תורתך לא שכחתי

ב"ה ערב יום הכיפורים שנת תרצ"ג לפ"ק פה דעעש יע"א.

ברך לקחתי וברך אשיבנה, ליקר רוח איש תבונה, ה' יתברך ייטיב לו החתימה, ויראהו בנעימה בביאת ינון ברינה, ה"ה אהובי ידידי וידיד נפשי בחור מעם, נותן לשבח טעם, חריף ובקי, משנתו זך ונקי, איש חמודות, מושלם במעלות ומידות, לפלפל בהלכה ואגדה לו עשר ידות, מפורסם לתהלה, תוך בחורי סגולה, כש"ת משה זאב פריעדמאן נ"י ויופיע עד ביאת גואל.

מכתבו הנעים הנכתב בששר המליצה לנכון הגיע לידי, ואחיש להשיבך בדבר תורה שעלה ברעיוני בראש השנה הבא עלינו לטובה.

א. בתחנון אנו אומרים "ברוגז רחם תזכור, ברוגז עקידה תזכור, ברוגז תמימות תזכור". ויש לפרש ההמשך של שלשה זכירות האלו, בהקדם דברי קדוש זקיני ב'כנסת יחזקאל' חלק הדרוש דרוש ד', שמפרש הגמרא דראש השנה (ט"ז ע"א) אמר רבי יצחק למה תוקעין וכו'. עיין שם. ומביא שם דבר משמיה דהגאון בעל 'נודע ביהודה', דהנה איתא בשבת (נה ע"א) תמה זכות אבות. ופליגי שם אמוראי מאיזה זמן תמה, ואיתא שם דאפילו למאן דאמר תמה בימי אליהו, אף על פי כן בימי חזאל הוחזר להם על ידי רחמים. עיין שם.

והנה ידוע כי אנו תוקעין תשר"ת לעורר זכות שלשת אבות, כדאיתא בזוהר הקדוש, על כן קמתמה רבי יצחק ולמה תוקעין הלא תמה זכות אבות, וקמתרץ על זה, רחמנא אמר 'תקעו', כלומר על ידי רחמים אפשר להחזיר זכות אבות כמו שהוחזר בימי חזאל. עד כאן דברי בעל הנודע ביהודה.

ואמר על זה זקיני ז"ל, דזה דוקא אם ישראל מתנהגים בדרכי אבותיהם, אז הוא לטובה, אפילו אם הבן אין ממש כמו האב, כיון שלא עזב המסילה והולך בדרכי אבותיו אז מועילה זכות אבות, אבל אם חס ושלום הבן עזב את הדרך אשר הלכו בו אבותיו, אז הזכות היא לחסרון, שאומרים שבנו של צדיק כזה הוא כל כך רע, והיה לו ממי ללמוד דרך ד'. עיין שם.

וזהו שאמר "ברוגז רחם תזכור", דהיינו מדת הרחמים, ואז "ברוגז עקדה תזכור", דהיינו שעל ידי רחמים הוא מזכיר את העקידה, כמו שהיה בימי חזאל. ו"ברוגז תמימות תזכור", דהיינו רק לצד תמימות שבישראל תזכור את העקידה, אבל לא לצד רשעות שהוא לחסרון, ואתי שפיר.

ב.  בתהלים (כז,ג) "אם תקום עלי מלחמה בזאת בוטח" וגו'. יש לפרש על פי מה שאמרת לי בשם דודך נ"י, שאמר בשם גדול אחד לפרש הפסוק (תהלים צב,ז) "וכסיל לא יבין את זאת", דהיינו כי "זאת" הוא בגימטריא "צום קול ממון", שהוא תשובה תפלה וצדקה. "וכסיל" דהיינו הרשע אינו מבין את "זאת", עד כאן.

וזה שאמר דוד המלך עליו השלום, "אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח", דהיינו בגימטריא של "זאת" שמכוון ל"צום קול ממון", והוא תשובה תפלה וצדקה, שהם מעבירים את רוע הגזרה. ואתי שפיר.

אודות שאלתך איזה סוגיא למדו כאן על שבת תשובה, אדוני אבי מורי ורבי נ"י קבע ללמוד סוגיא דמצות לאו ליהנו ניתנו (ראש השנה דף כח ע"א), ונזדמן שלא דרש עליה אדוני אבי מורי ורבי ני כי הוט אינו בבריאות השלימה, שיש לו כאב הרגלים, ה' יתברך ירפא אותו במהרה. לא למדתי אותה בעיון, כי למדתי עם אחי הבחור ישראל נ"י את דרשת הבר מצוה.

ואודות שאלתך מה עושה הבחור יודא קלארמאן נ"י, שמעתי שהוטב לו מעט, ה' יתברך ירפא אותו במהרה.

ואסיים בברכת הדיוט שיעלה זכרונך מחר למעלה, וה' יתברך ירים קרנך ומזלך מעלה מעלה, ויהא לך גמר חתימה טובה.

הכ"ד הדוש"ת

הק' מנחם פאנעט

הרב מנחם מנדל פאנעט, נולד בשנת תרע"ה לאביו האדמו"ר רבי יעקב אלימלך פאנעט. נשא לאשה את מרת רחל בת הרב ברוך פריינד. הרב מנחם מנדל היה רבה של באנפפיהוניאד והוכתר ביום חתונתו כאב"ד הוניאד, בשנת תש"א במהלך מלחמת העולם השנייה, גורש עם אחיו הרב חיים ברוך אב"ד דעעש, למחנות כפייה באוקראינה ושם אבדו עקבותיהם. ע"פ אחד מדפי העד המופיעים במאגר השמות של "יד ושם" הוא נפטר במחנה העבודה ברעב ובאפיסת כוחות בשנת 1943,

בשנת תש"ד הוקם ביער הסמוך לדעעש גטו ובו רוכזו כששת אלפים יהודים מדעעש והסביבה. סמוך לשבועות החלו לגרש קבוצות של יהודים מהגטו לאושוויץ. אשתו ובנו של הרב מנחם מנדל פאנט, אביו ורבים מקרוביו נרצחו באושוויץ בי"ח בסיון תש"ד (09/06/1944). 

שרידי תורתו הובאו בקונטרס "זכרון מנחם" שיצא לאור יחד עם הספר "זכרון יעקב" (בני ברק תשס"ט). ב"זכרון יעקב" מהדורת ברוקלין תשי"ג נכתב "ח"ת [=חידושי תורה] הלז הוא מבנו של המחבר הרב הגה"צ אבדק"ק הוניאד ונעדר ג"כ ע"י הרשעים בשעת המלחמה ונשאר ממנו הרבה כת"י. כדי לעשות לטובת נשמתו הבאתי מעט מהח"ת שלו תנצב"ה".

נמען המכתב שלפנינו, הרב משה זאב פרידמן היה תלמיד בישיבת רבי יעקב אלימלך פאנעט בעיר דעעש וחיבר את הספר "קרבן משה", שיצא לאור עם הסכמת הרב מנחם מנדל פאנעט. בהקדמת ספרו הוא כותב על רבו, רבי יעקב אלימלך פאנעט ובנו הרב מנחם מנדל:

"באותה התקופה ניהל את הישיבה מרן הקדוש בעל זכרון יעקב זי"ע, ועזר על ידו בנתינת שיעורים גם גיסו הגאון הרב רבי יהושע גרינוואלד זצ"ל, ויותר מאוחר עזר בנתינת שיעורים לישיבה גם גיסו הרה"ג ר' דוד צבי פריינד זצ"ל, שהיה רב בסאסרעגען ואח"כ בנתניה.

למרן בעל "זכרון יעקב" זצ"ל היתה דרך לימוד נפלאה במאוד הוא ניתח את הסוגיה שלמד לתלמידי הישיבה בבהירות ובעמקות גדולה, וחידש פילפולים נפלאים בסברות ישרות ועמוקות כדרך זקנו הגאון בעל "מעגלי צדק" זי"ע, ומספרי שו"ת שלו "שערי צדק" על או"ח ויו"ד, ו"משפט צדק" על חו"מ ו"אבני צדק" על אבהע"ז רואים את סברותיו הישרות ואת העמקות שלו.

ויודעי דבר אמרו, שגם גאוני ליטא אהבו מאוד ללמוד בספריו שנכתבו בקיצור ובסברות קולעות אל המטרה. כן היה דרכו של נכדו מרן זצ"ל, וכן היתה דרכו של בנו הקדוש הגאון מוהר"ר מנחם מנדל פאנעט האב"ד דק"ק הוניאד יצ"ו הי"ד. שנלקח ע"י ההונגרים יש"ו לאוקריינה ומשם לא חזר.

זכורני עוד היום כשגזזו לו את הפאות, האמא הרבנית היתה בוכה, והוא השקיט אותה והעמיד פנים שוחקות, באומרו: "אל תיראי אמא", וככה הלך להתייצב לפלוגות מחנה העבודה, ויותר לא ראינו אותו.

וכמדומני שיחד איתו נשלח לאוקריינה גם אחיו, הראש בית דין של דעעש הגאון ר' חיים ברוך הי"ד, שהיה חתנו של הגאון הקדוש ר' חיים הלברשטאם מסטמאר הי"ד.

הגאון ר' מנחם מנדל האב"ד דהוניאד הנ"ל, היה חברי ורעי ללימוד סוגיות ולימוד ההוראה, היה לנו חדר מיוחד ע"י הישיבה, ולמדנו ביחד בשקידה, הוא ג"כ היה חריף ובקי וחידש הרבה חידושים בהלכה ואגדה, והיה נואם ודרשן נפלא, עד שפעם אחת שמעתי ממרן אביו זצ"ל בזה הלשון: בני מנחם מנדל הוא ממש גאון חריף מעמיק כמו זקני הר' מנדלה זצ"ל בעל "מעגלי צדק". יש לי הרבה מכתבים משא ומתן איתו בדברי הלכה, בספרי הדפסתי מהם".

ובסימן יד שם הסביר שהדפיס מכתבים שקיבל מאת הקדוש, ידיד נפשו, הרב מנחם מנדל פאנעט "למען יהיה זכרון עולם לחברי זצ"ל הנ"ל שנהרג הוא וכל משפחתו בשואה, הי"ד ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו".

התמונה המופיעה כאן של ההזמנה לחתונת הרב מנחם מנדל פאנט ורעייתו רחל לבית פריינד, מופיעה באדיבות ווינרס מכירות פומביות.

ב"ה

בפ' תבוא כ"ח "והיית רק למעלה ולא תהיה למטה", ושם בתוכחה כתיב "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה".

ויש לדייק בלא בכל מקום מרובה מדה טובה ממדת פורענות וכאן נראה ההיפך, דבברכות כתיב רק פעם אחת "למעלה", ובתוכחה כתיב ב' פעמים "מטה מטה", ועוד יש לדקדק הפסוק הראשון הכפל מה שכתב " והית רק למעלה ולא תהיה למטה", דממילא ידעינן דמי שהוא למעלה איננו למטה.

ואמרתי ליישב בעזרת ה' יתברך דהנה קיימא לן בכל דוכתא אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט (בבא קמא דף פ"ו, הוריות דף ג', מנחות ט' ועוד), ועיין עצי עדן ערלה מ"ה שכן הוא מדת ה' יתברך דלאיש או לעם שהולך לו בטוב רבוי אחר רבוי, סופו למעט, ומי שהלוך לו מיעוט אחר מיעוט סופו לרבות, וכן אנחנו בגלותנו בעוונותינו הרבים הולכים ודלים מעוט אחר מעוט סופנו לרבות ולהיות עליון על כל גויי הארצות בעזרת ה' יתברך.

ומעתה יובן דבאמת מדה טובה מרובה, ואפילו בשעת התוכחה ידו נטויה עלינו, כי מה שכתוב בתוכחה "ואתה תרד מטה מטה" הוא מיעוט אחר מיעוט והוא לרבות, ולפיכך לא היה יכול למכתב בהברכות ב' פעמים "מעלה מעלה" שלא יהיה בא למעט חס ושלום. וזה פירוש הכתוב "והית רק למעלה" ולא רבוי אחר רבוי, ואז לא תיפול "ולא תהיה למטה".

ועל פי זה יומתק לנו מאמר המדרש רבה על הפסוק "ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ", שישראל נמשלו לשמן, מה שמן עליון על כל המשקין כך ישראל עליונים על כל האומות, דלכאורה למה לי המשל הלא מבואר בפירוש בפסוק שישראל עליון על כל גויי הארצות, ומאי נפקא מינא שיהיו כשמן. ולפי הנ"ל יובן דטבע השמן שעל כל המשקין צף מיד למעלה בפעם אחת ואינו עולה מדרגות מדרגות רק בפעם אחת, וזה רצה לנו המדרש לבאר שנציף למעלה בפעם אחת כמו שמן ולא יהיה רבוי אחר רבוי רק בפעם אחת מאפלה לאור גדול במהרה בימינו אמן.

הק' יחיאל מיכל גאלדבערג החופ"ק ראדום יע"א

(העתק מתוך כתב יד המחבר, באדיבות בית המכירות תפארת)

על הרב יחיאל מיכל גולדברג מראדום, לא נודעו פרטים רבים. אביו הרב יצחק שלמה גולדברג מקילץ היה בנו של רבי ישראל חיים דומ"ץ זליחוב, אב"ד מודזיץ וסטאצק, וחתנו של חתן רבי חיים שמואל מחנטשין, נינו של החוזה מלובלין.

הרב יחיאל מיכל גולדברג נשא לאשה את בתו של האדמו"ר רבי משה אליקים בריעה פרומר הי"ד מאוסטרובצה-ראדום, הרבי מליפסק. לאחר נישואיו ישב הרב יחיאל מיכל עם חותנו בראדום, סייע לו. הוא חתם בשם חותנו על הסכמות בספרים ומילא את מקומו של חותנו עוד בחייו.

אח של אשתו, הרב ישראל אלימלך פרומר, היה חתנו של רבי בצלאל יאיר מאלכסנדר.

בעל אחות אשתו, רבי יהושע רוקח מירוסלב הי"ד, הוא בנו של האדמו"ר רבי ישכר דוב רוקח מבלעז.

בעל של אחותו, הרב אליעזר יהושע הלוי עפשטיין הי"ד אב"ד חמילניק וראקוב (פלך קילץ), מחבר "משנת רבי אליעזר", הוא אחיו של האדמו"ר מאוז'רוב.

בשנת תרפ"ח יצא לאור קונטרס "לקרוא לאסירים דרור", עם הצעות הרב רבי יוסף שפוצ'ניק מלונדון להיתר עגונות. מספר רבנים חששו שההקלות שהציע אינן תקפות מבחינה הלכתית, וכשש מאות רבנים ואדמו"רים יצאו במחאה כנגדו. מחאתם יצאה לאור ב"קונטרס עיתונאי" בהוצאת אגודת הרבנים בפולין, ורשה תרפ"ט. בין החותמים היה גם הרב יחיאל מיכל גולדברג.

דברי תורה ממנו הובאו ב"מליצי אש" מאת הרב אברהם שטרן, ובספר "מלכי בקדש" ח"ד סי' יא, וכן בקובץ "קבוצי אפרים", שנה ה' חוברת יא-יב, בקובץ 'הכרם' מישיבה הגדולה "דעת משה" שתחת השגחת האדמו"ר מפיאסעצנא, ב, סימן יז. תשובות אליו הובאו בספרים "משנת רבי אליעזר" מאת גיסו, ובספר "משיב שלום" מאת הרב שלום יוסף פייגנבוים סימן נא. דבריו של הרב יחיאל מיכל גולדברג בשם חותנו הובאו בספר "שמע שלמה", מאת הרב יעקב משה קליינבוים.

בקובץ הכרם (ב, עמו' כח) מובא מכתב עליו חותם הרב יחיאל מיכל ומציין שהוא מחברו של ספר בשם "גלי הים", ספר זה ככל הנראה אבד בשואה.

בתורת החסידות, ד, עמ' 75 כתב שהרב יחיאל מיכל נספה בשואה. בספר ראדום, תל אביב 1961, עמ' 43 נכתב שכל משפחת חותנו נהרגה בימים הנוראיים של אוגוסט 1942.

והנה בסוכה (דף מ"ט ע"ב) איתא א"ר אלעזר מאי דכתיב "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה", וכי יש תורה של חסד ותורה שאינה של חסד. אלא תורה לשמה, זו היא תורה של חסד. שלא לשמה, זו היא תורה שאינו של חסד. איכא דאמרי תורה ללמדה, זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה זו היא תורה שאינו של חסד. יעויין שם. ולהבין למה נקרא תורה לשמה "תורת חסד", ושלא לשמה  "תורה שאינו של חסד". וכן בתורה ללמדה דנקרא "תורה של חסד", ושלא ללמדה, "תורה שאינו של חסד".

יש לומר על פי הנ"ל, דהנה אם האדם יודע ומכיר חסדי הקב"ה בנתינת התורה לישראל, הגם שהיה שעשוע וכלי אומנתו ובו ברא את העולם, והווי שרביטו של מלך, ורק מחביבות שנקראו "בנים למקום" וכנ"ל, בוודאי דילמוד תורה לשמה על ידי כך, דהיינו בלתי לד' לבדו, וכדרך הבן שעושה רצונו של אביו בלי כוונתו להנאת עצמו, ורק מאהבתו לאביו. ומהאי טעמא מבואר בקידושין (דף ל"ו ע"א) "בנים אתם לה' אלקיכם", בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים, אתם קרוים "בנים". אין אתם נוהגים מנהג בנים, אין אתם קרוי "בנים". יעויין שם. ולכאורה איך נשמע זה מקרא ד"בנים אתם לד' אלקיכם". ועל פי האמור  אתי שפיר דמנהג בנים, היינו שעושים ומקיימים ציווי אביהם בלי שום נגיעה והנאה עצמית, ורק לעשות רצון אבינו שבשמים, אזי מקרי "מנהג בנים". ורק אז קרויים "בנים". ונשמע זה מקרא ד"בנים אתם", אבל בתנאי "לד' אלקיכם", דהיינו שכל לימודכם ועסקכם בתורה הקדושה הוא רק לשמה, דהיינו "לד' אלקיכם", ולא לצורך עצמכם דאז נוהגים מנהג בנים. והבן.

ועל כן רק זה שיודע ומבין שכל נתינת תורה הקדושה היתה רק מצד חסדו יתברך שמו. ומן הדין לא היה רשאי להשתמש בשרביטו של מלך, אחרי כי התורה היתה שעשוע וכלי אומנתו יתברך שמו, ורק מחמת חביבתם של ישראל שקרויין "בנים", רשאים להשתמש בשרביטו של אביהם שבשמים, וכנ"ל. ועל כן נוהג את עצמו מנהג בנים, דהיינו שכל לימודו ועסקו בתורה הקדושה הוא רק לשמה ולעשות נחת רוח לאביו שבשמים, דרק אז קרויין "בנים", כפי המבואר בקידושין הנ"ל. ועל כן קאמר בגמרא דסוכה הנ"ל דתורה לשמה הוא תורת חסד, דהיינו מחמת שכל לימודו לשמה הוא רק מהבנתו כי התורה הקדושה הוא תורת חסד, דהיינו מצד חסדו הגדול יתברך שמו, וכל מי שלומד תורה שלא לשמה ורק להנאתו ולצרכו וכדומה, הוא בעל כורחו משום שאינו יודע ומכיר חסדי המקום בנתינת תורה הקדושה וטועה בדעתו כי נתינת התורה הייתה מצד הדין החיוב ורק מחמת כי לא רצו אומות העולם לקבלה ניתן ישראל, ועל כן אומר כי הותר ללמוד ולעסוק שלא לשמה כמובן. וכיוון שכל טעותו נצמח מחמת חסרון ידיעתו ואי הבנתו כי התורה הקדושה ניתן לישראל רק מצד חסדו הגדול יתברך שמו ומחמת חביבתו לישראל, ועל כן קאמר בגמרא "תורה שלא לשמה", היינו תורה שאינה של חסד, דקאי לפי הבנת האדם שעוסק שלא לשמה, דבעל כורחו משום שטועה וחושב כי התורה הוא אינו של חסד, והבן ואתי שפיר.

וביותר יש להסביר הדבר על פי המבואר בבבא מציעא (דף פ"ד ע"ב) כלי שנשתמש בו קודש, אין רשאי להשתמש בו חול. יעויין שם ובתוספתא מגילה (פ"ב מ"י) ובירושלמי שבת (פ"י הל"ה) ויומא (פ"ג ה"ו), יעויין שם. ועל כורחך כיוון שבתורה הקדושה נברא העולם ונשתמש בה קודש כביכול יתברך שמו, על כן אין רשאי להשתמש בה חול, דהיינו ללמוד ולעסוק לצורכי עצמו, צרכיהדיוט, ורק ללמוד לשמה, דהיינו צורך גבוה כמובן. ועל כן זה שלומד תורה לשמה, דהיינו מצד שיודע שבתורה הקדושה נברא העולם, ואין רשאי להשתמש בה חול, וכיוון שיודע זאת מבין שתורה הקדושה נתנה בחסד אחרי כי הייתה כל אומנתו של הקב"ה, ורק מי שלומד תורה שלא לשמה, מחמת חסרון ידיעתו שבתורה הקדושה נברא העולם, הוא הטועה שהורשה לעסוק בה לצורך חול ועל כן תורה לשמה נקרא "תורת חסד", ושלא לשמה "תורה שאינה של חסד", וכנ"ל והבן.

ובזה יובן גם כן הא דמבואר בשבת (דף ס"ג ע"א) אמר רבא בר רב שילא, ואמרי לה אמר רב יוסף בר חמא א"ר ששת מאי דכתיב "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", אלא בימינה אורך ימים איכא עושר וכבוד ליכא. אלא למיימינין בה אורך ימים איכא, וכל שכן עושר וכבוד. למשמאילים בה עושר וכבוד איכא וכו'. יעויין שם, וכנודע. ופירש רש"י ז"ל שם בחד פירושא, מיימינין בה – עוסקין לשמה, משמאילים – שלא לשמה. יעויין שם. וצריך להבין דאמאי נקרא תורה לשמה "מיימינים" ותורה שלא לשמה "משמאלים בה". ויעויין בפירוש הרי"ף בעין יעקב שם. ועל פי זה מובן דכיוון דתורה לשמה נקרא "תורת חסד" מהטעם הנזכר לעיל, דהוא מחמת יודעו כי התורה נתנה מצד החסד, ועל כן עוסק בתורה לשמה. וכפי המבואר. ועל כן נקרא תורה לשמה "למיימינים בה", דהיינו שיודעים כי התורה נתנה בימין, דהוא כינוי לחסד ורחמים, וכמו שנזכר לעיל מהקרא ד"מימינו אש דת למו". וכאשר זה הפירוש הוא גם כן על המבואר שם בשבת לעיל מיניה דתורה נתנת בימין, שנאמר "ותורת נוראות ימינך". יעויין שם. ועל כן נקרא לשמה "למיימינים בה". וזה העוסק בתורה שלא לשמה, דהוא תורה שאינו של חסד, כמבואר בסוכה הנ"ל, וכמו שנתבאר משום דע"י עוסקו שלא לשמה ניכר טעותו שחושב כי התורה לא נתנה מצד החסד רק מצד הדין, ועל כן הוא בדעתו כי הותר ללמוד שלא לשמה, וכנ"ל. ועל כן נקרא שלא לשמה "למשמאלים בה", דהיינו שחושבים שהתורה נתנה משמאל, דהוא כינוי לדין וכנודע. ואתי שפיר לנכון בסייעתא דשמיא.

ובדרך הזה יבואר גם כן הא דסוכה הנ"ל דתורה ללמדה זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה זו היא תורה שאינו של חסד. והיינו גם כן דרק מי שיודע ומבין שנתינת התורה הייתה מצד החסד ולא מן הדין, על כן הוא עושה חסד גם כן עם אחרים ללמדם, הגם דבתורה גופא אינו נכתב החיוב בפירוש ללמד לאחרים ורק נכתב חיוב ללמד לבנו. וכדכתיב "ושננתם לבניך", ונכתב רק "והגית בו יומם ולילה", אבל לא נזכר החיוב ללמד לאחרים, ולא מן הדין הוא זה. אבל אחרי כי התורה גופה שנתן הקב"ה לישראל הייתה ממידת חסדו ורב טובו יתברך שמו, על כן צריך להדביק במידותיו וללכת בדרכיו וללמד לאחרים לעשות עמהם חסד. וזה הוא הפירוש בהא דמבואר בנדרים (דף ל"ז ע"א) ובכורות (דף כ"ט ע"א) על הפסוק "ואותי ציוה ד' בעת ההיא ללמד אתכם", וכתיב "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציוני ד'", מה אני בחינם אף אתם בחינם. יעויין שם, וכנודע. והיינו דמשה רבינו עליו השלום אמר לישראל "כאשר צוני ד'", דהיינו מה נתינת התורה ע"י משה רבינו עליו השלום הייתה מצד החסד ולא מן החיוב והדין, דהיינו בחינם, אף אתם בחינם, דהיינו שצריכים לילך בדרכיו יתברך שמו ולעשות חסד עם אחרים ללמדם, והגם דלא נכתב חיוב בפירוש על זה, והיינו גם כן בחינם. ועל כן באמת לאחר לימוד מדרשא הנ"ל, מצווה הוא ללמד לאחרים, וכמבואר בנדרים הנ"ל דמהאי טעמא המודר הנאה לחבירו מלמדו מדרש, הלכות ואגדות, משום דמצווה קא עביד, ומצוות לאו להנות נתנו. וכהן הוא בשולחן ערוך יורה דעה סי' רכ"א סעיף ב'. יעויין שם. וברמב"ם בפרק א' מהלכות תלמוד תורה הלכה ב' שכתב "ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצווה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמודים אף על פי שאינן בניו, שנאמר ושננתם לבניך, מפי השמועה למדו בניך אילו תלמודיך, שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר ויצאו בני הנביאים". יעויין שם. ולא ידעתי למה לא הביאו מדרשא הנ"ל דמה אני בחינם אף אתם בחינם. ובנושאי כלים שם לא הרגישו בזה, ואין כאן מקום להאריך. ועיין בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ה סעיף ג' ובביאור הגר"א שם מה שהיבא מכמה מקומות בזה. יעויין שם. ועל כל פנים הדרש הנ"ל הוא מכח שהתורה נתנה בחסד, והיינו בחינם וכנ"ל.

וזה יש לומר גם כן כוונת הספרי בפרשת עקב דנמשלו דברי תורה למים, מה מים חינם לעולם, אף דברי תורה חינם לעולם. יעויין שם. והיינו דכבר נודע דמים רומז לחסדים, ועל כן אומר מה מים חינם לעולם, דהיינו בחסד, אף דברי תורה חינם לעולם, דנתנה מצד החסד. והבן.

ועל פי זה מבואר הא דסוכה הנ"ל דתורה ללמדה זו היא תורה של חסד. והיינו כיוון שלומד עם אחרים ועושה חסד עמהם, בעל כורחו משום שיודע שתורה נתנה צד חסדו יתברך שמו, ומה אני בחינם אף אתם בחינם, וכנ"ל, ועל כן נקרא "תורה של חסד". אבל הלומד ואינו מלמדה, והיינו משום שטועה בדעתו כי התורה היא נתנה מן הדין, ואחרי כי מצד הדין והחיוב לא נזכר בתורה בפירוש ללמד לאחרים ועל כן אינו עושה חסד עמהם. ועל כן לפי טעותו שהתורה לא נתנה בחינם ובחסד, נקרא "תורה שאינה של חסד". והבן.

ובזה יש לומר הא דמבואר בכתובות (דף נ' ע"א) "הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד", זה הלומד תורה ומלמדה, יעויין שם. וברש"י ז"ל שם פירש ד"צדקתו עומדת לעד" על שטרח ללמד לתלמידים. יעויין שם. ועל פי זה יובן הדבר ביותר על פי מה דאיתא בפסחים (דף נ' ע"ב) רבא רמי כתיב "כי גדול עד שמים חסדך", וכתיב "כי גדול מעל שמים חסדך", הא כיצד כאן בעושין לשמה, כאן בעושין שלא לשמה. יעויין שם. והיינו דמי שלומד תורה לשמה, וכוונתו לעשות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו שהוא נצחי ובלתי גבולי, על כן שכרו גם כן הוא נצחי. וגם מעל השמים, כשהוא בעולם העליון, גם כן זכות תורתו מגין לדורות הבאים, כי שכרו בלתי גבולי. ומי שעוסק שלא לשמה, רק לצורך עצמו, דהוא גבולי, על כן שכרו רק גבולי, דהיינו עד שמים ולא מעל השמים כמובן. וכבר כתב בספר הקדוש נועם אלימלך פרשת בא, וזה לשון קודשו: ובזה יובן מה שרגילים לומר זכותו יגן עלינו, ולמה יתן הצדיק זכותו לאחר, הלא טוב לו שייקח לו לעצמו לעולם הבא שהוא אין סוף. אלא יש לפרש ש"זכות" הוא לשון "זך", דהיינו מה שלומד תורה לשמה אזי זכות האור שהוא מושך על כל העולם היא העומדת לדורו ומגין עליהם. עד כאן לשון קודשו. ועל כן מי שלומד תורה ומלמדה, דהוא משום שיודע שהתורה ניתן מצד חסדו יתברך שמו, ועל כן נקרא "תורת חסד", וכנ"ל. וגם כיוון שיודע שהוא בחסדו ולא מצד הדין, מחמת כי הייתה כלי חמדתו ובו ברא העולם, עוסק בתורה לשמה ובלתי לד' לבדו ונוהג מנהג בנים משום דבלאו הכי אי אפשר להשתמש בשרביטו של מלך, וכנ"ל. וגם כלי שנשתמש בו קודש אין להשתמש בה חול, וכמו שנתבאר. ומהאי טעמא נקרא גם כן לשמה "תורת חסד" וכנ"ל. וכיוון שלומד תורה ומלמדה, לומד גם כן לשמה, כי משולבים יחד כפי האמור. ועל כן "וצדקתו עומדת לעד", כמו בכל העוסק בתורה לשמה ששכרו וזכותו הוא בלתי גבולי ומעל השמים חסדו, וכדברי הקדושים בנועם אלימלך הנ"ל, והבן.

(מתוך הקדמת המחבר לספרו "חסדי דוד")

הרב דוד סג"ל צימטבוים, נולד בשנת תרנ"ד (1894) בקרניץ (קריניצה) שליד צאנז (שבגלציה), וגדל בגרוסוורדיין (שברומניה), שם היה אביו, הגאון רבי פנחס צימטבוים, אב"ד במשך כחמישים שנה.

הרב דוד נשא בגיל עשרים את חיה שרה בתו הגביר ר' אלעזר שטיינמץ מבורשה (שבאזור מרמארוש). עוד בילדותו היה מתמיד גדול והפליא את הכל בגאונותו, כעילוי ובקי בש"ס. בגיל שתים עשרה החליף שו"ת עם גדולי דורו. בבר המצווה שלו נשא דרשה חריפה במשך שלוש שעות. בגיל ארבע עשרה הוא נבחן ע"י רבנים גאונים שהגיעו למרחץ קרניץ: הרב יוסף ענגיל ראב"ד קראקא בחן אותו בש"ס, הרב אליהו קלאצקין אב"ד לובלין בחן אותו בראשונים ואחרונים ורבי חיים אלעזר שפירא אב"ד מונקאטש בחן אותו על ארבעת חלקי השולחן ערוך. הם ראו שהוא תלמיד חכם הבקי היטב בש"ס ופוסקים וכתבו לו מכתבי הוראה. הוא נסמך גם ע"י הרב שמעון אנגל והרב אברהם מנחם הלוי שטיינברג.

בהיותו בן שבע עשרה הציעו לו את רבנות סרנטש, אך הוא סירב להצעה זו.

לאחר פטירת סבו, אבי אמו מרת טויבא ציפורה, אריה ליב ברוינפלד, בשנת תרפ"ב, חזר לגליציה למלא את מקומו כרב ואב"ד קרניץ. נהג להתיידד עם גדולי הדור שהגיעו למרפא בעיירתו, והאזינו לשיעוריו.

היו לו יותר מאלף תשובות בהלכה, ובהנחיית הרב חיים עוזר גרודזינסקי מווילנה הוציא לאור בבילגורייא בשנת תרצ"ח (1938) את ספרו "חסדי דוד", ב"כ, ובו מאות דפים, על שנים עשר הסימנים הראשונים של שולחן ערוך אורח חיים. הספר לא הספיק להיות מופץ בשל הוצאתו לאור בסמוך לפרוץ המלחמה. כיהן גם כגבאי מעות ארץ-ישראל בקרניץ ועסק במעשי חסד.

נולדו להם ששה ילדים: מרדכי נתן, רייזל, אריה ליב, פיגא שיינדל, ריבה ויחיאל.

לאחר הכיבוש הנאצי ברח הרב לפולין ומשם ללבוב. הוא נתפס ע"י הרוסים שעמדו לגרש אותו לסיביר. בתחנת הרכבת הצליח הרב להשתחרר לאחר שהוכיח לרוסים שהוא אזרח הונגריה. הוא ברח לטרנוב ושם נספה עקה"ש בשנת תש"ג (1943). נספו גם הרבנית חיה שרה וכל ששת ילדיהם. וכן נספו אחיו של הרב דוד, החריף ובקי ר' יצחק שמואל, רעייתו רבקה, וילדיהם חיים שרגא, נתן יוסף, נחמה בלומה, ישכר דוב ופייגע רויזע. הי"ד.

בנם הבכור ר' מרדכי נתן, שחידושי תורה ממנו הובאו בספרו של אביו, נשלח למחנה בוכניה. אנשי הגיסטפו דרשו ממשפחתו הון רב על מנת להעביר אותו להונגריה, אך הייתה זו רק תרמית של הגיסטפו, שלמרות קבלת התשלום, העבירו אותו ואת ילדיו להשמדה באושוויץ. הי"ד.

אחד ממאמריו שלך הרב דוד, "ה' קושיות בסוגיות חמורות",  יצא לאור בירחון המאור, שנה ז (תשט"ו) חוברת ז (סג), עמו' 23.

אחיו, הרב אהרן, שכל את אשתו וילדיו במחנה ההשמדה אושוויץ, סייע להצלת יהודים והצליח לברוח מצפון טרנסילבניה לבוקרשט להמשך משם את פעולות ההצלה. בשנת תש"ה הגיע לניו יורק וכיהן כרב קהילת "בית פנחס", כנשיא התאחדות הרבנים הפליטים מאירופה בארה"ב וקנדה וכנשיא חברת הסיוע טרנוב. בשנת תשכ"ה הוציא לאור את ספרו של אחיו "חסדי דוד", במהדורת צילום, בתוספת הנצחות, הסכמות וחידושים נוספים.

הערות:

א. בספר קהילות מארמארוש, וכן בספר "די שיינע פארגאנגענהייט פון מארמאראש" עמו' 420, כתבו שנבחר לרב קרניץ בשנת תרצ"ד (1934). בספר "קהלים ואישים בגליציה" רשם את שנות פעילות הרב דוד בקרניץ בתרפ"ב-תרצ"ו, בספר הקהלה של גרוסוורדיין אוראדאה ונאג'וואראר כתב שהגיע לקרניץ למלא את מקום סבו שנפטר בכ"ד במרחשוון תרפ"ב (1921). באנציקלופדיה לחכמי גליציה כתב שהיה רבה של קרניץ משנת תרפ"ב במשך עשרים שנה.

ב. באנציקלופדיה לחכמי גליציה, ו, עמו' 1061 כתב כי הרב עבר בשנות השואה לבריגל ולבוכניה, שם נספה עם משפחתו.

ג. ע"פ אחד מהרשומות ביד ושם, הרב דוד צימטבוים נספה במיידנק בשנת 1942.

גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך' (תהלים קיט מדרש תהלים) אמר לו דוד ריבונו של עולם רצונך שאשמור דברך, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, ואם אין אתה גולה את עיני מניין אני יודע, לכך נאמר 'גל עיני ואביטה' וכו', ואף על פי שעיני פתוחות איני יודע כלום. בא וראה אף על פי שהיה שמואל נביא לא היה יודע כלום עד שגלה הקב"ה את אזנו, שנאמר 'וה' גלה אזן שמואל' וגו' (שמואל א, ט). וכן דניאל וכו'. פליאה זו היא תורה, וכן הכתוב אומר 'פלאות עדותיך' וכו', 'הורני ה' דרך חקיך' וגו'. ג' בני אדם שאלו חכמה מהקב"ה דוד ושלמה ומלך המשיח, וכו'. עד כאן לשון המדרש.

ובזהר הקדוש בפרשת בראשית דף נ"ט. איתא שמע רב ייבא סבא וכו' ואני בהאי אורחא בסייעתא דקב"ה בעינן למימר מילי דאורייתא, פתח ואמר 'הורני ה' דרכך אהלך באמתך, יחד לבבי ליראה שמך', האי קרא קשיא, דהא תנינן כלא הוא בידא דקב"ה בר למהוי זכאה או חייבא (ברכות דף ל"ג:) ודוד היך תבע מעם קב"ה, אלא דוד הכי קאמר 'הורני ה' דרכך', ההוא אורח מישור ומתקנא לגלאה עיני ולמנדע, ולבתר 'אהלך באמתך' וכו'. עד כאן לשון הזהר הקדוש.

וגם איתא בברכות דף כ"ח: רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית מדרש וכו'. גמרא, תנו רבנן בכניסתו מהו אומר, 'יהי רצון מלפניך ה' אלקי שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה, וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור, ולא על טהור טמא' וכו'. עד כאן לשון הגמרא (משום דאיתא בירושלמי סוף פרק א דחגיגה, אמר רבי אלעזר כשם שאסור לטהר את הטמא, כך אסור לטמא את הטהור. עד כאן לשונו. ובירושלמי סוף פרק אין מעמידין בעבודה זרה לא משמע כן. ובירושלמי דף ריש פרק ה' דסוטה הלכה ב' גם כן הובאו דברי רבי אלעזר הנ"ל, וכן פסק הש"כ ביורה דעה סימן רמ"ב בכללי איסור והיתר) ולכן התפלל רבי נחוניא בן הקנה שלא אכשול בין לטהר את הטמא, ובין לטמא את הטהור, משום שסבירא ליה כרבי אלעזר הנ"ל.

ואם כן כיוון שכל הצדיקים התפללו על זה ואם כן כל שכן וקל וחומר שצריכים אנחנו להתפלל לקב"ה כל התפילות הנ"ל וה' יתברך יעזרני ויאור את עיני שלא אכשול חס ושלום בדבר הלכה, וכתפילתו של רבי נחוניא בן הקנה, וכמו שעשה רבי אבא כדאיתא בביצה דף ל"ח. כי סליק רבי אבא אמר יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל. ופירש רש"י ז"ל אימא מילתא דשמעתתא דתתקבל לחכמי המקום שלא אבוש. ואבקש מאת ה' יתברך החונן לאדם דעת שיזכני להדפיס השו"ת מחלק השני וגם חידושי על הש"ס ועל התורה ולחדש עוד חידושים.

והא שקראתי כל החידושים שלי בשמי, משום דאיתא בעבודה זרה דף י"ט. ואמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר 'בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה'. ופירש רש"י ז"ל נקראת על שמו של אותו תלמיד שטרח בה, כדכתיב 'ובתורתו', משמע של כל אדם. ועיין בקידושין דף ל"ב: ובחידושי אגדות. וגם ראיתי בספר קבלה אך שכחתי איה שצריך לקרות להחיבור אשר יעשה בשמיו וגם לפי מה שאכתוב הטעם בתחילת ההקדמה בלי נדר משום ששפתותיהם דובבות וכו', גם כן צריך להזכיר את השם.

ואבקש מאת המעיינים בחיבורי שלא יהיו קורים כמתנמנם נים ולא נים, אלא ידקדקו בהן היטב. ואם הם קשים במקום, יעיין באיזו דפים אחריהם וגם בהשמטות. ואם אחר העיון והחיפוש יקשה, אם אפשר להודיעני. אזי מה טוב. ואם אראה שהדין עמם, אזי אודה ולא אבוש לומר בפה מלא, 'ברם דברים שאמרתי טעות הן בידי', וכמו שכתב השאגת אריה בהקדמתו בשו"ת שאגת אריה, וכמו שעשה רבא ג' פעמים אמר ' דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי', פעם בעירובין דף ק"ד. פעם שנית בבבא בתרא דף קכ"ז. פעם שלישית בנדה דף ס"ח. ושני פעמים נמצא שאמר רבא 'לאו מילתא היא', דאמרי ביבמות דך כ: ושם בדף ע"ו: ואפשר שנמצא עוד פעמים. ומה רבא, שהיה חריף ביותר, כדאיתא בחולין דף ע"ז. דקרא ליה רב אדא בר מתנא על רבא 'סכינא חריפא', ופירש רש"י ז"ל לב פתוח לו בסברא. ובעירובין דף כ"ט. איתא אמר רבא הרני כבן עזאי בשוקי טבריא. ופירש רש"י ז"ל, יומא בדיחא הוה ליה לרבא ואמר להו לתלמידיו השתא צילא דעתאי והרני מזומן להשיב בחריפות לכל מי שישאלני, כבן עזאי וכו'. והיה אומר 'כל חכמי ישראל כקליפת השום' בבכורות דף נ"ח. וכו'. והא דפירש רש"י ז"ל יומא דבדיחא דעתה הוה, והלא שפת יתר הוא, משום דקשה ליה לרש"י הא הוא גופא אמר שם בדף נ"ג. 'ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא'. ועיין שם בפירוש רש"י. ולהכי פירש שיומא בדיחא הוה ליה וכו'. ולהכי אמר רבא בברכות דף ו': אגרא דשמעתא סברא, משום שהיה בעל סברא. ולהכי אמר רב אדא בר אבא תו אכלי בשרא שמינה בי רבא. ועיין בפירוש רש"י שם. וגם מצינו כן ברב נחמן בדיני. וכן איתא בקידושין דף נ"ט: ובבבא מציעא דף ק"י. ועיין בתוספות בעירובין בדף ל"ב. בדיבור המתחיל 'רב ששת אמר חזקה שליח עושה שליחותו', ומכל מקום אמר 'דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי'. וכן נמצא בשבת דך ס"ג: ברב דימי כי סליק לנהרדעא שלח להו 'דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי'. וכן נמצא בחולין דף נ"ו. בזעירי כי סליק לנהרדעא שלח להו 'דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי'. ואם כן כיון שהם לא בושו לומר 'שטעות הם בידם, וכל שכן אני שמה אני, וכמו שאכתוב לקמן בתחילת ההקדמה.

וגם יחפשו במקום אחר אשר כתבתי כי אפשר שמשם ימצאו תירוץ, וכמו שאיתא בירושלמי פרק ג' דראש השנה הלכה ה, דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר.

(פתיחה לשו"ת עטרת מרדכי)

מה שעוררני לכתוב ולהוציא לאור חידושי אשר חידשתי בש"ס ופוסקים מה שחנני ה' יתברך הוא מצד שני טעמים:

א) משום שאיתא באבות פרק ג' משנה ה' כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר 'רק השמר לך' וגו'. וכתב על זה הגאון הקדוש רחיד"א זצ"ל מה שדקדק רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר, 'ממשנתו', הוי לומר רק 'השוכח דבר אחד ממשנה' והוי ידעינן שלמד פעם אחת או יותר, שאם לא למד מה שייך לומר 'השוכח'. ותירץ כן שאפשר ליישב בזה שזה ידוע כי כל אחד קיבל חלקו בתורה בסיני, ואם הוא זוכה הוא מוציאו לאור אשר קבלה נשמתו בסיני. והחידוש ההוא אין אחר יכול לחדשו, יען כי זה הוא חלקו. ועל כן אם אפילו זכה וחידש החידוש אשר קיבלה נשמתו בהר סיני אך שלא הוציאה לאור ועל ידי זה נשכח, הרי זה מתחייב בנפשו, כי אדם אחר אין יכול לחדשן, כי החידוש זה שייך לשורש נשמתו. לכן דקדקו בלשונם. דבר אחר 'ממשנתו' כי משנה הוא אותיות 'נשמה', כי דבר זה נתגלה רק לנשמתו ולא לאחר. עד כאן לשון הרחיד"א. ועיין בחידושי אגדות בברכות דף נ"ח, בדיבור המתחיל 'חכם הרזים' וכו'.

ב) דאיתא ביבמות דף צ"ו: דאמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב (תהלים סא) 'אגורה באהלך עולמים', וכי אפשר לאדם לגור בשני עולמים. אלא אמר דוד לפני הקב"ה ריבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי כל תלמיד חכם שאומרים דבר חכמה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר וכו'. וכן הוא בברכות דף ל"א ובסנהדרין דף צ'. ועיין שם בתוספות. וכן הוא בירושלמי פרק ב' דברכות הלכה א', ובפרק ב' דשקלים הלכה ה', אך שם הלשון, 'אמר דוד לפני הקב"ה ריבונו של עולם אזכה שיהיו דברי נאמרין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות'. ועוד שינוי לשון, 'וכי עלתה על דעתו של דוד שיהא חי וקיים לעולמים', עד כאן לשונו. אלמא דאפילו דוד וגם רבי יוחנן שם בקשו על זה, וכל שכן אנחנו. וכמו שאיתא בשבת דף קי"ב: אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו כבני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים. ועיין בשלקים פרק ה' הלכה א, שם איתא בשינוי לשון הירושלמי סוף פ"ו דגיטין איתא, רבי הילל בר וולס בעיא קומי רבי מה ראוי לומר הלכה כרבי יוסי. אמר ליב שלא ראיתיו. רבי כד הוה בעי מקשייה על דררבי יוסי אצר אנן עליבייא מקשייה על דרבי יוסי שכשם לבין קדשי הקדשים לבין חולי חולין, כך בין דורינו לדורו של רבי יוסי. אמר רבי ישמעאל בריה דרבי יוסי, כשם שבין זהב לעפר, כך בין דורינו לדור של אבא. בגמרא עירובין דף נ"ג. אמר רבי יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל ואנו כמלא נקב מחט סודקות וכו'. ואם כן מה נאמר אנחנו כי לנו שום משל אין, וכל ימי עמלתי בתורה עד שירדתי לעומקה של הלכה והיה חביב עלי מאוד, וכמו שמצינו במנחות דף י"ח. זלגו עיניו דמעות, של רבי אלעזר בן שמוע, אמר אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבים עליכם ביותר, קרא עליו המקרא הזה 'מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי' וגו' (תהלים קיט,צז) פסוק זה אני אומר בכל יום קודם אל צורי כי הוא שייך לשמי, כמו שידוע בספרים, ולכן אני שייך להלכה. אפשר לומר הא דקרא עליו מקרא זה והלא הרבה פסוקים יש מקודם באהבת התורה, משום דאיתא בזהר הקדוש פרשת וארא דף כ"ז. מאי 'כל היום היא שיחתי', אלא מכאן אולפינא דכל מאן דישתדל באורייתא לאשלמה דינה על בורייה, כאילו קיים אורייתא כולה, בגיני כך 'כל היום היא שיחתי' וכו'. עד כאן לשון הזהר. והתם נמי היה יוסף הבבלי רצה לידע הדין על בוריו עיין שם.

ואהבת התורה הוא משום דאיתא בזהר דאורייתא וקוב"ה כולה חד. זהר פרשת אחרי דף ע"ג. וכתב האדמו"ר הזקן בתניא הקדש בלקוטי אמרים בפרק ד' פירוש דאורייתא היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, והקב"ה בכבודו ובעצמו כולא חד, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה י', ובפרק ה' מהלכות תשובה, שהוא המדע והוא הידע וכו', וצמצם הקב"ה רצונו וחכמתו בתרי"ג מצות התורה וכו' בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתו ולקיימן כל מה שאפשר לקיים מהן במעשה דבור ומחשבה, ועל ידי זה תתלבש בכל עשר בחינותיה, בשלשה לבושים אלו וכו' ומאחר שהתורה ומצוותיה מלבישים כל עשר בחינות הנפש וכו' הרי כולה צרורה בצרור החיים את ה' ממש ואור ה' ממש מקיפה ומלבישה מראשה ועד רגלה, כמו שכתוב 'צורי אחסה בו' (תהלים יח,ג). וכתוב 'כצנה רצון תעטרנו' (תהלים ה,יג), שהוא רוצונו וחכמתו יתברך המלובשים בתורתו ומצוותיו וכו', כמו שכתוב 'וימנו תחבקני' (שיר השירים ב,ו) שהיא התורה שנתנה מימין ברכות דף ו'. ודף ס"ב. ובמדרש רבה שמות סדר תשא פרשה מ"א, ובויקרא פרשה ד', ובדברים ריש פרשת שופטים, ומדרש תנחומא ויקרא ובפרשת ויקהל , ובזהר פרשת פנחס דף רכ"ח. ובפרשת מקץ דף קכ"ז ודף קנ"ח. ואם כן כשיחשב בלמודו בעת ההוא הוא מחבק המלך, והמלך מחבקו בזרועו, מזה יתעורר לו תשוקה וחמדה גדולה ללמוד. וכמשו שכתוב שם בפרק ה' דלית מחשבה תפיסא ביה ולא ברצונו וחכמתו כי אם בהתלבשותם בהלכות הערבות לפנינו וגם בשכלו מלובש בהם, והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל כו'. ועיין שם בפררק כ"ג. ובזה יובן למה גדלה מאד מעלת העוסק בתורה יותר מכל המצוות, ואפילו מתפלה שהיא יחוד עולמות עליונים. והא דמי שאין תורתו אומנתו צריך להפסיק, היינו מאחר דמפסיק ומבטל בלא הכי. ומזה יוכל המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בעסקו בתורה, כשיתבונן איך שנפשו ולבושו שבמוחו ובפיו הם מיוחדים ממש בתכלית היחוד ברצון העליון ואור אין סוף ברוך הוא ממש המתגלה בהם, מה שכל העולמות עליונים ותחתונים כלא חשיבי קמיה, כאין ואפס ממש, עד שאינו מתלבש בתוכם ממש, אלא סובב כל עלמין בבחינת מקיף להחיותם עיקר חיותם רק איזה הארה מתלבשת בתוכם מה שיכולים לסבול שלא יתבטלו במציאות לגמרי וכו'. עד כאן לשונו.

וגם יתבונן מה דאמרינן בברכות דף ו'. ומניין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו, שנאמר וכו'. ובאליהו רבא ריש פרק יח איתא 'קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נוכח פני ה" וגו', מאי 'שפכי כמים לבך נוכח פני ה", מכאן אמרו כל תלמיד חכם שיושב וקורא ושונה ועוסק בתורה, הקב"ה יושב כנגדו ושונה עמו וכו'.

(תחילת ההקדמה לשו"ת עטרת מרדכי)

הרב מרדכי זלבוביץ, נולד בשנת תרכ"ט (1868) בעיירה פונדיל, פלך קובנה. הוריו, הרב אבא ליב ב"ר אליהו (שנפטר בתרצ"א), ומרת שפרא בת ר' זונדל (שנפטרה בתרפ"ט), שאפו בכל נפשם ומאודם להדריך בניהם לתורה.

הרב מרדכי למד בצעירותו עם אביו, עד שהיה בקי בעל פה בהרבה גמרא ופוסקים. בשנת תרנ"ג (1852) נסמך לרבנות מאת רבי שלמה הכהן אב"ד וזקן הרבנים בווילנה.

היה תלמיד חכם מופלג, חריף ובקי בהוראה, מזקני חסידי חסיד חב"ד, דיין וראש השוחטים בריגה, ונודע בכינויו 'ר' מאטע פונידילר'.

קיים בביתו מניין קבוע, שיעורים והתוועדויות חב"דיות, והיה חוזר חסידות במנין 'באזאר-בארג'. בשנת תרצ"ז (1936) השתתף בהתוועדות י"ט כסלו בריגה.

ענה תשובות רבות לשואלים בהלכה. פרסם דברי תורה בגליונות 'התמים' ובספרו 'עטרת מרדכי' (ריגה תרצ"ח). הוא הזכיר חיבורים נוספים שכתב, ובהם שו"ת 'עולת מרדכי' וחידושי על הש"ס, שככל הנראה אבדו בשואה.

בראש ספרו פרסם, לצד העתק הסמכה מאת רבי שלמה הכהן, הסכמה מאת אב"ד ריגה, הרב מנחם מנדל ז"ק.

נשא לאשה את מרת זלדה לבית ברין.

התאלמן, ונספה בגיטו ריגה בשנת תש"א (1941).

סעיף נד. עיקר היהדות – בקריאת שם ישראל, כמו שנאמר "זה יאמר לה' אני וגו' ובשם ישראל יכנה", שלא יהיה לו רק מעלה זו שמכונה בשם ישראל די. ומצינו בריש פרק כלל גדול (שבת סח:) גר שנתגייר בין האומות ומביא חטאת על החלב והדם והשבת ועבודה זרה, עיין שם דלא ידע כלל שזה אסורה ואפילו על עבודה זרה ושבת. ונמצא שלא ידע כלל מכל התורה, ובמה הוא גר להתחייב חטאת, רק בקריאת שם ישראל די. ובזה יובן מה דיהרג ואל יעבור על המרת דת להיות ישמעאל, אף על פי שהם אין עובדים עבודה זרה אפילו בשיתוף כנודע, וכן נזהרים על גילוי עריות ושפיכות דמים, ואין כופין כלל על אותן שלש עבירות דיהרג ואל יעבור. אבל המרת שם ישראל לבד זה שקול ככל התורה כולה וכנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. ועיין ברדב"ז מזה (תשובות הרדב"ז ח"ד, צב). ולכן גם אצל ההמון הוא פסול משפחה שיש מומר במשפחה, ואין חוששין אם יש בה רשע גמור העובר על כל עבירות שבתורה כל זמן שלא המיר. וכן דורות הראשונים היו עובדים עבודה זרה, ומכל מקום שם ישראל לא המירו, ועל זה נאמר "חבור עצבים אפרים הנח לו", שהם בחיבור אומה אחת ולא נתפרדו להתחבר עם הגוים ולהיות בכללם.

סעיף סט. כאשר אומות העולם מקבלים ולמידים איזה מדה טובה ודבר טוב מיהודים, על ידי זה יכולים היהודים לנצחם. ועל ידי זה יכולה הכבשה להתקיים בין הזאבים, על ידי רשעי ישראל דייקא המתחברים לאומות העולם, ומהם למדים אומות העולם איזה דבר טוב. ובדור אחאב היה הניצוח בנערי המדינות, ואמרו ז"ל שהם בני מלכי עכו"ם, ובשביל איזה דבר טוב שקבלו בהיותם בארץ ישראל היה משפט הניצוח לבני ישראל נגד אומות העולם. [וזה שאמר לו אחר כך ה' יתברך, איש חרמי כמה מצודות וחרמים פרשתי וכו'. כי לא היה במשפט לימסר לישראל בשביל חטאי ישראל, הוצרך לכמה עצות שיגיע על פי משפט ישראל ינצחם. ואחר כך על ידי שאמר "אחי הוא", נתקלקלה המצודה על ידי האחווה שעשה אותו עמו, ממילא לא היה המשפט שינצחו ובמשפט ניצל]. ומרדכי שנצח להמן, כמו שאמרו ז"ל אין עמלק נופל אלא ביד זרעה של רחל, ובמקום אחר אמרו זה נאמר בו "ולא ירא א-להים", וזה נאמר (בו) "את הא-להים אני ירא". ולאו דווקא יוסף, אלא כל זרעיה מדת היראה גובר בהם. ולכך "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד מרדכי עליהם", וקבלו יראה ממנו ומצד זה הגיע משפט ניצוחו.

סעיף קסג. הנפשות כולם קשר אחד, כענין "יעקב חבל נחלתו", ואם אחד מושך למעלה הכל נמשך למעלה, וכן להיפך. על דרך "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה". והיינו כשכל העולם מחצה על מחצה, כדאיתא בסוף פרק קמא דקידושין, לפי שהעולם ממשיכין בחבל, זה מושך לכאן וזה מושך לכאן ומי שכחו גדול יותר מנצח, וכמו שאמרו שם "העולם נידון אחר רובו". ועל ידי המשיכה בחבל, החבל מתפקע ומתארך, פירוש שנתרבו נפשות ולא שנתרבו רק שנחלקו אחד לשנים. וזה שאמרו בפרק קמא דעבודה זרה (דף ה.) אלמלא אבותינו שחטאו אנו לא באנו לעולם וכו'. אלא כמי שלא באנו לעולם, שהיו נכללים במקורם. ועל ידי החטאים מתרבים נפשות מישראל, ולפיכך מתחיל בהושע תיכף אחר הארבע שמות רעים ומכוערים שקרא לישראל פסוק "והיה מספר בני ישראל כחול הים" וגו', שעל ידי זה נתרבה מספרם ונתארך החבל לאין חקר. ובראש החבל מחזיק ה' יתברך, וכשיכלו כל הנשמות, היינו שלא יהיה אפשר החבל להתארך יותר, אז ימשוך כביכול גם ה' יתברך להם, ואז יכירו כולם וגו', ומלא כל הארץ כבודו. ויהיה גמר התיקון דייקא בדור שכולו חייב, שלנתק החבל אי אפשר, כי "יעקב חבל נחלתו" ואין ה' יתברך מניחם, רק כביכול נמשך עמהם. "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים וגו' ובא ה' אלהי כל קדושים עמך", ולא יהיה כלל זה מושך לכאן וזה לכאן. ולכן נאמר גם בפרשת תוכחות ובשאר מקומות בחטאים לשון והיה שאינו אלא שמחה, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה יב), כי צירוף "והיה" הבנים קודמים לאבות, כידוע, היינו שישראל מנצחים לאביהם שבשמים, וזהו שמחה בכל העולמות. וכן על ידי העבירות כביכול נצחוני בני לעבור על רצוני, כשיגלה לעתיד זה שהכל לטובה, ואין מקום להאריך עוד.

(מתוך צדקת הצדיק השלם)

ר' מיכאל מוקוטובסקי (מאנקיטאוו), נולד בשנת תרל"א (1871) במשפחה של חסידי פשיסחא, הוא  היה יהודי צנוע, תלמיד חכם מובהק וחריף, וחסידו ותלמידו של האדמו"ר רבי צדוק הכהן מלובלין וממעתיקי שמועותיו. הוא היה דבוק ברבו ובתורתו בכל לבו. נהג לנסוע לרבו לקראת ימי החנוכה ונשאר עד לחג הפסח, ושב ונוסע לקראת חג השבועות ונשאר עד לאחר הימים הנוראים. מעט מהעדויות שלו על הנהגות רבי צדוק הכהן שולבו בספרו של ר' אברהם יצחק ברומברג על רבי צדוק הכהן מלובלין. בביתו החסידי נכחו החריפות הפשיסחאית, החידוד הקוצאי הנוקב ותחושת האחריות החברתית מבתי החסידות של וורקא ואמשינוב, והפכו לשיטות חינוך מקוריות. ר' מיכאל הנחיל את תורתו של רבי צדוק הכהן לבנו ר' אברהם אליהו מוקוטובסקי (איש ציבור, סופר, מחנך ומייסד פאג"י, הידוע בשמו הספרותי "אליהו כי טוב"), שהיה נשוי להינדא רבקה, אחותו של הרב אלכסנדר זושא פרידמן הי"ד. ר' אברהם אליהו הביא לידי ביטוי ביצירותיו הספרותיות, ובייחוד בחיבור הגדול על התורה "ספר הפרשיות", מתורתו ודמותו של ר' צדוק.

נשא לאשה את מרת רחל.

ר' מיכאל ראה את עצמו כאדם פשוט, שאינו למדן. תורתו הייתה עיקר ומלאכתו טפלה. כל יום למד לפחות 7-8 שעות גמרא, מלבד עיסוקיו בספרי חסידות.  בנוסף עסק במשא ומתן, אך לא הצליח בכך והיה עני מרוד. בשנת תרע"ו (1916) עבר מוורשה, שנכבשה בידי הגרמנים וסבלה מרעב ומצוק, לעיירה אופלה שליד לובלין, שהייתה תחת הכיבוש האוסטרי. תחילת חורף תרפ"ט חזר להתגורר בוורשה. אסונות רבים פקדו את משפחתו, ומכל בנות ובנותיו הרבים נותרה בת בכירה אחת נשואה והבן ר' אברהם אליהו. למרות החששות מעלייתו של בנם לארץ ישראל, החליט אביו שלא להתנגד לכך מתוך תחושה קשה שימים שחורים קרבים ובאים באירופה.

האדמו"ר מלובלין נפטר בט' באלול תר"ס (1900). מעט יותר משנה לאחר פטירתו יצאה לאור בלובלין בשנת תרס"ב המהדורה הראשונה של הספר "צדקת הצדיק". בהוצאה זו הושמטו שמונה מאמרים (נד, סט, עה, קג, קה, קמו, קסב, קסג) והושמטו חלקית שלשה מאמרים (קב, קכא, קסא). הספר יצא לאור במהדורות נוספות ללא המאמרים שהושמטו. ר' מיכאל מוקוטובסקי לקח אתו את העותק של "צדקת הצדיק" מהמהדורה הראשונה, נסע לבית רבו בלובלין והעתיק את המאמרים שהושמטו בדפוס על עותק הספר שברשותו, מתוך כתב יד קודשו של המחבר, . .

כשעלה ר' אברהם אליהו כי טוב לארץ ישראל בשנת תרצ"ו (1935) לקח אתו את אותו העותק של הספר "צדקת הצדיק" שהיה שייך לאביו, בשנת תשכ"ח (1968) הוציא לאור ר' אברהם אליהו כי טוב בירושלים את הספר "צדקת הצדיק המלא", ובו שילב את המאמרים שחסרו במהדורה הקודמות ונמצאו בכתב ידו של אביו, גם במהדורה החדשה של הספר, עדיין לא ניתן היה למצוא את אחד מהמאמרים, שסומן כסעיף קסב. בשנת תשנ"ב (1992) פרסם הרב יהושע מונדשיין, בקובץ "שפתי צדיקים" ד, את אותו המאמר שהושמט מסעיף קסב, ככל הנראה מאמר זה הועתק על ידו מתוך כתב יד המופיע בסוף עותק של הספר "צדקת הצדיק" המצוי בספרייה הלאומית בירושלים. עם זאת, יש יסוד להניח שבכתב היד המקורי של רבי צדוק לא הופיע במקומו סעיף קסב, שכן בשתי כתבי יד שונים נמצא שסעיף זה הושמט. אודות שלבי הדפסת ספר "צדקת הצדיק", ראה מאמרו של ד"ר צבי לשם בבלוג הספרנים באתר הספרייה הלאומית.

ר' מיכאל מוקוטובסקי נספה בשואה, בה' באב [תש"ב?].

אכתוב לכבוד תורתו מה ששמעתי ממרן מוהרי"א יאפין שליט"א קודם תפלת נעילה:

א. פתח מהא דאמרו חז"ל "חבל על דלית לו דרתא ותרעא לדרתא עביד". ואמר כי יש מי שיש לו רצון להשיג הרגש נכון בהשגת השלימות, אך אין לו מקום חכמים ומבקשים עוסקים בעניין זה. ויש לפעמים מי שיש לו מקום והזדמנות להשיג הרגש נכון בחיי השלימות, אך אין לו רצון לקבל תועלת. וגם כששומע תוכחות ובירורים והערות דוחה מעליו אחר כך. וגם בשעה ששומע חושב בליבו פתח איך לצאת ולברוח מהרגש הזה. והנה חז"ל אמרו חבל על מי שאין לו דרתא, שיחסר לו הקביעות להישאר כל ימיו משועבד לעבודת השלימות, בבחינת דרתא, היינו דירת קבע. לא אמרו "חבל על מי שאין לו דרתא" מחמת חסרון המקום, אלא אמרו חבל על מי שיש לו המקום המסוגל לזה, אך החסרון הוא מצדו, מפני ש"תרעא לדרתא עביד", שתחת לחשוב מחשבות לקשר הנפש אל הרשימות החדשות ששומע, הוא מהפך הדבר וחושב מחשבות איך לצאת מן הדבר, איך לעשות תרעא ופתח לצאת מן הדרתא. ואדם כזה גם ביום הכיפורים הוא דומה למי שנוסע במכונת הברזל למקום קרוב אשר אינו יושב אלא עומד אצל הפתח ומצפה לצאת תיכף כשיעמוד המכונה. כן גם בעידנא ששומע ענייני תשובה להתהפך לאיש אחר, הוא מטה עקלקלות במחשבתו לעמוד אצל הפתח ולצפה על השעה שיהיה בידו לשוב להרגלו. על אדם כזה אמרו חז"ל חבל שיש לו האפשרות להתהפך לאיש אחר ודוחה מעליו.

ב. אחר כך אמר התעוררות מהא דאמרו חז"ל "קשה לקנותן ככלי זהב, ונוח לאבדן ככלי זכוכית". ואמר כי באמת כלי זכוכית יכולין להשתמש בה, הן דבר חם הן דבר צונן, ויכולה לקבל הכל, אך צריכין לזה זהירות שלא יקפוץ מחם לצונן, או להיפוך, בלי הכנה הדרושה לזה. כן צריך האדם לדעת כי האדם יכול לקיים מה שכתב האורחות חיים להרא"ש ז"ל "והוי זהיר לעשות כל מה שמוטל עליך לעשות", אך תלוי בתנאי שמסיים הרא"ש ז"ל "ומכל משמר נצור לבך שלא תקפוץ מעניין לעניין בלא הכנה", ועל ידי הכנה יכול גם כלי זכוכית לקבל כל הצריך.

ג. אחר כך אמר משל לספינה שנתקרבה אל החוף בשעת חירום. והנה מחמת הפחד שמא השונא הניח "מינעס" כל הזהירות נצרך בשעה שהספינה עומדת סמוך להחוף, ושם צריכין לדקדק לפשפש ולמשמש כל קרקע הים הסמוך להחוף שלא ימצא שם טייוועל-מאשין. כן צריך האדם להבין כי דווקא בשעה שאינו עומדין סמוך להסוף של יום הכיפורים, שם כל מגמת היצר להניח טייוועל-מאשין בהרגעים האחרונים, למען לשבור חס ושלום כל עבודת אלול ועשרת ימי תשובה. ועל כן צריכין אנו להתחזק בתשובה שלימה, לקבל באמת כל הקבלות שהמה ה"פלאן" לקיים התשובה, וצריכין אנו למשמש במעשינו שיהיו הקבלות בלב שלם.

ממני ארי' זאב לעווין, ר"מ דישיבת יאדוב

(אל המבקש: מאמרי מוסר אשר נדברו בישיבת "בית יוסף" באוסטרובצה, עמו' קיא)

הרב אריה זאב לוין [קעלמר] הי"ד, נולד בעיר קעלעם שבליטא. היה מתפלל בהתלהבות ובהשתוקקות לאהבת ה' ומילדותו ניכר כילד רציני ומעמיק, השוקד על לימוד התורה והמוסר ועל עבודת תיקון המידות. הוא למד בישיבה המרכזית בביאליסטוק, ונשא לאשה את בתו של ר' יצחק רוגובסקי. לאחר נישואיו כיהן כר"מ שני בישיבתו של הרב מרדכי גולדין (קוסובר) הי"ד, בעיר בילה-פודולסק. לאחר מספר שנים, בהוראת הרב ישראל מובשוביץ, המנהל הרוחני של ישיבת ביאליסטוק, ייסדו הרב משה שולמן והרב אריה זאב לוין ישיבה קטנה לתורה ומוסר בעיירה יאדוב (יאדווא), הסמוכה לאוסטרוב-מאזוב, בה למדו כמה עשרות תלמידים.

אחד מתלמידיו מסר על שיחת התעוררות ששמע מרבו בנוגע למה שנאמר על המלאכים "בשתים יכסה פניו, ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף" (ישעיה ו). שאל הרב אריה זאב, מה זה שנאמר שהמלאך מכסה את רגליו, והרי "רגליהם רגל ישרה", ולומדים מהם איך לעמוד בתפלת שמונה עשרה. ואולי הכוונה, כי המלאכים נקראים "עומדים", כמו שכתוב "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג,ז), כי הם במדרגה מתמדת אחת. ויתכן שהמלאכים מרגישים בושה על שהם "עומדים" ללא מהלכים ולא עולים, ולכן מכסים רגליהם. ודו"ק.

בעיצומם של ימי האימה תחת שלטון כתב מכתב חיזוק לתלמידו ר' ישראל אורלנסקי, שהוגלה עם אביו לסיביר, המצוטט כאן בתרגום מיידיש:

"יקירי, געגועי ודאגתי אליך גדולים. מפחד אני שלא תסחף עם הזרם של הדמיון. יודע אתה את העמל שהשקעתי בישיבה בכלל, ובך בפרט, ראה שלא יהא לריק. אני מבקש ממך יקירי, החזק עצמך בכל מאמצי כוחותיך. אל תעז להפליג לבד בים הסוער, הצטרף אל אניה גדולה. אפשר להתרגל לחיים חפשיים, ולהכבש תחת לחץ התקופה. אך אל נא תהיה כאותם פרחים יפים שבעצם פריחתם נופלים מושלכים ארצה. הרחובות קוסמים, קשה מאד להתגבר ולהשאר בן תורה, על כן תראה להצטרף לישיבה, ובה גופא להחזיק עצמך במאמץ מיוחד. הרעיון ארוך אך חייבים לקצר. ראה עוד פעם, עמוד חזק. חייבים להיות חזקים עד שכלל ישראל יוושע. אין אנו מופקרים. ישועתנו קרובה".

בין שתי מלחמות העולם נמנו בעיירה יאדוב כ-1,500 יהודים, שהיו כ-90% מתושביו. בסמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ב 09.1939 נכבשה העיירה בידי הגרמנים, והם החלו להתנכל ליהודים, לגזול את דירותיהם ואת רכושם ולהטיל גזירות שונות על היהודים, ובהם חובת תשלום סכומי כופר, חובת ענידת סרט זרוע וחובת ביצוע עבודות כפייה. בשנת 1940 חוייבו יהודי יאדוב ויהודים מיישובי הסביבה להתגורר בגטו והם הוקפו בגדר תיל. בשנת 1941 נמנו 2,787 יהודים בגטו. יהודי הגטו התענו בעוני וברעב, ויהודים שניסו לסחור עם האוכלוסייה המקומית ולהבריח מזון לגטו נרצחו בידי הגרמנים.

בי"א בתשרי תש"ג (22.09.1942) חיסלו יהודי הגטו. לאחר שנצטוו להתרכז בשוק, נרצחו ביריות במקום כ-800 יהודים, וכל היתר גורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה. גם הרב אריה זאב, שנשאר ביאדוב בתקופת המלחמה, נרצח בידי הנאצים. לא ידועים לנו הפרטים על המקום והזמן בו הוא נרצח.

"יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ". "יקח" במסורה תרין, דין, ואידך (איוב כח,ב) "ברזל מעפר יקח" (הובא בבעל הטורים).

ונראה להבין על פי מה שאמרתי לפרש הכתובים (דברים כ,ב) "והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודיבר אל העם". וברש"י: בלשון הקודש. "ואמר אליהם שמע ישראל", וברש"י: אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם. "אתם קרבים היום למלחמה וכו' כי ד' אלקיכם ההולך עמכם", וברש"י: זה מחנה הארון וגו'.

בהקדם דברי שלמה המלך עליו השלום (קהלת יב,יג) "סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". הכוונה שלא ידמה אדם בנפשו, כי כבר קיים את כל התורה ומצות, והוא במדריגה העליונה של יראת שמים יותר משאר בני אדם, כי אם כה יעשה האדם, אז ייפול ברשת היצר הרע להיות מתגאה. וזה (משלי טז,ה) "תועבת ד' כל גבה לב", ואל תאמין בעצמך עד יום מותך וכו', אמר התנא (אבות ב,ד). אך זה הדרך ישרה שיבור לו האדם, לראות במעלות חברו אפילו אם הוא כבר עשה ואסף לו תורה ומעשים טובים. וזה שאמר "את אלקים ירא", שאם ידבר מענין יראת שמים, "ואת מצותיו שמור", שהרבה לעשות מצותיו ומעשים טובים, "כי זה כל האדם", זאת יראה אצל כל האדם, אבל בעצמו תמיד יראה חסרונות שחסר בעבדות ד', והבן.

הרי לפניך דעל האדם לראות כל המעלות אצל שאר בני אדם, והוא יהיה תמיד בשפלות, ויתאמץ להעלות מעתה ועד עולם בעבודת ד' מעלה מעלה. אבל לדאבונינו אשמתינו בראשינו, כל אחד יאמר כבר הגעתי למעשי צדיקים במידות נשגבות, ועל ידי זה איתמשך גלותא, וכל לבב דוי לראות עם ישראל מוכים ונרדפים מכל צד ופינה. אבל הקב"ה הבטיח אותנו ברוב רחמיו וחסדיו לגאלינו מיד שנטהר אותנו, ונהיה חף מפשע הזה, לדמות כל אחד בעיניו שהוא איש השלום בכל המעלות ובמידות.

וזה שאמר הכתוב (ויקרא טז,לד) "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם", רצה לומר היינו אפילו ביום הזה הקב"ה מכפר לכם ויחוס עליכם לשוב קוממיות לארצינו, רק שתטהרו עצמכם מכל חטאותיכם, מהעוון הזה שמלמד אתכם הכל, של זה כל אדם, שיראה כל אחד מעלות חברו ולא חסרונם, והבן.

והנה אם האדם מדמה בנפשו שהוא איש הישר בעיני אלקים ואנשים, אז נעשה לו כהיתר לדבר לשון הרע ורכילות ולבייש את חברו, וממילא נצמח מזה מחלוקת ודברי ריבות בשעריך, ונעשה פירוד לבבות בין הדבקים אלו ישראל שהם דבקים בהשם ברוך הוא ויתעלה, ואלה שנא ד' אלקיך (שמות כ,ב), ואמר אליהם בלשון יחיד, יען שהיו בני ישראל כאיש אחד בלב אחד, (כמו שפרש"י ז"ל על הכתוב "ויחן שם ישראל"), וביקש מהם (דברים הף,כו) "ומי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" וגו' "כל הימים", להיות באחדות ורעות, אז בטוח אני ולא יהיה לך אלקים אחרים, כי כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה (סוטה ד:).

ובזה פירשתי הכתוב (דברים כו,יד) "לא אכלתי באוני ממנו ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול ד' אלקי עשיתי ככל אשר צויתני". רצה לומר דאם האדם מלשין על חברו, אמרו חז"ל (ערכין טו:) קטיל לשלשה אנשים, למספרו ולמקבלו ולאומרו. וזה שאמר "לא אכלתי באוני ממנו ולא נתתי ממנו למת", היינו שלא ספרתי לשון הרע, וממילא לא הרגתי לשום איש. ומהיכן זכיתי למדה טובה זו, יען ששמעתי בקול ד' אלקי, כדאמרו חז"ל (מכות כד.) אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענו. ועוד זאת היה לי בעוזרי מחמת ש'עשיתי ככל אשר ציותנו', כמו ש'הכל' מצוה אותי, לראות אצל אחר המידות, אבל אצלי הייתי במידת שפלות וענוה ועוד תקנה יש לו לאדם שישיג את מידה הנעלה ההוא ולנצח את היצר הרע שמפתו להתגאות, אם יסתכל שסופו רימה ותולעה ולעפר ישוב, ואם כן למה לו להתגאות.

"יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ". "יקח" במסורה תרין, דין, ואידך (איוב כח,ב) "ברזל מעפר יקח" (הובא בבעל הטורים).

ונראה להבין על פי מה שאמרתי לפרש הכתובים (דברים כ,ב) "והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודיבר אל העם". וברש"י: בלשון הקודש. "ואמר אליהם שמע ישראל", וברש"י: אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם. "אתם קרבים היום למלחמה וכו' כי ד' אלקיכם ההולך עמכם", וברש"י: זה מחנה הארון וגו'.

בהקדם דברי שלמה המלך עליו השלום (קהלת יב,יג) "סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". הכוונה שלא ידמה אדם בנפשו, כי כבר קיים את כל התורה ומצות, והוא במדריגה העליונה של יראת שמים יותר משאר בני אדם, כי אם כה יעשה האדם, אז ייפול ברשת היצר הרע להיות מתגאה. וזה (משלי טז,ה) "תועבת ד' כל גבה לב", ואל תאמין בעצמך עד יום מותך וכו', אמר התנא (אבות ב,ד). אך זה הדרך ישרה שיבור לו האדם, לראות במעלות חברו אפילו אם הוא כבר עשה ואסף לו תורה ומעשים טובים. וזה שאמר "את אלקים ירא", שאם ידבר מענין יראת שמים, "ואת מצותיו שמור", שהרבה לעשות מצותיו ומעשים טובים, "כי זה כל האדם", זאת יראה אצל כל האדם, אבל בעצמו תמיד יראה חסרונות שחסר בעבדות ד', והבן.

הרי לפניך דעל האדם לראות כל המעלות אצל שאר בני אדם, והוא יהיה תמיד בשפלות, ויתאמץ להעלות מעתה ועד עולם בעבודת ד' מעלה מעלה. אבל לדאבוננו אשמתינו בראשינו, כל אחד יאמר כבר הגעתי למעשי צדיקים במדות נשגבות, ועל ידי זה איתמשך גלותא, וכל לבב דוי לראות עם ישראל מוכים ונרדפים מכל צד ופינה. אבל הקב"ה הבטיח אותנו ברוב רחמיו וחסדיו לגאלינו מיד שנטהר אותנו, ונהיה חף מפשע הזה, לדמות כל אחד בעיניו שהוא איש השלום בכל המעלות ובמידות.

וזה שאמר הכתוב (ויקרא טז,לד) "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם", רצה לומר היינו אפילו ביום הזה הקב"ה מכפר לכם ויחוס עליכם לשוב קוממיות לארצינו, רק שתטהרו עצמכם מכל חטאותיכם, מהעוון הזה שמלמד אתכם הכל, של זה כל אדם, שיראה כל אחד מעלות חברו ולא חסרונם, והבן.

והנה אם האדם מדמה בנפשו שהוא איש הישר בעיני אלקים ואנשים, אז נעשה לו כהיתר לדבר לשון הרע ורכילות ולבייש את חברו, וממילא נצמח מזה מחלוקת ודברי ריבות בשעריך, ונעשה פירוד לבבות בין הדבקים אלו ישראל שהם דבקים בהשם ברוך הוא ויתעלה, ואלה שנא ד' קלקיך (שמות כ,ב), ואמר אליהם בלשון יחיד, יען שהיו בני ישראל כאיש אחד בלב אחד, (כמו שפרש"י ז"ל על הכתוב "ויחן שם ישראל"), וביקש מהם (דברים הף,כו) "ומי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" וגו' "כל הימים", להיות באחדות ורעות, אז בטוח אני ולא יהיה לך אלקים אחרים, כי כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה (סוטה ד:).

ובזה פירשתי הכתוב (דברים כו,יד) "לא אכלתי באוני ממנו ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול ד' אלקי עשיתי ככל אשר צויתני". רצה לומר דאם האדם מלשין על חברו, אמרו חז"ל (ערכין טו:) קטיל לשלשה אנשים, למספרו ולמקבלו ולאומרו. וזה שאמר "לא אכלתי באוני ממנו ולא נתתי ממנו למת", היינו שלא ספרתי לשון הרע, וממילא לא הרגתי לשום איש. ומהיכן זכיתי למדה טובה זו, יען ששמעתי בקול ד' אלקי, כדאמרו חז"ל (מכות כד.) אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענו. ועוד זאת היה לי בעוזרי מחמת ש'עשיתי ככל אשר ציותנו', כמו ש'הכל' מצוה אותי, לראות אצל אחר המידות, אבל אצלי הייתי במידת שפלות וענוה ועוד תקנה יש לו לאדם שישיג את מידה הנעלה ההוא ולנצח את היצר הרע שמפתו להתגאות, אם יסתכל שסופו רימה ותולעה ולעפר ישוב, ואם כן למה לו להתגאות.

ובזה אתי שפיר הכתוב הנ"ל, "והיה כקרבכם אל המלחמה", היינו להילחם עם היצר הרע. "ונגש הכהן", היינו המנהיג, "כי שפתי כהן ישמרו דעת (מלאכי ב,ז), ויזהירם "ודבר אל העם", ויאמר להם בלשון הקודש, שלשונם יהיה קודש, שישמרו אותו מבלי להרע עמה לאחר, שלא ידבר עמה רכילות ולשון הרע. "ויאמר אליהם שמע ישראל" (מלשון (שמואל א טו,ד) "וישמע שאול") שיתאחדו ויתלכדו להיות באחדות, וזאת אי אפשר להשיג כי אם כשישמרו שלא ינקשו בלשונם, וממילא יהיו באחדות, ואז אפילו אין בכם זכות אחר רק זאת, כדאי אתם להושיע מיד אויביכם. ועוד יש לכם תקנה אחרת שתזכו להשראת השכינה, וד' הולך עמכם, אם תשים לפני עיניכם מחנה 'הארון', שזה סוף כל האדם, אז בטח תנצחו את היצר הרע, והבן.

וכן הדבר כשאדם מדמה בנפשו לאמר שכל אלה שברכו ד' בכל טוב, הוא בשביל כחו ועוצם ידו הוא עשתה לו החיל הזה, ובשביל שיש לו רגלים לרוץ מהרה אחרי טרף לבני ביתו, יחשוב אם ד' יעצור את השמים ולא יהיה מטר, אז לא יתנו פרים עץ השדה, והשדה לא תצמח והארץ יהיה שממה, ואז יראה כי אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ד', ואז תיכף יכנע לבבו מבלי להיות ברשת הגאוה.

וזהו "יקח נא מעט מים", רצה לומר שאתה תוכל לראות מזה שחלילה לו לאדם להיות בעל גאוה, ולדמות שמעצמו על ידי שיש לו רגלים לרוץ מהרה הרכיש לו כל החיל הזה, הלא אם "יקח… מעט מים", שהקב"ה יעצור את השמים ממטר, אז תיכף "ורחצו רגליכם" אתם מוכרחין לרחוץ את [ה]עפר מרגליכם שהייתם עובדים להם, באומרם שעל ידי הרגלים היה להם כל אלה. ואתם תראו "והשענו תחת העץ", שאתם מוכרחין להשען על אבינו שבשמים הנותן לחם לכל בשר. ואם על ידי זה עוד לא ירך לבבך, אז יש תקנה "והשענו תחת העץ", שאתם מוכרחין להשען על אבינו שבשמים הנותן לחם לכל בשר. ואם על ידי זה עוד לא ירח לבבך, אז יש תקנה אחרת. כדאמרינן (סוכה נב:) תנא דבי רבי ישמעאל, פם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נמוח, כדכתיב (ישעיה נה, א) "הוי כל צמא לכו למים", והיינו על ידי מים כנ"ל, ו"אם ברזל הוא מתפוצץ" וכו', עיין שם.

וזה שאמר המסורה, אם על ידי התקנה  הנ"ל של 'מים' אתה מנצחו ונימוח הרי טוב, ואם ברזל הוא שנתקשה לבבך על ידי יצר הרע, שאין אתה יכול לנצחהו, אז, הברזך מעפר יקח, ואתה תוכל להסיר ממך על ידי שתסתכל שאדם יסודו מעפר וסופו לעפר, ואז בטוח לא ינצחהו. ודוק.

(תולדות ישראל, הרב זאב וולף גינצלר הי"ד, מהדורה חדשה, ניו יורק תשע"ב, עמו' פב-פד)

"ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ד' לי לאלקים". ונראה לי על פי שאמרתי לרמז בדרך מוסר מה שכתבו הספרים הקדושים (יוסד יוסף פ"ב) פעולה שלא יבא האדם לידי הרהור עבירה חס ושלום, ושלא יסור מדרך הישר והטוב הסולל לו מבית אביו, שיחשוב תמיד וישום נגד עיניו דמות דיוקנא של אביו.

ואמרתי לרמז בדברי חז"ל (ברכות ה:) אבא בנימין אומר, על שני דברים הייתי מצטער כל ימי, על תפלתי שתהא לפני מטתי, ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. הרמז, 'אבא', אם האב חפץ, 'בנימין', שבנו יהיה נוטה לצד ימין דקדושה, אז צריך שיוכל לאמר כל ימי הייתי מצטער על שני דברים, על תפלתי, שזה היה העיקר תפלתו שבנו ישים תמיד נוכח עיניו, לפני מטתו, כאילו עומד לפני מטתו, בעת שהנני שוכב על ערשי ערש דוי ונפשי יצאה בדברו אתו, שבל יסור מדרך הישר והטוב, ואם זה יהיה תמיד לפני עיניו, בטח גם כי יזקין לא יסיר מדרך הטוב והישר. וגס על זה צריך לו לאב לבקש, שיהיה מטתו נתונה בין צפון לדרום. ובין צפון לדרום יש מזרח ומערב, שלא לבד כששקע שמשו של הצלחה והערוב אצלו, כי אם גם כששמש הצלחה זרח ולא מש מאהלו, גם כן יזכור על מטתו של אביו, בכדי שלא יבעוט בד' כשיהיה לו מכל טוב, והבן.

וזה שאמר יעקב אבינו, "ושבתי בשלום אל בית אבי", אני חושק ומשתוקק תמיד לשוב אל בית אבי, אפילו כשאצלי שלום וברכה. והטעם שאני אוכל לזכור תמיד ואינני שוכח מבית אבי, יען והיה ד', המדת הרחמים, דומה עלי לאלקים, כאלו הוא מדת הדין. וכידוע מהרב הקדוש הרבי רבי בער זי"ע (הובא בייטב פנים אבני זכרון אות כה) על הכתוב (תהלים לו,יא) "משוך חסדך ליודעך", שהחסדים שאתה משפיע ליודעיך, דומה להם כאילו האל ברוך הוא נוקם, יען שחושבים שאינו מגיע להס לרוב פשעיהם. וזה שאמר ושבתי אפילו בשלום אל בית אבי, והבן.

"ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ד' לי לאלקים". ונראה לי על פי שאמרתי לרמז בדרך מוסר מה שכתבו הספרים הקדושים (יוסד יוסף פ"ב) פעולה שלא יבא האדם לידי הרהור עבירה חס ושלום, ושלא יסור מדרך הישר והטוב הסולל לו מבית אביו, שיחשוב תמיד וישום נגד עיניו דמות דיוקנא של אביו.

ואמרתי לרמז בדברי חז"ל (ברכות ה:) אבא בנימין אומר, על שני דברים הייתי מצטער כל ימי, על תפלתי שתהא לפני מטתי, ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. הרמז, 'אבא', אם האב חפץ, 'בנימין', שבנו יהיה נוטה לצד ימין דקדושה, אז צריך שיוכל לאמר כל ימי הייתי מצטער על שני דברים, על תפלתי, שזה היה העיקר תפלתו שבנו ישים תמיד נוכח עיניו, לפני מטתו, כאילו עומד לפני מטתו, בעת שהנני שוכב על ערשי ערש דוי ונפשי יצאה בדברו אתו, שבל יסור מדרך הישר והטוב, ואם זה יהיה תמיד לפני עיניו, בטח גם כי יזקין לא יסיר מדרך הטוב והישר. וגם על זה צריך לו לאב לבקש, שיהיה מטתו נתונה בין צפון לדרום. ובין צפון לדרום יש מזרח ומערב, שלא לבד כששקע שמשו של הצלחה והערוב אצלו, כי אם גם כששמש הצלחה זרח ולא מש מאהלו, גם כן יזכור על מטתו של אביו, בכדי שלא יבעוט בד' כשיהיה לו מכל טוב, והבן.

וזה שאמר יעקב אבינו, "ושבתי בשלום אל בית אבי", אני חושק ומשתוקק תמיד לשוב אל בית אבי, אפילו כשאצלי שלום וברכה. והטעם שאני אוכל לזכור תמיד ואינני שוכח מבית אבי, יען והיה ד', המדת הרחמים, דומה עלי לאלקים, כאלו הוא מדת הדין. וכידוע מהרב הקדוש הרבי רבי בער זי"ע (הובא בייטב פנים אבני זכרון אות כה) על הכתוב (תהלים לו,יא) "משוך חסדך ליודעך", שהחסדים שאתה משפיע ליודעיך, דומה להם כאילו האל ברוך הוא נוקם, יען שחושבים שאינו מגיע להם לרוב פשעיהם. וזה שאמר ושבתי אפילו בשלום אל בית אבי, והבן.

(תולדות ישראל, הרב זאב וולף גינצלר הי"ד, מהדורה חדשה, ניו יורק תשע"ב, עמו' קפט)

"יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" (תהלים קכב,ז-ח). יש לרמז בו העניין דל"ג בעמר, על פי הידוע (יבמות סב,ב) אשר תלמידי רבי עקיבא מתו כולם עד היום הזה, וחטאם היה מחמת שהיו שונאים זה לזה ומיום ההוא והלאה נתהווה שלום ביניהם, ועל כן "יהי שלום" עולה "יום ל"ג בעמר" שאז באמצעות השלום התחיל התנוצצות 'החיים' ביום ח"י לחדש אייר. וזה שלום 'בחילך' דייקא שכן "בחיל" נוטריקון ביום חי לחדש. וכן "שלוה" נוטריקון היום שלשה ושלשים לעמר, שאז פסקו מלמות ונשארו "בחיים" התלמידים הנשארים, כמו שנרמז בתיבת "חילך" שעולה "חיים", ובהיות שהנהו חמשה תלמידים תקנו הפרצה וגדרו גדר של שלום ביניהם, לכן "בחילך שלוה בארמנותיך" עולה כל החמשה תלמידים הנקובים בשמותן "שמעון יוסי אלעזר יהודה מאיר" עם הכולל.

ולאשר שנהגו ישראל לייחס השמחה של היום הזה לרבי שמעון בר יוחאי יותר מכל החמשה תלמידים, עיין בספר "צבי לצדיק" לזקיני זצ"ל טעמים נחמדים לזה, על כן שמו הקדוש נרמז ביחוד בהראשי תיבות של יהי שלום בחילך שנוטריקון שמעון בן יוחאי, שעל ידו ובזכותו פסקו מלמות ביום הנכבד הזה שהוא "יום חי באייר" שעולה "ארמון", וזה שלוה "בארמנותיך" דייקא והבן.

וזהו גם כן כוונת הכתוב דסמיך ליה "למען אחי ורעי" וכו', כי בהיות שידוע (יבמות שם) אשר כולם מתו בחולי אסכרה רחמנא ליצלן, שהוא חולאת הגרון שמשם יוצא הדיבור, לכן זהו טעם הכתוב למען אחי "ורעי" שעולה "אסכרה". וביום הזה דל"ג בעמר שהוא י"ח אייר, הנרמז בתיבת "אחי" שנוטריקון י"ח אייר, נתקן הכל ונתהפך מספר אסכרה למספר "ורעי", באמצעות "האחוה והרעות", שנתהוה ביום הזה ונמשך רפואה לחולי הגרון שמשם יוצא הדיבור. וזהו למען "אחי ורעי אדברה" נא וכו' והבן. ובהיות שידוע מדבריהם ז"ל שחטאם היה גם בלשון הרע, כמו שכתב המהרש"א (יבמות שם ד"ה מפני), לכן זה שמסיים הכתוב "אדברה נא שלום בך" שעולה "לשון הרע", שנתקן באמצעות השלום שנתהוה בין התלמידים של רבי עקיבא. והראשי תיבות אדברה נא שלום עולה באמת למספר "ל"ג בעומר", שאז נתקן החטא הלז של לשון הרע ונמשך רפואה וחיים לנו ולכל ישראל אמן…

מה שנאמר בש"ס ובכמה מקומות "בן יוחי" ולפעמים "בן יוחאי" בא', נראה לי על פי דבריהם ז"ל בש"ס מסכת שבת (קלח, ב) כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל. ואמר להו רבי שמעון בן יוחאי, חס וחלילה שתשתכח, שנאמר (דברים לא,כא) "כי לא תשכח מפי זרעו", עד כאן. והנה מה שסמך עצמו רבי שמעון בר יוחאי על הך קרא דייקא, הוא משום דהסופי תיבות של הנך תיבין כי לא תשכח מפי זרעו המה אתוון "יוחאי", היינו על ידי זרעו של זה לא תשתכח התורה, וכאשר באמת "לא תשכח" עולה "רבי שמעון בן יחאי". והנה כי כן יש לומר באפשר דמקודם שהיה הסלקא דעתך כחכמים שתשתכח התורה חס וחלילה, וממילא היה נחסר מילת "לא" מהפסוק הנ"ל, ואם כן "כי תשכח מפי זרעו" הסופי תיבות הם רק אתוון "יוחי". אבל לאחר שחידש רבי שמעון בן יוחאי שלא תשתכח, שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו, אם כן הסופי תיבות הם אתוון "יוחאי" בתוספת א'. ושפיר מאז והלאה נקרא שמו בישראל רבי שמעון בן "יוחאי" דייקא והבן. ואולם מאחר שעיקר שמו "יוחי" ורק שניתוסף לו האות "א" על ידי רבי שמעון בנו, שהוא החזיר עטרה ליושנה בהעמדת תורה שבעל פה ביחד עם שאר תלמידי רבי עקיבא הנשארים בחיים, כדברי חכמינו ז"ל בש"ס יבמות (סב,ב), על כן "כי לא תשכח מפי זרעו", חוץ מאתוון "יוחי" שבסופי תיבות עולה באמת למספר כל החמשה תלמידים בטוב שמותן "שמעון נחמיה אלעזר יהודה מאיר" במספר המכוון, יען שעל ידם ובאמצעותם לא תשתכח התורה מפינו ומפי זרעינו, ותהיה התורה הקדושה עומדת לעד ולנצח נצחים. והבן היטב כי נכון בסייעתא דשמיא בעזר החונן לאדם דעת.

(זכרון יוסף, עמו' קצו-קצח)

רבי יוסף שפירא, בנו של האדמו"ר מבלוז'וב רבי מאיר שפירא הי"ד. רבי יוסף הוציא לאור, ביחד עם אביו, את ספרו של סבו רבי יהושע שפירא, "קרן ישועה" (בילגורי תרצ"ז) בתוספת הערות. רבי יוסף נשא לאשה את מרת טויבע בת הרב אליהו בומבך הי"ד אב"ד אושפיצין וכיהן כרב צעיר בבלוז'וב וכאדמו"ר בריישא. דבריו הודפסו בספר "זיכרון יוסף". הרב, רעייתו ושני ילדיו נספו בשואה בסביבות שנת תש"ב (1942).

"וירח ד' את ריח הניחוח. ויאמר ד' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח,כא). לכאורה יש לדייק על הלשון ויאמר ד' אל 'לבו', וגם מי יודע זאת. וגם אינו מובן מהו הטעם ד"לא אוסיף לקלל… כי יצר לב האדם רע", הלא אדרבא המבול היה רק עבור זה שהיו רעים, ומהו הנתינת טעם בזה שלא אוסיף מחמת כי יצר לב האדם רע.

ונראה לי לומר על פי הגמרא (ברכות נד,א) "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך" (דברים ו,ה), בשני יצריך ביצר הרע וביצר הטוב. וזאת ידוע (קהלת רבה ד, טו) שקודם שאדם בא לבן י"ג שנים אין לו שום השתמשות ביצר הטוב רק יצר הרע לבד. לכן אין באפשרות לבוא לידי אהבת ויראת ד', כשיש לו רק לב אחד. וכשנעשה בן י"ג שנים ובא לו היצר טוב, אז יוכל להיות אליו השראת השכינה, ויוכל לבוא לבחינת אהבה שיש לו עם מי להילחם כנגדו, דעד הנה אין מן הדין שיהיה בר עונשין, דיוכל להצטדק מה היה לו לעשות שנתפתה מהיצר הרע ולא היה לו עם מי להילחם נגדו, וכעת שבא לבן י"ג שנים ויש לו יצר טוב להילחם כנגד היצר הרע, ויש לו עצה להימלט ממנו, אז הוא נעשה בר עונשין דיש לו עצה כנגדו. וידוע הנוסח (שאומרים לפני הנחת תפילין) "ומשפע מצות תפילין ימשך עלי להיות לי חיים ארוכים, דמצות תפילין מסוגלים להמשכת חיים ארוכים.

ומעתה הכל על מקומו יבוא בשלום, דידוע שהקרבנות נתקנו לתקן החטאים, כל אחד על חטאיו, וקודם שיבוא לכלל בר עונשין אינו בכלל הבאת קרבנות. רק אחר כך שנעשה בר מצוה והיה לו עצה להילחם כנגד היצר הרע. וזאת מרמזים כאן הפסוקים דקאי הכל על מצות תפילין, דאז נעשה בר מצוה. "ויבן נח מזבח ויעל עולות במזבח", והקריב קרבנות, "וירח ד' את ריח הניחוח", שהיה מהצורך להיות סימן שהקרבן מקובל ומרוצה לפני ד' יתברך, אימתי יכול להיות סימן שהוא נחת רוח לפניו, היינו שמקיים "וירח ד' את ריח הניחוח" של הקרבנות, כשיוכל להשרות השכינה אל לבו. וזאת מרמז הקרא, "ויאמר ד' אל לבו", היינו שתוכל לאהוב את ד', שתיבת "ויאמר" מצינו לפעמים שהיא לשון אהבה, כשתוכל ליקח הד' אל לבך כשיהיה לך יצר טוב גם כן, אז מבטיחך ש"לא אוסיף לקלל", מחמת "כי יצר לב" אחד "רע מנעוריו", שאין לו עם מי להילחם כנגדו אבל כשבא לי"ג שנים ויש לו עצה להשרות השכינה הקדושה אל לבו, שיש לו גם יצר טוב ומצווה במצות תפילין, והמה מסוגלים לחיים ארוכים כנ"ל, על כן "לא אוסיף להכות את כל חי כאשר עשיתי", כי יש להם מצות תפילין שיתמשך להיות חיים ארוכים.

ולשון הזוהר (ח"א ע,ב) על זה הפסוק, אמר ליה ר' ייסא לההוא ינוקא מה שמך, אמר ליה אבא, אמר לי אבא תהא בכולא בחכמה ובשנין. קרא עליה "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" (משלי כג,כה). ויש להבין מה שייכות יש כאן בפסוק זה. ויש לומר דידוע דהשנים דקודם בר מצוה כמעט אינם נחשבים כלל, דהמה רק חינוך מצות, הן לעניין יום כיפור, הן לעניין לשמור דינים,  וכשנעשה בר מצוה אז הוא מחוייב מדאורייתא בכל המצוות. לזה מרמז הזוהר הקדוש על פסוק הלז, דקאי על ינוקא שנעשה בר מצוה, ומביא מאמר של ר' ייסא שאמר לו "אבא תהא בחכמה ובשנין", שמהיום ההוא והלאה נחשב לשנים, וקרא עליו "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" שנישב ההוא יום כקטן שנולד דמי.

ובזה נוכל לתרץ המדרש פליאה (אות ק"ל), אין מניחין תפילין אלא בשבת, וכמה קולמוסים נשתברו בפירושים שונים. ובזה העניין יתחדש פירוש נכון, דידוע דקודם שנעשה בר מצוה אין באפשרות לבוא להשגה של חלק אלקי ממעל, מחמת שאין לו לבוא להשראת השכינה כנ"ל. אך אחר כך כשנתהווה בר מצוה, אז יוכל לבוא להשגה זו. וידוע (זוהר הקדוש ח"ג רנט, ב) דהנשמה היא חלק אלקי ממעל, על פי (קידושין ל, ב) שלשה שותפין באדם, והקב"ה נותן לו הנשמה. והעיקר חלק אלקי הוא הנשמה יתירה שלא בא רק משבת לשבת (ביצה טז, א). ובזה יתורץ המדרש הנ"ל, שלעולם אין מהמובן מה העניין תפילין גדול כל כך, שנאמר בה (ראש השנה יז, א) קרקפתא דלא מנח תפילין אין לו חלק לעולם הבא, הלא היא רק מצות עשה כשאר מצוות עשין דעלמא. אך התירוץ הוא מחמת דחזינן דאין באפשרות לבוא לידי שום השגת חלק אלוקי ממעל רק כשיש לו מצות תפילין, שאז יוכל לבוא להשראת השכינה, ויוכל לבוא לידי השגת חלק אלקי ממעל, ואימתי נתוודע זאת כשבא שבת קודש, כי עד שלא בא עוד השבת לא נתוודע עוד שמצות תפילין גדול כל כך. וכשבא שבת קודש, ובא לידי השגת נשמה יתירה, אז נתוודע העניין של תפילין.

וזאת הפירוש "אין מניחין", היינו שאין נייחא בעניין תפילין למה מצות עשה הזאת היא גדולה כל כך "אלא בשבת", היינו כשבא שבת והשיג חלק אלקי ממעל, ועד השתא לא היה לו באפשרות לבוא לידי השגה זו, ונתוודע זאת בשבת, ואז ניחא שעניין תפילין גדול כל כך, שעד שלא בא שבת קודש לא הייתה לו שום הבחנה להבחין בין השנים קדמוניות לשנים שאחר הבר מצוה. אך תיכף שבא שבת קודש והבחין בהרגשה יתירה ועמד משתומם מה זאת, מה היום מיומיים, אלא וודאי מסתמא מחמת דיש לו מצות תפיליןי לכן אני מרגיש קדושה יתירה כל כך. זאת הפירוש אלא "אין מניחין תפילין אלא בשבת", משום כשבא שבת, אז ניחא לו למה מצות תפילין גדול כל כך, שהוא רואה דממצות תפילין באה לו קדושה יתירה כל כך. וזהו כפתור ופרח.

(זיכרון מאיר, עמו' כא-כג)

רבי מאיר שפירא האב"ד והאדמו"ר מבלוז'וב שבמחוז ריישא בגאליציה, נולד בשנת ה'תרמ"ד (1884).

אביו של רבי מאיר, רבי יהושע שפירא, האדמו"ר השני מבלוז'וב, היה בנו של רבי צבי אלימלך מבלוז'וב, בן רבי דוד מדינוב, בן רבי צבי אלימלך דינוב, ה"בני יששכר". רבי יהושע כיהן כרב בריביטץ וכאדמו"ר בריישא והיה רבם של אלפי חסידים. אמו של רבי מאיר, בת דודה של אביו, הייתה הרבנית מרים בת רבי מנחם מנדל מארילוס אב"ד דובצעק, שהיה חתן סבו ה"צמח דוד" מדינוב. ימים ספורים לאחר לידתו נפטרה אמו, והותירה אחריה שתי בנות ובן.

רבי מאיר שפירא נשא לאשה את הרבנית באשע בת דודו (אחי אביו), רבי יוסף שפירא מדינוב. בעקבות מלחמת העולם הראשונה נמלטו אביו וסבו מהעיר בלוז'וב, ורבי מאיר כיהן כרב העיר. לאחר פטירת אביו בי"ב באדר א' ה'תרצ"ב (1932) מילא רבי מאיר את מקום אביו כאדמו"ר מבלוז'וב, מקום מגורי סבו רבי צבי אלימלך. במקביל אליו כיהן אחיו (מאב) רבי אליעזר, רב ואדמו"ר בריביטץ.

רבי יוסף שפירא, בנו של רבי מאיר שפירא, הוציאו לאור, יחד עם אביו, את ספרו של סבו רבי יהושע שפירא, "קרן ישועה" (בילגורי תרצ"ז) בתוספת הערות. בהקדמה לספר כותב רבי מאיר כי היה מעוניין לצרף לספר זה גם חידושי תורה משלו, "מה שחנני השי"ת ברוב חסדו… אך מחמת גודל הרפתקאות דעדו על ראשי לעת כזאת מה שלא ניתן לכתוב השי"ת ירחם בקרב, לכן ראש ולבי בל עמי היום ואי"ה עוד חזון למועד". ולכן הוא התפלל וייחל שבעזרת ה' עוד יתחזק ויזכה להוציא לאור את חידושיו בקרוב.

בתחילת מלחמת העולם השנייה החביא רבי מאיר את כתבי סבו וכתבים נוספים שכתב, בידי גוי, ביחד עם הכתובת של אחותו בארה"ב, תוך שהוא מבטיח לגוי כי אם יטמין את הכתבים וישלח אותם לארה"ב לאחר המלחמה יקבל עבורם הרבה כסף. לאחר השואה יצר הגוי קשר עם האחות של הרבי שהתגוררה בארה"ב, ומכר לה את הכתבים. רבי ישראל שפירא האדמו"ר מבלוז'וב בארה"ב, אחיו מאביו של רבי מאיר, הוציא לאור כתבים אלו בספר "צבי לצדיק" עם בקונטרס "זכרון מאיר", בסיוע תלמידו, הרב שלמה יהודה אינטרטור מריישא.

בשנת תשס"ג, יצא לאור ספר "זכרון מאיר" על התורה, מאת רבי מאיר שפירא, יחד עם ספרו של אביו, "קרן ישועה" על התורה והמועדים, וביחד עם "זכרון יוסף" על המועדים, מאת בנו, הרב יוסף שפירא. מהדורה נוספת של "זכרון מאיר" יצא לאור בירושלים, תש"פ. לקט חידושים מתוך "זכרון מאיר" יצאו לאור, ע"י "מכון זכרון ישראל דבלאזוב", יחד עם חידושי שאר אדמו"ר בית בלוז'וב – דינוב בהגדה של פסח "הגדת בית בלאזוב" (ירושלים, תשע"ה).

האדמו"ר רבי מאיר שפירא נספה בשואה בשנת תש"ב (1942) עם כל משפחתו, ובהם בנו רבי יוסף שהיה הרב הצעיר בבלוז'וב והאדמו"ר מריישא (חתנו של הרב בומבך אב"ד אופשיצין) ובנותיו הצעירות, הכלה מרים והילדה שרה. [בחלק מהמקורות מוזכר בן נוסף של רבי מאיר שפירא שנספה בשואה, בשם הרב אפרים].

כן נספו רבים מקרובי משפחתו של רבי מאיר שפירא, ובהם:

אשת אביו, הרבנית צפורה בת רבי יעקב מדילאטין.

אחותו של רבי מאיר, מרת טויבע טילא ובעלה רבי מנשה הורביץ האדמו"ר מרוזבדוב בריישא (ר' מנשה ליזענסקער) וילדיהם: הרב חיים, הרב משה, מרים והבחור בנציון, ומשפחותיהם.

אחותו מאב (מזיווג שני) מרת יוטא ובעלה הרב טוביה הורביץ אב"ד סאנוק.

אחותו מאב (מזיווג שני) מרת הינדה ובעלה הרב צבי אלימלך הורוויץ אב"ד דעמביץ ומשפחתם.

אחיו מאב (מזיווג שני) רבי אליעזר שפירא האדמו"ר מריבאטיץ ורעייתו מרת רבקה ומשפחתם.

אשת אביו רבי ישראל (בזיווג ראשון) הרבנית פערל (בת האדמו"ר מז'אבנה, רבי שלום אונגר) ובתם היחידה סירקא מינדל ובעלה הרב שאול רפפורט ובתם הילדה.

הי"ד.

אין פרטים רבים על המקום והנסיבות בא נרצח רבי מאיר שפירא. יש שכתבו שנספה בבלוז'וב, ויש מי שכתב שנספה בסאנוק יחד עם גיסו, הרב טוביה הורביץ, אב"ד סאנוק.

"אפילו חרב חדה מנחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י,א). לא פעם נדחק האדם למצב חמור הגורם לו רפיון ידים וייאוש, כגון החולה השוכב על ערש דווי ומתפתל בייסורים, וחושב שהנה קרוב יום המיתה ר"ל, או כאשר נודע לאנשי עיר, שהעיר הסמוכה להם כבר נבבשה על ידי האויב, והם מתמלאים פחד ודאגה שמא יגיע אליהם הצר הצורר. על מצבים אלה מלמדים אותנו חז"ל הקדושים שאסור לו לאדם ליפול ברוחו ואסור לו להתייאש, גם בשעה שנמצא במצב של סכנה ממשית. ולא רק כשהשונא נמצא קרוב לו, ולא רק כשהשונא כבר תפס אותו, אלא אף שהוא כבר הפילו והוציא את חרבו, שם את החרב על צווארו כדי לשחוט אותו, בכל זאת אל ימנע עצמו מן הרחמים. ועליו לדעת, אף ברגעים איומים אלה, כשתנועת יד קלה של האויב תמית אותו, כי הכל בידי שמים ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזיו עליו מלמעלה, וכל צער או יסורים לא בכדי הם באים אלא בהשגחה פרטית ומדויקת כחוט השערה ממש. וברגעים אלה אל יחשוב שהחרב תחתוך את צווארו ללא ספק, אין הדבר כן, יתכן והגזירה היא: עד כאן ותו לא. כלומר נגזר עליו לעבור פחד מות, שהחרב תהיה מונחת על צווארו, אבל לא תשחט, כי ישועת ד' כהרף עין.
אין לר חרב חדה יותר מדברי הנביא ישעיה שאמר לו לחזקיהו המלך: "כה אמר ד' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה", וכבר נגזרה עליך גזירה. ופירש רש"י שתמות (עיין שם בברכות דף י). ובכל זאת ענה לו חזקיהו בתקיפות: כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה וכו'. (עיין שם פירוש רש"י). והרי דברי הנביא גזירה הם, גזירה מן השמים, אבל חזקיהו היה בטוח שהגזירה הייתה רק שיאמר לו דברים מפחידים אלו, ואין לו אלא לבקש רחמים, להרבות בתפלה ואז תבוטל הגזירה.
ואפשר להמחיש זאת בציור: בבתי החרושת הגדולים ישנן מכונות חיתוך ולהן סכינים ענקיים או מספרים וכדומה, וכאשר לוחצים על כפתור, הסכינים מתרוממים ואחר כך יורדים בדייקנות נפלאה כדי לחתוך את הסחורה. ומי שמסתכל מן הצד ואינו יודע פשר המכונה, בוודאי נבהל לראות, כיצד הסכין האימתנית הזאת מתרוממת לאט לאט ואחר כך מתחילה לרדת לאט לאט וכל מה שתיגע בו יחתך מיד לחתיכות קטנות. וכל שכן שירא מאד לקרב את ידו למקום החתך. אבל מי שמכיר את עבודת המכונה, יודע שהיא פועלת לא בעצמה, אלא לפי ויסות מתוחכם, ואין לה אפשרות לעבור את הגבול שנקבע לה אף כחוט השערה. ולכן האדם העובד על מכונה זו, יודע שהוא רשאי להחזיק את ידו סמוך למקום החתך ולא יארע לו מאומה.
כן הדבר באיש הבטחון. מי שיש לו אמונה בלתי מעורערת שהכל מן השמים, ברור לו שאין לך תנועה לה שבקלות בכל ענייני העולם שתיעשה ללא גזירתו יתברך שמו, וכל מה שלא נגזר לא יבוא. ולמה יפחד פחד שווא להקיש תנועה זו לתנועה אחרת שתבוא אחריה? ואפילו שהצרה קרובה לו מאוד ולופתת אותו ממש, אל ייפול רוחו, כי אין שניה זו דומה לחברתה, כמבואר, אלא יתחזק בתקווה ובביטחון שישועת ד' קרובה לבוא.

(דבריהם זכרונם, א, ירושלים תש"ך)

הרב [שמואל] יצחק קאט נולד בעיר דרוגוצין בפולין. בצעירותו החל ללמוד בישיבת "בית יוסף" המרכזית הנוברדקואית בביאליסטוק, שם התבלט "יצחק דרגצינר", למרות גילו הצעיר, כבחור בעל שכל חריף, כישרון ציורי ויכולת הסברה מעמיקה, המתמסר כולו ללימוד התורה והמוסר, והיה לאחד מהאריות שבחבורה. במשך תקופה ארוכה עמד בלחצים מצד בני קרוביו ומכריו שביקשו שיעזוב את הישיבה כדי לסייע בפרנסת משפחתו הענייה.

בשנת תרצ"ט (1939) שלח ראש הישיבה, הרב אברהם יפה'ן קבוצה של בחורים, ובהם הרב יצחק קאט, לייסד ישיבה בעיר קולומיי. הרב יצחק סייע לביסוס ישיבה החדשה באמצעות כישורנו הארגוני ודרשותיו. הוא היה "ראש וועד" שהדריך בחורים צעירים, מתלמידי הישיבה שמוצאם בפולין, לתיקון המידות. פעם שאל את התלמידים הצעירים איזו מדה יקרה אפשר ללמוד מדרכי הסבא מנובהרדוק, רבי יוסף יוזל הורוביץ. אחד התלמידים אמר "הכרת הבורא". על כך ענה הרב יצחק: "נכון הכרת הבורא היא עבודה ומדה נכבדה מאוד, אולם גדולה מזו היא העבודה של מדת הכרת עצמו".

בתחילת מלחמת העולם השנייה כבשו הגרמנים את ביאליסטוק, בניגוד להסכם מולוטוב-ריבנטרופ, הפחד מהגרמנים היה גדול, הגרמנים עזבו לפני יום הכיפורים ת"ש והצבא האדום נכנס במקומם. ראש הישיבה ורוב התלמידים הצליחו לברוח ברכבת לעיר ווילנה. המשגיח הרב ישראל מובשוביץ נשאר בתחילה בביאליסטוק עם כמאתים תלמידים. בחורף ת"ש הצליח בחור מוכשר במשימה קשה ונועזת של הברחת המשגיח ומשפחתו לווילנה. ישיבת "בית יוסף" מביאליסטוק התאחסנה בווילנה בבית המדרש של "הגשר הירוק", ברחוב ווילנה, ליד הנהר, עד שהשלטונות הליטאיים דרשו מהפליטים לעזוב את ווילנה ולנדוד הרחק לעומק המדינה. בעקבות כך עברה הישיבה מווילנה וקבעה את מושבה בעיירה העתיקה בירזש, בליטא הסמוכה לגבול הלטבי.

בשבועות ת"ש (1940) נכנסו כוחות הכיבוש הרוסי לליטא, והיה צפוי שיסגרו את הישיבה ויגרשו את הרבנים והתלמידים לארץ גזירה. ראש הישיבה וחלק מהתלמידים, החזיקו רישיונות כניסה לארה"ב וקיבלו היתר הגירה מרוסיה. עם הגיעם לארה"ב, יסדו בברוקלין, בשנת תש"א, את ישיבת "בית יוסף".  תלמידים רבים שהחזיקו ויזות-מעבר ליפן, קיבלו רישיונות יציאה מרוסיה. אך תלמידים שהחזיקו רישיונות כניסה לקיראסאו, שקיבלו ממדינת שוודיה, התבקשו על ידי הרוסים לקבל את הנתינות הרוסית. משסירבו, רשמו אותם הרוסים כשונאי המדינה והמשטר. בשבת פרשת "בהעלותך" תש"א (1941), עצרו החלו חיילי הנ.ק.וו.ד. במעצרם של אותם בחורי הישיבה. הם הועלו לרכבת אסירים שהסיעה אותם למחנות עובדי עבודת-פרך בסיביר, לריצוי עונש של עשרים שנה. בין האסורים היה גם המשגיח ר' ישראל מובשוביץ. האסירים לא הורשו לצאת מהקרונות במשך המסע, שארך שלשה שבועות. במהלך מסעם נודע להם שהגרמנים פתחו במתקפה נגד הרוסים. לבסוף עצרה הרכבת בתחנת רישוטא, שבאיזור קראסניאסק. התלמידים אולצו לעבוד ביערות במשך היום, ובלילות היו לומדים בסתר את הדף היומי של הגמרא. בשעת העבודה נהגו לחזור בעל פה על הסוגיות שלמדו בלילה, ולהתחזק בביטחון ותקווה. חלק גדול מהתלמידים היו במירקה שבאסיה התיכונה, וחלקם נשלח לצפון סיביר, מצפון לעיר טומסק.

בספר "יסור יסרני" (בני ברק תשס"ז), עמ'  453, כתב הרב יצחק אלחנן גיברלטר כי " למעשה המשלוחים לסיביר היו הצלת חיים ונס עצום משמים. חלק גדול מהמגורשים החזיקו מעמד בכפור האיום בסיביר, ללא ביגוד מתאים וללא תזונה מספיקה. הרעב היה נחלתם ואף המחלות לא פסחו עליהם. אך בכל זאת הם ניצלו מכל העינויים של הנאצים. בסיביר לא רצחו אותם כמו בליטא. הם לא נשלחו לקרמטוריום או לעבודות הקשות בגטאות ובמחנות. הם לא הרגישו כל העת שהמוות אורב להם בכל פינה. המשלוח מליטא לסיביר מנה כעשרת אלפים יהודים מלבד הליטאים. לא עלה על הדעת, שבעוד מספר ימים תפרוץ המלחמה הנוראה. לו ידענו זאת היינו רצים ברגלנו לסיביר".

סמוך לאלול תש"א נחתם הסכם בין ראשי הממשלה הגולה של פולין ובין השלטון הרוסי, על פי דרישת הממשלה הבריטית, ובו הסכימו הרוסים שכל אזרחי פולין שהוגלו לסיביר ע"י הנ.ק.וו.ד. יפסיקו את עבודת הפרך ויורשו לגור באחד מערי סיביר. לאחר המלחמה הורשו בעלי האזרחות הפולנית להגר מרוסיה לפולין. בין החוזרים לפולין לאחר המלחמה היו גם תלמידים הישיבות, אזרחי פולין, ששרדו את הסבל המעצר, הקור, הרעב והמחלות ונשארו בחיים עד לשנת תש"ו, עם חזרתם החלו בהקמת ישיבות "בית יוסף" בלודז' ובצלסהיים.

מנהלי הישיבה, הרב ניסן פוטאשינסקי והרב ניסן צלניקר (בוברויסקר), יחד עם התלמידים שנשארו בעיירה בבירזש, הוצאו להורג בקיץ תש"א (1941). הי"ד.

הרב יצחק קאט היה בקבוצה שנתפסה ונשלחה למאסר במחנה עבודה בסיביר. הוא המשיך שם בדאגתו לאחרים, ואף שהיה חולה ותשוש וסבל מקור ומחרפת רעב, הוא חילק מלחמו הדל לזקנים ולחולים, חטב עבורם עצים והביא להם מים לשתייה ולרחיצה. גם בשעות מצוקה קשה פעל במסירות נפש לקיום מצוות: הוא שמר את פרוסת הלחם שקיבל במנה היומית על מנת לקיים משנה לחם בשבת. הוא יצר חנוכיה מחימר. הוא חסך את מעט טיפות הנפט שהצליח להשיג, על מנת לקיום מצוות נר חנוכה. הוא הצליח למצוא מצות לפסח ובמסירות נפש ממשית, התעסק בגמילות חסד של אמת.

בתקופת מאסרו חלק חדר עם יהודי שעישן בשבת וסירב לבקשתו של הרב להפסיק. לבסוף הוסכם ביניהם כי הרב ימסור לו את מנת האוכל שלו בתמורה לכך שיפסיק את העישון בשבת.

גם בעת צרה וצוקה לא נפל ברוחו ולא מנע עצמו מן הרחמים. הוא היה חוזר ומודה לה' יתברך בשמחה על החסדים הגדולים שעושה עמו בכל יום ובכל שעה, ועל ההשגחה הפרטית שאפשרה לו להמשיך ולקיים מצוות במחנה.

הרב יצחק חלה ונפטר במהלך מאסרו במחנה העבודה.

מצד בני קרוביו ומכריו שביקשו שיעזוב את הישיבה כדי לסייע בפרנסת משפחתו הענייה.

בשנת תרצ"ט (1939) שלח ראש הישיבה, הרב אברהם יפה'ן קבוצה של בחורים, ובהם הרב יצחק קאט, לייסד ישיבה בעיר קולומיי. הרב יצחק סייע לביסוס ישיבה החדשה באמצעות כישורנו הארגוני ודרשותיו. הוא היה "ראש וועד" שהדריך בחורים צעירים, מתלמידי הישיבה שמוצאם בפולין, לתיקון המידות. פעם שאל את התלמידים הצעירים איזו מדה יקרה אפשר ללמוד מדרכי הסבא מנובהרדוק, רבי יוסף יוזל הורוביץ. אחד התלמידים אמר "הכרת הבורא". על כך ענה הרב יצחק: "נכון הכרת הבורא היא עבודה ומדה נכבדה מאוד, אולם גדולה מזו היא העבודה של מדת הכרת עצמו".

בתחילת מלחמת העולם השנייה כבשו הגרמנים את ביאליסטוק, בניגוד להסכם מולוטוב-ריבנטרופ,הפחד מהגרמנים היה גדול, והם עזבו לפני יום הכיפורים ת"ש, והצבא האדום נכנס במקומם. ראש הישיבה ורוב התלמידים הצליחו לברוח ברכבת לעיר ווילנה. המשגיח הרב ישראל מובשוביץ נשאר בתחילה בביאליסטוק עם כמאתים תלמידים. בחורף ת"ש הצליח בחור מוכשר במשימה קשה ונועזת של הברחת המשגיח ומשפחתו לווילנה. בהמשך עבר המשגיח עם בני הישיבה לעיר בירז' שבליטא.

ממשלת שוודיה העניקה רשיונות כניסה לקיראסאו לבחורי שישיבה שהיו נתיני פולין. אך הרוסים סירבו לאפשר את יציאתם והציעו להם לקבל את הנתינות הרוסית. משסירבו, רשמו אותם הרוסים ברשימת שונאי המשטר הרוסי. בשבת פרשת "בהעלותך" תש"א (1941), עצרו החלו חיילי הנ.ק.וו.ד. במעצרם של הרב ישראל ובחורי הישיבה, והעלתם לרכבת שהובילה אותם סיביר. האסירים לא הורשו לצאת מהקרונות במשך המסע, שארך שלשה שבועות. במהלך מסעם נודע להם שהגרמנים פתחו במתקפה נגד הרוסים. לבסוף עצרה הרכבת בתחנת רישוטא, שבאיזור קראסניאסק. 

חלק גדול מבני הישיבה של ביאליסטוק הצליחו להתחבא מעיני בלשי הנ.ק.וו.ד. ולהתחמק ממאסר. הנשארים ביכו את חבריהם המסכנים שהובלו למעצר וגורשו לסיביר. לאחר כשבוע, כבר לא היו הבוכים בין החיים.

גם הרב יצחק קאט נתפס ונשלח למאסר במחנה עבודה בסיביר. הוא המשיך שם בדאגתו לאחרים, ואף שהיה חולה ותשוש וסבל מקור ומחרפת רעב, הוא חילק מלחמו הדל לזקנים ולחולים, חטב עבורם עצים והביא להם מים לשתייה ולרחיצה. גם בשעות מצוקה קשה פעל במסירות נפש לקיום מצוות: הוא שמר את פרוסת הלחם שקיבל במנה היומית על מנת לקיים משנה לחם בשבת. הוא יצר חנוכיה מחימר. הוא חסך את מעט טיפות הנפט שהצליח להשיג, על מנת לקיום מצוות נר חנוכה. הוא הצליח למצוא מצות לפסח ובמסירות נפש ממשית, התעסק בגמילות חסד של אמת.

בתקופת מאסרו חלק חדר עם יהודי שעישן בשבת וסירב לבקשתו של הרב להפסיק. לבסוף הוסכם ביניהם כי הרב ימסור לו את מנת האוכל שלו בתמורה לכך שיפסיק את העישון בשבת. גם בעת צרה וצוקה לא נפל ברוחו ולא מנע עצמו מן הרחמים. הוא היה חוזר ומודה לה' יתברך בשמחה על החסדים הגדולים שעושה עמו בכל יום ובכל שעה, ועל ההשגחה הפרטית שאפשרה לו להמשיך ולקיים מצוות במחנה.

 הרב יצחק חלה ונפטר במהלך מאסרו במחנה העבודה. הי"ד.

"הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א,יב). זקני חכמי ארץ ישראל דייקו שהנוסח אינו "אוהב את הבריות על מנת לקרבן לתורה", כי אם כן, אין זו אהבה כלל.

אנו אוהבים כל יהודי מפני שאנו מצווים בכך. "ואהבת לרעך כמוך" הוא יסוד בתורה, ומצווה לאהוב כל יהודי כגופו. קיום מצווה זו המסורה ללב לא באה לאדם בקלות, וגם קשה לצוות על האדם שיאהב את זולתו! בשביל קיום מצווה זו יש לאדם לעבוד על עצמו, להרגיל את עצמו לשעבד את רצונותיו האנוכיים, כדי להגיע לקיים את המצווה בשלמות.

מתוך מאמץ לסלק לצדדים את כל המעיקים עליו מלקיים המצווה, האדם מגיע לדרגה עילאית של אהבת ה'. מתוך התבוננות בגדלות ה' יתברך הוא מגיע לאהבת כל בריותיו. מתוך כך הוא רואה שהוא וחברו שווים. אין שום סיבה לא לאהוב אותו כפי שהוא אוהב את עצמו. להבנות כאלה מגיעים רק על ידי לימוד תורה.

מובא במדרש על אהרן שכשראה אדם עושה עבירה, היה מתחבר ומתקשר אליו עד שנעשה ידידו והיה מתנהג עמו שווה אל שווה. זה אומר לחברו "זה אהרן הכהן היה יודע שבליבי אינני כזה טוב כפי שהוא חושב עלי לא היה מתחבר איתי", עד שמתבייש במעשיו ומתקן את מעשיו.

כל מי שמתבונן בהליכותיו אלו, רואה בזה כוחה של תורה ומתקרב לתורה.

זה יכול להיות ההסבר של "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", בגלל שכך זה צריך להיות, ועל ידי דוגמה אישית שלו, "מקרבן לתורה".

רואים בהליכותיו של הלל ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", ובזה הוא מקרב רחוקים.

הלל אומר – בדרך הלצה היה אומר: הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" צריך לפרש כך: את עצמך אתה אוהב ורוצה בכל דרך אפשרית להטיב עם עצמך גם אם אינך מצווה על כך, את חברך אתה בוודאי צריך לאהוב , הרי אתה מצווה על כך.

"רבי חנינא בן חכינאי אומר, הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה ליבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו" (אבות ג,ד). וכי למה החמירו אתו כל כך?

וכי מי ששנתו נודדת מסיבה כל-שהיא הוא חוטא? ואם הוא שומר לילה וזה פרנסתו? שמא בעל ייסורים הוא חס ושלום? שמא מחמת דאגותיו אינו ישן? שמא ההצלחה שלו או אי ההצלחה שלו, או של ילדיו, מדירה שינה מעיניו.

וכי המהלך בדרך יחידי ממקום למקום, מהכא להתם, פושע חס ושלום? אולי הוא הולך לדבר מצווה, אולי הלך לצרכי פרנסה, למה אם כן הוא מתחייב בנפשו?

ההסבר המקובל הוא, מפני שהלילה זמן למזיקים. מי שהולך לבד בלילה יכול חס ושלום להסתכן מהמזיקים. אין לך מציל ומגן מובטח יותר מלימוד תורה. אם היה לומד בדרך, היה תורתו מגינה עליו, ומצילה אותו מפני הפורענות.

בפרשת ואתחנן אנו אומרים בקריאת שמע "ושננתם לבניך, ודברת בם, בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך" (דברים ו,ז). "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א,ח), חובה על כל בר-ישראל ללמוד תורה. חובה ללמד ולשנן דברי תורה לילדיך.

וכי איך צריך לשנן דברי תורה לילדים?

רק על ידי כך שדיברת בם! אם האבא בעצמו לומד תורה ומדבר בבית דברי תורה, זה הנושא בעל החשיבות הראשונה בשיחת הבית. הילד הרואה את זה, גדל עם זה ושומע את אביו מדבר אתו בדברי תורה, מדי יום אף שואל אותו מה למדתם היום ובוחן אותו בסוף כל שבוע, הילד הזה מתחנן וגדל עם ההבנה, שזה מה שחשוב בבית וכל היתר הוא צדדי, כך אפשר לקוות שהילד גם ילמד "ושננתם לבניך, ודברת בם".

ומה הגבול? כמה יש לשנן את הנלמד?

יש לשנן ולחוזר על מה שלמד עוד ועוד. עד שיבין, ולא רק עד שיבין, אלא עד שיזכור.

 איסור גמור לגרום לשכוח את לימודו, כפי המובא בפסוק "כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה" (דברים יא,כב), אומר רש"י אזהרת שמירות הרבה, להיזהר בתלמודו שלא ישתכח.

אם הוא כבר מבין וזוכר, יש לשנן עוד ועוד עד שידע בעל פה. אם האדם יודע תלמודו בעל פה, הוא יודע פרק תהלים בעל פה, הוא יודע משניות בעל פה, הוא יודע גמרות בעל פה, אז יש לו מה ללמוד כאשר הוא נוסע בדרכים, או שהוא נעור בלילה, או נמצא במצב שאין לו ספר בהישג יד.

המדרגה הזו לא באה בין לילה, ואת זה יכולים להשיג רק על ידי יגיעה ועמל מתמיד של שנים, ובמיוחד בימי הבחרות.

כך גם מבואר בהלכות תלמוד תורה (ג,יג) אף על פי שחובה ללמוד תורה ביום ובלילה, אין האדם למוד רוב חכמתו אלא בלילה.

זה מה שהמשנה אומרת לנו!

"הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי והמפנה ליבו לבטלה", זאת אומרת בשעת לימודו ובשנות לימודיו הטובים, דהיינו בצעירותו כאשר הדעה עדיין צלולה והראש עדיין פתוח, לא הכין את עצמו לכך שיהיה לו מה ללמוד בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, לא די שאין לו חומר על מה להרהר כשהוא שוכב חס ושלום וייסורים מציקים לו ויכול היה למצוא לעצמו מזור והקלה בלימוד משנה בעל פה על מיתת חוליו, אלא שאז מתחייב בנפשו שהתרשל להתמיד ולאגור תורה וחכמה באותן השנים הטובות שלו (בשבע שנות השובע) שהזמן עמד לרשותו, כל האפשרויות היו בידו, אבא אמא דאגו לסיפוק צרכיו ומחסורו, והדעת רחבה לקלוט דברי תורה.

עוד כוונה אחרת, בלכתך בדרך:

בפרשה הראשונה של קריאת שמע הכתובה בפרשת ואתחנן כתוב: "ושננתם לבניך, ודברת בם, בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך" (דברים ו,ז) –  הכל נאמר בלשון יחיד, ומזה צריך להבין שמדברים אל האב, אתה האב תשנן ותלמד לילדך דברי תורה בכל מצב ובכל דרך.

בפרשה השנייה הכתובה בפרשת עקב:

"ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך" וגו' (דברים יא,יט) בלשון רבים, אל מי הכוונה? למורים? למלמדים? אם כך היה צריך לכתוב "בשבתכם בבתיכם"? אלא הכוונה היא לאב, ואחר כך לילדים. התורה פונה לאב שילמד את ילדיו בכזו התמדה, בחשק והתלהבות ולשנן להם כך, שיהיה להם את הרצון ואת היכולת להמשיך ללמוד תורה בעצמם. כך אפשר להבין את סיבת הדבר שהתורה פותחת בלשון רבים ומסיימת בלשון יחיד…

בכל המצבים שאדם נתון בהם בטוב וחס ושלום ברע בצעירות ובזקנות, בעושר או בעוני, בבריאות או חס ושלום בחולי, אם מוקף בידידים או בודד, בהרחבת הדעת או בשפיפות, תורתו מגנה עליו ומשמרתו…

"הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי והמפנה ליבו לבטלה" ואין בו תורה להעסיק עצמו בעת זקנתו, "הרי זה מתחייב בנפשו" שלא שנן דברי תורה במידה מספקת בימי בחרותו, ועתה כזקן מסכן יושב בטל ומוצץ את המקטרת ומשתעמם.

(הלל היה אומר, דברי תורה בעל פה שנמסרו בשמו, עמו' 36-40).

הרב הלל אונסדורפר הי"ד, נולד בפרשבורג בשנת תרנ"ב (1892).  לאביו הרב מרדכי אריה דומ"ץ ושו"ב בעיר גוטא. אחיו של הרב הלל היה הרב שלמה זלמן אונסדורפר הי"ד מפרשבורג, הרב הלל היה מחשובי תלמידי אב"ד פרשבורג רבי עקיבא סופר, ה"דעת סופר" ותלמידם של הרב יוסף צבי דושינסקי כשהיה רבה של גאלאנטא ושל רבי אלכסנדר הכהן שטיינברג. לאחר שנשא לאשה את הרבנית רבקה בת רבי חיים צבי רוזנברג, הם התגוררו בפרשבורג. בשנת 1919 הוקמה אגודת ה"מזרחי" בפרשבורג, והרב הלל שהיה בין פעילי האגודה סייע להתארגנות מחדש של אגודות המזרחי בכמה מערי סלובקיה, יחד עם ידידיו הרב משה אשר אקשטיין הי"ד ורבי יוסף אהרן פרנקל הי"ד מחבר הספר "בית מדות". בכל האירועים הציבוריים ראו אותם ביחד, הולכים בדרך ומתפלפלים בתורה.

הרב הלל נודע כאיש אשכולות, חריף ובקי בתורה, העוסק בצרכי ציבור באמונה. בהמלצת רבו ה"דעת סופר" מונה הרב הלל בקיץ תר"פ לרב בקהילת לושוניץ שבסלובקיה, שם כיהן כאב"ד ור"מ. לאחר קבלת הרבנות הפסיק את פעילותו ב"מזרחי". למרות שהרב דושינסקי תמך במועמדותו של הרב אברהם יעקב קאפל זינגר לתפקיד זה, הוא לא נמנע במכתבו מלהפליג גם בשבחו של הרב הלל אונסדורפר, וכתב:

"תלמידי חביבי מהו' הלל אונסדורפר נ"י… לפני ימים ושנים למד אצלי, והי' לו שכל זך וצח והי' כלי מוכשר לתורה וטהרה ומאז עברו ימים ושנים וכמה פעמים עמד לפני וראיתי שעלה כמה מעלות בקודש, וגם נודע לי מתנהג הוא כראוי לת"ח ביראת השם, ורחוק הוא מהמחדשים.. ותלמידי הנ"ל כפי מה שהבטיח לי מחזיק בדרך המורשה… ראוי הוא לעמוד בראש עדה קדושה".

משנת תרפ"ז היה הרב הלל מעביר שיעורים לחברת "צעירי אמוני ישראל" לנוער, בשבתות ובימי החול. בשיעורים אלו למדו הנערים במשך כשעתיים חומש, רש"י וגמרא. הרב היה גם מוהל זריז, שוחט ובודק, בעל תפילה מצוין בעל קול טנור מרשים, בעל מנגן, נואם בחסד עליון, בעל קורא מעולה ובעל דקדוק חסר פשרות. הוא הרבה לכתוב על סוגיות הש"ס, חידושי בהלכה ובאגדה, דרשות על פרשת השבוע ועוד. הוא התכתב בקביעות עם רבני דורו ובהם הרב דוד וועסעלי דומ"צ בפרשבורג, הרב יצחק שטיינר מיעמערינג, הרב משה אשר אקשטיין רבה של קהילת סערעד, הרב יחיאל באום מגוטה, הרב ברוך לעבעל סגן מנהל ור"מ  ב"יסודי התורה" בפרשבורג, האדמו"ר רבי יצחק אייזיק וייס בעל ה"חקל יצחק" מספינקא, האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא בעל ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש (איתו היה נפגש מידי שנה במקום המרפא סליאטש למרגלות הרי הטאטארה), ר' שמואל ויינגרטן לימים היה יושב ראש המועצה הדתית בירושלים, ועוד.

במשך לילות שלימים היה הרב הלל יושב בלשכתו שעל יד בית המדרש ומתקתק את מכתביו במכונת כתיבה, תוך שהוא שומר לעצמו לרוב העתקים ממכתביו. במשך שנים רבות נאגרו כתביו הרבים היו בתוך מזוודות עור וקרטונים שאוחסנו על גבי מדפים רבים בצמוד לבית מדרשו. בצוק העיתים נהרסו ואבדו כתבים אלו, וחבל על דאבדין. הרב הספיק להוציא לאור את הספר "מאורות אש" (תרפ"ז) מאת הרב שטיינברגר, והוסיף לו הקדמה משלו ובה מתולדות המחבר.

בתקופת השואה אגר הרב מזון מהשוק השחור לצורכי קהילתו, אף על הסכנה הרבה שבדבר. בכסלו תש"ג הוא חיזק את היהודים המפוחדים בצוק העיתים ואמר להם:

"מלאכת 'הוצאה' בשבת מורכבת משני חלקים, עקירה והנחה. אם לא בוצעה הנחה, אזי לא חייבים גם על העקירה. בימים אלו מלאים לבבות ישראל בצער רב על אודות ה'עקירה' מהבתים, העקירה מהמשפחות, העקירה מה'היים', העקירה מהקהילות, בתי הכנסת ובתי המדרש שב'שטעטלאך'. כל יחיד כל כך רווי בצרותיו וסאת יגוניו, עד כדי שבדרך הטבע איננו מסוגל לקלוט שה'עקירה' אינה אלא חצי פעולה – בדרך ל'הנחה' בארץ חמדה טובה ורחבה!".

הרב גורש עם קהילתו לאושוויץ ומשם הוא נשלח למחנה הריכוז גינסקריכן, שם נפטר בז' בטבת תש"ה. עד ראיה מסר לנכדתו כי היה עם הרב ברגעיו האחרונים ואף הביאו לקבר ישראל. רעייתו נפטרה במחנה הריכוז ברגן בלזן בכ"ד בניסן תש"ה.

לרב הלל נולדו שמונה ילדים, ארבעה בנים וארבע בנות.

* בתם חנה (נולדה 1919) ובעלה הרב חיים אליהו פלברמן רבה של נאג'-אידה, נספו בשואה עם ילדיהם יצחק-צבי ולאה לאחר שהוגלו מגטו קאשוי.

* בנם צבי (האשי) (נולד 1920) היה תלמידו של הרב יצחק שטיינר בישיבה ביעמערינג. בשנת 1938 עלה לארץ ישראל ללמוד בישיבתו של הרב דושינסקי בירושלים. הוא התגורר בתל אביב, ובמשך מספר חודשים נמנה עם רעייתו על מייסדי הישוב נווה צוף. במהלך מלחמת יום הכיפורים היה בנם ר' הלל אונסדורפר (תשי"ב – י"ז בשבט תשנ"ג) חייל בנח"ל שלחם במוצב המזח. לאחר שבוע של לחימה עיקשת התקבלה נפל המוצב. התמונה של ר' הלל בעת ההליכתו אל השבי, כשהוא צועד בראש מורם עם ספר התורה בידו, היא אחת התמונות הייצוגיות של אותה מלחמה. לאחר שחרורו מהשבי אמר "הרגשתי שחיי שנתנו לי במתנה, לא ניתנו על מנת לפתח את עצמי למען עצמי, אלא לפתח את עצמי למען הכלל. צריך לחנך את כל עם ישראל למצב של יותר קשר לארץ, יותר קשר למקורות והדברים האלה הולכים ביחד". הוא התנדב לסייע בהקמת הישוב קשת ברמת הגולן, למד תורה מספר שנים ומונה לרב הראשון של הקיבוץ בית רימון שבגליל ולדיין בדיני ממונות. לאחר שנהרג בתאונת דרכים נבנה בית הכנסת החדש בקיבוץ על שמו ונכתב עליו הספר "הלל ממוצב המזח" מאת מנחם מיכלסון. 

* בתם יהודית (נולדה 1921), אשת הרה"ח מאיר משה שפיצר, ובזיווג שני אשת הרב משה ניישלאס אב"ד שיכון סקווירא. נפטרה בשיבה טובה בניו יורק בשנת תשס"א.

* בנם הבחור אלכסנדר שמואל (נולד 1922), בחור חריף, כשרוני ומתמיד שלמד בישיבות שוראן ונייטרא, הוגלה למחנות עבודה באוקראינה ונפטר על סף השחרור.

* בתם שולמית (נולדה 1924), גורשה ונרצחה באושוויץ.

* בנם טוביה אונסדורפר (נולד 1925) למד בישיבה בקולטה. הוא שרד את השואה ועלה לארץ ישראל. בשנת 1942 כשגברו רדיפות יהודי סלובקיה, השתתף טוביה בארגון הבריחה היהודית אל מעבר לגבול. בשנת 1944 הוא נאסר וגורש למחנה ריכוז בהונגריה, אך ברח משם לבודפשט והסתתר תחת חסות הקונסוליה השוויצרית. כאשר הגיסטאפו הצליחו לעלות על עקבותיו ולתפוס אותו, הוא גורש למחנה ברגן-בלזן. לקראת סיום המלחמה תכננו הנאצים להטביע אותו  יחד עם אסירים נוספים מהמחנה, בנהר אלבה, אך הוא וחבריו שוחררו בטרם עלה בידי הנאצים לרצוח אותם. בשנת 1945 עלה לארץ ישראל. בדרכו לארץ מצא טוביה ילד יהודי יתום בצרפת, טוביה לקח את הילד תחת חסותו, והביא אותו לארץ בתרמיל המסע שלו. הוא גר בחדרה, שם עבד כמדריך וכפועל במאפיות בשעות הלילה. מיום עלייתו לארץ הצטרף לארגון ההגנה ולקח בו חלק פעיל. מיד עם פרוץ המאורעות בשנת תש"ח התגייס לגדוד הראשון, גדוד 'העמק', בחטיבת "יפתח" של הפלמ"ח ושירת בעמק יזרעאל ובגליל העליון. ביום י"א בתמוז תש"ח (18.07.1948) נפל בשילטא אל בורג' בעת נסיגת היחידה שלו מהקרב בלטרון. לפני שיצא לקרב זה בא טוביה להיפרד ממשפחתו, ואמר להם: "אפשר ויפלו רבים, אך כדאי הדבר, ובלבד שירושלים תהיה שלנו". ביום א' באדר תש"י (28.2.1950) הועבר למנוחת עולמים בקבר אחים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.

* בנם אהרן (ארי) (נולד 1926) למד ב"יסודי התורה" בפרשבורג, שרד את השואה, וחיבר את הספר "בית הלל" לזכר אביו. בספר מביא המחבר תיאור של קורותיו בשואה, וכן לקט של דברי תורה ששמע בשם אביו, משרידי מכריו ותלמידיו. בראש ספרו כותב אהרן כי מה שנתן לו כוח להחזיק מעמד ולשוב ולברוח בתקופת השואה, היה רצונו לשרוד ולהודיע לעולם כי בית הוריו בלושונץ היה "בית של תורה, חסד, הכנסת אורחים, אהבת ה' ואהבת כל ברואיו, בית של אהבת ישראל. בית שבו ה'שולחן ערוך' לא היה ספר מאובק על השידה, כי אם מצפן לאורחות חיים. בטוב וח"ו ברע, בחול וביו"ט השולחן ערוך היווה ציר מרכזי סביבו סבב הבית. כזה היה ביתו של הענק ר' הלל אונסדורפר זצ"ל זי"ע והרבנית האצילה שלו אמנו הצדקת, מרת רבקה בת נדיבים".

* בתם מרים תמר (מירי) (נולדה 1928) שרדה את השואה ונישאה בשנת תשי"ד (1953) לרה"ח ר' ישראל צבי הכהן פרנצויז, ששרד אף הוא את השואה. הם התגוררו בתל אביב, בטבריה ובירושלים.