תירוץ קושיית התוספות בעניין מציאת פך של שמן חתום בחותמו של כהן גדול / הרב שבתי הכהן רפפורט הי"ד מדייני בית הדין הגדול בקרקוב

תמונת הרב שבתי הכהן רפפורט הי"ד

ב"ה יום א' ויגש זאת חנוכה [תרס"ח], קאלבסוב.

שלום וכל טוב סלה לבן אחותי הבחור כהלכה יניק וחכים בנש"ק כמר שבתי [בארנשטיין] נ"י.

אחרי דרישת שלומו הטוב, מכתבך הגלוי עם החידושי תורה אשר הצעת בו הגיעני יום ה' שבוע החלפה לנכון, ושמחתי בשלומך הטוב ובפרט היה לי לעונג לראות ששוקד אתה על דלתי התורה. ועתה אבוא על סדר מדברותיך…

ואגב אציגה פה מה שנפל ברעיוני לתרץ קושיית התוספות בסוגיין בהא דמצאו פך של שמן חתום בחותמו של כהן גדול, והקשו דאכתי יש חשש שמא נטמא בהיסט, דגזרו על עכו"ם להיות כזבים לכל דבריהם.

ואמרתי לפי מה שהקשה הבית יוסף כיון שהיה שמן על יום א' אם כן לא היה הנס רק ז' ימים, ותירץ בתירוץ א' שחלקו השמן לח' ימים, אם כן היה הנס בכל יום ויום. ולפי זה מיושב קושיית התוספות, כיון דניתווסף גדולי היתר מעלין את השמן על ידי נס, אם כן בטל שמן הטמא ברוב שמן הניתווסף, דקיימא לן בנדרים גדולי היתר מעלין את האיסור.

וזה אין להקשות דאם כן לא היה צריך לקחת את שמן החתום בחתמו של כהן גדול, דגם שמן הטמא מדאורייתא יבטל ברוב, אך באמת ניחא לפי דעת ר' אפרים בתוספות חולין (דף ק' ע"א) דבשאר איסורין לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ורק בבשר בחלב משום ששניהם היתר, ועיין שם בתוספות דלפי דבריו גם בדרך הילוכו מוכרחין אנו לומר חתיכה עצמה נעשית נבלה בבשר בחלב, דאם לא כן אין ראיה דבשאר איסורין לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה, עיין שם בתוספות. והנה הכרתי ופלתי מביא בשם הרשב"א דכמו דאמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה בבשר בחלב לכולי עלמא משום ששניהם היתר, כן בקדשים הדין כן, דעיקר הטעם בבשר בחלב משום ששניהם היתר וכשנצטרפו נאסרו, וכיון דקיימא לן בקדשים היתר מצטרף לאיסור, אם כן חתיכה עצמה נעשית נבלה מדאורייתא בקדשים. והנה דעת הרמב"ם מובא בטו"ז (סי' צ') דבאיסור דרבנן, כגון בשר עוף בחלב, לא אמרינן  חתיכה עצמה נעשית נבלה.

ולפי זה ניחא, דבשלמא שמן הטמא מדאורייתא הגם שניתוסף רוב על ידי נס, מכל מקום קמא קמא דניתווסף נעשית נבלה ולא יצטרף אחר כך לבטל, דקדשים טמאים אסורין ונאסרו מטעם חתיכה נעשית נבלה [בשלמא על הא דנדרים הנ"ל גדולי היתר מעלין את האיסור לא קשיא, לפי מה דנאמר גם בדרך הילוכו נעשית נבלה, אם כן הגדולין שגדלו קמא קמא נעשית נבלה. זה אינו, דשם איירי לענין שביעית וערלה דהם שאר איסורין, ובשאר איסורין לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה לפי דעת רבנו אפרים, מה שאין כן בקדשים דדמי לבשר בחלב לדעת הרשב"א הנ"ל, אם כן שמן הטמא מדאורייתא יאסור את שמן הניתווסף קמא קמא נאסר משום חתיכה עצמה נעשית נבלה ולא יועיל לבטל אחר כך]. מה שאין כן שמן החתום בחותמו של כהן גדול, כיון דלא נטמא מדאורייתא רק מדרבנן, משום שגזרו על עכו"ם להיות כזבים לכל דבריהם, וכיון דאין כאן רק איסור דרבנן, ובאיסור דרבנן לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה, אם כן שפיר נתבטל שמן הטמא בשמן הניתווסף על ידי נס מטעם גדולי היתר מעלין את האיסור, ודו"ק.

ובעיקר קושיית התוספות לא אדע מאי קשיא להו, כיון דאין כאן ודאי שהסיטו עכו"ם רק ספק, וכיון דאין כאן רק טומאה דרבנן וקיימא לן ספק דרבנן לקולא, אף ברשות היחיד  ספיקו טהור, כמו דאמרינן ריש נדה (דף ה'), וצריך עיון.

ואתה תאבה לעיין היטב במכתבי זה, ואבקשך לשמחני גם הלאה בחידושי תורה לשמח את נפש דודך הדורש שלומך.

שבתי הכהן ראפאפארט

(עטרת חן: אסופת כתבי יד ומסמכים מאוצרות המשפחה, מזכרת משמחת נישואין בכפר חב"ד, אייר תשע"ו, עמו' צג)


הרב שבתי הכהן רפפורט הי"ד נולד בשנת תרמ"ה (1885) בביאלה-פודלסקא לאמו מרגלית, אחותו של האדמו"ר מסוכוטשוב בעל ה"אבני נזר", ולאביו הגאון הרב יצחק חיים הכהן רפפורט אב"ד אוסטרובה, ב"ר שבתי הכהן רפפורט אב"ד דומברובה, ב"ר אברהם אבלי אב"ד טורנא שהיה דור שישי בן אחר בן לרבנו הש"ך. בשנת תרמ"ט (1889) נאלץ הרב יצחק חיים, לעזוב את אוסטרובה שהייתה  בפולין הקונגרסאית, תחת השלטון הרוסי, ולהתיישב בקראקא, בשל היותו יליד גליציה ובעל אזרחות אוסטרית (ייחוסו מובא ב"עטרת חן: אסופת כתבי יד ומסמכים מאוצרות המשפחה", עמו' מז).

הרב שבתי ב"ר יצחק חיים הכהן נשא לאשה את מרת פיגא בתו של הרב משה אהרן אקשטיין מקאלבסוב, והתגורר לאחר נישואיו בסמוך לחמיו. משפחת אקשטיין היתה ידועה בקאלבסוב, בהיותם משפחה מסתעפת של נגידים וחסידים מפורסמים, שקנו להם שם טוב בכל רחבי גליציה. בן אחיו של הרב משה אהרן אקשטיין היה הרב מנחם מנדל אקשטיין הי"ד מרישא.

הרב שבתי, שהיה תלמיד חכם מובהק, כיהן כמו"צ, כדיין בית הדין הגדול וכחבר בוועד הרבנים של קראקא, לצד הראב"ד הרב משה שלמואל בלייכר, הרב יהודה מאיר הלוי לוין, הרב מרדכי צבי כהנא שפירא והרב מנחם נחום וואכסברג. הוא נספה בשואה יחד עם בני משפחתו. הי"ד.

בכתבי הרב שמעון הוברבנד הי"ד שהיו בארכיון רינגנבלום בגיטו ורשה, ויצאו לאור בספרו "קידוש השם: כתבים מימי השואה", נכתב:

קראקוב
בראשית הקיץ שלשנת 1941, לאחר שנודע כי גירושם של יהודי קראקוב ממשמש ובא, נתוועדו עסקנים מסורים אחדים, לטכס עצה כיצד להתיש כוחה של גזירה רעה זו.
באסיפה זו נתקבלה החלטה לפנות על כך בעצומה אל השלטונות. כדי לתת לעניין זה את החשיבות הראויה, הוחלט שהנאספים יפנו אל הכומר הקתולי [הקרדינל סאפייהא], שיחתום גם הוא על העצומה.
וכך הווה. כעבור ימים אחדים לאחר המציאם את העצומה, נעצרו ונכלאו כל החתומים עליה: הרב [שמואל שמעלקא] קורניצר, בנו וממלא מקום רבה של קראקוב, [צ"ל: רבי יוסף נחמיה בנו של] רבי עקיבא קורניצר; הרב רבי שבתי רפפורט, מורה הוראה בקראקוב; מר שפירא, ועוד שני יהודים. חמשה אלה נהרגו ביריות.
קדוש יהיה זכרונם!
ה' ינקום דמם.

בלוח חודש בחודשו, תשנ"ט, בהוצאת "זכרון – מפעל להנצחת יהדות הונגריה", עמו' קד, נכתב כי יום הזיכרון של הרב שמואל שמעלקא קורניצר הוא כ"ט באייר תש"א.

אך לסיפור זה ישנם כמה גירסאות, במקורות רבים נכתב שהאירוע התרחש בשנת ת"ש, והנרצחים היו הרב שמואל שמעלקא קורניצר, הרב שבתי הכהן רפפורט ופרנס העיר ר' מאיר יעקב פרידריך. הם נספו באושוויץ, ואפרם נשלח למשפחתם. משפחת קורניצר קבעה את היארצייט לא' באדר. וכך מתואר הסיפור באנציקלופדיה לחכמי גליציה, ד, עמודות 437-436:

כשהנאצים רצו בשבט ת"ש לגרש ממנה [=מקראקא] את היהודים, הלך [הרב שמואל שמלקא קורניצר] עם הדיין הרב שבתי רפפורט ורה"ק ר' מאיר פרידריך, אל ההגמון סאפעהא שישתדל לביטול הגזירה. הלה סירב, והודיע לנאצים שמיהרו לאסור את הרבנים. לא רצה [הרב קורניצר] למלט עצמו כדי שלא ייענשו יהודים בגללו. אחרי שבועיים בכלא מונטילופה נשלחו השלושה לאושוויץ, וכעבור כמה ימים הגיע אפרם לקהילת קראקא. היארצייט נקבע א' אדר. גיסו [של הרב קורניצר], ר' יעקב פרנקל, הביא את זוגתו וילדיו לוורשא, ומשם נשלחו באלול תש"ב למחנה השמדה. אחרי השואה הוקמה מצבה על מקום מנוחתו. ילדיו: א. יעקב משה; ב. מרים; ג. יוסף נחמיה. נספו הי"ד. ושרדה רק: ד. חנה שינדל שנתגדלה בבית דודה הרב שבתי פרנקל.

על מצבת הרב קורניצר בקראקא נחרט: "פ"נ האפר של הרב וכו', אשר נהרג על ק"ה בשנת ת"ש לפ"ק, בעת שהלך בשליחותו של הכלל ישראל, ע"י הגרמנים הרשעים ימ"ש, באשפצין והובלה האפר לפה" [ראה סיני קטז (ה-ו) עמו' רעה, ספר קראקא, ירושלים תשי"ט, עמו' 391. 'אני לא סטשק: בן ישיבה בשירות חיל האויר הנאצי', ירושלים תשמ"ט, עמו' 49. 'השואה במקורות רבניים', ירושלים תשנ"ה, עמו' 194. 'לא אמות כי אחיה', אנטוורפן תשמ"ז, עמו' נט. 'שו"ת וחידושי רבנו יוסף נחמיה', בני ברק תשמ"ו, עמו' טו. אתר רבנים שקשורים לקרקוב וניספו בשואה, ועוד].

מכתב מאת הרב שבתי הכהן רפפורט הי"ד מובא ב"שפתי חיים: אסופת כתבי יד ומסמכים מאוצרות המשפחה", עמו' 105. כמה מחידושיו הוזכרו בספרי חכמי דורו, ובהם הקובץ התורני "בית אברהם" (הוצאת חסידי סאכטשוב סי' ט' וסי' ע"ב), וכן בספר "חידושי יעקב" מאת תלמידו הרב יעקב גולדווסר הי"ד. מכתב אליו מובא ב"אבני נזר" או"ח סי' נה. מכתב אליו מבן דודו הרב נחום וידנפלד מובאת בספר חזון נחום, קונטרס דברתי בחזון סי' מח. מכתבו של הרב שבתי הכהן רפפורט עם בן אחותו, הרב שבתי בורשטיין, שהיה אז בן 16, המובא כאן למעלה, הובא ב"עטרת חן: אסופת כתבי יד ומסמכים מאוצרות המשפחה" עמו' צג, וכן מובא מכתב נוסף ממנו ב"שפתי חיים: אסופת כתבי יד ומסמכים מאוצרות המשפחה" עמו' 105.

ע"פ דף עד שכתבה גיסתו, מרת רבקה רפפורט, הרב נולד בשנת 1886 , נספה בשנת 1940, והיו לו ארבעה ילדים. ע"פ דף העד שכתב אחיינו הוא נולד בשנת 1880 ונספה בקרקוב.

נס חנוכה מעורר בכל שנה את ניצוץ קדושת אבותינו שמסרו נפשם על קדושת שמו יתברך, ומקרב אותנו לתורה הקדושה ולעבודה האמיתית / הרב אליעזר ישראל מרדכי אפרים פישל סופר הי"ד

בגמרא דשבת (דף כ"א) המהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחד ומכאן ואילך מוסיף והולך. ולחד מאן דאמר טעמייהו דבית שמאי כפרי החג, וטעמיהו דבית הלל דמעלין בקודש ואין מורידין.

ונראה לפרש דהכל הולך על כוונה אחת, והיא על פי הקדמה אחת, מה שפירש אדוני אבי זקני הגאון זי"ע בדמשק אליעזר (פרשת פנחס), על ענין זה דקרבנות החג פוחתין והולכין, וכתב שם רש"י המשל, למארח את אוהבו יום ראשון מאכילו פטומות, ואחר כך בשר ודגים, ואחר כך ירקות. וצריך בירור וכי זו הדרך. אמנם יובן במה שכתב הרמב"ן (ויקרא א,ט) והראשונים, שענין הקרבן מלשון קריבות לה', שעל ידי הקרבת קרבנו, יראה ויתבונן איך שפגם דרכו, ושצריך לתקן מעשיו ביתר שאת, וזה כל פרי הבאת קרבנו, וגם הכהנים מורי התורה היו מסייעים אותו לזה בנועם שפתם, כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו'.

והנה ביום ראשון שבא אל מקום המקדש, היה צריך עדיין לקרבנות הרבה, שיהיו ממוצעים לקרבו אל עבודת השם יתברך, וביום שאחר כך שכבר בא לקצת הכרה ומעלה של עבודת השם, היה די בפחות מזה, וכן היה 'פוחת והולך', עד שנתעלה בקודש, ולא הצריך אלא דבר מועט לעוררו אל קרבת השם יתברך. וכן המארח ריעו ואוהבו, ביום הראשון שעדיין אינם מכירים זה את זה רק מרחוק, צריך לקרבו במיני מעדנים, ולהראות שכבוד הוא לו שנתארח אצלו, וכאשר באים על ידי כן לאהבה קרובה, ומספרים זה את זה, ומגלים לבם כדרך אוהבים, אין צריכים יותר לממוצעים אלו, וגם אם נותן לו ירקות כדרך הבעל הבית בכל יום די בכך. עד כאן תורף דברי קדוש זקיני זצ"ל.

והנה ענין נס חנוכה והתעוררות שלו, שנתעורר בכל שנה ושנה בלבות לב היראים, שיש בהם מניצוץ הקדושה של אבותינו שמסרו נפשם על קדושת שמו יתברך, הוא גורם לקרב אותנו אל התורה הקדושה ועבודה האמיתית. ולכן סבירא ליה לבית שמאי שביום הראשון צריך שמונה, לרמז שצריך הרבה פעולות כדי להתקרב אל אור הקדושה המתנוצץ בימים הללו, ואז מיום ליום יוכל לפחות, כי כבר הגיע למעלה יתירה ממה שהיה עומד אתמול. וזהו ממש כפרי החג וכנזכר לעיל. ובית הלל סבירא ליה דידליק אחד ביום ראשון, וכה יוסיף וידליק, כי מעלין בקודש וגו', וגם דברי בית שמאי היו על סגנון כדי שיתעלה בקודש מיום אל יום, אלא שהם תלו זה על ידי שפוחת והולך כפרי החג. ובית הלל תלו זה במה שיוסיף וידליק גם הנרות מיום אל יום, וירמז כפשוטו לענין התעוררות זה שיעלה בקודש, בתרייתא עדיפא מקמייתא.

מצות חנוכה נר איש וביתו. דהנה עיקר השפעת בית המקדש להיות שער ופתח לכל איש ישראל, למען ילמד ליראת את ה' בכל התנהגות ביתו בפרישות ובצניעות, וידוע דנר חנוכה הוא זכר למנורה שבמקדש. וזהו 'נר איש וביתו', בהדלקת נר חנוכה יש התעוררת כמו ענין המנורה שבבית המקדש, שיתנהג כן בביתו נאוה קודש כענין הוראת המנורה שבמקדש.

וזהו גם כן נר חנוכה צריך להאיר לחוץ, בא לרמז שלא לבד בבית הכנסת ובבית המדרש יהיה ירא את ה', כי אם גם בלכתו לחוץ לעסקיו ולחפציו, כשטרוד בפרנסת ביתו ובשאר מלאכותיו, גם אז יאיר לו לנתיב דרך האורה מנר חנוכה שמאיר לחוץ, ויש להאריך.

במדרש (הובא בתורת משה לחתם סופר, ועיין בלקוטי חבר פרשת וישב שהביא באופן אחר) הדודאים נתנו ריח (שיר השירים ז,יד), אלו דודאים של ראובן, ועל פתחינו כל מגדים, זה נר חנוכה. ועוד במדרש בנוסח אמר (הובא בדמשק אליעזר פרשת ויצא אות ג) ועל פתחינו כל מגדים אלו בית הכנסת ובית המדרש.

ונראה לפרש על דרך דרוש שניהם על כוונה אחת, דהנה במגן אברהם (סימן תרעא) מביא מבית יוסף שהקשה למה בחצר של שני פתחים צריך להדליק בשתיהן ובבית הכנסת אמרינן דאם יש פתח אחר מותר לעבור ולא אמרינן מדבהא לא עייל בהא נמי לא עייל. ותירץ כיון שיש בנר חנוכה חסרון כיס יחשדוהו טפי, מה שאין כן בבית הכנסת. עד כאן לשונו. (והגם שהקשה עליו מגן אברהם דגם בבית הכנסת יש חסרון כיס שיבטל משווקים, מובן מאליו שאינו דומה חסרון כיס כזו שאינו אלא ספק, וגם אינו מכיסו ממש כמו בנר חנוכה).

ובפסוק (בראשית ל,יד) וילך ראובן בימי קציר חטים, פירש רש"י להגיד שבחן של שבטים שעת הקציר היה ולא פשט ידו בגזל להביא חטים ושעורים אלא דבר הפקר. הרי מוכח מפסוק זה כמה גדול כח היצר בעניינא דממונא, עד שהוצרך הכתוב לפרסם שבחן של שבטים בזה. ולכן ועל פתחינו צריך להדליק נר חנוכה בכל הפתחים מפני החשד, כי בעניינא דממונא יש לחוש טפי. ועל זה רמז גם כן ועל פתחינו בית הכנסת ובית המדרש, דשם אין חשד כהאי גוונא כי אינו חסרון כיס ממש. ודו"ק.

עוד יש לפרש דברי המדרש, הדודאים נתנו ריח, זה דודאים של ראובן. ועל פתחינו כל מגדים, זה נר חנוכה. ועוד יש נוסחא (הובא בילקוט אליעזר ערך חנוכה) הדודאים נתנו ריח, זה ראובן שהציל את יוסף. ויש לומר רמז מוסר שקודם עשות מצוות ומעשים טובים צריך לעקור ולשרש המדות הרעות המתרגשות באדם, כמו שכתוב (תהלים לד,טו) סור מרעה ועשה טוב. והנביא אומר (ירמיה ד,ג) נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים. רק אם יסיר כל סיג ופגם אז יוכל לנטוע נטיעות טובות המשמחים אלקים ואנשים. וביותר צריך ליזהר בגזל שנפשו של אדם חומדת לממון שאינו של יושר.

והרי אתה רואה כמה הזהרו השבטים הקדושים שיהיה הכל הבא בידם ביושר באמת, כפירוש רש"י הנ"ל שאפילו בשעת קציר חטים לא הביא בידו במה שיש חשש גזל, רק דודאים שהם של הפקר. ולא לבד בעצמו לא יעשה עולה ורעה לחבירו, אלא גם אם רואה כן באחרים, ישתדל בכל כחו להציל עשוק מיד עושקו, כמו ראובן שהציל את יוסף בכל כחות נפשו שלא יגמרו אחיו מחשבתם, והצילם מידם. כל אלו וכיוצא בזה הם בחינת סור מרע, לעקור ולשרש כל קוץ ודרדר ממדות רעות הנמצאים בין אדם לחבירו, ואז יוכל לקשט עצמו בתכשיטין של תורה ומצות ומעשים טובים.

והיינו דסיים ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה, כי רומז לג' עמודים, נר חנוכה בשמאל הוא רומז לאור תורה, ומזוזה בימין רומז לעמוד העבודה, כי כתוב בה פרשת קריאת שמע מסירות נפש לה' יתברך, והעני הנכנס ביניהם ועושים עמו צדקה וגמילות חסדים [כמו שכתב בדרשות חת"ס (דף ס"ח) דמטעם זה נוהגים הנערים לסבב על הפתחים (מגן אברהם סימן תר"ע), כדי שילכו בין ב' מצות. ועל זה רומז (תהלים צ,יז) ויהי נעם ה' אלקינו עלינו, ראשי תיבות נר עני מזוזה. עיין שם], שאחר עקירת המדות הרעות מה יפים ונעים ג' עמודים של תורה עבודה וגמילות חסדים, ונאה דורש ונאה מקיים להיות פתחינו מעוטרים במגדנים כאלו. ולא לבד על הפתחים, כי נר חנוכה צריך להאיר לחוץ, שיהיה אורו מאיר למרחוק בלב כל דורשי ה', שממנו יראו וכן יעשו גם כן כל הולכי דרך הישר להעמיד אורחותם על דרך זה, ולהיות מוסיפים והולכים בעבודת ה' באמת. אמן כן יהי רצון.

על קושית המפרשים (אורח חיים סימן תר"ע) למה נקבע זכר לנס המנורה, ולא נקבע זכר לנצחון המלחמה ולמפלת היוונים שונאי ישראל, שהוא ודאי ענין גדול ועיקר התשועה באה על ידי זה.

ונראה לפרש, כי ידוע קושית הבית יוסף (אורח חיים סימן תר"ע) למה הוקבעה להדליק שמונה ימים, הלא ביום הראשון לא היה נס. ואפשר לומר דחדא קושיא מתורצת בחבירתה, דהנה ענין נצחון המלחמה, הגם שהוא נס ונפלאת היא בעינינו שנצחו מועטים את המרובים, מכל מקום הוא מלובש בדרך הטבע כי יכול לטעון הטוען שהיו גבורים ועמדה להם השעה והצליחו. וכבר נשמע כיוצא בזה.

אמנם אנו עם ה' יודעים ומכירים שיד ה' עשתה זאת, וגם זה בעינינו נפלאות ה' ועזוזו, כמו ענין נס המנורה שהיה נס גלוי שדלק עוד שבעת ימים. ולזכר זה קבעו גם יום ראשון לזכרון בהדלקת נר חנוכה, לומר שהגם שלא היה בו נס נגלה, כי זה שמצאו פך שמן והיה בו כדי להדליק על יום אחד זה מובן בדרך הטבע, מכל מקום המעמיק בענין הזה שמצאו פך מוסגר בחותם כהן גדול, ומסתמא לא היה חשש היסט כמו שכתבו התוספות (שבת כ"א: דיבור המתחיל שהיה) כי הבינו דלא עביד קודש בריך הוא ניסא לשיקרא, וכיוצא בזה, אם כן זה גופא גם כן נס.

ובזה ניתן להורות שגם נצחון מלחמה, וכל העניינים כיוצא בהם אשר המה בדרך הטבע בהשקפה חיצונה, ומכל מקום אנו עם ה' אלה, קובעין גם אלו לזכרון נס, כי מבינים ומשיגים אנחנו שכולם הם גבורות ה' וחסדיו בהשגחה נפלאה. ואתי שפיר ועיין בזה.

ועל דרך זה יש לפרש, 'ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה' כו', כי עניין הנצחון יש להלבישו גם בדרך הטבע, והוא בדמיון כמו 'היום הזה', אשר השמש זורמת לאט ומתחזקת בגבורה, וכמו שפירשו ביאור מקרא קודש (תהלים יט,ב) 'השמים מספרים כבוד אל', ורק בשביל ש'יום ליום יביע אומר', שהוא דבר הנוהג מ'יום ליום', על כן 'אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם', אבל 'אחר כך באו בניך לדביר ביתך והדליקו נרות', וזה היה נס גלוי, ולזה קבעו עליו 'שמונת ימי חנוכה'.

עוד יש לבאר בדרך אמר קצת, דהנה יש לפרש ענין נס חנוכה בשמן, שרצה הקב"ה להראות להם שטוב עשו שהשתדלו בהצלת נפשות בהתגברות ובמלחמות על ידי החשמונאים ולא סמכו על נס, כי צריך האדם לעשות בדרך הטבע רק יבקש הישועה מה' יתברך ויבטח וישען באלקיו, ואם טוב בעיני ה' גם נס יעשה. על כן אמר שהם עשו את שלהם כפי חוקי הטבע ובבטחון לה' יתברך, גם הקב"ה עשה את שלו ונעשה להם נס במקדש בעניין הנוגע לשמים להדליק נר מנורה.

ולרמז שגם במה שהוא בדרך הטבע אם נתבונן בו מפלאות תמים דעים יתברך שמו נראה בו גם כן נסים ונפלאות לאין מספר. על כן קבעו ח' ימי חנוכה, אף שבראשון היה בו שמן בדרך הטבע, לרמז שגם הטבע הוא חד עם נסים גלויים [תרפ"ה].

יום השמיני דחנוכה נקרא 'זאת חנוכה', על שם שקורין אז זאת חנוכת המזבח כו'. ואמרתי קצת על דרך הלצה, שנקרא 'זאת חנוכה' על פי שכתבו קצת מפרשים על הקושיא, דלמה לא תיקנו בחנוכה ספיקא דיומא. ותירצו דאין הכי נמי רק ז' ימים תיקנו בשביל הנס, כקושיית הבית יוסף (אורח חיים תר"ע) ויום השמיני הוא משום ספיקא דיומא. אבל נדחה זה, דאם כן היה להם לקבוע יום ראשון דחנוכה בכ"ו כסלו, ואחר כך יום השמיני משום ספיקא דיומא. ועיין בערבי נחל (לחנוכה). ולזה נקרא 'זאת חנוכה' לומר שאינו משום ספיקא דיומא, אלא ממש 'זאת חנוכה', שהוא גם כן משמונת ימי חנוכה כשאר הימים.

ומפי הגאון הצדיק אב בית דין קהילת [כנראה כוונתו לגאון הצדיק רבי משה יודא לעבאוויטש זצ"ל אב בית דין קהילת זענטא] ה' יחייהו וישמרהו שמעתי לפרש שהוא כמו (רות א,יט) 'הזאת נעמי', שאנו מתמיהין שכבר עבר גם חנוכה שהוא זמן התשועות, ועדיין לא נושענו.

במדרש (תנחומא פרשת פקודי סימן י"א, הובא במחצית השקל ריש חנוכה בשם אליה רבה) שנגמר המשכן בימי חנוכה ולא הוקם עד ניסן, שהוא זמן לידת יצחק. יש לומר הטעם על פי גמרא דשבת פ"ט שיצמק למד סניגורא על בניו כי אתה אבינו וכו', עיין שם. ועיין רש"י סוכה נ"ב ב' שלא נמנה שם יצחק בין ז' רועים, שהביא מדרש יצחק להיכן אזל, להציל בניו מדינה של גיהנם. ולכן כדאי שיקימו המשכן שהוא מכפר על ישראל בזמן לידת יצחק, שלמד זכות עליהם. ועוד יש לומר שנתקדש יצחק בשעת העקידה כקרבן, וכמו שכתב רש"י תולדות שהוא עולה תמימה, ולכן התחילו עבודת קרבנות בחודש זה שנולד בו.

(זיכרון סופרים, מועדים ונ"ך, ניו יורק תשע"ה, עמו' פב)


הרב אליעזר ישראל מרדכי אפרים, המכונה פישל סופר, הי"ד, בנו של הרב אברהם יעקב סופר הי"ד אב"ד טעט ומרת מרים בת הרב יחזקאל פרידמן. כשהיה פישל כבן אחד עשר נפטרה אמו.

עוד בהיותו בחור נודע הרב פישל כמתמיד הלומד בדרך היושר וכתב את חידושיו על הגיליון. הוא היה תלמידם של הרב עקיבא סופר ושל הרב ישעיהו זילברשטיין והוסמך על ידם להוראה. הרב זילברשטיין ציין בכתב התרת ההוראה כי נהנה מהרב פישל סופר, "כי לא חדל ממצוא מקור לדברי חידושי הפוסקים". גם הרב מרדכי לייב וינקלר העניק תעודת סמיכה לרב פישל סופר, לאחר שבחן אותו ומצא כי ההלכות שגורות וסדורות היטב בפיו ו"חריפא שמעתתיה בסברא ישרה לדמות מילתא למילתא".

הוא נשא לאשה את מרת צירל בת הנגיד ואיש החסד המפורסם משה לייכטר מקהילת זענטע. לאחר נישואיהם איבד החותן את הונו, והרב פישל המשיך ללמוד מתוך עניות ודוחק, בסיוע של אשתו. בהמשך מונה לאב"ד מיישא (הונגריה), והמשיך לחדש ולדרוש בציבור בחריפות ובבקיאות. בשנת תרצ"ג (1932) נפטרה בתם הילדה רבקה לאה.

נהרג עקה"ש באושוויץ, בהיותו בן ארבעים ואחת, בי' בתמוז תש"ד. רעייתו נהרגה עקה"ש שם בז' בתמוז תש"ד. ילדיהם משה ויחזקאל – נספו שם ביום כ"ג בסיון תש"ד, שמעון – נספה שם בי' בתמוז, מרים ודבורה – נספו שם בז' בתמוז. כן נספו אביו, הרב אברהם יעקב סופר ורעייתו הרבנית פראדל, ואחיו הבחור יוסף שמואל והילד אדוניה שמעון. הי"ד.

בתקופת השואה אמר לבתו, טויבא (אשת הרב שמואל פריינד), לפני שנפרד מילדיו: "הרי את ילדה צעירה, אולי תזכי לשוב מעמק הבכא, תדעי שהחבאתי את חידושי התורה שלי על העלייה". הכתבים נמצאו טמונים בעלייה, ובהתאם לצוואתו הם יצאו לאור, בידי בנו הרב יוסף ליב סופר ובידי חתנו הרב שמואל פריינד, בחמישה כרכים של סדרת הספרים "זכרון סופרים" -חידושי אגדה על התורה, חידושי שמעתתא ואגדתא על הש"ס, על המועדים והנ"ך. לספרים צורפו דברי תורה מרבני המשפחה בדורות הקודמים.

בלי תורה, הלב אטום וסתום ואי אפשר להיות יהודי טוב ולקיים מצות / הבחור ר' יוסף שמואל סופר הי"ד

ר' יוסף שמואל סופר הי"ד

א. רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם, אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה (רבי אלעזר בן ערך נקלע לשם, נמשך אחרי היין והמים המשובחים ושכח את תלמודו). כי הדר אתא, קם למיקרי בספרא (כשחזר משם – קם לקרוא בספר התורה), בעא למיקרא (רצה לקרוא) "החדש הזה לכם", אמר: "החרש היה לבם". בעו רבנן רחמי עליה, והדר תלמודיה (בקשו חכמים רחמים עליו וחזר תלמודו) (שבת קמ"ז:).

עיין מדרש רבה קהלת (ז,טו). נראה שהוצרך לכך יען שהיה מעין המתגבר מחודד מאוד טפי מכולם, עוקר הרים וטוחנן בסברא. וכדי שלא יזיק לראשו על פי דרך הטבע, הוצרך להנפש שם במקום מרחץ, ועל ידי כן בא לידי כך.

אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה וכו' בעא למקרא 'החדש הזה לכם', אמר 'החרש היה לבם', בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה. הא דטעה ר' אלעזר בן ערך דוקא בזה, שמעתי מאדוני אבי הגאון שליט"א [זצ"ל הי"ד], משום דהקב"ה נתן להם לישראל מצוה זו 'החודש הזה לכם', שהוא חדש ניסן, מזל טלה, כדי להבדיל אותם מתועבות מצרים שהיו עובדים לטלה, כמו שנאמר 'כי תועבת מצרים כל רועי צאן'. ורבי אלעזר בן ערך, אדרבא, אימשך בתרייהו, לא הבדיל עצמו מעכו"ם, וטעה ב'החודש הזה לכם' שהוא עשוי להפריש בני ישראל מאומות העולם.

ולי נראה ללמוד מוסר השכל מכאן כנגד אלו האומרים שאין צורך בלימוד תורת ה', כי העיקר לקיים המצות, ויכולין להיות יהודי טוב אף בלי לימוד. והאמת אינו כן, כי לא עם הארץ חסיד, ומי שאיני לומד בחשק הולך, יהיה כגר שעושה קרבן פסח שאמרו עליהם אין עושין חבורת גרים וכו'. וזה היה אצל רבי אלעזר בן ערך ששכח תלמודיה והיה סבור שאף בלא זה יכול לקיים מצות ה', והיינו 'בעי למקרא החודש הזה לכם', רמז כי זה מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, והיה רוצה לומר כי מה בכך ששכח תלמודו, העיקר הוא 'החודש הזה לכם' לקיים המצות, אבל אמר כי אינו כן, כי החרש היה לבם. בלי תורה אטום וסתום הלב, ואף מצות אין יכול לקיים, וביקש שיחזור לתלמודו.

(זכרון סופרים, עמו' סו)

ב. ושמעתי מאדוני אבי שליט"א [זיע"א הי"ד] דאיתא בספרים הקדושים להרב הצדיק ר' יעקב קארלינער זצוק"ל היה לו דביקות גדול, על שכמעט פרחה נשמתו, והיה אומר הרב הצדיק הקדוש מלובלין זצוק"ל, שיביאו עכו"ם ויגע בו, וכשיגע בו הטומאה יסתלק מקדושתו מעט – והנה במקום קדושה אין הפסק לדביקות, אדרבא תמיד מוסיף התעוררות גדולה מכח קדושת המקום, כדאיתא בר' עקיבא (ברכות ל"א.) כשהיה מתפלל אדם רואה אותו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, ולכך בני ישראל שהיה מחניהם קדוש, שהרי כל שלשה ימים היו מקדשים ומטהרים את עצמם, ולכך בא להם תמיד התעוררות גדול, והיה להם דביקות גדול מכח קדושת המקום. אבל חוץ למחנה היה כבר מקום בית הכבוד מקום טומאה, ולכך היו נרתעין לאחוריהם י"ב מיל להפסיק דביקותן הגדול ולהחזיר נשמותיהם.

(זכרון סופרים, עמו' נט)

ג. תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם (תהלים סח, כ). תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום (ביצה טז.). עיין טור אורח חיים סימן רמ"ב, ואור זרוע הובא בדרכי משה סימן ר"נ עיין שם.

בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך. ברש"י על התורה על הפסוק 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ,ח) כתב, תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת. וצריך להבין למה כתב רש"י כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל שהיה אומר 'ברוך ד' יום יום'.  ואמר אדוני אבי שליט"א [זיע"א הי"ד], דלעיל מיניה אמרינן 'אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנו, מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום'. ויש לדייק בלשון 'אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו', דמשמע דלו הוא דהיתה מדה אחרת, ולו יאתה לעשות כן בגודל בטחונו, שהיה מוכן לעלות על גג בית המדרש לשמוע דברי תורה מאחר שלא היתה לו פרוטה ליתן לשמש בית המדרש. אבל אדם אחר לא ינהג כן. והנה יש נפקא מינה גדול בין בית שמאי לבית הלל, דמאן דנהג כבית שמאי נמצא שיש לו די מחסורו בכל יום, דהרי כבר הכין מאתמול. אבל דנהג כבית הלל אינו יודע מה יעשה למחר ומה יאכל. ורש"י פירש (שם ט') על הפסוק 'ועשית כל מלאכתיך', כשתבוא שבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכתך'. נמצא דנהג עצמו כבית שמאי לא יבא לידי הרהור, אבל מאן דנהג כבית הלל יכול לבא בקל לידי הרהור. ולכך הלל דייקא מדה אחרת היתה לו, שזה היה דוקא להלל שהוא היה בעל בטחון גדול. אבל אדם אחר לא יעשה כן, שיכול לבא בקל לידי הרהור. ולכן פירש רש"י דוקא כדברי בית שמאי, ודוק.

(זכרון סופרים, עמו' רצ)

ד. אמר רבי יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'. שמעתי מאדוני אבי עטרת ראשי שליט"א [הי"ד זיע"א] לפרש, כי אמרינן באבות איזהו עשיר השמח בחלקו, כי אם רואה תמיד בחלק של חברו אינו נהנה דבר מעושרו, דאפילו אינו חסר לו כלום ויש לו הכל, כל מה שמתאוה, אבל צר לו כי גם לחברו נתן הקב"ה את הברכה, ואפשר שיש לו יותר ממנו. ולכך אפילו נתן הקב"ה את הברכה בתוך עדרו או תבואותיו מה יש לו מזה, והלא אינו נהנה מזה כלום, ואין זה ברכה. והיינו 'אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין', שמתנסה עיניו ואינו רואה בשל אחרים ושמח בחלקו, זה הוא הברכה.

(זכרון סופרים, עמו' שיז)

ה. אהיה זנב לאריות ואכתוב הנראה לעניות דעתי – בפרשת פקודי (ויקרא מ,יז) כתיב, 'ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן'. וכתיב בפרשת שמיני (ט,א) 'ויהי ביום השמיני' וגו', כתב רש"י שמיני למילואים הוא ראש חדש ניסן שהוקם המשכן בו ביום וכו'. ומאין נודע לנו שאחד לחודש הראשון שהוקם בו המשכן הוא ראש חודש ניסן, אם לאו מהפסוק 'החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה'. ועוד יותר דכתב שפתי חכמים בריש פרשת שמיני טעם הקמת המשכן בראש חודש ניסן הוא, יען דתלינן קדושה ביום קדוש, ואותו יום נטל עשר עטרות, וכיון שבאותו יום היה כבר קדושה ראשון למעשי בראשית וראשון לחדשים, ולכן קבעו גם שמונה דברים האחרים בפעם אחת לאותו יום. זה תוכן דבריו.

והנה מעשי בראשית שהיה באחד בניסן לא מצינו מפורש, ואדרבא פלוגתא הוא בראש השנה י"א ע"א בין רבי אליעזר ורבי יהושע, ומפורש יצא ראשון לחדשים 'החודש הזה לכם' וגו', נמצא ידיעתינו לזמן הקמת המשכן נובע מהפסוק 'החודש הזה' וגו'. וכל עצמו של הקמת המשכן ביום ראש חדש ניסן אינו רק מחמת ראשון לחדשים, מחמת הפסוק 'החודש הזה' וגו' והדין עם הירושלמי – והכי פירושו בדין הוא שיקדים החדש לפרשת פרה, שהרי בא' בניסן הוקם המשכן, וכל זה לא ידעינן רק מהפסוק 'החדש הזה' וגו', נמצא בפסוק 'החודש הזה' נרמז לנו טעם זמנו וזמנו של הקמת המשכן, ובודאי הדין שיקראו מקודם זאת ואחר כך פרשת פרה שגם זמנו תלוי בפסוק 'החדש הזה' וגו', שהרי בשני בניסן נשרפה הפרה, ואי לאו הקמת המשכן באחד בניסן לא היה שריפת הפרה בב' בניסן, כי אי אפשר לשרוף הפרה קודם לה משום דבעי 'והזה אל נכח פני אוהל מועד'. ולפי זה מצינו שפיר שייכות להקמת המשכן עם פרשת 'החודש הזה' וגו' כנ"ל.

ובזה נבין מאמר ר' יצחק שבו התחיל רש"י לפרש את התורה, אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל אח התורה אלא מ'החודש הזה לכם' שהוא מצוה ראשונה וכו'. וצריך ביאור הלא בודאי צריכין אנו לידע מקודם האמנת הבריאה שבלא זה אין כלום, וגם לידע אשר נתגלגל לאבותינו שירדו למצרים ונזדככו בכור הברזל שעל ידי זה זכו ונעשו ראויים לקבלת התורה והמצות, אבל יען שלא נתפרש בתורה זמן התחלת הבריאה ורבי יהושע שאומר בניסן נברא העולם, ידעינן זה משום דניסן הוא ראשון לחדשים, ותלינן קדושה ביום קדוש, ובודאי לכך נקבע ניסן ראשון לחדשים משום דבאותו יום היה ראשון למעשה בראשית, וכיון דזמן התחלת הבריאה ידעינן מהפסוק 'החדש הזה לכם' וגו', שפיר קאמר רבי יצחק שבו היה צריך להתחיל את התורה כדי לידע זמן התחלת הבריאה.

(זכרון סופרים, עמו' תז)

ו. כי אתא רב דימי אמר שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה 'ירהבו נער בזקן והנקלה בנכבד' (חגיגה יד.). והוא תמוה למה נתקרר דעתו של ישעיה דוקא בפסוק זה, וכי לא היה די י"ח קללות. ואמר לי אבא אדמו"ר הגאון שליט"א [זצוק"ל הי"ד] לבאר על פי משל, שפעם אחת אירע שאחד במדינה מרד במלכות והשיא בעצתו הרבה אנשים אשר גם כן נתחברו עמו כנגד מלכם. אבל לא ארכו הימים ותגבר יד המלך, והשיב להם גמולם בראשם. האחד נחנק, האחד נשרף וכו', כל אחד קיבל ענשו הראוי לו, זה משונה מזה. אבל הראש שבהם אשר הוא יסוד הסיבה אותו לא המיתו, רק הניחוהו סגור בחדר מיוחד חושך ורע. ויהי בקרב הימים נשמע בכל הארץ פתגם המלך שכל הנערים הנוהגים לסבוב בעיר מחמת שאין להם מלאכה, הרעים בעזות פנים, המה יבואו ליום מיוחד אל המלך. ויהי בבא יום המועד ויאמר אליהם המלך, לכם לא בחרתי לעשות שום מלאכה, רק בכל יום ויום תלכו אל החדר של ראש המורדים הזה, ותסיתו אותו בעזות פניכם בכל כחכם וככל משאלות לבכם, למען אשר תוכלו לצער אותו עד מאוד. ויען אחד מהנערים אדוני המלך למה קנסת משפט כזה על איש הלזה, כי לא די לו שאין לו חרות והוא סגור ומסוגר מן העולם וכמעט חייו אינם חיים, ולמה אתה רוצה לעשות לו את הדבר הרע הזה. אל נא אדוני. ויען המלך לו, דע כי לאיש הזה אם הייתי עושה לו כל המשפטים והעונשים משונים הראויים לו גם אז אין תקוה שיתחרט וישוב ממעשיו הרעים, כי יחשוב בלבו באמרו היום גברה יד המלך עלי, ומחר יהיה להיפוך, מי יודע איך ישתנו העיתים והמזלות, וכשם שהוא עושה עכשיו עמי, כן אשלם גם אני גמולו בראשו. וכזאת וכזאת לא יתן לב להכניע עצמו אל המלך ולשוב. רק בזה המעשה אשר אני רוצה לעשות חשבתי אולי יהיה נהפך לבבו הערל לחשוב מחשבות טהורות, כי בראותו אתכם ומה שאתם עושים לו יצטער בלבבו, איך נערים עזי פנים באים לאיש כמוני, וכי זה המשפט שנערים פני זקנים יכלימו, ואז יאמר בלבו הלא גם אני הייתי כן נער עז פנים בהלכי למרוד כנגד אדוני המלך אשר אני כנגדו גרוע עוד יותר מנער זה אלי, ואז יש תקוה שישוב ממעשיו הרעים בתשובה שלימה ולא ימרוד עוד.

והנמשל מובן מאליו. הקב"ה יתברך שמו נתן לנו תורה ומצות לשמור אותם ולעשותם, ואם אנו מורדים חס ושלום נגדו יתברך שמו לא די אם יעניש אותנו כל כך, כי נחשוב בלבבנו היום הוא מעניש אותנו, ומחר לא יעשה לנו מאומה, ואנו בשרירות לבינו נלך חס ושלום. אבל אם נערים עזי פנים ילבינו פני זקנים, אז יחשבו כמו שאין הנער הזה ראוי לבא אלי, כך מכל שכן איך העזתי פנים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו. כזאת וכזאת יחשוב ויתן החי אל לבו, ועל ידי זה יכנסו בו מחשבות טהורות לשוב אל ה' בתשובה שלימה. על כן לא נתקררה דעתו של ישעיה עד שאמר להם מקרא זה 'ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד', ורק אם יתנו זה לליבם אז יחזרו למוטב, ורק זה יכול להביאם אל הדרך הטובה והישרה, והבן כי נכון הוא.

(זכרון סופרים, עמו' תיח)


הבחור המופלג ר' יוסף שמואל סופר הי"ד נולד לאביו הרב אברהם יעקב סופר הי"ד אב"ד טעט ולרעייתו הרבנית רבקה מירל. הוא פרסם מספר חידושים בכתב העת הנשר שנה שמינית (ת"ש) עמו' סו ו-קי, והניח אחריו חידושים בכתב יד, ובהם גם חידושים בשם אביו.

ר' יוסף שמואל נספה בכ"ג בסיון תש"ד באושוויץ. רבים מבני משפחתו נספו גם הם.

תמונת חתימת כתב ידו של ר' יוסף שמואל סופר, משלהי שנת תרצ"ט, מובאת באדיבות בית המכירות צפונות.

שרידים מחידושיו של הרב אברהם יעקב סופר אב”ד טעט

תמונת הרב אברהם יעקב סופר הי"ד

מכתב מאת הרב יצחק צבי סופר אב"ד טמשווער, מחבר שו"ת "מספר הסופר", ובו הביא דברי תורה בשם אחיו, הרב אברהם יעקב סופר:

והנני לכתוב לך מה שאמר לי אביך אחי הקדוש ז"ל הי"ד כאשר ראיתיו לאחרונה בחתונת בני הרב נ"י – על הפסוק בתולדות פרשה כ"ו פסוק כ"ז כ"ח, ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי וכו' ויאמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך וכו' ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך. אחר שהלך יצחק מאתם, ראו כי לא טוב הדבר, עד עתה אם העם קמו לנגדם היה להם מענה 'היהודי הוא שהביא עלינו הרעה', כמו שהוא עד היום שהיהודי בכל הארצות הוא "איל האשם" זינדעבאק בלע"ז. אבל כאשר נשארו בלא יהודי לא היה להם תשובה להשיב להעם הקמים נגד השרים, על כן כאשר שאל יצחק מדוע באתם וכו' ואתם שנאתם אותי, השיבו לו: ראו ראינו וכו' ונאמר אם אין אתה בקרבינו תהי נא אלה' – 'אלה' לשון קללה, היינו יהיה הקללה השנאה "בינותינו" בין השרים והעם, מה שהיה בינינו ובינך, בין העם והיהודים, מעתה אם אין כאן יהודי יהיה השנאה בינותינו. קצרתי ובבטח תבין אם תראה בפנים הפסוקים, והוא רעיון נאה ואמת, וטוב לכתוב כי השכחה גוברת. ויהיה לעילוי נשמתו הקדושה וימליץ טוב בעדינו דודכם הנאמן המנשקך באהבה רבה יצחק צבי סופר.

נעוץ לסיום התורה עם התחלתה: פרשת וזאת הברכה, פרשה ל"ד פסוק י"ב: כתיב "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל־ישראל", פירש רש"י שנשאו לבו לשבור את הלוחות לעיניהם, שנאמר "ואשברם לעיניכם", והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר "אשר שברת", יישר כחך ששברת. וצריך בירור למה הסכים הקב"ה לדעתו, עד שאמר לו 'יישר'. עוד איתא במדרש שיר השירים "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני", שמאלו אלו לוחות הראשונות, וימינו אלו לוחות האחרונות. גם זה צריך בירור מה ענין שמאל ללוחות ראשונות וימין ללוחות אחרונות. ונראה בעזרת ה' יתברך בביאור הענין, דהנה רש"י הקדוש ז"ל פירש על הפסוק "בראשית ברא אלקים", ולא אמר ברא ה', שבתחילה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב "ביום עשות ה' אלקים שמים וארץ". ולפי זה יש לומר דמשה רבנו עליו השלום הלך בדרכי המקום, ועל כן שיבר את הלוחות ראשונות, דהנה איתא ברש"י פרשת יתרו "וידבר אלקים את כל הדברים האלה", אין אלקים אלא דיין, הרי דלוחות ראשונות נתנו במדת הדין. וכשראה משה רבינו עליו השלום שתיכף אחר קבלת לוחות ראשונות, תחת שיעלו בדרגתם, עוד השחיתו וחטאו בעגל וירדו שוב למ"ט שערי טומאה, הבין בגודל דעתו שפגמו על שלא יכלו לסבול את מדת הדין שנתנו בהם לוחות ראשונות. ועל כן שיבר לוחות ראשונות, ויכתוב את הלוחות האחרונות, ושיתף בהם מדת הרחמים. ולמדה ממעשה בראשית, שגם עשה כן הקב"ה כשראה שאין העולם מתקיים במדת הדין שיתף בה מדת הרחמים, וכן עשה משה רבינו עליו השלום וישבר את הלוחות. ובזה מובן מה שאמר לו הקב"ה "יישר כחך ששברת", כיון שכיוון לדעתו יתברך שמו. ובזה מובן המדרש, "שמאלו תחת לראשי", אלו לוחות ראשונות, כי ידוע ששמאל מרמז על מדת הדין, יזהו "שמאלו תחת לראשי", אלו לוחות ראשונות, שנתנו במדת הדין שהוא שמאל. "וימינו תחבקני", אלו לוחות אחרונות, שהם בחינת ימין, שמרמז כידוע על מדת הרחמים. ובזה יש לנעץ סוף התורה בתחילתה, "אשר עשה משה לעיני בני ישראל", דהיינו שבירת הלוחות כמו שפירש רש"י, מאין למדה, "מבראשית ברא אלקים", היינו מבריאת העולם, שגם הקב"ה עשה כן בראותו שאין העולם מתקיים במדת הדין שיתף בה מדת הרחמים, ועל כן הסכימה עמו דעת המקום. כל זאת שמעתי מאדוני אבי מורי ורבי הגאון הצדיק רבי אברהם יעקב סופר זצ"ל הי"ד, ותהי זאת לעילוי נשמתו וימליץ טוב בעדינו ובעד כל צאצאיו.

(אוד מוצל מאש, עמו' נג)


רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא ומלי כסא קמהא דאבשונא. אמר ליה אביי השתא אמר מרי אי חקלא מלכא ליהוי דיקולא מצאוריה לא נחית. הדר שדר ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלתא אריכא אמר אביי השתא אמר מר אנא שדרי ליה חוליא ואיהו שדר לי חורפא (מגילה ז:).

עיין פירוש רש"י. וצריך עיון אחרי כי רבה עני הוה, כדאיתא במועד קטן כ"ח. בי רבה נהמא דשערי לאנשי ולא משתכח. אם כן למה יקפיד מרי ומה מניה יהלוך עוד יותר. לכן נראה לי כוונה אחרת, דלכאורה למה שלח סל מלא תמרי, וכי בפחות מזה לא יקרא מנה, ובפרט למרי שהיה עשיר כנראה שהביאו לפני אביי כיד המלך. לכן נראה על פי הגמרא דתענית ט: מלא צנא דסכינא בזוזא ובבלאי עסקי באורייתא מתוד צער. והיות שמרי היה גדול הדור שאפילו רב חסדא הגדול אמר מימרא משמיה (ערובין כ"א. אמר רב חסדא דריש מרי בר מר) ומחמת ענוותנותו דרבה חשש פן יש טינא בלבו על שנעשה הוא מלך וראש ישיבה, רצה לרמז לו שיודע בנפשו שאין בו איזו יתור שיהיה ראוי לזה זולת מה שלמד תורה בצער ועניות מתוך קב תמרים היה הסיבה שה' הרים ראשו, ואף חכמתו, שלמדו באף, עמדו לו לבדו, ואתה מרי על כל פנים זיכה ה' אותך ללמוד תורה מתוך הרחבת הדעת. ואביי הבין רעיון רבו ואמר לו שאדרבה מרי הצדיק יקפיד על זה שאתה מקדים לשלח לו, כי נהוג נשיאותך ברמה. ויאמר אי חקלאה מלכא ליהוי לא יוכל להניח מנהגו להיות כפוף ועניו כמקדם, אף שאין לעשות כן במעמדו עתה. וכאשר בא אל מרי הוא ז"ל הבין כוונת רבה אליו ושלח לו מילי דחורפא, לרמוז לו בהיפוך, שלא כן הוא כאשר אתה חושב, כי אם משום מלתא יתירא דאית בך עוקר הרים, כדאיתא בסוף הוריות, וראוי אתה ונאה לך הגדולה לצד מעלת עצמך. ואביי הבין גם רמיזא זה ואמר שעכשיו יצער רבה על שבח הזה, ויאמר אנא שלחתי לו חוליא, תמרים המצערים לשלשול, ועקתא ביה, ורק זה הזכות עמדה לי. והוא שולח לי חורפא, כאילו אני ראוי מצד עצמי.

ועל דרך צחות יש לומר דרבה שלח מלי כסא קמחא דאבשונא ומרי כסא פלפלי אריכתא, שרבה שלח גם דבר חשוב. והוא לפי שיטת רש"י בפסחים, שקמח העשוי משבלים קלויים אין בו חימוץ. ולרמב"ם רק בקמח קלוי (עיין מג"א ומהרש"ך הלכות פסח סימן תס"ג). לכן קרוב לזמן הפסח כבדו בקמח כזה שעשה בשמירה לשם פסח. ומרי השיב לו גמול, כי בפלפלין הגרגרים יש חשש חימוץ שמזייפים (עיין דמ"א סוף ספר דברים, ולאו חדש הוא שכבר לפני ק"ן שנה היה הזיוף הזה. ואולי עשו זאת גם בימי רבה) אולם בפלפלא אריכא אין חשש זה (וכמדומני שכן שמעתי יוצא גם מפי זקנינו רבינו אליעזר זוסמן סופר הקדוש זצ"ל זיע"א) לכן כבדו בפלפלא אריכא לכבוד הפסח.

(אוד מוצל מאש, עמו' נב)


הרב אברהם יעקב סופר, נולד בשנת תרל"ט. אחר פטירת אביו הרב מרדכי אפרים פישל סופר אב"ד שארוואר, בנו של הגאון הרב אליעזר זוסמן סופר אב"ד פאקש בעל "ילקוט אליעזר",

בעודו ילד התייתם הרב אברהם יעקב מאביו וביום הקמת המצבה על קברו של אביו, בהיותו בן חמש עשרה, הספיד את אביו בפני קהל גדול, הוא גדל כבן אצל אבי-אביו, שהיה גם רבו, הרב אליעזר זוסמן, הוא למד בישיבת ה"דעת סופר" בפרשבורג, בשנת תרס"ב התחתן עם מרת מרים בת הרב יחזקאל פרידמן מטופולצ'אן והיה סמוך על שולחן חותנו, אך לאחר זמן קצר עבר לקהילת פאקש כדי לשמש את סבו הגאון וללמוד ממנו את דרכי הנהגת הרבנות, הרב אליעזר זוסמן, שנפטר בתוך ימים מועטים, בערב יום כיפורים תרס"ג (1902). בשנת תרס"ד קיבל היתר הוראה מבית הדין הגדול בפרשבורג שכתב עליו כי הוא "למד פה ישיבתנו הרמה ויצק מים ע"י מרן הגדול אביר הרועים שר התורה נ"י כמה זמנים רצופין כולן שווין לטובה התמיד מאד בלימודו והשקיד על דלתי בהמ"ד יום ולילה לא פנה אל רהבים כי אם בתורת ה' חפצו וה' בירך את אברהם בכל כי עלה מעלה בקודש, גדל והצליח ועשה פרי הלולים יורד לעומקא של הלכה להבין דבר מתוך דבר וקולע אל השערה, ונתקיים מקרא שכתוב "לב חכם לימינו" ואמרו חכז"ל "זה יעקב". וגם אחרי אשר עזב את מקומינו ונשא אשה ותקע אהלו בק"ק פאקש יע"א לא מש מאוהל תורה בתורת ה' עסקו ויראת ה' אוצרו והיה לו שימוש גדול בבית זקינו הגאון זצוק"ל, ובזו הימים בא אלינו ותלמודו בידו ויבא יעקב שלם כתורתו ויראתו מצאנו בו שאהבה נפשינו קנקן חדש מלא ישן, בקי בפסקי דינים והלכות גדולות על כן נעתרנו לבקשתו ונלבש אותו באיצטלא ומדא דרבנן ונותנים אנו לו רשות והורמנא לדון ולהורות כישראל כא' המורים כהלכה יורה יורה ידין ידיו ומובטחים אנו כצדקתו ויראתו וזכות אבותיו הקדושים תסיע' שיכוון האמת ולא יכשל ח"ו כדבר הלכה יזכיהו ה' לישב שקט ושאנן על התורה ועל העבודה כל הימים להרביץ תורה ויראת שמים בעבודתו". הוא קיבל היתרי הוראה גם מהרב משה סופר אב"ד טיסא פירעד ומהרב כלב פייבל שלזינגר אב"ד טופולצ'אן. בשנת תרס"ד מונה הרב אברהם יעקב לאב"ד יעמרינג והיה חבר בוועד הרבנים של המדינה. הרב הקים ביעמרינג ישיבה ביחד עם הרב יצחק שטיינר, והיה שותף לעריכת הספר "לקוטי סופר" על תרי"ג מצוות, מאת דודו, הרב יוסף לייב סופר אב"ד פאקש. בשנת תרע"ג מונה לאב"ד קהילת טעט, הסמוכה ליעמרינג, ודאג לכל צורכי הציבור: הוא שיפץ את המקווה המקומי, עורר את הציבור שלא לדון בערכאות וסירב לקבל תשלומים על תפקידו כדיין. הוא חיזק בדרשותיו את חברות "תומכי הישיבות" ו"מחזיקי הדת". הרב היה פעיל בענייני חסד, ייסד בית הכנסת-אורחים בעירו וסייע לעניי ארץ ישראל. הוא תיקן תקנות לחיזוק שמירת המצוות כהלכתן. בשבתות היה נושא דרשות בדברי אגדה, מוסר ויראת ה', ולפני החגים היה מלמד את הלכות החג ומעמיד משגיחים למתן מענה בענייני כשרות ארבעת המינים ולהכנת המצות.

בחודש טבת תרע"ב (1911) נפטרה רעייתו. בזיווג שני נשא לאשה את מרת רבקה מירל בת הרב משה אברהם שרייבר סופר, ולאחר פטירתה נשא לאשה את מרת פראדל בת הרב יהודה הכהן קרויס,

נהרג עקה"ש באושוויץ עם רעייתו ועם בנו הבחור ר' יוסף שמואל סופר הי"ד בכ"ג בסיון תש"ד. בנו, הרב אליעזר ישראל מרדכי אפרים פישל, שהיה למדן מופלג ואב"ד מיישא, נהרג עקה"ש באושוויץ בי' בתמוז תש"ד.

 כן נהרג עקה"ש גם אחיו של הרב אברהם יעקב, הרב מנחם סופר הי"ד, אב"ד מורוש-וואשארהעלי.

שרידים מחידושיו של הרב אברהם יעקב הי"ד נדפסו במספר ספרים ובהם: "משפחת סופרים", "זכרון סופרים", קונטרס "אוד מוצל מהאש" שיצא לאור בספר "מוצל מהאש השלם" (חלק מחדושיו שם הובאו בשמו מתוך כתבי בנו ר' יוסף שמואל הי"ד), "הגהות על חומש תורה תמימה" שיצא לאור בספר "תשובת ריב"א" חלק א או"ח ויו"ד (תשע"ד). דרשת בר מצוה ממנו הובא בספר דרשות ילקוט סופר, עמו' ש"ס. קונטרס מחידושיו על הש"ס צורף לספר 'עט סופר' חלק א. מכתב ממנו, משנת תרצ"א, פורסם ב"הדרת קודש", בעריכת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד מגרוסווראדיין (גרוסווארדיין, תרצ"א) עמו' 74. מכתב נוסף ממנו עלה למכירה בבית המכירות צפונות.

הרגשת גודל מעלת עם ישראל והאושר הגדול להיות בן ישראל, היא קרבת אלקים / הרב משה פרייא הי"ד

תמונת הרב משה פרייא הי"ד

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו (בהגדה של פסח).

במעשה נסים דקדק: א) למה חייבו חז"ל להתחיל בגנות זה, מה עניין זה לנס הסיפור? ב) שאינו מביא ראיה שעכשיו קרבנו המקום לעבודתו מקרא זה.

ונראה כי קודם שנוכל לספר עניין יציאת מצרים, צריך לזה ההקדמה, כי עניין יציאת מצרים היה התכלית להביאם לקבלת התורה, ולהיות לעם קדוש, וצריך הבן שירגיש גודל מעלת עם ישראל, והאושר הגדול להיות בן ישראל. והאושר הזה הוא קרבת א-להים. לזה אמר, מאחר שביאר לנו "בעבור זה" בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, דהיינו שזוכה לקיים מצות הבורא, ואז ירגיש גודל שמחה של מצוה, לזה מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו, בשעה זו שאנו חוגגים חג הפסח ואוכלים מצה ומרור, מרגישים קרבת א-להים.

(אהל עולמים, עמו' נא).


הרב משה פרייא הי"ד, נולד בשנת תרס"ה לאביו הרב מאיר יהודה פרייא אב"ד שוראן, בנו של הרב יצחק צבי פרייא [פאלל], חתנו של מרן ה"כתב סופר". אמו, הרבנית מירל, הייתה בתו של הרב ישעיהו ערנפלד.

לאחר שסיים את לימודיו בתלמוד תורה למד בישיבותיהם של הרב שמואל דוד אונגר בטירנוי ובנייטרא, של הרב יהושע בוקסבוים רב במגנדורף ובגאלאנטא ושל הרב עקיבא סופר בפרסבורג. נסמך להוראה בידי רבותיו הגאונים.

נשא לאשה את מרת אסתר בת הרב בן-ציון סניידרס רבה של ראאב.

בשנת תרצ"ב מונה לאב"ד העיר נעדעד (נעדיעד, נאג'אד, Negyed) והגליל. הוא ייסד שם תלמוד תורה ובחן את התלמידים בכל שבת. הוא העביר שיעורים בערב בחומש עם פירוש רש"י ודינים, ובכל שבת וחג נתן דרשה בפרשת השבוע ובענייני דיומא, בחידושי אגדה ובמוסר השכל. נהג ללכת לכפרים בסביבתו ולהעביר שם שיעורים. הוא החזיק ישיבה קטנה עם כעשרים בחורים. 

חידש חידושי תורה רבים אך כמעט כולם אבדו בשואה, ונותרו רק מעט מאמרים שפרסם בכתבי עת תורניים, כגון: הנשר ב – סי' ד, הנשר ו -סי' צד, הנשר ח – סימנים מד, הנשר יא – סימנים כ, עו, ועוד. לעיתים פרסם הרב את חידושיו תחת שם העט: "בן מאיר".

הרב נשא דרשה בבודפסט, כשביקשו למנות אותו כדיין שם.

הרב נספה בשואה באושוויץ בו' באייר תש"ד (29.04.1944). כן נספו רעייתו וארבעת ילדיהם, ורבים מבני משפחתם.

תשובה אליו בשו"ת שאילת יצחק סי' טז, ובשו"ת שאילת יצחק מהו"ת סי' צג.

מאמר אודות אחיו, הרב יצחק צבי פרייא, שנשלח בידי אביהם בשנת תרצ"ט ללמוד בישיבתו של הרב יוסף צבי דושינסקי בירושלים, הובא בביטאון חסידי ערלוי, בית סופריהם, גליון כא, אלול תשס"ו, מעמו' עב.

תמונת משפחת הרב משה ואסתר פרייא הי"ד

משפחת הרב משה ואסתר פרייא הי"ד

מאמר התעוררות ביום השנה לפטירת ה'שבט סופר' / הרב בן ציון סניידרס הי"ד

תמונת הרב בנציון סניידרס הי"ד

על ציון אדמו"ר רבינו מאור הגדול השבט סופר זצ"ל. שנשאתי ביומא דההלולא דיליה ט"ו כסליו תר"ץ לפ"ק

אמר להם משה בואו וראו כמה נציבות הצבתי אתכם, הצבתי אתכם לקבל התורה, שנאמר "ויתיצבו בתחתית ההר", הצבתי אתכם על הים שנאמר "התיצבו וראו את ישועת ה'", ועתה "אתם נצבים כלכם". ודעו לכם שגם המתים, גם הדורות העתידין לבא, רוחם ונשמתם פה, שנאמר "את אשר ישנו פה ואשר איננו פה" (פסיקתא נצבים).

מורי ורבותי עמיתי ורעי! אנחנו נשאים על רוח כנפי הזמן קדימה, זמן זמנים סובא במשמע חולפים על ראשינו כרגעים אחדים. מי ומי אשר נותו לעצמו נוח ונופש להביט אחור. למי נגד עיניו ימי נערותו ובחרותו אף כי המה היו יסוד לבניין ימי חייו. אנחנו מאחזים ומסובבים בחבלי ההווה והעתיד, רבו כמו רבו טרדות המקיפות אותנו, מורא עלה על ראשינו מלהביט מאחרינו פן נהיה נציב מלח. אולם מורי ורבותי אהובי היקרים! אין ברצונינו להתהפך לנציב מלח, אבל נאבה נא לפזר קצת מלח על העבר, על ימי נועם בחרותנו, למען יעמדו ימים רבים בזכרוננו ולא ינתשו לנצח מלוח לבינו. וכבר קרא משה לישראל בואו וראו כמה נציבות הצבתי אתכם.

הצבתי אתכם לקבל התורה, שנאמר "ויתיצבו בתחתית ההר"! אחי ורבותי! בואו ונחזק טובה לעמיתנו הנכבדים אשר התאזרו חיל לקרא בקריאה של חבה את תלמידי מרן בעל שבט סופר זי"ע להתאסף יחד ביום ההלולא שלו. מרחוק באו ואלה מקרוב כולם ברוכי ה', שביבי אש ימי חרפינו מתנוצצות מול פנינו, חדות ימי בחרותינו ממלאה את רוחינו. ככוחינו אז כן כוחנו עתה, אשר התקבצנו יחד לצייר לפנינו ימי קדם. עינינו זולגות דמעה. דמעות אנחה וצער על העדר רבינו ז"ל מתבוללת עם דמעות שמחה. נודה ונברך לאלקינו אשר יכינו להתיצב בתחתית ההר, לעמוד לרגלי ההר הגדול מרן בעל שבט סופר. ואם דברי איוב (כט,ב) על שפתינו, "מי יתנני כירחי קדם בהלו נרו על ראשי כאשר הייתי בימי חרפי", לא רוח עציבה ונפש נכאה ממללת מקרבינו, רק לישנא דגעגועים היא, האהבה עזה ונאמנה אל רבינו ז"ל מבקשת מלין. המית לבינו בשעה זאת מתאבקת למצא תיבות. לא מדברי תורת רבינו באנו להזכיר, הלא יום ליום יביעו אמרותיו הטהורות ושמעתתיה מבדרין בעלמא. משה כאשר פיו פתח בחכמה להזכיר את ישראל על ימי קדם, לא דברי תורה עוררם, רק על המצב הנורא, כמו שכתוב "ויתיצבו בתחתית ההר". את מעמד הנכבד עם כל המראות החצוניות והפנימיות אשר התקשרו עם אותו מעמד העביר נגד עיניהם הרוחניות, כן אנחנו עמנו כיום. וכשעה את מבטינו נשים על השנים הקדמונים כאשר זכינו להתייצב בתחתית ההר, לקבל פני השכינה כבוד קדושת מרן זצ"ל לשאוב מים מבאר תורתו מקור מים חיים. אמת מה נהדר היה רבינו הגדול בלכתו לבית המדרש אולם השיעור, אשרי עין ראתה אותו, אשרי עין ראתה את עיניו הטהורות מפיקות אור נוגה, עיניו ככוכבי אור מספרים כבוד תהילתו, שבילי חדרי לבבו הנאמן לאלקיו ולתורתו. העיניים הגידו מוסר ותוכחה, מהן שאבנו רוח קדושה וטהרה. אהובי ידידי! מי ממנו לא השיג תכלית מהשעורין כסדרן אשר ערך לפנינו, רבינו ז"ל, דף הגמרא קבל תואר אחר כאשר הציע אותו לפנינו. בסדורי השיטות היה אומן נפלא חד בדרא. הנה המטיף אשר לפני, הגאון אב"ד מטשארנא נ"י, הוא היה מתלמידי מרן ז"ל בעת תחילת זריחת שמשו וכצאת השמש בגבורתה, על כן במענה פיו הגיד נפלאות התמדתו, אשר לילה כיום האיר לו כחשיכה כאורה, ומן המרגליות פנינים יקרים חרוצים ושנונים אשר העלה במצודת שכלו הזך והבהיר. אני לא זכיתי להיות מתלמידיו רק בסוף ימיו, כאשר נטו צללי ערב, בתחילת שקיעת השמש. הצד השווה בין כל התלמידים מן הבקר עד הערב של יום אחד המיוחד מרן ז"ל, אשר כולנו יחד באימה וביראה משבחים ומפארים לא-ל עליון, ברוך יוצר המאורות. חבל על דאבדיו ולא משתכחין אותם זמנים אשר זכינו להסתופף בצלא דמהימנותא של רבינו זי"ע, אינם שכוחים ממנו לעולמי עד.

הצבתי אתכם על הים, שנאמר "התיצבו וראו את ישועת ה'". אהובי היקרים! חמש עשרה שנה האחרונות גלי הים עברו עלינו, מינים ממינים שונים. עינינו ראו ולא זר אשר החיים דומה לים סוער וזועף, עוד אברינו מרגישים את הפלצות אשר אחזום. מה לי לספר לכם אהובי מן הצרות אשר סבבנו, כל אחד נטל את חלקו די והותר. ברוך ומבורך שמו אשר עזרה בצרות המציא מאד. פלגי מים יורדת עיני בזכרי את המאורעות, כמה וכמה מן החבורה שלנו הצביעו אדום את שדי המלחמה. איך נפלו גיבורים, גיבורי תורה ויראה! אמנם כן, כמה פעמים אנחנו משבחים את המתים מן החיים אשר המה חיים עודנה, אשר לוחמים בעד כל פסיעה ופסיעה להחיות את נפשם ואנשי ביתם. קשה טלטולי גברא, נעים ונדים אחת הנה ואחת הנה למצא מזור ותרופה על הפצעים, פצעי הזמן במלא מובן המלה. הכרנו את ערך מאמר רבותינו (פסחים קי"ח) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. ספינתנו משוטטה על הים ורוח קשה מפרק הרים משבר סלעים, והים פותח את פיו לבלוע אותנו. אנחנו עומדים על הים, ובת קול יוצאת "התיצבו וראו את ישועת ה'" אשר לא עזב ולא יעזוב את חסדו ואמתו מאתנו. אחי ורבותי! הכי על הלחם לבדו יחיה האדם? אנחנו בני א-ל חי אשר משדי התורה ינקנו והורגלנו לעמוד על המשמר לעשות משמרת למשמרת לתורה, אשר לנו למורשה מאבותינו ורבותינו נוחי נפש. בעולם חדש אנחנו מוצאים את עצמינו. פנים חדשות באו לכאן. לא לברך "שהשמחה במעונו" מחנות בני ישראל, כי "ותהי האמת נעדרת", נעשית עדרים. דעות מדעות שונות לא שערום אבותינו. ואולי התוכחה (תבוא כח,מג) גם על זה כוונה באמרה: ו"הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה", כי הדעות השונות אשר לא הכרנו מעולם, אם גם במעטף יהדות מלובשת, ילדי זרים המה, גרים המה במחנה העברים, והסכנה ח"ו קרובה. ו"על זאת יתפלל כל חסיד רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו" (תהלים לב,ו) נשמות זרע בית ישראל מגלי הים מים הזדונים מסובבות, ועל חסדי השם סומכות, "התיצבו וראו את ישועת ה'".

שמעו נא רבותי! מה שספרו לנו בגמרא (ברכות י"ח): בני רבי חייא נפוק לקרייתא, אייקר להו תלמודייהו, הוו קא מצערי לאדכוריה, אמר ליה חד לחבריה ידע אבון בהאי צערא? הנה אנחנו באנו להשתטח על קבר איש אלקים רבינו זי"ע ועל קברות אבותיו כתב סופר וחתם סופר, זכותם יעמוד לנו לדורי דורות. כולנו מרירי, אם אנחנו כולנו צריכים לתשועת ה', זה בכה וזה בכה. כולנו בני חייא אנחנו, בני החיים – מחיה חיים ייתן לנו אורך ימים – נפוק לקרייתא, כולנו יוצאים לקריה, בחוטים אלפים נארגים ונלכדים בשאון והמית הים – בהתגלות החיים באופנים שונים, 'אייקר להו תלמודיה'. קבלנו ולמדנו תורה ומוסר, המה האירו נתיבותינו. ועל ידי התהוות החדשות בשנים אשר מוט התמוטטה הארץ, מלחמה העולם ואבזריהו. גם עמודי העולם התרופפו, עמודים אשר בית ישראל נשען עליהם. היכן תורה והיכן מצוות בטהרתן ותקנתן? 'הוו קא מצערי לאדכורי', חפצים אנחנו בכל מאמצי כוחינו להחזיר עטרה לישנה. אהובי רבותי! גם אנחנו אשר עומדים פה במקום קודש, מקום קברות רבותינו מאורי הגולה, שואלים זה לזה 'ידע אבון בהאי צערא', הכי גם בימיהם צרות הגוף וצרות הנפש התאחדו ולא התפרדו? עצמות החביבות, בזכותכם אנחנו מצפים "התיצבו וראו את ישועת ה"'.

ועתה "אתם נצבים… כולכם", גם המתים, גם הדורות עתידין לבא פה, שנאמר "את אשר ישנו פה… ואשר איננו פה". מורי ורבותי, אחי וריעי! הנה משה רבינו אמר דברים אלו כאשר היו בני ישראל מוכנים ומזומנים ליכנס לארץ "איש איש תחת גפנו ותחת תאנתו", אז כנסם עוד הפעם, ובעין חיבתו פקדם ובלב שמח הציב אותם, כללם ופרטם כל אחד ואחד לפי פקודתו ומשמרתו, ראשים, זקנים, שוטרים, חוטבי עצים ושואבי מים, להעביר אתם ברית ד' אלקיך. הזכיר אותם אשר ההווה איננו כלום בלתי העבר ובלתי העתיד, 'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהלים טו,ח). ישראל, אורייתא, הקב"ה – חד הוא. וכמו ששם הויה ברוך הוא מורה על היה הווה ויהיה של בורא כל העולמים, כן "יאמר נא ישראל", ה' לנגדי תמיד. גם כללות ישראל לא נוכל לצייר רק בצרוף העבר ההווה והעתיד, "אשר ישנו פה… ואשר איננו פה", אשר מתו ואשר עתידין לבא, עם כולם ביחד כרת משה ברית.

אנשי חיל יראי אלקים עמיתי וריעי! אמנו הישיבה הרמה תחת ממשלת הרב הגאון ריש מתיבתא דפה קראה את בגי' תלמידים אשר יצאו מבטנה ונתפזרו בכל העולם לשם ותפארת. וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא על תלמידי פרעסבורג, כל תלמידי חכמים בארץ ובחוץ לארץ באיזה המשך שאבו מבאר חפרוה שרים גאוני פרעסבורג. להיות מתלמידי פרעסבורג הוא חותם תכנית שם חשיבות ראוי להתכבד, איוותה עיני, שישו מעי שישו, כי זכיתי לראות ביחד תלמידים של שלש דורות! עוד שרידים מתלמידי הכתב סופר, תלמידי בעל שבט סופר זי"ע, ותלמידי הגאון דפה, השם ישמרהו ויחיים. אתם נצבים היום ונאספים מכל עבר ופנה, זקנים וראשי עם מכל מפלגות החיים. נכרתה נא ברית בינינו, אחים אנחנו, בני אם כל חי, ישיבת הרמה דפה. אנחנו נתפזר, איש איש על מקומו יבא בשלום, איש איש לאהלו ומלאכתו. הרימו גם הישיבה, החזיקו בדגלה. ולא בינינו לבד אנחנו כורתים את הברית הזאת, כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה. נצרף בינינו את הנשמות ואת הרוחות מן הדורות שעברו, רוח בעל החתם סופר תהיה חופפת עלינו, רוח בעל הכתב סופר תצעידנו, ורוח בעל שבט סופר תהיה מגיננו. לאורם נסע ונלך, למען נמשיך עמנו בברית גם העתידין לבוא, גם המה יעמדו בברית לתורה ולתעודה ליראה את ה' באמת ובתמים. מעתה תחנתנו אל שוכן במרומים אב הרחמים, אשר לפני כסא כבודו אלה שוכני עפר רבותינו מאורי הגולה ימליצו טוב בעדנו, למען תהיה לנו אור מתוך החושך. אנא השם חזקנו בכל מיני חיזוק. אמץ את הממלא מקום אבותיו בתורה ויראה, מרן הגאון דפה שליט"א. אחינו היקרים אל נדאג צרת מחר. התיצבו וראו את ישועת ה', עד נזכה שישראל נושע בה' תשועת עולמים בבניין אריאל בבמהרה בימינו אמן.

בן ציון סנידערס אב"ד דקהילת יראים דיאר.

(המעין, תר"צ, סי' ל"ה)


הרב בן-ציון סניידרס, נולד בראאב בכ"ז באלול תרל"ה (27.09.1875). הוא היה תלמידו של אביו, הרב יעקב, ומצעירותו התגלה כעילוי ושקדן, והשקיע את כל כוחו וזמנו בלימוד התורה. הוא המשיך את לימודיו בישיבת רבי שמחה בונם סופר, ה"שבט סופר", בפרשבורג. בשנת תרנ"ט (1999) נשא לאשה את הרבנית רבקה, בנו של הרב דוד פרידמן אב"ד צעהלים, ובמשך שנתיים המשיך ללמוד בהתמדה כשהוא סמוך על שולחן חותנו. בהמשך התמסרה הרבנית רבקה לפרנס את המשפחה, כך שבעלה העילוי והמתמיד יוכל להמשיך להתמסר ללימוד התורה, ובמלחמת העולם הראשונה מכרה לשם כך את התכשיטים היקרים שקיבלה כמתנה לחתונתה. הרב בן-ציון מונה לרב בקהילת יאקא, שעל יד גאלאנטא, ובשנת תרס"ד (1904) מונה לממלא מקום אביו, כרב קהילת היראים בעיר ראאב. הרב המשיך ללמוד בהתמדה עצומה נגלה ונסתר, ולמד גם ספרי חסידות ובעיקר את הספרים "באר מים חיים", "מאור ושמש" ואת ספריו של רבי צבי אלימלך מדינוב בעל ה"בני יששכר". הוא פעל רבות לביסוס לימוד התורה בעיר: קבע שיעור יומי, במשך שעה בין מנחה לערבים, בה למד עם בעלי בתים את הגמרא ומפרשיה. שיעור זה התקיים ברציפות במשך ארבעים שנה עד לחורבנה של הקהילה. בנוסף, קבע שיעור משניות מידי בוקר. הוא נודע כדרשן ונואם מוכשר ובעלי בתים מהכפרים שבסביבתו היו מגיעים להאזין לשיעוריו. הוא ייסד תלמוד תורה ובית ספר לילדי קהילת היראים, שפיקח עליהם ישירות, ועודד בדרשותיו את ההורים לשלוח את בניהם לגדול בתורה בישיבות. הוא ייסד ישיבה לבחורים מקהילתו. הישיבה נודעה ברמתה הגבוהה ומשכה אליה גם תלמידים שהגיעו אליה ממרחק. מקרב בוגרי הישיבה נודעו תלמידי חכמים מובהקים, ובהם הרב שלמה קעניג הי"ד אב"ד יאקא והרב גבריאל גשטטנר הי"ד דומ"צ סאמסאטהעלי מחבר הספר "שפתי גבריאל". הישיבה פעלה במתכונת ישיבות הונגריה, ולמדו בה גם מוסר. פעמים בשבוע העביר בישיבה שיעורים בעיון ובפשט הגמרא, ומידי שבוע נבחנו בתלמידים על לימודי הש"ס ועל החומש עם פירוש רש"י.

הרב עסק בצורכי ציבור והיה ממנהיגי הלשכה האורתודוקסית בבודאפשט. בשנת תרפ"ג (1923) השתתף הרב כמשקיף בכנסיה הגדולה הראשונה של "אגודת ישראל". הוא היה מקורב לאדמו"ר ממונקאטש, רבי חיים אלעזר שפירא, ה"מנחת אלעזר".

בשנת תש"ב נותח הרב ומצבו הבריאותי התדרדר. בתקופת השואה, לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה, גורש הרב עם קהילתו לגטו על האי ג'ור. 5,000 יהודים סבלו בגטו מצפיפות נוראה וכ-30 נפשות הצטופפו בחדר אחד, כשרובם נאלצו ללון בלילות תחת כיפת השמים.

אחד מתלמידיו סיפור כי בהיותם בגטו, לפני גירושם לאוושויץ, אמר הרב לקהילתו על מה שחז"ל "והיה אמונת עתיך" – זה סדר זרעים, כי כמו שהזרע באדמה נרקב לאחר שמטמינים אותו ואחר כך מצמיח שוב ומגדל יותר זרעים, כן גם באמונה בה' יתברך, מאמינים אנחנו שאף שלפי הנראה בעין הכל חרב ונחרב, מכל מקום זאת היא הסיבה לישועה יותר גדולה מבתחילה. וזהו הפירוש "והיה אמונת עתיך", כי האמונה אפשר ללמוד מסדר זרעים, מסדר הזרעים שמרקיבים ואח"כ מצמיחים.

באותו זמן ביקר אצלו רבי שמעון ישראל פוזן אב"ד שפרן. אמר לו הרב בן ציון מה ששמע מדודו רבי משה כ"ל אב"ד נייטרא על הפסוק "פעמיו ירחץ בדם הרשע", כי הצדיק בעצמו אי אפשר לו לקחת נקם בידיו, כי אין זה מדרכי הצדיקים, אלא "ישמח כי חזה נקם" ו"פעמיו ירחץ בדם – הרשע", דהיינו הרשע יהרוג וישפוך את הדם ויעשה את נקמת הצדיק.

ביום 07.06.1944 פרצו הז'אמנדארמים לגטו, ערכו חיפוש ושדדו את כל דברי הערך, והיכו באכזריות את היהודים על מנת להכריח אותם לגלות היכן הוטמנו חפצי הערך שלהם. אחר כך הועברו 7,500 היהודים מהגטו ומהסביבה לצריפים במחנה במרחק של שלשה ק"מ מהעיר. ב- 11.06.1944 החל גירושם של היהודים. כעבור יומיים הם הגיעו לקאשוי, שם נשדדו שוב בידי הז'דרמים ההונגרים וגורשו ברכבות לאושוויץ. הרכבות הגיעו לאושוויץ  בכ"ג ובכ"ו בסיון תש"ד. הרב, שהיה חולני והותש בעינויים שעבר, נפטר ביום כ"ו בסיון תש"ד בהיותו בקרון הרכבת.

כן נספו ילדיו:

  • בתו פעסל ובעלה הרב יונתן הכהן שטרסר, נינו של ה"כתב סופר". הוסמך על ידי הרב שמואל דוד אונגר הי"ד אב"ד נייטרא, רבי מאיר יהודה פרייא הי"ד אב"ד שוראן ורבי דוד וועסעלי ראב"ד פרשבורג. כיהן כדיין ומו"צ בראאב, ומילא את מקום חותנו ברבנות הקהילה לאחר שמצבו הבריאותי של הרב בן-ציון התדרדר. הי"ד. נספו ילדיהם: הינדא, עקיבא, מרדכי, אסתר, דוד, שמואל ומשה. שרדו ילדיהם יעקב הכהן שטרסר ולאה בוכינגר.
  • בנו הרב דוד סיינדרס הי"ד אב"ד דאבו-סאנטווי וקאפאוואר, חתנו של הרב אשר אנשל הלוי יונגרייז אב"ד מעזו-קיוועשד. היה תלמידם של אביו ושל הרב יוסף אלימלך כהנא אב"ד אונגוואר.
  • בנו הרב מרדכי אליעזר הי"ד למד בטירנוי, והיה מלמד יהודים תורה לבעלי-בתים. בנו, ד"ר יעקב סיידרס כבר היה בארץ ישראל.
  • בתו לאה ובעלה הרב דוד יהודה פולק, מחסידי סאטמאר, שהתיישב בראאב, יסד בה ישיבה לכעשרים בחורים והעביר להם שיעור בכל יום. הי"ד.
  • בתם שרה, ובעלה הרב גרשון חיים שטרן, ושמונת ילדיהם.

נספו גם

חתנו, הרב משה פרייא הי"ד, אב"ד נעדיעד, נינו של ה"כתב סופר" ובעלה של הרבנית אסתר.

כלתו, רחל סיינדרס לבית וועסלי הי"ד, אשת הרב יעקב סיינדרס אב"ד בזל.

תולדות אביו, תולדותיו ותולדות בנו הרב יעקב, וכתבים מהם, הובאו בספר "זכור זאת ליעקב" (לונדון, תשנ"ה)

בגודל מעלת כתיבת ספרי מפתחות וקיצור, המסייעים ללימוד התורה / הרב אברהם אריה פלדברנד הי"ד

הרב אברהם אריה פלדברנד הי"ד

בעזרת ה' יתברך

לבנימין אמר ידיד ה' וידיד נפשי גיסי חביבי ויקירי, קומי אורי, החכם השלם, אוצל בלום, איש חמודות, כליל השלמות במעלות ומדות, צדיק וישר באדם, כש"ת מו"ה בנימין פריעדמאן נ"י אבן יקרה, הודה והדרה, בקהילת קודש מישקאלץ המעטירה.

 ראה ראיתי, כתבך וספרך מלא תהלות, ספר "מפתח לששה סדרי משנה" ומה אעידך, ואדמה לשבחך, ולפאר אחריך, אחרי שעלה בהסכמה מגדולי החכמים, צדיקים וגאונים מפורסמים, על ספריך הקודמים, רק אלה אזכרה ותשתפך עלי נפשי מרורים, כי מזלא גרים, וקרנך לא הרים, תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות, וחיבקו אשפתות, טרדות הזמן ומקריו, פגעיו והבלי הבליו, ולא נתנו אותך להיות מחובשי בית המדרש, ככל אות נפשך הטהורה, כחשכה כאורה, בתורה התמימה ויקרה, ועל כל זאת רוחך הטהור לא שקטה ולא נחה, אשרי כל חוכה, ובאישון לילה ואפילה מנודחה, בשעה שבני אדם ישנים על מטותיהם עזובה ושכוחה, ותדד שנתך ולא ערבה, ומתוך הלחץ והדחק, לא בנחת ושובה, עסקת בתורה ותבונה, וקבצת בחכמה כעמיר גורנה, בכל עת ועונה, אשר לבך ער ולא ישנה, וקנה לך חבר, כנשר להעלות אבר, והבאת לנו בכלי טהור מנחה, ארוחתך ערוכה, כקטורת זכה, וכבר עזרך ה' עד כה, בילקוטך "בנין עולמים", וספרך "קונטרס הטהרות" מפתחות אף ליודעים וחכמים, להפיץ מעיונותיך חוצה, בלי דופי ושמצה, ותשוב ותרנה, עוד לזכות את הרבים וכן שלימים, בעזרת התם עם תמימים, בדברים רמים, ועליך אני קורא באמת ובתמים, ומצדיקי הרבים כככבים.

הגיעני עלים לתרופה, אומר הבא מן החדש טוב ויפה, אשר החלות להדפיס ולהוציא לאור עולם, פתחא רבא, כפתחו של אולם, מפתח כולל על פי א"ב, לששה סדרי המשנה, וכבר נודע בשערים מה טובו ומה יפיו של המפתחות, הן ללומדים חכמים יושבי בית המדרש, ותופשי התורה ידעוהו, בשערים יהללוהו, הן לאנשים פשוטים, בחוצות שוטטים, ואדכרתן מילתא שקדוש זקנינו (בעל מחבר ספר "קיצור שלחן ערוך") להקדמת ספרו "האפריון" על התורה, הביא מספר חסידים סימן תק"ל שהקב"ה גוזר כמה ספרים עשה יעשה האיש, ושהחיוב לכתוב ולפרסמו, ככתוב "יפוצו מעינותיך חוצה", יעויין שם הדבר. וקדוש החתם סופר כתב בהקדמתו לדפוסי הרי"ף, שהרי"ף קיצור הש"ס, וזאת חידושו שהשמיט, עיין שם. ובכל דור ודור הגאונים וגדולים, יצאו להקל טורח הלימוד ומשא הזכרון, ועשו כללים ומפתחות להיות לנו לעינים, הלא בספרתן, יד מלאכי, מלא הרועים, מלאו פני תבל תנובה, אחד הממעיט ואחד המרבה, הגאון החסיד החיד"א בליקוטיו, והגאון העצום מהרא"ז מרגליות מבראד בכל מעשי תוקפם וגבורתם, עשו קונטרסים וקיצורים בכל מקצעות ההלכות, ואחרון חביב מר זקנינו הגאון האמיתי בספרו "קיצור שלחן ערוך" היה נהיה דבר השווה לכל נפש, למקטן ועד גדול, וכל ענין לימוד הסוגיות שנתמעט בעוונותינו הרבנים בזמנינו, הוא זה, לעיין וללמוד בכל הש"ס, העניינים השייכים להלכה, סוגיא ושמעתא זו. עיין שלה הקדוש. ועתה אתה ברוך ה' דבר גדול עשית שימצאון בנקל ובלי חיפוש כל המקומות ששנו חכמים בלשון המשנה יהללוך חכמים ונבונים בשערים המצויינים, ובפרטות בעלי בתים הקובעים עתים לתורה, ולומדים כבר בי רב דחד יומא, בשיעורין כסדרן, ויסתפקו באיזהו מקומן, יבואו שעריך בתודה, ובשעתא חדא, וכה עשו אבותינו ורבותינו, בספר תולדות אהרן על תנ"ך, עין משפט, ומסורת הש"ס בגמרא, ובאר הגולה בשולחן ערוך, ובעת כזאת, שהכל רצין אחר המשנה, וחבורות בעלי בתים לומדים משניות וכה יפה להם, מאחר שיש לנו פירושים כמסקנת הגמרא וההלכה, רבות עשית וקיימת בנפשך, לעשות אזניים לתורה שלימה שלנו, תורה שבעל פנ, ויהי משכורתך שלמה, ופעולתך לפניך, לראות שכר טוב בעמלך, והקרן קיימת לעולם הבא, וזכות הרבים תלוי בך.

ולעומת מה שכתב בתשובות חתם סופר חושן משפט סי' מ"א, אם לא נטלת הסכמה, כתוב לך אלה הדברים בפתח שער הספר, וה' הטוב יעזרך בתשועת עולמים, למהר להחיש הרמת קרנך בקרן בן שמן, וללמוד וללמד לקיים ולהקים, ולראות בשמחת כל יוצאי חלציך זרע ברך ה' ולגדלם ולנשאם כל ימי עולם, כעתירת גיסך אוהבך ומכבדך.

כותב וחותם פה קהילת קודש שעבעש יצ"ו ערב שבת קודש ויקהל פקודי בין גאולה לגאולה תרצ"ד לפ"ק.

אברהם ארי' פעלדבראנד
הרב אב"ד פה קהילת קודש פעבעש והגליל

(הסכמת הרב אברהם אריה פלדברנד הי"ד לקונטרס הטהרות מאת הרב בנימין פרידמן הי"ד)


הרב אברהם אריה הי"ד, תלמיד השבט סופר ואב"ד שעבעש (שבש-קעלמעש ע"י קאשוי, צ'כיה) והגליל. אביו, הרב אליעזר יצחק פעלדבראנד, היה חתנו של הרב אברהם אייכלר, חתן רבי שלמה גנצפריד בעל "קיצור שולחן ערוך".

אחיותיו של הרב אברהם אריה היו:
– הרבנית רייזי הייתה אשתו של הרב אליעזר פולק הי"ד.
– הרבנית פפי הייתה אשתו של הרב זלמן גוטמן הי"ד.
– הרבנית שיינדל הי"ד הייתה אשתו של הרב בנימין פרידמן הי"ד.

שאלה ששאל בשנת תרס"ז הובאה ב"פרי השדה" מאת הרב אליעזר חיים דייטש אב"ד בניהאד, חלק ג סימן כג.
בשנת תרפ"ו מופיע הרב אברהם אריה פלדברנד ברשימת הפראנומראנטען של הספר "ים של יהודה", כתושב נאדי-אידא.
הרב צבי רייכמן מנאדי-אידא בספרו "הר צבי", שיצא לאור בשנת תרפ"ז, מודה לבני קהילתו "ובכללם ואחרון חביב אהובי ידידי היקר הרב המופלג חריף ובקי טובא, ירא ה' המושלם כו' מו"ה אברהם ארי' פעלדבאנד נ"י מפה, שטרח בהעתקת ספרי זה בעט סופר מהיר. יזכהו ה' יתברך לישב על התורה והעבודה מתוך עושר וכבוד".

בשנת תרפ"ז (1926) נבחר הרב פלדברנד לאב"ד שעבעש. הוא ייסד שם ארגון לנוער חרדי בו למדו שיעורים מידי יום, ועמד בראש ישיבה קטנה בה למדו כ-25 תלמידים. 

תשובה אליו מאת ידידו הרב שלמה יששכר טייכטל הי"ד, הובאה במשנה שכיר, א, חושן משפט, סי' ה.

בספר "חידושי רא"ם על מסכת ברכות", הובא מכתב תמיכה ממנו בשם "מגדל עוז", ובו שילב תיאור מסדרי לימודו בישיבתו של השבט סופר:

זכרתי ימים מקדם, עד בית אלקים אדדם, בהיותי יושב בצלו של היכל, תחת עץ החיים ואוכל, במובחר ימי נעורי, בטל ילדותי אריתי מורי, קומי אורי בבית מדרשו של רבי ומורי, הגאון המובהק צדיק תמים דעים, שאר בשרי מוה"ר יחזקאל בענעט זצוקל"ה, האב"ד ור"מ דק"ק סינער-וואראוואהל יצ"ו. (ממשפחת הר"מ בנעט, רב המדינה בניקולסבורג). הוא היה גבר חכם בעוז, הקים עולה של תורה, העמיד תלמידים הרבה, ברוח נדיבה, וכל מה שקיבל מסיני, מזקנינו הגאון האמיתי רשכבה"ג מוה"ר שלמה גאנצפריעד ז"ל (בעהמ"ח קיצור שולחן ערוך, ויתר ספרים רבים ונכבדים) מסר לתלמידים, מהלכים בין העומדים, חכמה ובינה כלפידים, טובים מיין דודים, חכו ממתקים וכולו מחמדים, דרך הלימוד הישר והצדק בגפ"ת והראשונים, לנו לעינים, משפטים ודינים, גם יסד יסוד ואבן פינה, בלימוד תנ"ך מקרא קודש, ודדים במקום בינה, אגדות הש"ס בעין יעקב, וספרי מוסר בגודש, והנהגות במדות חכמים ישן מפני חדש, ובקיאות הרבה בלימוד הגמרא ותוספות, גם ספרי השולחן ערוך וטורים עם בית יוסף ממקור מקומו, כד הוינא כבר חמיסר ושיתסר, למדתי שיעורין כסדרן בשולחן ערוך חושן משפט ונושאי כליו, ובאישון לילה עד כחצות, שיעור בשולחן ערוך אבן העזר, ובכללו סי' י"ז תקנת עגונות, ליגמר איניש והדר ליסבר, וחבל על שמש גדולה כזו, על שמי עם ה', ששקעה שלא בעונתה, נקטף בשנות החמישים לימי חייו, שהקדיש לתורה ולתעודה, אוצר כל כלי חמדה, ואנכי זכיתי לשמשו, וליצק מים על ידיו הטהורים, שבע שנים תדירים, שבע שני השבע אדירים.

ושם אתנו, בין המון תלמידיו חבר טוב, בחור יניק וחכים טובא, מגליל ההוא, מכפר ארדוי, ועלה ונתעלה ככל תלמידי מרן זלה"ה לתלמיד חכם מופלג בהפלגת חכמים ונבונים, נודע בשערים המצויינים, חציו שנונים, עיניו כיונים, יקר מפנינים, הי ניהו הרב המפואר ומהולל בתשבחות, החכם השלם, מפורסם ערוגת הבושם, המאור הגדול בתורה כש"ת מו"ה אלכסנדר משה ווייס נ"י, רב דקהילת יראים "אוהבי תורה", ו"בני אברהם" בבראנקס דנעוויארק, המוציא לאור עולם, חיבור נפלא ושלם, מחידושיו הישרים ונחמדים על גפ"ת מיוסדים, והיו לאחדים, יחד אגודים, ובלולים יעלו, עם חידושי גאונים קדמונים, יאמר בספר אשר חנן אותו, להביא מפרי תבואתו, שיגע ומצא כדי מידתו, ירצה נא שיחתו, בחוצות תרונה חכמתו, לבשר צדק בקהל עדתו, וכבד תמכו בידיו מזה, גם ממדינתנו, גדולי וצדיקי דורנו המפורסמים ונודעים ומה מני יהלוך, כעני והלך, לאפושי גברא ארח לחברא, רק יען כיבדנו בספרו, והוא אלוף נעורי חביבי, רעי ואהובי, צמוד בלבבי, אמרתי לברכו הברכה אחת, שיעזרהו ה' יתברך להיטיב לבני דורו ולהצילם מרדת שחת, ללמוד וללמד דעת תורה, ויראת שמים, ולהורותם הדרך ילכו, והמעשה אשר יעשון, וספרו ימצא חן בעיני הוגי תורה, ישוטטו רבים ויגדיל תורה ויאדירה, ויתהלך ברחבה, ויהיה לאלפי רבבה, כעץ שתול וכגן רוה, ככל אות נפשו הטובה, ונפש ידירו אוהבו עד זקנה ושיבה, באהבה וחבה, ונזכה למבשר ישועה וטובה, בנחת ושובה, הכותב וחותם פה קהילת קודש שעבעש יצ"ו שבמדינת סלאווקיא, ד' בהר ז"ך למב"י תרצ"ה לפ"ק.

 אברהם ארי' פעלדבראנד
הרב אבדק"ק הנ"ל והגליל

באדר תרצ"ה (1935) כתב הרב פלדברנד הסכמה לספרו של גיסו, הרב בנימין פרידמן, "סדור מקור התפלות", ממנה ניכרת ענוותנותו הרבה:

בעזרת ה' יתברך

בחודש אדר, שלמא אשדר, לפרי עץ הדר, מעלת כבוד אהובי, גיסי וחביבי, צמוד בלבבי, המופלג רב וגדול בתורה ותבונה, קרא ושנה ושמש חכמים באמונה, השלם בכל מדה נכונה, חכמתו בחוץ תרונה, כקש"ת מו"ה בנימין פריעדמאן נ"י מושבו בק"ק מישקאלץ שבמדינת אונגארן יע"א.

כה הראיתנו בגודש, רביעי בקודש, אשר עשית את כל הגדולות, בספרך מקור התפלות, ונפשי יודעת מאוד ערכי עלי, ומה מני יהלוך, כעני והלך, לפתוח לך ]תחא זוטא, בלשון חכמה ומרפא ולא כבוטה, אחרי שתמכו בידך מזה אחד ומזה, מזה בן מזה, נביא כחוזה, שני צנתרות זהב, הגאון צדיק יסוד עולם אב"ד דקהל ספרדים בעירך והגאון החרוץ הצדיק דעיר מולדתך נירעדהאז הי"ו, ונתנו מהודם עליך, בדבריהם הנעימים והנאהבים, ובשבח המגיע לכתבים, וכבר יצא טבעך בין החכמים, בספריך הקודמים, אשר הבאת לנו מטעמים, כי בנך חובר חיבורים מחוכמים.

וכמה קולמסין נשתברו ודיות נשתפכו, ובספרים הרבה אין קץ, למעניתם האריכו, מן גדולי הראשונים, ועד אחרונים, כספר אבודרהם, וסידורי הגאונים, והמדקדקים ופירושי הקדושים, כסידור השל"ה הקדוש, וסי' יעב"ץ, וסידור דרך החיים, עם נהורא ואו"צ, גם קדוש זקינינו הגאון מו"ה שלמה גאנצפריד זי"ע עשה פירוש התפלות בדרך פשוט וקצרה, בלשון קל ומליצה, צחה וישרה, ומילואים לדרך החיים, בדינים והלכות, ונדפס מלפנים בווין זה מאה שנה, וכלם ספו תמו, ואין זכר למו, בכל המון ב"י והעם, המתפללים לתומם, ואיך יעוררו לבם השמם.

ועל כן הטבת חסדך לחדש הדר זיו הפירושים והמקורות, ללקט אורות, גלויות ונסתרות, מדברי הגמרות, ומאמרות מדרשי חז"ל היקרות, לידע ולהודיע נאמנה, כי מתקני ומסדרי התפלה והתחנה, מנו האותיות והתיבות באמונה. וכל הגה ממקום קדוש נתונה.

וכאשר שם ד' נקרא עליך להיות ממזכי הרבים, זכות הרבים יעמוד לימינך, למהר להחיש הרמת קרנך, ויאשר כחך וחילך לאורייתא, לגדל ולנשא כל יוצאי חלציך זרע ברך ד', ולראות באשרם, כעתירת גיסך הכותב וחותם בכל חותמי ברכות ישועות ונחמות, כי ישמע ד' שועתינו ותפלתינו, להשיב נדחי ישראל בביאת משיח צדקינו, במהרה בימינו.
שעבעש ד' תרומה תרצ"ה לפ"ק.

אברהם ארי' פעלדבראנד
הרב אבדפק"ק הנ"ל, והגליל

הסכמה נוספת שכתב הרב פלדברנד לספרו של גיסו, הרב פלדמן, "מפתח לששה סדרי משנה" (מישקאלץ, תרצ"ה), מובאת כאן למעלה.

הד למצוקות השעה עולה מתוך תשובתו של הרב פלדברנד בכתב העת "המעין" (שנה ג, א, סי' ט), "בענין סחורה בשומן של אגוזים – קאקוספעטטע [=שמן קוקוס] – שעפ"י צו מהממשלה הכריחו את הפאבריקען [=מפעלים] לערב בתוכו משומן דבר-אחר [=חזיר] חמשה למאה (חלק העשרים)".

בתשובתו, המובאת כאן בקצרה, מוצא הרב היתר לסחור בשמן זה, בתנאי שהשמן נשאר בבעלות המפעל והסוחר הראשי המוכר אותו מאחסן את השמן עבור המפעל, ובתנאי שהשמן באריזה קשיחה הניתנת לפתיחה רק בסכין. הרב ראה לנכון להתיר זאת על מנת לסייע לסוחרים היהודים שנאנקו תחת עול המיסים והתקשו להתפרנס: בשולחן ערוך יורה דעה סי' קי"ז מבואר דדבר שאסור מן התורה ומיוחד למאכל (ולא נזדמן) אסור לעשות בו סחורה להרויח, ואפילו בלא הרוחה… ובש"ך סעיף קטן ב' דישנם ב' טעמים שיבא לאכול מהן, או מפני הרואין… וגם לא מהני כאן שותפות עכו"ם וכיוצא, דדווקא היכא דהאיסור הוא משום מלאכה (כגון בשבת וחול המועד) אז יש לומר דנכרי אדעתא דנפשיה עביד, אבל כאן האיסור משום סחורה, אם כן מה בצע שהגוי שותפו סוף סוף עושה סחורה בחלקו השייך לו ומרוויח על ידי דבר איסור…
על כן מזקנים אתבונן שאין להתיר בפומבי רק באופן שהתיר בחתם סופר בחביות סתומות ובלי קנין כלל רק סרסורו ושלוחו של הקונה, יעויין שם הדבר בתשובה הנ"ל. והיינו בנ"ל שיהיה כל הקאקוספעטט רק בקאמיס' לאגער אצל הסוחר הגדול הקונה מהפאבריק, והמה ג"כ ימכרו כן באופן שהכל שייך לפאבריק, ולא יקנהו לא בכסף ולא במשיכה רק נותן לו למכור, כנהוג בהרבה סחורות, ויהיה בעכנונג מיוחדת, ועוד שיהיה מסוגר סוגרה בקארטאן קשה וחזק, שאין לפתחו רק על ידי סכין, ואז אינו עוסק בו להדיא כמו בהני חביות (ולמכור על ידי משקל ודאי שאי אפשר כלל). ואז מכל הלין טעמא ודאי שהיתר גמור יהיה, דאי אפשר בלאו הכי מכובד הפרנסה ומסים, כמו בצייד שמשלם מס שהותר בירושלמי, וד' יצילנו משגיאות, ויבטל כל גזירות קשות, ויתן לכל איש ואיש די פרנסתו בהיתר, וימהר ויחיש גאולתינו.

אברהם ארי' פעלדבראנד
אב"ד שעבעש יצ"ו

הרב אברהם אריה פלדברנד נהרג עקה"ש בשואה בשנת תש"ד (1944). ראה אודותיו באוצר הרבנים (3386).

תמונת חתימת הרב וחותמתו מופיעה כאן באדיבות בית המכירות קשר.

העיקר הוא שיחפש בחיפוש אחר חיפוש אחר צדיק האמת / רבי יצחק מרדכי פאדווה הי"ד

העיקר לחפש את צדיק האמת

"נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן". התורה הקדושה מלמדת לנו דעת שמי שירצה לזכך ולטהר את עצמו מכל פגם צריך ליסע אל הצדיק הדור שיאר עיניו ולבו בדרך חיים, כי בלא צדיק הדור אפילו יעשה כל מה שיעשה בעבודת ה' יתברך אי אפשר להיות בבהירות הראוי עד שהצדיק אמתי יופיע עליו נהרה מאור העליון ולהסיר ממנו המסכים המבדילים [ונמצא כתוב על הקדוש והטהור הרבי ר' חייקא מאמדור זי"ע [בעל ספר הקדוש חיים וחסד] שלמה אלף לילות כל הלילה והתענה כמה פעמים משבת לשבת אף על פי כן עיקר תיקונו היה על ידי שבא לרבינו הקדוש ממעזריטש הנ"ל זצ"ל, וכן אמר הקדוש ממעזריטש הנ"ל על הקדוש והטהור הרבי ר' שמעלקי זי"ע ואחיו בעל ספר הפלאה זי"ע בעת שבאו לפניו פעם ראשון שהמה ארגז מלא נרות ולא חסר להם רק אור והקודש הופע עליהם נהרה מנהירו עילאה עד שהגיעו למדרגה גדולה זי"ע]. אמנם תדע שלזה צריך צדיק גדול וקדוש אשר אין לו שום פגם ובאם הצדיק עדיין לא תיקן מדרגותיו כראוי אז חס ושלום נמשך פגם גדול לצדיק מזה. וכמו שכתוב בספרים על מאמרם ז"ל הזהרו מזבובים של בעלי ראתן… על כן מכריז רבי יוחנן הזהרו מהם, כי לזה צריכין צדיק הדור דוקא, על כן סיים הגמרא רבי יהושע בן לוי איכרך בהו, כי רבי יהושע בן לוי היה בחינת צדיק הדור והיה יכול לתקנם ולהופיע עליהם נהרה. וצריכים לבקש על זה מבעל הרחמים שיזכה לבוא לצדיק האמת (א), והבא לטהר מסייעין לו אם כל מגמתו הוא לבוא לדרך האמתי שיזכה לעבוד לה' יתברך בכל לב ונפש.

(ב) [ושמעתי שזקני הקדוש הרבי רבי ירחמיאל זצ"ל אמר על זה שכאשר נוסע אחד לאיזה צדיק וכל מגמתו וכוונתו הוא למען ללמוד ממנו דרך לעבודת ה' יתברך אזי מן השמים מאירין לו עיניו לילך בדרך אמת. ואף שהצדיק איננו צדיק הדור נותנין לו כל משאלות לבבו ומשיג כל המדריגות כאלו היה נוסע אל צדיק הדור. אך אם הצדיק איננו צדיק אמתי מאירין לאותו האיש עיניו לאמר "לך  מכאן, כי אין לך בכאן מה לעשות". וכל זה אם כוונתו אמתיות בלי שום פניה, אבל בלאו הכי יוכל לרמאות את עצמו כל ימיו ויהיה חסיד ומאומה לא יהיה בידו וצריך להיות על זה משכיל ונבון ואחר כוונת הלב הן הן הדברים].

"והנה לא הפך הנגע את עינו". בכתבי הקדוש האר"י זצ"ל פירש בזה על פי הידוע שאין למעלה מעונג ולא למטה מנגע, והנפקא מינא בין נגע לעונג הוא בסדר האותיות, כי "ענג" הע' קודם לנ"ג, ו"נגע" הע' בסופו. וכשיש לאדם נגע רחמנא ליצלן הוא צריך להפך הע' שבסופו לתחילתו ויהיה אותיות "ענג". על כן כשרואה הכהן שהוא צדיק הדור המרפא את בית ישראל ברפואת הנפש ומכבש את כתמם מהעוונות אשר פגמו ש"לא הפף הנגע את עינו", רצה לומר הע', העצה לזה "באש תשרפנו", בהתלהבות המצוה, כי על ידי שמחמם את עצמו בעשיית המצווה הוא מכרית את הקליפות כידוע.

(אילנא דחיי, עמו' 59-62).

(א) וזה לשון הקדוש והטהור מורנו הרב רבי צבי מזדיטשוב זצ"ל בסור מרע ועשה טוב. עוד בעניין 'נשאת ונתת באמונה', שלא תהיה אחי פתי יאמין לכל דבר אפילו לרב מובהק ומפורסם, אפילו יהיה דומה הרב למלאך ד' צבאות לא תאמין לשום עובדה ומעשה לנהוג אחריו שום דקדוק מעשה, עד שתדקדק בעצמך בכל תנועה אשר ראית ותהיה נושא ונותן בדבר מאיזה טעם ושורש עשה הרב תנועתו ומעשה זה, הגם שהתנועה ועבודת רבך הוטב בעיניך ויש לך הנאה ממנה, כי מחמת אהבת רבך יש לתנועה חן בעיניך. וגם על זה אמר בספר נו"א שהדבר כמין פסל חס ושלום לעשות תנועות דוגמת תנועות רבך. וזה מפורסם לחסדים ואנשי מעשה. אבל אם אתה נושא ונותן ותראה שהתנועה יש לה טעם מן התורה, אזי תשכיל ואז תעשה, כמו שכתוב 'למען תשכילו את כל אשר תעשון'. ובפרט אם ראית אצלו דבר שלא כדרך התורה, כגון אם מאחר זמן תפלה ומשנה הזמן שקבעו חכמים לכל דבר שבעולם לכל המעשה אפילו זמן סעודת תלמידי חכמים, הגם שהרב הוא צדיק ומפורסם לא תעבור אתה על דברי חכמים חס ושלום אפילו על תנועה אחת. והרב הצדיק שעושה אפשר בהוראת שעה שאפשר לפי מזג גופו וכוחו הוא עושה על פי משקל בריאותו. וצריך אתה ללון לכף זכות. אבל אתה לא תעשה כמעשהו נגד התורה עד שתישא ותיתן עמו על מה ולמה הוא עושה כן. וכאשר יורה לך טעם על פי התורה, ויסבור לך הדבר, ויכנסו דבר באוזניך אחר שתחקור בעניין אז תאמין בו. זולת זה לא תאמין אפילו יאמר לך שקיבל מאליהו, אל תאמין ולא תשמע לו. וכבר אמרו חז"ל אם יבא אליהו ויאמר חולצין וכו' אין שומעין לו, ואפילו נגד תקנת חכמים בלבד לא תשמע לו (והרחק מממנו כמטחוי קשת). תודה לא-ל יתברך שמו בעלי גלויי אליהו האמיתיים, כמו בעלי הזוהר הקדוש, והרמב"ן וחבריו, והאר"י הקדוש ז"ל ותלמידיו, והבעש"ט הקדוש ותלמידיו הקדושים זי"ע לא אמרו לנו דבר אחד נגד דברי הגמרא בתלמוד אפילו כל-שהוא. לכן אחי הזהר בזה. וזה הוא תכלית נושא ונותן באמונה, ובזה שלום לך וכו', ומדברים אלו קל וחומר שלא תאמין לרב אשר אינו מוסמך מרב מובהק, רב מרב עד רב שקבל מאליהו ומוסמך מחכמי הדור רובם ככולם צדיקים גדולי הדור, לו תאמין. וזולתו, הגם אמור יאמר לך הרב נביאות ורוח הקודש, לא תאמין, כי מי יודע איזה רוח הוא, כמו שנביא להבא מן שער הקדושה למוהרח"ו זצ"ל זי"ע.

ומורי זצ"ל אמר: המאמין לכל אדם, אף שאינו מוסמך (ואף אם רואה אותו שהולך באיזה דבר מדרך התורה הקדושה), אינו מאמין כלל, והוא קרוב לעבודה זרה ממש חס ושלום. ונאמר "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט" וכו', הגם שאין לך אלא שופט שבימיך, צריך לברר לך על פי התורה וכו'. ואף אם תראה שעוסק בתורה ובצדקה רק שעובר עד דבר אחד מהתורה, ואפילו דבר אחד מדברי חז"ל, הרחק את עצמך מעל פתח ביתו כו', ואל תדרוך כף הדום רגליו. והוא נמשך יען שהוא עדן לא טיהר את עצמו מקליפת נוגה והצדקה שמחלק הוא לקנות לו שם, שיתאספו אליו הערב-רב, ערבי רבא וערבי זוטא, כדי לרמאות את בני ישראל, רחמנא ליצלן מהאי דעתא כו'. ועיין בכ"ז בהוספות מוהרצ"א שם ובנתיב מצותיך, בכמה מקומות, וברח"א מה שכתב בעניין זה. ועל כן צריכין כל אחד אשר יראת ד' נוגע בקרבו, שישפוך תפילתו ממעמקי לבו שה' יתברך יורה לול הדרך האמת ושיזכה לבא לצליק האמתי.

(ב) וזה לשון המגיד הקדוש מבאהפולע: דרך הצדיקים האמיתיים להיות דירתם בתחתונים, היינו להתקרב את עצמם לכל נשמות ישראל, ויש להם רחמנות מאוד על הנשמות אשר המה נבוכים ותועים מדרך הטוב והישר, ולהורותם דרך האמת אשר ילכו בה. והקב"ה נתן הכוח בהצדיקים שיוכלו למלאות די מחסורו של כל אחד ואחד בכל אשר יחסר לו, ברוחניות ובגשמיות, והכל תלוי בהאדם החפץ קרבתו באמת, כמאמר חז"ל כדרך שבא לראות כו'. והיינו יש אנשים שכל עיקר ביאתו להצדיק לבקש רחמים בעדו ובעד בני ביתו שיהיה לו פרנסה, והצדיק שומע בקולו ומבקש עליו, והקב"ה עושה רצון יראיו כי הם קרובים לד' תמיד. ויש אנשים שבאים להצדיק לבקש רחמים לפני ד' יתברך למלאות משאלותם במידה טובה. ובאמת גם זה חביב מאוד בעיניו יתברך, יען שמאמין בד' ובתפילת צדיק בעדו, ועל ידי זה ממלא בקשתם. אבל אין זה גורם שיסתכל הצדיק על עצם נקודתם. אומנם יש אנשים אשר יראת ד' נוגע בלבבם וחפצים לקרב אל הקדושה ושופכים שיח לפני הצדיק עד אנא לא אוכל להיפטר מהיצר הרע וכל כת דיליה ואהיה רודף אחר כל התאוות ואחר שאר הבלי עולם הזה, והתורה ועבודה השלכתי אחר גווי, ומה יהיה בסופי ומה אענה כי יפקוד אל. ובוודאי הצדיק מסתכל עליו בעין חמלה איך שנקודת לבבו הוא שלם ורוצה להתדבק באמת לד' ומבקש אותו לתור לפניו הדרך הטוב אשר בו ישכון אור ד', וממשיך עליו רוח קדושה וטהרה ממקור העליון באמרו איש אשר אלה לו מהראוי לקרבו לה' יתברך בכל מאי דאפשר. ולעומת זה יש המונים מרבת בני עמינו בבואם אל הצדיק להיכלו נאוה ומדבר אתו, המה תמהים לנפשם באומרם מה יתרון להצדיקים עלינו הלא אוכלים ושותים כמונו, ומדברים כמונו. והבל יפצה פיהם.

וכבר אמר על זה הגאון הקדוש מלאדי בעל התניא הקדוש זצ"ל לאיש אחד שבא לפניו, והרב הקדוש היה מדבר אתו לפי דרכו של המבקש, ושאל אותו מאיש מהו היתרון והמעלה מהצדיקים על שאר אנשים. והנה נודע לכל העולם חוכמתו הגדולה של הקדוש הנ"ל, והייתה תשובתו אליו בזה הלשון: כתיב 'ויחכם שלמה מכל האדם' והיה שליט ומושל על האדם ועל הבהמות. והנה כשהיה צריך לדבר גם עם הסוס, היה צריך להלביש את עצמו בלבוש הסוס לדבר עמו כפי ערכו. וכן כתיב 'וידבר על עצים ועל אבנים'. והמכוון הוא שהיה יכול להשפיל דעתו לכל דבר. כך אתה תקשה בעיניך על שאני מדבר עמך כערכך להאריך בהבלים אשר הבא כפי דעתך ושכלך, כי זהו ממש כערך הסוס שהיה מדבר עמו שלמה המלך עליו השלום. וכי קטן הוא בעיניך שאני יכול לדבר עם הסוס?! והלך האיש הזה בפחי נפש. ואני הייתי מכיר האיש הזה שהיה נכבד מאוד והיה מפליא חוכמתו של הקדוש הנ"ל זי"ע איך שנעשה איש כשר על ידי דבריו הקדושים והטהורים.

וכמו כן שמעתי בשם הגאון הקדוש מרן מברדיטשוב זצ"ל שהקשה על מאמר חז"ל במדרש "ויחכם שלמה מכל האדם" – אפילו מהשוטים דמאי רבותא דשלמה המלך עליו השלום שהיה חכם יותר מן השוטה, הלא הוא היה יותר חכם אף מן החכמים. ואמר הקדוש שהפירוש הוא כך: שהשוטה נדמה בעיניו שהוא חכם גדול ואין כמוהו בעולם. ואין מי שיוכל לנצח אתו להראות לו שהוא שוטה, וכל מה שהוא עושה הוא שטות. וחכמתו של שלמה המלך עליו השלום הייתה כל כך גדולה שהיה יכול להלביש את עצמו ודעתו בלבושים רבים וגם להיות נדמה בערך השוטה ולהראות לו בראיות ברורות ומצודקות עד שגם השוטה הודה לו שהוא שוטה. וזהו אומרם זיכורנם לברכה "אפילו מהשוטה".

ונחזור לענייננו, העיקר הוא שיחפש בחיפוש אחר חיפוש אחר צדיק האמת, כי בתנועה אחת שעושה לאיזה פניה שיש לו, יוכל לאבד חס ושלום עולמו. [וזקני הקדוש  מוהר"ר אשר הגדול מקארלין זצ"ל אמר לבנו הקדוש מוהר"א עד שאראה אצלך שתעשה איזה תנועה שאיננו בכוונת הלב לאמתו, מוטב לי לראות שתהיה משרת אצל עושי שכר]. והרבה תפלה ותחנונים צריכים לשפוך לפני ה' יתברך שיזכה לבא לצדיק האמתי שיורה לו דרך אמת בעבודת הבורא יתברך. [וזקני הקדוש מוהר"י זצ"ל אומר דעו שבעקבתא דמשיחא יהיו הרבה צדיקים, ואם תרצו ליסע לאיזה צדיק אל תשימו עיניכם אל המקום שיש שם הרבה חסידים (ובנתיב מצותיך כתב ואמר הק' מהר"ם מרימנאוו זצ"ל כשיתאספו לנו מאה אנשים או לכל היותר ב' מאות, אזי החצי נשלח מן השמים וחציו שולח הבעל דבר. והסימן כשמרגיש הצדיק איזה פניה דקה מהם, אז בוודאי יש אצלו מהצד השני. ואמר שכנגד מאה אנשים יש בכוחו לעמוד, וכשיש יותר אין בכוחו להנצל וכו'. ראה עד כמה דבריהם הקדושים מגיעים זי"ע). וגם על תורה ותפלה לא תשגיחו, רק תשימו לב לחקור אם יש שם נקודת האמת לאמתו, כי על ידי פניה אחת יוכל חס ושלום לאבד כמה שיגע כל חייו. וכל מי שיראת ה' יתברך נוגע בלבד יבין הדברים לאשורן. ואם תחפשנה כמטמונים, אז תבין יראת ד' ודעת קדושים תמצא].

(מטעמי יצחק, שם)


רבי יצחק מרדכי פדובה (פאדוואה) הי"ד מאופוטשנה היה מצאצאי הבעל שם טוב. הוא נולד בשנת תרמ"ד (1884) לאביו האדמו"ר רבי ישראל אהרן (משושלת נשכיז, ובן רבי שמעון מזאוויכוואסט) ולאמו הרבנית שרה לאה בתו של רבי ירחמיאל יהודה מאיר רבינוביץ מפרשיסחא. סבא רבה של רבי יצחק מרדכי היה רבי יעקב דוד, האדמו”ר הזקן מאמשינוב.

רבי יצחק מרדכי כיהן בחיי אביו כרבה של אופוטשנה. בשנת תרע"ה (1915) נפצע רבי ישראל אהרן ונפטר ממכותיהם של קוזאקים שהתפרעו בעירו, ובנו, רבי יצחק מרדכי, מילא את מקומו כאדמו"ר וריכז סביבו ציבור נכבד של חסידים,,

רבי יצחק מרדכי נשא לאשה את מרת אלקה פרלוב. בשנת תש"ב (1942), בשעה שהיה רבי יצחק מרדכיבאופוטשנה, בדרך לרכבת הגירוש, ירו בו הנאצים ורצחו אותו, יחד עם אמו הרבנית וכל ילדיו. רבי יצחק מרדכי חיבר וערך את הספרים "אילנא דחיי" – לקט אמרות רבי מנחם מנדל מרימנוב ורבי יעקב יצחק היהודי הקדוש מפרשיסחא עם ביאור "מטעמי יצחק", ספר זה יצא לאור במחובר לספר 'אור הנר' -: ליקוטים, הליכות והלכות על סדר היום במשנת רבותינו הפוסקים וההולכים בתורת החסידות, עם הערות בשם "ניצוצי אורות" (פיוטרקוב, תרס"ח).

אחייניתו של רבי יצחק מרדכי כתבה בדף-עד של "יד ושם" כי הרב נולד בשנת 1885, ואשתו בשנת 1886, ושהיה להם בן אחד. עוד כתבה שהרב "נורה על הגנת בחורי ישיבה". והרב ד"ר יצחק אלפסי כתב שהרב נורא בשעה שיהודי אופוטשנה חלקו לו כבוד לעלות ראשון לרכבת הגירוש.

ר' אלטר, בנו של רבי יצחק מרדכי, היה רבה של זאווירטשה, וגורש לאושוויץ, שם נשלח לעבודת כפייה ובראשית שנת תש"ה (1944) עדיין היה בין החיים.

אחיו, הרב יעקב שמעון הי"ד, האדמו”ר מקאלושק בלאדז', נפטר במצור ובמצוק בגטו לודז’. ,

מכתבים למען כבוד ה' יתברך, תורתו הקדושה ולומדיה / הרב נחום ברוך גינצבורג הי"ד

תמונת הרב נחום ברוך גינצבורג הי"ד

ב"ה יום ד' ד' תמוז תפר"ו קיברטי

כבוד הרב הגאון הגדול המפורסם סיני ועוקר הרים עמוד הימיני וכו' וכו' כבוד קדושת מוה' ר' זעליג ראובן בנגיס שליט"א הגאבד"ק קאלוואריא יצ"ו

שלום וברכה וכל טוב סלה

בנו הרב הגאון שיחיה לברכה שלח לי את ספרו לבקש ממני לעיין בו ולכתוב איזה הערות. ואמנם זה כמה חפצתי לכתוב לכתוב תורתו הרמה הערות רבות לארוכות, אך לאחר זמן מפני איזה טעם מנעתי מזה. אחרי זה בה פרישת שלום מכתב מבנו שיחיה ולהיות כי לא עליכם לעת עתה נהייתי ונחליתי וזה איזה ימים עברו שבתי מקאניגסבורג והפרופסור פקד להזהר מעיון. אמנם מכל מקום מצאתי חובה לנפשי לכתוב איזה הערות לכבוד תורתו להראות חביבותי' לגבן כי רבה היא, כי באמת ובקושטא קאמינא כי ספרו יעיד עליו שהמחבר הוא גאון בחריפות ובקיאות נפלא הפלא. אמנם אין צריך להסכמתי ועם כל זה אקוה כי כבוד תורתו הרמה ימצא חפץ בהערות אלה המעטים והיה כי יטריח להשיב לי דבר, אז בלי נדר כאשר יגזור ה' יתברך בחיים אכתוב בארוכה את כל יתר הערותיי על ספרו וזה יהיה האות כי דבריו נכבדים בעיני.

מאת אוהבו מברכו בכל טוב סלה ובהרמת כסאו כבודו למעלה, מכבדו ומוקירו כרום גאון ערכו.

נחום ברוך גינצבורג

את סך מחיר ספרו גם כן אשלח אם ירצה ה' בקרוב…

(ישורון, יב, עמו' רלד)


בע"ה יום ה' כ"ו לחדש תמוז שנת תרצ"ג פה פאלאנגן

שלום וברכה וכל טוב סלה לכבוד רב ידידי ורב חביבי היקר הגאון הגדול המפורסם כו' כו' כש"ת מו"ה ר' יחיאל יעקב וויינברג שליט"א ר"מ בבי"מ לרבנים אשר בברלין

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה כמשפט

מכתבו היקר המלא ברכת ה' בחריפות ובקיאות והבנה עמוקה בשני המשכים הגעתני בהיותי יושב פה פאלאנגן לנוח ולהנפש מעט מעבודתי הקשה וטרדותי הרבות ומיגוני ואסוני ואבלי הכבד אשר עד היום לא מצאתי לי מנוחה ואני הנני כערער בערבה בלי שום קרוב וגואל והרופא לשבורי לב הוא ירפא את לבי. כאמור הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם. וסוף דבר כי אין לי פה שום ספר לעיין, וכמובן רק הגאון החתם סופר ז"ל יכול היה לכתוב תשובות בהיותו יושב במרחץ יערגן וכתב שאין לו שום ספר ומכל מקום ציין בש"ך גם הסעיף קטן. וגם קשה עלי עתה מלאכת הכתיבה והרופאים פקדו עלי מבלי לכתוב הרבה, לכן הנני מן המודעים כי בעזרת ה' יתברך שוב אשוב לביתי לשלום ואכתוב אם ירצה ה' לכבוד תורתו בארוכה בעזרת ה' יתברך על כל דבריו. ואת כבוד הדרת גאונו הסליחה. חס ושלום לא השלכתי את דבריו היקרים אחרי, אבל לכבוד גדול הוא אצלי לבא עם כבוד הדרת גאונו בכתובים ואם ירצה ה' לא אשאר לו בעל חוב ועתה אי אפשר לי.

תשובתו בדבר התזת הראש בעופות עוד לא ראיתיה, אבל שמעתי מהגאון דקובנה שליט"א שהוא מהלל אותה ואת מחברה ומאד אני משתוקק לראותה.

כפי אשר יראת כבוד הדרת גאונו הנני עדנת רחוק מנחמה, אבל בהכרח עלי להתגבר על מכאובי וכבר אמר הרמב"ם מי שמתאבל על מתו יותר מדאי הרי זה טפש, וכמובן שלא אחפוץ להיות בכלל זה.

הכ"ד אוהבו וידידו הדורש שלום תורתו מברכו בכל טוב סלה ומכבדו ומוקירו כרום גאון ערכו

נחום ברוך גינצבורג

(שו"ת שרידי אש, א, עמו' תקנב)


בע"ה יום ב' לחדש אלול תרצ"ד

זה לי כמה שנים שאנכי מכיר ויודע היטב את מעלת כבוד שאר בשרי ידיד נפשי הרב הגאון סיני ועוקר הרים חריף ובקי בגפ"ת ופוסקים כש"ת מוה"ר ר' יצחק זאב מלמד שליט"א עובד עבודת הקודש בלייפציג.

ביודעא ומכירא ובקושטא קאמינא כי רב גדול מצוין הוא כאחד מהרבנים המובהקים. ועוד בימי עלומיו נסמך להוראה מגדולי גאוני ישראל.

ועתה ראיתי הרבה דברים מקונטרסו דברי בינה, ומאד התענגתי מפרי רוחו והגיונו הנאמרים באמת בהשכל ודעת תורה בחריפות ובקיאות. והוא כגבור מזוין ללחם מלחמתה של תורה, ויורד לעומק ים התלמוד להעלות פנינים יקרים ממצולות הים הגדול והרחב. אקוה כי הלומדים הגדולים יתענגו על דבריו הנחמדים ויראו בו ברכה, כי רב גוברי' לאורייתא בש"ס ופוסקים ונוסף לזה הוא דרשן גדול ודברן מצוין נואם בשפה יפה עד למאד ולוקח נפשות והוא בעל מדות תרומיות וחכם במילי דעלמא ועטרת הרבנות הולמתו וראוי לכהן פאר בעדה חשובה ונכבדה. וה' יתברך יברכהו לשבת במנוחה שלמה שהוא רוצה בה ותירום רישא אכולא כרכא ויתעלה למעלה למעלה במקומו יושיבוהו ובשמו יקראוהו ורבים יהנו מאורו הגדול.

הכותב למען כבוד התורה הקדושה ובניה הנאמנים

נאם נחום ברוך גינצבורג

(נחלת שמואל עם קונטרס דברי בינה, קיידאן תרצ"ה, דף סד)


בעזה"י יום ה' י"ג שבט תרצ"ו ינובה

שלום וברכה וכל טוב סלה לכבוד האי גברא רבה הוא ניהו הרב הגאון, מזה בן מזה, שושילתא דיחוסא כו', כש"ת מו"ה ר' צבי יהודה הכהן קוק שליט"א, בן לאותו גאון וצדיק, מופת הדור ואורו, המפורסם בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים, חסיד ועניו, אין גומרים עליו ההלל וכו' וכו', כקש"ת מוה"ר אברהם יצחק הכהן זצוק"ל נשיא אלקים בתוככי ירושלים עיר הקודש.

הנני לחלות בזה את הדר כבוד תורתו שיחיה בעד הבחור, תלמיד מצוין בהישיבה הגדולה והקדושה כנסת ישראל, הרב החריף והבקי, מתמיד ומצא כדי מדתו, מר מרדכי ווינר בן הרב הגאון ר' אברהם מיכל אב"ד שווענישקי, שידעתיו ושמעתיו שהוא בעל כשרון נעלה, חריף ובקי שוקד גדול על התורה יומם ולילה, משכיל ביראת ד', ואשר יש לקוות בעזרת ה' יתברך כי יעלה מעלה ויהיה לאחד מגדולי התורה והיראה, ובתך ימי עלייתו נשקפה לו סכנה ח"ו שיוכרח לעזוב ד' אמות של הלכה ויראת שמים, וכל תקוותיו ושאיפותיו יעלו בתוהו, ועיני הוריו ומנהליו רואות וכלות ח"ו.

אי לזאת אחלה מאת הדר כת"ר יטיב להשתדל למען מצות פיקוח נפש. כידוע דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות רוצח, וחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין, והוא מובן לכל לתלמיד מובהק מתלמידי הישיבות.

עתירתי ותפילתי כי כבוד תורתו ישלח לו סרטיפיקאט למען יוכל לעלות על, אל המקום אשר יבחר ה' יתברך.

אקוה כי דברי היוצאים מקרב לבי ימצאו מסילות בלב כבוד תורתו לעשות למען כבוד ה' יתברך ותורתו הקדושה.

ואשאר בזה אוהבו הנאמן אף על פי שאין מכירי, מברכו ומכבדו כרום ערכו, ולמען כבוד אביו הגאון אשר לשמו ולזכרו תאות נפשנו.

נחום ברוך גינצבורג

(אגרות לראי"ה, עמו' תקעח-תקעט)


ב"ה יום ה' י"א מנחם אב תרצ"ו יאנאווא

כבוד ידיד ד' ועמו וידיד נפשי עז לרב חביבי הרב הגאון הגדול המפורסם לשם ולתהלה בארץ ובחו"ל פאר הדור כו' כו' כש"ת מו"ה ר' יצחק יעקב ווכטפוגל שליט"T אב"ד ור"מ במאה שערים בעיה"ק ירושלים תובב"א

אחרי דרישת שלומו הטוב ואהבת עולם

יקרת מכתביו הראשון וגם האחרון הגיע לפה בהיותי בלונדון ואשר בטח כבר נודע לו מפי הדיליגצי' הרב הגאון ומהרי"ה ורעהו שיחיה ועפ"ד לא היו באפשרותי להשיב לכבוד הדרת גאונו שליט"א.

ועתה כבואי הביתה מצאתי מכתביו, ואם כי עוד עיף ויגע אנכי וטרדותיו רבו למעלה ראש באשר זה חצי שנה שלא הייתי בביתי בכל זאת הנני לכתוב אל מעלת כבוד תורתו הרמה איזה שורות בל ידוה כי הנחתי דבריו אחורי, ותודה רבה לכבוד גאונו על התענינו בספרי. וזאת למודעי כי זה חמש שנים שכבר נדפס המקור ברוך חלק שני ושם נדפס תשובה להגאון אב בית דין קהילת ווירקליס שליט"א על דבר שאלת כבוד הדרת גאונו בענין ערלה ואשר אפס קצה כבר ראה כבוד תורתו הרמה בכתב יד, ולפי שהחלק שני אינו מצוי תחת ידי לכן לא שלחתיו עד כה!…

אחלה מאת הדר כבוד תורתו לחוות דעתו הגדולה בזה…

מפאת טרדותי ויגיעתי שעיין לא נחתי הנני מוכרח לקצר, וכאשר ולסוף כבוד גאונו לכתוב אוסיף אם ירצה ה' גם אני. נא יהא חלופת מכתבים בינינו.

על דבר מה שהעיר לי כבוד גאונו שאין אני עוסק בבנין ארץ ישראל, לא אדע כוונתו. הנני עוסק כמו כל החרדים ומה שביכולתי וכחותי אני עושה. ועל דבר ישיבת מאה שערים, ידע נא כבוד גאונו הנני היושב ראש של ועד הישיבות התיכונות והקטנות בליטא ובעדן אני עושה מה שביכולתי וגם עתה בהיותי בלונדון השגתי בעדן סכום מסוים. ואם יהיה ביכולי לעזור ישיבתו בלי נדר אז אפשר אעשה בלי נדר. יכתוב נא אלי באיזה אופן אפשר לו לעזרו.

אוהבו וידידו הדורש שלום תורתו מברכו ומכבדו ומוקירו כרום גאונו ותפארתו,

נחום ברוך גינצבורג

(בית המכירות גנזים, מכירה 5, פריט 138)


בעזרת ה', ינובה, אור יום עש"ק י"ד לחדש מ"ח שנת תרצ"ז

שלום וברכה וכל טוב סלה לכבוד רב ידיד נפשי ורב חביבי הרב הגאון המצוין בתורתו וחכמתו חריף עצום ובקי נפלא בחדרי תורה כו' כו' כש"ת מו"ה שמואל וואלק שליט"א

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה ואהבת עולם!

יקרת מכתבו בחידושי תורה וחצי השגותיו עלי הגעתני, ומאוד אשמח לקראת תורתו בראותי מסירתו בלבו ונפשו לדבר ה' זו הלכה. ונאמנים עלי פצעי אוהב תלמיד חכם גדול בישראל. ואם כי נכתבו בטון חריף אבל תלמיד חכם אורייתא הוא דקמרתח ביה, והאמת הוא כי זה זמן כביר שהראה לי הגאון דקאוונא שליט"א איזה קושיות של כבוד תורתו שערך אליו, וביותר בר"ש בפרק ט"ו במסכת אהלות וערכתי על זה קונטרס נפלא בעזרת ה' יתברך וחדשתי אז דפחות מכזית מן המת אין ביה טומאה כלל. וערכתי והארכתי הרבה בבאור אלו העניינים העמוקים, וחפצתי אז לשלוח לכבוד תורתו הרמה  שיחיה את קונטרוסי, בכל זאת לא חפצתי להיות נדרשתי ללא שאלוני, ובכל זאת מסרתי דברים מעט בעל פה לידיד נפשי הרב הגאון המצוין ר' זונדל קרוק שיחיה שהוא ימסור לכבוד תורתו ובטח מסר אליו.

אגב ידע נא כבוד תורתו הרמה שיחיה, אמת שבפעם האחרון לא עניתיו, אבל אין זה חס ושלום מרוע לב או מחמת עניות כי אם מחמת אונס, כפי שידוע לו מסתמא מצבי אז, ובדברי תורה וקדשים הואיל ואדחי אדחי.

גם עתה זה יותר חמשה שבועות שאני לא עליכם במצב אי-בריאות, ערך חודש ימים שכבתי על ערש דוי מראש השנה עד לאחר חג הסוכת הוכרחתי לשכב במטה מפאת לחיצת הדם (בלוט דרוק) שעלה לי למעלה ראש לא עליכם, ובמעלות חום גדול, וזה מעט שירדתי ממטתי ונתקיים בי הסולח לכל כו' הרופא כו', אבל הרופאים פקדו עלי באזהרה חמורה בלי לעיין הרבה ולבלי לכתוב יען עוד דרוש לי מנוחה מנוחת הנפש והגוף, לכן לא עליכם קשה עלי העיון והעבודה. ואקוה לה' יתברך כי לא אשאר בעל חוב לכבוד ידידי.

ובכל זאת מפני כבודו כי גדול אצלי למאוד וגם מפאת חביבות התורה (אשר באמת לא נזהרתי יפה והשבתי באל הימים תשובה להרב הגאון ר' יצחק יעקב וכטפוגל שליט"א במאה שערים בירושלים עיר הקודש בעניין עשה דמשמרת תרומותי, אבל אחרי זה הרגשתי לא עליכם לא בטוב עייף ויגע וחלישות כח). הנני לכתוב הערה קטנה על דבריו, ואם ירצה ה' עוד נשוב לדבר, ואם יחפוץ אשלח לו קונטרוסי בדבר חצי זית מן המת אם יש בו טומאה, כעת הוא מונח ביד אחר.

ואחלה מאת כבוד תורתו הרמה שיחיה לפקדני במכתבים תמיד, ואם ירצה ה' אשיב כפי היכולת בידי, ויותר טוב כבוד תורתו הרמה יכתוב איזה ענין חדש כי מגמר בעתיקא כו'.

החלותי לכתוב תמול בלילה, ומפאת חלושותי לא עליכם גמרתי היום ערב שבת קודש בשעה ב', ומאוד קצרתי.

אחלה מכבוד תורתו הרמה שליט"א להשיב לי דעתו הגדולה על זה, כי כן הוא דרך התורה זה בונה וזה סותר, וכל כוונתינו הוא רק להגדיל התורה ולהאדירה ולהעמיד על האמת, ודעות בני אדם שונות זה מזה, עיין בדברי מרן הקצות החשן בהקדמתו לקונטרס משובב נתיבות.

בצאתי לסוף מכתבי הנני מדגיש עוד הפעם כי שמח אנכי על דבריו היקרים והמחוכמים ונאמנים לי פצעי אוהב,ובכל זאת אקוה כי גם הפעם ימצא כמה דברים טובים בהערה הקטנה שכתבתי, ואם ירצה ה' כשאשוב לאיתני עוד אכתוב. ומפאת אי בריאותי מכתבי וכתב ידי אי נורמלי.

אוהבו וידידו הדורש שלום תורתו מברכו ומכבדו ומוקירו כרום ערכו

נחום ברוך גינצבורג…

(ישורון, לא, עמו' תתקלז-תתקלח)


בעזרת ה', ינובה, יום א' ד' לחדש כסלו שנת תרצ"ט

כבוד ידידי הבלתי מכירי הרב הגאון המפורסם בתורתו ויראתו וחכמתו ותבונתו כשמן תורק שמו מפארים כש"ת מו"ה ר' דוב ד"ר רעוול שליט"א מנהל ור"מ במתיבתא רבתי "ישיבת הגאון מרן ר' יצחק אלחנן" אשר בניו יארק.

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה ואהבת עולם

הנני פונה בזה אל מעלת כבוד תורתו הרמה בדלהלן

בישיבת טלז המעטירה נמצא בחור אחד אשר אנוכי מכירו היטב מפניו ומפי כתבו שהוא גדול ממש בתורה ויראה הרי הוא ידידי וחביבי הרב הגאון המפורסם ר' שמואל וואלק שליט"א. ואדע אל נכון שהוא בקי בכל הש"ס בעומק הגיון ורו"א, ומעמיק גדול לרדת לעומק ים התלמוד ולהעלות פנינים מתהום מצולה, מחדש גדול חידושים נפלאים בכל חלקי התורה ויראתו קודמת לחכמתו בעל מדות תרומיות חכם ונבון איש חמודות, ומפאת סבות שונות אדיר חפצו לנסוע לאמיריקה, ושם בדעתו להוציא לאור את חידושיו הנעלים והיפים ולהפיצם בישראל. וכאשר לבא לארצות הברית דרוש דרישה, ודורש אין לנפשו, לכן עתירתי יערב לפני מעלת כבוד תורתו הרמה שיחיה כי ישלח לו דרישה מטעם המלך וגדוליו מאן מלכי רבנן הוא ניהו מר רבה דעמיו, בתור מנהל ישיבת ר' יצחק אלחנן לספחהו אל הישיבה בתור תלמיד הישיבה. ואקוה לה' יתברך כי יהנה ממנו עצה ותושיה ודעת אלקים כי מצוין האיש ודגול מרבבה ונאמן שמואל, וחס ושלום לא הפרזתי על המדה בשבחו, וכל מה שכתבתי הוא אמת וצדק, האיש הלזה אהבת עולם אהבתיו וחביב עלי כגופאי אך מפאת גדולתו בתורה ומדותיו התרומיות ואדיר חפצי לראותו עולה על במתי ההצלחה בתור אדם המעלה ברוחניות וגשמיות, ועתה כפי שאדע אין לו דרך אחרת כי אם לנסוע לאמיריקהף ומגלגלין זכות על ידי זכאי כבוד תורתו הרמה שיחיה להגדיל התורה ולהאדירה, וכאשר כבוד תורתו הרמה שיחיה ידבר אתו יראה ויוכח כי נאמנים דברי וכבוד תורתו יהיה בעזרת ה' שבע רצון ומלא ברכת ה' יתברך, ברור אשך יקים את דברי התורה הזאת, אקוה כי כבוד תורתו הרמה שיחיה ישים לב לדברי היוצאים מן הלב, ושכרו כפול מן השמים. הכותב וחותם למען כבוד ה' יתברך ותורתו הקדושה וגדוליה, מצפה לרחמי שמים ביום חבש ה' יתברך את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. הדורש שלום תורתו מברכו ומכבדו כרום ערכו.

נחום ברוך גינצבורג, אב"ד יאנאווא ליטא, בעהמח"ס מקור ברוך ב"ח

(שערי טהר, ד, דף שיח-שיט)


בע"ה יום ב' כ' לחדש אדר שנת ת"ש

כבוד ידיד נפשי וידידי עז הגאון הגדול המפורסם בגדולת תורתו ויראתו וחכמתו עמוד התורה והיראה באה"ב כו' כו' כש"ת ד"ר רעוול ראש המתיבתא רבתה אשר בניורק ע"ש הגרי"א שליט"א.

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה ואהבת עולם והערצה ובכבוד הראוי לכבוד הדרת גאונו הנני פונה בזה לכבוד הדרת גאונו בדלהלן.

בתוך הגולה אלו הן הגולין מארץ פולין ואשר באו אצלנו בתור פליטים, נמצא צעיר אחד עלוי נפלא מקראקא הגאון ר' חיים קריייזווירט שליט"א אשר ממש לא ראיתי כמוהו כמעט שהוא בקי בעל פה בכל הש"ס לאמר ממש בלשון המשנה והגמרא. הרבה סוגיות הש"ס הגיד לפני בעל פה ואשר לא נפל צרור ארצה, וכן הוא בקי בירושלמי והרמב"ם וראשונים ואחרונים ומחדש נפלא בעומק הגיון והבנה החדה ועמוקה, ופי שנים ברוחו, שגם פיו מפיק מרגליות ובעל מדות תרומיות איש מתון ומנומס, סו"ד הוא איש נפלא הפלא ופלא, וכי נפלא בעיני העם הזה וגם בעיני יפלא.

וכאשר בארצנו בליטא עם כל הפנים היפות שהראתה ממשלתנו יר"ה להגולים הפליטים והכניסה האורחים האי-קרואים אבל סוף כל סוף פליט הוא שאין לו זכות אזרח ולא נשא הארץ אותו. אדיר רצונו לנסוע לאה"ב. שאלתי ובקשתי ונפשי פונה אל הדר גאונו שליט"א כי יאבה לספחהו אל ישיבתו הגדולה ולהכניס את המרגלית היקרה לבית אוצרו. ובחנוני נא בזאת אם לא יפתח לכם שמים חדשים ותרבה הדעת לראות איך גאון צעיר לימים ראשו לעד יגיע ענק גדול ממש עומד למשמש במרום הרים ובעל פה יגיד ממש אלו נאמרים בלשונם, וכאשר יראה בעיניו אם ירצה ה' כי לא הפרזתי על המדה ח"ו, אבל האמת לאמתו הוא. אקוה כי כבוד הדרת גאונו שליט"א ישים אזן קשבת דברי היוצאים מקרב לבי ואשר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם אשר רק למען אהבת התורה וכבודה ותפארת הוגיה כתבתי. ובטוחני כי כבוד הדרת גאונו יושיט ידו להביא ברכה לבית הגדול והקדוש מקום שמרביצין תורה ויראת שמים ויתחזק על כל המפריעין ויאמר הנני.

אוהבו המברכו בכל טוב סלה ומוקירו כרוב גאונו ותפארתו מצפה לחמי שמים ביום חבש ד' שבר עמו ימחץ מכתו ירפא.

נחום ברוך גינצבורג אב"ד ינובה

(מוריה, גליון רפו-רפח, עמו' נה)


ביום ה' ח' בניסן ת"ש כתב הרב בן-ציון קלמן גליזעל, אב"ד טוצין שבמחוז קובנה, מכתב לרבני אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה, ובו תיאר את היותו פליט חסר כל בינובה ואת היותו נזקק לסכום הגון להציל נפשות, ולכן הוא מבקש את עזרתם. עוד הוסיף במכתב "האחרון חביב בזה אבקש כפי שידוע לכם שלהשאר בפה אין יכולים לכן אחלה מהרבנים שליט"א אולי יש תקוה להשתדל שאכל להמציא רשיון מהממשלה ע"ד לבא לארצות הברית כי בזה מקיימים במלואה מצות והחזקת". על כך הוסיף הרב נחום ברוך וכתב:

בע"ה.

מרכז אגודת הרבנים בליטא מחלה את כבוד תורתם הרמה למלא את בקשת הגאב"ד דטוצין שלי"טא כי הוא רב גדול בתורה ויראה ובעל מדות תרומיות והרבה-הרבה סבל טרם בואו הנה בגוף ונפש באופן שאין לשער יסוריו וגם עתה טרם בא אל המנוחה ואל הנחלה ולכן אנו מבקשים את פני הדר תורתם להשתדל ולמלאות רצונו בכל האפשרות כראוי והגון לאדם גדול כזה ומקוים אנו שדברינו ימצאו הד בלבם ויתנו אזן קשבת לזה.

נחום ברוך גינצבורג ינובה

יושב -ראש אגודת הרבנים דליטא.

(אתר גנזים, מכירה פומבית 10, פריט 183)


הרב נחום ברוך גינצבורג [גינזבורג] הי"ד, נולד בעיירה הסמוכה לפוניבז' לאביו האופה ר' צמח דוד בשנת תרמ"ב והתייתם בילדותו. הוא היה הראשון והמיוחד בין תלמידי הרב נפתלי הרץ קרצ'מר השוחט, מחבר הספר "נועם המצות", המכונה "ר' הרצל קרצ'מר", אשר ייסד את הישיבה הראשונה בעיר פוניבז' לאחר שנפטר בנו יחידו בטרם היותו בר מצווה. הרב הרצל ורעייתו שרה לקחו תחת חסותם את הנער היתום נחומק'ה, ואימצו אותו כבן ממש. הרב הרצל הכיר בכישרונותיו המיוחדים של נחומק'ה, שכר עבורו "חברותא" הדריכם בסוגיות הגמרא ומפרשיה וחינך אותם לגדול בתורה וביראה. במשך הזמן רבו נוספו תלמידים נוספים בישיבה והמקום בבית המדרש היה צר מלהכיל אותם. בשל כך עברה הישיבה ל"גליק'ל קלויז", שהיה בית מדרש מרווח בבית שהקדישה מרת גלי'קל'ה. הרב הרצל היה מקדים לשוב מבית השחיטה ומלהיב את תלמידיו ללמוד בהתמדה ביום ובלילה. הוא העמיד מאות תלמידים ורבים מבני העיר והסביבה גדלו בה לתורה וליראת שמים, עד לפטירתו הפתאומית בגיל חמישים בשנת תרע"ג (1913). עוד בילדותו נתגלו בנחומק'ה כישרונות מיוחדים, שכל חריף וכוח זיכרון נפלא ויכולת שקידה והתמדה. מרוב התמדתו נאלצה אימו לנתקו אותו מספסל הלימודים כדי שיאכל.

בהיותו בחור היה נחום גינזבורג תלמידו של הרב שלמה עזרא, תלמיד חכם חריף ובקי שנמנה על הלומדים הקבועים בקלויז בכל שעות היממה. לאחר כמה שנים שלחו הרב הרצל לישיבתו של ה"סבא" מסלבודקה. לאחר מספר שנים של התמדה בלימוד חזר הרב נחום לעיר הולדתו פוניבז' והיה לתלמידו של רב העיר, הרב יצחק יעקב רבינוביץ, "ר' איצ'לה פוניבז'ר". חידושים רבים מאת ר' איצ'לה פוניבז'ר הובאו על ידי הרב נחום ברוך בספרו  "מקור ברוך", ובזה הונחלו לדורות הבאים, בעוד החידושים שר' איצ'לה כתב וערך בעצמו אבדו. בשנת תרס"ג (1903), בהיותו בן עשרים ואחת, התחתן הרב נחום ברוך עם בתו של הרב יהושע ליב שטיין, רבה של אופינה, שכבר נפטר לפני כן. הרב נחום ברוך הוסמך על ידי ר' איצ'לה פוניבז'ר ועל ידי הרב אליעזר גורדון, אב"ד ור"מ טלז. למרות גילו הצעיר, מונה הרב נחום ברוך, כממלא מקום חותנו ברבנות העיירה אופינה, וניהל ודן בעל ענייני הקהילה בנחת וביושר, מתוך בקיאות עצומה בכל חלקי התורה. במהלך שבע עשרה השנים בהם כיהן כרב באופינה, הצליח הרב ללמוד בהתמדה של שמונה עשרה שעות ביממה, לחדש חידושים בכל סוגיות הש"ס ולעמוד בקשר מכתבים עם גדולי דורו עמם נשא ונתן בהלכה. בהיות אופינא סמוכה לטאווריג, נהג לבקר אצל העילוי הידוע מטאווריג, הרב אברהם אהרן הכהן בורנשטין מחבר ספר "נר אהרן" ולפלפל אתו ארוכות.

הרב נחום ברוך כיהן בהמשך כרב העיירה וירזאן, כרבה של העיירה קיבארט השוכנת במחוז וילקובישק בסמוך לגבול בין ליטא וגרמניה, וכרבה של ינובה דליטא, הבנויה על גדות נהר ויליה במרחק של 30 ק"מ מהעיר קובנה. הרב נחום ברוך פיתח בינובה את כל מערכות חיי הקהילה ועמד בראש הישיבה לצעירים בעיר. בישיבה למדו כשבעים תלמידים, בארבעה שיעורים ובוגריה המשיכו ללמוד בישיבה הגדולה בסלבודקה.

הרב לא זכה להעמיד צאצאים, והיה כאב לבני קהילתו ולילדיהם, ובהם הנער יצחק קוליץ, שהיה לימים רבה של ירושלים.

הרב התפרסם באמצעות ספרו "מקור ברוך", שעשה רושם גדול בעולם הלומדים. הספר כולל שו"ת, חקירות, הערות, באורי סוגיות וביאורים להלכות חמורות במשנה תורה לרמב"ם בענייני קדשים וטהרות, ומתוך הספר נכרת בקיאותו הרבה של המחבר בש"ס בבלי וירושלמי, חריפותו וכוח ההסברה שלו. הרב נחום ברוך מסר את ספרו לדפוס בשנת תרע"ד, בטרם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, וסמוך לפרוץ המלחמה אבד כתב היד, השקעתו הכספית ירדה לטמיון והיה עליו לסדר את הספר מחדש. בשנת תרפ"ז (1927) שלח חלק אחד מספרו שוב לדפוס, אבל הוא לא היה מרוצה מבית הדפוס בשל השיבושים הרבים, ולכן עצר את ההדפסה והעביר בשנת תרפ"ח (1928) את הדפסת הספר לבית דפוס אחר בקיידאן. בשל מגבלות כספיות עצר את הדפסת ספרו ולא הספיק להוציא לאור את חידושי לסדרי קדשים וטהרות ועניינים רבים נוספים  .

בראש המהדורה השנייה של ספרו "מקור ברוך", מספר המחבר על ביקורו אצל הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, וסיפר לו הרב מאיר שמחה על שמחתו הגדולה בשל כך שזכה לחדש חידוש נפלא בהבנת הגמרא בחולין, וכשנרדם חלם שבפמליה של מעלה דנו בכך שאין בעולם מי שיכול לחדש לאמיתה של תורה, והרשב"א קם שם והעיד כי בעיר דווינסק ישנו רב היושב ולומד ומכוון לאמיתה של תורה. ואכן בספרו "אור שמח" (הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פרק ז, הלכה ג) מביא הרב מאיר שמחה את חידושו ואת גרסת הרשב"א ומוסיף "ושמחתי מאד שהנחני ה' בדרך אמת".

על אף שהיה עמוס בעבודת הרבנות בינובה, קבע הרב עתים לחיבור חידושי תורה והוציא לאור בפיוטרקוב בשנת תרצ"א (1931) את החלק השני של ספרו "מקור ברוך", הכולל הרבה עניינים וחידושים אשר המחבר דן עם גאוני דורו, ובהם הגאון הרב יצחק יעקב מפוניבז', הגאון הרב אברהם אהרן הכהן מטבריג, הגאון הרב שמואל אביגדור פיבלזון, הגאון הרב ליב רובין מוילקומיר, ועוד גאונים וגדולים. ספרו מהווה אחד מספרי העיון היסודיים בסדרי העיוני בסדר קדשים ומחברו הינו אחד מסוללי הדרך ללימוד הישיבתי בסדר קדשים בדורות האחרונים. היו לו כתבים רבים נוספים, כולל חיבור מסודר על מסכת נדה ושו"ת עם גאוני דורו, שלא הספיק להוציא לאור ואבדו בשואה.

הרב היה נשיא "אגודת הרבנים" בליטא, על אף שהיו רבנים ותיקים וזקנים ממנו, בשל למדנותו ובקיאותו העצומה לצד יכולתו להתמצא בעולם המעשה. בשנת תרצ"ו מונה הרב לאחד משני סגני יושב ראש הוועד הפועל של אגודת הרבנים בליטא. וכן היה חבר ועד החינוך, ועד הישיבות, הוועד להצלת השחיטה והוועד לבחינת שו"בים.

בשנת תרפ"ט (1929) השתתף הרב באספת הכנסייה הגדולה השנייה של אגודת ישראל בווינה, כנציג רבני ליטא. בשנת תרצ"ו (1936) נסע הרב לשוויץ והתרים נדיבים לתמיכה ב"מרכז יבנה", שניהל את תלמוד התורה בליטא. בשנת תרצ"ט (1939) חתם הרב עם רבנים נוספים על קול קורא לעזרה מטעם "ועד הישיבות התיכוניות והקטנות ע"י אגודת הרבנים בליטא". הרב נודע כדרשן נפלא ובשנת ת"ש הוא הוזמן לווילנה להספיד את הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי.  

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והגעת פליטים יהודים מפולין לליטא, כאשר מספר ישיבות גלו לווילנה והתפזרו בעיירות סמוכות, פעל הרב נחום ברוך רבות לסייע לבחורי הישיבות ולומדי התורה, והצליח להעביר לינובה את ישיבת קלצק הגולה בראשות הרב אהרן קוטלר, תוך שהוא דואג לצרכיהם הכלכליים על מנת שיוכלו לחדש את הלימוד בהתלהבות, בהתמדה וביגיעה. אחרי חג השבועות ת"ש ביטלו הסובייטים את עצמאותה של ליטא ושבו לכבוש אותה.

במהלך הקרבות בין הנאצים לסובייטים, הופגזה העיר ושמונים יהודים שהסתתרו במרתף ביתו של ליבר פרבר נספו. פניו של הרב נעשו חיוורות וכשנשאל "מה יהיה?", ענה "צריך בטחון בה'. יהודים! עלינו להיות חזקים", והתייפח בבכי.

ב-26.06.1941 כבשו הנאצים את ינובה, ומייד ציוו על כל היהודים להאסף בכיכר העיר. רדיפת היהודים נעשתה בשיתוף פעולה רצחני של הנאציים והליטאים הפשיסטים. אנשי המשטרה הליטאית פשטו על בתי היהודים והכו באכזריות כל מי שטרם נאסף בכיכר. היהודים אולצו לכרוע על הברכיים. במהלך סדיסטי הועמדו רב העיר והרב יהושע לוינסון, נכדו של ה"חפץ חיים", במרכז הכיכר ובידם דגל סובייטי אדום טבול בבנזין, כאשר מסביבם התייצבו ליטאים מצוידים במקלעים. המעמד צולם לצורכי תעמולה על מנת להציג את היהודים בינובה ובראשם הרבנים כמי שעומדים בתהלוכה בולשביקית. היהודים חששו שהרבנים יוצאו להורג וישרפו חיים, אך באותו רגע נורתה אש ממכונת ייריה ומתותחים ממצודה שמרחק מספר קילומטרים שהייתה עדיין בשליטה רוסית, וכולם התפזרו בבהלה. הליטאים בזזו את בתי היהודים ורצחו ביריות מספר יהודים. מי שנתפש בורח מהעיר הובל לאתרי הרצח ב"פורט התשיעי" של קובנה.

באמצע חודש תמוז תש"א (1941) נכלאו היהודים והם נדרשו לשלם כופר נפש בזהב ותכשיטים בסכום אדם של 150 אלף רובל. משלא הצליחו היהודים לגייס סכום זה נלקח הרב כ"בן ערובה". הוא הוכה באכזריות ומרטו לו את שערות הזקן. אחר כך הובל הרב לגטו קובנה בליווי משמר ליטאי פשיסטי, והיהודים בגטו קובנה נדרשו לסלק את יתרת דמי הכופר.

בתחילת חודש אב תש"א (1941) נלקחו הגברים היהודים שנותרו בינובה לחורשה סמוכה ונורו לתוך בורות ותעלות. לפני הרצחם אולצו הנרצחים לכתוב לבני משפחותיהם שישלחו עבורם כסף ובגדים ל"מחנה העבודה" בחורשת גריאלקה. לאחר כמה ימים נלקחו גם הנשים והילדים לחורשה ונרצחו בירי בבורות. האחרונים שנרצחו היו הרב נחום ברוך, הרוקח קגן ונתן נטע ולצקובסקי, שנרצחו ביום ח' באב תש"א. לאחר שחרור ליטא נחשף אחד הרוצחים וגילה את מקום קבורתו של רב העיר. לימים הוצבה מצבת זיכרון באתר קבר האחים בינובה המציינת כי "במקום זה השמידו הנאצים ושותפיהם המקומיים בשנת 1941, 2100 יהודים, ילדים, נשים וגברים". הי"ד.

בספר הזכרון ליהודי ינובה כתב אחד מבני העיירה על הרב העיר:

"ליבי מתפלץ בבכי על רב עיירתי, ינובה. הרב הסתפק בפת קיבר, לא ידע קנאה, הכיר רק אלוקיו, וכרועה השגיח על צאן מרעיתו. בעודני ילד, זכורני דמעותיו בדרשו לקהל, לעוררם לתפילה, לטיהור וזיכוך הנשמה, להכינם לקבלת פני השכינה וגאולה שלימה. ערפו ממש את ראשו, מוות אכזרי, מידי מרצח, גוי של עיירת מולדתי".

האתגר הגדול של האדם בעולם הזה הוא בהמתקת החשכות והמסכים, בקבלת ייסורים באהבה ובזיכוך המידות הטובות / הרב אשר דאם הי"ד

שער היכל כאורה

תניא אבא בנימין אומר שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חברו ויצא, טורפין לו תפלתו בפניו, שנאמר "טורף נפשו באפי הלמענך תעזב ארץ". ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר "ויעתק צור ממקומו", ואין "צור" אלא הקב"ה. עיין שם. ואם המתין לו מה שכרו, זוכה לברכות הללו שנאמר "לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך" וגו' (ברכות דף ה:). עיין שם. ונראה לי לפרש הגמרא הזאת שקאי על האדם שיש לו נפש יקר, וזה "שנים שנכנסו לבית הכנסת להתפלל" והוא האדם בגוף ונפש יקרה שלו, באיזה מדריגה של בחינת נפש שיש לו, שעל ידי בחינת נפש שלו מתפלל בכוונה שלימה. וקדם אחד מהם והתפלל, שהוא הגוף בפה לבד בלי מחשבה רצויה, ועל כן טורפין תפלתו בפניו. ובזה נכון לשון הגמרא "ולא המתין את חברו", ולא כתיב "ולא המתין על חברו" אלא "ולא המתין את חברו" להתפלל בהתחברות את חברו, שהוא הכוונה של נפשו היקרה, רק התפלל במרוצה בפה לבד כנ"ל, ועל כן מביא פסוק "הלמענך תעזב ארץ", וכן "טורף נפשו באפו", כי סוד נפשו היקרה יש לה התקשרות בשכינה, סוד נפש סוד ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה תמיד עיני ה' א-להיך בה, ועל כן גורם לשכינה להסתלק מישראל חס ושלום, שנאמר וכו', ואם המתין והתפלל בכוונה בגוף ונפש כנ"ל זוכה לברכות הללו וגו'.

ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאילו גבי ירא שמים כתיב "אשרי איש ירא את ה'", ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", "אשריך" בעולם הזה "וטוב לך" בעולם הבא, ולגבי ירא שמים "וטוב לך" לא כתיב ביה (ברכות דף ח). וצריכין להבין הדברים האלה שמשמע מהירא שמים אינו בטוח בחלק עולם הבא. אמנם נתבאר הדבר על פי משה שכתב מר"ן הקדוש בספרו נתיב מצותיך שביל התורה סי' י"ג זה לשונו: כי אתה תסבור אחי שהמלחמה הגדולה שיש לאדם בעולם הזה שלא יהיה נואף או גנב וכיוצא. זהו הניקל וכו', אלא עיקר המלחמה להמתיק החשכות והמסכים ולקבל יסורין באהבה ולזכך מידותיו מידות טובות הכנעה ולהינצל מגאווה. עיין שם כל אותו העניין. ועל פי דבריו נתפרש הגמרא דכאן גדול הנהנה מיגיעו, פירוש שנהנה ומקבל יסורין באהבה, והוא נהנה מהם כי יודע שהם לטובתו, וזה הנהנה מיגיעו והוא גדול יותר מירא שמים, זה שכופה את יצרו שלא לעבור עבירה חס ושלום אבל אינו שומר את עצמו מגאווה אפילו במחשבה וכשבאין עליו יסורין רחמנא ליצלן לטובתו אינו מקבלם באהבה, ועל כן זה שנהנה מיגיעו גדול יותר מזה. ומפרש דאילו גבי ירא שמים כתיב "אשרי איש ירא את ה'", ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב "יגיע כפיך כי תאכל", כי הרי זה שיש לו יגיעות הרבה ומלחמה כבדה בכל עת ובכל שעה לכפות החשכות והמסכים ומקבל הכל ונהנה כמו מאכילה, ועל כן "אשריך וטוב לך", "אשריך" בעולם הזה "וטוב לך" לעולם הבא. ולגבי ירא שמים "וטוב לך" לא כתיב, והוא כמבואר כי אם נופל לגאווה נוטל חלקו בעולם הזה ולא נשאר לו כלום, רחמנא ליצלן, מהאי דעתא.

(היכל כאורה ב:-ג.)

"אל תרגזו בדרך", אמר רבי אלעזר אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגז עליכם הדרך. איני והאמר רבי אלעאי בר ברכיה שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לשרוף, שנאמר "ויהי הם הולכים ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם" (מלכים ב,ב), טעמא דאיכא דיבור, הא ליכא דיבור ראיין לשרוף. לא קשיא, הא למיגרס, הא לעיוני (תענית י:). וכתב בתוספת שם וזה לשונו: "ויהי הולכים (הלוך) ודבר" וגו', ויש מדרש שהם היו מדברים דברים בטלים, ומשום הכי  ראויין לשרוף. עד כאן. והנה המאמר אין להבין כלל. וכי חס ושלום אליהו ואלישע היו מדברים דברים בטלים. ובגמרא אמר טעמא דאיכא דיבור, הא ליכא דיבור היו ראויין לשרוף. משמע שהיו עוסקים בדברי תורה. ועיקר הראיה של הגמרא שצריך לעסוק בתורה בדרך הוא ממה שנאמר "ויהי הם הולכים הלוך ודבר כנזכר לעיל, ואיך יאמר המדרש שהיו מדברים דברים בטלים. אמנם יש לומר בעזרת ה' יתברך על פי מה שמצינו בגמרא (שבת דף ל"ג:) שמדבר שם מרבי שמעון בן יוחאי שהיה במערה תריסר שני, אתא אליהו וקם אפתחא דמערתא, אמר מאן לודעיה לבר יוחאי דמית קיסר ובטיל גזירתא. נפקו חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמרו: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. כל מקום שנותנין עיניהם מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם, חיזרו למערתכם. עיין שם בגמרא. והנה זאת נודע שזאת התורה שיש בידנו שהן דברי תורה הן לבושי התורה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש פרשת בהעלותך (דף קנ"ד.), וזה לשונו: אורייתא דנחתית להאי עלמא, אי לאו דמתלבשית בהני לבישין  דהאי עלמא, לא יכיל עלמא למסבל. ועל דא האי ספור דאורייתא לבושא דאורייתא הוא וכו' חמרא לא יתיב אלא בקנקן, כך אורייתא לא יתיב אלא בלבישא דא. עד כאן.

וזה סוד הגמרא דכאן. שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה, שהן לבושי התורה, רק עוסקים בתורה ממש, כמו שכתוב שם בזוהר הקדוש, זה לשונו חכימין עבדי דמלכא עלאה אינון דקיימו בטורא דסיני, לא מסתכלי אלא בנשמתא דאיהו עיקרא דכלא אורייתא ממש. עיין שם. והוא גם כן כאן אליהו ואלישע, שהיו הולכים הלוך ודבר, שהיו מדברים סודות התורה אורייתא ממש, ועל כן ראויין לישרף, הכל כמי שהיה אצל רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו, שכל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף. וכן כאן אצל אליהו ואלישע גם כן היו שורפים הכל, ומביא ראיה שנאמר "ויהי הם הולכים", שהיו שניהם הולכים במדרגה העליונה הנ"ל. ואחר כך הניח אלישע את אליהו במדרגתו, ורק אליהו ז"ל היה הלוך וחושב ועוסק באורייתא ממש. אבל אלישע "ודבר" – היה מדבר לבושי התורה, ועל כן אמר טעמא דאיכא דיבור של אלישע שהיה מדבר רק לבושי התורה, הא ליכא דיבור רק אם היה אלישע גם כן עוסק באורייתא ממש כמי אליהו, היו ראיין לישרף, בכל מקום שנתנו בה עיניהם, כמו שהיה אצל רבי שמעון בן יוחאי ורבי אלעזר בנו. ועל כן נכון מה שמקשה כאן, כי הרי יוסף אמר להם: אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגזו עליכם הדרך. ומפרש רש"י ז"ל "תרגזו עליכם הדרך", תתעו. ועל כרחך לא נכון שלא יעסקו כלל בתורה, ועל כן יעסקו בסודות התורה, אורייתא ממש, ועל כך מקשה: והאמר רבי אלעאי בר ברכיה: שני תלמידי חכמים וגו' ואין ביניהם דברי תורה, רק עוסקים בסודות עליונים, אורייתא ממש, ראויין לשרוף כל מקום שיתנו עיניהם, ואין רצון הקב"ה בזה. ועל כך מתרץ הגמרא: לא קשיא, הא למיגרס, הא לעינו. מה שאמר להם יוסף: אל תתעסקו בדבר הלכה, פירוש לעיונו בדבר הלכה, כדי שלא יתעו מהדרך. אבל למיגרס – נכון וכשר בדרך. ובזה נכון דברי המדרש שמביא התוספות בדיבור המתחיל "אל תרגזו", זה לשונו: ויש מדרש אל תפסיקו מדבר הלכה. עד כאן. כי הוא שאמר להם שאל יפסיקו מלמודים לעיין בעומק ההלכה כנ"ל, רק יגרסו ההלכה בפשטות. ובזה נכון גם כן מה שלא אמר להם יעקב אביהם, כמו שאמר להם יוסף כנ"ל, כי אז לא היה דעתן שלימה כמו עתה שהיו בשמחה רבה לומר לאביהם בשורה טובה כזה. ועל כן חשש יוסף שעל ידי זה ירדו לעומק ההלכה כנ"ל. ובזה נכון המדרש שכתוב בתוספות שהיו מדברים דברים בטלים, כי היו מדברים שכל הוויות העולם שאדם עוסק בהם הם דברים בטלים ומניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, כמו שהיו אומרים רבי שמעון בן יוחאי ובנו כשיצאו מהמערה, שהיו במדריגה העליונה הזו, וכן כאן אליהו ואלישע היו הולכים במדריגה העליונה הזו והיו מדברים כנ"ל. ואחר כך הניח אלישע את אליהו במדרגה הזו ואליהו לבד "הלוך" במדרגה הזו. ואלישע נטל לו מדריגה למטה "ודבר" בדבר הלכה. ובזה נכון טעמא דאיכא דיבור, הוא דיבור של אלישע שהיה מדבר בדבר הלכה. הא ליכא דיבור, שאם היה אלישע גם כן "הלוך", כמי אליהו במדריגה שלו, היו ראוין לשרוף הכל, בכל מה שהיו נותנים בהם עיניהם, כמו רבי שמעון בן יוחאי ורבי אלעזר בנו. זכותם יעמוד לנו בעת הזאת, "עת צרה הוא ליעקב, וממנה יושע".

(היכל כאורה יח:-יט:)


הרב אשר ב"ר נתן דאם, תלמיד חכם מהעיר לבוב, גדול בתורה, בנגלה ובנסתר, חסיד וירא ה' מאד, ממשפחה מיוחסת, הוא נולד בסביבות שנת תרכ"ז (1867) והיה תלמיד מובהק וחביב של האדמו"ר רבי אליעזר צבי סאפרין מקומרנה. בשנת תר"ץ (1930) הוציא לאור בלבוב את ספרו "היכל כאורה", בסמוך לנישואי אחד מילדיו, ובו ביאור אגדות הש"ס על דרך הרמז והסוד על פי הקדמות הזוהר הקדוש וכתבי האר"י ז"ל. בהוראת רבו הקדוש נמנע מלהיות מלמד וקיבל על עצמו ללמוד תורה בכל כוחו ביגיעה רבה מתוך דוחק ועוני. במהלך לימודו כתב ביאור גדול על דברי המשנה ומצא על כל משנה רמזים וסודות המבוארים בתורת האר"י הקדוש. פירושו הובא לעיונם של האדמו"ר רבי מנחם מנדל הרטמן מבוריסלב בעל "דרך חוקיך" ו"יונה תמה" ושל הצדיק מראזלי [כנראה האדמו"ר רבי משה טויב], ששיבחו את הפירוש. בשנת תרפ"ה סיים לכתוב חיבור על כל מזמורי תהלים, ומצא בהם רמזים וסודות נפלאים. ואחר כך כתב ביאור על דרך הרמז והסוד על התורה ועל כמעט כל מסכתות הש"ס. בהקדמת הספר "היכל כאורה" כותב המחבר כי הוא בטוח ש"כאשר יראו בני אדם יראי ה' ית' גודל יקר תפארת חז"ל מה שגיליתי בעה"י יתנו שבח והודיה לאל הטוב אשר בחר בנו ונתן לנו תורת אמת חמודה גניזה מפנינים יקרה מאירת עינים ומשמחת לב טהורה".

הספר "היכל כאורה" זכה להסכמתם של: האדמו"ר מטשארטקוב (ונכתב על ידי גיסו של הרב אשר דאם, הרב לייבוש פיטאשניק), האדמו"ר רבי יעקב משה סאפרין מקומרנה, האדמו""ר רבי פינחס נתן סאפרין מרידיק, רבי חנוך צבי הכהן לוין אב"ד בנדין חתנו של הרבי ה"שפת אמת" מגור, רבי מאיר שפירא אב"ד ור"מ פיוטרקוב שלימים ייסד ועמד בראש "ישיבת חכמי לובלין" ושל הגאון מטשעבין הרב דב בריש ויידנפלד.

במאגר השמות של "יד ושם", מופיע שמו של הרב אשר דאם ברשימה של אסירים שנספו בלבוב, ונכתב שהוא נרצח בהיותו בגיל 75, בתאריך 06.05.1942 [י"ט באייר תש"ב]..

על האדם להאמין ביכולתו להשתנות לטובה, לבקש דרך גבוהה ולצאת בעקבות הראשונים, בהתמדה ובהדרגה / הרב שמואל פאניץ' הי"ד

תמונת הרב שמואל פאניץ הי"ד

עקבות הראשונים

"ואמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשל מדרך עמי" (ישעי' נז,יד).

א. ונראה כי הנביא עליו השלום כלל כאן שני עניינים, שני חלקים. הא' לפנות ולסלול 'דרך' במקום שאין דרך כלל. והב' להרים כל מכשול ואבן נגף אשר על הדרך הכבושה.

התחלת עבודת ד' היא, שיכיר וירגיש האדם שצריך הוא ל'דרך בחיים'. והאדם שאין לו דרך והנהו תועה בחייו, אין אלה נקראים חיים כלל. וכל כך יכיר נחיצות הדרך עד אשר יתעורר לומר כמאמר החכם: "אצא לבקש דרך לילה בה, אם אמצאנה טוב, ואם לא אמצא אכבשנה אני". ואמרו חז"ל: (ירושלמי שקלים פ"ה) "הראשונים חרשו, זרעו וכו' קצרו, טחנו, אפו כו'". עבודה זו היתה אצלם הכשרת הדרך לפניהם, ואף כי כבר היתה התורה ערוכה לפניהם, היו צריכים עוד להכשרות מצד עצמם להגיע אל התורה, והכשרה זו היא כבישת "דרך לדרך התורה". כי התורה דרכיה ומדרגותיה תלויים בהרגשות דקים ונעלים, ואמצעים וכוחות החסרים מן האדם בטבע, ורק אם יבקשם כראוי ימצאם ויקנה אותם. ואמרו חז"ל: יכול כל הבא יקפוץ קופץ? תלמוד לומר "מה יקר חסדך א-לוהים'. הכשרה רבה צריך האדם למען אשר יסיר את כל מסך מבדיל בינו ובין התורה ושלימותה, ולהסיר את לב האבן מקרבו.

כי האדם נשרש כל כך בטבעו ובדעתו עד שאבד לגמרי את האימון בעצמו ובאפשרות ההשתנות לטובה, ולא יאמין כי יוכל האדם לרכך את קושי לבבו, וכמבואר (אבות דרבי נתן פ"ו) מה היה תחילתו של רבי עקיבא, אמרו בן ארבעים שנה היה ולא למד כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים? מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבו שהוא בשר ודם! מיד חזר ללמוד תורה וכו'. וכבר נאמר בביאור זה כי האדם לא יוכל לשער בנפשו אשר המחשבות הנכונות וההרגשים הנעלים, בכוחן לפעול על לבבו הקשה כצור חלמיש. וגם אם יראה אנשי מעלה ומארי דחושבנא, לא יאמין כי תוכם כברם, ויחשוב כי אין זה רק בחיצוניות הנהגתם, ומן הפשה ולחוץ, ואי אפשר שהאמת האיר על כל מצפוני נפשו ולבבו, ואם כן אינם אלא צבועים להטעות ולרמות את הבריות. ועל כן אמרו עליו על רבי עקיבא כשהיה עם הארץ היה אומר: מי ייתן לי תלמיד חכם שנשכנו כחמור וכו' כי היה דנם לצבועים שאין פיהם וליבם שווים. אך באותו פעם כשעמד על הבאר ראה וייווכח כי גם הדבר היותר קשה כאבן עצמו יוכל להינקב מדבר רך ביותר כמים. מיד נשא קל וחומר על דברי תורה הקשים כברזל שיחקקו את ליבו ויחדשו בקרבו רוח טהור לאהוב את האמת מפני שהוא אמת.

ויותר מפריע לאדם האי-אימון באפשרות השתלמותו, כשמצטרף לזה עוד מה שנדמה לו שמוכרח הוא להשיג את כל השלימות בפעם אחת, ואין דרך להגיע לאט לאט ובהדרגה. ובאמת לא כן הדבר. כי העיקר תלוי בהתמדת העבודה, כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה (אבות פ"ג) "הכל לפי רוב המעשה", אשר לתקן מידת ההטבה, ישיג האדם קנין בנדבת הנפש אם ייתן אלף פעמים זהוב אחד משייתן אלף זהובים בפעם אחת, כי ריבוי הפעולות נותן קניין בנפש האדם יותר מפעולה אחת והיא גדולה. וזה נתברר לרבי עקיבא גם כן מן הבאר, אשר אף כי המים ירדו על האבן טיף טיף, ובכל זאת בהתמדת זמן רב, ינקב האבן הקשה. והנה דברי תורה משולים לאש, כאמור" "הלא כה דברי כאש" וגו' (ירמיה כ"ג) ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. ואמרו חז"ל: פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני פותח לכם פתחים" וכו' (שיר השירים רבה פ"ה), הרי שהאדם אין לו אלא לפתוח בכל עת בפנימיות לבבו פתח דק כחודו של מחט, ועל ידי זה יפתחו לפניו כל שערי השלימות. וכן נראה ממה שאמרו חז"ל" "צאי לך בעקבי הצאן", בעקבות שדרכו אבותיך וכו' (שם), שיש לדייק שלא אמרו לצאת בדרך האבות רק ב"עקבותם", והיינו ללמד יצאו כי על האדם רק להשוות וליישר את עקבו, שיהיה ה"עקב" שלו הוא צעדו כעקבם של ראשונים, וכשיצעוד בחיים ב"עקב" הזה ימצא דרכו גם כן שהיא שווה לדרך אבות. והוא מאמר הכתוב "פלס מעגל רגליך" ואז "וכל דרכיך יכונו" (משלי ד').

גם בעניין המפריע העקרי אשר לאדם, המונע אותו לבקש דרך גבוהה ולצאת בעקבות הראשונים אשר הוא הדמיון מפחד העתיד, ואשר דמיונו מראה לו הרי ניסיונות קשים בדרכו בעתיד, שלא יוכל להתגבר עליהם ולצאת בנזר הניצחון במלחמתו הקשה עמהם. גם בזה אין לאדם רק למסור לבו בשלימות, שהכל נכלל בזה, כמאמר הכתוב "תנה בני לבך לי" וגו', ופירשו בו אי יהבית לי לבך ועינך אנא ידע דאת דילי (ירושלמי ברכות פ"א), הרי שכל הבטחת קיום השלימות בהווה וגם בעתיד תלויה רק במסירת הלב שהיא רק טפח על טפח, ואז אין מקום יפחד מניסיונות ועתידות, מאשר שכל הניסיונות הנם נובעים וסבתן ושרשם היא לב האדם ורצונו. אמנם תנאי גדול ומוכרח אשר מזה הטפח שעליו למסור אל התורה לא ישאיר לעצמו ולזולת התורה אף כמשהו מן המשהו, אשר מאד תגדל תשוקת האדם, גם המוסר את לבו, להשאיר לכל הפחות משהו, כי כמו שידוע אשר טרם יעיר השחר ויאיר אור הבקר יתגבר החושך ויגדל, כן גם השעה שעת בין המצרים, כשהאדם מוסר את לבו ומאמין ופורש בהסכמתו מכל מה שהוא נגד וזולת רצון ד', ועד אשר יפתחו לפני פתחי השלימות ויאיר לו אור האמת, אותה שעה קשה היא ביותר לפני האדם, כי אינו מוצא אז שום קורת-רוח ורוח חיים והוא אז בבחינת "קרח מכאן ומכאן", ועל כן מאד ירצה להשאיר מה מן הישנות. ואמנם אותו המעט שהוא משאיר בעקשות לבבו ומקתר במסירותו, רב ועצום חילו להפריע בעבודתו בכל אשר יפנה. ובכל חלק יעמוד המעט ההוא לשטן בדרכו וזה מונע מהאדם גם כן ההצלחה גם במה שמסר עצמו אל התורה. ועל כן מוכרח האדם לשדד את כל עקשות לבבו לגמרי, וכמו שאמרו חז"ל "לחייו כערוגת הבושם" וגו',  אם משים אדם עצמו כערוגה וכו' (עירובין נ"ד), אשר הזריעה והצמיחה על הערוגה אפשרית רק אחר אשר ישדד אדמתה ויחרוש אותה הדק היטב.

ב. האדם הזה אשר מסר את כל עצמו ולבבו אל דרישת התורה בלבד, ונעשה כחומר היולי ביד התורה הוא יכול למצוא הצלחתו ושלימותו העליונה ברום המעלה בכל דבר קטן וגדול. וכאשר בעל המלאכה האומן מעבד ומתקן גם מכל חומר פשוט מצד עצמו כלים יפים ונהדרים מרהיבים עין כל רואם, ויהיו יקרי המציאות מצד האומנות הנפלאה אשר בהם. מה שלהיפוך האומן הגרוע ומי שאינו אומן כלל מפסיד גם את החומר היקר ומעולה ביותר. ועל כן אמרו חז"ל אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן. הרי לך שני גדולי עולם שבדקן הקב"ה בדבר קטן, משה ודוד וכו' (שמות רבה פ"ב), הרי שאם רק האדם מצד עצמו הוא גדול, אז תבחן גדולתו גם בכל דבר קטן, ועיקר גדולת האדם היא למסור את כל כוחותיו ודעתו והרגשיו, ואף שנשאר לפי שעה ערום מכל, הוא כעניין זריעה שאמר הנביא "זרעו לכם לצדקה" (הושע י'), שמשליכים בארץ מיטב מיני הזרעים ויודעים כי בוודאי ירקבו ויפסדו, אמנם בטוחים שישיבו ויצמחו בכפלי כפלים. כן הדבר בעניין "כל הבורח רודף" שכתב הגר"א ז"ל שזה כלל גדול בכל המידות. הנה בעת הבריחה עליו להשלים כל חלקי הבריחה לגמרי, כאשר הזורע מוכרח לזרוע רק באופן שבוודאי יירקב ואך אז אפשר שיצמח, ואז יתקיים בו להיותו "רודף אחריו". והנה הראשונים השלימו את עניין ה"זריעה" עד תכליתו, כי כל קיום תורתם היה רק מתוך האימון הגמור כי "בהתהלכך תנחה אותך" וגו' (משלי ו' כ"ב). ועדיין לא היה להם לראות מקודמים להם, כי הצליחו בדרך התורה ועשו פרי רב, ועל כן באמת הצליחו כל כך הרבה. וכל העניין הזה הוא מה שאמרו ז"ל "כי אם בתורת ד' חפצו  ובתורתו יהגה" וגו', מתחילה נקראת תורת ד' ולבסוף בתורתו (עבודה זרה י"ט), היינו שמתחילה על האדם להתפשט מעצמו לגמרי ולמסור את כל חפצו רק ל"תורת ד", ואז יתעלה למעלה עליונה שתהא דעתו ודעת התורה שווים כל כך עד שתהיה נקראת "תורתו", כי הוא עצמו כתורה יהיה.

נבין בזה אמרם (בראשית רבה פ"ס) "מי בכם ירא ד'" זה אליעזר, "שומע בקול עבדו" זה אברהם, "אשר הלך חשכים" בשעה שהלך להביא את רבקה וכו', "יבטח בשם ד'" וגו', זהו שאמר "הקרה נא לפני היום" וכו'. ויש להבין למה קרו עליו "אשר הלך חשכים". וכי מה ענין חשיכה זו?

עוד אמרו ארבעה שאלו שלא כהוגן וכו' ,אליעזר וכו' זימן לו הקב"ה כהוגן וכו' (שם). מדוע באמת שאל אליעזר שלא כהוגן? ולמה שינו עמו לטובה להזמין לו כהוגן?

אמנם אליעזר היה רם במעלתו מאד עד שאמרו (בראשית רבה פנ"ט) "וה' ברך את אברהם בכל" וכו', "בכל" שהשליטו ביצרו וכו'. "ויאמר אברהם אל עבדו וגו' המושל בכל אשר לו", שהיה שליט ביצרו כמותו. וכבר הרחיב מרן הגאון רבי ישראל סלנט זצללה"ה לבאר כי באיכות גדלה מעלת אברהם אבינו עליו השלום, כי מדרגת אליעזר היתה בחינת "גבור כובש את יצרו" בכבישת המידות. לא כן אברהם אבינו עליו השלום שליטתו ביצרו הייתה בבחינת "תיקון היצר", היא תיקון המידות לבל יתאוו לרע כלל, על פי המבואר להרמב"ם בפ"ו משמונה פרקיו שיש שני מדרגות "מושל ביצרו", אשר נפשו אוותה רע אך כובש את תאוותו, ו"חסיד" המתאווה ונכסף אך לטוב.

וידוע כי "ישרות השכל" אי אפשר שתמצא באדם רק על ידי "תיקון המידות", שאז השכל מופשט ונבדל מן הטבע והמידות שדרכם להטיל ארסם בשכל האדם. ועל ידי "כבישת המידות", אחרי שהטבע והמידות מתעוררים בו אף שהנם כבושים ואסורים במאסר שכלו, בל יראו פעולותיהם על האיברים במעשה, אמנם קשה מאד שיקלע האדם הזה בשכלו אל נקודת האמת הישרה, מבלי נטיה לשום שצד הן לטוב והן למוטב, ואם כן אי אפשר שיסמוך על שכלו ודעתו כלל.

ועל כן אליעזר עבד אברהם עליו השלום אף כי במעשה השלים כבישת נגיעתו על צד המעלה היתרה בתכלית קצה מידותיו ולא הניח שום מקום ליצר במעשיו, עד שאמרו ז"ל יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים וכו' (בראשית רבה פ"ס), בכל זאת "שקול דעתו" לא היה נקי לגמרי כיאות, ואמרו "כנען בידו מאזני מרמה" וגו' זה אליעזר שהיה יושב ושוקל אם בתו ראויה או אינה ראויה וכו' (בראשית רבה פנ"ט), ובמקום שהיה אצל אברהם אבינו עליו השלום בתור וודאות והחלטה כי "אני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מתדבק בברוך" (שם), היה זה אצל אליעזר רק בתור ספר "אם אינה ראויה", וכבר פעלה הנגיעה בעזרת החשבונות הרבים הנעלים שהיו יכולים להימצא כמובן בעניין כזה להשפיע על שכלו לשקול גם כן "אם בתו ראויה". ואולי אילו היה ליבו חלל בקרבו ולא היה רוח רצונו מטהו להניח שום ספק בשקול דעתו אז היה גם הוא רואה בהכרה ברורה ומוחלטת "שאינה ראויה". ויתכן שבזה עצמו היה יוצא מכלל ארור לכלל ברוך, והייתה בתו ראויה באמת, וכמו שהיה אחר שגמר את שליחותו על צד השלימות נכנס לכלל "ברוך", כמו שדרשו על "בא ברוך ד'" וגו' (בראשית רבה פ"ס). ואולי הייתה זאת תשובת אברהם אבינו עליו השלום אליו, "אתה ארור", בך האשם, כי מה שהנך יושב ושוקל, זה גרם לך שעדן לא יצאת מכלל "ארור", ואבדת בזה שאינך מתדבק בברוך.

ועל כן כשמצא אליעזר את עצמו, כי שכלו עודנו עומד תחת השפעת רוח הנגיעה שמטלת לו ספיקות, למען אשר סוף סוף יטה העניין לטובתו, כמו שדרשו "אלי לא תאבה", "אלי" כתיב (שם פנ"ט), הרגיש כי אי אפשר לו לסמוך על בינתו ולפי השקפת דעתו, כי בשום אופן לא יראה האמת לאשורו, ועניין מבוכה זו, מבוכת השכל והמידות שהייתה אז אצלו, כנוה חז"ל במאמר הכתוב "אשר הלך חשכים" וגו', ועל כן מצא הנכון לפניו לסלק את עצמו לגמרי ועשה הסמנים והתפלל ואמר "הקרה נא לפני היום" וגו', שבזה יצא לשום בד' מבטחו בביטחון שהוא מושלל מכל שכל האדם. ועל זה אמרו "יבטח בשם ד'" וגו'. גם להתנות תנאים יתרים לא היה יכול מפחדו פן רוח נגיעתו דובר בם, ובריחתו מן הנגיעה הכריחתו להיות שואל שלא כהוגן. אמנם כוונתו הייתה כהוגן מאד למען האמת הברורה והזכה, עד שזכה בזה לצאת מכלל "ארור" לכלל "ברוך", ועל כן נענה כהוגן.

למדנו מכלל זה עד כמה אין לאדם לסמוך על עצמו ועל שכלו כלל וכלל, וכמאמר הכתוב "ואל בינתך אל תשען" (משלי ג'). וביאר הגר"א שלא תאמר אבטח בד' אך אני מחויב לעשות ולהישען גם על שכלי. ולכן אמר ש"אל תשען", אפילו בתורת משענת לא יהא לך שכלך וכו'.

ג. גם כשהדרך כבר סלולה לפני האדם ובתורת ד' חפצו וכבר נדמה לו ש"תורתו" היא גם "תורת ד'" בכל זאת לא יצא עדיין מידי חקירות ובדיקות, אם הוא באמת כן או אולי דבר אליו יגונב לטעות ולדון קצת ברמיה, אשר גם השקפתו בתורת ד' מוטעת היא. ונראה בזה מגמרא (חגיגה ד':) "ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני לעלות" וגו', עולים תרתי משמע. חד שמואל, ואידך ואזיל שמואל ואתיה למשה בהדיה. אמר דילמא חס ושלום לדינא מתבעינא וכו' דליכא מלתא באורייתא דלא קימתיה. ופירש התוספות שם, לא בעי למימר שקיים הכל, דמנא ידע, והלא לא היה בדורו, אלא היה אומר: כך וכך דרשתי ועשיתי מעשה, בא והעידני שכן למדת גם אתה. עד כאן לשונו. הרי מי לנו גדול משמואל הנביא עליו השלום, והיה צריך לעדות שלא החסיר וקצר מלקלוע אל האמת בכוונת דרישת התורה, מפני שגם אם ימצא האדם את עצמו מוכן בחפצו אל תורת ד', כיון שסוף סוף צריכה היא לעבור דרך שכלו ותבונתו, כבר אפשר שיקצר גם בהכרת "תורת ד'". וכן הוא בעניין הנאמר (תנא דבי אליהו פי"ב) חייב כל אחד ואחד מישראל לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב וכו', אשר אף כי מעשה האבות גלויים ומבוארים לכאורה לפני כל, בכל זאת הדבר מסור לכל אחד ואחד להכיר לפיהו את מעשה האבות עליהם השלום, עד שיכולים בני אדם להיות מחולקים ורחוקים זה מזה הרבה בהכרת מעשה האבות וכל אחד ידמה כי הן המה תכלית עניין מעשיהם כאשר יכירם הוא. ואמרו חז"ל: גדולה תורה שאפילו קטנים יודעים אותה. בכל זאת גם אם ירחיב יעמוק הקטן לדעת התורה ויגיע עד תכליתה, סוף סוף אין זה אלא לפי קטנותו, ומה שיעשה הוא עטרה לראשו יעשה הגדול עקב לסולייתו. וכן הוא גם בין "שכל האדם" ו"שכל התורה", שהמרחק ביניהן גדול ורב יותר מאשר בין קטן וגדול לאין ערך. ויתכן כי ימצא את עצמו מסור ל"תורת ד'" ואין זה אלא לפי שכלו, ואלו לא כן "שכל התורה". ועל כן שמואל הנביא עליו השלום הביא את משה רבינו עליו השלום להעיד כי הוא לא קיים את "תורת ד'" על פי שכלו, אך התורה המסורה למשה מסיני, טרם עברה דרך שכל אנושי רק מפי הגבורה ממש, ועל כן אמר הכתוב "משה ואהרן וגו' ושמואל בקוראי שמו", שקול שמואל כנגד משה ואהרן (ברכות ל"ב), כי הגיע למעלה כל כך לטהר שכלו ולנקותו מכל כחות נפשו עד שהתאימה הכרת שכלו האנושי אל שכל התורה באופן נפלא ממש כמו שלמד משה רבינו עליו השלום מפי הקב"ה.

דבר זה צריכה לעבודה יתירה ודקדוק גדול לבחון כל פעולה ולברר כל דק גם מעבודתו הרוחניות אם נובע הכל מפנימיות חפצו בתורת ד', וכמו שכתב הגר"א ז"ל אם אין קמח אין תורה – אם לא יטחון כל ענין דק דק כקמח אין תורה. גם יש לבחון ולדקדק על תולדות העניין ואם העניין מצד עצמו הוא טוב, כמבואר במסילת ישרים פ"כ כי לפעמים המעשה בעצמו נראה טוב ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו. ומבחן גדול הוא אם מוכן גם לעזוב ולהניח את הכל ולהחליף עבודתו ומצבו, או שהוא מקושר דווקא לזה ואינו יכול לזוז ממנו.

והנה הדקדוק הזה על כל פרט וההעמקה היתירה בבחינת תהלוכות חייו הרוחניים דבר קשה מאד לאדם, עד שאם נתבונן בהווה במצב האדם אשר נקל לפניו מסירת נפשו בשביל התורה והאמונה, כאשר ראינו והניסיון העיד אשר רבים גם מאנשי ההמון אשר דבר אין למו עם מדרגות עליונות בעבודת ד' מוסרים נפשם על קדושת השם באין פקפוק כלל. אמנם לא רבים יחכמו לחיות חיי התורה בשלימות, להפקיר החיים הטבעיים, ולשרש אחר כל פשרה, ולדקדק בכל מעשה קודם לה ולאחריה, ולמסור את כל עצמו בכל ענייניו להנהגת ההשגחה.

ומצינו אברהם אבינו עליו השלום שהכרתו הברורה שהכיר את בוראו בן ג' שנים הייתה כל כך חזקה שהיה הראשון שהראה את דרך מסירות נפש, ולא עזב אמונתו עת השליכוהו לתוך כבשן האש באור כשדים, מתוך שהרגיש את כל החיים הזמניים בתבל השפל הלזה לאין ולכלום נגד החיים הנצחיים אשר אין סוף ותכלית להם. וכמו שהמשילו בזה אשר אילו היה כל חלל העולם למן הארץ ועד שמי הרקיע מלא שומשמין, וצפור אחת תבוא פעם לאלפי שנים לנקר גרגיר אחד מזירעוני השומשמין, הם יכלו וחיי נצח לא יכלו. ופעולתו זאת הכתה שורש עמוק נפלא בלב בל זרעיו אחריו עד שהיה לחוק בישראל למסור נפש בכל עת וזמן מן הזמנים, ובכל זאת לא היה זה רק ההתחלה, הניסיון הראשון, ושוב נסוהו בקשים ממנו, והם הניסיונות אשר בתוך החיים אם יוכל לחיות גם כן על פי התורה כמו שיוכל לחרף נפשו למות בעדה, ומובן מאליו כי כל ניסיון בא היה קשה מן הקודם לו. והנה בעניין ניסיון של "לך לך" כתב הרמב"ן שם וזה לשונו: "כי יקשה לאדם לעזוב ארצו אשר יושב שם ושם אוהביו ורעיו, וכל שכן שהוא ארץ מולדתו ששם נולד, וכל שכן כשיש שם בית אביו, ולכך הוצרך לזה שיעזוב הכל לאהבתו של מקום".

וכל כך גדלה מעלת העניין הזה, הדקדוק וההעמקה בחיי התורה להרים את האיכות במידה עצומה, אצל חז"ל עד שהיה שווה להם גם אם היו מוכרחים בשביל זה לקצר מכמות העבודה, והוא ממה שאמרו חז"ל (ברכות כ') אמר ליה רב פפא לאביי מאי טעמא ראשונים דאתרחיש להו ניסא וכו', אי משום תנויי, בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוי, אנן קא מתנינן טובא, ואילו רב יהודה כד הוי שליף חד מסאני אתי מיטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצווח וכו' ולית דמשגח בן. קמאי הוי מסרו נפשייהו, אנן לא. וכתב מהרש"א ז"ל רב יהודה לטעמיה דמאן דבעי למהווי חסידא ליקיים מילי דנזיקין, הרי שהייתה השקפתם רבה כל כך על איכות התורה, עד שמכיוון שהרגישו אשר כל מילי דחסידותא תלויין בנזיקין, מסרו כל עיונם בהם, וכולי תנויי בנזיקין הוי. ומזה הגיעו לדקדק הרבה בכל דבר ונתרגשו כל כך לתקן כל מעוות עד שלא נתנה רוחם להמתין ולברר אם היא בת ישראל, ומסרו נפשם גם על מה שהוא רק משום פריצותא, ועל כן מדדו עמהם מדה כנגד מדה שפעולה קלה כשליפת מסאני עשתה רושם למעלה ואתי מיטרא. ואם כי מובן כי גם אצל האחרונים דקמתני טובה היה בוודאי באיכות נפלאה, בכל זאת הכירו יתרון הראשונים במידה עצומה כזאת.

ונבין מזה עד כמה צריך האדם לעיין בדבר האיכות, אשר היא יסוד כל העבודה, כי גם אם ירבה האדם בכמות ובהרחבה אמנם יחסר בהאיכות, יחסר לו הרוח חיים העליון שעליו צריכה שתסוב עבודת השלימות בדרך הראשונים אשר מסרו נפשייהו אקדושת השם. ועבודת האיכות הזאת היא מאמר הנביא "הרימו מכשול מדרך עמי", כי כל המכשולים שרשם היא לב האדם ונפשו ובו תלוי הכל, ואם יתקן את עצמו אז ימצא הדרך ישרה לפניו ואורח צדיקים כאור נוגה.

(אור המוסר, ב, עמו' פט)


הרב שמואל פאניץ' הי"ד, נולד בידוובנא, והיה מגדולי תלמידי הסבא מנובהרדוק, הרב יוסף יוזל הורביץ זצ"ל. ביוזמתו של ה'סבא' נוסדו מספר ישיבות בקייב, והרב שמואל פאניץ' עמד בראש הישיבה בשכונת קרשצ'טק בקייב.

עוד במהלך מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ח, היה הבחור שמואל ידוובנא מפורסם לאישיות מוסרית וכמשפיע מעולה, והוא התלווה לנסיעתו של ה'סבא' מגומל-הומל לקיוב, לקבוע שם מקומו ולחזק את הישיבות שיסד. לאחר פטירת ה'סבא', עבר מרוסיה לפולין, הצטרף הרב שמואל פאניץ' לישיבת "בית יוסף" במעזריטש בראשותו של רבי שמואל לרב דוד בלייכר הי"ד, וכיהן בה כמנהל הרוחני. הוא עיצב אותה בדרכה של שיטת נובהרדוק והשמיע שיחות מוסר בישיבה. הוא תמך בוועדות של תלמידיה, ופעל להקמת ישיבות קטנות כמכינות לישיבת מזריטש.

למרות שהוריו היגרו לארה"ב וביקשו ממנו להצטרף אליהם, הוא נשאר בישיבה וחילק את הכספים ששלחו לו בין החברים והנצרכים בישיבה. הוא גם תרם סכום נכבד להדפסת מאמרי הסבא מנובהרדוק בחוברות "מדרגת האדם". הוא נשא לאשה את אחותו של רבי דוד בלייכר.

בשנת תרצ"ז השתתף הרב פאניץ' באסיפה הכללית של גדולי נובהרדוק בביאליסטוק.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשלח הרב פאניץ' על ידי גיסו, הרב בלייכר, יחד עם כמאה בחורים מהישיבה לליטא, שם ייסד ועמד בראש הישיבה בעיירה נמנצין הסמוכה לעיר וילנה, בעוד הרב בלייכר נשאר עם חלק מהתלמידים במעזריטש שהייתה תחת הכיבוש הגרמני.

לאחר שליטא נכבשה על ידי הגרמנים, הנאצים לקחו את הרב שמואל פאניץ' ותלמידיו עם ספרי התורה בידם, וציוו עליהם לחפור בורות. לפני שנרצחו ביריות יצאו הרב ותלמידיו בשירה ובריקוד נלהב כדי לקדש שם שמים מתוך שמחה. הי"ד.

שנים ממאמריו של הרב פאניץ' הובאו בגוילי אש (ירושלים תשל"ג), עמו' רמג-רמח. שני מאמרותיו הובאו ב"בית חיינו" על המועדים, עמו' צח, מאמר אחד באור המוסר שנה ו' חוברת יג, חתימותיו על פנקסי הקבלות והועדים הובאו בספר "צהר ליצהר" שיצא לאור עם הספר "קרן ליצהר",

רמזי מצוות סוכה וארבע המינים / הרב צבי הירש כהנא הי"ד, חידושים שכתב בתשרי תש"ג

תמונת חותמת הרב צבי הירש כהנא הי"ד

מצות סוכה רומז שישראל הם בנים למקום, ועל ידי זה ניצל דוד המלך מעונש דבת שבע כיוון שלא חטא רק במחשבה ואין האב מעיד על בנו

איתא במדרש (תהלים כז,ו) "כי יצפנני בסכה ביום רעה" (תהלים כז,ה), ביום רעתה של בת שבע. והמדרש הזה אומר דרשוני כי הוא פלאי, ואפשר לומר בהקדם דברי המפרשים מדבר (עיין מדרש תלפיות ענף הרהור; מדבר קדימות מערכת מ אות יא בשם המפרשים) שאמרו בטעם הדבר, דאין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה (קידושין מ.) משום דישראל יש להם דין בנים למקום, כדאיתא בחז"ל (עיין קידושין לו.), ומלאכי השרת אינם יודעים מחשבות שבלב, [עיין בישמח משה פרשת וירא דיבור המתחיל והנה דעת התוס'], ואין אב מעיד על בנו, כי העונש הבא לאדם אינו על ידי הקב"ה בעצמו, רק עלי ידי הבית דין בלבד, כמבואר ברבי עובדיה מברטנורא אבות (פרק ד משנה י, דיבור המתחיל ואם עסקת).

והנה מבואר בבני יששכר (בדרושים לחג הסוכות), דמסוכה איכא ראיה דיש לישראל דין בנים למקום, דסוכה הוא זכר לענני הכבוד (עיין סוכה יא: וברש"י דיבור המתחיל ואד יעלה) שהוא שרביטו של מלך, כמו שאמר הכתוב (ישעיה יט,א) רוכב על עב קל, ואין משתמשין בשרביטו של מלך, אלא מזה איכא ראיה דישראל יש להם דין בנים למקום.

והנה בש"ס (שבת נו.) איתא כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה וכו', אלא ביקש לעשות ולא עשה. עיין שם וברש"י, הרי מבואר דדוד המלך עליו השלום חטא במחשבה ולא במעשה.

ולפי זה מבואר דברי המדרש, דהנה כבר אמרו חז"ל (עבודה זרה ב.), לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות דרך תשובה, משום דאם מקיימין מצות סוכה, שפיר מועיל תשובה כנ"ל.

ובזה יתבאר גם כן מה שאמרו חז"ל (שם ג.) דהקב"ה יתן לעתיד מצות סוכה לעכו"ם לנסותם, והיינו משום דמצוה זו מורה דקב"ה כולי עלמא דיליה, ועל כן יתן להם מצוה זו, והבן.

על ידי מצות סוכה שנעשה כשותף במעשה בראשית, נלמד דמועיל תשובה לישראל מטעם שותפים

באופן אחר נראה לבאר הפסוק הנ"ל, "ישובו יושבי בצלו" וגו', על פי מה שכתב בספר לימודי ד', דהטעם שמועלים תשובה לגבי ישראל, משום דיד להם דין שותפין. עיין שם. והנה כתב בשו"ת מהר"י ווייל (סי' קצא – ומובא בבאר היטב אורח חיים סי' תרל"ט סעיף קטן א), דכל המקיים מצות סוכה נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. עיין שם.

וזהו כוונת הכתוב, "ישובו יושבי בצלו", דעל ידי מצות תשובה שהם שותפים כנ"ל, ממילא שפיר מועלי גבייהו תשובה, וקל להבין.

"זמן שמחתינו" – שהעבירות נעשו זכויות, ועל ידי זה מתוקן הזמן שעשה העבירה

באופן אחר יש לומר, דידועים דברי הגר"א על המשנה (אבות פרק ג משנה א) לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, ד"דין" קאי על עצם העבירה, ו'חשבון' קאי על הזמן שהוציא לבטלה במעשה העבירה. ונודע מה דאיתא בספרים על המדרש (תנחומא אמור סי' כב) ראשון לחשבון עוונות, דעל ידי תשובה מאהבה נתקן הזמן גם כן, דזדונות נעשים כזכויות (עיין יומא פו:). עיין שם.

והנה סוכות הוא זמן תשובה מאהבה, כמובאר בספר הקדוש קדושת לוי (פרשת האזינו). עיין שם. ועל כן אנו אומרים בסוכות "זמן שמחתינו", דאז הוא שמחה להזמן, דהזמן נתקן משום דהוא תשובה מאהבה, וזדונות נעשים זכויות, ודו"ק. ה' יתברך יעזרנו למען כבודו, שאזכה לעשות תשובה מאהבה, ולעבדו באמת ובלב שלום תמיד, אמן.

ולקחתם "לכם" – על ידי מצות ד' מינים דמורה דיש דין בנים לישראל, עלי ידי זה נשפע פרנסה

"ולקחתם לכם ביום הראשון" וגו' (ויקרא כג,מ). המפרשים דקדקו לבאר תיבת "לכם", ונראה בזה על פי הידוע ד"לכם" מורה על גשמיות, כמו שאמרו חז"ל (פסחים סח:) "חציו לכם" וכו', והנה מבואר בספר נועם מגדים בכמה מקומות דאצל עבד יכול האדון לומר לו "עשה עמי ואיני זנך" (עיין גיטין יב.), מה שאין כן אצל בן. ואם כן כשישראל יש להם דין בנים, אזי מוכרח הקב"ה לפרנסם, ואינו יכול לומר "עשה עמי ואיני זנך" (עיין לעיל בפרשת ראה).

והנה מד' מינים יש ראיה דישראל יש להם דין בנים, כמבואר בבני יששכר בשם החיד"א, משום דאינם גדילים תחת שום שר, ואם כן הוה שרביטו של מלך, אלא על כורחך דיש לנו דין בנים, וזהו שאמר הכתוב ולקחתם "לכם" ביום הראשון, פרי עץ הדר וגו', והכוונה דע"י ד' מינים אלו יגיע לכם פרנסה בדין.

ה' יתברך יעזור למען כבוד שמו שיהיה לכלל ישראל פרנסה בריווח ואני בתוכם, כדי שאוכל ללמוד וללמד בהרחבת הדעת בטהרה.

"כי ברחוב נלין" – אם נגזר גלות על ישראל, הנה "כי בסוכות הושבתי" – על ידי מצות סוכה נפטר מזה

"כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" וגו' (ויקרא כג,מג), ב' במסורה, דין, ואידך "כי ברחוב נלין" (בראשית יט,ב). עיין בספר שמחת הרגל להחיד"א ז"ל, מה שכתב בכוונת המסורה. ונראה לעניות דעתי על פי דברי הפסיקתא (דרב כהנא פיסקא כט ד"ה באספך) מפני מה עושין סוכות אחר יום הכיפורים, שאם נגזר גלות חס ושלום על ישראל, עושין סוכות ונפטרין בזה. עיין שם. וכן אנו אומרים (ביהי רצון קודם הכניסה להסוכה) "בזכות צאתי מביתי החוצה, יחשב לי זאת כאילו הרחקתי נדוד".

וזהו רמז המסורה, "כי ברחוב נלין", שאם נגזר גזירה חס ושלום "ברחוב נלין", דהיינו גלות, הנה התיקון לזה" – "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" וגו', דבזכות מצות סוכות נפטר מזה. ה' יתברך יעזרנו למען שמו, שנזכה בזכות מצות סוכה להנצל מגלות ומכל מיני ייסורים. אמן.

"כי בסוכות הושבתי" – על ידי מצות סוכה הנה "כי ברחוב נלין" בלא פחד, כמו נסיכים ושרים

באופן אחר נראה לומר, על פי מה שמביא בספר הקדוש בני יששכר בשם הרב הקדוש מוה"ר פנחס מקאריץ זי"ע, דסוכה רומז לנסיכות ושררה, עיין שם. וזה הרמז "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", על ידי זה "כי ברחוב נלין" בלא פחד ודאגה, כנסכים ושרים אשר אין מפחדין. כ"ה תשרי שנת תש"ג, ביומא דהילולא של כ"ק זקני מרן רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זכותו יגן עלינו.


הרב צבי הירש כהנא הי"ד (תרס"ד-כ"ח בטבת תש"ה), אב"ד סטרימטערע (שהייתה אחת ממאה וארבעים קהילות מרמרוש) וראש ישיבת "בית אהרן", המכונה "ר' הערש כהן", היה בנם של הרב ישעיהו כהנא מפעטריווע ומרת מרים בת הרב החסיד ר' לוי יצחק מגיד. מצד אמו היה ממשפחת הרב הקדוש רבי לוי יצחק מבארדיטשב, הרב הקדוש בעל "צמח ה' לצבי" מנאדבורנא והרב הקדוש בעל "באר מים חיים". מצד אביו היה ממשפחת הגאון רבי יהודה מאדערן מסיגוט בעל "פרי העץ", נכד בעל "קונטרס הספקות" מצאצאי רבנו בעל ה"תוספות יום טוב".

עוד בנעוריו בעיר פעטרעווא נודע כעילוי מופלג ואביו שכר עבורו מלמדים מצויינים ללמדו תורה. כבר אז הוא הצטיין בלימוד בהתמדה ובשקידה רבה והחל בכתיבת חידושיו ובמשא ומתן תורני עם גדולי דורו והיה חביב עליהם. כשגדל נדד למקום תורה והיה תלמידם של הרב אליעזר דוד גרינוואלד אב"ד סאטמר בעל "קרן לדוד", של הרב מנחם מנדל האגר בעל "שארית מנחם" ושל הרב חיים מרדכי יעקב גוטליב אב"ד קהל ספרדים במישקאלץ בעל שו"ת "יגל יעקב". הרב היה מגדולי חסידי הרב הקדוש רבי חיים האגר מאנטניע, בעל "טל חיים", בנו של הרב הקדוש רבי ברוך מוויזניץ. בהספד על רבי חיים האגר אמר הרב צבי הירש כהנא "כי היה שר התורה בנגלה ובנסתר, וכל ימיו היה כוונתו לפרסם מציאותו יתברך שמו, ושהכל היא השגה העליונה. ומי שזכה להכיר אותו בא לאמונת הבורא יתברך שמו". לאחר פטירתו של רבי חיים האגר, דבק הרב צבי הירש בבנו הרב הקדוש רבי ישראל שלום יוסף האגר הי"ד.

הרב צבי הירש התעמק בתורה והיה בקי בכתבי גדולי הדורות הקודמים ובהם שו"ת נודע ביהודה, חתם סופר, אבני נזר ועוד. חלק מחידושיו יצאו לאור בירחון התורני "דגל התורה". הוא נשא לאשה את מרת זיסל בת דודו ר' צבי יהודה באש מקהילת סטרימטערע, והיה סמוך על שולחנו של חותנו תוך שהוא ממשיך לעמול בתורה מתוך הרחבת הדעת, לילות כימים, בשקידה רבה.

לאחר שרבה של סטרימטערע, הרב שמה קיזעלניק עבר לכהן כרבה של קהילת ריזאווילע, מונה הרב צבי הירש בשנת תרצ"ה (1935) כממלא מקומו ברבנות סטרימטערע. הוא כיהן כאב"ד, הקים ישיבת "בית אהרן" לבחורים צעירים ועמד בראשה. כשלשה פעמים בשבוע מסר שיעור בגמרא ומפרשיו, ופעם בשבוע מסר שיעור בשלחן ערוך אורח חיים, ובחומש עם פירוש רש"י. בני הישיבה התארחו לאכילת "ימים" אצל משפחות הקהילה. הישיבה הלכה וגדלה ובשנת תש"א (1941) למדו בה כמאה תלמידים, והרב יזם את הקמת "בית התבשיל" על מנת לספק מזון לתלמידים הרבים, ולשם כך פנה לנדיבות באמריקה שיתמכו במוסד זה.

באחד מחידושיו הזכיר את מגמתו "כי עיקר כוונתי לבוא בעזרת ה' יתברך אל האמת, וה' יתברך יאיר עיני באור תורתו שאזכה ללמוד תורה הקדושה לשמה, ולחדש חידושים של אמת, ולראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות, ולישב באהלה של תורה, ולהרביץ תורה ברבים, וללמדה בטהרה ולקיימה בשמחה ובהרחבה".

בתחילת מלחמת העולם השנייה, פעל הרב לחזק את קהילתו ואת תלמידיו לעודד אותם. עם כיבושה של מרמרוש בידי הנאצים נתפס הרב, יחד עם רבנים נוספים ונשלח לעבודת פרך בתנאים קשים במחנה עבודה. בהמשך גורש יחד עם בני קהילתו לגטו בעיר דראגמארעשט, משם הם גורשו לאושוויץ בכ"ו באייר תש"ד (1944). במהלך הסלקציה נשלחו מעטים, ובהם הרב, לצד ימין, לעבודת כפייה, בעוד רוב בני קהילתו נשלחו שמאלה, למשרפות. בחג השבועות אמר הרב את ה"אקדמות" בעל פה. העבודה באושוויץ החלישה אותו מאוד. לקראת סוף 1944, כאשר הצבא הרוסי התקדם לכיוונם, הועבר הרב, יחד עם אלפי אסירים נוספים ממחנה אושוויץ למחנה העבודה דורה שליד בוכנוולד. כ-60,000 אסירים הועסקו במחנה בעבודת כפייה, ועל פי ההערכה כשליש מהם נפטרו, בעיקר בשל תשישות מהעבודה הקשה, תנאי תברואה מחרידים, הוצאות להורג ורעב. גם במחנות היה הרב מעודד את אחיו לצרה שלא יתייאשו ושיצפו לישועה. כאשר התאפשר לו אסף בחורים ואברכים ולמד עמם גמרא בעל פה. בהיותו במחנות סירב הרב, במסירות נפש, לאכול טריפות ונבילות, והסתפק באכילת קליפות תפוחי אדמה. הרב הגיע לאפיסת כוחות ומצבו הלך והתדרדר עד לפטירתו בכ"ח בטבת תש"ה (1945).

כן נספו ילדיו: לוי יצחק, אסתר רחל, יוסף מרדכי, ריקל ופערל. הי"ד. שרדו בתו מרת יוטא אשר הרב חיים מאיר לוסטיג מברוקלין, ובנו שמואל זאנוויל כהנא שעלה לארץ ישראל.

הרב השאיר אחריו אלפי דפים של כתבי יד עם חידושים על התורה, על הש"ס והשו"ע, שו"ת, ועוד, מהם נלקטו ויצא לאור הספרים "נחלת צבי" על התורה ועל מקוואות ו"נחלת צבי – מכתבי תורה ומשא ומתן של הלכה". בכתביו מופיעים חידושים וחילופי מכתבים מהרה"ק רבי חיים האגר מאנטניע, מהרב אליעזר דוד גרינוואלד, מהרב חיים מרדכי יעקב גוטליב, מהרב שלמה זלמן עהרנרייך אב"ד שמלויא, מהרב חיים מרדכי ראאלער אב"ד ניאמץ, מהרב דוד שפרבר אב"ד בראשוב, ועוד.

אל יניח האדם לדמיונו של היצר הרע לרמות אותו, ויכיר להבדיל האמת מהשקר / הרב יעקב צבי קויפמן הי"ד

תמונת הרב יעקב צבי קויפמן הי"ד

שמעתי מפי ידיד נפשי הרב הגאון רבי יעקב צבי קויפמאן שליט"א נכד הגאון הצדיק בעל "ליקוטי מהרי"ח" ז"ל, דיין דקהילת קודש מארגארעטן שהיה פה במרחץ, שהיה אומר בפסוק (במדבר יד,מא) "למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח". דהנה בשנים שלפנינו ש'דאקטאר' ו'אדוואקאט' [=רופא ועורך דין] עוד היה חידוש, והיו נמצאים רבים מבני עמנו בעוונותינו הרבים שפנו עורף לתורה ולא גידלו בניהם על דרכי התורה והיראה, מפני שהצלחה זמנית היתה מטרת חייהם, ולא השגיחו כלל על שנפלו מכלל היהדות ונעשו רשעים גמורים, עם כל זה יש קצת התנצלות על דרכם הרע, שהוכו בסנוורים והקדימו הצלחה זמנית מפני הצלחה אמיתית, והחליפו עולם קיים מפני עולם עובר, אבל על כל פנים עולם הזה בידם.

אם כי באמת אין בזה שום התנצלות, כי באמת כדאי לסבול כל הצרות בעולם הזה מפני חיי עולם הבא ומפני קדושת התורה ומצוותיה, ושלא לנתק חבל הכסף של קדושת עם אלקי אברהם והשתלשלות של אבותינו הקדושים דור אחר דור עד דורו של משיח, עד שיוחזר לנו ארץ הקדושה ותחיית המתים. ועיין רש"י קדושים [ויקרא יט,לא] על פסוק "אני ה אלקיכם", דעו מה אתם מחליפים במי. ודברי רבינו רש"י הללו הוא כלל על כל מפעלי אדם הישראל שרוצה לעשות בחייו, צריך לשקול בפלס שלא להחליף דברי אלקים חיים עם דברי העולם שהם קטני השיווי נגד שיווי התורה ומצוותיה.

אבל על כל פנים אם אדם מקטני ההשגחה מחליף הצלחה זמנית בהצלחה עולמית, יש לו קצת התנצלות שאין לו הכרה והשגחה מלהשיג ערך אמיתי מהצלחה הרוחנית, והוא הוכה בסנוורים לעזור עיניו עם הצלחות המדומים. כאשר דרכי לפרש פסוקי תהלים (קטו,יז) "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה", הכוונה בזה, דדוד המלך עליו השלום אמר דהצדיק רואה בכל ענייני העולם את פלאות השם וגדולתו, ובכל מקום ומקום שנותן עיניו רואה נפלאות תמים דעים והשגחתו, ומהלל ומשבח את הקב"ה עבור חסדיו וטובו שמטיב עם העולם. אבל רק מי שהוא מבחינת חי, שחי נפשו בקרבו ורואה נפלאות ועזר השם בכל דבר ודבר, זה הסיבה שבכל רגע ורגע יהלל יה. אבל מי שהוא בבחינת "רשעים בחייהם קרויים מתים" (ברכות יח א), שמת הרוחניות בקרבו וחייו רק הוא חיי בהמיות, זה לא יכול להלל ה' יתברך ואינו יודע כלל להלל ולשבח את הבורא כל העולמים. וזה שאמר "לא המתים יהללו יה", מי שהוא יבין לא יניח עצמו מלרמות בדמיונו של היצר הרע, ויכיר להבדיל האמת מהשקר ויבחון האמת.

ואמר עוד "ולא כל יורדי דומה", הכוונה בזה שעיקר כוחו של היצר הרע הוא לתאר את העולם בעיני האדם לדבר גדול וערך רב מאד, כמו שאמר הכתוב גבי חוה (בראשית ג,ו) "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל", הרי דכל עיקר כוחו להדמות העולם לדבר ערך גדול ושיווי גדול. אבל באמת מי שהוא יבין לא יניח עצמו מלרמות בדמיונו של היצר הרע, ויכיר להבדיל האמת מהשקר ויבחון האמת. וזה שאמר דוד "ולא כל יורדי דומה", היינו מי שירדו ברשת היצר הרע לילך אחר דמיונו הכוזבים. ובזה אפשר לפרש גם כן מאמר חז"ל (סנהדרין צד, א) מלאך הממונה על בית הקברות "דומה" שמו, דידוע שמה שאמרו חז"ל (ברכות לג, א) אין הערוד ממית אלא החטא ממית, דהיינו על ידי שהלכו אחר הדמיון שלו והחטיאו נפשם, על ידי כך מתו, וזה עיקר כוח הממית שלהם, דומה, וקל להבין. אבל אנחנו שיודעים להבהיל דמיונו של היצר הרע ולהכיר האמת ואנו רואים גדולת השם ונפלאות בכל דבר ודבר מהעולם הזה, ועל כן "נברך יה מעתה ועד עולם הללויה". והבן.

ונחזור להנ"ל, דעל כל פנים מי שאינו יכול להגביר שכלו ולהכיר האמת, שאין בדמיונות של היצר הרע כלום ונופל ברשתו, יש לו על כל פנים קצת התנצלות שראה הצלחת העולם והלך אחריו, אבל בזמנינו שאנו רואין שאין בה'שטודירען' [=בהשכלה] שום ממש, והרבה רופאים ו'אדוואקאטן' [=עורכי דין] שאין להם מזונות ואין להם שום הצלחה בזה, ואף על פי כן עודם נותנים בניהם ל'גימנאזיום' [=גימנסיה], ואין בזה רק לעבור פי ה'. וזה שאמר הכתוב "למה זה אתה עוברים את פי ה' והיא לא תצלח", ואינכם מוצאים בו שום הצלחה אפילו הצלחה זמנית, ולא הוי בו כי אם לעבור פי ה', והוא רחום יכפר עון. ודו"ק.

(מכת"י הגאון הגדול ר' ישכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד בעמח"ס שו"ת משנה שכיר)

(קונטרס זכרון מנחם, עמו' צב-צד)

"הוו מתונין בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה" (אבות פרק א, משנה א). שמעתי מהרב הגאון רבי יעקב צבי קויפמאן נ"י ביאור במשנת חסידים "הוו מתונין בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה", ואמר דהכוונה כך, דהנה חוב קדוש מוטל על כל אב הישראלי לגדל בניו על ברכי התורה, לתנו למלמד ואחר כך לשלחו בישיבה. אבל רבים אומרים אילו ידעתי כי יש בו כל הכישרונות הראוי להיות נעשה תלמיד חכם אז באמת הייתי משלחו בישיבה והייתי מגדלו בתורה, אבל אם אין בו הכישרונות לזה למה אגע לריק לאבד ימיו ועתו בכדי, טוב יהיה שאגדלו לסוחר ולבעל מלאכה שיהיה לו איזה אומנות, שלא יהיה קרח מכאן וקרח מכאן. ועל כן יושבים לדין על בניהם אם ראוי לתורה או לאומנות, אם ראוי לתורה נותנים לתורה ואם אינו ראוי לתורה נותנים אותו לאומנות. אבל הרבה פעמים הטו את הדין בזה, כי כמה ילדים שהיו מוכנים להיות בני תורה ותלמידי חכמים גדולים, אבל מפאת שאביהם הטו את הדין בזה ודנו את בניהם לבלי סגולה להיות בן תורה, גזלו אותו מן התורה שלא כדין. וגם הניסיון הראה כמה פעמים בילד שלא ידעו ולא חשבו עליו שיהיה תלמיד חכם ונעשה תלמיד חכם גדול. ועל כן מורה לנו התנא הקדוש ו"הוו מתונים בדין", היינו בדין זה אם ראוי הוא להיות תלמיד חכם או לא, הוו מתונים ואל תפסקו מהר שאינו ראוי להיות נעשה תלמיד חכם, רק "והעמידו תלמידים הרבה", שלחו בניכם לישיבה והחזיקו אותו אצל לימוד התורה. ותראה שאף שעלה לך במחשבה שאינו מסוגל לתורה, תראה שעד כמה הצליח בתורה ונעשה תלמיד חכם.

ואמר עוד "ועשו סייג לתורה", הכוונה בזה שאף אם הצדק אתך שאינו מסוגל להיות נעשה תלמיד חכם, עם כל זה לא תנתק אותו מהתורה ולא תמנע מלשלוח אותו בישיבה. כי אף אם בעצמו לא יעלה בידו שיהיה נעשה תלמיד חכם, כי באמת חסרים אצלו הכישרונות הנדרשים אצל תלמיד חכם, עם כל זה אם יתגדל בסביבת התורה יתמלא באהבת התורה ולומדיה ויאסוף יראת שמים, עד שבעת שיתגדל ויהיה לאיש אז יחזק במעוז התורה. מה שאין כן אם תתנו לבעל מלאכה אז ילך לאיבוד לגמרי כאשר מעשים בכל יום יוכיחו, וזה שאמר התנא "ועשו סייג לתורה", רצה לומר אף אם לא יוכשר להיות בעצמו תלמיד חכם מכל מקום תעשה אותו סייג לתורה, להיות מהמחזיקים את התורה. עד כאן דבריו ודברי פי חכם חן.

(מכת"י הגאון הגדול ר' ישכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד בעמח"ס שו"ת משנה שכיר)

(קונטרס זכרון מנחם, עמו' תצא-תצב)


הרב יעקב צבי קויפמן הי"ד דומ"ץ במרגרטין (מרגיטה, נולד בי"א בשבט תרס"א (1901) בעיר ברברשט, לאביו רבי מנחם מנדל ולאמו מרת מלכה בראנה, בתו של רבי ישראל חיים פרידמן אב"ד ראחוב מחבר הספר 'ליקוטי מהרי"ח". בהיותו כבן שלוש התייתם מאביו, וגדל אצל סבו. הרב יעקב צבי למד בישיבת הרב אליעזר דוד גרינוולד, אב"ד אויבר-וישווה ומחבר הספר 'קרן לדוד'. תקופה קצרה למד אצל אב"ד אורשיווא, רבי יואל טייטלבוים, הרבי מסאטמר. אחר כך למד אצל רבי עקיבא סופר בישיבת פרסבורג, והיה מבחירי התלמידים שם. בשנת תרפ"ד (1924) נשא הרב יעקב צבי לאשה את הרבנית בריינדיל, בתו של רבי שמואל זלמן ויינברגר אב"ד מרגרטין מחבר "שארית מהרש"ז"..כעבור שנה נבחר הרב יעקב צבי לדיין ומורה הוראה במרגרטין והסביבה. הוא התפרסם כתלמיד חכם גדול ומומחה בענייני חושן המשפט, וניהל דיני תורה בסוגיות מורכבות. הוא היה מעורה בענייני הציבור והקהילה ותמך בעניים, באלמנות ויתומים. הוא הקים ישיבה של עשרות תלמידים ומידי יום מסר שם שיעורים והדריך את תלמידיו בדרכי התורה והיראה. הוא הסתופף בצילם של האדמו"רים מבעלז, ממונקאטש ומסאטמר. בשם מחלה הוא נאלץ ליסוע למרחצאות בפישטיאן שבסלוקיה, שם היה משוחח בדברי תורה עם הרב ישכר שלמה טייכטל הי"ד, אב בית הדין שם.

בשנת תרצ"ב (1932) הוא הוציא לאור בסאטמר את המהדורה השנייה של החלק הראשון מספרו של סבו "ליקוטי מהרי"ח", והוסיף לספר הערות רבות, להם קרא "זכרון מנחם" על שם אביו. הספר זכה להסכמות חדשות מאת הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר בעל "לבושי מרדכי" והרב יוסף חיים זוננפלד. שניהם כתבו דברי שבח על המביא לדפוס, ובעל "לבושי מרדכי" אף שלח לו היתר הוראה.

על אף שקיבל הצעות מכמה קהילות לכהן כרבם, הוא דבר בקהילתו ונשאר לכהן בה כדומ"ץ.

חידושיו של הרב יעקב צבי קויפמן יצאו לאור בקונטרס "זכרון מנחם", ולקונטרס צורפו דברי תורת שנמסרו בשמו ונכתבו בכתב ידו של הרב טייכטל.

עם התגברות הצרות נשאל הרב על ידי גיסו מדוע אינו מנסה להגר לאמריקה, והשיב שאינו רוצה לעזוב מחשש לחינוך בנותיו, "שהרי איך תראה שבת קודש שם".

הרב והרבנית, ובנותיהם מאטיל לאה ומריה חנה, גורשו לאושוויץ. הרבנית והבנות נרצחו עקה"ש בג' בסיון תש"ד (1944). הרב הועבר למחנה מגדנבורג, ואחר כך גורש שוב להשמדה באושוויץ, שם נרצח עקה"ש בי"ז בתשרי, א' דחול המועד סוכות, תש"ה. הי"ד.

מכל צאצאיהם שרדה רק בתם יוטא, שנשאה לאחר תום מלחמת העולם לרב יצחק שמואל מארטאן. בתום המלחמה היא שבה לעיר מרגרטין ומצאה את הספר "ליקוטי מהרי"ח" עם הערות המחבר ועם הערות אביה, יחד עם מחברת הערות שהכין אביה לדפוס. כתבים אלו החלו לצאת לאור לאחר כשבעים שנה.


גודל מעלת המשמח חתן לשאת את אשתו לשם שמים / הרב פסח דוד הלוי רבהון הי"ד

ב"ה אמסאנא, סי' צ"ג "דברי דוד" מדור אגדה.

בכתובות י"ז רב אחי מרכיב לה אכתפיה ומרקד. אמרו ליה אנן מה למיעבד הכי. אמר להם אי דמיין עלייכו ככשורא לחיי, ואי לא, לא. הדקדוקים ידועים. ואמרתי על פי שכתב דודי זקני הגאון הקדוש החוות דעת זצ"ל בספר "נחלת יעקב" לפרש הגמרא ברכות "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות". ודקדק מה טובה של מצוה זו, כיוון שהחתן יש לו לב שמח בלאו הכי.

ותירוץ דעיקר תכלית נשיאת אשה לשם שמים, לשם פריה ורביה, דהרי אי אפשר לבא לגודל שכר התקוה כי אם על ידי בנים, ואברהם אבינו עליו השלום אחר שאמר לו ה' יתברך "שכרך הרבה מאד", אמר "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי". וזה מעלות הנושא אשה לשם שמים, אשר נאמר עליו "מצא אשה מצא טוב". ועל זה בוודאי יש לשמוח כשמחת בית השואבה. מה שאין כן בנושא אשה לשם תאווה, אז מן ההיתר יסיתנו היצר הרע אל האיסור כדרכו של היצר הרע. ועל זה נאמר "מוצא אני מר ממות את האשה". ואם כן מי שנושא אשה הוא בסכנה גדולה, שדבר שיש בו תאוות החומריות גדולת הערך, עד שאמרו שהוא א' מששים בגן עדן, מחויב האדם להתאמץ בכל כחו לבטל תאוותו עד שהוא כאלו כפאו שד, ויהיה כוונתו רק לשם שמים. וזהו מגדולי הניסיונות.

על כן מצוה על כל העומדים שם לשמחו לדבר מצוה, ולהודיע לו כמה הוא זוכה על ידי זה. אבל אלו המשמחים המבהילים בתערובת אנשים ונשים, עליהם נאמר "ותהי עונותם על עצמותם". ולפי זה יש לומר דזה גופא בא רב אחא לעורר להחתן שיתכוון לשם שמים ולא לתאווה גשמיות. והיה מרכיב להכלה אכתפיה, דהכל יודעין שעשה כן משום דדמיא עליה ככשורא, דאי לאו הכי בוודאי לא היה עושה כן. וזה מוסר השכל להחתן, דמה ר' אחא שיצרו תוקפו ביותר משום ד"מים גנובים ימתקו", ובכל זאת בידו לגבר על היצר הרע ולרקד עם הכלה ככשורא, בלי שום מחשבה זרה, מכל שכן החתן, שהיא לו פת בסלו, ועל ידי זה אין יצרו תקפו – עיין יומא י"ח – דבוודאי נקל עליו להתגבר על היצר ולעשות לשם שמים, ועל ידי זה יזכה לרב טוב הצפון אשר עין לא ראתה.

פסח דוד רעבהאן

(בית ועד לחכמים, שנה ו חוברת א, תשרי תרפ"ז, עמו' סט)


הרב פסח דוד הלוי רבהון הי"ד, נולד בבוקובסק להוריו ר' משה ויוכבד מירל בת הרב שבתי יצחק מילר, בשנת תרמ"ב (17.02.1882). היה מתלמידיו של רבי יהודה פנחס בומבך אב"ד אושפצין ומחבר ספר "אוהל יהושע". הרב פסח דוד התגורר בעיר אמסאנא (Mszana Dolna) שליד טימבורג בגליציה. הוא נשא לאשה את מרת מלכה בת הרב יהודה ליבוש שטרן. הוא הפיץ תורה לתלמידיו ונודע כתלמיד חכם גדול חריף ובקי. לפרנסתו הוא עסק במסחר, 

הוא כתב חידושים רבים שרובם אבדו בשואה. חידושיו על מסכת ברכות, שנמצאו על עותק של המסכת שלו ששרדה ברובה, יצאו לאור בידי בנו ר' פנחס בקונטרס "זכרון דוד" (שצורף לספר "ילקוט הפלאות" ברוקלין תשל"ג, ולספר "ארך אפיים", ברוקלין תשל"ח, תשמ"ו ותשנ"ח).. לקונטרס זה נוספו מספר מאמרים נוספים של הרב רבהון, אשר לוקטו מתוך כתבי עת תורניים שונים.

הרב פסח דוד, הרבנית מלכה, תלמידיו וכתשע מאות מיהודי העיר נרצחו בגיא ההריגה ביום ו' באלול תש"ב (9.8.1942). הי"ד.

בתם הרבנית אסתר נספתה עם בעלה הרב משה קלוגסבאלד עם כל יוצאי חלציהם.

כלתם טויבא (אשת ר' יעקב רבהון) בת הרב אברהם גרשון שוימר מקרקוב וילדיה יצחק אייזיק ומשה, שגורשו למחנה ההשמדה בלזיץ בי"ז באלול תש"ב.

כן נספו הורי אביה של הרבנית מלכה, יצחק וחיה שטרן שנרצחו בב' בשבט ת"ש בעיר לימוניב, אמה של הרבנית מלכה, הרבנית ריזל, אחיה של הרבנית מלכה, בצלאל, בנימין ויחזקאל ואחיותיה. הי"ד.

מילדיהם שרדו בנם פנחס, שבתי, צבי הירשל ויעקב, ובתם שרה רחל טאובר. 

 

נתיבות היראה / הרב משה רייז הי"ד

תמונת הרב משה רייז הי"ד

א

מובא במדרש רבה (ריש אמור) בשביל יראה שירא אהרן זכה שלא יטמא למתים. הה"ד (תהלים יט,י) "יראת ד' טהורה עומדת לעד".

ויש לבאר מספר שאלות העולות מחז"ל אלו: איזו זכות היא זו שלא יטמא למתים ומה החובה אם יטמא? והאיך למדנו דבר זה מן הפסוק יראת ד' טהורה?

האדם ההולך בדרכי החיים לפי טבעו, אינו עושה שום דבר אלא לאחר שרצונו מסכים לזה, וכל פסיעה קלה שלו מוטבעת בחותמת היצר הרע, ומה שרצונו אומר לו שזה טוב בהווה ובעתיד, הוא ממהר לעשות זאת למרות הקשיים הקשורים בכך, כי האהבה תכסה על הכל וכיון שהרצון שלו רוצה בכך – הרי ממילא זה טוב. ואם רצונו מתנגד, מיד הוא דוחה מעליו את הדבר ומחליט שלא כדאי לו לעשותו, ואפילו אם יוכיחו לו כי אין הצדק עמו, לא ישמע אלא יחשב חשבונות שלו שכדאי לו הדבר, וכמ"ש חז"ל (ברכות סא.) רשעים יצר הרע שופטם. ואילו האדם השלם מתנהג בצורה הפוכה, שאינו עושה שום פעולה אלא בהסכמת התורה, אף שזה נוגד את רצונו וטבעו, ולפי חשבונותיו הפרטיים אסור לו לעשות זאת, בכל זאת הוא נוהג לפי יקוב הדין את ההר, בחינת "משכני אחריך נרוצה", אפילו למדבר במקומות שאי אפשר להעלות על הדעת ששם יתמלא רצונו, בכל זאת הוא הולך לפי צווי התורה.

חיים כאלה כרוכים בנסיונות קשים, כמ"ש הכתוב (ירמיה ב,ב) "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

ומסוגל האדם לשנות את טבעו הרע ולהגיע לרוח של קדושה, שכל זך ובהיר, כמ"ש בפרשת וארא (שמות ו,יג) "ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים", ופירשו במדרש (שם) צוום לחלק לו כבוד בדבריהם. ויש להבין למה היה צורך לצוותם לחלוק כבוד למלך, הרי זהו דבר המובן מאליו, כי פחדו של מלך אדיר כפרעה, מוטל על כל אדם ובלי הציווי היו עומדים לפניו ביראת הכבוד, ולשון ציווי נופל על דברים שאין דרכו של אדם לעשותם או שאין השכל מבין אותם, אבל בכאן לא היה, לכאורה, צורך בצו מפורש. ובפרט כאן כשבא משה אל פרעה לצוות עליו שיוציא את בני ישראל ממצרים, דבר הנראה כמרידה במלכות, בוודאי שמשה ואהרן היו מתיראים מאד שלא לפגוע במלך מצרים. ולמה איפוא הצו הזה?

אבל קושיא זו היא רק מקוצר הבנתנו וטמטום השגתינו. אבל האדם השלם מסוגל להגיע לדרגא גבוהה כזו שלא ירגיש בשום גורם אחר מלבד התורה, ולא יפחד אלא מאזהרות התורה בלבד, אדם זה הולך בחייו בבטחון כה חזק וללא שום פחד כלל וכלל, והכרתו איתנה ללא צל של ספק, ששום נברא בעולם לא יזיקו ואינו מסוגל להזיקו ללא רשות מבורא העולמים, כמו שביארו המפרשים בדוד המלך ע"ה (תהלים ד,ט) "יחדיו אשכבה ואישן כי אתה ד' לבדד לבטח תושיבני". רצה לומר, שאין שנתו של דוד כשנתו של אדם אחר, כי כשאדם יוצא למלחמה הוא מלא פחד ושנתו נודדת מעיניו מרוב פחד שמא יפגע בו האויב, ואין הלוחמים האלה נרדמים אלא לאחר שהם תשושים לחלוטין מרוב עייפות או הם נופלים ונרדמים, אבל בדוד המלך אין הדבר כך, היתה לו מדת בטחון כה איתנה בעזרתו של הקב"ה עד שאפילו בהיותו במלחמה לא היה מפחד יותר מאשר כאילו הוא בבית, ולא הרגיש כי אם מציאותו של הבורא יתברך שמו ולא פחד משום בריה בעולם, כמאמר החובת הלבבות "ויהיה אצלר מקום מלא – כריק, וריק- כמלא". ולכן דוד המלך נרדם מיד עם שכבו לישון, וזה שאמר הכתוב: "יחדיו אשכבה ואישן", שהשכיבה והשינה באו ביחד, כאלו הוא נמצא בביתו על משכבו.

כך גם משה ואהרן, הם הגיעו לדרגא גבוהה כזו כאשר נצטוו ללכת אל פרעה. אף שמטבע האדם לפחד מפני מלך קשה ואכזרי כפרעה, ושבעים הזקנים יוכיחו, אבל אמונתם האיתנה ששומר מצוה לא ידע דבר רע ושלב מלכים ושרים ביד ד', עד שלא ראו סיבה למה יפחדו מפרעה יותר מאשר מאיש אחר שאין בידו לגרום להם שום רעה ללא רשותו של הבורא יתברך, וכיון שהולכים לעשות מצוה אין שום בריה יכולה להזיק להם. לכן סברו בי אין הם חייבים לחלק לו כבוד, ואדרבא, כיון שהם הולכים בציווי ד', עליהם לדבר עמו קשות ולתבוע ממנו בדברים קשים ולהוכיחו על העוול הנעשה לעם ישראל. לכן הזהיר אותם הקב"ה לחלוק לו כבוד, כי דווקא משום שמחמת עצמם אין מקום להחניף לו, ואינם מפחדים ממנו כלל, מחובתם להיזהר בכבוד המלך.

רואים אנו בעליל כי אדם מסוגל לשנות את טבעו הרע מן הקצה אל הקצה, עד שלא יפחד משום דבר בעולם, ושום דבר לא יטה אותו אפילו לטוב זולת מה שהתורה דורשת ממנו ומסכימה לכך. והיראה מבשר ודם הוא מחמת חוסר יראת שמים, כי הירא את דבר ד' הולך לבטח דרכו לשמור התורה ולא יזוז ממנה בשום פנים.

ב

כך גם מצינו כאשר מתו נדב ואביהוא אמרה תורה: (ויקרא י,ג) "וידם אהרן". ולכאורה איזה שבח הוא לאהרן שלא הרהר אחרי מצוותיו של הקב"ה, ומה היה לו לעשות, הרי הם כבר מתו, והיה מוכרח לומר: כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, כדרכו של ר' עקיבא ונחום איש גמזו שהיה אומר על כל צרה שבאה עליו, גם זו לטובה, ואמרו רז"ל ברכות (נד.) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ואם על כל אדם נאמר כך, על אהרן על אחת כמה וכמה. אבל האמת היא, כי כאשר אדם אומר כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, סימן הוא שבכל זאת מרגיש כי יש כאן משהו שלא כשורה לפי דעתו ואינו שמח בחלקו, ואף על פי כן משתלט שכלו על טבעו והוא אומר: כל מאי וכו'. אבל כשאדם מגיע לשלימות כזו שהופך לאיש אחר, ואינו מרגיש את הטוב אלא לפי מה שהתורה קובעת, רק טוב זה הוא הטוב האמיתי, אין צורך לומר: כל מאי וכו', כי דבר שהוא טעים וערב לחיך אין צריך לומר עליו: כל מאי דעביד וכו', כי הרי החיך מרגיש את הטעם הטוב. כן האדם שהגיע לדרגא כזו שאין לו שום נטיה אחרת מלבד אל התורה ומצוותיה, ומה שבוחרת בשבילו התורה, זהו הטוב האמתי בשבילו, אדם כזה אין מקום שיאמר: "מאי דעביד רחמנא לטב עביד", כי אין לו צורך בתירוצים אלא אדרבא הוא מרגיש שמחה עצומה, כמבואר במסילת ישרים פרק י"ט וזה לשונו הקדוש: אך בעלי הדעה האמיתית אינם צריכים לטעם זה, שכל מה שהקב"ה עושה עמו לטובתו הוא עושה, כי הרי אין להם לכוון את עצמם כלל, וכל מה שיתגברו עיכובים נגדם ער שיצטרכו עוד כוח להעבירם, הנה יאמץ לבם וישמחו להראות תוקף אמונתם כשר צבא הרשום בגבורה אשר יבחר לו תמיד במלחמה החזקה ביותר, להראות תקפו בנצחונה. עיין שם.

ואהרן הכהן הגיע לדרגא הגבוהה הזאת, עד שהיה מרגיש את גזירת ד' כטוב בעצם ולא היה לו שום צער, אלא אדרבא, שמחה היתה לו כאלו נזדמנה לו שמחה גדולה, ולא היה צריר לומר: כל מאי וכו'. וזה פירוש המלים "וידם אהרן", כלומר לא היה לאהרן מה לומר, אפילו מאי דעביד וכו' כי לא היתה לו שום שאלה ודוחק כלפי הקב"ה, וכאשר אמר לו משה "הוא אשר דבר ד' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד", קבל אהרן בשמחה את דברי אחיו, שעל ידי בניו יתקדש שם שמים, וידם אהרן. ולכן אמרו חז"ל (מדרש רבה ויקרא שם) שבשכר שתיקתו זכה שנתיהר עמו הדבור, שנאמר לו לבדו פרשת שתויי יין, לאחר שלא נתייחד עמו הדבור עד עתה מפני חטא העגלי משום המעלה הגדולה הזאת שהגיע אליה שלא כל אדם זוכה לכך.

ג

אומנם, כמה עמל ויגיעה דרושים לו לאדם כדי להגיע לדרגא גבוהה זו. כי מטבע האדם שהוא מרגיש את הנועם החולף, הרגעי, ומסתפק בזה ואינו זקוק למשהו יותר נעלה, אין השלימות דרושה לו מכוח טבעו, להיפך, בשלימות הוא מוצא מפריעים ונסיונות על כל שעל וצעד, טבעו מנוגד לכך ודמיונו מביא להיתרים שונים לטהר את השרץ בק"ן טעמים, והוא עלול להיכשל בכל רגע וזהירות גדולה דרושה לחיים של שלימות ולתשומת לב מרובה שלא יפול חס ושלום בצפרני הרצון, כי אחר כך יהיה קשה לו מאד לפרוש ממנו, כי הרצון אינו מניחו לראות את האמת כפי שהתורה דורשת ממנו ובעת הנסיון הרי הוא כסומא שאינו רואה כלום, ולכן שומא עליו לגדור גדר וכמ"ש (אבות פרק א) "עשה סייג לתורה", כי ללא זה אין אדם בטוח בעצמו. וכמ"ש חז"ל (פסחים ז.) שהחמירו ביותר בענין חמץ בפסח, שיש לבדוק אחריו ולבערו מן העולם משום שרגילין בו כל השנה, ויש צורך בבדיקה אחרי בדיקה שמא לא בדק יפה וימצא אחר כך גלוסקא יפה ודעתו עליה. לפיכך על האדם להתקין לעצמו גדרים וסייגים ואף לאחר לימוד המוסר והכרתו העמוקה, עדיין אינו בטוח בעצמו שלא יכשל חס ושלום מחמת טבעו הרע, ולהחזיק מעמד לפי הגדר והסייג הרבה יותר קשה מאשר לקיים את עצם המצוה, משום שדומה לו לאדם שהוא מסוגל לנצח את היצר אף ללא גדר, וגם אומר לעצמו: דייך מה שאסרה תורה ואתה בא להוסיף עוד גדרים, ודברים אלה אומרים לו גם אחרים, ולא נעים לו לשמוע רינון כזה אחריו ושרבים יתמהו על דרכו, כי על עצם הדין אין עליו בקורת משום שהוא אומר: כך כתוב בתורה, אבל על הגדר והסייג אין לו מה לענות כי אנשים זרים אינם יודעים על מחלתו אלא הוא לבדו יודע על הצורר בכך. וכבר כתב הגר"א ז"ל: "שאדם צריך להגדיר את עצמו לפי תכונותיו אף על פי שאין דרכו נכונה בעיני הבריות". כלומר, על האדם להכיר את עצמו ולהתחשב רק בצרכיו הרוחניים בלבד ולא להתחשב במה שאחרים אומרים על הרוחניות שלו, והשמירה המעולה לכך היא לימוד המוסר וגידור עצמו.

ומהות הגדר הוא לפי אופיו של האדם והזמן והנסיבות שהוא נמצא בהן, והוא מהדברים המסורים ללב שהעיקר שיתקדש שם שמים על ידו. וסוף דבר שהכל משבחים אותו ואומרים: כמה נאים מעשיו של זה. כי האדם העומד תמיד בעמדתו הקבועה, מקובל הוא על בני אדם, וכבר אמר שלמה המלך, "ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו" (משלי טז,ז).

ומצינו אצל אהרן הכהן שנתיירא שמא מעל בשמן המשחה, (הוריות יא:), יצאה בת קול ואמרה: (תהלים קלג,ג) "כטל חרמון שיורד על הררי ציון" וכו', כך היה אהרן נזהר בדבר של משהו, הרי שגדר את עצמו בכל דבר הנוגע לקיום התורה, שמא יפגע באחת ממצוותיה, וכידוע כל עבודתו של הכהן גדול הן בקודש ובקודש הקדשים, טומאה מונעת עבודת הקודש ואכילת קדשים, ומחמת זה גדר את עצמו שלא להיטמא למתים מיראה שמא יכשל פעם באכילת קדשים בטומאה. וזה פירוש המלה "יראה הוא", הוא חשש שמא יכשל חס ושלום, לפיכך גדר את עצמו ככל האפשר כדי להיות בטוח שיעבוד את עבודת הקודש בטהרה. וגדרו זה ושמירה מעולה זו שנהג בה, זיכו אותו שנאמרה לו פה אל פה פרשה מפורשת בתורה. וזה שאמרו חז"ל: בשביל יראה שירא אהרן, והיה גודר עצמו לבל יטמא למתים "מדעת עצמו", זכה שלא ליטמא למתים לפי צו התורה. כלומר, הוא זכה שהתורה הסכימה על ידו וקבעה זאת כדין לעולם ועד על טהרת הכהנים והשמירה מן הטומאה.

וזה שמסיים המדרש: הה"ד "יראת ד' טהורה עומדת לעד". כלומר, יראתו הטהורה, שגדר עצמו לבל יכשל, מבלי שנצטווה על כך, היא זיכתה אותו שזה שעשה מדעת עצמו יישאר לעד ויקבע למצוה לכל העולם לנצח.

(אור המוסר ב, עמו' פד. אור המוסר יג, עמו' לד. גוילי אש עמו' קעא).


הרב משה הכהן רייז הי"ד, נולד בעיר וולאדימיר, ושקד מצעירותו על התורה, בחריפות ובהבנה עמוקה. הוא למד בישיבת נובהרדוק בגומל והיה מגדולי תלמידי הסבא מנובהרדוק הרב יוסף יוזל הורביץ ושל הרב אברהם יפהן. מפעם לפעם התכבד למסור שיעורים בפני כל הישיבה. הוא כיהן כר"מ בישיבות "בית יוסף" מוזיר-יורביץ (רווסיה), פינסק-קרלין, צכנובצה ולוצק (פולין). הוא נודע כמשפיע רוחני, ושבה את לב תלמידיו בשיחותיו, בשיעוריו החריפים ובנועם הליכותיו. למרות שחיי חיי צער, עוני ודוחק, קיבל הכל בשלוות נפש ובחיוך, ודאג לכל מחסורם של תלמדיו.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה ברח לליטא, עם משפחתו וחלק מתלמידיו, שם נהרג על קידוש השם בי"א בתמוז תש"א בקובנה, יחד עם הרב אלחנן ווסרמן הי"ד. בתו ברחה לרוסיה, ועלתה על ספינה שעמדה להפליג לארץ ישראל, אך הרוסים הורידה אותה ומאז נעלמו עקבותיה. הי"ד.

תמונת הרב משה רייז הי"ד

1 9 10 11 12 13 54