Search Results for: שלום אליעזר

ענין נחמד ששמעתי מכבוד קדושת דודי זקני הרב הקדוש המפרוסם בוצינא קדישא האדמו"ר רבי שלום אלעזר הלברשטאם זצל"ה בראצפערטה באאזמו"ר הגה"ק רשכבנה"ג בעלי  דברי חיים זצוקללה"ה זי"ע, בהיותו במרחץ אוזשוק (על יד אונגוואר) אני הק' יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטאם בסטראפקוב-ירושלים.

שאלתי אותו על מאמר חז"ל, שלשה באים בהיסח הדעת, מציאה משיח ועקרב, הנה מציאה ועקרב מובן שיתכן שיבואו בהיסח הדעת אבל משיח איך יתכן שבני ישראל השרויים בגלות וסובלים צרות רבות ורעות כל כך ומצפים בכיליון עיניים לביאת המשיח ובכל הדיבורים והשיחות בין אדם לחברו תמיד מתחננים ומתפללים לד' יתברך שישלח לנו את משיח צדקנו, ואיך זה אפשר היסח הדעת הזה?

השיב לי הרב הקדוש זצל"ה וזה תורף לשונו: הנה סגנון בקשת בני ישראל על ביאת המשיח הוא כולם שווה שמבטאים בפיהם בקשותיהם שיבוא המשיח במהרה, אבל המטרה על מה צריכים את המשיח, זה שונה. כי איש הפשוט מתפלל על המשיח כדי שיהיה לו טובות העולם הזה הגשמיות ויראה נקמה בשונאיו אשר הרעו לו. אבל איש הירא את ד', אשר כל מגמתו הוא שיזכה לעבוד ד' יתברך באמת ובלבב שלם ויוסרו כל המפריעים לו בעסק המצוות ושיזכה לגדל בניו ובנותיו על דרך התורה ומצוות, הנה דרך הזה הוא דרך האמתי כמו שכתב הרמב"ם  ז"ל בפרק י"ב מהלכות מלכים, וזה לשונו, לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים לתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא כמו שביארנו בהלכות תשובה. עד כאן לשונו. והנה לזה צריכים "דעת", ולאו כל אדם זוכה לזה, רק יחידי סגולה. והנה בעקבתא דמשיחא אשר הצרות מתחדשות ומתגברות בכל יום ויום ואין יום שאין קללתו מרובה מחברו, ובפרט תלמידי חכמים ויראי ד' סובלים מאד מאד יותר מאנשים פשוטים, ממילא זה גורם להסיח גם של אנשי המעלה הנ"ל מלבקש רק ישועה רוחנית כי הצרות גורמים להם ביטול תורה ועבודת ד' יתברך.

וכמו שאמר כבוד קדושת מרן אדמו"ר החוזה מלובלין כאשר פעם נסע על הדרך ונטו הסוסים מעל המסלה ונכנסו לתוך בוץ עמוק באין יוצא, והבעל עגלה צעק לרבינו שאינו יכול לצאת מהבוץ וביקש שהרבי יתפלל לד' יתברך, אז נענה הרבי ואמר, ריבונו של עולם הנני יודע היטב כי כל כוונתך שאשוב בתשובה שלימה על עוונותי הרבים, אבל אני מבקשך להוציאני מקודם מן הבור היון הזה, כי איך אצמצם מוחי לתשובה בעודי עומד בתוך הבוץ. תיכף נענה ויצא מן הבוץ לשלום.

הנה כמו כן הוא העניין אפילו עם בעלי המדרגות הגבוהות, שבתוך צרותיהם אינם יכולים לצמצם מחשבותיהם לצורך גבוה על כן הם "מסיחים דעתם" מן ההרגש הרוחני הנ"ל ומבקשים את ביאת המשיח לצורך הגשמי שייוושעו מצרותיהם הגשמיות.

וזה כוונת חז"ל ש"המשיח יבוא בהיסח הדעת". וקל להבין. ודברי פי חכם חן. ויעזור ד' יתברך שנזכה במהרה לביאת משיח צדקנו בהיותנו בדעת נכונה ושלימה. אמן ואמן.

(מתוך דברי ישכר דוב)

רבי שלום אליעזר הי"ד, מבני הזקונים של רבי חיים הלברשטאם זצ"ל בעל "דברי חיים" ומייסד שושלת חסידות צאנז, נולד בחול המועד פסח תרכ"ב (1862). בן שבעים היה רבי חיים כשנולד לו בנו שלום אליעזר, והוא נקרא שלום, על שם האדמו"ר מבלז רבי שלום רוקח, ואליעזר, על שם מחותנו רבי אליעזר הורוויץ האדמו"ר מדזיקוב, בנו של האדמו"ר רבי נפתלי צבי הורוויץ מרופשיץ. כשנפטר אביו (כ"ה ניסן תרל"ו, 1876) היה שלום אליעזר בן ארבע עשרה שנים. האדמו"ר רבי חיים הניח אחריו ארבע יתומים קטנים, ובהם גם שלום אליעזר, והם חונכו על ידי אחיהם שנעשו אדמו"רים מפורסמים ועל ידי אמם הרבנית מרת רעכיל ע"ה בת הצדיק רבי צבי מדאמבראווא בן הגאון הקדוש רבי מרדכי דוד אב"ד דאמבראווא שהיה מחשובי תלמידי החוזה מלובלין.

באלול תרל"ו (1876), כחצי שנה לאחר הסתלקות אביו הקדוש, נשא את מרת שרה מרים ע"ה בת אחותו וגיסו האדמו"ר רבי מרדכי דוב טברסקי אב"ד הורנוסטייפולה שברוסיה, והיה סמוך על שולחן חותנו במשך כעשר שנים. בשנים אלו למד בהתמדה רבה מתלמיד חכם מפורסם שהיה מתלמידי הצמח צדק מליובאוויטש. בשל היותו אזרח אוסטריה,  גורש על ידי הממשלה הרוסית, יחד עם תושבים זרים אחרים, ועבר לגור ליד אחיו הגדול האדמו"ר רבי יחזקאל משיניוואה, שבגליציה המערבית. אחר כך התיישב בטרנוב (טארנא), שבאותו האזור, שהייתה מרכז חסידי צאנז.

בשנת תרנ"ח (1898) היגר להונגריה, החל לשמש כאדמו"ר ונעשה למנהיגם של חסידי צאנז בהונגריה. בהתחלה התגורר בטגלאש ובסוף קיץ תרנ"ח עבר לרצפרט, ונעשה שם אדמו"ר לוותיקי חסידי צאנז. בעיר זו נהג אדמו"רות במשך למעלה מארבעים שנה, ועל שמה הוא נקרא "הרבי מראצפירט". לרבי היו שני בנים וארבע בנות אותן שידך עם משפחות גדולי האדמו"רים בדורו.
כל גאוני הונגריה וצדיקיה חלקו לו כבוד רב, וגם פקידים הונגרים רבים חלקו לו כבוד והשתתפו בחתונת בתו. הוא נודע כאיש מופת ואלפי יהודים נהרו מרחבי הונגריה אל ביתו בראצפרט ונושעו מברכותיו ומתפילותיו. הוא פעל בהתלהבות ובמסירות נפש לתת עזרה לאחיו היהודים. מידי שבת היה אומר דברי תורה על שולחנו, והיה יושב ליד השולחן כל הלילה. האדמו"ר נהג לספר סיפורי מעשיות על רבי אלימלך מליז'נסק והחוזה מלובלין, על אביו האדמו"ר מצאנז ועל חותנו האדמו"ר מהורנוסטייפולה. כן היה מספר על אדמו"רים שיום הזיכרון שלהם חל באותו השבוע. החסידים היו שותים משקה ורוקדים בהתלהבות עד עלות השחר.

האדמו"ר מראצפירט נהג ליסוע מידי פעם לערים שונות בהונגריה, וכמעט כל שנה היה מגיע לגאליציה ליום הזיכרון של אביו בלווית כל משפחתו ואלפי חסידים. אחת לכמה שנים היה בא לטרנסילבניה, וגם שם נהו אחריו חסידים רבים.

בשנת תרפ"ט כתב מכתב (המופיע בשפת אמת) ובו הוא קורא להשכנת שלום בקהילת סאטמר, להסרת המחלוקת ולשמירה על אחדות הקהילה.

שנת תרצ"ט (1939) השתדל לעלות לארץ וכתב אל אחד מהאנשים שעסקו בפעולות העליה לסדר לו את הרישיונות לעלות לארץ, אך הדבר לא עלה בידו. האדמו"ר מצאנז קלוזינבורג זצ"ל מביא מכתב זה בספרו שפע חיים, וכותב ששמע בעצמו מפי הצדיק רבי שלום אליעזר הי"ד שאמר "יודע אני שחורבן גדול בא לעולם, ויודע אני שבארץ ישראל יכולים לפעול ישועות". (וכן הביאו דבריו בעלון בית יעקב).

וזה לשון מכתבו (שהובא גם בעלון קול תורה):

ב״ה ד' וחמושים עלו בני ישראל (תרצ"ט)

להרב הגאון עושה צדקה בכל עת וחסיד מפורסם כש"ת מו"ה שמואל אהרן וועבער נ"י.

הנה זה שנים רבות אשר חשקה נפשי לעלות ולדור בירושלים עיר קדשינו ואולם היו לי מניעות רבות, אבל כעת, עלה בדעתי חזקה לעלות לירושלים. והנה שמעתי לאמור כי כעת יש מקום עבור איזה רבנים ממדינתינו לקבל רשיון, על כן באתי לבקשו שאנכי אהיה מן העשרה הראשונים עם זוגתי הרבנית תחיה אשר כפי הנשמע כהדר"ג הוא קרוב מצדה, וגם משמש אחד לשרתינו. ואל ידחה אותי ח"ו, כי ידוע אדע כי יש בידו להיטיב ולראות הכתבים הנחוצים לזה. וגם כ"ק אאמו"ר הקדוש רשכבה"ג זלה"ה היה לו חשקות גדול ליסע לארה"ק ולא עלתה בידו, על כן אנכי רוצה אי"ה ליסע ונפשי בשאלתי לבל ידחה אותי בלך ושוב רק ישלח הכתבים הנחוצים. והשי"ת יתן לו חיים ארוכים ונחת ושפע רב וישועה בכלל כל ישראל והשי"ת בודאי יעזר שיקויים מאמר חכמז"ל בניסן עתידין להגאל ונעלה לציון ברנה עם גואלינו במהרה בימינו. ידידו הדוש"ת המצפה לישועה ולתשובתו במוקדם והשי"ת ירחם במהרה על כ"י עם הג"צ.

כ"ד הק׳ שלום אליעזר הלברשטאם בהרה"ק מצאנז זצלה"ה

בימי השואה לא עזב את קהילתו.

בניסיון להציל את חתנו, האדמו"ר מבאבוב רבי בן ציון הלברשטם הי"ד, הוא כתב מכתבים ליהודים בארה"ב שמופיעים ב"ילקוט אגרות קודש". מכתב אחד מהם מצוטט באידישע וואלט, וזה לשונו:

ב״ה, ג׳ ואתה תחזה מכל העם.

ידידי היקר החסיד הנכבד לעמו מו"ה אלימלך אלעזר נ"י.

אתם ידעתם את נפש חתני הרב הצדיק מבאבאוו שיחיה והוא עם בניו בלעמבערג ובני ביתו כולם עם ר' יחזקאל דוד נ"י בקראקא והם כולם בצרה גדולה. מה לי להאריך ולספר הלא אתם תדעו יותר בשם. והיום קבלתי מכתב מנכדתי רבקה תחיה, מכתב מרירות תסמר שערות כל נפש כל חי, ע"כ למען ה' האספו בשם, הלא יש בשם חסידי באבאוו בלי עין הרע למאות ולאלפים, ועשו כל מה שביכלתכם אצל חשובים בשם וד"ל במסירת נפש ובזריזות יתירה להוציאם משם מדינה של גהינם כי הוא ממש בנפשם — הוא סכנת נפשות — הרחמנות עד לב השמים, האספו כולכם ועוצו עצה ותחבולה להביאם למדינתכם או לארה"ק. אבל לא בעצלות כי כל רגע ורגע יחשב לשנה וד"ל. ואקוה שיעשה זאת מיד למעני ולמען רבו שליט"א מבאבאוו וד"ל.

אלה דברי ידידו הדוש"ת המצפה לבשו"ט ולתשובה מיד מכל וכל כדי להחיות את נפשי בזה וא"ש כ"ד ידידו

הק' שלום אליעזר הלברשטאם בהרה"ג

בסוכות שנת תש"ד, לא ניתן היה למצוא אתרוגים בהונגריה, מלבד חמישה אתרוגים כשרים שהוברחו לפעסט תמורת סכום עצום, ונשלחו לחמשה אדמו"רים. אחד מהם נשלח לרבי שלום אליעזר הלברשטאם מראצפערט הי"ד, וציבור גדול התכנס לברך על ארבעת המינים שלו. בין הבאים היו רבי מאיר יוסף רובין הי"ד האדמו"ר מקרסטיר, רבי ישראל צבי רוטנברג הי"ד האדמו"ר מקאסין, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם האדמו"ר מקלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים הי"ד האדמו"ר מסיגוט, רבי אהרן טייטלבוים הי"ד האדמו"ר מבאטור, הרב יצחק צבי ליבוביץ הי"ד אב"ד טשאפ, הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד הרב מווידיטשקא ואחיו הרב משה שמעון הי"ד אב"ד דיורא, הצדיק ר' מענדל יקוראדער הי"ד דיין במישקאלץ, הרב אברהם פרנקל הי"ד מחבר 'דופקי תשובה', ועוד. רבי שלום אליעזר אמר אז שאולי נסתבב מן השמים מחסור האתרוגים, כדי שהרבנים יתכנסו יחדיו ויבטלו את הגזירה הנוראה המרחפת על שארית ישראל הנתונה למשיסה ולבוזזים.

הרבי מראצפירט גורש לגיטו נירג'האז. משם נשלח עם מספר יהודים נכבדים למחנה ההסגר ווריו-לאפאש, ועונה שם קשות. משם נלקח עם הרבנית למחנה ההסגר שימו-פוסטו ושם נפתחה הרבנית בגיל שמונים וחמש. מספר ימים לפני שבועות גורש ברכבת לאושוויץ, בה נרצח בט"ז בסיון תש"ד. הי"ד.

יהושע רוזנבלום, היה נער שהועסק בזונדרקומאנדו באושוויץ, שם פגש את הרבי מראצפרט הי"ד, והוא העיד על כך:

תוך כדי עבודתי בזונדרקומאנדו עברו עלי חוויות אימים ומאורעות נוראים. באחת החוויות, אותה אזכור עד ליומי האחרון, נזדמנה לי פגישה עם הצדיק ר' שלום אליעזר הי"ד מראצפרד. היה זה בראשית הקיץ, בזמן המשלוחים הגדולים של יהודי הונגריה אל כבשני אושוויץ. משלוחים רבים עברו בלי כל מיון, הישר אל הכבשנים…

יום אחד, בעודני עובד בתוך הכבשן, נעצר לידי יהודי זקן ושבע ימים ושנים. הישיש הסתכל עלי ושאל אותי; נערי מהיכן אתה? מאיזה מקום?

אני בא מסביבת קראקוב, השבתי לזקן.

קראקוב? מסביבת קראקוב? שאל הזקן
בהיסוס מה, ומיד הוסיף; הלא אחי, רבי ישעיה'לה טשכויבר, גר בקראקוב…

נרעדתי כל כולי. הבנתי שזקן מופלג זה, הינו הצדיק רבי שלום אליעזר מראצפרד. אולם, לא היה לי פנאי לנהל 'שיחת רעים' בשעה נוראה זו. עוד מעט תיסגרנה הדלתות, ואז…

רבי, אמרתי בבהילות לצדיק, אמור את ה'וידוי' מהר… אלה הם הרגעים האחרונים… מהר! לבש משהו והתפלל עלינו. למען השם, עשה זאת מהר!

עזרתי לו ללבוש את ה'טלית קטן', ואז אמר הרבי את ה'וידוי' בהתייפחות ובהתלהבות גדולה.

משסיים – לחץ את שתי ידי ואמר לי בהתרגשות עצומה, במלים שלא מעלמא הדין;

– אתה, נערי, תזכה ותינצל. אתה תישאר בחיים. אולם בקשה לי אליך; אנא, זכור וספר לעולם כולו את אשר עוללו לנו הרשעים הארורים… ספר!

(משה פורת, באמונה בחסד וברחמים, תל אביב, תשמ"ח 1987, עמ' 63-62)

הסכמותיו מצאתי לספרים הבאים: מדרש ריב"ש טוב, מלא העומר, חרש וחושב, בן נחום מאת הרב מנחם יוסף היימליך הי"ד, שמוש תהלים, שו"ת בנין צבי, אור לישרים, דרשות בית היוצר, פרשת מרדכי, באר משה ובית אשר על התורה.

ובהקדמת שו"ת דברי שלום מאת הרב שלום קרויז כתב שהצדיק הקדוש רבן של ישראל מרן אדמו"ר רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד זצ"ל הגיע, למרות ימות החורף והקור הגדול, להלווית אביו הרב שמואל דוד קרויז זצ"ל, ושם בירך אותו עם היבחרו לרב ואב בית דין. והוא מוסיף וכותב שם: "ועתה כי לקינו בכפליים כי גם לא הניח אחריו בכתב יד מחידושיו היקרים, כי לא העלה בכתב חידושיו רק הטמין ברמ"ז, ובמה אנחם! לזאת התאמצתי להביא בתוך ספרי הקדמות וחידושים שונים אשר שמעתי מפיו הקדוש, וגם איזה תשובות שמצאתי ממנו כדי שלא ישכח מפי זרעו וזרע זרעו עד עולם".

דבר תורה נוסף מהאדמו"ר הי"ד הובאו גם בספר שרת"י במדינות על חומש דברים. תשובת האדמו"ר ממונקטש אליו מופיע בעלון אור תורה (חשון תרצ"ג). מכתביו החריפים והקצרים כנגד הציונות ואגודת ישראל מופיעים בספר תיקון עולם (מונקטש, תרצ"ו).

מקורות: ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואה. אנשי שם. אדמו"רים שנספו בשואה. אתר קדם בית מכירות. זכרונות המאור. אתר זכור ועוד מקורות שונים.

ראה גם: אלה אזכרה, ה. רבינו הקדוש מראצפערט, צבי בריננער (בני ברק, תשס"ז). סעודת יומא דהילולא להר"ק רש"א הי"ד מראצפערט – המאור. וראה מאמרים ביידיש באידישע ליכט (תשמ"ח) ובאידישע ווארט (תשנ"ד).

הערה: בשו"ת דברי שלום כתב שהרב אליעזר שלום הלבשרטם הי"ד נהרג עקה"ש ביום ט"ו בסיוון תש"ד.

אמר רב אמי: מאי דכתיב 'כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך' (משלי כב,יח) אימתי דברי תורה נעימים, בזמן שתשמרם בבטנך. ואימתי תשמרם בבטנך, בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך. רבי זירא אמר מהכא: 'שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב' (משלי טו,כג), אימתי שמחה לאיש, בזמן שמענה בפיו. לשון אחר: אימתי שמחה לאיש במענה פיו, בזמן שדבר בעתו מה טוב (עירובין נד ע"א).

במגילה (דף ל"ב ע"א) אמר רבי יוחנן כל אומר הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים' וגו' (יחזקאל כ,כה). מתקיף לה אביי משום דלא ידע לבסומי קלא 'משפטים לא יחיו בהם' קרית ביה. אלא כדרב משרשיא דאמר שני תלמידי חכמים היושבים בעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה עליהם הכתוב אומר 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם'.
ועיין בהסכמה של החתם סופר ז"ל על ה'נר מערבי' על הירושלמי שמפרש דגם לפי המסקנא נשאר הא ד'הקורא בלא נעימה', ופירושו שאינם מנעימים זה לזה בהלכה. ודברי פי חכם חן.
ולעניות דעתי יש לומר דלהמסקנא הכוונה הקורא בלא נעימה, היינו שאינו לומד בקול כדי שלא ישמע תלמיד חכם אחר ויפלפל על דבריו. ומפני שאינם נוחים זה לזה בהלכה, אינו לומד בקול כדי שלא ישמעו דבריו שלומד. וזה יש לומר בכוונת הגמרא כאן, שיכונו יחדיו על שפתיך, דאם לומד בפה וניחא ליה שישמע חברו ונוחים זה לזה ויכוונו שניהם יחדיו מה שמוציא בשפתיו. ורבי זירא מייתי 'ודבר בעתו מה טוב', דעל ידי שלומד בקול וחברו שומע ומדריכו בדרך האמת, על דרך דאמר רבא בבבא בתרא (דף קל"ד ע"ב) 'אני ד' בעתה אחישנה', ועיין חתם דסופר ז"ל אורח חיים (סימן ר"ח) ושירי קרבן על הירושלמי כאן.

(מנחת יהודה, א, על מסכת עירובין)

הראה לי ידידי הג"מ אברהם ליב שפריאר מנירעדהאז מחבר ספר 'מנחת יהודה' נ"י, מה שאמרו בפרקי אבות (ד,טו) על דברי רבי ינאי 'אין בידינו לא משלוות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים', דהנה שמעתי מעשה שהיה מפי צדיק ותלמיד חכם שהיה באיזה קהלה (בסקאוויץ) שו"ב מומחה ותלמיד חכם ומוחזק לצדיק גמור בעיני כל, ונתקבל לאותה הקהלת הגאון הקדוש אמיתי רבן של כל בני הגולה מורינו רבי נתן אדלר רבו של החתם סופר. וכאשר בא הגאון הנ"ל לאותו הקהילה ציווה על השוחט הנ"ל, שהיה מוחזק לצדיק גמור, שיבוא אליו לביתו בערב שבת קודש בחצות היום כאשר התחיל להדליק הנרות של שבת, שהוא היה מדליק נרות לשבת קודש סך רב. וכאשר עמד שם השו"ב בשעת הדלקת הנרות, נפל לארץ ותלש שערות מראשו וזקנו, וצעק בקול מר יללה, והיה מתוודה בווידוי גמור שלערך עשרים שנים מאכיל טריפות לישראל. והיה שובר הסכינים של שחיטה, שאינו רצה להיות עוד שו"ב והיה ממחטיא הרבים ומכשילם. ועד אותה זמן היה מוחזק לצדיק גמור, ובאמת היה רשע גמור מאוד. ואם כן זה הפירוש 'אף לא מיסורי הצדיקים' לא יודעים, דהיינו שאם רואים שבאים ייסורים על איש מוחזק לצדיק לא, ירנן על קבו"ה, שיוכל להיות שהוא רשע גמור בסתר, כי 'הנסתרות לה' אלקינו'. ובזה מיושב קושיית העולם על הברטנורא שפי 'אין בידינו' שאין אנו יודעים אמאי שלווה לרשעים וייסורים לצדיקים, הלא גמרא ערוכה (ברכות ז) 'הודיעני נא דרכיך' צדיק גמור וטוב לו וכו'. ולפי זה מיושב דאין הפירוש שאינו מובן אמאי אלא מי הוא רשע וצדיק כהנ"ל.

('הנשר' ב, מרחשון תרצ"ג, כנף ב, עמו' 16)

האחרונים ז"ל הקשו איך הדליקו נרות במקדש מהשמן שנתהווה על פי נס, הרי בעינן למנורה שמן זית היוצא מפי אילן זית. ולעניות דעתי נראה כיון שראו שנתמלא המנורה או הפך על פי הנס, הרי הבינו כי זהו רצון ה' יתברך להדליק בשמן זה, והרי הוא כמו על פי דיבור והוראת שעה להתיר מה שנאסר בזמן אחר. ועיין חולין דף ה' ע"א על פי הדיבור שאני ואצלנו הוראת שעה היתה. ובזה מיושב הרבה קושיות אחרונים ז"ל בענין זה.

('אור תורה', תרצ"ג, מחברת ב קונטרס ג סימן לא)

הרב אברהם יהודה שפריאר (\ אברהם ליב שפרייער) הי"ד, 'הרב הגדול חריף ובקי' (שו"ת לחם שלמה, חו"מ, סי' ז), ראש ישיבה בנירדהאז (הונגריה), מצאצאי רבינו הש"ך, נולד בשנת תרנ"ב בקהילת פאטאק. אביו, הרב משה (נפטר בשנת תרפ"ז), היה תלמידו של מהר"י אסאד. אימו, מרת גולדה הענדיל (נפטרה בשנת תרע"ב), הייתה בתו של הרב החסיד ר' אהרן פאטיקער, בנו החורג של רבי יצחק אייזיק מקאלוב. הוריו מסרו נפשם לגדל את בניהם שיהיו מלומדי התורה הקדושה.

בצעירותו למד הרב אברהם יהודה אצל הרב שמואל זנוויל הכנא במונקאטש, ואחר כך בישיבות של הגאונים, הרב עמרם גרינוואלד אב"ד צעלים וחוסט מחבר שו"ת 'ערוגת הבושם', הרב נתנאל הכהן פריד אב"ד באלמאז אויואראש מחבר ספר שו"ת 'פני מבין', הרב מרדכי ליב וינקלר אב"ד מאד מחבר שו"ת 'לבושי מרדכי' והרב אברהם יצחק גליק אב"ד טאלטשווא מחבר שו"ת 'יד יצחק' ו'באר יצחק' על הש"ס.

בזיווג ראשון נשא לאשה את מרת ציפורה בת הרב שלמה לייב ויינברגר אב"ד באגאד, ובזיווג שני היה חתנו של הרב נתן יוסף שארף הי"ד מבאטור. לאחר נישואיו התגורר בבאגאד ובפאטאק, ואחר כך עבר לגור בנירדהאז (נ'יר-אג'האזא), שם סירב לשמש בתפקיד רבני, למד תורה בהתמדה בדחקות גדולה וכיהן כראש ישיבה למספר מצומצם של תלמידים. הוא נשא ונתן עם גדולי דורו, וחיבר ספרים כמעט על רוב התלמוד ועל כל מקצועות התורה, והגהות על פרי מגדים, מהם הוציא לאור את חידושיו בספרי 'מנחת יהודא' על מסכתות תמורה (פרק א) (תרע"ה), מכות (פרק א) ושבועות (פרק ג) (תרצ"ב), זבחים (תרצ"ד), קידושין (תרצ"ה) ועירובין (תרצ"ו). חיבוריו קבלו את הסכמת גדולי דורו: ה'לבושי מרדכי', ה'פני מבין' והרב שלמה זלמן עהרענרייך הי"ד אב"ד שמלוי.

חידושים ממנו הובאו בקובץ 'הנשר' ב (מרחשון תרצ"ג), כנף ב, עמו' 16, ובקובץ 'הנשר', י (תש"ב), ענף ב, עמו' כא, בעריכת הרב אברהם יהודה שוורץ הי"ד ובקובץ 'אור תורה', (תרצ"ג), מחברת ב קונטרס ג סימן לא.

מאמר ממנו 'אי מהני הפקר בעכו"ם', הודפס בכתב העת 'הכוכב' שנה א חוברת ב' (ברוקלין, חשון תשי"ב) סי' יא (והובא ב'אודים מאש', א, אש התורה, עמו' כב). מאות הגהות שכתב הרב שפרייער על גיליוני הספר 'קול אריה' מאת הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ אב"ד ברגסאז, יצאו לאור בשנת תשע"א בספר 'קול אריה' מהדורת ממלכת כהנים, כ'גליון מנחת יהודה'. הספר המקורי עם הגהותיו של הרב שפריאר נמכר בבית המכירות הפומביות Raeity.

הרב מוזכר בספרי גדולי דורו ובהם: שו"ת לבושי מרדכי, שו"ת דברי סופר, שו"ת בנין צבי, שו"ת מקדשי השם, שו"ת קב חיים, שו"ת לחם שלמה וספר העזר עם ביאור אבן שלמה, שבולת הנהר מאת הרב שמשון אלטמן, נבכי נהרות מאת הרב אליעזר זוסמן אלטמן הי"ד, תולדות שמואל מאת הרב מאיר הלוי קליין הי"ד, ועוד. תשובה אליו מופיעה גם בכתב העת 'האהל', שנה יט סי' ג' מאת הרב אברהם שמואל בנימין סופר בנו של 'היד סופר'.

בספר 'איגרי דבי הילולי', א, עמו' קעה, הובאו הדברים שאמר ה'לבושי מרדכי' לפני פטירתו, לתלמידו הרב שפריאר בשעה שבא לבקרו:  לכאורה יש סתירה בפסוק 'וארשתיך לי באמונה וידעת את ה" (הושע ב,כב), אם אמונה אינה ידיעה. אבל נודע פלוגתת רש"י (על הפסוק 'תמים תהיה') ורמב"ם, כי שיטת רש"י ז"ל התהלך עמו בתמימות, והרמב"ם ז"ל עמד למחקר לקיים 'דע את אלקי אביך'. והיאך יתפרנס לרש"י ז"ל פסוק 'דע' וגו', על כן אמר 'וארשתיך לי באמונה', ותהיה יוצא בזה 'וידעת את ה".

בהלוויית ה'לבושי מרדכי' הספידו בתחילה תלמידו החביב, הרב אברהם יהודה שפרייער, ודבריו עשו רושם עז על השומעים.

מספר מכתבים עם חידושיו, בכתב ידו וחתימתו, עלו למכירה בבתי מכירות פומביות.

הרב נרצח באושוויץ בחודש סיון תש"ד (1944) יחד עם אנשי קהילת נירדהאז. הי"ד. בכתב העת 'הכוכב' נכתב שנספה בט"ו בסיון תש"ד, אך ב'ירושת פליטה', ב'אודים מאש', בלוח 'חודש בחודשו', בהנצחת הרב על ידי נכדו בספר 'מטר השמים' ובמהדורה החדשה של 'מנחת יהודה' נכתב שנספה בראש חודש סיון תש"ד.

כל צאצאיו נספו מלבד בת אחת, שרה, שהתאלמנה מבעלה הראשון, הרה"ח ר' אברהם שמחה משה גרין הי"ד שנספה באושוויץ בא' בסיון תש"ד. בזיווג שני נישאה לרה"ח ר' חיים שמחה בונם הירש והתגוררה בארה"ב, עד לפטירתה בשנת תשס"ז.

לפרשת שמות

'הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ'. וכבר עמדו המפרשים בפסוק מאי 'לו' דקאמר בלשון יחיד, עוד דקדק רש"י מאי קאמר 'ועלה מן הארץ' הוא ליה למימר 'ועלינו מן הארץ', ונראה לי דהנה כל התחזקות ותעצומות בני ישראל הוא רק על ידי השלום, דהיינו שהם בשלום איש עם רעהו והם אחד בגופם ובממונם, כמו שכתבו המפרשים על הפסוק 'ויחן שם ישראל נגד ההר' כאיש אחד בלב אחד, אז עוזר להם הקב"ה ויכולים לנצח את אויביהם. וזה היה יראת המצרים שהנה עם בני ישראל הם כאיש אחד וממילא יוכל להיות שכשתהיה מלחמה ובני ישראל ילחמו עמהם, אז יוכלו להם בני ישראל כיוון שהם כאיש אחד, וזה יהיה להם בזיון גדול שעם קטן כזה יכלו להם. ואפילו אם חלילה הם יוכלו לבני ישראל, עם כל זה איזה כבוד ינחלו מזה שיכלו לעם קטן כזה. וזה שאמר הכתוב הבה נתחכמה 'לו', היינו על מה שהם באחדות, 'פן ירבה' על ידי אחדותו ויסייע להם הקב"ה ללחום בנו 'ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו', ואפילו אם תרצה לומר שאנחנו נוכל להם, אבל על כל פנים 'ועלה' מן הארץ, בלשון יחיד, שהוא אחד ואיזה כבוד יהיה לנו שיכולנו על עם קטן כמוהו.
'הבה נתחכמה לו וגו' ', ובמדרש דהנה המצרים אמרו הבה נתחכמה לו לבטל מהם השבת, ונראה דהנה המצרים אמרו 'הבה נתחכמה' משום שידעו שסתם כך אי אפשר להם לבטל את בני ישראל, על כן רצו לבטל את ישראל ממצות ה' ועל ידי כן יוכלו להם. אמנם זה ידעו גם כן שאי אפשר להם לבטל את ישראל מכל המצות, על כן התחכמו לחפש מצוה אחת שהיא שקולה כנגד כל המצוות כדי לבטל אותם ממנה. והנה איתא בגמרא חולין (ה.) דשבת שקולה נגד כל המצות, על כן היו רוצים לבטל מהם את השבת ועל ידי זה יוכלו להם, וזה שאמר המדרש 'הבה נתחכמה לו', ולכאורה מאי חכמה עשו פה, על זה קאמר שרצו לבטל מהם את השבת שהיא שקולה נגד כל המות ועל ידי זה יוכלו להם, ודו"ק.

לפורים

במגילת אסתר, 'ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שנות מכל עם ואת דתי המלך אינם עשים ולמלך אין שוה להניחם', הנה אמרו חז"ל (מגילה יג:) ליכא דידע לישנא בישא כהמן, ויש לומר הכוונה שהוא היה מדבר כאן לאחשורוש והיה מכוון לעורר קיטרוג למעלה, וכל הייתה כוונתו 'ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים', היינו שהקב"ה הגלה את ישראל בין האומות כדי שעל ידי זה יטהרו ויתלבנו מן עוונותיהם, וגם 'דתיהם שנות מכל עם', היינו שדת ישראל היא טובה ומשובחת ומשונה לטובה יותר מדתות שאר האומות, ועם כל זה 'ואת דתי המלך', מלכו של עולם, 'אינם עושים', על כן 'ולמלך', מלכותו של עולם, 'אין שוה להניחם', כי אין להם תקנה שיחזרו לדרך הטוב חלילה. אמנם באמת יש לומר כי בדיבורים אלה ממש יש ללמד זכות על ישראל, דעל ידי שישראל הם בגלות והמה מדוכים בצרות, רחמנא ליצלן, קשה להם לקיים המצוות, וגם מפני שהמצוות המה משונים מדתי שאר האומות ועל ידי כך האומות שוחקים עלינו זה גם כן גורם קושי בקיום המצוות, ואין עצה לזה אלא לגאול אותנו מבין האומות ולתת לנו כל טוב ואז נוכל לקיים המצוות כדבעי למיהוי, ולכך כשחזרו בתשובה נהפך הקיטרוג של המן ללימוד זכות ונגאלו מן הצרה והיה להם כל טוב, ודו"ק.

פרשת צו

'זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה עד הבקר ואת המזבח תוקד בו', ונראה דהנה בזמן שבית המקדש היה קיים היו הקרבנות מכפרים ועכשיו התפלה היא במקום הקרבן, וכן לימוד פרשת הקרבנות הוא במקום קרבן, כמו שאמרו חז"ל (סוף מנחות) מאי דכתיב 'זאת תורת העולה' שכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. הנה כשם שמחשבה זרה פוסלת הקרבן כמו כן נפסלת התפלה והלימוד על ידי מחשבה זרה וצריל ליזהר להתפלל וללמוד במחשבות זכות וטהורות. וזהו כוונת הכתוב 'זאת תורת העולה' שלימוד תורת העולה נחשבת כאילו הקריב עולה, 'היא העולה על מוקדה על המזבח', היינו שנחשב כאילו הקריב אותה על המזבח, 'כל הלילה עד הבוקר', היינו שזהו כל זמן הגלות עד שיאיר בוקרן של ישראל ויבנה בית המקדש במהרה בימינו, אבל 'ואש המזבח תוקד בו', היינו שהתםפלה והלימוד צריך להיות בהתלהבות כמו שהיה אש על המזבח, ועל ידי זה הוא נחשב כקרבן. ודו"ק.

פרשת בחקתי

'אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם', ופירש רש"י 'אם בחקתי תלכו' שתהיו עמלים בתורה, ובמדרש רבה איתא 'אם בחקתי תלכו' הדא הוא דכתיב (תהלים קי"ט) 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך', אמר דוד רבונו של עולם בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הדא הוא דכתיב 'ואשיבה רגלי אל עדותיך'. ויש לומר דהנה הליכה לדבר מצוה היא דבר גדול מאוד ומקבל על זה שכר לבד ממה שמקבל שכר על המצוה גופא ואפילו אינו עושה, שכר הליכה בידו. אמנם יש חילוק בקבלת שכר ההילוך, דבוודאי מי שהולך רק להמצוה, וכל שכן אם היה יכול להרוויח באותו זמן במשא ומתן ועם כל זה מניח מסחרו והולך להמצוה, ודאי שכרו הרבה מאוד יותר ממי שהולך באותו הדרך גם לצרכו ודרך אגב נכנס לבית המדרש, וזה שאמר הכתוב 'אם בחקתי תלכו' היינו שתלכו לדבר מצוה, זה לחוד הוא גם כן 'ואת מצותי תשמרו' שזה לבד הוא גם כן מצוה ומקבל על זה שכר. וכדי שלא תאמר שכל ההליכות שווין לזה בא רש"י לומר שתהיו עמלים בתורה, היינו שיהיה לו עמל בההילוך היינו שהולך רק להדבר מצוה ואין מעורב בהליכה גם כוונה לצורך עצמו, וזהו גם כן כוונת המדרש דבא לפרש מהו נקרא 'עמל', על זה קאמר הדא הוא דכתיב 'חשבתי דרכי' היינו שעושה חשבון שבאותו זמן יכול לילך למקום פלוני ולבית דירה פלונית להרוויח ממון ולהתענג בתענוגים, ועם כל זה 'ואשיבה רגלי אל עדותיך' ועל זה בוודאי יקבל שכר גדול.

ההספד שאמרתי ביום כ' תמוז [תרס"ג] בעמידת המצבה לאמי מורתי ע"ה

כתיב 'ויצב יעקב מצבה על קברתה היא מצבת קבר רחל עד היום' (בראשית ל"ה), ולכאורה קשה הלשון 'היא מצבת קברת רחל' דאטו לא ידענא שהיא מצבת רחל, ונראה דהנה כתבו המפרשים דהקב"ה נותן בהאדם נשמה כדי שתשלים עצמה בעולם הזה בתורה ובמצות, והיא צריכה ליזהר שלא יעבור האדם על מצות כדי שיוכל להיות יציאתה מן העולם בלא חטא כביאתה להעולם בלא חטא, ובזה יש לפרש המסורה 'ובצאתו ולא ימות' (שמות כ"ח), 'והיו את המלך בבואו ובצאתו' (דברי הימים ב' כ"ג). והפשט כמו שאמרנו דהנה אמרו חז"ל (ברכות יח.) צדיקים אף במיתתן נקראים 'חיים', והיינו דקאמר 'ובצאתו ולא ימות' היינו שבאיזה אופן יוכל להיות שאף כשיצא מן העולם, עם כל זה לא יהיה בבחינת מיתה, על ידי 'והיו את המלך' מלכו של עולם 'בבואו ובצאתו'. והנה אם הוא באופן זה שהשלים עצמו כל צרכו והוא בבחינת צדיק, לכאורה לא היו צריכים לבכות במיתתו, אמנם מה שבוכים הוא על הנשארים אחריו שאין להם מי שידריך אותם. רבותי, אמי היתה צדקת גדולה כידוע לכל, וכל ימי חייה היה רק לעבודת השם ולגדל בניה לתורה, ואדע שכמה לילות עמדה ממיטתה לעבוד את השם, 'ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה', שעמדה בלילה כדי ליתן לביתה דהיינו עולם הבא. ואם כן לא היינו צריכין לבכות מפני שבוודאי באה לכן עדן, אבל הבכייה היא רק על הנשארים אחריה. והנה הטעם של המצבה כתבו המפרשים שהוא כדי להמתיק הדין מעל הנשמה, אמנם זה דווקא במי שלא התנהג כראוי, אבל מי שהיה צדיק והוא עצמו המתיק דינו אם כן לא שייך טעם זה. ואם כן למה מעמידין מצבה על קברו. אך אצל הצדיק באמת יש טעם אחר, דהוא בשביל הדורות האחרונים שיוכלו לילך על קברה להתפלל, כדאיתא בחז"ל (בראשית רבה, פרשה פב) שעל כן נקברה רחל בדרך אפרת, כדי שיוכלו בניה לילך על קברה בעת החורבן. וזהו פירוש הפסוק 'ויצב יעקב מצבה על קברתה', והקשה הפסוק למה צריך מצבה הלא 'היא' מצבת קברת רחל, והא היא עצמה עשתה מה שהמצבה עושה, דהיינו שהיא עצמה המתיקה הדינים מעליה, ואם כן מה צורך הוא להעמיד מצבה על קברה, ועל זה קאמר 'עד היום', היינו דהוא נצרך בשביל דורות האחרונים, והשם יתברך ישלח לנו הגואל צדק במהרה בימינו אמן.

דרוש לנישואין

כתיב 'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו' (בראשית ב), ואמרו חז"ל זכה עזר לא זכה כנגדו (יבמות סג.). ויש לומר הכוונה על פי מה דאיתא (שם) אשכחיה רבי יוסי לאליהו, אמר ליה כתיב 'אעשה לו עזר' במה אשה עוזרתו לאדם. אמרי ליה אדם מביא חטין, חטין כוסס?! פשתן, פשתן לובש?! לא נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו. ויש לדקדק מהו הלשון נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו, הוא ליה למימר נמצאת עוזרתו.
ונראה דהנה לכאורה יש לתמוה מאד על זה שאנו רואים שבא בחור מעיר אחת ונושא אשה מעיר אחרת, והם לא ידעו ולא ראו זה את זה לפני זה מעולם, ומי יודע אם מזגם שוה ושידוך זה הוא דבר הגון, אבל באמת זה גופא הוא טובה גדולה להם, דהנה כבר כתבו המחקרים דאם רוצים לשנות איזה דבר מצורתו אז אי אפשר לעשותו אלא על ידי דבר שהוא היפוך אותו דבר, למשל אם רוצים לטחון חטים אי אפשר לטחון על ידי דבר רך דהא חטין הם דבר רך ועל ידי דבר רך אחר לא יהיה כלום, אלא צריך ליקח דבר קשה כגון אבן או ברזל ועל ידי זה יהיה אפשר לטחנם. וכן הוא בכל דבר. וכן הוא בענייננו, דבאמת מפני שהם אינם יודעים זה את זה וגם טבעם ומזנם אינו שוה, על ידי זה יצא להם טובה גדולה, מפני שאם היה טבעם ומזגם שוה, אזי אם הוא ירצה לעשות איזה דבר אזי תיכך תסכים עמו וכן להיפוך, ובאמת מי יודע אם דבר זה הוא טובה להם. אבל על ידי שטבעם הוא מהיפוך להיפוך אזי אם אחד מהם ירצה לעשות איזה דבר, אזי השני מעכב על ידו, מפני שהוא מבין שאין הדבר טוב. ועל ידי זה המה נושאים ונותנים בדבר עד יוצא לאורה תכלית הדבר אם הוא באמת טוב או לא. וזהו כוונת אליהו, אדם מביא חטין חטין כוסס, הלא צריך לטחן טחנם, וטחינה אינה אלא על ידי דבר שטבעו הוא היפוך החטין, כמו כן גבי אשה על ידי שהיא כנגדו, היינו שאין טבעה שוה לטבעו, על ידי זה היא נעשית לו לעזר. והיינו דקאמר נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו, היינו שהיא מאירה את עיני שכלו, ועל ידי זה נושאים ונותנים בדבר עד שרואים אמיתת הדבר, ועל ידי זה מעמידתו על רגליו.
וזהו גם כן כוונת מאמרם 'זכה עזר, לא זכה כנגדו', דאם זכה אז על ידי זה ששומע לה במה שאומרת היפוך מדעתו ונושא ונותן בדבריה, על ידי זה נעשית לו עזר. לא זכה, אז אינו שומע לה ונמצא שהיא כנגדו בפשטות ואין לו שום עזר ממנה. וה' יתברך ישלח לנו הגאול צדק במהרה בימינו אמן.

איתא בגמ' יבמות (סג:) במערבא כי נסיב אינם איתתא אמרי ליה הכי 'מצא או מוצא', מצא דכתיב 'מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' ', מוצא דכתיב 'ומוצא אני מר ממות את האשה'. ויש לדקדק כזה היאך שואלין אותו תיכף אחר הנישואין מצא או מוצא, וכי יוכל לידע מהותה תיכף ביום הראשון.
ונראה דהנה שלמה המלך עליו השלום אומר (משלי ל) 'רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל'. ויש לומר הכוונה דהנה העיקר בלקיחת אשר צריך להיות לשם שמים, ויחזור למצוא אשה שהיא יראת השם, כי כמה אנשים יש שנושאין אשה לשם יופי או לשם מעות ואינם מסתכלים אם היא יראת השם ואם אחיה ואחותיה המה יראי השם, ועל זה איתא בגמ' כל המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני ארי (פסחים מט:), והוא מטעם הנ"ל דכיון דהוא עם הארץ ממילא אינו מתכוון לשם שמים אלא לשם יופי או לשם ממון, וממילא אין ביניהם שלום, אלא כל זמן שיש לה מעות והיא עומדת ביופיה, אבל משיכלו המעות או היופי אז יתחיל השטן לרקד ביניהם. מה שאין כן אם עושה שידוך לשם שמים ואינו מסתכל אלא אם היא יראת השם, אזי יש שלום ביניהם, כי זה לא יסור במשך הזמן וממילא לא יגיע לידי קטטה ותהיה שכינה שרויה ביניהם, כמו שאמרו חז"ל (סוטה יז.) איש ואשה זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן. והיינו דיו"ד של 'איש' וה"י של 'אשה' הוא שם 'י-ה', וכשזוכים משרה הקב"ה שמו ביניהם והם איש ואשה, אבל כשאינם זוכים, מסלק הקב"ה שמו ונשאר 'אש' ו'אש' והיינו אש אוכלתן. ויש לומר דזהו גם כן הכוונה במה שאמרו חז"ל (כתובות קיא:) 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום', וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא', אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. ויש לומר הכוונה כנ"ל, דכיון שהוא תלמיד חכם ממילא הוא נושא אשה לשם שמים, וממילא יהיה שלום ביניהם, וממילא ישרה הקב"ה שכינתו ביניהן. וכיון דהוא היה גורם להשראת השכינה ביניהן, אם כן הוא דבוק להשכינה. וזהו שאמר שלמה המלך עליו השלום 'רבות בנות עשו חיל', היינו שהרבה אנשים מחפשים בנות שיש להם חיל ונכסים, אבל 'ואת עלית על כולנה', היינו אשה יראת ה' היא תתהלל, זה הוא העיקר ולכך אתה חשוב מכולם.
ובזה נבא אל המכוון, דהנה זה שנושא אשה לשם שמים ואינו מסתכל אם יש לה ממון או לא, אלא העיקר הוא אם היא יראה השם או לא, אדם כזה בעל כורחו הוא משים בטחונו בה' שבוודאי יזמין לו פרנסתו כדי צרכו. הנה אדם כזה הוא נחשב כאילו כבר מצא פרנסתו דכיון דבטחונו הוא בה', וה' יתברך הוא כל יכול ממילא הרי זה נחשב כאילו כבר יש לו פרנסה מוכן ומזומן. מה שאין כן זה שנושא אשה שלא לשם שמים אלא לשם ממון, בעל כורחו הוא שאינו משים בטחונו בשמו יתברך, אלא חושב שעל ידי כחו ועוצם ידו יעשה לעצמו חיל על ידי הממון שהיא מכניסה לו, הנה אדם כזה עדיין לא מצא פרנסתו אלא תמיד הוא מוצא על אותה שעה. והיינו דאמרי ליה במערבא 'מצא או מוצא', היינו אם כוונתו הייתה לשם שמים אז 'מצא אשה מצא טוב', שכבר מצא פרנסתו, והוא על ידי ש'יפק רצון מה" היינו שה' יתברך יזמין לו פרנסתו כדי צרכו. אבל אם כוונתו הייתה שלא לשם שמים אלא ומוצא 'אני', היינו שעל ידי האני, היינו כחי ועוצם ידי על ידי זה הוא מוצא תמיד פרנסתו, אז הוא 'מר ממות'. ויעזור ה' יתברך שיזדמן לכל אחד ואחד זיווג הגון לשם שמים ויתן ברכה והצלחה בכל מעשי ידינו ועל כולם שלום אמן.

(מתוך 'זכרון אשר')

הרב אשר אנשיל (אדולף) ברוין הי"ד, נולד בשנת תרמ"ג (1883) להוריו, ר' משה (מוריץ) ובטי בלימה ברוין, ר' אשר היה תלמיד מובהק של הרב ישעיה זילברשטיין מוויצן מחבר "מעשי למלך", הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר ממאד מחבר ה"לבושי מרדכי" והרב אליעזר חיים דייטש מחבר שו"ת "פרי השדה" מבונהיד. בהיותו בן שש עשרה הוכתר כ"חבר". הוא היה גדול בתורה וביראת שמים. התגורר בוודקערט (הונגריה), שם עסק במסחר, לימד קצת לשם שמים, ושם לילות כימים ללמוד תורה ולכתוב חידושי תורה, אגדה ופלפול. ר' אשר התחתן עם מרת (תרזה) רייזל בת ר' מאיר צבי רובינשטיין. היא נפטרה בכ"ב בחשוון תש"ב (1941). בנם הבחור אברהם יצחק נפטר בשנת תרפ"ה (1925).

חידושיו "בסוגיא דייאוש כדי קנה או לא קנה" ו"בסוגיא דשליחות קידושין דף מ"א ע"א" הובאו בספר 'לכבודה של תורה: חידושי תורה ועניני הלכה' (מונטריאול, 1982). שארית מחידושי תורתו על התורה, ליקוטים ודרשות יצאו לאור בספר "זכרון אשר" (תשמ"ה).

הרב אשר גורש לאושוויץ בשבת פרשת 'חקת', י' בתמוז תש"ד (01.07.1944), ולמחרת בי"א בתמוז תש"ד הוא נהרג שם עקה"ש, כן נספו שלשה מילדיו: בלימא (אשת ר' שלמה ליב עהרנפלד הי"ד), חיה שרה (אשת ר' משה דוב לעבאוויטש, וצאצאיהם בלימא, יצחק ולאה הי"ד. בנם הבחור שלום נפטר בשנת תרצ"ד) ומשה מאיר צבי, הי"ד, המשפחה הונצחה בספר "משפטיך ליעקב" (תשל"ז) ובספר "קרן לדוד" ח"ב (תשל"ו) על ידי בנו של הרב אשר, ר' יחיאל יהודה ברוין ממונטריאול, וכן במצבות בנותיו של ר' אשר: מרת רבקה (אשת ר' מרדכי ניישטאדט) ומרת אסתר (אשת הרב דוד שטיינר).

על דבר קושייתו הגדולה של אדוני אבי זקני הגאון הקדוש צדיק יסוד עולם איש אלקים הנקרא "הגיטעד יוד [מניישטאט רבי יוסף ברוך הלוי]" זצ"ל, מה שהקשה לכבוד קדושת רבינו צדיק יסוד עולם מרן הדברי חיים מצאנז זצ"ל, עת שנתוועדו יחדיו הני מאורות הגדולים עמודי תבל, על הא דמברכין בנוסח ברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", הרי החזיר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, עד כאן לשונו הקדוש.

ואם כי מי אנכי ומה כחי לבוא ולגשת הלום בדבר אשר ממקום קדוש יהלך, ובעניין רב ונשגב הנוגע לרמזי תורתינו הקדושה, עם כל זה הלא תורה היא, ומצינו לגדולי המחברים שהשיבו גם באגדה (עיין בתשובות רבותינו הרמב"ם, הרשב"א, הריב"ש, הרדב"ז, הרשד"ם והנודע ביהודה וכו'), על כן אבוא בקציר"ת האומ"ר.

דהנה באמת נודע מה שהקשו המפרשים, מדוע החזיר הקב"ה יתברך שמו על כל אומה ולשון, הרי לפניו יתברך נגלו כל נסתר וידע כי לא יקבלו תורתנו הקדושה, אם כן למה שאל את פיהם. וביותר יש להקשות, הא ידוע דהתורה הקדושה היא ששים ריבוא אותיות כמספר בני ישראל, וכן "ישראל" נוטריקון יש ששים ריבוא אותיות לתורה הקדושה. ובש"ס (פסחים פ"ז,ב) ישראל קנין אחד וכו', תורה קנין אחד, וכן איתא במילי דאבות (פרק ו, יג), עיין שם. ובבראשית רבה (א,ד) חשב בין הדברים שקדמו לבריאת העולם תורה הקדושה וישראל וכו', עיין שם. וברש"י ז"ל (בראשית א,א) "בראשית" בשביל התורה שנקראת "ראשית", ובשביל ישראל שנקראו "ראשית" וכו'. ואם כן קשה יותר מדוע החזיר הקב"ה לכל אומה ולשון, הרי מכל הנ"ל חזינן דתורתנו הקדושה לישראל נאמרה.

ונראה על פי דברי הש"ס ריש עבודה זרה (ב,א) דלעתיד לבא מביא הקב"ה ספר תורה וכו'. ולכך החזיר לכל אומה ולשון, כדי שלא יוכלו לומר "כלום נתת לנו ולא קיבלנוה" (שם ב,ב), ועל ידי זה יתביישו האומות העולם וממילא יתרומם קרן ישראל. ובזה יש לפרש מה שכתוב (דניאל יב,א-ב) "ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר, ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם". והכונה דישראל יש להם אחיזה בספר תורה, דהא כל אחד מישראל מרומז בספר תורה (כנ"ל, כי "ישראל" נוטריקון יש ששים ריבוא אותיות לתורה), ולכך "אלה לחיי עולם", מה שאין כן האומות העולם יעמדו לחרפה ולדראון, כנ"ל.

והמתבאר מזה, דמה שהחזיר הקב"ה תורה הקדושה לאומות העולם, הגם כי ידע שלא יקבלו, ומכל מקום כביכול עשה כן לטובת ישראל (ומהאי טעמא נמי פתח ב"בראשית", כמבואר ברש"י ז"ל שם, שאם יאמרו האומות העולם וכו', עיין שם), כי על ידי זה יהיו נידחים האומות העולם, וממילא כולם יודו כי רק ישראל הם עם קדוש ואמת. ולכך שפיר מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים".

ואם כנים הדברים, מובן גם כן היטב נוסח הברכה השנייה "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו", כלומר שעל ידי זה נזכה למה שכתוב "ואלה יעמדו לחיי עולם". וזהו שאומרים "בתוכנו" דווקא ולא באומות העולם, ודו"ק.

ובתוך אחד השיחים דברתי בזה עם כבוד קדושת דודי האון הקדוש מחענטשין [רבי יהושע העשיל הלוי שטרנפלד הורוביץ בן רבי חיים שמואל הלוי מחנצ'ין] שליט"א [הי"ד] (כעת על ישראל הדרתו בק"ק עלקוש יצ"ו) ואמר שיש לומר על פי דברי הזוהר הקדוש פרשת בלק (קצ"ב,א – קצ"ג,א) אשר זה שאומות העולם היו מונעים עצמם מלקבל התורה, מן השמים נעשה זאת כדי שיקבלו ישראל, עיין שם באריכות. ואם כן שפיר מברכין "אשר בחר בנו מכל העמים", ועוד האריך בזה אך אין עת האסף פה, ודו"ק.

ועוד יש לומר על פי מה שכתוב בתנא דבי אליהו ז"ל (רבה, פרק י"ד), וזה לשונו: אמר לי, רבי, מפני מה נאמר (תהלים קלו,כה) "נותן לחם לכל בשר", ונאמר (שם קמז,ט) "נותן לבהמה לחמה, לבני עורב אשר יקראו", ואדם אין מכין הוא לו. אמרתי לו בני וכו', יש כוח לאבי שבשמים שייתן בי חכמה ובינה ודעת והשכל ואשיבך עוד על מה ששאלתני, צא ולמד מן השוטה שעובר בשוק, כיון שניטל ממנו חכמה ובינה דעה והשכל, וכי הוא יכול לפרנס את עצמו אפילו שעה אחת, כך כל בני אדם כשתנטל ממנו דעה הרי הן חשובין כבהמה וחיה ועוף ושאר בריות שברא הקב"ה בעולמו וכו', עיין שם. אם כן פשוט, דמה שהיה לישראל הבנה לומר "נעשה ונשמע" הוא מפאת שה' יתברך חנן אותנו דעה, כמו שאומרים "אתה חונן לאדם דעת" וכו', ולכך שפיר מברכינן "אשר בחר בנו מכל העמים", כלומר אשר חנן אותנו דעה ושכל לומר "נעשה ונשמע" ולקבל התורה הקדושה כנ"ל. ויש עוד אריכות בזה.

(קובץ פני הנשר הששי, כנף ששי, סימן נ"ז; לקט ששנ"ה, שנה ה, גליון ד, סימן נ"ה).

רבי אליעזר יהושע הלוי עפשטיין הי"ד, נולד בעיר אוז'רוב הסמוכה לאפטא ולאוסטרובצה, בערב יום הכיפורים שנת תרנ"ט (1898). מילדותו דבק בענווה ובהתלהבות, בתורה ובקדושה, על פי הדרכת אביו וסביו הצדיקים ובהשפעת דודו האדמו"ר מחנצ'ין. הוא עשה חיל בלימודיו, זכה להבנה עמוקה בכל חדרי התורה והחסידות, והתכתב רבות בהלכה עם הגאון מרוגרצ'וב, רבי יוסף רוזין, ועם רבים מגדולי ישראל המפורסמים בדורו. בצעירותו הוסמך להוראה כל ידי האדמו"ר רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה.

אביו, רבי אברהם שלמה הלוי האב"ד והאדמו"ר מאוז'רוב (בעל "שארית ברכה"), היה בנו של רבי אריה יהודה לייבוש (השני) מאוז'רוב (בעל "ברכת טוב") וחתנו של רבי חיים שמואל מחענצ'ין נינו של החוזה מלובלין. רבי אליעזר יהושע היה חותנו של האדמו"ר מפאריסוב רבי מאיר שלום (השני) הי"ד מאוטבוצק בן האדמו"ר רבי יהושע אשר (השני) מפאריסוב.

אחיו הגדול היה הגאון רבי משה יחיאל הלוי עפשטיין, הרבי מאוז'רוב חנצ'ין, מחבר הספרים "אש דת" ו"באר משה". ייחוס משפחתו כולל את צדיקי בית אוז'רוב וחנצ'ין, והם מיוחסים לחוזה מלובלין ולמעלה בקודש עד לדוד המלך.

בשנת תרע"ז נשא לאשה את בת דודו רבי יצחק שלמה גולדברג מקילץ והיה סמוך שם על שולחן חותנו. הוא למד בהתמדה, ייסד שם בית מדרש לכשלוש מאות נערים, ארגן את רבני העיר שילמדו שם בהתנדבות ועמד בראש הישיבה. כעבור שנים מועטות מונה לראב"ד ור"מ בקהילת אפטא. במכתבו ל"עזרת תורה" משנת תר"פ תיאר את גודל המצוקה הכלכלית והעוני שהביאו להתרוקנות הישיבות באפטא. בשנת תרפ"ב מונה לרב העיר ראקוב, הסמוכה לקילץ, השקיע רבות בהוראה לתלמידיו ועמד שם בראש עדת חסידים. הוא דבק בצדיקי דורו ובהם האדמו"רים מבעלז וקומרנה, ושמו התפרסם כאחר מחשובי הרבנים במדינה. הוא השיב לשואליו הרבים בהלכה וישב מידי פעם בבית דין יחד עם הרב מנחם זמבה ורבי מנחם מנדל אלטר מפאביניץ.

בשנת תרצ"ו ביקשו פעילי "אגודת ישראל" למנות אותו לרבה של קהילת חמילניק וסביבתה, והיו רבים שהיו מעוניינים למנות את מועמד "המזרחי", הרב טוביה סילמן, בנו של הרב הקודם של חמילניק הרב אברהם יצחק סילמן. הוויכוח בין תומכי שני הרבנים התלהט וגרר מעשי אלימות והלשנות. בעקבות הלשנה עצרה המשטרה הפולנית את הרב עפשטיין ושוחרר בהשתדלות ראשי הקהילה לאחר הפקדת עשרות אלפי זלוטי כערבות.

חידושיו בהלכה ובאגדה פורסמים בכתבי עת תורניים, ובהם: מכתבים ומאמרים ממנו פורסמו בעמק הלכה, א (בטורקס, תרפ"א, סי' סא, סה), הכרם (אדר א', תרפ"ז, סי' ד), אהל תורה (קראקא, שבט-אדר תרפ"ח, סי' לב), יגדיל תורה (תשרי-חשון, תרפ"ז, סי' כד), נפלאות הסבא קדישא, ב (פיוטרקוב, תרצ"ז, עמ' 12-14), כתר תורה (ג'רבא, תרצ"ט), אור עולם (אות ע-ת, ניו יורק, תשכ"ט, דף סט) ונחלת צבי (גליון יב, בני ברק, אדר תשנ"ו, עמ' לב-מב). הספד ממנו על האדמו"ר רבי ישכר דוב רוקח מבעלז פורסם באוהל מועד (הרבסט, שנה ב, תרפ"ז, חוברת ג-ד, עמ' קה-קיב). מספר מכתבים אליו נדפסו בשו"ת משיב שלום (בילגורי, תרצ"א, סי' ז, ח, עז, רסה).

אסיפת מאמרים ודרשות, שאלות ותשובות ופלפולים בש"ס ופוסקים, מלוקט מספרים וכתבי יד ממנו יצא לאור בספר "משנת רבי אליעזר" (בני ברק, תשע"ג). רבים ממכתביו אל הגאון רוגאטשוב נמצאו בכתב ידו באוסף מנדל גוטמן בספריית רבינו יצחק אלחנן.

הרב אליעזר יהושע הוציא לאור את שארית חידושיו של אביו בספר "שארית ברכה" (ורשא, תרצ"ח), והוסיף לספר הקדמה. הוא היה מהרבנים שתמכו באגודת ישראל. הוא חיבר שני ספרים שלא יצאו לאור ואבדו "עטרת ראש" על הרמב"ם ו"עטרת ישועה".

נודע כגאון מובהק, חסיד, קדוש ופרוש. רק מעט ידוע על קורות רבי אליעזר יהושע בתקופת השואה. על פי המובא בפנקס חמילניק, מספר ימים לאחר הכיבוש הנאצי הם ערכו חיפשו בבתים, וכלאו בבית המדרש הגדול את הרב עפשטיין, את האדמו"ר מחנצ'ין וחתנו שהתארחו אצלו, עוד כשלושים יהודים מחשובי הקהל, את הכומר המקומי ואישים נוספים, הגרמנים הכניסו לשם חומר נפץ, שחררו את העצירים הפולנים והציתו את בית המדרש באש. הרב הצליח להימלט מבית המדרש הבוער, נורה ברגלו בידי הגרמנים והסתתר בעליית גג. כשגורשו יהודי חמילניק לחנצ'ין, בכ"ה בתשרי תש"ג, ומשם למחנה ההשמדה טרבלינקה, צעד הרב אליעזר יהושע בראש המגורשים, ויחד עם עדתו נהרג על קידוש ה' בהיותו בן ארבעים וחמש.

בתו, הרבנית אלטה רייצא ראדל נשאה לאדמו"ר מפוריסוב רבי מאיר שלום רבינוביץ הי"ד.

דוד המלך עליו השלום אמר בתהלים (ל"ז) "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ". אמנם בספר חובות הלבבות שער הבטחון (בפתיחה) נאמר על אחד מן הפרושים שהלך אל ארץ רחוקה לבקש הטרף ומצא עובד כוכבים והוכיחו מאד. וכאשר שאלו הגוי ומה אתה עובד, אמר לו הפרוש, אני עובד הבורא היחיד, הכל יכול, המכלכל לכל. ועל כך שאלו, אם כן למה הוצרכת לטרוח עד הנה עבור מזונותיך, ולמה לא הטריפך בביתך. ונפסקה טענת הפרוש, ושב לארצו וקבל הפרישות מן העת ההיא ולא יצא מעירו, והשליך יהבו על ה' ונתפרנס בביתו.

אבל חכמים השיבו על השאלה הנזכרת, כי היתה סיבה מה' שיסע הפרוש למרחוק עבור הפרנסה, כדי שימצא שם העובד כוכבים ויוכיחו בדרך ישרה. וכן מצאנו (בפרשת וירא) אברהם אמר להאורחים "יוקח נא מעט מים וגו' ואקחה פת לחם וגו' כי על כן עברתם על עבדכם". ולכאורה יפלא לשון דהלא יתבושו מזה. וכבר עמד על זה ברש"י. אלא שהוא הדבר שדברנו, דכאשר ראה אותם בדמות אנשים שאלם כנהוג על מגמת פניהם בדרך מהלכם. והשיבו שהולכים על השוק לאלכסנדריא להמציא טרף לנפשם. ועל זאת תבא השאלה לאברהם המאמין, שלמה לא הטריפוני בעירנו. אולם כמו שפירש באור החיים על הפסוק "יוקח נא מעט מים", שירמוז על התורה, ויקחו מעט מים מפשטי התורה, וישענו תחת העץ, התורה שנקרא "עץ חיים". ולכך אמר העץ, בה"א הידיעה. גם אמר שיקחו פת לחם, בחינת פנימית התורה. ועל זאת אמר "כי על כן עברתם על עבדכם", דזהו התכלית הסיבה שסובב ה' לכם דרך רחוקה להפרנסה, כדי שתעברו פה ותלמדו דרכי ה' והאמונה הצרופה.

ואמנם קיום התורה בכל נקרא "דרך", וכמו שכתוב באברהם "כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' ושמרו דרך ה'" וגו'. וזהו שאמר הפסוק בתהלים "מה' מצעדי גבר כוננו", שאם תאמר דלמה הוצרך זה לכתת רגליו למרחוק, ומשיב "ודרכו יחפץ", שחפץ ה' בזה לצורך התורה וכבוד שמים, שיבא לו מכך תכלית לדרך ה'. והשתא אמינא גם אני שתכלית בואי לא כמו שנראה בהשקפה חיצונה, אלא "ודרכו יחפץ", שיסובב על ידי זה כבוד שמים. ואם כי לא נדע עד מה, הלא התורה כוללת הכל, והחכם אמר (במשלי ט"ז) "ומה' מענה לשון", והוא ידריך לשוני לכוון לתכלית הנרצה.

הנה היום ראש חודש  אלול, זמן תשובה לכל. וכדאיתא בספרים הקדושים הרמז בפסוק (בפרשת תצא) "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים", היינו חודש אלול שישוב בו האדם ויתקן כל מה שעיוות בכל השנה, וכדאיתא בריש פרק כיצד מברכין "גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע" וכו', ואין אביו אלא הקב"ה, שנאמר "הלא הוא אביך קנך", ואין אמו אלא כנסת ישראל. ואמרו ברמז המשנה "נותנין לבתולה י"ב חודש", דהיינו אלול, שמזלו בתולה, כולל כל השנה. לכן לחודש אלול יאות לקרוא "ירח ימים", חודש הכולל כל השנה. ואפשר לתת הסבר עוד על פי דתניא בחגיגה י"ט, עודהו רגלו אחת במים הוחזק בדבר קל מחזיק עצמו לדבר חמור, דהיינו שהוחזק לתרומה מחזיק עצמו לקודש, ומגביה הטבילה לדרגת קודש. וכמו כן באלול סוף השנה, שעדיין הוא מהשנה, יכול להגביה כל השנה. ותיקנו קדמונינו לתקוע כל החודש בשופר, והביא המג"א (בסימן תקפ"א סק"ב, ועיין שם במחצית השקל) רמז מהקרא "תקעו בחודש שופר".

ונראה לומר דענין התקיעה בא לעורר על שני דברים, חדא כמו שכתב הרמב"ם בפרק ג' דתשובה, דרמז במצוות שופר, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וכו'. ועוד מצאנו פרשת בהעלותך "ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה", הרי שהתקיעה מעורר להתאסף ולהתאחד, והוא אחד מדרכי התשובה. וכבר מבואר בהילקוט שמעוני בהושע (ד) על הפסוק "חבור עצבים אפרים הנח לו", רבי אומר גדול השלום שאפילו עובדים אלילים ושלום ביניהם, אין יכולין לשלוט עליהן, שנאמר "הנח לו". ופירשו הטעם לזה דהיסורין והגלות באין לעורר על התשובה, ואכן כשיש אחדות בלאו הכי יתעוררו לתשובה, כי ישראלי יש בו ניצוץ ושורש קדושה, ועל ידי האחדות יתאחדו כל רשפי שלהבת דקדושה ויתעוררו לתשובה, ואין צורך למסרם ביד אומות העולם. ונתקן לתקוע שלשים יום קודם ראש השנה לקרב ולייחד הלבבות, ועל ידו יהיה בניקל להתעורר לתשובה ע"י תקיעת שופר בראש השנה. וירמוז הפסוק, "תקעו בחודש שופר", דהיינו כל חודש אלול, "בכסה ליום חגינו", שיוכלו להתאסף ולהתאחד בלי פירוד הלבבות ביום טוב של ראש השנה.

אולם זמן הזריזין לתשובה הוא בט"ו באב. ורמז במשנה סוף תענית "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים", הרי שיש שייכות להדדי, והתחלת התשובה בט"ו באב ונגמרת ביום הכיפורים. וכך נעיין בסדר הפרשיות המתחילות סמוך לט"ו באב, נמצא למדים מהן דרכי התשובה. הנה תחילת הדרך להתפלל ולבקש רחמים מה' יתברך. והמהרש"א במס' ברכות (דף י') נתקשה דאיך תועיל תפלת השיבנו וכו', דהכל מן השמים חוץ מיראת שמים, והבחירה ביד האדם. וביאר דמאחר שמבקש על כך, הרי בוחר בהטוב, ובכלל הבא לטהר מסייעין אותו. וזהו ענין פרשת ואתחנן, להזהיר שבימי הרצון המסוגל לקבלת התפלה יבחר האדם לעצמו על מה להתפלל, ויעשה עיקר בקשותיו על חפצי שמים, על דבר כבוד שמו יתברך. וזהו שכתוב "ואתחנן אל ה'", כלומר מה שנוגע לכבוד שמו יתברך. ואחר זה בא הרמז "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה". "עקב", מלשון סוף, דכבר סוף השנה ורק רגליה איתנהו, ומעתה על כל פנים "תשמעון את המשפטים" וגו', דאם לא עכשיו אימתי. "ושמרתם ועשיתם אותם", ותהיה כעשיה חדשה על כל השנה, כמו שרמזנו במאמרם "עודהו רגלו אחת במים, הוחזק בדבר קל מחזיק עצמו בדבר חמור", שיכול להגביה טהרת טבילתו למפרע. ואחר כך פרשת "ראה אנכי נותן לפניכם היום" וגו', המלמדנו עצה להתחזק ביראת שמיים, שיחשוב על יום זה שלפניו, ולא ידחה למחר. ועל דרך שאמר רבי אליעזר לתלמידיו (שבת קנ"ג) על שאלתם "וכי אדם יודע איזהו יום שימות כדי שישוב יום אחד לפני מיתתו", ד"כל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה". ומובן שכדאי להאדם לפרוע את החוב דבר יום ביומו, ולא לפרוע חוב של יומים ביום אחד. ועיין מה שכתבנו בפרשת שמיני על הפסוק "זה הדבר אשר ציוה ה' תעשו".

ואחרי כן פרשת "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" וגו', וכדאיתא בחובות הלבבות שער עבודת האלקים, דהשערים באדם המה העיניים ואזנים והפה, שצריכים שמירה ועצה להנהגתם. ובמקום שאין בית דין רואה, יעשה האדם לעצמו בית דין וימנע מהחטא. ועל דרך שפירשו בספרי מוסר את מאמר התנא "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", כלומר במקום שאין עין אדם רואה, ואין לפניו בושה מאחרים, והיצר הרע מסית לדבר עבירה, השתדל להיות איש, מלשון שררה, להשתרר על עצמך ולמנוע. ובפרשת תצא ילמדנו מלחמת היצר הרע. וכמו שכתב רש"י, במלחמת הרשות הכתוב מדבר. היינו, ללחום עם היצר הרע בענייני הרשות, להיות "קדש עצמך במותר לך", ולא ימתין עד שהיצר הרע יבא בגבולו להסית לעברה, חס ושלום. אלא יעשה גדרים וסייגים. ובפרשת תבא נמצא סדר ההנהגה בגידול הבנים הרמוז ב"ראשית ביכורי פרי האדמה", דאשה קרקע עולם היא. ויש ראשית בזמן ויש ראשית במעלה, והמה הבנים, אשר צריך להכניס עצמו לגדלם, כאמור "ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם". והיינו, מקום שמגדלים בו תורה ויראת שמים.

והנה בימי התשובה, כאשר נפשפש במעשים, צריך לתקן גם מעשה הבנים, האם נהגו בדרך זה כפי הנרמז בסדר הפרשיות. ואחר כך, שבת קודם ראש השנה, פרשת "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם", דבכהאי גוונא נהיה בטוחים לעמוד במשפט ולזכות בדין לפניו יתברך.

הנביא ישעיה (נ"ח) "קרא בגרון אל תחשוך, כשופר הרם קולך, והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטואתם". ובספרי אגדה מדקדקים על כפל הלשון "קרא בגרון" "כשופר הרם קולך", ולאיזה ענין מדמהו להשופר, דאם על הרמת הקול, הלא כל הקולות כשרים בשופר, אפילו קול דממה דקה. ותו, מדוע הוצרך לומר "אל תחשוך".

ויש לומר בהקדם מפרשת תצא, "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך וגו' וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאת, לא תוכל להתעלם". והנה כתב הרמב"ם בסוף הלכות תמורה, דרוב מצות התורה הן עצות מגדול הדעה לתקן הדעות ולהיישר המעשים. והעצה וההתעוררות ממצווה זאת נדרשת יפה באור החיים הקדוש שרמזה לנו התורה הקדושה גודל ערך מצוות הוכחה, דהיא השבת האבדה הגדולה. וביותר חל חיוב מצווה זו על צדיקי הדור, אשר נקראים "אחים" לכביכול, ואליהם קורא "לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים", הרומז על קטני הערך, עניי הדעת, שגבר בהם כוח הבהמית, והמה נדחים על ידי זה משורשם, דהלא המה עם ה'. ובאה הזהרה להשיבם לאחיך, לקרב לב בנים אל אביהם שבשמים. ואמר "וכן תעשה לחמורו", לעורר על ענייני הגוף והחומר. "וכן תעשה לשמלתו", לעורר על עניני הנשמה הנאצלת מלבוש אורו יתברך. ועיין בתיקוני זוהר מאמר "פתח אליהו". והוסיף "וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאת", לעורר לבות בני ישראל על עסק התורה, כל אחד לפי השגתו וחלקו הנותן לו מאת נותן התורה. דאם הוא לא יעסוק בו, הרי כאילו חלק זה, חס ושלום, בחינת אבודה. ובאמצעות תורתו, כאילו מצאתו והשיבו לבעליה. זהו תורף דבריו.

ואכתי סיומא דקרא "לא תוכל להתעלם" לא ידעני על מה הוצרך להוסיף, דהלא הפסוק ביאר "לא תראה" וגו', וחיזק במצות עשה "השב תשיבם" וכו', ותו בא להעיר "לא תוכל להתעלם". דלכאורה יכול אתה, רק אינך רשאי. והנראה לי דהקדמונים, וכן בחובות הלבבות שער עבודת האלוקים, האריכו שמצוות ה' כולל שני סוגים: שכליות, והן המצוות שאפילו לא נצטווינו בתורה, היה השכל מחייב אותן. והשני, מצוות שמעיות, דאם לא שמענו לא היינו יודעים חיובם. והרי מצות הוכחה מחויבת על פי השכל משתי פנים: האחת, דנשמות ישראל חלק אלוקי ממעל, הנקראים "בנים למקום", ומהסברא דכאשר יראה את הבן תועה בדרך מחויב להחזירו לאביו. והשנייה, מצד שהפגם של עוון, חס ושלום, פוגם למעלה בקדושה העליונה, ומי הוא הרואה איש בליעל או שכור מבולבל העושה הרס וחורבן בבית אביו ולא יתחזק למונעו מכך. כמו כן איש ישראל, בראותו עבריין הפוגם בקדושה עליונה, לבו עליו תאבל ולא יוכל להתאפק מלקנא קנאת ה' צבאות. ותו באה אזהרה (בפרשת קדושים) "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", דאפילו אינו בהרגש התעוררות הנזכרת, מכל מקום מצות הוכחה היא כמצות ציצית ותפילין. ומסיים הקרא "ולא תשא עליו חטא", דנודע שכל ישראל ערבים זה לזה, ובמה איפה ינצל שלא חטא בשביל חברו, היינו על יד'י התוכחה, דמאחר שעשה את שלו, לא יענש עליו.

אבל חילוק בין דרגות התוכחה בין מי שעושה מצות התוכחה רק מכוח שנצטווה, לבין מי שאצלו מצד רצון פנימי מצד השכל, דמאחר שיוצאים מקרב לב וקנאת ה' בוערה בליבו עד שלא יוכל להתאפק ולעצור במילין, דבריו יעשו רושם יותר בלב השומעם, מאשר דברים הבאים רק מפיו ושפתיו ידבר ולא ירגיש מרירות בליבו. וכן שמעתי על שם הגאון מורינו הרב רבי משה גרינוולד אב"ד קהילת קודש חוסט לפרש מאמרם "דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב", דכאשר הלב מלא על גדותיו במרירות וקנאת ה' צבאות ואין מחזיק עוד עד שיוציאם לחוץ דרך פיו, דבורים כאלו נכנסים אל לב השומעם. ועד דרך זה יתפרש האזהרה במצות השבת אבדת אחיך, הרומז על התוכחה, שלא תהא רק על צו הציווי ומצוות השמעית לבד, אלא שמהראוי להתעורר בראותך איש שפל רוח נדחה מדרך הטוב, עד שליבך יתמלא על כל גדותיו. וזהו שאמר "וכן תעשה לכל אבדת אחיך וגו' לא תוכל להתעלם", אלא יצאו הדברים לחוץ דרך הפה. והנה הגרון הוא פתח הלב, וכאשר הלב מלא ישפוך שיחו דרך הגרון, עד שאין צורך לעורר הדיבור, רק שלא יעצור פיו ולא יחשוך הדיבור. ועל כן הזהיר הנביא שתוכחת ישראל תהא על דרך הנ"ל: "קרא בגרון", כלומר מלב מלא על כל גדותיו, עד שלא יהא צורך לעורר הדיבור, רק "אל תחשוך" אותם. "כשופר הרם קולך", דהשופר עיקרו היא חכמה ואינה מלאכה, וכמו דאמרו רבותינו ז"ל במסכת ראש השנה (דף כ"ט:). ובא להזהיר דאף שהלב מלא על כל גדותיו והדיבור כאילו יוצא מאליו, צריך שיהא בחכמה, שחס ושלום לא יבייש ויקטרג, ורק לגלות טפח ולכסות טפחיים, כפי צורך השעה, ולא להטריח יותר מדאי. וראיתי מליצה נאה, החכם חושב ומתבונן הרבה ואין לו פנאי לדבר הרבה, והכסיל מדבר הרבה ואין לו פנאי לחשוב ולהתבונן בדבריו.

עוד אפשר לומר ברמז השופר, דאם לפעמים אינו במדרגה זאת, דמכל מקום "אל יחשוך", ולא ימנע התוכחה, רק יכריח עצמו לומר תוכחה, כמו השופר שתוקעין בו בכוח ובהכרח. ועוד יש לומר ברמז קול השופר, אשר "קול דממה דקה ישמע" במקום שתוקעין, מכל מקום מלאכים יחפזון למעלה בקודש, ויש בכח השופר לערבב השטן העומד לפני בית דין שלמעלה ומהפך מכסא דין לכסא רחמים. כמו כן לפעמים נדמה כי תוכחתו לחנם באה ולא יהיו דבוריו נשמעים, מכל מקום לא ימנע ולא יחשוך תוכחה, דאם לא יעשו עכשיו פירות, אפשר דלאחר זמן כן יועילו. ואם לא במקום הזה, אולי במקום אחר. כי הדיבור משוטט עד שימצא מקום לעשות בו אות לטובה. המשל אומרים "איין יידישער קרעכץ געיט ניכט פארלארען" ("אנחה של יהודי אין הולכת לאיבוד"). והדיבורים הנאמרים לשם שמים באמת, בכל ענין יעשו רושם.

עוד ירמוז במשל השופר, דהמוכיח אם יתבונן וימצא עצמו מלא פגם, אם כן יאמר לאחרים "מי יתן טהור מטמא". אולם מצאנו בשופר, דאף שלא הוכשר למלאכת שמים, רק מבהמה טהורה אף שאינה כשרה, השופר כשר. מאחר שמינו מבהמה טהורה, אך שאינה כשרה, השופר כשר, מאחר שמינו טהור. כמו כן המוכיח, אף שלא ימצא עצמו שלם וכשר, מכל מקום מאחר שהוא מין טהור, ואומר הקדמות אמיתיים ובלשון טהור, כבר הורשה לו ויש לו כוח להוכיחם. וה' יתברך ברחמיו יזכנו לשמוע קול השופר הגדול ובקיבוץ נדחי ישראל, במהרה בימינו אמן.

הרב אליעזר יעקב בן הרב משה צבי רוזניץ, נולד בסביבות שנת תרל"ז (1877) בפעטראוואסעלא, והיה חסיד מופלג, תלמיד חכם מלא וגדוש, שדבק עד להפליא בצדיקי דורו, וביחוד באדמו"ר יששכר דב רוקח מבלעז. בעודו ילד התייתם מאביו. למד בסאטמר בישיבת רבי יהודה גרינוולד, מחבר שו"ת "זכרון יהודה" (ראה תשובת רבו אליו ה"זכרון יהודה", ב, סי' קצ"ב), שאהב אותו כבן והעריך אותו מאוד כאחד מבחירי תלמידיו. הוא עסק במסחר לפרנסתו ושימש דיין, מגיד מישרים וראש ישיבת בקהילת זענטא (סנטה, בהונגריה, ממלחמת העולם הראשונה ביגוסלביה, וכיום בצפון סרביה) ורב בעיירה קניזשא, הסמוכה לזענטא. הוא נהג להתדפק על בתי נדיבים על מנת לאסוף את כל הדרוש עבור הנזקקים, בעוד שהוא מסתפק במועט וחי בצניעות רבה. במשך ארבעים וחמש שנה העמיד תלמידים ולימד דעת את העם. הוא נהג לדרוש בכל שבת לפני תפילת מנחה. בקיץ היה דורש על פרקי אבות ובחורף על פסוקי תהלים. בנוסף נשא דרשות במועדים, הספיד את גדולי ישראל שנפטרו ועורר רחמים על בני ישראל שהיו נתונים בצרה ברוסיה. בדרשותיו הרבה להשתמש במשלים ובמליצות. במוקד דרשותיו עמדה הדאגה לחינוך הבנים והבנות, והרחקתם מדרכים מסוכנים ודעות נפסדות. הוא היה רגיל לומר שעכשיו חסרים לנו המזבח והקרבנות, שהיו עיקר העבודה במקדש, ואף על פי כן יכול כל אחד לקיים זה בעצמו בהדרכת בניו ובני ביתו. וביאר את הפסוק "אותם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", שכל אחד יכול להיות כהן ולהקריב קרבן על ידי שידריך בניו בדרך ה' במסירות נפש, "זה קרבן האמיתי לעמוד נגד כל מאורעות וניסיונות הזמן".

הרב השאיר אחריו חיבורים  רבים בכל מקצועות התורה: דברי אגדה, חידושים בסוגיות הש"ס, תקנות עגונות, חידושים על התורה ומועדים, חיבור על הגדה של פסח, ביאור על תהלים, ספר על החסידות וההנהגות של גדולי הצדיקים ועוד. חלק מכתביו אבדו בשואה, וממה שנשאר יצאו לאור ספר "קול יעקב" על התורה ודרשות (תשכ"ו, תשמ"ז), חידושים בסוגיות הש"ס (תשל"ו, תשמ"ב-תשמ"ה) ועל ספר תהלים (תשנ"ו). דרשותיו מלאי יראת שמים והתעוררות לעבודת ה' ולימוד תורתו. בדרשותיו הביא תורות ששמע מאדמו"רי בעלז, כך שהרבה מאמרות קודשם נשתמרו על ידו. תולדותיו הובאו בראש ספר "קול יעקב" על התורה ודרשות (תשכ"ו). בנו של המחבר, הרב אברהם חיים הוא שהוציא לאור את ספרי אביו.

לאחר כיבוש יוגוסלביה בידי מדינות הציר וסיפוחה להונגריה, החלה רדיפת היהודים. יהודים מסנטה נשלחו לעבודות כפייה בהונגריה ובאוקראינה. לאחר הפלישה הגרמנית להונגריה בשנת 1944 נעצרו יהודי העיר ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ, וביניהם הרב אליעזר יעקב רוזניץ, שנרצח בי"ח בתמוז תש"ד, עם רוב משפחתו.

מה שהעיר (בסימן י"ג) על תרומת הדשן דסבירא ליה דתפילין אינם בכלל סוג כלים, ממה שתרגם יונתן על הפסוק "לא יהיה כלי גבר על אשה" דלא ילבשון תפילין, ולפי עניות דעתי יותר קשה ממשנה שלימה כלים פרק י"ח משנה ח, דמתחיל תפלה ארבעה כלים וכו', עיין שם במפרשים דנראה דיש שם כלי על תפילין. וצריך עיון.

אגב אביא פה מה שפירשתי בזה המשנה סוף עוקצין, אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר "ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום". וכבר העירו המפרשים על הלשון "כלי מחזיק ברכה", מה היה חסר התנא אם היה אומר: "לא מצא הקב"ה ברכה לישראל אלא השלום", מה כוונתו באומר והוסיף "כלי מחזיק"?

ויש לומר על פי מה דמצינו (בברכות ו') מנין שהקב"ה מניח תפילין, דכתיב "נשבע ד' בימינו ובזרוע עוזו" וגו', הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו. ומסקינן, "כי מי גוי גדול" "ומי גוי גדול" בחד ביתא, "אשריך ישראל" "ומי כעמך ישראל" בחד ביתא, "או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" בחד ביתא, "ולתתך עליון על כל" וגו' בחד ביתא, וכולהו כתיבי באדרעיה. עד כאן לשון הגמרא.

כוונה הלוטה במאמר הנפלא הזה הוא כי ה' האמירנו להראות התקרבותו לעמו ישראל, התקרבות הזאת מתחלת מאב הראשון אברהם אבינו עליו השלום שבחר בו מכל הבריות, כמו שנאמר "אתה ה' אלקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים",

ונמשך אחר כך שמכל זרע אברהם יצחק בחר רק ביעקב ובניו, כמו שאמר הכתוב "ואתן לעשיו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים".

ובעת יציאת מצרים לקח ה' אותנו לעם, כדכתיב "ולקחתי אתכם לי לעם".

אבל עד ביאת משיח צדקינו אנחנו נרדפים מכל האומות, ורק אחר התגלות המשיח במהרה בימינו אמן יתראה ויתגלה התקרבותנו לעיני כל העמים שידעו ויכירו כי אנחנו באמת עם ה' אלה ונהי בעיניהם לשם ולתהלה ולתפארת, היפך מכיום הזה.

ורעיון יקר הזה כתובה בחרט אלקים בארבעת פרשיות דמרי עלמא לאות ולמופת להראות אהבה ודבקות ה' יתברך לישראל לעולם. בפרשה ראשונה כתיב "כי מי גוי גדול", לאות על בחירת אברהם אבינו. בפרשה שנייה כתיב "אשריך ישראל" וגו'. השם "ישראל" נתחדש בעת שבחר ה' את יעקב לנצח את עשו והשר שלו שנאבק עמו הודה לו על הבכורה ועל הברכות, לאות על בחירת יעקב. בפרשה השלישית כתיב "או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי", אות על בחירת עם ישראל מכל האומות. ובפרשה הרביעית כתיב "ולתתך עליון על כל" וגו', אות על הבטחה לעתיד במהרה בימינו אמן, כי אז כולם יודו וישבחו ויפארו כי בצדק ובמשפט בחר אותנו לעם סגולה ולעם קדוש, ונהיה בעיני כולם לשם ולתהלה ולתפארת.

וזאת הכוונה "כלי מחזיק ברכה לישראל", היינו תפילין דמרי עלמא מחזיק ברכה עולמית לעמו ישראל, ועל ידי השלום מזכה לברכה זו שיתגלה במהרה בימינו, כמו שהאריכו בספרים כי המחלוקת והפרוד לבבות בישראל מעכב הגאולה, רחמנא ליצלן. וגדול השלום! "ה' עוז לעמו יתן" ונהיה עליון על כל אם "ה' יברך את עמו בשלום".

לוי שלום פירסט רב דק"ק טשוס.

(קובץ "הנשר", י, בעריכת הרב אברהם יהודה שוורץ הי"ד, 91-92).

רבי לוי שלום [ליאו] ב"ר חיים דוד פירסט (תרמ"ב-תש"ד, 1882-1944), תלמיד ה"דעת סופר" בפרשבורג, רבי אליעזר חיים דייטש בבוניהרד ורבי מאיר יהודה ליב פריי בשוראן. נשא לאשה את מרת קילא שרה בת רבי מרדכי אפרים פישל זוסמן סופר ראב"ד בודפשט. משנת תרע"ד (1914), כיהן ממלא מקום חותנו לעתיד, כרב קהילת צ'וז (טשוס, סלובקיה) וכראש ישיבה שם. חיבב את האתרוגים מארץ ישראל ושלח לארץ ישראל כספים שאסף לטובת עניי הארץ. משנת הופעת ירחון "הנשר", תרצ"ג, פרסם בה רבי לוי שלום מאמרים.

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית, בעקבות הסכם מינכן. ב- 11.1938 סופח להונגריה החלק הדרומי של סלובקיה, ובכלל העיירה צ'וז, ועל היהודים הוטלו חוקים מפלים מטעם ממשלת הונגריה הפרו-גרמנית, יהודים רבים נותרו ללא פרנסה, ואלו שלא היה בידם תעודת אזרח הונגרי גורשו לפולין. בשנת 1940 נשלחו הגברים היהודים לעבודות כפייה במסגרת פלוגות מיוחדות של צבא הונגריה. מספר שבועות לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה נשלחו היהודים לגיטאות. יהודי צ'וז גורשו למחנות ההשמדה בפולין ובגרמניה בסיון תש"ד (06.1944). הרב נהרג עקה"ש באושוויץ בכ"ז סיון תש"ד. רעייתו שרדה את השואה ונפטרה בי"ב באייר תשמ"ג.

והנה בקיץ העבר שמעתי מהרב רבי ישעיה שלום רוקח אב"ד קהילת קודש ואנאוויטש, נכד הקדוש מבעלזא ז"ל, בשם זקינו רב שר שלום מבעלזא זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, בביאור פסוקי דמנורה בפרשת בהעלותך (במדבר ח,ב-ד) "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' את משה, וזה מעשה המנורה עד ירכה עד פרחה". וקשה למה כתיב "הנרת" חסר ואחר כך כתיב מלא ושוב כתיב נמי חסר. וכן קשה מה שפירש רש"י "להגיד שלא שינה", מה רבותא דאהרן בזה.

וכתב הקדוש הנ"ל דידוע דעיקר עבודת אהרן הכהן היתה בהדלקת הנרות להעלות ולהלהיב נשמת ישראל לאביהם שבשמים, כי "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז), וכפי בחינת עבודתו כך היה מעלה את נשמותיהן של ישראל לדביקות השם. והיה בא הציווי ממנו יתברך דלאו דוקא את הנשמות הגבוהות והגדולות במעלה יעלה בהדלקתו, אלא גם הנשמות השפלים והקטנות והחסרים מכל מעלה, כידוע דישנם נשמות שונות גדולות ויקירי ערך וגם קטנות ופחותי ערך, ואהרן בקדושת הדלקתו הוצרך להעלות את הכל בשווה, וקטן וגדול שם הוא אצל עבודתו. וזה ודאי עבודה גדולה וקשה שבמקדש, כי לנשמה שהיא מטבעה מסוגלת וקרובה אל הקדושה בקל יוכל להעלותה, מה שאין כן נשמה שהיא רחוקה מהקדושה צריך לזה כח גדול לקרבה אל הקדושה. וה' יתברך דכתיב גביה "כי לא ידח ממנו נדח" ציווה לאהרן לקרב גם נשמות הקטנות ולהעלות הכל בשווה.

וזה המכוון בפסוק הנ"ל "דבר אל אהרן גו' בהעלותך את הנרת" חסר כתיב, לרמז דהעיקר בא הציווי להעלות את נרות החסרים, היינו הנשמות הפחותים והחסרים מכל מעלה, כי הנשמות המלאות והגבוהות הוא דבר פשוט וקל להעלות אותן, אבל היה מוכרח להשתדל שכולן יאורו בשווה – "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", שגם החסרים יאירו כמו המלאות. וזה שאמר אחר כך "ויעש כן אהרן גו' העלה נרתיה", שבאמת העלה גם הנשמות הקטנות והחסרים "כאשר צוה ה' את משה".

וזהו שאמר רש"י "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה", רצה לומר שלא שינה בין נשמה לנשמה, כולם העלה בשווה. והיינו רבותא דאהרן שהיה כוחו גדול לתקן הכל בשווה.

ואמר עוד "וזה מעשה המנורה". לכאורה קשה מה ענין מעשה המנורה לכאן. אבל רצה לומר שלא יחשוב האדם אחר שקלקל מעשיו שאי אפשר חס ושלום לתקן כל כך עד שיהיה הכל שלם בלי פגם כלל ובלי שישאר איזה רושם. על זה בא הפסוק לגלות "וזה מעשה המנורה מקשה עד יריכה עד פרחה", רצה לומר שהעלה ותיקן את הנשמות שהיו חסרים ופגומים בתכלית השלימות, עד שנעשו אחד באחדות השלם, בלי שום רושם ופגם כלל וכלל, והכל הביא באחדות האמיתי. עד כאן דברי קדוש ישראל מרן רב שר שלום מבעלזא זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

(הרב שלמה יששכר טייכטל הי"ד בספרו משנה שכיר, מועדים א, עמ' 532-533, בשם רבי ישעיה שלום רוקח הי"ד בשם אבי זקנו האדמו"ר רבי שלום מבעלזא).

רבי ישעיה שלום רוקח הי”ד, צדיק מפורסם, רב גאון, חריף ובקי בנגלה ובנסתר, מצאצאי אדמו"רים מרופשיץ ומבעלז. בנו של רבי אפרים זלמן רוקח מהרובישוב, בנו של רבי יהודה רוקח מאוחאן בנו של הרב הקדוש רבי שלום מבעלז.

נולד בסביבות שנת תר"ך (1860). היה תלמיד זקנו רבי חנינא הורביץ אב"ד אולינוב, וגדל בבית דודו זקנו הרה"ק רבי משה מרוזוודוב, שחינכו לתורה ויראת שמים, ולימדו לפעול ישועות עבור כלל ישראל ולנהוג כמנהגי בית רופשיץ. בהיותו בן שלוש עשרה נשא לאשה את מרת נחמה בת רבי נתן דוד דייטש אב"ד קרטשינוב (קרעטשניף). בשנת תרל"ט, לאחר פטירת חותנו, עבר לגור בקהילת אולייאנב לצד אמו הגלמודה, ונשאר שם עד לשנת תרנ"ד. משנת תרנ"ו בערך כיהן כרב ואדמו”ר בוואנוביץ (וואניאוויטש) שליד סאמבור, ונודע בפי כל בתואר "וואניאוויטשער רבי". בשנת תרס"ז עבר לגור בליטוביסק, פתח שם בית מדרש. האדמו"רים מבעלז ומלאזוב הרבה לשבח את גודל מעלותיו והשגיו.

במלחמת העולם הראשונה סבל רבות, נדד כפליט. בט"ז באייר תרע"ו, בהיותם בחרקוב, נפטרה רעייתו. הוא נפצע ברגלו, וצלע מעט עד אחרית ימיו. הוא נלקח בשבי בידי רוסיה ונשלח לגלות בסיביר, אך בשל מחלתו נשאר בחרקוב. בתום המלחמה נחלץ מרוסיה ונקלט בקהילת פרשוב בסיוע הנדיב ר' יצחק ארינשטיין. הרב נשא אשה בזיווג שני, חזר לזמן מה לליטוביסק, ואחרי שנת תרפ"ה התיישב כאדמו"ר בטורקא.

הוציא לאור את ספרו “ילקוט ישר” (בילגוריי, תרצ"ח) שנכתב על דרך הקבלה והחסידות, עם צירופי שמות על פי הקדמות האריז"ל והבעש"ט. ספרו כולל גם על לקט מספרים ומכתבי יד של אבותיו ומבאר ערכים על סדר הא' ב', כעין ספר ערכי הכינויים.

במשך יותר מארבעים שנה עמל יומם ולילה בליקוט דברי תורתו של אבי-זקנו, רבי שלום מבעלזא, “הרב שר שלום”, בסידורם ובהגהתם.  זמן קצר לפני פתיחת מלחמת העולם השנייה הגיע אליו בנו משה לבקרו בטורקא, ואביו שחשש מפני המלחמה הגדולה העומדת בפתח, מסר לו את כתב היד (למעט כתב היד על ספר דברים) וציין את חששו שכתבי היד יאבדו בצוק העיתים. כמענה לשאלת בנו מדוע אינו חושש לחייו ובורח מפני הסכנה, ענה שהוא נשאר כאן יחד עם כלל ישראל. לימים, הודפס ה“מדבר קדש” בעיקר מתוך כתב יד זה.

הרב חיבר ספרים נוספים וקיווה להוציא לאור, ובהם הספרים "דברי שלום" על חמישה חומשי תורה, "חזון למועד" על המועדים, "מבשר שלום" על כל האותיות רבתי בכל התנ"ך, "משמיע ישועה" על כל האותיות הזעירות שבתנ"ך, "קונטרס קנאת סופרים" בענייני אגדה. בנוסף עמל לסיים את כתיבת ספרו "שיר חדש" על פרק שירה  וחיבורים נוספים. כתבים אלו אבדו במהלך השואה.

באחרית ימיו התעוור והתענה בגטו עם אחיו. הרב נהרג על קידוש ה’, באקציא הראשונה שנערכה בטורקה, שהחלה ביום י"ח בטבת תש”ב (07.01.1942). הגרמנים והשוטרים האוקראינים עברו בין בתי היהודים ואספו אותם לכיוון בנין המשטרה, תוך שהם מכים אותם מכות רצח. יחד עם זקנים וזקנות יהודים נכלא רבי ישעיה שלום במחסן בבניין משטרה, שם המשיכו להכות אותם במקלות. על פי עדות המובאת ה"ספר הזכרון ליוצאי טורקה על נהר סטרי" הצמיד איש גסטאפו קירב אקדח לאפו של הרבי ואמר: "תריח את זה ותתפלל לאלוקיך, שיעזור לך" והמשיך להכות בו ללא הרף", והרבי שתק. למחרת, וביום שאחריו, הובלו קבוצות של יהודים מתחנת המשטרה במשאיות לשדה מחוץ לעיר, בדרך ליאבלונקה, ונורו לתוך בורות. יש שציינו את יום כ"ב בטבת תש"ב כיום הזיכרון של הרבי, עם זאת יש מי שטוען שהעדות הנ"ל עולה שמסתבר שנרצח כבר כמה ימים קודם לכן, בי"ט או בכ' בחודש.

מתוך אחד עשר ילדיו נספו בשואה:
בנו הבכור רבי נפתלי אב"ד קאטוב ומשפחתו.
בנו רבי יעקב, בנו רבי ישראל דוד אב"ד ווינטש וקאטוב ובתו שיינדל.
בנו הצעיר ר' (אפרים) יהושע (שיע'לה) ומשפחתו.
בנו רבי אלטר אליעזר רוקח מירוסלב נפטר בט' אדר א תש"ב, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, והניח אשה וילדים שחלקם הגיעו לרוסיה.
ילדי רבי ישעיה שלום רוקח ששרדו את השואה, התגוררו בישראל, בארה"ב ובלונדון.