד להורים ומורים העוסקים בעבודת קודש של חינוך]

וזה אולי הרמז ב'מרגלית'[6] שהיורד לעומק הים לחפש אחר המרגלית אינו יודע כלל מה ימצא שמה, וכל מה שיעלה בידו לרכוש יחשב, כך היא בעניני חינוך אין לדעת מראש איך יצליח ומה יצא מחינוכו, אבל עליו לעמול ולעסוק בו[7] ולקיים (המצוה של 'ושננתם לבניך והודעתם לבניך ולבני בניך וגו' ואולי משום כך שאל להם 'שבת של מי' שכמו ששנת השמיטה צריך למצות 'הקהל' ביותר מכל השנים, כן הוא בשבת קודש, אז הוא זמן חינוך הבנים, ע"י שרואים הבנים סדר עבודתם של האבות בעבודת ה' יתברך בפעולה ובמעשה ממש). עכ"ל הרב חיים יהודה מאיר הגר[8] זצ"ל.

השמירה על נקיות מדת האמת הפנימית הנלמדת מהבאת הטף להקהל

על דברי הגמרא שהובאו לעיל ממסכת חגיגה בענין ההקהל, כותב הרב מנחם סגל פולאק[9] זצ"ל בספרו עיון מנחם על אגדות הש"ס וזלה"ק:

…ובגוף הענין דקאמר טף למה באין, כדי ליתן שכר למביאיהן, נ"ל דהנה כתיב (תהלים ל"א כ') מָ֤ה רַֽב־טוּבְךָ֘ אֲשֶׁר־צָפַ֪נְתָּ לִּֽירֵ֫אֶ֥יךָ פָּ֭עַלְתָּ לַחֹסִ֣ים בָּ֑ךְ נֶ֝֗גֶד בְּנֵ֣י אָדָֽם. ופירש הפלאה [רבי פינחס מניקלשבורג] בהקדמה, דהנה הכוזרי כתב הטעם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא [קדושין ל"ב ע"א], הוא יען שיש צבועים ששבע תועבות בליבם ועושים מצוות רק נגד בני אדם להתעותם בשוא להאמין כי הם ישרים בליבותם, אולם הקב"ה כביכול רואה ללבב ויודע האמת וממילא לא יתן להם שכר ועכשיו אם הקב"ה יתן שכר לתמימי לב, בני אדם קצרי הראות, שאינם יודעים להבחין בין הצבועים ותמימי לבב, יטילו ח"ו ספק ביושר ההשגחה וישאלו, מה ראו אלו להתקרב יותר מאלו, ולכן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא לשום אדם, וזה שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך – בעולם הבא, וטעם שפעלת זאת הוא בעבור אלה שחוסים בך נגד בני אדם וליבם בל עמם.

אלא דלפי זה מסתבר שמי שמגדל את בניו לתורה ותעודה יקבל שכר על מצוותיו בעולם הזה, דכלל הוא בידינו שכל מי שמגדל בניו לתורה ותעודה, נאמן גם בלבו פנימה, ואין לטעות בזה. וכבר פירשו בזה המפרשים את הפסוק (תהלים י"ד ב') ה' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵשׁ אֶת־אֱלֹקים. כי המבחן לדעת על אדם אם רוחו נאמנה לה', הוא בניו, אם הם מגודלים לתורה ותעודה, ידענו בבירור שאין ברוחו רמיה, וזה שנאמר אלקים השקיף על 'בני' אדם, כלומר על בניו, לראות היש משכיל דורש את אלקים בלי פניה צדדית. וזה דקאמר רבי אלעזר בן עזריה טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהן, כלומר שהכל יראו ויתבוננו בהם שהם מגודלים על ברכי התורה והיהדות, ואז אין עיכוב לתת להם שכר (בעוה"ב) [בעוה"ז] כי אז יגלה ויראה לעיני כל כי ישרה נפשם בם והולכים בתומם, ולכן מביאין את טפם כדי שכל שיראה יכירום כי זרע ברך ה' הם וממנו ישפטו שפוט גם על אבותיהם שיראת ה' נוגעת ללבבם.

הליכת משה מלמדת הלכות תוכחה כיצד

וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל (דברים ל"א א')

בדרשות מהר"ם בריסק  להרב מרדכי בריסק[10] זצ"ל הי"ד (שבת שובה תרצ"ד) כתב וזלה"ק:

תנחומא בפרשתנו]…אין וילך אלא לשון תוכחה שנאמר (תהלים מ"ו ט') לכו חזו מפעלות אלקים…[ע"כ מהמדרש] ותמוה מנ"ל ש'וילך' קאי על תוכחה? ויש לומר דהנה מאז מדורות הקדמונים נשרש בישראל להעמיד מנהיג שיוכיח את העם בשבט אפו על כל הרעות אשר נעשה, ולהיטיב דרכם דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, ואף שכל התורה הקדושה נתפרש בשבעים לשון עם כל המוסרים היוצאים ממנה ויש ביד כל אחד ואחד לראות מה שכתוב בה, עם כל זה לא יתקיים התורה הקדושה בלא מוכיח שיכה בשבט עברתו…על העוברים עליה כי לא יביט אדם את תמונתו בספר התורה הכתובה לפניו אם לא שיוכיחוהו על פניו…

אמנם מה יעשה המוכיח להציל את המוכח מבזיון אם צריך ליסרו ולמנעו מחטא זה להלאה, העצה לזה שיעמוד ויוכיח ברבים בעת שנאספים כל העדה ובתוכם הצדיקים גם כן, ואם כן לא ירגישו מי יתיסר במאמר הלזה, רק הלב יודע מרת נפשו והחוטא ירגיש כשיזכיר המוכיח חטאו אשר חטא, אבל לא יתבייש כי אחרים לא ידעו אל מי ירה החץ. ודבר זה למדנו מתורת משה רבינו ע"ה כשהוכיח את ישראל הוכיח את כולם כאחד שנאמר אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל. והיטב דיבר בזה בספר ה"י לפרש המדרש (ויקרא רבה ל"ה א') חִשַּׁ֥בְתִּי דְרָכָ֑י וָאָשִׁ֥יבָה רַ֝גְלַ֗י אֶל־עֵדֹתֶֽיךָ (תהלים קי"ט נ"ט) שאמר דוד המלך ע"ה בכל יום הייתי מחשב לבית פלוני אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות הה"ד ואשיבה רגלי אל עדותיך [ע"כ מהמדרש] היינו כששמעתי שאיזה אדם חטא, הייתי מחשב לילך לבית זה ולהוכיחו על פניו, רק אחר כך נתישבתי שאין זה מגדר הנימוס לבייש את החוטא רק רגלי מוליכות אותי לבית הכנסת במקום שנאספים הרבה בני אדם ושם הייתי מוכיחו, ובאופן זה לא ייבוש ועם כל זה ירגיש.וזה כוונת הָפ֣וֹךְ רְשָׁעִ֣ים וְאֵינָ֑ם וּבֵ֖ית צַדִּיקִ֣ים יַעֲמֹֽד (משלי י"ב ז')אם רוצה להפוך הרשעים שלא יהיו עוד, זה יוכל רק אם גם בית צדיקים יעמוד בעת התוכחה.

ויש לפרש בזה המדרש (שוחר טוב משלי י') בשעה שהחכם יושב ודורש וכל העם שומעים אפילו אותן שאין להם צורך בתוכחת החכם, הקב"ה מוחל על עוונותיהן, שהקב"ה נושא להם פנים בעבור שגם הם נושאים פנים, ולכך במצות הקהל היה המצוה שיקהלו שם כל ישראל, הן האנשים היינו הצדיקים, הן הנשים היינו פשוטי עם אף שהצדיקים לא היו צריכים לשמוע קריאת משנה תורה מפי המלך שהם בעצמם היו יודעים זאת, אבל כדי שלא יביישו הפשוטי עם בשעה שהמלך היה מוכיח על פניהם עמדו שם, שאם לאל כן לא יבואו דלות העם למען לא ידעו כל העם שהם החוטאים…ולכן עשו זאת לפנים…ואם כן שפיר קאמר המדרש שאין 'וילך' אלא תוכחה, שאם לא כן למה הלך ל'בית אולפנא' [עפ"י התרגום המיוחס ליונתן, שפירש וילך משה – ואזל משה למשכן בית אולפנא, היינו בית המדרש]. עכ"ל המהר"ם בריסק זצ"ל הי"ד.

הקשר במצות הקהל בין סוכות שמיטה והמלך

האדמו"ר משה יחיאל אלימלך מלברטוב[11] זצ"ל הי"ד בסוף ספרו וידבר משה לקהלת סוכות כתב וזלה"ק:

בענין מצות הקהל שהיא במוצאי שנת השמיטה ובסוכות דוקא.

כי לכאורה ענין שמיטה גורמת תרעומות בלב המלוה על הלוה, והבעל השדה על העניים האוכלים תבואות שדהו. רק כוונת זה הענין בכדי שידע האדם כי אין לו כלום בזה העולם, כי העולם ומלואו של הקב"ה הוא, ואין לו להאדם משלו כלום, לזה צריכין לשמוע להקב"ה להפקיר שדהו ומעותיו ועל זה מראה ענין השמיטה, כי לה' המלוכה.

לזה נצטוה המלך אז להקהיל את כל העם אנשים ונשים וטף, להודיע לכולם את כל הנ"ל במוצאי שמיטה בחג הסוכות, שהוא חג האסיף שבכל שנה ושנה, אז כל אחד שמח בחלקו בתבואת השדה, יתנו כעת ליבם גם על כל עת לחבר את לב כולם כאחד, לשמור ללמוד וללמד את תורת ה', ולדעת כי הכל שלו, והמלך בעצמו מודיע בזה לכל שיתבוננו כי לה' המלוכה, והוא מהעדה מלכין ומקים מלכין[12].

ולזה ישמחו בה' יתברך שמו ויתאחדו הלבבות ויכירו לה' המלוכה. וזה כל האדם להיות את אלקים ירא ואת מצוות שמור[13], ובשביל זה נברא בעולם והכל חייבים בכבודו יתברך, ואז יאהבו זה את זה ויתנו יקר למלך שהוא ירא את ה', ומפרסמים מלכותו יתברך שמו בעולם, ולקיים ירא את ה' בני ומלך [משלי כ"ד כ"א]. עכ"ל האדמו"ר מלברטוב הי"ד.

לשבת שובה

האדמו"ר מפיאסצנא הרב קלמן קלמיש זצוק"ל הי"ד, (בעהמ"ח חובת התלמידים), בספרו דרך המלך (עה"ת ומועדים, שבת תשובה תר"צ) כתב תיאור של הרגשת היהודי לאחר ראש השנה, ואלו דבריו:

…ובעיקר מסוגלים ימים אלו שאחר ראש השנה לתלות את עצמו במצב שלמעלה ממנו, ולבוא לתשובה ולקדושה שאין גם האדם משיג אותה. כי למשל, איש שנולד במרתף קר, רטוב וחשוך, ובעוני זה מורגל כל ימיו, אז כל תקותו – ליבש את המרתף ולפתוח בו אשנב אפילו הקטן ביותר, שיכיר בו על כל פנים בין יום ולילה. ועל יותר מזה אין לו השגה לבקש, מפני שלא ראה ולא טעם יותר טוב שיבקש ויקוה לו, ורק ממה שמעיק לו ביותר הוא מקוה להיפטר, כמו רטיבת המרתף וחשכו. והיה אם יתאכסן איש הזה, איזה זמן קצר אפילו, בבית גביר, ויטעם טעמה של דירה יפה רחבת ידים מלאה אור – אז כבר לא יסתפק לקוות ליבש את מרתפו ולפתוח בו אשנב, רק כבר יתחיל לקוות ולהשתדל שיבוא לדירה טובה, עכ"פ ככל איש בינוני.

[הנמשל] כן האיש שלא טעם עדיין טעם של קדושה ואור, או שכבר שכח את הטעם שטעם באקראי בעלמא בזמן מן הזמנים, ורק את נמיכיותו מרגיש עתה שלא טובה היא ומעיקה לו, אז בתשובתו אינו מבקש מעצמו גדולות, רק להחליש את תאותו ולישר מעט מן עקמימיותו, ולהשאר בכללו במצבו שהיה. ומצדיק עצמו תמיד ואומר, ומה אני צריך להיות? – איש פשוט אני, וכדומה מן ההצטדקות. מה שאין כן בראש השנה, שה' יתברך נמשך לאיש הישראלי, וכביכול מרכין את עצמו משמי שמים לדפוק על פתחי לבבי ישראל, לאמור פתחי לי אחותי רעיתי (שיר השירים ה' ב') הכניסני בקדושתי אל קירבך ואקדשך. והאיש ישראל מרגיש אז קדושה והתעוררות בקרבו, אז משתוקק האיש לעלות למעלה יותר מן מצבו. וצריך האיש הישראלי בימים אלו לא להסתפק בתשובה סתם, אהיה טוב מעתה, [אלא] רק לבחור לו דרך…שובה ישראל עד ה' אלקיךקחו עמכם דברים ושובו אל ה'…שתעלה לה'…ואיך? – קחו עמכם דברים – של ממש, לא סתם 'אהיה טוב', רק מעתה כך וכך אתנהג, כזאת וכזאת אעשהעכ"ל האדמו"ר מפיאסנצה הי"ד.

החידוש מדברי הנביא – שגם תשובה חלקית מגעת לכסא הכבוד

שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד ה' אֱלֹקיךָ (הושע י"ד ב')

בספר דרשות קול יעקב לרב אליעזר יעקב רוזיניץ[14] זצ"ל הי"ד כותב וזלה"ק:

הנביא הושע [אומר] שובה ישראל עד ה' אלקיך….במסכת יומא (פ"ו ע"ב) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך. ומקשים דלמה הוצרך להביא מקרא דקבלה הלא כמה פעמים מפורש בתורה ענין התשובה, כמו שנאמר (דברים ואתחנן ד' ל', נצבים ל' ב') וְשַׁבְתָּ֙ עַד־ה' אֱלֹקיךָ, כִּ֤י תָשׁוּב֙ אֶל־ה' אֱלֹקךָ (דברים נצבים ל' י')

ואמר בזה מרן הרב מבעלזא[15] זי"ע, דתשובה גמורה ושלימה שמגעת עד כסא הכבוד אין בזה רבותא, דבמקום שבעלי תשובה עומדין, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ראה ברכות ל"ד ע"ב) אולם רבי לוי בא לדבר על תשובה כמו שהיא בכל ענין מגעת עד כסא הכבוד, ולכן הביא מקרא דהושע שובה ישראל עד ה' אלקיך, דאילו בתורה כתיב כי תשוב אל ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, ודברי הושע דגם באופן כזה גדולה תשובה, וכמו שאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה', דגם בכה"ג [בכהאי גוונא] מגעת עד כסא הכבוד.

שירת התורה – המצוה התרי"ג החותמת מצוות

וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את (דברים ל"א י"ט)

ביאר הרב מאיר יחיאל הלוי האדמו"ר מאוסטרובצא[16] זצ"ל בספר מאיר עיני חכמים החדש בפרשתנו וזלה"ק:

ועתה כשאתם בגלות מדוכדכים עד נפש, כתבו לכם את השירה הזאת, דהיינו אם רצונכם להחזיק מעמד תקחו עדוד מן השירה הזאת, היא תחזיק אתכם עד בוא הגאולה.

וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֗ה בְּאָזְנֵי֙ כָּל־קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עַ֖ד תֻּמָּֽם (שם שם ל')

בערוגת הבושם לרב משה גרינוולד זצ"ל פירש:

יש לפרש…משה רבינו בכח דבוריו הקדושים עשה רושם בקרב לבות בני ישראל…עד שהיו דבריו חיים וקיימים כל ימי חייהם, עד תומם עד ששלמו ימי חייהם. ומוסיף המלקט בשיפולי אדרתו: עד תומם – עד השלמתם, דבריו עשו רושם וחקיקה עד שהגיעו השומעים לתכליתם ושלמותם ונהיו תמימים.

הגליון נערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב 0526514000   Ybarkai6@gmail.com


[1] הכנת הגליון והלמוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) ז"ל אשתו זהבה בת אליהו ז"ל, בנם משה יצחק. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק. הרב דוד ב"ר חיים (פוקס) זצ"ל. אהובה לאה בת הרב שמעון יבלחטו"א (קלרמן). הרב סיני יצחק בן הרב שמעון הלוי (אדלר) זצ"ל. שלומית בת יהודה ז"ל (נלב"ע ג' בתשרי).
לרפואת יעקב בן גלדיס כתון, נחשון יעקב בן ידידה עירית בתושח"י.
לעילוי נשמות הקדוש לוי יצחק ב"ר שלמה (פש) הי"ד, שלום דוד הלוי ב"ר צבי (גרנט), הרב משה חיים בן הרב פישל זצ"ל (דימנטמן).

[2] הרב חיים יהודה מאיר הגר זצ"ל הקים ביתו עם אחות של הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד מרת רייצא (כמתואר בתולדות המחבר הרב ריינמאן בספרו על מסכת אבות ויצא פרח עמ' כ"ו, מהדורת תשע"ט. בעמ' כ"ז צילום ההזמנה לחתונתם). הרב הגר היה נכדו של האהבת ישראל מוויזניץ זצוק"ל, בנו של ה הרב מנחם מנדל הגר זצ"ל אב"ד ווישווא בעהמ"ח שארית מנחם. שרד את השואה ממחנות ההשמדה ולאחריה פגש את אשתו, נסעו לארה"ב ובתשי"ח עלו לארץ ישראל. למרות הפצרות החסידים שיטול כתר אדמורות סירב כל חייו. היה אחיין של אדמורי וויזניץ האמרי חיים ואחיו המקור ברוך.
בי"א באייר תשכ"ט נסתלק לבית עולמו באותו יום של זקינו ר' נפתלי מרופשיץ זצוק"ל. הם לא זכו להקים דורות המשך, רק דברי תורתו שהוצאו לאור לאחר פטירתו הם זכרונם, במאמר שהובא לעיל הינו מספר חידושיו לתורה (נדפס פעם יחידית בתשמ"א).  חיבור נוסף שלו  שהיה בכת"י ליקוט מספרים קדמונים ואחרונים ונקרא זכר חיים ילקוט תשובה מאהבה, נערך ונדפס בשנת תשמ"ד.

[3] מרגלא בפומיה של אבי מורי ר' מנחם אהרן ברקאי ז"ל 'והיו עיניך רואות את מוריך' – אין הכוונה לתמונה יפה הצמודה לקיר, אלא רואות את מוריך בחיים חיותו בעבודתו ובהנהגתו.

[4] הערה זו נראה שהיא מעורכי הספר, מוקפת בסוגריים מרובעים.

[5] כנ"ל.

[6] במעשה המובא בגמרא שרבי יהושע אמר להם מרגלית טובה היתה בידכם.

[7] עבודת קודש של החינוך משולה לזריעה. בזריעה זוהי עבודה קשה של הטמנה במעמקי האדמה, בהסתר גדול, ובמשך זמן יש לטרוח תחילה בהכנת השטח אח"כ הזריעה עצמה ואז השקאה מתמדת, וגם כשנובטים או מבצבצים הגידולים, יש לטפחם ולהשקיע מלאכה רבה. וראש לכולם ותמיד – עבודת התפלה. יתכן והמחנך כלל לא יראה תוצאות פעולתו והשקעתו המרובה, התלמידים – ילדים יגדלו והוא אינו יודע מה פרי עמלו. אך זוהי עבודת קודש ותהא בחינת 'אור זרוע לצדיק' – כזריעה שהיא בהטמנה אך תתגלה בזמן ובמקום כאור גדול, וגם אם חלילה לא, הרי שאת יעודו ותפקידו קיים ומילא, ואולי הדורות הבאים…

[8] הרב חיים יהודה מאיר זצ"ל בנו של ה'שארית מנחם' מוז'ניץ, בנו בכורו של ה'אהבת ישראל' רבי ישראל הגר זלה"ה. אביו ה'שארית מנחם' נפטר לפני השואה. בנו הרב חיים יהודה מאיר הקים ביתו עם אחות של הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד מרת רייצא (כמתואר בתולדות המחבר הרב ריינמאן בספרו על מסכת אבות ויצא פרח עמ' כ"ו, מהדורת תשע"ט. בעמ' כ"ז צילום ההזמנה לחתונתם).

שרד בניסי ניסים את התופת בשואה, ואף בסיום החורבן עודד והדריך אנשיו להזהר מאוד באכילה לאחר הרעב האיום שסבלו ממנו במחנות ההשמדה, ורבים קיפחו חייהם בגלל שאכלו לא בצורה נכונה. לאחר שיצא מהמחנות פגש את אשתו שנצלה גם היא מהתופת, עברו לתקופת מה לארה"ב אך סירב בכל תוקף לקבל כתר האדמורות שבקשו והתחננו שארית הפליטה לעטר את ראשו. ואמר 'איך אתעלה ואכהן פאר אחרי עברו שנות השואה בלי תורה ובלי מעשים וכו'. בשנת תשי"ח עלה לארץ ישראל אך המשיך לסרב לקבל כל עול רבנות שהיא שהוצעה לו. כפף עצמו תחת דודו ה'אמרי חיים' מויזניץ. בשנת תשכ"ה זכה להעלות את עצמות אביו מאירופה לארץ ישראל, ולקברו באוהל אדמורי ויזניץ בבני ברק.
בשנת תשכ"ה בהיותו רק כבן נ"ה החזיר נשמתו לבוראו, ונקבר בסמיכות לאביו. לא זכה כלל להשאיר זש"ק. דברי התורה שנאספו ונערכו בספר שנקרא זכר חיי"ם הם זכרו ושמו שנותרו ממנו בעולם (נדפס בתשמ"א). כמו"כ השאיר ספר בכת"י  זכר חיים ילקוט תשובה מאהבה, שנדפס גם לאחר פטירתו (תשמ"ד).

[9] הרב מנחם סגל פולאק (תר"ן הונגריה תש"כ ארה"ב) למד בישיבותיהם של הרב שמואל רוזנברג באונסדורף ואצל הרב עקיבא סופר בפרשבורג (נין של החת"ם סופר). בהיותו בן עשרים ושלש נתמנה לרב בעיר סערנעטש, עיר שהיתה מבורכת בתלמידי חכמים מופלגים. ראשי הקהל בקשו כדי לקבלו לכהן פאר בעירם שיסמך להוראה משלשה גדולי הוראה מרבני הונגריה הלא הם רבו הרב  שמואל רוזנברג, הרב מרדכי וינקלר (לבושי מרדכי) והרב מסערדהיל (?). היה משמר בדבקות מסורת ומנהגי אבות בלא לזוז כחוט השערה מהם. לאחר כעשרים ושש שנה של שבתו בעיר, ופרצה מלחמת העולם השניה, קיבל בשנת ת"ש הזמנה לכהן ברב בקהילה של יוצאי הונגריה בניו יורק עם כרטיס כניסה. הוא החליט להיענות להזמנה והיגר לשם. כדוגמא לשמירתו על מנהגי ומסורת דורות מסופר כי באחת החתונות בקשו לשנות את הפיוט המקובל של 'מי בן שיח שושן חוחי' ששרים לפני החופה והוא עמד על כך בתוקף שלא ישנו (ביאר עפ"י הספר יבקש רצון כי יסודו בדברי הגמרא סנהדרין ל"ז על סוגה בשושנים). עם קבלתו את הידיעה המרה ששתי בנותיו שנשארו באירופה נספו עם ילדיהן גרם לנפילתו לחולי. בהקדמת ספרו זה עיון מנחם לאגדות, מתאר כי 'מצות הרופאים היתה חזקה להסיח דעתי מהמאורעות האיומות…לכן שמתי לי למפלט גם אני ללון בעומקה של הלכה וגם בעומקה של אגדה ונתקיים בי הפסוק (תהלים קי"ט צ"ב) לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי, כי מידי נתתי לבי להתעמק בדברי חז"ל, מצאתי מנוח לעשתונותי וירווח לי' (עכ"ל).
עוד נוסיף על מדותיו הנאצלות שבעניני מדות ובין אדם לחבירו היה מקפיד מאוד, שלא לדרוש דבר שלא היה משוכנע בו באמת, וכן נזהר מאוד לא לגנוב דעת הבריות, לא היה נמנע מלהסתיר דעותיו.
ספרו שו"ת חלק לוי נדפס לראשונה בתרצ"ד ובשנית בתשכ"ח. דרשות חלק לוי עה"ת (מכת"י ליקוואד תשע"ז) עיון מנחם אגדות הש"ס (משם הובאו הדברים לעיל. בחסד ה' יתברך מצאתיהו לערך שנת תשע"ג במכירה חד פעמית של ספרים, ומאז לא ראיתיהו) חסד לאברהם עה"ת מהדורה ראשונה תרצ"ד, מהדורה חדשה תשע"א ארה"ב.

[10] הרב מרדכי בריסק (תרמ"ז-תש"ד). נולד בהונגריה. למד אצל אביו הרב יהושע בריסק ואח"כ אצל הרב מרדכי לייב וינקלר בעהמ"ח שו"ת לבושי מרדכי. בגיל ח"י הוסמך להוראה ע"י הרב פינחס חיים קליין, ובהגיעו לשנת הכ"ג נתמנה  לדיין. בצעירותו התכתב עם גדולי עולם ביניהם רבו הלבושי מרדכי, המהרש"ם – הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון, האדמו"ר ממונקטאש הרב צבי הירש שפירא בעהמ"ח 'דרכי תשובה' זכר צדיקים לברכה.
בהיותו בן ל"ג נבחר לשמש ברבנות במחוז טשאנד שברומניה, חמישים ישובים היו פרושים תחת חסותו. במקום זה הקים ממלכה של תורה ומפעלי חסד רבים. הישיבה שהקים ועמד בראשה היתה מפאר פעולותיו. ייסדה בפחות ממנין בחורים עד שבשיא תפארתה נהרו אליה אלפי תלמידים ונחשבה לישיבה הגדולה ביותר ברומניה וטרנסילבניה הסמוכה לה. שיעוריו הלמדניים היו בנויים לתפארה משילוב של ביאור הפשט הישר והגיון צלול שצלח נחשולי קושיות ותמיהות במהלך בניית הסוגיה. אמנם גדלותו התפרשה גם לשדה הפסיקה ההלכתית. בסוגיה הלכתית קשה של מחלוקת בענין כשרות המקוה בעיירה מסויימת בהונגריה בין רב המקום טען לכשרות המקוה, לדומ"ץ שאסרה בגלל סוגיה של 'זחילה שאינה ניכרת' (מובאת בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ד בסימנים הראשונים). המהר"ם מבריסק נטה לדברי הרב ולהכשיר את המקוה. הגם שרבנים מהונגריה רצו אפילו ל'רווחא דמילתא' לתקנו, הוא טען בתוקף להשאירו בכשרותו ללא תקון כדי לא להוציא לעז על הראשונים ילדי ישראל הקדושים והטהורים. בסופו של דבר נמסר הדבר לזקן רבני הונגריה הרב שלמה זלמן עהנרייך אב"ד קהילת שימלוי זצ"ל הי"ד, בעהמ"ח שו"ת לחם שלמה, שהכריע להיתר.
בספר ממנו הובאו הדברים לקמן נמצאות דרשות רבות שמסר לבני הישיבה כ'פתיחה' לזמני הלמוד, וכן דרשות לימים נוראים שבת הגדול ועוד. הספר יצא לראשונה מכת"י תשמ"ז (ברוקלין) דרשתו האחרונה שנאמרה ונדפסה היתה של שבת שובה תש"ד, כאשר מרבית יהדות אירופה כבר נרצחו ע"י הנאצים ימ"ש, והכורת שעלה על יהדות הונגריה בסוף מלחמת העולם השניה, עלה בסערה השמיימה גם המחבר בי"א בסיון תש"ד.
בנו הרב אהרן צבי בריסק זצ"ל ניצל מגיא ההריגה עלה לארץ ישראל והקים בנתניה ישיבת 'מהר"ם בריסק טשעקא' ע"ש אביו. אך טרם הגיע לגיל חמישים נגדע האילן בשיא פריחתו. הספר הזה וכמו"כ חידושי סוגיות מהר"ם בריסק שיצא לאחר שנים נוספות, המשיכו את שושלת קודש הזהב ע"י נכדיו וניניו. (התולדות נכתבו עפ"י הקדמת המלבה"ד, וכמו"כ עפ"י מאמר 'בקדושה של מעלה' לרב פינחס אליהו אייזנטל שליט"א התפרסם בתוספת ל'המודיע' ערב שבועות תשס"ג.)

[11] האדמו"ר משה יחיאל אלימלך האדמו"ר מלברטוב (תרנ"ה-כ"ז בסיון תש"א) בן רבי נתן דוד מפארצבה משושלת ה”יהודי הקדוש”, רב צדיק מפורסם, נכדו של ה”דברי בינה” מביאלא וחתנו של דודו רבי ישראל האדמו”ר מגרודזיסק,

מונה לאדמו”ר בלוברטוב שבאזור לובלין בשנת תר”צ לאחר פטירת אביו. עד מהרה התפרסם וחסידים רבים החלו נוהרים אליו. הוא קירב במיוחד את בני הנוער, וידע לקרב גם את אלו שנתרחקו מעט מעולם החסידות. חסידו, רבי שמעון מזעליחוב זצ"ל הי"ד משגיח בישיבת חכמי לובלין (כתביו נדפסו בספר נהרי א"ש) היה שולח אליו תלמידים לקבלת הדרכה, ובעקבות כך גבר זרם הבאים אליו. “שטיבלך” של חסידיו נוסדו בוורשה, פארצוב, ליקווא, לנטשנא, ז’ליחוב, אוסטרוב ועוד. חיבר את הספרים מאמר שמירת הדעת (ורשה, תרפ”ז), אמת ושלום אהבו (ורשה, תרפ”ז), ויאמר משה על התורה (ורשה, תרפ”ז), מאמר המדות (ורשה, תרפ”ז), וידבר משה (ורשה תרפ”ז-תרפ”ח), מחשבות מאירות (ורשה, תרפ”ח), סידור עבודת הלב (ורשה, תרפ”ח), אמרי טל (ורשה, תרפ”ח), ויאמר משה על נ”ך (ורשה, תר”ץ) ועוד.
עם כניסת הצבא הגרמני לפולין, ברח מלברטוב ללובלין, שם נפטרה רעייתו הרבנית חיה מרים. משם המשיך דעמטשבא, שהיתה תחת הכיבוש הרוסי. במוצאי שבת, ביום כיבושה של העיר בידי הגרמנים, הם נכנסו לבית מדרשו ורצחו ביריות את הרבי ואת ילדיו, יצחק חיים ורייזל. תנצב"ה. (התולדות עפ"י אתר 'תורתך לא שכחתי' איסוף ושימור תורת הנספים בשואה). במהדורת הספר ויאמר משה שממנו נערכו הדברים, הקדמה ארוכה לתולדות האדמו"ר ושיטתו. הספר יצא לאור ע"י מכון גנזי מהרי"ץ ירושלים.

[12] עפ"י דניאל (ב' כ"א) וְ֠הוּא מְהַשְׁנֵ֤א עִדָּנַיָּא֙ וְזִמְנַיָּ֔א מְהַעְדֵּ֥ה מַלְכִ֖ין וּמְהָקֵ֣ים מַלְכִ֑ין יָהֵ֤ב חָכְמְתָא֙ לְחַכִּימִ֔ין וּמַנְדְּעָ֖א לְיָדְעֵ֥י בִינָֽה.
רש"י זלה"ק: מהעדה – מסיר מלכין. על שהבין מתוך החלום שמלכות נבוכדנצר פוסקת ומלכות אחרת עומדת. עכ"ל.

[13] עפ"י קהלת י"ב י"ג. ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹקים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֹתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כָּל־הָאָדָֽם.

[14] הרב אליעזר יעקב בן הרב משה צבי רוזניץ, נולד בסביבות שנת תרל”ז בפעטראוואסעלא, והיה חסיד מופלג, תלמיד חכם מלא וגדוש, שדבק עד להפליא בצדיקי דורו, וביחוד באדמו”ר יששכר דב רוקח מבעלז. בעודו ילד התייתם מאביו. למד בסאטמר בישיבת רבי יהודה גרינוולד, מחבר שו”ת זכרון יהודה (ראה תשובת רבו אליו ה”זכרון יהודה”, ב, סי’ קצ”ב), שאהב אותו כבן והעריך אותו מאוד כאחד מבחירי תלמידיו. הוא עסק במסחר לפרנסתו ושימש דיין, מגיד מישרים וראש ישיבת בקהילת זענטא (סנטה, בהונגריה, ממלחמת העולם הראשונה ביגוסלביה, וכיום בצפון סרביה) ורב בעיירה קניזשא, הסמוכה לזענטא. הוא נהג להתדפק על בתי נדיבים על מנת לאסוף את כל הדרוש עבור הנזקקים, בעוד שהוא מסתפק במועט וחי בצניעות רבה. במשך ארבעים וחמש שנה העמיד תלמידים ולימד דעת את העם. הוא נהג לדרוש בכל שבת לפני תפילת מנחה. בקיץ היה דורש על פרקי אבות ובחורף על פסוקי תהלים. בנוסף נשא דרשות במועדים, הספיד את גדולי ישראל שנפטרו ועורר רחמים על בני ישראל שהיו נתונים בצרה ברוסיה. בדרשותיו הרבה להשתמש במשלים ובמליצות. במוקד דרשותיו עמדה הדאגה לחינוך הבנים והבנות, והרחקתם מדרכים מסוכנים ודעות נפסדות. הוא היה רגיל לומר שעכשיו חסרים לנו המזבח והקרבנות, שהיו עיקר העבודה במקדש, ואף על פי כן יכול כל אחד לקיים זה בעצמו בהדרכת בניו ובני ביתו. וביאר את הפסוק “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש”, שכל אחד יכול להיות כהן ולהקריב קרבן על ידי שידריך בניו בדרך ה’ במסירות נפש, “זה קרבן האמיתי לעמוד נגד כל מאורעות וניסיונות הזמן”.
לאחר כיבוש יוגוסלביה בידי מדינות הציר וסיפוחה להונגריה, החלה רדיפת היהודים. יהודים מסנטה נשלחו לעבודות כפייה בהונגריה ובאוקראינה. לאחר הפלישה הגרמנית להונגריה בשנת תש"ד נעצרו יהודי העיר ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ, וביניהם הרב אליעזר יעקב רוזניץ, שנרצח בי”ח בתמוז תש”ד, עם רוב משפחתו.
הרב השאיר אחריו חיבורים  רבים בכל מקצועות התורה: דברי אגדה, חידושים בסוגיות הש”ס, תקנות עגונות, חידושים על התורה ומועדים, חיבור על הגדה של פסח, ביאור על תהלים, ספר על החסידות וההנהגות של גדולי הצדיקים ועוד. חלק מכתביו אבדו בשואה, וממה שנשאר יצאו לאור ספר קול יעקב על התורה ודרשות (תשכ”ו, תשמ”ז), חידושים בסוגיות הש”ס (תשל”ו, תשמ”ב-תשמ”ה) ועל ספר תהלים (תשנ”ו). דרשותיו מלאי יראת שמים והתעוררות לעבודת ה’ ולימוד תורתו. בדרשותיו הביא תורות ששמע מאדמו”רי בעלז, כך שהרבה מאמרות קודשם נשתמרו על ידו. תולדותיו הובאו בראש ספר קול יעקב על התורה ודרשות (תשכ”ו). בנו של המחבר, הרב אברהם חיים הוא שהוציא לאור את ספרי אביו.
התולדות נלקחו מאתר 'תורתך לא שכחתי' איסוף ושימור תורת הנספים בשואה. המאמר נערך מעותק של הספר עצמו שנמצא מונח ליד בית כנסת בישוב תל ציון יחד עם כרך של חלק הסוגיות, בקיץ תשפ"ב. (כך נעשתה ה'היכרות' בין המלקט לספר ולמחברו).

[15] נראה שכונתו למהרי"ד – הרב יששכר דב מבעלז, האדמו"ר השלישי בשושלת נפטר בתרפ"ז. שני בניו הרב אהרן רוקח ומרדכי רוקח מבילגוריא הוברחו באמצע השואה לארץ ישראל. תולדותם נחרטו בשני כרכים מפוארים פרשת גדולת מרדכי הוצאת מכון אור הצפון  חסידי בעלזא ירושלים (תשפ"א). הרב מרדכי רוקח הוא אביו של האדמו"ר הנוכחי הרב יששכר דב שליט"א.

[16] הספר מאיר עיני חכמים הינו ליקוט מתורותיו של האדמו"ר מאוסטרובצא הרב מאיר יחיאל הלוי זצוק"ל שהיה צדיק עליון קדוש שנהג בתענית שנים רבות, נסתלק לבית עולמו בשנת תרפ"ח. בנו ממשיך דרכו הרב יחזקאל, המשיך עד לשואה את דרך הקודש של אביו.  בעשרה בטבת תש"ג הוצאו להורג הוא וכל משפחתו אשתו ושבעת בניו ובתו היחידה וכל צאצאיו, ולא נותר זכר מהם. דברי תורתו קובצו לספר מאיר עיני חכמים על ידי תלמיד אביו, ומהם ליקט על סדר פרשיות התורה. דברי בנו הרב יחזקאל זצ"ל הי"ד הניחם במדור מיוחד שקראהו קדשי יחזקאל ע"ש קונטרס 'פלפולים נחמדים בעניני בעניני קדשים' שהוציא הרב יחיאל הלוי מנדלבוים בניו יורק תש"י, וקבעם בסיום כל פרשה לאחר דברי אביו. תולדות האדמו"ר מאוסטרובצא רשומים בתחילת המהדורה המחודשת של הספר (ח"א תשע"ט, ח"ב-ח"ג תשפ"א). ובהרחבה ניתן לקוראם בספר אספקלריה המאירה בעריכת משה חנניה רפאל גלאזיוס הוצאת עמודי שש (ירושלים תשע"ט).

דרשה לשבת תשובה / הרב יהושע זוברמן הי"ד

בפרשת וילך 'הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה' וגו'. הדקדוקים בפרשה זו רבו בספקי המפרשים, גם ההפטורה משונה מלוקטת מג' נביאים, וגם דברי הושע הנביא צריכים ביאור, יארך הזכרת כל הדקדוקים ויבוארו בעזרת ה' במשך הדברים.

הנה ידוע דתשובה קדמה לעולם, שהאדם עלול לחטוא מטבע החומר ומהסתת היצר הרע, ואי לאו התשובה לא היה אפשר לקיום העולם, כי האדם משוקע בעולם הזה ושוכח לעשות תשובה, לכן הקב"ה ברוב רחמיו מסבב הרבה סיבות לעוררו בתשובה, ואמרו חז"ל בברכות (נ"ט.) לא נבראו רעמים אלא לפשט עקממיות שבלב, אבל דבר הרגיל כיוון דדש דש ואינו עושה רושם, לכן מעורר ה' יתברך סעל ידי סבות חזקות אחרות בלתי רגילות, וכשהתחילה מלחמה העולמית בשנת תרע"ד, נעשה התעוררות גדול לתשובה, כי דם אלפים ורבבות נשפך כמים, וצעקות ובכיות מאלמנות ויתומים עלתה השמים, וכמה עניים מדוכאים נפחו מרעב רחמנא ליצלן, וכמה שורות אנשים וטף עמדו כיום תמים להשיג מעט לחם שחור להחיות נפשם אבל תיכף ומיד הצליח מעשה שטן לסמות עינים של הרבה אלפים ורבבות ולדמות להם שהם מתעשרים מיום ליום ומרגע לרגע ושקעו ראשם ורובם לצבור כסף ולאסוף הון, גם בלילה לא שכב לבם, ולא עלתה על דעתם לעשות תשובה ולהבין כי לא לתכלית זה נעשות המלחמה לאסוף כסף וזהב, ואף שראו ושמעו מהחורבן שהמלחמה תעשה, דימו בנפשם כי לא אליהם יעבור הכוס, והנה פתאום נהפך הגלגל וגבירים אדירים בין לילה ירדו פלאים, גם ניתן עליהם מיסים וארנונים עד שנעשו עניים מדוכאים והרבה מהם אבדו עצמם לדעת רחמנא ליצלן, ולעומת זה הבינונים והעניים היו כמנהגם, ואז נעשה התעוררות לתשובה אצל הגבירים ולא אצל השאר.

והנה מלכותא דארעא כאין מלכותא דרקיעא, ובמלחמה ארציות נמצאו כמה מיני כלי זין, יש כלי תותח שמיוחדים להפיל מבצר וחומה, אבל לא יועיל נגד אנשי חיל המפוזרים. ולעומת זה נמצאים חצים וכלי זין שונים המסוגלים ללחום עם אנשי חיל מפוזרים, ולא נגד חומה ומבצר, וכמשתמשים בכלי זין כאלו קשה לנצח המלחמה, כי מכל מין כלי זין נמצאו הרבה שלא ישלוט בהם ונחוץ להשתמש בכלי זין שתשלוט בכל דבר בפעם אחת באין מציל ואז ינוצח המלחמה בקרב. וכמו כן אנו רואים בהתעוררות לתשובה כי בשנה העברה היו מקרים אי רגילים נוראים מאוד, כמעט לא היה יום שלא יהא נרשם במכתבי העתים רעידת הארץ, ושטיפת מים, ורוח גדולה וחזק מפרק הרים בארצות שונות, אשר על ידי זה נאבדו כרגע אלפים ורבבות נפשות עם כל הונם ורכושם, באין שום הבדל בין עשיר לרש, ושרים ועבדים, כי קטן וגדול שם הוא, ואין מקום לברוח ולנוס מפניו יתברך שמו. וגם בארצינו הקדושה היתה רעידת הארץ ונתקיים בנו נבואת יחזקאל (לח) 'ביום ההוא יהיה רעש גדול על אדמת ישראל', אבל גם ביום הרעש הגדול ראינו גודל רחמיו יתברך שמו על עמו ישראל, כי הפלה ד' בין ישראל לעמים, ולא מת מבני ישראל אף נפש אחת חס ושלום. ותהי לנס ופלא בכל העולם. וגם בכל מקימות מרעידת הארץ ושאר מקרים נוראים היו מעט מעט מבני ישראל שסבלו מהנזקים, והוא כמשל אב רחום שכועס ומעניש עבדיו ומשרתיו לעיני בנו, בכדי שהבן יראה וייקח מוסר ולא יהא נצרך להענישו. ונם ניתן לנו רמז שממשלת פולין יר"ה, נתנה כרוזים ומודעות שונות, להיות כל איש שורר בביתו לנקות ולטהר כל שמצה, וגם בסביבותיו, והעובר על זה ייענש בפלילים. גם זה יעורר אותנו לעשות תשובה ולטהר לבנו לעבדו באמת וגם לנקות ולטהר בסביבותינו ולהשגיח כל אחד לחנך בניו ובנותיו שילכו בדרך ה' יתברך ושלא ילכדו חס ושלום  בידי המסיתים ומדיחים אותם מדרך אבותם ומדרך תורה הקדושה.

אבל לדאבונינו הרבה אבות הסיחו דעתם מהעיקר הגדול הזה, להשגיח ולהניח ראשם ורובם בחינוך בני ביתם, ומצינו בתורה הקדושה (שמות כב) 'אם במחתרת ימצא הגנב… אין לו דמים', ובסנהדרין (ס"ב) שהבא להורגך השכם והורגו, שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק, וידוע כמה החמירה התורה הקדושה 'ושפטו העדה' 'והצלו העדה' שלא להרוג אדם על ידי אומדנות וסברות וספיקות רק על ידי בירור גמור, ומדהתירה התורה הקדושה להורגו, על כורחך דזה בירור גמור שאין אדם מעמיר עצמו על ממונו, אף על ממון הקל, ומכל שכן כשרוצים לגזול ממנו אבנים טובים ומרגליות השווים יותר מכסף וזהב, ועל אחת כמה וכמה שצריך אדם למסור נפשו וגופו וכל אשר לו כשרואה שרוצים לגזול ממנו נשמת צאצאיו היקרים מזהב ומפז רב. והרבה אבות מעלימים עיניהם מצאצאיהם ואינם שמים על לב כשמתחילים לגזול נשמתם ולהטותם מדרך התורה הקדושה. ובהתחלה יש עוד לאל ידם למחות, בפרט בערים הקטנות שהאב הוא האחד המשפיע ומפרנס לכל בני ביתו להאכילם ולהלבישם וליתן להם כל משאלותם, בוודאי אם האב יעמוד כחומת ברזל להשגיח על בני ביתו יסורו למשמעתו, אבל אחר כך כאשר כבר נטו מדרך אבותם ללכת אורחות עקלקלות ונשרשו בחטא, לא ישמעו לתוכחת אביהם. רק האבות יהיו עוד נתבעים ונותנים לבני ביתם למלא כל תאוותם, והאב גוזל וחומס ופושט יד לנושיו ועובד בזיעת אפו יומם ולילה, ליתן לצאצאיו לעשות בגדי שחץ ופריצות חדשים לבקרים כפי שתצא המאדע, וטענה בפיהם כי הלא גם המשרתת הולכת בבגדים יקרים ושחוצים, על אחת כמה וכמה בת בעל הבית מאמידי העיר צריכה להוסיף ולהרבות כמה מדריגות בזה.

ויש להמליץ על זה בדרך צחה מה שאנו אומרים בסליחות, 'לעינינו עסקו עמלינו ממושך וממורט ממנו, נתנו עולם עלינו, סבלנו על שכמינו, עבדים משלו בנו פורק אין מידם', ובהגדה של פסח, 'ואת עמלינו אלו הבנים, כמה שנאמר' וכו', הרי שבנים נכללו במילת 'עמלינו', וזהו שאמר 'לעינינו עשקו עמלינו', שגוזלים מאתנו לעינינו את עמלינו, אלו הבנים, היינו שריפת נשמה וגוף קיים, 'ממושך וממורט ממנו', מלת 'ממושך' היינו שנמשך ונתארך דבר קצר, 'וממורט' היינו שנמרט וניתק לגמרי ממקום זה למקום אחר. והמליצה בזה שיש ב' מדריגות בבנים המורדים והפושעים, יש שאינם יכולים עוד להעיז כל כך בפני אבותם ופושטים טלפים כחזיר לרמות ולשאול האיך מעשרין את התבן, ושלא בפני אבותם עושים כל תועבות רחמנא ליצלן, ופוסחים על שתי הסעיפים, לעבוד ליוצרו וליצרו, וזה 'ממושך' שנתארך ומשתמש בשתי פנים. אבל יש עוד כת שנייה שפרקו עול בפרהסיא בלי שום בושה ונתעקרו ממקור מחצבתם, ויצאו חוץ לשיטה, וזה 'ממורט ממנו, נתנו עולם עלינו, סבלנו על שכמינו', כי האבות יסבלו עוד את העול מהבנים סוררים הנ"ל, וסובלים על שכמם לעבוד בזיעת אפם ליתן להם למלאות תאוותם. 'עבדים משלו בנו, פורק אין מידם', שנותנים לנו משל מעבדים ומשרתות, שגם הם הולכים בבגדים יקרים ושחוצים כפי המאדעס החדשות, ולכן פורק אין מידם. ובעוונותינו הרבים הרבה אבות בוכים על זה במר נפשם לאחר זמן אשר הוא כבר מעוות לא יוכל לתקון, אבל החכם עיניו בראשו. לחנך צאצאיו בעודם רכים וברשותו על דרך תורה הקדושה.

וביותר הבנות צריכות שמירה, כמו שכתוב במדרש רבה במדבר (יא) 'וישמרך' בבנות, שהבנות צריכות שמירה, שאין להם תורה לתבלין נגד היצ הרע, והם עיקר היסוד בבית ישראל. והנשים הם המורות הראשונות להתינוק הנולד ועל פיהן יתנהג כל צורך הבית והכשרות. ובמתן תורה מצינו 'כה תאמר לבית יעקב' (אלו הנשים) 'ותגיד לבני ישראל' (אלו האנשים). ובמדרש רבה (שמות כ"ח) למה לנשים תחלה, כדי שיהיו מנהיגות בניהם לתורה. אמר רבי חנינא בן דוסא אמר הקב"ה כשבראתי את העולם לא ציוויתי אלא לאדם הראשון, וחר כך נצטווית חוה ועמדה וקלקלה את העולם, עכשיו אם אינו קורא לנשים תחילה, הם מבטלות את התורה כו', עיין שם. ובמדרש רבה (בראשית יז) מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת ולא העמידו בנים זה מזה כו' עמדו וגרשו זה את זה, הלך זה ונשא רשעה אחת ועשאה אותו רשע, הלכה זאת ונשאת לרשע ועשתה אותו צדיק, הווי שהכל מן האשה. עד כאן. ובזה יש לפר (ישעיה ב) 'בית יעקב לכו ונלכה באור ד' ', דלכאורה הוא כפל לשון 'לכו ונלכה', אלא רמז ל'בית יעקב' אלו הנשים 'לכו' אתן בדרך ד' ואז 'ונלכה' אנחנו האנשים, כי אם הנשים לא ילכו בדרך התורה חס ושלום גם האנשים אינם בטוחים לעמוד בניסיון נגדם. והעיקר להשגיח שלא ילכו בבגדי שחץ ופריצות ובמאדעס חדשות לבקרים, ומי שעיניים לו יראה האיך היצר הרע רוקד כנגדם ומשחק עמהם ומסמא עיניהם יום יום. היום מראה להם ומדמה בנפשם כי אין טוב ונאה רק באופן זה, ולמחרתו מראה ומדמה לו בהיפוך שזה מאוס בתכלית המיאוס והביזוי, רק לעשות בהיפוך. והשוטים הולכים אחר עצתו מיום ליום, כשור לטבח יובל, ומכלים ממון אבותיהם וגוזלים הרבים ואין חצי תאוותם בידם.

ובמדרש (פתיחתא איכה) שס"ה בתי עבודה זרה היו בדמשק וכל אחת היו עובדין אותה יום א' וכולן עשו ישראל הגמוניא לעבדן כאחת, ויעזבו את ד' ולא עבדוהו אפילו בשותפות, שלא עשו אותי בני כגרמוזי הזו שבאה באחרונה. ולכאורה יפלא האיך ימצא כל כך עבודה זרה בכל יום אחרת, אבל יש לומר דמרמז על המלבושים ומאדעס חדשים לבקרים בכל יום, וזה נקרא עבודה זרה שלהם שעובדים לזה ומוסרים נפשם על זה כל ימיהם, וכמו שכתב בחובת הלבבות (שער הפרישות פ"ב) כי הגברת התאווה על השכל הוא ראש כל חטאת כו', ולא נטה עם אל העולם עד שנטו מן התורה כו' ונטה בהם מדרך אבותם כו', וחייבם היצר לסבול צער גליהם והעולם מושל בהם כו' ומתעסק בתענוגו כו' והוא תורתו ודתו כו'. עושים בטניהם אלהיהם ותורתם מלבושיהם כו'. עיין שם בדבריו המתוקים מדבש. וזהו שרמז שכל אחד מהעבודה זרה עבדו יום אחד וישראל החמירו לעבדם כאחת, לדקדק לעשות המלבושים בכל מיני פרוצות שונת רחמנא ליצלן, ולא עשו אותי בני כגרמוזי הזו הבאה באחרונה, לילך על כל פנים גם בדרך וחוקת התורה הקדושה ולא תהיה תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם.

והנה על ידי כל המקרים הנוראים שעברו עלינו בשנה העברה, כל מי שעיניים לו ויש לו לב בשר בטח יעשה תשובה כעת, אבל רק תשובה מיראה כמובן, ויהיה נעשה מזדונות שגגות, אבל הלא גם על השגגות יש עונש, ומחויבין קרבן על שוגג, אבל לכאורה יש להבין למה ייענש השוגג, כיון שהיה בלא מתכוון, וכמו שהקשה רש"י ז"ל בפרשת משפטים על הפסוק 'ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו', למה תצא זאת מלפניו, ותירץ 'מרשעים יצא רשע', כי אדם שיש לו עוונות מזידים מזדמן לו גם כן לפעמים חטא שוגג, אבל מי שלא חטא מעולם במזיד לא יאונה לצדיק כל און, דאם בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמם לא כל שכן (חולין ז'). ולכן כאשר יעשה על כל פנים תשובה מיראה על כל עוונותיו, ולא יישאר לו שום עוון מזיד, ממילא לא ייענש גם על השוגג, וכן כתב בספר בינה לעתים (דרוש י"א), דאחר שנעשה על ידי תשובה מזדונות שגגות, הקב"ה מוחק גם השגגות. עיין שם.

ובזה נבוא לפרש פסוקי 'וילך', 'הנך עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ' וגו', היינו שילכו אחרי חוקות הגויים ולעבוד בעבודה זרה את מלבושיהם כמניין ימות החמה, וזה מביא להפרת ברית ולעבור על כל התורה חס ושלום, ועל ידי זה 'והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאהו רעות רבות וצרות', הכל כמו שראינו בעינינו, ומזה יתעורר לבם לתשובה מיראה, ואמרו 'על כי אין אלקי בקרבי' וכו', ויעשו מזדונות שגגות. ועל השגגות לא יענשו, כיוון שאין להם שום מזיד כנ"ל, וזה 'ואנכי הסתר אסתיר פני על כל הרעה'. היינו שיסתיר פניו מהרעות שעשו כאילו לא נעשו, כיוון שעשו תשובה. אבל דא עקא כי התשובה תוכל להועיל רק למחוק העוונות ולחשבם כלא היו, אבל הלא מוטל על כל אחד מישראל לקיים גם מצוות עשה בקום ועשה, ומי שעבר ולא קיים לא שייך על זה תשובה לחשוב אשר לא עשה כאלו נעשה. אבל לזה יש עצה לעסוק בתורה, וכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, וזה שמסיים 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל'. כי על ידי לימוד תורה הקדושה יחשב הלימוד כמעשה, בפרט עם נערי בני ישראל לבסס התלמוד תורה על בסיס נכון ולהשגיח על לימוד תינוקות של בית רבן ולייסד 'בית יעקב' לבנות.

וזה מרומז גם כן בהפטרה 'שובה ישראל עד ד' אלקיך', שהתחלת התשובה יהיה מיראה, שמועיל רק במידת הרחמים, ואחר כך יועיל התשובה גם ממידת הדין, 'כי כשלת בעונך', שהעוונות נעשו שגגות, ושמא תאמר מה יועיל זה, הלא גם על השגגות יש עונש, לכן אמר 'ואמרו אליו כל תשא עון', היינו שימחל כל העוונות ולא יישאר אף מזיד אחד, ואז לא ייענש על השוגג כנ"ל. אבל הלא יחסרו עוד המצוות עשה שלא קיים, לזה אמר 'וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו', אין 'טוב' אלא תורה, שעל ידי לימוד תורה הקדושה יהיה נחשב כמעשה כל המצוות עשה. וכמו שכתוב 'ועתה כתבו לכם את השירה' וגו' כנ"ל, וזהו שכתוב 'ישוב ירחמינו יכבוש עוונותינו', שימחול המזידין על ידי תשובה מיראה לחשוב לשגגות ואחר כך 'ותשליך במצולות ים כל חטאתם', של העוונות, שנעשו מהעוונות שגגות, וכיון שאין גם מזיד אם כן לא ייענש על השוגג כנ"ל.

והנה ביואל (ב,י) קודם הפסוק 'וד' נתן קולו' כתיב 'לפניו רגזה ארץ רעשו שמים שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם וד' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו כי עצום עושה דברו כי גדול יום ד' ונורא מאד' וגו', יש לומר דרמז על רעידת הארץ ומקרים השמימיים שמעוררים לתשובה, וזהו שאמר 'כי רב מאד מחנהו', כי כל צבא השמים משולחים מאתו יתברך שמו לעורר בתשובה, ופסוקי תשובה מלוקטים משלשה נביאים להורות ולרמז שלא יביט על הסביבה וזרמת הכפירה רחמנא ליצלן שנתרבה בעולם, ואף אם בההתחלה יהיו מעט אנשים מלוקטים לעשות תשובה זעיר שם זעיר שם אל ייפול לבו, רק חזקו ונתחזקה כי קרוב יום ד' והזמן קצר. ובעת האחרון צריך חיזוק יותר כי היצר מתגבר עלינו רחמנא ליצלן, ובכל דבר המלחמה היותר חזקה היא לבסוף. והבא לטהר מסייעין לו.
וד' יערה עלינו רוח ממרום ויסיר לב האבן מבשרינו ונזכה לתשובה שלימה ולשנה טובה ולכתיבה וחתימה טובה ולשנת גאולה וישועה בביאת גואל צדקינו במהרה בימינו אמן.

יהושע זאבערמאן חופ"ק הנ"ל.


כתב שאר בשרי החריף ובקי זית רענן מ' יהושע נ"י זאבערמאן משעברשין: שמעתי מאחד ששמע מהרה"צ ר' אריה ליבוש שי' ממאגראוו, ששמע מאביו הקדוש הר"י ז"ל מבעלזא בפרשת ויצא בפסוק (בראשית לא,לו): 'מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי', כי באמת הטומאה לעולם בורחת מפני הקדושה, וכאן ראה יעקב כי לבן שהוא היה מלא טומאה לא יוכל ליפרד ממנו רק רוצה להתדבק עמו, לזה אמר 'מה פשעי ומה חטאתי', פירוש איזה חטא ופשע יש לי 'כי דלקת אחרי', שיש לך הדלקה והתלהבות אחרי, שתרצה להיות מחובר עמי.

[עוד שם] שמעתי בשם הה"ק מהר"י מבעלזא זי"ע בפסוק (תהלים ק,ד): 'בואו שעריו בתודה חצרותיו בתהלה הודו לו ברכו שמו כי טוב ד' לעולם חסדו ועד דור ודור אמונתו', דאיתא (במסכת שבועות דף י"ד): אין מוסיפין על העיר והעזרות אלא וכו' ובשתי תודות ובשיר. ושם בדף ט"ו ע"א בתוספות ד"ה 'ויוצא ממנה': ואם תאמר הר הבית האיך קדוש וכו' ויש לומר היכא דלא איפשר, לא איפשר. פירוש דהר הבית דלא אפשר לא קידשו אלא בשיר בפה בלבד, והעניין להורות לדורות עולם את גודל העניין להלל ולשורר לה' יתברך, כי גם הר הבית לא קדוש אלא בשיר בלבד. וזה פירוש 'בואו שעריו בתודה', פירוש כי שערי העזרה קידשו בקרבן תודה, 'חצרותיו', היינו הר הבית שנקרא 'חצרו', לא קדשו אלא בתהלה. ולמה היה כך שנקדש בתהלה בשיר בלבד, 'הודו לו ברכו שמו', להורות 'כי טוב ה' לעולם חסדו ועד דור ודור אמונתו', שיישאר אמונה לדורות עולם את גודל העניין של תהלות ה'.

[עוד שם] שמעתי כי הה"ק מהר"י ז"ל אמר כי כל העניינים והמופתים אשר הפליא לעשות לרפאות המשוגעים ולגרש דיבוקים, רחמנא ליצלן, וכדומה, לא היה בשום השבעות, רק על ידי כוח הלימוד, כי בעת לימודו ביקש מה' יתברך שבכוח ובזכות הלימוד והתורה הקדושה ימלא את בקשתו לעשות ישועות לישראל על ידו. עד כאן לשונו [של רבי יהושע זאבערמאן].

(קונטרס 'אהל יהושע' שבסוף ספר 'דובר שלום', מאת הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלזאהן הי"ד, בנו של הרב צבי יחזקאל מיכלזאהן הי"ד, עמו' 180)


הרב יהושע זוברמן (זאבערמאן) הי"ד היה דומ"צ איוואנגראד (מאדזיץ) ומו"צ ואב"ד פקשיבניצה (פקשבניצה \ קופשיבניצה \ פאקשעווינצא \ פאקשיווניצא \ פאקשיבניצע \  Pokshivnitsa – פלך ראדום, פולין), שם לימד ב'חברה ש"ס' בשעות הערב בהשתתפות בעלי הבתים.

במקביל אליו כיהן ר' אברהם ב"ר יחיאל הורוביץ הי"ד כאב"ד ואדמו"ר בפקשיבניצה, מייסד ומלמד בישיבת 'בית יחיאל'.

חתנו, הרב ישראל ליב ציטרין הי"ד מטומשוב, הוציא לאור את הגדת ה'דברי חיים' מצאנז.

הרב יהושע זוברמן נשא ונתן בהלכה עם חכמי דורו ופרסם חידושי תורה בכתבי עת תורניים: הבאר (ד, כרך א, סי' לז), קובץ דרושים וחידושים (ב, סי' לז; ד, סי' לד; ה, סי' לב; ח סי' ו). הוא חיבר הסכמה על 'ברית אבות' מאת קרוב משפחתו הרב אליעזר צבי ציגעלמאן, שיצא לאור בספר 'נחלי אמונה' (לובלין, תרצ"ה).

הרב זוברמן סידר את ההגדה של פסח 'ארבעה אופני הקודש' (יאווארזנא, תרצ"ח, שהוציא לאור הרב ניסן יהודה ליב טברסקי הי"ד), ובו פירושי האדמו"רים רבי מנחם נחום מטשרנוביל, רבי מרדכי מטשרנוביל, רבי אברהם מטוריסק ורבי מרדכי מקוזמיר. על שער ההגדה חתם 'חופק"ק  פאקשיווניצא'. הוא ערך את הספר 'מאמר מרדכי' מאת האדמו"ר רבי מרדכי מקוזמיר (יאווארזנא, תרצ"ד) וסייע בעריכת ספורי מעשיות שיצאו לאור בספר 'גדולת מרדכי' (ורשה, תרח"ץ) בהוצאת הרב מרדכי (ב"ר ניסן יהודה ליב) טברסקי ו'מרכז מפיצי תורה ודת בפולניה'.

בספר 'החסידות וארץ ישראל' נמנה הרב זוברמן ברשימת הרבנים שתמכו ב'אגודת ישראל'. באנציקלופדיה לחכמי גליציה (ב, 129) נכתב שהרב נספה בעינויים קשים על קידוש השם בשואה. הי"ד.

בדף עד שכתב בן עירו נכתב שהרב זוברמן נולד בשנת 1887, כיהן כמו"ץ בפוקז'בניצה, היו לו ארבעה ילדים, הרב ובניו לייבל (בן ה-16) ומאטל (בן ה-13) נרצחו בטרבלינקה בשנת 1942. הרב הוזכר בספר הזכרון לקהילת פוקשיבניצה (תל אביב, 1971).

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – ראש השנה

עירבוב המקטרג שחושש שהוא ירבה זכויות ישראל[1]

בעקידת יצחק לרב יצחק מנחם דאנציג האדמו"ר מאלכסנדר זצ"ל הי"ד במאמרי ראש השנה כותב וזלה"ק:

תמונת רבי יצחק מנחם מנדל דנציגר הי"ד

רבי יצחק מנחם מנדל דנציגר הי"ד

ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים (תהלים קי"ט קכ"ב, מהפסוקים שנאמרים לפני תקיעת שופר). י"ל עפ"י מה דאיתא בגמרא (ראש השנה ט"ז ע"א) למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומרעין כשהן עומדין, כדי לערבב את השטן. [ע"כ מהגמרא] ומבואר בספרים הקדושים הענין בזה כי מזה שישראל מרבים בתקיעות מוכח שהם מחבבים את המצוות ועושים תשובה מאהבה, וא"כ זדונות נעשו להם כזכויות כמבואר בגמרא (יומא פ"ו ע"ב) על כן נתערבב השטן ונסוג אחור מלהשטין בעת הדין, כי אם יביא עוד זכויות וישראל עומדים בתשובה מאהבה, הרי הוא מוסיף להם עוד זכויות, ומתערבב ואינו יודע מה לעשות.

וזהו שאנו מבקשים בעת התקיעות 'ערוב עבדך לטוב' רבונו של עולם, תערבב את השטן באופן שיהיה טוב לנו לעבדיך, ובנוסף לזה 'אל יעשקוני זדים' היינו שלא תקח מאתנו הזכויות אשר נתהפכו לנו לטובה מן העבירות ע"י התשובה מאהבה. עכ"ל הרב מנחם יצחק אדמו"ר מאלכסנדר זצ"ל הי"ד.

זכירת יום ראשון לבריאה כדי לראות זכויות ישראל העתידיות

מראשית כזאת הודעת ומלפנים אותה גלית, זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב (מתוך תפלת ראש השנה)

סמוך לדברי הרב מנחם יצחק מאלכסנדר זצ"ל הי"ד, נראה את דברי אביו הרב שמואל צבי בעהמ"ח תפארת שמואל מאלכסנדר זצ"ל, רבים מצאצאיו עלו על המוקד בתקופת השואה, אחד מהשרידים הבודדים שנותרו הוא הנין יחיאל מנחם זינגר ז"ל שהוציא לאור מחדש את הספר תפארת שמואל בברוקלין תשכ"ט.

כותב התפארת שמואל במאמרי ראש השנה (מאמר ח') וזלה"ק: אולי כמו שכתבו בספרים הקדושים על הכתוב (תהלים קכ"א א'-ב') שִׁ֗יר לַֽמַּ֫עֲל֥וֹת אֶשָּׂ֣א עֵ֭ינַי אֶל־הֶהָרִ֑ים מֵ֝אַ֗יִן יָבֹ֥א עֶזְרִֽי. עֶ֭זְרִי מֵעִ֣ם ה' עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ. להתבונן למה תואר את ה' יתברך בכאן בשבח שעשה את השמים ואת הארץ, ומי לא ידע בכל אלה כי ה' עשתה זאת? ופירשו כי שיר הוא למעלותן של ישראל, איך גדלה מעלותן לפני ה' יתברך, כי הנה כל האומות כשמצטרכים לישועה עם אחד נגד חבירו, הנה יבוקר פנקסיהם אם יש בידם איזה זכות ראויים להוושע ובאם לא ימצא להם איזה זכות אין להם תשועה. מה שאין כן ישראל כשצריכים לישועה הגם שח"ו אין בידם זכות שיזכו לנס, הנה תעמוד להם זכות המצוות שעתידין לעשות אחר הישועה כי למודים הם כך, וכמו שהיה בבריאת עולם שעדיין לא היו ישראל במציאות שיפרחו מצוות ומעשים טובים, ואעפי"כ עלתה במחשבתו יתברך שמו מה שעתידין ישראל להפריח מצוות ומעשים טובים, היא שעמדה להתעוררות בריאת עולם, וכמו שאמרו חז"ל ישראל עלו במחשבה בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית, וזה"פ שהיא מעלת של ישראל ביחוד שגם השמים וארץ נבראו בזכות ישראל הגם של"ה [שלא היה] עדיין זכות בידם מה שעתידין לעשות, ובכן עשה ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו את יומא דדינא יומא טבא דראש השנה ביום שנבראת העולם למען יתעורר הזמן והזכות ההוא כאשר גם בשעת שנבראת העולם שעדיין ל"ה [לא היו] ישראל במציאות שיפרחו מצוות ומעשים טובים ואעפי"כ עלתה במחשבתו יתברך שמו מה שעתידין ישראל להפריח מצוות ומעשים טובים, כן בראש השנה שכל העולם עוברין לפניו כבני מרון, ו'מי לא יפקד כהיום הזה', יתעורר ג"כ באם ח"ו לא יהיה להם זכות כעת לזכות בדין, אזי יעמוד להם זכות העתיד להיות להים כמו שהיה בשעת בריאת העולם.

וזה"פ [וזה הפירוש] מראשית כזאת הודעת ומלפנים אותה גלית זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, שיתעורר כח ההוא מיום הראשון מבריאת העולם שעמד להם זכות העתיד. עכ"ל התפארת שמואל.

הזכרת עקידת יצחק היא עירבוב המקטרג

הגמרא (ראש השנה ט"ז ע"א) למה תוקעין ומריעין כשהם יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן. רש"י (ד"ה כדי לערבב) כדי לערבב שלא ישטין כשישמע ישראל מחבבין את המצוות מסתתמין דבריו. כותב על כך הרב חיים אלתר פנט זצ"ל אוד מוצל מאש בספרו תפוחי חיים מועדים (תשרי) וזלה"ק:

והנה בכל הדורות ובפרט בדורנו דור השואה שכל אחד קיים עקדת יצחק בפועל, ולא רק בן אחד, וכטענת חנה בשבעת בניה (ראה גיטין נ"ז ע"ב) וא"כ למה צריכים לזכרון עקידת יצחק, וא"כ נהיה פטורים מתקיעת שופר. וזהו שאלת הגמרא כי ברא כרעיה דאבוה, והיינו שעליהם עומד, ואם נלקחו בניו נשאר בלי רגליים וכרעיים ואינו יכול לעמוד רק לשבת, וזה שאמר בשלמא אם 'עומדים' פירוש שלא הקריבו בניהם והם חיים וקיימים י"ל טעם התוקעין לזכירת עקידת יצחק, אבל במצב של 'יושבים' שכולם הקריבו בניהם בכל מיתות משונות ואכזריות על קידוש ה', ואלו שנשארו נשארו 'יושבים', למה זקוקים להזכיר עקידת יצחק, ולמה תוקעין כשם יושבים וכשהן עומדין, והלא אין טעם דעומדין שייך ביושבין (ועיין בר"ן שפירש דמיושב הוי הערבוב) על זה אמר להראות חיבוב המצוה, שאעפ"י שאנו פטורים מטעם הנ"ל, בכל זאת מקיימים כמו במצב 'עומדין'.

ובזה נסתתמו טענותיו של השטן, כי אנו מקיימים מפני 'שרחמנא אמר תקעו' [ראש השנה שם] אף בלא טעם אלא כחוק, וזה שאמר הכתוב (תהלים פ"א ה') כי חק לישראל הוא וכו'. וכן מ"ש [מה שאומרים] בתפילה 'באין מליץ יושר וכו' תגיע ליעקב דבר חוק ומשפט וכו' וזה שאומרים ותראה לפניך עקידת יחיד, ובכל זאת רחמת, וכ"ש [וכל שכן] אנו שהבאנו הרבה עקדות. עכ"ל הרב חיים אלתר פנט זצ"ל בספרו תפוחי חיים.

השופר מגלה חרות הלב

דרשות אמרי יהודה רבי יהודה סגל רוזנר[2] מסקלהיד דרשות לימים נוראים שני של ר"ה שנת תש"ג:

תמונת הרב יהודה ליב רוזנר הי"ד

הרב יהודה ליב רוזנר הי"ד

דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה (ויקרא כ"ג כ"ד) אבל מלכות לא שמענו ת"ל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו (במדבר כ"ג כ"א) זה שופר ומלכות. ר' נתן אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר ותקעתם בחצוצרות הרי שופר, והיו לכם לזכרון זה זכרון, אני ה' אלקיכם זה מלכות. אם כן מה ראו חכמים לומר מלכיות תחילה ואחר כך זכרונות ושופרות אלא המליכהו עליך תחילה ואחר כך בקש מלפניו רחמים כדי שתזכר לו ובמה בשופר של חירות ואין שופר אלא של חירות שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. (ספרי בהעלותך ע"ז)

…הנה ענין של חירות הוא דבר גדול אצל כל בעל חי, כי גם הצפור כשיסגר בכלוב אפילו יהיה של זהב וכל טוב בו, אעפי"כ יבקש מקום פליטה ויפרח לכאן ולכאן למצוא פתח לחירותו, והאדם שהוא בר דעת בודאי קשה עליו מה שסוגרים עליו את הדלת ומעכבין אותו מלעסוק בכל מה שהיה חפץ, וכאשר אנו רואים, אכן ילמוד האדם מזה כי כמו שקשה עליו העדר החירות, כן קשה לנפשו ולנשמתו אם אין לה החירות, ומה הוא החירות של נפשו ונשמתו ושלא יהיה רצון מוחו כמו בבית האסורים (כמו שאיתא במדרש בראשית רבה (ל"ד י') שרשעים הן ברשות ליבן. פירוש שחפץ הלב ישלוט על רצון המח…ודוד המלך ע"ה סיים כי רצונך אלקים חפצתי, כי הרג את היצר הרע (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) וע"כ גם חפץ הלב רוצה ג"כ רק מה שהוא רצון הבורא ברוך הוא).

וזה שאמר הכתוב מכל משמר נצור ליבך, שלא יהיה לבו כבר גם במשמר, היינו היינו שיחפוץ רק מה שרצון המח מסכים עליו (כמו בדוד המלך ע"ה) כי ממנו תוצאות חיים, כי אם הלב רוצה רק את הטוב אז יצא מכח אל הפועל החיים האמיתיים, וזה בשופר של חירות. וסיים ע"ז [על זה. ספרי הנ"ל] ואין שופר אלא של חירות, הרמז כי הקול הפנימי היוצא מהשופר ומעורר את האדם להוציא מכח אל הפועל חפצו ורצונו הנפשי הפנימי שנאמר והיה (ישעיהו כ"ז י"ג) וְהָיָ֣ה בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִתָּקַע֘ בְּשׁוֹפָ֣ר גָּדוֹל֒. היות כי הגם כי עתה יוכל האדם להבין ולהשכיל את החירות הנפשי  כפי שילמוד דעת שישתדל להבין ולהשכיל בדבר ה', כפי שילמוד דעת שישתדל להבין ולהשכיל בדבר ה', אכן החירות האמיתי וההשגה השלימה אמר הנביא שתהיה רק בעת שיתקיים ומלאה הארץ דעה, אז יתקע בשופר גדול כי אז יהיה חירות הגדול האמיתי.

מהלך מועדי תשרי

האדמו"ר מסלונים הרב שלמה דוד יהושע זצ"ל הי"ד אשר מעט משרידי תורתו, נלקטו לספר בסוד קדושים[3] (חלק מכתבי קודש) כותב באגרת שנכתבה

תמונת רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד

רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד

בעשרת ימי תשובה שנת תרצ"ה ונשלחה לחסידי סלונים שעלו לארץ ישראל וזלה"ק:

ראש השנה בחינת זריעה, היום הרת עולם, מקודם ימי אלול בחינת חרישה, לעשות מקום לזריעה וראש השנה הזריעה במלכיות ובעול מלכות שמים, ועשרת ימי תשובה ההגדלה במדותיו, ויום כיפור החתימה, חותמו אמת. כמו דבר יקר חותמין שלא יגע בו יד זר, ואמת אינו מתחלף, וזה שלימות הכלי שיוכלו להכיל החסדים היורדים בחג סוכות להרשים האור בפנימיותו, ואח"כ שמיני עצרת אתה הראית לדעת. וזה בְּ֭חָכְמָה יִבָּ֣נֶה בָּ֑ית (משלי כ"ד ג')  זה ראש השנה,  וּ֝בִתְבוּנָ֗ה יִתְכּוֹנָֽן – יום כיפורים, וּ֭בְדַעַת חֲדָרִ֣ים יִמָּלְא֑וּ סוכות ושמיני עצרת, כי ה' הוא אלקים אין עוד מלבדו. ואם טעיתי יהי רצון כאילו לא אמרתי דבר, והרחום ירחמני וסליחתו תקדמני. עכ"ל הרב שלמה דוד יהושע[4] זצ"ל הי"ד.

תקעו בחודש שופר – מדת הקל וחומר הנלמדת ממנו

תִּקְע֣וּ בַחֹ֣דֶשׁ שׁוֹפָ֑ר בַּ֝כֵּ֗סֶה לְי֣וֹם חַגֵּֽנוּ. כִּ֤י חֹ֣ק לְיִשְׂרָאֵ֣ל ה֑וּא מִ֝שְׁפָּ֗ט לֵאלֹקי יַעֲקֹֽב (תהלים פ"א ד'-ה')

תמונת הרב יהושע בוקסבוים הי"ד

הרב יהושע בוקסבוים הי"ד

בספר אור פני יהושע (חלק תורה ומועדים) לרב יהושע בוקסבוים[5] זצ"ל הי"ד אב"ד גאלאנטא פירש וזלה"ק: מובא בשם המגיד הקדוש מוה"ר דובער ממזריטש [המגיד ממזריטש] כי שלש עשרה מכילין דרחמים הוא נגד שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, ומדה ראשונה 'אל' הוא נגד 'קל וחומר'[6]. ואחד מתלמידיו הקדושים פירש בזה הטעם מה שלדשאים יש בהם כח ברפואה, מפני שמידת 'קל וחומר' הוא מעורר רפואות, כמו שנאמר (במדבר י"ב י"ג) אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ, והדשאים נתנו קל וחומר בעצמם כמבואר במסכת חולין (ס' ע"א) מה האילנות שאין דרכם בערבוביה נאמר בהם למיניהם, קל וחומר אנו שדרכנו בערבוביה על אחת כמה וכמה[7]. ומפני שנשאו קל וחומר עוררו מידת 'אל' שהיא מידת רפואה.

ופירש בזה אדמו"ר הגה"ק זצ"ל לפי זה מדה שניה שהוא 'רחום' הוא נגד 'גזירה שווה' וידוע כי בר"ה נאמר רק שתי פעמים 'תרועה'[8] ואנו לומדים גזרה שוה מיובל[9] לשלשה סדרות של תקיעות. ולכאורה  קשה מפני מה לא כתבה התורה גם פעם שלישית אצל ר"ה, ולמה הוצרכה למיילף מיובל בגזרה שוה? אלא היינו טעמא דגלי קרא לגבי יובל כדי למילפי מיובל בגזרה שוה לעורר מדת 'רחום', וזה פירוש הכתוב תִּקְע֣וּ בַחֹ֣דֶשׁ שׁוֹפָ֑ר, מילת בַחֹ֣דֶשׁ איכא לדורשה מלשון 'חדש' היינו תקעו עוד סדרה שלישית, מפני שאנו למדין אותה מיובל, ולמה בַּ֝כֵּ֗סֶה לְי֣וֹם חַגֵּֽנוּ, למה 'נתכסה' מילת 'תרועה' בר"ה ונכתבה אצל יובל [פרשת בהר] אלא כִּ֤י חֹ֣ק … ה֑וּא, כי 'גזרה שוה' הוא חק שאין אדם דן גזרה שוה אלא אם קבלה מרבו, ממילא כשאנו תוקעין עוד פעם ע"י משפט גזרה שוה שהוא מעורר מדת 'רחום' אז משפיע ל לֵאלֹקי יַעֲקֹֽב, בבחינת תְּנ֥וּ עֹ֗ז לֵֽאלֹ֫קים (תהלים ס"ח ל"ה), וגם מדת יעקב שהיא 'תפארת' הוא כולל דין ורחמים. עכ"ל הרב יהושע בוקסבוים זצ"ל הי"ד.

הבדל בין ישראל לאומות – ראיית האור מההסתר

אַשְׁרֵ֣י הָ֭עָם יוֹדְעֵ֣י תְרוּעָ֑ה ה' בְּֽאוֹר־פָּנֶ֥יךָ יְהַלֵּכֽוּן (תהלים פ"ט ט"ז)

תמונת הרב מאיר יהודה פריי הי"ד

הרב מאיר יהודה פריי הי"ד

בספר שבט מישור לרב מאיר לייב פרייא[10] זצ"ל הי"ד כתב במאמרי ראש השנה וזלה"ק:

יל"ד [יש לדייק] מאי טעמא נקט תרועה ולא תקיעה[11], וגם הוה ליה למימר הולכין לשון הווה, ולא יהלכון לשון עתיד[12].  נראה לפרש הנה הנה קולות של תרועה קצרים, כמו אדם שגונח ומיילל ורומזים על צרות ויסורין. כידוע הנה איש ישראלי כשרואה יסורין באין עליו מפשפש במעשיו וחוזר בתשובה כי יודע ומכיר שהמה שלוחי השגהה העליונה להשיב לב בנים אל אביהם שבשמים. לא כן האומות אף בצר להן אינו עולה על דעתן להטיב מעשיהן ותולות הכל במקרה, וז"ש אשרי העם אלו ישראל, יודעי תרועה שיודעים ומבינים שתרועה ר"ל [רוצה לומר] הצרות תכליתן – ה' באור פניך יהלכון, שילכו מכאן ולהלאה באור פניך ה'. עכ"ל הרב מאיר לייב פרייא הי"ד.

נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 0526514000  Ybarkai6@gmail.com


[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) חותנתי זהבה בת רבקה ז"ל ובנם משה יצחק ז"ל. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק. יהודה הי"ד בן הרב מרדכי יבלחטו"א (דימנטמן). שלומית בת יהודה (מן) ז"ל נפטרה ג' בתשרי תשפ"ב.

[2] הרב יהודה סגל רוזנר (תרל"ד-ו' בסיון שבועות תש"ד) בצעירותו למד אצל אביו הרב מאיר יששכר בער, ואח"כ אצל הרב שמחה בונם סופר ה'שבט סופר' נכדו של החת"ם סופר. כבר בילדותו כשלא הבין סוגיה על בוריה כרצונו הטהור, היה בוכה ומתחנן ומבקש מה' שיאיר עיניו במאור תורתו. היה מברר הלכה ביסודיות עד שהיתה מחוורת כשמלה. בהקדמת ספרו אמרי יהודה סוגיות כתב על החיוב 'ללמוד ההלכות הקבועות וקיימי משרשן. הגם שא"א ללמוד כל הלכה והלכה ממקורה, עכ"פ ההלכות אשר המה שרש ענינים צריך לידע מקורה וסברתה והסברתה, כי לולא זאת כמעט כל הלכה והלכה היא אצל אדם כמו גזירת הכתוב, וא"א לו ליתן מועצות ודעת בשום ענין חדש אשר אינו מפורש כ"כ, איך ידמנו ואיך ומהיכן ילמדנו, ותורה עניה במקום אחד ועשירה במקום אחר וכו', עכ"ל. הקדמה ארוכה ומופלאה
לבסוף נתמנה לרבנות בסקעלהיד שבהונגריה שם הקים ישיבה ובה העמיד תלמידים גדולים בתורה ויראה, ביניהם הרב אברהם יצחק קאהן זצ"ל לימים אדמו"ר תולדות אהרן בירושלים. הרב יהודה זאב ליבוביץ זצ"ל דמות פלאית שסמוך לראש השנה בכ"ז באלול יום הסתלקותו. עבר את מדורת האש של השואה ולא זכה לזש"ק.
דרשותיו אותן נשא העלן על הכתב אך הן מעט מזעיר מכתביו שעלו בלהבות עם מחברם. הדרשה האחרונה שכתבה היא בר"ח אייר תש"ד כחודש לפני העלותו בסערה עם אשתו הרבנית, בנו הרב שמואל חיים עם זוגתו וחמשת ילדיהם.

[3] הספר זכרון קדוש קדם לספר זה (יצא לאור ע"י ישיבת בית אברהם סלונים ירושלים). אך בספרנו זה בסוד קדושים תולדותיו בהרחבה רבה וכן דברי תורה ומכתבים רבים נוספים, כדוגמת המאמר שהובא לעיל. הספר נערך ע"י משפחת וינברג יצא לאור ע"י מכון שיחות קודש סלאנים, ירושלים תשפ"א.

[4] האדמו"ר הרב שלמה דוד יהושע המכונה בסלונים מוהרשד"י. נולד בשנת תער"ב, היה בנו יחידו של ה'בית אברהם'. דור רביעי בן אחר בן בשושלת של מייסד חסידות סלונים 'יסוד העבודה'. בעל מח חריף ומעמיק יחד עם רגש לוהט וסוער, התקיפות וההכנעה השתלבו בנפשו כאחת. לאחר הסתלקות אביו בתרצ"ג הכתירוהו כאדמו"ר, בין גדולי החסידות הרב משה קליערס שהיה רבה של טבריה. קיבל על עצמו נהול הישיבה 'תורת חסד' בברנוביץ (אותה תקופה שימש בקודש הרב אלחנן וסרמן זצוק"ל הי"ד, היו קשורים ביניהם) וכן ניהול כולל 'רייסין' בארץ ישראל. בעת הפרעות בארץ ישראל (תרצ"ו-תרצ"ט) ויהודים רבים נרצחו ע"י הפורעים הערביים, היו ביניהם מחסידי סלונים, והרוח היתה שפופה, הוא ניצב עודד והפיח תקוה.
אותן שנים עולה המפלצת הנאצית בגרמניה, ועם פרוץ מלחמת העולם  גם בתקופות הקשות הפיח בחסידיו רוח חיים, ובפורים ת"ש אמר כי 'בן המלך שהוא בעצם חלק מאביו, אינו משתנה במהותו בכל מצב, וכל כמה שישפילוהו ויבזוהו, צריך תמיד לזכור שהוא  בן מלך!' גם לאחר הירצחם של אשתו עם בתו היחידה ואמו, לא נפל ברוחו התחזק בה' וחיזק הסובבים אותו. כאשר גברו ועלו השלהבות ניסו לשכנעו חסידיו מארץ ישראל שיעלה אליהם, ולאחר שהחליט בהסוסים רבים להיענות לבקשתם, כשנודע הדבר לחסידיו בברנוביץ געו בבכיה גדולה, שדמעותיהם שימשו כסכר ליציאתו ועזיבתו צאן מרעיתו, איתם הובל להריגה בו' מרחשון תש"ד. במכתבו האחרון בפרוס חג הפסח ת"ש כתב: אם כי אתנו מה לומר ולדבר אין כמובן, והמשכיל בעת ההיא ידום כמו וידום אהרן, אבל לא ידום המזכירים את ה', אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו עד ישים את ירושלים תהלה בארץ…עכלה"ק.

[5] הרב יהושע בוקסבוים זצ"ל הי"ד (ח' אדר תרל"ז-כ"ו בסיון תש"ד) נולד בעיר פאפא לאביו רבי יוסף שהיה שליח ציבור וחזן באותה עיירה ולאמו מרת מלכה ע"ה. בצעירותו למד אצל רב העיירה הרב משה יוסף הופמן זצ"ל שהיה צדיק נשגב תלמיד החת"ם סופר זיע"א והמהר"א אסאד זצ"ל. לאחר מכן למד אצל הרב דוד פרידמן אב"ד צעהלים (הונגריה) לאחר שנתים של לימודים בישיבה קיבל את התואר 'ראש ישיבה' כינוי-תואר הניתן לתלמיד המצויין בישיבות הונגריה. עבודת התפילה היתה מוצקת כזהב טהור לליבו עם עמל התורה. לימים סיפר לבנו במכתב כי בימי בחרותי היו ימים בזמנים אלו [ימי הרחמים והרצון] שהתגוללתי בדמעות בבקשות ובתחינות…' קיבל גם מהרב שמואל רוזנברג הגאון מאונסדורף זצ"ל מגדולי הונגריה תלמידו של ה'כתב סופר' (בנו הבכור של ה'חתם סופר'). ואת רבו זה תיאר 'וראו אשר שכינת ה' חופף עליו כל היום'.
עם דבקותו ולימודיו ברוב יגיעה ועמל בגפ"ת החלק הנגלה וההלכתי של התורה, הרי שמצא מסילות בלבבו הגדול גם לגדולי החסידות ומהם היו הרב יחזקאל משינוואהדברי יחזקאל). והיה הוגה ומעיין בספרי החסידות ומכוון תלמידיו לנהוג כמוהו. את ביתו הקים בתרס"ב עם מרת מרים בתו של ר' מאיר חיים בלוך מהעיר אוהעל, חותנו שהיה ב"ה בעל אמצעים סיפק כלכלתו וכן קנה לו ספרים רבים. במשך שנותיהם זכו להעמיד עשרה צאצאים, שבעה בנים ושלש בנות. רובם נשאו והקימו בתים אך רוב צאצאיו עלו על המוקד עם כל ילדיהם. שני בניו שנותרו הם הרב יונה בוקסבוים (נפטר בתשמ"א) והרב שמואל בוקסבוים (נפטר תשס"ז). שניהם נצלו כיוון שבאותה תקופה שהו בארץ ישראל בישיבתו של מהרי"ץ דושניסקי זצ"ל בירושלים.
באותה תקופה בה הוא מתגדל בא בקשר עמוק עם הרב מרדכי וינקלר ה'לבושי מרדכי' מגדולי הפוסקים בהונגריה שמכניסו ומלמדו דרכי הוראה והנהגה. לאחר עשר שנים שישב סמוך על שולחן חותנו, התהפך עליו הגלגל ולא יכל להמשיך לתמוך בו. כעת מפציעה שמשה של אחד ממאורי התקופה שקובע מקומו בגאלאנטה שבהונגריה, הוא נכנס למלא מקומו של הרב יוסף צבי דושינסקי שעובר לחוסט ובתרצ"ב עולה לבקר בארץ ישראל פוגש את הרב זוננפלד זצ"ל, אך הוא נפטר לאחר כמה ימים. ולבסוף הרב דושינסקי נבחר לשמש תחתיו כגאב"ד בעדה החרדית. ומקים את ישיבת בית יוסף צבי, שלימים שם ינצלו שני בניו של הרב בוקסבוים כנ"ל. הרב יהושע בוקסבוים בה' בכסלו תרפ"ב עולה על כס הרבנות בגלאנטה, בה הוא משמש כרועה נאמן ואהוב לעדתו. בדרשותיו שהיו נעימות ועריבות, גם שדיבר דברי תוכחה מעולם לא קיטרג ולא דיבר סרה, ומרגלא בפומיה על מאמר חז"ל טוב שברופאים לגיהנם, גם ברופאי הנפשות עסקינן, שצריכים להזהר מאוד בעת תוכחותם מהלבנת פנים וכיו"ב, ולא ישאו עליהם חטא. אחד מהזמנים המיוחדים לדרשות היה ז' באדר שהיה נהוג בכמה קהילות לקבעו ליום הספד לצדיקים שנפטרו באותה שנה.
את ישיבתו שהקים בעמל לבב ונפש והשקיע בתלמידיו תמצית חייו, די בסיפור אחד הממחיש מסירותו לתלמידים ע"י הכרת הטוב העצומה שחשו אליו. סיפר גאב"ד ירושלים שפעם בקשו תלמידיו הנשואים לקנות לו בית חדש ואספו כסף לשם כך, אך כשהביאו לו  סירב לקבל ואמר להם: הכי תחשבו שאני צריך שתקנו לי בית בעוה"ז, אני צריך שתקנו לי בית בעוה"ב ע"י שתוסיפו בתורה ובמעשים טובים…הרב סירב לקבל את הכסף דרש להחזיר לכל אלו שנתנו ובירר שאכן כולם קבלו כספם בחזרה. (עמ' ל"ח בחלק התולדות.) תורתו ותולדותיו נערכו עפי הספר אור פני יהושע שיצא במהדורה חדשה מורחבת ומאירת עינים, ברוקלין תשפ"ב.

[6] בספר 'שערי רחמים' לרב יעקב יהושע המבורגר שליט"א הערוך כולו על י"ג מדות הרחמים, הביא באריכות בסוגיא זו (עמ' ש"מ-שמ"ה) וביניהם דברי הבני יששכר מאמרי חודש אלול מאמר ב' אות ז'. מקור ההשוואה בין י"ג מדות הרחמים לי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן היא בזהר אחרי דף ס"ב ע"א ובזהר פנחס דף רכ"ח ע"א. ובבני יששכר שם כתב: הנה המדות שהתורה נדרשת בהם הלא הם תושבע"פ נמסרו מסיני, והמה מכוונים להי"ג מדות של רחמים הנכתבים בתושב"כ, דהיינו כשילמוד האדם מדת קל וחומר מעורר מדת 'אל'…וכשילמוד אדם גזירה שווה מעורר  מדת 'רחום' וכן באינך.
בקדושת לוי לפרשת כי  תשא ד"ה ויעבור כתב: הכלל כאשר העשיר מרחם על העני צריך העשיר להשוות עצמו ולדבק עצמו בצער העניכדי לרחם על העני…ונמצא אז העשיר והעני הוא בשווה, וכן כביכול אצל הבורא יתברך, כנאמר (תהלים צ"א ט"ו) עמו אנכי בצרה, וזהו 'רחום'-'גזירה שווה'.  [בשם רבו רבי דב בער 'המגיד ממזריטש' זי"ע]

[7] וזה לשון קדשה של הגמרא (חולין ס' ע"א): דרש רבי חנינא בר פפא: יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, פסוק זה, שר העולם אמרו; בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למינהו באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן: אם רצונו של הקדוש ברוך הוא בערבוביא, למה אמר למינהו באילנות? ועוד ק"ו: ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא, אמר הקדוש ברוך הוא למינהו, אנו עאכ"ו מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר: יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו.

[8] ויקרא אמור (כ"ג כ"ד): בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ. במדבר פינחס (כ"ט א') וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם.

[9] ויקרא בהר (כ"ה ט') וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכָל אַרְצְכֶֽם.

[10] הרב מאיר פרייא (תרל"ח -כ"ו בסיון תש"ד) נולד בעיר סרדהעלי שבהונגריה לאביו הרב יצחק צבי שהיה חתנו של ה'כתב סופר'. רבי יצחק צבי זכה שבביתו שכנו תורה וגדולה במקום אחד, יחד עם זאת בהיותם אחד מענפי הקודש של החת"ם סופר זיע"א, בביתם למרות ויחד עם הגדולה הגשמית, שלטה ההנהגה של 'חדש אסור מן התורה' כמפורסם מהנהגתו של החת"ם סופר, וביתם נבנה עפ"י מסורת המקודשת מדורי דורות. הנער מאיר נשלח לללמוד בישיבתו של אחד מגדולי התקופה הרב מרדכי וינקלר זצ"ל (בעהמ"ח שו"ת לבושי מרדכי). רבו שהכיר בגדולת תלמידו קירבו עד למאוד והיה מאוכלי שולחנו. אותה עת לקח הרב וינקלר כחתן לבתו את הרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל שברבות הימים עלה לירושלים ונתמנה לראש העדה החרדית וקשר נצח נוצר בין שניהם.
לאחר מכן עבר ללמוד בישיבת דודו ה'שבט סופר' בפרסבורג, שלאחר שהכיר בגדולתו עטרו בסמיכת חכמים וכן נסמך ע"י רבו הרב מרדכי וינקלר. לימים נשא לאשה את מרת מירל בתו של הרב ישעיה עהרנפעלד אב"ד שוראני, וכחלק מהסכם הנשואין הצטרך לקבל רבנו חותנו. בעיר זו ישבו גדולי תורה מתלמידי ומשפחת החת"ם סופר. בהיותו בכס הרבנות עסק בהקמת תלמוד תורה ברמה גבוהה ביותר ולשם כך הביא מלמדים מכל רחבי המדינה ושילם להם משכורת בעין יפה. כמו"כ הקים חברת משניות, חברת ש"ס ומוסדות נוספים שהצבור נצרך להם.
אחת מפעולותיו המפוארות היה הקמת מקוה חדש ומשוכלל, כאשר החידוש העיקרי שהוא בעצמו שרטט ותכנן את צורת המקוה שהיה בן שתי קומות שכמובן עמד לפי כל כלל ההלכה, מקוה זה בעיר שוראני שימש כדוגמא למקואות נוספים שנבנו באותה מתכונת, וכן המהנדסים שבנו אותו התפעלו עד למאוד מהידע המקצועי שראו אצל הרב, ואח"כ פרסומו זאת בספר מקצועי של בנייה.
מכאן פנה להקמת בנין (תרתי משמע) חשוב ביותר, הקמת ישיבה. בישיבה קיים מערכת זמנים מדוייקת ומופתית של לימוד, אכילה שינה ותפילה, והעמיד תלמידים מהותיקים שיעוררו לשמירת הסדרים. באותה תקופה נהגו ברחבי הישיבות באירופה 'לאכול ימים' כלומר כל יום סעדו אצל בעל הבית אחר מאנשי העיירה, וסיפורים רבים על נוהג זה. הרב פרייא החליט לפתוח כוון חדש והוא ייסד בנין של חדר אוכל מסודר לכל בני הישיבה. דבר זה הצריך עמל רב וכמובן כסף רב להקמתו ואח"כ לאחזקה השוטפת של חדר האוכל, כל זאת כדי שהתלמידים יוכלו לאכול בכבוד ולא בביזוי ויחזרו במהירות לתלמודם. אותה תקופה הוא מגדולי ראשי הישיבות בהונגריה, כשנשאל דודו הרב שמעון סופר מערלוי ע"י נכדו לאיזו ישיבה יקבע מקום לימודו, ענה לו שהרב אב"ד שוראני הוא הרב הדומה למלאך ה' צבאות, ולרב כזה המליצו חז"ל שתורה יבקשו מפיהו.
תפלותיו היו תמיד בהשתפכות הנפש, תמיד התפלל בדמעות שליש, עד שהסובבים אותו ממש נרעדו מרוב פחד. בכל בוקר היה אומר ברכות השחר בקולות וברקים ובהתלהבות עצומה והיו אנשים רגילים לבוא ולהטות אוזן ולשמוע ממנו ברכת התורה, וכן כוון תפלותיו אל כוונות האר"י. בכל יום היה טובל במקוה וזאת בלי שאף אחד ידע, המקוה היה בתוך ביתו, ופעם שנסע מביתו גילו זאת בני ביתו. כמו"כ היה מתנהג בחומרות גדולות אך רק לעצמו, לבני ביתו ומשפחתו התיר להנהג בשונה ממנו.
מחברי ספרים אמרו בבדיחות הדעת, שלהגאון משוראן כדאי לשלוח ספר כי הוא עונה תמיד עם ההערה הקולעת ביותר, תמורה כספית נאה.
הוא עצמו כתב קונטרסים על רוב סוגיות הש"ס ועל כמה מסכתות על סדר הדפים, כמו"כ היה לו קונטרס עם מאות תשובות שנשלחו אליו מרחבי העולם, אולם רובם הגדול של כתביו עלו בלהבות ונאבדו בתקופת השואה. המעט הוא טפסים בודדים מהספר עה"ת שבט מישור שנדפס לראשונה בשנת תש"ג בעצומם של ימי החורבן.
כשנסגרה טבעת החנק על יהדות הונגריה ושולחו למחנה המוות, עמלו תלמידיו לנסות לחלצו ואכן הצליחו ופקיד הונגרי ניגש אליו שיצא מן הרכבת, אך הוא סירב להיפרד ממשפחתו וקהלו ושם עלה ונתעלה לשמי מרום עם אלפי רבבות ישראל בכ"ו בסיון תש"ד.
הספר ממנו נערכה תורתו ותולדותיו, הוא מהדפסה של בן המחבר הרב שמואל בנימין פרייא בשנת תשל"ד, ולאחר מכן הדפסה נוספת בתשמ"ח. בקיץ תשפ"ג מצאתי עותק של הספר בחנות ספרים יד שניה בירושלים עיה"ק תובב"א.

[11] לא זכיתי להבין כוונתו, הרי המצוה היא דוקא תרועה, יום תרועה וכו', והתקיעה שהיא פשוטה לפניה ולאחריה, הן כעין 'לבוש', וכל הדיון בגמרא ובפוסקים מה היא התרועה שהתכוונה התורה. על כל פנים חידושו והארתו מובנים עפ"י המהלך שמובא בדבריו. אם שגיתי, אשמח שילמדוני כוונת המחבר.

[12] אפשר כוונתו שהכתוב אומר יודעי שזהו לשון הווה, ואם כן גם ההמשך היה צריך להשאר בצורה זו, הולכין.

דרשות לימי הסליחות ולראש השנה, תרפ"ו-תרפ"ז / רבי יצחק הורוביץ הי"ד מסטיטשין

תמונת רבי יצחק הורוביץ הי"ד

לפרשת נצבים – לשבת קודם הסליחות תרפ"ז, מהרב הקדוש רבי יצחק מסטיטשין זי"ע

בפסוק 'כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום' וגו', יש לרמז למה שקורין זאת קודם ראש השנה שבו ניתן לנו מצות תקיעת שופר, דאיתא בכתבי האריז"ל שעל ידי מצות תקיעת שופר נמשך רחמים לישראל על כל השנה. ויש לרמז זאת בפסוק הזה, כי ג' תיבות אלו בלי אות ה' הפעולה רק 'כי מצוה זאת', עם הכולל, גימטרייה 'שופר', וזהו 'אשר אנכי מצוך היום', כי תיבת 'היום', מרמז על ראש השנה כידוע. וזהו 'כי המצוה הזאת', היינו מצות תקיעת שופר, 'אשר אנכי מצוך היום', שזהו ראש השנה כנ"ל, והבאתי בשם האריז"ל שעל ידי מצות תקיעת שופר נמשכין רחמים, ובא הרמז לזה כי ג' תיבות אלו 'אנכי מצוך היום', גימטרייה 'רחמים'.

וזהו דכתיב אחריו 'לא נפלאת הוא ממך' וגו' 'לא בשמים הוא לאמור מי יעלה לנו השמימה' וגו' 'כי קרוב אליך מאד הדבר בפיך ובלבבך לעשותו', היינו שהתורה מרמזת לנו כי איתא בכתבי האריז"ל לכוון בתקיעת שופר, ונרשם בסידור האריז"ל, על ד' תיבות אלו 'תקיעה שברים תרועה תקיעה', 'אברהם יצחק יעקב דוד', שהמה בדי אותיות הוי'ה ברוך הוא.

על כן מרמז לנו התורה בזה, כי שמא יאמרו אנשים מעם בני ישראל אשר לא ידעו לכוון כוונת האריז"ל בתקיעת שופר, כי המצוה הזאת רחוקה היא מהם, ויש בה סודות וכוונות, ואין יכולת בידם לקיים מצות תקיעת שופר. על כן מרמז לנו התורה הקדושה, שאם יתעוררו בתשובה שלימה בלב שלם ונשבר בתקיעת שופר, כמו שאיתא ברמביים ז"ל הטעם על תקיעת שופר 'עורו ישנים משינתכם', היינו שעם בני ישראל יתעורר לבם בתקיעת שופר בתשובה שלימה בלב שלם, אז אפילו לא ידעו שום כוונות ושום סודות מכתבי האריז"ל, יקיימו גם כן המצווה בשלימות, כי זהו עיקר מצוותו לשוב בתשובה שלימה. וזה 'לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא' ו'לא בשמים הוא לאמור מי יעלה לנו השמימה', היינו שזה קאי על מצות תקיעת שופר, כמו שביארנו.

וזה הרמז בד' תיבות אלו, 'מי יעלה לנו השמימה', שסופי תיבות מן ד' תיבות אלו הוא שם הוי'ה ברוך הוא וברוך שמו. וד' תיבות אלו 'מי יעלה לנו השמימה', עם הכולל, גימטרייה 'אברהם יצחק יעקב דוד', שזה רומז על כוונות דתקיעת שופר.

וזה דכתיב אחריו 'ולא מעבר לים הוא', כי ידוע שעל ידי תקיעת שופר נמשך רחמים מעולם הבינה, כי השופר מרמז על עולם הבינה, כי כתיב בתורה 'במשוך היובל המה יעלו בהר', ותרגום אונקלוס 'כד שמע קול שופרא', הרי דשופר נרמז בתיבת 'יובל', ועולם הבינה נקרא 'עלמא דיובל, עלמא דחירות', ובא הרמז אצלינו כי שני תיבות אלו 'עבר לים', גימטרייה שנ"ב, שהוא נוטריקון 'נ' שערי בינה', ותיבת 'ים' גימטרייה נ', שגם כן רומז על נ' שערי בינה.

וזהו דכתיב אחריו 'כי קרוב הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו', היינו כנ"ל שהתורה מרמז לנו דאפילו לא ידעו לכוון הכוונות בתקיעת שופר, לא יאמרו עם בני ישראל שמצות תקיעת שופר רחוקה היא מהם, רק 'כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו', היינו אפילו לא תכוון שום כוונה מכוונת הנ"ל, רק לתקוע בפה ולכוון בלב שלם בתשובה שלמה. וזה הפירוש 'בפיך ובלבבך לעשותו'. וזה הרמז בג' תיבות אלו 'קרוב אליך הדבר', גימטרייה' 'שפר'.

ואיתא בכתבי האריז"ל לכווין בתקיעת שופר להמשיך הי"ג מדות של רחמים, ואיתא בספר קרנים מהר"ש מאסטראפאלי שהי"ג מידות נקראין 'י"ג תקונא דיקנא קדישא', ושם הוא תתע"ו נימין, שזהו מקור הרחמים, כמו שרמז הר"ש על 'משגב לעתות בצרה', היינו שבעת שצריך להושיע בעת צרה ולהמתיק הדינים לרחמים, אזי יומשך השפעת הרחמים מהי"ג מדות של רחמים, ששם יש תתע"ו נימין, וזה 'משגב לעתות בצרה', וידוע שע"י תקיעת שופר נמתק ה' גבורות דמנצפ"ך, שהם אחוזים בה' אותיות דשם 'אלקים' ונמשכין החסדים. ובא הרמז בפסוק הנ"ל בתיבת 'הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו', גימטרייה תתע"ו עם ה' פעמים 'חסד', הכל לרמז שעל ידי מצות תקיעת שופר, שעם בני ישראל תוקעין בראש השנה יומתקו הדינים, ויומשך רחמים וחסדים על כל השנה, לנו ולכל ישראל, אמן.

(קונטרס דברי חכמים – אלול, ימים נוראים, סוכות, עמו' יב)

לראש השנה תרפ"ו, מהרב הקדוש רבי יצחק מסטיטשין זי"ע

איתא במדרש שבזכות עקידת יצחק דכתיב גביה 'ואני והנער נלכה עד כה', זכו לברכת כהנים, דכתיב גביה 'כה תברכו את בני ישראל'.

נראה לבאר הענין דאיתא בזוהר הקדוש ועל דא בברכתא דקא בירך כהנא ית עמא איצטריך לזקפא ימינא על שמאלא. עד כאן לשונו. הרי מבואר בזוהר הקדוש דעניין ברכת כהנים הוא על כוונה זו להגביר ימינא על שמאלא, היינו להגביר מדת החסד על מדת הגבורה. וגם איתא בספרי יראים דכוונת העקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו הייתה גם כן על כוונה זו, כיון שיצחק אבינו הוא מדת גבורה כידוע, ואברהם אבינו הוא מדת החסד, ובכוונה זו עקד אברהם אבינו את יצחק בנו, כדי לעקוד את בחינת הגבורה של יצחק בנו, ולהגביר עליו מדתו שהוא מדת החסד, כדי שלא ישלטו הדינים והגבורות על זרעו של יצחק עליו השלום. כן איתא בספרי יראים.

וכן הכוונה דמצות עשה של תקיעת שופר בראש השנה הוא גם כן להמתיק הדינים והגבורות מעל בני ישראל ולהגביר מדת החסד, כידוע מכתבי האריז"ל. וזה פירוש המדרש הנ"ל, שבזכות עקידת יצחק זכו ישראל לברכת כהנים, מפני שהוא עניין אחד, היינו להגביר מדת החסד על מדת הגבורה.

והרמז לזה בברכה ראשונה של ברכת כהנים, היינו 'יברכך ד' וישמרך', שני תיבות אלו בגימטרייה 'חסד' עם 'עקדת יצחק', וכן נמי הברכה שנייה, שהוא 'יאר ד' פניו אליך ויחנך', הוא גם כן רומז על עקידת יצחק, דתקיעת שופר הוא לזיכרון אילו של יצחק. ואיתא בכתבי האריז"ל לכוון בתקיעת שופר להמשיך רחמים מהארת פנים העליון, כמו דכתיב 'אשרי העם יודעי תרועה די' באור פניך יהלכון', שהיא הארת פנים עליון, וזה 'יאר ד' פניו אליך', היינו להמשיך הארת פנים שהוא עצם הכוונה של תקיעת שופר, שהוא לזיכרון אילו של יצחק, כי ברכת כהנים הוא בזכות עקידת יצחק כנ"ל.
וידוע מכתבי האריז"ל שצריך לכוון בתקיעת שופר להמתיק הדינים דשם 'אלקים', היינו כי תיבת 'שופר', ב' אותיות 'פו' מן 'שופר' גימטרייה 'אלקים' פשוט, ואות ר' מן 'שופר', גימטרייה 'אלקים' בריבוע, שהוא רמז על תוקף הדינים. ואות ש' מן 'שופר', גימטרייה 'אלקים' במילוי יודין, שהוא גימטרייה 'ברחמים', ובזה נמתקין הדינים דשם 'אלקים'. וזה מרומז גם כן בברכת כהנים בפסוק הזה, כי ג' תיבות אלו 'פניו אליך ויחניך', גימטרייה 'אלקים' במילוי יודין עם הכולל.

ופסוק השלישי הוא 'ישא ד' פניו אליך וישם לך שלום', הוא גם כן בזכות עקידת יצחק, כמו שאיתא בילקוט שאחר העקידה אמר אברהם אבינו לפני הקב"ה עכשיו אפרש לפניך שיחתי, אתמול אמרת 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ושוב אמרת 'והעלהו שם לעולה', ושוב אמרת 'אל תשלח ידך אל הנער', והיה לי מה להשיב לך, ולא השבתי לך כלום. כך כשיבואו בני לידי עבירות, ולא יהיה להם מה להשיב, זכור להם אותה השעה, ושא להם פנים, שנאמר 'ישא ד' פניו אליך' וכו'. הרי מפורש שהברכה הזאת 'ישא די פניו אליך', הוא בזכות עקידת יצחק.

וידוע שצריך לכוון בתקיעת שופר להמתיק הדינים דשם 'אלקים' ולהפכו לרחמים, שהוא רומז בשם הוי'ה ברוך הוא וברוך שמו, כמאמר הכתוב 'עלה אלקים בתרועה ד' בקול שופר', היינו שכוונה של תקיעת שופר הוא להפך מדת הדין דשם 'אלקים', לשם הוי'ה בברוך הוא וברוך שמו, שהוא רחמים. כן רמז בכתבי האריזייל. והכל מרומז בפסוק הזה כי תיבת 'ישא' נוטריקון 'איילו של יצחק', ותיבות 'ישא ד' פניו אליך וישם', גימטרייה 'עלה אלקים בתרועה ד", וג' תיבות אלו, 'וישם לך שלום', גימטרייה 'עקדת יצחק', ונרמז בזה הפסוק סוד כוונת תקיעת שופר, שהוא לזיכרון אילו של יצחק.

ואיתא בילקוט ובמדרש, שבשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו, עקד מיכאל לגבריאל, ומזל אריה שבמרכבה עקד את שור שבמרכבה, ומזל צדק עקד את מזל מאדים. והיינו כמו שביארנו לעיל, שהכוונה של העקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו, הייתה כדי להגביר את מדת החסד על מדת הגבורה. וכן נמי הנהו ג' בחינות, דאיתא במדרש מיכאל, אריה וצדק, שעקדו לגבריאל, ושור, ומאדים, היינו עצם הכוונה של עקידת יצחק, היינו להגביר מדת החסד על מדת הגבורה. וכן נמי הנהו ג', מיכאל, ואריה וצדק, שעקדו לגבריאל שור ומאדים, היינו נמי על כוונה זו להגביר מדת החסד על מדת הגבורה, משום דהנהו ג', היינו מיכאל, אריה וצדק רומזים על מדת החסד, וגבריאל, ושור, ומאדים, רומזים על מדת הגבורה, ועקד מדת החסד את מדת הגבורה.

ויש לרמז זאת בימים הקדושים האלו היינו ראש השנה , יום הכיפורים וחג הסוכות, ושמיני עצרת. היינו בראש השנה כתיב 'אשרי העם יודעי תרועה', כי תיבת 'אשרי' גימטרייה 'מיכאל אריה צדק', וב' תיבות 'יודעי תרועה' (עם הכולל) גימטרייה 'עקדת יצחק'.

וכן נמי יש לרמז ביום הכיפורים, דניתן לנו למחילה ולסליחה ולכפרה, דהוא נמי בזכות עקידת יצחק, כמו דאיתא במדרש ביום הכיפורים נעקד יצחק, היינו שבזכות העקידה, שהוא על כוונה זו להגביר מדת החסד על מדת הגבורה, ובא הרמז שגימטריית תיבות אלו 'מחילה סליחה כפרה', גימטרייה גם כן 'מיכאל, אריה, צדק'.

וכן בחג הסוכות נמתקין הדינים, כיון שהוא גם כן בזכותו של יצחק אבינו, כמו דאיתא במדרש 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד' יראה', מלמד שעשה שם הקב"ה סוכה והתפלל בתוכה. ויש לרמז שהוא גם כן על כוונה זו, להגביר מדת החסד על מדת הגבורה. כמו דאיתא במדרש על הפסוק 'שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני', וזה לשונו: 'וימינו תחבקני', בחג הסוכות. ובא הרמז כי ב' תיבות 'בחג הסוכות' (עם הכולל) גימטרייה גם כן 'מיכאל אריה צדק'.

וכן שמיני עצרת שאנו מברכים ברכת הגשמים, הוא גם כן על כוונה זו, להמשיך בחינת 'חסד' על בחינת 'גבורה', כי ברכת הגשם הוא רומז על ב' בחינות 'חסד' ו'גבורה', כי מקור הגשמים הוא בחינת 'גבורה', כמו דאיתא 'מאימתי מזכירין גבורות גשמים', ואחר כך כשיורדין להארץ, הם רומזים על בחינת החסד, כי הוא נקרא 'טיפת החסד'. וזה יש לרמז כי בשמיני עצרת, שהוא גמר של הימים הקדושים, נמתקין הגבורות ונכללו בחסדים. והרמז לזה כי תיבת 'גשם', נוטריון 'גבריאל שור מאדים', ותיבת 'עצרת', גימטרייה 'אברהם מיכאל אריה צדק עם הכולל הכל לרמז כי בימים הקדושים הללו יתעורר לנו זכות עקידת יצחק, ונמשך לנו בזכותו רחמים וחסדים טובים על כל השנה, לנו ולכל ישראל אמן.

(קונטרס דברי חכמים – אלול, ימים נוראים, סוכות, עמו' כח)


רבי יצחק (ר' איציקל) הורוביץ הי"ד, האדמו"ר הזקן מסטיטשין, נולד בשנת תרכ"ב לאביו, רבי משה מראזוואדוב (בנו של רבי אליעזר מדזיקוב, בנו של רבי נפתלי צבי מרופשיץ) ולאימו מרת אלטא (בת האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים בעל ה'ייטב לב').

רבי יצחק נשא לאשה את מרת  בת רבי מנחם מנדל מזידיטשוב (חתנו של רבי אברהם חיים ממיקאליוב, חתנו של הרב הקדוש רבי מאיר מפרימישלאן) בנו של יצחק אייזיק מזידיטשוב. לאחר שאשתו נפטרה בצעירותה, התחתן רבי יצחק הורביץ, בזיווג שני, עם בתו של הרב יואל הירשפלד.

עוד בחיי אביו, החל לנהוג אדמו"רות. בשנת תרנ"ד, לאחר פטירת אביו, מילא את מקומו גם כאב"ד סטיטשין, והיה אדמו"ר לאלפי חסידים במשך כחמישים שנה.

במלחמת העולם הראשונה עבר לעיר וינה, ואחר כך לעיר טרנוב. במשך שבע שנים, בשנים תרע"ח- תרפ"ה (1918-1925) התבודד בחדרו ועסק בתורה, בלא לצאת מחדרו ובלא לקבל קהל. בחג השבועות תרפ"ה, יצא, ונסע לריישא, למחותנו רבי יהושע שפירא אב”ד ריבאטיץ, בעל ה'קרן ישועה', ושב להנהיג את חסידיו.

רבי יצחק התפרסם כחריף ושנון, כבעל חוש מוזיקאלי וכפועל ישועות. רבים באו להתברך ממנו בזרע של קיימא ולשמוע את תפילתו וזמירותיו בנוסח רוזבדוב. הוא עמד בראש ישיבה, והיה מעיר בעצמו את הבחורים באשמורת הבוקר לעבודת ה'. בשנותיו האחרונות דיבר רבות על הגאולה וביאת משיח.

במלחמת העולם השנייה ברח מהצבא הגרמני, ונפטר על אם הדרך בסאניק בכ"ד באדר ת"ש (1940).

תולדותיו ושמועתיו הובאו בספר 'החכמה מאי"ן' (בני ברק, תשנ"ו).

בנו, רבי יהודה, מילא את מקום אביו כרב בסטוטשין, ולאחר השואה היה אדמו"ר בניו יורק.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת נצבים

לקראת התפלות של סליחות וימים נוראים

עשה עמי אות לטובה

עפ"י מה ששמעתי מהרב הקדוש מוויטבסק זי"ע [פרי הארץ],

בתחילה ביקש יעזרהו הקב"ה להתפלל תפלה אחת בדביקות ובשלימות כראוי, ולזקנתו ראה כי הרבה לבקש בכך, וביקש שלפחות ברכה אחת יזכה לומר כראוי, ולבסוף ביקש שעל כל פנים אות אחת יזכה לומר כראוי.

ומה נענה אבתרייהו?

אנו מבקשים – שהאות ההיא יעשה עמנו ה' לטובה

עפ"י הרב אליעזר יעקב רוזיניטיץ[1] הי"ד קול יעקב דרשות

פרשת נצבים

ההתיצבות לפני ה' בסוף השנה – הנחמה ה'אבודה' מהתוכחה[2]

בשו"ת הרדב"ז[3] (ח"ב תשס"ט) נשאל מדוע לא נכתבו דברי נחמה בקללות של 'והיה כי תבוא' כפי שנכתבה נחמה בסוף התוכחה שבפרשת בחוקותי? השיב ג' תשובות, האחת שבספר הזהר עצמו שאלו זאת כבר[4]  לרדב"ז עצמו נראה לומר שבכל דברי התוכחה מוזכר שם ה' בשם הוי"ה הוא שם הרחמים, השלישי מוסיף הרדב"ז שפרשת נצבים הינה קשורה והמשכה של פרשת כי תבוא ובלשונו: והכי משמע מדכתיב (דברים כ"ט י"א) לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית ה' אֱלֹקיךָ וּבְאָלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ ה' אֱלֹקךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם, והרי יש בסופה נחמות דכתיב (דברים ל' ב'-ג') וְשַׁבְתָּ֞ עַד־ה' אֱלֹקיךָ֙… וְשָׁ֨ב ה' אֱלֹקיךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ ה' אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה. עד סוף הפרשה כולה נחמה, והרי זה נכון. ע"כ עפ"י הרדב"ז.

ידוע כי פרשת נצבים היא הפרשה האחרונה החותמת את השנה ורמז אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹקיכֶ֑ם, היום זה ראש השנה (זהר פינחס רל"א ע"א, ובספר החסידות באר מים חיים בפרשתנו סמך את ה'היום' לפרשת נצבים.) א"כ נאמר ברעדה ובבושת פנים על דרך הדרוש. אתם נצבים היום – כולנו שנצבים היום בשבת האחרונה של השנה, זכינו בעוד שנת חיים! אין לנו נחמה גדולה מזו – עצם מתנת החיים אותה קבלנו בחסד ה' יתברך ובטובו.

כשהצעתי את הדברים לפני הרב אברהם קופרמן שליט"א הוסיף כי הפסוק הוא (דברים כ"ט ט') אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹקיכֶ֑ם, אם כן אנו נצבים בחיים לא כשאר משפחות האדמה, או כבהמות, אלא  בקומה נוספת של לפני ה'!

גליון זה שעוסק בקדושי עליון ששירת חייהם ותורתם נקטעה ועלתה בלהבות, ישמש להם המשך שירת חיים, ולנו העוסקים, לומדים וחיים חיי תורה איש על מחנהו ואיש דגלו, זה קרבן התודה התמידי על המתנה היקרה מכל לה זכינו, ומאחלים ומתפללים שהשנה הנכנסת ובאה עלינו ועל כל ישראל לטובה, תהא שנת חיים שתהא כולה חיי תורה מלאים ונזכה לתשובה שלימה וגאולה שלימה מתוך בריאות שלימה.

ראשיכם שבטיכם, חוטב עציך, שואב מימיך כולם  שייכים בכל יהודי

בכתבי הרמ"מ לרב משה מידנר זצוק"ל מביא בפרשתנו וזלה"ק:

בשם מרן יסוד העבודה (רבי אברהם מסלונים) זיע"א: אלו העשר מדרגות שייכות בכל איש מישראל:

בעת שזוכה לישוב הדעת הנכון, הוא בבחינת 'ראשיכם'. בעת שעומד בקשרי מלחמת היצר ואפילו אין לו מח ולב להבין ולהרגיש, רק שקבוע בלבו כי זה הדבר אסור ומנוגד ולרצון ה' יתברך, הרי הוא אז בבחינת 'שוטריכם' היינו שומר החוק שלא יעשו מה שאסר המלך לעשות. וכך שייכים בו שאר המדרגות 'טפכם נשיכם וכו' דהיינו בעת שמתעסק ומוטרד בעניני הילדים והאשה, פרנסתם וצרכיהם, 'כל איש ישראל' , מכח בחינת 'כל' שכולל עצמו בהתקשרות ובאהבה לאחיו בני ישראל, נעשה בחינת 'איש ישראל'. עכ"ל הרב משה מידנר[5] זצוק"ל.

הנסתרות לה' אלקינו – כי הוא היודע השפעות מעשינו במרחקי זמן ומקום

הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת לה' אֱלֹקינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤נוּ וּלְבָנֵ֙ינוּ֙ עַד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת (דברים כ"ט כ"ח)

תמונת הרב יצחק אלחנן ולדשין הי"ד

הרב יצחק אלחנן ולדשין הי"ד

בתורת יצחק לרב יצחק ולדשיין[6] זצ"ל הי"ד ביאר ענין הנסתרות במבט עמוק ואלו דבריו הקדושים:

…פירש הרמב"ן: ודעתי בדרך הפשט כי הנסתרות הם החטאים הנסתרים מן העושים אותם, כמו שְׁגִיא֥וֹת מִֽי־יָבִ֑ין מִֽנִּסְתָּר֥וֹת נַקֵּֽנִי (תהלים י"ט י"ג) [ע"כ הרמב"ן] והנה בוידוי אנו אומרים: 'את הגלויים לנו ואת שאינם גלויים לנו, את הגלויים לנו כבר אמרנום לפניך והודינו לך עליהם, ואת שאינם גלויים לנו לפניך הם גלויים וידועים' ויש להבין, הלא האדם הוא זה שחטא, הוא בעצמו ביצע את העבירה, איך יתכן שמעשיו אינם גלויים לו?

ונראה לבאר כי אכן מה שעשה וביצע זאת הוא יודע, עליהם התוודה, אולם התוצאה של מעשיו הם אינם גלויים לו, הוא אינו מודע להשפעות השליליות של מעשיו הרעים, הוא אינו יכול להעלות על דעתו את השתלשלות הדברים הנגרמים ממעשיו הלא טובים, לאיזה עבירות הביאו מעשיו.

בספר קהלת (י"ב י"ד) נאמר כי אֶת־כָּל־מַֽעֲשֶׂ֔ה הָאֱלֹק֛ים יָבִ֥א בְמִשְׁפָּ֖ט עַ֣ל כָּל־נֶעְלָ֑ם אִם־ט֖וֹב וְאִם־רָֽע. ופירשו חז"ל (חגיגה ה' ע"א) רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי. כי את כל מעשה האלקים יבא במשפט על כל נעלם, עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות תקנה יש לו? מאי 'על כל נעלם'? אמר רב: זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה. ושמואל אמר: זה הרק בפני חבירו ונמאס.

ויש לתמוה, איך משמע ש'נעלם' זה 'ההורג כינה וכו' וכי זו דוגמא של 'דבר נעלם'? הלא דבר זה אינו נעלם אלא גלוי ובולט…ולהיפך כל הגנאי במעשה זה  הוא שעושה זאת בגלוי ובפרהסיא ולא בצנעא, וכשעושה זאת בגלוי ובפני אדם אחר אין דבר גלוי יותר מזה?!

לכאורה היה אפשר לומר שלפני מה שרש"י פירש (שם ד"ה על) שמהמילים 'על כל נעלם' משמע שאפילו דבר מועט מביא האלקים במשפט. לפי זה כוונת רב ושמואל לפרש מהו הדבר המועט שמרוב קטנותו הוא נעלם מעיני האדם שמשמע מהפסוק שיביא עליו האלקים במשפט? רב פירש שזה ההורג כינה בפני חבירו והוא נמאס ונגעל מזה, ושמואל פירש הרק בפני חברו והוא נמאס מזה. אך אם נפרש כך יקשה מדוע קוראו הכתוב 'נעלם' המשתמע כדבר הנעלם לגמרי מהאדם ואינו רואה כלל את הרעה שעשה, בו בזמן שאינו ממש נעלם אלא שהאדם אינו מייחס לזה חשיבות יתירה שהוא דבר של מה בכך, ומה כבר עשה, ובודאי אינו נעלם מעיניו.

אלא שיש לבאר שהמושג 'נעלם' מוסב על תוצאות המעשה, שנעלמות ממנו ההשלכות הרעות והתוצאות ההרסניות העלולות להגרם מכך. כל הנזקים וההפסדים שיכולים לצאת מאותו מעשה נעלמות מאיש זה. יש אינסטנים ובני טעם טוב שעלולים בראותם את מעשה מגונה כזה של הריגת הכינה או יריקה בפניהם לחוש  בחילה להקיא…יתכן גם שבשעת מעשה ימצא במקום אדם שיראה את הדבר המאוס, ירגיש בגועל ויעורר סלידה כלפי העושה, ותווצר בו שנאה עמוקה כלפי היורק, נמצא שהכשילו בלאו 'לא תשנא את אחיך בלבבך' (ויקרא י"ט י"ז) ואם היורק הוא ת"ח, הרי שבמעשה זה הוא עלול לגרום שלא ירצה לשלוח את בנו ללמוד בישיבה כי הוא יאמר לעצמו: 'אלה תוצאות החינוך שמקבלים בישיבה'?!…

מעשה שהוא לכאורה קטן פעוט וחסר ערך, תוצאותיו הן גרועות עד שאי אפשר לשער להיכן יגיעו…אכן עיקר גדול הוא פיתוח כח ההבטה למרחקי התוצאות…עכ"ל הרב יצחק ולדשיין זצ"ל הי"ד.

הבטחה לקיבוץ הנדחים בעניני שמים ולא רק בקצות הארץ

אִם־יִהְיֶ֥ה נִֽדַּחֲךָ֖ בִּקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם מִשָּׁ֗ם יְקַבֶּצְךָ֙ ה' אֱלֹקיךָ וּמִשָּׁ֖ם יִקָּחֶֽךָ (ל' ד')

מבאר הרב מרדכי וינקלר[7] זצ"ל בספר שנערך עפ"י כתביו לבושי מרדכי עה"ת וזלה"ק:

לדקדק מהו שאמר 'בקצה השמים' יותר הוה ליה למימר בקצה הארץ, כי מי יעלה השמיימה?

ויש לומר דנתכוין הכתוב לרמז שלא רק אם יהיו בני ישראל נדחים במקום רחוק ונידח בקצה הארץ יקבצם הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו, אלא גם אם בענינים רוחניים ובמילי דשמיא יהיו רחוקים ונדחים כל כך עד לקצה האחרון והדיוטא התחתונה ביותר ח"ו, אעפ"י כן יתעוררו רחמי הקב"ה עליהם לקבצם ולקרבם אליו, כי לא ידח ממנו נדח בשום פנים ואופן, ושפיר אמר אם יהיה נדחך בקצה השמים, כי שמים מורה על רוחניות, ורוצה לומר דגם אם יהיו נדחים ברוחניות יקבצם ה' ויקחם אליו. עכ"ל הלבושי מרדכי זיע"א.

נמסר ע"י תלמיד הרב מרדכי וינקלר, הרב דוד מוסקוביץ זצ"ל אב"ד בניאהד: שזה אמר רבינו פעם אחת לפני כל נדרי. (מובא בהקדמת שו"ת לבושי מרדכי מהדורה רביעית).

'רווח' עבודת הכהנים – יראת השמים שנתווספה לרואיהם

וְהוֹתִֽירְךָ֩ ה' אֱלֹקיךָ בְּכֹ֣ל׀ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֗ךָ בִּפְרִ֨י בִטְנְךָ֜ וּבִפְרִ֧י בְהֶמְתְּךָ֛ וּבִפְרִ֥י אַדְמָתְךָ֖ לְטֹבָ֑ה (דברים ל' ט')

בספר אור לוי לרב יהודה זאב ליבוביץ[8] זצוק"ל כותב בפרשתנו וזלה"ק:

יש לבאר בצירוף מה שכתבו בתוספות (בבא בתרא כ"א ע"א ד"ה 'כי מציון') על הפסוק (ישעיהו ב' ג')     כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה, לפי שהיה רואה קדושה גדולה, וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון לבו יוותר ליראת שמים ללמוד תורה, כדאיתא בספרי (ראה ק"ו) למען תלמד ליראה (דברים י"ד כ"ג) גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי היה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה…

וחשבתי לדייק בדברי התוספות לפי שהיה 'עומד' בירושלים, כי אדם צריך להיות בחינת 'הולך' אבל אז היו באים לראות וללמוד ו'לעמוד' בבחינת עומד, מה שאין כן המחזיק את עצמו למושלם. וכן הרמז 'והיה רואה' היינו שהיה שם הוי"ה ב"ה ויראת שמים על הכהן, אז גם הם עסקו בזה…לפי מה שנתבאר, כי נמצא שגם לכהן יש חלק באנשים הבאים ליראת שמים, ממילא 'והותירך ה' לטובה בפרי בטנך' מה שאמרה התורה הקדושה והותירך ה' אלקיך, לשון 'יתר' היינו ריווח, כלומר שיש לכהן 'רווחים' מזה שבאים על ידו ליראת שמים.

כדאי להביא כי מרן החת"ם סופר זיע"א (תורת משה כי תבוא בפסוק 'והותירך ה' לטובה') פירש, שגם מי שכבר השלים את עצמו, נותנים לו מן השמים אריכות ימים ושנים, כדי שילמדו עוד ממנו בהתנהגות בתורה ויראת שמים. [ע"כ מהחת"ם סופר זיע"א עכ"ל] הרב יהודה זאב ליבוביץ זצוק"ל.

הלמ"ד הגדולה מלמדת על אהבה ודבקות גדולה

…וַיַּשְׁלִכֵ֛ם אֶל־אֶ֥רֶץ אַחֶ֖רֶת כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה (דברים כ"ט כ"ז)

תמונת הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד

הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד

הרב יששכר טייכטאל זצ"ל הי"ד כותב בספר שנדפס מדרשותיו משנה שכיר עה"ת בפרשתנו:

הלמ"ד הרבתי. נראה לי טעם לזה עפ"י המבואר בפסיקתא רבתי בפסקא ד'יהודה וישראל' (פי' י"א) בפסוק (שמות י"ט ה') והייתם לי סגולה מכל העמים. אמר ר' אבין בשם ר' יהושע 'והייתם לי' למ"ד גדולה מכל האותיות, יו"ד קטנה מכל האותיות, נאה לגדול מדבק לקטן, גדול אדונינו ורב כח (תהלים קמ"ז ה') כי אתם המעט מכל העמים (דברים ז' ז') נאה לגדול מדבק לקטן, עכ"ל.

הרי דלמ"ד מורה על גדולת אדונינו ה' יתברך, והיא הנותנת יען שהוא גדול הוא נאה לו למדבק בנו שאנו הקטנים, א"כ כל מה שיגדל הלמ"ד יותר מורה על דבקותו עמנו. ועל זה בא למ"ד גדולה כאן בתיבת וַיַּשְׁלִכֵ֛ם וכו', שאל נחשוב ח"ו על שהשליכנו אל ארץ אחרת פסקה דבקותו מאתנו, על זה בא במסורה הלמ"ד גדולה, שאדרבא עוד במדה גדולה יותר הוא דבוק בנו בגלות החל הזה שח"ו שלא נאבד במרירות הגלות, ועל זה מורה הלמ"ד היותר גדולה מכל הלמ"ד שבתורה.

באופן שני – עם דברי הירושלמי (תענית פ"ב ה"ו) רשב"ל בשם רבי ינאי, שיתף הקב"ה שמו הגדול בישראל (פירש בקרבן העדה, שהיה לו לקרותו 'ישורון' או 'ישר אלקים' ע"ש ששרה עם המלאך, אבל קראו 'אל' שהוא שם הקב"ה כדי לשתף שמו בו) למלך שהיה לו מפתח של פלמנטרא (חדר קטן עפ"י קרבן העדה) אמר המלך, אם אני מניחה כמות שהיא אבידה היא, אלא הריני עושה לה שלשלת, שאם אבדה, השלשלת תהא מוכחת עליה, כך אמר הקב"ה אם מניח אני את ישראל כמות שהן, נבלעין הן בין העכו"ם [גוים] אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם והן חיים, עיי"ש. הרי דהקב"ה עשה לישראל שלשלת כדי שלא יהיו נאבדין בין האומות, ונראה דעל זה מורה הלמ"ד הגדולה בתיבת וישלכם, דהלמ"ד הוא כמו שלשלת, והיא גדולה יותר משאר למ"ד, לרמז על השלשלת שהיא גדולה ביותר כדי שתהא מוכחת יותר על ישראל שנפזרים בין הגוים, והבן זה כי מתוק מדבש. עכ"ל הרב טייכטאל זצ"ל הי"ד.

הדברים נאמרו בשבת נצבים בשנת תש"א כשנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה! בשנת תש"ג הוא מדפיס את ספרו המיוחד אם הבנים שמחה בנושא הגאולה וארץ ישראל. לפני כן קבע מעמדו בין רבני הונגריה וחרט זכרו בספרו שו"ת משנה שכיר (נדפס בתשפ"א בשלמותו ד"כ). נספה בי' בשבט תש"ה.

הגליון נערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב 0526514000   Ybarkai6@gmail.com


[1] הרב אליעזר יעקב בן הרב משה צבי רוזניץ, נולד בסביבות שנת תרל”ז בפעטראוואסעלא, והיה חסיד מופלג, תלמיד חכם מלא וגדוש, שדבק עד להפליא בצדיקי דורו, וביחוד באדמו”ר יששכר דב רוקח מבעלז. בעודו ילד התייתם מאביו. למד בסאטמר בישיבת רבי יהודה גרינוולד, מחבר שו”ת זכרון יהודה (ראה תשובת רבו אליו ה”זכרון יהודה”, ב, סי’ קצ”ב), שאהב אותו כבן והעריך אותו מאוד כאחד מבחירי תלמידיו. הוא עסק במסחר לפרנסתו ושימש דיין, מגיד מישרים וראש ישיבת בקהילת זענטא (סנטה, בהונגריה, ממלחמת העולם הראשונה ביגוסלביה, וכיום בצפון סרביה) ורב בעיירה קניזשא, הסמוכה לזענטא.
הוא נהג להתדפק על בתי נדיבים על מנת לאסוף את כל הדרוש עבור הנזקקים, בעוד שהוא מסתפק במועט וחי בצניעות רבה. במשך ארבעים וחמש שנה העמיד תלמידים ולימד דעת את העם. הוא נהג לדרוש בכל שבת לפני תפילת מנחה. בקיץ היה דורש על פרקי אבות ובחורף על פסוקי תהלים. בנוסף נשא דרשות במועדים, הספיד את גדולי ישראל שנפטרו ועורר רחמים על בני ישראל שהיו נתונים בצרה ברוסיה.
בדרשותיו הרבה להשתמש במשלים ובמליצות. במוקד דרשותיו עמדה הדאגה לחינוך הבנים והבנות, והרחקתם מדרכים מסוכנים ודעות נפסדות. הוא היה רגיל לומר שעכשיו חסרים לנו המזבח והקרבנות, שהיו עיקר העבודה במקדש, ואף על פי כן יכול כל אחד לקיים זה בעצמו בהדרכת בניו ובני ביתו. וביאר את הפסוק “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש”, שכל אחד יכול להיות כהן ולהקריב קרבן על ידי שידריך בניו בדרך ה’ במסירות נפש, “זה קרבן האמיתי לעמוד נגד כל מאורעות וניסיונות הזמן”.
לאחר כיבוש יוגוסלביה בידי מדינות הציר וסיפוחה להונגריה, החלה רדיפת היהודים. יהודים מסנטה נשלחו לעבודות כפייה בהונגריה ובאוקראינה. לאחר הפלישה הגרמנית להונגריה בשנת תש"ד נעצרו יהודי העיר ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ, וביניהם הרב אליעזר יעקב רוזניץ, שנרצח בי”ח בתמוז תש”ד, עם רוב משפחתו.
הרב השאיר אחריו חיבורים  רבים בכל מקצועות התורה: דברי אגדה, חידושים בסוגיות הש”ס, תקנות עגונות, חידושים על התורה ומועדים, חיבור על הגדה של פסח, ביאור על תהלים, ספר על החסידות וההנהגות של גדולי הצדיקים ועוד. חלק מכתביו אבדו בשואה, וממה שנשאר יצאו לאור ספר קול יעקב על התורה ודרשות (תשכ”ו, תשמ”ז), חידושים בסוגיות הש”ס (תשל”ו, תשמ”ב-תשמ”ה) ועל ספר תהלים (תשנ”ו). דרשותיו מלאי יראת שמים והתעוררות לעבודת ה’ ולימוד תורתו. בדרשותיו הביא תורות ששמע מאדמו”רי בעלז, כך שהרבה מאמרות קודשם נשתמרו על ידו. תולדותיו הובאו בראש ספר קול יעקב על התורה ודרשות (תשכ”ו). בנו של המחבר, הרב אברהם חיים הוא שהוציא לאור את ספרי אביו.
התולדות נלקחו מאתר 'תורתך לא שכחתי' איסוף ושימור תורת הנספים בשואה. המאמר נערך מעותק של הספר עצמו שנמצא מונח ליד בית כנסת בישוב תל ציון יחד עם כרך של חלק הסוגיות, בקיץ תשפ"ב. (כך נעשתה ה'היכרות' בין המלקט לספר ולמחברו).

[2] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) חותנתי זהבה בת רבקה ז"ל ובנם משה יצחק ז"ל. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק.

[3] לא אמנע טוב מבעליו, לדברי הרדב"ז הללו התוודעתי לפני למעלה מארבעים שנה, עת למדתי בישיבת הגולן וקבלתי מדי שבוע את קונטרסי 'שיחות הרב צבי יהודה' (אשר ברבות השנים נקבעו בספרים) שהביא בפרשתנו דברי הרדב"ז, במשך שנים רבות בשבת זו אני נזכר בדברים ובמהלך הרשום כאן, והפעם משתפם ברבים.

[4] זהר חדש כי תבוא דף נ"ט ע"ב, מהדורת מתוק מדבש זהר חדש ח"ב עמ' תער"ב)

[5] הרב משה מידנר זלה"ה (תר"כ-תר"צ) קדוש עליון, נכד של היסוד העבודה האדמו"ר אברהם מסלונים הראשון (חיבר גם חסד לאברהם, ביאור למכילתא בשם באר אברהם ועוד). נקרא 'משה' ע"ש הצדיק רבי משה מקוברין זיע"א. אצלו גדל ולמד עד היותו בן כ"ד. בשנים הראשונות לאחר נשואיו התגורר בכפר מידנא סמוך לבריסק, אח"כ עבר לבריסק והתחבב מאוד על ר' חיים מבריסק זצ"ל, קיבל הרבה מדרכו בלימוד. בשנת תרע"ח לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר להתגורר בברנוביץ (מקום רבנותו של הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד) שם היה מקום התכנסות גדול של חסידי סלונים. הקים את הישיבה 'תורת חסד' עם האדמורים האחים מוהרי"ל ומוהר"א. הישיבה שמשה כעוגן הצלה רוחנית באותם ימים קשים של מהפכות ותהפוכות בעיקר בדור הצעיר. נפטר בכ"ג במרחשון תר"ץ.
בנו יחידו רבי אברהם עם ילדיו נרצחו על קדוש ה' ולא נותר ממשפחתו זכר. (פרטי תולדותיו נוספים בספר מרביצי תורה מעולם החסידות ח"ג).
אמרותיו ותורותיו אשר יצאו מלב יוקד אש טהרת קודש, כונסו לראשונה בספר זה שיצא לאור בירושלים תשע"ח. לפני כן התבדרו שמועותיו בספריהם של אדמורי סלונים, ובדורנו במיוחד בכרכי הנתיבות שלום.

[6] הרב יצחק ולדשיין (מכונה ה'שרשובר' ע"ש עיר הולדתו) זצ"ל הי"ד, מבכירי תלמידי ר' יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל מנובהרדוק בעמה"ח מדרגת האדם. הספר עצמו הינו מערך הבנוי על שיחות עמוקות ביותר שמסר בישיבה, ונכתבו ע"י בכירי תלמידיו. הרב עבר על הדברים והגיהם. מהכתיבות החשובות ביותר היו אלו של תלמידו הרב יצחק ולדשיין, רוב הספר נערך עפ"י כתיבותיו. לימים נשא את נכדתו (היא אחותו של רב חיים שמואלביץ זצ"ל שלימים נתמנה כראש ישיבת מיר.) מישיבת נובהרדוק גדלו גדולי עולם ביניהם הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, הרב יחזקאל אברמסקי בעהמ"ח חזון יחזקאל על התוספתא. ה'סטייפלר'  ועוד.
דברי תורה מהרב ולדשיין שהיה בעל כושר ביאור ומסר שיחות מרוממות בישיבות בית יוסף שנוסדו ע"י 'ישיבת האם' בנובהרדוק, נחרטו בספר גוילי אש שהינו אסופה מגדולי נובהרדוק שנספו בשואה (יצא לאור בירושלים בתשל"ג) וכן בספר רחב ומקיף של שיחותיו ומאמריו של הרב ולדשיין תורת יצחק שיצא לראשונה בתשל"ד, ובשנית במהדורה מורחבת ומפוארת בתשע"ז שבחלקו השני נכתבו תולדותיו ותולדות בנו הרב רפאל ולדשיין זצ"ל שהוגלה לסיביר וזכה להנצל עם אמו לעלות לארץ ישראל והקים משפחה לתפארת.
רבי יצחק ולדשיין נרצח עם תלמידי ישיבה עמם נלקח באמצע שיעור שמסר באיזור וילנא בתמוז תש"א.

[7] הספר לבושי מרדכי עה"ת ומועדים בשני כרכים יצא לראשונה מכת"י ע"י הרב יצחק פנחס פריינד (ברוקלין תשע"ט)
הרב מרדכי לייב וינקלר (תר"ה-תרצ"ב) מגדולי רבני הונגריה בתקופה שלפני השואה, נחשב מעמודי ההוראה. למד אצל תלמידו של החת"ם סופר הרב יצחק אהרן לנדסברג זצ"ל, ושרשי תורתו ושיטתו של החת"ם סופר נקבעו באישיותו. תשובותיו בהלכה נכתבו בשו"ת לבושי מרדכי שיצא לאור עוד בחייו. בתשע"א יצאו מחדש כל חלקי השו"ת בד"כ. כמו"כ חידושיו למסכתות הש"ס נערכו אף הם מחדש.  נפטר בי"ז בתמוז תרצ"ב. היתה לו בת יחידה שהתחתנה עם הרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל שלימים נעשה רבה של העדה החרדית בירושלים, אך ממנה לא נולדו ילדים, [הרב דושינסקי נישא בשנית ומזווג זה נולד בן יחיד] וזכרו בעולם זוהי תורתו. ופטירתו סמוך לשואה, לכן הבאתי מדבריו בחיבור זה.

[8] הרב יהודה זאב ליבוביץ זצ"ל (אלול תרפ"ב- כ"ז באלול תש"ע) גבול הונגריה, למד אצל הרב יהודה סגל רוזנר (אמרי יהודה) הרב מסקעלהיד וכן אצל הרבי מסעטמר הרב יואל טייטלבוים זצ"ל. בשואה איבד את משפחתו צדיק ופרוש. אירס אשה אך לא זכה לשאתה והיא נספתה בשואה, כמו"כ הוריו ואחיותיו נספו ביום כ"ח באייר תש"ד. הוא שרד את אימי השואה עלה לארץ ישראל התגורר בתל אביב עד לשנותיו האחרונות שעבר לבני ברק. ברח מכבוד ומכסף היה נחשב כצדיק גדול ונסתר. היה בקשר עם האדמו"ר מבעלז רבי אהרן רוקח, וכן עם הרבי מצאנז הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל (דברי יציב, תולדותיו נחרטו בלפיד האש). כתב ספרים רבים וביקש שאלו יהיו הזכרון לנשמתו.
ספר זה שנערך מכתביו יצא לאור לראשונה באלול תשפ"א. בשם הספר רמוז שמו ושם אביו :יהודה זאב בן יחיאל צבי בגימטריה או"ר לו"י.
המלקט הכיר את דמותו של הרב מקונטרס שמצא בתל ציון, הרשימו אותי תמונתו המעוטרת בשטריימל על רקע ספריה גדולה ומעל תמונתו התנוסס המשפט: צוואת רבינו הגה"ק רבי יהודה זאב ליבוביץ זצוקללה"ה: 'לרחם, לוותר ולעזור והעיקר לא לצעוק על בר ישראל'. הקונטרס יצא לקראת יום ההלולא שלו בכ"ז באלול תשע"ה, והיה מונח בהישג יד בביתי. בקיץ תשפ"ב בעת בקרתי בחנות ספרים ראיתי את הספר שהינו גדול ומרשים בצורתו ושמו המיוחד אור לוי, משך את לבי. שם המחבר היה מוכר לי עד שעלה בזכרוני כי זהו ספרו של הצדיק הנשגב שהתרשמתי מאוד מהמשפט בצוואתו כנ"ל, מעיון בספר ראיתי כי הוא עמוק ומיוחד ובלול מכל חלקי התורה, וצירפתיו לאוצה"ס. עוד עולה על כך שמעיון הבנתי שהמחבר הינו אוד מוצל מאש ונפטר ללא זש"ק, ובתקופה זו אני עוסק בליקוט מתורות הקדושים והשרידים.
הדברים נכתבים ביום האזכרה שלו כ"ז באלול תשפ"ב. תנצב"ה.

העיקר לכוון בכל לימודו ותפלתו ומעשים טובים שלו רק תיקון השכינה הקדושה ולהעלות הניצוצות הקדושים ולאוקמי שכינתא מעפרא / רבי אורי יהושע אשר אלחנן אשכנזי רבינוביץ הי"ד

'מה תצעק אלי' וגו'. הנה תכלית הידיעה והרצון האמיתי מאיש הישראלי הוא לידע כי הנהגת העולם הוא בידו, והוא הוא המושל בקרב תבל לבטל הדינין מעל ישראל, וכמו שפירש בספרים הקדושים (המשנה באבות) 'דע מה למעלה ממך'. היינו שהכל מה שלמעלה הוא ממך, דבזמן שישראל עושין טוב, מוסיפין כח בפמליא של מעלה כו'. כמו שאמרו חז"ל (תנחומא פרשת האזינו). וזהו עיקר העבדות להמשיך מאורות העליונים למטה למלאות שפע בכל העולמות. והענין הוא כי בכל דבר שבעולם יש ניצוצות קדושים מהתורה ללמוד יראת שמים. וידוע כי אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא, והעוסקים בתורה לשמה יש להם הכח שכל מה שרוצים שיהיה בעולם יכולים לעשות בהתורה הקדושה. וכל אהבה ויראה הבאה לאדם מעניני עולם הזה הוא למען ילמד ממנו לשוב אל ד' באהבה ויראה ולעוררו על פחד של מעלה. וכאשר יסתכל היטב יראה כי הניצוץ הקדוש הבא לפניו הוא בבחינת גליות בגשמיות בעולם הזה, ועד כמה צריך להיות לו רחמנות על השכינה הקדושה שהיא בגלות. וזהו שאמר הכתוב 'ואני תפילתי לך ה", היינו כשאדם משים כל מגמתו התפלתו על צער גלות השכינה. וזהו 'ואני תפלתי לך' דייקא, אז הוא 'עת רצון', כי רצון ה' יתברך להיטיב לברואיו, וכאשר בניו שרויים בצער חלילה נוגע הצער למעלה כביכול.

וזהו שאמר הקב"ה למשה רבינו עליו השלום 'מה תצעק אלי' וגו'. דהקשו המפרשים הלא הוכרח לצעוק ולהתפלל אל ה', כי לא ידע מה לעשות. ולדברינו הנ"ל ניחא, והפירוש הוא 'מה תצעק' הוא 'אלי', כי אנכי מרגיש הצער ובצרתם לו צר כביכול. והעצה לזה 'דבר אל בני ישראל', דאמר לו ה' יתברך הלא אתה דבר ומנהיג מבני ישראל, תראה שיסעו, היינו שיהיה להם אתערותא דלתתא, ועל ידי עובדא דלתתא יתעורר עובדא דלעילא. ועוד רמז לו 'מה תצעק אלי', היינו אחרי כי הנהגת העולם מסור בידך, אם כן 'מת תצעק אלי', הלא בך הדבר תלוי כנ"ל. וזהו בחינת אור ישר ואור חוזר, כי על ידי התורה ומצוות של בני ישראל מתנוצץ אור ה' יתברך ומשפיע בהם אור כבודו בקרב לבבם, וכל אחד ואחד מבני ישראל מאיר בקרבו בנקודת הלב תמיד כל היום. והנה מהעצמיות אור הנשפע בסוד אור חוזר הם שבים לאהבתו יתברך, כמים פנים אל פנים, קל וחומר למלך מלכי המלכים הקב"ה, כאשר הוא יתברך מראה אותות אהבה לבני ישראל ומתייחד עמם כמו שנאמר 'ושכנתי בתוכם', בתוך בני ישראל, בקירוב וייחוד ממש כביכול, הנה בלי ספק כאשר ישים האדם אל לבו אהבת ה' יתברך החפץ בו ואוהב אותו ושוכן בקרבו ומחבבו, הנה ישוב לאהבתו. וזהו הציווי 'ואהבת' וגו', והבן.

ובענין רחמנות יש גם כן ב' בחינות. א' שהקב"ה מרחם על עמו ישראל להושיעם בכל עת צרה וצוקה. והב' שייך לישראל להיות רחמנות על קוב"ה ושכינתא ולעורר ולהבין זה מעומקא דלבא לרחם על צער גלות השכינה שהיא אתנו בגלותא, ובעוונותינו הרבים ירדה בסתר המדרגה בסוד 'ושפחה תרש גבירתה', והסטרא אחרא גברה עד מאוד, וכביכול הוא יתברך אסור בזיקים, אשר כוונת הבריאה הייתה שיתגלה כבוד מלכותו בעולם הזה על ידי בניו, ועתה בעוונות שגברו קרן ישראל ירד עד עפר וכבודו יתברך מחולל ברשעים וכולם מכעיסים ועוברים רצונו יתברך. הנה כאלה וכאלה צריך האדם לשום על לבו להתמרמר מאוד להצטער על גלות השכינה ולרחם עליה בכל מיני רחמנות, כי פרשה ציון בידיה ומבקשת ומיילת בכל לילה להושיע לה כנודע. אבל 'צעקה הנערה' בחינת נערה המאורסה לישראל 'ואין מושיע לה'. ומבואר כי הצדיק נקרא בבחינת 'ואין מושיע לה' מי שהוא בעיני עצמו בבחינת 'אין' יהושע לה, וכל אחד ואחד כפום שיעורים דיליה יכול להבין ולהתבונן ענין צער וגלות השכינה וגודל ערכה לאין שיעור, וכל הצרות והרעות רחמנא ליצלן העוברים בעולם והרחמנות שלהם הלא שרשם הוא בשכינה לרחם עליה להמשיך לה אורות העליונים ושפע טוב, אז ממילא יוושעו למטה בכל הטוב. והעיקר לכיוון בכל למודו ותפלתו ומעשים טובים שלו רק תיקון השכינה הקדושה ולהעלות הניצוצות הקדושים ולאוקמי שכינתא מעפרא. וזהו ענין מים הזדונים כי התורה הקדושה נקרא 'מים', כמאמר הכתוב 'כל צמא לכו למים'. ואם לומד למען סיבה אחרת רחמנא ליצלן קורדום לחפור בה או להתייהר חס ושלום, אז תורתו מכונה 'מים הזדונים'. וזהו שאמר הכתוב 'ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע'. וזהו גם כן מרומז בקריעת הים, כי לכאורה מה היה צורך להקב"ה לקרוע להם את הים, הלא היה ביכולתו להעבירם בתוך הים בין המים והמים לא יזיקם מאומה לרעה. ולפי דברינו רומז כיוון שהלכו לקבל התורה רמז להם שיתרחקו מלימוד שלא לשמה, שהוא בבחינת מים הזדונים ובבחינת מים אשר מתחת לרקיע, כי אורייתא בלי דחילו ורחימו לא פרחת לעילא מעל לרקיע, והבן.

וזהו רמז הכתוב 'ורוח אלקים מרחפת על פני המים', היינו דה' יתברך הורה לנו מדות ישרים ותורת אמת להיות מעוררים בהם המדות המצומצמין העליונים על ידי לימוד בתורה הקדושה, וזהו 'ורוח אלקים מרחפת על פני המים', על ידי התורה הקדושה הנקראת 'מים'.

וזהו עניין המתקת הדינים, כי הצדיק על ידי תורתו ועבודתו נבראו שמים ועולמות חדשים כמבואר בזוהר הקדוש ושם לא חלין כלל כל הדינים קשים שנגזרו על הכלל או על הפרט שהיה מקדם ומכניס אותם בהתחדשות עולם שכולם רחמים גמורים. ובזה הוא כל הנהגת העולם בידו ומוריד השפעות טובות לבני ישראל. ומבואר בזוהר הקדוש שכל קיום העולמות עם ישראל הוא רק על ידי משה רבינו עליו השלום בעבדותו הגדולה שמסר נפשו תמיד על הכלל ישראל והיה משכך מהם הכעס והחימה כל הימים, ולולא משה רבינו עליו השלום, היה כליון העולם חס ושלום. ועל ידי זה היה נתינת התורה רק של ידו בהיותו הכולל מכל ישראל.

(אמרי יהושע, דף לג.-לד:)


האדמו"ר רבי אורי יהושע אשר אלחנן אשכנזי, דור רביעי ל'יהודי הקדוש', היה צדיק ובעל מופת מפורסם, מקובל אלוקי, מופלג בתורה, בחסידות ופרישות. הוא נולד בשנת תרכ"ה (1865) והיה בנם של האדמו"ר רבי יעקב צבי רבינוביץ מפוריסוב, מחבר ספר 'עטרה לראש צדיק' והרבנים שרה יוטא, שנודעה כצדקנית ולמדנית. חוץ ממנו, היו להוריו עוד שתים עשרה בנות. אחת מהן נשאה לאדמו"ר רבי יצחק ישעיה הלברשטאם הי"ד.

אביו התמסר להדרכתו וחינוכו של בנו, וכבר בהיותו בן תשע שנים למד אורי יהושע אשר אלחנן בעצמו ש"ס ופוסקים, והייתה לו ידיעה בתורת הנסתר. בבר המצווה כבר היה בקיא במסכתות רבות בש"ס, והכין בעצמו את דרשת בר המצווה מעמיקה שעשתה רושם רב על השומעים.

הוא נשא לאשה את מרת ברכה רייזל הי"ד, בתו של האדמו"ר רבי שמואל שמעלקא רוקח מקוזניץ, בנו של האדמו"ר רבי משה מקאריב, בנו של ה'שר שלום', האדמו"ר הראשון מבעלז. היא נודעה כבעלת צדקה ולמדנית גדולה, ואף ידעה דפים שלמים של ספר 'הזהר' בעל פה.

לאחר נישואיו המשיך ללמוד תורה בהתמדה עצומה, תוך הסתפקות במועט ומסירות נפש. נפשו בערה באהבת התורה, באהבת ישראל ובאהבת ארץ ישראל.

הוא כיהן כרב בפוריסוב ולאחר פטירת אביו בחרו בו חלק מחסידיו אביו להיות האדמו"ר שלהם. הוא השלים את בנין בית הכנסת הגדול והמרשים בפוריסוב, שיסודותיו הונחו על ידי אביו.

כיהן כרב ואדמו"ר בפוריסוב, ואחר כך  אדמו"ר בקולביל. לאחר שנה בעיר קאלושין שב לקולביל. לאחר שנפטרו שלשה מילדיו בצעירותם, נפטר בקולביל בנו יצחק משה, שלשה שבועות לפני שהתעתד להתחתן. בקיץ תרע"ד, עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, עבר לעיר ורשה. בשנת תר"צ נפטר לו בוורשה בן שישי, הרב ישראל אלעזר, שכיהן כרב בסאבין וחיבר את הספר 'מגדנות אלעזר'. הרב ישראל אלעזר חיבר גם את הקדמה נוספת לספר 'אמרי יהושע' שכתב אביו, וחידושיו הובאו בסוף אותו ספר תחת הכותרת 'עטרת אבות'.

חסידים רבים היו באים אליו בבקשת ישועה ורחמים ולשאול בעצתו. את כל כספי הפדיון הרבים שקיבל היה ממהר לחלק לצדקה בו ביום. ביתו היה פתוח לעניים והמה ממבקרים. תלמידי חכמים עניים רבים נהנו מתמיכתו.

מחבר ספר 'אמרי יהושע'.

בזקנותו התעוור והסתייע בחסיד ר' שמואל שמלקה לעוואנט, שעקב בספר אחר השיעורים בנגלה ובנסתר שחזר עליהם הרבי בעל פה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ישב הרבי בוורשה המופגזת והמשיך באמירת תורה בסעודה ובזמירות בעצימת עיניים, כבכל שבת בלא לשים לב להפצצות הקרובות. הרבי היה כבר חולה קשה וסבל ייסורים קשים, אך המשיך בעבודת הקודש שלו, התפלל בהתלהבות עצומה, בקולי קולות, בבכיות ובצעקות, בלא לחשוש לתפילתו תעורר את החיילים הנאצים שסיירו ברחובות. הוא חילק את לחמו הדל לאנשים שבאו אליו, ולרוב סירב להשאיר דבר לעצמו.

הרבי התייסר קשות ממצוקתם הקשה של היהודים הסובלים בגטו ורשה. הוא ישב ובכה לילות כימים על ייסורי הציבור כולו, עד שבשלהי שנת תש"א (1941) קיבל התקף לב, הספיק לומר קריאת שמע, ויצאה נשמתו ב'אחד'. הוא הובא למנוחות בבית העלמין היהודי בוורשה.

בעת חיסול גטו ורשה נרצחה הרבנית ברכה רייזל, והובאה לקבר ישראל.

בנם, רבי יעקב צבי הי"ד, הוכתר בגטו ורשה כממלא מקום אביו האדמו"ר ונהרג עקה"ש במחנה המוות טרבלינקה. גם אחיו ר' אלימלך אריה לייב, נספה עם אשתו וארבעת ילדיו, לאחר שסירב לנצל הזדמנויות לברוח וברח להישאר בגטו עם משפחתו.

מכל ילדיו וחמישה עשר נכדיו של האדמו"ר רבי אורי יהושע אשר אלחנן אשכנזי, שרד רק נכד אחד, הרב שלמה בנו של הרב ישראל אלעזר אשכנזי.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת כי תבוא

הברכה תוסיף שמחה[1]

וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כָּל־הַבְּרָכ֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֻ֑ךָ כִּ֣י תִשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל ה' אֱלֹקיךָ (דברים כ"ח ב')

תמונת הרב יהודה ליב רוזנר הי"ד

הרב יהודה ליב רוזנר הי"ד

מבאר הרב יהודה סגל רוזנר[2] זצ"ל הי"ד בספרו אמרי יהודה וזלה"ק:

וצריך להבין מה הוא 'והשיגוך' וכי בורח אדם מן הברכות? ויש לפרש כי ידוע שאין אדם מת וחצי תאותו בידו, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים (קהלת רבה א' י"ג) אם כן ע"י הברכה שיש לו יותר ע"י כך מתאוה עוד יותר ונתרחק עוד יותר מהברכה, שאין הברכה משיגו, אבל זה אינו רק אצל ברכה טבעית, לא כן היא בִּרְכַּ֣ת ה' הִ֣יא תַעֲשִׁ֑יר וְלֹֽא־יוֹסִ֖ף עֶ֣צֶב עִמָּֽהּ (משלי י' כ"ב), והרצון בברכת ה' היות הברכה ממקור הטוב על כן עושה רק טוב ולא שתגרום להאדם שעל ידו יחסר לו עוד יותר…

[ובהמשך דבריו ביאר בדרך אחרת ובכך פירש גם מההפטרה] …ונ"ל לפעמים ע"י הברכות שמקבל על ידם עוד נתרחק מהברכות כגון שעל ידי שיעזרהו ה' בממון, ע"י כן לא יתנהגו ח"ו ב"ב [בני ביתו] כראוי ויהיה חלילה עֹ֛שֶׁר שָׁמ֥וּר לִבְעָלָ֖יו לְרָעָתֽוֹ (קהלת ה' י"ב). על כן אמר הכתוב וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כָּל־הַבְּרָכ֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וגם,  וְהִשִּׂיגֻ֑ךָ שישיגו אותך ולא תתרחק על ידם מהם.

וזה כוונת הכתוב (ישעיהו ס' א') ק֥וּמִי א֖וֹרִי כִּ֣י בָ֣א אוֹרֵ֑ךְ [וּכְב֥וֹד ה' עָלַ֥יִךְ זָרָֽח], היינו כשיבוא לך האור שהוא הרמז להטובות היפך החושך המורה על הגלות שדומה ללילה, אז תאיר האור שיוסיף לך אורה בכל…

לימוד שיעורי תורה וכבוד מלמדיה הנלמד מהביכורים

וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית כָּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה' אֱלֹקיךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם (כ"ו ב')

בספר צבא רב להרב אליעזר סג"ל רוזנברג[3] זצ"ל הי"ד כתב בפרשתנו וזלה"ק:

ופירש רש"י ז"ל מראשית ולא כל ראשית, שאין כל הפירות חייבים בביכורים, אלא שבעת המינין בלבד, נאמר כאן 'ארץ' ונאמר להלן 'ארץ חטה ושעורה כו', מה להלן משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל שהן שבעת מינין, ע"כ.

והקשה הרא"ם למה לו לדרוש מ'ראשית' ולא כל ראשית, הרי איכא גזירה שוה 'ארץ' 'ארץ', שאינו מחוייב להביא רק משבעת המינין.

ויש לומר דבאמת יש להבין למה מביאין ביכורים רק מפירות ארץ ישראל משבעת המינים, ועוד למה נותנים הביכורים לכהן דוקא.

ויש לומר דאיתא במסכת ברכות (מ"א ע"א) אמר רבי חנן, כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר[4], חיטה דתנן וכו'. דהפירות שבעת המינים ע"י שרואה אותם הוא נזכר בכל ההלכות והשיעורים שלומדים מפירות אלו, ולכן דוקא מפירות ארץ ישראל דרק אוירא דארץ ישראל מחכים (בבא בתרא קנ"ח ע"ב), ויכול ע"י ראיית הפירות ללמוד כל ההלכות שנלמדות מזה הפרי, ולכן נותנין הביכורים להכהן דוקא דכתיב (מלאכי ב' ז') כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, דבשעה שנותן הפירות להכהן הוא לומד ממנו ההלכות והדינים  שלומדים מפירות אלו.

והנה התורה נקראת 'ראשית' וזה שאמר הפסוק ולקחת מראשית כל פרי וגו', דע"י שיקח הפירות משבעת המינים, בזה יקח ג"כ התורה הנלמדת מפירות אלו, ובזה מיושב קושיית הרא"ם, דאיה"נ [דאי הכי נמי] ההלכה שמביאים ביכורים רק משבעת המינים זה לומדים מהגזירה שוה ארץ ארץ, אבל הטעם למה באמת מביאים רק משבעת המינים זה לומדים מ'ראשית' ולא כל 'ראשית', כלומר, ד'ראשית' היא התורה, ולכן מביאים ביכורים רק מחלק הפירות ולא מכולם, משום שרק מפירות אלו יש ללמוד ההלכות שלומדים מפירות אלו, ורק פירות אלו יש להם שייכות להתורה, לבראשית.

ורק מפירות אלו יקח מוסר ללמוד תורה, וזה מה שאיתא במדרש תנחומא (ראה י"א) ושמחת בכל הטוב וגו', ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם, שעיקר תכלית הבאת הביכורים הוא לימוד התורה, וזה מה שאמרו חז"ל (כתובות ק"ה ע"ב) כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב ביכורים, שכל תכלית הבאת הביכורים הוא לימוד התורה, ואם אין קמח אין תורה, ולכן ע"י שמחזיק ידי תלמיד חכם בהבאת דורון, ע"י זה יכול ללמוד ממנו תורה, וזהו כוונת מצות ביכורים. עכ"ל הרב אליעזר סג"ל רוזנברג הי"ד.

שלימות עם ישראל במצוות בין אדם למקום ובין אדם לחבירו

יְקִֽימְךָ֨ ה' לוֹ֙ לְעַ֣ם קָד֔וֹשׁ כַּאֲשֶׁ֖ר נִֽשְׁבַּֽע־לָ֑ךְ כִּ֣י תִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֹת֙ ה' אֱלֹקיךָ וְהָלַכְתָּ֖ בִּדְרָכָֽיו. וְרָאוּ֙ כָּל עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ כִּ֛י שֵׁ֥ם ה' נִקְרָ֣א עָלֶ֑יךָ וְיָֽרְא֖וּ מִמֶּֽךָּ (כ"ח ט'-י')

הרב שמעון סופר מערלוי[5] זצוק"ל הי"ד כותב בספרו שיר מעון בפרשתנו וזלה"ק:

י"ל [יש לפרש]  אם רואים איש מדקדק מאוד במצוות אבל איננו בעל חסד ורחמים לנגד חבירו, ובפרט אם כל האומה מדקדקים מאוד בין אדם למקום, אבל לחבריהם בין אדם לחבירו אינם טובים, אז מבזים אותם מאוד ומחללים ה' באומרם, המה עם קדוש, כמה גרועים ושפלים המה במדותיהם! כי המדות הטובות השכל האנושי מחייבם, אבל אם אדרבה גם במדות האנושי ברחמים ובחסד המה ביתר שאת, אזי הם לשבח ולתפארת, עליהם נאמר [ישעיהו מ"ט ג'] ישראל אשר בך אתפאר, ומהללים ומשבחים אותם.

וזה יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך, היינו כי תשמור את מצוות ה' אלקיך בין אדם למקום, שמור בשמירה מעולה, והלכת בדרכיו, כמו שדרשו חז"ל ( שבת קל"ג ע"ב) מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא רחום אף אתה רחום, והיינו בין אדם לחבירו, אז וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. עכ"ל הרב שמעון סופר זצוק"ל הי"ד.

הברכה – לעשות רצון אביך שבשמים

וּנְתָֽנְךָ֨ ה' לְרֹאשׁ֙ וְלֹ֣א לְזָנָ֔ב (דברים כ"ח י"ג)

תמונת הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד

הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד

בספר אגרת הטיול לרבי חיים אחי המהר"ל כותב ב'חלק הרמז' באות ק' וזלה"ק:

קל לרא"ש נוטריקון ל'עשות ר'צון א'ביך ש'בשמים.

ובטיול בפרדס לרב שלמה זלמן עהרנרייך[6] זצ"ל הי"ד פירש דבריו:

'קל לראש' הוא מאמר רבי ישמעאל בפרק ג' דאבות (משנה י"ב) הוי קל לראש ונח לתשחורת, ובפרק ה' (משנה כ') וקל כנשר לעשות רצון אביך שבשמים. [ע"כ מאבות]

ועפ"י דברי רבינו [רבי חיים] אמרתי לפרש מה שכתוב בפרשת כי תבוא וּנְתָֽנְךָ֨ ה' לְרֹאשׁ֙ וְלֹ֣א לְזָנָ֔ב והוא עפ"י מה דאיתא בשבת (ק"ד ע"א) אמר ריש לקיש מה דכתיב (משלי ג' ל"ד) אִם לַלֵּצִ֥ים הֽוּא יָלִ֑יץ ולעניים [וְ֝לַעֲנָוִ֗ים] יִתֶּן חֵֽן, בא לטמא פותחין לו, בא לטהר מסייעין לו, ופירש רש"י ומכינים לו פתח, הוא יליץ מעצמו ולא יסייעוהו ולא ימנעוהו, ועיין בשל"ה הקדוש הלכות תשובה (מסכת יומא אות קנ"ה מכון יד רמה) וזה ונתנך ה' לראש כלומר ל'עשות ר'צון א'ביך ש'בשמים יסייע אותך ה' ונתנך…

ויש לומר גם בלא הנוטריקון, דהנה דוד המלך ע"ה אמר בתהלים (קל"ט ה') אָח֣וֹר וָקֶ֣דֶם צַרְתָּ֑נִי ואמרו חז"ל בסנהדרין (ל"ח ע"א) אחור למעשה בראשית וקדם למעשה בראשית, זכה הוא קודם למעשה בראשית, לא זכה יתוש קדמך[7]. ואם כן אם האדם עושה רצונו של מקום נקרא 'ראש' דהוא קודם לכל  היצורים, ואם אין עושה רצונו של מקום הוא 'זנב' דהיינו אחרון למעשה בראשית, וזה 'ונתנך ה' לראש' רצונו לומר להיות ראש וראשון למעשה בראשית, דהיינו לעשות רצונו של מקום יסייע לך ה' יתברך, אבל לא לזנב להיות אחרון למעשה בראשית לא יסייע לך אלא 'פותחין'…עכ"ל הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד.

כשהמכה מחוץ לגדר הטבע ההתחזקות והישועה גם מעל לטבע

לֹא־אָכַ֨לְתִּי בְאֹנִ֜י מִמֶּ֗נּוּ וְלֹא־בִעַ֤רְתִּי מִמֶּ֙נּוּ֙ בְּטָמֵ֔א וְלֹא־נָתַ֥תִּי מִמֶּ֖נּוּ לְמֵ֑ת שָׁמַ֗עְתִּי בְּקוֹל֙ ה' אֱלֹקי עָשִׂ֕יתִי כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתָֽנִי. הַשְׁקִיפָה֩ מִמְּע֨וֹן קָדְשְׁךָ֜ מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וּבָרֵ֤ךְ

תמונת האדמו"ר מפיאצסנה רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד

רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד

אֶֽת־עַמְּךָ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל (דברים כ"ו י"ד-ט"ו)

האדמו"ר מפיאסצנה הרב קלונמוס קלמיש שפירא זצוק"ל הי"ד בספר המיוחד אש קודש[8] כותב במאמריו לשנת ת"ש בפרשתנו. תחילת דבריו מביא גמרא (סנהדרין נ"ט ע"ב):

דתניא, רבי שמעון בן מנסיא אומר: חבל על שָמַש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא (לא) נתקלל נחש, כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים, אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדלבונים [רש"י: שם אבן טוב] טובים ואבנים טובות ומרגליות [ע"כ הגמרא]

למה דוקא הנחש שממנו כל הרעה יצאה היה שליח כל כך טוב לישראל, ולמה אין טובה כזו  יוצאת מן שאר בהמות וחיות, ואם מפני שכשנתקלל הנחש גם הם נתקללו עמו, א"כ על כל פנים למה לא אמרה הגמרא אלמלא נתקלל הנחש היו כל הבהמות וחיות מביאות לנו אבנים טובות ומרגליות, רק על הנחש דוקא אמרה.

ואפשר כי איתא בירושלמי (פאה פ"א ה"א) אומרים לנחש וכו' מה הנייה יש לך שאתה נושך? אריה טורף ואוכל, זאב טורף ואוכל, את מה הנייה יש לך? א"ל [אמר להם] וכו' אילולי איתאמר לי מן שמיא נכית [נשוך], לא הוינא נכית, עכ"ל.

זאת אומרת שכל החיות טורפות לצורך עצמן והנאתן, מה שאין כן הנחש אינו עושה לצורך עצמו והנאתו, ורמז הוא זה שמי שאינו מכוון במעשיו לעצמו ע"כ טובה גדולה יכולה לצאת ממנו, ורק הקללה שנתקלל היא המניעה, אבל אלמלא נתקלל גם אבנים טובות ומרגליות היה מביא לישראל.

עוד אפשר כי כי כשה' נפרע ע"י חיה טורפת שדרכה לאכול בשר, וה' סיבב רק שלא תאכל בשר בהמה וחיה רק את האדם ח"ו, אז הדין שמים בדרך הטבע נתלבש, כי כל בעל חי טבעו לאכול ולבקש צרכיו, מה שאין כן כשנפרע ע"י נחש, היא התגלות הדין כמו שהוא בלא התלבשות בדרך הטבע, כי אינו מבקש אז לאכול ואין לו הנאה מזה ורק דין כמו שהוא הוא, וזה שאומרת הגמרא כיוון שרואין בנחש לאחר שנתקלל התגלות הדין בלא התלבשות, יודעין מזה שאלמלא נתקלל גם הטובה שהיתה ממנו, טובה גדולה שלא כדרך הטבע היתה יוצאת לנו ממנו. ולפי זה כשרואים שח"ו מענים אותנו ומייסרים בענינים שלהמענה ומייסר אין שום טובה יוצאת מהם, ורק לענה [לענות] אותנו, שהיא התגלות הדין בלא התלבשות בדרך הטבע, אז יודעים מזה שכאשר נשוב ונתפלל לה' אז גם יושיע ה' לנו בישועה בהתגלות שלא בדרך הטבע.

ואפשר שזה רמז הפסוקים שאמר משה רבינו (שמות ה' כ"ב-כ"ג) לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽנִי. וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל־פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה…כי נודע שהנהגת משה רבינו היתה ניסים בלא התלבשות הטבע, מים מלמטה ולחם מלמעלה כו', לכן כשראה משה רבינו שאחר שהוא היה השליח לפרעה לגאול את ישראל, גזר עליהם גזרה שלא היה לו שום צורך בה, תבן לא ינתן לעם הזה, חשב שכיוון שהוא משה רבינו השליח והנהגתו בלא התלבשות הטבע, והישועה אשר תבוא על ידו ג"כ שלא בהתלבשות תהיה, לכן הגזירות והצרות אשר קודמות לה ג"כ שלא בהתלבשות הן, ואמר להקב"ה למה הרעותה וכו' הרע לעם הזה, רק רעה להם אף שלא יגיע לו שום צורך מזה, והן שתבוא אח"כ ישועה גדולה שלא בהתלבשות, אבל האם יש כח לישראל לסבול צרות כאלו?! וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה לְפַרְעֹ֑ה כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם [וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָרְשֵׁ֖ם מֵאַרְצֽוֹ (שמות ו' א')] … לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י ה' [שם ו' ו'] שמעתה יתחיל דין גמור שלא בהתלבשות למצרים ולשונאי ישראל, ולישראל יתגלה הוי"ה ורחמים וחסדים שלא בהתלבשות[9].

[כעת עובר מתוך מצב הדחק האיום בו נאמרו ונכתבו הדברים בעצומם של ימי השואה]

והוא גם היכולת של איש הישראלי לחזק עצמו בצרות איומות כאלו, הצרות הן שלא בהתלבשות הטבע, דין שלא כדרך הטבע, וגם ההתחזקות היא שלא בדרך הטבע, כי בדרך הטבע אי אפשר להבין איך אפשר להתחזק, לכן  ההתחזקות גם מועלת להפוך את הדין לרחמים, כי היא התגלות למעלה מן ההתלבשות. וזה רמז הפסוקים לֹא־אָכַ֨לְתִּי בְאֹנִ֜י מִמֶּ֗נּוּ וכו' וְלֹא־נָתַ֥תִּי מִמֶּ֖נּוּ לְמֵ֑ת, ואעפ"י שח"ו היו הסיבות הללו, אונן, למת, ר"ל [רחמנא ליצלן]. מכל מקום עָשִׂ֕יתִי כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתָֽנִי, ופירש רש"י [עפ"י מעשר שני ה' י"ב] 'שמחתי ושימחתי בו', אף שבדרך הטבע אי אפשר להבין איך יכולתי להתחזק ועוד לשמוח. ואפשר מרמז גם לזה כשראו שאר אנשים שגם בצרות כל כך גדולות מתחזק, התחזקו גם הם מקל וחומר בצרותיהם שלא היו כל כך מרים כמו אלו שלי, וזה שמחתי ובזה שימחתי, לכן הַשְׁקִיפָה֩ [מִמְּע֨וֹן קָדְשְׁךָ֜ מִן־הַשָּׁמַ֗יִם] וּבָרֵ֤ךְ אֶֽת־עַמְּךָ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל ואמרו חז"ל [שמות רבה מ"א א'] שבכל מקום השקפה היא לרעה וכאן נתהפכה לטובה, שההתחזקות בעצמה תפעל להפוך מרעה לטובה ולברך את עמך ישראל, וּבָרֵ֤ךְ אֶֽת־עַמְּךָ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל. עכ"ל האדמו"ר מפיאסצנה זצ"ל הי"ד.

לקראת יום הילולא ה'חפץ חיים' זיע"א (כ"ד באלול)

מדבריו וכתביו של הרב משה בצלאל אלתר[10] זצ"ל הי"ד (בנו של השפת אמת) מהספר שם ושארית (חלק האגרות עמ' ע"ו):

תמונת רבי משה בצלאל אלטר הי"ד

רבי משה בצלאל אלטר הי"ד

…הלא כמו שאסור לדבר לה"ר כך אסור לקבל, ואני תהלה לאל לא אדע כלל מתאוה זו, השכחת דברי חובות הלבבות (שער הכניעה פרק ז') כשמדברים על אחר נוטלין דברים טובים של המדבר ונותנים להמדובר, ודברים רעים של המדובר מתדבקים ח"ו להמדבר, ומה לך ולצרה הזאת? והוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום (אבות א' י"ב)

וטוב ללמוד הספר של בעל משנה ברורה, דומה ששמו 'שמירת הלשון', ואם אין בשם הספר, תכתבו לי ואראה ואשלח לכם, כי הוא מבאר היטב פרטי האיסור הגדול הזה, ואותיות מחכימות ומועילות[11]. עכ"ל.

כידוע ומובן דיבור לה"ר נובע מחוסר אהבת ישראל וכך כתב הרב משה בצלאל באגרת אחרת: ויש לי עגמת נפש מסגנון מכתביך, שמוכח מתוכם שיש לך שנאה על כמה אנשים, שיש לאו מפורש 'לא תשנא את אחיך בלבבך' ומצות עשה 'ואהבת לרעך כמוך' ובודאי לא נאמר זה על אנשים ידידים ביניהם, על זה לא הוצרך התורה לצאת ולהזהיר, רק בכהאי גוונא שהיצר הרע דורש מהאדם שישנא לחברו, אז הזמן לקיים 'ואהבת' וממילא כמים הפנים (משלי כ"ז י"ט) ונדחה השנאה מהאחר ונעשים אוהבים. ואתה אשר תמיד היית איש אוהב לבריות ולא ידעת כלל לצער שום איש, ואתה בארץ ישראל המחכמת, וצריכין להטהר מהמידות הרעות מידי יום ביום יותר ויותר

השמחה – יסוד בעבודת ה'

ונחתום בענין שמחה, שהרי בפרשתנו נאמר בתוך התוכחה הנוראה: תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת ה' אֱלֹקיךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל (דברים כ"ה מ"ז)

בספר שם ושארית הנ"ל כתב הרב משה בצלאל זצ"ל הי"ד במכתב (שער אגרות עמ' ע"ט):

ראיתי מכתב ממך בו תאמר שיש לך עגמת נפש מכל צד…והנך במקום 'משוש כל הארץ' (תהלים מ"ח ג') למה לא תעמוד על נפשך בלי להכנס בנפשך דאגה ועגמת נפש, שאין בו שום תועלת רק מזיק ומקלקל…חזק ואמץ רק להיות בשמחה ושלא להעצב. וכתב בשפת אמת (ראה תרל"ה ד"ה במדרש) כפי שהאדם מחזק את עצמו שהדבר של עגמת נפש לא יעציב ויערבב אותו, כן עובר ומסלק העגמת נפש מממנו…

והנה גיסי…כתבו שלקחת הדבר על לבך, ותעגם נפשך מזה, אתמהה עליך כי אוירא דארץ ישראל מחכים (בבא בתרא קנ"ח ע"ב) ומה יתרון בעגמת נפש ממה שעבר, וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד… עכ"ל הרב משה בצלאל אלתר הי"ד.

'עמק' התמרים – הגביה קומתם

וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֙אתִי֙ אֶת־רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֔ה (דברים כ"ו י')

תמונת הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד

הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד

מפרש הרב חיים אפרים באלאיטי זצ"ל הי"ד בספרו אשל חיים בפרשתנו וזלה"ק:

צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח כְּאֶ֖רֶז בַּלְּבָנ֣וֹן יִשְׂגֶּֽה (תהלים צ"ב י"ג) שמעתי לפרש מפי אדמו"ר הגאון הצדיק…הרב שמואל גינז ז"ל אב"ד ק"ק אבראהאם, עפ"י מה שאמרו במשנה ביכורים (א' י') דביכורים מביאים מפירות שבהרים ומתמרות שבעמקים, שהתמרים הם היפך שאר פירות, שהתמרים שבעמקים הם יותר מלאים דבש, הילכך מביאים ביכורים מתמרות שבעמקים ולא משל הרים, כן פירש רבינו עובדיה שם.

וזה שרמז לנו המלך החסיד – צדיק כתמר יפרח, רוצה לומר אם יפרח בעמק במדת ענוה אשר תלבישהו, אזי כארז בלבנון ישגא – יתגדל ויתעלה מעלה מעלה כקומת הארז אשר בלבנון. עכ"ל הרב באשל חיים.

רמזים מהפרשה למועדי תשרי

וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֔יתָ לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹקיךָ. וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב (דברים כ"ו י'-י"א)

תמונת הרב אריה צבי פרומר הי"ד

הרב אריה צבי פרומר הי"ד

בספר ארץ צבי לתורה שנלקט מתורתו של הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד בפרשתנו כתב וזלה"ק:

נראה דזה רמז על ראש השנה, יום הכפורים וסוכות, כי הם ג"כ 'ביכורים' מן השנה:

ראשית – זו ראשית השנה, ראש השנה.

[והתשחוית]יום הכפורים בבחינת והשתחוית לפני ה' אלקיך, כי אז עיקר העבודה הוא ההכנעה וביטול וימי פחד ודין, וגם היא לפני ה' אלקיך, כי בראש השנה תנן (ט"ז ע"א) כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון. וביום הכפורים כתוב (ויקרא ט"ז ל') לפני ה' תטהרו, ובכל עשרת ימי תשובה בכלל כתוב (ישעיהו נ"ה ו') דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב (ר"ה י"ח ע"א), כי ישראל אז קרובים לה' יתברך, והוא בגדר והשתחוית לפני ה' אלקיך.

אח"כ סוכות הוא ושמחת בכל הטוב, כי סוכות זמן שמחתנו[12]

ונראה לפי מה שאדם זוכה להכנעה וביטול בראש השנה ויום הכפורים, ומקיים ביה והשתחוית לפני ה' אלקיך, לפיהו זוכה אח"כ בסוכות אל וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אשר נתן לך ה' אלקיך.

וזה פירוש: והיית אך שמח, 'אך' מיעוט הוא,  להורות כי עיקר השמחה היא לפי מה שמיעט עצמו בראש השנה ויום הכפורים, ואם מיעט עצמו יותר, זוכה אח"כ לשמחה יותר. זכר לדבר 'אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות' עכ"ל הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד.

לימי הסליחות הבעל"ט

משל העשיר והעני המתכננים נסיעתם ברכבת

המשל: שני אנשים קונים כרטיס נסיעה, עשיר ועני. ישנו חילוק ביינהם, העשיר כאשר צריך להגיע ליעד מסויים שתחנות רבות בדרך, קונה מראש כרטיס נסיעה עד

תמונת הרב יצחק אלחנן ולדשין הי"ד

הרב יצחק אלחנן ולדשין הי"ד

למקום היעד ומשלם עליו תשלום מלא. העני, שאין לו כסף, קונה כרטיס לנסיעה לתחנה הקרובה, בה ירד, יאסוף כסף מאנשים בו יקנה כרטיס על מנת שיוכל להמשיך נסיעתו עד מקום שבו ירד ושוב חוזר חלילה עד שיגיע ליעדו. אך אם ירד בתחנה בה אנשים מתי מספר או מרוחקת מישוב וכלל אין בה אנשים, עלול ל'התקע' לגמרי בדרכו.

הנמשל: 'קבלות' של 'עשיר' ו'עני' ברוחניות –

ה'עשיר' בבחירה מקבל עליו קבלה למשך השנה כולה להזהר בדברים בהם צריך להזהר  או להיות זריז לתקן דברים הצריכים תיקון. אך ה'עני' ברוחניות שאין לו את האומץ לקבל קבלה כל כך ארוכה, מקבל על עצמו עד שלשה חודשים או חודש לאחר יום כיפור, כאשר תסתיים תקופה זו, נשאר בלי 'קבלה' כי אז אין תקופה של תשובה שיוכל לקבל על עצמו משהו, כמשל התחנה הריקה שהובאה לעיל.

לכן צריכים להתפלל על רגש והתעוררות חזקה שנוכל לקבל על עצמנו קבלות למשך זמן ארוך כדי שיתקיימו עד לשנה שלאחרי זאת הנכנסת. ותפילה זו נכללת במילים: אל תשליכנו מלפניך, ורוח קדשך אל תקח ממנו' – שתתן לנו את האריכות והרגש לקבלה ארוכה.

עפ"י הרב יצחק אלחנן ולדשיין זצ"ל הי"ד תלמיד ר' יוס'ל מנובהרדוק (מדריגת האדם) בספר תורת יצחק מאמרי אלול וימים נוראים מאמר צ"ב.

<><><><><> 

בשולי דבריו המקודשים, ויה"ר שלא אומר דבר שאינו נכון: יש וידריכו שאם מחשבה של קבלה לטווח ארוך של שנה עלול להפיל אדם ליאוש ולא יעשה – יקבל על עצמו דבר, יתכן שההדרכה אליו תהיה, אכן לקבל קבלה לטווח שיודע שיוכל לעמוד בו, גם במאמץ, אך יוכל!! ומשיצליח ימשיך בקבלתו ועלייתו מעלה מעלה.

חס ושלום אין כוונתי לחלוק על בעל המימרא המקודש, אלא רק לחזק ולהועיל ובעיקר לעצמי, המלקט. 

 

 נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 0526514000  Ybarkai6@gmail.com


[1] הכנת הגליון והלמוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) ז"ל אשתו זהבה בת אליהו ז"ל, בנם משה יצחק. יהודה הי"ד בן הרב מרדכי יבלחטו"א (דימנטמן) פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק.

לרפואת מנחם אלתר בן רבקה, יעקב בן גלדיס כתון בתושח"י.

לעילוי נשמות הנרצחים במסע הרצח בצומת רמות בירושלים בט"ו באלול תשפ"ה, ביניהם תושב ישובנו בתל ציון יע"א, הרב לוי יצחק פש הי"ד בן ר' שלמה יבלחטו"א, ה' אלקינו נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך. ולרפואת הפצועים בתושח"י.

תחילת הכנת הגליון [מהדורה ראשונה] בי"ז באלול. ביום זה בשנת תרצ"ט היה עש"ק פרשת כי תבוא, פרצה מלחמת העולם השניה שהיא למעשה היתה תחילת החרבת היהדות ועולם התורה כפי שחשב העמלק הגרמני ימ"ש, כל מערך גליונות אלו נוצר כהדלקת נרות נשמה. חתימתו ביום כ' באלול יום היארצייט של הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל שבחסד ה' יצא לפני עלות הלהבות ולא היה באירופה באותה תקופה, אשתו ורוב משפחתו נספו, הוא הקים את ישיבת פוניבז' שבה ראה הנצחת העולם הישיבתי שנחרב באירופה. תולדות חייו המרתקים ומיוחדים ניתן לקרוא בשלשת כרכי הרב מפוניבז' אהרן סורסקי בני ברק.

[2] הרב יהודה סגל רוזנר (תרל"ד-ו' בסיון שבועות תש"ד) בצעירותו למד אצל אביו הרב מאיר יששכר בער, ואח"כ אצל הרב שמחה בונם סופר ה'שבט סופר' נכדו של החת"ם סופר. כבר בילדותו כשלא הבין סוגיה על בוריה כרצונו הטהור, היה בוכה ומתחנן ומבקש מה' שיאיר עיניו במאור תורתו. היה מברר הלכה ביסודיות עד שהיתה מחוורת כשמלה. בהקדמת ספרו אמרי יהודה סוגיות כתב על החיוב 'ללמוד ההלכות הקבועות וקיימי משרשן. הגם שא"א ללמוד כל הלכה והלכה ממקורה, עכ"פ ההלכות אשר המה שרש ענינים צריך לידע מקורה וסברתה והסברתה, כי לולא זאת כמעט כל הלכה והלכה היא אצל אדם כמו גזירת הכתוב, וא"א לו ליתן מועצות ודעת בשום ענין חדש אשר אינו מפורש כ"כ, איך ידמנו ואיך ומהיכן ילמדנו, ותורה עניה במקום אחד ועשירה במקום אחר וכו', עכ"ל. הקדמה ארוכה ומופלאה
לבסוף נתמנה לרבנות בסקעלהיד שבהונגריה שם הקים ישיבה ובה העמיד תלמידים גדולים בתורה ויראה, ביניהם הרב אברהם יצחק קאהן זצ"ל לימים אדמו"ר תולדות אהרן בירושלים. הרב יהודה זאב ליבוביץ זצ"ל דמות פלאית שסמוך לראש השנה בכ"ז באלול יום הסתלקותו. עבר את מדורת האש של השואה ולא זכה לזש"ק.

[3] הרב אליעזר סג"ל רוזנברג (תר"ן לערך – חול המועד סוכות י"ח בתשרי תש"ה)
בצעירותו למד אצל הרב דוד גרינוולד (קרן לדוד, אחיו של הרב משה גרינוולד מגדולי פוסקי הונגריה 'ערוגת הבושם')
הרב אליעזר רוזנברג התחתן עם מרת ריזל בת ר' יוסף סראדי, ראש החברה קדישא מקאשוי ומראשי הקהילה שם, שהיה ראש וראשון לכל דבר שבקדושה שם. לאחר נישואיהם התגורר ר' אליעזר וריזל בפרשבורג, על מנת להתגורר בסמוך לאמו של ר' אליעזר, שהתאלמנה בשנת תרע"ט. כעבור זמן קצר החל הרב אליעזר לעבוד כמזכיר הקהילה בעיר, וניהל את הפעולות הקהילתיות, ארגן שיעורים ודרשות ודאג לחלוקת סיוע לנזקקים במיוחד לקראת החגים. בנוסף לכך הוא כיהן כמנהל תלמוד התורה בפרשבורג. היה תלמיד חכם הבקי בש"ס, במדרשי חז"ל ובמקצועות רבים בתורה. למרות שהיה טרוד בפרנסת ביתו ובצורכי ציבור, הוא היה שוקד על לימוד התורה משעות הבוקר המוקדמות בעיון גדול במשך שעות ארוכות, כשהוא עושה תורתו קבע ומלאכתו ארעי. הוא נהג להתפלל בהתלהבות ובדביקות. הוא כתב בפנקס קטן את חידושי תורתו בהלכה ובאגדה, השווים לכל נפש. על מנת להציל את כתביו הוא שלח אותם לבנו בנייטרא, אך בדרך הם אבדו.
במהלך שנות מלחמת העולם השנייה, הגביר הרב אליעזר את שקידתו בתורה, התפלל בתחנונים לבורא עולם על מפלת הרשע ותקומת ישראל, ורמז על כך בחידושים שרשם בפנקסו. בנו, ר' יוסף, דאג לשלוח לאביו, הרב אליעזר, ככרות לחם מנייטרא לפרשבורג, כשהם מוסלקים בכריכות של ספרים, כי גם בתקופה זו הקפיד הרב אליעזר לאכול רק פת ישראל.
וכך מתואר כי בדרכו לאושויץ ברכבת ביום טוב הראשון של סוכות, במהלך מסעו ברכבת, התפלל הרב אליעזר רוזנברג את ההלל בקול גדול ובשאגה. באמצע הדרך אמר שהוא מרגיש שבנו, יוס'ל, ישאר בין החיים.
משמונת ילדיו שרדו שנים את השואה, בנו יוסף ובתו צביה, הם אשר המשיכו את שושלת הקודש של הוריהם. הרב ואשתו נספו באותו יום (י"ח בתשרי חוהמ"ס תש"ה). נכדיו הוציאו לאור עולם לאחר השואה את הספר צבא רב שהוא ר"ת שמו: אליעזר בן צבי רוזנברג. נדפס מונסי ארה"ב תשע"א. התולדות נערכו עפ"י אתר 'תורתך לא שכחתי'

[4] ברכות (מ"א ע"א-ע"ב) זלה"ק:
דאמר רבי חנן: כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר. חטה – דתנן: הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידיו – הוא והן טמאין מיד; היה לבוש כליו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו באצבעותיו – הוא טמא מיד, והן טהורין עד שישהא בכדי אכילת פרס, פת חטין ולא פת שעורין, מיסב ואוכלן בלפתן. שעורה – דתנן: עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באהל. גפן – כדי רביעית יין לנזיר. תאנה – כגרוגרת להוצאת שבת. רימון – כדתנן: כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים. ארץ זית שמן – אמר רבי יוסי ברבי חנינא: ארץ שכל שיעוריה כזיתים. כל שיעוריה סלקא דעתך? והא איכא הנך דאמרן! אלא: ארץ שרוב שיעוריה כזיתים. דבש – ככותבת הגסה ביום הכפורים, עכ"ל הגמרא.

[5] הרב שמעון סופר (כ"ח באייר תר"י-כ"א בסיון תש"ד) נכדו של החתם סופר, בנו של רבי אברהם שמואל בנימין הכתב סופר שמילא מקום אביו. שימש ברבנות בערלוי במשך ששים וארבע שנים. ערך מכתבי סבו את הספר הידוע על התורה 'תורת משה', שעבר כמה מהדורות. בענותנותו הגדולה כאשר הדפיס את ספרו שלו שו"ת התעוררות תשובה בראש כל עמוד בספר כתב: 'אין לסמוך על הוראה זו כלל, עיין בהקדמה'. כמו"כ את חידושי התורה שלו על החומש שיבץ בתוך ספרו של סבו תורת משה, אך כל מאמר חתם בסיומו 'ש"מ' שיר מעון.
במהדורה החמישית של 'תורת משה' (ירושלים תש"נ) לראשונה הדפיסו את חידושיו בקונטרס בפני עצמו, לאחר הדפסת התורת משה, בתשפ"א נדפסה מהדורה מפוארת ביותר ע"י מכון חת"ם סופר ובנוסף למהדורה המשולבת, הוא נדפס כספר בפני עצמו.
משמעותו של השם 'שיר מעון' מוסברת בפתיחת חלק זה במהדורה הנוכחית כי שיר מעון רמוז שמו שמעון ועוד צירוף התיבות שיר מעון יסודו עפ"י הגמרא (חגיגה י"ב ע"ב) דקאמר ר"ל דאיכא שבעה רקיעים ושם אחד מהם מעון ומפרש מעון שבו כתות של מלאכי השרת אומרים שירה בלילה ומחשות ביום מפני כבודן של ישראל.
כמו כן נודע במעלת תפלתו המיוחדת שנבעה מעמקי הלב. אחיינו ה'דעת סופר' רבי עקיבא סופר היה אומר: די היה לשמוע מדודי הרב מערלוי ברכת 'שהכל נהיה בדברו' כדי להתעורר בתשובה. נכדו הרב יוחנן מערלוי (שנסתלק לעולמו בירושלים בשנת תשע"ו) אמר: …כל תיבה ותיבה מהתפלה מתחלתה ועד סופה היה מבטא בנעימה קדושה ובנגון מיוחד, וכל מי שהיה נוכח שם, היה מרגיש שק"ז [קדושת זקני] עומד לפני בוראו באימה וביראה…איה המלים לתאר את קריאת 'שמע ישראל' שאז היה מגיע להתפשטות הגשמיות ממש…(נערך עפ"י הספר פליטת בית סופריהם, תש"פ).

[6] הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד, רב של קהילת שאמלויא בהונגריה. כתב ספרים ביניהם שו"ת לחם שלמה, אבן שלמה עה"ת ועוד. לעיניו שרפו הגרמנים ימ"ש חבור גדול ומקיף בכת"י על מסכת אבות שעמל עליו במשך כ"ה שנים, וכן שני חלקים מכת"י של חבורו טיול בפרדס, לקוט נפלא בסדר א"ב של דברי דרוש.
הספר טיול בפרדס סביב 'אגרת הטיול' (לרב חיים אחי המהר"ל) ניצל, ונדפס לראשונה בירושלים ע"י בנו הרב שלמה זלמן בתשי"ז. בתשע"ו נדפס מחדש בברוקלין ע"י נכדו יחד עם שני כרכים של טיול בפרדס שנותרו מהשריפה הגדולה ונדפסו לראשונה בתרצ"ט. המחבר עלה בסערה השמיימה בימי השואה בסיוון תש"ד, עם בני קהלתו.

[7] בהערות המהדיר נכד המחבר הרב שלמה זלמן עהרנרייך שליט"א (ברוקלין תשע"ה) כותב כי למעשה המחבר כאן קיצר בדבריו אך הם נסמכים על שלשה מאמרי חז"ל. בסנהדרין שציין בעצמו אמרו חז"ל: ת"ר אדם נברא בערב שבת כו' שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך במעשה בראשית. בברכות (ס"א ע"א) אחור וקדם צרתני, כדרבי אמי דאמר רבי אמי אחור למעשה בראשית וקדם לפורענות. ובתנחומא ישן (מהדורת בובר) פרשת תזריע (סימן ב') לפיכך הוא אומר אחור וקדם צרתני, אחור למעשה יום ששי וקודם למעשה יום ראשון.

[8] הספר אש קודש הינו לקט דרשות אותן דרש האדמו"ר בעיצומם של ימי הבלהות בתקופת השואה בשנים ת"ש, תש"א ותש"ב, הוא העלן על הכתב. לפני שנלקח לגיא ההריגה הטמין בכד חרס את אוסף הדרשות בתוך האדמה, צירף אליו מכתב שמי שימצא את הכד והכתבים שישלח אותם אל אחיו בארץ ישראל בתל אביב הרב ישעיהו שפירא ויצרף את המכתב. אם הוא יזכה וישאר בחיים, שיעבירו זאת לידי הרבנות בוורשה. בכד היו טמונים כתבי יד נוספים של חיבוריו בהם הכשרת האברכים, מבוא שערים הקונטרס צו וזירוז. הגיעו למכון ההיסטורי היהודי בורשה ע"י פועל שעסק בחפירות לבנין חדש בורשה על חורבות הבנין שנפגע במלחמה, נמצאו בארכיון ע"י ברוך דובדבני בתשט"ז. הספר נדפס לראשונה בתש"ך. מהדורה חדשה עם מבוא נרחב, הערות ומראי מקומות בשם דרשות משנות זעם בשני כרכים ע"י דניאל רייזר הוצאת תבונות תשע"ז (שם גירסה אחרת על דרך הטמנת הכתבים.) כמו"כ את תולדות האדמו"ר ניתן לקרוא בהוצאה המנוקדת של ספרו המפורסם חובת התלמידים, ובספר להבת אש קודש מאת רון וקס הוצאת תבונות תש"ע.

[9] ומה יפה להביא כהשלמה ויסוד לדבריו המקודשים על ההנהגה העל טבעית של ישראל הנלמדת מהיסורים שמחוץ לגדר הטבע, ובכך לראות מעלת ההשגחה המיוחדת על ישראל, את דברי המהר"ל שביום כתיבת הגליון זהו היארצייט שלו (י"ח באלול) וכך כותב המהר"ל בעומק קדשו בנצח ישראל פרק י"ד:
ובפרק מציאת האשה (כתובות ס"ו ע"ב), תנו רבנן, מעשה ברבי יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מן ירושלים, והיו תלמידיו מהלכים אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים. כיון שראתה אותו, נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו, רבי – פרנסני. אמר לה, בתי, בת מי את. אמרה לו, בת נקדימון בן גוריון אני. אמר רבי יוחנן בן זכאי, אשריכם ישראל, בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולט בכם. ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום, אז נמסרים ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, רק ביד בהמתן של אומה שפלה. [עכ"ל הגמרא]
ויש לתמוה, מאי לשון 'אשרי' דקאמר, 'אשריכם ישראל שמסרם ביד אומה שפלה, ולא עוד אלא ביד בהמתן של אומה שפלה', וכי בזה שייך לשון 'אשרי'. אבל הדבר הזה כמו שבארנו לך, כי בודאי בזה יש לראות ולהתבונן מעלת ישראל העליונה, שיש להם משפט הצורה השלימה, אשר מצד עצמה ראוי לה השלימות לגמרי, ואין ראוי לה חסרון כלל. והחסרון בצורה הוא בטול אל הצורה לגמרי, ונחשבת נעדרת לגמרי. ומזה הצד היא יותר פחותה מכל אשר הם במדריגה החומרית, אשר יש להם מציאות מה, וזו נחשבת כאילו אין לה מציאות כלל, רק נעדרת.
וזה שאמר (שם) 'אשריכם ישראל, בזמן שאתם עושים רצונו של הקדוש ברוך הוא', שדבר זה ראוי אל הצורה להיות עליונה על כל, לכך אמר שאם עושים רצונו של מקום, אין אומה ולשון שולטת בהם, כאשר ראוי אל הצורה השלימה שהיא מושלת תמיד על החומר, ולא החומר מושל בה. 'ובזמן שאין עושים רצונו של מקום, אז נמסרו ביד אומה שפלה'. כי מה שהם אומה שפלה מורה על שהיא יותר חומרית, כי אין ספק כי השפלות מורה על החומרית, שהחומר הוא שפל. 'ולא עוד, אלא ביד בהמתם של אומה שפלה'. שאין ספק כי הבהמה של אומה שפילה עוד יותר חומרית. וכאשר תדע מענין הערביים האלו, שאין אומה יותר פחותה כמו אלו. והיתה מלקטת שעורים בין גללי בהמתן של ערביים, דהוא היציאה של בהמה. ואין ספק בדבר זה למבין, כי הנמסר ביד זה אין לו מציאות כלל, וכאילו נחשב נעדר. וכל ענין זה מפני כי הצורה מצד עצמה ראוי לה השלימות, כי זהו עצם הצורה שהיא שלימה, וכאשר אין לה השלימות שראוי לה – כאילו היא נעדרת לגמרי. והשפל, אם הוא פחות ושפל, אינו נחשב נעדר, ויש לו מציאות מה, הן רב הן מעט. אבל זה נחשב נעדר לגמרי. ובודאי יפה אמר על זה 'אשריכם ישראל וכו".
וכאשר תבין אלו הדברים על אמתתם מה שראוי לך להבין מהם, אז יפתחו לך שערים הרבה, כי דברים הרבה תלוים בזה במה שאין לישראל שום מדריגה בינונית; או שהם מושלים על הכל, או שהכל מושלים עליהם. עכ"ל המהר"ל זיע"א.

[10] הרב משה בצלאל אלתר (תרכ"ח- יום היארצייט נקבע לכ"ג אלול תש"ב) בנו השלישי של השפת אמת מגור.
אחיו הבכור אברהם מרדכי (האמרי אמת) שימש באדמורות אחרי פטירת אביו. הרב משה בצלאל מקטנותו היה מתמיד עצום וירא שמים בצורה שאינה נתנת לתיאור, עד שאביו כנהו 'צדיק תמים' בהיותו בן ט"ז נשא לאשה את מרת חיה שרה בת אחי אביו רבי שמעון חיים. אחר נשואיו נשאר בגור עירו של אביו, והוא שקוע יומם ולילה בעניני קדושה וטהרה ואינו יודע דבר מעניני עוה"ז. גיסו הרב חנוך צבי הכהן מבענדין אמר עליו: מה שיהודי צריך לכוון בשעת קבלת עול מלכות שמים פעמיים ביום, הוא לא מסיח דעת מזה כל היום כולו. היה דבוק באחיו האדמו"ר לאחר התמנותו, והאחווה והדבקות היתה מוחלטת ביניהם. למעשה הוא רצה שלאחר הסתלקותו הוא ישמש כאדמו"ר, אבל עלייתו בסערה השמיימה בשואה סיבבה אחרת. הרב יצחק קופלמן זצ"ל משוויץ העיד כי שר התורה הגאון הרב שמעון שקופ מרבה לדבר בלימוד עם  הרב משה בצלאל, וכששאלו היכן מכהן כ'ראש ישיבה' נדהם מתשובתו שכלל לא אוחז במשרה זו ולא יכל להירגע 'הרי כל התורה ממש גלויה לפניו' אמר. גם הרב מבריסק נהנה  לדבר עמו בלימוד. בין מדותיו המופלגות היו אהבת ישראל שלא תתואר. אשתו נפטרה עוד לפני השואה בתרצ"ז.
סיפור אחד על אותה תקופת אימים עדותו של הרב אברהם הנדל. הוא פגש את הרב משה בצלאל בבית חרושת בו 'עבדו' צדיקי עליון תחת חסותו של אברהם הנדל שהחזיק את בית החרושת וקיבל תחת חסותו יהודים שזהו היה עוגן ההצלה עבורם לפחות לתקופה מסויימת. בין גדולי עולם היו גם האדמו"ר מפיאסצנה שמדבריו הובאו לעיל. הרב אברהם סיפר כי פעם האחרונה שראה את רבי משה בצלאל כשהלך לדירה בעליית גג בה התגורר, החדר היה חצוי באמצעו באמצעות סדין. התכופף וראה את ר' משה בצלאל רכון על ספר ה'זהר' הוא אפילו לא הבחין בו עד שהמלווה קירב אותו אליו, אז הרים את עיניו והביט בו במבט שהיה מלא יראת שמים אצילות ורחמנות, וכשלבסוף האציל את ברכתו, הרגיש איך היא עוטפת אותו כמו מלבוש'. יום הלקחו לטרבלינקה נקבע כיום האזכרה לעילוי נשמתו הטהורה. רבים מילדיו ונכדיו עלו גם בסערה השמיימה באותה מדורת כבשן, אולם שרידים מצאצאיו נותרו ועלו לארץ ישראל. המאמרים והתולדות עפ"י הספר שם ושארית נערך ע"י הרב מיכאל אריה ראנד אשדוד תשע"ב.

[11] בהערות עורך הספר כתב כי מכתב זה שנכתב בשנת תרפ"ח כש'החפץ חיים' בחיים חיותו (נפטר תרצ"ג), הקדים את מכתבו של אחיו האדמו"ר רבי אברהם מרדכי ה'אמרי אמת' זצ"ל משנת תרצ"ו כמובא בספר אוסף מכתבים מכ"ק אדמו"ר מגור [האמרי אמת] מכתב י"ב: עוד זאת אדרוש מכם כאשר רבו הצרות מבית ומבחוץ ונאמנים דברי חז"ל בגלות הזה מטעם לה"ר ושנאת חינם, ולזאת אבקש להתחזק בענין שמירת הלשון מלה"ר ושנאת חינם. ועצתי שתלמדו בספר 'חפץ חיים' ו'שמירת הלשון' על כל פנים בשני ימים בשבוע. ואעידה עלי שמים וארץ כי אחרי שגמרתי הספרים הנ"ל, הרגשתי בעצמי בזה פעולה לטובה, ולזאת גם השלם במדותיו יתפעל ע"י זה…עכ"ל האמרי אמת זצ"ל.|
וכותב בספר שם ושארית הנ"ל כי דברי האמרי אמת פעלו פעולה גדולה בפולין שם היו מרוכזים חסידי גור באלפיהם, רושם המכתב היה עצום ובני משפחתו של ה'חפץ חיים' הוכרחו להדפיס הדפסה חוזרת של הספרים הנ"ל. רבים מהם עלו על המוקד בשואה הנוראה, ממשפחתו של האדמו"ר אמרי אמת לבד נספו כמאה וחמישים צאצאים, הי"ד. האדמו"ר עצמו חולץ בעצומם של ימי השואה במבצע מורכב ומסובך מאוד והגיע לירושלים שם נפטר בשבועות תש"ח, ובגלל המלחמה שהיתה בשיאה באותה תקופה נקבר סמוך לשוק מחנה יהודה בליבה של השכונה בתוך אחד הבתים, ושם מקומו עד היום.

[12] בהערת המביא לבית הדפוס הרב יהודה ארליך ז"ל ואברהם דוד מנדלבוים יבלחטו"א הוסיפו: עיין בזה"ק (תרומה קמ"ב ע"א) שדין יום הכפורים נמשך עד שמיני עצרת, ע"כ למחרתו שמחת תורה, שמחה נוספת עוד הפעם.

מקורות בהלכה ובקבלה לאיסור ללכת בגילוי ראש / הרב מנחם מנדל כהנא הי"ד מהומנא

ב"ה יום ב' ראה תש"א לפ"ק פה הומנא יצ"ו

שלום וכל טוב סלה לכבוד אהובי ידיד נפשי הרב הגה"ג חו"פ חוב"ט צמ"ס וכו' כש"ת מוה"ר חנניה יום טוב ליפא דייטש שליט"א

אחדשה"ת באהבה רבה קבלתי הקונטרס הראשון גם שני, ואשיב לו על ראשון ראשון.

בדבר הזוהר הקדוש, ומקודם אעתיק לשון הזוהר הקדוש בכל הג' מקומות בפרשת נשא ברעייא מהימנא דף קכ"ב ע"ב אחר שדיבר מענין תשובה, שהוא תשוב ה' לגבי וא"ו והוא ה' ד'הבראם' שהוא שכינה הקדושה והוא החיות של האיש וכו', וזה לשונו: ועלה אתמר כי על כל מוציא פי ה' יחיה האדם (כוונתו על התשובה שהוא ווידוי דברים, שהוא מוציא פי ה' יחיה את האדם, מביא חיות להאיש) והוא על רישיה דבר נש, עלה אתמר 'ותמונת ה' יביט' 'אך בצלם יתהלך איש', ובגין דהוא על רישיה דבר נש אסור ליה לבר נש למיזל ד' אמות בגלוי דרישא, דאם הוא איסתלקות מעל רישיה דבר נש מיד אסתלקו חיים מיניה. ואי תימא דרק שריא על אומין דעלמא וכו' לא שריא, ודאי דמשה בעא מקב"ה דלא תשרי שכינה על אומין דעלמא ויהיב ליה. עד כאן לשונו הקדוש.

בפרשת בלק דף קפ"ז ע"א כתב בזה הלשון פתח ואמר (קהלת) 'החכם עיניו בראשו' וגו', וכי באן אתר עינוי דבר נש, אלא בראשו דילמא בגופו או בדרועיה דאפיק לחכם יתיר מכל בני עלמא, אלא קרא הכי הוא ודאי דתנן לא יהך בר נש בגלוי דרישא ד' אמות, מאי טעמא דשכינתא שריא על רישיה וכל חכים עינוי ומלוי בראשו אינון בההוא דשריא וקיימא על רישיה. עד כאן לשונו הקדוש.

בפרשת פנחס דף רמ"ה ע"ב מדבר מן העשרה דברים דתקינו רבנן בכוס ואחד מהם הוא עטוף, וזה לשונו: עטוף צריך לאעטפא רישיה בגין דשכינתא על רישיה, דהכי אוקמוה מארי דמתניתין אסור לתלמיד חכם למיהך ד' אמות בגילוי ראש, משום (ישעיה ו') 'מלא כל הארץ כבודו', כל שכן בברכה ובאדנות שמא קדישא למהוי בגילוי ראש. עד כאן לשונו הקדוש.

וכפי הנראה לכאורה נראה כסתירה ומצאתי בספר מחזיק ברכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן ב' מהחיד"א ז"ל שמאריך מאוד בדין זה, ומביא דברי הרעייא מהמנא פרשת נשא ובפרשת פנחס וכתב דדברי הרעייא מהמנא בפרשת פנחס הם כמו שכתב רי"ו מובא בבית יוסף סימן קפ"ז, ועיין שם מה שהקשה עליו, ועיין במ"מ סוף פרק שלשה שאכלו שמיישב קושיות הבית יוסף, וכתב שכן הוא גם כן הפירוש ברעייא מהמנא פנחס, ומפרש מה שכתב ברעייא מהמנא פרשת נשא אסור ליה לבר נש, כוונתו לתלמיד חכם, כמו שביאר רעייא מהמנא אפילו בפרשת פנחס. עד כאן לשונו. וגם בזוהר הקדוש פרשת בלק נראה דמיירי בתלמיד חכם, כיון דמדבר בחכם ומפרש בזה הפסוק 'החכם עיניו בראשו' כנ"ל.

ולי נראה לפרש בדרך אפשר דפרשת נשא ופרשת בלק מיירי מצד מדת חסידות, וזה אסור לכל בר נש, אבל מדינא אינו אסור רק לתלמיד חכם. וגם זה דעתם, או יש לומר כיון דבפרשת פנחס מביא בשם מארי דמתניתין ושם לא מצא רק לתלמיד חכם, אבל רשב"י ז"ל בעצמו סבירא ליה שאסור לכל בר נש.

ובשו"ת מהר"י מהרונא ז"ל מצאתי בסימן קס"ה שכתב מפורש דאסור אפילו לאיש פשוט שאינו תלמיד חכם לילך בגילוי ראש, וכתב דמה שכתב רש"י בקידושין אצל רב כהנא דגברא רבה הוא דלא אזיל בגילוי ראש, פירושו בסודר העליון שמעטפים בו הראש, וזה אין דרך לילך בו רק גברא רבה, אבל כיסוי ראש צריך לעולם לכל אחד. ומה שכתב בפרק כל כתבי ובפרק קמא דקידושין רב הונא בריה דרב הושיע לא הוי מסגי ד' אמות בגילוי הראש, אמר שכינה למעלה מראש, על כורחך הרבותא הוא דאפילו בגוי ביתא לא הוי מסגי. עד כאן דבריו. יותר לא מצאתי בזה.

ובזה אסיים ב"ד הדורש שלומו באהבה רבה מצפה לישועה במהרה.

הק' מנחם מענדל כהנא מו"ץ ור"מ דק"ק הומנא יע"א

(שאלות ותשובות הגאונים, תשובה ה, בתוך משניות, טהרת יום טוב, ה, עמו' רלג)


הרב מנחם מנדל כהנא מהומנא, נולד לאביו רבי צבי הירש כהנא הי"ד אב"ד ספינקא, (בנו של רבי נחמן כהנא, מחבר האורחות חיים מספינקא וחתנו של בעל ה'אמרי יוסף'), ולאמו, הרבנית מירל גאלא, היתה בת רבי ברוך מבריזדוביץ (חתן רבי מנחם מעדיל מזידיטשויב בנו של רבי יצחק אייזיק מזידיטשב) בן רבי מאיר מגלאגוב (חתנו של רבי יוסף מדמברובה, משושלת קאזניץ וליזענסק) בן רבי מנחם מענדיל מגלאגוב (חתנו של בעל 'אור לשמים' מאפטא) בן רבי אשר ישעיה מרופשיץ, חתנו של בעל 'זרע קודש' מרופשיץ.

הרב מנחם מנדל היה תלמיד אביו הגדול אב"ד ספינקא.

בשנת תרפ"ב התחתן הרב מנחם מנדל בקרעסטיר, עם מרת בענטשא מרים בתו של האדמו"ר רבי אברהם שטיינר, בנו ולימים ממלא מקומו של האדמו"ר הנודע רבי ישעיה מקרעסטיר. לאחר נישואיו היה סמוך על שולחן חותנו במשך שלוש שנים, עד לפטירת רבי ישעיה זצ"ל, בהם היה מקורב לחותנו-זקנו, רבי ישעיה, ולמד מתורתו ומהנהגותיו, אחר כך כיהן כמו"צ ור"מ בהומנא.

מכתב עם דברי תורה, שכתב לדוד אשתו, הרב ראובן חיים קליין הי"ד, הובא באתר בית המכירות גנזים. תשובה שכתב לו הרב ראובן חיים קליין הי"ד, בדין חיוב במזוזה בבית כנסת בו לומדים לפרקים, הובא בספר 'מלי דבי כנישתא', עמו' קכ.

בשנים תרפ"ח-תר"ץ כתב רבי מנחם מנדל גלויות לסבתו, 'הצדקת החכמת המפורסמת המושלמת בעלת מדות טובות' מרת שרה שלמצי אייכנשטיין (מפרימישלאן), שהתגוררה בירושלים. שתיים מגלויות אלו מופיעות באתר בית המכירות ווינרס, ומכתב אחד מובא בקונטרס 'נשים במאי קזכיין', ג, גנזי קדם, סעיף יג . רבי מנחם מנדל איחל בהם לסבתו ש'ה' יתברך יעזור שתראה רק שמחה ונחת מכל יוצאי חלציה עד ביאת גואל צדק בב"א'. הוא דיווח על קשיי פרנסה קשים 'עד אין לשער, הקב"ה יזמין לי בקרוב ובמהרה מקום פרנסה טובה כדי שאוכל לישב על התורה מתוך נחת והרחבה וכל טוב', וביקש שתתפלל במקומות הקודשים לישועה בתוך כלל ישראל. הרב מזכיר בגלויות אלו את ילדיו "יצחק יונה'לי שכבר לומד חומש, יוסף מאיר'ל שעדיין לא הלך לחיידר, חיים אברהמ'טשי המתוק מדבש ומבשר על לידת בתו רבקה.

מכתב שכתב לרב צבי יוסף דושינסקי, בעניין בחור שביטל חתונה ונדרש לשלם כספים שקיבל ופיצוי עבור הבושה שגרם לכלה, הובא באתר בית המכירות נצח.

הרב מנחם מנדל כהנא הי"ד נהרג עקה"ש בשנת תש"ב במחנה חלמאנו, עם רעייתו בענטשא מרים, וילדיהם: יצחק יונה, יוסף מאיר, אברהם, ישעיה, הינדא, צירל, רבקה פערל וגיטל. הי"ד.

אביו, רבי צבי הירש כהנא אב"ד ספניקא, ואמו, מרים גאלה, נספו בז' בסיון תש"ד. כן נספו רבים מבני משפחתם, שהונצחו בדף זכרון בספר 'ארחות חיים' מאת רבי נחמן כהנא (ירושלים, תשכ"ב). הי"ד.

שרדו שני אחיו, הצדיקים הנודעים:

  • אחיו, רבי נחמן מספינקא, שעלה לארץ ישראל לאחר השואה, והיה רב המושב 'בני ראם' ואחר כך הקים את בית מדרשו בבני ברק.
  • אחיו, רבי יוסף מאיר כהנא מספינקא (חתנו של דודו, רבי יעקב ישראל וישורון רובין הי"ד), עלה עם משפחתו בשנת תש"א לירושלים, שם למד בישיבת 'חיי עולם', כיהן כרב בבית המדרש ויזניץ ואחר כך ייסד בית מדרש וכולל אברכים בשם 'סערעדנא'. משנת תש"ב כיהן כאדמו"ר לשארית הפליטה מחסידי ספינקא, ועמל לשקם את חסידות זו.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת כי תצא

אמרת חיים שתגביה נקודת חיים [1]

הרב דוד בליאכר זצ"ל הי"ד ראש ישיבת 'בית יוסף' נובהרדוק במזריטש, בספר שנערך משיחותיו דברי בינה ומוסר כותב במאמר 'כנסיה לשם שמים' וזלה"ק:

תמונת הרב דוד בלייכר הי"ד

הרב דוד בלייכר הי"ד

…כל רגע בחיים הוא חלק מיוחד, אין לרגע זה שייכות לרגע שבא אחריו. בדומה לטומאה וטהרה שזה שהאדם יכול להיות טהור היום ומחר טמא, או היום הנהו טמא ומחר הוא נטהר ע"י אפר פרה [אדומה]. העוסק באפר פרה אין עליו דין של טומאה לכאורה, והנה דוקא הוא עצמו נטמא ולמחר הוא שוב נטהר.

כיוצא בו האדם, כל רגע הוא אחר, ועליו להשתדל שרגעיו יהיו גבוהים וטהורים, ולכל הפחות ישתדל להשיג רגע אחד גבוה, שהוא כשלעצמו הרי הוא עולם מלא, בפרט שהוא אינו יודע מה יהיו תוצאותיו, שכן מי שיש בידו רגע גבוה אחד, יקל עליו לפעול עוד רגע. והאמת שההתחלה היא קיימת אצל כל אחד ואחד, אף הפחות יש לו רגע גבוה…

זהו כל פרי הצלחתנו עתה ושכר של כל אחד מאתנו להשיג כאן את הרגע הגבוה ביותר ולהעמיד מחשבתו ונטייתו ומגמתו על נקודת אמת, אשר נקוה כי ממנה יצמח הטוב… להשאיר על מצב הישר לחיי תורה ונעימותה נצח. עכ"ל הרב דוד בליאכר[2] זצ"ל הי"ד.

השבת אבידה ואיסור טומאה שני 'בתי אב' לציווי לא להשמע לאביו

לֹֽא־תִרְאֶה֩ אֶת־שׁ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ אֶת־שֵׂיוֹ֙ נִדָּחִ֔ים וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֵ֖ם לְאָחִֽיךָ (דברים כ"ב א')

תמונת הרב אהרן לוין הי"ד

הרב אהרן לוין הי"ד

בספר הדרש והעיון לרב אהרן לוין[3] זצ"ל הי"ד אב"ד ריישא (דברים נלקט מכתבי המחבר ע"י בניו) כתב בפרשתנו וזלה"ק:

…הבאתי דברי הגמרא (בבא מציעא ל"ב ע"א) מנין שאם אמר לו אביו הטמא, או שאמר לו אל תחזיר אבידה שלא ישמע לו, שנאמר (ויקרא י"ט ג') אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ אֲנִ֖י ה' אֱלֹקיכֶֽם, כולכם חייבים בכבודי. [ע"כ הגמרא] ויש להבין מדוע כשרצו לומר שלא ישמע לאביו אם יאמר לו לעבור על דברי תורה תפסו שתי העבירות האלה, שאמר לו הטמא ושלא יחזיר אבידה, כיוון שלא תפסו העבירות האלה רק לדוגמא, להורות שאם יאמר לו לעבור על דברי תורה, לא ישמע לו, מי לא סגי לדוגמא באחת מהן, וכגון שאמר לו לטמא או שאמר לו שלא יחזיר אבידה…

ונראה לשער בזה דכידוע יש בתורה שני סוגי מצוות, מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחבירו, ורצו חז"ל להורות שבין אם יאמר לו אביו לעבור על אחת מהמצוות של בין אדם למקום, ובין אם יאמר לו לעבור על אחת המצוות שבין אדם לחבירו, לא ישמע לו. ונקטו לדוגמא מצוה אחת מכל סוג, כי טומאת כהנים היא מהמצוות שבין אדם למקום, והשבת אבידה היא מהמצוות שבין אדם לחבירו, ועל כן אמרו שבין אם יאמר לו אביו שיטמא היינו שיצוה לו לעבור על אחת המצוות שבין אדם למקום, ובין אם יאמר לו שלא יחזיר אבידה, היינו שיצוה לו לעבור על אחת מהמצוות של בין אדם לחבירו, לא ישמע לו, כי אין חילוק על איזו מצוה משני הסוגים הוא מצוה לו לעבור, ובכל אופן לא ישמע לו, אחרי שגם הוא גם האב חייבים בכבוד המקום, ועל כן אם יפגום האב בכבוד המקום אין לשמוע לו. עכ"ל הרב אהרן לוין זצ"ל הי"ד.

משילוח הקן למדים שכל אחד יכול להתגדל ולהתרומם בעבודת ה'

שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת־הָאֵ֔ם וְאֶת־הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח־לָ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים (כ"ב ז')

תמונת הרב יהושע בוקסבוים הי"ד

הרב יהושע בוקסבוים הי"ד

הרב יהושע בוקסבוים[4] זצ"ל הי"ד כתב בספרו אור פני יהושע לפרשתנו וזלה"ק:

במדרש (דברים רבה ו' א') תינוק שנולד מהול, מטיפין ממנו דם ברית [ע"כ מהמדרש]. כי הנה היצה"ר בא אצל האדם ואומר לו מה ומי אתה שתרצה לעבוד ה' יתברך, שזה שייך רק להצדיקים אשר יש להם נשמה גבוהה ולא לכערכך אדם פשוט ונשמה פשוטה. [עכ"ד היצה"ר].

אבל באמת כל אחד צריך לחזק עצמו [בעבודת] ה' בין נפקא מינה שמאיזה נשמה הוא בין גדול ובין קטן, שכל אחד יכול לבוא למדריגה גבוהה, אפילו נשמה קטנה מאוד.

והנה ענין המילה הוא לחלוש [כלומר להחליש] כח היצה"ר, ומשום כן אפילו מי שנולד מהול, מטיפין ממנו דם ברית להראות שאפילו מי שנולד מהול שיש לו נשמה גבוה צריך ג"כ לחזק עצמו בעבדות ה' ולבוא למדריגה.

וזה כוונת המדרש, שלח תשלח את האם – היינו שאל תסתכל מאיזה יחוס או נשמה אתה שהוא ה'אם', אלא והבנים – המצוות ומעשים טובים שעשית מעצמך זה – תקח לך, כמו תנוק שנולד מהול, אעפי"כ צריך חיזוק מעצמו ומטיפין ממנו דם ברית. עכ"ל הרב יהושע בוקסבוים הי"ד.

קדושת האזנים הנלמדת דוקא משבט גד

וְיָתֵ֛ד תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ עַל־אֲזֵנֶ֑ךָ וְהָיָה֙ בְּשִׁבְתְּךָ֣ ח֔וּץ וְחָפַרְתָּ֣ה בָ֔הּ וְשַׁבְתָּ֖ וְכִסִּ֥יתָ אֶת־צֵאָתֶֽךָ (כ"ג י"ד)

תמונת רבי יחזקאל הולשטוק הי"ד

רבי יחזקאל הולשטוק הי"ד

בספר מאיר עיני חכמים[5] בחלק קדשי יחזקאל פרשת פינחס (ד"ה לאזני משפחת האזני) הביא דברי הרב יחזקאל אלשטוק זצ"ל הי"ד וזלה"ק:

[לאזני משפחת האזני (במדבר כ"ו ט"ז)] פירש רש"י אומר אני שזו משפחת אצבון, ואיני יודע למה לא נקראת משפחתו על שמו, עכ"ל. והשלה"ק [חלק תושב"כ פרשת פינחס] כתב טעם למה משפחת אצבון נקראת אזני, עפ"י מה דאיתא במסכת כתובות (ה' ע"א) על הפסוק (דברים כ"ד י"ד) ויתד תהיה לך על אזנך, אל תקרי אזנך אלא על אוזנך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון, יניח אצבעו באזניו, דאצבעותיו של אדם דומות ליתדות, ולכך נקראת משפחת אצבון 'אזני', שע"י האצבע באה קדושת האזנים, עיי"ש [בשלה"ק].

וצריך ביאור למה דוקא אצל בני גד מרומז קדושת האזנים ע"י היתדות.

ונראה דהנה אצל ברכת משה לבני גד כתיב (דברים ל"ג כ"א) וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון, וראשית הקדושה הוא השמיעה כדאיתא במדרש (דברים רבה י' א') על הפסוק (ישעיהו נ"ה ג')  הַטּ֤וּ אָזְנְכֶם֙ וּלְכ֣וּ אֵלַ֔י שִׁמְע֖וּ וּתְחִ֣י נַפְשְׁכֶ֑ם, וקדושת האוזן הוא ע"י האצבעות כדאיתא בגמרא הנ"ל. ולכך גד שהראשית הוא לחלקו, כמש"כ [כמו שכתוב] וירא ראשית לו, וזאת אי אפשר רק ע"י האצבעות שהם מקדשים את האזנים שלא יכנס בהם דבר שאינו הגון ואז הם נשמעות רק לדברי תורה. וזהו מה שאיתא במסכת כתובות (ק"ד ע"א) שאמר רבינו הקדוש ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה. שמי שיזכה לקדש את האזנים ע"י האצבעות שהם כיתדות, אז ממילא בא לזה שלא יהנה באצבעו, שידע שכל הנאות של העוה"ז הם כיתדות הדוקרים את הבשר ומנפש ועד הבשר יכלה, ולכך לא נהנה ממעשי אצבעותיו, ובזה זוכה לחלקת מחוקק ספון, כמו דאיתא במדרש שם (דברים רבה י' א') אם הטית אזנך לתורה, כשתבוא לפתוח בדברי תורה הכל משתתקים לפניך ושומעים דבריך וכו'. ומהיכן את למד ממשה רבינו שע"י שהטה אזנו לתורה, בשעה שבא גם לפתוח בדברי תורה נשתתקו העליונים והתחתונים והאזינו דבריו מנין ממה שקרינו בענין (דברים ל"ב א') האזינו השמים ואדברה וגו', וזה בא רק ע"י האצבעות שמונעים מהם דברים שאינם הגונים ונתקדש הראשית וזוכה לחלקת מחוקק ספון.

ולכך דוקא אצל בני גד מרומז קדושת האזנים, והיינו דכתיב (בראשית מ"ט י"ט) גבי גד גדוד יגודנו, שהיו גיבורים ויוצאים למלחמה ונוצחים, דביוצאים למלחמה כתיב (דברים כ"ג י') כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע, ודרשו חז"ל בספרי (רנ"ד) על לשון הרע, וכתיב אח"כ ויתד תהיה לך על אזנך, היינו שע"י קדושת השמיעה יוצאים למלחמה ונוצחים, כדאיתא במדרש (ויקרא רבה כ"ו ב' דביוצאים למלחמה כתיב (דברים כ"ג י') כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. ודרשו רז"ל בספרי (פיסקה רנ"ד) על לשון הרע. וכתיב אח"כ ויתד תהיה לך על אזנך, היינו שע"י קדושת השמיעה יוצאים למלחמה ונוצחים כדאיתא במדרש (ויקרא רבה כ"ו ב') דורו של דוד כולם צדיקים וע"י שהיו בהם דלטורין יוצאין למלחמה ונופלין. אבל דורו של דוד, כולם צדיקים, וע"י  שהיו בהם דלטורין בעל לשון הרע, יוצאים למלחמה ונופלין, אבל דורו של אחאב עובדי ע"ז היו וע"י שלא היו בהן דלטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין… עכ"ל הרב יחזקאל אלשטוק הי"ד.

הטעם שנתן טעם לפסוק

לַנָּכְרִ֣י תַשִּׁ֔יךְ וּלְאָחִ֖יךָ לֹ֣א תַשִּׁ֑יךְ (דברים כ"ג כ"א)

בספר לב יחזקיהו[6] לרב יחזקיהו פיש זצ"ל הי"ד כותב בפרשתנו וזלה"ק:

הנה הטיפחא אשר משמשת תחת התיבה וּלְאָחִ֖יךָ היא לכאורה מפרידה בין הדבקים, כי צריך להיות ולאחיך לא תשיך, וע"י הטיפחא נתפרדה תיבת ולאחיך מן תיבת לא תשיך, ונשאר דבוק לתיבת לַנָּכְרִ֣י תַשִּׁ֔יךְ.

ונלע"ד כי בעת אומרו את הפסוק לנכרי תשיך ולאחיך לא, קשיא, הלוא לעיל (כ"ג ח') הוא אומר  לֹֽא־תְתַעֵ֣ב אֲדֹמִ֔י כִּ֥י אָחִ֖יךָ ה֑וּא. ולתרץ זאת בא הטעם הנ"ל בתיבת וּלְאָחִ֖יךָ, כדי שיהיה פירושו לנכרי תשיך ולאחיך, אעפ"י שהוא אחיך. וזהו דוקא אחיך שהוא נכרי, אבל ולאחיך ממש לא תשיך… עכ"ל הרב יחזקיהו פיש זצ"ל הי"ד.

דרישת האדם מעצמו תאפשר דרשתו לזולתו

כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֙דֶר֙ לַה' אֱלֹקיךָ לֹ֥א תְאַחֵ֖ר לְשַׁלְּמ֑וֹ כִּֽי־דָרֹ֨שׁ יִדְרְשֶׁ֜נּוּ ה' אֱלֹקיךָ מֵֽעִמָּ֔ךְ וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא… מוֹצָ֥א שְׂפָתֶ֖יךָ תִּשְׁמֹ֣ר וְעָשִׂ֑יתָ כַּאֲשֶׁ֨ר נָדַ֜רְתָּ לַה' אֱלֹקיךָ֙ נְדָבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר

תמונת הרב צבי ישראל רוטנברג הי"ד

הרב צבי ישראל רוטנברג הי"ד

דִּבַּ֖רְתָּ בְּפִֽיךָ (דברים כ"ג כ"ב, כ"ד)

בספר אור מלא מתורותיו של האדמו"ר מקאסן הרב ישראל צבי רוטנברג[7] זצ"ל הי"ד בחלק השמועות כתב:

בהקדם מה שכתב בספר ייטב פנים [לרב יקותיאל יהודה טייטלבוים זצ"ל] במאמריו לי"ג מדות ויום העשור (אות מ"ה) וז"ד [וזה דבריו] איך אפשר לאדם להוכיח לזולתו יחיד וכל שכן רבים, הלא אמרו [בבא מציעא ק"ז ע"ב] 'קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים' א"כ ממה נפשך, אם בלבו שכבר קשט את עצמו א"כ הוא מתגאה, ותועבת ה' כל גבה לב, ולא נצלח בתוכחתו. ואם יודע באמת שעודנו בכבלי העבותות החטאים ולא קשט את עצמו, איך לא יבוש ולא יכלם לפני הבורא ברוך הוא ועדתו הקדושה לפתוח פיו בשער בת רבים בדברי כיבושים במקום שהיה לו לכבוש [פניו] בקרקע מחטאיו ופשעיו וכו'. שוב נזכרתי וכו' עניינו עפ"י הידוע כי עיקר התשובה הוא החרטה שבלב ומיד נעשה צדיק גמור וכו' משום דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ממש.

ובזה פירשתי מאמר דוד (תהלים מ' ח'-י') אָ֣ז אָ֭מַרְתִּי הִנֵּה־בָ֑אתִי בִּמְגִלַּת־סֵ֝֗פֶר כָּת֥וּב עָלָֽי. לַֽעֲשֽׂוֹת־רְצוֹנְךָ֣ אֱלֹקי חָפָ֑צְתִּי וְ֝ת֥וֹרָתְךָ֗ בְּת֣וֹךְ מֵעָֽי. בִּשַּׂ֤רְתִּי צֶ֨דֶק׀ בְּקָ֮הָ֤ל רָ֗ב הִנֵּ֣ה שְׂ֭פָתַי לֹ֣א אֶכְלָ֑א ה' אַתָּ֥ה יָדָֽעְתָּ. ר"ל אז שאמרתי ברבים דברי מוסר שלא לעשות כך וכך, הנה באתי בעצמי במגילת ספר כתוב עלי, שהכל כתוב על עצמי, ולי לעצמי ראוי לאומרו, איך אמלא פי תוכחות לזולתי ובפרט לרבים, אבל אנצל נפשי כי מעתה לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך [בתוך מעי] ע"כ בשרתי צדק בקהל רב, הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת מחשבות לבי שחפצתי, וממילא נחשב כאילו עשיתי, ע"כ [מהספר ייטב פנים].

ובזה יפורש כאן כי דרוש, וכשתרצה להגיד לעם עדת ישראל דרשה בדברי מוסר ותוכחה הלא תחקור בדעתך ותשכיל על דבר אשר ידרשנו ה' אלקיך מעמך, שאלה הדברים אשר תדרוש להם שלא לעשות כך וכך, ידרשנו ה' מעמך, על דרך קשוט עצמך, וראית אשר יהיה בך חטא ואיך תאמר תוכחה לרבים, אבל התקנה לזה מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך, היינו שתקבל על עצמך להיטיב מעשיך, ואז נדבה אשר דברת בפיך, יהיה לנדבה אותן דברי המוסר מה שתדבר בפיך, כי יכול אתה להגיד לאדם ישרו.

מצות זכירת ענין עמלק לעדוד וחזוק ישראל

בספר הדרשות מצח אהרן לרב אהרן וולקין זצ"ל (בעהמ"ח בית אהרן על הש"ס, ושו"ת זקן אהרן) כתב בח"א דרוש ל"א דרוש לפרשת זכור (ד"ה וסיימתי דרוש

תמונת הרב אהרן וואלקין הי"ד

הרב אהרן וואלקין הי"ד

זה):

…לולי דמסתפינא הייתי אומר שיש עוד כוונה אחרת במצות זכירת מעשה עמלק, דהוא יתברך ראה מה שעתיד להיות ברבות הימים, עת האומה הישראלית תתפזר בארבע כנפות הארץ וגזירות רעות וצרות יעיקו אותם על מדרך כף רגלם, ולעת כזאת אשר ישראל הם דווים דחופים ושנואים יותר מכל האומות…יפול היאוש בלבן של הרבה ישראלים, לומר שחלילה כבר אבדנו, ואין תקוה עוד שיקוו לתחיה לא בדרך הטבע ולא בדרך הנס…ויאוש כזה הוא מן המפסידים היותר גדולים, שיוכל חלילה הוא מן ההפסדים היותר גדולים, שיוכל חלילה לפרוץ פרצה גדולה בכרם הישראלי, ובכדי לחזק לבבנו צוה הקב"ה לזכור בכל שנה ספור הסתוריי אשר ממנו נראה כי לא עתה בלבד עומדים אנו במצב רעוע כזה, אלא שכבר היה לעולמים, ובכ"ז כאשר באנו מים עד נפש, הצילנו ה'  עכ"ל הרב אהרן וולקין זצ"ל הי"ד.

נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 0526514000  Ybarkai6@gmail.com


[1] הכנת הגליון והלמוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) ז"ל אשתו זהבה בת אליהו ז"ל, בנם משה יצחק.. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק.
לרפואת הרב יעקב משה בן גלדיס כתון בתושח"י.

[2] הרב דוד בליאכר (תרנ"א – כ"ה באייר תש"ד) אביו הרב ישראל היה שו"ב (שוחט ובודק) של העיר הומאן באוקריינה לאחר מכן עברו לקווקאז. בצעירותו למד בסלבודקא אצל ה'סבא מסלבודקה' הרב נתן צבי פינקל זצ"ל בעהמ"ח אור הצפון. עפ"י המלצתו למד עם הרב אברהם גרודזנסקי זצ"ל הי"ד (תורת אברהם) וכל ימיו היה הרב בליאכר מספר על התועלת הרוחנית שקיבל מאישיות גדולה זו. בתקופה מאוחרת יותר הכיר את ה'סבא מנובהרדוק' הרב יוסף יוזל הורביץ ובו ובשיטתו דבק לכל חייו. שיטת נובהרדוק היתה להפיץ את תורת המוסר, הם היו מייסדים ישיבות בעיירות רבות, שולחים קבוצה קטנה ואיכותית של תלמידים, לאחר שהמקום התבסס היו ממשיכים ומהתלמידים שולחים למקומות נוספים.
סיפור אחד על אישיותו ומחשבתו העמוקה מתוך רגישות לנפש האדם. באחד הימים הגיע אליו אברך חסידי ושפך מר ליבו לפני הרב דוד. הוא היה נשוי עשר שנים וחי עם אשתו בשמחה ובשלום, אך למגינת ליבם לא זכו להפקד בזש"ק, אשתו היתה ל"ע חולנית, ורבו הורה לו שהם צריכים להתגרש. אך לא מלאו לבו לעשות כך כיוון שזה עלול לפגוע מאוד באשתו וחלילה לגרום לה סכנה, ואינו יודע מה לעשות. הרב בליאכר שאל אותו כמה שאלות והרהר לעצמו ולבסוף אמר לו שימתין חודשים מספר ולא יספר לשום אדם על ביקורו אצל האדמו"ר אליו היה קשור. האברך הוסיף וביקש שהרב יתפלל עליו. לימים הגיע אליו ובפיו בשורה שזכו ונולד להם בן זכר והם מבקשים לכבד את הרב בסנדקאות, אך הרב בליאכר סירב והורה לו לכבד את האדמו"ר. לאחר שיצא מהחדר שאלו כותב הדברים מדוע סירב והפנה אותו לאדמו"ר. תשובתו היתה: הייתי חושש שתיחלש אמונתו של האברך באדמו"ר שלו, והוא הרי לא נתגדל על תורת המוסר של נובהרדוק ומי יודע אם לא ישאר קרח מכאן ומכאן. (עמ' 72 ב'חסדי דוד' קונטרס זכרון בסוף הספר דברי בינה ומוסר שדבריו הובאו לעיל).
בתקופת השואה שהה במזריטש. בפסח האחרון הצליח להכין מצה שמורה, וביקש מהשו"ב של מזריטש הרב יעקב גולדבלט (שרד את השואה) שיסייע לו להכין יין לארבע כוסות, ש'יתכן שזהו חג הפסח האחרון שלהם, ויש להתאמץ במצוות החג'. הרב גולדבלבט הצליח להשיג עבורו צימוקים ומהם הכינו יין וחגגו את ליל הסדר ברוב דיצה וחדוה בשירה וריקודין כשעמם מסבים עוד כעשרים איש בעלי משפחות, והרב בליאכר מעודד את רוחם בדבורים חוצבי להבות. לבסוף נתפסו ונשלחו למיידנק. בתו הבכורה מרת בוניא שניצלה בניסי ניסים מתוך תא הגזים וזכתה לעלות לארץ ישראל, קבעה יום הזכרון לכל משפחתה לכ"ה באייר.
המאמר והתולדות מהספר דברי בינה ומוסר נדפס ע"י עטרת יוסף בית מדרש לתורה תל אביב תש"ל. בחלקו השני של הספר קונטרס חסדי דוד ובו מתוארים בהרחבה ובצורה מרתקת, תולדותיו וכן תיאור ישיבת נובהרדוק בשיטתה המוסרית המיוחדת והקמת ישיבותיה בפולין ונטיעת עץ הפרי המקודש בארץ ישראל, שממש הקימו לפני השריפה הגדולה באירופה, שם ושארית לשיטה מוסרית מיוחדת זו. מן הענין להוסיף כי כחמשים שנה לאחר צאת ספר זה, יצא לאור הספר 'נובהרדוק' בשני כרכים, אך ספרנו נשאר בטעמו ויחודו המיוחדים.

[3] הרב אהרן לוין (תר"מ – ו' בתמוז תש"א) אביו הרב נתן לוין זצ"ל, חתנו של ר' יצחק שמעלקיש בעהמ"ח בית יצחק. כתב ברכת אהרן למסכת ברכות, שו"ת אבני חפץ, ומאמרים עה"ת הדרש והעיון. ארבעה כרכים זכה המחבר להוציא בחייו כאשר החלק הרביעי שהינו רק החלק הראשון מספר במדבר נחתם בי' בניסן תרצ"ט חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. את החלק השני של הספר לא זכה המחבר להוציא לאור, ולמעשה לא זכינו לראותו וכן את השלמת החיבור בחלק על דברים באשר הם עלו בלהבות יחד עם מחברם.
בניו זכו והוציאו שני חלקים אלו מתוך ליקוט המאמרים משאר כתבי אביהם. עוד הם מציינים בדברי הפתיחה לדברים: …ה' יסתיר בסתר כנפיו לעולמים את נשמותיהן של אמנו מורתנו האהובה והיקרה הרבנית דאבא ע"ה אשר היתה לנס בחכמתה, בטוב לבבה ובטוהר מדותיה ומעשיה הטובים, ושל אחותנו החביבה והאצילה מרת פריווא ע"ה אשר שתיהן עלו על המוקד בתקופת החורבן הנורא של מלחמת העולם השניה וכבה נרן כפי התאריך המשוער ביום י"ב באלול תש"ב…יצחק שמואל ודוד לוין [בני המחבר] עכ"ל ההקדמה לספר.
כותב המלקט בהתרגשות עצומה, גלגלה ההשגחה העליונה ומתוך סיבובי דברים של עריכת הגליון וחיפוש בספרים, אינה ה' לידי והביאני לפגשו ביום י"ב באלול תשפ"בשמונים שנה בדיוק לתאריך שנקבע כיום הסתלקותן
בחלק החמישי (במדבר ב') מצורפים תולדות המחבר שנכתבו בידי בנו יצחק לוין ז"ל, ביד אומן ובלשון רוויית כיסופים וגעגועים לאביו בין דבריו: הביוגרפיה הנוכחית כתובה לא בדיו כי אם בדם הנוזל מלב שבור וקרוע. נפשו של כותב הביוגרפיה היתה קשורה בנפשו של נושא הביוגרפיה. במשך שנים רבות לא זזה ידו מתוך ידו. האהבה העזה והנאמנה שהיתה בינינו עברה כל גבול. היא היתה טהורה כזהר הרקיע ואף כתם אחד לא החשיך אותה במשך כל השנים שזכיתי לשמש את אבי…

[4] הרב יהושע בוקסבוים הי”ד (תרל”ז – כ"ו בסיון תש"ד) אביו ר’ יוסף היה שוחט. בילדותו עבד בחנות של הוריו ובזמנו הפנוי למד אצל הדיין הרב משה יוסף הופמן מחבר הספר “מי באר מים חיים” על מסכת ברכות. בהיותו בן שש עשרה למד אצל הרב שמואל רוזנברג מחבר שו”ת באר שמואל בישיבת אונסדורף. הוא למד בהתמדה מתוך הדחק, והיה לאחד מהתלמידים המצוינים בישיבה.
בשנת תרנ”ט הוסמך להוראה בידי רבו ובידי רבה של מאד, רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר זצ"ל מחבר הספר לבושי מרדכי. נשא לאשה את מרים הי”ד בת הרב מאיר בלוך, ונולדו להם: ר’ נפתלי הי”ד, ר’ יחיאל יוסף הי”ד מו”צ ודיין בגלנטא חתן רבי גרשון אברהם גאלדבערגער אב”ד בערצאל מחבר הספר נחלת הגרשוני, אסתר גינצבורג הי”ד, מלכה הורביץ הי”ד, ר’ אברהם יצחק הי”ד רב ור”מ בקאניזא, יהודה הי”ד (נולד בתרפ”ו), רבקה הי”ד (נולדה בתרפ”ז) ומאיר חיים הי”ד (נולד בתרפ”ח). ר’ יונה (נולד בתרע”ט), ר’ שמואל (נולד בתר”פ) שניהם השרידים מילדיו שנותרו בחיים מהחורבן הגדול, היו בארץ ישראל באותה תקופה (עפ"י הקדמת מהדורה ראשונה של הספר בתש"י).
הרב יהושע למד במשך עשר שנים כשהוא סמוך על שולחן חותנו בעיר אוהעל. בתקופה זו כתב עשרות קונטרסים של דברי תורה, התעמק גם בלימוד התנ”ך, התקרב לחסידות והיה לחסידו של האדמו”ר משינאווה, רבי משה הלברשטם. בהמלצת רבו, רבי שמואל רוזנברג, מונה בשנת תר”ע לרבה של מגנדורף והקים בה ישיבה. בשנת תרפ”ב  מונה לאב”ד גלנטא שבסלובקיה, הקים בה ישיבה גדולה שבשיאה מנתה הישיבה כמאתים ושלשים תלמידים. הרב התייחס באופן אישי לכל תלמיד, בחן אותם לעתים קרובות ועודד אותם להשקיע ולהתעמק בלימודם. הוא סידר להם חדר אוכל מסודר ודאג אישית לכלכלת התלמידים מבני העניים. התלמידים נדרשו להקפיד על הופעתם החיצונית המסודרת. הרב עודד את תלמידיו ללמוד תנ”ך ומוסר, ואף לימוד לעתים מוסר בישיבה. הרב היה דרשן מעולה ונתן שיחות מרתקות בישיבה בשבתות. על אף אהבתו לארץ ישראל, ורצונו לעלות לארץ, דחה את עלייתו בשל מחויבותו לקהילתו ולתלמידיו. בנוסף הרב הצטרף לחברה קדישא בגלנטא.
בסיון תש"ד נתקבלה פקודה לשלוח את יהודי גלנטא לבירקנאו במקביל התקבל גם אישור לשחרר את ראש הישיבה ומשפחתו, אישור שניתן מתוך ההערכה הרבה שזכה לה אפילו מצד הנאצים. אולם הרב סירב, ולפני שיצאה הרכבת לדרכה נשא דרשה מרגשת לפני עדתו בנושא של קידוש השם על בסיס דברי חז"ל בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך.
לאחר תחילת הנסיעה ברכבת התבטא הרב שנוסעים ל"גן עדן" וביקש מתלמידיו ובני עדתו להצטרף עמו בשירת "אני מאמין". לפני חניית הרכבת באושוויץ קרא להגביר את עוצמת השירה. הרב נספה בכ"ו בסיוון תש"ד, יחד עם רבים מבני עדתו וילדיו כפי שנרשם למעלה.
הספר אור פני יהושע יצא לאור ע"י תלמידיו לאחר הסתלקותו בירושלים בתש"י, מהדורה חדשה ממנה נערכו הדברים בתשפ"ב, בתחילתו מבוא תולדות הרב זצ"ל.

[5] הספר מאיר עיני חכמים החדש הינו ליקוט מתורותיו של האדמו"ר מאוסטרובצא הרב מאיר יחיאל הלוי הולשטוק זצוק"ל שהיה צדיק עליון קדוש שנהג בתענית שנים רבות, נסתלק לבית עולמו בשנת תרפ"ח. בנו ממשיך דרכו הרב יחזקאל, המשיך עד לשואה את דרך הקודש של אביו.  בעשרה בטבת תש"ג הוצאו להורג הוא וכל משפחתו אשתו ושבעת בניו ובנותיו וכל צאצאיו, ולא נותר זכר מהם. דברי תורתו קובצו לספר מאיר עיני חכמים על ידי תלמיד אביו, ומהם ליקט על סדר פרשיות התורה. דברי בנו הרב יחזקאל זצ"ל הי"ד הניחם במדור מיוחד שקראהו קדשי יחזקאל ע"ש קונטרס 'פלפולים נחמדים בעניני בעניני קדשים' שהוציא הרב יחיאל הלוי מנדלבוים בניו יורק תש"י, וקבעם בסיום כל פרשה לאחר דברי אביו. תולדות האדמו"ר מאוסטרובצא רשומים בתחילת המהדורה המחודשת של הספר (ח"א תשע"ט, ח"ב-ח"ג תשפ"א). ובהרחבה ניתן לקוראם בספר אספקלריה המאירה בעריכת משה חנניה רפאל גלאזיוס הוצאת עמודי שש (ירושלים תשע"ט).

[6] הרב יחזקיהו פיש (י"א בניסן תרמ"ה-כ"ח אייר תש"ד). נולד לאביו הרב אהרן פיש זצ"ל אב"ד האדאס (הונגריה) בעהמ"ח קדושת אהרן עה"ת בדרך הסוד (נדפס לראשונה לפני השואה ובמהדורה חדשה ע"י מכון אהבת שלום ירושלים תש"ע)  וכן שו"ת פרח מטה אהרן (נדפס מכת"י ע"י מכון אהבת שלום ירושלים תשנ"ו). נקרא יחזקיהו עפ"י הוראת רבו הרב אליעזר צבי הדמשק אליעזר (פירוש לזה"ק) מקומרנא. בשנות נעוריו למד בישיבת הרב יהודה גרינוולד בעהמ"ח זכרון יהודה. בשנת תרס"ו נשא לאשה את מרת רחל פעריל וולדמן בתו של רבי ישראל שמעון, שהיה מקושר בשלשלת משפחתית לבני יששכר, ולעטרת צבי מזידיטשוב. לאחר כמה שנים שלא נולדו להם ילדים הוסיפו אות ה"א  לשמה בהוראת אביו בבחינת ה"א לכם זרע (בראשית מ"ז כ"ג), ונקראה רחל'ה ואז נולדו להם שתי בנות, לאחר כמה שנים נולד להם בן, צבי אביגדור ולאחריו עוד ארבעה בנים האחד (יעקב) נפטר בשנות ילדותו. בתקופה הראשונה ישב בביתו בעיר הולדתו ולמד שיעור בגמרא עם תלמידים בכל יום כמה שעות, לאחר הלימוד התפלל מנחה כשהוא חבוש בתפלין דר"ת, ודאג לתלמידיו במסירות. באותן שנים סירב לקבל על עצמו עול הרבנות, רק הסכים להתפלל בבית המדרש של הבעלי בתים עד שהפסיק זאת. כחצי שנה לפני פטירת אביו הרב אהרן, פקד עליו הרב יעקב משה מקאמרנא שיתחיל לומר ד"ת ברבים בסעודה שלישית, היה זה באלול תרפ"ז. בעש"ק פרשת ויגש ו' בטבת תרפ"ח, בעת שירד אביו לטבול לכבוד שב"ק שבק חיים לכל חי. אותה שבת עדיין לא באה השמועה אליו על פטירת אביו, רק במוצש"ק בשרוהו. אז קיבל על עצמו הנהגת הקהילה (לאחר שבאותה שבת שצויינה לעיל באלול, הסמיכהו רבו מקאמרנא, ולא הארכתי כאן בתיאור המעשה). מידי שנה בזאת חנוכה שחל ימים ספורים לפני היארצייט של אביו ערך סיום ש"ס לעילוי נשמתו עם סעודת 'זאת חנוכה'.
היה מצטיין בעבודת התפלה שהיו ב'קול אדיר וחזק כשאגת הארי ובהשתפכות הנפש כבן המתחטא לפני אביו' באחת מפתקאותיו כתב וזלה"ק: הנה אני מאמין באמונה שלימה שאותיות התורה והתפלה מקשרים את ישראל לאבינו שבשמים, ואם האדם מקשר את עצמו להאור אין סוף המאיר בתוך האותיות, זהו המתקת הדינים ופועל יותר מכל הסיגופים, כידוע שאמר זאת הבעש"ט הקדוש זי"ע לה'תולדות' [רב יעקב יוסף מפולנאה ה'תולדות יעקב יוסף']. משולב עם זאת הכנעותו ושפלותו לפני ה' יתברך, והכרתו כי ה' יתברך הוא המנהיג הכל.
השואה שהחלה בי"ז באלול תרצ"ט עש"ק 'כי תבוא' הגיע למעשה להוגריה רק לקראת סיומה של אותה תקופת אימים באביב תש"ד.  באחרון של פסח (יום שמיני בחו"ל) ערך בפעם האחרונה את שולחנו הטוהר, ובליל מוצאי יום טוב הטמין עם בנו ה'פרי אליעזר' כתבי יד וחפצי ירושה שהיו לו, וכך שרדו לפליטה ומצאום לאחר שובם מהגיהנם של מחנה ההשמדה, אמנם ספר תורה שהטמין לא זכו למצאו.
בכ"ה באייר גירשו אותם מהגטו לרכבת שהובילה אותם לאושויץ, ובכ"ח באייר עלה על המוקד. בנו אליעזר, הפרי אליעזר היחיד שזכה להנצל מהתופת מכל משפחתו, וממנו המשיכה לבעור שלהבת המשפחה. המאמר והתולדות עפ"י הספר לב יחזקיהו שיצא לראשונה מכת"י ברוקלין תש"פ, ע"י נכד המחבר.

[7] הרב ישראל צבי הלוי רוטנברג (חוהמ"ס תר"ן-נספה ג' בסיון תש"ד) נין ונכד לעטרת צבי מזידיטשוב. בתיאור תולדותיו בהקדמת הספר מתוארים מעשיו מאז עלה לכס הרבנות לאחר פטירת אביו בתר"פ. בין דבריו: בליל שבת קודש ישא מדברותיו על דרך החסידות, כדבש מתוקות, מלא יראת ה', וביומא דשבתא מסר לן אורייתא על דרך דרוש ורמז, והיה כמין חומר, ובסעודה שלישית עת רעוא דרעווין היה על דרך פרד"ס עמיקא וטמירא יורדים חדרי בטן…
היה יושב ומנגן שירות ותשבחות כנראה עפ"י דברי העטרת צבי (פרשת ויחי) כשהדינין מתגברים והעצבות גובר אז להמתיק הדינין…צריך להמשיך המתקה בקול שיר בנימי הכנור בי"ג מיכלין דרמי…ועד היום מעידין אנשים שהיו בשולחנותיו הקדושים שהזמירות והנגונים היו יוצאים מגדר אנושי ושהיה מזמר ומתפלל למעלה מגדר אנושי. וכל זאת למרות יסורים רבים שעבר בחייו בפטירת שתי נשיו וחלק מילדיו. לבסוף בשואה נספה, ודברי התורה בספר הם זכרו בעולם.
לא כתב בעצמו את דברי תורתו, אלא תלמידיו כתבום וכשנודע לו, התבונן בהם ונתן הסכמתו להם, אמנם הכתבים עברו (לאחר השואה) בקורתו של אחד מגדולי תלמידו הרב יואל צבי ראטה זצ"ל שלאחר המלחמה הגיע לברוקלין. שם הספר נקרא אור מלא ע"י המחבר עצמו הרב ישראל צבי זצ"ל והוא גימטריה של שמו ישראל צבי או"ר במילואו כלומר אל"ף וי"ו רי"ש.
בספר שנדפס לראשונה בברוקלין תשט"ז (מהדורה שלישית תשס"ח ממנה נערכו הדברים) שלשה חלקים, אור מלא של הרב ישראל צבי נחלק לשנים לתורה ולמועדים, החלק השלישי בני שלשים דרשות לשבת הגדול, שבת שובה, וימים נוראים, מאביו של המחבר הרב יוסף רוטנברג. במהדורה זו השלישית מובאות גם ההקדמות לשתי ההוצאות הראשונות, שבכל אחת מהן דברים המעוררים נפש היהודי. בדברי הסיום ההקדמה האחרונה כתב המו"ל משארי משפחתו של המחבר: אם רצוננו להיות מתלמידיו של רבנו צריכין להתרגל לקבל באהבה כל מה שעובר על האדם ולהתקרב ולהתדבק עצמנו יותר ויותר להקב"ה ולהתפלל אליו להוושע בכל משאלות לבנו לטובה ועי"ז יושפע שפע רב בכל העולמות וגם עלינו עדי נזכה להתגלות כבוד שמים וכבודו עלינו יזרח…

דרוש לסיום הש"ס / הרב יעקב ירחמיאל יחזקאל דנציגר הי"ד

התורה הקדושה נעוץ סופה בתחלתה ותחלתה בסופה, כמבואר בכל הספקים הקדושים, ולזאת נהגו רבותינו קדמאי לעשות סמוכים מתחלת התורה לסופה ומסופה לתחלתה. אי לזאת לכבוד סיום סדרי זרעים מועד נשים נזיקין על ידי תלמידי ישיבתינו הקדושה בית ישראל נראה לחבר את האוהל להיות אחד.

ובהמשך דברינו יבואר ענין מנהג ישראל לחגוג סיומי מסכתא בימי אבלות ציון וירושלים.

פתח דברינו יאירו חמש הנרות התחלת הש"ס, מאמתי קורין את שמע בערבין, בסוף הוריות אמרו אמר ר' יוחנן רשב"ג ורבנן חד חד אמר סיני עדיף וחד אמר עוקד הרים עדיף (סיני, פירש רש"י מי ששנה משנה וברייתא סדורן הוא לו כנתינתן מהר סיני) (עוקר הרים דחריף ומפלפל בתורה אף על פי שאין משנה וברייתא סרורות לו כל כך). ר' יוסף סיני ורבה עוקר הרים. שלחו לתמן איזהו מהם קודם. שלחו להו סיני עדיף. ובסוף נדה אמרו, תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא (הלכות פירש רש"י משנה וברייתא הלכה למשה מסיני). ובסוף מסכת עוקצין סיים רבי המשנה, אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, שנאמר 'להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם'. אמלא אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'. ועתה מסוף הש"ס לתחלתו יאיר הנר החמשי, מאימתי קורין שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, וזה החלי בסייעתא דשמיא הצל"ח מדקדק דהיה לו להתחיל בתפלה משום שהוא ג' פעמים ביום. ונראה לומר כיון דקריאת שמע הוא קודם תפלה, דאמרינן איזהו בן העולם הבא, זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית, אם כן קריאת שמע הוא קודם תפלה, לכן הביאו רבי בראשית דבריו. עיין שם.

אולם יקשה לפי דברי רבי יהושע בן לוי ברכות ד' תפלות באמצע תקנום, אם כן שמונה עשרה קודם לקריאת שמע, והיה לו להביא בתחלה דיני תפלה. עוד יש יש להקשות דהנה המפרשים מדקדקים למה התחיל רבי בדיני קריאת שמע, וכתב החידושי הרי"מ לתרץ דהמצוה ראשונה שבה נתחייב האדם בבואו לי"ג שנים הוא. וקשה גם כן לפי דברי רבי יהושע בן לוי דסובר תפלות באמצע תקנום איך המצוה ראשונה הוא תפלה. ונראה לי בעזרת ה' יתברך לתרץ דהנה אמרו בטעם מחלוקת רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, אי בעי אימא סברא, דרבי יוחנן סובר גאולה מאורתא נמי הוה, אלא גאולה מעלייתא לא הוה אלא עד צפרא. ורבי יהושע בן לוי סובר כיון דלא הוה אלא עד צפרא, לא הוה גאולה מעלייתא. והקשה בצל"ח לרבי יהושע בן לוי אכתי מה עילוי יש לתפלה של ערבית להקדימה לקריאת שמע, ותירץ דשמונה עשרה הוא תדיר נגד קריאת שמע, דשמונה עשרה הוא ג' פעמים בכל יום, וקריאת שמע הוא רק ב' פעמים בכל יום.

אולם לפי מה שאמר ברמב"ם תמידין ומוספין פ"ט תדיר ומקודש איזה מהם שירצה יקדים, וכיון דקריאת שמע הוא אית בה קבלת מלכות שמים אפשר הוא מקודש נגד שמונה עשרה, ואם כן הדין הוא איזה שירצה יקדים. ורבי יהושע בן לוי אומר תפלות באמצע, וצריך לומר דווקא תפלה קודם לשמונה עשרה. ונראה לי דהנה בדף כ"ו ע"א איתא תפלת המנחה עד הערב רבי יהודה אומר עד פלג המנחה. תפלת הערב אין לה קבע. ונראה לי בטעם פלוגתיהו, דהנה שם ע"ב אמרו אמר רבי יוסי ברבי חנינא תפלת אבות תקנום ורבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידים תקנום. והנה נוכל לומר דזה הוא פלוגתת רבי יהודה ורבנן, דרבנן סברי כרבי יוסי ברבי חנינא 'תפלות אבות תקנום', אם כן ערבית הוא נגד יעקב, ויעקב מנא לן דהתפלל, שנאמר 'ויצא יעקב וגו' ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש', ואין פגיעה אלא תפלה. ואצל יעקב נאמר מפורש כי התפלל 'כי בא השמש' (והגם שבתוספות כתבו שם להיפוך מדברי אלה, דלמאן דאמר אבות תקנום, מתחיל זמן מעריב קודם צאת הכוכבים, אולם עיין באדני פז תירוץ על קושיית התוספות, ואדרבא הכריח שיעקב התפלל לאחר שקיעת החמה, היינו בלילה, וכן בצל"ח חולין צ"ב). וזה טעם התנא קמא דסבירא ליה תפלת המנחה עד הערב, ולאחר זה מתחיל זמן מעריב, כמו יעקב שהתפלל מעריב בערב, היינו בלילה. אבל למאן דאמר 'נגד תמידין' וערבית הוא נגד אברים ופדרים, ואברים ופדרים יכולים להקריב אף קודם הלילה, ולזה זמן מעריב מתחיל קודם הלילה. וזה הוא שיטת רבי יהודה שזמן מנחה הוא עד פלג המנחה, ותיכף מתחיל זמן מעריב קודם הערב.

ובזה מתורצת קושיית הצל"ח, דכיון דשיטת רבי יהושע בן לוי דתפלות כנגד תמידין, וערבית כנגד אברים ופדרים, מתחיל זמן מעריב קודם הערב, כמו רבי יהודה דקאי בשיטתיה, אם כן מתחיל החיוב של שמונה עשרה קודם שמתחיל חיוב קריאת שמע, ולזה סבירא ליה לרבי יהושע בן לוי תפלה קודמת לקריאת שמע. ובזה נוכל לתרץ גם קושית הראשונות דלרבי יהושע בן לוי למה התחיל בקריאת שמע, כיון דתפלה קודמת. ונוכל לתרץ כדברי החידושי הרי"ם דהמצוה ראשונה שנתחייב בה האדם הוא קריאת שמע, אבל יוקשה הא לרבי יהושע בן לוי המצוה ראשונה הוא שמונה עשרה. ולזה נוכל לומר דהנה הבנת החדושי הרי"מ הוא, הגם שיש מצוה שגם בהם נתחייב הקטן תיכף בערב, כמו צדקה וכיבוד אב, אולם הם אינם מצוות הכרחיות דיוכל להיות שלא יארע לו המצוי הנ"ל, אבל קריאת שמע בהכרח הוא נתחייב, ואין באופן שיפטר ממנה.

ולפי זה אתי שפיר, דלרבי יהושע בן לוי זמן מעריב הוא קודם הלילה, ואז עדיין הוא קטן ויכול להיות שהתפלל כבר ערבית ביום, ולעת ערב אין הכרח שיתחייב בערבית. ואם כן שפיר המצוה הראשונה ההכרחית הוא קריאת שמע. והגם שנסתפקו לעניין קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה, אם חייב לספור מדאורייתא, שם שאני דספירה הוא דאורייתא, וקטן סופר מטעם חינוך הוא רק מדרבנן, והחיוב דרבנן אינו מועיל לחייב מדאורייתא. אבל כאן לעניין תפלה, הוא רק מדרבנן, והגם שאצל קטן הוא תרי דרבנן, מכל מקום יכול לו להוציא שפיר גם חד דרבנן. עיין מנחת חינוך מצוה ש"ו.

ובזה יתורץ עוד קושייא אחרת, דהנה בגמרא שם דף כ"ד ע"ב אמרינן תפלת הערב אין לה קבע, מאי אין לה קבע, אלימא דאי בעי מצלי כל הלילה, ליתני זמנה כל הלילה. אלא מאי אין לה קבע, כמאן דאמר תפלת ערבית רשות. ואמר וכו' תפלת הערב רבן גמליאל אומר חובה רבי יהושע אומר רשות. והנה הגר"א כתב לפירוש המשנה דלא היה יכול התנא לכתוב 'זמנה כל הלילה', כיון דבאמת זמן תפלת ערבית מפלג המנחה. והנה יש לדייק מדוע לא מתרץ הגמרא כן. אולם לפי דברי יוצדק הכל, דהנה הפלוגתא אי ערבית חובה או רשות, כתב בפני יהושע ובמראה הפנים דתלוי בפלוגתא אי ערבית הוא כנגד אברים ופרדים, ואברים ופרדים שלא נקטרו הקרבן כשר, אם כן תפלת ערבית רשות. אבל למאן דאמר אבות תקנום, אם כן תפלת הערב נגד יעקב אבינו עליו השלום המובחר שבאבות, לא נוכל לומר שתפלתו רשות, אם כן לפי ההווא אמינא של הגמרא שהמשנה הוא כמאן דאמר תפלת ערבית חובה, אם כן תפלות אבות תקנום ומתחיל זמן מעריב מן הערב, היינו בלילה, דומיא דיעקב, אם כן שפיר מציא למתני 'זמנה כל הלילה', ולזה תרצה הגמרא דאתיא כרבי יהושע דאמר 'תפלת ערבית רשות', אם כן ערבית נגד אברים ופדרים, ומתחיל זמן מעריב קודם הלילה ולא יכול לומר 'זמנה כל הלילה', כמו שאומר הגר"א דמתחיל זמנה קודם הלילה. ומתורץ שפיר קושייא. והנה באמת כיון דמחלוקת רבן גמליאל ורבי יהושע הוא אי רשות אי חובה, מאן חשוב מאן ספון ומאן להכניס את ראשו בין ההרים הגדולים להכריע הלכה כמאן לזה נחלקו רבן שמעון בן גמליאל ורבנן בסוף הוריות, כמבואר בפתח דברינו אי סיני עדיף או עוקר הרים עדיף, דהנה העין יעקב כתב דהלכה כרבי יהושע נגד רבן גמליאל, דרבי יהושע הוא זקן מרבן גמליאל, וכתב דזקן הוא חשוב דכמה הרפתקאות עברו עליו, עיין שם. אולם לזה יוצדק רק לעניין לכבד הזקן הוא חשוב נגד הקטן ממנו בשנים, אבל לעניין הלכה, הלא גם הקטן יהיה לגדול, אולם כיון דהוא זקן כבר ראה ושמע הרבה מחכמים הקדמונים בעניין זה, ולזה הלכה כזקן. ובזה בחלקו רבן שמעון בן גמליאל ורבנן, הגם כי לא נמצא מפורש מי האומר כך ומי האומר כך, אף על פי כן לפי קט דעתנו נוכל לומר דרבן שמעון בן גמליאל שהוא בנו דרבן גמליאל (או נינו) סבירא ליה דעוקר הרים עדיף, ואם כן אין לרבי יהושע שהוא זקן, נגד רבן גמליאל, כיון דרבן גמליאל חכם כמותו, אבל רבנן אמרו סיני עדיף, ואם כן רבי יהושע שהוא זקן, ראה כבר הרבה חכמה ודעת, והלכה כמותו. וכן שלחו מתם סיני עדיף. אם כן הלכה כרבי יהושע נגד רבן גמליאל.

והא דסיני עדיף מעוקר הרים הוא משני טעמים, חדא דסיני כיון שאומר רק מענין הלכה למשה מסיני אם כן בטח לא יטעה, אבל עוקר הרים כיון דסומך על שכלו, שגיאותיו מי יבין וכל אדם עלול לטעות, וזה שאמר תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום ופירש רש"י מקרא ומשנה מדרש שנאמרו למשה מסיני, לזה מובטח שהוא בן העולם הבא, אבל מי שסומך על שכלו יוכל להיות שטעה ואינו מובטח שהוא בן העולם הבא שיגיע לו עולם הבא בעד עוקרו הרי הרים. ועוד מעלה יש לסיני, כי האומר רק מפי קבלה לא ימצא מחלוקת כמובן, וכמו שהורה הרמב"ם ז"ל שבהלכה למשה מסיני לא ימצא מחלוקת, אבל בעוקר הרים כיון שסומך על דעתו בא לידי מחלוקת, כי כשם שאין פרצופיהן שוה כך אין דעתיהן שוות ובא לידי מחלוקת. וזהו שאמרו לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. אם כן סיני עדיף והלכה כרבי יהושע לנגד רבן גמליאל דתפלת ערבית רשות, ואם כן תפלת ערבית הוא כנגד אברים ופדרים ומתחיל זמן מעריב עוד קודם בא השמש והמצוה ראשונה שבה נתחייב הבר מצוה הוא קריאת שמע, ולזה התחיל רבינו הקדוש הש"ס מאימתי קורין שמע בערבין.

ועתה נשא עין ונכרה אוזן להבין מנהג ישראל שנהנו לחוג סעודת גמרה של תורה בימי אבלות ציון וירושלים. וזה הדבר הנה באמת יש לעיין מה הוא עניין הספק דשלחו לתם, אי סיני עדיף או עוקר הרים עדיף. ואיה הוא המאזנים לשקול בהם היי מיניה עדיף, זו תורה וזו תורה. ועיין בבאר שבע שהקשה על תשובת בני ארץ ישראל דסיני עדיף, הלא אמרו בשבת דף ל"א דבעת הדין שואלין לאדם אם פלפלת בחכמה, אם כן נראה דעוקר הרים עדיף.

אולם להבין את כל אלה נביא דברי המהרש"א שם בגמרא, וזה לשונו שם, נראה שדימו את הסומך על רוב שמועתו לסיני ושאין בידו כל כך שמועות וסומך על חריפתו עוקר הרים, כלפי שאמרו בפרק בני העיר ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה, נקבעו בארץ ישראל וכו', ועוד אמרו שם 'למה תרצדון הרים' כלכם בעלי מומין אצל הר סיני. ולזה הסומך על רוב שמועותיו ומשניות וברייתות סדורות לו כנתינתן מהר סיני, הוא כסיני שעליו הייתה קבלת התורה. אבל מי שאין משניות וברייתות סדורות לו כל כך, הוא כעוקר הרים, כהרים שנעקרו ממקומן לפי שעה וסמכו על עוצם מעלתם ורוב גבהם לעשות דין עם סיני, וזכה סיני שכולם נעשו בעלי מומין אצלו. ואמרו בסוטה לעולם ילמוד אדם מדעת קונו, שהרי הניח הקב"ה כל הרים וגבעות ולא השרה שכינתו אלא על הר סיני. ולזה אמרו סיני עדיף. עד כאן לשון קודשו.

נמצא מפורש יוצא מפי רבינו הגדול דסיני אין בו, גיאות, ועוקר הרים הוא עם גיאות. ובזה מתורץ קושית הבאר שבע דאמרו כל גאה שוטה, ולזה שואלים את האדם ביום הדין 'פלפלת בחכמה', האם פלפולך היה בחכמה, כלומר בלא גאות, ולא היית שוטה. ובאמת עוקר הרים כזה אפשר עדיף מסיני, ועל כל פנים שווה לסיני.

ועתה נבינה לאחרית דבר, דהנה שם בגמרא הוריות אמרו כל דאמר מילתא ולא יפריך לה להוי רישא, דכלהו איפרוך דאביי לא איפרוך. והנה מכאן ראיה דאביי הוה סיני דמי שהוא עוקר הרים ומחדש לא יכול לומר דבר ברור דעל זה לא יפול קושיא, הלא שגיאות מי יבין. אבל מזה נראה דהיה סיני והיה בקי נקי במשניות וידע שאין שום קושיא נגד דינו, ולזה אם אמרו בשבת קי"ב אמר אביי תיתי לי לי דכי חזינא צורבא מדרבנן דשלום מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן, דכיון דהוא היה סיני וגם תלמוד המסיים מסכת הוא סיני, כי מזה שסיים המסכת ועבר בה בכל נפשו, נראה שאינו סומך על שכלו רק הוא שונה דעת החכמים, וזה הוא כמו אביי דהוא גם כן היה סיני, ולזה שמח בשמחת תורה.

והנה בחורבן הבית אמרו במדרש איכה, היה אדם אומר לחבירו הקריני דף אחד, ואומר לו אין בי כח. השניני פרק אחד, אין בי כח. עיין שם. ופירוש הדברים הוא אין בי כח, כלומר אינו יכול ללמוד. וזה הוא ענין ענו אבל שלא במקום הצורך. כי לנגד זה יש מצות כבוד התורה, וכן אמר ישעיה הנביא (ג) 'לא אהיה חובש', ואמרו בחגיגה י"ד לא אהיה חובש בית המדרש. ופירש רש"י אינו רגיל להיות בבית המדרש, וזה הוא גם כן ענין ענוה, אבל גם כן כמו הנ"ל.

וכן מפורש יוצא מפי החתם סופר בדרשותיו, פירוש הגמרא על שלא ברכו בתורה תחלה, שלא השתבחו בכבוד התורה. ועל ידי זה הושפל כבוד התורה. ולעומת זה מצינו ראינו לחז"ל (יומא י.) כי חורבן ירושלים היה בעוון שנאת חנם, אף על פי שוויה בהם ענווים, ומי שהוא ענו אמיתי, לא ישנא לשום אדם. אולם בזה היה גאים.

לפי דברינו מה מאד יומתק הפירוש ששמעתי בשם צדיק אחד על הגמרא בגיטין דף נ"ח ע"א דרבי יהושע בן חנניה הלך לבית האסורים וראה שם תינוק יפה עינים. אמר 'מי נתן למשיסה יעקב, ישראל לבוזזים', ענה אותו תינוק ואמר 'הלא ד' זו חטאנו לו, ולא אבו בדרכיו הלוך'. אמר מובטחני בו, שמורה הוראה בישראל. העבודה, שאינני זז מכאן עד שאני פדאו בכל ממון. וכן עשה, ואותו תינוק רבי ישמעאל בן אלישע. והנה כל העובר יקרא, תמה תמה איזהו חכמה ראה רבי יהושע בן חנניה בהתינוק שהוא אמר תחלת המקרא והתינוק השיבו סוף המקרא. ועוד יותר לפלא הוא דברי התוספות שכתב אף שאין פודין השבויים יותר מכדי דמיהן, שאני הכא שהיה מופלג בחכמה. ויפלא איזה הפלג ראה בו.

ושמעתי פירוש הדברים בשם קדוש אחד מדבר דחורבן בית המקדש החליפו המידות, ובמקום שהיה נחוץ גאות, היו ענווים, ובמקום שהיה נחוץ ענווה, היה גאים. והנה לרבי יהושע בן חנניה היה הרבה והרבה מעות, כי עני בישראל לא יוכל לשבוע שיתן כל ממון שפוסקין עבורו, וכן באמת פדאו בממון הרבה. והנה באמת מדה בעבור איש ישראל להתפלל בעד חברו ולהשתתף בצערו, אבל זה היא רק למי שהוא עני, אבל עושר לא יצא ידי חובתו, וכל המרבה לספר הרי זה משובח. והנה כשראה התינוק התחיל לבכות ולהתפלל, 'מי נתן למשיסה יעקב', וענה לו אותו תינוק 'הלא ד' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך', היינו שכל אחד יצא מדרכו ולא בדרכיו המתאימים לנפשו, ולך אין מגיע הגדה לבכות רק ליתן דמים. ועל זה אמר 'מובטח אני בו שמורה הוראה בישראל', היינו שהוא יורה דרך התורה לישראל, להשתמש בהמדות במקום הנצרך. ומה מתקו אמרי קדוש.

והנה סיום הוא עניין ענווה, כמבואר לעיל, וגם יש בו גאות לומר ששלים מסכת, אבל הענווה הוא במקומה ולצורך התורה, כי אם ילך כל אחד ואחד אחר דעתו יהיה חס ושלום כשני תורות. אבל על ידי סיני שהוא שונה רק הלכה למשה מסיני, וכזה לא יפול מחלוקת כידוע דעת הרמב"ם ז"ל, וכן הגאות הוא במקומו לכבד התורה הקדושה ולומדיה, ועל ידי זה נתקן חטא אבותינו שהשתמשו בהמדות לא במקום הנצרך, וכשיתוקן החטא ניוושע בתשועת עולמים ויבנה ציון וירושלים, ולזה נהגו לעשות סיום בימי אבלות ציון וירושלים.

ועתה נבון בזה דברי חכמים וחידותם, דהנה נודע דבית שמאי ובית הלל, הלכה כבית הלל, ומובא בשם האר"י החי ז"ל דלעתיד יהיה הלכה כבית שמאי, ואת אשר הסביר הוא ז"ל בסודות ורמזים לאו כל מוחא סבל דא, אבל לפי פשוטו נראה דהנה אמרו בסוטה מז ע"ב משרבי זחוחי הלב רבו מחלוקת בישראל, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צורכן רבו מחלוקת בישראל ונעשה תורה כשתי תורות. והנה מדברי הגמרא נראה ומפרש רש"י שם שענין זחוחי הלב היה שלא היו שומעין לדברי רבם, רק היו אומרים מה ששכלם היה מורה להם. אולם אצל בית הלל למה זכו שיקבע הלכה כמותם, לפי שהיו ענווים ושפלים, והם היו בחינת 'סיני' ענווים. אבל תלמידי שמאי היו מחדדים טפי, והיו סומכים על שכלם. אבל תלמידי הלל הלא סמכו על דין תורה שנאמר בה 'אחרי רבים להטות', ולזה הלכה כמותם. אבל לעתיד כשתמלא הארץ דעה ואז בטח לא יהיה לאדם טעות ויבטל גסות הרוח, כמבואר בגמרא שקראם 'זחוחי הלב', ואז באמת עוקר הרים עדיף.

ובזה נבין למאמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות וכו', הדקדוקים רבו א) מדוע מגיע לכל צדיק וצדיק בשוה. ב) מדוע רק לעתיד יגיע להם שכר זה, ומדוע לא עתה. ג) מדוע דוקא ש"י עולמות. ולזה נוכל לומר דהנה אמרו רז"ל שלשה שותפים יש באדם, אביו ואמו והקב"ה. ואמרו חכמי המוסר שלזה נאמר בתורה הקדושה 'קדושים תהיו כי קדוש אני. איש אמו ואביו תיראו' וגו', היינו הקב"ה אומר מצדי, מצד חלקי, קדושים תהיה כי קדוש אני. אבל עליכם מוטל חלק האב והאם, ולזה איש אמו וכו'. אם כן נשמע מזה דהקב"ה משלים מצדו כל חלקו, דהיינו שליש, ויש תרי"ג מצות וז' מצות דרבנן. וביחד תר"כ מצות, ובכל מצוה נברא מלאך, וכל מלאך הוא שליש עולם, ויש תר"כ שלישים והקב"ה נותן חלקו ש"י, ועל ידי זה יש ש"י עולמות (וכעין זה בשם האזולאי).

והנה בידוע שיש בכל מצוה חלק המעשה וחלק המחשבה, ואם אין עושה ברעותא דלבא עם גאות או שלא לשמה, לא נברא בזה מלאך, וכיון שאמרנו שלעתיד 'ונשגב ד' לבדו ביום ההוא', ולא מחשבת חוץ חס ושלום, אז לעתיד יגיע ש"י עולמות. אבל קושיא הראשונה עוד לא נתרצה, מדוע לכל צדיק וצדיק בשווה. הלא יש כמה צדיקים שאינם מקיימים תרי"ג, לזה בא רבי שמעון בן חלפתא ואמר וכו'.

דהנה ידוע קושיית המפרשים האיך יכול כל אחד מישראל לקיים כל התרי"ג מצות הלא יש כמה וכמה מה שאינו יכול לקיים בזמן הזה, וגם בזמן המקדש יש מצות שנוהגות רק בכהן. ותירצו כיון שישראל ערבים זה לזה וכולם נחשבים לאיש אחד, נחשב כאלו כולם עשו המצות. וזה דווקא כשיש שלום ושלווה ביניהם. וזה שאמר רבי שמעון בן חלפתא, לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, היינו כלי שיחזיק את הש"י עולמות, רק השלום, ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום. וסיים התנא בנחמה מה שיהיה לעתיד, שאז שנעשה הכל לשם ד', אז יהיה לנו הש"י עולמות. אולם עתה אחרי שנות גלותנו אלפים שנה, וכבר עבר קיץ כלה קציר ואנחנו עוד לא נושענו, אדרבא אין לך יום ויום שאין קלקלת מרובה מחברו ודמי ישראל נשפך כמים ארצה, לזה בא התנא הקדוש וניחם אותנו, והתחיל 'מאימתי קורין שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתם', וקשה האיך יאכל הכהן עד שלא קרא את שמע, ותירץ דאכילת תרומה הוא מצוה, והעוסק במצוה פטור ממצוה.

אולם יקשה דלמאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן, אם כן הוא עוסק רק במצוה דרבנן, והאיך יפטר ממצוה דאורייתא. אולם זה תלוי בפלוגתא יבמות דף פ"ב שאמרו שם 'אשר ירשו אבותיך וירשתה', ירושה ראשונה ושניה יש להם, ושלישית אין להם. והיינו קדושה ראשונה של יהושע בן נון, קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא. וקדושה שניה של עזרא, קדשה אף לעתיד לבא. ורבנן חולקים שם ואומרים דגם קדושה שניה לא קדשה רק לשעתה. והנה לרבנן קדושה ראשונה ושניה שווים, אבל לרבי יוסי שם יש להבין מדוע קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, וקדושה שניה קדשה אף לעתיד לבוא. ונוכל לומר על פי דברי הגמרא סוכה מ"א ע"א התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב נוטל במדינה כל שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור, מהרה יבנה המקדש. והקשה בתוספות, מדוע במנחות לא תנו הך דלולב, אגב יום הנף כמו הכא, דתנו יום הנף אגב דלולב.

ושמעתי לתרץ בשם הגאון הקדוש מאוסטראווצי זצלה"ה, דהנה בסוכה כשהביא הגמרא התקנה שיהיה לולב ניטל במדינה כל שבעה, והטעם הוא זכר למקדש, ומורא עלה על ראש התנא כי איש ישראל בהתבוננו מה היה לנו ומה אבדנו, ייאש חס ושלום את עצמו מן הרחמים. ולזה הביא תיכף שיהא יום הנף כולו אסור, והטעם משום מהרה יבנה המקדש, ויחזק את עצמו בזה. אבל שם במנחות כשהביא תקנה מטעם 'מהרה יבנה המקדש', לא הוצרך להביא תקנה זכר למקדש. ודברי פי חכם כן.

ובזה נבון החילוק בין קדושה ראשונה לקדושה שניה, דהנה התוספות חולין דף ז' כתבו דארעא דיהבו כרגא וטמקא פטורים מתרומה וממעשרות, והנה בגלות ישראל ועליו קמו מצדי צדדים מוחצים ולוחצים וייאשו את עצמם מן הרחמים, לזה קדש עזרא את ארץ ישראל בקדושה עולמות, ואיש הנבון בהתבוננו מדוע עשה ככה הלא לענין דינא אין נפקא מינה בקדושת ארץ ישראל רק לענין תרומות ומעשרות, וכל זמן שאנו בגלות המר הזה פטורים אנו מתרומות ומעשרות, כי אנו נותנים מס לאומות העולם, כמבואר לעיל, ואם כן מה הועיל עזרא בזה שקדשה לארץ ישראל בקדושה עולמות, רק הקדושה היתה משום 'מהרה יבנה המקדש'. וזה תינח בקדושה שניה, שאז הלכנו בגלות המר הזה בלי זמן מוגבל, עד מתי הוצרך לחזק אותנו. אבל בגלות הראשון, שאז היה על זמן שבעים שנה, לא הוצרך לחזק לבבות ישראל, כי גם בלא זה גם כן לא יתייאשו מן הרחמים, ואם היו מקדשים תיכף בקדושה ראשונה קדושה עולמות, לא היה מזה שום נחמה בגלותנו עתה, כי היה סבירא ליה שהקדושה היתה עולמות, משום הפסק של שבעים שנה של הגלות הראשון, ומשום זה ממילא הוא קדוש הלאה, ואין מזה שום נחמה. אבל עתה כשראינו שעזרא קידש קדושה אף אחר החורבן, ועל כורחך הטעם משום 'מהרה יבנה המקדש', וזהו שאמר התנא מאימתי וכו' משעה וכו'. ועל כורחך דתרומה בזמן הזה דאורייתא, ועל כורחך דקדושה שניה קדשה אף לעתיד לבוא, והגם דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא\ ועל כורחך הטעם משום לרמז דמהרה יבנה בית המקדש במהרה בימנו ונאמר אמן.

(קובץ בית שמואל ג, תשרי חשון תרצ"ד, עמו ח', סי' ז)


הרב יעקב ירחמיאל יחזקאל דנציגר הי"ד, 'יענקל אברהם חיימ'ס', היה בנו הצעיר של נשיא ישיבת 'בית ישראל' באלכסנדר, הרב אברהם חיים הי"ד. אחיו הבכור הרב יחיאל ישראל שמשון הי"ד, היה למדן גדול ומתמיד עצום, עדין נפש וצנוע, חתנו של האדמו"ר רבי שאול ידידיה טאוב ממודז'יץ.
הרב יעקב ירחמיאל יחזקאל נודע כבר בצעירותו כתלמיד חכם מופלג, למדן חריף וחסיד נלהב. הוא היה עוקב אחר התקדמות כל בחור בישיבה, ומשוחח איתן על הלימוד ועל ענייני יראת שמים. הוא כיהן כראש התארגנות הבחורים בארגון 'הרמת וחיזוק התורה' והייתה לו השפעה רבה על הנוער ועל האברכים. הוא היה נואם מוכשר, ושומעיו היו מרותקים אליו במשך זמן רב. פעם דרש בסעודת שבע ברכות ופלפל בדברי תורה בחריפות ובבקיאות עצומים בש"ס ובפוסקים, במשך כשעתיים.
תפילותיו ולימודו היו בהתלהבות רבה.
דברי תורה מאת הרב יעקב ירחמיאל יחזקאל התפרסמו בכתבי עת תורניים, ובהם: בית שמואל סי' לז וסי' סב ('חציו עבד וחציו בן חורין'), סי' יב ('חג שהחודש מתכסה בו') ו('עשה דוחה לא תעשה ביבום'), סי' כא ('פלגינן דיבורא'), כרמנו סי' לט (בגדרי חזקה). דברי תורה אלו הודפסו מחדש בקובץ ישמח ישראל, יג, עמו' מז-נב.
בכרם בית שמואל סי' ז הודפס דרוש ארוך לסיום הש"ס (נדפס מחדש בקובץ ישמח ישראל, חלק ט, עמו' נח-סד). בבית שמואל, חוברת א-ב, מתואר המעמד בו נאמרה דרשה זו:

בקיץ העבר נתגדלה ונתרחבה הישיבה הקדושה בכמותה ובאיכותה למדו בה מאה תלמידים (כ"י) בה' מחלקות, ולהגדיל כבוד התורה נחלט לעשות התחלקות הש"ס בין המחלקות הגבוהות ונתחלקו סדרי זרעים מועד נשים נזיקין על מנת לסיים ביום ז' לחודש אב, וביום ז' נערך חגיגת סיום הש"ס ברוב פאר והדר באולם הישיבה, בהשמחה של מצוה לקחו חבל הרבה אנשים.
החגיגה נפתחה בשעה 5 בשלחן הנשיאות יושב הרב הצדיק וכו' מוה"ר אברהם חיים שליט"א נשיא הישיבה הקדושה, החגיגה נפתחה ע"י תלמיד הישיבה הקדושה הב' יעקב בונם יאקאבאוויץ נ"י מאלכסנדר פותח בברכת שלום לכל הנאספים, אחריו נתכבד הר"מ הרה"ג ר' שמחה בונם שליט"א בסיום סדר נזיקין במסכת הוריות, אחרי זה סיימו כל הבחורים מסכתותיהם, אחרי זה נתכבד בדרוש הדרן הבחור מ' יעקב דנציגר שליט"א בהרב הצדיק ר' אברהם חיים שליט"א, הוא דורש דורש ארוך בפלפול ואגדה לחבר מתחלת הש"ס לסוף סדר נזיקין ומשם לסוף הש"ס ולסוף משניות ומשם בחזרה לתחלתו ובאמצעו עניו חגיגת סיומים בימי אבלות ציון וירושלים.
אחריו נתכבד הרה"ג הר"מ ר' שמחה בונם עסטרייך שליט"א הנ"ל, הוא דורש דרוש ארוך מענינא דיומא ובעניין חינוך הבנים, ויקרת ערך הישיבה הקדושה ותועלת החגיגה. אחריו נתכבד הר"מ הרה"ג וכו' ר' זלמן צבי שליט"א בדרוש. הוא הדורש דברים קצרים וחמים, ואחריו דרשו הב' דוד קרישטאל ממלאווע דרוש ארוך ונאה. הב' יחיאל טאפאליע בהרה"ג מסאדאווני זצ"ל, הב' בונם מאפאטשנא נ"י. אחרי זה נערכה סעודה גדולה עד אחר חצות הלילה.
אחרי זה נחלט עוד הפעם להתחלת הש"ס ונתחלק כל הש"ס ונחלט לעשות הסיום ביום הלולא רבה דכבוד קדושת אדמו"ר הגאון הקדוש בעל ישמח ישראל זצללה"ה זי"ע אשר לשמו ולזכרו נתייסדה הישיבה הקדושה.

בחודש אב תרצ"ב פרסם עורך 'כרם בית שמואל', הרב חיים ישראל יצחק ווינאכט הי"ד, ברכה לרב יעקב ירחמיאל יחזקאל, לרגל נישואי אחיו:

מז"ט לך ידידי היקר אהובי ורב חביבי הב' החריף העצום ובקי נפלא צמ"ס וי"ר רב פעלים נשיא מוסדנו יר"א וחרד לדבר ד' מר יעקב ירחמיאל יחזקאל דנציגר שליט"א לנשואי איך היקר הנ"ל שליט"א. יה"ר מן קדם ר"ע שתתגשמנה אלצו שאיפתך, ושאיפת משאת הוריך. כברכת ידידך אוהבך, חיים ישראל יצחק וויינאכט העורך.

הרב יעקב ירחמיאל יחזקאל התחתן עם מרת נחמה הי"ד, בת דודו רבי שרגא פייבל דנציגר מראדום. בהזמנה לחתונתו כתב עליו אביו: 'בני יקירי הצעיר מחמד נפשי יפה נוף משוש כל ה"ב החתן החו"ב המופלג בתורה ויראה כמר יעקב ירחמיאל יחזקא שיחיה'.

בשנים תרצ"ח-תרצ"ט העביר שיעורים בישיבה באלכסנדר.

במלחמה העולם השנייה נלקח לגטו ורשה. על פי עדי ראיה היו הרב יעקב ירחמיאל יחזקאל ואחיו הרב יחיאל ישראל שמשון השרידים האחרונים למשפחתם בפורים תש"ג, כחודש לפני חיסול גטו ורשה, והם ישבו כל הלילה לקיים את מצוות 'חייב איניש לבסומי בפוריא', והם בכו, התחזקו ורקדו יחדיו, בכו ורקדו, עד הבוקר.

עם חיסול הגטו, בניסן תש"ג, נרצחו גם שני האחים. הי"ד.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת שופטים

צדק צדק תרדוף – כל צדיק וצדיק תרדוף ללמוד ממנו לעבודת ה'

צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ (דברים ט"ז כ')

הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד בספרו על מסכת אבות ויצא פרח (פרק ב' משנה י' …והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים…) כתב וזלה"ק:

…על דרך זו שמעתי מצדיקים שכל צדיק וצדיק הוא כעין מסכת אחרת, ומי שלומד מסכת ברכות וכי אינו צריך ללמוד גם מסכת שבת?! על דרך זו אמרו חז"ל (שבת קי"ח ע"ב) אבוך במאי זהיר טפי, כי לכל צדיק וצדיק יש לו דרך אחרת לעבודת ה' יתברך. וכן אמרינן בסנהדרין (ל"ב ע"ב) ת"ר צדק צדק תרדוף, …הלך אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל, אחר רבי יהושע לפקיעין, אחר רבן גמליאל ליבנה, אחר רבי עקיבא לבני ברק. הגם שכל אלו היו בזמן אחד, אכן לכל אחד ואחד היתה מדה נכונה אשר בו השלים את נפשו ביתר שאת, על כן צריך לילך לכל אחד ללמוד ממנו דרכו לעבודת ה' יתברך.

על כן אם הוא אינו בר הכי ליסע לכל צדיק וצדיק ללמוד מהם עבדות ה' יתברך, רק שהוא דבוק באחד [דהיינו בצדיק אחד], על כל פנים יכבד ויוקיר גם שאר הצדיקים, מכל שכן שלא ידבר ח"ו עליהם סרה, כי אם יפגום בכבוד צדיק אחד ויענישהו, אז לא יהיה אפילו ביד רבו כח להצילו מקללה דרבנן דלית לה אסוותא.

[וכן כתב בפירושו שם לפני כן] והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן וכו' דהנה יש חסידים שוטים שמדמים בנפשם בהיותם חסידים אצל רבם, על כן מצוה לדבר סרה על שאר צדיקי הדור ולפגום בכבודם. ודרך זה היא מסטרא אחרא, וכי עובד אחד יש להקב"ה, הלא יש לו הרבה צדיקים העובדים אותו. האחד כוחו גדול בתורת הנגלה, האחד בנסתר, האחד בכח העבודה, והאחד בכח גמילות חסדים, ובכל בחינה ובחינה יש כמה בחינות, על כן וכי מי שהוא דבוק ברבו שכחו בכח העבודה, וכי הוא אינו צריך ללמוד גם אצל צדיקים אחרים שעובדים את ה' יתברך בשאר בחינות?! כן שמעתי שהגה"ק מצאנז אמר שאם ישמע שאחד מחסידיו שיאמר שרק רבו הוא רבי ולא אחר,  'יעקרו משני העולמות'! [לכן צריך לכבד ולהוקיר גם צדיקים אחרים] עכ"ל הרב אברהם חיים ריינמאן[1] זצ"ל הי"ד.

על השופטים לדון את היחידים במידת הדין, אך את הכלל לכף זכות

שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת הָעָ֖ם מִשְׁפַּט צֶֽדֶק (ט"ז ח')

תמונת הרב מאיר יהודה פריי הי"ד
הרב מאיר יהודה פריי הי"ד

הרב מאיר לייב פרייא[2] זצ"ל הי"ד בספרו שבט מישור כותב בפרשתנו וזלה"ק:

יל"ד דהול"ל [יש לדקדק דהוה ליה למימר] ושפטו אותך משפט צדק. ונראה דתעודת השופטים לדון בין אדם לחבירו ולזכות את הזכאי ולחייב את החייב, ומצווים ועומדים שלא לישא פנים ושלא להטות משפט, אבל בנוגע לכלל ישראל, תעודתם לדון תמיד לכף זכות ולהצדיקם בכל אופן, וזהו ושפטו את העם – בכללות, משפט צדק, משפט שהוא לצדקם ולזכותם. עכ"ל הרב מאיר לייב פרייא הי"ד.

לתת צדקה מן המובחר ולא מן ה'מופסד'…

לֹא־תִזְבַּח֩ לַה' אֱלֹקיךָ שׁ֣וֹר וָשֶׂ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם כֹּ֖ל דָּבָ֣ר רָ֑ע כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת ה' אֱלֹקיךָ הֽוּא (י"ז א')

הרב שמעון סופר[3] הי"ד כותב באסופה מכתביו שיר מעון, נדפס בסיום כל פרשה בתורת משה לחת"ם סופר זיע"א, ואלו דבריו בפרשתנו וזלה"ק:

יל"ד [יש לדייק] יהיה – לשון עתיד, היל"ל [היה לו לומר] אשר בו מום [כלומר, כעת].

ויש לפרש כגון שיש לו חפץ שרואה שיתקלקל בקרוב ולא יהא לו תועלת ממנו, רק להשליכו לחוץ, אז ממהר ליתן אותו דורון לת"ח  וכדומה, כי בלאו הכי אין לו הנאה אח"כ ממנו. זה אינו נכון! אלא מן המובחר והטוב אשר יתקיים לעולם, יתן דורון.

וזה כי יהיה לך שור ושה, שתראה אשר יהיה בו מום, זה אינו נכון. אלא מצוה מן המובחר והטוב אשר יתקיים לעולם, יתן דורון.

וזה …שור ושה… שתראה אשר יהיה בו מום כל דבר רע שיארע לו בקרוב, מום או דבר רע, ולא יהא לך ראוי עוד, לכן תרצה לזבוח, לא תעשה כן, כי תועבת ה' , רק המובחר יקריב. עכ"ל הרב שמעון סופר זצ"ל הי"ד.

התמימות – תפילה בלתי לה' לבדו

תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם ה' אֱלֹקיךָ (י"ח י"ג)

תמונת הרב צבי ישראל רוטנברג הי"ד
הרב צבי ישראל רוטנברג הי"ד

מפרש בספר אור מלא לרב ישראל צבי הלוי[4] האדמו"ר מקאסני זצ"ל הי"ד:

 י"ל [יש לפרש] דנודע מהמגיד הקדוש רד"ב [רבי דב בער (ממזריעטש)]…פירוש במאמרם ז"ל אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. דהנה אם יתפלל האדם על חסרון וצער שיש לו לעצמו, תפלה כזו אינה מקובלת, אלא כאשר ירצה להתפלל יתפלל על כבידות שיש בראש, כי הדבר שחסר לאיש ישראל למטה חסר למעלה בשכינה כביכול, כי האדם הוא חלק אלוק ממעל. וזה יפורש גם כאן, שהכתוב מלמד אותנו איך להתפלל, וזהו תמים תהיה – פירוש אם רצונך שתהיה תמים בלי חסרון כלל שלא יחסר לך מאומה, אזי תהיה תפלתך – עם ה' אלקיך, שתפלתך תהיה בשביל ה' אלקיך שיתוקן למעלה, וממילא יתוקן גם למטה…עכ"ל האדמו"ר מקאסן הרב ישראל צבי הי"ד.

כח גזירת חכמים שניתן מהתורה עצמה

וְלֹ֤א יַרְבֶּה־לּוֹ֙ נָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָס֖וּר לְבָב֑וֹ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב לֹ֥א יַרְבֶּה־לּ֖וֹ מְאֹֽד (דברים י"ז י"ז)

הרב שמעון גרינפלד זצ"ל בעהמ"ח שו"ת מהרש"ג זצ"ל מביא בספרו עה"ת זהב שבא [(בהדפסה חדשה נקרא ספר מהרש"ג עה"ת]

במדרש רבה פרשת וארא (שמות רבה ו' א') הדא הוא דכתיב (קהלת ב' י"ב) וּפָנִ֤יתִֽי אֲנִי֙ לִרְא֣וֹת חָכְמָ֔ה [וְהוֹלֵל֖וֹת וְסִכְל֑וּת כִּ֣י מֶ֣ה הָאָדָ֗ם שֶׁיָּבוֹא֙ אַחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת אֲשֶׁר־כְּבָ֖ר עָשֽׂוּהוּ]. באותה שעה עלתה יו"ד שביַרְבֶּה ונשתטחה וכו' לפני הקב"ה וכו' מה כתיב ביה (מלכים-א י"א ד') וַיְהִ֗י לְעֵת֙ זִקְנַ֣ת שְׁלֹמֹ֔ה נָשָׁיו֙ הִטּ֣וּ אֶת־לְבָב֔וֹ וכו' אמר שלמה מה שהייתי מחכים על דברי תורה וכו' של הוללות וסכלות היו, למה כִּ֣י מֶ֣ה הָאָדָ֗ם שֶׁיָּבוֹא֙ אַחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת אֲשֶׁר־כְּבָ֖ר עָשֽׂוּהוּ, מי הוא שיהיה רשאי להרהר אחר מדותיו וגזרותיו של מלך מלכי המלכים דברים אשר הם חצובים מלפניו שכל דבר ודבר נמלך בפמליה של מעלה וכו'.

נלפע"ד לבאר כוונת המדרש, דבאמת לפי ענין חכמתו של שלמה שהיתה יתירה אצלו מכל העולם כולו, היה ראוי  עפ"י דרך הטבע ועפ"י שכל אנושי שאף שירבה לו נשים מכל מקום לא יסור לבבו, ורק לרובא דעלמא המון עם יש לחוש שהנשים יפעלו אצלו להסיר לבבו. לא על שלמה שכתב המקרא עליו (מלכים-א ה' י"א) וַיֶּחְכַּם מִכָּל־הָֽאָדָם וגו'  אך מ"מ מה שגם על שלמה פעלו הנשים להסיר לבבו הוא עפ"י מה שנ"ל לבאר דברי הש"ס בשבת (י"ב ע"ב) שאמרו, שלא יקרא אדם לאור הנר שמא יטה, ואיתא שם שרבי ישמעאל בן אלישע אמר על עצמו אני אקרא ולא אטה, קרא והטה, אמר כמה גדולים דברי חכמינו ז"ל שאמרו שלא יקרא אדם לאור הנר [ע"כ מהגמרא]. והוא שבאמת רבי ישמעאל ידע בעצמו שאף אם יקרא לאור הנר לא יטה משום שאף בחול כשקרא לאור הנר מעולם לא הטה, מכל שכן בשבת קודש שידע בנפשו שלעולם יש זכרון שבת קודש עליו ודאי שלא יטה, רק עם כל זה אירע לו מקרה והטה, משום דכל גזירה שגזרו חכמינו ז"ל שלא יעשו  זה בשביל זה, הנה נתנו כח בהגזירה שלהם כ"כ [כל כך] עד שמי שיעבור על גזירה שלהם בודאי יעשה גם גוף האיסור כיוון שאינו חש על גזירת חכמים, והסכימו מן השמים שאדם זה יהיה מוכרח לעבור על גוף האיסור.

וכן ראיתי ביערות דבש שכתב כי מי ששותה סתם יינם הוא ערב לו שבודאי יכשול [יכשל] בבנותיהם, והיינו שאף שאם לא הי' אסרו חכמינו ז"ל יינם משום בנותיהם, היה אפשר שישתה אדם יין נסך ועם כל זה לא יוכשל [יכשל] אח"כ בבנותיהם, אבל עכשיו שכבר אסרו חכמינו ז"ל הא אטו הא, נתנו כחב הגזירה כ"כ [כל כך]  עד שמי שלא יחוש לגזירה שלהם באמרו שהוא זהיר ולא יבוא להכשל לא יעלה בידו ויוכשל בודאי בבנותיהם. וזה היה הענין אצל רבי ישמעאל שידע ודאי שמה שאירע לו שקרא והטה, אינו רק בשביל זה עצמו שגזרו חכמינו ז"ל כך והוא לא חש לגזרתם, אבל לולא שגזרו חכמינו ז"ל לא היה אירע לו דבר זה…

והשתא נראה שאם בגזירת חכמינו ז"ל הוא כן, כל שכן וכל שכן במה שאסרה התורה, א"כ התורה שאסרה  למלך שלא ירבה לו נשים שלא יסור לבבו, אם מלך אחד רוצה להיות חכם בעיניו ואומר שירבה ולא יסור לבבו, פשוט שחכמתו לא עמדה לו מצד זה בעצמו, כיוון שכתבה התורה ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו. והנה שלמה מתחילה לא ידע מזה, וסבר שעל מי שיודע שבטבעו וחכמתו לא יהיה בכח הנשים להסיר לבבו, יוכל להרבות לו נשים, ולבסוף שראה שנכשל הבין שכיוון שאסרה התורה מצד זה, אף החכם שבחכמים לא יועיל לו חכמתו. וזה שאמר אותה חכמה והוללות של שטות היה, כי מה האדם שיבוא אחר המלך את אשר כבר עשוהו, פירוש כיוון שהמלך הקב"ה כבר כתב בתורתו הקדושה שנשים יסורו לבבו, א"כ כל חכמה שבעולם לא יועיל לאדם לפעול עליו שלא יסורו הנשים לבבו. ומסיים המדרש לבסוף הטעם שכל דבר נמלך הקב"ה בפמליה שלו וכו', היינו שכולם גם הממונים להשפיע חכמה באדם, מסכימים לאותו דבר ששום שכל שבעולם לא יועיל לזה, ולכן אין מבוא להנצל אף להחכם שבחכמים, והבן כי הענין נכון ויקר. עכ"ל הרב שמעון גרינפלד[5] זצ"ל. 

כל מנהיג למרות זכויותיו בהנהגת הציבור, צריך לרומם ולהתעלות בעצמו

שׂ֣וֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ… וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ עַ֖ל כִּסֵּ֣א מַמְלַכְתּ֑וֹ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת־מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל־סֵ֔פֶר … וְהָיְתָ֣ה עִמּ֔וֹ וְקָ֥רָא ב֖וֹ כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֑יו לְמַ֣עַן יִלְמַ֗ד לְיִרְאָה֙ אֶת־ה' אֱלֹקיו לִ֠שְׁמֹר אֶֽת־כָּל־ דִּבְרֵ֞י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את וְאֶת־הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה לַעֲשֹׂתָֽם: (י"ז ט"ו-י"ט)

תמונת הרב דוד בלייכר הי"ד
הרב דוד בלייכר הי"ד

כותב הרב דוד בליאכר[6] זצ"ל הי"ד בספרו דברי בינה ומוסר במאמר 'זיכוי הרבים ושלימות עצמית' וזלה"ק:

מלשון התורה אנו למדים, כי התורה מתכוונת לומר שהמלך זקוק לשלימות לא רק בתור מלך בלבד, אלא גם לשלימות עצמית ככל אדם, שילמד ליראה את ה' ולתקן מידותיו לבל יתנשא על הבריות ולבל יחשוב בליבו שהוא אינו חייב לדאוג לתיקון עצמו ולעלות במעלות נשגבות, שכן לפרקים מחשב אדם בעצמו, שכיוון שהוא נתון לעניני הכלל, שוב אין עתותיו בידו לדאוג לשלימות עצמו.

והנה אין ספק שמי שזכה להתמנות למלך על ישראל, זכותו גדולה מאוד, שכן כל טובה שבאה לה למדינה נזקפת לזכותו… משל לראש ישיבה גדול, שתלמידים רבים מסתופפים בצילו ומתאבקים בעפר רגליו. אין ספק שזכות לימוד התורה של תלמידיו נזקפת גם לזכותו, שכן זכות הרבים תלויה בו, וכבר האריך בזה בעל 'חובות הלבבות' (שער אהבת ה' פרק ו')…

אם כן איפוא למרות שזכויותיו של המלך רבות לאין ערוך, מצוה עליו התורה לבל יסתפק בזיכוי הרבים בלבד, אלא ישתדל לתקן עצמו כראוי, ויעשה ככל שיוכל למלא את שלימותו האישית. כיצד? יכתוב לעצמו ספר תורה מיוחד שיהא מונח בבית גנזיו – בבית גנזי ליבו ללימודו ולתיקון עצמו, חוץ מספר התורה שנכנס ויוצא עמו לצורך לימוד בעיניני העם…

דברים אלו חייב לשים לנגד עיניו כל העוסק בעניני הרבים… עליו לזכור ולדאוג לשלימותו העצמית הן  בלימוד התורה וכן בתקון המידות, כי אז תעלה יפה יותר גם עבודתו למען הרבים, כי שני אלו שלובים הם ומשפיעים זה על זה. עכ"ל הרב דוד בליאכר זצ"ל הי"ד.

לא נודע מי הכהו – בירור ה'מסית' הנסתר בכל יהודי

כִּי־יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בָּאֲדָמָה֙ אֲשֶׁר֩ ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵ֤ן לְךָ֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ נֹפֵ֖ל בַּשָּׂדֶ֑ה לֹ֥א נוֹדַ֖ע מִ֥י הִכָּֽהוּ (כ"א א')

בספר יד המעין לרב יששכר דב פינקלשטיין[7] זצ"ל כותב בפרשתנו וזלה"ק:

כוונת הדברים, כל המצוות הינן על הנגלות שבמעשינו, ומצוה זו באופיה המיוחד של 'לא נודע מי הכהו' מורה על ה'לא נודע מי הכהו' – שבכל מעשינו הנגלים.

כל מעשה ומעשה שלנו, אף שבצביונם הינם גלויים, רצח, גניבה… וכדומה, אבל הסיבה שהביאה אותנו לזה, אותה לא נדע. כל האסון המוסרי של האנושות מקורו בהזנחה וקלות ראש בסיבות הנסתרות מאין רואה.

בעיני הבשר שבנו, שמים על ליבנו את המעשה המתגלם לעינינו, מבערים את עושה הרע שכבר בצעהו, ואיננו שמים על לב 'אבוהון דרע'. אלמלי חתרנו בעומק כל מעשה הרע, אזי נוכחנו שהמעשה הנרא הינו רק תולדה דתולדה מאיזה 'אב' הטמון וגנוז בקרבנו, ואותו עלינו לבער מקרבנו ראשית כל, ובה יתאפס ממילא כל הרע והרשע.

וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ (דברים י"ג ו') מקרבך ולא רק מידיך. ואותו מ'קרבך' – נקרא 'לא נודע מי הכהו'. סיבות מסיבות שונות מלוות ומולידות סיבות ומביאות  לידי מעשה זה או אחר… ולכן כאן במצות עגלה ערופה, המורה על ה'לא נודע מי הכהו' שבנו, אומרי ה'ספרי' 'כפר לעמך ישראל', אלו החיים, 'אשר פדית' אלו המתים. עלמא דתחות לבושא דהאי עלמא, עלמא דאתכסיא ה'לא נודע מי הכהו'… עלינו צועקת ככרוכיא העגלה ערופה, לקדוח במקדח בעומקי נפשנו למרקה ולשוטפה מכל צחן ורבב, ולסקלה מכל אבן נגף של ה'לא נודע מי הכהו'… עכ"ל הרב יששכר פינקלשטיין זצ"ל.

להפטרה

מסודות הגאולה – שישמח האדם בשמחת חבירו

וּפְדוּיֵ֨י ה' יְשׁוּב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל־רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂיג֔וּן נָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה[8] (ישעיהו נ"א י"א)

תמונת הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד
הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד

באשל חיים לרב חיים אפרים באלאיטי[9] זצ"ל הי"ד מפרש פסוק זה תוך קריאה לשמחה לראיית הטוב וההצלחה אצל חברו וזלה"ק:

נ"ל לפרש בהקדם דברי הקול סופר [לרב חיים סופר בעהמ"ח שערי חיים על תהלים ועו"ס] על משניות אבות (פרק ה' משנה ה') ולא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים, וזו לשונו:

לדעתי ביום בשעה שעוסקים בעבודת שמים היתה רווחה, והמשנה מספרת שגם לא אמר צר לי המקום שאלין בירושלים בלילה הגם שלא היו עוסקים בעבודת הקודש. ועד"מ נ"ל לרוב כל בני אדם שהם באומנות אחד שונאים זה לזה כאילו חברו מזיק לו שעל ידו נתקצר פרנסתו, כאשר שמעתי הפירוש ואהבת לרעך כמוך – הכוונה אותו 'רעך' שהוא כמוך באומנות אחת, כי המאמין אומר במוכן לי לא יפגע אדם, וזה ולא אמר אדם לחבירו שהוא באומנותו, צר לי המקום שאלין בירושלים כי ישבו כאחים יחדיו, ודפח"ח.

ובספר לוח ארז החדש[10] פרשת חיי שרהפירש מ"ק [מקרא קודש] (בראשית כ"ד א') וְאַבְרָהָ֣ם זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַה' בֵּרַ֥ךְ אֶת־אַבְרָהָ֖ם בַּכֹּֽל, כי אמרו רז"ל [אבות פרק ד' משנה כ"א] הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, כי מי שמקנא אם תבוא ברכה על רעהו לקללה תחשב לו, כי רקב עצמות קנאה, וימות בלא עתו כי קנאת איש מרעהו אכלתהו בלא זמנו. אבל מי שירחיק מעליו מדה גרועה זו, ולא לבד שלא ירע לבבו אם רואה שבני אדם מצליחים כי אם אדרבה יתערב בשמחתם ומברך את השם הטוב ומטיב לאחרים, אז מברכתם גם הוא יבורך וע"י כך יאריך ימים, לזה אמר הכתוב ואברהם זקן בא בימים וע"י מה זכה לכך וכו' ע"י שלא קיצר ימיו את פתיל חיותו ע"י קנאה והוא ע"י שה' בירך את אברהם 'בכל' כלומר בכל אדם שנתברך שמח גם הוא עד שבברכת אחרים גם הוא נתברך וכו', עכ"ל.

[כעת חוזר עם אלומותיו ושוזרם להפטרתנו] וזה שאמר הנביא ג"כ ופדויי ה' כו' 'ושמחת עולם' על ראשם, ר"ל כי בשוב ה' שיבת ציון תהיה השמחה בשלימות כי 'שמחת עולם' על ראשם, כי ישמחו בשמחת אחרים כאשר היה מקדם בירושלים בלי שום קנאה, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה…מי יתן שיהיה בב"א ואתי שפיר. עכ"ל הרב חיים אפרים באלאיטי זצ"ל הי"ד.


[1] הרב אברהם חיים ריינמאן (תרס"ה בערך מקהילת קרעטשניף הינו נצר מענפי קודש שענפי האילן משתרגים אל על בדורות חסידים ביניהם הנועם אלימלך, המגיד מקוזניץ, רבי נפתלי מרופשיץ רבי משה מאוהעל (ישמח משה, מביא מדבריו במאמר לפנינו) השל"ה הקדוש. אביו כיהן ברבנות קהילות ושימש כרב ואב"ד. ביניהן בקרעטשניף, בה היו שלשה דורות של רבנים, האחרון הוא הרב אברהם חיים ריינמאן כאשר אביו נקרא לשמש ברבנות במקום אחר. אמו שנפטרה בגיל צעיר בין דבריו בהספידו אותה סיפר כי בימי ילדותו החזיקו עבורו מלמד פרטי, ואביו בתחילת כל זמן של שכירות המלמד דאג מנין יקח כסף לתשלום שכרו, ואז אמו הניחה על השולחן את כל תכשיטיה ואמרה: זה יהיה לך ל'אפותיקי' אם לא יהיה לך לשלם, תמכור את כל התכשיטים שלי, כי אם בני יכול ללמוד התורה הקדושה, זהו התכשיט שלי!
ספרו זה על מסכת אבות נדפס בראשית שנות השואה ת"ש (שנת תרנ"ן, כפי שכתב. חתימת ההקדמה עש"ק פרשת חוקת ת"ש) בו ערך מדרשותיו אותן נשא. שם הספר 'ויצא פרח' ע"ש אמו מרת פריידא חיה ריינמאן פר"ח הר"ת משמה, אשר עמלה במסירות נפש לגדלם לתורה, ויצא מהפר"ח הזה ציץ ויגמול שקדים, החידושי תורה אותם נותן לפניכם, כלשונו בספר. חידושי תורה נוספים שרצה להדפיסם בענין סוגיות עלו השמיימה יחד עם מחברם.
המחבר, אשתו שהיתה מצאצאי ה'ייטב לב' בתו של הרב שלמה טייטלבוים זצ"ל הי"ד (נספה ב' באלול תש"ב וכל צאצאיו להוציא נכד אחד שנשאר אוד מכל משפחתו), ילדיהם נרצחו, לא נותר מכל משפחתו שריד. הספר הזה (ויצא פרח) הוא גץ הלהבה שנשאר ממנו ומכל משפחתו.
המאמר ותולדותיו נערכו עפ"י מהדורת הספר שיצאה מחדש בתשע"ט ע"י הרב גבריאל אייזען שליט"א, שחותנו הרב צבי ריינמאן ז"ל, היה שאר קרוב של משפחת המחבר.

[2] הרב מאיר פרייא (תרל"ח -כ"ו בסיון תש"ד) נולד בעיר סרדהעלי שבהונגריה לאביו הרב יצחק צבי שהיה חתנו של ה'כתב סופר'. רבי יצחק צבי זכהשבביתו שכנו תורה וגדולה במקום אחד, יחד עם זאת בהיותם אחד מענפי הקודש של החת"ם סופר זיע"א, בביתם למרות ויחד עם הגדולה הגשמית, שלטה ההנהגה של 'חדש אסור מן התורה' כמפורסם מהנהגתו של החת"ם סופר, וביתם נבנה עפ"י מסורת המקודשת מדורי דורות. הנער מאיר נשלח לללמודבישיבתו של אחד מגדולי התקופה הרב מרדכי וינקלר זצ"ל (בעהמ"ח שו"ת לבושי מרדכי). רבו שהכיר בגדולת תלמידו קירבו עד למאוד והיה מאוכלי שולחנו. אותה עת לקח הרב וינקלר כחתן לבתו את הרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל שברבות הימים עלה לירושלים ונתמנה לראש העדה החרדית וברית ידידות נצח נקשרה בין שניהם.
לאחר מכן עבר ללמוד בישיבת דודו ה'שבט סופר' בפרסבורג, שלאחר שהכיר בגדולתו עטרו בסמיכת חכמים וכן נסמך ע"י רבו הרב מרדכי וינקלר. לימים נשא לאשה את מרת מירל בתו של הרב ישעיה עהרנפעלד אב"ד שוראני, וכחלק מהסכם הנשואין הצטרך לקבל משרת רבנות חותנו. בעיר זו ישבו גדולי תורה מתלמידי ומשפחת החת"ם סופר. בהיותו בכס הרבנות עסק בהקמת תלמוד תורה ברמה גבוהה ביותר ולשם כך הביא מלמדים מכל רחבי המדינה ושילם להם משכורת בעין יפה. כמו"כ הקים חברת משניות, חברת ש"ס ומוסדות נוספים שהצבור נצרך להם.
אחת מפעולותיו המפוארות היה הקמת מקוה חדש ומשוכלל, כאשר החידוש העיקרי שהוא בעצמו שרטט ותכנן את צורת המקוה שהיה בן שתי קומות שכמובן עמד לפי כל כלל ההלכה, מקוה זה בעיר שוראני שימש כדוגמא למקואות נוספים שנבנו באותה מתכונת, וכן המהנדסים שבנו אותו התפעלו עד למאוד מהידע המקצועי שראו אצל הרב, ואח"כ פרסומו זאת בספר מקצועי של בנייה.
מכאן פנה להקמת בנין (תרתי משמע) חשוב ביותר, הקמת ישיבה. בישיבה קיים מערכת זמנים מדוייקת ומופתית של לימוד, אכילה שינה ותפילה, והעמיד תלמידים מהותיקים שיעוררו לשמירת הסדרים. באותה תקופה נהגו ברחבי הישיבות באירופה 'לאכול ימים' כלומר כל יום סעדו אצל בעל הבית אחר מאנשי העיירה, וסיפורים רבים על נוהג זה. הרב פרייא החליט לפתוח כוון חדש והוא ייסד בנין של חדר אוכל מסודר לכל בני הישיבה. דבר זה הצריך עמל רב וכמובן כסף רב להקמתו ואח"כ לאחזקה השוטפת של חדר האוכל, כל זאת כדי שהתלמידים יוכלו לאכול בכבוד ולא בביזוי ויחזרו במהירות לתלמודם. אותה תקופה הוא מגדולי ראשי הישיבות בהונגריה, כשנשאל דודו הרב שמעון סופר מערלוי ע"י נכדו לאיזו ישיבה יקבע מקום לימודו, ענה לו שהרב אב"ד שוראני הוא הרב הדומה למלאך ה' צבאות, ולרב כזה המליצו חז"ל שתורה יבקשו מפיהו.
תפלותיו היו תמיד בהשתפכות הנפש, תמיד התפלל בדמעות שליש, עד שהסובבים אותו ממש נרעדו מרוב פחד. בכל בוקר היה אומר ברכות השחר בקולות וברקים ובהתלהבות עצומה והיו אנשים רגילים לבוא ולהטות אוזן ולשמוע ממנו ברכת התורה, וכן כוון תפלותיו אל כוונות האר"י. בכל יום היה טובל במקוה וזאת בלי שאף אחד ידע, המקוה היה בתוך ביתו, ופעם שנסע מביתו גילו זאת בני ביתו. כמו"כ היה מתנהג בחומרות גדולות אך רק לעצמו, לבני ביתו ומשפחתו התיר להנהג בשונה ממנו.
מחברי ספרים אמרו בבדיחות הדעת, שלהגאון משוראן כדאי לשלוח ספר כי הוא עונה תמיד עם ההערה הקולעת ביותר, תמורה כספית נאה.
הוא עצמו כתב קונטרסים על רוב סוגיות הש"ס ועל כמה מסכתות על סדר הדפים, כמו"כ היה לו קונטרס עם מאות תשובות שנשלחו אליו מרחבי העולם, אולם רובם הגדול של כתביו עלו בלהבות ונאבדו בתקופת השואה. המעט הוא טפסים בודדים מהספר עה"ת שבט מישור שנדפס לראשונה בשנת תש"ג בעצומם של ימי החורבן.
כשנסגרה טבעת החנק על יהדות הונגריה ושולחו למחנה המוות, עמלו תלמידיו לנסות לחלצו ואכן עלתה בידם ופקיד הונגרי ניגש אליו שיצא מן הרכבת, אך הוא סירב להיפרד ממשפחתו וקהלו ושם עלה ונתעלה לשמי מרום עם אלפי רבבות ישראל, היה זה בכ"ו בסיון תש"ד.
הספר ממנו נערכה תורתו ותולדותיו, הוא מהדפסה של בן המחבר הרב שמואל בנימין פרייא בשנת תשל"ד, ולאחר מכן הדפסה נוספת בתשמ"ח. בקיץ תשפ"ג מצאתי עותק של הספר בחנות ספרים יד שניה בירושלים עיה"ק תובב"א.

[3] הרב שמעון סופר (כ"ח באייר תר"י-כ"א בסיון תש"ד) נכדו של החתם סופר, בנו של רבי אברהם שמואל בנימין הכתב סופר שמילא מקום אביו. שימש ברבנות בערלוי (עיירה בהונגריה) במשך ששים וארבע שנים. ערך מכתבי סבו את הספר הידוע על התורה 'תורת משה', שעבר כמה מהדורות. בענותנותו הגדולה כאשר הדפיס את ספרו שלו שו"ת התעוררות תשובה בראש כל עמוד בספר כתב: 'אין לסמוך על הוראה זו כלל, עיין בהקדמה'. כמו"כ את חידושי התורה שלו על החומש שיבץ בתוך ספרו של סבו תורת משה, אך כל מאמר חתם בסיומו 'ש"מ' שיר מעון.
במהדורה החמישית של 'תורת משה' (ירושלים תש"נ) לראשונה הדפיסו את חידושיו בקונטרס בפני עצמו, לאחר הדפסת התורת משה, בתשפ"א נדפסה מהדורה מפוארת ביותר ע"י מכון חת"ם סופר ובנוסף למהדורה המשולבת, הוא נדפס כספר בפני עצמו.
משמעותו של השם 'שיר מעון' מוסברת בפתיחת חלק זה במהדורה הנוכחית כי שיר מעון רמוז שמו שמעון ועוד צירוף התיבות שיר מעון יסודו עפ"י הגמרא (חגיגה י"ב ע"ב) דקאמר ר"ל דאיכא שבעה רקיעים ושם אחד מהם מעון ומפרש מעון שבו כתות של מלאכי השרת אומרים שירה בלילה ומחשות ביום מפני כבודן של ישראל.
כמו כן נודע במעלת תפלתו המיוחדת שנבעה מעמקי הלב. אחיינו ה'דעת סופר' רבי עקיבא סופר היה אומר: די היה לשמוע מדודי הרב מערלוי ברכת 'שהכל נהיה בדברו' כדי להתעורר בתשובה. נכדו הרב יוחנן מערלוי (שנסתלק לעולמו בירושלים בשנת תשע"ו) אמר: …כל תיבה ותיבה מהתפלה מתחלתה ועד סופה היה מבטא בנעימה קדושה ובנגון מיוחד, וכל מי שהיה נוכח שם, היה מרגיש שק"ז [קדושת זקני] עומד לפני בוראו באימה וביראה…איה המלים לתאר את קריאת 'שמע ישראל' שאז היה מגיע להתפשטות הגשמיות ממש…(נערך עפ"י הספר פליטת בית סופריהם, תש"פ).

[4] הרב ישראל צבי הלוי רוטנברג (חוהמ"ס תר"ן-נספה ג' בסיון תש"ד) נין ונכד לעטרת צבי מזידיטשוב. בתיאור תולדותיו בהקדמת הספר מתוארים מעשיו מאז עלה לכס הרבנות לאחר פטירת אביו בתר"פ. בין דבריו: בליל שבת קודש ישא מדברותיו על דרך החסידות, כדבש מתוקות, מלא יראת ה', וביומא דשבתא מסר לן אורייתא על דרך דרוש ורמז, והיה כמין חומר, ובסעודה שלישית עת רעוא דרעווין היה על דרך פרד"ס עמיקא וטמירא יורדים חדרי בטן…
היה יושב ומנגן שירות ותשבחות כנראה עפ"י דברי העטרת צבי (פרשת ויחי) כשהדינין מתגברים והעצבות גובר אז להמתיק הדינין…צריך להמשיך המתקה בקול שיר בנימי הכנור בי"ג מיכלין דרחמי…ועד היום מעידין אנשים שהיו בשולחנותיו הקדושים שהזמירות והנגונים היו יוצאים מגדר אנושי ושהיה מזמר ומתפלל למעלה מגדר אנושי. וכל זאת למרות יסורים רבים שעבר בחייו בפטירת שתי נשיו וחלק מילדיו. לבסוף בשואה נספה, ודברי התורה בספר הם זכרו בעולם.
לא כתב בעצמו את דברי תורתו, אלא תלמידיו כתבום וכשנודע לו, התבונן בהם ונתן הסכמתו להם, אמנם הכתבים עברו (לאחר השואה) בקורתו של אחד מגדולי תלמידו הרב יואל צבי ראטה זצ"ל שלאחר המלחמה הגיע לברוקלין. שם הספר נקרא אור מלא ע"י המחבר עצמו הרב ישראל צבי זצ"ל והוא גימטריה של שמו ישראל צבי או"ר במילואו כלומר אל"ף וי"ו רי"ש.
בספר שנדפס לראשונה בברוקלין תשט"ז (מהדורה שלישית תשס"ח ממנה נערכו הדברים) שלשה חלקים, אור מלא של הרב ישראל צבי נחלק לשנים לתורה ולמועדים, החלק השלישי בני שלשים דרשות לשבת הגדול, שבת שובה, וימים נוראים, מאביו של המחבר הרב יוסף רוטנברג. במהדורה זו השלישית מובאות גם ההקדמות לשתי ההוצאות הראשונות, שבכל אחת מהן דברים המעוררים נפש היהודי. בדברי הסיום ההקדמה האחרונה כתב המו"ל משארי משפחתו של המחבר: אם רצוננו להיות מתלמידיו של רבנו צריכין להתרגל לקבל באהבה כל מה שעובר על האדם ולהתקרב ולהתדבק עצמנו יותר ויותר להקב"ה ולהתפלל אליו להוושע בכל משאלות לבנו לטובה ועי"ז יושפע שפע רב בכל העולמות וגם עלינו עדי נזכה להתגלות כבוד שמים וכבודו עלינו יזרח…

[5] הרב שמעון גרינפלד המהרש"ג (תרכ"א-י"ט בשבט תר"ץ) נולד לאביו הרב יהודה גרינפלד בחוסט (אוקריינה) בסוף ימיו שימש כאב"ד בסענמיהלי (הונגריה). בצעירותו בהיותו כן י"א שנה נכנס ללמוד בית המהר"מ שיק מגדולי תלמידי החת"ם סופר, וכבר בהיותו בגיל י"ד שלח ידו בכתיבת תשובה הלכתית שנדפסה בספרו שו"ת מהרש"ג. בנו הרב מרדכי שערך את הספר וכתבי אביו נספה בשואה, רוב צאצאי המחבר ילדיו ונכדיו נספו, רק אודים בודדים ממשפחתו שרדו והמשיכו דרכו המקודשת. שלשה כרכים מתשובותיו נדפסו, אך כתבים רבים שלו ביניהם אלפי תשובות עלו בלהבות. יהיו דברים אלו לעילוי נשמתו ונשמות צאצאיו הטהורות. נערך עפ"י תורת המהרש"ג עה"ת תשע"א ארה"ב.

[6] הרב דוד בליאכר (תרנ"א אוקריינה נספה באייר תש"ד) נולד לאביו הרב ישראל שהיה שוחט ובודק (שו"ב) בעירו הומאן, לאחר מכן עברה המשפחה לקוואקז. בתחילת דרכו בעולם המוסר למד בסלבודקה אצל ה'סבא מסלבודקא' רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, עפ"י המלצתו המשגיח הרב אברהם גרודיזנסקי זצ"ל הי"ד קבע אתו שיעור מיוחד והעניק מגדלותו לבחור הצעיר, במשך כל שנותיו הרבה הרב דוד בליאכר זצ"ל להפליג בשבחו. מאוחר יותר התוודע ל'סבא מנובהרדוק' רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל, ונעשה מתלמידיו המובהקים. בעיר נובהרדוק התגוררו הורי אביו (לימים זכו לעלות לארץ ישראל לירושלים עד הסתלקותם) שחבבוהו עד למאוד. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה (תרע"ד) פנה הרב יוסף הורביץ זצ"ל לעיר הומל הרוסית ולאחר סיור עם חתנו הרב אברהם יפה'ן זצ"ל החליטו להקים המשך הישיבה בעיר לובן. בקשיים גדולים רבים הועברה הישיבה לשם. שיטת נובהרדוק היתה לייסד ולזרוע ישיבות בכל מקום – רשת ישיבות 'בית יוסף'. נזכור כי תקופה זו קשה מנשוא מבחינה גשמית של מלחמה עולמית וכן אח"כ מלחמה רוחנית של כפירה והשכלה שהשחיתו חלקות רבות וטובות.
בחורף תרפ"ב לאחר החלטה להעביר את הישיבות מרוסיה לפולין קבע ישיבתו במזריטש. קשיים מרובים וימים של רעב עברו על התלמידים, אך הוא נצב כצור בהתמודדות הגשמית, עם זאת החדיר רוח של תחיה בכל תלמיד. היה מפורסם בפקחותו וביראתו, למרות צניעותו היו רבים מהעיר מתייעצים אתו בעניניהם. שיחותיו הפליאו את שומעיהם, היה ידוע כמתאר אומן, שבשיחותיו תיאר את חלקי החיים ותהפוכותיהם, ומכל מה שראה או שמע הביא דוגמאות בשיחותיו. בשנת תרצ"א עלה לארץ ישראל ויסד בבני ברק את ישיבת 'בית יוסף' הראשונה מרשת נובהרדוק.
בפרוץ מלחמת העולם השניה העביר חלק מישיבתו לוילנא, הוא נשאר במזריטש ולמעשה במשך למעלה משנה התחבא בבונקרים שונים עד שלבסוף נתפסו כולם והובלו למיידנק, שם רוב משפחתו נספו על קדוש ה'. בת אחת נצלה עלתה לארץ ישראל קבעה תאריך אזכרה משותף לכל משפחתה בכ"ה באייר.
דברי תורתו נלקטו לספר דברי בינה (בית יוסף תל אביב תש"ל) לאחר שנים של איסוף וליקוט תורותיו, כמתואר בתחילת הספר, באחריתו תולדותיו בהרחבה בקונטרס 'חסדי דוד'. כמו"כ בספר גוילי אש (ישיבת בית יוסף ירושלים תשל"ג) כפי שנכתב בשער הספר: שיחות מוסר ודברי הגות מעזבונם של גדולי וקדושי ישיבות בית יוסף נובהרדוק שנספו בשואה.

[7] הרב יששכר דב פינקלשטיין (תרמ"ז פולין – י"ז בתשרי חוהמ"ס תשל"ח אנגליה) נולד בבית לחסידי ראדזין. בצעירותו למד בבתי מדרש שבעירו ראדום. בהגיעו לגיל עשרים וארבע הקים ביתו עם מרת שרה שיינדל לבית שניידר מחלם. בהיותו בן עשרים ושמונה נטל על שכמו משא הרבנות בעיר נובוזיבקוב ברוסיה, לאחר מכן חזר לחלם ובפרק זמן של כעשרים וחמש שנה היה מראשי ישיבת עץ חיים וממנהיגי הקהילה. אותה תקופה התקרב לרב מאיר שפירא מלובלין זצוק"ל מייסד הישיבה ומחולל הדף היומי. עם עליית הנאצים לשלטון חש בסכנת החורבן המאיימת והמליץ להגר לארצות אחרות, אך קריאותיו לא נשמעו בד"כ (כידוע בדברי הימים) אחיינו של האדמו"ר בעל התכלת רבי גרשון העניך, רבי ירוחם ליינר היגר לאנגליה בעקבות המלצתו, ואח"כ עזר לרב פינקלשטיין לחלץ עצמו מהצבת שהלכה והתהדקה ע"י הצורר מגרמניה, ובשלב אחרון העביר את כל משפחתו אשתו וששת ילדיו לעיר גייטסהאד באנגליה. שם מסר שיעורים בקביעות וכן נתמנה למשגיח כשרות במפעל המצות המרכזי.
בהמשך שנות חייו פתח בית מדרש בלונדון בתוך ביתו והציב מצבה לעדת קודש ממנה בא וקרא שמה 'כתר תורה דראדזין'. רבים נמשכו למקום זה לתפלות ולשמיעת דרשותיו היחודיות. כמו"כ נתברך בכשרון כתיבה ועסק בהעלאתם על הכתב של חדושיו על הש"ס, בהלכה ובדרשות ואגדות חז"ל. דברי תורתו יונקים ממעיין החסידות אליו השתייך ובמיוחד מתורתו של מייסדה רבי מרדכי יוסף מאיזביצא שהיה תלמידו של ה'שרף' רבי מנחם מנדל מקוצק, אך יצא מבית מדרשו ופתח מקור מים חדש, דברי תורתו כינסם בשני חלקי מי השילוח (הוא אשר הכניס את רבי צדוק הכהן מלובלין לכבשונה של תורת החסידות). בנו הרחיב באר תורתו של אביו שהינה קצרה ומתומצתת עד למאוד (אולי מסגנון רבו האדמור מקוצק) וכתב תורות בהרחבה בספרי בית יעקב.
כתביו היחודיים של הרב פינקלשטיין המתינו כחמישים שנה, עד שנערך ספר זה של דרשותיו על התורה יד המעין ע"י נכדיו ויצאו לאור בתשפ"א בפתח תקוה, ע"י רבי מנחם ווגל הי"ו לאוי"ט בהוצאה פרטית. (0507234983)

[8] ישנו פסוק דומה מאוד כמעט זהה גם בישעיהו (ל"ה י') וּפְדוּיֵ֨י ה' יְשֻׁב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל־רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂ֔יגוּ וְנָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה.

[9] הרב אפרים חיים באלאיטי היה חותנו של הרב ישראל וועלץ (בעהמ"ח שו"ת דברי ישראל ג"ח) זצ"ל מגדולי רבני הונגריה בתקופה לפני השואה. הוא בחסד ה' יתברך הגלויים, שרד את השואה ועלה לארץ ישראל, התגורר בירושלים נפטר בתשל"ד). אביו נפטר בשנות ילדותו. בהיותו כבן שבע עשרה נפל למשכב ממנו כמעט ולא קם, בתקופה זו הוסיפו לשמו את השם 'חיים'. למד אצל הרב שמחה בונם סופר בעהמ"ח שבט סופר (נכדו של החת"ם סופר זיע"א). גם לאחר שזכה והקים משפחה, עברה עליו כוס התרעלה וילד קטן שלו נפטר. שימש ברבנות במשך כחמישים שנה, בעיירה קטנה בהונגריה בשם 'טאראלניה' (לאחר מלחמת העולם הראשונה סופחה לצ'כסלובקיה).
בשנת תרפ"ה הדפיס את ספרו חמודי אפרים דברי אגדה ודרשות, ובסופו קונטרס חיים שאל, שאלות בהלכה. בשנת תרצ"ה הוציא ספר חיים שאל, שבשערו נכתב ג"כ חמודי אפרים. בחודש סיון נשלחו כאלף תושבי העיירה ובתוכם הרב לכבשני אושויץ הי"ד. כאמור חתנו הרב ישראל וולץ זצ"ל המשיך את השושלת בארץ ישראל.
בשנת תשע"ח הוציאו נינו הרב צבי יהודה וולנר שליט"א בעריכה חדשה את כל כתביו בשני כרכים אשל חיים וחמודי אפרים בהוצאת אוצר הפוסקים ירושלים.

[10] הרב יצחק קונשטאדט לוח ארז החדש, פירושים עה"ת לפי סדר הפרשיות. נדפס בווינה תער"ה, מהדורת צילום ברוקלין תשס"ח.

ניצוץ אחד מדבריו הקדושים של הבעל שם טוב, הוא יסוד מוסד בכל דרכי החסידות / הרב אברהם חיים דנציגר הי"ד

תמונת הרב אברהם חיים דנציגר הי"ד

מאחיו הרה"ק רבי אברהם חיים זצללה"ה הי"ד: אמר רבי יוחנן כל האומר מנשה אין לו חלק לעולם הבא מרפה ידיהן של בעלי תשובה וכו', אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מאי דכתיב (דברי הימים ב לג,יג) 'וישמע אליו ויחתר לו', 'ויעתר לו' מיבעי ליה, מלמד שעשה לו הקב"ה כמין מחתרת ברקיע כדי לקבלו בתשובה (סנהדרין קג.) ובירושלמי (סנהדדרין י,ב) הלשון הוא, מה עשה לו הקב"ה 'חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו', ושמע תחינתו, הדא הוא דכתיב 'ויתפלל אל ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו', אמר רבי לעזר בי רבי שמעון בערבייא צווחין לחתרתה עתרתה, עיין שם.
ויש לבאר הלשון שחתר לו חתירה 'מתחת כסא הכבוד', דבאמת לפי ערך כבודו ורוממותו של הקב"ה לא היה יאות לו כביכול לקבל תשובת מנשה, אחרי שהרבה לחטוא ולמרוד כל כך כנגדו יתברך, ורק שהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו השפיל עצמו לקבל תשובתו אף שאין זה לפי כבודו, למען אשר לא ידח ממנו נדח חס ושלום ושלא ירפו ידיהן של בעלי תשובה. וזהו שאמרו חז"ל שחתר לו חתירה 'מתחת' כסא כבודו, היינו שהקב"ה ברחמיו קיבל תשובתו אף על פי שזה היה 'מתחת' כבודו, רצה לומר למטה מערך כבודו יתברך, עם כל זה קיבלו בתשובה שלימה ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו.

(עקידת יצחק, מהדורת שאהן, בני ברק תשס"ה, עמו' קעב)

כבוד אהובי ידיד נפשי היקר מ' אשר זעליג [מרגליות] יחיה
שלחתי לו בשבוע הזאת עשרים דלר עבור הטלית ובטח השיגו גם אבקש כי יאבה נא להזכיר את אחותי היקרה שפרה לאה בת שרה רבקה אשר ב"ה על רוב חסדיו אשר נתעברה וזה י"ב שנים עדיין לא נפקדה אחר החתונה ועתה ב"ה נתעברה אנא לעורר עלי' רחמים במקומות הקדושים כי תשלום ימי הריונה בנקל ובשלום ובלי שום מכשול חס ושלום ותלד זרע של קיימא ועדיין הדבר בסוד מחמת עין הרע. ועתה אבקשו לאשר כי ידענו מכבוד קדושת דודנו רבנו הקדוש בעל ישמח ישראל זצ"ל סגולה לזה למדוד [בחוט] קבר רחל אמנו עליה השלום ולחגור על הבטן הבענדליך. יאבה נא כבודו לעשות זאת ולמדוד הקבר של רחל ולשלוח לי הבענדליך, למען יהיה סגולה שתשלום ימי הריונה. גם אולי יש עוד סגולה לזה והעיקר שיהיה בסוד. גם אבקשו אודות השמן זית ממירון, כי עדיין לא היטב לי. בשבוע זאת שלחנו להכולל חמשה מאות דולר.
מאת ידידו אוהבו הכותב בחפזון רב ומצפה בככ"י ומברכו שיקבל החג הקדוש והתורה הקדושה בשמחה וטהרה והרחבת הלב.
אברהם חיים בהרה"ק אדמו"ר זצ"ל
עש"ק במדבר מ"ב למב"י

(מכתבים ואגרות קודש, עמו' 289-288)

ראיתי הספר הקדוש 'בעל שם טוב' והנה יפה וטוב עשה בחיברו דברים הקדושים היוצאים מבאר מים חיים מקור ישראל רבינו הגדול הבעש"ט זצ"ל אשר ניצוץ אחד מדבריו הקדושים הוא יסוד מוסד בכל דרכי החסידות – ובוודאי כל אחד ואחד יקח הספר הקדוש לתוך ביתו ונזכה עד מהרה שיקוים בנו 'ובני ישראל יוצאים ביד רמה' כתרגומו.
מאת המעתיר ומצפה לישועת ישראל הכותב לכבוד התורה הקדושה ולומדיה.
אברהם חיים בהרה"ק זצלה"ה זי"ע מאלכסנדר.
נתתי גם כן מעות קדימה שני זהובים
עש"ק בראשי"ת צ"ח לפ"ק.

(הסכמה לספר 'בעל שם טוב')

אלכסנדר ב' שופטים תפר"ח לפ"ק

כבוד ידיד נפשי היקר מו"ה מנחם זאב [בוטשאן-חסידה] נ"י

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה, הנה לא השיבותיך עד כה, כי הייתי מוטרד מכמה ענינים.

בגוף הדבר באמת היינו שמחים מאוד, אכן נאה שתנוצץ ציץ פרח הקודש, ישיבת 'בית ישראל' בירושלים הקדושה, על שם כבוד קדושת רבינו הקדוש זצ"ל זי"ע. אולם למרות זה, אם חס ושלום תצמח על ידי זה מחלוקת ביניכם, שנואי נפש אבותינו הקדושים ונפשינו.

בטח שמעתם כי בלאדז הננו בונים ישיבה קדושה, בית שלוש קומות יפה עינים, על שם כבוד קדושת רבינו הקדוש זצ"ל, על הישיבה שיסד כבוד קדושת אאמו"ר הקדוש זצ"ל, על שם אחיו אדמו"ר הקדוש זצ"ל זי"ע.

הודיעני נא מצב פרנסתך כעת. גם מה נשמע אצל ידידנו מארכל יחיה, ומדוע אינו כותב אלי מאומה, הלא סוף כל סוף אוהבו הנאמן הנני. מה מצב ידידנו הרה"ג שיחיה ממאקאווי [הרב ישראל ניסן קופרשטוק].

הנני כעת במעון הקיץ סמוך ללאדז, את מכתבך תכתוב ותשלח לאלכסנדר, על אדרסתי על המעטפה. ד' יעזור לי שאזכה לבשר ולהתבשר בשורות טובות ואבקשך להתפלל בעדינו במקומות הקדושים כי נזכה לעשות שידוכים טובים עם בננו היקרים המסולאים מפז שיחיו. בבית הוריך החיים והשלום וכל טוב.

הנני בזה ידידך אוהבך הדורש שלומך באהבה, מצפה לראותך בתוך כל ישראל על הררי קודש.
אברהם חיים בהרה"ק אדמו"ר זצלל"ה זי"ע

אולי יהיה ביכולתך לשלוח לי על שמי אתרוג יפה אף מהודר, ואשלח לך מחירו בתשואות חן.

(קובץ תורני 'ישמח ישראל', יז, עמו' ס)

החיים והשלום וכל טוב סלה לכבוד אהובי ידידי היקר הרה"ח וירא אלקים, הותיק כ"ש מ' אברהם נ"י,

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה יתירה,

הנה שלחנו לכם שמונה ושלושים פונד על אדרס ר' יצחק גראסמאן, וגם נשלח צעטיל איך לחלק זאת, וגם להרה"ג ש"ב ממאקאווי נשלח מכתב עם רשימה, אבקש לחלק כפי רצוני.

הספר הקדוש תפארת שמואל נשלח לו אם ירצה ה'.
ואבקש מכבודו להתפלל עלי במקומות הקדושים, שאזכה לתשובה שלמה ולרפואה שלמה, כי מאוד מאוד איננו בבריאות, וצריך אני לישועה שלמה, ואזכה לגדל בני היקרים המסולאים לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ויהיה לעטרת זקנים בני בנים, ולעשות עמהם שידוכים הגונים, ענבי הגפן בענבי הגפן.

גם אבקשו להודיעני אם אתם יודעים עוד מאנשים צדיקים תלמידי חכמים, אשר צריכים ליתן להם, תכתבו גם כן לנו, ונשלח להם גם כן.

הארכתי במכתבי, אם אמנם כי הנני טרוד גדול, אך למען גודל המצוה, והנני רוצה לעשות לטובתכם, אך הכל תלוי בכם, והעיקר במוקדם האפשרי.

ואבקש להגיד לר' אשר זעליג נ"י בעל מחבר ספר 'קומי רוני', כי ישלח לי תיכף התשובה שיש לו מכבוד קדושת אאזמו"ר הגאה"ק זצ"ל מגריצא.

והנני בזה ידידו אוהבו הנאנח והנדכא המצפה לרחמי שמים המרובים,
אברהם חיים בהרה"ק אדמו"ר זצ"ל בן שרה רבקה

(קובץ תורני 'ישמח ישראל', יז, עמו' סב)


הרב אברהם חיים דנציגר הי"ד נולד באלכסנדר בשנות התר"מ, כבנו הצעיר של האדמו"ר השלישי מאלכסנדר, רבי שמואל צבי, ה'תפארת שמואל' ולשרה רבקה לבית גורמן.

לאחר פטירת חותנתו, כתב לו דודו, האדמו"ר רבי ירחמיאל ישראל יצחק דנציגר, ה'ישמח ישראל', מכתב עידוד, ובו כתב:

אל כבוד בן אחי יקירי המופלג האהוב כש"ת מהו' אברהם חיים יחיה, שלום וכל טוב.
אחרי דרישת שלומו הטוב יראה בן אחי חביבי כעת לשקוד על דלתי התורה בהתמדה, ובזה תסיר מאתך כל עצב וכל דאגה וכל טרדה, והתורה הקדושה משמחת לב ומסירה כל עצב. וה' יתברך יתן לר חיים ושלום ובריאות ותוושע במהרה בזרע של קיימא כחפץ דודך אוהבך עוז מצפה לישועתר בכל יום. דורש שלום חותנך ידידי הנגיד הנכבד היקר נ"י המקום ינחמהו בתור אבילי ציון וירושלים, העיקר הוא שיתחזק את עצמו לבל להיות עצב, כאשר הורונו חז"ל (עיין מועד קטן כ"ז:) אל תהיו רחמנים יותר ממני, ובזה יזכה לישועה ונחמה הוא וזרעו יחיו.
כחפץ מחו' הדורש שלומך,
ירחמיאל ישראל יצחק בהה"ק זצללה"ה זי"ע

(מכתב זה הופיע ב'תולדות הישמח ישראל',ב, עמו' תשטו. ושם בעמו' תשטז הובא מכתב נוסף שכתב לרב אברהם חיים ולאחיו).

בשנת תרע"ג הוציא לאור ביחד עם אחיו, הרב יעקב בונם הי"ד, את הספר 'קיצור ראשית חכמה', מאת מוהרי"י פינטו.

בשנת תרפ"ב ביקר באלכסנדר ר' יצחק גרשטנקורן, לקראת נסיעתו לארץ ישראל, ופגש את האדמו"ר מאלכסנדר. שם  נפגש גם עם בנו, הרב אברהם חיים, במשך כחצי יום, וכתב עליו כי הוא: 'אדם חביב ומעניין ביותר. בשיחתו אתי גלה הרבה חבה לארץ ישראל'.

לאחר פטירת אביו, בשנת תרפ"ד, הוכתר אחיו רבי יצחק מנחם דנציגר הי"ד, ה'עקידת יצחק', לאדמו"ר מאלכסנדר, והרב אברהם חיים היה לחסידו וליד ימינו. יחד עם אחיו האדמו"ר, הקים הרב אברהם חיים את רשת הישיבות 'בית ישראל' שפעלה ברחבי פולין ונקראה על שם דודו האדמו"ר רבי ירחמיאל ישראל יצחק, בעל 'ישמח ישראל'. רשת זו הוציאה לאור חוברות תורניות בשמות שונים. מטרת הישיבה הייתה להעמיד תלמידי חכמים מופלגים, 'רועי ישראל הנאמנים לה' ולתורתו'. בין בוגרי הישיבה שהוסמכו להוראה וכיהנו כרבנים בקהילות חשובות בפולין, ובהם: הרב יוסף דנציגר אב"ד ראקוב, הרב ירחמיאל ישראל סקולא מסדובנא והרב יעקב פייבל דנציגר אב"ד אוסטרוב.

הרב אברהם חיים כיהן כנשיא ישיבות 'בית ישראל' אלכסנדר, והיה אחראי על כלכלת הישיבה ועל יחסי הציבור של חסידות אלכסנדר. הוא השקיע כוחות עצומים ומאמצים רבים בהקמת רשת הישיבות ובהחזקתה, בדאגה למילוי צורכיהם של תלמידי הישיבה ובאיסוף הכספים הדרושים לכך; הוא מינה אישי ציבור בכל רחבי פולין שסייעו בגיוס כספים לישיבה, שלח בקשות לתורמים פוטנציאלים שיתמכו בישיבות ומינה בחורים שינאמו בעיירות ויעוררו את הציבור לתמוך בישיבות וב'בית התבשיל' שספק מזון לתלמידים. הוא ביקש מבעלי אמצעים לתמוך בתלמידים עניים חסרי מלבוש ומנעלים. הרב אברהם חיים ביצע את התפקיד הזה על הצד הטוב ביותר, שלא על מנת לקבל פרס, אך שהיה זה תפקיד קשה שגזל ממנו את רוב זמנו היקר. לפרנסתו החזיק משרד משלוחים, על מנת להתפרנס מיגיע כפיו.

האחים, הרב אברהם חיים והרב יעקב בונם הי"ד, הוציאו לאור בשנת תרפ"ו את ההגדה של פסח עם פירוש 'ישמח ישראל', ובשנת תרצ"ז הוציאו לאור את ההגדה של פסח עם פירוש 'תפארת שמואל'.

בשנים תרפ"ו-תרפ"ז כתב הרב אברהם חיים מכתבים לירושלים, לגאון ממקובה, הרב ישראל ניסן קופרשטוק, מגדולי בית אלכסנדר, בעל 'עני בן פחמא' (שהקים בשנת תרפ"ט את ישיבת 'בית ישראל' במאה שערים), ובו ביקש שיתפלל עבור בני משפחתו ואנ"ש לרפואה, לשידוכים טובים, והוא דן בעניין כולל פולין בירושלים ובעניינים הקשורים ל'אגודת ישראל', הוא מדווח על הנעשה בפולין ועל השמחות במשפחתו, ומבקש שישלח עבורו אתרוג ארץ ישראלי מהודר ולולב.

צילום מכתב בכתב ידו של הרב אברהם חיים, על פתיחת ישיבת 'בית ישראל' בירושלים, הובא בספר 'תולדות הישמח ישראל', ב, עמו' תרסג.

מכתבו אל הרב אשר זעליג מרגליות, מופיע בספר 'מכתבים ואגרות קודש' עמו' 289-288. ושם בעמו' 290 הובאה ההזמנה ששלח לנישואי בנו, ר' יחיאל ישראל שמשון הי"ד. בקובץ התורני 'ישמח ישראל', יז, עמו' סב, הובאה ההזמנה ששלח לנישואי בנו, ר' יעקב ירחמיאל יחזקאל הי"ד.

בשנת תר"ץ השתתף בעיר ורשה, ביחד עם אחיו, בישיבת כל גדולי ליטא ופולין, בראשות ה'חפץ חיים', שנועדה להתמודד עם גזירה שאיימה על החינוך היהודי.

בשנת תרצ"ב חתם יחד עם אחיו ועם נכבדי העיירה אלכסנדר, על ייסוד בנין ה'תלמוד תורה' בעיירה.

בשנות השלושים כתב לר' יהודה לייביש מקובר, גזבר ישיבת 'בית ישראל' בלודז', מכתב ובו תיאר את מצבה הקשה של הישיבה:
הסכום תשעים זהובים ממעות הח"י גדולים מס שבוע של ישיבתינו הק' בית ישראל דפה לנכון הגיעני, ומה יקר חסדי המתנדבים לזה כי בזה מקיימים הרבה נפשות העטופות ברעב ובצמא ולומדים תורה מתוך לחץ ועוני אנא בואו לעזרת הישיבה כי מצבה נורא מאד ואם לא תבאו לעזרתינו בעוד מועד מי יודע אם לא נהיה מוכרחים לסגור שערי הישיבה הקדושה ומה יעשו התלמידים באין להם הישיבה הקדושה ובוודאי רבותינו הקדושים נשמתם בגנזי מרומים ימליצו טוב בגנזי מרומים בעד כל העושים והמעשים לטובת ישיבתנו כי יתברכו ממעון הברכות בשפעת ברכה חיים פרנסה והצלחה עושר אושר וכל טוב סלה,
כעטירת אוהבכם ידיכם דורש שלומכם הטוב כל הימים המצפה לישועת ד' במהרה בב"י.

אברהם חיים בהרה"ק אדמו"ר זל"להה זי"ע ועכי"א

הרב אברהם חיים נודע בפקחותו המופלגת ובקשריו הקרובים עם חסידי אלכסנדר, וחסידים היו פונים אליו על מנת שישמש כבורר בסכסוכים שונים וייתן להם עצות בבעיות סבוכות ובעניינים פרטיים. אחיו האדמו"ר ה'עקידת יצחק' היה רגיל לשלוח אותו למקומות רבים ברחבי פולין והוא ייצג את ה'עקידת יצחק' באירועים שונים, כתב מכתבים לחשובי החסידים בענייני הנהגת החסידות, השתתף בשמחות החסידים, ביקר לעיתים תכופות בכל רכוזי החסידים, וערך טישים בערים בהם ביקר, ועודד את החסידים לעסוק בתורה ולתמוך בלומדי תורה, בעניים ובחולים. בנוסף נסע לבקר אדמו"רים ורבנים בפולין ולפעול יחד איתם לפתור בעיות שעל הפרק. כשביקר בפאבינית אצל האדמו"ר רבי דוד בורנשטיין הי"ד מסוכוטשוב, ליווה אותו האדמו"ר עד למרכבה.

בכל מוצאי שבת התקיימה בביתו התוועדות חסידים עם דברי תורה וסיפורי צדיקים. חסידי אלכסנדר העריכו מאד את הרב אברהם חיים, ובהעדרו של הרבי, לא התחילו להתפלל עד להגעתו של הרב אברהם חיים לבית המדרש. הוא היה מפורסם בכל חוגי החסידים והלמדנים בפולין, וביקשו ממנו לכתוב הסכמות על ספרים.

בתקופת מלחמת העולם השנייה גורש לגטו ורשה, וקיים בביתו במסירות נפש מנייני תפילה, ברחוב מלאבסקה 3 קומה ד' דירה 5. בהמשך גורש עם רבי מאיר אלתר בנו של הרבי מגור ה'אמרי אמת', ועם יהודים נוספים, למחנה ההשמדה טרבלינקה ונהרג עקה"ש יחד עם עוד בני משפחה ביום הכיפורים תש"ג.

שני בניו של הרב אברהם חיים, הרב יחיאל ישראל שמשון והרב יעקב ירחמיאל יחזקאל נשארו בגטו ורשה והיו האחרונים מבני המשפחה העניפה של האדמו"ר מאלכסנדר בגטו ורשה. בפורים תש"ג, כחודש לפני חיסול הגטו, לאחר שכבר נלקחו מהם נשותיהם וילדיהם, התאספו אצלם מספר חסידים אלכסנדר לקיים את מצות שמחת פורים. אף שידעו על האסון המתקרב, ובכו, הם ישבו יחד כל הלילה עם בקבוק יין לקיים את מצות 'חייב איניש לבסומי בפורייא', התחזקו ורקדו יחדיו עד הבוקר, באמונה ובביטחון.

רבי יחיאל ישראל שמשון, היה חתן האדמו"ר רבי שאול ידידיה אלעזר ממודז'יץ, ורבי יעקב ירחמיאל יחזקאל, היה חתן אחיו רבי שרגא פייבל דנציגר מראדום, ושימש כמשגיח ראשי בישיבת 'בית ישראל' באלכסנדר וכראש חבורה בארגון 'הרמת וחיזוק התורה' שפעלה בישיבות אלכסנדר, לחיזוק רוחם של התלמידים העניים ושל התלמידים לשעבר, שנאלצו לעזוב את בית המדרש מסיבות כלכליות.

שני אחים אלו, בני הרב אברהם חיים, נספו גם הם בשואה. הי"ד.

על פי ספר הזיכרון של קהילת וואידיסלוו-סודזישוו (וכן על פי האנציקלופדיה לחכמי גליציה, ד, 1017;  אלה אזכרה, ב, עמו' 215; אישים שהכרתי, עמו' 456), בתו של הרב אברהם חיים דנציגר, נספתה באושוויץ יחד עם בעלה ישראל (בנו של הרב שבתי רפפורט הי"ד), ועם בנם בן השנה וחצי, ובני משפחת בעלה, שהיו בעלי דרכון פרגוואי, נעצרו במחנה שבויי המלחמה וויטל וגורשו משם בפסח תש"ד למחנה דראנסי. משם גורשו בחג השבועות תש"ד לאושוויץ. (אך על פי דף עד, דבורה דנציגר, אשת ר' ישראל ראובן רפפורט, שהייתה במחנה וויטל, לא הייתה בתו של הרב אברהם חיים, אלא בתו של אחיו, הרב יעקב שמחה בונים דנציגר).

מכתב אליו, מאת הרב אריה צבי פרומר הי"ד, עם מאמר לפרסום בחוברת 'בית ישראל', מופיע בספר 'ארץ צבי', ב, סי' כח.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת ראה

ברכות לישראל בגלוי ובסתר[1]

רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה. אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֹת֙ ה' אֱלֹֽקיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם (דברים י"א כ"ו-כ"ז)

תמונת רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד

רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד

האדמור מספינקא הרב יצחק אייזיק וייס זצ"ל הי"ד כותב בפרשתנו, ודבריו נתפרסמו בספר שנדפס לאחר השואה מכתביו חקל יצחק, וזלה"ק:

פירש רש"י על הכתוב ראה אנכי נותן, ברכה וקללה, האמורות בהר גריזים ובהר עיבל. את הברכה אשר תשמעו על מנת אשר תשמעו, עכ"ל. וצריך ביאור מה בעי בזה, הא הכל מפורש בקרא.

וי"ל דהנה מצינו ברכות מפורשות בלשון ברכה, וגם מצינו ברכות נסתרות בלשון קללה, כדאיתא במסכת מועד קטן (ט' ע"ב) תזרע ולא תחצד, תעייל ולא תיפוק וכו' ולא תחזי שתא חדתא עיי"ש[2]. ועיין באור החיים הקדוש פרשת לך לך בפסוק (בראשית י"ב ג') ואברכה מברכיך [שם ביאר הפסוק עפ"י הגמרא הזו]. וקשה מדוע לא ברכוהו בברכה נגלית, ולמה אמרו הברכה בלשון קללה.

אכן הענין לענ"ד דאם אין חשש שהמקטרג יקטרג על הברכות אזי טוב לברך בלשון ברכה, אבל אם חוששין לקטרוג אזי מברכין בלשון קללה, כדי שלא יבין המקטרג שהוא ברכה, כי המקטרג אינו יודע המחשבה אשר בלב המברך. דאעפ"י שכתבו התוספות בשבת (י"ב ע"ב ד"ה שאין) דאפילו המחשבה שבלב יודעין המלאכים עיי"ש, אכן המעדני יום טוב ברא"ש ריש פרק ב' דברכות הקשה עליהם מקרא דשלמה המלך שאמר (מלכים-א ח' ל"ט) אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם…וע"כ אעפ"י ששומע המקטרג הקללה לא יקטרג, אבל הקב"ה…יודע המחשבה שהוא מכוין לברכו ומקבל ברכתו. ועל כן יען התנאים במסכת מועד קטן חששו לקטרוג, על כן ברכוהו בלשון קללה, והטעם שחששו לקטרוג י"ל [יש לומר] דהוא משום דראו ברוח הקודש העובדא דאיתא בבבא מציעא (פ"ג ע"ב ופ"ה ע"א).

וא"כ אם ישראל שומרין התורה הקדושה בשלימות וליכא חשש קטרוג, אזי מברכין אותן בלשון ברכה, אך אם ח"ו אין מקיימין התורה הקדושה וא"כ יש קטרוג אזי צריכין לברכן בלשון קללה. וזה פירוש הכתוב ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה – נגלית, וקללה – ברכות בלשון קללה, את הברכה – נגלית אשר תשמעו, רוצה לומר כאשר תשמרו ותקיימו מצוות ה' אלקיכם, והקללה – אם לא תשמעו וגו' אזי תקבלו הברכות בלשון קללה מטעם הנ"ל.

ועפ"י זה יובן המדרש (דברים רבה ד' א') שמתחיל, הלכה מהו שיהא מותר לקרות התוכחות  בקריות[3] הרבה, כך שנו חכמים אין מפסיקין בקללות, אלא אחד קורא את כולן עכ"ל. ולכאורה אינו מובן מה השייכות לכאן, הא בכאן לא כתיבי התוכחות אלא בפרשת בחקותי בפרשת תבוא?

אכן לפי הנ"ל יובן, דכיוון ששמענו מכאן דהקללות הם ג"כ ברכות בלשון קללה, ואם כן הוה אמינא דמותר להפסיק בהן, וע"כ שאל המדרש 'מהו' והשיב דאין מפסיקין בקללות, דאעפ"י דהן ברכות נסתרות מכל מקום כיוון שהן בלשון קללה, אין מפסיקין  בהן. עכ"ל החקל יצחק מספינקא הרב יצחק אייזיק וייס[4] זצ"ל הי"ד[5].

פתח בלשון יחיד והמשיך לשון רבים ללמד את העריבות בישראל

רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה.

מבאר הרב חיים אהרן דוד דייטש[6] זצ"ל הי"ד בשרידים שהביאו מתורתו בשם תבואת גורן, בסמיכות לדברי אביו הרב יוסף ישראל דייטש זצ"ל, בספרו בן גרני עה"ת, וזלה"ק:

…עוד בא להורות לנו, כי אל יראה אדם רק את עצמו ולא ישגיח על אחרים, באמרו כי אנכי אעבוד בעד עצמי, והאחר יעבוד בעד עצמו ויאמר: שלי שלי, שלו שלו. [כלומר, לא יאמר כך] כי ישראל ערבים זה לזה, נשמתם נשמה אחת, וכהרבה איברים של גוף אחד הם, אשר בהכות איבר אחד ירגיש גם האיבר השני את הכאב. כמו שקראם הכתוב (ישעיהו מ"ט ג') בלשון יחיד, ישראל אשר בך אתפאר. שאם אחד מהם ישיג זכות, יחלקו לכולם. וכן הוא ח"ו להיפך.

וזהו כוונת הכתוב בפותחו בלשון יחיד ראה אתה היחיד, אל תחשוב אם השלמת עצמך שמושלם אתה, כי גם אם זכית, זכותך זו תיחלק גם לאחרים, ולא ישאר הכל בידך. וכן להיפך, אם אחרים יחטאו, גם עליך יפול ממנו, מצד העריבות ומצד שכגוף אחד אתם נחשבים. וזהו ראה ליחיד, אנכי נותן לפניכם לפני כולכם, היום ברכה וקללה, וממילא תהא זריז להמשיך את כל מי שתוכל לעבודת הבורא, למען שתגיל ותשמח בשמחת התורה. עכ"ל הרב חיים אהרן דוד דייטש זצ"ל הי"ד.

לשמחה מה זו עושה באכילת בשר?

כִּֽי־יַרְחִיב֩ ה' אֱלֹקיךָ אֶֽת־גְּבֻֽלְךָ֘ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־לָךְ֒ וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכָל־אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖ תֹּאכַ֥ל בָּשָֽׂר (י"ב כ')

בספר בית אברהם ברכת אברהם לרב אברהם שטיינר[7] זצ"ל כותב בפרשתנו וזלה"ק:

פרש רש"י ז"ל לימדך תורה דרך ארץ, שלא יתאוה אדם לאכול בשר, אלא מתוך רחבת ידים ועושר. והנה בחת"ם סופר הקשה, האיך מתחיל התנא (ריש חולין) הכל שוחטין וכו' בעניני שחיטה, דהוא להמית בעל חי, הלא פתח דבריך יאיר (עפ"י תהלים קי"ט ק"ל). ותירץ משום דעם הארץ אסור לאכול בשר (עפ"י פסחים מ"ט ע"ב) דמאי חזית דדמא דאדם סומק טפי מבהמה, אלא ע"י שאדם ע"י אכילתו מעלה אותה למדריגה, לכן שרי לשחוט. ולכן שפיר התחיל התנא בדבר טוב, שיהיו הכל ראויין לשחוט, ומלאה הארץ דעה את ה'.

ועפ"י דברי רש"י אלו ג"כ יש לתרץ קושיה זו. דכיוון דאין אוכלין  בשר אלא מתוך הרחבה ועושר, שפיר התחיל התנא בדבר טוב שהכל שוחטין, שיהיו הכל ראויין לשחוט, ולאכול ויהא הרחבה ועושר, שפיר התחיל התנא בדבר טוב 'הכל שוחטין' – שיהיו הכל ראויין לשחוט, ולאכול ויהא הרחבה בעולם. עכ"ל הרב אברהם שטיינר זצ"ל.

מכינור דוד המנגן בלילה נלמד דרגת היותנו בנים למקום

בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַֽה' אֱלֹקיכֶ֑ם (דברים י"ד א')

הרב שלמה זלמן אונסדורפר[8] זצ"ל הי"ד בספרו שפתי שלמה כותב בפרשתנו וזלה"ק:

תמונת הרב שלמה זלמן אונסדורפר הי"ד

הרב שלמה זלמן אונסדורפר הי"ד

חיבה יתירה נודעת לנו שאנו בנים למקום והוא יתברך אבינו, וכמו שבן נבון אוהב את אביו בכל זמן ואף אם רודה אותו בשבט, כי ידוע שאין אב שונא בנו, רק תמיד באהבתו אליו ורק לטובתו מכוון, וכמא' [וכמאמר] הגמרא (סנהדרין ע"ב ע"ב) אם ברור לך כשמש שלא על עסקי נפשות בא כגון אב על בנו, כי זהו ברור שאב אינו רוצה ל[הרע] לבנו.

וזה יהיה לנו לאות ומופת שכל מה שעובר עלינו הכל הוא טובתו יתברך עלינו, וגם אנו עלינו להתנהג כבנים אליו ולא נהרהר חס ושלום אחר מדותיו, כי הצדק אתו יתברך וצדיק אתה ה' וישר משפטיך (תהלים קי"ט קל"ז) אתה צדיק על כל הבא עלינו (נחמיה ט' ל"ג) ובזה יתעוררו רחמי אבינו עלינו להושיענו בגלוי ויראו כל עמי הארץ כי אב אחד לכולנו, ואנו נתונים תחת השגחה עליונה…

[מכינור דוד המנגן בלילה, למדים להרגיש קרבת ה' גם בזמן ה'לילה']

כתיב תהלים (קי"ט ס"ב) חֲצֽוֹת־לַ֗יְלָה אָ֭קוּם לְהוֹד֣וֹת לָ֑ךְ עַ֝֗ל מִשְׁפְּטֵ֥י צִדְקֶֽךָ. ואמרינן בגמרא (ברכות ג' ע"ב) סימנא הוה ליה לדוד, דאמר ר"ה בר ביזנא, אמר ר"ש כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיוון שהגעיה חצות לילה, רוח צפונית מנשבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עוסק בתורה עד עלות השחר.

דוד מלך ישראל משיח ה' שסבל כמה רדיפות מנעוריו מבית ומחוץ רדפו אותו ולקחת נפשו זממו, אבל בגודל בטחונו בה' התחזק את עצמו בכל עת צרה ולא התייאש את עצמו, אדרבה תמיד היה בשמחה, ומזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו (תהלים ג' א') וזמירות היו חוקיך בבית מגורי (שם קי"ט נ"ד) וע"י זה לסוף נהפכו כל שונאי דוד כשולי קדירה, ודוד מלך ישראל חי וקיים.

וזה מאמר הגמרא [ברכות שם], כיוון שהגיע חצות לילה שמרמז על חשכת הצרות והיסורין, רוח צפונית מנשבת בו, דהוא רוח ה' קול קורא אליו בנים אתם לה' אלקיכם, בבטחון חזק שהכל הוא לטובתו למען יתגדל שמו וירום קרן משיחו, והיה מנגן מאליו, כי ע"י זה א"א [אי אפשר] שיכניס עצב בליבו ותמיד היה בשמחה ועל כן דבק תמיד בה' יתברך ובמצוותיו חפץ מאוד, והיה עוסק בתורה עד עלות השחר, שזרחה עליו השמש ויבקע כשחר אורו ויצא מאפילה לאור גדול.

זהו הברכה האמיתית אשר אנכי נותן לפניכם היום ברכה אשר תשמעון, עיקר הוא לשמוע ולנטות אוזן לדברי תורתנו הקדושה ודברי המוכיח את העם, ופרשה קטנה שכל התורה תלוי בו 'שמע ישראל' רק לשמוע ולהבין מה ה' אלקיך שואל מעמך, ואז טוב לו וברוך הוא. וכן אמרו בגמרא (ב"ק פ"ה ע"ב) אמר רבא, חירשו, נותן לו דמי כולו. כי מי שאינו שומע הוא נאבד בכל גופו ואין תקוה לו, וזהו הקללה אם לא תשמעו[9]. עכ"ל הרב שלמה אונסדורפר זצ"ל הי"ד.

ה'"א יתירה ללמדנו שעסקי עולם הזה יהיו לשם שמים

וְנָתַתָּ֖ה בַּכָּ֑סֶף וְצַרְתָּ֤ הַכֶּ֙סֶף֙ בְּיָ֣דְךָ֔ וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה' אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ. וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֙יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּֽשְׁאָלְךָ֖ נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ ה' אֱלֹקיךָ וְשָׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ  (דברים י"ד כ"ה-כ"ו]

הרב דב לאבלוויטש זצ"ל בספרו דיבובי חן מבאר בפרשתנו וזלה"ק:

קשה בשני הפסוקים, למה נכתב ונתתה באות ה"א בסוף התיבה, הלא לפי כללי הלשון לא צריך שם ה"א? ונראה עפ"י דברי התנא במסכת אבות (ה' י"ט) מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעוה"ז ונוחלין בעוה"ב, אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשים גיהנם . אשר פירוש הדברים הוא, שתלמידיו של אברהם אבינו לזאת נוחלין עוה"ב אף שגם הם אכלו בעוה"ז מפני שהם אוכלים לשם שמים, ממילא כל אכילה ואכילה שלהם היא מצוה וכל ימי חייהם הם מלאים מצוות, וידוע שאת עוה"ז ברא ה' יתברך באות ה"א, לכן אמרה תורה ונתתה על הכסף את חותם קדושת ה' יתברך, כדי שיביאך הכסף לעוה"ב, אל המקום אשר יבחר ה' שתבוא שם, אבל אל תדמה בנפשך, שאם אתה רוצה לתת על כספך את חותם קדושת ה' יתברך אין אתה רשאי להנות מכספך, אל תדמה זאת בנפשך, כי האמת היא להיפוך, ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וכו' רק ואכלת לפני ה' אלקיך, ובזה תהיה עליו חותם קדושת ה'.

ועל זה יש לפרש ג"כ דברי אדוננו בתהלים (ח' ד') יָרֵ֥חַ וְ֝כוֹכָבִ֗ים אֲשֶׁ֣ר כּוֹנָֽנְתָּה, אשר כתוב ג"כ ה"א בסוף התיבה, לפי הנראה ללא צורך, אבל גם שם יש לומר שנרמז בה"א בסוף התיבה, לפי הנראה ללא צורך, אבל גם שם יש לומר שנרמז בה' היתירה מה שאמר ירמיהו הנביא  (ל"ג כ"ה) אִם־לֹ֥א בְרִיתִ֖י יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה חֻקּ֛וֹת שָׁמַ֥יִם וָאָ֖רֶץ לֹא־שָֽׂמְתִּי, וגם מה שאמר ה' יתברך אם לא תקבלו את התורה, אני מחזיר את העולם לתוהו ובוהו, דהיינו שקיום שני העולמות תלוי בזה, אם נותנים בני אדם על כל עניני העולם את חותם קדושת ה' יתברך.

[ולפני כן על הכתוב (י"ב כ') כִּֽי־יַרְחִיב֩ ה' אֱלֹקךָ אֶֽת־גְּבֻֽלְךָ֘ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־לָךְ֒ וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכָל־אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖ תֹּאכַ֥ל בָּשָֽׂר כתב הרב, וזלה"ק]:

נראה תתאמץ לחיות באופן, שלא תצטרך לסגף את עצמך בתעניתים, בתשובת המשקל ולמנוע ממך הנאת בשר, כי תחיה חיים טהורים וקדושים ויהיה ביכולתך להתיר לך הנאת בשר בלי שום מגרעת. עכ"ל הרב דב לאבלאויטש[10] זצ"ל.

קיום המצוה רק עפ"י ציווי ה' בלי פניות תשמור על מדות האדם

הַכֵּ֣ה תַכֶּ֗ה אֶת־יֹֽשְׁבֵ֛י הָעִ֥יר הַהִ֖וא לְפִי־חָ֑רֶב הַחֲרֵ֨ם אֹתָ֧הּ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֛הּ וְאֶת־ בְּהֶמְתָּ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב. וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָ֗הּ תִּקְבֹּץ אֶל־תּ֣וֹךְ רְחֹבָהּ֒ וְשָׂרַפְתָּ֨ בָאֵ֜שׁ אֶת־הָעִ֤יר וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָהּ֙ כָּלִ֔יל לַה' אֱלֹקיךָ וְהָיְתָה֙ תֵּ֣ל עוֹלָ֔ם לֹ֥א תִבָּנֶ֖ה עֽוֹד. וְלֹֽא־יִדְבַּ֧ק בְּיָדְךָ֛ מְא֖וּמָה מִן־הַחֵ֑רֶם לְמַעַן֩ יָשׁ֨וּב ה' מֵחֲר֣וֹן אַפּ֗וֹ וְנָֽתַן־לְךָ֤ רַחֲמִים֙ וְרִֽחַמְךָ֣ וְהִרְבֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ. כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ ה' אֱלֹקיךָ לִשְׁמֹר֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לַעֲשׂוֹת֙ הַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י ה' אֱלֹקיךָ (י"ג ט"ז-י"ט)

הרב אשר קלמן בארון הי"ד

הרב אשר קלמן בארון הי"ד

הרב אשר קלמן בארון[11] זצ"ל הי"ד מבאר מצוה זו הנראית שתכונת האכזריות שולטת בה, אולם מדבריו נלמד כי  ממנה פינה וממנה יתד לעבודת ה' יתברך בכוונת האדם. דבריו מובאים באסופה אודים מאש (ח"ב עמ' רי"ד-רכ"א במאמר 'פרקי גאולה ונצח') ואלו חלק מדבריו:

פעמים בעשיית מצוות ומעשים טובים יכול האדם לפגום בכמה וכמה מידות טובות ולאבד אותם, עד שיצא שכרו בהפסדו, כענין שנאמר בעיר הנדחת הַכֵּ֣ה תַכֶּ֗ה אֶת־יֹֽשְׁבֵ֛י הָעִ֥יר הַהִ֖וא לְפִי־חָ֑רֶב הַחֲרֵ֨ם אֹתָ֧הּ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֛הּ וְאֶת־ בְּהֶמְתָּ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב. [הנה קרוב הדבר] שבקיום מצוה גדולה זו, יכולה לכאורה להתעורר אצל האדם פתאום מדת הרחמים, עד שימנע מלקיימה כתקונה בדיוק כמו שנאמר בתורה, כי אמור יאמר האדם בלבו, איך יתכן לגלות מדת אכזריות כזו להכות את העיר ולהחרים אותה ואת כל אשר בה לפי חרב?!…האם אי אפשר לעשות בעיר הזאת משפט המיוסד לא רק על דין כי אם גם על הרחמים? ומתוך כך באמת עלול האדם לבוא לידי התרשלות בקיום מצוה גדולה זו ולעשותה שלא כמצווה בתורה אלא כפי שיורהו שכלו הנוטה אחרי הרגשות לבו.

ובאמת יש מקום לחשוש שקיום מצוה זאת כמצווה עלינו בתורה, עלול לפגום במדת הרחמים הטבועה  עמוק בלבנו ובטבענו, אבל התורה אומרת לנו שאין מקום לחשש זה שאנו עלולים לחשוש, שע"י קיום מצוה זאת נפגום במדת הרחמים ונתרגל במדת רשע האכזריות. התורה מבטיחה לנו שם, ואומרת שאין לנו לפחד ולהתיירא שנפגום ע"י כך במדת הרחמים שלנו, היא מבטיחה לנו שמידת הרחמים תשאר לעד חלק מטבענו ומהותנו, התורה אומרת וְנָֽתַן־לְךָ֤ רַחֲמִים֙ כי מדת הרחמים שהיא אחת ממדותיו של הקב"ה, ממנו היא באה לנו, ע"י שאנו דבקים במדותיו, וכמו שאמרו לנו רז"ל[12] מה הוא רחום אף אתה רחום. א"כ אין לנו לחשוש שנפגום במדת הרחמים שלנו ע"י קיום מצוה זאת, כי בעל הרחמים יוסיף להעניק לנו מטובות וממדותיו הטובות, ולא עוד אלא שבשכר קיום מצוה זאת הוא ירבה ויכפיל לנו שכרנו כמו שנאמר שם וְרִֽחַמְךָ֣ וְהִרְבֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ וזהו בשכר כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ ה' אֱלֹקיךָ לִשְׁמֹר֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לעשות כי זהו – הַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י ה' אֱלֹקיךָ, ולא מה שנדמה ישר לך בעיני שכלך המוגבל והמצומצם.

אולם מאידך גיסא, כשאדם בא לקיים מצוה כזאת, מוטב עליו להתאמץ לקיים את המצוה רק כמצווה בתורה, מבלי שיגלה בקיום המצוה שמץ של תכונה אחרת העלולה להדבק בו בשעת קיום המצוה, ולעכר ע"י כך את טהרת קיומה. ועל זה נאמר וְלֹֽא־יִדְבַּ֧ק בְּיָדְךָ֛ מְא֖וּמָה מִן־הַחֵ֑רֶם, פן אמור יאמר האדם, מאחר  שהתורה נתנה רשות להכות את העיר ההיא ולהחרימה לפי חרב, א"כ מעתה יש לו הרשות לתת חופש לרגשותיו האישיים ולתכונת האכזריות הטבועה גם היא בנפש האדם. לכן מזהירה אותנו התורה שח"ו לנו לערב בקיום התורה נקודה בלתי טהורה איזו שהיא, כגון מידת האכזריות ושאר מדות בלתי טהורות, ולא ידבק בידך מאומה מהחרם! מזהירה אותנו התורה ועלינו לזכור שכל עיקר קיום מצוות ה' הוא אך ורק מפני שאנו באים לקיים מה שנאמר כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ ה' אֱלֹקיךָ לִשְׁמֹר֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לַעֲשׂוֹת֙ הַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י ה' אֱלֹקיךָ!…עכ"ל הרב אשר קלמן בארון זצ"ל הי"ד.

מהנתינה הכפולה בפסוק למדים על נתינה מרחמנות ומציווי

נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָרֶכְךָ֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ (דברים ט"ו י')

בספר  משנה שכיר עה"ת לרב ישכר שלמה טייכטאל[13] זצ"ל הי"ד (אם הבנים שמחה) כתב בפרשתנו וזלה"ק:

תמונת הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד

הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד

חדשתי היום בפסוק [הנ"ל] כפי ששמעתי בשם רבינו הקדוש מצאנז[14] זלה"ה זיע"א דבקיום מצות צדקה צריך לחוש שיתן בעבור מצות ה' שציוה ליתן צדקה ולא בשביל רחמנותו על העני, יען ששומע צרת העני שמוטל ברעב וכדומה ונתרכך ליבו בקרבו ומשתתף בצערו, דאז נמצא דנותן רק בשביל עצמו להסיר כאב הלב שבקרבו שנתעורר בקרבו ע"י הרחמנות שיש לו על העני, ורק יתן כדי לקיים מצות ה' כשאר מצוות שמקיים 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה'.

אמנם איך יעשה זאת והלא מדת הלב, ומה גם לב הישראל – שהם רחמנים בני רחמנים לרחם על האומללים וכואב ליבו על האומללים… לזה יש עצה, שקודם כל יתן להעני מה שמצטרך לו, בזה השקיט הרחמנות שבקרבו ואח"כ יתן עוד דבר מה נוסף למה שנתן בתחילה, דנמצא דאחר שנתן לו בתחילה כבר השקיט הרחמנות ושוב אין לו עליו רחמנות, ומה שנותן הוא נותן רק בשביל לקיים מצות צדקה שציוה ה', ובזה ישא ברכה מאת ה' בשביל שנתן לקיים ציווי ה' יתברך שמו.

וזה מכוון בפסוק הנ"ל נתן תתן, היינו שקודם יתן מה שצריך להעני ושוב אינו בעל רחמנות, ואח"כ תתן ג"כ עוד בשביל לקיים ציווי הא-ל ליתן צדקה, והנתינה השנית אינו למען כי ירך לבבו על העני, וזה ולא ירע לבבך בתתך לו, היינו ששוב לא הוי בשביל רוע הלב היינו הכאב הלב…[אלא] רק בשביל מצות צדקה, ואז כי בגלל הדבר הזה שנתן רק לכבודו יתברך לקיים מאמרו יתברך יברכך ה'.

והדברים נכונים מאוד, וה' יתברך יזכנו לקיים ציוויו באהבה ובשלימות אמן כן יהי רצון. עכ"ל הרב ישכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד.

מכפילות המילים – לימוד להכנה לכל הזמנים

נָת֤וֹן תִּתֵּן֙… פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח… הַעֲנֵ֤יק תַּעֲנִיק֙ (דברים ט"ו י')

כתב הרב אברהם ויינברג מסלונים[15] (השני) בספרו בית אברהם בפרשתנו וזלה"ק:  בעת שהקב"ה נותן לאיש יהודי הארה מן השמים, שנפתח לבו לעבודתו יתברך, צריך להיות תִּתֵּן֙, יתן משעה זו ויכין לזמנים של הסתר פנים, כי לא בכל זמן זוכים לזה. ועל דרך זה הוא גם פירוש כפל לשון של פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח… הַעֲנֵ֤יק תַּעֲנִיק֙.

נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 0526514000  Ybarkai6@gmail.com


[1] הכנת הגליון והלמוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) ז"ל אשתו זהבה בת אליהו ז"ל, בנם משה יצחק.. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק. לעילוי נשמת אהובה לאה בת ר' שמעון יבלחטו"א (קלרמן)
לרפואת, יעקב בן גלדיס כתון, יהודה יעקב בן חוה בתושח"י.

[2] הסוגיה מתחילה בעמ' הקודם (ט' ע"א) שני חכמים, רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים התארחו אצל רשב"י נפרדו ממנו בלילה אך נשתהו ופגשם שנית בבוקר וכו'. הנצרך לענייננו רשב"י שלח את בנו רבי אלעזר שיבקש שיברכוהו. הם ברכוהו שבע ברכות אך הן לא היו מובנות, ביניהן (המובאות לעיל בספר) שיזרע ולא יקצור, שיכניס ולא יוציא ושלא יראה שנה חדשה. רבי אלעזר חזר לאביו ואמר לו בכאב, לא די שלא ברכו אותו אלא צערוהו. רשב"י שאלו מדוע אומר כך מה הם אמרו לו, והוא סיפר על הברכות המוזרות שקיבל שנשמעו כקללות חלילה. אמר לו אביו שהן באמת ברכות אך הבנת משמעותן שונה מהבנה הרגילה.
תזרע ואל תקצור – אין הכונה כפשוטו אלא שיוליד בנים והם לא ימותו [בחייו]. שיכניס ולא יוציא – אין הכוונה כפי שהם חשבו שיכניס סחורה לביתו אך לא יוכל למכרה כלומר להוציאה, אלא הכונה שיכניס כלה לביתו לנשואי בנו, ושלא יוציא שלא ימות בנו ותצא הכלה חזרה לבית אביה. הברכה שלא יראה שנה חדשה – הכוונה שלא יצטרך שנה ראשונה חדשה נוספת שאשתו הראשונה תסתלק מהעולם והוא יצטרך לישא אשה חדשה אחרת ולהיות 'נקי' לביתו שנה נוספת.

[3] כך הלשון במדרש 'קריות' ולא קריאות.

[4] הרב יצחק אייזיק וייס (תרל"ה – י"ג בסיון תש"ד) נולד בעיירה ספינקא (עיירה באוסטרוהונגריה), לר' יוסף מאיר וייס, האדמו"ר הראשון של חסידות ספינקא מחבר האמרי יוסף. אביו קרא לו על שם רבו המובהק ר' יצחק אייזיק אייכנשטיין מזידיטשוב. התפרסם מגיל צעיר בכשרונותיו ובהתמדתו בתורה בנגלה ובנסתר ובתפילותיו הנלהבות. מגיל צעיר החליף שאלות ותשובות עם גדולי הדור ובהם המהרש"ם, ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנא ור' אברהם פאלאג'י, מרא דאתרא של איזמיר. הוא נישא להרבנית מרים בתו של ר' יששכר בעריש אייכנשטיין אב"ד ווערעצקי, מחסידות זידיטשוב. לאחר כמה מקומות קבע מקומו בספינקא. בתחילת מלחמת העולם השניה כשהגיעו פליטים להונגריה הורה לבנות בונקר גדול ולתת מקום מחבוא לכל מי שירצה. עם חיסולה של יהדות הונגריה באביב-קיץ תש"ד הובל עם משפחתו לאושויץ, למרות שיכל לקבל אישורי הגירה ולהמלט לא רצה לנטוש את עדתו. כאמור בי"ג נספה על קידוש ה', ובעקידה נוראה זו עם רוב משפחתו ילדיו ונכדיו. אמנם זכה ושרידי שרידים ממשפחתו המשיכו להבעיר את אש ספינקא בישראל ובארה"ב.

[5] בספר הרמזים לרבנו יואל (מקדמוני אשכנז) כתב בפרשתנו והקללההקל לה ע"י תפלה, עכ"ל. כלומר ע"י תפלה ניתן להקל, למתק את הקללה.

[6] הרב חיים אהרן דוד דייטש זצ"ל הי"ד (תרנ"ח – כ"ב בסיון תש"ד) נולד לאביו הרב יוסף ישראל דייטש אב"ד יארמוט (עיר בהונגריה) ולאמו הרבנית הצדקת מרת פראדל ע"ה בת הרב ישראל חיים הכהן קאטצבורג בעהמ"ח כתבי מהרי"ח. למד רק בישיבתו של אביו. סבו מצד אביו היה הגורן דוד הרב אהרן דוד דייטש מתלמידיו המובחרים של  החת"ם סופר זיע"א.
נשא לאשה את בתו של הרב ישעיה זילברשטיין אב"ד קהילת וויטצען (הונגריה) בעהמ"ח מעשי למלך על הלכות בית הבחירה לרמב"ם, שהיה מעמודי הוראה בתקופה ההיא ומורי הוראה התעטרו בעטרת הסמיכה שקיבלו ממנו. בשנות נשואיו הראשונים חלה במחלה קשה מאוד ולמעשה כבר שכב על ערש דוי והרופאים אמרו נואש ממנו. הוא עצמו סיפר לאחר זמן שזוכר שכבר הדליקו נרות בחדר בו שכב, שנוהגים להדליק בעת פטירת האדם. אשתו הצדקת בתו של הרב ישעיה זילברשטיין  באה לפני אביה בכתה וצעקה לפניו: אבא, אבא, לכל העולם אתה יכול להושיע, ורק לר' אהרן דוד שלך, לא?! מיד קם הרב, נכנס לבית הכנסת וברכו בשינוי השם והוסיף שם  'חיים' וצעק במר ליבו: רבש"ע, תן לי את ר' חיים אהרן דוד כי העולם עוד זקוק לו! משם פנה לחדר החולה, מיד הוא פקח את עיניו, ביקש קצת מים, בירך שתה ומצבו הוטב, כשכל הרופאים והקהל משתאים ומחרישים.
לאחר פטירת אביו בתרפ"ז נקרא לשמש כאב"ד יארמוט וזאת בהיותו בן כ"ח שנים בלבד. בהיותו משמש כרב העיר חיזק את פעולותו של אביו והוסיף עליהן. בין פעולותיו, הוספת אגף חדש למקוה הטהרה, הרחבת הת"ת, מושב זקנים, מתקנים לאפיית מצות. ובכתב הרבנות אחד התנאים שהעמיד היו שיפתחו ויחזיקו ישיבה של לפחות שלשים בחורים, הישיבה גדלה והיתה מהחשובות למדו בה למעלה ממאה בחורים.
מתכונותיו המיוחדות היו אהבת ישראל, שבאה לידי ביטוי בגלוי כלפי היהודי אתו עמד בקשר, וכן בנסתר. כמעשה אחד שהיה בעת שנתן לאחד מהבחורים רשימה של אנשים ליתן להם צדקה. היה זה כשחל אסרו חג של פסח (יו"ט עצמו כידוע הינו יומיים בחו"ל), ואז אסרו חג חל בעש"ק. הבחור נתבקש לחלק צדקה, אך בהביטו ברשימה, שאל את רבו נדהם, הרי נתתי להם כסף לפני החג, ומדוע כעת שוב לתת להם? ענה לו הרב השנה חל אסרו חג בעש"ק, מאין יקחו העניים כסף לצרכי שבת קודש?
היה לו כח הדרוש בצורה נפלאה. בדרשת 'כל נדרי' היה מספיד את צדיקי הדור שנפטרו בשנה החולפת, דרשות אלו עוררו בכיה גדולה בין קהל המתפללים. לאחר תפילת 'כל נדרי' היה צריך להחליף את בגדיו שהיו רטובים מדמעות בכיותיו. אח"כ היה נכנס לבית המדרש עד אחרי חצות, והיה נוהג לספר על קדושת ארץ ישראל, ועל ביקורו בארץ בשנת תרצ"א, אח"כ המשיך בלימודיו כל ליל כיפור, ולא היה ישן כלל.
בלימודו נציין במיוחד את שיעורו בכל ליל שישי עם תלמידיו כשעתיים ומחצה כ"ו פסוקים עם פירוש רש"י. רבנים גדולי תורה מספרים שבאופן לימודו חומש עם רש"י היה חד בדרא. על כל פסוק היה מתבל בדברי מוסר וחידושים על דרך פרד"ס התורה.
בתקופת השואה בה הונגריה נשארה כאי בודד בים להבות ועשני ארובות הכבשנים והחורבן באירופה, העיירה והקהילה שלו שרדו נלחמו על קיומן אף צלחו. עד שבחודש אדר תש"ד נכנסו קלגסי הצורר הארור להונגריה, לבסוף הובלו להריגה וביום כ"ב בסיון עלתה נשמתו השמיימה עם רבים מבני קהילתו.
כל התולדות לעיל נכתבו ע"י תלמידו וחתנו אוד מוצל מאש בעצמו, הרב פינחס קלמן זצ"ל, במהדורה הראשונה שיצאה לאור בשנת תש"כ, הם דברי מבוא לשרידי תורתו שצורפו לספרו של אביו הרב יוסף ישראל בן גורני, ונקבו בשם תבואות גורן.
אוסיף שני סיפורים. האחד מעדות של הרב אברהם קאהן (כתב ספר ברית אברהם הכהן בעניני ברית מילה) שמספר כי בעת הגירוש בהונגריה היתה סכנה גדולה מאוד להחזיק פליטים, הוא הגיע והסתתר בישיבת הרב דייטש, בתחילה לא ידעו על זהותו, אך גם משנודעה המשיכו להסתירו ולהחזיקו ברשותם, ובעת חיפושים ממוקדים הסתירוהו בעליית הגג. לשיא נכונות הישיבה למסירות נפש עבורו, כאשר אחותו הקטנה בת שלש הוברחה להונגריה לביתו של דודה. אך היא הקטנה המסכנה מתוך געגועיה הנוראים לאמה, מצאה מזור בהיותה בקרבות אחיה, אברהם שלמד בישיבה, וממש אחזה בידו כל העת, בלי אחיזה זו, היתה ממררת בבכי בלתי פוסק. כך הלכה אתו לישיבה ובבית המדרש ישבה לצידו כל זמן הלימוד, לבסוף שרדה אף היא את השואה.
סיפור זה מובא בספר בסתר המדריגה (עמ' 190) של הרבנית אסתר פרבשטיין. וכן בספר ברית אברהם הכהן הנ"ל בו מצורף קונטרס בשם קונטרס הנפלאות בשנות זעם, בין תיאוריו סיפור זה.
הסיפור השני מהמלקט. היה זה בשנת תשפ"ב עת ערכתי גליון לפרשת השבוע (קרח), ובאוצה"ס שחנני ה' תרתי אחר ספר ממנו אטול פרי קודש הלולים לגליון. הנה עיני נפגשו בספר בן גרני. שמחתי, זמן רב שרציתי ללמוד בו, אך מסיבות שונות נדחה הדבר, כעת אעיין בו ואביא מדבריו הקדושים. כשעלעלתי בספר ראיתי בסופו רשימת שמות. היו אלו אנשים שנספו בשואה, והוזכרו בשמותם. אני מהרהר, מאחורי כל שם מסתתרת נשמה, עולם ומלואו, יהודי שנרצח, נעלם הוא אשתו ילדיו, מהם שלא נשאר זכר בעולם, מלבד השם שכתוב לפני אפילו קבר אין להם. ובתחילת ה'רשימה' כותרת: אלה אזכרה, על אלה אני בוכיה…יהיו נא ספר זה ודפים אלו לעילוי נשמתם של אבותינו ואמותינו, אחינו ואחיותנו, בעלינו ונשינו בנינו ובנותינו אשר נהרגו, נשחטו…רובם עלו על המוקד ביום כ"ב בסיון תש"ד, באושויץ…
נשימתי נעצרה! כ"ב בסיון זה היום! זה יום היארצייט של רבים מהקהילה, הרב מחבר בן גרני הרב יוסף ישראל דייטש שימש שם ברבנות, ובנו הרב חיים אהרן דוד זצ"ל הי"ד המשיך דרכו עד שנספה ביום זה כ"ב בסיון.
אמרתי לליבי מכיון שגלגלה ההשגחה ענין זה לפתחי, אציב להם 'מציבה' אספר ברבים מעשה זה שאירע עימי, ואביא מתורתו של ה'תבואות גורן' שתהיינה שפתותיו דובבות בשמי שמים עליונים בהם נמצאת נשמתו ונשמות הקדושים, אך לא בקבר, כי אליו לא זכו כלל להגיע.
אכן הכנתי אז גליון, ומכיוון שלא היה מאמר לפרשת קרח, לכן הבאתי דבריו ביאור לפסוק בספר תהלים. כעת בפרשת ראה שהבאתי מדבריו לעיל, זה מהדברי תורה הבודדים ששרדו ממנו, תנצב"ה.

[7] הרב אברהם שטיינר זצ"ל שימש ברבנות בהונגריה בתקופה שלפני השואה בקהילה המפורסמת גראסוורדין. היה תלמידו של ה'שבט סופר' נכדו של החת"ם סופר זיע"א. הרב אברהם דוד הורביץ זצ"ל שבאחרית ימיו התגורר בירושלים עיה"ק תובב"א, היה חבר בבד"ץ העדה החרדית, הכיר את המחבר, וסיפר על גדלותו בתורה, ועל עבודה זו תפלה שהיה מתפלל בבכיות שהמיסו לב כל שומע. מרבית משפחתו של המחבר עלו בסערה השמימה בשואה. הספר יצא לאור עולם ברומניה שנים ספורות לאחר פטירת המחבר.  בשנת תשנ"ט הודפס ונערך מחדש ע"י 'חברת אהבת שלום' ירושלים.

[8] הרב שלמה זלמן אונסדורפר הי"ד (תרמ"ח-ר"ח מרחשון תש"ה) אביו הרב מרדכי אריה הי"ד שימש כשו"ב (שוחט ובודק) ומו"צ בעיר גוטא, היה ת"ח מופלג. אמו הרבנית הצדקנית מרת חיה שרה. הוריו שניהם הועלו על המוקד בכ"ג בסיון תש"ד.

למד בישיבת גאלאנטא אצל הרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל, לימים עלה לירושלים ונתמנה לאב"ד העדה החרדית. וכן למד אצל הרב עקיבא סופרדעת סופר) נינו של החת"ם סופר. בעת כהונתו בעיר ואם בישראל פרשבורג, לבו בער כאש להרבצת תורה, לא היה שום חילוק, לפעמים למד שעור בעיון בהלכה עם בחורים מופלגים, ולפעמים למד משניות או חומש ורש"י, הכל כוונתו לשם שמים. העיר פרשבורג שהיתה כידוע עיר גדולה, הרב שלמה זלמן במדותיו הנעלות וחכמתו הנפלאה עמד לנס וליועץ לכל דבר גדול וקטן. וכפי תיאור בנו ( הרב שמואל אלכסנדר זצ"ל מביא הספר לדפוס) מימיו לא ראה את אביו ח"ו בכעס או בהקפדה, ואף לא בתוך ביתו, הכל בשפה נעימה המתקבלת. תמיד היה מקדים שלום לכל אדם. ומוסיף לספר בנו: פעם בליל שבת קודש פגשו ת"ח ואביו הקדים לו ברכת 'גוט שבעס' אך הוא לא ענה, וכך היה כמה פעמים. עד שפעם שאל את אביו, מדוע לך להקדים לו שלום, הרי אינו משיבך? ענה לו אביו: עלי לעשות את שלי ולהקדים שלום לכל אדם, ומסתמא הוא עסוק בלמוד משניות בעל פה, ולא רצה להפסיק. כי תמיד היה דן לכף זכות!
נחון בכח דרשנות מופלא. והיה מכין דרשותיו בכתב, ולעיתים היה מוסיף אח"כ ומציין שדברים אלו לא נאמרו בדרשה. ובתחילת הדברים היה רושם: יהא חלקי ממזכי הרבים, יהא רעווא דאימא מילתא דתתקבל [יהי רצון שאומר דברים שיתקבלו] וכדומה. הוריו שזכו לאריכות ימים עד שעלו על המוקד כנזכר בתחילת הדברים לעיל, כבדם עד למאוד. אחד הספורים המרטיטים אודות מצוה זו. בשנת תרצ"ב לערך נזדמנה לו אפשרות לבקר בארץ ישראל, בשבת האחרונה לפני נסיעתו המתוכננת נפרד לשלום מקהילתו עד חזרתו כפי שחשב בתחילה, אך במוצאי שבת בפתחו את תיבת המכתבים מצא מכתב שקיבל מהוריו ובו אמו מבקשתו מאוד להודיעה מיד לכשיגיע לארץ ישראל כיוון שכל משך נסיעתו תהא שרויה בדאגה אודות מצבו ,מכיוון שהיא באופיה היתה רגישה מאוד. משראה כך, ביטל מיד את נסיעתו שכל כך שמח לקראתה, וכל זאת כדי למנוע מאמו צער ודאגה כל שהיא. ע"כ מדברי ההקדמה של מוציא הספר מכת"י בנו של המחבר הרב שמואל אלכסנדר זצ"ל. (הוא ניצל מגיא ההריגה מכיוון שיצא ללונדון)
מוסיף מלקט ועורך הדברים, סיבבה ההשגחה ובימים שהכרתי לראשונה את הספר התקשרתי עפ"י טלפון שהיה רשום בספר שראיתיו במאגר אוצר החכמה, על מנת לנסות להשיג את הספר עצמו, מתוך חיבת הקודש לספרים שקבלתי מאבי מורי ז"ל שכזכור היה אוד מוצל מאש בעצמו. מתוך השיחה התברר שהגעתי לנכד של מחבר הספר שעלה לפני כמה שנים לארץ ישראל, הרב שלמה זלמן אונסדורפר שליט"א (ע"ש המחבר). הוא סיפר לי סיפורו של ספר, וכך עפ"י תיאורו: בעת שלקחו את סבו מחבר הספר בהונגריה לאיסוף לשלחם למחנות ההשמדה, דברי התורה עדיין לא הודפסו והיו בכתבי יד. הוא הטמין אותם בקופסא בקרקע מחוץ לביתו. לאחר שנסתיימה המלחמה דודו הרב שמחה בונם זצ"ל שב למקום מגורי הוריו ומצא שרידי כתיבותיו שרבים מהם נאבדו לעולמים. ולמרות הגשמים וכל המפריעים נצלו באורח פלא הגליונות מהם נערך הספר לדפוס. חלפו שנים רבות רק בשנת תשל"ב יצאה מהדורה ראשונה, והשניה החדשה בתשס"ח. בהמשך לאותה שיחת טלפון, הנכד שנקרא ע"ש המחבר העביר אליי עותק של הספר, ממנו נערך כעת המאמר.

[9] רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה. אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֹת֙ ה' אֱלֹֽקיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם. וְהַקְּלָלָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹת֙ ה' אֱלֹֽקיכֶ֔ם (דברים י"א כ"ו-כ"ח)

[10] הרב דב לאבלאוויטש זצ"ל שימש כראש ישיבה בהונגריה בעיירה קישקארש בתקופה לפני השואה. הרב שלא זכה לפרי בטן, כתב בהקדמת ספרו עה"ת 'דיבובי חן': ומה גם שה' יתברך בחכמתו הבלתי מוגבלת מנע ממני פרי בטן, ותלמידי ששמחתי בהם, ואהבתי אותם וקרבתי אותם באהבה ובחיבה, הם הם בני אשר גדלתי וטפחתי, והם הם חלקי מכל עמלי…
הסיבה לשם מיוחד זה כתב המחבר זצ"ל בהקדמתו: בראשונה מפני שבמילת 'דיבובי' ימצאו ראשי תיבות דוב בן ירמיה ובן יענטל, אשר דוב הוא שמי, וירמיה הוא שמו של אבי המנוח, שהיה איש תם וישר…[סיבה נוספת] מפני שתפלתי לאל מרומים שימצאו דברי חן, ויועילו לחזק יראת שמים בלב הקוראים בו, וימצאו מחמתו גם הם חן בעיני אלקים ואנשים, כמאמר חז"ל במסכת סוכה (נ"ג) כל מי שיש לו חן בידוע שהוא ירא שמים.
אבי מורי ז"ל שלמד בישיבתו, סיפר כי קיבל מתנה מראש הישיבה את ספרו עם הקדשה. אמנם במצוקות העתים שלאחר מכן, לא נותר לאבי שריד ומזכרת מבית הוריו. עותק מקורי של הספר הגיע לידיו באורח פלא כעבור כארבעים שנה, עת התגוררנו בחיפה, ומצאו בבית כנסת ספרדי בשכונה בה גרנו. כיום הספר נמצא בידי, וממנו נערכו הדברים. אבי ז"ל חיבב עד למאוד ספר זה, וחשבתי לעשות לו נחת רוח וכן למחברו, שנפטר שנים מעטות לפני השואה ולא נשארו צאצאים להמשך דרכו המקודשת.

[11] הרב אשר קלמן בארון (תרמ"ז-תש"א) מגדולי בעלי המוסר בדורו, נולד בטרוק שבליטא בשנת תרנ”א. הוא למד תורה מהחפץ חיים בראדין, ואח”כ למד בישיבת מיר ובישיבת קלם, היה בידידות נאמנה עם הרב דניאל מובשוביץ זצ"ל. נשא לאשה את מרת מושל ע”ה בת הגאון רבי ליב מוילקומיר, והיה גיסו של הרב יוסף שלמה כהנמן אב”ד ור”מ פוניבז’. הרב אשר קלמן בארון מונה לראשות ישיבת פוניבז’, ובהעדרו של הרב כהנמן היה הרב אשר קלמן מנהל את ענייני הישיבה והעיר. בסיון תש"א שלח הרב בארון לגיסו, הרב כהנמן, גלויה קצרה כתובה רוסית “בית החרושת עובד במלוא הקצב. אף אחד מן הפועלים לא עזב את עבודתו. המצב אצלנו קשה”, ובכך מסר על כך שכל תלמידי הישיבה נשארו ללמוד בה על אף נגישות השלטון הקומוניסטי.
בראש חודש אב תש”א  נכנסו הנאצים נכנסו לפוניבז’, השתלטו על בניין הישיבה והקימו בו את המטה הצבאי. בכ"ט באב נערכה התעללות המונית בכיכר העיר ובימים שלאחר מכן (במהלך חודש אלול) נרצחו רבים מבני העיר ביניהם הרב בוארון, אשתו של הרב יוסף כהנמן זצ"ל (הוא עצמו כידוע ניצל יצא מליטא באדר ב' ת"ש בשליחות לארה"ב והקים את מוסדות פוניבז' בבני ברק. קורות חייו נכתבו בשלשת הכרכים המרתקים 'הרב מפוניבז') כל צוות הישיבה ומאות מתלמידיה.
שרידים מתורתו של הרב בארון הובאו בספרים “מנחת אש”, “אש תמיד”, ספר הזכרון “שם עולם” (הוצאת ישיבת טלז, תשמ”ה), בקבצי “בית חיינו” בהוצאת ישיבת פוניבז’. המאמר נערך מהספר אודים מאש חלק ב' הוצאת מכון משנת רבי אהרן ליקוואד תשע"ז. (בחלק א' מאמר בהלכה בענין קדושי כסף).

[12] יסוד הדברים עפ"י סוטה י"ד ע"א. בפרשתנו על הפסוק (י"ג ה') אַחֲרֵ֨י ה' אֱלֹקיכֶ֛ם תֵּלֵ֖כוּ וְאֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְאֶת־מִצְוֹתָ֤יו תִּשְׁמֹ֙רוּ֙ וּבְקֹל֣וֹ תִשְׁמָ֔עוּ וְאֹת֥וֹ תַעֲבֹ֖דוּ וּב֥וֹ תִדְבָּקֽוּן.
ובו תדבקון מפרש רש"י וזלה"ק: הדבק בדרכיו גמול חסדים קבור מתים…כמו שעשה הקב"ה.

[13] הרב ישכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד. נולד בהונגריה, למד בישיבתו של הרב משה עמרם ערוגת הבושם מגדולי הונגריה. בגיל עשרים ואחת הוסמך להוראה ע"י הרב שמואל רוזנברג (באר שמואל) הרב אברהם יצחק גליק (שות יד יצחק) כתב ספר שו"ת משנה שכיר וקיבל הסכמות מגדולי הדור ביניהם הרב מרדכי וינקלר (לבושי מרדכי) הרב מאיר אריק וכן קיבל מכתבים מהגאון הרב יוסף חיים זוננפלד מירושלים (זכר צדיקים וקדושים לברכה). וכן היה בידידות עמוקה עם הרב יצחק וייס הי"ד אב"ד וורבוי (שיח יצחק). בתקופת השואה בעיצומה חיבר ספרו אם הבנים שמחה העוסק בעניני הגאולה וארץ ישראל.
בעת שהובילוהו הרשעים למחנה ההשמדה נרצח באכזריות בקרון הרכבת (י' בשבט תש"ה). מתשעת ילדיו, חלק נספו, כמה שרדו בחסד ה' יתברך או יצאו לפני השואה. בנו חיים נפטר בירושלים. בתו האחרונה שהאריכה ימים גיטל נפטרה בשנת תשע"ט. כתבה ספר באש האמונה אחד הנכדים המפורסמים שלו הוא הרב מאיר ברנדסופר זצ"ל בעהמ"ח קנה הבושם.
ספריו הוהדרו מחדש חלקם יצאו לראשונה מכת"י ביניהם ספרו זה עה"ת (תשע"ה) דרשות למועדי השנה (תשע"ב) ספרו טוב יגאל שנדפס פעם יחידה בתרפ"ו (יש בו מאמרים והקדמה חשובה ביותר שלמיטב ידיעתי לא הודפסו מאז מעולם. נמצא במאגרים הדיגיטליים)

[14] נראה שכוונתו לדברי חיים מצאנז זיע"א.הרב חיים הלברשטאם זצוק"ל מייסד שושלת הקודש של צאנז.

[15] האדמו"ר אברהם וינברג (תרמ"ד – א' באייר תרצ"ג) בברנוביץ, היה בקשר טוב עם ר' אלחנן וסרמן הי"ד, פעל רבות לישוב החסידי בארץ ישראל, נפטר בפתאמיות גיל 50. בנו הרב שלמה דוד יהושע שימש כאדמור אחריו. כל צאצאיו נספו בשואה הי"ד.

1 2 3 4 61