קטגוריה: תשובה

ראש השנה הוא 'חצבה עמודיה שבעה' (משלי ט,א). יום שני של ראש השנה הוא התגלות החכמה. תקיעת שופר מעוררת יראה למטה, ולמעלה היא מעוררת רחמים. בשופר נכללים בחינת אש מים ורוח, קול השופר הוא בחינת רוח, והוא המחבר את בחינת אש ומים. את היראה למטה שהיא בחינת אש עם החסדים ורחמים למעלה שהם בחינת מים, חסדים. וזהו שופר בחינת חכמה, שע"י החכמה הוא כנאמר 'אשרי העם יודעי תרועה' (תהלים פט,טו), היא הדעת. וזהו שנאמר 'ויעקוד את יצחק בנו' (בראשית כב,ט), ויעקוד הוא לשון התקשרות, התקשרות חסד עם גבורה, וזהו את יצחק בנו.

ע"י שבני ישראל מתקנים את המדות, נעשה כמו שנאמר 'עושי דברו לשמוע בקול דברו' (תהלים קג,כ). עושי דברו, כשמתקנים את הדיבור, אזי 'לשמוע בקול דברו' יכולים לשמוע קול השופר. וזהו שנאמר 'ויעש ה' לשרה כאשר דבר' (בראשית כא,א), כאשר דבר, כפי הדיבור למטה, כך ויעש ה' לשרה, כך היא ההשפעה מלמעלה למקבל, דיבור הוא התגלות, מלכות, והוא המקבל.

קול השופר הוא מאה קולות, שהם בחינת עשר, הנכללים מחכמה עד מלכות. וזהו שנאמר 'מי שמע כזאת, מי ראה כאלה' (ישעי' סו,ח) במספר מאה. 'מי' הוא לעילא ו'מה' הוא לתתא. 'מה' קרי ביה 'מאה' (רש"י מנחות מג:) מאה קולות. וזה הוא 'מי שמע כזאת', 'זאת' היא בחינת מלכות, מאה קולות. וזהו שנאמר 'וכל העם רואים את הקולות' (שמות כ,טו), ע"י יודעי תרועה, ע"י הדעת. דעת היא התחברות של הראייה השכלית שהיא במוח, עם השמיעה השכלית שהיא בלב.

השי"ת יעזור שיהיה 'ראי שמעתי בקולך' (שמואל א, כח, לה), שיראו כי שמע השי"ת את קול בני ישראל.

---

יסורים הבאים על בני ישראל, הם לעוררם שיעשו תשובה. בני ישראל עושים תשובה בראש השנה והגם שהיא רק מחמת יראה, השי"ת שב אל בני ישראל באהבה. זהו שנאמר 'ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך' (דברים ל,ג), ורחמך הוא אהבה, השי"ת מקבל ומהפך את התשובה לאהבה.

ראש השנה הוא בכסה ליום חגנו (תהלים פא,ד) התשובה של בני ישראל אל השי"ת היא בעיקר באיתכסיא, במחשבה ובלב. אולם השי"ת שב אל בני ישראל באיתגליא, נעשה התגלות. זהו שנאמר 'ושב וקבצך מכל העמים' (דברים ל,ג), בתשובה של בני ישראל אל השי"ת ובשוב השי"ת אל בני ישראל, זו היא התשובה השלימה.

---

ראש השנה הוא הפתח של כל השנה. עיקר העבודה בראש השנה היא בפה בתפילה. מקור הדיבור והתפילה היא המחשבה בלב, ולכך צריך לעשות תשובה קודם התפילה. על ידי התפילה מקשר את ה' עילאה עם ה' תתאה, לב עם פה, ג' העליונות עם ז' האחרונות, וביחד נעשים אמת. אמת הוא ראש וסוף, לכך נקרא ראש השנה 'היום'. היום הוא מדת אמת, כשפיו ולבו שווים הוא אמת, אהבה עם יראה.

יש שני אופני תשובה, תשובה מאהבה ותשובה מיראה. תשובה מיראה היא עד ראש השנה על העבירות שנעשו תשובה מאהבה היא מראש השנה עד יום הכיפורים להעלות את כל המעשים טובים למעלה אל השי"ת שיהיו בשלימות, וזהו אומרם ז"ל גדולה תשובה [שלימה] שמגעת עד כסא הכבוד (יומא פו.) וזהו 'תשובה', 'תשוב ה', [לקשר] את ה' תתאה לה' עילאה, אהבה עם יראה.

וזהו שנאמר 'סוף דבר הכל נשמע' (קהלת יב,יג) 'סוף דבר', הדיבור שהוא יראה, שהיא התשובה עד ראש השנה שהיא מיראה, יהיה 'הכל נשמע', שיהיה נכלל יראה באהבה. וזהו שנאמר 'וידעת היום והשבות אל לבבך' (דברים ד,לט), 'וידעת היום' של ראש השנה שיהיה 'והשבות אל לבבך', יראה עם אהבה. וזהו שנאמר 'בפיך ובלבבך לעשותו' (שם ל,יד), נתקנים כל המעשים של כל השנה.

וזהו אומרם ז"ל 'יש קונה עולמו בשעה אחת' (ע"ז י:). 'יש', הוא ראש השנה, בריאת העולם שנברא יש מאין, 'יש' הוא קיום העולם, 'קונה עולמו בשעה אחת', על ידי תשובה שקדמה לבריאת העולם, תשובה היא למעלה מהזמן, לכך היא אפילו ברגע אחת.

וזהו שנאמר 'ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים' (אסתר א,יג) החכמה שהיא בריאת העולם, היא 'יודעי העתים', היא התשובה שנבראת קודם בריאת העולם. וזהו שנאמר 'שוב אשוב אליך כעת חיה' (בראשית יח,י), 'שוב אשוב אליך', היא תשובה, ונעשה 'כעת חיה', נכתבים לאלתר לחיים.

(תולדות אהרן, מאת האדמו"ר מבויאן, רבי אהרן פרדימן הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 195

לשון המשנה בסוף מסכת יומא: אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין, מי מטהר אתכם – אביכם שבשמים, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם (יחזקאל לו,כה), ואומר מקוה ישראל (ירמיה יד,ח), מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל.

והדיוקים רבים.
א) כוונת התנא הקדוש (למרות הפירושים שנאמרו בדבריו) לא בהירה כל צרכה. מהו כפל הלשון: "לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם".
ב) דרך המשנה כשמביאה שני פסוקים הוא להביאם על פי סדר הספרים כמו שנמסרו לנו בברייתא בבבא בתרא (יד,ב), וכאן הביאה הפסוק שביחזקאל (וזרקתי עליכם) טרם הפסוק שבירמיה (מקוה ישראל), וסדר הספרים הוא בהיפך.
ג) דרך הגמרא להקשות בכל מקום שהמשנה מביאה שני פסוקים "מאי ואומר", וכאן לא פירשו בגמרא כלום.
ד) פשטות לשון "מקוה" בפסוק הנזכר אינה כלל לשון מקוה ממש אלא לשון תקוה הוא, ומה הוא שהכריח את התנא להוציא את המלה ממשמעותה ולדרשה שהיא מקוה מים ממש, בשעה שהפסוק הראשון "וזרקתי" הוא יותר ברור בפשטותו שמדבר על תשובה וטהרה מפסוק "מקוה ישראל", שבפשטותו מדבר שתקוות ישראל הוא ה' יתברך.

ונראה שרעיון המרכזי של התנא רבי עקיבא יסודו בהלכות תשובה והתהליך שמביא את האדם למחוז חפצו. ידוע שישנם שני מיני טהרה: טהרת מי חטאת לטומאת המת וטהרת המקוה לכל שאר הטומאות (מלבד מצורע שיש לו סוג טהרה מיוחדת, כידוע). והבדל עצום ביניהם איך שהטהרות האלה מטהרים את האדם מטומאתו. הטהרה שבאה על ידי מקוה צריך כל גופו של הטמא להיות משוקע במי המקוה, ואף אם רק שערה אחת יוצאת למעלה מן המים אין הטבילה עלתה לו, והטמא הוזקק לטבילת כל גופו שנית. זהו חומר שבטהרת המקוה. שונה מזו בהחלט היא טהרת הזאה במי חטאת. כאן די רק בטיפה אחת שהוזה עליו. אף מצינו מחלוקת אם יש שיעור להזאה, אבל לכל המחמירים די בטיפה אחת.

והנה בא התנא הקדוש רבי עקיבא והוציא מהלכות אלו רעיון מוסרי נעלה וקשרו קשר נצחי לקדושת יום הכפורים. "אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם וכו'". והכוונה: בואו וראו גודל עצומו של יום הקדוש, ותהליכה וסדרה של תשובת האדם לבוראו. מה השם יתברך תובע מכם ומה הוא נותן לכם! הוא תובע מכם רק מעט טהרה, זאת אומרת הרהור תשובה, בבחינת הזאה של מי חטאת – "שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם". רק ההתאמצות המעטה הזאת צריכה להיות מצדכם, בבחינת התעוררות דלמטה. אבל מה הוא הגמול שה' יתברך בידו הפשוטה לשבים נותן לכם בחזרה – טהרה שלימה, בבחינת טהרת מי מקוה, כמאמרם ז"ל: "אדם מקדש עצמו מעט מקדשיו אותו הרבה" (יומא לט,א). "אמר הקב"ה לישראל: בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו" (שיר השירים רבה ה,ג). זו היא עומק כוונת אומרו: "מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל".

מעתה כל הדיוקים מבוארים:
א) כוונת התנא לעורר את האדם לתשובה ולטהרה ביום הכפורים, ולהעמידו על האושר הגדול שביום הקדוש הזה, שבדבר קל – בהתנוצצות המחשבה לתשובה – יוכל החוטא לזכות לטהרה שלימה. ובכן הוא אומר: "אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין, מי מטהר אתכם". איזו טהרה דרושה מכם (רק בבחינת טהרת מי חטאת) ואיזו טהרה ניתנת לכם (בבחינת טהרת מי מקוה). ומבואר כפל הלשון.
ב) הביא את הפסוק שבספר יחזקאל לפני הפסוק שבספר ירמיה, כי הרמז שבא לנו מפסוק "וזרקתי עליכם" הוא הצעד הראשון שעלינו לעשות, והרמז שבספר ירמיה הוא גמר הטהרה.
ג) אין כאן מקום להקשות "מאי ואומר", כי אין זו הוספת עוד פסוק לרעיון שכבר נגמר עם הפסוק הראשון, שיהיה שייך להקשות: מדוע צריכים לפסוק השני, אלא כאן הרעיון הכללי בא משני הפסוקים יחד.
ד) ועוד מבואר מדוע הוציא רבי עקיבא מלת "מקוה" ממשמעותה, כי האחרון הכביד, כי מראה על חסדי ה' בגמר התשובה והטהרה. ובכן: "אשריכם ישראל".

בשם הגה"ק ר יהודה ליב פיין זצוק"ל, רבה האחרון של ק"ק סלאנים, מפי הרב שמעון ראם ר"מ בישיבת ר' יצחק אלחנן, וצויין בידי הרב ראם והרב שעוועל.

(הדרום: קובץ תורני בהוצאת הסתדרות הרבנים דאמריקה, חוברת כד, תשכ"ז, עמ' 4).

---

הגאון הקדוש המפורסם בדורו, שהיה מגדולי הגאונים ומיחידי הדור בזמנו, הרב יהודה ליב פיין נולד במשפחה רבנית מיוחסת, בווילקומיר, לאביו הרב שבתי ולאמו הרבנית פיגא, בשנת תרל"א (1871).  למד בישיבות סלובודקה, בקבוץ הפרושים באיישישוק, ובפוניבז', שבליטא. היה תלמיד מובהק לרבי יהודה ליב ממינסק ולרבי איצל'ה מפוניבז ונודע כשקדן עצום. נשא לאשה את הרבנית דבורה הענא בת הרב יעקב קנצפוביץ' מסלובודקה (אחותה של הרבנית מרים, אשת הרב שמעון רוזובסקי הי"ד). נסמך להוראה ולדין מאת רבי יצחק אלחנן מקובנה ורבי יהודה ליב ממינסק. בשנת תרנ"ה (1895), מונה לרבה של בעיירה הקטנה פיאסצ'נה שבליטא. בשנת תרנ"ט (1899) עבר לקופישוק הגדולה  שבאותו האזור, ומשם עבר בתרס"ו (1906) לאושמיאנה, שברוסיה הלבנה, והקים שם ישיבה קטנה והחל בעסקנות ציבורית רבת היקף, תוך שהוא ממשיך לשקוד על תורתו. במלחמת העולם הראשונה היתה העיר תחת שלטון גרמני והם החלו לכפות על הנלקחים לעבודה שיעבדו ביום השבת. הרב פיין עמד בפניהם במחאה נמרצת, כך כתב על פעלו באותם הימים: "ובכל יום ויום הייתי מתהלך אל השרי להתאונן ולזעוק חמס, עד אשר נודע לי כי הפקדה ממקום גבוה ואין להשיב. ועם כל זה פעלו צעקותי במדה ידועה" (מקדשי שביעי עמ' שעא). בימי מלחמת העולם הראשונה ומלחמת רוסיה-פולין שאירעה אחריה פעל הרב פיין לסייע ליהודי האזור, ובהם גם הפליטים שהגיעו לשם, שסבלו מן הנגישות של הצבא הרוסי והפולני. הסיוע היה בקנה מידה עולמי ולצורך העניין הזעיק הרב את טובי אישי הציבור בכל קצות הארץ. אחר כך עבר לכהן כרבה של קהילת סלונים, שבווהלין, ושם כיהן עד חורבנה של הקהילה בימי מלחמת העולם השניה.

היה חבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ובוועד של אגודת הרבנים בפולין. היה מפורסם בגאונותו ופקחותו. הוא היה בקי עצום בכל חדרי התורה, מחדש גדול, דרשן נפלא וחובב ציון, שהיו לו חידושים בכל התורה, ובמיוחד חיבור מיוחד על ספר המצוות כמתכונת ה"מנחת חנוך", אך כמעט כל חידושיו וכתביו אבדו בשואה, וחבל על דאבדין ולא משתכחין.

קיצור לדרוש שבת חזון תרפ"ד מאת הרב יהודה ליב פיין – הובא בספר "קובץ דרושים". דברים שנשא לזכר הסבא מסלובודקה, הובאו בספר "הגאון רבי אליעזר גורדון". חתימתו על כרוז לייסוד חברה שומרי סת"ם בפולין – יחד עם עוד 85 מרבני פולין, בראשות הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד והרב צבי הירש פרידלינג הי"ד פורסם בגיליון "קול הסת"ם" 94. בהמאור, ניסן תש"ל, הובאו דבריו בעניין "אי בעינן רוב כפול או רוב משהו", הדברים הובאו גם בספרו של נכדו, הרב ראובן פיין, "בין המשפתים".. תשובה ממנו הובאה בירחון "בית מדרש החדש", תרפ"ח חוברת 2. הסכמות ממנו נמצאו בספרים שפת אמת (לרב אלכסנדר פאלק, וילנה תרס"ב), מקור חיים (בילגוריי תרצ"ב), נחלת צבי, אמרי נעם, מטה אהרן ועיון יצחק.

בימי המאבק על השחיטה הכשרה שהיה בפולין בשנות השלושים של המאה העשרים הוא היה מראשי הלוחמים בגזירה הזאת. היה פעיל בוועד הקהילה של העיר, ודאג לפליטים שבאו לשם מן השטחים שנכבשו בידי הגרמנים בספטמבר 1939. גם ערך בסתר בביתו חופות וקידושין. ב-17.07.1941, כ"ב תמוז שנת תש"א, יצא מביתו, על דעת עצמו, למרות הפצרותיהם של השוטרים שיחזור, ואמר שעליו להמשיך בדרכו ולדאוג לבני עדתו שנחטפו להריגה. הוא הגיע אל נקודת האיסוף, שבה היו כאלף וחמש מאות איש, מראשי הציבור והאינטליגנציה היהודית בעיר, ושם הועלה על אחת המכוניות, בדרכו למקום בו נרצח באכזריות רבה.

כעבור מספר ימים נרצח גם בנו, הרב שבתי פיין אב"ד בליצה, הי"ד.

מקורות: ספר הרב רבי יהודא לייב פיין זצוק"ל (הרב זאב אריה רבינר, תל אביב, תשל"ג), דפי עד ביד ושם, אתר רבנים שנספו בשואה, בין המשפתים, הקדמת עונג שבת, נתיבות שמואל חלק ב, Jewish web index, אתר ארגון עולי סלונים והסביבה בישראל, גדולי ישראל מקדשי שביעי עמ' קט, שנות דור ודור א עמ' רמו. ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 357

ואמרו חכמינו ז"ל בשבת דף ק"ה כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו. והענין דהקב"ה מניח דמעות שמורידין על אדם כשר שמת בבית גנזיו וסופרן, יש לומר כיון דהדמעות שמורידין על אדם כשר שמת הוי גם כן על זה שהיות אנחנו בעונותינו גורמים שימחה שמו של הקב"ה על ידי מיתת הצדיק שהיתה לו אחיזה בשמו של הקב"ה, וכנ"ל, ועל כן חשובים אצל הקב"ה בראותו כי אנחנו רוצים לשטוף בדמעות את העוןן זה דלא תעשון כן לד' אלקיך. ומה שסופרן יש לומר על פי מה שכתבתי בספרי קרבן אשר במדבר לתרץ דברי רש"י שכתב שם דמתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. ותמה בספר דברי שאול דהא אדרבא המנין הוא גריעותא, דשולט בו עין הרע.

וכתבתי על פי מה דאיתא בגמרא דשאל כותי אחד את רבי יהושע בן קורחא כתיב בתורתכם, אחרי רבים להטות, ואנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משווים עמנו בעבודה זרה. אבל באמת יש לומר כיון דישראל נמנו, הווי ליה דבר שבמנין דלא בטל ולא שייך שיהיו בטלים לאומות העולם משום אחרי רבים להטות. אך הא דבר זה דדבר שבמנין דלא בטל, הוי רק מדרבנן ומהתורה בטל. אמנם יש לומר על פי מה דאיתא בגמרא בבא מציעא דף י' לענין מעשר דאם קפץ אחד מן המנוין לתוכן כולן פטורין. והקשו תוספות שם ד"ה קפץ, דלבטל ברובא וליחייבו כולהו במעשר. ואי דהוי דבר שבמנין דלא בטל הא זה הוי רק מדרבנן.

וכתב בשו"ת ביכורי שלמה בשם חידושי הרי"מ לתרץ דהא דדבר שבמנין רק מדרבנן לא בטל, היינו דוקא כשלא ציותה התורה למנות, רק דאנחנו מעצמינו מונין דבר זה. אבל היכא דהתורה ציותה למנות, הוי ליה מהתורה דבר חשוב ומהתורה לא בטל. ומעשר דאמרה התורה למנות, שוב דבר שבמנין מהתורה לא בטל. עיין שם.

וזה יש לומר גם כן בכוונת רש"י, מתוך חיבתן לפניו, שהקב"ה יש לו חיבה בישראל ואינו רוצה שיהיו העכו"ם יכולים לפתות אותם שיעבדו עבודה זרה משום דכתיב אחרי רבים להטות והם בטלים ברוב לכך מונה אותם בכל שעה ואם כן הוי ליה ישראל דבר שבמנין על ידי הקב"ה וחשובים ואפילו מהתורה אינם בטלים ולא שייך אחרי רבים להטות. עיין שם באריכות.

והנה מבואר בדברי חכמינו ז"ל שכאשר נטל יעקב הברכות מעשו הוריד הרבה דמעות על זה, ואם כן היו יכולות הדמעות שמוריד על אדם כשר שמת להיות קמא קמא בטל בדמעות של עשו, דמין במינו בטל, בפרט כיון דבשמא הוי ליה אינו מינו, דהדמעות של עשו היו על עולם הזה והדמעות שמוריד על אדם כשר הוים לשטוף העונות שגרמנו לשפוך דם נקי של הצדיק ולמחיקת שמו של הקב"ה.

ולכך הקב"ה סופרן והוי ליה דבר שבמנין על ידי הקב"ה וחשובים ואינם בטלים בדמעות של עשו. ומניחם בבית גנזיו, שאין לו באוצרו אלא יראת ד', והדמעות הללו חביבים שרואים מזה עד כמה יראת ה' בלבבם שבוכים על אשר גרמו לקדושת השם שימחק, ושפיר ראוים דמעות הללו להניח בבית גנזיו באוצרו של יראת השם. ודו"ק.

העולה מזה דהצדיק נתפס בעון הדור והם נתנו למדת הרחמים. ואל יאמרו שלום יהיה לי כי מיתת צדיקים מכפרת, דעל זה אמרו חכמינו ז"ל בגמרא למה נסמכה מיתת צדיקים ליום הכיפורים אלא כשם שיום הכיפורים מכפר כך מיתת צדיקים מכפר.

וכתב בשם משמואל, דלכך נקט כשם שיום הכיפורים מכפר, משום דאיתא בגמרא, האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר אין יום הכיפורים מכפר. והכי נמי אם יאמר אחטא ומיתת צדיקים מכפר, אין מכפרת. עיין שם בפרשת בהר. ואדרבא צריך תשובה בכיה רבה לשטוף העונות שגרמנו בעונותינו לשפוך דם נקי של הצדיק ולמחיקת שמו של הקב"ה, וכנ"ל. ועיקר התשובה, אף על גב דיש ד' זמנים על תשובה:

א. בכל יום לעת ערב, וסימנו ובא השמש וטהר.

ב. בערב שבת, וסימנו זכור את יום השבת לקדשו.

ג. ערב ראש שנה, וסימנו ראשי חודשים לעמך נתת זמן כפרה.

ד. ביום הכיפורים הוא התשובה הגדולה, כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם.

מכל מקום התשובה המעולה הוי קודם השינה בכל יום, דאז די בתשובה קלה משום דלא נרשם עוד העון למעלה. והזוהר הקדוש קורא אותם מארי דחשבונא. ועל זה רמז דוד המלך עליו השלום אשרי אדם לא יחשוב ה' לו און. ורצונו לומר, שעושה תשובה קודם שנרשם העון למעלה. וזה יש לומר לעניות דעתי שרמז תורה הקדושה "לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרף", ורצונו לומר שיתקן תיכף בלילה מה שקלקל, ואם הותיר על כל פנים בע"ש [ערב שבת] יתקן וישרף העבירה, כי אלף בעין מתחלפים באותיות אחה"ע. [עיין מאור ושמש פרשת משפטים על הפסוק אם חבל, ובעונג נפש פרשת בא מה שכתב לפרש בשם הגאון הקדוש מורינו הרב רבי שמשון מאסטרפאלי דרצונו לומר שיתקן המצות בעולם הזה ואם ממתין לעולם הבא נשרף באש של גהינם. ואם כן אין רחוק לרמז כמו שכתבתי].

וזה יש לרמז בקראי דסדרה ויצא יעקב מבאר שבע, רצונו לומר, למה יצא הצדיק שבדור המכונה בשם "יעקב" [מובחר האבות שהיתר מטתו שלימה]. "מבאר", הוא התורה שנקרא באר, כמבואר בדברי חכמינו ז"ל [ובספרים הקדושים לפרש באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם, דהעשירים יכולים לקנות חלק בתורה של התלמידי חכמים על ידי שיחזיקו התלמידי חכמים, כיששכר וזבולון], ונקראת "שבע" מאשר כל שבע חכמות כלולות בתורה [וכל החכמות משתלשלת מתורה הקדושה ומשם מקורם ושמה ישיבו וכולם משרתת את המלכה, ועל זה אמר שלמה אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה. וכמו שכתב היערות דבש חלק ב דף מ"ה והאריך בזה לפרש הגמרא דשבת דנר מערבי היה עדות ששכינה שורה בישראל, משום שנותן בה שמן כמדת חברתה ובה היה מתחיל וממנה היה מסיים, דהכוונה דשבעה נרות הוא שבע חכמות, דחכמה נקרא נר, ונר מערבי הוא חכמת תורה הקדושה וממנה היה מתחיל, שמתורה הקדושה מקור החכמות ובה מסיים החכמות, כי הכל ישובו למקורן, כמו שהנחלים שבים ללכת אל הים. ועיין עונג נפש מקץ לפרש הקרא בזכריה, מה שכתב וישב המלאך וגו' והנה מנורת זהב כולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה ושנים זיתים עליה, דרצונו לומר מנורת זהב, תורה הקדושה, ושבעה נרותיה, כל שבע חכמות מוצקות עליה, כי בה נכלל כל החכמות. ושני זיתים, היצר הרע ויצר טוב]. "וילך", הלך מזה העולם ונפטר, אחרי שהיה צדיק ועסק באורייתא תדירא. על זה קאמר "חרנה", שלא יהיה חרון אף בעולם, כי נתפס בעוון הדור וניתן למדת הדין והם ניתנו לחלק הרחמים. ואל תאמר כי שלום יהיה לי כי ניטל אשכל הכפר שמכפר עונותיהם של ישראל, רק צריך אתה תפלה ובקשה בדמעות לשטוף העונות ולעשות תשובה קודם הלינה על שפיכת דם נקי של הצדיק ולפייס דמו ועל גרמתך למחוק את השם. וזה "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש", להרבות תפלה ובקשה להקב"ה שהוא מקומו של עולם קודם לינה על אשר בא השמש, ששקעה שמשו של צדיק בעונותינו, ולפייס דם הנקי. "ויקח מאבני המקום", מבניו, לעשותם עטרת לראשינו. ואחר כך "וישכב במקום ההוא". וזה "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא", רצונו לומר ליקח מבניו, דאבני, אותיות אב בן. [ועיין ספר יצירה דאותיות התורה נקראים אבן. ובחיד"א, דישראל נקראים אדם בגימטריא שם מ"ה, וזה יש לומר שמות כ"ח "ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל", דרצונו לומר, שיקח שתי אותיות משהם, דהיינו מ"ה, שיקראו בהם "בני", שנקראו אדם שהוא בגימטריא מ"ה. וזה יש לומר כי חלק "ה'" עמו, ישראל יש להם חלק משם הויה, שמשם הויה יוצאים ד' שמות, שם מ"ה, שם ס"ג, שם ע"ב, שם ב"ן. וישראל עמו יש להם חלק שם מ"ה]… אבן [זו התורה] (ובניו) של הצדיק שמת בעונותינו ולהשימם ראשים עלינו שינהלנו כימי קדם ויהיה מוראם עלינו ואז "וישכב במקום ההוא", יכולים לילך לישן, כי אלקים רחום וחנון סולח לחטאים ולעונות ולפשעים ופותח שער לדופקי בתשובה ולא ננעלו שערי דמעות וגם דם הנקי של אותו צדיק נתפייסה.

ובטח יהיה למליץ יושר בעדינו, שלא יהיה פרץ וצוחה ברחובותינו, ויבא גואלנו משיח צדקנו במהרה בימינו כן יהי רצון אמן.

(קרבן אשר, מאת הרב אשר זליג לנדא זצוק"ל)

מספר הצפיות במאמר: 226

הספד שאמרתי בתוך מקהלות עם גדול בבית הכנסת הגדולה בעיר סאסנאווצע יצ"ו על פטירת אדמו"ר הגה"ק הצדיק המפורסם מופ"ה והדרו עטרת ישראל רשכבה"ג כקש"ת מו"ה ישכר דוב רוקח זצ"ל אבד"ק בעלז ששל"ח בליל ש"ק פרשת חיי' כ"ב מר חשון שנת פזר"ת. אעתיק מקצת דברים שאמרתי בהספידי ביום א' ויצא.

א. ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ויפגע במקום וילן שם בי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא.

ויש אתי לפרש על פי מה דלכאורה יש להבין מפני מה צדיק כזה שעמד בפרץ נגד כל המתפרצים יסוד העולם, אשכל הכופר כפרים עם נרדים, איש שהכל בו יראת ה' טהורה בקדושה יתירה, גדול בתורה, בנסתר ונגלה, ועסק באורייתא תדירא מפני מה נאסף הצדיק הזה במשפט מות בעוד היה יכול הרבה שנים לחיות ולהשקות עדרי צאן אלפים ישראל שנהרו אליו מבאר תורתו וצדקתו.

אך באמת הקושיה הוא תירץ, לפי שהיה אשכל הכופר איש שהכל בו ושקול כנגד כל ישראל נתפס הצדיק הזה, כמפורש במדרש על הפסוק אשכל הכופר דודי לי, אשכל, איש שהכל בו, הכופר שמכפר עונותיהם של ישראל, דודי לי שיכול לומר למדת הדין די. ובתו"ח חולין פ"ו האריך להסביר בטוב טעם דכל העדה יחטא ועל הגדול שבהם אשר לא טעם טעם חטא יקצוף, דהוי משום שהקב"ה ברא את עולמו במדת הדין ובמדת הרחמים, שאלו בראו כולו דין לא היו יכולים להתקיים ואלו בראו כולו רחמים לא נענש אדם מעולם, לכך שתפס יחד שאם יתחייב העולם יטלו כל אחד מהמדות חלק אחד, דהיינו חצי העולם למדת הדין וחצי העולם למדת הרחמים. וכשהקב"ה רואה צדיק אחד ששקול ככל הדור החוטאים ויכול לומר למדת הדין די שאני באיכות ככל הדור, שעל פי דין נפש החוטאת תמות נותן למדת הדין את הצדיק ששקול באיכות ככל הדור ונוטל חלקו את האנשים החוטאים שלא יכול מדת הדין לומר אני רוצה בכמות, כי הקב"ה הקדים מדת הרחמים למדת הדין, שיהיה ביכולת מדת הרחמים לבחור לו החלק הגדול בכמות זה תורף דבריו שהבאתי בפרשת נח באריכות עיין שם לפרש בזה מה דכתיב בפרשת תבא גם כל חלי וכל מכה וגו' יעלה ה' עליך, הווא ליה למימר יעלה אלקים שהוא דין, משום דאיתא בגמרא דכל חלי וכל מכה זו מיתת צדיקים, וזה הוי צד הרחמים שנוטל הצדיק ונותן למדת הדין ומפייס אותו כדי שכל האנשים החטאים ישארו בחיים.

ובב"י ידין בגוים מלא גויות, כל הגופים ידין אותם במיתה. מחץ ראש על ארץ רבה, דבישראל לוקח רק הראש בשביל ארץ רבה, ישראל החטאים, וזה מצד הרחמים. ועל פי זה יש לפרש טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, דהצדיק נקרא לכל, כמו שכתוב בשם הנוע"מ, והמיתה נקרא טוב, כמאמר חכמינו ז"ל, והנה טוב מאד, זה יום המות. וזה טוב ה' לכל, מה שהקב"ה נותן המיתה לכל, להצדיק, כל העדה יחטא ועל הצדיק יקצוף, הוי משום ורחמיו על כל מעשיו, שלוקח החוטאים למדת הרחמים.

וזה י"ל כוונת מאמר חכמינו ז"ל בראש השנה י"ח ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקנו. והעניין על פי המבואר בדברי חכמינו ז"ל דטובה גדולה עשה הקב"ה בזה שהחריב בתינו ששפך חמתו על עצים ואבנים, ולא היה מכלה את ישראל. (ועיין מזה בשם משמואל פרשת פקודי). ושמעתי בזה לפרש בגיטין פרק הנזקין, ענוותנותו החריבה בתינו, דרצונו לומר, דרב צדקתו גרם טובה להחריב בתינו לשפוך ה' חמתו על עצים ואבנים שלא לכלות ישראל. והכי נמי מיתת צדיקים הוי גם כן טובה גדולה שלא לכלות ישראל ונשארו למדת הרחמים, אם כן שפיר מיתת צדיקים שקולה ממש כשריפת בית אלקינו, ודו"ק.

ובזה יש לומר מאמר חכמינו ז"ל על הפסוק גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה, זו מיתת צדיקים. מנא ליה הא והאיך נרמז בקרא. ולפי זה אתי שפיר, כיון דכתיב אחר כך יעלה ה', שהוא מדת הרחמים, וגבי חולה ומכה שהיא יסורים הווא ליה למימר אלקים דהוי דין, ועל כרחך דחלי ומכה זו מיתת צדיקים וזה הוי מצד הרחמים וכנ"ל.

העולה מזה דהצדיק הגדול שעוסק בסתרי תורה ועובד ה' מאהבה שיש לו בעולם הזה מעין עולם הבא, בוודאי המיתה שיהיה להדור כפרה וישארו למדת הרחמים ולא יעשו חס ושלום בהם כליה.

וזה יש לרמז גם כן על מיתתו של אותו צדיק במאי דמקונן באיכה "דוב אורב הוא לי ארי במסתרים". ורצונו לומר הצדיק ר' ישכר דוב שנפטר, הוא לי בעונותי, דאי אפשר לומר כדי שיזכה לאור באור החיים לגלות לו סודות התורה, שהרי ארי היה במסתרים, בסתרי תורה. או דרצונו לומר, הוא הלך למנוחות למסתריו של הקב"ה ואותנו עזב לאנחות. וזה "דוב אורב לי", כל האנחה לי, ארי במסתרים הוא ארי במסתריו של הקב"ה. ודו"ק.

והנה אמרתי לפרש הקרא על פי שנים או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד, על פי מה שכתב התב"ש לפרש הגמרא דראש השנה דשלשה ספרים נפתחים בראש השנה, צדיקים גמורים נכתבים לאלתר לחיים בינונים תלוים ועומדים עד יום הכיפורים רשעים גמורים נכתבים לאלתר למיתה דכתיב ימחו מספר החחים, דצריך בירור הרי חזינן כמה רשעים שחיים לאחר ראש השנה, גם דקאמר נכתבים למיתה ובקרא כתיב ימחו מספר החיים, דנמחקים. וגם איתא בפייט, שלשה ספרים מנוקדים, מה הכוונה. ועיין יערות דבש חלק ב' דף קס"ב מה שכתב בזה. וכתב התב"ש דיש לאדם נפש רוח ונשמה, זה יש בכל מיני בני אדם. נפש הוא התנועה הנתונה בו משעת העיבור, שבאותו זמן מתחיל הילד להתנועע, והוא מספירת המלכות שביוד ספירות. וחלק נשמת הרוח, באה לכל אדם משעת הלידה, והוא מספירת התפארת. וחלק נשמת הנשמה ממש, באה לו משעת היניקה, והוא מספירת הבינה, הנקראת אמא עילאה, והוא אם הבנים, כדכתיב כי אם לבינה תקרא. וכל השבעה מדות התחתונות יונקת ממדה זו, כמו שהבן יונק חלב משדי אמו. ויש עוד נשמת חיה יחידה, וחיה הוא ממדת חכמה. ודבר זה אי אפשר להימצא רק בשעה שמגיע אדם לכלל גדלות, בשנת י"ג ויום אחד, שיש לו יצר טוב ועושה מצות, על ידי מעשיו הטובים יכול לזכות מעט מעט למדת חיה. אבל נשמת יחידה לא זכה זולת מרה רבינו עליו השלום. והצדיקים זוכים בזה לאחר מותם [אדוני אי זקני בעפנ"י ברכות ד"י, עיין שם]. וכנגדו יש לו אחיזה בתורה באות ונקודה ותג. הנפש באות, ורוח בהתג, והנשמה בהנקודה [כי נוטריקון של ישראל יש ששים רבוא אותיות לתורה, וכן הנוטריקון של בראשית בתורה יש ששים רבוא אותיות. ועיין שם משמואל במדבר לפרש הגמרא בפרק הנזקין, דאונקלס הגר בא להתגייר אסקיה לטיטוס בנגידא. אמר ליה מאן חשוב בהאי עלמא. מר ליה ישראל. אמר ליה מאי לאדבוקי בהו. אמר ליה מיליה נפישין ולא מצית לאדבוקי בהו, דרצונו לומר, ישראל שרמז לו בשמותם שהם דבוקים בס' רבוא אותיות של תורה, וקאמר ליה מאי לאדבוקי בהו, רצונו לומר גם כן לקיים התורה שלהם, אמר לו מיליה נפישין, רצונו לומר שכל מלה ומלה שיש בתורה הם נפשות שלהם, ויש לכל אחד ואחד מישראל אות ומלה בתורה, לכך הם דבוקים בתורה, אבל אתם האומות לא מציתו לאדבוקי. עיין שם]. וכאשר חוטא והנשמה אזלה ממנו, נמחק הנקודה מאות שלו. וכאשר חוטא יותר נמחק התג, ולא נשאר רק האות, שהוא כנגד הנפש. וכאשר חטא יותר, נמחק האות, ואין לו כלל אחיזה בתורה הקדושה, והוא מת. וכן למעלה יש ספר החיים, שנרשם שם האדם ואות שלו עם הנקודה והתג. וכאשר חטא כך כך דאזיל ממנו נשמה ורוח ומחק הנקודה ותג, הווא ליה כטרפה, דאף על גב דחיה י"ב חודש, ולחד מאן דאמר כמה שנים, מכל מקום סופה למות. הכי נמי כן, כיון שנמחק רוב מהתורה פסוקת הגרגרת ברובה טריפה. ואם כן שפיר קאמר ספרים מנוקדים, וגם שפיר קאמר, דנכתבים למיתה, על ידי זה דימחו מספר החיים הנקודה והתג, וגם אתי שפיר דרשעים חיים עוד, דהא גם טרפה חיה ומכל מקום סופה למות, הכי נמי זה הרשע כשיהיה נמחק גם האות מתורה הקדושה ימות. זה תורף דבריו, עיין שם.

והנה הנפש רוח ונשמה בעצמו המה עדיו של האדם לעולם הבא אם לא עשה בהם כתמים על ידי עבירות. וזה על פי שני עדים, דהיינו נשמה ורוח, וכנגדן הנקודה והתג, או שלשה עדים, גם הנפש וכנגדה אם נמחק האות, יומת המת, שבעת שחלף נשמה ממנו ונמחק הנקודה כבר היה קצת כמת, בכל זאת לא הוכרח להיות מת, כי היה מהבינונים שתלויים ועומדים. אבל על ידי שנים, וכל שכן שלשה, מוכרח למות. לא ימות על פי עד אחד, דהיינו הנשמה דאזלו ממנו ונמחק הנקודה, כי אפשר בתשובה דטרפה הוי רק ברובה. ודו"ק.

והנה מה הפרש בין איש פשוט אל הצדיק, איש פשוט יש לו אחיזה באות של תורה והצדיק יש לו אחיזה בשמו של הקב"ה בתורה, כמבואר במסכת בבא בתרא ע"ה, עתידים הצדיקים שיקראו על שמו של הקב"ה, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. עיין שם. ובוע"ח סימן קל"ג לפרש הקרא מגדול עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, דרצונו לומר דהצדיק נרמז בשם ה', מה שאין כן איש פשוט. עיין שם.

ולכאורה כיון דהצדיק יש לו אחיזה בשם ה', ואסור למחוק שמו של הקב"ה, משום דכתיב לא תעשון כן, וכל זמן שיש אחיזה בתורה הקדושה אינו מת, כי עץ חיים הם למחזיקים בה, אם כן האיך הצדיק מת. אך מבואר גבי סוטה דהתירה תורה הקדושה למחוק שמו של הקב"ה מפני השלום בין איש לאשתו, וכל שכן לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, דהא הצדיק נתפס רק בעוון הציבור לכפר עונותיהם, כמבואר במדרש על הפסוק אשכל הכפר, שמכפר עונותיהם של ישראל. ושפיר נמחק ומת, ודו"ק.

ועל פי זה, מה טוב ומה נעים לפרש בזה הקרא ד"וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ", רצונו לומר, באיש זה הקב"ה, כדכתיב ה' איש מלחמה. והיה נראה כחטא שנותן לצדיק משפט מות, דהא אסור למחוק שמו של הקב"ה והצדיק יש לו אחיזה בשמו של הקב"ה, והומת, ובכל זאת הוא מת, ותלית אותו על עץ. נוטריקון של עץ, ראיתי, עוןן ציבור, שהצדיק נתפס עבור עון הציבור. ואם כן, הוי לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ומותר למחוק שמו של הקב"ה ואין כאן חס ושלום כלל לומר על הקב"ה שיש נדנוד חטא במיתתו. ודו"ק. וכל זה גבי הקב"ה. אבל אנחנו שבעונותינו גרמנו לזה שימות הצדיק וימחה שמו של הקב"ה, חייבים אנחנו לעשות תשובה, כי אפילו גרמא אסור במחיקת השם מהתורה, ולבכות בדמעות רב לשטוף העונות ואשר גרמנו בעונותינו ליקח אשכל הכפר, דם הנקי של הצדיק אשר נשפך בחנם בעבור עונותינו. וכמו שכתב החוות יאיר, מובא בדברי התענוגים פרשת נח, לפרש הקרא "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם", דהכי קאמר, את דמכם לנפשותיכם, אם יהיה צריך הדור לעשות רפואה, אדרוש. וממי אדרוש זאת, הוא אומר, ומיד כל חיה אדרשנו, שהוא הצדיק, הנקרא חי, שנאמר איש חי רב פעלים. וכי תימא איך יהיה מהני מיתת הצדיק לכפר על כל העולם, לזאת אומר הכתוב, מיד האדם, כלומר ליקח ראיה מן האדם שיש לו כמה מחושים בגופו, מקיזין לו על היד וכל הגוף מתרפא. ומסיים הכתוב, אולם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם, שהוא הצדיק, כלומר שאחר כך אדרוש את דם הנקי של הצדיק, אשר נשפך בחנם עבור אותו האיש אשר כי לא במותו יקח אל לבו וישוב. עד כאן לשונו.

(קרבן אשר, מאת הרב אשר זליג לנדא זצוק"ל)

מספר הצפיות במאמר: 183

או יאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך. ולפרש אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, על פי מה שיש לפרש מאמרם ז"ל, עיין לקמן [חגיגה] דף י"ד ע"א והמכשלה הזאת תחת ידך, אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן, בהקדם לפרש במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, דזהו כמו זר נחשב שהצדיק שלא חטא כל עיקר לא יוכל לעמוד במקום שבעל תשובה עומד.

[וחוץ לדרכינו יש לפרש והמכשלה הזאת תחת ידך, אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן, לפי מה שיש לפרש הפסוק אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד, על פי מה שראיתי בספר אזור אליה מבעל שבט מוסר שהביא לפרש במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, דדהיכי דמי תשובה באותו צקום ובאותה אשה כו', ופשיטא דאותו מקום הוא בסתר, ואם כן היכי משכחת תשובה, הא עובר על איסור שמייחד עם אשה. ועל כרחך כדי לקיים מצות עשה דתשובה שרי לעבור בדיעבד אם נזדמן לפניו ושרי לעמוד שם, וזהו במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקין גמורים יכולין לעמוד, דהא יעבור על איסור ייחוד. ובזה מפרש שם, עבר ושנה נעשה לו כהיתר, פירוש אם עבר עבירה כנזכר, ושנה, ונזדמן לו פעם שנית באותו מקום ובאותה אשה, נעשה לו דווקא כהיתר, ששרי לעמוד שם כדי לקיים מצוות עשה דתשובה. וזהו אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, שלא עבר כלל, ממילא בדרך חטאים לא עמד, לא יצטרך לעמוד בדרך חטאים כדי לעשות תשובה. וזהו והמכשלה הזאת תחת ידך, היינו שהמכשלה הזאת נשאר, ח"ו, שאין אדם עומד על דברי תורה במה שבאמת אסור לעמוד שם, דאז אין רשאי לעמוד אלא אם כן נכשל בה, אם עבר ח"ו באותו מקום ובאותה אשה].

והנראה בהקדם מה שכתב בספר בתולדות, לפרש המשנה בראש השנה כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, דהצדיק המוכיח את הרבים להוציא אותם מידי חובתן שיש בידן, גם הצדיק מוכרח להיות נכשל קצת באפס מה באותו עוון, דאז יהיה לו חיבור קצת דיוכל להוציא את הרבים ולהחזירן למוטב מידי חובתן שיש בידן. אבל הצדיק גמור שאינו מחויב כלל באותו עוון, אינו יכול להוציא אותן ולהחזירן. ומי שעושה עבירה מיקרי נפילה, ועל ידי התשובה הוא עומד את עצמו. וזהו במקום שבעלי חשובה עומדין, היינו אותן הצדיקים שנכשלו קצת, שגם הם צריכין תשובה והם בעלי תשובה, הבעלים והמוכיחים להרבים שהם יכולין לעמוד את הרבים מהנפילה שנפלו, אין צדיקים גמורים שלא נכשלו כלל יכולין לעמוד את הרבים מהנפילה שנפלו, שאין להצדיקים גמורים שום שייכות עמהם. ומבואר בתולדות דתוכחה מיקרי דבר תורה, דיבר אתנו קשות. אלה הדברים, דברי תוכחה. וזהו והמכשלה הזאת תחת ידך, דאי אפשר עומד לאחרים על דברי תורה, היינו עם דברי תוכחה שלו, אלא אם כן נכשל בהן. אם כן, מי שחטא, גרם להצדיק להיות נכשל, כדי שיוכל להוציא אותו. וזהו ויכשלו איש באחיו, היינו בשביל אחיו. ובזה יובן, אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב, היינו פועל יוצא, שיעשה טוב לאחרים. ולא יחטא, שהצדיק לא יהיה נכשל קצת באפס מה באיזה חטא וחסרון.

וזהו שובה ישראל עד ה' אלקיך, היינו אף על הצדיקים שנכשלו על ידך, כי כשלת בעונך, שעל ידי עונך גרמת להצדיק שהיה נכשל כדי שיוכל להוציא את אחרים, והבן.

ובזה יש לפרש, תפילתו של רבי נחוניה בן הקנה, בכניסתו מהו אומר כו', ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי כו' ולא יכשלו חבירי בדבר הלכה ואשמח בהם. והיינו כנ"ל שלא יהיה נתפס קצת בעוון הדור כדי שיוכל להוציא אחרים מידי חובתן על ידי דבר הלכה שהן דברי מוסר, ומחמת זה ישמחו בי חברי. וכן לא יכשלו חברי שיהיו נתפסין קצת ואשמה בהן, שהן יכולין להוציא אותי מידי חובתי. והבן.

ולפרש שלא יארע דבר תקלה על ידי, אפשר לומר לפי מה שכתב המהר"ש בפרק קמא דבבא בתרא שאמר יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי, ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, דיש לומר כי עיקר ידי הלימוד ושנעשה בו רושם היא הלימוד הבא בכתיבת יד, אשר על כן נקראו החכמים סופרים. עד כאן לשונו עיין שם. וזהו שביקש שלא יארע דבר תקלה על ידי, היינו בכתיבת יד שכתב הלכה לדורות. ולא אכשל בדבר הלכה בפה, שפסק איזה הלכה למעשה מיד.

או יאמר, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו [עיין סוף מועד קטן] דמבואר במסכתין ט' ע"ב, אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת. וזהו אשרי מי שבא לכאן, למאה ואחד, ותלמודו בידו. וזהו תורה צוה לנו משה מורשה, היינו "צוה" פעמים אז הווי מורשה, ותורה דווקא שמענו ממשה תרי"א. וזהו קומו צאי מתוך ההפכה. ועיין בנחל קדומים פרשת חקת, זאת חקת התורה אשר צוה לאמר מאה ואחד. עיין שם.

(מתוך "קונטרס שמן למאור", פתיחת לספר שלמי רגלים מאת הרב שמעון לנגסם הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 155

ולפרש הנוסח על חטא שחטאנו לפניך ביצר ברע, דקשה הא כל העבירות הם ביצר הרע, והאיך חשוב זה לחטא בפני עצמו.

והנראה לפרש שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעוניך, דקשה מהו עד ה' וגו' הא פשיטא דצריך לעשות תשובה לה'. אבל יש לפרש חכמים הם להרע ולהטיב לא ידעו לפי מה שכתב בנועם מגדים, לפרש אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, היינו שלמדנו חיפוש בנרות דנר מצוה ותורה אור, שצריך אדם לבדוק ולחפש בנרות, היינו במצות צריך לחפש עד מקום שידו מגעת, וכמו שכתב הבני יששכר לפרש וילך ויעביד אלקים אחרים אשר ציותיך, ופירש רש"י שלא לעובדם, והוא מפרש, דאם עושה איזה מצוה שלא לשמה, רק להגדיל בה, אזי הוי כעובד את עצמו וכל המתגאה כאלו עובד וכו', וזהו ויעבוד אלקים אחרים אשר צויתיך, היינו במה שצויתיך לעשות איזה מצוה, בזה אתה עובד חס ושלום עבודה זרה, וזה צריך חיפוש גדול. וזהו אשר יעשה טוב, היינו מצוה, ולא יחטא בהטיב.

וזהו חכמים הם להרע, פירוש, יש חכמים שלא לעשות רע או לעשות תשובה על הרע, שלא יעבור על לא תעשה, או לעשות תשובה אם עבר איזה לא תעשה. אבל להטיב לא ידעו, היינו על קיום מצות עשה לא ידעו האיך לעשות, וכן לעשות תשובה על מה שעשו המצות עשה שלא לשמה. לפי זה מובן דקאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך, היינו שצריך לעשות תשובה אפילו על קיום מצות עשה שהוא לה' אלקיך, היינו אפילו על הטוב שהוא לה' אלקיך צריך לחפש ולבדוק ולעשות תשובה.

והנה ההבדל בין עובר על לא תעשה ובין מי שמקיים מצות עשה שלא לשמה, הוא דבעובר על לא תעשה המעשה גופיה הוא רע, אבל המקיים מצות עשה שלא לשמה המעשה הוא טוב רק הכוונה הוא לא טוב, שעושה המצוה עם יצר הרע. וזהו על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע, היינו שעושה תשובה על מצוה שעושה ביצר הרע, אבל המעשה הוא טוב. מה שאין כן בעשיית עבירה, המעשה גופו הוא רע.

ועל פי זה יבואר המדרש בראשית וישב ראובן אל הבור, אמר לו הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה . ואיזה, הושע, שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך. עד כאן. עיין בראשית חכמה שמפרש כן, דקשה הא הרבה עשו תשובה מקודם, קין אדם יהודא. אבל הם עשו חשובה על ללא תעשה וראובן עשה תשובה על קיום עשה, היינו במה שקיים כבוד אם, ועבר בזה על בלבל יצועי אביו. והנה מצות עשה חשיב תחילה, דעשה מהתרי"ג, וכן אנכי ה' מעשרת הדיברות, הוי ראשון, וכבר כתבנו דבעשה, העשיה הוי טוב, וחשיב לפני הקב"ה. וזהו מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, היינו, "לפני" דווקא, בעשיות הטוב, ואתה פתחת בתשובה תחלה, היינו על עשיות הטוב, שחשיב תחלה. ראובן היה תחלה לעשות תשובה, חייך כו' שנאמר שובה ישראל עד ה', היינו, על עשיות הטוב, כמו שהתבאר.

ובזה יש לפרש דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, היינו אפילו כל קיום מצות עשה צריך ליתן חשבון, לחשוב האין היה. ויאמר באו חשבון ודין על לא תעשה. והיינו דין וחשבון, בין על הלא תעשה בין על קיים העשה.

ובזה יובן מדרש ולקחתם לכם ביום ראשון, ראשון לחשבון עוונות, היינו שאז זמן התשובה על הראשון שהוא עשיות העשה, דאפילו בעשיית הטוב שנקרא ראשון נחשב עוון וצריך לעשות תשובה מאהבה דקיים העשה. והבן.

(מתוך "קונטרס שמן למאור", פתיחת לספר שלמי רגלים  מאת הרב שמעון לנגסם הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 91

שם (חגיגה ה.), מאי רעות וצרות, אמר רב רעות שנעשות צרות זו לזו, כגון זיבורא ועקרבא.

עיין תוספות חמימי לעקרבא, קרירי לזיבורא. עיין שם. וזהו פירוש קדירה דבי שיתפי לא קרירי ולא חמימי, דכל הדן דין אמת לאמיתו, נעשה שותף למעשה בראשית, דביש דין למטה אין דין מעלה והעולם נברא בדין ושיתוף מדת הרחמים, ושפיר דנעשה שיתוף למעשה בראשית, נמצא דהעולם הוי קדירה דבי שיתפי, אז לא תהיה בעולם מכת זיבורא ועקרבא, ולא תצטרך לרפואה דחמימי וקרירי.

או יאמר, לפי מה שתירצו קושית התוספות כתובות ל', הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים, והוא דלקיום עשה קום ועשה בעינן חמימות, ושלא לעבור על לא תעשה לשב ואל תעשה בעינן קרירות וזהו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, היינו צינים ופחים, קרירות וחמימות. ומי שהוא עובד את יוצרו ואת יצרו, מקרי חציו עבד וחציו בן חורין ממילא הגוף מיקרי דבי שיתפי, וזה לא קרירי ולא חמימי, דלאיש כזה הוי קדירה דבי שותפי לא קרירי, שלא יעבור על לא תעשה, ולא חמימי לקיום מצות עשה, וזה שנעשות צרות זו לזו.

ואפשר דזיבורא הוא לשון התנשאות בלשון אשכנז "אין בין", עיין מדרש פנחס מקארץ, ועקרבא הוא שיפלות, ורפואה להתנשאות, הוא קרירות, ורפואה לשפלות, הוא חמימות, ולקיות מצוות עשה בעינן חמימות, ויגבה לבו בדרכי ד' וגו', והיינו קודם שעשה וקיים המצוה, אבל לאחר שעשה וכבר קיים את המצות עשה, טוב הוא שלא יזכר כלל מה שעשה, ולהשפיל את עצמו ולמעט מה שעשה, דבעינן קרירות ושפלות. אבל שלא יעבור על מצות לא תעשה הוא להיפוך, דבעינן קרירות ושפלות שלא יעבור, ואם חס ושלום נזדמן שעבר, ומתחרט וביקש לעשות תשובה, דשוב הוי קיום מצות עשה, אז יהדר דבעינן חמימות והתנשאות שלא יהיה נעצב, ושלא למעט החטא, רק להרבות ולהגדיל, ושלא לשכוח מה שעשה, רק לקיים וחטאתי לנגדי תמיד, וזהו למעלה למשכיל למען סור משאול מטה, והבן.

ובזה אפשר לפרש המקרא בראשית, והיו העטפים [פרש"י לשון איחור] ללבן והקשרים [פרש"י לשון בכירות] ליעקב, דיש לפרש, לב חכם לימין ולב כסיל לשמאל, דכתבנו, דלאחר הקיום המצוה טוב למעט מה שעשה עד שלא יזכר כלל מה שעשה, דלאחר קיום מצות עשה אם רם לבבו, הרפואה, ושכחת, מה שעשה, וה' יתברך זוכר כל הנשכחות. אבל אם עבר עבירה, מחה תמחה את זכר "עמלק" ולא תשכח, שלא יהיה "רם" לבבו ושכחת, רק וחטאתי לנגדי תמיד. וידוע שאותיות הקודמין מתיבת "לב" הוא "אך" ואותיות המאוחרין הוא "גם" ואכין ורקין למעט, וגם הוא לרבות, וחכם הוא כשמקיים המצות, וכסיל הוא מי שעובר חס ושלום, שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. וזה לב חכם לימין, היינו לאחר שקיים מצות עשה, הוא טוב אותיות הימין מתיבת "לב" שהוא "אך". לב כסיל לשמאל, היינו לאחר שעבר חס ושלום, יעמוד לפניו אותיות השמאל מתיבת "לב", היינו "גם", לרבות ולהגדיל מה שעבר ועשה שלא ישכח. ועשיות טוב הוא מעלת יעקב, וחס ושלום עשיות רע הוא רעת לבן. וכן, יעקב הוא עקב ענווה. ולבן, הוא מלשון ללבן הלבן חטאינו כשלג וכצמר. וזהו העטופים "ללבן" [דיש בתיבת לבן אותיות "לב"], היינו אותיות המאוחרות מתיבת "לב", שהוא "גם", ללבן, אם עבר חס ושלום ועשה רע כלבן, או שצריך ללבן, ירבה ויגדיל החטא, שגם הוא לרבות. והקשרים ליעקב, פירוש אותיות הקודמין מתיבת "לב", שהן בכירות, דהקודם הוא בכור למה שלאחריו, שהוא אותיות "אך", למעט, ליעקב, להעושה טוב כיעקב, שיהיה עניו, דעקב ענווה.

ובזה יובן בנוסח על חטא באות יו"ד, על חטא שחטאנו לפני ביודעים ובלא יודעים, הלא החטאים היודעים צריך לפרט החטא. ולפי מה שאמרנו, עיקר לכלל יהודי, היו"ד, שלא לזכור כלל מה שעשה טוב, ושלא לשכוח מה שעשה רע [ובזה אפשר לפרש, בדרך צחות, חבל על דאבדין, ולא משתכחין, היינו שצריך לצווח וי וי על דאבדן שמה שעושה רע הוא מאבד ואינו זוכר, ולא משתכחין, לשון שכחה, היינו מה שעושה טוב אינו שוכח כלל]. וזהו עיקר החטא ביודעים, שיודע מה שעשה טוב, ובלא יודעים, מה שעשה רע, וזהו זיבורא ועקרבא שנעשות צרות זו לזו.

או יאמר דהחטא ביודעים, שיודעין את בוראם ומתכוון למרוד. ובלא יודעים, מה שעשה רע, וזהו זיבורא ועקרבא שנעשות צרות זו לזו. או יאמר דהחטא ביודעים, שיודעין את בוראם ומכוון למרוד. ובלא יודעים, שתכלית הידוע שנדע, וכו', והבן.

וזהו פירוש המקרא בראשית, כי רבם רעת האדם וגו' רק רע, היינו דכל היצר רק למעט שלא חטא כלל, ובזה יש לומר טוב מעט לצדיק, היינו למעט מה שעשה מצוה, מהמון רשעים רבים ולהגדיל מה שעשה עבירות. והבן.

(מתוך "קונטרס שמן למאור", פתיחת לספר שלמי רגלים  מאת הרב שמעון לנגסם הי"ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 107

דרשו ד' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישב אל ד' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח (ישעי' נ"ח), ודרשו חכמינו ז"ל אימת, אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליום הכפורים. (ר"ה י"ח: יבמות מ"ט).

חז"ל דרשו על "דרשו ד' בהמצאו" אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ויום כיפור. כי ימים אלו מסוגלים לתשובה, כי אז קרוב ד' לכל קוראיו והוא עת רצון, כי בר"ח אלול עלה משה בהר סיני לקבל לוחות שניות ונשתהה שם ארבעים יום וירד בעשרה בתשרי שהיה אז גמר כפרה, ומן אז הוקדשו ימים אלו לימי רצון ויום י' בתשרי ליום הכפורים. והביאו לזה רמזים "אני לדודי ודודי לי" ראשי תיבות "אלול" להורות אל קרבת ד' אלינו בחודש הזה וכמ"כ "ומל ד' את לבבך ואת לבב זרעך" הוא ג"כ ר"ת אלול, כמובא כל זה בספרי קודש ומשם תדרשנו. והרמזים אלה נראים כסותרים זה את זה, כי מהרמז "אני לדודי ודודי לי" משמע דצריך אתערותא דלתתא דהיינו שהאדם יתחיל לשוב ואז הקב"ה מסייעו כמשפט "הבא לטהר מסייעין אותו", ומרמז "ומל ד' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך", משמע שהקב"ה בעצמו ימול וישלח עליו אתערותא דלעילא. אולם צדקו הרמזים על פי מה שכתב היערות דבש לפרש מאמרם ז"ל במס' תענית [דף ד] כנסת ישראל מבקשת מהקב"ה "ויבא כגשם לנו", והקב"ה משיב בתי את מבקשת דבר שאינו במציאות תמיד, אני אתן לך דבר הנמצא תמיד, וזה "אהיה כטל לישראל". ופירש הגאון הנ"ל דהנה כל המחקרים כתבו כי גשם הוא לחות הארץ העולה מעלה, וחלקי מים זכים העולים, וכאשר יגיעו למעלה יתקבצו כי חום השמש מגרשם מלמעלה להתקבץ יחד, כי לא נשא החום לשאת אותם להיותם ב' הפכים, וירדו לארץ. ולכן כאשר תתייבש האדמה ולא יעלו לחות כל כך, לא ירדו גשמים. אבל הטל אינו מלחות ארץ, רק ירדו מנטיפות הלחות בחלק האויר הרחוק מאתנו ועומד תמיד קר ולח ומשם יטפו אגלי טל על הארץ. ולכך יום ביומו כהחם קצת היום ירדו טיפי טל מן חלק אויר המקורר, כנודע. ולכך טל אינו נעצר לעולם.

וכן הדבר בתשובה צריך אתערותא דלתתא מלמטה, והאדם צריך לעלות מעט בתשובה ואחר כך הקב"ה עזרו. וכן אמרו במדרש אמר הקב"ה "פתחו לי כסדק של מחט ואני אפתח לכם כשערו של היכל", אבל צריך על כל פנים עובדא דלתתא. אמנם לעתיד אם חס ושלום לא יעשו תשובה מכל מקום נגאלים, כי הקב"ה ישפיע עליהם אתערותא דלעילא. וזה הכוונה בגמרא הנ"ל כי כנסת ישראל חשבה שבלתי אתערותא דלתתא לא תהיה שפעת אלקים מלמעלה, כי כן הוא החוק והנימוס מלפניו, ולכך בקשו "ויבא כגשם לנו", בבחינת "גשם" שהוא מעליות חלקי מים דקים וחלקים קטנים. השיב הקב"ה, את מבקשת דבר הבלתי נמצא תמיד, כי אולי לא יהיו חס ושלום זכאים, על כן "אני אהיה כטל לישראל", הבא מלמעלה ואשפיע עליכם אתערותא דלעילא.

ולי נראה דהכל הולך אחר הכוונה הטובה באם הקב"ה רואה שרצונינו לעשות רצונו רק נסתמו מאתנו מעייני ההתעוררות, שעברנו חס ושלום על דברים המעכבים את התשובה, אז הקב"ה פותח לנו שערי רחמים שנשוב. על כן כאשר כנסת ישראל בקשה "ויבא כגשם לנו", דהיינו שאנו נהיה המתחילים והקב"ה המסייע, אז משיב הקב"ה אם כה היא כוונתך הטוב, אז אעשה מדה כנגד מדה "ואהיה כטל לישראל", שאני אהיה המתחיל. ואם כן צדקו שני הרמזים, הרמז הראשון הוא "אני לדודי" להורות כי העיקר הוא אתערותא שלנו "ודודי לי" ורק הקב"ה יהיה המסייע. ואם כה נעשה אז בא הרמז השני "ומל ד' את לבבך ואת לבב זרעך", אפילו באם לבבך תהיה ערל ובלתי נכנע לד', אבל רצונך לשוב, אז הקב"ה ימול את ערלת הלב.

ויש לומר עוד על פי מה שפרשתי דברי הנביא ישעיהו "השמן לב העם הזה, ואזניו הכבד, ועיניו השע פן יראה בעיניו וכו' ולבבו יבין ושב ורפה לו", ופרשתי על פי משל, עשיר גדול בעל נכסים רבים נחלש לעת זקנתו, ויהי כאשר קרבו ימיו למות, וידע כי אחר פטירתו יהיה ריב בין האחים אודות הירושה, לזאת רצה שהוא בעצמו יחלק לכל אחד חלקו, לזאת שלח אחר כל בגיו שיבאו, וכן עשו. אולם עד אשר התאספו יחד נחלש הזקן מאד עד אשר לא ידע מאומה. ולהיות כי האחים בעצמם הסכימו שטוב היה שאביהם יחלק לכל אחד חלקו, שלחו אחר רופא מומחה ובקשו ממנו שייתן לאביהם אינעקטיאנען להשיב לו חייו על איזהו שעות עד אשר יעשה החלוקה. וכן עשה הרופא, כתב להם רעצגפט, ואמר להם כה וכה תעשו ואז ישיב לדעתו על איזהו שעות ויוכל לחלק לכם ירושתכם. הבנים עשו ככל אשר ציווה הרופא לא הפילו דבר, אבל הזקן לא שב לדעתו. ובראותם כי נכזבה תוחלתם, רצו אל הרופא ואמרו לו אדוני הרופא! רפואתך לא פעלה מאומה. השיב הרופא כי הוא מן הנמנע, כי האינעקטיאן אשר כתבתי לכם הוא היותר חזק ובכחו להשיב נפש. והתחיל לחקור אצלם עשיתם כה וכה, השיבו הן, וכה היה התשובה על כל שאלה ושאלה שאל הרופא, אולי לא היה בו נשמת חיים בעת עשיית האינעקטיאן? השיבו כי כבר היה מת. התחיל הרופא לצחק הכי חשבתם שאוכל להחיות מתים. הנה באמת הרפואה שנתתי טובה היא מאד, אבל רק לאנשים אשר יש בהם נשמת חיים ועוד בו נשמתו, אבל הכי תחשבו שתפעול רפואה לאדם מת?!

הנמשל, כמו שיש חולי הגוף, כמו כן יש חולי הנפש. וכמו שיש רפואות לחולי הגוף, כן יש רפואה לחולי הנפש. והיא התשובה, ורופא הנפשות הוא המוכיח אשר יעריך את מהות חולי הנפש ולפיהן יסדר התשובה, והתוכחה והמוסר הם כמו "אינעקטיאן" אשר בעל כורחו תפעל פעולתה, כי אפילו אם האדם קשה כברזל ומצחו כנחושה, עם כל זה אמרו חז"ל: "ברזל קשה אש מפעפו" אש התורה, "כה דברי כאש" מפעפו כי "הדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב". אולם דבהיות כן יקשה הלא הנביאים שהיו לנו היו כמלאכי אלקים, והשמיעו תמיד במרום קולם כקול חוצב להבות אש עד אשר נחר גרונם בקראם, ולא פעלו מאומה והכי נחשוב שדבריהם לא יצאו מן הלב, אולם חז"ל נתנו תשובה מספקת לזה במה שאמרו "נכנסים אל הלב", בזה קלעו על השערה, כי דווקא באם השומעים יש להם לב, "לב בשר", אז יש מקום שיכנסו דברים היוצאים "מן הלב", כי מצא מין את מינו וניעור. אבל באם השומע יש לו "לב אבן" וכבר מת לב הבשר שבתוכו הכי יוכלו ליכנס דברים היוצאים מן הלב באבן? על כן כאשר ראה ישעיהו הנביא אשר נתן לו ד' לשון למודים לדעת לעות, ומכל מקום לא מצאו דבריו מסילות בלב השומעים, שפט כי אין זה רק "השמן לב העם הזה", לבם אינו "לב בשר" רק "שומן" כי באם היה להם לב בשר אז אין ספק כי "ושב ורפא לו".

אולם ד' אמר לו "קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרים קולך", יאמר אמת הדבר כי לבם לב שומן וברזל ולא תוכל לפעול אצלם כל השנה מאומה, אבל איעצך המתן בתוכחתך עד אשר השופר ישמיע קולו "עורו ישנים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם", כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה. "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", ואם בחודש "אלול" תרום קולך, ואז תגיד לעמי פשעם, אז אין ספק כי "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו". וזה הכוונה "קרא בגרון אל תחשוך", אבל איעצך שיהיה "כשופר" כאשר השופר יתחיל לעורר העם אז "הרים קולך ותגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם".

וכאשר שמע ישעיהו העצה הזאת לא מנע הטוב מלהודיע זאת אל הדרשנים ואמר להם, אתם "הדרשנים והמוכיחים" איעצכם ויהיה אלקים עמכם, דרשו ד' בהמצאו, דרשו בעד ד' בעת אשר הוא ממציא את עצמו, דהיינו בעשרה ימים שבין ראש השנה וים הכיפורים או בחודש אלול "קראוהו בהיותו קרוב" ואז אין ספק ש"יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו".

על כן רבותי יעדתי גם כן יום השבת הזה אשר למחרתו יהיה ראש חודש אלול לדרוש בדברים המעוררים אל התשובה ואקווה כי קול השופר יסייעני שיכנסו דברי באזניכם ואולי אבנה גם אנכי ממנו.

והנה, רבותי! החודש הזה, "חודש אלול", מדבר בעדו ואין צריך לי להרבות בדברים, כי אנו עומדים לפני יום הדין אשר ספרי חיים וספרי מתים נפתחים, וכל באי עולם יעברון לפניו כבני מרון "ובראש השנה יכתבו וביום צום כיפור יחתמון", כמה יעברון וכמה יבראון, "מי יעני ומי יעשר, מי ישפל ומי ירים", ואנו רואים בחברת בני אדם כי כל אדם אשר יש לו משא ומתן, בבא שנה חדשה יעשה חשבון על השנה שעברה, לראות את "האקטיב הפאסיב" שלו, למען ידע איך להתנהג עם הוצאותיו. ובאם רואה שיש לו "פאסיב" אז בהכרח יעשה אחד משנים אלה, או יגדיל באיזה אופן את ההכנסות, או ימעיט הוצאותיו, כה יעשה ערום בדעת. ותדעו רבותי, כמו שיש "אקטיב ופאסיב" בענייני ממונות, כמו כן יש "אקטיב ופאסיב" בחיי הנפשות. ה"אקטיב" המה המצות ומעשים טובים, וה"פאסיב" המה הפשעים והעוונות אשר יעשה האדם בכל השנה. והאדם השלם צרי לראות שלא יהיה לו "פאסיב", ויהיה לו לכל הפחות מחצה זכויות, על כן לפני בא העת אשר מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה, החיוב על כל אדם לעשות חשבון הנפש. והנה רבותי היקרים אני חושב באם נעשה החשבון מה"אקטיב" שלנו אז נמצאהו בחמשה רגעים, ובמהירות גדולה נוכל לחשוב כמה דפים גמרא למדנו בכל השנה, וכמה תפלות התפללנו בכוונה, כי "לב יודע מרת נפשו". אולם רבותי באס נרצה לחשוב את ה"פאסיב" שלנו אז נצטרך לזה זמן רב, כי נתבונן נא בה"אשמנו" אשר אנו אומרים בכל יום אם לא עברנו על כל כ"ב אותיותיה בכל "כוונותיה ודקדוקיה ופרטיה", וכמו כן באם נשים עין בקורת על וידוי הגדול נראה עין בעין כי לא שכחנו לעבור אפילו על אחד מהם, אם כן  מה יהיה שורה אחרונה מחשבון הזה, בעצמינו נכיר כל אחד ואחד כי גדלה ה"פאסיב" ועונינו מגיעים עד השמים ואין לנו דרך אחרת רק לעשות תשובה ולבקש סליחה מד'.

(תחילת דרוש יא, עת תשובת השנה, גיא חזיון, ח"א מאת הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 96

שמע קולנו ד' אלקינו חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו.

כאן הבן שואל, על כפילות הלשון "שמע וקבל", שאם ישמע ד' את קולנו בוודאי יקבל את תפילתנו, דהא אם חס וחלילה אינו רוצה לקבל אז גם הקול אינו סובל, כנאמר ע"י הנביא (ישעיה א,טו) גם כי תרבו תפלה אינני שומע, וכבר האריכו בזה כמה מפרשים, לדרוש בפנים שונות.

ובבלי להבין אמרי בינה, גם אני הצעיר חלקי אענה על פי מה שראיתי בשם האלשיך הקדוש לפרש דברי נעים זמירות ישראל (תהלים כא,ג) תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה. דהנה המלך שרוצה למלאות משאלות עבדו, עם כל זה לפעמים שאינו אוהבו כל כך, ודבריו עליו למשא, אז תיכף בבא אל המלך כשמבין מבוקשו, ישיבתו כבר ידוע לי מבוקשך, אינך צריך להאריך במילין, אמלא עתירתך ולא תדבר. אולם כשהמעתיר הוא מאוהבי המלך והוא מתענג משיחתו וערבו עליו דבריו, אז גם בבואו אל המלך והוא מבין שאלתו, עם כל זה ימתין עד שידבר דבריו, יען כי יתענג מדבריו. והוא מאמר חז"ל שהקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים. וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום "תאות לבו נתת לו", בעוד שהיתה הבקשה בלבו, גמרת כביכול בדעתך למלאות מבוקשו. עם כל זה "וארשת שפתיו בל מנעת סלה׳", כי מתענג מדבורו הנאוה. עד כאן דבריו. עיין שם. וביוסף תהלות (סימן קמ"א) למרן החיד"א ז"ל על הפסוק ד' קראתיך חושה לי האזינה קולי בקראי לך, עיין שם. ועל פי זה הדברים נאמנו מאד "שמע קולינו ד' אלקינו" ובעוד שהבקשה עדיין בלבנו, תחוס ותרחם למלאות מבוקשנו. ובכל זאת גם כן "תקבל ברחמים וברצון את תפילתנו", כי אנו בניך ואתה אבינו, ובוודאי תתענג מדברינו.

יחזקאל שטערן פרעשוב.

(מתוך כתב העת פני הנשר, הנשר החמישי, כנף א-ב, סימן ט, תרצ"ז)

ובהיותי בזה אזכיר עוד דבר נאה מכ"ק אדמו"ר הגאון מו"ה יואב אדלר אב"ד האנשאוויץ שליט"א שאמר ברמז ולקחת אשה לבני ליצחק ר"ת אלול. והכוונה דהנה חודש תשרי הוא דין, כידוע, על כן מזלו מאזנין, ואז שורר מדת יצחק מדת גבורה ועל ידי התשובה  ואז שורר מדת יצחק מדת גבורה. ועל ידי התשובה שעושין בחודש אלול נמתק מדת הגבורה ומעוררים מדת הרחמים. אשה הוא חודש אלול שמזלו בתולה, (כמו שכתוב בספרים שאל ימתינו בתשובה על תשרי, רק יקדימו מיד בחודש אלול, אחרי אב שמזלו ארי, וזה "אחרי ארי ולא אחרי אשה"). ועל כן אמר "ולקחת אשה" שהוא חודש אלול, רצונו לומר שתעשה תשובה באלול, "לבני ליצחק", רצונו לומר למדת הגבורה, שעל ידי התשובה בחודש הזה יהיו הדינים והגבורות נמתקים בעזרת ה'. ודברי פי חכם חן.

יחזקאל שטערן פרעשוב.

(פני הנשר, הנשר החמישי, כנף תרסרי, נד)

ובשם קרוב משפחתו, הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד, מביא הרב יחזקאל שטרן:

אמר הכותב, ובזה נ"ל מה שדקדק שאר בשרי הגאון אב"ד שימלויא שליט"א על מה שאומרים בברכה אחריתא דז' ברכות הנשואין; אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רנה דיצה וחדווה אהבה, ואחווה שלום ורעות. דהנה תיבות חתן וכלה הווא ליה למימר או בתחלה או בסוף ומדוע הפסיק בין ב' הראשונים לח' האחרונים?

ויובן על פי מה שאמרו בב"י או"ח סימן נ"ז עשרה לשונות של שבח יש בקדיש יתגדל ויתקדש, יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל נגד י' מאמרות  שנברא העולם ונגד י' דברות. לכן ב' ראשונות יתגדל ויתקדש לבד, וח' אחרונות לבד, שאנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענו, וח' אחרונות מפי משה. והוא ענין עשר קדושות (כלים פרק א' משנה ו') ואין פותחין מעשרה פסוקים בקריאת התורה (מגילה כ"א) ועשרה דברים נאמרו בירושלים (ב"ק פ"ב) י' פעמים מזכיר כהן גדול את השם ביום הכיפורים (רבינו בחיי פרשת אחרי) ועשר ספירות (ספר יצירה פרק א') עשרה שמות של שבח נקרא הקב"ה (אבות דרבי נתן פרק לד) עשר כתות מלאכים המשמשין לכסא הכבוד (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב') עשר חופות לאדם הראשון (יחזקאל כ"ח, ב"ב ע"ה) עשרה הלולים אמר דוד (ראש השנה ל"ב) עשרה שמות נקרא תפלה (דברים רבה פ"ב) בזכות עשרה דברים נכנס אהרן לקדש הקדשים (ויקרא פכ"א) עשרה מעלות במדות האדם (ע"ז כ' ע"ב) עשרה לשונות של תשובה (ירושלמי ר"ה פ"ד ה"ז) וכדומה. ויהי רצון שיקויים בנו במהרה נבואת (זכריה ח' ושבת ל"ב) אשר יחזיקו עשר אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי וגו'.

---

הרב יחזקאל שטרן מהארשפאלווא היה תלמיד בישיבת "תורת חיים" בפרשוב", נשיא אגודת "אוהלי תורה", פרסם מאמרים תורניים רבים במספר כתבי עת (פני הנשר ד-ח, ליקוטי ששנ"ה ועוד), והוא מופיע במספר שו"ת של גדולי דורו.

בנוסף למאמרים הוא פרסם גם חידות, היה בין פותרי חידות וכראש חברת "אוהבי תורה" קרא למחברים לשלוח את ספריהם לחברה בסלובקיה.

מתוך כתביו ניתן ללמוד על משפחתו. אביו, ר' יוסף, נולד לאחר פטירת אביו, הרב יוסף ב"ר משה ואיטל שטרן, מק"ק לימאנוב. על הרב יוסף, כותב נכדו הרב יחזקאל: "הרב המפורסם פאר הנגידים, תורה וחכמה בו יחדיו מצומדים, מופלא ומופלג בתורה וחסידות, נודע בשער בת רבים לשם ולתפארת".

דודו של הרב יחזקאל, אחי אביו, מו"ה אליהו שטרן מק"ק לימאנוב "המפורסם לשם ולתהלה, זקן מופלג בתורה, ויראת ד' טהורה, פאר הנגידים, וגדולי החסידים איש האשכולת בכל המעלות וכו' וכו'… אשר זכה בימי ילדותו להיות בצל קרשו של כ"ק מרן קודש הקדשים בעל דברי חיים זצוקללה"ה וקיבל ברכתו, ואחר כך היה מגדולי החסידים היושבים ראשונה במלכות שלמה המלך מלכי רבנן ציס"ע הגה"ג חכימא דיהודאי כחד מדרי קדמאי מרן שלמה האלבערשטאם אב"ד באבוב זצוקללה"ה, והיה חביב מאוד וגם מגדולי החסידים של אדמו"ר הגה"ק ציס"ע וכו' כקש"ת מרן בן ציון הלבערשטאם אב"ד ורם דק"ק באבוב שליט"א, וזה כמה שנים היה ברצונו לעלות לארה"ק וכבר היו מסודרים בידו כל הכתבי תעודה אך על פי סיבות שונות נתעכב מן השמים, ובשנה העברה היה מוכן כבר עוד הפעם להנסיעה ונחלה רחמנא ליצלן, וכמה חדשים היה מוטל על ערש דוי בצער גדול שלא זכה לעלות לארה"ק".

דוד נוסף, הרב שלמה שטערן, היגר לבוטלימור שבארה"ב.

סבתו, היתה הצדיקה המפורסמת מרת פיגל בת יונה יודה.

אמו, של הרב יחזקאל, היא מרת שינדל פרומט בת הרה"ג החסיד מו"ה משה פערל. על אחיה, כותב הרב יחזקאל: "כבוד דודי הרב הח"ב אוצר התורה ויראה החסיד המפורסם מו"ה חיים יחזקאל בהג"מ משה (ומלכה) פערל מלימוניב יצ"ו".

אחיו הצעיר, דוד, היה בחור מופלג בתורה ויראת אלקים (אור תורה).

עוד כותב הרב יחזקאל על "אא"ז האי סבא קדישא הנודע בשערים, אור המאיר בתורתו ובצדקתו לארץ ולדרים, הגאון האמיתי שר התורה, שהרביץ קדושה וטהרה, המפורסם וכו' כש"ת מו"ה שלמה ברוך בהג"מ יודא טייטלבוים זצוקל"ה ראב"ד דק"ק סטראסקוב יע"א". הרב יחזקאל מרבה להביא ציטוטים מכתבי היד של הרשב"ט זצ"ל, ודן בדבריו.

על בתו של הרשב"ט, כותב הרב יחזקאל שטרן: "זקנתי הצדיקת המפורסמת בשם טוב מרת טעמא בת חיה ע"ה, אשת אא"ז הרב הגאון החסיד מ' יחזקאל סענינער, שנפטרה בי' בניסן תרע"ה בק"ק זאברוב".

הרב יחזקאל שטרן היה בקשר עם רבים מגדולי התורה בדורו שענו לשאלותיו בהלכה. מתוך כתביהם ניכר עד כמה העריכו ואהבו אותו;

הרב יצחק צבי אמסעל אב"ד זבארוב והגליל כותב לו "אל כבוד ידיד נפשי עמק הברכה, אשרי שלו ככה, ידיו רב לו בהלכה, לוחם מלחמות התורה, ויודע לערוך מערכה, הבחור החו"ב, משנתו עמר נקי. כש"ת מו"ה יחזקאל שטערן נ"י, אב"י בעיר פרעשאוו יצ"ו". (פני הנשר, הנשר החמישי, כנף חדסרי, נג)

הרב חיים שכטר, כותב עליו "נשאלתי מהחכם חרשים נבון לחשים החו"ב בחדר"ת צמ"ס וכו' כש"ת מו"ה יחזקאל שטערן שליט"א נשיא אגודת יראים "אהבי תורה" בקהילת פרעשוב יע"א נכד גאון ישראל וקדושו וכו' מרנא ורבנא הרשב"ט זצ"ל", וכן כתב עליו "נשיא אגודת היראים "אוהבי תורה" בק"ק פרעשבורג מדינת טשעכין, מפרעשוב" (אוצר חיים, ח"א. ועיין שם שהשיב לו מספר תשובות).

בשנת תרצ"ג כותב לו הרב יוסף צב"י דושינסקי: לענף עץ עבות ה"ה כבוד הבחור המו"מ חו"ש יר"א מרבים כש"ת מו"ה יחזקאל שטערן נ"י (פני הנשר, הנשר החמישי כנף תריסר נד). באותה שנה כותב לו הרב אהרן וולקין הי"ד: "כבוד ידידי הרב וכו' יחזקאל שטערן נ"י בעיר פרעשאוו צעחאסלאווקי… מפני שידוע לי קצת דרכו בקודש שאין לצדיק זה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה אר באהבתה ישגה תמיד מיצר ודואג על הספיקות ושמח בהתרתן, ולכן בכדי שלא יצטער אותו צדיק מיהרתי להשיבו מיד…" (זקן אהרן תנינא, או"ח, סימן ה)

בשנת תרצ"ד כותב לו הרב יחזקאל ווידמאן אב"ד סיטשל הי"ד: לכבוד האברך המופלא ומופלג בתורה ויראת שמים חריף ובקי ומלא ברכת ד' במדות טובות ובבקשת החכמה והדעת וכו' כבוד מורנו ורבנו הרב יחזקאל שטערן נ"י (בק"ק פרעשוב יע"א). (פני הנשר, הנשר הששי, כנף הראשון, סימן ו).

באותה שנה כותב לו הרב חנוך העניך טשארניטשפקי אב"ד גאלין: "אהובי ידיד נפשי הבחור המופלא ומופלג החו"ב יר"א המפורסים במעלות ומדות תרומיות בנש"ק וכו' כש"ת מוה' יחזקאל שטערן שי׳ נשיא האגודת יראים אוהבי תורה בק"ק פרעשאב יע"א" (אור תורה, ג, סימן צב).

המאמר האחרון מאת הרב יחזקאל שטערן יצא לאור בספר "הפוסק" סימן תתפ"ח (תשרי תש"ו. אולי לאחר מות מחבר המאמר)  לאחר הבאת תורות מכתב יד סבו הרב הגאון שלמה ברוך טייטלבוים ראב"ד, ר"מ ומנהיג קהילת סטרופקוב, חותם הרב יחזקאל במילים אלו: יחזקאל שטערן מפרעשאב יע"א המצפה לישועת ה' בכלל כ"י במהרה דידן. מדברים אלו ניתן להבין שהרב יחזקאל היה שם, בפרשוב, בשנות הצרה והצוקה, במהלך השואה.

בעקבות הפלישה הנאצית לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיע לפרשוב זרם פליטים יהודים מפולין, ויהודי העיר סייעו לקליטתם ולהברחתם להונגריה והלאה.

באביב 1941 הייתה פרשוב העיר הראשונה בסלובקיה בה נדרשו יהודיה לענוד סימן זיהוי על שרווליהם. היהודים הותקפו בהתפרעויות של המון מוסת שתקף את גופם ורכושם. בינואר 1941 הועלה באש בית הכנסת "היכל אברהם" באירוע שנודע כ"ליל הבדולח של פרשוב". בהדרגה נשללו מן היהודים זכויותיהם הכלכליות, עסקיהם נסגרו, רכושם הוחרם, ובאזורים מוגדרים בעיר נדרשו יהודים להתפנות מבתיהם. יהודים הוצאו ממערכת החינוך הממלכתית, ורופאים יהודים סולקו מעבודתם. באוקטובר 1941 הגיעו לעיר פליטים רבים מבין יהודי ברטיסלבה שגורשו מעירם. בזמן זה החלו יהודי העיר להישלח לעבודות כפייה.

בשלהי חורף תש"ב (03.1942) החל גירוש יהודי פרשוב למחנות ההשמדה בפולין. ראשונות רוכזו ונשלחו לאושוויץ בנות הקהילה הצעירות, ולאחריהם שולחו הרווקים בני 15-35 באפריל 1942. לאחר מכן, בשלהי אייר (05.1942) החל איסוף המשפחות לגירוש. רובן נשלחו לגטאות שונים במחוז לובלין בפולין עד יוני 1942 ומשם הועברו יחד עם היהודים המקומיים בעיקר אל מחנות ההשמדה סוביבור וטרבלינקה. אחרוני היהודים נשלחו באוקטובר אותה שנה, בעיקר זקנים, נכים וחולים סופניים.

עדיין לא הצלחתי לברר מה עלה בגורלו של נשיא אגודת "אוהבי תורה, הרב יחזקאל שטרן, הבחור המופלג בתורה ויראה מפרשוב.

---

מאמרים לדוגמה מאת הרב יחזקאל שטרן ניתן למצוא בקישורים אלו, לאתר היברו-בוקס:

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12926&st=&pgnum=25

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12929&st=&pgnum=47

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12929&st=&pgnum=49

http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_12930_56.pdf

http://hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_12925_78.pdf

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12927&pgnum=6

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12927&pgnum=28

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12927&pgnum=30

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12927&pgnum=65

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12927&pgnum=71

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12927&pgnum=80

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12927&pgnum=90

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23295&pgnum=194

המידע על חורבן קהילת פרשוב, לקוח ברובו מויקיפדיה, והתמונה לקוחה מפורום אידישע וואלט.

מספר הצפיות במאמר: 276