הספד על ה”חפץ חיים” – חלק ב / מאת הרב אלחנן וסרמן הי”ד

תמונת הרב אלחנן וסרמן הי"ד

ובזה היה החפץ חיים גדול מכל אדם. כל המעלות שאמרנו היו בו. היה שונא בצע בתכלית, שבזה היה נקי מכל הנגיעות שבזה. השכל ישר והחכמה ברורה והיה ירא ה’ בתכלית. ואיש כזה כשיועץ למי עצה, העצה יצאה מדעת ברורה, ואז העצה מוכרחת להיות נתקיים כמו שאמר. ועוד ראו ממנו, כי כאשר היה מי מדבר אתו, ענה אל המחשבות שחשבו לשאול אותו. מה זה, אין לנו השגה ברוח הקודש, אבל בזה אנו יכולים לבאר את זה, כי הבית יוסף מחבר השלחן ערוך שאל את המלאך, מפני מה כשחולם למי בשינה איזה דבר נורא, רואה את הדבר באופן שאם היה הדבר בהקיץ, אין אדם יוכל לשאת את זה. ענה אותו, כי הנה יש באדם ב’ חלקים, גוף ונפש. הנפש זהו הדעת. הנפש מרגיש. הגוף הוא בשר גידים ועצמות. הגוף אינו כי אם לבוש הנפש. כמאמר הכתוב עור ובשר תלבישני וכו’, הגוף גודר את חושי הנפש. והוא חוצץ להרגיש את הדבר כמו שהוא באמת. תינוק במעי אמו רואה מראש העולם ועד סופו. נפש בלי גוף מכל שכן, וזהו חלום, כי השינה אחד מששים במיתה, ואז הוא מרגיש ביותר. כי הגוף נפשט מהנפש, והגוף אינו גודר את חושי הנפש. כמו שאם נגע יד חסרת עור לתנור חם, נרגש יותר חום מאשר עם העור, יען כי מה שיותר מכוסים הגוף אזי חוצץ יותר להרגיש הדבר כמו שהוא באמת. הרבינו יונה אומר, אדם הראשון שר על בעלי החיים. הגוף הוא בעל חי, הנפש מלאך. והנפש צריך להיות שר על הגוף, שהוא הבעל חי, כמו שאמר החפץ חיים זצ”ל. האדם צריך להרגיש בעצמו כמו שהוא רוכב על סוס פרא, שצריך להחזיק בכל העת בהרסן, שאם לאו אזי הוא בסכנה, והאדם אשר הוא שר על הגוף, אז הגוף גם כן כמו נפש, וגופו אינו חוצץ להרגיש האמת. גוף של החפץ חיים במעשים שלו, עלה למדרגת נפש, ובשביל זה גופו לא היה חוצץ את הנפש, והנפש כשהוא לעצמו הווה מלאך.

בעיני ראיתי כי כאשר באו אליו כמה אנשים היה יודע בעצמו את היחסות שבין איש לחבירו.

החפץ חיים היה מפורסם בכל הארץ. ויש גם כן, להבדיל, רשעים שמפורסמים בכל הארץ. מה בין פרסום של החפץ חיים לפרסום שלהם? אצל הרשעים כל מה שמקורבים להם רואים יותר שהם אנשי הבל. אבל החפץ חיים כל מה שהיו מקורבים לו, ראו ממנו יותר גדולות. החפץ חיים נשמע באמריקה, אבל בפולין ידעו אותו יותר מבחוץ למדינה, ובווילנא ידעו ממנו עוד יותר, מבכל מדינת פולין. בראדין ידעו ממנו עוד יותר גדולות מבווילנא. בישיבת ראדין ידעו ממנו יותר מבעלי הבתים העיר, בני ביתו עוד יותר מהישיבה, ועוד יותר בביתו מי שהיה אצלו יותר מקורב ידע ממנו יותר גדולות, מי שהיה אצלו בחדר אחד, ידע ממנו עוד יותר ויותר.

החפץ חיים אמר מאמר פלא. איתא בגמרא סנהדרין (דף צט) כתיב אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה אם לעמל מלאכה, כשהוא אומר, כי אכף עליו פיהו, הוי אומר לעמל פה. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה, אם לעמל שיחה כשהוא אומר, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הוי אומר לעמל תורה. ולכאורה מוקשה כל המאמר, דמאי סלקא דעתך דנברא לעמל מלאכה, לא יברא ולא יצטרך לעשות מלאכה להחיות עצמו. וכן מאי סלקא דעתך שלעמל שיחה נברא. אבל באמת כל המאמר נכון מאד. מתחילה אמר, דאדם נברא כדי שיעמול עצמו לכבוד ה’, ואחר כך אומר איני יודע אם בפה יעמול לכבוד ה’, או במלאכה, פירוש מלאכת מצוה, והביא ראיה דנברא כדי שיעמול בפה. ואחר כך אמר, איני יודע אם בפה בתורה או בסתם שיחה של מצוה, והביא ראיה דהעיקר נברא כדי שיעמול בתורה. רק זהו ממילא כיון שהוא פה בעולם המעשה, מוכרח לקיים מה שלמד, אבל תכלית בריאת האדם הוא רק בשביל שיעמול בתורה.

פעם אחת ישבתי עמו בביתו ובאה אשה מברנוביץ והציעה לפניו פתקא ורשום עליו חמשה עשר שמות מבני משפחתה, ובקשה שיברך אותם. אמר החפץ חיים שאין לו רשות על זה. ואחר כך כעבור רגעים אחדים, אמר שתכתוב אצל כל שם מה משאלות לבו על מה שיברך אותו. יכולים אנו לראות מזה שהיה לו רוח הקודש. כי מתחילה אמר שלא נתנו לו רשות על זה, ואחר כך אמר שיברך אותם לכל אחד על מה משאלות לבו, כי מסתמא ודאי הרשו לו אחר כך מן השמים.

למרות זה שהיה עניו מאד, שאין אנו צריכים לראיות על זה, מכל מקום ידע בעצמו את גדלותו. וזה מראה לנו זאת המעשה. פעם אחת היה לו לכתוב “קול קורא” לטובת “ועד הישיבות” והרשה את המזכיר שלו שיכתוב את ה”קול קורא” ואמר שיכתוב בו שמי שאין מחזיק את התורה אין לו חלק לעולם הבא. והמזכיר כתב את כל זאת, ואחר כך אמר החפץ חיים שימחוק את זה, כי כמו שפוסקים פה בעולם כך דנין בשמים, כדאיתא בסנהדרין (דף קד) בקשו למנות את שלמה המלך בהדי אותם שאין להם חלק לעולם הבא, בא דיוקנו של אביו ונשטחה לפניהם ולא השגיחו עליו, באה אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם, ולא השגיחו עליה, יצאה בת קול ואמרה להם חזית איש מהיר במלאכתו וכו’ בל יתיצב לפני חשוכים, פירוש בגיהנום וכו’. ולכאורה מאי איכפת לן אם ימנו אותו, הלא בשמים יודעים אם יש לו חלק לעולם הבא אם אין לו. ורואים אנו מזה כי כמו שפוסקים פה בעולם כך דנין בשמים. ולכך החפץ חיים זצ”ל ידע שישגיחו על הפסק שלו, ולכך אמר ימחוק את זה.

הנה יש ב’ חלקים בגמרא. הלכה ואגדה. ולכאורה אנו נאמר שהלכה קשה מאגדה. אבל האמת אינו כן. האגדה קשה מההלכה. כי מהלכה יכול כל אחד להוציא את פסק ההלכה. אבל מאגדה קשה להוציא את פסק ההלכה. החפץ חיים הוציא מאגדה את ההלכה, כמו שרואים אנו מספריו הקדושים. מי שיודע פרק אחד ממסכתא על בוריו הוא איש נעלה, וכל שכן מסכתא, ומכל שכן סדר, וכל שכן כל הש”ס. החפץ חיים היה בקי בכל חדרי התורה שבכתב ובעל פה.

שאלתי את החפץ חיים הנה יש תקופות שונות, תקופת תנאים, אמוראים, רבנן, סבוראי, גאונים, ראשונים וכו’. בשלמא תנאים, אמוראים, יודעים אנו מהגמרא, אבל מנין אנו יודעים למדוד שעד כאן היתה תקופת גאונים, ועד כאן תקופת ראשונים וכו’. ענה אותי שכל אחד יכול לראות את זה, שעד כאן נגמרה תקופה והתחילה תקופה אחרת, שמהלך הדורות הולך בהדרגה, ממדרגה למדרגה, ונתמעט גדלותם מדור אל דור. ופעם שמדור העבר לדור הבא יש חילוק גדול שאינו לפי מיעוט מהלך הדורות, ויודעים שעד כאן נגמרה תקופה והתחילה תקופה אחרת. והאחרון שבתקופה הוא גדול מכל התקופה, כמו רב האי גאון היה האחרון שבתקופת הגאונים, והיה גדול מכולם. כמו שהרב רבי עקיבא איגר, בהספדו על הגר”א מווילנא, אמר מובטחני שעמו נגמרה תקופה, שהוא היה גדול מכמה דורות לפניו ואחריו נתמעט הדור לא לפי מיעוט מהלך הדורות. ועוד אמר לי החפץ חיים זצ”ל, שמיעוט מהלך הדורות בימינו הולך במהירות יותר כמו בדורות הקודמים, שבימינו מהלך עשרים שנה כמו מאתים שנה בדורות הקדמונים.

על החפץ חיים זצ”ל יכולים אנו לומר שעמו ודאי נגמרה תקופה, כי אחריו נתמעט גדלות הדור לא לפי מיעוט מהלך הדורות והוא היה הגדול שבתקופתו.

ואוי ואבוי לנו שנאבד מאתנו הנר הגדול הזה שהגינו לנו מן השמים בזכותו, נאבד מאתנו אב ובעל יועץ שאין לנו אחר במקומו. יהי זכרו ברוך.

(מתוך הספדו של הרב אלחנן בונם וסרמן הי”ד על ה”חפץ חיים”)

מספר הצפיות במאמר: 9

לחנוכת הבית בימי הצרה והיגון של שנת תרצ”ג (1933) / הרב משה קלנברג הי”ד

תמונת הרב משה קלנברג הי"ד

לחנוכת הבית לכנ”י פה עירנו מיץ בחול המועד פסח שנת תרצ”ג לפ”ק.

רבות שבעה לה נפשי מהנאומים אשר לפני, אשר ספו קינה ונהי, על נגישת ולחיצת אחינו אשר בארץ אשכנז, ומהם שפכו עליהם מרורות לתלות אשמם בראשם כי מידם היתה להם זאת, את אשר הגיע עליהם, אחרי כי אחינו בני ישראל באשכנז בימי שלוותם, לא זכרו צור מחצבתם ארצם ולאומיותם, ולצריהם נתנו יד תמכו במשענת קנה רצוץ, אשר הם יעמדו להם בעת צרתם – ואין אנחנו יושבים כעת על מדין לשוח ולדון דיני נפשות, ולכל עת אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ג) עת ספוד ועת רקוד, ודבר בעתו מה טוב. ואם השביעני במרורים בזו לילי פסח, ורעה נגד פנינו אשר יסמרו שערות ראשינו, אבל על כל פנים ימי הפסח זמן חירותינו הם ותן חלק לשבעה, וכן חג לנו מחנוכת הבית אשר אנחנו בו, וראה ראינו מדברי כל חוזינו ונביאנו אשר גם בתוך הצרה והיגון המציאו לנו פדות והנחה, וחזו לנו תמיד חזות נחמה ותרופה צרי למכותינו:

וגם אנכי היום בתור מנאים האחרון אכון פעמי לצאת בעקבי הצאן, ואחזה בסנסני מילין תרי ותלת דברי נחמה השקט ובטח בה’ אלהינו אשר מעולם לא עזב חסדו ואמתו מאתנו אנחנו עמו בכל ארצות פזורינו, וכן גם עתה אל יעזבנו ואל יטשנו ה’ א’ לנצח, ואנכי עמדי כאשר בשעה האחרונה נתכבדתי לשאת משאת דבר, טרם תפוש בלבי איזה רעיון ונושא מאמר המתאים וראוי לעת הפכפך כזאת, חנוך הבית, ושמחת חג, ועת צרה ליעקב ממש צרתות זו לזו, וראה מעשה ונזכר הלכה מלימודי הדף היומי בקהל עדתי במסכת יבמות בחמש עשרה צרתות בסוגיא ד”עשה דוחה לא תעשה”, כלל גדול אשר בתוך גלי ים התלמוד יעבור, ובמצולות ים אין מקום לתפוש משוט להתענג בתענוגי האגדה, אשר רק על מי מנוחות יעבורון, על כל זה אקוה, אשר מעז יצא מתוק לחיך, לומר איזה מילי מעליותא באגדתא מענינא דיומא כיד ה’ הטובה עלי, ואפתח שער בעת נעילת שער אשר ממנו ישקו כל העדרים:

הנביא מלאכי בעת נעילת שער ספרו, פתח ואמר “זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים”, ונבין את דבריו בשים שכל אשר הנביא יחזור על הראשונות להגידנו לזכור תורת משה, ואשית נוספות כאשר כבר עוררתי בדרשת שבת הגדול באמרו דוקא בחורב, וכי רק בחורב נצטווה הלא גם באוהל מועד ובהר גריזים וחוקותיה במרה נצטוו גם כן:

אבל נביא מלאכי כאשר נראה אליו במראה הנבואה כל אשר יעבור על ישראל בהגלות תחת שבט מושלים שונים מהחל עד אחרית כיום מר הזה, כן נגלה לפניו אשר אחריו אין עוד נביא אשר יחיה, משימו אל עליו את נבואתו, להחיות את מר רוח הישראלי, חיל ורעדה אחזתהו, ואימה ופחד סבבוהו, לאמור, אוי מי יחיה משימו אל עליו כל המשא והצרות הללו, ה’ במראה אליו נתוודע ואמר לו, לך ואמור להם לישראל העצה היעוצה להם לבל יפלו פניהם, ולא ירדו ממדרגתם חס ושלום, בכל אשר יעבור עליהם, הוא[ זכרו תורת משה כו’. תורת משה יהיה להם למורה והר חורב ישימו לעיניהם למחזה בכל אורך ימי הגלות עד אשר הנני שולח לכם את אליהו הנביא כו’, ואתם אל תיראו:

ונבין סגולתם על פי אומרם במסכת שבת (פ”ט ע”א) אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב”ה בא שטן ואמר לפניו ריבונו של עולם תורה היכן היא, אמר לו נתתיה לארץ, הלך אצל ארץ. וכתב המהרש”א, מפני שארוכה מארץ מדה, וכן הלך ושאל מן הים הגדול, עד שבא אצל משה, אמר לו תורה שנתן לך הקב”ה היכן היא, אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב”ה תורה כו’, אמר לו הקב”ה הואיל ומיעטת את עצמך תקרא על שמך, שנאמר זכרו תורת משה, הרי שנקראת תורת משה על שהקטין את עצמו. וכן “משה קבל תורה מסיני”, למד להקטין את עצמו מסיני, שזכה שתינתן התורה עליו מפני שהוא השפל והנמוך שבהרים, על דרך שאמרו במדרש רבה קהלת, עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא עליה מלך גדול זה הקב”ה, ובנה עליה מצודים גדולים אלו רמ”ח מצוות עשה ושס”ה לא תעשה. ועיין מדרש תהלים על הפסוק “למה תרצדון הרים גבנונים”, בשעה שבא הקב”ה ליתן תורה לסיני היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו, זה אומר עלי התורה ניתנה וזה אומר עלי התורה ניתנה, תבור וכרמל זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי, אמר הקב”ה למה תרצדון הרים גבנונים (הר על גבי הר) “ההר חמד אלהים לשבתו” מפני שהוא הר לבדו ונמוך וענוותן:

וזה שאמר הנביא לישראל, זכרו תורת משה שנקראת על שמו לענוותנותו, וכן הר חורב שהוא ההר הכי קטן, יהיה לעיניכם לאות, כי לא מרובכם חשק ה’ בכם מכל העמים כי אתם המעט, על כן בחר בכם אל, וכן מבטיח הנביא (ישעיה נ”ד) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, היא התורה, והר ציון לעולם ישב, כן אתם בני ישראל לא כליתם מן האומות, אם כי הם הרבים:

וזה שאמרו בגמרא (שבת פ”ט) למה נקרא שמו הר חורב, שממנו ירדה חורבה לאומות העולם, המתגאים בגאוותם וריבויים, כי רם ה’ ושפל יראה, וגבוה ממרחק יידע. ודא תברתהון של אומות העולם המעיקים וצרים לישראל בתוקפן וגבורתן, אבל הם יאבדו משטח העולם, כמו שההרים ימושו (ישעיה נ”ד) ועם ישראל חי לעולם ולא תמוט. ומהם שונאי ישראל עצמם כבר באו והעידו על זה, על מפלתן, המן אמר “אתא מלי קומצא קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי” (מגילה ט”ז ע”א), אתם ישראל שאתם כולכם רק קומץ ומלא חפנים נגד העמים, אף על פי כן תדחו את כולם ולא יוכלו להרע לכם ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, על פי הכלל של “עשה דוחה לא תעשה”, ועשה אחת שישראל עושין דוחה כמה לא תעשה שאומות העולם אין אין מניחין לעשות, כידוע שמעט אור דוחה הרבה חושך, וכמו שהבטיח לנו ישעיה הנביא (ס’) כי הנה החושך יכסה ארץ (שאין שם שמש כלל), וערפל לאומים (הנאצי), ועליך יזרח ה’ וכבודו עליך יראה, ישראל אשר בך אתפאר ויאר לנו מכל צרותינו:

וגם בדבר חינוך הבית הזה, “זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים” אשר, לא רק רוח הלאומי בלבד יאמן בבית הזה, כי אם גם רוח התורה יכנס בה ולא ימוש מתוכה ובה יהגו אבות ובנים, ובזכות זה יקוים בנו מקרא שכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, במהרה בימינו אמן:

(מתוך “דרש משה”, חלק ב)


הרב משה קלנברג (קאהלענבערג), נולד בשנת תרמ”ג (05/09/1883) בסקאלאט שבגליציה (כיום אוקראינה) כבן לרב אברהם יהודה קלנברג ולאמו מרת העניא מינציא בת הרב יצחק קיבץ מסקאלאט. משפחתו היתה מיוחסת לגאונים מפורסמים ובהם הרב יעב”ץ והחכם צבי, רבי אפרים בעל שערי אפרים ועוד. “הרב הגאון הגדול החריף ובקי הר המוריה כליל המעלות ערוגת הבושם” (מתוך הסכמת רבי אברהם יהושע העשיל מקאפיטשיניץ לספר שלש דמעות ולספר דרש משה), “… דורש טוב לעמו מוכתר בנימוסין ותיק וחסיד וירא אלקים” (מתוך הסכמת האדמו”ר רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה, לספר שלש דמעות. וראה גם את שאר ההסכמות הנלהבות של גדולי ישראל לספרי הרב משה קלנברג) “אשר לא מש מימיו מאהלה של תורה מעושר ומעוני” (“ברכת אב”, מתוך דרש משה חלק א, עמ’ 16), והתחיל לכהן כרב עוד בצעירותו והיה אב”ד קוטשערמארא שבבוקבינה. בעקבות צרות מלחמת העולם הראשונה סבל מהרוסים, גלה מביתו, נטש את משרתו הרבנית ואבד את כל רכושו להצלת נפשו ונפשות משפחתו. הוא עבר דרך רומניה להונגריה, שם שהה שש שנים והיה רב חברת לינת הצדק ולומדי השיעור בשס”ח בבודפסט. בשל נישואי אחותו מרת חנה כהנא עבר לווינה ושם היה רב חבורת קהל חסידים ומגיד מישרים בקלויז סדיגורה. בשנת תרפ”ט (1929) עבר לעיר מץ שבצפון מזרח צרפת. בעקבות עקירת בית העלמין היהודי בעיר בידי הגרמנים בשנת תרס”ג (1903) אבד ציון מקום קבורת הנפטרים ובכללים גם צדיקים גדולים שלא נודע מאז מקום קבורתם, אולם “אין עושין נפשות לצדיקים! המצבות והזכרונות הגשמיים בטלים ועוברים אבל דבריהם הן הן זכרונם הקיימים לעולם וזכרם לא ימוש מוך היהודים” (דרש משה, חלק א, הקדמה, עמ’ 28-29). במץ כיהן הרב משה כרב לקהילת “קהל יראים” של המהגרים ממזרח אירופה וממרכזה.

עולמו הרוחני של הרב קלנברג הושפע משורשיו בחסידות רוז’ין, ביהדות מזרח אירופה ומדמויותיהם של ה”חפץ חיים” והרב מאיר שפירא מלובלין. הרב קלנברג חיבר את הספרים דרש משה (ב”ח, תרצ”ה), דור ודורשיו מגדולי מיץ, שבתא דרגלא וספר “שלשת הרועים” משלשה בתי אבות גדולים וצדיקים, שלש דמעות הספדים על קדושי ארץ ישראל וגדולי ישראל (תרצ”ז) ובהם דברים לזכר חללי מאורעות תרפ”ט, הספד על החפץ חיים, הספד על הרב קוק ועוד. כן היו בידו גם כתבי יד עם הערות בש”ס ובשלחן ערוך ועל התורה, שהתכוון להוציאם לאור.

בשל צרות מלחמת העולם הראשונה והתנפלות צבאות הרוסים בשנת תרע”ד (1914), אבד כתב ידו על שולחן ערוך יורה דעה חלק א’, שהתעכב עם פרסומו כי טען “הלא עדיין אברך אנכי אעבור על פרשתא דא פעם ושתים וימים ידברו ואז אוציאם אורה כאשר אשלים חוקי על כל השלחן ערוך יורה דעה על כל פנים”. הרב כאב מאוד את אובדן כתביו: “וכגורל ביתי הוני ורכושי וכל מרבית ספרי שהיו שוים הון רב ונאספו ותמו או נגנבו, כן היה גורל גם הכתבי יד שלי אשר בעמל ידי יגעי ומצאתי כתבתים וגם הגהתים, ידי זרים שלטו בם ולדאבוני אין לזה לא גאולה ולא תמורה ושמעתא בעי צילותא, וחבל על דאבדין ולא משתכחין ומיאנה הינחם נפשי…” (הקדמת דבר משה, חלק א, עמ’ 30). כל ימיו קיוה שימצאו כתביו וישיבו לו אותם.

בפרוץ מלחמת העולם השניה פינתה הממשלה את תושבי אלזס-לוטרינגיה לפנים הארץ, והרב עבר עם אביו הישיש לבורדו. ביתו נעשה מרכז לבני עדתו ולפליטים נוספים. בתחילת שנת תש”א (בנבמבר 1940) הוגלה הרב יחד עם רעייתו ואביו ורבים מבני קהילתו למחנה לה-לנד שליד העיר טורס, כ- 160 ק”מ דרומית מערבית לפריז. הוא ארגן תלמוד תורה לעשרות ילדים במחנה, ייצג בוועד את הנושאים הדתיים וכתב דרשות במחנה. “במהלך עשרים ואחת חודשי שהותו במחנה כתב הרב קלנברג את דרשותיו בכתב יד בהיר, קריא ועשיר במקורות: תשע דרשות, מבוא למגילת איכה, ביאור לפירושו של האבן-עזרא למגילת איכה, מסמך מזעזע המתאר את שילוחם מהמחנה ודברי תורה ששמע מפי אביו ועוד. כתב היד התגלגל והיה מונח עשרות שנים בארכיון ייוו”א בניו יורק ללא גואל, והוגדר כבלתי מזוהה. לאחר תחקיר ארוך ומורכב הצליחה הרבנית אסתר פרבשטיין, ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים, לזהות את שם המחבר, לגאול את כתב היד ולהוציא לאור את הספר “ידי משה“, ששמו נמצא רשום בכתב היד” (מתוך “תחקיר החודש”, תמוז תשס”ו, באתר “זכור”: חיים שלם, “מי יתן ויכתבו מילי”, הצופה,21 באפריל 2006).

מתמוז תש”ב החלו להוביל את יהודי המחנה להשמדה. הרב משה קלנברג הועבר לדרנסי שבפריז, והספיק לעבור שם לפני התיבה לסליחות ולתקוע בשופר. בערב ראש השנה (11.9.1942) הובל עם רעייתו, הרבנית חנה גיטל לבית טייטלבאום, לאושוויץ בטרנספורט מס’ 31, ושם הם נספו ב-ג’ בתשרי תש”ג (1942).

שני בניהם, הרב חיים מרדכי ור’ פנחס שרדו. בספר “ידי משה” הובאו גם דברי בן המחבר, הרב חיים מרדכי קלנברג, בנוגע למשפחה ולתולדותיה.

מקורות: אתר זכור. אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ד עמ’ 544-547. ספר זכרון לגירוש יהודי צרפת, באטה וסרז’ קלרספלד (פריס 1978), דפי עד באתר “יד ושם”, ועוד.

הרב הונצח גם בספר “דעת שלום על פרק שירה” מאת הרב שלום מאסקאוויטש משאץ, תשמ”ט. וכן בספר משמיע שלום, מלוקט ע”י מכון “שפתי צדיקים” שע”י מרכז תורני “אוהב ישראל”, תשנ”ה.

הערות:

  • ע”פ אנציקלופדיה לחכמי גליציה הרב נולד בתרמ”ב (1882), אחותו רשמה בדף העד שנולד ב1888, ולמעלה הובא תאריך הלידה המפורט כפי שהובא ברשימות ספר הזכרון לגירוש יהודי צרפת.
  • ע”פ המובא ב”משמיע שלום” יום הזכרון נקבע לד’ בתשרי תש”ב. ונראה שכוונתו לתש”ג (1942). למעלה כתבתי ג’ תשרי תש”ג, כפי שמובא באנציקלופדיה לחכמי גליציה.

מספר הצפיות במאמר: 7

כי קולך ערב ומראך נאוה / הדרשה האחרונה של הרב משה דייטש הי”ד בערב יום הכיפורים

השמעיני את קולך

בתאריך 15.03.1939 נכנסו חיילי הנאצים לצ’כיה. רוסיה הקרפטית ומרמרוש כולה, נכבשה בהסכמת היטלר בידי חיילי הונגריה, משנת תרצ”ט. בשנת ת”ש גזרו ההונגרים “חוקי יהודים”, באמצעותם גזלו את פרנסת היהודים ושלחו את היהודים לעבודה מפרכת ב”מחנות עבודה”, ומשם נשלחו למקומות שונים ברחבי המדינה שנכבשו בידי הנאצים, שם קצצו את זקנם ואת פאותיהם והעבידו אותם בפרך בתאים תת אנושיים. עד מהרה הפכו האברכים הצעירים שגויסו למחנות, לגופות צנומים עם עיניים כהות, בשל המחסור במזון ותנאי המחיה הבלתי נסבלים, ורבים מהם נפטרו תוך זמן קצר.

בערב יום הכיפורים, שנת תש”א או תש”ב, עמד הרב משה דייטש בבית המדרש, הביט בנערים ובזקנים שנותרו בו עטופים בטליתות ודואגים לשלום אחיהם ולגורל כלל ישראל.

הרב נשען על העמוד, והתחיל בלא כח בדרשתו:

שלמה המלך שר בשיר השירים (ב,יד), “יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, הראיני את מראיך, השמעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה”. ויש לדייק בלשון הפסוק, לכאורה יותר מתאים הסדר: הראיני את מראי, השמעיני את קולך, כי מראך נאוה וקולך ערב, ולמה הקדים בנתינת הטעם קול לפני מראה?

ויש לבאר על פי משל: למלך אחד היה בן יחיד, מצויין במעלות נשגבות, והאב, המלך, אהב אותו כבבת עינו. פעם אחת חטא הבן ועבר על חוקי המדינה. השרים הממונים טענו, כי דין אחד לכולם והעמידו את בן המלך למשפט. הבן יצא חייב בדינו ונגזר עליו להיות גולה מחצר המלכות למספר שנים. וכך הווה. הבן נדד ממדינה למדינה ומעיר לעיר. והמלך, כמובן, רדאג ונאנח על בן יחידו שהוגלה מעל שולחן אביו… ויהי בראות השרים צערו של המלך, לפירסום בכל המדינות ובו כתוב לאמר: אמנם, חטא בן המלך ועליו לערוך גלות, בכל זאת בקשתנו שטוחה כי יקבלו אותו בסבר פנים יפות, לדאוג בשבילו לאכסניה הגונה, מזון וכדומה.

מובן מאליו, כי המכתב הזה עזר הרבה, ובכל מקום קבלו את בן המלך בכבוד. הבן הציג את עצמו מי הוא, וגם הכרת פניו ענתה בו כי הוא איש עדין, מחונן במעלות, ואף אחד לא הטיל ספק באמיתת הדברים שהצעיר הזה הוא בן-מלך!

 ברם, פעם אחת קרה אסון לבן בדרכו. הוא הגיע למקום אחד, בו היו למלך אויבים בלב ונפש ואמרו בלבם: עכשיו הזמן לנקום את נקמת המלך בבנו. מה עשו? הסירו מעליו את הבגדים היפים, בגדי מלכות, היכו אותו ועשו לו פצעים בגופו ובקלסתר פניו. הבן אמנם טען והתחנן, כי הוא בנו של המלך, אבל לא האמינו לו, אפילו ידידיו של אביו המלך. זאת ועו, לא נתנו לו אפילו את רשות הדיבור, כאשר ביקש ורצה להוכיח בסימנים מובהקים כי הוא בן-מלך. השמועה הרעה הגיע להמלך והשרים, ולבם כואב על צער הבן. היה שם פיקח אחד שהציע לשלוח “מכתב-חוזר” שני, בו יסבירו את אשר קרה לב המלך מאת שונאי המלך. ובכן, הבקשה היא שבכל מקום בואו של הבן, כאשר יספר להם את יחסו וסיבתהגלות, יתנו לו לתאר לפניהם את כל הקורות ואת דברי הימים של המדינה, ובכך, כלומר בקול הנעים, וברוב חכמתו ובסגנון שיחותיו, יבינו המבינים, כי אמנם לפניהם עומד בן-מלך, אשר יזכה בקרוב לשוב אל בית המלכות וישלם להם כגמוליהם. וכך הווה. האיגרת הזאת השנית הצלה את חיי הבן הנודד.

והנה הנמשל: המלך, מלכו של עולם כולו, בחר בעם ישראל כעם יחידו וסגולתו. אבל חטא העם הזה ונגזר עליו גלות. בצרתם לו צר. גם שכינתא בגלותא.הקב”ה כואב ומשתתף בצער עמו. מה עשה ה’ יתברך? הוא, בכבודו ובעצמו, שלח מכתב-חוזר לשרי המדינות, בהם עורכים בני ישראל את גלותם, והזהי אותם כי לא יכבידו עליהם את עול הגלות  השיעבוד, אלא רשות נתונה להם לחיות את אורח חייהם, לעסוק בתורה שקיבלו מסיני ולאפשר להם לפרנס את עצמם בכבוד, כראוי ונאה לבני מלכים. וכך היה, בערך, בכל הדורות והגלויות. אפשר היה, פחות או יותר, לחיות ולהתקיים בין העמים. ברור, כי היו יוצאים מן הכלל ועם ישראל סבל ודמו נשפך כמים, כידוע לכל, ואין כוחי להאריך בפרות מכאיבות אלו.

אנו חיים כעת בימים קשים ומרים מאוד. שונאי המלך, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ואת עם הנבחר, קמו עלינו בקנאה ורציחה שקשה להגדירם בפה ובמלים פשוטים. שודדים ורוצחים שולטים בנו, הפשיטו מעלינו את לבוש ישראל, הסירו את צלם אלוקים מעל פנינו, הורגים ושורפים זקנים ועוללים. כל העולם כולו נגדינו. אנו אמנם מאמינים כי אנחנו בני א-ל חי, בני מלכים, אבל היינו ללעג ולקלס. ובכן אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים. עלינו להרים את קולנו, קול יערב, להרבות בתפלה ובתחנונים, עד שנזכה לגאולה ויכירו הכל וידעו כל יושבי תבל, מי אנו ומה מקור מחצבתינו. צאן קדושים. יהודים של קידוש השם!

וזוהי הכוונה הפסוק הנ”ל: “יונתי”, עם ישראל שנמשל ליונה, “בחגוי הסלע”, בבקעי הסלעים, בדרכים לא דרכים, שבר על גבי שבר, “בסתר המדרגה”, הסתרת פנים במדרגה הכי גדולה. “הראיני את מראך”, היו זמנים שהיינו בגלות, אבל המראה, הצורה וזיו דיוקנה של יהודי לא נפגמו, הכירו, ועל כרחך הודו, גם האומות אשר בתוכם היינו שרוים, כי יש מה שהוא מיוחד בדמותו ובצלמו של יהודי, ואפשר היה לסבול את עול הגלות. ברם, כעת אנו חיים בזמן שהצוררים היכו ועשו בנו חבורות ופצעים, עד שאי אפשר להכיר את פני-יהודים, כי הם בני המלך, מי שאמר והיה העולם ויושב על כסאו ודן את כל העולם. ומה עלינו לעשות עכשיו? “השמיעיני את קולך”, אסור לנו להתייאש, אלא להרים את הקול – קול יעקב – “כי קולך ערב”. הקול הערב והנעים מעיד בנו, כי אנחנו, ורק אנחנו, שמענו את הקולות והברקים במעמד הר סיני וקיבלנו עלינו את התורה, הכוללת את ה”לא תרצח” וכו’. ואנחנו מאמינים ומקווים כי יבוא היום, ובקרוב בימינו, נזכה גם כן להחזיר לנו את הדמות והמראה המקורי, “ומראך נאוה”, דמות וצלם של בני מלכים, שחזרו לשולחן אביהם מתוך גאולה שלימה. אמן ואמן!

(הדרשה האחרונה ששמע ממנו בנו ר’ יהודה יואל דויטש, הובאה בספרו משנת פני אבא, פני משה, דרשות)


הרב משה ב”ר יהודה יואל דייטש, היה אב”ד קהילת קודש גניטש שבמחוז מרמרוש במשך 25 שנה. 

המשיך לעודד את צאן מרעיתו והאמין באמונה שלימה כי זממו של היטלר לא יעלה בידו, ובטח יהיה “המחנה הנשאר לפליטה”. הרב נספה באושוויץ, ורבים מדרשותיו אבדו ונשכחו בשנות החורבן. שרידים מתורתו ומפרקי חייו הובאו בספר שהוציא לאור בנו יהודה יואל דויטש, “ספר משנת בית אבא: שאלות ותשובות וקצת אגדה” (ניו יורק, תש”ם) אליו צירף חלק שני בשם “נרות לקדושי עליון: סיפור מחיי בית אבא והסביבה ופרקים על חיי היהודים במרמרוש, באספקלריא של הלכה, כפי שהם משתקפים מתוך ספרי ההלכה והאגדה“.

מספר הצפיות במאמר: 13

עניין תקיעה השופר מאת הרב פנחס חודרוב הי”ד ובקשתו שידפיסו את חידושיו לאחר המלחמה כדי לעשות לו שם עולם

עניין תקיעת שופר

המדרש אשרי העם יודעי תרועה, וכי אומות העולם אינם יודעים להריע והלא כמה קרנות יש להם כמה בוקיונים יש להם וכו’, אלא אשרי העם שיודעים לפתות את בוראם בתרועה.

והנראה לעניות דעתי, ביאור הדבר בהקדם לבאר ענין התקיעות דשמענא מרבינו הק’ לתרץ על קושיית הרא”ש דף ד’ כאן קודם שיחטא וכאן לאחר שיחטא. והקשה הרא”ש, דקודם שיחטא מה צורך לו במידת הרחמים? ותירץ רבינו דקודם החטא צריך האדם למידת הרחמים שיתקשר כל כך בשורשו שיוכל אחר החטא לשוב לאותו מקום. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק. וזה נראה בלשון תקיעה, מלשון ותקעתיך יתד, ותרועה מלשון תרועם בשבט וכו’, וזה דצריך לתקוע ולקשר את עצמו כל כך קודם השבירה עד שלאחר השבירה, חס ושלום, יהיה שוב תקיעה לחזור לאותו מקום. ודו”ק. וזה אשרי העם יודעי תרועה, יודעי לשון חיבור, מלשון וידע האדם וכו’, היינו שיודעים לפתות מלשון נפתולי אלוקים וכו’, היינו לקשר לבוראם קודם התרועה, כדי שיוכלו אחר כך לחזור לאותו מקום. ודו”ק.


הרב פנחס חודרוב הי”ד מטארנא, מצאצאי רבי פנחס מקוריץ, נין ונכד לאדמו”רי קוסוב וצאנז, שמר במסירות נפש בימי השואה כתב יד ייחודי של רבי פנחס מקוריץ. הוא הטלטל ממקום למקום עם כתב יד זה במשך שלוש שנים, וצירף אליו מעט מחידושי התורה שלו, עד שמסרם לנכרי ממכריו על מנת שיטמין אותם וימסור אותם ליהודי הראשון שיפגוש לאחר המלחמה.

ביום ט”ז במרחשוון תש”ג, כשהוא בתוך גטו טרנוב, כשחייו תלויים לו מנגד ואין הוא יודע מה עלה בגורל אשתו וילדיו שנלקחו ממנו, הוא מצרף לכתבים אגרת בקשה למוצא ובו הוא מבקש שידאג להוציאם לאור:

“הכתבים הללו שכרך א’ מהם הם חדושים מאא”ז גדול מרבן שמו מהר”ר פינחס מקוריץ זצק”ל, מתלמידי הבעש”ט, הם אקסמפלר יחידי בעולם… ויש בהם אוצר בלום של פרי מחשבות קדש לא יערכם כל שווי; והחלק השני הם חלק קטן של פרי עשתונותי אשר חדשתי מדי פעם בפעם, והבוחר יבחר, כי יש בהם דברים נאותים ראויים להוציאם ולהפיצם למען יהי’ לי לזכר עולם. וכמעט רובם ככולם נאבדו ממני, כי עזבתים בברחי ביום חרון אף ה’, ובחרתי בזה המעט כי זוהי תורתו שלמדתי בימי הגולה, וכמו שדרשו חז”ל אף תורתי עמדה לי, תורתי שלמדתי באף… ואם ח”ו עקבותי עדי זמן לא יוודעו, אבקש למי שיגיע המכתב הזה לידו, שידע נאמנה כי מן השמים זיכוהו באוצר קדוש כזה, למען יברר מקחו של צדיק קדוש העולמים מהר”פ מקאריץ נבג”מ… ובקשתי פרושה שיצרף גם חדושי הנאמרים בלב ולב למען יהי’ לי לשם-עולם אשר לא יכרת”.

ביו חידושיו מופיע דברים שאמר כשהיה בבית החולים, תורה ששמע מהאדמו”ר מגור בשנת תרצ”ו, חלום שחלם “בעת שנחבאתי מפני חמת המציק בליל ש”ק פר’ קרח שנת ת”ש ובלילה זה נשמע שוד ושבר בגבולנו”, ואז נאבד לו ילקוט חידושי תורתו. וכן הוא מביא דברים שאמר בכ”ד בשבט תרצ”ט בברית המילה של בנו, אהרן זאב, ומוסיף “אזכה לגדלו לתורה וחופה ומעש”ט”.

הרב חודרוב נספה בשואה.

לאחר השואה העביר הגוי את הכתבים שנמסרו לו לקהילה היהודית בברסלאו. ר’ פנחס אהרנברג, שהכיר את הרב פנחס חודרוב הי”ד, גאל את הכתבים “בכסף מלא”, “למעלה מכפי יכולתו”, ומסר את כתב היד לאדמו”ר ה”בית ישראל” מגור. הרבי מסר את הכתבים לעיבוד ולהכנה לדפוס והם יצאו לאור בספר “אמרי פנחס” בתל אביב בשנת תשל”ד. רבי יחזקאל שרגא פרנקל צרף לספר עוד כתבי יד שנתגלו מתלמידו של רבי פנחס מקוריץ, והוציא לאור בשנת תשמ”ח את “אמרי פנחס השלם”. מהדורה מורחבת של הספר, הכוללת עשרות כתבי יד ואת התורות שהודפסו מרבי פנחס מקוריץ, יצאה לאור בבני ברק תשס”ג.

מקורות: הקדמת “אמרי פנחס” וקונטרס “זכרון פנחס”. החסידות וארץ ישראל, י’ אלפסי, עמ’ 591.

מספר הצפיות במאמר: 26

נחמת רבי עקיבא אל מול סכנת המנהיגים הריקים מתורה והערמומיים כשועלים / הרב ראובן דוד הכהן בורשטיין הי”ד

תמונת הרב ראובן דוד בורשטיין הי"ד

בגמרא סוף מכות ברבן גמליאל ור’ אלעזר בן עזריה ור’ יהושע ור’ עקיבא שהיו מהלכין בדרך כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור’ עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה משחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א) והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה, אמר להם לכך אני משחק דכתיב (ישעיה ח), ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני. אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב (מיכה ג) לכן בגליכם ציון שדה תחרש וגו’, בזכריה כתיב (זכריה ח) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בישון הזה אמרו לו, עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו. עד כאן לשון הגמרא.

והדברים מאוד תמוהים, איך היה ר’ עקיבא מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, הלא האמונה בביאת הגואל היא מעיקרי אמונתנו. איך אפשר שלא להאמין בה. וגם תמוה מה זה שאמר כיון שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. ונראה לכאורה שמיד שמתקיימת נבואתו של אוריה מיד מתקיימת גם כן נבואתו של זכריה, והרי כבר עברו אלפי שנים מאז נתקימה כבר נבואתו של אוריה, ונבואת זכריה לא נתקיימה עדיין, והכתוב אומר ואעידה לי עדים נאמנים, דמשמע שאינם עדות מיוחדת אלא שני עדים הבאים לבית דין ביחד. וגם מה שבכו שלשת רועי ישראל הגדולים למראה שועל שיצא מבית קדשי הקדשים הוא תמוה מאוד, כי אחרי שהמקום חרב מה זה לא אם שועל עובר שם, ופשיטא שלא שועל בלבד הלך שם אלא גם כל בהמה וחיה. ואם מראה עינם עוררם לבכות על חורבן שריפת בית אלקינו, זה אפשר להיות רק באנשים קטנים ופשוטים שאינם מבינים מעצמם ערך האבדה, וצריכים מראה עינים לעוררם להבין ערך האבדה, אבל אי אפשר לומר כזאת על גדולי ישראל אלה, שהבינו גם בבתיהם ובלא שום מראה עינים ערך אבדת בית אלקינו בכל היקפו, כאילו ראו בעיניהם ממש, ולמה בכו דוקא כעת בראותם בעיני בשר שועל יוצא מבית קדש הקדשים.

ואשר אחזה לי בביאור דבריהם הקדושים, כי בית המקדש היה נשמת האומה הישראלית וכל חייהם בין הרוחניים ובין החומריים היו תלוים בקיום בית המקדש, כי הוא הצנור שדרך בו שלח ה’ את ההשפעה הגשמית לישראל כפי שאמר המלך שלמה בשעת חנוכת הבית (מלכים א ח,לה) בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וגו’ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וגו’ וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וגו’ וְנָתַתָּה מָטָר עַל אַרְצְךָ וגו’. ומברכות הכהן הגדול ביום הכפורים מבית קדשי הקדשים, היתה השנה מתברכת לישראל, וכל שכן שבית המקדש היה הצינור המשפיע חיים רוחניים וקדושה וטהרה לישראל, כמו שאמר המלך שלמה, כי תורם את הדרך הטובה אשר ילכו בה וגו’. וכדכתיב גם בישעיה ב’, והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר ה’ בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותי וגו’. ובגמרא (בבא בתרא ד,א) גבי בבא בן בוטא אסביה עצה להורדוס לבנות בית המקדש משום שהרג לחכמי ישראל וכבה אורו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם, שהוא הבית המקדש. ובגמרא אמרו דתמיד של שחר מכפר על עבירות היום ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות הלילה. ויש שמהפכים הגירסא, דתמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה ותמיד של ערב מכפר על עבירות היום, משום שהוקשה להם איך יכפר תמיד של שחר על עבירות היום קודם שחטא, והרי זה כמו שהיה בכהן ראש הקתולים ברומא שהיה נותן בעד בצע כסף שטר מחילה למפרע על כל העבירות שיחטא במשך חצי שנה או במשך שנה, לפי ערך הכסף שנתנו לו, אשר חלילה וחלילה להיות כן אצלנו. אבל כבר כתב בספר העקידה שהגירסא הראשונה היא העיקרית, אלא שתמיד של שחר היה משפיע קדושה על אנשי ירושלים שלא יחטאו כלל כל היום, ותמיד הערב היה משפיע קדושה שלא יחטאו כל הלילה.

ובגמרא נדרים דף ל”ט איתא שבית המקדש נברא קודם שנברא העולם. וכוונתם בזה לומר שאי אפשר כלל קיום אומה הישראלית בלא בית המקדש, שממנו תוצאות חיים לכל האומה. וכיון שכל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל והתורה וישראל ותורתו אי אפשר בלא בית המקדש, אם כן כשברא הקב”ה את העולם כבר היה במחשבתו בנין בית המקדש.

ועל פי הדברים האלה היה בית המקדש החוט האחד המאגד ומקשר כל בית ישראל בינם לבין אביהם שבשמים, כי כולם היו צריכים למטר ולפרנסה והיו פונים לבית המקדש שיתן להם ה’ פרנסתם, כמו שאמר שלמה, וכיון שהיו באים לבית המקדש היה כבר משפיע עליהם קדושה וטהרה להיות עם קדוש לה’ אלקיו, אלא שאף על פי שנעשו יראי אלקים אבל עדיין היו צריכים לדעת מעשי ה’ ומצוותיו ואיך לקיימם, שהרי אי אפשר לעם כולו להיות גדולי תורה וביחוד היו צריכים ידיעה בהנהגתם בין אדם לחבירו במשא ומתן ובכל עסקו עם הבריות ואיזו היא הדרך הטובה שיברור לו האדם, אבל לזה היתה כבר פעולת הכהן הגדול גדולה על העם, כי בהיותו כמלאך אלקים בכל הנהגותיו, והיה הן שלו ולאו שלו צדק וכל מעשיו לשם שמים, ואהב את כל אדם כנפשו, ממנו ראו כל העם ולמדו לעשות כמעשיו של איש אלקים זה. וכיון שהיה אחד העם בא אל השוק לעשות איזה משא ומתן, היה נזכר מיד איך הכהן הגדול עושה, והיה עושה כמוהו. ומעשי הכהן הגדול, היו תורה חיה לעיני כל ישראל, שלא לרמות את הבריות ושלא לשנוא את הבריות ושלא ידבר שקר ורכילות ולהיזהר מהוצאת דיבה, ולהיזהר בכבוד כל אדם ושיהיה כבור חבירו חביב עליו כשלו, וכל שכן שלא יתכבד בקלון חבירו.

וכיון שחרב הבית ובטל הכהן הגדול וראו שאי אפשר לעם ישראל להתקיים בלא בית המקדש ובלא כהן גדול, ראו חכמינו זכרונם לברכה לתקן לעם ישראל בגולה ובכל מקום שיהיה, בתי כנסיות ובתי מדרש שיהיו להם במקום בית המקדש והתפלות במקום הקרבנות שהיו מקריבין בבית המקדש, כי תפלות כנגד תמידין תיקנום, וכמו תמיד של שחר היה משפיע קדושה על איש ישראל שלא יחטא כל היום, אף האיש הבא לבית הכנסת ומתפלל תפלת השחר בכוונת הלב בטוח הוא שלא יחטא כל היום. וכן כשמתפלל בערב תפלת מנחה ומעריב בטהרת הלב, בטוח הוא שלא יחטא כל הלילה, כמו בתמיד של בין הערבים. ובמקום הכהן הגדול יהיה הרב שבכל עיר ועיר ובכל דור ודור שממנו ילמדו לעשות כמעשיו הטובים וכנהגתו הישרה, שהיא כולה לשם שמים, והיה להם בית הכנסת ובית המדרש למקדש מעט, והרב לכהן גדול ומקום הרב הוא כמו בית קדשי הקדשים, ובזה יש תקוה לעם ישראל בגולת להתקיים.

וכן היה באמת עד ימינו אלה שהרבנים בכל הדורות היו ממלאים מקום הכהן הגדול בהנהגתם הטהורה, והתכבדו על כל העם שידעו שאין כוונת רבם אלא לשם שמים ולטובתם, וממנו למדו לעשות כמעשיו הטובים, שהיו דוברי אמת בלבבם כרב ספרא, ולא דיברו אחד בפה ואחד בלב ולא התנהגו לעולם בערמה ומרמת שועלים חלילה, והיו צדיקים באמת ואהבו לומדי תורה וכל אדם, ואשרי דורם שהיו להם רבנים כאלה. אבל בימינו האחרונים כבר נמצאים רבנים ומנהיגים מתי מספר בישראל שאוחזים מעשי שועלים בידיהם, שכל מעשיהם רק לטובת כיסם ועצמם. אלא שעדיין לא אלמן ישראל, תהלה ה’ מרבנים גדולים בתורה ויראה ובכל מדה טובה, והם באמת עתה מעוז היהדות בדורנו הפרוץ. אבל התמעטות לומדי התורה בזמננו והתרבות פוחזים וריקים השונאים את התורה ולומדיה, נותנות מקום לירא, שיתרבו רבנים ומנהיגים ריקים מתורה ויראה, הלובשים אדרת שער רק למען כחש, וכל מזמתם רק בצע כסף ושונאים כל אדם בכלל ורבנים ולומדי תורה בפרט, ומהם יראו צאן מרעיתם למאס את התורה ולומדיה, וסוף היהדות בסכנה.

וזאת היתה כוונת רבותינו ז”ל בראותם שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, שהיו מהלכים בדרך, כלומר שחשבו חשבונות של כלל ישראל בדרכו הארוכה בגולה, וראו שאין עצה אחרת לקיום ישראל רק לעשות לו בגולה בכל מקום ישיבתו בית המקדש עם כהן גדול. אבל כשהגיעו להר הבית הזה שהקימו להם בגלותם, ראו שבאחרית הימים תתמעט התורה תמעט דעת אלקים והאמת תהיה נעדרת, והעומדים בראש כל עדה, יהיו אנשים שאין האמת ואהבת ה’ ועמו נר לרגלם כלל, ורק בערמה ומרמת שועלים תאחז ידם, ואז המצב של היהדות כולה בסכנה יותר מאילו לא היו כל מנהגים בישראל, כי אז לא היו להם ממי ללמוד טוב אבל גם לעשות רע לא היו יודעים, תחת אשר עתה יש להם ללמוד לעשות רע, ולפיכך התחילו בוכים ואמרו המקום שנאמר בו והזר הקרב יומת, כלומר דבעינן כהן גדול קדוש וטהור בכדי ללמוד ממנו לעשות טוב ועכשו אנשים שועלים הלכו בו, שזה גרוע ומזיק יותר להיהדות מאיש זר שאינו לא כהן גדול ואינו שועל לכל הפחות. וזהו שהשיב להם ר’ עקיבא לכך אני משחק, כלומר לכך גופה שאתם אומרים שבמצב כזה אי אפשר להיהדות להתקיים עוד, וכיוון שאנו יודעים בטח שהיהדות לא תתבטל לעולם אם כן מוכרח הדבר, שבהגיע היהדות למצב כזה שאי אפשר לה להמשיך קיומה עוד, אז יבוא משיח, שהרי אם לא יבא תבטל היהדות וזה הלא הבטיחנו הקב”ה שלא תבטל.

ותשובת ר’ עקיבא הבטוחה, והודאית, תוכל לתת תקוה שלמה בלב כל הכואבים על מראה הדור הפרוץ הזה, ורואים סכנה להתורה והיהדות במעשה הדור המופקר הזה אשר פרק מעליו עול מלכותא דרקיע ועול מלכותא דארעא וניתק מעליו כל המוסרות האנושיות, שאך פחד שווא הוא, ואדרבה אם באמת יש כעת סכנה להיהדות, אז התקוה משחקת לפנינו שיבוא המלך המשיח. וכמו שאמר ר’ עקיבא לכך אני משחק, כי כשתתקיים נבואת אוריה ציון שדה תחרש, כלומר שציון של ישראל יעשה הפקר לכל בור וריק, כשדה שהיא הפקר לכל הרוצה לעבור בה ולדרוך עליה, אז תתקיים מיד גם נבואת זכריה, וכמו שאמר גם ר’ אליעזר בסוף מסכת סוטה, בעקבות משיחא חוצפא יסגא כו’ וחכמות סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת. כלומר סימן גדול הוא לנו לביאת המשיח, החוצפא שיסגא והאמת שתהיה נעדרה. ואין כוננת ר’ אליעזר לומר שקודם ביאת המשיח מוכרח להיות חוצפה ושקר, כי כבר אפשר שיבוא משיח בדור שכולו זכאי, אלא כלומר כשתהיה חוצפה הרבה והאמת נעדרת, אז מוכרח משיח לבוא, מפני שכבר אי אפשר להיהדות להתקיים עוד במצב כזה, וכתשובת ר’ עקיבא הנ”ל. וזהו שאמרו בגמרא (סנהדרין צ”ח,א) שאין בן דור בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב. ולכאורה אינו מובן אם אפשר לו לבוא בדור שכולו חייב, אמאי לא יבוא בדור שמחצה חייב ומחצה זכאי. אלא זוהי כוונתם, כי בדור שכולו זכאי ראויים ישראל לביאת המשיח על פי הדין, אבל בדור שכולו חייב מוכרח הוא לבוא מפני סכנת קיומה של האומה הישראלית והיהדות. אבל שמחצה זכאי ומחצה חייב, עדיין אינם זכאים לביאת המשיח כיון שמחצה חייב, והיהדות אינה בסכנה משום שיש עדיין מחצה זכאי, שלא יניחו להיהדות להבטל, ולפיכך אפשר לו שלא יבוא בדור כזה של מחצה על מחצה.

(דברי רד”ך, דרוש ג, נחמת רבי עקיבא)


הרב הגאון ראובן דוד בורשטיין, מחבר ספר “דברי רד”ך” (ורשה, תרפ”ז), מתלמידי רבי יצחק יעקב רבינוביץ מפוניבז ורבי חיי הלוי סולבייצ’יק ומחשובי הרבנים בליטא, היה רב בלובשוב שבמחוז פינסק ואב”ד בקמניץ דליטא שבמחוז בריסק. מלבד גאונותו בהלכה, היה בקי במקרא, בדקדוק הלשון ובאגדה והיה דרשן מופלא. היה בעל מידות של תלמידי חכמים נקיי הדעת וקיבל כל אדם בסבר פנים יפות וברוח טובה. בפתח ספרו מזכיר שכתב ספר נוסף “שו”ת זכרון יהושע” על ארבעת חלקי השולחן ערוך, אך נמנע מלהוציאו לאור בשל הוצאות הדפוס. וחבל על דאבדין. זכה להערצה רבה מאת גדולי דורו. הרב בורשטיין נרצח בשואה.
אחיו רבי אברהם אהרן הכהן בורשטיין, הרב מטבריג, היה ר”מ בישיבת סלובודקה בהיותו בן 18, גורש במלחמת העולם הראשונה לרוסיה והעביר שיעורים בלשון הקודש בישיבה שנוסדה בעיר באגאראדסק. עלה בסוף ימיו לארץ ישראל וכיהן כראש ישיבת מרכז הרב במקביל למרן הראי”ה קוק זצ”ל, עד לפטירתו בשנת תרפ”ו. בפתיחת הספר “דברי רד”ך” כתב אחיו דברים לזכרו.

אביהם הרב יהושע הכהן בלומנטהל היה רב בעיר לאזדיי ובעיר מארימפאלי ור”מ וראב”ד בביאליסטוק, ובסוף ימיו רב בקמניץ דליטא.

בראש השנה ת”ש, נכנס הצבא הגרמני לקמניץ-דליטא, ושהה שם שמונה ימים, עד לכניסת הצבא האדום. קמניץ-דליטא צורפה לרפובליקה הסובייטית הביילורוסית. בניין הישיבה הגדולה הוחרם והפך להיות מועדון ובית-קולנוע. בתחילת מבצע “ברברוסה” נכבשה העיירה ע”י הצבא הגרמני שהחל מיד בחטיפת יהודים, בהתעללויות בהן ובשוד רכושם. כעבור מספר ימים נרצחו 100 צעירים יהודים שהואשמו בקומוניסזם. היהודים חויבו לשאת טלאי צהוב, לשלם זהב ככופר, להקים יודנראט וכח שיטור. בסוף שנת 1941 גורשו כשליש מיהודי קמניץ-דליטא לגטו פרוז’נה. ובתחילת 02.1943 הם נשלחו לאושוויץ. בעלי מקצוע ובני משפחותיהם שהושארו בקמניץ הועברו לגטו שהוקם ב- 1.1.1942, אליו הועברו יהודים מהמושבות החקלאיות בסביבה. היהודים חיו בגטו בתנאי צפיפות וברעב, עד שהועברו ב9.11.1942 בעגלות לרכבת וגורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

ראה: אתר מרכז מורשת יהדות פולין, וראה אודות הרב ראובן דוד בורשטיין ב”מאמר מרדכי” מאת הרב מרדכי שוואב, ובמאמרו של הרב יהודה גרשוני בספר הזכרון לקהילות קמניץ דליטא זסטביה והקולוניות, תל אביב 1970, עמ’ 50-54.  

מספר הצפיות במאמר: 11

בת ישראל, לבשי עז התאזרי והיי לבת חיל! / הרב ד”ר מרדכי בורר הי”ד

תמונת הרב מרדכי בורר הי"ד

כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים, שהן מזדרזות במצות […] מנהיגות בניהן לתורה […]

“ושמרתם את בריתי”. ברית היא התאחדות שני אישים, והשתעבדותם איש לרעהו, לעשות אינטרס חברו – שלו. ועל כן זאת הברית, אשר כרת ה’ עמנו, הכניסנו עם כל עצמותנו ופעולותינו הכלליות והפרטיות – בלתי תלוי בכל תמורות החיים והזמנים – לרשותו של הקב”ה, לעשות את כל אשר יצונו ולמלא את כל אשר ידרש ממנו, למען אשר כל ענינינו יהיו מסורים בידו, לטוב לנו (כאשר ארז”ל [שמו”ר לו,ג] “נרך בידי ונרי בידך, אם אתה משמר את נרי אני משמר את נרך”). ולא את אבותינו בלבד כרת ה’ את בריתו, כי אם את כל הדורות הבאים (דברים כט,יג-יד), ולא את הכלל בלבד כרת ה’ את בריתו, והפרט הוא בן חורין להבטל ממנה, כי אם כל איש ואשה מישראל המה בכלל הברית, כאשר דבר משה אל ישראל (שם) על כן חובה מוטלת על כל הורי ישראל לא לבד להכניס את בנם בבריתו של אברהם אבינו, כי אם לגדלו ולחנכו לאותה הברית.

ועתה, בת ישראל, אשת חיל, גברת בית יעקב העתידה, אשר עליך נאמר (משלי לא,כה): “עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרן, פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה: צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל”, מי כמוך ראויה לאותה איצטלא, להיות מורה ומדרכת ומחנכת את בני ישראל לתעודתם הנשאה, ולהכרת חובתם הנשגבה, (… ולהנה וגם לתורה…) אליך נשא עיניו היושבי בשמים, בהופיעו על הר סיני ללמד את עמו תורה ומצוות ועליך סמך באומרו: “ואני זאת בריתי אותם, אמר ה’, רוחי אשר עליך ודברי, אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם!”. על כן, בת ישראל, לבשי עז התאזרי והיי לבת חיל! הצילי ילדי ישראל מאבדון גדלי אותם לתעודתם, להיות כהני ה’ והכשירים לשמע בקול ה’! הראי להם את הגדולה והגבורה, את התפארת וההוד, את החכמה והחסד אשר לה’ אלקיך – בכל תולעת וראש, בכל פרח וצמח, בכל כוכב גדול וקטון – ובאדם! הראי להם את ה’ בכל הליכות דברי ימי העמים והאנשים, ובייחוד בדברי ימי עמך, שמתחלתם ועד סופם אינם אלא התגלות אלקים בקרב בני האדם, בשביל האדם. שאינם אלא אצבע אלקים, להראות לבני אדם גבורתו ונפלאותיו, חכמתו וחסדיו! הראי להם בחייך ובחייהם השקטים והסואנים, בכל רגעי חייך וחייהם החולפים והבאים, בכל עצב ובכל שמחה אשר ימצאו אתכם – יד אלקים! למען אשר יפקח עיניו ויראה, כי עוד היום הוא וכל עמו נשואים על כנפי נשרים, ועוד היום גדול חסדו עמנו כימי עולם.

ולא רק בדברים תכשירו את בניך לתעודתם, כי אם במעשים: בכל דרכיך ותהליכותיך עם אלקים ואנשים, מבקר ועד ערב, מערב ועד בקר, ילמדו ליראה את ה’ ולשמע בקולו! בך יראו את האושר ואת הנעימות, אשר בחיי היהדות, המיוסדת על דבר ה’ ומצוותיו, ממך ילמדו ויכירו וידעו את העז והתעצומות את המנוחה והשלוה, את השמחה ואת הענג ואת שפע המעשים הטובים, אשר יגיעו לאדם, בחיותו את חייו על פי ה’ וחקי רצונו, מבלתי סור מהם ימין ושמאל!

ומי מסוגל יותר להנחיל לבנינו, על ידי חינוך ולימוד את ההתקדשות הישראלית, את ההתרחקות מכל דבר שקר ותועבה, ובכלל זאת טהרת המדות ונקיות הדעת – מאותה אשת חיל, יראת ה’, אשת בית יעקב ואם בני ישראל, אשר בידה נמסרה כל טהרת הבית וכשרותו וכל קדושת חיי המשפחה הישראלית, ואשר נמצאה נאמנת לתעודתה בכל הדורות, בנשאה את דגל הטהרה והצניעות ברוח גבורה נפלאה!

צאינה בנות דורנו בנות ישראל כשרות, בעקבות אמותיכן אלה, אשר מלאו את תפקידן תמיד באמונה, ושמרו את ביתן מכל אשר לו צל של ערות דבר ושל השחתת דרך ופריצות וקימו בעצמם בזהירות יתרה” “והיה מחנך קדוש!” משכנן היה קדוש, חיקן אשר נשאו בו את ילדיהן קדוש היה: מזונן, אשר הושיטו לילדיהן קדוש היה, גם כל אויר ביתן היה קדוש ומלא ברכות ה’, על כן פרחו בניהן ובנותיהן בקדושה ובטהרה ובמעלות רוחניות אין מספר, ועל כן העמיד ישראל חכמים מצוינים וצדיקים נפלאים, אשר אין דוגמתם בכל העמים והלשונות, ועל כן היו כל בניהן, ברוכי ה’ ואם הבנים שמחה ותשחק ליום אחרון!

אמנם בבא הורי ישראל לחנך את בניהם לתורה, אז תגש הערומה אליהם ותאמר במנוד ראש: “האם כל בניכם יהיו רבנים וכלי קדש? הלא אם תנהיגום אל התורה ותחנכום ברוח היהדות, לפי השקפתכם הקלוטה מהגיטו, שוב לא יוצלחו לאחז במסחר ובחרשת המעשה, באומנות או בחכמה לפי מובן זמנו ולא יוכלו למלא את משאלות ודרישות הזמן אל האדם ויהיו ברעה ובחסר כל, וזה וזה לא יתקיים בידם. גם לכל העמים יש ריליגיות, אבל שם הנה ערוכות ערוכות בטוב טעם ודעת: שם ריטיניא לחוד וחיים לחודם, ואין אחד נוגע בחברו במלא נימה: שם לא תהין הדת להתערב בכל דבר, כאשר היא אצלנו, מתי נפקחה גם אנו עינינו לראות נכוחה ולעשות כמתוקנים שבהם אשר להם היתרון בחכמה ובדעת ובכלכלת החיים?! מתי נתפתח ונשלים גם אנו להכיר, כי השמים שמים לה’ והארץ נתנה לבני אדם, כמוהם?!…

מתי? – לעולם לא! כל זמן אשר בשם ישראל נכונה, כל זמן אשר לא ננתק את מוסרות הברית, אשר כרת ה’ את אברהם אבינו ואת זרעו אחריו – לא נאבה ולא נשמע לכל הדברים הלאה, שאין להם שחר! הלא כנגד התפרדות החיים הזו בשתי רשויות, של ה’ ושל בני אדם, של דתיות ושל אזרחיות, כנגד גלות של הדת מן הבית ומן החיים אל בתי תפלה והיכלות, אשר תוצאותיהן הן: חלול והשפלת כל החיים הממשיים, המעשיים העובדים והיוצרים, הרוכשים והנהנים – הלא כנגד הדעה המסולפת והאמת המזויפת האלה, שפשטו בחברה, יסד ה’ את בית יעקב ויבחר לו את ישראל לסגלתו. הלא כנגדן יסד לו ה’ עם ישראל, אשר בהיותו עם בין העמים, יעמד לנס עמים ולעד לאומים, בהיות כל חייו הממשיים, המעשים, הפועלים והיוצרים, הרוכשים והנהנים, ערוכים ומתוקנים לפי תכניתו ית’ ולפי רצונו ומסודרים לפי חכמתו ודעתו, למען אשר ממנו ילמדו גוים ולאומים, לדעת את ה’ ואת יתרון האדם, ולא יתמכרו לעשות הרע, ולא ישפלו להדמות לבעלי חיים מצוינים בדעת!…

“ממלכת כהנים וגוי קדוש” רצה ה’ לתקן לו בעולמו וזה שמנו אשר קרא לנו, בעת אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. לא ממלכה, אשר יהיה לה’ גם היכלותיו וכהניו, כי אם ממלכה אשר כל האזרח בה יהי “כהן” נאור באור ה’ והולך בדרכיו. ממלכה, אשר בה כל בית יהיה היכל, קדש לה’, וכל שלחן מזבח, וכל פעולה מפעולות החיים הביתיים והאזרחיים – תהיה עבודת ה’: ולא “גוי”, אשר יהיה גם קדושים, ככל הגוים, רצה ה’. כי אם “גוי קדוש”, שיהיה קדוש בכל רמ”ח אבריו, ואשר כל אחד ואחד ממנו, אף בחבילי עצים שעל גביו וכד המים שעל שכמו – ישאף אל המעלה העליונה של השלמות הרוחנית והמוסרית, זאת היא תעודתנו, וזאת היא תעודת כל האנושיות, אשר פי ה’ יקבנה. ולמען עשות זכר לתעודה הנשאה הזאת בקרב העמים ולפנות דרך לגאולת האנושיות, עשה ה’ את ישראל ל”זרע-אל” ויזרע אותו בין העמים, ויביאהו לידי נסיונות קשים מאד של לחץ ודחק ושל הגבלות, המעבירות את האדם על דעתו ומשפילות את ערכו המוסרי ומצמצמות את רוחו, למען אשר יתגבר עליהם וישאר נאמן לתעודתו להיות “ממלכת כהנים וגוי קדוש”, וישוב באחרית הימים ברנה לארצו ולמקומו.

ועתה – אחרי אשר עמדנו בנסיונות אלה באלפי שנות גלותנו לעיני כל יושבי תבל, המשתוממים על כחותינו הנפלאים, ונשארנו בכל אלה העם היותר מלא רוח חכמה ודעת, והיותר נקי הדעת והמדות –  ולא נטעה באמרנו – גם היותר מאושר בחיינו הפנימים עתה בהיותנו קרובים כל כך למטרתנו, נאבדה דרך ונכשלה ונלכה אחור ונשברה?! עתה נבזה ליקרנו ונבגדה במשלחינו ונתאוה להעשות בריות חדשים מטיפהן של כל הגוים?! הבאמת הועילה זו פריקת העול העושה כביכול, את בתי ואשי ישראל בני חורין להפטר מן התורה ומן המצוות עד כדי שדעתו טועה, להאמין שיש בה ממש? האם נתמעטו עתה בחיינו עוונות אזרחיות ופוליטיות, עניות וצרות, דאגות ויגונות וטרגדיות ביתיות וחברתיות, מאשר באלפי השנים, אשר היו ישראל באמנה בדרך התורה הקדושה, ושמרו את משמרת התורה במסירות ובנאמנות.

בכל משברי וגלי המים הזידונים, אשר צפו על ראשו נשאר נאמן לתעודתו, להיות: “ממלכת כהנים וגוי קדוש”!

לא, אחיות, בנות ישראל! אטמנה אזניכן לקול ההסתה המדברת באלפי אלפים לשונות ופרצות שאין בהן ממש! פתחנה אזניכן לקול ה’, המדבר וקורא אליכן מהר סיני! התנשאנה על רום מעלת הכרת תעודתכן הנשאה והנכבדה והביטו משם על אורחות חייכן וחיי ביתכן! דענה את חובתכן לה’ אלקיכן ולעמכן ואל נא תתפתינה לברק יופי ולקסם כזב, המאחזים את העינים ומוליכים את האדם שולל!

אמנם כן, השמים שמים לה’ והארץ נתנה לבני אדם, אבל לנו, בני ישראל, נתן ה’ כימי השמים על הארץ, אותנו נשא ה’ על כנפי נשרים והביא אותנו אליו, ואלינו ירד מן השמים לדבר עמנו, ולשכן כבוד בתוכנו, ואותנו בחר מכל העמים ונתן לנו את תורתו, בקולות וברקים נגלה עלינו ובקול שופר עלינו הופיע.

זה היה בחדש השלישי הוא חדש סיון – השמים נראים בטהרם, החמה בתקופתה, כל רוח לא יפוח, עלה לא ינוע, בהיות הבקר, בקר לא עבות והנה ענן כבד על הר סיני, ברקים האירו תבל אלי חצצים יתהלכו, קולות רעמים אדירים עם קול שופר חזק מאד ישמעו. קולות טבעיים נוראים עם קולות מוסרים חזקים התלכדו ובאו כאחת, למען דעת כל העם, כי החיים הטבעיים והמוסרים אחודים ודבקים יחד, לא יפרדו ולתכלית אחת ישאפו, למען דעת כל העם, כי ה’ הוא האלקים, אדון הטבע והנפש, העליונים והתחתונים אליו ישמעו וכלם כאחד, ובראשם האדם, נבראו לכבודו ונבראו לעשות רצונו, העתיד להתגלות עתה על ידי התורה.

(מתוך מאמר “כה תאמר לבית יעקב”, ירושתנו, ספר שלישי, מכון מורשת אשכנזי, בני ברק תשס”ט,  עמ’ קי-קיז, באדיבות מכון “זכרון מרדכי”)


רבי מרדכי בורר, נולד באנסבאך באלול תרנ”ה, למאיר ומרים. בנעוריו החל לקיים אורח חיים דתי. בגיל 17 עבר עם הוריו למינכן שם למד תורה אצל הרב חנוך הכהן ארנטרוי, רבה של הקהילה החרדית בעיר. כן היה תלמידם של רבי אברהם אליהו קפלן ושל הרב יחיאל יעקב ויינברג מחבר ה”שרידי אש” בבית המדרש לרבנים בברלין ע”ש הרב הילדסהיימר. במקביל למד באוניברסיטת ברלין כדי לעמוד בדרישות האקדמאיות שנדרשו מהרבנים. עבודת הדוקטורט שלו, באוניברסיטת פרייבורג, עסקה בזיהוים של קברים עתיקים. אח”כ למד בישיבת טלז בראשות מהרי”ל בלוך, ונתעלה בתורה בשקדנות רבה. לפרנסתו הורה אז בתיכון “יבנה” לבנות. בשנת תרפ”ד נשא לאשה את מרת בת שבע בת הרב חיים יצחק הכהן לאקס, הוסמך לרבנות והמשיך ללמוד בישיבת טלז שנתים נוספות. הוא למד גם אצל הרב ד”ר פסח יהודה יעקבלב, מנהל התלמוד תורה בקניגסברג. ולאחר פטירת רבו, מילא את מקומו בהנהלת התלמוד תורה שם. בשנת תרפ”ח [1928] היה לרבה של קהילת גיילניגן, ראנדג והסביבה, בדרום גרמניה על גבול שוויץ. כן היה רבה הבלתי רשמי של קהילת דיסנהופן שבשוויץ והיה פעיל ב”אגודת ישראל” בגרמניה. הרב פעל רבות לטיפוח חיי הדת בקהילה, דאג רבות לחינוך הנוער וקירב רחוקים ליהדות.

בימי המשטר הנאצי הגיעו לגיילנגן יהודים רבים, ובהם גם פליטים יהודים מפולין, שביקשו להימלט לשוויץ, אף שהגבולות נסגרו למעבר חופשי עם עלית הנאצים לשלטון. הרב אירח את הפליטים בביתו, דאג לצרכיהם, הסדיר את מעברם לשוויץ והדריך אותם איך לעבור את הגבול. השלטונות החלו לחשוד ברב, לעקוב אחריו, להתנכל לו, ולחקור אותו. ב”ליל הבדולח” נעצר הרב בברוטאליות יחד עם מנהיגי הקהילה ואנשיה, והם נשלחו למחנה הריכוז דכאו שליד מינכן. בשבועות בהם שהה במחנה המשיך הרב לעודד את בני קהילתו, למד ולימד תורה, ונמנע מאכילת טריפות אף שהתיר את הדבר לאחרים. ביום שבו היה אמור להשתחרר, ח’ בטבת תרצ”ט, עונה קשות בעמידה ממושכת בקור העז במשך שעות ארוכות, עד שנחלש, התמוטט ונפטר בעת מסדר הבוקר. לאחר השתדלויות רבות אושר להביאו לקבר ישראל והוא נקבר במינכן בעשרה בטבת.

נכדיו הקימו לזכרו את “מכון זכרון מרדכי” העוסק בהנצחת תולדות הרב, תורתו וקהילתו. בשנת תשס”ד [2004] הוציא המכון בסיוע קרן הזיכרון של “יד ושם”  את הספר “למען הקהילה על קידוש השם – תולדות יהדות גיילנגן ורבה הרב מרדכי בורר”.

(ירושתנו, שם, עמ’ קט, ויקיפדיה. התמונה המוצגת כאן הועלתה לויקפדיה ע”י Sgbmzm).   

מספר הצפיות במאמר: 14

על מנת לצאת ממצבו הנורא, על עם ישראל לשוב לתורתו ולארצו / הרב חיים יהודה אהרנרייך הי”ד

תמונת הרב חיים יהודה עהרנרייך הי"ד

ומי כעמך ישראל? (דברי הימים א,יז).

בהמאמרים שהבאנו סתרנו את הדכות של הארבע כתין. ואם תאמר, איזהו דרך ישרה אשר יבר לו היהודי? על זה נשיב: אם יש עם לבבנו לקיים את היהדות בטהרתה אין לנו בלתי אם אחת משתי דרכים: או לשוב אל חיי אבותינו, בתוך חומת הגיטו בכל תקופותיה ובכל מראותיה, להנזר מכל אשר נעשה חוצה לה. ולא ידרכו כף רגלי בנינו מן הבית-מדרש והלאה, ובנותינו לא תדענה, כי נמצא בעולם הזה ספר חוץ מן הסדור והצאינה וראינה. אך אם היא גזרה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, אם בן-החסיד אינו רוצה בקב-הכנסות של בית המדרש ובועט במשרת הרבנות, הדיינות, השחיטות והמלמדות – אשר על ידיהם אולי היה אפשר להנצל מזרם-החיים אשר חוץ לרחוב היהודים. ואשר יש עוד להסתפק גם בזה – אז עלינו לטבוע על חיי-היהודי את מטבע הלאומית ישראלית. עלינו להבליט את רגש-הלאומי בין כלפי חוץ בין כלפי פנים. אבל לא לאומית כמו של עמי הנכר, כי אם לאומית בטעם תורת ישראל. להקים דור עברי לאומי על פי התורה, בן לעם ישראל, ולא דור בעלי דת משה בן להעם אשר אנחנו יושבים בקרבו.

  • עלינו לפקוח על בתי הספר אשר לישראל להחיות בהתלמידים את רוח מוסר ישראל. לעורר בהם את כחות היהדות ולגלות ולהקביל את כבוד רוח האומה בטהרתה ואת כל מחמדיה, אל מול רוח זרה אשר לעמים אחרים, ליחד את לבם אל היהדות הצרופה בכל אשר היא נראית אלינו בצורתה הבולטת מתוך למודי נביאנו וחכמינו ומתוך תקוניהם, ולהחזיר אותה בעינה ובטהרתה אל בניה אשר תעו מעליה, להורות הלשון וההסתוריה אשר לעם ישראל, להנחיל את דעת ספרות ישראל, למען גלו עיניהם להביט אל אוצר החכמה אשר גנוז שם, להוקיר ולרומם בעיניהם את כבוד השופטים, הגבורים, הנביאים, המלכים, התנאים, האמוראים והגאונים שנשתבחו ונתיחדו בהן ישראל. ואז ימלא הנער כח ועז, להיות לאיש ישראל מכיר מקומו וזמנו, מעמדו ומסיבתו, יודע את ערך עמו ואת יקר תרבותו. ואז תאהב הנערה את עמה ואת מולדתה, את יקר תפארת גדולתה, כי תדע נאמנה, כי לא אלמן ישראל בכל התשבחות של עם אחר. ואז לא יבשו ולא יכלמו בנינו ובנותינו לדבר בשפת-עמם ונרפא מן התחלואים אשר חלו בנו ידי “משכילנו ומתקנינו”, לעשות במשפטי הגויים אשר סביבותינו.
  • עלינו לסדר משטר לאומי ועממי, בתוך קהלתינו. ובבוא מורה העם להדריך את קהלתו בדברו אשר בפיו, יש לו לכון להרמת רוח של עמנו: לדעת את התורה-תורת העם בכל הודה והדרה, בכל גדלה ותפארתה מכל צדדיה הדתי, המדיני והמשפטי: לחבב את המצות ואת המנהגים אשר נפלו בירושה מאת אבותינו. לעורר את הכרת-עצמי, ההכרה-הלאומית ברוחו ובשפתו, לחזק את היסוד העברי בארץ האבות ולהגדיל שם את השפעתנו כי שואפים אנחנו להגאל לארץ אבותינו ביום אשר פקוד יפקוד ה’ את עמו.
  • עלינו לתקוע ולחזור ולתקוע באזני העמים והממשלות כי עם אנחנו! ליתן לנו זכויות לאומיות, כזכות כל אומות העולם, למען נחיה על פי רוחנו וטבענו. נדרוש מהם ליסד לנו בתי ספר על פי תורת עמנו, לשוות את זכות השפה המדוברת בפי העם ישראל, לזכות שפת עם אחד, לבר יזמינו אותנו בשבתות ומועדים, לבל יכריחו אותנו לפתוח את בתי מסחרינו בימי חגיהם, אחרי שהם סגורים בשבתותינו ומועדנו, לאשר את זכויותינו לארץ אבותינו. ועוד דרישות כאלה הנוגעים את עם-ישראל.
  • עלינו להסתדר לאגודה אחת, לרכז את כל כחנו החמריים והרוחניים לשלוח לבית המועצות המדיני שליח אשר ידרוש טוב לעמו, אשר ילחם בעד דרישתינו, ואשר יגן בכל נפשו ובכל לבבו בעד זכויותנו…

אחים בצרה, אחים בדעה! זהו הדרך אשר יבור לו ישראל בין העמים. לא ליפול את הים ולהיאוש מישועת ה’; לא לענג בחיק אם נכריה, לסגל לו מולדת עם אחר ולהתנכל במעשיו לדתו ולרוחה; לא בתחית-הלאום במושג כללי, אבל גם לא לקיים כל מה שכתוב בתורה בנשמת עם אחר. לא, לא! כי אן להיות עם סגולה מכל העמים. עם לפי רוח התורה וישראל שדי. עם – שבכל מקום שהוא – בבית ובחוץ.

ויאמר ה’ אל משה מה תצעק אליו דבר את בני ישראל ויסעו (שמות יד,טו).

זאת תורה ישראל בין העמים. כנסת ישראל תלבש זיוה, רוח גבורה להיות ל”עם קדוש”, נאמן לרוחה ולמסורתה ולתקותה. וגאות הנפש הזאת תהיה מועדת בין כלפי הפנים בין כלפי החוץ. אמנם יודעים אנחנו היטב, כי להקים דור חדש, ברוח דתי-לאומי כמה קשה בארצות הגולה. אחרי שכבר הורגלנו כל כך בחיינו הבלתי טבעיים עד שהיה ל”טבע-שני” לבלתי להבין מה זה לאומית-ישראל. וכעין פחד יאחז לשמע המלה הזאת. אלו מצד שקיעתם במ”ט שערי הטמיעה וההתבוללות, ואלה מצד אי-ידיעתם בטובה. על כן לצאת מן המצב הנורא הזה, אין עצה כי אם לדבר על בני ישראל ויסעו. שיבת העם לתורתו ולארצו. כי פה הננו חיים תחת השפעת זרים אשר קשה להשתחרר מהם. וקיום הלאום-היהודי ברוחו ישיג רק בשובו לארץ אבותיו. אמנם תנאי קודם למעשה כי כבוד ה’ ילך לפנינו והוא מאספנו. את דברי תורתו הקדושה, על פי יסודותיה, ננהיג אתנו בשובנו לארצנו. למען תהיה הארץ הזאת ראויה לשמה: “ארץ ישראל”. רבותינו הקדושים הפליגו בכמה מקומות במעלות הארץ וקדושתה. הם הרגישו כי קרן ישראל תרו רק בארצו. רק בה ישב העם להיות על פי פקודת תורתו “וישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם” (ע”ז ח.) שאי אפשר בשום אופן להינצל מתחת השפעת הנכרים אשר סביבותיהם.

אמנם תשובה זו אל הארץ דורשת גם מעשים כבירים. עבודה זרויה ותכופה. “ושב ה’ אלהיך את שבותך”, אם תתעורר בקרבך אתערותא דלתתא תבוא עליך אתערותא דלעילא. ועל כן חובה על כל איש הירא וחרד לדבר ה’ לעבוד באחדות גמורה בהשתתפות הכחות שארץ ישראל תהיה לנו לארץ אומתנו אשר בה נשוב להחיות על פי רוחנו הכתובה בספר תורתנו. ואם נגיע למטרה זו בעזרת השם, שישיב ישראל לארצו, יישב בה בשלום וחי על פ י רוחו ויתפתח לפי טבעו, אז תחל בקרב בני ישראל גם בארצות פזוריהם עבודה לאומית חיה ופריה בכל שדרות העם, תחזק בקרבו תורתו, תתפשט שפתו וכל כחותיו יתרכזו סביב לתחיתו, וכל בני האומה בכל מקום שהם ירגישו ויכירו כי בני הם לאומה גדולה וחזקה ברוחה, וכל העמים וכל הממלכות יכירו זכותם של האומה הישראלית. כן תחית העם תעזור להשיב את הארץ לעם, ותחית הארץ תעזור להשיב העם להארץ, להיות אומה מתוקנה, אומה הראויה לגאולה שלמה. אמן.

(סיום המאמר ישראל בין העמים)


הרב חיים יהודה אהרנרייך, נולד בזוואלו או באבליה (הונגריה, כיום סלובקיה) בשנת תרמ”ז (1887) לאביו הרב קלונימוס קלמיש. תלמיד בעל שבט סופר בפרסבורג, בעל ערוגת הבושם בחוסט ורבי ישעיה זילברשטיין בווייצען. נשא לאשה את מרת רבקה בת רבי יעקב שיק אב”ד נאדאודוואר. היה רב בנאדאודוואר (הונגריה) ובהולשוב (מורביה, כיום צ’כיה). במלחמת העולם הראשונה גויס לצבא ושימש רב צבאי. משנת תרפ”ג שימש כרב בדבה (טרנסילבניה כיום ברומניה), ומשנת 1930 בהומנה (צ’כוסלובקיה כיום סלובקיה). עסק ברוב מקצועות התורה וביחוד במחקר תורני של התלמוד וספרי הראשונים, וערך את הירחון התורני “אוצר החיים” (1924-1938). היה מקורב לחצר מונקטש, אך צידד בעמדות הקרובות למזרחי.

חתימת הרח"י אהרנרייך

הוציא לאור ספרים רבים, שאת חלקם ערך והוסיף להם הקדמה ואת חלקם כתב. בין ספריו נמצאים: מצוה תרי”ג: לכתוב ספר תורה לעצמו (תר”ע), ישראל בין העמים : ציור מצבנו בחמריות וברוחניות בארצות-העמים: תשובות לארבע הכתות אשר נעשו בתוכנו, ועצות ישרות איזהו דרך ישרה שיבור לו ישראל בזרם החיים האלו (תר”ף), בית אב: הערות ביאורים וחידושים (תרצ”ג), בית אב: מחקרים בתלמוד בבלי וירושלמי (תרצ”ד), מגבעת המורה (תרצ”ו), חכמה לשלמה (תרצ”ו), חנוכה בספרות הגאונים, ועוד.

מחודש ניסן תרפ”ח הותקף קשות הירחון “אוצר החיים” ועורכו, מעל גבי גיליונות כתב העת “בית ועד לחכמים”, בשל תמיכתו באדמו”ר ממונקטש ובשל יחסו החיובי לראי”ה קוק. הסכסוך הגיעה עד לידי דיונים בבית המשפט.

הרב אהרנרייך ובני משפחתו נרצחו בידי הנאצים בלובלין ביום כ”ח באייר שנת תש”ב (1942).

מקורות: אתר בית התפוצות, חכמי טרנסילווניה וחיבוריהם, חלק ב, עמ’ 15-16, המעין – ניסן תשע”ד באתר ישיבת שעלבים ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 12

השגחת ה’ המקיימת את ישראל בין האומות, כשה בין שבעים זאבים, היא הנס והפלא הגדול מכל האותות והמופתים / הרב יצחק אויש הי”ד

כנסת ישראל ככבשה בין זאבים

ד’ למבול ישב וישב ד’ מלך לעולם. ד’ עוז לעמו יתן ד’ יברך את עמו בשלום (תהלים כט,י-יא).

מורי בעל ילקוט אליעזר זצ”ל פירש דברי חבקוק הנביא (ג,ו) והוא בהפטרה ביום ב’ של שבועות, ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם הליכות עולם לו, שתכלית הניסים והנפלאות שעשה הוא יתברך לשדד מערכת הטבע ולשנות טבעם שנברא עמהם מששת ימי בראשית הוא למען שלא נטעה בטעות אותם המינים האומרים שטבע העולם מתהלכת כדרכה מעצמה ומטבעה שנבראת עמה, ולהכחיש ולעקר את דעות הכוזבות האלה מראה השם יתברך את כבודו שהוא אדון העולם הוא בראה עשאה ויכוננה וברצונו הטוב משנה אותה. וזה הוא המוכיח והעד הנאמן שהבורא יתברך ברא הכל ומשגיח על פעלו ואין כל דבר נעלם ממנו שגם הילוך הטבע התמידית בזריחת השמש ובואה הוא הכל על ידי  הנהגתו יתברך.

וזה שאמר הנביא מה שאנו רואים לפעמים יתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם, שנעשים דברים שהם שינוי הטבע, הוא לאות שגם הליכות עולם שהעולם מתנהג והולך בטבעו, הוא לו, הכל בהשגחת והנהגת בורא עולם יתברך. ומורי הנ”ל פירש עוד מקרא שכתוב (במדבר כג,כב-כג) אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו כו’ כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, דבעוד שלא בחר אותנו לו לעם אם רצה הוא יתברך להודיע לבני אדם שהוא הבורא שברא את הכל, היה צריך לעשות נסים ונפלאות חוץ מדרך הטבע, כמו שעשה במצרים להודיע שהוא האדון, כמה שנאמר (שמות ח,יח) למען תדע כי אני ד’ בקרב הארץ.

אבל אחרי שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו הקדושה ועל ידי זה גברה שנאת האומות עלינו, כמו שאמר במדרש (שמות רבה ה,ד) שנקרא שמו הר סיני, שממנו ירדה שנאה לעובדי כוכבים, והשם הטוב מקיים אותנו ביניהם שה אחת בין שבעים זאבים, זה הוא הנס והפלא הגדול מכל האותות והמופתים אשר עשה במצרים, כמו שאמרו אנשי הכנסת הגדולה (יומא סט,ב) הם הם נוראותיו הם הם גבורותיו, שמקיים שה אחת בין שבעים זאבים.

וזה שאמר אל מוציאם ממצרים כתועפות רעם לו, היינו השם היה מראה כוחו וגבורתו כתועפות ראם, על ידי הנפלאות והיד החזקה אשר עשה במצרים, אבל כעת אחרי שבחר בישראל לו לעם, יאמר בכל העולם מה פעל אל, על ידי זה שמקיים אותנו בין שונאינו שבכל דור ודור העומדים עלינו לכלותינו והקב”ה מצילנו מידם. ועל כוונה זו אמר דוד המלך עליו השלום בראשונה, ד’ למבול ישב וישב ד’ מלך לעולם, למען ידעו שד’ יושב למלך לעולם היה צריך להראות המבול, אבל אחרי שעוז זו התורה לעמו יתן, אין צורך לנס אחר רק זה בלבד, ד’ יברך את עמו בשלום, שאחרי כל הרדיפות שרדפו אותנו אויבינו המה אבדו ושמם מחית, ואנחנו חיים וקיימים לעולמים בעזרתו יתברך ויתעלה.

(תורת יצחק, לבוש יצחק, עמ’ רמ”ב)


הרב יצחק אויש הי”ד, נולד בסביבות שנת תרכ”ב (1862) לאביו הרב יחיאל מיכאל אויש בעיירה פאקש שבהונגריה. הרב יחיאל מיכאל היה תלמיד הכתב סופר בפרסבורג, ועלה לארץ ישראל בשנת תר”ס (1900) בהיותו בן 69. הרב יצחק למד אצל הרב זוסמן אליעזר סופר והיה מגדולי תלמידי הרב שמואל ארנפלד ה”חתן סופר”.

לאחר נישואי הרב יצחק עם מרת רחל ליבא לבית קרויס, עבר לבאניהאד ועסק שם במסחר. על אף הצלחתו בעסקים, לא התפאר בעושרו, חי בצניעות והיתה תורתו עיקר אומנותו. הרבנית רחל ליבא ע”ה נפטרה בצעירותה, בשנת תרס”ז (1907). בנם היחיד ר’ שמואל הי”ד, נספה בשואה.

אשתו השניה, מרת פייגא הי”ד לבית וובר, סייעה לו לעשות בתורה וצדקה במשך כארבעים שנה. הוא נודע תלמיד חכם חריף ובקי בכל חדרי הש”ס והפוסקים, שעשה תורתו עיקר ומלאכתו עראי, שקדן ומתמיד, וצדיק מפורסם מבאניהאד. שנים רבות שימש כראש הקהל בעירו ועמד בראש חברת מחזיקי הדת באיחוד הקהילות שמעבר לנהר דונא.

כשאיבד את מאור עיניו, החזיק שני בחורים וקראו לו מתוך הש”ס והפוסקים בשני משמרות, ובכל ליל שבת היה מגיע לביתו אברך לקרוא לו את דברי הזוהר על הפרשה, כך שיוכל להמשיך ללמוד בהתמדה ובעמקות. גם בערוב ימיו בשנות השמונים לחייו, עסק בש”ס ופוסקים בצלילות ובשנינות על אף יסוריו. עד שגרשוהו הגרמנים ימ”ש להריגה באושוויץ, בי”ח בתמוז תש”ד. הי”ד.

כתביו נצלו והובאו לירושלים ע”י חתן בנו לאחר השואה, ויצאו לאור ע”י נכד אחיו בשנת תשמ”א בספר “תורת יצחק”.

מקורות: הקדמת המו”ל לספר תורת יצחק, אתר יד ושם.

מספר הצפיות במאמר: 25

כל המיצר לישראל נעשה ראש / הרב דוד הרשקוביץ הי”ד

לע"נ חללי משפחת הרשקוביץ הי"ד

ביאור מאמר הגמרא כל המיצר לישראל נעשה ראש

בסנהדרין פרק חלק (דף ק”ד ע”ב) אמר רבא אמר רבי יוחנן כל המיצר לישראל נעשה ראש, שנאמר כי לא מואף לאשר מוצק לה כעת הראשון הקל ארצה זבלון וארצה נפתלי והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן כל הגוים.

מאד תמהתי ויתמו כל רואיה על הגמרא הזאת, והוא כמדקרות חרב ללבנו הצרים האויבים הללו אשר כעלוקות ישאף ממנו דמינו אשר כל מגמתם ומזימתם לאבדנו ולחרפנו ולהשפילנו, והיה השכר שלהם וישלם ד’ להם כגמולם ודמם יהיה בראשם שיעשו לראש וידאב כל לב וידאג כל נפש הזאת היא העת אשר עליה חכינו בכליון עינים לראות בנקמתם, וזאת יהיה שכר פעולתם. על זאת אמרתי כדי להרגיע הנפשות השובבות והשממות ולרפא כאב לבם, כי כוונה אחרת סתם רבא במימרא הזאת ותחת הסרפד יעלה הדס ותחת הנעצוץ יעלה ברוש, כי תחת דברים מסותרים דברים נעלמים וצפונים תחת טיפת דיו מילת המימרא הזאת, שפוני טמוני חול ודלא חספא ומצא מרגניתא טבא דביה תחדי נפשאי, על פי מה שפירש בספר הקדוש אגרא דכלה פרשת תרומה בשם ספרים המקובלים ועיין בספר גן דוד לדודי זקני הרב הגאון רבי דוד שליסעל זצ”ל בהקדמתו מה שפירש בזה פלאות כי עיקר השם מישראל ושורשו הוא “ראש” ו”לי”, הם כשומרים לפרי הל’ והי’ הם בחינת אור המקיף, וראש הוא אור הפנימי. עיין שם ותמצא נחת. וזה בחינת הרי את מקודשת לי, והייתם לי עם סגולה. עיין שם באגרא דכלה כל הענין. ופירש גם בזה, גדע בחרי אף כל קרן ישראל היו צריה לראש, פירוש כי גדעו בחרון אפם כל קרן ישראל, והקרנות הם “לי”, ונשאר היו צריה מתוך המיצר ל“ראש”. ונמצא התיבת “לי” הם שומרים לישראל כחומה בצורה למחסה ומסתור מחיות הטורפות הללו. ובזה יש לומר כוונת דוד המלך עליו השלום (בתהילים ד,ב), בקראי ענני א’ צדקי בצר הרחבת לי, פירוש כשקראתי לך הקב”ה, ענית לי בזאת, בצר הרחבת לי, כאשר צרנו וצר לי המקום, הרחבת בזאת ב”לי”, בתיבת “לי”. וידוע שבסוף יומיא הסתיר ד’ פניו ואסתר יושיענו ויושב בסתר עליון. על זה התפלל דוד המלך, אתה סתר לי, פירוש בסוף יומיא כשתסתיר ה”לי” השומר לישראל, אבל מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה, ובדרך רמז פירש כשתסתיר פניך יבהלון וסת”ר ל”י בגימטריה ת”ש, תרום קרנינו, ה”לי”, הקרנות.

ועל דרך זה יתפרש הגמרא בבא בתרא דף י’ ע”ב, אמר רבי אבוהו אמר משה לפני הקב”ה במה תרום קרן ישראל, בכי תשא. המימרא כבר נתקשו בה קמאי. ולפי הנ”ל יתפרש כמין חומר. כי ידוע דהצדקה הוא שמירה לישראל ושומר לאיש הנותנו. עיין כתובות (ס”ז ע”ב) גבי מעשה דמר עוקבא ואשתו, ועיין בעבודה זרה דף י”ז י”ח. על כן כששח כאן מצדקה, הביא זאת המימרא. ועיין שבת (דף קטז ע”א) גבי בטלי יהירי בטלי גזירפטי אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ועל זה שאל משה, במה תרום קרן, הקרנות אשר נטלו ממנו, במה תרום קרנם של ישראל, אמר בכי תשא את ראש את הדבוק לראש, בנתינת צדקה.

ועל ידי זה יובן המימרא השנית בב”ב (י ע”ב) אמר ר’ אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כוחה של צדקה. אמר להן צאו וראו מה פירש דוד אבא, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. פירוש בנתינת צדקה תרום קרנם. ובזה יובן הגמרא כריתות (ו’ ע”א) דוד ושלמה נמשחו בקרן נמשכו מלכותן, עם קרן הזאת [אור המקיף].

ומה מאוד יובן הגמרא כל המיצר לישראל, לתיבת “ישראל” נעשה מתיבה הזאת ראש, רא”ש רק כח הפנימי. אבל לא ח”ו שהם יעשו ראשים, אלא רשים. עיין סנהדרין (ק”ג ע”ב). ונזכה לעשות נקמה בגויים תוכחת בלאומים לאסור מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל הדר הוא לכל חסידיו במהרה בימינו אמן. ועל דרך זה יש לפרש הפסוק קרני רשעים תגרע תרוממנה קרנות צדיק, כי קרני רשעים הוא ר”ם ואם תשפיל הר”ם אז נשאר יש”ע, והרוממות לקרנות צדיק [הוא ק”ץ] ואז יקרב קץ הישועה במהרה בימינו אמן.

(דבש לפי, חידושי מו”ה דוד הערשקאוויטש הי”ד ממונקטש בעריכת נכד אחי המחבר ישראל יהודה הערשקאוויטש, תשס”ו)


הבחור הרב דוד הרשקוביץ הי”ד נולד במונקטש לאביו הרב שלמה ולאמו מרת חיה הי”ד בת הרב צבי אלימלך דים, שמשו של רבי שלום אליעזר הי”ד מראצפערט. למד תורה בהתמדה וקנה בקיאות נפלאה בש”ס בבית הוריו. אחר כך הלך ללמוד תורה בספינקער קלויז במונקטש. בסביבות גיל 13 הוסמך להוראה בידי דוד אמו, רבי דוד שליסל, ראב”ד מונקטש, אביו של הרב נתן נטע שלמה הי”ד.

הרב דוד כתב קונטרס דרושים והדרנים. מתוך כתביו ניכרת בקיאותו הרבה של המחבר ועולה מגמתו לחיזוק הקוראים אל מול הרוחות המנשבות בעולם ולאור אירועי תקופתו.
לאחר שהסתתר עם חבר בבונקר במשך חצי שנה, יצא לראות מה נעשה בחוץ, מיד נתפס ונשלח למחנה מיהלדורף (Mühldorf) בגרמניה. מחנה עבודה נאצי זה היווה שלוחה של מחנה הריכוז דכאו. הוחזקו בו כאלפיים אסירים, ששמשו כוח אדם בתנאי עבדות, במפעל תת-קרקעי להרכבת מטוס הקרב הסילוני הראשון בעולם. 

את הקונטרס עם חידושיו, שקראם בשם דב”ש, לרמוז בזה את שמו ושם אביו, הסתיר בעליית הגג לפני שנשלחו לאושוויץ. לאחר השחרור התגלו הכתבים, והם הובאו לדפוס בשנת תשס”ו בידי נכדי אחיו.

הרב דוד נספה באושוויץ עם משפחתו בג’ בסיון תש”ד.

מספר הצפיות במאמר: 30

במסתרים תבכה נפש הישראלי לאביהם שבשמים, עד מתי? / הרב אברהם אבא רזניק הי”ד

תמונת הרב אברהם אבא רזניק הי"ד

במה אקדם

דרכי המחברים, ראשי המדברים, להציג אמרים, בפתחי שערים, בקרבם אל המלאכה, מה ראו על ככה, ומה הגיע אליהם, ומה חזו עיניהם לתאר פרי מעשיהם, אשר כוננו עשתונותיהם, מה אומר ומה אדבר ידעתי מעוט ערכי ושפל ערכי, איש צעיר חדל אישים, ומה אני לעמוד במקום גדולים להימנות בין חוברי ספרים. וארא לגשת אל הקודש כי ערום אנוכי גברא ערטילאי דלית ליה מגרמיה כלום, ובפרט בעתים הללו אשר בעוונותינו הרבים רבו הקנטרים והקנאים להטיל מום עובר וקיים בחוברי ספרים, והמעיינים מעטים, והמבקרים מרובים, וגם יש כאלה אשר לגמרי כקוץ בעיניהם ולשחוק והיתול בפיהם, להלעיב ולבזות לומדי תורה, ופרט למחברים ספרים, וציד להם בפיהם כי די לנו בראשונים ובאחרונים שהיו מלפנים, ועל הראשונים הם מצירים ומשטינים, על האחרונים על אחת כמה וכמה. ורק לספרים המאספים דברי שקר וליצנות והבלי העולם הזה ישימו עיניהם ואומרים לאלו משפט הבכורה להדפיסם ולהעשירם ברצי כסף, וש”ס ופוסקים בוז יבוזו ויורידו לארץ כבודם, ואומרים מאי אהני לן רבנן ואיזה תועלת מביא לחיי עולם אנושי. לזאת באתי למודעי כי לא מחשבותם מחשבותי, ולא באלה חלקי ולא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם. ולאלה כבר בקר משפטם החסיד רבינו יונה בשער התשובה כי לא עלינו תלונותיהם ורק שונאי השם הם פושעיו ומורדיו. דומה למלך שמרדו בו מקצת עבדיו והטיחו כלפי הרוממות של הוד מלכותו, והיות שקצרה ידם להקטין הוד כבוד של הרוממות, התנקשו והתנפלו בהתקוממות על גדודי צבאיו ועל שרי המלך המעריצים ומקדישים שמו וזכרו ובכבודו. יתימרו כקוץ בעיניהם, כחרב וכדרבונים, המלך והשלטונים, כפרוש חז”ל בעירובין (דף ע”ז) ומשנאי אהבו מות, אל תקרא משנאי אלא משניאי.

ובמה אכף לאלהי מרום ששם חלקי בין העוסקים בתורתנו הקדושה, ומיום עמדי על דעתי והייתי גולה למקום תורה, ולמדתי מתוך הדחק וקיימתי התורה מעוני. וכן גם עתה דרכי איננה צליחה להיות מאושר בחיים, ובחמלת הבורא לא נתתי טרף לפגעי הזמן ולא משתי רגלי מאהלי תורה, וברחתי אל בית תלמודי להגות בתורת ד’ וכל מחסורי השלכתי אחר גוי, ולאט לאט הנחני ד’ עד כה להביא ראשית בכורי על מזבח הדפוס בעוד ימי שחרותי וחרפי. ותודה לאל כבר ראו חידושי גדולים חקרי לב ואמרו לפעלי טוב ולעבודתי פוריה. והנה אמר החכם מכל אדם במשלי, היתה כאניות סוחר, והמליצו חז”ל ברוח קדשם, שהתורה נמשלה כאניה בים – הנה הדברים האלה יצלצלו באזני, עת יעלו על רעיוני ותשוח עלי נפשי על דבר מצב עם הישראלי, המדוכאים ומרודפים בלתי חשך, דוויים, סחופים ומטורפים, ויסורין באים עליהם מיום אל יום וקללתה מרובה מחברתה, עת ששונאי עם השם יגבירו ויעשו חיל, ימטירו לפידי אש על ישראל ותורתו, בעלילות שוא ומדוחים. וכעת נתנו עינימו להכחיד שונאיהם של ישראל חייו הרוחנים אשר הקריב חלבו ודמו, והמצוה העיקרית “וזבחת כאשר ציויתך במרה” חרקו עלימו שנימו, להיות הכל שוחטים אפילו חרש, שוטה וקטן חוץ מישראל, רחמנא ליצלן. ותחת אשר מעולם לא ראיתי שועל חנוני, וארי סבל וכעת נעשים ועושים, למען לחנק קיומם של אומה ולהכריתו מתחת שמי ד’, חס ושלום. ובראותי עוד גורל של המחזיקים בתורת ד’ אשר להם מנה אחת אפים, חשך משחור ומצבם רע ומר לא יאומן כי יסופר. ובוודאי אשמים אנחנו כי עזבנו דרך השם, וכמו שאמרו חז”ל (קידושין פ”ב) אלא שהרעותי מעשי וקפחתי פרנסתי, אבל לפעמים הלב מעיק ובמסתרים תבכה נפש הישראלי לאביהם שבשמים, או לי כי נדמיתי, חס ושלום, עד מתי עד מתי? אם כי חטאנו ומרדנו וגלינו מאדמתנו, האם פחותי ערך אנחנו מכל האומות שכנינו? האם הם המדרגה יותר מעולה מאתנו? לא לא, כל עוד שישראל בסתר המדרגה ומעולל קרנם ברפש ובוץ, אבני ספיר ויהלום הם, ועוד לא אבד זרחם, לעומת אבני גיר. וכאשר הקשו לשאול חז”ל במדרש רבתי שחטא חטאה ירושלים, וכי אומות עולם אינם חוטאים, אלא שזה המשילו חז”ל ברוח קדשם ישראל ותורתו כאניה בלב ים, כאשר אנו רואים הולכי ימים הנותנים בים דרך ובמים עזים נתיבה, כי כל הדרכים בחזקת סכנה, ויותר מסוכן ואימה חשיכה הוא על עוברי ים, כאשר עינינו רואות בשעה שהספינה מתפלגת מהנמל, וכל יום שמתרחקת יותר מחוג היבשה עוד תגדל האימה והסכנה. ועל מי ישימו מבטחם מחסם ומגנם, רק על כותלי האניה ולבם בטוח על רב החובל קברנט הספינה ועל תופשי משוט המוליכים אותה בדעת והשכל, ובזמן מן הזמנים אשר פחד מות מרחף עלימו ורוח סער וסופה יגבר ואניה מטורפת בים אנה ואנה, חושבת להשבר, ומתאי האניה נשמע קול צוחה, קול יללת גברים נשים וטף, אהה אבדנו כלנו אבדנו. קול יפלח עד מתי?!כליות ולב והמלחים יטילו החבילות והכלים אשר באניה אל הים להקל מעליה, והמלחים ישימו נפשם בכפם להציל את כולם ממצולות ים ומשאון דכיו. ונימוס האנושי בשלטון הספינה קודם כל דבר יצילו החלשים חסרי אונים הנשים והטף, להם משפט הבכורה להצילם בסירת דוגה, ואחריהם הגברים והגדולים, ומי ומי יורד לבטן שאול יחד עם ירכתי הספינה? אם לא המלחים ורב החובל אשר הם מנהיגי הספינה, רק הם נושאים אחריות של הספינה – כן אנחנו עם הישראלי, אשר לפי עדות חז”ל, תורתנו הקדושה היא מקומה של עולם ויסודה, ואם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג) ורוח החיה באפנים רק אנחנו עם השם  המחזיקים בעץ החיים, אשר לאורו הולכים כל גויים. לכן כאשר יחשך אור השמש, אנחנו בין הסדן ובין הפטיש  אשר לאורו ובין הפטיש ואין פרעניות בא לעולם אלא בשביל ישראל, כמאמרם ז”ל, כי הוא הראשון השותה כוס התרעלה. ובמקום שאתה מוצא גדולתו של ישראל, שם אחריותו עוד יותר גדולה, כמו שאמרו חז”ל (יבמות מ) גבי גר שבא להתגייר מודיעין אותו עונשין של מצות, אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אכלת חלב ענוש כרת, חללת שבת ענוש סקילה. אי לזאת ראוי לדעת כי מטרת עם הישראלי גדולה מאד, ולעמת זה גדלה חובתם עד למאד, וכל שכן תלמידי חכמים תופסי התורה אשר אחריותם גדולה בכפלים, כדאמרו חז”ל והגד לעמי פשעם, אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות.

(מתוך הקדמת כלי שרת)


הרב אברהם אבא רזניק נולד בתרמ”ז (1887). פוסק ומסמיך. היה מבחירי תלמידי ישיבות וולוז’ין, סלוצק וסלובודקה, ואחרי נישואיו למד שנה אחת בכולל האברכים בראדין. בתרע”א, בשנת תרע”א (1911) נתקבל לרב בליסקובה שבליטא. נשא לאשה את הרבנית מרת אסתר בת הרב יהושע לאנדינסקי. בשנת תרע”ד (1914) בהיותו בן 23 מסר לדפוס את ספרו “כלי שרת- שאלות ותשובות, חידושי הלכות וביאורי סוגיות”, אך פרוץ מלחמת העולם הראשונה עיכב את ההדפסה.  בימי מלחמת העולם הראשונה עבר אל חתנו בבריינסק, שבווהלין, שם ישב ר’ שמעון שקופ, שהיה מגדולי ראשי הישיבות בדורו. לקראת סוף המלחמה, נפטרה הרבנית אסתר ע”ה בכ”ו באלול תרע”ט, בשנתה ה-36. 

בשנת תרפ”ד (1924), מילא את מקומו של הרב יחיאל יעקב ווינברג בעל שו”ת “שרידי אש”, כשהתמנה לרבה של פילווישוק, שבאותו האזור, והיה רבה האחרון של העיר. שם הוציא לאור בסופו של דבר את ספרו “כלי שרת” בשנת תרפ”ז (1927). הספר היה נפוץ בין לומדי ישיבות ליטא. הרב רזניק הי”ד עסק הרבה בצרכי הציבור, נסע לוועידות של הרבנים בליטא, ולהתייעץ עם רבני לקובנה. היה אוהב ציון נלהב וחבר בתנועת המזרחי.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, בשנת 1940 סופחה פילווישוק יחד עם שאר ערי ליטא לברית המועצות. השלטון הקומוניסטי פגע בהחיים הקהילתיים, הדתיים והכלכליים של היהודים. הרב דאג לפליטים היהודים שנמלטו מפולין לעירו, שישבה על הגבול, וסייע להם במציאת מקומות עבודה. בכ”ח בסיון תש”א (23.06.41) העיירה נכבשה ע”י הגרמנים, ומיד עם בואם, הוטלו גזירות על היהודים. ביום ד’ באלול תש”א (27.08.41) רצחו הליטאים את הגברים היהודים מפילווישוק, בכפר הסמוך טילצ’יוס. כשבועיים וחצי לאחר מכן נרצחו גם הנשים והילדים.

הרב נספה באלול תש”א (1941). כן נספו בתו ועם בנו יעקב, ורבים משאר בני קהילתו.

הספר “כלי שרת” יצא לאור שוב בשנת תשי”ז (1957) ע”י בנו, דוד רזניק, קצין המחוז והממונה על מחוז תל אביב מטעם משרד הפנים. מהדורה זו כוללת תוספות מחידושי תורתו שהתפרסמו בכתבי עת רבניים, ועם דברי הערכה ואזכרה שכתב המו”ל לכבוד אביו במאמר “רבה של פילווישקי ועדתו”.

דפי עד ע”ש הרב אברהם אבא רזניק, מולאו ע”י חתנו מנחם דרמר מכפר הרוא”ה, וע”י נכדו.

בין המאמרים שכתב שרדו מאמרים ב”שערי ציון” (הודעת בעל דין. חוברת ח-ט תרפ”ח), ב”כנסת ישראל” (בדין אתרוג מורכב. תמוז תרצ”ח, ועוד).
מקורות: רבנים שנספו בשואה, כלי שרת, דפי עד באתר “יד ושם”, יהדות ליטא (תל אביב, תשל”ב) כרך ב’ עמ’ 216, וויקיפדיה ערך פילווישוק.

מספר הצפיות במאמר: 90

הסבר לכשלונות במאבק למניעת הירידה הדתית והמוסרית בדורנו / הרב שמשון שטוקהמר הי”ד

תמונת הרב שמשון שטקהמר הי"ד

כלל גדול הוא בחכמת הרפואה: רופא הבא לרפא איזה חולה צריך בראשונה לקבוע ולידע את המחלה, מקורה והתפתחותה.

ואם נאמר כן במחלות הגוף, על אחת כמה וכמה שכן הדבר במחלות הנפש, מהיותן יותר נעלמות, מסובכות ואי מוחשיות. ובודאי שקשה לעשות כראוי ברואתן מבלי לדעת קודם מהותן והסיבות שגרמו להן.

ביחוד חל הכלל הזה על קיבוצים וציבורים. רבים הם שנדבקו במחלות נפש שונות ונזקקים לרפואות. במקרה מעין זה של רבים שחלו, בוודאי הוא עיקר העיקרים לחקור אחר שורשן של המחלות ולבער את הרע ממקורו. וכל נטייה מדרך זו הרי זה חסרון לא יוכל להימנות.

הכלל החזק הזה נותן לנו תשובה על השאלה, מדוע הצלחתנו מועטה לפי ערך במלחמתנו בירידה הדתית והמוסרית ההולכת וגדלה בתקופה דהאידנא. הרי סוף סוף היהדות החרדית אינה יושבת בחיבוק ידים ומתאמצת להרחיב את השעתה בכל ענפי החיים. הרי מרבה היא בפעולות שונות בלי הוגה לטובת הרמת קרן התורה והדת. הרי היא בונה ויוצרת מוסדות חינוך שונים חשובי ערך וגדולי איכות. ואחר כל אלה ההקרות גדלה ועם-הארציות מתרבה ברוחב ובעומק, ועינינו רואות את ההילולא וחינגא של השטן ומשרתיו ברחוב היהודי ממש, והשאלה צה מאליה: מדוע פעולותיה של היהדות החרדית אינן נושאות פירות במדה הדרושה?

התשובה היא: לפי שפעולותינו שיש להן את המטרה לרפא את הציבור ממחלות הזמן אינן מופנות  לפי הכלל הנזכר – אל המקור, הסיבות שגרמו למחלות. פעמים נדמה לנו שעוד מעט והננו קרובים אל המטרה, אבל לאור המציאות המרה הננו נכוחים מיד לדעת כי המטרה ממנו והלאה.

אם יש את נפשנו להצליח בעבודתנו, החובה מוטלת עלינו לשנות את אופן פעולתנו שינוי מוחלט בכיוון זה: לעקור את הרע משורשו, לסלק את הגורמים והסיבות המולידים את הרע, ובהעדר הסיבה יסתלק ממילא המסובב.

כמובן, לא כל הסיבות שהסבו למצבנו הדתי הנוכחי יכולות להסתלק על ידינו. ישנם כאלו שהוויתן ומציאותן תלויות במקום ובזמן. אבל לא עלינו המלאכה לגמור. ומפני זה אין אנו פטורים לעשות על כל פנים מה שיש בידינו וביכולתנו לעשות.

וכשאנו עוסקים בבעיה זו של סיבות ירידתנו הרוחנית בתקופה הנוכחית, צריכים בלי ספק ליחד את הדיבור על סיבת “השטחיות” שבעבודתנו. כלומר: שחסרים לנו התעמקות המחשבה, חרדת הרגש ושלימות המעשה.

נשים אל לבנו מה שנאמר בספר “מסלת ישרים” (פרק א): “אין התכלית מגיעה אלא מכוח קיבוץ כל האמצעים אשר נמצאו ואשר שמשו להגיעו, וכפי כוח האמצעים ושימושם כן יהיה התכלית הנולד מהם, וכל הפרש קטן שימצא באמצעים תיבחן תולדתו בבירור וודאי בהגיע זמן התכלית הנולד מקיבוץ כולם”.

את הדברים הללו אנו צריכים לחרות על לוח לבנו ולשמרם תמיד בזכרוננו.

כל חסרון קטן בפעולה, ניכר בנפעל, וחסרון עם חסרון מצטרף לכישלון גדול. ואין פלא, אפוא, שאנו בני הדור הנוכחי, לקויי השטחיות, אין ראוים ברכה בעבודתנו במידה הנדרשת. ברור הדבר, אם עוסקים בדבר באופן שטחי בבחינת “לצאת ידי חובתנו” ובאופן היותר טוב בבחינה “להציל מן הדליקה”, באופן כזה אי אפשר שנצליח בפעולתנו כראוי וכיאות.

שלימות התכלית תלויה בשלמות הפעולות, ושלמות הפעולות דורשת התעמקות והתרכזות המחשבה והכוונה והתמכרות והתרגשות הלב. דרוש שהפועל יקדיש כל כוחותיו, חושיו ורגשותיו אל הנפעל.

במידה שאנו בעצמינו חובבים את פעולתנו, אנו יכולים להשפיע על ידן על אחרים, עד כמה שאנו משקיעים בהן את כוונתינו ורגשינו, עושות הן רושם על זולתנו.

אומרים בשם המגיד מסלאנים זצ”ל שהיה מרגלא בפיו: כל בני אדם משפיעים זה על זה השפעת גומלין, קשורים הם זה בזה ואינם מרוחקים זה מזה רק בערך ומדה. כל אחד משפיע על זולתו ומאציל מרוחו על סביבתו. החפשים משפיעים על החרדים, והחרדים משפיעים על החפשים. וכמעט מן הנמנע הוא שבפרט אחד יהיו אלה זהירים בזהירות יתירה לכל פרטיה ודקדוקיה ואחרים מסביב להם פרוצים בתכלית הפרצה.

אימת יום הכיפורים, חרדת יום הדין, תופסת את כל בני ישראל, והסיבה לפי שהיא פועלת הרבה הרבה מאד על היראים והחרדים, ולכן גם בסביבת הקלים והמופקרים נראה איזה שינוי שהוא ביום הזה משאר ימות השנה. וכן הדבר בעניין חמץ בפסח: לפי שהאיסור הזה חמור מאד מאד אצל הירא, גם אצל הקל נזהר באיסור זה יותר מאיסור אחר.

שלילת הרע הנראה לעיניים בסקירה שטחית והמוסכם ומקובל ביד כולנו בתור רע, אינה מספקת, רק צריכים להתרחק גם מתולדות הרע ותולדות תולדותיו, אלו שהשכל השטחי אינו מכיר בהן במושכל הראשון ואינו עומד עליהן אלא אחר ריכוז המחשבה ועומק העיון. ורק באופן כזה נבוא לידי מדרגה זו שלא רק שלא נעשה את הרע אלא גם נרגיש שנאה טבעית לרע ונתרחק ממנו כמטחווי קשת.

ואל יהי דבר זה קל בעינינו, כי אחת הסיבות הראשיות לנטייתו של אדם או של קיבוץ מהדרך הסלולה היא רק האי-זהירות בתולדות הרע בשוגג או במזיד.

ובכגון דא פירש בעל התב”ש זצ”ל: “איזה חכם הרואה את הנולד” (תמיד ל”ב) שלכל עבירה יש אבות ותולדות, ועיקר החכמה הוא שיהיה האדם נזהר מן התולדות כמו האבות.

שלילת הרע לכל שורשיו וענפיו, זוהי הדרך המובילה לתיקון ולשלמות במלוא מובן המושג, ובזה רק בזה תלויה הצלחתנו בשאיפותינו ובפעולותינו להתרחק מן הרק הנשחת.

וכן הדבר גם בעשיית הטוב המועיל. העיקר היא השלמות, שפעולתנו תהיה חדורות רטטי אש דת קודש ורחוקות מבחינת מצוות אנשים מלומדה. ורק באופן זה ינוסך עלינו זוהר ממרומים ויפעת הקדושה, וחיינו הרוחניים יקבלו צורתם המקורית. הפעולות היותר טובות, אם הן נעשות באופן שטחי, רק כדי לצאת ידי חובה, הרי הן כגו בלא נשמה. שלמות והתמכרות הלב כולו, הן נשמות הפעולות ורוח החיים שלהן.

(אודים, לקט דברי סופרים עברים בעריכת אלחנן אינדלמן, עמ’ 201)


הרב שמשון ב”ר יששכר זבולון שטוקהאמר נולד בשנת תרנ”ט (1899) למשפחה שבאה מחסידי בעלז. בגיל 17 הוסמך לרבנות בידי רבנים מפורסמים בגאליציה ונבחן בבחינות הסמכה ממשלתיות לרבנים בלבוב. הוא הצטרף לאגודת ישראל, היה פעיל בה וכתב בקביעות בעיתוניה. בשנת תרפ”ה (1925) נשא לאשה את פייגע בת הרב יצחק וילצ’יק, מוורשה שהייתה מציין אשת חיל ומשכלת. משנת  תרצ”ד (1934) היה חבר וועד הרבנים של ורשה. בתחילת מלחמת העולם השניה דאג לנשות החיילים היהודים שגוייסו לבא פולין ופעל רבות להתרת עגונות. בהמשך מונה  לחבר ביודנראט של וורשה, ונבחר לוועדה הדתית שם. הוא ורבנים נוספים, קראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי. בחודש שבט תש”ג (1943) גורש הרב לפוניאטובה. על פי “יומן גטו ורשה”, הוא גורש למיידאנק ומשם לבודזין. שם נהרג, בשנת 1944, מפצצה בזמן פינוי המחנה. ויש מי שכתב שהרב נספה בגרמניה שלושה ימים לפני השחרור. הי”ד.

מקורות: אודים, רבנים שנספו בשואה.

מספר הצפיות במאמר: 48

חוב קדוש מוטל עלינו להפיץ תורה ויראה ומדות בין שדרות העם / הרב שלמה הלוי פיינזילבר הי”ד

תמונת הרב שלמה פיינזילבר הי"ד

מטרת מאמרנו הוא:

א) להראות בעליל כי אי אפשר להגיע אל השתלמות כי המדות רק אחרי הלימוד והעיון וההתבוננות היטב בכל מדה וענפיה כי מדה היא תקציב [פרינציפ] שאדם מכיר ומבין מדעתו שכן צריך להיות ואי אפשר להיות באופן אחר, ואינו דומה למצות המעשיות כמו תפילין וציצית וכו’ שיכולים לקיימם אף בלא הכרה עמוקה רק שכן צוונו ד’. מה שאין כן המדות, אי אפשר להגיע אליהם רק על ידי הכרה ושימת הלב וההתבוננות הנכונה.

ב) מאחר שכל תורת המדות יסודתם בהררי קדש בכמה מצוות עשה ולא תעשה המפורשות בתורה, כמו שביררנו בפנים, הרי חיובם על כל אחד מישראל לידע אותם ואת פרטיהם, כמו שהחיוב על. כל אחד כישראל לידע דיני קריאת שמע ותפילין וכו’.

בימנו אלה מחמת תהפוכות ומצוקת הזמן והנה רוח סערה באה ותגע בפנות בית ד’ ותעש שמות בארץ ומהפכה נוראה נהיתה, שערי תורה שוממין. בכל פנות שאנו פונים והנה תהו ובהו. החרבן נורא מאוד, ולא די לנו בזה, אלא שגם המדות הנשחתות גברו בארץ. נשכח מכל אחד מה חובתו בעולמו. אם כי יש ללמד זכות על עם קדוש, שתהפוכות הזמן גרם לזה, וכמו שכתב הרמב”ן ז”ל פרשת תצא על הפסוק ולא יראה בך ערות דבר, שבעת המלחמה אף הישר באדם מסיר מעליו הבושה ועושה דברים שלא היה עושה כן בעת השלום. אבל על כל פנים קשה מאוד להביט על זה בקרירות רוח. ולכן חוב קדוש מוטל עלינו לרפאות את מזבח ד’ ההרוס ולהפיץ תורה ויראה ומדות בין שדרות העם.

וגודל החיוב בזה הלא היא מצוות עשה שבתורה, הוכיח תוכיח את עמיתך כו’. והאמת שיקשה מצוות עשה זו להוכיח את כל אדם בפרטות על דרכו והנהגתו, ומחמת זה מוצא כל אחד אמתלאות שונות שלא להוכיח את חבירו, אבל מצאנו לרבותינו ז”ל (בעבודה זרה) כשגזרו על רבי חנינא בן תרדיון לשריפה ועל אשתו להריגה, אמרו שם דעליו בשריפה, משום שהוגה את השם באותיותיו, ועל אשתו להריגה, משום שלא מחתה בו, ואמרינן שם, והיכי עביד הכי, הא תנן ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים כו’. אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו, ומשני דלהתלמד עבד, דתניא לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות. אלא מאי טעמא איענש. משום דהוגה את השם בפרהסיא הוי, ועל אשתו להריגה שלא מחתה בו. והדבר מבהיל. הגע בעצמך רבי חנינא בן תרדיון שכל חכמי ישראל משכימין לפתחו ומפלפל עמהן במשא ומתן של הלכה, ומה  לה לאשתו להתערב בעניינים כאלו במה שבעלה מפלפל עמהן בעמק הלכה. כמעט, שלפי שכלנו, אין אני רואין עליה, ואין מרגישין שום חטא, אף כחוט השערה, במה שחטאה שלא מחתה בו. ובפרט שגם העוון של רבי חנינא בן תרדיון הוי כחוט השערה ממש, שהרי מותר היה לו ללמד כן לחכמי ישראל, אלא שהיה בפרסום יותר מן הראוי, והיא רק כחוט השערה ההבדל שבין פרסום לאינו פרסום. ועל כל פנים, ראינו מזה שהשגחה העליונה שמדקדקת עם הצדיקים כחוט השערה, ראתה שעל כל פנים עוון של חוט השערה יש גם באשתו, אלא שהעוון של חוט השערה שלה הוא בדקות יותר מהעוון של חוט השערה שלו, ולכן הוא נדון בשריפה, ששריפה חמורה, כדאיתא (בסנהדרין פ”ז), והיא בהריגה בסייף, שהיא קל. ומזה אנו יכולין לידע כמה נורא הוא העוון של מי שיכול למחות ויכול להוכיח את חבירו ואינו מוכיחו. ומזה יכולין אנו לידע, שאף שפוטרין אנו את עצמנו בכמה אמתלאות בעניין תוכחה, אבל מי יודע כמה תביעות יש עלינו מהשגחה העליונה, שהרי אין לנו אמתלא טובה ממה שהיה לאשתו של רבי חניניא בן תרדיון במה שלא מיחתה בו, ובכל זאת לא נקתה מהעונש הנורא.

ועוד מצינו לרבותינו ז”ל (סוכה נב) אביי שמע לההוא גברא דקאמר לההיא איתתא נקדים וניזול באורחא. אמר איזול אפרשינהו מאיסורא. אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמי. כי הוו פרשי מהדדי, שמעינהו דקא אמרי אורחין רחוקא וצוותין בסימא. ואנו עומדים ומשתוממים על מסירת נפשם של רבותינו ז”ל שאביי מצא בעצמו שיש בידו לאפרשינהו מאיסורא, והלך אחריהם שלשה פרסאות רגלי, ולוא לא היה פרשי מהדדי, היה הולך אחריהם כמה וכמה פרסאות. אף, שבוודאי היה יכול למצוא כמה התרים לנפשו שלא לילך אחריהם רגלי כמה פרסאות, כי ממש היא מסירת נפש, אבל היה ירא מאוד מהעונש הנורא של מי שיש בידו למחות ואינו מוחה, ולא חיפש אחרי אמתלאות ותרוצים שונים, ומצא את עצמו מחויב בדבר עד מסירת נפש ממש. ואנו שאין לנו מסירת נפש כזה לאפרושי מאיסורא לכל אחד בפרט, על כל פנים, חוב קדוש מוטל עלינו להפיץ תורה ויראה ומדות בין שדרות העם.

ומצינו בגמרא ברכות (לא) מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דקא בדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא בת ד’ מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו. ופירש מהרש”א שרמז להם שהוא כלי חשוב מאוד ועיקר יצירתו ועשייתו מעפר, ושבירתו זהו מיתתו. כן האדם נוצר מעפר ועומד למיתה תמיד לשוב להיות עפר. הרי שלהכניס יראת שמים על רגע אחת בלב של גדולי התורה המלאים בתורה ויראת שמים, כדאי הוא לאבד זכוכית של ד’ מאות זוז. מכל שכן להכניס יראת ד’ בלבות הרחוקים מיראה, ולהפיח בקרבם שלהבת קודש של יראת ד’. על אחת כמה וכמה שכדאי הוא כל היגיעות שבעולם על זה. וכבר כתב בזה הגאון החסיד מורנו הרב ישראל מסלאנט זצ”ל, וזה לשונו, מה מאד תגדל מצווה על האדם לשום לבו ונפשו להדריך בני אדם ולהזכירם לעוררם ללימוד היראה, כי אז בעיניהם יראו ובאזנם ישמעו ולבבם יבינו גודל המכשלה אשר לפניהם, וינהמו אל אחריתם לשוב אל ד’ יתברך להיות סור מרע ועשה טוב, אם מעט ואם הרבה. האדם המעורר לזה יהיה לו חלק נכון בכל אשר יוולד מזה. נלאה שכל אנושי להקיף ולהכיר היטיב כמות ואיכות מצות הרבים אשר תלוה לאדם מדבר הנקלה הלזה, העמל מעט והשכר הרבה באין ערך ושיעור. לזאת ישים האדם עינו וכח שכלו להדבר הגדול הלזה, אם בעל נפש הואץ עד כאן דבריו.

והנה הלימוד בהשתלמות המדות היא היא הרפואה היותר נחוצה לתחלואי העם. כי המדות הנשחתות וההפקרות בא מן היאוש, שאינו מחשב מאומה אודות האנכי שלו, ואינו מחשב שום חשבון של אצילות, ואינו מחשיב את העצמיות שלו בתור אדם רם המעלה, ואינו מרגיש מאומה שיש לו כחות הנפש שיכול להגיע להמעלות היותר רמות ונשגבות. ועל ידי הלימוד בהשתלמות המדות יבא להתבונן מהו האדם, מה מטרתו, ומה חובתו, ומה תכליתו. ועל ידי זה ירגיש שיש לו כחות הנפש שיכול להגיע אל המעלות החמודות. וזהו שאמרו ז”ל באו חשבון, באו ונחשוב כו’ (ב”ב עח). העיקר הוא לחשוב, ומחשבה כזו בוודאי תביאנו לידי תוצאות היותר נשגבות שירגיש בנפשו רגשי קודש. וכבר אמרו ז”ל (שבת מא) הרוחץ ירחץ ראשו תחילה מפני שהוא מלך לאיברים, רצונו לומר הרוצה לרחוץ את עצמו מגסות החמרי ולהיות לו גוף טהור, ירחץ ראשו תחילה, שבו הוא מבחר כל היצורים, והוא החשבון האמיתי הנחוץ לעבודתו יתברך. אבל תועלת החשבון הוא רק אחרי הלמוד והעיון היטב בתורת המדות. ועל ידי ידיעת המדות, יבא לידי קנין המדות.

והאמת הוא כי לוא היה כל אחד מישראל עושה כפי מה שיודע, היה יכול להיות קטן שבישראל כגדול שבגדולים. כל אחד מישראל יודע שהקב”ה מלא כל הארץ כבודו ועומד עליו ורואה מעשיו, והשגחתו יתברך מקפת אותנו מכל פנה ופנה בכל חלקי כחותינו בדיוק גדול. וכמו שכתוב, כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה, אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און (איוב לד), רצונו לומר שכל תנועות האדם הקטנות והפחות שהם עד כמדרך כף רגל שאין האדם שליט ברוחו שידעם הוא בעצמו, לפניו יתברך הם חרותים ומבוארים מאד. וכמו שחכמתו בלתי תכלית, כן ידיעתו. ונאמר מגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד’).  ונאמר אני ד’ חוקר לב בוחן כליות (ירמיה י”ב), רצונו לומר שאפילו דמדומי משבות העוברות על דעת האדם גלוי וידוע לפניו יתברך. ומה מאוד תסמר שערת בשרנו בשום אל לב איך ידיעת הבורא והשגחתו מרחפת על פנינו והנה ד’ נצב עלינו צופה ומביט ומאזין ורואה עלילותינו, וכל צעדנו יספור, העבר והעתיד וההוה דורש יחד, ולוא היתה הנהגתינו כך לפי ידיעתנו הלא זהו מדרגת הצדיקים ההולכים לפני־אלהים כמו שכתב הרמב”ם במורה נבוכים פרק נ”ב, והעתיקו רמ”א באורח חיים סימן א’. ועל זה אמרו רז”ל (אבות פרק ג’) כל שחכמתו מרובה ממעשיו הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח בא ועוקרתו וכו’ והוא מאמר כולל לכל אחד מישראל, שכל אחד יכול להרגיש בנפשו כי חכמתו, רצוני לומר, ידיעתו, מרובה ממעשיו.

ועל זה תקנו אנשי כנסת הגדולה, בתפלת ראש השנה יום כיפור, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם כמו שידענו כו’, רצונם לומר שהנהגתנו תהיה כפי הידיעה. וכבר הובטח לנו שהזמן שאנו מקווים אליו תמלא הארץ דעה את ד’, וכיון שתהיה הנהגתנו כפי הידיעה הגדולה כזאת, הלא זה המדרגה שאנו מקווים לזכות אליה. ועל כל פנים כל מה שהידיעה יותר בתורת המדות, כן נוכל להנהיג אז עצמנו במדות היותר נשגבות. ולכן כתבתי במאמרי זה הרבה עניינים בחיוב ההתבוננות בתורת המדות, ואקווה לד’ שיהיה תועלת גדולה למי שיקרא ויעיין בו. וד’ יתן חלקנו בין מצדיקי הרבים, וכמו שכתוב (דניאל יב) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.

(השלמת המדות, הקדמת המחבר)


הרב שלמה הלוי פיינזילבר הי”ד נולד בשנת תר”ל/תרל”א (1869/70) בעיר קארטוז-ברזה (פלך הורדנה. ע”פ בנו, הוא נולד בווילקובסקי), לאביו הרב אהרן יוסף אב”ד ביאלובקה, מחבר ספר “עבודת אהרן” בן הרב אריה מוואלקאווויסק מחבר ספר “פני אריה“. עוד בהיותו נער החל לכתוב חידושי תורה ולהתכתב עם גדולי דורו. בהיותו בן 18 נשא לאשה את מרת שרה טובה בת הרב חיים שור. הרב שלמה נסמך להוראה בגיל 21 מרבי יצחק אלחנן ספקטור, מרבי חיים סולבייצ’יק ומרבים נוספים. הוא כיהן כרב בקהילות טוריק פלך ווילנה, פרוזובה פלך גרודנה (משנת תרנ”ו), ווקשנה פלך קובנה (משנת תרס”ד. שם ניהל ישיבה). בשנת בואו לווקשנה נפטרה אשתו הצדקת, ושנה אח”כ נשא לאשה את מרת שרה הינדה לבית קלבנסקי. בשנת 1914 גורש עם עדתו לרוסיה, ורבים מכתביו נותרו מאחור ונשרפו במלחמה. הקים ישיבה בעיר מינסק, בירת רוסיה הלבנה, ונתמנה לרב בית הכנסת הגדול שם. בשנת 1920 שב לווקשנה והחל לרשום מחדש את חידושיו. בראשית שנות העשרים פרסם מאמר בשם “משמיע שלום” ובו קרא לאיחוד מפלגות למען ארץ ישראל. לאחר ארבע שנים עבר לעיר קיידאן והיה בה אב”ד ומייסד ישיבה, שבראשה עמד הרב שמעון דוביאנסקי הי”ד. בשל סכסוכים ומחלוקות פוליטיות בין מפלגות בקיידאן היו מספר שנים בהם הרב לא קיבל את משכורותו וחי חיי עוני ודוחק. הוא כיהן כנשיא אגודת הרבנים בליטא במשך יותר מעשרים שנה, וחיבר את הספרים “נשמת חיים” (ירושלים, תרס”ה), “השלמת המדות” (קיידאן, תרפ”ה. ספר זה הונהג כספר לימוד בישיבות המוסר של סלובודקה וטלז) ו”יריעות שלמה” (תרצ”ד) על הרמב”ם הלכות עבודה והלכות הקרבנות. מכתבו משנת תרצ”ח לרב אשרי הובא בספר ממעמקים. הרב הי”ד היה בעל זכרון פנומנלי, גאון, מתמיד ובקיא מופלג בש”ס בבלי וירושלמי, צדיק וחסיד שפעל גדולות בהתלהבות לטובת הפרט והכלל.

בהקדמת ספרו יריעות שלמה כתב הרב פיינזילבר:

בימינו אלה שארצנו הקדושה הולכת ונבנית תפרח ותשגשג ועיני כל ישראל נשואות אליה, מפני שרואים ומרגישים כי רק שם ביתם. ויהא רעוא שבנינה של ארצנו הקדושה יהא על יסודי תורתנו הקדושה, כי זאת אנו מבקשים… ואות היא מן השמים כי קרובה ישועתנו לבוא, וכמו שכתוב בונה ירושלים ד’ נדחי ישראל יכנס, ופירש רש”י בברכות (מט) בונה ירושלים, תשועת ישראל היא, דכתיב בונה ירושלים ד’ ואז נדחי ישראל יכנס. וכן אמרו ז”ל בסנהדרין (צח ע”א) שאין לך קץ מגולה מזה, ואנו מצפים ומחכים לראות בביאת גואל צדק ובבנין בית קדשנו. 

חורבנה של קהילת קיידאן החלה ב- 15.8.1941, בסדרת עינויים נוראיים. ביום חמישי, ה’ באלול תש”א  28.8.1941, הושמדו יהודי קיידאן באמצעות מכונות יריה ורימונים על שפת בורות שהפכו לקבר המוני. רק בודדים הצליחו למלט את נפשם.

הרב נהרג בה’ באלול תש”א (1941) עם עדתו. הי”ד. כן נספו בשואה ארבעה מילדיו: חיה (עם בעלה הרב אהרן גאלין הי”ד מו”צ בקיידאן וארבעת ילדים), לאה (עם בעלה הרב אפרים שלמה קראוויצקי הי”ד רב בעיר לוקניק, ושבעת ילדיהם), פרמוט (עם בעלה הרב זלמן פרמוט הי”ד מנהל כולל קובנה, כן נספו שלשת ילדיהם: שמואל, יוסף וטייבה) ומתתיהו (עם בנו יונה). צבי, בנו של הרב שלמה הי”ד, עלה לארץ וכתב דפי עד לזכר קרוביו. 

מקורות: ממעמקים, דור רבניו וסופריו חלק ב עמ’ 39-38, אלה אזכרה חלק ב עמ’ 235-232, אהלי שם עמ’ 67, דפי עד במאגר השמות של “יד ושם”

מספר הצפיות במאמר: 27

מקשה תעשה המנורה – לשאלת הפרדת הדת מהמדינה בישראל / הרב אברהם משה וויטקינד הי”ד

המנורה

מקשה תעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו.

ודרשו חז”ל מנחות כ”ח “באה זהב באה כפתורים גביעים ופרחים, אינה באה זהב, אינה באה כפתורים ופרחים”. ולכאורה יש להבין אם גם באמת שאר מיני מתכות כשרים למנורה, כמו שאמרו חז”ל במנחות, אם כן למה הקפידו כי הכפתורים והפרחים אינה באה אלא בשל זהב. וכי איזה נפקא מינה יש בזה להקב”ה?
והנראה בזה רעיון מושכל, לתכונת המדינה העברית, והוא, כי הנה בימים האחרונים, נהייתה חדשה בקרב עניני הממלכות אשר באירופה, כי הפרידו את ענייני־המדינה מענייני־הדת, לעשותם לשתי רשויות שונות שאינן נכנסים זה לתוך תחומו של זה, ותחת אשר לפנים משלה הכנסיה הדתית ברומא מקום מושב האפיפיור שלהם על ממלכות ועל מדינות, וכל ענייני המדינות היו נחתכין כמה פעמים על פי ההוראה של הממשלה הדתית ברומא, אשר נתנה את חתיתה בארץ החיים על שרים ומלכים מרחוק. הנה עתה הפרידו בין שני הדברים האלה, באמרם, “השמים שמים לד’ והארץ נתן לבני אדם” ענייני־המדינה לחוד וענייני הדת לחוד! להמדינה יש ענין לעסוק על פי הצרכים החברתיים הכלליים, הכלכליים והמדיניים של העם, ולהדת יש עסק עם ענייני הרוח המוסר, והמדות על-פי דרכה היא, ושני הדברים אינם מחוברים כלל זה עם זה בטבע ולמה להם לבני אדם לכורכם יחד בעל־כרחם?!

והנה גם בינינו בני ישראל, קמו תרבות אנשים, החפצים גם הם לעשות כמתכונת הגוים הזרים, ובטרם עוד נבנתה כלל ארץ ישראל, בטרם נוצרה עוד איזה מדינה עברית, וכבר הם קוראים וצועקים כל היום, הפרידו את הדת מענייני המדינה. ארץ ישראל, הם אומרים, צריכה להבנות על יסודות עממיים כלליים, מבלי לערב את ענייני הדת עמהם. אולם לו חכמה השכילו, “כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה” ובה בשעה שאצלם, אצל הגוים, המנורה והמאור נפרדים לגמרי זה מזה, ענייני המדינה וחרושת המעשה נפרדים מענייני הרוח והמוסר, הנה אצל בני ישראל, המנורה והמאור אחת הם, כרוכים זה בזה, כשלהבת בפתילה ואין להפרידם בשום אופן זה מזה.

המנורה העברית חיה היא, כל גביע וכפתור שבה, הוא חלק מהאור שבתוכה. הכלים והאורות, הטכניקה הגדולה והנפלאה וההשפעה הרוחנית הטהורה יתאחדו לאחדים במנורה העברית. גם הכלים, השונים, כגביעים כפתורים ופרחים, המסמלים את תעודות הטכניקה, האמנות, והיחוסים המדיניים אשר בין עם לעם, גם הם ינקו את כחותיהם מהאורות וגם הכלים, ישמשו תעודה רוחנית נשגבה, לא מעט, מעצם האורות!..

אצל בצלאל כתיב (שמות ל,א) ואמלא אותו רוח א’ בחכמה וכו’ ובעל מלאכה, שגם המלאכה הטכנית נעשית ברוח א’, וזהו איפוא אשר ירמזו הגביעים והכפתורים שבמנורה, לאמר לך כי לא רק אורות רוחניים בלבד נושאת המנורה בקרבה, כי אם גם ענייני המדינות, לכלם ישגה אפשרות של התפתחות רחבה אשר תעבור עוד את התפתחות הטכניקה הכללית ותתעלה עליה לאין ערוך. אולם במה דברים אמורים, לכפתורים ופרחים ממנה יהיו, שכחות הבניין הטכניים וענייני המדינות של העם לא יתפרדו מכוחות הרוח, מעצם האור. כי אז אך אז ישעבד לו את כל כחות הטבע כלה, ליצור כלים חדשים ויצירות חדשות המיוחדים ביפים ובתכונתם שבעתיים מכל חמודות הגוים האירופאיים הנאורים.

והנה הזהב הוא אמנם מתכת דוממה ככל מיני המתכות, אולם המתכת המיוחדה הזאת מדברת אלינו הרבה, כי בהיותה בטבעה נתכת כמה פעמים בתוך הכור, היא פולטת תמיד את הסיגים והפסולת מתוכה ומשארת לעצמה את הנקי ואת המזוקק, ולא עוד אלא שהיא מקבלת טהרה תמיד בזיקוק אחר זיקוק, עד אשר תצא טהורה ונקיה לגמרי מכל שמץ ודופי, שמבחינה זו, אפשרות ההיתוך והצירוף הבלתי פוסק, היא משמשת דוגמא לאדם, עד כמה עליו להתרכך, לפלוט את הפסולת שבקרבו, עד כמה עליו לקבל את ה”היתוך״ שמביאים עליו, לזקקו ולצרפו. ואם שהדבר גורם לו הרבה יסורים הנה עליו להיות כזהב הזה, שהיתוכו בתוך הכור כפעם בפעם אינו נשאר בלי תועלת ובכל פעם ופעם מזדכך החמר יותר לתעודתו, הפסולת נפלטת והסולת נשארת. וככה אם מביאים היתוך על האדם והתפרדו כל עצמותיו או היתוך־עממי שלם כשבא לעולם וכל העם בא איפוא בסוד ההיתוך בצאתו גולה ונדכא, ויסורים רבים באים עליו למען להעריכו מחדש ולבנותו בתכניות־בנין חדשות, כי אז עליו לראות כי ההיתוך הקשה הזה ימלא את תפקידו לצירוף ולזיקוק, כי יפליט את הפסולת, כי יזדכך מן הדופי, ו לא יהיה “היתוכו” לבטלה, חם ושלום, כי אם לא כן ההיתוך למה הוא בא? והנביא (ירמיה ו) מתאונן על בני דורו “נהר מפוח מאש – לשוא צרף צרוף ורעים לא נתקו”, הנה יש בזה שני חסרונות. ראשונה שההיתוך עצמו קשה הוא מאוד אצלם, כי הם קשי-ההתכה, כי עד שהגיעו לכלל התכה, הנהר המפוח. ושנית, כי גם ההיתוך שמביאים כבר עליו, אינו פועל את פעולתו בהסרת-הסיגים, אלא שיש עוד כי מוסיפים לעכור עוד את החומר שהוא בא אל תוך הכור!..

וכחזון הזה אנו רואים גם בדורנו אנו, שכמה שמתיכים אותו בכור הצרות והפורעניות שהתרגשו לעולם, אינו חפץ בשום אופן לעזוב את דרכו הרעה, ולנער מעליו את הסיגים העכורים שדבקו בו. הנה מספרים, על איזה מלך ידוע שהתאמץ לבער אחרי נביאי השקר שבארצו. ויהי היום, וישמע כי נשאר איזה איש אחד המתאמר לנביא בעיני העם המרבה הבלים, ויקח את חרבו מתחת למדיו ויבא אל עיר הנביא, ובבואו, הציע לפניו להגיד לו, בנבואה קצו ומדת ימיו מה הוא. והנביא הזה שפיקח היה בקש ממנו חצי־שעה לישוב הדעת, אחר כך אמר אליו, “להודיעך בדיוק את יום מותך קשה”, אולם, בנבואה הראו לי כי כשני חדשים לאחר מותי אני תמות גם אתה!.. המלך בשמעו את הדברים האלה, לא הוציא עוד את חרבו מתעדה, ולא המית עוד את הנביא… הדבר פשוט, ידע אמנם המלך שאין להאמין בדברי הנביאים הללו, ואין ממש ב דבריהם, אולם מכיון שתלה את חייו בחייו של הנביא, הרי יש לחוש לספיקא, ולספק ספיקא, ועל כן שב לביתו כלעומת שבא מבלי נגוע בו לרעה. הדור הזה החכם בעיניו, כמה פעמים שמתיכים אותו, הנה גם ספק לא יעלה על לבו, אולי מתעלל ד’ בו, בעד מעשיו הפרועים, הוי “על מה תוכו עוד תוסיפו סרה”…

והוא שאמרו ז”ל כי בזמן שהיא באה זהב, היא באה גביעים וכפתורים, כי בזמן שהאומה ממלא תפקידה, בזה שהיתוכה הבלתי פוסקת לדורות, מביאות אתן צרוף אחרי צרוף, והנסיונות הקשים הבאים עליה מזקקים איפוא את העם לפלוט את הפסולת שבקרבו, כי אז היא באה “גביעים וכפתורים”, שהם בחינת הכלים של האורות, גם הטכניקה המדעית, גם המדינה לענייניה, הכל מתפתח והולך לשם ולתפארת. כל פרח כפתור שבו נעשים מכוון לתעלומות. כחות שונים של אור ומאיר הפורים ומפרים את כל היצירה, וראו כל עמי הארץ כי שם ד’ נקרא עליו. אולם בזמן שאינה באה זהב, שאינה באה בסוד ההיתוך והצירוף הנכון, אם כך כל הגביעים והכפתורים למה הם באים? המנורה צריכה להיות “באהל מועד” והיא על פי מה שאמרו ז”ל (זבחים ס”א) דלחם הפנים אינו נפסל במסעות דכתיב ונסע אהל מועד, אף על פי שנסע אהל מועד הוא. ולפיכך בכל העתים ובכל התקופות יש להקים את תעודת “אהל מועד” בישראל, ואתו עמו גם את תעודת “המנורה” חוקת עולם לדורותיכם, שבכל הדורות היותר מאוחרים, יהיו תמיד הנרות העממיים הישראליים נרות התורה והאורה – ערוכים יחדיו לפני ה’!

אברהם משה וויטקינד

אבד”ק ב אלטרומאנץ – ליטא

(ילקוט הדרוש ב, סימן יז, מאת  הרב אברהם משה וויטקינד הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 34

והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם / הרב דוד אייזיקוביץ הי”ד

אבות ובנים

דרוש לברית מילה

כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. מברכה זו שאנו מברכים כעת את הרך הנימול, אני רוצה לבאר לאבי הילד כוונת הברכה בקצרה.

אנו רואים שהבעל שמחה, אבי הרך הנימול היה מדקדק מאד לבחור דווקא לאיש מהיר במלאכתו, מוהל מפורסם בעל שם היותר טוב בעירנו אשר בלי שום ספק יעלה ההבאה בברית הכריתה בלי שום סכנה. כן אנו מברכים לכם, כשם שנכנס לברית, ולקחתם בעד זה מוהל היותר מומחה לדבר זה, כן יכנס לתורה, כאשר יבוא הילד לעת אשר צריך לחנוך אותו, או צריכים אתם גם כן לזהירות יתירה, וההורים צריכים לדקדק מאד מאד לבחור למלמד היותר מועיל שיהיה יהודי כשר שיחנך אותו על פי דרכי התורה והמצות. כי ההורים אשר יתנו את בניהם לאיש קל, איך יוכל לחנך את הילדים על פי דרכי התורה והיראה? ומלמד כזה בוודאי סכנה צפויה לבנים, כי יטה אותם מדרך הטוב ויקדיח תבשילם.

ולחופה, גם לחופה דורשת זהירות יתירה ודקדוק עצום לבדוק עם מי הוא מזוג. את מי ישתף אליו לבלות ביחד ימיו ושנותיו לבנות בית ישראל.

וכן למעשים טובים, כשיבוא האדם לעת אשר לו לעשות צדקה ומעשים טובים, צריך גם כן להיזהר מאד שלא יכשל באנשים שאינם מהוגנים, וצריך חקירה ודרישה שהצדקה תהיה במקומה הנכון, וגם לחקור על כל מעשיו, אף על הטובים שבהם, אם יעשה לשם שמים.

והנה הקב”ה הבטיח לנו, הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ד’ הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם (מלאכי ג’). וראיתי בספר אחד דמלפנים היה האב דואג לבנו שיהיה מופלג בתורה, שיהיה לו עולם הבא. וכאשר היו אומרים מדוע לא תדאג לבניך שיהיה לו פרנסה, בזה היה עונה פרנסה בזה העולם הוא ביד ה’, ואם יזכה ייתן לו ה’ יתברך ומאן דיהיב חיי יהיב מזונא. והבן היה דואג לעת זקנת אביו ואמו שיהיה להם הצטרכותם בענייני הזמן בהרווחה ובכבוד ולא לשלוח את אביו ואמו לבית מושב זקנים, אף שבניהם הם עשירים וגבירים.

והיום נתחלפו הדברים האב דואג ומשתדל שיהיה לבנו פרנסה בימי חייו, ורואה שיהיה דוקטור ועורך דין ולא ידאג כלל שיהיה מופלג בתורה ושומר מצות שיהיה לו עולם הבא. והבן דואג לאביו רק שיהיה לו עולם הבא ולא עולם הזה, כי בזמן שהוא חי לא יראה כלל שתהיה לו הצטרכתו לעת זקנתו, רק כאשר ימות ידאג בעדו ואומר קדיש, ישמור את היאהרצייט והזכרת נשמות שיהיה לו עולם הבא. ואולם אליהו הנביא יבוא והשיב לב אבות שדואגים על בניהם שתהיה להם פרנסה, זה יהיה על בניהם, שידאגו כן לאביהם. ולב בנים, שדואגים עתה לאביהם בשביל עולם הבא, זה יהיה על אבותם וכמו שהיה לפנים אמן.

(מגדל דוד)


הרב דוד אריה ב”ר שמואל אייזיקוביץ, נולד בשנת 1895 בסוולוש צ’כוסלובקיה. הוא למד אצל הרב משה גרינוואלד בעל ערוגת הבושם בישיבת חוסט ואצל הרב עקיבא סופר בישיבת פרסבורג. היה חתן הרב שמעון משה הרטשטיין בחוסט והיה יושב ראש קהל עדת ישורון בחוסט ויושב ראש החברה קדישא שם. בשנת תרצ”ד (1934) הוא הוציא לאור בתרצ”ו (1936) את ספרו “מגדל דוד” על מנת למשוך את לב הציבור הרחב לאביהם שבשמים. הספר כולל דברי אגדה, דרשות ומאמרים לזמנים שונים במעגל החיים ובמעגל השנה.

הרב נספה באושוויץ בקיץ תש”ד (1944).

ראה חכמי הונגריה עמ’ 486, החתם סופר ותלמידיו עמ’ תרל”ו.

מספר הצפיות במאמר: 55

למי ראוי לקרוא “מורנו” / הרב מנחם מנדיל קירשנבוים הי”ד

תמונת הרב מנחם מנדל קירשנבוים הי"ד

ב”ה יום ה’ לסדר מה תצעק אלי תרפ”ט פפא”מ תע”א.

לחכם אחד. ששימש בכתר הרבנות בתור רב אבד”ק קודם שבא הנה וצועק על העולם שאינו נקרא לעליית ספר תורה בשם מורנו, ודורש ממני להודיעהו חוות דעת על פי דת תורתנו הקדושה.

תשובה.

הנה במסכת פסחים (פ”ו:) ר”ח בריה דרב נתן איקלע לבי רב נחמן. אמרו ליה מה שמך, אמר להו רב הונא כו’, אמרו ליה מאי טעמא קרית לך רב הונא, אמר להו בעל השם אני. ובר”ח ובמהרש”א שם שסמכוהו וקראו לו רב הונא. ועיין רשב”ם (בבא בתרא נ”ב.) כמו שקורין לרבי בארץ ישראל קרו ליה נמי בבבל רב. ועיין בערוך ערך אביי ומקצתהון בשם רב כגון רב הונא כו’, כי רבי מחכמי ארץ ישראל דאמרינן (סנהדרין י”ג:) דסמכין ליה בשמא וקרו ליה רבי ויהבו ליה רשותא לדון דיני קנסות, ועיין שם במהרש”א דרבי ביו”ד נסמך ובלא י’ אינו נסמך, דאין קורין רב אלא בבבל, ובארץ ישראל דיש סמיכות קורין רבי. ועייין רש”י מנחות (ק”ט:) אסר רבי יהושע בן פרחיה בתחלה כל האומר עלה לה אני כופתו ונותנו לפני הארי. עתה כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין. ועיין ש ברש”י ותוספות בתחלה הייתי שונא את הרבנות, וכן הוא בירושלמי (פסחים פ”ו ה”א) אמר רבי יושיע בן קבסיו כל ימי הייתי בורח מן השררה, עכשיו שנכנסתי, כל מי שבא ומוציאני בקומקום הזה אני יורד לו, מה הקומקום הזה כווה ומפציעו מפחם בו כך אני יורד לו. ועיין שם בציון ירושלים, ועיין בתשובות זקן אהרן סימן צ”ז דאפילו חכמים הבורחים מן השררה, מצטערים כשיקח מהן מה שכבר ניתן להם, ומאן דלביש מדא ילבש מדא. ועיין בדברי אמת להג”מ ר”י בכר דוד דרוש ג’, ואמרינן (ברכות כ”ח.) נעבריה, גמירי דמעלין בקודש ואין מורידין, ועיין בחידושי מהר”ץ חיות ח”א סימן א’ דהך (מנחות שם) לא נאמר לדינא רק מה שהכירו בנסיון מתהלוכות בני אדם, מה שאין כן הך דברכות (שם) הוא משום מעלין בקודש ולא מורידין, ומוכח כמו שכתב במו”ק סימן נ”ג דכאן הוי חזקה בפעם אחת ואין צריך ג’ שנים, דמכל מקום הוי הורדה ממעלתו… ועיין בתשובת מהרש”ם ח”ב סימן נ”ה שהרב הנשר התנגד להמו”ץ בקהלתו שהיה מקודם אבד”ק מאנשעסטער, לקרותו בשם מורה מורנו. והשיב דאין מורידין אותו מגדולתו, אחרי כי הרב המו”ץ מוחזק בכשרות וירא שמים והוחזק בחלוקת הכבוד בשם מורה מורנו בהיותו רב בעיר מאנשעסטער, חלילה לשום אדם להוריד כבודו, ומעלין בקודש להוסיף הוד והדר לאיש אשר יעטה במעיל התורה והיראה ואין לנגוע גם באפס קצהו, הס כי לא להזכיר. לפי זה גם לכבודו לא יגרע חלקו.

וראיתי בתשובת פקודת אלעזר לעוו יורה דעה סימן ס”ט בענין תואר מורנו לד”ר וגם לרבני סעמינאר, וכלא נחשבו, והוא שטות, דלא בא התואר רק לבעלי היראה. עיין שם…

והנה בזמן הזה נכון מה שכתב בהקדמה לסדר הדורות, בדור העני בעוונותינו הרבים בדעת, אם יודע אותיות לחבר, הוא הראוי לסמכו בחבר. והמורה שהאיסור בטל בששים, נחשב לחכם בישישים ולחכם חרשים ומנבוני לחשים. ועיין בפרי מגדים בהקדמתו לספרו נוטריקון, כתב בפולין אומרים כל שיש לו עשר אלף זהובים סך רב במדינת פולין, ראוי ליתן לו שם טוב בשם מורנו הרב. לדעתי לא דבר ריק הוא, כי הן עשר אלף זהובים סך רב במדינת פולין יוכל להחזיק בית המדרש וספרים, נמצא מאלף נעשה אלוף, יש אלופים בישראל כו’…

וראיתי בתשובות חתם סופר חושן משפט סימן קס”ג דסמיכת מורנו וחבר הוא דבר שאין לו שורש בש”ס, רק מנהג בני אשכנז. ונתקלקלו הדורות, אדם קונה החבר באגורת כסף אחת. ועיין במנחת יעקב בשו”ת סימן  א’ ובספר דברים אחרים אות קצ”ב מהגאון אב בית דין לובלין על דבר אם מותר לקרות לתורת בשם הרב למי שאין לו ידיעה בתורה, שעל ידי זה יש קצת מכשול…. ומצד חשש תקלה, אין חשש, לפי שהכל יודעין שתלוי ברצון וביד הש”ץ, והכל יודעין שאין בידו לסמוך, וגם המוסמך בהוראה אין לו רשות להורות בלא רשות הרב דמתא. ובפולניא קורין למי שהוא או שהיה אב בית דין בקהלה בשם מורה מורנו, ולמי שיש לו התרה ומי שהוא דיין נקרא כשאר בני אדם.

ועל כל פנים לפי מה שכתבתי לעיל בשם תשובות מהרש”ם אראה שיקראוהו בשם מורנו, ובתנאי שיתנהג כדת וכהלכה, כמו שדברנו פנים אל פנים. ועיין בקונטרס מהסמ”ע בענין המאכלות, דשום אדם לא יקבע עצמו לשתות בבתי משתאותי’. והקובע עצמו לשתות שם, הוא בכלל הריקים והפוחזים, ולא יקרא בשם רב וחבר, ולא יהיה לו שום מינוי בקהלה. והביאו גם כן בנוהג כצאן יוסף הלכות דרך ארץ אות א’, וכתב דאף דמדינא מותר, מכל מקום קדש עצמך במותר לך.

ויהיה שלום על ישראל. והנני בזה ידידו הדושה”ט,

מנחם מענדיל קירשבוים

(ציון למנחם, סימן טז)


הרב מנחם מנדיל ב”ר שמואל קירשנבוים, נולד בי’ באייר תרנ”ה (1895) בקרקא. כבר בילדותו התבלט בכשרונותיו הגדולים, היה מהיר תפיסה ומעמיק בכל עניין, זכרונו היה יוצא מן הכלל, והוא נהג ללמוד בהתמדה רבה. רבותיו היו הרב מרדכי בוימן, והרב פנחס אליהו דמביצר שהיה דיין בקרקא. כשלמד בבית המדרש של חסידי צאנז, היה נותן שיעורים הלכתיים ומפולפלים ועורך דיונים תורניים. הוא רכש ידיעות מקיפות ויסודיות בכל מקצועות התורה, והוא נודע בכל העיר ברעיונותיו העמוקים בתורה ובמחשבה.

בעודו צעיר החל להתכתב עם גדולי דורו, לכתוב הערות לספריהם ולפרסם חידושי תורה בקבצים רבניים. בהיותו בן שבע עשרה נפטר הרב יהודה הוכמן, אחד משני עורכי כתב העת  החדש “המפלפל” (שהפסיק לצאת לאור בעקבות מות עורכו), ור’ מנחם מנדיל הספידו בקהל רב.

בימי מלחמת העולם הראשונה נדד עם משפחתו מערבה, ושב בתום המלחמה. בשנת תרע”ט (1919) התחתן, וחותנו, ר’ משה ליכט, דאג לכל מחסורו כדי שיוכל להמשיך ולהתמיד בלימודו.

בתחילה היה רב העיירה סקאלה הסמוכה לקרקא, והתחבב מאוד על תושביה, בהיותו גדול בתורה ונעים הליכות. שם למד בעצמו את מלאכת השחיטה והניקור, וראה בידיעת דינים אלו עניין חשוב לכל רב ואב”ד.

בהיותו בן שלושים ושתים, בשנת תרפ”ז (1927), עבר לשמש כדיין בקהילה הכללית פרנקפורט ד’מיין. הוא היה נואם מוכשר, ופסק לכל קהילתו בכל תחומי ההלכה. עם עליית הנאצים לשלטון הוא נדרש גם מאנשים ממקומות אחרים למתן הכרעה הלכתית בשאלות של הנובעות מבעיות הזמן.

בשנת תרצ”ד (1934) ביקר את הוריו בפולין ובה בדברים עם גאוני פולין, בשאלת גזירת השחיטה. בשנת תרצ”ו (1936) גרשו הנאצים את רב העיר, הרב הופמן, והרב קירשנבוים מילא את מקומו כרב ואב”ד בקהילה, וכן הוכר כפוסק לקהילות נוספות בגרמניה, ובהם מאנהיים, קארלסרוה ומגנצא.

בשנת תרצ”ו ביקר בארץ ישראל ודן עם גדולי הרבנים שם בעניינים הלכתיים שונים,  

במשך שנים, בעודו עוסק בענייני ההוראה, הוא עמד במשא ומתן תורני ובחילופי שו”ת עם רבנים נודעים, והמשיך לפרסם את חידושיו בכתבי העת. אוסף השאלות והתשובות שלו, נערך לדפוס והופיע כחלק הראשון של ספרו “מנחם משיב” (לובלין, תרצ”ה). הספר נתקבל בברכה בקרב הלומדים, וממנה ניתן לעמוד על היקף הבקיאות ועומק עיונו של המחבר. החלק השני נמסר לדפוס בפרנקפורט בשנת תרצ”ח (1938), אך בשל סגירת כל בתי הדפוס היהודיים לאחר “ליל הבדולח” (11.1938) לא נגמרה הדפסתו והוא יצא בלי כריכה קשה ובלי הדף האחרון.

הנאצים החלו לעצור אלפי יהודי ולשלוח אותם למחנות ריכוז. רבים נרצחו ונשרפו, ואפרם נשלח למשפחותיהם. בעקבות כך, הרב קירשנבוים הוציא לאור בקרקא קונטרס בן ארבע עמודים, בשם “תקנות איך להתנהג כעת באפר הנשרפים בעו”ה” ובו הנחיות הלכתיות מבוססות בענייני השעה.

בקיץ תרצ”ט (1939) עברו הרב ומשפחתו לבריסל, וייסד שם “בית ועד” להתכנסות שבועות ללימודים תורניים. הוא וויתר על רישיון עליה שהיה ברשותו ומסרו לאחר מכיוון שרצה להמשיך ולשמור על קשר עם קהילתו בפרנקפורט.

באביב ת”ש (1940) כבשו הגרמנים את בלגיה, ניסה הרב יחד עם עוד יהודים רבים, לברוח לגבול הצרפתי אך הצבא הגרמני התקדם במהירות ומנע את בריחתם. הנאצים ירו ברב והוא נפצע קשה בראשו, ולא קיבל טיפול רפואי.  הרב שב לבריסל והחלים. הצרות על יהודי בלגיה הלכו ותכפו, והרב שהיה מעורב בצורכי הציבור נדרש לשאלות הלכתיות סבוכות של אותם הזמנים. לקראת שנת תש”ב הרב ערך והדפיס לוח זמני הדלקת נרות שבת וזמני צאת השבת, לטובת יהודי בריסל שהיו במצור ולא יכלו לדעת מהם זמנים אלו.

בראשית קיץ תש”ב (1942) החלו לשלוח את יהודי בלגיה למחנות ההשמדה, במסווה של גירוש לעבודה. הרב נתפס ע”י אנשי גיסטפו בשבת תשובה תש”ג, כשיצא מביתו לבית הכנסת, בלא שנסע עליו את “תעודת השחרור” מעבודה. הוא גורש למחנה מאלין, ומשם גורש לאושוויץ, שם הומת על קידוש השם בהיותו בן ארבעים ושבע. הרבנית, נאסרה וגורשה לאושויץ כמה ימים אחריו.  הי”ד.

(על פי תולדותיו שהובאו בפתיחת ציון למנחם ובאלה אזכרה)

מספר הצפיות במאמר: 45

1 2 3