דברים מעוררים ליראת את ה' ולימוד מוסר מדרכיו של בעל "ערוגת הבושם" / הרב שמואל גרינוולד הי"ד

תמונת הרב שמואל גרינוולד הי"ד

המשליך קרחו כפיתים, הוא יברך בכל הזמנים ובכל העתים, את כבוד ידיד נפשי, בן גיסי וחתן דודי, הרב הגאון חריף עצום טובינא דחכימא כהן שדעתו יפה, המפורסם לשם ולתהלה, מו"ה משה יהודא כ"ץ שליט"א.

ב"ה, אחרי דרישת שלומו הטוב ושלום תורתו הקדושה באהבה רבה, מכתבך היקר לנכון הגיעני, ולמלאות בקשתך לקחתי לי פנאי לרשום בכתב את אשר נודע לי.

והן זכרתי ימים מקדם עת יצקתי מים על ידי מורי מופת דורו דודי זקני הגאון הצדיק מו"ה אליעזר דוד גרינוואלד אבדק"ק סאטמאר זי"ע, בהלו נרו על ראשינו, וראיתי בכל פעם עת הגיע עת דודי"ם לדבר מאחיו רבו אדוני אבי זקני ז"ל בעל ערוגת הבשם זי"ע, נתלהב בכל פעם בבהירות גדול.

ופעם אחד אמר לבני המשפחה אשר סביב שתו עליו סמוך לשלחנו הטהור, שמן הנכון היה לחבר ולרשום בכתב חיבור מיוחד מתהלוכותיו ומדרגותיו. ומה מאד שמח לבי ויגל כבודי כי רצון צדיק נתמלא בפועל, כי העיר ה' רוחך לקבץ כעמיר גורנה כל הני מילי מעליותא, ואקוה כי משפחתינו ותלמידי אדוני אבי זקני ז"ל יחזיקו לך מלא חפניים טוביתא.

והנני בזה למלאות רצונך הטוב לרשום רשימות קצרות מקורות חיי אדוני אבי זקני ז"ל, דברים אשר מעוררים ליראה את ה' וללמוד מוסר מדרכיו, וארשום קמא קמא דמטי לידי אשר נודע לי מפי השמועה, אפס קצהו אבל לא כולו כי אין עיתותי בידי, וגם כי אז יעלה לחיבור מיוחד.

והנה שמעתי ממנו כמה עניינים נפלאים בבחינת ותגזר אומר ויקם לך שנתקיימו ברכותיו. גם שמעתי בשם אדמו"ר מהרי"ד מבעלזא זי"ע שאמר עליו שהיה בעל רוח הקודש ועוד דברים גבוהים. ולא רציתי להעלות בכתב עניינים כאלו מכמה טעמים, אך אין זה פלא, כיון שמעודו שמר פיו מלדבר שיחות חולין, כנודע עוצם קדושתו בזה. ועיין בזוהר הקדוש חקת (דף קפ"ג ע"ב) שדרשו על הפסוק (אסתר ה') "ותלבש אסתר מלכות", אוליפנא כל מאן דנטיר פומיה ולישניה זכי לאתלבש ברוח קודשא וכו'. ועיין בשער הקדושה לרבי חיים וויטל ז"ל ח"ב (ד"ה רכילות) וממילא לא יפלא כלל על מדריגותיו הקדושים.

ובאגרת הגר"א ז"ל כתב, ועד יום מותו צריך אדם להתייסר, ולא בתעניתים וסיגופים, רק ברסן פיו ובתאוותו, וזהו התשובה וזה כל פרי העולם הבא וכו'. וזה יותר מכל התעניתים וסיגופים בעולם, וכל רגע ורגע שאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער וכו'. עד כאן לשון קודשו.

וה' יתברך יטע בלבינו אהבתו ויראתו ללמוד מארחות צדיקים לעבדו יתברך שמו עבודה תמה וצלולה, ונזכה במהרה לביאת גואל צדק בגילה, לראות עיר על תלה בנויה, כי יבא שילה במהרה בימינו אמן.

כעתירת אוהב נפשו המחכה לגאולה קרובה.

(מתוך אוסף מכתבים, שיצא לאור בסוף הספר זכרון עמרם צבי, א, על התורה, ברוקלין, תש"ע)

ושמעתי מאחי מוה"ר שמואל הי"ד דהנה אנו רואים דלעבירה יש יותר חשק מלמצוה, דהיצר הרע מסייעי' לזה, כמו שאנו רואים דבעלי עבירות אינם יגעים להעיר כל הלילה בשחוק וקלות, וללמוד תיכף נעשה עייף ויגע. והנה אם הוא כן דהוא עבירה גדולה ללמוד שלא לשמה עד שנוח לו שלא נברא היה צריך היצר הרע לסייעו לזה שילמוד תורה שלא לשמה יומם ולילה, אבל התירוץ דהיצר הרע יראה אם ירגיל עצמו ללמוד שלא לשמה אז ילמוד אחר כך לשמה. וזה שאמרו חכמינו ז"ל במתק לשונם, לעולם ילמוד אדם תורה שלא לשמה, דהיה צריך להיות דאדם ילמוד לעולם יומם ולילה דהא הוא שלא לשמה, והתירוץ הוא משום שלא לשמה בא לשמה. עד כאן. ודברי פי חכם חן.

(זכרון עמרם צבי, ויקרא, עמ' רלא-רלב)

ובשם אחי הרב הגאון מו"ה שמואל הי"ד שמעתי על פי מה שפירש הבינה לעתים (ח"א דרוש ב לשבת הגדול) "וכי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם" (דברים ז,יז), כי אם האדם מדמה בנפשו שיוכל בעצמו להורישם אז לא יעמוד לו הקב"ה בעזרתו, אבל אם יודע ש"איכה אוכל להורישם" שהם רבים ממני, אז "לא תירא מהם" כי ה' יתברך בוודאי יעזרהו. עד כאן.

(זכרון עמרם צבי, בהר, עמ' רעא-רעב)


הרב שמואל גרינוואלד הי"ד, בנו של הרב יקותיאל יהודה גרינוואלד אב"ד יארע מחבר ספר "דברי יקותיאל", בן הגאון הקודש בעל ערוגת הבושם.

כבר מימי נעוריו נודע כבעל כשרון מופלג וחריף עצום. בבחרותו היה מטובי התלמידים בישיבת אחי סבו, רבי אלעזר גרינוולד, בעל "קרן לדוד", אב"ד קהילת סטמאר.  ראש הישיבה ראה בו את תלמידו הטוב ביותר והיו קוראים לו "דער קליינער ערוגת הבשם".

נשא לאשה את מרת הינדל הי"ד בת הגאון הצדיק הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד אב"ד וראש ישיבת שמלוי. במשך תקופה קצרה כיהן ברבנות קהילת יארע, ואחר כך כיהן כדומ"ץ בקהילת סעליש.

כבר בצעירותו סידר את המפתחות לספר שו"ת ערוגת הבשם חלק יורה דעה, והוסיף עליו את הערותיו וחידושיו. בהמשך הוסיף, על פי הוראת אביו, הערות וחידושים לספר "מקוה טהרה" מאת בעל "ערוגת הבושם". חידושיו הובאו גם בספרו של חותנו, שו"ת "לחם שלמה" (יורה דעה סי' כח אות ו).

הרב שמואל נהרג עקה"ש באושוויץ בי"ג בסיוון תש"ד עם אשתו וילדיהם. גם אחיו, הרב משה אב"ד ראקוש-פולאטא נהרג עקה"ש עם אשתו וילדיהם.

אחיהם, הרב עמרם צבי דומ"ץ קהילת אויבערווישא, איבד את אשתו ואת ששת ילדיו בשואה. הוא שרד והיה רב במחנה ישראל פערנוואלד שבגרמניה. לאחר תום מלחמת העולם השנייה כיהן ברבנות בפרנוואלד ובויליאמסבורג, ונפטר בדמי ימיו בלא שהשאיר אחריו זרע של קיימא. חידושיו לוקטו ויצאו לאור בספר "זכרון עמרם צבי" על התורה.

גודל מעלת סיפורי צדיקים, שהם כמעשה מרכבה / הרב שלום ביילוש הי"ד

אברך את ה' אשר יעצנו להעלות על מכבש הדפוס נפלאות האי איש קדוש מופת דורו אשר הרבה מאות מאחינו בני ישראל נושעו על ידו גאון עוזינו כבוד קדושת אדוני אבי זקני הגאון הצדיק מרן נפתלי הירצקא הלוי זי"ע, למען ידעו דור אחרון מפעלות אלקים, דברים העומדים ברומו של עולם. הרבה טרחתי ועמלתי עד אשר אספתי דברים הללו ובררתי הדברים וחקרתי ודרשתי היטב לידע אמיתת הדברים ורק ממגידי אמת אשר לא ידברו כזב בעד כל הון, מהם לקחתי דברים הללו אשר ראו ואשר שמעו איש מפי איש אנשים מהימנים, ועוד יש תחת ידי לקוטי תורה ושיחות נאות ופלאות תמיד דעים רק מחמת הוצאות הדפוס כי רבה הוא ואין ביכולתי להדפיס הכל כי אם קוות"ה אחת שאמכור הספרים אם ירצה ה' ומשבח היתר על ההוצאה אדפיס ברצון ה' חלק שני מזה הספר. ואבקש את אחינו בני ישראל שבכסף מלא יקנו ספר הזה ויקחו ברכה אל תוך ביתם ויעמוד להם זכות זקני הגאון הקדוש זצלה"ה שיוושעו בכל מיני ישועות והצלחות, וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהן.

וידוע כי פעם אחת בא איש חסיד אחד אצל זקיני הקדוש זי"ע בבוקר קודם התפילה ושם לא סגרו הדלת בשום פעם וכל מי שיהיה הלך אליו בכל פעם שרצה. וכאשר בא החסיד הזה הלך אליו, אבל הגאון הצדיק לא נתן לו שלום ולא דיבר אליו רק קרא באיזה ספר. ויביט החסיד לראות איזה ספר הוא לפניו וירא והנה איזה סיפורי מעשיות מצדיקים, וישתומם על זה אשר רב גאון וקדוש כמוהו יעסוק קודם התפילה בסיפורי מעשיות. וכאשר פנה אליו ונתן לו שלום אמר הרבי, הנה לא היה לי פנאי ללמוד עכשיו ורציתי לעסוק קודם התפילה וסיפורי מעשיות מצדיקים הם חשובים כמעשה מרכבה, על כן לא פניתי ליתן שלום למעלתו כי לא רציתי להפסיק במעשה מרכבה. ומזה נראה גודל מעלת סיפורי צדיקים אשר הצדיק הזה בעצמו אמר שהוא גדול כמעשה מרכבה.

ואקווה שיהיה נחת רוח לאבי הזקן למען יהיו שפתותיו דובברות בקבר בעת שיאמרו שמועה מפיו וימליץ בעדינו ובעד כלל ישראל שיתרומם קרן ישראל במהרה בימינו אמן.

הכותב וחותם פה נירבאטור יע"א ד' לסדר איש צדיק תמים היה קצר"ת [תרצ"ח] לפ"ק.

הק' שלום בן לאאמו"ר הגה"צ מוהר"י סג"ל זצוקללה"ה אבד"ק יאנאשי יע"א, חתן הגה"ק מוהר"ר נפתלי הירצקא זי"ע, ולמעלה בקודש נכד רבינו הקדוש מרן הרבי ר' אלימלך בעהמח"ס הקדוש נועם אלימלך זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

(הקדמת המו"ל, זכרון נפתלי)


הרב שלום סג"ל ביילוש מיאנושי (הונגריה) שליד נירבאטור, בן הרב יעקב ומרת בונה גיטל, הוציא לאור בקליינווארדיין בשנת תרצ"ח את החלק הראשון של "זכרון נפתלי", ובו סיפורי נפלאות ומופתים ודברי חסידות על סבו. בשל הוצאות הדפוס דחה את הדפסת החלק השני, שלא הודפס מעולם.

אביו, הרב יעקב ביילוש אב"ד יאנושי ומתלמידי ה"כתב סופר", היה חתנו של רבי נפתלי הירצקא ב"ר יעקב פרץ זילברמן. רבי נפתלי הירצקא היה רב ביאנושי, ומסביבות שנת תר"ם (1880) אב"ד ואדמו"ר בראצפרט.

הרב שלום ורעייתו הרבנים בילא בת הרב הצדיק רבי חיים יחיאל, נכדת הרה"ק הרבי ר' אלימלך מליזענסק, נספו באושוויץ יחד עם בניהם נפתלי הירצקא, ברוך ואהרן, בג' בסיון תש"ד (25.05.1944).


גודל ההשתוקקות והשמחה של הרב עוזיאל בודנר (מייזליש) בכל מצווה שעשה / הרב נפתלי מנחם ולדמן הי"ד והרב אלעזר מייזליש הי"ד ועוד

חתימה וחותמת הרב נפתלי מנחם ולדמן הי"ד

יתברך הבורא וישתבח היוצר אשר זכינו והגיענו להוציא לאור חידושי אגדה על התורה המתוקים מדבר ונופש צופים מכבוד חותננו הרב הגאון הצדיק בוצינא קדישא חו"פ כבוד קדושת מו"ה ר' עוזיאל מייזעלס זצ"ל בן החריף ובקי החסיד מו"ה ר' יוסף אבדק"ק האנשאוויץ זצוקללה"ה. והנה להרבות בשבחו אין לנו רשות כי אדמו"ח זצ"ל צוה עלינו שלא לכתוב על מצבתו שום תואר רק כשאר בני אדם, רק נספר מקצת שבחו, דהיינו התנהגותו שלו. ראשית גודל השתוקקותו בכל מצוה שעשה היה כל כך בשמחה גדולה כמו איש שמרויח אלפים ורבבות ולא עברה עליו כמעט לילה אחת מלקום חצות לילה ולימד בשקידה רבה עד שהאיר היום ומסכת ביצה היה שגור על לשונו כי הוא למד מסכת ביצה כמעט מאה פעמים וסיגף את עצמו בעניני אכילה כמו שמבואר בראב"ד ז"ל והתענה תעניתים בלי שיעור ולא ידע מזה שום איש וסבל צער ויסורים בענינים שונים ולא ביטל תלמודו בשביל זה וחוץ מזה סבל צער גידול בנים ובשביל שלא הניח בן קיימא על כן קראנו את שם הספר "בן עוזיאל" שיהיה במקום בן, וטעם השני כלשון הכתוב בתורה יונתן בן עוזיאל. ואל יפלא בעיני הקורא אולי המצא תמצא לפעמים דבר אשר כבר קדמוהו בספרים הקודמים, זה היה מחמת שלא עיין רק מעט מזעיר בספרי אגדה והא ראיה שלא הביא הקדמות מספרים אחרים רק מעט מזעיר. וכשהיה דורש ברבים בשבת הגדול או בשבת תשובה, לא עיין בדברי אגדה רק מה שעלה אז במחשבתו. ויש בידינו כתבי יד על הרבה סוגיות הש"ס ומחמת צוק העיתים אי אפשר לנו להדפיסם כידוע. ועל זה מקונן ירמיה הנביא "בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר אבל יחיד עשי לך", ופירשו המפורשים אבל של בן יחיד מי שאין לו אלא בן יחיד ומת, כן קרה לנו בעוונותינו הרבים כי כבוד קדושת אדמו"ח הרב הגאון הצדיק זצ"ל היה אצלינו כמו בן יחיד. ופתאום הוסר המצנפת והורם העטרה שנלקח מאתנו ארון אלקים בים שבעה עשר בתמוז שנת תרצ"ב. אוי לנו על שברנו, כמו שכתב רש"י ז"ל שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו הלוחות, על כן הדפסנו את החידושים שלו כדי שיהיו שפתותיו של אותו צדיק דובבות בקבר כמאמר חכמינו ז"ל "אגורה באהלך עולמים", ובזכות זה אנו נקוים שיליץ טוב בעדינו ובעד כל המשפחה ובעד העיר הזאת. וה' יתברך יעזור לנו שיקויים בנו מאמר הכתוב "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ד' מעתה ועד עולם".

דברי חתני המחבר

ה"ק נפתלי מנחם וואלדמאן בהרב הגאון מהרמ"ע זצללה"ה דומ"צ דפה יצ"ו,

 ה"ק אלעזר מייזעלס,

ה"ק יעקב פוקס.

ה"ק שלמה זלמן ווינטערניטץ ח"ב

(בן עוזיאל, הקדמה מחתני המחבר לכבוד חמינו המחבר ז"ל)


הרב נפתלי מנחם ולדמן הי"ד בן ראב"ד בארשא רבי משה עזריאל ולדמן ומרת חנה. הרב נפתלי מנחם נשא לאשה את מרת ברכה בת רבי עוזיאל בודנר (מייזליש) מחבר הספרים 'דברי עוזיאל' ו"בן עוזיאל", דומ"ץ טשחויב, רבה של העיר קומרניק (סלובקיה) ואחר כך דיין ומו"צ ביסטריץ (בעבר אוסטרו-הונגריה, משנת 1918 רומניה ובין השנים 1940 ו-1944 הונגריה).

הרב נפתלי מנחם היה שו"ב בבארשא (בשנת תרס"ד), דומ"צ בעקלאן ולאחר פטירת חותנו בשנת תרצ"ב (1932), מילא את מקומו כדיין ומו"צ בביסטריץ וכרבם של קהילת חסידי ויז'ניץ ממוצא בוקובינה ומאמארוש בבית המדרש על שם "ר' זישא קורליך" שם.

הרב נפתלי מנחם ולדמן מוזכר בשו"ת לחם שלמה, או"ח סי' קמט, שו"ת אמרי יהודה (בסוף מהדורת תשל"ט) סי' יד, יט,כ, הוא ניזכר גם בשו"ת דברי עוזיאל סי' ב,יד וחידושיו משוקעים בספר זה..

הרב נפתלי מנחם חתום על הקדמת ספר "בן עוזיאל" מאת חתני רבי עוזיאל בודנר, לצדו חתמו גם חתני המחבר, הרב אלעזר מייזליש הי"ד והרב יעקב פוקס, מנכבדי קהילת טאשנד, וכן חתן בת המחבר הרב שלמה זלמן ווינטרניץ.

הרב נפתלי מנחם נספה באושוויץ בי"ח בסיוון תש"ד (1944). נספו גם רעייתו הרבנית וארבעה מילדיהם: יוסף יהושע, רחל, אלטא שפרינצא ומשה עוזיאל. רק שלשה מילדיהם שרדו.

גיסו, הרב אלעזר מייזעלס, שו"ב ומטובי המלמדים ב"תלמוד תורה" בבסטריץ, נולד בסביבות שנת 1892 לאביו, הרב החסיד ר' יצחק אייזיק  ולאמו מרת רוזה בלומה, נשא לאשה את מרת פערל בת הרב עוזיאל בונדר (מייזליש). שניהם נהרגו בשואה בשנת 1942 עם ילדיהם: משה דוד, חיה, מרדכי, יוסף וחיים עוזיאל. הי"ד. בנם הרב נפתלי צבי שרד את השואה

כח ההרגל וחשבון הנפש / הרב דוד מינצברג הי"ד

תמונת הרב דוד מינצברג הי"ד

א.

ההשגחה העליונה שתלה אותנו בעולם כזה שבו – החל מחטא אדם הראשון ואילך – אין רע מוחלט ואין טוב מוחלט. כל יסוד בבריאה, אש, מים, וכדומה, עשוי להיות מקור ושורש לברכה ולקללה. כשפורצת שריפה, האש מבלה ומשמידה, אבל באותו זמן כח האש מהווה מכשיר עצום ביצירה העולמית ובשכלולה.

בדומה ליסודות הבריאה – המדות שבאדם. כל מדה ומדה יתכן שתשמש לטוב ולרע. הרי שנאה, קנאה, גאוה, מדת השנאה במקום שאינו ראוי היא שלילית. אבל יכולה היא שתשמש לנו לשנאת הרע, כדברי דוד המלך עליו השלום "תכלית שנאה שנאתים". הקנאה יכולה להתבטא ב"קנאת סופרים תרבה חכמה". הגאוה ב"ויגבה לבו בדרכי השם", בכבוד עצמי יהודי, בגאון חיובי על "שלא עשני גוי" – וכן בכל מדה ומדה, שניתנה ביד האדם הבחירה להפעיל אותה ולנצל כוחותיה האצורים אם לטוב אם למוטב. כמו בבריאה, כך באדם, היסודות ניחנו בסגולה מיוחדת שיוכלו להתבטא בתרי אנפין, בצורה שלילית או חיובית.

הבה נייחד את הדיבור על מדה אחת וזה שמה: רגילות! כל מעשה רציני מוכתב על ידי מחשבת האדם ורגשותיו. איך מצטייר אותו מעשה אשר הוא עושה מכח הרגל בעלמא? זוהי פעולה מיכאנית בלבד. מעשה בלא חשבון. מה חסר לפעולה כזאת? חסרה הרגשה, דעת, זוהי פעולה יבשה, האדם עצמו לא השתתף בה זולת אבריו הפיסיים.

מה לא עושים כולנו מתוך הרגל ושיגרה? אוכלים, מתלבשים, ישנים. בכח הרגלים אלו מתקדם המין האנושי. כאשר מתבוננים בילד רך. תינוק. כשעושה פסיעותיו הראשונות. בכמה קושי ומאמץ הדבר עולה לו. נקל להבין מה מאושר האיש המבוגר. שאלמלי נזקק גם הוא למאמץ כזה בכל פסיעה ופסיעה. הרי לעולם לא היה מתפתח ומתקדם בחיים. איננו יודעים להעריך כראוי. כמה עלינו להודות לה' יתברך, עבור חסד זה כשלעצמו. הרי בלא התקדמות לא היינו יכולים להמשיך את החיים, הן מבחינה שכלית, והן מבחינה כלכלית, היינו נתקעים בנקודה מסויימת בקפאון גמור. אילו למשל החייט היה מחזיק בידיו את החוט והמחט כפי שעשה זאת בפעם הראשונה בחייו, איככה היה מצליח אי פעם לתפור בגד?

ההרגל מסתייע מאד בכח הזכרון. אני זוכר שעשיתי אתמול ככה וכן אפעל היום. בלימודים, בידע, פעיל הזכרון המחשבתי: ובפעולה, בעשיה, ממלא ההרגל את התפקיד הזה. בלא תכונת ההרגל היה יצור אנוש נשאר עומד בל ימיו לפני אל"ף ואיננו מסוגל אף להלביש את עצמו. ההרגל משחק תפקיד מרכזי בחינוך ובמיוחד בחינוך עצמי. ההרגל חשוב בקיום המצוות. ואם תאמר: מה יתרון יתרון להרגל בקיום מצוה? הקיום מושרש, מבוסס. יפה כוחו של הרגל יותר מן ההשתכנעות. על האדם בחייו עוברים כל מיני מצבים. כמו הרקיע שהוא פעמים בהיר, תכול, ופעמים מכוסה בעבים, כן האדם: היום הכל מבורר, אין פקפוקים – ולמחר מתעוררים ספיקות, שאלות, ההשקפה מתערפלת, ועלול אז האדם להשליך הכל אחרי גוו. אתמול יהודי, היום גוי ח"ו, שהרי הכל בבחינת עראי. לא כן מי שמורגל בקיום התורה, בכל מצב נפשי שהוא ישמור בקפידה על המצוות, זה חוק ולא יעבור, יסוד מוצק לחיים, ואיננו צריך לחשוש מפני הפקפוקים. הספיקות. תופעה טבעית בקרב בני הנעורים. צריך לחסן אותם מפניה ע"י הרגלי חיים יהודיים שנעשו טבע שני.

ואולם בל נשכח כי ההרגל אינו אלא כעין מכשיר לוואי. משל למה הדבר דומה, לבית בנוי לבנים רבים, אשר החומר המחזיק אותם הוא המלט, אבל הבנין גופו מורכב מלבנים. אם אין בקיום המצוה אלא הרגל בלבד, המצוה מתכווצת, אין בה שמץ של לחלוחית. האדם כולו אינו משתתף בהווית קיומה, אין לו הרגשה נפשית במצוה, ועשייתו בלא דעת כמעשה קוף בעלמא. ואף זאת: אלמלי חלפו החיים עלינו בלא הפרעות, בלא ניסיונות, יתכן אולי להחזיק מעמד; אבל ברגע שמתגלה איזשהו קושי, הכל מתערער בפנים הנפש וזונח את מצוותיו. הרי רואים בעליל את החזיון הזה, כשעורכים השוואה בין הדורות, אב בן ונכד., אם אצל הבן היתה היהדות פרי הרגל בעלמא, יזנח הנכד את קיום התורה לחלוטין, בי הבן עוד ינק איכשהו את זיקתו ליהדות בכח המורשה מאביו, ואילו הנכד אין לו בכלל מאיפה לשאוב כוחות כאלו. משל לרכבת שירדה מן הפסים, ועדיין היא ממשיכה לדהור כברת דרך ניכרת, מעצמה, בכח הקיטור שדירבן אותה מקודם. כיוצא בזה האדם. מי שיהדותו אינה מושרשת עמוק בנפש, נחשף בנקל להשפעות חיצוניות, ומתנועע לכל מיני כיוונים כנוע העצים בכל רוח מצויה

מחד גיסא מתפללים אנו על ההרגל. "שתרגילנו במצוותיך". ההרגל הטוב הכרחי לנו. מאידך גיסא צריך ההרגל לשמש לנו רק כשלב ביניים, כשליבה בסולם העליה, ולא המטרה סופית. הכרח הוא להעשיר עצמנו בדעת דקדושה ובהרגשה יהודית מלאה חיים. האדם כולו, רמ"ח ושס"ה, צריך להשתתף בחווית המצוה, בל נסתפק ביהדות שטחית. נעמיק הבנתנו, נלמד הרבה ונוסיף דעת והרגשה, נהא חדורים הכרה יהודית איתנה ער שכל רוחות שבעולם לא תוכלנה להזיזנו מצור אמונתנו ותורתנו הקדושה.

ב.

המושג "חשבון" פירושו: לחשב באופן יסודי את כל הגורמים של ענין מסוים אשר עלינו להתייחס אליו. בבואנו להגשים את תביעות השכל צריכים תחילה לבדוק ולחשב אם השכל הוא נכון. בכדי לערוך חישוב של סיטואציה מסויימת נחוץ להיות רואה את הנולד.

ישנן סיטואציות כאלו,  אשר למרות כל החישובים, נוסף עליהן גורם הספיקות וחף את הספיקות – הללו צריך לקחת בחשבון מראש. רק לאחר חישובים ברורים האיש מסוגל לגבש הערכת מצב מבוססת. החישוב מסוג זה חיוני אפילו כשזו הסיטואציה אינה נוגעת לו במצבו הנוכחי. על האדם לדעת לחשב את תוצאות הרע מן הרע ואת תוצאות הטוב מן הטוב. עליו להסתגל בראיה מפוכחת שתבחין מהו שאור תופח. בועת אויר בעלמא. ומה רע ממשי. לא תמיד הרע הוא הוא מקור האסון. אפילו אדם מצוין עלול להמיט אסון, לפעמים, בגלל חישוב בלתי מדויק. וזה לעומת זה: אף האדם הרע, אלמלי חישב את מעשיו מראש, יתכן שהיה נמנע מלעשות רע בכדי שלא להביא צרות על עצמו.

אי לזאת כל איש משכיל, בראותו מה מאד חיוני לחשב חשבונות, ימצא בו את המפתח לאושרו הרוחני, ויעשה אתנחתא ממירוץ החיים המבוהל בכדי לחשב את חשבון עולמו. וכך אם ייקלע ביום מן הימים לסיטואציה הדורשת בהכרח חישוב ממצה, ימצאו אותו המאורעות כשהוא מיומן לעריכת חשבון כזה.

ללכת אחרי הדחיפה הפנימית, הגירוי האימפולסיבי האנושי, משמע ללכת הליכה עיוורת (אף כשזו הליכה מישרים). חשבון משמעו חכמה. מבט כזה יוצא בנו יחס שונה לאדם. רואים, כי התנהגותו השלילית אינה נובעת בהכרח מעצמיות רעה, אלא משגיאותיו, מסכלותו, מקוצר ראייתו. בעזרת החשבון ניתן להעריך דברים ביסודיות, לכל צדדיהם, ובלעדיו ההסתכלות היא שטחית וחד צדדית, נטולת ערך. בראיה רב צדדית מצטייר הענין, או האדם, כמו החפץ באור שונה לחלוטין, אור מלא.

רעיונות הנובעים מאליהם, סתם הרהורי לבו של פלוני ושל פלוני, אם יש את נפשנו לדחותם, שומה עלינו להוכיח את אי נכונותם. בכדי להדגים את ההנחה, שהרעיונות מסוג כזה התגבשו בהשראת הסוביקטיביות, מוטב להיעזר בחשבון היעיל. חישוב מדוקדק מגלה בנקל את השקר הטמון בתיאוריות שכליות שהורתן ולידתן בדחפים אישיים, באינסטינקט הטבעי, הפראי.

מה מאד נחוץ לאים שיחשוף בעצמו איזו חשיבה היא שכלית טהורה, אוביקטיבית, ואיזו סוביקטיבית. כל קיום האדם תלוי בכך. החשבון תובע יושר ונאמנות. אדם המבקש לידע את מצבו האמיתי, הרי זה ביטוי של יושר פנימי, של רצון טהור, אשר צריך ללוותו בכל חייו. התוצאה הראשונה של חשבון הנפש היא ש"תופס" את עצמו לוקה בנגיעות, אחר כך מוסיף ורואה עד כמה יש השפעה לפניות, לנגיעות אישיות, על החשבון גופו שעורך עתה בינו לבין עצמו. והרי אדם מישראל חייב כל ימיו לחפש עצות ותחבולות להינצל מן הנגיעות. החשבון הוא גם שימושי מאד, באשר על ידו מתגלה לאדם מה נדרש השכל האוביקטיבי, ומה המה המכשולים הנערמים בדרך כלל לפתחו. אמרו חז"ל (בבא בתרא דף ע"ה:) "בואו ונחשוב חשבונו של עולם – תצא אש ממחשבים ותאכל את שאינם מחשבים". כח עצום הדומה לאש טמון בו, בחשבון, עד שאוכל את מי שחי בלא חשבון, כאשר מוכיחים בבירור את פשיטת הרגל שלו.

וכי מה הוא, האדם? יצור בטבעיותו, כפי שנולד, מחד גיסא; ודמות משוכללת, כפי שנדרש מאתו, לאידך גיסא. מה יעשה אדם וישיג שלימות, וימלא יעודו? ברגע המכריע את התנהגות האדם, לטוב או למוטב, התפקיד שמור לרצון העקשני. לא די בחכמה, בדעת, כוחות השכל האנושי כשלעצמם חלשים מכדי להתמודד עם המניעים הסטיכיים שבו, אלא שבין הסטיכיה והשכל רובץ גורם נוסף: הרגש, אשר בהיותו מקנן בספירה של דעת ורצון חיוביים, הנו יוצר חומה בינם לבין הסטיכיה. התנהגות טובה דורשת, איפוא, התמזגות הרגש בדעת וברצון נחוש העשוי להתגבש בתוצאה מחשבון הנפש: "הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה". ככל שהחשבון יותר מבורר ומבוסס, יהיה הרצון, כמובן מאליו, יותר מוצק.

אחרי שמחשבים חשבון של צעד כלשהו, היחס כלפי צעד זה משתנה באופן אוטומטי, מבלי להיות תלוי ברצון האדם. יש תופעות בחיים, או אפילו ארחות חיים, דפוסי חיים, אשר במשקל ראשון אינך אשם בהם, אבל לאחר עריכת חשבון נוקב, אחרי הערכת הסיבות שגרמו להן והערכת התוצאות שנבעו מהן, מתחוור בכל הרצינות כי חפותך מוטלת בספק גדול.

רבים ילכו בעצת הרצון האישי שלהם מבלי לתת דין וחשבון לעצמם מה הם עומדים לעשות. אחר כך קורה שנקלעים לסיטואציות קשות ולא יודעים להתמצא בלאבירינט, לא יודעים כיצד לכלכל את הענינים במצב משתנה, כי לא למדו לבוא חשבון. אדם החפץ בטובה חייב להתייגע ולא לחסוך במאמצים ללמוד כיצד לחיות מתוך הכרה, לידע מה הוא עושה, ומה גורמי ההשפעה המעצבים את עשייתו. לתכונת החשבון יש השפעה אפילו על ידיעות האדם והשקפת עולמו. אם מסתכלים על העולם במבט אינטליגנטי, רואים כיצד הוא מכוסה בצעיף המיסתוריות. אפילו אמתות עולם פשוטות בתכלית אינן מונחות מעל פני השטח, ויש לחקור הרבה כדי לחשוף אותן. ככל שהאדם מעמיק בחשיבתו, רואה יותר את המיסתורין שבבריאה. יהודי מאמין בעל הכרה מודע יותר לתעלומות העיקרים האמונתיים, מאשר אדם עם הארץ. הקשיים לקבל אמתות אמונתיות קשור בעובדה שאינן מבוססות על הריאליות.

בכדי לבוא אל המעשה הנרצה, השלם, צריך שימשול השכל ברגש. אולם כאשר המציאות באה בהתנגשות עם השכל, קשה לרגש להיות מושפע הימנו כליל, וכלי המעשה אינם גומרין. הרגש נמצא במאבק מתמיד עם השכל. המוצא הוא להימנע מלראות את החיים ואת העולם בהתנגשות עם האמונה. "וראיתם את אחורי ופני לא ייראו" – כאשר מסתכלים היישר בשמש, אי אפשר לראות היקף גדולתה. רק בעזרת חשבון לוואי, חישוב מן הצד, יכולים להתוודע גלוי אל עיקרי האמונה. לדוגמא: השגחה פרטית. כשאתה מביט במאורעות פנים בפנים, אין אתה רואה בעליל את ההשגחה הפרטית. אך כשסוקרים אותן לאחור בפרספקטיבה היסטורית, רואים את אמת ההשגחה עין בעין. כל פרט בפני עצמו נראה, אולי, פשוט וטבעי, אך צרוף המאורעות כמיקשה אחת מכריז: אצבע אלקים. בעזרת החשבון מסוגל האדם לראות הדברים מזוית מוארת ולהכיר את האמת. אחרי שהשכל מבליט את הצד החיובי, המחייב, שבאמת החשופה מתגבשת בנו ההרגשה כי לא יתכן אחרת – ואמת כזאת מחייבת אותנו לפעול בהתאם לה.

כשם שיש באדם דחף אינסטינקטיבי, כך מקנן בו גם דחף שכלי. קל יותר לרסן את הדחיפה האינסטינקטיבית מאשר את זו השכלית, באשר האדם רוחש אמון רב לשכל. רק בעזרת החשבוןף ניתוח השכל גופוף ניתן לברור את מוץ הדחפים מן הבר של התבונה הצרופה.

כן קיימת אפשרות שהשכל וההגיון יצדיקו מעשים מסויימים של האדם, אבל הבסיס של אותו חשבון, הנחה ראשונית, בשקר יסודם. עד כדי כך אין יד האדם מגעת לבדוק. האיש החכם בודק ראשית כל את היסוד, הגרעין, האם הנושא שבוחן הצטייר בעיניו ציור אמת או ציור דמיוני, שהרי ברוב המקרים לוקה תיאור הדברים בעיוות צורה ותוכן, ואיך אפשר לצפות ככה לחשבון מדויק. רוב בני אדם מורגלים לקבל הנחות נפוצות מבלי לבדוק אותן, מבלי לשאול את עצמם אולי היא מופרכת מעיקרה, ולכן נכשלים בכל כך הרבה טעויות בכל הנקודות המתבקשות כתוצאה מהנחת יסוד מוטעית זו.

הבה נרגיל את עצמנו לחשוב חשבונות עולמנו כראוי, כהגדרת חז"ל, שהיא מעלת המושלים ביצרם.

(זכרון מרדכי מנחם, עמ' פז)


הגאון הרב [יצחק] דוד [שלום] מינצברג הי"ד, נולד בליקובה (לוקוב) בסביבות שנת תרס"ג (1903), לאימו מרת חנה בת הנגיד והחסיד ר' מרדכי יהודה ווינגוט מסטרעצין, ולאביו הרב ירחמיאל ישעיהו מינצברג, רבן של קהילות זדונסקה-וולה ולוקוב בפולין, מחבר ספר "דברי ישעיהו", שהיה בן ביתם של גדולי דורו ובהם רבי יהושע מקוטנא ורבי חיים סולוביצ'יק מבריסק.

בגיל חמש התייתם דוד מאביו הגדול בערב ראש השנה תרס"ח, והרב חיים סולביצ'יק פגש אותו וניחם את אימו ואמר לה "בעלך השאיר אחריו ירושה נאה, עוד תרווי הרבה נחת מיתום זה". אימו נישאה בזיווג שני לחסיד הרב משה ברוך אלברג מרדזמין, שם גדל דוד והתבלט כעילוי, גאון וכשקדן. מגיל בר מצווה הוא היה לומד 18 שעות ביממה. בגיל 18 נשא לאשה את מרת שיינא גיטל, בתו היחידה של ר' אליהו לאך הי"ד, איש עסקים ונדבן, מחשובי חסידי אמשינוב, שהיה חבר ועד הקהילה באוסטרוב מזוביצק [אוסטרובה]. לאחר נישואיו עבר הרב דוד מרדזימין לאוסטרוב והצטרף לשטיבל החדש של חסידי גור.  הוא למד מנעוריו בשקידה ש"ס ופוסקים והיה בקי בכל חדרי התורה, בנגלה ובנסתר, והלך בדרכי החסידות. הוא היה בעל מוח חריף, שכל ישר וזכרון פנומנלי. מורו בנגלה היה הרב מאיר דן פלוצקי מחבר ספר "כלי חמדה" ומורו בחסידות היה רבי בן ציון רבינוביץ ('ר' בן ציון אוסטרובר'). הרב דוד היה מקורב לרבי מגור והלך בדרכי החסידות. הוא עסק בצורכי ציבור, בפרט בתחום החינוכי, והיה ממייסדי רשת בתי הספר "יסודי התורה" ו"בית יעקב" באוסטרוב מזוביצק. הוא דאג להתפתחות בתי הספר, עיבד את תוכניות הלימודים, הדריך את המלמדים ואת המורות ובחן את התלמידים והתלמידות. בכישוריו הפדגוגיים הנפלאים הצליח להבין לרוח של בני הנוער ולהדריך אותם.

בגודל ענוותנותו התרחק הרב דוד מן הפרסום ולא וכישרונותיו ומעלותיו לא נודעו לציבור הרחב. בעקבות התעמולה האנטישמית הפולנית נפגעו עסקי המסחר של חותנו, שתמך בו כלכלית, ובכדי לכלכל את פרנסת משפחתו נאות הרב דוד מינצברג, בהיותו בן 32 לקבל על עצמו לשמש כאחד מהמשגיחים הרוחניים בישיבת חכמי לובלין, לאחר פטירת הפתאומית של הגאון רבי מאיר שפירא. הרב דוד חינך דור של תלמידי חכמים צעירים לתורה וליראה, והפך לאחת הדמויות המרכזיות בחיי הישיבה. הוא ערך שיחות אישיות עם התלמידים, עודד את רוחם לעלות במעלות התורה ויראה, ויצר איתם יחסי אימון וקשר נפשי עמוק. הוא השיב למאות מכתבים וחזר לביתו באוסטרוב רק בבית הזמנים.

טרם השואה נולדו לרב שבעה בנות ושני בנים. עם פרוץ המלחמה היה הרב בישיבה בלובלין ולא עזב את הישיבה עד שדאג לסדר סידורים מינימאליים לקבוצות התלמידים שנותרו בישיבה כדי שיוכלו להמשיך ללמוד בחשאי. הרב הצליח במאמצים גדולים להגיע למשפחתו באוסטרוב מאזובייצק, שהייתה כבושה בידי הסובייטים. העיירה הפכה לעיירת גבול בין רוסיה וגרמניה ויהודיה גורשו מבתיהם, כשרובם פונים לעבר רוסיה. המשפחה נמלטה לעיר ברוטקי-קוסקי שבשטח הכיבוש הסובייטי. כעבור זמן גרשו הסובייטים המוני יהודים מהמחוז לערבות סיביר הרחוקות, ובהם  הרבנית, שבעת הבנות והבן הקטן, שגורשו ברכבת באישון לילה בראש חודש תמוז ת"ש (1940). הרב ובנו הבכור נמלטו לוילנה ומשם התגלגלו לעיירה לאכווע הליטאית, שם היה הרב מנהיג רוחני של הקהילה היהודית. הוא עודד וסייע לקהילה ודאג לסייע למשפחות הפליטים היהודים מפולין. הרב שלח חבילות של מצה לפסח לפליטים הגולים בסיביר, והצליח לשלוח חבילות בודדות של מזון ומלבושים למשפחתו המורעבת שם. מתוך מכתביו למשפחתו הגולה בסיביר, ניכר עד כמה סבל ייסורי נפש ממצב הכלל וממצב בני משפחתו, וניכרת אמונתו ובטחונו בציפייה לישועת ה'. הרב התעלה בימים קשים אלו וכתב שאין דבר נעלה מ"ללמוד מתוך כאב, לעבוד את השם יתברך בשעה שאתה טובע ביסורים", שכן "בימים טובים אי אפשר לך להשיג במשך שנים, מה שנשמתך יכולה להשיג תוך שעה קלה בימים מרים".

בלילה, אור לכ"א אלול תש"ב (1942), הקיפו המרצחים את גטו לאכווע והורו על ריכוז היהודים. הרב דוד הלך לבוש קיטל ותכריכים על מנת לקדש את השם ברבים. בני קהילת לאכווע נורו ונבקרו בקבר אחים גדול, ובין הנרצחים היו גם הרב ובנו הבכור, הבחור ירחמיאל ישעיהו. הרבנית ושבעת הבנות – שרה, פייגא, מרים, לנה בריינא, לאה, חיה ופערל – שרדו את המלחמה, הגרו לפולין ומשם לצרפת ולניו יורק. הבן הקטן משה מאיר מינצברג נפטר בגיל שנתיים וחצי, בתנאים הקשים בהם היו שרויים כפליטים בערבות סיביר. הבנות נשאו כולן לתלמידי חכמים ויראי ה' והעמידו משפחות. הרבנית שיינא גיטל נפטרה בכ"ט בשבט תשכ"ד והובאה למנוחות בהר המנוחות בירושלים.

כתבים רבים שהיו בידי הרב דוד, שנכתבו בידי אביו, אבדו בשואה. מכתבים רבים נוספים של אביו, שהיו בידי בן דודו של הרב דוד מינצברג, הרב ישראל זאב מינצברג, אבדו עם נפילת העיר העתיקה בירושלים במלחמת העצמאות.

שארית כתביו של הרב דוד מינצברג כוללים:

  • הערות בספר אמבוהא דספרי, הובאו בספר קונטרס זכרון קדושים (מכון להנצחת מורשת חכמי פולין) עמ' קלב.
  • לקט מאמרים פורסמו בספר "זכרון מרדכי מנחם" (חצור הגלילית).
  • מאמר בענין אכילת קטן בתרומה, פורסם בקובץ אור המאיר, שנה א (תשמ"ד), עמו' 38.
  • מאמר בענין אין עונשין מן הדין בחיוב קורבן, פורסם בקובץ תורני אור המאיר, שנה ב (תשמ"ה), עמו' 131.
  • הרב יצחק פלקסר ציטט משמו ביאור על הכתוב "לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה ואנחנו נברך י-ה מעתה ועד עולם הללויה" (תהלים קטו,יז-יח), שעלינו להשלים ולמלא את החלל שנפער בחסרונם של המתים שאינם יכולים עוד להודות ולהלל לבורא יתברך שמו ויתעלה.
  • הרב פרסם מאמרים ב"דגלנו", ב"הדרך" וב"דרכנו" בכינוי "בר בי רב". בשנים תרצ"ד-תרצ"ז פרסם שורת מאמרים ב"דגלנו" בחתימת "רב דימי". זיכרונות ששמע מחסידים ותיקים פרסם בסדרת המאמרים "מסיפורי חסידי קשישאי", והוא השתתף במדור החינוכי "חורב" של כתב העת "דגלנו".
  • חלק ממכתביו שרדו.

בתו, מרת מרים סלאווין, מקראון הייטס, תיארה באופן אישי ומרתק את קורות משפחתם בגולת סיביר בחיבורה "החלטה גורלית בגיל 11", שפורסם בספר "אל אשר תלכי: נשים משתפות בסיפורים אישיים של שליחות, הקרבה, מסירות ועוצמה", עמ' 6.

בזכות שאמרו "נעשה ונשמע" זכו להתרוממות והתנשאות במצוות "ויקחו לי תרומה" / הרב חיים וועלטפרייד הי"ד

תמונת הרב חיים וולטפרייד הי"ד

ב"ה. לאדז.

איתא במדרש בשעה שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" מיד אמר הקב"ה "ויקחו לי תרומה". והוא פליאה. והמפרשים תרצו כל אחד לפי דרכו. וגם אני אענה את חלקי, כיד ד' הטובה עלי, וזה החלי בעזרת ה' יתברך. ומקודם אקדים דיוק בקרא מדוע לא כתיב "ונתנו תרומה לד'" בלשון מבואר יותר. אמנם בשעה שאמרו ישראל "נעשה" קודם ששמעו מתן שכרה, בזה הלשון שמלאכי השרת משתמשין בו, רק מחמת אהבה לבורא ולעשות נחת רוח ליוצרם, מיד אמר הקב"ה "ויקחו לי" ופירש רש"י הקדוש "לשמי" ולא "ונתנו" כי כוונתו לשם שכר כדפירש בעל הטורים אשר מלה "ונתנו" בהיפך גם כן "ונתנו". "ויקחו" כוונתו גם כן קנין, כדאיתא במסכת קידושין קיחה קיחה משדה עפרון. "ויקחו לי" בהאי הנאה אשר אקח מהם כסף תרומה. וזה כוונת הפסוק "ויקחו לי" ויקנו לי תרומה, פירוש כי יהיה להם התרוממות ושמחה שאקח מהם כסף, למען שהשם יהיה שרוי בתוכם, ויורה הכתוב להלן הלכה, "מאת כל איש [אשר] ידבנו לבו", איש פירוש אדם חשוב, "תקחו" תקדשו לו, "את תרומתי" פי' כמו עניין התרומה, אשר בהאי הנאה כי יקח אדם חשוב מתנה מאשה תתקדשה לו, זה הלכה משנה במסכת קדושין, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא. וגם ראשי תיבות מן "כל איש [אשר] ידבנו לבו תקחו [את]" בגימטריא "קדשן" עם הכולל.

עוד יש לומר לפי עניות דעתי כי בשעה שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" למדריגת שרפים באו להתבטלות ועניוות גדולה. ולפעמים מדה זו היא חסרון כי קודם התפלה או מצווה בא היצר הרע בטענה "אתמול חטאת ואיך מלאך לבך להתפלל". ואז צריך לומר בשבילו נברא, כדמצינו "ויגבה לבו בדרכי ד'". מי אמר השם "ויקחו לי", פירוש שיקחו לעבודתו "תרומה", פירוש התרוממות והתנשאות, וזה דרך בעבודת השם.

בפעם ראשון אעצור מילין ועוד חזון למועד למען אפיסת הפנאי אקצר.

חיים וועלטפרייד, בן הרב הצדיק עמנואל שליט"א.

(הבאר, כרך ג, שנה ד, סימן קג)

הנני להעיר אתכם במה שכתב לי ידיד נפשי הרב הגאון בנם של קדושים וכו' מוה"ר חיים וועלדפרייד שליט"א מלאדז מליצה נאה מזקינו הרב הקדוש ר' משהלי מפשעדבורז זצ"ל על המאמר חז"ל שלעולם יעשה אלם בעולם הזה יכול אף לדברי תורה תלמוד לומר "אלם צדק תדברון". ופירוש הוא זצ"ל יכול אם יכולת בידו אף לדברי תורה לעשות עצמו אלם "כן", פירוש "טוב", כדמצינו "כן בנות [צלפחד דוברות]" וכו'. "תלמוד לומר", פירוש אם תרצה ללמוד ולדרוש ברבים, "צדק תדברון", פירוש תדברו לאמתתה של תורה ולא להבל. ודברי פי חכם חן.

(הק' צבי הירש פרידלינג האבד"ק ביסקוביץ העורך והמו"ל, הבאר, שערי תשובה)


הרב חיים ולטפרייד, בשנת תרנ"ז (1897). אביו, האדמו"ר מפאבניץ רבי עמנואל מפשדבורז שעבר ללודז' בשנת תרפ"א, היה בנו הבכור של האדמו"ר רבי אברהם משה מרוספשא. אמו מרת פערל, היתה בתו של האדמו"ר מדז'יקוב, רבי יהושע הורביץ, בעל "עטרת ישועה".

על מקור שם המשפחה "וועלטפרייד" מסופר כי בעת שבאו הפקידים לשאול את הרב הקדוש מפשדבורז אודות השם שבחר לעצמו כשם משפחה, הוא היה באמצע אמירת הפיוט "ידיד נפש" ואחז במילים "והיתה לה שמחת עולם" והפטיר לעצמו "וועלט פרייד".

הרב חיים היה תלמיד חכם שהצטיין במידות נאצלות, עדינות נפש ושפלות רוח, בשקידה בלימוד התורה ובדביקות חסידית. הוא נשא לאשה (בזיווג שני) את מרת מלכה חנה בת רבי ישראל יוסף יהודה צ'ארניכע ומרת גיטל נעכא הי"ד בת רבי אשר אנשיל גוטשאל מראדושיץ-לודז'. הרב חיים עבר לגור בלודז' וכיהן בה כמורה צדק. הוא למד תורה, חכמה והנהגות מאביו ועמד לידו בעת קבלת ה"קוויטלאך".

בשנת תרצ"א נפטר בנו, הילד משה יוסף, והובא למנוחות סמוך לאוהל האדמו"ר מראדושיץ בלודז'.

חסידים בלונדון ביקשו מהרב חיים לעבור אליהם ולהיות האדמו"ר שלהם, אך בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה לא הייתה אפשרות להיענות להצעה זו.

יום לפני שהממשלה הפולנית הכריזה כל חובת הגיוס הכללי נסע הרב חיים ברכבת לאחותו בדז'יקוב, בביתו נשארו הרבנית וילדיהם פערל, אליעזר דוד ויהושע מנחם. בכ"ד באלול תרצ"ט, ימים בודדים לאחר פרוץ מלחמה העולם השנייה, נכנסו הגרמנים ללודז' והחלה מסכת הייסורים של יהודי לודז', ומצבם הורע מיום ליום. בחורף ת"ש גורשה המשפחה עם שאר יהודי העיר לגטו. הרב עבר מדז'יקוב לקעלץ, משם נדד לעיירה דומברובה הסמוכה. לאחר כמה שנות סבל נספה שם בכ"ט אדר תש"ב. משפחתו קיבלה בגטו לודז' גלויה מהקהילה היהודית בדומברובה שבישרה להם במילים יבשות כי הוא נפטר ונקבר בעיירה.

הרבנית מלכה חנה, ובניהם אליעזר דוד ויהושע מנחם נרצחו במחנה ההשמדה חלמנו. היארצייט שלהם נקבע לערב ראש השנה.

אחיה של הרבנית מלכה חנה, הרב ראובן חיים אלכסנדר הי"ד, נפטר ברעב בגטו לודז' בכ"א חשון תש"ג. הוא היה חתנו של הרבי מסטריקוב-זיכלין רבי חנוך סעדיה זיכלינסקי הי"ד.

אחיו של הרב חיים, רבי יצחק מאיר, מילא את מקומו של אביו כאדמו"ר בלודז', אך כעבור זמן קצר נספה בטרבלינקה, בסוכות תש"ג (1942).

בתו, מרת פעריל הורוביץ, כתבה את תולדות משפחתם עד לסיום מלחמת העולם השנייה בספרה "אבוקה בודדה: זכרונות ימות עולם" (ישראל, תשע"ד).

מקורות: ספר אבוקה בודדה, וספר "דברות חיים", חלק א, מאת רבי ישעיה מפשעדבורז, (ירושלים, תש"ן), עמו' פח.

תמונת הרב מופיעה באדיבות בני משפחתו.

שפוך חמתך על הגוים ששרפו הרבה רבבות מאחינו בני ישראל בלי חמלה וחנינה / הרב שלמה קניג הי"ד

תמונת הרב שלמה קניג הי"ד ותלמידיו

בספר "להג יקודי אש" מאת הרב אברהם מאיר אאילו הרב אב"ד הוניאד, שהיה עם הרב שלמה קניג במחנה רהמסדורף, הובאו כמה דברי תורה משמו של הרב קניג, כגון:

מה ששמעתי ביום א' של פסח תש"ה במחנה רעהמסדארף מהרב הגאון המפורסם ר' שלמה קעניג זצ"ל אבד"ק יאקע הי"ד, על הכתוב שאומרים אותו בהגדה "שפוך חמתך על הגוים וכו' כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו", דלכאורה יש לומר הלא אומות העולם המשעבדים את ישראל, אינם עושים רעה הזה כי שעבוד גליות הוא גזירת ה' יתברך, ואם כן האומות מקיימים רק גזירת המקום לשעבד ולצור את ישראל ואם כן מדוע זה מגיע להם עונש זה. וכבר נאמרו על זה תירוצים שונים.

אמנם בוודאי ראויים הם על העונש הכי חמור, כמו שמסיים בעל ההגדה "תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'", כי הרשעים אינם מקיימים בזה שליחות גזירת הקב"ה, דהנה אמרו חז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, וכמו שמצאנו בחורבן הבית ששפך חמתו על עצים ואבנים, ואילו עשו הגויים שליחות ורצון הבורא ברוך הוא במעשיהם הרעים, לא היו פוגעין בנפשות, אלא הצירו אותם באופן אחר, ומזה שרוצחים נפשות נקיים קדושים וטהורים נראה ברור שאין עושים בזה גזירת ה' יתברך רק מצד רשעותם הטבעי שהם רוצחי נפש.

וזהו פירוש הפסוקים "שפוך חמתך על הגוים", ולא תקשה לך מדוע זה מגיע להם עונש כנ"ל, כי אנו רואים במעשיהם הרעים, "אשר לא ידעוך ובשמך לא קראו", שאין כוונתם בזה לקיים גזירת ה'. והראיה, "כי אכל את יעקב", שפגעו בנפשות תחילה, שאין זה ממידת הקב"ה בעל הרחמים, ושרפו הרבה רבבות מאחינו בני ישראל בלי חמלה וחנינה. ואחר כך, "ואת נוהו השמו", שלא רק שהתחילו בנפשות, אלא הוסיפו לעשות סרה, ובני עוולה קיימו שניהם כאחד. וזה בוודאי לא עשו מגזירת הגליות, ועל כן מגיע להם העונש. "שפך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם" במהרה בימינו אמן.


הרב שלמה קעניג הי"ד, רב ומרביץ תורה מפורסם בפאפא (הונגריה) ואח"כ אב"ד ור"מ קהילת יאקא (יאקע) שעל ידי גאלאנטא (צ'כיה).

נולד בעיר ראאב ביום הכיפורים תשס"ב (1901), לאביו הרב יהודה ולאימו רחל לאה בת הגאון הרב עמרם גרינוואלד (תלמיד המהר"ם שיק) ואחותו של בעל "ערוגת הבשם". היה תלמידו החביב של הרב בנציון סניידרס הי"ד, בישיבת ראאב, ומרוב אהבת התורה היה עושה לילות כימים בלימודיו בבית המדרש. שימש את דודו, אחי אימו, הרב אליעזר דוד גרינוולד, חבר "קרן לדוד", ולמד ממנו להיות מורה הוראה מובחק בכל ענייני איסור והיתר ודיני ממונות ובכל דרכי הרבנות. הוא נסמך בבחרותו על ידי שלשה גדולי הדור: הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר ממאד מחבר שו"ת "לבושי מרדכי", הרב ישעיהו זילברשטיין מוויצן מחבר "מעשי למלך" ודודו ה"קרן לדוד" שהעיד עליו כי הוא יודע את כל "הנודע ביהודה" בעל פה

נשא לאשה את מרת אסתר לאה בת הרב  צבי הלוי הופמן, ולאחר חתונתו היה סמוך על שולחן חותנו בעיר פאפא והמשיך ללמוד תורה בהתמדה בקדושה ופרישות. באותה תקופה התמסר להורות בשעות קבועות בכל שבוע, יחד עם הרב שפטיל ווייס אב"ד שימאני, בבית ההוראה של הצדיק הרב מיכאל פרסבורגר הי"ד

בשנת תרפ"ח (1928), על אף גילו הצעיר נבחר לאב"ד העיר יאקא, הסמוך לפרסבורג. הוא פיקח על מוסדות תלמוד התורה וייסד שם ישיבה. הוא ייסד קופת גמילות חסדים, תרם לה רבות והיה אחראי עליה. הוא פעל לטובת הצניעות וטהרת המשפחה, והיה בודקה את כשרות הסכין של השוחט. הוא התפרסם כבקי בכל התורה וענה לשאלות קשות ששלחו לו רבנים בכל המדינה. הרב יהושע בוקסבוים הי"ד היה קורא לו "ארגז הספרים" והיה שולח את בניו ללמוד ממנו תורה ויראת שמים, והרב אשר אנשיל כ"ץ אב"ד סערדאהעלי כינה אותו "קאפיטאליסט בתורה" לרוב עשירותו בנכסי דעת תורה. ייחד עם הרב אשר לעמיל שפיטצר הי"ד אב"ד קירכדארף ייסד את חברת "תורה עם דרך ארץ". למד עם תלמידיו ספרי מוסר, נזהר מלשון הרע ודן כל אדם לכף זכות.

הרב ומשפחתו גורשו לאושוויץ, ומשם נשלח הרב לעבודות קשות במחנה הריכוז רהמסדורף. בהיותו במחנה ריכוז, וסבל מעינויים ומעבודות פרך, למד בחברותא עם האדמו"ר רבי משה טייטלבוים מסאטמר, כשהוא חוזר על שלוש מסכתות בגמרא בעל פה, סנהדרין (וכנראה בבא קמא ועבודה זרה).

שבעה מתוך שנים עשר ילדיו ניספו:באושוויץ: אברהם ישי, אליעזר דוד, שמואל, צבי, יוסף, יעקב יחזקיה, שרה. הי"ד. הרב נספה בחודש אדר תש"ה והיארצייט שלו נקבע לז' באדר [יצויין כי באחד מדפי העד נכתב שנספה בכ"ו בסיון תש"ד. עוד יצויין כי הרב איזרעאל הביא דברים בשמו של הרב קניג וציין שהדברים נאמרו על ידי הרב קניג בפסח תש"ה!].

בנו הרב חיים ישעיה קניג מילא מקומו אביו לאחר השואה כאב"ד  יאקע. לאחר שהיגר לארה"ב. הוא היה מנכבדי שכונת בורו פארק, הוא ייסד את הקהילה ע"ש יוקא, כיהן כרב הקהילה וחיבר את סדרת ספרי שו"ת "חקי חיים", "חקי חיים" על התורה ופירוש על ההגדה של פסח.

הכנסת כלה היא מצוה רבה וזכותה תעמוד בזה ובבא בכל העניינים לטובה / רבי אלעזר הלוי רוזנפלד זצוק"ל

תמונת רבי אלעזר הלוי רוזנפלד הי"ד

ב"ה יום ה' לסדר להחיות לכם לפליטה גדולה תרפ"א לפ"ק פה אשפצין יצ"ו.

שלום וישע רב לידידי שב"ז ה"ה הרבני הנגיד המופלג החסיד הירא מוכתר בנימוסין רודף צדקה וחסד מפורסים לשבח וכו' כש"ת מו"ה יוסף חיים נ"י מכונה ביגעלאייזען.

הנה הסך שני מאות מארק עם הפתקא שלכם לנכון השגתי, והנני ליתן לו תודה וברכה שה' יתברך יזכו לעשות תמיד אך טוב וחסד מתוך רוב כל ומתוך הרחבה ונחת וד' ישמר צאתכם ובואכם לחיים ולשלום ובדרך צליחה בכל ענינים לטובה ויזכה לשוב בקרב עם כל בני ביתו יחיו בהרחבה גדולה עם כל הג' דברים הצריכים שלימות וה' יתברך יוליכנו מהרה קוממיות לארצינו עם כל כלל ישראל אמן. והנה מאד יהמה לבי עלי הפרדו מאתנו למרחק רב כזה. אמנם זאת נחמתי כי בעת קראי הפתקא שלכם בזאת חנוכה העבר עלינו לטובה ביום שנמסרים הפתקאות לגמר טוב לשנה טובה ומבורכת, נפל בדעתי לזכותו להיות שליח מצוה לצורך הכנסת כלה. וזכות המצוה רבה הלזו יהיה לכם שמירה בדרך ויעמוד לכם בזה ובבא בכל עניינים לטובה. ושלחתי תיכף ומיד לקרוא את בנו ידידי ה"ה מו"ה שלמה נ"י וספרתי לו את אשר עם לבבי ונכנסו דברי באזניו כי ראה שהם מן הדברים היוצאים מן הלב.

והגם כי אין דרכי מעולם לבוא בכותב כזה, אמנם יען כי בתי תחיה כבר באה לפרקה ואין האפשרי לברך על המוגמר מחמת חסרון כיס כידוע גודל ההצטרכות לדבר גדול כזה ומה גם בעת כזאת לא אוכל לשית עצה בנפשי מאין יבוא עזרי. ויען כי כן עלה ברעיוני ביום הזה שהיא עת מוכשר להצמיח ישועה לנו ולכל ישראל, אמרתי הלא דבר היא והמכסה אני מאוהבי את אשר עם לבבי ובטח הוא כן מאת המסבב הסיבות לזכות לזה להיות מסייע לדבר מצוה רבה הלזו. לכן יעשה נא ברוב אונים ואמיץ כח לקבץ על יד סכום הגון לסייעני בו בסיוע שיש בו ממש כראוי לפי העת הזאת, ובמוקדם האפשרי כי רציתי לעשות הנישואין אפשר עוד בחורף הזה אם יהיה באפשרי ואם לא לכל היותר בתחילת קיץ הבא עלינו לטובה.

והן אמת שיודע אני שקשה הדבר לפניו לעסוק בענין כזה תיכף ומיד בתחילת בואו שמה, אבל אם מן השמים נסבב כך ונשלח ברעיונו לזכותו לזה בטח בתחילת בואו שמה, אבל אם מן השמים נסבב כך ונשלח ברעיוני לזכות לזה, בטח היא לטובתו גם כן לעשות התחלה בדבר מצוה הלזו ובטח יעשה רושם ואות לטובה, וגודל זכות המצוה וזכות אבותיה קדושים נשמתם עדן זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן יעמוד לכם להושיע בכל מילי דמיטב בכל משאלותיכם לטוב ובכל אשר תפנו תצליחו כאוות נפש ידידו וידיד נפשו הדורש שלומו הטוב בכל לב ונפש חפצה באהבה רבה ואהבת עולם המעתיר בעד הצלחתכם ובריאות גופכם ומחכה להרמת קרנינו וקרן התורה וכל ישראל.

הק' אלעזר הלוי ראזענפעלד

(מתוך "עטרת חיים", ב, עמ' רעד-רעה)


הרב הקדוש רבי אלעזר הלוי רוזנפלד נולד בי' בניסן תרכ"ב (1862) לאביו הרב הקדוש רבי יהושע אב"ד ואדמו"ר בקאמינקה שבגליציה, בן רבי שלום אב"ד ביארטשוב ואב"ד ואדמו"ר בקאמינקה מתלמידיו המובהקים של רבי נפתלי מרופשיץ. בנוסף להיותו נצר מגזע האדמו"רים מקאמינקה היה נצר מהגאונים והאדמו"רים מבעלז, צאנז ועוד. אביו של רבי אלעזר הקפיד על חינוכו ומנע ממנוע רגע של בטלה. היה תלמיד חבר לרה"ק רבי שלמה בלברשטאם מבובוב. עד מהרה עלה הנער המחונן והמתמיד על כל חבריו בתורה וקדושה. עוד בילדותו בחר בו הרב הקדוש רבי חיים הלברשטאם ה"דברי חיים" מצאנז כחתנו השישי, שישא לאשה את בתו פראדל. ה"דברי חיים" נפטר בשנת תרל"ו, וחתונתם נערכה לאחר פטירתו, בשנת תרל"ח [1878], כאשר לצד הכלה עמד אחיה, האדמו"ר רבי יחזקאל שרגא משינווא. נולדו להם שלשה בנים וחמש בנות: רבי אלכסנדר חיים, רבי שלום ראובן, רבי נפתלי שמואל צבי, הרבנית שיינדל אשר רבי אריה לייבוש רוזנפלד ממושציסק, הרבנים רכיל גבורה אשר רבי יונה בארון מיאסלה, הרבנים חנה גולדה אשר רבי אשר הורוויץ מאלפין, הרבנית חיה שרה אשר רבי יערב צבי הלברשטאם מסוכה והרבנית מלכה אשת רבי דוד הלברשטאם האדמו"ר מטשבין.

אחרי חתונתו התפרנס רבי אלעזר משולחנו של גיסו רבי יצחק טוביה. לאחר שנה עבר לווישניצה והשתלם שם בתורה והוראה. לאחר ששימש כרבה של בוכניא, משנת תרס"ז (1907) היה אדמו"ר באושפצין, והפיץ תורה ברבים בבית מדרשו לחסידים רבים. החסידים בקרו בחצרו והקשיבו לתפילותיו בשבתות, ושמו היה נערץ על כל תושבי העיר, מכל זרמי החסידות. הוא עבד את ה' ודקדק בכל פרטי המצוות וחומרותיהם, בעניות ובדלות. פרנסתו הייתה מצומצמת מאד ולעתים סבל ממחסור ממשי, אך לעולם לא יצא מד' אמות של חסידות ועבודת ה' ופיזר לצדקה את המעט שהיה לו.

כל ימיו השתוקק רבי אלעזר לעלות לארץ ישראל, ובזקנותו, בט"ו באב תרצ"ו (1936), זכה ועלה לארץ הקדושה. הוא התיישב בתחילה בצפת ובשנת תרצ"ז (1937) עלה לירושלים וקבע את בית מדרשו בסמיכות לשכונת מאה שערים. הוא חי חיי צער ודחק וסבל ייסור ממחלות. על אף שחולשתו גברה וההליכה הייתה קשה עליו, היה רבי אלעזר הולך לעיתים להתפלל בכותל המערבי, כשהוא נשען על זרועות חסידיו. תושבי ירושלים היו באים אליו להתברך ולקבל את עצותיו, ויהודים רבים מגאליציה כתבו לרב וביקשו את ברכותיו.

בספר הזכרון לקהילת אושפצין עמו' 279 כתב שרבי אלעזר העריך והוקיר את פעילות תנועת פא"י שהכשירה את חבריה לעלייה לארץ ישראל ואספה כספים להעברתם לארץ. בעקבות כך שלח רבי אלעזר מכתב הוקרה מירושלים לסניף פא"י באושפיצין ובו קרא לתושבי העיר לתרום בעד "קרן הישוב" של ארץ ישראל.

עם התגברות מחלתו, שב רבי אלעזר בשנת תרצ"ט לאופשיצין, על מנת להתרפא, לחזק את גופו ולחזור לארץ ישראל. כשנכבשה פולין בידי הגרמנים הוכרח לעזוב את אושפיצין ועבר לקשאנוב הסמוכה. מסופר כי בהיותו בגיטו קשנוב חגגו הגרמנים את יום הולדתו של היטלר ימ"ש בריבוי רציחות ובעינוי יהודים. כששמע על כך רבי אלעזר התבונן קצת ואמר: "ביום זה בדיוק לפני יותר מחמישים שנה קרה דבר נפלא מאד. היה זה ביום חמישי לשבוע באמצע הלילה בשיניווא, ישבתי בבית המדרש, ופתאום פתח גיסי האדמו"ר משינווא את דלתו ופנה להיושבים בבית המדרש: 'אמרו תהלים, כי בשעה זו נולד באוסטריה רשע עריץ, שאם יגדל יהיה רשע יותר מהמן, וצריכים לבקש מהשם יתברך שתהיה לו מפלה בטרם יגדל'. אוי לנו שתפילתנו לא נתקבלה".

רבי אלעזר גורש מגיטו קשנוב לגיטו סוסנוביץ, נפטר שם בז' באב תש"ג והובא לקבר ישראל.

(בספר הזכרון לקהילת אושפיצין, עמו' 243, כתב שרבי אלעזר נפטר בגטו קשנוב בכ' באב תש"ב)

אל נתייאש. כי אם עת צרה היא ליעקב, אך ממנה יוושע / האדמו"ר מסטולין רבי משה פרלוב הי"ד

תמונת רבי משה פרלוב הי"ד

אהובי אחי ורעי. עת צרה יהא ליעקב. עם ישראל נמצא עתה במצב כמו ספינה מטורפת בתוך גלים נוראים של ים זועף, וחיות הים האכזריות והמאוסות פותחים את לועם ולבלעם חיים, מאין מפלט, כי על היבשה אורבים נחשים ועקרבים אכזריים ומאוסים, כעס עצום ערוך למלחמה. מקרי העת הקיפום ראש ותלאה, החשיכו פניכם כאפר, והולכים שחוח ונדכא תחת קושי השיעבוד, בכל יום ויום מתרבים גזירות קשות ורעות כשואה וכחתף, רטט ושבץ אחזתם מפחד שלופי חרב הנרתחים בלי חמלה.

הנשמה והגוף מכל חלאת מין האנושי ומפלצות ותועבות האדם נתחברו ובידים טמאות וצפרניים גסות קורעות את לבם של ישראל. ובפרסות טמאות רומסים את כל הקדוש לעם ישראל בחוצפה ועזות נוראה. בארצנו הקדושה והיקרה תוב"א נשפך דמם של ישראל כמים, עד שכשל כוחינו מסבל, ומעמקי לבינו נזעק זעקה גדולה ומרה: אהא ה', עד מתי?! הלנצח תאכל חרב?!

אבל אל נתייאש. כי אם עת צרה היא ליעקב, אך ממנה יוושע, כן הבטיח לנו ה' יתברך על ידי ירמיה הנביא, וכבר אמרו לנו חז"ל בסנהדרין (דף צ"ז) "אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא בו, תלמידי חכמים מתמעטים והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה שנייה ממהרת לבוא". ועל הזמן הנוכחי רמזו חז"ל, ואין לנו עצה אחרת רק להתחזק ולהאמין ולבטוח בה' יתברך, ונאמין באמונה שלמה, כי רק הוא יושיענו, ואף על פי שאנחנו לא כראוי לפני ה' יתברך, ואין לנו עתה צדיקים גדולים העומדים בפרץ, כי סעו המה למנוחות ואותנו עזבו לאנחות, אך ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו יפדנו, כמו שאיתא בספר הקדוש "בית אהרן" של כבוד קדושת אדוני אבי זקני הרב הצדיק זצ"ל זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, שמביא בשם כבוד קדושת אדמו"ר הקדוש הרב ר' ברוך זצ"ל זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל – "ברוך פודה ומציל ברוך שמו", היינו שהקב"ה בעצמו עושה הפדיון בשמו הגדול ומשפיע כל טוב לישראל. וכמו שאיתא בספר הקדוש "רוקח" (סימן רט"ו) בשם ה"פסיקתא רבתי" על הפסוק "רני ושמחי": אמר להם הקב"ה למלאכי השרת, בואו ואודיע אתכם צדקתן של בני ישראל, שאני טענתי בעולם כמה פעמים צרות וייסורים הבאות עליהם בכל דור ודור ובכל שעה ושעה, ולא בעטו בי, וקוראים עצמן "רשעים" וקוראין אותי "צדיק" בפני רבים, והם אומרים בלשון הזה "אבל אנחנו חטאנו עווינו, כי אמת עשית ואנחנו הרשענו". לפיכך מקלס שלמה את כנסת ישראל "אשת חיל מי ימצא" וכו' "אם חומה היא" וכו'.

עתה תקבלו את החיים והשלום מאדון השלום, ותחוגו את חג המצות בכשרות ובשמחה בחדוה ודיצה, ויחדש עלינו ה' יתברך את השנה בגזירות טובות ישועות ונחמות, וכל משאלות לבבנו ימלא בכל טוב באריכת ימים טובים דשנים ורעננים ומוצלחים, ואור האושר והצלחה יאירו נצח דרכינו בחיים, ויתרומם קרננו ומזלנו למעלה למעלה, עד מרום פסגת הצלחה, ונעלה אבר כיונה לעוף להסתפח בנחלת ה' בביאת גואל צדק במהרה בימינו, והיו בשלום ובטוב.

כחפץ ידידכם הדורש שלומכם הטוב ומברכם בכל טוב עד העולם.

משה בהרה"צ ישראל

(מכתבו של האדמו"ר רבי משה,לי הי"ד מסטולין אל אנ"ש בדטרויט, בפרוש השואה הנאצית. בית קרלין סטולין, עמ' שמב).

רבי משה מסטולין מדד הכל על פי מידת יראת השמים שתצא מכל דבר: הוא היה אומר "ללמוד ולהתפלל הרי חייבים, ואם מזדמן לעשות משהו אחר, ענין של רשות, יש לשאול: איזו יראת שמים תצמח מכך?". הוא נהג לחזור על דברי סבו על הפסוק: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" – פירוש הדבר שתדמה עצמך לאדם הלובש תמיד בגדים לבנים וחדשים, יקרים מאד, וצלוחית של שמן לו על ראשו ועליו להיזהר בכל רגע, שאם ינוע ראשו ילכלך השמן את בגדיו ויעלה כתמים הרבה". יראת שמים לדעתו הייתה המפתח לכל. ללא יראת שמים בלב לא תתכן מסירות נפש אמיתית, ובלי מסירות נפש אין כל ערך לעבודה. לכן ללא יראת שמים, אין אדם מסוגל לשמור באמת תורה ומצוות, ואדם ללא יראת שמים נמצא בסכנה עצומה כשהוא יחידי, כי הוא עלול לחטוא. וכך היה אומר לחסידיו: "כשיש יראה מה טוב, וכשאין חס ושלום יראה הרי ברור שצריכים לפחד תמיד מפני חוסר היראה".

הוא היה אומר בשם אבותיו ובשמו: כתוב "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו". כתוב "נדברו" ולא "דברו", היינו מעצמו יצא הדיבור שלהם, כביכול דבר את עצמו, ורק אז "ויקשב ה'", רק אז הם יכולים להקשיב לקול ה', ורק אז "וישמע ה' ויכתב בספר". כל מעשה שעושה יהודי בעולם הזה, נכתב למעלה, ומכל זה נעשה ספר אחד גדול, וזהו "זה ספר תולדות האדם". וכיצד מגיעים לזה? בכוח המילים, המתפשטות לכל אברי האדם. וזהו מה שאמרו שתפילה זו עבודה שבלב, ואיזו עבודה שבלב – זו תפילה. אף שאין היא אלא בלב – היא נקראת עבודה.

(אלה אזכרה, ה, עמ' 49-48).


האדמו"ר רבי משה מסטולין (ליד פינסק, פולין), נקרא בפי החסידים ובני העיירה "ר' משה'לה". הוא נולד השנת תרנ"א לאביו האדמו"ר מסטולין, "הינוקא", רבי ישראל פרלוב, ומנעוריו ניכר בו גי נוצר לגדולות. הוא היה גאון בנגלה ובנסתר ובקי בכל מכמני התורה, והתפלל וקיים את המצוות בהתלהבות רבה, באש קודש. את עיקר חינוכו קיבל רבי משה מאביו. רבי משה היה תלמיד חכם מוסמך, גדול בתורה, בעל מעשים טובים וגומל חסדים, אוהב ישראל בכל נפשו ומאודו, עסקן שפעל בצניעות והיה מעורב עם הבריות ובעל השכלה כללית. נשא לאשה את מרת דבורה לאה בת רבי פנחס רבינוביץ מקנטיקוזבה. זמן קצר לאחר נישואיו חזר לחצר אביו בסטולין, והמשיך לעלות מעלה מעלה בתורה ובחסידות. לאחר פטירת אביו בשנת תרפ"א (1921) חלק עם אחיו את הירושה הרוחנית שלו, ורובם כיהנו כאדמו"רים וניהלו בתי מדרש בערים נפרדות. רבי משה ניהל חצר חסידית של אלפי חסידים בסטולין. נמשכו אליו היהודים העמלים, מפשוטי העם שאינם מחשיבים את עצמם, מבין חסידי אביו, והוא שמח בקרבתם יותר מאשר בחסידים העשירים. הוא התרחק מעסקנות מפלגתית ופעל במסירות נפש, יחד עם רבה של סטולין, הרב אשר פיאלקוב, להקמת תלמוד תורה בעיירה, בה למדו כארבע מאות תלמידים. בשנת 1922 הקים ישיבה, שנקראה בתחילה "אהל משה" ולבסוף "בית ישראל", בה למדו למעלה ממאה תלמידים, ורבי משה לאחזקת הישיבה. בראשות הישיבה כיהנו הרב משה קופולוביץ (בשנים תרפ"ו-תרפ"ח), הרב יעקב גרינברג הי"ד מסלונים והרב שמעון ז'ליכובר הי"ד.

רבי משה קירב את הדור הצעיר, היה ער לבעיות החינוך והיה מראשי הפעילים בארגון הבלתי מפלגתי "תפארת בחורים" שנועד להפיץ תורה בקרב הציבור הרחב והנוער העובד. הוא קירב כל יהודי ומצא בכל אחד את הנקודה היהודית הפנימית והטהורה. הוא זכה להערכה על פעילותו הציבורית בסטולין גם מצד הממשלה הפולנית, שהעניקה לו אות כבוד. לרבי משה היה קישור נפשי עמוק עם אארץ ישראל והוא ביקר בה פעמיים, בסתיו תרצ"ד ובשנת תרצ"ח (1933, 1938) ושמח והתרשם מבניין הארץ.

קרוב לעשרים שנה ניהל רבי משה את עדת חסידיו בסטולין, הרבה התורה ובתפילה שעות מרובות ביום, עודד את חסידיו לדיבוק חברים, לעמלה של תורה ולתפילה אמיתית בהתלהבות. דברי תורתו וחידושיו כללו רעיונות עמוקים ומשובבי לב, וכמעין המתגבר היה מחדש חידושים בכל ענפי הרוח.

בשנת תרצ"ט (1939), לאחר כיבוש סטולין בידי הסובייטים, הרבי נרדף, סבל קשות, נושל מביתו והטילו עליו מיסים כבדים. בעקבות הכיבוש הגרמני סבלו היהודים מרעב, ופליטים רבים נהרו לסטולין, ובהם כאלף אלמנות ויתומים ניצולי הטבח בדיוד-הורודוק הסמוכה. על אף המצוקה הקשה עשה הרבי כל מאמץ לסייע לפליטים בהקמת בתי תמחוי ובאיסוף בגדים עבורם. גם לאחר שהיהודים גורשו לגטו המשיך הרבי לדאוג לחלשים ולרעבים, לחזק ולעודד את הכושלים ולעורר ביטחון בישועת ה' ותקווה לימים טובים יותר.

בתיה קמפינסקי ליברמן העידה ששמעה את הרבי אומר ליהודים אחדים לאחר שהגיעו ידיעות קטועות על מפלת הנאצים ליד מוסקבה: "יהודים, עוד נזכה למפלת עמלק ולישועה קרובה!".

בבוקר בכ"ט אלול תש"ב, ערב ראש השנה תש"ג (1942), רוכזו כל יהודי סטולין בכיכר השוק והובלו למקום רציחתם.

כן נספו הרבנית דבורה לאה, בניהם:

– רבי נחום שלמה, חתן הרה"ק אשר אלימלך מקוזניץ, רעייתו פעריל יהודית ובתם הקטנה.

– ר' דוד.

– ר' אהרן.

– בתם חיה שרה.

יש גויים מקומיים שטענו בשנת 1945 שהרבי, אחיו, רבי אשר, וגיסו, רבי יעקלה, הסתתרו בבית המרחץ בחצר הרבי ונספו שם בשריפה שלשה ימים לאחר הטבח.

בשואה נספה גם אחיו, האדמו"ר רבי אברהם אלימלך פרלוב מקרלין ורבי אהרן, שישב בוורשה, הסתתר במחבוא וכשראה גוי רודף אחר אשה הרה ועמד לרצוח אותה, התפרץ ממחבואו ונורה בעודו מנסה להוציא את הרובה מידי הגוי. הי"ד.

על האדם לוודא שעסקיו ופרנסתו לא יגרמו למכשולים לדרך התורה והמצות / הרב ישראל פריינד הי"ד

תמונת הרב ישראל פריינד הי"ד

"כי תשא את ראש בני ישראל וגו' העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" וגו'. ותנינא בשקלים (א,א) באחד באדר משמיעין על השקלים, שליחי בית דין היו יוצאין ומכריזין שמי שהגיע לכ' שנה הזכר יתן מחצית השקל. ומהסכום הנקבץ קנו קרבן ציבור, עצי המערכה, לחם הפנים ומלח וכו'. ועכשיו בזמננו שאין לנו בעוונותינו הרבים לא כהן ולא פר תקנו חז"ל לקרות פרשת שקלים בא' באדר או בשבת הסמוך לו, מבואר הכל באר היטב בספר החינוך פרשת תשא (מצוה ק"ה).

והנראה בטעם מצוה זו. כתיב "וברכך ד' בכל אשר תעשה", האדם עובד ועומל בכל כוחו ונפשו להחיות עצמו ובני ביתו, אבל הברכה במלאכתו וביגיע כפו מהקב"ה הוא. הוא הנותן כח לאבריו ומעטרו בשכלו עד שאינו נמשל לבהמה, ונעשה על ידי טובתו של הקב"ה מבחר היצורים המדבר וחושב מחשבות. והנובע מזה שאל יתגאה בעשרו, כי הוא שומר לבד כמו שהאריכו בספרים בזה, וכל הונו ורכושו לחצי ייחשב. הוא עמל ויגע וטרח בעדו, והקב"ה עזר לו שיוכל לעמול ולטרוח ושימצא ברכה בעמלו וטרחו, "כי יברכך ד' בכל אשר תעשה", על כן מי שמנדב מרכושו אפילו אלפים הוא נותן אינו רק חצי, ולא יוכל ליתן בתכלית השלימות.

ורמז במצוה זו מחצית השקל, כי כל מה שיתן מחצית הוא, כי הכל בידי שמים ואין נפקותא בין עני לעשיר. "העשיר לא ירבה" לא יוכל להרבות, "והדל לא ימעיט" אינו רשאי להמעיט. ואם הכל בידי שמים הוא ואנו רק כשומרים הנפקדים אצלינו רכושינו, מובן מעצמו ש"לא ירע לבבך בתתך לו", ובשמחה ובחדוה צריכין אנו למלאות מצות נתינת צדקה, כמו שחיינו מקבלים הוננו ורכושנו מהקב"ה עצמו בלי אמצעותינו וטרחתינו.

תנן (שקלים א,א) באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. נראה בדרך מליצה בעזרת ה' יתברך, דמשקלים הקריבו קרבנות ציבור וכל אחד ואחד נתן חצי שקל לצורך זה. ולמען שלא יתערב מחשבה זרה דעה נפסדה בלב הנותנים בתכלית נתינת ממונם לצרכי גבוה, הכריזו על השקלים ועל הכלאים, על תערובת המינים, שלא יאמרו הנותנים על חילם ועשרם "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" ואנו מקריבין משלנו, אלא תוכן הדבר להיפך, שיודיעו על ידי שיקמו מצות ה' לתת ממונם לחפצי גבוה, שכל מה שברשותם הכל מיד ה' נתן להם, ועל כן מחוייבים המה לקיים ציווי שלו כאשר ידרוש ליתנו בחזרה. על כן העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, כי להורות נתן שלא יתגאו בתוקף עשרם שאחד יכול ליתן יותר מחברו, כי הוא בעצמו העשיר משלו אין לו כלום והכל מאת ה' יתברך. ועל כן "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". וזהו כוונת מחצית השקל, כי "מי הקדימני ואשלם", ו"יברכך ה' [אלקיך] בכל אשר תעשה" ועל כן בוודאי מחצית לה', כי מי נתן לו בינה ושכל לעמול, כח וכשרון לאסוף הון, הלא ה', ועל כן בכל מה שיש לו מחצית לה' לצורכי גבוה. וכן בשנותן צדקה יתן בלב שלם ובנפש חפיצה, ברעיון טהור ובמחשבה זכה, ולא יתפאר על העני ולא יעלה על דעת הנותן כי משלו יתן לו, אלא כי הוא הנפקד על הפקדון.

וזהו דאמרינן במדרש רבה (הובא בילקוט אליעזר ערך צדקה אות י"ז) "אשרי משכיל אל דל", רבנן אמרי זה שמבריח עצמו מן המלכות, היינו שמבריח עצמו מן הממשלה על הממון אשר הוא נותן לדל. ואם כן עושה אשרי לו שהוא "משכיל אל דל", שעומד בבינת שכלו הישר נגד הדל. וזה כוונת המסורה שם אות ע"א "חסד ואמת נפגשו", היינו אם יפגש בחסד האמת, בעת גמילות חסד, יתנו כבוד לאמת, אזי תמיד רק "רש ואיש תככים נפגשו", היינו הנותן הוא לעצמו רש, כי משלו אין לו כלום והכל מיד ה', אלא החילוק בינו ובין המקבל הוא, שהוא הנותן לה' והמקבל גם "איש תככים", אבל באמת לא העשיר עושה חסד, כי מה שנראה ש"עשיר ורש נפגשו, עושה שניהם ה'", ואם כן לא עשיר הוא אלא לעצמו רש הוא, והשני איש תככים.

והנה מה שמעלה על לב האדם שכחו ועוצם ידו עושה לו חילו, הוא היות כי בעמלו יקבוץ הון ובנפשו יביא לחמו. אכן אם היה מקבל כל מה שיש לו בלי אמצעות עמלו מיד הקב"ה, בוודאי היה מכיר האמת, כי הכל מידו הגדולה של קונה שמים וארץ הוא לו. וזה שאמר (בתנחומא כי תשא ט') אמר רבי מאיר כמין מטבע של אש נטל הקב"ה מתחת כסא כבודו והראה לו למשה, ואמר לו "זה יתנו", כזה יתנו, שאם היו נותנים זה מה שאני בעצמי נטלתי מתחת כסא כבוד שלי, בוודאי לא היו חושבים שמשלהם נתנו, ועל כן "כזה יתנו", הכל מה שיתנו אף אם עמלו בקנייתו, כי "מי הקדימני" ו"יברכך ה' [אלקיך] בכל אשר תעשה". והנה עיקר רעיון דמצוות כלאים הוא כמו שכתבו המפרשים לומר כי ה' אדון הכל ולו נתכנו כישרונות ותוארי כל מין ומין, ועל כן הוא יודע שאין המין מתאים לזווגו עם המין השני. ועל כל הכריזו בא' באדר על השקלים ועל הכלאים, שלא תתערב מחשבה זרה בעשיית המצווה של צדקה.

ובדרך זה נראה עוד לתת טעם מדוע נתנו דווקא מחצית השקל ולא כולו, כי הגוף מחובר עם הנפש, ומה שמביא את האדם לפסול למחשבה זרה הוא הגוף, אבל הנשמה היא חלק אלוק ממעל וטהורה היא, ועל כן רמזה התורה שהנשמה היא שתתן במחשבה טהורה שלא להתפאר, ולא הגוף.

עוד נראה לי בעזרת ה' יתברך על פי מה שכתבו המפורשים לבאר הפסוק (תהלים נה,כד) "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך". כי באמת הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם, כי "ואספת דגנך" כתיב, הנהג בהם מנהג דרך ארץ, ו"לא לתוהו בראה" אלא "לשבת יצרה", ועל כן בוודאי מותר וגם חיוב הוא לעסוק ולהשגיח גם על ענייני וצרכי העולם הזה, אלא צריך שנשגיח כי על כל פנים יהיה חציו לה' וחציו לכם, שלא לבלות עתנו רק בדרכי עולם הזה והנאת הגוף, אלא אחוז בזה העיקר בתורת ה' וצרכי הנפש, ו"גם מזה אל תנח ידיך". אבל "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם", כי מקדישים ימיהם רק לצורכי גופם, אבל "אני אבטח בך", יש לי בטחון דמאן דיהיב חיי יהיב מזוני, ואחצה ימי לה' ולי. וידוע פירוש הפלאה ז"ל, "כי רוב מעשיהם תוהו", כי מה שיש לבני אדם מעשיהם לצרכם אינו תוהו, אלא מן הנכון הוא, אלא "רוב מעשיהם", ריבוי של מעשיהם יותר מן הראוי, הוא תוהו.

ובזה אמרתי להמתיק בלשון המשנה אבות (ה,יט) מה בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע וכו', אבל תלמידי אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין לעולם הבא. וקשה בעולם הבא הווא ליה למימר. אלא היא הכוונה כי גם בעולם הזה הם משגיחים על עולם הבא, וכאן בעולם הזה נוחלין לעולם הבא, שאוכלין בעולם הזה, אבל נוחלין גם לעולם הבא דייקא כאן בעולם הזה. וזה כוונת מחצית השקל, כי החצי ישאר לצרכי הגוף, אבל על כל פנים חצי האחר יתקדש ויעלה לצרכי גבוה.

ובשבת שקלים דשנת תרפ"ד לפ"ק הוספתי ליישב בזה מה שמובא בדברי שאול לפרשת תשא להקשות, דבפייט דפרשת שקלים נאמר "ושקל אשא בבית נכון ונשא", דמשמע שקל שלם. ואמרתי על פי הפלא"ה ותלמידו בעל חתם סופר ז"ל בלולב הגזול במאמר אתרוג הכושי וכו' (סוכה דף לו ע"א ד"ה דומה לכושי), דבזמן הזה ליכא מצווה ביישוב העולם, אולם לכשיבנה בית המקדש מצות יישוב ארץ ישראל היא מצוה כשאר מצות, וכשם שאין אומרים שלא להניח תפילין חס ושלום מחמת לימוד תורה הקדושה, כן אין מניחין ישוב הארץ בשבילה, והכל גם העסק בצרכי האדמה מצוה היא. ושפיר אמר "ושקל" שלם "אשא בבית נכון ונשא", והבן.

ומה מאוד נכון על פי זה מאמר בירושלמי הובא בילקוט אליעזר (ערך שקלים אות כ"ב) "זה יתנו", חד אמר לפי שחטאו במחצית היום יתנו מחצית השקל, כי לא חצו ימיהם ועוסקים היו כל ימיהם בצרכי גופם, וצריכים כפרה לחצי ימיהם. ומבואר המדרש בפרשת כי תשא וגו', זה שאמר הכתוב "ה' שופט זה ישפיל וזה ירים" וגו'. "זה" בגימטריא י"ב שעות, מחצית היום בשעות, והוא על דרך הנ"ל.

ועל כן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאיים. עיין בביאורו של הגאון הצדיק ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל לפרשת בראשית, בכל מה שכתב על הקרא "למינהו", ותמצא כי מיד ה' היתה זאת לייסד הטבע וכל תכונת כל מין ומין לעצמו לקיומו ותועלתו, ועל כן לא תערב זה עם זה, למען לא יהיו שני הפכים בנושא אחד. ואם כן גם זה נכלל תחת חוב הגדול אשר עליו כל העולם כולו מיוסד "למינהו". כי מין האנושי ומין האלוקות, צרכי הגוף והנפש, ענייני עולם הבא וענייני עולם הזה, יחדיו יהיו תואמים לפקוח עליהם, להשגיח עליהם בעין פקיחא לאחוז בשניהם, שלא ישיג האחד גבול רעהו יותר מן הראוי, כי "לא תוהו בראה" אלא "לשבת יצרה", ו"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", אלא נאחוז בזה וגם מזה אל יניחו ידינו, "ויהי נועם ה' עלינו" ומעשה ידינו יכונן, אמן כן יהי רצון.

(דרוש לפרשת משפטים שבת שקלים, תרפ"ז, קונטרס "שארית ישראל", בתוך "אלפי יהודה" עמו' יז-יח)

מה שאנו אומרים "ישראל נושע בה' תשועת עולמים וכו', על פי מה שפירש רבינו שר שלום מבעלזא זי"ע על הפסוק "הס קטגור וקח סנגור מקומו". וקשה להבין. אולם הכוונה היא אשר אף אם חטאי האדם הם מחצה על מחצה, אז הקב"ה בטובך הגדול תהיה למשען אל הסנגורים, וממילא יהיה סנגור אחד יותר, ויהי ד' למשען לו למען נאמו שלחתי. ויש לומר שזהו כוונת הכתוב "ישראל נושע בה' תשועת עולמים", תמיד הוא עומד לצד הסנגור, "גם היום יוושעו מפיך שוכן מרומים, כי אתה רב סליחות ובעל הרחמים". ויש לומר שזהו כוונת הכתוב "הושענא" גם היום להסנגור "למען טובך" מעולמי עד. ויש לומר שזהו כוונת הכתוב "ולכל היד החזקה" להסנגור "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" שבכל הדורות.

(בית אולפנא, א, עמ' קמד, בשם רבי ישראל פריינד הי"ד)

וכבר פירש כבוד קדושת אדמו"ר הרב הגאון רבי ישראל פריינד הי"ד אב"ד ססרגן, דברי הפייטן, "סלח לגוי קדוש", שהוא כולו קדוש, על כל פנים ביום קדוש, והגם שבמשך כל השנה לא מתנהג כשורה, אבל היום בצדק מגיע לו הסליחה, שאין כמוהו בכל הארץ. בשעות אלו של תפלת מוסף חולשה כללית יורדת לעולם, הפנים מתחוורים, האברים רועדים, ובעליל אפשר לראות איך שכל אחד מהעם הקדוש והטהור, מזה את דמו, מקטיר את חלבו, ומקריב את כחו ואונו על מזבח האמונה בעילאית בבורא עולם, שנתן לנו את היום האדיר הזה, ומכה על חטא ומתחרט על פשעיו וחטאיו, ומתחנן לה' יתברך שישוב וירחם עלינו ויחזיר עבודת המקדש על מכונה.

(זיו המנהגים, עמו' רא. הובא בספר הזכרון לקהילת ססרגן, עמו' 18)

בקשר לעבודת כהן גדול ביום כיפור, זכור אזכור מה שפירש כבוד קדושת אדמו"ר הרב הגאון רבי ישראל פריינד הי"ד אב"ד ססרגן בדרך מליצה פלוגתת חז"ל עם הצדוקים, שכידוע, הצדוקים אמרו שהכהן הגדול נותן את הקטורת על המחתה בטרם שנכנס לקודש הקודשים, כי בענן הקטורת יכנס, וחז"ל ברוח קדשם שקבלו מסיני דרשו, שנותן הקטורת לאחר שנכנס כבר לפנים. הקטורת מסמלת את ההתעשרות, כמו שכתוב "ישימו קטורה באפיך וכו' ברך ה' חילו", כדרשת חז"ל, ולזה כוונו הצדוקים, לומר, שמתחלה תהיה מטרת האדם להתבסס באופן חומרי, ולעבוד בכל מרץ ועוז ולהתמסר כל כולו להתעשר, ואחר כך לעת פנאי להיכנס גם לעבודה הרוחנית. אבל לא כן למדו חז"ל, מתחילה תכנס בכל ישותך לפנים, לעבודת הקודש, לעבודה הרוחנית, בלתי לה' לבדו, ואחר כך תשים הקטורת, סוף הכבוד והעושר שיבואו. ודברי פי חכם חן (שם, עמו' רג). והנה עלינו, לבני ישראל, לדעת לפני כל עסק או מלאכה שאנו רוצים לגשת ולעסוק בזה, לחקור ולדרוש מקודם אם ע"י עסק זה או פרנסה זו לא יהיה מכשולים וניגודים לדרך התורה והמצות, למשל אם ח"ו לא יהיה העסק כרוך בחילול שבת – או הרבה ביטול תורה שלא יהיה לו זמן לקבוע עתים לתורה – ושיהיה קצת זמן לחינוך ביתו ולהשגחת שאר עניני דת, ושלא יהיה לו זמן לילך לתפלת צבור אשר כל כך גדול שכרו וגדול עונשו ח"ו מי שיש בידו להתפלל בצבור וממונע את עצמו. ואחר כך אחרי התבוננות בכל זה שיהא יכול להיות יהודי בכל ענייניו ולא יפריע לו בדרך החיים של תורה, אז יקבל עליו המשרה או פרנסה ועסק. על כן אנו דורשים מקודם יש לכנס לפנים לקודש פנימה, הרמז שיהיה בטוח שיהיה דרכי קודש מכל הבחינות, ואחר כך אם הוא מובטח שלא יהא התנגדות לשמירת מצות והוא בפנים מוקף בקדושה יש ליתן קטרת הרומז עשירות פרנסה וצרכי חיים הנחוצים. לא כן הצדוקים דורשים להיפך מקודם יש לדאוג על צרכי הגשמיים וההצטרכות החיים ואחר כך אם יעלה בידו יכנס לקודש ואם ח"ו לא גם כן יסתפק בזה אבל העיקר שיהיה בטוח בקורת עשירות. ומזה יש להתרחק בכל כוחו רק לשום עינא פקיחא על כל דרכיו ומעשיו שיהיו על פי תורה. וזה נכון. ודברי פי חכם חן.

(ספר הזיכרון לקהלת ססרגן עמ' 18-17)

במשנה יומא פ"א מ"ג ערב יום הכפורים מעבירין לפניו [לפני כהן גדול] פרים ואילים וכו' כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה. וברש"י שם מתבונן בבהמות העוברות לפניו לתת אל לבו בהלכות סדר היום. והסביר כבוד קדושת אבא מאר"י ז"ל דהכהן הגדול היה שליח נאמן ורחמן לעורר טובות וחסדים מן השמים לכלל ישראל בעבודתנו הקודש ביום הכיפורים, ואם יהיה ח"ו בקטרוג למעלה שאינם כדאי לטוב כי הם חוטאים והתורה והמצות אינן כדבעי – הלוא כבר אמרו חז"ל בברכות רצונינו לעשות רצונך ומי מעכבך שאור שבעיסה ושיעבוד גלויות. הצרות והרדיפות הנוראות והגזרות בכל דור ודור הם גרמו הרבה. והנה דוד המלך עליו השלום כינה (בתהלים כב,יג) שונאי ישראל בשם "סבבי פרים רבים אבירי בשן כתרוני" – ולזה העבירו לפניו אלו הבהמות כדי שיתבונן בהם ללמד מהם ועל ידם סנגוריא על כלל ישראל, כי הם הפרים השונאי ישראלים הגורמים כל מיעוט עבודתינו. וכן היה רגיל מרן ז"ל להמליץ בדרך מליצה עם ישראל עשירים לא במעות אלא בדמעות, כמה וכמה דמעות נשתפכו ושופכין בני ישראל בכל עת וזמן ובפרט בימים הנוראים.

(ספר הזיכרון לקהלת ססרגן עמ' 18)

בנו הרב יעקב שלום מזכיר את חידוש התורה האחרון שאמר אביו בעת נסיעתם לאושוויץ: "ותכתב זאת לדור אחרון ומני' יראה הרואה מדרגת אדם גדול בענקים הי"ד – כשנסענו בדרך האחרונה לאושוויץ ואין לתאר ולשער גודל הדחק והצפיפות ושפלות אנשים ונשים זקנים חלשים יונקים וילדים כולם דחוקים בקרון הרכבת – מלווים עם רוצחים הונגרים וגרמנים ימח שמם – והנה באמצע נסיעה בראות הנשים בחוץ דרך חלון קטן החיים העליזים בימי קיץ איך נשים מטיילים עם ילדיהם ואנו והם נשים צדקניות נוסעים בצורה כזו לדרך ים סוף – פרצו בכי גדול ונורא, מה נשתנה אלו מאלו בעוןנותינו הרבים? אז שמעתי פירוש כבוד אאמו"ר דברי תורה האחרונים שזכינו לשמוע מפיו וזה המשנה באבות אומר "ההולך בדרך ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מתחייב בנפשו". פירש רבינו באותו מעמד מעניינא "ההולך בדרך", הכוונה בדרך כל הארץ וסוף כל אדם, הלוא אנו רואים ויודעים ומרגישים שהולכים ונוסעים בדרך כל אדם למות – ואז גם כן בוכים ומתאוננים על נוי חיי הגוף וכאבים צער הגוף העובר וכלה. ואם גם ברגע זה לא נותנים לב להתבונן על תכלית החיים של ישראל וצריך להפסיק ממשנתו, ועל זה יש בוודאי לבכות, "הרי זה מתחייב בנפשו" ונשמתו.

(ספר הזיכרון לקהלת ססרגן עמ' 19-18).


הרב ישראל פריינד הי"ד, מגדולי הרבנים בהונגריה, נולד בסביבות שנת תרמ"ה (1885) לאביו הרב משה. היה תלמידו המובהק של אב"ד גרוסוואדיין הרב משה (צבי) הערש פוקס מחבר ספר "יד רמה", וכן תלמידם של אב"ד פרנקפורט דמיין הרב שלמה זלמן ברייער ושל הרב שמחה בונם סופר ה"שבט סופר" מפרשבורג. הרב היה גאון בתורה, איש אשכולות ובעל שאר רוח, למדן חריף ומעמיק, דרשן מפורסם ובעל מידות תרומיות, מנהיג קהילתו ומראשי ועד הרבנים בלשכה המרכזית של היראים בזימברגן. בשנת תרע"א (1911) נשא לאשה את מרת אסתר לאה בת המנוח הרב משה דוד סופר אב"ד סאסרגן שבטרנסילבניה (כעת רומניה, בעבר הונגריה) ונכדת רבי חיים סופר בעל ה"מחנה חיים". לאחר נישואין מילא את מקום חותנו כאב"ד סאסרגן, החזיק שם ישיבה, בה העביר שיעורים מידי יום והרביץ תורה ברבים במשך עשרות שנים. זמן קצר לאחר נישואיו נפטרה אשתו והרב נשא לאשה את אחותה מרת מרים רחל.

היה רועה נאמן לעדתו ולכל עשרות הכפרים והישובים שבסביבתה. הרב הופיע מספר פעמים לפני המלך והשרים, בייחוד בימי מצוק וצער, בכדי להמליץ טוב על אחינו בית ישראל. הוא פעל אצל ראש העיר לביטול גזירת העירייה שעל כל החנויות להיות פתוחות אף בשבת.

בהנהגת הרב פריינד ובהנהגת האדמו"ר מסוליצא רבי יעקב ישראל וישורון רובין הי"ד, הייתה ססרגן לעיר של תלמידי חכמים, חסידים ואנשי מעשה. בכל שנה שרו את הניגון "וכל מאמינים
 בבית הרב פריינד בשמחת תורה לעת המנחה, מתוך דבקות ורטט של קדושה. בשבת שובה ובשבת הגדול היה הרב דורש בבית הכנסת המרכזי והאדמו"ר היה מגיע לשמוע את דרשותיו, שנאמרו במתיקות מיוחדת ונשמעו בקשב רב. בשבתות הקיץ היה הרב מעביר שיעור קבוע בפרקי אבות. הרב נסע כמעט מידי שנה למקום מעיינו לריפוי מחלות קיבה ומעיים בכפר "סנט ג'ורג'", ושם היה מספר סיפורים על גדולי תורה ומוסר שיחות חסידיות על צדיקים (ראה סיפוריו ב"עולמו של אבא", עמ' שכ-שכא).

הרב והרבנית פריינד גורשו לאושוויץ, שם נספו בט"ו בסיון תש"ד.

חלק ממשפחתם נספה גם כן:

  • בתו הרבנית רחל, אשת הרב חיים סופר (חתנו של הגאון רבי הלל פאלק), נספתה בי"ז בתמוז תש"ד עם ילדיה אסתר לאה, רבקה, יעקב שלום ובריינדל פעסיל.
  • בנו הרב משה צבי פריינד הי"ד, משנת 1937 היה אב"ד סנט מיקלויש (געארגהעני). היה עמקן ושקדן עצום ובקי בכל חדרי התורה. בשנת תש"ב גויס בכפייה למחנה עבודה ונשלח לאוקראינה. בדרך חזרתו בשנת תש"ד היה עם קבוצת יהודים כאשר חיילים הונגרים פתחו לעברם באש ורצחו כמעט את כולם. הרב משה צבי זרק את עצמו על הארץ והעמיד פני מת, אחר כך קם, נמלט והגיע הביתה. אך זמן קצר אחר כך, למחרת חג הפסח, הוא גורש לגטו יחד עם זוגתו הרבנית חיה הדסה וילדיהם ישעיה והלל, משם הם גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ ונרצחו שם. הי"ד.
  • בתו הרבנית שרה לאה, בעלה הרב יעקב הלל ליכטנשטיין הרב מבטלען, ובתם פעסיל.
  • כלתם הרבנית חוה טילא (אשת בנם הרב דוד יהודה) ובתה אסתר לאה.
  • בנו, הבחור המופלג חיים הי"ד, תלמיד מהר"ם בריסק הי"ד, נשאר במחנה עבענזע.

בניו הבכור הרב דוד יהודה והרב יעקב שלום שרדו את השואה ועלו לארץ ישראל. הרב דוד יהודה נבחר עוד בחייו כרב הצעיר של ססרגן, וכיהן בארץ כרב במספר קהילות בנתניה ובירושלים. הרב יעקב שלום כיהן כר"ב בישיבת מהרי"ט בבני ברק.

הרב הדפיס מאמרים בכתבי עת תורניים (כגון "ילקוט יוסף", "תל תלפיות") והשאיר אחריו הרבה כתבי יד עם חידושי תורה: תשובות, דרשות ופלפול שחיבר במשך ארבעים שנה. "וחבל כי כמעט הכל נשאר בגעטאו ורק מעט מן המעט הנשאר מקוים לאסוף ולהדפיס אי"ה כאשר היו בקשתו האחרונה באוישוויץ לפני פרידתנו שנשתדל להוציא לאור משהו מכתב יד קודשו שיישאר" (מדברי בנו הרב יעקב שלום, ספר הזיכרון לקהלת ססרגן, עמ' 19).

ביאורו לפירוש רבינו בחיי הובא בספר "קונטרס הוספות לספר רבינו בחיי", שיצא לאור בסוף ספר "תורת חיים" לר' חיים כהן, מהדורת ירושלים תשי"ט, עמ' 3).

שרידים מחידושיו של הרב ישראל פריינד יצאו לאור בקונטרס "שארית ישראל" (הודפס בסוף הספר "אלופי יהודה", מאת בנו רבי דוד יהודה פריינד, חלק ב, עמ' ט"ז, ירושלים תשמ"ט, וכן הודפס קוטרס בשם זה בסוף ספר "פרדס דוד", ירושלים תשמ"ו).

בספר אודים מאש ובספר ירושת פליטה – הובאו שני מאמרים מאת הרב פריינד ("בגדים הנעשים מקונסטפאזער (מהרכב בלאי בגדים) לעניין שעטנז, ודין מכירת בגדי שעטנז בכלל". "בדבר האם שרי לכהן ליסע במרכבת ברזל המוביל בר-מינן ר"ל, ובענין לנסוע באוירון ממעל לבית החיים").

בספר דורות ישרים, א, עמ' יג, מובא חידוש נוסף לפרשת נח שהועתק משולי ספר "ישמח משה" שהיה שייך לרב ישראל ולבנו הרבה משה צבי – ולא ברור מי מהם כתבה.

לא ניתן להגיע לשלימות התורה ללא לימוד המוסר / הרב יואל ברנצי'ק הי"ד

תמונת הרב יואל ברנצ'יק הי"ד

צדיקים נדמה להם כהר

ידוע כי כל פעולה של איש המעלה היא תורה שלמה בשבילנו. כי אצל האדם הגדול, גם הפעולות הקטנות הן גדולות, ואצל האדם הקטן, אפילו הגדולות הן קטנות. כמה מאריכה התורה במעשה האמהות, כיצד הן השתדלו להקים דורות, באיזו נפש טהורה וזיכוך המחשבה והמידות, הן תבעו דברים שנראים לנו מגונים, משום שכוונתם היתה רק לכבוד קונם ולקיום המין, לכן גם לא נתביישה לאה לקרוא שמות לראובן: "כי ראה ד' בעניי כי עתה יאהבני" וגו' "כי שכר שכרתיך", "נתן ד' שכרי" וכו' (בראשית כט-ל). ביטויים מעין אלה נחשבו אצל בנות לוט כפגומים ביותר ונרשמו לנצח על שאחת מהן קראה את שם בנה "מואב". זוהי הוכחה עד כמה גדולה גדלותם של אנשים גדולים.

ולהלן בפרשה השניה (שם לד,א): "ותצא דינה", יצאנית בת יצאנית, כאמה כן בתה (רש"י ז"ל) מלים אלה בוטות כמדקרות חרב, מצאו קורטוב של פגם, ומזה נתגלגל הדבר עד שהגיע ל"ותצא דינה". וזהו שאמרו חז"ל (סוכה נב א) צדיקים נדמה להם כהר, ורשעים כחוט השערה. ואמר הגרי"ב זצל"ה, שהצדיק רואה בכל חוט השערה של חטא, שעלול מזה להיוולד הר גבוה. ואני אמרתי על דרך שאמרו (קדושין לא א) גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. ופי' בתוספות, כי המצווה דואג יותר שמא לא יהא ביכולתו לקיים. ומכאן היה אומר ר' איצל (הגאון הצדיק רבי יצחק בלאזר זצ"ל), שאנחנו נמצאים בבחינת "אינם מצווים ועושים", כי אין אנו דואגים כלל שמא לא יעלה בידינו קיום המצווה. וביאור הדברים יהיה לפי זה, כי הצדיק הלהוט אחרי קיום הטוב יש לו מלחמת היצר העומד נגדו כדי לא להניחו לקיים את המצווה. לא כן הרשע, שאין הבדל בשבילו אם הוא עושה או לא, כנגדו אין היצר נלחם. נמצא שאכן, אצל הצדיק נראה לו כהר, כי הוא רוצה את הטוב והיצר הרע עומד כנגדו להילחם, אבל אצל הרשע הכל קל, חד וחלק, ואין זה אלא חוט השערה בשבילו, כי באמת לא קשה לו הדבר.

אין ספק, כי אנחנו לא נוכל להגיע אל הטוב האמתי אלא על ידי לימוד המוסר בהתפעלות ולהתרכז בענייני היראה ושכר ועונש. רוב העולם אינו רוצה להכיר בגיהינום, ואפילו אנחנו משתמטים איך שהוא, וזה הרי אחד מעיקרי הדת. אחד המאמינים הגדולים היה אדמו"ר זצ"ל, ושמעתי פעם מפיו כי כשעוברים על עניינים אלה בשאט נפש, יתכן שיענשו אותנו בעונש הגלגול. ואני אומר, שהאומר שניתן להגיע לשלימות התורה ללא לימוד המוסר, אינו אלא טועה טעות גדולה. הנני שמח לראות את הישיבות הקדושות, פרי פעולותיו של אדמו"ר זצ"ל, במצב רוחני גבוה ונעלה, אבל אורח חיים למעלה למשכיל, וחייב אדם לומר מתי יגיעו וכו'.

(נאמר באסיפה כללית במזריטש בשנת תרצ"א, גוילי אש, עמו' קלה)


הרב יואל ברנצ'יק, "רבי יואל ריגר", בן ר' שמעון יענקל וליבה צינקעס, נולד בשנת תרל"ד (1874, כך ע"פ דרכונו ועל פי נתוני מפקד אוכלוסין. אך נכדתו כתבה בספרה "אעברה נא" שהוא נולד בשנת תרל"ו) בביליצ'ה שעל יד לידה. מצד אמו היה מצאצאי רבי שמואל שמלקא מניקלשבורג.

לאחר נישואיו למרת סימה לבית סמריק המשיך ללמוד בישיבת נוברדוק בראשותו של "הסבא מנובהרדוק", רבי יוסף יוזל הורביץ, ונמנה על מייסדי ישיבה זו יחד עם הרב אברהם זלמנ'ס, הרב דוד בלייכר הי"ד, הרב שמואל וינטרויב והרב דוד בודניק הי"ד. הרב ברנצ'יק התלווה פעמים רבות  אל רבו במסעותיו ובהתבודדויות שלו ונחשב לאחד מהתלמידים הבולטים ומגדולי בעלי המוסר בדורו. בנוסף היה רבי יואל מתלמידי ה"חפץ חיים".

הוא שימש משגיח רוחני בישיבתו של הרב אלחנן וסרמן הי"ד באמצ'יסלב. אחר כך כיהן כמשגיח רוחני בישיבת קלצק בראשות הרב אהרן קוטלר. על פי בקשת ה"חפץ חיים" הוא ניהל לזמן מה את הסמינר למורים חרדים בגרודנה שהוקם בחסותו של רבי חיים עוזר גרוזינסקי, והיה ראש ישיבת נובהרדוק בצריצין.

הוא עבר לריגה בירת לטביה ולבקשת חותנו פתח לפרנסת משפחתו חנות מתחת לביתו בריגה שהייתה סניף של בית מסחר לאריגים יקרים, שהגיעו מעסק של קרובי משפחתו בלודז'. הוא ראה ברכה במסחרו, עד שהדבר הגיע לידיעת "הסבא"  שטען שהמסחר בא על חשבון הרבצת תורה, ואמר לו "דע לך, ר' יואל, שטעות גדולה אתה עושה. לא כדי להלביש את נשות ריגה במחלצות נוצרת. לגדולות נועדת, ולכן לא יעלה בידך כלום! אני מודיע לך שיתהפך עליך הגלגל והברכה לא תשרה במעשה ידיך". לאחר זמן קצר נשרף בית העסק של הרב יואל, והוא נטש את העסקים וחזר להתמסר כולו להפצת תורה ומוסר.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נמלט עם משפחתו לפנים רוסיה, והגיע לפטרבורג, לאחר תלאות ונדודים עם ילדיו הקטנים והוריו הזקנים. על מנת להביא מזון למשפחתו המורעבת הוא יצר לכרות עצים ביער ולמכור אותם לכפריים תמורת מעט מזון. לקראת סיום המלחמה, המשפחה ביקשה לחזור לריגה, ולהימלט מהרעב ומהקור, מהטיפוס ומהחולירע שהשתוללו בעיר ומהקרבות בין כוחות המהפכנים "האדומים" ו"הלבנים". לאחר שקיבלו את רישיון המעבר לריגה, ויתר עליו הרב יואל לטובת יהודי שהיה נתון בסכנת מוות, כאשר הבולשביקים מחפשים אחריו ומבקשים להעמידו לקיר ולירות בו בשל היותו עשיר. רק כעבור זמן הצליח לחזור עם משפחתו לריגה שם פעל במשך שנים רבות בריגה ובסביבתה. הוא שימש משפיע רוחני והרביץ תורה ומוסר למאות תלמידיו בישיבה הגדולה בריגה, בראשות ראש הישיבה רבי מנדל ז"ק וחתנו הרב ישראל משה כלאב הי"ד. הוא הפך למזוהה עם עיר זו עד לסוף ימיו. הוא היה ממייסדי "צעירי אגודת ישראל" בריגה והיה חבר המועצה המרכזית של אגודת ישראל העולמית. הוא נודע כצדיק גדול בתורה, שבז לכל הוויות העולם הזה. באחד מדרשותיו אמר כי "משה התקשה איך מסוגל אדם לעמוד בניסיון כשהמדובר בשקלי כסף, הרי תאוות הבצע היא כל כך מושכת? הראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש, שידע האדם כי הכסף הוא כאש, אשר יוכל להכוון ממנו, שיחיה בהרגשה שצריך להזהר כשהוא נוגע במטבע כשם שנזהר מנגיעה באש, שעסקי ממונות הם כשריפה. רק בהרגשה זו יוכל אדם לעבור את העולם בימי חלדו עלי אדמות, מבלי שילכד ברשתה של תאווה מושכת זו, אם יחיה בהרגשה 'מטבע של אש'! נכון 'מטבע' אך של 'אש', וחייב אתה לברוח ממנו בכל נידנוד וחשש איסור כבורח מן האש"

בעת תפילתו היה כל גופו מזדעזע מאמירת הברכה ומאזכרת שם שמים. כישורו הבולט כמסביר מעולה וכמפרש דברי חז"ל, ניכר מתוך שיחותיו העמוקות. הוא היה מהדוברים המרכזיים בכינוסי ישיבות "בית יוסף" נוברדוק, ונהג לומר כי "מי שאומר כי יכולים להגיע לשלמות התורה בלי מוסר – הרי זה טועה בהחלט". שיחותיו נאמרו בלהט והצליחו לטלטל את שומעיו וחולל בהם מהפך.

בשנת תרפ"ח התקרב לאדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש, עם בואו לריגה. הרב חדקוב, המזכיר של הרבי מלויבאוויטש שמע מהרב יואל את הדברים הבאים: "התורה אומרת 'ויקחו לי תרומה', למה לא כתוב 'ויתנו'. אלא שהנותן צדקה חייב להזדהות עם צערו של העני המקבל ולהרגיש כאילו הוא עני פושט יד". ועוד, "הנביא מלאכי הבטיח לנו כי אליהו זכור לטוב יבוא לעתיד לבא 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'. למה לא כתוב 'אבות' כמו שכתוב 'בנים'? יבוא יום שהאבות יהיו כל כך רחוקים מן היהדות, עד שאין שום תועלת לבנים לשוב אליהם, ואדרבה הבנים ימרדו בהוריהם לאור זה. מי הם 'אבותם'? אבות האומה אברהם, יצחק ויעקב".

בשל היותו אישיות מרשימה, פיקח, כישרוני ומקובל על כולם, הוא נבחר הרב יואל לפרלמנט הלאטבי, והתמצא בכל נבכי הפוליטיקה הלטבית וענייני הקהילה היהודית במדינה זו. הוא עמד בראש ועד החינוך התורני וייסד בריגה את מוסדות "מוריה", מוסדות אגודאיים בשיטת "תורה ודרך ארץ" (על פי שיטת הרש"ר הירש מפרנקפורט), בה התחנכו כתשע מאות תלמידים ותלמידות לתורה ויראת שמים, בגן ילדים, בתי ספר יסודיים ותיכוניים לבנים ולבנות בנפרד. היקף לימודי הקודש במוסדות אלו היה פי שלשה מזה שבמוסדות "תורה עם דרך ארץ" בגרמניה. שפת הלימוד היתה עברית במבטא אשכנזי, אך הגמרא נלמדה ביידיש. לרב יואל הייתה השפעה רבה על הנוער שחונך במוסדות אלו.

עם הכיבוש הסובייטי בשנת תרצ"ט בטלה מערכת החינוך האגודאית. לאחר פלישת הנאצים בשנת תש"א גורשו יהודי ריגה לגטו ריגה, והרב יואל בלט שם כמנהיג. סוכתו של הרב יואל הייתה הסוכה היחידה שהייתה בגטו ריגה בחג הסוכות. הרב יודקין, מזקני חסידי חב"ד, העיד כי "ר' יואל לא ויתר על קוצו של יוד גם בגטו". הרב נרצח בטבח ביער רומבולה הסמוך לריגה, ביום י"ט בכסלו תש"ב (1941). יחד עמו נספו ביתו חנה הינדה, בעלה הרב ישעיהו ברישנסקי (שטייבצר) ובנם בפעוט חיימקה, ואולי גם בתם שרה דבורה.

בטבח ההמוני ביער רומבולה נרצחו כ-25 אלף יהודים, רבים מהם בני קהילת יהודי ריגה, רובם תושבי גטו ריגה וכאלף יהודים שהועברו ברכבת ליער. הרצח בוצע על ידי האיינזצגרופן בעזרת משתפי פעולה מקומיים של קומנדו ארייס ויחידות משטרה לטביות, החל מתאריך י' בכסלו תש"ב (30.11.1941). 

סיפור חייו של חתנו הרב דוב מעייני, רב המושבה מגדיאל, מובא בספר "אעברה נא" (מוסד הרב קוק, ירושלים, 2015).

תמונת הרב יואל ברנצ'יק הי"ד

התמונה המובאת כאן היא התמונה היחידה שהייתה בידי משפחתו. בתמונה נראה הרב יואל הי"ד נושא בזרועותיו את נכדו הפעוט חיימקה הי"ד, בן בתו חנה הינדה הי"ד.

(מצאתי תמונות נוספות של הרב יואל: תמונתו בשמחת פורים בישיבה בריגה, מופיעה באוצר התמונות הנדירות בספר "נובהרדוק", ותמונה נוספת [המובאת בראש דף זה] מופיעה בתוך דרכונו ב"אוספי התצלומים של יד ושם". תמונתו מופיעה גם בספר "גדולי משה", הרב משה גדליה שולמאן מפינסק קרלין, ברוקלין, תשנ"ד, עמו' 95)

רמזים בפסוקי התורה לענייני חנוכה / רבי משה אייכנשטיין הי"ד

תמונת הרב משה אייכנשטיין הי"ד

"וישא משאת מאת פניו אליהם" וכו'. מגלה עמוקות מפרש מה שדרשו על הפסוק "ויותר יעקב לבדו" שכח פכים קטנים וחזר עליהם, שקאי על פ"ך דחנוכה. "כף ירך יעקב", "כף" אותיות "פך", על זה "ויותר יעקב לבדו", שמסר נפשו עליהם. ומה שכתוב "ויזרח לו השמש" קאי על חנוכה, היינו דייקא ל"ו, רומז הסך הכל של הנרות דחנוכה שהם ל"ו. וכן כתב המגלה עמוקות שגזירת גלות יון הייתה משום עוון מכירת יוסף. וזהו "מלך יון" גימטרייה "יוסף", ועל ידי זה אמרו "כתבו כו' על קרן השור" כו', נגד עוון מכירת יוסף, שעליו כתיב "בכור שורו" כו' "וקרני ראם קרניו". זהו תמצית דברי רבינו המגלה עמוקות.

ובזוהר הקדוש וכן במדרש רבה "ויהי מקץ שנתיים ימים", "קץ שם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אפל וצלמות", האי קרא אוקמוה "קץ שם לחושך" איהו קץ דשמאלא כו', וקיימא בהאי דאקרי ארץ עופתה כמו אופל, תא חזי אית ארץ חיים לעילא והאי איהו ארץ ישראל כו' וכד בר נש אשתדל באורייתא ואתדבק בה זכי לאתתקפא באילנא דחיי דכתיב "עץ חיים" כו. ועיין בסוף זה ההמשך שפירש שעל ידי חנוכה מבטלים החושך ושייך זה לפרשת מקץ, יען בפרשת מקץ חל בו חנוכה ברוב השנים, וכמו שכתוב בספר עבודת ישראל שעל כן רמוז בפרשת מקץ חמש ידות לגבי בנימין, יען ברוב השנים חל חנוכה בפרשת מקץ. עיין שם ברמזי חנוכה תמצאנו.

ופרשת וישב דף קצ"א ע"א אומר הזוהר הקדוש בזה הלשון דניאל לא אשתני דיוקניה כד אפילו ליה בגובה דאריותא ובגין כך אשתזיב, אמר רבי חזקיה אי הכי הא כתיב "א-להי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני", משמע דבגין מלאכא דאסדר לפומיה לא אתחבל, אמר ליה בגין דא לא אתחבל דהא ההוא דיוקניה דבר נש זכאה איהו מלאכא ממש דסגיר פומא וקשיר לו לנטרא ליה דלא יחבלון ליה, ובגין כך "א-להא שלח מלאכיה" ההוא דכל דיוקנין דעלמא מתחקקן ביה כו' ועל דא מבעי ליה לבר נש לאסתמרא ארחוי ושבילוי בגין דלא יחטא קמיה דמאריה ויתקיים בדיוקנא דאדם. תא חזי יחזקאל נטר פומיה ממאכלי דאיסורא דכתיב "ולא בא בפי בשר פגול", זכה וקרי "בן אדם". דניאל מה כתיב ביה "וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו", זכה הוא ואתקיים בדיוקניה דאדם בגין דכל מלין דעלמא כלהו דחלין מקמיה דיוקנא דאדם דאיהו שליטא על כלהו ואיהו מלכא על כלא כו'. עד כאן לשונו.

ובמדרש רבה סדר בראשית פרשה י"א אומר בזה הלשון ל"ו שעות שימשה אותה האורה, י"ב של ערב שבת, י"ב של לילי שבת, י"ב של שבת, כיוון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החושך ממשמש ובא, ונתיירא אדם הראשון שנאמר "ואומר אך חושך ישופני ולילה אור בעדני", אותו שכתוב בו "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" בא להזדווג לו, מה עשה הקב"ה זימן לו שני רעפים כו, הדא הוא דכתיב "ולילה אור בעדני". עד כאן לשונו.

וגם אומר שם המדרש רבה בתחלת הפרשה בזה הלשון "ויברך אלקים את יום השביעי" כו', ברכו באור פניו של אדם, קדשו באור פניו של אדם, לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת, ברכו במאורות וכו', עיין שם. ובמדרש רבה פרשת בלק בזה הלשון "עתה ילחכו הקהל" כו' "כלחוך השור" כו', מה שור מנגח בקרניו, אף אלו מנגחין בתפלתן שנאמר "וקרני ראם קרניו" עד כאן לשונו לענייננו.

ובמדרש רבה פרשת וישלח וזה לשונו "ויותר יעקב לבדו ויאבק" כו' אין כתיב "ישורון" כו', אין כתיב "ומי כאל ישורון" כו', רבי ברכיה בשם רבי סימן אמר אין כאל ומי כאל ישורון ישראל סבא, מה הקב"ה כתיב בו "ונשגב ד' לבדו" אף יעקב "ויותר יעקב לבדו" כו', עד כאן לשונו לענייננו. ועל פי הנ"ל מובן כוונת רבינו המגלה עמוקות במה שמרמז עניין חנוכה בהפסוק "ויותר יעקב לבדו" כו' שכח פכים קטנים כו', ובהפסוק "ויזרח לו השמש", ל"ו נרות של חנוכה.

והיינו יש לומר עיקר הכוונה של יעקב אבינו עליו השלום הייתה לבטל את החושך ששם זה מורה על הנחש הקדמוני וסיעתו שהם שאר מינים המזיקים וכנ"ל במדרש רבה "ואומר אך חושך ישופני", והוא הוא הסטרא דשמאלא, ומלך יון גם כןם בחינת חושך, כי אמרו ז"ל עליהם שהחשיכו עיניהם של ישראל, ועל כן בחינת הפנים רומז על אור הפנים, הרמוז גבי שבת קודש כנ"ל, ברכו באור פניו של אדם.

וזהו הנאמר גבי יעקב "ויקרא שם המקום פניאל" כו', "פנים אל פנים" כו', "ויזרח לו השמש".המשיך בחינת חנוכה שאז הישועה שגברה בחינת ימין, שהם הכהנים סטרא דחסד בחינת ימין, ובטלו היון בחינת חושך בחינת שמאלא, ובמה, על ידי בחינת שבת קודש, שהוא בחינת האור האמתי, כאמור ואנפהא נהורין כו' וכל דינין מתעברין מינה ואשתארת ביחודא דנהירא קדישא וכל שולטני רוגזין, ואיתא במדרש רבה פרשת וישלח פרשה ע"ט בזה הלשון, דבר אחר "ויחן את פני העיר", נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום, הדא אמרה ששמר יעקב את השבת קודם שניתן. ובידי משה שם אומר אף על פי ששמרו אבותינו הקדושים כל התורה, יש לומר שהוסיף יעקב עירובי תחומין ועל ידי זה המשיך לבטל בחינת החושך של יון, חושך דנחש ויצר הרע וכל המזיקין ורוגזין סטרא דשמאלא, שיהיה אך בחינת לבדו "ונשגב ה' לבדו". ובגמרא חולין פרק א' (דף ז' ע"ב) אין עוד מלבדו כתיב.

ובזה יש לפרש הגמרא שבת דף ל"ג ט"ב בסופו "ויחן פני העיר", שתיקן להם מרחצאות, היינו טבילת ערב שבת קודש, שהיה כל אחד ואחד מסיח דעתו מהעוגמת נפש והיסורים ויכנס לקבל פני שבת בשמחה, כטעמא של הרמב"ם ז"ל לענין אונן שטובל ואוכל בקדשים.

וכן יוסף הצדיק פעל ועבד בזה להמשיך אור הפנים, ועל כן נקרא "בן פרת יוסף", "פרת" גימטרייה "שר פנים", ושמר שבת כדברי רבותינו ז"ל מ"טבח טבח והכן" בחינת "והיה ביום השישי והכינו את" וכו', ועל ידי זה לא שלטו בו הנחשים ועקרבים שהיו בהבור, ריק ממים אבל נחשים וכו', כי היה בו הדיוקנא דאדם כנ"ל בשם הזוהר. ועל כן אמר לעבדי פרעה "מדוע פניכם רעים היום" כשראם והנם זועפים "ספרו נא לי", כי הוא בחינת אור פנים בחינת ימין "תודיענו אורח (ואורח צדיקים כאור נגה) חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח", והמשיך גם הוא בחינת ישועת חנוכה שידחה החושך מלך יון ונחש וכל הסטרא אחרא  סטרא דשמאל מפני האור דשבת קודש אור פניו דאדם, ורמוז "טבח והכן" כמו שכתב באליהו רבה הלכות חנוכה רמוז האות ח' של "טבח" עם התיבה "והכן" הוא אותיות "חנוכה".

וזהו "כי אתי יאבלו האנשים בצהרים", היינו ב' פעמים צהרים עם היוד אותיות ושני הכוללים, גימטרייה שבת – בחינת פנים "פני שבת נקבלה" – וזהו הרמוז בסופי תיבות "ויתמהו האנשים איש אל רעהו" סופי תיבות "שלום", בחינת שבת, שבת שלום ומבורך.

ועל כן הגמרא שבת כ"ב ע"א בתוך עניני חנוכה מכניס הגמרא הדרש על הפסוק "והבור ריק" כו', ועל פי הנ"ל מובן ולא צריך לארכא, וכל התפילות בוקר צהרים ערב, ראשי תיבות "בצע", עולים דרך הסולם, שהוא יוסף, בחי' מט"ט, כמו שכתוב במגלה עמוקות הרמז "מה בצע כי נהרוג" כו', היינו איך יעלו הג' תפילות הרמוז בתיבת "בצע" אם נהרוג יוסף, עיין שם.

גם יש לומר יען עד שתכלה רגל מן השוק, רומז רגל, מלשון "לא רגל על לשונו", ולשון הולך רכיל שהוא בחינות רגל והנחש הקדמוני הוציא דולטוריא על בוראו, ועל כן בבחינת אור חנוכה מבטלין היצר הרע שהוא הנחש הוא החושך דמחשיך אנפי ברייתא, עיין אור החיים ריש פרשת בראשית, ועל כן שייכות המימרא של "הבור ריק" כו' אבל נחשים כו' לעניני חנוכה, כי בחנוכה מוכשר הדבר לפני המלך מלכו של עולם שכל אחד ואחד מישראל יבטל הבחינת נחש ויתקן חלק נפש-רוח-נשמה. עיין שם.

וזהו המדרש רבה הנ"ל "וקרני ראם" כו', שמנגחין בתפילותיהם, היינו לבטל ההתגברות של החושך טיט היו"ן שאמרו "כתבו לכם על קרן השור" כו'. וזהו "שכח פכים קטנים", "שכח" אותיות "חשך", ונוטריקון "שתי כתפות חוברות" שיוכלל שמאלא בימינא. ו"הצעיר" הרומז על יעקב, "ורב יעבוד צעיר", "יהיה לאלף", ב' פעמים "כתף" גימטרייה אלף, והיינו רמז לאות א', בחינת "אחד", אות א' מורה אחדות. ואחר כך "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פניאל", בחינת אור פנים. ורש"י שם בזה הלשון "ויזרח לו" כו', כמה דתימא "שמש צדקה ומרפא בכנפיה", היינו על פי הפסיקתא בשלח כל זמן שזרעו של עמלק כו' פני כנסת ישראל מכוסה ככלה, וכשימחה שמו של עמלק יהיה "והיו עיניך רואות את מוריך ולא יכנ"ף עוד מוריך". עיין שם. היינו שיתגלה בחינת פנים בפנים על ידי "ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים".

וזהו "וישא משאות מאת פניו אליהם", שהמשיך עליהם מבחינת אור הפנים, הן על ידי התפילות בהתלהבות אש דקדושה, אש דיעקב ולהבה דיוסף, כמאמר הכתוב "והיה בית יעקב אש" וכו', "אש" ראשי תיבות "אלקים שד-י" גימטרייה ארבע מאות נגד "קש" שעשו גימטרייה הכי הוי. וזהו "משאת" מלשון "משיאין משואות", וכן על ידי קדושת הג' סעודות דשבת קודש המשיך עליהם אור הפנים דשבת קודש שבגמרא בבא מציעא נ"ג ע"א "כי לא תוכל שאתו", אין שאת אלא אכילה, כמו שכתוב "וישא משאות מאת פניו".

והיינו כנ"ל שכל אדם יהיה זהיר בשולחן להישמר מעשות כל רע שיהיה עליו צורת הפנים של ישראל, כמו שכתוב "כל רואיהם יכירו כי הם" וכו', כמו שכתוב באור החיים בראשית עיין שם שיש ב' מיני צלמין, צלם פשוט וצלם רוחני, צלם גימטרייה "עץ", והיינו כאור החיים הקדוש הנ"ל על הפסוק "עץ החיים" וכו' מעשות כל רע בפרט עצם מאכלות אסורות, כמו שכתב במעבר יבק שהיותר פגם הוא בענייני אכילה כשאינם כדת של תורה. עיין שם. בפרק וכשישמור אזי ישאר בדיוקני דאדם וינצל מכל רע ואור הפנים יופיע עליו וכנ"ל בזוהר הקדוש מיחזקאל ודניאל, ועל ידי זה יתבטלו כל הרוגזין ויבטל שמאלא לגמרי להכלל בימינא "ותושע לו ימינו" "למען יחלצון ידידך הושיעה ימינך וענני" אמן כן יהי רצון.

וזהו "קץ שם לחשך", כי יוסף הוא בחינת יצחק אותיות "קץ חי" כמו שכתב במגלה עמוקות בכמה מקומות, וזהו "אבן אפל וצלמות" שיתהפך מאבן נגף אבן אפל לאבן פלא אתה האל עשה פלא, שמפרש בעבודת ישראל ברמזי חנוכה שזה הפסוק רומז על חנוכה, עיין שם. וזהו "וצלמות" גימטרייה תקע"ב גימטרייה של "והים בקעת לפניהם" גימטרייה תקע"ב, גימטרייה של כ"ב הוויות, כמו שכתוב בליקוטי תורה מהאר"י ז"ל פרשת בשלח, יעויין שם. והוא "זאת חנוכה", אין "זאת" אלא תורה, וזאת התורה מסוגל בימי חנוכה להשגת תורה הקדושה.

ואתה ברחמיך הרבים כו' – על פי דברי ספר עבודת ישראל שהשם "א-ל" נמשך לכל הח' ימי חנוכה, אף על פי שהאריז"ל מציין לכווין השם "א-ל" על הלילה הראשונה, יעויין שם דברי קודשו. ואמרתי הרמז "חסד א-ל כל היום", היינו תמשוך לכל יום ויום מימי חנוכה, וח' פעמים "א-ל" גימטרייה "רחם" וכל אחד כלול בחברו, נמצא שיש כאן רחמים רבים. "עמדת להם" אין עמידה אלא תפלה, שה' יתברך התפלל בעדם שיכבשו רחמיו וכו'.

(זכרון משה, פרשת וישב)


הרב הצדיק רבי משה אייכנשטיין. בנו של האדמו"ר מזידיטשוב-ווערעצקי, מחבר הספר "מלבושי שבת ויו"ט" על התורה, רבי ישכר בער אייכנשטיין, בנו של רבי אלכסנדר יום טוב ליפא בנו בכורו של רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב. הרב משה נולד בסביבות שנת תרל"ד (1874) [או מספר שנים קודם, כפי שמובא להלן בשם הרב נפתלי צבי לאבין]. הוא היה תלמיד אביו ותלמידו של רבי ישכר שפיגל דומ"צ זידיטשוב, ונשא לאשה את מרת שרה חנה בת דודו זקנו רבי אליהו מזידיטשוב מחבר ספר "זכרון אליהו". נולדו להם שני בנים צדיקים: רבי אליהו אב"ד זידיטשוב ורבי סנדר ליפא ממונקטש.

כיהן משנת תרנ"ב לערך כיהן כרב ואב"ד זידיטשוב (שבגאליציה), אח"כ היה אב"ד ווערעצקי. במלחמת העולם הראשונה ברח בחוסר כל מפני הרוסים ועבר לכהן כאדמו"ר מזידיטשוב במונקאטש (שבסלובקיה). גאון בנגלה ובנסתר, שהתפרסם כבעל מופת. הוא שלט בעל פה בכל התורה, הש"ס והמפרשים. נודע בתפילותיו הנעימות בנוסח אבותיו הקדושים מזידיטשוב.

בימי השואה האיומה נתפס ועונה. נהרג על קידוש השם באושווויץ בג' בסיון תש"ד (1944). אשתו וכל צאצאיהם נספו גם כן. חיבוריו על כל הש"ס ועל ארבעת חלקי השולחן ערוך, וחידושיו הרבים בכל חלקי התורה בשולי ספרי קודש רבים, אבדו בשואה.

משרידי כתביו יצא לאור הספר "זכרון משה" (ניו יורק, תשמ"ה), ובפתיחת הספר הובאו תולדותיו ומנהגיו. עוד הובאו בספר "זכרון משה" דברים שכתב הגאון הצדיק מזידיטשוב בערעגסאז ורב בית המדרש "עטרת צבי" בווילאסמבורג, הרב נפתלי צבי לאבין, לזכרו של רבי משה אייכנשטיין:

"הכרתי את המחבר הקדוש פנים אל פנים והייתי להבדיל בין חיים לחיים מבאי ביתו הרבה פעמים. ועוד כשהיה צעיר לימים בן ח"י שנים נתפרסם לעילוי וגדול בתורה בכל רחבי גאליציע ויש לו כמה תשובות בשו"ת מהרש"ם ואמרי יושר וכולם החשיבוהו מאוד והיה מתמיד גדול בתורה שלא פסק פומיה מגרסא והיה ג"כ פה מפיק מרגליות וראיתי כל ספריו ש"ס ופוסקים וספרי קבלה שהיה מלא וגדוש בהרבה הערות ולמד תורה לשמה מתוך דחקות גדול והיתה לו תמיד צהלת פנים מתורתו ועבודתו הקדושה להפליא והיה מלא כענוה וצדקות ופעת אחת באתי לביתו בשעה שתים בלילה והיתה לילה כיום יאיר והשולחם היה מלא וגדוש בספרים רבים שלמד בהם ותיכף ומיד כיבד אותי ובישל קאווא עבורי וביקשתי אותו שלא יטריח בעצמו ואמר לי שאברהם אבינו עליו השלום עשה גם כן בעצמו לאורחיו וגם פעם אחת רציתי לשמשו להלביש אותו המלבוש העליון ואמר לי שיש לו בקבלה מקדושת זקנו רבינו המהרי"א מזידטשוב זי"ע שכל זמן שיכולין לעזור לעצמו לא יניחו שאחרים ישמשו אותו. והיתה לו ישיבה ופעם אחת ישבתי אצלו כשעשה פתיחה להתלמידים בתחילת הזמן ואמר להם שילמדו בהתמדה רבה… וסיים המחבר להתלמידים בוודאי היום מצוה ללמוד בהתמדה אפילו שלא לשמה… עוד שמעתי מהמחבר הקדוש רבי משה זצ"ל כשהיה ילד קטן כבן ג' או ד' שנים היה חביב אצל קדושת זקנו רבינו מהרי"א כי ישב תחת השלחן אצל רגליו ורבינו הקדוש מהרי"א הושיט לו שיריים ולפי זה היה בערך שבעים וחמש שנים בשנת תש"ד כשהובילוהו לאושוויץ ובשנים האחרונות ראו אצלו הרבה ישועות… וקצת מגדולתו וצדקתו של המחבר הקדוש יכולין לראות בהקדמתו הנפלאה שכתב לספרו של אביו הקדוש הרי הוא ספר הקדוש מלבוש לשבת ויו"ט שכל מי שיש לו מוח בקדקדו יכול לראות קצת מגדלותו תורתו בנגלה ובנסתר ובעבודת הבורא יתברך שמו ברשפי שלהבת אש עיין שם".

ברכת החודש וכוונותיה / הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין הי"ד

בספר בני יששכר איתא נוהגין בכל תפוצות הגולה שמברכין את החודש הבא לטובה בשבת שלפניה, והוא במקום קידוש החודש. וטעמא בעי למה דווקא בשבת, הגם דעל פי פשוטו יש בנותן טעם דבימות החול העם טרודים בגולה על המחיה ועל הכלכלה ואינן מתקבצין כל כך לבית הכנסת ולבית המדרש, ובפרט בני הכפרים, מה שאין כן בשבת זמן קהלה אז מודיעין מתי יחול החודש ואגב מברכין אותו שיחול לטובה ולחיים. אף על פי כן עדיין צריכים אנו לידע הטעם, ולא דבר ריק הוא. והנה ידוע די"ב חדשי השנה המה נגד י"ב צירופי הוי'ה, דבכל חודש מאיר צירוף אחד, ובתפילה צריך לכוון בכל חודש הצירוף המיוחד לו, ועל כן נקראו הירחים "חדש" בגימטרייה י"ב צירופי הוי'ה. והנה שבת נקרא בזוהר הקדוש "יומא דנשמתא", דהוא נשמת הזמן וכל חדשי השנה הנה אצלו כגוף לגבי הנשמה. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל "ויכלא לקים ביום השביעי" וכו', "ביום השישי" מיבעיא ליה, אלא מה היה העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה. ואנחנו לא נידע הרי מנוחה אינה בריאה רק העדר עשייה. אבל תדע שהעבדות והשעבוד מצד החומר שהוא גופני, והמנוחה והחירות הוא מפעולת הצורה היא הנשמה, על כן כל הנבראים שנבראו בששת ימי המעשה וששת ימי המעשה בכלל (כי הזמן הוא נברא גם כן, כדכתיב "כי ששת ימים עשה" וכו' ולא כתוב "בששת"), הנה היו כגוף בלי נשמה קודם בריאת השבת, עד שנברא השבת, הוא המנוחה, היינו נשמת כל הזמן והנבראים. על כן שבת נקרא "יומא דנשמתא". הנה לפי זה על כרחך בשבת מאירין כל י"ב צירופי הוי'ה שבכל חדשי השנה, על כן בהתקדש היום מקדשים על "כוס יין", בגימטרייה ששה צירופין הוי'ה, ועל לחם משנה, ב' פעמים "לחם" גם כן בגימטרייה ששה צירופי הוי'ה, הרי י"ב צירופי הוי'ה. ומעתה תמצא טוב טעם ודעת למנהג ישראל תורה שמברכין את כל חדש בחודשו ביום השבת להאיר בו הצירוף המגיע לו. עד כאן לשונו.

  • בשבת שלפני ראש חדש שמברכין החדש חוץ מלפני ראש חודש תשרי דכתיב "בכסה ליום חגינו", וכתוב בספר יראים דאין זה קידוש בית דין, אלא שמודיעין להעולם מתי ראש חודש. ומכל מקום נהגו לעמוד בשעת אמירת ראש חודש ביום פלוני, דוגמת קידוש החודש שהיה מעומד. במנהגים כתב שמברכין החודש אין אומרים "בקרוב", כדי שלא יהא רק כ"א תיבות כמניין השם של אהי'ה וגימטרייה "אך" טוב (או"ח בא"ה תי"ז).

  • אומר הש"ץ "מי שעשה ניסים" וכו' ואוחז הספר תורה בידו. ותיקנו לשון זה, לפי שמצוות ראש חודש היא היתה מצוה ראשונה שנצטוו בה בגאולה הראשונה ממצרים, לכך מתפללים על הגאולה בכל פעם שמפרסמין ראש חודש. ולכן טוב שהציבור גם כן יאמרו בלחש אחר השליח ציבור להתפלל על זה. ויש אומרים "יהי רצון" הנדפס בסדורים הוא תפילת רב. ויש להקדימו קודם אמירת הש"ץ "מי שעשה" וכו'. ובשעת אמירת הש"ץ יש לומר אחריו בלחש או לשמוע. וכן אמירת "ראש חודש פלוני ביום פלוני" אינו מוטל על הציבור, רק על הש"ץ שהוא המכריז ומודיע, ואף על פי כן נכון לומר בלחש אחר הש"ץ כל איש מישראל. וכן נוהגין (ש"א).

  • טעם למה מתפללין על הגאולה בכל פעם שמברכין ראש חודש עיין בלבו"ש סי' תק"א וסידור הגאון יעב"ץ ז"ל לפי שהחודש היא ללבנה והוא סימן לגאולה, "והיה אור הלבנה כאור החמה" וכו'. עיין שם. ובספר שערי אפרים כתב הטעם שהחודש הוא רמז למלכות בית דוד כדאיתא בראש השנה כ"ה דאמר ליה זיל לעיין טוב וקדשיה ושלח ליה סימנא "דוד מלך ישראל חי וקיים". עיין שם בפירוש רש"י שסימן זה לפי שמלכות בית דוד נמשל ללבנה כדכתיב "כירח יכון לעולם" וכו'. עיין שם. ובשם הגאול הצדיק הקדוש רבי יצחק אייזיק מארעץ זי"ע שמע כי תיבת "דוד מלך ישראל חי וקים" בגימטרייה "ראש חודש", והוא פלאי. וכן בברכת הלבנה אנו אומרים "שהם עתידים להתחדש כמותה". ולכן בברכת החודש אנו אומרים "הוא יגאל אותנו" וכו' (ש"א).

  • יש מי שכתב שנכון לידע בשעה במברכין החודש אימת יהיה המולד. והטעם לפי שעיקר של שם חודש הוא על חידושה של לבנה, שהוא המולד. וכן אנו אומרים "יחדשהו". ואם לא ידע לא עיכב. והעיקר הוא לידע יום קביעת ראש חודש בבירור. ובשנה מעוברת כשמברכין ראש חודש אדר בראשון יאמר "אדר" ובשני יאמר "ראש חודש אדר שני" (ש"א).

כתר מלוכה

חודשמזלאיברשבטאותצירוף
ניסןטלהכבדיהודהדישמחו השמים ותגל הארץ
איירשורמרהיששכרויתהלל המתהלל השכל וידוע
סיון תאומיםטחולזבולוןזידותיו ולצלע המשכן השנית
תמוזסרטןהמססראובןחזה איננו שוה לי
אבאריהכוליא ימיןשמעוןטיד ד' הויה במקנך
אלולבתולהכוליא שמאלגדיוצדקה תהיה לנו כי
תשרימאזניםקורקבןאפריםלויראו אותה שרי פרעה
מרחשוןעקרבקבהמנשהנוירא יושב הארץ הכנעני
כסליוקשתיד ימיןבנימיןסודבש היום הזה י'
טבתגדייד שמאלדןעלה' אתי ונרוממה שמו
שבטדלירגל ימיןאשרצהמר ימירנו והיה הוא
אדר א'דגיםרגל שמאלנפתליקעירה ולשרקה בני אתונו

צירפתי הצרופים הנ"ל לזיכרון לכל חדשי השנה.

בספר קדושת לוי כתוב "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", כי אמרו רז"ל שצריך לאמר "מקדש השבת וישראל וראשי חדשים", כי ראש חודש ישראל מקדשין ליה, אבל שבת קביעא וקיימא. וידוע מאמר רז"ל שכל הדברים השייכים להחודש תלויים בישראל, כי כפי הזמן שמקדישים ישראל החודש כן נגמרים כל הדברים השייכים להחודש וכו', נמצא שהכל תלויים בישראל. וזהו :החדש הזה לכם", היינו שמסרתיו לכם וכנ"ל, כי קדושת החודש תלויין בישראל. וזהו "ראשון הוא לכם", "ראשון" הוא מרומז עליו יתברך שמו, כי הוא "ראשון". "לכם", היינו שה' יתברך שמו הרוך הוא שנקרא "ראשון" "הוא לכם", כי בזה החודש מסור לישראל לקדש אותו בזמן שירצו, בזה רואין שאפילו ה' יתברך כביכול "הוא לכם", כי כפי הזמן שישראל מקדשין החודש כן הוא יתברך שמו מנהיג הנהגתו ומשפטו כנ"ל. וזהו "לחדשי השנה", שכל התחדשות השנה הכל מתנהג כל ידיכם כפי הזמן שאתם מקדשים החודש. עד כאן לשונו.

על כן נראה מכל זה גם כן מה מאוד חביבה ויקרה לפני הקב"ה יתברך שמו ברכת החודש בכוונת הלב. וכל זה נאמר בכל אדם שצריכין לידע ולכוון הצירופין של כל חודש בתפילת ראש חודש כדי לתקן שורשה במקום עליון, וכדי לזכות את הרבים הייתה גם זאת מחסדי ה' שזכינו להאי מרגניתא טבא ויקירא מהרב הגאון המפורסם וכו' מבעטלאן שליט"א [הי"ד] אחרי רוב הקשתי לעמוד בעזרתי באיזה מילין דקדושא, הלוא הוא קצת ליקוט מגדולים וקדושים שהיו מפורסמים ונכרים בדורנו זי"ע, על ענייני ברכת החודש שיש להם שייכות בספרי שהוא גם כן לתועלת התורה ולתפלת ישראל ויהיו לאחדים בידם בעת התפלה, כמבואר להלן:

והנה כפי שמובא בספר הקדוש בני יששכר בשם כתבי קודש מרן האר"י ז"ל שבכל ראש חודש צריכים לכוון במוסף בסיום הברכה האמצעית צירוף הוי'ה שולטת באותו חודש. וזהו הפירוש מה שאמרו רז"ל מפני מה ישראל מתפללים ואינם נענים מפני שאינם יודעים להתפלל בשם, שנאמר "אשגבהו כי ידע שמי יקראנו ואענהו", היינו שאינם יודעים צירוף השם השולט באותו החודש. וזה הפירוש במשה רבינו עליו השלום "ואתחנן את הוי'ה בעת ההוא לאמר", דקשה מהו "לאמור", היינו לאמר לדורות שיכוונו בתפלתם צירוף הוי'ה השולט מידי חודש בחודשו. ועל ידי זה יהיו נענים בתפלתם. וכמו כן מבואר גם בספר מאור ושמש על פסוק "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך" שצריכים לכוון הצירוף. וגם מפרש דברי ישעיה הנביא "והיה מידי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ה'", ולכאורה קשה הלא תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם, והיה צריך לומר מקודם "מדי שבתת בשבתו ומדי חדש בחדשו", ומתרץ כי "חדש" גימטרייה שי"ב כניין י"ב צירופי הוי'ה, וכשתייחד לכוון הי"ב צירופי הוי'ה ותמשוך אותם אל הכנסת ישראל בחדשו כפי הראוי לו, "והיה מדי חדש בחדשו" בראש חודש עצמו, אזי "מדי שבת בשבתו" תמשיך על ידי זה קדושה ודביקות על השבתות הבאים עלינו לטובה. ועל ידי זה "יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ה'", שתקשר כל העולמות וכל הברואים באין סוף ברוך הוא, שיהיו כולם משתוקקים לעשות רצון ה' ולהדבק בו יתברך שמו ובמידותיו, ולהמשיך על ידי זה על הכנסת ישראל הי"ג מכילין דרחמי. ולזה אמר הנביא תחלה "מדי חדש בחדשו" ואחר כך "מדי שבת בשבתו", מפני שהחדש נכנס תחלה להשבתות לקדושה ולרחמים על כללות ישראל. והנה בגמרא ראש השנה דף י"ז על הפסוק "ויעבור", מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור ואמר "כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה", היינו שאם יקראו בפיהם לבד, דאי אפשר לומר ממש "יעשו" היינו שיתנהגו במידותיו מה הוא רחום, דאם כן במידה ראשונה, דהוא מדת "אל" – על פי הסכמת הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל – מאי איכא למימר, דאי אפשר לאדם שיהיה אל. אלא על כורחך מן מדת "אל" נשמע להוראה דהכוונה הוא כפשוטו דבאמירה בעלמא סגי. וזהו הפירוש בנוסח הפיוט "אל הורית לנו לומר שלש עשרה", היינו ממידת "אל" יוצא הוראה נכונה לכל ישראל לומר שלש עשרה, ובאמירה בעלמא הקב"ה מוחל עוונותיהם. עד כאן לשונו, ודברי פי חכם חן.

ובספר קדושת יום טוב מאדמו"ר הגאון הקדוש מסיגט זצ"ל מפרש באופן זה הפסוק "לא איש אל", רצונו לומר שאיש בשר ודם לא יוכל להיות במדרגת אל בעצם ולא "ויכזב". אם כי לפעמים יעזוב דרך התורה והמצוה כנהר אשר יכזבו מימיו ויבוא לחטוא בחינת כזב, זה תקנתו "ובן אדם ויתנחם", כי ישוב על חטאיו וינחם על הרעה אשר עשה. או האומרו הי"ג מדות שהורה לנו הקב"ה ברוב רחמיו אפילו אם לא יעשנה בפועל ממשה. וזהו "ההוא אמר" דייקא, "ולא יעשה", אף על פי כן "ודבר", אף שהקב"ה גזר חס ושלום דיבור קשה, "ולא יקימנה". כי הוא מוחל לעוונות עמו ישראל ויבטל מהם כל גזירות קשות ורעות על ידי אמירת וכוונת י"ג מידות הרחמים. עד כאן לשונו הקדוש. והמה נכללים בצירופים הנ"ל, כדי להמשיך ולקרב לבבות ישראל לעשות מצות ה'.

והנה ידוע כי מצוה אותיות הוי'ה, י"ה – ו"ה, כי אותיות מ' צ' בא"ת ב"ש המה אותיות י' ה'. ועיין בנזר הקודש שהקשה מדוע חצי השם הוא באתגליא וחצי השם הראשון באתכסיא. ומתרץ דאם היה גם החצי הראשון באיתגליא היה עונש מבטל מצוה גדול מאוד, וכדי להקל העונש הוא באיתכסיא. ועיין בספר משכיל אל דל חלק ג' מכבוד קדושת דודי זקיני הגאון הקדוש מרן הלל ליכטנשטיין האב"ד קהילת קאלאמעא ז"ל שאומר גם כן טעם נחמד דהיינו אם בתחלת עשיות המצוות ובראשית עבודתך לה' יהיה כוונת מחשבתך עבורך, עבור כבוד ותפארת, וכוונתך עבור ה' יהיה נעלם ונכסה ממך, עם כל זה גם באופן זה נמי "עובד ה'" תקרא, והטעם שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ובאחריתך ישגא מאד. וזהו הכוונה שחצי שם האחרון הוא באיתגליא, שיזכה לאהבת ה' כזאת שהוא אמת לאמתו לשם ה'. עיין שם הסבר נאה. והנה בשעת עשיות המצווה לשם הוי'ה ברוך הוא יראה גם כן לכוון שהוא הוה – הווה – ויהיה – כמבואר בשלחן ערוך אורח חיים סימן ה' שיכוון זאת בהזכירו שם הוי'ה. והקשה התוספות יום טוב סוכה פרק ד', דבשלמה אותיות "היה" "הוה" יש באותיות הוי'ה, ואיך מרומז אותיות "יהיה". ומתרץ שנתחלף הוא"ו ביו"ד. ועל פי א"ת ב"ש מרומז גם באותיות מצוה זאת כנ"ל. ועיין בדברי יחזקאל ממרן הגאון הקדוש משינאווע זצ"ל שמביא בשם הקדוש ישמח משה ז"ל דשפיר מרומז בו "יהיה" גם מבלעדי חילוף הוא"ו – דידוע על פי דקדוק, יו"ד שבראש התיבה מהפך התיבה לדבר על העתיד, כגון תיבת "עשה" שמדבר שכבר עשה, ואם נכתב יו"ד בראשו כגון "יעשה" הפירוש שעתיד לעשות, נמצא בתיבת הו"ה אם נכתב יו"ד בראשו פירושו גם כן שיהיה אלא שאסור עתה לקרות התיבה ככתיבתו, כי אסור לקרות השם ככתיבתו עד לעתיד לבוא, כמאמר רז"ל פסחים דף נ' עמוד א', לא כעולם הזה עולם הבא, בעולם הזה נכתב ביו"ג ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד, נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י. אבל משמעותו הוא שיהיה. עד כאן לשונו הקדוש והטהור. ועיין בחתם סופר חלק חשן משפט סימן קצ"ב גם כן מעניין זה.

והנה בענייני הצירופים עיין באמרי ברוך מהגאון הקדוש מוויזניצא זצ"ל דידוע דצירוף של חודש סיון יוצא מראשי תיבות של פסוק "ידותיו ולצלע המשכן השנית", אתוון דדיכרין שהם י"ו קודמין לאתוון דנוקבין שהם ה"ה – וצירוף של חודש אדר יוצא מפסוק "עירה ולשרקה בני אתונו", בסופי תיבות, אתוון דוקבא קודמין, דבחודש סיון הוי איתערותא דלעילא קדמא ואתיא, כמו שדרשו ז"ל שבת פ"ח "ויתיצבו בתחתית ההר" שכפה עליהם את ההר כגיגית, על כן אתוון דדוכרא קודמין לאתוון דנוקבא.  מה שאין כן בחודש אדר, הרי דרשו ז"ל שם "קימו וקבלו" דהדר קבלוה בימי אחשורוש ברצון והיה איתערותא דלתתא קודם, על כן צירוך שן הוי'ה המאיר בחודש אדר אתוון דנוקבא קודמין לאתוון דדוכרא. והמשכיל יבין. עיין שם.

ונחזור לגמרא ראש השנה הנ"ל שהקב"ה אמר אם יעשו לפני, היינו במה שנוגע לפניו, לכבוד הדם הוי'ה ברוך הוא לכוון כסדר שסדרו לנו רבותינו הקדושים בצירוף הזה השולט בי"ב חודשי השנה שנכללים בי"ג מכילין דרחמי כנ"ל, אזי אני מוחל להם וכשיתפללו יהיו נענים בתפלתם, כי רצון יראיו יעשה. ו"זה היום", י"ב שעות היום, "עשה ה'", הצירוף השולט בכל שעות היום "נגילה ונשמחה בו". אמר רבי אבין בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה "בך" בהקב"ה, "בך" בישועתך, בתורתך, ביראתך, בכ"ב אותיות שכתבת לנו בתורה הקדושה, הרי "בך" לקיים "בכל דרכך דעהו".

ועיין בסידור יעב"ץ שמספר תיבות הברכות שלפני ההלל כנגד י"ב צירופי הוי'ה, וי"ב לשונות מנוסח הברכה האמצעית נגד י"ב חדשי השנה. ועיין בסידור של"ה הקדוש שבשנת העיבור מוסיפין עוד "ולכפרת פשע" זהו נגד הכולל, כי י"ב צירופי השם הוי'ה עם הכולל הרי י"ג, והם סוד שלש עשרה מידות של רחמים, ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חודשים. עד כאן לשונו.

  • טעם כשמברכין את החדש אומרים "מי שעשה נסים וגו' חברים כל ישראל ונאמר אמן", מה שייכות "החברים כל ישראל" לברכת החודש. אלא משום דהא שמברכין את החודש שאנו עושין זכר למקדש שהיו מקדשין בבית דין שבירושלים על פי הראיה, ומשום שבשבת אסיפת כל העם בבית הכנסת מודיעין אותם שבשבוע הזה חל ראש חודש, ואם ירצה ה' כשנהיה נגאלים ונחזור לירושלים ויהיו כל ישראל חברים, אזי יהיו מקדשי גם כן על פי הראייה. וזאת תהיה דווקא כשיהיו כל ישראל חברים ביחד, ולא כן בזמן בית שני שהרבה מהם היו בבבל והיו מחשבין על פי חשבון הקביעות. ועוד מודיעין אותם שהגאולה אי אפשר שתהיה אלא בזמן שיהיו כל ישראל לאגודה אחת, כמו חברים, כי לא חרב בית שני אלא מפני שנאת חנם (ס"ה בשם שבלי הלקט).

  • טעם שכשמברכין חודש אב אומרים "מנחם אב", שמנחם את הא"ב, בשביל שכל הקינות הם באל"ף בי"ת, וידוע שכל הבריאה נברא באל"ף בי"ת, ואם כן כאשר יהיה הגאולה במהרה בימינו אמן יהיה הנחמה על הא"ב (ס"ה בשם רמתים צופים).

  • טעם שאין מברכין את חדש תשרי משום שנאמר "בכסא ליום חגנו", שהחג הזה צריך להיות מכוסה ונעלם מעיני המלאכים ומהשטן. עוד טעם משום שהשם "תשרי" הוא דין, שהאותיות מהופכות בדרך תשר"ק שמורות דין, על כן אין דין חס ושלום בשבת. עוד טעם, כי הטעם משום שברכת החודש בשבת משום שהוא זמן אסיפת כל העם שידעו זמן ראש חודש, אבל הזמן של ראש השנה יודעים הכל עוד מראש חודש אלול. ועוד שכולם יבואו לעיר על ראש השנה וידעו מתי יהיה ראש השנה. ועוד משום שבחודש הזה יש הרבה ימים טובים, על כן יהיו מוכרחים לבוא לעיר להתוודות מתי יהיה כל הימים טובים ולא יסמכו על ברכת החודש שממנו יבואו לטעות (ס"ה).

  • טעם שנראה החודש "מר חשון" ולא "חשון", משום דאיתא במדרש תנחומא שמעת שהיה המבול נגזר שיהיה כל ימי העולם כן מטר וגשם ערך ארבעים יום מחודש הזה, ועל כן נקרא "מר" לשון "טיפה", כמו "מר מדלי" (ס"ה).

  • טעם למנהג שעומדים בשעה שמברכין החודש, דוגמת קידוש החודש שהיה מעומד (ס"ה בשם תוספות חיים).

  • טעם שאנו אומרים "מי שעשה נסים" כשמברכין החודש, משום שקידוש החודש היתה מצוה ראשונה שנצטוו בגאולה הראשונה בצאתם ממצרים, ולכך אנו מתפללים שיוסיף ד' שנית (סמ"ה).

  • עוד טעם מחמת שמלכות בית דוד נמשל ללבנה, כדכתיב "כירח יכון עולם", ותיבת "דוד מלך ישראל חי וקים" בגימטרייה "ראש חודש", וחידושה של לבנה היא סימן לגאולה כדכתיב "והיה אור הלבנה כאור החמה", ועל כן אנו מתפללין על הגאולה (סמ"ה).

  • טעם שהחזן נוטל הספר תורה בזרועו כשמברך החודש, משום שבעת שהיו מקדשין החודש ראש בית דין אומר "מקודש" וכל העם עונין אחריו "מקודש מקודש". ועל כן נוטל החזן את הספר תורה, והרי בידו כוח ראש בית דין בשביל כבוד הספר תורה ואומר "הראש חודש יהיה ביום פלוני" וכו', וכל העם עונים אחריו (סמ"ה).

  • עוד טעם משום שנאמר "החודש הזה לכם", שהקב"ה מסר סוד העיבור לישראל אימתי שירצו לקבוע את החודש אז הוא ראש חודש, על כן נוטל החזן את הספר תורה בידו, שהוא שליח של כל ישראל, להורות בזה שה' יתברך נתן לנו ומסר בידינו את סוד העיבור לקבוע את החודש על ידי התורה (סמ"ה).

    תושלב"ע

(קונטרס דברים ערבים על דיני וסדר ברכת החודש וכוונותיה, ובתוכו איזה ליקוט קצת בדברי תורה, עם הצירופים לכל חדשי השנה, שהוא לתועלת לקבלת התורה ותפלת ישראל ברחמים, מהרב הגאון המפורסם וכו' כש"ת מו"ה שלמה זלמן ליכטענשטיין שליט"א [הי"ד] ראב"ד דק"ק בעטלעאן יע"א. בתוך ספר קהלת משה מאת הרב משה פישל וועג הי"ד)


הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין הי"ד נולד בשנת 1880 לאביו הרב יהודה ליכטנשטיין אב"ד בעטלעאן. נשא לאשה את מרת רחל בת הרב יששכר בער קאהן דומ"צ אוהעל ואב"ד ערדאסענזשארץ ומאראש-וואשארהעלי מחבר ספר "בינת יששכר" (תרפ"ד).

בבחרותו היה תלמידו של הרב חיים צבי טייטלבוים בעל "עצי חיים" וכן תלמיד דודו, הרב יוסף ליכטנשטיין. מיד לאחר חתונתו )בשנת תר"ס (1900) מונה לכהן כרבה של סאקאי-קאראסטור, שהייתה בגליל הרבנות של חותנו. משנת תרס"ה (ע"פ אוצר הרבנים 18770: תרס"ז) כיהן כרבה של שעסבורג (סיגישוארה) ולאחר פטירת אביו בשנת תר"פ (ע"פ אוצר הרבנים 18770: תרפ"א) מונה לכהן כרבה של בעטלעאן (בקילאן, עיירה במחוז סולנוק-דובוקא, כ-30 ק"מ ממזרח לעיר דעש). לאחר קבלת הרבנות בבעטלעאן השקיע הרב רבות בהרבצת תורה בישיבת "בית יהודה" בעיירה שלמדו בה כ40-50 תלמידים, כשגיסו הדומ"צ הרב אפרים ביליצר הי"ד סייע לו בניהול הישיבה. בלילות שבת באו בחורי הישיבה אל שולחנו ואת הסעודה השלישית ערך עם בעלי הבתים. דרשותיו הביאו את שומעיו לידי התעוררות עצומה. בלילות שישי ערך תיקון חצות עם בחורי הישיבה. הוא לימד בישיבה שיעור עיון, שולחן ערוך ומוסר. חלק מהבחורים אכלו "אכילת ימים" ואחרים אכלו במטבח הישיבה בניהולו של ר' אברהם מרדכי ליכטנשטיין בנו של הרב וראש הישיבה. בני הקהילה והיהודים מכפרי הסביבה תמכו בהחזקת הישיבה, וכן תמכו בה חברת "תומכי תורה" בניו יורק וה"סנטרל רליף קומיטי" בניו יורק.

בשנת תרפ"ב חתם הרב יחד עם רבנים רבים נוספים על הודעת הארגון האורתודוקסי שאין לקבל קהילה כאורתודוקסית לפני שאושרה בקשתה על ידי נשיא לשכת היראים וועד הארגון האורתודוקסי. "וטרם שיתקבלו בתוך הארגאניזאטיאן דינם ככל קהלות נעאלאג ושטאטוסקווא". בשנת תרפ"ט נבחר הרב, יחד עם עוד שבעה רבנים גאונים וצדיקים, לעמוד בהנהלת "קרן הישיבות", שמטרתה היה להתרים כספים בטרנסיבלניה להקל על החזקת הישיבות שם.

הרב כתב הסכמות לספרים "חנוך בית יהודה: (תרצ"ז), "קהלת משה" (תרצ"ח), "זכרון שמואל" על התורה (תש"א) ו"נחלת צבי" (תש"ב). מכתב ממנו מופיע בספר "כתבי קודש הנקרא ג"כ מלחמת מצוה החדש" (מונקאטש, תרפ"ח) עמו' פד-פה. מכתב אליו משנת תרצ"א מאת האדמו"ר רבי ישראל הגר בעל "אהבת ישראל" מויז'ניץ עם ברכת מזל טוב לנישואי בנו מופיע בירחון "אז נדברו", תשמ"ז, עמו' 60. הרב נודע כגאון וצדיק, חריף ובקי בחדרי התורה, סיני ועוקר הרים.

במכתב ל"תומכי תורה" הוא מציין כי "המצב בכאן הוא בשפל מאוד ואין סיפוק להחזיק הבחורים בני עניים שמהם תצא תורה ואין הקומץ משביע וכו'".בשנת תרצ"ט כתב הרב שלמה זלמן ל"סנטראל רליף קומיטי" כי "מחמת צוק העיתים הללו נתמעט החזקה לצורך החברה מזונות ובית תבשיל ואין בידינו להספיק צרכי הבחורים אשר רובם בני עניים שמהם תצא תורה, כראוי להם ומצוה גדולה לעמוד לימינם". 

על תקופתו כרבה של בעטלעאן כתב אחיינו הרב יהודה ליכטנשטיין: רבינו זה היה גדול המעשה והצנע לכת מאוד וירא חטא והיה נזהר על קלות כבחמורות וכל מנהג ישראל היה חשוב בעיניו. מבין פעולותיו הראשונות של רבינו זה היה ליסד בית תלמוד תורה ובנו בנין חדש וכבוד קדושת אדמו"ר הרב הצדיק הקדוש והטהור רבן של כל ישראל מרן הסבא קדישא מוויזניץ זי"ע בא לבעטלאהן להניח את אבן הפינה של התלמוד תורה. בכל דרשותיו עורר את הקהל ללמד בני יהודה תורה ולהתרחק מהשכלה וחכמות חיצוניות ושישמרו בכל פרטיו טהרת המשפחה ולשמור שבת קודש בכל פרטיו ולחנך את דור הצעיר על פי דרך ישראל סבא ועל טהרת הקודש. רבינו זה כל רגעיו הקדיש לתורה וליראת שמים ולתפלה ומאד מאד היה נזהר בטבילת מקוה טהרה. לא היה יום שלא ילך למקוה. פעם אחת הייתי אתו בגליל בעטלאהן בכפר בעאוד בימי החורף ועל פני המקוה היה גליד עבה ממש. בכח עלה בידי לשבור את הקרח והוא הלך בהמקוה כדרכו ושהה עצמו כדרכו וכשיצא מהמקוה אמר לי מפני מה אין אני הולך והשבתי שהוא קר מאוד, ואמר לי אף על פי כן. והלכתי, ולא היה לי כוח להשיב את נפשי. ואחר כך הלך להתפלל בבית הכנסת והיה קר מאוד והתפלל כדרכו.(זכרון לקדושי בעטלאהן, עמו' 6).

בעקבות תכתיב וינה מ-30.08.1940 נכנסו הכוחות ההונגרים של האדמירל האנטישמי הורטי לטרנסילבניה הצפונית, ובכללה לבעטלעאן, וכעבור כחודש סיפחו אותה רשמית להונגריה. גזירות כלכליות הופעלו נגד היהודים, ורבים מהמשפחות נושלו מרכושן. בתאריך 27.06.1941 בעקבות הצטרפותה של הונגריה למלחמה בברית המועצות, גויסו יהודים מהעיירה לפלוגות עבודת כפייה בחזית אוקראינה ורובם מתו שם בעקבות התעללויות ובעקבות מילוי משימות שיועדו להמיתם, כגון טיהור שדות מוקשים. מספר משפחות שלא הצליחו "להוכיח" את אזרחותן גורשו למוות באוקראינה.

בשנת 1944 נכבשה הונגריה על ידי הצבא הגרמני, ועלתה לשלטון ממשלה פרו-נאצית מובהקת והחלו להיערך להשמדת כלל יהודי צפון טרנסילבניה. היהודים הוטעו כשצוו להירשם לצורך החלפת תלושי מזון, וכך בוצע רישומם המדויק לצורך השמדתם. יהודי הכפרים באזור רוכזו בבעטלעאן ובחודש 05.1944 גורשו היהודים משם לגטו דעש. משם גורשו היהודים להשמדה בתאי הגזים באושוויץ. בין הנספים באושוויץ, ביום טוב שני של שבועות, ז' בסיון תש"ד (29.05.1944) (ב"יומא דהילולא, המודפס בלוח "חודש בחודשו" תשנ"ט כתב שנספה בי' בסיון תש"ד), היו הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין ורעייתו הרבנית רחל הי"ד, וילדיהם:

  • הרבנית שרה, בעלה (ודודה) הרב יוסף דוד ליכטנשטיין (שהיה אחיו של חמיו, הרב שלמה זלמן) וילדיהם יהודה משה, יעקב הלל, ברכה, אליהו ברוך, חיים יהושע, דבורה, ליבא, ישראל זאב וזיסל – נספו בז' בסיון תש"ד באושוויץ.

  • הרבנית ציפורה ובעלה הרב אליעזר קינסטליכר, נספו, הרב אליעזר סייע לחמיו בניהול הישיבה בבעטלעאן ובסוף ימיו כיהן כרב בבית המדרש "פועל צדק" בעיר בבאנפי-הוניאד ונספה באושוויץ בשנת תש"ה, לאחר השחרור, כתוצאה ממחלת הטיפוס. כן נספו כל ילדיהם: יהודה אריה, רבקה, טילא וביילא שרה.

  • הרבנית ריקל נספתה בב' אדר ב' תש"ה (1945). בעלה הרב פנחס (ב"ר פרץ טוביה) שטראהלי הי"ד, דומ"ץ קהילת דיטשא-סענטמארטאן ונספה בט"ו בסיון תש"ד (1944), נספה גם בנם ישראל.

כן נספו רבים מאד מבני משפחתו, ובהם אחותו היצל ובעלה (בן דודו) הרב שמעון (ב"ר ברוך בנדיט) ליכטנשטיין אב”ד לכניץ מחבר הספר “שמן המאור”, ובניהם הרב יוסף שמואל ליכטנשטיין, הרב אברהם דוב ליכטנשטיין, ר’ משה ליכטנשטיין, הבחור יצחק ישראל, ואחותם רחל אשת הרב משה שמואל בריסק, ומשפחותיהם.

נספה גם אח נוסף של הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין, הרב יקותיאל ליכטנשטיין אב”ד בלקני, ונספו אחיותיהם: ברכה ובעלה הרב מרדכי פורהאנד דומ”צ בעלטען-נייטרא, לאה ובעלה הרב אפרים ביליצר דומ”צ בעטלעאן, ורבקה ובעלה הרב שלמה ברוך סג”ל פראגער אב”ד פעטראוואסעללא.

נספו גם דודיו של הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין: הרב ברוך בנדיט ליכטנשטיין אב”ד קראסנא ואחיו הרב בנימין זאב ליכטנשטיין אב”ד מאדיארוש. הי"ד.

בחודש 10.1944 כבש הצבא הסובייטי את האזור מידי הכוחות הנאצים וכוחות משטר סאלשי ההונגרי, את המלחמה שרדו רק 41 יהודים מבני הקהילה.

אידן, מיר גייען אויף קידוש השם, ווייל מיר זיינען אידן / הרב מאיר לוין הי"ד

באש ובמים

הרב מאיר (אליעזר) לוין נולד בציטמיאן שבליטא בשנת תרנ"ג (1893), להוריו יהודה ליב ומרים, הוא נשא לאשה את ציפורה לבית ברמן. משנת 1934, ועד לחורבן הקהילה שם, היה הרב מאיר לוין רבה של גורזד שבמערב ליטא, בסמוך לגבול גרמניה. ידיעה על מינויו לרבה של גורזד הופיעה בירחון 'שערי ציון' (ירושלים, תשרי-כסלו, תרצ"ה), בגורזד היו כאלף ומאה יהודים, ובהם גם תלמידי חכמים ויראים. רבים התפרנסו בדוחק מעבודה בממל שבגרמניה, הרחוקה 15 ק"מ מגרוזד. בגרוזד היה מוסדות חינוך ובתי מדרש, חדרים, בית ספר עממי, חברת 'תפארת בחורים', וארגוני גמ"ח, 'לחם עניים', 'ביקור חולים' ו'לינת צדק'. היו בה שני ספריות, אחת ביידיש ואחת בעברית, ומספר ארגונים ציוניים.

גורזד נכבשה בידי הצבא הגרמני ב-22.6.1941, בתוך זמן קצר נעצרו הגברים היהודים. כעבור כשלשה ימים, ללא מזון ושתייה, הם הובלו בקבוצות, הופשטו, הוכרחו לחפור בור ונורו בתוכו. הנשים והילדים הוחזקו במעצר במחסנים, למשך כחודשים, בהם הוכרחו הנשים לצאת לעבודת כפייה. הילדים נרצחו בירי ביער בידי כוחות ליטאיים, ב14.9.1941, וכעבור יומיים נרצחו גם הנשים. רק אשה יהודיה אחת שרדה את הטבח. בין הנרצחים היו הרב והרבנית ובנם יצחק, בן ה-12, ובתם רחל, בת ה-9.

במאמר "רבני ליטא שמתו על קידוש השם" (עיתון הצופה 17.04.1966, עמ' 2), נכתב שלמחרת כיבוש העיר גורוד בידי הגרמנים, נצטוו יהודי העיר לחפור בור והגרמנים הביאו את הרב מאיר לוין, רבה של העיירה והכניסוהו לתוך הבור ועינוהו שם קשות. עם גמר העינויים הטילו אותו חי לתוך הקבר הפתוח.

ממקורות נוספים עולה כי למחרת כיבוש גורזד נצטוו כל התושבים להתייצב בכיכר השוק. היהודים והפעילים הקומוניסטים הופרדו מהשאר ונלקחו לגן העירוני, והשאר שוחררו. לאחר שהוחזקו בשעות ארוכות, בכ"ח בסיון תש"א (23.6.1941), צוו הגברים היהודים לחפור בור בצמוד לבית המכס. הגרמנים המיתו באכזריות יוצאת דופן וביסורים נוראיים את הרב מאיר לווין ואת היהודים שנשאו בתפקידים חשובים בתקופת שלטונם של הסובייטים. למחרת הובאו לעיר 20 אנשי גיסטפו יחד עם שוטרים מממל והם רצחו את כל המאתים הגברים היהודים ואשה אחת שהייתה אשתו של קומיסר קומיניסטי. לאחר הרצח חגגו הרוצחים בשתיית בירה ווודקה.

ידיעה על פטירתו הופיעה בבולטון 'ועד ההצלה', מס' 25 של "פועלי אמוני ישראל" בפולין, 05.1947 עמ' 1-2., בנוסף נכתב ביידיש על גורזד ועל הרב שלה ב'אודים מאש- אש זכרון' עמו' תמו וב'חרבן ליטע' עמו' 207-209..

ב'חרבן ליטע' נכתב שהרב לוין אמר לפני מותו "אידן, מיר גייען אויף קידוש השם, ווייל מיר זיינען אידן" [- "יהודים אנו הולכים [למות] על קידוש השם, כי אנחנו יהודים"]. לצערי, לא הצלחתי למצוא דברי תורה מכתביו או כל שמועה משמו של הרב מאיר לוין הי"ד – מלבד אותו משפט בודד שנמסר שאמר בשעה שעמד לפני המרצחים; דברי קודש של נכונות למות על קידוש השם בשל יהדותנו.

(רבנים שנספו בשואה, דף עד, ועוד).

טעמים למנהג חסידי צאנז ורופשיץ לתקוע בשופר לאחר כל הקפה בהושענא רבה / הרב יקותיאל יהודה רוזנברג הי"ד

תמונת הרב יקותיאל יהודה רוזנברג הי"ד

שאלה מדוע תוקעין בשופר בהושענא רבא לאחר כל הקפה. מנהג זה מחסידי סאנז וראפשיץ וברצוני לידע הטעם. אף על פי שאיתא במתניתין במקדש היו תוקעין, וברמב"ם הטעם משום ערבה, וכן כתב התוספות יום טוב, יש לומר לפי זה בהושענא רבה זכר למקדש על כן עושין זה הסימן עם התקיעות. וזה פלא מדוע ליתא בטור שולחן-ערוך מזה, על כן נראה מזה שיש טעם אחר בזה ורצוני לידע הטעם. עד כאן לשונו.

תשובה. לידיד נפשי מחו' הרב הה"ג חריף ובקי בתורה ויראת שמים כו' כש"ת מו"ה שמואל מאיר האלנדער שליט"א דומ"ץ דק"ק טשערנאוויץ יצ"ו. הנה כבוד מעלתו כבר עוררני כמה פעמים מזה, ולא נפניתי להשיב כי דאגותי מרובים והעניין אינו נחוץ לשעתו, אמרתי עוד פנאי. כעת אמרתי להשיב מפני הכבוד.

ראשית דברי, בדברים כאלו אנחנו מקיימים מנהגים אשר אינם מבוארים בטור שולחן-ערוך כמבואר בתשובת הרשב"א סימן ט' דכל מנהג יש לו יסוד דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום, זה לשון קודשו, וככה יקרה לנו מן הדין בכל דבר שיש קבלה ביד הזקנים והזקנות מעמנו ולא נסתר קבלתם רק אחר הקיום שאינו באפשר חלילה, ולמה נסתור קבלתם ואין קבלה פושטת ביד עמנו, רק שקבלו אותה דור אחר דור עד משה רבינו זיכרונו לברכה או עד הנביאים. ופעמים יהיה העניין נרמז בכתוב, ולא שיהיה הרמז מוכרח רק הכריחנו הקבלה כו'. יעויין שם בדברי קודשו.

והנה מה שמעורר מעלת כבודו מהרמז במשנה שבמקדש היו תוקעין, והרמב"ם ותוספות יום טוב פירשו דמשום ערבה היו תוקעין, ואם כן בהושענא רבה שהוא זכר למקדש משום ערבה, יש לומר מהאי טעמא תוקעין. אכן אם כן פלא מדוע אין זה בטור שולחן-ערוך כו'. ולעניות דעתי אמת רמז יש מזה ובמסכת סוכה (דף מ"ה) במשנה "מצות ערבה כו' תקעו והריעו ותקעו", ובתוספות משום שמחה תקעו, ולקמן דף מ"ח בניסוך המים שגם כן תקעו כו', פירש רש"י משום שמחה, דכתיב "ושאבתם מים בששון". וברמב"ם בפירוש המשניות לא ראיתי כלל טעם ופירוש על התקיעה. וברמב"ם פרק ז' מהלכות לולב הלכה כ"א וכ"ב, וערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה כל שבעה, אלא ביום השביעי לבד. יעויין שם. ומפני מה מקיפין באותו יום שבע פעמים, עיין ש"ס בבלי דף מ"ה, ובירושלמי אמר ר' אחא זכר ליריחו. פירש בקרבן העדה, לכך מקיפים שבע פעמים זכר ליריחו, שהיו מקיפים אותו ביום זה שבע פעמים. והטעם שיום השביעי לערבה יותר משאר הימים, מבואר בש"ס ובבית יוסף סימן תרס"ד, כשחל שביעי בשבת במקדש היה דוחה שבת, מה שאין כן כשחל להיות בשאר הימים, מפני כך כשרצו חכמים לקבוע בגבולין יום אחד לנטילת ערבה, קבעו יום המיוחד יותר לערבה שבמקדש. יעויין שם. ועל פי זה נראה לעניות דעתי טעם מרווח לתקיעה, חדא שבמקדש היו תוקעין, כאמור, גם ביום זה זכר הוי. שנית, נראה לפי עניות דעתי, כיוון דהוי זכר ליריחו בהקפה, וכיון דביריחו הקיפו בכל יום את העיר פעם אחת וביום השביעי הקיפו שבע פעמים ותקעו בשופרות, כמבואר בספר יהושע (ו,ג) "וסבותם העיר פעם אחת ששת ימים וביום השביעי תסובו שבע פעמים והכהנים יתקעו בשופרות" (פסוק ה') "והיה במשוך בקרן היובל וגו' ונפלה חומת העיר". ושם רק ביום השביעי השמיע העם קולם כו', על כל פנים רמז לתקיעת שופר ביום הערבה, כמו שעושין זכר בהיקף ליריחו, כמו כן יעשו זכר בתקיעת שופר. וכיוון שיום הזה הסוף של ימי רצון וגמר קבלת התפילות ושבירת חומת הברזל המבדלת בינינו לבין אבינו שבשמים, על כן שפיר יש לתקוע בשופר להפיל החומה המפסקת כמו ביריחו. ודו"ק.

ב) עוד נראה לעניות דעתי בסייעתא דשמיא על פי המבואר בטור אורח חיים סימן תרס"ד מרבים במזמורים כמו כיום טוב ומרבים כנרות כמו ביום כיפור, לפי שבחג נידונין על המים, והכל הולך אחר החתום, וכלל חיי האדם תלויים במים. ולפי זה כמו בניסוך המים היו תוקעין בשופר, כמו כן פה. וביחוד לפי עניות דעתי כמו שמבואר ברמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' הלכה ד', אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משינתכם ונרדמים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. עיין שם בלשון קודשו הבוער באש אלוקי לעורר לבב אדם לתשובה. אם כן מפורש דבשופר מזהירין את האדם לחפש במעשיו, אם כן מקום מרווח ביום הושענא רבה, שכבר עבר כל הזמן לעורר לבב אדם לתשובה. ודו"ק כי נכון בסייעתא דשמיא. ובתפארת ישראל שם פרק ה' דסוכה משנה ה' כתב, ונראה לי שהתקיעות הללו לסימן, שאחר שזקפו הענפים על המזבח, נסכו המים על המזבח כו', דכולהו תקיעות בשביל המים היו. עד כאן לשונו. והרי כמו שכתבנו רמז לניסוך המים. ודו"ק.

ומצאתי שאהבה נפשי בספר סדר היום להגאון הקדוש איש אלקים רבי משה בן מכיר זי"ע, שרבותינו היו שותים בצמא דברי קודשו, זה לשון קודשו, יום הושענא רבה נקרא "יום הערבה", ונקרא "יום הושענא רבה" מפני שמאריכין בו בעניין הושענא כו', ולהיות היום הזה נורא מאד ובו נחתמים כל הספרים והפסקי דינין ניתנים ביד כל תובע ומשטין, לכן צריך להרבות בו תפלה וצדקה ותחנונים, לעורר רחמים העליונים שירחמו עלינו ויחתמו אותנו בספר חיים וצדיקים כו', וכל המרבה לחנן הרי זה משובח. ומקיפין שבע פעמים, ובכל הקפה מרבים בסליחות ותחנונים ותוקעים שופר של תשר"ת כדי לעורר הרחמים. וכל מקום ומקום לפי מנהגו. עד כאן לשון קודשו. הרי הורה הרמז לתקיעת שופר לעורר רחמים, ויש יסוד למנהג זה במקום קדוש בזמן הזה גם כן.

והנראה לפי עניות דעתי בסייעתא דשמיא ומנהג ישראל תורה היא. יותר אין הדבר מקבל ארוך, ואינני מופנה מכל צד, בפרט דאגותי המרובים ימנעוני מלהאריך בפרט בדבר שאין מקום להאריך. וד' שנותיו יאריך ני"ר.

ד' יתברך יעזרנו לעסוק בתורה הקדושה מתוך הרחבת הדעת, הרי הראיתי לו טעם מרווח ויסוד חזק למנהג תקיעת שופר בהושענא רבה.

באתי על החתום א' בהעלותך תרצ"ג, דיערעש.

ידידו מחו' דורש שלו תורתו בלב ונפש חפצה, הק' יקותיאל יהודה רוזנברג, בעל המחבר שו"ת תורת יקותיאל.

(תורת יקותיאל, תנינא, סימן מב).


הרב יקותיאל יהודה רוזנברג, נולד בסביבות שנת תרמ"ה (1885) בדיערעש לאביו הרב פרץ, שהיה מו"צ בקהילת דיערעש ותלמיד מובהק של ה"ייטב לב" אב"ד סיגט, ולאימו מרת חיה בילא. בצעירותו למד אצל אב"ד לאפוש, ואחר כך למד בישיבת חוסט בראשות הרב משה גרינוואלד אב"ד חוסט בעל "ערוגת הבושם". למד בישיבה בהתמדה, למרות שהיה מעונה וחלוש מחוסר מזון. נשא לאשה את הרבנית הצדקת מרת (חנטשא) חנה בת הרב מנשה גולדברג בן האדמו"ר מנאנאש רבי ברוך גולדברג, בן האדמו"ר הראשון מראצפערד רבי זאב גולדברג. נולדו להם ארבע בנים: אברהם ברוך (לימים אב"ד גמזו), חיים, יום טוב ליפא ופרץ.

לאחר חתונתו, בעודו צעיר, קיבל היתר הוראה מרבו, שהעיד על גדולת תלמידו כי "הוא מלא וגדוש בבקיאות בהלכות ובהוראת איסור והיתר מתום ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, ידע למשקל ולמטרי ולברר ספיקא דדינא ממקורו עד הפוסקים האחרונים, וסברתו סברא ישרה, קולע אל השערה ולא יחטיא המטרה". היה סמוך על שולחן חותנו בסטרופקוב במשך שנתיים, ועלה במעלות התורה והיראה, בהרחבת הדעת. נודע כרב חסיד מפורסם, תלמיד חכם גדול ומופלג, בקי בש"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים.

כיהן בתחילה כדומ"צ בקהילת מ' וואשארהעלי. לפני מלחמת העולם הראשונה נאלץ לעזוב את מקומו וחזר לעייירת הולדתו, דיערעש, שם עמד בראש ישיבה והשפיע מכל דרכיו בתורה ויראה לתלמידים רבים והגונים. הוא למד ולימד בהתמדה עצומה, מתוך דחק ועוני, ומתוך מחלות שונות וייסורים, מהם סבל בכל גופו מימי נעוריו. תפילותיו היו בדמעות שליש ובהתלהבות עצומה. מעבר לכל שאר השיעורים שלמד, למד בכל יום שבעה דפי גמרא וסיים את הש"ס בכל שנה, עד לזקנותו. התנהג בחסידות ופרישות, היה דבוק ברבותיו בכל לב ונפש ודבק בדרכי חסידים ואנשי מעשה, בהם רבו האדמו"ר משינאווא- צאנז, רבי משה הלברשטאם, האדמו"ר מבלעז רבי ישכר דוב רוקח והאדמו"ר מסיגעט, רבי חיים צבי טייטלבוים בעל "עצי חיים". 

הרב יקותיאל יהודה פעל "להראות כי דרכי צדיקים וחסידים כולם בדקדוק וממוצא קדוש יהלכון ומכוונים גם על פי התורה הנגלה המסורה לנו". הקפיד שלא לשנות ממנהגי ישראל, והזכיר מספר פעמים בספריו את תשובת הרשב"א שכתב שכל מנהגי ישראל יש להם יסוד דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום. עוד מימי בחרותו כתב חידושי תורה רבים. בין חידושיו ניתן למצוא תשובות רבות על ארבעת חלקי השולחן ערוך, חידושי סוגיות, חידושי אגדות ועוד, ופלפל רבות עם גדולי דורו.

אף שהיה כבן עשרים ושלש כשעמד להוציא לאור את המהדורה הראשונה של ספרו "תורת יקותיאל", הוא זכה להסכמות נלהבות של גדולי דורו. עם תחילת הדפסת הספר, פרצה מלחמת העולם הראשונה והמדפיס גויס לצבא. הדבר עיכב את הדפסת הספר במשך שבע שנים, ובסוף יצא הספר לאור אצל מדפיס אחר בשנת תר"פ (1920). הספר יצא לאור במהדורות נוספות, מתוקנות ומורחבות בהוצאת בניו הרב אברהם ברוך והרב חיים.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, כשהגרמנים הלכו והתעצמו, האנטישמיות התגברה ורבו הצרות והגזירות על עם ישראל, כאב את כאבם של היהודים השבויים והנרדפים והיה מתפלל בבכיות ובהתעוררות לעורר רחמי שמים. בכל יום גמר ספר תהלים בהשתפכות הנפש ועורר את שומעי דרשותיו לשוב בתשובה.

בקיץ 1941 ,אחרי תחילת המלחמה של גרמניה נגד ברית-המועצות, גורשו גם יהודי טרנסילוניה הדרומית, על פי פקודת יון אנטונסקו, מכפרים ומעיירות. הגירוש יצא לפועל בידי השלטונות בלי תוכנית וסדר, והסב סבל רב ליהודים. יהודי דיערדעש גורשו לעיר המחוז טורדה, במהלך הגירוש התברר כי העיר טורדה, ומרכזים עירוניים נוספים אינם מתאימים לקליטת יהודי המחוז. לכן הקימו השלטונות בסוף 1941 ובתחילת 1942 מעין גטאות משניים וריכזו בהם את היהודים. בעקבות הגירוש התרוששו היהודים מיידית, ושכניהם הרומניים, ההונגריים והגרמנים שדדו את רכושם. באותם ימי צרות וסבל חיזק הרב יקותיאל יהודה רוזנברג חיזק את שומעיו שלא לאבד תקווה, ולקוות לישועת ה'. 

בסמוך לכניעת רומניה לצבא האדום, חצה הצבא ההונגרי את הגבול והשתלט על רצועה לאורך הגבול הצפוני של טרנסילוניה הדרומית, באלול תש"ד (ראשית 09.1944), רוב היהודים נמלטו משם. הצבא ההונגרי צר גם על העיר טורדה והפגיז אותה. הרב ומשפחתו ברחו מהעיר. בדרך חש הרב ברע ונפטר בי"ז באלול תש"ד, בהיותו כבן חמישים ותשע. במסירות נפש הובא הרב לקבר ישראל, תחת הפגזה. לאחר זמן הוקמו על קברו בבית החיים בטורדה מצבה ואוהל.

בתקופת הכיבוש הקצרה, שארכה כמה שבועות, גזרו שלטונות הצבא ההונגרי על היהודים לשאת טלאי צהוב, החלו בהכנות להפעלת חוקי הגזע שנהגו בהונגריה, עצרו יהודים, דנו רבים למוות וביצעו רציחות בהיקף רחב. לאחר כחודש שחרר הצבא הרומני את האזור. 

התמונה באדיבות אוסף מכירות פומביות.

הזכרת מלכות בימים הנוראים היא יסוד היהדות ויסוד התורה הקדושה ומצותיה / הרב שמואל דוד וויינפלד הי"ד

החגים והמועדים כשהם לעצמם היו בכל הזמנים ענין שנאמרו פירושים וטעמים וסברות הן באגדה והן בפשטיות או בדרך מוסר וכדומה, וספרים לאלפים יש לנו על החגים והמועדים.

האיש הישראלי יתרומם כל אחד לפי מדריגתו בימי מקראי קדש, ומרגיש בנפשו שגם ה"לכם" של הימים האלה יש לו דבר רוחני, ולכן סמכו כל בעלי אגדה וגם מפרשי התורה על פי הפשט את דבריהם על החגים ומועדים.

כבר דברו ופירשו המפורשים המועדים בכלל, וכל מועד וחג בפרט, אך על כל זה אדמה ואחשוב שלא יהיה למותר דברי אלה שהנני אומר בכאן, לבאר ולפרש איזה דברים בענין המועדים שצריכים ביאור ופירוש, ודברי אינם רק בדרך ע' פנים לתורה.

כמה דברים וענינים אנו מוצאים בהמועדים שצריכין ביאור וסברא, כמו ענין מלכות בראש השנה ויום הכיפורים, מאיזה טעם יש בפסח ובסכות מצות פרטיות, כמו מצה, וד' מינים וסוכה, ובשבועות ושמיני עצרת אין לנו שום מצוה פרטית, למה דוקא בחג הסוכות מביאין ע' פרים בשביל אומות העולם, וגם מצות ספירת העומר צריך טעם וסברא, ועוד דברים רבים.

בתחלה נדבר מן דבר המלכות שאנו מזכירין בימים הנוראים בראש השנה ויום הכיפורים, כי הוא לפי דעתי היסוד שעליו נבנה היהדות והתורה הקדושה עם מצותיה.

הנה השם ב"ה בא אלינו משני צדדים ומשני אופנים. האחד שברא אותנו כי הוא בורא עולם. והשני שקבלנו תורתו, וקבלנו עלינו עולו, עול תורה ועול מצות.

הצד הראשון הוא כמו מלכות, שברא אותנו ומושל בנו, ונותן לנו לחם לאכול, ובגד ללבוש, כמו מלך שכבש מדינה שכל בני המדינה מחוייבים בכבודו, ומחויבים לשמוע בקול דברו. הצד השני הוא מצד אלקות, שקבלנו עלינו מרצונינו הטוב תורתו, וקבלנו אותו לאלקים.

חילוק והבדל גדול יש בין שני הטעמים ובין שני הבחינות. מטעם בריאה ומלכות אינו מוטל החיוב דוקא על עם בני ישראל בעצמו, דאותו החוב יש לו על כל העולם, שכולם ברא, ולכולם נותן פרנסתם וחייהם, ועל כולם מושל, וממילא מוטל החוב על כל האומות ועל כל האנשים לשמוע לו ולהכיר אותו למלך. אך מצד השני, היינו מצד אלוקותו, אינו מוטל החיוב רק עלינו ועל זרעינו, שרק אנחנו קבלנו תורתו הקדושה.

עוד חילוק יש, דמטעם מלכות כל העולם נקראו "עבדים" לו, דמלך שכבש מדינה כל היושבים והנמצאים בתוכה הם עבדים לו כמובן, ומכל שכן למלך מלכי המלכים הקב"ה שנותן גם החיים והפרנסה בוודאי נקראו "עבדים". אבל מטעם א' שנקראו בני ישראל "בנים" למקום, מתוך שמרצוננו הטוב קבלנו עלינו עול תורה ולכן נקראו "בנים" למקיום.

עוד יש טעם על מה שבני ישראל נקראו "בנים" למקום מתוך יציאת מצרים, כמו שאמר הכתוב "בני בכורי ישראל", והוא בחינת "כרחם אב על בנים". כמו שאמר הכתוב "בנים אתם לד' אלקכם". גם העונשין שהשם ב"ה שולח, הם כם כן מבחינת "בנים", כמו שאמר הכתוב "כי כאשר ייסר איש את בנו ד' אלקיך מיסרך". ולכן יציאת מצרים וקבלת התורה הם אחת, כמו שאומר הכתוב "בהוציאך את העם הזה ממצרים תעברון את האלקים על ההר הזה", ששניהם הם מבחינת "בנים", מבחינה אחת.

ולכן הדברות מתחילין "אנכי ד' אלקך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", משום שיציאת מצרים וקבלת התורה הם אחד, ששניהם הם מבחינת "בנים" ושניהם תלויים זה בה, שאם לא הייתה יציאת מצרים לא הייתה קבלת התורה, ואי לאו קבלת התורה לא הייתה יציאת מצרים. ומיושב קושית המפורשים למה לא אמר "אשר בראתיך", שענין בריאת העולם הוא לגמרי דבר אחר, ואי אפשר להיות טעם על קבלת התורה.

וכעין זה אומר הכוזרי במאמר ראשון כ"ז וזה לשונו, ואילו היה חיוב התורה מפני שבראנו, היה שוה בה הלבן והשחור, כי הבל בריאותיו. אך אנו חייבים בה מפני שהוציאנו ממצרים. עד כאן לשונו. וכן אומר הרמב"ן ז"ל ויקרא כ"ז ל"ב וזה לשונו, ןזה ועם "המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים", שהוא טעם יכלול כל המצות. עד כאן לשונו.

וזה הוא הטעם שבכל התורה כולה אין תיבת "מלך" על השם ב"ה רק שלוש פעמים, וגם הם אינם רק בשירת הים ובפרשת האזינו ובנבואת בלעם, שכולם אינם עניני מצות, מתוך שבעת קבלת התורה ועול מצות קבלנו אותו בתור אלקים, לכן אין שם מקום לבחינת "מלכות".

ולכן רוב המצות הם זכר ליציאת מצרים, ואין שום מצוה שתהיה זכר למעשה בראשית, חוץ ממצות שבת, וגם במצוה הלזו שאומר בדברות הראשונות שהוא זכר למעשה בראשית, אומר בדברות אחרונות שהוא זכר ליציאת מצרים.

דבר זה שהוא יוצא מכלל כל התורה ,היינו מצות שבת שיש בה שני טעמים: א )יציאת מצרים, ב) מעשה בראשית. צריך ביאור וטעם למה ועל מה מצוה זו יוצא מן הכלל של כל התורה, שאין בה רק זכר ליציאת מצרים. אבל הדבר יובן, דידוע שמתוך קבלת התורה והמצות נתעלה עם בני ישראל לעם קדוש, כמו שאומר הכתוב קודם קבלת התורה שמות י"ט,ו': "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". והשבת הוא גם כן יום קדוש, שיש בו קדושה יתירה משאר הימים. והקדושה שיש ביום השבת הוא רק מתוך יציאת מצרים וקבלת התורה, אבל האיסור מלאכה שיש ביום השבת, הוא זכר למעשה בראשית. ומחמת זה יש בשבת שני הטעמים, בריאת העולם של איסור מלאכה, ויציאת מצרים של קדושת היום.

ולכן אמרו חז"ל גוי ששבת חייב מיתה, שאיסור מלאכה הוא זכר למעשה בראשית, מכל מקום קדושתו בא רק מתוך יציאת מצרים, ומתוך זה – היינו מתוך הקדושה שיש ביום השבת – לא שייך רק לעם בני ישראל שהוא עם קדוש, כמו שתרומה וקדשים אסורים לזרים ומותרים רק להכהנים מכוח קדושתם, כמו כן יום קדוש, היינו שבת, לא שייך רק לעם קדוש, היינו עם בני ישראל.

ובזה נוכל להבין מדוע בא מצות שבת בפרשת ויקהל שמדבר מן המקדש ואומר שם: "ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לד'", דשניהם, היינו המקדש והשבת, הם באמת ענין אחד, דכמו שהמקדש ניתן רק לישראל מתוך קדושת היום, כן גם השבת ניתן לו גם כן מכח קדושתו. ולכן גוי ששבת חייב מיתה כמובן.

ויובן לפי זה נוסח התפלה: "ולא נתתו לגויי הארצות ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים ונם במנוחתו לא ישכנו ערלים" וכו', דהיה סברא שמצות שבת יהיה שייך גם לעכו"ם מפני שהוא זכר למעשה בראשית, שדבר זה כולל גם שאר העמים, לכן מדייק ואומר במצווה זו, שגם מצות שבת לא נתן להם, כי גם שבת הוא זכר ליציאת מצרים. ולכן הנוסח "ולא נתתו" הוא אחר "ושמרו", דב"ושמרו" יש בו מעשה בראשית והיה סברא שמצות שבת יהיה גם לאומות העולם, לכן אומרים תיכף לאחריו "ולא נתתו".

וזה הוא הטעם שבנוסח הברכה של הקידוש יש בו שני הטעמים: "ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים, שעיקר מצות שבת הוא רק זכר ליציאת מצרים, שמה שהוא זכר למעשה בראשית הוא רק זה שיום זה מובדל משאר הימים בהבריאה, אך מה שהוא ממקראי קודש הוא זכר ליציאת מצרים.

במסכת פסחים קי"ז ע"ב איתא: אמר רב אחא בר יעקב וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כתיב הכא "למען תזכור", וכתיב התם "זכור את יום השבת לקדשו". עד כאן. ולפי דעתי הפירוש של הגמרא כך הוא, דבדברות הראשונות נאמר "זכור את יום השבת", ודרשו רבותינו ז"ל זכריהו על היין. ובדברות אחרונות כתיב "שמור את יום השבת". ו"שמור" ו"פן" הוא לא תעשה, וממילא לפי הנחה זו הדברות ראשונות מורין על קידוש היום, והדברות אחרונות מורין על השביתה ממלאכה על הלא תעשה. ומתוך זה, מתוך שבדברות ראשונות נאמר מעשה בראשית והם מורין על קידוש היום, ממילא יציאת מצרים שנאמר רק בדברות האחרונות שהם מורין על השביתה, לא שייך להזכירו בקידוש היום כמובן, שקידוש היום הוא רק מתיבת "זכור" שנאמר בדברות ראשונות, שבו כתיב הטעם של מעשה בראשית, דיציאת מצרים נאמר רק בדברות אחרונות ושם נאמר "שמור", שהוא לא תעשה.

גם הלשון של הדברות לכאורה משמע כן, שבדברות הראשונות גם אחר שאמר הטעם של מעשה בראשית אומר הכתוב "על כן ברך ד' את יום השבת ויקדשהו", מסיים בתיבת "ויקדשהו". אבל בדברות אחרונות אומר רק בתחלה לשון "קדושה": "שמור את יום השבת לקדשו". ואחר שהזכיר יציאת מצרים אינו מזכיר לשון קדושה, והיה סברא שיציאת מצרים לא שייך לקידוש היום, לכן מביא הגמרא גזירה שווה שצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום. והטעם הוא כמו שכתבתי, שהקדושה של יום השבת הוא מתוך יציאת מצרים, שגם הקדושה של עם ישראל בא גם כן מיציאת מצרים.

ולא רק זאת שצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש, רק שרבותינו כפלו פעמים הרבה הן בנוסח הקידוש והן בנוסח התפלה שכל מה ששבת הוא ממקראי קודש, שכל הקדושה שיש להשבת הוא בא רק מתוך יציאת מצרים, כמו שהבאתי למעלה.

הרמב"ן ז"ל על התורה פרשת ואתחנן על הפסוק "שמור את יום השבת", נותן טעם למה בדברות הראשונות מזכיר מעשה בראשית ובדברות השניות מזכיר יציאת מצרים. ולדעתי כוונתו שלכן נותן הכתוב שני טעמים, דמעשה בראשית מורה על בריאת העולם, היינו אחדות, אך אין אנו יודעין עוד מזה אם ה' יתברך משניח גם עתה על התחתונים, או שמסר הנהגת העולם לצבא השמים, כמו שטעו עמי הקדם שעבדו לצבא השמים, אבל יציאת מצרים שהייתה בדרך נס מורה על השגחת הבורא ב"ה על העולם. ודי לחכימא.

עיין ביערות דבש ח"ש דרוש ג' בסופו פירוש על הגמרא כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין, עיין שם שכתב כעין זה.

וכל הענין שיציאת מצרים, וקבלת התורה, ובחינת בנים, והשגחה פרטיות, הם תלויים זה בזה, וכולם הם ענין אחד מפורש בפסוק, שבעת יציאת מצרים אמר השם ב"ה "בני בכורי ישראל". ולכן כתיב "ויוציאנו ד' ממצרים", ומפרש בעל הגדה, לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו.

ואחר מעשה העגל, שבני ישראל שבו לתועבת מצרים, אמר השם ב"ה (שמות ל"ב,ל"ד) "לך נחה את העם אל המקום אשר דברתי לך הנה מלאכי ילך לפניך" (הנה מלאכי ולא אני, רש"י). "ושלחתי לפניך מלאך" (שם ל"ג,ב'). וכשמוע ישראל את הדבר הזה נאמר: "וישמע העם את הדבר הרע הזה (שאין השכינה שורה ומהלכת עמם, רש"י) ויתאבלו". ואחר תפלת משה רבינו ע"ה אמר לו הקב"ה "פני ילכו (כתרגומו, לא אשלח עוד מלאך אני בעצמי אלך. רש"י) והניחותי לך. ויאמר אליו אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה (בזה אני חפץ, כי ע"י מלאך אל תעלינו מזה. רש"י) ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה (ונהיה מובדלים בדבר הזה מכל העם, רש"י). הרי כל הענין מפורש בתורה.

והוא גם גמרא בבא בתרא ט' ע"א בזמן שישראל עושין רצונו של מקום נקראים "בנים" למקום, בזמן שאין עושים רצונו של מקום נקראים "עבדים". וכן הוא דעת רבי יהודה קידושין ל"ו בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם נקראים "בנים", ואם אין אתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים "עבדים". ועיין בספר "תפארת בנים" על הגדה של פסח מכבוד קדושת רבינו הרב הגאון הקדוש ר' צבי הערש שפירא אב"ד דק"ק מונקאטש זצ"ל על הפסקא "ממצרים גאלתנו", עיין שם. והוא גם פסוק מפורש בפרשת האזינו: "שחת לו לא בניו מומם", ואומר שם הרמב"ן ז"ל: וקראם "לא בניו", כאשר יקראם "בניו" בעת רצון.

וזה ההבדל שיש בין בני ישראל שנקראו "בנים", שהשם ב"ה משרה שכינתו בתוכם ומשגיח עליהם בפרטות, מה שאין כן לאומות העולם שהם בחינת "עבדים" והשם ב"ה שולח להם השפע ע"י אמצעי. נוכל להבין גם כן ע"י סברא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע. כן הוא גם כן להיפוך מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא, וכמו שהמלך שולח הפרס והשכר של עבדיו בכלל לכל מדרגה ומדרגה ע"י שליח, אבל לבניו ולבני ביתו נותן לכל אחד ואחד בפרט ובעצמו את מה שמגיע להם, כן השם ב"ה מתנהג עם העולם, שלכל האומות שהם בחינת "עבדים" שולח השפע ע"י אמצעי בכלל. וידוע פירוש ה"מורה: על הפסוק "אשר חלק אלקים אותם לכל העמים", אבל לבני ישראל, שנקראים "בנים" למקום, יש לו השגחה פרטיות.

ואפשר שזה הוא הטעם שבני נח אינם מוזהרים על השותף. עיין תורת נביאים, מאמר תורת אבות, דף כ"ה ע"ב הערה א'. עיין רמב"ם פרק א' הלכות מלכים ושלחם ערוך יו"ד סי' קנ"ו. ואפשר שגם זה הוא הפשט של הפסוק פרשת ראה "בנים אתם לד' אלקכם לא תתגודדו".

חוץ ממה שכתבתי למעלה שיש חילוק בין בחינת "בנים" לבחינת "עבדים", ובין יציאת מצרים למעשה בראשית, יש עוד חילוקים בין זה לזה, שאם אומרים שהוא אלקים מתוך שקבלנו תורתו, זה אינו מורה עוד שהוא יחיד ומיוחד, שהעמים הקדמונים שעבדו לאלילים רבים היו מאמינים בשתי רשויות, זה עובד לזה וזה עובד לזה, ושניהם מודים בשניהם, רק זה קיבל עליו לעבוד את זה וזה קיבל עליו לעבוד את השני. זה עובד למי שברא אור, וזה למי שברא חושך. ופעמים היו עוברים לכמה אלילים ביחד. אבל אם אנו אומרים שהוא מלכינו בשביל שברא אותנו, זה מורה כבר על אחדות הבורא, שאם לא היה יחיד ומיוחד לא היה בכוחו לברוא את העולם בעצמו כמובן.

וזה הוא לפי דעתי הטעם של הגמרא ברכות ז' ע"ב, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה "אדון" עד שבא אברהם וקראו "אדון", שנאמר "ויאמר אדני אלקים במה אדע כי אירשנה". וצריך טעם למה באמת קרא אברהם להשם ב"ה בשם אל"ף דל"ת, ולא היה די בשם "אלקים". וגם מה טיבותא דאברהם בזה. ושם ל"א ע"ב איתא, "ותדר נדר ותאמר ד' צבאות", אמר רבי אלעזר מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה "צבאות", עד שבאתה חנה וקראתו "צבאות". וגם כאן צריך ביאור וסברא. אבל לפי הנחתי שכתבתי יובן הדבר, דשם "אלקים" בעצמו אינו מורה על האחדות, ואברהם, שכל ענינו היה להודיע לכל באי עולם שאין בורא רק אחד, לכן הוסיף תיבת "אדני", שהוא מוכיח על האחדות, שהוא אדון כל העולם. וכן חנה הוסיפה תיבת "צבאות", שמורה גם כן על האחדות.

ובזה יובנו דברי התוס' שם ד"ה "לא היה אדם שקראו": ואם תאמר והא כתיב "ברוך ד' אלקי שם (בראשית ט'), ויש לומר דהתם אינו באל"ף דל"ת שהוא לשון אדנות. עד כאן. ולכאורה אינו מובן מה הוא החילוק. אבל לפי דברי הוא פשוט, דלשון "אדון" מורה על האחדות, מה שאין כן שאר השמות. ואפשר שגם זה הוא הטעם שמלכי צוק אמר "ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ", שגם הוא רצה להודיע אחדותו, והודיע על אופן זה.

וזה הוא לפי דעתי הטעם דרבי יוחנן במסכת ברכית מ' ע"ב שאומר דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, משום דהשם בעצמו אינו מורה על האחדות, ואנו צריכים בכל ברכותינו לפרש ולהודיע שהוא יחיד, לכן צריכים להזכיר מלכות, שרק זה מורה על האחדות. וזה בעצמו הוא הטעם של השלחן ערוך אורח חיים סימן רי"ד שפסק שאפילו לא דילג רק תיבת "העולם" לבד, צריך לחזור ולברך. ד"מלך" לבד אינו מלכות, דמלך לבד אינו מורה עוד על האחדות הגמור, דעובדי אלילים לפנים וגם כהיום מאמינים שזה ברא מים וזה ברא אש, זה ברא עליונים וזה ברא תחתונים, וכדומה, כמו שאיתא בגמרא גיטין נ"ו ע"ב, שטיטוס הרשע אמר כמדומה אני שאלקיהם של אלו אין גבורתו אלא במים וכו', אם גבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה. עד כאן. וכן כאן בהארץ אין מלך אחד מושל על כל העולם. זה מושל במדינה זו, וזה באחרת. לכן כדי להוציא מדעות כאלו, צריך לומר "מלך העולם", שלשון זה כבר מורה על האחדות הגמור.

ובזה יובן ההבדל והחילוק בין שם בן ד' להשם אלקים, דידוע דשם בן ד' הוא רחמים ולא שייך רק אם מחזיקים עצמינו בבחינת "בנים" – "כרחם אב על בנים". והשם אלקים הוא דין, דלכן נקרא בשם אלקים מתוך שהוא דיין, ולכן נקראו הדיינים "אלהים", כמו שנאמר "ונקרב בעל הבית אל האלהים" (שמות כ"ב) ושם אלקים או דיין לא שייך רק מטעם מלכות, כי "מלך במשפט יעמיד ארץ", ובמקום שיש דין אין רחמים, שאין רחום בדין. ולכן לא מועיל תשובה לבני נח, שמה שמועיל תשובה הוא רק מטעם רחמים, וכיון שהם רק בבחינת "עבדים", שהוא מלכות, שהוא דין, אין שם רחמים. אבל בני ישראל, שהם בחינת "בנים" ומטעם א' [=אחדות] שהוא שם בן ד' להם מועיל תשובה. ויכול להיות שהוא הטעם של הכתוב (שמות ו') "ושמי ד' לא נודעתי להם", דקודם קבלת התורה היה השם ב"ה בבחינת מלכות, ואין שם מקום לרחמים. אבל עתה כשבא ליתן התורה הקדושה לישראל, הודיע להם השם המיוחד, מתוך שמעתה יהיו עם בני ישראל בבחינת "בנים" ויש מקום לרחמים, שהוא שם בן ד', כרחם אב על בנים.

ובזה מתורץ קושית התוספות יום טוב שהקשה למה בברכת התורה אנו אומרים שם בן ד" ובברכת המזון שם אלקים, דשם אלקים מורה על מלכות, ומטעם מלכות הוא נותן מזון לכל. לא מבחינת אלהות, דגם המלך נותן לעבדיו פרנסתיהם והשם ב"ה מפרנס לכל העולם, אף שלא קבלו את התורה, ולכן מזכירין בברכת המזון שם אלקות, אבל בברכת התורה, כבר הוא מבחינת א' [=אחדות], ולכן צריך להזכיר שם בן ד'.

במס' ר"ה דף יא, פליני רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי אליעזר סובר בתשרי נברא העולם ורבי יהושע סובר בניסן נברא העולם. וכבר כתבו הספרים שאף לרבי יהושע שסובר בניסן נברא העולם, מכל מקום סובר גם כן דעיקר הבריאה, היינו המחשבה שעלה לפניו יתברך לברוא את העולם, היה בתשרי. ותפלות ראש השנה הולכים אחרי שיטה זו, שנאמר בו "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון". ובמשנה: באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות. גם היוסיפין בקדמוניות I-3-3 כותב שהשנה מתחלת בתשרי והמבול היה במרחשון.

ומתוך שבתשרי נברא העולם וזה מורה על מלכותו, לכן הוזמן והוקבע מאת השם ב"ה יום האחד בתשרי לדון בו את כל העולם באין הבדל בין עם ישראל ובין האומות, כמו שאיתא במשנה (ראש השנה ט"ז ע"א) בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. וכמו שיסד הפייטן, "היום הרת עולם היום יעמוד במשפט כל יצורי עולמים".

ובזה מתורץ הסתירה שיש בהגמרא שאמרינן אדם נידון בכל יום, ובמשנה אמרינן שבראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו. אך זה הוא הדבר שבראש השנה שופט בבחינת "מלך" לכל העולם, אף לעכו"ם. וזה שאמרינן אדם נידון בכל יום, הוא מבחינת "אלוקים", וזה הוא דוקא לישראל, ולא לשאר האומות. ולכן מדייק הגמרא ואומר "אדם נידון בכל יום", וכבר אמרו רבותינו ז"ל שתיבת "אדם" אינו כולל עכו"ם. אבל "האדם" כולל אף עכו"ם. כמו שאמרו רבותינו ז"ל על הפסוק "אדם כי ימות באהל", ועכו"ם אינו מטמא באוהל. וכן אמרו אתם קרוים "אדם" ואין אומות העולם קרוין "אדם". וכן כתב הזוהר הקדוש פרשת יתרו מי שעוסק בתורה נקרא "אדם", מי שנימול נקרא "אדם".

וזה הוא הטעם שבראש השנה ויום הכיפורים אומרים במקום "אל", "מלך", לפי שאז הוא בבחינת "מלך" ששופט לכל באי עולם, ולא שייך בחינת "אל". וגם הוא הטעם שתוקעין בשופר בראש השנה כדי להודיע שהוא עתה בבחינת מלך מלכי המלכים, כמו שתוקעין לפני מלך.

ויובן לפי דברי אלה הפיוט "היום הרת עולם" – שבראש השנה נברא העולם, לכן "היום יעמוד במשפט כל יצורי עולמים – לא לבד ישראל אלא גם שאר העמים, אבל אנחנו גם כהיום בשתי בחינות, בחינת "בנים" מטעם התורה ובחינת "עבדים" מטעם הבריאה. לכן מתפללים "אם כבנים רחמינו כרחם אב על בנים, ואם בעבדים" וכו' "עד שתחנינו ותוציא כאור משפטינו".

ומה מאוד יובנו דברי הגמרא ראש השנה ל"ב ע"ב על פי מה שאמרי,ת דאיתא שם: בשלמא זכרונות ושופרות איכא טיבא, אלא מלכות תלת הוא דהוויין, "ד' אלקיו עמו ותרועת מלך בו", "ויהי בישרו מלך", "ד' ימלוך לעולם", ואנן בעינן עשר וליכא. אמר רב הונא תא שמע "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד"  מלכות, דברי רבי יוסי, רבי יהודה אומר אינה מלכות. "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלקים אין עוד מלבדו" מלכות דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר אינו מלכות. "אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלקים אין עוד מלבדו" מלכות דברי ר' יוסי, רבי יהודה אומר אינה מלכות.

והדבר תמוה לכאורה, הלא בכל השלשה פסוקים לא נזכר מלכות, ומאי טעמא דרבי יוסי שאומר שהג' פסוקים הם מלכות. אך לפי דברינו הוא פשוט, מתוך שכל ענין מלכות הוא רק להראות ולהודיע על יחודו ואחדותו של השם ב"ה, וג' פסוקים אלו שכתוב בהם בפירוש שהוא אל אחד יחיד באחדות גמור, הוא כמו מלכות, זאת היא דעת רבי יוסי. אבל רבי יהודה, אף שבעיקר הדבר מודה לרבי יוסי שעל זה אי אפשר לחלוק שמלכות אינו רק להורות על האחדות, מכל מקום דעתו שצריך להזכיר תיבת "מלך", משום לא פלוג ומשום לאו כולא עלמא דינא גמירי שידעו שזה הוא כמו מלכות.

וכן איתא בתוספות ברכות מ' ע"ב בד"ה אמר אביי, דמה שאומרים בברכת מעין שבע "האל הקדוש שאין כמוהו" הוא כמו מלכות, דשני תיבות "שאין כמוהו" מורים על אחדותו.

(מאמרי מדע וחקירה: בדברי ימי ישראל ובתורתו: חגים ומועדים)


הרב החסיד ר' שמואל דוד הלוי וויינפלד הי"ד, נולד גורליץ (גליציה) בסביבות שנת תר"מ (1880) כבן זקוניו של אביו, הרב אשר ישעיה ב"ר יוסף חיים הלוי. משפחתו החזיקה כתב יחוס עד למהרש"א. היה מחסידי צאנז שינאווא וגורליץ. בסביבות שנת תר"ס (1900) התחתן עם מרת מרים בת ר' יוסף רובין מקירעמא שליד ברטפלד בצ'כיה. לאחר נישואיו גר ליד חמיו. עבר לשאלגא-טאריאן שבהונגריה, למד בהתמדה רבה ופתח שם לפרנסתו מכולת, שנוהלה על ידי אשתו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשל רדיפות נגד בעלי אזרחות פולנית, ברח לקאשוי בה גר גיסו הדיין הרב חנוך הניך פאק הי"ד. הוא נמנה על ראשי הקלוי החסידי בעיר ולפרנסתו פתח בית מלאכה לצורפות זהב. הוא נסע לאדמו"ר רבי ברוך מגורליץ ודבק באדמו"רי מוקאטש.

בשנת תרצ"ג (1933) יצא לאור ספרו "מאמרי מדע וחקירה" במונקאטש. מחקריו נועדו לסתור את דעת החוקרים המשכילים, שהציגו את תולדות ישראל בצורה מסולפת.

בשנת תרצ"ג (1933) החליט לעלות לארץ ישראל והאדמו"ר בעל "מנחת אלעזר" ממונקאטש, שהעריך אותו מאוד, סייע בהשגת הסרטיפיקט עבורו. הרב משה גולדשטיין, מזכירו של האדמו"ר ממונקאטש, כתב עליו "אחד המיוחד מאנ"ש של מרן […] איש אמונים גדול דעה רב פעלים בתורה ובחסידות […] איש מצוין ובעל כשרונות מועילות וטובות, ופה אביר ואמיץ כח להמשיך אליו אנשי שם בחכמה ובתבונה ודעת של תורה ויר"ש, ועל נוסח מונקאטש". בשנת תרצ"ו חזר לקאשוי

הוא עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים למן מה ואחר כך חזר לחו"ל והתגורר בקאשוי (כיום קושיצה, סלובקיה) (יש מי שכתב ששהה בארץ ישראל בשנים תרצ"ג-תרצ"ו, ויש מי שכתב ששהה בארץ משנת תרצ"ז לזמן מה).

אחרי פלישת הגרמנים לצ'כיה, גורש הרב לפולין, שפ נספה בד' בחשון תש"ג (1942).

בנותיו ניחא ומלכה, בעלה של ניחא הרב אברהם יהודה הכהן מאנדל-וויינפלד ואחיו הרב ישעיה יקותיאל הסתתרו במהלך השואה בעליית גג של גוי מחסידי-אומות העולם בקאשוי במשך חודשים רבים, ובניסים מרובים שרדו את השואה וניצלו. חתנו של הגוי הזה השתייך לחבורת מרצחים שארבו לדם יהודים, ואף שהיה מצוי בבית חותנו, מעולם לא התגלה לו שיש יהודים המתחבאים שם. בתו של הגוי התחננה לאביו שלא יסכן את עצמו עבור הצלת יהודים, אך הוא סירב לשמוע לה. לאחר המלחמה דאגה האחות הגדולה ניחא ובעלה לאחותה הקטנה של ניחא, מלכה, והיו לה כאב ואם.

הרב שמואל דוד וויינפלד הי"ד חיבר גם מאמרים נוספים, ובהם פירושים על ספרי דניאל ועזרא ומגילת תענית שנותרו בירושלים, וכן חידושים על תורה ועל סוגיות הש"ס, ועוד.

1 4 5 6 7 8 20