תכלית האדם להשלים עצמו בעולם הזה, אבל לא לרדוף אחר תענוגות גשמיים / הרב עקיבא שמחה אונגר הי”ד

תמונת הרב עקיבא שמחה אונגר הי"ד

“וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה”. לכאורה יש לדקדק דלא היה לו לכתוב רק “לתת להם את ארץ כנען”, “את ארץ מגוריהם וגו'” למה לי.

ונראה לעניות דעתי כי סיפא דקרא מפרש לרישא ונותן טעם להאמור מקודם, כי על ידי שידעו שרק גרו בה, שתכלית האדם להשלים את עצמו בעולם הזה, אבל לא לרדוף אחר תענוגים הגשמיים, שהם רק כגרים, על ידי זה יזכו שאתן להם את ארץ כנען – הכנעה. כי על ידי זה שיראה האדם ויכיר שהכל הוא רק בבחינת פרוזדור והכנה, ייכנע לבבו ויוכל להגיע למדרגות נעלות.

 “ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה’ אלקיכם”. פירוש, יען שאתם עמי, על כן פעמים שצריך אני להתנהג עמכם במדת “אלקים” – כדיין ושופט – כדי להראות לנחות הדרך אשר תלכו בה, אבל וידעתם, רצונו לומר, אתם תבינו שאני “ד’ אלוקיכם”, דאף במדת הדין אני אל רחום וחנון, וקל להבין.

 “בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו'”. נראה לפרש כי משה לא ידע ולא הבין תכלית ביאתו ודיבורו אל פרעה, מאחר שראה שדבריו לא עשו רושם ומיד כשחדלו והופסקו המכות חזר לרשעו. אבל צריך לדעת כי כל מה שנעשה על הארץ, בכל הנסיבות, הכל מאתו יתברך, ואין אתנו יודע עד מה, כי הכל מן השמים ולכל דבר יש לו כוונה ותכלית הנעלם מעיני בשר ודם.
וראה נא כי כל מעשה פרעה והתנהגותו הלא מוזרה היא. כי אם היו עיניו בראשו היה לו לשלוח מיד את ישראל, כי ראה כמה עונשים וייסורים באו עליו ועל ארצו. אבל גם זה שעשה פרעה כן לא היה טבעי, אלא מה’ יצא הדבר. ועל כן אמר בא אל פרעה, אף שאינך יודע תכלית ביאה זו, בכל זאת תלך אליו, כי אני הכבדתי את לבו, ולא הוא מעצמו רק הכל על פי ההשגחה. ופשוט הוא.

 ויהי בשלח פרעה את העם וגו’. נראה לפרש על פי מה שביאר המהר”ל מפראג ז”ל הפסוק בתהלים צ”ב, “בפרוח רשעים כמו עשב”, ולהלן “צדיק כתמר יפרח”, דהכוונה שדבר אשר הוא קטן ואין לו שלימות גדול, הוא ממהר לצאת לפועל כפי שהוא קטן מאד. אבל דבר ששלמותו גדול ביותר, אינו ממהר לצאת לפועל, כיון שהוא גדול. אולם כשכבר יצא לפועל יש לו קיום גמור וחזק ועל כן בפרוח רשעים רק כמו עשב שממהר לגדול ואין לו קיום ולעומת זה צדיק כתמר יפרח, שהתמר אינו ממהר לגדול אולם כשיצא לפועל הוא קיים בשלימותו זמן רב. זהו תוכן דבריו. והנה בני ישראל שהיו במדרגה שפלה היה צריך להוציאם ממצרים בגוף ובנפש, וטהרה זו היתה אפשרית רק על ידי מלחמות נמרצות וזמן רב של ארבעים שנה, כדי לברר וללבן את ישראל מטומאת מצרים, שיהא להם קיום. ועל כן “ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו’ ושבו מצרימה”, שחס וחלילה לא יהא להם קיום, ועל כן “ויסב אלקים את העם דרך המדבר”, בדרך ארוכה אבל בטוחה יותר כדי לטהרם ולהביאם אל ארצם.

(קרית משוש, בתוך ספר קרית ארבע על התורה, ירושלים, תשכ”ה)


 הרב עקיבא שמחה ב”ר אברהם יהודה אונגר הי”ד, נולד בפרסבורג בשנת תר”ע (1910). הוא למד במוסדות החינוך של הקהילה שם בתלמוד תורה “יסודי התורה” וב”ישיבה קטנה”, ובישיבת פרסבורג בראשות רבי עקיבא סופר, והצטיין בכישרונותיו היוצאים מן הכלל, ברצינותו, בחריפותו ובשנינותו, בהתמדתו ובשקידתו, עד שהתפרסם כלמדן מופלג, מעמיק, בעל לב טהור וכח הסברה מצויין. הוא רשם את חידושיו על התנ”ך, על מסכת אבות, על הש”ס והפוסקים ונודע לדרשן מצויין, הבונה את נאומיו בהגיון בתורה ודעת, בהלכה ובמוסר, ומחדש הבנות מעמיקות ופירושים בדברי חז”ל. את דרשותיו נשא ב”חברת מגידות” של תלמידי הישיבה, וכן במסגרת פעילות צעירי אגודת ישראל. כמחנך מוכשר השפיע רבות על הנוער, שהקשיבו לשיעוריו ונהנו מעצותיו.

הרב עקיבא שמחה קיבל התרי הוראה נלהבים ממורו רבי עקיבא סופר, מאב”ד פרסבורג הרב ישעיה קאליש הי”ד ומהרב משה חיים לאו הי”ד.

כאשר התגברו הצרות, היתה לו אפשרות לברוח לחו”ל, אך הוא לא רצה לנטוש את הוריו. גם בתקופה קשה זו, המשיך במסירות נפש ללמוד וללמד. כאשר נאלץ להסתתר, לא הפסיק את שקידתו בלימודיו במחבוא. ביום הכיפורים תש”ב נתפס והוגלה למחנה הריכוז בוכנוולד. גם כאסיר אל פסק מלהגות בתורה, ואחרי שעות עבודה רבות, קשות ומפרכות העביר שיעורים בעל פה לפני אחיו האסירים ועודד אותם שלא לאבד תקווה. ביום ו’ באדר נפטר הרב הי”ד במחנה הריכוז.

חידושיו הרבים על הש”ס אבדו בשואה, מקצת מחידושיו על התורה פורסמו בספר “קרית משוש” שהודפס עם הספר “קרית ארבע” (ירושלים, תשכ”ה).

לעיון נוסף בתולדותיו מאת הרב יעקב הכהן זלצר, ראה: אהל עולמים.

מספר הצפיות במאמר: 40

שומר נפשו, וחפץ בהצלחתו בעולם הזה, יזהר מאד מכל חילול שבת / הרב אברהם דב שפירא הי”ד

שמור את יום השבת

ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות טז,כו). יש לדקדק, לאיזה צורך נכפל הפסוק הזה, והלא כבר כתוב במקרא הקודם, כי המן לא יהיה בשבת, כדכתיב: כי שבת וגו’ היום לא תמצאהו בשדה. והתיבות: ששת ימים תלקטהו, ודאי כמיותרות, חדא דלקיטת המן לאו מצוה היתה, ועוד דאף גם זאת, כבר נאמר למעלה, בראש פרשת המן (שם ד’) הנני ממטיר לכם לחם וגו’, “ולקטו” דבר יום ביומו?

אכן יתבאר, על פי דברי חז”ל, בזוהר הקדוש פרשת יתרו דף פ”ז ע”א, כל ברכאן דלעילא ותתא, ביומא שביעאה תליין וכו’ ומההוא יומא מתברך כםל שיתא יומן וגו’. עיין שם. ובמסכת שבת דף קי”ט ע”א, אמרו רבותינו ז”ל: עשירים שבשאר ארצות, במה הן זוכין, בשביל שמכבדין את השבת. וידוע דהמן הוא רמז לפרנסה, וכבר צווה הר”י קארו ז”ל, להיות רגיל בפרשת המן. וכתב, דקבלה ביד החכמים, כל האומר פרשת המן בכל יום, מובטח לו שלא יחסר לחמו לעולם. עד כאן לשונו.

ועתה אפשר לומר, שנתכווין הכתוב כאן באמרו: ששת ימים תלקטהו לתקננו בעצה טובה, כלומר אימתי תלקטו ותמצאו בכל ששת ימי החול, פרנסתכם ברחבה: וביום השביעי שבת, כאשר תעשו את יום השביעי שבת, וגם לא יהיה בו שום חילול וכל מלאכה, אז מובטחים אתם, בפרנסה בנחת ובכבוד, ואפילו בעשירות, כדאיתא במדרש רבה על הפסוק (משלי י’) ברכת ה’ היא תעשיר, זה יום השבת.

ובעונוותינו הרבים, הרבה מבני עמנו נכשלים עתה בחילול שבת, ובפרט בעירות גדולות, דיומא דשוקא הוא דקא גרים, שחל כמעט תמיד ביום השבת [כמו גם בעירינו פה פרעסבורג]. ורבים אומרים, אם לא נפתח החנות אז, נפסיד הרבה. ובאמת ונהפוך הוא, אם ימכרו נשבח, בטח ישלם להם הקנא ונוקם, היזק ממקום אחר, כדכתיב [תהלים ל”ד] כפירים רשו ורעבו – ובעיני ראיתי, כמם אנשים, ששנים רבות שמרו את השבת כהלכתו, וגדלו והצליחו ועשו פרי, ואח”כ עבר עליהם רוח שטות וטומאה, ויפתחו חנותם בשבת, ואז הלך כל רכושם לטמיון, ונעשו דלים, ועניים מרודים, לא עלינו. לכן שומר נפשו, וחפץ בהצלחתו בעולם הזה, יזהר מאד מחילול שבת כל דהו, ואז מובטח כל ימיו בפרנסה טובה ובעשירות.

חסד לאברהם, מאת הרב אברהם דב שפירא הי”ד

 

מספר הצפיות במאמר: 26

לימוד זכות על ישיבת הרמב”ם במצרים / הרב יהודה קרויז הי”ד

איסור השיבה למצרים

כהקדמה לדברי הרב יהודה קרויז, ראיתי לנכון להביא את דברי הרמב”ם ומפרשיו, בנוגע לאיסור הישיבה במצרים:

כתב הרמב”ם בספר המצות (לא תעשה, מו): והמצוה המ”ו היא שהזהירנו משכון בארץ מצרים לעולם כדי שלא נלמד כפירתם ושלא נלך בדרכיהם המגונים אצל התורה. והוא אמרו יתעלה לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (דברים יז,טז). וכבר נכפלה האזהרה בזה שלש פעמים. אמרו בשלשה מקומות הזהיר הקב”ה את ישראל שלא לשוב למצרים ובשלשה חזרו ובשלשה נענשו. אמנם השלשה מקומות אחד מהם אשר זכרנוהו. והשני אמרו יתעלה בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה (דברים כח,סח). והשלישי אמרו אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד,יג). ואף על פי שהנראה מן הדברים שהוא ספור באה הקבלה שהוא אזהרה. וכבר התבאר בגמרא סוכה כי אלכסנדריה היא גם כן מכלל העיירות האסורות לשכון בהם. ומים אלכסנדריה ימדד חתכה אורך ארבע מאות פרסה ורוחב ארבע מאות פרסה והיא כלל ארץ מצרים האסורה לשבת בה. אבל מותר ללכת בה על צד הסחורה או לעבור לארץ אחרת. ובביאור אמרו בירושלמי, לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ:

ובהלכות מלכים (ה, ז-ח) כתב הרמב”ם:

ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים, מן הים הגדול ועד המערב ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר, הכל אסור להתישב בה. בשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים, שנאמר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, לא תוסיף עוד לראותה, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, ואלכסנדריאה בכלל האיסור.  מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא, ולכבוש ארצות אחרות, ואין אסור אלא להשתקע שם, ואין לוקין על לאו זה, שבעת הכניסה מותר הוא, ואם יחשב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה, ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין, שהיא מותרת, ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא ביד עכו”ם מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות, שנאמר כמעשה ארץ מצרים.

וכתב בהגהות מיימוניות, שם: ויש תימה על קהילות השוכנים שם, וגם רבינו המחבר עצמו הלך לגור שם. וליכא למימר שטעמו מפני שבא סנחריב ובלבל את העולם כדתניא בתוספתא דקידושין שאמר לו ר’ עקיבא למנימן גר המצרי, שהרי בפרק החליל אמרינן ואלכסנדריאה מאי טעמא איענוש, משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפו לשוב. וגם בתוספתא דמסכת ידים אמרינן למצרים נתן הכתוב קצבה שנאמר מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שמה וגו’ על ארץ מכורתם. ואין לנו טעם להתיר אם לא נפרש כפירוש רא”ם שפירש לא תוסיפו לא אסרה תורה אלא בדרך הזה, כלומר מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר. עד כאן מס”ה:

והרדב”ז כתב, שם:

ואם תאמר על מה סמכו לשכון במצרים. ויש מי שכתב שלא אסרה תורה אלא בדרך הזה, כלומר מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר. עד כאן. ואין זה טעם מספיק, שהא קרא דלא תשוב בדרך הזה עוד ניחא, אבל הנך קראי דכתיב לא תוסיפו לראותם עוד, מאי איכא למימר. ויש ליתן טעם דלא אסרה תורה אלא לירד לגור שם ולהשתקע, כדאיתא בירושלמי, לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכיבוש הארץ. וכל היורדים, תחלה לא ירדו להשתקע אלא לסחורה, ואף על גב דאחר כך נשתקעו אין כאן לאו, אלא איסורא בעלמא, ומפני טורח הטלטול ומיעוט ריוח המזונות בשאר המקומות לא חששו לאיסור זה. וכן משמע מתחלת לשון רבינו שכתב אסור להתישב בה. אלא שמסוף הלשון משמע דאיכא איסור לאו, שכתב ואין לוקין על לאו זה וכו’ משום שאין בו מעשה. ואפשר שהראשונים היו מפרשים כאשר כתבתי. ואם תאמר תקשי לרבינו שהרי נשתקע במצרים. ויש לומר דאנוס היה על פי המלכות שהיה רופא למלך ולשרים. וגם אני נתישבתי שם זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה וקבעתי שם ישיבה, וכי האי גוונא מותר, ושוב באתי לירושלים.


 

לזמן רב נצטערתי על קושיה הגדולה על אשר נודע דהרמב”ם ז”ל היה דר במצרים, הלא הוא פסק לאיסור תורה [בלא מלקות] יש אפילו לשוב בשאר דרכים.

וכל התירוצים הנאמרים במפרשים ז”ל, אינם נוחים לעניות דעתי.

[וגם בדעתי השפלה הרהרתי שלשה אופנים:

א – דאין איסור רק אם ישובו כל ישראל. ומצאתי לי פירכא מפורשת ברמב”ם ז”ל שם במקומו בהלכות מלכים. עיין שם.

ב – דמיתי דהרמב”ם ז”ל עשה הערמה שאמר וחשב את עצמו בכל עת שלא בא להשתקע דמותר (וכבר כתבתי מזה לעיל). והדוחק מובן מאליו.

ג – דהרמב”ם ז”ל ציווה להעלות עצמותיו לירושלים מהאי טעמא. וזה בוודאי לא ניתן להאמר לבר דעת תורה כמובן].

אך עכשיו האיר ה’ את עיני לפי מה שכתב המנחת חינוך כאן דרוב שיטות (ונראה דגם הרמב”ם ז”ל מכללם) סוברים דהא דקיימא לן שבא סנחרב ובילבל את כל העולם, גם מצרי בכלל. עיין שם. ולפי זה יש לומר שפיר לפי מה שכתב המנחת חינוך עוד דלפי הכלל של החוות דעת דבעשה גם הרמב”ם ז”ל מודה דספק אסור מדאורייתא, כידוע, ממילא גם כאן באדומי ומצרי דכתיב ביה דור עשירי יבא וגו’, הא ספק לא (ולפי עניות דעתי ואין צריך לזה, דהא מלא תתעב גופא הכי משמע, ודו”ק היטב). עד כאן דבריו. פי חכם חן: ומעתה אען ואומר דזה דווקא היכא דליכא וודאי נגד הספק, אבל אי איכא וודאי נגד הספק גם בכהאי גוונא הספק מותר. והשתא הרמב”ם ז”ל שלמד תורה לרבים, שפיר היה דר במצרים, שאינו אלא ספק מצרי בזמן הזה.

ואל תשיבני אם כן איך כתב דלוקין אם שב בדרך שיצאו, הלא אין לוקין על ספק. זה אינו דיש לומר דהתורה הקפידה על המקום ועל זה ליכא ספק, רק דהמקום לא אסרה תורה אלא בשב על דרך ההוא.

ודו”ק היטב כי היא בעזרת ה’ יתברך זכות רב להרמב”ם ז”ל:

וידעתי כי הרדב”ז ז”ל הלך גם כן בדרך הזה לתרץ דהרמב”ם ז”ל בשביל ללמוד תורה עשה כן, אבל זה דוחק גדול, דהיאך יתכן זה והיכן מצינו היתור בשביל תורה. אבל לפי מה שכתבתי בעניי אתי שפיר היטב בסייעתא דשמיא:

(שפע מצות, חלק ד)

הרב הגאון יהודה סג”ל קרויז בן הרב שמעון חיים, שקד על לימוד תורתו בקליינוורדיין וחיבר שם את ספריו: עשרה דברים – מנחת יהודה – עוקר הרים לביאור על דרך דרוש למאמר ממסכת בבא בתרא “עשרה דברים קשים נבראו בעולם” (תרס”ו), סיני – קובץ אביי (תרס”ט) על מאמריו של אביי במסכת ברכות.

אחר כך היה רב בדאברא ונכנס ללימודי חכמת הנסתר.  שם פרסם את ארבעת חלקי ספרו שפע מצות – לשילוב כל תרי”ג המצוות על דרך הדרש והפלפול (תרפ”ב). בהמשך הוציא לאור את ספרו קץ הפלאות (תרפ”ט). ספריו מלאים חריפות ובקיאות נפלאה.

כעבור זמן קצר חלה הרב במחלת עצבים ונאלץ לפרוש מכהונתו. הוא חזר לבית אמו וישב דומם כל ימיו בקלויז.

הרב נספה באושוויץ. הי”ד.

(מתוך ספר הזכרון לקהלת קליינוורדיין)

 

מספר הצפיות במאמר: 17

לקחי העלאת עצמות יוסף בימי נוראות מלחמת העולם הראשונה / הרב אליעזר לייטר הי”ד

הרב נתן נטע לייטר והרב אליעזר לייטר ובנו דוד

במדרש רבה בשלח: ויקח משה את עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר, חכם לב יקח מצות (משלי ו’) שכל ישראל עסוקין בכסף וזהב והוא היה עוסק בעצמות יוסף. ומנין היה משה יודע היכן יוסף קבור. סרח בת אשר הראה אותו. יש אומרים בנילוס היה קבור וכו’ ויש אומרים בתוך הפלטרין היה קבור, כדרך שהמלכים קבורין וכו’. והיו עצמותיו של יוסף מחזרין עמהן ארבעים שנה במדבר. אמר לו הקב”ה אתה אמרת לאחיך, אנכי אכלכל אתכם, חייך אתה נפטר ויהיו עצמותיך מחזרין ארבעים שנה במדבר, שנאמר ויהיו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ואין אדם אלא יוסף, שנאמר אהל שכן באדם, ויאמר: וימאס באהל יוסף, בזכות עצמותיך הם עושים פסח קטן.

במדרש רבה שמות אשר על שם שהיו מאשרין אותו כל שומעי גאולתן וגדולתן. אמר רבי לוי לא לן אשר באכסניא מעולם וירש גבהו פלטריות, מה שלא ירש יהודה. יוסף, על שם שעתיד הקב”ה להוסיף ולגאול את ישראל מן מלכות הרשעה, כשם שגאל אותם ממצרים. דכתיב והיה ביום ההוא יוסף ד’ שנית ידו.

העולם טובע במבול של דם בכל ארבע פינות התבל תאכל אש מתלקחת ולהט החרב מהפכת ומהרסת גן עדן העולם למדבר שממה, לגיא הריגה. מיליונים חיים פורחים באביב ילדותם נגדעים באופן נורא. רבבות חיי משפחה מנוגעים עד תוך תוכם, נהרי נחלי דם שוטפים בקצף וישקו האדמה. אין קץ לאוצרות והון רכוש עבודת זיעת אפים של שנות עמל ויגיעה ההולכים לאבוד. אין מספר לעיירות גדולות וקטנות הנחרבות ונהרסות עד היסוד ואין ערך להריסה, נטישה ועזיבה בארץ. אין מלים לבטא במו השוד והשבר, לא תוכל העין לראות הצרה והצוקה, ולא האוזן לשמוע קול יללת האומללים אשר יפלו לקרבן על המזבח הקרב האיום והאכזר.

שבט של דם אדום נטוי על שמי העולם ותחת רושם פעולתו ירגז התבל ממקומו ועמודי עולם יתפלצון, החיה שבאדם קמה לתחייה בכל עוז שבבותה ותטרף טרף וכאלו הומת כל רגש אנושיות בלב העולם והאומות אשר עד כה התיימרו בתרבות והתקדמות נפלו משמי רום מצבם לעומק תהום השובבות והבערות, נסוגו אחור בצעדי עקרב. הלאומים היותר מקולטרים, פטרוני החירות ולוחמי החופש, נתנו יד לממלכת האכזריה החשכה הבועטת ברגל גסה כל מושג של חופש וחירות ללחום נגד הצדק והיושר בתכסיס מגואל ונבזה. אור הבריטים והצרפתים וחשך הרוסים משתמשם בערבוביא לכסות פני תבל בערות, עריצות ואכזריות.

מלחמת העולם הראשונהביחוד נגעה המלחמה האיומה את חיי עמנו כי המדרש הזה עלה בידנו מן הגולה, שכל מקום שנאמר ויהי אינה אלא צרה. והגלות הארוך בכל המון מאורעיו, לימד אותנו לדעת כי כל מקום וכל זמן שיעשה בו תהפוכה מדינית, אינה אלא צרה וצוקה לעם היהודי. הננו השעיר העזאזל. ואין זה הפרזה יתירה אם נאמר כי גם המלחמה הנכוחית נגעה בנו, אפשר בלי משים, יותר מכל העמים הלוחמים. וידוע למדי אשר עבר על החלק היותר גדול מעמנו, אשר הקרב ירעש בכל עוזו על ארצות משכנו.

מבטו של עולמנו החודר ודוקר לתוך עמקי כוחות הטבע היותר נטמרים ונעלמים, המגלה מצפוני התולדה היותר נסתרים, רגילה היא בדורנו לעבור בסקירה קלה ושטחית על כל הנעשה בחיים המדיניים. רוח האדם היורד לתוך מחשכי הטבע וצולל לעומק רזי הבריאה, לא תעמול למצוא עלה בנוגע לתהלוכות המדינות. מעת שנסתום החזון, רגילים אנחנו להביט על כל תהפוכה מדינית כעל דבר במרוץ טבעי בסבה טבעית. רואים אנחנו כוחה של אומה בזיונה ותכסיסה הנבחר, שוכחים אנחנו כי הממליך מלכים המשגיא לגויים והמשפיל לאומים, שופט גויים וממלכות ומעבירם תחת שבט משפטו להענישם או לגמול להם שכר. מי יגלה עפר מעיניכם נביאי וחוזי יה, ותטפו מלים לממלכות ארץ ויושבי תבל ותרבו תוכחות ללאומים ליישא משא וחזיון ליושבי כיסאות אוחזי שרביט!

גם אנחנו בני עם עתיק יומין אשר האמונה אומנת לנו ותורה דעת אותנו כי אין מקרה ורצון משולח מושלת בתבל, כי אם יד ה’ עושה כל. גם אנחנו טבענו ביוֶן מצולית ההרגל לשפוט על כל דבר ממצב טבעי’ ותחת לחדור לתוך עומק רזי סדר ממשלת יד ההשגחה להוציא תוצאות כבדי ערך נצחיים הנוגעים לחיינו בתור עם ישראל, עוברים אנחנו בהעברה שטחית וקלה ומוצאים תוצאות פחותי ערך, ל(נ)גע(י)ם הדומים לאותם של העולם.

לא כן הורה אותנו משה אב החוזים עליו השלום ויקח משה את עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר “חכם לב יקח מצות”, שכל ישראל עסוקין בכסף וזהב והוא היה עסוק בעצמות יוסף. העם אשר עמד על מצב נמוך וראו בגאולתם תכלית רגעי, זמני, בצאתם משעבוד הגוף לחירות הגֵו, שאפו לרכוש להם רכוש גופני, כסף וזהב, ומשה היה עוסק לרכוש רכוש קיים, נצחי, הוא היה עוסק לטבוע בעמו עצמיותו ותכניותיו של יוסף היקרים. ומנין היה משה יודע היכן יוסף קבור, איך ידע משה מקום משכן עצמיותו ואישותו של יוסף האמיתיים? איך ידע להוציא מכל המון תכנותיו, את התכונות היותר יקרות המסמנים את עיקר עצמיותו אשר בם הצטיין, והראויה להיות לנס עמו ?סרח בת אשר הראה אותו, כמאמר המדרש: אשר שהיה מאושר, שלא לן באכסניא מעולם. והוא סמל “האשר” והצלחה, כי הגאולה האמיתית, היא סרח העודף של אושר והצלחה (ל)נפשות. ובת אשר, זאת מתנת אלקים אל האדם, הראתה לו למשה קבורתו, מקום משכן כבוד יוסף הרוחני!

יש אומרים בנילוס היה קבור ויש אומרים בפלטרין של מלכים, כדרך שהמלכים קבורים, בין המון אבנים טובות ומרגליות המזהירים ומבריקים בנזר תפארת ראש יוסף התנוצצו לתפארה שתי אבני חן מקסימי עין, והם שתי מדות נעלות מפיצות זהר וברק. מרהיב עין רואה, האחת היא המדה היקרה של אושר הנפש, שלא להכניע נפשו מפני פגעי הזמן, להחזיק מעמד אף ברוח היותר חזק המנשב בשטף קצף לשבור ספינתו של האדם על ים חייתו, שלא להתייאש אף ברגע היותר נורא ושלא לאבד את שויון נפשו, ולמצוא את עצמו מאושר ןמוצלח אף בעת בוא עליו צרה וצוקה היותר איומה. לבטוח בד’ ולקוות כי רבים טבעו בבוא עליהם סופה וסערה באשר לא החזיקו מעמד להחזיק בתורן ספינתם בעת אשר היתה קרובה ישועתם לבוא, ומי שטבעה ספינתו ונשברה בין גלי ים סוער לא יאמר נואש, ובדף שבור לחזק בכל עוזו (ו)יניע ראשו לכל גל וגל אשר תעבור עליו, עד כי יגיע לנמל כרבי עקיבא ורבי מאיר. וביתר עוז הצטיין יוסף במדה זאת, כי לעג לפגעי זמנו וכל גלי הים אשר רעשו נגדו הניע ראשו והניח המים האדירים לעבור עליו ועל נהר חיותו הארוך היוצא מגן עדן בית אביו עד תהום ושאול בית-סהר מצרים החזיק ספינתו הטורפת בין המון גלים רועשים וזועפים, הפוערים פיהם לבלעו, ולכל גל וגל נענע ראשו, קבל הכל בשתיקה, לא הרהר אחר השגחה, לא עקם שפתותיו להתאונן על רוע סדר ממשלת יד ד’ ותמיד היה מאושל ומוצלח, אף ברגע היותר מר, “ויהי בבית אדוניו המצרי’,’ “ויהי בבית הסהר” וד’ עמו. ראה תמיד מעשי ד’ לנגד עיניו ובטח בו כי לטובתו ואשרו הכל. וזה “בנילוס היה קבור“, המדה היקרה הזאת אשר הצילתו מכל רע, יסודתה “בנילוס”, בנהר החיים שלא התירא מנהר הסואן עליו בשאון גליו, לא נמוג לבו ואמיץ לא רפה, כמאמר המדרש: ויאמר ישראל רב, רב כחו של יוסף, שכמה צרות הגיעהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני, שחטאתי שאמרתי נסתרה דרכי.

המדה השניה, אבן טוב ומרגליות נאה, היא שלא נקסם מזהר וברק הצלחתו המעוור עיני קצרי ראות, והתהפוכה הפתאומית “מבור חשוך” לכסא מלכות, לא פעלה על נפשו השתנות גדולה, והפסיעה הגסה “מעבד למלך”, לא נטלה אף אחד מששים ממאור עיניו, כי אהדרי ליה בקדושת טהר רוחו, לא גבה לבו ולא זחה דעתו עליו ולא שכח העבר. ויקרא את בניו על שם המאורע, כי הפרני אלקים בארץ עניי ונשני כל עמלי, להעביר נגד עיניו תמיד את העבר ועל ידי זה לא נטר שנאה לאחיו והבטיחם לכלכלם ונחמם, כי ראה השגחת ה’ לטובה בכל הרעה של העבר. וזה ויש אומרים  שהיה קבור בפלטרין של מלכים. יוסף העקרי, נס עמו, היה קבור בפלטרין של מלכים. גדולתו ומצבו בתור מלך לא פעל על נפשו לרעה. לא רם לבבו מאחיו ולא סר ממצות ד’. זאת התורה היתה כתובה על לוח לבו ויקרא בה כל ימי חייו.

ובמצווה זאת עסק משה עת צאת ישראל ממצרים: (א) לטעת בם התכונות ומדות היקרות האלו, והוא הרכוש הגדול אשר יצא בו, צידה רוחנית על דרכם הארוכה במדבר שממה, ארץ ציה, באין מזון ומחיה, סם חיים לפגעי הזמן הנשקפת להם על דרכם הסבוכה בתלאות והרפתקאות, שלא להרהר אחר מעשי ד’, שלא לעקם שפתים לקרוא תגר על רוע המצב, שלא לאבד שוו משקל הנפש, להחזיק מעמד ושלא להניח המשוט מתוך ידו בין גלי ים הזמן הזועפים, לבטוח בד’ ולקוות לטוב. (ב) לנטוע שורק נחמד מכרמו של יוסף על תלמי לב עמו, שלא להעוור עינם מתהפוכה פתאומית בצאתם מאפילה השעבוד לאור גדול של החירות, שלא להיקסם מזוהר וברק החיים החרותיים לשכוח העבר, שלא יגבה לבם ורוחם להשמין, להעבות ולשכוח ד’.

ולתכלית זה ציווה ד’ לעשות את חג הפסח, לאכול בו פסח מצה ומרור, לחוג את חג בהלל והודאה בצאתם משעבוד לגאולה, מאפלה לאור גדול. וכדי להעביר תמיד נגד עינינו שני אלו מדות יוסף, רמז לנו בעשיית הפסח צלי אש, ראשו על כרעיו ושלא לשבור עצם בו. והוא רמז על אמוץ הרוח, כי נעבור באש ולא נכווה, ונחלוף במים בים סוער ולא נטבע. כי הנני מניעים ראש עד כי יעברו הגלים הזועפים בהרכינו את ראשנו עד הכרעים, “ראשו על כרעיו”. והננו יוצאים שלמים ותמים בלי שבירת עצם, בלי שבירת הרוח, “ועצם לא תשברו בו”. ומכל המכות ומהלומות הנופלים על גֵו אומתינו, מתערים אנחנו כהדין תרנגולתא דמתנערו מעפרא. וציוונו לאכול גם מצות ומרורים שלא להעוויר עינינו מזוהר וברק החירות ומתהפוכה פתאומית, לשכוח העבר, העוני ושפל המצב הקדום.

וד’ הולך לפניהם בעמוד ענן יומם, בעת זריחת שמש הצלחתם הוא מענין ומחשיך שמי עולמם, ובעמוד אש לילה, בליל החשכה מצבם, הוא מאיר להם בהצלחה ואושר ללכת בדרך חייתם יומם ולילה. על כן לא ימיש האדם מנגד עיניו עמוד הענן יומם ועמוד אש לילה, בעת חשכת מצבו לא יאמר נואש לישועתו ובעת אשרו והצלחתו אל יתיאש מן הפורענות.

וזה שאמר ד’ ליוסף כי עצמותיו יהיו מחזרין עמהן במדבר והאנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, “זה יוסף” ולא לקחו “מעצמותיו” עמהם, ולא הלכו בדרכיו להחזיק מעמד לנענע ראש לגלי הצרות והתמרמרו על רוע מצבם בהלינם על ד’ בקברות התאוה ובמי מריבה, לא עשו הפסח ולא קיימו המכוון מעשיית הפסח, הרומז על האמור. וצוהו לעשות פסח שני, להתרגל שנית באלו המדות ולהשריש בלבם שנית מדות יוסף.

גם אנחנו היום עלינו להוציא תוצאות כבדי ערך מהמלחמה הרועשת סביבותינו. אל לנו להתיאש ואף כי ספינותינו טורפת בים סוער וזועף בין גלי דם ואש, אל לנו להניח המשוט מידנו. עלינו לעסוק בעצמיות של יוסף. ואף כי אין קץ לגודל הצרה אשר באה עלינו, אשר אין ערך לה ואין דמיון בכל הגלות מעת שנחרבה ארצינו, ומסעי הצלב כאין ואפס נחשב לה לנגד ההרוס והחרבה, המוצאת אותנו, אל לנו לעשוק בכסף וזהב, לבכות על הון ורכוש שנאבד לאלפים ורבבות. עלינו להזדיין באמיצת הרוח בתקווה ובטחון בעבר ועתיד שלנו, כי כל כלי יוצר עלינו לא יוצלח, לזכור כי עם עולם הננו, העם אשר למרות כל הרדיפות והגלות בכל דור ודור קיימים הננו עד הגלות האחרון הזה, כי היהודי הנצחי הננו אשר תקהה כל ברזל נגדנו. באנו באש ובמים והננו יוצאים שלימים ותמים בלי שבירת עצם, בלי שבירת הרוח. והמלחמה האחרונה הזאת היא טבעת האחרונה בשרש(ר)ת גליותינו, אשר נענדה על צווארנו בגאוה ובגודל לבב:

הנני העם האחד הקיים ועומד מיום היותו לגוי עד עתה, כצור וסלע חזק בתוך ים סוער וזועף! התקופות היותר נוראות והזמנים היותר מרים, לא גברה עלילו יחבֵל עול הזמן מפני שומן קיומנו! ועצמות יוסף פעלו עלנו להתקיים ולקוות לעתיד, כי עתיד הקב”ה להוסיף ולגאול את ישראל מן מלכות הרשעה, כשם שגאל אותם ממצרים, ונחיה לעולם עד בוא גאולתינו ופדות נפשינו, עד בוא נבואת החוזה, וכתתו העמים חרבותם לאתים והדעת כמים לים מכסים והגאולה תהיה שלימה. אמן!

(הרב אליעזר לייטער הי”ד אב”ד טרמבוולא, מתוך הספר רבותינו שבגולה)

הספר רבותינו שבגולה חלק ראשון, יצא לאור בימי מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע”ה (1915) בפרסבורג (ברטיסלבה) ע”י הרב נתן נטע בן יחיאל מיכל לייטער ז”ל. “והוא קובץ מאמרים דרושיים וספרותיים פרי עט גדולי רבני גליציא ובוקווינא המתגוררים בגלותם לסבת המלחמה בעיר המלוכה וויען, המבוארים את יחס המלחמה אל היהדות”. הספר זכה להסכמות הרב אברהם מנחם הלוי שטיינברג אב”ד בראדי, הרב מאיר אראק אב”ד בוטשאטש, הרב פינחס הלוי איש הורוויץ אב”ד בראדשין והרב ישעיהו פירסט רב עדת ישראל שיפפ שוהל בווינה. הספר מונה את שמות הרבנים שנמלטו מהכיבוש הרוסי וגלו כפליטים לווינה בעקבות המלחמה. קובץ מאמרי הרבנים הגולים בספר זה, עוסק בדרכה של היהדות לנוכח נוראות המלחמה והתפוררות הקהילות, ומעודד את העם להחזיק מעמד חרף סערות הזמן ונוראותיו.

רבים מהכותבים המופיעים בספר זה – נספו בשואה, כפי שמופיע בספרו של הרב משה לייטר ניב והגות (1956). בפרק דמעה יתומה, כותב המחבר אודות אחיו, הרב נתן נטע לייטר זצ”ל, עורך הספר “רבותינו שבגולה”. וכך הוא כותב:

בשנת תרע”ה הוציא לאור בוינא קובץ חידושי תורה בשם “רבותינו שבגולה” והגאונים רמ”מ שטיינברג ורבי מאיר אריק אבד”ק בוטשטאש־טרנוב הסכימו עליו ושבחוהו ואת מעשיו. הגאון רמ”ם שטיינברג ז”ל כתב: “בא לפני הבחור הרב החריף ובקי מופלא ומופלג נתן נטע לייטער בהרב הגאבד”ק דוניוב , . . והוא קונטרס נחמד”. וגם הגאון רבי מאיר אראק ז”ל כתב והעיד על “החריף ובקי ענף עץ אבות כמר נתן נטע לייטער נ”י מאושר חילו כי נטה שכמו לסבול עול תורה”.

והשתתפו בקובץ־תורתו מלבד הגאונים הנ”ל גם הרבנים הגאונים מהר”ן וויידנפלד אבד”ק דאמבראווא זק”ל ויבדל לחיים רבי משולם ראטה אבד”ק הורוסטקוב וטשרנוביץ וכעת מגאוני ירושלים שליט”א, רבי יוסף חנניא ליפא מייזלש אבד”ק מונסטרזיסקא, רבי נתן נטע לייטר ראבד”ק לבוב זק”ל שארנו, בן ציון כ”ץ אבד”ק בארשטשוב־טשרנוביץ, רבי אליעזר לייטער אבד”ק טרמבובלא זק”ל, רבי ב. שטיינברג אבד”ק טלומאטש, רבי אליעזר מישעל אבד”ק טורקא, רבי שמעיה שטיינברג אבד”ק פרעמישלאן, רבי מאיר מאירזון ראבד”ק וינא, רבי משה קראמר רב בוינא, רבי מאשל שמלקיש מקראקא בן אחיו של הגאון ר’ יצחק שמלקיש אבד”ק לבוב, רבי חיים נחום הלברשטם אבד”ק מאשציסקה, רבי ישכר דוב באב”ד אבד”ק בוסקא, רבי מאיר קלוגר אבד”ק קראקאוויץ, רבי גרשון האגר אבד”ק טויסט, רבי מיכאל הלוי איש הורוויץ, קראקא, רבי משה הלוי איש הורוויץ בנו של הגאון ר’ אריה ליב ז”ל איש הורוויץ אבד”ק קראקא, רבי משה נחום לייטער אבד”ק זבלוב והגאון זאב לייטר אבד”ק פיטסבורג שליט”א, ורבי שלמה הערץ סטרי”א. ובראש הקובץ נדפס המאמר “בין תקוה ויאוש” פרי עטו של הכותב הטורים האלה.

בכוונה מיוחדת קראתי את הרבנים המשתתפים בשמותיהם, כי מלבד שלשה, יחיו לאורך ימים טובים, הרי כולם שבקו חיים לכל חי. מי במטתו ומי שנרצח ונשרף בידי הנאצים הארורים ולא נשאר מהם כל זכר, מלבד אלה מהגאונים שזכו שיתפרסמו ספריהם והיו למקור לא אכזב לכל רב וצורב.

 

מספר הצפיות במאמר: 43

אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק / הרב קלונימוס קלמיש שפירא הי”ד

תמונת רבי קלונמוס קלמיש שפירא הי"ד

אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. להבין הלשון זרעו של עמלק, שגם שהראשון היה שמו עמלק וכולם זרעו הם, מכל מקום הא גם כל האומה נקראת עמלק, כמו שאמר הפסוק בפרשת שלח עמלק יושב בארץ הנגב, וכן בשמואל אגג מלך עמלק, והיה צריך לומר עד שימחה עמלק.

אבל הרמז הוא עד שימחה מה שעמלק זורע, כי גם אחר שימחה עמלק, הזרעים שזרע, ישארו, השבת שמחללים הרבה מישראל רחמנא ליצלן באונס מפני צרותיו של עמלק, ישאר בכמה מהם זמן רב מחולל אצלם, וקדושתו מחוללת, ולא יפחדו כל כך מלעשות בו מלאכה כמו עד עתה. הזהירות ממאכלות אסורות לא תהא אצל הרבה מהם כל כך חמורה כמו עד עתה אם חס וחלילה נכשלים בהם בימי עמלק. והאם אותם בני הנעורים שמוכרחים להתבטל מתורה ואינם יודעים בעצמם אם חיים הם מצער וצרות רחמנא ליצלן, ישובו במהרה להכניס את ראשם ורובם לתורה כמאז, גם אחר שימחה עמלק, אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה גם זרעו של עמלק, הזרעים שזרע בנו. ולכן מחה אמחה את זכר עמלק, כי הלשון כפול מורה על מהירות הדבר כמו ועל השנות החלום פעמים כי ממהר אלקים, ועל משה משה שקרא ד’ בסנה בלא פסיק טעמא איתא במדרש (מדרש רבה שמות פ”ב) משל לאדם שנתן עליו משוי גדול וקורא פלוני פלוני קרובי פרוק מעלי וכו’, היינו גם כן לשון מהירות, מחה אמחה מהרה כדי שלא ישאר אחריו הרבה זרעים.

(אש קודש)

הרב קלונימוס קלמיש שפירא היה מצעירי האדמו”רים בפולין שבין המלחמות, ומן הבולטים שבהם.

בקישור הבא ניתן לראות סרט על האדמו”ר מפיאסצנה.

תמונת האדמור מפיאסצנה הי"דהרב נולד בי”ט באייר תרמ”ט (1889) בגרודז’יסק מזובייצקי שבפולין לאביו רבי אלימלך שפירא מגרודז’יסק, מצאצאי רבי אלימלך מליז’נסק והמגיד מקוז’ניץ, ולאמו חנה ברכה, שהיתה בתו של האדמו”ר רבי חיים שמואל מחנצ’ין. לאחר שהתייתם מאביו בגיל שלוש, גדל אצל סבו, רבי חיים שמואל מחנצ’ין ובהמשך גדל אצל אחיינו, האדמו”ר מקוז’ניץ רבי ירחמיאל משה הופשטיין, בן אחותו (למחצה) הגדולה, שרה דבורה.

בגיל 16, בשנת תרס”ה (1905), נישא לחיה רחל הופשטיין, בתו של רבי ירחמיאל משה הופשטיין. לאחר נישואיו המשיך לגור אצל חמיו, ממנו למד את תורת החסידות, ובפרט את דרך חסידות קוז’ניץ וחסידות קרלין (שחותנו הושפע ממנה, דרך אביו החורג, רבי אשר מסטולין). רבי קלונימוס השתלם גם בחוכמות חיצוניות, הוא דיבר באופן שוטף מספר שפות, וידע לנגן בכינור.

בשנת תרס”ט (1909) לאחר שנפטר חותנו, קבע הרב קלונימוס קלמיש את מרכז פעילותו בעיירה פיאסצנה, עיירה קטנה מדרום לוורשה נתמנה שם לאדמו”ר. בשנת תרע”ג (1913) מונה לרבה של העיירה. בשנת תרפ”ג ייסד את ישיבת “דעת משה” בוורשה  (על שם חמיו), ושימש בה כראש ישיבה במקביל לאדמו”רות בפיאסצנה, בה ביקר בעיקר בימות הקיץ ובימים הנוראים . הרבי היה פעיל בארגון “שומרי שבת” בוורשה, ואחר כך היה נשיא הארגון. בשל מאמציו הקים הג’וינט מטבח עם שבו סעדו לפני הקמת הגטו ואחריו רבים מיהודי פיאסצ’נה שנמלטו לוורשה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, לנוכח המשבר הגדול ביהדות החרדית, כשרבים מבני הנוער עזבו את הדת, החליט הרבי להירתם לנושא חינוך הנוער. הוא חילק את זמנו בין פיאסצנה לוורשה, שם הקים בתרפ”ג (1923) את ישיבת ‘דעת משה’. הוא נודע כאיש חינוך והתפרסם בזכות חיבוריו החדשניים בתחום החינוך החסידי, החשוב שבהם “חובת התלמידים” ו”הכשרת האברכים”.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נלכד בוורשה המכותרת על ידי הגרמנים. בהפגזות נהרגו בנו, כלתו (בת האדמו”ר רבי שלמה חיים פרלוב הי”ד) ודודתו, וזמן קצר לאחר תחילת הכיבוש הגרמני מתה גם אמו. למרות האסון האישי, ולמרות הצרה הכללית, סרב להצעות בריחה שונות שהופנו אליו והעדיף להישאר עם חסידיו בגטו וורשה. שם המשיך לנהל במסתרים “שולחן חסידי” (טיש) מדי שבת ואף נשא דרשות בהתאם לנסיבות הימים. הרבי מפיאסצ’נה לא חדל לעודד את היהודים הכלואים בגטו גם בשעה שמצוקות הגטו הלכו וגברו. הרבי עשה מאמץ עליון לסייע ליהודים בקיום המצוות בגטו. הוא פעל לאפשר גישה של נשים למקווה טהרה, לאפיית מצה בפסח, לקיום ברית מילה, ועוד.

דרשותיו נמשכו עד סמוך לתקופת חיסול הגטו. את תורותיו בתקופת השואה העלה על הכתב, והחביאם בתוך בכד חלב, בצירוף בקשה כי המוצאם שישלחם לאחיו הרב ישעיהו שידפיסם. לאחר מספר שנים נמצאו הכתבים על ידי פועלים שחפרו בהריסות הגטו. הכתבים הובאו למכון ההיסטורי היהודי בורשה. בשנת 1956, במסגרת תפקידו בסוכנות, עיין מר ברוך דודבדני בחומר רב לא ממוין מתקופת השואה והתגלגל לידו מכתבו של הרבי בו הוא מבקש מאחיו ומידידיו בישראל להדפיס את הכתבים שיתגלו. בעקבות גילוי המכתב חיפש מר דובדבני את הכתבים, ומשמצא אותם העבירם לידי ועד חסידי פיאצ’סנה בישראל. כתבים אלו פורסמו, בספר “אש קודש”, בשנת תש”ך.

משהחלו האקציות בגטו, בקיץ תש”ב (1942), נרשם בעזרתו של ר’ אברהם הנדל כעובד בשופ של שולץ והמשיך בהנהגתו הרוחנית גם שם. האדמו”ר ניצל מן הגירוש הגדול למחנה ההשמדה טרבלינקה ביולי 1942, בשל היותו עובד חיוני (בתו של האדמו”ר נחטפה וגורשה להשמדה בטרבלינקה ביום ב’ דר”ח אלול תש”ב). זמן מה הוסתר בבית החרושת למטוסים הֶנקֶן. לאחר מכן, בשנת תש”ג גורש למחנה הריכוז טרבניקה (או בודז’ין) שבאזור לובלין ונרצח כפי הנראה בד’ או ה’ בחשוון תש”ד, יחד עם שאר יהודי המחנה. הי”ד.

אחיו הצעיר היה הרב ישעיהו שפירא, “האדמו”ר החלוץ”, עלה לארץ בשנת תר”פ. הוא היה ממייסדי “הפועל המזרחי”, ואביהם של השר יוסף שפירא ושל האדמו”ר רבי אלימלך שפירא. בהגיע אליו השמועות האיומות על האסון הגדול שקרה לאחינו בני ישראל באירופה ועל מות אחיו האהוב, לא עצר כח, ונשמתו עלתה למרומים.

  • חובת התלמידים (תרצ”ב) –  הדרכה בלימוד ועבודת ה’, מיועד בעיקר לתלמידים צעירים. בסיום הספר הודפסו שלוש מדרשותיו. בהוצאות חדשות הובאו תולדות המחבר בסוף הספר.
  • הכשרת האברכים – הדרכה בלימוד וחסידות לנשואים. ספר זה מהווה המשך ישיר לחובת התלמידים ומהווה הדרכה לתלמידים מתקדמים.
  • מבוא שערים – הקדמות ללימוד חסידות, נספח להכשרת האברכים.
  • צו וזירוז – בענייני חינוך, נספח להכשרת האברכים.
  • חובת האברכים – ספר המשך להכשרת האברכים, שאבד בתקופת השואה.
  • דרך המלך – ספר דרשות.
  • דרשה (תרצ”ו) – דרשת שבת תשובה שאמר הרבי בבית המדרש בפיאסצנה.
  • בני מחשבה טובה – ספר להדרכת חבורת אנשים השואפים להתעלות בעבודת ה’.
  • אש קודש (תש”ך) –  דרשות חיזוק שבועיות שנתן האדמו”ר במשך ימי השואה, מראש השנה ת”ש (1939), עד שבת חזון תש”ב (1942). הספר הזה נחשב לתעודה החסידית האחרונה שנכתבה על אדמת פולין.

(מקורות: ויקישיבה, ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואה, אתר מט”ח)

קיימים עוד מקורות נוספים רבים, ובהם:

ספר זכרון קודש לבעל אש קודש (תשנ”ד), רב חובל באוניה טובעת – אתר דעת, תולדותיו בהקדמת המוציאים לאור לספר הכשרת האברכים (תשכ”ב), אתר דעת, בסוד משנתו החינוכית של הרבי מפיאסצנה זצ”ל (בית יעקב תשכ”ב 36), דרשות הרבי מפיאסצנה בגטו ורשה (אתר יד ושם), שבת אחת בכפר פינס בצלו של הרב שפירא ז”ל (נרות שבת תש”ה גליון 60), אלה אזכרה ה’ 163, אדמורים שנספו בשואה  247, שבעים פנים (ישראל ארליך, תל אביב תשנ”ג, עמ’ 166) …

 

הרב קרליבך מספר על האדמו”ר מפיאסצנה בסרטון הבא:

בסרטון הבא מובאת הרצאתה של הגב’ אסתר פרבשטיין – אש הקודש בגיטו ורשה:

תולדותיו הובאו בגיליון 68 של “ישע שלנו”:

מתוך ישע שלנו 68

 

מספר הצפיות במאמר: 220

כמה נפיש האי גברא, ממשה ושתין רבוון / הרב שלמה דומניץ הי”ד

יבשה בתוך הים

הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל (תהלים ס”ו) התחיל ים ומקיים בנהר. גם בים אמר יבשה, ובנהר ברגל. ויותר קשה דלא אמר “עברו” רק “יעברו” לשון עתיד.

בפשיטות יש לומר דלרמז בא על מה דאמרו ז”ל מחנה סנחריב הרשע מ”ה אלף בני מלכים, פ’ אלף גבורים, ס’ אלף אחוזי חרב וכו’, כת ראשונה עברו בשחי, שטו הסוסים בירדן, אמצעיים עד צוואר יגיע, אחרונים העלו עפר ברגלים ולא מצאו מים. במה הכם, רבי אליעזר אומר ביד הכם, שמאמר וירא ישראל את היד הגדולה, הוא היד שעתידה ליפרע מסנחריב (סנהדרין צ”ה). וזהו באותו יד, כי הפך ים ליבשה, אותו יד עתידה ליפרע מסנחריב, כי בנהר יעברו ברגל, יחרב הירדן באין מים לשתות.

ולהרחיב הדברים, הנני בהקדמת מלין מספר הקדוש בוצינא דנהורא, שהביא מרבי פינחס בן יאיר, כי קאזל לפדיון שבויים פגע בגינאה נהרה, אמר ליה חלק לי מימך ואעבור בך, אמר ליה אתה הולך לעשות רצון קונך ואני לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ואני ודאי עושה. אמר ליה אם אינך חולק, גוזרני עליך שלא יעבור בך מים לעולס. חלק ליה. הוו האי גברא דהוי דרי חטי לפסחא, אמר ליה חלוק נמי להאי דבמצווה קאעסק. חלק ליה. הוו האי טייעא דלווה בהדיה, אמר ליה חלוק נמי להאי, דלא לימא כך עושין לבני לויה, חלק. אמר רב יוסף, כמה נפיש האי גברא ממשה ושתין רבוון (חולין ז’).

להבין סברת רב יוסף שאמר נפיש האי גברא ממשה, דכתיב ביה “לא קם כמשה”. והתירוץ כי מרן הבית יוסף יגע פעם אחת במשנה, שלא יכול להבינה, ואמר לו המגיד פירוש המשנה, וכשבא הבית יוסף לבית המדרש שמע מנער אחד פירוש המשנה, כהפשט של המגיד, חלש דעתיה. ובא אליו המגיד ואמר לו, לא תתצער, אתה בתחילה פתחת הצינור, לכך נקל לאחרים אחריך לבוא אל הפשט. וכמו כן אמר רב יוסף כמה נפיש האי גברא, שחלקו לו המים, אין זאת רק ממשה; משה רבינו פתח הצינורות תחילה ועל ידו נחלק המים גם לרבי פינחס בן יאיר. ודברי פי חכם חן.

ואוסיף נופך, דלכאורה יש לומר על רבי פינחס בן יאיר שלא השגיח על תשובת הנהר, דתשובה ניצחת הוא אין ספק מוציא מידי ודאי, והנהר גופא למה פחד ולא עמד בטענתו כי עזה. אבל קרוב לעניין זה הביא המדרש (בשלח) ויט משה את ידו על המים, אמר לו הים מפניך אני נקרע, אני גדול ממך, אני נבראתי בשלישי ואתה בששי. מה עשה הקב”ה נתן ימינו על ימין משה, ראה להקב”ה וברח. עיין שם. גם כאן קשה מה ראה הים וינוס, הן תשובה ניצחת לו. גם מדוע נתן הקב”ה ימינו על משה ולא על הים, וכי משא פנים בדבר.

תשובה לדבר מדכתיב, אם לא בריתי חקות שמים וארץ לא שמתי. עיקר בריאת שמים וארץ בשביל ישראל היתה. אורייתא וישראל חד, בראשית בשביל התורה הנקראת “ראשית”, ה’ קנני ראשית דרכו. ישראל נקראים “ראשית”, קודש ישראל לה’ ראשית תבואתה. ואתנחא סימנא “בראשית” ראשי תיבות י”ש ש”שים ר”ובא א”ותיות ל”תורה, נגד ששים רובא ישראל. ולפי שאמרה תורה מימינו אש דת למו, הדת בימין ניתנה, לכן להראות כחו של ימינו של משה, הוא כח התורה הקודמת לששה ימי בראשית, לכך כשראה הים אותו מעשה, נזכר הלכה כי למשה משפט הבכורה, ברח הים והראה היבשה.

בכח זה ממש משפט הבכורה גם לרבי פינחס בן יאיר, כי הלך לדבר מצווה. תורה צוה לנו משה, וגדול כוחו לנצח לנהר. וזהו שאמר רב יוסף כמה נפיש האי גברא, אם לא ממשה ומשיתין רבוון, שהתורה תליי ביה במשה ובשיתין רבוון, כי גם ישראל קודמין ובשבילם נברא העולם, כדכתיב בראשית, ראשי תיבות, יש ששים רובא אותיות בתורה, נגד ששים רובא ישראל. ויגזור אומר ויקם.

ובספר ת”ח כתב, כי הנך תלת זמנין שנחלק הנהר, הוו רק חד זימנא, משום דלא עביד קוב”ה ניסא למגנא. רק לפי ההכרח. ולכך מתחילה שהיה צריך לעבור במים, נחלק הנהר שיעבור בו רבי פינחס עד צווארו ולא יותר, שהיה די לו. אחר כך להאי דדרי חיטי לפסחא, בכדי שלא יבוא לידי חימוץ, נחלק יותר כפי ההכרח שלא יגיעו המים וילכלכו החיטים. ואכתיה עמוקים היו. ואחר כך להאי טייעא עם סחורתו נחלק יותר עד רגליו. אבל כי אלו ג’ דברים ברבי פינחס בן יאיר, הפדיון שבויים, והאי דדרי חיטיה, והאי טייעי, הכל הוא דבר אחד ועת הכושר לכולם, ובאותו יום דהוא ערב פסח היה.

כי אמר יאמרו בשם מהרי”ל, וכתיבה בספר בית הבחירה, שמצות פדיון שבויים בערב פסח דבר גדול מאד הוא. ואפילו לרשע ובעל עבירה, מצווה להשתדל בכל היכולת לפדותו ולהוציא מבית אסורים, כמו הקב”ה בכבודו ובעצמו הוצאנו ממצרים הגם שלא היינו כדאי ופלא. כמו כן הביא הפייטן במעריב ליום שביעי של פסח, פסח עתיד לפדיון שבויים ויצא ונלחם בגויים, פסח לעתיד. חטי לפסחא, בוודאי ערב פסח היה לאפיות מצות אחר חצות במקום קרבן פסח. גם מצאנו בשחיטת קרבן פסח כשהיו הולכים לבתיהם כל אחד היה נותן פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו. אמר עוליש טייעות. ופירש רש”י דרך סוחרים ישמעאלים הוא זה (פסחים ס”ה). ובמעשה ידי יוצר להגאון מהרש”ק ז”ל, כתב, מעולם דבר תימה היה לי מאי קמשמע לן ר’ עוליש, ולעניין מה קבעו רז”ל זה בש”ס, גם גוף הברייתא למותר, דמאי נפקא מינה לנו באיזה אופן היה נשיאות הפסח לבית. ותירץ עם טעם המפורשים משיעבוד מצרים, דנמשך מעוון מכירת יוסף, דכל ענייני פסח מצה מרור מורה על השעבוד ועל הגאולה, לכן השעבוד מעין מכירת יוסף, דכתיב והנה ישמעאלים באים ויעברו מדינים סוחרים ומכרו לישמעאלים, ולכך מרמז הפסח  שנשאו כדרך ישמעאלים להזכיל עניין מכירת יוסף. ולכך גם לר’ עוליש היה קשה למה מספר הברייתא סדר נשיאות הפסח, והטעים מכח טייעות, זכר למכירת יוסף, שעל ידי זה נצמח השיעבוד. עד כאן.

(ואגב אזכיר מה שמ”כ, אליהו נתלבש בדמות הישמעאלים, והרמז ארחת ישמעאלים באה מגלעד – אליהו הגלעדי, “וימכרו “את “יוסף “לישמעאלים ראשי תיבות אליהו. ואמרתי בזה, מה שאמרו, מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר כל מי שאינו הלכה זו ידקר בחרב, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי וכו’ (יבמות ע”ז). והרגיש במהרש”א שדייק כישמעאל. ולדידי יש לומר, דמרמז על אליהו, כי תשבי הגלעדי ממונה על הלכות, ליישבם כהלכה, וכן נוטה תיבת תיקו “תשבי “יתרץ “קושיות “ואבעיות).

ומעתה צא ולמד בעובדא דרבי פינחס בן יאיר מפדיון שבוים ודדרו חטי, והאי טייעא דלוו בהדייהו, הכל עניין אחד, דבר הלמד מעניינו ודבר דבור על אופנו, ונפלא הוא. וגם רב יוסף הוא דאמר כמה נפיש וכו’ ששמו כשם יוסף הצדיק, ודרש מזכותא דיוסף. וכדאמרו רבי דאתא מדוד מהפך בזכותא דדוד (שבת נ”ו). וכזה איתא בגמרא, קרי רב יוסף אנפשיי ורב תבואות בכח שור. ופירשו בתוספות, משום דיוסף איקרי שור, כדכתיב, בכור שורו הדר לו (כתובות מ”ב). וכל העובדא דרבי פינחס בן יאיר מרמז על השיעבוד מצרים הנמשך מעוון מכירת יוסף.

וגם רב יוסף שהיה סיני, שורש התורה, הוא שאמר כמה נפיש האי גברא מכח תורתו, ממשה, שקיבל תורה מסיני ונקרע היום מלפניו, כן גם רבי פינחס בן יאיר בכח התורה לו משפט הבכורה (במקום אחר הארכתי כעין זה מעניין דרב יוסף). ובזה נדרש הפסוק כמין חומר, מבשר ואומר מעשה ידי יוצר, זה הקב”ה שעשה לישראל, והוא לכו וראו מפעלות אלהים וכו’ הפך ים ליבשה, בזכות תורת משה ברח הים ונעשה יבשה, והוא שפתח הצינורות, נקל יהיה כי בנהר, בגינאי נהרא יעברו אלו שלשה, ברגל על כי גם זה שעבר בסחורתו יוכל לעבור ברגל, וכפי ההכרח, ולא יבשה ממש, כי לא עביד קודש אבריך הוא ניסא למגנא.

והיינו דכתיב, בים דרכך ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן (תהלים עז,כא). בשביל בים דרכך, נעשה שביל במים רבים, כגון גינאי נהרה, דרבי פינחס בן יאיר וכדומה אותות לעתיד לבא לעשות נס בכל ימים ונהרות, על ידי כי נפתחו הצינורות לעשות שביל, הכל ביד, בכח, משה ואהרן. יד, לשון כח, כמו יש לאל ידי.

במדרש, תבא חרב יד שעשה אברהם, שנאמר וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת וכו’ ותעמוד על חרב יד פרעה, שנאמר אריק חרבי תורשמו ידי. פירוש לדברים האלה אקדים אמרי קודש מבעל מלוא הרועים שכתב, וזה לשונו, שמעתי מהרב החסיד המפורסם מנחם מענדיל מפריסטיק, וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת, גם המלאך אמר אל תשלח ידך אל הנער, מי לא ידע שפעולה זאת נעשה על ידי שליחת יד. אך הענין, אברהם אבינו היה מוטבע כל כך בעבודת ה’, על כשבא לדבר מצוה היו ידיו בעצמם עשו הדבר. אמנם בעקידה שבאמת לא היתה כוונת הבורא ברוך הוא לשחטו לא היה זה מצוה, כי לא ציווה רק להעלהו, אסקיהו אחתיהו, וכאשר רצה לקחת הסכין לשחוט, לא היו האברים אחר פעולת זאת, כי לא הוטבע להם חשיקה על זה, והיה צריך מצד בחירתו השכלית להמשיך ולשלוח ידו. וזהו וישלח את ידו, וזהו שאמר לו המלאך, אל תשלח ידך, שמזה יש לך ראיה כי על זה לא נצטוות מאחר שלא היתה ליד החשיקה ללכת מעצמו בלי שליחת יד. ודברי פי חכם חן.

וכמו כן עם זו יצרת, קודש ישראל לה’, אף שהיו תחת ממשלת פרעה, עם כל זה, לעשות להם כלה חלילה לא נגזר עליהם. ולכך כלי מלחמה להרם חרב עליהם לא היו מוכשרים. כי אמר אויב ארדף אשיג אחלק שלל, הגם אריק חרבי, אבל תורישמו ידי, מכשירי כלי-רעים יתרוששו, יגעים היו מלשלוח יד.

(שיחת חולין מהקיסר פרנץ יאזעף ידענו, עת כי הגיע לאזנו השמועה רחוקה ונוראה מרציחת אשתו הקיסרה עליזאבעט, בעיר גענף מדינת שוויין שנת 1898, נאנח ואמר נפלאים אצלי מעשה חרב יד הרוצח שהצליח להרם חרבו על זאת החסידה זו אשתי השלמית, ולא נחלשו ידיו טרם החטיא המטרה להרגה בחרב).

ומימר שפיר אמר המדרש תבוא חרב “יד” של אברהם ותעמוד על יד פרעה וכו’. כי כמו יד אברהם שלא היתה מוכשר לפעילה השחיטה מחמת שלא היתה בגזירה עירין פתגמין, כן גם יד פרעה תורישמו ידו, כי לא כאשר זמם לעשות היה כן רצון הבורא ברוך הוא.

דרוש לשביעי של פסח מתוך עולת מועד (וויעליצקא, תרפ”ט)

הרב שלמה דאמיניץ הי”ד מוויעליצקא, נולד בסביבות שנת תרכ”ח (1868) לאביו הרב יהודה ליבוש זצ”ל, בראדימנה שבגאליציה. הוא התפרסם כגאון עצום, עשיר מופלג ומחבר חיבורים רבים.

ספריו עולות של היום (תרפ”ח), רמזי אלול ובו מוזכר קונטרס נושא אבהון שכתב על תולדות משפחתו וייחוסה (תרפ”ח),עולות של היום (תרפ”ח), עולת מועד (תרפ”ט). בתיאורים המובאים בהסכמות לחיבוריו עומדים גדולי דורו על גדולתו של הרב דומניץ הי”ד בתורה וביראה, בנגלה ובנסתר, בהתמדה בחכמה, בגאונות, חריפות ובקיאות ובכישרונו כסופר. בשנת תרפ”ח הוציא לאור גם את הספר מגילת ספר מאת סבו, הרב רב חיים יעקב דומיניץ אב”ד עיר-חדש, מחבר הספרים עולת שבת ועולת חדש.

ניתן למצוא מאמרים של הרב הי”ד בתל תלפיות (תרס”ז) באחיאסף (תר”צ), הפרדס (תרצ”א) ובהבאר (תרצ”ג) ועוד. מכתב אליו מופיע בירחון הפוסק (תש”ג).

הרב שלמה הי”ד נספה בשואה בסביבות שנת תש”ג (1943) בניפולומיץ, פלך קרקוב.

עוד על תולדותיו, ראה: אלה אזכרה ז, ספר יזכור לקהילת ויליצ’קה (תל אביב, תשמ”א),  עולות של היום (בהוצאות לונדון, תשל”ט).

מספר הצפיות במאמר: 33

תומכי רבנים: חלק ה – מקושש ומגדף: יש תלונות כנגד כל מה שלא יעשה הרב מצד זה או מהופכו / הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד

דיס-לייק

ובזה פירוש הכתוב לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, כי דוד המלך עליו השלום בראותו שעומדים עליו דואג ואחיתופל שבע בן בכרי וחבריו נפל לבו כי חשב שאך חסרונותיו הרבים שאינו מתנהג כשורה הם גרמו לו שרבים קמים עליו. אך בהתבונן בכל ספורי התורה עד כמה סבל משה רבינו עליו השלום מקרח דתן ואבירם מתלוננים ומרגלים ממגדף וזמרי אשר קמו תמיד עליו להתלונן ולמצאו גם בו מגרעות, אז מצא דוד נוחם לנפשו כי כן העם הזה וכן הגוי הזה תמיד מחפשים עלילות שווא על מנהיגיהם וזהו לולא תורתך שעשועי, כי התירוץ האמיתי על כל הקושיות היא באשר כי המנהיגים מחוייבים להתנהג בדרך אשר התורה התווה למו מבלי נטות ממנה כמלוא שעל לא’ מהקצוות, כאשר התורה תעמיד לנגד ענינו מחזה כזה משני מעשיות אשר תציג לפנינו כמו חי להם מקושש ומגדף, ואמרו חז”ל בתורת כהנים כי שניהם היה ביום אחד, הובא ברש”י ז”ל.

ולכאורה אינה מובן למאי מלמדינו שהיה שניהם ביום אחד. ואך בא ללמדינו עד כמה נמצאים אצלינו בפרק אחד מאנשים שונים תלונות שונות על מנהיגיהם הפך זו מזו מן הקצה אל הקצה.

כי ממה נמשך מעשה המקושש, מסרו לנו חז”ל כמדרש רבה ומביאו התוספות בבבא בתרא דף קי”ט, וכן איתא בתרגום יהונתן, שמקושש עצים לשם שמים נתכוון. כי בימים אלו נמצא בישראל כתה שלימה שאמרו שכל עונשיי התורה הם אך למען להבעות את ישראל, כי איך אפשר להאמין על משה רבינו עליו השלום הישר והעניו מכל אדם שיהיה אכזר כזה לרגום באבנים איש אשר יעבור ד’ אמות ברשות הרבים, או ידליק עצי גפרית לעשן מקטורת בשבת, אין זה כי אם מפחיד אותנו והדברים אינם פשוטים כמשמען. ולכן קם גברא מדבית יוסף אמר במימרא איזיל ואעביר קוסין. ומשה ידין יתי בכן אשתמודע קנסא לכל בית ישראל, ולא השגיחו על זה, אף כי היה אב לחמש בנות צדקניות. הרי לך מחלל שבת לשם שמים, למען לא יחזיקו את משה רבינו עליו השלום למקיל באיסורא ועונשי התורה.

והנה כנגד זה באותו יום יצא המגדף, ואמרו חז”ל בתורת כהנים מבית דינו של משה יצא, בא לתקוע אהלו אצל שבט דן, אמר להו מבני דן אנכי, אמור לו איש על דגלו לבית אבותם כתיב. נכנס לבית מדרשו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף. הרי לך איש שבאותו יום עצמו מצא מגרעות במשה שמחמיר הוא יותר מדאי, כי מדוע לא יניחו לאיש שאמו מישראל הרוצה ליקח מקומו אצל משפחות אמו באשר שהיא קלקלה עם המצרי, ואם אמו חטאה הוא מה חטא. ומה גם לפי קבלת חז”ל גם אמו אך נאנסה מהמצרי. האם אין זה חומרא יתירה ואכזריות נוראה לפי דעתו, בעת אשר אחדים חשבוהו למשה רבינו עליו השלום לרחמן ועניו יותר מדאי.

ובאמת לא היה משה לא מקיל על דין תורה ולא מחמיר יותר מדאי, כי התורה נתנה על ידו ועליו לשמור ככל אשר התורה תצווהו, זה שחלל שבת בפרהסיא ייהרג אף אם כוונתו לשמים, וזה שרוצה לקבוע אהלו אצל שבט משפחת אמו שלא כדין תורה ויצא לחרף ולגדף לא על משה רבינו עליו השלום תלונותיו כי אח על ד’ והחולק על רבו כחולק על השכינה, כאשר ראינו הסוף ממגדף.

ומעשים כאלו מוצאים אנו תמיד בכל דור תלונות שונות על רבני ישראל. זה יפתח חנותו בשבת בפרהסיא, אף שיש לאמר שכונתו לשמים למען יתקיים בו מאמר חז”ל (גיטין דף לח) שגזרו אומר שבעוון חלול שבת נכסי בעלי בתים יורדין לטמיון וכאשר יראו כי בעוד איזה שנה יפשוט הרגל לנושיו ויתלה שלט על חנותו על שם אחרים והוא יוצא בעירום ובחוסר כל וכאשר רואים אנו בכל עת מעשים כאלה ממחללי שבתות והסוף מהם אזי ידעו כל העם שמשה אמת ותורתו אמת ויתקדש ויתגדל שם שמים על ידם, נמצא שמחלל שבת לשם שמים. ולהפך זה יתקוטט עבור מקום במזרח בית הכנסת מבלי הבט כי הוא בוז משפחה ויכול להיות שגם מיגו דחציף כולי האי שמא מינא, ובכל זאת רוצה לקבע מקומו אצל מרומי הייחוס ולדעתו הוא אכזריות נוראה כי מה פשעו ומה חטאתו אם אינו יחסן ובן גדולים ולמה ייגרע נחלתו מכותל מזרחי. והסוף מזה חריף וגדיף להרב ועל התורה ועל ד’ ועל משיחו, ובאמת מה יוכל עשות הרב לזה, האם יוכל לאמר להמחלל שבת יישר כחך כמותך ירבו בישראל מחללי שבתות לשם שמים,  והאם יוכל הרב להושיבו במזרח נגד שורת הדין והנימוס וראשי הקהל, הלא הרב נושא חושן המשפט על לבו ולא יכול לזוז ממנו כמלא נימא, והרב מה הוא כי תלינו עליו.

אין זה כי אם כמו שאמר אדון הנביאים על מתלונניו, מתחלה אמר ונחנו מה כי תלינו עלינו, ואחר כך מוסיף עוד בתת ד’ לכם בשר בערב לאכל ולחם בבוקר לשבוע וכו’ ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם כי על ד’. ולכאורה הוא כפול לשון. אך הכוונה בזה לפרש להם כי כל ענין התלונה שלהם נצמחת אך מאשר נתן להם ד’ בשר לאכול לשבוע. ולוא היה עניים ואביונים כבתחלה לא מצאו און להם לחלוק עליו, ואם כן לא עלינו תלונותיכם כי על ד’ אשר הרים אתכם מאשפתות והשביעכם לחם ומלי כריסי זיני בישא כמה שאמר הכתוב תחת שלש רגזה הארץ וכו’ ונבל כי ישבע לחם. ולאנשים כאלה המוציאים שם רע על הכהנים ומורי דת שאינם יוצאים ידי חובתם בצאן מרעיתם ואך בחנם מפרנסים אותם, להם אך למותר בעיניהם. ובאמת המגרעות אך בהם ולא ברבותיהם.

 

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית)

מספר הצפיות במאמר: 6

לשביעי של פסח: קריעת ים סוף ושירת הים / הדרוש והעיון – הרב אהרן לוין הי”ד

תמונת הרב אהרן לוין הי"ד

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו וגו’.

למעלה כשצוה ה’ יתברך להביא את המכות על המצרים ע”י המטה נאמר הלשון נטה את מטך, וכאן נאמר: ואתה הרם את מטך. גם יפלא שהש”י אמר למשה ואתה הרם את מטך ונטה את ידך, הנה צוהו על שני דברים, להרים את מטהו וגם לנטות את ידו, ולבסוף כתיב אך ויט משה את ידו, ומהרמת המטה לא נזכר כלום.

ונראה לשער, כי מה שאמר הש”י למשה, ואתה הרם את מטך, הוא סגנון מליצי, כי אחרי שהתאוננו בני ישראל על משה ודברו אליו דברים קשים, רצה הש”י לחזקו שלא יפול לבו ולא יתמוטט ברוחו, ועל כן אמר.לו: הרם את מטך, כלומר הרם למעלה את מטה המושל אשר בידך, ושא אותו בחוזק הרוח והתרוממות הנפש, כי מטה הוא כינוי להעוז והממשלה, כמו לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ”ט י׳), שהפירוש הוא לא תפסוק המלכות מיהודה (עיין בפירוש האב”ע והרשב׳׳ם שם), וקם שבט מישראל (במדבר כ”ד י”ז), שבט מישור שבט מלכותך (תהלים מ”ה ז’), וכאלו אמר לו הש”י: נהוג נשיאתך ברמים והראה כחך וגבורתך, אל תירא ואל תחת – והלביש הדברים בסגנון מליצי ואמר שירים את מטהו, והכונה על דרך שאמרנו.

ועיין במדרש רבה שמות ח׳ ג׳, שהמטה של משה הי׳ של סנפרינון, ונראה שהמאמר הזה יכיל בקרבו רמז נכבד, כי אחת מהתכונות היותר נכבדות והיותר נחוצות לכל מנהיג ומושל בעם היא, שיהי׳ בעל רוח חזק ואיתן, עומד בדעתו ובלתי נוח לזוז ממנה, כי אוי לו לעם אם מנהיגו הוא חלש בדעתו, ונוע ינוע לפני כל רוח כאשר ינוע בכברה, היום אומר כך ומחר כך, וכל אחד יכול להטותו לכל אשר יחפוץ, מושל כזה לא לבד שלא יביא ברכה לצאן מרעיתו, כי אם גם ימוט עליהם שוד ושואה, אחרי אשר רסן הממשלה בידו תמס יהלך, ועמודי הצדק והמשפט יתרופפו, כי כל איש הישר בעיניו יעשה. והמליצו חז”ל על משה רבינו שהוא הי׳ מצוין במדה הזאת עד להפליא, כי לבו הי׳ חזק ואמיץ בגבורים, וכל הרוחות השונות שעברו עליו לא הזיזו אותו ממקומו, ועל כן אמרו שמטהו, כלומר שבט המושל אשר לו, הי׳ של סנפרינון, שהוא היותר קשה שבאבנים, כמו שהביאו התוס׳ בקידושין ל׳ ע”ב “ה אם ברזל בשם המדרש, מעשה באחד שלקח סנפרינון לבודקו, נתנו עלה סדן והכה בקורנס, נשבר הקורנס ונחלק הסדן והסנפירינון לא זז ממקומו, ובזה רמזו על חוזק הרוח וגבורת הנפש, אשר משה רבינו הי׳ מצוין בהם עד הקצה האחרון, וכמו שכתבתי.

ועיין במדרש תנחומא פרשת תשא מאמר כ׳׳ו שגם הלוחות הי׳ של סנפרינון, (וכן הוא ג”כ בתנחומא בפרשתינו מאמר כ”א, ורק שכאן נאמר שהארון הי׳ של סנפרינון, אבל הכונה על כרחך על הלוחות שהיו מונחים בארון, כי הארון עצמו הי׳ של עץ ושל זהב). ונראה דבזה ג”כ נכלל רמז נכבד על דרך שכתבתי, שענינו להראות על נצחיות התורה וקיומה לעולמי עד. הן מראשית הגלותה על הר סיני קמו עליה שונאים רבים, אשר התנפלו עליה באף ובחימה ובקצף גדול ויאמרו להכרית לה שם ושארית, מבלי השאיר לה תקומה, וכמאמר חז”ל: למה נקרא שמו סיני — שירדה שנאה לאומות העולם עליו (שבת פ”ט ע”ב). ולא לבד מחוץ רבו הקמים עליה, כי אם גם בפנים עצמו מאד שונאי׳, המה המתקדמים אשר בתוכנו, הרוצים להעביר עליה חרב חדה ולנתחה לנתחים, למען התאימה לרוח העת והזמן, בחשבם כי כבר כבדה מזוקן, וההכרח להלביש אותה צורה חדשה כפי תנאי החיים וצרכיהם, וכה קורעים המה מעלי׳ לאט לאט את אבריה עד אשר לא נותר בה מתום. (ועיין לעיל בפרשת נח מאמר ל”ד, מה שדברנו דברים נמרצים מחפצי אלה הרוצים להתאים את התורה עם רוח הזמן, כי אין בפיהם נכונה, אחרי אשר התורה עומדת למעלה מחקי הזמן וגדריו עיי”ש).

אמנם תורתנו הקדושה תשחק לרודפיה ותלעג למו, וכראשונים כשנים כרעו ונפלו, והיא קמה ותתעודד. ולמרות שנות אלפים אשר חלפו עלי׳ עוד כחה כח עלומים, ולא אלמן ישראל, בכל מקומות מושבותיו, מרבבות מכבדי׳ ומעריצי׳ בכל לב ונפש, אשר נכונים המה להשליך נפשם מנגד בעדה, ובחרדת קודש יטו שכמם לקיים את מצותי׳ ואזהרותי׳ עם כל פרטיהן ודקדוקיהן. וזה שרמזו גם חז”ל, כ י הלוחות הי׳ של סנפרינון, שהיא היותר קשה שבאבנים כדברינו למעלה, אשר אם יכה איש אותה על הסדן בקורנס, הקורנס ישבר והסדן יחלק, והיא תשאר על מקומה – ככה גם התורה ברזל ונחושת מנעלה, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותה ממקומה, ואלה שרצו להרים עלי׳ יד ולנגוע בה לרעה, יהי׳ מאיזהו מין שיהי׳, כשלו אחור ונשברו כשבר נבל, והיא חדשה כנשר נעורי׳, ותשאר בנועם זהרה כעצם השמים לטוהר לעולמי עד ולנצח נצחים!

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה וגו’.

עיין ברכות נ”ד ע”א: הרואה מעברות הים צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום, ומפיק לי׳ מדכתיב ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה. ועיין בשאלתות דר׳ אחאי פרשת וישלח, שמובא שם גם כן המאמר הזה דהרואה מעברות הים וכו’, אמנם אסמיך לי׳ לא על הקרא ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה כמו שהיא בגמרא, רק על הפסוק המאוחר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים: וכתב בספר העמק שאלה על השאלתות שם, דהיינו טעמא דנייד השאלתות מדברי הגמרא, משום שהפסוק כאן ויבאו בני ישראל וגו׳ מדבר מהתחלת הנס שבאו אל הים, ומהראוי לברך על גמר הנס ולא על התחלתו, ולכן תפס השאלתות המקרא המאוחר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, שמדבר מגמר הנס שכבר הלכו בכולו ויצאו בשלום עיי”ש.

והנה מ”ש דיש לברך על גמר הנס ולא על התחלתו, יש להביא סמוכין לזה מדברי הגמרא ברכות ד׳ ע”ב, דסבירא ליה לרבי יהושע בן לוי דבלילה אין לסמוך גאולה לתפלה, משום דאף דגאולה מאורתא נמי הוה, גאולה מעלייתא לא הוי עד צפרא, ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר ט”ז שביארתי דסברתו דאף שהתחלת הגאולה היתה בלילה, כיון שגמר הגאולה היה ביום, עיקר הוא גמר גאולה ולא התחלתה, ולכן בלילה אין לסמוך גאולה לתפלה; והכי נמי אין לברך על התחלת הנס ורק על הגמרו, אמנם ר׳ יוחנן בברכות שם חולק על זה, וסבירא ליה דגם בלילה יש לסמוך גאולה לתפלה, דגאולה מאורתא נמי הוה ורק גאולה מעלייתא לא הוי עד צפרא, ולדידי׳ הוא הדין שיש לברך על התחלת הנס ולאו דוקא על הגמרו. ולפי זה יש לומר דהשינוי בין הגמרא והשאילתות בנוגע להראי׳ מהפסוק שיש לברך על מעברות הים, סובב על קוטב הפלוגתא שבין ר׳ יוחנן ור’ יהושע בן לוי שהבאתי, דהגמרא קאי בשטת ר׳ יוחנן, דגם התחלת הגאולה חשובה, ולכן הביאה המקרא הקדום שלו יבאו בני ישראל, אשר בו י דובר מהתחלת הנס; אמנם השאלתות קאי בשטת ר’ יהושע בן לוי, דהעיקר הוא רק גמר הגאולה אבל לא התחלתה, ולכן הביא המקרא המאוחר של ובני ישראל הלכו וגו’, שבו המדובר מגמר הנס וכמ”ש.

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳ וגו׳.

עיין במדרש רבה כאן פרשה כ”ג, א׳: הה”ד (שה”ש ד’) נופת תטופנה שפתותיך, אמר משה, רבון העולמים במה שחטאתי לפניך בו אני מקלסך וכו’, יודע אני שחטאתי לפניך באז, שנאמר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו’, לכך אני משבחך באז, הה”ד אז ישיר. ויש להבין איזהו יחס יש בין מה שאמר משה ומאז באתי אל פרעה וגו׳, למה שנאמר אז ישיר, שיהי׳ זה תיקון על זה?

ובהבנת הדבר נראה, כי הנה משה רבינו התאונן “ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה” והתמרמר על התוצאות הרעות שיצאו משליחותו. אמנם האם התלונה הזאת היתה נכונה? אמת היא שמצב העם הרע לפי שעה, ועול השיעבוד גדול הי׳ מאשר הי׳ בטרם התחיל משה השתדלותו אצל פרעה, אבל הרע הזה הלא הי׳ לטובתם, כי על ידי כך נשלם זמן השיעבוד לפני בא קצו, והגאולה יצאה לפעולת אדם בטרם בא המועד המוגבל לה, וכמו שאמרו חז”ל שקישוי השיעבוד השלים ויצאו לפני זמנם, והרי זה דומה לחולה שהרופא עושה לו לפעמים ניתוח בגופו, אשר יגרום לו לפי שעה כאב וצער, אבל זה הוא לטובתו, כי על ידי כך תסולק המחלה ושב ורפא לו. האם יתלונן החולה על הרופא מפאת הכאב והצער שגרם לו? וכן הי׳ העם הזה במצרים. ומה זה גרם למשה רבינו, רוענו הנאמן, שהתמרמר והתאונן אז? – יען שצמצם לראות רק את ההוה והנוכח מבלי התבונן ע ל העתיד, והיינו ששפט רק על המצב באשר הוא שם, מבלי הביט על העתיד, מבלי התבונן מרחוק על התוצאות העתידות לבוא אח”כ, ולכן הי׳ נראה לו שהרע לעם הזה, אף שבאמת הרע הזה עתיד הי׳ להביא לו תועלת מרובה וכאמור.

והנה בעת שעלו ישראל מן הים, ומשה ובני ישראל שבחו והודו לה’ על ישועתו ועל נפלאותיו, הי׳ להיפוך, כי אז אמנם נשא משה דעו למרחוק עד אחרית הימים, ובעין צופי׳ ראה לא לבד את ההוד. והנוכח, רק צופה ומביט הי׳ עד סוף כל הדורות, וראה את הטוב והחסד אשר יעשה ה׳ עד אחרית הימים, וכמו שאמרו בסנהדרין צ”א ע”ב: אז ישיר משה, שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחית המתים מן התורה, והיינו שמשה רבינו כבר ראה אז את יום ה׳ הגדול והנורא, עת קץ הימין, אשר יתעוררו רדומי ארץ ויקיצו וירננו שוכני עפר, ורמז בשירתו גם על העת הזאת ועל השירה אשר ישוררו אז לאל חי. ועל כן נאמר ישיר בלשון עתיד לרמז על השירה העתידה. (ועיין בזוהר כאן, אז ישיר, שר מבעי לי’, אלא מלה דא תליא ואשלים לההוא זמנא, ואשלים לזמנא דאתי, דזמינין ישראל לשבחא שירתא דא וכו’, משה זמין למימר ש ירתא לזמנא דאתי, מאי טעמא בגין דכתיב (מיכה ז׳) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות עיי”ש

ומעתה מה נכבדו דברי המאמר שהבאנו, שמשה אמר להש”י, שבאז חטא לפניו, כי אמר ומאז באתי אל פרעה וגו’, ובאז הוא מתקן, שנאמר אז ישיר. כונת חז”ל בזה להראות שמשה אמנם הכיר וידע, שלא טוב עשה במה שצמצם אז חוג השקפתו רק על הנוכח וההוה, ועל כן התאונן על אשר הרע מצב העם, כי הי׳ לו להיות צופה למרחוק,  ולהרחיב נקודת השקפתו על העתיד, ואז הי׳ רואה כי הרעה הזאת טובה היא באמת ותביא בכנפי׳ את הישועה המקוה, כי תקרב את הגאולה ותביא להם ישע ופדיום – ועל כן אמר שעתה יתקן זאת, כי עתה אמנם כבר צופה ומביט הוא למרחוק עד אחרית הימים, ולבו ובשרו ירננו לאל חי לא לבד על הטובות הנוכחיות רק גם על הטובות הנבאות, העתידות לבוא בעת קץ הימין באחרית הימים!

מספר הצפיות במאמר: 63

ה’ ימלוך לעולם ועד / הרב שמעון סופר הי”ד – שיר מעון

שיר מעון מאת הרב שמעון סופר הי"ד

מתוך שיר מעון, מאת הרב שמעון סופר הי”ד, לפרשת בשלח:

ה’ ימלוך לעולם ועד.

יל”ד למה אמרו שבח זה דווקא. בשלמא כל השירה מעין הנס שמוזכר בו אמרו ומה טעם דווקא בשבח הזה. י”ל רבים תמהו על גזירת פרעה, שיוסף הטיב להם ועל ידו חיו וע”י בית אבותיו נתגדלו בעולם ובא להם השובע וכל הכסף נלקט מכל הארצות והכל ע”י ישראל בא להם, אחר כך נהפך לבם לשנוא עמו ולעבדם בפרך בלי שום דבר, מי ראה עוד עוולה כזה, והקב”ה שתק לכל העוולה הלזו. וסברו העולם שנה אחר שנה, עכשיו יענשו כל הדור ההוא המצרים, אבל לא ראו מאומה מעונש המצריים ואחר כמה מאות שנים רבים ראו כן תמהו, יען שלא ידעו עוד מאומה ולא שמעו עוד מירידת ישראל למצרים ומיוסף המלך, רק נולדו ונתגדלו ותמיד היו רואים עבודת פרך ישראל למצרים, וסברו בלי ספק כן הוא הנכון בוודאי מכרו העברים עצמם למצרים מקדמת דנא או ע”י דבר אחר בא להם זאת שיישתעבדו המצריים בהם. וכאשר ראו עשר מכות ולקיחתם רכושם וטביעת ים סוף, ראו וכן תמהו גם כן על הקב”ה למה עושה זאת. ואם רצונו שישראל יצאו לחירות היה לו להוציאם ממצרים בלי להכות לפרעה בעשר מכות ולהנצל מרכושם. אבל קושיה שניה מתורצת בקושיה ראשונה, רק הדור הראשון ראו הקושיה והדור האחרון ראו התירוץ. אבל הקב”ה שמולך לעולם ועד ואלף שנים בעיניו כיום אתמול, אין זמן של כמה מאות שנה רב אצלו להעניש הרשעים על חטאם ופשעם, וזה סיימו בשירה ה’ ימלוך לעולם ועד, והוא א’ ומלך עולם ולא יאריך לו הזמן לשלם לעושי רע, כי בא סוס פרעה, והיא הענישה מדה כנגד מדה כראוי להם על שהשליוכ בניהם בנילוס זה קודם כמה מאות שנים, ולהושיע להם לישראל כטוב להם במדה מרובה לעתיד לבוא בגאולה שלימה אמן.

ה’ ימלוך לעולם ועד.

במדרש [ילקוט רמז רנ”ג] מפני מה, כי בא סוס פרעה. י”ל דהנה יש לדקדק למה אמרו “רמה” בים, הלא אין בזה נס רק במה שירה והטביעם בים. וברש”י פירש שגלי הים הגביהם למעלה והשליכם למטה, והיה להם למצרים יסורין על ידי זה. אבל עדיין קשה, הלא סופם היה שירה בים ונטבעו, ולמה אמרו בשירתם “רמה” שלא היה למצרים מזה רק יסורים, ולא אמרו ירה שהוא עיקר נס שנטבעו על ידי זה. לכן יש לפרש שהכוונה במה שאמרו “סוס ורכבו רמה”, שהקב”ה כביכול נתרומם ונתגדל בים ע”י סוס ורכבו. והנה על שלשה דברים אמרו ישראל שירה, על שנתרומם ונתגדל שמו של הקב”ה ע”י קריאת ים סוף, וטביעת מצרים, “וידידים העברת וזדים טבעת”. וזהו ששרו “אשירה לה’ כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים, שע”י סוס ורכבו נתרומם שמו של הקב”ה בים, ואחר כך אמרו ” עזי וזמרת י’ה ויהי לי לישועה”, שעל ידי ישועתן של עצמן שניצולו מידי מצרים. ואח”כ אמרו שירה על מפלתן ואבדן של מצרים, באמרם ה’ איש מלחמה שמו ומרכבות פרעה וחלו ירה בים ומבחר שלישיו טבעו בים סוף.

ובזה יש ליישב מה שאיתא במדרש ותען להם מרים, פירשו שמרים ענתה להמלאכים שרצו להקדים ולומר שירה קודם לנשים. וענתה מרים להמלכים שהמה קודמות, וזה לשון ותען “להם” היינו שענתה להמלאכים, ומדוקדק בזה, דאי כפשוטו של הקרא דאמרה כן להנשים היה צריך לכתוב “להן” בנו”ן בסוף שהוא לשון נקבה, ולא “להם” במ”ם שהוא לשון זכר. אבל אי קאי על המלאכים שפיר כתוב במ”ם. אבל צריך ביאור מה ענתה והשיבה מרים להם להמלאכים תשובה נצחת בזה על מה שקדמו הנשים, אבל לפי מה שכתבנו שפיר השיבה. הלא ישראל והנשים היה להם לשיר על שלשה דברים, היינו גם על אבדן שונאיהם וישועתם של עצמן, הגם שבלי ספק לא היו הנשים כל כך בשיעבוד ועבודה כמו האנשים, ואולי מפני זה קדמו האנשים לנשים, שלהם היתה הישועה יותר גדולה. מכל מקום נגד המלאכים וודאי קודמים הנשים, שהמלאכים אין להם לשיר רק על רוממות הקב”ה לבדו, וזה ותען להם מרים להמלאכים “שירו לה’ ” כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים, וזה שירה רק על רוממות כבודו כביוכל.

הנה אם כל ישראל היו במדרגה הזו שלא היו שמחין על ישועת עצמן ולא על מפלת השונאים, רק בלתי ה’ לבדו ורק בישועת ה’, אזי היו זוכים מיד שיהא גאולה שלימה לעולם ועד ועולם התיקון, אבל יען שלא נשלמו כל כך במדריגתם בתכלית השלימות, לכן לא זכו לתכלית הישועה השלימה שיהא עולם התיקון מיד. ואיתא במדרש [מכילתא פ”י] אילו אמרו אז ה’ מלך, מיד היתה גאולת עולם ועד. אבל אנרו ה’ ימלוך לשון עתיד. והנה שירה זאת ברוח הקודש אמרו וכוונו לומר רק ה’ ימלוך, ולמה, יען כי בא סוס פרעה וגו’ ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, שאמרו גם שירה על גאולת עצמן ומפלת השונאים, יחכה ה’ לחוננכם ובמהרה בימינו יהי’ה ה’ מלך וה’ אחד ושמו אחד.

ה’ ימלוך לעולם ועד.

. במדרש [רמז רנ”ג] מפני מה, כי בא סוס פרעה. ונראה לפרש , דהנה יש לדקדק “וישב עליהם את מי הים ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים”, נקט תחילה “וישב עליהם את מי הים”, דבר שהיה באחרונה, ואחר כך “הלכו ביבשה”, שהיה קודם לזה, (עיין באבן עזרא). ויש לומר בעת שהלכו ביבשה היו עוד מקטני אמונה כדאיתא במדרש [שמו”ר כ”ב ב’] שלא הכירו והאמינו בזה הנס, כי אמרו אולי מקרה הוא, אבל אחר כך ששבו על המצריים מי הים, ובדקדוק עצום הלכו בני ישראל ביבשה כולם, וכאשר יצאו כולם עד אחד ליבשה מתוך הים אז היו כולם כל מצרים בתוך הים ממש לא נשאר עד אחד ואז הפך עליהם מי הים, ראו שהוא נס גדול בהשגחה פרטית, לכן אמרו בשירה “כי בא סוס פרעה ורכבו ופרשיו בים וישב עליהם את מי הים”, אז ראו למפרע גם מה שישראל הלכו ביבשה בתוך הים היה מן הנס.

והנה איתא במדרש [מכילתא פ”י] אילו אמרו ה’ מלך לעולם ועד מיד היתה הגאולה שלימה לדורות עולם, ומיד באו לארץ ישראלוהיה תיקון עולם, אבל הם אמרו ה’ ימלוך לשון עתיד. ובאמת קשה כיון שהשירה ברוח הקודש כולם אמרו בפיהם כאשר השכיל עליהם ה’, למה לא השכילם לומר ה’ מלך. ועל זה מתרץ המדרשה’ ימלוך לעולם ועד, מפני מה, כי בא סוס פרעה וכו’, ונזכר תחילה השבת הים ואחר כך הליכות יבשה יען שהיה בהם מקטני אמונה כאשר ביארנו למעלה, והלא בזכות האמונה יצאו ממצרים ונגאלו כדאיתא במדרש שהכל בזכות האמונה. וגם קריעת ים סוף ע”י נחשון בן עמינדב וגם גאולה העתידה בזכות האמונה, כמבואר בשמו”ר [כ”א ז’]. ויען כי לא היתה בהם כ”כ אמונה שלימה לא זכו לגאולה שלימה. לכן שכל עליהם רוה”ק רק ה’ ימלוך על העתיד. וז שאמר ה’ ימלוך מפני מה, על כי בא וגו’, כאשר ביארנו.

מספר הצפיות במאמר: 36

לקראת שבת שירה: הרב יהודה אורליאן הי”ד / ערכה של שירה

תמונת הרב יהודה אורליאן הי"ד

הרב יהודה לייב אורליאן (כ”ב באדר א’ תר”ס, 21/2/1900 – סוף תשרי תש”ד, סוף אוקטובר 1943) היה מחנך והוגה דעות, מנהל סמינר בית יעקב בקרקוב ונשיא פועלי אגודת ישראל בפולין.

נולד למשפחת חסידי גור ובילדותו למד בשטיבל של גור ונעשה לחסיד נאמן של ר’ אברהם מרדכי אלתר זצ”ל בעל ״אמרי אמת״. לאחר נישואיו עסק במסחר, אך קבע עתים לתורה והרבה לעסוק בספרי המחשבה של הרמב”ם וספרי מנהיגי יהדות החרדית בגרמניה, הרש”ר הירש והרב ד”ר יצחק ברויאר.

במהרה התפרסם כנואם מעולה בכנסים של “שלומי אמוני ישראל” שהפכה בהמשך לאגודת ישראל. הוא גם פרסם חוברות ומאמרים ביידיש, ה”מצטיינים בהתלהבות דתית-מוסרית” (מתחת לקו, הצופה 4.4.1946), אשר חלקם הופיעו כקונטרסים בהוצאת “נצח”.

היה ממייסדי “פועלי אגודת ישראל” וכיהן כנשיאה הראשון בשנים תרפ”ב-תרצ”ב. (1922-1932) בנוסף שימש זמן מה מנהל בית ספר בית יעקב בוורשה. הוא החליט להקדיש את כל זמנו לחינוך ובית הספר בניהולו שימש מופת לכל רשת “בית יעקב” בפולין. הסמינר חינך וגידל מורות עבור למעלה מ-250 בתי-הספר של תנועה זו בפולין, על 40 אלף התלמידות שבהם. בתרצ”ה (1935) מונה למנהל סמינר “בית יעקב” בקרקוב לאחר פטירת שרה שנירר, מייסדת רשת בתי הספר “בית יעקב”. היה עבור תלמידותיו גם מורה דרך לחיים והן התייעצו עמו גם בענייניהן הפרטיים. הוא נטע בתלמידותיו אמונה איתנה ומידות טובות שבאו לידי ביטוי בעזרה לזולת ובמסירות נפשן בגטאות ובמחנות בימי השואה. תלמידותיו שימשו כמורות בכל רחבי פולין והשפעתן החינוכית הייתה גדולה בכל הקהילות שבהן חינכו ולימדו עד השואה.

רי״ל אורליאן, נועץ רבות ברבו האדמו״ר בעל ״אמרי אמת״ זצ”ל, עד שפעם העיר לו, כי בהיות ובעירו מתגורר האדמו״ר מבויאן, רבי משה’נו (הרב משה פרידמן), ומן הראוי כי ילך להתיישב עמו, ומאז היה יוצא-ונכנס אצל הרבי מבויאן ומביא בפניו את בעיותיו. לא פעם היה הרב אורליאן מביע את התפעלותו מן ההבנה של רבי משה’ניו והתפיסה המבריקה שלו והעצות המועילות שנתן לו לחינוך הבנות.  בו בזמן נוצר גם קשר הדוק בין רבנו לרבי יוסף ביגון הי״ד, מטובי ישיבת מיר, דמות מוסרית ואצילה, אשר שימש כאחד מגדולי המחנכים של ״בית יעקב״ בקראקא. הרב אורליאן התייחס אליו וישב לפניו כמו תלמיד לפני רבו, אף כי היה הרב אורליאן קשיש ממנו בשנים, ואף בעל עמדה ציבורית וחינוכית רבת ערך.

בפרוץ המלחמה היו שערי בית הספר נעולים בגלל חופשת הקיץ, והם לא נפתחו יותר. הרב אורליאן אבד את פרנסתו ואז נחלץ לעזרתו הרבי מבויאן, והקים קרן מיוחדת שסייעה לרב אורליאן להמשיך בפעילותו החינוכית. הוא המשיך ללמד תנ”ך ושאר מקצועות היהדות בסיוע הקרן ובסיוע הרב יוסף ביגון, וחידש את הקשר עם מורות “בית יעקב” בכל רחבי פולין. הרב אורליאן הדריך את תלמידותיו לשעבר ואף שלח להן שיעורים בכתב שסייעו להן בעבודתן.

בטבת ת”ש (ינואר 1940) בעת החיפושים, ניתפס בביתו ברח’ ונסקה הרב אורליאן והוכה מכות קשות בידי הגרמנים תוך כדי חיפוש בביתו. בעקבות זאת החליט לברוח מקרקוב ועזב לוורשה כשרוב משפחתו עברה לעיירה ונגרוב במחוז לובלין.

במאמרו של ל. פיינגולד “מגיא ההריגה, מגילת השמד בגיטות ובמחנות המוות” נכתב שאגודת ישראל פתחה את חדרי “יסודי התורה” בגיטו וורשה, בהם למדו אלפיים תלמידים. החדרים היו מנוהלים בידי אלכסנדר זושא פרידמאן, יהודה-לייב אורליאן, הרב איידלברג, אליעזר-גרשון פרידזון ואברהם-מרדכי רוגובי. הם ניהלו אף את בתי-ספר “בית-יעקב”. כלפי חוץ עסקו הבנות באריזת חבילות המזון של הג’וינט. יהודה-לייב אורליאן היה מרצה בכל יום ויום בפני מבוגרים הרצאות על נושאים שונים. הדבר היה מסוכן, שכן בעד הרצאות פומביות היו כולאים במחנות-ריכוז נאציים. (פורסם בעיתון הצופה, 24.02.1946). הרב אורליאן ארגן עם חבריו חמישה בתי ספר של “בית יעקב” כשהוא מפקח עליהם ומשמש כמנהל של שניים. כן ארגן שיעורים לתלמידותיו לשעבר שעבדו כמורות. הוא ענה לשאלות אמוניות ושאלות אחרות בענייני השעה שהופנו אליו על ידיהן, והיה בשבילן המעודד, היועץ והתומך.

בקיץ תש”ב (1942) התקיים כנס חירום של רבנים בגטו ורשה בביתו של הרב שמשון שטוקהמר בעקבות גירוש יהודי לובלין והשמדת היהודים בטרבלינקה ומיידנק. בכנס השתתפו בנוסף אליו ולרב שטוקהמר, גם הרב מנחם זמבה הרב שמחה טרייסטמן ועוד. (וראה ל. פיינגולד, סוכות תש”ג אצל הרב מנחם זמבה ז”ל, הצופה 09.10.1946).

גם בתקופה הקשה הזו למד תורה ודברי חסידות בנוסף לתרומתו לכלל. הוא המשיך למסור שעורים, ולא פסק מלעסוק בתורה ובתפילה. וכן המשיך לדבוק ברבי מגור, האמרי אמת שהעיד עליו: “יהודה לייב עולה ב’מדרגות’ מיום ליום”, והיה מקורב מאוד גם לרבי מבויאן-קראקא, ובגטו ורשה היה קשור גם לרב זמבה. בגטו התגורר בחדר יחד עם הגאון מקולוביל, רבי אריה לייב לנדאו הי”ד.

עם התחלת האקציות, בחצי הראשון של חודש אב תש”ג (החצי השני של חודש יולי 1943) החלו הנאצים בגירוש יהודי וורשה להשמדה. לדירותיהם נכנסו יהודים שזלזלו בספרי הקודש, ואף זרקו ושרפו חלק מהם. יצחק גוטרמן, מאנשי הג’וינט, הזדעזע ממעשים אלו וביוזמתו ארגן היודנראט “חוליית אוספי הספרים”  שהורכבה מאנשי רוח שאספו את הספרים הזרוקים. בראשם עמד פרופ’ מאיר בלבן. גם הרב אורליאן השתתף באיסוף הספרים.

עובדת היותו פקיד הארכיון של הקהילה עזרה לו להיות מאלו שבינתיים ניצלו מהשמדה, כשרעייתו וחמישה מששת ילדיו נרצחו בונגרוב. בת אחת הייתה אתו בוורשה.

בשמחת תורה תש”ג (3 באוקטובר 1942) התאספו מעט היהודים שנותרו בגטו ורשה לתפילות החג בביתו של הרב זמבה, כשהרב אורליאן בין המתפללים. בריקודים עם ספרי התורה הבחין הרב אורליאן בילד בן 12. הרב אורליאן התרגש מאוד לראות את הילד, כיוון שאז היה נדיר לראות ילדים בגטו, והוא קפץ וחיבק את הילד יחד עם ספר התורה שבזרועו, תפס בידי הילד לריקוד עם ספר התורה שבידו וקרא: “יהודי צעיר עם התורה הקדושה!”

באדר א’ תש”ג (פברואר 1943) שלחה בעבורו תלמידה שלו לשעבר, שהתגוררה בשווייץ, אשרת הגירה של פרגוואי, בניסיון להצילו. בד’ בסיוון תש”ג (7 ביוני 1943), אכן נשלח, יחד עם יהודים נוספים, כנתין חוץ לברגן בלזן. המשטר במחנה היה נוקשה, אבל לא היו בו מתקני השמדה. במשך הזמן נעשו התנאים קשים יותר ויותר, והוא הפך ממחנה שהייה למחנה ריכוז. הנאצים עינו את האסירים בעבודת פרך, במכות, ובהרעבה. גם במחנה זה המשיך ללמוד וללמד תנ”ך ויהדות, והביע חרטה על כך שלא פעל מספיק לעלייה לארץ ישראל. במשך זמן מה הייתה תקווה שהוא יינצל כנתין פראגוואי עם כל בעלי האשרות הנוספים, אך פרגוואי הודיעה כי היא אינה מכירה בבעלי הדרכונים כנתינים שלה. כתוצאה מכך נשלחו בעלי הדרכונים הזרים, ובכללם הרב אורליאן, בשמחת תורה תש”ד (21 באוקטובר 1943) למחנה ברגנוי, לאחר שהגרמנים הונו אותם בספרם להם כי הם יוצאים לשוויץ במסגרת חילופי שבויים. ומאז נעלמו עקבותיו. ויש אומרים שבמקום להישלח לברנוי, נשלחו לאושוויץ-ביקרנאו.

שמו של הרב אורליאן ייזכר כמחנך דגול אשר נטע בתלמידותיו אמונה איתנה ומדות טובות, מדות אשר באו לידי ביטוי מוחשי בעזרה ההדדית ובמסירות הנפש שלהן בגיטאות ובמחנות.

(מקורות: אתר זכור ועוד)

חלק מכתביו:

בעיות החינוך זרמים ושיטות,  ספרים תורניים בע”מ, 1984 (הופיע גם בסדרה כתבי רבי יהודה לייב אורליאן הי”ד, מורשת ספרים, תש”ך)

דעת או השכלה, מתוך “מרבה ספרים מרבה חכמה”, מכון לחינוך יהודי תורני אור המאיר, תשע”א

שירה חרדית, מתוך “מרבה ספרים מרבה חכמה”, מכון לחינוך יהודי תורני אור המאיר, תשע”א

“לשבעים ולרעבים , ירושלים – תל-אביב : נצח יד

“גן העדן האבוד, “דער פארש וואונדענער גן עדן”

על סדר ומשטר

במותה ציותה לנו את החיים, אם הדרך, מכון בית יעקב למורות,תשס”ה

זמנה ומיקומה של שיטת רש”ר הירש, מבוא לספר במעגלי השנה, כתבי הרש”ר הירש

החינוך היהודי ויסודותיו בעבר ובהווה, מבוא לספר יסודות החינוך, כתבי הרש”ר הירש

מה זה מוסר, מרכז בית יעקב בארץ ישראל; מכון בית יעקב למורות (ירושלים);תשכ”ח

 

לקריאה נוספת

הרב יצחק לוין (עורך), אלה אזכרה : אוסף קדושי ת”ש-תש”ה א’, ניו יורק תשט”ז (1957)

הלל זיידמן, אישים שהכרתי, מוסד הרב קוק, ירושלים תש”ל (1970)

אסתר פרבשטיין, בסתר רעם : הלכה, הגות, ומנהיגות בימי השואה (ע”פ מפתח שמות), מוסד הרב קוק, ירושלים תשס”ח (2008 – מהדורה שנייה)

על שירה חרדית

הרב יהודה לייב אוריאן, פורסם ב”מרבה ספרים מרבה חכמה”, הוצאת בית יעקב, עמ’ קפד

ערכה של שירה

כל נשמה שפוכה לפרקים באור ועטופה לפעמים בצללים. קטן הגוף מלהכיל את השפע הפתאומי. בין השמחה ובין הצער, ששפעת האור ופקעת הצללים מולידים באדם, מוכרחים לפעמים לעבור את גדות המסגרת הגופנית. צר, מאוד צר בעשה אז בתדרי לב. רוצים לפתוח את כל השערים, לפרוץ את כל המחיצות, ולפנות את הדרך בפני המעינות של הרגשת הלב. האדם אסור באזיקים והוא פורץ לחופש, ולגאולה.

במיצר זה, יכולה מלה אחת לשחרר את האדם. אם מוצאים את הבטוי ההולם לרגש הגדוש וללב המלא על גדותיו אזי מרגישים כבר הקלה ושחרור. המלה, הבטוי, הוא בנידון זה המלאך הגואל היחידי, ואם לא מצאת את הצורה לבטא בה את הויתך הפנימית, אינך עדיין אבוד. איבר יחידי ברגשותיך, ישנם עוד אנשים שזורחת להם שמשך וכואב להם כאבך, בין אלה תחפש את האמן. שיודע לתת שם לרגשותיך. השם והבטוי, בודאי שישמשו הרווחה לצערכם המשותף.

אם יבוא מישהו אליך ויתפאר כי אינו זקוק לאמן ולמלה גואלת, אל תאמין לו. כל אדם מוכרח שירגיש במיצר הזה, אם פחות או יותר, במשך ימי חייו. ואם הוא מרגיש בו כבר זקוק לאמן ולמשורר, שישיר את שירו אם אין השיר קולע ללבבו, אם אין הוא מזעזע את נשמתו, אזי לא מצא עדיין בו את אחיו לצער, והוא חייב עוד לחפשו. אבל אם ימצא אותו, בהכרח הוא שיקל על נשמתו, ומוכרח הוא לצעוק מופתע: הנה בא גואלי.

כלל אחד ישנו בשירה. במקור השירה, בנשמה, צריך שיהיה דבר משותף ביני ובין המשורר. אנחנו חייבים להיות נילושים מאותו החומר.  שמחתו וצערו חייבים להיות גם שלי. אני יכול להבין רק שיר כזה, שבעצמי הייתי צריך לשוררו. בינינו מפריד רק הכשרון הטכני למצוא את הבטוי, את המלה.

אין זה בכן פלא, שלנו היהודים, ובפרט ליהודים המאמינים, כה זר ומוזר השיר של גויים או של יהודים מתנכרים. אנו יכולים להתפעל מן הצורה, מן השפה, לשמוח על הסגנון אבל בכל אופן לא להזדעזע עד עומק הנפש,  בשום אופן לא להשליך את חיינו באש ובדם למען החזון המובע. אנו רק מסופחים להם ולא מרותקים ומחוברים. אנו בעצמנו לא היינו יכולים לשיר כך. במעין שירתנו אין דמעה שכזו. ושיר כזה מוכרח שישאר בשבילנו בלתי מובן. .

שירת הגויים

אם אתה תתבונן היטב לשירת האמן, הגאוני ביותר בין הגויים, אתה מרגיש סוף כל סוף איזה ריח בלתי נעים של תאוות בשרים. הוא שמח בטבע ככלב עם עצם. הוא אין לו כל קשר לעולמות העליונים, לאצילות של הבריאה, לנשמת העולם, לאין סוף, ממילא מאבד הוא גם את אחיזתו הקצוצה בחומר שבטבע. אין זה אלא רגע לפני מוות. ושירתו אינה אלא גניחתו של גוסס, ובשום אופן לא חבלי לידה של יצירה והתחדשות. אבל אחרת היתה צריכה להיות אצל המשורר המאמין, אם ישנו עוד כזה בתוכנו – דברו היה צריר לנחמנו. בשירו היינו צריכים למצוא את הראי של חויות נשמתנו. בבטוי שלו היה צריך להחשף בשבילנו הסוד העמוק של החיים. כי מה הדוי הנורא שלנו המכאיב לנו כל כך, אם לא הרז של קיומנו האישי, הלאומי והאנושי?

לרגע נדמה לך שכבר עמדת על סוד המשולש הזה, לרגע אתה חושב ששמים וארץ כבר נבקעו לפניך, והמסכה העבה נתפנתה בפניך, וברגע השני כבר פרשו שוב עליך, עננים כבדים ועוטפים את הכל בעשרות הסתרים. ברגע אחד אתה תושב שאתה הטוב והעדין ביותר, וברגע שלאחריו אתה מתבייש להסתכל בפניך עצמך מחמת קטנותך וחולשתך. אתה מתלבט ביסורים נוראים. נקלע משמים לארץ וחזרה. ובתעיה זו אתה מחפש את ידידך, גואלך, את המשורר. מי זה יכול להרגיש זאת יותר מאשר אחיך הנאמן, היהודי הדתי? מתחיל אתה לחפשו בין המשוררים הידועים לך – אבל קשה למוצאו.

היכן המלה היהודית החזקה?

ומנקרת בתוכי שאלה: למה לא נשמע מבני אדם שעומדים לגמרי בתוך תחומנו, את המלה היהודית החזקה, את הנעימה היהודית האמיתית, את המוטיב היהודי הברור?

שיר יהודי חייב לשובב נפש כמעין נובע. שירה יהודית חייבת להיות תשפוכת של דם, מח ודמעות של נשמה סובלת עד תהום. אמנות יהודית חייבת לשקף את הצער של שכינתא בגלותא, את הצער של התרפקות לדעת, לקדושה ועליה. המשורר היהודי הלא חייב להכריח את הקורא, לבכות כשהוא בוכה, לזמר כשהוא מזמר, ולהתפלל כשהוא מתפלל.

אבלי איך יכול משורר דתי להעלות רגשות של תרעומות על היצירה האלקית? איך הוא יכול להשאיר בשירו את הרושם של מתיאש? אצלו הלא צריך שתתנוצץ הבבואה של הנצח, של אין סוף. וכל כמה שלא יהיה מדוכא ורצוץ על האסון הכי נורא, צריך שישמע מדבריו את סוף דבר של אהבת השם, ובטחון בהשם.

בקיצור, שירה חייבת לנבוע ממקור הכי עמוק, מהנשמה האצילית, ואם אין כל תא של העמק הזה ממולא ברגשות יוצרים, לקוב״ה, תורה וישראל, אזי לא תזרום משם שירה יהודית.

יותר מתמיד, חסר לנוער שלנו, התחזקות באמונה, בטחון מוצק, ועקרונות קבועים. האם מקבלים הם את זה מהספרות האירופאית? האם רוכשים הם את זה אולי מהספרים החדשים, הבולעים אותם היום, נגיד אפילו מהטובים שבהם? המכיר את הספרות הזו הלא יודע, שהיא מלאה יאוש, ספקות, פסימיות, ושגעון של איבוד לדעת. כל השירה היהודית של היום מכלה כל רגש יהודי טוב, ומרקיבה את הנימה היהודית הכי עדינה.  למה להביא בזמן שכזה מן הנכר? למה לא יתקרבו המשוררים הצעירים למקור היהודי? למה לא להדבק ביהדות בלי תערובת של נכר?

ינסו את זה. יתחילו לכתוב ברוח יהודי, ושירתם תהיה רק אז לבבית,  קרובה, ושולטת בלב היהודי.

לרפאות הדסה רייזל בת שרל, בתוך שאר חולי ישראל

מספר הצפיות במאמר: 48