Search Results for: תפילין

כל אחד לומד חומש, נער, אדם גדול, גם המלאכים לומדים את החומש. וכמובן כל אחד יודע מהחומש לפי השגתו. להבין כל סודות החומש בכל רמזיו אי אפשר, כי התורה ניתנה מפי הגבורה, כמאמר הכתוב, הוא הבין דרכו. בעל ה”חפץ חיים” כל אחד יודע ממנו אודות מה, כל אחד לפי מדרגתו. לידע אותו בכל דרכיו אי אפשר, כי לזה צריכים להיות כמותו, וכזה אין. אבל דבר מה יכולים אנו לספר ממנו, כי גם מי שלמד דבר מה בחומש יודע יותר ממי שלא למד כלום.

הרמב”ם בהלכות תשובה פרק ה’ הלכה ב’ כותב בזה הלשון, כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו עליו השלום. ולכאורה קשה הא כתיב בתורה לא קם בישראל כמשה וכו’. וצריך לומר, שהכוונה כך היא, משה עבד ה’, בכל מעשיו היה עבד ה’, מה שקנה עבד קנה רבו ידו כיד רבו, בכל חושיו היה עבד ה’. כל מעשיו לשם שמים. אינו אוכל כי אם לכבודו, אינו ישן כי אם לכבודו, אינו מטייל כי אם לכבודו וכו’. במצווה יש ב’ חלקים, גוף המצווה והכשר מצווה, למשל סוכה, גוף המצווה הוא לישב בסוכה, לעשות הסוכה הוא הכשר מצווה. ואיתא בגמרא, כי גם העוסק במלאכת הסוכה פטור מן המצווה, כשם שאמרינן בעלמא העוסק במצווה פטור מן המצוה, כי מפני שאם עשית הסוכה הוא לשם לקיים המצווה של ישיבת הסוכה, אזי גם עשית הסוכה מצווה. וכן בתפילין ובכל דבר כך, אם הוא עושה את הדבר לכבוד שמים הווה זה כעין מצוה. ואיתא, כי כל חושיו וכישרונותיו ושכלו של אדם קצובין לו לאדם מן השמים. כמו שאמר פעם אחת ה”חפץ חיים” זצ”ל, מה זה שאדם משתזם (ווערט פאראליזירט) כי כבר צעד את כל צעדיו שקצבו לו מן השמים, כמאמר הכתוב מה’ מצעדי כוננו. ואם הוא מבלה את כל חושיו וכישרונותיו שקצבו לו, לכבוד ה’, אזי הוא עבד ה’ בתכלית. וזהו כוונת הרמב”ם, כי כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו כמו שמשה רבינו עליו השלום היה מבלה את כל חושיו וכישרונותיו לעבודת ה’ כך כל אדם יכול לבלות את כל חושיו וכישרונותיו לעבודת ה’, כמאמר חז”ל כל מעשיך יהיו לשם שמים. וכמובן לפי מדרגתו, כי אין לשום אדם החושים והכישרונות והשכל כמו של משה רבנו עליו השלום. על ה”חפץ חיים” זצ”ל יכולים אנו לומר שהיה כמשה רבינו. לפי מדרגתו, שלא נתן אפילו רגע לבטלה, כל מעשיו היו לשם שמים, כל מחשבותיו כל דבור ודבור לשם שמים.

וצריכים אנו להבין במה כוחו כל כך גדל, כי כל אשר למד היה לשם לקיים, כמו שהוא בעצמו ספר, כי כאשר היה כבן ד’ שנים, היה מצחק פעם אחת עם חבריו בשוק, והפכו סל מלא תפוחים, אצל אשה אחת שמכרה תפוחים בשוק, ולקחו כל אחד תפוחים ואחר כך בלמדו אצל רוב בפעם הראשונה בחומש, שכתוב שם לא תגנב, לא תגזל, והשיב את הגזלה אשר גזל, נזכר המעשה עם התפוחים, שלקח אצל האשה ההיא, והתחיל לחשוב תחבולות בלבו איך לקיים את המצווה של והשיב את הגזלה אשר גזל, והיות אשר הוריו היו עניים, והוא היה אז כבן ו’ שנים. היה הדבר קשה להשיג אצלו, אבל לא רפה ידו ובקש בבקשה גדולה להוריו שיתנו לו כמה אגורות, ועלה בידו שנתנו לו, והלך לשוק וקנה אצל האשה ההיא בעד האגורות תפוחים והשליך את התפוחים לתוך הסל, וירץ לדרכו. יכולים אנו לראות מזה, כי מדי למדו התחלת למודו היה בדעתו ללמוד על מנת לקיים.

אמרינן בתפילת ראש השנה ויעשו כולם אגודה כו’ כמו שידענו. אמר ר’ חיים מוואלאזין יש ב’ חלקים, ידיעה, ומעשה. הידיעה יתירה על המעשה, כי אין עושים כמה שיודעים. והוא כוונת התפילה ויעשו וכו’ לעשות וכו’ כמו שידענו וידעת היום והשבות אל לבבך, שצריכה התשובה להיות באופן הידיעה. וזה כלל בתוכו ה”חפץ חיים” זצ”ל, שמעשיו היו באופן ידיעותיו, מי שידע אותו יודע כי לא רצה ליתן עצות, כי לא רצה ליקח עליו האחריות בעד העצה. אבל כאשר יעץ למי העצה מוכרחת להיות נתקיים, כמו שאמר, אם עשו כמו שאמר לעשות. ואם לא עשו כמו שאמר לעשות, היה לא טוב בעד המתיעץ, כמאמר חז”ל באבות פרק ו משנה א, הלומד תורה לשמה נהנין ממנו עצה ותושיה.

ועוד אנו יכולים לומר, כי זה בדרך הטבע. כתיב ראשית חכמה יראת ה’ (תהלים ק”א), ולכאורה מה שייכות חכמה ליראה. ואיתא כי הדיין צריך להיות חכם להבין דבר לאמתו, ואסור להיות נוגע בדבר. ואם הוא נוגע בדבר, ואפילו הוא חכם כשלמה, פסול להדין, כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים. ועוד צריך דעת תורה וצריך להיות שונא בצע. ולכאורה הא כתיב בתורה לא תקח שחד ותו לא, ואם כן לא יקח שחד, ומה אם כך אם הוא אוהב בצע. אבל האמת אם הוא אוהב בצע, אזי הוא בכל דבר נוגע… אם הוא נוגע אזי אין השכל ישר. וממילא אם הוא בא לדון, אפילו בדבר שאינו נוגע בו, הווה השכל כבר מעוקם מקודם זה. ועוד, השכל צריך ליסוד, ודעת תורה הווה יסוד לכוון אל נכון. דעת תורה צריך לסייעתא דשמיא, כמו שאמר הר’ חיים מוואלאזין. הנה חז”ל אמרו באבות, יגעת מצאת, ואם כן אם הוא יגע בתורה אין זה מציאה, כי מציאה באה בהיסח הדעת. ואמר הנ”ל שליגיעה בתורה צריכים עוד למציאה. וזה מזמינים לו מן השמים אם הוא יגע בתורה. אבל לזה צריכים עוד להיות ירא שמים. וזה שאמר, ראשית חכמה יראת ה’. איתא כאשר בא אברהם אבינו לפלישתים, היה ירא, והרגוני, שאל אותו אבימלך, הלא אתה יודע, כי מדינתנו הכי גדולה, והכי קולטורלי, מכל המדינות, אתה חושב שאנחנו נעשה תעתועים כאלה. ענה אותו אברהם, אמת הדבר שאמרת אבל רק אין יראת ה’ במקום הזה והרגוני. כל הדברים יש בכם רק יראת ה’ אין, ומותר האדם מן הבהמה הוא רק ביראת ה’, ובזה הוא יכול לגדור את מדת הבהמיות שבו, ואז יכולים להיות נקי מנגיעות, שבזה השכל והדעת ברורים ובלתי זה הדעת מעוקם.

להמשך ההספד – לחץ כאן.

(הספד על ה”חפץ חיים”, שהודפס בידי תלמידי ישיבת ברנוביץ, נשמר בידי הרב דוד גרינוולד ופורסם בקובץ מוריה, כסלו תשס”ד. ה”חפץ חיים” נפטר בכ”ד באלול תרצ”ג 1933)

---

בספר אנשי שם נכתב על רבי אלחנן בונם וסרמן (כפי שמופיע כאן עם עריכה קטנה):

רבי אלחנן בונם וסרמן נולד בשנת תרל”ו [1876] בעיר בירז שבליטא. למד בישיבת טעלז אצל הגאונים רבי אליעזר גורדון זצ”ל ורבי שמעון שקאפ זצ”ל. עודנו בישיבה הפליא את רבותיו בכשרונותיו, וכח חידושו בעמקנות יוצא מן הכלל. היה מפורסם בכל עולם הלמדנים. מלבד ישיבה הנ”ל שאב כמו כן איזה זמן מתורתו של מרן הגאון רבי חיים הלוי סולובייציק זצ”ל. הגאון רבי מאיר אטלס זצ”ל הגאב”ד דסלאנט בחר בו לחתנו, ובבית חותנו הנ”ל ישב על התורה בהתמדה רבה והשתלם בכל המובנים.

בשנת תרס”ג [1903] נתמנה לר”מ בעיר אמטשיסלוב. וכאן נתגלו כישרונותיו בהדרכת תלמידים והשפעתו הגדולה בחינוכם. צדקתו גרמה שעזב את אמטשיסלוב, בדאגתו שאולי גרם חלישות דעת להרב דאמטשיסלוב, ואחרי שנתיים שב לבית חותנו.

בשנת תרס”ז [1907] למד בראדין אצל מרן ה”חפץ חיים” זצ”ל בכולל שנוסד אז ללימוד סדר קדשים. שלוש שנים למד בראדין, ואהבה רבה נוצרה בין החפץ חיים ובינו, אשר נמשכה במשך כל ימי חייהם.

בשנת תר”ע [1910] נתמנה לר”מ בעיר בריסק והרביץ תורה בה עד תרע”ד [1914] עת פרוץ מלחמת עולם א׳, ואז בא כפליט לראדין. בהתקרב הצבא הגרמני לראדין נדד עם החפץ חיים וישיבתו מראדין לסמילוביץ פלך מינסק, ועל פי דרישת רבו נשאר עם חלק מהתלמידים בסמילוביץ, אחרי שהחפץ חיים וישיבתו עזבו את סמילוביץ. עד שנת תרפ”א [1921] היה הר”מ והחזיק את הישיבה בסמילוביץ למרות קשיים נוראים, רעב ומחלות וחוסר כל. אנשים שהיו פליטים בסמילוביץ בזמן ההוא, יודעים לספר מהסבל הנורא של הישיבה בסמילוביץ. פעמים רבות לא היה בבית הר”ם הגאון רבי אלחנן בונם זצ”ל אפילו מזון סעודה אחת, אבל הוא לא התאונן. אדרבה, התעמק עוד יותר בתורה, ורגיל היה בימים ההם לבלות בבית המדרש בתורה ביחד עם ידידו הגאון רבי שלמה היימאן זצ׳׳ל (שנתמנה אח”כ לר׳׳מ ישיבה תורה ודעת) שעות ארוכות אחרי תפלת שחרית, ופעמים גם עד הערב.

בשנת תרפ׳׳א [1921] יצא מרוסיה והתישב בברנוביץ ויסד בה את ישיבתו “אוהל תורה” ונהרו אליו תלמידים רבים מכל הארצות. גאונותו וצדקתו עשאוהו לאחד מקרבנטי היהדות, וגם מחוץ למסגרת ישיבתו לקח חלק פעיל בכל עניני הכלל. מפעם לפעם יצא במאמרים בעיתונות, חוצבים להבות אש תורה ודת. ודבריו זכו להתעניינות יוצאת מן הכלל והיו ערוכים בטוב טעם ושכל וסגנונו היה נפלא. היה ממנהיגי אגודת ישראל הכי גדולים. השתתף בכנסיות הגדולות והשמיע דעת תורה בכל הבעיות של האגודה והיהדות. שלט בכמה שפות והיה לו יד במדע והשכלה וידיעותיו הללו שהעלים ולא השתמש בהן, הוסיפו חן והדר למדברותיו.

בשנת תרצ׳׳ח [1938] הוכרח לבא לארה”ב להציל את מצבה הכלכלי של ישיבתו. גם שם לא משך ידו מדרכו בקדש לקנא קנאת ד׳ בלי ויתורים. לא התחשב עם דעת אלה שיעצו שינוים קלים לטובת הצלחת מפעלו, לא הסכים להסתיר שיטתו הקנאית עבור כל מנהג ישראל, וכן הגיד באופן פומבי עמדתו בכל שאלות היהדות. רבים חשבו שהגאון ר׳ אלחנן זצ”ל לא יצליח במפעלו באמריקה, אחרי שסרב לכל העצות טובות, ולא רצה להחניף לאלה שהכח בידם לעשות, הרחוקים מרוח ישראל סבא. גאונותו וצדקתו נצחו, כי כל תהלוכותיו היה מכלכל בתורה ולקדש שם שמים ומפעלו הצליח מאד. בחיותו שם נראו כבר ענני החושך על שמי ארצות אירופה, וחיו בפחד גדול ודאגה מאיומי המשטר ההיטלראי ימ”ש בגרמניה. הגאון רבי אלחנן כתב אז והדפיס שם את חוברתו המפורסמת “עקבתא דמשיחא“, המוקדשת לשאלות בזמן ההוא. בספרו זה יצא בתוכחת מגולה והתריע על המצב על הסכנה הצפויה. הוא חזה את כל העתיד לבא, את כל המלחמה הנוראה וכבוש הארצות, והתחנן והזהיר שהפתרון היחיד תשובה שלמה. לדאבוננו כל דבריו נתקיימו במילואם. וגם הוא בעצמו נפל בידי הזדים המרצחים.

בשנת תרצ”ח [1938] שב לישיבתו בברונוביץ, ואחרי חדשים אחדים נכבשה כל פולין וכל ההשתדלויות להצילו לא הועילו. נתפס בידי הרשעים ונהרג על קידוש השם — הי”ד.

ובאתר דעת מובא:

בפרוץ המלחמה השניה היו בישיבת ברנוביץ למעלה משלש מאות תלמידים. כבר בתחילת המלחמה נפגעה העיר ברנוביץ קשות, כאשר הגרמנים הפציצו אותה מן האוויר. עם חורבן הקהילה היהדות עלה גם הכורת על ישיבת “אוהל תורה” בברנוביץ. התלמידים הצעירים חזרו לרוב לביתם. המבוגרים, בחלקם התפזרו למקומות שונים. חלק לא גדול ניצל והגיע למקום מבטחים.

ר’ אלחנן ור’ ישראל יעקב יחד עם קבוצת בחורים הגיעו אחרי תלאות רבות לליטא, לעיר קובנה, בתקווה למצוא משם דרך להגר לארץ חופשית, אבל אחרו המועד.

עם הכיבוש הגרמני של קובנה ב 1941, כאשר החלו השילוחים ההמוניים למקומות ההריגה, מסר הרב אלחנן וסרמן שעורים על קידוש השם. הוא אף הורה לבנו ולתלמידיו את נוסח הברכה שיש לומר בעת שמוסרים את הנפש על קידוש השם.

כאשר נלקח עם רבנים ותלמידים מגטו קובנה בי”א בתמוז תש”א לפורט התשיעי, נשא דברים על כובד משקלה של ההתכוונות באותם רגעים, עד כדי כך שמחשבה בלתי ראויה עלולה לפסול את גודל המעשה:

“כנראה שבשמים רואים בנו צדיקים, שהרי רוצים שנכפר בגופינו על כלל ישראל. עלינו לעשות תשובה כעת, מיד במקום, כי הזמן קצר… עלינו לזכור, שבאמת נהיה מקדשי השם. נלך בראש זקוף, ולא תעלה חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול, הפוסל את הקורבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר: קידוש השם. האש שתבער בעצמותינו היא האש, אשר תקים מחדש את העם היהודי.” (הרב אפרים אשרי, “חורבן ליטע”, ניו יורק, תשי”ב).

כתביו ושיעוריו של הרב וסרמן הי”ד הודפסו בחלקן, ובין היתר הם כוללים את הפרסומים הבאים: דעת תורה, קונטרס דברי סופרים (תרפ”ד), קובץ הערות על מסכת יבמות (תרצ”ו) ובסופו אומר אני מעשי למלך, דברי חכמים בנחת נשמעים, אהל תורה (תשכ”א), קובץ שיעורים – חידושים על הש”ס (תשכ”ד-תשכ”ז), קובץ ענינים, קובץ מאמרים ואגרות (תש”ס), אין דער קריטישער שעה, ילקוט מאמרים ומכתבים (תשמ”ז).

ישנם מקורות רבים נוספים על תולדותיו של הרב ווסרמן הי”ד, ובהם אתר ישיבה, אתר ויקיפדיה וספרי “אור אלחנן”.

מספר הצפיות במאמר: 810

מטרת מאמרנו הוא:

א) להראות בעליל כי אי אפשר להגיע אל השתלמות כי המדות רק אחרי הלימוד והעיון וההתבוננות היטב בכל מדה וענפיה כי מדה היא תקציב [פרינציפ] שאדם מכיר ומבין מדעתו שכן צריך להיות ואי אפשר להיות באופן אחר, ואינו דומה למצות המעשיות כמו תפילין וציצית וכו’ שיכולים לקיימם אף בלא הכרה עמוקה רק שכן צוונו ד’. מה שאין כן המדות, אי אפשר להגיע אליהם רק על ידי הכרה ושימת הלב וההתבוננות הנכונה.

ב) מאחר שכל תורת המדות יסודתם בהררי קדש בכמה מצוות עשה ולא תעשה המפורשות בתורה, כמו שביררנו בפנים, הרי חיובם על כל אחד מישראל לידע אותם ואת פרטיהם, כמו שהחיוב על. כל אחד כישראל לידע דיני קריאת שמע ותפילין וכו’.

בימנו אלה מחמת תהפוכות ומצוקת הזמן והנה רוח סערה באה ותגע בפנות בית ד’ ותעש שמות בארץ ומהפכה נוראה נהיתה, שערי תורה שוממין. בכל פנות שאנו פונים והנה תהו ובהו. החרבן נורא מאוד, ולא די לנו בזה, אלא שגם המדות הנשחתות גברו בארץ. נשכח מכל אחד מה חובתו בעולמו. אם כי יש ללמד זכות על עם קדוש, שתהפוכות הזמן גרם לזה, וכמו שכתב הרמב”ן ז”ל פרשת תצא על הפסוק ולא יראה בך ערות דבר, שבעת המלחמה אף הישר באדם מסיר מעליו הבושה ועושה דברים שלא היה עושה כן בעת השלום. אבל על כל פנים קשה מאוד להביט על זה בקרירות רוח. ולכן חוב קדוש מוטל עלינו לרפאות את מזבח ד’ ההרוס ולהפיץ תורה ויראה ומדות בין שדרות העם.

וגודל החיוב בזה הלא היא מצוות עשה שבתורה, הוכיח תוכיח את עמיתך כו’. והאמת שיקשה מצוות עשה זו להוכיח את כל אדם בפרטות על דרכו והנהגתו, ומחמת זה מוצא כל אחד אמתלאות שונות שלא להוכיח את חבירו, אבל מצאנו לרבותינו ז”ל (בעבודה זרה) כשגזרו על רבי חנינא בן תרדיון לשריפה ועל אשתו להריגה, אמרו שם דעליו בשריפה, משום שהוגה את השם באותיותיו, ועל אשתו להריגה, משום שלא מחתה בו, ואמרינן שם, והיכי עביד הכי, הא תנן ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים כו’. אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו, ומשני דלהתלמד עבד, דתניא לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות. אלא מאי טעמא איענש. משום דהוגה את השם בפרהסיא הוי, ועל אשתו להריגה שלא מחתה בו. והדבר מבהיל. הגע בעצמך רבי חנינא בן תרדיון שכל חכמי ישראל משכימין לפתחו ומפלפל עמהן במשא ומתן של הלכה, ומה  לה לאשתו להתערב בעניינים כאלו במה שבעלה מפלפל עמהן בעמק הלכה. כמעט, שלפי שכלנו, אין אני רואין עליה, ואין מרגישין שום חטא, אף כחוט השערה, במה שחטאה שלא מחתה בו. ובפרט שגם העוון של רבי חנינא בן תרדיון הוי כחוט השערה ממש, שהרי מותר היה לו ללמד כן לחכמי ישראל, אלא שהיה בפרסום יותר מן הראוי, והיא רק כחוט השערה ההבדל שבין פרסום לאינו פרסום. ועל כל פנים, ראינו מזה שהשגחה העליונה שמדקדקת עם הצדיקים כחוט השערה, ראתה שעל כל פנים עוון של חוט השערה יש גם באשתו, אלא שהעוון של חוט השערה שלה הוא בדקות יותר מהעוון של חוט השערה שלו, ולכן הוא נדון בשריפה, ששריפה חמורה, כדאיתא (בסנהדרין פ”ז), והיא בהריגה בסייף, שהיא קל. ומזה אנו יכולין לידע כמה נורא הוא העוון של מי שיכול למחות ויכול להוכיח את חבירו ואינו מוכיחו. ומזה יכולין אנו לידע, שאף שפוטרין אנו את עצמנו בכמה אמתלאות בעניין תוכחה, אבל מי יודע כמה תביעות יש עלינו מהשגחה העליונה, שהרי אין לנו אמתלא טובה ממה שהיה לאשתו של רבי חניניא בן תרדיון במה שלא מיחתה בו, ובכל זאת לא נקתה מהעונש הנורא.

ועוד מצינו לרבותינו ז”ל (סוכה נב) אביי שמע לההוא גברא דקאמר לההיא איתתא נקדים וניזול באורחא. אמר איזול אפרשינהו מאיסורא. אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמי. כי הוו פרשי מהדדי, שמעינהו דקא אמרי אורחין רחוקא וצוותין בסימא. ואנו עומדים ומשתוממים על מסירת נפשם של רבותינו ז”ל שאביי מצא בעצמו שיש בידו לאפרשינהו מאיסורא, והלך אחריהם שלשה פרסאות רגלי, ולוא לא היה פרשי מהדדי, היה הולך אחריהם כמה וכמה פרסאות. אף, שבוודאי היה יכול למצוא כמה התרים לנפשו שלא לילך אחריהם רגלי כמה פרסאות, כי ממש היא מסירת נפש, אבל היה ירא מאוד מהעונש הנורא של מי שיש בידו למחות ואינו מוחה, ולא חיפש אחרי אמתלאות ותרוצים שונים, ומצא את עצמו מחויב בדבר עד מסירת נפש ממש. ואנו שאין לנו מסירת נפש כזה לאפרושי מאיסורא לכל אחד בפרט, על כל פנים, חוב קדוש מוטל עלינו להפיץ תורה ויראה ומדות בין שדרות העם.

ומצינו בגמרא ברכות (לא) מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דקא בדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא בת ד’ מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו. ופירש מהרש”א שרמז להם שהוא כלי חשוב מאוד ועיקר יצירתו ועשייתו מעפר, ושבירתו זהו מיתתו. כן האדם נוצר מעפר ועומד למיתה תמיד לשוב להיות עפר. הרי שלהכניס יראת שמים על רגע אחת בלב של גדולי התורה המלאים בתורה ויראת שמים, כדאי הוא לאבד זכוכית של ד’ מאות זוז. מכל שכן להכניס יראת ד’ בלבות הרחוקים מיראה, ולהפיח בקרבם שלהבת קודש של יראת ד’. על אחת כמה וכמה שכדאי הוא כל היגיעות שבעולם על זה. וכבר כתב בזה הגאון החסיד מורנו הרב ישראל מסלאנט זצ”ל, וזה לשונו, מה מאד תגדל מצווה על האדם לשום לבו ונפשו להדריך בני אדם ולהזכירם לעוררם ללימוד היראה, כי אז בעיניהם יראו ובאזנם ישמעו ולבבם יבינו גודל המכשלה אשר לפניהם, וינהמו אל אחריתם לשוב אל ד’ יתברך להיות סור מרע ועשה טוב, אם מעט ואם הרבה. האדם המעורר לזה יהיה לו חלק נכון בכל אשר יוולד מזה. נלאה שכל אנושי להקיף ולהכיר היטיב כמות ואיכות מצות הרבים אשר תלוה לאדם מדבר הנקלה הלזה, העמל מעט והשכר הרבה באין ערך ושיעור. לזאת ישים האדם עינו וכח שכלו להדבר הגדול הלזה, אם בעל נפש הואץ עד כאן דבריו.

והנה הלימוד בהשתלמות המדות היא היא הרפואה היותר נחוצה לתחלואי העם. כי המדות הנשחתות וההפקרות בא מן היאוש, שאינו מחשב מאומה אודות האנכי שלו, ואינו מחשב שום חשבון של אצילות, ואינו מחשיב את העצמיות שלו בתור אדם רם המעלה, ואינו מרגיש מאומה שיש לו כחות הנפש שיכול להגיע להמעלות היותר רמות ונשגבות. ועל ידי הלימוד בהשתלמות המדות יבא להתבונן מהו האדם, מה מטרתו, ומה חובתו, ומה תכליתו. ועל ידי זה ירגיש שיש לו כחות הנפש שיכול להגיע אל המעלות החמודות. וזהו שאמרו ז”ל באו חשבון, באו ונחשוב כו’ (ב”ב עח). העיקר הוא לחשוב, ומחשבה כזו בוודאי תביאנו לידי תוצאות היותר נשגבות שירגיש בנפשו רגשי קודש. וכבר אמרו ז”ל (שבת מא) הרוחץ ירחץ ראשו תחילה מפני שהוא מלך לאיברים, רצונו לומר הרוצה לרחוץ את עצמו מגסות החמרי ולהיות לו גוף טהור, ירחץ ראשו תחילה, שבו הוא מבחר כל היצורים, והוא החשבון האמיתי הנחוץ לעבודתו יתברך. אבל תועלת החשבון הוא רק אחרי הלמוד והעיון היטב בתורת המדות. ועל ידי ידיעת המדות, יבא לידי קנין המדות.

והאמת הוא כי לוא היה כל אחד מישראל עושה כפי מה שיודע, היה יכול להיות קטן שבישראל כגדול שבגדולים. כל אחד מישראל יודע שהקב”ה מלא כל הארץ כבודו ועומד עליו ורואה מעשיו, והשגחתו יתברך מקפת אותנו מכל פנה ופנה בכל חלקי כחותינו בדיוק גדול. וכמו שכתוב, כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה, אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און (איוב לד), רצונו לומר שכל תנועות האדם הקטנות והפחות שהם עד כמדרך כף רגל שאין האדם שליט ברוחו שידעם הוא בעצמו, לפניו יתברך הם חרותים ומבוארים מאד. וכמו שחכמתו בלתי תכלית, כן ידיעתו. ונאמר מגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד’).  ונאמר אני ד’ חוקר לב בוחן כליות (ירמיה י”ב), רצונו לומר שאפילו דמדומי משבות העוברות על דעת האדם גלוי וידוע לפניו יתברך. ומה מאוד תסמר שערת בשרנו בשום אל לב איך ידיעת הבורא והשגחתו מרחפת על פנינו והנה ד’ נצב עלינו צופה ומביט ומאזין ורואה עלילותינו, וכל צעדנו יספור, העבר והעתיד וההוה דורש יחד, ולוא היתה הנהגתינו כך לפי ידיעתנו הלא זהו מדרגת הצדיקים ההולכים לפני־אלהים כמו שכתב הרמב”ם במורה נבוכים פרק נ”ב, והעתיקו רמ”א באורח חיים סימן א’. ועל זה אמרו רז”ל (אבות פרק ג’) כל שחכמתו מרובה ממעשיו הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח בא ועוקרתו וכו’ והוא מאמר כולל לכל אחד מישראל, שכל אחד יכול להרגיש בנפשו כי חכמתו, רצוני לומר, ידיעתו, מרובה ממעשיו.

ועל זה תקנו אנשי כנסת הגדולה, בתפלת ראש השנה יום כיפור, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם כמו שידענו כו’, רצונם לומר שהנהגתנו תהיה כפי הידיעה. וכבר הובטח לנו שהזמן שאנו מקווים אליו תמלא הארץ דעה את ד’, וכיון שתהיה הנהגתנו כפי הידיעה הגדולה כזאת, הלא זה המדרגה שאנו מקווים לזכות אליה. ועל כל פנים כל מה שהידיעה יותר בתורת המדות, כן נוכל להנהיג אז עצמנו במדות היותר נשגבות. ולכן כתבתי במאמרי זה הרבה עניינים בחיוב ההתבוננות בתורת המדות, ואקווה לד’ שיהיה תועלת גדולה למי שיקרא ויעיין בו. וד’ יתן חלקנו בין מצדיקי הרבים, וכמו שכתוב (דניאל יב) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.

(השלמת המדות, הקדמת המחבר)

---

הרב שלמה הלוי פיינזילבר הי”ד נולד בשנת תר”ל/תרל”א (1869/70) בעיר קארטוז-ברזה (פלך הורדנה. ע”פ בנו, הוא נולד בווילקובסקי), לאביו הרב אהרן יוסף אב”ד ביאלובקה, מחבר ספר “עבודת אהרן” בן הרב אריה מוואלקאווויסק מחבר ספר “פני אריה“. עוד בהיותו נער החל לכתוב חידושי תורה ולהתכתב עם גדולי דורו. בהיותו בן 18 נשא לאשה את מרת שרה טובה בת הרב חיים שור. הרב שלמה נסמך להוראה בגיל 21 מרבי יצחק אלחנן ספקטור, מרבי חיים סולבייצ’יק ומרבים נוספים. הוא כיהן כרב בקהילות טוריק פלך ווילנה, פרוזובה פלך גרודנה (משנת תרנ”ו), ווקשנה פלך קובנה (משנת תרס”ד. שם ניהל ישיבה). בשנת בואו לווקשנה נפטרה אשתו הצדקת, ושנה אח”כ נשא לאשה את מרת שרה הינדה לבית קלבנסקי. בשנת 1914 גורש עם עדתו לרוסיה, ורבים מכתביו נותרו מאחור ונשרפו במלחמה. הקים ישיבה בעיר מינסק, בירת רוסיה הלבנה, ונתמנה לרב בית הכנסת הגדול שם. בשנת 1920 שב לווקשנה והחל לרשום מחדש את חידושיו. בראשית שנות העשרים פרסם מאמר בשם “משמיע שלום” ובו קרא לאיחוד מפלגות למען ארץ ישראל. לאחר ארבע שנים עבר לעיר קיידאן והיה בה אב”ד ומייסד ישיבה, שבראשה עמד הרב שמעון דוביאנסקי הי”ד. בשל סכסוכים ומחלוקות פוליטיות בין מפלגות בקיידאן היו מספר שנים בהם הרב לא קיבל את משכורותו וחי חיי עוני ודוחק. הוא כיהן כנשיא אגודת הרבנים בליטא במשך יותר מעשרים שנה, וחיבר את הספרים “נשמת חיים” (ירושלים, תרס”ה), “השלמת המדות” (קיידאן, תרפ”ה. ספר זה הונהג כספר לימוד בישיבות המוסר של סלובודקה וטלז) ו”יריעות שלמה” (תרצ”ד) על הרמב”ם הלכות עבודה והלכות הקרבנות. מכתבו משנת תרצ”ח לרב אשרי הובא בספר ממעמקים. הרב הי”ד היה בעל זכרון פנומנלי, גאון, מתמיד ובקיא מופלג בש”ס בבלי וירושלמי, צדיק וחסיד שפעל גדולות בהתלהבות לטובת הפרט והכלל.

בהקדמת ספרו יריעות שלמה כתב הרב פיינזילבר:

בימינו אלה שארצנו הקדושה הולכת ונבנית תפרח ותשגשג ועיני כל ישראל נשואות אליה, מפני שרואים ומרגישים כי רק שם ביתם. ויהא רעוא שבנינה של ארצנו הקדושה יהא על יסודי תורתנו הקדושה, כי זאת אנו מבקשים… ואות היא מן השמים כי קרובה ישועתנו לבוא, וכמו שכתוב בונה ירושלים ד’ נדחי ישראל יכנס, ופירש רש”י בברכות (מט) בונה ירושלים, תשועת ישראל היא, דכתיב בונה ירושלים ד’ ואז נדחי ישראל יכנס. וכן אמרו ז”ל בסנהדרין (צח ע”א) שאין לך קץ מגולה מזה, ואנו מצפים ומחכים לראות בביאת גואל צדק ובבנין בית קדשנו. 

חורבנה של קהילת קיידאן החלה ב- 15.8.1941, בסדרת עינויים נוראיים. ביום חמישי, ה’ באלול תש”א  28.8.1941, הושמדו יהודי קיידאן באמצעות מכונות יריה ורימונים על שפת בורות שהפכו לקבר המוני. רק בודדים הצליחו למלט את נפשם.

הרב נהרג בה’ באלול תש”א (1941) עם עדתו. הי”ד. כן נספו בשואה ארבעה מילדיו: חיה (עם בעלה הרב אהרן גאלין הי”ד מו”צ בקיידאן וארבעת ילדים), לאה (עם בעלה הרב אפרים שלמה קראוויצקי הי”ד רב בעיר לוקניק, ושבעת ילדיהם), פרמוט (עם בעלה הרב זלמן פרמוט הי”ד מנהל כולל קובנה, כן נספו שלשת ילדיהם: שמואל, יוסף וטייבה) ומתתיהו (עם בנו יונה). צבי, בנו של הרב שלמה הי”ד, עלה לארץ וכתב דפי עד לזכר קרוביו.

מקורות: ממעמקים, דור רבניו וסופריו חלק ב עמ’ 39-38, אלה אזכרה חלק ב עמ’ 235-232, אהלי שם עמ’ 67, דפי עד במאגר השמות של “יד ושם”. וראה קיידאן ספר זכרון – עמ’ 189–190.

מספר הצפיות במאמר: 155

פעם אחת אמר רבי נחמן לתלמידיו: “מהנגלה שלי אין אתם צריכים ללמוד. אף על פי שאני על פי רוב בעצבות אין אתם צריכים ללמוד מזה”. מי שהזהיר תמיד על השמחה, מי שציווה תמיד להתרחק מיגוני העצב בתכלית הריחוק, מי שאמר תמיד שהמרה שחורה מביאה לידי כפירה ולידי הרהורים רעים, מי שלמד ש”עיקר העליות והירידות של האדם הוא כפי השמחה בו יתברך” היה בעצמו מלא יגון וענן כסה את פניו היפים.

ברצות רבי נחמן להסביר לתלמידיו סבת יגונו אמר להם, שהוא הולך במקום שממה ועליו לקצץ אילנות הגדלים שמה זה אלפי שנים, לקצץ ולחזור לקצץ עד שתהא הדרך שם כבושה לרבים… ויש אשר הסביר להם, שתוגתו הפנימית באה לו בירושה מזקנו הבעש”ט והבעש”ט הוא ממשפחת דוד המלך עליו השלום, שצעק תמיד לה’ מלב נשבר ונדכה.

והולך היה הצדיק מברסלב בין בני-אדם כאבל בין החתנים, כי דמיונו החזק צייר לפניו את כל הרעות והייסורים, אשר יסבול כל איש ואיש מיום היוולדו ועד יום מותו. הוא לא יכל לשכוח אף רגע שכל שמחת בני-אדם רק לרגעים וכל ימי חייהם מלאים צרות ואנחות, אסונות ופגעים.

“כל בני העולם” – אמר רבי נחמן לתלמידיו – “מלאים ייסורים ופגעים, ואפילו הגיבורים הגדולים והשרים כלם מלאים כעס ומכאובים ומלאים טרדות ודאגות ועצבות ויגון ואנחה תמיד. כל אחד יש לו ייסורים מיוחדים. אפילו מי שנדמה שיש לו כל תענוגים: עושר ונכסים וארמונות גדולים וכלים נפלאים ותכשיטים וסגולות מלכים – אם נסתכל בו היטב הוא גם כן מלא כעס ומכאובים הרבה תמיד בכמה מיני אופנים ועניינים”.

ואת השקפתו הבהירה על רוב הצער שבעולם הוא מביע בהיתול מר ושנון מאד: “הנה הכל אומרים שיש עולם הזה ועולם הבא. והנה עולם הבא אנו מאמינים שיש עולם הבא, אפשר שיש גם עולם הזה באיזה עולם, כי בכאן נראה שהוא גיהנם”.

העולם שלפנינו בכל תשוקותיו ושאיפותיו, הנאותיו ותענוגיו, מלחמותיו ונצחונותיו, שאונו והמונו, עמלו ועבודתו הוא רק עמק הבכא, צער בלי קץ וגבול. ומה היא הטובה אשר הביאה ההשתלמות הרבה, החכמה וההשכלה, הנימוסים היפים, הטכניקה היפה – אם גם עתה נשפך דם אדם כמים בעד כל רגל אדמה וכל דבר קטן?

“הם חכמים גדולים” – היה אומר – “והם חושבים וחוקרים בחכמתם איך לעשות כלי-זין נפלא שיוכל להרוג אלפי נפשות בפעם אחת”.

ונוסף על הצער הרגיל ישנו גם צער רוחני הגדול הרבה מן הצער הרגיל, ובמידה שאדם גדול יותר ברוח גם צערו גדול ויסוריו רבים יותר.

ואף על פי שלא חדל רבי נחמן להורות, כי חיי המאמין האמתי הם בבחינת “וטוב לב משתה תמיד”, שהוא חי חיים טובים, לפי שהוא מקבל באהבה כל העובר עליו ובוטח בה’ הטוב והמטיב, בכל זאת הדברים אמורים בנוגע למאמינים פשוטים (שכאלה היו תלמידיו) ואולם לא בצדיק עצמו במובנו של ר’ נחמן. כלומר: מבין הכל, יודע הכל, סוקר הכל, מרחם על הכל, חפץ בטובת הכל.

“׳ש שיש לי ייסורים מעצמו” – אומר ר’ נחמן – “ויש שיש לו ייסורים משכניו ויש שיש ייסורים ממשפחתו ויש שיש לו ייסורים מעירו ויש שיש לו ייסורים מכל העולם”.

מלבד הצער העולמי, על פי מושגנו עתה, או ייסורים מכל העולם. כפי מבטאו של רבי נחמן, הממלא את לב כל גדול הרוח, הנה יש צער עולמי עוד יותר גדול ועוד יותר עמוק.

חפץ הוא האדם לפתור את חידת החיים והעולם, חפץ הוא להשיג את סוד הבריאה, תכליתה וקיומה, חפץ הוא לשמוע תשובה ברורה על השאלות העולמיות המענות אותו ומציקות לו, חפץ הוא להשיג השגות גדולות ונפלאות מעת לעת, להוסיף שלימות רוחנית, לעלות ממדרגה למדרגה, והנה הוא נכשל בכל פעם ופעם בטעותים גסים, בעוונות גדולים וקטנים. והנה רואה הוא למגינת לבו כי עדין עומד הוא בחוץ, כי עדין הכל סתום וחתום בעדו באלף עזקין, כי עדין אינו משיג כלום וכי עדין הוא בשר ודם פשוט, בשר ודם בעל נטיות טבעיות שונות, ורבות בו גם מידות לא טובות ותכונות לא טובות. והמאמין רואה בזה על פי דרכו, כאלו דוחפים אותו לחוץ, כאלו מרמזים לו מן השמים, שאינם חפצים במעשיו הטובים ובגעגועיו וכיסופיו הגדולים לאלהי מרום, כאלו חטאו רב כל-כך עד שאינם חפצים להכניסו תחת כנפי השכינה, מגרשים אותו מן ההיכלות העליונים למען לא יראה את גנזי המלך, מלכו של עולם.

וכל מה שהאדם גדול יותר, כל מה שטבעו דק ביותר, כל מה שתכונתו יותר עשירה ונשגבה, הוא עלול ביותר להענה בלי-קץ על קוצר המשיג ועומק המושג, על גסות הגוף שאינו מניחו לראות את האור הגדול – אור העליון.

וזוהי צרת ה”מרה שחורה” שעליה ידבר כל-כך בספרי רבי  נחמן ותלמידיו.

ורבי נחמן מצווה ומזהיר לתלמידו ללחום עם ה”מרה שחורה” עד רדתה, להכניעה, לבטלה ולעקרה מן השרש. ואולם, כנראה, מצאה לה מקום טוב בלב רבי נחמן עצמו ובלבות גדולי תלמידיו. רבי נתן תלמידו של ר’ נחמן, מוכיח במכתביו את בנו על ה”מרה שחורה” שלו, מוכיח וחוזר ומוכיח, מראה לדעת, שאין על מה להתעצב כלל וכלל, שאין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו, שהעיקר רק השמחה; שהכל טוב וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. בכל זאת הוא מקבל מבנו עוד הפעם מכתבים מלאים התאוננות מרה; רבי נתן אינו חדל להשיב ובנו אינו חדל לשאול.

המרה שחורה היא בלב כל איש מבקש אמת, כל חד וחד לפום שעורא דליה. בלבותיהם של תלמידי רבי נחמן היתה לה תכונה ידועה ומוגבלת: היראה הגדולה מן העוון, היראה הגדולה מן הפגם והיזק המוסבים על ידי החטא בעולמות העליונים, הדעת שעדין רב הדרך אל השלמות. ואולם בלבו של רבי נחמן עצמו היתה עמוקה לאין שעור וערך מאשר בלבות תלמידו, כי בלב רבי נחמן עם כל קדושתו ופרישותו, אמונתו ותמימותו שרר הצער של פויסט…

(מתוך “רבי נחמן מברסלב, חייו ותורתו“, מאת הלל צייטלין הי”ד)

---

ר’ הלל צייטלין הי”ד, נולד בתרל”א (1871) בקארמה, שבפלך מוהליב, ברוסיה הלבנה, למשפחה חב”דית, ורכש ידיעות מקיפות ביהדות מרבותיו, ובהם, הרב זלמן דוכמן רבה של קארמה והאדמו”ר רבי שלום בער מרצ’יצא. הוא התבלט כעילוי חריף. בגיל 15 התייתם, ולפרנסתו החל לשמש כמורה לעברית. בעקבות חשיפתו לספרות פילוסופית וספרי ביקורת המקרא, נולדה בו ספקנות דתית. אישיותו עברה גלגולים שונים. פרעות קישינב והומל זיעזעו אותו, וגרמו לו לחרדות קשות לגבי גורל העם היהודי. בתרס”ו (1906), עבר לוורשה, ושם כתב הרבה בעיתונים היינט ומָאמענט. הוא חזר בתשובה מוחלטת וזכה. הוא היה בקי נפלא בכל חדרי התורה, ונמשך לתורת הסוד לחסידות, ובמיוחד לחסידויות ברסלב וחב”ד. הוא פרסם אלפי מאמרים, קונטרסים וספרים, בעיקר בענייני תורת הסוד והחסידות, כגון רבי נחמן מברסלב חייו ותורתו והחסידות לשיטותיה וזרמיה (תר”ע, 1910), “שמועסן איבער דער חב”דישער וועלט-אנעהמונג” (שיחות אודות השקפת העולם של חב”ד, תרצ”ח, 1938). מאמריו חדורי להט דתי המאופיינים בחיפוש רוחני מתמיד וברגישות לסבלו של העם.

בשנת תרפ”ה ביקר בארץ ישראל, ביחד עם חבורת עיתונאים מטעם “הקרן הקיימת לישראל”.

הוא התאמץ מאוד להשיג סרטיפיקט מהסוכנות היהודית, אך לא הצליח בכך ונלכד בגטו ורשה. בערוב ימיו, היה ר’ הלל צייטלין מקורב מאוד למשפיעים המרכזים של ברסלב בווארשא, ביניהם הרב יצחק ברייטר הי”ד. הוא גורש מוורשה לטרבלינקה, בכ”ט באלול תש”ב (1942), כשהוא עטוף בטלית ומוכתר בתפילין, ובידו ספר הזוהר הקדוש. גם כל בני משפחתו נספו בשואה, מלבד בנו, הסופר אהרן צייטלין.

כתביו כונסו ב “שריפטן” (תר”ע, 1910), כתבים נבחרים, א-ב (תרע”א-תרע”ב, 1911-1910), ספר צייטלין (תש”ה, 1945), בפרדס החסידות והקבלה (תש”ך, 1960), על גבול שני העולמות (תשכ”ה, 1965), ספרן של יחידים (תשל”ט, 1979), אלף בית של יהדות (תשמ”ג, 1983), רבי נחמן מברסלב: צער העולם וכיסופי משיח, ועוד.

רבנים שנספו בשואה, ויקיפדיה (וראה עוד בקישורים למקורות נוספים שם), חב”דפדיה.

ראה עוד: חסיד משכיל ברסלב’ר – לדמותו של ר’ הלל צייטלין הי”ד, בבלוג של דוד גבירצמן. ובספר לנתיבות ישראל חלק ב – זכר למקדש הלל. וראה  חיבורו של ר’ הלל הי”ד, “בין שני הרים גדולים” – לדמותו הרוחנית של רא”י קוק, כפי שהתפרסם במוסף שבת של מקור ראשון.

וראה אודותיו בשטורעם.נט, ובמאמר אודותיו בספרו של ישראל ארליך, שבעים פנים.

מספר הצפיות במאמר: 1151

אגרת הקודש מאת כבוד קדושת אדמו”ר הקדוש מרן מבאבוב שליט”א.

ב”ה ג’ לסדר לישועתך קויתי ד’ תרצ”ט באבוב יצ”ו

רחש לבי דבר בעתו מה טוב לדבר על לב אחינו בני ישראל יחיו השבעים בצער בעת הזאת בפרוע פרעות בישראל ולחזק את לבבם הנדכה והנראה מפני הצרות והתלאות אשר מצאו את בני עמנו יחיו הנתונים בצרה ובשביה בארצות פזוריהם ועל כל לב אנחה על חלול ספרי תורה ובתי כנסיות השאטים אותם סביבותם למען לא יפלו על ידי זה במכמורת היאוש והעצבות, רחמנא ליצלן.

זכרו נא קהל עדת ישורון אשר עבר על נפשנו המים הזידונים, בשנים קדמוניות כך וכך גירושין וגזירות רעות להכרית את יתר הפליטה ולא יזכר שם ישראל עוד חס ושלום. וישראל קדושים עם אלקי אברהם עמדו בנסיון וצירוף ולא רפו ידיהם, ונכשלים אזרו חיל לעמוד כמגדל עוז מפני אויב. עיניכם הרועות בספרי כותבי דורות הראשונים ומשנות התנ”ו ות”ח ובחזקוני בסופו (דפוס ישן) נדפס גזירות וגירוש וויען באופן נורא ואיום מאד. ובמדרש תלפיות ענף גירושין תסמר שערות ראש הרואה את כל הקורות אותם הי”ד. ובכל זאת שמו בד’ כסלם ועל כל גל וגל נענו להם ראש והוחילו לא’ כי הוא טרף וירפא, יך ויחבוש.

עורו נא התעוררו נא שמעו ותחי נפשכם, הטו אזנכם לדברי הזוהר הקדוש פרשת תשא, וזה לשונו זמן קב”ה למעבד לישראל כל אינון טבאן דקא אמר על ידי נביאי קשוט, וישראל סבלו עליהון כמה בושין בגלותהון ואלמלא כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כמיבין באורייתא, לא הוי יכלין למיקם ולמסבל גלותא, אבל אזלין לבי מדרשות פתחין ספרין וחמאן כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כתיבין באורייתא דאבטח לון קודש בריך הוא עליהו ומתנחמין בגלותהון וכו’. עיין שם.

דברות קדשו מלהבות אש יקננו בחדרי לבבכם לשקוד על דלתות בתי מדרשות לדרוש ולתור אחר ההבטחות והיעודים הכתובים בתורה ובנביאים וכתובים, הנותנים עוז ותעצומות לישא ולקבול עול הגליות והשעבוד ותומכים את הלב בתוחלת ותקוה טובה כי לא יזנח ד’.

וכהיום הזה אשר כל כלל ישראל הגיעו לתכלית השפלות והביזוי על אחת כמה וכמה יש לנו לצפות לישועה קרובה כי לא יטוש ד’ את עמו ונחלתו לא יעזוב, כדברי המדרש רבה פרשת שמות, כל זמן שישראל הם בירידה התחתונה הם עולים, ראה מה כתיב ועלה מן הארץ, אמר דוד כי שחה לעפר נפשינו דבקה לארץ בטננו, אותה שעה קומה עזרתה לנו.

והנה מלבד מה שאנחנו מאמינים באמונה שלמת שהבורא יתברך שמו הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים והכל בהשגחה פרטיות על גוי ועל אדם יחד וגם מעצמות המאורעות המתרגשות לבוא לעולם כל עין יפה רואה שאין זאת מדרך הטבע כי מי האמין כזאת אשר בדור אחרון הנוכחי שמתפארים ומתגאים עם ההשכלה שפרשה כנפיה בכל המדינות וזככה את טבעי בני אדם להתנהג בחמלה ויושר זה עם זה על כי גם על צער בעלי חיים הגיע רחמנותם. אך בפתע פתאום נהפכו לאכזר כיענים במדבר לטבוח ישרי דרך אבות על בנים וגמולי חלב שלא פשעו, הלא זאת פוקח עיני האדם לראות שאין זאת מחק ומשפט הטבע, וגם ממנו ניקח צרי ומזור למכאובנו, כי כאשר ניתן רשות למחבלי כרם ד’ צבאות כן לעומת זה תבא ישועה פתאומית ממרום כאמור חבי כמעט רגע עד יעבור זעם ויתרומם קרן ישראל.

מדי דברי זכור אזכור עוד אחינו המגורשים מארצות מגוריהם ועל צואריהם נרדפו בשצף קצף בעירום ובחוסר כל ותחת היותם במנוחות שאננות ובתים מלאים כל טוב ומתגוללים עתת במצור ובמצוק ונסתם כל חזון מתי יעלו מבור תחתיות, אוי לנו שכך עלתה בימינו יכמרו נא רחמכם על האומללים האלו לתמכם בכל מה דאפשר עד עת בוא דברו להוציא ממסגר אסיר וישלם ד’ גמול טוב להנדיבים בעם אשר כבר הושיטו להם יד עזרם על היום ותהי משכורתם שלמה. ובדרך זו ילכו ולא יעפו ויתנו ויחזרו ויתנו. בפרט כל מי שלא יצא עדיין ידי חובתו יפתח את ידו ברוח נדיבה. העשיר ירבה והדל לא ימעיט, ויגמלו חסד עמהם איש איש בכל אשר לאל ידו, כי כעת בעקבתא דמשיחא צריכים אנחנו להתאמץ בכל מאמצי כחנו להרבות בגמילות חסדים, שהוא עמוד השלישי מהג’ עמודים שהעולם עומד עליהם. ועיין במג”ע פרשת לך על אומרם ז”ל יכול יהא חותמים בכולן,  תלמוד לומר והיה ברכה בך חותמין. ופירש שם, לפי שהאבות תקנו הג’ עמודים, אברהם אבינו עליו השלום תיקן עמוד גמילות חסדים ויצחק אבינו עליו השלום תיקן עמוד העבודה, ויעקב אבינו עליו השלום תיקן עמוד התורה, ובימות עולם היו עמודי התורה והעבודה בראשונה, ובזמן האחרון יושלם עמוד גמילות חסדים, וזה בך חותמין. עיין שם. והדברים עתיקים, בספרן של צדיקים. ומכבוד קדושת אאמו”ר זי”ע שמעתי בשם זקיני מצאנז זי”ע שאמר שבמתן תורה היה התחלת עמוד התורה ובבית המקדש היה עמוד עבודה שהוא הקרבנות, והבעל שם טוב זי”ע אחז צדיק דרכו בקודש לדורות עולם בעמוד גמילות חסדים והוא לזכות גם את חברו בנפש ובגוף, וזהו דרך החסידות לסייע לזולתו הן במילי דשמיא הן במילי דעלמא. עד כאן דברי קודשו. ובזה עלה ברעיוני ליישב דקדוק המפורשים בפסוק וזכרתי את ברית יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור. ודקדקו מדוע שינה הכתוב כאן הסדר מבכל מקום שכתיב אברהם בראש ואחר כך יצחק ויעקב. ודברי רש”י ז”ל והמפורשים ידועים. ועל פי דברי אלקים חיים הקדושים הנ”ל שפיר ניחא הסדר בפסוק זה, יעקב בראש ואחר כך יצחק וחותם את בריתי אברהם, שהוא עמוד גמילות חסדים שיושלם עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו, כסיום הכתוב והארץ אזכור, כי אז גאולה תהיה לארץ. וכדברי חכמינו ז”ל בגמרא, אין ירושלים נפדה אלא בצדקה שנאמר ושביה בצדקה:

אמנם לא על צדקותינו לבד אנחנו מפילים תחנונינו לפני המקום ברוך הוא, רק נחפשה דרכינו ונחקורה להשיב לבנינו אליו ללכת בכל דרכיו ולשמור את כל מצותיו בלב שלם ובנפש חפיצה. ועוד אני מדבר בתפלה וחותם בברכת הדורש שלומכם וטובתכם כל הימים.

ה”ק בן ציון הלברשטאם

(הפרדס אדר תרצ”ט, וכן מופיע בעץ חיים, ליקוטים על התורה ועל עניינים שונים, ג)

---

האדמו”ר השני בחסידות באבוב, רבי בן ציון הלברשטאם הי”ד, נולד בי’ באייר תרל”ד (1874) בבוקובוסק שבגליציה לאביו האדמו”ר רבי שלמה מבאבוב, נכד ה”דברי־חיים” מצאנז. בין השנים תר”מ-תרנ”ג (1880-1893), כשאביו שימש ברבנות בוישניצה, הוא עמד בראש הישיבה שם. בשנת תרנ”ב (1892) עברה המשפחה לעיירה באבוב, בשל מחלת האב. לאחר זמן מה החריפה מחלת האב, ורבי בן ציון קיבל על עצמו את הרבנות במקומו. בא’ בתמוז תרס”ה (1905) נפטר אביו, והחסידים הכתירו אותו כאדמו”ר מבאבוב והוא החל להתפרסם בגאונותו וצדקתו ובמעשיו הכבירים למען ה’ ותורתו. יסד ישיבה בבאבוב. רבי בן ציון היה בעל תפילה גדול והלחין לחנים רבים, שהתפרסמו בכל רחבי העולם. רבים נמשכו אליו גם בזכות הניגונים הרבים שחיבר.

נישא לבתו של רבי נפתלי ממעליץ ובזיווג שני לחיה פראדיל בתו של רבי שלום אליעזר הלבערשטאם הי”ד מראצפערד, בנו של בעל ה”דברי חיים” זצ”ל.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה ברח רבי בן ציון לכמה מדינות והגיע לווינה ולמריינבאד. הוא שב לפולין לאחר המלחמה, ובתרע”ט (1919) ישב לזמן מה בקרקוב ופתח שם את ישיבת “עץ חיים”. הוא הקים מחדש בשנת תרפ”א (1921) את ישיבת “עץ חיים” בבאבוב, שמנתה שלוש מאות בחורים. הישיבה נעשתה מרכז תורה חשוב בגליציה, ומשכה אליה המוני צעירים חסידים. התלמידים בישיבה הצטיינו בלמדנות, ומהם חיברו ספרים על סוגיות הש”ס. בשל הביקוש העצום לישיבה, הקים הרבי כחמישים סניפים ברחבי גליציה ופולין, וחינך את הנוער בדרכי היראה והחסידות. השפעתו על הנוער הייתה מרובה, כפי שכותב בנו, רבי שלמה בהקדמתו לספר “קדושת ציון”: “בעת ההוא הופיע כמלאך מושיע ממרום, כבוד קדושת אאמו”ר ז”ל, שהתאזר עוז בגבורים, ובהשפעתו הקדושה וברוח בינתו, פעל ועשה והקים דור חדש של לומדי תורה יראי שמים, ובמעט השנים בערך, נראתה דוגמת תחיית המתים בערי מדינת פולין, נתרבו הבחורים, נתמלאו ספסלי בית המדרש, גדלו אברכים חסידים ואנשי מעשה, אשר הדריכם בנתיבותיו ונפח בהם רוח חיים של אהבת תורה, קדושת החסידות וטהרת המידות“.

בשנים תרצ”ב-תרצ”ז (1937-1932) ישב רבי בן ציון בטשביניה ואלפי חסידים נהרו לחצרו, בעיקר בשבתות ובימי חג ומועד. לאחר מכן חזר הרבי לבאבוב. השפעתו התפשטה במערב גליציה, וחסידות באבוב הייתה לחסידות הגדולה ביותר באזור. הוא היה בעל תחושה ציבורית מובהקת, והוא היה בקי גדול בהוויות העולם. הייתה לו הופעה מרשימה והיה בעל השפעה בחוגי השלטון. התכתב עם גדולי הדור, והיה פותר בעיות ציבוריות. הוא הקים בתרפ”ח (1928) את “אגודת הרבנים דמערב גליציה”, לארגון פעולות הדת.

כשהגרמנים גרשו מגרמניה לפולין את היהודים אזרחי פולין וריכזו אותם בעיירה זבונשיין, עוד לפני פרוץ המלחמה (10.1938), פנה ר’ בן-ציון במכתב גלוי אל היהודים בפולין, ביקש שיעזרו לפליטים שהגיעו בחוסר כל. במכתב זה, המובא כאן למעלה, מבאר הרבי מבאבוב את משמעותן של הצרות שנתרגשו באותה העת על העם היהודי ואת מעלתה הגדולה של גמילות חסדים דווקא בעת ההיא.

שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה חולץ הרבי ונדד עם משפחתו עד שהגיעו בחול המועד סוכות תש”א (1940) ללבוב, שהייתה תחת שלטון ברית המועצות על פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. למרות המאמצים הכבירים של חסידיו, הם לא הספיקו לחלץ את הרבי ולהביא אותו לארצות הברית. בה’ בתמוז תש”א (30.6.1941), כבשו הגרמנים את העיר, והרבי הסתתר במשך כחודש בחדר שכוננית הסתירה את דלתו, בביתו של חסידו ר’ אליהו אביגדור ברינר. בסוף יולי החלו האיכרים בסיוע השוטרים האוקראינים לערוך פוגרום ביהודי העיר. כל יהודי שנקרה בדרכם הותקף באלות, סכינים וגרזנים. קבוצות יהודים הובלו לבית הקברות ולכלא לונצ’קי ונרצחו בטבח נורא. החל משעות אחר הצהרים, החלו לגרש את היהודים מבתיהם. השוטרים האוקראינים ערכו את החיפושים בכל העיר, לפי רשימות שהוכנו מראש. ההמון האוקראיני המשיך במהומות במחוז לבוב, במשך שלושה ימים.

בערך בשעה שש אחרי הצהריים של יום שישי, א’ באב (25.7) פרצו לבית בו התאכסן רבי בן ציון שהרב הסיר את התפילין של רבנו תם, והורו לו להתלוות אליהם. בנו, ר’ משה אהרן, ליווה אותו. הם רוכזו יחד עם שבויים יהודים נוספים מאזורים שונים של העיר בקרן רחוב, כששוטרים שומרים עליהם למנוע בריחות. לאחר שהתקבצו כמאה שבויים, הם החלו לצעוד בטור לפי הוראת השוטרים. חולשתו של הרבי לא אפשרה לו לעמוד בקצב הצעידה המהיר וכאשר עבר לסוף הטור החלו השוטרים להכותו באלותיהם והורו לו להזדרז. ברינר אחז בידו האחת, ובנו משה אהרן אחז בידו האחרת, עד שהגיעו למפקדת הגסטאפו. עד ראייה סיפר שראה מחלונו איך הרב, שהיה לבוש בבגדי השבת שלו, הותקף על ידי החיילים. האוקראינים האכזריים הכו אותו בראשו עם קתות רוביהם, והכיפה שלו נפלה לארץ. מדי פעם הרב רכן כדי להרים את הכיפה, ואז הם הכו אותו ביתר עוז. בשבת הייתה אקציה נוספת. בין השבויים הובאו לבניין הגסטאפו היו הפעם שלושה חתנים של רבי בן ציון שהסתתרו בביתו; הרב יחזקאל שרגא הלברשטאם, הרב משה סטמפל והרב שלמה רובין.

בני משפחתו של הרבי ניסו בכל דרך להביא לשחרור האסירים והציעו שוחד עצום, אך מאמציהם כשלו. לאחר שלושה ימי עינויים במאסר, ביום שני, ד’ באב תש”א (28.7.41), לקחו השבויים ליער יאנובר, נצטוו לחפות בורות ונרצחו בטבח הגדול. עשרים אלף יהודים נרצחו שם באותו היום, ובהם רבי בן ציון, בנו ושלשת חתניו.

פנקסים רבים של תורותיו ושל שירים שחיבר אבדו בשואה. כמו כן אבד בדרך פנקס של שבע מאות שיחות שנשא עמו בנו שלמה במהלך בריחותיו. לאחר השואה מילא את מקומו בנו רבי שלמה שניצל בנס מהתופת, והוא הקים מחדש את חסידות בובוב בארץ ובארה”ב. רבי שלמה הוציא לאור את הספר “קדושת ציון” (ב”כ) לאחר השואה, ובו לקט של שרידי תורתו של אביו שרשמו תלמידיו.

מקורות: גנזי כתבים, בית ויזניץ, סיפורה של קהילת טשביניה – אתר יד ושם, אנציקלופדיה יהודית – דעת, ויקיפדיה, אתר זכור.

ראה גם: נרות שבת – קוים למהותה ומקורה של הנגינה הבובובית, הפרדס שנה יב חוברת ז סימן לג – תכתובת בין האדמו”ר מחב”ד לאדמו”ר מבאבוב, חב”דפדיה, אלה תולדות אדמו”רי באבוב – המאור, אלה אזכרה חלק א, אדמו”רים שנספו בשואה, דאס אידישע וואארט אב-אלול תשכ”ה מעמ’ 12 – ‘דער באבאווער רב זצ”ל’. על תלאות מסע הבריחה של הרבי מבאבוב ללבוב – ראה במאמרו של אברהם יעקב זילברשלג: מאמר היסטורי – בהתגעש עולם, יום פרוץ מלחמת העולם השניה.

מספר הצפיות במאמר: 713

ואתחנן אל ה’ בעת ההוא לאמור.

הנה תכלית הדרשה הוא להוכיח על מומין שבסתר ושבגלוי הנמצאות בתוך העדה, ולהורות לעם ה’ הדרך ילכו בה. ואם כן אין מקום למנהג שנהגו ישראל ודורשיו לדרוש משל ומליצה ולבאר אגדות חז”ל. והלא טוב שהמוכיח יאמר בפירוש בלי שום משל ומליצה ובלי לעוות מקראי קודש “רשע מחלל שבת מות תמות”, “להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם”, כי לא המדרש עיקר אם טוב אם רע פתרונו, כי אם המוסר וההוכחה העטוף בו, אך היודע מצב חומרי של המגיד המוכיח , מי שיודע שלא לחכמים לחם וכי להרב “המגיד משנה” אין לו לחם משנה, והוא תלוי בדעת אחרים בדעת הבעל בתים ובחסדם. והיה כאשר יוכיחם על עוונם בלי שום משא פנים יאבד לחמו פשתו מימו וצמרו כי כלה גרש יגרשהו, אי לזאת השכיל המוכיח הלז להלביש מוסרי מחלצות האגדה הנעימה ותחת לחרף ולקלל את הפושעים יכביר מלים וישים מדברו על מדרש ומקרא ובתור ביאור על המדרש יבליע בנעימות לשונו דברי תוכחתו. אולם לתחבולה זאת מוכרח לפנות רק מוכיח עני אשר אל החזקות שומעיו צופות עיניו כי המה נותנים לחמו, אמנם אם הבעל מוכיח עשיר והוא לא יקווה לאיש, בידו להגיד פשעי שומעיו מבלי משל ומליצה.

ובזה יתבאר מאמר חז”ל (במכילתא פרשת בא) שאמרו לרבי עקיבא, עקיבא מה לך אצל אגדה כלך אצל נגעים ואהלות. אחר שנודע כי רבי עקיבא היה עשיר גדול ואחר שזרחה עליו שמש ההצלחה עם זוזים בכנפיה ולא היה תלוי בדעת אחרים, ועל כל זה תפס בחבל הדרוש לדבר באגדות, אמרו לו בצדק “עקיבא מה לך אצל אגדה”. אם דרשן אחר אומר מדרש להבליע בו המוסר, הצדק אתו אך אתה עקיבא, שחננך ה’ הון רב, מה לך להכניס את המוסר באגדה, לך נאה לומר ההוכחה בלי שום לבוש, כלך מדברותיך אצל “נגעים ואהלות” נגעי נפשות בני אדם והעבירות אשר באהלי האנשים הרשעים וחדרי משכביהם. זה תכלית ומטרת האגדה למלאות דעת יראת ה’ כמים לים מכסים.

ולדרכנו נבין מקרא שלפנינו בהקדמה משל לקוח מהחיים. מאחת הקהילות נתקבל רב חדש על מנת שידרוש בכל חודש דברי דרוש ואגדה. ויהי בכל עת שקרב זמן הדרוש קרא הרב לשמש של הקהלה אשר ידע היטב מעשה אנשי הקהלה ודרש אצלו להגיד איזה חטא פרץ בעיר, למען דעה על מה נחוץ להרים קולו. השמש הגיד לו באמונה כל אשר ידע, אך לגודל תמהונו של השמש מעולם לא דרש הרב על אדות החטאים אשר הגיד לו, ותמיד הוכיח על חטאים אחרים אשר לא נעשו בהקהלה. אם הודיע השמש שחילול שבת נפרץ בעיר באופן מבהיל, דרש הרב והוכיח על התרשלות במצות ציצית. אם עורר השמש הנאמן את רוחו על המכשולים בעשית המצות, דרש וצעק הרב והוכיח על אתרוגים המורכבים. ואם השמש הודיע לו כי נפרץ טהרת המשפחה ונשי ישראל אינן טובלות לנדתן, אז הוכיח הרב על תפילין כשרים ואופן הנחתם. כללו של דבר, מהכל דיבר רק לא ממה שנצרך לדבר בזמן ההוא. אכן נודע הדבר כי באמת נצרך לו לידע מה חטא העם, אבל לא כדי שידע להוכיח על חטא ההוא אשר פרט, רק להיפך, למען ידע להשמר שלא יוכיח על חטא ההוא אשר פרץ באמת. הן אני עני ותלוי בדעת הבעלי בתים ואם אוכיחם על פשעיהם יפנו לי עורף וינקמו נקמתם ממני, כי על פי הרוב העשירים הם החוטאים ולא ייטב בעיניהם אם אגיד להם קשות, ואשר על כן הוא חוקר טרם שידרוש מה חטאו למען ידע שלא להוכיח על חטא הזה, ולא יפגע חס וחלילה בכבודם, למען לא יחסר לחמו.

אך באמת צריך להמוכיח רוח כביר שלא לפחוד משנאת השומעים, ולדבר דבר בעתו ולבלתי חת ויבטח בה’ המכין מזון לכל בריותיו. ומשה רבינו עליו השלום, העניו מכל אדם התפלל על זה שיהיה לו רוח כביר ולא יפחד מלדבר דבר בעתו ולהזהיר על החטאים שחוטאים אז באותו עת. וזהו שאמר הכתוב “ואתחנן אל ה’ בעת ההוא לאמור”, שאוכל לאמור מוסר על הנוהג “בעת ההוא” דווקא, לא מוסר הנצרך בזמן אחר. והבן.

הרב משה אהרן קרויס נר”ו אב”ד באיא־מארע

(המגיד, וכן בפורסם בשינויים קלים באפריון)

---

הרב משה אהרן הכהן  קרויס נולד בשנת תרמ”ט (1889) בפטרובו-סלו במחוז באטשקה.

אביו, הרב יהודה הכהן  קרויס זצ”ל, היה רב ואב”ד של לקנבך שבבורגנלנד (אז בהונגריה), חיבר את ספרי דבר בעתו,  ומקום קבורתו בהר הזתים שבירושלים. אמו של הרב משה אהרן, הרבנית עטל בת הרב הגאון ר’ אדוניהו שמלצר ז”ל, קבורה בבית הקברות העתיק בלקנבך.

הרב למד בשקידה רבה בישיבות פרסבורג, בישיבת הרב גרשון שטרן במארוש-לודאש, בישיבת הרב אליעזר דייטש, מחבר ספר דודאי השדה, בבוניהאד ובישיבת הרה”ג יוסף צבי דושינסקי זצ”ל בגאלאנטה. הוא למד כמה שנים באוניברסיטת לוצרן שבשוויץ וקיבל תואר ד”ר. הוא  היה בקי במדעים, דיבר 12 שפות ונודע כבר סמכא בענייני רפואה. עוד טרם מלאו לו ארבעים, היה הרב ידוע כידען מופלג, סיני ועוקר הרים. שמו הלך לפניו גם בעיני זקני הרבנים במדינה.

הרב משה אהרן כיהן כברב ואב”ד בקהילת לוצרן שבשוויץ, משנת תרס”ח (1908) כיהן כרבה של נמש-סאלוק ליד העיר פאפא, אחר כך נבחר לכהן כרבה של טשעטשוביץ שבסלובקיה ובשנת תר”פ (1920) החל לכהן כרבה של באניה (נאג’-באניא, נאדיבינה, באיה-מארה) שבטרנסילוואניה. היה גאון מפורסם בתורתו ויראתו, נואם מזהיר ועמד בראש ישיבה גדולה.

שאלה שכתב בתרס”‘ד הובאה בשו”ת מקדשי השם. בשנת תרס”ט הוציא לאור את הספר בית אברהם ובית דויד והוסיף לו הקדמה והערות. באותה שנה מופיעים חידושים בוילקט יוסף סימן מז בעריכת הרב יוסף הכהן שוורץ הי”ד (ביקורת על ספר זה מופיע באפיריון, תרפ”ו). בשנת תר”ע ובשנת תרע”ב מופיעות תשובות בתל תלפיות מאת הרב משה אהרן קרויס רב נ-סאלאק. בשנת תרפ”ה מתפרסם בכתב העת המגיד סימן ק דבר תורה לפרשת ואתחנן מאת הרב משה אהרן קרויס אב”ד באיא-מארע שפורסם שנה קודם לכן באפיריון. בשנת תרפ”ו הוציא לאור את ספרו זכרון יוסף על חברו הגביר הרב יוסף ערלנגר שאירח אותו בביתו בלוצרן. בספר שתי תשובות הלכתיות משנת תרפ”ה. בשנת תרפ”ה הופיעה הערתו בספר אוצר החיים בעריכת הרב חיים יהודה ארנרייך הי”ד, בשנת תרצ”ד הוציא לאור את ספרו של סבו נפש אדוני’. תשובתו בעניין “שאלה בגירי עריות אם מותר לקבלם” יצא לאור כקונטרס בשנת תר”צ וחזרה והודפה בספר ירושת פליטה סימן כ”ו. בתשובה זו מברר הרב את האם להתיר את גיורה של נכרית שחיה כמה שנים יחד עם בחור יהודי ממשפחה הגונה ושמר הדת שאינו יכול להיפרד ממנה, והיא מבקשת להתגייר ולהיות כאחת היהודיות הכשרות. ושם בסימן י”ז מופיעה תשובה הרב קרויס בדין קריאה ב”ספר תורה שציינו בעופרת קוים ונקודות”. מספר תשובות שנכתבו לרב מופיעות בספרי אפרקסתא דעניא. בבית וועד לחכמים מתבשרים הקרואים על פרסום “קונטרס כתוב לאמר – שאלה להלכה ולמעשה, בעניין אומר אומרו ומינו סופר ועדים בגט על ידי כתב אשר לפניהם” מהרב הגאון המפורסם מו”ה משה אהרן קרויס שליט”א מבאניא”. בשנת תש”ב מתפרסם בספר דרכי משה החדש, סיפור מאת הרב משה אהרן על אביו. ספריו “מעיין מים” ו”התורה והחכמה” הוכנו לדפוס, אך אבדו בשואה.

ב-1940 גוייסו רבים מהגברים בקהילת באניה לעבודות כפייה במסגרת הצבא ההונגרי והוצבו באוקריינה. הצבא הגרמני כבש את העיר בכ”ד באדר תש”ד (19/3/1944). בי’ באייר תש”ד (3/5/1944) הוקמו גיטאות בעיר והיהודים גורשו עליהם בצווי השלטון ההונגרי. המשטרה המקומית חקרה את היהודים בעינויים כדי לגלות היכן הסתירו את חפצי הערך. תושבי הגיטאות גורשו לאושוויץ בשני טרספורטים בסיוון תש”ד (5-6/1944) ושם נספו רובם.

הרב משה אהרן ואשתו הרבנית אסתר בת ר’ ליב אולמן נהרג עקה”ש באושוויץ. כן נספו רבים ממשפחתם ובהם, בתם תרצה עם ילדיה (בן 6 ובת 4), ובנם הבחור ישראל אלתר שנפטר במחנה עבודה בט”ו בחשוון תש”ה. אחיו הרב נפתלי, אחיו הרב יקותיאל עם אשתו דבורה, אחותו ברכה עם בעלה הרב וולף ווינברגר וכל ילדיהם ונכדיהם, אחותו פראדל עם בעלה הרב הגאון רבי אברהם יעקב סופר אב”ד של קהילת טעט ובנם אדוניהו, אחותו רבקה עם בעלה ר’ יצחק ויעדר עם כל ילדיהם.

שרדו את השואה בנם הרב ד”ר אברהם דוד רב בקהילות בטשיקסערעדא, האמנשטאט ובניו-יורק ושני בניו, בתם שרה ייטלה (ליאת) וואלדמן, חתנם הרב חיים אלתר פנט רב בבאניה ובתל-אביב מחבר סדרת ספרי תפוחי חיים ועוד, אחיו הרב אדוניה הכהן קראוס מחבר ספר אדני היד החזקה, אחותו הרבנית ייטל ואחותו הרבנית שרה אונגר.

מקורות לעיון נוסף: חכמי טרנסילבניה, דאס אידישע ווארט שבט תשמ”ה, ספר זכרון לקהילת נאג’-באניה עמ’ 38-40, 42-44. לתיאור קורות קהילת באניה בשואה – ראה באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

 

מספר הצפיות במאמר: 315

מיהו סנדק ומה מקור שם זה

מי שאוחז התינוק על ירכו בשעת מילה נקרא סנדק. וקריאת שם סנדק, דסנדק נוטריקון סניגור נעשה דין קטיגור (והוא על פי זהר הקדוש פקודי דף רנ”ה דסטרא אחרא אתבר בזמנא דאתגזר בני ישראל וכו’ דעתיד סניגוריא על ישראל. הגאון הקדוש מדינוב ז”ל ברית שלום). ובאבודרהם כתב בעל הברית שקורין בלע”ז פדרינו, ובערוך ערך סנריקוס פירש בלשון יווני ורומי פטרון ישר ופרטליק (בר”א סימן ה’ סעיף קטן א).

מדרשים על הסנדק

וסמך למצות סנדקאות כתב מהרי”ל בהלכות מילה בשם מדרש שוחר טוב (השלם) וכן הובא בדרכי משה סימן רס”ה וזה לשונו: החזק מגן וצנה, אני משבחך בכל אברי. בראש אני קורא בתפילין בשערי לא תקיפו פאת ראשכם, ביריכי אני עושה סנדיקים לנימולים. מובא גם כן ברוקח בהל”ש סימן ק”ח ועוד אמרו חכמינו ז”ל במדרש אר”א בשם ר”א מקרא זה אי אפשר לאמרו שהקב”ה נעשה שושבין לאברהם אבינו עליו השלום במילה שנאמר וכרות עמי הברית והמלאך גבריאל נעשה סנדק (בר”א שם). והוא מצווה גדולה מאוד ועל ידה הוא זוכה לעשירות. ורמז דכתיב ישימו קטורה באפך וסמיך ליה ברך ד’ חילו (ברית שלום).

הסנדק כמקטיר קטורת

ויפה כח הסנדק מכח המוהל להקדימו לקריאת התורה, דכל סנדק כמקטיר קטורת, ולכן נוהגין שלא ליתן ב’ ילדים לבעל ברית אחד, כדאמרינן גבי קטורת חדשים לקטורת (הג”ה רס”ה סעיף יא). ופתחי תשובה סעיף קטן יד הביא בשם צוואת רבי יהודה החסיד ז”ל שלא יעשה חברו סנדק לשני בניו אלא אם כן מת אחד. ובהגהות יד שאול הוכיח מתרגום יונתן שבאביו זקנו לא אכפת לן ויכול להיות סנדק בהרבה בנים, שיוסף היה גם כן סנדק בהרבה נכדיו, והטעם דהנודע ביהודה מהדורה קמא יורה דעה סימן פ”ו כתב דעל כן לא ייתן שני ילדיו לסנדק אחר דהוי כנותן מתנותיו לכהן אחד, וזה שייך במי שאינו מכירו, אבל במכירו מותר ליתן, כמו במכירי כהונה. והחכם צבי כתב דקרוב חשוב יותר ממכירי כהונה ועל כן שרי. זה תורף דבריו. ועיין נודע ביהודה שם ובחתם סופר אורח חיים סימן קנ”ה וקנ”ט דלהרב אב”ד גם כן אין להקפיד משום דרב בעירו ככהן גדול שמקטיר ושונה. עיין שם. ויש מבארים דברי ר”פ על נולדי תאומים אז אין ליתן השני ילדים ביחד לסנדק אחד (ברית שלום), אבל בלאו הכי לית לן בה. ואפילו נימא דהקפידא בכל שני ילדים, האיסור הוא רק על בעל ברית המכבדו אבל הסנדק פשיטא שלא ימנע בשביל זה שכבר היה סנדק, ואולי יש חשש איסור שנראה כמזלזל ח”ו בדבר מצווה וכמזלזל בבעל הברית אם לא ירצה ואולי אתייקורי הוא דאתייקר ביה. (י”ש סעיף קטן יא לקוטי סוף בר”א סימן א’ סעיף קטן כה).

האם קטן יכול להיות סנדק כשיש שם גדול

ואין לכבד לקטן שיהיה סנדק במקום דאיכא גדול, כיון דהסנדק הוי כמקטיר קטורת. כן כתב בספר זב”ל בשם שו”ת כת”י. והבר”א משיג דזה אינו, דכווין דמותר ליתן לכהן קטן מתנות כהונה כמו שכתב תוספות פסחים פ”ט וקצות החושן סימן רמ”ג סעיף קטן ד, הכי נמי כשהקטן יודע ומבין מה הוא מצות סנדקאות מותרין לכבדו. עיין שם.

האם סנדק רשאי להיות מוהל בו זמנית

ואין הסנדק רשאי להיות מוהל משום דהברכה צריך להיות בעמידה. כן כתב הפמ”ג בסימן תקפ”ה מ”ז אות א’. ובשו”ת שע”צ יורה דעה סימן קע”ד פוסק דמותר להיות מוהל משום דלעולם הברכה נגררת אחר עשיית המצוה, וכיון דהמצוה מותרת בישיבה הכי נמי הברכה (כדוגמא דטו”ז סימן תפ”ט סעיף קטן ט, ואדיני אבי זקני הפני יהושע ריש פ”ג דמגילה) וכן פסק בשו”ת מהר”ם שיק אורח חיים סימן ס”ד, וגם משום דאין עושין מצות חבילות חבילות לא שייך בזה. עיין שם. ועיין מדרש רבה פרשת אחרי ובהגהות הרד”ל ובנודע ביהודה תניינא סימן רי”ג, וכן נהג הגאון רבי עקיבא איגר זצ”ל שהיה סנדק ומוהל ביחד, כמו שכתב בחוט המשולש (בר”א סעיף קטן יא, ואשתמיט כל זה מברית שלום. עיין שם).

ישתדל להיות סנדק, שהיא מצווה רבה

ונוהגין להדר אחר מצוה זו להיות סנדק. ואין לאשה להיות סנדק לתינוק במקום שאפשר באיש, משום דהוי כפריצות (רמ”א שם). ובספרים הקדושים כי מצוה זו סגולה לתקן פגם הברית, ועל כן לא יחוש אדם על ההוצאה שעושה במצוה זו. ומותר לעשות הוצאות בעבור מצוה זו ממעות מעשר, אם אין לו מעות אחר. (עיין טו”ז וש”ך רמ”ט ביכורי יעקב סוכה סימן תרכ”ז סעיף קטן יא בספר הגן ודרך משה דף לב). ויש מחזירין להיות סנדק בימי השובבי”ם כי הוא מכלל תקוני הברית ואוכלים בסעודת מילה כי יום טוב שלהם הוא. וירא שמים ישתדל להיות סנדק אחר גמר התיקון, שיחשבו התענית שובבי”ם רצופים. ומכל מקום אם אבי הבן מאליו הוא מכבדו בסנדקאות אפילו באמצע שובבי”ם לא ימנע מהמצוה וליכול ילחדי, כי בלי ספק נחשבים התעניות רצופים (בר”א ונ”כ סעיף קטן ד).

ומי שכבדוהו להיות סנדק ואביו מוחה בו, אינו חייב לשמוע לו. וכמו שכתב הרא”ש כלל ט”ז דאם אביו אומר לי שלא יתפייס עם חברו, אין צריך לשמוע לו. וכל זה כשאין האב נותן אמתלא טובה לדבדו למה יצווהו כך שלא להיות סנדק לא ישמע לו לבטל מצווה, ובפרט כשכבר קיבלה עליו, כי מצווה רבה היא (עיקהד”ט בשם כני”ח).

מי יבחר להיות הסנדק ובאיזה מצב מותר להחליף אותו

ואם ראובן נולד לו בן ואמר שאם יבא אביו יהיה הוא הסנדק ואם לא יבא יהיה הוא בעצמו, ולא בא האב רק אחי אביו שהוא תלמיד חכם, ואדעתא דהכי לא נדר, והלך חכם והתירו ועשה סנדק לדודו, אין לערער על המתיר. ואפילו לכתחלה יש לומר דמצי למתשיל, כדי שתיעשה המצווה בעילוי יותר [עיקהד”ט בר”א סעיף קטן ה וסעיף קטן ח). ואם הבטיח לאחד שיכבד לו בסנדקאות, אינו רשאי לחזור משום שארית ישראל לא יעשו עולה וגו’. ואם חוזר מהני ונקרא רשע, כמו אם כיבד למוהל (בר”א סימן א סעיף קטן כה).

ואם אבי הבן רוצה לכבד לקרוב שלו עם הסנדקאות, והאם רצונה בקרוב שלה, הולכים אחר היותר גדול בתורה ובמעשים טובים. ובשווים קרוב שלו קודם.

חיובי הסנדק לעלות לקריאת התורה

סנדק כבר נתבאר דיפה כוחו ממוהל לענין קריאת התורה, כמו שכתב הרמ”א. ומה שכתב החתם סופר סימן קנ”ח דהסנדק הווי רק נטפל למצווה, כתב הבר”א משום דמוציא הוצאות, ואם כן כשהרב אב”ד הוי סנדק ואינו מוציא הוצאות, שוב אם המוהל תלמיד חכם כהרב, אין להרב קדימה לקריאת התורה מהמוהל. ואפילו מחיובא דאבי הבן הסנדק קודם, אף על גב דאבי הבן קודם למוהל, משום דסנדק קודם ליארצייט וייארצייט קודם לאבי הבן. (ועיין זכל”א בערך מילה מג”א רפ”ב שו”ת מ”ח יורה דעה חלק ב סעיף קטן מב שצריך עיון). ובספר שע”א, שער ב סימן ב, דבמקומינו אין הסנדק והמוהל חיובים לקריאת התורה, ובפרט בראש השנה ויום הכיפורים אין משגיחין בחיובים כלל (בר”א סעיף קטן יט).

סנדקאות לאונן ולאבל

מי שכבדוהו לסנדק בחול המועד סוכות ואירע שמת לו מת בלילה, רחמנא ליצלן, אם נקבר המת מקודם שעת המילה רשאי הוא להחזיק במצוותו להיות סנדק. ואם לא נקבר עדיין, אם יש שם כתפים מיוחדים ומסרו לידם, מותר לעשות המצווה. ואם אין שם, אף על פי שיש שם מי שרוצה להתעסק עבורו, אינו רשאי. ומכל שכן באנינות דאב ואם, אם לא שאינו בנמצא הגון כל כך (הגר”ז בהלכות אונן). אבל, רחמנא ליצלן, אין לו להיות סנדק לכתחלה, כיון דאבל אסור להקטיר קטורת. ומן הדין מותר אפילו בתוך ז’ לאבילות, דהא אפילו אונן להיות סנדק, רק שאסור האבל לנעול סנדלים וללבוש בגדי שבת (עיין זכל”א בערך אבל סנדק).

טבילה והתעטפות בטלית לקראת מצוות המילה

מהרי”ל כשהיה סנדק היה טובל את עצמו להכניס התינוק בטהרה לברית. והדרכי משה כתב דהוי חומרא בעלמא ואין נוהגים כן. אבל החיד”א כתב דכשהוא חס וחלילה טמא, טוב וישר לטבול ולא יגש למזבח בטומאתו, וכל שכן כשמכווין לתקן פגם ברית. ורבים נהגו דבכל אופן טובלים סמוך למצווה. וכן ראוי לנהוג. ויעב”ץ כתב שנכון דגם האב והמוהל יטבלו ויסתפרו ויכינו מחשבתם לטהר ולקיים המצווה בשמחה וכוונה, ויאמרו התפילות שנתקנו, ומתעטפים בטלית מצווה. ונוהגים שהסנדק מכסה את התינוק עם הטלית שלו. והמנהג הוא שכל מי שיש לו איזה כיבוד במצוה זו, מתעטף בטלית שכן הוא בפייט שיסד ומבטן לשמך הם נימולים ועל כסותם יעשו גדילים. וטוב שהוולד יהיה גלוי עיניים. עיין ירושלמי כתובות פרק ה הלכה ו. ומי שנוהג לטבול את עצמו בערב תשעה באב או תוך ל’ לאבילות, רחמנא ליצלן, יכול לטבול ואפילו תוך ז׳ במים צוננים, יש לומר דמותר כשהוא סנדק . וצריך עיון ( ועיין אלף למטה סימן תרכ”ה סעיף קטן יד, ובהגהות יד שאול סימן שפ”א). ואם אי אפשר לו לטבול, על כל פני ירחץ בתשעה קבים כשהוא טמא, ואפילו בשבת (עיין בס”ח סימן תתכ”ו ובאשכול הלכות תפלה סימן ב). ומכל מקום אם אי אפשר רק במוהל טמא אסור להחמיץ המצווה. ואב שיכול למול, ואב שיכול למול אף על גב שטמא הוא, מכל מקום הוי קודם למילה ממוהל אחר טהור (ועיין יומא ו עמוד ב נ”כ סעיף קטן ס בר”א סעיף קטן יב קצת מזה).

סנדקאות ושושבינות – מה קודם

מי שכבדו אותו להיות סנדק וצריך לנסוע על החתונה להיות שושבין דחתונה, יסע להיות שושבין דהווי בכלל גמילות חסדים ועדיף מסנדק. כן כתב בספר מדרש שם ועבר.

מעלת הקוואטער

מרב עובדיה ברטנורא ביכורים פרק ג משנה ג שכתב דחייבים לעמוד מפני נושאי התנוק לברית מילה דחביבה מצווה בשעתה. משמע שם דגם המכניס והמוציא התינוק, הנקראים קוואטער וקוואטירן הם בכלל סנדק וכל מה שמתירין לסנדק ולמוהל, הכי נמי להם, דהיינו ללבוש בגדי שבת מראש חודש אב ואילך עד התענית. וכמו שכתב המחצית השקל בסימן תקנ”א בשם האליה רבה. ודלא כמו שכתב בשו”ת דברי יעקב סימן נג ההיפוך (בר”א אות ב).

הזריזות הנדרשת מהסנדק והמנהג שייתן מתנה לתינוק

הסנדק צריך להיות זריז לבוא בהשכמה, ואם לאו, מעמידין אחר במקומו, שאין מחמיצין המצווה (יעב”ץ במג”ע). והמנהג שהסנדק נותן מתנה דורון לתינוק הנימול, כמו שאמרו חז”ל שהקב”ה נתן לאברהם אבינו עליו השלום את ארץ ישראל במתנה כשמל עצמו (שם).

דגשים מעשיים במלאכת הסנדקאות

אומנות הסנדק שיקרב ברכיו שלא יפול הוולד בין רגליו. ונוהגין לתת ספסל קטן מתחת רגלי הסנדק, ואל יהיה גבוה כי על ידי זה ישכב התינוק כמו בתוך גומא ותתעכב מלאכת המילה. וישים הסנדק את רגלי ושוקי סמוכים יחדיו יודבקו (ויכוון בזה עקידת יצחק) ויטה ידו תחת עגבות הילד ובכל ידו ידחוק רגלי הילד למטה שיהיה האבר בגובה גלוי, וטוב שאיש אחר יאחז ברגלי הילד (עיין גם כן ברית שלום):

(קרבן אשר)

תפלה לאב קודם המילה

לשם יחוד קוב”ה בדחילו ורחימו ביחודא שלים בשם כל ישראל:

הנה אנוכי בא לקיים מצוות עשה, וביום השמיני ימול בשר ערלתו לתקן את שורשה במקום עליון, והריני מוסר בני למוהל, ואני ממנה אותו שליח גמור שימול את בני כדת מה לעשות. ויהי רצון מלפניך ה’ אלהי ואלהי אבותי שתעלה עלי כאלו קיימתי מצוה זו עם כל הכוונות הראויות לכווין במצות מילה, ופריעה, ומציצה, ויתגלה החסדים במשפט האורים, ותהא מצוה זו חשובה לפניך כריח ניחוח ותשפיע נשמה קדושה לילד.ואליהו הנביא זכור לטוב ישמור הילד לשמור בריתו ושלא יחטא כלל. ותזכני לי ולאמו לגדלו לתורה ולמצוות, ויהיה חכם וחסיד ובעל מדות טובות ובריא מזליה ונשמח בו ובתורתו, ונגיעהו לחופה. ועתה הנה הבאתי את פרי בטני אשר נתת לי לקיים מצוותיך ביראה ובאהבה ושמחה רבה, באתי היום לעשות רצונך, ואתה ברוב רחמיך תברכנו מברכותיך ותשמחנו בעבודתך, ותצילנו מכל חטא. ותזכני לקיים כל המצות שבתורה. חנני ה’ כי אליך אקרא כל היום. עזרנו אלהי ישעני על דבר כבוד שמך והצילנו וכפר על חטאתינו למען שמך. ויהי נועם כ’ו.

(שם)

תפלה לסנדק קודם המילה

לשם יחוד קוב”ה ושכינתיה בדחילו ורחימו, ליחד שם י”ה בו”ה ביחודא שלי בשם כל ישראל.

הנה אנכי בא להיות סנדק, ואהיה כסא ומזבח לעשות על ירכי המילה, ויהי רצון מלפניך אלהינו ואלהי אבותינו שיהיה מזבח כפרה, שתכפר על כל חטאתי ועוונותי ופשעי, ובפרט מה שפגמתי בירכי ובאות ברית קודש, ותעלה עלינו כאילו כווננו בכל הכוונות הראויות לכווין ותמלא כל השמות שפגמתי בהם, ותהא המילה חשובה כקטורת הסמים כדכתיב גבעת הערלות וכתיב גבעת הלבונה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך ברך ה’ חילו ופועל ידיו תרצה ויהי נועם כו’:

 (שם)

---

הרב אשר זליג הי”ד ב”ר יוחנן לנדא היה מורה הוראה באלפין שבאזור קרקוב ובכמה מקומות נוספים, אך סירב לקבל את עול הרבנות, כדי שיוכל להשיב שו”תים באין מפריע. לאחר שעירו חרבה במלחמת העולם הראשונה, היה מו”ץ, ר”מ ודרשן בחברת משניות באושפצין ובעיר ססנוביץ. זמן מה היה ראש ישיבת “כתר תורה” של חסידי רדומסק, בסוסנוביץ וברדומסק שבאזור לודז’.

בשנת תרפ”ג הוציא לאור את ספרו קהלת אשר ובו חידושים וביאורים בש”ס ופוסקים. בשער הספר מוזכר שכתב את הספר “אבני זכרון” על כללים ופלפולים בש”ס ופוסקים, את “שו”ת תולדות אשר” וקונטרס “אבני השדה על אגדה”, אותו כתב בשדה המערכה במלחמת העולם הראשונה.

בשנת תרפ”ד חלה ונפטר בנו הבחור נפתלי צבי, שעסק במסחר ועזר לאביו לשקוד על התורה.

בשנת תרצ”א הוציא לאור את ספרו קרבן אשר על התורה, שהוא “סנסן אחד מחיבורי הגדול על חמישה חומשי תורה… וכן יהיה ה’ יתברך בעזרי להוציא לאורה על כך ספר בראשית במהרה” (מתוך שער הספר). הספר יצא שוב לאור בשנת תש”מ ע”י נכדיו של המחבר.

על הספר הסכימו הרבנים הבאים: הרב שלום דוד אונגר אב”ד זאבנא, הרב מאיר אריק אב”ד טארנא, הרב חנה הלברשטאם אב”ד קאלישיץ, הרב יוסף נחמיה קארניטצער אב”ד קראקא והגליל, הרב מאיר הכהן ראפאפארט אב”ד לוקאווא, הרב אליהו באמבאך אב”ד אשפצין והגליל, הרב ישכר דובעריש הלוי אב”ד פלאוונא, הרב  נחום וויידענפעלד אב”ד דאמבראווא, הרב שמואל פיהרער אב”ד קראס, רבי אברהם מרדכי אלטר האדמו”ר מגור, רבי שלמה חנוך הכהן ראבינאוויץ מסוסנוביץ האדמו”ר מראדומסק, הרב צבי אריה יהודה מייזלש מלאסק, הרב  מאיר דן רפאל פלאצקי אב”ד אסטראב, הרב מרדכי ליב ווינקלער ממאד, הרב אברהם יוסף גרינוואלד אב”ד אונגוואר והרב שלמה זלמן עהרענרייך אב”ד שאמלויא והגליל.

בפתיחת ספרו מביא המחבר לאחר פתיחה בענייני אגדה, חלק מספר היוחסין של משפחתו. בהמשך הוא מודה לקב”ה על הצלתו ממקום סכנה בחזית האיטלקית בשעת מלחמת העולם הראשונה. הוא מבאר את החשיבות של הדפסת חידושי תורה וכותב “חשקה נפשי להעלות כתבים שלי למשמרת לעד ולדורות”. בסיום הקדמתו הוא מתפלל שקב”ה יעזור לו, לאשתו גאלדא ליבא, לבתם אסתר ובעלה הרב יחיאל יצחק לייכטער ובניהם נפתלי צבי ויעקב שלום, לבניהם אברהם יושע, משה, אלעזר לייזר ולבתם הילדה צירל.

מאמר נוספים שלו מופיעים בכתבי עת, ובהם מאמר לפרשת ניצבים המופיע בהבאר, מאמר בהכוכב, בהירדן, ביגדיל תורה, באסיפת חכמים ועוד. ותשובות אליו מופיעות במספר ספרי שו”ת. כמן כן כתב הסכמות לספרים ובהם ספר שערי ציון.

הרב נפטר בגיטו סוסנוביץ, ביום כ”ג בטבת תש”ב (12.1.1942), בהיותה תחת הכיבוש הנאצי. הרב נטמן בחלקת אנשי אושפיצין.

מקורות: ספרי הרב הי”ד, רבנים שנספו בשואה, מאורי גליציה ג.

מקורות נוספים: ספר אושפיצין.

מספר הצפיות במאמר: 4096

וזה אשר קוננתי במר נפשי על כ”ק אאמו”ר הקדוש זצ”ל בעת שהיה ארון הקודש מונח בבית הכנסת:

אברהם זקן בא בימים. הדקדוקים כבר מבוארים מה באו בימים.

אך איתא בשל”ה הקדוש שכל איש נברא רק לכבוד יתברך שמו לעובדו ולשמור מצותיו שלא לבלות אף רגע אחת מימי חייו לבטלה. וכל רגע שהוא מבלה בזה העולם שלא לכבוד הבורא יתברך שמו, הרגע הזאת אינו נחשבת כלו וחסר כל הרגעים האלה. וזה הפירוש בא בימים שאברהם אבינו עליו השלום בא עם כל הימים, שלא נחסר לו אף רגע חדא אשר חי על פני האדמה, שבכולה עבד את ה’ יתברך ובא לעולם הבא עם כל הימים שלימים.

גם נוכל לומר בא בימים, שבא למקור מחצבתו, כי הנשמה מחצבתו מתחת כסא הכבוד על פי מה דאיתא בספר ייטב לב לאדוני אבי זקני הגאון הקדוש זצ”ל האב בית דין דקהילת סיגיט בשם כבוד קדושת מורי זקני בעל ישמח משה על הפסוק וזרח השמש ובא השמש, כי מבואר בתוספות ריש פרק ג’ דברכות דזריחת השמש נקרא יציאה, כדכתיב השמש יצא על הארץ. ושקיעתה נקרא ביאה, כי בא השמש. ולכאורה איפכא מבעי לי, כי בזריחה באה לעולם ובשקיעתה יצא מן העולם. אבל הטעם כשבא אל ביתו ומקומו נקרא ביאה וכשיצא ממקומו נקרא יציאה. וכבר אמרו חכמינו ז”ל חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב כדי ליתן שלום לקונה, שהשכינה במערב, לכן כשזורחת על הארץ נקרא יצא ממקומה של העולם וכששוקע וחוזר למקומו של עולם נקרא ביאה. וזהו שאמר הכתוב וזרח השמש בשחרית, ובא השמש במערב. ולמה נקרא בא, ולזה מתרץ אל מקומו, הוא המקום ברוך הוא, שואף זורח הוא שם, במערב, עד כאן רבינו הקדוש. ובדרך זה נוכל לומר על כבוד קדושת אדומ”ר ואברהם זקן בא בימים, שבא למקור מחצבתו ולמקומו, כי מה שנברא נקרא אצלו יציאה, שיצא לעולם הזה רק לתקן, ובהסתלקותו מזה העולם נקרא אצלו ביאה, שבא למקומו עם כל הימים שלימים, כי תיקן הכל.

ועליו נוכל ג”כ לפרש הפסוק בפרשת השבוע הזאת, וכי יהיה באיש חטא משפת מות והומת ותלית אותו על עץ. ולכאורה קשה הלא נודע מרבנינו הקדושים כי כל התורה היא רק להטיב לבריאותיו, ואם כן מה מבשר לנו תורה הקדושה כי יהיה בלשון עתיד, היה צריך לכתוב וכי היה באיש וגומר, לשון עבר, אם כבר היה. גם חטא משפט מות, היה לכתוב משפט מות וגומר.

אך נוכל לומר על פי מה שכתב כבוד קדושת זקיני הקדוש מראפשיץ זלל”ה, כי ידוע דלעתיד יהיה השם הקדוש יו”ד ה”א וא”ו ה”א, ואמר זקיני הקדוש הנ”ל, כשהיתי בדחן אמרתי שהזיווג יעלה יפה, הכוונה כן,שהזיווג של שני שמות הוי”ה אדנ”י יעלה יפה, היינו בגמטריא צ”ה, כי עתה בגלות המר הזיווג של שני שמות הנ”ל בגמטריא צ”א. וידוע מספרים הקדושים כי איש נקרא הצדיק. ועל פי זה יהיה הפירוש בהפסוק הנ”ל, כי יהי”ה באי”ש,  כשנסתלק צדיק מזה העולם, אשר כל כוונתו בזה העולם היה לייחד יחידים ולגרום שהזיווג יהיה בגימטריא צ”ה. אזי חטא משפט מות, פירושו נחסר משפט המות, על פי הכתוב וחטא מקום דוד. כי על זה ולזה נענש הצדיק. ואמר הכתוב: “ותלית אותו על ע”ץ” – ראשי תיבות עוון ציבור, לתלות בעוון הדור, כדאיתא בגמרא, צדיק נתפש בעוון הדור.

וזה נוכל לומר על כבוד קדושת אאמו”ר ז”ל, כי ידוע שכל ימיו לא היה מאבד שעיו ורגעיו לבטלה, רק ישב על התורה והעבודה וכל רגשי תנועותיו לא היה כי אם בכוונה מיוחדת. ועתה אחי ורעי נבכה ונספוד מאין הפיגות על פטירתו מזה העולם, כי בעוונותינו נחסר לב הצדיק.

וכמו שכתב זקני הקדוש בעל המחבר ספר ישמח משה על הפסוק וכל בני ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ד’. והקשה מה זה שהזכיר הכתוב בשם הוי”ה, שהוא מדת הרחמים, אצל עונש. ותירץ כי בעוון הדור צדיקים מתים, לפי שמחייב כל הדור ליענש, אך כעל הרחמים ברחמנותו אינו מעניש כל הדור, רק הצדיק  נסתלק בעוונותיהם. וזה פירוש וכל בני ישראל, כי הצדיק שקול נגד כל הדור, על כן נבכה  ונתאונן בבכי מר ועפעפנו יזלו דמעות נחלי מים. הוי ואבי על אבדן הצדיק הקדוש הזה בעווננו. וכל אחד ואחד מאתנו יבכה וירגיש בעצמו כי בעוונו נחסר לנו הצדיק הנ”ל. אבל הוא חזר למקומו. הוא הלך למנוחות ואותנו עזב לאנחות.

ובזה נוכל גם כן לפרש הפסוק, ויראו כל העדה כי גוע אהרן. ולכאורה קשה מה ויראו. אך על פי מה שפירש כבוד קדושת דודי הרב הקדוש ז”ל בעל המחבר ספר קדושת יום טוב, על הפסוק ראה אנכי, שראה לשון הרגשה, שידגיש כל את אנכי ד’ אלקיך. וכמו כן גם כאן נוכל לומר, ויראו כל העדה, בהרגשה כי גוע אהרן. כי בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. וכשפנה מן העיר, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה. וכמו שהספיד הרב הצדיק מבאביו זצ”ל את אדמו”ר הגאון הקדוש משינאווע זצ”ל, ואמר כזה הלשון, העולם אומרים שהרב הצדיק משיניווע נפטר מן העולם, אבל אני אומר שהעולם נפטר הצדיק, אבל הצדיק בעצמו לא נפטר. והוא בחיים חיותו בעלמא דקשוט, וכמאמרם צדיקים במיתתם נקראים חיים. אבל לאנשי דורו נסתלק, כי כל אחד ואחד מרגיש שנחסר לו הצדיק. ודברי פי חכם חן. וגם אנכי היום במר נפשי אזעק ואקונן ויראו כל העדה כי גוע אהרן, כל האנשים אשר היו מסתופפים בצילו, ושאלתם ובקשתם הושטחו לפניו ואאמו”ר זצ”ל שפך שיחו עבורם ומתון צרתם המציאם הצלה והרווחה, היינו כל העדה הזה ירגישו כי גווע וחסר להם הצדיק. ועל מי לנו להשען וכו’.

ונסיים בפסוק הנ”ל: “ייראו כל העדה כי גוע אהרן”. ויש לדקדק מה כי גוע אהרן, אמאי לא כתיב כי מת אהרן, כמו גבי משה דכתיב וימת שם משה. וגם מה כל העדה, והלא כיון שמת אהרן אין העדה כשלימות. אך נראה לי על פי מה דאיתא כל מי שמניח בן למלאות מקומו נקרא שכיבתו גוויעה. ובמשה כיון שלא הונח למלאות מקומו, כתיב וימת. אבל גבי אהרן, דהניח למלאות מקומו, כתיב כי גוע אהרן. וכל העדה, נראה לי, כי בהעדר צדיק נחסר חלקו תורה ועבודה, על כן הנשארים צריכים לחזק ולאמץ ולהרבות תורה ועבודה להשלים גם חלקו. וזה ויראו כל העדה שיראו להשלים, שיהיה כל העדה בשלימות כמו שהיה, דהיינו להשלים חלקו.

וזה נוכל לומר הפשט בגמרא שבת, אחד מבני החבורה שמת, ידאגו כל החבורה. וגם כן קשה כנ”ל, מה כל החבורה. ולפי הנ”ל אתי שפיר, על פי מה דאיתא בגמרא תענית אם נאמר כבש, למה נאמר אחד, אלא אחד המיוחד שבעדרו. וכאן נמי אחד מבני החבורה; המיוחד שבבני החבורה, ונחסר חלקו תורה ומצות ומעשים טובים, ידאגו כל החבורה, פירש ידאגו שיהיה החבורה בשלימות כמו עד כעת להשלים גם חלקו.

ובזה נוכל לפרש כוונת אאמו”ר זצ”ל בהצוואה שתקנת ח”י הוא שמבקש מאנשי עירו וידידיו שיהיה בנו ממלא מקומו, דהיינו להשלים תקנת ח”י, כמו דאיתא כל זמן שיהושע היה נראה כאילו משה חי, כיוון שהוא ממלא מקומו.

על כן  אחי חזקו ונתחזקה ונראה ונדאג להשלים חלקו של הצדיק זצלל”ה וימליץ טוב בעדינו ובזכות זה יבולע המות לנצח וימחה ד’  דמעה מעל כל פנים ונזכה לגאולה האמיתית בב”א.

(הספד מר, על הרב אברהם אהרן טייטלבוים זצ”ל, מאת בנו הרב יחיאל הי”ד)

---

הרב יחיאל ב”ר אברהם אהרן טייטלבוים  בתרכ”ח,1868. מתרע”א,1911, היה דיין ומו”ץ בקולבוסוב (קולבושובה), שבגליציה.

בין השנים 1804- 1810 כיהן בקולבוסוב ר’ יעקב, בנו של ר’ נפתלי מרופשיץ. אחריו נתפנה כיסא הרבנות עד 1835. בשנה זו הוכתר כרב העיר ר’ יחיאל בנו של ר’ אשר ישעיה רובין. הוא כיהן בקולבוסוב עד לפטירתו ב- 1860. אחריו נתמנה חתנו, ר’ אברהם אהרון טייטלבוים. הלה כיהן בקולבוסוב כיובל שנים עד 1910. ממנו עבר כס הרבנות אל בנו, ר’ יחיאל הי”ד. את צוואת אביו ואת הספדו על אביו, פרסם הרב יחיאל הי”ד בחוברת בשם “הספד מר” (לבוב, תרע”א).

רוב התושבים היהודים בקולבוסוב היו חסידי רופשיץ. בשנת 1939 היו בעיירה כחמשת אלפים נפשות וכמחציתם יהודים. הגרמנים כבשו את העיירה ב-13.9.1939 והחלו בשוד רכושם של היהודים ובחטיפתם לעבודת כפייה מדי יום ביומו. היהודים אולצו לפתוח את חנויותיהם, ורכושם נבזז.  בסוף 1939 הוטל על יהודי קולבוסוב לשאת סרט זרוע ועליו מגן דוד. נקבעו להם שעות עוצר, ותנועתם בעיירה הוגבלה. לקראת סוף ינואר 1940 הוקמה בעיירה יחידה של משטרת עזר, שאנשיה שדדו בתי יהודים וחטפו מידי יום כמאתיים יהודים לעבודת כפייה. ב-13.6.1941 ריכזו שוטרים גרמנים את יהודי העיירה בגטו שהוקם בצפיפות גדולה בבתים רעועים באזור מוזנח של העיירה, והוקמה גדר מסביבה. בסתיו 1941 רוכזו בגטו קולבוסוב היהודים מכפרי הסביבה, והעוני והרעב גברו. הגטו חוסל ב-24.6.1942, במסגרת פינוי כל יהודי הנפה לז’שוב. ביולי 1942 גורשו רובם למחנה ההשמדה בלז’ץ.

הרב יחיאל טייטלבוים הי”ד אולץ להצטלם עם טלית ותפילין בחזית ביתו שבגיטו (תמונה זו, המופיעה בעמוד זה,  מופיעה גם באתר מוזיאון השואה בארה”ב ובאתר יד ושם).

בהמשך הוא גורש לגיטו ריישא, שם נרצח בתמוז תש”ב. כן נרצחו שם גם שתי נכדותיו.

מקהילת קולבוסוב שרדו את השואה רק תשעה יהודים.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אתר מוזיאון השואה בארה”ב, האנציקלופדיה של הגטאות, מרכז מורשת יהדות פולין, ויקיפדיה.

ראה גם: ספר יזכור לקהילת קולבוסוב.

מספר הצפיות במאמר: 571

בהגדה של פסח שמונה והולך טובות של המקום עלינו הוא חושב גם את הטובה: “ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עונותינו”.

וקשה טובא איזה תועלת יש בטובה זו שבנה לנו הקב”ה את בית הבחירה אם החריבהו אחרי כן? ואיך יעלה על הדעת שאנו היושבים בגולה נספר על הטובה הזאת שכבר איננה? הרי זה דומה למי שהיו לו בנים ומתו רחמנא ליצלן. והאב יושב ומודה להקב”ה על אשר נתן לו בנים!

אכן כדי להבין את המאמר הזה, שבצדק אנו מודים לד’ על בנין בית הבחירה אף על פי שאיננו עכשו, עלי להמתיק את הדבר במשל.

שני אחים היו בארץ, האחד היה עשיר ואדיר בנכסים, בעל אחוזות, וערים ועיירות רבות נפלו בחלקו. ולהשני היה רק כפר אחד, אך היה בעל חוב גדול לגנזכי המלוכה, והכפר עמד להמכר בכדי לגבות את החובות.

אז יעצתהו אשתו שיפנה לעזרה לאחיו העשיר האדיר שיעמוד לימינו, ולא יתן לנקש את הכפר בעד חובותיו. וישמע הבעל לעצת אשתו ויבא אל אחיו לחלות את פניו על הדבר הזה. האח קבלהו בסבר פנים יפות, ויקן לו בית גדול, בית חומה, בעיר גדולה, למען יוכל לשלם לנושיו משכר הדירה. כי אמר אחיו אם אשקול על ידך את הכסף אשר אתה חייב, אז לא ישאר שום זכרון מהטובה אשר עשיתי לך, כי אתה תמסור את כל הכסף לידי נושיך. מה שאין כן אם קניתי לך בית, אז תשלם את החוב משכר הדירה, והבית ישאר לך.

אבל לא כאשר דמה האח העשיר כן היה, כי באשר נודע לנושי אחיו שיש לו בית חומה בעיר הגדולה אז עלו על ביתו וימכרוהו בכסף מלא ויגבו את חובותיהם.

כשמוע אשתו את הדבר הזה התלוננה באזני בעלה על אחיו, שלא הושיט להם עזרה ממשית אחרי אשר הנושים נקשו את הבית. אך בעלה שהיה איש נבון הסביר לה שהיא שוגה במשפטה, וכי טובה גדולת עשה לו אחיו, וכי הוא שבע רצון שלקחו את הבית. כי לולא הבית שהיה לו מה שקנה לו אחיו, אז היו לוקחים בדין את הכפר, והיה נשאר עם משפחתו בעירום ובחסר כל. ועכשו שפכו הנושים את חמתם על הבית ולקחוהו בעד נשים שהם נושים בו, והכפר נשאר לאחוזתו תמיד.

בנידון דידן צריכים אנו לזכור מאמרם ז”ל: הקב”ה שפך חמתו על עצים ואבנים, כלומר החריב את בית הבחירה, וגבה בזה את חובו. ולולא העצים והאבנים של המקדש היה שופך חמתו עלינו, ואז חס ושלום אבדנו כלנו אבדנו. וזהו מה שאנו מונים בתוך מעלותיו של הקב”ה גם את המעלה הזאת: שבנה לנו את בית הבחירה כדי לכפר על כל עונותינו, שנצא בלתי נזוקים וחיים וקיימים כיום הזה. והפירוש לכפר על כל עונותינו, היינו על חורבן המקדש נתכפרו עונותינו, ולכן נם חרבונה זכור לטוב.

(מאורות נתן, חלק ב)

—

הרב נתן נטע לייטר הי”ד נולד בתרכ”ט (1869) לאביו הרב דוד דוב אב”ד זוואלוב.

הרב למד תורה בקדושה וטהרה, והתנהג בחסידות ובפרישות מיום שנכנס בעול התורה והמצוות. וכל ימיו הצטיין בעוצם שכלו ורוב חילו בהגותו ויגיעתו בתורה.

בשנת תרמ”ב (1882) נולד אחיו הקטן הרב  אליעזר הי”ד, שהיה לתלמידו. גם האח הצטיין בזכרון ותפיסה יוצאים מן הכלל ובלימוד בהתמדה עצומה. בית אביהם הרב היה מקום תורה מובהק, שם עסקו הבנים בלימוד ש”ס ופוסקים  בצוותא, התפלפלו, בחנו איש את אחיו, שתפו זה עם זה את חידושיהם, והתחנכו בחכמת הנהגת הרבנות. האחים הוסמכו על ידי הרב שלום מרדכי שבאדרון, הרב מברז’אן. הרב נתן נטע נתמנה בשנת תר”ס (1900) לאב”ד זלאזיץ שבגליציה המערבית, והרב אליעזר התמנה בשנת תרס”ט (1909) לרב בטרמבובלה. בימי מלחמת העולם הראשונה ברח הרב נתן נטע לבודפשט, וכעבור שנה לווינה. לשם גם ברח אחיו לאחר שהרוסים כבשו את טרמבובלה, ושם נפטרה אמם, הרבנית חיה ע”ה.

לאחר המלחמה חזר הרב אליעזר לעירו ואחיו, הרב נתן נטע, עבר ללבוב שם נתמנה כדיין וממלא מקום הרב. אחר כך כאב בית דין בבית דינו של הרב אריה לייב ברודא.

בשנת תרע”ה (1915) הופיע מאמר של הרב נתן נטע בספר “רבותינו שבגולה”.

בתרצ”ו (1936) הוציא את ספריו מאורות נתן ב”כ – שו”ת ואגדה. בנו, הרב זאב וואלף חיבר את שו”ת בית דוד תרצ”ב (1932), בהיותו אב”ד בפיטטסבורג. בשנת תרצ”ג (1933) הוציא לאור את ספרו “דברי חיים ואמת” בעילום שם (הספר הודפס שוב בשנת תשנ”ט ע”י נכד המחבר, הרב יעקב מרדכי לייטר). בשנת תשכ”ד יצא לאור ספרו של הרב נתן נטע הי”ד, ש”ות ציון לנפש חיה. את הספר הוציא לאור בנו הרב זאב, שאף הוסיף לספר גם את תשובותיו.

אשתו של הרב נתן נטע, הרבנית חיה עטיא ע”ה בת הגאון החסיד הרב דוד מאיר ז”ל מלעלזא, נפטרה בלבוב בי”ב טבת תרצ”ט.

כשכבשו הרוסים את העיר בתחילת מלחמת העולם השניה המשיך הרב נתן נטע בעבודתו, ודאג לענייני הקהילה. הרב נורה ונהרג בלבוב בשנת תש”ב (1942) בהיותו לבוש בטלית ומעוטר תפילין, באקציה של סוף אוגוסט, וקבור בקבר אחים שם. בנו כותב, שהרב היה מן הראשונים שנהרגו על קדושת השם בלבוב. “ומפי השמועה נודעתי שהגרמנים הארורים יסרוהו ביסורין נוראים מקודם” (מתוך הקדמת “ציון לנפש חיה”).

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אלה אזכרה ה עמוד 102, וונדר גליציה ג עמוד 494, ספר זכרון לקהילת טרבובלה מתמונה  101 ומתמונה 322, אידישע וועלט, אהלי שם.

מספר הצפיות במאמר: 267