צדיקים נחתמים לאלתר לחיים ונקראים חיים במיתתם / הרב שמעון לנגסם הי”ד

מי מיים חיים במעין ליפתא

חגיגה דף ה’ [כי הא דרב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה מלאך המות. אמר ליה לשלוחיה, זיל אייתי לי מרים מגדלא שיער נשייא. אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי. אמר ליה, אנא מרים מגדלא שיער נשייא אמרי לך… א”ל רב ביבי בר אביי אית לכו רשותא למיעבד הכי. אמר ליה ולא כתיב ויש נספה בלא משפט. א”ל והכתיב “דור הולך ודור בא”. אמר דרעינא להו אנא עד דמלו להו לדרא והדר משלימנא ליה לדומה.] א”ל סוף סוף שניה מאי עבדת. אמר אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא ליה כו’.

בזה יש לפרש גמרא ראש השנה, צדיקים נכתבים לאלתר לחיים ורשעים לאלתר כו’, והקשו דהא חזינן כמה צדיקים מתים, וכמה רשעים יחיו כי לא יחפוץ כמות המת, ומי כתיב יתמו חוטאים חטאים כתיב.

אבל מה שאפשר לומר, בהקדם לפרש הפייט במוסף דיום א’ דראש השנה בזכרונות זכר החיים, עד כמה הם חיים, הן למות, אם לחיים, חי חי יזכור. דיש לפרש דהנה אמרו ז”ל צדיקים במיתתן נקראים חיים, ורשעים בחייהן נקראים מתים [באופן אחר יש לפרש צדיקים במיתתן נקראים חיים, לפי מה שפירשו הקרא תהלים מי גבר יחיה ולא יראה מות, על פי אמרם ז”ל דיזכור לו יום המיתה דאז יכול הגבר להיות חי, וזהו צדיקים במיתתן, על ידי שמזכיר יום המיתה נקראים חיים] אפשר לומר דהא שנותיו של אדם קצובין כמו שגזרו לו בשעה שנולד, ובזה יש הבדל בין צדיק לרשע, למשל אם נגזר על הצדיק שחיו יהיו מאה ועשרים שנה ושימות לאחר מאה ועשרים שנה, לא מזכירין ואומרים שימות לאחר מאה ועשרים שנה, רק מזכירין ואומרים שחיו יחיה ק”ך שנה. אבל לא תצא הרעה לומר שם מיתה לאחר ק”ך שנה, רק ממילא נשמע מכלל הן אתה שומע לאו. וזהו הפירוש צדיקים במיתתן, היינו הימים שקצובין למיתה לאחר ק”ך שנה נקראים חיים, עיקר הקריאה על שם ימי חייו שחיו יחיה ק”ך שנה, וידיעת מיתתן בא מכח קריאה דימי חייו כמה, דלאו בא מכלל הן. אבל רשעים בחייהן, היינו בשנותיהן הקצובות לחיות, עם כל זה נקראים מתים, עיקר הקריאה שלאחר ק”ך שנה בודאי ימות, ומכלל לאו אתה שומע הן.

והנפקא מינא מזה שלהצדיק יוכלו להוסיף שנות חיים על ימיו הקצובים, כיון דשם מיתה לא נזכר, אבל לרשע די שהוא חי שנותיו הקצובים לו, אבל להוסיף עוד חיים על ימי חייו הקצובים אי אפשר דכבר נקרא מת. וזהו פירוש הפייט, זכר החיים היינו הצדיקים הנקראים חיים, עד כמה הם חיים, הן חיים הן למות, אם לחיים חי חי יזכור. אבל לא יזכר שם מיתה . וזהו הפירוש צדיקים נכתבים לאלתר לחיים, היינו עד כמה יחיו, אבל שם מיתה לא יזכר, והנפקא מינא, כי הא דגמרא דידן, דאי איכא צורבא מרבנן מוסיפנא ליה.

וזהו פירוש הקרא ויוסיפו לך שנות חיים, היינו שנות חיים שהיה צריך אדם אחר לחיות, פירוש עיין יבמות דף נ’ תוספות ד”ה משלו שכתבו דניחא אפילו לרבי עקיבא דאין זה תוספות כיון שננזרו לשום אדם. עיין שם. וזה פירוש ויוסיפו לך, דקשה הא אין מוסיפין לרבי עקיבא, והתירוץ שנות חיים, שנים שכבר נגרו אבל רשעים נכתבים מכו’ וכיון דכבר נכחב שם מיתה ואחר ימי שני חייו הקצובין שוב אי אפשר להוסיף לו שנות חיים. לפי זה לא קשיא מה שהקשו, דהא אם הגיע קיצו, וליכא שנות חיים מוכרח גם הצדיק, וכן הרשע אם עוד לא הגיע קיצו, והבן.

(מתוך “קונטרס שמן למאור”, פתיחת לספר שלמי רגלים)


הרב שמעון לנגסם (לאנגסאם), נולד במעליץ שבגליציה, לאביו הרב פסח בסביבות שנת תר”כ (1860).

ראב”ד ומורה הוראה בקהילת מעליץ במשך שנים רבות, גאון ישיש, סיני ועוקר הרים בחריפותו פטיש החזק, שנודע בפקחותו לפתור בעיות מסובכות. חיבר את ספר שלמי רגלים על מסכת חגיגה ובסופו שו”ת הר המריה (תרס”ד), ספר שו”ת מהרש”ל (תר”ע), ספר שו”ת קריה הנאמנה חלק א (תרפ”ה) וחלק ב (תרצ”א). כמו כן מופיע מאמר ממנו בכתבי עת תורניים, ובהם: בבית ועד לחכמים (ט”ו תשרי תרפ”ד, ט”ו חשון תרפ”ד, ובט”ו באב תרפ”ד), דברי נעם סימן ז (תרפ”ה, חוברת א, שנה א).

חותנו, הרב לייבלי ווענגער, היה היה חתנו של הרב משה מאיר, הדיין במעליץ. 

בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו במעליץ כ-3,500 יהודים, והם היוו כמחצית מאוכלוסייתה. העיירה נכבשה ע”י הגרמנים ב- 8.9.1939 והם החלו בחטיפת יהודים לעבודת כפייה. יותר ממאה וחמישים יהודים, בעיקר בעלי זקנים, נתפסו ע”י הגרמנים ב-13.9.1939 שהכניסו אותם לבית הכנסת ולמקווה, ואז העלו אותם באש. בשנת 1941 רוכזו יהודי העיירה בגטו, והובאו לשם פליטים יהודים מיישובי הסביבה. ב 9.3.1942 נכנסו אנשי ס”ס ומשטרה גרמנית לגטו, פרצו לבתים ביריות וציוו על היהודים להיאסף בכיכר. רבים נרצחו בבתיהם ובדרך לכיכר. לאחר סלקציה שולחו כ-750 יהודים למחנה העבודה בפוסטקוב. כ-4,000 בני אדם הנותרים, נשלחו ברגל לשדה התעופה בברדחוב, כאשר הנחשלים נורו בדרך. לאחר ארבעה ימים נערכה סלקציה, וכ-500 בני אדם, בעיקר זקנים, חולים, נשים וילדים, נרצחו ביער הסמוך, וקבוצת צעירים נלקחה למחנה עבודה בפוסטקוב, וכ-3,000 הנותרים שולחו ליישובים באזור לובלין.

הרב שמעון לנגסם הי”ד נספה בשואה בסביבות שנת תש”ב (1942).

מקורות: ספרי הרב לאנגסאם, חכמי גליציה חלק ג עמ’ 589-590, “עטרת יהושע” עמ’ 30, מעליצער יידןאנציקלופדיה של גטאותועוד.

מספר הצפיות במאמר: 9

אין לנו דרך אחרת רק לעשות תשובה ולבקש סליחה מד’ / הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי”ד

דיין ומו"ץ נייפעסט

דרשו ד’ בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישב אל ד’ וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח (ישעי’ נ”ח), ודרשו חכמינו ז”ל אימת, אלו עשרה ימים שבין ר”ה ליום הכפורים. (ר”ה י”ח: יבמות מ”ט).

חז”ל דרשו על “דרשו ד’ בהמצאו” אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ויום כיפור. כי ימים אלו מסוגלים לתשובה, כי אז קרוב ד’ לכל קוראיו והוא עת רצון, כי בר”ח אלול עלה משה בהר סיני לקבל לוחות שניות ונשתהה שם ארבעים יום וירד בעשרה בתשרי שהיה אז גמר כפרה, ומן אז הוקדשו ימים אלו לימי רצון ויום י’ בתשרי ליום הכפורים. והביאו לזה רמזים “אני לדודי ודודי לי” ראשי תיבות “אלול” להורות אל קרבת ד’ אלינו בחודש הזה וכמ”כ “ומל ד’ את לבבך ואת לבב זרעך” הוא ג”כ ר”ת אלול, כמובא כל זה בספרי קודש ומשם תדרשנו. והרמזים אלה נראים כסותרים זה את זה, כי מהרמז “אני לדודי ודודי לי” משמע דצריך אתערותא דלתתא דהיינו שהאדם יתחיל לשוב ואז הקב”ה מסייעו כמשפט “הבא לטהר מסייעין אותו”, ומרמז “ומל ד’ אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך”, משמע שהקב”ה בעצמו ימול וישלח עליו אתערותא דלעילא. אולם צדקו הרמזים על פי מה שכתב היערות דבש לפרש מאמרם ז”ל במס’ תענית [דף ד] כנסת ישראל מבקשת מהקב”ה “ויבא כגשם לנו”, והקב”ה משיב בתי את מבקשת דבר שאינו במציאות תמיד, אני אתן לך דבר הנמצא תמיד, וזה “אהיה כטל לישראל”. ופירש הגאון הנ”ל דהנה כל המחקרים כתבו כי גשם הוא לחות הארץ העולה מעלה, וחלקי מים זכים העולים, וכאשר יגיעו למעלה יתקבצו כי חום השמש מגרשם מלמעלה להתקבץ יחד, כי לא נשא החום לשאת אותם להיותם ב’ הפכים, וירדו לארץ. ולכן כאשר תתייבש האדמה ולא יעלו לחות כל כך, לא ירדו גשמים. אבל הטל אינו מלחות ארץ, רק ירדו מנטיפות הלחות בחלק האויר הרחוק מאתנו ועומד תמיד קר ולח ומשם יטפו אגלי טל על הארץ. ולכך יום ביומו כהחם קצת היום ירדו טיפי טל מן חלק אויר המקורר, כנודע. ולכך טל אינו נעצר לעולם.

וכן הדבר בתשובה צריך אתערותא דלתתא מלמטה, והאדם צריך לעלות מעט בתשובה ואחר כך הקב”ה עזרו. וכן אמרו במדרש אמר הקב”ה “פתחו לי כסדק של מחט ואני אפתח לכם כשערו של היכל”, אבל צריך על כל פנים עובדא דלתתא. אמנם לעתיד אם חס ושלום לא יעשו תשובה מכל מקום נגאלים, כי הקב”ה ישפיע עליהם אתערותא דלעילא. וזה הכוונה בגמרא הנ”ל כי כנסת ישראל חשבה שבלתי אתערותא דלתתא לא תהיה שפעת אלקים מלמעלה, כי כן הוא החוק והנימוס מלפניו, ולכך בקשו “ויבא כגשם לנו”, בבחינת “גשם” שהוא מעליות חלקי מים דקים וחלקים קטנים. השיב הקב”ה, את מבקשת דבר הבלתי נמצא תמיד, כי אולי לא יהיו חס ושלום זכאים, על כן “אני אהיה כטל לישראל”, הבא מלמעלה ואשפיע עליכם אתערותא דלעילא.

ולי נראה דהכל הולך אחר הכוונה הטובה באם הקב”ה רואה שרצונינו לעשות רצונו רק נסתמו מאתנו מעייני ההתעוררות, שעברנו חס ושלום על דברים המעכבים את התשובה, אז הקב”ה פותח לנו שערי רחמים שנשוב. על כן כאשר כנסת ישראל בקשה “ויבא כגשם לנו”, דהיינו שאנו נהיה המתחילים והקב”ה המסייע, אז משיב הקב”ה אם כה היא כוונתך הטוב, אז אעשה מדה כנגד מדה “ואהיה כטל לישראל”, שאני אהיה המתחיל. ואם כן צדקו שני הרמזים, הרמז הראשון הוא “אני לדודי” להורות כי העיקר הוא אתערותא שלנו “ודודי לי” ורק הקב”ה יהיה המסייע. ואם כה נעשה אז בא הרמז השני “ומל ד’ את לבבך ואת לבב זרעך”, אפילו באם לבבך תהיה ערל ובלתי נכנע לד’, אבל רצונך לשוב, אז הקב”ה ימול את ערלת הלב.

ויש לומר עוד על פי מה שפרשתי דברי הנביא ישעיהו “השמן לב העם הזה, ואזניו הכבד, ועיניו השע פן יראה בעיניו וכו’ ולבבו יבין ושב ורפה לו”, ופרשתי על פי משל, עשיר גדול בעל נכסים רבים נחלש לעת זקנתו, ויהי כאשר קרבו ימיו למות, וידע כי אחר פטירתו יהיה ריב בין האחים אודות הירושה, לזאת רצה שהוא בעצמו יחלק לכל אחד חלקו, לזאת שלח אחר כל בגיו שיבאו, וכן עשו. אולם עד אשר התאספו יחד נחלש הזקן מאד עד אשר לא ידע מאומה. ולהיות כי האחים בעצמם הסכימו שטוב היה שאביהם יחלק לכל אחד חלקו, שלחו אחר רופא מומחה ובקשו ממנו שייתן לאביהם אינעקטיאנען להשיב לו חייו על איזהו שעות עד אשר יעשה החלוקה. וכן עשה הרופא, כתב להם רעצגפט, ואמר להם כה וכה תעשו ואז ישיב לדעתו על איזהו שעות ויוכל לחלק לכם ירושתכם. הבנים עשו ככל אשר ציווה הרופא לא הפילו דבר, אבל הזקן לא שב לדעתו. ובראותם כי נכזבה תוחלתם, רצו אל הרופא ואמרו לו אדוני הרופא! רפואתך לא פעלה מאומה. השיב הרופא כי הוא מן הנמנע, כי האינעקטיאן אשר כתבתי לכם הוא היותר חזק ובכחו להשיב נפש. והתחיל לחקור אצלם עשיתם כה וכה, השיבו הן, וכה היה התשובה על כל שאלה ושאלה שאל הרופא, אולי לא היה בו נשמת חיים בעת עשיית האינעקטיאן? השיבו כי כבר היה מת. התחיל הרופא לצחק הכי חשבתם שאוכל להחיות מתים. הנה באמת הרפואה שנתתי טובה היא מאד, אבל רק לאנשים אשר יש בהם נשמת חיים ועוד בו נשמתו, אבל הכי תחשבו שתפעול רפואה לאדם מת?!

הנמשל, כמו שיש חולי הגוף, כמו כן יש חולי הנפש. וכמו שיש רפואות לחולי הגוף, כן יש רפואה לחולי הנפש. והיא התשובה, ורופא הנפשות הוא המוכיח אשר יעריך את מהות חולי הנפש ולפיהן יסדר התשובה, והתוכחה והמוסר הם כמו “אינעקטיאן” אשר בעל כורחו תפעל פעולתה, כי אפילו אם האדם קשה כברזל ומצחו כנחושה, עם כל זה אמרו חז”ל: “ברזל קשה אש מפעפו” אש התורה, “כה דברי כאש” מפעפו כי “הדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב”. אולם דבהיות כן יקשה הלא הנביאים שהיו לנו היו כמלאכי אלקים, והשמיעו תמיד במרום קולם כקול חוצב להבות אש עד אשר נחר גרונם בקראם, ולא פעלו מאומה והכי נחשוב שדבריהם לא יצאו מן הלב, אולם חז”ל נתנו תשובה מספקת לזה במה שאמרו “נכנסים אל הלב”, בזה קלעו על השערה, כי דווקא באם השומעים יש להם לב, “לב בשר”, אז יש מקום שיכנסו דברים היוצאים “מן הלב”, כי מצא מין את מינו וניעור. אבל באם השומע יש לו “לב אבן” וכבר מת לב הבשר שבתוכו הכי יוכלו ליכנס דברים היוצאים מן הלב באבן? על כן כאשר ראה ישעיהו הנביא אשר נתן לו ד’ לשון למודים לדעת לעות, ומכל מקום לא מצאו דבריו מסילות בלב השומעים, שפט כי אין זה רק “השמן לב העם הזה”, לבם אינו “לב בשר” רק “שומן” כי באם היה להם לב בשר אז אין ספק כי “ושב ורפא לו“.

אולם ד’ אמר לו “קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרים קולך”, יאמר אמת הדבר כי לבם לב שומן וברזל ולא תוכל לפעול אצלם כל השנה מאומה, אבל איעצך המתן בתוכחתך עד אשר השופר ישמיע קולו “עורו ישנים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם”, כמו שכתב הרמב”ם ז”ל בהלכות תשובה. “היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו”, ואם בחודש “אלול” תרום קולך, ואז תגיד לעמי פשעם, אז אין ספק כי “יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו”. וזה הכוונה “קרא בגרון אל תחשוך”, אבל איעצך שיהיה “כשופר” כאשר השופר יתחיל לעורר העם אז “הרים קולך ותגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם“.

וכאשר שמע ישעיהו העצה הזאת לא מנע הטוב מלהודיע זאת אל הדרשנים ואמר להם, אתם “הדרשנים והמוכיחים” איעצכם ויהיה אלקים עמכם, דרשו ד’ בהמצאו, דרשו בעד ד’ בעת אשר הוא ממציא את עצמו, דהיינו בעשרה ימים שבין ראש השנה וים הכיפורים או בחודש אלול “קראוהו בהיותו קרוב” ואז אין ספק ש”יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו“.

על כן רבותי יעדתי גם כן יום השבת הזה אשר למחרתו יהיה ראש חודש אלול לדרוש בדברים המעוררים אל התשובה ואקווה כי קול השופר יסייעני שיכנסו דברי באזניכם ואולי אבנה גם אנכי ממנו.

והנה, רבותי! החודש הזה, “חודש אלול”, מדבר בעדו ואין צריך לי להרבות בדברים, כי אנו עומדים לפני יום הדין אשר ספרי חיים וספרי מתים נפתחים, וכל באי עולם יעברון לפניו כבני מרון “ובראש השנה יכתבו וביום צום כיפור יחתמון”, כמה יעברון וכמה יבראון, “מי יעני ומי יעשר, מי ישפל ומי ירים”, ואנו רואים בחברת בני אדם כי כל אדם אשר יש לו משא ומתן, בבא שנה חדשה יעשה חשבון על השנה שעברה, לראות את “האקטיב הפאסיב” שלו, למען ידע איך להתנהג עם הוצאותיו. ובאם רואה שיש לו “פאסיב” אז בהכרח יעשה אחד משנים אלה, או יגדיל באיזה אופן את ההכנסות, או ימעיט הוצאותיו, כה יעשה ערום בדעת. ותדעו רבותי, כמו שיש “אקטיב ופאסיב” בענייני ממונות, כמו כן יש “אקטיב ופאסיב” בחיי הנפשות. ה”אקטיב” המה המצות ומעשים טובים, וה”פאסיב” המה הפשעים והעוונות אשר יעשה האדם בכל השנה. והאדם השלם צרי לראות שלא יהיה לו “פאסיב”, ויהיה לו לכל הפחות מחצה זכויות, על כן לפני בא העת אשר מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה, החיוב על כל אדם לעשות חשבון הנפש. והנה רבותי היקרים אני חושב באם נעשה החשבון מה”אקטיב” שלנו אז נמצאהו בחמשה רגעים, ובמהירות גדולה נוכל לחשוב כמה דפים גמרא למדנו בכל השנה, וכמה תפלות התפללנו בכוונה, כי “לב יודע מרת נפשו”. אולם רבותי באס נרצה לחשוב את ה”פאסיב” שלנו אז נצטרך לזה זמן רב, כי נתבונן נא בה”אשמנו” אשר אנו אומרים בכל יום אם לא עברנו על כל כ”ב אותיותיה בכל “כוונותיה ודקדוקיה ופרטיה”, וכמו כן באם נשים עין בקורת על וידוי הגדול נראה עין בעין כי לא שכחנו לעבור אפילו על אחד מהם, אם כן  מה יהיה שורה אחרונה מחשבון הזה, בעצמינו נכיר כל אחד ואחד כי גדלה ה”פאסיב” ועונינו מגיעים עד השמים ואין לנו דרך אחרת רק לעשות תשובה ולבקש סליחה מד’.

(תחילת דרוש יא, עת תשובת השנה, גיא חזיון, ח”א מאת הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 5

כי קולך ערב ומראך נאוה / הדרשה האחרונה של הרב משה דייטש הי”ד בערב יום הכיפורים

השמעיני את קולך

בתאריך 15.03.1939 נכנסו חיילי הנאצים לצ’כיה. רוסיה הקרפטית ומרמרוש כולה, נכבשה בהסכמת היטלר בידי חיילי הונגריה, משנת תרצ”ט. בשנת ת”ש גזרו ההונגרים “חוקי יהודים”, באמצעותם גזלו את פרנסת היהודים ושלחו את היהודים לעבודה מפרכת ב”מחנות עבודה”, ומשם נשלחו למקומות שונים ברחבי המדינה שנכבשו בידי הנאצים, שם קצצו את זקנם ואת פאותיהם והעבידו אותם בפרך בתאים תת אנושיים. עד מהרה הפכו האברכים הצעירים שגויסו למחנות, לגופות צנומים עם עיניים כהות, בשל המחסור במזון ותנאי המחיה הבלתי נסבלים, ורבים מהם נפטרו תוך זמן קצר.

בערב יום הכיפורים, שנת תש”א או תש”ב, עמד הרב משה דייטש בבית המדרש, הביט בנערים ובזקנים שנותרו בו עטופים בטליתות ודואגים לשלום אחיהם ולגורל כלל ישראל.

הרב נשען על העמוד, והתחיל בלא כח בדרשתו:

שלמה המלך שר בשיר השירים (ב,יד), “יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, הראיני את מראיך, השמעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה”. ויש לדייק בלשון הפסוק, לכאורה יותר מתאים הסדר: הראיני את מראי, השמעיני את קולך, כי מראך נאוה וקולך ערב, ולמה הקדים בנתינת הטעם קול לפני מראה?

ויש לבאר על פי משל: למלך אחד היה בן יחיד, מצויין במעלות נשגבות, והאב, המלך, אהב אותו כבבת עינו. פעם אחת חטא הבן ועבר על חוקי המדינה. השרים הממונים טענו, כי דין אחד לכולם והעמידו את בן המלך למשפט. הבן יצא חייב בדינו ונגזר עליו להיות גולה מחצר המלכות למספר שנים. וכך הווה. הבן נדד ממדינה למדינה ומעיר לעיר. והמלך, כמובן, רדאג ונאנח על בן יחידו שהוגלה מעל שולחן אביו… ויהי בראות השרים צערו של המלך, לפירסום בכל המדינות ובו כתוב לאמר: אמנם, חטא בן המלך ועליו לערוך גלות, בכל זאת בקשתנו שטוחה כי יקבלו אותו בסבר פנים יפות, לדאוג בשבילו לאכסניה הגונה, מזון וכדומה.

מובן מאליו, כי המכתב הזה עזר הרבה, ובכל מקום קבלו את בן המלך בכבוד. הבן הציג את עצמו מי הוא, וגם הכרת פניו ענתה בו כי הוא איש עדין, מחונן במעלות, ואף אחד לא הטיל ספק באמיתת הדברים שהצעיר הזה הוא בן-מלך!

 ברם, פעם אחת קרה אסון לבן בדרכו. הוא הגיע למקום אחד, בו היו למלך אויבים בלב ונפש ואמרו בלבם: עכשיו הזמן לנקום את נקמת המלך בבנו. מה עשו? הסירו מעליו את הבגדים היפים, בגדי מלכות, היכו אותו ועשו לו פצעים בגופו ובקלסתר פניו. הבן אמנם טען והתחנן, כי הוא בנו של המלך, אבל לא האמינו לו, אפילו ידידיו של אביו המלך. זאת ועו, לא נתנו לו אפילו את רשות הדיבור, כאשר ביקש ורצה להוכיח בסימנים מובהקים כי הוא בן-מלך. השמועה הרעה הגיע להמלך והשרים, ולבם כואב על צער הבן. היה שם פיקח אחד שהציע לשלוח “מכתב-חוזר” שני, בו יסבירו את אשר קרה לב המלך מאת שונאי המלך. ובכן, הבקשה היא שבכל מקום בואו של הבן, כאשר יספר להם את יחסו וסיבתהגלות, יתנו לו לתאר לפניהם את כל הקורות ואת דברי הימים של המדינה, ובכך, כלומר בקול הנעים, וברוב חכמתו ובסגנון שיחותיו, יבינו המבינים, כי אמנם לפניהם עומד בן-מלך, אשר יזכה בקרוב לשוב אל בית המלכות וישלם להם כגמוליהם. וכך הווה. האיגרת הזאת השנית הצלה את חיי הבן הנודד.

והנה הנמשל: המלך, מלכו של עולם כולו, בחר בעם ישראל כעם יחידו וסגולתו. אבל חטא העם הזה ונגזר עליו גלות. בצרתם לו צר. גם שכינתא בגלותא.הקב”ה כואב ומשתתף בצער עמו. מה עשה ה’ יתברך? הוא, בכבודו ובעצמו, שלח מכתב-חוזר לשרי המדינות, בהם עורכים בני ישראל את גלותם, והזהי אותם כי לא יכבידו עליהם את עול הגלות  השיעבוד, אלא רשות נתונה להם לחיות את אורח חייהם, לעסוק בתורה שקיבלו מסיני ולאפשר להם לפרנס את עצמם בכבוד, כראוי ונאה לבני מלכים. וכך היה, בערך, בכל הדורות והגלויות. אפשר היה, פחות או יותר, לחיות ולהתקיים בין העמים. ברור, כי היו יוצאים מן הכלל ועם ישראל סבל ודמו נשפך כמים, כידוע לכל, ואין כוחי להאריך בפרות מכאיבות אלו.

אנו חיים כעת בימים קשים ומרים מאוד. שונאי המלך, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ואת עם הנבחר, קמו עלינו בקנאה ורציחה שקשה להגדירם בפה ובמלים פשוטים. שודדים ורוצחים שולטים בנו, הפשיטו מעלינו את לבוש ישראל, הסירו את צלם אלוקים מעל פנינו, הורגים ושורפים זקנים ועוללים. כל העולם כולו נגדינו. אנו אמנם מאמינים כי אנחנו בני א-ל חי, בני מלכים, אבל היינו ללעג ולקלס. ובכן אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים. עלינו להרים את קולנו, קול יערב, להרבות בתפלה ובתחנונים, עד שנזכה לגאולה ויכירו הכל וידעו כל יושבי תבל, מי אנו ומה מקור מחצבתינו. צאן קדושים. יהודים של קידוש השם!

וזוהי הכוונה הפסוק הנ”ל: “יונתי”, עם ישראל שנמשל ליונה, “בחגוי הסלע”, בבקעי הסלעים, בדרכים לא דרכים, שבר על גבי שבר, “בסתר המדרגה”, הסתרת פנים במדרגה הכי גדולה. “הראיני את מראך”, היו זמנים שהיינו בגלות, אבל המראה, הצורה וזיו דיוקנה של יהודי לא נפגמו, הכירו, ועל כרחך הודו, גם האומות אשר בתוכם היינו שרוים, כי יש מה שהוא מיוחד בדמותו ובצלמו של יהודי, ואפשר היה לסבול את עול הגלות. ברם, כעת אנו חיים בזמן שהצוררים היכו ועשו בנו חבורות ופצעים, עד שאי אפשר להכיר את פני-יהודים, כי הם בני המלך, מי שאמר והיה העולם ויושב על כסאו ודן את כל העולם. ומה עלינו לעשות עכשיו? “השמיעיני את קולך”, אסור לנו להתייאש, אלא להרים את הקול – קול יעקב – “כי קולך ערב”. הקול הערב והנעים מעיד בנו, כי אנחנו, ורק אנחנו, שמענו את הקולות והברקים במעמד הר סיני וקיבלנו עלינו את התורה, הכוללת את ה”לא תרצח” וכו’. ואנחנו מאמינים ומקווים כי יבוא היום, ובקרוב בימינו, נזכה גם כן להחזיר לנו את הדמות והמראה המקורי, “ומראך נאוה”, דמות וצלם של בני מלכים, שחזרו לשולחן אביהם מתוך גאולה שלימה. אמן ואמן!

(הדרשה האחרונה ששמע ממנו בנו ר’ יהודה יואל דויטש, הובאה בספרו משנת פני אבא, פני משה, דרשות)


הרב משה ב”ר יהודה יואל דייטש, היה אב”ד קהילת קודש גניטש שבמחוז מרמרוש במשך 25 שנה. 

המשיך לעודד את צאן מרעיתו והאמין באמונה שלימה כי זממו של היטלר לא יעלה בידו, ובטח יהיה “המחנה הנשאר לפליטה”. הרב נספה באושוויץ, ורבים מדרשותיו אבדו ונשכחו בשנות החורבן. שרידים מתורתו ומפרקי חייו הובאו בספר שהוציא לאור בנו יהודה יואל דויטש, “ספר משנת בית אבא: שאלות ותשובות וקצת אגדה” (ניו יורק, תש”ם) אליו צירף חלק שני בשם “נרות לקדושי עליון: סיפור מחיי בית אבא והסביבה ופרקים על חיי היהודים במרמרוש, באספקלריא של הלכה, כפי שהם משתקפים מתוך ספרי ההלכה והאגדה“.

מספר הצפיות במאמר: 13

עניין תקיעה השופר מאת הרב פנחס חודרוב הי”ד ובקשתו שידפיסו את חידושיו לאחר המלחמה כדי לעשות לו שם עולם

עניין תקיעת שופר

המדרש אשרי העם יודעי תרועה, וכי אומות העולם אינם יודעים להריע והלא כמה קרנות יש להם כמה בוקיונים יש להם וכו’, אלא אשרי העם שיודעים לפתות את בוראם בתרועה.

והנראה לעניות דעתי, ביאור הדבר בהקדם לבאר ענין התקיעות דשמענא מרבינו הק’ לתרץ על קושיית הרא”ש דף ד’ כאן קודם שיחטא וכאן לאחר שיחטא. והקשה הרא”ש, דקודם שיחטא מה צורך לו במידת הרחמים? ותירץ רבינו דקודם החטא צריך האדם למידת הרחמים שיתקשר כל כך בשורשו שיוכל אחר החטא לשוב לאותו מקום. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק. וזה נראה בלשון תקיעה, מלשון ותקעתיך יתד, ותרועה מלשון תרועם בשבט וכו’, וזה דצריך לתקוע ולקשר את עצמו כל כך קודם השבירה עד שלאחר השבירה, חס ושלום, יהיה שוב תקיעה לחזור לאותו מקום. ודו”ק. וזה אשרי העם יודעי תרועה, יודעי לשון חיבור, מלשון וידע האדם וכו’, היינו שיודעים לפתות מלשון נפתולי אלוקים וכו’, היינו לקשר לבוראם קודם התרועה, כדי שיוכלו אחר כך לחזור לאותו מקום. ודו”ק.


הרב פנחס חודרוב הי”ד מטארנא, מצאצאי רבי פנחס מקוריץ, נין ונכד לאדמו”רי קוסוב וצאנז, שמר במסירות נפש בימי השואה כתב יד ייחודי של רבי פנחס מקוריץ. הוא הטלטל ממקום למקום עם כתב יד זה במשך שלוש שנים, וצירף אליו מעט מחידושי התורה שלו, עד שמסרם לנכרי ממכריו על מנת שיטמין אותם וימסור אותם ליהודי הראשון שיפגוש לאחר המלחמה.

ביום ט”ז במרחשוון תש”ג, כשהוא בתוך גטו טרנוב, כשחייו תלויים לו מנגד ואין הוא יודע מה עלה בגורל אשתו וילדיו שנלקחו ממנו, הוא מצרף לכתבים אגרת בקשה למוצא ובו הוא מבקש שידאג להוציאם לאור:

“הכתבים הללו שכרך א’ מהם הם חדושים מאא”ז גדול מרבן שמו מהר”ר פינחס מקוריץ זצק”ל, מתלמידי הבעש”ט, הם אקסמפלר יחידי בעולם… ויש בהם אוצר בלום של פרי מחשבות קדש לא יערכם כל שווי; והחלק השני הם חלק קטן של פרי עשתונותי אשר חדשתי מדי פעם בפעם, והבוחר יבחר, כי יש בהם דברים נאותים ראויים להוציאם ולהפיצם למען יהי’ לי לזכר עולם. וכמעט רובם ככולם נאבדו ממני, כי עזבתים בברחי ביום חרון אף ה’, ובחרתי בזה המעט כי זוהי תורתו שלמדתי בימי הגולה, וכמו שדרשו חז”ל אף תורתי עמדה לי, תורתי שלמדתי באף… ואם ח”ו עקבותי עדי זמן לא יוודעו, אבקש למי שיגיע המכתב הזה לידו, שידע נאמנה כי מן השמים זיכוהו באוצר קדוש כזה, למען יברר מקחו של צדיק קדוש העולמים מהר”פ מקאריץ נבג”מ… ובקשתי פרושה שיצרף גם חדושי הנאמרים בלב ולב למען יהי’ לי לשם-עולם אשר לא יכרת”.

ביו חידושיו מופיע דברים שאמר כשהיה בבית החולים, תורה ששמע מהאדמו”ר מגור בשנת תרצ”ו, חלום שחלם “בעת שנחבאתי מפני חמת המציק בליל ש”ק פר’ קרח שנת ת”ש ובלילה זה נשמע שוד ושבר בגבולנו”, ואז נאבד לו ילקוט חידושי תורתו. וכן הוא מביא דברים שאמר בכ”ד בשבט תרצ”ט בברית המילה של בנו, אהרן זאב, ומוסיף “אזכה לגדלו לתורה וחופה ומעש”ט”.

הרב חודרוב נספה בשואה.

לאחר השואה העביר הגוי את הכתבים שנמסרו לו לקהילה היהודית בברסלאו. ר’ פנחס אהרנברג, שהכיר את הרב פנחס חודרוב הי”ד, גאל את הכתבים “בכסף מלא”, “למעלה מכפי יכולתו”, ומסר את כתב היד לאדמו”ר ה”בית ישראל” מגור. הרבי מסר את הכתבים לעיבוד ולהכנה לדפוס והם יצאו לאור בספר “אמרי פנחס” בתל אביב בשנת תשל”ד. רבי יחזקאל שרגא פרנקל צרף לספר עוד כתבי יד שנתגלו מתלמידו של רבי פנחס מקוריץ, והוציא לאור בשנת תשמ”ח את “אמרי פנחס השלם”. מהדורה מורחבת של הספר, הכוללת עשרות כתבי יד ואת התורות שהודפסו מרבי פנחס מקוריץ, יצאה לאור בבני ברק תשס”ג.

מקורות: הקדמת “אמרי פנחס” וקונטרס “זכרון פנחס”. החסידות וארץ ישראל, י’ אלפסי, עמ’ 591.

מספר הצפיות במאמר: 26

משל בן המלך ורמז לעניינו של השופר / האדמו”ר רבי קלמיש קלונימוס מפיאסצענא הי”ד

תמונת הרב קלמיש קלונימוס שפירא הי"ד

וזאת יכול להיות רמז התקיעות, ונוכל להבין ע”פ משל, והגם שהמשל הוא מענין משל של כ”ק אא”מ זצוקל”ה שנמשכה ממשל של המגיד הגדול זצ”ל מ”מ נמשילה לפי מצבינו כדי שגם אנו נאחז בתורתם ובתפלתם.

היה מלך גדול שמלך על כמה מדינות קרובות ורחוקות, אבל מדינה אחת היתה ביניהם רחוקה מאד שאנשיה היו פראים וכל מה שנמצא היה עוד במצב הפראי. המאכלים גסים, המלבושים שקים וסמרטוטים, וכל מנהגיה ותהלוכותיה פראי היה, וכל תהלוכותה והנהגתה עם אנשיה היה מסוכן עד שמאנו כל השרים ללכת שמה להנהיג את המדינה. ויהי היום, הוא היום שימנה המלך את השרים על כל המדינות, נפקד מקום מדינה ההיא כי אין איש שיאות לקבל על שכמו נטל העבודה הזאת. אז אמר המלך לבנו, כולם שרים זרים הם לכן ממאנים הם בעבודה יתירה בשבילי. אבל אתה, באשר אתה בני אל תסרב לעשות זאת בשבילי ואל תעשה קרחה במלכותי ואל תאבד מדינה זו מחסרון מנהיג טוב. ענה בן המלך, שמח אני בעבודתי, יען כי למענך היא רק זאת אני מבקש מן המלך על כל פנים שתעזרני בכל שאבקשך ואף אם יהיה נחוץ לי לבקש אותך שתבא בעצמך אלי, גם כן תאות. ויבטיח לו המלך ככל אשר שאל, ובן המלך נסע שמה. הן אמת שבראשונה סבל הרבה מכל גסותיה של המדינה ממאכליה וכו’ וכל תהלוכותיה, כי איך יערב לבן מלך שרגיל בתפנוקי המלך לאכול פת קיבר והמפונק שנתאמן עלי תולע איך ילבש שק וכדומה. אבל סוף כל סוף התרגל בהם, וינהג את המדינה הכבדה לטובת המלך. וכפעם בפעם שאל מאת המלך ככל אשר צריך לטובת הנהגת המדינה, והרבה פעמים כשהתקוממו בני המדינה נגדו או רק כשהתגעגע למלך כתב למלך שיבא אליו, ואז נכנעו כל שונאיו. אבל אורך זמן שהותו במדינה השכיחוהו מעט מעט את לשון המלך, והיה נאלץ לכתוב למלך בלשון מדינה זו שהתרגל בה, וזה הרע לו הרבה כי בני המדינה חפשו במכתביו ששלח למלך וקלקלו ומחקו שם כרצונם. וביותר הפריעו את ראיית הבן מלך עם אביו וכל הזמנים שיעד הבן מלך לאביו ובקשו שיבא מחקו. ואם נודעו שסוף כל סוף יבא המלך, אז ליום המוגבל סיבכו את הבן מלך במלחמות במקומות אחרים כדי שלא יתראה עם אביו. וכך עבר זמן זמנים והבן מלך את אביו לא ראה. והנה כאשר עבר זמן הרבה כזה שלא ראה הבן מלך את אביו ויתלקדו מאד געגועי הבן.

והנה כאשר עבר זמן הרבה כזה שלא ראה הבן מלך את אביו, ויתלקדו מאד געגועי הבן לאביו ימים הרבה לא אכל, את הנהגת המדינה כמעט עזב מגודל צערו, כי הוא לא ידע מה הם עושים במכתביו ולא ידע מה זה ועל מה זה כמה פעמים כבר ביקש לאביו שיבא ואינו שומר את הבטחתו. והציק לו הדבר, עד שנחלה מגודל צערו, אז נזכר בן המלך כי בין הדברים שנתן לו המלך צידה לדרך נתן לו גם פעמון סכנה (גגעוואלד גלאק) אשר אם ח”ו יהיה בסכנה גדולה לא יחכה עד שישלח מכתב למלך שיבא רק יפעם בזה וימהר המלך לבא. והנה האם יש סכנה גדולה מזו, כי האם אפשר לי לחכות עוד שלא אראה את אבי. ויקח את הפעמון הגדול ויפעם ונעשה רעש גדול בכל חצר המלך על סכנת בן המלך. והמלך מהר ויבא למקום בנו לשאלהו על הסכנה. אז בכה בן המלך את ששואלני על הסכנה האם יש יותר סכנה מזה שאתה נתרחק ממני. אתה יודע שירדתי למדינה רחוקה זו, רחוקה מגופי ורחוקה מתכונת נפשי, הכל בשבילך, וכל תקותי היתה שעוד אזכה להתראות אתך יותר מכפי ישבי בחצר המלך, שם לא הייתי בסכנה והיה די לי אם רק בימים טובים ראיתיך, אבל כאן תבוא אלי יותר פעמים תכופות, כי בכל רגע היו סכנה מרחפת עלי ראשי. והיה כדאי בעצמי לקבל עלי הסכנה, הכל כדי שאזכה להיות יותר קרוב אליך. ולסוף עזבתני זה כמה וכל ההענקה שאתה מעניק לי פה היא שאתה מצוה לבני המדינה שיכלכלוני, אבל האם באתי הנה לאכול, האם היה חסר לי בביתך מאכלי מלכים. כמה סבלתי בראשונה עד שהורגלתי לאכול את המאכלים הגסים, והכל למענך עשיתי, ולבסוף עזבתני, וכל אשרו ושכרו של בן מלך היא חתיכת פת. איך נפלתי משמים. ויבך בכי גדול, הן אמת שגופי מושחת מן מאכליהם וממלחמותיהם אבל לא מזה נחליתי, ולא על זה אני בוכה, רק על דא ודאי קא בכינא על שנתרחקת ממני.

אז סיפר המלך לבנו איך שכל מכתביו נשחתו באשר כי יודעים בני המדינה את תוכן מכתביו, כי בלשונם כתב, וכמה פעמים הייתי אצלך אף שלא מצאתי במכתבך שום בקשה שאבא, אבל גם אני מתגעגע אליך. אבל כשבאתי לא מצאתיך בביתך, לכן התחיל המלך לדבר עם בנו שוב בלשונו כדי שלא יבינו העומדים עליו ויתקשרו שוב כמקדם ויעדו זמנים שיתראו יחד באיזה אופן ומקום. והבן מלך שב לעבודתו שמח וטוב לב. ויהי כי ארכו לו שם הימים ויתרגל הבן מלך להשתכר מעט ולהרדם, ויקר מקרה שכשהיה המלך אצלו היה שכור נים ולא נים תיר ולא תיר, ואף שאמרו כמדומני מהבעש”ט ז”ל שיין קשה פחד מפיגו, ומאימת אביו עמד ודיבר עמו כיאות, אבל לא היה יכול לצמצם את רעיונו לדבר בלשון אביו, רק בלשון בני המדינה שהתרגל כבר, ושוב שמעו שונאיו את הזמנים שיעדו להתראות והתחילו שוב לשחק בו ולמשכהו למקומות אחרים ולסבכהו במלחמות בעתים הללו כדי שלא יתראה עם המלך.

הנמשל מובן מאליו המלך מלכי המלכים שלח את נשמות ישראל בבחינת בני בכורי ישראל לעולם הזה שהיא באמת מקום סכנה לנשמה וקבלנו זאת עלינו לטובתו ית’ לעשות התגלות אלקות בארץ. והנה בראשונה היה התגלות אלקות, וכל עיקר עבודתינו היתה בחינת מחשבה שאין שום מלאך ומקטרג יודע מזה כנ”ל. וכפי שהמשכנו את אלקותו יתברך נמשך אלינו ולא היה יכול זר להתערב בתוכם, אבל מגודל שהייתנו פה שכחנו מעט מעט מעבודה בחינת אצילות וכל עיקר עבודתינו ותפלתנו היא בפה, לכן הרבה תפלות נפגמים והרבה ח”ו נופלים ביד הסטרא אחרא, אם אינם כהוג,ן ואף התפלה שזכתה לעלות יש עליה מקטרגים, והפריע הרבה ראייתנו עם אבינו. ואף כשד’ בעצמו בא מגעגועו, כביכול, אלינו, אמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. האדם מסובך אז בדאגות וטרדות גשמיות אשר המקטריגים ושלוחי הע’ שרים של מעלה מסבכים אותנו.

אבל באמתחותינו נמצא פעמון (געוואלד גלאק) הוא השופר שד’ צוה לנו שבכל מלחמה ובכל צרה שלא תבא נתקע בשופר ונעשה רעש גדול בכל העולמות והמלך בעצמו בא אלינו ומתגלה אלינו.

(דרך המלך, ראש השנה תקפ”ו, רבי קלמיש קלונימוס שפירא הי”ד האדמו”ר מפיאסצענא)

מספר הצפיות במאמר: 54

פנינים מתורתו של האדמו”ר מלומאז-שדליץ, רבי אברהם פנחס מורגנשטרן הי”ד

שרידי פנינים

א. בראש השנה בהפטרת היום, וחנה היא מדברת על לבה, ושוב נאמר שם כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה.
פירוש הדברים, בתחילה היה דבורה של חנה נובע מתוך שיחה וכעסה, דיבור שהוא מיוסד על נגיעות ופניות אישיות, דיבור כזה אין משגיחים עליו בשמים. אבל זה היה עד הנה, עד כה. מכאן ואילך דיברה על לבה, למעלה מהלב שלה ומעל עצמה, אין עוד כוונתה לטובתה האישית. מיד, אמר לה עלי הכהן, ואלוקי ישראל יתן את שאלתך. אם השאלה שלך היא חסרת שאין את מדברת על עצמך אל מעל לבך, ואת גופך חסרה מן השאלה אזי לכי לשלום כי בודאי ימלא ה’ את בקשתך

ב. בתפילות ראש השנה, “כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך”.
לכאורה, הרי זה בניגוד למציאות, שהרי רואים אנו לעינינו שגם דורשי ה’ ויראיו נופלים ונכשלים. אולם הכוונה בזה שאין כישלונם כישלון מתמיד וקיים, אם כי נכשלים הם לפעמים, אין זה כשלון עולמי, “לעולם לא יכשלו”. כי מיד הם קמים ומתאוששים. וכן “לא יכלמו לנצח”, אין כלימתם כלימה נצחית, כי מיד בהזדמנות הראשונה כבודם חוזר אליהם.

ג. בחג השבועות הזכיר את דברי התוספות בשבת פ”ח ע”א בקשר לדברי הגמרא שם, מלמד שכפה הקב”ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם “אם אתם מקבלים התורה מוטב” וכו’. ושאלו בתוספות, והלא כבר הקדימו נעשה לנשמע, ומה כאן החשש שיחזרו בהם? ותירצו: שמא כשיראו האש הגדולה יחזרו בהם. ואמר שאין הכוונה שמחמת יראתם מהאש יחזרו בהם, אלא הכוונה כשיראו את האש הגדולה, ויבינו את מעלת התורה, ומה צריך גודל הקדושה והטהרה הנדרש לקבלתה, אולי יתייאשו ויאמרו אין זה לפי השגתנו, כי אין אנו ראויים לכך. לפיכך כפו עליהם את ההר, ללמדך, כי בדברים יסודיים העומדים ברומו של עולם אין לאדם רשות לומר שאינו ראוי להם.

ד. בענין הקדמת נעשה לנשמע, דבר זה היה בשבילם צורך חיוני, כי כל עוד שלא קבלו התורה לא היה להם במה לשמוע, כי האזנים היו כבדות מלשמוע והלב אטום מלהבין. ורק אחר שהתכוננו לעשות על ידי עשיית המצוות, הוכשרו איבריהם לקבל ולשמוע. ועל הסוד המחוכם הזה יצתה בת קול ואמרה: מי גילה לבני רז זה, שמלאכי השרת משתמשים בו.

ה. בערב יום הכיפורים בסעודה המפסקת, הזכיר מאמרם ז”ל (יומא פו ע”ב) “גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה” וכו’. והקושיה מפורסמת איזו מעלה יש כאן, והלא כלל ידוע הוא, שמצוות עשה דוחה לא תעשה שבתורה. והעיר שנכון הוא כי מצות עשה יכולה לדחות לא תעשה, אולם הלאו נשאר לאו, ואין בו שום מצוה. אולם להעלות את הלא תעשה, עד שתגיע לדרגת מצוה, ועוד להתייחס בה, זוהי רק במצות תשובה, שמסגולתה להפוך זדונות לזכויות. 

(מתוך “הרבי מקוצק” ח”ב עמ’ תרעז, מתוך תכתובת עם האדמו”ר ומתוך הנלקט מהספר “שארית מנחם”)


רבי אברהם פנחס מורגנשטרן הי”ד, נולד בשנת תרל”ו (1876) לאביו רבי צבי הירש ב”ר דוד מלומזץ, חתנו של רבי שלמה’לי מראדזימין. הוא היה דור רביעי לרבי מנדל מקוצק. ישב בשדליץ שבאזור לובלין, והיה נוסע לעתים תכופות לאביו הצדיק בוורשה וקיבל ממנו את עיקרי תורתו ודרכיו בחסידות. לאחר מות אביו, בשנת תרפ”ו (1926), דבקו בו חסידים רבים, והוא, עבר למספר שבועות לביאלה ושם נעשה האדמו”ר מלומאז-שדליץ. חסידים רבים מהערים הקרובות נהרו אליו, והדרכים המובילות לביאלה התמלאו בשיירות חסידים. הוא חזר לבתו בשדליץ וחסידיו הרבים נהרו אחריו. לאחר פטירת אחי אמו, רבי אהרן מנחם גוטרמן מראדזימין, דבקו בו רבים מחסידי דודו, והוא קרבם מאוד. בזקנותו עבר לוורשה, שם ישבו רבים מחסידי לומאז. הוא נספה בוורשה עם כל משפחתו. הי”ד.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, תורת החסידות, הרבי מקוצק חלק ב.

מספר הצפיות במאמר: 36

הצדיקים מתעלים מידי יום, וחוזרים בתשובה על שלא פעלו עד כה לפי מה שראוי לעבודת הקב”ה / הרב שמואל הכהן שוורץ הי”ד

תמונת קיר טיפוס

בספר ערוגת הבשם (שופטים) הביא אמרו עליו על הרב הקדוש מו”ה נפתלי מראפשיטץ זי”ע בעהמח”ס זרע קודש שהיה מסתופף פעם אחת בצל קדשו של הרב הקדוש מורינו הרב רבי מנדל מרומניב זי”ע בראש השנה, וכששב הרב הקדוש  מורינו הרב רבי מנדל מאמירת התשליך פגע בהרב הקדוש מורינו הרב רבי נפתלי שהיה הולך לשם לומר תשליך. ושאל הרב הקדוש מהר”מ את מהר”נ להיכן אתה הולך. והשיב אני הולך ללקט את המצות שהשליך אדמו”ר למצולת ים. ופירש אדמו”ר זצ”ל ל בערוגת הבשם הפסוק צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ, דכבר עמדו המפורשים על כפל הלשון, גם מאי דקאמר למען תחיה, הא שכר מצות בהאי עלמא ליכא. ואמר דכן הראה, דהנה כבר מבואר בספרי מוסר דצדיקים כל ימי חייהם בתשובה דעל ידי שיתעלו מדי יום ביומו במדרגה גבוה ומשיגים גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב”ה ביתר שאת, על ידי זה מבינים שהמצות ומעשים טובים שעשו עד כה לא היה לפי מה שמן הראוי לעבוד למלך הכבוד, ועושין תשובה על המצות ומעשים טובים שעשו, כן נראה לי שהרה”ק מהר”מ היה כמה פעמים במדריגה יותר גבוהה, והיו אצלו כל המצות שעשה בשנה העברה, עברה בבחינת חטאים. והנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל בעבירות הנ”ל איפכא, דעל פי מדותיו של הקב”ה משלם גמול העבירה בעולם הזה. ולפי זה במי שמתעלה מדריגה אחר מדריגה באופן הנ”ל עד שנראים לו כל המצות שעשה בבחינת העבירות, בדין הוא שישתלם שכרו בעולם הזה. והיינו דאמר קרא צדק צדק תרדוף, דבכמה פעמיים יעשה המצוה בשלימות יותר, באופן שהמצוה שעשה מקודם לא תחשב לכלום לערך מצוה שעושה עתה, וממילא מצוה זו תהיה רודפת מצוה שעשה מכבר. והיינו דאמר צדק צדק תרדוף, ועל ידי זה תזכה לשכר גם בעולם הזה, על דרך הנזכר לעיל, דנהי דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל למי שהגיע לו שכר בשביל עבירה, ודאי בדין הוא שיטול שכרו. והיינו דכתיב למען תחיה וירשת את הארץ וגו’. עיין שם. ודברי פי חכם חן

[ועיין במכתב שאר בשרי הגאון מו”ה צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט”א, מוועד הרבנין דווארשי, דהעירני מדברי ספר אהל יצחק (אות קנ”ג) ,שכתב שמעתי ממו”ר הרב הקדוש מורינו דוד מלעלוב זצ”ל אשר הרב הקדוש איש אלקים הרבי רבי אלימלך הלך בראש השנה עם אנשי שלומו לתשליך, פנה את עצמו מהם אצל הנהר. והלך אחריו הגאון החסיד רבי זאב וואלף בעל לשון הזהב האב”ד דליזענסק. והרחיק הרב רבינו אלימלך מהרב מעט לנער שולי בגדיו כנהוג. ושאלו מה רוצה ממנו, והשיב הרב רבינו זאב ווטלף אראה המקום היכן אתם משליכים העבירות ואגביהם לעצמי, והן אמת מה שנחשב לעבירות אצל הצדיק הן מצות אצלינו. עיין שם. עד כאן דבריו. וכעת נראה לי לפרש בזה הפסוק (תשא) והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד באו האהלה (ועיין בייטב לב ובבית נפתלי), ויש לומר דישראל לא היו עוד במדרגה זו לבטל עבודתם אשר עבדו בעבדות ה’ ויהיה נחשב להם לעבירה, אבל כאשר ראו צדקת משה רבינו, והיה כצאת משה אל האהל, זו אהל של תורה, יקומו כל העם ונצבו איש פתה אהלו, ראו כי עם עבודתם בעבדות ה’ עדיין הם עומדים רק בפתח האהל, ולא באו עוד לאהל ממש. אבל על ידי שהביטו אחר כך במשה וראו עבודתו בקודש באו גם כן למדרגה זו, שיצאו מפתח האהל ובאו האהלה].

ובזה פירוש בספר הנותן אמרי שפר ביאור הפסוק אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו, דהוא לכאורה תמוה לומר כן שנראה שאנחנו טובים מאבותינו. אלא הפירוש הוא כך, אבותינו חטאו וגו’, היינו מה שהיה נחשב אצלם לחטא, ועל דרך חסידים הראשונים היו כל ימיהם בתשובה, כי כל יום ויום הכירו יותר מגדולת הבורא והיו עושים תמיד תשובה גם על תורה ומצוה שעשו קודם לזה שלא היו במעלה כל כך. וזה אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עונותיהם סבלנו, עונות שלהם המה סבלונות לנו (טעמי המנהגים אות תשכ”ד).

אמר הכותב בהיותי כותב דברים הנ”ל היייתי ביומא דהילולא של כבוד קדושת אמו”ר הגאון הקדוש בעל ערוגת הבשם זי”ע הנ”ל אשד יצקתי מים על ידו בשנת תרס”ח, ועלה בדעתי לפרש בדבריו הקדושים המדרש אלה הדברים, זהו שאמר הכתוב מוכיח אדם אחרי חן, רצונו לומר דמשה רבינו עליו השלום הוכיח אותם מדוע ימצא חן בעיניהם עבודתם בכל פעם אחר עשייתם, אדרבה היה להם לבטל המצות ומעשים טובים שעשו, שיכירו בכל יום ויום יותר מגדולת הבורא.

(מתוך פני המים)


הרב שמואל ב”ר נפתלי הכהן שוורץ מסאטו-מארע (סאטמר) שברומניה, היה אחיהם של הרב יוסף שוורץ מגורס ווארדיין והרב פנחס זעליג שוורץ מקליינווארדיין. הוא למד אצל הרב שלמה זלמן עהרנרייך אב”ד שמלוי, שהיה בן דודו. הרב שמואל היה תלמיד חכם גדול וירא שמים מנעוריו. בשנת תרע”א (1911) הוציא לאור את “תולדות גאוני הגר“, בתרצ”ג (1933) הביא לדפוס חוזר את הספר “נחלת אבות“, משנת תרצ”ד (1934) ערך את הירחון “לקט ששנ”ה“, והוציא לאור בתרצ”ט (1939) את ספרו פני המים על ענייני מנהג התשליך.

הרב נספה באושוויץ, הי”ד. שמו הוזכר להנצחה בספרים: אילה שלוחה עם נפתלי שבע רצון, קול אריה על חנוכה, ובהגדה של פסח קול אריה.

מספר הצפיות במאמר: 6

תשובת התינוק מבית האסורים בכרך גדול שברומי לשאלה “מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים” / הרב משה אשר אקשטיין הי”ד

המאורות לוקין

ת”ר מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר (ישעיהו מב) מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים. ענה אותו תינוק ואמר הלא ה’ זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו. אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו רבי ישמעאל בן אלישע (גיטין נח ע”א).

כל העובר על מאמר זה משתומם, מה חכמה נשגבה ראה בתינוק, הלא לא אמר מעצמו דבר, רק השלים את סוף הפסוק, וכי כזו חכמה גדולה היא. ועוד, מה משמעות לתיאורו של התינוק, כ”יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים”, איזה צדקות וסימני טהרה ראה בזה. אדרבה, לכאורה היה לו לשפוט שהוא מסלסל בשערו, ואין זה מן המדות הנעלות שידבק בהן האדם.

הנה אדם המושלך לכלא רוחו נמוכה ודעתו קצרה, מבלה ימיו בעצב ותוגה, שמלתו בלה ופניו זועפים, דאגה וייאוש רשומים עליהם, אין דעתו פנויה לסדר ולנקות בגדיו ולסלסל בשערו. אך לא כן נהג תינוק זה, ביטחון מלא את כל חדרי לבבו, בטוח היה בה’ ובישועתו. והראיה על כך שהקפיד על בגדיו וסדר שערו כאילו היה חופשי. זאת ספרו לרבי יהושע, בבית האסורים מצוי תינוק שיש בו דעת גדולה, ומנהג כאחד הצדיקים ואנשי המעלה, אף בבית האסורים אינו נופל ברוחו אלא מצפה לישועת ה’ קרובה, אינו זועק וצועק מרה כשאר האסירים, אלא מנענע ראשו לכל גלי הצרות שבאים עליו, ומקבלם בשמחה ורצון טוב. לכן הלך רבי יהושע ועמד על פתח בית האסורים לנסותו ולתהות על קנקנו, לידע מהיכן שואב הוא את כח הביטחון המופלא.

שאל אותו שתי שאלות, דרך העולם שלאחר אסון מתעוררים מחלוקת בעם עד כדי קטטה ומריבה, דהעם נהיה כיתות כיתות. כל כת תולה את קולר האסון בחברתה, באומרם: אתם במעשיכם הקלוקלים הבאתם להתרחשות האסון, בשל מעללכם באה עלינו כל החרדה הזו. שאלו רבי יהושע, אמור נא לי “מי נתן למשיסה יעקב” – איזה כת גרמה והביאה כל הרעה הזו על עמנו. ועוד שאלה שאלו, אמת שעוונות וחטאי ישראל גרמו כל החורבן הנורא, אבל מדוע נענשו בעונש כבד כל כך, מדוע נענשו בכפלי כפליים, וכי לא די באבדן ארצם ומולדתם, לא מספיק שזרים ועבדים משלו בהם, “מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים” – למה נענשו גם שבזזו גוים חילם ולקחו מחמדיהם וממונם.

על שתי שאלות אלו השיב התינוק בחכמה, הרים אצבעותיו והראה בהם על עצמו ועל רבי יהושע, ואמר: אתה שואל מי נתן למשיסה יעקב, איזו כת גרמה שנתרחקנו מארצנו. כולנו, כל אחד מישראל חטא נגד אלקים, כולנו אשמים, אין פה אשמה על כת אחת בלבד. ועל השאלה השניה השיב: אתה שואל מדוע אבדו הונם, נמס רכושם, נבזז כל רכושם, אומר לך ואגלה את אזנך למה שנאמר בכתוב, הם לא ידעו ולא הכירו תכלית הממון, לא השתמשו בו כפי רצון הקב”ה שנתנו להם. הממון ניתן להם מידו הרחבה על מנת לילך בדרכיו ולדבקה בו, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. יודע אתה מה אפשר לעשות בממון, להשביע רעבים, להלביש ערומים, לרפאות שבורי לב, לגרש מבתי מרודים את צל היגון והצער. והמה לא כן עשו, בזבזו ממונם לצורך עצמם – להנאת גפם, את צער הזולת ודאגותיו לא חשו. “ולא אבו בדרכיו הלוך” – לא הלכו בדרכיו של הקב”ה, מה הוא חנון אף אתה חנון וכו’. ומאחר שהממון לא מילא את תעודתו ולא השתמשו בו לתכליתו, ניטל מהם, בא עליהם העונש מידה במידה, ישראל ניתן למשיסה ויעקב לבוזזים. ויען שידע התינוק שמאת ה’ בא עליהם העונש ולא מקרה היה כאן, לכן בטח בישועתו, שאף אם הסתיר פניו עדי רגע, יתעוררו רחמיו ויראה להם פנים שוחקות ויצמיח ישועה, ינטלם וינשאם מתוך המצוקה ויצילם ויביאם חזרה לארצם.

 (מתוך “בשביל ארבעה דברים המאורות לוקין”, דרשת שבת תשובה תש”א, מאת הרב משה אשר אקשטיין הי”ד)


בשנת תש”א, דרש רבי משה אשר אקשטיין, את דרשת שבת תשובה לפני צאן מרעיתו, אשר חלקה מובא כאן למעלה.

הימים היו ימים קשים ונוראים, הגזרות הלכו ותכפו והמצור הלך והתהדק. כפי שאומר הרב בדרשה זו: “עת צרה באה ליעקב, עת צרה שלא עברה עלינו מאז חורבן בית מקדשנו ואבדן ארצנו. ימי שואה ומשואה, צרה ומצוקה. ימי ענן וערפל אינם נדירים. נמצאים הם לרוב בסדר הדורות של עם ישראל, הלא הם כתובים בדם ודמע בספר תולדותיו. ובכל זאת, משבר שכזה, מהפכה ושערוריה שכאלו, המרעישים ומפחידים אותנו כהיום הזה, לא נמצא דוגמתם בקורות ימי עמנו… האש השחורה של שנאת ישראל התפשטה כמעט על פני כל תבל, שנאה המונעת מאתנו לעסוק במסחר, לרכוש שדה וקנין, להשיג ולמלאות כל משרה ופקידות… השמים מעל לראשינו מכוסים בעבים, חשך עולמנו, כבה שמשנו והכוכבים אספו נגהם. מעיינות הפרנסה יבשו וקרננו שחה לעפר, לעג וקלס חלקנו, בוז וקלון גורלנו… חושך ועלטה פורשין את כנפיהן המאפילות על עם ישראל… ענני צער ויגון שוכנים עלינו… גזירה חדשה באה, לסמן את היהודים…”.
בדרשה זו, שהיא ככל הנראה האחרונה שדרש הרב, הוא מבקש לערוך חשבון נפש אישי וציבורי ולהבין על מה באה עלינו הצרה הזו, “מדוע עשה ה’ ככה לישראל עם סגולתו? מה זה ועל מה זה הגיע עת צרה שכזו, באו מים עד נפש?“.
הרב עורך בדרשתו סקירה היסטורית-מוסרית מתוך הכרה ש”כובד העיתים וחובת הזמן, הלא שבת תשובה היום, מכריחים אותנו להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, להראות לעין כל את שורש החולי ומקורו, הן כאמור רק בדרך האמת הצרופה ותהיה כואבת ככל שתהיה, נוכל לאבחן נכונה את המחלה ולהציע דרכי טיפול וריפוי נכונים ומתאימים…. חובה עלינו לומר את האמת, תהא כואבת ככל שתהיה. ואף אם תצרוב בלבבות ותעכיר את רוחנו, לא נמנע מלאומרה ללא כחל ושרק, שכן האמת שורשה מר, אך פריה מתוק ועסיסי”.
הרב מבקש לעורר את הציבור לתקן את דרכיו ולא להסתפק בהטלת האשמה על המצב על זולתם. הוא קורא לחזור וללכת בדרכי אבותינו שהיו צדיקים וישרים, יראי ה’ באמת, ולא רק למראית עין. בקריאתו הוא מבקש לחזק את האמונה ואת הדבקות בדת אבותינו, שנזנחו בעקבות טשטוש הגבולות בין ישראל לעמים ובעקבות הרדיפה המוגזמת אחר רווחה כלכלית ורמת חיים גבוהה ורוויה מותרות. עלינו לחזור לתורת אמת שנזנחה בעבור תרבות נוכריה קלוקלת. עלינו לחזור למלא את ייעודנו לזרוע בכל העולם את זרעי האמונה, להעיד כי ה’ אחד ושמו אחד ולהעיד כי משה אמת ותורתו אמת. עלינו לראות את האמת ולפקוח אוזניים לשמוע את דבר ה’ הקורא לנו לפרסם את גדולתו בעמים, תוך נתינת דוגמה אישית לחיים מוסריים של זהירות בקיום דבר ה’, בחינוך הבנים ברוח ישראל סבא, בשמירת השבת והמועדים וכבודם בזהירות יתירה, בהקפדה על כשרות הבית בהכשר גמור ובהקפדה על טהרת המשפחה בכל הגדרים הסייגים, וכן בהוצאת הממון המופקד בידינו לצורכי גמילות חסד וחיזוק התורה והחינוך.

סוף הדרשה אבדה בשואה.

בסיום מאמר זה, אבקש להודות לנכדי הרב, ילדי בתו היחידה, ששימרו תורה זו והוציאו אותה לאור בשנת תש”ן, לקראת יום השנה של סבם, בב’ באייר. וכן להודות על כך שספרו לי על קיומה של החוברת ושלחו לי עותק ממנה.

מספר הצפיות במאמר: 21

הקשר בין עקידת יצחק ובין עשרת ימי תשובה / הרב יחזקאל שטרן מפרשוב

הנהגת חסד הממתקת את הדינים

במדרש פליאה (מובא בספר שערי בינה אות ל’ וכסא דוד ובנ”י) בשעת שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו, אמר ריבונו של עולם תן לבני עשרת ימי תשובה. עד כאן לשונו. כאן עמדו בשורה כל גדולי הדור ושואלים מה שייכת עקידה של יצחק לעשרת ימי תשובה?

וסביתי גם אני לחקור ולהבין המדרש, ורחש לבי לפרשו, בעזרת ד’, בהקדם דברי כ”ק דודי זקני הגה”צ איש אלקים קדיש ונורא מרן קלונימוס קלמן הלוי עפשטיין זי”ע בספרו מאור ושמש (פרשת וירא) שכתב דאברהם ויצחק בנו היו מתנגדים במדותיהם בזה, אברהם היה משתוקק והיתה כל מגמתו ותשוקתו שינהג ד’ יתברך את העולם במדת החסד. ויצחק בנו היה רצונו שיתנהג העולם במדת הגבורה, לירא ולפחד את העולם בכדי שיטיבו מעשיהם ולא ייענשו. וכתיב, ויבאו אל המקום וגו’ ויעקוד את יצחק בנו, שנכלל הגבורות בחסדים, כדאיתא בזהר הקדוש שנכלל אשא במיא. ועל כן לעתיד יבקש יצחק רחמים עבור בני ישראל, כדאיתא (במסכת שבת) שטען יצחק כמה שנותיו של אדם וכו’. מזה נראה שנתמתק גבורותיו של יצחק. ויקרא אליו מלאך ד’ עתה ידעתי כי ירא “אלקים” אתה ולא חשכת את בנך, רצונו לומר, שאתה יראת שיתנהג העולם במידת הדין כסברת בנך, ונתאזרת במידתך להמתיק הגבורות, שלא יתנהג העולם במידת הגבורה המרמז לחושך. וזה לא חשכת את בנך וגו’. עיין מה שכתב באריכות.
וכן מצאתי בספר הקדוש מגיד מישרים למרן הבית יוסף ז”ל (בפרשת תולדות) מביא סוד ורזא דמילתא, שגילה לו המגיד הקדוש, דמשום תוקפא דיצחק לא היה אפשר להתקיימא עלמא, קל וחומר לאפקא תולדין מיניה, ולהכי איצטריך אברהם דאיהו חסד לעקד את יצחק לתברא לתוקפיה. עיין שם.
הרי חזינן דעיקר העקדה היה בכדי לבטל הדינים ולהמתיק הגבורות.
ועל כתב במאור ושמש (פרשת האזינו) על פסוק זכור ימות עולם, דהעשרת ימי תשובה הולכין כסדר, שיום ראשון מעשרת ימי תשובה היא בחינת “כתר” של עולם התשובה, ויום ב’ היא “חכמה”. ובכל יום מאירה קדושה אחת עד יום הכיפורים שבו מאירין יחד כל עשר קדושות. ולכן מן הצורך אז לתקן מידותיו, כדי להמשיך לתוכן הי”ג מכילין דרחמין. ולכן אנו אומרים סליחות בעשרת ימי תשובה ומזכירין הי”ג מכילין דרחמי הרבה פעמים בכל יום, כדי להמשיך אותן על הכנסת ישראל ושיגלה עליהם אור פני המלך, שהוא לובן העליון ומתיקא קדישא. וזה רומז הכתוב זכור ימות עולם, לשון זכר, פירוש שתמשיך בחינת זכירא ממוחין עילאין אל ימות עולם, שהם המדות והשית יומין עילאין. בינו שנות דור ודור, פירוש שתמשיך מוח בינה לזו”נ, שהם רמוזים במלות דור ודור, כמו שרמזו קדמינינו בתפילתנו, לדור ודור המליכו וכו’. שאל אביך ויגדך, רומז שיהא שאלתך ובקשתך להמשיך מוחין דאבא אל המדות, ויגדך, לשון נגיד ונפיק, שהיא לשון המשכה. גם ויגדך ניטריקין י”ג דך, שתמשיך הי”ג מכילין דרחמי על ישראל, שהם נקראים דך, מפני שהם דכים ועניים בגלות. וזה זקניך, רומז גם כן לתיקונא דיקנא שעל ידי שתמשוך הי”ג מכילין דרחמי.., וזה זקניך ויאמרו לך, שהם תיקונא דיקנא עילאה, יתמקו הגבורות ויתהפכו לחסדים. ופירוש ויאמרו, לשון אהבה, כמו את ד’ האמרת, שיתהפכו הגבורות לאהבה וחסד. עד כאן לשון קודשו. עיין שם.
ועל פיהם עלה נעלה להביע הגות לבינו, ולפרש בטוב טעם ודעת המדרש הנ”ל, בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו, וכוונתו היתה להמתיק הגבורות כנ”ל, ביקש ריבונו של עולם תן לבני עשרת ימי תשובה, שיהיה גם כן  ביכולתם להמשיך הי”ג מכילין דרחמי ולהמתיק הגבורות כנ”ל. והבן.

(הרב יחזקאל שטרן מפרשוב, פני הנשר, הנשר החמישי, כנף תרסרי, נד, סימן פז)


הערה: מדרש זה הוסבר גם כן במאמר קודם באתר “תורתך לא שכחתי”: הקשר בין עשרה ניסיונות, עשרת הדברות ועשרת ימי תשובה / הרב ישראל זילברמינץ הי”ד בשם סבו

מספר הצפיות במאמר: 7

תקיעות שופר ופעיות אם סיסרא / הרב יחזקאל ווידמן הי”ד

רמזי קולות השופר

ב”ה ג’ ויקרא תרצ”ד לפ”ק סיטשעל יצ”ו.

החוה”ש וכל טוב סלה לכבוד האברך המופלא ומופלג בתורה ויראת שמים חריף ובקי ומלא ברכת ד’ במדות טובות ובבקשת החכמה והדעת וכו’ כבוד מורנו ורבנו הרב יחזקאל שטערן נ”י (בק”ק פרעשוב יע”א).

אחרי דרישת שלום תורתו הטוב בהוקרה בלי הכרה, על דבר שנשאלתי ממנו על דבר הטעם המובא בטור אורח חיים סימן תקצ”ב למאה קולות נגד מאה פעיות שפעיא אם סיסרא, הנה בוודאי לא נעלם ממנו הפשוט דרמז על לימוד איכות התרועה שלמדו חז”ל מותיבב אם סיסרא. אך הבינותי שלא על זה בא, כי באמת גנוז בגויה רמיזין דחכמתא. ולהיות אין לי עסק בנסתרות, לכך מנעתי מלהשיבו. וכמת פעמים רציתי על כל פנים להודיעו הא גופא מפני הכבוד, אך כעת נתישבתי להודיעו אשר עם לבבי בדרך אפשר, לפתוח בזה על כל פנים כמחט סדקית. יעיין נא בשל”ה הקדוש מסכת ראש השנה ענין תקיעות שופר, כי בהתעוררות הדין אז יגבר חס ושלום כס ס”מ ועל ידי תקיעות שופר מתמתק. ויעיין בליקוטי תורה להגאון האלקי הרב מלאדי זי”ע בדרושים לראש השנה דיבור המתחיל תקעו השני, ג’ שענין תרועה גנוחי גנוח וילילי יליל, שהוא ענין הבכיה, נקרא כך מלשון תרועם בשבט ברזל, שהוא מתיש ומשבר על ידם כחות הקליפות והסטרא אחרא , יעיין שם.  ואולי לזה הלימוד מאם סיסרא על פי דברי הפנים יפות פרשת ואתחנן סימן ו’ ס”פ י’ ד”ה והנה שבשעת כבישת מלחמה נכנעת מאוד הסטרא אחרא, והיו יכולים אז לתקן אפילו דברים האסורים, קדלי דחזירא. עיין שם הדבר. והנה ענין פעית אם סיסרא אז מאה פעיות שקבלו חז”ל, באמת לא דבר ריק הוא, רק ענין רמז להכנעת הסטרא אחרא בתכלית. והמספר מאה אולי להיות ידוע כי את זה לעומת זה עשה וכו’. ועיין בשל”ה הקדוש ענין המאה קולות על פי האריז”ל להכריע ולהמתיק בכל הד’ עולמות. יעיין שם. ויש בקליפת גם כן ד’ עולמות. ואם כן ענין טעם הטור הוא עצמו טעם המקובלים. כן כתבי בדרך אפשר מאשר הצלתי מעט, כי בעוונותינו הרבים  אין לי עוד כלים לקבל שפע קדש החכמה הקדושה והנוראה מעט. ואם שגיתי ד’ הטוב יכפר.

והנה הנאני מאוד שלומד בטור, כי הלימוד המובחר הוא טור וב”י ושו”ע וכל שכן עם העיון במקור הגמרא שמביא הב”י, כמו שכבר האריכו בזה בספרים הקדושים.

והנה לא ידעתי אם, כבוד תורתו, ואופן לימודו, אך זאת ידעתי עוד לייעצו נאמנה שידבק בספר הקדוש ליקוטי אמרים תניא להרב מלאדי זי”ע שהוא שוה ומחויב לכל בעל נפש מישראל, ובזה יפתחו לו שערים אורה בהגנת כלל עניני התורה הקדושה ועיקרי היהדות, וילמד אותו מתחילה ועל סוף על הסדר, אף שלא ישיגהו עוד לעומקו. וכשיחזור וישלש יבין יותר ויותר בעומק מהשגו, והוא מלבד עוצם רוב קדושתו וגודל השפעת טהרתו לנפש, הנה הוא מושג כללי לכל הידיעות המחויבות לאיש ישראל החפץ חיי עולם. אך כמובן רק בזהירות הטבילה לעת הצורך. והנני בהוקרה ובדרישת שלום ת”ה כראוי ללומדי ומוקירי תורתנו הקדושה.

הק’ יחזקאל ווידמאן אב”ד הנ”ל

(פני הנשר, הנשר הששי, כנף הראשון, סימן ו)


הרב יחזקאל וידמן הי”ד, נולד במסיק שברומניה בשנת תר”נ (1890) לרב יצחק מאיר אב”ד מאסיעף ולאמו מרת פייגה. למד בישיבת וויזניצא. קיבל דרכי הוראה מהרב מווישווא, עד שנודע כמורה הוראה מובהק, עמקן וחריף. הרב היה מגדולי חסידי האדמו”ר בעל אהבת ישראל מויז’ניץ. בשבת לפני הנסיעה לרבו, היה דורש באוזני קהילתו בענייני תשובה והכנה לקראת קבלת פני צדיק, בהדגישו כי מטרת הנסיעה איננה השפעה גשמית אלא התעלות רוחנית. רבי מנחם מנדיל מווישווא, ראש ישיבת “בית ישראל”, היה מעודד את החסידים לפרסם חידושי תורה, ולשם כך נוסד כתב העת “דגל התורה” בעריכת הרב יחזקאל וידמן.

שימש כמו”ץ בכפר יועד ובשנת תרפ”ב מונה לאב”ד בסיטשל, שבמרמרוש, רומניה. נשא לאשה את מרת מיכלה לבית ארל.

תשובה אליו מופיעה בשו”ת מהר”ם בריסק, חלק שלישי, ו. כן כתב הרב יחזקאל הי”ד הסכמה לספר מנחת שבת.

הרב כתב מאמרים רבים במגוון כתבי עת והוציא לאור מספר ספרים (ובהם: מאמר העיקרים – תרפ”ח, נחפשה דרכינו – תרפ”ט).

נספה באושוויץ 1944 (תש”ה).

מקורות נוספים: תולדותיו ותשובה ממנו – מופיעים באור ישראל מז.

המחקר על אודות הרב יחזקאל שטערן מפרעשוב, אליו נשלחה התשובה שלמעלה, עדיין נמשך ולא ברור לי גורלו בשואה.

מספר הצפיות במאמר: 54

עצה לבעל תשובה לעבוד את ה’ יתברך בשמחה/ הקדמת הרב נפתלי הירץ בומבך הי”ד לספרו גבעת לבונה

חתימת יד קודשו של רנ"ה בומבך הי"ד

פתח דבריך יאיר מבין פתיים, ומתחלת דבריך במעשה בראשית יהי אור, שמשם יבינו הכל ויפתחו בדברי תורה

(מדרש תנחומא, הובא ברש”י תהלים קיט,קל)

הנה כל עובר ישתומם על דברי המדרש הנ”ל, האיך מוכח מזה שתחלת דברי ה’ במעשה בראשית יהי אור שיפתחו בדברי תורה. וגם מה הלשון יפתחו בדברי תורה, והכי המצווה בלימוד תורה היא רק לפתוח בדברי תורה, הרי המצווה להגות בה יומם ולילה.

ואחשבה לבאר דברי חז”ל ומליצותם שרעיון גדול ויסודי הטמינו בדבריהם בזה, ונקדים לבאר דברי המדרש רבה בסדר וירא בקרא דוהוא יושב פתח האהל, פתח טוב פתחת לעוברים ושבים, פתח טוב פתחת לגרים, יעויין שם, ואינו מובן. ובנראה בביאורו, דהנה כבר כתב בנועם אלימלך בפרשת וירא שם לפרש הקרא דוהוא יושב פתח האהל, דהיינו שהיה בו הכנעה גדולה, דאף שהיה צדיק גדול, מכל מקום החזיק עצמו שעדיין יושב בפתח והתחלה של הקדושה, דאהל רומז אל הקדושה. עד כאן דבריו הקדושים.

ולעניות דעתי נראה להסביר דבריו הקדושים, גם לבאר על פי זה סוף דברי הקרא כחום היום. דהנה רש”י ז”ל בפרשת תבא פירש הקרא היום הזה ה’ מצוך, בכל יום יהא בעיניך כחדש כאילו בו ביום נצטוית. ואינו מובן מה זה חשיבות שהיום נצטווה, ולכאורה, אדרבה, חוק הנהוג כבר מימים קדמונים יש לו ערך רב.

ושמעתי בזה מאחי מורי ורבי הגאון הצדיק מאור הגדול בעל אהל יהושע זצ”ל לבאר דבריו, דהנה בפיוט הרשות לחתן בראשית נאמר שם שמחים בה כחדשה ולא כישנה שעברה, ואינו מובן, וחס וחלילה לומר כזה על תורה הקדושה, שאם ישנה היא עברה חס וחלילה. אכן ביאור הדבר נראה לפי מה שאמר רבנו יונה ז”ל בשער התשובה, כי מדרך התשובה היא רק לראות ולתקן מעשיו בעתיד, למאוס ברע ולבחור בטוב, כי אם יחשוב על מה שעבר יבוא לידי עצבות, חס ושלום, ולא יוכל לעבוד הבורא בשמחה. ולכן העיקר מה דאזיל אזיל ומכאן והלאה חושבנא. עד כאן דברי הרב רבנו יונה. (וכעין זה שמעתי משמיה דאדמו”ר הגאון הקדוש רבן של כל ישראל מהר”י מבעלזא זצ”ל שאמר לפרש דברי הרמב”ם שכתב דתקיעת שופר, אף על פי שחוק הוא, טעם יש בה, עורו ישנים מתרדמתכם, והוא כמו מי שישן ואחר כך ניעור, העיקר הוא לראות מה שלפניו, כי בזמן העבר היה ישן. כן הבעל תשובה יחשוב כי בתחילה היה ישן בשינת אוולת הזמן ועתה ניעור משנתו וצריך לתקן דרכיו לעתיד. עד כאן דבריו הקדושים. ובדרוש הזה אמרתי לרמז בדברי הרמב”ם, מה שאמר השל”ה הקדוש בהלכות ראש השנה בטעם הליכת תשליך בראש השנה, בהיות שצריכים אז לרחמים גדולים ולזה הולכים לנהר בו יש דגים לעורר עינא פקיחא דלמעלה, דדגים אין להם שינה, ועל זה נאמר עורה למה תישן. יעויין שם בדבריו הקדושים. וזהו הרמז ברמב”ם עורו ישנים מתרדמתכם, לעורר רחמים גדולים. והארכתי בזה). אולם באמת אם יחשוב האדם לנפשו כי מה שעבר אין לתקן, אם כן שוב יתעצב אל לבו ולא יוכל לעבוד ה’ בתורה ומצוות כראוי. ולכן נתנה תורה הקדושה עצה לבעל תשובה לעבוד את השם יתברך בשמחה, שיחשוב בלבו שהיום נתנה לו תורה הקדושה ועד היום לא היה מוזהר ולא עבר כלל ורק מהיום נצטווה והוא מקיימה מהיום ולהבא. וזהו הכוונה היום הזה ה’ מצוך, שתחשוב בכל יום שהתורה חדשה ובו ביום נצטווית עליה, ואם כן לא עבר עליה מעולם ויוכל מכאן ולהבא לקיימה וללמדה בשמחה. וזהו כוונת הפייטן, שמחים בה כחדשה ולא כישנה שעברה. ואין הפירוש שעברה מלשון עבר ובטל ורק שעברה שעבר עליה, דאם היא ישנה אם כן הוא עצב דכבר עבר עליה, ורק שמחים בה כחדשה ובו ביום נצטוו עליה ומעולם לא עברו עליה. ומבוארים דברי הפייטן ודברי רש”י ז”ל. עד כאן דברי אחי מורי ורבי הגאון ז”ל.

ומעתה זהו הכוונה באברהם אבינו עליו השלום שהיה יושב פתח האהל, שנדמה לו שהוא עדיין בפתח והתחלה של הקדושה. וכדברי הנועם אלימלך הנ”ל, דבוודאי היה אברהם אבינו עליו השלום מגודל הענווה חושב שלא קיים רצון ה’ יתברך כראוי עד כה, ולזה היה חושב שהיום נצטווה והוא כעת בהתחלת הקדושה. ואולם המקור לזה היה מקרא כחום היום, היינו דזה היה ממש כהך קרא דהיום הזה, ומובנים דברי הנועם אלימלך הנ”ל בצירוף ביאור הקרא דכחום היום, והבן. והנה דרך הזה יונעם לבעלי תשובה, כי אף שעברו על התורה, מכל מקום היום נצטוו ויכולים מעכשיו לסגל מצוות ומעשים טובים ותורה, וכן הגרים, אף שקודם גירות עברו אף על ז’ מצוות, מכל מקום יוכלו לכנוס תחת כנפי השכינה בעצה הזו. וזהו הכוונה במדרש רבה הנ”ל, אתה פתחת דרך לעוברים ושבים, והכוונה עוברי עבירה ושבים ועושים תשובה, יוכלו מעתה לעבוד מעתה לעבוד ה’ בשמחה, וכן הגרים, וכל זאת בעצת אברהם אבינו עליו השלום דיושב פתח האהל כחום היום, וכנזכר לעיל.

ונראה להעמיק יותר בביאור הלשון כחום היום. דהנה כבר הביא רש”י ז”ל בריש בראשית קושית רבי יצחק דלא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם. ונראה דהנה תורה הקדושה נמשלה לאור בקרא כדכתיב כי נר מצווה ותורה אור. והכוונה לדעתי, על פי דברי רבנו יונה הנ”ל, שלא יפול לב האדם בגשתו אל הקודש לתורה בזוכרו ימים הראשונים, והעצה לזה דהיום נצטווה. והנה זה הוא בבחינת אור השמש, שאנו מברכים יוצר אור והיינו שבכל יום בורא מחדש, דאתמול שקעה חמה והיום בהנץ יוצר האור מחדש. וכן החושך, כמבואר במה מקומות. וכן הוא בתורה הקדושה דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו היום נצטווה, וזה בחינת אור היום ומשום הכי תורה אור, ומהאי טעמא אנו מברכים גם כן בברכת התורה נותן התורה, ולא נתן התורה, משום דבכל יום נותנה מחדש. ועיין בטו”ז או”ח סימן מז כתב גם כן דנותן בכל יום, רק שכתב בדרך אחר קצת. ומעתה משום הכי התחיל ה’ יתברך מבראשית ברא, שבהתחלת לימוד התורה בל יתעצב אל לבו מהימים שעברו, לזה תיכף בהתחלת התורה כתיב יהי אור, שהיינו שהכל בבחינת אור שבכל יום יהיה בעיניך כאלו היום נצטווה.

וזה מרומז בקרא דפרשת ואתחנן וידעת היום והשיבות אל לבבך. ועמד שם האור החיים מה ידע מהיום מיומים אם ישוב אל לבו. יעויין שם. ובהנ”ל יבואר שהבעל תשובה לא יתעצב בימי התשובה מהימים שעברו דכבר כתבה תורה היום הזה ה’ מצוך, וכתב רש”י, דמהיום נצטווה, ובדברינו יבואר היום הזה, היינו כמו שהיום הזה נתהווה בכל יום, כמו כן ה’ מצוך. וזה וידעת היום, היינו הקרא דהיום הזה, וגם דהוא דוגמת היום, ובזה והשבות אל לבבך, דזה דרך ועצה טובה לבעלי תשובה, וזהו כחום היום דאברהם אבינו עליו השלום עומד בפתח הקדושה בבחינת חום היום וכנ”ל, ומעתה מבואר דברי התנחומא הנ”ל. תחלת דבריך במעשה בראשית יהי אור, והיינו דהתורה פתחה בזה בכדי שיהיה דרך לבעלי תשובה, וזהו מבין פתיים, ממנו יבינו הכל, אף הבעלי עברה, לפתוח בדברי תורה, והיינו שכעת נצטווה ועומד בפתח וכנזכר לעיל בדברינו. וחתני הגאון מורנו הרב יוסף מרדכי שליט”א האב”ק גאליגורא העירני על פי זה לפרש מה שאמרו חז”ל ואין עתה אלא תשובה, והכוונה דדרך התשובה הוא לחשוב, ועתה, היינו כעת נצטויתי. וזהו דרך גדול לתשובה. עד כאן דבריו. דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן, וְשִׂפְתוֹת כְּסִיל תְּבַלְּעֶנּוּ .

(מתוך הקדמת המחבר לגבעת הלבונה)


בשנת תרמ”ה נולד הרב נפתלי הירץ ב”ר יוסף, ממשפחת בומבך שהעמידה דורות של רבנים ולומדים רבים בגאליציה ופולין. בצעירותו למד בשקידה אצל אביו ואצל אחיו הגדול הרה”ג ר’ יהושע פנחס זצ”ל אב”ד אשפצין מחבר הספר שו”ת אהל יהושע. בזמן מלחמת העולם הראשונה שהה בדברצין שבהונגריה, אח”כ היה רב במגריב. בשנת תרפ”ה התקבל כרב וראב”ד בסמבור עד שעלה הכורת עליו ועל משפחתו וקהלתו במוקד השואה במחנה ההשמדה בלזיץ, ונעקד על קידוש ה’ בט”ו מרחשוון תש”ג. הי”ד.

אשתו הראשונה, מרת יהודית בת ר’ ישראל יעקב קרוס מליביטשוב, נפטרה בשנת תרע”ג. בזיווג שני נשא את מרת גיטל בת רבי חיים ערליך מברענזא ודברצין.

במשך כלל ימיו נמנה בין חשובי חסידי בעלז ורבניה, והיה אחד מגדולי הדור לפני השואה. ספרו שו”ת גבעת הלבונה (לובלין תרצ”ט), על שו”ע או”ח עד סוף הלכות שבת, מעוטר בהסכמות נלהבות של זקני ופארי הדור, ר’ חיים עוזר גרודזנסקי זצ”ל אב”ד וילנא, הרב אברהם יעקב הלוי הורוביץ אב”ד פארבוזא ומחבר ספר שו”ת צור יעקב וכן הרב אהרן וואלקין זצ”ל אב”ד פינסק שחיבר ספרים רבים.

בהכנת הספר טרחו תלמידיו, ר’ יצחק אייזיק הכהן יאלעס הי”ד, ובן אחותו ר’ יוסף שאלל הי”ד שצרף בסוף הספר את קונטרסו “נס על הגבעה” ובו פלפול בענייני חנוכה.

לאחר שנים היה הספר “גבעת הלבונה” נדיר, ובן אחות המחבר, ר’ שמעון מרגליות, הוציאו לאור במהדורה שניה, “למען יהיו שפתותיו דובבות בעולם העליון וימליץ טוב בעדנו. אמן כן יהי רצון”.

מקורות: הקדמת גבעת הלבונה מהדורה שניה, מאורי גליציה חלק א 464-467, דפי עד באתר יד ושם.

בתמונה למעלה: חתימת יד קודשו של הרב נפתלי הירץ בומבך הי”ד

מספר הצפיות במאמר: 19

הקשר בין עשרה ניסיונות, עשרת הדברות ועשרת ימי תשובה / הרב ישראל זילברמינץ הי”ד בשם סבו

מקדש מעט בקוזמיר

אמר נכד המחבר כאשר נשאר עוד מקום אמרתי להציג פה מחידושי אדוני זקני זצ”ל.

במדרש בשעה שעקד אברהם אבינו עליו השלום את יצחק בנו אמר ריבונו של עולם תן לבני עשרת ימי תשובה. והוא סתום מאד. עוד במדרש אגדת בראשית חכו ממתקים בשעת מתן תורה, כלו מחמדים כשהוא מקבל השבים. וצריך גם כן ביאור. עוד במדרש שוחר טוב, ה’ אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים.

ויבואר כל זה על דרך מאמר לקונה עבדיו בדין. כמו על דרך משל למי שנתחייב למלך עד שהוכרח למכור את עצמו למסור את עצמו לגמרי לעבודת המלך. כמו שאמרו השבטים ליוסף מה נאמר לאדוני כו’ הננו עבדים לאדוני. וזה שורש התשובה וזה מאמר אם כעבדים. והיינו, אם חלילה אבדה מדרגת בנים, היינו שאין אנו ראויין, אז לעבדים נמכרנו. על דרך, כי עמך הסליחה למען תוורא. והיינו על ידי שאתה בטובך סולח לנו בחנם, על ידי זה אנו משעבדין עצמנו לעבדים. וזה למען תוורא, על דרך הכתוב אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי. ועל ידי הסליחה נצמח לנו היראה. כחוק העבד נאמן. וזהו שאמר הכתוב למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך. והנה משפט הוא רחמים. והיינו שיש לנו עמידה וקיום בדין. הוא על ידי זה שהכל עבדיך. היינו, מחמת שמקבלין עלינו עול מלכות שמים מחדש בזריזות רב ונפלא בחוק עבודת עבד נאמן אשר מורא רבו עליו. וזהו שאמר הכתוב גם כן לעשות משפט עבדו דבר יום ביומו. ויבואר גם כן הא דאמר בזוהר הקדוש על ויהי היום שנאמר באיוב דהוא יום ב’ דראש השנה, ויבואר גם כן הא דלא נאמר מקודם ויבוא גם השטן להתייצב וכו’, רק אחר כך ויהי היום ויבואו וכו’ ויבוא גם השטן להתייצב על ה’. והיינו על פי דברי הזוהר הקדוש הנ”ל. וניחא גם כן הא דשני יומא דראש השנה כיומא אריכתא, היינו משום דעיקר צמיחת הסליחה הוא למען תוורא. והיינו לשנס מתניו לעבוד עבודת עבד. וזה שאמרו שמחויב הבעל תשובה לעשות חבילות מצות, על דרך שאמרו בתחבולות תעשה מלחמה. והיינו הגם שאין נקי, מכל מקום אין לשער גם על פי פשטו לגודל חסד שעשה עמו ה’ יתברך לקבלו, מה שבאמת לולא רחמי שמים הכל אומרים נואש, כמו שכתוב במדרש שאלו לחכמה וכו’. וגם אם התשובה היא בעומק ובמרירות הלב שעלה על לבו קיצורו בעבודת המלך עד הלום, כל אדם לפי מה שהוא, וכמה שנים וזמנים חלפו עליו שהמרה פני עליון, עד שנקרא ה’ יתברך מלך עלוב, כמבואר בספרם הקדושים. וכמה טובות שקבל משמים. ומעודו לא התפלל אף פעם אחת כראוי. איך לא יחרוד האיש על כל פנים ביתר שנותיו להכביד העבודה עליו. וזה שרמזו בחבילות, כמו שמעמיס עליו חבילה גדולה. היינו כדי לכפר על רפיון ידיים שעבר עליו עד כה. ובזה ישא המלך פניו. והיינו, הגם שבצדיק מעיקרו יש בכח לתקן נפש-רוח-נשמה שלו במצוות הנוגעים לנפשו וידע אינש בנפשו תכלית ביאתו לעולם. ולהרמב”ם גם במצווה אחת יש להחיות נפשו לעולם הבא. אולם כל זה אינו כי אם במי שלא קלקל ולא הרבה לפשוע. אבל במי שהעווה ועיקש דרכו, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה וכמה נפשות נתקלקלו על ידו, וגם הרי נדבק בנפשו חלק הרע. כמו שנתעבר בצדיק בעשותו טוב נשמת צדיק לסייע לטוב, כמו כן  להיפך חלילה מדביק בנפשו חלק הרע משל רשע אחר. ואחר כך החי יתן אל לבו לתקן את זה. מחוייב לתקן ולגרש גם את חלק הרע. לזה אין לשער גודל הזריזות לבעל תשובה לבל ייתן דומה לנפשו. וזהו שאמר חבילות של מצוות, היינו, שלא די הנוגע לחלקו לבד, כי אינו יודע איזה יוכשר וגם גודל החשק שצריך לו, כי נעשה כבריה חדשה. וזהו שאמרו במדרש ועם נברא יהלל, על בעלת תשובה. ומטעם זה שני ימים דראש השנה כיומא אריכתא, היינו להתחיל מחדש. ועל ידי זה הוא שורש הסליחה למען תוורא, היינו לקבל עליו מורא אדון לבל להתרשל עוד. וזהו שביום ראשון באו בני אלהים, היינו לקטרג על מדריגת בנים ויבוא גם השטן בתוכם, ועם כל זה אין לו רשות לקטרג, דעל ידי הקריאת שמע שמקבלין עלינו עול מלכות שמים ועול עבדות ואנו מקנין ומוכרין עצמנו, על דרך לקונה עבדיו בדין. ורק ביום השני, היינו שמתחיל שנה הבאה להבא אז ויבוא גם השטן, היינו שהגם שהוא גם עובד למלך הכבוד כדאיתא בספרים הקדושים ובזוהר הקדוש. וזה מאויבי תחכמני מצותיך, היינו שיש ליקח לעצמו רמיזא דחכמתא האיך לעבוד למלך הכבוד מעבודת היצר שמשנס מתניו בכל עוז לפתות ולרמות, והכל כדי ל עשות שליחותו לנסות בני המלך, כהמשל בזוהר הקדוש מבן המלך. והוא שעובד עבודת עבד וכו’ יש לו רשות ביום השני לקטרג, באם חלילה יש רפיון ידים על קבלתם מחדש כחוק הקצוב לבעל תשובה לעשות חבילות, והיינו, עם חשק חדש כמי שלא טעם טעם עבודה מעולם. כיון שצריך לתקן הכל כנ”ל. וזה לעשות משפט עבדו, היינו לרחם עלינו מחמת שמקבלין עלינו עול מלכות שמים עבדות מחדש, וזה למען תוורא. דבר יום ב יומו דדריש בזוהר הקדוש על שני ימים דראש השנה, והיינו שני ימים שהם כיום אחד, והיינו הלהבא מכפר על העבר ועל ידי זה מוסיף עבדות. ואדרבא, על ידי הרפיון שעד עתה עושה חשק חדש, כמו שלא טעם מעולם, כמשפט לעבד נאמן. (וזה יום ביומו, על דרך שאמרו במק”מ דמילוי יום הוא גם כן יום, היינו החשק דהוא מילוי).

והנה עשרת ימי תשובה המה נגד י’ ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו עליו השלום וה-י’ ניסיונות המה נגד י’ דברות. וניסיון י’ העקידה, הוא נגד לא תחמוד. וזהו שאמרו במדרש, ניסיון הראשון בלך לך ניסיון האחרון בלך לך. ואין אנו יודעין איזה חביב. הוי אומר שניה חביבה מהראשונה. והיינו על דרך שהרעישו כל מפרשי התורה על לאו דלא תחמוד. דמי יאמר זכיתי לבי. והרי זה תלוי ברצון האדם וחשקו ומי ישקוט סרעפי אנוש המעותד ותאב לכל חלק רע ואיככה יצדק אנוש בתחבולותיו.

האמנם באמת נכון הדבר דאין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו והאדם מחוייב לזכך נפשו בכל המוטל עליו מה שביכולתו לעשות בהדיברות שקדמו, וממילא יוושע גם בזה. כי לא ינוח שבט הרשע וכו’:

ויבואר עוד דגם מצוות עשה של אנכי לא נאמר בדרך ציווי, כי אם שהוא כך. והיינו, שלא יתכוון לצוות טרם שקיבלו עליהם עול מלכות שמים, ואיך יצווה האדון כי אם לעבדו. רק שבאמת ה’ יתברך מאיר עינים, כמו שאמרו במדרש שפתח כל הרקיעים וראו שאין עוד מלבדו, ואז פתח אנכי. והרי גם זה תלוי במחשבות ובאמונת הלב וגם כן לא יתכן בדרך ציווי כלל, כי אם שבאמת הוא כך. וזהו וכל העם רואים את הקולות, היינו דאחת דבר אלקים, היינו אנכי, כי לא יתכן בדרך ציווי כמו שמצווה אדון לעבדו לשמוע בקולו. רק שבאמת ראינו כן. וזה רואים את הקולות, אשר באמת מצד מעמד הנבחר הקדוש הזה האמונה תקוע בלבנו עדי עד, כמאמר אתם ראיתם. ועל ידי זה נעשינו עבדים ביתר הדברות, ושוב בלשון ציווי נאמרים, כיון שכבר קבלנו עלינו עול מלכותו במאמר אנכי אשר בעיננו ראינו בכל העולמות העליונים כי אפס זולתו, ושוב יתכן עולו עלינו כמו שמצווה האדון לעבדיו לקיים גזרותיו. והנה נעוץ סופן בתחילתן, ומאמר אנכי כנגד לא תחמוד, כמו שכתבו מפרשי התורה. והיינו מי שיש לו אמונת אומן שה’ יתברך נותן כח לעשות חיל, לא יחמוד מה שיש לחבירו. וכמו שה’ יתברך אחד, כמו כן ברא כל הנבראים להראות על ידי זה יחודו ולא ברא דבר אחד לבטלה ומה שמורה זה לא מורה זה והכל כדי להתוודע ולהגלות על ידו כי בורא עולם ה’, כי הכל ברא לכבודו, וכיון שהכל כדי להתוודע, לא שהוא צריך חלילה לבריותיו, אם כן למה יברא שני דברים הדומים כיון דלא יתוודע מזה יותר מחבירו, וזה דאיתא ואין פרצופיהן דומות ואין דעתן דומות והכל כדי להתוודע ולהגלות שהוא אחד. וכמו כן יש לכל אחד מה ששייך לחלקו כיון דאין בריה סותר לחבירו ואין ראי זה כראי זה, אם כן הכל חד, ומי שמזכך נפשו להאיר באור ה’ באנכי הוא נקי גם כן במצות לא תחמוד, וזה הניסיון האחרון שהוא כנגד לא תחמוד.

וזה מאמר קח נא, והיינו על דרך שהמלך חושק לחפץ שיש לעבדו ומבקש ממנו שייתן לו, וזה ולא חשכת את בנך ממני. ומיושב גם כן הא דלא ציוה מפורש לשחטו. כיון דהוא נגד הלאו דלא תעשה, והיינו להקריב בנו מחמד נפשו לבטל חמדתו מפני חמדת השם שמבקש ומחמד לבנו, ואם היה בדרך ציווי מהשם, הלא אז כבד קנאו השם ולא היה נקרא כלל חמדה, דהרי חמדה הוא שחומד של אחרים. לזה היה מוכרח ניסיון זה להיות בדרך בקשה. ובאמת זה ענין קשה עד מאד כיון דתלוי רק במחשבה, כמו שדברו המפורשים בלאו דלא תחמוד. וזהו שאמר במדרש הנ”ל ניסיון האחרון כניסיון הראשון בלך לך, וקשה הניסיון משל ראשון. ועם כל זה כיון שכבר זיכך נפשו בניסיון הראשון בלך לך, דהיינו נגד אנכי. וזה אל הארץ אשר אראך דייקא, דהיינו כמו שפתח הקב”ה הרקיעים בשעת מתן תורה, כי אפס זולתו, ואז נעץ תחילתן בסופן, ושוב גם בניסיון האחרון ביטל כל חמדתו להקריב בנו מחמד נפשו כדי לקיים חמדת השם לבנו. וזה כ ל עניין הלאו דלא תחמוד, דמבואר בזוהר הקדוש הא חמדה דאורייתא צריך, והיינו שלא יהיה לו חמדה זרה וכל חמדותיו לאורייתא ולעבוד השם:

וזה אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים. היינו דראש השנה הוא יום הראשון מעשרת ימי תשובה והוא לזכך נפשו באנכי. ואז הוא אור גדול מה שה’ יתברך פתח כל הרקיעים וראינו בעינינו וזה אתם ראיתם כי מן השמים. וזהו, אל הארץ אשר אראך, דהוא ניסיון הראשון. ובאמת לכל בני ישראל אור במושבותם. ואמנם יתד תקועה במקום נאמן באין סעפים כלל חלילה. ואני חומה. וזה גם כן אשרי העם יודעי תרועה באור פניך יהלכון, והיינו בראש השנה, דאז מקבלין עול מלכות שמים ומזככים עצמן באנכי, מה שהאור מאיר להם שהוא שליט בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין עוד. ועל ידי זה, ישעי ביום הכיפורים, היינו הגם שאז אין מצידנו כח ואונים כלל להתגבר כי מי יאמר זכיתי לבי. כיון שהוא נגד לא תחמוד. רק שעל ידי שמזככין עצמנו באור הראשון באנכי, ממילא ניוושע ביום הכיפורים על ידי נעוץ סופן בתחילתן, דהכל חד, דעל ידי אנכי וכו’ כנ”ל:

וזה שמתווכין השלום ביום הכיפורים כיון דהוא נגד לא תעשה, והיינו דאין אחד סותר לחבירו וסר המשטמה והקיטרוג והשנאה שבין אדם לחבירו:

ובישעיה רחצו הזכו וכו’, והוא נגד עשרת ימי תשובה. וכנגד יום הכיפורים לא חשב בפועל מה לעשות כי אם, אם יהיו חטאיכם כשנים. והיינו, דבאמת אין באופן להוושע ביום הכיפורים אם לא בעזר שדי ממעל, דהניסיון בזה הוא קשה עד מאד, דהרי לא תחמוד אין ביד האדם:

וזה גם כן מה שנאסר לכהן גדול לכנוס בבגדי זהב ביום הכיפורים על דרך הכתוב הנחמדים מזהב ומפז ומתוקים, ועל דרך שאמרו המפורשים דבזהב יש סגולת חמדה מה שאין במתיקת דבש. והרי יום הכיפורים הוא נגד לא תחמוד, והיינו לבטל כל הכסיפין והחמדות זרות מזהב ופז, לזה נאסר אז לכנוס בבגדי זהב ואבנים טובות שעל לבו, ורק לבטל כל החמדות והכסיפין למה שה’ יתברך חומד, כמו שביטל אברהם אבינו עליו השלום חמדתו לחמדת השם:

ויבואר בזה גם כן המדרש חכו ממתקים בשעת מתן תורה וכלו מחמדים כשהוא מקבל השבים. היינו דהמתיקות לפעמים נפסק על ידי שקץ בהן מחמת רוב הרגלו בהם. וכלו מחמדים כשמקבל השבים, היינו, בשעת גמר, דמשעת מתן תורה עד יום הכיפורים דאז ניתנו לוחות אחרונות, דהימים בחשבון הזמן, כמו שכתב בתנא דבי אליהו איך היתה כמעט נפשם יוצאת אז מחמת רוב חמדתם, לבעבור כי נפשם ידעה מאד כמה הם חייבים למלך הכבוד ובמה יזכה עבד את נפשו כיון דאין לו כל מאומה וכמשפט לבעל תשובה שצריך לחבילות מצוות, והיינו כמעט לכנוס בתוך גבול חבירו ולעשות יותר מכפי המוטל עליו לעבוד על חלקו, דזהו מרומז בלשון חבילות, והיינו מחמת שיצא מקו המשפט והלך בדרך עקום ואז עליו לתקן גם חלק הרע שנדבק בנפשו. והיינו לחמוד גם של אחרים. וזה חמדה דאורייתא ולא ימעט בעיניו לעבוד בכל מאמצי כחו תחת אשר העווה עד הלום ברפיון ידים וזה תקנתו לעשות לו חשק חדש על ידי זה שלא עבד עד הלום. ואדרבא על ידי זה יהפך הרע לטוב, שעל ידי הרפיון שעד הנה יהיה לו חשק חדש וחמדה רבה לעבוד גם בעד אחרים כחק עבד נאמן לעבוד עבודת רבו בלי ליאות. וזה נגמר ביום הכיפורים שהוא נגד לא תעשה וביטל כל חמדתו לחמדת חי עולמים. וזה כלו מחמדים, דייקא כשהוא מקבל השבים:

וזה בשעה שעקד אברהם אבינו עליו השלום את יצחק בנו, אמר ריבונו של עולם תן לבני עשרת ימי תשובה, היינו ביום הכיפורים בשעתו דזה הניסיון האחרון היה ביום הכיפורים וביקש אז שינתן לבניו באלו הימים עשרת ימי תשובה בכדי שיעמוד להם זכות אבינו שביטל כל חמדתו לחמדת בורא עולם ועל ידי זה נזכה בתשובותינו שיפתח לנו חשק וחמדה חדשה על ידי שאנו רעבין עד הלום ויהיה לנו חמדה חדשה לעשות חבילות של מצות כמשפט לבעלי תשובה ולעבד נאמן. ועל ידי שכלו מחמדים כשהוא מקבל השבים כמו שעמד אברהם ונצרף בלא תחמוד כי אם לחמדת חי עולמים. הרחמן ייתן בלבנו לעשות תשובה שלימה אמן:

(חיל וחוסן, הרב ישראל זילברמינץ הי”ד בשם סבו הרב חיים יהודה ליב הלוי זצ”ל)


הרב ישראל ב”ר צבי מנחם הלוי זלברמינץ הי”ד, היה הרב והאב”ד של קאזמיר דלובלין (קאז’מייז’ דולאני).

בשנת 1916 כשהתקרב הצבא האוסטרי לגדול הוויכסל, גרשו הרוסים את יהודי קוזמיר לעיר לובלין, בה השתוללה מגיפת החולירע שהפילה חללין רבים. לאחר שהצבא האוסטרי כבש את קוזמיר, הורשו היהודים לחזור לעירם. שריפה שפרצה בעיירה כילתה את רוב בתי היהודים, רבים מהם אבדו את רכושם והגיעו עד פת לחם. כדי לפרנס את בני ביתם, הועסקו ראשי משפחות רבות, גברים ונשים, על ידי השלטונות בעבודות חפירה ובבנין ביצורים על שתי גדות הנהר. העובדים היהודים הועברו מידי יום לעבודתם בגדת הנהר המרוחקת במעבורת, ובה הם חזרו לביתם בערב. באחד הימים, עם רדת השמש, טבעה המעבורת שנשאה כ-200 איש, מתוכם הצליחו להינצל רק כחמישים. כמעט כל משפחה שכלה לפחות אחד מבניה, והלוויות ארכו כשבוע.

בשנת 1917 מופיעה בעיתון “העם” כתבה מאת הרב זילברמינץ, ובה הוא מספר על האסון הנורא של התהפכות המעבורת וקורא לבוא לעזרת האלמנות והיתומים הרבים:

מכתב מאת הרב ישראל זילברמינץ הי"ד

חתימתו מופיעה עם חתימת רבנים רבים על כתב מחאה בעיתון הדרך, עיתונה המרכזי של ההסתדרות העולמית של אגודת ישראל (תר”פ). הערה שלו מופיעה באהל מועד, ב, סימן קצ”ב והובאה בקובץ מפרשי התורה (תרצ”ג).

בתקופת השואה הכריחו הנאצים את יהודי העיר לעסוק בעבודות כפייה ולסלול כביש הבנוי מאבני המצבות של בית העלמין היהודי. במאי 1940 הוקם גטו קוזמיר, אליו הובאו גם יהודים מפולאוורי ומעיירות אחרות במחוז. הגטו הוקף בגדר תיל, והיציאה ממנו הותרה רק לעבודה או באישור מיוחד. בעיר הוקם גם מחנה עבודה לכ-120 עובדי כפייה. בחורף 1940/41 אסרו הגרמנים על פולנים להיכנס לגטו ולסחור עם היהודים, הרעב בגטו גבר, ופרצה בו מגפת טיפוס. ב-1942 הובאו למחנה העבודה יהודים שגורשו מסלובקיה.

 בספר הזכרון לקהילת קוזמיר מוזכר שהרב, שהיה חולה לב ובא בימים, הוכה ע”י הנאצים כשניסה להוציא מהעיר את תשמישי הקדושה של בית הכנסת. המכות חדלו רק כשבת הרב רחל שיחדה את ראש העיר והבטיחה לו שעון זהב יקר. הם הטילו על הקהילה קנס כבד שהיה עליהם לשלמו בזהב. בז’-ט’ בניסן תש”ד (27-25.03.1942) גורשו כאלפיים היהודים מגטו קוזמיר, לגטו אופולה, שרחוקה ממנה 21 ק”מ, בדרך אל מותם. באוטוביוגרפיה של ש. ל. שניידערמאן מובא שבראש הקהילה הגולה, עמד הרב ישראל זילברמינץ ובזרועותיו ספר תורה.

חלק מהמגורשים נרצחו במקום, קצתם למחנה העבודה בנלנצ’וב, והאחרים גורשו בי”ב בניסן תש”ד (30.03.1942) לבלז’ץ עם שאר תושבי גטו אופולה. הועמסו על קרונות מסע והובלו למחנה ההשמדה בלז’ץ. ספר הזכרון לקהילת קוזמיר מנציח את הרב, את רעייתו האמעלע ואת ילדיהם שבע, רחל, סערל, יצחק ושמעון ובני משפחותיהם.

מחנה העבודה בקוזמיר חוסל באוקטובר 1942. אחרוני היהודים שעדיין עבדו בעבור המשטרה הגרמנית נרצחו בתחילת 1943.

מספר הצפיות במאמר: 21

מה נאה ונשגב הוא הפשטות / הרב שלמה יהודה ליב כהן הי”ד

בגדי לבן

מכתב אל העורך מאת הרב אב”ד בעיר זגירז.

ב”ה ב’ עשי”ת תרפ”ד זגיערש. כבוד אהובי יושב בקירות לבבי צנוע ומעלי ר’ זעליג גליקסמאן נ”י.

את התשורה הנחמדה “תפארת אדם” באה לידי ושמחתי עליה. תשואות חן לך על המתנה שכבדתני וביותר על עבודת הקודש להציל משני הזמן זכר הגדולים והקדושים נוחי עדן.

ואמנם השם “תפארת אדם” נאה ומקובל ומדתו תפארת. ידוע לך הפתגם: “הסגנון הוא האדם”. נצוצי מדת התפארת נוצצים ומבריקים מאנשי המעלה, אשר השכלת לתאר במבטאים חיים מדרכי חייהם, ביותר הצלחת לתת לפני הקורא מושג הפשטות האלקותי, אשר בה הצטיין מר אבא זצ”ל. גדלות אמתית הוא פשטות. פשטות, כלומר הדבר כמו שהוא, הוא “עצם” וסגולתו אלקותי, ו”המציאות מקרה קרה לעצם” (מורה נבוכים). המציאות מורכב מהמקום והזמן ומשתנה מסבות המתהפכות בתחבולות המקרים, אבל לא כן העצם.

וזה סוד בגדי לבן אשר בם שמש הכהן ביום הכפורים, אין בם גוון, ואולם כל הגוונים כלולים בם (עיין בהקדמת ספר חתם סופר על כתובות מה שכתוב על למוד הפשוט).

חכם אחד מחכמי אומות העולם תאמס קארלייל כותב, כי הטבע התלבש בלבוש פתגמים ומלים המכהים זיו טהרו ויופיו, וזאת שורש כל רע ומר בעולם, אך מה נאה ונשגב הוא הפשטות. “כלה נאה כמות שהיא” בלי כחל וסרק. ורבינו הגדול מהר”ל מפראג על מסכת אבות באר בזה המאמר על מי שנצרך לבני אדם פניו משתנים לכרום, כרום זלות לבני אדם, כיוון שנוצץ עליו השמש מקבל כל הגוונים. עיין שם.

אני הבנתי לך שאתה ירדת לסוף מדותיהם של הגדולים מטרת חוברתך. יש אנשים, הלובשים אדרת המלים למען התהדר, אבל האנשים מן “התפארת” הם גאוני הפשטות, ודוק.

ידידי, אספר לך דבר: ר’ נח פיאסעצנער ז”ל ספר לי, כי בעת שלקח התרת הוראה מאבי ז”ל אמר לו בזה הלשון, “אמסור לך מה שמסר לי רבינו הגדול, הרבי מפרשיסחא וזה לשונו: “שלום הירש, נותן אני לך רבנות, אין אז די וועסט אַ‏‏‏‏‏וועק וואַרפען אַ דרייער בבזיון, וועט דיר קוּמען צי צי שווימען אַ ריבּעל”. ובדידי הוי עובדה… (אין לה מקום פה).

ידידך עוז שלמה יהודה ליב הכהן אב”דק זגיערש.

עתה אומר שלום וברכה כתיבה וחתימה טובה לאחיך היקרים ר’ מנדיל ור’ בנדיט נ”י. מכבדם, הנ”ל.

(מכתבו של הרב שלמה יהודה ליב כהן הי”ד לעורך תפארת אדם, הרב פנחס זליג גליקסמן הי”ד)

על הרב שלמה יהודה ליב כהן הי”ד ותורה מספרו נוה שלום ניתן לקרוא במאמר הקודם.

גרגירים נוספים מתורותיו נותרו מפוזרים בספרים, ובהם: גן רווה עה”ת (ועוד שם), וישלח את העורב מתוך זכרון בספר, הסכמה והערות לספר פרדס יוסף ח”א ו”דרוש לסיום מסכת ברכות” מתוך קובץ דרושים.

על הרב פנחס זליג גליקסמן הי”ד ותורתו – נכתוב בע”ה בהמשך השבוע.

אשרינו שזכינו לסייע לעבודת הקודש להציל משיני הזמן זכר הגדולים והקדושים נוחי עדן.‎‎ּ

 

מספר הצפיות במאמר: 28

עתה צריך להתפלל עבור ישועה כוללת ונצחית / הרב דוב בער ארמן הי”ד בשם האדמו”ר מונקטש זצ”ל והאדמו”ר רבי חיים ליב לייפר הי”ד

ספרי הרב דב בער ארמן

רישומי דברים מה ששמעתי מן אדמו”ר מורנו הרב רבי חיים אלעזר זצ”ל

ופעם אחת אצל שלש סעודות בשבת תשובה סיפר כי איש אחד בא מול מרן הרבי הקדוש מצאנז (בעשרת ימי תשובה) בבקשתו אודות הפרנסה, ואמר לו המשל הידוע עם בן המלך אשר היה מלומד בכל ענינים (כיאות לבן מלך) אולם היה עקשן גדול ולא היה במציאות להעבירו מדעתו. המלך שת עצות בנפשו ושלחו למרחקים ונתן אותו תחת איש כפרי וציווהו כי יכלכל אותו בלחם צר ומים לחץ ויתן לו דירה פשוטה למאוד למען יזכור את מרודו ויקבל עליו להטיב מעלליו ויבקש מאביו המלך כי ירחם עליו לקחתו אצלו בחזרה. אבל בן המלך נתגשם ככה כי שכח את כל אשר היה לו. עם כל זה להמלך היו גיגועין על בנו והתיישב בדעתו ועשה לוסערייזע דרך שמה וכרוז יצא כי רשות לכל איש לבא אל המלך (בלי בקשת רשיון כנימוס) אם יש לו איזה בקשה לבקש. וכאשר בא המלך דרך שמה וחרדו לקראתו וגם בנו הנ״ל בתוכם והכירו זה את זה ובנו זה על זה, ושאל אותו המלך מה בקשתך ותעש. ואמר אם על המלך טוב יצווה להכפרי בעל אנסניא שלו כי יתן לו מזונתיו וארוחותיו ביתר שאת לבל יצטרך לסבול גודל עינוי הרעבון. והמלך נשא קולו ויבך, ואמר אוי לי כי לשווא תקוותי, כי הלא עתה היה לך העת המוכשר לבקש דברים נצחיים להושיבך על מקומך במקום חדרי מלכים, ולא לבקש על עניני אכילה וגשמיות. וכמו כן אתה (המבקש הנ״ל) הלא עתה עת המוכשר לבקש ישועה אמיתית והגאולה שלימה, אשר בזה נכללו כל הישועות, גם עניני גשמיות הנצרכים. כן יהי רצון, אמן.

וידיד נפשי הרב הצדיק מורנו ורבנו הרב רבי חיים ליב לייפער שיחיה מאונגוואר (נכד להרבי הקדוש מפרימשילאן) אמר לי בשם תלמידי בעש”ט הקדוש זכרונם לחייי העולם על הפסוק (כ”ה לסדר וירא, בראשית כ״א) והוכיח אברהם את אבימלך (היינו אבי מלך מלכו של עולם) על אודות באר המים (היינו השפע שלנו) אשר גזלו עבדי המלך (היינו האומות העולם הנקראים עבדים) ויאמר (אבי מלך ומלכו של עולם) לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה (היינו בבחינת הידיעה והבחירה כמו כי כביכול סילק מעצמו בזה את הידיעה כי הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי כתיב) וגם אתה לא הגדת לי, היינו בפרוס הפסח זמן אמירת ההגדה (שנידונין על התבואה), וגם אנכי ירמז על שבועות (זמן מתן תורה של אנכי) שאז בעצרת נידונין על הפירות, גם כן לא שמעתי בלתי היום (זה ראש השנה).

עתה תאמר לי מן עניין פרנסה?! הלא עתה צריך להתפלל עבור ישועה כוללת ונצחית. והמש”י.

ועיין בספר היכל הברכה (לחומשי קאמארנא) כי הביא גם כן על הפסוק הנ”ל כמה פירושים נוראים ונפלאים, בסגנון ואופן הנ”ל.

(זכרנו לחיים)

הרב החסיד רבי דוב בר ארמן נולד בסביבות שנת תר”ך (1860). אביו , ר’ משה שמואל ב”ר נתן אליהו עהרמאן זצ”ל אב”ד אירשא, היה מיוחס “מגזע תרשישים עד משפחת קרן הצבי (בעל חכם צבי) זל”ה” (הייחוס מוזכר בסוף הקדמת דברים ערבים חלק א, ומובא בפירוט בספר זכרנו לחיים). הרב דב בר התגורר בפערבעניק שבמחוז זמפלן, ולאחר מלחמת העולם הראשונה עבר לקליינווארדיין. הוא קיבל תורה מרבותיו דודו הגאון מהר”מ שיק זצ”ל, הגאון ר’ אברהם יודא לייב שווארץ מחבר הספר “קול אריה” אב”ד ברנסאז ומאד, הגאון ר’ ישעיה בייערן משארוש פאטאק והגאון ר’ עמרם חסידא מחבר הספר “בית שערים”. הרב הרבה להסתופף בחצרות צדיקים קדושי עולם זי”ע, ראה את עבודתם הקדושה של צדיקי דורו ושמע על עבודת הצדיקים מדורות הקודמים. בספריו, דברים ערבים (שני חלקים) (תרס”ג-תרס”ה), פאר וכבוד (תרע”א-תרע”ב) וזכרנו לחיים (תרצ”ח) – הוא מביא סיפורי מעשיות מגדולי החסידות והצדיקים, לתועלת הציבור ולהנחלת הדברים לדורות הבאים. הרב ניספה באושוויץ בקיץ תש”ד (1944). ספרי המחבר יצאו לאור בהוצאה מחודשת בשנת תשל”ג ע”י בני המחבר ונכדיו.

רבי יששכר בער לייפר ב”ר יוסף מבורשה ב”ר ישכר בער מנדבורנה, עבר לגור באונגוואר, שהייתה עיר של מתנגדים, וכיהן בה כאדמו”ר מטמשוואר. שלושת בניו, רבי מאיר, רבי חיים (מרדכי אריה) לייב ורבי ראובן מנחם כיהנו כאדמו”רים בחיי אביהם באונגוואר. שלושתם נרצחו בשואה.

 

מספר הצפיות במאמר: 38

מתורתם של רעק”א והגר”א לראש השנה ולשמחת תורה / הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי”ד

רעק"א והגר"א

ושמעתי בעניין שישו ושמחו בשמחת תורה דהבדל בין ששון לשמחה כתב הגה”ק הגר”א מווילנא ז”ל דשמחה יאמר בעת התחדשות הדבר המשמח את האדם. וששון כשהדבר עומד על גמר טובו ושלימות פעולתו כמאמר שמחים בצאתם וששים בבואם, כאשר יצאו על הארץ ישמחו ובעת בואם למערב שגמרו פעולתם הטוב ישושו. ונאמר (איוב ג) השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר, שבהתחדש להם רגע ראשונה של מיתה הם שמחים, וכאשר נגמר רצונם ישישו, ואם כן לכאורה מה טעם שאומרים בשמחת תורה שישו ושמחו, ששון קודם לשמחה, והווא ליה למימר שמחו ושישו, אך לפי שאומרים זה אחר קריאת התורה שמסיימים אז התורה, ומתחילין תיכף בראשית, לכן אומרים לשון שישו על הסיום ושמחו על ההתחלה.

(הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי”ד, הוספה לכרך ג-ד הבאר שנה טו)

בחורף דשנת תר”ם בלמדי בישיבת אדמו”ר הגה”ק בעל אגודת אזוב זצ”ל בא לשם הגה״ק מנאשעלסק זצ״ל לבקר את אביו הגה”ק בחליו. עמדתי בין העומדים לפניו, הלומדים והחסידים,ושמעתי…
גם סיפר אז הגה”ק בעל אבני נזר כי הגה”ק הרב רבי עקיבא איגר זצ”ל אבד״ק פוזנא הגיד פעם אחת מוסר לפני עדתו לפני תקיעת שופר, וכה דבריו בפיוט ונתנה תוקף אומרים אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו, מה כחרס וכו’. דלכאורה משל כחרס היה צריך לומר אחר וסופו לעפר ומאי הפסיק עם בנפשו יביא לחמו?
ודיבר בקדשו, כי באם אדם יסודו מעפר וסופו לעפר למה שולחים האדם לעולם הזה, אכן באם לא היה בא האדם לעבוד עבודתו בעולם התחתון היה נהנה מזיו השכינה, אבל היה נהמא דכסופא אבל עם ביאתו למטה, אז בנפשו יביא לחמו, דהלחם שהוא אוכל בעולם הבא, זוודא לאורחא (פת בסלו), יהא חלקו ולחמו, ולא יהיה נהמא דכסופא. והרה”ק שיבח מאוד הדברים הללו בג׳ פעמים טוב אמר, טוב אמר, טוב אמר:

וכשאני לעצמי הנני מבין בזה, מה שנאמר בפרשת וירא ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, דעל ידי זה שמכניס אורחים עניים, ומאכילם ומסעד לבם, על ידי זה הבעל הבית קונה לו לעולם הבא שיהא לחמו, ומיושב הדקדוק דהווא ליה למימר ואתנה פת לחם. והבן:

(הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי”ד, שם)

מספר הצפיות במאמר: 39

1 2