הקשר בין פרשת ביכורים לפרשת עמלק / אברהם צבי גינצלר הי”ד

הקשר בין ביכורים לפרשת עמלק

לפרש הסמיכות של פרשת ביכורים לפרשת עמלק, וגם הספרי ריש הפרשה, עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ, דתמוה הוא דהא מצות ביכורים הוי רק לאחר ירושה וישיבה, עיין בחתם סופר וכתב סופר וערוגת הבשם.

ולפי עניות דעתי יש לומר כך על פי הקדמה הידועה על הפסוק רם על כל גוים ה’ על השמים כבודו, דהחילוק בין רם לגדול ידוע, דאומות העולם קרו ליה אלקא דאלקיא, ואומרים שאין כבודו להשגיח בתחתונים והוא בבחינת רם, אבל האמת מי כה’ אלקינו המגביהי לשבת, ואף על פי כן המשפילי לראות בשמים ובארץ, כידוע.

וזה נראה לי הכוונה בפסוק תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, כי עמלק בא בכח הטומאה להדיח את ישראל שיחשבו הכל רק בדרך הטבע. ועל כן כשאמרו היש ה’ בקרבינו אם אין כתיב אחריו ויבא עמלק, כי הוא הוא שורש קליפת עמלק לכפור בהשגחת ה’ יתברך. עיין רש”י שם היכן אבא וכו’.

ועיין במאור ושמש פרשת תצוה, שפירש תמחה את זכר עמלק, כי עמל”ק בגימטריא ר”ם (זה גאוה) וכשנוטלין ממנו מספר רכ”ז נשאר אהב”ה (והוא כמנין אח”ד עיי”ש), וזהו תמחה את זכר עמלק, עיין שם על פי דרכו בקודש. ולפי הנ”ל יש לומר כי עמל”ק בגימטריא ר”ם, על דרך אשר ימרוך למזימה כידוע כהנ”ל, אבל תמחה את זכ”ר עמל”ק וישאר אח”ד, אחדות גמור בהבורא ברוך הוא. וזהו תמחה את זכר עמלק מתחת השמים דייקא, לפי שאומר על השמים כבודו ולא מתחת השמים. ועל זה אמר תמחה את זכר עמלק מתחת השמים כנ”ל, ודוק. וזהו גם כן מה שכתב רש”י אם שקרת במדות ומשקלות (הוי דואג מגרוי האויב שנאמר מאזני מרמה תועבת ה’ וכתיב בתריה בא זדון ויבא קלון. עד כאן לשונו), כי אם משקר במדות הוי סימן שאינו מאמין בהשגחה, על כן מיד תירא מעמלק, ודוק. וזהו אשר קרך בדרך, ר”ל להורות שהכל במקרה ח”ו, על כן תמחה את זכר עמלק כנ”ל, ודוק.

והנה מצות ביכורים פירש האלשיך שהוא שידע האדם אינו רק כאריס בארץ, והכל של הקב”ה, ועל כן פרי הראשון צריך להביא לבעל הבית. עיין שם. וזהו על דרך הנ”ל כי לא עזב ה’ יתברך את הארץ רק עדיין אגידא ביה בכל זמן, ואלמלא יצויר העדר שפעו וחיותו היה הכל כלא, ממילא הכל עדיין שלו. ורמז כורך עליה גמ”י ר”ת גדולים מעשה י‘, שמצות ביכורים מורה על זה שידעו שהכל מעשה ה’.

ומובן יותר על פי שפירשתי מה שכתב רש”י ריש פרשת בראשית, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם ומה טעם פתח בבראשית, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. וקשה דמהו התירוץ על קושיא שלהם, שברצונו נתנה להם וכו’, וכי אם יתן אחד מתנה לאדם הכי יכול לחזור וליטלה ממנו, הא קנאו. אבל הענין הוא דידוע החילוק בין מעשה בראשית שברא הקב”ה ובין מעשה ידי בשר ודם. אומן שעושה חפץ מעצים ואבנים או מכסף וזהב, אפשר שהאומן כבר נשכח זכרו, מכל מקום הכלי והחפץ עדיין קיים בעולם כי מעשיו מבלין אותו. אבל הקב”ה מבלה את מעשיו. והיינו טעמא, כי בשר ודם אינו בורא יש מאין רק משנה החפץ מכמות שהיה, ולאחר שעשה החפץ שוב אינו צריך להאומן, אבל בריאת מעשה בראשית היה יש מאין, וגם אחר הבריאה הכל קיים רק במאמר פיו, כפירוש הבעל שם טוב על הפסוק לעולם ה’ דברך נצב בשמים, כידוע. ואם יסלק הקב”ה חיותו מכל העולמות אפילו על רגע הכל כלא היה חס ושלום.

ולפי זה לאומות העולם האומרים שסילק ה’ יתברך את עצמו מן העולם הזה, נמצא לפי דבריהם שאין העולם צריך להשגחתו רק הכל מתנהג על פי דרך הטבע, אם כן אם נתן להם מתנה שוב אינו יכול לחזור ויטענו לסטים אתם. אבל האמת אינו כן [דגבי הקב”ה אפילו אם נתן מתנה לאחד עדיין המתנה אגידא ביה ולא יצאה עוד לגמרי מרשותו, ועל כן יש לו ליטלה בכל עת שירצה אם המקבל אינו נוהג כשורה]. ופירשנו שם שזהו גם כן הטעם שפתח בבראשית ברא אלקים, ולא אלקים ברא בראשית, כמו שכתבו לתלמי המלך, להורות דאחר הבריאה גם כן צריך לאלקותו יתברך שמו, וזהו ברא אלקים, ואם היה נכתב השם קודם הבריאה, הוי משמע דאחר כך אין צריך חס ושלום. וזהו הפירוש ברש”י ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו להורות סדר הבריאה על השגחתו התמידית בכל עת ואין להעולם חיות רק ממנו, וממילא תמיד יש לו כח לשנות המתנה, ברצונו נתנה להם וכו’, ודוק.

ובזה מובן המדרש בראשית בזכות ביכורים, כנ”ל דמצות ביכורים מורה על זה כי תמיד עיני ה’ אלקיך בה והכל של ה’ יתברך. וזהו פירוש הספרי, עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ, כי על ידי זה יהיה תשובה לאומות העולם שיאמרו לסטים אתם, וזהו שבשבילה תיכנס לארץ, ודוק היטב.

(יצב אברהם, חלק ב, פרשת כי תבא)


הרב הדיין רבי אברהם צבי גינצלר הי”ד נולד בהונגריה לאביו הרב יצחק אייזיק. הוא למד במשך שבע שנים אצל בעל “ערוגת הבושם” ולמד אצל רבי משה יוסף טייטלבוים אב”ד אוהעל. הוא למד ולימד מתורת רבותיו צדיקי בית בעלז וסיגוט. הוא הוסמך לרבנות ע”י הרב שמואל ענגיל אב”ד ראדימישלא.

הרב אברהם צבי היה דומ”צ בעיר הומנא שבצכוסלובקיה (כיום סלובקיה). דירתו היתה בנויה עם הקלויז, שם שקד במסירות על התורה ועל התפלה, יומם ולילה. דרך לימודו היה במתינות ועיון עצום. בני קהילתו נכנסו תמיד לביתו עם שאלות, ותמיד קבל את כולם בסבר פנים יפות ובענווה. יסד ישיבה לבחורים מבוגרים מהומנא ומהעיירות שמסביב, ונשא דרשות בכל עת לבני עדתו ללמד דעת ויראת ה’. תפילותיו הנלהבות לפני התיבה בימים הנוראים ובימים טובים, נאמרו בהשתפכות הנפש ובלב נשבר.  

במלחמת העולם השניה נלקחה קהילת הומנא לעבודת פרך ולהשמדה בסביבות חודש אב תש”ב בעיר לובלין. בין ההרוגים היה הרב אברהם צבי גינצלר, אשתו חיה צורטל ב”ר משה חיים דייטש וכמעט כל צאצאיהם, ובהם בנם יצחק אייזיק וכל משפחתו, בנם הבחור ישראל ובתם ליבא חנה. מכל צאצאיו שרדו רק שני נכדיו: הרב אלתר יחזקאל והרב מנחם מנדל, בני חתנו הרב אלישע הורוויץ הי”ד. כשגורשו רוב אנשי הקהילה למחנות ההשמדה, ונותרו מעטים בעיר בהוראת הנאצים, מסר הרב גינצלר את כתביו לתלמידו ר’ הערשל גרוס הי”ד, שישמור עליהם עד יעבור זעם. בניו, שהיו מתלמידיו הצעירים של הרב גינצלר, נשארו בחיים, הביאו את כתבי רבם לבני משפחתו. לאחר ארבעים שנה בעת עריכת הכתבים לדפוס, נמצא בעיר קשוי קוטרס נוסף מחידושי תורתו של המחבר, ובהם חידושים על תהלים ועל השולחן ערוך. כל הכתבים יצאו לאור בספר “יצב אברהם” בשנת תשע”ד. בספרו מובאים רעיונות ודרושים מרבותיו, ומהם דברים רבים שלא נדפסו במקום אחר.

ידוע על קיומו של עוד חיבור אחד שלם על יורה דעה, שנמכר בארץ, ואין ידוע כיום מקומו. בהקדמת הספר ‘יצב אברהם’ ביקש המו”ל, הרב נתן נפתלי הורוויץ, לקבל מידע על הימצאותו של כתב היד כדי שיוכלו להוציאם לאור.

הערה: בדף העד שכתב אחיין של הרבנית גינצלר הוא כותב שהרב גינצלר נספה בחלם. מההקדמה לספר ‘יצב אברהם’ ניתן להבין שהוא נספה בעיר לובלין.

מספר הצפיות במאמר: 20

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים – על אחדות הזהות הלאומית והדתית באומה הישראלית / הרב ישראל בורנשטיין הי”ד

תמונת הרב ישראל בורנשטיין הי"ד

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים (שקלים א,א).

אם נביט בעין חודרת על מהלך התפתחות חיי העמים נראה, שסדר התפתחותם שונה תכלית שנוי מסדר ואופני התפתחות חיי עם ישראל. כל העמים התפתחו בארצם הם: ממשפחה נעשו לשבט ומשבט לעם, חקקו להם חקים ומשפטים לפי אופי חייהם ולפי תנאי ארצם ומקומם, וכאשר החיים החברתיים הכו שורש בלבבם והחלו להרגיש, שחסרים להם רגשי דת ואמונה, בקשו להם דרך אמונה, שתתאים לדרכי חייהם ותרבותם. וכשאמונה זו או אחרת לא ישרה בעיניהם, החליפו אותה במשך הזמן באמונה כזו, שתתאים יותר לאפים ותרבותם, ובאופן כזה התפתחו עד שנעשו במרוצת הזמן לעם עם משטר מדיני, דתי וחברתי. לכן אין מן הפלא שהדתיות והלאומיות נחשבות אצל עמי התבל לשני עניינים נפרדים, שאין אחד נכנס לתחום חברו. צרפתי יכול להיות בן נאמן לעמו אם הוא מאמין באמונה זו או אחרת, ואחת היא אם הוא קטולי או פרוטסטנטי או אינו מאמין גם בשתיהן – ישאר לעולם צרפתי לאומי, יען כי הוא היה צרפתי עוד טרם קבל עליו דת זו או אחרת. לא כן עם ישראל: הוא לא התפתח בדרך טבעי ככל העמים. משפחתו אמנם, נתרבתה ונתגדלה עד שנהיו לקבוץ גדול, אולם לא בארצו, רק בארץ זרים תחת עול עריצים ולא היה להם אופי ותואר לאומי, רק קבוץ גדול של יחידים בודדים במינם. הם לא חקקו להם חקים ומשפטים מיוחדים לפי רוחם הם, אלא היו משועבדים לאדוניהם המצרים, לחקותיהם ומשפטיהם, אך כאשר יצאו בני ישראל ממצרים ונדדו במדבר וקרבו אל הר סיני, נעשו בפעם אחת לעם אחד ולחטיבה אחת, “ויחן שם ישראל נגד ההר”, ופירש רש”י: כולם בלב אחד כאיש אחד. ואז קבלו את התורה מסיני. בני ישראל לא קבלו את התורה בעת שבתם בארצם שקט ושאנן, רק בעת שנדדו במדבר ולא היו להם עדיין חקים ומשפטים וסדרי מדינה. ובו ביום שקבלו את התורה, בו ביום נעשו גם לעם, “היום הזה נעשית לעם”. ו”קב”ה ואורייתא וישראל חד”, כלומר, האמונה באל יחיד ומיוחד, קבלת התורה ולאומיותו של עם ישראל באו להם כאחד בפעם אחת וביום אחד.

ובאמת, תורת ישראל אינה רק ענייני אמונה בלבד, אלא גם ענייני דין ומשפט, דברי מדע וענייני מדינה מכל המינים; המדינה והדת – החיים האזרחיים והחיים הדתיים יתלכדו בה ולא יפרדו. והתורה חדרה אל כל פינות החיים והרסה את המחיצה שבין הדת והחיים, מה שאין כן בדתות שאר העמים. ולכן דת ישראל ולאומיותו אחוזות ודבוקות זו בזו, כשלהבת בנר ואין להפריד ביניהן. הדת היא הלאומיות, והלאומיות היא הדת.

על פי הנחה זו נבין את דברי הנביא ירמיה: “מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ד’ אליו ויגידה: על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר? ויאמר ד’: על עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה” (ירמיה ט’ פסוק יא-יב). ובבא מציעא פ”ה ובנדרים פ”א אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב מי האיש החכם וגו’ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו עד שפירש הקב”ה בעצמו, שנאמר: ויאמר ד’ על עזבם את תורתי אשד נתתי לפניהם. אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחלה.

חטא עם ישראל בימים ההם לא היה סוד כמוס, שהחכמים והנביאים לא  ידעו מזה. “וראשונים נתגלה עונם” אמרו חז”ל (יומא ט) וכולם ידעו שבני ישראל עברו תורות, הפרו חוק. ובגמרא סנהדרין ק”ד, “אמר רבה אמר רבי יוחנן: מפני מה לקו ישראל באיכה? מפני שעברו על שלשים ושש כריתות שבתורה. אמר רבי יוחנן: מפני מה לקו באלף בית? מפני שעברו על התורה, שנתנה באלף בית”.

ובמדרש (איכה רבתי) “דרש בן עזאי, לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם ובמילה ובעשרת הדברות ובחמשה חומשי תורה, כמנין איכה”. ועוד בהרבה מקומות בש”ס ובמדרשים. ובכן ידעו החכמים והנביאים מראש שעם ישראל צפוי לעונש גדול, רק הם לא מצאו מענה בפיהם להצדיק את הדין, מדוע גלו ישראל מארצם וגעשו כצאן אובדות? מדוע נתפזרו לארבע רוחות השמים ואפסו מהיות עם? ואם בני ישראל חטאו, עוו ופשעו לאלוקים אבל ללאום לא חטאו, ושורת הדין היתה, שהקב”ה ישפוך עליהם את חמתו, בשבתם בארצם על אדמתם, אבל לא לפזר אותם בין העמים שיאפסו ויתבטלו מהיות עם? ואם כן “על מה אבדה הארץ”? כלומר, על מה “אבדה הארץ” את יושביה? והיה להקב”ה להענישם בעונשים הכי חמורים בתור עם יושב בארצו, ולמה נצתה כמדבר בלי עובר?

ועל זה באה התשובה מאת ד’: “על עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם”. כלומר: לא את דת ישראל במובן הדתי של אומות העולם עזבו, אך את תורתי עזבו. ואם עזבו את תורת ד’ הלא עזבו את הכל, גם את הדת, גם את הלאומיות, ואינם ראויים עוד להיות עם עומד ברשות עצמו ולהישאר על אדמתו, כי באין תורה, אין דת ואין לאומיות, אין חוקים ואין משפטים, אין סדר חברתי ואין משטר מדיני.

ורב יהודה אמר רב בא להודיענו את הנסבה, שעזבו את תורת ד’, מפני שלא ברכו בתורה תחלה. בימים ההם, היו גם כן “חכמים בעיניהם”, כמו שיש בימינו אלה, שאמרו נהיה ככל הגוים בית ישראל, הדת היא עניין פרטי, ואינה נכנסת בגבול הלאומיות והלאומיות היא ענין לחוד שאינה נכנסת בגבול הדת. אבל אלמלי חדרו אל תוכנה ואופיה של אומה זו, היו יודעים שהבדל גדול יש בין ישראל לעמים. עם ישראל לא התפתח באופן טבעי כשאר העמים ולא נעשה לעם טרם קבלו את התורה, ורק על ידי החורה נעשה לעם, לכן אם עוזבים הם את התורה, מתבטלים גם כן מהיות עם.

ברכת התורה לפניה היא: “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”, ולו ברכו את ברכת התורה והגו בה, היו יודעים שעם ישראל לא נעשה לעם בדרך טבעי, רק הקב”ה בחר בנו מכל העמים, ונעשינו לעם רק על ידי זה שד’ נתן לנו את תורתו. וכל זמן שעם ישראל מקיים את התורה, הרי הוא גם עם. ואם עוזב את תורת ד’ אז הוא מתבטל גם מהיות עם עומד ברשות עצמו, כי התורה והעם דבוקים ואחוזים זה בזה ואין להפריד ביניהם.

ודבר שנעלם אף מן הנביאים והחכמים בעת החורבן, היה ניכר ובולט אחר כך, בבואם אל ארץ זרים, והכל הכירו לדעת, כי רוח העם לקוי, כולו. ולא ארכו הימים והחל ישראל להתרפס לפני שוביהם ולחקות מעשי תושבי הארץ, והיהדות ירדה כל כך פלאים, עד שביהדותם התחבאו בחוריהם, פן יתקלסו בהם ויראו עליהם באצבע, כי יהודים הם. ולאט לאט שכחו את תורתם ושפתם, התחתנו בבנות עם הארץ, ועל ידי זה נתחייבו כליה בימי מלכות אחשורוש.

והמן, שידע את תכונת נפש עם ישראל, מצא לו אז את שעת הכושר לבצע את זממו, ולהשמיד את כל היהודים, בדעתו, שאיש מהם לא יפצה את פיו נגד הגזרה הרעה הזאת, כי כבר פג מהם רוח החיים, רוח גאון לאומי והכרת ערך עצמם, ואין בהם שום דבר שיאחד אותם לעם אחד ולחטיבה אחת. את תורת ד’ עזבו, את מצוותיו הפרו וכולם מפוזרים ומפורדים בדעותיהם, במעשיהם ובדרכי חייהם ומכף רגל ועד ראש אין בהם מתום.

ובהצעה זו בא לפני המלך אחשורוש ואמר: “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים”, ובגמרא (מגילה י”ג): ישנו עם אחד, ישן הוא מן המצות, והמה מפורדים ומפוזרים למרות זה שהם נמצאים במצב איום ומתענים תחת יד זרים, והיתה שורת הדין שתשרה ביניהם אהבה וחבה, כי מונח בחיק הטבע, שצרת הכלל מרככת את הלבבות ומקרבת את הרחוקים זה לזה, כמו שאנו רואים בעינינו אם שני אנשים נתונים יחד כלוא במאסר, הם מתקרבים זה לזה ונעשים במשך הימים לאוהבים נאמנים אף שרחוקים הם במחשבותיהם ובמעשיהם. אבל בני ישראל אף שהם נמצאים במצר תחת עול זרים לא היטיבו את דרכם ושורר ביניהם פרוד עצום, וכל אחד שונא את חברו תכלית שנאה. ומזה שפט בדעתו, כי משחחם בהם, מום בם, וכל זיקי החיים של עם חי ושואף לחיים כבר עממו אצלם ובנקל יבצע את זממו הרע, כי אין לפחד מהם. ובצדק אמר רבא (מגילה י”ג ע”ב): “ליכא מאן דידע לישנא בישא כהמן”. כי המן ירד לתוך אפיה של האומה ולמד לדעת את תכונתה ועל ידי זה ידע במה להלשין עליהם לפני אחשורוש.

ואך מרדכי היה היהודי היחידי, שידע מה שנעשה בעולם היהדות ומה שאורגים על היהודים בחצר המלך. ובכל זאת היה הוא היחידי, שלא התרפס ולא השתחווה לפני המן ויקדש שם שמים ברבים, ויהי למופת ברוחו הכביר – ברוח הדת והאמונה. ברוחו הגאוני הביט על ההולכים חשכים ולא נוגה להם, והוא הוא שעמד בפרץ להשיב את חמתו מהשחית. “מרדכי בדורו כמשה בדורו: מה משה עמד בפרץ אף מרדכי עמד בפרץ, שנאמר: “דורש טוב” (מדרש רבה אסתר).

כמשה בדורו, שמרדו בני ישראל את רוחו ועל כל דבר קטן התנפלו עליו ולא זכרו את טובתו, ובכל זאת עמד תמיד בפרץ להתפלל בעדם עד שלפעמים חלה מרוב הצער והיגון. “ויחל משה” רבי יהודה אומר: חלה משה (מדרש רבה שמות פרשה מ”ג). כמוהו היה גם מרדכי, כמה מררו את רוחו, כמה חרה לו שלא שמעו בקולו להטותם מחקות את מעשי הפרסיים והמה לעגו לו ולדבריו. בדמעות חמות הנובעות ממקור לב טהור, החפץ בטובת עמו אשר אהב, עמד מרדכי לפניהם על משתה המלך וישא מדברותיו על חלול הקודש, שהם מחללים לעין כל – ושומע אין לו מכל המסובים. אף על פי כן מחה מלבם את זדונם בעת שהגיעה הצרה ולא נח ולא שקט עד שהוציאם מאפלה לאורה – הארה חומרית שהוציאם ממות לחיים, והארה רוחנית שפקח את עיניהם הטרוטות להראותם, כי טועים הם בדרכם, דרך החיים ויראם את הדרך הנכונה, שילכו בה. הוא הדליק את נר התורה מחדש “מה משה למד תורה לישראל, אף מרדכי כן” (מדרש רבה שם).

מרדכי וכן אסתר ידעו, שהגורם העיקרי לגזרת המן – הוא הפרוד הנורא, שנתפרר העם לפרורים, לכן הצעד הראשון שעשו להצלת העם היה לאחד ולאגד את לבות כל העם להשוות את הדעות ולרכז כל הכחות למרכז אחד. ולמטרה זו שלחה אסתר למרדכי: “לך כנוס את כל היהודים, הנמצאים בשושן”. כלומר, שיכנסם לעבודה אחת, לעבודה משותפת בעד הצלת העם. ומעתה על כל אחד לעזוב את דרכו הפרטי ואת עסקיו הפרטיים ולבא לעזרת העם. ואחר כך, וצומו עלי וגו’, כלומר, שיכינו את עצמם לתשובה לתקן את מעשיהם, שבשבילם נגזרה הגזרה של להשמיד להרוג ולאבד.

וכשהושיעם ד’ ויחלצם ממצר, קבלו עליהם את התורה מחדש. קימו וקבלו היהודים, קימו עתה מה שקבלו כבר (שבת פ”ח ע”א).

וכמו טרם שקבלו ישראל את התורה מסיני נעשו כולם כאיש אחד בלב אחד, “ויחן שם ישראל נגד ההר”, פירש רש”י: בלב אחד כאיש אחד. כן גם טרם שקבלו עליהם את התורה בימי אחשורוש, נעשתה אחדות גמורה ביניהם והתרכזו כולם למרכז כללי אחד, לעם אחד ולחטיבה אחת, כמו שמעיד הכתוב (מגילת אסתר ט’,כ”ג): וקבל היהודים, ובמדרש (שם) “כאיש אחד” (פד”מ על מגילת אסתר).

ודבר זה היה כעין תשובת המשקל לעומת שהיו מקודם מפוזרים ומפורדים בינם לבין עצמם בדעותיהם, במחשבותיהם ובמעשיהם ועזבו את עמם ואת תורתם והזניחו את כל הדבר הקדוש בישראל וילכו בחקות הגוים.

על פי הדברים האלה נבין את דברי המדרש (איכה רבתי): חטא חטאה ירושלים, אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו בכפלים דכתיב: חטא חטאה ירושלם, ולקו בכפלים דכתיב: כי לקחה מיד ד’ כפלים בכל חטאותיה (ישעיה מ’), ומתנחמים בכפלים, דכתיב: נחמו נחמו עמי וגו’ (ישעיה שם). כלומר, עם ישראל, בשבתו בארצו, חטא בכפלים, בעזבו את תורת ד’. חטא נגד הדת ונגד הלאום, כאשר הארכנו שבתורה נכללות גם הדתיות וגם הלאומיות, ואם ישראל עברו תורות, הפרו חוק עזבו את הכל וחטאם היה כפול, ולכן לקו גם כן בכפלים: לקה הפרט ולקה הכלל, לקה היחיד ולקה הגוי כולו. עם ישראל לא נענש כעם יושב על אדמתו, רק נתפזר לארבע רוחות השמים, ומלבד העונש הגופני, שהגיע לכל אחד מהם, חדל גם מהיות עם. וכאשר ישובו בני ישראל בכפלים – ישובו אל דתם וישובו אל עמם, הם יתאחדו ויתאגדו לעם אחד ולחטיבה אחת בתורה אחת, אז ימצאו להם גם את נחמתם בארצם ובתורתם.

וכשנכנס החודש אדר ואנו מרבים בשמחה לזכר הנס שהחודש הזה נהפך לנו מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, מחויבים אנחנו לקיים מה שקבלנו עלינו ועל זרענו לשמחת התשועה הגדולה. ועלינו לאחד ולאגד את כל לבות בני ישראל, להתרכז למרכז אחד ולשום קץ לפרוד הנורא, השורר במחנה ישראל ולחזק את דת קדשנו ולקבל עלינו מחדש את התורה בשלמותה. ולמטרה זו מחויבים אנחנו להכריז בפומבי על השקלים ועל הכלאים. שקלים – הם סמל אחדות הלאום. שקל הוא סמן התרכזות הכחות לכח אחד כללי. על ידי השתתפות כל ישראל בשקל באין הבדל בין כהן לישראל, בין עני לעשיר, נבנה המשכן, המרכז הרוחני, של עם ישראל ונתגשמה אחדותה של האומה. ואחר כך בבית המקדש, נלקחו קרבנות צבור, קרבנות בעד כל ישראל מכסף השקלים (מנחות ס”ה). ועיין באלשיך שכתב, כי מחצית השקל מורה על אחדות ישראל. שקל הוא מס לאומי, לכן העכו”ם או כותי ששקלו אין מקבלים מהם (ירושלמי שקלים פ”א), מפני שבמס הזה צריכים להשתתף רק אלה השייכים לעם ישראל אף בלאומיותם, ולא אנשים השייכים לאומות אחרות.

ומשה רבנו שאל את הקב”ה במה תרום קרן ישראל, אמר לו “בכי תשא” (בבא בתרא י’ ע”ב) כלומר, קרן ישראל תרום רק ע”י השתתפות כל כחות העם לכח אחד כללי, (דרשות נ”ב).

כלאים – הם סמל דת ישראל הטהורה שאין להרהר אחריה. כלאים, הם גזרת הקב’ה מה ששטן ואומות העולם מונין אותנו, היא חקה בלי טעם. “את חקותי תשמורו, בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים” (ויקרא י”ט). פרש”י: חוקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר. ועיין בעיקרים (מאמר ג’ פכ”ד) שכתב וזה לשונו: “ועל החלק השני גם כן שהיא ידיעת החקים והדברים הנרצים אצל ד’ יתברך לא תוכל להקף בשום צד, כי אין לשכל האנושי מבוא לדעת פרטי הדברים הנרצים אצל ד’ יתברך, אם לא מצד הנבואה”. ודבר שאין יד שכל אדם מגעת לו, רק הוא רצון אלוקי מוחלט, היא באמת דת טהורה וקדושה. לכן כלאים שאין יד השכל מגעת לדעת את טעמו, היא סמל דת מורשה הטהורה. ולפיכך כשמגיע חדש אדר, ואנו מחויבים להשריש בלב עם ישראל את דת המורשה ולאחד את לבות עם ישראל אנו מכריזים על השקלים ועל הכלאים, סמל אחדות האומה וסמל דתנו הטהורה.

ועל דרך מליצה נוכל להעמיס בדברי הגמרא (ביצה ט”ו ע”ב): “הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר”. כלומר, הרוצה שיתקימו נכסיו הרוחניים, וקנייניו הלאומיים, יטע בהם את חודש אדר, יקשיב רב קשב לקול המשמיע על השקלים ועל הכלאים, ואז ישתמרו ויתקיימו נכסיו הכי יקרים לכל איש ישראלי בזה ובבא.

(כרם ישראל, בין ישראל לעמים, דרשה ט)


הרב ישראל הלוי בורנשטיין הי”ד נולד בשנת 1880 לערך, להוריו ר’ מנחם יוסף וטשייטיל (כנראה) לבית אברבנאל, בעיירה ריקי (או בז’ליחוב) פלך לובלין. הוריו היו סוחרים צאצאים למשפחת אדמו”רים משושלת רבי אברהם בורנשטיין מסוכוצ’וב. הרב ישראל לד אצל הגאון מאוסטרובצה והוסמך על ידו לרבנות.

הרב נשא לאשה את מרת חיה פרל בת הרב ישראל משה לרנר. הרב ישראל כיהן כרב ואב”ד ברייביץ, אחר כך שימש בקמינקה פלך קיוב, שם ייסד גימנסייה ועמד בראש וועד ההורים שלה. לאחר הפרעות באוקריינה עבר לעיר ניקולייב פלך חרסון שם שימש כיו”ר הקהילה היהודית והפיץ תרבות עברית וציונית. נאומיו רבי הרושם שם משכו קהל רב. לאחר מלחמת העולם הראשונה חזר לכמה שנים לרייביץ ופעל שם רבות בכל תחומי החיים היהודיים.

ומשנת 1923 התחיל לשמש ברב ואב”ד בפלונצק פלך וורשה במקומו של הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי”ד שנתקבל אז כאחד מרבני וורשה. היה היה נואם מלהיב ובעל כוח השפעה. הוא עסק בצורכי ציבור באהבת ישראל בכל לב ונפש, ולא חס על גופו ונפשו למען הצלת יהודי. הרב היה מפעילי תנועת המזרחי בפולין ובשנת 1925 השתתף בקונגרס הציוני כציר מטעם המזרחי. ארבעה מבניו ובת אחת עלו לארץ ישראל והשתרשו בה.

הוא הוציא לאור את הספר “חוות יאיר” (תרע”ב) ואת ספרו “כרם ישראל” (תרפ”ט). בפתיחת הספר הוא כותב מסמך היסטורי מרתק בקונטרס “מקורות ישראל – בו יסופר מה שקרה לי ולאחי בני עמי בשנות הבלהות שאחרי המלחמה”. הוא הגיע ללונדון וערך מחקר על תקופת האמוראים, אך ככל הנראה כתב היד של הספר שתכנן להוציא לאור בנושא אבד בשואה. הרב ורעייתו ביקרו אצל בניהם בארץ בשנת 1932.

בתקופת המלחמה היה הרב בגטו ורשה. לפי עדויות שהגיעו לבנו שלמה, נספה הרב ביום שני של ראש השנה בשנת תש”ג (1942) בטרבלינקה.

בתקופת מלחמת העצמאות (18.3.1948) נהרג בנו יהושע הי”ד, בהיותו בן 40, עם שלשה מחבריו בצוות חברת החשמל שנסע בטנדר משוריין מחיפה לכיוון צפון לתיקון תקלות, מאש אנשי הכנופיות.

מקורות: אתר יזכור, אתר יד ושם, ספר פלונצק עמ’ 241-243, ועוד. ראה גם אנציקלופדיה של הציונות הדתית א עמ’ 256-266.

מספר הצפיות במאמר: 40

דרשה לשבועות, חלק 1: כל קיום התורה תלוי באשה ובחינוך שנותנת לדור הצעיר / הרב יצחק יוסף זילברברג הי”ד

דרשה לשבועות

דרוש א’ שאמרתי ביום ראשון דחג השבועות שנת תרפ”ו לפני כל קהל ועדה בבית הכנסת דפה קהילת קראסנאשילץ, על דבר חינוך הבנות.

ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ד' וגו' כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות יט,ג).

כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים, ותגיד לבני ישראל אלו האנשים (מכילתא שם).

וצריך ביאור למה לא אמר ד’ מתחילה להאנשים, ואחר כך לנשים, רק אמר מתחילה להנשים ואחר כך להאנשים?

הורה בזה כי כל קיום התורה תלוי רק בהאשה, אם האשה ברצונה לקבל את התורה. ואם האשה מקבלת התורה יהיה קיום להתורה, אבל אם אין האשה מקבלת התורה לא יועיל במה שהאנשים יקבלו את התורה. כי קבלת התורה האיש בלא אשה לא יהיה קיום התורה לעד. והטעם כי האשה היא עקרת הבית. האשה מגדלת ומחנכת את הילדים מקטנותם, ואם האשה אין רוצית לקבל את התורה, ממילא גם ילדי המגדלת לא יהיו שומרי תורה ומצוה בלי שום ספק. ויסוד כל אומה הוא בחינוך הצעיר. והנה גורל כל עם וגורל דתו תלוי אך ורק על חינוך בניו, על חינוך הדור הצעיר אשר הוא עתיד ליקח את מקומו.

המביט בעין פקוחה על חיי העמים, עליתם וירידתם, הוא רואה לפניו חזיונות שבמשך עת קצרה עולה איזה עם מעלה מעלה, באושר פנימי בחכמה ודעת, ובמשך עת קצרה כמו לפתע פתאום הוא יורד מטה מטה. והסבה לזה שהכל תלוי בה, איך השגיחו הדורות הקודמים על חינוך דוד יבוא. אם השגיחו על החינוך כראוי, אז הדור הבא ימלא תפקידו בחיי עמו ודתו כראוי וישתדל לאושר העם ולהצלחתו. אך אם הדורות הקודמים לא השגיחו על החינוך כראוי, אז הדור הבא יהרוס כל פרי העמל של הדורות הקודמים, והעם יחל לרדת מטה מטה.

לכן אצל אומה הישראלית, החינוך הוא יסוד מוסד להעם בכלל, אשר עליו נבנה קיום התורה, כי מבלעדי החינוך הטוב, הוא כבונה ארמון על אדמת חול ולא העמיק לבנות יסודו, אשר רוח קל יהפכנו על פניו ולא יהיה עוד זכר ממנו. כי חיות האומה הישראלית הוא רק תלוי בחינוך הבנים. אם חינוך הדור הצעיר נתחנך על דגל התורה ומסורה, אז נהיה בטוחים כי הדור הבא יהיה שומרי תורה ומצוה. אך אם חס וחלילה הדור הבא נתחנך ברוח חדש, הרחק מדרך התורה, אז קיום האומה הישראלית, שקיומה היא התורה, יורד אחורנית. כמו שאמרו רבותינו ז”ל בירושלמי פרק עשירי דסנהדרין, אמר אחז, אם אין גדים אין תישים, אם אין תישים אין צאן. כך אם אין קטנים אין גדולים, אם אין גדולים אין חכמים, אם אין חכמים אין נביאים, אם אין נביאים אין רוח הקודש. עיין שם. אחז הבין היטב כי לחתור במחתרת להתגנב בכרם ד’ לחבול אותו הוא רק באופן אם הדור הצעיר יסורו מדרך התורה בעודם קטנים, אז בטח כאשר יגדלו הנערים יהיו כקוצים בכרם ד’, ולאט לאט ירד מצב הרוח של העם מטה מטה. לזה אמר, אם אין קטנים אין גדולים כו’, כי העיקר קיום התורה תלוי רק בקטנים.

וכן הבין המן הרשע כאמרם ז”ל במדרש אסתר בשעה שנחתמו האגרת ונתנו ביד המן כו’ פגע במרדכי, וראה מרדכי שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר, ורץ מרדכי אחריהם כו’, שאל לאחד מהם פסוק לי פסיקיך כו’, כיון ששמע מרדכי כך, שחק והיה שמח בשמחה גדולה. אמר לו המן מה הוא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקת הללו כו’, מיד כעס המן הרשע ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקת. עיין שם. וצריך בירור מה איכפת ליה לאותו רשע בחיי אלו התינוקת. אך זהו שאמרנו כי הרשע המן היה מחפש איך לכלות העם הישראלי ברוח, ואז יהיה יכול לכלותם גם בגשם. וזאת ידע המן הרשע כי בעוד אשר עם ישראל יהיו דבוקים בו יתברך שמו לא ישלוט בהם שום אומה ולשון בעולם. לזאת עשו משתה להחטיא את הדור הצעיר שיעשו כרצונם, ועשו על המשתה כאשר לבבם חפץ ואז היה בטוח כי אם דור הצעיר עזבו את ד’, ממילא לא יהיה קיום להתורה. ועל ידי זה יהיה לו שליטה בהעם הישראלי בגוף. אך מרדכי כאשר הבין הכל עשה בצדקתו חדרים ויסד בכל עיר ועיר מלמדים שילמדו בתנוקות של בית רבן, ובכח של התנוקות של בית רבן שעוד לא טעמו טעם חטא יתקיים האומה הישראלית. כי כאשר יתחנכו עתה ברוח התורה והמסורה ואז כשיתגדלו יהיו בנים נאמנים לד’ ולתורתו. וזהו שהראה מרדכי הצדיק להמן הרשע את הבנים הקטנים, כי בכחם ינצח המלחמה עמו, כי הם יהיו עבדים נאמנים לד’. אם כי הנערים הגדולים אבדו האמונה הישראלית ברוחם, אך הם שמחים בהילדים הקטנים תנוקות של בית רבן, והם יהיו כלי זיין לנצח המלחמה. כי בזמן שהקול קול יעקב, אין הידים ידי עשו. לזה כעס שלא היה יודע מן כלי זיין של מרדכי הצדיק, ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקת. היינו, שגם הכלי זיין של מרדכי יכלה כרגע על ידי שיבטל את החדרים והמלמדים וכל מי שיעסוק בתורה ידקור בחרב, לזה יהיה בכח לנצח את האומה הישראלית.

הכלל, כי עיקר קיום הרוח הישראלי תלוי בחינוך הדור הצעיר. והנה האשה היא עקרת הבית, ואם היא שומרת תורה ומצוה אז גם הבנים הנולדים מחנכה ברוח הטהור ובדרך התורה והמסורה. מה שאין כן אם היא, העקרת הבית, אינה מתנהגת על פי התורה וכל דבר מצוה לבוז הוא בעיניה וכל דבר קדוש דורסת ברגליה, ממילא הבנים הנולדים מחנכה ומגדלה בדרך הרע זה והם בנים מחבלים כרם ד’ וכקוצים בהעם הישראלי. ועל ידי בנים כאלו יורד מצב הרוח מטה מטה.

לזה בשעת מתן תורה אמר ד’ אל משה מתחילה תדבר עם הנשים אם הם יקבלו התורה, אם הם יתרצו לקבל עליהם עול מצוה, ואז אם יסכימו על זה, תוכל לדבר אחר כך עם האנשים. כי אז תהיה בטוח שיהיה קיום להיהדות לעד. אבל אם הנשים לא יסכימו לקבל עליהם עול מצוה, אין לך לדבר עם האנשים, מפני שעיקר קיום היהדות הוא רק בהעקרת הבית:

(מתוך עצי זית, חלק ב, דרוש א)

 

הרב יצחק יוסף זילברברג הי”ד נולד בסביבות שנת תר”ס (1900) לאביו הרב מיכאל משה יהודה מלודז בן הרב הגאון המפורסם רבי חיים יעקב נפתלי וויערשובר זצ”ל. הרב יצחק יוסף זילברברג היה רב ואב”ד של פיענטשנאוו (פינטשנוב), וואסאווי (וונסוב) וקראסנאשילץ.

נשא לאשה את מרת רבקה בת הגאון הרב מאיר דן פלוצקי זצ”ל אב”ד דוואהרש ואוסטרוב, מחבר הספרים כלי חמדה, חמדת ישראל, שאלו שלום ירושלים ועוד.

בשנת תרפ”ב (1922) נפטר בנו בכורו הילד אברהם בנימין אלעזר ע”ה.

בשנת תר”ץ (1930) נשלח הרב זילברברג מטעם הקהילה לארצות הברית כדי לאסוף כספים להקמת חברת גמילות חסדים. בעקבות הצלחת שליחותו נוסדה בקראסנאשילץ חברת גמילות חסדים בשם “חברת משה יוסף”.

בצעירותו הוציא לאור את ספרו “ויען יוסף” (תרע”ז), ואחר כך את ספריו עצי זית, עצי זית חלק שני, ועצי זית – קונטרס אורות מאופל (תרפ”ג-תרפ”ט) ושו”ת עלהו רענן (תרצ”ו). בפתיחת הספר עלהו רענן, מובאים גם חידושי בנו, הרב ישכר ישראל מרדכי.

כמו כן כתב את הספרים שנשארו בכתב יד (וחבל על דאבדין): יד יוסף על הרמב”ם, עדות ביהוסף על ד’ פרשיות ומועדים, חנוכה ופורים, עצי יוסף על כל התורה, זכרון יצחק על סוגיות הש”ס, עלהו רענן חלק ב, זכרון יוסף – הגהות וחדושים על שו”ת תרומת הדשן, יד יצחק על יורה דעה, שיח יצחק על אורח חיים.

שבועות אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה נשא הרב ישעיה גליקזאהן, נכדו של הגר”ח הלוי מבריסק, את בתו של הרב יצחק יוסף הי”ד.

הרב נספה בשואה בנאשלסק (פלך פולטוסק, פולין) בתש”ב (1942).

מקורות: אתר מרכז מורשת יהדות פולין, הקדמות ספרי הרב ועוד.

הערה: לעיון בשיטת המהר”ל להקדמת האמירה לנשים לפני ההגדה לגברים – ראה תפארת ישראל פרק כח.

 

 

מספר הצפיות במאמר: 29

האיש הישראלי מצד טבעו מוכן לעלות / הרב יששכר דוב פרידמן הי”ד

יש שעולים ויש שיורדים

ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו. נראה הכוונה, בתוכחה נאמר : הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה. והביא בספר ע”נ ביאור נחמד בשם ספר אחד, שיש לדייק בכפל לשון מעלה מעלה וכן מטה מטה. ופירוש כי נודע שיש נבראים אשר טבעם לפול למטה, כגון מיני הדומים. ויש שטבע שלהם לעלות למעלה, כמו שלהבת אש או עשן ורוח וכדומה. והנה זה הדומם לא יעלה למעלה אלא על ידי סבה המכריחו, כגון שישליכהו אדם בכח למעלה, שכח האדם ההוא מכריחו לעלות ובעבור הסבה ישוב לטבעו ויפול. וכן אם ינחהו האדם על מקום גבוה הרי סבה זו הכריחו להיות מקומו למעלה. וכאשר נרצה שיעלה עוד למעלה יותר צריך עוד סבה חדשה. מה שאין כן אם נרצה שירד למטה, אזי אין צריך שום סבה ומעצמו בנפילה אחת ירד עד תהום, כי טבעו לירד. מה שאין כן השלהבת וכדומה, היא להיפוך, שכאשר נרצה שיעלה אין צריך סבה להכריחו ומעצמו בעליה אחת יעלה עד גבול המעלה כולו בפעם אחת. כשנרצה שירד צריך לזה סבה שיכריחו, ובעבור הסבה לא ירד עוד, אם לא בסבה חדשה. וכן הוא ההבדל בין ישראל לעכו”ם כי ישראל הם מצד נשמתם חלק אלוה ממעל, ולכן האיש הישראלי מצד טבעו מוכן לעלות בלי שום סבה ובפעם אחת יעלה עד למעלה, וכאומרו, והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כי תשמור וכרו’. רצונו לומר עבור שישמור מצות ה’, ואין לו סבה להורידו, הרי הוא רק למעלה ובפעם אחת. מה שאין כן ירידת ישראל אינו רק כפי ערך עונש החטא, שהיא סבה להורדה ואי אפשר שירדו יותר אם לא בסבה חדשה, אבל עכו”ם שנפשם מצד טבעם היורדת הוא למטה לארץ ואי אפשר להם לעלות אם לא על ידי סבה, והוא על ידי חטא ישראל ולא יעלו רק עד המקום שכח הסבה מכריחם וכאשר לעלות יותר אי אפשר אם לא בסבה חדשה. אבל ירידתם הוא בלא סבה וגם הוא בפעם אחת עד עמקי תהום, וזהו שאמר הכתוב ראו חיבתכם לפני המקום, ומה ביניכם ובין העכו”ם. כי הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה, רחמנא ליצן, כאשר יהיה לו עליה הוא רק עליך, על ידי מעשיך, שהוא הסבה המכריחו לעלות. אבל לא בלי סבה. ולכן עלייתו הוא מעלה מעלה פעמים הרבה שלכל עליה צריך סבה חדשה, לא כדרך ירידתם שהוא בלי סבה ובפעם אחת. אבל ואתה הוא בהיפוך. שעלייתך הוא בלי סבה, לכן עלייתך בפעם אחת, אבל תרד אי אפשר אם לא מטה מטה, שלכל ירידה צריך סיבה חדשה, מה שאין כן בעליה אמר והיית רק למעלה, שאינו צריך מעלה מעלה, רק למעלה לבד, בפעם אחת, עד כאן דבריו.

פי חכם חן. שפתים ישק.

הנה עלייתו של המן הרשע היה מעלה מעלה על ידי חטא ישראל מפני שהשתחוה לצלם, ולחד מאן דאמר נמי מפני שנהנה מסעודה של אותו רשע, שהיה להם הנאה שישבו בשלחן המלך בשמחה ובטוב לב ולא עלה ירושלים על ראש שמחתם שנחרב והיה לתל שממה. ועל ידי זה נתעלה המן. וכאשר גזרת עליהם אסתר שיצומו שלשת ימיה ועשו תשובה קיימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר נתכפר עונם, ממילא כלה הסבה שעלה המן למעלה ראש וצריך להיות נפילתו בפעם אחת כנ”ל. וזהו שאמרו חכמיו וזרש אשתו לקמן: אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו, בפעם אחת תפול עד שאול תחתית, כי היהודי אם שב לאלקיו, ירחם עליו ועזר מצריו יהיה, ורק בסבת חטאתם עלית למרום, וכאשר שבים, הס קטגור ובא סניגור ונפול תפול לפניו כנ”ל. וכן יאבדו כל אויבי ה’.

 (מטה יששכר מאת הרב יששכר דוב פרידמן הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 9

הסבר החתם סופר ל”פרשת הכסף” /הרב יששכר דוב פרידמן הי”ד

כי נמכרנו

אם על המלך טוב יכתב לאבדם וכו’, ובסמוך בבקשת אסתר נמכרנו אני ועמי וכו’ מי הוא זה וכו’. וכבר נתקשו בו רבים איך כי שכח מה שעשה הוא בעצמו שהסיר טבעתו ומסרה להמן לעשות כטוב בעיניו עם היהודים לאבדם, רחמנא ליצלן.

והביא בספר חש”ב דברי יקר בשם חתם סופר ז”ל, לכאורה קשה על מה דאמר מרדכי להתך שנאמר ויספר לו את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול וכו’. מה רצה בזה להגיד לו את פרשת הכסף, והרי לא נתן, כי המלך אמר לו הכסף נתון לך. גם מה זה ומרדכי ידע את כל אשר נעשה. ואמרו רבותינו ז”ל ברוח הקודש, ומי לא ידע מאלה. והרי נתן לו את פתשגן כתב הדת הנתן בשושן בגלוי. ואסתר אמרת למלך כי נמכרנו, גם זה קשה, הרי לא נמכרו, אלא בחנם נתנו.

אכן תחבולת גדולה היה בזה למרדכי להגיד לאסתר את פרשת הכסף  אשר אמר המן, והוא הנה בוודאי מחוק המלך ומכל שכן בימים ההם, לענוש אחד מהעמים הנתונים תחת ידם אם עוולה בעם ההוא שהן מורדים במדינה ובמלך וכדומה, ומי יאמר לו מה תעשה בדבר הזה. אך שיעשה המלך בעד בצע כסף ושוחד יקח להרג עם נקי חכם, זה לא נשמע. גם שאר העמים לא יניחוהו לעשות כך, כי היום יעשה כך לעם הזה, ומחר לעם אחר. ומעתה כאשר אמר המן מלשינות על ישראל, ואת דתי המלך אינם עושין להם והם מורדים במלכות, זה היה ניחא לאחשורש. אבל כשאמר, ועשרת אלפים וכו’, השיב לו מיד הכסף נתן לך, פירוש, מלהזכיר כאלה שתוק מרצות כסף, כי יאמרו כל העמים כי בשביל כסף עשיתי זאת וימרדו כולם בי, ויורידוני מכסאי. אבל העם לעשות בו, יען כי הם מורדים במלכות. ובודאי בפתשגן הכתב כן נכתב כל דבר שהם מורדים במלכות, ובאמת לא נודע לשום איש שדבר המן מכסף  ליתן למלך, כי יהיה בזה בזיון גדול גם אם היה רק המדובר ממנו כמובן.

אכן למרדכי נאמר ונגלה כן ברוח הקודש מה שאמר המן לשקול. ומעתה אמר לאסתר שתגלה למלך כי הדבר ידוע ונודע לכל כי המן קנה את העם מהמלך, וכאשר נעשה בצאן עשו באומה גדולה. ואין לך בזיון גדול מזה, וגם סכנה למלך כנ”ל. ומאין נודע הדבר, אין זה כי אם המן בעצמו גלה את הדבר (ובוודאי כי כוונתו באמת להפיל את המלך ולבזותו) והיה בזה דבר חכמה גדולה. בזה יש חרב ביד אסתר להפיל את המן, והיינו, את פרשת הכסף אשר כי אמר המן; כי נודע מהמן אשר אמר להמלך, ועל כן צדקה אסתר, נמכרנו בכסף מלא. וכשמוע המלך כזאת, חרד מאד וצעק מי הוא זה וגו’ אשר מלא לבו למכור בעד כסף אומה שלמה, והשיבה איש צר ואויב המן הרע הזה, ורבותינו ז”ל אמרו במדרש צר לי ואויב לך הוא, ואויב שעשה כזאת יגלה הדבר למרוד בך.

ודברי פי חכם חן. שפתים ישק.

 

(מטה יששכר)

הרב יששכר דוב ב”ר נח יו”ט ליפא פרידמן נולד בשנת תרכ”ב (1862) ביולניצא (אז אונגריה).

בשנת תרנ”ג כתב הרב את קורותיו של סבו של חותנו, הרב יחזקאל פאנעטה זצ”ל. הספר נדפס לראשונה בשם “תולדות רבנו יחזקאל” בראש הספר דרך יבחר. בשנת תשל”א חזר החיבור והודפס בראש הספר “ים הרחב על מסכת גיטין“, בהוצאת נכדו של הרב יששכר דוב הי”ד, הרב אשר שמואל הכהן כ”ץ.

לאחר שכיהן כרבה של דארויץ, מונה הרב בשנת תרפ”ב לרבה של הקהלה הישנה בקארי-מארי (קראלי) טרנסילבניה, רומניה.

הוציא לאור את ספרו “מטה יששכר” בשנת תר”צ (1930). הרב הביא בתוך ספרו גם את דרשת בר המצוה של בנו, חיים בצלאל.

בהקדמת הספר מביא המחבר את ייחוס משפחתו לתוספות יום טוב. בהמשך ההקדמה הוא מודה לאחיו, שמואל-יוסף והלל, שגדלו אותו לאחר שהתייתם בעודו ילד. בגיל שתים עשרה התחיל ללמוד בישיבת רבי שמואל דוד יונגרייז זצ”ל אב”ד בקהילת פעהער דיארמאטה, ולמד גם בישיבת רבי משה דוייטש זצ”ל אב”ד טריאן. אח”כ למד בישיבת מחבר ה”חתן סופר” במטאטרסדורף. נשא לאשה את מרת חיה רחל, בתו של הרב אשר שמואל פאנעטה אב”ד הידאלמאש מחבר כתב היד לספר אש דת על התורה.

בסוף ספרו צירף את הספר “מגילת איבה” אשר כתב רבנו התוספות יום טוב להודיע לזרעו וזרע זרעו עד עולם.

בשנת תרפ”ד (1923) פרסם הרב הי”ד את ספרו בספר גבעת פינחס ובו מובא הספדו על חתנו הרב פינחס יהודה כ”ץ זצ”ל, אב”ד בקיראלי דאריץ שנפטר בגיל שלושים וארבע בהשאירו אלמנה וארבעה יתומים קטניםהרב פרידמן הי”ד .

מאמר ביקורת של הרב פרידמן הי”ד על הבונים בתי כנסת עם מאפייני בתי טפלות,  התפרסם בכתב העת “המגיד“.

הספד הרב יששכר דוב על בנו הרב חיים בצלאל זצ”ל שנפטר ביום ח’ טבת תרצ”ז מופיע בכתב העת “המגיד“.

הרב נהרג על קידוש השם באושוויץ בסיון תש”ד בהיותו בן שמונים ושתים שנים.

לעיון נוסף בתולדות הרב פרידמן הי”ד: חכמי הונגריה, חכמי טראנסילוואניה.

 

מספר הצפיות במאמר: 47

דרשת רב-פורים של החסיד ר’ יוסקי מבראד / הרב חנוך העניך מאייער הי”ד

תמונת הרב חנוך העניך מאייער הי"ד

והנה מפני שידעתי שאגרתי זאת תגיע אליך ביום שמחת הפורים, על כן לקיים משלוח מנות איש לרעהו, אכתוב לך מילתא דבדחותא על דרך ההלצה ששמעתי בילדותי מפי החסיד ר’ יוסקי הנזכר, בעת עלותו הבמתה לדרוש בפורים, כי שנים רבות היה רב דפורים בעירנו. ואף שאמר דבריו בדרך בדחותא וגיחוך, חביבין עלי שיחת חולין של תלמידי חכמים ישישים חסידים מדור הישן זקנים שבאותו הדור ששימשו לפני בעלי רוח הקודש. פתח ואמר, הנה איתה בש”ס (בבא מציעא כ”ג:) בהני תלת מילי עבידא רבנן דמשני במילייהו, ואחד מהם הוא בפוריא. והנה דברי רש”י ותוספות ז”ל דחוקים מאוד, כי היתכן שישאל צורבא מרבנן איש לרעהו דברים כאלה, וכל עין באמת וצדק יראה שהפירוש האמתיי והנכון הוא פירשו  של הרב מהרש”א ז”ל (שם) כי מילת בפוריא פה היינו בפורים, כאומרם ז”ל (מגילה ז:) חייב איניש לביסומי בפוריא. אך ביאור המאמר נראה לי דאיתא בירושלמי (פרק ח דשבת) ר’ יונה לא הוי שתי מפסחא לפסחא והוי חזיק רישיה עד עצרתא. ולכאורה יש להבין מדוע לא דחק ר’ יונה את עצמו לשתות גם בפורים כי הרי חייב איניש לבסומי בפוריא וכו’. אך ר’ יונה סובר דתלמיד חכם לא ישתה בפורים עד דלא ידע כי יוכל לבוא לבזיון התורה, אכן מפני שהוא יוהרא להחזיק עצמו לתלמיד חכם, על כן אמרו שאם מושיטין לו כוס יין לשמחת פורים מותר לשקר ולומר שכבר שתה די. וזהו שאמרו דעבידי רבנן דמשני במילייהו בפוריא.

עוד פתח פיו בדרך הלצה, ואמר על דרך הצחות, הנה כתוב (אסתר א,כ) ונשמע פתגם המלך כי רבה הוא, דהנה באמת בדבר זה אם גם תלמיד חכם חייב לשתות עד דלא ידע וכו’, הוי בזה פלוגתא בין הירושלמי והבבלי, דהנה כבר אמרנו שר’ יונה שהיה מהאמוראים הירושלמיים סובר שאין לתלמיד חכם לשתות בפורים משום כבוד התורה, דאם לא כן בוודאי היה שותה בפורים כמו שדחק לשתות בפסח. אבל שיטת הבבלי אינו כן, כדאמרינן דרבה, שהיה מגדולי האמוראים הבבלים שתה עד דלא ידע, ומי לנו תלמיד חכם גדול יותר מרבה. ועל כרחך דרבה לא סבר לה להא דר’ יונה, (והנה הרי”ף פסק כרבה, אמנם רבינו אפרים תלמידו השיג עליו כמו שכתב הר”ן. והעניין לדעתי כי ידוע פלוגתת הרי”ף והרמב”ם, דהרי”ף סובר שכל מקום דאיפלגו הירושלמי עם הבבלי אזלינן בתר דברי הבבלי, אבל הרמב”ם סובר דאזלינן בתר ש”ס דירושלמי, ואם כן הרי”ף לשיטתיה שפיר פסק כהך דרבה), אלא סבירא דגם תלמיד חכם מחוייב לשתות עד דלא ידע.

והנה איתא בגמרא (קידושין דף ל”ג:) דכבוד מלך שקול ככבוד התורה, ולפיכך שלחה ליה ושתי לאחשורוש אבא שתי ולא רווי, כי היא היתה סוברת דמלך אסור לו לוותר על כבודו ולשתות לרוויה אפילובשמחה היותר גדולה, אבל אחשורוש פסק כרבה, שגם איש מכובד מותר לעת מצוא לשתות עד דלא ידע, ולפיכך אחר שעשה משפט כתוב בושתי, יצא פתגם המלך בכל מדינות מלכותו כי רבה הוא, דאתיה כוותיה דרבה, וקיימא לן להלכה כרבה ולא כרבי יונה, כי כן עבד עובדא בנפשיה ומעשה רב, וכיון דמלך מותר לשתות אם כן גם תלמיד חכם מותר לשתות, כדמבואר בריש פרק שבועת העדות דכבוד מלך וכבוד התורה שווין וכו’ וכו’. עד כאן דבריו בדרך בדיחותא.

(יד חנוך, סוף סימן ד)

הישיש הנכבד ר’ יוסקי מבראד זצ”ל היה מסתופף בצל האדמו”ר ר’ שלום רוקח מבעלזא והיה בן בית אצל הרבי המפוסם איש פלאי ר’ מאיר מפרימישלאן זצ”ל.

הרב חנוך הניך נולד בעיירה סאסוב בג’ באלול תרמ”ד. הוא התייתם מאביו בגיל חמש וגדל בבית סבו, הרב שלמה מאייער. בהיותו בן 13 הוסמך ע”י רבי יצחק שמלקיס וע”י בעל “הרי בשמים”. בשנת תר”ס,1900, היה חתנו של קרובו‏ רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים מסיגט (מרן הקדושת יום טוב זצ”ל) ונסמך על שולחן חותנו 4 שנים. היה אב”ד ק”ק סאסוב ושימש בבית הדין של סבו. בתרע”ט, עם פטירת סבו, בשנת תרע”ט 1919, היה לאדמו”ר.

בתרפ”ג,1923, נאלץ לברוח משהתגלה שהסתיר בבית מדרשו משתמטים מהצבא הפולני. הוא התיישב בכפר קרצקי והקים שם מרכז חסידי וישיבה. היו היה אב”ד ור”מ והיו לו חסידים רבים. הרב עודד את חסידיו לעלות לארץ ישראל אחר חתונתם. משנפטרה אשתו נשא את מרת ברכה בת רבי יצחק מאיר הגר מסטנביץ.

הרב היה ידוע כבקי וידען נפלא בכל מכמני התורה; ש”ס בבלי וירושלמי, מדרשי חז”ל, ספר הזוהר וכתבי האר”י  ז”ל ושאר ספרי המקובלים. הוא היה ידוע כבקי וידען נפלא בכל מכמני התורה; ש”ס בבלי וירושלמי, מדרשי חז”ל, ספר הזוהר וכתבי האר”י  ז”ל ושאר ספרי המקובלים. הרב היה מחדש נפלא בהלכה ובאגדה והיה מעלה כל דבריו על הכתב. הוא חיבר את הספר “הגהות עין חנוך” על מדרש רבה, רמב”ם, שולחן ערוך ועל ספר שם הגדולים. הוא כתב ביאור בהלכה ובאגדה על מסכתות רבות בש”ס וכן כתב עוד המון חידושי תורה, בכל המקצועות, שרובם הגדול אבדו בימי הזעם.

בקיץ תש”א,1941, הסתתר כי נכלל ברשימת המיועדים לגירוש לפולין, בהיותו נתין זר, ועבר לבנו רבי יואל שהיה אב”ד בעיר קירלהאז. בשנת תש”ב חלה רבי חנוך העניך והועבר לבית חולים בבודפשט, שם נפטר, במוצאי שבת ז’ בחשוון תש”ג, מיד לאחר שנטל ידיו וסיים את ההבדלה. אשתו השניה נספתה באושוויץ.

בנו, הרב יואל, הספיק להטמין בכלי בתוך הקרקע את כתבי אביו שהיו בידו, מספר ימים לפני שהובל עם משפחתו ועם קהילתו להשמדה באושוויץ. כתבים אלו, ובהם דפים נפרדים וקרועים ממחברות וקונטרסים, נותרו לפליטה ומהם הודפס הספר שו”ת יד חנוך על ארבעת חלקי השו”ע. כן הודפס ממעט כתביו שניצלו הספר “עיר חנוך” על התורה, דרשות ומועדים. וחבל על שאר כתביו דאבדין ולא משתכחין.

לאחר המלחמה, חזר הרב יואל עם פליטי החרב  לסטמר, וחיפש את ספרי אביו, בבית אחיו הגאון הצדיק ר’ יום טוב ליפא מאייער-טייטלבוים אב”ד סעמיהאלי וחתן דודו האדמו”ר מסטמר זי”ע, אך רוב רובם של הכתבים אבדו , כך שלא היה ניתן לקיים במלואה את צוואת אביהם הקדוש שביקש ממש לפני פטירתו שידפיסו את כתביו הרבים.

תולדות הרב הי”ד, מאת יוצאי חלציו ותלמידיו, הובאו בסוף הספר “יד חנוך”, וכן באנציקלופדיה ליהדות רומניה.

מספר הצפיות במאמר: 87

הטעם לתקנת משלוח מנות איש לרעהו / הרב חיים אפרים בליטי הי”ד

מצות משלוח מנות

בשו”ת כתב סופר אורח חיים סימן קל”ט בשאלה מי ששולח לעני מאכל ומשתה שיוצא בו ידי משלוח מנות אם יוכל לצאת בזה תרתי כשמתכוון גם למתנות לאביונים, היינו בצירוף שנותן עוד מתנה לעני אחר, או לימא דבעי לשלוח דוקא משלוח מנות בפני עצמו ושני מתנות לשני אביונים בפני עצמם.

וטורי אבן מגילה ז’ ע”ב נראה לו דלא יצא, ולא כתב ראיה לדבר. ובכתב סופר הנ”ל אתי עלה מתרי טעמי:

  • דאין עושין מצות חבילות, כדאיתא בפסחים ק”ב ע”ב.
  • מטעם שכתב במגן אברהם בשם מהרי”ל דאינו יוצא מתנות לאביונים במעות מעשר משום דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין, והוא הדין כאן. עיין שם באורך.

ובספר תקון משה על פורים הקשה על זה, וזה לשונו: “ולא ידעתי איך יפרנס משנה ערוכה חגיגה ז’ ע”ב דכהנים יוצאים ידי שלמי שמחה בחטאות ואשמות וחזה ושוק, עיין שם, ואמאי הא אין עושין מצות חבילות. ועל כורחך צריך לומר דבכהאי גוונא דאינו מוסיף שום דיבור או מעשה בשביל מצוה האחרת, רק במעשה אחת נעשים שתי מצות ממילא, לא שייך ‘אין עושין מצות חבילות’ וכו’. וסיים, ומכל מקום טעם שני, משום דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין, נכון הוא.

עוד הקשה בספר תקון משה הנ”ל: צריך עיון אי יוצא במשלוח מנות ומתנות לאביונים כשנותן לקטן. והנה במתנות לאביונים ודאי יוצא בנותן לקטן, אבל במשלוח מנוח דעיקרו משום הסעודה יש לומר דבעי דוקא גברא דבר חיובא בסעודה הוי ולא קטן. ואפילו הגיע לחינוך מכל מקום הוי תרתי דרבנן, כמבואר בברכות דף מ”ח לענין להוציא אחרים ידי חובתן, דתרתי דרבנן לא מצי מפיק חד דרבנן, הא מסברא ואי בעית אימא קרא דכתיב ‘ומשלוח מנות איש לרעהו’ כמותו, דומיא ד’איש’, למעוטי קטן. וסיים וצריך עיון.

עוד כתב שם: יש מפקפקים מנא לן לשלוח מנות על ידי קטנים, הא אין שליחות לקטן, וטעות הוא וכו’ יעויין שם.

ולולא דברי כתב סופר הנ”ל היה אפשר לומר לפי מה שכתבתי בספרי חמודי אפרים על התורה פרשת  תצוה על מה שכתב בכתב סופר שם למה שהתוספות מדייקו מלשון מתניתין מגילה ‘אין בין אדר ראשון לשני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים’, משמע דמשתה ושמחה שוין. וצריך עיון בשלוח מנות מה דינו דגם כן לא אמור במתניתין. ומסיק למי שמחמיר להרבות בשמחה, יתנהג גם כן לשלוח מנות. ואני הוכחתי שם להיפוך, דבאדר ראשון דלא תקנו מתנות לאביונים, לא שייך משלוח מנות כלל [שוב מצאתי בתוספות יו”ט, שכתב להדיא כדברי במשנה ד’ מגילה דבור המתחיל ומתנות לאביונים וכו’ והוא הדין משלוח מנות דלתנייהו אלא בשני] עיין שם. והוא על פי דברי אפריון לפרשת זכור עמד על המקרא ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים:

  • עיקר התקנת של משלוח מנות למה זה?
  • ראוי להבין כיון שבוודאי מצות מתנות לאביונים גדולה ממצות משלוח מנות איש לרעהו, וכמו שכתב הרמב”ם מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים וכו’. ואם כן היה ראוי להקדים בקרא את העיקר, והווא ליה למימר ‘ומשלוח מתנות לאביונים ומנות איש לרעהו’.

ותירץ, כי מאחר שהרגישו כי כל הצלתם לא היתה אלא בזכות הצדקה, ולכן ראו לתקן אשר ביום זה ירבו בצדקה באופן היותר טוב ומעולה שלא יתבייש העני, כמו שמצינו במשנה תענית לא היו ימים טובים לישראל וכו’ שלא יבייש את מי שאין לו. ויש לומר על דרך זה תיקנו גם הצדקה בפורים לשלוח מנות גם איש לרעהו שלא יתבייש האביון. ולכן הקדימו גם כן בקרא וכו’. ודברי פי חכם חן.

ואתא לפי דבריו באדר ראשון דלא תקנו מתנות לאביונים, לא שייך משלוח מנות כלל, דמשלוח מנות אינו מהעיקר המצוה רק אודות מתנות לאביונים. יעויין שם.

ולפי זה ממילא יוצאים ידי משלוח מנות ומתנות לאביונים כאחת. גן כן דלא שייך כאן אין עושין מצות חבילות וגם לא שייך טעמא דדבר שבחובת אינה באה אלא מן החולין כמובן. וממילא נשמע דיוצא גם כן במשלוח מנות כשנותן לקטן וגם אין לפקפק משלוח מנות על ידי קטן כי לפי דברי ספר אפריון הנ”ל יפלו כל הספיקות. ודו”ק והנראה לעניות דעתי כתבתי.

(אשל חיים, חלק ב, פרשת תצוה. וכן הובא בוילקט יוסף, תרע”ג, סימן קכו)

——–

הרב חיים אפרים ב”ר אברהם בליטי, דומ”ץ בטארנאליא (Tornal’a היא Safarikovo, בעבר הונגריה, כיום סלובקיה).

בילדותו נפטר אביו ואמו, הצדקת מרת מאטל ז”ל, עמלה רבות לגדלו לתורה ולתעודה בישיבות. למד אצל תלמיד הרב שמואל גינז אב”ד אבראהאם, ולפי “אהלי שם” היה תלמידם של הרב נפתלי שוורץ אב”ד מאד, בעל “בית נפתלי”, ושל הרב שמחה בונים סופר רבה של פרסבורג, בעל “שבט סופר”.

בהיותו כבן שבע עשרה נחלש עד שהיה חולה מסוכן, ואז הוסיפו לו את השם “חיים”. סבל הרבה “ומי כמוני לספר מתלאות, הולכות ובאות, וכל הרפתקאות, דעדו עלי היו כלנה, שנה אחר שנה… רבים רודפי וצרי, לא שלוותי ולא נחתי מנעורי”.

לאחר נישואיו עם מרת גיטל אכל על שולחן חותנו, אך תוך זמן קצר ירד חותנו מנכסיו. בנו נפטר בינקותו. התקשה למצוא משרה רבנית, בשל אנשים בלתי ראויים שמונו לתפקידם בשל קשרים משפחתיים. בסביבות שנת תרנ”ח (1897/8) מונה לרב ודיין בקהילת טארנאליא, שם לימד תורה מידי יום בבית המדרש. בהמשך סבל ממחלות ואושפז מספר פעמים בבית החולים. “שלש פעמים לבית החולים נהלוני, על שולחן הניתוחים כבלוני, נתחו את בשרי ופצעוני”. תוך כדי תיאור תלאותיו בהקדמות ספריו, המחבר בוטח בה’, מצדיק עליו את הדינים ומודה לה’ על שהחיה אותו.

בשנת תרפ”ה (1925) פרסם את שני חלקי ספרו “חמודי אפרים” ובשנת תרצ”ה (1935) פרסם את שני חלקי ספרו “אשל חיים” – חלק ראשון של כל אחד מהספרים הללו הוא דברי אגדה לעתים ולמועדים, דרשות והספדים בביאור מקראי קדש על רוב סדרי התורה עם מאמרי חז”ל. ובחלק השני מובאים דיונים על מספר סוגיות בש”ס. בסיום כל אחד מכרכי ספריו הוסיף שו”ת בשם “חיים שאל”.

בהסכמה ל”חמודי אפרים” כותב עליו הרב קאפל רייך זצל אב”ד פאסט: הן כל יקר ראתה עיני ספר נאה ונחמד בשם “חמודי אפרים” יכונה, אשר חיבר הרב הגאון המופלג המפורסם לשם ולתהלה סיני ועוקר הרים כש”ת מו”ה חיים אפרים באלאיטי נ”י דומ”ץ דק”ק טארנאלא יע”א וחיבור הלזה מתחלק לשני חלקים, האחד תוכו חידושים על סוגיות הש”ס ובשני מילי דאגדתא, דרשות לשבתות ומועדים. וכפי מסת הזמן שמתי עיוני באיזהו מקומן ומצאתי וראיתי בחידושי הסוגיות חריפות ובקיאות עד להפליא – ובאגדה דברים יקרים מלאים חכמה ומוסר השכל מעוררים לאהבת התורה ויראת שמים. והרב המחבר נ”י בענוותנותו בקש ממני הסכמה להוציא חיבורו לאור –  ולפי דעתי זה אך למותר, כי המפורסם אין צריך ראיה כי נודע ומפורסם בשערים שידיו רב לו בחריפות ובקיאות. ואוהבי תורה יקנו הספר, נחת ינחתו בו כי ימצאו בו דברים המשמחים אלקים ואנשים וגם דעת זקנים נוחה הימנו.

הסכמות נלהבות נוספות, המפרטות את מעלת המחבר ותורתו נכתבו על ידי הרב ישעיה זילברשטיין זצ”ל מחבר ספר “מעשי למלך” ועל ידי הרב מרדכי וינקלר זצ”ל מחבר “שו”ת לבושי מרדכי” (וראה שם בסימן ע’ תשובתו לרב בליטי).

הרב חיים אפרים בליטי פרסם מאמרים רבים בכתבי עת ובהם, נטעי בחוריםתל תלפיות, הנשר, ילקוט המליצות, בית ועד לחכמים (תרפ”ח סימן כ”א) וכן ב”וילקט יוסף”. כמו כן ניתן למצוא תשובות שנכתבו אליו בספרי השו”ת.

כן הובאו דבריו בספרים של מחברים אחרים ובהם הדרת קודש ועוד.

ילדיו:

בתו חיה שרה אשת הרב ישראל וועלץ דומ”צ בקהילת פעשט.

  • בנם הרב משה, בנותיהם רחל אשת הרב משה שמעון הלוי בן הרב אברהם דוד אב”ד אדא, מרים, אסתר, מאטל חיה ורבקה.

בתו מרים אלמנת הרב שלמה ברוך עלנער ז”ל (נפטר ה’ בתמוז תרפ”ז) התגוררה בקהילת שאלגוי טאריאן

  • בניהם שמואל מאיר ויהודה (ליב).

לזכר הרב חיים אפרים בליטי הי"דבקובץ הנשר שיצא לאור בתש”ג (1943), העורך כותב שהרב חיים אפרים נמצא בין החיים. הרב חיים אפרים נספה במהלך השואה. שמו הובא לזכרון בספרים “הגדה של פסח אמרי חמודות”, “דברי ישראל חלק ג”, כמי שנהרג על קידוש ה’. נינתו מילאה עליו דף עד ביד ושם. שמו מופיע ברשימת יהודי טורנלה שנהרגו בשנת 1944. ובעל נכדתו מסר שנרצח ב-1944 באושוויץ. ב”אמרי חמודות” (ירושלים, תשנ”ב) כתב שהרב נהרג באושוויץ בכ”ד סיון תש”ד.

הערה: הערך על הרב חיים אפרים ב”אהלי שם” נראה רצוף אי דיוקים:

  • שנת הלידה המופיעה ב”אהלי שם” הוא תרל”ז (1877) לא מסתדרת עם הנתונים המובאים ב”דברי ישראל” (שם ניתן לחשב שבתו נולדה בשנת 1888). גם בדף עד שכתב בעל נכדתו מובא שנספה בשנת 1944 בהיותו מעל 80, כלומר שנולד לפני 1864.
  • את השנה המשוערת בה החל לשמש כרב בטארנאליא חישבתי ממה שכתב הרב בהקדמת ספריו, וכן מופיע בספר “חכמי הונגריה”. אך ב”אהלי שם” כתב שהתקבל שם לאב”ד בשנת תרנ”א. ב”אהלי שם”
  • גם כתב שמחותניו של הרב בליטי הם: הרב מאיר טענענביים אבד”ק פיטנאק, והרב חיים פריעד אבד”ק סעגפעטער, אך ממה שמופיע בהקדמת “אשל חיים” זה נראה אחרת.
  • רשימת רבותיו של הרב חיים אפרים ב”אהלי שם” שונה ממה שמופיע ב”חכמי הונגריה”.

מקורות: הקדמות ספרי הרב, אהלי שם, חכמי הונגריה והספרות התורנית בה, דפי עד ביד ושם.

מספר הצפיות במאמר: 77

אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק / הרב קלונימוס קלמיש שפירא הי”ד

תמונת רבי קלונמוס קלמיש שפירא הי"ד

אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. להבין הלשון זרעו של עמלק, שגם שהראשון היה שמו עמלק וכולם זרעו הם, מכל מקום הא גם כל האומה נקראת עמלק, כמו שאמר הפסוק בפרשת שלח עמלק יושב בארץ הנגב, וכן בשמואל אגג מלך עמלק, והיה צריך לומר עד שימחה עמלק.

אבל הרמז הוא עד שימחה מה שעמלק זורע, כי גם אחר שימחה עמלק, הזרעים שזרע, ישארו, השבת שמחללים הרבה מישראל רחמנא ליצלן באונס מפני צרותיו של עמלק, ישאר בכמה מהם זמן רב מחולל אצלם, וקדושתו מחוללת, ולא יפחדו כל כך מלעשות בו מלאכה כמו עד עתה. הזהירות ממאכלות אסורות לא תהא אצל הרבה מהם כל כך חמורה כמו עד עתה אם חס וחלילה נכשלים בהם בימי עמלק. והאם אותם בני הנעורים שמוכרחים להתבטל מתורה ואינם יודעים בעצמם אם חיים הם מצער וצרות רחמנא ליצלן, ישובו במהרה להכניס את ראשם ורובם לתורה כמאז, גם אחר שימחה עמלק, אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה גם זרעו של עמלק, הזרעים שזרע בנו. ולכן מחה אמחה את זכר עמלק, כי הלשון כפול מורה על מהירות הדבר כמו ועל השנות החלום פעמים כי ממהר אלקים, ועל משה משה שקרא ד’ בסנה בלא פסיק טעמא איתא במדרש (מדרש רבה שמות פ”ב) משל לאדם שנתן עליו משוי גדול וקורא פלוני פלוני קרובי פרוק מעלי וכו’, היינו גם כן לשון מהירות, מחה אמחה מהרה כדי שלא ישאר אחריו הרבה זרעים.

(אש קודש)

הרב קלונימוס קלמיש שפירא היה מצעירי האדמו”רים בפולין שבין המלחמות, ומן הבולטים שבהם.

בקישור הבא ניתן לראות סרט על האדמו”ר מפיאסצנה.

תמונת האדמור מפיאסצנה הי"דהרב נולד בי”ט באייר תרמ”ט (1889) בגרודז’יסק מזובייצקי שבפולין לאביו רבי אלימלך שפירא מגרודז’יסק, מצאצאי רבי אלימלך מליז’נסק והמגיד מקוז’ניץ, ולאמו חנה ברכה, שהיתה בתו של האדמו”ר רבי חיים שמואל מחנצ’ין. לאחר שהתייתם מאביו בגיל שלוש, גדל אצל סבו, רבי חיים שמואל מחנצ’ין ובהמשך גדל אצל אחיינו, האדמו”ר מקוז’ניץ רבי ירחמיאל משה הופשטיין, בן אחותו (למחצה) הגדולה, שרה דבורה.

בגיל 16, בשנת תרס”ה (1905), נישא לחיה רחל הופשטיין, בתו של רבי ירחמיאל משה הופשטיין. לאחר נישואיו המשיך לגור אצל חמיו, ממנו למד את תורת החסידות, ובפרט את דרך חסידות קוז’ניץ וחסידות קרלין (שחותנו הושפע ממנה, דרך אביו החורג, רבי אשר מסטולין). רבי קלונימוס השתלם גם בחוכמות חיצוניות, הוא דיבר באופן שוטף מספר שפות, וידע לנגן בכינור.

בשנת תרס”ט (1909) לאחר שנפטר חותנו, קבע הרב קלונימוס קלמיש את מרכז פעילותו בעיירה פיאסצנה, עיירה קטנה מדרום לוורשה נתמנה שם לאדמו”ר. בשנת תרע”ג (1913) מונה לרבה של העיירה. בשנת תרפ”ג ייסד את ישיבת “דעת משה” בוורשה  (על שם חמיו), ושימש בה כראש ישיבה במקביל לאדמו”רות בפיאסצנה, בה ביקר בעיקר בימות הקיץ ובימים הנוראים . הרבי היה פעיל בארגון “שומרי שבת” בוורשה, ואחר כך היה נשיא הארגון. בשל מאמציו הקים הג’וינט מטבח עם שבו סעדו לפני הקמת הגטו ואחריו רבים מיהודי פיאסצ’נה שנמלטו לוורשה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, לנוכח המשבר הגדול ביהדות החרדית, כשרבים מבני הנוער עזבו את הדת, החליט הרבי להירתם לנושא חינוך הנוער. הוא חילק את זמנו בין פיאסצנה לוורשה, שם הקים בתרפ”ג (1923) את ישיבת ‘דעת משה’. הוא נודע כאיש חינוך והתפרסם בזכות חיבוריו החדשניים בתחום החינוך החסידי, החשוב שבהם “חובת התלמידים” ו”הכשרת האברכים”.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נלכד בוורשה המכותרת על ידי הגרמנים. בהפגזות נהרגו בנו, כלתו (בת האדמו”ר רבי שלמה חיים פרלוב הי”ד) ודודתו, וזמן קצר לאחר תחילת הכיבוש הגרמני מתה גם אמו. למרות האסון האישי, ולמרות הצרה הכללית, סרב להצעות בריחה שונות שהופנו אליו והעדיף להישאר עם חסידיו בגטו וורשה. שם המשיך לנהל במסתרים “שולחן חסידי” (טיש) מדי שבת ואף נשא דרשות בהתאם לנסיבות הימים. הרבי מפיאסצ’נה לא חדל לעודד את היהודים הכלואים בגטו גם בשעה שמצוקות הגטו הלכו וגברו. הרבי עשה מאמץ עליון לסייע ליהודים בקיום המצוות בגטו. הוא פעל לאפשר גישה של נשים למקווה טהרה, לאפיית מצה בפסח, לקיום ברית מילה, ועוד.

דרשותיו נמשכו עד סמוך לתקופת חיסול הגטו. את תורותיו בתקופת השואה העלה על הכתב, והחביאם בתוך בכד חלב, בצירוף בקשה כי המוצאם שישלחם לאחיו הרב ישעיהו שידפיסם. לאחר מספר שנים נמצאו הכתבים על ידי פועלים שחפרו בהריסות הגטו. הכתבים הובאו למכון ההיסטורי היהודי בורשה. בשנת 1956, במסגרת תפקידו בסוכנות, עיין מר ברוך דודבדני בחומר רב לא ממוין מתקופת השואה והתגלגל לידו מכתבו של הרבי בו הוא מבקש מאחיו ומידידיו בישראל להדפיס את הכתבים שיתגלו. בעקבות גילוי המכתב חיפש מר דובדבני את הכתבים, ומשמצא אותם העבירם לידי ועד חסידי פיאצ’סנה בישראל. כתבים אלו פורסמו, בספר “אש קודש”, בשנת תש”ך.

משהחלו האקציות בגטו, בקיץ תש”ב (1942), נרשם בעזרתו של ר’ אברהם הנדל כעובד בשופ של שולץ והמשיך בהנהגתו הרוחנית גם שם. האדמו”ר ניצל מן הגירוש הגדול למחנה ההשמדה טרבלינקה ביולי 1942, בשל היותו עובד חיוני (בתו של האדמו”ר נחטפה וגורשה להשמדה בטרבלינקה ביום ב’ דר”ח אלול תש”ב). זמן מה הוסתר בבית החרושת למטוסים הֶנקֶן. לאחר מכן, בשנת תש”ג גורש למחנה הריכוז טרבניקה (או בודז’ין) שבאזור לובלין ונרצח כפי הנראה בד’ או ה’ בחשוון תש”ד, יחד עם שאר יהודי המחנה. הי”ד.

אחיו הצעיר היה הרב ישעיהו שפירא, “האדמו”ר החלוץ”, עלה לארץ בשנת תר”פ. הוא היה ממייסדי “הפועל המזרחי”, ואביהם של השר יוסף שפירא ושל האדמו”ר רבי אלימלך שפירא. בהגיע אליו השמועות האיומות על האסון הגדול שקרה לאחינו בני ישראל באירופה ועל מות אחיו האהוב, לא עצר כח, ונשמתו עלתה למרומים.

  • חובת התלמידים (תרצ”ב) –  הדרכה בלימוד ועבודת ה’, מיועד בעיקר לתלמידים צעירים. בסיום הספר הודפסו שלוש מדרשותיו. בהוצאות חדשות הובאו תולדות המחבר בסוף הספר.
  • הכשרת האברכים – הדרכה בלימוד וחסידות לנשואים. ספר זה מהווה המשך ישיר לחובת התלמידים ומהווה הדרכה לתלמידים מתקדמים.
  • מבוא שערים – הקדמות ללימוד חסידות, נספח להכשרת האברכים.
  • צו וזירוז – בענייני חינוך, נספח להכשרת האברכים.
  • חובת האברכים – ספר המשך להכשרת האברכים, שאבד בתקופת השואה.
  • דרך המלך – ספר דרשות.
  • דרשה (תרצ”ו) – דרשת שבת תשובה שאמר הרבי בבית המדרש בפיאסצנה.
  • בני מחשבה טובה – ספר להדרכת חבורת אנשים השואפים להתעלות בעבודת ה’.
  • אש קודש (תש”ך) –  דרשות חיזוק שבועיות שנתן האדמו”ר במשך ימי השואה, מראש השנה ת”ש (1939), עד שבת חזון תש”ב (1942). הספר הזה נחשב לתעודה החסידית האחרונה שנכתבה על אדמת פולין.

(מקורות: ויקישיבה, ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואה, אתר מט”ח)

קיימים עוד מקורות נוספים רבים, ובהם:

ספר זכרון קודש לבעל אש קודש (תשנ”ד), רב חובל באוניה טובעת – אתר דעת, תולדותיו בהקדמת המוציאים לאור לספר הכשרת האברכים (תשכ”ב), אתר דעת, בסוד משנתו החינוכית של הרבי מפיאסצנה זצ”ל (בית יעקב תשכ”ב 36), דרשות הרבי מפיאסצנה בגטו ורשה (אתר יד ושם), שבת אחת בכפר פינס בצלו של הרב שפירא ז”ל (נרות שבת תש”ה גליון 60), אלה אזכרה ה’ 163, אדמורים שנספו בשואה  247, שבעים פנים (ישראל ארליך, תל אביב תשנ”ג, עמ’ 166) …

 

הרב קרליבך מספר על האדמו”ר מפיאסצנה בסרטון הבא:

בסרטון הבא מובאת הרצאתה של הגב’ אסתר פרבשטיין – אש הקודש בגיטו ורשה:

תולדותיו הובאו בגיליון 68 של “ישע שלנו”:

מתוך ישע שלנו 68

 

מספר הצפיות במאמר: 220

הקמת המשכן מעידה על גדולת הבורא וענוותנתו, ועל השגחתו התמידית והישירה בשמים ובארץ / הרב אברהם באב”ד הי”ד (ומתורתו של אביו על פורים)

חותמת הרב באב"ד בוסק הי"ד

במדרש רבה (פרשה נ”א סימן ח’) אמר הקב”ה לישראל בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי באלה אלהיך, עכשיו שעשיתם המשכן, באלה אני מתרצה לכם, הוי אלה פקודי המשכן. אמר הקב”ה לישראל בעולם הזה באלה נתרציתי לכם וכן לעתיד לבא, שנאמר הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים. ואומר מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארבותיהם.

ולהבין תוכן כוונת המדרש, אפשר לומר, על פי מה שידוע מהמפרשים הקדומים שזה שעשו בני ישראל את העגל מפני שטעו אז וחשבו שאין מכבוד הבורא שהוא בעצמו ישגיח על העולם השפל על כן עלה בדעתם שתמיד צריך להיות איזה אמצעי בין העולם השפל ובין הבורא. ומפני טעותם חשבו שזה שציווה להם אהרן פרקו נזמי הזהב היא גם כן כמו שחשבו הם כדי שיהיה דבר חשוב ויקר. וכוונת אהרן היה בזה שדבר חשוב לא ירצו ליתן וממילא יתבטל הדבר.

ועל פי זה פירשתי הכתובים בפרשת יתרו, אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם, מזבח אדמה תעשה לי. כי מי שהולך בטעות זה חלילה צריך לעשות לאמצעי הזה מכסף ומזהב שיהיה דבר חשוב ויקר מאד. אבל אתם ראיתם איך שאני לבדי דברתי עמכם בלי שום אמצעות, על כן לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, אלא מזבח אדמה תעשה לי וכו’. וזה באלה הכעסתם אותי באלה אלקיך עכשיו שעשיתם המשכן באלה אני מתרצה לכם, הוי אלה פקודי המשכן.

וצריך להקדים עוד לזה מדרש רבה פרשת תרומה (פרשה ל”ד סימן א’) דבר אחר שדי לא מצאנוהו שגיא כח, בשעה שאמר הקב”ה למשה עשה לי משכן, התחיל מתמיה ואומר כבודו של הקב”ה מלא עליונים ותחתונים והוא אומר עשה לי משכן וכו’. אמר הקב”ה לא כשם שאתה סובר כך אני סובר, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב, ולא עוד שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה וכו’. וכבר הארכתי במדרש הזה במקומו.

מצינו למדין שבעת עשיית המשכן נודע שהקב”ה דר בתחתונים ומצמצם שכינתו בתוך אמה על אמה. וזה כוונת אומרן ועכשיו שעשיתם המשכן באלה אני מתרצה לכם, שעיקר היה מקום הארון, וזה משכן העדות. וזה אמר הקב”ה לישראל בעולם הזה באלה נתרציתי לכם וכן לעתיד וכו’. פירוש, בעולם הזה על ידי האמונה הזאת שהקב”ה משגיח בעצמו בלי שום אמצעי חלילה יתרצה להם, וכן לעתיד לבוא, שנאמר הנה אלה מרחוק יביאו וכו’. פירוש, שיבואו להאמין שהקב”ה משגיח תמיד ולא הסיר את השגחתו אפילו רגע אחת מעולם הזה אף שהוא רחוק. וטעותם היתה העיקר בזה שנתנו גבול לגדלות הבורא, על כן חשבו כי על דבר חשוב משגיח, כי זה הוא לפי כבודו הגדול. אבל באמת אין קץ וסוף לגדלות הבורא והכל כאין נגדו, ואם כן שוב אין חילוק והכל שווין אצלו.

ובזה אני רגיל לפרש מאמר חז”ל שאמרו בשם רבי יוחנן שבכל מקום שאתה מוצא גדלותו של הקב”ה שם אתה מוצא ענותנותו וכו’, כי מהיות שגדלותו הוא בלתי קץ ותכלית, ואם כן לא שייך לומר שדבר זה הוא לפי כבודו, כי הכל כאין נגדו. ואם כן שוב אין שום חילוק אצלו. וזה על יד גדולתו מוצא אתה ענוותנותו, וזה שאמר נעים זמירות ישראל דוד המלך עליו השלום בתהלים, מי כד’ אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון. פירוש, שמגביה לשבת כל כך שאף לראות בשמים צריך להשפיל את עצמו כמו שצריך להשפיל לראות בארץ, ואם כן על ידי זה באנו לאמונה שמקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון, כי הכל כאין לנגדו, ועל יד גדולתו אתה מוצא ענוותנותו. ודו”ק:

(כוכבי אברהם, פרשת פקודי)

הרב אברהם (אברמצ’י) באב”ד נולד בסביבות שנת תר”ם (1880) בזולקווא לאביו הרב ישכר דוב זצ”ל מגדולי חסידי בלז שהיה אב”ד בוסק כממלא מקום אביו משנת תרס”ו ועד לקראת פטירתו בשנת תרצ”ח. עד בואו של אביו לבוסק, גדל הרב אברהם בבית דודו הרב החסיד מנחם מנדיל זצ”ל ב”ר גדליה ואשתו מרת פיגא ע”ה, שנפטרו ללא ילדים.

הרב אברהם סייע לאביו ברבנות ובדיינות, מילא את מקום אביו והיה הרב האחרון ממשפחת רבני באב”ד בבוסק. בשנת תרצ”ד הוא לאור את ספרו “כוכבי אברהם” – “בו ימצא הקורא דרושים ובאורים על חומשי תורה ועל מדרש רבה ומאמרי חז”ל, הכל בדרך דרוש לא רחוק מהפשט ועל פי הקדמות ויסודות נאמנים, ובקצירת האומר, להקל הטורח ומשא מעל העובר ובא מאוהל ספרי, וכדי שיהיה ספרי לפני כל נפש ורוח”. בהקדמת הספר מבאר המחבר בענווה יתירה את הסיבות לכתיבת ספרו, ומציג את הספר כנספח וטפל לחיבורו של אביו “אוצר י”ד החיים” (תרצ”ד). המחבר מסביר שמסר לדפוס רק את ביאוריו לספרי בראשית ושמות כדי שיספיק להדפיס את ספרו יחד עם ספרו של אביו. המחבר מוסיף ומסביר שכתב ספר דרשות ולא ספר הלכות ופלפול, בשל צוק העיתים וגודל השעבוד ועול הגלות, המונעים את יכולת הריכוז הדרושה להבנת הפלפול, ” והלוואי שיהיה להם”, לקוראים, “לב להבין איזה דברי אגדה”.

בהקדמות ספריהם כותבים הרבנים לבית באב”ד את הייחוס המשפחתי שלהם בקצרה. ומוסיף מחבר ה”כוכבי אברהם” וכותב שבכוונתו להדפיס בהמשך את מגילת היוחסין שלהם בהרחבה, “בכדי שבנינו יהיו יודעים מקור מחצבתם ונזר שלשלת ראש משפחתינו”. ומבאר עוד שם, “ולא עשיתי זאת חלילה להתפאר, רק שעל ידי זה אפשר יראו שילכו בדרך הטוב והישר, ואדרבה אם אדם יודע שהיו לו אבות גדולים וקדושים, זה מביאו להכנעה ושפלות, כי חושב תמיד בדעתו, מה אני נגד אבותי הקדושים…”. עיין שם.

הרב אברהם באב”ד נספה בשואה עם כניסת הנאצים לבוסק, לאחר שקלגסי הגסטאפו הופיעו ובעזרת האוקראינים עצרו את הרב ולמעלה משלושים מנכבדי העיר היהודים, הוציאו אותם מחוץ לעיר, הכריחו אותם לכרות לעצמם בור וירו בהם.

כן נספו בני דודו הרב ר’ יעקב שלום, עם כל משפחותיהם: הגאון ר’ זונדל באב”ד אב”ד קהילת לשנוב ובראד, שהיה מפורסם בתורה ובהוראה ונואם בחסד. הגאון ר’ משה באב”ד אב”ד קהילת ברזדוביץ, שהיה גדול בתורה ועובד ה’ במסירות נפש. והגאון הרב אברהם באב”ד שמילא מקום חותנו כרב בזמושץ והיה דומ”ץ בפרמישלא, שהיה בעל הוראה נפלא.

מקורות: ספר יזכור לקהילת בוסק – תמונות 87, 217, 289. מאורי גליציה א 364-365, 401-402.

וראה בדף יזכור בספר מעמק הבכא מאת הרב שמעון אפרתי.

לקראת ימי הפורים הבאים עלינו ועל כל ישראל לטובה ולשמחה, לא נמנע מלהביא את דברי אביו של הרב אברהם הי”ד, הרב ישכר דוב באב”ד זצ”ל, הדן במה זכה המן לכך שמבני בניו יהיו לומדי תורה:

… ואפשר שהטעם שבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, על פי מה שאיתא במכילתא בשלח שם בסופו, וזה לשונו, רבי יהושע אומר לא בא המן אלא לזכר לדורות, כנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. והנה איחא בגמרא דמגילה דהסרת טבעתו של אחשורוש היה פועל יותר לתשובה מארבעים ושמונה נביאים, ואיתא בספרים שלפעמים נצמח טובה על ידי רשע מתוך עבירתו לרעה, אף שנתכוין לרעה.
וזה כוונת רבי יהושע, דלא בא המן אלא לעשות זכר לדורות, שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וכו’, ואיתא בערכין דף י’ עמוד ב’ שקריאת המגילה זה הלילא, וכיון דעל ידו באה טובה לישראל, על ידי כן נצמח לו טובה שמבני בניו למדו תורה בבני ברק.
ועיין במדרש פרשת לך פרשה מ”ב אות ח’ על הפסוק ויבא הפליט וכו’, ריש לקיש בשם בר קפרא הוא עוג הוא פליט, ולמה נקרא שמו עוג, שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות. הוא לא נתכוון לשם שמים, אלא אמר אברם זה קנינין הוא ועכשיו אני אומר לו נשבה בן אחיך והוא יצא למלחמה ונהרג ואני נוטל שרי אשתו. אמר ליה הקב”ה שכר פסיעותיך אתה נוטל שאתה מאריך ימים בעולם וכו’. ועיין בפירוש יפ”ת שם הטעם כיון שעל ידי עוג נתגדל אברהם, ואף על פי שהיה מתכווין לרעה מכל מקום המצוה מצד הטוב אשר בה אי אפשר שלא תפעל את פעולתה.
וכן הוא במדרש דברים.
וזה כמו שפירש העיקרים הפסוק כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבת יה, שבשר ודם אי אפשר לו שישתמש בשני כוחות הפכיות שיעניש אותו על מעשים המגונים ויעשה לו טובה על הדברים שעשה, שזה רק יכול הבורא יתברך שמו. ועוד עיין יבמות ע”ח עמוד ב’ שהקשו תבע אל שאול שלא נספד כהלכה וקא חבע על שהמית את הגבעונים, ועיין שם בפירוש רש”י, ומתרץ, אין, דאמר ריש לקיש מאי דכתיב בצפניה בקשו ה’ כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו, באשר משפטו שם פעלו, ופירש רש”י, במקום שדנים לאדם שם מזכירין פועל צדקותיו.
וזה כוונת הכתוב, כי רגע באפו חיים ברצונו, אף שהרגע באפו, אז חיים ברצונו. וכן היה גבי המן, אף על פי שהיה כוונתו לרעה מכל מקום כיוון שבאתה טובה על ידו אי אפשר שלא תפעל המצוה פעולתה.

מספר הצפיות במאמר: 34

סוד מצוות מחצית השקל / הרב מאיר אבוביץ זצ”ל

מטבע של מחצית השקל

אמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ד’ בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם ואמרתם על מה, על כי ד’ העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך (סוף מסכת גיטין).

המאמר הזה מתבאר על ידי הרמז שמרמזת מצות מחצית השקל שמחויב כל איש מישראל ליתן בכל שנה בין דל בין עשיר, שמקורה ממה שציווה הקב”ה למשה, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו לד’ בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם וגו’, שאף על פי שמשטחיות הכתוב נראה שרק בשעה שעוברים על הפקודים מחויבים ליתן מחצית השקל, אבל אם נחדור להבין מעט הצפון בטעם המצוה הזאת הכתוב בצדה נראה, שהיא מצוה הנוהגת תמיד ובכל דור ודור.

הכתוב מבאר לנו: שאימתי יוכל עם בני ישראל להיות בטוח להיות עם חי וקיים לעד בצביונו המיוחד בכל חליפות התקופות והזמנים, ולעמוד כצור איתן נגד כל המקרים והפגעים שיעברו עליו, ולא להינגף בצורי מכשול שיפגוש על דרכו. אם כל העם כולו יהיה חדור ברעיון זה, שרק זה שמביא שכלו, כישרונותיו, ועמלו, קרבן על מזבח האומה וקדשיה, וגם נכון הוא תמיד להקריב חלבו ודמו לצורך קיומם, יכול לבא במפקד העם הזה ולהקרא בשם ישראל. ולכן אם מביאים במפקד את אישי האומה, מחויבים כל הפקודים להביא איזה קרבן לצורך האומה וקדשיה, להורות בזה שהרעיון הזה תקוע עמוק בלבם, ונכונים הם למסור גם נפשם ומאדם בעד עמם וקדשיו אם השעה תהיה צריכה לכך. ולרשם בנפשם הרעיון הזה, נותן כל אחד מחצית השקל כופר נפשו, היינו חלק קטן מזה שבא לו בעמל נפשו, לצרכי האומה, והשווה בזה הדל והעשיר – מלבד הטעמים האחרים – לרמז בזה כי המחצית השקל הנתון הוא רק כפר נפש, משמש הוא רק לאות ולסימן כי מעמיד הוא הנותן נפשו לשרות האומה, והנפשות הלא שוות הנה אצל הדל ואצל העשיר.

והדבר מובן מעצמו שטיפוח וטפול תמידי דרוש, לעשות את הרעיון הזה קנין נפשי אצל אישי האומה, ולכן על כרחך שהמצווה נוהגת היא תמיד ולא רק בשעת מפקד העם. והשפעת המצווה הזאת נכרת היא במדה מרובה מאד אצל עמנו. עדה היא ההיסטוריה הארוכה של רבי רבבות מבני עמנו שמסרו נפשם על קדושת ד’.

וזהו סוד שיח חז”ל במגילה י”ג, דאמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני הקב”ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים, שרק השפעת המצווה הזאת הנוהגת תמיד בכל שנה, טפחה הרעיון של מסירת נפש של כל אחד מישראל בעד כלל האומה. ורק תחת השפעתה מסרה אסתר נפשה להצלת האומה ולא הועילו שקלי המן ששקל לאחשורש לאבדם.

ולכן הוקצעו השקלים שבכל שנה רק לצורך קרבנות הצבור, לפי שגם המזבח והקרבת הקרבנות אחת מהתעודות שלהם היא לעורר על הרעיון הזה כי כל איש מישראל מחויב להרים תרומה מהונו, מאונו, מבינתו ומכל מה שחננו ד’, קרבן בעד אלקיו תורתו עמו וארצו, ואין שום אדם מבני ישראל פטור מלהקריב איזה קרבן לד’ תמיד על ידי פעולה טובה להרבות כבוד ד’ ותורתו, שהרי אף מהעני שבישראל לא מנע הקב”ה היכולת מהקריב קרבן לד’, והחשיב עשירית האיפה קמח סולת מנחת העני כמו שור פר שמקריב העשיר. להורות נתן בזה, כי לא נמנע הוא אף מאיש הדיוט משולל כישרונות מיוחדים וגם עני, להביא קרבן על מזבח דתו ועמו.

ואיזה קרבן יכול איש כזה להביא? הקרבן היחידי שאיש כזה יכול להביא, הוא, לחנך בנים נאמנים לד’ ולתורתו, נוחים לבריות והולכים בדרך טובה. מנחת עני זאת חשובה היא הרבה מאד. אבל התנאי הראשי לחנוך טוב, הוא שהאב והאם יחיו בשלום ואהבה ויכבדו זה את זה. ובמקום שבין האב והאם, שוררות שנאה מחלוקת וקטטות אי אפשר שיתחנכו בנים טובים. נמצא מי שבוגד באשת נעוריו, שמטבע האדם לאהוב אותה ולכבדה, שעליה אמרו חז”ל אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו הראשונה, אם גם עם אשתו זאת אינו יכול לחיות בשלום, והמריבות והקטטות ביניהם מגיעות כל כך עד לידי גירושין בלי סבה חשובה שמרשית לגרש, מאיש כזה אין שום תקוה למזבח האומה שיהנה ממנו אף במשהו. איש שאיננו מוותר מקפריזיותיו נגד אשת נעוריו, איננו מסוגל להביא אף הקרבן היותר קטן לטובת אחרים. ואף מנחת העני שמביאים רוב בני אדם על ידי חייהם השקטים והישרים משולל הוא מזבח האומה מאיש כזה, כי גם הבנים המגודלים בבית כזה המלא מריבות וקטטות בין אביהם לאמם, משחתם בהם מום בם, ואם משפיעים על סביבתם היא רק לרעה להרעיל ולהשחית גם אחרים, וכי לא יפה אמר רבי אלעזר שהמגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות.

(כוכבי אור, סימן כ)

 הרב מאיר אבוביץ זצ”ל נולד בשנת תרל”ה (או תרל”ו) בשניאדובה לאביו הרב ישעיה זצ”ל. מכל שמונת ילדי המשפחה, נותר רק מאיר, כבן יחיד. הוא למד בכמה ישיבות ובעיקר וולוזין וראדון, והיה מפורסם כמתמיד עצום. לאחר שידוכיו המשיך ללמוד עוד תשע שנים, כשאשתו מאפשרת לו להיות פנוי לעסוק בתורה בהיותה מנהלת חנות בעירם קינישין שליד ביליסטוק. הרב הוסמך להוראה בידי משה דנישובסקי אב”ד סלבודקה, הירש רבינוביץ אב”ד קובנה, ומלכיאל טננבוים, אב”ד לומז’ה.

הרב היה בתחילה רבה של העיירה דליטץ’ שברוסיה הלבנה, ואחר כך רבה של לובטש עד לחורבנה של העיר במלחמת העולם הראשונה. עבר עם פליטי עירו לנובהרדוק ונשא על כתפיו את עומס הקהילה, בהעדר רב מקומי שם. העיר עברה מספר פעמים ידיים בין שלטון האדומים והפולנים, וכל חילוף שלטון הביא לנגישות וגזירות על התושבים. הרב היה עסוק וטרוד בהשתדלות אצל שליטי העיר והצבא לבטל גזירות ציבוריות ולהציל יחידים מעלילות ומאסרי שווא וסכנות מוות, ופעמים רבות סיכן את חייו לשם כך. הרב אף נאסר ונכלא עם אנשי בליעל שיכורים, בעקבות השתדלותו לשחרר לראש השנה וליום כיפור את היהודים שנתפסו לעבודות כפייה בידי האדומים. לאחר התייצבות השלטון מונה הרב להיות אחראי על חלוקת עזרה לכל נזקקי מחוז נובהרודוק, תוך שהוא נזהר לרשום חשבון מפורט על כל פרוטה שעברה תחת ידו וכשהוא מסרב לקבל עזרה לשיקום דירתו, כפי שהוצא לשאר התושבים, על מנת שלא יחשדו בו שנהנה מכספי ציבור.

למרות טרדותיו הרבות, המשיך לשקוד על תורתו, בעיקר בשעות הלילה המאוחרות.

בתרע”ט, 1919, השתתף באסיפת היסוד של המזרחי בליטא הפולנית, שהתקיימה בווילנה, ובוועידות שונות של התנועה שהתקיימו בפולין בין שתי מלחמות העולם. היה מן הרבנים שאחרי הוועידות הגליליות של המזרחי שהתקיימו בלובלין ובביאליסטוק בתר”פ ותרפ”א (1920, 1921) חתמו על קול קורא להצטרפות אל המזרחי. היה מקובל גם על אנשי אגודת ישראל. בנובהרדוק פעל למען החינוך הדתי הלאומי וייסד ישיבה קטנה בשביל ילדי העיר והסביבה, שבו הוא ראה משקל נגד לבתי הספר היהודיים החילוניים שנוסדו בעיר אחרי מלחמת העולם הראשונה. הרב השתתף באסיפות רבנים ואסיפות ועד הישיבות להחזקת ישיבתו.

כבר בשנים הראשונות לרבנותו עסק בהדפסת ספריו: ספר פני מאיר – ביאורים לתלמוד ירושלמי מסכתות שבת ועירובין , זכרון ישעיה – דרשות לביאור מקראות ומאמרי חז”ל (תרע”ב) וכוכבי אור – דרשות וביאורים באגדות חז”ל והדרנים על הש”ס (תרפ”ח). שאר פירושו על הירושלמי היה מוכן בכתב יד, ואבד בשואה. בסוף קובץ שיעורים חלק ב מובאים מכתביו.

דף זכרון משפחות וסרמן ואבוביץביתו היה בית ועד לחכמים, רבנים ובני תורה היו באים אליו לשוחח בדברי תורה, ובני ישיבות רבים באו לקבל ממנו הסמכה להוראה. הוא התעמק רבות בשאלות איסור והיתר או דין, וגם נכרים היו מביאים לפניו את סכסוכי המשא ומתן שלהם. הרב והרבנית הרבו בהכנסת אורחים, בגמילות חסדים ובעשיית צדקה.

הרב נפטר בז’ בטבת תש”א, ונקבר בנובהרדוק. בכ”ח בסיוון תש”א, יום לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות, נסוג הצבא האדום מהעיר ביום ח’ בתמוז תש”א (3.7.1941) נכנס הצבא הגרמני לעיר והחל מיד בהגבלות על היהודים וברצח הדרגתי.

בנו הרב ישעיה יעקב ורעייתו מאריאשע נרצחו יחד עם ילדיהם רבקה, בלומה, העניע ובינימין. הי”ד.

בתו, הרבנית שאשקע אשת הרב יצחק וייס זצ”ל, נספתה עם בתם היחידה יענטע, הי”ד.

בתו, הרבנית מנוחה אשת הרב אליעזר גולוביצנר נספתה עם בתם אסתר’קע ביום י”ט בכסלו תש”א בריגא. הרב אליעזר גווע ברעה במחנה ריכוז בגרמניה. הי”ד.

מכל בני משפחתו שרדה רק ביתו פיגא רחל אשת הרב אלעזר שמחה ב”ר אלחנן ווסרמן.

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, הקדמת בת הרב לספר פני מאיר בהוצאת בעלה)

מקור לעיון נוסף:  ספר לובץ’ ודלטיץ’  מעמוד 99 מדפי האתר

מספר הצפיות במאמר: 42

אי אפשר להלחם בעמלק ברפיון ידיים / הרב אהרן סג”ל אפשטיין הי”ד

מרדכי והמן

זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך וכו’. כי תצא ־ ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. בשלח ־ ר’ אלעזר פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא, בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית (קהלת י), בשביל עצלות שהיתה להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב”ה מך. ואין מך אלא עני, שנאמר ואם מך הוא מערכך. ואין מקרה אלא הקב”ה, שנאמר המקרה במים וכו’ (מגילה י”א ע”א).

הנה אדם הנוסע למדינת הים ועושה צעדי הליכות הנחיצות להנסיעה, אם יעמדו לו לשטן בהיותו עוד בביתו, כי לא עשה הוצאות עוד, אם כי לא יערב לו, אבל לא יהיה עגמת נפשו גדולה כל כך. וכן אם כבר בא והגיע למדינת הים מחוז חפצו ויעמדו לו לשטן, גם כן לא יהיה עגמת נפשו גדולה, כי באשר הוא כבר שם יכול הוא להשתדל. ולא כן אם הוא כבר על אם הדרך על הספינה בלב ים, את ביתו עזב ולמחוז חפצו עוד לא הגיע, אז אם יעמדו לשטן לו ויקחהו מספינה הנוסעת ויתנהו בספינה החוזרת, אז גדול כים שברו. וצערו ועגמת נפשו גדולה ואיומה עד מאוד. וזה ההבדל בין פרעה לעמלק, כי פרעה נגד יציאת וחרות ישראל בעודם עוד במצרים, אבל עמלק כוון עצמו לעמוד לשטן להם בהיותם על אם הדרך. וזהו שכתוב זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך. והבן.

צא וראה במרחבי תבל אומות ודתות שונות משונות גדולות וקטנות, ואין אחד מהם בושה בדת אמונתו כאומה הישר­אלית , וזה חולשה ואשמה היותר גדולה בעם ישראל. וראיתי בספר לפרש בזה נוסח התחינה “אשמנו מכל עם בושנו מכל דור”, היינו אשמתנו גדלה מאשמת כל עם, במה שאנו בושים בכל דור ודור, מכל בעל אמונה ודת אחרת. וכבר ראינו חולשה זו במצרים, כאשר אמר ה’ למשה שילך אל פרעה ואל ישראל להוציאם ממצרים. ויאמר משה לא איש דברים אנכי וכו’, ויאמר ה’ הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וכו’, לך ואספת את זקני ישראל ואמרתה אליהם פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים, ובאת אתה וכו’ אל מלך מצרים וכו’ נלכה נא דרך שלשת ימים ונזבחה לה’ אלקינו וכו’, וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני ישראל. וידבר אהרן את כל הדברים ואחר באו משה ואהרן ויאמ­רו אל פרעה, כה אמר ה’ שלח עמי ויחוגו לי במדבר וכו’. ויראו שוטרי ישראל וכו’ ויפגעו את משה ואת אהרן בצאתם מאת פרעה, ויאמרו אליהם, ירא ה’ עליכם וישפוט אתכם אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה וכו’. הנה תרי תמיהי קחזינא הכא. א’, אשר לעם ישראל דבר אהרן לבדו ואל פרעה דבר גם משה. ב’, אשר לזקני ישראל לא הזכירו משה ואהרן מאומה מעבודת ה’ רק לפרעה. ויובן, כי ידע הקב”ה, אשר בבא משה ואהרן אל ישראל לדבר מחג ועבודת ה’, בושה ומורא יאחזם ויאמרו להם להרוף שלא להבאיש ריחם בעיני מצרים. וגם לזאת דיבר אהרן לבדו אליהם, ולא משה שהיה כבד פה, שלא יאמרו בושים אנחנו במנהיג כזה אשר לא איש דברים הוא, כנהוג גם היום לבקש רב ומנהיג רק איש דברים אם גם אינו איש בעל מעשים. ודי לחכימא. אבל לפני פרעה גם משה היה יכול לדבר כי הוא לא שקל ערך הדבור, כי נודע לבני ישראל אשר גם משה במשקל היהודים. והיה כי נודע לבני ישראל אשר גם משה דיבר לפני פרעה וכי דבר מענייני הדת אמרו להם ירא ה’ עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה בענייני דת ישראל. אדוננו המלך דוד אומר מאויבי תחכמנו, היינו יש להאדם ללמוד מוסר מרשעים באיזה כח ועוז בלא בושה ורפיון הם עושים מעשיהם הרעים ממש במסירת הנפש. וזהו שכתוב, זכור את אשר לך עמלק בדרך צאתכם ממצרים, אחר כל הנסים והנפלאות, לבש עוז לעמוד כנגדך והשליך נפשו מנגד אם כי היה יכול לידע אשר מרה תהיה אחריתו. וזאת תמיד זכור ותלמוד איך תתנהג אתה בעבדות ה’. והנה כחו של עמלק היה באמצעות רפיון ידי ישראל מדברי תורה, כדרשם ז”ל, ברפידים, שרפו ידיהם מן התורה. ויש לבאר לפי זה, וילחם עמלק עם ישראל, היינו בסיועת ישראל שרפו ידיהם מן התורה, הם המה היו בעלי מלחמה שלו ושעמו. והבן.

בעל בירה גדולה מסר הבירה לסוכן “פערוואלטער” לעבדו ולשמרו כנהוג. וברוב הימים כי עלתה סדקים ובדקים בהבירה, והסוכן ישב בידיים אסורות ולא תקנם, פור התפוררו ומוט התמוטטו כותלי ועמודי הבירה עד כי נפלו אשיותיו. ומסר בעל הבירה את הסוכן לבית המשפט, והסוכן מצטדק עצמו לאמור כי הוא לא הפיל אשיות הבירה ולא הזיק את הבירה ואין בו אשמה. וכמובן אשר יצא חייב מבית המשפט, כי בתור סוכן פערוואלטער אין די במה שלא הפיל אשיות הבירה ולא הזיקו, אלא היה לו לתקן הבדקים וסדקים, ושלא להניחם להתפשט הלאה והלאה עד מפולת.

וכן הדבר ברב או מנהיג אין לו להצטדק ולומר שאינו באשם נפילת אשיות הקהלה כי הוא לא הרע להם ולא השחית, כי בתור סוכן היה לו לתקן בדקי וסדקי הקהילה ושלא להניחם להתפשט עד מפולת. והבן. וזהו שכתוב, בעצלתים ימך המקרה, היינו, על ידי עצלות לבד גם כן ימך ויפול המקרה, ובשפלות ידים לבד גם כן ידלוף הבית, ואין לרב או מנהיג ישראל להיות עצל ושפלות ידיים. וזה היה בימי אחשורוש, על ידי עצלות ושפלות בני ישראל נעשה שונאו של הקב”ה מך ורש, עד שבאו מרדכי ואסתר בזריזות מעשיהם.

הנה שתי מדינות סמוכות השונאות זה לזה ועומדות על רגל המלחמה, כי יסיח אחת המדינות דעת מרצינות השעה, מיד יעמוד השונא וישפוך סוללה. וכן הדבר הזה במלחמת היצר הרע שהוא יושב ומצפה על רגע הסחת דעת האדם מתורה ויראה לעמוד ולשפוך עליו סוללה. ובכן נחוץ שיהיה האדם תמיד עומד על המשמר קרב למלחמה עם היצר הרע, ולא ימתין עד בא היצר הרע, אלא יצא הוא תחילה נגדו, כמאמר הכתוב כי תצא למלחמה על אויבך, הוא היצר הרע, היינו שתצא אתה נגדו, אז בטח, ונתנו ה’ אלקיך בידך. וכן היה בעמלק שכוון השעה שרפו ידי ישראל מדברי תורה ויראה, ועמד עליהם. וזהו שאמר הכתוב, זכור את אשר עשה לך עמלק, הוא היצר הרע וכו’, ואתה עייף ויגע ולא ירא אלקים, היינו ברפיון ידיים מתו­רה ויראה, ובכן נחוץ שתדע אשר גם והיה בהניח ה’ אלקיך לך מכל איביך, הוא היצר הרע, מסביב, ותדמה אשר כבר נצוח הוא ממך, על כל זה תמחה את זכר עמלק, היינו תעשה עמו מלחמה בתחבולות, לא תשכח ולא תסוח דעת מללחום עמו, ואז ונתנו ה’ אלקיך בידך נצח.

(בסימא דפוריא, פתיחה למגלת אסתר ודרוש לפרשת זכור ולקריאה של פורים, תרצ”ח, הרב אהרן סג”ל אפשטיין הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 27

שורש מחלקות ודוד ורבו של יואב האם יש להכרית נקבות עמלק / הרב חיים ראובן רובינשטיין הי”ד

מרתף השואה

ב”ה יורבורג (ליטה)

דודאי ראובן. בבבא בתרא דף כ”א, ואמר רבא הני תרי מקרי דרדקי וכו’ כי ששת חדשים ישב שם יואב עד הכרית כל זָכָָר באדום, אמר ליה והא אנן זֵכֶר קרינן, חד אמר קטליה וחד אמר לא קטליה. במאי פליגי. גם קשיא וכי לא ידע יואב ורבו שנצטוו שאול (שמואל א,טו) והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק, ונענש על עברו, ועוד מצינו בברכות ג׳ מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים ואחר כך שר צבא למלך יואב, ואם כן לא עשה מעצמו.

על כן נראה לי שתלוי במחלוקת (יבמות ע”ז) עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, רבי שמעון אומר, על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם. ואם כן יש לפרש גם כן “זָכָָר” ולא “זֵכֶר” מטעם (קידושין ד’:) דדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה, היינו להכרית הלוחמים הזכרים, וגם הנקמה בזכרים יען שחתך המילות וזרק כלפי מעלה, לפי טעם דרש זה לא קטליה, וציווי שמואל אל שאול רק לשעה נצטוו.

ולמאן דאמר דקטליה, לא דריש טעמיה דקרא ולא נתגלו טעמי תורה כמובא במסכת סנהדרין דף כ”א וגזרת הכתוב הוא להכרית גם הנקבות ואפשר גם כן שנולד משורש פורה ראש ולענה, בסנהדרין צ”ט אחות לוטן תמנע, תמנע הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל. וברי״ף לא רצה לקבלה דהוה ממזרת ואם כן הצורך לעקור כל “זֵכֶר”. והמורה נבוכים ח”ג פרק נ’ שהשם יתברך צווה למחות זכר עמלק לבד, ועמלק אמנם היה בן אליפז מן תמנע אחות לוטן, אך שאר בני עשו לא צווה להרגן, נמצא שרבו של יואב ודוד פליגי בסברות הנ”ל, ואלו ואלו דברי אלקים “חיים” כחגיגה  ג’ ועירובין נ”ג וניתנו מרועה אחד. חיים ראובן רובינשטיין רב פה.

בית ועד לחכמים, תרפ”ד, סימן תרנ”ט

הרב חיים ראובן רובינשטיין, נולד בשנת 1888. בתל תלפיות תרע”א (ובספרו תפלת חיים) מובא מכתב ממנו שנכתב מפרנקפורט א”מ. הוא שימש כדיין קהילת יורבורג בשנותיה האחרונות, וסייע לרב בהכוונת הקהילה. הוא היה דורש בדברי תורה

רבה של יורבורג

בבית הכנסת. בביתו היתה ספריה תורנית גדולה. ימים ולילות הקדיש הרב רובינשטיין למחקרים בתחום היהדות והוציא בנושא זה את הספרים “תפלת חיים” ו”דברי ראובן” על חשבונו הפרטי. ספריו תורגמו לגרמנית למען יהודי גרמניה. את רוב הספרים היה מחלק במתנה על מנת להפיץ דעת תורה ברבים. לאחר פטירת רבה של יורבורג, הרב אברהם דיאמנט זצ”ל בשנת 1940, כיהן במקומו הרב רובינשטיין כרב הקהילה שנה אחת בלבד. הרב דיבר בחביבות ונחת עם כל אדם וסייע לרבים מבני עירו לעלות לארץ בנישואים פיקטיביים, וסיפק להם את התעודות הדרושות.

השואה בליטא התחילה מיד עם פלישת קלגסי הנאצים לליטא. מעטים הצליחו להימלט. קהילות קטנות נחרבו עד היסוד על ידי הנאצים ועוזריהם הליטאים, כבר בימים הראשונים לפלישתם, רכושם נשדד ובתיהם נהרסו. למעשה, רק שלוש קהילות התקיימו זמן ממושך יותר, והן, וילנה, קובנה ושבלי, בהן הוקמו גיטאות ליהודים ברבעים קטנים. בפונוביז’ וקיידני היו מחנות עבודה בלבד. יהודי הגיטו נצטוו לענוד טלאי צהוב. הזקנים, הילדים והחלשים הוצאו להורג, בקובנה בפורט ה-7 וה-9, ובווילנה בפונאר.

כשפרצו הנאצים ליורבורג, היה גורלו של הרב מר כגורל כל בני עדתו. תקופה הראשונה לאחר הכיבוש, שלטו הליטאים ביורבורג. המשטרה הליטאית היא זו שפגעה ביהודים, חייבה אותם לעבוד עבודות בזויות, חייבו את היהודים להרוס את בית הכנסת המפואר מעץ שעמד בעיר מאות שנים.

הרוצחים אנשי המשטרה החשאית התעללו ברב ואילצו אותו בשבת 28.6.1941 להביא את ספרייתו העשירה ואת כתבי היד שלו בעגלת יד לערמה הגדולה של כל ספרי התורה וספרי הקודש, שהועלו באש בחצר בית הכנסת, כשקהל היהודים, גברים ונשים, הוכרחו להתבזות, לשיר ולרקוד בעוד ההמון עומד מסביב , חוגג ושמח. אנשי אינטליגנציה ורופאים יהודים הוצאו להורג, לאחר שהושפלו ועונו בידי ליטאים מקומיים.
ב-3 ביולי 1941, ח’ בתמוז תש”א, עצרו אנשי משטרה גרמניים בעזרת הליטאים, 322 יהודים, הובילו אותם לבית העלמין היהודי ושם ירו בהם לתוך בורות שנחפרו מראש. הרב הושפל על ידי בני העוולה ועונה למוות, כשנרצח בחודש אב תש”א, יחד עם בני קהילתו בבית העלמין.
בחודשים יולי – אוגוסט נמשכו האקציות במיוחד נגד קשישים וחולים. ב- 4 בספטמבר 1941 נעצרו 520 נשים וילדים. הם נאסרו בבניין בית הספר היהודי במשך 3 ימים ואח”כ הועברו לחורשת סמלינינק הסמוכה לעיר, שם נורו למוות באש מקלעים ורובים. כמה צעירות הצליחו לברוח משם. כעבור שבוע הוצאו להורג כל היהודים שנותרו בעיר.

מקורות:

יידישע שטעט, ספר זכרון לקהילת יורבורג ליטא, מירושלים לליטא – קהילת יורבורג, רבנים שנספו בשואה.

בתמונה: הרב אברהם ב”ר אשר דיאמנט זצ”ל, רבה של יורבורג.

מספר הצפיות במאמר: 40

מבטלין תלמוד תורה לקריאת המגילה/ הרב ישראל זילברשטיין הי”ד

תמונת הרב ישעיה זילברשטיין זצ"ל ומלוויו

לקראת שבת ויקרא-ראש חודש-החודש, הבאנו את דברי האחים הרבנים ר’ משה צבי ור’ דוד יהודה זילברשטיין הי”ד.

כעת מצאתי גם מאמרים מאחיהם הרב ישראל הי”ד מוויצן, שפורסמו בקבצי “הנשר”. אחד ממאמריו נוגע בדין, שחל בימים אלו, לשאול ולדרוש קודם לפסח שלושים יום. עיקרי הדברים באים לבאר את מאמר הגמרא ש”מבטלין תלמוד תורה ובאים לשמוע קריאת מגילה”:

איתא במסכת מגילה “מבטלין תלמוד תורה לקריאת מגילה”.

מקשין העולם, מה רבותא היא הא קריאת המגילה נמי תורה היא.

  • ונלע״ד ליישב דאיתא בגמ׳ (מגילה ׳״ח) דפריך האיך אמרינן “הלועז ששמע אשורית יצא”, הלא לא ידעו מאי קאמרו. ומשני מידי דהוה מעמי הארצים, ומתקיף אטו אנן “האחשחרנים בני הרמכים” מי ידעינן, אלא משום פרסומי ניסא, ע״ש. אם כן, לפי זה איכא נפק׳׳מ לענין הלועז שלומד תורה בלשונו דוקא והמגילה שומע בלשון הקודש, היינו באשורית, שאינו מבין, ואף על פי כן צריך לבטל מלימוד התורה לקריאת מגילה דאינו מבין. ואם כן שפיר הוה רבותא.
  • דיש נפקא מינא אפילו למי שמבין בלשון הקודש ולמד תורה בלשון הקודש, כיון דעל כל פנים איכא פסוקי במגילה אשר אינן מבינין כנ׳׳ל. ואף על פי כן צריך לבטל מלימוד תורה שמבין, לפסוקי מגילה דאינו מבין.אם כן מזה מוכח רבותא דקריאת מגילה. אם כן שפיר אמרינן דמבטלין תלמוד תורה אפילו מה שמבין לקריאת מגילה, היינו אפילו לפסוקי מגילה שאינו יודע פירושה.
  • עי׳ (פסחים ו׳) שואלין ודורשין שלושים יום קודם פסח. ואיתא (בסנהדרין י״ב) דבפוריא צריך לדרוש בהלכות פסח, אם כן הוה אמינא, כיון דהוא עוסק בהלכות  פסח היא עדיפא, משום דתקנה זו היתה עוד קודם הנס של מרדכי ואסתר ואין צריך לבטל  מלימוד תורה, אף על פי כן צריך לבטל לקריאת מגילה, אם כן שפיר הוה רבותא.

ישראל זילברשטיין וואיצן.

הנשר התשיעי (תש”א) כנף שישי, סימן מ”ה  

על אביו הרב ישעיהו זצ”ל, ניתן לקרוא בעלון “שבת בשבתו”, כ”ד בתמוז תשע”ב, באתר mytzadik, באתר ויקישיבה ועוד.

בתמונה למעלה: הרב ישעיה זילברשטיין זצ”ל ומלוויו.

 

מספר הצפיות במאמר: 32

לשבת זכור ולפורים / הרב יצחק ניסנבוים הי”ד

תמונת הרב יצחק ניסנבוים הי"ד

לשבת פרשת זכור

כידוע, הפיל המן הרשע פור, הוא גורל, מחודש לחודש למצוא ״שעת כושר״, איזה חודש שאין לישראל כל ״זכות״ בו להגן עליו, כדי לכלות את נקמתו בעם חרמו. והנה חודש אחרי חודש עובר לפניו ובכל אחד יש איזו ״זכות״ על ישראל. לאלה ״זכות דתית״, כמו: פסח וקבלת התורה, לזה ״זכות״ לאומית : השלמת החומה של ירושלים, לזה ״זכות״ נשים, זכות שרה אמנו, ולזה – חודש אב – ״זכות הפורעניות״, – גם פורעניות ״זכות״ היא לפעמים… – עד שנפל הפור על חודש אדר,  ואורו עיניו של המן הרשע. זהו חודש, שאין בו כל ״זכות״ לישראל… אבל רשע זה האמין תמיד ב״מזלות״, ועל כן החל לבדוק גם ב״מזלות״ של החדשים. והנה שוב אותו דבר: כל מזל ומזל, יהי אריה שור או גדי, יהי עקרב, בתולה ומאזנים, כל אחד ואחד מהם מלמד ״זכות״ על ישראל.  ואולם כיון שהגיע למזלו של אדר, מזל דגים, נתר לבו משמחה: מזל זה אינו מלמד שום זכות על ישראל… – הדג הוא אלם – אז קרא המן בצהלה: ״אדר אין לו כל זכות ומזלו אין לו כל זכות״ – הרי להשמיד ולהרוג ולאבד בו את כל היהודים״… (מדרש אסתר).

ואפשר, כי כדי לבצר זמן־תורפה זה, חודש שכולו חייב, לבל יבואו בו בני-המן הרשעים בגזרותיהם על ישראל, באו אחר כך חכמינו ז״ל ועשו את חודש אדר לכולו זכאי: הם קבעו בו, מראשית החודש עד אחרית החודש, המון מעשים דתיים ולאומיים, ש״זכותם״ כבר תגן על עם ישראל לעולמי-עולמים…

ובכן, שנו חכמים במשנה: (שקלים פ״א) ״באחד באדר משמיעים על השקלים ועל הכלאים״. קודם כל ״נתנו קול״, הכריזו לעם, שכל אחד ואחד יביא את שקלו ללשכה המרכזית, בכדי שיהיה ביד ההנהלה הראשית די כסף ובעתו ובזמנו לכלכל את העבודה הצבורית, את עבודת-העם בבית מקדשו, במרכז חייו הרוחניים. אבל אין בן ישראל יכול לצאת ידי חובתו לעמו ולקדשיו בתשלום ״מס״ גרידא. הוא צריך לסדר את כל יסודות חייו הפרטיים, על פי תורת העם. מקורות-פרנסתו צריכים לנבוע באפיקי התורה. ועל כן יחד את ההשמעה על ה״שקלים״ – סמל עבודת-העם – באה גם ההשמעה על ה״כלאים״, על עבודת-האדמה, מקור המשק הלאומי והפרטי גם יחד, שתהיה על פי מצוות התורה וחוקיה.

אבל גם אז כבר ידעו, כי ״השמעה״ גרידא אינה מספקת לבני ישראל. בכרוזים לבד, אף אם יצאו מטעם הסנהדרין הגדולה, לא ישיגו הרבה; ולפיכך התקינו, כי שני שבועות אחרי ההשמעה, בט״ו באדר, ״שלחנות יהיו יושבים במדינה״ לקבל את השקלים. ואין כל ספק, כי היושבים לפני השלחנות היו גם בבחינת ״תובעים״… וכעבור עוד שבוע,  בכ״א באדר, כבר ״התחילו למשכן על השקלים״: ובמקום שכבר ממשכנין – היו בטוחים, שה״מס״ ישתלם…

וכשם, שאין השמעה גרידא מספקת לגבי ״שקלים״, לגבי תשלומי כספים, כן אין השמעה זו מספקת גם לגבי ״כלאים״, לגבי שמירת המצוות בעניני פרנסה… גם פה יש שכל ה״כרוזים״ שבעולם, אף בחתימת כל גדולי התורה, לא יועילו דבר. ״אדם בהול על ממונו״ ושבעים ושבע הוא בהול, על פרנסתו… ועל כן בט״ו באדר היו ״יוצאים על הכלאים״, יוצאים ומשגיחים שיעקרו…

השנחה זו איננה כלל מן הקלות, בפרט אם כלאי-השדה שרשם – בכלאי-הלב וכדי לעקור את כלאי-הלב: התועלת העצמית הנפרזה, באה יחד עם העבודות האלה שורה שלמה של עבודות-צבור אחרות.

בט״ו באדר ״מתקנים את הדרכים והרחובות ואת מקואות המים ועושים כל צרכי הרבים ומציינים את הקברות״… אם תקון הדרכים והרחובות בא אז בשביל עולי-הרגל לירושלים, או בשביל להקל על הרוצח בשוגג את מנוסתו לעיר מקלטו. הנה עתה צריכים לתקן את הדרכים והרחובות בארצנו בשביל להקל על ישראל הנרצח במזיד את עליתו לארץ מקלטו… – ודרך אנב ימצאו ה״עולים״ גם פרנסה קלה בעבודה קשה… ואם תקון ״מקואות המים״ בא אז לשם שתיה או לשם טבילה, הנה בימינו כבר צריכים לתקן את ״מקואות המים״, המים שנקוו ועומדים במקום אחד, גם כדי להבריא את הארץ ותושביה ולהצילם מסכנת המחלות, הצפויות להם מהמקואות ה״פסולים״ האלה…

ו״צרכי הרבים״, הדורשים עושיהם, רבים הם, רבים מאד. מהם ״דיני ממונות״ ומהם ״דיני נפשות׳, ולעשותם – יש צורך בהרבה כחות, הרבה כשרונות והרבה מרץ. ויש ״צרכי רבים״ שדורשים גם זהירות רבה, כמו: ה״קדשות״, ״חרמות״, ״טהרת מצורע״, ״רציעת עבד עברי״, ״עריפת עגלה ערופה״ וכו’ (עיין ירושלמי שקלים פ”א) אשר לא כולם מומחים הם להתעסק בהם…

וזהירות יתרה דרושה ל״מציינים את הקברות״… לא כל ה״קברות״ שוים ולא כל המציינים שוים… יש שיבואו לציין בסימני ״טומאה חמורה״ כל ״שדה בית הפרס״ אך ורק מפני שנחרש בו הקבר… ויש מציין ״מנפה והולך״ שיחשוב לטהור גמור ״שדה שאבד בו קבר״ אם כי ריחו נודף למרחוק… ויקרה לפעמים, שמה שאחד חושב ל״קבר מת״ חושב השני ל״מקור חיים״… ואף אם מוצאים באמת קבר מת, הרי צריכים ה״מציינים״ להזהר הרבה בהיקף הציון. אסור להם לצמצמו ביותר, ״שלא להפסיד את הטהרות… ואסור להם להרחיבו ביותר ״שלא להפסיד את ארץ ישראל״…(מויק ה׳.) והפסדה של ארץ ישראל הוא הפסד טהרות נם כן…

ובין כה וכה, וחודש אדר היה מני אז לחודש, שעמוס כולו בעבודות עם, בטהרת-לאום ובהכשרת-ארץ. ועל כן גם היה חודש זה לחודש השמחה.  ״משנכנס אדר מרבים בשמחה״ כלומר: עובדים עבודות-אדר בשמחה, כי כל עבודה שישראל עובד בשמחה עבודתו מתקיימת ומצליחה בידו,  היא מביאה פירות ופירי-פירות…

וכבר בארו הדרשנים את הכתובים: ״הזורעים בדמעה ברנה יקצרו הלך ילך וגו’״, באופן זה: בין הזורעים בדמעה, בצער וביגון, ובין הזורעים ברנה, בששון ובשמחה, שניהם יקצרו. ההבדל הוא רק בזה, כי מי שזרע בעת ״הלך ילך ובכה״ ב״דמעה״ הוא רק ״נושא משך הזרע״,  קצירו מביא לו רק מה שזרע… אבל ״בוא יבוא ברנה״, מי שזרע בשמחה, הוא ״נושא אלומותיו״, קצירו יביא לו פרי למכביר… ( תהלים קכ״ו, ל’)

לפורים

חג גלותי אחד יש לנו ושם גלותי לו – פורים. אם יש מזל לישראל, או ״אין מזל ישראל״ – שונאיו בנפש מפילים פור וטורפים בקלפי לשלחו לעזאזל… עצתם אמנם מופרת ברגע האחרון ולידי ״חותם של דם״, כלומר: לידי השמדה ואבדון, כחפצם הם, אין הדבר בא. אבל האבל ליהודים הוא גדול. ו״החותם של טיט״, העבדות, מדכא את הרוח…  וכל הנסים ממין זה לא ישחררו את העם מעבדותו ומשפלותו לאורך ימים…

ואם ״הימים האלה נזכרים ונעשים״; ואם עוד משתמשים בתחבולות מלאכותיות שונות כדי לבדח את הלבבות ולשמח את הרוחות, הנה דרשו כזאת מאתנו השרשת הבטחון באי-האבדון של האומה בארצות הגולה, והשרשת התקוה, כי ״גזרה עבידה דבטלה״ והאמונה במפלתם של רשעים… אולם אפשר גם כן, כי ימי־פורים אלה הניחו ״חותם של טיט״ על נפשנו. אפשר, כי רבים היו בתוכנו, שחשבו, כי אחרי שכל הצרה הזאת באה משום שמרדכי לא כרע ולא השתחוה, מוטב כדי לבלי  לעורר כעסם של ההמנים – לכרוע ולהשתחוות, לכרוע שבע כריעות ולהשתחוות שבעים ושבע השתחויות… והרי גם המלכה היהודית אמרה:  ״ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי״… ואפשר, שאחרים היו בקרבנו,  שחשבו, כי אמנם כריעות והשתחויות אינן מתאימות לאדם המכיר את ערכו, וצריכים באמת ללכת בקומה זקופה, אולם אין כל צורך ל הגיד להם, כי קומה זקופה זו באה באשר יהודים הננו… צריכים להסתיר את היהדות, ודי…

אבל צריכים סוף סוף להבין, כי גם בכריעות והשתחויות, וגם בהתכחשות ליהדות לא ננצל מידם. ההצלה מונחת דוקא באי-הכריעה ודוקא בהדגשת היהדות. נגד ה״המנים״ יש להקים את ה״מרדכים״, ננד העמלקים – את היהודים, היהודים הגאים והזקופים. צריכים דוקא להגיד להם, להגיד השכם והערב עד שידעו, כי ״מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה״ (בלשון עתיד) באשר הוא יהודי. ולא רק חפצם להשמיד את היהודים לא יעלה בידם, אלא גם חלומם להכריע אותנו – חלום שוא הוא.

לבםומי ״עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי״ – זהו ענין רק בפורים, אולם כל ימות השנה צריך השכל העברי להיות צלול ולדעת היטב בין ארור המן ובין ברוך מרדכי, ולא ימצא אף אחד בהם, שיאור דוקא את מרדכי, בשביל שלא חפץ לכרוע…

כנ״ל

בשושן הבירה יש כבר ״מסורת של סבלנות״. כשעושים משתה ״כיד המלך״ ומזמינים אליו ״שרים ועבדים״, מזמינים גם את ה״עבדים לעבדים״, יהודים מזמרים ״מה יפית״… ״מסורת סבלנות״ זו לא עזבה אפילו את המן האגגי. ואפילו בשעה שנתן עיניו בשבת העברית להחל על ידה את עבודת ההשמדה של עם חרמו. מתחלה נסה אמנם עמלקי זה לקטרג לפני אחשורוש על שמירת השבת, ״שמכנסת פחת בממונו של עולם״… אך כאשר העיר אותו מלך פרס על מסורת הסבלנות הפרסית כלפי היהודים, העושים ״כמצווה בתורתם״, נפל המן תיכף על המצאה חדשה ואמר: ״אלו היו משמרים את מועדיהם ומועדינו, יפה הם עושים״… חלילה לי, מלך נאור, לפגוע במסורת ה״סבלנות״ של פרס הנאורה והאצילה, אדרבה הנני רק דורש כי יהיו גם היהודים, בני אל קנא, ״סבלנים״ כלפי מועדינו וישמרו את שלהם ואת שלנו, ואז יכניסו עוד פחת יותר גדול בממונו של עולם – עולמם…. (עיין מדרש אסתר ב.).

ו״מסורת של סבלנות״ אל תהא קלה בעיניכם, ביחוד בשעה שהמן בונה עליה שטה שלמה… ״המן מן התורה״, תורת ה״סבלנות״, הוא מסוכן יותר מהמן-הרחוב…

ובמחנה ישראל פנימה?

הנה טפוס יהודי מצוין: יהודי יושב בשער המלך ויודע מכל אשר נעשה לרעת היהודים… – לוא יהי ״בעל החלום אמר לו״, אבל הרי אין מראים לו לאדם בחלום אלא מהרהורי לבו ביום. וזה כבר מעיד, כי הרהורי לבו של מרדכי מוקדשים היו ליהודים…

ויהודי זה עוד יוצא ברחוב העיר בלבוש שק וצועק ״צעקה גדולה ומרה״… ויהודי זה עוד מעיז להוציא מפיו את הדברים האיומים והמבהילים: ״רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר״… (איזו ״אגודת העמים״?) ויהודי זה עוד הולך לכנוס את כל היהודים… ויהודי זה דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו… ופרשו ממנו רק ה״פרסים בני דת משה״, שאינם רוצים בכלל לדעת מכל הנעשה ליהודים, ואינם סובלים כלל וכלל את היציאה ברחוב בלבוש יהודי ושונאים שנאת מות את ה״צעקה״ על צרות היהודים ומחרימים את המזכירים ״מקום אחר״… פרשו ממנו נם ״מקצת הסנהדרין״… הם עוד יכולים להסכים לכנוס את כל היהודים לשם צום,  אבל לדבר שלום לכל זרע ישראל, – לזה לא יכלו להסכים… ושכחו היהודים הטובים האלה, כי בלי להיות ״דובר שלום לכל זרעו״ אי־אפשר בשום אופן להיות ״דורש טוב לעמו״… ומי שבאמת ״דורש טוב לעמו״ – אפילו אם ידרוש: ״אין טוב אלא תורה״ – הוא כבר מוכרח … להיות ״דובר שלום לכל זרעו״…

(מתוך הספר “אמרי דרוש“, מאת הרב יצחק ניסנבוים הי”ד, וורשה, תרפ”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 40

מאמר בשבח לימוד אגדות הש״ס / הרב מנחם זעמבה הי”ד

תמונת הרב מנחם זמבה הי"ד

והנה בענין עבודתו עבודת הקודש להגדיל תורה ולהרחיב קולה גם במקצוע זו של אגדה הוא ענין נשגב מאוד. כמו שאמרו חז”ל שמא תאמר למדתי הלכות די לי ת”ל כל המצוה למוד מדרש הלכות ואגדות. ואחז”ל באבות דר’ נתן פרק כ”ט כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות,  לא טעם טעם של יראת חטא. ואמרו עוד דורשי רשומות רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד אגדה,  שמתוך כך אתה מכיר את הקב”ה. ואחז”ל דברי תורה שניתנו מלמעלה לא ניתנו אלא במידה וכו’. יש זוכה למיקרא ויש למשנה ויש לתלמוד ויש להגדה ויש זוכה לכולן. ואי’ במסכת סופרים פרק ט”ז, על הפסוק “פנים בפנים דיבר ה’ עמכם” וגו’. ארבעה פנים, פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים מסבירות לתלמוד, פנים שוחקות להגדה. וכ”ה הגי’ בפסיקתא דר’ כהנא עיי”ש. ועי’ יבמות קי”ז ע”א כמים הפנים לפנים וכו’ ההוא בדברי תורה כתיב עיי”ש וברש”י ותבין.

וכבר רמזו ז”ל במדרש וישלח בפסוק “ויתן לך האלוקים מטל השמים ורוב דגן ותירוש” מטל השמים זה מקרא, ותירוש זה אגדה. ובספר מגלה עמוקות דברים נמרצים בסוד האגדה שנמשלה ליין. עיי”ש. ומכוון לדבריהם ז”ל במק”א יחיו דגן בתלמוד, ויפרחו כגפן באגדה. ובספרי האזינו “ודם ענב תשתה חמר” אלו אגדות שמושכין לבו של אדם כיין. ובחגיגה י”ד וכל משען מים,  אלו בעלי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים. וכן ביומא ע”ה גד שדומה להגדה שמושכת לבו של אדם כמים.

ובדרשותי עמדתי ע”ז לבאר הבדל הדמיון שמדמים חז”ל את האגדה פעם ליין ופעם למים. וגם במה שביומא דימו חז”ל את היין רק לאגדה. ובספרי דרשו על הפסוק “ויאכילך את המן” וגו’ כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם וגו’ אלו מדרש הלכות ואגדות עיי”ש ובספרי דבי רב. והארכתי בביאור מעלת האגדה להאיר עינא וליבא.  כלומר להכיר את הקב”ה ולהיות שפכי כמים לבך נוכח פני ה’ (תמיד ל”ב) ואכ”מ.

וראיתי חידוש בדברי הרב רבינו מלאדי זצ”ל בלקוטי תורה ויקרא דכתב דגם לדעת המג”א באו”ח סי’ נ’ ס”ק ב’ דאם אינו מבין לימודו, אינו מקיים בזה מצות תלמוד תורה, באגדה אינו כן דשם גם בלא הבנה, מקיים מצות לימוד עיי”ש. וזה חידוש במעלת האגדה.

וראיתי ברמב”ם פ”ג מחגיגה,  גרים שאינם מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם (לשמוע קריאת ההקהל) ע”כ. ואינו מובן דמנלן דין מיחוד זה דגרים ייצאו ידי חובה המצוה גם בלי הבנה. וחיוב הטף בישראל הלא הוא רק כדי ליתן שכר למביאיהם, אבל מנלן חיוב הגדול  כשאינו מבין, דאין בזה מצות לימוד.

ויתכן, דלכאורה קשה “גרך” דקרא דנאמר בהקהל,  באיזה גר מיירי, אם בגר תושב, מדוע יתחייב. ואם בגר צדק פשיטא דחייב. ועי’ באבן עזרא שכתב בפרשת וילך : “גרך”  אלו יתייהד. מבואר דפירש על גר תושב.

אמנם הצל”ח לסוכה תמה דלא מצינו חיוב הקהל לגר חושב, עיי”ש. והנה אי’ במכילתא משפטים יכול שונין ולא יודעים. ת”ל אשר תשים לפניהם, עיי”ש. ובזית רענן דמעכב שיבינו היטב, עיי”ש.

אבל לדברי הרב ז”ל בשו”ע הלכות תלמוד תורה סי’ ל”ד דבתורה שבכתב גם ע”ה מקיים מצות לימוד, עיי”ש. ברור דכוונת המכילתא הוא רק על תורה שבעל פה.

וכבר הובא ראיה לדברי הרב ז”ל מהך דכתב הר”י מיגאש בשו”ת סי’ צ”ג דתורה שבע”פ אינה מטמאה את הידים. ובשו”ת משאת בנימין סי’ ק’ הקשה דאם יש קדושה בתורה שבע”פ בזמן הזה דניתנה ליכתוב, מדוע לא מטמא את הידים. וע”כ הבדל יש בין תורה שבע”פ לשבכתב.  דבתורה שבע”פ בעי שיהיה מבין מה שלומד. ע”כ לא נכתבו אלא למכירין. ודמי להך דכתבו בתוס’ מגילה ח’ במגילה דגיפטית לגיפטים. דאף דנתנה לקרות ולכתוב באותו לשון, מכל מקום כיון דאינה כשירה לקרות אלא למכירין בה, אינה מטמאה את הידים. עיי”ש. וה”ה בתורה שבע”פ דנכתבה רק למכירין הלשון, אינה מטמאה הידים. מה שאין כן תורה שבכתב דמקיים מצות ת”ת גם בלי הבנה, שפיר כן מטמאה הידים.

ואף דיש לדון בזה, דתורה שבע”פ דנכתבה לכל בלשון התורה אינו דומה למגילה דנכתבה בלשון לועז. דשם החיסרון הוא במגילה עצמה, שאינה מגילה לכל, רק למי שמכיר אותו לשון. אבל תורה שבע”פ בעצמה הרי היא כתובה לכל אדם מישראל. והכל מחויבים בה. וגם, מי שאינו מבין, אין זה עליו פטור גברא, דהרי חובה עליו ללמוד ולהבין.  אלא דאינו מקיים מצות התלמוד תורה שבה בלי הבנה.

וזהו יתכן כוונת הרמב”ם ז”ל הנ”ל דגרים שאינם מכירין,  פי’ הקרא בגר צדק. וקא משמע לן, דאף דבעלמא בעינן שונין ויודעים. ואף בתורה שבכתב דלא בעי הבנת העניין כנ”ל, בעינן עכ”פ הבנת הלשון, מכל מקום, בהקהל גלי קרא דגם גרים שאינם מבינים הלשון מחויבים להכין ליבם ולהקשיב אזנם למען ישמעו וילמדו ליראה.  ואכ”מ.

והנה ראיתי כי הרחיב כ”מ מאוד בדברי אגדה בעניני מעשה בראשית. והנהני דבזה יש מעלה מיוחדה. כמו שאחז”ל כל המלמד את בנו ספר בראשית מעלה עליו הכתוב כאילו נתעסק ביצירת העולם. וראיתי בהקדמת הרמב”ן ז”ל על התורה דביאר הכתוב “ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם”, וביאר דלוחות האבן, יכלול הלוחות, והמכתב, כלומר עשרה הדברות, והמצוה, הם המצוות כולן עשה ול”ת, אם כן, כתיבה התורה הכוונה הסיפורים מתחילת בראשית, כי הוא מורה לאנשים בענין האמונה. עכ”ל. האיר לנו הרמב”ן ז”ל, עיקר שם “תורה” היא על הוראה לאנשים, להעמידם בקרן אורה בעמודי האמת והאמונה, וזה ע”י הרחבת ספורי מעשה בראשית. ועי’ ברכות ח’ וקדושין מ”ט ע”ב מאי תורה, מדרש תורה. עיי”ש ותבין ואכ”מ.

והגם כי אחז”ל בחגיגה י”א ע”ב אין דורשין במעשה בראשית בשנים. וכן פסק הרמב”ם פ”ד מיסודי התורה הי”א, עיי”ש שכתב: וענין מעשה בראשית מלמדין אותן ליחיד. עכ”ל. אולם כבר הרי ביארו התוס’ בשס ר”ת, דמעשה בראשית הוא שם של ע”ב היוצא מפסוק בראשית ומהפסוקים שלאחריו. ועי’ ברש”י קדושין ע”א, וברש”י ע”ז י”ז,  ובפי’ הראב”ד ז”ל לספר יצירה פרק א’, ועי’ בשו”ת הרשב”א ז”ל ח”א סי’ ר”ב. ועי’ בזוה”ק תרומה ד’ ק”ט ובספר הליקוטים לרב האי גאון ז”ל ואכמ”ל.

והנני להאיר את כבודו בזה על השמטת משנה אחת בענין מעשה בראשית והיא במסכת כלים פי”ז מי”ד “ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה. שני אין בו טומאה. בשלישי יש בו טומאה. ברביעי ובחמישי אין בהם טומאה חוץ מכנף העזניה וביצת נעמית המצופה” וכו’. וכל שנברא ביום השישי טמא עכ”ל. האירה לנו המשנה כי כל ששת ימי בראשית יש בכל יום למוד הלכה מיוחדת בטומאה וטהרה.

ובחידושי הארכתי בישוב דברי הרמב”ם דהשמיט משנה זו ואכמ”ל. ושמעתי רמז נפלא בשם היהודי הקדוש זי”ע, דאלו הימים הנזכרים במשנה דיש יום שיש בו טומאה ויש יום שאין בו טומאה, הם מורין על יום הכיפורים ויום הפורים. הכלל דיוהכ”פ לעולם ביום דאין בו טומאה. ויום הפורים ביום שיש בו טומאה. ולכן ביום הראשון שלישי וששי, דיש בהם טומאה, חל פורים ולא יוכ”פ. ולהיפוך בשני שאין בו טומאה, חל בו יוהכ”פ ולא פורים. אמנם ביום הד’ והה’ חלים שניהם, משום דבהם אין טומאה מהתורה, דכנף העוזניה וביצת נעמית מטמאין רק מדרבנן, כמו שכתב הרמב”ם והרע”ב, לכן יוהכ”פ דהוא מן התורה,  ומדאורייתא אין בימים אלו טומאה, יוכל לחול בהם. ולעומת זאת, פורים דהוא רק מדרבנן, ומלרבנן יש הרי כן בימים אלו טומאה, ע”כ גם פורים יוכל לחול בהם. עכד”ק.

ונראה דכיון ז”ל בזה ליישב הקושיא דתמהו למאי נפק”מ סידור זה של ימי הבריאה, אם נברא בהם דבר המטמא או לאו. ולכן פי’ דנפק”מ סידור לקביעה דירחא, דכתב רש”י ז”ל בפסחים נ”ח ע”ב דגם בשעה שקידשו ע”פ הראיה היו נזהרין שלא יבואו תרי שבא בהדי הדדי. וכ”ה בר”ה ב’. עיי”ש. ואי’ בתקוני זוהר דפורים יוס כיפורים עיי”ש. אך ההבדל שבשניהם הוא עפ”י המדרש פר’ חוקת “מי יתן טהור מטמא לא אחד” מרדכי משמעי, עיי”ש. גילו לנו חז”ל דפורים הוא יום טהור מטמא. אולם יוהכ”פ אי’ בתנא דבי אליהו, ימים יוצרו ולא אחד בהם, זה יוהכ”פ לישראל. ופי’ בסה”ק דהוא כולו במקום טהור,  של אחד, ע”ד שאחז”ל בקדושין מ’ ע”ב, צדיקין נמשלין בעוה”ז שכולו עומד במקום טהרה וכו’. על כן ביוהכ”פ דישראל כולם צדיקים ודומים למלאכי השרת, בעי יום שכולו במקום טהור. אבל פורים הוא טהור מטמא כנ”ל. וזהו הכוונה דקביעות יוהכ”פ הוא רק בימים שאין בהם  טומאה. והיפוכו לפורים, דהוא טהור מטמא, הוקבע ימים שנברא בהם טמא, ונעשה טהור מטמא ע”י מרדכי היהודי, כמו שאמרו חז”ל באסתר רבה אל תקרי יהודי אלא יחידי, שייחד שמו של הקב”ה כנגד כל באי עולם. עיי”ש. וכן הא במדרש חוקת מי יתן טהור מטמא לא אחד, זה מרדכי.

וראה במתניתין דמגילה ב’ ע”א חל להיות בשני וכו’. והלא בשני אין בו טמא. אבל בירושלמי פ”ו דמגילה ה”ב אמר ר’ ייסא לית כאן חל להיות בשני, דאם כן יום הכיפורים בחד בשבתא, לא קבעי תרי שבתא הדי הדדי עיי”ש. וזה מכוון כדברי הזוה”ק. ובדרשותי העמקתי בהבנת ענין זה, ועת לקצר.

(מתוך הסכמתו לספר ילקוט נחמני מאת נחום בריינר מלודז’ – הובא גם בחידושי הגרמ”ז. ועיין בתורה שלימה שכתב שהספר ילקוט נחמני מבוסס כמעט כולו על ספרו תורה תמימה, והביא בשם הרב זמבה שלא ידע על כך בעת כתיבת ההסכמה, ושיש לפרסם שיש כאן זיוף מגונה, על מנת שתהיה כפרה למחבר ילקוט נחמני, שהינו בעל תשובה)

—————

תולדותיו

ב”רבנים שנספו בשואה”, מובא שהרב מנחם זמבה (פראגר), נולד בוורשה בתרמ”ד,1884, ושם קיבל את חינוכו התורני. היה מעורה בכל התחומים של חיי הקהילה היהודית בוורשה, ובתרצ”ה, 1935, נבחר לוועד הרבנים של העיר. היה בגטו ורשה, וגם שם היה חבר בוועד הרבנים, ואף המשיך לכתוב חידושי תורה. הוא היה מן הרבנים האחרונים ששרדו בגטו. הוא עודד את ההתמרדות בנשק, ונמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי. השתתף בעריכת ליל הסדר שהתקיים ביום הראשון של המרד ערב פסח תש”ג, עם הרבנים יהושע השל גולדשלג,משה בֶּר מזדונסקה-וולה ואחרים, בבונקר ברחוב קופייצקיה 7. הבניין הפגז, ופתח הבונקר הוצת. בין הנספים היה גם הרב זמבה, שנקבר בחצר של הבית. בהשתדלות אגודת ישראל העולמית הועלו עצמותיו ארצה, ובראש חודש תמוז תשי”ח, 1958, הובאו לקבורה בירושלים.

תולדותיו הובאו במקורות רבים נוספים, ובהם: תולדות הגרמ”ז – מאת אהרן סורסקיחבדפדי”ה, אנציקלופדיה יהודית דעת,  ויקיפדיה, זכור, אתר כולל פולין, שבעים פנים (ישראל ארליך, תל אביב תשנ”ג, עמ’ 298).

 

מספר הצפיות במאמר: 78

1 2