"כל אלה שבטי בני ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם". יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר "ויברך אותם" כולם במשמע – ומה תלמוד לומר ברך אתם לפי שנתן ליהודה גבורת ארי וכו' יכול שלא כללן כולם בכל הברכות, תלמוד לומר "ברך אותם" (רש"י ז"ל בפרשת ויחי).
הכל מודים
רבותי, מספרים על רב אחד, שישב על כסא הרבנות בעיר מלאה תלמידי חכמים, אבל נמצאו ביניהם גם כאלה שלמדו על מנת לקנתר. ובכל פעם, כשעלה הרב על הבימה לדרוש בהלכה כנהוג, עמדו הקנתרנין ועשו אוזנם כאפכסת, הקשיבו קשב רב לכל מילה שיצאה מפי הרב, לא חס ושלום כדי לקבל את האמת מפיו, אלא כדי לתופשו על כל דבור ודבור. וכאשר פתח הרב באיזה פסק הלכה של הרמב"ם, בטרם הספיק לברר את דבריו, קפץ אחד מן מרי פלוגתא שלו וקרא בקול: "כבר יש על זה השגת הראב"ד"… אבל הרב דנן נתן פעם לבעליו חציו "מנה אחת אפים", שעל ידה השתיק אותם לנצח: הוא עלה על הבמה ופתח: הרמב"ם ז"ל פוסק בהלכות דעות, שהקב"ה הוא אחד יחיד ומיוחד, ועל הלכה זו אין שום "השגת הראב"ד"… כל קהל השומעים ידע למה מתכוון הרב והקנתרנין כבשו פניהם בקרקע…
כלפי מה הדברים אמורים? כלפי פרשת "ויחי". כל מפרשי התורה עומדים ביחוד בפרשתנו על אחדות ישראל. כי כל אחד מאתנו מתבונן ומרגיש, שיעקב אבינו שאף חזה בכח עצם קדושתו. אבל חוץ מזה חבה יתירה נודעת לדרישת האחדות – שאין עליה שום "השגה" מצד מי שהוא.
הכל מודים, אפילו הקנתרנין שבתוכנו שהאחדות נחוצה לאומתנו כאוויר לנשימה. ולא לחנם הבאתי את המשל הנ"ל, אלא כדי להאיר ב"אלף", אל המאמר הידוע, השגור כעת בפי כל יודע ספר, היינו: "קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא". הכל משתמשים כיום מאמר הזה, המובא בזוהר הקדוש.
ובוודאי לתועלת ידועה ורצויה. אבל קודם כל עלינו להבין את כוונת המאמר הזה לאמתו. רצוני לומר: כמו שהכל מודים שהקב"ה אחד יחיד ומיוחד ואין על זה "השגת הראב"ד", וכמו שאנו יודעים שיש לנו רק "תורה אחת ומשפט אחד", "וזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו" (י"ג עיקרים), כך עלינו גם להודות שעם ישראל הוא עם אחד בתכלית האחדות בלי שום "השגות" של מחשבות פירוד והרס. ואז רק אז מתקיימים דברי הזהר: "אורייתא וקוב"ה וישראל חד"…
אושרו של יעקב
אכן מה מאושר היה יעקב אבינו בשנותיו האחרונות. על אבינו זה אפשר להחליט את הפתגם הידוע: "אשרי המלך שבזקנותו הצליח". עוד כשהיה בן מאה ושלשים שנה אמר לפרעה: "מעט ורעים היו ימי שני חיי" (בראשית מז) ועכשיו מספרת לנו התורה: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. ויהיו ימי יעקב שני חייו", ופירש האלשיך שעכשיו ראה את עצמו בטובה! עד שבא למצרים קרא על עצמו" "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רגז" (איוב ג). ומשבא למצרים אומרים רז"ל עליו: "למה פרשה זו סתומה?" – שסתם הקב"ה ממנו כל צרות שבעולם (בראשית רבה צ"ו).
ואם נחקור על סבת האושר הזה, שיעקב אבינו עליו השלום הרגיש את עצמו במצב כל כך מרומם בשנותיו האחרונות, אף על פי שהיה על אדמת נכר, ואל חפץ להקבר שם אפילו לפי שעה, כמו שאמר ליוסף: "אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתי בקבורתם", שפירשו המפרשים, שבקשת יעקב הייתה, שאפילו לפי שעה לא יקברוהו במצרים, רק תיכף כשישכב עם אבותיו – זוהי הגוויעה – ישאוהו ממצרים לארץ ישראל. ובכם אם נחקור על הגורם האמתי לעלית מדרגתו של יעקב אבינו ולהתרוממותו הנשגבה עד שאמר ליוסף: "ברכת אביך גברו על ברכות הורי עד תאות גבעות עולם" ועד שהריק שפע ברכות נאדרות בכוח חזיון עד סוף כל הדורות. אם נחקור על כל זה נמצא, שכל אותו האושר הרוחני של יעקב בא מכוח אחדות השבטים מצד אחד ומכוח מה שלא נמצא פסול בהם מצד שני.
ואם תרצו רבותי, הרי האחדות המוחלטת והעדר שמץ הפסול מטבע אחד. כי במקום שיש פסול אי אפשר שתשרור האחדות הגמורה. ולא לחנם התפאר יעקב אבינו באמרו: "ברכות אביך גברו על ברכות הורי". הוא ידע והרגיש את גבורת ברכותיו, שהן עולות למעלה הרבה מברכות אברהם ויצחק. הרי אברהם לא יכול אסוף את כל בניו כדי לעשותם אחדות אחת, כמו שאמר יעקב "האספו ואגידה לכם". אדרבה: אברהם היה מוכרח עוד בחייו להרחיק את הנפרדים. ומה מעציב היה הדבר בשבילו, אדם שאיחה את כל העולם – כמו שדרשו עליו רז"ל: "אחות לנו קטנה" (שיר השירים ח) "זה אברהם שאיחה את כל העולם" (בראשית רבה ל:ט) – לא יכול לאחות את בניו, אלא עוד לפני מותו הרחיקם זה מזה, כמו שכתוב בתורה: "ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם" (בראשית כה), וכל כך למה? מפני שידע אברהם אבינו שיצחק וישמעאל ויתר בני קטורה לא יתלכדו ויתאחדו באחווה: "מה לתבן את הבר". ומה לסולת עם הפסולת…
והמצב הזה עצמו היה אצל יצחק. הוא לא היה יכול לקרוא את יעקב ואת עשו ולכלכל אותם יחד. הרי תהום עמוקה חצצה בין שני הבנים הללו. לא תהום חומרית אלא נפשית, מדתית ומוסרית.
ואולם יעקב היה המאושר שבאבות בנידון זה. הוא ראה לא רק את בניו, אלא גם את בני בניו – ולפי דברי המדרש כבר ראה יעקב שלש מאות אלף מיוצאי חלציו – שכל הקרעים הארעיים שבהם, שבאו מפאת "חטאת נעורים", התאחו. ואהבה ואחווה שררה ביניהם. הוא נוכח לדעת שאפשר לעשותם אגודה אחת וחטיבה מיוחדה מפני שאין פסולת ביניהם. כולם אהובים, כולם ברורים. ולפיכך החליט בוודאות גמורה, שברכותיו גברו על ברכות הוריו.
ולא לחנם מספרים לנו חז"ל שבקש יעקב לגלות את הקץ לבניו, ונסתלקה הימנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש פסול במטתי? פתחו כולם ואמרו: "שמע ישראל, אבינו, ד' אלקינו ד' אחד", כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד, שהננו כולם שלמים בהרכה אחת, ידע יעקב, שאין שום דבר יסודי מבדיל וחוצץ בין אחדותם הגמורה. ואז נגש לברכם מתוך התרוממות הנפש ושפע נבואה.
חטא שנהפך לזכות
ובהנחה יסודית זו נבין את הדבר הקשה שבפרשתנו, מדוע דווקא בשעה זו, שהיה יעקב שופע ברכות כמעיין המתגבר, הבליט גם את חסרונות בניו ובני בניו. אי אמרו חכמינו ז"ל על "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר: מי אלה"?, "מי אלה שאינם ראויים לברכה"! ובאופן גלוי מצינו תוכחה לראובן, שמעון ולוי.
אבל הייתה ליעקב אבינו כוונה לא רק לקנתר את השבטים הללו ולהבליט את חסרונותיהם, אלא אדרבה, להסביר לכל השבטים, ולדורות לכל עם ישראל כולו, שאף על פי שיש ביניהם חסרונות ואין כולם עומדים על הגובה השווה, אם כל זה לא יהיו החסרונות הללו לפוקה ולמכשול מהתאחד אתם, כי יש פסול הפוסל לגמרי את האיחוד, ויש חטא או חסרון, שאם אומנם איננו נעים ביותר, עם כל זה איננו מעכב ומפריע בעד האגוד והאחוד.
ולפיכך דווקא בשעה זו שבא יעקב לברך את בניו ולאחד אותם איחוד נצחי, קנתר והוכיח את הראויים לזה להראות, שאם אומנם "ידעתי בני ידעתי" את כל חסרונותיכם, עם כל זה "ויברך אותם" כולם, ובאופן כולל באופן התאחדותי. ואדרבה, באופן זה גם דברי הקנתור והתוכחה מכילים ברכות בקרבם, בפנימיותם. כי אם אומנם ראובן חטא באופן פרטי בחללו יצועי אביו, הנה לגבי כלל השבטים כולו, לא רק שלא חטא, אלא שעשה דבר שעל ידו נתעלה. וכמו כן שמעון ולוי, אף על פי שבפני עצמם לא היו מידותיהם טובות, הנה לגבי התאחדותם על כלל ישראל, הפיקו כל ישראל תועלת מהם, כמו שאבאר בעזרת ה' יתברך.
ויפה החליטו חכמינו ז"ל: "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה" (שבת נ'). ועל שמעון ולוי אמר יעקב בעצמו: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". כלומר שכל ישראל יפיקו מהם תועלת. ובאופן זה קלקולם הוא תקונם. אמור מעתה, חטא לחוד ופסוק מעיקרו לחוד. החטא הוא מעוות שיוכל לתקון ודווקא באחדות ישראל לא רק שיתוקן, אלא ייהפך לזכות, כעין מה שאמרו ז"ל: "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות". אבל "כל הפסול פוסל ואנו מדבר בשבחו לעולם". ברם בזרעו של יעקב לא היה שום "פסול". ובשעה שקראו בניו את "שמע", אמר הוא: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". הוא כבר ידע שבני ישראל יעמדו בהכרתם זו עד סוף כל הדורות – "לעולם ועד".
יברך את הנערים
ודווקא מתוך הכרה עמוקה שכל בניו הם שבטי י-ה, זרע קודש מצבתם לעולם ועד, נפה אותם בשעת הברכות בי"ג נפה.
עוד בטרם ניגש את הברכה הגדולה, שהייתה באספת כל בניו, תהה על קנקנו של יוסף ובניו. הרי יוסף נשבה לבין הנכרים ועוד, שהיה מלך, ובניו הרי נולדו כאן במצרים על אדמה טמאה. וכמובן שאפשר לחשוש ואפשר לפקפק… אבל יוסף נמצא זך כבדולח. הוא הפתיע את יעקב עצמו בצדקתו…
והפתעה זו אנו מוצאים בכל פעם שיעקב מדבר עם יוסף, בכבוד הגדול שהוא חולק לו ובייחוד בברכותיו: "ויברך את יוסף, ויאמר האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק, האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה. המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים".
וכבר דקדקו כל המפרשים, שהכתוב מתחיל: "ויברך את אוסף", ומסיים: "יברכך את הנערים"? והיכן היא הברכה בשביל יוסף עצמו?
אכן כאן היא הברכה הכי גדולה וחשבוה בשביל יוסףץ רז"ל אומרים: "מעודי" בגימטריא ק"ל, "הזה" בגימטריא י"ז, שביחד עם מספר שנותיו של יעקב: קמ"ז.
ואמנם לא לחנם חלק יעקב את שנותיו לשני חלקים: ק"ל שנה בפני עצמו, בגימטריא "מעודי", וי"ז שנה בפני עצמן, בגימטרייה "הזה". הרי אותן ק"ל שנים, אמר עליהן יעקב שהן "מעט ורעים", ועל אלו הי"ז האחרונות כתוב: "ויחי יעקב שבע עשרה שנה ויהיו ימי יעקב שני חייו", כמו שכבר דברנו לעיל.
אבל איכא למימר גם לאידך גיסא: אותן ק"ל שנה היה יעקב מתפרנס משל הקב"ה בלי אמצעי, אבל במצרים על ידי בנו.
אכן דווקא על ידי זה אנו באים לפרשת גדולתו של יוסף. כי ידע יעקב שד' את יוסף והוא הנהו המרכבה לשכינה במצרים – מדברי האלשיך ז"ל. זאת הידיעה הנשגבה הלזו הביע עכשיו ליוסף, שגם הוא בשבילו הברכה הכי גדולה, וכך הוא באור הפסוק: ויברך את יוסף ויאמר: האלקים הרועה אותי "מעודי", כל ק"ל שנותי עד שלא באתי למצרים, הוא הרועה אותי גם עד היום "הזה", גם הטו"ב שנה שהנני במצרים. כי כל מה שאתה עושה ד' מצליח בידיך והשכינה שורה בו. וממילא מתפרנס על ידי הקב"ה בעצמו "מעודי" עד היום "הזה".
ואת הברכה הזאת חזר ושנה יעקב ליוסף בשעה שבירך את כל השבטים: "מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל", לאמר: מכיוון שכל מה שאתה עושה הוא בא "מידי אביר יעקב", מיד הקב"ה בעצמו, משם זכית להיות "רועה אבן ישראל", לפרנס כל משפחת ישראל: "אבן" – "אבהן ובנין", כמו שמתרגם אונקלוס. כי אלמלא לא היה הכל "מידי אביר יעקב", לא היה יוסף זוכה לפרנס את יעקב, כי יעקב היה מתפרנס גם בלי אמצעי "מעודו" עד היום "הזה". כי כך ברכו יצחק: "ויתן לך האלקים" (בראשית כז) בלי אמצעי.
ובכן ברכה זו: "האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה", הייתה הכי כבירה בשביל יוסף. ויותר לא היה צריך יעקב לברכו כמובן. אכן מה שסיים "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים", הוא מתאים מאד עם המאמר הידוע בגמרא (תענית ה.): "אילן, אילן במה אברכך? אם אומר שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים; שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה; שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שיטעו ממך יהיו כמותך"… אף כאן אמר יעקב: אתה יוסף, אין לך צורך בברכתי, כי הברכה הכי גדולה היא שהנני מחליט שהאלקים הרועה אותי "מעודי", הוא רועה אותי גם היום "עד היום הזה". אלא: המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים; היינו שצאצאי מעיך יהיו כמותך.
יהושע וגדעון
אכן, רבותי, כל דברי יעקב אבינו יצאו עכשיו ממקור הנבואה במדרגה גבוהה. ואם התחיל יעקב ב"אלקים הרועה" וסיים ב"המלאך הגואל", אין אלו דברים בעלמא, אלא בכוונה נאמרו הדברים, כי ידע יעקב שבני יוסף אינם במדרגת יוסף ולא יגיעו למדרגתו להיות ד' עמהם בלי אמצעי, כמו שהיה עם יעקב ויוסף. כי כשהתחיל יעקב להסתכל בדורות הבאים, היוצאים ממנשה ואפרים שאל: "מי אלה", "שאינם ראויים לברכה". הלא ראה ירבעם ואחאב יוצאים מאפרים ויהוא ובניו ממנשה.
ולפי דברנו על הסתכלות זו אומר הכתוב: "ועיני ישראל כבדו מזקן לא יוכל לראות", כי אין להבין המקרא כפשוטו שכהו עיניו של יעקב שלא יוכל לראות כלל: הרי זה עכשיו אנו קוראים בתורה: "וירא ישראל את בני יוסף", מובן מזה שראה אותם בעיניו, ותיכף בתוך כדי דיבור אנו קוראים: "ועיני ישראל כבדו מזקן לא יוכל לראות". ושוב אנו קוראים: "ויאמר ישראל אל יוסף: ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלקים גם את זרעך", הרי כנראה שוב נפתחו עיניו וראה אותם?!
אכן "ועיני ישראל כבדו מזקן" קשור בקשר מוסרי עם "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה". יעקב אבינו איננו מסתכל עכשיו באפרים ומנשה עצמם ראיה חומרית, לראות צורתם או תלבושתם וכדומה, אלא הוא מנפה אותם בע"ג נפה מה עתיד לצאת מהם. וכשהוא רואה את מנשה ואפרים לעת זקנתם, כלומר לעת זקנת ממלכתם, בשעה שגם הנביא מעיד עליהם ששיבה זרקה בו והוא לא ידע" (הושע ז) – בשעה זו "עיני ישראל כבדו – מזקן" – ממעשה אפרים לעת זקנותו. כי באמת באותה שעה שעבדו עבודה זרה לא היו ראויים כלל לברכה.
אבל יוסף הראה לאביו את הצדדים הטובים שבמנשה ואפרים: אמנם ה"זקנה" שלהם יכולה להכביד העינים, ואולם ימי ה"נוער" שלהם מסוגלים להאיר את העינים. הרי יהושע בין נון נער עתיד לצאת מאפרים מימי נעוריו, שאיחד את העם כולו לכבוש את ארץ ישראל. והרי גדעון בן יואש ה"צעיר" בבית אביו (שופטים ו) המשבית עבודת הבעל מישראל והמושיע את ישראל מיד מדין עתיד לצאת ממנשה בימי הנער של עם ישראל. וכבר אמרו המפרשים ז"ל שאותיות "בני" הן בראשי תיבות: ירבעם בן נבט. וכמו כן יהוא בן נמשי. וכאשר ראה יעקב את בני יוסף אלו שאל: "מי אלה?".
ואולם אנכי מוסיף לאמור שיוסף פיס את אביו והראה לו את הצד המזהיר שבהם, ואמר "בני הם", לאמר, שיצאו מהם יהושע בן נון, שגם בשמו יש ראשי תיבות: "בני", וגם ירבעם נותץ בעל… ובשעה זו שוב נפקחו עיני יעקב אבינו בזוהר הנבואה ואמר ליוסף: "ראה פניך לא פללתי והנה הראה אלקים אותי גם את זרעך" – זרע קודש מצבתם.
ברם שני הנערים יהושע וגדעון "מלאכי הגואל" של עם ישראל בימי נעוריו; נהגם ד' על ידי מלאך: יהושע אמר לו המלאף: "אני שר צבא ד' עתה באתי" (יהושע ה) ואמרו ז"ל על זה, שהמלאך שנדחה בימי משה, שלא חפץ בו משה, בא עכשיו לעזור ליהושע. ובגדעון כתיב גם כן: "וירא אליו מלאך ד'" (שופטים ד).
נמצא איפוא, שיעקב אבינו שקל את דבריו בפלס הנבואה: על עצמו ועל יוסף אמר "האלקים הרועה אותי" ועל "הנערים" אמר "המלאך הגואל". וזוהי כוונת רז"ל באומרם: יברך את הנערים, אלו יהושע וגדעון… כי בשבילם ובזכותם נתברכו אפרים ומנשה, ובשבילם אמר יעקב "המלאך הגואל"…
תוכחה מגולה ואהבה מסותרת.
ותיתי להם לרז"ל שהסבירו לנו בפרשתנו את ההבדל הגדול שבין עבירות פרטיות לעבירות ציבוריות. הרי אפרים ומנשה היו צדיקים גמורים, ויהושע וגדעון היו עתידים לצאת מהם. ואף על פי כן יודעים רז"ל, שיעקב אבינו אמר "מי אלה" שאינם ראויים לברכה. וכל כך למה? מפני שהיו עתידים לצאת מהם ירבעם, אחאב ויהוא, שחטאו והחטיאו את הכלל. ואולם ראובן, אף על פי שחטאו כתוב בפירוש בתורה ותוכחת אביו כמו כן מפורשת בפרשתנו – ואחר כל אלו באים רז"ל ואומרים: "כל האומר ראובן חטא, אינו אלא טועה" – זה בנוגע לחטא. ובנוגע לקנתורי אביו מענין הדבר, שרז"ל נוטלים את הפסוק הכי חריף שבתוכחה גלויה זו, את ה"אז חללת יצועי עלה" ומרוממים אותו עד לכדי עליה גבוהה, והיינו, רבני אמרי: איני לא מרחקך ולא מקרבך, אלא הרי אני תולה אותך ברפיון עד שיבוא משה, שכתוב בו: "ומשה עלה אל האלקים". מה שדעתו רואה לעשות כך עושה. כיון שבא משה התחיל מקרבו: "יחי ראובן ואל ימות" (דברים לג, מ, בראשית רבה צ"ח).
אמור מעתה מפני שראובן חטא חטא פרטי וביחוד כנגד יעקב עצמו, לא חפץ אבינו השלם עצמו לדונו לכף חובה, כי אולי באמת צדקו האומרים שכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. והא ראיה ש"כיוון שבא משה התחיל לקרבו"… שמע מינה שגם משה רבינו הסכים שלא חטא ראובן.
אכן כפי שכבר הצעתי בפרקים הקודמים נתכוון יעקב אבינו בתוכחתו הגלויה להראות לראובן את אהבתו המוסתרת, כי "טובה תוכחת מגולה" כשהיא באה "מאהבה מסותר" (משלי כז, ה). ובדברי יעקב לראובן ישנן גם שניהן: התוכחה אומנם גלויה, אבל גם אהבה המסותרת נגלית כמעט.
ודוגמא כעין זו ישנה בגמרא: "ר' יונתן בן עכמאי ור' יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי רבי שמעון בן יוחאי וכו' אמר ליה לבריה: בני אדם הללו אנשים של צורה הם, זיל לגבייהו וליברכוך. אזל אשכחינהו וכו' אמרו ליה: יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, תעייל ולא תיפוק, תיפוק ולא תעייל, ליחרב ביתך וליתוב אושפיזך, לבלבל פתורך ולא תחזי לשתא חדתא… כי אתא לגבי אבוה אמר ליה לא מבעיא ברוכי דלא ברכן, אלא צעורי צערו לי. אמר ליה: מאי אמרו לך? אמר ליה: הכי והכי אמרו לי. אמר ליה: הנך מלהו ברכתא נינהו: דתזרע ולא תחצד – תוליד בנין ולא לימותו, תעייל ולא תפיק – תעייל כלתא ולא לימותו בנך, תפיק ולא תעייל – תפיק בנתן ולא לימותו גוברייהו ולא ליהדרן לותך וכו' (מועד קטן ט.).
מזה אנו רואים שאף על פי שדבריהם של רבי יהודה בן עכמאי ורבי יהודה בן גרים היו מצלצלים כעין קללות, בא רבי שמעון בן יוחאי ופתר אותם לברכות נעלות. וכמדומה לי שראיתי באיזה ספר שאמרו לו בלשון קללה, שבאמת ראו הם איזו קללה רובצת עליו וחפשו שאביו רבי שמעון בן יוחאי יהפוך את הקללה לברכה.
אף כאן אצל ראובן: יעקב אבינו אמר לו דברי תוכחה גלויה, אבל באופן שכזה שיבוא פותר ויפתור את הכל לטובה ולעילוי, כי באמת חטא ראובן רק למראית עין. אבל בנודע לאחדות ישראל עשה דבר גדול. וכבר פירש אדוני אבי זקני הגאון "בר לואי" האבד"ק סטניסלוב זצ"ל בספרו "כלי חמדה", שלפיכך אמרו רז"ל "כל האומר ראובן חטא, אינו אלא טועה", כי כוונת ראובן כשבלבל יצועי אביו הייתה נעלה ונשגבה, כדי שלא יהיה פסול בזרעו של יעקב. כי מיום שנגע שרו של עשו בכף ירך יעקב, אם היה יעקב מוליד עוד בנים, היה מוכרח להיות בהם פגם ודופי מחמת נגיעה זו. וראובן היה בכור לנבואה – כמו שיש במדרש רבה פרשת וישלח – לפיכך בלבל יצועי אביו, שלא יוליד יותר. ומשום זה תיכף אחר מעשה ראובן נאמר: "ויהיו בני יעקב שנים עשר" (בראשית לה, כב) ופירש רש"י ז"ל: ללמדך בא שכולם שווים וכולם צדיקים, כלומר: שעל ידי שבלבל ראובן יצועי אביו נשארו בני יעקב רק שנים עשר וכולם צדיקים…
והגאון הנ"ל עושה מן התוכחה ברכות באופן זה: "ראובן בכרי אתה" – בכור לנבואה; "יתר שאת ויתר עז" – לך על אחיך; ה"פחז כמים" שלך היה בשביל זה ש"אל תותר" – שלא תיתן שיהיו יותר משנים עשר שבטים, שהם כולם צדיקים… "כי עלית משכבי אביך" היינו: כשבלבלת יצועי, עשית "עליה" למשכבי אביך, שלא יוליד זרע פגום. "אז חללת יצועי עלה". כלומר בשעה שלמראית עין היה נראה הדבר כעין חלול כבודי, באמת הייתה זאת עליה… ודברי פי חכם חן.
היוצא לנו מזה, שבעבירה פרטית לא רק שאפשר לסלוח אלא אפשר לדון ולומר "גדולה עבירה לשמה". ולא עוד אלא שהתוכחה הגלויה נהפכת לאהבת גלויה. הקללה הלכאורית נהפכת לברכה פומבית. וכל עשה משה רבינו. הלא ברכותיו של משה היו מעין ברכותיו של יעקב. ואז פירש משה את תוכחת יעקב לאהבה גלויה: "יחי ראובן" – בעולם הזה "ואל ימות" לעולם הבא. מדוע? כי כוונתו של ראובן הייתה לשמה: "ויהי מתיו מספר", שיהיו שנים עשר שבטים כולם אהובים וברורים בלי פסול שתהא אחדותם שלמה. ומה שאמר יעקב לישנא דמשתמע לתרין אנפין: "כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה". בא משה ופירשו לשבח ועליה מוחלטה, כמו אותה עליה שנאמר בה "ומשה עלה אל האלקים". ומתוך גנותו של ראובן באנו לידי שבחו. "ויהיו בני יעקב שנים עשר", ראויים לאחדות גמורה – אחדות ישראל.
אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל
ואופי כזה יש גם לדברי קנתור של יעקב אבינו לגבי שמעון ולוי: "שמעון ולוי אחים" ראויים הם להתאחד עם כל ישראל, אין מה לפקפק בהם. כי "כלי חמס מכרותיהם". אומנות זו של רציחה, גזולה היא בידכם מעשו הרשע – כלשון רש"י ז"ל – כלומר במקורותיהם ובטבעם אין שמ. של רציחה אלא כאילו גזלו אותה מעשו הרשע, שבאמת מידת הרציחה שלו היא: "ועל חרבך תחיה". אלא ששמעון ולוי גזלו אותה מאתו באופן עראי לפי שעה… ויעקב אבינו מביא ראיה נכונה על זה, שאין הרציחה אומנותם, וגם כלי הזין שלהם אינם קנינם הטבעי, ולא הם צחצחו אותה: "כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור". משל למה הדבר דומה לאחד שגזל רובה מרוצח ולא ידע אפילו כיצד להשתמש בו, כמובן שאיננו יכול לירות בו אל המטרה, וכשהוא שולח החץ למזרח הוא נופל למערב כידוע. ויכול להתרחש גם כן שמפני שאיננו בקי בהטיית הרובה ישלח החץ אל עצמו ונפשו. וכן היה הדבר כמעט אצל שמעון ולוי, ש"כלי חמס מכורותיהם", כלומר: שהשתמשו בכלים גזולים, אירע הדבר ש"באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור", שלא ידעו כיצד להתנהג באומנות הגזולה…
אבל יעקב ידע את תפקידם האמתי של שמעון ולוי: "ארור אפם כי עז" שאיננו שייך להם, שהוא רק כלולב הגזול אצלם. אבל להם יש תעודה אחרת לגמרי במנגנון של אחדות ישראל: לזכות את ישראל במצוות: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", שיהיו מורי העם ומדריכיו: "ואת עמי יורו בין קודש לחול ובין טמא לטהור יודיעום" (יחזקאל מד). ובאפם ישתמשו שיהיו לאש קודש שלהבת י-ה: אש תמיד תוקד על מזבח היהדות. והחצים שלהם: "זרוק מרה בתלמידים" (כתובות ק"ד), ו"כחיצים ביד גבור" יהיו בידיהם בני הנעורים לחנכם חנוך יהודי אמתי. וישראל יקיימו בהם מצוות צדקה ביד רחבה. ובכן כמה כוחה של אחדות ישראל: מ"הורגי איש" נעשו כהנים ולויים עבדי ד' שהקב"ה היה חלקם ונחלתם כמאמר הכתוב: "אני חלקך ונחלתך בני ישראל" (במדבר יח). ומ"עוקרי שור" נעשו עניים סופרים ומלמדים, אשר עליהם אמרו רז"ל: "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים" (בבא בתרא ח.).
אורים ותומים
וזוהי כוונת נושא דרושנו: יכול לא ברך יעקב לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר: "ויברך אותם" כולם במשמע… לאמר שבשעה שברך את כולם נראה שגם דברי הקנתור של השלשה שבטים הראשונים מכילים בקרבם ברכה. ולא ברכה בשביל השבט הנידון אלא בשביל כל ישראל, כי אחר שנתן יעקב לכל שבט את המגיע לו כללן כולם "ויברך אותם". ברכה שכזו שדווקא באחדותם והתקשרותם בהתכוללותם הגמורה היא חלה ומתקנת את כל החסרונות של השבטים הפרטיים, כי מה שחסר זה הותיר זה.
ובזה אני מבין מה שרז"ל אומרים על ה"אורים ותומים" שהיו בחושן, למה נקראו שמם "אורים", שמאירים את דבריהם, "תומים" שמשלימים את דבריהם (יומא ע"ג). כוונתם היא: שבחושן היו כתובים כל שמות השבטים וגם אברהם, יצחק, יעקב ושבטי ישורון, כדי שיהיו כל האותיות של הא"ב. ובשעה שהיה הכהן שואל באורים ותומים היו האותיות של התשובה מאירות וגם היו משלימים שהיו נותנים תשובה מוחלטת שלמה. אבל במה שאמרתי לעיל, מובן העניין של האורים ותומים להראות את חשיבותם של השבטים כשהם באחדותם בחבה כוללת, שמפני כך היו כתובים על החשן כל שמות השבטים ובשעת הצורך היו אותיותיהם מאירות, להראות שאומנם כל שבט ושבט, וכמו כן האבות כל אחד מפני עצמו יש לו אור מקורי משלו. ולפיכך נקראו שמם "אורים". אבל צריכים הם כולם להתאחד, כדי שיהיו גם "תומים" – משלימים זה את זה במידותיהם ונעשים חטיבה אחת: גוי אחד בארץ.
(דרוש לפרשת ויחי, מזון רוחני, דרוש יא, עמו' קכג)
הרב משולם יששכר קליגר (קלוגר), נולד בסביבות שנת 1894 בגריידינג (גרודק-יגלונסקי) ליד לבוב, שבגליציה המזרחית, לאביו הרב יוסף הי"ד אב"ד גריידינג,
הוא קיבל חינוך תורני מובהק וחונך לאהבת ארץ ישראל. הרב קליגר השקיע מאמץ רב בלימודי העיון בש"ס ופוסקים. כתלמיד חכם מופלג, בעל ידע נרחב בחכמת ישראל ובשאר המקצועות, בעל קורא אומן ובקי בדקדוק, נואם מבריק וסופר בחסד, בעל הופעה מכובדת ומעורב עם הבריות, שנועד למלא את מקום אביו בריידינג. בשנת תרפ"ה (1925), עבר לקרקוב לכהן כמנהל בית הספר "תחכמוני" של המזרחי, וכמורה לתלמוד ופוסקים. הוא העמיד תלמידים רבים בני תורה בעלי השכלה כללית, המחונכים להגשמת חיי תורה וציון, והשפיע רבות על צביון בית הספר. הוא דאג לנוער המתבגר והיה מעורב בהקמת תנועת "השומר הדתי". בנאום הפתיחה בוועידה הראשונה של "השומר הדתי", הרצה הרב קליגר והדריך את הנוער לקראת הגשמה מלאה של תורה ומצוות, יראת שמים ודרך ארץ ומסירות לעם ולארץ ישראל.
הוא היה חבר בוועד הפועל של "המזרחי" בגליציה המערבית ושלזיה וחבר בוועד הקהילה בקרקוב. ועד הקהילה של קרקוב, שנוהל בידי המתבוללים והחרדים, מנע ממנו להתמנות כחבר ברבנות של העיר, בשל השתייכותו לתנועת המזרחי. אך הציבור בקרקוב ראה בו את אחד מחשובי הרבנים בעיר, יודעי תורה וחכמה מהנאמנים לציון, המייצג את צביונה האמיתי של העיר.
הוא היה אחד מטובי הדרשנים בעיר, והיה דרשן קבוע בבית המדרש המפואר של ר' מיכאל ציפרס ורב קבוע בבית המדרש "מזרחי" (ברחוב קוּפה 16). במשך שנים רבות היה דורש דרושים ברוח היהדות הדתית-לאומית בבתי כנסיות ובתי מדרשות בעירו, והיה הנואם הראשי בכל האסיפות של המזרחי. את דרשותיו העלה הרב משולם יששכר על הכתב והוציא אותם לאור בספר "מזון רוחני", שיצא לאור בקרקוב בשנת תרצ"ז (1937). הספר מסודר בארבע מערכות: א. מזמרת הארץ – בענייני "שבחה של ארץ ישראל וחיבתה, וכל הגדולות והנצורות, המתרחשות בה כעת". ב. מצוקי ארץ – על מעשה אבות העולם ושבטי ישורן. ג. גלות וגאולה – בנושאי הגלויות וחבלי הגאולה. ד. סגולת ישורן – בענייני הסגולות הנצחיות של עם ישראל, "שבשבילן זכינו להקרא עם סגולה, ושאסור לנו לצאת מן הגבולים, שהתותה ההשגחה בשבילנו".
שלושים וששה הדרשות בספר "מזון רוחני" מסודרים על סדר הפרשות בספרים בראשית ושמות, בסגנון הדומה לסגנונו של הרב עמיאל. הרב פרסם גם מאמרים ב"התור" וב"ההד" בחתימת "רב תחכמוני". הוא חיבר כתבים נוספים על שאר חומשי התורה ועל הש"ס, והתכוון להוציא אותם לאור.
במהלך מלחמת העולם השנייה, גורש לגטו בקרקוב, ומשם נשלח לעבוד בפרך בבית חרושת ללבנים של חמיו בגורליץ (גורליצה) שבגליציה המערבית. הרב נהרג עם רעייתו הרבנית אידל ב"ר אליעזר, ועם ילדיהם: ר' יצחק יהושע ומשפחתו, ירחמיאל אליעזר ומשפחתו, ומרים, ביום כ"ח באלול תש"ב. הי"ד.
רק אחת מבנותיהם, אסתר, שרדה. היא הייתה בפרוץ המלחמה אצל הסבא בגריידינג, וגורשה עם דודתה לרוסיה. לאחר המלחמה היא נישאה לרב יצחק אייזיק ליבס, מחבר שו"ת "בית אב"י", אב"ד ביטאם ורב בית כנסת גדול בניו יורק.
אביו של הרב משולם יששכר, הרב יוסף אב"ד גריידינג, ב"ר יצחק יהושע, עבר לפני התיבה בבית המדרש בקהילתו בתפילת שחרית בראש השנה ת"ש (1939). במהלך התפילה ירו הגרמנים לתוך בית הכנסת. הם תפסו את הרב יוסף, התעללו בו והשחיתו את זקנו. באלול תש"ב (1942) הוא נשלח לבלז'ץ ונהרג שם עקה"ש בסביבות ז' באלול תש"ב.
בין תלמידיו הרבים של הרב משולם יששכר היה שלום קרניאל (טרלר) הי"ד, חבר הקיבוץ כפר עציון שנלחם ונפל בהגנת שיירה שנסעה לכפר עציון ביום כ"ח בכסלו תש"ח (11.12.1947), שנודעה לימים בשם "שיירת העשרה".
רבי מאיר שלמה יהודה רבינוביץ' הי"ד, הרבי ממזעריטש הסמוכה לביאלא (זה אינו מעזריטש שבואהלין, מקומו של המגיד רבי דוב בער) נולד בשנת תרכ"ח (1868) לאביו, רבי יצחק יעקב מביאלא בעל ה"דברי בינה", חתנו של רבי יהושע אוסטרובר ובנו של רבי נתן דוד משידלובצא. לאחר פטירת אביו, בשנת תרס"ה (1905), המשיכו ארבעת בניו את שושלת הקודש והנהיגו חסידים בערים שונות: רבי נתן דוד מפאצובה, רבי מאיר שלמה יהודה ממזעריטש, רבי אברהם יהושע העשיל מלובלין ורבי יחמיאל צבי משעדליץ.
