קטגוריה: היסטוריה של עם ישראל

ב"ה יום א' בהעלותך ש' תר"ף לפ"ק
החיים והשלום וכל טוב סלה יחול על ראשי החכמים הרבנים הגדולים בתורה וכו'.

שמוע שמעתי כי נתיסדה בנויארק קופה של צדקה לתמוך רבני פולין שנדלדלו על ידי המלחמה הנוראה וכת"ה ממחלקי הצדקה, לכן גם אנכי באתי בלב נשבר לשפוך את רוחי לפניכם ולהטות עלי חסד.
זה לי עשרים שנה שנתקבלתי פה קרשעשאָוויץ לרב, ועד המלחמה היה לי ב"ה פרנסה בכבוד ובעזרת ה' יתברך זכיתי לשם. (כי באתרא דלא ידעי ליה שרי ליה לאינש לאודעי נפשיה), כי לא רדפתי מעולם אחר קיבוץ ההון ולא אחר הכבוד, רק שמתי מנעורי לילות כימים, וחברתי כמה חבורים גדולים בכמות ובאיכות, אשר זה כמה שנים נתנו גדולי ישראל מהודם עליהם ושבחוהו, והם תמצית מכל דברי חז"ל ב' התלמודים וספרי דבי רב ומדרשי חז"ל וזוהר הקדוש ומדברי ראשונים וכו' בתוספות אמרי בינה אשר חנני השם, בדרך ישר ודרך ביקור בדרישה וחקירה, וחלקתי אותם על ד' חלקים, הא' בית הכנסת, והוא כל שם ומלה של תורה הנדרש במקומות שונים בפנים שונים, והוא כעין ספר ערכי הכנויים שחיבר בעל סדר הדורות, אבל הוספתי הרבה עליו ממקומות שונים ובתוספות ביאור על כל דבר. הב' התורה והנבואה, והוא על כל כללי הש"ס ויסודי תורה שבכתב ושבעל המשנה פה והנביאים ודרכי חכמי והתלמוד ומדותיהם של החכמים, והוא כעין ספר תורת נביאים מהגאון רבי צבי חיות ז"ל. הג' הוא סדר הדורות, מכל בני אדם הבאים בתנ"ך ובחז"ל והנדרש עליהם והסיפר מהם. הד' שער המצות, והוא חבור על המצות וכללי המצות, ובעזרת ה' יתברך זכיתי לגלות ולהעלות כמה מטמוניות שהיו נעלמים וסתומים עד היום, והבאתי באלו החבורים הרבה דברים שפלפלתי עם עמיתי בתורה, ויקר לי מאד הגאון האדיר שר התורה מורנו הרב רבי יוסף ענגל זלה"ה מבענדין המפורסם בכל קצוי ארץ בחיבוריו הנפלאים, וגם משאר גדולי ישראל המפורסמים שבזמננו הבאתי דברים יקרים.
וקודם המלחמה הנוראה התחלתי לסדר המכתבים להכינם לדפוס אבל תקוותי נשארה מעל ונפרץ התבערה הנוראה במדינתנו, ועירי עיר מצער תוך ג' פרסאות לגבול רוסיא, ובחודש אלול שנת תרע"ד ברחתי עם בני ביתי שיחיו לקראקא, ולא הי' לי שהות להמלט מכל הוני וכלי ביתי רק הכתבים הנ"ל. ואחר כך באו אנשי חיל אוסטריא לעירי קשעשאָוויץ והתאכסנו בביתי איזה שבועות, ואחר כך כאשר צרו חיל רוסיא עיר קראקא ברחנו למדינה בעהמן. ומי יכול לספר את התלאות והיגונות והצרות שסבלנו במשך ז' חדשים עד שנגרשו חיל רוסיא ממחוז קראקא חזרנו לעירי ומצאתי ביתי ריקם ולא נותר לי רק המעביל עם הספרים, ושאר המטלטלין כמלבושים ומכשירי הבישול ושאר חפצים יקרים נבזזו. ובכל יום ויום צפיתי לישועה לאמר מחר יבוא השלום, עד שנה העברה שעמדה הממשלה החדשה ונתחדשו הצרות הנוראות המפורסמות. אחר כך נתעלה השער עד לשמים, הן במזונות הן במלבושים, ועדיין יש לי ב' בנים בחורים וד' בנות שיחיו שכולם הגיעו לפרקן. ובתי הצעירה הגיעה למעלה מעשרים, ובביתי אין כל להלבישם, כי מהשכירות שלי אין די סיפק רק ללחם צר, ולהשפיל ולהכניע את עצמי בפני בעלי בתים או לילך בגולה מעיר לעיר ולקבץ נדבות לא אוכל, כי לא נסיתי באלה מנעורי. אדרבה נהגתי את עצמי בכבוד וכדי לרומם קרן התורה לא קבלתי מעות פסק דין מעולם עד המלחמה הנוראה, וזה נודע ומפורסם בכל הערים סביב עירי.
לכן אחי ורעי שימו דברי הנאמרים באמת על לבבכם הטהור והחזיקו בעץ החיים ותאמצו ידי הרפות.
והנני מברך אתכם בברכה דרבנן בבני ובחיי ומזוני ונזכה לשמוע אך טוב מישראל ולראות מהרה בבנין ציון וירושלם אמן כן יהי רצון.

הק' משה חיים קלינגבערג אבד"ק קרשעשאָוויץ

(זכרון בספר מהמוסד עזרת תורה, עמו' 120)

---

הרב משה חיים 'זיידא' קלינגברג, מגדולי רבני גאליציה, היה בנו בכורו של האדמו"ר הצדיק המקובל מזלושין רבי אברהם מרדכי מקראקא, בן רבי מנשה יעקב קלינגברג, חתנו של האדמו"ר המקובל והקדוש, שר התורה ועמוד הקבלה, רבי יצחק אייזיק ספרין מקומרנה. הוא נולד בסקולה שבגאליציה המזרחית בשנת תרכ"ו (1866). הוא נשא לאשה את מרת רוזליה לבית המבורגר, ונולדו להם שמונה ילדים.
הרב משה חיים מונה לאב"ד ואדמו"ר בקששוביצה (קששוביץ/ קשעשאוויץ Krzeszowice), שבמחוז קרקוב, בסביבות שנת תר"ס (1900). בשנת בתרס"ג (1903) הוא השתתף בכינוס הראשון של הרבנים שהתקיים בגליציה.

היתה לו את אחת הספריות הגדולות בגליציה. בשנת תרנ"ז (1896) הביא לדפוס, יחד עם אחיו האדמו"ר רבי שם קלינגברג, את הספר 'ליקוטי הש"ס מהאר"י זלצללה"ה". הם ביקשו להביא לדפוס גם את הספר "שמונה פרקים" מהאר"י ז"ל, אולם חסר להם מימון להדפסה זו. בהקדמתם לספר כותבים המביאים לדפוס על כך שבמשך מספר שנים ביקשו "להפיץ על פני תבל ספרי קודש ספרי קבלה, אשר עד הנה ספון וטמון יקר המציאות, לרוות נפשות המשתוקקים והצמאים לחכמה האמת".

בעקבות מלחמת העולם הראשונה איבד הרב משה חיים את הונו והתפרנס בדוחק רב. הוא העריך מאוד את ספריו של הרב החוקר שלמה בובר, וכתב לו מכתב ובו ביקש מאת המחבר לשלוח לו במתנה את ספריו (צילום מכתב זה מופיע באנציקלופדיה לחכמי גליציה, ד, 524) :

יום ה' לסדר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה

שלמא רבא לגברא רבא ה"ה החכם הכולל, כליל החמידות איש אשכולות עושר יחוס וחכמה בקנה אחד עולות המפורסם בכל קצוי תבל בחבוריו היקרים מפז ומסולאים שם תפארת גדולתו מה"ו שלמה באבער נ"י ויהל.
אחר השתחוי' וקידה חמש מאות לפני הדרת כבודו, הנני במכתבי זה בשאלה אחת אשר גדולה היא אליו. הנה זה כמה שנים אשר אשים עין בחבוריו היקרים והנחוצים אשר מאיר עיני חכמים ונבונים בבקיאות נפלא כאחד הגאונים אשר בארץ המה. לכן כלתה נפשי ורוחי לאכול מפריה ולשבוע מטובה, כי גם אנכי שוקד על דלתי הבקיאות ועשיתי כמה חבורים בעניינים, ואדוני יודע בטוב נפש המחבר, כי מבלי די ספרים, בל ידבר משרים, וחבריו היקרים המה באמת בית מלא ספרים. אולם מאשר אנכי יושב בעיר מצער קשעשאוויץ ודי לפני לכלכל ביתי לתת לחם לפי הטף, ולא לקנות ספרים, אמרתי לבוא לפני הדרת כבודו במכתב זה, לחלות פניו כי יושיט עלי שרביט לכבדני בחבוריו, הלה המה מדרש לקח טוב ב"ח ומדרש תנחומה ומדר[ש…] באשר המה אפס קצהו מחבוריו הרבים הנפוצים על פני תבל, כי איש דגול מרבבות אלפי ישראל כמוהו אשר יחזק תורה וגדולה במקום אחד, לא ישום עין מבטו על כסף ומחיר הספר, אך לזכות החכמים והנבונים. ומחמת אשר לבי נכון ובטוח על מדת חסדו וטובו, כי יאב ויאמר שלחתי כדבריך.
אקצר ואומר שלום ולתורתו ויתברך בשפעת חיים וברכות ויאריך ימים על ממלכתו בקרב ישראל כחפץ ידידו המשתוקק על ספריו היקרים וסופר ומונה השעות והרגעים לראותם.
משה חיים קלינגבערג אבד"ק קשעשאוויץ בן הה"צ הקדוש המקובל הנורא מרא דרזין ר' אברהם מרדכי שליט"א החונה בקראקע נכד הנשר הגדול גאון הגאונים מרא דרזין שר בית הזוהר מרן יצחק אייזק מקאמארנע

מכתב ממנו מופיע ב'תשובה כהלכה', קו ע"א:

ב"ה יום ג' לסדר היה אתה לעם מול הא', פה קשעשאוויץ.
שלום וכל טוב לכבוד הרב גבר נכבד בנן של קדושים אשר נדבות יעשה ועל נדבות יקום עומד בפרץ לדכא עושק ולהחיות לב נדכאים, והיה ד' אלקיו עמו וידיו תעשה תושיה ה"ה הה"ג המופלא ומופלג בתורה וביראה כש"ת מו"ה אברהס חיים דוד סופר שליט"א נשיא כולל דראהביטש.
את מכתבו הטהור מיום י"ב חודש דנא הגיעני, ואנכי את אשר עם לבבי אשיבה, כי גם בעיני לא ישרה השמועה אשר אנכי שומע הדבר הרע הזה מעברים את עם ד' מכולל דראהביטש להדוף בזה משען נפשות אביונים אשר החזקו כמה שנים אשר גבלו הראשונים. לכן חבר אני לכל חושבי שמו ואף ידי תכן עמו יתן קולו קול עוז לבל יתן את המשחית לבוא אל בתנו, ואשר שמו אמת ותורתו אמת יתן בלב אוהבי נדיבי עם אלקי יעקב לשמוע דברי אמת. ובזה הנני ידידו הדורש שלום תורתו ולאוהבי ד' ותורתו.
הק' משה חיים קלינגבערג.

חידוש ממנו מוזכר בספר 'ילקוט הגרשוני', ג (פאקש תרנ"ו), דף יח עמו' ב, במכתבו לרב שלמה בובר ובמכתבו לעזרת תורה, המובאים כאן למעלה, מזכיר הרב משה חיים 'זיידא' את החיבורים שכתב. הכתבים מעולם לא פורסמו ונותרו בכתב יד. במהלך מלחמת העולם הראשונה הצליח הרב להציל במאמצים רבים ובמסירות נפש חיבורים אלו, הכוללים ביאורי מלים ומונחים בתורה, יסודות התורה שבכתב ושבעל פה, סדר הדורות בתנ"ך ובחז"ל, וחיבור על כללי המצוות. בתוך החיבורים הובאו חידושים יקרים מהמחבר ומגדולי ישראל עמם נשא ונתן. כתבי יד אלו הושמדו בידי הגרמנים בשואה, וחבל על דאבדין.

נכדו, המרגל הקומוניסטי הפרופסור (אברהם) מרקוס קלינגברג, שגדל בביתו של רבי זידא משה חיים, מתאר בפרק השני של ספרו האוטוביוגרפי את הנהגותיו של סבו:
"הוא היה מתעורר מאוד מוקדם… אחר כך היה יושב ללמוד ולכתוב… נהג לחזור הביתה מתפילת יום שישי בבית הכנסת בשירה; את הקידוש היה עורך ליד י"ב חלות… עוד נוהג יוצא מן הכלל היה, שאת הקידוש בשבתות ובחגים ערך כשהוא עטוף בטלית עם עטרת כסף מהודרת, ואת היין לקידוש לגם מכוס כסף גדולה… ליל הסדר בביתנו היה למעין אגדה: סבא היה לובש בגד משי צבעוני עטור פרחים וחובש על ראשו כיפת כסף. לכולם היה נדמה שהבית, בית מלכות הוא".

הרבנית רוזליה נפטרה בתחילת המלחמה (12.1939). סמוך לכיבושה של קששוביצה, גרשו ממנה הגרמנים את כל היהודים ושינו את שמה לקרֶסנדורף. הרב קלינגברג עבר לגור אצל בתו במיילץ (Mielec) הסמוכה, שם רוכזו היהודים בגטו מיילץ משנת 1941, עד לחיסול הגטו בתאריך כ' באדר תש"ב (09.03.1942). במהלך חיסול הגטו גורשו מאות יהודים למחנות עבודה, מאות נרצחו ביער סמוך, וכ-3,000 יהודים גורשו ליישובים באזור לובלין. בדפי עד שכתב נכדו של רבי משה חיים 'זיידא' קליגברג, אברהם מרדכי כרמי, נכתב שהרב נורה למוות בחודש 03.1942 בכרויישוב. בדף עד מוקדם יותר כתב הנכד שסבו גורש בי"א באדר תש"ב ונהרג. באתר רבנים שנספו בשואה נכתב כי הרב גורש ממיילץ באדר תש"ב, עם בנותיו לכרוביישוב (Hrubishov), או לדוביינקה (Dubienka), שבאזור לובלין, ושם נרצח עם בתו הבכירה, דרייזה.

רבים מבני משפחתו של הרב משה חיים קלינגברג נספו גם הם בשואה:
בתו דרייזה קלינגברג, נורתה למוות ביחד עם אביה.
בתו חנה 'הנקה' קלינגברג גורשה לגטו ולמחנות, ונרצחה בטרבלינקה בשנת תש"ב.
בתו רחל טננבלום נספה בבוכנוואלד בשנת 1942.

בספר 'הקדמת הרוקח לרבי אלעזר מגרמיזא' (אלול תשס"ט) הונצחו נכדיו הי"ד שנספו בשנים תש"ב-תש"ג: ד"ר יצחק אייזיק וגוטקה פוזנר, הנערות רשקה ומורקה אוטרמן, הנער יצחק אייזיק קלינגברג והילד יצחק אייזיק טננבלום (בדפי עד עליו נכתב שהיה בגטו ורשה וגורש לטרבלינקה בתאריך 06.09.1942, שם נרצח).
בספר 'פתח האהל' מאת הרב חיים משולם קויפמאן הכהן אב"ד פולטסק, רצונז וגוסטינין (מהדורה שניה, ירושלים, תש"ט, בהוצאת בן המחבר, אפרים אוטרמאן), הונצח בן המחבר, חנוך העניך, אשתו ברכה בתו של הרב הגאון ר' משה חיים קלינגברג אבד"ק קרעזשוביץ הי"ד, ובנותיהם רויזא ומרים הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 5

'אודה ה' בכל לבי אספרה כל נפלאותיך. אשמחה ואעלצה בך וגו' בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך' (תהלים ט, ב). יש לפרש הכוונה, אודה ה' בכל 'לבי' היינו בהצנע, בכוונת הלב, שהוא עניין פנימי ונעלם, אשמחה ואעלצה – 'בך', לחוד, במקום שאין איש רואה, אבל כל זה אימתי: 'בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך', כלומר כשהרשעים מתביישים ונסוגים אחור בחטאיהם ולא חוטאים בפריצות כל כך, אז אין צריך להתנהג בפרהסיא בעבודת ה' יתברך, אדרבה, להיפך, 'והצנע לכת עם אלוקיך' כתיב (מיכה ו, ח). אבל אם הרשעים כים נגרש, ועושים עבירות בפרהסיא, והחרדים יעשו המצוות בהצנע, אז יש סכנה לדורות הבאים, כי כלפי חוץ יראו הבנים רק דרך רשעים, ודרך הצדיקים לא ייראו כלל ויבואו חס ושלום ללמוד מדרך רשעים, על כן צריך להתנהג זה לעומת זה ולהבליט העבודת ה' יתברך בפרסום. ובעת כזאת בעוונותינו הרבים בדורותינו מה טוב שנתייסד דרך החסידים שעושין עבודת ה' יתברך בפרהסיא, כי זה דבר גדול הוא, מאחר שהעזות והחוצפה גברה והרשעים עושין כל מעשיהם בפרהסיא. וזהו שכתב 'אודה ה' בכל לבי', רק בהצנע, אבל אימתי, 'בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך', רק אז אוכל להיות בהחבא ובהצנע, אבל לא כאשר הם פוקרים בפרהסיא, אז גם אני צריך לעשות כמוהם כנ"ל.
ועל דרך זה פירשתי הפסוקים: 'אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם אברם בשם ה'. וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים. ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט' וגו' (בראתית יג, ד-ז), עיין רש"י ז"ל שם שפירש ויקרא שם אברם: שכבר קרא שם במקום ההוא מכבר, ולא שקרא עכשיו עוד הפעם, רק 'אל מקום המזבח אשר קרא שם בשם ה". אבל לענייננו נראה לעניות דעתי בהמשך הדבר, שבאמת קרא עוד הפעם בשם ה', כי כשראה שעבדי לוט כל כך רשעים עושין עבירות גזל בפרהסיא ואין להם בושה כלל וכלל, הבין שזה לעומת זה, הצדיק גם כן צריך לצאת בפרהסיא לקרוא בשם ה'. וזהו שכתוב 'ויקרא שם אברם' עוד הפעם 'בשם ה". ובאופן אחר יש לפרשL שקרא שיש בורא עולם וצריך לעבוד הקב"ה בפרהסיא. והגורם לזה היה: 'ויהי ריב בין רועי מקנה לוט', שעשו גזל בפרהסיא ולא היה להם בושה, ועל כן צריך הצדיק גם כן לעבוד בזה האופן בפרהסיא וזהו שגרם ש'ויקרא שם בשם ה".
ועל דרך זה פירשתי המשך שני מאמרי רבי תנחום הידועים, במסכת שבת (כב.), שאמר במאמר הקודם 'נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה' וכו', ומיד מסמיך אליו עוד מאמר, 'והבור ריק אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו'. ומה שייכות לשני המאמרים. וכבר כתבו בזה המפרשים, ואולם על פי הנ"ל יובן, דאליבא דאמת נר חנוכה, רמז לאור התורה והמצוה שהאדם עושה אותן, צריכים להיות בהסתר ובענווה, אבל מכל מקום צריך שישימו במקום דשליט ביה עינא, והיינו רמז לאור התורה דצריך להאירו בפרהסיא כי בעוונותינו הרבים הבור ריק, רצה לומר הדורות ריקים מכל, ולא ריק לחוד מתורה הקדושה, אלא גם מלאים נחשים ועקרבים, רצה לומר שהוא מקלקל אחרים, כמו עניין נחש הקדמוני, על כן צריך האור תורה להיות בפרסום להגביר הקדושה ואם אין העין שולטת בו פסולה.
ועל דרך זה פירשתי 'טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך, טפש כחלב לבם אני תורתך שעשעתי' (תהלים קיט, סט-ע), והפשט כך הוא: טפלו עלי 'שקר' זדים, אם כאשר הזדים נתפשים בשעת עבירתם וקלקלתם ועודם משקרים מפני הבושה ומנסים להסתיר מעשיהם הרעים אז אוכל עדיין 'בכל לב אצור פיקודיך', רצה לומר להסתיר עבודתי בלבי, ולא אקרא בחוץ בפרהסיא. אבל אם 'טפש כחלק לבם', שהם דומין לחלב שרומז לפרהסיא, אז 'אני תורתך שעשעתי', כלומר אני צריך לדבר דברי תורה בפרהסיא, כדי להגביר כח הקדושה ולבער רוח הטומאה.

'לעשות רצונך אלוקי חפצתי ותורתך בתוך מעי, בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא' (תהלים מ, ט-י). אפשר לומר בסייעתא דשמיא על פי שפירש מרן חתם סופר זי"ע 'והותירך ה' לטובה', אף על פי שכבר השלמת נפשך משאיר אותך ה' בחיים, 'בפרי בטנך', בשביל פרי בטנך, להדריך בניך עד דרך התורה והיראה וישראל סבא. עד כאן דברי קודשו (והובאו דברים אלו בשמו בהקדמה 'פיתוחי חותם' לשו"ת חתם סופר חלק יורה דעה). וזהו שכתוב 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי', ופירש האור החיים הקדוש זי"ע: אני באותה מדרגה ש'לעשות רצונך חפצתי' זה חשק שלי, כי אין לי נטייה לרע, 'ותורתך בתוך מעי', לרוב חשק התורה נחשב אצלי הלימוד ועבודת ה' כאילו אכלתי בתוך מעי. עד כאן דברי קודשו. ואם כן מה תכלית להישאר בעולם הזה מאחר שכבר הגעתי למדרגה גדולה כזו, על זה אמר 'בשרתי צדק בקהל רב', על ידי שאני מדריך אחרים – זה גורם ש'שפתי לא אכלא', מלשון 'ויכלא', כמו שפירש רש"י ז"ל, דהיינו שלא אגמור מלדבר עוד ואמשיך לחיות אף שכבר השלמתי נפשי. ובמקום אחר הארכתי בזה.

'בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא' (תהלים מ, י). יבואר בסייעתא דשמיא, כי מי שאומר דברי תורה ברבים יש חשש שכוונתו לא תהא לשם גאות וכבוד, אבל דוד המלך עליו השלום ידע בנפשיה שכוונתו היה רק להדריך אחרים כדי ששפתותיו יהיו דובבות בקבר, כדרשת חז"ל ביבמות (צו:) מן הפסוק 'אגורה באהלך עולמים' (תהלים סא): אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, שכל תלמיד חכם שאומרים דברי תורה בשמו שפתותיו דובבות בקבר.
וזהו שכתוב 'בשרתי צדק בקהל רב' – כוונתי היחידה היתה 'הנה שפתי לא אכלא', שלא יכלו שפתי מלדבר לאחר פטירתי מן העולם (מלשון 'ויכלא הגשם'), דהיינו שיהיו שפתותי דובבות בקבר, 'ה' אתה ידעת'- שרק זו כוונתי.

'לעשות רצונך אלוקי חפצתי ותורתך בתוך מעי, בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת וגו'. לא כחדתי חסדך ואמיתך לקהל רב, אתה ה' לא תכלה רחמך ממני חסדך ואמיתך תמיד יצרוני, כי אפפו עלי רעות וגו' רצה ה' להצילני ה' לעזרתי חושה' (תהלים מ, ט-יד). אפשר לומר בסייעתא דשמיא המשך הכתובים, על פי שפירש החתם סופר זי"ע אצל אברהם אבינו שנאמר בו (בראשית יג, ג) 'וילך למסעיו', וכתב רש"י ז"ל בשם המדרש: שבחזרתו 'פרע הקפותיו', והכוונה, כי הם שאלו אותו בהליכתו למצרים, אם האמת אתך שיש בורא עולם שמשגיח על הכל וגומל לאיש חסד כמפעלו, למה צדיק כמותך רע לו. אבל כשנעשה עשיר, כמו שנאמר לפני זה 'ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב', אז היה יכול להשיב לכל אדם תשובה הגונה על שאלתם ששאלוהו בהליכתו, וראו האמת כי רק הבורא יתברך שמו הוא המשגיח על הכל.
וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום: 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי וגו' בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת וגו'. לא כחדתי חסדך ואמיתך לקהל רב', וברצוני לפרסם אלקות בעולם כדי שהכל יכירו וידעו כי אתה המוריש והמעשיר ובידך הכל, אבל לזה אבקש 'אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני, רצה ה' להציני', ואז אוכל לקיים 'בשרתי צדק בקהל רב' ותהי בידי תשובה הגונה על שאלותיהם.

'צדקתו עומדת לעד'… יש לומר, כי האיך אפשר לאדם לזכות שצדקתו יהיה לו קיום, אם ידריך בניו על ברכי התורה ויראה וילכו בדרך ה', אז יש לו קיום, כי המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. ועל דרך זה אפשר לומר 'תורת ה' תמימה' (תהלים יט, ח) האיך ניכר אם הוא בתמימות, דהיינו שלמד לשמה ובקדושה וטהרה, אם היא 'משיבת נפש' שאפשר להשיב בו נפש החוטא רחמנא ליצלן בעבירות דרך התורה ויראה. 'עדות ה' נאמנה – מחכימת פתי' על דרך שאמרו (סוטה ה.) 'אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות', אימתי ניכר שעדות ה' נאמנה באמת, אם היא מחכימת פתי, כשיכול להחכים אחרים ולהדריכם. 'פקודי ה" אמתי 'ישרים' כשהם 'משמחי לב'. 'מצות ה' ברא' לשמה ובקדושה, אימתי, כשהיא 'מאירת עינים', כשיכול להאיר עיני אחרים על ידי מצוותיו. 'יראת ה" ניכר אם 'טהורה היא' לשמה, כש'עומדת לעד', כי כשידריך אחרים אז עומדת לעד, יהיה לו קיום ונצחיות.
וזהו שכתוב 'אשרי איש ירא את ה" כש'גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך', והתנאי לזה, 'הון ועושר בביתו', כי אז בקל יכול להדריך אחרים כמו שפירשו המפרשים גבי אברהם (בראשית יג, ג) שכתב רש"י ז"ל: כשחזר פרט הקפותיו, דהכוונה שכשחזר אז פרע תשובה לרשעים, שהקיפוהו בקושיות: איך זה אתה רוצה להדריך אחרים, והלא אתה עני ורש, הלא יראתך כסלתך, אבל אחרי שחזר בעשירות פרע ותירץ כל מה שהקיפו אותו בעת הליכתו. ואמר כאן: כש'גבור בארץ יהיה זרעו הון ועושר' וכל טוב 'בביתו' – אז בקל אפשר להדריך אחרים, ועל ידי כן 'צדקתו עומדת לעד' כשמדריך אחרים.

'דימינו אלקים חסדך בקרב היכלך' (תהלים מח, י). אפשר לומר בסייעתא דשמיא, כי חייב אדם לקבל את הרע בשמחה ובטוב לבב כמו הטובה (כברכות נד.), כי הכל רק חסדים ורחמים, ומאתו לא תצא הרעות, וכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, אבל אימתי נזכה למדרגה כזו לקבל הכל בשמחה, כאשר יהא מלאה הארץ דעת את ה', ואת רוח הטומאה אעביר מכם, ובמקום שיש קדושה שם ממילא אך ורק שמחה וששון.
וזהו שכתב 'דימינו אלקים', המידת הדין והעונש הכל נחשב אצלו כ'חסדך' לחסדים וטובות, אבל אימתי נזכה לזה 'בקרב היכלך', כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו אז יהיה הכל חסדים, כי אז נהיה במדרגה כזו שנבין היטיב שהכל חסדיך, וכן יעזרנו לתשובה במהרה בימינו.

(מתוך דברי מרי"ד)

יש לפרש פסוק 'כי בן זקונים הוא לו', עיין רש"י, בר חכים, כי כל מה שלמד בשם ועבר וכו'. נראה לפי עניות דעתי הכוונה דהנה שמעתי לפרש מבני בן זקונים הבחור היקר ר' מרדכי יודא נ"י על גמרא ברכות: איכא סבא בבבל, תמה כיון דאמרי ליה מקדמיה ומחשכי וכו'. ופירש בני דהנה פירשו גם כן על הפסוק 'למען ירבו ימיכם', דהיינו מי שלומד רק ביום ולא בלילה אינו חי רק חצי ימיו, אבל מי שלומד גם בלילה, אזי יש לו אריכת ימים יותר, על כן צותה תורה 'ולמדתם אותם את בניכם בשכבך', דהיינו שיעסקו בתורה גם בעת שכיבה, אז 'למען ירבו ימיכם', יהיה לכם אריכת ימים. וזה גם כן הכונה כאן, כיון דשמע דמקדמיה ומחשכי, דהיינו שעוסקים במצות ביום ובלילה, אזי 'למען ירבו ימיכם' ויהיה לכם אריכות ימים. והנה רש"י פירש בפרשת ויצא על פסוק ,וישכב במקום ההוא', אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב, שהיה עוסק בתורה גם בלילה. וזה גם כן הכוונה כאן שפירש מה שלמד בשם ועבר, דהיינו שצריך לעסוק בתורה גם בלילה, זה מסר לבנו שילמוד גם כן בלילה. ועל זה קאמר 'כי בן זקונים הוא לו', דהיינו שהיה דעתו של יעקב, דזה נקרא 'זקן' שקנה חכמה. ויש לפרש בזה גם מה שהביא רש"י דבר אחר שהיה זיו אנקונין שלו דומה לו, דהנה לקמן כתיב 'ויעזב כל אשר לו ביד יוסף, ולא ידע' וכו', דהיינו שהיה מוסר לו כל המפתחות, ולא ידע שיש לו איש זר בביתו כי אם הלחם שהיה יוסף אוכל רק מאכלים כשרים, ובזה ידע שיש לו איש זר בביתו שלא היה אוכל עמהם, וכמו שמצינו אצל חנניה מישאל ועזריה, אף שלא אכלו מפת בג המלך, העיד הכתוב (דניאל א) עליהם 'ומקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר מן כל הילדים', כן היה גם כאן 'ויהי יוסף יפה תואר' וכו'. וזהו שכתוב כאן שהיה לומד עמו מה שלמד בבית מדרשו של שם ועבר, מיעוט אכילה ושתיה, מיעוט שינה, ועם כל זה היה זיו אקונין שלו דומה לאביו שאמרו חז"ל שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון שהיה יפה תואר ומראה.

(חידושי שמואל הרמש"י כ:-כא.)

---

הרב מרדכי יהודה דאנאטה (דונט) הי"ד, המוכנה יודל, נולד בשנת תרס"ה (1905), היה למדן וצדיק מפורסם, רב וראש ישיבה ומגיד מישרים מפורסם בקהילת פרשבורג, שישב על התורה ועל העבודה יומם ולילה.

בעודו נער היה ניכר כי נוצר לגדולות, בשל מידותיו בנעלות וגודל יראת השמים שלו. כשקיבל חליפה חדשה לבר המצווה, מיהר למסור אותה לעני נצרך. לאחר שסיים ללמוד בתלמוד תורה בעירו, פרשבורג, הלך ללמוד בבית מדרשו של הרב יוסף צבי דושינסקי ובבית מדרשו של הרב יהושע בוקסבוים הי"ד, והתמיד בלימוד תורה, וביראת שמים טהורה בשקידה רבה ועצומה. לאחר שחזר לעיר מולדתו, למד בחריצות יתירה בבית מדרשו של הרב עקיבא סופר, ה"דעת סופר", והתבלט באחד מהמצויינים בחבורת תלמידי החכמים המופלגים והמצויינים.

אביו, הרב שמואל דאנטה, היה רב החברה קדישא וגמילות חסד בקהילת פרשבורג ונודע כדרשן מוכשר במשך למעלה מארבעים שנה. הוא היה תלמיד מובהק של הגאון הרב חזקיה פייבל פלויט אב"ד שוראן, של הרב אברהם ברודא אב"ד מיאווא ושל מרן ה"שבט סופר". חיבר את הספר "חידושי שמואל הרמש"י" (ב' חלקים), ובו הזכיר מספר פעמים חידושים מאת בניו. הרב שמואל נשא לאשה את מרת מלכה בת הרב עמרם קורצוויל, השו"ב בפרשבורג.

הרב מרדכי יהודה חיבר את הספר "דברי מרי"ד" (בני ברק, תשל"ו) דרושים, פירושים וחדושי אגדה על התורה וספר תהלים וקצת חידושים על אגדות הש"ס. חידושיו בסוגיית "תנאי כפול", יצאו לאור בקונטרס זכרון לבר מצוה של הבחור מרדכי יהודה ווינשטאק, ח"י תמוז תשנ"ב (ברוקלין תשנ"ב), ושם הובאו גם תולדותיו.

נשא לאשה את מרת אסתר בת הרב יעקב גליס מהעיר קראלי. לאחר חתונתו עבר הזוג לפרשבורג, שם חיו חיי דחק ועוני, מתוך התמסרות ללימוד התורה, לעבודת ה' ומתוך מסירות נפש לטובת הכלל, הרב היה מראשוני תלמידי החכמים בפרשבורג שהתנהגו ברוח החסידות והקפיד על דקדוקי מצוות בהתלהבות אש קודש בדרך הבעל שם טוב ותלמידיו. הוא התבלט בכובעו הרחב בנוסח החסידי ונסע רבות לצדיקי דורו. הוא לימד והרביץ תורה ברבים במשך עשרים שעות ביממה. הוא עורר את שומעיו להתחזק בתורה וביראת שמים, ועורר ציבור גדול לתשובה. הוא סייע כלכלית לבחורים עניים ועודד אותם ללכת ללמוד בישיבות. סדרי לימודו והנהגותיו בקודש במסירות נפש הוזכרו בהקדמה שהודפסה בספר 'דברי מרי"ד'.

בית מדרשו היה מקום תורה מיוחד במינו. היה רגיל לומר שיעור לפני בעל בתים עד שעה 02:00 לאחר חצות הלילה. בין צדיקי פרשבורג שנהגו לעשות תיקון חצות בבית מדרשו היו הרב יצחק צבי ברנפלד הי"ד, הרב מרדכי כצבורג הי"ד והרב משה וועבער הי"ד בנו של הרב מפישטאני.

בחודש אב תרצ"ח עזב ראש ישיבת פרשבורג, בעל ה'דעת סופר', את סלובקיה ועבר לשוויץ בדרכו לארץ ישראל. רוב תלמידי הישיבה חזרו לבתיהם. מעט התלמידים שנותרו למדו בניהולו של רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בעל ה'חשב סופר', שהמשיך להעביר שיעור יומי בישיבה במסירות נפש, במקומות מחבוא. ומספר תלמידי הישיבה המשיך להתדלדל כאשר רבים מבין התלמידים שחזרו לביתם לחופשת הפסח בשנת תרצ"ט נותרו בביתם, בשל החשש מפרוץ המלחמה.. ה'חשב סופר' המשיך להעביר שיעורים עד לקיץ תש"ג, ואז נמלט לבודפשט מחשש שייעצר על ידי השלטונות, ושם הצליח לעלות לארץ ישראל.

לאחר עזיבת ה'דעת סופר' מונה הרב דאנאטה להיות ממובילי הלימוד בישיבת בפרשבורג (במספר מקורות הוא מתואר כאב"ד וכראש ישיבת פרשבורג), עד שגורש עם משפחתו לאושוויץ. שם נהרג על קידוש ה' בי' בחשוון תש"ה (ויש מי שכתב שהיה זה ב-י' בחשון תש"ב), ביחד עם אשתו הרבנית אסתר וכל שמונת ילדיהם: שמואל, אליעזר דוד, גבריאל, משה, זיסל, שרה רייזל, מלכה ושיינדל.

בהקדשה בסוף ספר "זר הצבי", חלק ב' (בני ברק, תשנ"א), כתב עליו תלמידו הרב זאב רייכנברג: "אדוני מורי ורבי, הרב הגאון הגדול, צדיק וחסיד ועניו, מרביץ תורה ברבים, פה מפיק מרגליות, גבור מזוין בתורה ויראה, עובד ה' בקדושה ובטהרה. רצוי לכל אחיו ודורש טוב לעמו, ושמו יצא במדינות… זכה להשיב רבים מעון, בראותם עבודתו הנפלאה והקדושה, נתעוררו בהרהורי תשובה עמוקים, ושבו מדרכם הרעה עד שנעשו בעלי תשובה גמורים. רבות עודדני סייעני וקרבני ללימוד התורה, והוזיל מכספו בכדי שאוכל ללכת ללמוד בישיבה. כפי שעשה עם הרבה בחורים, שעקב התנאים הכלכליים הקשים, לא היה באפשרות הוריהם לשלחם לישיבה. יזכור לו האלקים את חסדו עמי, אשר רבות עשה עמדי, ינוח בשלום על משכבו ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים עדי יקיצו וירננו שוכבי עפר בשוב ה' את שיבת ציון אמן".

שבעה מאחיו נספו בשואה:

• אסתר טובה אשת ר' יצחק גראט.
• הרב אברהם אשי, נפטר במוצאי שבת ט"ו בטבת תש"ה במחנה ברוינשוויג בגרמניה. אשתו צארטל בת ר' אליעזר הלוי נספתה בי"ח באב תש"ד. בנם מנחם שלמה נספה בא' באייר תש"ה במחנה ראוונסבורק.
• שרה ריזי אשת יצחק יהודה רוטנברג.
• מרים יולי אשת  חיים ווילדר
• הרב משה אליעזר דונאט מחבר הספרים "דיבורי אמת" ו"אהל משה", שהרביץ תורה ברבים בתלמוד התורה בפרשבורג ואחר כך כיהן כאב"ד עיר חדש. מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג:
• רחל לאה אשת חנוך בינדר.
• הרב חזקיה פייבל דאנטה אב"ד אונוד, הסמוכה למישקולץ, הונגריה, מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג. נספה במחנה מאוטהאוזן בי"א בטבת תש"ה (27.12.1944). [לפי גירסה אחרת נספה בארמון הארטהיים באוסטריה].

מכל שמונת אחיו ואחיותיו של הרב מרדכי יהודה שרד רק אחיו הרב מנחם דונט, שעלה לארץ ישראל לפני השואה,

ממשפחת הרבנית אסתר שרדה רק אחותה מרת פיילא, אשת הרב החסיד יוסף לייב ווייס מירושלים.

הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 30

אהובי אחי ורעי. עת צרה יהא ליעקב. עם ישראל נמצא עתה במצב כמו ספינה מטורפת בתוך גלים נוראים של ים זועף, וחיות הים האכזריות והמאוסות פותחים את לועם ולבלעם חיים, מאין מפלט, כי על היבשה אורבים נחשים ועקרבים אכזריים ומאוסים, כעס עצום ערוך למלחמה. מקרי העת הקיפום ראש ותלאה, החשיכו פניכם כאפר, והולכים שחוח ונדכא תחת קושי השיעבוד, בכל יום ויום מתרבים גזירות קשות ורעות כשואה וכחתף, רטט ושבץ אחזתם מפחד שלופי חרב הנרתחים בלי חמלה.

הנשמה והגוף מכל חלאת מין האנושי ומפלצות ותועבות האדם נתחברו ובידים טמאות וצפרניים גסות קורעות את לבם של ישראל. ובפרסות טמאות רומסים את כל הקדוש לעם ישראל בחוצפה ועזות נוראה. בארצנו הקדושה והיקרה תוב"א נשפך דמם של ישראל כמים, עד שכשל כוחינו מסבל, ומעמקי לבינו נזעק זעקה גדולה ומרה: אהא ה', עד מתי?! הלנצח תאכל חרב?!

אבל אל נתייאש. כי אם עת צרה היא ליעקב, אך ממנה יוושע, כן הבטיח לנו ה' יתברך על ידי ירמיה הנביא, וכבר אמרו לנו חז"ל בסנהדרין (דף צ"ז) "אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא בו, תלמידי חכמים מתמעטים והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה שנייה ממהרת לבוא". ועל הזמן הנוכחי רמזו חז"ל, ואין לנו עצה אחרת רק להתחזק ולהאמין ולבטוח בה' יתברך, ונאמין באמונה שלמה, כי רק הוא יושיענו, ואף על פי שאנחנו לא כראוי לפני ה' יתברך, ואין לנו עתה צדיקים גדולים העומדים בפרץ, כי סעו המה למנוחות ואותנו עזבו לאנחות, אך ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו יפדנו, כמו שאיתא בספר הקדוש "בית אהרן" של כבוד קדושת אדוני אבי זקני הרב הצדיק זצ"ל זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, שמביא בשם כבוד קדושת אדמו"ר הקדוש הרב ר' ברוך זצ"ל זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל – "ברוך פודה ומציל ברוך שמו", היינו שהקב"ה בעצמו עושה הפדיון בשמו הגדול ומשפיע כל טוב לישראל. וכמו שאיתא בספר הקדוש "רוקח" (סימן רט"ו) בשם ה"פסיקתא רבתי" על הפסוק "רני ושמחי": אמר להם הקב"ה למלאכי השרת, בואו ואודיע אתכם צדקתן של בני ישראל, שאני טענתי בעולם כמה פעמים צרות וייסורים הבאות עליהם בכל דור ודור ובכל שעה ושעה, ולא בעטו בי, וקוראים עצמן "רשעים" וקוראין אותי "צדיק" בפני רבים, והם אומרים בלשון הזה "אבל אנחנו חטאנו עווינו, כי אמת עשית ואנחנו הרשענו". לפיכך מקלס שלמה את כנסת ישראל "אשת חיל מי ימצא" וכו' "אם חומה היא" וכו'.

עתה תקבלו את החיים והשלום מאדון השלום, ותחוגו את חג המצות בכשרות ובשמחה בחדוה ודיצה, ויחדש עלינו ה' יתברך את השנה בגזירות טובות ישועות ונחמות, וכל משאלות לבבנו ימלא בכל טוב באריכת ימים טובים דשנים ורעננים ומוצלחים, ואור האושר והצלחה יאירו נצח דרכינו בחיים, ויתרומם קרננו ומזלנו למעלה למעלה, עד מרום פסגת הצלחה, ונעלה אבר כיונה לעוף להסתפח בנחלת ה' בביאת גואל צדק במהרה בימינו, והיו בשלום ובטוב.

כחפץ ידידכם הדורש שלומכם הטוב ומברכם בכל טוב עד העולם.

משה בהרה"צ ישראל

(מכתבו של האדמו"ר רבי משה,לי הי"ד מסטולין אל אנ"ש בדטרויט, בפרוש השואה הנאצית. בית קרלין סטולין, עמ' שמב).

רבי משה מסטולין מדד הכל על פי מידת יראת השמים שתצא מכל דבר: הוא היה אומר "ללמוד ולהתפלל הרי חייבים, ואם מזדמן לעשות משהו אחר, ענין של רשות, יש לשאול: איזו יראת שמים תצמח מכך?". הוא נהג לחזור על דברי סבו על הפסוק: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" – פירוש הדבר שתדמה עצמך לאדם הלובש תמיד בגדים לבנים וחדשים, יקרים מאד, וצלוחית של שמן לו על ראשו ועליו להיזהר בכל רגע, שאם ינוע ראשו ילכלך השמן את בגדיו ויעלה כתמים הרבה". יראת שמים לדעתו הייתה המפתח לכל. ללא יראת שמים בלב לא תתכן מסירות נפש אמיתית, ובלי מסירות נפש אין כל ערך לעבודה. לכן ללא יראת שמים, אין אדם מסוגל לשמור באמת תורה ומצוות, ואדם ללא יראת שמים נמצא בסכנה עצומה כשהוא יחידי, כי הוא עלול לחטוא. וכך היה אומר לחסידיו: "כשיש יראה מה טוב, וכשאין חס ושלום יראה הרי ברור שצריכים לפחד תמיד מפני חוסר היראה".

הוא היה אומר בשם אבותיו ובשמו: כתוב "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו". כתוב "נדברו" ולא "דברו", היינו מעצמו יצא הדיבור שלהם, כביכול דבר את עצמו, ורק אז "ויקשב ה'", רק אז הם יכולים להקשיב לקול ה', ורק אז "וישמע ה' ויכתב בספר". כל מעשה שעושה יהודי בעולם הזה, נכתב למעלה, ומכל זה נעשה ספר אחד גדול, וזהו "זה ספר תולדות האדם". וכיצד מגיעים לזה? בכוח המילים, המתפשטות לכל אברי האדם. וזהו מה שאמרו שתפילה זו עבודה שבלב, ואיזו עבודה שבלב – זו תפילה. אף שאין היא אלא בלב – היא נקראת עבודה.

(אלה אזכרה, ה, עמ' 49-48).

---

האדמו"ר רבי משה מסטולין (ליד פינסק, פולין), נקרא בפי החסידים ובני העיירה "ר' משה'לה". הוא נולד השנת תרנ"א לאביו האדמו"ר מסטולין, "הינוקא", רבי ישראל פרלוב, ומנעוריו ניכר בו גי נוצר לגדולות. הוא היה גאון בנגלה ובנסתר ובקי בכל מכמני התורה, והתפלל וקיים את המצוות בהתלהבות רבה, באש קודש. את עיקר חינוכו קיבל רבי משה מאביו. רבי משה היה תלמיד חכם מוסמך, גדול בתורה, בעל מעשים טובים וגומל חסדים, אוהב ישראל בכל נפשו ומאודו, עסקן שפעל בצניעות והיה מעורב עם הבריות ובעל השכלה כללית. נשא לאשה את מרת דבורה לאה בת רבי פנחס רבינוביץ מקנטיקוזבה. זמן קצר לאחר נישואיו חזר לחצר אביו בסטולין, והמשיך לעלות מעלה מעלה בתורה ובחסידות. לאחר פטירת אביו בשנת תרפ"א (1921) חלק עם אחיו את הירושה הרוחנית שלו, ורובם כיהנו כאדמו"רים וניהלו בתי מדרש בערים נפרדות. רבי משה ניהל חצר חסידית של אלפי חסידים בסטולין. נמשכו אליו היהודים העמלים, מפשוטי העם שאינם מחשיבים את עצמם, מבין חסידי אביו, והוא שמח בקרבתם יותר מאשר בחסידים העשירים. הוא התרחק מעסקנות מפלגתית ופעל במסירות נפש, יחד עם רבה של סטולין, הרב אשר פיאלקוב, להקמת תלמוד תורה בעיירה, בה למדו כארבע מאות תלמידים. בשנת 1922 הקים ישיבה, שנקראה בתחילה "אהל משה" ולבסוף "בית ישראל", בה למדו למעלה ממאה תלמידים, ורבי משה לאחזקת הישיבה. בראשות הישיבה כיהנו הרב משה קופולוביץ (בשנים תרפ"ו-תרפ"ח), הרב יעקב גרינברג הי"ד מסלונים והרב שמעון ז'ליכובר הי"ד.

רבי משה קירב את הדור הצעיר, היה ער לבעיות החינוך והיה מראשי הפעילים בארגון הבלתי מפלגתי "תפארת בחורים" שנועד להפיץ תורה בקרב הציבור הרחב והנוער העובד. הוא קירב כל יהודי ומצא בכל אחד את הנקודה היהודית הפנימית והטהורה. הוא זכה להערכה על פעילותו הציבורית בסטולין גם מצד הממשלה הפולנית, שהעניקה לו אות כבוד. לרבי משה היה קישור נפשי עמוק עם אארץ ישראל והוא ביקר בה פעמיים, בסתיו תרצ"ד ובשנת תרצ"ח (1933, 1938) ושמח והתרשם מבניין הארץ.

קרוב לעשרים שנה ניהל רבי משה את עדת חסידיו בסטולין, הרבה התורה ובתפילה שעות מרובות ביום, עודד את חסידיו לדיבוק חברים, לעמלה של תורה ולתפילה אמיתית בהתלהבות. דברי תורתו וחידושיו כללו רעיונות עמוקים ומשובבי לב, וכמעין המתגבר היה מחדש חידושים בכל ענפי הרוח.

בשנת תרצ"ט (1939), לאחר כיבוש סטולין בידי הסובייטים, הרבי נרדף, סבל קשות, נושל מביתו והטילו עליו מיסים כבדים. בעקבות הכיבוש הגרמני סבלו היהודים מרעב, ופליטים רבים נהרו לסטולין, ובהם כאלף אלמנות ויתומים ניצולי הטבח בדיוד-הורודוק הסמוכה. על אף המצוקה הקשה עשה הרבי כל מאמץ לסייע לפליטים בהקמת בתי תמחוי ובאיסוף בגדים עבורם. גם לאחר שהיהודים גורשו לגטו המשיך הרבי לדאוג לחלשים ולרעבים, לחזק ולעודד את הכושלים ולעורר ביטחון בישועת ה' ותקווה לימים טובים יותר.

בתיה קמפינסקי ליברמן העידה ששמעה את הרבי אומר ליהודים אחדים לאחר שהגיעו ידיעות קטועות על מפלת הנאצים ליד מוסקבה: "יהודים, עוד נזכה למפלת עמלק ולישועה קרובה!".

בבוקר בכ"ט אלול תש"ב, ערב ראש השנה תש"ג (1942), רוכזו כל יהודי סטולין בכיכר השוק והובלו למקום רציחתם.

כן נספו הרבנית דבורה לאה, בניהם:

– רבי נחום שלמה, חתן הרה"ק אשר אלימלך מקוזניץ, רעייתו פעריל יהודית ובתם הקטנה.

– ר' דוד.

– ר' אהרן.

– בתם חיה שרה.

יש גויים מקומיים שטענו בשנת 1945 שהרבי, אחיו, רבי אשר, וגיסו, רבי יעקלה, הסתתרו בבית המרחץ בחצר הרבי ונספו שם בשריפה שלשה ימים לאחר הטבח.

בשואה נספה גם אחיו, האדמו"ר רבי אברהם אלימלך פרלוב מקרלין ורבי אהרן, שישב בוורשה, הסתתר במחבוא וכשראה גוי רודף אחר אשה הרה ועמד לרצוח אותה, התפרץ ממחבואו ונורה בעודו מנסה להוציא את הרובה מידי הגוי. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 271

א. לאנ"ש בארץ ישראל אחרי הסתלקות אביו הק' אדמו"ר מרן מהור"א זי"ע

ב"ה יום ה' לסדר כי ברוך הוא תרצ"ג. לאדז.

לאנ"ש היקרים האהובים וחביבים, וותיקים וחסידים, הקשורים בחבלי עבותות אהבה לאהבת איתן אדוננו, זכותו יעמוד בעדנו וישמרנו ויצלינו מן הדור זו לעולם.

אחרי דרישת שלומם הטוב באהבה רבה כראוי וכנכון ליראי ה' ולחושבי שמו.

… ואנא אחים יקרים, אהובים ונאמנים וכו', ונתקשר ונתאגד ונתאחד באחוד גמור וקשר אמיץ אשר כל הרוחות לא יזיזו אותו ממקומו,. ומובא בספרים, ענין פטירת הצדיקים, על פי משל: למדינה אחת שהיה להם גבור מנצח כל המלחמות, וככה הורגלו עד שכל אחד לא לבש עוד כלי המלחמה, רק כשבא הצר הצורר היה הגבור הולך ומנצח, והם ישבו בטוחים. מה עשה המלך, שרצה שכל אחד יעשה חיל, לקח הגבור מאתם, והוכרחו כולם לילך וללחום ביחד ונצחו המלחמה. כמו כן הצדיק בעת חיים חיותו, כלום חסר בבית המלך, ואחרי אשר לוקח מאתנו מחמד לבנו ותפארתנו גבורנו מלכנו מי יושיענו. ובפרט בדורות האלו שמחשיך והולך, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, היצר מתחדש בכל יום ויום, וצדיק אין בארץ, ומה יעשה הבן שלא יחטא.

העצה היעוצה לנו, כמרגלא בפומיה: ועמך כולם צדיקים, כולם כאחד, ואם אין ביניהם, זהו דברי תורה, ולהיפך רחמנא ליצלן, וילך שפי זהו בלעם בן בעור. ןכמאמר כמדומני מהסבא קדישא מלעכויטש: א שטיין אין א שטיין אז עס רייכט זיך נייט אויך פייער. נתחזק באלקים חיים ומלך עולם, וכמאמר רש"י הקדוש: אביך מת, אבל אלקיו קיים, והוא היה הווה ויהיה בימי האבות ובימי משה ובימי צדיקינו זיע"א, ואני ה' לא שניתי ולא כיליתי. ומרגלא בפומיה בשם ר' איציק קוידנובר: "דער אויבערשטער הלעפט, צדיקים העלפין, נשמות פון צדיקים פון יענער וועלט העלפין", למי שרוצה לרצות שירצה לרצות להיות יהודי. ודרך אמונה בחרתי, "וצדיק באמונתו יחיה", אפילו אחרי ששבע נפל יקום ויתעורר, והכל עמך כולם, אין איינעס, אליין קען מען גאר ניט מאכען. וכמשל חז"ל למה נמשלו ישראל לצאן שדרכם לילך ראשו של זה בצד זנבו של זה, ודי לחכימא.

ב. לאנ"ש בטבריא תו"ב – חשון תרצ"ד

אחים יקרים, נרעשים אנחנו מקול השמועות המפחידות שעושים הערביים ימחו מארץ החיים, ואנו תעבים לדעת משלומכם, כי הלב מתפלץ מהצרות המתרגשות מהכא ומהתם, צרות אחינו ברוסיא ובאשכנז, ונוסף עוד גם זה על שונאנו, וזה זמן שאין כהן ואין נביא ואין אתנו יודע עד מה, וצרות מתרבות מיום אל יום, והלחץ זו הדחק עול המדהבה מאחינו בפה, ה' ירחם וירא בעני עמו הצגים לעומו, יחלצם מענים וישמע צעקתם ויחיש עת פדיון, אף על פי שצדיק הוא ה' כי פיהו מרינו, אבל חסדי ה' לא תמנו ולא כלו רחמיו, ועלינו להתחזק ולהתאמץ באמונה ובטחון בה' שהוא גבור ורב להושיע. והאמונה היא המשכה, שבכוחה יכולים להמשיך כל טוב ברוחניות וגשמיות, ויכולים להפך הטבע מכסף לזהב, כמדומה בשם הרב מנסכיז זי"ע, ותכתב זאת לדור אחרון צדיק באמונתו יחיה, ובך חותמין "מגן אברהם", ואמונתך סביבותיך מתתא לעילא ומלעילא לתתא, מדה כנגד מדה, בך חותמים מדת אברהם איש החסד, וגם לנו החותם השני מגן דוד, והם השני יסודות יסוד ומלכות שעליהם נבנה כל  הבנין, ואז צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, שכל הרוחות לא יזיזוהו ממקומו, ויעלה בעלוי אחר עלוי להגיד כי ישר ה', הודאי שמו כן תהלתו. וזה בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה (מכות כד.), ותפלה לחבקוק ה' שמעתי שמעך יראתי, שמעתי שאתה שומע יראתי ומפחדך אני בורח אליך, כי אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול, אפילו בנמוך שבנמוכים הנך. והנה נא העיר הזא"ת, כידוע הגימ', וכמאמר אזמו"ר זי"ע שצריכים הרבה להתפלל וליתן צדקה שיזכו לתשובה, אמלטה שמה אפילו על דרך שאין תשובה מועלת אמלטה שמה והיא מצע"ר בחינת אין, באין. זהו המליץ יושר מול מגיד פשע. וזהו יוקח נא, לשון תפלה, ההכנה לתפלה היא מעט – הכנעה, מים – תורה, והשענו תחת העץ – בחינת צדיק עץ חיים, ישראל ביחד, ואקחה פת לחם וסעדו לבכם ואז אל אחר תעבורו. כל זה מפי סופרים ומפי ספרים…

ג. לאנ"ש בארץ הקודש – שנת תרצ"ד

רבות פעמים לבבי דורש לבוא בכתובים, לעוררם להתעורר בדברי אבותינו הקדושים ורבותינו הקדושים אשר העירו בנפשותינו ורוחותינו, אם כי רחוק זה מלבי וכליותי, אבל אלה הצאן מה חטאו, עם כי הלב מתמוגג מצער מעם אלקי אברהם הגועים בצמא לדבר אמיתה של תורה, אם כי מה הגיע אליהם לישען על קנה רצוץ כאשר אנכי היום נסתרה דרכי מה' ואני בער וכסיל לא אדעה ולהבין וההכרח לקום לילך על משענתו אפשר ונקה לא ינקה מי שאינו יכול לנקות בעצמו כדברי רבותינו זיע"א. ובפרט בראותי שרבים פונים אל אלילי זהבם וכספם, וכמאמר הצדיקים 'וימת יוסף' הוא הצדיק המשפיע תענוג בעבדות, 'ובני ישראל פרו וישרצו' נפלו בתענוג נמוך מאוד כי נשמת ישראל נמשך מעולם התענוג ונפשו אליו מתאווה, ואם אינו מוצא זה נופל בתענוגים אחרים רעים. וזה מתחילה מכניס בנפשו טענות ומענות 'בלא זה גם כן אקרא חסיד', 'ובלא זה ובלא זה', חס ושלום רחמנא ליצלן מי יודע מקום אשר נפשו ייפול וניתן בידי אשר לא יוכל קום ונופל בייאוש רחמנא ליצלן שאין לו תקומה חס ושלום. וזה מפני שסוף מעשה במחשבה תחילה שהניח המחשבה לכנוס במוחו כראותו רשעים מתערים כאזרח רענן. אבל ידע נא בנפשו האם הזן ומפרנס מביצי כינים וקרני ראמים לא יוכל לכלכלו, הלא זאת רק כי אם בא לנסותו בא אתכם אלקים לידע הישמור מצוותיך ואיך ינוס ממערכי המלחמה. ואשרי מי שפרנסתו מעירו, הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. ושמעתי בשם אאדמו"ר זיע"א 'ופקחתי' את פרנסתי לשון קלוגגעמאכט, שהוא עושה מה שהורגל בין אנשים לאמור 'ער מאכט א לעבין'. חס ושלום חס ושלום הוא אינו עושה כלום, רק הכל מעשי ה' כוחנו. ויש שהיצר מאחז העיניים לטורדו בעשרו, ואחר כך גם זה אינו מניחו ומאבדו חס ושלום בשני עולמות. אבל זה שלא נתן לבו לזה, לסוף גם פרנסתו מובטחת לו, כמאמר הכתוב "אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתו" אפילו פראסט גשמיות, ראשי תיבות "אבת" וסופי תיבות "יום". "ואברהם זקן בא בימים", כמאמר העולם "ער לעבט פין דיא טעג". אם אינו מקלקל הוא הולך ומתרבה בכל יום ממדרגה למדרגה עד שגם אויביו ישלים אתו. "ושכבתי ואין מחריד", אפילו מה שאין ברשותו נכנס ברשותו "ועץ השדה יתן פריו", שדבריו ומעשיו עושים רושם ויכול לצאת במלחמת תנופה, ככתוב "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב". וכשמסיר ח"ו אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. וראשית הקללה "ואם לא תשמעו לי, עד שחס ושלום "להפרכם בריתי" רחמנא ליצלם, ומטמטם לבו ומוחו ואור עיניו, כמאמר הכתוב "מכלות עינים ומדיבות נפש" ודיבורו אינו עושה רושם וצועק ואינו נענה, כמאמר חז"ל אנדרלמוסיה בא לעולם וצועקין ואינן נענין. "ותם לריק כוחכם", כי זה שרואין הרבה ער הארוועט און הארוועט און קען נעביך ציא א ברעקיל טאלק ניט צוא קומען, מפני שנעשה כמו לעכערדיקער זאק, שכל מה שנותנים בתוכו נופל. רק רחמי ה' יתברך מרובים ונתן לנו את השבת שהוא חידוש העולם או אז תרצה הארץ את שבתותיה" ויכול להתחדש כמו בריה חדשה, ובפרט בימי העמר, גימטרייה ש"י, "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", שיכול למלא מכל אשר נחסר לו מעודו.

והעיקר בתנופה בתורה ועבודה, הבלא מפיק הבלא וברית המעור מכוון נגד ברית הלשון, וכשמתקן מעט נפתח לבו ופיו בתורה ותפלה, ער קאן זאגין א אידיש ווארט. ועיקר ההכנה לקבלת התורה היה בזה העניין "הגבל את העם וקדשתו", כל מקום שאתה מוצא גדר ערווה שם אתה מוצא קדושה. "ואל יהרסו העם לעלות במדרגות גבוהות, כי אם לשבר מקודם התאוות הפשוטים. וזה אפשר הטעם מהגבלה שלשה ימים, השלשה מידות הוד-יסוד-מלכות שלא יהיה לבוד, ואז ממילא הולך ומתעורר כל מה שמשיג הוא ביסוד אמיתי, ולא כמו שיש הרבה שמדמים בנפשם שהוא השמים יעוף, ומי יודע אם אין זה רק דמיון. וזה אפשר "ומשה נגש אל הערפל" וברש"י ז"ל נגש לפנים משלש מחיצות "חשך ענן וערפל". ואפשר זה נגד שלש ערלה, ערלת אזנים וערל שפתים וערלי לב. ואחר כך "ויאמר ה' אל משה", הדברים נובעים אל לבו ומעל לבו. וידוע מאמר אאמו"ר זי"ע "ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים", בתוך הערפל והסתר, כמאמר "ואנכי ההסתר אסתיר", בתוך ההסתר. וכמאמר מרן מקארבין זיע"א שכל תכלית איש הישראלי לשבר ההסתר, ואחר כך ווערט עס ליכטיג. ובאמת בתוך ההסתר צריך גם כן לירא עוד יותר כמלך שמלביש עצמו במלבושים פשוטים ואז אפשר שהוא מדבר עם המלך ואינו יודע.

סוף דבר "ויחן ישראל" כאיש אחד בלב אחד, להרגיל הדיבור איש לאחיו, והקול מעורר הכוונה. [ואל יאמר] מי אנכי לדבר, כי אם באמת עניו הוא מדוע אינו בעת הצורך לזה. ואפשר שזה מפני שכשרוצה לדבר עם חברו יש לו כבר הרצון להתקרב אל האמת, מפני זה מרגיש שפלותו, ואם כן מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא. והעיקר באהבה ואחווה וריעות.

והנני ידידם הדורש שלומם ואהבתם ורוצה להכלל בתוך ברכת ה' עליכם ועלינו ולקבל מעט דמעט מכל הדברים ומקדושת היום הקדוש הבא לקראתנו לשלום.

ד. לאנ"ש בארץ ישראל – שנת תרצ"ה

ב"ה. בין כסא לעשור שנת תרצ"ה.

אם כי אין פנים לחלות פניכם, כי במה אבוא לפניהם ולרש אין כל, כי קטנם עבה הרבה ממתני, רק יראתי מאוד מגחלתם, שהנחילו אבותי הקדושים ובפרט האחרון הגדיל מרן אאמו"ר איתן אדונינו הקדוש והטהור זי"ע, בעת היותו במחנם, שלא תכבה חס ושלום, שעל זה הזהירונו חז"ל הזהר בגחלתן שלא תכבה, רק צריכים לנשוב ולנשוב, להגדיל הלהבה מגחלת לשלהבת אש דת בפנימיות במוחם ולבם, כמאמר אזמו"ר מראדזמין: בראשונים כתיב "ויחפור יצחק את הבארות אשר סתמום פלשתים" וכו', אנו אין לנו כוח לזה, רק מיר וועלין ניט לאזין פארשיטן. אם כי גם זה אין ביכולתנו, אבל להניח כל עיקר בוודאי אין עצה, וההכרח להחזיק במעמד לקום ולילך על משענתו באמונה פשוטה כשור לעול וכחמור למשא, אף על פי שעוד למשא לפניו התורה והמצות, ואין מרגיש הנועם והמתיקות, רק "במצותיך האמנתי". למה תוקעין – רחמנא אמר תקעו, עש ירחם עליו בעל הרחמים ויחנהו ויאיר לפניו אור תורה ומצוה אשר כל חפץ לא ישווה בה.

ואפשר זה העניין תשר"ק פשוטה לפניה, שהוא מתחיל להתעורר האמונה פשוטה שלא נקבע עוד בלב, רק הוא רוצה לשבור לבבו לעשות פתח שיכנס בלבבו האמונה בקביעות. וזה "אמרו לפני מלכויות" (ראש השנה ט"ז.) שיאמר כל כך – "עד שתמליכונו עליכם". וכשנפתח מעט לבבו כחודו של מחט, והוא מתחיל להרגיש מעט דמעט, וזה בחינת זכרונו, "זכרתי ימים מקדם הגיתי בכל פעליך", ועכשיו אנה הוא, במה עברו ימיו ועתיו, ומתמרמר מאוד מאוד ומגיד שברון לבבו. אבל אין זה בחינה שלימה ויכול חס ושלום ליפול בייאוש. וזה מתתא לעילא, "שיעלה זיכרונכם לפני לטובה", כמאמר אאמו"ר זי"ע בשם אזמו"ר זי"ע: "זכור אזכרנו" – כשיהודי אומר "זכור", זהו הזכירה שלי? רק "אזכרנו עוד" לימים הבאים ביתר שאר ועוז, אז הקב"ה כביכול אומר "רחם", זהו האחמנות? "ארחמנו!", ארבה עליו הרבה רחמים. ותרועה כבר נכלל בשמחה ובהתחזקות שאין ה' יתברך פוסל שום בריה חס ושלום, אפילו הגרוע שבגרועים, רק אם ישוב מיד יקבלו, ככתוב מהרב מברדיטשוב זי"ע: "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו" – אפילו הגדול שבגדולים כאפס ואין לפניו, ומפני זה אפילו הגרוע שבגרועים גם כן יכול לומר כי לפניו יתברך שווה הקטן והגדול. וזה בחינת שופרות "במה בשופר", בקלא בלול מרוחא אשא ומים, צועק ומתחנן אל המלך, וה' יתברך מאיר לו, וממילא נכנע לבבו ואז מאיר לו יותר והולך וגדול. וכל מה שנכנע יותר, מאיר. וכל מה שמאיר לו יותר, נכנע מפני כבוד ה' והדר גאונו, והולך וגדול עד בית אלקים ושער השמים. ואחר כך תקיעה, לשון "תוקע יתד במקום נאמן" שיהיה דבר של קיימא שלא תמוט עוד. וראש השנה בחינת זריעה היום הרת עולם, ומקודם ימי אלול בחינת חרישה לעשות מקום לזריעה, ראש השנה הזריעה במלכויות ובקבלת עול מלכות שמים. ובעשרת ימי תשובה הגדילה במדותיו, ויום הכיפורים החתימה, חותמו של הקב"ה אמת, כמו דבר יקר חותמו שלא יגע בו יד זר, ואמת אין לו מתחלף, וזה שלימות הכלי שיוכל להכיל החסדים היורדים בחג הסוכות ולהמשיך האור בפנימיותו, ואחר כך שמיני עצרת "אתה הראית לדעת". וזהו "בחכמה יבנה בית" – זה ראש השנה, "ובתבונה יכונן" – יום כיפור, "ובדעת חדרים ימלאו" – סוכות ושמיני עצרת, כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו. ואם טעיתי יהי רצון כאילו לא אמרתי דבר והרחום ירחמני וסליחתו תקדמני…

ועוד ארים על זה קולי, ולבי עלי דווי לקול השמועה שהגיעה לאוזני מאלו שרוצים לצאת בשווקים וברחובות אשר שם לא ימצאו האהבה, בפרט בימינו אלה אשר מחוץ תשכל חרב, ואין אצה רק כנס מפני הנחש הנוחש. ויעויין באור החיים הקדוש על פסוק "מוציא שם רע" וכו', ודי לחכימא. אחי ורעי חזקו ואמצו והרגילו בדברי אהבה וחיבה לאמץ ברכים כושלות כי, חס ושלום חס ושלום, ה' לא עזב את הארץ ועיני ה' בה מראשית השנה ועד אחריתה, כי יגורך טוב  והכרח להתחזק ולהתאמץ בניסיון האחרון, ניסיון העניות כמובא בתיקונים, והרבה עשו ולא הועילו כלום, רק יבקש ממי שהעושר שלו. והמשל מהשועל מה במקום חיותו וכו', ודי לחכימא. הרחמן יראה בעוני עמו הצגים לעומו, וידרוש שלום הארץ ויושביה. ירחם המרחם ויחיש עת פדיון במהרה בימינו אמן. ויעלה נא זכרוני לפניהם לטובה לזכרני בעת שבת אחים, שיחנני נא העליון מאוצר מתנת חסד לחפוץ במעוד מעט מהטוב המוטב לגאלני, ולעורר לבי לאהבתו ולעבודתו יתברך שמו, שאל אשוב לכסלה עוד ולא נבוש בעולמים.

ה. לאנ"ש בארץ הקודש תבנה ותכונן בימי מאורעות הדמים בשנת תרצ"ו, בפרוש חג השבועות.

זה רבות פעמים ניסיתי להתחיל לבוא בכתובים אליכם ולא איסתעייא מילתא, מרבות הרפתקאות ועקוב הלב ואנוש מכל העובר עלינו ועליכם, הגזירות המתחדשות בכל יום נוסף על התמידיות, שכמעט כבר הורגלנו בזה, ואי אפשר לתאר מצב אנ"ש בפה, והאחרונות השמועות המבהילות ממחניכם ואטימת הלב והמוח ורפו כל ידים, אוי נא לנו כי כן הגיע לנו בימינו, או לעיניים שכך רואות ואוזניים שכך שומעות, אף כי צדיק ה' בכל דרכיו, אבל ראה ה' והביטה למי עוללת כה, עם מי, עם עזובי קיר לבות, ובמה, הלא טוב גערה מהכות מאה. ואמרו חז"ל (ברכות ז.) טובה מרדות אחת בלבו של אדם מהכות מאה מלקיות, ומאמר צדיקים עז פנים לגהינום, מען ווערט אין גיהינום אויך ניט פאר פאלין, אבל לבושת פנים ההכרח לגן-עדן כמאמר המשורר משפטינו האירה, וכמאמר הבעש"ט זיע"א על "א-ל נקמות הופיע" וכו'. ולב יודע מרת נפשו עליו כאשר "ה' יתן חכמה" ו"מפיו דעת ותבונה", כמאמר "אתה החילות", שההתחלה גם כן ממנו. אבל מה נעשה האלקים מצא את עוון עבדיו אין עצה רק הננו עבדים לאדוננו, לך אני אדוני המלך וכל אשר לי, "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה" כי ימינו פשוטה, "כי לא יחפוץ במות וכו' כי אם בשובו", "נשא לבבנו אל כפים אל א-ל בשמים", "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני ובצעקו אליו שמע", ו"מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו". ואפשר "וירא בצר להם בשמעו את רנתם", שהקדוש ברוך הוא מתאווה לשמוע תחינת ותפילת ישראל בכלל ובפרט, איש כפי נגעי לבבו, לכן הוא מיצר לו כדי שיצעק אליו ותיכף ישועתו קרובה. אבל יבקש מה' יתברך שבמקום "ויצעקו בצר להם" יותר טוב שנודה על חסדיו. ואאמו"ר הקדוש והטהור זי"ע היה חוזר תמיד: "ואנכי הסתר אסתיר", שני פעמים הסתר, שהקב"ה מסתיר עצמו בתוך ההסתר. אנא ירחם ה' יתברך על עמו ועל ארצו בהתעוררות רחמים וחסדים נגלים עלינו.

והנה ימי החג ממשמשים ובאים ומהראוי היה להאריך מעט, אבל אי אפשר לבוא כעת בארוכה בשום אופן. ואנא ידינוני לכף זכות – והגם שאינה זכות – ויבקשו עלי רחמים מרובים, כמו שאמרו רבים יבקשו עליו רחמים ודי לחכימא, שיטה לבבנו לעבודתו יתברך שמו, ולקבל מחמדה גנוזה מעט זיק אור שלא נטבע בטיט היון כי רחמיו מרובים אפילו על עני ואביון שכמונו, שנדע העיקר: וואס מען טאר ניט טאר מען ניט, און וואס מען מעג הייל זיך ניט, יזכינו ה' יתברך לקבל התורה בשמחה וטוב לב וחג שמח וכל טוב סלה, ידידם הדורש שלומם ומתרפס באהבתם.

(זכרון קדוש, עמ' נה-סא)

---

האדמו"ר רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד נולד בשבט תרע"ב, והיה בנו יחידו של האדמו"ר רבי אברהם (השני) בעל "בית אברהם" מסלונים, ונינו של מייסד חסידות סלונים בעל "יסוד העבודה" ו"חסד לאברהם". מצד אימו, הרבנית אלקה ברכה בת רבי צבי מורגנשטרן, היה צאצא לאדמו"רים מלנטשנה, קוצק, רדזימין ולמז. מצעירותו שקד על התורה ועל העבודה, בחשיבה חריפה ומעמיקה וברגש לוהט וסוער, בכישרונות נפלאים ובמידות נאצלות. לאחר פטירת אביו בשנת תרצ"ג, בהיותו בן 21, הכיתרוהו החסידים כממלא מקום אביו. הוא כיהן כנשיא ישיבת "תורת חסד" בברנוביץ שבמזרח פולין ועמד בראש "כולל רייסין" בארץ ישראל. על אף גילו הצעיר נודע הרבי כפיקח, ענוותן, מתמיד ומלחין. הוא זכה הרבי להערכה רבה מאת רבי חיים עוזר גרודזנסקי ורבי אלחנן בונם וסרמן הי"ד, והיה אחד מחשובי האדמו"רים בדורו.

בשנת תש"ד נשא לאשה את מרת סימה בת האדמו"ר רבי יצחק מנדל הי"ד מאלכסנדר ובמשך שש שנים ישב בחצר חותנו. בימי מאורעות הדמים של "המרד הערבי הגדול", בשנים תרצ"ו-תרצ"ט, עודד את חסידיו בארץ ישראל והפיח בהם רוח חדשה. גם לאחר הכיבוש הרוסי המשיך הרבי לעודד את היחידים ואת הציבור, על אף הסכנה שבדבר. עם התגברות הסכנה הוצא לרבי לברוח לווילנה ולנסות להמשיך משם לארץ ישראל, אך הרבי החליט להישאר עם עדתו ולקשור את גורלו בגורלם. לקראת פסח שנת ת"ש כתב הרבי אגרת, בה נכתב בין השאר: "אפשר טעיתי מה שנשארתי בפה, אבל מה אעשה כי טפלי תליי בי, וד"ל".

לאחר שהנאצים כבשו את מזרח פולין הרבי גורש לגיטו ברנוביץ. לאחר שרוב תושבי הגיטו נרצחו בידי השומרים האוקראינים בשושן פורים תש"ב (1942), הועבר הרבי עם עוד כארבעים יהודים למחנה הכפייה קדליצובה הסמוכה. גם לאחר רצח רעייתו הרבנית, בתם היחידה שרה ואימו הרבנית, בכ"ג בחשון תש"ג, ולאחר שרוב חסידיו נרצחו, המשיך הרבי לקבל את ייסוריו באהבה ולחזק את כל סביבתו. הוא החמיר על עצמו לשמור על המצוות לחומרה, על אף הסכנה שבכך. הוא לא אכל חמץ בפסח, התחמק מעבודה בשבת ומיעט עד כמה שניתן במלאכות שנדרש לעשותם בה, הוא המשיך להניח טלית ותפילין ולהתפלל שלוש פעמים ביום, וסירב להניח מעיל בימות הקור הנוראי, מחשש שעטנז.

הרבי נרצח, יחד עם עוד שמונה יהודים, במחנה קדליצובה ביום ו' חשון תש"ד (1943). יום פטירתו מצוין בחסידות סלונים כיום זיכרון לכלל תלמידי ישיבת "תורת חסד" בברנוביץ, לכלל חסידי סלונים שנספו ולחורבן הכללי של בית ישראל בשואה.

בשנת תשכ"ז פורסמו מכתביו בספר "זיכרון קדוש", בהוצאת ראש ישיבת סלונים (ולימים האדמו"ר) רבי שלום נוח ברזובסקי. ארבעה ממכתביו יצאו לאור בחוברת "קונטרס כתבי קודש" (תש"ח). בעקבות השבר עם הוודע דבר מותו של הרבי, כתב "ועד חסידי סלונים בארה"ק" בסוף החוברת הנ"ל:

"בעודנו עומדים שבורים ורצוצים משבר הגולה כולה, קהלות הקודש שנחרבו ונהרסו עם כל מחמידיהם, ובתוכם כל היקרים לנו אנשי אמנה שאבדו והיו להרג ולמשסה – בא שבר ובשורה קורעת לב כי אבד צדיק מן הארץ, כלי חמדתינו, שריד בית מקדשינו מרן הקדוש מוה"ר שלמה דוד יהושע, זכותו יגן ועכ"י. אשר כרועה נאמן לא נטש את צאנו מעת בא צר ואויב וילכוד ארץ והחריד תבל ויושביה, עד היום האחרון כאשר כלה אויב חמתו וצאן קדושים היו לטרף (כאשר הודיע לארה"ק במכתבו לפני חג הפסח הת"ש כי "משום טפלי תלויי ביה" לא נתנו לבו לעזבם לנפשם ולבקש מנוס לו). וביום ו' מר חשון תש"ד, נפלה עטרת ראנו ונלקח מחמד עינינו. הוא נסע למנוחות ואותנו עזב לאנחות… ועתה חשך האור בעדנו ונשארנו יתומים עזובים, אין לנו מנהל ואין לנו מנחם ומשיב רוח. גדול כים שברנו, מי ירפא לנו ומי יאיר לנו חשכת לבבנו בעקבתא דמשיחא. אוי לנו שכך עלתה  לנו בימי חשך ואפלה אלו, אשר ענן וערפל יכסה ארץ ברחני ובגשמי".

מספר הצפיות במאמר: 178

ב"ה שיל"ת.

אקדמות מילין.

אודה ה' בכל לבב, בסוד ישרים ועדה אשר הפליא והגדיל חסדו עלי לאסוף חידושי תורה דברים יקרים ונחמדים העומדים ברומו של עולם מכ"ק א"ז הרב הגאון הקדוש אספקלריא המאירה מרן יהודה ל"ש [ליכטנשטיין] זצללה"ה שהיה אב"ד ור"מ ב"ם שנה בק"ק בעטלאן יע"א [מגזע גאונים וקדושים רבינו ישעי' הירוויטץ ז"ל בעל השל"ה הקדוש ורבינו מרדכי יפה בעל הלבושים זלה"ה ועשרים וששה דורות למעלה בקודש ישבו על כסא הוראה זה אחר זה בעיר גרויסמעזריטש בנרויס פולין כאשר מוזכר בספר משכיל אל דל בהקדמה] אשר לקטתי מכתבי יד קדשו ציצים ופרחים המאירים את נפשות ישראל כולם מלאים חכמה דעת מוסרים להישיר וללמד זכות על עם הקודש, כאשר זה היה דרכו מעודו להעיר ולעורר את בני ישראל לתשובה ולמעשים טובים ללמדם תורה ויראת שמים, בכה והתחנן בתפילתו כל היום על צרות ישראל וגלות השכינה, ובכל רגע ורגע היה יושב ומצפה על גאולת ישראל ופדות נפשינו, גודל התלהבותו בעבודת השם, ואהבתו לישראל, רבו מלספר, ורבים ינהרו מבני ישראל אל כבודו ובעזרת ה' לישועתו מצפים. ובשנת תרפ"א ט' לחודש שבט הורם העטרה עטרת תפארת ישראל ויהודא קדישא ז"ל נשמתו עלתה למעלה, וזה כמה שאמרו לנו על מה אחרו דבריו ז"ל לבוא בדפוס כדי להלהיב נפשות ישראל ותלמידיו המאוים לשמוע דברי קדשו, כדאיתא (ירושלמי שקלים פ"ב) דבריהם הן הן זכרונם, ואיתא במדרש (תנחומא תשא) זכור לאברהם ליצחק ולישראל, דבר אחר אמרו להם "המתים שלנו אינם מתים", שנאמר (תהלים קמ"ט) יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם. ואיתא (זוהר אחרי ע"א) צדיקים מגינין על עלמא בחייהון, ובמיתתהון יותר מחייהון. ואיתא (יבמות צ"ו) אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (תהלים ס"א) אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב"ה, ריבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה (ופירש רש"י שיהיו שפתי נעות בקבר כאילו אני חי) דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. אמר רבי יצחק בן זעירא ואיתימא שמעון נזירא מאי קראה (שיר השירים ז) וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים, ככומר של ענבים, מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה, שפתותיהם דובבות בקבר. וכתב שם המרש"א הדיבור הוא כח הנשמה על ידי כלי הגוף, וכל דיבור משובח מוליד כח רוחני בדומה משובח. ובאמרו בשם אמרו, אותו כח רוחני שנולד כבר, הוא מעורר מולידיו בב' עולמות, שהם הנשמה בעולם הבא וכלי הדיבור שהם השפתים בעולם הזה, גם כי הם בקבר כבר. ומביא הדמיון מיין הטוב המונח בבור, הוא רוחש ודובב על ידי כח האצבע המעוררו, כן השפתים גם כי מונחים בבור שחת רוחשים על ידי כח המעוררו. עד כאן לשונו.

וזקני הגאון הקדוש מו"ה יודא זצוק"ל פירש הגמרא לקרב הדבר אל השכל על פי פשטות, והיינו באביב בעת שהגפן עושה תנועה חדשה לחיות, אזי היין העומד בחבית גם כן מתנענע ומבשל שנית ונשאר בתוקפו, ובזה מראה שיש לו התקשרות עם מולידיו. ולהיפוך הוא בשאר אילנות, בזמן שמוציאים פרח ויציצו, אז הפירות הישנים מתעפשים. וזהו שכתוב וחכך כיין הטוב, דבורך יהיה כיין שעומד בטובו ומראה ההתקשרות, הולך לדודי למישרים, יראה על ידי שתלך בדרך התורה ולדבקה בו, שהיא מקום היושר והטוב, תזכה לדובב שפתי ישנים, כמו שאמרו שפתותיו נעות בקבר.

מדי דברי בו זכור אזכור פטירת הרבנית הצדקת אמי זקנתי מרת רחל ז"ל [בת הגאון האמתי הקדוש מרן אברהם ישכר לייכטאג זצ"ל] אשת חיל עטרת בעלה המפורסמת בצדקתה, ובטוב לבה כפה פרשה לעני בסתר ובגלוי, ידיה שלחה לאביון ותשחק ליום אחרון, שהלכה לעולמה א' אייר תרנ"ז תנצב"ה.

ולדודי הרב וכו' מו"ה אליהו ל"ש [ליכטנשטיין] ז"ל מהוניאד בן אדוני אבי זקני הגאון הקדוש מרן יהודה ל"ש [ליכטנשטיין] זצוק"ל איש חיל חסיד וענו, נפטר במלחמת עולם, ז' אייר תרע"ה, מנוחתו כבוד בק' מעזא טארקאני סמוך לטיסאפירעד.

ולאחיו הרב וכו' מו"ה חיים יעקב זצ"ל אשר עודנו באבו נקטף. היה אחד מן השרידים החסידים, הלך לעולמו בגראסווארדיין ז"ך אדר תרצ"ה. המון רב של אנשים ונשים הלכו ללוותו בכבוד גדול ובמספד רב.

ולאחיו הרב וכו' מו"ה משה הלל ל"ש [ליכטנשטיין] ז"ל ששבק לן חיים במבחר שנותיו בפעטראוועסעלא (סערביען) י"ג שבט תרצ"ז היה אחד מהיחידים שהצטיין במידותיו התרומיות, מתן בסתר יראת ה', חבל על דאבדין, תנצב"ה, יעירו ויקוצו ישני חברון, יקומו ויראו בעני בניהם הסחופים הדויים מכף רגל ועד ראש, ונזכה לגאולת עולמים במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

איתא בגמרא (מגילה כ"ח) שמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא. ואמרו (ירושלמי שקלים פ"ג) רבי יצחק השיב דכיון שהוא סומך אפלטר לא הוית ביה דעתיא ובעיט. ואיתא (בבראשית רבה ל"ד) חד תלמיד מן דרבי יוסי הוי יתיב קודמוי הוה מסביר ליה ולא סבר ליה. אמר ליה למה לית את סבר, אמר ליה דאנא גלי מאתראי. ואמרו רז"ל (ילקוט שיר השירים תתקפ"ו): כשהיתה בפרוטה מצויה אדם מתאוה דבר משנה, דבר הלכה, דבר תלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה, וביותר שאנו חולים מן המלכיות, אדם מתאוה לשמוע דבר מקרא, דבר אגדה. עד כאן לשונו. כשנתבונן עתה בדורותינו מעצבינו המעציב צוק העתים ורב תלאות העוברות עלינו בני הגולה, עול הפרנסה, שעבוד מלכיות, צירוף אחר צירוף, בזוזי ובזוזי דבזוזי, מה נעני אבתרייהו אם אנו באים לקיים למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה', רק על פי דברי חכמינו ז"ל המה נזכרים ונעשים, כי חיים הם למוצאיהם וכל בשרו מרפא. ואם אין אנו זוכרים מאמרי רז"ל, וגם אם נזכרים איזה מימרא, והיא שלא בדיוק, ואם נרצה לחפש אין מוצאים, ומאפס פנאי לחפש הרבה ולפעמים מספק שמא לא ימצאוה כלל מתייאשים ומניחים ואין מחפשים יותר. ואם נוכיח את בנינו בלא יסוד מדברי רז"ל לא יועילו, כי הם דברי מה בכך ומילי דכדי. ורמז לזה כתב אבי זקני הגאון הקדוש מרן יעקב קאפל ל"ש [ליכטנשטיין] ז"ל [שהיה אב"ד בעקלעאן ט-מורעש ראדאויץ ושם מנוחתו כבוד, נפטר תרמ"ה ח' טבת] כתיב (תהלים קי"ט) רחוק מרשעים ישועה, הגם שהם לומדים התורה מכל מקום רחוק הוא שיושעו ויחזרו למוטב, והוא משום כי חוקיך לא דרשו, דלימודם אינו לפי דרשת חז"ל. ואם אינם לומדים משנה וגמרא הלכות ואגדה, אזי הנערים נשארים נעורים, ואין להם במה לנצח היצר הרע דתבלין כנגדה אין לו. עד כאן דבריו. והעיקר היא שיהיה תורת אמת בפיהו תפוחי זהב במשכיות כסף. ואז דברי תוכחתו יעשו רושם, ושמרו דרך ה', ויצוינו לעשות את כל החוקים האלה וגו' לטוב לנו כל הימים ולחיותינו כיום הזה. וכן איתא (זוהר קרח קע"ו) כל מאן דאשתדל באורייתא אחיד באילנא דחיי, וכיון דאחיד ביה בכולא אחיד.

ובספר פלא יועץ ערך אסיפה כותב, וזה לשונו, כמה אסיפות גדולות עשו לנו בעלי אסופות אשר בכל דור ודור, זכו וזיכו את הרבים, זכות הרבים תלוי בם, כי אלמלא הם נשתכחה תורה מישראל בדורות אלו אשר טרדות הזמן רבו עלינו ואין הפנאי מסכים ללמוד ספרים הרבה אין קץ. ומי הוא זה אשר תשיג ידו להיות כל הספרים נמצאים אצלו וכו', וכן יעשה בכל דור ודור כל תלמיד חכם אשר חננו ה' דעת ישתדל להועיל וכו' ויעשו אסיפות אסיפות כיד ה' הטובה עליהם מי מקצורי דינים על ד' טורים, מי מכללים, מי מהקדמות לדרושים, מי מתוכחת מוסר וכדומה. כל אשר עושים, חסד גדול יחשב, ואין לך חסד גדול מזה שהוא חסד בנפש, ועושי אלה הם מזכים את הרבים וזכות הרבים תלוי בם. עד כאן דבריו. ואיתא (בפסיקתא זיט' בראשית ט"ז) אין דור אחד יכול לתקן כל הדורות, אלא בכל דור ודור שרי ישראל מודיעין לעם ה' דרך ה' ומתקנין ומחדשין ומוסיפין על הראשונים על דרך עבודת א-להינו. ומצוה זו של ושננתם, שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד, היא נוהגת תדיר, והיא יסוד גדול לחנוך בנינו על דרכי התורה והיראה, כדאיתא (בראשית רבה מ"ה) אם אין גדיים אין תישים, אם אין תישים אין צאן, אם אין צאן אין רועה. לכן אמרתי אספה לי דברים יקרים מאמרי חז"ל, עניינים הנוגעים לחנוך היהודי, ושם הספר קראתיו ילקוט אברהם.

גם אמרתי אלקטה אמרים בכתבי יד גאוני וצדיקי ממשפחתנו למעלה בקודש, ספוני טמוני קודש, אשר עדיין לא ראו אור הדפוס. וכעת בידי כתב יד מאדוני זקני, הגאון הגדול, שר התורה, הצדיק המפורסם יסוד עולם, מו"ה אברהם ישכר דוב אב"ד דק"ק רעדים ומנוחתו כבוד בבעטלאן [נפטר תרנ"ז ט"ז תמוז] בן הרב הגאון הצדיק כקש"ת מו"ה אליהו זצ"ל בן הרב שלמה ז"ל מקלאסני במדינת פולין. וכפי שמובא בהקדמה של ספר תורת אליהו היה לו כתב יחוס עד המגיני שלמה. ולקטתים אחת על אחת כדרך שעשה הרב מו"ה דוד בן הרב מורינו הירץ פויזנער ז"ל בחבורו ילקוט דוד, כמובא בשם הגדולים וזה לשונו, והמחבר נכד החסיד מורינו אליהו טוביה זצ"ל ונדפס בדיהרנפורט שנת תנ"א, והוא ילקוט הקדמות מהמפרשים המפורסמים. וזה רבות בשנים אשר ספר ילקוט דוד אינו בנמצא במדינתינו ורבים אומרים מי יראנו טוב, ואין טוב אלא תורה. לכן אמרתי להוציא לאורה, וסדרתי כפי סדר ספר ילקוט אברהם לחלקים תשעה, כדי שירוץ עין כל קורא בו, ואם יחפוש איזה ענין הוא מוצא עליו הרבה מאמרי רז"ל. ובמאמרים שהוספתי הצגתי כוכב על כל מאמר, ובכמה מקומות הוספתי גם דעתי העניה, זעיר שם, כפי אשר חנני ה', ורשמתי בתיבה מוקף (ד"ע) למען ידע הקורא למי הוא. ואם ימצא הקורא בספר בדברי חז"ל שהבאתי עניינים הנוגעים בגוף הדין להלכה, לא יסמוך על המימרא עד שיעיין בדברי רז"ל בפנים, כי לפעמים לא הבאתי מסקנת המאמר. ואקוה לה' אשר יהיה תועלת לרבים ויהיה מקובל על הבריות, וכל הקוראים בו ימצאו מבוקשם, איש ואיש כרצונו הטוב.

ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שזכות אדוני אבי זקני הרבנים הגאונים הקדושים זצ"ל, וזכות כל הצדיקים קדושי עליון שהובאו דבריהם בספר זה, יעמוס לנו ולזרענו ולזרע זרענו, שיקויים בנו מקרא שכתוב ולא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם, ונזכה לעסוק בתורה ומצות מתוך הרחבה, לתורה ולגדולה, חיי אריכי ומזוני רויחי ובריות גופא, זרעא חייא וקיימא והצלחה בכל עניינים לטובה. ואני תפלה לאל חיי להצילני מדין קשה ומבעל דין קשה ומדינה של גיהנם, וזכות צדיקי יסודי עולם יגן בעדנו ונזכה לגאולה שלימה בכלל ובפרט, ופדויי ה' יבואו לציון ברנה, במהרה בימינו אמן.

אברהם דוב ל"ש [ליכטנשטיין]

(הקדמת חנוך בית יהודה)

---

הרב אברהם דוב ליכטנשטיין הי"ד, בנו של הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד. כיהן לצד אביו כרב לכניץ והגליל. הוציא את ספר סבו הרב ברוך בענדיט ליכטנשטיין הי"ד "חינוך בית יהודה" (בעטלעאן, תרצ"ז) והוסיף עליו ליקוט משלו בשם "ילקוט אברהם". נספה באושוויץ יחד עם אביו ועם רעייתו רייזל (בת הרב חיים יעקב ליכטנשטיין) בי"ג בסיון תש"ד. נספו גם שלשת בנותיהם חוה פיגא, ליבא ושרה.

נספו גם אחותו רחל שרה ובעלה הרב משה שמואל בריסק רבה העיירות לונקה וג'ימש. ואחיו יעקב משה ליכטנשטיין, יצחק ישראל ליכטנשטיין, הרב יוסף שמואל ליכטנשטיין אב"ד סילאדיצ'ה ואשתו הרבנית רחל לאה (בת הרב שלמה זלמן קליין) וחמשת ילדיהם הקטנים. הי"ד.

כשהגיע הרב יוסף שמואל עם אשתו וחמשת ילדיו לאושוויץ, הופנו בני משפחתו שמאלה למוות והוא עצמו ימינה אל העבודה. כשהתעקש ללכת יחד עם אשתו ועם ילדיו, המיתוהו הגרמנים שהיו במקום בקת של רובה. הרב יוסף שמואל כתב הסכמה לספר "'קהלת משה" (אראדעא, תרצ"ח).

שרד אחיו אליהו דוד ליכטנשטיין, שנפטר בשנת תשנ"ג.

מספר הצפיות במאמר: 144

"למנצח בנגינות מזמור שיר אלקים יחננו ויברכנו יאר פניו" וגו' (תהלים סז,א). אפשר לומר בס"ד לפרש כל המזמור בדרך רמז נכון, דהנה מצינו בבני אדם ג' מיני דאגות שדואגים אליהם בלי מנוחה, ועל כולם נותן לנו מלכנו עצה נכונה טובה לגוף ונשמה בעוה"ז ובעוה"ב, דהנה רוב המון בני אדם כשרואים שבמלאכתם לא יצליחו, חס ושלום, אפילו כדי סיפוקם אז נופל עליהם האי פחדא במה אפרנס את בני ביתי, או ח"ו אם באים על האדם שאר מיני יסורין בגופו או בממונו, רחמנא ליצלן, בהרבה מיני אופנים שונים, ועל ידי זה קרוב שע"י רוב דאגותיו לבוא לידי מרה שחורה, רחמנא ליצלן. על כן באמת יש לאדם למהר ולהשליך מעליו הדאגות, יהיה באיזה אופן שיהיה, ולחשוב ולהאמין ולומר בשמחה עצומה שישועת ה' קרובה לבוא. וכן יש בני אדם שעושין חשבון עם נפשם תמיד ורואים שהם מקצרים מאד בעבודת ה' ותורתו הקדושה, ועל ידי זה נכנס מורא על ראשו, מה יהיה בעת בוא פקודתו, ואיך יעמוד לפני יוצרו שלא יכסהו כלימה ובושה בבית דין הגדול של מעלה, וגם שלא יכסוהו רימה ותולעה. ועל ידי זה לא ינוח ולא ישקוט על משכבו, ועל שלחנו לא יערב לחכו. וגם יש אנשים מבני עליה שרואים כל הנ"ל ומרגישין עוד יותר בתוונא דלבם ומצטערים מאד על גלות השכינה דשריה בגו גלותא זה כמעט ב' אלפים שנים, ו'בכל צרתם לו צר' כתיב, וצערן של ישראל נוגע כביכול להקב"ה עצמו, ובשעה הזאת איך יש לו בושה וכלימה אפילו להלוך בד' אמות ולהגביה ריסי עיניו בשביל צער כל העולמות, ונעשה כמעט כאבן דומם.

ולכן מרמז לנו מלכנו בפסוקי הקודש הללו ליתן עצה טובה לכל ג' מיני כיתות בני אדם הללו, שלא ייפול לב אדם, חס ושלום, באיזה אופן שיהיה. על זה אמר לן נעים זמירות ישראל, אחינו בני ישראל, עם ה', קודם לכל אומר אני אליכם "למנצח", התחזקו את עצמכם ביגונותיכם לבל ייפול לבבכם, חס ושלום, ותאמינו כי ישועת ה' קרובה לבא, כי האמונה גורם להביא לכם הישועה במה שאתם מאמינים בשעת ההסתרה, כי בצרתכם מוסתרת הישועה עמה, ובקרוב יהיה התגלות ישועת הקב"ה לעין כל. לפיכך עכשיו יש לכם לזמר להקב"ה, שבוודאי יושיעכם במהרה. ומה שהיה עד עכשיו לא טובה, היא מצד "שיר", אותיות "ישר", היינו כי אתם צריכים להאמין כי ישרים דרכי ה', ולו נתכנו עלילות בני אדם. ומבואר בספרים הקדושים שבכוח האמונה הזאת, יבוא הישועה בפועל במהרה, כמו שהאריכו בספריהם ש"אמונה" הוא לשון המשכה, ולפי תוקף האמונה ממשיכין הישועה מגבהי מרומים. וכן כת הב', שדואגים מחמת עוונם מה יעשו בבוא עת פקודתם כנ"ל, וכן כת הג', שדואגים על אריכות הגלות ועל צער כל העולמות והשכינה הקדושה, על זה אומר לן מלכנו החסיד, דעו לכם שאבינו שבשמים הוא אלקים, הדיין האמתי, וכתוב לן באורייתא שיש מדת בו "חנון", רצה לומר שהוא יתברך שמו חונן לאדם במתנת חנם אף על פי שאינו כדאי, כמו שאמר הכתוב "וחנותי את אשר אחון". וגם יברכנו בהשפעות טובות וגזירות טובות, ואפילו שאין האדם ראוי מצד עצמו. ועוד זאת עושה הקב"ה עמנו בשביל זכות אבות הקדושים, שהוא מציל את בניהם מכל רעות וכל צרות מבני העמים. וזהו ראשי תיבות של "אלקים יחננו ויברכנו", "איו", הראשי תיבות של "אברהם יצחק ויעקב", שזכותם עומדת לנו להציל אותנו מידם ולגאול אותנו בקרוב מבין הגויים.

ועל מה שאדם רואה את עצמו כי דרכיו, חס ושלום, אינם מתוקנים, וכן דרכי בני ישראל לפי ראות עינינו, חס ושלום, אינו בבחינת כולו טוב וזכאי, ואיך יהיה גאולתנו בהסתרה וחשיכה כזאת, על זה אומר, שבזכות אבותיכם הקדושים, וגם בזכות עצמיכם, אם יישירו דרככם, בזכות זאת לבד תזכו לקרב את גאולתכם מבין הגויים. וזהו מה שאמר "יאר פניו אתנו", ראשי תיבות "פאי" היוצא מתיבת "פותח את ידיך", והוא שם של פרנסה. ורצה לומר, בזכות האבות, הבנים יזונו משלחן אביהם הקדושים. וגם בזכותם יהיה לכל ישראל הארת פנים של מעלה לקרב את גאולתנו, כי בזה בעצמו מה שאנו דואגים לצד מעלה, בשביל זה דואגים עלינו למעלה לישועתנו ולכפר לנו כל חטאתינו, כי אם הרבינו לפשוע, חס ושלום, הלא גם הרבינו להתאונן ולהתחרט על כל חטאתינו ופשעינו, ואנחנו מודים ועוזבים ושבים ובוכים להקב"ה שיקבל תשובתנו. וזהו "סלה", רצה לומר הקב"ה סולח לכל השבים אליו באמת מעומקא דליבא.

ובאמת כבר אמרו חז"ל כי תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, והוא צום קול ממון, אשר אנו מקבלים עלינו שזה יהיה מעכשיו כל מעשה ידינו ושיח שפתותינו. וזהו מה שאומר מלכנו "לדעת בארץ דרכך", ראשי תיבות "לבד" וסופי תיבות "תצב", ראשי תיבות "תפילה תורה צום כסף", והיינו צדקה וגמילות חסדים שעושין בכסף, רצה לומר, שחוץ מזכות אבות הקדושים, שאנו נושעים בזכותם, לבד זה ראה אבינו שבשמים שגם בניך ידידיך מטיבים את דרכם על פני האדמה, כי יש ביד ישראל זכותים מעצמם שראויים לישועתך יותר מכל האומות, כי יש תהלה לקל בישראל זכות תורה ותפלה ישרה. וגם יש בישראל זכותם של חסידים ואנשי מעשה שמסגפים את עצמם בצום ובבכי ובכל מיני סיגופין לכפרת פשעם ולקרב את ישועתם בכלל. וגם ראה רבונו של עולם מי כעמך ישראל, שהם בעלי רחמנים, ובני בעלי רחמנים, כי מי מפזר כל ממונו ונוסף עוד לעשות צדקה וגמילת חסדים כעם ישראל. וכי יש עם שיהיה דוגמתם בג' אלו המידות תחת כיפת הרקיע. וזהו מדת "ממון", שנקרא בקרא "כסף", על כן יש לנו עם בני ישראל לקוות לד' כי יהיה אי"ה בקרוב "בכל גוים ישועתך". "גוים" היא אותיות "גוים", רוצה לומר, כי בכל ארצות הגויים יש בכל חדא וחדא גוונא אחרינא. בכל אחד ואחד גוון אחרת, בזה גזירה זאת, חס ושלום, ובזאת המדינה גוון אחר, רחמנא ליצלן, גזירה משונה זו מזו. בחדא, חס ושלום, על גופניות, ובאחרת, חס ושלום,  על נפשיות. ובעת ישועתנו, אי"ה בקרוב, יהיה ישועתנו מכל מיני גווני גזירות מכל הארצות בישועת השם. וזהו שכתוב "בכל גוים", היינו בכל הגוונים של הצרות אשר עושים לנו הגויים יהיה ישועתך. לפיכך על הפורקן ועל התשועה הגדולה הזאת אשר לא הייתה מעולם "יודוך עמים", רצה לומר ישראל עם קדושך הנקרא "עמים", כמו שכתוב "עמים הר יקראו", ופירש אונקלוס "שבטיא דישראל", וכן פירש רש"י ז"ל "עמים הם ישראל", יש להם דין מעלת קדימה להודות לאלקים האמיתי על פדות נפשנו וגופנו, ואח"כ "עמים כולם", רצה לומר, כי כל העמים בראותם תשועת עם ישראל ומפלת השונאים את ה', גם הם יודו וישמחו וירננו לאומים. הודאתם יהיה ראשית הודאה, כי בראותם משפטיך ה' שעשית לעם ישראל, שנקרא "עמים" כנ"ל, יתגלה לעין כל כי הכל, הן הגלות המר והן הגאולה לישראל, הכל היה במידת היושר, ביושר הגמור, בלא שום עוולה. וגם עליהם בשביל עצמם יש לרנן, שלא נאבדו כולם, אלא "בארץ", רצה לומר, בארציות שלהם "תנחם", רצה לומר, תנהגם, "סלה". לפיכך יש להם בכפל להלל להקב"ה עוד הפעם, ולומר "יודוך עמים" וכו'. הקב"ה יזכנו שנזכה לכל זאת במהרה בימינו אמן סלה.

(תורת יחיאל, עמ' קו)

---

הרב יחיאל גרוס הי"ד, נולד בשנת תרל"ב (1872) בכפר האמאק שבמחוז טרנסלבניה (רומניה-הונגריה), להוריו רבי דוד צבי ופערל גרוס. כילד הוא למד בכפר מיקולה, במרחק של כ-3 ק"מ מכפרו, אחר כך למד אצל רבי משה דוד ויטרניטץ הי"ד בסאטמר. אחר כך למד בישיבת באניהאד אצל רב העיר, ולימים רבה של סאטמר, רבי יהודה גרינוואלד בעל "זכרון יהודה" ו"עוללות יהודה", מגדולי תלמידי ה"כתב סופר". משם המשיך ללמוד במשך מספר שנים אצל רבו המובהק, רבי משה גרינוואלד בעל "ערוגת הבושם", בישיבת חוסט המפורסמת. מתקופה זו שמר על קשר עם חברו ללמודים הרב אברהם חנוך פרידמן הי"ד, דיין בסאטמר ורב בית הכנסת "מחזיקי תורה". בשנת תשנ"ז נשא לאשה את בת דודו, מרת הנדא רעכל גרוס וחזר לגור בכפר האמאק, מקום מגורי אבותיו. לפרנסתו קנה מגרש עם שדות ומסר אותם לאריס וניהל חנות מכולת. לזוג נולדו 10 בנים ו-2 בנות. למרות שהם התפרנסו בדוחק, הוא קנה ספרי קודש רבים והחזיק בביתו מלמד שלמד עם ילדיו משש בבוקר ועד לשמונה בערב.  הרב יחיאל, שנודע כ"רבי יחיאל הומאקער". היה רב גדול בתורה וביראת שמים, גאון חריף עצום ובקי נפלא. בכל בוקר קם בהשכמה, למד גמרא, אמר תהלים והתפלל ביחידות. בשבתות ובימים טובים היה הולך לכפר הסמוך בערעק להתפלל במניין בבית כנסת, שנבנה מיוזמתו. הוא הקפיד לטבול, ובחורף הוא היה שובר את הקרח וטובל במים הקפואים. במשך עשרות שנים פעל במסירות נפש ובפיקחות בעבודה ציבורית. הוא נבחר מטעם הכפר למועצה האזורית וכיהן כסגן יו"ר עשרות הכפרים שבקהילת סאטמר. הרב יחיאל היה מקושר האדמו"רים מספינקא, רבי יוסף מאיר וייס בעל "אמרי יוסף", ורבי יצחק אייזיק וייס הי"ד בעל "חקל יצחק". מידי פעם נסע למרחק לאדמו"ר מבעלז, רבי ישכר דוב.

מחבר ספר "תורת יחיאל" (ירושלים, תשס"א) הכולל שני חלקים: "פרי ערוגת הבושם" חידושים ודרשות מתורת רבו בעל "ערוגת הבושם" בהלכה ובאגדה עם חידושים שחידש בעצמו, ו"פרי זכרון ועוללות יהודה" על ספר תהלים. החלק הראשון נכתב בלומדו בישיבת "ערוגת הבושם" בחוסט בשנים תרנ"ד-תרנ"ז (1894-1897), וממה שחידש בתחילת ימי נישואיו בכפר האמאק. החלק השני נכתב מתוך עוני ומחסור, צרה וצוקה, בשנים ת"ש-תש"ד (1940-1944), ומצוקת השעה ורוב ביטחונו בישועת ה' ניכרים בכתיבתו.

בשנת ת"ש גויסו בכפייה שלשה מבניו בתוך כוח עזר לצבא הונגריה. עם פלישת הגרמנים להונגריה בכ"ד באדר תש"ד, הוטלו גזירות רבות וקשות על היהודים. כל יהודי הסביבה גורשו למקום ריכוז ומשם צעדו כ-15 ק"מ ברגל לגיטו סאטמר. במשך כחמישה שבועות רוכזו בגיטו כשלושים אלף יהודים, שרובם ילדים, נשים וקשישים. ותוך מספר ימים הם נלקחו לתחנת הרכבת וגורשו בששה משלוחים לאושוויץ. הי"ד. הרב יחיאל ורעייתו גורשו במשלוח החמישי, ביום ב' של חג שבועות, ונרצחו עקה"ש בי' בסיון תש"ד (1944). כן נספו עמם עשרות מבני משפחתם ובהם בניהם ובנותיהם: בנם הרב מרדכי אליהו גרוס, רעייתו וששת ילדיהם. בנם הרב יחזקאל גרוס, רעייתו ושלשת ילדיהם. בנם הרב חנניה משה גרוס, רעייתו ובתם. בתם הרבנית לאה שאלאמאן, בעלה וארבעת ילדיהם. בנן הרב מנחם מנדל גרוס ורעייתו. בתם הרבנית ניכא מאיר בעלה ובתם. בתם אסתר. הי"ד.

בשנת תשס"ד יצא לאור הספר "מכתבי רבי יחיאל האמאקער", ובו אוסף של עשרות מכתבים שכתב הרב יחיאל לבנו הרב יונתן בנימין גרוס, שהיגר לאמריקה בשנת תרפ"ו (1926). המכתבים גדושים דברי תורה, מוסר וחיזוק הביטחון בה'.

מספר הצפיות במאמר: 160

'והארץ לא תמכר לצמיתות' וגו'. בדרך דרוש אפשר לומר דהכתוב הזה הוא המשך להכתובים שלפניו ולפני פניו שאמר הכתוב 'וכי תאמר מה נאכל בשנה השביעית' וג'. ולכאורה קשה מה קושיא היא זו 'מה נאכל', הן אם לא יזרעו ולא יאספו את תבואתם, גם כן אפשר שיהיה להם מה לאכול, כי יקנו מהעמים אשר סביבותיהם. וההכרח לומר כי יהא במצב כזה אשר העמים אשר סביבותיהם יהיו עמהם בשנאה מרוב הקנאה אשר הם רואים שישראל אוכלים לשובע ויושבים בטח על ארצם, ויהיו העמים במצב פראי כזה אשר מרוב הקנאה ירצו להפסיד הרווחים ממשא ומתן עם ישראל, ואז שפיר ישאלו ישראל מה נאכל, ומה שאלה זו באה התשובה 'וצויתי את ברכתי' וגו'.
ועל מצב זה יתפלא כל נבון, מה יהיה התכלית ומתי קץ הפלאות, הרי יתחמץ לב כל בר דעת אם תכלית הבריאה היתה לגלות את ההעלם, ולהכיר לכל יושבי תבל כי יש אדון לבירה זאת וכל מה שהאדם רואה בעיניו כטבעיות גם היא מעשה היוצר ברוך הוא וחיות הקודש בו. ואם העמים אשר סביבותינו אוכלי אדם הם, ורחוקים מדרך ארץ הקודמת לתורה, וכבר יצאו מה שיצאו משנות העולם והמה עוד פראי אדם, שעוד דרך ארץ שקדמה לתורה לא למדו, מי יודע מתי תבוא העת המקווה שיכירו וידעו כי לד' המלוכה – לזה אמר הכתוב שהקב"ה מבטיח לנו 'והארץ לא תמכר לצמיתות', הארציות, דרך הארץ, לא תהיה מכר ('מכר' הוא מלשון נכר, דעל ידי המכירה יוצא הדבר מרשות המוכר ונעשה לו נכר) לצמיתות, לחלוטין, לעולם, 'כי לי הארץ', כי גם הארץ והטבעיות לי הוא, אני בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו, לתכלית רצוני הקדומה, ובהכרח ישוב להיות ניכר לבאי העולם מי הוא בעל הבירה המשגיח על יושבי תבל ומנהג עולמו בחסד. ומה שאתם בגלות וסובלים עול הגוים וחרפת פראי האדם וחלאת מין האנושי, הוא משום 'כי גרים ותושבים אתם עמדי' (ואמרו בספרי, דיו לעבד להיות כרבו) ובעת שיגיעו יושבי תבל להכיר בקדושתו ולהיכנע לאדנותי, אז גם אתם תהיו חושבים בארץ יכירו וידעו כי אתם שלי, נושאי דגל קדושתי, עבדי המלך אתם. אבל כל זמן שכביכול אני כגר בארץ, גם אתם כגרים, סובלים חרפת אדם ובזוי עם, ולכן אל תתמהו על החפץ כי אצטרך לצוות ברכתי לכלכל אתכם בשלש השנים, כי בזה תשימו על לב כי השגחתי חופפת עליכם.
'ובכל ארץ אחוזתכם', בכל מקום שתהיו, בחוץ לארץ, ותאחזו בה, 'גאולה תתנו לארץ', תכירו ותדעו כי ארץ הקדושה היא הנבחרת ועני ה' אלוקיך בה, והיא הנבחרת לעם הנבחר מאתו יתברך שמו לתכלית הנרצה לפניו, סוף מעשה במחשבה תחלה, במהרה בימינו אמן.

(אמרי כהן, ויקרא, עמ' רכ)

---

הרב מאיר הכהן ווארשאוויאק נולד בשנת תרל"ב (1872) לאביו הרב יעקב אליעזר הכהן. את תורתו למד מאביו בישיבות הגדולות בפולין. כבר מצעירותו שקד על התורה וחידש חידושים מקוריים ועמוקים, ונודע כעילוי מצוין. הוא נשא לאשה את בתו של הרב פנחס אליהו, רבה של העיירה ראקוב ורב בערים וירשוב ולוטומירסק וחתן האדמו"ר מראדימין. כבר בהיותו בן 19, בשנת תרנ"א (1891), מונה הרב מאיר הכהן ווארשאוויאק לתפקיד אב"ד לוטימירסק שליד לודז' וניהל בה ישיבה של בחורים מופלגים בתורה. הוא הוציא לאור חלק מכתבי החידושים מאת סבה של אשתו, רבי דוד דוב מייזליש, והדפיסם בספר 'בנין דוד'. בתקופת מלחמת העולם הראשונה עבר לווארשא וכיהן בה ברבנות הפרבר מונקאטוב. הוא היה עסקן רב פעלים נמרץ לחיזוק הדת, אחד מרבני וורשה וכאחד מראשי רבני פולין, חבר 'מועצת גדולי התורה' ומפקח מטעמה על פעולות מרכז 'אגודת ישראל' בוורשה, שהשפיע רבות על החיים היהודיים הדתיים בפולין בכלל ובוורשה בפרט. הוא ערך את בטאון אגודת הרבנים 'בקובץ דרושים וחידושים'. החוברת הראשונה נערכה גם אל ידי הרב צבי יחזקאל מיכלסון והרב יחיאל משה סגלוביץ הי"ד, את שאר תשע החוברות שיצאו לאור ערך לבדו את הבטאון. בספרים ובחוברות שהוציא לאור פרסם גם חידושי תורה רבים משלו. בנו, הרב פנחס אליהו היה חתן הרב יעקב מאיר בידרמן ושימש כמזכיר 'מועצת גדולי התורה' בפולין. שליחי בביתו נערכו התייעצויות בשאלות ציבוריות בהשתתפות צירי הסיים הפולני הרב אהרן לוין מרישא, רמי מאיר שפירא מלובלין והרב משה אליהו הלפרין מלודז'.

הוא היה מיודד עם האדמו"רים מגור, מסוקולוב, מראדזין ומסלונים, שביקרו בביתו לעתים קרובות.

מחבר ספר 'אמרי כהן' ובו דרושים ופלפולים בהלכה ואגדה וביאורים בפירש"י. בספרו הביא גם חידושים מכתבי חותנו. רק שלשה חלקים מהספר ירדו לדפוס, בעוד ששאר כתבי היד שלו אבדו. בין הכתבים שאבדו היו גם חיבור ענק של חידושים עצומים שחיבר על כל פסוקי התנ"ך שמפורשים בגמרא, בירושלמי, ברש"י ובתוספות, בזוהר ובמדרשים ובכל מפרשי התורה הראשונים.

הרב מאיר הכהן נספה ברעב בגיטו ורשה ביום ב' באב שנת תש"א והובא לקבורה בבית העלמין היהודי בוורשה.

בנו הרב דוד וורשביאק עלה לארץ והתיישב בבני ברק.

דודה של הרבנית אשת הרב מאיר הכהן, הרב צבי הירש מייזליש, שרד את השואה וחיבר את הספר "שו"ת מקדשי השם".

מספר הצפיות במאמר: 206