תורתך לא שכחתי

"ה' אלקינו דבר אלינו בחרב לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו". פירש רש"י ז"ל, ואל כל שכניו, עמון ומואב והר שעיר. ויש לדקדק, דבאמת כן הוא, שעמון מואב ואדום הם בנחלתנו וגורלנו, שהם קני קניזי קדמוני. אמנם לא יינתן לנו עד לעתיד לבוא במהרה בימינו, ואיך שייך לומר על העת ההוא שמיד יבואו שמה. ויש לפרש הפסוקים בענייני ימים האלה, ימי בין המצרים, דהנה ימים האלה הם בחלקו של עשו, כנודע. והם ימי הקטנות וקשה לעבוד בהם את הבורא ברוך הוא. אמנם השבתות אשר בין ימים האלה, המה במדרגה יותר גדולה משבתות בימי הגדלות, כנודע. ועיין בספר הקדוש "מאור ושמש" טעם לזה. והשבתות אשר בהם, הם הממתיקים את ימי החול. ואף שימים האלה הם ימי הדין והגבורה, אף על פי כן יכולים להמתיקם. וזהו "ה' אלקינו דבר אלינו בחרב". "חרב", לשון חרבן ו"דבר" הוא דבר קשה, בסוד הדין. ורצונו, אף שבחרבן הבית היה בסוד הדיבור, סוד הדין, והגבורות היו מתגברים, אף עף פי כן יכולים להמתיקן להיות "לאמר", בסוד אמירה רכה, היינו רחמים וחסדים. עוד יש לומר על פי מה שכתב בספר הקדוש "בני יששכר" שהשעות של ימים האלה מי"ז בתמוז עד ט' אב הם תקכ"ח שעות, ובהסיר שעות של שלש שבתות וראש חדש ושש שעות של תשעה באב מן המנחה ולמעלה, שהם שעות הממותקות, נשאר תכ"ו שעות. עיין שם. נמצא ששעות הממותקות הם ק"ב שעות, וזהו "ה' אלקינו דבר אלינו בחרב לאמר", "אלקינו" גימטריה ק"ב. ורצונו שאף אמנם שימים האלה הם ימי הדין, אמנם ק"ב שעות בהם הנ"ל הם בסוד המיתוק, ואומר הכתוב "רב לכם שבת בהר הזה", אל תקרי "שבת" בסגל, אלא "שַׁבָּת" בפתח וקמץ, ופירושו, יש לכם שבתות גדולים ורב במעלה בגלות הזה, עד שאפילו בהיותכם על אדמתכם לא הי' לכם שבתות גדולות כאלה. וכמו שכתב רבינו הרב הקדוש מקאמארנא זצ"ל בספרו "נצר חסד" על אבות (בסוף פרק ו', עיין שם) בשם הרב הקדוש מלאנצהיט זצ"ל "כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה", פירוש בהגלות, "תִּשְׁבֹּת", יהיה לכם שבתות, "אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ", שאפילו כשהייתם בארצותיכם לא היה לכם שבתות כאלו, עד כאן, ודברי פי חכם חן. ודווקא "בהר" הזה, שכן "הר" גימטריה "מדי יון בבל אדום", כמו שכתוב בספרים. והבן. ואומר לנו הכתוב, מאחר שיש לכם שבתות גבוהות כאלו הממתיקים את ימי החול, בזה "פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו", שהוא עמון ומואב והר שעיר, ורצונו לומר שעל ידי השבתות תכלו לבוא אל ימי החול, שהם ימי הדין וקטנות, חלקו של עשו, ואף בהם תכלו לעבוד את הבורא ברוך הוא עבודה שלימה ותמה כראוי וכיאות, בלי שום עיכוב כלל, והבן. ויהי רצון שיאורו לנו ימים האלה בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.

(אור מלא, דף נ"א ב').

---

הרב ישראל צבי הלוי רוטנברג, בן הרב יוסף מחבר הספר "בני שלשים", נולד הסוכות שנת תר"ן (1889). בהיותו בן שלשים, בשנת תר"ף נפטר אחיו, הרב חיים שלמה, רבה של קהילת קאסאני והרב צבי ישראל נקרא למלא את מקומו ואת מקום אבותיו, כרב ואב"ד קאסאני וסביבתה. הרב עמד גם בראש ישיבה שם והנהיג את קהילתו תוך שאינו פוסק מלימוד תורה, ובכל שבת נשא דרשה בסעודת הלילה על דרך החסידות, מלא יראת ה'. ובכל שבת בבוקר נשא דרשה על דרך דרוש ורמז, ובסעודה שלישית היה דורש על דרך פרד"ס, בענייני סוד עמוקים. בדבריו היה מתלהב, בוכה ומתחנן מכל שומעיו שיתנקו את דרכם. בשבתות הרגל היה דורש בבית הכנסת, להורות לציבור את הדרך, תוך שהוא משלב גמרא ומדרשים בטוב טעם ודעת. כמו כן היה דורש בכל ימות החנוכה ולאחר קריאת המגילה בפורים, ועוד. אך מסיבות השמורות עמו לא העלה את חידושיו על הכתב.
רעייתו מרת מינדל, בת אחיו הרב חיים שלמה, נפטרה בשנת תרע"ט, והרב נשא לאשה בזיווג שני את אחותה מאת רחל מלכה, שנפטרה בשנת תרפ"ה.  בזיווג שלישי נשא לאשה את מרת אדל בת האדמו"ר רבי שלום אליעזר הלברשטאם מרעצפערט הי"ד.

הרב נספה בד' בסיון תש"ד, יחד עם רעייתו הרבנית מרת אדל. עתם נספו בנו הבחור אלתר חיים שלמה, ובתם הצעירה מרת ציפורה יענטל וילדיה: יוסף, אלטע מינדל והענדיל. בתו הבכורה של הרב ישראל צבי הלוי, מרת אלטע רחמה, נספתה עם בעלה הרב יהודה צבי אייכנשטיין, וילדיהם: חיה מינדל, חוה, אסתר, רחל מלכה וילד נוסף שלא נודע שמו. על פי השמועה הם נהרגו יחד בקמניץ פודולסק בפולין בחודש אלול תש"א.

בשנותיו האחרונות החלו כמה מתלמידיו להעלות את הדרשות על הכתב, בתחילה ללא ידיעתו. אחר זמן ביקש הרב מבנו הרב אלתר חיים שלמה וכן מתלמידו הרב דוד פלברבוים, לאסוף את המאמרים, להגיהם ולהוסיף להם מקורות. שרידים מחידושי תורתו, שנמצאו לאחר המלחמה האיומה בדרך נס ופלא, יצא לאור לאחר המלחמה הספר "אור מלא". בהקדמת ספר זה נכתב ש"לא נחלץ מצרה לצדיק אף גם אחד מיוצאי חלציו, ועמהם הלך לאבדון הונם ורכושם, ספרי וכתבי הקודש… ואין לנו שיור רק התורה הזאת, 'אמר מעט' מהני מילי מעליותא שכתבנו… אשר בחמלת ה' לא נתננו טרף לשיני רשיעי בחורבנא דדין, ועלינו לשבח לאדון הכל אשר בתוך הצרה רצה ה' להשאיר לנו כזאת… להחיותנו כהיום הזה ולהיות זאת נחמתנו".

השלום יותר טוב מהכל ולמעלה על הכל שהרי אין לך דבר שיותר למעלה ולשבח מהאמת, בכל זאת אמרו מותר לשנות מפני דרכי שלום (אבל יש להרגיש, לא מפני החנופה, רק משום שלום דווקא). וגם אמרו שאפילו ישראל עובדים עבודה זרה ושלום ביניהם, אמר הקב"ה אין השטן נוגע בכם. ולזה אפשר לומר רמז כי "שלום" אותיות "מושל", לומר כי הוא מושל על הכל (ו"אמת" אותיות "אתם", לשון שלימות, והיינו קיום האמת הוא כשיש אתם, היינו שלום, מה שאין כן כשמבטל השלום ונעשה מחלוקת, לא בחינת "אתם". אז מותר לשנות משום דרכי שלום) ולא כאותם המעוותים, שבשביל שדורשים שחפצים באמת, ובכבוד התורה הם נכנסים בתגרות וקטטות שלא לשמה ובדברים שלא יועילו, רק נכנסים בזה כדי להראות טלפם כחזיר, ודורשים "הכל בשביל האמת", ומפירים השלום וכבוד שמים במקומו מונח… ואינם פועלים כלום רק שנעשה שנאת חינם בין אדם בחנם ובאים לגאות ולכל הרע. כך אמרו חז"ל, מאה חנופים ולא אחד מגלה פנים. ופירש רש"י שם, יותר טוב להחניף לאדם מאה פעמים, אף כי חנופה הוא מן העבירות היותר חמורות וקשות, עד שחשבו זה בארבע כתות שאינם מקבלים פני השכינה, ואחד מהם כת החנפים, בכל זאת יותר טוב להחניף מלבייש פעם אחת את חברו ולגלות סודו על פניו. אוי לאלו שמלבינים פני אדם ואומרים שדורשים בכבוד שמים, ואין זה באמת רצון ה' על אופן זה. לכן אין זה כי רוצים להתיימר בשם ה' להגדיל כבודם ובשביל זה מטילים שנאת חינם ואיבה ומלבינים פני אדם ובחנם גם כן כמה פעמים.

(אמת ושלום, עמ' כד)

---

רבי משה יחיאל אלימלך רבינוביץ הי"ד מלברטוב בן רבי נתן דוד מפארצבה משושלת ה"יהודי הקדוש", נולד בשנת תרנ"ה (1895). רב צדיק מפורסם, נכדו של ה"דברי בינה" מביאלא וחתנו של דודו רבי ישראל האדמו"ר מגרודזיסק, בעל "אמונת ישראל" משושלת קוז'ניץ-מוגליצא. הצטיין בזיכרון מופלג, ומגיל י"ג זכה לגילויים ומדרגות עליונות והכל לחבר ספרים. תחילה ישב בוורשה, ומשם הפיץ חוברות רבות, בשם "מי אמר" (ראשי תיבות: משה יחיאל אלימלך רבינוביץ), שבהן תבע לפתוח את מערכי החינוך החסידי לצורכי הזמן, ולא להצטמצם בסדרי החינוך ובתכנים הישנים בלבד. מונה לאדמו"ר בלוברטוב שבאזור לובלין בשנת תר"צ (1930) לאחר פטירת אביו. עד מהרה התפרסם וחסידים רבים החלו נוהרים אליו. הוא קירב במיוחד את בני הנוער, וידע לקרב גם את אלו שנתרחקו מעט מעולם החסידות. חסידו, רבי שמעון מזעליכוב הי"ד היה שולח אליו תלמידים לקבלת הדרכה, ובעקבות כך גבר זרם הבאים אליו. "שטיבלך" של חסידיו נוסדו בוורשה, פארצוב, ליקווא, לנטשנא, ז'ליחוב, אוסטרוב ועוד. חיבר את הספרים "מאמר שמירת הדעת" (ורשה, תרפ"ז), "אמת ושלום אהבו" (ורשה, תרפ"ז), "ויאמר משה" על התורה (ורשה, תרפ"ז), "מאמר המדות" (ורשה, תרפ"ז), "וידבר משה" (ורשה תרפ"ז-תרפ"ח), "מחשבות מאירות" (ורשה, תרפ"ח), סידור "עבודת הלב" (ורשה, תרפ"ח), "אמרי טל" (ורשה, תרפ"ח), "ויאמר משה" על נ"ך (ורשה, תר"ץ) ועוד.

עם כניסת הצבא הגרמני לפולין, ברח מלברטוב ללובלין, שם נפטרה רעייתו הרבנית חיה מרים. משם המשיך דעמטשבא, שהיתה תחת הכיבוש הרוסי. במוצאי שבת, ביום כיבושה של העיר בידי הגרמנים, הם נכנסו לבית מדרשו ורצחו ביריות את הרבי ואת ילדיו, יצחק חיים ורייזל.

נספה בשואה בכ"ז בסיון תש"א (1941).

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א,ב).

ועיין במפרשי התורה שדקדקו דפתח "אדם כי יקריב" לשון יחיד, ומסיים "תקריבו את קרבנכם" בלשון רבים.

ונראה לעניות דעתי לפרש, דהנה בפרשות קריאת שמע הפרשה הראשונה נאמרה בלשון יחיד, "ואהבת את ה' אלוקיך", ואילו הפרשה השנייה נאמרה בלשון רבים, "והיה אם שמוע תשמעו וגו' לאהבה את ה' אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם וכו'". וטעמא בעי.

אלא דנראה דהנה כתוב בספרים הקדושים דלפני כל מצווה ותפילה צריך האדם לכלול את עצמו בתוך שאר כל עם ישראל. והטעם בזה, כי האדם אינו זוכה כל עת להיות מוסר נפשו במחשבה טהורה ורצויה, בלתי לה' לבדו. כמו כן ישנן מצוות אשר אין לאדם אפשרות לעשותן כלל וכלל. על כן אם יכלול את עצמו עם כל ישראל תהיה המצווה עשויה בשלמות ובאחדות גמורה, כרצונו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. וכבר נאמר שבראשונה צריך האדם לראות את עצמו, שיוכל הוא בעצמו לבוא לידי מסירות נפש וכוונה רצויה. לקיים מצוות ה' בכל ענייניו. ורק אם אי אפשר לו, אזי יכלול את עצמו עם שאר בני ישראל העובדים את ה' באמת ובלב תמים כרצוי בעיני ה'. וזהו אפשר הכוונה בפרשה ראשונה של קריאת שמע, היא נאמרה בלשון יחיד, בכדי שכל אחד יהיה מהמתאמצים לבוא בברית וקשר גמור לייחוד שמו הנורא. ואם אי אפשר לו, אזי נאמרה הפרשה שנייה על כל פנים שיכלול את עצמו עם כל עם ישראל.

וזה נראה לי נכון הכוונה בקרא העומד פתח דברינו, והוא, "אדם כי יקריב", בראשונה יהיה נא בבחינת "מכם", "קרבן לה'", היינו שהוא בעצמו יבוא לידי השגה כזאת שהוא מקריב את נפשו לייחוד שמו הקדוש, ואם אי אפשר לו, כי אם "מן הבקר ומן הצאן" הוא מקריב, ולא בא עודנה לידי השגה כזאת, אז על כל פנים שיהיה נכלל בתוך שאר עם ישראל. וזהו "תקריבו את קרבנכם", לשון רבים. ודוק כי נכון הוא.

(אד יעלה)

---

הרב אליעזר דוידוביץ, אב"ד של קהילת מיכלובצה, נולד בשנת תרל"ח (1878) לאביו, הרב מרדכי, בעיירה וולובה בצפון מזרח הונגריה. לאחר מלחמת העולם הראשונה סופח המקום לצ'כוסלובקיה. הרב אליעזר למד בישיבת רבי משה גרינוולד, בעל "ערוגת הבושם", בחוסט. הוא נסמך להוראה מאת רבו, מאת רבה של טולצ'בה, הרב אברהם יצחק גליק מחבר ספרי "יד יצחק" ו"באר יצחק", ומאת רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים אב"ד סיגעט, מחבר הספר "קדושת יום טוב". הרב אליעזר נשא לאשה את מרת ביילה בת הרב מסובראנץ, הרב מנשה שמחה פרידמן, מחבר הספר "השמש בגבורתו". לאחר נישואיו המשיך הרב אליעזר לשקוד על לימוד התורה, הש"ס והפוסקים, כשהוא סמוך על שולחן חותנו. חותנו מסר לו את הרבנות לכפרים מסוימים שהיו בשטח שיפוטו כרב. הרב אליעזר שימש רב בגליל ויננא ונודע כ"דיין מסטראניאן", שהיתה שכונה של מיכאלובצה. הוא היה רב לחברת משניות ובמשך למעלה מעשרים שנה התמיד ללמד במסירות נפש, בשעה 5 בבוקר, בכל מזג אוויר. פעם הוכה בידי גויים בדרכו לשיעור ונמצא מחוסר הכרה. שמו נודע בכל סלובקיה כמומחה גדול למשפטים בתחום "חושן משפט", ואף מחוץ לעירו הוא נקרא לעריכת דין תורה ובוררות.

הרב אליעזר פרסם מספר מאמרים בכתב העת "מעין התורה" ואף ליקט וחידש פירושים, דרשות, דברי מוסר ואגדה על חמשה חומשי תורה, תהלים ופרקי אבות. גם סמוך לרגע בו ילדה אשתו, המשיך הרב להעלות על הכתב את חידושיו למסכת אבות".

בתו מצאה את כתב היד לאחר השואה, בעליית גג ביתו. כתב היד יצא לאור בידי נכדו מנשה שמחה דוידוביץ, בשנת תשמ"ח (1988) כספר בשם "אד יעלה". ספר זה מביא גם דברי תורה מאת בניו של הרב אליעזר: הרב ישראל יעקב והרב נפתלי, וכן מאמר אחד מאת הרב מרדכי דוידוביץ, אביו של הרב אליעזר. הנכד, המוציא לאור, צירף לספר גם את פירושו שלו "שמן המשחה", את הערות קרובו הרב שמואל הילמן דוידוביץ, ואת חידושי רבו הרב אליעזר אויסלנדר הי"ד.

בהקדמת המוציא לאור הוא מזכיר את הזיכרון המתמיד של החורבן בשואה, ואת חיפושו שלו אחר פשר ומשמעות לקורבן הנורא. לאור מבוכתו שלח לו אביו בשנת תשי"ח (1958) מכתבים לחזק את לבו ואת אמונתו, ובהם הוא כותב, בין השאר: "אני יודע שבאושוויץ היה לך ולנו ניסיון מר וקשה, אבל זה לא מספיק להפקיר הכל, משום שאנחנו לא מבינים דרכי ה', כי נסתרות המה… ואם הקב"ה השאיר אותנו בחיים, בוודאי רצונו שלא נעזוב את דרך אבותינו הקדושים… והנה אתה, אוד מוצל מאש, צריך שתהיה לי לנחמה, ותקוותי כי אתה תהיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר כל זרם לא יוכל לשטוף אותו, ואזכה לראותך בתשובה ובנחת, ותהיה ל'מנחם אב'".

טובי בת הרב אליעזר תכננה לברוח ולחצות את הגבול להונגריה, ובאה להיפרד ממנו. הוא חיבק אותה, ביקש את סליחתה אם אי פעם פגע בה ומסר לה מטבע לתת לעני הראשון שתפגוש לאחר שתגיע להונגריה. אך היא נתפסה, ונשלחה לאושוויץ.

בשנת תש"ב גורש לאזור לובלין שבפולין ונרצח עם משפחתו וקהילתו. כלתו שרה, אשת בנו הרב ישראל יעקב, ובניהם שינדל, יוכבד ומשה יהודה, בט"ו בסיוון תש"ד. בהמשך אותה שנה נספתה גם בתם חול רעכל הי"ד.

מקורות: אד יעלה. ספר זיכרון לקהילת מיכאלובצה עמ' 33.

ענייני שבת קודש

ב"אתקינו סעודתא" האומרים ביום השבת קודם סעודת הבוקר איכא תרי נוסחאות במזמור חי ה' וברוך צורי שאומרים אחר "אתקינו סעודתא". בנוסח אחד נאמר "אל ההרים אשא עיני, כהלל ולא כשמאי", ובנוסח השני נאמר "כהלל וכשמאי".

ולעניות דעתי נראה נוסח הנכון הוא "כהלל וכשמאי" כאשר אפרש לפניכם פה. ומתחילה נבין מה כוונת המשורר, באומרו "אל ההרים אשא עיני", נראה לעניות דעתי דכוונתו על פי הברייתא המובא במסכת ביצה (דף ט"ז) "תניא אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה, אומר 'זו לשבת', מצא אחרת נאה כו', אכל הלל מדה אחרת היה לו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר 'ברוך ה' יום יום'". ופירש רש"י שם, 'יום יום יעמס לנו' את צרכינו ועזרתנו.

כבר פרשתי ענין זה על מקומו בפרשת יתרו, דאין כאן שום פלוגתא בין שמאי להלל, דמי יעלה על דעתו למימר דצרכי שבת המתחיל להכינם מיום א' לאו מדה טובה הוא, חס ושלום. או ההוראה והשבח לה' יתברך דבר יום ביומו על השפעתו צרכי היום ודורש 'ברוך ה' יום יום', לאו נאה דורש, חס ושלום. שני המידות האלה בקדושה וכטהרה, ועומדים ברומו של עולם. אלא על כורחנו שני התנאים צדיקי יסוד עולם אלה עשו פעולות ותפלות לה' יתברך להשפיע להם צורכי עונג שבת עד אין למעלה תענוגים כערכם. אך שמאי הזקן שהיה עשיר גדול וביכולתו היה להכין אפילו כסעודות שלמה בשעתו, מכל מקום אחת היתה שאלתו ובקשתו מאח ה' שיזמין לו מאכלים משובחים יפים ונאים בכדי להתענג לכבוד שבת כיאות, והיה מתחיל לקנותם מיום א' בשבת עד יום ו', כמבואר בהברייתא שהבאתי. נמצא כל ימיו אכל לכבוד שבת. אבל הלל הזקן היה עני גדול, כמבואר בגמרא, דהוא מחייב עניים. ואם כן היה מבקש מאת ה' יתברך שיזמין לו מעות צורכי מאכלי שבת, וגם ביקש להזמין לו חפצים יפים ונאים לצורך קיום עונג שבת.

וזאת הוא פירוש מאמר הברייתא "אבל הלל מדה אחרת היה לו שכל מעשיו לשם שמים", כל מעשי שבת, היינו הן המעות הנחוץ לו לצורכי שבת והן שיזמין לו חפצים משובחים, בעל כורחך על שניהם התפלל לשמו יתברך, ולו לבד עיניו תלויות, ודרש "ברוך ה' יום יום", כדפירש רש"י "יעמס לנו את צרכינו ועזרתנו", והיינו תפלתו על שני דברים: "צרכינו", היינו חפצים נאים לעונג שבת, "ועזרתנו", היינו שישפיע לו המעות צורך ההוצאה על החפצים. ובעל כורחו מתי שהשפיע לו, אז הכין. ושני המידות, של שמאי ושל הלל, מרומזים ב"שיר למעלות אשא עיני אל ההריםכו' עזרי מעם ה' כו' יומם השמש לא יככה וירח בלילה". מבקש מה' יתברך להשגיח על יום ולילה, להשפיע לו צרכי יום ביומו, דהיינו כמין מדת הלל, ומסיים הקרא "ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם", דהיינו, כפי מדת שמאי הזקן, שכל ימיו היה אוכל לשם שמים, על ידי השפעתו יתברך עושר גדול היה סיפוק בידו. והיינו מאמר המשורר: "אל ההרים אשא עיני, כהלל וכשמאי". וכן מרמז גם במזמור "חי ה' וברוך צורי", כעין זה אומרו "ימלא שובע אסמי כו' כהלל וכשמאי", והיינו דלהלל השפיע לו צרכי יום ביומו, וזהו "חדות ימים", שהיה לו חדוה בכל יום על השפעתו יתברך צורכי פרנסת היום, "ושנות עולמים", הוא מדת שמאי, שהיה לו חדוה כל ימי חייו, והיינו "כל ימיו אכל לכבוד שבת".

הרי מבורר כי אין שום מחלוקת בין שמאי להלל בעניין זה. ונראה לי דזאת כוונתו באומרו "אל ההרים אשא עיני", כדפרישית. ועל כורחך גם שמאי נתן שבח והודיה והתפלל "ברוך ה' יום יום", רק עניין אחד שתזדמן דברים משובחים לעונג שבת בכל יום כדרכו.

(עקבי יעקב, מאת הרב יעקב טירהויז הי"ד)

בגמרא שבת (קנג,א) "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" (קהלת ט,ח) אלו ציצית, "ושמן על ראשך לא יחסר" (שם) אלו תפלין. ופירש רש"י אלו תפלין שהם שם משמן טוב וכו'.

לעניות דעתי יש לפרש כוונת המאמר על פי מה שפירשתי בפסוק "גדילים תעשה וגו' אשר תכסה בה" (דברים כב,יב) על פי מה שכתוב בזוהר (ויקהל רי,א) כי המצוות הן לבושי הנשמות בגן עדן (ראה זוהר בראשית סו,א הכי נמי יהבי לה לבושא דזהרה וכו' בלבושא כגוונא דא וכו' האי לבושא דקאמרן איהו וכו' חלוקא דרבנן דאתלבישו בההוא עלמא וכו'. ושם רכד,א-ב זכאין אינון צדיקאי וכו' ואתעבידו לבושי יקר וכו') ומצות ציצית כוללת תרי"ג מצות, כבגמרא מנחות, לזה נאמר בה "אשר תכסה בה", בזכות מצוה זו תכסה את נפשך לעתיד לבוא בחלוקא דרבנן וטלית נאה. וכן אומרים בתפלת "יהי רצון" קודם לבישת טלית. לכן שפיר "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", רומז לציצית.

ויש לצרף מאמר המדרש (שמות רבה ח,ב) ומהו לבושו של הקדוש ברוך הוא, עוז, שנאמר "לבש ה' עוז התאזר" (תהלים צג,א) ונתנו לישראל, שנאמר "ה' עוז לעמו יתן וגו'" (שם כ,יא). ובענף יוסף העיר "התאזר" גימטריא תרי"ג. ובזה יפורש יפה נוסח הברכה "קדשנו במצוותיו" בעטיפת טלית של ציצית הרומז לקבלת עול תרי"ג מצוות.

וחוטי לבן ותכלת באים לזיכרון לבטל שני יצרים, זנות ועבודה זרה, היינו:
א] הרע הגופני והחומרי בכלל, ובפרט בזנות. ולזה באים חוטי לבן, שלא יהיה כתם בלבושי נפשך על ידי מעשים פגומים.
ב] יצר הרע הרוחני של עבורה זרה ומינות, ולזה באה תכלת, כמאמר חז"ל (שם במנחות), שהתכלת דומה לים וכו' ורקיע לכסא הכבוד, לזכור את בוראו, וכבחז"ל (ברכות סא,א ומדרש שיר השירים רבה ז,יג), שני יצרים באדם יצר הרע דעבודה זרה, היינו יצר הרע רוחני בדעות כוזבות, ויצר הרע דזנות, היינו יצר התאווני הגופני. ואפשר למצוא רמז לזה בפסוק "והיו לכם לציצית וראיתם אותו", ואחרי כן כתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו,לט), ואמרו חז"ל בברכות (יב,ב) "אחרי לבבכם", זו מינות. "אחרי עיניכם", זו הרהור עברה, כלומר זנות וכו'. "למען" – אחר ביטול שני יצרים – "תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים וגו'" (שם מ).

ולכן כשלובש ציצית יקבל עליו לבטל שני יצרים ולקיים כל התרי"ג מצוות שיהיו בידו לעשות, ואז מעלה עליו הכתוב כאילו עשאן. כמאמר חז"ל (ברכות ו,א) חשב אדם לעשות מצוה וכו', ובפסוק "אשר יקים" (דברים כז,כו), עיין ברמב"ן ובאור החיים  שם, ואזי יזכה "אשר יכסה בה".

ועל פי דברינו יובן מדוע פרשת ציצית בבמדבר נאמרה במספר רבים, ופסוק "גדילים תעשה לך וגו'" נאמר במספר יחיד. והוא, כי מצוה זו כוללת כל התרי"ג מצוות, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה – מצוות האדם לעצמו, בינו לחברו ובינו לקונו, על פי ביטול שני יצרים, זנות ומינות, בזיכרון וראות לבן ותכלת כנ"ל, וכל התרי"ג מצוות נעשים על ידי ישראל כולם, על ידי כהנים ולויים בעבודה ובישראל מצוות מקריות כגון גרושין, יבום וחליצה וכדומה. אבל מה שהוא ללבוש הנפש. כל נפש מישראל צריכה לבוש מיוחד שלם מכל התרי"ג שצוות כמו שכתוב בליקוטי תורה מאמר ב ליום הכיפורים ד"ה שבת שבתון אות א. לכן כתוב "גדילים" בלשון יחיד "אשר תכסה בה", וכל אחד נוטל חלק לעצמו ממצוות של זולתו, כי ישראל חברים וערבים זה לזה, וכשמקיים "ברוך אשר יקים", שמאשר ומקיים כל התרי"ג מצוות ומקבל עליו לעשות כל מה שיהיה ביכולתו ומסייע לזולתו בקיום מצוות שאי אפשר לו לעשותן, אז נחשב כאילו קיים אותן בעצמו.

ועל ידי מצוה זו הכוללת כל התרי"ג מצוות זוכים ללבוש להנשמה, מסובב מארבע רוחות, מזרח, מערב, צפון, דרום. על כן כתוב כאן על "ארבע כנפות כסותך". ושל שלש כנפות פסול, ושל חמש כשר, מפני שיש בכלל חמש ארבע, כמו שכתב הרמב"ם הל' ציצית ג,ג, "לפיכך כשהוא עושה ציצית לבעלת חמש או שש אינו עושה אלא לארבע כנפות המרוחקות זו מזו".

ומה שאומרים קודם עטיפה "והטלית יפרוש כנפיו וכו' ויצילם כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף", הוא על דרך הכתוב בפרשה האזינו (דברים לב,יא) יסובבנהו וגו' כנשר גו' יפרוש כנפיו ישאהו וגו'. ועיין תיקוני זוהר תקון ו, לט,ב "שכינתא מסטרא דכרסיא אתקריאת נשר ומסטרא דנער יונה ומסטרא דאופן צפור".

ובתיקוני זוהר תיקון יח נו,ב "אלין אינון דהוו מכסיין לי בעיטופא דמצוה דציצית בחמש קשרין וכו' לנפלא לון בגדפייהו ולפרחא בהון מאתר לאתר ולכסאה עליהון מכל מזיקין ומלאכי חבלה". עד כאן לשונו. ועל פי זה נתקן מה שאומרים קודם עטיפת הטלית "תנצל נפשי מן החיצונים וכו' יפרוש כנפיו".

ויש לבאר הכפל בזכירה דעשיה בפרשת ציצית "וראיתם אותו וזכרתם וגו' ועשיתם אותם וגו' למען תזכרו ועשיתם אותם וגו'", ד"זכרתם" נאמר בראשונה על "סור מרע" בחומר ורוח מצד התאווה ומצד המינות בדעותו הגם שאומר כל מצוותו המכוון הוא לסור מרעו לכל שס"ה לא תעשה. ומה שאמר "ועשיתם אותם", יפורש על פי המשנה במסכת מכות (כג,ב) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה) הא כל היושב ולא עבר עברה נותנין לו שכר כעושה מצוה. ואחרי כן אמר "ועשיתם" על "ועשה טוב", שתקיימו רמ"ח מצוות עשה אחר ביטול שני יצרים. וזהו "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים וגו'". וסמך לזה אנו מוצאים בגמרא (מנחות מד,א) וכתיב בה "אני ה' אלקיכם" שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, דהיינו עונש לעובר על לא תעשה ושכר לעושה ומקיים מצוות עשה. והקדימו חז"ל מצוות לא תעשה, "סור מרע", למצוות עשה, "עשה טוב" כנ"ל. וכן הוא הסדר בעשרת הדברות, "אנכי וגו' לא יהיה לך וגו'". "ועושה חסד וגו'". וכן בתהלים, "אשרי האיש אשר לא הלך וגו' בתורת ה' חפצו". ומסדר הפסוקים בפרשת ואתחנן (דברים ז,ט- י) "שומר הברית וגו' ומשלם לשונאיו וגו'", אין סתירה למעיין בילקוט ומפרשי התורה, וכן במסכת ערובין כב,א.

עוד יש לומר כי לבן ותכלות וכפל הזכירה ועשיית כל המצוות הם:
א] על עבודה מיראה בחינת עבד, וכבגמרא מנחות (מג,ב), תניא היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת. משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו, לאחד אמר "הבא לי חותם של טיט", ולאחד אמר "הבא לי חותם של זהב" וכו'. ופירש רש"י, חותם היו עושים לבהמה ולעבד כשקונין אותם לשם סימן עבדות.
ב] על עבודה מאהבה בחינת בן, כידוע מספרים קדושים. עיין לקוטי תורה. לכן כתיב "והייתם קדושים לאלקיכם".

(זכרון משה: אודים מוצלים מאש, עמ' עח)

---

הרב משה ב"ר שאול טרשצנסקי, נולד בקרמנצוג שבאוקריאנה. מוצא משפחתו מעיר שדה לבן ושם משפחתם כמה דורות קודם, היה בר"ץ. דודו, ר' נחמן נתן טרשצנסקי היה חוקר וסופר שחיבר ספרים ופירסם מסות ומחקרים מדעיים במקרא ובתלמוד. הרב משה היה תלמיד מובהק של הרב ישראל יעקב יעבץ, רבה של קרמנצוג, ששקד על חינוכו ועל הכשרתו להנהגת הרבנות. הוא למד מילדותו בהתמדה מפליאה ובהתעמקות רבה, בלימוד הסוגיה עד להלכה, וגדל בכל מקצועות התורה, היראה והחסידות. הוא הוסמך להוראה ע"י גדולי דורו ובהם הנצי"ב מוולוז'ין, הרב יחיאל מיכל עפשטיין מחבר "ערוך השלחן" ורבי מרדכי דוב האדמו"ר מהרנסטייפל. מנעוריו טיפל הרב משה בענייני רבנות העיר קרמנצ'וג, שהייתה מרכז תורה וחכמה להרבה עיירות בסביבתה.

הרב משה נשא לאשה את שרה רייזל בת הרב שלמה קרלינר מטולטשין. היא היתה אשת חסד שעשתה חיל בחכמה ובמידות, ונפטרה בשנת תרצ"ב (1932). הרב משה השקיע זמן רב בענייני הרבנות ובצורכי הציבור, לצד המשך התמדתו בלימוד, ובכתיבת חידושי תורה במקצועות שונים בהלכה, בחסידות ודרוש, בנוסח התפלה ועוד. הוא פרסם קונטרס על שלשה עשר עיקרים בשם "סוד אמונים". הרב משה עמד בקשרי משא ומתן הלכתי במכתביו לגדולי דורו, ובהם הנצי"ב, רבי רפאל שפירא מוולוז'ין, רבי חיים ברלין, רבי יצחק איטינגא מלבוב, רבי יצחק אלחנן מקובנה, רבי משה נחום ירושלמסקי, רבי דוד מקרלין, רבי יחיאל מיכל עפשטיין, רבי זאב האדמו"ר מרחמיסטרובקה, רבי מרדכי דוב האדמו"ר מהרנסטייפל והאדמו"ר מראדזין. הנצי"ב הביא את שאלתו במלואה בשו"ת "משיב דבר" חלק ב סימן מ"ג.

לאחר המהפכה הקומוניסטית נמנע הרב מעזיבת קהילתו על מנת להשתדל במסירות נפש לשמירת גחלת היהדות, כפי שיעץ לו רבי חיים עוזר גרודזנסקי מווילנה. הרב משה המשיך לפעול למען היהדות, בגלוי ובתנאי מחתרת והמשיך להשיב לשואליו בהלכה. בשנת תרפ"ז ארגן את כינוס רבני ברית המועצות בקורוסטין, למרות הרדיפות והאיומים. בשנות השלושים גברה רדיפת היהדות ולא ניתן היה להמשיך הפעילות רבנית, והרב משה טרשצנסקי קיבל בהשתדלות הרב קוק רישיון עליה לארץ ישראל מהשלטון הבריטי. אולם השלטונות הסובייטים לא אשרו לו לצאת מברית המועצות.

עם פלישת הנאצים לברית המועצות, עזבו הרב ומשפחתו את כל רכושם וברחו בעירום וכמעט בחוסר כל לפנים ברית המועצות. הרב הספיק לקחת רק טלית ותפילין, וחלק מכתביו וממכתבי גדולי הדור אליו. במהלך בריחתם נפטר הרב משה בכ"ב בטבת בסרטוב, בגיל שמונים וארבע. הרב הובא לקבר ישראל ועל מצבתו נכתב "פ"נ מרן הרב הגאון המפורסם, זקן ההוראה באוקריינה, בנן של קדושים הר' משה ב"ר שאול טרשצנסקי הגאב"ד דעיר קרמנצוג". כתבי יד המעטים ששרדו מחידושיו נשתמרו בידי חתנו ר' שמעיה מרינובסקי ומשפחתו בסמרקנד ובטשקנט עד לעלייתם לישראל בשנת תשכ"ז (1967). בנו הרב שלמה טרשנסקי הוציא לאור מכתבים אלו את הספר "זכרון משה – אודים מוצלים מאש" (ברוקלין, תשל"א).

אחי וראש הגאון מוה"ר צבי שליט"א אבדק"י בדרעזין בירת זכסן הראה לנו נפלאות ומילתא אלבישייהו יקירא וישמחו הלומדים ומביני מדע כי כל דבריו נאמרו בהשכל ודעת לשמחת לב כל חוקרי תושיה, ובזרוע עזו הופיע נתרה על דבר הירושלמי סידורו ועריכתו, ואשרי עין רואה כל אלה הדברים אשר חדשות ינצורו ויגלו נעלמות מדורות ההם אשר בערפל חתולתם, מכל מקום אהיה כ'יהודה ועוד לקרא', וארהיב עז בנפשי להעיר איזה דברים אשר ידי הכתה הגיעה לרשום על דבריו…

ומה שכתב עוד שם מתוספות בכורות נ"ח, דיבור המתחיל 'חוץ', שכתב על מימרא דבן עזאי ש"כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה", שעל רבי אלעזר בן עזריה היתה כוונתו, כי בירושלמי איתא שהיה קרח, וזה אינו בשום מקום. ובתוספות בבא בתרא קי"ג תפסו זאת בשם בראשית רבה, ובצדק האיר בעל יפה עינים שאינו בזה ובזה. והנה רבנו תם שם בתוספות דחה פירוש רש"י וערוך שפירשו "חוץ מן הקרח הזה", על רבי עקיבא נאמר שהיה קרח, ועל כן נקרא בנו רבי יהושע בן קרחה. והקשה  רבנו תם עליהם דהא אסור לכנות שם לחבירו, נהי דבן עזאי דרך בדיחותא קאמר, "חוץ מן הקרח", מכל מקום לא היו חכמים מכנים את רבי עקיבא בשם "קרחה", שהוא לגנאי. ואולי כוונתו על פי ספר חסידים דהיכא דאין מתכוון להקניט חברו רק להוציא מילתא דבדיחותא דרך חידוד, שפיר דמי. ואין קפידא וחדידא קודם לליבונא שאחר כוונת הלב הדברים נאמרין ושלא להלבין פני חברו כיוון רק לאמרה דרך צחות ושרי, ואסמכתא לזה (מעירובין כ"ו) דקאמר ריש גלותא על אמוראי הש"ס "חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו", ועל כן סבר הרב רבנו תם על "חוץ מן הקרח" אין קפידא וניחא, משום דלבדיחותא בעלמא קאמר. רק על "בן קרחה" קשיא ליה. ועיין תוספות מנחות ל"ז מה שכתב אודות רבי יוסי החורם (ומעובדא דהאי תלמידא חדא מגו תלתא שאמר דרך צחות לרבו "על אבן אמת שבעה עינים" והקפיד  הרב שהיה סומא בעין אחת" (מהרי"ט) צריך עיון).

ובאמת עוד זה מי ניחא, דאף כשאינו מכנה לשם גנאי דשרי, מכל מקום מדת חסידים שאין לכנות בשום אופן כלל (מגילה כ"ח:) שלא קריתי לחברי בחניכתו, שכתב החד אמר שאפילו כינוי שאינו גנאי לא קרא ואיך בן עזאי קאמר "חוץ מהקרח הזה". ותו על פירוש דמוקי דעל רבי אלעזר בן עזריה נאמר, קשה כנ"ל איך כינוהו לגנאי. ועל כן נראה לומר דבן עזאי דאמר "חוץ מהקרח הזה" על רבי עקיבא היתה כוונתו כפירוש רש"י וערוך, ולא הוי כינוי לגנאי, כי אמר זה בהסתר דברים להגיד גודלו ושבחו של רבי עקיבא, ושלא יקנאו אותו, ועל כן אמר מילתא מעולפת דמשתמעי לתרי אפי. וכהאי גוונא מצאנו לשמואל קרי לרבי יהודה "שיננא" שהיה חביב עליו עד לאחת, שהרי קרי עליה "אין זה ילוד אשה" (נדה הלכה י"ג). ובערוך מובא בהגהות הרי"ב חגיגה ט"ו ד"שיננא" פירושו מחודד בתלמוד, מלשון "חץ שנון", ויש אומרים "גדול השינים". ובשיטה מקובצת כתובות י"ד פירש ששיניו גדולות קרי ליה "שיננא". וצריך ביאור איך כינוהו "שיננא" בשביל ששיניו גדולות משאר בני אדם, הא זה גנותא היא, ואפילו אם תמצי לומר שאינו גנאי, מכל מקום לפי דאמרן מדת חכמים שאין לכנות בשום אופן כלל. ואפשר משום חשש דעינא בישא, כעין ברכות נ"ח" "חכימת כולא האי, ויהבי ביה רבנן עינייהו וכו'", ועל כן קרי ליה "שיננא", לישנא דמשתמעי לתרי אפי שכוונתן שהיה מחודד עד להפליא כחץ שנון, ומשום חשש עין רע אמר הלשון "שיננא" שמשמעותו נמי שיניים גדולות, ועיין נדרים ס"ב דשרי ליה לצורבא דרבנן למימר "עבדא דנורא אנא" וכוונתו לשמים (עבודה זרה ט"ז: ועיין יורה דעה סימן קנ"ח).

והנה בריש אין דורשין (י"ב) מנה לשבעה רקיעין ומסיק עוד רקיע אחד יש למעלת מראשי החיות, דכתיב "ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא" עד כאן יש לך רשות לדבר, מכאן ואילך אין לך רשות לדבר, שכן כתב בספר בן-סירא "במופלא ממך אל תדרוש, במכוסה ממך אל תחקור, במה שהרשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות". ולקמן בדף י"ד בארבעה שנכנסו לפרדס וכו' רבי עקיבא יצא בשלום, ועל כרחך שהבין עד הרקיע, שהוא כעין קרח, כי למעלת מזה אין רשאי להתבונן, וכן פירש רש"י במשנה "מה למעלה" מרקיע שעל גבי ראשי החיות. ורבי עקיבא לחודא השיג מה שיכול ורשאי להשיג ולהבין, היינו עד רקיע שהיא "כעין הקרח הנורא", כי למעלה אינו רשאי להתבונן. מה שאין כן בן עזאי, לא אפשר לו לעלות בסולם גבוה שווה לרבי עקיבא ולא הגיע למדרגה זו להשיג הסוד שנרמז "ברקיע כעין הקרח הנורא", כדאיתא בש"ס התם, על כן אמר "כל חכמי ישראל וכו', חוץ מן הקרח הזה", היינו רבי עקיבא שהיה קרח (כפירוש רש"י), ואמר מילתא דמשתמעי נמי שהשיג עד סוף ותכלית שאפשר לבן אדם להבין במעשה מרכבה. ולא אמר זאת להדיא בפירוש, רק מעוטף במעטה שהיה קרח, כדי שלא יקנאו אותו, כי הקנאה מוציאה האדם מן העולם, ואמר מילתא דמשתמעי לתרי אנפין, ורבי יהושע בנו של רבי עקיבא נקרא גם כן "בן קרחה", היינו בן רבי עקיבא שהשיג והבין הכתוב "רקיע כעין הקרח הנורא". ואפשר עוד שברא כרעא דאבוה, שגם הוא ירד להבין עמקי סוד המרכבה, על כן כנוהו בשם "בן קרחה", כעין שקורין ללוי "בן לוי". עיין מועד קטן ט', בברכת רבי יהודה בן גרים וחד דעמיה לבריה דרבי שמעון בן יוחאי, למען שלא יתערב עצב בה אמרוה בלשון נסתרה, בחידות, להבין משל ומליצה. ועיין במדרש רבה בעניין אבין רמאה שנקרא על שם צדקותיו שעשה.

(טוב עין, עמ' 18-20)

---

הרב אלעזר משה הורביץ, נולד בערך בשנת תרכ"ח (1868) לאביו, הרב חיים אריה ליב רבה של קהילות קרקוב וז'ובקבה ומחבר הספר "חיי אריה", ולאמו, הרבנית ציפורה, בת הנדבן מיכאל צבי ציפרעס, שהקים בית כנסת מפואר בקרקוב. עוד בצעירותו כתב עם אחיו, הרב צבי הירש, מכתב לרב אליעזר אפרתי לסייע לו בחקר תולדות משפחת הורביץ, והוא פרסם את הדברים כנספח לספרו "דור ודורשיו" (תרמ"ט), בהקדמתו כותב עליהם הרב אפרתי על הבחורים הצעירים שהינם "בחורי חמד המפורסמים לעילוים".

הרב אלעזר משה הורביץ מקרקוב, היה תלמיד חכם מופלג ואיש עסקים. הוא נשא לאשה את מרת הלנה בת רבי מרדכי צבי יענער. ספרו "טוב עין, חלק א'" על תחילת מסכת יבמות ירושלמי, יצא לאור בקרקוב בשנת תרצ"ה (1935), ולא זכינו שיצאו לאור כרכים נוספים מסדרה זו. לספר נוספו הסכמות מאת הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, רבי משהניו מבויאן הי"ד, הרב דוד הורביץ מסטניסלב ומאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק. אחי הרב המחבר, הרב צבי הירש הורביץ, הוסיף לספר מבוא על דבר סידור ועריכת התלמוד הירושלמי, חלק מספרו "תולדות משפחת הורוויץ בדורות הראשונים", ודף חידושים. בנוסף פרסם הרב אליעזר משה מאמרים בכתבי עת רבנים ("רבותינו שבגולה" – פרשבורג, תרע"ה, ו"הכוכב" – מונקאטש, תרצ"ה).

הרב אלעזר משה הורביץ, נספה בסביבות שנת תש"ג (1943). אשתו הרבנית הלנה, בתם ושלשה מבניהם נספו בשואה. הי"ד. רק אחד מבניהם, ר' הרשל, שרד.

אחיו, הרב צבי הירש הורביץ, רבה של דרזדן היה גם היסטוריון ומחבר, שהיה מחלוצי מחקר הגנאלוגיה הרבנית בארצות אירופה ומחוקרי סידורו של התלמוד הירושלמי. הוא הצליח לברוח מגרמניה זמן קצר לפני ליל הבדולח וזמן קצר לפני שבאו הנאצים לאסור אותו, הוא עבר לאנטוורפן, ועם כיבושה של בלגיה בידי הגרמנים עבר לצרפת. הוא נפטר בי' באייר תש"ה ונקבר בניס שבצרפת.

דרוש קדושי ארץ ישראל, שאמרתי בבית הכנסת דפה שמיני עצרת קודם הזכרת נשמות על המקרה החללים שנפלו בארץ אבותינו מידי הפראים הערבאים האכזרים שנת תר"צ לפ"ק.

כולנו כאיש אחד עומדים שחוח ברוח נמוכה בשברון לב, להזכיר נשמות אבותינו וקרובינו שיהיה להם כפרה ומנוחה בקבר, כמו שכתוב במדרש רבה "כפר לעמך ישראל – אלו המתים". גם הם צריכים כפרה, והם יעלו וימליצו טוב בעדינו.

עוד אזכרה ואשפכה עלי נפשי מנשמת הקדושים שנהרגו בחודש אב בארץ הקדושה מידי הערבים הפראים.

זה הרכוש יש לנו למכביר, האזכרות משנת תתנ"ו אשר זה זמן לא כביר ספדנו בתשעה באב, גם ביום הכיפורים עשינו הזכרה על עשרת הרוגי מלכות, כי חרותה על כל לוח לב ישראל אסונם והספדם. אך ההבדל הוא כי בזמנים ההם עוד לפני שמונה מאות שנה ועוד יותר, כי בית ישראל עוד לא נתרופפה, ומבנה גויהם עוד איתן הנה הנם, אז כל ישראל הרגישו האסון אשר קרה הכלל כמו על הפרט, כי כולם אחים בני אב אחד הם, ובאותיות חמימות ונלהבות כתבו קינותיהם על ספר בבהגה ונהי והוי. ועד עתה יחדרו הקינות עמוק עמוק בלב היהודי, וזיכרונם לא ימחו מספר. אבל בזמנינו אלה, כי בעוונותינו הרבים נתפרדה החבילה ונקרעה לשנים עשר קרעים, אז לא ירגיש איש פרטי צרת הכלל. ועוד יתירה עשו שונאי ה' ועמו, יבקשו עלילות לרפא את שברנו  ואסוננו על נקלה, בדברים בדויים ומעשה תיתועים, באמרם כי הקדושים הנהרגים היו מוזרים להדת ורחוקים מתורה הקדושה. אבל באמת אם איש יכיר איש לאחיו, אז הוא לצרה יולד לקונן עליו בנהי ואבוי, כי בשר בנפשו הוא, ולא ייזכר המגרעת שלו בעת אסונו, לאמר שלום יהיה לי.

עוד סיבה אחת אשר לא נרגיש כעת צרת הרבים, מחמת כי כל אחד טרוד בפרנסתו, לכן אך בעדו ונפשות ביתו יפלל לקונו. כמו שאמר המקונן, כל עמה נאנחים מבקשים לם. ובזוהר הקדוש קרי להו 'צווחין ככלבא הב לנא מזונא וכו". והוא משל לאחד שהיה עשיר ונפל ממדרגתו והיה מהכרח לעקור מביתו ולהיות נע ונד בארץ. והיתה לו בת יחידה ענוגה ורכת לב ובכל עת לידה היתה מקשת לילד. ובתחבולת והצלת הרופאים ילדה. ובכה לפני אביה, מה יהיה אם תחיל תזעק בתכלית חבלי לידה במקום זרים, מי ידאג לה הביא הרופאים הדרושים לה. ואביה ניחמה, כי ישראל רחמנים בני רחמנים המה,, ובכל מקום יבואו לה לעזרתה. אף נתן צו לבניו כי בעת לידתה ילכו הם לצעוק ברחובות קריה בכדי שיתאספו אנשים לעזור לה. אבל לדאבון לב הבנים כי לא היה להם ככר לחם מוכרחים היו לכתת רגלם לבקש לחם לשבור רעבונם. ואחותם עזבו גלמודה וסורה ומסתכנת בלידתה, ולא היה מי שיזעק לבקש עזרה, ומתה. רחמנא ליצלן.

כמו כן אנחנו בני ישראל. כמו הרה תקרב ללדת בן היינו מפניך ה'. אמר הנביא. זה קרוב לשני אלפי שנה אנו גולים מארצות פזורנו ומתקשים בלידה מהגאולה העתידה אשר הוחש לנו. אך בעת שהיו מורנו גדולי ישראל והמה היו רועים את העם, היו זועקים בכל פינה להצלה וישועה. אבל בעתים הללו, כי דור יתום הוא, בעוונותינו הרבים, גם מחמת חוסר לחם וכובד הגלות, ילך כל איש לדרכו לבקש לחם. ולא נרגיש צרת הכלל כי שכינתא בגלותא. ואין מי להחיש לעזרה. ובסכנה גדולה אנחנו אולי תימוט בית ישראל חס ושלום.

דוד המלך אמר בתהלים, עד אנה ה' תסתיר את פניך ממני עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי, כי בזה הדבר אשר נחוץ לי כעת לתאר לפניכם האסון הנורא כי אירע לאחינו בארץ ישראל שנהרגו מאה וחמישים יהודים במיתת אכזריות מידי הפראים הערבאים, ואשית עצות בנפשי לעורר אתכם כי אכניס היגון בלבבכם להרגיש בצרת אחינו, זאת תהבל אותי, עד אנא ירום אויבי עלי, כי מחמת התפרדות איש מאחיהו יש לדאוג פן יתגבר אויב, כי אם כולנו בני איש אחד נחנו, אז בוודאי, נחנו נעבור חלוצים. לכן צריכים אנו לזעוק בתפילה ובתחנונים, האירה עיני פן אישן המות, כי איש אשר כל ימיו במכאובים הוא יתרגל בזה ולא יזעק עוד. אבל בהגיע עת קיצו, אמר בנפשו כי לא ידעו האנשים עת מיתתו כי יחשבו כי אך ישן הנהו, מחמת העם לא יתעורר כי אם בבכי ובצעקה כן אנחנו בני ישראל מחמת אריכות הגלות נתרגל בנודדנו ולא נצעק עוד, לכן ישנים אנו מתרדמת הזמן ויש סכנה פן אישן המוות, חס ושלום (ספר קה"י).

ובכן נזכר נא נשמת הקדושים אשר מסרו נפשם על קדושת כותל המערבי להלחם עם שונאינו בחרף נפש. אמרינן בירושלמי 'לעולם יראה אדם שיהיה לו יתד נאמן בבית המקדש'. כמו כן אם בעוונותינו בית קדשנו היתה למאכולת אש, אבל בהישאר עוד היתד נאמן, זה כותל מערבי, אל לא אמרנו נואש. וזה דומה מי שמניח דירתו ריקם ויסיע עצמו משם, אם יניח שם עוד איזה דבר באותו הבית, אז סימן הוא כי לא עקר דירתו לחלוטין, אך יחזור עוד לביתו. כן הדבר הזה, כי הכותל המערבי הנשאר לפליטה הוא עדות כי לא זזה השכינה, שהיא במערב, מישראל, וקדושה ראשונה קידשה לשעתה קידשה לעתיד לבוא, כמו שפסק הרמב"ם ז"ל הלכות בית הבחירה. ויש עוד תקווה לאחריתנו, כי הגם שנהרגו הכהנים והנביאים ונשרפה התורה אב רק הגווילין והגוויות נשרפו, אבל האותיות והנשמות פורחות באוויר. ואור תורתנו הנצחים המאירה לארץ ולדרים, היא תעודדה אותנו כי נשאר לעולמים.

אמרינו בש"ס 'מעולם לא זזה שכינה מאחורי כותל  המערבי'. היינו, אף אלו ישראל שהם יעמדו מאחורי הכותל, ואם אולי עברו על איזו מצוות מהתורה פונים לאחרו, אבל מכל מקום נקראים קדושים… כי מי שנהרג בידי עכו"ם קדוש נקרא (ש"ס סנהדרין).

אמרינן במדרש רבא שיר השירים 'אני ישנה ולבי ער', אני ישנה מן המצוות, אבל לבי ער להקב"ה. כי בדבר הנוגע להנקודה שבלב אז אפילו פושעי ישראל מעותדים למסור נפשם על מוקדה במזבח היהדות (עיין דרוש א').

שלמה המלך עליו השלום אמר ראשיך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן, היינו ראשך הם ראשי העם המעולים והצדיקים שבהם נמשלו לכרמל, שהוא מלך ורך ורטובים במצוות ומעשים טובים. ודלת ראשך כארגמן, גם דלת העם הקיצונים שבהם הגם כי יסוגו מעט מאחור והם עומדים אחורי כותל מערבי, אפילו הכי אל תתייאש מהם, כי הם כאבדה המתבקשת, ואמרינן במשנה כלים פרק כ"ד, 'ארגמן אם נאבד מהבעלים, אין לו יאוש, מפני שהוא חשוב. עיין שם. וכן אם נאבדו איזה נפשות מבעליו, מה' יתברך ותורתו, אבל אין להם ייאוש, כי עוד הם אדוקים וקשורים בעומק בעומק לבם להיהדות (שמעתי).

איתא בפסיקתא, 'ראש השנה ויום הכיפורים מביא השטן עבירות מישראל, ולקח ה' יתברך לשקול אותם ביחד עם המצוות, ושקלים המה במאזנים ביחד שווה בשווה. והלך השטן להביא עוד עבירות, ובין כך ובין כך נוטל ה' יתברך העבירות מהמשקל ומטמינם תחת פורפורא שלו כו". עיין שם. וכתב שם ב'זרע אפרים' מהגאון רבי [אפרים] זלמן מרגליות הפירוש שישנו במדרש רבה, כי ה' יתברך יטבול ידו בדם הרוגי ישראל ובזה ישוב חרון אפו מהם. כי הקדושים ההם שנהרגו בידי עכו"ם הם מליצי יושר על ישראל. ולכן טמן ה' יתברך העוונות בפרפורא, בלבוש אדום שלו, היא מתבוססת בדם הרוגי ישראל שמסרו נפשם על קדושת ה' ובזה מוחל העוונות, מטעם כי אם אמנם שחטו עוו ופשעו, אבל לבן הוא ער לדבר שבקדושה, כי מסרו נפשם על כותל המערבי, להציל מידי הערבים הפראים.

כן יזכור עתה השם דם הקדושים האלו, כי נישמותם צרורות תחת כנפי השכינה כמו אפשרו של יצחק שנעקד וטמון תחת כסא הכבוד, והם ימליצו טוב בעדנו. אמן.

(דברי יחזקאל חלק ב', שהודפסו בסוף הספר מראה יחזקאל חלק א', בילגוריא תרצ"ח, דרוש ה')

---

הרב רפאל יחזקאל הוכברג נולד בגלינה שבמזרח גליציה (גליניאני, הלייאי, כיום אוקראינה), בשנת תרל"א (1871), לאביו הרב דוד משה, שהיה חסיד ירא שמים ותלמיד חכם גדול, שכל שאיפתו היתה שיגדלו בניו בתורה ובתעודה. מצעירותו למד בהתמדה בלתי פוסקת, שלט בלשון ובדקדוק עברי ואף כתב גיליונות של שירים בחרוזים. היה תלמידו של רבי משה'ניו פרידמן הי"ד. בסביבות שנת תרנ"ז (1897) היה לדיין ומו"צ בזידיטשוב, ובשנת תרע"א (1911) מונה לדיין בגלינה. עשר שנים היה חבר בבית דינו של הרב מאיר שפירא, ואחר כך מונה להיות ראב"ד. לאחר שעזב הרב מאיר שפירא את גליניאני, לא נבחר רב במקומו, אך בהמשך שימש הרב רפאל יחזקאל כמרא דאתרא.
בתחילת מלחמת העולם הראשונה, ברחו רוב יהודי העיר, בית הכנסת נחרב בידי הרוסים ונשרף, ובתים רבים נשדדו בידי האוכלוסיה הנוצרית המקומית. באותם ימים המשיך הרב רפאל יחיאל לנהל את ענייני הקהילה ולדאוג למעטים שלא ברחו ממנה, תוך שהוא מייסד את "חברת טהרת המקווה" לחיזוק היהדות. חיבתו לציון ואישיותו הססגונית רבת הגוונים באה לידי ביטוי בדרשותיו ובכתביו. לדרשות שנשא בערב יום הכיפורים, הייתה השפעה רבה. ספרו שו"ת מראה יחזקאל (בילגורייא, תרצ"ח) יצא לאור עם הסכמת ר' יהודה ליב צירלסון הי"ד.  בהקדמת הספר, מזכיר הרב רפאל יחיאל את תלאותיו. יחד עם ספר זה הדפיס, חלק שני, בשם "דברי יחזקאל", ובו עשרות מדרשותיו בשנים תרע"ה עד תרצ"ג, בענייני אירועי השעה (חנוכת בית כנסת, "המאורעות בארץ אשכנז שנלחצו אחינו שם מתגרת יד הצורר וגזרו תענית ציבור בכל העולם", "כאזכרה על החללים שנפלו בארץ ישראל בשנת תר"צ", ועוד), חגים, פרשות השבוע והספדים.

זמן קצר לפני המלחמה נפטרה הרבנית. ערב מלחמת העולם השנייה מנו יהודי גלינה כ-2,300 נפש. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכבשה גלינה שהייתה באזור המזרחי של פולין,  על ידי ברית המועצות, כפי שנקבע בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, בין גרמניה הנאצית לברית המועצות. בעקבות כך, נסגרו מוסדות הקהילה היהודית, הופסקה הפעילות הציבורית היהודית ונאסרה פעילות ציונית-פוליטית. השלטונות הסובייטיים הגלו מזרחה יהודים שהואשמו בעבירות כלכליות, יהודים בעלי הון ופעילים פוליטיים בקרב הציונים ואנשי הבונד. עם פרוץ "מבצע ברברוסה", נמלט הצבא הסובייטי, והעיר נכבשה בידי הגרמנים בתאריך 1.7.1941. כעבור יומיים, שרפו הגרמנים ספרי תורה. הם ציוו על היהודים לענוד סרטי זיהוי, והחלו לחטוף אותם לעבודות כפייה. בתאריך 28.8.1941 הוקם היודנרט וכעבור כחודש הם חוייבו לשלוח מידי יום 100 יהודים לעבודות במחנה קורוביצה, ובהמשך נחטפו יהודים לעבודות במחנה יאקטורוב. באביב 1942 התגברו הרעב והטיפוס בעיר. יהודים שיצאו בלילות לשדות לחפש מזון נתפסו בידי אוקראינים שארבו להם ונרצחו. רבים מהצעירים היהודים שניסו לברוח לרומניה ולהונגריה, נתפשו ונרצחו. באותה שנה נפטר הרב רפאל יחיאל, וזכה לבוא לקבר ישראל בגלינה.

בתאריך 20.11.1942 יצא צו שהורה על גירוש יהודי גלינה והסביבה לגטאות, ורובם גורשו לגטו פשמילאני. תוך תקופה קצרה שולחו יהודי העיירה מהגטאות אליהם הועברו למחנה ההשמדה בלז'ץ. עם חיסול של הגטו, ברחו 37 יהודים מגלינה בחזרה לעירם, אך אוקראינים תפסו אותם ורצחו אותם. יהודים שהצליחו להסתתר בבונקרים וביערות בסיוע איכרים פולנים, נתפסו ונרצחו בידי אוקראינים. לאחר שחרורה של גלינה ב 07.1944 בידי הצבא האדום שבו אליה 25 ניצולים יהודים, שעזבו אותה תוך שנתיים.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אנציקלופדיה לחכמי גליציה ב עמ' 85, אתר בית התפוצות, מרכז מורשת יהדות פולין, קהילת גלינא 1473-1943 תולדותיה וחרבנה, ועוד.

אל לומדי דף היומי בכל ארצות תבל!

אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ (פסחים ס"ח).

היו ימים שמתוך מרירות הגלות מתוך צער החיים נדחק לו ישראל להתורה, היו ימים שמתוך תהום של גזירות פנה לו היהודי אל אוצרי התלמוד, והיו ימים שמתוך כל צרה שלא תבוא מצא לו איש הישראלי נוחם בסם המרפא, בקדושת התורה, היא היתה לו לתריס בפני כל מקרי החיים ולמבצר חזק לפני כל סוללת האויבים, בה הרגיע רוחו, בה השקיט צערו, ובה הרגיש גם חיי שלווה.

עתה נשתנה הדבר לדאבוננו הגדול!

המלחמה הגדולה שהכבידה אכפה על כל היהדות האירופאית וטלטלתה ממקום למקום, פזרתה ממזרח למערב, לא רק שלא קרבה נעורנו אל מקורם הרוחני האמתי, לא רק שלא הוסיפה כחל היהדות המסורתית, אלא אדרבה רחקתם רחוק גמור והדפתם משערי הקדושה. המלחמה האיומה בלבלה את המוחות וערבבה את הדעות, ומהפכה גדולה הביאה בכנפיה למחנה ישראל. תינוק ישראלי נתק עול מוסרי האבות, חתך את הקשר שאמצו למעלת ישראל סבא: עם ישראל נעשה כחומה פרוצה שבא בה האויב, השונא היותר איום הגיח ממארבו והכה בה על ימין ועל שמאל. כוונתנו אל מה שקוראים "קולטורה אירופאית". הקולטורה עשתה פרצה בחומת בית ישראל, פרצה גדרו של עולם ונעשתה לסם מרעיל ממית את כל זיקי החיים היהודיים. האומה הישראלית שכחה את מקור מחצבתה, נעשתה ערומה ממצוות התורה, כי הניה עזבוה, וכה הלך המצב הלוך וירוד כי אין מי לכסות מערומיה ונגלה לעין כל ערוותה כי פרועה היא, פריצים באו בה וחללוה.

ראו זאת עיני העדה החשים בגלות השכינה, בחנו זאת ראשי עם קודש המרגישים בעלבונה של תורה ואמרו לשכלל העזובה ולבנות את ההרוסה, לסתום את הפרצה בכרם בית ישראל.

בהכנסיה הגדולה, כנסת חכמי ישראל גדוליו וצדיקיו, סלתה ושמנה של היהדות החרדית, ישבו על מדוכה זו, טכסו עצה להרחיב גבול תורתנו הקדושה בתלמידים ולהחזיר עטרה ליושנה. וברם זכור אותו האיש לטוב ורבי מאיר שמו, הוא האיש אשר בעים רוחו הכביר השכיל לנו לייסד בתי תלמוד לגדולים וקטנים הרי הוא רבנו הגאון מוהר"מ שפירא שליט"א, הנה הוא האיש אשר הרבה עושה לתורה שלא תשכח מישראל, הטיל חובה על כל איש מישראל ללמוד דף גמרא בכל יום, ובהסכמת כל חכמי העם בניה בוניה מצאו לו הרעיון הזה מהלכים בכל תפוצות הגולה, ועיני על ישראל נשואות עתה אל תוצאות הרעיון הזה שכבר הכה שרשים רבים בכל רחבי המדינות.

גם אנחנו תלמידי הגאון ענק החינוך הנ"ל בעקבותיו הננו הולכים ביסדנו את "האשכול" עיקר כוונתנו לתת כר נרחב, בקעה רחבה, ללומדי "דף היומי", להחיות הגות עשתונותיהם בפי רבים מחבריהם ולעשות את האשכול למקלט לכל דורשי תורה ותושיה.

"האשכול" בתור ירחון המוקדש כולו ללימוד דף היומי יאיר נתיב לכל העדות, אשר תעלינה במצודת לומדי דף היומי, לפניהם יהיה ה"אשכול" כלי מבטא להביע על ידו הגיונם וערוכם לפני גדולי הדור, כדי שיוציאו אלה האחרונים את מסקנתם הנכונה.

"האשכול" בתוך אמצעי בין הרב ותלמיד יאפשר גם את אלה שרחוקים ממקומי התורה לסדר שאלותיהם מן הקלות שבקלות אל החמורות שבחמורות ובו ימצאו פתרונם האמתי, ובאופן זה ימלא "האשכול" את החיסרון היותר גדול והיותר מורגש חוסר רב.

"האשכול" יהיה לנס התלמיד, הוא יחיה את העצמות היבשות, והנפשות הכמהות לאור התורה.

"האשכול" יהיה כמפה פרוסה ערוכה בכל ושמורה מכל סיג ופסולת.

בגשתנו עתה להוציא לאור את העבודה הקדושה שהעמסנו על שכמנו תעלוזנה כל עצמותינו, כי יודעים אנו את הרגש הרב שיעורר בכל תפוצות עמנו, ובטוחים אנו שעבודתנו תשא פרי חיים. הבה נקווה כי עיתוננו זה ירכוש לו בזמן קט לבות בני עמנו. שני יהודים כי יזדמנו לפונדק אחד, ותהיה ראשית שיחתם בדבר החידושי תורה שהולידו עשתוניהם בלמדם "דף היומי", זה יבוא וקושייתו בידו, וזה עם תירוצו והערתו אשר כבר נדפס בשמו ב"האשכול".

לכם, שוחרי תורה ודורשי תושייה, הננו פונים, הפיצו את "האשכול", פשטו אותו בכל גבול ישראל ועשו כנפיים לתורה, הרבו חותמים, הגדילו התעניינותו והרימו ערכו בין שדרות עמו, ובזה נעשה חיל בעזרת ה'.

---

הרב שמשון פוגלמן, התייתם בילדותו וגדל כבן אצל רבו המובהק הגאון רבי מאיר שפירא בעיר גלינא. עוד בצעירתו ניכרו בו כישרונות עילויים, בעל זיכרון נדיר וחריפות נפלאה. עם מינויו של הרב מאיר שפירא לאב בית הדין בסאניק, הוא ייסד בה ישיבה והביא אתו לסאנוק את גדולי תלמידיו מגלינא, ובהם את הרב פוגלמן, שהיו לראשוני תלמידיו בישיבה החדשה. ישיבה זו היוותה את הגרעין לתלמידי "ישיבת חכמי לובלין". הרב פוגלמן שימש גם כר"מ בישיבה, לאחר שהיא הצליחה וגדלה. לקראת חתונתו של הרב פוגלמן בפרימשל, בשנת תרפ"ג, שימש רבי מאיר שפירא כמחותן ושושבין מצד החתן, וכתב את ההזמנה לנישואי תלמידו האהוב עליו כבן כאלו הייתה זו שמחתו הפרטית ממש.

שנתיים אחר חתונתו, ערך והוציא לאור את הירחון "האשכול" (פיוטרקוב, תרפ"ה) שיצא כקובץ בודד בהוצאה מצומצמת. הירחון נועד ללומדי הדף היומי ובו מופיעים חידושי תורה על הדף היומי מסכת פסחים מאת רבי מאיר שפירא וכמה מחכמי פולין. בסוף הירחון מופיעה פניה מאת רבי מאיר שפירא בעניין יסוד הישיבה בלובלין. לקט הערות תורניות שפרסם הרב שמשון פוגלמן בירחון זה, נלקט ופורסם בספר "אור המאיר", עמ' 173.

הרב פוגלמן שימש גם כאב"ד ור"מ במרימפול הסמוכה לסטניסלב וכר"מ בישיבת "משיבת נפש" בפשמישל, שייסד רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן.

הרב שמשון פוגלמן הי"ד נספה בשואה תש"ג.

מקורות: מאורי גליציה, ישורון טז עמ' רלו-רלז, דף עד ב"יד ושם".

 

 

כבר העיד רבי יהודה הלוי ז"ל בספר "הכוזרי" על הסגולה העיקרית של היהדות, שאינה צריכה להוכחות לא מן השכל ולא מן הרגש, כי נוסדה על ההתגלות.

אמנם, כבר "ראתה שפחה על היום מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי", כנאמר: "וירא ישראל את היד הגדולה וכו'", אולם ראיה זו לא הספיקה עדיין בכדי להכות שורשים בנצח, לזה דרושה היתה התגלות מלכותו יתברך לפני כל העם בכבודו ובעצמו.

"פנים בפנים דבר ה' עמכם", מדרגה שלא זכה אליה שום נביא מהנביאים חוץ ממשה רבינו עליו השלום, שנאמר בו: "פה אל פה אדבר בו וכו'", ופעולת ההתגלות הזאת על נפשות עם ישראל באותו מעמד התבטאה בזה שחרדת קודש וזעזועי י-ה מלאו את כל הווייתם: "וחרד כל העם אשר במחנה. וירא העם, וינועו וכו'". חרדה קדושה זו, זעזועי י-ה אלה חדרו לעמקי המעמקים של נשמת ישראל וימלאוה ביראת ה', יראה מתוך ראיה, ראיה מתוך התגלות, "למען תהיה יראתו על פניכם וכו'".

ואז נגמרה יצירת עם ישראל. היום נהיית לעם!

"ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת כי את אשר ישנו פה וכו' ואת אשר איננו פה וכו'". כל נשמות ישראל, שהתלבשו ושעתידות להתלבש בגופים, עמדו על הר סיני וראו את ההתגלות – וקבלו כולן את ההארה האלקית, מתוך התגלות, ותהא להן אמונתן – חיים, ויראתן – ראיה, לא שלטו בהם ידי השכל המהסס, המפקפק, כי: "אתה הראית לדעת וכו'", ובמקום שיש ראיה, שם אין ספקות, אין היסוסים, האמת ברורה כשמש אמונת אמן.

אמונה זו של היהדות (נגזרת מהשורש "אמן-אמת") הנוסדה על ההתגלות, על הראיה, אינה מסמנת מצב נפשי של האד, יחס פנימי שלו אל המקיף אותו – לא. האמונה לפי היהדות היא מציאות קיימת ופועלת חיי הנפש האמתיים, אינה קובעת את יחסי נפש האדם, כי אם מהוה אץ כל מהותה ותוכן ישותה: "בא חבקוק והעמידן על אחת: 'וצדיק באמונתו יחיה'".

סגולה נפלאה זו של ההתגלות חדרה, כאמור, אל עומק עמקי נשמת ישראל ותהא למצע של מקור אמונתו באלקיו בכל הדורות והזמנים. על כן שווא עמלו שונאיו ושונאי ה' לפתותו ולשדלו לסור מני דרך אמונתו בה' ולהשלותו במדוחי-הבל, לשווא, כי איך יכפור בנראה, בנגלה אליו. איך יכחיש את האמונה, את אמיתת חייו, שהיא עצמה אצלו מציאות מוחשית?! ולא עוד אלא, שבגבר יד האויב עליו, בשלחו בו יד אכזרית לענותו ולשרפו חיים על מוקדי עולם, על תורתו ואמונתו, הייתה אז התגלות ה' שבקרבו מוארה באורות התופת של האוטו-די-פה והאינקוויזיציות, מופיעה בכל עזה, גדלה ויפעתה, שאין על ארץ משלה.

זו הייתה התגלות האור החוזר מהר סיני לארץ ולדרים עליה.

וכשם שכח ההתגלות מהר סיני לא פסק והולך ופועל בחיי כלל עמנו עד היום הזה, כן כל נשמה ונשמה מישראל שעמדה על הר סיני יכולה לזכות להתגלות זו בחייה, חיי הנצח, בעולם הזה. וכשם שההתגלות הכללית נראתה לכלל ישראל בתקופת המעבר מילדות העם אל בגרותו, לפני גמר יצירת, אחרי הכשרה רוחנית ושלמות העלייה – כן גם בחיי הפרט יכול כל אדם לזכות אליה, בתקופת המעבר בחייו, בהגיע שעת העמידה על דעתו, על ידי שעבוד הכרתו ורצונו אל ההכרה והרצון העליונים.

אז, בשעת מנוחה פנימית, כשסערות התאוות והיצרים משתתקות לרגע באדם; כשמלחמת האיתנים בקרבו נפסקת קרבו לרגע, ומתוך ערמת ההרגשות וההתפעלויות הגסות מבצבצת ועולה תמונה כה מקסימה ומלבבת, כה נעימה ומושכת, מושכת… אז קול דממה דקה ישמע ונגינה אלקית מעולמות עליונים רחוקים רחוקים – משתפכת בחלל הנשמה – וממנה  בכל הבריאה; הכל שר, השדות והאילנות, ההרים והגבעות, הדשאים והרוחות – רון הצפורים, קילוס שרפים. אך פתאום – הכל משתתק; הציפור לא שרה, עוף לא פורח, הים לא מזדעזע – עולמו הפנימי של האדם עומד ומחריש עד שיצא הקול: "אנכי ה' אלקיך!" ואז אחי הטוב –
דמעות תזיל עינך, ותתחרט על פשעים (רבי יהודה הלוי).

ומהתרגשות עליונה בכה תבכה בלילות על משכבך – והדמעות מה קדושות, מה טהורות הן! אותן סופר הקב"ה כמרגליות יקרות מתנוצצות – סופרן ומניחן בבית גנזיו.
אשרי אדם הזוכה להתגלות זו בחייו!

(הגיונות לחג מתן התורה תרצ"א, הנאמן, סיון תרצ"א, שנה ד' גליון ל', בעריכת הרב יצחק שמואלוביץ הי"ד)