רק אם מרחם על ישראל כרחם אב על בנים ובאמת חפצו בתורת ה', יקבל הקב"ה את תפילתו ברצון ויזכה לבנים חכמים ויראי השם / הרב אברהם חיים ריינמאן הי"ד

כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו כו' (אבות פרק ג). יתפרש בהקדם מה שפירשתי בסיום המשניות, אמר רבי שמעון בן חלפתא: לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר 'ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום'. ומתחיל 'מאימתי קוראין את שמע בערבית' וגו'. כי ידוע מה שכתב האר"י הקדוש שקודם התפלה צריך האדם לקבל עליו מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'. וכתבו המופרשים הטעם על פי מעשה שהיו לאיש אחד שני בנים. אחד דר אצלו והיה עני מאד, ואחד הלך למרחקים ונעשה בשם עשיר גדול מאד. פעם אחת התיישב בן העני ליסע למרחקים לאחיו העשיר לבקש ממנו לסייעו בסיוע שיש בו ממש, ועל הוצאות הדרך הוכרח למכור כלי ביתו וכדו', ועברו עליו יגיעות רבות עד שבא לשם, ובקושי גדול הניחו אותו לבוא החדרה לאחיו. ובבואו אצלו, תחת אשר חשב שאחיו יחבקיהו וינשקהו ויקבלו בשמחה רבה כיאות לאח, עשה אחיו את עצמו כאלו לא ידע אותו בשואלו 'מי אתה'. ואף שהוא נתן לו כל הסימנים שהוא אחיו, אבל העשיר הכחיש הכל ולא נתן לו כלום. ובא העני במדוכה הזה בחזרה לביתו ברגליו, כי לא היה לו על ההוצאות. ויכולים להבין הצער שהגיע מזה לאביו. אחר זמן רב התיישב עצמו העשיר ליסע למקום מולדתו לקבל פני אביו, וכבואו אצל אביו, רצה לחבקו ולנשקו, השיב לו אביו 'מי אתה'. השיב העשיר 'הלא אנכי בנך פלוני'. השיב לו אביו, 'הנה יש לי בפה בן אחד, והוא היה אצלך לבקרך והשבת לו שאינך אחיו, והוא בני באמת, ואם אין אתה אחיו, אז אינך בני'.

כן כל ישראל נקראו 'בנים' למקום ברוך הוא, ממילא כשיש חס ושלום פירוד לבבות ביניהם ואין איש עוזר לחברו, אלא אדרבה דורש לעשות לו רעה בכל מה דאפשר, אחר כך כשמתפלל לפני הקב"ה ומבקשו שירחם עליו כרחם אב על בנים, אז משיב לו הקב"ה 'הלא אף פלוני, שאין אתה עוזר ותומך אותו, אלא אדרבה אתה רודפו ומצערו, הוא גם כן בני, ואם אינך אחיו של פלוני, אזי אינך בני'. על כן צריך האדם לקבל עליו מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך', ואז נקרא הקב"ה 'אב' ויוכל לבקשו שירחם עליו כרחם אב על בנים. וזה שמסיים 'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום', היינו שעבור השלום שביניהם נקראו 'בנים' והקב"ה מרחם עליהם לבטל מעליהם הגזירות הקשות, שנאמר 'ד' עוז', היינו גזירה שגוזרים על ישראל חס ושלום, 'לעמו יתן', נתן זה המדה ביד עמו לבטלם על ידי: 'ד' יברך את עמו בשלום', אם יש ביניהם שלום ואחדות, שאז נקראו 'בנים', ומתחיל 'מאימתי קוראין את שמע', האיך יכולים לקראות את שמע לקבל עליו עול מלכות שמים ולהמליך את הקב"ה עליו ל'אב', אם לא על ידי השלום, שאז נקראו 'בנים', ואז מקבל תפלתם.

בזה יובן המאמר רבי אלעזר יהיב פרוטא לעני והלך מצלי, שנאמר 'אני בצדק אחזה פניך'. לכאורה האיך על ידי הצדקה יכולים להתקרב להקב"ה. וכפי הנ"ל יובן, כי על ידי שמרחם על העני, שהוא גם כן בנו של הקב"ה, ובפרט שהקב"ה משגיח עליו, שנאמר 'כי יעמוד לימין אביון', וכשזה תמכו ומסייעו, מראה בזה התקשרותו עמו באחוה, ועל ידי זה בצדק מבקש מהקב"ה שירחם עליו כרחם אב על בנים.

זהו 'כל שרוח הבריות נוחה הימנו', רצונו לומר שעושה צדקה וחסד לאחיו בני ישראל, שהמה בנים להקב"ה, על ידי זה 'רוח המקום נוחה הימנו', שהקב"ה אוהבו ומקבל תפלתו כרחם אב על בנים. אבל 'כל שאין רוח הבריות נוחה הימנו', היינו שאינו מרחם על אחיו בני ישראל להושיעם, רק אדרבה מצער אותם בכל מה דאפשר לו, ומרחק מהם כאלו אינם אחיו, אם כן אז הקב"ה אומר קהלא בני ישראל המה בני, ואם אתה אינך מתנהג עמהם כאח, אם כן אינך בני, על כן לא תבקש ממני שארחם עליך כרחם אב על בנים', על כן לא תבקש ממני שארחם עליו כרחם אב על הבנים. זה 'אין רוח המקום נוח הימנו'. ודי לחכימא.

(ויצא פרח, עמו' סה:-סו.)

שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב ליצים, שנאמר במושב לצים לא ישב וכו' (אבות פרק ג). אפשר לומר כי הנה בעוונותינו הרבים שכיח שכמה משפחות, שלפי ראות העין, הם מתלבשים באדרת היהדות והחסידות, אבל הפנימיות שלהם היא רימה ותולעה ואין התנהגותם על פי התורה, הן בדברים שבין איש לאשתו מתנהגים בקלות ראש ומהרסים יסודי הדת, והן בשאר מילי דמיא, מתלוצצים המה מדרכי אבותיהם. ואף שלפנים הם מתנהגים כדרך יהודים היראים, משלחים בניהם לתלמוד תורה, ומדקדקים ליקח מלמדים טובים, ובכל זאת לא יעלה בידם שיצא מהם דור יראי השם, ובפרט תלמידי חכמים. והסיבה לזה באשר התנהגותיהם הרעה גרם להמשיך נשמות מעומקי הקליפות לבניהם. וכן בדרך הטבע כשהבן רואה ושומע מאבותיו, התנהגותם בקלות ראש בלי יראת שמים, והלצנות שלהם על דרכי היהדות החרדיות, כשהם ממאסים דרכי אבותיהם, ממילא זה נשרש גם בלב בניהם להשריש בהם מינות ואפיקורסית, וכשנתגדלו הם זורקים לגמרי מעליהם לבוש אדרת והמסוה של דרכי היהדות החרדיות, רק נתגלה חרפתם לחוץ. וכשאתה רואה זה הגדילים תדע שבטח גם אבותם אינם טובים מהם ורק שמסוה היראה היא על פניהם כמאמר העולם: 'התפוח אינו נופל רחוק מהאילן'.

זה מאמר התנא, 'שנים שיושבים', רצונו לומר, איש ואשתו שדרים ביחד, ואף על פי שעושים כל התחבולות לחנך ולגדל בניהם להתורה ולהיראה, אף על פי כן אין יוצא מביניהם דור ישרים, זה 'ואין ביניהם דברי תורה', שהדור שמעמידים אין התנהגותם על פי דרכי התורה זה 'דברי תורה', אל תתמה על זה, כי מזה תדע שהרי זה 'מושב לצים', שהתנהגות אבותם תחת המסוה שלהם, הוא כלצים ורשעים. ומביא ראיה, שנאמר 'ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו' וכו', רצונו לומר כי אם לא תהיה התורה והיראה רק כמסוה ולבוש על פניהם, רק כי באמת הייתה תורת ה' חפצם, אז בטח 'והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו', רצה לומר בטח שיקום מהם דור ישרים יבורך. ומכלל הן אתה שומע לאו. ודי לחכימא. אבל אם תראה לפעמים משפחה אחת שהתנהגותם היא באמת על דרכי התורה והיראה, ואין יכולים לתלות הסרחון בהם, ואף על פי כן יוצא מהם דור עקלקלתון, לזה לא יכול להיות הגרמא אחרת, רק המקום, שהסביבה והחברים לא טובים גרמו לכל זה. והאיך תבחן ממי הסרחון, כשתראה שבזה המקום לכל היראים יש בנים כאלו, אז תדע שהמקום הוא הוא הגורם. כמו שכתבו המפורשים שהרבה המקום גורם. כי יש מקומות שאינו מסוגל בשום אופן לגדל בשם בנים תלמידי חכמים ויראי השם, זה מאמר התנא 'שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה', כשאתה רואה שכמה משפחות יראים נכשלו כעין זה שלא העמידו דור ישרים, אז לא תתלה הסרחון בהם, כי המקום הוא הוא הגורם זה: הרי זה מושב לצים, שהמקום גורם שיושביה יגדלו לצים. על כן מחויבים לברוח ממקום כזה שלא יהיו מחויבים בנפשם, שיכרות דורם.

או יאמר על פי הגמרא (שבת כג) אמר רבא דרחום רבנן הוו ליה בנין רבנן וכו'. ומכלל הן אתה שומע לאו, כי על ידי שמתלוצצים על הרבנים והצדיקים יענשו בבנים שאינם מהוגנים, כמו שפירשו המפורשים הדרוש 'את ה' אלקיך תירא' לרבות תלמידי חכמים, רצונו לומר כשתקיים הנשמע מ'את ה' אלקיך תירא', היינו להיות 'תירא' גם מהתלמידי חכמים כמורא שמים, אז תזכה 'לרבות תלמידי חכמים', היינו להעמיד דור תלמידי חכמים ויראי השם. וזהו 'שנים שיושבים', רצונו לומר איש ואשתו, הגם שמשתדלים להעמיד דור תלמידי חכמים, 'ואין ביניהם דברי תורה', שאינם זוכים לזה, אז תדע שהרי זה 'מושב לצים', שהמה מתלוצצים על הרבנים והצדיקים ומחמת זה נענשו.

(ויצא פרח, עמו' נח:-נט.)


הרב אברהם חיים ריינמאן הי"ד, נולד בסביבות שנת תרס"ה (1905) להוריו, הרב אלעזר ומרת פריידא חיה רינמאן. הרב אלעזר, היה אב"ד קרעטשניף, ביטשקיף וגלאנוב, הוסמך על ידי הגאון מהרש"ם מברעזאן והיה מחותנו של האדמו"ר רבי ישכר דוב רוקח מבעלז. הרב אברהם חיים היה צאצא של צדיקים רבים ובהם ה'נועם אלימלך', המגיד מקוזניץ וה'ישמח משה' מאוהעל.

הרב אברהם חיים התחתן עם מרת פרימה רבקה, שהייתה צאצאית האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים מסיגט מחבר ה'ייטב לב'. אביה, הרב שלמה טייטלבוים, היה חתנו של רבי משה יהודה ליב שפירא מסטריזוב (אודות משפחתו העניפה של הרב שלמה טייטלבוים שנספתה כולה בשואה, מלבד נכד אחד ששרד, ראה 'חידושי הרמ"ל', ברוקלין תשי"ח, דף כט).
בשנת תרצ"ה (1935) התחתנה בתו עם רבי חיים יהודה הגר, האדמו"ר האחרון מווישווה, בנו של רבי מנחם מנדל הגר מווישווה זצוק"ל, בנו של האדמו"ר בעל 'אהבת ישראל' רבי ישראל הגר מוויזניץ.

הרב אברהם חיים ריינמאן היה אב"ד הכפר קרעטשיניף (הסמוך לסיגט) שבמארמרוש, כממלא מקומו של אביו שעבר לכהן ברבנות במקום אחר. הרב אברהם חיים המשיך לטפח את ישיבתו של אביו 'דמשק אליעזר'. בשנת תרצ"ז כתב ל'סנטרל רליף קומיטי' שבניו יורק, כי בישיבתו לומדים עשרים וששה בחורים, ומתוכם עשה שלומדים להוראה והשאר שלמדו לימודי גמרא כנהוג בישיבות הונגריה. בשנת תרצ"ח כתב להם כי בישיבתו לומדים שלושים תלמידים, והוסיף בהערה כי אם יזכה בתמיכה גדולה יותר, יוכל להצליח להגדיל את מספר תלמידיו בישיבה.
הרב נודע כדרשן מקובל ואהוב, שתיבל את דרשותיו במשלים ובסיפורי צדיקים. דרשותיו, שנאמרו על מסכת אבות, מידי שבת בחודשי הקיץ, יצאו לאור בסאטמאר בשנת ת"ש (1940), בספר 'ויצא פרח'. בהקדמת הספר כותב המחבר ששם הספר נקרא לזכר אמו הצדיקה מרת פריידא חיה ריינמאן ע"ה, שנפטרה בד' באלול תרצ"א (1931), לאחר שעמלה ממש במסירות נפש לגדל את ילדיה לתורה ויראה.
בשנים 1938-1940 התגברה האנטישמיות ברומניה, והשכנים הגויים בקרעטשניף הציקו ליהודי הכפר, בעיקר בענייני כלכלה. בקיץ 1941 גרשו השלטונות ההונגרים 496 יהודים מקרעטשניף שלא הצליחו להציג תוך זמן קצר תעודה המעידה על אזרחות הונגרית. בין המגורשים היה גם רבה של קרעטשניף, הרב אברהם חיים ריינמאן וכל משפחתו. רוב המגורשים, ובהם גם אשתו וילדיו של הרב, נרצחו בידי ההונגרים והגרמנים ליד העיר קאמניץ-פודולסק. חלק מהמוגרשים נרצחו בסטאניסלב ובהורודנקה שבגליציה. הרב הצליח להימלט מעבר לגבול ההונגרי והגיע לעיירה יאסין. הרב נלכד שם לאחר שזוהה על ידי אחד מאנשי הז'אנדרמים ההונגרים שעסק בגירוש יהודי הונגריה. הז'אנדרמים ההונגרים כבלו את הרב לעגלה והובילו אותו ליער מעבר לגבול. הם התעללו בו, ניקרו את עיניו ורצחו אותו בירי, בי"ח בטבת תש"א (1941). מכל היהודים שגורשו, שרדו את הטבח רק חלקים משמונה משפחות, שהצליחו לצאת למסע רגלי מפרך ומסוכן של מאות קילומטרים עד לגבול ההונגרי.

גודל מעלת מחזיקי לימוד התורה הקדושה, אף בקהילות בחוץ לארץ / הרב מרדכי ליכטנשטיין הי"ד

תמונת הרב מרדכי ליכטנשטיין הי"ד

בעזרת ה'. [יום] ד' אחרי וקדושים עשרים למנין בני ישראל [תרפ"ח]. פה טשירטש יע"א.

אחרי דרישת שלום תורתם כראוי, הנה הן בודאי קבלתם לנכון את הקארטע שלי אשר בו יעדתי לעיין ולהשיב דעתי הקלושה בדבר בקשתכם ושאלתכם. ועמכם הסליחה על אשר עד היום אחרתי, כי טרדותי המרובים, בפרט בתחילת הזמן בסידור הלימודים עם התלמידים והנערים, המה גרמו לי ככה עיכבוא עד היום. ועתה הנני גם כן רק בקצרה.

הנה בדבר שאלתכם, כבר נשאו ונתנו בזה בדברים הרבה כפי שהוא בזכרוני… ומי יכניס את עצמו לומר הלכה פסוקה נגד התקנה שתקנו וגדרו באמת עוד גאוני קדמאי שלא לקבוע פישקעס אחרות בכותלי בתי ישראל רק פישקעס דרבי מאיר בעל הנס.
אבל על כי אפשר שלא הייתה התקנה רק נגד כת הציונים וכדומה, אבל לא נגד החזקת התורה, הישיבות ומלמד תינוקות שבחו"ל, כי הלא כן אמרו חז"ל הקדושים 'אין העולם מתקיים לא בהבל פיהם של תינוקות בית רבן'… והלא ידוע ומפורסם הוא שאם לא נקבל במקומות הקטנים כמוני בפה החזרה מכם אהוביי יחיו – הלא יתבטל ויתבטלו כמה וכמה ישיבות ומלמדי תינוקות מפה חוץ לארץ חלילה. על כן לדעתי הלא ברור הוא לדעתי שהתקנה לא הייתה אלא שלא לקבוע פישקעס אחרים בקביעות בכותל בתי ישראל וכדומה, אבל להיות מונח פישקעס בלא קבעו בכותל בבתי ישראל, ובפרט לטובת החזקת התורה הקדושה אף מחוץ לארץ, בוודאי לא הייתה התקנה לדעתי, על כן, אם יסכימו עמי גם רבנים אחרים יחיו, הייתי מתיר לכם אהובי ליתן פישקעס בכל בתי ישראל דשם בלא קבוע בכותל וכדומה, אלא מונח סתם, לטובת 'החברה תומכי תורה', שהוא להחזקת וקיום התורה שבחוץ לארץ. וזכות וקיום התורה בחוץ לארץ בגולה יעמוד שנתברך בברכה המשולשת לנו ולהם ולכם אהובי בפרט ויתרבה ויתגדל כבוד התורה על ידי תמיכה יפה וסיוע שלכם גם בארצינו בחוץ לארץ, והכל עלי מקומו יבוא לשלום.
כן הוא דעתי כנ"ל באופן שיסכימו שאר רבנים וגאונים גם כן.

אוהבכם הכותב למען האמת והשלום, חותם בכל חותם ברכות להמסייעים ולהמחזיקים ולמנהלים בפרט, כי גדול המעשה יותר מהעושה. הוברא עולם יוסיף לכם כוח ותעצומות לזכות את ישראל ויתברכו הנותנים והמסייעים בברכת שפע ברכה והצלחה ויצליחו בעסקיהם בכל אפשר יפנו לטובה. יזכו לראות בשמחת ונחת צאצאיהם מאמינים בה' ובתורה הקדושה,

הקטן מרדכי ל"ש, אב"ד

(צילום כתב היד של מכתב זה הובא בספר 'ישיבות הונגריה בגדולתן ובחורבנן', ב, עמו' 25)


הרב מרדכי ליכטנשטיין הי"ד, נולד בשנת תרל"א. אביו היה הרב הגאון הצדיק המפורסם רבי יעקב קופל ליכטנשטיין (שנפטר בראדושיץ בח' בטבת תרמ"ז, 1887) אב"ד בעטלאן, חתן הרב הגאון אברהם ישכר לייכטאג אב"ד הוניאד. אחיו הגדול של אביו, היה הרב הגאון הנודע רבי הלל ליכטנשטיין, רבה של קולומי, בעל 'משכיל אל דל'.

אחיו של הרב מרדכי היו:
* הרב יהודה ליכטשטיין אב"ד בעטלאן, חותנו של הרב מרדכי פארהאנד הי"ד ושל הרב אפרים הלוי ביליצר הי"ד, היה גדול בש"ס, פוסקים ובסתרי תורה, עובד ה' ואיש מופת. הוא נפטר בט' בשבט תרפ"א (1921) והשאיר כתבי יד עם חידושים רבים בדרוש, פלפול ואגדה.
* הרב ברוך בנדט ליכטנשטיין הי"ד, אב"ד קראסנא, נהרג עקה"ש באושוויץ, בי"א בניסן תש"ד. היה אביו של הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד.
* רבי אשר אנשיל ליכטנשטיין, האדמו"ר מקלויזנבורג.
* רבי יוסף ליכטנשטיין, האדמו"ר מסיגט.
* הרב בנימין זאב ליכטנשטיין הי"ד, אב"ד מאדארוש, שנהרג עקה"ש באושוויץ בשנת תש"ד.

בנערותו היה הרב מרדכי תלמידם של אביו ושל דודו. הוא למד בשקידה רבה. לאחר שהוסמך על ידי גדולי הרבנים, ובהם דודו ורבו הגאון רבי הלל, שימש את דודו ולמד רבות מגדולי הישיבות הונגריה, ונודע כלמדן וצדיק. הוא נשא לאשה את מרת ויטל בת הרב משה מאיר גודלברג, אב"ד הכפר טשירטש, ונולדו לו שנים עשר ילדים, ובהם למדנים מופלגים חניכי הישיבות הגדולות. לאחר נישואיו, היה סמוך על שולחן חותנו במשך מספר שנים. הוא למד בהתמדה רבה, ועבד את ה' בכל כוחו, כשהוא מתפלל מקיים מצוות בהתלהבות רבה ומרבה לצום ולשתוק, כשאין לו בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה ועבודת ה'.

הרב מרדכי כיהן כרבה האחרון של טשירטש. גם לא יהודים העריצו אותו ובאו לקבל את עצתו וברכתו. הוא עמד בראשות ישיבה, בה למדו כחמישה עשר בחורים, שאכלו כולם על שולחנו. השיעורים בישיבה נמסרו על ידי חתנו, הרב ברוך ליכטנשטיין הי"ד. במשך היום למדו הבחורים יחד, ולילה הם המשיכו ללמוד בשני משמרות עד לאור הבוקר.

בשנת 1924 ייסד בניו יורק הרב הלל הכהן קליין, נשיא הכולל האונגרי באמריקה ותלמיד ה'כתב סופר', חברת 'תומכי תורה' באמריקה, במסגרתה תמכו בעלי בתים חניכי ישיבות הונגריה בישיבות בהונגריה, "למען החיות הני אלפי בחורי חמד בהישיבות ונערי בתי תלמוד תורה, הרעבים וצמאים, ערומים וגם יחפים לומדים תורה הקדושה בשקידה, בקדושה ובטהרה, וסובלים חרפת רעב וחוסר כל". בשנת 1926, החלה החברה להפיץ קופות צדקה בין יהודי אמריקה, והדבר עורר את התנגדות 'כולל שומרי החומות', שחששו שהדבר יפגע בתרומות לעניי ארץ ישראל, וראו בכך השגת גבול. חברת 'תומכי תורה' פנתה בשנת 1928 לרבני הוגריה וקיבלה את הסכמתם להפצת הקופות. קובץ המכתבים שכתבו רבני 'הונגריה הגדולה', בצירוף מכתבם של ממוני כולל 'שומרי החומות' ושל הרב יוסף חיים זוננפלד, הוציאה חברת 'תומכי תורה' לאור בקונטרס (ראה עלי זכרון י, בני ברק, כסלו תשע"ו, עמו' ב-מ).
במכתב המובא כאן למעלה, המופיע באותו קונטרס, כותב הרב מרדכי לראשי ארגון 'תומכי תורה' כי טרדתו בישיבה בתחילת ה'זמן' גרמה לאיחור בתשובתו. בהמשך המכתב הוא מתיר להחזיק קופות בבתי יהודים לטובת החזקת ישיבות בחוץ לארץ. תמיכה זו הכרחית לקיום מוסדות תורה רבים במקומות קטנים, והיא חשובה ביותר, כי אין העולם מתקיים אלא על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן.

על קורות הרב מרדכי ליכטנשטיין הי"ד בתקופת השואה ועל נסיבות הרצחו, ישנן מספר גירסאות:

על פי המובא בספר 'אלה אזכרה' (ניו יורק, תשכ"א, ד, עמו' 280-283), סופחו כמה מחוזות מהונגריה, ובהם טשירטש, למדינת סלובקיה האנטישמית, על פי החלטת הנאצים. בעקבות החלטת השלטונות הסלובקיים לגרש את כל יהודי טשירטש שלא נולדו בכפר, גורשו הרב ומשפחתו בליל חורף קר, באכזריות רבה, אל אזור הגבול והגיע לקאשוי. חסידי העיר הקימו עבור 'הרב מטשירטש' בית מדרש, והרבו לבקר אותו בשבתות ובימים טובים, ללמוד מתורתו ומעבודת הקודש שלו בתפילתו. באותם ימים היה הרב מרדכי מרבה בתפילות ובבכיות על כלל ישראל, הנתון בצרה. הוא החל לערוך 'שולחנות' ולהשמיע דברי תורה בפני המבקרים בביתו, בדברים היוצאים בהתלהבות מעומק הלב, ועודד את רוחם וחיזק את אמונתם. כעבור שנתיים, שוב גורשו הרב מרדכי, אשתו ואחד עשר מילדיו, למחנה ריכוז של מחוסרי נתינות הונגרית, וסבלו מהתנאים הקשים שם, וגורשו משם בתת-תנאים למחוז קאמיניץ-פודולסק. הרב וכמעט כל בני משפחתו עונו קשות ונרצחו על קידוש השם, בערבות פודוליה, ורק בן אחד שרד והיגר לארה"ב לאחר השואה.

אך ב'זכרונות המאור' (ב, ניו יורק, תשל"ד, עמו' קצט) כתב: "בשנת תש"ב חטפו את כל בני בתו ושלחום לאוישוויץ והוא נשאר גלמוד ובא לנייטרא, והיה שם עד זמן אחרון. קודם ראש השנה דשנת תש"ד, בזמן השמד הגדול בנייטרא, היה הוא הראשון שחטפוהו והכוהו מכות רצח. ובעוד שכל גופו זב דם סחבוהו לקרון משא עם עוד מאוד יהודים שם, ושלחום לאוישוויץ, כולם לפני ראש השנה תש"ד. הי"ד".

בספר 'עת לעשות' מאת הרב הלל ליכטנשטיין, (מהדורת ניו יורק, תשכ"-), מופיע דף הנצחה 'לזכר עולם ולזכרון בספר' שכתב נכדו של הרב מרדכי ליכטנשטיין, ושם מופיע: "אאזמו"ר הרב ר' מרדכי בן הרב ר' יעקב קאפיל זצוקלל"הה אב"ד טשערטש נשרף עקה"ש ב' חול המועד תש"ה הי"ד. אז"מ וויטל בת הרב ר' משה מאיר זללה"ה הלכה לעולמה י"ג תשרי תרצ"ו ונקברה בערב סוכות בטשירטש. בתם חיה רחל מנוחתה כבוד בטשירטש. בתם ליבא ובעלה ויוצאי חלציהם, בתם ריזל ובעלה ויוצאי חלציהם, בתם רבקה ויוצאי חלציה, בנם ישעיה וזוגתו ויוצאי חלציהם – נעקדו עקה"ש תש"ב הי"ד. חתנם מו"ה חיים ידידיה בן הרב ר' שמואל דוד אונגאר נהרג בשמיני עצרת תש"ה הי"ד".

בדומה לכך כתב בספר 'ישיבות הונגריה בגדולתן ובחורבנן' (ב, ירושלים, תשמ"ז, עמו' 23-25), במהלך השואה הוגלו יהודי כפר טשירטש, בעוד שהרב מרדכי הושאר שם בודד ומנותק ללא משפחתו וללא תלמידיו. בהמשך הוא הועבר לליפאני, ומשם לנייטרא. בהמשך הוא הוגלה לאושוויץ עם אחרוני יהודי סלובקיה, ונרצח שם בחול המועד סוכות [י"ח בתשרי] תש"ה. [יחד עם הרב ישעיהו קאליש ובני משפחת ווטיץ. הי"ד].

ממקורות נוספים ניתן למצוא מידע נוסף על ילדיו הרב מרדכי ליכטנשטיין:

בתו, מרת זיסל חנה הי"ד, אשת הרב ברוך ליכטנשטיין הי"ד. הוא הגיע לקאשוי, גורש משם לקצניץ-פודולסק שבאוקראינה, ושם נספה.
בתו של הרב מרדכי ליכטנשטיין, מרת ליבא, היה אשת הרב שמואל וייס, היה אב"ד ליקעוו.
בתו של הרב מרדכי ליכטנשטיין, מרת ברכה, נשאה בזיווג ראשון לרב חיים ידידיה אונגאר הי"ד (בנו של הרב שמואל דוד אונגאר הי"ד מנייטרא), שנהרג עקה"ש בשמיני עצרת תש"ה. ובזיווג שני נשאה מרת ברכה לרב דוד גראס, מחבר ספר 'זהב שב"א'.
על פי המובא ב'עלי זיכרון' (12, טבת תשע"ו, עמו' ל-לא), חתנו של הרב מרדכי ליכטנשטיין, ר' פישל ב"ר הערש'עלע זוסמאן, נהרג על קידוש ה' עם ארבע מילדיו. בנותיו של ר' פישל הערש'עלע לא גורשו מביתם וניצלו, לאחר שאביהם הצליח להוציא להם אישור מרופא בשם גרקבינצקי, על היותן, כביכול, חולות במחלה מדבקת מאוד המסכנת את מי שמתקרב עליהם.
שמות [חלק] מילדיו הנוספים היו: יעקב קופל הי"ד, חיים הי"ד, משה הלל הי"ד, ישעיה הי"ד, ריזל הי"ד, רבקה הי"ד וחיה רחל ע"ה.

לא היה מעולם אף אחד שהרים את ידו על הקדוש ברוך הוא ויצא מכך בשלום – מחאה חריפה על העוול הנורא בהסרת המחיצה בשעת התפילה בכותל המערבי ביום כיפור תרפ"ט / הרב אברהם יעקב מרק הי"ד

תמונת הרב אברהם יעקב מארק הי"ד

גבירותי ורבותי!

למעלה משתים עשרה שנה אני עובד כרב, שתפקידיו כוללים גם הופעה בציבור ובהזדמנויות שונות נטלתי את רשות הדיבור. דיברתי רבות על מגוון רחב של נושאים, וממגוון סיבות. לפעמים הבעתי בנאומי שמחה, לפעמים היה זה עצב, לפעמים תיארתי מצב רוח חגיגי, לפעמים דיברתי מתוך מלנכוליה. לפעמים דיברתי עלי, על הפרט, על המשפחה או על הכלל, בהתאמה לנושא בו עסקתי, למצב הרוח שלי ושל מאזיני, בהתאם למחשבות ולרגשות שהיו לי. לפעמים היה לי קשה יותר לדבר, לפעמים קל יותר. אבל אף פעם, ידידי היקרים, לא פעם אחת מאז שהופעתי בציבור, התקשיתי כל כך לדבר ולהביע אפילו חלק קטן מכל מה שמילא אותי, כמו היום, בשעה זו, בה הוזמנתי לנאום על ידי הארגון הלאומי 'המזרחי'. מונע על ידי הווייתי הפנימית, אני מרים את קולי במחאה נגד האירועים המקוממים והשערורייתיים שהתרחשו מול הכותל המערבי בירושלים ביום הכיפורים האחרון. מעולם לא היה לי קשה כל כך לדבר, כי מעולם לא התרגשתי והזדעזעתי כל כך, מעולם לא התמלאתי כל כך במלנכוליה עמוקה, מעולם לא כעסתי כל כך עד לגבול האפשרי, כמו בשעה הזה שבה נזכרתי באירועים ההם ובתופעות הלוואי שלהם.
אירועי ביום כיפור האחרון מול הכותל פגעו ביהודים המאמינים, פגעו ביהודים הלאומיים, פגעו בכל יהודי עמוק בנשמה. ברצוני להסביר בקצרה מה התרחש שם.
יהודים הביאו קיר נייד במקום הקדוש כהכנה ליום הכיפורים והציבו אותו כמחיצה בין המתפללים והמתפללות. דבר זה נדרש על פי הדת שלנו לא רק ביום הנשגב והקדוש כיום הכיפורים, אלא גם בכל ימים השנה. השעות המשמחות ביותר שבילו אבותינו בימי קדם מול בית המקדש בירושלים, היו השעות בשמחת בית השואבה, כאשר כל העם התכנס בחג הסוכות, לצלילי המוזיקה ולצהלת העם הבלתי ניתנת לתיאור, לשאוב מים לנסך אותם על גבי המזבח. על אותה השמחה נאמר במשנה: ' מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו'. אפילו הגברים הצדיקים ביותר, שהתלמוד מכנה אותם 'חסידים ואנשי מעשה', הציבו לעצמם גבולות שלא תהיה זו שמחה חסרת מעצורים. על אף כל השמחה השופעת ששררה שם, עם כל התעלולים הפרועים ביותר שנעשו, הקפידו שם שהנשים יופרדו מהגברים, כפי שמובא בתלמוד. האמצעי החשוב שננקט על מנת שבחגיגות אלו תהיה השמחה אמיתית, הייתה הפרדה מוחלטת בין נשים לגברים, כראוי לקדושת המקום, הר הבית, עליו התקיימו החגיגות.
המתפללים הביאו קיר נייד ליצירת מחיצה זמנית בין גברים לנשים. אחינו ואחיותינו עמדו מופרדים במחיצה זו ביום הכיפורים האחרון מול כותל הדמעות והתפללו מעומק ליבם, כשלפתע הופיעה המשטרה הבריטית, פילסה את דרכה בין המתפללים, דחפה אותם, התעללה באילו שגילו התנגדות והסירה בכוח את המחיצה. הידיעה על אירוע זה פגעה קשות בכל יהודי, השפיעה קשות על כל יהודי וגרמה לזעזוע ולזעם בקרב כל העם היהודי. אולם בראש ובראשונה פגעו מקרים אלו בליבו ובנפשו של היהודי המאמין.
יש שני מוקדים כל כך חשובים ליהודי המאמין, שפגיעה בהם מצערת ומזעזעת אותו עד מאד. האירוע פגע ביהודי המאמין, החושב והמרגיש בשני מוקדים אלו: ביום הקדוש ובמקום הקדוש. ויתירה מכך, מועד כניסת המשטרה לתקוף את הקהל פגעה בזמן המקודש – בהיותם מתפללים.
תחילה נדבר על היום. האירוע התרחש ביום הכיפורים, היום הכי קדוש ומרומם שיש לנו. ועם זאת, יום זה עתה הוא רק בבואה של תהילתו בימי קדם, בהיות המקדש שלנו עומד על תילו על ההר הקדוש, לפני שמסגד עומר נבנה על ההר. בהגיענו לסדר העבודה בתפילת המוסף, המכילה את תוכנית עבודת המקדש ביום הכיפורים בימי קדש, אוחז בנשמתנו רגש קודש.
הכהן הגדול היה עובד בבית המקדש ביום הכיפורים בשמחה וביראה, כשהוא לבוש בבגדי לבן כמלאך היה נכנס לבית קודשי הקודשים ועיני כולם היו נשואות לראות שיצא משם בשלום, כדברי הפייטן: 'אֱמֶת מַה נֶּהְדָּר הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל, בְּצֵאתוֹ מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים בְּשָׁלוֹם בְּלִי פֶגַע'. אשרי עין ראתה כל אלה. ביום כיפורים אנו עוקבים אחר סדר העבודה במקדש ונמצאים ברוחנו בבית המקדש בירושלים, למרות היותו רחוקים בממד המרחב ממקום המקדש ורחוקים בממד הזמן מקיום העבודה במקדש. אך אחיינו ואחיותינו שעומדים ביום קדוש זה מול הכותל המערבי, רואים בעיניהם את מקום הקדוש בו עמד בעבר בית מקדשנו, בשעה שאין להם אפשרות להיכנס למקום זה. הוי, הם מרגישים את הגעגוע הממלא את ישותם, ואת הכאב המציף אותם! יום הכיפורים הוא נורא ונשגב עבור כולנו, אך הוא נורא, נשגב וקדוש בייחוד למי שמתפלל ביום זה בכותל הדמעות. התקפת השוטרים הבריטים פגעה לא רק ביהודים שהתנגדו להם במסירות נפש ונחבלו פיזית ביום הקדוש, אלא הם פצעו את כולנו נפשית, ופערו בנו פצע עמוק הבוער בנשמתנו שאינו יכול להחלים במהרה. היהודי המאמין מזדעזע עמוקות, ויהדות העולם נדרשת להרים את קולה בקול רם ולהביע מחאה חריפה.
המוקד השני שגורם ליהודי המאמין הוא המקום בו התרחש האירוע הקשה, לנוכח הר הבית ומקום המקדש. ארץ ישראל קדושה לנו, ירושלים קדושה ממנה, ובית המקדש קדוש מכולם. ההיסטוריה שלנו חיה במקום המקודש ביותר.
כשהגנרל הצעיר נפוליאון נערך לקרב במצרים וראה לעורר בחייליו אומץ ונחישות, הוא התייצב מולם, הצביע על הפירמידות ואמר לחיילים: 'אתם צועדים כעת אל קרב שיהיה חקוק לנצח בזיכרונו של המין האנושי. אתם עומדים להילחם במשעבדיה של מצרים. ארבעת אלפים שנות היסטוריה מביטות בכם ברגע זה'. אכן, ארבעת אלפים שנות היסטוריה הביטו ממרום הפירמידות למטה על חייליו הנמצאים למטה, במבט קר. אבותיהם של החיילים לא היו קשורים אליהם בשום צורה, והם לא סיפרו דבר על ההיסטוריה של העם הצרפתי. אבל ארבעת אלפים שנות ההיסטוריה המביטות בנו מהר הבית, כשאנו עומדים למטה מול הכותל, מספרות את הסיפור על החיים הלאומיים שלנו ושל עמנו. כל אבן מהמקדש מדבר אלינו בשפה חיה ורהוטה, כל רגב אדמה בהר הבית מספר על האירועים החשובים ביותר בעולם היהודי. אם אוזנינו תקשיב לשפת האבנים, נוכל להקשיב בשקיקה לתיאורים נפלאים. הם מספרים לנו על אברהם אבינו שעקד את בנו יחידו על ההר ההוא, על יעקב אבינו שישן על האבנים שם וחלם את חלומו הנשגב, על דוד המלך המטיב לנגן בנבל ועל תפילת שלמה לאחר שהשלים את בניית המקדש. הם מספרים על יהודה המכבי הניצב בראש חייליו, מטהר את המקדש מטומאת אלילי היוונים ומדליק שוב את אור המנורה. הם מספרים על שירתם הנפלאה של הלווים, ועל חכמי הסנהדרין המורים לעם על ההר ההוא חוקים ומשפטים. הם מספרים על קרבות תדירות, ועל נהרות של דם יהודי שזרם שם. אבני הר הבית מדברות אלנו בשפה תוססת ורהוטה, ואלפי שנים מההיסטוריה שלנו מסתכלות אלינו מהר הבית.
כשיהודי בוכה על הגלות, הוא לא בוכה על כך שהוא צריך לחיות במדינה זרה, כי בתור אדם המסור לאלוקיו הוא משלים עם גורלו שלו, במיוחד כשהוא יודע שאנו עצמינו 'מפני חטאינו גלינו מארצנו' וגורשנו מארץ אבותינו. כאשר היהודי הדבוק בה' עומד ושופך את ליבו לפני בוראו, הוא בוכה על גלות השכינה, שנפגע כבודה וגורשה ממקום המקדש על ההר הקדוש. אולם השכינה מעולם לא הסתלקה משם לגמרי, שכן 'מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי של בית המקדש'. כבוד ה' דבק תמיד בכותל המערבי, של מה שהיה בימי קדם קודש הקדשים. משום כך כשהיהודי האדוק בכל לבו ונפשו עומד לפני הכותל, הוא מאמין שהוא עומד ישירות מול פני השכינה והוא מתפלל לאלוקיו תפילה נלהבת מתוך דבקות ויראת שמים.
לכן אירועי הכותל ביום כיפור האחרון גורמים לכאב עז כל כך במחנה היהודים המאמינים, ומשום כך מחאתם נשמעת ורועמת באופן חסר תקדים.
האירועים העצובים הללו גורמים גם ליהודי הלאומי עצבות וזעזוע והוא מתקומם לא פחות. עבורו, האירועים בכותל מייצגים את שיאה של שורה ארוכה של קיפוח, התנכלות ואף שלילת זכויות שחווים יהודי ארץ ישראל בשנים האחרונות בידי השלטון המנדטורי.
שמחנו עם הופעת הצהרות בלפור, והשמחה התגברה לכדי התלהבות אחרי ועידת סן-רמו. האמנו שכל תקוותינו וחלומותינו על עתיד עמינו, יתגשמו עתה. בראיה אופטימית שלנו כבר ראינו בעיני רוחנו את העם היהודי במדינת היהודים. היינו משוכנעים בכל תוקף שאנגליה תמלא במלואה את המשימות שחבר הלאומים הטיל עליה בעניין הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל, ותסייע לנו במשימותינו הלאומיות.  בתחילה היה נראה שאכן אנגליה מוכנה לקדם את הקמת הבית הלאומי היהודי ולעזור לבנות את מדינת היהודים, והוכחה לכך ראינו במינוי של יהודי, סר הרברט סמואל, לנציב העליון בארץ ישראל. אך עד מהרה חווינו אכזבה אחר אכזבה. עד היום אנו ממתינים לשווא לכך שאנגליה תמלא את המחויבות שהוגדרה לה בכתב המנדט, להקצאת קרקע עבור מולדתנו. כיום, עלינו לרכוש בהוצאות מרובות על מטר אדמה בארץ ישראל. שערי הארץ, שאמורה להיות שלנו, סגורים בפני יהודים המעוניינים לעלות אליה, ולבנות בה את ביתנו בהתאם למנדט. אוי ליהודי מעפיל המנסה לעקוף את התקנות הנוקשות. הוא יגורש ללא רחם כאחרון הפושעים. כהמחשה לכך שארץ ישראל סגורה לפנינו, אציין שוולדימיר ז'בוטינסקי קיבל משרה בירושלים וביקש אישור כניסה אליה, אך קיבל תשובה שלילית. בין אם אתה תומך בפוליטיקה של ז'בוטינסקי או מגנה אותה, לא תוכל להכחיש שהוא מטובי הבנים של העם היהודי. הוא סייע לארץ ישראל כלגיונר מתנדב והיה חבר בלגיון [וממקימי 'הגדוד העברי'] במשך תקופה ארוכה.
לאחר האירועים הקשים ביום הכיפורים ניתן היה לצפות שהשלטון ינסה לפייס את היהודים ולהרגיע את סערת רוחם, או לפחות שיובטח להם שדברים כאלה לעולם לא ישנו. אך המציאות רחוקה מכך. כתגובה למחאות היהודים, הורו הבריטים להסיר מהאתר הקדוש את ארון הקדש ואת ספרי התורה, על מנת לפייס את הערבים! לפייס את הערבים?! לערבים אין סיבה לדאגה, הם השיגו את מטרתם כאשר המחיצה ש'כל כך איימה על קיומם' הוסרה. אך במחנה היהודי, ולא במחנה הערבי, יש אי שקט. אנו אלו שפצועים ונעלבים. נפש העם היהודי נפצעה, אצלנו הזעם מגיע לשיא, אבל לאף אחד לא אכפת מזה. המקום הקדוש לנו ממשיך להירמס ברגל גזה, והתורה הקדושה מוסרת מהמקום הקדוש לנו ביותר, רק כדי לרצות ולהרגיע את ה'מקומיים', כאילו היינו זרים שם.
אך גם זה לא היה די עבורם. החדשות האחרונות מירושלים הם ממש הרסניות עבורנו. אומרים שהערבים מתכוונים לחסום את הגישה של היהודים לכולל. הם מתכוונים להניח את ידם על השריד האחרון של המקום המקודש ביותר שלנו, ולהסיר את האנדרטה האחרונה לתפארת היהודית בעבר. סגן נציב המחוז שהיה אחראי על הטיפול ב'עוול' שקרה לכאורה לערבים, לא אפשר למחיצה לעמוד אפילו יום אחד והסיר אותה בכוח גם בעצם יום הכיפורים, הוא צופה עכשיו בדם קר איך הם רוצים לגזול מאתנו את הדברים היקרים לנו ביותר ולפלח את הלב היהודי.
מחאות חריפות נשלחו לשלטון המנדט. גם הקהילה הדתית שלנו שלחה מחאה חריפה לממשלת בריטניה. הכאב על אותם אירועים מול הכותל הוא בכל המחנה היהודי. הזעזוע הוא כללי, ולכן כולנו מאוחדים במחאה כנגד עוול זה.
לכן אנו מעלים את מחאתנו החריפה ביותר כנגד אירועי הכותל, לא רק בשם ה'מזרחי' המשתתף בכינוס זה, אלא בשם כל היהודים, פה אחד, ללא קשר לשייכותם המפלגתית, או לזרם הדתי אליו הם שייכים. מחאתנו נאמרת בקול רם, כדי שישמע על ללונדון. אנו מקווים שהעם האנגלי, שכל כך מעריך ואוהב את התנ"ך, לא יביא לידי ייאוש את האנשים שלהם ניתן התנ"ך. אנו מקווים שממשלת אנגליה תשמע לקול יעקב, הנשמע כעת בפה אחד, ותעזור לנו מעתה ואילך לממש את זכויותינו במחלוקת על המקום הקדוש לנו כל כך, בכותל הדמעות.
מחאתנו מושמעת בקול רם, גם כדי שאפשר יהיה לשמוע אותם בז'נבה ובכל המדינות שיש להם נציג וקול בחבר הלאומים. אין לנו צבא העומד מוכן למרגלות הר הבית, לעורר אותו לגבורה בהצבעה על אלפי שנות ההיסטוריה היהודית המביטים עליו  מהר הבית. ואף אם היו לנו שם חיילים, לא היינו נותנים להם לפעול בכוח, כי, כמאמר המצביא הגאלי, 'אנו לא משתמשים בחרב בטיעון החשוב ביותר במחלוקת'. אל לנו להוכיח את זכויותינו באמצעות הנשק. אין כוחנו בלהב חרבנו, אלא בפה, בקול האמת והצדק שאנו נושאים בפינו. ועכשיו אנו רוצים להשתמש בכוחנו זה, החזק יותר מברזל ועמיד יותר מעופרת. אנו משמיעים את קולנו, קול יעקב, מקצה העולם ועד קצהו, על מנת ליידע את הרחוקים על העוול הבוטה שנעשה לנו בכותל, ולהזכיר לכל המעורבים שלא היה מעולם אף אחד שהרים את ידו על הקדוש ברוך הוא ויצא מכך בשלום. ואם באמת ובתמים יהיה קולנו הפעם מאוחד, פה אחד, אז לא רק שנצא מנצחים בוויכוח על הכותל, אלא גם ניצור תנאים טובים יותר למימוש תכוניותינו העתידיות בארץ ישראל. ותחזינה עינינו בבניינה המחודש של ציון וירושלים.

(קול יעקב, תרפ"ט – תרגום חופשי מגרמנית, שעלול להכיל אי-דיוקים)


הרב אברהם יעקב מרק הי"ד, היה מגזע חסידי צ'ורטקוב, מחסידי רוזין בבוקובינה. הוא נולד ביסטריק בשנת תרמ"ד (09.03.1884), התחנך אצל סבו, הרב אפרים מיגולניצה (חסיד רבי מנחם מנדל מקוסוב), וירש ממנו את אהבת התורה וההוראה. רבו של הרב אברהם יעקב היה ר' מרדכי ('מוטילי') פוהורילה הרב הצעיר בעיר איסטריק. לאחר שלמד בהתמדה ובשקידה, הוסמך הרב אברהם יעקב בגיל עשרים מאת מהרב בנימין וייס אב"ד צ'רנוביץ. בנוסף הוסמך על ידי הרב אריק מיזלוביץ בוצ'ץ והרב אברהם מנחם מנדל הלוי שטינברג, רבה של העיר בראדי. בשנת תרע"ה (1915) סיים את לימודיו בווינה בבית המדרש לרבנים ובאוניברסיטה, וקיבל את התואר 'דוקטור לפילוסופיה'. הוא כיהן כעוזר הרב בקהילת לינק שבאוסטריה.

בארבע שנות מלחמת העולם הראשונה הוא כיהן כעוזר הרב בקהילת לינץ שבאוסטריה עילית וכרב במחנה פליטים סמוך, בו שכנו למעלה מעשרת אלפים נפשות. בשנת תרע"ח (1918) נבחר לכהן כרב הרשמי של ביאלא-ביליץ שבשלזיה האוסטרית והיה מורה ללימודי דת בבתי הספר התיכוניים בעיר.

בשנת תרפ"ו (1926) כיהן כרבה הראשי (הרשמי) של צ'רנוביץ, בירת בוקובינה, שמנתה כחמישים אלף נפש, והיה נשיא תנועת 'המזרחי' בבוקובינה. באותה שנה נבחר הרב משולם ראטה לכהן כאב"ד בעיר צ'רנוביץ. במכתב ששלח הרב מרק לרב ראטה לברכו על היבחרו, הוא מסביר שאיחר בשליחת מכתבו בשל הרפתקאות שעברו עליו 'כי באמת אין רגע בלי פגע'

הרב מרק התפלל בקביעות בבית הכנסת הגדול והמפואר (ה'סינאגוגה'), שהיה מעוצב בסגנון מאורי בידי אומן, שם השמיע נאומים בשפה הגרמנית והתפרסם כלמדן וכדרשן מצוין. הרב ארגן שיעורי תורה ונשא דרשות לבני קהילתו, עסק בענייני חינוך, קירב את הנוער לערכי היהדות והתרבות העברית ולימד בתוכניות להכשרת מורים לעברית. הרב היה פעיל במוסדות העליונים של המזרחי ברומניה ונשלח כנציג התנועה לעסוק בענייני חינוך במועצה המחוזית והעירונית בצ'רנוביץ. הוא השתתף בקונגרסים הציונים כנציג 'המזרחי' ועודד את צעירי המזרחי בעבודתם.

ביום י"ח בטבת תרפ"ט התכנסה בצ'רנוביץ הוועידה הארצית של המזרחי ברומניה הגדולה, בהשתתפות הרב מאיר ברלין (בר-אילן). את הוועידה פתח נשיא התנועה, הרב ד"ר אברהם יעקב מרק ונשא נאום מבריק על פעולות התנועה ובעיותיה. הוא התמסר לקרנות הלאומיים ואסף כספים ומצרכי מזון לטובת החלוץ המזרחי. הוא "הצטיין בסגולותיו המיוחדות כמנהיג רוחני גדול וכלוחם אמיץ למען ציון וירושלים. הופעותיו בועידות ובכינוסים של התנועה עוררו כבוד ונאומיו הלהיבו את שומעיו. היה נאמן ומסור לתנועה עד ליומו האחרון" ('לכתך אחרי במדבר', עמו' 31).

נאומו על זכות העם היהודי על הכותל המערבי, שניתן בתאריך 31.10.1928 באולם מרכז ה'מזרחי' בצ'רנוביץ, הודפס בשנת תרפ"ט בחוברת 'קול יעקב' בגרמנית.

בשנת תרצ"ה כתב מכתב לרב משולם ראטה לתיאום הגעתו של קרובו ורבו, הגאון הרב משולם ראטה, לחגיגות הרמב"ם, ובראש המכתב כתב 'אני כל כך עמוס טרדות עד כי אין לי אף חמשה רגעים ביום פנאי'.

באלול תרצ"ו כתב הרב מרק מכתב לרב ראטה, שלרגל מצב בריאותו התארח בעיירת מרפא. לאחר שאיחל לו שישוב לבריאותו, דיווח כי 'פה אין כל חדש מלבד זאת שההוצאות מרובות וההכנסות מעטות עד שמגיעים כבר לאפס, אבל גם בזה אין שום חידוש'.  

בשנת תרצ"ז יצא לארמון המלוכה בבוקרשט לפעול לביטול 'גזירת השחיטה', יחד עם משלחת רבני רומניה, ובהם הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד מקישינב, הרב יצחק וואהרמן מיאסי, הרב יעקב משולם גינצבורג אב"ד גורא-הומורא, הרב ד"ר רייזמן, הרב משולם ראטה והרב דוב בער יצחק רבינוביץ אב"ד וואסלוי. (תמונתם הובאה באנציקלופדיה לחכמי גליציה,ג, 967-968).

באותה השנה כתב הסכמה לספר 'ההתראה האחרונה' מאת הרב בן ציון ראללער, אב"ד בוהוש, רומניה. הסכמה זו יצאה לאור בתחילת הספר 'דורש לציון בעתו', א):

ב"ה. טשערנאוויץ כ"ג כסלו תרצ"ז.
אלקים יענה את שלום הרב המאור הגדול כליל המדעים חכם וסופר כו' כו' מו"ה בן-ציון רוללר נ"י אבק"ק בוהוש יע"א.
יקבל נא כבוד תורתו את תודתי הנובעת מעמקא דלבא על אשר כבדני בספרו 'ההתראה האחרונה'. קראתי את דברי כבוד תורתו הרמה בספרו הנ"ל בהתענינות מרובה ונהניתי מהם עד מאוד. ספרו ה'התראה האחרונה' הוא מלא תוכן וישנם בו רעיונות נשגבים, כלו מחמדים, והוא מעיד על מחברו כי יש לו עין פסיכולוגית טובה החודרת אל תוך נשמתו של היהודי בהוה. דבריו נכוחים למבין, והלוואי ויטו להם אוזן קשבת גם הרבנים ומורי העם וגם הבעלי-בתים. כי הדברים ערוכים נגד שניהם. ויש ב'ההתראה האחרונה' דברים ששניהם צריכים לשום אליהם את לבם ולדון עליהם בכובד ראש, ומשום זה אני בטוח כי דבריו ישאו חן בעיני כולם וכולם יודו שיש לספרו זה ערך ספרותי וערך מוסרי גדול. אבל בזה נגמר הדבר. אך פעם אחת קראו בני ישראל 'נעשה ונשמע', ומני אז הם תמיד בבחינת 'נשמע', אבל לא תמיד בבחינת 'נעשה', באופן שאני חושש שדבריו ישארו להלכה ולא למעשה. כי טרם הגענו למדרגה כזו שנוכל לבצע את הצעותיו שמציע לנו בספרו בנוגע לאסיפה וכו', כי בתור בסיס לזה צריך לשמש המצב שמתאר לנו הנביא ישעיה בדבריו: 'וגר זאב… כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים', והזמן המאושר הזה טרם הגיע, ומשום זה הצעותיו שמציע בתור פועל יוצא מדבריו הם 'הלכתא למשיחא'. אבל מכיוון שיש לספרו ערך מוסרי וספרותי גדול וגם ערך ממשי בנוגע ליחדים בין הרבנים ובין מנשיאי הקהלות ובין מבעלי-הבתים הנני שמח על כי ישנו בידי ועל כי התעשרה ספרותנו על ידי הופעתו, והנני קורא לכבוד תורתו הרמה יישר כחו וחילו לאורייתא.
הנני חותם בכבוד גדול ובהוקרה רבה,
ד"ר אברהם יעקב מרק
הרב הראשי דקהלת צרנוביץ והגליל

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, פליטים יהודים רבים החלו להגיע לרומניה ויהדות רומניה חוותה ימים קשים של חרדה לקראת הסערה הקריבה ובאה. על מנת לארגן את תנועת המזרחי ולדון במצב, התכנסו בבוקרשט ראשי התנועה ממחוזות ריגט, בוקובינה, בסרביה וטרנסילבניה. כינוס זה היה האחרון בו השתתפו ראשי התנועה, שנרצחו בשואה במיתות משונות ואכזריות, ובהם הרב אברהם יעקב מרק הי"ד, הרב ברוך הגר הי"ד, הרב חיים גלבר הי"ד, נשיא המזרחי בטרנסילבניה וראש קהילת גרוסוורדיין ר' יעקב קופל מיטלמן הי"ד ויוסף שפירא הי"ד.

בשנת תש"א (1941), עם הכיבוש של צ'רנוביץ בידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה נכנסו איתם אנשי הגסטאפו ונערך פוגרום ביהודים. בכל המרכזים היהודים ברומניה נקטו המרצחים באותה השיטה, והוציאו להורג תחילה את מנהיגי הקהילות היהודיות על מנת לשבור את רוחם ולדכא את כל היהודים. הרב הראשי ד"ר אברהם יצחק מרק, נלקח מביתו על ידי הגרמנים.

במסמך שנחשף במשפט אייכמן (המסמך ה-1000 של התביעה הכללית) דווח על הצלחת הנאצים בתפיסת כל 'שכבת ההנהגה היהודית' בעיר צ'רנוביץ ב-07.07.1941, ועל רציחתם של 500 יהודים. אלמנתו, הגברת פרל'ה מרק מגדרה, סיפרה כי לדירתם באו ארבעה אנשי אס.אס. בלווית שני חיילים חמושים. הם דרשו מבעלה אלף משאיות. משלא השיב להם, תבעו ממנו לגלות היכן מצויים תכשיטים של יהודים. הרב השיב כי אין זה בא בחשבון שהוא יספר להם אצל מי מצויים תכשיטים, ואז לקחו אותו הנאצים עמם לבית הכנסת הראשי של העיר, וחקרו אותו שם בעניין מקום המצאם של חפצי קדושה. הרב שוב לא ענה להם, בעקבות כך הוא נלקח לכוך המעלית במרתף המלון 'הנשר השחור', שם הוחזק יום שלם. למחרת תבעו הנאצים מצעיר שהיה כלוא עם הרב לצחצח את נעליהם. כאשר לא היו מרוצים מעבודתו, הכו את הצעיר עד שלקה בשטף דם. אשתו של הצעיר הודיעה לאשת הרב כי גם בעלה שרוי באותו צינוק. הנאצים [אנשי הגסטפו בסיוע המשטרה הרומנית] הכניסו שתי חביות בנזין לתוך בית הכנסת הגדול והציתו אותן. בית הכנסת נשרף עם ששים [ושלשה] ספרי תורה בתוכו. שלשה ימים לאחר מאסרו העלו הנאצים את הרב לגג המלון בו היה כלוא והכריחו אותו לראות את בית הכנסת נשרף ונהרס עד הייסוד. למחרת, ביום ד' י"ד בתמוז תש"א, הובל הרב יחד עם מאה ושישים יהודים [ובהם החזן הראשון גורמן והמנצח על המקהלה טוירמן] לשפת הנהר [פרוט], שם [נאלצו לכרות את קברם] הומתו ביריות [בעורפם] (ראה: משפט אייכמן, עדויות ב, ירושלים תשל"ד, עמו' 671-670; יהדות רומניה, תל אביב תשל"ח, עמו' 283-280; מצא חן במדבר, עמו' 118-117; ספר הציונות הדתית, בף ירושלים תשל"ז, עמו' 371; הספר השחור, תל אביב תשנ"א, עמו' 96).

בנו של הרב, שהיה סטודנט בבית הספר לרפואה, גורש לאושוויץ בשנת תש"ד. הי"ד.
ב- 09.1941 רוכזו שבעים אלף יהודי צ'רנוביץ בגטו, בתוך יום אחד, ולאחר שמונה ימים החלו להוביל אותם למחנות בטראנסניסטריה, שם נפלו חללים רבים ברעב ובטיפוס. בין המגורשים שנפטרו היה הסופר והוגה-הדעות הרב ברוך הגר הי"ד מנהיג 'תורה ועבודה' ברומניה שהיה מפורסם בתורה ובחכמה, אביו האדמו"ר מהורודנקה, וכל בני ביתו. הי"ד.

בן דודו, הרב דוד משה רוזן (תרע"ב-תשנ"ד), אחיו למחצה של הרב אליהו רוזן הי"ד אב"ד אושפיצין) כיהן כרבה הראשי של יהדות רומניה משנת תש"ח, ובנוסף לכך היה יושב ראש הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה משנת תשכ"ד.

בארכיון הספריה הלאומית מצויים מספר מכתבים וגלויות ששלח הרב מרק הי"ד לרב יהודה ליב צירלסון הי"ד ולרב משולם ראטה. גלויה נוספת מאת הרב מרק הי"ד נמכרה בעבר במכירה פומבית.

החזרת העטרה ליושנה – דברים שנאמרו במעמד סיום הש"ס העולמי שנלמד במחזור א' של הדף היומי / הרב ישראל דוב הכהן פירשטמן הי"ד

תמונת הרב ישראל דוב הכהן פרישטמאן הי"ד

ועידה נכבדה! היום ישמע בכל תפוצות ישראל, בכל מקום שקול התורה נשמע, קול הברת המלים של 'הדרן עלך' וכו', ורגש פנימי של חרדת שמחת קודש תעבור בלב המתאספים, בהתאסף ראשי עם, יחד עם שבטי ישראל, שחוגגים סיומו של ש"ס ביחד עם התחלתו.

וכשנעמיק עצמנו בדבר הזה, ונשאל: מהו הרעש הזה? האם זה הפעם הראשון שיסיימו הש"ס? הלא בכל דור ודור למדו ולימדו לאחרים. וכמובן, במידה יותר מרובה, מדורינו עתה, וכל פעם ופעם שסיימו חגגו את חגם זה בתוך כותלי בתי מדרשם, בד' אמות של הלכה המצומצמות בלא שום רעש ופומבי, ולמה נצלצל כעת בפעמוני-רעש ולהרעיד את האויר וחללה בסיומנו זה?

אולם צריכים לידע, כי ישנם מומנטים גדולים ורבי-ערך בההיסתוריא אשר קשה לבר-נש פשוט, ובפרט בשעה שהוא בעצמו נמצא בתוכו, לעמוד על אופיו, פרקים כאלו בההיסתוריא המה כברקים, שאינם חוזרים ונשנים בכל פעם ופעם, אלא צריכים המה להאיש הגאוני שיבין את מה שנתהווה נגד עיניו, ויבוא ויעשה את המפעל שהשעה צריכה לו. וכמו כן צריכים שתהא השעה הזאת שעה גדולה ומכרעת, שמפליאה ומרוממת, ובשעה שנפגשים האיש הראוי והשעה הראויה שבה, ואך בה, יוכלו להיוולד גדולות ונצורות, ואז – אשרי לדור שבו עלתה ככה!…

השעה הזאת היא השעה שמרוממת הנפש, בחדוותא דשמעתתא, שהיא שמחה עילאה, שעה כזאת שעל שעון ההיסתורי – שגלגליו סמויים מן עין – הכתה שעת סיום דמחזור ראשון של דף היומי. והאם צריכים לכם, ועידה נכבדה להסביר את גודל השעה וערכה? שעה כזאת שהדרך אליה היה שבע שנים של דפדוף בגמרא יומי מאת רבבות אלפי ישראל, באותו המקום, ובאותו הפרק, ובאותה הסוגיא, וכל יום ויום התאחדו המחשבות בהעמק-חשב. והדף היומי נתהווה להבריח שמאחד את ישראל, ושהחזיר עטרה ליושנה – 'תורה אחת תהיה לכם', ושעת הסיום – גמר הבניין הרוחני שנבנה במשך שבע שנים, בריכוז ואיחוד – חוגגים אנו כעת, ואנו קוראים ביחס עם זה בפומבי כדי שישמעו אותן הרחוקים שלא שמעו שחג לנו היום, ויבואו גם הם ויתאחדו עמנו…

אך ברגע הזאת שתשריש קדושתה ויופייה לדורות עולמים אפס לשון האנושית מפי לשוננו, לבאר יפיה והודה, ונגשים אנו לארון הספרים, לצלול בים התלמוד ונעלה פנינים בידנו.

אמת כי עוד בימי התנאים ידעו כי העיקר קיומו של לימוד הוא דווקא בחבורה, וכן שנינו בגמרא (ברכות ס"ג) כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה והיו שם רבי יהודה ורבי יוסי ורבי נחמיה ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי וכו' פתח רבי יהודה ראש המדברים בכבוד התורה ודרש: 'הסכת ושמע ישראל' היום הזה נהיית לעם, וכי אותו היום נתנה התורה לישראל וכו', אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה כיום שנתנה מהר מסיני וכו'. 'הסכת' – עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה. ובאותו כרם דיבנה שבו חדשו את כבוד התורה, ושעליה התפלל רבן יוחנן בן זכאי לאספיינוס קיסר (גיטין נ"ז) תן לי יבנה וחכמיה, משם יצאה הכרוז והאזהרה: עשו כתות כתות ועסקו בתורה! ועמדו והזהירו: שאין התורה נקנית, אי אפשר להעם לקנות בתורת קנין את התורה, שתהיה תורתם – אלא בחבורה!

וגם ידעו בימים ההם לעשות חג לסיום מסכת ולעשות יום-טוב לשמחה, כמו שאמר רבי ירמיה (שבת קי"ט) תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכת עבידנא יומא טובא לכולי רבנן, ולפי דברי רבינו המהרש"א ז"ל (בחידושי אגדות) דמדייק בלשנא דגמרא שבתחילה חזא לצורבא מרבנן יחידי ולבסוף עשה יומא טבא לכולי רבנן, שעשה בשביל אותו היחידי שסיים, יומא טבא לכולהו רבנן שהשתתפו בסיומו. וכעת בשעת סיום הש"ס העולמי, שבאמת נלמד על ידי מאות 'כתות-כתות' ונקנית בחבורה בוודאי כל ישראל מחויבים לשמוח ולחגוג אותו היום-טוב. ואף אותן שלא למדו ולא סיימו את הש"ס, מחויבים המה לשמוח ביחד – וגדול השכר, כמאמר רבי ירמיה: תיתי לי… וחיוב הוא על כל אלו השמחים אתנו יחד בסיום הש"ס, אף שבעצמם לא סיימו, לקבל על עצמם להקשר עם קשר-האחדות ולבא מהיום והלאה בחבורת לומדי 'הדף היומי', ואף מי שכבר למד וזכה לעשות גם כן סיום-הש"ס חיוב עליו לחזור פעם שנית, כמאמרם ז"ל (סנהדרין צ"ט) הלומד ואינו חוזר, דומה לזורע ואינו קוצר. וחז"ל בחגיגה אמרו שאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למאה פעמים ואחת. ובתנא דבי אליהו רבא: תלמיד חכם שיושב ועוסק בתורה ושונה, הקב"ה יושב כנגדו ושונה עמו, מודגש כי דווקא בשעה שחוזר ושונה, אז הקב"ה יושב ושונה עמו, כי רק כשהאדם שונה, ניכר רוב חיבובו לתורה. ומרגלא בפומיה דהגאון הקדוש רבי מנחם מנדל מקאצק זצ"ל שאמר שעיקר השמחה ביום שמחת התורה אינה מפני שזוכים לגמור התורה, אלא מפני שזוכים להתחילה מחדש…

והנה במסכת נדה בסופה אמרו ז"ל: כל השונה הלכות מובטח לו וכו'. שלכאורה היו צריכין לפרש גודל הלימוד בהלכות בתחילת הש"ס, ולומר כל הלומד הלכות וכו', ולמה המתינו עד לבסוף? אכן ישנם לפעמים אנשים שלומדים עד שמסיימים את הש"ס, וסוברים בלבם שכיון שכן הלא גמרו את הש"ס ולמה להם לדחוק עוד הפעם בלימודו? משום זה בסוף הש"ס מצאו לנחוץ להציג לאותו המסיים את גודל השונה הלכות, זה שמתחיל מחדש לשנות, כי אז סימנים שחביבות הלימוד גביה, ובשעה שהקב"ה שונה עמו אזי מובטח הוא לעולם הבא…

דף היומי בימינו אלו, בשעה שרבתה הפרצה בישראל, וישנם כאלו שלמרות שהם כופרים בכל התורה כולה ופורקים עולה מדגישים המה בכל פעם ופעם, כי רק המה הם היהודים האמיתיים, ודווקא המה הם נושאי דגל היהדות. ודבריהם אלה מזכירים לנו את הצדוקים שבזמן רבותינו התנאים, וטענותיהם. והכנסיה הווינאית – אסיפת כרם דיבנה שבזמננו, ענתה מענה לצדוקים שבזמננו אלו, בתקנת עשו חבורות לתורה! תקנו את דף היומי בתור, נוכל לומר, סמל, שהאיחוד האמתי שמאחד את עם הישראלי הוא התורה! דף התלמוד הוא המקשר את לב יהודי ליהודי אחיו, כי השיטה האמיתית נגד המסיתים הוא רק שיטת רבן יוחנן, להבדל מהם.

ומעניין הדבר שמסופר בגמרא (סנהדרין י"א): פעם אחת הסבו חכמים בעלייה ביבנה, יצאה בת קול: יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה, ונתנו חכמים עיניהם בשמואל הקטן. מדוע דווקא הוא? אבל, זה היה הוכחת האמת עם שמואל הקטן, אותו שמואל הקטן שהיה קנאי במלחמתו עם הצדוקים ושתיקן ברכת המינים (ברכות כ"ט) עליו הסכימו מן השמים שתשרה עליו שכינה.

אולם בדורינו זה עמד הגאון הצדיק רבי מאיר שפירא (שליט"א) זצ"ל ויעורר את העם משינתם הליטרגי, ושנה את הכרוז הישן של חכמי יבנה, על כנסת 'בינה' (וינה) שבדורנו זה שכרם בית ישראל נאסף שם – לאחד את בית ישראל בלימוד התלמוד, ושבכל יום ויום ילמדו דף הש"ס להראות שאך בזה נכללים בכלל ישראל – שמקושרים בקדשי ישראל ובתורתו.

ובסיום ברכות: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: וכל בניך לימודי ה', אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'. ולכאורה האם דווקא בבחינת בונים מרבים שלום? ואם המה בנים אינם מרבים שלום? אכן, התורה צריכה להיות לבניין היהדות, שתבנה את בית ישראל ותאחדהו. ולא די לנו בזה שהתלמידי חכמים יהיו בנים לעמם, אלא שישתדלו גם כן לבנות בתים נאמנים לתורה ולתעודה. ולא לחינם היה המציע לאחד ולקשר את העם הישראלי בלימוד דף היומי, שהוא סמל השלום, הגאון הצדיק רבי מאיר שפירא זצ"ל, זה שזכה להיות הבונה כל הבית הגדול הזה שמתנוסס לתפארה – 'ישיבת חכמי לובלין', שהמרבה שלום בעולם, זהו התלמיד חכם, סוף כל הסופות בא הוא למדרגת בונה, שבונה את יבנה של זמנינו זה. וכך דרכו של ר' מאיר: תיקן כתות-כתות לעסוק בתורה, בלימוד דף היומי, ועלה למדרגת בוניך, לבונה-העם, ונשאר ניצב בראשה של יבנה וחכמיה…

כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא! הלכות? ותורה היכן? אולם תורה – פשטה של מלה זו היא – הוראה, היא מורה לנו הליכות עולם, איך להתנהג, ולמה נקרא שמן 'הלכות'? מפני שדרשום מפסוק של 'הליכות עולם לו', שאך בשעה שהאדם שונה הלכות, בשעה שלומד מתוך התורה את כל הליכה והליכה, כל צעד וצעד שעליו לצעוד, אזי מובטח לו שהוא בן עולם הבא. כן אנו, לימודנו דף היומי היא לסמן את התורה שהוא היסוד וקיום היהדות, ואז נזכה לסיום הש"ס בארצנו הקדושה והנגאלת.

(קטע מנאום הרב ישראל דוב הכהן פירשטמאן בוועידה הארצית של אגודת ישראל בפולין, 'אונזרע גייסט' אלול תרצ"ח, עמו' ה)


הרב ישראל דוב הכהן פירשטמאן (פירשטמן \ פרשטמן) הי"ד, מזאמושטש, 'העסקן הנלהב המפורסם בתורה ויראת שמים איש האיסכולת נואם מצויין', 'החריף ובקי חכם השלם כליל המדעים', 'הרב הנעלה מוכתר בנימוסין ומהולל בתשבחות', נולד בטומשוב לאביו, ר' משה הכהן פירטשמאן מטומשוב ונכד הצדיק המפורסם ר' צבי הירש טומשובר.

היה נכד אהוב מאוד לסבתו, מרת  חיה פריידא פרידלינג, שגדלה אותו במסירות נפש.
היה אחיינם של הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד, הרב ישראל יחיאל פרידלינג הי"ד והרב (אברהם) אבא פרידלינג.

דודו, הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד היה רבו ואהב אותו כבנו.
דודו, הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, הכשיר אותו במלאכת כתיבת הספרות התורנית.

עורך בטאון דו שנתי 'אונזער גייסט', לחיזוק הדת והאמונה (תרפ"ח-תרצ"ז) ובו מאמרים ביידיש ובעברית מגדולי דורו וכן מספר מאמרים משלו. הוא היה גם מנהל ראשי וחבר נשיאות של מרכז 'מפיצי תורה ודת' בפולין, ומשנת תרצ"ג נבחר למנהיג הרוחני, 'יושב ראש ועד המפקחים' לבית המדרש 'נפש חיה וזכרון צבי', אותו ייסד בזאמושץ.

בהוצאת 'מפיצי תורה ודת' יצא לאור בשנת תרצ"ח הספר 'דעת יודישער פאלקס אוצר – דער הייליגער שבת', עם מבוא מאת הרב ישראל דוב פירשטמאן. בהוצאה זו יצא לאור בשנת תרפ"ט הספר 'דער טרפות סקאנדאל' עם הקדמה מאת הרב פירשטמאן.

בכתב העת 'הבאר', כרך ג שנה ד (סיון תרפ"ז), סי' צב, הביא הרב ישראל דוב הכהן ביאור על ביטוי במסכת שבת בשם האדמו"ר מאוסטרובצה.

בכתב העת 'הבאר', כרך א-ב שנה ו (כסלו-אדר תרצ"א) סוף סי' כט, העלה את השאלה בעניין כיבוי אור חשמל בעזרת שעון מעורר המכוון לכך לפני שבת.

בכתב העת 'הבאר' (אדר-סיון תרצ"ו, סי' נח) העלה את השאלה האם מותר לעלות לפני שבת למטוס שימשיך את טיסתו בשבת.

הערה ממנו הובאה בספר 'אוצר החיים', ספר שביעי, תרצ"א, בעריכת הרב חיים יהודה עהרענרייך הי"ד.

הוא הכין לדפוס את הספר 'אוצר ההדרנים' בכולל הדרנים מאת רבנים בכל תפוצות ישראל, שנאמרו ונכתבו לרגל סיום הש"ס של מפעל 'הדף היומי'.

באלול תרצ"ח התארס הרב ישראל דוב עם מרת רבקה בת האדמו"ר רבי אלעזר הורוויץ הי"ד מגראדזיסק בטארנוב (דור חמישי לאדמו"ר רבי נפתלי צבי מרופשיץ: אביו, רבי אברהם חיים הורוויץ אב"ד פלאנטש, היה בנו של האדמו"ר רבי משה מרוזוואדוב [שהיה חתנו של האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה מסיגט ה'ייטב לב'], בנו של האדמו"ר רבי אליעזר מדזיקוב, בנו של האדמו"ר רבי נפתלי צבי מרופשיץ), שהיה לפני כן אב"ד פלאנטש, ואחותו של הרב דוד הורוויץ אב"ד גראדזיסק (חתנו של רבי מרדכי זאב הלברשטאם הי"ד)..
לרב פירשטמאן ולרעייתו נולדו בסביבות שנת תרצ"ט-ת"ש, בן ובת, אברהם חיים וחיה פריידא..

הרב ישראל דוב כתב הסכמה, בשם דודו הרב מיכלסון, לספר 'ימות המשיח' (מונקאטש, תרצ"ז) שערך הרב יעקב גראס הי"ד מתוך כתבי אביו.

בתקופת מלחמת העולם השניה התגורר בטראנוב, ונהרג עקה"ש עם רעייתו ושני ילדיו במחנה ההשמדה בלז'ץ בשנת תש"ב (1942). הי"ד.
על מצבתה של אימו, מרת איידל (אדלה) פרשטמן, בעיר רחובות נכתב: 'לזכר בעלה משה בן רפאל הכהן פרשטמן נפ' י"ט מ. אב תש"ב ברוסיה. לזכר בנם הרב ישראל דב בן משה הכהן ומשפחתו שנספו בשואה בשנת תש"ב בנרודויסק פולין'.

חותנו של הרב ישראל דוב, האדמו"ר רבי אלעזר הורביץ, נספה בכסלו תש"ג הי"ד.
אמו, מרת אידל פרשטמן, שרדה, עלתה לארץ ישראל, התגוררה בשיכון מזרחי-עמידר ברחובות, והנציחה את בני משפחתה בדפי עד של 'יד ושם'.

דרוש לגידול בנים לתורה / הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד

ב"ה, ביסקוביץ.

דרוש לגידול בנים לתורה שאמרתי מוצאי שבת קודש פרשת תצוה בהאי שתא בשנת 'רפאות' לפ"ק שהיה חל ביום י"א לחודש אדר שהוא יום היארצייט של אדוני אבי מורי הרב החסיד המופלג המפורסים ר' דוב בעריל פרידלינג זללה"ח מזאמושטץ עיר חדשה יע"א (שנפטר במיבחר שנותיו בן ל"ו שנים, ביום י"א לחודש אדר שנת תרס"ד לפ"ק) בסעודת מלווה מלכא שהיה בבית המדרש שלי בפה בוסקוביץ יע"א.

איתא במסורה ג' פעמים 'ונשמע': 'נעשה ונשמע', 'ונשמע קולו בבאו אל הקודש', 'ונשמע פתגם המלך כי רבה (ועיין בספרים 'משמרת אלעזר', 'אור עולם' י"א ובש"ס). וכבר נשתברו בזה הרבה קולמוסין ואנסה גם אני בעזרת החונן לאדם דעת לומר בזה על דרך הפרד"ס, להבין דברי המסורה הלזה בהקדים מה שאמרתי לפרש הפסוק בתורה הקדושה בריש שמות, אשר יאמר כי הוא זה והיא 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו', אשר המפורשים מקשין בזה לדקדק א) במה שבתחילה נקראים 'בני ישראל' ואחר כך 'בני יעקב'. ב) בתיבות 'את יעקב' שנראה כמיותר. ג) במה שאמר 'איש וביתו באו', אחר שכבר נאמר שפרעה שלח עגלות עבור הקטנים, ומדוע כתב כאן עוד 'איש וביתו'?
ונראה לפי עניות דעתי לומר בזה, והיא דהנה ידוע שעיקר ירידת את נשמת האדם בעולם הזה צורך עליה, יכול להיות רק על ידי שמגדל בנים לתורה ויראת שמים, שבזה יתפרסם ויתגדל שמיה רבה ביותר לעולם ועד, כמו שראינו באברהם אבינו אשר נסהו ה' בעשרה ניסיונות וכו', ועל כל אלה בהגיע תור להודיעו חבה יתירה ולהראות לו אהבת ה' אליו, כדכתיב 'וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה", הלא לא נזכרו לו את כל ניסיונותיו ועבודתו במסירת הנפש לקדש את עצמו, אך זאת בלבד 'אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור את דרך ה". וכבר נודע הרבה מחז"ל המבטיחים שעל ידי זה שמגדלים בנים לתורה תזכה להעולם הבא, כמבואר בש"ס שבת (קכ"ז) ובפסחים (קי"ג). וגם על הנשים הלא עיקר זכיותם בזה הדבר, כמבואר בברכות (י"ז) הנהו נשיי במה זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנשתא. ובסנהדרין (ק"ד) ברא מזכה אבא. וכמו שפירשו מאמר חז"ל 'צדיק וטוב לו' צדיק בן צדיק, כלומר שמניח אחריו בן צדיק, אז טוב לו גם לעולם הבא. מה שאין כן 'צדיק ורע לו', צדיק בן רשע, כלומר שהצדיק הניח אחריו בן רשע על ידי אשר לא חינכו לתורה ויראת שמים, ולכן לא יתנוהו מנוח גם שם, והדברים עתיקים.
ופירשו בזה מה שאמר הכתוב 'ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך', רצה לומר כי יש לפניך שני דרכים, האחד בעולם הזה וגם הטוב להעולם הבא, כמו שאמרו חז"ל 'למען ייטב לך' ליום שכלו טוב (בקדושין ל"ט), והשני 'את המות', וגם שם תשיג 'את הרע'. 'ובחרת בחיים' כאלו 'למען תחיה אתה וזרעך', כאשר תראה שגם בניך אחריך יהיו יראי שמים בדרך התורה והמצות, אז ייטב לך בזה ובבא, מה שאין כן אם בעצמך תהיה ירא שמים שומר תורה ומצות ואך בניך לא תגדלם בדרך זה, לא תהיה לך מנוחה מהם בזה ובבא, כי זה לך האות שגם אתה אינך אוהב ה' באמת, ואך תשמר התורה ומצות אנשים מלומדה. וכן הכתוב אומר 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך וככל מאדך', והסימן לזה אם באמת ובתמים תאהב ה', כאשר 'ושננתם לבניך ודברת בם' [*א*], ודרשו חז"ל 'ולא בדברים בטלים', כי אז אות נכון הוא כי גם אתה תאהב את התורה באמת ובתמים, ולכן יהיה התועלת בזה 'ודברת בם', תזכה לדבר בם, 'בשבתך בביתך', בעולם הזה, וגם 'בלכתך בדרך', בעולם הבא, כי אם תניח בן מקיים תורה ומצות או תחיה על ידו ולא תמות, כמו שאמרו חז"ל דוד שהניח בן כמותו נאמר בו 'שכיבה', ויואב שלא הניח בן כמותו נאמר בו 'מיתה'. וזה 'בשכבך ובקומך', כי כאשר תשכב תקום לעד.
ובעוונותינו הרבים בימים ההם בזמן הזה, שקמו עלינו 'אלה מתעי בני ישראל' עם 'הראשי חדשים' ו'אמות הרחמניות' אשר מרוב רחמנותם על בניהם להחזיקם בחדר על דרך ישראל סבא ביסודי התורה הנמסרים לנו מאבותינו לכל הפחות עד אשר יורש בקרבם אהבת התורה, ימהרו ויחטפו אותם מהחדר, באומרם כי אין שום תכלית בלימודים כאלו ובמה יתפרנסו את עצמם כאשר יגדלו, ולכן מבקשים תכליתים עבורם ולמדם לשון רומי ויון, ממלאים כרסם בלמודים כאלה עד שאין מקום להחזיק איזה לימוד ישראל ורגש קודש. ובספר חמש ידות כתב בזה שעל זה יוכל לומר שיפה המליץ ירמיה ז"ל לאמר 'ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן', כי מרוב רחמניותם עליהם לבקש תכליתם, על ידי זה נתבשלו תחת ידיהם והיו לברות למו, כי אוכלים בכל פה, לא נשאר להם שריד ופליט מתורת ישראל. וזה 'גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן בתי עמי לאכזר כיענים במדבר', כי בזה מפרש הכתוב ההבדל שבין תנין ליענה. כי התנין כאשר צריך להניק ילדיו, ובאשר הדד שלו מכוסה בשריון קשקשים אשר לא לפי כוח התינוק להשיג החלב ולכן יחלוץ השד מנרתיקו למען יינק בנקל, מה שאין כן הבת היענה, מספרים הטבעיים כי הוא אוכל אבנים ושברי זכוכית וברזל, ובאשר היא רוצה בתקנת בניה הקטנים ולהרגילם גם כן במאכלים כאלה, תשבר להם שברי זכוכית לרסיסים דקים שיוכלו לבלוע אותם. ובאשר כי עודם קטנים וחום הטבעי עדיין מצער אצלם, לא יוכלו להתאכל במעיהם ועך ידי זה ימותו הרבה בעודם קטנים. והמגדלים היענות עבור הנוצות, שומרים תמיד את האמות לבל ילעיטו להם מאכלים רעים שאינם לפי כוחם כידוע. וזהו שאמר הכתוב נגד ילדים מגודלים כאלה ויתנו כתף סוררת לכל קדשי בני ישראל ונשארו ערומים מכל רגש לאומי, ואינם יודעים בין ימינם לשמאלם בכל ספרות ישראל. וזה שמתפלא המקונן 'גם תנין חלצו שד' להניק את גוריהם לפי כחם אשר יוכלו שאת, מה שאין כן 'בת עמי לאכזר כיענים במדבר', כי מלעיטים את ילדיהם בסם המוות, אשר מרוב הרחמנותם ממיתם אותם בעצמם מיתה רוחניות. וזה בא ממה שאין להאבות בעצמם האמונה האמיתית כי ה' צבאות, והוא כינוי תמיד לצבאי צבאות שברא בעולמו, על דרך הפותח את ידו ומשביע לכל חי רצון והזן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כנים, האם אינו יכול לפרנס גם אותו כאשר יקבל עליו עול התורה ויראת שמים.
ומה טוב הוא מה שכתב בזה בספר דרשות הרבי"ל לפרש המאמר חז"ל (בסנהדרין ק"ב) שאמרו שאין פקודה שאין בו מן העגל. והוא כי התורה נצחית, וכמו במעשה העגל שהיה מנסה ה' יתברך אותם 'לדעת הישכם אוהבים' וכו', כי לו רצה ה' יתברך היה משלח אח משה רבינו עליו השלום לרדת מן ההר יום אחד קודם, ולא להמתין עד אשר יעשו את העגל ואחר כך לומר 'רד מהר מזה כי שחת עמד' וגו'. וכל עין בוחן יראה בזה שהקב"ה רצה לנסות אותם אם יעמדו בניסיון קשה כזה 'כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו'. ונשארו במדבר נשים וטף באין מנהל ומורה דרך ובלי מזון ומחיה, וכי כל הנהגתם עד כה על ידי ניסים ונפלאות שנעשה על ידו, ומאחר שנעלם מהם וחשבו שכבר איננו בעולם ונשארו כספינה בלב ים, עלול לכל מפגיע וסכנה, כי יתכן כמו שכתב הרמב"ן שלא נודע לכל שלסוף ארבעים יום יבוא, ומצאו את עצמם במצב קשה למאוד לא לחזור למצרים ולא ללכת הלאה. ולכן רצו להשליך התכשיטין מאזני נשיהם בניהם ובנותיהם ולהשתחוות לעגל הזהב ולבקש להם תחבולה איך להיחלץ מהמיצר. וכן בכל דור ודור נמצאים אנחנו בניסיון קשה כזו שרחוק מאתנו מנחם ולא ידענו מתי קץ הפלאות ונמצאים במקום סכנה, ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ומקבלים [יתכן וצ"ל: ומקפחים?] מאתנו כל מקור הפרנסה ונחשים ועקרבים מזה וחיות רעות מעבר מזה, ועל ידי זה נמצאים גם בכל דור ודור ערב רב כאלה אשר נלאו נשוא לעמוד בניסיון ומשליכים מעליהם כל התכשיטין והמידות המצוינות אשר נצטווינו בהם בנות ישראל וילדי ישראל בכל מקומות פזוריהם משנות דור ודור, ועתה רוצים להשתחוות רק לעגל הזהב, לתת את בניהם להיות רופאים ומהנדסים ואת בנותיהם לאנשים כאלה הרחוקים מדת ישראל ולומר אלינו 'אלה אלקיך ישראל', כי רק ההשכלה והלימודים יוציאו אותנו משעבוד לגאולה. ונתקיים בנו ממש התוכחה 'ישא עליך גוי מרחוק', כי על פי הרוב גוים כאלה מרחוק יביאו אותם, 'גוי עז פנים' 'אשר לא תשמע לשונו', כי האב מדבר יהודית והחתן והבנות מדברים אשדודית ולשון ליטה וצרפתיות. 'ואכל פרי בטנך', כי גיים כאלה כאשר אך יכניסם לבית ישראל, אזי יהפכו את כל בני הבית להיות כמותם, כופרים ואפיקורסים. 'והצר לך בכל שעריך עד רדת חומותיך הגבוהות' וכו', כי על פי רוב מרדיפות וחמדת להשיג גוי כזה ולהשתחוות לעגל הזהב, לתת את בתו לאיש כזה שזהב תועפות לו [*ב*] וכי בטוח הוא שיכול לפרנסה גם בלי עזרת ה' יתברך , על ידי זה יבואו לידי פשיטת הרגל להנושים, וגם החומות הגבוהה הבנויה לתלפיות תיפול ביד זרים אשר תימכר לשלם החובות אשר יצר לך בכל בתי המלווה שתאבד סכום האמנה שהיה לך, אף כי באמת הוא אך תוהו ובהו, כי גם העגל הזהב אינו בטוח כלל בפרנסתו בלתי עזרת ה' יתברך. האין זה ממש השתחוות לעגל הזהב, אשר נעשה מנזמי הזהב נשינו בנינו ובנותינו.
אך על כל אב ואם להבין ולהשכיל כי זה עיקר חיותם בזה ובבא במה שיתנהלו וידריכו את בניהם בדרך התורה ויראת שמים ויחזיקו אותם [*ג*] בבית המדרשות ובבתי הישיבות ליסודי התורה, כמאמר הכתוב 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי' (ירמיה לג). ולאי כל אדם זוכה להיות לו היכולת ליישב על התורה יומם ולילה. ועל כן יש היכולת ביד אלו לקיים זה במה שמדריכים ומגדלים בניהם לתורה ומצות, כמצינו בזוהר בראשית (ק"ד ב') במדרש הנעלם דאמר רבי יצחק כל המגדל בנו לתלמוד תורה ומוליכו לבית רבו בבקר ובערב מעלה עליו הכתוב כאלו קיים את התורה פעמים בכל יום. ועיין שם. ואין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן (שבת קי"ט). ועל פי משל הם כמו הלאקאטאטיף במסילת הברזל כשהוא הולך מושך עמו את הוואגאנין המלאים ועמוסים במשאות כבדים הדבוקים אצלוכן כעת בעוונותינו הרבים אשר עול הפרנסה לא יניח לבעל הבית לקיים 'והגית' כנ"ל, ואין אנחנו רק כמו וואגאנים פשוטים, שאין לנו שום חיות (בעווענונג) בהעניין 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שמים וארץ לא שמתי'. והם התינוקת של בית רבן הם האלאקאמאטופין שעל ידיהם גם לנו יש תקוה לילך ולהיות קיום בעולם. ועל כל אב ואם מוטל החוב הקדוש שבכל לב ונפש חפיצה ישתדלו לראות לדאוג באמת ובלב תמים בעד חינוך בנינו ובעד הצעירים בעודם בטל ילדותם לגדלם ולחנכם לתורה ולתעודה ולזרוע בלבותם זרע אמת ונטעי נאמנים שאפשר לזה רמזה התורה הקדושה במקרא קודש 'ראשית עריסותיכם תרימו לד", שזה רמז על תינוק המוטל בעריסה ו'עריסותיכם' לשון 'עריסה' (וייגעל) שצריך להרימו קדש לה' בראשית טל ילדותו, וכמאמר הכתוב 'בוקר ויודע ד' את אשר לו', ירצה עוד בבוקר לימי חייו צריך להתוודע ולהגלות אם יהיה קדש לה'. ו'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז', עוד כשהם עוללים צריך לייסד האמונה בליבם הרך, ואז תכה יראת שדי שורש בליבם. ויש לפרש ולבאר בזה מאמר הנביא 'הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה' (ישעיה כג,כה), ש'הבאים' ירמוז על הדור הבא, צעירינו, נשתדל להדריך בדרך הישר והמוסר, כי כך יציץ ופרח בישראל, אם עולליהם וכל בניהם לימודי ה'.
היוצא לנו מזה במילא חדא, שזה הוא כל עיקר הצלחת האדם כאשר יניח אחריו בנים עוסקים בתורה ומצות, וכמו שאמר הכתוב 'כי עתה לא יבוש יעקב וכו' בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו וכו' ואת קדוש ישראל יעריצו', וכשיניח בנים כהללו אז נוכל לומר [*ד*] שאף אחר מיתתו עדיין חי אתנו עומד היום וכמחז"ל (גיטין צ"ה) צדיקים במיתתן קרויים חיים (ואין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הם זיכרונם) ובכן ראיתי רשעים קבוצים, אל תקרי 'קבוצים' אלא 'קבורים'. ואם חלילה יניח בנים לא אמון בם, אזי נוכל לומר על אביהם של אותן הבנים שהוא קבר באדמה ולא שם לו על פני האדמה כמובן, מאחר שהבנים אינם הולכים בדרכיהם. וכמו שפירשו 'הצדיק אבד ואין איש שם על לב', רצה לומר מתי יוכל חס ושלום לומר על הצדיק הלשון 'אבד', הלא צדיקים במיתתם נקראים 'חיים', הוא רק כש'אין איש שם על לב'. אם אין מי שהולכים בדרכו והיה לוקח מוסר ממנו לעשות כמתכונתו, ממילא הלא אז נשתכח כמת מלב, ובצדק יוכל לומר עליו הלשון 'אבד' חס ושלום. והדברים עתיקים.
והנה אצל יעקב אבינו עליו השלום מצינו שדאג תמיד עבור בניו ויוצאי חלציו שיהיו שלימים ותמימים עם דרך ד' ועם תורתו, כמו שמבואר בחז"ל כאשר ביקש לגלות את הקץ ונסתלק ממנו שכינה אמר שמא חס ושלום פסול יש בכם, עד שפתחו כולם ואמרו 'שמע ישראל, כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבינו אלא אחד'. ובספר חמש ידות פירש שזהו כוונת יעקב אבינו עליו השלום במה שאמר ליוסף בנו 'ועשית עמדו חסד ואמת אל נא תקברני במצרים ונשאתני ממצרים' וכו', אשר המפורשים הקשה מה זה הרעש אשר נתפעל יעקב אבינו עליו השלום מהבטחת יוסף שהבטיחו לשאת אותו ממצרים, האם היה ירא שלא יקיים צוואתו בענין קטן כזה? גם כמה שיש לדקדק על יתר לשון בכתוב, שמאחר שישאוהו ממצרים לארץ כנען, ממילא לא יקבר במצרים. וכתב שכוונת יעקב אבינו עליו השלום היה בזה, כמו שראינו שעיקר פחדו של יעקב אבינו עליו השלום בענין שלזרעו יהיה היראת שמים וקיום התורה לעד ולנצח היה על יוסף כאשר נפרד ממנו והיה במצרים מקום טומאה. ומה מאוד פג לבו כי לא האמין לבניו, כאשר באו והודיעו כי עוד יוסף חי, כלומר צדיק תמים הנקרא 'חי', כי רשעים קרוים 'מתים', וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, כי זהו תרתי דסתרי, עד אשר ראה את העגלות אשר שלח יוסף, אז 'ותחי רוח יעקב אביהם', ובודאי לא מן העגלות נתפעל יעקב, אך כמו שדרשו חז"ל ששלח 'כשפרשתי ממך למדנו פרשת עגלה ערופה', כי מזה הבין יעקב כי הוא עוד 'רד עם אל ועם קדושים נאמן', כי לא זכר לו המאכל שאכל אז או הבגד שלבש או משארי ענינים גשמיים שהיה בביתם, ולתת לו מהם סימן, כי אם מצאו דבר הלכה [*ה*] שבתוך כך הזכירו באיזה פרשה עסק עמו, ומזה סימן שדבר ד' זו הלכה יקר לו מכל. ואחר כך כאשר 'יקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף' ואמר 'אם נא מצאתי חן בעניך שים נא ידך תחת ירכי [ועשית עמדי חסד ואמת ] אל נא תקברנו במצרים'. הביאור ש'במצרים', הוא כמו על ידי מצרים, כמו 'אשר במאמרו ברא שחקים' עלי מאמרו, כלומר על ידי מצרים, כאשר הכנסת את עצמך ראשך ורובך בענייני שררה והנהגת המדינה, וצריך לך להדריך הבנים בלימודי הזמן כראוי במקום הזה לאיש כמותך, ואולי אחרי מותי ישחיתו את דרכם. ראה בני השמר והזהר לבל תקברני על ידי זה, כי אם חס ושלום תעזוב דרך ה', דרך הקודש, ולחצב לך ולבנך בארות נשברים, אז תקברנו לנצח, ודי לחכימא ברמיזא. וחבל על דאבדין והצדיק אבד כנ"ל. וכאשר הבטיח לו יוסף בשבועת אמונים בנקיטת חפץ כן אעשה כדבריך, אז 'וישתחו ישראל על ראש המטה' לברך את ד' על זה. וזהו הענין הגדול לבקשת יעקב ולהבטחות יוסף שהבטיחו לשאת אותו ממצרים, שהבטחה הייתה מבנו שילך בדרך ה' הוא ובניו אחריו, אשר על דבר זה אך נצטער אותו צדיק – וזה היה גם הענין והלשון של 'שים נא ידך תחת ירכי', כי לכאורה מה ענין הירך כאן, דבשלמה אצל אברהם שהשביע את אליעזר בברית מילה, שם הטעם יען שהוא מצות ראשונה ונתון נפשו עליה ונצטער, משום הכי היתה חביבה לו מאד. מה שאין כן אצל יעקב שנימול לשמונה, ומה גם לדברי חז"ל שנולד מהול (מדרש רבה בראשית שכל מי שנאמר בו 'תמים' נולד מהול) לא שייך כלל שבועה תחת ירכי.
אך הכוונה בזה כי כל אדם מחויב להשגיח על שני הענינים, כדרך שאמר עקביא בן מהללאל הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, 'דע מאין באת', לזכור תמיד מי היו אבותך וחוס נא על כבודם, שהם היו קדושים וטהורים, והשתדל תמיד שלא לביישם, כי באם נהיית מפחותי ערך כי אז החרשתי כשתהיה איך שתהיה, אך באשר כי אבותך היו ממרומים המעלה אז החוב גם עליך להתדמות אליהם, לבל יגרע ערכך מערכם. [*ו*] וזאת שנית 'לאן אתה הולך', כי מעשיך יפעלו הרבה גם על צאצאי מעיך, כי מחויב אתה להשתדל שגם הם יהיה טובים. ואם תקלקל מעשך, אז תגרום שגם בניך ילכו אחריך בדרך עקלתון, ונחשב לך כאלו גם אתה תלך עמהם, וזה 'ולאן אתה הולך'. וזכור נא כי על שני העניינים 'אתה עתיד ליתן דין וחשבון'. וזה על ראשון ראשון, כלומר 'דין' אתה עתיד ליתן על אשר תבוא מגזע ישישים תלמידי חכמים יראי אלקים, ומדוע לא תלך בדרכיהם ונגרע ערכך מהם. וגם 'חשבון' אתה עתיד ליתן בנפשך, כי לו היית יחידי ואחריך לא ישאר שם ושארית, כי אז אתה עתיד ליתן דין אך עבור מעשיך, אך חשוב 'לאן אתה הולך', כי כל הנהגתך ואורחות עקלקלותיך יגיע גם לבניך אחריך דור אחד דור, ומעתה החשבון גדול מאוד, כי מי יודע עד כמה דורות ילך ויגיע דרכיך הרעים ומעשיך הלא טובים. ואם בשני רעיונות אלו יסתכל האדם תמיד להשגיח על כבוד אבותיו ועל הבאים אחריו, כי אם הוא יגרע מאבותיו אז גם בניו יגרעו ממנו, וכי על שניהם עתיד ליתן דין וחשבון, כי אז לא יבוא לידי עבירה. וזהו שביקש יעקב אבינו עליו השלום מיוסף הצדיק 'שים נא ידך תחת ירכי', כלומר זכור נא שאתה הנך מיוצאי ירכי. הסתכל תמיד מאין באת, כי בן מי אתה. וכן 'ועשית עמדי חסד ואמת', שגם את בניך תדריך באופן הרצוי בדרך הטובה והישרה, ובזה תעשה גם עמדי חסד ואמת, כדרשות חז"ל שחסד שעושין עם המתים הוא 'גמילות חסד של אמת', כי על ידי שתלך בדרך טובים, גם הדרך את בניך כן, כי אז תעשה עמדי חסד ואמת ולא תקברני במצרים, כנ"ל באריכות.
ובחידושי תורתי בסעודה שלישית בשבת קודש בפרשת חיי שרה, שאמרתי בעזרת ה' לפני המסובים בשולחני בבית המדרש שלי בפה, אמרתי על הפסיק 'וכל טוב אדוניו בידו', שאמרו חז"ל ששטר מתנה נתן לו, דהענין אינו מובן שטר מתנה זו מאי עבידתו, אם להראות בזה שלאחר מאה שנים הוא לבדו היורש אותו, הלא דבר זה ממילא מובן, מאחר שאין לו בנים זולתו ובוודאי הוא יורשו, כי ישמעאל נודע לכל כי הוא בן שפחה, וכבר גרשו מעל פניו. ואם נאמר שבחייו נתן לו כל נכסיו, גם זה איננו מן הנימוס על אברהם אבינו עליו השלום שיעשה דבר כזה שחז"ל חושבו להעושה כזאת מן השלשה שצועקים ואינם נענים (בבא מציעא דף ע"ה). וגם כל הענין מתנה, לא נוכל להבין. והטעם שאמרו חז"ל מדרש רבה כדי שיקפצו עליו לשלח לו בתם וכו', הלא אברהם אבינו נודע בעולם לאיש רם המעלה, נשיא אלקים, עשיר ובעל גמילת חסדים, ויצחק בן יקר כמוהו ותלמיד מישיבת שם ועבר הנודעת אז בעולם לראש שבת תחכמינו, ושלח אותו לארם נגהרים לקחת משם אשה מבית משפחתו, אשר לא נודע שמם בעולם, וגם לא בין העשירים יתחשבו, ומה זה חסר אברהם אבינו עליו השלום שלא ירצה להתחתן עמו עד אשר יפרוז נדוניא כזה לבנו וליתן לו את כל אשר לו. ומי לא ירצה להתחתן עם בן מלך כזה אשר קטנו עבה ממתנם גם בלא מוהר ומתן.
ואמרתי בעזרת ה' יתברך להבין זאת בהקדים מה שאמרתי מאז [*ז*] לפרש דברי המדרש בפרשת צו (וברש"י בפרשת השבוע) שאיתא וזה לשונו: שכל זמן ששרה קיימת היה נר דולק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסתה וענן קשר אל האהל, אשר כל הבא אל תוכו יתמה. ולפי עניות דעתי אפשר שכוונת המדרש להמליץ על שרה אמנו עליה השלום כך, דהנה מביאים בשם הגאון הקדוש הרבי ר' שמעלקי מניקעלשבורג זצ"ל לפרש בדרך מוסר ובאופן נחמד דברי חז"ל שבת (דף ל"ד) במשנה בפרק ב' שם, שלשה דברים צריך אדם לומר ערב שבת עם חשיכה, עשיתם ערבתם הדליקו את הנר וכו', אמר רב יוסף, הלכתא רבתא לשבתא. ופירש הזהר הקדוש זצ"ל דהנה 'אדם' הוא הנשמה כידוע, ביתו הוא החומר הגוף, 'בני ביתו' הם אברים וחושיו. 'ערב שבת' הוא עולם הזה. 'עם חשיכה' הוא הרגע שלפני המיתה. והיינו שצריכה הנשמה לומר בניחותא לחומר כדי שיקבלו ממנו אבריו וחושיו, הוי יודעים שבכל יום ויום הוא ערב שבת ואפשר שהיום הוא יום לפני מיתתי, ועוד יותר גרוע מערב שבת, כי ערב שבת ועוד יום ודאי חול, אבל אצלי יוכל להיות שעכשיו 'עם חשיכה', עד שאין חשיכה גדולה מזאת, שאפשר שהוא רגע אחד לפני מיתתי ומחר יבוא דבר מלכו של עולם ליתן דין וחשבון, לכן מבקשת הנשמה מבני ביתה 'עשרתם', היינו לא פגמתם בעשרת הדיברות, וקיימתם אותם, שכל התורה כלולה בהם. עשיתם העשר ספרות, ולא פגמתם בהם. 'עשרתם' העשר ספירות ולא פגמתם בהם. 'עשרתם' מה שחטאתם בעון קרי ונפרדו היודין משם הוי"ה ברוך הוא, כמו דכתב התבואות שור על פי נודע ספ"ת 'עשרתם' הייתם נזהרים לברך בכל יום מאה ברכות, היינו עשרת פעמים עשר ברכות. 'עשרתם', לא פגמתם בעשרה מאמרות שבהם נבראו שמים וארץ, שהורה בזה שמשלם לרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. 'ערבתם', היינו אף אם אתם קיימתם את כולם, מכל מקום אתם ערבתם בשביל שארי ישראל, כי כל ישראל ערבים זה לזה. 'הדליקו את הנר', היינו נך שבת העליון. וזהו רבי חנינא אומר 'חייב האדם', הוא הנשמה, 'למשמש בבגדיו', היינו בגד הנשמה כנ"ל. 'ערב שבת', היינו עולם הזה הנקרא 'ערב שבת', כלומר קודם שימות. 'עם חשיכה', שמא היום ערב שבת עם חשיכה כנ"ל, ויש לחוש שמא יוצא בעולם הזה בחטא. ולזה אמר רב יוסף במתק לשונו 'הלכתא רבתא', דזהו הלכתא רבתא לשבת העליון. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.
ובזה פרשתי המדרש הנ"ל שיש לומר שהמדרש שבחה לשרה אמנו עליה השלום שכל זמן ששרה קיימת היה נר דולק מערב שבת לערב שבת, היינו כנ"ל שעולם הבא דומה לשבת, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. ושרה אמנו עליה השלום לא הסיחה דעתה אף רגע מלהכין את עצמה לעולם הבא, ואצלה היה הנר דולק מערב שבת לערב שבת, היינו כל ימי השבוע היא חשבה הדברים 'הדליקו את הנר', נר העליון, ודו"ק. כן מה ששבחה שהייתה ברכה מצויה בעיסתה, יש לומר על דרך 'עשרתם', שקיימה עשרתם וכנ"ל בשם הרר"ש זצ"ל, כי בטח קיימה הברכות חלה ושארי ברכות (כמו הסוברים שקיימו האבות כל התורה). כן מה ששבחה ב'ענן קשר אל האהל' יש לומר על דרך 'ערבתם', והוא בהקדים מה שכתב בהקדמת הספר 'מנחת אלימלך' מידידי עוז ומחותני הרב הגאון האב"ד מראחיב שליט"א, שכעת בעיר הקודש ירושלים תבב"א, בשם הגאון הקדוש בעל 'לקוטי מהרי"ל' זצ"ל לפרש המשנה 'דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון', רצה לומר שחוץ מזה שכל אדם צריך ליתן דין וחשבון עבורו, נוסף לזה יש בני אדם שצריכים ליתן דין וחשבון גם עבור אחרים שלמדו ממנו להקל באיזה דבר מנהג ישראל אן מצוה. יעיין שם. ולזה יש לומר שבצדק המליצה עליו המדרש שהיתה נזהרה מזה שחס ושלום שלא יהיה מה ללמוד ממנה לרע, וכל חפצה היתה רק לחנך בנה את יצחק, שמה כל מעינה והיתה יושבת 'באהלה' ככל כבודה בת' מלך פנימה, ולא היתה הולכות ברחוב, ולא הולכת מקושטת באיזה מאדע חדשה, ש'החדש אסור מן התורה'. וזה שהמליצה 'וענן קשר אל האהל', שהיתה כל כך נזהרה שלא יוכלו ללמוד ממנה חס ושלום לרע, כי היתה מכוסה 'האהלה', כמו בענן, וכדבר 'ערבתם' הנ"ל. ושפיר היא המליצה של המדרש בשלשה דברים הנ"ל, שהם מכוונים, כמו השלשה דברים 'עשרתם', 'ערבתם' 'הדליקי את הנר', כפי שפירש הרר"ש הנ"ל זכותו יגן עלינו אמן. ודו"ק כי 'קצרתי באומר'.
והנה רואים אנחנו בהמתנות שנתן אליעזר עבד אברהם לרבקה נזם זהב בקע משקלו שהם מכוונים לעניני היהדות ודרך התורה, כדרשות חז"ל עיין שם. ובקע לגולגולת ושני צמידים על ידי' עשרה זהוב משקלם, כנגד עשרת הדברות. ושני צמידים כנגד שתי לוחות. הורה בזה לרמז לה שכל עיקר עשרו ותכשיטים שלו, כאשר יקיים על ידיהם תורה ומצות הכלולים בעשרת הדיברות ומצות צדקה, שהיא כופר נפש, שנאמר בה 'בקע לגולגלות', ואז בכל אשר תפנה תצליח. ובטח היה הכל כפי כוונתו של אברהם אבינו עליו השלום. לזאת יש לומר שאחר שלאמנו שרה עליה השלום היו השלושה דברים הנ"ל, 'עשרתם' 'ערבתם' 'הדליקו את הנר' תמיד בזיכרונה, כפי פירוש הרר"ש הנ"ל, ובזה מדריכה את הבית, בחיים חיותה. וכעת במות עליו שרה, בטח היתה כל תקוותו של אברהם אבינו עליו השלום להעמיד הבית על תלו תלוי, אך באשת יצחק בנו שתהיה גם כן כשרה אמנו עליה השלום. לזאת נתן לו שטר מתנה בידו, היינו שטר (בל"א 'שטאטען') שכזה הזוג תקח עבור בני יצחק אשר 'מתנה' שתקיימו מעשרות תרומות נר הענן כנ"ל, שתהיה גם אצלה 'עשרתם' 'הערבתם' 'הדליקו את הנר'.
היוצא לנו מזה שעיקר להאבות עליהם השלום העבודה עבודת הקודש היה בענין הגידול בנים לתורה ויראת שמים, ואשר על ידי זה הצליחו בעבודתם ויצאו מהם שבטים גדולים כהללו. וכעת כשבאנו לזה יבין לנו הפסוק ב'ואלה שמות' הנ"ל, שזהו שמרמז לנו הפסוק 'ואלה שמות בני ישראל', רצה לומר מי גרם זאת שיהיו ה"ה השבטים שיהיה להם שמות בארץ 'בני ישראל', רצה לומר במדרגה הגדולה (כמו שכתוב בספרים ש'ישראל' הוא במדרגה הגדולה, ואינש הוא במדרגה קטנה), אף על פי 'הבאים מצרימה', במדינה טמאה כידוע, הכל היה הגורם 'את יעקב', הוא אביהם יעקב אשר כל גופו נפשו ומאודו היה אך להדריכם בדרך התורה ויראת שמים כנ"ל באריכות. וגם במה ש'איש וביתו באו', רצה לומר שכל אחד ואחד היה מדקדק על בני ביתו שחס ושלום אל יצאו מדרך התורה והיראה. וכמו שכתבו הספרים שמה שאמר משה רבינו עליו השלום לישראל 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו', כוונתו שאם אנחנו רוצים להתקיים בהדרך הישראלי ולעמוד על מעמדנו לבל ישטפנו המים הזדונים ולא תטבעו ולא תתבוללו בין אומות העולם, 'ואלה שמות בני ישראל', הוא 'עצתו אמונה', הוא שכל קיום וחיזוק שלנו תלוי אך ורק ל'בל תצאו איש מפתח ביתו' היהדות והלאומיות לעיין ולדקדק תמיד על בני ביתו ועל בניו ובנותיו הקטנים והגדולים שחס ושלום אל תפלו 'בעתו של נחש'. וב'החדש האסור מן התורה', ולחזקם הדוק היטב שידקדקו על מנהגי ישראל וטהרת המשפחה, ועוד ועוד כראוי על דרך ישראל סבא, כי אז יש תקוה כי תנצלו ותעברו בשלום הקריזיס האיומה, ולא יפלו בגורל עשו ללמוד במעשיהם הרעים. ולנו יהיה על ידי זה החיים והשלום העולמית ולא נמות חס ושלום. כן יזכנו לזה ולבא, כנ"ל באריכות.
אמור מעתה יצא לי לפרש להבין דברי חכמים וחירותם במסורה הנ"ל על צד היותר טוב, והיא דהנה אצל קבלת התורה מצינו שהקב"ה תבע מישראל שיתנו לו ערבים טובים שיקיימו את התורה, כי לא האמן להם. ועל זה השיבו ישראל 'נעשה ונשמע', הם יהיו ערבים טובים לנו, כי דרשו חז"ל (ילקוט רע"ו) שניהם בלשון עבר. אמרו ישראל להקב"ה ריבונו של עולם 'נעשה', כלומר יש לנו אבות הקדושים שכבר נעשה התורה על ידם. וחשב שם המדרש רבה את כל העשרת הדיברות שכבר קיימו האבות. וזה לא דבר חדש שחז"ל דרשו לשון 'נעשה' בסגול תחת השין כמו אם היה נכתב נעשה בקמץ, כי יש אם למקרא, כמו שדרשו על הפסוק 'נעשה אדם' בלשון עבר במדרש רבה בראשית, עד שאתם מדיינים זה עם זה כבר נעשה אדם. וכאשר מצא הקב"ה מגרעות גם באבות, ואמר להם 'ערבא ערבא צריך', אמרו ישראל 'בנינו יהיו ערבים עבורנו' (מדרש רבה שיר השירים פרק א). והכוונה בזה הערבות פשוט, כי אם אמנם אנחנו יכול להיות שלפעמים יקשה עלינו לקיים ככל הכתוב בתורה מחמת עול הפרנסה ורחיים על צווארנו, אך 'ונשמע', הלא יכולים אנחנו לשמוע הקול תורה יומם ולילה מאת בנינו, שנוכל לגדלם ולחנכם בדרך התורה והמצוות, כי הלא פטורים הם מטרדות הזמן. ועל זה נתרצה הקב"ה ואמר 'הם וודאי ערבים טובים', הדא הוא דכתיב 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז' (עיין כעין זה באריכות בספר דרשות הריב"ל כ"מ). נמצא לפי זה שבזכות התולדות לגדלם לתורה, קבלו ישראל התורה.
וזהו בהמסורה ג' פעמים 'ונשמע': 'נעשה ונשמע', היינו בעת קבלת התורה, שאמרו ישראל 'ונשמע', שזה קאי על הבנים, שקבלו עליהם לגדלם לתורה, שאם תזכור זאת שעיקר קבלת התורה היה על ידי שהבטחנו לגדול בנים לתורה כנ"ל, שכך על ידה יש קיום לעולם, כי 'אם לא בריתי… חוקת שמים וארץ לא שמתי'. וישתדל בכל גופו ונפשו ומאודו לגדל בניכם לתורה וליראת שמים אז 'ונשמע קולו בבאו אל הקודש', היינו אף אחר פטירתו בבאו אל הקודש יהיה נשמע קולו, היינו שיחשוב כחי אתני עימד אחר שבניו ילכו בדרכו שלקחו ממנו ולא 'ישכח' ולא יהיה נחשוב כ'אבוד' ו'מת' ו'נקבר' חס ושלום, כנ"ל באריכות. ואז ממילא 'ונשמע פתגם המלך כי רבה הוא', היינו שיהיה נשמע ה'פתגם', הוא דרך התורה ויראת שמים של 'המלך' מלכי המלכים הקב"ה, 'כי רבה היא', אף על פי שהיא רבה (כמו 'כי עם קשה עורף הוא' עין באבן עזרא) בדינים ובמנהגים רבים ועצומים, אחר שכל אב ואם יקבע וישרוש בלב בניהם מנוער ויזהר גדולים והקטנים בכל לב ונפש חפיצה שאף מנהג אבותינו לשנות איסור תורה הוא אצלינו כמו שכתב בחתם סופר יו"ד סי' ק"ז בסוף התשובה ואם יהיה לפעמים בנים כהללו ש'לא תדע לך היפה בנשים', כפירוש רש"י שחדל לו הרועה מלהנהיג אותם, 'צאי לך בעקבי הצאן', הסתכלו בפסיעות דרך שהלכו הצאן והתבונני בדרכי אבותיך הראשונים שקבלו תורתי ושמרו משמרתי ומצות, ולכו בדרכיהם. יעיין שם. ואך אותן הגבולים שגבלו הראשונים ואותו המסלה והדרך שהיגו אבותיך וסלקוהו מאבן ודרכו בה טיפות עולם, המה יביאוך אל הדרך הישר ולהרחיק אותך מחברתם ותלך לבטח עד נכון היום.
כן אוכל אני לומר על אדוני אני מורי ז"ל שכל ימיו דאג שיגדלו הבנים לתורה ויראת שמים. ודכירנא עוד כימי בחורתי כשהייתי עוד בר תשעה שנים שמעתי ממנו שהיה אושר לפני אחד מידידיו בבית המדרש שהוא רואה בחור אחד שיושב ולומד בהתמדה, שמאוד הוא מקנה לאביו שלו, יותר משהיו לו כל הון דעלמא. וכמו שברוך ה' כפי הנראה היו דברים היוצאים מן הלב, כי אף שהניח אחר פטירתו כלנו עדיין ילדים דקים וקטנים, עם כל זה הלא ברוך ה' כלנו מחובשי בית המדרש הננו. יש לי אח הרי הוא הרב הגאון החריף ובקיא עצום ורב החסיד וכו' ר' ישראל יחיאל פרידלינג שליט"א האבד"ק זאקשעוויק שליט"א (חתן הגאבד"ק קלימנטוב שליט"א), ואחותי הרי היא הרבנית הצנועה וכו' מרת פייגא זעלדי שתחיה שהיא אשת האי גברא רבה הרי הוא הרב הגאון המובהק פאר הדור המפורסים בעולם מוה"ר צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט"א הגאב"ד מפלונסק שכעת בועד הרבנים בווארשא, וכן שארי אחי ואחותי גיסי וגסתי ובניהם ובנותיהם ברוך ה' מתנהגים בדרך התורה ועל דרך ישראל סבא. בזכות זה ימצא מנוחה נכונה בצל כנפי' השכינה וימליץ טוב בעדינו שיהיה לנו הרפואות והישועות הצריכים לנו ושיקום לתחיית המתים במהרה אמן כן יהי רצון.

הק' צבי הירש פרידלינג
אב"ד דפה"ק הנ"ל והגליל העורך והמו"ל הבאר.

[*א*] והוטב בזה מה שנמצא כתוב בשם החתם סופו ז"ל לפרש הפסוק 'ושננתם לבניך ודברת בם', היינו שתדבר על לב הבן דבוים היורדים חדרי בטנו ומשכיות לבבו לאמר – 'בשבתך בביתך' בהיותך עוסק בביתך ישראל, נאמן לדת התורה, תהיה 'ובלכתך בדרך', אפילו אם תוכרח לכתת רגליך למרחוק להביא לחמך, שומר דת תהיה 'בשכבך', אף בהיותך שחה לארץ ומושכב לעפר תחת עול המעיקים עלך, וכן 'בקומך' בעת אשר תקום על ויתנו לך שיווי זכיות עם בין אזרחי המדינות, יהודי נאמן לעמך ודתך תהיה. בעת אשר לחמך בחריצות מלאכת ידיך תביא, גם אז 'וקשרתם לאות על ידיך', למען תזכור כי עברי הנך וממעי יהודי מוצאך. ואם ממושכלת טרפך תביא, רופא, מהנדס, חוזה בכוכבים, עורך דין, כי תהיה אשר על ידי שכל המוח תשבע לחם, 'והיו לטוטפות בין עניך', גם שם תזכור כי יהודי הנך ושמירת התורה נצווה עליך. ואם בין סוחרי ארץ תשים מקומך ובחנות הוא משלח ידך גם אז 'וכתבתם על מזוזות ביתך', גם שם תרשום תוי דתך לטען לא ישכחו מלבך לבל תחלל שבתותיך ומועדיך והדלת תהיה סגורה על המזוזות. ואם בין יושבי שער הנך ובמקום המשפט מנת חלקך אז 'ובשערך', גם שם תכתוב את הדברים האלה, כי אסור לך לחלל דתך. ואם האב יטיף דברים כאלו על לב בנו אז לא ישכחו מפיו ויהיו חרותם על לוח לבו לשמרם בכל מוצאו ומבואו. ודברי פי חכם חן.

[*ב*] ונכון הוא לומר על אבות כהללו המליצה ששמעתי 'דזבון אבא בתרי זוזי', היינו שמוכרים חס ושלום את כל אמונת אבינו שבשמים בעד הגבורת הזוזים, רחמנא ליצלן – וכעין זה ראיתי גם כן בהערה מהספר 'דגל יהודה' שכתב כי לפעמים יקנה הבן במה שתומך ידי אביו, את לב האב. 'חד גדיא' (אלו בנים, כדברי חז"ל 'אם אין גדיים אין תיישים') אם יש לאב 'חד גדיא' בן, 'וחד גדיא' בת, ושניהם עובדים ומשתכרים, אז 'דזבין אבא' יקנה את לב האב 'בתרי זוזא', בעד שני השקלים שנותנים ולפעמים נכונים הבנים למכור את האב 'דזבין אבא בתרי זוזי'. ודו"ק.

[*ג*] והנה נמצאים אבות כהללו אשר בכל לב ונפש חפיצה רוצים להחזיק בניהם בחדרים, אך העניות והדחק הפרנסה, מעבירם על דעתם ועל דעת קונם שלא יכולים להיות מאמינים בהדברים שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מתשר"י, ראשי תיבות: תלמוד תורה, שבתות, ראש חודש, יום טוב והוצאות ראש חודש, כל מה שמביאים התינוקות להרב שלהם בראש חודש,  כמבואר בעטרת זקינים בשם הרב"ג מקראקא, וכן כתב המגן אברהם בסימן תי"ט כשם הב"ח. עיין שם. ושייך בשכר לימוד 'כל המוסיף מוסיפין לו'. ולהם יש לומר שאדרבה, יוכל להיות ה' יתברך ינסה אותם אם בעת צר להם, אם מאמינים גם כן בהשגחתו יתברך שמו, וכמו המשל המובא בשם הבעש"ט על הפסוק 'כי מנסה ה' אלקיכם לדעת הישכם אוהבים' וכו', משל למלך אדיר שביקש לנסות את עבדיו אם אוהבים אותו באמת ובתמים, ציווה עליהם לבוא להתעלס אתו ליום הכסא. ובאשר שהיה המלך חכם גדול בחכמת אחוזת עינים, הקיף את פלטונו בחומת ברזל ואחריו אריות ונמרים ונחשים צפעונים, ועוד חומת אש ומים. והנה הטיפשים ראו את כל אלה ונסוגו אחור וחזרו לביתם בפחי נפש. אך החכמים שבהם הבינו כי לא יוכל להיות שמלך כמותו האוהב את עמו ורצונו להשתעשע עמהם, איך יקיף את פלטונו במסכים ומבדילים כאלה. אין זאת כי אם אחיזת עיניים לנסות אותנו. והתחילו ללכת הלאה, והנה באמת אין שם לא קיר, לא דובים ולא יער, לא מים ולא אש. ואם כי בתחילה היה נראה להם שהוא רחוק מאוד, אך רק קבלו עליהם ללכת הלאה, נוכח לדעת כי קרוב הדבר מאוד, פן ה' יתברך מנסה אותנו, כאילו היה קיר ברזל מפסקת בינינו לבין אבינו שבשמים, ומקיף אותנו אריות ונמרים וחיות רעות, אשר רוצים לבלענו חינם, ובאנו באש ובמים ונראה לנו שרחוק ממנו מנחם משיב נפש וכי ה' יתברך חלילה הסתיר פנים ממנו. אך באמת הוא לנסות אותנו, ואשרי המחכה ויגיע לימים אלה. ומי שיש לו עיניים לראות יבין שהוא אך אחוזת עניים. ואם כי אכן אתה אל מסתתר, אך באמת דומה דודי לצבי, מה צבי ישן בעין אחת ומשגיח בשנייה וכי 'קרוב ה' לכל קוראיו'. ועל דבר זה מנסה הוא תמיד את האדם, הן במידת עשירות ועסקים מרווחים אם שומר שבת וכו', ולפעמים מנסה ביסורי עניות ולראות אם מחזיק בכל כוחו בניו לתורה כנ"ל. ודו"ק.

[*ד*] ודכירנא שעוד בימי בחירתי ראיתי בזה מליצה נאה מרב אחד הדורש נאה להבין את הב' מאמרים של רבי תנחום הבאים ביחד בש"ס שבת (כ"ב) אמר רבי תנחום נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה, ואמר רבי תנחום מה דכתיב 'והבור ריק אין בו מים' וכו' מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, (אשר המפורשים האריכו למעניתם לפרש סמיכת מאמרים הללו ולגלות המסך הנסוכה על שני המאמרים). והוא בהקדים לבאר הכתיב (בשיר השירים) 'ועל פתחינו כל מגדים', שדרשו חז"ל במדרש 'זה נר חנוכה'. כל 'על פתחינו' ירצה מיד על פתח ומפתן העולם צריך להתחיל לחנכו להנער, ב'כל מגדים' ומיני מתיקה דברי תורה שמתוקים מדבש ונופת צופים. ותינוק שמתחיל לדבר חייב אביו ללמדו תורה. אמרו ז"ל 'זה נר חנוכה', צריך להדליק נר החינוך (דאם ליכט דער וועהע דאס ליכט דער ערציהונג) למען יאירו את חשבת ימיו. 'ואת עמלינו' אלו הבנים, נתאמץ בכל עוז להדריך אותם בדרכי התורה ויראה, כי זה כל תקוותינו אשר הדור הצעיר אשר יגדל אחרינו יציץ ופרח על שדה האמונה. וזה כוונת המאמרים הנ"ל אמר רבי תנחום נר חנוכה, זה 'נר מצוה ותורה אור', נר המאיר לתוך הבתים, שלא הדליקה להאיר להצעירים בטל ילדותם, שהניחו למעלה מעשרים אמה, ורמז שמניח ואיחר הדליקו עד שיהיה בו בן עשרים ומעלה, באמרו כי תחילה יגמור לימודי חול הנדרשים לחנוך, ואחר כך אשר יחזור מהאונווערויצעט ולמוד 'היהדות' באומר בי בנו בוודאי לא יסור מדרך המלך, מלכו של עולם. על זה אמר רבי תנחום השני מאן דכתיב 'והבור ריק אין בו מים' וכו', מים אין בו, אם אין בו תורה שנקרא 'מים', לא למד בילדותו, נחשים ועקרבים יש בו. דמה לימודי רעל וארסי הכפורה אשר שאב בקרבו בהאונווערזוטע (חכמת הבריטאניעש בו) וכבר עברו אותו מעבר לעבר ושווא יתנחם אביו ויתפאר כי בנו לא יעזוב ארחות אשר ודרך המוסר כי הניסיון היומי מכחיש זה, ויעיד אשר כל באיה לא ישובון.

[*ה*] ומה שדווקא דבר הלכה של עגלה ערופה שלח לו לסימן ראיתי בספר ילקוט הדרוש שהביא דרך צחות נחמד ונעים והוא 'בקצירת אומר' שלא יהיה קשה לאביו יעקב אבינו עליו השלום במה ששלח לו שיבוא הוא אצלו עם בני ביתו, הלא טוב ונכון יותר שיוסף ייסע אליו כדרך העולם ש'הראש' הוא העיקר ושארי אברי הגוף נגרים אחר הראש. ויעקב הלא הוא הראש לכל שבטי ישראל – ולזה מרמז לו הפרשה עגלה ערופה שבו מצינו כעין זו, שיש סברא שהראש יהיה נגרר אחר הגוף. והוא במתניתא פרק ט' דסנהדרין נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכין הראש אצל הגוף, דברי רבי אליעזר וכו' – ולכן כדי ליתן איזה טעם על מה הוא רוצה שיעקב יבוא אצלו, שלח לו הסימן שלמד אז פרשת עגלה ערופה להזכירו שבעת צרה רואים פעם שמוליכין הראש אל הגוף, וכן יעשה עתה שיעקב הוא הראש יבוא למצרים אל בנו יוסף. ודברי פי חכם חן.

 [*ו*] וכמו שכתבו הספרים הקדושים על הפסוק 'וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי' וגו', כי מה מקום לפסוק זה בתוכחה, אך זה גם כן בבלל העונש במה שיזכיר להם בני מי הימה, כי לולא היו מבני פחותים לא היה כל כך העונשם גדול. ועתה כשאתם בני אברהם יצחק ויעקב, דור אחר דור, אבות ושרים ותמימין, איך נהפכתן לסורי גפן נכריה. והדברים עתיקים.

[*ז*] הוא בהספידי שנשאתי על אמי זקנתי הצדקת והצנועה המפורסמת וכו' מרת שיינדיל הינדא ע"ה (אם אמי הצדקת המיוחסת שתחיה לאויט"א) שנפטרה ביום כ"ח לחודש טבת שנת תרע"ט לפ"ק בזאמושטץ אשר כבר נדפס רובה ככולה ב'הבאר' כרך ב' חלק א' בסוף בשם מאמר 'זכרון עולם' ושם הארכתי קצת בענינים הללו גם כן. יעיין שם.

(הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד, הבאר, כרך ג, שנה ד, סי' צז)


מאמרו של הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד המובא כאן למעלה, מבוסס על דרשה שנשא לפני בני קהילתו בסעודת מלווה מלכא בבית מדרשו בבוסקוביץ בשנת תרפ"ז (1927). המאמר עוסק בעניין החשוב של המשכת הנאמנות לחיי תורה ומצוות מדור לדור, מאב לבן, בתקופה בה רבו הבנים שנטשו את דרך אבותם.
מחמת חשיבות העניין פורסם המאמר בכתב העת שלו 'הבאר', וגירסה של מאמר זה בשפת יידיש פורסם בכתב העת של אחיינו 'אונזער גייטס' בעריכת אחיינו הרב ישראל דוב פירשטמאן הי"ד. בנוסף יצא המאמר לאור בשנת תרפ"ח (1928) בתוך ספרו של הרב פרידלינג 'תיקון עולם'. ספר זה ייוחד לעניין 'גודל החיוב לגדל בנים לתורה ויראת שמים שנפרץ בעוונותינו הרבים בדורינו אלה במדה מרובה'. הספר זכה להסכמות מאת גיסו הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד מוועד הרבנים לעדת ורשה, הרב חנוך צבי הכהן לוין אב"ד בנדין, הרב יוסף חיים זוננפלד רב ואב"ד מקהלות אשכנזים בעיר הקודש ירושלים, הרב ראובן בנגיס אב"ד קלוואריא, הרב אברהם יצחק הכהן קוק הרב הראשי לארץ ישראל ואב"ד בירושלים, הרב יהושע ליב צירלסון והרב אלימלך הכהן רובינשטיין מראחוב-ירושלים.

רקע היסטורי:
בעשרות השנים שקדמו לחורבן הקיום היהודי בשואה, הסחף מן הדת והמסורת הקיף כבר את כל רובדי החברה בפולין, 'ותורה הקדושה כספר חתום. רוח

גדולה באה בסופה וסערה ותגע בפינות הבית. בית ה' ואהלי יעקב. התורה והעבודה. יסודותיהם החלו להתמוטט ועמודיהם התפלצון. חולל תפארתה של תורה. צדיק נעזב וסר מרע משתולל. יראי ה' יתחבאו בנקרות הצורים. ישוחו וימעטו מיום אל יום ומעת לעת' (הרב צבי יחזקאל מיכלסון, תירוש ויצהר, עמו' 377). נדמה היה שאין אף משפחה שלפחות אחד מבניה או בנותיה סטה מדרך האבות. משכך, חשו רבים בחברה היהודית המסורתית את 'טראומת הסחף' שהטילה עליהם אימה וחשש מכך שסופה של החברה היהודית המסורתית נגזר. תופעה זו נעשתה לאחת הבעיות הנפוצות, הכואבות, המדאיגות והסבוכות ביותר, שדרשה את התייחסותם של הרבנים בפולין.
מלחמת העולם הראשונה הובילה למשברים ולשינויים במבנה המדיני, הפוליטי, החברתי והכלכלי של המדינות, שערערו את היסודות עליהם עמדו הקהילות היהודיות ושינו את יחסי הכוחות בקהילה היהודית. כתוצאה מכך, התעצם תהליך החילון והתגבר תהליך ההתגוונות של יהודי מזרח אירופה. בשנים שבין מלחמות העולם, משבר הדת הולך ומחריף ומלחמת שומרי הדת הופכת ממלחמת תנופה למלחמת מגן ומאבק למען הישרדותם של מבצרי הדת המועטים שעוד נותרו. גדרי הדת נפרצו, עוזבי הדת התרבו, והמאמצים להפוך מגמות אלו כשלו. הביטויים שרווחו בעבר, שהתאפיינו באופטימיות ובביטחון ביכולת להתגבר על המשבר, מפנים את מקומם לביטויים פסימיים ולהכרה שרק בידי שמים יוכל המצב להגיע לתיקונו ושעוד יבוא היום בו תורת ישראל תנצח את המערכה, על אף כל קשיי ההווה. רבני פולין, ובהם חברי ועד רבני ורשה, הוציאו קול קורא בו פרסומו את כאבם על מצב הרוחני של הדור, ההולך ומדרדר מידי יום, בעקבות המלחמה: "לב מי מאתנו לא יכאב וידאג בראותנו את המצב המעציב והשפל של עמנו תורתנו ודתנו […] ועתה איך ירדו פלאים! באה המלחמה הנוראה והרסה את מצב חיינו הרוחניים, חיי עם ישראל על תורתו ואמונתו. בתי המדרש והישיבות נתרוקנו, התורה מונחת בקרן זוית ואין דורש ואין מבקש, מבחר בנינו ובנותינו עזבונו יצאונו ואינם, עינם תלעג לאב ותבוז ליקהת אם תלעג למוסר רבותיהם ומסורתם ותבוז לתורת אמותיהם צניעותם וטהרתם. ובכל יום נגרע מחלקנו ומנחלתנו וממחננו והלכו ונספחו למנגדינו המבזים כל קודש, פורצי גדר התורה והמוסר ומלעיבים במלאכי אלקים ובוזי דבריהם".
במכתב שכתב הרב צבי יחזקאל מיכלסון בשנת תר"פ (1920) הוא מתאר את משבר הדת הקשה בתקופתו: 'הנה מצב אחינו בני ישראל בכלל מר מאוד רחמנא ליצלן בגליל הזה. ואם אין קמח אין תורה, לימוד התורה כמעט נפסק, ואין התורה גם בקרן זוית, כל הנערים והצעירים כולם […] הולכים את השקאליס שאין בהם שום לימוד הדת בעוונותינו הרבים'.
בנאום של הרב מנחם זמבה, מגדולי הפוסקים והרבנים בוורשה, בכנסייה השלישית של אגודת ישראל, בשנת תרצ"ז (1937), הוא ביטא את אמונתו בנצחיות התורה וקיומה וקבע שאף אם המאבק להשבת הנוער לדרך אבותיו ייכשל, אין להתייאש ויש להמשיך ולייחל לעזרה משמים, כי: "לנו העוז והכח להתגבר על כל חשכת ליל ולחכות לה' ולקוות לו על שאמר בסיני 'כי לא תשכח מפי זרעו'. זאת אומרת כי כל חושך אשר יכסה ארץ הוא אך רק אם הילד (נער ישראל) איננו איתנו, ואז במר לב נצעק ואני אנא אני בא! […] אם לא יהיה לב בנים אל אבות ויחוס נפשותם נמשך לאבותיהם כדת, כבר אבדו החיים את תכליתם ובאופן זה בלב אמיץ נאמר 'וחכיתי לה' וקויתי לו'".

רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד, האדמו"ר מפיאסצנה וראש ישיבת 'דעת משה' בוורשה, תיאר את השפעת הסביבה כאחת הסיבות העיקריות לפריקת העול של הנוער. הוא דרש מהאב להיות אחראי לפעול במסירות נפש ובאכפתיות גלויה. ודרש גם מהאחים, מהקרובים ומהמכרים להשתדל לתיקון המצב. הוא הסביר שהחינוך שהועיל בעבר אינו נותן מענה מספק בהווה, הואיל וכעת הנוער 'קם וחושב את עצמו לאיש בטרם בא מועדו… בעוד בו דעת מהופך ורצון בוסר ומר… גם שאיפותיו דעותיו והשקפותיו ממהרות להתפתח בעודן בוסר מרים וארסיים'. על המחנכים להתערב בשלבים המוקדמים 'להחיש להרכין את עצמם לאישיותו לאחוז אותו ולפעול בו קדושה טרם נתהפך לאויב'. הוא קרא למחנכים ולהורים להתאים את החינוך למאפיינים הייחודיים של כל תלמיד ובן ולהימנע מתהליך חינוכי המפתח אך ורק את הצד השכלי, שכן 'לא את השכל של התלמיד בלבד אנו מחפשים עתה, רק את כל התלמיד, את הנפש, רוח ונשמה של הילד הישראלי אנו מחפשים לקשרן בא-להי ישראל ויהיה יהודי חרד לדבר ד' וכל מאווייו אליו יתברך יהיו'.

מידע זה, ומידע נוסף על פעילותם של רבני פולין לטובת חיזוק קיום התורה והמצוות בקרב בני הנוער, הובאו בעבודת גמר בנושא "הרב צבי יחזקאל מיכלסון ומאבקו בתהליכי החילון בפולין", הנמצאת באתר ספריית הר הצופים למדעי הרוח והחברה, של האוניברסיטה העברית בירושלים.

אשרי הבחורים שהולכים בדרכי אבותיהם ואינם מביישים אותם / הרב מנשה פריימן הי"ד

עתידין בחורי ישראל שיתנו ריח טוב כלבנון, שנאמר 'ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון' (ברכות מ"ג).

תנו רבנן, הרואה אוכלסי ישראל אומר 'ברוך חכם הרזים' למה שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומין זה לזה. בן זומא ראה אוכלסא ישראל מעלה על גב הר הבית אומר ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני. הוא היה אומר כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול חרש וזרע וקציר ועמר ודש וכו' ואח"כ אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין (ברכות נ"ח). וברש"י ז"ל ראה אוכלסא חיל גדול כו' חכם הרזים היודע מה שבלב כל אלו:

אולי 'חיל גדול' נקראים הבחורי חמד הלומדים ועוסקים במלחמת ה'. הם הם חיל ה', על דרך הכתוב 'וה' נתן קולו לפני חילו', וכפי שנאמר 'ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל'. 'ששים גבורים', הם לומדים ששים מסכתות. 'כולם אחוזי חרב', 'חרב פיפיות בידם', מלומדי מלחמה במלחמת ה', זה מקשה וזה מתרץ, זה בונה וזה סותר. וכפי שאמר הכתוב 'על כן יאמר בספר מלחמת ה". ובן זומא כשראה אוכלסא ישראל, קיבוץ בחורי חמד, מעלה על גב הר הבית, שהיו מתקבצים בבית ד' צבאות בהר ה', במקום המקודש, במקום שהצדיקים היו יושבים ומקדשים את ד' אמות הלכה בקודושה וטהרה, ועולים ובאים לראות ולהראות, אומר 'ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני', רצה לומר לה' יתברך ואף כי אין פרצופיהן ודעתם דומה זה לזה, אבל כשעולים על גב הר הבית, שקדושת המקום מסייעם, אז מחשבתם נכרת מתוך מעשיהם שבאים רק לידע איך לשמש ולעבוד את ה'.

ואנחנו היום כשזכינו לראות חיל גדול קיבוץ בחורי חמד ברוך ה', בערך מאה וחמישים, השם ירבם מעלה על גב הר הבית במקום המקודש בישיבת 'בית ישראל' בבית קדוש של רבינו הקדוש זצללה"ה ביומא דהלולא שלו (ועיין רש"י יבמות קכ"ב יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו, ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים ובאים על קברו. עיין שם). צריכים אנחנו לברך 'ברוך שברא כל אלו לשמשני', שבאים רק לדרוש ולידע איך לעבור את ה' בתורה ותפילה, ולפלפל אחד עם חברו בתורתו ובלימודו שלמד בביתו, שזהו קנין הגמור שהתורה נקנית בהם כאומרם ז"ל באבות פרק ו' 'בפלפול התלמידים ובדבוק חברים', זה בונה וזה סותר, זה מקשה וזה מתרץ, זה בסברתו וזה בפלפולו. אשרי עין ראתה כל אלה. וזהו שאמר בן זומא, כמה יגיעות יגע אדם הראשון, חרש וקציר בשדה של תורה, כי היה יחיד בעולם, ולמד ביחידות. היה מקשה ומתרץ, ובנה ופתר הכל לבדו. אבל כל זה במעלות אדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, שהיה שלם בשלימות בסברא ובפלפול ובחידוד ובחריפות. אבל לא כן בדורות אחריו, עיקר הקנין ותכלית האדם רק עם חברים 'טובים השנים מן האחד', ולא שיעסוק בד בבד. וזהו שאמר 'אני משכים' ומצא כל אלו, היינו בסיועו של חברו, כי בן זומא לשיטתו 'איזהו חכם הלומד מכל אדם', כל אחד ואחד היה מסייע לחברו בחידוד ובפלפול.

עומד אני ומשתומם על המראה הגדול הזה ובפרט בזמן הזה, אשר התורה מונחת בקרן זווית, והיהדות היא בשפל המצב, יתעוררו בחורי ה' לאזור כגבור חיל כאיש אחד בלב אחד ליחידו של עולם, לחזק את עצמם בתורה ותפלה ובדרכי החסידות. אבל זכור אזכור מאמר הכתוב 'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים'. יעקב אבינו סיפר לבניו החדשות והפליאה אשר יקרא באחרית הימים, בסוף הימים בעת אשר החשך יכסה ארץ. 'הקבצו ושמעו בני יעקב', או אז יתאספו ויתקבצו ויאגדו ויאחדו בני יעקב, בחורי חמד צעירי צאן מרעיתו, לחזק ולרומם קרן התורה והיראה. וזהו 'ושמעו אל ישראל אביכם', שיתאספו אל ישראל אביכם, לצדיק הדור, על דרך 'אבי רכב ישראל'.

חיזוק לימוד התורה

אחי ורעי מה גדלה שמחתנו בזה והודות לה' כי נתן לכם לב לדעת, אבל בחורי חמד לא תניחו את העיקר, כי אם אין חכמה אין יראה ולא עם הארץ חסיד. תכלית דבר הזה היא לימוד אורייתא, כמבואר שורש מצות 'ובו תדבק' היא להתדבק עם חכמי התורה, כדי שילמוד מהם מצותיו הנכבדות לדעת דרכי ה'. והמלך שלמה אמר 'הולך את חכמים יחכם', וכן אמר הנביא מיכה 'לכו ונעלה אל הר ד' ואל בית אלקי יעקב ויורינו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים'. וכמו שכתבו  התוספות (בבא בתרא כ"א) 'כי מציון תצא תורה', לפי שהיה רואה קדושה גדולה, וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון את לבו יותר ליראת שמים ללמוד תורה. ושמענו בשם רבינו הקדוש בעל 'ישמח ישראל' זצ"ל זכותו יגן עלינו הפירוש שיכוון את לבו מזה ליראת שמים וללמוד תורה בביתו בטהרה (ער זאל זיך אויס לערנין פון דעם מורא צו האבען פיר ה' יתברך אין דער היים).

תורה ביגיעה ובעיון

ומה יערב לנו שמחתנו מהחלטה ללמוד מסכת אחת (מסכת כתובות) בדבוק חברים ובפלפול התלמידים, בעיון וביגיעה, לקיים 'הפוך בה והפוך בה, וסיב ובלה בה', להכניע הגוף במה דאפשר ללמוד בעיון להבין דעת קדושים באיזה סברא פליגי רש"י ותוספות, ו'יגעת ומצאת תאמין', לימוד כזה חשוב ומרוצה אצל ה' יתברך. וזהו 'קמו בניה ויאשרו' כפירוש רש"י, התלמידים, וכפירוש רש"י בקהלת (יא,ז). וטוב לעיניים לראות, אשריהם לתלמידים שעיניהם רואים הלכה מלובנת ומחוורת על בוריה, וגם 'בעלה ויהללה', כפירוש רש"י זה הקב"ה. 'קוב"ה חדי בפלפולי דאורייתא'. וזהו שאמר הכתוב בקהלת 'שמח בחור בילדותך', כי מי שלא טעם טעם התרת הספיקות, לא טעם טעם שמחה מימיו, שעל ידי זה יתלהב לבו באהבת ויראת ה', ועוד כי מכבד ומייקר את כבוד ה' ותורתו שמראה לכל כי יקר בעיניו דברי ה' ותורתו, במה שמייגע ומשבר את גופו וכוחו להבין דברי חז"ל, כי מאוד עמקו דבריהם. ובזה הוא משבר כח הסטרא אחרא, ומה גם קליפת עמלק ימח שמו. ומבואר בפרשה זו 'ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים'. עמלק הוא כה היצר הרע, וכששמע שמתקבצים בחורי ישראל קהילות קהילות לחזק לימוד התורה ועבודה, שילמדו חבורות חבורות ביחד מסכת אחת כדי לייגע ולקנות התורה, אז 'ויבוא עמלק וילחם… ברפידים', רצונו היה להפריד אותם זה מזה בטענתו 'מה לכם זאת לאסוף חבורות חבורות, ולהגדיל התורה, לחדש חידושים ולפלפל', ובפרט בזמן הזה אשר רצונו בזה ימח שמו לחרף ולמעט כבוד ה' ותורתו, חס ושלום. וזהו 'ברפידים', להפריד אותם ברפוי ידיהם ו'בעצלתים ימך המקרה'.

ומוזהרים אנחנו לזכור את אשר עשה לנו עמלק בדרך. התורה נקראת 'דרך', 'את הדרך אשר ילכו בה', ורצה לקרר אותנו שלא נלהיב לבבינו בתורת ה', כדי למעט כבוד ה'. וזה 'לא תשכח', 'לא תש כח' של כביכול, חס ושלום, ואדרבא חוב קדוש מוטל על כל אחד ואחד לחזק ולאמץ על עצמו לצאת כגבור חיל בתורה, ד' ילכם לכם שתלחמו מלחמת ה'. 'על כן יאמר בספר מלחמת ה", מלחמתה של תורה, להגדיל התורה ולהאדירה, פטפוטי דאורייתא טבין – וישתדל שיהיה לימוד בהתמדה, כי הלומד תורה לפרקים היא כנואף אשה (סנהדרין ל"ט), וכמאמר הכתוב 'ודברת בם', ופירש רש"י שלא יהיה עיקר דבורך אלא בם, ולא ללומדה לפרקים, ועל ידי זה 'ושננתם לבניך', יהיו דברי תורה שנון ושגור בפיך. ועל זה צווח ישעיה 'איכה היתה לזונה קריה נאמנה', תורה לפרקים. וזהו 'אשר קרך', לשון מקרה בטענותיו הטמאים די לכם ללמוד לפרקים בעת שתהיו פנויים. כשראה שלא יוכל לרפות ידיהם מלימוד, רצה לבטלם על כל פנים התמדתם, שילמדו רק לפרקים, וזהו 'אשר קרך', טמאך.

הבחורים העוסקים במסחר

גם להבחורים העוסקים וטרודים על המחיה ועל הכלכלה כל היום אני אקרא למה תעמדו מרחוק. שאלה ראשונה לאחר ימי מאה ועשרים שנה הוא 'נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה'. אף שטרודים אתם במסחר, אבל חוב קדוש מוטל על כל אחד ואחד לקבוע, וכמו שפרשו מלשון הכתוב 'וקבע קובעיהם', לגזול עת ולקבוע ללמוד שיעור בערב או בבוקר, ומה גם בשבת קודש, כי לא נתנו שבתות אלא לגירסא (ירושלמי שבת). שלמה המלך עליו הכתוב אמר (משלי כ"ד) 'הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה', ואחר כך 'ובנית ביתך', ואמרו ז"ל זו תלמוד. וזהו 'תפארת בחורים כחם' בכוח של תורה. וזהו שאנו מברכים 'מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבות ששמת חלקי מיושבי בית המדרש', על החלק הפנאי, עת הפנאי ששמת לי לשבת בבית המדרש [ובהפטרה בפרשה זו שבת שירה, בשירת דבורה: 'לבי לבי לחוקקי ישראל… רוכבי אתונות צחורות', הרמז להבחורים העוסקים במסחרם ישבו על מדין, רומז להבחורים שהם סביב לשלחן אביהם, הלכו, 'על דרך', רומז להבחורים שגולים למקום תורה. 'שיחו', לכולם אמרה 'שיחו' בכל נפלאותיו]. והכתוב אומר 'אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי'. ובמדרש, וכי יש מזוזה בבתי הכנסת, אמר רב יהודה בר סימון, מה המזוזה אינה זזה מן הפתח, כך לא תהיה זז מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, היינו כמו שביקש רבינו הקדוש להרגיל עצמו לילך בכל יום להתפלל בבית הכנסת ובבית המדרש, והנכנס לחנותו של בושם ריח טוב קולט עמו, וממילא ילכו בדרכי אבותיהם בדרכי חסידות.

חינוך הבנים

ואז נאמר עליו 'אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו', אשרי להבחורים האלה שאיננו מביישים את אבותיהם וילכו בדרכי אבותיהם, כי אוי לו לאב שהגלה את בנו משלחנו, שאיננו יושבים בשעה אחת בהשולחן. אביו לומד בתורת ה', והוא קורא צייטונג וכדומה. יהודה צווח 'איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי'. 'רחל מבכה על בניה מאנה להנחם'. רחל, האם הרחמנית, מבכה על בניה אשר עזבוה, כי נשטפו בשטף הזמן, והנביא מנחמה 'ושבו בנים לגבולם', יגיע הזמן שישובו לבית אבותיהם. 'יש שכר לפעולתך', כאומרם ז"ל לתת שכר למביאיהן, יש לומר לאותם שמגדלים ומחנכים בניהם על במתי התורה והיראה, שאיננו חוטפים אותם מהחדרים ללמוד אותם מלאכת חוץ. אולי זה היה מטבע של אברהם אבינו עליו השלום, בחור מצד זה וזקן מצד זה, הרמז שלא יתרחקו זה מזה, רק יעמדו בשווה על מטבע אחת, בדעת אחת, ואז 'לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער'. לא יבושו בעלמא דין, ולא בעלמא דאתי, שלא ביישה את זקנתינו. וכמו שאמר אברהם אבינו עליו השלום 'ואנכי הולך ערירי'.

מוסד בית התבשיל

עלינו לשבח וליתן הודיה להבחורים המייסדים את הבית התבשיל, להיות לעזר ולסעד לחברם צעירי הצאן, שיוכלו לבוא בצוק העת הזה לראות ולהראות בשלשה פעמים בשנה, אשר היא יסוד מוסד גדול בזמן הזה להתחזקות התורה, ולמען ידבר איש עם רעהו בתורתו ובחדושיו שלמד בבתו, ולהרגילם בדרכי החסידות וביראת ה'. ובתורה הקדושה מצינו באברהם אבינו עליו השלום 'ויטע אשל בבאר שבע'. ובמדרש, חד אמר פונדק, וחד אמר פרד"ס. ואולי מר אמר חדא ומר אמר וחדא ולא פליגי. כשרצה אברהם אבינו עליו השלום להכניס גרים תחת כנפי השכינה עמד והתקין בית התבשיל, למען יאכלו ענווים וישבעו ויתענגו על טוב, ללמוד בהרחבה ובלי דאגה וטרדה, ולטייל בפרדס של תורה בדעת צלולה. ותשואות חן חן לכם, ובל תתרשלו בעבודתכם, ותוסיפו כוח ואומץ בזה להגדיל כבוד התורה ולהאדירה. ומה יקר חסדי המתנדבים לזה, וחוב קדוש על כל מי שיש בידו לתמוך ולסייע ובכל מידי דמייזן, כי 'עץ חיים היא למחזיקים בה', וכן אמרו ז"ל 'ללומדיה' לא נאמר, אלא 'למחזיקים'. ויהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהיו לתפארת בית ישראל.

('בית שמואל', א, לאדז תרצ"א, סי' יד)


הרב החסיד ר' מנשה פריימן (פריימאן) הי"ד, בנו של הרב ישראל יהודה פריימן, היה נאמן ביתם של אדמו"רי אלכסנדר והמנהל הרוחני בישיבה המרכזית באלכסנדר.

בצעירותו למד תורה בהתמדה רבה והתכתב בענייני הלימוד עם גדולי דורו. הוא היה מחשובי האברכים אצל האדמו"ר הזקן מאלכסנדר, היה מקורב לאדמו"ר רבי ירחמיאל ישראל יצחק דנציגר מאלכסנדר, בעל הספר 'ישמח ישראל', נמנה על עורכי ספר זה, וחיבר את הספר 'תפארת ישראל' (לאדז, תרצ"א) על האדמו"ר.
בהסכמתו של האדמו"ר בעל 'עקידת יצחק' לספר 'ישמח ישראל' הוא כתב: 'ידידנו האהוב החריף יקר רוח כש"ת מו"ה מנשה נ"י מפה… ומאד היה לי הדבר למשיב נפש, ומה גם אשפוט זה לתועלת גדול להשריש אמונה ויראת שמים בלב כל ההוגים בו'. האדמו"ר בעל 'עקידת יצחק' הבטיח גם שספר זה יהיה תועלת גדולה להשריש אמונה ויראת שמים בלב כל ההוגים בו ויחקוק זיכרון רבותינו הצדיקים הקדושים בלוח לבנו 'וממנו נוושע בכל הענינים'.

בהקדמתו לספרן 'ישמח ישראל', עומד הרב מנשה פריימן על חשיבות פרסום מעשה נפלאות הצדיקים, בייחוד בדורו:
וכמה גדול התועלת הנצמח מידיעות הנסים והנפלאות שהראה הבורא יתברך שמו על ידי עבדיו הנביאים ועל ידי צדיקי הדור ובפרט בזמנינו, והוא לעורר בהעם רגשי אמונה לחזק על ידי זה אמונת החידוש והשגחה פרטית, ולהאמין כי ה' יתברך מכריח הטבע תחת כנפי רגלי המאמינים, שהטבע משועבד ומוכרח לעשות רצון שומרי התורה ומקיימי מצותיה... וזכות רבותינו הקדושים זצללה"ה יגן עלי, כי לא ימוש התורה מפינו ומפי זרענו וזרע זרענו, ולעבוד את ה' בבריות גופה ובהרחבת הדעת בכל הכלל ישראל. מנשה ב"ר ישראל יהודא ז"ל פריימאן, מפה אלכסנדר.

הרב מנשה התפרנס כמנהל בבית העסק של החסיד ר' אברהם הערש קאהן, הוא עבד שם במשך שעות מועטות ביום, ואת רוב שעות היום השקיע בעבודתו כמנהל רוחני בישיבה באלכסנדר, שלא על מנת לקבל פרס. הרב מנשה היה דמות חינוכית נערצת והיה אחראי על המתרחש בישיבה: הוא היה בוחן תלמידים שביקשו להתקבל לישיבה ועקב אחר רמתם הלימודית ואחר התפתחותם הרוחנית של תלמידי הישיבה. מידי שבוע היה שולח בחורים להיבחן אצל הרבנים ששבתו בשבת באלכסנדר, אצל בעלי בתים למדנים שגרו שם ואף בחן אותם בעצמו. בתקופה הלכה הישיבה וגדלה. בעקבות אימי מלחמת העולם הראשונה, נסגרה הישיבה באלכסנדר, כשנתיים לאחר הקמתה. היא שבה ונפתרה בשנת תרפ"ה עם חמישה תלמידים, ותוך שנים מועטות היא גדלה ולמדו בה כשלש מאות תלמידים .

ר' מנשה פירסם חידושים בכתב העת של ישיבת אלכסנדר, שיצא לאור ביוזמת ארגון התלמידים, בהשתתפות גדולי הדור. קבצים אלו נקראו בשמות שונים: 'בית ישראל', 'בית שמואל', 'כרם בית שמואל', 'כרמנו' ו'נהור דשרגא'. בשנים תרפ"ו-תרפ"ח, נקראו הקבצים 'בית ישראל' ולתקופה מסויימת כיהן הרב מנשה פרידמן כעורך כתב העת.

בקובץ 'בית שמואל', א (לאדז תרצ"א), סי' יד, פורסם מאמר מאת הרב מנשה פריימן על תפקידם של בחורי הישיבות 'העוסקים במלחמת ה' '. ושם בסי' [טו]-טז כתב חידוש על מסכת כתובות דף ט. בנו, הרב ירחמיאל יצחק, שהיה תלמיד בישיבת 'בית ישראל' באלכסנדר, פרסם אך הוא מאמר באותו קובץ, בסי' מ'.

בקובץ 'בית שמואל' ב, סי' נג, הביא תירוץ שאמר לפני תלמידיו על קושית החתם סופר בעניין איסור גיד הנשה במוקדשים.

מאמרו, 'אלון בכות', על פטירת הרב יהושע חתן האדמו"ר מאלכסנדר והרב משולם הלוי הורוויץ חתנו של המו"ץ בלודז' רבי אלעזר ליפשיץ, יצא לאור בכתב העת 'כרם בית שמואל', שנה ב חוברת א-ב, תשרי חשון תרצ"ג, בעריכת הרב חיים ישראל יצחק וויינאכט הי"ד, דף כב.

ב'כרם בית שמואל', שנה ג', כתב הרב מנשה הערות על סימנים מו, נא, נד, נט, סב וסו.

בקובץ 'ישמח ישראל' יז, הובאו חידושים מתוך מכתב שכתב ושלח לארץ ישראל, לחברו, הרב ישראל ניסן קאפערשטאק מחבר הספר 'שו"ת עניא בן פחמא, ראש ישיבת 'ישמח ישראל' בירושלים משנת תרפ"ט..

במהדורה החדשה של הספר 'תפארת ישראל' נכתב על המחבר:
החסיד המופלג רבי מנשה פריימאן ז"ל הוא הגבר אשר זכה משחרית ימיו להסתופף בצל רבותינו הק' ובנשאו חן לפניהם החזירו לו אהבה בכפלים, לפנים מחדריהם הכניסוהו ומאוצרות רוחם האצילו עליו לאין שיעור. עליו סמך רבינו הישמח ישראל את ידיו להתעסק בקדשים ולהעתיק דברי תורתו. הוא ששיכל את ידיו בהשכל ובתבונה להוציא לאור ספרא הדין "תפארת ישראל", ובכל ענין אשר דבר המלך ודתו מגיע היה ר' מנשה ראש וראשון לכל דבר שבקדשי בית רבי. כאשר ייסד רבינו התפארת שמואל את הישיבה הקדושה, היה ר' מנשה יד ימינו של רבינו בכל עניני וצרכי הישיבה. גם בשנת תרפ"ה, כשרבינו פתח את הישיבה מחדש, כופף ר' מנשה את כל שיעור קומתו וביטל עצמו כנגד כל בחור וצורב, לנהלו בדרך הישר ולהדריכו בנתיבות תורה וחכמה, כאשר זכה לקבל לקח בעצמו מכל רבותינו הקדושים.

הרב מנשה פרימן נספה בשואה.

בספר הזכרון לקהילת אלכסנדר (תשכ"ח) הוזכרו קדושים ממשפחת פריימן: מנשה, נחה, יהודית, רייזל, מלכה וירחמיאל.

בתקופתנו, בה פסו אמונים מבני אדם, נחוץ להרבות בספרי האמונה, ולהטיף טיף אחר טיף מרחובות הנהר נחלי אמונה / הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד

ב"ה. צרכי צבור באמונה, בימינו אלה אשר פסו אמונים מבני אדם, והאמונה בהשגחה פרטית, במעשה ניסים, רפויה מאוד. ובהעדר אמונה כרוכה בטלת התורה ועזיבת הדת והיהדות. לכן יש הנחיצות בהרבות ספרי האמונה, להטיף טיף אחר טיף, מרחובות הנהר נחלי אמונה. ויאמינו בד' ובמשה עבדו.

בשומי על לבי הדברים האלה, קמתי ואתעודד ויגעתי ומצאתי ללקוט שושנים, מספרים וסופרים, דברי שאר בשרי שר התורה הגאון הקדוש מרן שלום רוקח מבעלזא זצוקל"ה, לרקח מרקחת, לשובע ולנחת. ואל ספרי אומר לבי! שוטי בארץ לארכה ולרחבה, ואני שלום כי אדבר. ואם המה למלחמה והיה כי יפגשך המתלוצץ החכם בעיניו וישאלך: מי קראך הנה? מה הבאת לנו בעת הזאת שכנסת ישראל טובעת בים של צרות ופגעים, החסר משוגעים אנו, כי באת לפרנס את עמך ברוחניות מעולפת ספורים, והוא, קיבתו ריקה ושואל ללחם?… אז עני לו גם את בדברי הרמב"ם ז"ל, לולא כת המשוגעים נשאר העולם הרוחני חרב.

ואל המלגלגים ודוברי רע, אען ואומר, אל נא אחי תרעו, אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה, כי כל מום וחסרון שתמצאו בי ובספרי, לא יגיע לאחד מאלף לכדי מום שבך, ולכדי עוונך בלשון הרע. ואם יאמר הקורא 'טול קיסם', אומר לו 'טול קורה' (ערכין ט"ו), היינו אומר לו, מה שאמרת טול הוא קורה, נגד הקיסם שמצאת בי. כי כבר אמרו ז"ל 'מוציא דבה הוא כסיל' (פסחים ג:), שוטה וגס רוח. אסכרה באה על לשון הרע (שבת לג:), ראוי להשליכו לכלבים (פסחים קי"ח:), גשמים נעצרים (תענית ז'), לישנא בישא כהמן (מגילה י"ב:), אין מקבלים פני שכינה (סוטה מ"ב:), אין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין ק"ח.), לא מצינו להם כפרה בקרבנות (זבחים פ"ח.), נחתם גזר דינם על לשון הרע (ערכין ט"ו.), המספר לשון הרע, כאלו כפר בעיקר וכו', נגעים באים עליו, ראוי לסקלו, אמר הרב"ה אין אני והוא יכולים לדור, מגדיל עונות כנגד עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים (שם:), הרי זה משופכי דמים (דרך ארץ פרק י"א), נענשו על לשון הרע (אבות דרבי נתן פרק ט). ואם שמרת פיך מלשון הרע, תהא כל ימיך לשלום (דרך ארץ זוטא פרק ט).

ואיתא במדרש רבה (מצורע פרק ט"ז), מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לצפורי דייקא, והיה מכריז ואומר 'מאן בעי למזבן סם חיים וכו', 'מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע' וכו'. והקשה למה היה מחזיר בעיירות הסמוכית לציפורי דייקא. ושמעתי מאאדמו"ר הרב הגאון המובחר חו"פ נ"י וכו' כקש"ת מוהר"ר צבי יחזקאל שליט"א אבד"ק פלונסק והגליל, על פי חז"ל (ערכין ט"ו:) מה תקנתו של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה וכו', ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו וכו'. סיפר, אין לא תקנה וכו'. ונראה דיש תקנה דווקא בלומדי תורה, אבל לא במחזיקי תורה, אף שאמרו ז"ל המטיל מלאי לכיס של תלמיד חכם זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר 'בצל החכמה בצל הכסף' (פסחים נ"ג:), עם כל זה לא הוי כלומד, דפירשו (בפרשת בהעלותך) ותדבר מרים ואהרן במשה וכו' והאיש משה עניו מאוד וכו', דמה שייכות זה לזה. דקשה למה מרים נצטרעה ולא אהרן. ובפרקי דרבי אליעזר פרק מ"ה זה לשונו, אמר הקב"ה אם יהיה גם אהרן מצורע אין כהן גדול בעל מום יכול להקריב, אלא יראה באחותו ויצטער, שנאמר 'ויפן אהרן אל מרים', עיין שם. ולכאורה הלא היו בניו, אכן איתא (מנחות צ"ט:) בלחם הפנים היו ארבעה כהנים נכנסים וכו', וארבעה היו מקדימים וכו', שנאמר וכו'. בספר ראש יוסף תענית דלמאן דאמר שהיו בזיכין מונחין בתוך הלחם (עיין שם דף צ"ד) סגי רק בארבעה. והיו אהרן ושני בניו אלעזר ואיתמר, והרביעי היה משה, למאן דאמר שהיה כהן, או פנחס, למאן דאמר שהיה כהן משעה ראשונה. ואם היה אהרן נצטערע, והיה צריך הסגר שבעה ובתוכו שבת, ולא היה אפשר בלחם הפנים. אבל לרבי יוסי שם בגמרא, אפילו סילק את הישנה [שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום, הא מה אני מקיים לפני תמיד, שלא ילין שלחן בלא לחם] וכו' וסגי בשני כהנים, חזר הקושיא: [ואפשר דסבירא ליה כמאן דאמר שבת דף צ"ז, דגם אהרן נצטרע. עיין שם].

אכן יש לומר דאהרן היה לו תקנה בתורה, מה שאין כן נשים כהא (סוטה כ"א) מאי זכות תורה, הא לא מפקדא. אך איכא תקנה דישפיל דעתו. אבל כתב המהרש"א דישפיל נגד זה שדיבר עליו בגבהות הלב, על כך אמר 'והאיש משה ענו מאד' וכו' ואי אפשר להשפיל נגדו. ושם בסוטה מסיק זכות באקרויי בנייהו ונטרן לגוברייהו (ברכות י"ז.) והוי מחזיקי לומדי תורה, ובוודאי גם למרים היה זכות זה. אלא וודאי דאין תקנה במחזיקים. וזה יש לומר פירוש 'בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה' (קהלת ז,יב), היינו בזה יש יתרון ללומד על המחזיק כי 'החכמה תחיה בעליה' על דרך 'מי האיש החפץ חיים נצור לשונך' וכו', על דרך (ברכות ל"ד:) כל הנביאים וכו' אלא וכו' למהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן 'עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו' (ישעיהו סד,ג).
ואיתא (מגילה ו'.) אמר זבולן וכו' והא הוי ציפורי וכו' וזבולון הוי מחזיקי לומדי תורה, כנאמר 'שמח זבולן' וכו', לכך הלך הרוכל לחלקו של זבולון דייקא והכריז 'נצור לשונך מרע', היינו שלא ידברו לשון הרע. כי אם סיפר אין לו תקנה אליבא דכולי עלמא. ואפשר עוד על דרך צחות כי על פי רוב המחזיקים דוברים לשון הרע על רבניהם ותלמידי חכמים. והגאון הקדוש מורינו הרב רבי יצחק מווארקי ז"ל אמר לבני קהילה שרבו עם הרב, 'מלפנים בישראל עם הארץ קנה לו חתן תלמיד חכם, עבור כמה אלפים, נדוניא ומזונות על שנים בכדי שיהיה לו למי לנשוך (פסחים דף מ"ט.), ועתה נתחכמו, ועמי הארץ מכל העיר קונים בשותפות תלמיד חכם אחד, הוא הרב, ועבור איזה אגורות לשבוע, יוכל לנשוך. ולכן מחזיר בעירות המחזיקים. עד כאן מאדוני אבי ומורי ורבי שיחיה.  והחריף ובקי מר יוסף בלעכמאן נ"י משעפס חבירי אמר בצחות דבציפורי בסים אווירא (זימער-וואהנוג) ומקום חולים (כתובות ק"ד), ומחזיר שם בסם חיים, לרמז להם, דנגעים וחלאים באים בלשון הרע: טול קורה! בין עיניך, ספרי המונח לפניך. ובעשותי רצונו דהגאון הקדוש זכותו יגן עלינו שיודפס חידותי תורה (כמובא בספר לב שמח יתרו, ועיין בפנים אות שצ"ב, ויזכר לטוב ידיד נפשי הגאון מפעטריווא שיחיה שהעתיק לי כל החידושי תורה מספר לב שמח), יליץ יושר בעדי.

כן דברי המצפה לרחמי ה' יתברך וישועתו כל הימים, יום ה' שלח ט"ז סיון עת"ר לפ"ק זגיערז.
הצעיר אברהם חיים שמחה בונם מיכלזאהן בן הגה"ג חסיד ומפורסים מפלונסק שליט"א.

(דובר שלום, הקדמה)

הרב אברהם חיים שמחה בונם, נולד בפלונסק בשנת תרמ"ז (1887) לאביו הגאון החסיד הרב צבי יחזקאל מיכלסון, רבה של פלונסק ומחברי ועד הרבנים לעדת ורשה ולאמו הרבנית הינדא סעריל לבית שוורדשרף. גם הוא, כאביו, כתב ספרים עם תולדותיהם והנהגותיהם של גדולי ישראל בדורות עברו: 'שמן הטוב' (פיוטרקוב תרס"ה), אהל אלימלך (פרמישלה, תר"ע), דובר שלום (פרמישלה, תר"ע), עטרת מנחם (בילגורי, תר"ע), אהל אברהם (פיוטרקוב, תר"ע), אהל נפתלי – זכרון יצחק (למברג, תרע"א) ומקור חיים (בילגורי, תרע"ב). כל אחד מספרי הרב אברהם חיים שמחה בונם מקבץ סיפורים חסידיים על אישיות חסידית אחת. בספריו נתן הרב מספר הסברים לצורך בספרים אלו במיוחד בתקופתו.

בהקדמת ספרו 'אהל אלימלך' הסביר שמטרת כתיבתו היא ליצור אלטרנטיבה ספרותית לספרות הקלוקלת הנפוצה בימיו:
אמנם זה הי' מגמתי. להועיל בני בריתי. כי ראיתי שיש ספרים. אשר דבריהם כלענה מרים. ויתגעשו מימיהם טיט ורפש. לכלות בשר עם נפש. וכאשר ינוחו ממעשיהם. יש שמבלים בהם עיתותיהם. או בקריאה עלה נבל. ושירי עגבים. יפיחו לצנות וכזבים. לכן לא מענתי. פרי עטי. ואומר אני מעשי למלך. ואקוה להי"ת [=לה' יתברך]. כי שערי אהלי לא יסגר. ועכ"פ ביום השבת יפתח. מאמינים ב"מ [=בני מאמינים] ישתעשעו בו ביום מנוח. כולם ישבעו וירוו נחת. ולא יטבעו בבאר שחת. בילדי נכרים לא ישפיקו. ובדברי תורה וזכרון צדיקים יעמיקו.

בהקדמה לספרו 'אהל נפתלי', המקבץ סיפורים על רבי נפתלי צבי מרופשיץ, כתב הרב אברהם חיים שמחה בונם על חשיבות כתיבת תולדות אנשי מופת וגדולי הדור בדורות הקודמים והנחלת מורשתם לדור הבא:
מהם יראו ויתאמצו לעשות. האבות יחישו לכת בעקבותיהם. והנערים יקנאו בחקרי לב. ולצדיקים אשר באמונתם חיו. לתת תוקף ועוז למוסר אביהם. להאזין ולשית לב לקול מוריהם. להתהלך בנתיבות הגדולים והדגולים אשר שמם וזכרם תאות נפש כל השומע.
הוא הוסיף וציין שראה לנכון לכתוב ספר זה במיוחד בתקופתו, בה 'דרכי התורה והיראה אבלות וזמרות זרות וספיחי דעות כוזבות תגדרנה המסלה העולה בית אל'.

בהקדמת ספרו 'דובר שלום', המקבץ סיפורים על רבי שלום מבלז, הוסיף הרב אברהם חיים שמחה בונם לעמוד על החשיבות של הספר בהנחלת האמונה, בתהליך מתמשך, שלב אחר שלב: 'בימנו אלה אשר פסו אמונים מבני אדם, והאמונה בהשגחה פרטית. במעשה ניסים. רפויה מאוד. ובהעדר אמונה. ברוכה בטלת התורה ועזיבת הדת והיהדות. לכן יש הנחיצות בהרבות ספרי האמונה. להטיף טיף אחר טיף. מרחובות הנהר נחלי אמונה. ויאמינו בד' ובמשה עבדו'. 
לימים, ביטויים דומים מופיעים במספר הקדמות שכתב אביו, הרב צבי יחזקאל מיכלסון.

הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד נשא לאשה את מרת רבקה נקריץ. הם התגוררו בזגיערז', שם עבד במשך מספר שנים כמזכיר של הקהילה, ובהמשך עבד כסוכן עסקי. בזמן מלחמת העולם השנייה היה בגטו לודז' ונספה באושוויץ בשנת 1943.

בתמונה: ספרי רב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד ותמונה אביו הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד.

ירושה לנו מאבותינו הקדושים מי שהוא בגדר ישראל, צריך לסבול הכל ולקבל באהבה / הרב נתן אנטשיל קרויס הי"ד

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. והתירוץ הוא: מתחיל מעבדים היינו. יש לדקדק הלא התרוץ נאמר בסוף, מה שייכות יש עבדים היינו למה נשתנה? ויש לומר דהנה כתיב בפרשת שמות 'ויאמר פרעה למילדות העבריות מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים' וגו' 'כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה', לכאורה נראה תירוצם שאינו אמת חס ושלום. ויש לפרש דדבר אמת היה בפיהם, והוא דהנה גזירת פרעה על המיילדות היה להמית את ילדי בני ישראל כדי שלא יולד מושיען של ישראל, אבל באמת בחינם הייתה הגזירה על כללות ישראל, כי אצל המיילדות עצמן נולד מושיען של ישראל, אם כן לא יפעול כלום בגזירתו במה שהמיילדות יהרגו את ילדי ישראל אצל אחרים, ומרים הנביאה הייתה יודעת ואמרה 'עתידה אמי שתלד בן שהוא יושיע את ישראל', כדאיתא במדרש. לכן אמרו לפרעה מילתא דמשמע לתרי אנפין שלא יבין פרעה תובניות דבריהם, וזהו שאמר הכתוב 'כי לא כנשים המצריות העבריות', כלומר, כי היכא נשים המצריות אינם יולדות המושיע, כמו כן העבריות, לא יולד אצל העבריות, אלא אצל מי, כי חיות המה', היינו אצל המיילדות בעצמם, אם כן למה לנו להרוג אותם בחינם. וזה היה דברי אמת וצדק. ופרעה הבין כפירוש רש"י, דהיינו 'כי חיות הנה' קאי על כל הנשים.

באופן אחר אהובי רבותיו איך אני עומד פה ודורש כד דכורנא מי שעמד פה בשנה שעברה כבוד אאמו"ר בגאון הצדיק זצ"ל ונמס לבי בקרבי ויתמה אני איך אוכל לפתוח את פי. אבל ירושה לנו מאבותינו הקדושים מי שהוא בגדר ישראל, צריך לסבול הכל ולקבל באהבה, כי כמה סבלו אבותינו הקדושים – טבע ישראל כך הוא. אבל לא כן אומות העולם, להם אין בכל לסבול כל כך. וזה אפשר היה עצת פרעה, כי פרעה היה יודע שנשים צדקניות כיוכבד ומרים לא ישמעו לגזירתו לשפוך דמן של ישראל שהוא ביהרג ואל יעבור, ובוודאי היו מפורסמות בצדקתן הגדול, ועל נתחכם ואמר להם בסוד שגם הוא יש לו אהבת ישראל מאוד, והא ראיה שהורידוהו מגדולתו ג' חודשים שלא הסכים לעצתם, על כן עצתו אמונה שיותר טוב להשליך הבן הילוד ליאור, כדי שלא יהיה לו חס ושלום מער לעבוד בקושי שעבוד כל כך.
ובאמת כן הוא סברת האומות כדי שלא יהיה להם צער הורגים את עצמם, ומעשים בכל יום שהורגים את עצמם במיתות משונות, כדי שלא יסבלו צער, וזה היה סברת פרעה. אבל לא כן אצל ישראל, שהם רגילים מצד אבותינו הקדושים לסבול הצער ולחיות ולצפות לה' לישועה. וזהו שאמר הכתוב 'מדוע עשיתן את הדבר הזה ותחיין את הילדים הלא אמרתי לכם' עצה טובה לטובתכם. ועל זה השיבו 'כי לא כנשים המצריות העבריות', סברת ישראל אינו כסברת המצריות להמית את עצמם, 'כי חיות הנה', מבקשים לחיות וסובלים צער ואחר כך בא להם הישועה – וכן היה שהיו מגדלות את בניהם בחיי צער ובקושי השעבוד ובא להם הישועה. עכשיו בעוונותינו הרבים הדור קצת גרוע ואינם משגיחים כל כך על בניהם רק כל זמן שהם קטנים, אבל כשהם גדולים יוצאים ברשות עצמם ודומים כמו התרנגולים, כל זמן שהם קטנים הם אוהבים וכשהם גדולים מנגחים זה את זה, ומטעם זה נתארך הגלות שקשה עכשיו לסבול הגלות והולכים אחרי שרירות לבם. וזהו שכתוב 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות', רצה לומר הגלות הזה נשתנה מכל הגלויות ולמה ארוך כל כך, התירוץ הוא 'עבדים היינו וכו' ואילו לא הוציא הקב"ה וכו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים', ולא היינו סובלים עול הגלות והיינו מקבלים הגלות. מה שאין כן בזמן הזה קשה עול הגלות, עול הסבל, וה' יתברך ימהר וישיש עלינו לגאלנו במהרה בימינו ויראינו נפלאות אמן.

(שארית נתן, עמו' קיב-קיג)

מקצת הדרשה לשבת הגדול אשר דרשתי בסאניסלוי בס"ד

'צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורה העולה הוא העולה על מוקדה' וכו', וכתב רש"י ז"ל ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס.
ואמרתי לפרש דבריש הלכות פסח (בסימן תכ"ט) שואלין בהלכות הפסח ל' יום קודם הפסח. הגהה, ומנהג לקנות חטים. יש לומר בדרך צחות כמו שהביא כ"ק אדוני אבי זקני מטשעטשעוויץ זצ"ל בספר מכתב, אשר בשעת התנאים שלו עם בת הגאון הקדוש מטשענגער בעל מנוחת אשר זי"ע, עשה בעל מנוחת אשר זצ"ל סעודה גדולה כיד המלך. ושאל אותו מחותנו, הוא אבי החתן הגאון הקדוש אב"דמאד בעל דברי רנ"ף זצ"ל, היתכן שבזמן חרבן בית המקדש לעשות סעודה גדולה ורחבה כזו, והשיב על פי דברי הגמרא דבזמן שבית המקדש קיים הקרבנות מכפרים העוונות, ועכשיו כשחרב בית המקדש שולחנו של אדם מכפר, היינו אכילת הבשר במקום הקרבן, ולכן התוודה ואמר הגאון הקדוש בעל מנוחת אשר כי יש לו עוונות שמינות וצריך להביא חטאת שמינה, משום הכי עושה סעודה גדולה ושמינה שיכפר על עוונותיו. כן אמר בדרך הלצי, ובאמת היה מנהג כבוד קדושת זקיני בעל מנוחת אשר להיות יושב רוב ימיו בתענית.
והנה המגן אברהם כתב ריש הלכות פסח כתב שהדרשה שאומרים בשבת הגדול הוא במקום קרבן, נמצא שצריך להרבות מאוד מאוד, ואף על פי כן לא יספיק כפי עוונותינו לכפר בדרשה בלבד, לכן צריך להרבות בצדקה, שזה כמו שולחנו של אדם שיתן לאכול לעניים וליתן להם צדקה מעל שולחנו, וכולי האי ואולי יספיק במקום הקרבן.
וזהו שכתוב 'זאת תורת העולה היא העולה', שצריכין לעשות בתורה וזה חשיב כמו [עולה ו]הלא הדרשה לא יספיק לכפר על עוונותינו, לכן בא הרמ"א ומוסיף עוד וכתב ומנהג לקנות חטים לחלקם לעניים, וחזי לאיצטרופי, ושניהם יספיקו.
וכל זה ניחא אם נותנים צדקה, אז די לקצר בהדרשה, אבל אם אין נותנים צדקה, שאין לו ממה ליתן, אז בוודאי צריכין על כל פנים להאריך בדרשה כדי שהתורה והדרשה שהוא במקום קרבן יהא די לכפר.
וזהו שכתוב 'זאת תורת העולה הוא העולה', שצריכין לעסוק בתורה וזה חשוב כמו קרבן עולה, על זה בא רש"י ז"ל והביא דברי ר"ש, ביותר צריך הכתוב לזרז שיתעסקו בתורה במקום שיש חסרון כיס, ואין לו קרבן על ידי הצדקה, רק על ידי לימוד לבד, בוודאי שצריכין להשתדל לעסוק בתורה שיהא על כל פנים 'זאת תורת העולה' כקרבן עולה.
או יאמר באופן אחר, על פי תוספות קידושין ל"ח, שהקשה למה לא יבא עשה דמצה וידחה לא תעשה דחדש, ודתירצו משום דאין עשה דמצה שהוא קודם הדיבור יכול לדחות לא תעשה דחדש שהוא אחר הדיבור. עיין שם. הרי דעשה שלאחר הדיבור חמור יותר מעשה שלפני הדיבור, ובגמרא יבמות דף ה: משמע להיפך, שקודם הדיבור חמור טפי. והנה מצות שבת קודש הייתה מצוה ראשונה לאדם הראשון ולא פסק מאז מעולם, נמצא שהוא יותר גדול מכל המצות.
וזהו שמתבאר שבת שלפני הפסח שהיה לפני הדיבור, נמצא לפי גמרא יבמות חמור וגדול יותר מכל המצות, משום שהיה מצוה הראשונה גבי אדם הראשון. וכן עתה שמרו השבת ברשות עצמן בפעם ראשונה אחר השיעבוד מצרים, לכן נקרא 'שבת הגדול' שהוא גדול מכל המצות, לפי דברי הגמרא יבמות.
[וכאן דרש בסוגיא דחדש, ואחר הסוגיא, פתח לומר דיני הפסח, ואמר] אמרו חז"ל המתחיל במצוה אומרים לו גמור וכו' [יש לבאר] מי שרוצה להתחיל במצוה ולעשות כתיקונה, אומרים לו 'גמור תחילה דיני המצוה היטיב כדי שתעשה המצוה כראוי', לכן אף על פי שכל העולם יודעים דיני פסח, מכל מקום מצוה לחזור הדינים כדי לעשות ולקיים אותם היטיב על נכון. [ואמר הדינים].
במשנה פסחים פ"ג אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וכו' וקונן של סופרים, רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים וכו'. יש להתבונן למה קורא התנא החמץ על שם המדינה, היה לו לומר איזה מין חמץ חשוב, מה נפקא מינא שם המדינה.
יש לומר בדרך רמז ומוסר, דהנה מצות ביעור חמץ רמז על היצר הרע שגורם לנו עשיית עבירות וצריך לבער אותם מן העולם, לכן מרמז המשנה אותם עבירות שנוהג בנו בעוונותינו הרבים.
הנה פירשתי הפסוק בתילים, 'עדות ה' נאמנה מחכימת פתי', כי בשעת מתן תורה פתח הקב"ה ז' רקיעים וקרע התחתונים והראה לנו שהוא יחיד בעולמו, וכתבו במדרש על זה דמשם זכינו למצות קריאת שמע בכל יום להעיד על כביכול שהוא אחד יחיד ומיוחד, אומנם בעל חטא אינו כשר להעיד והוא פסול לעדות, לכן צריך להרהר בתשובה מקודם. וזהו שכתוב 'עדות ה' נאמנה', להעיד על ה' יתברך צריך להיות נאמן באמת, לכן מחכימת פתי צריכין לתקן מקודם קריאת שמע הטיפשות, וכמו שאמרו חז"ל אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ולכן קודם 'מחכימת פתי' לתקן הטיפשות, ואז יכול לומר קריאת שמע ולהעיד על ה' יתברך באמת שהוא יחיד ומיוחד.
ובעוונותינו הרבים נתבונן האיך אנו מתפללין והאיך אנו אומרים קריאת שמע, וחס ושלום אפילו פעם אחת לא אמרנו שמע ישראל כדבעי למהווי, רק מדברים זה עם זה בשעת התפילה ואינם מתבוננים לעשות תשובה קודם קריאת שמע על כל פנים בהרהור וכו' וכו'.
בספר תולדות יעקב יוסף פירוש 'פסח מצה ומרור', מצה מרמז על הגאולה, מרור מרמז על הצרות, הכל תלוי הפה איך מתפלל ואיך קורא קריאת שמע. וזהו שאמרו 'פסח' כמו 'פה סח', תלוי אם מצה שיצמח מתפילתו טוב, או מרור שיצמח רע חס ושלום, דאם יתבונן בתשובה קודם תפילה וקריאת שמע אז טוב ותתקבל תפילתו לטובה וכו'.
ומהאי טעמא המנהג לומר בכל דבר צרה רחמנא ליצלן, תיבת 'שמע ישראל' כי בעת צרה לבו נשבר ועושה תשובה, וכן נמי קודם מיתה רחמנא ליצלן אומרים הפסוק 'שמע ישראל', דאז יקיים המצוה 'שמע ישראל' כראוי וזכות המצוה יגן עליו, ואז נתקיים אצלו 'עדות ה' נאמנה' ומעיד באמת בכשרות.
ומזה הטעם גופא שאין מתפללין כראוי אלא משיחין בתפילה ובקריאת התורה, זה מראה שאין חשוב אצלו התפילה והתורה, לכן אין מי שירצה לעמוד אצל הבעל קורא בשני צדדיו כנהוג, אף דאיתא בזוהר הקדוש פרשת שלח דף קס"ד מובא בשערי רחמים עם ספר שערי אפרים שער ג' א"י עיין שם, דבעל קורא הוא בחינת משה רבינו, והעומד אצלו בחינת כביכול, ועיין במשנה ברורה סימן קמ"א ס"ק ט"ז דהסגן עומד אצל הבעל קורא הוא כביכול במקום ה' יתברך, ועיין במסכת סופרים פרק י"ד הלכה י"ד (הובאו דבריו באוז זרוע הלכות שבת) אינו מן המובחר שיעמוד החזן יחידי לפני התיבה אלא דיעמדו עמו אחד לימינו ואחד לשמאלו כנגד האבות. ועיין שם עוד וכו'. על כל פנים דבר גדול הוא לעמוד אצל הבעל קורא וזה דבר הגון, להיות נחשב כמו כביכול, אפילו הכי אין מי שירצה לעמוד שם.
וראיתי מהגאון ר' אלעזר פלטקילס ז"ל מה שאנו אומרים בליל כל נדרי 'ראה עמידתנו דלים ורקים', דבימים הראשונים היה עומד אצל הספרי תורה נכבדי העיר ובעלי מידות ומעשים טובים, ועתה עמידתנו עומדים רק דלים וריקים, ופה אפילו דל וריק אינו רוצה לעמוד, ואין דרך זה יכשור, וראוי לעשות אסיפה ולבחור איש שיהיה לכבוד המקום ולכבוד התורה הקדושה לא רק כבודו. וכל זה מפני שאין משגיחין על כבוד בתי כנסיות בתפילה, כמו שכתוב בשלה הקדוש (מה שהיא הטור בסימן תל"ג בשם הירושלמי) בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכין בדיקה, רצה לומר התפילות שהתפללו בכל השנה יש לבדוק אותם אם היו כראוי וצריך לתקנם שיתפללו היטב לכל הפחות מכאן ולהבא.
וכמו כן ענייני לימוד תורה הקדושה, מועטים הם הלומדים בכל יום לכל הפחות דף אחד גמרא, בעוונותינו הרבים התורה מונחת בקרן זווית, אוי לי אם אומר וכו' ולא רק בבעלי בתים, אלא יש גם מרבנים שאין העיקר אמלם לימוד התורה, רק אמירת לעג שפה ולשון מדברת גדולות. וכמו שאמרתי בדרך צחות כאשר חטאו ישראל בעגל אמר הקב"ה למשה 'לך רד כי שחת עמך', דכל זמן שהם מתנהגים בדרך התורה כראוי אז רוצים לשמוע מפי הרב דרשה בתורה ובהלכה, אבל אם נטו מדרך התורה אז אינם רוצים לשמוע מפי הרב דברי תורה רק דרשה הנקרא רעדע שאין בה ממשות תורה. וזהו שכתוב 'לך רד' צא תאמר להם רעדע, 'רד' לשון 'רעדע', 'כי שחת עמך ' ואינם רוצים עוד דרשה רק רעדע.
ובזה אמרתי לרמז בפסוק 'ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא', ודרשו חז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. ותמוה הלא מי הוא שראה את המלאך שידע אם הרב דומה להמלאך או לא.
אבל הכוונה בדרך צחות, הנה המלאכים אינם יודעים לשון ארמי רק לשון הקודש, ואם כן אם הרב דורש בלשון אשכנז וכדומה, זה סימן שאין הרב דומה למלאך, כי המלאך אינו יודע רק לשון הקודש, ואם כן כל עיקר הדרשה שלו אינו דברי תורה רק שייטב לשונו בעיני הקהל בלעג לשון ואין בינה, אם כן מזה הרב אל תבקש תורה או דרשה, רק רעדע. אבל אם הרב דומה למלאך שמדבר בלשון שמדברים כל יראי ה', זה סימן כי תורה יבקשו מפיהו, ותשמעו ממנו דברי תורה ולא רעדע.
ובזה נראה לפרש המשנה בסוף מסכת סוטה משחרב בית המקדש גברו בעלי לשון, רצה לומר העיקר עכשיו מי שיש לו לשון טוב ויכול לומר רעדע ובעל זרוע איש גבור. ואין דורש, רצה לומר אין ממש בדרשה שלו רק רעדע, דברים בעלמא. ואין מבקש, דאין מבקשים שיהיה הרב ירא שמים שיוכל לבקש ולהתפלל להקב"ה בתפילותיו. ואין שואל, אי אפשר לשאול ממנו שאלה מפני שאין לו ידיעה בש"ס ובשלחן ערוך, רק העיקר שהוא בעל לשון. ותלמיד חכם אין נחשב בעיני העולם לכלום, רק כדמיון מי שאוכל מאכל טוב ואוכל עמו כותח וכדומה, אז אם שאולים ממנו המאכלים שאכל אינו מחשב את הכותח בכלל המאכלים רק חושב עיקר המאכלים, וזה הכותח הווה רק כטפל אצלו, כן הוא בעוונותינו הרבים תלמידי החכמים בעיני הדור הזה, הם נחשבים רק כטפל ולא העיקר המאכל, רק ככותח. וזה בוודאי עוון גדול וחמץ ממש וצריך לבער מדה זו קודם הפסח.
וזהו שאמרו 'אלו עוברין בפסח, כותח הבבלי', מה שחושבים את תלמידי החכמים שעוסקים בתלמוד בבלי, רק כמו כותח ולא כמו עיקר המאכל, זה חמץ ויש לבערו ממנו מדה ומחשבה זו, כי התלמיד חכם צריך להיות חשוב כעיקר המאכל ולא כטפלים.
'ושכר המדי' יש לומר הנה כתיב גבי יעקב אבינו עליו השלום שאמר ללבן 'הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה', יש לדקדק הלא יכול לבן להשיב עשה לך צל נאה לקרר עצמך ביום, ובגד טוב להינצל מקרח בלילה. וראיתי בספר שער בת רבים הפירוש דהנה הקב"ה ברא באדם הדם והחלב, מפני שהדם מחמם את האדם וצריך להשתמש למצווה [ב]חמימות, והחלב מקרר, כדי לקרר עצמו אם בא חס ושלום לידי עבירה. ובעוונותינו הרבים נהפך הוא, כמו משל עם בעל החנות שאמר לאשתו אם יבוא איש לקנות סחורה ישלח אחריו לקרוא אותו כי הוא יושב בבית המדרש שיבוא לביתו. ובא והיה מוכרח לשלם את החוב. ואמר אחר כך לאשתו: למה מהרת לשלוח אחרי. ואף היא תשיב אמריה: הלא כך אמרת לי שאשלח אחריך. והשיב לה: שוטה! לא אמרתי לך רק אם יבוא קונה לקנות סחורה ולא בעל חוב, כי החוב לא יאבד והלוואי שיאבד.
ובזה יש לרמז אצל עשית המצוות, תחת אשר צריך להיות לו החמימות אצל עשיית המצוה יש לו קרירות, ובעשיית עבירה שם דורש חמימות, תחת אשר צריך להיות לו קרירות (וכמו שכתב הבעל"ט בדברי חז"ל צינים ופחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם ממדה זו וד"ק).
ומטעם זה צריכין להקריב החלב והדם שחטאו בזה שלא עשו המצות בחמימות רק בקרירות, ואת העבירות עשו בחמימות, על זה מביא הדם והחלב לתקן זאת ולכפר עליו, דכל אלו גרמא בנזיקין בעשיית העבירה.
וזהו שאמר יעקב אבינו עליו השלום 'הייתי ביום' רצה לומר אצל עשיית המצות הנקרא 'יום' (כמו שכתוב 'ויהי בקר' זה מעשיהם של צדיקים) 'אכלני חורב' עשיתי המצוה בחמימות, וקרח בקרירות בלילה אצל עשיית עבירה הייתי משתמש בקרירות (ולילה מכונה לעבירות, כמו שכתוב 'ויהי ערב' זה מעשיהם של רשעים). כן היה הדרך הישר לכל אדם לקיים המצות בחמימות וכו', אבל לא כן עמנו, כי חזינו ראינו, הקב"ה נתן לנו את השבת קודש ומועדים טובים, וצריך לקיים 'חציו לה' וחציו לכם', והאיך אנחנו יוצאים החציו לה', ויש כמה בעלי בתים אשר את החציו לכם יוצאים ומקיימים לפנים משורת הדין, והולכים לקנות אפילו בחנות של עכו"ם מיני מתיקה וכו' ואינם מדקדקים על הכשרות שיהא כשר וישר כראוי, העיקר שיהיה 'לכם' לצורך הגוף להתענג ולקיים ה'חציו לכם'.
ובפרט שמעתי שיש שנושאים ומוציאים בשבת בפרהסיא מחנות, וגם המטפחת וכן הסידור לבית הכנסת וכו', מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי! אפילו בדברים שאין לו שום הנאה מכל מקום מחלל שבת וזורק השלג מרשות לרשות, ובפרט בשבתות ארוכים אחר הצהרים זורקים כדורים מרשות לרשות וכדומה וכו' ויותר טוב להיות ישנים. כל זה חושבים 'חציו לכם', אבל על 'חציו לה' ' אינם נותנים שום חלק. וכן בחנוכה ופורים ובמגילה, שאז עושים המצוה לטפל ואין מדליקין נרות כראוי, ואין שומעין המגילה כדין בלי הפסק כלל, רק העיקר להיות משכרים ורוקדים כשעירים אשר ירקדו שם, בעוונותינו הרבנים בתערובות, אוי לאותו עוון רחמנא ליצלן, והולכים לחתונות עכו"ם, וכרם לא יסוף מזרעם מקיים מצוות פורים רק בזה הזכר השכרות וזה הזכר נשאר לזרעם, אבל עיקר המצוה עושים לטפל. וזה חמץ גדול וחייבים לבער ולשוב עליהם קודם הפסח וכו'.
וזה יש לרמז במשנה שחושב בין החמוצים 'ושכר המדי' מה שמשכרים בפורים שהיה הנס בגלות מדי, ועושי בזה מאדע תחת ההודיה לה' יתברך על הנס מדי, עושים מאדע לרקד בתערובות ולקיים בזה עד דלא ידע, ועתה צריכין לבערם מן העולם ולקיים המצוה העיקר חציו לה'.
והדר חשב המשנה 'וקולן של סופרים', יש לרמז הנה במצרים היו ישראל מצויינים, שכל ישראל היה ניכל לכל, שהיה עליו צלם אלקים, והיה סובל עול הגלות, ואפילו הכי לא היה רוצה לשנות דמותו וצורתו שלא יכירו שהוא ישראל. ועכשיו הוקל בעיני העולם, ומקיפין פיאת ראשם ואין משיירים פיאה אפילו כל שהוא, ויש לרמז עליהם 'עונותי עברו ראשי', שחטאו בראשם שלא הינחו פיאות בראשם ועברו על 'לא תקיפו פאת ראשכם' וכו'. וגם בהשחתת הזקן שיש בידו לעשות באופן המותר, על יד סמים ועושים להכעיס, באיסור תער, והתורה הקדושה קראו 'השחתה' כאנשי דור המבול, כמו שכתוב '[וירא אלקים את] הארץ הנה נשחתה' , ולמה אתם מקילין כל כך בעוון הגדול הזה! שיש בה משה לאוין, ומוטב לו לעבור ביותר על ה' לאוין כדי ליתן קצת הנאת הגוף חס ושלום רחמנא ליצלן. וזהו שאמר 'וקולן של סופרים', שמקלין בספירת השערות, גם זה חמץ גמור הוא וצריך לבער לגמרי ולשוב על החטא הזה קודם הפסח.
'רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים', הפריצות הנעשה בנשים, בגילוי בשר בצוואר ובשאר מקומות שצריכים להיות מכוסים וכדומה וכו', זה בוודאי חמץ וחטא גמור וזה בבל יראה ובל ימצא בשום בית ישראל, וצריך לבדוק אחר זה.
וחושב כאן ד' גליות, בבלי, אדום, מדי ומצרי, אם נקיים המצוות בשלימות, אז נזכה לגאולה שלימה בימי הפסח שהוא זמן הגאולה, ויתקיים בנו כימי צאתינו מארץ מצרים אראנו נפלאות ובא לציון גאול במהרה בימינו אמן.

(שארית נתן, עמו' א-ז)


הרב נתן אנטשל (אנטשיל/ אנשיל) קרויס (קרויז) זצ"ל הי"ד היה בנו של בנו של הרב שלום קרויס אב"ד לעגענע-מיהאלי שבסלובקיה, ותלמידם של סבו הרב ברוך יהושע רייניץ אב"ד טשעטשעוויץ (גאלסעטש) ושל הגאון הרב יהודה גרינוואלד בעל 'יבא חיים' אב"ד ניר-וואיע (יצויין שבספר 'זכרון יהודה' ובמקורות נוספים הניחו, ככל הנראה בטעות, שהרב נתן אנשיל קרויס היה תלמידו של הרב יהודה גרינוואלד אב"ד סאבאטיש, באניהאד וסאטמאר שהיה מגדולי הפוסקים והמשיבים בהונגריה). הרב נתן אנשיל נשא לאשה את מרת שינדל בת הגביר ר' צבי הופמאן מהכפר אויבר-ביסטרא שבמארמארוש הצ'כית, ולאחר נישואיו התגורר בסמוך לחותנו והתמיד שם בלימוד התורה.
הרב נתן אנטשל היה אחיו של הרב שמואל דוד (תרנ"ג-תרצ"ז) שהיה אב"ד ש' אודווארי.
משנת 1910 לערך כיהן הרב נתן אנטשל כאבד"ק סאנסילוי (מחוז סאטמאר, רומניה), והיה הרב היחיד בתולדות כפר זה. הרב ניהל שם ישיבה ובמשך יותר משלושים שנה נשא דרשות והרביץ תורה לפני תלמידי ישיבתו ובני קהילתו, כאשר עיקר פרנסתו הייתה ממתן הכשרים ליין שיוצרו בכפר שלו. את חידושיו ודרשותיו רשם בפנקסים גדולים.

הרב נהרג על קידוש השם בשואה בכ"ח באייר תש"ד, עם רוב רובם של בני קהילתו ועם בתו מאת האדיע ובעלה, הרב הצעיר בסאניסלוי, הרב עמרם זילברשטיין (בנו של הרב אהרן זילברשטיין אב"ד בעלעד) וילדיהם. רוב כתביו של הרב נתן אנטשל קרויס אבדו, ומקצת מחידושיו יצאו לאור בספר 'שארית נתן' (תשמ"ה, יצא לאור יחד עם הספר 'זכרון שלום') על פרשיות התורה וסוגיות הש"ס (יצא לאור בשנת תשע"ט בתוך הספר 'חצבה עמודיה שבעה').

גם בנו הרב ישראל מנחם אלטר חיים הי"ד אב"ד בענעדיקעוויץ, נהרג על קידוש השם בשואה.

קול קורא להכנסיה הגדולה השלישית, בחתימת רבי חיים עוזר גרודזנסקי זצ"ל ושלושים וחמישה רבנים ואדמו"רים, מהם רבים שנספו בשואה

הנה חברי ועד הפועל של אגודת ישראל העולמית הודיעוני ע"ד החלטתם לקרוא לכנסי' השלישית במרינבד בחודש אלול הבעל"ט, ויחד אתם הננו קוראים לשלומי אמוני ישראל להשתתף בהכנסי' הנכבדה להתיעץ בכל הענינים העומדים על הפרק.

והנה מצב עמנו לעת כזאת נורא מאד. כל לב רגש יודע ומרגיש את פצעי לב האומה הקרוע ומרותח, כי אמנם לקינו בכפלים בגשם וברוח, בבית ובחוץ, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. צרות רבות ורעות מצאונו, תלאות וגזירות הנוגעות ער הנפש, וחורבן היהדות עוד גדול מחורבן האומה.

אמנם מאז ומעולם מלומדים אנחנו בצרות ובנסיונות ונצח ישראל לא ישקר, ועם ישראל חי למרות הרדיפות הנוראות והאסונות מדור דור. אולם כל אסון בשעתו גרם לעלי' רוחנית ומוסרית, וגדולה המרת טבעת, ועמנו הצטרף בכור עוני והופיע בכל טהרו וזהרו, לכן למרות הפרצים בימינו אלה יש לנו להתנחם ולקוות כי מעז יצא מתוק.

ועל כן מה נכבד מאד, כי יתועדו יחד אלה העומדים על בסיס התורה והאמונה, המכירים שאין אומתנו אומה אלא בקיום תורה ומצוותי' (כלשון רב סעדי' גאון), ואשר כבר הראו את פעולתם ומעשיהם הטובים במשך שנות קיומה של אגודת ישראל זה כחצי יובל שנים לחשוב מחשבות בעצה מה לעשות לטובת אחינו העשוקים והרצוצים בכל מקום שהם ואיך לעצור בפני שטף המים הרעים.

התעוררו נא גדולי ישראל וחברי הכנסי' לבקש תרופה וסם מרפא במה לרפאות מזבח ד' ההרוס ובמה להקל את רוע המצב ומכאובי נפש האומה, באיזה אמצעים להכין מוסדות התורה והחנוך המסורתי יסוד בית ישראל ולחזק יסוד ישראל ולחזק את הישוב בארץ הקודש על טהרת הקודש והחנוך שם, ובאיזה אופן לחזק שמירת השבת וטהרת המשפחה. תהי' נא האספה הכללית לכח מעודד ולהתעוררות כללית להתחזק בבטחון בצור ישראל וגואלו באמונת אומן בד' ובתורתו. וד' יתקנם בעצה טובה ויוציאו אל הפועל את מחשבתם הטובה.

ואלקי ישראל ישמע אנקת ואנחת עמו ויתן בלב התועים בינה לשוב אליו בלב שלם ולהשיב בנים על אבותם וארוכתם מהרה תצמח, כמשאלות כל אסירי תקוה ובתוכם המצפה לישועה הכו"ח ביום ל"ג בעומר תרצ"ז לפ"ק ווילנא.

חיים עוזר גראדזענסקי

בנוסף חתמו על קול קורא זה הרבנים והאדמו"רים (לפי סדר א"ב):

אברהם מרדכי אלתר גור

אברהם יעקב במוהר"ר ישראל מסדיגורא

אברהם יצחק קליין נירענבערג

אהרן לעווין אבד"ק רישא הי"ד

אהרן קטלר ר"מ דקלצק

אהרן באקשט שאוויל הי"ד

אלחנן בונם ווסרמן מבראנאוויטש

אליעזר האגער מויזניץ

ברוך דוב ליבאוויץ מקאמיענעץ

דב [צ"ל דוד] בעער אבד"ק אזארקאוו הי"ד

זלמן סאראטשקין אב"ד לוצקא

חיים אשר [פינקלר] ראדאשיץ הי"ד

חיים יעקב ארי' [מורגנשטרן מראדזימין – וישקוב] בהרה"ק זצל"ה מלאמאז

חיים מאיר האגער מגרויסוווארדין

יהודה ליב צירלסאהן אב"ד קעשנוב הי"ד

יוסף צבי דושינסקי ירושלים

יחזקאל הלוי מאסטראווצא הי"ד

יוסף כהנמאן פוניבז

יעקב יצחק דן [לנדא] מסטריקוב הי"ד

יעקב מאיר בידערמאן ווארשא הי"ד

יצחק זעליג מקאצק אבד"ק סאקלוב הי"ד

יצחק בלאך טלז הי"ד

ישעי' פירסט אבד"ק שיפשול וויען

ישראל יצחק [קאליש] החופ"ק סקערנעוויץ הי"ד

משה במהו"ר שלום יוסף זצ"ל מבאיאן הי"ד

מרדכי שלום יוסף במוהר"ר אהרן מסדיגורה

מנחם מענדיל האגר מאויבערווישא הי"ד

מאיר הכהן [ווארשאוויאק] אבד"ק מאנקטאוו [פרבר בוורשה] הי"ד

מנחם זעמבא וארשא פראגא הי"ד

מרדכי ראטטענבערג אבד"ק אנטווערפען הי"ד

נחום מרדכי פרידמאן מטשארטקאוו

עזריאל בן מוהר"ר אלי' הכהן מונק ברלין

עקיבא סופר אב"ק פרעשבורג

שמואל דוד הלוי אונגער אבד"ק נייטרא הי"ד

שמעון יהודה הכהן שקאפ גראדנא

קינה על הרוגי ישיבת חברון בפרעות תרפ"ט / הרב ניסן עקשטיין הי"ד

תמונת הרב ניסן עקשטיין הי"ד

ציון לנפשות חיות..
פה נסתם המעיין מבארה של תורה,
פה חדלה מחשבתי מלפרק בהרים,
וידי כה רפתה – משמועה לא טובה,
ב'חברון' שם לוחות התורה נשברים.

שם נפסק המתמיד באמצע לימודו,
וידום מזמרו, מקולו הנעים,
גויתו הטהורה ביחד עם ספרו –
קרעוהו הפראים – לגזרים, לקרעים,
שם גופים של קדושים בארץ מושלכים,
ודמן של טהורים כמים נשפכים,
באוויר נשמותם עם אותיות פורחות,
בלווית עליונים – שרפים, מלאכים,
ה'אבות' גם הם במערת מכפלה,
משנתם זה קמו ופתחו הקברים,
ויצאו לקבל פני בניהם האלה –
שהלכו בדרכם – בני ציון היקרים.
הם רחצו גופותם בדמעות עיניהם,
וקבלו הטהורים על כנפי זרועותם,
לעוף עמהם לישיבה של מעלה,
מי ראה, מי שמע בדרך – אנחותם?

שם אחי ורעי, רבות חברי,
בזויות הבית מפחד מתחבאים,
קול רוח מצויה מאיימם מפחדם –
פן תואבי נפש נכנסים ובאים,
פן ערלי לב אלה אכזרים וטמאים,
ישירו את שירם בקורעם לגזרים –
את יונק ועולל אנשים ונשים –
חניכי התורה זקנים ונערים,
כחית היער, כפראי המדבר,
התנפלו על שקטים, על יושבי האהל,
זה הורג, זה שודד, זה גוזל, זה נואף,
הבאישו האויר ברוחם הגועל…
שם אחד מפרפר בין מתים וחיים,
מלוכלך בדמו של ריעו – המזנק,
הוא חובק אבריו, ועוצר כל תנועה,
הוא נושם בדממה ורוחו מחנק,
אז תמצא, אז תראה גבורי הרוח,
איך סמוך למיתה, ברגעים הספורים –
בגופם הגוסס מסתירים רעיהם,
מחרב הרוצחים, מעין הארורים.

איך אלמוד ואחשוב מעל דפי הספר,
בימים של אבל לכל עם קדשנו,
אין דיו בהקסת – בדמעות נתמלא,
מחורבן התורה – עמנו – ארצנו.
ותפלה על שפתי: הושיעה נא לנו,
נקם נקמתינו ובנה חורבנינו,
גאולה אמיתית מוחלטת תצמיח
בקרוב, במהרה על יד גואלינו!!

(מן הגנזים , יד, עמו' תטו)

בקינה זו מתאר הרב עקשטיין בצורה ציורית את שפך דמן של הקדושים בני הישיבה, ואת אותיות תורתם הפורחות באוויר בעת צאת נשמותיהם, בשעה שהאבות הקדושים, ישני חברון, יצאו מקברם במערת המכפלה ויצאו לקבל את פני בניהם הקדושים. לעומת הרוצחים הארורים, אשר ביצעו זוועות אכזריות, ניצבו הנרצחים הגיבורים בני הישיבה, שדאגו ברגעיהם האחרונים, בעת גסיסתם, להציל, להסתיר ולגונן על חבריהם.  לנוכח הזוועות, בעת האבל הלאומי, המפסיק את חדוות הלימוד, עולה הקריאה לנקמה ולגאולה שלימה בקרוב.


הרב ניסן עקשטיין, ר' ניסן קוז'ניצער, בנם של הרב משה מרדכי ואיטה פריידא עקשטיין, נולד בסביבות שנת תרס"א (1901). גאון מופלג, מגדולי רבני ליטא הצעירים. מקורבם של הגאונים הרב שמעון שקופ והרב חיים עוזר גרודז'נסקי.

בתחילת שנת תר"ץ (1929) מונה לכהן כאב"ד קהילת קוזניצא הסמוכה לגרודנה, היה מגדולי תלמידיו של הרב שמעון שקופ. נשא לאשה את מרת לאה מובשוביץ, ונולדה לו שלישיה: ישראל, מרדכי ואסתר. גיסו היה הרב דניאל מובשוביץ הי"ד מקלם.

לאחר כיבוש פולין על יד הגרמנים וברית המועצות, קם ארכון חשאי לתמיכה בלומדי התורה ובחינוך יהודי מחתרתי בליטא, בעידוד ובמימון הרב חיים עוזר גרודזינסקי. בין ראשי הארגון וגדולי העסקנים בו, נמנו הרב ניסן עקשטיין מקוזניצא, רבי שלמה דוד יהושע וינברג האדמו"ר מסלונים הי"ד, הרב זליג שפירא הי"ד מסמורגון – אחיו של השר ר' משה חיים שפירא ומנהלי מרכז 'ועד הישיבות' בווילנה, הרב יוסף שוב הי"ד והרב אהרן בערעק הי"ד.

לאחר שהתענה במשך חודשיים במחנה מעצר קולבאשי (קאלקאסין), נרצח הרב, עם משפחתו וקהילתו בחצר בית החולים בגרודנה, בסביבות 08.1941. הי"ד.

השתמרו מספר מאמרים שכתב: 'בדין שומר שמסר לשומר' ו'בענין עובר ירך אמו' (אודים מאש, אש התורה, עמו' תלג ותלו), מכתבים בשיטת ר"ת דדם הזבח נפסל מתחילת שקיעת החמה (הבאר, שנה שמינית, תרצ"ג, חוברת א-ב, עמו' יב; אודים מאש, אש התורה, עמו' תקמו), 'זכין לאדם ופרעון חוב בעד חבירו' (בית דוד, חושן משפט, עמו' פז), תשובה 'אם מותר לעשות חנוכת בית מדרש ביו"ט משום דאין מערבין שמחה בשמחה' (הבאר, שנה ו, תרצ"א, חוברת א-ב, עמו' לא; אודים מאש, אש ההלכה, עמו' קסב; קובץ תורני אורייתא, טבת תשס"ט, עמו' מג), 'בדרך הראשונים' – ליובלה של תורה להגאון רבי שמעון הכהן שקאפ זצוק"ל (ספר היובל, עמו' מו; אודים מאש, אש ההגדה, עמו' רסה), קינה על הרוגי ישיבת חברון בפרעות תרפ"ט (בתוך מכתב מתאריך י"ט אב תרפ"ט, יום לאחר הטבח הנורא בשבת י"ח באב תרפ"ט. תחילת המכתב עוסק בענייני הקדש וערכין, והוא נכתב לרב אהרן כהן, לימים מראשי ישיבת חברון, חתנו של ראש ישיבת סלובדקה-חברון, הרב משה מרדכי עפשטיין. הקינה פורסמה בספר מן הגנזים , ארבעה עשר, עמו' תטו), על השאגת אריה סי' י"ז (הבאר, שנה ה, חוברת א-ב, עמו' לד), 'אם מקיים מצות תנחומי אבלים ע"י כתב או ע"י טיליפון' (הבאר, שנה יג, חוברת א-ב, עמו' קו), בביאור יבמות מ"ה (הבאר, שנה טו, תרצ"ח, חוברת א-ב, עמו' לג), בענין עובר ירך אמו (כנסת ישראל, וילנא תר"ץ, חוברת ד, עמו' ס, וחוברת ז עמו' קו), כן פרסם בחוברות נוספות ובהם בחוברת הראשונה של 'האשכול'.

הייחוס שהוא דבר העומד ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בו / הרב אהרן דוד טברסקי הי"ד

במעלת הייחוס

אמר רמי בר יהודה מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כוחן של חכמים וכהה מאור עיניהם (פסחים דף ס"ב ע"ב).

אמר המחבר ראיתי נועם דברי ופעולות דרך המחברים להציג אמרים בפתחי שערים בקרבם אל המלאכה לכתוב הקדמה בתחילת הספר, כי ספר בלי הקדמה כגוף בלי נשמה. לזאת גם אני אצא בעקבותיהם להציע לפני הקורא בעזרת הבורא, כאשר ראיתי פעולת רבותינו הקדושים וגם גדולי אחרונים חקרי לב, אשר עשו חיל לעשות ספר היוחסין, הלא המה 'ספר יוחסין' להרב הגדול מו"ה ר' אברהם זכות ו'שלשלת הקבלה' להרב הגדול מו"ה גדליה ן' מחייא ועוד… כולם נתנו את לבבם ברוח נדיבה לאסוף ולקבץ את שם חכמי ישראל תולדת אנשים מצוינים. וכמו כן איתא בספר היוחסין ענף עץ אבות סימן ס"ו בצוואת מרן שבתי שעפטיל (בעל ווי עמודים) בן השל"ה הקדוש זצ"ל "הראוי כל איש לעשות ספר יוחסין לזרעו וכו' ובכן תצוו את בניכם ובניכם לבניהם עד עולם, כי אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על המיוחסין שבישראל" וכו', עד כאן לשונו. ועיין ברש"י על התורה בפסוק "ויתילדו על משפחותם", שפירוש שהביאו כתבי יחוסיהם. ובפתיחה דאיכה אמר רבי יהושע דסכנין "עד אשר לא ירתק חבל הכסף", זו שלשלת היוחסין. כמו כן איתא במסכת פסחים, אמר רמי בר יודא אמר רב מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כוחן של חכמים וכהה מאור עיניהם. ויש לומר הטעם, לפי מה שאיתא בספר חסידים, כי לכן לא נתקיים בהרבה משפחות הברכות "ואני זאת בריתי" וכו' שדרשו חז"ל כל שהוא ובנו ובן בנו בני תורה, שוב אין התורה פוסקת מזרעו, מטעם שנתערב בשלשלת זה אשה אחת שהיא הוגנת, ממשפחה שאינו הוגנת, ובא זה וביטל את זה. עיין שם.

והנה כשהיה ספר יוחסין לישראל, והיה כל אחד מכיר מקומו ויחוסו, ולא היה מדבק אלא בהטובים, ואם כן נשארו בניו ובני בניו חכמים. אבל כשנגנז ספר יוחסין, אינו מדקדק לישא אשה ממשפחה הגונה, כיון שגם הוא בעצמו אינו יודע בטוב יחוסו, ולזה נמצא שתשש כוחן של חכמים וניטל מאור עיניהם שהרי בניו לא יזכו להיות כמותו, כיון שיפסק השלשלת.

ומכל הדברים האלה נוכל לומר על היחס שהוא דבר העומד ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בו. וראיתי כי אין דורש אותם להעלות את שמם לברכה ולספר לדורות הבאים אחרינו לאמור זה הדרך הישרה הלכו אבותינו הקדושים והטהורים ששותים ממעיין הנובע להשקות עדרי צאן קודש הקדשים ודבריהם חיים וקיימים אינם צריכים הקדמה והסכמה, כי איש איש אשר חלק לו בבינה, ישכיל ויבין כי הדרכים האלה לקדושים אשר בארץ המה, ועתה בעוונותינו הרבים שהדורות נתמעטו והולך ומתרחק מרוח ישראל סבא ודבריהם הקדושים מצדיקנו וקדושינו משתכחים בכל פעם יותר ויותר, לכן קמתי אנכי האזוב אשר בקיר, ובעזר השם שמתי תקוותי ואמרתי אל לבי מזקינים אתבונן. והלכתי ולקטתי באמרים מפי סופרים וספרים, ומה ששמעתי מחסידים ומקורים נאמנים, וכתבתי הכל על הספר מהאילן הגדול עם ענפיו.

והנה עתה הספר הזה אשר אני נותן היום לפני אחינו בני ישראל הוא כשלחן הערוך בכל מיני מטעמים ונופת צופים, תוכו רצוף אור ישרים המאירים לארץ ולדרים, גדולי ארץ ממשפחתינו הרמה אנשי שם, מעשה תקפם וגבורתם, סיפורים גדולים ונוראים, וחדושי תורה נפלאים, מאמרים יקרים. גם ימי חייהם וזמן פטירותיהם, וכבוד משכן מושבותיהם, ומקום כבוד מנוחתיהם, ומשך זמן הנהגת נשיאותיהם, ומי היו רבותיהם ותלמידיהם, הכל נכון בסדר מסודר. וגם אחלה פני הקורא אולי ימצא בספרי איזה דיבורי תורה או סיפור מעשה בשם צדיק פלוני, והקורא שמע הדבר בשם צדיק אחר, או בנוסחא אחרינא, לא ישים אשם לנפשי, כי כמו ששמעתי או ראיתי כתבתי. ונמצא גם בדברי חז"ל מימרא או מעשה משום תנא או אמורא פלוני, ואמר לה בשם נוסחא אחרינא. ודוד המלך עליו השלום אמר "שגיאות מי יבין". וגם על פי רוב לא תארתי הצדיקים אשר מובאים פה רק בשם 'הרה"ק', כי מי אני אשר אערוך גדולתו וקדושתו של כל אחד ואחד, וכל המוסיף גורע.

ועתה את אחי אנכי אבקש, כאשר יש תחת ידי כתבים דברים נחמדים מאזמו"ר רי"א זצלה"ה ורציתי להעלותם על הדפוס ולזכות הרבים שמשתוקקים בלב ונפש חפיצה לראותם, ומחמת הוצאת הדפוס מרובה בכן החלתי מקודם בה'ספר היחס'. וכאשר תקנו אתם את הספר הזה, יהיה לי לעזר להדפיס את הכתבים הנ"ל. ובטוח אני באלה, שכל מי שיקנה הספר הזה, זכות הצדיקים הנזכרים בהספר יעמדו להם היוושע בכל טוב. אמן כן יהי רצון.

המחבר

(ספר היחס מטשרנוביל, הקדמה, הרב אהרן דוד טברסקי הי"ד)

הכרחיות האחדות, האחווה והשלום בעם ישראל, ומעשה מהגאון רבי זלמן מווילנה בערב יום הכיפורים / הרב מרדכי הכהן זלצר הי"ד ובנו הרב יחיאל דוד הכהן זלצר הי"ד

ספרי ויכתוב משה

בפרט נצרכה מדת התאחדות לעם גולה וסורה נתונה למכים בכל עיר ועיר מדינה ומדינה, וכמו שביאר הספורנו הפסוק (בראשית יג,ז) "ויהיו ריבו בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט", דהסבה להתפרדות לוט מאברהם היתה "והכנעני והפריזי אז יושב בארץ", ולכן היה ריב בין שני אחים גרים מבאיש את ריחם בעיני התושבים, כי בהיות מריבה בין האחים הגרים, יחשבו אותם התושבים לאנשי ריב וישאו קל וחומר בעצמם. עד כאן לשונו.

וכן פירש הרב נפוצות יהודה הנ"ל (דרוש מט) כוונת הצורר המן ימח שמוש באמרו( אסתר ג,ח) "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", שכוונתו היתה להגדיל אשמם, כי העם אשר כל שלימותו תלוי בהיותו אחד הרי הוא משולל ונעדר מן השלימות הפלא ופלא, כי עם היותו מפוזר ומפורד בין העמים, ששם הצורך גדול מאוד להתאגד ולשבת אחים יחד, שם הוא מפוזר ומפורד בדעות, כי איש בבנו ובאחיו אנשים עברים נצים.

ובזה פירשתי כוונת אותו חייט המובא במדרש איכה (איכה רבה פ"א ס"ח) דחד מאתינס אתא לירושלים, אשכח חד מדוכא מטלקא (פירוש מדוך שבור ומושלך) נסביה ואובליה גבי חייטא, אמר ליה חייט לי הדין מדוכא תבירא, אפיק ליה איהו מלא קומצא חלא, אמר ליה שזור לי חוטין ואנא חייט ליה. דהנה הרב רבי יצחק אברבנאל (הושע ב,ה) נתן הטעם למה שנמשלו ישראל לחול הים, לפי שהחול בסבת לחות הים אשר עליו יתדבקו ויתאחדו חלקיו הדקים כאלו הם גוף אחד מדובק, כן האומה בית יעקב וישראל, לסיבת התורה והאמונה שתהיה ביניהם הנמשלת למים יתאחדו, ויהיו רבים מאד מצד ואחדים מצד. ועל כן כאשר הביא אותו המלעיג מאתינוס (והוא עיר אטהען, שהיתה מלאה חכמים וסופרים כנודע וכמבואר בבכורות) אותו מדוכה, ובו לעג על אומה הישראלית הנדוכה והנכתשה ביסורין וגליות, עד כי גדול שברם לאין מרפא למראה עיני המלעיג, השיב לו אותו חייט החכם שיעשה לו מן החול חוטין שזורין ואז העלה בידו תרופה לשברי המדוך. ורמז בזה להתאחדות ישראל שנמשלו לחול, כן התאחדות באומה זו סיבה חזקה להשיב עטרתה ליושנה. והרב בעל עקידה (בשער ע"ד) דמה את השלום לחוט של כסף או של זהב וזולתם, אשר בו יתחרזו הרבה מאבני האקדח וכיוצא להעמיד מצב כל החלקים ההם על תוכן החרוז ההוא הכללי.

ובזה יובנו דברי הירושלמי (פאה פרק א הלכה א) אמר רבי אבא בר כהנא, דורו של דוד כלם צדיקים היו, ועל ידין שהיה להן דלטורים היו יוצאים במלחמה והין נופלים וכו', אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו להן דלטורים הין יורדים למלחמה ונוצחין. עד כאן. דבאמת כיוון שהתפרדו עצמם לחלקים רבים בדעות שונות זה מזה, ממילא פירצה קוראה לגנב אויב המארב לבא ולהשליך עבותות השעבוד על צווארם, וכמשל הקדמוני דכשני אנשים נצים ומנגדים זה לזה, השלישי יוצא בתכלית הריווח.

ובזה האופן שמעתי מפרשים הפסוק בפרשת שופטים (דברים יז,ח) "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך", הכוונה כי יפלא הדבר ממך על אודות מצב הנורא של עמנו, התלאות הרבות והרעות המוצאות אותו בכל מקום בואו 'צא טמא' יקראו לו, 'אין לך חלק ונחלה בתוכנו', והרבה חבורות נוסדו בימינו אלה אשר מטרתם למעט בצער בעלי חיים ולחוס על הבריות הדקות, ועל כן בכמה מדינות חוק גזרו על השחיטה באמרם כי גורם צער גדול להבהמה, ובאותן מדינות עצמן עם בני ישראל המה תמיד למרמס לרגלי השור והחמור, חייהם תלוים להם מנגד ואינם חיים טבעיים. ולכאורה מאד תגדל התמוה מה בין דם לדם, הלא אדרבה האהבה תתהווה מהשווי והדמיון ומין האנושי אחת הוא. גם יתמה מדוע שללו מאת העם הזה בהרבה מדינות זכיות אזרח, מדוע הוא האחד אשר אין לו האפשרות לראות חיים ולינק מטוב הארץ, אף כי בה נולדו גם אבותיו ואשר עליה הקריב את עצמו היות כי היתה חביבה עליו הארץ ההיא. וגם כשיעוות בדבר מה בעמדו לפני המשפט, אם היה נכרי לא היו מחמירים בו כל כך כאשר בהיותו יהודי, ומה בין דין לדין. ולמה כאשר יארע גנב או גזלן באחת האומות לא יאשמו כל העם ההוא אשר הגנב או הגזלן שוכן בתוכם, אבל לא כן מצינו בעם בני ישראל, אשר אחד מהם יחטא יאשמו כל בית ישראל בגללו מראש העולם ועד סופו, ומה בין נגע לנגע, נגע בית יעקב לנגע, והוא הכתם הרע, אשר תארע באחת משאר האומות. ועל זה בא כמתרץ, דברי ריבות בשעריך" – המחלוקת ופיזור הלבבות אשר פשתה במחנינו היא היא הגורמת השעבוד בנו, וכאמור.

ובעוללות אפרים (מאמר כ"ה) רמז בזה ענין המקלות של יעקב, שנאמר בהם (בראשית ל,מא) "והיה בכל יחם הצאן המקושרות" וגו', והיינו רומז לשה פזורה ישראל בכל עת יחם לבב אחד על זולתו ויקשרו קשרים זה על זה כמנהג בעלי המחלוקת, "ושם יעקב המקלות", רמז להם הגלות שנמשל למקל חובל, כמאמר הכתוב (ישעיה י,ה) "הוי אשור שבט אפי" וגו'. "ובהעטיף הצאן", שהם מעוטפים באגודה אחת, "לא ישים המקלות", ובזה רמז אל השלום שהוא תוקף חוזק אומה הישראלית.

ולכן גדלה מעלה השלום כל כך עד שאמרו חכמינו ז"ל (ויקרא רבה פ"ט ס"ט) גדול השלום שכל הברכות כלולות בו, ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום. כי באמת עיקר חיונה וחיותה של האומה הישראלית הוא השלום המאחדם והמאגדם יחד, ולכן כל הברכות כלולות בו.

ולזה כוון גם רבי אלעזר הקפר (בספרי נשא) באמרו גדול השלום שאין חותם כל הברכות אלא בשלום, שנאמר "יברכך וגו' וישם לך שלום", כי הכל הולך אחר החתום לטובה, והיא היא הברית שלום עקרת הבית אשר הכל נחתכין על פיה, ועל פיה תתחזק האומה בכללות ובפרטות ברוחניות ובגשמיות. ובלא השלום כל הברכות לא יתקיימו. וכמו שמצינו במדרש רבה (נשא פי"א ס"ז) בשם רבי שמעון בן חלפתא בברכת כהנים אחר כל ברכות סיימן בשלום, "וישם לך שלום", לומר שאין הברכות מועילות כלום אלא אם כן שלום עמהם. ובספרא (בחקתי פ"א) גרסינן שמא תאמרו הרי מאכל והרי משקה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר "ונתתי שלום בארץ", מגיד שהשלום שקול כנגד הכל. עיין שם.

ובדבש לפי (מערכת ש') דייק כן גם במאמר רבי שמעון בן חלפתא (בסוף עוקצין) 'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום', 'מחזיק ברכה' דייקא, כי השלום הוא המחזיק כל הברכות. וכתב בטעמו של דבר דכיוון שישראל למטה שונאים תגר, גם למעלה אין רשות למקטרג לקרא תגר עליו.

ואמרו חכמינו ז"ל במדרש (בראשית רבה פצ"ח ס"ב) "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", רבי אסא אמר הטהרו, כמה דאת אמר (נחמיה יג,ט) "ויאספו על ירושלים ויטהרו את הלשכות". ורבנן אמרו ציוה אותם על המחלוקת, אמר להון תהון כלכון אסיפה אחת, הדא הוא דכתיב (יחזקאל לז,טז) "ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ובני ישראל חביריו", 'חבירו' כתיב, נעשו בני ישראל אגודה אחת התקינו עצמכם לגאולה וכו',

ופירש בספר דברי שלום (דרוש כ') כוונת המאמר שלהיות שיעקב אבינו עליו השלום ראה הגלות והשעבוד על בניו, עלה על לבו שהסיבה לזה הוא אחת משתים, או המחלוקת בין בניו להמקום יתברך שמו, או המחלוקת ושנאת חנם שיש בינם לבין עצמם ורוע ההנהגה אשר ביניהם. ולכן הזהירם ואמר "האספו" שבמילה זו כיוון לב' המחלוקת, הראשון כיוון ללשון טהרה, כמאמר רבי אחא, כלומר הטהרו בלבבכם שלא יהיה בכם שום תערובות עבודה זרה, אלא שיהיה לבבכם שלם עם הקב"ה, וכמאמר חכמינו ז"ל (פסחים נו.) שקרא לבניו ואמר להם שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב"ה, אמרו לו שמע ישראל אבינו, כשם שאין בלבבך מחלוקת על הקב"ה כך אין בלבנו מחלוקת, אלא ד' אלקינו ד' אחד, אף הוא פירש בשפתיו ואמר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', וגם לשון טהרה נופל אצל ניקוי מעבודה זרה, כאמרו בפרשת וישלח (בראשית לה,ב) "הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם" והטהרו והחליפו. וכנגד מחלוקת השני אמר גם כן "האספו", וכמו שפירשו רבנן, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, שלשניהם כיוון יעקב ואמר להם שיהיה אסיפה אחת ולא יהיה שום מחלוקת ושנאה ותחרות ביניהם, כי זה הוא הגורם תלאות עמנו מכל הני הרפתקאות דעדו עלינו בכל מקום ומקום מדרך כף רגלנו.

ועיין בספר המדות מהרב הקדוש רבי נחמן מברסלב זי"ע בערך מריבה (אות כ"ח) מי שחולק עם שכניו לסוף שיהיה לעג לאויביו. עד כאן לשונו הטהור. וציין הרב מטשעהרין ז"ל מקורו טהור (בתהלים פ,ז) "תשימנו מדון לשכנינו ואויבנו ילעגו למו", ולפי דברינו הנ"ל הרי הרבה ראיות ומקורות חזקות למו באיבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא כאמור. גם מצינו בדברים רבה (פ"ה סי"ד) אמר דוד מבקש הייתי לשמוע מהו שיחתו של הקב"ה על ישראל, ושמעתי שהיה עסוק בשלומן, שנאמר (תהלים פה,ט) "אשמעה מה ידבר האל ד' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו", הרי כי שלומותה היא חיותה, והיא עיקר קיומה של האומה הישראלית.

ולכך הזהיר הלל ואמר (אבות פרק ה משנה) אל תפרוש מן הציבור, כי בהיותם ישראל בהשתתפות יחד, אזי הם "כולך יפה רעיתי ומום אין בך", וכאשר המשיל הדבר ביערות דבש (ח"ב דרוש ב') לאדם שקונה עדר רחלים גדול ביחד, לא יחפש אחר נקוד וטלוא בעזים וחום בכבשים, אבל כשהם נפרדים זה מזה וניצב כל אחד לבדו אז יבדוק כל אחד ואחד אפילו בניב שפתים, כן גם על ידי השתתפות עם הציבור, אפילו אם ימצא באחד פגם אחד אשר לא יהיה ראוי להיוושע ולהענות על ידו, מכל מקום בהשתתפותו עם הציבור יחד בוודאי ייוושע.

ולכן הזהיר רבינו האר"י ז"ל (בפרי עץ חיים שער הקרבנות סוף פרק ב) שקודם התפילה יקבל על עצמו מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויכווין לאהוב כל איש ואיש מישראל כנפשו, כי על ידי זה תפלתו כלולה מכל תפלות ישראל ותוכל לעלות ולעשות פרי ויצליח. עד כאן לשונו.

ועיין בספר מאור ושמש (סוף פרשת ויחי) שכתב הטעם שאין אומרים י"ג מדות רק בעשרה ולא ביחידות, דהנה איתא (ראש השנה יז:) ברית כרותה הוא לשלש עשרה מדות שאינן חוזרה ריקם, מלמד שנתעטף וכו' כל זמן שבני יעשו כסדר הזה אני מוחל להם. ופירשו הגאונים ז"ל כל זמן שבני יעשו, דייקא יעשו כסדר הזה, שינהגו עצמם במדות הקדושות האלו, אז אני מוחל להם. ולא די באמירה לבד, רק גם במצוות מעשיות בפועל ממש מדת החסד והאמת, וכן כולם. ולכו נאמר דווקא בצבור, דנמצא על כל פנים בכל אחד ואחד מהמניין איזה מדה מהמדות האלו, בזה מדת רחום, בזה ארך אפים, וכן כולהו, אזי קורא אני מצד האחדות שפיר 'כל זמו שבני יעשו ומוחל להם', לאפוקי ביחיד. עיין שם.

וגרסינן בפרק קמא דתענית (דף יא.) תנו רבנן בזמן שישראל שרוין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרה שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים 'פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור'. עד כאן. כי בזמן שישראל שרויין בצער, בוודאי החוב מוטל על כל אחד ואחד להתאגד ולהשתתף יחד, ולכך מדה כנגד מדה מענישו ד' יתברך שאינו רואה בנחמות צבור, ולהיפוך במדה טובה, כל המצער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנשמה ציבור, כי במדה שאדם מודד מודדין לו, כי כל המרחם עצמו על הבריות מרחמים עליו מן השמים כמבואר בשבת (דף קנא:).

ובזה פירש בספר אשל אברהם (פרשת בשלח) הכתוב (תהלים מט,ח) "אח לא פדה יפדה איש לא יהן לאלקים כפרו ויקר פדיון נפשו וחדל לעולם". וכתב לפרש דהנה מצינו במדרש (שמות רבה פ"כ ס"ז) "ויהי בשלח פרעה", פרעה צווח 'וי', כי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה (ויקרא רבה פי"ז ס"ד) ופרעה לקה בגופו תיכף, דהיינו בדם צפרדע כנים, ואחר כך בממונו והוא הערוב וכדומה, ועל כן סבר דהקב"ה אינו משגיח בשפלים ואינו משדד המערכות, רק הכל בדרך הטבע, ולכן אם ילכו למלחמה יגברו על ישראל, כי משם אלקים כבר ידע פרעה, כמו שמצינו גבי יוסף "איש אשר רוח אלקים בו". אבל על הים נתוודע לעין כל כי הכל בהשגחה פרטיות מאין סוף ברוך הוא על כל פרט ופרט שבפרט, ולזה צווח 'וי', דכיווו דהכל בהשגחה עליונה אם כן למה הוא נענש תחלה בגופו, הלא אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה. אך האמת היה עבור שלא התרחם על בני ישראל, וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו השמים, וחילופא ההיפוך למי שאינו מרחם על בני ישראל.

וזה שאמר הכתוב "אח לא פדה יפדה", והיינו להבוטחים על חילם שהכל הולך בטוב, "וברוב עשרם יתהללו", שכל רע לא יאונה להם בעסקיהם, וכיוון שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, על כן היא לו לראיה גם על חיים ארוכים שמתוקנים לו, ולכן "אח לא פדה יפדה", שלא יפדה את אחיו המונח בבית האסורים מיוסר בעינויים קשים, ולא ייתן שום צדקה, והיינו איש לא יתן לאלקים כפרו, רק "ויקר פדיון" נפשו לאכול ולשתות ולהתענג בתענוגי עולם הזה. אבל "וחדל לעולם" בגופו ובנפשו וימות קודם שיבא הפגע לממונו, והכל עבור שלא התרחם על הבריות.

ואני הצעיר פירשתי הכתוב הנ"ל, על פי דרך הנ"ל באופן אחר, דאם אח לא פדה יפדה, וגם לא יתן לאלקים כופר נפשו, אז ויקר פדיוו נפשו, כי נפשו יהיה כפר פדיונו, חלף צדקתו אשר היה לו לעשות, והכל עבור שלא התרחם על הבריות.

וכאשר יסופר מהגאון הקדוש מו"ה זלמו מווילנא ז"ל שפעם אחת ראה בערב יום הכפורים לאדם אחד שבא לחברו בכניעה, ואמר 'נא יסלח לי אדוני על מה שעוויתי לנגדו'. אך חברו היה אכזרי, ואמר לו 'איננו מוחל לך על זה, כי הוצאת עלי שם, ובזית אותי לעיני כמה אנשים, ועברת על מלבין פני חברו ברבים שהיא אחת מהעבירות אשר העובר עליהם עונשו גדול מנשוא. וכשמוע הגאון מורינו הרב זלמן ז"ל דבריו, ענה ואמר לו, מצינו בגמרא (יומא ט:) לא נחרבה ירושלים אלא על שנאת חנם שהיה ביניהם. ולכאורה פלא הלא כמה עבירות עברו, ולמה לא נענשו אלא על שנאת חנם. אך ישובו של דבר דכל זמן שהיה להם אחדות וכל מי שעיוות לחברו מחל לו חברו, על כן גם הקב"ה מחל להם. אמנם אחר שעשו מריבה בין אחד לחברו ולא מחל אחד לחברו, אז גם הקב"ה לא מחל. וזה שאמר 'לא נחרבה ירושלים אלא על שנאת חנם', והיינו שלא היה להם האחדות והאחווה כראוי שימחול אחד לחברו אף אם עיוות לנגדו. וכשמוע דבר זה יצא מפי המלך (רבנן אקרי 'מלכי') מורינו הרב זלמן הנ"ל, מיד ענה לחברו 'הנני מוחל לך על כל מה שעווית לנגדי', כי בביאור מאמר זה נתחלף זה לאיש אחר, באשר הזכיר עצמו שפלות ופחיתת מדה גרוע הלז אשר הוא עומד בה כעת, והיא המהרס חומת האומה בין ברוחניות בין בגשמיות, ועד מתי ישכב שטוף במחשבת שווא הללו, הלא מה טוב ומה נעים שבה אחים גם יחד, וכמאמר הנביא (מלאכי ב,י) "הלא אב אחד לכלנו הלא אל אחד בראנו מדוע נבגד איש באחיו, שכיון ששרשנו אחד למה לנו לנתק התקשרותנו.

והרב בעל אוהל יעקב בספר המדות שלו (בשער השנאה פ"א) המליץ על אנשים כאלה מאמרם ז"ל (שבת סג.) אמר רב כהנא אמר רבי שמעון בן לקיש, ואמרו לה אמר רב אסי אמר רבי שמעון בן לקיש, ואמרי לה אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש, כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו, שנאמר (איוב ו,יד) "למס מרעהו חסד", שכן בלשון יוונית קורין לכלב 'למס', רומז על המרגיל עצמו  לשנוא את הבריות ככלב רע הקופץ מול פני כל הנוגע בו, הוא נענש מדה כנגד מדה שמונע חסד מתוך ביתו, כי אם היה רחום על הבריות היו מרחמים עליו מן השמים. ואמר רב נחמן בר יצחק שם עוד כי אף פורק ממנו יראת שמים, כי רעיוניו ומחשבותיו מלאים זעם ועברה חורשים רע על הבריות ואין לבו פנוי להכניס בו יראה שמים.

ועוד יותר מזה הסביר הגאון הקדוש חיד"א ז"ל בספר צוארי שלל (בהפטורת וילך אות ד) בפירוש הכתוב (הושע יד,ב) "שובה ישראל עד ד' אלקיך", למה ששנאה חנם גורם חס ושלום פגם גדול כל כך למעלה, כי עובר תמיד על "לא תשנא" "לא תקום ולא תטור" "ואהבת לרעך כמוך". גם שונא מי שמטיב לחברו, וטח עיניו מראות כי ד' הוא הנותן לחברו חיים ופרנסה, ואם כן חס ושלום מגיע פגמו עד ד' אלקיך.

גם הביא ענין אחד ששמע מפי קודש בעל אור החיים זי"ע, שאחד זלזל בתלמיד חכם אחד, והוא ז"ל היה מפייס להתלמיד חכם שימחול להמזלזל. וענה התלמיד חכם, להווי ידוע למר כי כבר מחלתי לו בלב שלם, כי הזוהר הקדוש אומר (פינחס דף רלב:) דעוונות ישראל מכבידין גדפוי דשכינתא, וכיוון שזה זלזל בי על לא דבר, בוודאי יחשוב לו ד' עוון, ועל ידי זה בא צער להשכינה חס ושלום, ולכן מחלתי לו תיכף ומיד, כדי שיכופר העוון ולא יהיה צער להשכינה [א], והנאהו להקדוש הנזכר. וכתב על זה החיד"א ז"ל, כי דבר זה הוא מוסר גדול למי שיש לו לב להבין.

[א] אמר בן המחבר, הדבר מבואר בתוספתא (בבא קמא פ"ט מי"א) דהחובל בחברו אף על פי שלא ביקש החובל מן הנחבל, הנחבל צריך שיבקש עליו רחמים. גם יש להעיר מדברי הש"ס (שבת קמט:) כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, דכיון דהוא הכביד גדפוי דשכינתא, לכן מענישין אותו בזה דאין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה.

(חלק מדרוש 'אהבת איתן', דברי מרדכי, מהדורה חדשה, קרית יואל תש"פ, עמו' לז-מב)


הרב מרדכי (מרטון מרקוס) הכהן זלצר (זאלצער) הי"ד, נולד בשנת תרמ"ט (06.04.1879), לאביו, הרב הצדיק דוד הכהן זלצר ראב"ד מונקאטש (נכדו ותלמידו של הגאון רבי דוד דויטש מחבר ה'אהל דוד', ושל המהר"ם א"ש), ולאימו הרבנית חנה פראדל, בת הרב מרדכי אסטרייכר, בנו של הרב יוסף שלמה אסטרייכר מתלמידי החתם סופר.

הרב מרדכי נשא לאשה את מרת (יולן) יוטא בת דודו, הרב אביגדור הכהן ברנשטיין, חתנו של סבו, הרב מרדכי אסטרייכר.

הרב מרדכי היה רב גדול בתורה ביראה ובחסידות, הוא היה מגיד מישרים בחבורה 'דרכי תשובה' במונקאטש ונושא שם דרשות בדברי אגדה מידי שבת ויום טוב, חיבורו 'מאמר מרדכי' יצא לאור ביחד עם ספרו של אביו, 'דברי דוד' על מסכת אבות (ווראנוב, תרפ"ז).

ספרו 'ויכתוב מרדכי' (מונקאטש, תרצ"ו ותרצ"ח) כולל דרוש לחנוכה על מעלת האחדות, חידושים על פרשות ספר בראשית ושמות, דרוש על חינוך הבנים, דרוש לשבת, לחנוכה, לברית מילה, לנישואין, ועוד.

הספר יצא לאור בשני חלקים. על חלק א' נכתבו הסכמות מאת האב"ד והאדמו"ר מקרצקי רבי חנוך העניך מייער הי"ד מסאסוב, מאת הדיין ממונקאטש הרב דוד שליסל מחבר הספרים 'אמרי דוד' 'בית דוד' ו'גן דוד', ומאת רב מונקאטש והגליל הרב שמואל דוד הלוי יונגרייז. ועל חלק ב' נכתבו הסכמות מאת רבי ברוך רבינוביץ האב"ד והאדמו"ר ממונקאטש, הרב יוסף אלימלך כהנא הי"ד אב"ד אוזשהאראד, הרב מאיר ליב פרייא הי"ד אב"ד שוראן, הרב יהושע בוקסבוים הי"ד מגאלאנטא, הרב שמואל דוד הלוי אונגר הי"ד מנייטרא והרב הלל ויינברגר הי"ד אב"ד סערדאהעלי.

הרב נספה באושוויץ בג' בסיון תש"ד (25.05.1944), ולא נותרו ממנו צאצאים.

ילדיו רבקה, צבי ומשה יצחק נפטרו בחייו, ושאר ילדיו נספו בשואה, ובהם: הרב יחיאל דוד הכהן זלצר, יעקב יהודה, מיכאל, חיה אסתר ורחל לאה. הי"ד.

אחיו, הרב מאיר זאב הכהן זלצר הי"ד, מחבר ספר "דברי מאיר" על התורה, נביאים וכתובות וסוגיות הש"ס, כיהן כדומ"ץ בבית דינו של האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש בעל "מנחת אלעזר".

הרב יחיאל דוד הכהן זלצר, הנ"ל, בנו הגדול של הרב מרדכי, צירף הגהות והערות לספרו של אביו. הרב יחיאל דוד נשא לאשה את מרת אסתר בת הרב אשר אנשיל כ"ץ הי"ד אב"ד סערדאהלי, ולאחר נישואיו התגורר בסערדאלי וכיהן שם כר"מ, הרבנית אסתר ובנם יהונתן בנימין, נהרגו על קידוש השם בכ"ז בסיון תש"ד. הרב יחיאל דוד נהרג עקה"ש בי"ח בניסן תש"ה.

עצות לחינוך הבנים בדרך התורה / הרב אברהם דב טרנא הי"ד

אל הקורא

הנה ידוע, כי עניין חינוך הבנים בדרך התורה הוא מדברים העומדים ברומו של עולם, והזהרנו על זה בתורה הקדושה כמה פעמים, כמו 'ושננתם לבניך "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם' וכו', ובפרשת בא 'והגדת לבנך', 'והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו' וכו'. וכן בפרשת ואתחנן, 'למען תירא את ד' אלוקיך וכו' אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך' וכו'. ובפרשת תצא גבי בן סורר ומורה כתיב 'ויסרו אותו', וכן בפרשת וילך גבי מצות הקהל כתיב 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף למען ישמעו ולמען ילמדו' וכו'. וכן מצוות 'יראה כל זכורך' אם הקטן יכול לאחוז בידו של אביו, מחויב להעלותו. וכן בפרשה וירא גבי אברהם אבינו כתיב 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט', פירש רש"י לשון חיבה, היינו כי הקב"ה אהב את אברהם אבינו מפני אשר צוה את בניו לשמור דרך ד'. וכשנתבונן בזה כי אחר כל המעלות ומסירת נפש של אברהם אבינו שהושלך בכבשן האש מפני כבוד ד', לא מצינו בתורה שהקב"ה אהב אותו, ורק מפני אשר צוה את בניו לשמור את דרך ד', מפני כי עניין חינוך הבנים הוא חביב לפני הקב"ה מאד. וכן בפרשת האזינו כאשר גמר משה רבנו שירת האזינו אמר בסוף דבריו 'שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצות את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת, כי לא דבר רק הוא מכם וכו' ובדבר הזה תאריכו ימים', כלומר על ידי חינוך הבנים בתורה וברוח ישראל סבא תזכו לאריכות ימים ושלשלת הזהב לא תפסק, וגם הבנים ילמדו את בניהם תורה, וכן תמיד.
והנה מצאנו ברז"ל שדאגו מאד בעד החינוך, כדאיתא בעירובין פ' במשנה שם: ולא אמרו לערוב בחצרות אלא כדי שלא לשכוח את התינוקות. פירוש כי לאחר שנשתתפו במבוי שוב אינו צריך לערובי חצרות, אלא מפני שהתינוקות אינם יודעים מה שעשו במבוי, לזאת תיקנו לערוב עירובי חצרות. וכן בפסחים קט"ו חוטפין מצות בלילי פסחים בשביל שלא ישנו התינוקות, אמרו עליו על רבי עקיבא מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש, חוץ מערבי פסחים בשביל תינוקות כדי שלא ישנו. וכן שם בדף קט"ו, למה עוקרין את השלחן, אמרי דבי רבי ינאי כדי שיכירו תינוקות וישאלו.
והנה בזמננו נתרפה מאד העניין הגדול הזה של חינוך הבנים, בעוונותינו הרבים, לזאת ראיתי כי טוב ונחוץ לאסוף מחז"ל מגמרא ומדרשים ומספרים הקדושים מעניין החינוך (כמו מספר מנורת המאור ראשית חכמה, של"ה הקדוש, אגרת התשובה לרבינו יונה, שמירת הלשון ועוד). וסדרתי את הדברים בפרקים. וכבר כתב אחד מן הראשונים כי אף שאין בהספר חינוך רק הסידור היפה, גם בן יש בזה תועלת. וכאשר ראו גדולי ישראל את הספר הזה אמרו לי כי טוב ונחוץ ליתן את הדברים בדפוס. ותקוותי בד' כי מי שיקרא את הספר הזה יתעורר לבו לחנך את בניו בתורה ומצוות, ובזכות זה יתקיים בנו דברי הנביא: 'הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא… והשיב לא אבות על בנים ולב בנים על אבותם' ונזכה לגאולה שלמה אמן. כן דברי המצפה לישועת ד', אברהם דוב בלאאמו"ר מוה"ר לעמיל זלל"ה טערנא, רק בקהילת יאסווען…

פרק ה. יבואר לזהר בקטנים בכיסוי הראש.

הנה בזמננו אלו נעשה כמעט בהיתר לילך בגילוי הראש ואין מחנכים את הבנים בקטנותם בזה, וממילא הולכים ושונים בגדלותם וחושבים שאין בזה שום חטא. ובאמת הוא איסור גמור. וזה לשון השולחן ערוך אורח חיים סימן ב' סעיף קטן ו' ולא ילכו ד' אמות בגילוי הראש. עיין שם (וכתבו אפילו לישן במצנפת קלה). וכתב הט"ז בסימן ח' וזה לשונו: ונראה לי שיש איסור גמור בזה, כיון שחוק הוא עכשיו בין העכו"ם שעושין כן תמיד, ואם כן זה נכלל בכלל 'ובחוקותיהם לא תלכו', כל שכן בחוק זה שיש לו טעם, דכיסוי הראש מורה על יראת שמים כההיא דסוף שבת: כסי ראשך כי היכי דלהוי עלך אמתי דמרך. עד כאן לשון הט"ז. עיין שם. וזה אפילו יושב בביתו, וכל שכן בחוץ. והנה בגמרא שבת הנ"ל איתא שם, כי אימיה דרב נחמן בר' יצחק אמרו לה כלדאי 'בריך גנבא הוה', לא שבקתיה לגלויי ראשו, עד שפעם אחת שנפלו לו הגלמא מעל ראשו, אז שליט ביה יצר הרע ולקח אשכול של תמרים מדקל שאינו שלו, עיין שם בגמרא. וכנתבונן בזה נראה כמה גדול כח העניין של כסוי הראש, כי הלא היה לו נטייה לזה, וכמו שראו הכלדאי, וכל זמן שכסה ראשו לא נשלט עליו היצר הרע, וזה מפני שכסוי הראש גורם ליראת שמים. והנה איתא במסכת כלה: כי שני תינוקות עברו לפני חכמים, אחד בכיסוי ראש ואחד בגלוי הראש. ואמרו על מי שהלך בגילוי הראש שהוא עז פנים. עיין שם. נראה מזה שכיסוי הראש גורם לבושה ולצניעות, ועל ידי זה בא ליראת שמים, וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק 'לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו' זו הבושה, וכל המתבייש לא במהרה הוא חוטא. על כן נחוץ מאד להרגיל את הקטנים בכיסוי הראש, ואז גם כי יזקינו לא יסורו ממנו.

פרק ו. בענין חינוך בדרך ארץ.
ידוע כי דרך ארץ קדמה לתורה. ולזאת כמו שהאב מחויב לחנוך את בניו בתורה ובמצות, כן מחויב לחנכם בדרך ארץ. ועוד יותר מזה וכמאמר רז"ל באבות 'אם אין דרך ארץ אין תורה', וביותר בבית המדרש שהבנים הקטנים רצים ושבים בבית המדרש בעת התפילה ומבלבלים דעת המתפללים, והאב אינו משים על לבו להשגיח שיעמוד בנו אצלו בדרך ארץ, כפי כבוד בית המדרש מקדש מעט ויענה 'אמן, יהא שמי רבה' וכו'. ובאמת האב מחויב לחנכו במצות של מורא מקדש כמו בכל המצות, ועניין 'אמן' הוא ענין גדול מאד, וכמו שאמרו חז"ל: תינוק מאימתי בא לעולם הבא משיענה 'אמן'. ו'אמן של התינוק חשוב יותר משל הגדולים, כי הוא הבל שאין בו חטא, וזה זכות גדול להאב, כי בוודאי יתנהג גם כן כשיגדל באופן זה, לעמוד בדרך ארץ בבית המדרש וירוויח כל התפילות בכוונה. ואם חס ושלום האב בעצמו מדבר בעת חזרת הש"ץ ובקריאת התורה, מלבד שהאב עושה בעצמו איסור, עוד הוא מקלקל את בנו ומחטיא אותו. וכתוב בראשית חכמה כי צריך האדם להיזהר ביותר ולשמור פיו ולשונו, שלא ידבר בפני בנו בדבר מגונה, וכל שכן לעשותו. ואף על פי שהדבר מגונה מצד עצמו, מכל מקום יותר מגונה אם עשה זה בפני בנו, שמא ילמוד ממנו. ואם יאמר לו האב 'למה עשית כך וכך', יאמר לו הבן 'והלא כך וכך עשית גם אתה. סוף דבר, ישתדל מאד להרחיק את בנו מן הכעור ומן הדומה לו. וכשיעשה האב מצוה, יעשה בפני בנו וילמדנו לעשות כך, כדי שילמוד הבן לעשות כמעשה אביו, ויזכה האב לטוב ולזרע ולברכה.

פרק ז. יבואר חיוב של חינוך הבנות.
כבר כתבנו בפרק א', כי כשם שחייב לחנך את בנו כך חייב לחנך את בתו. וכאשר יחנך את הבת על פי התורה במדות טובות ובצניעות, אז אחר כך, כשתהיה אם, תגדל את בניה על פי התורה, כי הבנים כרוכים אחר האם יותר מן האב. ומצינו בתנ"ך מלכים 'ושם אמו… ויעש הישר בעיני ד", וכן 'שם אמו… ויעש הרע בעיני ד". כן כתיב בכמה פסוקים. עיין שם. ושמעתי הטעם בזה מהגאון המנוח מוה"ר אברהם זצ"ל אב"ד דק"ק מאיראמפאל, שהפסוק מורה לנו כי כל זה גרמה האם, מפני שהחינוך הוא בידה יותר מן האב. וכמו שכתבנו לעיל בפרק ב' בשם של"ה הקדוש, ונמצא בשם חכמי העמים שאמרו מפני מה אין לנו בנים טובים, מפני שאין לנו אמהות טובות. ואף כי שאינו מחויב ללמוד את בתו תורה, אבל הלא צריכה לדעת הדינים השייכים לאשה כמו הלכות שבת, נדה, וכדומה. וכן פסק הרמ"א ביורה דעה הלכות תלמוד תורה, וזה לשונו: ומכל מקום חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה. עיין שם. ובפרט במדות טובות, וביותר במדת הצניעות. כמו שמצינו גבי קמחית שבזכות הצניעות זכתה לבנים טובים, וזה לשון הגר"א ב'עלים לתרופה' באתי לבקש מאתך מאד מאד שתדריך את בנותיך מאד, שלא תצא מפיהם קללה ושבועה וכזב ומחלוקת וכן שאר דברים, לשון הרע ורכילות, ושלא יאכלו וישתו כי אם בברכה ראשונה ואחרונה וברכת המזון וקריאת שמע, והכל בכוונה. עד כאן לשונו.. ויראה להשיאן סמוך לפרקן, עליו הכתוב אומר 'וידעת כי שלום אהלך ופקדת את נוך ולא תחטא', כי (ספר נזיר עולם) מפני איחור נישואין שנתהוו בזמננו שהוא נגד טבע הבריאה ועל ידי זה נתגבר היצר הרע מאד ובאים על ידי זה לכמה עוונות חס ושלום. וזה לשון הספר ראשית חכמה וישיא את בתו לאיש מיד כשתגדל ותגיע לזמן הבגרות ולא יעכבנה בבית, אלא ישיא אותה כפי אשר תשיג ידו, ולא יאמר ממשפחה יקרה אני. עיין שם. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

חתימת הספר. הנה כאשר כוונת הספר הזה הוא כדי לעורר לעניין חינוך בנים טובים וישרים, וכתבנו לעיל דברי חז"ל שהחינוך מתחיל משעה שהתינוק מתחיל לדבר. כנה כאשר נתבונן בזה נראה, כי באמת ההתחלה היא עוד משעת יצירת הוולד, כי הלא מצינו בפסוק 'זרו רשעים מרחם', הלא עוד לא חטאו וגם הבחירה בידם להיות צדיקים, אלא הכוונה שהם נוטים מצד נשמתם לצד הרע, וזה מפני שהאב והאם לא הייתה להם כוונה טובה בעת מעשה, כי הנה אמרו חז"ל במסכת נדה שלשה שותפים יש באדם הקב"ה ואביו ואמו. לכן אם האב ואם מכוונים בעת מעשה לשם מצווה, כדי לקיים מצוות בוראם, שיהיו להם בנים עוסקים בתורה ומקיימים מצוות בישראל, וכמו שכתב בשולחן ערוך אורח חיים סימן ר"א, עיין שם, אז הקב"ה נעשה שותף עמם ומשפיע נשמה טהורה בהוולד. ואם חס ושלום לא, אז הקב"ה מתרחק מהם ואינו רוצה להיות שותף עמם. וכן כתב הרמב"ם בהלכות דעות פרק ה' אחר שכתב שיתנהגו בצניעות ובבושה, כתב שם בהלכה ה', זה לשונו: כל הנוהג מנהג זה לא די לו שקידש נפשו וטהר עצמו ותיקן דעותיו, אלא שאם היו לו בנים יהיו נאים וביישנים ראוין לחכמה ולחסידות. כל הנוהג במנהגות שאר העם ההולכים בחושך, יהיו לו בנים כשאר העם. עד כאן לשונו.
והנה בעוונותינו הרבים בזמננו שנמצאים נשים שאינן טובלות עצמן במקווה כשרה, רק רוחצות עצמן באמבטאות והן נדות גמורות, והאיש והאשה עוברים על איסור כרת, רחמנא ליצלן, ולא די זה, אלא שהבנים הנולדים להם הם פגומים והם בני נדה וגורמים רעה גדולה לבניהם, כי בן הנדה נקרא 'עז פנים', ואיתא במסכת כלה, עז פנים לגיהנום, ר' יהושע אומר זה בן הנדה. עיין שם. והנה לפעמים אפשר שאף הנשים השומרות את הטבילה גם כן נדות מפני חסרון ידיעה. וכמו שכתב בספר חכמת אדם כלל קי"ז וזה לשונו: אותן נשים בורות שאינן בודקין עצמן קודם בין השמשות אלא שאומרת שהייתה מתכוונת שתתחיל הנקיים שלה קודם הלילה, ובודקין עצמן בלילות, הם נדות גמורות, וצריך לפרסם הדבר. וכן כתוב שם: אותן הנשים הבודקות באצבע הם נדות גמורות לכל דבריהן, עיין שם. לזאת אנשים שנגע יראת ד' בלבבם יראו שאל יסמכו על נשותיהם בזה, וצריכין להשגיח אם הם בקיאים בדינים ולשאול הכל לרב דמתא, מפני שהם מתביישים לשאול ומקילין לעצמם וביותר להשגיח שיעשו הפסק טהרה  כדין וכנ"ל. והנה כבר חלקתי להנשים בפה את הספרים הנדפסים בענין טהרת המשפחה מ'אגודת הרבנים' וצויתי להם שיקראו בהם כדי שידעו הדינים, וכן ראו לעשות בכל המקומות.
עוד עניין נחוץ צריך להזכיר, וזה שלום בית כי הנה אמרו חז"ל איש ואשה שכינה ביניהם, וזה כשהם חיים חיים של שלום ושלווה ואין ביניהם שום קטטה ומריבה. ואם לפעמים כשאחד מהם עושה דבר שלא כהוגן, על השני למחול ולא יעשה מריבה חס ושלום, כי באם לא, אז קשה לחנך את הבנים בדרך טובה. וכתוב בספר עטרת צבי, כי שלום המשפחה תלוי בחינוך בנים, כי באם הבעל לא יכבד את אשתו והאשה את בעלה, והבנים רואים זאת, זה גורם שלא יכבדו שניהם יחדיו ולא ישמעו בקולם. וזה דרשת חז"ל במסכתא סוטה האוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו ומדריך את בניו לתלמוד תורה, עליו הכתוב אומר 'וידעת כי שלום אהלך' וכו', כי זה דבר התלוי זה בזה, כיבד האשה להדרכת בנים לתלמוד תורה. עד כאן לשונו, ואשרי המקיים דברי הספר הזה ויזכה לבנים עוסקים בתורה ובמצות בישראל!


הרב אברהם דב טערנא הי"ד, רב בקהילת יאסווען שבליטא, מחבר ספר "חינוך הבנים" (קיידאן, תרצ"ח), הכולל מאמרי חז"ל המדברים בגדול שכר המחנך את בניו בתורה ומצות ולהיפך גודל עונש המרפים ידיהם מזה, עם כמה עצות בענייני חינוך. הספר זכה להסכמת הרב שלמה הלוי פיינזילבר הי"ד, המציין את חשיבות הספר "ובפרט בזמנינו שירדה פלאים כל עניני החינוך בבתי הספר שמתחנכים ומתגדלים שם ללא תורה ויראה בודאי מהראוי להלהיב הלבבות של האבות אולי יראו ויקחו מוסר".

באייר תרפ"ו (1926) היה הרב טערנא בין הרבנים הליטאים החתומים על קול קורא לתמיכה בעיתון 'אידישן עקאנאמיש-רעליגיעזן' שתפעל למען השלום וחיזוק התורה (פורסם ב'מיכאל: מאסף לתולדות היהודים בתפוצות, ו, תל אביב תש"מ, עמו' צז). בשנת תרצ"ה (1935) חתם על כרוז רבנים לעזור להצלחת רשימת המזרחי – הפועל המזרחי על ידי שיצביעו לה בבחירות לקונגרס הציוני הי"ט.

מאמרו בעניין חיוב ברכה על הטפל, כשהביאו אותו לפני לאחר העיקר, פורסם ב'אודים מאש', ב (ליקווד תשע"ז, עמו' א, ).

עם פלישת הגרמנים חברו עמם הגויים הליטאים והתעללו ברב העיר. הם גזזו את פאותיו וזקנו, היכו אותו ואילצו אותו לרקוד ערום, בעוד שההמון הליטאי מסביב מוחאים כפיים ומפלים בו את מכותיהם. כשאפסו כוחותיו של הרב והוא התמוטט, התנפלה אשתו באגרופים על מעניו, ושניהם נורו בו במקום. הי"ד.

הקשר בין זיווגו של אדם, קריעת ים סוף ודברי התורה הקדושה / הרב אהרן וולנוב הי"ד

איתא בחז"ל ברכות (ס"ג ב) כשנכנסו רבותינו לכרם כו', פתחו כולם בכבוד אכסנאי ודרשו כו' והלא דברים קל וחומר, ומה ארון ה' שלא היה מרחוק כו' אמרה תורה והיה כל מבקש ד', עיין רש"י, כלומר: קראו הכתוב מבקש ד', תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה על אחת כמה וכמה.

הנה בהשקפה ראשונה הקל וחומר זה קשה להולמו שכן יש לפרוך ולומר מה לאנשי המדבר שכן הלכו לשמוע תורה מפי משה רבנו ומשום כך נקראים בצדק מבקשי ה', תאמר לאותם שהולכים מעיר לעיר, אם אפילו מכתתים את רגליהם ללמוד תורה, אולם התורה לא מפי משה רבנו יצאה, ובכן מהו הקל וחומר?

נראה שבמאמר זה ספון רעיון נשגב, וזהו: המיגע את עצמו בתורה ומחדש בה חידושים, חדשים לבקרים, באמת הוא נקרא מבקש ה' כדאיתא חז"ל נדרים (פ"א) הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. "מהם", כלומר מעצמם ומיגיעתם שמחמת ענים אין להם ספרים ללקט מהם חידושי תורה. אמנם יש חידושי תורה מגאונים אדירי התורה אשר הם פזורים במקומות שונים ואינם סדורים במקומם הראוי, ומתוך פזורם אין לאל ידם של מבקשי התורה לטעום טעמם הערב, לכן מי שגולה מספר לספר שמתוך כך מוכרח להתגלגל פעמים גם מעיר לעיר לחפש אחריהם ולהחזירם למקומם, "ודבר שיש בו סימן או יודע מי בעליו, מכריז כדין אפילו הם מפוזרים", על אחת כמה וכמה שהכורם ומאסף אותם נקרא מבקש ה'.

ידוע שכל איש מישראל מחויב להעמיק חקר כדי להכיר ולהבין מציאות ד'. עיין פנים מאירות (ח' ראשון תשובה ל"ט) לכך אנו אומרים אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, ג' פעמים "אלקי", והיה סגי בפעם אחת לומר "אלקי אברהם יצחק ויעקב", לפי שמצינו שאמר דוד לבנו (דברי הימים כח,ט) ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו. הפירוש הפשוט, שאין לאדם להאמין באלקי מצד מנהג אבותיו, כי זה מנהג האומות, אלא מצד החקירה על פי תורתנו הקדושה, שהוא אל הבורא יתברך ויתעלה שמו, ולכך אמר "דע" את אלקי אביך, מצד החקירה. ומצינו באברהם שהוא היה חוקר ראשון אלקותו והוא הודיע אלקותו בעולם, כי בימיו היו עובדים לעכו"ם. ואם היינו אומרים "אלקי אברהם יצחק ויעקב", הייתי יכול לומר שאברהם היה חוקר ראשון שחקר אלהותו ויצחק ויעקב בניו סמכו על אמונת אבות ומנהגם, ולכך אנו אומרים "אלקי" אצל כל אחד ואחד, כדי להודיע שכל אחד מצד עצמו עמד על החקירה ומצא שאין "אחד" אלא אלהנו והוא חיזוק אמונתנו הקדושה. (ומה שאנו אומרים ואלקי, בוי"ו אצל יעקב עיין בזוהר פרשת וארא).

ועיין ב"חובת הלבבות" (שער היחוד פרק ג) וזה לשונו: "כל מי שיוכל לחקור על העניין הזה ודומה לו מן העניינים המושכלים בדרך הסברא השכלית, חייב לחקור עליו כפי השגתו וכח הכרתו כו', והמתעלם מחקור הזה, הרי זה מגונה ונחשב מן המקצרים בחכמה ובמעשה, והוא דומה לחולה שהוא בקי בחוליו, ובדרך רפואתו סמך על רופא שמרפא אותו בכמה מיני רפואות, והוא מתעצל לעיין בחוכמתו וסברתו ברפואות הרופא לדעת אם הוא מתעסק בענייניו על דרך נכונה, אם לא, והיה יכול לעמוד על זה מבלי דבר שימנעהו כו'. וכבר התבאר מן השכל, ומן הכתוב, ומן הקבלה, שאנו חייבין לעיין במה שנוכל להשיג בירורו בדעתנו".

ולמען להיות ממבקשי ד' על ידי התורה הקדושה, כרמתי ואספתי דברי גאוני ארץ המפוזרים לאחדם במקום מכירם. "המכיר את מקומו" (אבות ו,ו) גם חידושי-אני ספחתי עם דבריהם, למען אמצא חן דאימא מילתא דתתקבל, כי גדול כח המאחד והמזוג דברים המחותכים, כדאיתא בחז"ל קשה זווגו של אדם, וכן גם מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף (פסחים קי"ח), לכאורה מהו הדמיון? האמנם אין לו לתנא דמיון אחר מלבד קריעת ים סוף?

אך נראה כי כל דבר הנברא להיות שלם ואחד, קשה הדבר לשנות הטבע לחלקם לשנים שלמים, כי אפילו הקב"ה אינו רוצה לשנות הטבע שברא. וכן כל דבר הנברא להיות בטבע בשנים, גם כן קשה לאחדם ולעשותם להיות אחד, כי כן ציווה ופקד ה' להטבע, וחוק הוא, ורק על ידי כוח אלקות, זו כוח התורה, יש ביכולת לשנות הטבע, היינו: להיות עושים שנים לאחד ואחד לשנים.

וידוע שמתחלה ברא הקב"ה את האדם בצלמו להיות אחד, ואחר כך: "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה", עיין חז"ל ברכות (ס"א א') חלק אותו לשנים, היינו ששינה הטבע הראשון שברא בבריאה הראשונה, ואז חזר "והיו לבשר אחד", להיות בהם כוח המוליד ולשנות הטבע השני הנעשה והנתחלק על ידי יוצר הטבע הראשון. צריך לזה כוח אלקות לזווגם ולאחדם, כמו שהיה בראשונה בעת בריאה הראשונה.

וידוע עוד כי בקריעת ים סוף היה שינוי הטבע, כי הים נברא להיות אחד. "וישם את הים לחרבה ויבקעו המים", חלק אותו לשנים, שינה מעשה בראשית, ואחרי זה "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה", ואחר כך: "וירדפו מצרים וגו' ופרשיו אל תוך הים", שהמים הלכו לטבעם הראשונים, והרי גם לזה דרוש כוח אלקי כדי לבטל את השינוי בטבע שנעשה על ידי הקב"ה, לשנות ולהחזירו למצב הראשון.

וזוהי כוונת הדמיון והשיווי של זווגו של אדם כקריעת ים סוף, כי בשניהם שווים ודומים ראשית הבריאה, שינוי טבעם וגם חזרתם לטבעם הראשון כמו שהיו בעת הבריאה. הכל באופן אחד הוא.

ובזה גם כן נוכל לבאר את תשובת דוד המלך ע"ה לחכמי ישראל "לכו והתפרנסו זה מזה", כי הפרנסה נתונה בהשפעה אחת ועל ידי צינור אחד בבחינת מן שבמדבר, רק הפרנסה נתחלקה לכל פרט ופרט בפני עצמו. וזוהי שאלת חכמים "עמך ישראל צריכין פרנסה". אמר להם "לכו והתפרנסו זה מזה". כלומר: התמזגו יחדו כדי לאחד ולזווג אחד עם רעהו בענייני מסחר ומשא מתן, כדי למצוא את הפרנסה היוצאה מן השפעה הראשונה.

גם התורה הקדושה הנתונה על הר סיני תורה אחת היא תמימה, אחר כך נתחלקה לכל אחד ואחד חלקו בתורה ונתפזרה. כמו ששמעתי מפי אדמו"ר הגאון הקדוש מוהר"ר משה מרדכי מפילוב זצ"ל בשם זקנו הרבי מקאצק זצ"ל על פסוק "ראה אנכי נותן לפניכם", "ראה" לשון יחיד, "לפניכם" לשון רבים, אלא כשניתנה התורה ניתנה לכל ישראל יחד, וזהו "לפניכם" (לשון רבים). אולם כל פרט ופרט מישראל יבין וישכיל בה לפי ראות עיני שכלו והשגתו, וזהו "ראה" (לשון יחיד).

ברור איפוא שהתורה שיש לה אותה הסגולה, היינו הדברים שנתחלקו ונתחדשו על ידי כוחות שונים צריך כוח אלקי לאחדם. וזהו יכול להיות רק על ידי כוחה, כוח התורה וטבעה, היינו שהאדם יהיה גולה מעיר לעיר וממדינה למדינה, כלומר: מספר לספר ומכתבי-יד לכתבי-יד ויסדרם בסדר נכון ומשטר, כדברי התנא האלקי הלל הזקן ברכות (ס"ג א') ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליהם "כנס", כלומר: כנסם למקום אחד והקל עליהם שלא תהיה להם עבודה יתירה לחזור אחריהם, ורק על איש כזה כוונת החכמים על אחת כמה וכמה שזה נקרא מבקש ה'.

וכמנהג המחברים שמתי את שמי על ספרי בכנותי אותו "כרם אהרן", כי שם ושם אבותי בקרבו. שם אבי, אברהם נחום, ושם אמי, הענא ריזל, הם ראשי תיבות "אהרן".

והנני מסיים בתפלת ר' חזקיה בשם ר' אבהו ירושלמי ברכות (פרק ה הלכה א') יהי רצון לפניך ד' אלקנו ואלקי אבותינו שתצילנו משעות החצופות הקשות הרעות היוצאות המתרגשות לבוא לעולם אמן:

המחבר

(שביל הכרם, הקדמת המחבר לספר כרם אהרן)


ברכות לג. רש"י מתוך שהוא חכמה כו'. ובין טמא לטהור, קצת תמוה הא אנחנו לא אמרינן בהבדלה "בין טמא לטהור" ולמה ליה לרש"י להזכירו. נראה שכוונת רש"י היא, שעיקר החכמה הוא ההבדלה בין דברים הנראים בראשית ההשקפה שווים ודומים זה לזה ואין בהם בתואר החיצונות שום שינוי רשמי או צבעי, רק ההבדל טמור בפנימיות. וזה שייך בטומאה וטהרתה קדושה וחול. וכעין זה מצאתי בשם אבודרהם וזה לשונו: הטעם שתקנו הבדלה בחונן הדעת, לפי שאין אדם מגיע לדעת בין קודש לחול ואור וחושך אלא אחר חכמה גדולה ויגיעה רבה. ועוד כשם שאין לו לאדם לעשות מלאכתו במוצאי שבת קודם שיבדיל, כך אין לו לתבוע צרכיו קודם שיבדיל. ולכך קבעו ההבדלה בחונן הדעת, שהוא ראש לכל הצרכים. והכי איתא בירושלמי, אסור לאדם לתבוע צרכיו עד שעה שיבדיל. עד כאן לשונו. הצעתי זאת להרב הגאון ר' אברהם שליט"א ווינבערג ר"מ בק"ק ווארשא, ואמר לי ששמע מרבו הגאון שר התורה רבינו ר' אברהם זצ"ל מסאכטשוב שלכך ביום טוב שחל במוצאי שבת קודש מקדשין תחלה ואחר כך מבדילים, לפי שאיתא בזוהר הקדוש דקידוש הוא בבחינת דעת, זכור במוח, ואם אין דעת הבדלה מניין, ולהבדיל בין קודש לקודש שהוא הבדל דק צריכין תוספות דעת. ועל ידי הקידוש באין לבחינת דעת כזה שיוכל להבדיל בין קדושת שבת לקדושת יום טוב, לכך בתחילה מקדשין שיהיה לנו דעת יתירה, ואחר כך מבדילין.


ברכות נד א. עת לעשות לד' הפרו תורתך, שמעתי בשם הגאון הצדיק בעל חפץ חיים שליט"א שלשון "הפרה" היא בלי טעם ואמתלא, כדמצינו בפסוק אצל נדרי אשה אשר אביה ובעלה הפירו נדריה בלי שום פתח, מה שאין כן בנדרים שהחכם מתיר הוא בפתח. וזהו כוונת דוד המלך עליו השלום, משום "הפרו" תורתך בלי טעם, רק העם ארצות ובערות שוררת בזמנינו, לפיכך עת לעשות לד'.


ברכות סד. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר גו' ב' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום. ראיתי שיש להבין שייכות הפסוק ה' עוז לעמו יתן להמאמר תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, יען כי מצינו לעיל (דף ו') מנין שהתפילין עוז הם לישראל, דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך, ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש. ובקידושין (ל"ה) שקולה מצות תפילין כנגד כל התורה. הרי חזינן דתורה גדולה, דמי נתלה במי, הוי אומר קטן נתלה בגדול תענית (ז'.) ואמרינן מכות (כ"ב:) כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, והרי חזינן דהתלמיד חכם גדול מתורה. וזהו שאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", יען כי התפילין עוז הם לישראל שיראו מהם, וכל שכן התורה, וכל שכן התלמיד חכם שהוא העוז היותר גדול. ולכן מסיים אם ה' ועז (היותר גדול, היינו התלמידי חכמים) לעמו יתן, אז (על ידי התלמיד חכם) יברך את עמו בשלום.


הרב אהרן וולנוב הי"ד – נולד בסביבות שנת תרמ"ט (1889) לאביו, ר' אברהם נחום וולנוב (וואלאנאוו), ולאימו, מרת הענא ריזל בת ר' נתנאל זלמן דארן.

לאחר פטירתה הפתאומית של אימו בי"ד בניסן תרע"ז (1917), הנציחו אהרן ואחיו משה את שם אימם בתרומה של עשרה מרק לחברת "תומכי בחורי לומדי תורה" בוורשה, כפי שהתפרסם בכתב בעת "עץ חיים" (שנה ראשונה, חוברת א, אלול תרע"ז). בכתב עת זה התפרסמו "חידושי תורה מבחורים מופלגים ומגאוני זמננו היותר מפורסמים, וגם כתבי יד מגאונים אדירי התורה נ"ע זי"ע". שם בסימן י"ב מופיעים חידושים על מסכת ברכות מאת "העלם הצעיר אהרן" מוורשה, בנו של "ר' אברהם נחום נ"י וואלאנאוו".

ר' אברהם נחום, אביו של הרב אהרן, נולד בוורשה, היה מופלג בתורה ויראה, חסיד ועניו, לן בעומקה של הלכה, הדריך את בניו בדרך התורה, ונפטר בשנת תרפ"ט..

הרב אהרן היה תלמיד חכם שעבד כסוחר בוורשה ובנובידבור. מחבר הספר "כרם אהרן" (ורשה, תרצ"א) על מסכת  ברכות. בתחילת ספרו הוא מנציח את הוריו ומודה לרעייתו רבקה (בת ר' יחיאל מנחם) "על נשאה בסבל הפרנסה ביחד אתי כאותה ה'אשת חיל' התנ"כית ורק הודות לה יכלתי להקדיש את עתותי ללמוד ולעיין בדברי חז"ל".

הרב ראובן יהודה נייפלד הי"ד, רבה של נובידבור, כתב הסכמה והערות לספר 'כרם אהרן', בהסכמתו תיאר הרב נייפלד את המחבר במילים אלו: "הרב החסיד מופלג בתורה ובחסידות איש חמודות… גם… בצוק העתים האלה איש רם המעלה הטרוד מאוד בעסקיו ובכל זאת הוא קובע עתים לתורה".

הרב ומשפחתו גורשו לגיטו ורשה, ונספו בשנת 1942.

אחיינו ומכרו של הרב כתבו עליו "דפי עד" במאגר השמות של "יד ושם".

בספר "כרם אהרן" מביא המחבר גם חידושים בשם גיסו, הרב של לקהילת קודש יבלונה. רבה של יבלונה באותה תקופה היה הרב יעקב שכנא ב"ר מוטל דומב, ושם רעייתו דבורה בת ר' יחיאל מנחם רוזנבוים.

אצלינו הדת והלאומיות לאחד נחשבו / הרב יוסף בן ציון באב"ד הי"ד

מכתב יד: מכתב מהרב הגאון הנעלה ספרא רבא לאורייתא מוה"ר יוסף בן ציון באב"ד שליט"א [הי"ד] מ"צ בק"ק מיקילניץ יע"א בדבר התאמת הדת והחיים, בדבר עבודת ספרו של הרב חיים הירשנזון לפתוח פתח לחכם לעמוד על מקצוע שחיי עמנו וארצנו תלוי בו, ע"ד מלך ולא מלכה, ע"ד הסתרת דעות מה שאפילו חכמים העמים כקאנט מסתירים לפעמים את דעותיהם… ע"ד איסור מסילות הברזל בשבת, ע"ד השמיטה… על דבר הדתית והלאומי, וע"ד התואר רב:

ב"ה ח' מרחשוון לסדר והיה ברכה "בחיים עושר וכבוד" [תרפ"ד] לפ"ק מקוליניץ יע"א.

שפעות ברכות וגשמי הצלחות מאלקי המערכות לכבוד הרב הגאון המפורסם בחבוריו היקרים חכם בתורה ושלם במדעים, איש אשכולות ובמדות תרומיות כש"ת מוהר"ר חיים הירשענזאהן אבד"ק הובאקען יע"א.

איש גאון וגדול! אחרי אשר אומר אני שלום למר ולתורתו כיאות הנני בזה להקריב לו – כולו אומר כבוד – את תודתי החמה והנלבבה על דבר אשר הואיל בטובו לשלוח לי את חבוריו היקרים ומפז מסולאים, "מלכי בקדש ד' חלקים", ובאמת לא אוכל לתאר לפני כבוד תורתו השמחה שהיתה לי בקבלי אותם, וזה רק שלשה ימים שהגיעו לידי וכבר עלעלתי אותם מרישא ועד גמירא, ואף אמנם רק מקופיא, אבל אי"ה אשנה עוד פרק זה גם מקבעא.

ובכלל הנני מתן לו תודות ותשורות חן חן על אשר כבוד תורתו היה החלוץ הראשון שהתחיל להתענין במקצוע הספרות החשובה הזו, מקצוע שחיי עמנו וארצנו – לפי השקפתינו החרדים שב"ה רוב בנין ומנין עמנו נמנים עליהם – תלויים בהם ותקוותינו חזקה שהיום או מחר אי"ה יעמדו על הפרק להפתר בתור הלכה למעשה, ומובטחני שבתולדות דברי ימי עמינו וספרותינו בבא השעה על דורנו אנו לתת חשבון על מפעלה לטובת הכלל והספרות, יתפוס כבוד הרב מקום חשוב שם על דבר ספרו זה. וכל איש ישראל אשר ארצו חביבה עליו – והאם נמצא איש מבני עמנו שלא נוכל לאמר עליו כן? – עליו להיות אסיר תורה לכבוד הרב על אשר יצא חלוץ וכבש המסילה העולה בית אל, וגם נוכל לקוות שממנו יראו וכן יעשו גם שאר גאונינו בארץ ובחו"ל. ויתחילו להתענין במקצוע הזה, ובזה יועילו שגם אלו החרדים שלמרות חיבתם החזקה לארצנו ולעירנו לא יכלו להתענין בישוב ארצנו בסמכם על דברי רבינו חיים ז"ל בתוספות כתובות ק"ו ע"ב דעכשיו אין מצוה לעלות לארץ ישראל כי יש כמה מצות ודינים התלוים בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולים להזהר בהם ולעמוד עליהם, אך עתה כשגאונינו יצ"ו יוצא לאור דין ומשפט, בוודאי בכל נפשם ומאודם יגשו לעבוד לטובת ישוב ארצנו.

ועתה הנני בזה לקרא למר חזק ואמץ! ומשוך הלאה עבודתך הקדושה הזאת כי עוד הרבה שאלות כהנה וכהנה שסובבות אותנו ומבקשות להפתר. על דרך משל: מה נעשה עם מסילות הברזל בשבת? ואיך נתאים דיני תורתנו הנצחית עם צרכי החיים והדרישות הדעמוקראטיות של זמנינו זה אשר בייחוד על עמנו כשהיה בידינו להנהיג אותם, ולהראות להעולם איך שהחירות האמתית הנתונה לכל האזרחים בלי הבדל דת ולאום איננה לאבן נגף להלאום השולט, רק להיפך עודנה מחזקת את המלוכה, וכמו שלמדו כל העמים הנאורים חירות השווי זכיות וכל הקולטורה האמתית רק מתורתינו שקבלנו אנחנו עליו את היותם הם כחיות ביער וכפראים בשדה וכשור כאדם אכלו תבן, כן גם עתה עלינו להיות לאור גוים, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם? ואיך נתנהג אז על פי דינינו נגד הנכרים דהיינו עדות ונזיקין וכדומה הרבה? ועתה מה נעשה עם מצות שביתת שביעית? כשתתמלא בקרוב תקוותינו שארצנו תתיישב באיכרים עברים מה יאכלו אז? רק בשנה שאיכרים עברים מעטים עודם ובפרט החרדים לקיים שנת שבתון תהיה לארץ נסתה "האגודת ישראל" לקבץ מעות על קרן "השובתי שביעית" ואולי בקושי גדול תעלה בידה לתמוך בהם, אבל מה יעשו אז? ושביתת שביעית היא חובה על כל איש ישראל לא רק מצד "הדת" אך גם מצד הלאומית. על זה כבר הכריז הד"ר נוירדוי ז"ל זה שלש שנים, ומי לנו חפשי גדול ממנו ז"ל וסבל זאת הודה לזה.

כן! שאלות אלו וכאלו קוראות הן לכבוד תורתו: התחלת במצווה משוך אותה גם הלאה, ואנן מה נענה אבתריה? ה' יתן עוז ותעצומות למשוך עבודתו הקדושה. יהי ה' עמו ופועל ידיו ירצה.

ועתה ארשה לעצמי לדבר נם מלות אחדות אדות תוכן ספרו, בכל רגשי אהבה ויראת הכבוד שבנפשי אליו הנני מוכרח להודות שנהג באופן רדיקלי מאד. וחס לי להאשימו על זה, ומי כמוני מרגיש שרק מאהבה נמרצה לעמו ולארצו עשה זאת, באמרו אולי יועילו דברי לטובת עמנו וישקוט המריבה שבין התרדים והלאומים. אבל בכל זאת לא נהג עוד רב בישראל כן שיאמר על כל גאוני ישראל שחיו במשך שבע מאות שנה שטעו בדברי הרמב"ם, וכן לחשוד כל הגאונים והפוסקים, וביניהם גם רבינו משה, שטעו בפשט הספרי "במלך ולא מלכה" וכדומה.

ולא אוכל להכחיש כי ביראת הכבוד הנני מעריץ את כבוד תורתו על אשר [הביע] בפירוש הגות לבו ולא כסה את רעיוניו, ואמרתי על זה תא חזי מה בין גאוני ישראל לגאוני אומות העולם, הלא מי לנו גדול בחכמי האומות מקאנט אשר בחקירתו הבקוריות הרס ולא חמל את השטות הישנות, בכל זאת במכתבו לבן מנחם כותב: "אף שחושב הנני הרבה דברים בהוכחות הכי ברורות, בכל זאת אין לי אומץ לב לאמרם". ורב יהודי אף שיודע שבדבריו יעורר על עצמו חמה וכעס, בכל זאת אינו מביט על כל זה ומוצא הוא לחובה לגלות כל אשר לבו הוגה, אבל בכל זאת מרגיש אני חובה לאמר לו שלא נאות לנו לילך בדרך חכמי אומות העולם אשר רק מי שיסתור ויהרוס שיטת הראשונים ויבנה במה לעצמו, לחכם מומחה יחשב. רק אצלם הוא כן יען כל חכמתם רק ממה שנשען כל אחד על בינתו, ובכן באים האחרונים והנם כננס על גבי ענק, שאחרי שהראשון המציא לו את החומר, הנהו יכול להרחיבו ולשנותו בשכלו, לא כן חלק יעקב, תורתנו נצחית היא, בשתי תורות הנני מדבר, אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה, והאחרונים לא בדו חס ושלום סברות ופשטים מלבם, רק הכל בקבלה איש מפי איש, עד משה רבינו עליו השלום, וחס לנו לחשוב להרמב"ם ז"ל לטועה בדבר משנה. וכבר דמיתי את תורתנו לבגד הנעשה מקומוס, לובשו אדם דק והנהו טוב עליו, לובשו אדם גס ועב אזי יכול להתפשט עליו. כן גם תורתנו בתחילה נתנה לדור דעה וראתה שפחה על הים כו', די היה להם בה והבינו דבר מתוך דבר, וכשהתחילו המוחות להתקטן והלב השמן כשית עבית, גם לעומתם הוכרחה התורה להתפשט והוכ[ר]חו לנו תנאים ואמוראים שיפרשוה לנו, וכן הלאה עם רבנן סבוראי והפוסקים עד ימינו אלה, וכל אחד קבל מרבו עד למשה מסיני. ולו נרצה לעשות פשטים כאלו שעשה כבוד הרב עם "מלך ולא מלכה" אזי חס ושלום בטלה תורה מישראל אשר היא חיינו ואורך ימינו ובזכותה ובצלה נחסה בגוים ולא נתערב ונתבולל בהם.

ואציין לו בזה איזה הערות על ספרו היקר…

ובדבר אשר כתב שהדת והלאום הם דברים בפני עצמם ויוכל איש מישראל להיות לאומי ולא דתי. רבים וגם אני הקטן בתוכם לא כן יחשבו, כי זה רק בין העמים, ואשכנזי למשל יכול להיות קטולי, אנגלי, פרסאי, וגם מושלם, ובכל זאת אשכנזי לאומי הוא. לא כן אצלנו העם הנבחר מכל העמים. אנחנו רק כשקבלנו עלינו התורה והמצות הכריז נביאינו "היום נהית לעם", ונביט נא כרגע בדברי ימי עולם ונראה מה נהיה בכל העמים התקיפים שבשעתם רדו עמים תחתיהם ולאומים תחת רגלם, והיום האם נמצא עוד זכרם על הארץ, ולמה לא שמרו את לאומיתם אחרי אשר אויבם גבר עליהם, זהו רק שהתערבו במנצחיהם ולמדו מעשיהם. לא כן אצלינו. אצלינו הדת והלאומיות לאחד נחשבו, ועל ערקתא דמסאני הקריבו אלפי ישראל חייהם והיא שעמדה לאבותינו ולנו שתחת שחשבה רומא בעת שכבשו ארצנו שהניצחון בידם, טעו וטעו כי אנחנו כבשנו אותם, ובעל כרחם קבלו הרבה מהמוסר היהודי, ועד היכן יוכל להגיע הדבר להפריד הדתיות מהלאומיות מאמר "ברנר" יוכיח באמרו שיהודי אמיתי יכול להיות גם נוצרי אמיתי כאחת חס ושלום.

והנני בזה עוד הפעם להודות לכבוד הרב על אשר שלח לי חיבוריו היקרים ואחרי אשר הגיוניו טובים מאד בעיני ארשה לעצמי לבקשו אולי נמצא עוד אצלו איזה אכזמפלר מיותר משאר חיבוריו שיאבה בטובו לשלחם לי ויפוצו מעינותיו חוצה ומאד מאד אהיה לו אסיר תודה על זה.

ואת והב בסופה, [אם] כתבתי בחפזי איזה ביטוי נגדו שלא כראוי ימחול נא כבוד הרב בטובו לי על זה, כי זו דרכה של תורה זה בונה וזה סותר, הסותר לא יוכל להביט שיפלו אבנים ארצה בישר ומסודר נכון כמו הבונה, ודי לחכימא.

ובזה הנני מברכו בברכת הדיוט שאל תהיה בעיניו קלה שיאריך ימים על ממשלתו ויעבוד לטובת עמנו וארצה ודתנו גם הלאה ויעשיר ספרותינו מתוך הרחבת הדעת ונתראה במהרה בירושלם וארץ הקודש במהרה בימינו אמן. דברי הדורש שלום תורתו כל הימים, מוקירו ומכבדו כערכו הרם.

יוסף בן ציון באב"ד.

נ.ב. אעריהו על זאת שכבודו הרם תאר אותי בשם אב"ד ואינני משמש בתור אב"ד רק בתור מו"ץ, ותאר שאינו שלי למה הוא לי, הנ"ל.

(מכתב יד, בתוך מלכי בקודש, ו, עמו' 101, וראה שם בעמו' 108 תשובת הרב הירשנזון)


הרב יוסף בן ציון באב"ד הי"ד נולד בשנת תר"ן (1890) לאביו, הרב יהושע השיל אב"ד מיקולינצה (מיקוליניץ ליד טרנופול), ב"ר הרב משה אב"ד מיקולינצה וקוזלוב, ב"ר הרב חיים אב"ד מיקולינצה, אחיו של בעל ה"מנחת חינוך". לאחר פטירת אביו בשנת תרצ"ה מילא הרב יוסף בן ציון את מקום אביו כאב"ד מיקולינצה, אך הגדיר את תפקידו כמו"ץ. נשא לאשה את מרת גיטל בת הרב יהושע השל באב"ד אב"ד טרנופול.

מכתבים ממנו יצא לאור בסוף מליצי אש, ח"א, ובספר מלכי בקודש, ח"ו. חידושים ממנו יצאו לאור בירחון "עטרת תפארת", סיון-תמוז תרצ"א, שנה א, חוברת ב, סי' ח.

נהרג עקה"ש בשואה בשנת תש"ב (1942).

1 2 3 4