קטגוריה: פרשת בשלח

"והמים להם חומה מימינם ומשמאלם". הנה דרשו חז"ל (שבת סג.) מאי דכתיב (משלי ג') "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", אלא בימינה אורך ימים איכא עושר וכבוד ליכא, אלא למיימינים בה אורך ימים איכא וכל שכן עושר וכבוד. עד כאן לשון הגמרא. ועל פי דברי חז"ל יש לפרש הכתוב כאן על דרך המליצה "והמים להם חומה", אין 'מים' אלא תורה, כלומר אם התורה היא לנו כחומה נשגבה, אשר כל יסודותינו עליה אנו נשענים, אז אנו זוכים לקבל ההשפעה "מימינם", שהיא אורך ימים, "ומשמאלם" שהיא עושר וכבוד – וכן היה בקריאת ים סוף, שניצולו ישראל ממוות לחיים, וגם זכו לביזת הים. (כמדומני שכבר נזכר כעין זה בספר נועם אלימלך).

ובזה ניחא לפרש המדרש פליאה "הים ראה וינוס", מה ראה, ברייתא דרבי ישמעאל ראה, כי ר' ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת בה, ומדה ראשונה היא מדת "קל וחומר". ועל כן "הים ראה וינוס", למען יעמוד כחומה "מימינם ומשמאלם". ועיין דעת זקנים מבעלי התוספות על הפסוק "והמים להם חמה", "חמה" כתיב, לפי שבתחילה נתמלא הים חמה, עד שבא גבריאל ושמם כחומה, והיה מכריז על הים 'הזהרו בישראל שעתידין לקבל התורה שנתנה בימינו של הקב"ה, שנאמר "מימינו אש דת למו". עד כאן לשונו. ולדרכינו יש לרמוז "והמים להם חמה" (חבר ו' ובחשבון ב' מ"ם דמנצפ"ך) עולה בגימטריה "ארך ימים כל שכן עשר וכבוד" ( ארך ועשר חסר ו', כדאיתא בפסוק משלי ג').

ובעניין זה יש לפרש הכתוב (שיר השירים ח') "אני חומה ושדי כמגדלות", דהנה מצינו בש"ס (בבא בתרא ז:) דרבי יוחנן דרש "אני חומה" זו תורה, "ושדי כמגדלות", אלו תלמידי חכמים. ורבא דרש "אני חומה" זו כנסת ישראל וכו'. עיין שם. ואנו נאמר אלו ואלו דברי אלקים חיים ושניהם כאחד דורשין, על פי מה דאיתא (בסוכה נ"ג.) אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: "אם אני כאן הכל כאן" וכו', ופירש רש"י שהלל היה אומר בשמו של הקב"ה. ולדרכינו יתבאר לנו על נכון דיוק הכתוב "אני חומה" אמרה כנסת ישראל, אם אנו עושים לנו התורה כחומה, היינו בלימוד לשמה שהוא "בשמו של הקב"ה" אז "ושדי כמגדלות", אז אנו זוכים להשפעה של "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", שהמה לנו כשתי מגדלות, "בימין שמאל", העולה במספר "מגדלות".

ובסגנון זה יעלה לנו כחומה מאמר הלל הזקן במשנה דאבות פרק א', "אם אין אני לי מי לי", כלומר אם אין אנו עושין את ה"אני" כחומה לנו, אז התימא 'מי לי', מי אנו זוכין להשפעת 'ימין שמאל' המשובצים בתיבת 'לי'. וזהו שאנו אומרים (בתהלים לד). "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם", "שמעו" לשון הבנה, כלומר אם רוצים אתם להבין מדת 'לי', אז העצה "יראת ד' אלמדכם", כלומר שתלמדו תורת ה' ביראה ('יראה' גימטריה 'תורה') ואז תזכו לשתי שולחנות. וזהו שאנו אומרים בפיוט 'אל מסתתר', 'מימין ומשמאל', יניקת הנביאים נצח והוד, מהם נמצאים יכין ובועז בשם נקראים, כל אלה היא רק בתנאי "וכי בניך למודי ה'".

ואלה הדברים יש לרמז בפסוק (דברים כ') "הסכת ושמע ישראל היום" וגו' (עיין ברכות ס"ג:). ולדרכינו ירמוז "הסכת" לשון כתית למאור, כלומר אם תייגעו בתורה לשמה, "ושמע ישראל", אז תשמעו ותבינו סגולת 'ישראל', שהוא צירוף 'לי ראש' כנודע. וזהו הרמוז בתיבת "היום" נוטריקון בחזרה 'הימין ומשמאל', יניקת הנביאים. והפירוש הוא שהנביאים ינקו השפעתם 'הימין ומשמאל', שהם אורך ימים עושר וכבוד כנ"ל. ועיין בש"ס (נדרים לח.) כל הנביאים עשירים היו, מנלן, ממשה וכו'. ועוד שם בגמרא, אמר רבי חמא בר חנינא לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות, שנאמר "פסל לך" וגו'. עיין שם. וגם מצינו דמשה רבינו עליו השלום היה מתברך באורך ימים, כמו שדרשו חז"ל על הפסוק "היום" מלאו ימי ושנותי הנאמר במשה. ואם כן הוא היה אב לחכמים ולנביאים הקודמים לפניו והבאים אחריו זכה בזכות התורה לשתי שולחנות.

 (שמן הראש, פרשת בשלח, עמו' 16)

---

רבי ישעיה אשר הכהן יולס, נולד בניישטט שבמזרח גליציה, בשנת תרנ"ג, לאביו רבי שלום, וגדל בצעירותו לצד סבו רבי אורי מסמבור. עוד בילדותו היה ישעיה אשר חכם ומתמיד, כישרוני ושקדם באופן יוצא מן הכלל. בגיל צעיר מאוד למד ש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים.

הוא היה חתן האדמו"ר רבי מנשה אייכנשטיין מריישא, ה"אלפי מנשה" (חתנו של רבי אליעזר מדזיקוב). במשך מספר שנים למד רבי ישעיה אשר ביחד עם חותנו עד שנעשה רב מובהק ומומחה גדול להוראה.  ובזיווג שני התחתן רבי ישעיה עם מרת מירל בת רבי ישראל רוקח מבוריסלב.

במלחמת העולם הראשונה גלה הרב ישעיה אשר לאנשבאך, והיה לרבם של לפליטים שבאו מבודפשט. כחזר לסטרי החל בהקמת התלמוד תורה ושאר מוסדות הדת. בשנת תרפ"ד נסמך להוראה מאת אביו ומאת הרב אליהו קלצקין, ומונה לסגן הראב"ד בעירו.

אביו של רבי ישעיה אשר, רבי שלום, עלה מסטרי לארץ ישראל בשנת תרפ"ה, שם חלה כעבור מספר חודשים, נפטר והובא למנוחות בבית החיים בהר הזיתים. לפני נסיעתו מינה רבי שלום, את בנו רבי ישעיה אשר לדאוג לחינוך ולענייני הצדקה בעירו.

בשנת תרפ"ו ייסד את ישיבת 'נוה שלום' על שם אביו. משנת תרצ"ג כיהן כרב וכאדמו"ר בסטרי-סמבור, אהוב על הבריות, הנודע כגדול בחסידות ומופלג בלמדנות. משנת תרצ"ה כיהן גם כרב צבאי. היה מראשי צעירי אגודת ישראל ואגודת ישראל, השתתף בוועידות תנועות אלו, ערך מסעות הסברה והיה נואם ועסקן-ציבור מוכשר.

לרבי ישעיה אשר ולרבנית מירל היו חמישה בנים: משולם אורי – שהיה ממצוייני התלמידים בישיבת חכמי לובלין, אלתר יצחק – שהיה תלמיד בישיבת האדמו"ר רבי אהרן רוקח מבלז, משה אליהו – שהיה עילוי מתלמידי הרב זאב ניסנבוים מדורוהוביץ', שלום ואליעזר דוב – שלמדו אצל אביהם. חמשה האחים היו מצויינים בתורה וביראת שמים, בחסידות ובמידות טובות, בהבנה ובבקיאות, באהבת תורה ובשקידה. אביהם העניק להם חינוך תורני מעולה ושכר להם מלמדים יקרים, אף שמצבו החומרי היה קשה והיה צריך לחסוך אוכל מפיו לשם כך.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, נכבשה סטרי על ידי הסובייטים, ורבי ישעיה אשר התמסר לדאוג לפליטים הרבים.

בתקופת הכיבוש הנאצי התחבר בבנוקר יחד עם משפחתו. באותה תקופה דאג לנחם ולעודד את הסובבים. הוא כתב לחסיד שלו, ר' ישראל גוטווירט, "אינני יודע אם אזכה לעבור את השואה, אך מאמין אני באמונה שלמה כי סופו של הצורר יהא מר".

שני בניו הגדולים של הרבי, משולם אורי ואלתר יצחק, הסתכנו לספק מזון ליהודים שהסתתרו בבונקרים ולילדים יתומי הגטו, עד שנתפסו על ידי הגרמנים ונרצחו לעיני אביהם. לאחר רציחת בניו, נרתם רבי ישעיה אשר למשימה קדושה זו של הגשת עזרה ליהודים המתחבאים בבונקרים ולילדים היתומים בגטו.

הרבי נתפס בשעת חיסול גטו סטרי בחנוכה, עם הדלקת נר שמיני של חנוכה, בב' בטבת תש"ד (1943). על פי עדות יהודי ששרד הרבי נעמד מול כיתת היורים וקרא: "יהודים, נקבל נא על עצמנו באהבה את גזר דינו של הקב"ה!", נשמתו יצאה בקריאת "שמע ישראל". כן נספו גם רעייתו, הרבנית מירל'ה ושלשת בניהם הנותרים.

הרבי חיבר ספר חידושי תורה והלכות בשם "שמן הרא"ש" (סטורי, תרצ"ג), שאליו צירף קונטרס מאת אביו בשם "שפתי שלום", וכן קומטרס "כתבי אחיעזר" מאת אחיו, הרב אפרים אליעזר יולס, ראש רבני פילדפיה. רבי ישעיה אשר הרבה להזכיר בדרשותיו את סבו, מייסד שושלת סאמבור-סטרי, האדמו"ר רבי אורי הכהן מסאמבור, ומעט מתולדותיו וקטע מתורתו של רבי אורי הובאו בהקדמת הספר "שמן הרא"ש". בתחילת הספר מובאים חידושי תורה בדרך החסידות והרמז, ורבים מהם עוסקים ברמזי הגאולה וביאת המשיח.

רבי ישעיה אשר כתב הקדמה לדרשה לשבת תשובה, שיצאה לאור בספר "פרקי אליעזר" מאת הרב אליעזר לדיר מסטרי (סטרי, תרצ"ג). כמו כן כתב הסכמה לחוברת 'אור תורה', א (לבוב, תרפ"ו) ולספר "בית יצחק" מאת רבי אלתר יצחק איזיק וינברגר (ניו יורק, תשל"ב).. תשובה ממנו הובאה גם בספרו של אחיו, הרב אפרים אליעזר, "דברי אפרים אליעזר".

תולדותיו הובאו ב"אלה אזכרה", ד, עמו' 172; אישים שהכרתי עמו' 313; אדמו"רים שנספו בשואה עמו' 171; תורת החסידות, ד, עמו' 152. פרטים ביוגרפיים על משפחתו מובאים גם בהקדמתו לספרו "שמן הרא"ש".

הערות:

• ע"פ תורת החסידות הוא לא כיהן כאדמו"ר, אך מכונה כך בספר "מקדשי השם" ובספרים שבאו בעקבותיו.
• יש אומרים שרבי ישעיה אשר נספה באקציית יוני 1943.

מספר הצפיות במאמר: 0

וכל רכב מצרים. ברש"י: ומהיכן היו כו', הרי נאמר 'וימת כל מקנה מצרים' כו', משל מי היו, מהירא את דבר ה', מכאן היה רבי שמעון אומר כשר שבגוים הרוג כו'.
וכתב הגור אריה ז"ל, אין הפירוש להרוג הכשר, שזהו מעולם לא אמרו רבותינו ז"ל דיש להרוג את הגוים, כי אם את המינים והאפיקורסים מורידין אותם ולא מעלין, אבל על הגוים מעולם לא אמרו כך, וחס ושלום לומר כך. אלא פירושו בכי האי גוונא במלחמה, שאם בא עליך גוי למלחמה ונפל בידך באותה מלחמה, אל תרחם עליו כלל ותהרגהו, כאשר היה בכאן שמצריים באו על ישראל והרגו אותם ואת בניהם, ועל כיוצא בזה אמרו הרוג. עד כאן דברי המהר"ל ז"ל.
ועיין בתוספות במסכת עבודה זרה דף כ"ו עמוד ב' (בדבור המתחיל 'ולא מורידין') שכתבו כן (בשם הירושלמי) [וזה לשונו:  ואם תאמר  הא אמרינן במסכת סופרים (פרק ט"ו) כשר שבכנענים הרוג, יש לומר דבירושלמי דקדושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה. ומביא ראיה מ'ויקח שש מאות רכב בחור', ומהיכן היו, מהירא את דבר ה'. ואע"פ שסתם כנענים עובדי כוכבים ומזלות הם ועוברין על שבע מצות, מכל מקום אין מורידין, דרבינהו בקרא להתירא דכתיב 'והיה לך למס ועבדוך' (דברים כ)].

(מאור יעקב, פרשת בשלח, עמו' מא-מב)

---

הרב יעקב מאיר נולד לאביו [נתן שלמה] בצלאל בידרמן, ולאמו מרת מאליע, בראש השנה שנת תר"ל [1869]. אביו היה מגדולי הרבנים בדורו, היה מתלמידיו המובהקים של האדמו"ר בעל 'חידושי הרי"מ", וכיהן כאב"ד בקהילות ביזון, ווישגראד ולויביטש.

בשנת תרמ"ה, בהיותו בן חמש עשרה, נשא הרב יעקב מאיר לאשה את מרת אסתר, בתו הראשונה של האדמו"ר בעל ה'שפת אמת' מגור. נולדו להם שלושה בנים וחמש בנות, וכל בניהם וחתניהם היו אברכים מופלגים.

בתו של הרב יעקב מאיר, מרת פייגא מינטשא, התחתנה עם דודה, האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור (בזיווג שני שלו). ובתו של הרב יעקב מאיר, מרת חיה שרה הי"ד, נשאה לאדמו"ר בעל ה'בית ישראל' מגור.

הרב יעקב מאיר הצניע את עצמו כל חייו ועסק בתורה בהתמדה וביגיעה. במשך עשרים שנה המשיך את לימודיו בהתמדה כשהוא מקורב לחותנו ולומד אתו שיעורים קבועים, עד שנעשה ל'למדן' של המשפחה; גאון מופלג, שידע בעל פה את הש"ס והפוסקים, ותורתו היתה סדורה וערוכה לפניו. באחד ממכתביו כתב: "זאת מגמתי ורצוני להתחזק ולהתאמץ בלימוד, ולהשכיל ולהבין בדברי תורתינו הקדושה, כי הם חיינו ואורך ימינו".

לאחר פטירת חותנו, המשיך להתגורר בגור, קיבל על עצמו את עריכת כתבי חותנו והכנתם לדפוס, והיה לחסידו של גיסו ה'אמרי אמת', התייעץ אתו ולמד אתו שיעורים קבועים. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר לגור בוורשה והמשיך להגיע לגור במועדי השנה. במשך שנים התכתבו ביניהם הרב יעקב מאיר בידרמן וה'אמרי אמת' וכתבו מאות אגרות מלאים דברי תורה. הרב יעקב מאיר היה מעביר מידי יום שיעורים ברבים, לפני תלמידים צעירים ותלמידי חכמים מופלגים. על אף המצוקה בימי מלחמת העולם הראשונה, הוא המשיך במאמצים רבים לענות תשובות בהלכה ולשמור על לימודיו הקבועים בש"ס בבלי וירושלמי, ברמב"ם ובשלחן ערוך. בהיותו בוורשה נשא ונתן בענייני לימוד עם הרבנים הגאונים בעיר, ובהם הרב מנחם זמבה הי"ד והרב נתן שפיגלגלאס הי"ד.

הרב יעקב מאיר חיבר חידושים רבים בכל מקצועות התורה, ובהם גם מכתבי תורה, הגהות על גיליונות ספרים, חיבור שלם על בבא קמא ועל פרק 'כלל גדול במסכת שבת', אך רוב חידושיו אבדו בשואה. שרידי חידושיו ואיגרותיו יצאו לאור בספרים 'מאור יעקב' (ירושלים, תשט"ז) ו'שם ושארית' (אשדוד, תשע"ד). מאות מחידושיו מופיעים בתוך ספרו של חותנו 'שפת אמת' על הש"ס, ובסוף מספר מסכתות שם פורסמו מערכות של חידושיו.

לבקשת ה'אמרי אמת' השתלב הרב יעקב מאיר במשך שנים רבות בפעילות ציבורית, בהיותו חבר 'מועצת גדולי התורה' של 'אגודת ישראל' ונשיא 'כולל פולין' לתמיכה בעניי ארץ ישראל. הוא פעל לייסוד עיתון קשר ולהקמת 'ישיבת שפת אמת' בירושלים. הוא כיהן כרב בוועד הרבנים לעדת ורשה.

בשנת תרפ"ה (1925) ביקר הרב יעקב מאיר בארץ ישראל, ביחד עם גיסו הרב מנחם מנדל אלטר הי"ד אב"ד פביניץ. מטרות הביקור היו להשכין שלום בין פלגי אגודת ישראל בארץ ישראל ובין ה'כוללים' בירושלים, לייסד את ישיבת 'שפת אמת' בירושלים לבחורים שעלו מפולין ולבדוק את הצעת 'מרכז אגודת ישראל בירושלים' לעלות ולכהן כרב בירושלים ואת ההצעת לכהן שם כראש ישיבה. הצעות אלו לא יצאו אל הפועל והרב יעקב מאיר חזר לאחר מספר שבועות לפולין. בשנת תרצ"ה שב וביקר הרב בארץ ישראל, כחבר במשלחת שהגיעה לבקשת 'מרכז אגודת ישראל', על מנת לבדוק את המצב הדתי של עולי פולין בארץ, לפתור בעיות שעמדו על הפרק בענייני חיזוק שמירת התורה והמצוות, ולבסס את אחיזת 'אגודת ישראל' במושבים. הרב פעל במהלך ביקורו בארץ לחזק את התרומות לישיבת 'שפת אמת' בירושלים ולפקח על סדרי הלימוד בישיבה. הרב השתתף בהנהגה הרוחנית של הישיבה ומידי פעם היה שולח חידושי תורה על מנת שיאמרו אותם בפני תלמידי הישיבה. לפני חזרת המשלחת לפולין את פרסמו כרוז לעולים לארץ ישראל, בו כתבו:

בהיותינו כאן בארץ הקודש… ובבקרנו על אתר את המצב הרוחני והדתי של אחינו החרדים שעלו ממדינת הים והתיישבו בכאן, מצאנו לנכון לפנות אליכם אחים אהובים, ולעוררכם בדברינו אלה, על דבר החוב הגדול והקדוש המוטל להתחזק ולהתאמץ, ביותר בהיותכם בארץ הקודש, בתורה וביהדות ובקיום המצוות ביתר שאת וביתר עז.
עליכם בלי לשכוח אף רגע כי זכיתם להיות בארצנו הקדושה, מטרפולין של מלך ארץ אשר ה' דורש אותה ותמיד עיניו בה. ומילא צריך כל אחד ואחד להתחזק ולעלות עוד יותר בקדושת החיים ובקיום מצוות התורה בה. ומכל שכן שחלילה וחלילה להקל בהן אפילו כמלא נימא, ולפרוק אפילו בכלשהוא את עול היהדות אשר נשאתם בארצות מגוריכם בחוץ לארץ… ובפרטות הננו מוצאים לנכון להזהירכם על דברים אלה:
א. שתשמרו את הצורה היהודית האמתית בכל מובנה, לבלי להקל בגילוח הזקן ופאות הראש חלילה, ולבלי לקצר את מלבושיכם, למען תהיו מצויינים בציון המצויינת… בני עם ישראל אשר לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. ומה גם כי הצורה היהודית והלבוש היהודי הוא גדר וסיוע שלא להתערב בין פורקי עול, שלא לבוא בחברותם, ושלא ללמוד ממעשיהם.
ב. שתשגיחו היטב על בני ביתכם שלא יקילו בגדרי הדת והצניעות חלילה, והנשים בל תלכנה פרועות ראש וגלויות בשר, והיה מחניכם קדוש. ונחוצה לזה התחזקות גדולה, כי לדאבוננו הרבה מקילין בזה מבלי ידעם את גודל האיסור וחומר העוון… תזכרו כי בנפשכם הוא הדבר הזה, ושכל קיום ארצנו הקדושה תלוי בשמירת חוקי הטהרה של תורתינו הקדושה, ובהרחקת כל ערות דבר ממחננו.
ג. שתזכרו לשמור את קדושת יום השבת, לעשות ליום תורה ותפילה של התרוממות הנפש ועלייתה. ולא חלילה ליום של טיול בשווקים וברחובות, של בטלה ושעמום, ושל שיחה בענייני חול ובדברי הבאי… תקראו לשבת עונג על ידי התחברות עם בני תורה ויראה, ועל ידי השפעת יהדות ומוסר לבני ביתכם…
ד שתתחזקו עד כמה שאפשר לקבוע עתים לתורה בכל יום בשעות הערב הפנויות, כגון ללמוד בחבורה את 'הדף היומי', שיעורים בשולחן ערוך אורח חיים, מצוות התלויות בארץ, והלכות טהרת המשפחה, כי גדול התלמוד שמביא לידי מעשה… תתחזקו בתורה ותקיימו את ארץ הקודש.
ה. שתתאמצו לחנך את בניכם ובנותיכם על ברכי התורה והאמונה, בבתי תלמוד-תורה ובית-יעקב, ולא למסרם חלילה לבתי ספר החפשיים, אף אם זה יעלה הוצאותיכם, כי הוצאות בנים לתלמוד-תורה מוסיפים מן השמים על המזונות הקבועים, ותבטחו בה' שיזמין לכם על ידי זה פרנסתכם בנקל…
אל תבושו מפני המלעיגים, ואל תרפנה ידיכם מפני הניסיונות והמכשולים, ואז יעזור ה' שיהיה בנין ארצנו בנין עדי עד של קדושה וטהרה, ונזכה להגאולה האמתית בבוא משיח צדקנו…
ירושלים עיר הקודש תו"ב ערב ראש חודש ניסן תרצ"ה
יעקב מאיר בהגד"ב ז"ל בידערמאן
זלמן סורוצקין אבד"ק לוצק
שמואל דוד אונגאר אב"ד נייטרא

בשנת תרצ"ה מונו רבנים חדשים לוועד הרבנים לעדת ורשה, ובהם הרב יעקב מאיר בידרמן, הרב מנחם זמבה והרב אברהם ויינברג. מיד עם מינויו פעל הרב בידרמן לחזק את כל ענייני הדת בעיר: עננייני שבת ועירובין, מקוואות ונישואין, שחיטה וכשרות, עריכת דיני תורה ופיקוח על מוסדות החינוך לילדים.

גם לאחר שהנאצים כבשו את ורשה, המשיך הרב בידרמן את לימודו בהתמדה והמשיך להשיב בבקיאות מופלאה על שאלות הזמן המורכבות. הוא דחה הצעה להימלט לשטח הכיבוש הרוסי, על מנת להישאר עם בני עדת בצערם ולעודד אותם.

בשנת ת"ש התגוררו בביתו גם חלק מילדיו ונכדיו שאיבדו את ביתם במלחמה, לצד פליטים רבים שהתארחו אצלם, ועל אף ההמולה המשיך הרב לענות תשובות בהלכה ולמוד בכל רגע פנוי. הוא היה לומד עם בנו הרב לייבל, משעה ארבע אחר הצהרים ועד לעשר, ולאחר מעריב היה ממשיך לערוך לאור הנר את חידושי ה'שפת אמת' על מסכתות יבמות וכתובות. לאחר שסיים לערוך ספרים אלו, הם נשרפו בהפצצת העיר וורשה. כן אבדו כתבים רבים נוספים של חותנו, ה'שפת אמת', ובהם כל המסכתות מסדר נשים ונזיקין, חידושיו על הרמב"ם ועל ארבעת חלקי השולחן ערוך, ועוד.
ביום הכיפורים תש"א הורו הגרמנים לרכז את יהודי ורשה בגטו בעיר, בו סבלו מרעב ומייסורי גוף ונפש, ומצבו של הרב, שסבל מרעב והיה חולה סכרת, הלך והתדרדר, עד לפטירתו במצור ובמצוק בי"ג בסיון תש"א. הרב הובא לקבר ישראל בבית העלמין בוורשה, לצד סבו, הרב יעקב דוד מווישגראד. שניים מבניו, רבי יצחק דוד ורבי לייבל הי"ד מונו למלא את מקומו ברבנות ורשה, אך נספו כעבור זמן קצר. גם שארית חידושיהם, הובאו בספר 'שם ושארית'.

אלמנת הרב יעקב מאיר, הרבנית אסתר, נהרגה עקה"ש בראש השנה תש"ג (1942). כן נספו כמעט כל ילדיו, נכדיו וניניו, ושרדו מכל יוצאי חלציו רק בתו, הרבנית פייגה מינטשה, אשת האדמו"ר ה'אמרי אמת' מגור, ובנם האדמו"ר ה'פני מנחם' מגור.

תולדותיו של הרב יעקב מאיר הובאו גם הם בספר 'שם ושארית'.

מספר הצפיות במאמר: 18

"ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה מימינם ומשמאלם". הנראה לי, ידוע מדרשי חז"ל אין מים אלא תורה. והנה אדם מישראל הרוצה לקיים מצוות ומעשים טובים, היצר הרע מתגבר עליו להחטיאו ולהורידו מדרך הישרה, כאמרם ז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. והעצה להתגבר על היצר והוא ללמוד תורה, כאמרם ז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח וכו'. וזהו שאמר הכתוב "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", בתוך הים הסוער של העולם הזה והיצר הרע, הלכו במקום יובש ובטוח, מפני ש"המים", הוא התורה, "להם חמה" להגן מהם, "מימינם", בין לאלו אנשים ההולכים בדרך ימין בדרך הישר, "ומשמאלם", בין לאלו האנשים ההולכים בדרך שמאל, התורה מגינה עליהם להחזירם למוטב. עיין בילקוט שמעוני על פסוק "והמים להם חמה מימינם ומשמאלם", מי גרם להם להינצל, בזכות "ימינם" – בזכות התורה שהן עתידין לקבל, שנאמר "מימינו אש דת למו". והבן.

"ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי" וגו'. הנראה לי, ידוע מספרים הקדושים שעמלק הוא היצר הרע וכל מגמתו היא להחטיא את ישראל. והעצה לזה ללמוד תורה, כאמרם ז"ל בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. וכן הוא במכילתא על קרא "וילחם עם ישראל ברפידים", אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ידיהם מדברי תורה, לכך בא השונא עליהם, לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה. עד כאן. וגם יש עצה על התגברות היצר, זה עמלק, על ידי התדבקות בצדיק הדור, צדיק יסוד עולם משה רעיא מהימנא. ולפי זה יש שני עצות: האחת, מצד עצמו, ואחת מצד אחרים, צדיקים יסודי עולם. ויש מקור לדברים הללו בזוהר הקדוש, וזה לשונו הקדוש, אמר משה אנא אזמין גרמי לההוא קרבא דלעילא ואנת יהושע זמין גרמך לקרבא דלתתא. עד כאן.  וזהו שאמרה התורה הקדושה "ויבא עמלק", זה היצר הרע. "וילחם עם ישראל ברפידים", מאחר שרפו ידיהם מן התורה. "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים", שיתגברו על היצר הרע, עד "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה" בהר סיני לקבל התורה ותהיה להם התגברות מצד התורה. וגם "ומטה האלקים בידי"' שאני צדיק, בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". ובשתי בחינות אלו יוכלו להחליש כוחו של עמלק, זה יצר הרע, ולבוא אל הקדושה כנ"ל.

"ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל וגו' ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים". מובא במכילתא פרשת יתרו "ויספר משה לחותנו", למשכו ולקרבו לתורה. "את כל אשר עשה", שנתן תורה לעמו. עד כאן. וצריך עיון שבכתובים מובא רק שסיפר לו את התלאה אשר מצאתם בדרך. הנראה לי דהנה ידוע מספרים הקדושים שפרעה ומצרים מרמזים על יצר הרע, ואם האיש הישראלי רוצה להדבק בקדושה היצר הרע מתגבר עליו להחטיאו, כאמרם ז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. והעצה להינצל מרשת פרעה ומצרים, הוא הוא היצה"ר, לעסוק בתורה, כאמרם ז"ל בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין. וזהן שאמר המכילתא "ויספר משה לחותנו", לקרבו ולמשכו לתורה, שמשה רבנו עליו השלום גילה רז זה ליתרו, שתורה היא תבלין כנגד היצר. וזה "אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים", שנתן תורה לעמו ישראל להכניע בלימוד התורה את היצר, שנקרא "פרעה" ו"מצרים". וזה "על אודות ישראל" ובסיבתו גרם ליתרו לקרבו ולמשכו לתורה. ובשמוע יתרו הדברים האלה אמר הכתוב "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל", שנתן להם התורה. "אשר הצילו מיד מצרים", מן היצר הרע. "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים", "אתכם", הכוונה לתלמידי חכמים, שהמה בוודאי ניצלו מיד היצר הרע, כאומרם ז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אמנם לא רק לתלמיד חכם הצילה התורה, כי אם גם להמון עם הצילה, אף שאינם עוסקים בתורה מציל אותם בזכות דביקות בחכמי התורה והחזקת התורה. וזהו שאמר "אשר הציל את העם", הלא המה אנשים פשוטים המכונים בשם "עם". גם כן התורה מצלת "מתחת יד מצרים" הוא הוא היצר הרע. וזהו שכתב הרשב"ם ז"ל אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, מתחת שעבוד מצרים. הכוונה משעבוד היצר הרע המכונה בשם "מצרים". והבן.

(ברכת שלמה, על פרשת 'בשלח' ו'יתרו')

---

רבי שלמה חנוך הכהן רבינוביץ, נולד בסביבות שנת תרמ"ד (1884) לאביו רבי יחזקאל, האדמו"ר מרדומסק, מחבר הספר "כנסת יחזקאל", שהיה נכדו של מייסד חסידות ראדומסק, רבי שלמה הכהן מחבר הספר "תפארת שלמה".  רבי שלמה חנוך היה תלמידו של הגאון מאמסטוב. לאחר שנשא לאשה את אסתר, בת דודו רבי משה אלימלך הכהן רבינוביץ, עסק בהצלחה רבה במסחר. בי"ח חשוון תרע"א (1910), בהיותו בן 29, נפטר אביו, ורבי שלמה חנוך מונה לאדמו"ר מראדומסק, והתגורר בסוסנוביץ. היו לו עשרות אלפי חסידים בפולין ובגאליציה, ובכל שבת ויום טוב היו בסוסנוביץ אלפי חסידים שהתקבצו מעיירות פולין וגאליציה לשבות בחצר הרבי. הוא חולל מהפכה רוחנית בפולין כשייסד בה את רשת הישיבות "כתר תורה". הרשת מנתה 36 ישיבות, בהם למדו אלפי בחורים, בראדומסק, בנדין, סוסנוביץ, קרקא, לודז', פייטרקוב, קשאנוב, קאטוביץ, קילץ ועוד. הרבי עסק בתורה לילות כימים והתמסר לטובת הישיבות שהקים. הוא הכין את שיעוריו באופן מסודר ומדויק והנחיל לתלמידיו ולחסידיו סדר יום ממאורגן עם זמנים קבועים ללימוד כל מקצועות התורה. ענייניו העסקיים נמסרו לידי חסידיו הנאמנים. העסקים של הרבי היו מוצלחים, היו לו עסקים רבים ובתים רבים, הוא היה מיליונר וחלק גדול מהונו הוקדש להחזקת ישיבותיו ולתמיכה בעניים. הרבי גם השקיע הון רב בהקמת ספרייה עניפה עם כתבי יד יקרים, שהייתה הספרייה היהודית השנייה בגודלה בפולין.

בתו היחידה של הרבי, מרת רייזל, נישאה לרבי משה דוד רבינוביץ, בן האדמו"ר מקרימילוב. רבי משה דוד כיהן כראש ישיבות "כתר תורה", ועמד להוציא לאור את ספרו "זבחי כהן" על מסכת זבחים. בנם היחיד של רבי משה דוד ולרעייתו, אברהם אלימלך יחזקאל אהרן,  נפטר לדאבון ליבם בהיותו כבן ארבע.

עם כיבוש פולין במלחמה העולם השנייה, חיפשו הנאצים אחר הרבי, אך הוא שהה באותה שעה בגאליציה וברח ללודז'. הוא סירב הרבי להצעת חסידיו להבריח אותו לאיטליה, ואמר שרצונו להיות עם כל היהודים. בחנוכה ת"ש (1939) עבר מלודז' לוורשה, והסתתר שם בבית אחד מחסידיו. על אף שסבל ממחלת הסוכרת ומתנאי החיים הקשים, המשיך בתקופה זו לעסוק בתורה, לתת שיעורים, להשתתף בתפילות ולערוך 'טיש' לחסידיו. הוא המשיך לתמוך בנזקקים, על אף אמצעיו הכלכליים המוגבלים. על אף הסכנה, היה מבקר בגטו ורשה את חבריו האדמו"ר.

 בשבת י"ח אב תש"ב (1942), פרצה חיילים גרמנים לבניין ברחוב נובוליפקי 30, עברו מדירה לדירה והרגה באותו בית 150 איש. עם הגעתם למקום המסתור של הרבי הם הורו לו לרדת רחוב עם בני משפחתו. הרבי סירב, והעדיף למות בבית. הרבי, רעייתו, בתם וחתנם נורו בידי המרצחים הגרמנים. כך נגדע הענף האחרון לשושלת ראדומסק.  הרבי הובא לקבורה בבית העלמין בוורשה, באוהלו של האדמו"ר מנובומינסק.

דברי תורתו של רבי שלמה חנוך ומעט מחידושי חתנו, לוקטו ויצאו לאור בספרים "שבחי כהן" ו"ברכת כהן – כתר תורה" (תשל"ח). מעט מחידושיהם הובאו גם בספרים ובכתבי עת נוספים.

מספר הצפיות במאמר: 276

'ויהי באשמורת הבוקר וישקף ה' אל מחנה מצרים ויהם את' וגו', כל מקום שנאמר 'וישקף' לרעה, ומה רעה ראה כאן, אפשר לפרש על פי מאמרי חז"ל בברכות ג', 'שלשה משמרות הוי לילה ובאשמורה ראשונה וכו', ובאשמורה שני' וכו', ובאשמורה שלישית למאן דגני בבית אפל תינוק יונק משדי אמו'. ובבוקר באו בני ישראל לפני דוד מלך ישראל, עמך ישראל צריכים פרנסה, מדוע אין להם פרנסה, משום 'דגנא בבית אפל', אפל בלי אמונה ובטחון אמתי ודואגים רק על הפרנסה.

ופרעה רצה לבטל את סימנה של האשמורה השלישית, כי אמר 'כל הבן היאורה תשליכוהו', ועל ידי זה רצה לבטל בזמן שתינוק יונק משדי אמו, יען שאז הוא עת הרחמים שהקב"ה שט בעולם הרחמים והחסד. ופרעה שהאמין רק בטבע, כמו הרכב והסוס, ועל זה נאמר 'ויאסר את אופן מרכבותיו', למען שיטשטש את ישראל מלהאמין בה' ובמידותיו של רחמים. ועל זה אמר הקב"ה בשום אופן לא, שנאמר 'וישקף ה' אל מחנה מצרים'. מתי, דווקא 'באשמורת הבוקר', ויהמם אותם ואת מרכבותם, את המזל ואת השר שלהם. 'ויושע ה' את ישראל', שהתעוררו רחמי ה' באשמורת הבוקר, כאשר התינוק הישראלי בוכה על גלות השכינה לעורר את עם ישראל לעבודת הבורא יתברך שמו, שאז ראה התינוק הישראלי יותר ממה שראה יחזקאל הנביא. ופרעה בכל כח הטומאה שלו רצה כל זה לבטל, ולכן הוכרח ה' לבדו לבא ולגאלנו. ולכן באה ההשקפה על פרעה לרעה, ועלינו לטובה ולגאלנו במהירות הבזק. כן ימהר ה' אלוקינו את גאולתנו ופדות נפשנו במהרה בימינו אמן.

(זכרון קדושים, מהדורה ראשונה, עמ' לד)

---

הרב מנחם גרשון מושקוביץ, נולד בשנת 1886 להוריו, הרב יעקב דוד מושקוביץ והרבנית מרת חוה שרה מדובראווקע. היה תלמיד ה'קדושת יו"ט' מסיגט והרשד"ה מפהר-דארמאט ושל ה'תבואת השדה' מבאנהאד. נשא לאשה את מרת גיטל לאה (שנולדה בשנת 1886) בת רבי יהושע ברוך רייניץ אב"ד באלקאן וצ'צ'וביץ, ומילא את מקום חותנו כאב"ד צ'צ'וביץ (סצ'ובצה, צ'כוסלובקיה). הרב מנחם גרשון עמד בראש ישיבה גדולה והעמיד תלמידם רבים שהיו לרבנים ותלמידי חכמים. הוא פיזר ממונו לצדקה, מסר נפשו להצלת יהודים ממצוקותיהם, פעל לשחרור יהודים שנאסרו וערך עם רעייתו סעודות אירוסין בביתם לכלות עניות. הוא היה מוהל ונסע לצורך כך במסירות נפש למרחקים בקור ובכפור, אף כשהיה סוחר גדול עמוס טרדות. הוא היה דיין בקי מאוד בחושן המשפט והוזמן לדון בעניינים סבוכים בבית דינו של רבי שאול בראך אב"ד קאשוי. הוא היה חסיד בעלזא מסור והאדמו"ר רבי יששכר דוב כבדו מאוד והשתעשע עמו בדברי תורה. הוא עסק בחילופי מכתבים ותשובות עם גדולי דורו. הוא נהג לקום כל לילה אחרי חצות ללמוד תורה ועבד את ה' בשמחה. הוא הוזמן למרחקים להיות בעל תפילה בקול ערב בימים הנוראים. הרב מנחם גרשון ורעייתו נספו בשואה בשנת תש"ד.

כמעט כל כתביו אבדו בשואה, ושרידי כתביו יצאו לאור בספרי 'זכרון קדושים' שהוציא לאור בנו, הרב נתן אהרן מושקוביץ לזכר הוריו. מלבד בנם זה שעלה לארץ שנים רבות לפני השואה ומלבד בתם מרת חוה שרה שמידר, נספו כל שאר ילדי הרב מנחם גרשון ורעייתו:

בנם הרב שמואל יחיאל מיכאל מושקוביץ אב"ד נאדי-פאללאד (שנולד בשנת 1903) ורעייתו מרת מאטיל לבית רייניץ וכל משפחתם. הרב שמואל יחיאל מיכאל היה למדן מופלג, חריף ובקי, ומומחה גדול להלכות מקוואות שנשלח להכשרת המקוואות בכל הסביבה. הוא היה תלמיד רבי עקיבא סופר בפרסבורג.
בנם הרב חיים מושקוביץ (נולד 1905) ומשפחתו.
בנם הבחור שלום (נולד 1912) שנפצע ונהרג בצרפת.
בנם חנניה יום טוב ליפא מושקוביץ שנהרג יחד עם הוריו.
בתם הרבנית מרת צלווע אשת הרב חיים צבי הכהן פריד אב"ד גליל קאפיש שנהרגה עם התאומים שלה.
בתם מרת ריזל שנהרגה עם בנה היחיד אברהם יהושע, הי"ד.

היארצייט שלהם נקבע ליום י"ג במרחשוון.

מספר הצפיות במאמר: 307

בפרשת בשלח על פסוק "כי יד על כס י'ה מלחמה לה' בעמלק", דאמרו חז"ל מגילה דף י"ג כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי. עיין שם. ובתוספות שם דלא קרא אותן בשביל שבאו משבט יהודה, אלא אף משאר שבטים. עיין שם.

ויש לומר הטעם דאמרו בברכות דף ז' עד לאה לא היה אדם שהודה להקב"ה, שאמרה הפעם אודה לה'. ופירש רש"י שם עיין שם. והנה כתיב בפרשת האזינו "צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך", ופירש האוהל יעקב במשל דהקב"ה נתן בטבע בני אדם השכחה, דאם לא כן לא יתנחם על מתו וכדומה ולא ישא אשה וחייו אינם חיים. אבל האדם חס ושלום שוכח להקב"ה כביכול. וזהו שאמר צור ילדך  תשי, זה לטובתו, אבל אתה ותשכח אל מחלליך. עיין שם הדבר, ודברי פי חכם חן.

וזה ממילא לתא דעבודה זרה ואבזרייהו, דמי ששוכח חס ושלום על בורא עולם, הוא בסכנה גדולה. אבל מהשם יהודה נלמוד, אדרבה, שלא יהיה כפוי טובה כהנ"ל, אלא צריך להודות להקב"ה על כל חסדיו שעושה עמנו, כמאמר חז"ל ברכות הנ"ל, דין נלמוד מלאה, ושפיר אמרו כל הכופר בעבודה זרה כהנ"ל דאינו כפוי טובה חס ושלום ואינו שוכח כי חסד אל כל היום, זה נקרא יהודה, על שם שנתנה לאה לבנה שם יהודה להודות לה' יתברך. ודו"ק.

נחזור להנ"ל דאם מצערין העבודה זרה את ישראל, הוא כביכול צער להקב"ה, דכל הכופר בעבודה זרה הוא בשביל יהודה, שנותן הודיה להקב"ה ולא לבשר ודם, כמו שכתוב "על עמך יערימו סוד" וכתיב "כי נועצו לב יחדיו, עליך ברית יכרותו", ו"למה יאמרו הגוים וכו'".

וזהו שאמר "כי יד", כי מה שעשיו רודף אחר יעקב בברכתו "הידים ידי עשיו", כפירוש רש"י על פסוק "פן בחרב אצא לקראתיך", שהמה מתגאין על מה שנתברכו מיצחק אבינו "ועל חרביך תחיה", הוא לא לנו החרפה, כי אם כביכול על מלך מלכי המלכים "על כס יה", ועל כן מלחמה לה' בעמלק צריך הוא ללחום עמהם שיתגדל ויתקדש  שמיה רבה. אמן כן יהי רצון.

(אהל משה, פרשת בשלח, עמ' 109-110)

'ואגדלה שמך', מ"י 'מרדכי יצא לו מוניטין שק ואפר מכאן ועטרת זהב מכאן'. נראה לפי עניות דעתי הכוונה כי שמעתי מבני הנחמד ר' משה אליעזר נ"י לפרש דברי מ"י במגילה איש יהודי היה, חד אמר שהיה צדיק מתחילתו ועד סופו, וחד אמר כל מקום שנאמר 'היה' ראה עולם חדש. ופירש בני הנ"ל דלא פליגי, דכבר אמר שלמה המךף 'רש ועושר' וכו', שהם ב' נסיונות שקשה לעמוד בהם. והנה מרדכי כשראה שק ואפר היה צדיק וקבל הכל מאהבה, ואחר כך כשהלך בעטרת זהב וראה עולם חדש היה גם כן צדיק גמור ממילא, היה צדיק מתחילתו ועד סופו. וכן הכוונה כאן דזה היה מוניטין שלו שק ואפר מכאן, ועם כל זה היה צדיק. ועטרת זהב מכאן, ועמד בצדקו גם בנסיון העושר.

(מתוף ספרו של אביו, הרב שמואל דאנאטה, "חידושי שמואל הרמש"י" עמו' ז:-ח)

---

הרב משה אליעזר דאנאטה (דונאט), נולד לאביו הרב שמואל, בשנת תרנ"ח (1898). משנת תרפ"ב כיהן כר"מ בטופולצ'ן, משנת תרפ"ו כיהן כאב"ד של עיר חדש ומשנת תרצ"ג היה רב החברא קדישא בפרסבורג. מחבר ספר "דבורי אמת – הלכות שמחות וש"ת" [תרצ"א] וספר "אהל משה" – ב"ח על מאמרי חז"ל [תרח"ץ]. בהסכמות ספריו הנלהבות כותבים עליו גדולי דורו "הרב הג' מעוז ומגדול חו"ב משנתו זך ונקי מוכתב בנימוסין וכו'", "ידידי הרב הגאון הגדול חו"ב טובא משנתו זך ונקי מחבר חבורא חכימא משיב מלחמתה של תורה בסברא יקירא ובפלפלא רבתא איש יקירא מפורסמא רבתא","ידידי הרב המאור הגדול לממשלת התורה אוצר בלום". הרב נספה בשואה עם משפחתו באושוויץ.

מקורות:  חכמי הונגריה עמ' 456-457, החתם סופר ותלמידיו עמ' תרנ"ב, דף עד במאגר השמות ב"יד ושם".

מספר הצפיות במאמר: 227

ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק.

יש לחקור, מדוע במלחמת עוג עם ישראל היה משה העיקר, והוא הוא אשר בעצמו הרגו לעוג הענק, כמו שאמרו חז"ל (בברכות נ"ד ע"ב) ומובא ברש"י במקומו סוף פרשת חוקת, ובזה מתפרש מה שכתוב שם שאמר לו הקב"ה למשה רבינו עליו השלום אל תירא אותו כי בידך – ביד שלך – נתתי אותו, וכאן מסר משה רבינו עליו השלום המלחמה ליהושע.

ונראה לי דהנה מנהיג ישראל אשר על מי מנוחות, מבועי התורה הקדושה והיראה, ינהלם, צריך הוא לזה תמיכת העם, גדוליהם ופרנסיהם. ואחריהם כל איש ישראל ימשוך להחזיק במעוז המנהיג שיוכל להוציא לפועל ידיים לטובת הדת והעם.

והנה אם מדינה אחת נלחמת בחברתה, אחת משתי הסיבות מביאה אותה לידי כך. או החפץ להרחיב את גבולה בארץ השונא, או כדי להראות כוחה וגבורתה שגברה ידה על עם חזק וגדול, וייראו ממנה אפסי ארץ. וגם אם העם העושה מלחמה אומר טעמים שונים, שהוא נלחם בעבור אחרים ולא ליקח לעצמו שעל עפר, פיהם דבר שווא ידבר, כי מטרת חנצם היא כאמור, או להרבות ארץ או להטיל אימה, להראות כי זרוע ידו מושלה לו, וכי יגזור על ימין ועל שמאל ואין מידו מציל, כי גם את המלוכה החזקה ביותר הוא יכול להכניע.

אמנם על עמלק העיר הכתוב כי לא לאחת משתי אלה היתה כוונתו, אך ללחום בכביכול. וזהו שאמר הכתוב בפרשת תצא, זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך, בעוד לא היה לך גם כברת ארץ, כי יצאתם ממצרים ואל ארץ נושבת עוד לא באתם, אך הייתם בדרך במדבר, ולא היתה איפוא מחשבתו לכבוש מאתכם ארץ. ויזנב בך כל הנחשלים אחריך – החלשים, ואתה עיף ויגע – עיף עוד מעבודת הפרך שעבדתם עד כה במצרים, ויגע מהדרך של עתה. ואם כן לא היה לו לחשוב שינחול בזה זר נצחון, כי גבר על עם גבור. רק השנאה היתה בעכרו וכל חפצו היה ללחום נגד כביכול, ולא ירא אלהים, על כן נלחם בעם נושא דגל הרעיון של הכרת הבורא ברוך הוא.

אם כן היתה המלחמה נגד עמלק מלחמה בעד ה' יתברך ותורתו הקדושה. ולכאורה יכולים לחשוב שזהו תפקידו של המנהיג התורני בלבד, ורק עליו מוטל החוב ללחום מלחמת ה'. ולפי זה אם היה משה רבינו עליו השלום נלחם בעצמו עם עמלק וגובר עליו, כמו שעשה במלחמתו עם עוג שהוא לבדו גבר עליו והרגו, היה מזה הוכחה שהמנהיג הרוחני יכול בעצמו להוציא לפעולות ידים התפקידים התורניים שלו, כי אך עניינו הוא בדברים הנוגעים לדת ואין לו צורך למשענת העם. לכן הראה משה משל לדורות כי גם לענייניו התורניים צריך המנהיג למשוך אליו את העם וגדוליו, וכי נצרך הוא לעזרתם גם בדברים השייכים לרוח. על כן אמר ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק. וידי משה כבדים, קשה היה לו להילחם בעצמו עם עמלק כאשר בידו הרג לעוג, משום שכאן יש מקום לטעות כי בענייני הדת יכולים לסמוך על בא כח הדתי. ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד. האמונה היא נכס של כל האומה והכל צריכים להקריב עצמם עליה. ועיין ילקוט פרשת מטות, שבדיבור א' היה יכול משה לשרוף את כל העולם, שנאמר משרתיו אש לוהט, אלא כדי שיהיו כל ישראל שותפין בנקמתן של מדין, אמר החלצו מאתכם אלף למטה

ואם כי נלחם יהושע והעם עם עמלק, הנה משה היה רוח החיה באופני ההתגברות על עמלק, כדכתיב והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. ישראל תלו הגדולה במשה, שעל ידי הרמת ידו הם גוברים. ומשה תלה הגדולה ביהושע והאנשים הגיבורים ויראי חטא שבחר, כפירוש רש"י על בחר לנו אנשים. במלחמת ה' יתברך צריך מורה הדרך לעזרת גדולי האומה והאומה שמוציאים לפעולות ידם מה שהוא, המנהיג, מראה להם בהרמת ידו.

(ברכת חיים, עמ' 234)

---

הרב חיים יצחק ירוחם, שר התורה וצדיק יסוד עולם, מגדולי פוסקי וגאוני גליציה ואוסטריה, נולד במעליץ בשנת תרכ"ד. חתן רבי נתן גולדברג אב"ד לימנוב ומגדולי מקורבי ה"דברי חיים". מגיל 18 כיהן כרבה של טימבורג שליד לימנוב. בשנת תרמ"ח מונה לרב בלימנוב. מתרס"ז היה רב באלטשטאט (סמבור ישן) ופתח שם ישיבה שהעמידה תלמידים רבים. היה מגיע לעיתים תכופות לבכר את האדמו"רים מבעלז, שיניווא ובובוב..

בימי מלחמת העולם הראשונה גלה לוינה, שנעשתה למרכז רוחני גדול של תורה וחסידות לאחר שהתקבצו בה רבים מגולי גליציה ובוקובינה, עם רבניהם גדולי התורה, חסידים ואנשי מעשה. הרב ירוחם היה נחשב לסמכות ההלכתית הגבוהה ביותר בווינה. שם הוא חתם עם רבנים רבים נוספים על כרוז "קריאה לעבודה למען ארץ ישראל", במטרה "לדאוג לכל האפשרויות ולדאוג לכל הצרכים הנצרכים לבניית ארצינו הקדושה ברוח התורה והדת.

מחבר שו"ת ברכת יצחק (שהדפסתו החלה בשנת תרפ"ג). לאחר המלחמה הוציא לאור בנו, הרב אהרן ירוחם, לקט משרידי תשובותיו וחידושיו של אביו, והוציאם לאור בספר "ברכת חיים" ב' חלקים (ניו יורק, תשט"ז-תשכ"ו). דבריו הובאו גם בשו"ת מקדשי השם (ח"ב), וצוטטו בספרי הלכה רבים. יותר ממאה חיבורים שהשאיר הרב חיים יצחק ירוחם בכתב יד, אבדו בשואה.

הרב אהרן ירוחם, בנו של הרב חיים יצחק, מוציא לאור את ספרו "אהל רחל" בשנת תש"ב ומקדים לספר הקדמה בשם "פתח האהל", מיום א' דר"ח אדר שני שנת ת"ש (10.03.1940) ובו הסבר מדוע ראה לנכון להוציא את הספר ולעסוק בלימוד בימים קשים אלו. בהמשך הוא מוסיף וכותב שם תובנות חשובות לגבי רדיפת היהודים בתקופתו והתנהלות העמים שעמדו מנגד וסגרו את שעריהם בפני היהודים:

יזכור אלקים גם את נשמות כל קדושי עמנו בפולין שנהרגו בלי חנינה. חם לבי בקרבי בזכרי כי רבים הם החללים אשר הפיל הער המציר לישראל ונעשה ראש כל הלסטים המזויינים. הוא השטן, הס"א, האכזר המנובל בלי רגש אנושי, שהמשיך אחריו ריקים ופוחזים וכלם מרצחים ושודדים, הוא הצורר הארור, המלא שקר ומרמה והמומים שבו הוא אומר לנו. מסביב לאהלינו הוא עומד ובחרבו השלופה הוא הורג וחומס ולא חמל. רשע הוא וטוב לו, ובכל אשר פנה הרשיע. לעיני העמים הנאורים הוא משכיר חציו בדם בני ציון היקרים, ואין איש שם אל לב קול דמי אחינו צועק עד לב השמים, ובאזני עמי הארץ לא נשמע. הם עמדו מרחוק ויראו להפריע מנוחתם. ראו איך הפרא הטמא צד אותנו כציד בראש כל חוצות, איך הוא מעבד ומענה בנות ישראל העדנות ועושה עם זקני וילדי ישראל מה שלבו האכזרי חפץ, והם, העמים המוסריים, בחקם העמל אחזו והשבו שאינם רשאים להתערב בענייניו הפנימיים. אין מי מהם דורש ואין מבקש את הנרדפים, ואם דרשו, רק לגנאי דרשו, עד שכל העולם ניזון ונזדעזע משאלת היהודים (ולא משאלת הרוצחים). כחות הטומאה גברו וגדלו, וכל הרשע מחבירו נצחונו גדול הימנו. כה גבר הרשע בכל פנות האדמה, עד שאי אפשר לנו להשתמש בדברי רבנו שאם מלך אחד גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו, מלך אחר מרחם במקומו ומציל הפליטים. כי את דלתי ארצותיהם נעלו לפנינו ועומדים אנחנו באם הדרך, בין המצרים, מפוזרים ומפורדים בין הנבולים בלי מצא מרגוע. בנים נגלו משלחן אביהם ונשים נפרדו מאישיהן.

שקועים היו עמי העולם בדמיונם שאך אותנו, את האומה הישראלית, רוצה הטמא לאבד, והחרישו. ובמה שלא נסו להתערב ולהשתדל בעדנו, הכיר הרשע כי חלשים ואפסי כח הם. אמר הנבל בלבו, לולי העיז עם קטן לעשות נבלות כאלו בישראל, אזי היו מתערבים, רק אותי הם יראים, לרגלי גבורתי, ואם כן הוא, אוכל להתנפל גם על ממלכות אחרות.

ובזה נעשה ישראל לאבן בוחן לגבורת, זאת אומרת חלושת העמים. משעה שישראל נעשה הפקר, היו כלם כחגבים בעיניו וחשב לעשות בהם כרצונו. ישראל נכנסין תחלה לדין, בקטן העמים החל, בתולעת יעקב פתח, ושדר גורא בישראל מטעם היותו המעט מכל העמים, ובידעו שאם ישראל נושא דגל החרות והתרבות יפול, בקל יוכל להכניע גם את השאר. אם מפיצי האור יתמו, אזי החושך יכסה ארץ וערפל לאומים כולם.

בשעה האחרונה פתחו המוכים בסנורים את עיניהם ובאו לידי ההכרה כי אין הצר שוה בנזק כל העמים וכי צמא הוא לדם כל אדם אשר לחלש יחשבהו. וכיון שראו אותם הם בסכנה וכי סבור הוא להרוג את עצמם, עשו אתו מלחמה. ברם הכרתם זו הכה מאוחרת לא הביאה הטבה להמצב הנורא שאנו נמצאים בו. אדרבה אנחנו הבאנו הקרבנות הראשונים, רוב מנין ורוב בנין של מיטב עמנו נסגר ביד זר, דם אחינו בפולין נשפך כמים, ילדי ישראל עטופים ברעב בראש כל חוצות.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה חזר הרב חיים יצחק ירוחם לעירו אלטשטאט, ונפטר שם בגטו סאמבור בסוכות שנת תש"ג (09.1942).

מקורות: אביר המלכות ח"א עמ' רסד, ושם ח"ב עמ' רז-רי, אוצר הרבנים 6435, אידישע וועלט פארומס, אתר בית המכירות קדם, תולדות אנשי שם עמ' 65, ספר סאמבור סאטרי-סאמבור פרקי עדות וזכרון עמ' 187–188.

על שואת יהודי סמבור ראה באתר אנציקלופדיה של גטאות.

מספר הצפיות במאמר: 212

"וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה". לכאורה יש לדקדק דלא היה לו לכתוב רק "לתת להם את ארץ כנען", "את ארץ מגוריהם וגו'" למה לי.

ונראה לעניות דעתי כי סיפא דקרא מפרש לרישא ונותן טעם להאמור מקודם, כי על ידי שידעו שרק גרו בה, שתכלית האדם להשלים את עצמו בעולם הזה, אבל לא לרדוף אחר תענוגים הגשמיים, שהם רק כגרים, על ידי זה יזכו שאתן להם את ארץ כנען – הכנעה. כי על ידי זה שיראה האדם ויכיר שהכל הוא רק בבחינת פרוזדור והכנה, ייכנע לבבו ויוכל להגיע למדרגות נעלות.

 "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם". פירוש, יען שאתם עמי, על כן פעמים שצריך אני להתנהג עמכם במדת "אלקים" – כדיין ושופט – כדי להראות לנחות הדרך אשר תלכו בה, אבל וידעתם, רצונו לומר, אתם תבינו שאני "ד' אלוקיכם", דאף במדת הדין אני אל רחום וחנון, וקל להבין.

 "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו'". נראה לפרש כי משה לא ידע ולא הבין תכלית ביאתו ודיבורו אל פרעה, מאחר שראה שדבריו לא עשו רושם ומיד כשחדלו והופסקו המכות חזר לרשעו. אבל צריך לדעת כי כל מה שנעשה על הארץ, בכל הנסיבות, הכל מאתו יתברך, ואין אתנו יודע עד מה, כי הכל מן השמים ולכל דבר יש לו כוונה ותכלית הנעלם מעיני בשר ודם.
וראה נא כי כל מעשה פרעה והתנהגותו הלא מוזרה היא. כי אם היו עיניו בראשו היה לו לשלוח מיד את ישראל, כי ראה כמה עונשים וייסורים באו עליו ועל ארצו. אבל גם זה שעשה פרעה כן לא היה טבעי, אלא מה' יצא הדבר. ועל כן אמר בא אל פרעה, אף שאינך יודע תכלית ביאה זו, בכל זאת תלך אליו, כי אני הכבדתי את לבו, ולא הוא מעצמו רק הכל על פי ההשגחה. ופשוט הוא.

 ויהי בשלח פרעה את העם וגו'. נראה לפרש על פי מה שביאר המהר"ל מפראג ז"ל הפסוק בתהלים צ"ב, "בפרוח רשעים כמו עשב", ולהלן "צדיק כתמר יפרח", דהכוונה שדבר אשר הוא קטן ואין לו שלימות גדול, הוא ממהר לצאת לפועל כפי שהוא קטן מאד. אבל דבר ששלמותו גדול ביותר, אינו ממהר לצאת לפועל, כיון שהוא גדול. אולם כשכבר יצא לפועל יש לו קיום גמור וחזק ועל כן בפרוח רשעים רק כמו עשב שממהר לגדול ואין לו קיום ולעומת זה צדיק כתמר יפרח, שהתמר אינו ממהר לגדול אולם כשיצא לפועל הוא קיים בשלימותו זמן רב. זהו תוכן דבריו. והנה בני ישראל שהיו במדרגה שפלה היה צריך להוציאם ממצרים בגוף ובנפש, וטהרה זו היתה אפשרית רק על ידי מלחמות נמרצות וזמן רב של ארבעים שנה, כדי לברר וללבן את ישראל מטומאת מצרים, שיהא להם קיום. ועל כן "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו' ושבו מצרימה", שחס וחלילה לא יהא להם קיום, ועל כן "ויסב אלקים את העם דרך המדבר", בדרך ארוכה אבל בטוחה יותר כדי לטהרם ולהביאם אל ארצם.

(קרית משוש, בתוך ספר קרית ארבע על התורה, ירושלים, תשכ"ה)

---

 הרב עקיבא שמחה ב"ר אברהם יהודה אונגר הי"ד, נולד בפרסבורג בשנת תר"ע (1910). הוא למד במוסדות החינוך של הקהילה שם בתלמוד תורה "יסודי התורה" וב"ישיבה קטנה", ובישיבת פרסבורג בראשות רבי עקיבא סופר, והצטיין בכישרונותיו היוצאים מן הכלל, ברצינותו, בחריפותו ובשנינותו, בהתמדתו ובשקידתו, עד שהתפרסם כלמדן מופלג, מעמיק, בעל לב טהור וכח הסברה מצויין. הוא רשם את חידושיו על התנ"ך, על מסכת אבות, על הש"ס והפוסקים ונודע לדרשן מצויין, הבונה את נאומיו בהגיון בתורה ודעת, בהלכה ובמוסר, ומחדש הבנות מעמיקות ופירושים בדברי חז"ל. את דרשותיו נשא ב"חברת מגידות" של תלמידי הישיבה, וכן במסגרת פעילות צעירי אגודת ישראל. כמחנך מוכשר השפיע רבות על הנוער, שהקשיבו לשיעוריו ונהנו מעצותיו.

הרב עקיבא שמחה קיבל התרי הוראה נלהבים ממורו רבי עקיבא סופר, מאב"ד פרסבורג הרב ישעיה קאליש הי"ד ומהרב משה חיים לאו הי"ד.

כאשר התגברו הצרות, היתה לו אפשרות לברוח לחו"ל, אך הוא לא רצה לנטוש את הוריו. גם בתקופה קשה זו, המשיך במסירות נפש ללמוד וללמד. כאשר נאלץ להסתתר, לא הפסיק את שקידתו בלימודיו במחבוא. ביום הכיפורים תש"ב נתפס והוגלה למחנה הריכוז בוכנוולד. גם כאסיר אל פסק מלהגות בתורה, ואחרי שעות עבודה רבות, קשות ומפרכות העביר שיעורים בעל פה לפני אחיו האסירים ועודד אותם שלא לאבד תקווה. ביום ו' באדר נפטר הרב הי"ד במחנה הריכוז.

חידושיו הרבים על הש"ס אבדו בשואה, מקצת מחידושיו על התורה פורסמו בספר "קרית משוש" שהודפס עם הספר "קרית ארבע" (ירושלים, תשכ"ה).

לעיון נוסף בתולדותיו מאת הרב יעקב הכהן זלצר, ראה: אהל עולמים.

מספר הצפיות במאמר: 139

ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות טז,כו). יש לדקדק, לאיזה צורך נכפל הפסוק הזה, והלא כבר כתוב במקרא הקודם, כי המן לא יהיה בשבת, כדכתיב: כי שבת וגו' היום לא תמצאהו בשדה. והתיבות: ששת ימים תלקטהו, ודאי כמיותרות, חדא דלקיטת המן לאו מצוה היתה, ועוד דאף גם זאת, כבר נאמר למעלה, בראש פרשת המן (שם ד') הנני ממטיר לכם לחם וגו', "ולקטו" דבר יום ביומו?

אכן יתבאר, על פי דברי חז"ל, בזוהר הקדוש פרשת יתרו דף פ"ז ע"א, כל ברכאן דלעילא ותתא, ביומא שביעאה תליין וכו' ומההוא יומא מתברך כםל שיתא יומן וגו'. עיין שם. ובמסכת שבת דף קי"ט ע"א, אמרו רבותינו ז"ל: עשירים שבשאר ארצות, במה הן זוכין, בשביל שמכבדין את השבת. וידוע דהמן הוא רמז לפרנסה, וכבר צווה הר"י קארו ז"ל, להיות רגיל בפרשת המן. וכתב, דקבלה ביד החכמים, כל האומר פרשת המן בכל יום, מובטח לו שלא יחסר לחמו לעולם. עד כאן לשונו.

ועתה אפשר לומר, שנתכווין הכתוב כאן באמרו: ששת ימים תלקטהו לתקננו בעצה טובה, כלומר אימתי תלקטו ותמצאו בכל ששת ימי החול, פרנסתכם ברחבה: וביום השביעי שבת, כאשר תעשו את יום השביעי שבת, וגם לא יהיה בו שום חילול וכל מלאכה, אז מובטחים אתם, בפרנסה בנחת ובכבוד, ואפילו בעשירות, כדאיתא במדרש רבה על הפסוק (משלי י') ברכת ה' היא תעשיר, זה יום השבת.

ובעונוותינו הרבים, הרבה מבני עמנו נכשלים עתה בחילול שבת, ובפרט בעירות גדולות, דיומא דשוקא הוא דקא גרים, שחל כמעט תמיד ביום השבת [כמו גם בעירינו פה פרעסבורג]. ורבים אומרים, אם לא נפתח החנות אז, נפסיד הרבה. ובאמת ונהפוך הוא, אם ימכרו נשבח, בטח ישלם להם הקנא ונוקם, היזק ממקום אחר, כדכתיב [תהלים ל"ד] כפירים רשו ורעבו – ובעיני ראיתי, כמם אנשים, ששנים רבות שמרו את השבת כהלכתו, וגדלו והצליחו ועשו פרי, ואח"כ עבר עליהם רוח שטות וטומאה, ויפתחו חנותם בשבת, ואז הלך כל רכושם לטמיון, ונעשו דלים, ועניים מרודים, לא עלינו. לכן שומר נפשו, וחפץ בהצלחתו בעולם הזה, יזהר מאד מחילול שבת כל דהו, ואז מובטח כל ימיו בפרנסה טובה ובעשירות.

חסד לאברהם, מאת הרב אברהם ב"ר דב שפירא הי"ד

 

מספר הצפיות במאמר: 80

כהקדמה לדברי הרב יהודה קרויז, ראיתי לנכון להביא את דברי הרמב"ם ומפרשיו, בנוגע לאיסור הישיבה במצרים:

כתב הרמב"ם בספר המצות (לא תעשה, מו): והמצוה המ"ו היא שהזהירנו משכון בארץ מצרים לעולם כדי שלא נלמד כפירתם ושלא נלך בדרכיהם המגונים אצל התורה. והוא אמרו יתעלה לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (דברים יז,טז). וכבר נכפלה האזהרה בזה שלש פעמים. אמרו בשלשה מקומות הזהיר הקב"ה את ישראל שלא לשוב למצרים ובשלשה חזרו ובשלשה נענשו. אמנם השלשה מקומות אחד מהם אשר זכרנוהו. והשני אמרו יתעלה בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה (דברים כח,סח). והשלישי אמרו אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד,יג). ואף על פי שהנראה מן הדברים שהוא ספור באה הקבלה שהוא אזהרה. וכבר התבאר בגמרא סוכה כי אלכסנדריה היא גם כן מכלל העיירות האסורות לשכון בהם. ומים אלכסנדריה ימדד חתכה אורך ארבע מאות פרסה ורוחב ארבע מאות פרסה והיא כלל ארץ מצרים האסורה לשבת בה. אבל מותר ללכת בה על צד הסחורה או לעבור לארץ אחרת. ובביאור אמרו בירושלמי, לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ:

ובהלכות מלכים (ה, ז-ח) כתב הרמב"ם:

ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים, מן הים הגדול ועד המערב ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר, הכל אסור להתישב בה. בשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים, שנאמר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, לא תוסיף עוד לראותה, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, ואלכסנדריאה בכלל האיסור.  מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא, ולכבוש ארצות אחרות, ואין אסור אלא להשתקע שם, ואין לוקין על לאו זה, שבעת הכניסה מותר הוא, ואם יחשב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה, ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין, שהיא מותרת, ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא ביד עכו"ם מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות, שנאמר כמעשה ארץ מצרים.

וכתב בהגהות מיימוניות, שם: ויש תימה על קהילות השוכנים שם, וגם רבינו המחבר עצמו הלך לגור שם. וליכא למימר שטעמו מפני שבא סנחריב ובלבל את העולם כדתניא בתוספתא דקידושין שאמר לו ר' עקיבא למנימן גר המצרי, שהרי בפרק החליל אמרינן ואלכסנדריאה מאי טעמא איענוש, משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפו לשוב. וגם בתוספתא דמסכת ידים אמרינן למצרים נתן הכתוב קצבה שנאמר מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שמה וגו' על ארץ מכורתם. ואין לנו טעם להתיר אם לא נפרש כפירוש רא"ם שפירש לא תוסיפו לא אסרה תורה אלא בדרך הזה, כלומר מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר. עד כאן מס"ה:

והרדב"ז כתב, שם:

ואם תאמר על מה סמכו לשכון במצרים. ויש מי שכתב שלא אסרה תורה אלא בדרך הזה, כלומר מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר. עד כאן. ואין זה טעם מספיק, שהא קרא דלא תשוב בדרך הזה עוד ניחא, אבל הנך קראי דכתיב לא תוסיפו לראותם עוד, מאי איכא למימר. ויש ליתן טעם דלא אסרה תורה אלא לירד לגור שם ולהשתקע, כדאיתא בירושלמי, לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכיבוש הארץ. וכל היורדים, תחלה לא ירדו להשתקע אלא לסחורה, ואף על גב דאחר כך נשתקעו אין כאן לאו, אלא איסורא בעלמא, ומפני טורח הטלטול ומיעוט ריוח המזונות בשאר המקומות לא חששו לאיסור זה. וכן משמע מתחלת לשון רבינו שכתב אסור להתישב בה. אלא שמסוף הלשון משמע דאיכא איסור לאו, שכתב ואין לוקין על לאו זה וכו' משום שאין בו מעשה. ואפשר שהראשונים היו מפרשים כאשר כתבתי. ואם תאמר תקשי לרבינו שהרי נשתקע במצרים. ויש לומר דאנוס היה על פי המלכות שהיה רופא למלך ולשרים. וגם אני נתישבתי שם זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה וקבעתי שם ישיבה, וכי האי גוונא מותר, ושוב באתי לירושלים.

---

לזמן רב נצטערתי על קושיה הגדולה על אשר נודע דהרמב"ם ז"ל היה דר במצרים, הלא הוא פסק לאיסור תורה [בלא מלקות] יש אפילו לשוב בשאר דרכים.

וכל התירוצים הנאמרים במפרשים ז"ל, אינם נוחים לעניות דעתי.

[וגם בדעתי השפלה הרהרתי שלשה אופנים:

א – דאין איסור רק אם ישובו כל ישראל. ומצאתי לי פירכא מפורשת ברמב"ם ז"ל שם במקומו בהלכות מלכים. עיין שם.

ב – דמיתי דהרמב"ם ז"ל עשה הערמה שאמר וחשב את עצמו בכל עת שלא בא להשתקע דמותר (וכבר כתבתי מזה לעיל). והדוחק מובן מאליו.

ג – דהרמב"ם ז"ל ציווה להעלות עצמותיו לירושלים מהאי טעמא. וזה בוודאי לא ניתן להאמר לבר דעת תורה כמובן].

אך עכשיו האיר ה' את עיני לפי מה שכתב המנחת חינוך כאן דרוב שיטות (ונראה דגם הרמב"ם ז"ל מכללם) סוברים דהא דקיימא לן שבא סנחרב ובילבל את כל העולם, גם מצרי בכלל. עיין שם. ולפי זה יש לומר שפיר לפי מה שכתב המנחת חינוך עוד דלפי הכלל של החוות דעת דבעשה גם הרמב"ם ז"ל מודה דספק אסור מדאורייתא, כידוע, ממילא גם כאן באדומי ומצרי דכתיב ביה דור עשירי יבא וגו', הא ספק לא (ולפי עניות דעתי ואין צריך לזה, דהא מלא תתעב גופא הכי משמע, ודו"ק היטב). עד כאן דבריו. פי חכם חן: ומעתה אען ואומר דזה דווקא היכא דליכא וודאי נגד הספק, אבל אי איכא וודאי נגד הספק גם בכהאי גוונא הספק מותר. והשתא הרמב"ם ז"ל שלמד תורה לרבים, שפיר היה דר במצרים, שאינו אלא ספק מצרי בזמן הזה.

ואל תשיבני אם כן איך כתב דלוקין אם שב בדרך שיצאו, הלא אין לוקין על ספק. זה אינו דיש לומר דהתורה הקפידה על המקום ועל זה ליכא ספק, רק דהמקום לא אסרה תורה אלא בשב על דרך ההוא.

ודו"ק היטב כי היא בעזרת ה' יתברך זכות רב להרמב"ם ז"ל:

וידעתי כי הרדב"ז ז"ל הלך גם כן בדרך הזה לתרץ דהרמב"ם ז"ל בשביל ללמוד תורה עשה כן, אבל זה דוחק גדול, דהיאך יתכן זה והיכן מצינו היתור בשביל תורה. אבל לפי מה שכתבתי בעניי אתי שפיר היטב בסייעתא דשמיא:

(שפע מצות, חלק ד)

—

הרב הגאון יהודה סג"ל קרויז בן הרב שמעון חיים, שקד על לימוד תורתו בקליינוורדיין וחיבר שם את ספריו: עשרה דברים – מנחת יהודה – עוקר הרים לביאור על דרך דרוש למאמר ממסכת בבא בתרא "עשרה דברים קשים נבראו בעולם" (תרס"ו), סיני – קובץ אביי (תרס"ט) על מאמריו של אביי במסכת ברכות.

אחר כך היה רב בדאברא ונכנס ללימודי חכמת הנסתר.  שם פרסם את ארבעת חלקי ספרו שפע מצות – לשילוב כל תרי"ג המצוות על דרך הדרש והפלפול (תרפ"ב). בהמשך הוציא לאור את ספרו קץ הפלאות (תרפ"ט). ספריו מלאים חריפות ובקיאות נפלאה.

כעבור זמן קצר חלה הרב במחלת עצבים ונאלץ לפרוש מכהונתו. הוא חזר לבית אמו וישב דומם כל ימיו בקלויז.

הרב נספה באושוויץ. הי"ד.

(מתוך ספר הזכרון לקהלת קליינוורדיין)

מספר הצפיות במאמר: 117

אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. להבין הלשון זרעו של עמלק, שגם שהראשון היה שמו עמלק וכולם זרעו הם, מכל מקום הא גם כל האומה נקראת עמלק, כמו שאמר הפסוק בפרשת שלח עמלק יושב בארץ הנגב, וכן בשמואל אגג מלך עמלק, והיה צריך לומר עד שימחה עמלק.

אבל הרמז הוא עד שימחה מה שעמלק זורע, כי גם אחר שימחה עמלק, הזרעים שזרע, ישארו, השבת שמחללים הרבה מישראל רחמנא ליצלן באונס מפני צרותיו של עמלק, ישאר בכמה מהם זמן רב מחולל אצלם, וקדושתו מחוללת, ולא יפחדו כל כך מלעשות בו מלאכה כמו עד עתה. הזהירות ממאכלות אסורות לא תהא אצל הרבה מהם כל כך חמורה כמו עד עתה אם חס וחלילה נכשלים בהם בימי עמלק. והאם אותם בני הנעורים שמוכרחים להתבטל מתורה ואינם יודעים בעצמם אם חיים הם מצער וצרות רחמנא ליצלן, ישובו במהרה להכניס את ראשם ורובם לתורה כמאז, גם אחר שימחה עמלק, אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה גם זרעו של עמלק, הזרעים שזרע בנו. ולכן מחה אמחה את זכר עמלק, כי הלשון כפול מורה על מהירות הדבר כמו ועל השנות החלום פעמים כי ממהר אלקים, ועל משה משה שקרא ד' בסנה בלא פסיק טעמא איתא במדרש (מדרש רבה שמות פ"ב) משל לאדם שנתן עליו משוי גדול וקורא פלוני פלוני קרובי פרוק מעלי וכו', היינו גם כן לשון מהירות, מחה אמחה מהרה כדי שלא ישאר אחריו הרבה זרעים.

(אש קודש)

—

הרב קלונימוס קלמיש שפירא היה מצעירי האדמו"רים בפולין שבין המלחמות, ומן הבולטים שבהם.

בקישור הבא ניתן לראות סרט על האדמו"ר מפיאסצנה.

הרב נולד בי"ט באייר תרמ"ט (1889) בגרודז'יסק מזובייצקי שבפולין לאביו רבי אלימלך שפירא מגרודז'יסק, מצאצאי רבי אלימלך מליז'נסק והמגיד מקוז'ניץ, ולאמו חנה ברכה, שהיתה בתו של האדמו"ר רבי חיים שמואל מחנצ'ין. לאחר שהתייתם מאביו בגיל שלוש, גדל אצל סבו, רבי חיים שמואל מחנצ'ין ובהמשך גדל אצל אחיינו, האדמו"ר מקוז'ניץ רבי ירחמיאל משה הופשטיין, בן אחותו (למחצה) הגדולה, שרה דבורה.

בגיל 16, בשנת תרס"ה (1905), נישא לחיה רחל הופשטיין, בתו של רבי ירחמיאל משה הופשטיין. לאחר נישואיו המשיך לגור אצל חמיו, ממנו למד את תורת החסידות, ובפרט את דרך חסידות קוז'ניץ וחסידות קרלין (שחותנו הושפע ממנה, דרך אביו החורג, רבי אשר מסטולין). רבי קלונימוס השתלם גם בחוכמות חיצוניות, הוא דיבר באופן שוטף מספר שפות, וידע לנגן בכינור.

בשנת תרס"ט (1909) לאחר שנפטר חותנו, קבע הרב קלונימוס קלמיש את מרכז פעילותו בעיירה פיאסצנה, עיירה קטנה מדרום לוורשה נתמנה שם לאדמו"ר. בשנת תרע"ג (1913) מונה לרבה של העיירה. בשנת תרפ"ג ייסד את ישיבת "דעת משה" בוורשה  (על שם חמיו), ושימש בה כראש ישיבה במקביל לאדמו"רות בפיאסצנה, בה ביקר בעיקר בימות הקיץ ובימים הנוראים . הרבי היה פעיל בארגון "שומרי שבת" בוורשה, ואחר כך היה נשיא הארגון. בשל מאמציו הקים הג'וינט מטבח עם שבו סעדו לפני הקמת הגטו ואחריו רבים מיהודי פיאסצ'נה שנמלטו לוורשה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, לנוכח המשבר הגדול ביהדות החרדית, כשרבים מבני הנוער עזבו את הדת, החליט הרבי להירתם לנושא חינוך הנוער. הוא חילק את זמנו בין פיאסצנה לוורשה, שם הקים בתרפ"ג (1923) את ישיבת 'דעת משה'. הוא נודע כאיש חינוך והתפרסם בזכות חיבוריו החדשניים בתחום החינוך החסידי, החשוב שבהם "חובת התלמידים" ו"הכשרת האברכים".

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נלכד בוורשה המכותרת על ידי הגרמנים. בהפגזות נהרגו בנו, כלתו (בת האדמו"ר רבי שלמה חיים פרלוב הי"ד) ודודתו, וזמן קצר לאחר תחילת הכיבוש הגרמני מתה גם אמו. למרות האסון האישי, ולמרות הצרה הכללית, סרב להצעות בריחה שונות שהופנו אליו והעדיף להישאר עם חסידיו בגטו וורשה. שם המשיך לנהל במסתרים "שולחן חסידי" (טיש) מדי שבת ואף נשא דרשות בהתאם לנסיבות הימים. הרבי מפיאסצ'נה לא חדל לעודד את היהודים הכלואים בגטו גם בשעה שמצוקות הגטו הלכו וגברו. הרבי עשה מאמץ עליון לסייע ליהודים בקיום המצוות בגטו. הוא פעל לאפשר גישה של נשים למקווה טהרה, לאפיית מצה בפסח, לקיום ברית מילה, ועוד.

דרשותיו נמשכו עד סמוך לתקופת חיסול הגטו. את תורותיו בתקופת השואה העלה על הכתב, והחביאם בתוך בכד חלב, בצירוף בקשה כי המוצאם שישלחם לאחיו הרב ישעיהו שידפיסם. לאחר מספר שנים נמצאו הכתבים על ידי פועלים שחפרו בהריסות הגטו. הכתבים הובאו למכון ההיסטורי היהודי בורשה. בשנת 1956, במסגרת תפקידו בסוכנות, עיין מר ברוך דודבדני בחומר רב לא ממוין מתקופת השואה והתגלגל לידו מכתבו של הרבי בו הוא מבקש מאחיו ומידידיו בישראל להדפיס את הכתבים שיתגלו. בעקבות גילוי המכתב חיפש מר דובדבני את הכתבים, ומשמצא אותם העבירם לידי ועד חסידי פיאצ'סנה בישראל. כתבים אלו פורסמו, בספר "אש קודש", בשנת תש"ך.

משהחלו האקציות בגטו, בקיץ תש"ב (1942), נרשם בעזרתו של ר' אברהם הנדל כעובד בשופ של שולץ והמשיך בהנהגתו הרוחנית גם שם. האדמו"ר ניצל מן הגירוש הגדול למחנה ההשמדה טרבלינקה ביולי 1942, בשל היותו עובד חיוני (בתו של האדמו"ר נחטפה וגורשה להשמדה בטרבלינקה ביום ב' דר"ח אלול תש"ב). זמן מה הוסתר בבית החרושת למטוסים הֶנקֶן. לאחר מכן, בשנת תש"ג גורש למחנה הריכוז טרבניקה (או בודז'ין) שבאזור לובלין ונרצח כפי הנראה בד' או ה' בחשוון תש"ד, יחד עם שאר יהודי המחנה. הי"ד.

אחיו הצעיר היה הרב ישעיהו שפירא, "האדמו"ר החלוץ", עלה לארץ בשנת תר"פ. הוא היה ממייסדי "הפועל המזרחי", ואביהם של השר יוסף שפירא ושל האדמו"ר רבי אלימלך שפירא. בהגיע אליו השמועות האיומות על האסון הגדול שקרה לאחינו בני ישראל באירופה ועל מות אחיו האהוב, לא עצר כח, ונשמתו עלתה למרומים.

• חובת התלמידים (תרצ"ב) –  הדרכה בלימוד ועבודת ה', מיועד בעיקר לתלמידים צעירים. בסיום הספר הודפסו שלוש מדרשותיו. בהוצאות חדשות הובאו תולדות המחבר בסוף הספר.
• הכשרת האברכים – הדרכה בלימוד וחסידות לנשואים. ספר זה מהווה המשך ישיר לחובת התלמידים ומהווה הדרכה לתלמידים מתקדמים.
• מבוא שערים – הקדמות ללימוד חסידות, נספח להכשרת האברכים.
• צו וזירוז – בענייני חינוך, נספח להכשרת האברכים.
• חובת האברכים – ספר המשך להכשרת האברכים, שאבד בתקופת השואה.
• דרך המלך – ספר דרשות.
• דרשה (תרצ"ו) – דרשת שבת תשובה שאמר הרבי בבית המדרש בפיאסצנה.
• בני מחשבה טובה – ספר להדרכת חבורת אנשים השואפים להתעלות בעבודת ה'.
• אש קודש (תש"ך) –  דרשות חיזוק שבועיות שנתן האדמו"ר במשך ימי השואה, מראש השנה ת"ש (1939), עד שבת חזון תש"ב (1942). הספר הזה נחשב לתעודה החסידית האחרונה שנכתבה על אדמת פולין.

(מקורות: ויקישיבה, ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואה, אתר מט"ח)

קיימים עוד מקורות נוספים רבים, ובהם:

ספר זכרון קודש לבעל אש קודש (תשנ"ד), רב חובל באוניה טובעת – אתר דעת, תולדותיו בהקדמת המוציאים לאור לספר הכשרת האברכים (תשכ"ב), אתר דעת, בסוד משנתו החינוכית של הרבי מפיאסצנה זצ"ל (בית יעקב תשכ"ב 36), דרשות הרבי מפיאסצנה בגטו ורשה (אתר יד ושם), שבת אחת בכפר פינס בצלו של הרב שפירא ז"ל (נרות שבת תש"ה גליון 60), אלה אזכרה ה' 163, אדמורים שנספו בשואה  247, שבעים פנים (ישראל ארליך, תל אביב תשנ"ג, עמ' 166) …

הרב קרליבך מספר על האדמו"ר מפיאסצנה בסרטון הבא:

בסרטון הבא מובאת הרצאתה של הגב' אסתר פרבשטיין – אש הקודש בגיטו ורשה:

תולדותיו הובאו בגיליון 68 של "ישע שלנו":

מספר הצפיות במאמר: 1359