להרנין לב יתומה ולבלי לגרום לה צער, שקול יותר מכל תענוגי עולם הזה והצלחותיו / נפתלי הירץ תאומים הי”ד

שבירת הכוס ולא שבירת הלב

בדבר כינוי משפחתי “משפחת תאומים” הרוממה בישראל, ומהם שמכנים עצמם “פרענקיל תאומים” מוזכר בספרים מרבני קשישאי שמסופר בעולם מעשה נפלא, ובלשון זה מביא בספר דמשק אליעזר על הגדה של פסח ששמע מהגאון הקדוש מגור “בעל חידושי הרי”ם” שסיפר נפלאות ממשפחת תאומים, ובמכתב עת מאינצר אזרלית מד”ר להמן היה נדפס הסיפור, וזה מקרוב שהיה נדפס במכתב עת אנגלי כפי שדודי הגאון רבי יוסף תאומים אבד”ק דטראיט מיש’ נ”י מצא בספרים וכתבי יד עתיקים בביבלטקןף וכפי מסורת אבות… וזהו תוכן הסיפור:

השר וטפסר ר’ שאול וואהל אשר כידוע היה כסאו מוטלת בין גדולי שרי מלכות פולין באמצע המאה הט”ז, וזמן קצר ישב גם על כסא המלכות שם, ובא לידי רום גדולתו על ידי הפרינץ מקולי כריסטוף רדזויל אשר בעת עברו דרך מדינת אטליא נזדמן לו סיבה שאזל הכסף מכיסו, ולמען לא יצטרך להתוודע עצמו לפני שרי עם המדינה בשם, גמר בדעתו לפנות את עצמו אל אחד מגדולי חשובי היהודים להלוות לו הסך הנדרש לו. ופנה עצמו אל הרב מפדוה הגאון מוהר”י מינץ בן הגאון מוהר”ם מפודוה, וביד רחבה מילא שאלתו, וגם התארחו בביתו איזה ימים, ובטרם הפרדו שאל את הרב אם יוכל להראות לו אות לטובה במדינתו. והשיב לו שבנו שאול הוא לומד בישיבת לובלין, ואולי יזדמן שיצטרך איזה טובה עבור בני עמו, יוכל להראות לו אות לטובה שם.

בשובו לעירו בריסק לטבסקי, שלח תיכף להזמין אליו את שאול ומאוד מצא חן בעיניו, והיה מגדלו ומנשאו בעיני שרי ואצילי פולין. וגם הם היו מוקירים ומכבדים אותו מגודל חכמתו וידיעותיו הרבות בקולטור אטליאנית, אשר הופיעה אז בגודל יפעתה על כל אפסי תבל, עד שהגיע לידי כך שאחר מות המלך בטורי, בשנת אלף חמש מאות שמונים ושש (למספרם) עד המלוך המלך החדש זגמונד השלישי ממשפחת וזי משוודין, אשר לפי החק אין להשאיר כסא המלכות פנוי, הסכימו כולם למנות את הר”ש וואהל למלך לפי שעה.

להר’ שאול היה לו בן יקיר נחמד ונעים מאוד עם כשרונות מצויינים, ושמו מאיר – הוא הגאון רבי מאיר וואהל המוזכר בשו”ת הב”ח סי’ כ”ו – ואביו שהיה משתעשע בו, היה רגיל להביאו אתו בעת ביקוריו בחצרות שרי המלוכה אשר היו מחבבים אותו ומתפלאים על גודל חכמתו ויופי הופעתו.

ואיתרמי מילתא… שבת המלך זיגמונד, שהיה גיסו של הפרינץ רדזויל נחלתה במחלה קשה, והרופאים לא יכלו לעמוד על סיבת מחלתה, האיצו בה שתגלה לפניהם אולי איזו דבר סתר צפון בלבה, וגילתה להם בדמעות עיני שנפשה חשקה בהעלם מאיר וואהל. ובאשר הרופאים הודיעו את להורי הנערה ושהייתה היא בסכנה אם לא תשיג מאוויי לבבה, באו במבוכה כי היה יקר בעיניהם חיי הנערה האהובה אצלם, ופנו להאפפיור לשמוע דעתו והיו מחכים לתשובתו.

הר’ שאול וואהל, שלא ידע מאומה מכל זה, אחז דרכו להיות יוצא ונכנס בחצר המלך והשרים כמאז ומקדם, רק לתמהונו הרגיש והתבונן מרמיזתם והתלחשותם שאיזה דבר סתר שורר שם בנוגע אליו, ולמרות עמלו לא היה יכול למצוא פשר הדבר, עד שפנה בבקשה נמרצה לאחד מידידיו ממתי סודו וההוא גילה לו בסוד תוכן הדבר.

נפחד ונרעד משמועה איומה זאת התחיל לטכס עצה בלבבו האיך להחלץ מן המיצר, וגמר בדעתו שאין לפניו עצה אחרת רק למהר להשיא אשה לבנו בטרם יבא דבר המלכות בהצעה לפניו. אבל הלא הדבר צריך להיות נעשה במהירות ואין עת להמתין עד שיבקש וימצא ויבחור שידוך הראוי לפי רום ערכו ותפארת גדולתו וגדולת בנו. לכן שת עצות בלבבו לחקור ולדרוש אצל פקידי ורופאי בתי החולים למצוא איזה אשה חולנית אשר כבר אמרו נואש לחייה ועומדת למות ובנו יקדש אותה תיכף שיוכל להוכיח להם שבנו כבר נשא אשה. ולשמחתו השיג ידיעה מרופאי שפיטל אחד בוורשה ששם נמצאת אשה כזאת שהוא מבקש, ותיכף ומיד נסע בנו לשם וקידש אותה וחיש מהר שב לביתו שבע רצון כי הפק זממו להינצל ממצוקתו.

וכאשר דמו בן היה והועילה להם תחבולתם, כי כאשר בא הסכמת האפפיור להורי הנערה חרדו להודיע ולבשר להר”ש וואהל, והוא הביע להם צערו שבנו כבר נשא אשה ונפטרו ממנו בשלום.

אחר שלש שנים מאותו המאורע בהיות הר”ש יושב שקט ושאנ בהיכלו, והנה אשה אחת באה לפני פתח ארמונו וביקשה רשות לכנוס להבחור מאיר, כי יש לה דבר נחוץ אליו, וכאשר הודיעו מזה להר’ שאול השתומם על דרישה מוזרה כזאת מאשה וציווה להכניסה אליו. בבואה לפניו הודיעה לו שהיא היא אשת בנו מאיר שקידש אותה לפני ג’ שנים בשפיטל שהיתה אז חולה מסוכנת נוטה למות, ופתאום כהופיע לפניה הצעיר מאיר, שבא לבקרה וגם נשא אותה לאשה, הפיח בקרבה חיים חדשים ושב רוחה אליה והתקווה ושאיפה לחיים אמצה את לבבה, עד שלהשתוממות הרופאים לאט לאט שבה לאיתנה, מה שחשבו זאת לנס. ועתה באשר היא בבריאות השלימות, הנה היא באה לדור עם בעלה כאורח כל ארעא.

נרעד ונבהל משמועה זו התחיל לדבר על לבה שהנשואים היו למראית עין להציל את עצמו ממצוקה, ושמוכן הוא לפייסה בדמים. ואחרי משא ומתן הרבה באה לידי הסכם ונתרצית לקבל גט במחיר עשרת אלפים דוקטין.

מייד נקראו דייני הבית דין צדק לכתוב את הגט, וקודם המסירה, הביעה דרישתה שחפצה על כל פנים לשוחח עם בעלה, בעוד שהוא בעלה, רגעים אחדים בחדר מיוחד. וכמובן נתמלא בקשתה. ושם בחדר המיוחד אמרה אליו: שמע נא מאיר! יודעת אנכי שיציעו לפניך שידוכים מכל אפסי תבל עם בנות גדולי היחס ובעל הון, וגם אנכי רוצה להציע לפניך שידוך הגון עם נערה מלומדת ויראת ה’ הראויה לפניך, ויש לה הון, והיא בת גדולים ומגדולי היחס. ועל שאלתו מי היא זאת, השיבה לו: אנכי הנני הנערה הנצבה עמך בה, שיש לי הון סך עשרת אלפים דוקטין שאתה נותן בעבור הגט, והנני בת הגאון רבי פנחס, גיסו של הרמ”א, ואחרי שמת עלי אבי, נהייתי ונחליתי מאוד עד שכבר הכל היו מתייאשים ממני והייתי עומדת למות, עד שהופיעו לפני פתאום פניך, שבאת אלי לבקרני ונשאת אותי לך לאשה, הפחת בקרבי רוח חיים והעלית מן שאול נפשי. ועתה בתתך לי גט כריתות, הנך כורת חוט תקוות החיים שלי. אמת הדבר שאתה הנך עול ימים ושנותיי הם כפליים משנותיך, אולי תשקול בלבבך הטהור הצער שתגרום לי, חיים נתת לי והחיים אתה עתיד ליטול ממני…!

כשמעו זאת תיכף נכנס לחדר הבבית דין צדק וציווה להפסיק מסידור הגט ופנה לאביו הר”ש ואמר לו: אבי! הנערה הזאת היא יתומה בת גדולים וחולנית, ואינני רוצה לצערה, ומוכן אני להחזיקה לאשה ולדור עמה, כי להרנין לב יתומה ולבלי לגרום לה צער שקול בעיני יותר מכל תענוגי עולם הזה והצלחותיו.

הר’ שאול התרגז והתקצף לדבריו ואמר לו: בני! אם כי יש לך הרשות לוותר על תענוגי עולם הזה משלך, אבל אין הרשות בידך לשלול ממני התענוגים שאנכי מצפה להשיג ממך כשתשא נערה בגיל שלך ותעמיד ממנה תולדות צאצאים ברוכי ה’ כמוך, מה שאין לקוות מנערה זאת אשר כמעט עברו שנותיה מלהוליד ובוודאי לא הרבה.

אחרי ויכוח דברים ביניהם הסכימו להביא דברי תעצומותיהם לפני הרב הרמ”א, דודה של הנערה, והוא יכריע ביניהם. כשבאו לפני הרמ”א והציעו לפניו טענותיהם, הוציא להם הכרעת דעתו ואמר, שטענת הר’ שאול  לאו טענה היא, כיון שהנערה עדיין ראויה להוליד בדרך הטבע. ואף אם רק זרע אחד, עדיין אפשר הדבר שיעמידו תולדות הרבה, שיתמלא החיסרון שבתולדה על ידי שיצאו מחלציהם משפחות תאומים, וגם על ידי בנים חשובים רבי ערך שאחד יהיה שקול כנגד הרבה, או על שניהם ביחד.

כשמוע הר’ שאול פסק דינו של הרמ”א, הודה לדבריו וחיבק את בנו ואמר לו: בני יקירי! אתה הינך בן לי והינדא תהיה לי לבת, ויהי רצון שיתקיימו בכם דברי הרב איסרלס וברכתו, שיצאו מכם משפחות תאומים, בבנים צדיקים גדולי הערך כמוך.

אחר כך פנו בשאלה להרב רמ”א שהקידושין בהשפיטל לא היו כהלכה, ושלפי דעתם מהצורך לעשות קידושין מחדש. הרמ”א הסכים לדבריהם וסידר להם הקידושין מחדש. ואז עשו אז חוזה ביניהם, שלמזכרת הדבר, הזרע שיולידו יהיה מכונה בשם “תאומים”, ואם בת תלד ותינשא לאיש יהיה הוא מכנה עצמו בשם “תאומים”.

אחר כך נולדה להם בת ושמה בילא. ונישאה אחר כך להר’ יונה, בנו של הגאון רבי ישעיהו פרענקל מוינה, וקרא את עצמו בשם “תאומים”. הוא הגאון רבי יונה תאומים אבד”ק מץ וניקלשבורג, בעל ה”קיקיון דיונה”, והוא הוליד שלשה בנים ובת אחת, הג”מ יצחק מאיר, בעל הביאור לספר עין יעקב, והג”מ יחזקאל פייבל – שהיה אבי הגאונים: הר’ חיים יונה תאומים מברסלוי, והר’ יוסף יאסקי אבד”ק קראקא, ששניהם היו תאומים בתולדה – והג”מ יעקב שולהייף מפראג. ומהם נסתעפה משפחת תאומים. ואחדים מהם היו קוראים את עצמם בשני השמות פרענקיל תאומים, כי שם משפחתו של בעל ה”קקיון דיונה” מקודם היה פרענקיל.

אחר שנולדה להם הבת בילא, מתה הרבנית הינדא אשת הגאון ר’ מאיר וואהל, ונשא אחר כך לאשה את בת הרב ר’ נחום מלודמיר, והיו לו ממנה ששה בנים וחמשה בנות, והברון מאיר ראטשילד מפרנקפורט היה מיוצאי חלציו.

(תפארת בנים אבותם, המופיע בפתיחת הספר בינת הלב)


הרב נפתלי הירץ תאומים נולד בשנת תרפ”א לאביו הרב יונה תאומים אב”ד וילקוטש. היה חתנו של הרב שמחה גולדרג מסאנוק. בהיותו כבן שבע עשרה הוציא לאור את ספרו בינת הלב (תרצ”ח, והדפסה חוזרת עם הוספות בתשע”א), ובראשו הסכמות נלהבות. הספר מלא וגדוש בחריפות ובבקיאות וכולל גם חידושים שכתב מחברו בהיותו בן חמש עשרה.

התכוון להוסיף ולהדפיס את יתר חידושיו על הש”ס. הרב נהרג בשואה עם משפחתו בהיותו כבן עשרים בסביבות שנת תש”ג בלא שהשאירו שום זכר.

בהקדמת ספרו כותב הרב נפתלי הירץ תודה לה’ “אשר שם חלקי מחובשי בית המדרש… חפץ ה’ הצליח בידי, וזה מעת הגעתי לבר מצווה ניתן לי כח ועוז לפלפל, לסלסל ולחדש חידושי תורה. ות”ל זיכיתי להעלות פנינים מעמקי ים התלמוד והפוסקים, וכבר הבאתי דברי בכור הבחינה והו למראה עיני החכמים וישבחום ולפני נבונים יהללום… רואה אני בדמיוני אתכם מתפלאים, משתומים ומשתהי: הגם שאול בנביאים? הגם נער בר שיבסר נמנה בין המחברים? מרוך מחדש חדשים!… ובכן יבואו אליכם מבקרי מומים ומקנאים ויתנו בי מגרעת ויאמרו לאמר: אין זה מגדר הנימוס לפני עלם רך בשנים! העטרה הזאת הולמת אך לישישים בעם, רק להם יאתה להפיץ תורתם – לפני צעיר לימים לגאות יחשב…

במטותא מינייכו רעים יקרים! אל נא תרעו! אל תשמעו אל הפתגמים האלו המחליטים לכף חובה, אנא דונו אותי לכף זכות… כי לא כימים הראשונים ימים האלה, לא כתכונת העם העברי למקדם, תץכונתו אפיו וצביונו בתקופה אשר אנחנו חיים בה!! בית ישראל סבא, היה קן לתורה, בית ליראה, בכל בתי אולפנא נשמע בכל עבר ופנה, קול פרחי ישראל לומדים התורה, ועתה הה! פנה זיוה! סר תפארתה! מסילות התורה נשמו… התורה בוכה על בניה וצועקת: בני יצאוני ואינם! הצעירים, המה הגדיים אשר יעשו תיישים, המראים ומחזים עתידות עמנו, פונים להתבוללות ותרבות אירופאית, ומקדישים את שרונותיהם לחכמות זרות ואי רצויות.

לכן החובה מוטלת על בחורי ישראל השוקדים בתורת ה’ לפזר חכמתם לפני קהל ועדה, למען תתרבה הדעת אשר ממקור טהור נובעת, ובלי הרף לאה ולעמוד מפני המקטרגים… אמרתי: לא עת לחשות! לא עת התמהמה! לכו בני! ילדי רעיוני! אתם ידעתם את עבודתי אשר עבדתי בכם! קומו התהלכו בתבל לכל אשר ישאכם הרוח, פרו ורבו חכמה כמאמר חז”ל קנאת סופרים תרבה חכמה (בב”ב כ”א). ודבר בעתו מה טוב, ברוכים אתם בצאתכם מבית מולדתכם, ברוכים אתם בבואכם לקהל חכמים ונבונים. יהי צאתכם לשלום ובואכם לשלום“.

בהוצאה המחודשת של הספר “בינת הלב”, כותב המו”ל “חיבה יתירה וחשיבות נוספת יש לספר הזה, מאחר שלא הניחו לו להמחבר לעשות פירות בעולם הזה, וכמו כן כולל בו גם כן חידושי תורה מאחיו הצעיר הבחור ישראל אריה הי”ד אשר לא הניחו לו להשאיר שם ושריד בישראל, דברי תורה אלו הן הפירות היחידים שיש להם והן הן תולדותיהם. ואין ספק, כי על ידי לומד תורה שמשתעשים בדבריהם  יהיו שפתותיהם דובבות בקבר, ויהיה בזה נחת רוח ועילוי לנשמתם”.

מקורות: אנציקלופדיה לכחמי גליציה ח”ה עמ’ 691-691, “בינת הלב” מהדורה שנייה.

דיון על מידת האמיתות ההיסטורית של המעשה המובא כאן – נמצא בפורום אוצר החכמה.

מספר הצפיות במאמר: 6

חפץ הייתי שיישאר זיכרון כל שהוא משמי ושם אבותי ומבני יחידי אשר אהבת עולם אהבתיו, ושמכתבי זה יישאר לזכר עולם / הרב צבי אלימלך תלמוד הי”ד

תמונת הרב צבי אלימלך תלמוד הי"ד

ב”ה

שלום רב לך ידידי היקר צמוד לבבי כש”ת הר’ חיים ארי’ בערגלאז שיח’

מכתבך השגתי במועדו. ואודה בפה מלא ולא אבוש מלומר חטאתי נגדך בשתיקתי שעד כה. ואמנם אין זה מדתי להיות יושב ודומם ולא לאחוז בעט וביחוד בימים הקשים הללו, אבל ימי הרצון שעברו עלינו ועלי הי’ להכין א”ע להיות תפילתי שגורה בפי כזקן ורגיל מה שלא הסכנתי מעודי עד היות להיות ש”ץ לפני קהל ועדה בימים הנוראים, וכמ”כ שאר טירדות פנימיות וחיצוניות, תלויות ובלתי תלויות בי, הם גרמו שלא אבוא בדברים עד היום, אבל כיון שאחזתי בעט סופר לא אניחנו מידי עד אשר אמלא את הגיליון הזה בכדי להרגיע את נפשך השוקקה לדעה את על אשר אתנו ואשר איננו אתנו פה היום.

ועוד לפני עצם מכתבי הריני מתנה עמך שלא תמדוד לי במדתי רק על אתר תשיבני דבר מעל הנשמע אצלך ביחוד ובכלל מהנשמע אצלכם בסביבתכם, מהתלמידים שבראדום ושאר הגלות החל הזה וגם אני מצדי לא אמנע הטוב מבעליו בהיות לאל ידי ואודיעך כמה פרטים מעניינים מחיי חברינו המצערים שישי לי עמהם קישוא מכתבים, ולפחות שמועה רחוקה.

וראשון תחילה אמהר לבשרך, כה לאחר דומי’ ממושכה במשך חודש ימים קבלתי ביום שמע”צ מכתב מאדמו”ר מבאיאן שליט”א. בקיץ זה עמדתי בקישור מכתבי תכופי אתו. הודעתיו כל פרטי התלאות שעברו עלינו ועל כל ערי המחוז. לא העלמתי אף אופני שילוח לעזאזל עם כל פרטיו ודקדוקיו. כמ”כ השתדלתי לבא לעזרתו בסך מסויים, בידעי כי מצבו קשה לאחר שרוב מעריציו ותומכיו נשלח למקום שכל באי’ לא ישובן. – (דרך אגב. בא וראה גדלותו ורוממותו של רב האי גאון וצדיק זה! בכל שפל מצבו שנמצא בו, בכל ירידת מצב פרנסתו – הוא לא נסוג אחור אף סיעה קטנה מתהלוכות דרכו בקודש שמקדם הימים. במכתב תשובתו אלי על התמיכה הוא כותב שהוא אינו מקבל שום תמיכה בכי שאין בעליו ידועים לו ובכן לא יהנה גם ממעות אלו, רק היות שהוא תומך בידי קרוביו ואנ”ש הנמצאים במצב קשה ומצמצם משלו ונותן להם, ובכן ישמש לו המעות הללו לתמיכה ביד אלו, וממילא לא יצטרך לצמצם פרנסתו שלו, וזה יהי’ שכרי. תא חזי, כי עוד ישנם רמי המעלה כאלו שלא נשתנו ארחות חייהם הפנימיים לרגלי חמת המציק. כמה רחוק אנו ממצב זה אלפי פרסאות, עד כי כשמים מארץ כן גבהו דרכיו מדרכינו!) ביחוד כתבתי אליו בחודש אלול ג’ מכתבים ולא השגתי תשובה מאתו. הייתי נבוך בעשתונותי בשמעי כי עירו אשר כבר עבר עלי’ כוס הפרעניות לפני חדשיים ונשארו מתי מעט מדייריה שמלפנים, גם שנית הוי’ בה ידי זדים וכבר הלכו בה נמושות עם כל מחזות האכזריות הכרוכים בזה, וחשתי מאוד לשלומו ושטובו – ומ[כ]תבו שהגיעני נפח רוח חדש בקרבי בראותי כי ישמור ד’ את כל אוהביו וגם בעת חורבן הכלל – כל קדושיו בידו. הוא מדגיש במכתבו שגלים שונים עברו עליו בזמן האחרון. דברים מועטים שלו מחזיקים מרובה, כידוע.-

כמו”כ קבלתי מכתב מידידנו הר”ר יהושע בוימעהל מאפאטשנא. גם עליו עבר כוס ועיירתו שמלפנים עם כל קרוביו ומשפחתו נשלחו. וגם במקום דירתו של היום פשטו ידיהם בגדוד ופרשת קדושים יפה נדרשת בכל מקום אשר דבר דתו מגיע. ויושב תהלות ישראל מה לו שכך הגיע לבני סגולתו, ואוי לבנים שכך קשה מייסרם אביהם. האם באמת קץ בא לקיום נצח ישראל?

פניתי לפני שבועות מספר לקהלת רישא להודיעני אם הר’ יוסף ריטערמאן נמצא שם וקבלתי תשובה ששמו לא נרשם באווידנצי’ של הקהלה (תשובה מורגלת בפי רוב קהלות ישראל) כלומר: שנשתלח; ברוך וייס – נשתלח; מטובי’, אר שלחתי לפני חדשיים כמחש מאות זהובים, לא קבלתי תשובה. מי יודע אם לא נפל שדוד חלל חרב או ע”י מזי רעב ונפוחי כפן. מיטב הכלל כלו מכל השדרות פסק וחדל מלהיות. מטרפולי’ ותל תלפיות ורשה הבירה עם כל אדמו”ריה ורבניה, סופרי’ ועורכי’, מנהיגי’ ושופטי’ כלם הלכו שבי לפני צר ואויב, והחס על קקיון דיונה שבן לילה הי’ לא יחוס על אומה שלימה, ישראל עם סגולתו?

האמינה לי, אוהב נאמן דבק מאח, שמאד מאד קשה עלי להפליט דברים כאלו כלפי מעלה. הריני מאמין באמונה שלמה שהצור תמים פעלו וכל דרכיו צדק ויושר; אבל קשה לי, אי אפשר לי בשום אופן, להשלים עם הרעיון, שכולנו אשמים וחטאים כ”כ עד אשר מבול. של דם ואש ותמרות עשן ישטפנו בשטף המים הזידונים. קשה לי הרעיון שאני, אשתי ובני יחידי, אשר בוצין מקטיפין ידיע בזכות שכלו ומחמדו, בנועם מראהו ויפה עיניו, נלך כלנו על המוקד להומת באופן אכזרי כבימות טורקוומדה ואיזבלא הספרדים. שערות ראשי יסמרו בחשבי זאת, ואין אף רגע ביום שאוכל להשתחרר מרעיונות אלו העומדים נגד עיני, ומרוב שיחי וצערי דברתי עד הנה, ואין אדם נתפס על צערו, וה’ הטוב יכפר על דברי אלו וכיוצא בהם.-

יודע אני שאין ערך ליחיד, יהי’ מי שיהי’, בשעה הרת עולם כזו של היום; כן יודע אני שלא טוב אני מרבבות, מיליוני אחב”י הנמצאים במצב כזה ובכ”י הולכים כצאן לטבח לבית השחיטה. אמנם הם לכה”פ אין נותנים דו”ח לעצמן אנה הם באים. חושבים הם בתמימותן שנשלחים לעבוד למזרח תחת שלטון רוזנברג; מדמים הם שהולכים מחיל אל חיל ויסוריהם מתחילי רק בבואם לערי צלמות, ונוכחים שהם נתונים למות; אבל אנו פה כבר רואים ויודעים אנה נשלחים ומומתין אלו מיליוני ישראל, ובכל רגע וכל שעה עוברים לפנינו כבני מרון טרנספורטים שלמים עם אנשים נשים וטף, וחלקים מהם הבריאים ושלימים נבררים לעבודה קשה המשברת את הגוף ומפרכסת את הנפש עד אשר יהרסו גופם ויבואו לידי חולי ע”י רעב ונפוחי כפן ועל ידי יסורים של הכאות שאין לשער, והמותר אנשים נשים וטף הולכים ישר לצל מות ע”י יסורים נוראים מי במים ומי באש, מי בחניקה ומי בסקילה – ואם ביחידים הי’ הדבר נאמר החרשתי, אבל כבר אין לדבר מן הכלל כי עבר באיזה מקומות של זבחים, ואפרם מפוזר ומפורד וזורה לרוח – מי יוכל איפה לשתוק, מי ינוח ומי ישלו לא בחיים ולא במות. הלב כואב ומיצר. אור העינים חולף והולך לו. השמש כמו חשכה, ורק לחומי רשף וקטב מרירי, שחל ופתן יסובבונו, יקיפוני. הולכים וכובשים אותנו, רודים בנו בבנינו ובנשתינו. נתונים נתונים המה לעם אחר, טבוחים לעינינו ועינינו כלות ומיחלות ואין לאל ידינו להושיע. מה הוי עלן, מה תיהוי עלך? אנה נוליך חרפתינו? למה יאמרו הגוים איה נא אלקיהם! יוודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך. יקום מושיע לישראל ויחלצנו ממצר כי אם לא עכשו, אימתי? אם לא בשעה זו שכבר הגענו למ”ט שערי כליון – אימתי יוכל המציל להציל והמושיע להושיע הן כלו כל הקצין ואנחנו לא נושענו. הן כולנו נמצאים בסכנה נוראה ואין אף ניצוץ של תקוה להנצל.

בהא נחיתנא ובהא סליקנא כל אימת שהריני בא לכתוב למי שהוא. כמעט שוה הוא לי אם ידינני לכף זכות אם לא – חפץ הייתי עכ”פ אך אחת שישאר עכ”פ זכר מאתנו, כי היינו, כי חפצנו להועיל לכלל, כי מגמתנו היתה לתקן פרצות הדור ולהפח רוח חיים חדשים בקרבו; חפץ היתי שיישאר זכרון כ”ש משמי ושם אבותי, מבני יחידי אשר אהבת עולם אהבתיו, וקיויתי וציפיתי לגדולות ונצורות ממנו; חפץ הייתי שעכ”פ מכתבי זה ישאר לזכר עולם – ובזה הייתי מתנחם, אבל גם זה לא ניתן לנו.

גם זרענו, גם שמֵנו, גם את כל היקום מוחים ואין מוחה בידם; ורק שערי דמעות לא ננעלו בפנינו, ורק לבכות על חורבן בת עמֵנו, לספוד על שבר עמֵנו ההרוס יש אפשרות ורשות לנו וגם להוליך את נחל דמעותינו לקבר ביחד אתנו, את זה לא יטלו ממנו.-

ויושב בשמים הסתיר פניו ובמסתרים תבנה נפשו קלני מראשי וקלני מזרועי;

נעשינו ערבים לא בעד חברינו אחב”י בלבד כ”א גם על מעשה סס. וטש. ואנחנו את עוונותיהם נסבול. אוי מה עלתה לנו ואוי שכך הגיע בימינו…

ניסיתי להתנחם ביעדי הנביאים – אבל החיים הממשיים (יותר נכון: ההתנוונות הממשית) עושים את שלהם ואיככה נתנחם בעתיד אשר לא לנו הוא, לא לנו כ”א לצרינו הוא…

גם אני קבלתי כרטיס כתובה באותיות לטיניות מהר”ר שמעון מזעליחוב. תוכנו כמעט הוא שלך אבל לא פעל עלי מאומה. לא שמיעא לי ולא סבירא לי שבשביל שהוא לא נשאר ביח”ל בלל הדבר הזה יבואו רעות רבות וצרות אשר לא כתובים בספר התוכחה על כלל ישראל כלו, טובה לי שורה אחת של נחומי אב מהרה”ק מבאיאן, אשר לא יפזר ויורה מלח על הפצע הפתוח, ממכתב כזה שעוד מכאיב הלב ומפיש צערא.-

בכל סביבתנו ומחוזנו נתעורר שוב המשחית. הפחד ומגור מסביב קשים מנשוא. גם אנו מפחדים ומתייראים אף שכבר מנוקה המקום בי”ג נפות וכ”א טרוד בעבודתו. זה היום שמעתי שבע”ה בפה הי’ מנוחה ושכך באה פקודה מגבוה, יתן ד’ ולא תאונה אלינו רעה. אחינו כל בית ישראל ישמרם ד’.

ועתה אודיעך, כי החגים עברו עלינו בע”ה במנוחה. התפללנו במקומות אחדים. ואף הקיצונים שבמחנה, שמעולם לא הריחו ריח תפילה בציבור, שקדו ובאו כולם לבית התפילה. לא להזכרת נשמות בלבד כ”א במשך כל התפילות. כמ”כ הי”ל אתרוג וארבעה מינים, כמדומני שהי’ מהיחידים במדינה. ועתה מה ד’ שואל מעמנו – הבה נקוה כי כל הרשעה כולה כעשן תכלה ותחל שנת גאולה לנו ולכל ישראל להנצל מכל פגע רע וכל תקלה, והקב”ה יכלה דבר וחרב ורעב ושבי ומשחית מעלינו ומעל כל בני בריתו.-

ועתה ידידי היקר, כתבתי לך באריכות. כמדומה לי שנעשה נקל על לבבי בעת אשפוך שיחי לפני סיעת מרחמוהי. דונני איפה לכף זכות ואל תשימני למפטפט ומרבה דברים.

כתוב נא גם אתה מכתב ארוך ומפורט מכל מעשיך ובעיקר ממצב הכללי של עירך וסביבתך, אם המגפה נעצרה, ואם יש לך איזה ידיעות ממי מחברינו ומכירנו ושאר פרטים.-

הי’ ברוך וחיה בטוב

שלך הנאמן בכל לב

(מכתב מאת הרב צבי אלימלך לובלין הי”ד, שהתפרסם במחקרו של ד”ר דוד זילברקלנג)


הרב צבי אלימלך ב”ר ישראל ליב תלמוד מגלוגוב שבגליציה, נולד בשנת 1912 והיה תלמיד יקר של רבי מאיר שפירא בישיבת חכמי לובלין.

הרב יצחק פלקסר כותב עליו בהקדמת ספרו שערי יצחק על מסכת נדרים:

הנה הוא יושב מצדי אלימלך גלאגאווער קוראים לו על שם עירו, עם כובע גליצאי של סעמט, פאות מסולסלות בנוסח גליציא, כל שעות היום לרבות שעות הלילה לא פסק פומיה מגירסא, לומד בקול ובחשק רב כל מעיינו בהלכות או”ה, שו”ע ופוסקים, ובקיאותו בהם היתה במידה לא רגילה, לימים נתמנה דומ”ץ בעיר לובלין.

הרב שמואל תנחום רובינשטיין, אב”ד בתל אביב, מספר על היכרותו עם הרב צבי אלימלך (הובא באור במאיר ב, עמ’ 243):

התרגלנו לראות את ר’ צבי אלימלך “הגולגובי” יושב בפינתו וחוזר בשקיד על לימודו. בקול רם וערב, וכל אימת שאני מזכר בשקידתו, הוא מחייב אותי לחזור על גרסתי הישנה, לשמור עליה שלא תשתכח ממני ולא להתחייב בנפשי.

בשנת תרצ”ב, בעודו תלמיד בישיבת חכמי לובלין, כתב חידוש בעניין שעיר המשתלח. המכתב מופיע בשו”ת מקדשי השם סימן ע, והוציא לוחות שנה ובהם פירוט של הדף היומי. בשנת תרצ”ז הוא מוזכר בספר “מחשבת הקדש” כדומ”ץ בלובלין.

תחת הכיבוש הגרמני עבד הרב תלמוד יחד עם היודנרט בגטו לובלין, והתקין לטובת הציבור לוחות שנה עד לשנת תש”ג. הלוח נועד לשארית היהודית שנותרו בלובלין ולהפיח בהם תקווה לעתיד. באותה שנה גם עבר לפני התיבה כשליח ציבור, לאחר שחזנים הקבועים כבר נרצחו. קצין גרמני שהיה ממונה על מחנה העבודה שבו נכלא הרב תלמוד, כתב עבודת דוקטורט על ישיבת חכמי לובלין, נתן לרב צבי אלימלך תלמוד מכונת כתיבה על מנת שירשום את זיכרונותיו מתקופת לימודו בישיבה וימסור לו את מכתביו מידי יום ראשון. הרב ניצל זאת גם לכתיבת מכתבים נוספים.

הרב תלמוד ומשפחתו נרצחו במיידנק בשנת תש”ג.

לאחר שחרור לובלין בידי הסובייטים, בחודש 07.1944, התברר שהגרמנים הנסוגים לא הספיקו להשמיד את ארכיון היודנראט. הארכיון נמצא במשרדי המחוז והועבר למוזיאון העירוני ומשם למכון ההיסטורי היהודי בוורשה. בין שאר המסמכים שנמצאו נמצא גם המכתב שלפנינו.

כפי שניתן לקרוא במכתב – הרב מודע לגזירת הכליה שמחכה להם, ומרגיש שכל השערים ננעלו בפניו חוץ משערי דמעה. הוא רצה לקוות שמכתב זה יישאר לזכר עולם לשמו, לשם אבותיו, לבנו האהוב, וייזכר מפעל חייו להועיל לכלל, לתקן פרצות הדור ולהפיח רוח חיים חדשים בקרבו. אך לא האמין שהמכתב ישרוד.

אבל המכתב הזה, שכותבו חשש שלא יוודע לאיש, שרד והופץ ברבים.

כשבעים שנה לאחר שנרצח הרב צבי אלימלך תלמוד בתא גזים במחנה המוות מיידנק, הוקרא מכתבו בשידור השנתי של הרב צבי הירש וינרב לרגל תשעה באב, והובא לידיעת אלפי מאזינים בשש עשרה מדינות.

עם פרסום המכתב באתר “תורתך לא שכחתי” – נקווה שהוא יגיע לציבור רחב, עד שכל תלמיד בישראל ידע על הרב צבי אלימלך תלמוד, שגם מעומק החושך כשידע על נוראות ההשמדה, המשיך לפעול לתועלת הכלל, לשפוך דמעות על צרות העם ולהתפלל שלא נשכח את הנרצחים.

תמונת חיים אריה ברגלס הי"דהרב חיים אריה ברגלס הי”ד, חברו של הרב צבי אלימלך תלמוד, היה תלמיד חכם ועילוי, מצעירי “אגודת ישראל” ומבוגרי “ישיבת חכמי לובלין”. הוא נמנה בן אלו שניצלו, זמנית, משילוח למחנות ההשמדה באמצעות קבלת דרכון ממדינה דרום אמריקנית, ונכלאו במחנה וויטל. אשתו היתה בת דודה של הרב ד”ר שאול ווינגורט, חתנו של הרב אליהו בוצ’קו ממונטרי ושותפו של חיים ישראל אייז. שלושתם היו מפעילים העזרה והצלה בשוויץ. במכתבים מתוך מחנה ווייטל ממריצים הרב ברגלס והרב הלל זיידמן את פעילי ההצלה, לפעול להצלת רבני וורשה ובהמשך לפעול להצלת אסירי ווייטל. למרות ניסיונות הצלה רבים ומתמשכים מצד גופים וגורמים רבים החל מסוף 1943, נשלחו רוב רובם של אסירי ווייטל, לקראת שבועות תש”ד, בשני משלוחים, מוויטל למחנה דראנסי ליד פאריז, ומשם גורשו להשמדה במחנה אושוויץ-בירקנאו. בין הנספים היו גם הרב חיים אריה ברגלס, אשתו אלטה וחמיו הרב שבתי רפופורט. הי”ד. רק מעטים הצליחו להתחמק מהמשלוחים.

מקורות: אתר רבנים נספו בשואה, אתר Forbes Israel, מאגר השמות באתר יד ושם, פרסום בדף הפייסבוק של הרב אמנון בזק, אתר OU, על יומנים ועל שואה – באתר Jewish Action, מכתב זעקה של הלל זיידמן ממחנה ווייטל מאת חיים שלם.

עוד ראה:

David Silberklang, Gates of Tears: The Holocaust in the Lublin District.
תעודות מגיטו לובלין: יודנראט ללא דרך. בלומנטל, נחמן, ירושלים : יד ושם ; תשכ”ז.‏

 

הערה: מספר מקומות במכתב לא היו ברורים לי דיים ונאלצתי להשלים את הכיתוב על פי ההקשר, כמו כן ישנן כמה טעיות הקלדה בולטות שתיקנתי בנוסח שלפנינו.

לוח שנה לובלין תש"ג

 

מספר הצפיות במאמר: 30

הספד על אלפי חיילים יהודים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה ולא הובאו לקבר ישראל / הרב דוד רייז הי”ד

לזכר חללי מלחמת העולם הראשונה שלא נודע מקום קבורתם

בפקודת המלוכה הגבוהה והנשאה, התאספנו לשאת אזכרה לאלפי רבבה, אנשי צבא שנפלו בשדה המלחמה. שמעו זאת כל העמים, האזינו כל יושבי חלד, איך היה לשמה כרגע ספו תמו בן בלהות. בנים יקרים עולפו בראש כל חוצות, יונקים מדוקרים מאשפתות וחיצים, היו דומן לאדמה. מושלכים כנבלי וחרסי שדה, היו מאכל לעוף השמים וחיתו שדי, נחלים שטפו ופרצו מדמים הנגרים כמשק גבים, ועליהם יסובב מאמר ירמיה הנביא אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכה להולך ולא ישוב עוד אל ארץ מולדתו. הכונה העטופה במאמר כי מי שמת על מטתו במקום מכיריו ויודעיו כדרך כל הארץ אין הרגש בכי וקינה ומספד תמרורים מתעורר להדאיב לב הנשארים כמי מי שמת בארץ נוד ואין איש יודע ערכו ותפארתו ונאבד זכרו. כי כל האנשים יתנו לו יקר וכבוד האחרון במידה מדודה ושקולה לפי מהללו, בכו בכה להולך ולא ישוב עוד אל ארץ מולדתו. יוסיפו לבכות בכיה רבה תאניה ואניה על ההולך לארץ נכריה ושמו וערכו ותהילתו לא נודע שמה ולא ישוב עוד ארץ מולדתו ויהיה שמה לחרפות ולדראון, איך נדמנו ונשכח מלבינו אסון הנורא סואן ברעש מלחמה ארורה, משנת תרע”ד הארץ וכל יושביו, נדדו וברחו ועזבו כל חילם ורכושם והיו לשמה וביזה. אמנם לכל יש תמורה, אך לאלפי אלפים רבבות נפשות האובדות בזעם ודם שוטף אין חליפות למו, הם הלכו לאבדון ואת נשיהם ועולליהם וכל צאצאיהם עזבו לאנחה יגון ותוגה מאין הפוגות. וישאלו להם עטופים ברעב, ערומים ויחפים, אגלי דמעות כנחל שוטף ירבו על חסרון לא יוכל להימנות מכיליון חרוץ בשצף קצף בעת חרי אף הגדול הזה. וחוב גדול מתחולל ומוטל עלינו להרים קול בבכי על אבוד אלפי אלפים נפשות יקרות תלמידי חכמים וחסידים ואנשי מעשה שלא יהיה עוד זכר לנו.

בשבת דף ק”ה ב’ אמר רבי שמעון בן פזי משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב”ה סופרן ןמניחן בבית גנזיו, שנאמר נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתיך. והנה הדקדוק מבואר ספירה זו מה טיבה ואיזו פעולה נמשכת מהספירה ההיא, וגם עניין ההנחה בבית גנזיו. והמהרש”א ז”ל בחידושי אגדות ביאר דההנחה בבית גנזיו היינו באוצר של יראת שמים, וכדאמרינן אין לו להקב”ה באוצרו אלא יראת שמים, וכדכתיב יראת ה’ היא אוצרו, יעויין שם. אלא יש להבין מה טואבינו ע”ה שהיה לבבו שלם בעבודתו ב של הורדת דמעות להחשב בכלל אוצר יראת שמים. וכבר נתעורר כזה האפיקי יהודה ז”ל בדרוש נחל דמעה. ויתכן לומר בביאור המאמר על פי דברי העקידה ז”ל פרשת בראשית שנתעורר דהלא הקב”ה רואה ויודע כל הדורות, וידע שדור המבול ודור הפלגה עתידין להשחית את דרכם ולחטוא ולמה ברא אותם להשחיתם מן הארץ אחרי כן, וביאר שם להסיר תלונת הרגש זה, דהלא שלימות האנושי הוא קשה מאוד אצל האדם הקרוץ מחומר ואי אפשר לו לבוא לידי שלמות זולת אחרי רואו הדורות הראשונים שחיו לפניו, ובמה טעו כל אחד בטעות שלו ודעתו הכוזבת, ורואה את אשר נעשה להם בגמולם, בהשכלה ההיא ילך לאור דרך החיים, וזה האיר נתיב היושר לאברהם אבינו עליו השלום שהיה לבבו שלם בעבודת השם אחרי רואו דורות שלפניו במה שטעו והושב גמולם בראשם ומשפטם החרוץ להם. והדמיון להשתלן הנוטע אילן ונוטע ומרכיב גרעין באדמה ונצמח ממנו אילן שאיננו נאה ופירותיו אינם יפים וכורת ענף מהאילן ומרכיבו ומבריכו, וגם עוד לא יפיק רצונו מהרכבה ההיא עד אשר ימצא ההרכה הנכונה שישבע רצון ממנה. והלא השתלן ידע מקודם כי הנטיעה הראשונה היא איננה עוד הנכונה והישרה ולא תצלח לעשות פרי טוב למאכל ותאווה לעינים, בכל זאת לא ימנע מיגיע כפיו בהנטיעות הראשונות למען ימצא תכלית המאושר לבסוף. כן לא נמנע הקב”ה לברוא הפחותים ההם מפני הפעולה הנכונה והטובה שעתידה מאפשרים לצאת מהפחותים ההם. יעוין שם, שזה תוכן כוונתו שם. זאת תורת העולה, מדבריו כי לתועלת השגת השלימות שיקנה האדם טוב לו שיראה ויביט ויבין מה שהגיע למי שהיה לפניו כשפנה לבבו מדרך הישר.

והנה ענין ההספד שהפליגו חז”ל שם בשבת דף ק”ה ב’ עד שאמרו כל המתעצל בהספידו של חכם ראוי לקברו בחייו. ויתכן להבין על פי מה שכתב החובת הלבבות ז”ל בשער חשבון הנפש אופן הט”ז, כי כאשר יחשוב האדם עם נפשו על אורך עמידתו בעולם ויזכור כי קהל מחבריו נסעו לעולם האחר קודם ממנו, בעת שהיתה תקוותם חזקה לחברת זה העולם ולא ראה לנפשו יתרון שיתחייב האחרו יותר מחבריו וזולתו, יקצר בתוחלתו ויוחיל לאחריתו ויחשוב עם נפשו קודם יום החשבון. ואמר אחד מן החכמים, מי שקד המוות לפניו תיקן את עצמו. ואמר החכם, לב חכמים בבית אבל, ואמר, טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לב, רוצה לומר בחי, כלומר המבין ומכיר ואומר לאדם הבל דמה. וזה תורף דבריו. וזה תכלית ההספד שעל ידי הרגש ההספד יעורר לבהו לחשוב חשבון נפשו פן גם הוא נקרא להשיב פיקדונו וכשאדם מעורר עצמו ובלבבו יבין תכלית זה ומספיד את החכם ויר(גי)ש בהרגש זה, אז טוב ויפה לו להישאר בין החיים, לעשות חיל וחוסן בקניין השלימות, שזה תכלית ועיקר שורש החיות לאדם על פני האדמה. לא כן מי שלבבו רחוק מהרגש, זה אדם להבל דמה וראוי הוא לקברו בחייו, לפי שאין פחד המוות נגד עיניו להחזירו למוטב להפיג אחריתו, כי זה כל האדם ותכלית בריאתו.

(מתוך זכור לדוד, תחילת “הספד שאמרתי בבית הכנסת הגדול על אלפי אנשי צבא שנהרגו ואין זכר למו”)


הרב דוד רייז נולד בשנת תר”ל לאביו ר’ יהושע, שהיה סוחר בברודשין (בוהורודצ’אני), שהיה מיוחס למשפחת רבנים.  הרב היה תלמידו המובהק של הרב שרגא פייבל שרייער, רבה של ברודשין, ונסמך להוראה מהגאון הרב יצחק שמעלקיס בעל שו”ת בית יצחק. הרב דוד היה חסיד צ’ורטקוב, שהיה רב בקניהניטש, ואחר כך בסאהל, ומתחילת תרע”ב היה אב”ד בקולומיאה, וניהל בביתו ישיבה למספר מועט של תלמידים. היה אהוב על הבריות בנועם הליכותיו והיותו חריף ובקי בכל מקצועות התורה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה שהה בגרויסוורדיין. בשנת תרצ”ג יצא לאור ספרו שושנים לדוד – בדבר הלכה באורח חיים ויורה דעה, ובשנת תרצ”ו יצא לאור ספרו זכור לדוד – הכולל שלשה עשר דרושים ובהם שני פלפולים, וכן שנים עשר הספדים. בין דרשות נמצאות גם הדרשות הבאות: דרוש לסיום הש”ס, דרוש התעוררות רחמים להניא עצת המפריעים הקמים במדינת רוסיא הסוביטית להעביר את ישראל מדת אמת ודרוש התעוררת בעת גבר האויב הערבי לקחת את הכותל המערבי בירושלים. בין ההספדים שכתב ישנם גם הספרדים על האדמו”רים מטשארטקוב (בתרס”ד ובתרצ”ג ), מבאיאן, מרימינוב, מבעלז ומוויזניצע, הספד על החפץ חיים, דרוש להספד ותמרורים אל הרג ואבדן אחינו למאות אלפים ורבבות נפשות ישראל במדינת רוסיא, באוקראינה ובשאר מחוזות, ומספד רב ואבל גדול לקול השמועה הרעה, הרוג ואבד מיתר הפליטה, מרעש המלחמה הארורה עת גבר אויב בלבוב המעטירה. הרב דוד רייז נספה בשואה בשנת תש”א. הי”ד.

בן אחיינו, היה השר ד”ר יוסף בורג.

בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ונסיגת הפולנים מהאזור, נכנסו לעיירה ברודשין איכרים אוקראינים חמושים בגרזנים, ואיימו לפגוע ביהודי המקום. כעבור מספר ימים נכנסו לעיירה הסובייטים, וישבו בה עד לכניסת הגרמנים למקום ביוני 1941. בספטמבר 1942 חוסל היישוב היהודי בעיירה, שמנה באותה עת כ-900 איש. יהודי העיירה גורשו לסטניסלבוב, וגורלם היה זהה לגורל יתר יהודי המקום.

מקורות: אנציקלופדיה לחכמי גליציה ח”ד עמ’ 914-916, Wikiwand.

ראה: רבני העיירות ברודשין וסאהל בגליציה , מאת מאיר וונדר, בתוך קובץ הציונות הדתית ג (תשס”א) עמ’ 368-374.

מספר הצפיות במאמר: 8

דווקא בעת צרה ליעקב, בחשכת הלילה והאפלה, יאיר לנו אור תורה כעמוד האש / הרב אברהם יצחק פרלמן הי”ד

התורה - עמוד האש של ישראל

ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו.

בתכלית הבריאה

ידרשו החכמים ויחקרו הנבונים בעיקר תכלית הבריאה בכלל ובתעודת האדם מבחר כל היצורים בפרט מה מטרתו ומגמתו בכל עמלו שיעמול תחת השמש ובמה יזכה דרכו על הארץ, במה ישביע נפשו השוקקה הצמאה והעייפה אשר לא תדע מנוחה ומרגע, כמאמר הכתוב והנפש לא תמלא. והנה מר שהורונו חז”ל הוא שתכלית הבריאה כולה שמים וארץ וכל צבאם הוא לכבודו יתברך שמו, וכמו שאמרו במסכת יומא דף ל”ח כל מה שברא הקב”ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכו’. ויצא לנו מזה, שחובת האדם בעולמו הוא לאחוז בכח מעשים שתולדותם זה הענין, והוא שכל קיומו בעולם יהיה מעין שיר הכבוד למלך הכבוד והקב”ה יתפאר בו. ואם תעמיק עוד בענין תראה כי מכיון שערך הכבוד ומושגו הוא לפי ערך המכבד והמתכבד, יוצא מזה מכיוון שהקב”ה שהוא בלתי גבול ובלתי תכלית, דורש מאת האדם לכבדו, אם כן הכבוד הזה הוא בלתי גבולי ובלתי תכליתי תלא דעת האדם להשיגו ולשערו ורק בהדבקו בתורת ד’ שהיא כלי חמדתו יתברך שמו וראשית קנינו שקנה בעולמו, ובראשית ברא בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ואך על ידי שיחו והגיגו בתורה יומם ולילה, רק על ידי זה, יש לו להאדם תקוה ונוחם בעולמו. ורק זה כל האדם ובזה הוא משלים את הכתר, וכמאמרם באבות, אין כבוד אלא תורה. ומכיוון שהתורה היא רק מורשה לקהלת יעקב, הרי רק עם זו יצר לו ד’ שתהילתו יספרו ורק לנו עם קדוש התעודה נתונה לזה, ולכן בגילה עצומה בחדווה נפשית, נברך ברמה מידי יום ביומו, ברול אלקינו שבראנו לכבודו. ובמה? במה שהבדילנו מן התועים, בזה שנתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו.

במעלת התורה

אשה יראת ד’ היא תתהלל, זה דורו של ר’ יהודה בר’ אלעי (סנהדרין דף ב’).

מתוך הסתכלות עמוקה ועיון חודר במאמרי חז”ל, מתברר לפנינו העיקר הזה עד כמה גדולה מעלת הדבקות בתורה עד שאין מדרגה למעלה הימנה. מתוך הפלגתם היתרה בשבחם של הדור שבו נפרץ לימוד התורה במידה רבה למאד, עד כדי מסירת נפש, ויחוסם אליו עד שהדור הזה עולה למעלה גם על דורו של משה ויהושע, מתגלה לפנינו העיקר היסודי, כי התכלית הנרצה וחפץ ד’ בעולמו הוא רק הדבקות בד’ ותורתו. וזה הוא פרי כל הבריאה כולה. ובא הסתכל בדבר, הרי דורו של משה זה דור דעה, הדור שזכה לראות בעיניו מחזות אלקים, הניסים והנפלאות, קריעת ים סוף, ירידת המן. זה הדור שגם השפחות זכו לראות מראות אלקים, מה שלא ראה יחזקאלי בן בוזי הכהן וכו’ וכמדומה לנו שאין  לך מדרגה למעלה הימנה. ואמנם כן, הלא רק לפניהם מחזות אלקים נגולו, וארובות השמים רק לפניהם נפתחו. והדור השני, זה דורו של יהושע, הדור שנכנס לארץ, שלחם עם הל”א מלכים וכבש ארצו מידם. זה הדור שראה בעיניו שלטון האדם בצבא השמים והכניעם לרצונו ופקודתו שמרו הקשיבו לקול המפקד ברמה שמש בגבעון דם. כמדומה לנו שאין להעלות על הדעת שיהיה מדרגה יותר רוממה הימנה, ובכל זאת חז”ל ברוח קודשם אחרת שפטו, עמדו על עומק הדברים וגלו לנו האמת הברור, שבכל רום מעלתם של שני דורות הראשונים עדיין לא הגיעו למדרגתם העליונה עד שהקב”ה יתפאר בהם. ויש לך דור אחרון בזמן וראשון במעלה, ודווקא משנות הגלות, מימות החושך והאפילה. זה הדור עולה הרבה הרבה, בלי שעור וקצבה, גם על דור דעה זה דורו של משה וגם על דורו של יהושע. ואיזה הדור? זה דורו של ר’ יהודא בר’ אלעאי, וכמו שדרשו בסנהדרין דף כ’, מאי דכתיב שקר החן, זה דורו של משה ויהושע, והבל היופי, זה דורו של חזקיה. אשה יראת ה’ היא תתהלל, זה דורו של רבי יהודא ברבי אלעאי. אמרו עליו, על רבי יהודא ברבי אלעאי, שהיו ששה תלמידים מתכסים בבגד אחר ולמדים תורה. ועכשיו הסתכל בדבר, בא וראה וחשוב, והתעמק חקר, מהו המושג של הדבקות בתורה, כמה נערך ענין זה בשמים, גדלה ורוממותה עד שגם הדורות של משה ויהושע, כאין וכאפס נחשבו כלפי דור זה שמסר נפשו על כבוד התורה ושקידתה. ואיזה דור של רבי יהודה ברבי אלעי.

גבורה ותפארת

חן ויופי! מהו חן? ומהו יופי? כל המבין דבר לאשורו יכיר לדעת כי החן באמת מתנת חנם. אין להגדיר בפרטיות טעמו של החן ואין להגבילו באיזה גורם לאותו החוט של חן מתוח על פני אותו האיש המחונן בחן. הרי לכאורה אין כאן יופי ואין כאן חכמה ולא מדות תרומיות וכיוצא בזה, חן יש כאן. ואמנם אין הקב”ה ותרן. אם האדם מחונן מהשגחה העליונה בחן בעל כורחו יש לו להאדם איזה גורם, איזה נקודה אשר למענה ובעבורה נתונה לו המתנה הזאת. נמצא כי החן הוא בלתי נתפס בגורם ממשי ורק הוא נמצא.

אבל היופי יש לו מציאות יותר שלמה ויותר ממשי, אבל גם הוא מציאות בלתי מתקיים בקביעות ממושכה ותמיד הוא במצב ארעי וזמני, ולרוב הוא תלוי בימי הנעורים רק או מסוגלים ביותר להמצא הקיים היפים שנותנים הברק החיצוני לתאר פני האדם. ומכיון מעברו על האדם רוב שנותיו ופניו נעשים קמטים קמטים, קמעא קמעא הולך וסר מאור פניו, והנוי והיופי הולכים ומסתלקים. וזה המשל. ועתה אל הנמשל. הנה התקופה הראשונה של עמנו העליה ממצרים, כל הנסים והנפלאות, קריעת ים סוף וכו’ וכו’ זה היה בגדר מתנה לעמנו מאוצר מתנת חנם. והמדרש ידוע מה שטען שרו של ים, מה נשתנו אלו מאלו, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה ורק בחמלת ד’ יתברך שמו על עמו ומשמרו את השבועה לאבותינו, וכדברי הנביא, כה אמר ד’ מצא חן עמי במדבר וגו’. אבל אין לזקוף זה על חשבוננו אנו לומר משום גבורתנו, ואין שהקב”ה ותרן, ובטח נמצא בנו איזה מעלה נכונה במה שנבדלנו ממצרים, אבל זה היה משמש רק בבחינה של חן ויופי, כלומר, דבר שאינו קיומו תמידי וממושך, וזה מעין תפארת. אבל גבורה עצמית לא נראה בנו אז בדורו של משה ויהושע, ורק בדורו של רבי יהודא בר אלעאי, רק אז בגלות המר בחשכה ועלטה גדולה ונוראה, בקושי השעבוד, בעניות גדולה ונוראה, עד שקשה לפנינו ליתן מושג להדבר מציאות כזאת, ששה תלמידים מרכסים בבגד אחד, ובכל זאת היו לומדים תורה מתוך הדחק והלחץ הנורא הזה, זהו עז נפש וגבורה ואמיצות הרוח למעלה מגדר האנושי, תגבורת הרוח כזו שהיא בבחינת אשה יראת ד’ היא תתהלל, ורק בדור זה הקב”ה מתפאר בו.

התורה בתור מבצר ומשגב לעמנו

אני חומה, זו תורה (בבא בתרא).

ההתחמשות וההגנה! כמו כל העמים שמתחמשים להגנה עצמית ללחום מלחמת קיומם נגד כל הקמים עליהם, כן עם ישראל מאז ומעולם, תמיד מצא הנחיצות לברא לעצמו האמצעים הנחוצים להגנתו והתחמשותו. ורק כזה נפלינו מכל העמים והלשונות, כל הגוים באים בכח החרב וכולם חיים וקיימים בהבל פיו ברכת יצחק שברך את עשיו בנו ועל חרבך תחיה, וירושה היא להם מעשיו אביהם, וזה שורש נשמתם וחייהם, ותמיד המה מתחמשים בכח האגרוף.
ויש שאנו שומעים שיחות העמים שחפצים המה להשתחרר מהברכה ההיא, ורוצים הם להקל עולם ממנה, רוצים המה להפטר ממשא החרב הזה, אבל באמת צביעות וזייפנות היא זאת להם. זהו שקר עולמי, שכבר עמדו עליו הנבונים והחכמים ובשום אופן לא ישתחררו מן הברכה ההיא שנתברך עשיו אביהם בה. ויעקב הגנתו בקולו, זה שנאמר בו הקול קול יעקב והידים ידי עשיו. וכמדרשם, בזמן שהקול קול יעקב, אין הידים ידי עשיו. גם ליעקב נחוצים כלי הגנה, וגם במדה יותר רבה, יען כי רבים קמים עליו. ומה רבו שוטניו מכל העברים ובכל הדורות ובכל הזמנים, ותמיד הוא נלחם בחרף נפש ותמיד הצליח בידו להחזיק מעמד. ומה כחו כי עז, מהיכן הירק הזה חי? להשאלה ההיא אך תשובה אחת היא, התורה היא מעוזו והיא מגינו, כי הם חיינו ואורך ימים ובהם נהגה יומם ולילה. ותיכף בהלך עמנו בגולה, תיכף נתחמשו בכח התורה, ויבנה וחכמיה היו הכלי זיין שלנו, האון והגבורה לנו בשנות דור ודור, כי מיבנה וחכמיה יצא לנו כל אוצר התורה והתלמוד. זה הספר שטמנו שאבנו חיים ואור. ויבנה וחכמי הוא כח המגין שלנו מאז ומעולם, ובכח יבנה וחכמיה, חיים אנו וקיימים גם היום, ורק בכח יבנה וחכמיה החזקנו מעמד עד היום. ובהעיפנו עין לראות כל הדורות החולפים הגלות הארוך והימים הרעים שחי עמנו ההרפתקאות, הטלטולים והנדודים, הגזרות והשמדות האינקוויזציאות של המדינות השונות, המסעות של ימי הצלב וכו’ וכו’ וישראל לא אבד בגוים והחזיק מעמד, הוא אך ורק בכח ההתחמשות של יבנה וחכמיה, וכמאמרם ז”ל, אני חומה, זו תורה, ושדי כמגדלות אלו תלמידי חכמים.

וממוצא דבר אנו שומעים תשובה ניצחת להחיצונים שבאים בטרוניה על העוסקים בהרחבת התורה ועל מדפיסי ספרים, ובאים וטוענים האם אין די לנו בהספרים הרבים שכבר הנחילונו הראשונים והאחרונים, ובפרט בדור הזה, שעמנו מתמוגג בים של דמעות, הצרות והתלאות, העניות והדלות שורר מכל צד, ואתם הרבנים אומרים שירה. ובזה יקפחונו בשאלות, ואנחנו נשיבם אמנם כן, זה כח ישראל סבא, בכל הדורות ובכל הזמנים, ודווקא בעת צרה ליעקב, דווקא בחשכת הלילה והאפלה, אור תורה יאיר לנו נתיב כעמוד האש. ובדורו של מרדכי הצדיק כשעמד עליהם המן הרשע להשמיד ולהרג את כל היהודים, מנער ועד זקן טף ונשים, למד אז מרדכי לתלמידיו הלכות קמצה. כמו שאמרו במגילה, ודורו של רבי יהודה ב”ר אלעאי לנו לעינים שבל יפול רוחנו. הבה ונתחזק לד’ ותורתו, וד’  יעזור לנו.

המחבר

(פתיחה לספר פני אברהם)


אברהם יצחק ב”ר טוביה פרלמן הי”ד, נולד בטלז בשנת תר”ן (1890) לאביו הרב טוביה. למד בישיבות טלז וסלובודקה. נשא לאשה את מרת מלכה לבית יפה. כיהן כרבה של סקודביל (שקודוויל) שבליטא, החל משנת תרע”ג (1913). היה מגדולי רבני ליטא בדורו.

בשנת תרפ”ח (1928) הוציא לאור את ספרו “פני אברהם”, שו”ת, חידושים ובאורים בסוגיות הש”ס ובשיטות הראשונים וברורי הלכות ברמב”ם ז”ל ונושאי כליו ובד’ חלקי השו”ע.

הרב נספה ביער פוזאי ב- 07.1941 , ויש מי שכתב שהרב ויהודים נוספים נורו למוות בידי ליטאים, זמן קצר לאחר הכיבוש הגרמני שם. ויש מי שכתבה בדף עד, שהרב נספה בתאריך15.9.1941 (כ”ג אלול תש”א).

מקורות: רבנים שנספו בשואה, דפי עד באתר יד ושם, ספרי זכרון ליהדות ליטא.

מספר הצפיות במאמר: 4

בענייני ביטחון בישועת ד’ ואופניה / הרב מאיר ליב פרייא הי”ד

אופני הביטחון בה'

נקדים דברי ספר דברי יצחק מסכת מגילה, שמביא בשם הרב הצדיק מורנו ורבנו הרב משה ליב מסאסוב זי”ע, שפעם אחת בא אליו חסיד אחד להסתופף בצלו ולשמוע לקח מפיו, וכאשר נפטר מאתו ליסע לביתו, הנה דרכו והילוכו של הרב הקדוש הנ”ל היה ללוות כל אורח הבא אליו עד מחוץ לעיר. וככה עשה גם לאיש הזה. הנה החסיד ההוא אורח ברגליו הלך, אמתחתו הפשיל על כתפו, כי לא השיגה ידו לשכור עגלה לנסוע לביתו, ובקש את רבו הצדיק שיברכו גם בזה שיזמין לו ד’ יתברך עגלה לנסוע לביתו, כי קשה לו ללכת ברגליו ולשאת אמתחתו עליו. הנה דבר הרב הצדיק אליו לאמר: חז”ל אמרו לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ד’ יהבך (תהלים נ”ה) אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה אזילנא בהדי האי טייעא וקא דרינא טונא ואמרי לי שקול יהבך ושדי אגמלאי (מגילה י”ח). לכאורה הדבר הוא לפלא, איך חכמינו ז”ל אשר כל רז לא אניס להו הוצרכו ללמוד פירוש המקרא הזה מההוא טייעא. אך הענין הוא כך, כי רבנן הללו בהיותם מתבוננים במידת הביטחון, אשר דוד המלך עליו השלום הזהיר אותנו עליו בזה הפסוק, הנה היו מסופקים עד כמה צריך להיות בטחונו חזק בבורא יתברך, כי הנה יש בזה ב’ אופנים, על דרך משל בנידון שלפנינו, שאתה צריך עגלה לנסוע לביתך. הנה אופן אחד מאופני הביטחון הוא שתבטח בד’ שיזמין לך עגלה נוסעת לנוכח דרכך, ואתה תבקש את העגלון שיאספך אל תוך מרכבתו, והוא ימלא משאלתך. אולם יש עוד אופן אחד בביטחון יותר גדול, דהיינו שהביטחון יהיה כל כך חזק שד’ יתברך יזמין לך עגלה עוברת לפניך, ובאין אומר ודברים מצדך, הנה בעל העגלה מעצמו יאמר לך: עלה אלי אל המרכבה. וזהו ענין אמרם לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ד’ יהבך, עד כמה צריך להיות בטחונו חזק בד’. עד שסיפר רבה בר בר חנה ואמר זימנא חדא הוה אזילנא באורחא בהדי האי טייעא, וקא דרינא טונא, ואמר לי שקול יהבך ושדי אגמלאי. הנה האי טייעא מרצון עצמו אמר לי שאתן משאי על גמלו, מבלי הקדמת מבוקשי אליו בזה, ולמדו מזה שהביטחון צריך להיות כל כך גדול וחזק באופן השני שזכרתי. הנה כה היו דברי הרב הצדיק אל החסיד ההוא. ויהי הוא טרם כלה לדבר, וישאו עיניהם ויראו והנה עגלה מרקדה משרכת דרכה דרך העיר אשר החסיד הדל דר בה, ובבואה לפניהם העמיד בעל העגלה את הסוסים ושאל את החסיד ואמר אנה תלך, השיב לו למקום פלוני. ויאמר לו, הלא אנכי נוסע גם כן שמה, עלה אל המרכבה ושב עמי ונסעה יחדיו. ובא האות והמופת אשר דבר איש האלקים אליו. עד כאן דברי ספר הנ”ל ושפתים ישק.
ב’ אופני בטחון הנ”ל הנה היו במציאות גם אצל יוסף הצדיק. האחד שיכנע את עצמו ויפנה אל שר המשקים לחלות פניו להזכירו לפני פרעה. והשני שיבטח בד’ ששר המשקים כאשר יתבשר שהושב על כנו, יפנה מעצמו אליו ויאמר ידעתי שלא עשית פה מאומה כי שמוך בבור וגם עשית עמי טובות עת שבתי פה, על כן בשכר זאת אזכירך לפני פרעה ואשתדל להוציא ממסגר נפשך.
הנה יוסף, הצדיק בחר לו דרך הראשון. ועל שלא עלה בביטחונו במדרגה היותר גבוה מזה, נתאחרה ישועתו לבא, כמו שנתבאר והוצרך להמתין עוד ב’ שנים.
מעתה נתבאר כוונת המדרש. פתח הדרוש אשרי הגבר אשר שם ד’ מבטחו, זה יוסף שבטח בד’ כשפנה אל שר המשקים, כמו שכתוב (תיבות “אשרי הגבר אשר” נמשכות גם למטה כדרך המקראות וכאילו כתיב) ואשרי הגבר אשר לא פנה אל רהבים ושטי כזב. פירוש, אבל יותר ממנו מאושר אותו הגבר שלא פנה אל רהבים ושטי כזב, אלא בוטח בד’ שהם יפנו אליו מעצמם ומרצונם. וזהו המעלה הנשגבה והעליונה במידת הביטחון, אשר לא עלה עליה יוסף. ובעבור שפנה הוא אל שר המשקים ואמר לו כי אם זכרתני והזכרתני, לא היתה ישועתו ממהרת לבא ונתוספו לו עוד ב’ שנים. ואתי שפיר.
אם נחקור ונדרוש על סיבת כך וכך עבירות קלות וחמורות השכיחות בעוונותינו הרבים כמו חילול שבת, משא ומתן שלא באמונה או בדברים האסורים, גידול בנים שלא ברוח התורה, ביטול תפלה בציבור וכדומה, נמצא ששורשן ומקורן, על פי רוב, חסרון או קוצר הביטחון, כי אינו בטוח שמזונותיו הקצובים לו, ימצא אף בדרך היתר, אלא חושב שהכל לפי רוב המעשה והפעולה, ועל ידי זה מחלל קדשי שמים. מה נכונו דברי ספר מא”ד בזה לפרש מה שכתוב ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת (שמות ט”ז) יש לדקדק בפסוק שלפניו אמר משה הנח אותו לפני ד’ למשמרת, מאי טעמא שינתה תורה וכתבה ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת. ויש לומר דרש”י פירש שירמיה הוכיח בני דורי למה אינם עוסקים בתורה, והם אמרו נניח,מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן. אמר להם, ראו דבר ד’, שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם במדבר, הרבה שלוחים למקום להכין מזון ליראיו. עיין שם. הנה התורה בכללה נקרא עדות, ולשמור התורה כראוי יש כך וכך עיכובים ומקטריגים וצריך להיות ביטחונו שלם להתגבר עליהם, בפרט בעניין שמירת שבת הניסיון גדול מאד. אבל אם רואים אנו צנצנת המן שבזה נתפרנסו אבותינו ארבעים שנה בארץ לא זרועה, וזה היה רק בדרך נס לבדו, מעתה אם לא קצרה יד ד’ לעשות כזאת, תקצר ידו, חלילה, אם האדם יגע וטרח במלאכתו ששת ימים ליתן לו כל כך שפע כמו אם היה טורח שבעת ימים, בתמיה. נמצא שראיית צנצנת המן לעינינו הוא סייג וגדר לכל קיומה של תורה, וחז”ל קראו לכל סייג וגדר משמרת, כדכתיב ושמרתם את משמרתי (ויקרא י”ח) עשו משמרת למשמרתי, ומשום בכי שינתה תורה ואמרה ויניחהו לפני העדות למשמרת, לומר לך שאותו צנצנת המן הוא משמרת וסייג לכל קיומה של תורה הנקראת עדות, כי על ידי זה תאלמנה שפתי שקר של יצר הרע המסיתה לחלל שבת ולבטל תורה ותפלה עבור פרנסתו. עד כאן תורף דבריו.
חסרון הביטחון גורם גם כן שנושאים נשים שאינן מהוגנות כדי להשיג על ידיהן ממון רב, והיא במקום אשר יאמר אין מעצור לד’ להושיע אם ברב אם במעט, יאמר הכסף יענה את הכל.
בזמן הזה רבתה המכשלה והרבה בני אדם אין נושאים כלל, כי חוששים שלא יהיה להם לפרנס אשה וילדיה, ואף אותן שיולדו ונתגדלו על ברכי התורה, הרבה מהם נמנעים מלישא סמוך לפירקן, כי רוע מצב הכלכלי נגד פניהם, ואומרים כמעט קט יעברו ימי הרעה ואז נבנה לנו בית, זו אשה. אבל הכל יפצה פיהם, כי מי יודע שהימים הבאים יהיו טובים מאלה, ובין כך ובין כך ינטו צללי ימי בחרותיהם ושרויין בלא אשה ובלא חומה ואין לספר גודל חשבון העוונות שמסתבבות על ידי זה, וגורמים אריכת הגלות בעוונותינו הרבים.
באמת גם האבות אשמים בדבר, כי עליהם הטילה התורה החיוב להשיא את בניהם סמוך לפירקן, כדאיתא בברייתא, האב חייב בבנו להשיאו אשה (קידושין כ”ט) ואם מתרשל לעשות זאת בעתו ובזמנו בעוד שהוא שומע בקול הוריו וסר למשמעתו, יקשה לו אחר כך לתקן את המעוות, כאשר הנסיון מלמדנו. ואולי על זה רמזו חז”ל במה שאמרו (יבמות ס”ב) כל המשיא בניו סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך (איוב ה’) דאם ממתין מלהשיא סמוך לפירקן אז לאחר זמן חכמים הם בעיניהם יותר מאביהם, מה שישר בעיני האב רע בעיני הבן, וכן איפכא. וחילוקי דעות בבית גורמין אי־שלום. מה שאין כן אם משיאו סמוך לפירקן, יסמך עליו הבן גם בעניין זיווגו, וממילא שלום באהלו. על כן כל מי שיראת ד’ נוגע ללבבו ישתדל לתקן פרצה הנ”ל, ואשרי לו.
הגם שמלחמת החיים הלוך וקשה, ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו, וחשכת ליל הגלות ימש ויחשיך עוד, בעוונותינו הרבים, עם כל זה אנחנו בני ישראל בשם ד’ אלקינו נלך, עליו נשליך יהבינו, על רחמיו וחסדיו הגדולים נבטח, שאל יעזבנו ואל יטשנו, וישלח לנו משיח צדקנו, ואף אם יתמהמה נחכה לו, כי בא יבא ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן.

(שבט מישור, חוברת ב, המשך דרוש לפרשת מקץ ולחנוכה, בענייני ביטחון בישועת ד’ ואופניה, הרב מאיר ליב פרי הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 13

הספד על ה”חפץ חיים” – חלק ב / מאת הרב אלחנן וסרמן הי”ד

תמונת הרב אלחנן וסרמן הי"ד

ובזה היה החפץ חיים גדול מכל אדם. כל המעלות שאמרנו היו בו. היה שונא בצע בתכלית, שבזה היה נקי מכל הנגיעות שבזה. השכל ישר והחכמה ברורה והיה ירא ה’ בתכלית. ואיש כזה כשיועץ למי עצה, העצה יצאה מדעת ברורה, ואז העצה מוכרחת להיות נתקיים כמו שאמר. ועוד ראו ממנו, כי כאשר היה מי מדבר אתו, ענה אל המחשבות שחשבו לשאול אותו. מה זה, אין לנו השגה ברוח הקודש, אבל בזה אנו יכולים לבאר את זה, כי הבית יוסף מחבר השלחן ערוך שאל את המלאך, מפני מה כשחולם למי בשינה איזה דבר נורא, רואה את הדבר באופן שאם היה הדבר בהקיץ, אין אדם יוכל לשאת את זה. ענה אותו, כי הנה יש באדם ב’ חלקים, גוף ונפש. הנפש זהו הדעת. הנפש מרגיש. הגוף הוא בשר גידים ועצמות. הגוף אינו כי אם לבוש הנפש. כמאמר הכתוב עור ובשר תלבישני וכו’, הגוף גודר את חושי הנפש. והוא חוצץ להרגיש את הדבר כמו שהוא באמת. תינוק במעי אמו רואה מראש העולם ועד סופו. נפש בלי גוף מכל שכן, וזהו חלום, כי השינה אחד מששים במיתה, ואז הוא מרגיש ביותר. כי הגוף נפשט מהנפש, והגוף אינו גודר את חושי הנפש. כמו שאם נגע יד חסרת עור לתנור חם, נרגש יותר חום מאשר עם העור, יען כי מה שיותר מכוסים הגוף אזי חוצץ יותר להרגיש הדבר כמו שהוא באמת. הרבינו יונה אומר, אדם הראשון שר על בעלי החיים. הגוף הוא בעל חי, הנפש מלאך. והנפש צריך להיות שר על הגוף, שהוא הבעל חי, כמו שאמר החפץ חיים זצ”ל. האדם צריך להרגיש בעצמו כמו שהוא רוכב על סוס פרא, שצריך להחזיק בכל העת בהרסן, שאם לאו אזי הוא בסכנה, והאדם אשר הוא שר על הגוף, אז הגוף גם כן כמו נפש, וגופו אינו חוצץ להרגיש האמת. גוף של החפץ חיים במעשים שלו, עלה למדרגת נפש, ובשביל זה גופו לא היה חוצץ את הנפש, והנפש כשהוא לעצמו הווה מלאך.

בעיני ראיתי כי כאשר באו אליו כמה אנשים היה יודע בעצמו את היחסות שבין איש לחבירו.

החפץ חיים היה מפורסם בכל הארץ. ויש גם כן, להבדיל, רשעים שמפורסמים בכל הארץ. מה בין פרסום של החפץ חיים לפרסום שלהם? אצל הרשעים כל מה שמקורבים להם רואים יותר שהם אנשי הבל. אבל החפץ חיים כל מה שהיו מקורבים לו, ראו ממנו יותר גדולות. החפץ חיים נשמע באמריקה, אבל בפולין ידעו אותו יותר מבחוץ למדינה, ובווילנא ידעו ממנו עוד יותר, מבכל מדינת פולין. בראדין ידעו ממנו עוד יותר גדולות מבווילנא. בישיבת ראדין ידעו ממנו יותר מבעלי הבתים העיר, בני ביתו עוד יותר מהישיבה, ועוד יותר בביתו מי שהיה אצלו יותר מקורב ידע ממנו יותר גדולות, מי שהיה אצלו בחדר אחד, ידע ממנו עוד יותר ויותר.

החפץ חיים אמר מאמר פלא. איתא בגמרא סנהדרין (דף צט) כתיב אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה אם לעמל מלאכה, כשהוא אומר, כי אכף עליו פיהו, הוי אומר לעמל פה. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה, אם לעמל שיחה כשהוא אומר, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הוי אומר לעמל תורה. ולכאורה מוקשה כל המאמר, דמאי סלקא דעתך דנברא לעמל מלאכה, לא יברא ולא יצטרך לעשות מלאכה להחיות עצמו. וכן מאי סלקא דעתך שלעמל שיחה נברא. אבל באמת כל המאמר נכון מאד. מתחילה אמר, דאדם נברא כדי שיעמול עצמו לכבוד ה’, ואחר כך אומר איני יודע אם בפה יעמול לכבוד ה’, או במלאכה, פירוש מלאכת מצוה, והביא ראיה דנברא כדי שיעמול בפה. ואחר כך אמר, איני יודע אם בפה בתורה או בסתם שיחה של מצוה, והביא ראיה דהעיקר נברא כדי שיעמול בתורה. רק זהו ממילא כיון שהוא פה בעולם המעשה, מוכרח לקיים מה שלמד, אבל תכלית בריאת האדם הוא רק בשביל שיעמול בתורה.

פעם אחת ישבתי עמו בביתו ובאה אשה מברנוביץ והציעה לפניו פתקא ורשום עליו חמשה עשר שמות מבני משפחתה, ובקשה שיברך אותם. אמר החפץ חיים שאין לו רשות על זה. ואחר כך כעבור רגעים אחדים, אמר שתכתוב אצל כל שם מה משאלות לבו על מה שיברך אותו. יכולים אנו לראות מזה שהיה לו רוח הקודש. כי מתחילה אמר שלא נתנו לו רשות על זה, ואחר כך אמר שיברך אותם לכל אחד על מה משאלות לבו, כי מסתמא ודאי הרשו לו אחר כך מן השמים.

למרות זה שהיה עניו מאד, שאין אנו צריכים לראיות על זה, מכל מקום ידע בעצמו את גדלותו. וזה מראה לנו זאת המעשה. פעם אחת היה לו לכתוב “קול קורא” לטובת “ועד הישיבות” והרשה את המזכיר שלו שיכתוב את ה”קול קורא” ואמר שיכתוב בו שמי שאין מחזיק את התורה אין לו חלק לעולם הבא. והמזכיר כתב את כל זאת, ואחר כך אמר החפץ חיים שימחוק את זה, כי כמו שפוסקים פה בעולם כך דנין בשמים, כדאיתא בסנהדרין (דף קד) בקשו למנות את שלמה המלך בהדי אותם שאין להם חלק לעולם הבא, בא דיוקנו של אביו ונשטחה לפניהם ולא השגיחו עליו, באה אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם, ולא השגיחו עליה, יצאה בת קול ואמרה להם חזית איש מהיר במלאכתו וכו’ בל יתיצב לפני חשוכים, פירוש בגיהנום וכו’. ולכאורה מאי איכפת לן אם ימנו אותו, הלא בשמים יודעים אם יש לו חלק לעולם הבא אם אין לו. ורואים אנו מזה כי כמו שפוסקים פה בעולם כך דנין בשמים. ולכך החפץ חיים זצ”ל ידע שישגיחו על הפסק שלו, ולכך אמר ימחוק את זה.

הנה יש ב’ חלקים בגמרא. הלכה ואגדה. ולכאורה אנו נאמר שהלכה קשה מאגדה. אבל האמת אינו כן. האגדה קשה מההלכה. כי מהלכה יכול כל אחד להוציא את פסק ההלכה. אבל מאגדה קשה להוציא את פסק ההלכה. החפץ חיים הוציא מאגדה את ההלכה, כמו שרואים אנו מספריו הקדושים. מי שיודע פרק אחד ממסכתא על בוריו הוא איש נעלה, וכל שכן מסכתא, ומכל שכן סדר, וכל שכן כל הש”ס. החפץ חיים היה בקי בכל חדרי התורה שבכתב ובעל פה.

שאלתי את החפץ חיים הנה יש תקופות שונות, תקופת תנאים, אמוראים, רבנן, סבוראי, גאונים, ראשונים וכו’. בשלמא תנאים, אמוראים, יודעים אנו מהגמרא, אבל מנין אנו יודעים למדוד שעד כאן היתה תקופת גאונים, ועד כאן תקופת ראשונים וכו’. ענה אותי שכל אחד יכול לראות את זה, שעד כאן נגמרה תקופה והתחילה תקופה אחרת, שמהלך הדורות הולך בהדרגה, ממדרגה למדרגה, ונתמעט גדלותם מדור אל דור. ופעם שמדור העבר לדור הבא יש חילוק גדול שאינו לפי מיעוט מהלך הדורות, ויודעים שעד כאן נגמרה תקופה והתחילה תקופה אחרת. והאחרון שבתקופה הוא גדול מכל התקופה, כמו רב האי גאון היה האחרון שבתקופת הגאונים, והיה גדול מכולם. כמו שהרב רבי עקיבא איגר, בהספדו על הגר”א מווילנא, אמר מובטחני שעמו נגמרה תקופה, שהוא היה גדול מכמה דורות לפניו ואחריו נתמעט הדור לא לפי מיעוט מהלך הדורות. ועוד אמר לי החפץ חיים זצ”ל, שמיעוט מהלך הדורות בימינו הולך במהירות יותר כמו בדורות הקודמים, שבימינו מהלך עשרים שנה כמו מאתים שנה בדורות הקדמונים.

על החפץ חיים זצ”ל יכולים אנו לומר שעמו ודאי נגמרה תקופה, כי אחריו נתמעט גדלות הדור לא לפי מיעוט מהלך הדורות והוא היה הגדול שבתקופתו.

ואוי ואבוי לנו שנאבד מאתנו הנר הגדול הזה שהגינו לנו מן השמים בזכותו, נאבד מאתנו אב ובעל יועץ שאין לנו אחר במקומו. יהי זכרו ברוך.

(מתוך הספדו של הרב אלחנן בונם וסרמן הי”ד על ה”חפץ חיים”)

מספר הצפיות במאמר: 20

לחנוכת הבית בימי הצרה והיגון של שנת תרצ”ג (1933) / הרב משה קלנברג הי”ד

תמונת הרב משה קלנברג הי"ד

לחנוכת הבית לכנ”י פה עירנו מיץ בחול המועד פסח שנת תרצ”ג לפ”ק.

רבות שבעה לה נפשי מהנאומים אשר לפני, אשר ספו קינה ונהי, על נגישת ולחיצת אחינו אשר בארץ אשכנז, ומהם שפכו עליהם מרורות לתלות אשמם בראשם כי מידם היתה להם זאת, את אשר הגיע עליהם, אחרי כי אחינו בני ישראל באשכנז בימי שלוותם, לא זכרו צור מחצבתם ארצם ולאומיותם, ולצריהם נתנו יד תמכו במשענת קנה רצוץ, אשר הם יעמדו להם בעת צרתם – ואין אנחנו יושבים כעת על מדין לשוח ולדון דיני נפשות, ולכל עת אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ג) עת ספוד ועת רקוד, ודבר בעתו מה טוב. ואם השביעני במרורים בזו לילי פסח, ורעה נגד פנינו אשר יסמרו שערות ראשינו, אבל על כל פנים ימי הפסח זמן חירותינו הם ותן חלק לשבעה, וכן חג לנו מחנוכת הבית אשר אנחנו בו, וראה ראינו מדברי כל חוזינו ונביאנו אשר גם בתוך הצרה והיגון המציאו לנו פדות והנחה, וחזו לנו תמיד חזות נחמה ותרופה צרי למכותינו:

וגם אנכי היום בתור מנאים האחרון אכון פעמי לצאת בעקבי הצאן, ואחזה בסנסני מילין תרי ותלת דברי נחמה השקט ובטח בה’ אלהינו אשר מעולם לא עזב חסדו ואמתו מאתנו אנחנו עמו בכל ארצות פזורינו, וכן גם עתה אל יעזבנו ואל יטשנו ה’ א’ לנצח, ואנכי עמדי כאשר בשעה האחרונה נתכבדתי לשאת משאת דבר, טרם תפוש בלבי איזה רעיון ונושא מאמר המתאים וראוי לעת הפכפך כזאת, חנוך הבית, ושמחת חג, ועת צרה ליעקב ממש צרתות זו לזו, וראה מעשה ונזכר הלכה מלימודי הדף היומי בקהל עדתי במסכת יבמות בחמש עשרה צרתות בסוגיא ד”עשה דוחה לא תעשה”, כלל גדול אשר בתוך גלי ים התלמוד יעבור, ובמצולות ים אין מקום לתפוש משוט להתענג בתענוגי האגדה, אשר רק על מי מנוחות יעבורון, על כל זה אקוה, אשר מעז יצא מתוק לחיך, לומר איזה מילי מעליותא באגדתא מענינא דיומא כיד ה’ הטובה עלי, ואפתח שער בעת נעילת שער אשר ממנו ישקו כל העדרים:

הנביא מלאכי בעת נעילת שער ספרו, פתח ואמר “זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים”, ונבין את דבריו בשים שכל אשר הנביא יחזור על הראשונות להגידנו לזכור תורת משה, ואשית נוספות כאשר כבר עוררתי בדרשת שבת הגדול באמרו דוקא בחורב, וכי רק בחורב נצטווה הלא גם באוהל מועד ובהר גריזים וחוקותיה במרה נצטוו גם כן:

אבל נביא מלאכי כאשר נראה אליו במראה הנבואה כל אשר יעבור על ישראל בהגלות תחת שבט מושלים שונים מהחל עד אחרית כיום מר הזה, כן נגלה לפניו אשר אחריו אין עוד נביא אשר יחיה, משימו אל עליו את נבואתו, להחיות את מר רוח הישראלי, חיל ורעדה אחזתהו, ואימה ופחד סבבוהו, לאמור, אוי מי יחיה משימו אל עליו כל המשא והצרות הללו, ה’ במראה אליו נתוודע ואמר לו, לך ואמור להם לישראל העצה היעוצה להם לבל יפלו פניהם, ולא ירדו ממדרגתם חס ושלום, בכל אשר יעבור עליהם, הוא[ זכרו תורת משה כו’. תורת משה יהיה להם למורה והר חורב ישימו לעיניהם למחזה בכל אורך ימי הגלות עד אשר הנני שולח לכם את אליהו הנביא כו’, ואתם אל תיראו:

ונבין סגולתם על פי אומרם במסכת שבת (פ”ט ע”א) אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב”ה בא שטן ואמר לפניו ריבונו של עולם תורה היכן היא, אמר לו נתתיה לארץ, הלך אצל ארץ. וכתב המהרש”א, מפני שארוכה מארץ מדה, וכן הלך ושאל מן הים הגדול, עד שבא אצל משה, אמר לו תורה שנתן לך הקב”ה היכן היא, אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב”ה תורה כו’, אמר לו הקב”ה הואיל ומיעטת את עצמך תקרא על שמך, שנאמר זכרו תורת משה, הרי שנקראת תורת משה על שהקטין את עצמו. וכן “משה קבל תורה מסיני”, למד להקטין את עצמו מסיני, שזכה שתינתן התורה עליו מפני שהוא השפל והנמוך שבהרים, על דרך שאמרו במדרש רבה קהלת, עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא עליה מלך גדול זה הקב”ה, ובנה עליה מצודים גדולים אלו רמ”ח מצוות עשה ושס”ה לא תעשה. ועיין מדרש תהלים על הפסוק “למה תרצדון הרים גבנונים”, בשעה שבא הקב”ה ליתן תורה לסיני היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו, זה אומר עלי התורה ניתנה וזה אומר עלי התורה ניתנה, תבור וכרמל זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי, אמר הקב”ה למה תרצדון הרים גבנונים (הר על גבי הר) “ההר חמד אלהים לשבתו” מפני שהוא הר לבדו ונמוך וענוותן:

וזה שאמר הנביא לישראל, זכרו תורת משה שנקראת על שמו לענוותנותו, וכן הר חורב שהוא ההר הכי קטן, יהיה לעיניכם לאות, כי לא מרובכם חשק ה’ בכם מכל העמים כי אתם המעט, על כן בחר בכם אל, וכן מבטיח הנביא (ישעיה נ”ד) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, היא התורה, והר ציון לעולם ישב, כן אתם בני ישראל לא כליתם מן האומות, אם כי הם הרבים:

וזה שאמרו בגמרא (שבת פ”ט) למה נקרא שמו הר חורב, שממנו ירדה חורבה לאומות העולם, המתגאים בגאוותם וריבויים, כי רם ה’ ושפל יראה, וגבוה ממרחק יידע. ודא תברתהון של אומות העולם המעיקים וצרים לישראל בתוקפן וגבורתן, אבל הם יאבדו משטח העולם, כמו שההרים ימושו (ישעיה נ”ד) ועם ישראל חי לעולם ולא תמוט. ומהם שונאי ישראל עצמם כבר באו והעידו על זה, על מפלתן, המן אמר “אתא מלי קומצא קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי” (מגילה ט”ז ע”א), אתם ישראל שאתם כולכם רק קומץ ומלא חפנים נגד העמים, אף על פי כן תדחו את כולם ולא יוכלו להרע לכם ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, על פי הכלל של “עשה דוחה לא תעשה”, ועשה אחת שישראל עושין דוחה כמה לא תעשה שאומות העולם אין אין מניחין לעשות, כידוע שמעט אור דוחה הרבה חושך, וכמו שהבטיח לנו ישעיה הנביא (ס’) כי הנה החושך יכסה ארץ (שאין שם שמש כלל), וערפל לאומים (הנאצי), ועליך יזרח ה’ וכבודו עליך יראה, ישראל אשר בך אתפאר ויאר לנו מכל צרותינו:

וגם בדבר חינוך הבית הזה, “זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים” אשר, לא רק רוח הלאומי בלבד יאמן בבית הזה, כי אם גם רוח התורה יכנס בה ולא ימוש מתוכה ובה יהגו אבות ובנים, ובזכות זה יקוים בנו מקרא שכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, במהרה בימינו אמן:

(מתוך “דרש משה”, חלק ב)


הרב משה קלנברג (קאהלענבערג), נולד בשנת תרמ”ג (05/09/1883) בסקאלאט שבגליציה (כיום אוקראינה) כבן לרב אברהם יהודה קלנברג ולאמו מרת העניא מינציא בת הרב יצחק קיבץ מסקאלאט. משפחתו היתה מיוחסת לגאונים מפורסמים ובהם הרב יעב”ץ והחכם צבי, רבי אפרים בעל שערי אפרים ועוד. “הרב הגאון הגדול החריף ובקי הר המוריה כליל המעלות ערוגת הבושם” (מתוך הסכמת רבי אברהם יהושע העשיל מקאפיטשיניץ לספר שלש דמעות ולספר דרש משה), “… דורש טוב לעמו מוכתר בנימוסין ותיק וחסיד וירא אלקים” (מתוך הסכמת האדמו”ר רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה, לספר שלש דמעות. וראה גם את שאר ההסכמות הנלהבות של גדולי ישראל לספרי הרב משה קלנברג) “אשר לא מש מימיו מאהלה של תורה מעושר ומעוני” (“ברכת אב”, מתוך דרש משה חלק א, עמ’ 16), והתחיל לכהן כרב עוד בצעירותו והיה אב”ד קוטשערמארא שבבוקבינה. בעקבות צרות מלחמת העולם הראשונה סבל מהרוסים, גלה מביתו, נטש את משרתו הרבנית ואבד את כל רכושו להצלת נפשו ונפשות משפחתו. הוא עבר דרך רומניה להונגריה, שם שהה שש שנים והיה רב חברת לינת הצדק ולומדי השיעור בשס”ח בבודפסט. בשל נישואי אחותו מרת חנה כהנא עבר לווינה ושם היה רב חבורת קהל חסידים ומגיד מישרים בקלויז סדיגורה. בשנת תרפ”ט (1929) עבר לעיר מץ שבצפון מזרח צרפת. בעקבות עקירת בית העלמין היהודי בעיר בידי הגרמנים בשנת תרס”ג (1903) אבד ציון מקום קבורת הנפטרים ובכללים גם צדיקים גדולים שלא נודע מאז מקום קבורתם, אולם “אין עושין נפשות לצדיקים! המצבות והזכרונות הגשמיים בטלים ועוברים אבל דבריהם הן הן זכרונם הקיימים לעולם וזכרם לא ימוש מוך היהודים” (דרש משה, חלק א, הקדמה, עמ’ 28-29). במץ כיהן הרב משה כרב לקהילת “קהל יראים” של המהגרים ממזרח אירופה וממרכזה.

עולמו הרוחני של הרב קלנברג הושפע משורשיו בחסידות רוז’ין, ביהדות מזרח אירופה ומדמויותיהם של ה”חפץ חיים” והרב מאיר שפירא מלובלין. הרב קלנברג חיבר את הספרים דרש משה (ב”ח, תרצ”ה), דור ודורשיו מגדולי מיץ, שבתא דרגלא וספר “שלשת הרועים” משלשה בתי אבות גדולים וצדיקים, שלש דמעות הספדים על קדושי ארץ ישראל וגדולי ישראל (תרצ”ז) ובהם דברים לזכר חללי מאורעות תרפ”ט, הספד על החפץ חיים, הספד על הרב קוק ועוד. כן היו בידו גם כתבי יד עם הערות בש”ס ובשלחן ערוך ועל התורה, שהתכוון להוציאם לאור.

בשל צרות מלחמת העולם הראשונה והתנפלות צבאות הרוסים בשנת תרע”ד (1914), אבד כתב ידו על שולחן ערוך יורה דעה חלק א’, שהתעכב עם פרסומו כי טען “הלא עדיין אברך אנכי אעבור על פרשתא דא פעם ושתים וימים ידברו ואז אוציאם אורה כאשר אשלים חוקי על כל השלחן ערוך יורה דעה על כל פנים”. הרב כאב מאוד את אובדן כתביו: “וכגורל ביתי הוני ורכושי וכל מרבית ספרי שהיו שוים הון רב ונאספו ותמו או נגנבו, כן היה גורל גם הכתבי יד שלי אשר בעמל ידי יגעי ומצאתי כתבתים וגם הגהתים, ידי זרים שלטו בם ולדאבוני אין לזה לא גאולה ולא תמורה ושמעתא בעי צילותא, וחבל על דאבדין ולא משתכחין ומיאנה הינחם נפשי…” (הקדמת דבר משה, חלק א, עמ’ 30). כל ימיו קיוה שימצאו כתביו וישיבו לו אותם.

בפרוץ מלחמת העולם השניה פינתה הממשלה את תושבי אלזס-לוטרינגיה לפנים הארץ, והרב עבר עם אביו הישיש לבורדו. ביתו נעשה מרכז לבני עדתו ולפליטים נוספים. בתחילת שנת תש”א (בנבמבר 1940) הוגלה הרב יחד עם רעייתו ואביו ורבים מבני קהילתו למחנה לה-לנד שליד העיר טורס, כ- 160 ק”מ דרומית מערבית לפריז. הוא ארגן תלמוד תורה לעשרות ילדים במחנה, ייצג בוועד את הנושאים הדתיים וכתב דרשות במחנה. “במהלך עשרים ואחת חודשי שהותו במחנה כתב הרב קלנברג את דרשותיו בכתב יד בהיר, קריא ועשיר במקורות: תשע דרשות, מבוא למגילת איכה, ביאור לפירושו של האבן-עזרא למגילת איכה, מסמך מזעזע המתאר את שילוחם מהמחנה ודברי תורה ששמע מפי אביו ועוד. כתב היד התגלגל והיה מונח עשרות שנים בארכיון ייוו”א בניו יורק ללא גואל, והוגדר כבלתי מזוהה. לאחר תחקיר ארוך ומורכב הצליחה הרבנית אסתר פרבשטיין, ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים, לזהות את שם המחבר, לגאול את כתב היד ולהוציא לאור את הספר “ידי משה“, ששמו נמצא רשום בכתב היד” (מתוך “תחקיר החודש”, תמוז תשס”ו, באתר “זכור”: חיים שלם, “מי יתן ויכתבו מילי”, הצופה,21 באפריל 2006).

מתמוז תש”ב החלו להוביל את יהודי המחנה להשמדה. הרב משה קלנברג הועבר לדרנסי שבפריז, והספיק לעבור שם לפני התיבה לסליחות ולתקוע בשופר. בערב ראש השנה (11.9.1942) הובל עם רעייתו, הרבנית חנה גיטל לבית טייטלבאום, לאושוויץ בטרנספורט מס’ 31, ושם הם נספו ב-ג’ בתשרי תש”ג (1942).

שני בניהם, הרב חיים מרדכי ור’ פנחס שרדו. בספר “ידי משה” הובאו גם דברי בן המחבר, הרב חיים מרדכי קלנברג, בנוגע למשפחה ולתולדותיה.

מקורות: אתר זכור. אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ד עמ’ 544-547. ספר זכרון לגירוש יהודי צרפת, באטה וסרז’ קלרספלד (פריס 1978), דפי עד באתר “יד ושם”, ועוד.

הרב הונצח גם בספר “דעת שלום על פרק שירה” מאת הרב שלום מאסקאוויטש משאץ, תשמ”ט. וכן בספר משמיע שלום, מלוקט ע”י מכון “שפתי צדיקים” שע”י מרכז תורני “אוהב ישראל”, תשנ”ה.

הערות:

  • ע”פ אנציקלופדיה לחכמי גליציה הרב נולד בתרמ”ב (1882), אחותו רשמה בדף העד שנולד ב1888, ולמעלה הובא תאריך הלידה המפורט כפי שהובא ברשימות ספר הזכרון לגירוש יהודי צרפת.
  • ע”פ המובא ב”משמיע שלום” יום הזכרון נקבע לד’ בתשרי תש”ב. ונראה שכוונתו לתש”ג (1942). למעלה כתבתי ג’ תשרי תש”ג, כפי שמובא באנציקלופדיה לחכמי גליציה.

מספר הצפיות במאמר: 10

כי קולך ערב ומראך נאוה / הדרשה האחרונה של הרב משה דייטש הי”ד בערב יום הכיפורים

השמעיני את קולך

בתאריך 15.03.1939 נכנסו חיילי הנאצים לצ’כיה. רוסיה הקרפטית ומרמרוש כולה, נכבשה בהסכמת היטלר בידי חיילי הונגריה, משנת תרצ”ט. בשנת ת”ש גזרו ההונגרים “חוקי יהודים”, באמצעותם גזלו את פרנסת היהודים ושלחו את היהודים לעבודה מפרכת ב”מחנות עבודה”, ומשם נשלחו למקומות שונים ברחבי המדינה שנכבשו בידי הנאצים, שם קצצו את זקנם ואת פאותיהם והעבידו אותם בפרך בתאים תת אנושיים. עד מהרה הפכו האברכים הצעירים שגויסו למחנות, לגופות צנומים עם עיניים כהות, בשל המחסור במזון ותנאי המחיה הבלתי נסבלים, ורבים מהם נפטרו תוך זמן קצר.

בערב יום הכיפורים, שנת תש”א או תש”ב, עמד הרב משה דייטש בבית המדרש, הביט בנערים ובזקנים שנותרו בו עטופים בטליתות ודואגים לשלום אחיהם ולגורל כלל ישראל.

הרב נשען על העמוד, והתחיל בלא כח בדרשתו:

שלמה המלך שר בשיר השירים (ב,יד), “יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, הראיני את מראיך, השמעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה”. ויש לדייק בלשון הפסוק, לכאורה יותר מתאים הסדר: הראיני את מראי, השמעיני את קולך, כי מראך נאוה וקולך ערב, ולמה הקדים בנתינת הטעם קול לפני מראה?

ויש לבאר על פי משל: למלך אחד היה בן יחיד, מצויין במעלות נשגבות, והאב, המלך, אהב אותו כבבת עינו. פעם אחת חטא הבן ועבר על חוקי המדינה. השרים הממונים טענו, כי דין אחד לכולם והעמידו את בן המלך למשפט. הבן יצא חייב בדינו ונגזר עליו להיות גולה מחצר המלכות למספר שנים. וכך הווה. הבן נדד ממדינה למדינה ומעיר לעיר. והמלך, כמובן, רדאג ונאנח על בן יחידו שהוגלה מעל שולחן אביו… ויהי בראות השרים צערו של המלך, לפירסום בכל המדינות ובו כתוב לאמר: אמנם, חטא בן המלך ועליו לערוך גלות, בכל זאת בקשתנו שטוחה כי יקבלו אותו בסבר פנים יפות, לדאוג בשבילו לאכסניה הגונה, מזון וכדומה.

מובן מאליו, כי המכתב הזה עזר הרבה, ובכל מקום קבלו את בן המלך בכבוד. הבן הציג את עצמו מי הוא, וגם הכרת פניו ענתה בו כי הוא איש עדין, מחונן במעלות, ואף אחד לא הטיל ספק באמיתת הדברים שהצעיר הזה הוא בן-מלך!

 ברם, פעם אחת קרה אסון לבן בדרכו. הוא הגיע למקום אחד, בו היו למלך אויבים בלב ונפש ואמרו בלבם: עכשיו הזמן לנקום את נקמת המלך בבנו. מה עשו? הסירו מעליו את הבגדים היפים, בגדי מלכות, היכו אותו ועשו לו פצעים בגופו ובקלסתר פניו. הבן אמנם טען והתחנן, כי הוא בנו של המלך, אבל לא האמינו לו, אפילו ידידיו של אביו המלך. זאת ועו, לא נתנו לו אפילו את רשות הדיבור, כאשר ביקש ורצה להוכיח בסימנים מובהקים כי הוא בן-מלך. השמועה הרעה הגיע להמלך והשרים, ולבם כואב על צער הבן. היה שם פיקח אחד שהציע לשלוח “מכתב-חוזר” שני, בו יסבירו את אשר קרה לב המלך מאת שונאי המלך. ובכן, הבקשה היא שבכל מקום בואו של הבן, כאשר יספר להם את יחסו וסיבתהגלות, יתנו לו לתאר לפניהם את כל הקורות ואת דברי הימים של המדינה, ובכך, כלומר בקול הנעים, וברוב חכמתו ובסגנון שיחותיו, יבינו המבינים, כי אמנם לפניהם עומד בן-מלך, אשר יזכה בקרוב לשוב אל בית המלכות וישלם להם כגמוליהם. וכך הווה. האיגרת הזאת השנית הצלה את חיי הבן הנודד.

והנה הנמשל: המלך, מלכו של עולם כולו, בחר בעם ישראל כעם יחידו וסגולתו. אבל חטא העם הזה ונגזר עליו גלות. בצרתם לו צר. גם שכינתא בגלותא.הקב”ה כואב ומשתתף בצער עמו. מה עשה ה’ יתברך? הוא, בכבודו ובעצמו, שלח מכתב-חוזר לשרי המדינות, בהם עורכים בני ישראל את גלותם, והזהי אותם כי לא יכבידו עליהם את עול הגלות  השיעבוד, אלא רשות נתונה להם לחיות את אורח חייהם, לעסוק בתורה שקיבלו מסיני ולאפשר להם לפרנס את עצמם בכבוד, כראוי ונאה לבני מלכים. וכך היה, בערך, בכל הדורות והגלויות. אפשר היה, פחות או יותר, לחיות ולהתקיים בין העמים. ברור, כי היו יוצאים מן הכלל ועם ישראל סבל ודמו נשפך כמים, כידוע לכל, ואין כוחי להאריך בפרות מכאיבות אלו.

אנו חיים כעת בימים קשים ומרים מאוד. שונאי המלך, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ואת עם הנבחר, קמו עלינו בקנאה ורציחה שקשה להגדירם בפה ובמלים פשוטים. שודדים ורוצחים שולטים בנו, הפשיטו מעלינו את לבוש ישראל, הסירו את צלם אלוקים מעל פנינו, הורגים ושורפים זקנים ועוללים. כל העולם כולו נגדינו. אנו אמנם מאמינים כי אנחנו בני א-ל חי, בני מלכים, אבל היינו ללעג ולקלס. ובכן אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים. עלינו להרים את קולנו, קול יערב, להרבות בתפלה ובתחנונים, עד שנזכה לגאולה ויכירו הכל וידעו כל יושבי תבל, מי אנו ומה מקור מחצבתינו. צאן קדושים. יהודים של קידוש השם!

וזוהי הכוונה הפסוק הנ”ל: “יונתי”, עם ישראל שנמשל ליונה, “בחגוי הסלע”, בבקעי הסלעים, בדרכים לא דרכים, שבר על גבי שבר, “בסתר המדרגה”, הסתרת פנים במדרגה הכי גדולה. “הראיני את מראך”, היו זמנים שהיינו בגלות, אבל המראה, הצורה וזיו דיוקנה של יהודי לא נפגמו, הכירו, ועל כרחך הודו, גם האומות אשר בתוכם היינו שרוים, כי יש מה שהוא מיוחד בדמותו ובצלמו של יהודי, ואפשר היה לסבול את עול הגלות. ברם, כעת אנו חיים בזמן שהצוררים היכו ועשו בנו חבורות ופצעים, עד שאי אפשר להכיר את פני-יהודים, כי הם בני המלך, מי שאמר והיה העולם ויושב על כסאו ודן את כל העולם. ומה עלינו לעשות עכשיו? “השמיעיני את קולך”, אסור לנו להתייאש, אלא להרים את הקול – קול יעקב – “כי קולך ערב”. הקול הערב והנעים מעיד בנו, כי אנחנו, ורק אנחנו, שמענו את הקולות והברקים במעמד הר סיני וקיבלנו עלינו את התורה, הכוללת את ה”לא תרצח” וכו’. ואנחנו מאמינים ומקווים כי יבוא היום, ובקרוב בימינו, נזכה גם כן להחזיר לנו את הדמות והמראה המקורי, “ומראך נאוה”, דמות וצלם של בני מלכים, שחזרו לשולחן אביהם מתוך גאולה שלימה. אמן ואמן!

(הדרשה האחרונה ששמע ממנו בנו ר’ יהודה יואל דויטש, הובאה בספרו משנת פני אבא, פני משה, דרשות)


הרב משה ב”ר יהודה יואל דייטש, היה אב”ד קהילת קודש גניטש שבמחוז מרמרוש במשך 25 שנה. 

המשיך לעודד את צאן מרעיתו והאמין באמונה שלימה כי זממו של היטלר לא יעלה בידו, ובטח יהיה “המחנה הנשאר לפליטה”. הרב נספה באושוויץ, ורבים מדרשותיו אבדו ונשכחו בשנות החורבן. שרידים מתורתו ומפרקי חייו הובאו בספר שהוציא לאור בנו יהודה יואל דויטש, “ספר משנת בית אבא: שאלות ותשובות וקצת אגדה” (ניו יורק, תש”ם) אליו צירף חלק שני בשם “נרות לקדושי עליון: סיפור מחיי בית אבא והסביבה ופרקים על חיי היהודים במרמרוש, באספקלריא של הלכה, כפי שהם משתקפים מתוך ספרי ההלכה והאגדה“.

מספר הצפיות במאמר: 17

עניין תקיעה השופר מאת הרב פנחס חודרוב הי”ד ובקשתו שידפיסו את חידושיו לאחר המלחמה כדי לעשות לו שם עולם

עניין תקיעת שופר

המדרש אשרי העם יודעי תרועה, וכי אומות העולם אינם יודעים להריע והלא כמה קרנות יש להם כמה בוקיונים יש להם וכו’, אלא אשרי העם שיודעים לפתות את בוראם בתרועה.

והנראה לעניות דעתי, ביאור הדבר בהקדם לבאר ענין התקיעות דשמענא מרבינו הק’ לתרץ על קושיית הרא”ש דף ד’ כאן קודם שיחטא וכאן לאחר שיחטא. והקשה הרא”ש, דקודם שיחטא מה צורך לו במידת הרחמים? ותירץ רבינו דקודם החטא צריך האדם למידת הרחמים שיתקשר כל כך בשורשו שיוכל אחר החטא לשוב לאותו מקום. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק. וזה נראה בלשון תקיעה, מלשון ותקעתיך יתד, ותרועה מלשון תרועם בשבט וכו’, וזה דצריך לתקוע ולקשר את עצמו כל כך קודם השבירה עד שלאחר השבירה, חס ושלום, יהיה שוב תקיעה לחזור לאותו מקום. ודו”ק. וזה אשרי העם יודעי תרועה, יודעי לשון חיבור, מלשון וידע האדם וכו’, היינו שיודעים לפתות מלשון נפתולי אלוקים וכו’, היינו לקשר לבוראם קודם התרועה, כדי שיוכלו אחר כך לחזור לאותו מקום. ודו”ק.


הרב פנחס חודרוב הי”ד מטארנא, מצאצאי רבי פנחס מקוריץ, נין ונכד לאדמו”רי קוסוב וצאנז, שמר במסירות נפש בימי השואה כתב יד ייחודי של רבי פנחס מקוריץ. הוא הטלטל ממקום למקום עם כתב יד זה במשך שלוש שנים, וצירף אליו מעט מחידושי התורה שלו, עד שמסרם לנכרי ממכריו על מנת שיטמין אותם וימסור אותם ליהודי הראשון שיפגוש לאחר המלחמה.

ביום ט”ז במרחשוון תש”ג, כשהוא בתוך גטו טרנוב, כשחייו תלויים לו מנגד ואין הוא יודע מה עלה בגורל אשתו וילדיו שנלקחו ממנו, הוא מצרף לכתבים אגרת בקשה למוצא ובו הוא מבקש שידאג להוציאם לאור:

“הכתבים הללו שכרך א’ מהם הם חדושים מאא”ז גדול מרבן שמו מהר”ר פינחס מקוריץ זצק”ל, מתלמידי הבעש”ט, הם אקסמפלר יחידי בעולם… ויש בהם אוצר בלום של פרי מחשבות קדש לא יערכם כל שווי; והחלק השני הם חלק קטן של פרי עשתונותי אשר חדשתי מדי פעם בפעם, והבוחר יבחר, כי יש בהם דברים נאותים ראויים להוציאם ולהפיצם למען יהי’ לי לזכר עולם. וכמעט רובם ככולם נאבדו ממני, כי עזבתים בברחי ביום חרון אף ה’, ובחרתי בזה המעט כי זוהי תורתו שלמדתי בימי הגולה, וכמו שדרשו חז”ל אף תורתי עמדה לי, תורתי שלמדתי באף… ואם ח”ו עקבותי עדי זמן לא יוודעו, אבקש למי שיגיע המכתב הזה לידו, שידע נאמנה כי מן השמים זיכוהו באוצר קדוש כזה, למען יברר מקחו של צדיק קדוש העולמים מהר”פ מקאריץ נבג”מ… ובקשתי פרושה שיצרף גם חדושי הנאמרים בלב ולב למען יהי’ לי לשם-עולם אשר לא יכרת”.

ביו חידושיו מופיע דברים שאמר כשהיה בבית החולים, תורה ששמע מהאדמו”ר מגור בשנת תרצ”ו, חלום שחלם “בעת שנחבאתי מפני חמת המציק בליל ש”ק פר’ קרח שנת ת”ש ובלילה זה נשמע שוד ושבר בגבולנו”, ואז נאבד לו ילקוט חידושי תורתו. וכן הוא מביא דברים שאמר בכ”ד בשבט תרצ”ט בברית המילה של בנו, אהרן זאב, ומוסיף “אזכה לגדלו לתורה וחופה ומעש”ט”.

הרב חודרוב נספה בשואה.

לאחר השואה העביר הגוי את הכתבים שנמסרו לו לקהילה היהודית בברסלאו. ר’ פנחס אהרנברג, שהכיר את הרב פנחס חודרוב הי”ד, גאל את הכתבים “בכסף מלא”, “למעלה מכפי יכולתו”, ומסר את כתב היד לאדמו”ר ה”בית ישראל” מגור. הרבי מסר את הכתבים לעיבוד ולהכנה לדפוס והם יצאו לאור בספר “אמרי פנחס” בתל אביב בשנת תשל”ד. רבי יחזקאל שרגא פרנקל צרף לספר עוד כתבי יד שנתגלו מתלמידו של רבי פנחס מקוריץ, והוציא לאור בשנת תשמ”ח את “אמרי פנחס השלם”. מהדורה מורחבת של הספר, הכוללת עשרות כתבי יד ואת התורות שהודפסו מרבי פנחס מקוריץ, יצאה לאור בבני ברק תשס”ג.

מקורות: הקדמת “אמרי פנחס” וקונטרס “זכרון פנחס”. החסידות וארץ ישראל, י’ אלפסי, עמ’ 591.

מספר הצפיות במאמר: 27

נחמת רבי עקיבא אל מול סכנת המנהיגים הריקים מתורה והערמומיים כשועלים / הרב ראובן דוד הכהן בורשטיין הי”ד

תמונת הרב ראובן דוד בורשטיין הי"ד

בגמרא סוף מכות ברבן גמליאל ור’ אלעזר בן עזריה ור’ יהושע ור’ עקיבא שהיו מהלכין בדרך כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור’ עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה משחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א) והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה, אמר להם לכך אני משחק דכתיב (ישעיה ח), ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני. אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב (מיכה ג) לכן בגליכם ציון שדה תחרש וגו’, בזכריה כתיב (זכריה ח) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בישון הזה אמרו לו, עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו. עד כאן לשון הגמרא.

והדברים מאוד תמוהים, איך היה ר’ עקיבא מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, הלא האמונה בביאת הגואל היא מעיקרי אמונתנו. איך אפשר שלא להאמין בה. וגם תמוה מה זה שאמר כיון שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. ונראה לכאורה שמיד שמתקיימת נבואתו של אוריה מיד מתקיימת גם כן נבואתו של זכריה, והרי כבר עברו אלפי שנים מאז נתקימה כבר נבואתו של אוריה, ונבואת זכריה לא נתקיימה עדיין, והכתוב אומר ואעידה לי עדים נאמנים, דמשמע שאינם עדות מיוחדת אלא שני עדים הבאים לבית דין ביחד. וגם מה שבכו שלשת רועי ישראל הגדולים למראה שועל שיצא מבית קדשי הקדשים הוא תמוה מאוד, כי אחרי שהמקום חרב מה זה לא אם שועל עובר שם, ופשיטא שלא שועל בלבד הלך שם אלא גם כל בהמה וחיה. ואם מראה עינם עוררם לבכות על חורבן שריפת בית אלקינו, זה אפשר להיות רק באנשים קטנים ופשוטים שאינם מבינים מעצמם ערך האבדה, וצריכים מראה עינים לעוררם להבין ערך האבדה, אבל אי אפשר לומר כזאת על גדולי ישראל אלה, שהבינו גם בבתיהם ובלא שום מראה עינים ערך אבדת בית אלקינו בכל היקפו, כאילו ראו בעיניהם ממש, ולמה בכו דוקא כעת בראותם בעיני בשר שועל יוצא מבית קדש הקדשים.

ואשר אחזה לי בביאור דבריהם הקדושים, כי בית המקדש היה נשמת האומה הישראלית וכל חייהם בין הרוחניים ובין החומריים היו תלוים בקיום בית המקדש, כי הוא הצנור שדרך בו שלח ה’ את ההשפעה הגשמית לישראל כפי שאמר המלך שלמה בשעת חנוכת הבית (מלכים א ח,לה) בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וגו’ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וגו’ וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וגו’ וְנָתַתָּה מָטָר עַל אַרְצְךָ וגו’. ומברכות הכהן הגדול ביום הכפורים מבית קדשי הקדשים, היתה השנה מתברכת לישראל, וכל שכן שבית המקדש היה הצינור המשפיע חיים רוחניים וקדושה וטהרה לישראל, כמו שאמר המלך שלמה, כי תורם את הדרך הטובה אשר ילכו בה וגו’. וכדכתיב גם בישעיה ב’, והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר ה’ בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותי וגו’. ובגמרא (בבא בתרא ד,א) גבי בבא בן בוטא אסביה עצה להורדוס לבנות בית המקדש משום שהרג לחכמי ישראל וכבה אורו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם, שהוא הבית המקדש. ובגמרא אמרו דתמיד של שחר מכפר על עבירות היום ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות הלילה. ויש שמהפכים הגירסא, דתמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה ותמיד של ערב מכפר על עבירות היום, משום שהוקשה להם איך יכפר תמיד של שחר על עבירות היום קודם שחטא, והרי זה כמו שהיה בכהן ראש הקתולים ברומא שהיה נותן בעד בצע כסף שטר מחילה למפרע על כל העבירות שיחטא במשך חצי שנה או במשך שנה, לפי ערך הכסף שנתנו לו, אשר חלילה וחלילה להיות כן אצלנו. אבל כבר כתב בספר העקידה שהגירסא הראשונה היא העיקרית, אלא שתמיד של שחר היה משפיע קדושה על אנשי ירושלים שלא יחטאו כלל כל היום, ותמיד הערב היה משפיע קדושה שלא יחטאו כל הלילה.

ובגמרא נדרים דף ל”ט איתא שבית המקדש נברא קודם שנברא העולם. וכוונתם בזה לומר שאי אפשר כלל קיום אומה הישראלית בלא בית המקדש, שממנו תוצאות חיים לכל האומה. וכיון שכל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל והתורה וישראל ותורתו אי אפשר בלא בית המקדש, אם כן כשברא הקב”ה את העולם כבר היה במחשבתו בנין בית המקדש.

ועל פי הדברים האלה היה בית המקדש החוט האחד המאגד ומקשר כל בית ישראל בינם לבין אביהם שבשמים, כי כולם היו צריכים למטר ולפרנסה והיו פונים לבית המקדש שיתן להם ה’ פרנסתם, כמו שאמר שלמה, וכיון שהיו באים לבית המקדש היה כבר משפיע עליהם קדושה וטהרה להיות עם קדוש לה’ אלקיו, אלא שאף על פי שנעשו יראי אלקים אבל עדיין היו צריכים לדעת מעשי ה’ ומצוותיו ואיך לקיימם, שהרי אי אפשר לעם כולו להיות גדולי תורה וביחוד היו צריכים ידיעה בהנהגתם בין אדם לחבירו במשא ומתן ובכל עסקו עם הבריות ואיזו היא הדרך הטובה שיברור לו האדם, אבל לזה היתה כבר פעולת הכהן הגדול גדולה על העם, כי בהיותו כמלאך אלקים בכל הנהגותיו, והיה הן שלו ולאו שלו צדק וכל מעשיו לשם שמים, ואהב את כל אדם כנפשו, ממנו ראו כל העם ולמדו לעשות כמעשיו של איש אלקים זה. וכיון שהיה אחד העם בא אל השוק לעשות איזה משא ומתן, היה נזכר מיד איך הכהן הגדול עושה, והיה עושה כמוהו. ומעשי הכהן הגדול, היו תורה חיה לעיני כל ישראל, שלא לרמות את הבריות ושלא לשנוא את הבריות ושלא ידבר שקר ורכילות ולהיזהר מהוצאת דיבה, ולהיזהר בכבוד כל אדם ושיהיה כבור חבירו חביב עליו כשלו, וכל שכן שלא יתכבד בקלון חבירו.

וכיון שחרב הבית ובטל הכהן הגדול וראו שאי אפשר לעם ישראל להתקיים בלא בית המקדש ובלא כהן גדול, ראו חכמינו זכרונם לברכה לתקן לעם ישראל בגולה ובכל מקום שיהיה, בתי כנסיות ובתי מדרש שיהיו להם במקום בית המקדש והתפלות במקום הקרבנות שהיו מקריבין בבית המקדש, כי תפלות כנגד תמידין תיקנום, וכמו תמיד של שחר היה משפיע קדושה על איש ישראל שלא יחטא כל היום, אף האיש הבא לבית הכנסת ומתפלל תפלת השחר בכוונת הלב בטוח הוא שלא יחטא כל היום. וכן כשמתפלל בערב תפלת מנחה ומעריב בטהרת הלב, בטוח הוא שלא יחטא כל הלילה, כמו בתמיד של בין הערבים. ובמקום הכהן הגדול יהיה הרב שבכל עיר ועיר ובכל דור ודור שממנו ילמדו לעשות כמעשיו הטובים וכנהגתו הישרה, שהיא כולה לשם שמים, והיה להם בית הכנסת ובית המדרש למקדש מעט, והרב לכהן גדול ומקום הרב הוא כמו בית קדשי הקדשים, ובזה יש תקוה לעם ישראל בגולת להתקיים.

וכן היה באמת עד ימינו אלה שהרבנים בכל הדורות היו ממלאים מקום הכהן הגדול בהנהגתם הטהורה, והתכבדו על כל העם שידעו שאין כוונת רבם אלא לשם שמים ולטובתם, וממנו למדו לעשות כמעשיו הטובים, שהיו דוברי אמת בלבבם כרב ספרא, ולא דיברו אחד בפה ואחד בלב ולא התנהגו לעולם בערמה ומרמת שועלים חלילה, והיו צדיקים באמת ואהבו לומדי תורה וכל אדם, ואשרי דורם שהיו להם רבנים כאלה. אבל בימינו האחרונים כבר נמצאים רבנים ומנהיגים מתי מספר בישראל שאוחזים מעשי שועלים בידיהם, שכל מעשיהם רק לטובת כיסם ועצמם. אלא שעדיין לא אלמן ישראל, תהלה ה’ מרבנים גדולים בתורה ויראה ובכל מדה טובה, והם באמת עתה מעוז היהדות בדורנו הפרוץ. אבל התמעטות לומדי התורה בזמננו והתרבות פוחזים וריקים השונאים את התורה ולומדיה, נותנות מקום לירא, שיתרבו רבנים ומנהיגים ריקים מתורה ויראה, הלובשים אדרת שער רק למען כחש, וכל מזמתם רק בצע כסף ושונאים כל אדם בכלל ורבנים ולומדי תורה בפרט, ומהם יראו צאן מרעיתם למאס את התורה ולומדיה, וסוף היהדות בסכנה.

וזאת היתה כוונת רבותינו ז”ל בראותם שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, שהיו מהלכים בדרך, כלומר שחשבו חשבונות של כלל ישראל בדרכו הארוכה בגולה, וראו שאין עצה אחרת לקיום ישראל רק לעשות לו בגולה בכל מקום ישיבתו בית המקדש עם כהן גדול. אבל כשהגיעו להר הבית הזה שהקימו להם בגלותם, ראו שבאחרית הימים תתמעט התורה תמעט דעת אלקים והאמת תהיה נעדרת, והעומדים בראש כל עדה, יהיו אנשים שאין האמת ואהבת ה’ ועמו נר לרגלם כלל, ורק בערמה ומרמת שועלים תאחז ידם, ואז המצב של היהדות כולה בסכנה יותר מאילו לא היו כל מנהגים בישראל, כי אז לא היו להם ממי ללמוד טוב אבל גם לעשות רע לא היו יודעים, תחת אשר עתה יש להם ללמוד לעשות רע, ולפיכך התחילו בוכים ואמרו המקום שנאמר בו והזר הקרב יומת, כלומר דבעינן כהן גדול קדוש וטהור בכדי ללמוד ממנו לעשות טוב ועכשו אנשים שועלים הלכו בו, שזה גרוע ומזיק יותר להיהדות מאיש זר שאינו לא כהן גדול ואינו שועל לכל הפחות. וזהו שהשיב להם ר’ עקיבא לכך אני משחק, כלומר לכך גופה שאתם אומרים שבמצב כזה אי אפשר להיהדות להתקיים עוד, וכיוון שאנו יודעים בטח שהיהדות לא תתבטל לעולם אם כן מוכרח הדבר, שבהגיע היהדות למצב כזה שאי אפשר לה להמשיך קיומה עוד, אז יבוא משיח, שהרי אם לא יבא תבטל היהדות וזה הלא הבטיחנו הקב”ה שלא תבטל.

ותשובת ר’ עקיבא הבטוחה, והודאית, תוכל לתת תקוה שלמה בלב כל הכואבים על מראה הדור הפרוץ הזה, ורואים סכנה להתורה והיהדות במעשה הדור המופקר הזה אשר פרק מעליו עול מלכותא דרקיע ועול מלכותא דארעא וניתק מעליו כל המוסרות האנושיות, שאך פחד שווא הוא, ואדרבה אם באמת יש כעת סכנה להיהדות, אז התקוה משחקת לפנינו שיבוא המלך המשיח. וכמו שאמר ר’ עקיבא לכך אני משחק, כי כשתתקיים נבואת אוריה ציון שדה תחרש, כלומר שציון של ישראל יעשה הפקר לכל בור וריק, כשדה שהיא הפקר לכל הרוצה לעבור בה ולדרוך עליה, אז תתקיים מיד גם נבואת זכריה, וכמו שאמר גם ר’ אליעזר בסוף מסכת סוטה, בעקבות משיחא חוצפא יסגא כו’ וחכמות סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת. כלומר סימן גדול הוא לנו לביאת המשיח, החוצפא שיסגא והאמת שתהיה נעדרה. ואין כוננת ר’ אליעזר לומר שקודם ביאת המשיח מוכרח להיות חוצפה ושקר, כי כבר אפשר שיבוא משיח בדור שכולו זכאי, אלא כלומר כשתהיה חוצפה הרבה והאמת נעדרת, אז מוכרח משיח לבוא, מפני שכבר אי אפשר להיהדות להתקיים עוד במצב כזה, וכתשובת ר’ עקיבא הנ”ל. וזהו שאמרו בגמרא (סנהדרין צ”ח,א) שאין בן דור בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב. ולכאורה אינו מובן אם אפשר לו לבוא בדור שכולו חייב, אמאי לא יבוא בדור שמחצה חייב ומחצה זכאי. אלא זוהי כוונתם, כי בדור שכולו זכאי ראויים ישראל לביאת המשיח על פי הדין, אבל בדור שכולו חייב מוכרח הוא לבוא מפני סכנת קיומה של האומה הישראלית והיהדות. אבל שמחצה זכאי ומחצה חייב, עדיין אינם זכאים לביאת המשיח כיון שמחצה חייב, והיהדות אינה בסכנה משום שיש עדיין מחצה זכאי, שלא יניחו להיהדות להבטל, ולפיכך אפשר לו שלא יבוא בדור כזה של מחצה על מחצה.

(דברי רד”ך, דרוש ג, נחמת רבי עקיבא)


הרב הגאון ראובן דוד בורשטיין, מחבר ספר “דברי רד”ך” (ורשה, תרפ”ז), מתלמידי רבי יצחק יעקב רבינוביץ מפוניבז ורבי חיי הלוי סולבייצ’יק ומחשובי הרבנים בליטא, היה רב בלובשוב שבמחוז פינסק ואב”ד בקמניץ דליטא שבמחוז בריסק. מלבד גאונותו בהלכה, היה בקי במקרא, בדקדוק הלשון ובאגדה והיה דרשן מופלא. היה בעל מידות של תלמידי חכמים נקיי הדעת וקיבל כל אדם בסבר פנים יפות וברוח טובה. בפתח ספרו מזכיר שכתב ספר נוסף “שו”ת זכרון יהושע” על ארבעת חלקי השולחן ערוך, אך נמנע מלהוציאו לאור בשל הוצאות הדפוס. וחבל על דאבדין. זכה להערצה רבה מאת גדולי דורו. הרב בורשטיין נרצח בשואה.
אחיו רבי אברהם אהרן הכהן בורשטיין, הרב מטבריג, היה ר”מ בישיבת סלובודקה בהיותו בן 18, גורש במלחמת העולם הראשונה לרוסיה והעביר שיעורים בלשון הקודש בישיבה שנוסדה בעיר באגאראדסק. עלה בסוף ימיו לארץ ישראל וכיהן כראש ישיבת מרכז הרב במקביל למרן הראי”ה קוק זצ”ל, עד לפטירתו בשנת תרפ”ו. בפתיחת הספר “דברי רד”ך” כתב אחיו דברים לזכרו.

אביהם הרב יהושע הכהן בלומנטהל היה רב בעיר לאזדיי ובעיר מארימפאלי ור”מ וראב”ד בביאליסטוק, ובסוף ימיו רב בקמניץ דליטא.

בראש השנה ת”ש, נכנס הצבא הגרמני לקמניץ-דליטא, ושהה שם שמונה ימים, עד לכניסת הצבא האדום. קמניץ-דליטא צורפה לרפובליקה הסובייטית הביילורוסית. בניין הישיבה הגדולה הוחרם והפך להיות מועדון ובית-קולנוע. בתחילת מבצע “ברברוסה” נכבשה העיירה ע”י הצבא הגרמני שהחל מיד בחטיפת יהודים, בהתעללויות בהן ובשוד רכושם. כעבור מספר ימים נרצחו 100 צעירים יהודים שהואשמו בקומוניסזם. היהודים חויבו לשאת טלאי צהוב, לשלם זהב ככופר, להקים יודנראט וכח שיטור. בסוף שנת 1941 גורשו כשליש מיהודי קמניץ-דליטא לגטו פרוז’נה. ובתחילת 02.1943 הם נשלחו לאושוויץ. בעלי מקצוע ובני משפחותיהם שהושארו בקמניץ הועברו לגטו שהוקם ב- 1.1.1942, אליו הועברו יהודים מהמושבות החקלאיות בסביבה. היהודים חיו בגטו בתנאי צפיפות וברעב, עד שהועברו ב9.11.1942 בעגלות לרכבת וגורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

ראה: אתר מרכז מורשת יהדות פולין, וראה אודות הרב ראובן דוד בורשטיין ב”מאמר מרדכי” מאת הרב מרדכי שוואב, ובמאמרו של הרב יהודה גרשוני בספר הזכרון לקהילות קמניץ דליטא זסטביה והקולוניות, תל אביב 1970, עמ’ 50-54.  

מספר הצפיות במאמר: 16

בת ישראל, לבשי עז התאזרי והיי לבת חיל! / הרב ד”ר מרדכי בורר הי”ד

תמונת הרב מרדכי בורר הי"ד

כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים, שהן מזדרזות במצות […] מנהיגות בניהן לתורה […]

“ושמרתם את בריתי”. ברית היא התאחדות שני אישים, והשתעבדותם איש לרעהו, לעשות אינטרס חברו – שלו. ועל כן זאת הברית, אשר כרת ה’ עמנו, הכניסנו עם כל עצמותנו ופעולותינו הכלליות והפרטיות – בלתי תלוי בכל תמורות החיים והזמנים – לרשותו של הקב”ה, לעשות את כל אשר יצונו ולמלא את כל אשר ידרש ממנו, למען אשר כל ענינינו יהיו מסורים בידו, לטוב לנו (כאשר ארז”ל [שמו”ר לו,ג] “נרך בידי ונרי בידך, אם אתה משמר את נרי אני משמר את נרך”). ולא את אבותינו בלבד כרת ה’ את בריתו, כי אם את כל הדורות הבאים (דברים כט,יג-יד), ולא את הכלל בלבד כרת ה’ את בריתו, והפרט הוא בן חורין להבטל ממנה, כי אם כל איש ואשה מישראל המה בכלל הברית, כאשר דבר משה אל ישראל (שם) על כן חובה מוטלת על כל הורי ישראל לא לבד להכניס את בנם בבריתו של אברהם אבינו, כי אם לגדלו ולחנכו לאותה הברית.

ועתה, בת ישראל, אשת חיל, גברת בית יעקב העתידה, אשר עליך נאמר (משלי לא,כה): “עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרן, פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה: צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל”, מי כמוך ראויה לאותה איצטלא, להיות מורה ומדרכת ומחנכת את בני ישראל לתעודתם הנשאה, ולהכרת חובתם הנשגבה, (… ולהנה וגם לתורה…) אליך נשא עיניו היושבי בשמים, בהופיעו על הר סיני ללמד את עמו תורה ומצוות ועליך סמך באומרו: “ואני זאת בריתי אותם, אמר ה’, רוחי אשר עליך ודברי, אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם!”. על כן, בת ישראל, לבשי עז התאזרי והיי לבת חיל! הצילי ילדי ישראל מאבדון גדלי אותם לתעודתם, להיות כהני ה’ והכשירים לשמע בקול ה’! הראי להם את הגדולה והגבורה, את התפארת וההוד, את החכמה והחסד אשר לה’ אלקיך – בכל תולעת וראש, בכל פרח וצמח, בכל כוכב גדול וקטון – ובאדם! הראי להם את ה’ בכל הליכות דברי ימי העמים והאנשים, ובייחוד בדברי ימי עמך, שמתחלתם ועד סופם אינם אלא התגלות אלקים בקרב בני האדם, בשביל האדם. שאינם אלא אצבע אלקים, להראות לבני אדם גבורתו ונפלאותיו, חכמתו וחסדיו! הראי להם בחייך ובחייהם השקטים והסואנים, בכל רגעי חייך וחייהם החולפים והבאים, בכל עצב ובכל שמחה אשר ימצאו אתכם – יד אלקים! למען אשר יפקח עיניו ויראה, כי עוד היום הוא וכל עמו נשואים על כנפי נשרים, ועוד היום גדול חסדו עמנו כימי עולם.

ולא רק בדברים תכשירו את בניך לתעודתם, כי אם במעשים: בכל דרכיך ותהליכותיך עם אלקים ואנשים, מבקר ועד ערב, מערב ועד בקר, ילמדו ליראה את ה’ ולשמע בקולו! בך יראו את האושר ואת הנעימות, אשר בחיי היהדות, המיוסדת על דבר ה’ ומצוותיו, ממך ילמדו ויכירו וידעו את העז והתעצומות את המנוחה והשלוה, את השמחה ואת הענג ואת שפע המעשים הטובים, אשר יגיעו לאדם, בחיותו את חייו על פי ה’ וחקי רצונו, מבלתי סור מהם ימין ושמאל!

ומי מסוגל יותר להנחיל לבנינו, על ידי חינוך ולימוד את ההתקדשות הישראלית, את ההתרחקות מכל דבר שקר ותועבה, ובכלל זאת טהרת המדות ונקיות הדעת – מאותה אשת חיל, יראת ה’, אשת בית יעקב ואם בני ישראל, אשר בידה נמסרה כל טהרת הבית וכשרותו וכל קדושת חיי המשפחה הישראלית, ואשר נמצאה נאמנת לתעודתה בכל הדורות, בנשאה את דגל הטהרה והצניעות ברוח גבורה נפלאה!

צאינה בנות דורנו בנות ישראל כשרות, בעקבות אמותיכן אלה, אשר מלאו את תפקידן תמיד באמונה, ושמרו את ביתן מכל אשר לו צל של ערות דבר ושל השחתת דרך ופריצות וקימו בעצמם בזהירות יתרה” “והיה מחנך קדוש!” משכנן היה קדוש, חיקן אשר נשאו בו את ילדיהן קדוש היה: מזונן, אשר הושיטו לילדיהן קדוש היה, גם כל אויר ביתן היה קדוש ומלא ברכות ה’, על כן פרחו בניהן ובנותיהן בקדושה ובטהרה ובמעלות רוחניות אין מספר, ועל כן העמיד ישראל חכמים מצוינים וצדיקים נפלאים, אשר אין דוגמתם בכל העמים והלשונות, ועל כן היו כל בניהן, ברוכי ה’ ואם הבנים שמחה ותשחק ליום אחרון!

אמנם בבא הורי ישראל לחנך את בניהם לתורה, אז תגש הערומה אליהם ותאמר במנוד ראש: “האם כל בניכם יהיו רבנים וכלי קדש? הלא אם תנהיגום אל התורה ותחנכום ברוח היהדות, לפי השקפתכם הקלוטה מהגיטו, שוב לא יוצלחו לאחז במסחר ובחרשת המעשה, באומנות או בחכמה לפי מובן זמנו ולא יוכלו למלא את משאלות ודרישות הזמן אל האדם ויהיו ברעה ובחסר כל, וזה וזה לא יתקיים בידם. גם לכל העמים יש ריליגיות, אבל שם הנה ערוכות ערוכות בטוב טעם ודעת: שם ריטיניא לחוד וחיים לחודם, ואין אחד נוגע בחברו במלא נימה: שם לא תהין הדת להתערב בכל דבר, כאשר היא אצלנו, מתי נפקחה גם אנו עינינו לראות נכוחה ולעשות כמתוקנים שבהם אשר להם היתרון בחכמה ובדעת ובכלכלת החיים?! מתי נתפתח ונשלים גם אנו להכיר, כי השמים שמים לה’ והארץ נתנה לבני אדם, כמוהם?!…

מתי? – לעולם לא! כל זמן אשר בשם ישראל נכונה, כל זמן אשר לא ננתק את מוסרות הברית, אשר כרת ה’ את אברהם אבינו ואת זרעו אחריו – לא נאבה ולא נשמע לכל הדברים הלאה, שאין להם שחר! הלא כנגד התפרדות החיים הזו בשתי רשויות, של ה’ ושל בני אדם, של דתיות ושל אזרחיות, כנגד גלות של הדת מן הבית ומן החיים אל בתי תפלה והיכלות, אשר תוצאותיהן הן: חלול והשפלת כל החיים הממשיים, המעשיים העובדים והיוצרים, הרוכשים והנהנים – הלא כנגד הדעה המסולפת והאמת המזויפת האלה, שפשטו בחברה, יסד ה’ את בית יעקב ויבחר לו את ישראל לסגלתו. הלא כנגדן יסד לו ה’ עם ישראל, אשר בהיותו עם בין העמים, יעמד לנס עמים ולעד לאומים, בהיות כל חייו הממשיים, המעשים, הפועלים והיוצרים, הרוכשים והנהנים, ערוכים ומתוקנים לפי תכניתו ית’ ולפי רצונו ומסודרים לפי חכמתו ודעתו, למען אשר ממנו ילמדו גוים ולאומים, לדעת את ה’ ואת יתרון האדם, ולא יתמכרו לעשות הרע, ולא ישפלו להדמות לבעלי חיים מצוינים בדעת!…

“ממלכת כהנים וגוי קדוש” רצה ה’ לתקן לו בעולמו וזה שמנו אשר קרא לנו, בעת אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. לא ממלכה, אשר יהיה לה’ גם היכלותיו וכהניו, כי אם ממלכה אשר כל האזרח בה יהי “כהן” נאור באור ה’ והולך בדרכיו. ממלכה, אשר בה כל בית יהיה היכל, קדש לה’, וכל שלחן מזבח, וכל פעולה מפעולות החיים הביתיים והאזרחיים – תהיה עבודת ה’: ולא “גוי”, אשר יהיה גם קדושים, ככל הגוים, רצה ה’. כי אם “גוי קדוש”, שיהיה קדוש בכל רמ”ח אבריו, ואשר כל אחד ואחד ממנו, אף בחבילי עצים שעל גביו וכד המים שעל שכמו – ישאף אל המעלה העליונה של השלמות הרוחנית והמוסרית, זאת היא תעודתנו, וזאת היא תעודת כל האנושיות, אשר פי ה’ יקבנה. ולמען עשות זכר לתעודה הנשאה הזאת בקרב העמים ולפנות דרך לגאולת האנושיות, עשה ה’ את ישראל ל”זרע-אל” ויזרע אותו בין העמים, ויביאהו לידי נסיונות קשים מאד של לחץ ודחק ושל הגבלות, המעבירות את האדם על דעתו ומשפילות את ערכו המוסרי ומצמצמות את רוחו, למען אשר יתגבר עליהם וישאר נאמן לתעודתו להיות “ממלכת כהנים וגוי קדוש”, וישוב באחרית הימים ברנה לארצו ולמקומו.

ועתה – אחרי אשר עמדנו בנסיונות אלה באלפי שנות גלותנו לעיני כל יושבי תבל, המשתוממים על כחותינו הנפלאים, ונשארנו בכל אלה העם היותר מלא רוח חכמה ודעת, והיותר נקי הדעת והמדות –  ולא נטעה באמרנו – גם היותר מאושר בחיינו הפנימים עתה בהיותנו קרובים כל כך למטרתנו, נאבדה דרך ונכשלה ונלכה אחור ונשברה?! עתה נבזה ליקרנו ונבגדה במשלחינו ונתאוה להעשות בריות חדשים מטיפהן של כל הגוים?! הבאמת הועילה זו פריקת העול העושה כביכול, את בתי ואשי ישראל בני חורין להפטר מן התורה ומן המצוות עד כדי שדעתו טועה, להאמין שיש בה ממש? האם נתמעטו עתה בחיינו עוונות אזרחיות ופוליטיות, עניות וצרות, דאגות ויגונות וטרגדיות ביתיות וחברתיות, מאשר באלפי השנים, אשר היו ישראל באמנה בדרך התורה הקדושה, ושמרו את משמרת התורה במסירות ובנאמנות.

בכל משברי וגלי המים הזידונים, אשר צפו על ראשו נשאר נאמן לתעודתו, להיות: “ממלכת כהנים וגוי קדוש”!

לא, אחיות, בנות ישראל! אטמנה אזניכן לקול ההסתה המדברת באלפי אלפים לשונות ופרצות שאין בהן ממש! פתחנה אזניכן לקול ה’, המדבר וקורא אליכן מהר סיני! התנשאנה על רום מעלת הכרת תעודתכן הנשאה והנכבדה והביטו משם על אורחות חייכן וחיי ביתכן! דענה את חובתכן לה’ אלקיכן ולעמכן ואל נא תתפתינה לברק יופי ולקסם כזב, המאחזים את העינים ומוליכים את האדם שולל!

אמנם כן, השמים שמים לה’ והארץ נתנה לבני אדם, אבל לנו, בני ישראל, נתן ה’ כימי השמים על הארץ, אותנו נשא ה’ על כנפי נשרים והביא אותנו אליו, ואלינו ירד מן השמים לדבר עמנו, ולשכן כבוד בתוכנו, ואותנו בחר מכל העמים ונתן לנו את תורתו, בקולות וברקים נגלה עלינו ובקול שופר עלינו הופיע.

זה היה בחדש השלישי הוא חדש סיון – השמים נראים בטהרם, החמה בתקופתה, כל רוח לא יפוח, עלה לא ינוע, בהיות הבקר, בקר לא עבות והנה ענן כבד על הר סיני, ברקים האירו תבל אלי חצצים יתהלכו, קולות רעמים אדירים עם קול שופר חזק מאד ישמעו. קולות טבעיים נוראים עם קולות מוסרים חזקים התלכדו ובאו כאחת, למען דעת כל העם, כי החיים הטבעיים והמוסרים אחודים ודבקים יחד, לא יפרדו ולתכלית אחת ישאפו, למען דעת כל העם, כי ה’ הוא האלקים, אדון הטבע והנפש, העליונים והתחתונים אליו ישמעו וכלם כאחד, ובראשם האדם, נבראו לכבודו ונבראו לעשות רצונו, העתיד להתגלות עתה על ידי התורה.

(מתוך מאמר “כה תאמר לבית יעקב”, ירושתנו, ספר שלישי, מכון מורשת אשכנזי, בני ברק תשס”ט,  עמ’ קי-קיז, באדיבות מכון “זכרון מרדכי”)


רבי מרדכי בורר, נולד באנסבאך באלול תרנ”ה, למאיר ומרים. בנעוריו החל לקיים אורח חיים דתי. בגיל 17 עבר עם הוריו למינכן שם למד תורה אצל הרב חנוך הכהן ארנטרוי, רבה של הקהילה החרדית בעיר. כן היה תלמידם של רבי אברהם אליהו קפלן ושל הרב יחיאל יעקב ויינברג מחבר ה”שרידי אש” בבית המדרש לרבנים בברלין ע”ש הרב הילדסהיימר. במקביל למד באוניברסיטת ברלין כדי לעמוד בדרישות האקדמאיות שנדרשו מהרבנים. עבודת הדוקטורט שלו, באוניברסיטת פרייבורג, עסקה בזיהוים של קברים עתיקים. אח”כ למד בישיבת טלז בראשות מהרי”ל בלוך, ונתעלה בתורה בשקדנות רבה. לפרנסתו הורה אז בתיכון “יבנה” לבנות. בשנת תרפ”ד נשא לאשה את מרת בת שבע בת הרב חיים יצחק הכהן לאקס, הוסמך לרבנות והמשיך ללמוד בישיבת טלז שנתים נוספות. הוא למד גם אצל הרב ד”ר פסח יהודה יעקבלב, מנהל התלמוד תורה בקניגסברג. ולאחר פטירת רבו, מילא את מקומו בהנהלת התלמוד תורה שם. בשנת תרפ”ח [1928] היה לרבה של קהילת גיילניגן, ראנדג והסביבה, בדרום גרמניה על גבול שוויץ. כן היה רבה הבלתי רשמי של קהילת דיסנהופן שבשוויץ והיה פעיל ב”אגודת ישראל” בגרמניה. הרב פעל רבות לטיפוח חיי הדת בקהילה, דאג רבות לחינוך הנוער וקירב רחוקים ליהדות.

בימי המשטר הנאצי הגיעו לגיילנגן יהודים רבים, ובהם גם פליטים יהודים מפולין, שביקשו להימלט לשוויץ, אף שהגבולות נסגרו למעבר חופשי עם עלית הנאצים לשלטון. הרב אירח את הפליטים בביתו, דאג לצרכיהם, הסדיר את מעברם לשוויץ והדריך אותם איך לעבור את הגבול. השלטונות החלו לחשוד ברב, לעקוב אחריו, להתנכל לו, ולחקור אותו. ב”ליל הבדולח” נעצר הרב בברוטאליות יחד עם מנהיגי הקהילה ואנשיה, והם נשלחו למחנה הריכוז דכאו שליד מינכן. בשבועות בהם שהה במחנה המשיך הרב לעודד את בני קהילתו, למד ולימד תורה, ונמנע מאכילת טריפות אף שהתיר את הדבר לאחרים. ביום שבו היה אמור להשתחרר, ח’ בטבת תרצ”ט, עונה קשות בעמידה ממושכת בקור העז במשך שעות ארוכות, עד שנחלש, התמוטט ונפטר בעת מסדר הבוקר. לאחר השתדלויות רבות אושר להביאו לקבר ישראל והוא נקבר במינכן בעשרה בטבת.

נכדיו הקימו לזכרו את “מכון זכרון מרדכי” העוסק בהנצחת תולדות הרב, תורתו וקהילתו. בשנת תשס”ד [2004] הוציא המכון בסיוע קרן הזיכרון של “יד ושם”  את הספר “למען הקהילה על קידוש השם – תולדות יהדות גיילנגן ורבה הרב מרדכי בורר”.

(ירושתנו, שם, עמ’ קט, ויקיפדיה. התמונה המוצגת כאן הועלתה לויקפדיה ע”י Sgbmzm).   

מספר הצפיות במאמר: 22

על מנת לצאת ממצבו הנורא, על עם ישראל לשוב לתורתו ולארצו / הרב חיים יהודה אהרנרייך הי”ד

תמונת הרב חיים יהודה עהרנרייך הי"ד

ומי כעמך ישראל? (דברי הימים א,יז).

בהמאמרים שהבאנו סתרנו את הדכות של הארבע כתין. ואם תאמר, איזהו דרך ישרה אשר יבר לו היהודי? על זה נשיב: אם יש עם לבבנו לקיים את היהדות בטהרתה אין לנו בלתי אם אחת משתי דרכים: או לשוב אל חיי אבותינו, בתוך חומת הגיטו בכל תקופותיה ובכל מראותיה, להנזר מכל אשר נעשה חוצה לה. ולא ידרכו כף רגלי בנינו מן הבית-מדרש והלאה, ובנותינו לא תדענה, כי נמצא בעולם הזה ספר חוץ מן הסדור והצאינה וראינה. אך אם היא גזרה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, אם בן-החסיד אינו רוצה בקב-הכנסות של בית המדרש ובועט במשרת הרבנות, הדיינות, השחיטות והמלמדות – אשר על ידיהם אולי היה אפשר להנצל מזרם-החיים אשר חוץ לרחוב היהודים. ואשר יש עוד להסתפק גם בזה – אז עלינו לטבוע על חיי-היהודי את מטבע הלאומית ישראלית. עלינו להבליט את רגש-הלאומי בין כלפי חוץ בין כלפי פנים. אבל לא לאומית כמו של עמי הנכר, כי אם לאומית בטעם תורת ישראל. להקים דור עברי לאומי על פי התורה, בן לעם ישראל, ולא דור בעלי דת משה בן להעם אשר אנחנו יושבים בקרבו.

  • עלינו לפקוח על בתי הספר אשר לישראל להחיות בהתלמידים את רוח מוסר ישראל. לעורר בהם את כחות היהדות ולגלות ולהקביל את כבוד רוח האומה בטהרתה ואת כל מחמדיה, אל מול רוח זרה אשר לעמים אחרים, ליחד את לבם אל היהדות הצרופה בכל אשר היא נראית אלינו בצורתה הבולטת מתוך למודי נביאנו וחכמינו ומתוך תקוניהם, ולהחזיר אותה בעינה ובטהרתה אל בניה אשר תעו מעליה, להורות הלשון וההסתוריה אשר לעם ישראל, להנחיל את דעת ספרות ישראל, למען גלו עיניהם להביט אל אוצר החכמה אשר גנוז שם, להוקיר ולרומם בעיניהם את כבוד השופטים, הגבורים, הנביאים, המלכים, התנאים, האמוראים והגאונים שנשתבחו ונתיחדו בהן ישראל. ואז ימלא הנער כח ועז, להיות לאיש ישראל מכיר מקומו וזמנו, מעמדו ומסיבתו, יודע את ערך עמו ואת יקר תרבותו. ואז תאהב הנערה את עמה ואת מולדתה, את יקר תפארת גדולתה, כי תדע נאמנה, כי לא אלמן ישראל בכל התשבחות של עם אחר. ואז לא יבשו ולא יכלמו בנינו ובנותינו לדבר בשפת-עמם ונרפא מן התחלואים אשר חלו בנו ידי “משכילנו ומתקנינו”, לעשות במשפטי הגויים אשר סביבותינו.
  • עלינו לסדר משטר לאומי ועממי, בתוך קהלתינו. ובבוא מורה העם להדריך את קהלתו בדברו אשר בפיו, יש לו לכון להרמת רוח של עמנו: לדעת את התורה-תורת העם בכל הודה והדרה, בכל גדלה ותפארתה מכל צדדיה הדתי, המדיני והמשפטי: לחבב את המצות ואת המנהגים אשר נפלו בירושה מאת אבותינו. לעורר את הכרת-עצמי, ההכרה-הלאומית ברוחו ובשפתו, לחזק את היסוד העברי בארץ האבות ולהגדיל שם את השפעתנו כי שואפים אנחנו להגאל לארץ אבותינו ביום אשר פקוד יפקוד ה’ את עמו.
  • עלינו לתקוע ולחזור ולתקוע באזני העמים והממשלות כי עם אנחנו! ליתן לנו זכויות לאומיות, כזכות כל אומות העולם, למען נחיה על פי רוחנו וטבענו. נדרוש מהם ליסד לנו בתי ספר על פי תורת עמנו, לשוות את זכות השפה המדוברת בפי העם ישראל, לזכות שפת עם אחד, לבר יזמינו אותנו בשבתות ומועדים, לבל יכריחו אותנו לפתוח את בתי מסחרינו בימי חגיהם, אחרי שהם סגורים בשבתותינו ומועדנו, לאשר את זכויותינו לארץ אבותינו. ועוד דרישות כאלה הנוגעים את עם-ישראל.
  • עלינו להסתדר לאגודה אחת, לרכז את כל כחנו החמריים והרוחניים לשלוח לבית המועצות המדיני שליח אשר ידרוש טוב לעמו, אשר ילחם בעד דרישתינו, ואשר יגן בכל נפשו ובכל לבבו בעד זכויותנו…

אחים בצרה, אחים בדעה! זהו הדרך אשר יבור לו ישראל בין העמים. לא ליפול את הים ולהיאוש מישועת ה’; לא לענג בחיק אם נכריה, לסגל לו מולדת עם אחר ולהתנכל במעשיו לדתו ולרוחה; לא בתחית-הלאום במושג כללי, אבל גם לא לקיים כל מה שכתוב בתורה בנשמת עם אחר. לא, לא! כי אן להיות עם סגולה מכל העמים. עם לפי רוח התורה וישראל שדי. עם – שבכל מקום שהוא – בבית ובחוץ.

ויאמר ה’ אל משה מה תצעק אליו דבר את בני ישראל ויסעו (שמות יד,טו).

זאת תורה ישראל בין העמים. כנסת ישראל תלבש זיוה, רוח גבורה להיות ל”עם קדוש”, נאמן לרוחה ולמסורתה ולתקותה. וגאות הנפש הזאת תהיה מועדת בין כלפי הפנים בין כלפי החוץ. אמנם יודעים אנחנו היטב, כי להקים דור חדש, ברוח דתי-לאומי כמה קשה בארצות הגולה. אחרי שכבר הורגלנו כל כך בחיינו הבלתי טבעיים עד שהיה ל”טבע-שני” לבלתי להבין מה זה לאומית-ישראל. וכעין פחד יאחז לשמע המלה הזאת. אלו מצד שקיעתם במ”ט שערי הטמיעה וההתבוללות, ואלה מצד אי-ידיעתם בטובה. על כן לצאת מן המצב הנורא הזה, אין עצה כי אם לדבר על בני ישראל ויסעו. שיבת העם לתורתו ולארצו. כי פה הננו חיים תחת השפעת זרים אשר קשה להשתחרר מהם. וקיום הלאום-היהודי ברוחו ישיג רק בשובו לארץ אבותיו. אמנם תנאי קודם למעשה כי כבוד ה’ ילך לפנינו והוא מאספנו. את דברי תורתו הקדושה, על פי יסודותיה, ננהיג אתנו בשובנו לארצנו. למען תהיה הארץ הזאת ראויה לשמה: “ארץ ישראל”. רבותינו הקדושים הפליגו בכמה מקומות במעלות הארץ וקדושתה. הם הרגישו כי קרן ישראל תרו רק בארצו. רק בה ישב העם להיות על פי פקודת תורתו “וישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם” (ע”ז ח.) שאי אפשר בשום אופן להינצל מתחת השפעת הנכרים אשר סביבותיהם.

אמנם תשובה זו אל הארץ דורשת גם מעשים כבירים. עבודה זרויה ותכופה. “ושב ה’ אלהיך את שבותך”, אם תתעורר בקרבך אתערותא דלתתא תבוא עליך אתערותא דלעילא. ועל כן חובה על כל איש הירא וחרד לדבר ה’ לעבוד באחדות גמורה בהשתתפות הכחות שארץ ישראל תהיה לנו לארץ אומתנו אשר בה נשוב להחיות על פי רוחנו הכתובה בספר תורתנו. ואם נגיע למטרה זו בעזרת השם, שישיב ישראל לארצו, יישב בה בשלום וחי על פ י רוחו ויתפתח לפי טבעו, אז תחל בקרב בני ישראל גם בארצות פזוריהם עבודה לאומית חיה ופריה בכל שדרות העם, תחזק בקרבו תורתו, תתפשט שפתו וכל כחותיו יתרכזו סביב לתחיתו, וכל בני האומה בכל מקום שהם ירגישו ויכירו כי בני הם לאומה גדולה וחזקה ברוחה, וכל העמים וכל הממלכות יכירו זכותם של האומה הישראלית. כן תחית העם תעזור להשיב את הארץ לעם, ותחית הארץ תעזור להשיב העם להארץ, להיות אומה מתוקנה, אומה הראויה לגאולה שלמה. אמן.

(סיום המאמר ישראל בין העמים)


הרב חיים יהודה אהרנרייך, נולד בזוואלו או באבליה (הונגריה, כיום סלובקיה) בשנת תרמ”ז (1887) לאביו הרב קלונימוס קלמיש. תלמיד בעל שבט סופר בפרסבורג, בעל ערוגת הבושם בחוסט ורבי ישעיה זילברשטיין בווייצען. נשא לאשה את מרת רבקה בת רבי יעקב שיק אב”ד נאדאודוואר. היה רב בנאדאודוואר (הונגריה) ובהולשוב (מורביה, כיום צ’כיה). במלחמת העולם הראשונה גויס לצבא ושימש רב צבאי. משנת תרפ”ג שימש כרב בדבה (טרנסילבניה כיום ברומניה), ומשנת 1930 בהומנה (צ’כוסלובקיה כיום סלובקיה). עסק ברוב מקצועות התורה וביחוד במחקר תורני של התלמוד וספרי הראשונים, וערך את הירחון התורני “אוצר החיים” (1924-1938). היה מקורב לחצר מונקטש, אך צידד בעמדות הקרובות למזרחי.

חתימת הרח"י אהרנרייך

הוציא לאור ספרים רבים, שאת חלקם ערך והוסיף להם הקדמה ואת חלקם כתב. בין ספריו נמצאים: מצוה תרי”ג: לכתוב ספר תורה לעצמו (תר”ע), ישראל בין העמים : ציור מצבנו בחמריות וברוחניות בארצות-העמים: תשובות לארבע הכתות אשר נעשו בתוכנו, ועצות ישרות איזהו דרך ישרה שיבור לו ישראל בזרם החיים האלו (תר”ף), בית אב: הערות ביאורים וחידושים (תרצ”ג), בית אב: מחקרים בתלמוד בבלי וירושלמי (תרצ”ד), מגבעת המורה (תרצ”ו), חכמה לשלמה (תרצ”ו), חנוכה בספרות הגאונים, ועוד.

מחודש ניסן תרפ”ח הותקף קשות הירחון “אוצר החיים” ועורכו, מעל גבי גיליונות כתב העת “בית ועד לחכמים”, בשל תמיכתו באדמו”ר ממונקטש ובשל יחסו החיובי לראי”ה קוק. הסכסוך הגיעה עד לידי דיונים בבית המשפט.

הרב אהרנרייך ובני משפחתו נרצחו בידי הנאצים בלובלין ביום כ”ח באייר שנת תש”ב (1942).

מקורות: אתר בית התפוצות, חכמי טרנסילווניה וחיבוריהם, חלק ב, עמ’ 15-16, המעין – ניסן תשע”ד באתר ישיבת שעלבים ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 14

השגחת ה’ המקיימת את ישראל בין האומות, כשה בין שבעים זאבים, היא הנס והפלא הגדול מכל האותות והמופתים / הרב יצחק אויש הי”ד

כנסת ישראל ככבשה בין זאבים

ד’ למבול ישב וישב ד’ מלך לעולם. ד’ עוז לעמו יתן ד’ יברך את עמו בשלום (תהלים כט,י-יא).

מורי בעל ילקוט אליעזר זצ”ל פירש דברי חבקוק הנביא (ג,ו) והוא בהפטרה ביום ב’ של שבועות, ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם הליכות עולם לו, שתכלית הניסים והנפלאות שעשה הוא יתברך לשדד מערכת הטבע ולשנות טבעם שנברא עמהם מששת ימי בראשית הוא למען שלא נטעה בטעות אותם המינים האומרים שטבע העולם מתהלכת כדרכה מעצמה ומטבעה שנבראת עמה, ולהכחיש ולעקר את דעות הכוזבות האלה מראה השם יתברך את כבודו שהוא אדון העולם הוא בראה עשאה ויכוננה וברצונו הטוב משנה אותה. וזה הוא המוכיח והעד הנאמן שהבורא יתברך ברא הכל ומשגיח על פעלו ואין כל דבר נעלם ממנו שגם הילוך הטבע התמידית בזריחת השמש ובואה הוא הכל על ידי  הנהגתו יתברך.

וזה שאמר הנביא מה שאנו רואים לפעמים יתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם, שנעשים דברים שהם שינוי הטבע, הוא לאות שגם הליכות עולם שהעולם מתנהג והולך בטבעו, הוא לו, הכל בהשגחת והנהגת בורא עולם יתברך. ומורי הנ”ל פירש עוד מקרא שכתוב (במדבר כג,כב-כג) אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו כו’ כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, דבעוד שלא בחר אותנו לו לעם אם רצה הוא יתברך להודיע לבני אדם שהוא הבורא שברא את הכל, היה צריך לעשות נסים ונפלאות חוץ מדרך הטבע, כמו שעשה במצרים להודיע שהוא האדון, כמה שנאמר (שמות ח,יח) למען תדע כי אני ד’ בקרב הארץ.

אבל אחרי שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו הקדושה ועל ידי זה גברה שנאת האומות עלינו, כמו שאמר במדרש (שמות רבה ה,ד) שנקרא שמו הר סיני, שממנו ירדה שנאה לעובדי כוכבים, והשם הטוב מקיים אותנו ביניהם שה אחת בין שבעים זאבים, זה הוא הנס והפלא הגדול מכל האותות והמופתים אשר עשה במצרים, כמו שאמרו אנשי הכנסת הגדולה (יומא סט,ב) הם הם נוראותיו הם הם גבורותיו, שמקיים שה אחת בין שבעים זאבים.

וזה שאמר אל מוציאם ממצרים כתועפות רעם לו, היינו השם היה מראה כוחו וגבורתו כתועפות ראם, על ידי הנפלאות והיד החזקה אשר עשה במצרים, אבל כעת אחרי שבחר בישראל לו לעם, יאמר בכל העולם מה פעל אל, על ידי זה שמקיים אותנו בין שונאינו שבכל דור ודור העומדים עלינו לכלותינו והקב”ה מצילנו מידם. ועל כוונה זו אמר דוד המלך עליו השלום בראשונה, ד’ למבול ישב וישב ד’ מלך לעולם, למען ידעו שד’ יושב למלך לעולם היה צריך להראות המבול, אבל אחרי שעוז זו התורה לעמו יתן, אין צורך לנס אחר רק זה בלבד, ד’ יברך את עמו בשלום, שאחרי כל הרדיפות שרדפו אותנו אויבינו המה אבדו ושמם מחית, ואנחנו חיים וקיימים לעולמים בעזרתו יתברך ויתעלה.

(תורת יצחק, לבוש יצחק, עמ’ רמ”ב)


הרב יצחק אויש הי”ד, נולד בסביבות שנת תרכ”ב (1862) לאביו הרב יחיאל מיכאל אויש בעיירה פאקש שבהונגריה. הרב יחיאל מיכאל היה תלמיד הכתב סופר בפרסבורג, ועלה לארץ ישראל בשנת תר”ס (1900) בהיותו בן 69. הרב יצחק למד אצל הרב זוסמן אליעזר סופר והיה מגדולי תלמידי הרב שמואל ארנפלד ה”חתן סופר”.

לאחר נישואי הרב יצחק עם מרת רחל ליבא לבית קרויס, עבר לבאניהאד ועסק שם במסחר. על אף הצלחתו בעסקים, לא התפאר בעושרו, חי בצניעות והיתה תורתו עיקר אומנותו. הרבנית רחל ליבא ע”ה נפטרה בצעירותה, בשנת תרס”ז (1907). בנם היחיד ר’ שמואל הי”ד, נספה בשואה.

אשתו השניה, מרת פייגא הי”ד לבית וובר, סייעה לו לעשות בתורה וצדקה במשך כארבעים שנה. הוא נודע תלמיד חכם חריף ובקי בכל חדרי הש”ס והפוסקים, שעשה תורתו עיקר ומלאכתו עראי, שקדן ומתמיד, וצדיק מפורסם מבאניהאד. שנים רבות שימש כראש הקהל בעירו ועמד בראש חברת מחזיקי הדת באיחוד הקהילות שמעבר לנהר דונא.

כשאיבד את מאור עיניו, החזיק שני בחורים וקראו לו מתוך הש”ס והפוסקים בשני משמרות, ובכל ליל שבת היה מגיע לביתו אברך לקרוא לו את דברי הזוהר על הפרשה, כך שיוכל להמשיך ללמוד בהתמדה ובעמקות. גם בערוב ימיו בשנות השמונים לחייו, עסק בש”ס ופוסקים בצלילות ובשנינות על אף יסוריו. עד שגרשוהו הגרמנים ימ”ש להריגה באושוויץ, בי”ח בתמוז תש”ד. הי”ד.

כתביו נצלו והובאו לירושלים ע”י חתן בנו לאחר השואה, ויצאו לאור ע”י נכד אחיו בשנת תשמ”א בספר “תורת יצחק”.

מקורות: הקדמת המו”ל לספר תורת יצחק, אתר יד ושם.

מספר הצפיות במאמר: 27

כל המיצר לישראל נעשה ראש / הרב דוד הרשקוביץ הי”ד

לע"נ חללי משפחת הרשקוביץ הי"ד

ביאור מאמר הגמרא כל המיצר לישראל נעשה ראש

בסנהדרין פרק חלק (דף ק”ד ע”ב) אמר רבא אמר רבי יוחנן כל המיצר לישראל נעשה ראש, שנאמר כי לא מואף לאשר מוצק לה כעת הראשון הקל ארצה זבלון וארצה נפתלי והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן כל הגוים.

מאד תמהתי ויתמו כל רואיה על הגמרא הזאת, והוא כמדקרות חרב ללבנו הצרים האויבים הללו אשר כעלוקות ישאף ממנו דמינו אשר כל מגמתם ומזימתם לאבדנו ולחרפנו ולהשפילנו, והיה השכר שלהם וישלם ד’ להם כגמולם ודמם יהיה בראשם שיעשו לראש וידאב כל לב וידאג כל נפש הזאת היא העת אשר עליה חכינו בכליון עינים לראות בנקמתם, וזאת יהיה שכר פעולתם. על זאת אמרתי כדי להרגיע הנפשות השובבות והשממות ולרפא כאב לבם, כי כוונה אחרת סתם רבא במימרא הזאת ותחת הסרפד יעלה הדס ותחת הנעצוץ יעלה ברוש, כי תחת דברים מסותרים דברים נעלמים וצפונים תחת טיפת דיו מילת המימרא הזאת, שפוני טמוני חול ודלא חספא ומצא מרגניתא טבא דביה תחדי נפשאי, על פי מה שפירש בספר הקדוש אגרא דכלה פרשת תרומה בשם ספרים המקובלים ועיין בספר גן דוד לדודי זקני הרב הגאון רבי דוד שליסעל זצ”ל בהקדמתו מה שפירש בזה פלאות כי עיקר השם מישראל ושורשו הוא “ראש” ו”לי”, הם כשומרים לפרי הל’ והי’ הם בחינת אור המקיף, וראש הוא אור הפנימי. עיין שם ותמצא נחת. וזה בחינת הרי את מקודשת לי, והייתם לי עם סגולה. עיין שם באגרא דכלה כל הענין. ופירש גם בזה, גדע בחרי אף כל קרן ישראל היו צריה לראש, פירוש כי גדעו בחרון אפם כל קרן ישראל, והקרנות הם “לי”, ונשאר היו צריה מתוך המיצר ל“ראש”. ונמצא התיבת “לי” הם שומרים לישראל כחומה בצורה למחסה ומסתור מחיות הטורפות הללו. ובזה יש לומר כוונת דוד המלך עליו השלום (בתהילים ד,ב), בקראי ענני א’ צדקי בצר הרחבת לי, פירוש כשקראתי לך הקב”ה, ענית לי בזאת, בצר הרחבת לי, כאשר צרנו וצר לי המקום, הרחבת בזאת ב”לי”, בתיבת “לי”. וידוע שבסוף יומיא הסתיר ד’ פניו ואסתר יושיענו ויושב בסתר עליון. על זה התפלל דוד המלך, אתה סתר לי, פירוש בסוף יומיא כשתסתיר ה”לי” השומר לישראל, אבל מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה, ובדרך רמז פירש כשתסתיר פניך יבהלון וסת”ר ל”י בגימטריה ת”ש, תרום קרנינו, ה”לי”, הקרנות.

ועל דרך זה יתפרש הגמרא בבא בתרא דף י’ ע”ב, אמר רבי אבוהו אמר משה לפני הקב”ה במה תרום קרן ישראל, בכי תשא. המימרא כבר נתקשו בה קמאי. ולפי הנ”ל יתפרש כמין חומר. כי ידוע דהצדקה הוא שמירה לישראל ושומר לאיש הנותנו. עיין כתובות (ס”ז ע”ב) גבי מעשה דמר עוקבא ואשתו, ועיין בעבודה זרה דף י”ז י”ח. על כן כששח כאן מצדקה, הביא זאת המימרא. ועיין שבת (דף קטז ע”א) גבי בטלי יהירי בטלי גזירפטי אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ועל זה שאל משה, במה תרום קרן, הקרנות אשר נטלו ממנו, במה תרום קרנם של ישראל, אמר בכי תשא את ראש את הדבוק לראש, בנתינת צדקה.

ועל ידי זה יובן המימרא השנית בב”ב (י ע”ב) אמר ר’ אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כוחה של צדקה. אמר להן צאו וראו מה פירש דוד אבא, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. פירוש בנתינת צדקה תרום קרנם. ובזה יובן הגמרא כריתות (ו’ ע”א) דוד ושלמה נמשחו בקרן נמשכו מלכותן, עם קרן הזאת [אור המקיף].

ומה מאוד יובן הגמרא כל המיצר לישראל, לתיבת “ישראל” נעשה מתיבה הזאת ראש, רא”ש רק כח הפנימי. אבל לא ח”ו שהם יעשו ראשים, אלא רשים. עיין סנהדרין (ק”ג ע”ב). ונזכה לעשות נקמה בגויים תוכחת בלאומים לאסור מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל הדר הוא לכל חסידיו במהרה בימינו אמן. ועל דרך זה יש לפרש הפסוק קרני רשעים תגרע תרוממנה קרנות צדיק, כי קרני רשעים הוא ר”ם ואם תשפיל הר”ם אז נשאר יש”ע, והרוממות לקרנות צדיק [הוא ק”ץ] ואז יקרב קץ הישועה במהרה בימינו אמן.

(דבש לפי, חידושי מו”ה דוד הערשקאוויטש הי”ד ממונקטש בעריכת נכד אחי המחבר ישראל יהודה הערשקאוויטש, תשס”ו)


הבחור הרב דוד הרשקוביץ הי”ד נולד במונקטש לאביו הרב שלמה ולאמו מרת חיה הי”ד בת הרב צבי אלימלך דים, שמשו של רבי שלום אליעזר הי”ד מראצפערט. למד תורה בהתמדה וקנה בקיאות נפלאה בש”ס בבית הוריו. אחר כך הלך ללמוד תורה בספינקער קלויז במונקטש. בסביבות גיל 13 הוסמך להוראה בידי דוד אמו, רבי דוד שליסל, ראב”ד מונקטש, אביו של הרב נתן נטע שלמה הי”ד.

הרב דוד כתב קונטרס דרושים והדרנים. מתוך כתביו ניכרת בקיאותו הרבה של המחבר ועולה מגמתו לחיזוק הקוראים אל מול הרוחות המנשבות בעולם ולאור אירועי תקופתו.
לאחר שהסתתר עם חבר בבונקר במשך חצי שנה, יצא לראות מה נעשה בחוץ, מיד נתפס ונשלח למחנה מיהלדורף (Mühldorf) בגרמניה. מחנה עבודה נאצי זה היווה שלוחה של מחנה הריכוז דכאו. הוחזקו בו כאלפיים אסירים, ששמשו כוח אדם בתנאי עבדות, במפעל תת-קרקעי להרכבת מטוס הקרב הסילוני הראשון בעולם. 

את הקונטרס עם חידושיו, שקראם בשם דב”ש, לרמוז בזה את שמו ושם אביו, הסתיר בעליית הגג לפני שנשלחו לאושוויץ. לאחר השחרור התגלו הכתבים, והם הובאו לדפוס בשנת תשס”ו בידי נכדי אחיו.

הרב דוד נספה באושוויץ עם משפחתו בג’ בסיון תש”ד.

מספר הצפיות במאמר: 35

במסתרים תבכה נפש הישראלי לאביהם שבשמים, עד מתי? / הרב אברהם אבא רזניק הי”ד

תמונת הרב אברהם אבא רזניק הי"ד

במה אקדם

דרכי המחברים, ראשי המדברים, להציג אמרים, בפתחי שערים, בקרבם אל המלאכה, מה ראו על ככה, ומה הגיע אליהם, ומה חזו עיניהם לתאר פרי מעשיהם, אשר כוננו עשתונותיהם, מה אומר ומה אדבר ידעתי מעוט ערכי ושפל ערכי, איש צעיר חדל אישים, ומה אני לעמוד במקום גדולים להימנות בין חוברי ספרים. וארא לגשת אל הקודש כי ערום אנוכי גברא ערטילאי דלית ליה מגרמיה כלום, ובפרט בעתים הללו אשר בעוונותינו הרבים רבו הקנטרים והקנאים להטיל מום עובר וקיים בחוברי ספרים, והמעיינים מעטים, והמבקרים מרובים, וגם יש כאלה אשר לגמרי כקוץ בעיניהם ולשחוק והיתול בפיהם, להלעיב ולבזות לומדי תורה, ופרט למחברים ספרים, וציד להם בפיהם כי די לנו בראשונים ובאחרונים שהיו מלפנים, ועל הראשונים הם מצירים ומשטינים, על האחרונים על אחת כמה וכמה. ורק לספרים המאספים דברי שקר וליצנות והבלי העולם הזה ישימו עיניהם ואומרים לאלו משפט הבכורה להדפיסם ולהעשירם ברצי כסף, וש”ס ופוסקים בוז יבוזו ויורידו לארץ כבודם, ואומרים מאי אהני לן רבנן ואיזה תועלת מביא לחיי עולם אנושי. לזאת באתי למודעי כי לא מחשבותם מחשבותי, ולא באלה חלקי ולא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם. ולאלה כבר בקר משפטם החסיד רבינו יונה בשער התשובה כי לא עלינו תלונותיהם ורק שונאי השם הם פושעיו ומורדיו. דומה למלך שמרדו בו מקצת עבדיו והטיחו כלפי הרוממות של הוד מלכותו, והיות שקצרה ידם להקטין הוד כבוד של הרוממות, התנקשו והתנפלו בהתקוממות על גדודי צבאיו ועל שרי המלך המעריצים ומקדישים שמו וזכרו ובכבודו. יתימרו כקוץ בעיניהם, כחרב וכדרבונים, המלך והשלטונים, כפרוש חז”ל בעירובין (דף ע”ז) ומשנאי אהבו מות, אל תקרא משנאי אלא משניאי.

ובמה אכף לאלהי מרום ששם חלקי בין העוסקים בתורתנו הקדושה, ומיום עמדי על דעתי והייתי גולה למקום תורה, ולמדתי מתוך הדחק וקיימתי התורה מעוני. וכן גם עתה דרכי איננה צליחה להיות מאושר בחיים, ובחמלת הבורא לא נתתי טרף לפגעי הזמן ולא משתי רגלי מאהלי תורה, וברחתי אל בית תלמודי להגות בתורת ד’ וכל מחסורי השלכתי אחר גוי, ולאט לאט הנחני ד’ עד כה להביא ראשית בכורי על מזבח הדפוס בעוד ימי שחרותי וחרפי. ותודה לאל כבר ראו חידושי גדולים חקרי לב ואמרו לפעלי טוב ולעבודתי פוריה. והנה אמר החכם מכל אדם במשלי, היתה כאניות סוחר, והמליצו חז”ל ברוח קדשם, שהתורה נמשלה כאניה בים – הנה הדברים האלה יצלצלו באזני, עת יעלו על רעיוני ותשוח עלי נפשי על דבר מצב עם הישראלי, המדוכאים ומרודפים בלתי חשך, דוויים, סחופים ומטורפים, ויסורין באים עליהם מיום אל יום וקללתה מרובה מחברתה, עת ששונאי עם השם יגבירו ויעשו חיל, ימטירו לפידי אש על ישראל ותורתו, בעלילות שוא ומדוחים. וכעת נתנו עינימו להכחיד שונאיהם של ישראל חייו הרוחנים אשר הקריב חלבו ודמו, והמצוה העיקרית “וזבחת כאשר ציויתך במרה” חרקו עלימו שנימו, להיות הכל שוחטים אפילו חרש, שוטה וקטן חוץ מישראל, רחמנא ליצלן. ותחת אשר מעולם לא ראיתי שועל חנוני, וארי סבל וכעת נעשים ועושים, למען לחנק קיומם של אומה ולהכריתו מתחת שמי ד’, חס ושלום. ובראותי עוד גורל של המחזיקים בתורת ד’ אשר להם מנה אחת אפים, חשך משחור ומצבם רע ומר לא יאומן כי יסופר. ובוודאי אשמים אנחנו כי עזבנו דרך השם, וכמו שאמרו חז”ל (קידושין פ”ב) אלא שהרעותי מעשי וקפחתי פרנסתי, אבל לפעמים הלב מעיק ובמסתרים תבכה נפש הישראלי לאביהם שבשמים, או לי כי נדמיתי, חס ושלום, עד מתי עד מתי? אם כי חטאנו ומרדנו וגלינו מאדמתנו, האם פחותי ערך אנחנו מכל האומות שכנינו? האם הם המדרגה יותר מעולה מאתנו? לא לא, כל עוד שישראל בסתר המדרגה ומעולל קרנם ברפש ובוץ, אבני ספיר ויהלום הם, ועוד לא אבד זרחם, לעומת אבני גיר. וכאשר הקשו לשאול חז”ל במדרש רבתי שחטא חטאה ירושלים, וכי אומות עולם אינם חוטאים, אלא שזה המשילו חז”ל ברוח קדשם ישראל ותורתו כאניה בלב ים, כאשר אנו רואים הולכי ימים הנותנים בים דרך ובמים עזים נתיבה, כי כל הדרכים בחזקת סכנה, ויותר מסוכן ואימה חשיכה הוא על עוברי ים, כאשר עינינו רואות בשעה שהספינה מתפלגת מהנמל, וכל יום שמתרחקת יותר מחוג היבשה עוד תגדל האימה והסכנה. ועל מי ישימו מבטחם מחסם ומגנם, רק על כותלי האניה ולבם בטוח על רב החובל קברנט הספינה ועל תופשי משוט המוליכים אותה בדעת והשכל, ובזמן מן הזמנים אשר פחד מות מרחף עלימו ורוח סער וסופה יגבר ואניה מטורפת בים אנה ואנה, חושבת להשבר, ומתאי האניה נשמע קול צוחה, קול יללת גברים נשים וטף, אהה אבדנו כלנו אבדנו. קול יפלח עד מתי?!כליות ולב והמלחים יטילו החבילות והכלים אשר באניה אל הים להקל מעליה, והמלחים ישימו נפשם בכפם להציל את כולם ממצולות ים ומשאון דכיו. ונימוס האנושי בשלטון הספינה קודם כל דבר יצילו החלשים חסרי אונים הנשים והטף, להם משפט הבכורה להצילם בסירת דוגה, ואחריהם הגברים והגדולים, ומי ומי יורד לבטן שאול יחד עם ירכתי הספינה? אם לא המלחים ורב החובל אשר הם מנהיגי הספינה, רק הם נושאים אחריות של הספינה – כן אנחנו עם הישראלי, אשר לפי עדות חז”ל, תורתנו הקדושה היא מקומה של עולם ויסודה, ואם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג) ורוח החיה באפנים רק אנחנו עם השם  המחזיקים בעץ החיים, אשר לאורו הולכים כל גויים. לכן כאשר יחשך אור השמש, אנחנו בין הסדן ובין הפטיש  אשר לאורו ובין הפטיש ואין פרעניות בא לעולם אלא בשביל ישראל, כמאמרם ז”ל, כי הוא הראשון השותה כוס התרעלה. ובמקום שאתה מוצא גדולתו של ישראל, שם אחריותו עוד יותר גדולה, כמו שאמרו חז”ל (יבמות מ) גבי גר שבא להתגייר מודיעין אותו עונשין של מצות, אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אכלת חלב ענוש כרת, חללת שבת ענוש סקילה. אי לזאת ראוי לדעת כי מטרת עם הישראלי גדולה מאד, ולעמת זה גדלה חובתם עד למאד, וכל שכן תלמידי חכמים תופסי התורה אשר אחריותם גדולה בכפלים, כדאמרו חז”ל והגד לעמי פשעם, אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות.

(מתוך הקדמת כלי שרת)


הרב אברהם אבא רזניק נולד בתרמ”ז (1887). פוסק ומסמיך. היה מבחירי תלמידי ישיבות וולוז’ין, סלוצק וסלובודקה, ואחרי נישואיו למד שנה אחת בכולל האברכים בראדין. בתרע”א, בשנת תרע”א (1911) נתקבל לרב בליסקובה שבליטא. נשא לאשה את הרבנית מרת אסתר בת הרב יהושע לאנדינסקי. בשנת תרע”ד (1914) בהיותו בן 23 מסר לדפוס את ספרו “כלי שרת- שאלות ותשובות, חידושי הלכות וביאורי סוגיות”, אך פרוץ מלחמת העולם הראשונה עיכב את ההדפסה.  בימי מלחמת העולם הראשונה עבר אל חתנו בבריינסק, שבווהלין, שם ישב ר’ שמעון שקופ, שהיה מגדולי ראשי הישיבות בדורו. לקראת סוף המלחמה, נפטרה הרבנית אסתר ע”ה בכ”ו באלול תרע”ט, בשנתה ה-36. 

בשנת תרפ”ד (1924), מילא את מקומו של הרב יחיאל יעקב ווינברג בעל שו”ת “שרידי אש”, כשהתמנה לרבה של פילווישוק, שבאותו האזור, והיה רבה האחרון של העיר. שם הוציא לאור בסופו של דבר את ספרו “כלי שרת” בשנת תרפ”ז (1927). הספר היה נפוץ בין לומדי ישיבות ליטא. הרב רזניק הי”ד עסק הרבה בצרכי הציבור, נסע לוועידות של הרבנים בליטא, ולהתייעץ עם רבני לקובנה. היה אוהב ציון נלהב וחבר בתנועת המזרחי.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, בשנת 1940 סופחה פילווישוק יחד עם שאר ערי ליטא לברית המועצות. השלטון הקומוניסטי פגע בהחיים הקהילתיים, הדתיים והכלכליים של היהודים. הרב דאג לפליטים היהודים שנמלטו מפולין לעירו, שישבה על הגבול, וסייע להם במציאת מקומות עבודה. בכ”ח בסיון תש”א (23.06.41) העיירה נכבשה ע”י הגרמנים, ומיד עם בואם, הוטלו גזירות על היהודים. ביום ד’ באלול תש”א (27.08.41) רצחו הליטאים את הגברים היהודים מפילווישוק, בכפר הסמוך טילצ’יוס. כשבועיים וחצי לאחר מכן נרצחו גם הנשים והילדים.

הרב נספה באלול תש”א (1941). כן נספו בתו ועם בנו יעקב, ורבים משאר בני קהילתו.

הספר “כלי שרת” יצא לאור שוב בשנת תשי”ז (1957) ע”י בנו, דוד רזניק, קצין המחוז והממונה על מחוז תל אביב מטעם משרד הפנים. מהדורה זו כוללת תוספות מחידושי תורתו שהתפרסמו בכתבי עת רבניים, ועם דברי הערכה ואזכרה שכתב המו”ל לכבוד אביו במאמר “רבה של פילווישקי ועדתו”.

דפי עד ע”ש הרב אברהם אבא רזניק, מולאו ע”י חתנו מנחם דרמר מכפר הרוא”ה, וע”י נכדו.

בין המאמרים שכתב שרדו מאמרים ב”שערי ציון” (הודעת בעל דין. חוברת ח-ט תרפ”ח), ב”כנסת ישראל” (בדין אתרוג מורכב. תמוז תרצ”ח, ועוד).
מקורות: רבנים שנספו בשואה, כלי שרת, דפי עד באתר “יד ושם”, יהדות ליטא (תל אביב, תשל”ב) כרך ב’ עמ’ 216, וויקיפדיה ערך פילווישוק.

מספר הצפיות במאמר: 96

1 2 3