תורתך לא שכחתי

וכל רכב מצרים. ברש"י: ומהיכן היו כו', הרי נאמר 'וימת כל מקנה מצרים' כו', משל מי היו, מהירא את דבר ה', מכאן היה רבי שמעון אומר כשר שבגוים הרוג כו'.
וכתב הגור אריה ז"ל, אין הפירוש להרוג הכשר, שזהו מעולם לא אמרו רבותינו ז"ל דיש להרוג את הגוים, כי אם את המינים והאפיקורסים מורידין אותם ולא מעלין, אבל על הגוים מעולם לא אמרו כך, וחס ושלום לומר כך. אלא פירושו בכי האי גוונא במלחמה, שאם בא עליך גוי למלחמה ונפל בידך באותה מלחמה, אל תרחם עליו כלל ותהרגהו, כאשר היה בכאן שמצריים באו על ישראל והרגו אותם ואת בניהם, ועל כיוצא בזה אמרו הרוג. עד כאן דברי המהר"ל ז"ל.
ועיין בתוספות במסכת עבודה זרה דף כ"ו עמוד ב' (בדבור המתחיל 'ולא מורידין') שכתבו כן (בשם הירושלמי) [וזה לשונו:  ואם תאמר  הא אמרינן במסכת סופרים (פרק ט"ו) כשר שבכנענים הרוג, יש לומר דבירושלמי דקדושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה. ומביא ראיה מ'ויקח שש מאות רכב בחור', ומהיכן היו, מהירא את דבר ה'. ואע"פ שסתם כנענים עובדי כוכבים ומזלות הם ועוברין על שבע מצות, מכל מקום אין מורידין, דרבינהו בקרא להתירא דכתיב 'והיה לך למס ועבדוך' (דברים כ)].

(מאור יעקב, פרשת בשלח, עמו' מא-מב)

הרב יעקב מאיר נולד לאביו [נתן שלמה] בצלאל בידרמן, ולאמו מרת מאליע, בראש השנה שנת תר"ל [1869]. אביו היה מגדולי הרבנים בדורו, היה מתלמידיו המובהקים של האדמו"ר בעל 'חידושי הרי"מ", וכיהן כאב"ד בקהילות ביזון, ווישגראד ולויביטש.

בשנת תרמ"ה, בהיותו בן חמש עשרה, נשא הרב יעקב מאיר לאשה את מרת אסתר, בתו הראשונה של האדמו"ר בעל ה'שפת אמת' מגור. נולדו להם שלושה בנים וחמש בנות, וכל בניהם וחתניהם היו אברכים מופלגים.

בתו של הרב יעקב מאיר, מרת פייגא מינטשא, התחתנה עם דודה, האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור (בזיווג שני שלו). ובתו של הרב יעקב מאיר, מרת חיה שרה הי"ד, נשאה לאדמו"ר בעל ה'בית ישראל' מגור.

הרב יעקב מאיר הצניע את עצמו כל חייו ועסק בתורה בהתמדה וביגיעה. במשך עשרים שנה המשיך את לימודיו בהתמדה כשהוא מקורב לחותנו ולומד אתו שיעורים קבועים, עד שנעשה ל'למדן' של המשפחה; גאון מופלג, שידע בעל פה את הש"ס והפוסקים, ותורתו היתה סדורה וערוכה לפניו. באחד ממכתביו כתב: "זאת מגמתי ורצוני להתחזק ולהתאמץ בלימוד, ולהשכיל ולהבין בדברי תורתינו הקדושה, כי הם חיינו ואורך ימינו".

לאחר פטירת חותנו, המשיך להתגורר בגור, קיבל על עצמו את עריכת כתבי חותנו והכנתם לדפוס, והיה לחסידו של גיסו ה'אמרי אמת', התייעץ אתו ולמד אתו שיעורים קבועים. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר לגור בוורשה והמשיך להגיע לגור במועדי השנה. במשך שנים התכתבו ביניהם הרב יעקב מאיר בידרמן וה'אמרי אמת' וכתבו מאות אגרות מלאים דברי תורה. הרב יעקב מאיר היה מעביר מידי יום שיעורים ברבים, לפני תלמידים צעירים ותלמידי חכמים מופלגים. על אף המצוקה בימי מלחמת העולם הראשונה, הוא המשיך במאמצים רבים לענות תשובות בהלכה ולשמור על לימודיו הקבועים בש"ס בבלי וירושלמי, ברמב"ם ובשלחן ערוך. בהיותו בוורשה נשא ונתן בענייני לימוד עם הרבנים הגאונים בעיר, ובהם הרב מנחם זמבה הי"ד והרב נתן שפיגלגלאס הי"ד.

הרב יעקב מאיר חיבר חידושים רבים בכל מקצועות התורה, ובהם גם מכתבי תורה, הגהות על גיליונות ספרים, חיבור שלם על בבא קמא ועל פרק 'כלל גדול במסכת שבת', אך רוב חידושיו אבדו בשואה. שרידי חידושיו ואיגרותיו יצאו לאור בספרים 'מאור יעקב' (ירושלים, תשט"ז) ו'שם ושארית' (אשדוד, תשע"ד). מאות מחידושיו מופיעים בתוך ספרו של חותנו 'שפת אמת' על הש"ס, ובסוף מספר מסכתות שם פורסמו מערכות של חידושיו.

לבקשת ה'אמרי אמת' השתלב הרב יעקב מאיר במשך שנים רבות בפעילות ציבורית, בהיותו חבר 'מועצת גדולי התורה' של 'אגודת ישראל' ונשיא 'כולל פולין' לתמיכה בעניי ארץ ישראל. הוא פעל לייסוד עיתון קשר ולהקמת 'ישיבת שפת אמת' בירושלים. הוא כיהן כרב בוועד הרבנים לעדת ורשה.

בשנת תרפ"ה (1925) ביקר הרב יעקב מאיר בארץ ישראל, ביחד עם גיסו הרב מנחם מנדל אלטר הי"ד אב"ד פביניץ. מטרות הביקור היו להשכין שלום בין פלגי אגודת ישראל בארץ ישראל ובין ה'כוללים' בירושלים, לייסד את ישיבת 'שפת אמת' בירושלים לבחורים שעלו מפולין ולבדוק את הצעת 'מרכז אגודת ישראל בירושלים' לעלות ולכהן כרב בירושלים ואת ההצעת לכהן שם כראש ישיבה. הצעות אלו לא יצאו אל הפועל והרב יעקב מאיר חזר לאחר מספר שבועות לפולין. בשנת תרצ"ה שב וביקר הרב בארץ ישראל, כחבר במשלחת שהגיעה לבקשת 'מרכז אגודת ישראל', על מנת לבדוק את המצב הדתי של עולי פולין בארץ, לפתור בעיות שעמדו על הפרק בענייני חיזוק שמירת התורה והמצוות, ולבסס את אחיזת 'אגודת ישראל' במושבים. הרב פעל במהלך ביקורו בארץ לחזק את התרומות לישיבת 'שפת אמת' בירושלים ולפקח על סדרי הלימוד בישיבה. הרב השתתף בהנהגה הרוחנית של הישיבה ומידי פעם היה שולח חידושי תורה על מנת שיאמרו אותם בפני תלמידי הישיבה. לפני חזרת המשלחת לפולין את פרסמו כרוז לעולים לארץ ישראל, בו כתבו:

בהיותינו כאן בארץ הקודש… ובבקרנו על אתר את המצב הרוחני והדתי של אחינו החרדים שעלו ממדינת הים והתיישבו בכאן, מצאנו לנכון לפנות אליכם אחים אהובים, ולעוררכם בדברינו אלה, על דבר החוב הגדול והקדוש המוטל להתחזק ולהתאמץ, ביותר בהיותכם בארץ הקודש, בתורה וביהדות ובקיום המצוות ביתר שאת וביתר עז.
עליכם בלי לשכוח אף רגע כי זכיתם להיות בארצנו הקדושה, מטרפולין של מלך ארץ אשר ה' דורש אותה ותמיד עיניו בה. ומילא צריך כל אחד ואחד להתחזק ולעלות עוד יותר בקדושת החיים ובקיום מצוות התורה בה. ומכל שכן שחלילה וחלילה להקל בהן אפילו כמלא נימא, ולפרוק אפילו בכלשהוא את עול היהדות אשר נשאתם בארצות מגוריכם בחוץ לארץ… ובפרטות הננו מוצאים לנכון להזהירכם על דברים אלה:
א. שתשמרו את הצורה היהודית האמתית בכל מובנה, לבלי להקל בגילוח הזקן ופאות הראש חלילה, ולבלי לקצר את מלבושיכם, למען תהיו מצויינים בציון המצויינת… בני עם ישראל אשר לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. ומה גם כי הצורה היהודית והלבוש היהודי הוא גדר וסיוע שלא להתערב בין פורקי עול, שלא לבוא בחברותם, ושלא ללמוד ממעשיהם.
ב. שתשגיחו היטב על בני ביתכם שלא יקילו בגדרי הדת והצניעות חלילה, והנשים בל תלכנה פרועות ראש וגלויות בשר, והיה מחניכם קדוש. ונחוצה לזה התחזקות גדולה, כי לדאבוננו הרבה מקילין בזה מבלי ידעם את גודל האיסור וחומר העוון… תזכרו כי בנפשכם הוא הדבר הזה, ושכל קיום ארצנו הקדושה תלוי בשמירת חוקי הטהרה של תורתינו הקדושה, ובהרחקת כל ערות דבר ממחננו.
ג. שתזכרו לשמור את קדושת יום השבת, לעשות ליום תורה ותפילה של התרוממות הנפש ועלייתה. ולא חלילה ליום של טיול בשווקים וברחובות, של בטלה ושעמום, ושל שיחה בענייני חול ובדברי הבאי… תקראו לשבת עונג על ידי התחברות עם בני תורה ויראה, ועל ידי השפעת יהדות ומוסר לבני ביתכם…
ד שתתחזקו עד כמה שאפשר לקבוע עתים לתורה בכל יום בשעות הערב הפנויות, כגון ללמוד בחבורה את 'הדף היומי', שיעורים בשולחן ערוך אורח חיים, מצוות התלויות בארץ, והלכות טהרת המשפחה, כי גדול התלמוד שמביא לידי מעשה… תתחזקו בתורה ותקיימו את ארץ הקודש.
ה. שתתאמצו לחנך את בניכם ובנותיכם על ברכי התורה והאמונה, בבתי תלמוד-תורה ובית-יעקב, ולא למסרם חלילה לבתי ספר החפשיים, אף אם זה יעלה הוצאותיכם, כי הוצאות בנים לתלמוד-תורה מוסיפים מן השמים על המזונות הקבועים, ותבטחו בה' שיזמין לכם על ידי זה פרנסתכם בנקל…
אל תבושו מפני המלעיגים, ואל תרפנה ידיכם מפני הניסיונות והמכשולים, ואז יעזור ה' שיהיה בנין ארצנו בנין עדי עד של קדושה וטהרה, ונזכה להגאולה האמתית בבוא משיח צדקנו…
ירושלים עיר הקודש תו"ב ערב ראש חודש ניסן תרצ"ה
יעקב מאיר בהגד"ב ז"ל בידערמאן
זלמן סורוצקין אבד"ק לוצק
שמואל דוד אונגאר אב"ד נייטרא

בשנת תרצ"ה מונו רבנים חדשים לוועד הרבנים לעדת ורשה, ובהם הרב יעקב מאיר בידרמן, הרב מנחם זמבה והרב אברהם ויינברג. מיד עם מינויו פעל הרב בידרמן לחזק את כל ענייני הדת בעיר: עננייני שבת ועירובין, מקוואות ונישואין, שחיטה וכשרות, עריכת דיני תורה ופיקוח על מוסדות החינוך לילדים.

גם לאחר שהנאצים כבשו את ורשה, המשיך הרב בידרמן את לימודו בהתמדה והמשיך להשיב בבקיאות מופלאה על שאלות הזמן המורכבות. הוא דחה הצעה להימלט לשטח הכיבוש הרוסי, על מנת להישאר עם בני עדת בצערם ולעודד אותם.

בשנת ת"ש התגוררו בביתו גם חלק מילדיו ונכדיו שאיבדו את ביתם במלחמה, לצד פליטים רבים שהתארחו אצלם, ועל אף ההמולה המשיך הרב לענות תשובות בהלכה ולמוד בכל רגע פנוי. הוא היה לומד עם בנו הרב לייבל, משעה ארבע אחר הצהרים ועד לעשר, ולאחר מעריב היה ממשיך לערוך לאור הנר את חידושי ה'שפת אמת' על מסכתות יבמות וכתובות. לאחר שסיים לערוך ספרים אלו, הם נשרפו בהפצצת העיר וורשה. כן אבדו כתבים רבים נוספים של חותנו, ה'שפת אמת', ובהם כל המסכתות מסדר נשים ונזיקין, חידושיו על הרמב"ם ועל ארבעת חלקי השולחן ערוך, ועוד.
ביום הכיפורים תש"א הורו הגרמנים לרכז את יהודי ורשה בגטו בעיר, בו סבלו מרעב ומייסורי גוף ונפש, ומצבו של הרב, שסבל מרעב והיה חולה סכרת, הלך והתדרדר, עד לפטירתו במצור ובמצוק בי"ג בסיון תש"א. הרב הובא לקבר ישראל בבית העלמין בוורשה, לצד סבו, הרב יעקב דוד מווישגראד. שניים מבניו, רבי יצחק דוד ורבי לייבל הי"ד מונו למלא את מקומו ברבנות ורשה, אך נספו כעבור זמן קצר. גם שארית חידושיהם, הובאו בספר 'שם ושארית'.

אלמנת הרב יעקב מאיר, הרבנית אסתר, נהרגה עקה"ש בראש השנה תש"ג (1942). כן נספו כמעט כל ילדיו, נכדיו וניניו, ושרדו מכל יוצאי חלציו רק בתו, הרבנית פייגה מינטשה, אשת האדמו"ר ה'אמרי אמת' מגור, ובנם האדמו"ר ה'פני מנחם' מגור.

תולדותיו של הרב יעקב מאיר הובאו גם הם בספר 'שם ושארית'.

הרמב"ן כתב לנו עצה נפלאה מאד להנצל מן הכעס, וזה לשונו באגרתו הקדושה: "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תינצל מן הכעס". עד כאן לשונו הטהור.
א. "כל דבריך בנחת", אפילו דברי תוכחה או תרעומות וכיוצא בזה, שהנטיה לאומרם בלהט וברוגז.
ב. "לכל אדם", אפילו כלפי אדם קשה וטרדן המוציא בנקל משוויון נפש, ואפילו כלפי מי שזלזל או חירף אותך או את קרוביך.
ג. "ובכל עת", אפילו אם הינך נמצא במצב של עייפות וקוצר רוח, או חלילה במצב נפשי קשה, שכל דיבור של הזולת הוא למעמסה גדולה עליך.
ובכל זאת גם אם נזדמנו שלושת הניסיונות הללו במקרה אחד: דברי תרעומת לאדם קשה ובמצב נפשי קשה, גם אז יש עליך להתחזק במידת הסבלנות ולדבר אך ורק בנחת! וכל שכן אם נזדמן רק ניסיון אחד או שנים מהם.
"תתנהג תמיד", בכל פעם שמזדמן ניסיון כזה לפניך עליך לעמוד בו, ולא די שמתגברים רק לפעמים.
"ובזה תינצל מן הכעס", ישקט הכעס הפנימי ולא תתעורר לכעוס. וראה את גדולת הראשונים שכללו כמה עניינים נשגבים במילים ספורות: "כל דבריך" "לכל אדם" "ובכל עת" וכו', וזה מלמד אותנו איך לגשת ללמוד את דבריהם הקדושים.

(בית קלם, א, עמו' תכג, מובא בשמו על ידי הרב א"י הערצמן)

"… הכל לפי מה שהוא אדם, כי אינו דומה מי שהוא בחיזוק ומושל בעצמו ביראת אלקים, אז הוא עולה על כל הטירדה ומעט הוא מה שנפגע ממנה, כי כן כמדומני טבע הטרד, מטריד למי שמוטרד ואינו שולט על מי שאינו מוטרד… הבה נתחזק לכל הפחות באיזה מדרגה שיהיה לבל נתמוגג חס ושלום ולהיות מהשבים לתורה ויראה לפי ערכינו… יהי ה' עמו בכל אשר יפנה ימלא העליון כל משאלות לבו הטהורה לטוב ויזכה לכל הטוב כנפשו ונפש ועתירת רב מוקירו המתכבד בכבודו המצפה לשמוע ממנו אך טוב.
גרשון".

(בית קלם, א, עמו' תכה, קטע ממכתב)

הרב גרשון מיאדניק הי"ד, מגדולי המוסר הנודעים בליטא, נולד לאביו הרב יעקב בשנת תרמ"ח בלונניץ. בצעירותו למד בישיבת החפץ חיים בראדין, והיה שם תלמידו של ראש הישיבה, הרב נפתלי טרופ. בשל קשיים כלכליים היגרה משפחתו לקנדה, אך הוא נותר להמשיך בלימודו בראדין. הוא התקרב לרב ירוחם ליבוביץ, המשגיח בישיבת ראדין, התקרב לתורת המוסר ועבר ללמוד בישיבת קלם.

בשנת תרפ"ז הוא התחתן עם מרת פרידה בתו של הראש ה"תלמוד תורה" בקלם, הרב נחום זאב זיו, בנו של רבי שמחה זיסל זיו (ברודא), 'הסבא מקלם', מתלמידיו המובהקים של רבי ישראל סלאנט. משנת תר"פ לערך היה שותף בהנהלת בית התלמוד תורה בקלם, לצדו של ראש הישיבה הרב ראובן דוב דסלר. בשנת תרצ"א היגר הרב דסלר לאנגליה, והרב גרשון מונה למנהל בית התלמוד תורה יחד עם גיסו הרב דניאל מובשוביץ הי"ד. שני הגיסים גרו בבית אחד הצמוד לישיבה, ורחשו כבוד רב זה לזה. הרב גרשון העביר וועדים שבועים בקביעות ביום ראשון בבוקר, והיה מקפיד לצטט משהו משיחתו של הרב דניאל. מידי פעם העביר הרב גרשון שיעור עיון ששמע בראדין מרבו, הרב נפתלי טרופ, הגרנ"ט. לאחר תפילת מנחה בשבת היה מוסר שיחת מוסר עמוקה לנערים ב"תפארת בחורים", והצליח בגדלותו לפשט את דבריו ולמסור לנערים הצעירים שיחת מוסר ברמה המתאימה להם, במטרה לחזק אותם ולהשפיע עליהם ללכת ללמוד בישיבות.

הוא נהג לישון מעט, אך תמיד היה ער ורענן בשעות התפלה והלימוד. הוא היה מתבודד שעות רבות ושוקע בתורה בחדרו של ה'סבא', שהיה בעלייה בבית התלמוד תורה. בכל לילה נהג לערוך חשבון נפש על כל מעשיו במשך היום.

הרב גרשון היה אחראי על כל הענייני הכספיים הדרושין להחזקת ה'תלמוד תורה'. מקור מרכזי לפרנסת ה'תלמוד תורה' הגיע מהשכרת בניין גדול בקובנה, אותה תרם להם תורם עשיר. פעם בשבוע היה נוסע לקובנה לצורך סידור ענייני בית התלמוד תורה, לפקח על איסוף שכר הדירה ועל תחזוקת הבניין. רבים נהגו להתייעץ עם הרב גרשון בהיותו בקובנה. בהיותו בקובנה הוא למד מהרב נפתלי אמסטרדם הרבה מדרכיו של רבי ישראל סלאנט. חלק מהדברים רשם בפינקס, לבקשתו של הרב יחזקאל לוונשטיין.

את דאגתו להמשך קיומו של בית התלמוד תורה הזכיר במכתבו לתורמים הרבנית מרת פרחה ששון ובנה הרב דוד, מיום כ"ד לחודש שבט תרצ"ד:
"אתכבד לאשר בזה את קבלת נדבת הנדיב נעלה ני"ו הרוצה בעלום שמו סך 51 לירה סטרלינג שהגיעונו על ידם, באמצעות שלוחנו הנכבד הרה"ג הר"ש שליט"א דנציג. רב תודה וברכה אנו מגישים למעלת כבודו הנדיב ולמעלת כבודם בעד התענינותם להיות עוזרים ומשתתפים בדבר הגדול הזה, וגדול המעשה וכו' כי נדבתם זו היתה לנו כדבר בעתו להמציא עזר בשעה כזו שמוסדנו הגדול נמצא במצוקה גדולה ירחם ה' יתברך.
ובהצענו רגשי הכרת הטובה שלנו, נכבד לנו להעיר גם בדברים המפורסמים שאינם צריכים לעד, כי בית תלמודנו הנ' הזה כידוע זה יותר משישים שנה אשר באורו הגדול, אור תורה ומוסר, מאיר בבית ישראל ותמיד יכיל בקרבו גדולים בתורה ודעת, ומתגדלים בו יותר על מבועי התורה, ובחינוך מיוחד בהתלמדות להבין ולהשכיל בדרך חכמה ומשרים כפי שהותווה לנו מתוך תלמודם של הראשונים ז"ל, ובכוון התאמת ההשתלמות בתכונה ובמעשה לתורת המוסרים העליונים האלה, ומשם יוצאים להורות ולהאיר בתוך עם ישורון.
ואשרי לתמימי דעים מטיבי מעש, אשר על ידם יהיה נצור ומתקיים המוסד הנעלה הזה להקל לו מעול דחקו, ועליהם נקרא הכתוב 'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד'.
ואנו חותמים את דברינו בברכת התורה וברב תודה והכרת טובה, ובכל הדרת כבוד ויקר תפארה למשפחת שרי ישראל נזר ועטרה יתברכו באורך ימים ושנים טובים וברב נחת מכל בני ביתו יחיו ויזכו לישועה קרובה בתוך כלל ישראל במהרה בימינו אמן.
כעתירת המצפה לישועה ורחמים, גרשון בן לא"א מו"ר מוהר"י שליט"א מיאדניק.
וכגון דא צריך לאודועי, כי באה נדבתו בעת הצריך, כי מאד מצבנו דחוק, כי עתה לרגלי המשבר החזק רחמנא ליצלן מקורי ההכנסה נתדלדלו ביחוד נתרבה הדחק בכלכלת המוסד עתה, כי קרן קיימת חצר בית חומה שהונח ביסודו לכלכלתו, נלקח עתה לפרעון חובותיה על משך עשר שנים, ואנו בדאגה מרובה בעד קיומו של המוסד הקדוש אשר הוא מראשי מוסדות התורה שבו ישתלמו הלומדים במעלות עליונות של תורה ויראת אלקים בעמק הלכה ומוסר וחכמה, להאיר אור עולם בעמנו בעזרת ה' יתברך, ירחם ה' יתברך על פליטת עמו בית ישראל ועל פליטת סופריו להעמידם בקרן אור ולהצמיח קרן ישועה האמתית במהרה בימינו".

במכתב משנת תרצ"ו כתב: "רעדה אחזתני בשמעי מזוגתי תחי' בשובה משם [מקלם] את הדוחק והלחץ שאין כמותו… רעב ללחם במובן תרגום המילה בפשטותה!".

כפי שמסר הרב יהודה לייב נקריץ, חתנו של הרב אברהם יפהן מנובהרדוק, הרב גרשון נשא דברים בכ"ה בשבט תש"א, בכינוס שנערך בבית המדרש בית המוסר בקובנה, לציון יום השנה החמישים ושמונה לפטירתו של מייסד בית המוסר, רבי ישראל מסלאנט. הרב גרשון דיבר שם אודות גודל החיוב להכיר טובה לרבי ישראל סלאנט, ופירט כמה וכמה תוצאות נפלאות צמחו מבית המוסר, לכלל ולפרט, לבני ישיבה ולבעלי בתים. הוא הוסיף ואמר שרבי ישראל סלאנט היה ידוע בגאונותו הגדולה, עד שאמרו עליו שמוחו שקול כנגד עשרת אלפי איש, וברוב חכמתו חדר לעומק ההלכה ועורר אודות התרופה הנצרכת לדור זה. בהקדמת מסילת ישרים מביא על הפסוק (איוב כח, כח) 'הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה' את דברי חז"ל: 'הן אחת. הרי שהיראה היא חכמה והיא לבדה חכמה' וכו'. הרי שיראת שמים היא חכמה גדולה, והיא יותר מאשר פרומקייט, כי חכמה נוראה שקועה בו. רבי ישראל ותלמידיו הוציאו את העניין המרומם של חכמת המוסר, לעיני הקהל. אולם זה כשלעצמו לא יספיק, אם חס ושלום דבק בנו שמץ מן הרע מוכרחים להתנער ולהתנתק מזה – וסור מרע על ידי 'בינה' – פירושה ללמוד בספרי יראה, בלב נכון, בשפתיים דולקות וכו', והתפעלות הנפש, עד אשר נהפך לקנין נפשי – ממהות העובד.

פנקס בכתב ידו של הרב גרשון, ובו מאמרים והנהגות רבות מהרב נפתלי אמסטרדם ומהרב ישראל מסלאנט, היה בידי הרב לוונשטיין ויצא לאור בספר "כתבי הסבא ותלמידיו מקלם". ככל הנראה חיבר כתבים נוספים, אך הם אבדו בשואה.

בראשית מלחמת העולם השנייה המשיכה הפעילות בישיבה. הרב נהרג על קידש השם בשנת תש"א עם רעייתו וחמשת ילדיהם ועם תלמידי בית התלמוד. הרבנית היתה חולה והתקשתה ללכת, והלכה לגיא ההריגה כשהיא נשענת על ילדיה.

בעדות אחד הניצולים נמסר כי בעוד שהיהודים נדחפו לבורות הירי, במכות ומהלומות, “שרו בהתלהבות ובדבקות עצומה עד שההד היה ביער מסביב בקול נורא, השיר ששרו היה: אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו (וההמשך בידיש: טאטע איך לויב דיר, טאטע איך דאנק דיר, וויל איך בין א איד). וכן שרו אתה בחרתנו… אהבת… ורצית… מזמורי תהלים ואדון עולם… העמידום חיים בתוך הבור, ועם רובי מכוניות ירו עליהם עד שנפלו מתבוססים בדמיהם. בקבר אחד נמצאים האב”ד, ר’ קלמן ומשפחתו הי”ד, מהמנהלים של הישיבה הגדולה הת”ת דקלם רבי דניאל מאוושאוויץ ואשתו חיה הי”ד, וגיסו רבי גרשון מיאדניק ואשתו פריעדא וילדיהם הי”ד, וחמותם הרבנית פשעא זיעוו, והדודה הרבנית נחמה ליבא ברוידע – בתו של הסבא הי”ד. גם שאר רבני הת”ת הר”ר יצחק סקיר והרב ר’ שלמע פיאנקע וילדיהם, והרבה מהבחורים שלמדו בישיבה. הי”ד”.

בארכיון בית לוחמי הגטאות מובאת פיסקה ערוכה על בסיס עדותו של צבי גוטמן על חורבן קהילת קלם:
בתאריך 26.06.1941 כבשו הגרמנים את העיירה. ב 01.07.1941 הופרדו הנשים והגברים אלה מאלה ונכלאו במקומות שונים. ב – 15.07.1941 הואשמו היהודים בהחזקת נשק, וכמה מאות מהם נורו. ב – 19.07.1941 נורו שאר יהודי קלם אל בורות שהוכנו מבעוד מועד. רבים מהם נקברו חיים. בחורי הישיבה ועוד 35 צעירים הושארו בחיים כדי לכסות את הבורות. כשהחליטו הליטאים לירות גם בהם, צעדו הגברים אל הבורות, ובראשם ר’ דניאל [מובשוביץ], ר’ גרשון [מיאדניק] והרב [ר’ קלמן ביינשביץ, רב העיירה] בראשם, ובפיהם השיר “אשרינו מה טוב חלקנו”. הרב נרצח אחרון, אך לפני כן אולץ לכרוע על ברכיו ולחזות ברצח הנורא. באותו מקום

הערה: יש סתירה בין המקורות לגבי יום הירצחם של הרב גרשון מיאדניק ורבני התלמוד תורה בקלם ותלמידיהם. יש שכתבו שנספו ביום ה’ במנחם אב תש”א, ב’הגדה של פסח קעלם’ – נכתב כי הוצאו להריגה בכ”ח באב תש”א (שם כתב כי היה זה ביום שישי, ונרצחו בשבת. אך כ”ח אב תש”א חל ביום ה’) ומעדותו של גבי גוטמן עולה כי נהרגו בכ”ד בתמוז תש”א.

אהוביי ידידיי, ידוע כל החיות והקיום ישראל בגולה היא על ידי מסירות נפש, והמסירות נפש משלים חובת המצות שאינן נוהגין בחו"ל. ועיין בקדושת לוי ז"ל פרשת לך כי אברהם אבינו נתנסה רק בחו"ל, כדי להשלים חובת תרי"ג מצות על ידי מסירת נפש, אכן בארץ ישראל היה ביכלתו לקיים כל מצות התורה, לבד מהעקידה שהיה הנסיון בארץ ישראל. עיין שם.

ובזה תבין את אשר לפנינו תמיד לעמוד במסירות נפש, הן בשמירת שבת קודש והן הנסיון כעת במאכלות אסורות ובשאר ענינים, כי זה כל החיות שלנו כעת בגולה. ועל ידי זה נשלם כל התרי"ג מצות.

וכבר אמרתי בפרשת לך בפסוק (יב,יג): 'אמרו נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך', ותרגום אונקלוס: 'ייטיב לי בדיליך ותתקיים נפשי בפתגמייכי'. עד כאן. והוא חדוש גדול, שתרגם תיבת 'בגללך' 'בפתגמייכי'. ובתרגום יונתן איתא: 'אמטולתיך'. והנה המפרשים הקשו האיך ציוה אברהם אבינו שתאמר 'אחותי את', הלא על ידי זה בוודאי יקחו אותה למלכות, מה שאין כן אם תאמר 'אשת איש אני', הוא ספק שמא ימנעו ממנה, כי אומות העולם גדרו עצמן מעריות אחר המבול, כמו שאיתא בחז"ל.

ועל פי הנ"ל נוכל לומר, כאשר ירד אברהם אבינו עליו השלום למצרים לחו"ל לא היה יכול להתקיים שם בלי מסירות נפש, כאשר מקודם מסר נפשו אצל נמרוד על עבודה זרה, כן התחיל למסור נפשו על גילוי עריות, וציוה לשרה 'אמרי נא אחותי את', כדי למסור נפשה במסירות נפש תיכף בבואם לחו"ל, כי על יד זה ודאי יקחו אותה. ובזוהר הקדוש, דחמא עמה שכינתא, ובגין כך אתרחץ אברהם ואמר 'אחותי היא', וזה 'למען ייטב לי בעבורך', פירוש תיכף בעברך לשם, 'וחיתה נפשי בגללך', בפתגמייכי, על ידי דבריך שאמרה שהיא אחותו, והתחילה מיד במסירות נפש מצדה. ועל ידי זה נצולו שניהם. והיה אברהם אבינו עליו השלום ירא להמתין בחו"ל במצרים אף רגע אחת בלי מסירות נפש.

כבר אמרתי בדברי קדושת לוי הנזכר, על שהנסיון העקדה היה בארץ ישראל דוקא. דבנסיון האחרון הוא העקידה, האיר ה' יתברך לאברהם אבינו עליו השלום דרך חדשה בענין מסירת נפש. דעד נסיון העקידה לא היה עוד מסירות נפש בכח ובמחשבה רק בפועל ממש, כמו הנסיון הראשון באור כשדים שמסר את נפשו בפועל ממש, ואברהם אבינו עליו השלום ויצחק אבינו בלכתם להעקידה הלכו למסור נפשם בפועל ממש, כמו שנאמר: 'ויקח את המאכלת לשחוט את בנו'. ובשעה שנאמר לו: 'אל תשלח ידך אל הנער', האיר ה' יתברך את עיניו 'וירא והנה איל אחר', פירוש 'איל' הוא מלשון התחזקות כמו 'אילי הארץ' (ובלשון אשכנז: א אנדער שטארקייט). 'נאחז בסבך בקרניו', ידוע דהקרן נמצא מהמוח, והם תוקף המוחין, וזה 'נאחז בסבך בקרניו', כי נאחז באילנא רבא, היא עץ החיים, 'בקרניו' בתוקף המוח, וראה שביכולת למסור נפשו במוחא וליבא כמו בפועל ממש. וזה: 'ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו', פירוש שהעלה את המסירות נפש הפנימיות הנ"ל, המכונה בשם 'איל', שהיה חשוב כמו מסירות נפש בפועל ממש. וזה: 'לעולה', כל כך נתעלה המסירות נפש הזה, כמו שהעלה בנו ממש. וזה 'תחת בנו'. ואי אפשר עוד לבאר יותר.

וזה פירוש הכתוב: 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה'. ובתרגום אונקלוס: 'קדם ה' הכא יהון פולחין דוריא'. ועיין רש"י ז"ל, פירוש דהנה מסירות נפש בפועל ממש, אי אפשר לקיים כל ימי חיי האדם למסור נפשו בפועל ממש. אבל מסירות נפש במוחא ולבא, זה ביכולת ישראל לקיים בכל יום ובכל שעה. וזהו שכתוב: 'ה' יראה', יבחר ויראה לו את המקום זה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות, שזה יהיה נצחיית, 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה', כי יהא ביכולת למסור את עצמו במסירות נפש בכל יום ויום. וזה: 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא', היינו היסוד החדש שנתגלה לו בענין המסירות נפש, 'ה' יראה', אשר ה' יתברך האיר לו דרך חדשה בענין המסירות נפש: 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה' (היינו: 'דאס זאל קאנען זיין אלע טאג מסירת נפש כמו בפועל ממש'). וזה 'בהר ה' יראה', דאיתא בפסיקתא: 'ירושלים הרים סביב לה', זה הר סיני והר המוריה, עד כאן. וזה תורה ותפלה, ויהא ביכולת אדם למסור נפשו בתורה ותפלה בכל יום. וזהו שכתב רש"י: להשרות שכינתו ולהקריב כאן קרבנות. כידוע דהקרבן היא כאלו הקריב חלבו ודמו, וזה מסירות נפש בכח שנתחדש על ידי אברהם אבינו עליו השלום. ועל ידי מסירות נפש בכח נתקבלו הקרבנות בפועל, וכמו שנתקבל אילו של אברהם אבינו עליו השלום לאחר המסירות נפש שלו.

ועיין בשו"ת הרשב"א ז"ל (חלק ד סי' נה) על הכתוב: 'כי עליך הרגנו כל היום', וזה לשונו: וכי אפשר ליהרג בכל יום, אלא שבכל יום שאנו קורין קריאת שמע ואומרים 'בכל נפשך', ומסכימים על כן, הרי כאלו הורגנו באותה שעה עליו יתברך שמו, כי כל המסכים לזה כאלו עשאו. והוא שאמר 'והיו הדברים אשר כו' מצוך היום על לבבך', והיו מוסכמים וחקוקים על לבבך. עד  כאן לשונו הקדוש. ועיין במדרש רבה, 'העלהו' אמרתי לך, ולא לשחוט אותו. עד כאן. היינו שהקב"ה אמר לו להעלהו שיהא ביכולתו למסור נפשו במחשבה כמו במעשה, וניחא בזה מה שנסיון העקידה היה דוקא בארץ ישראל בהר המוריה למסור נפשו בכח כמו בפועל. ובזה תבין קושית המפרשים למה לא נתקיים מעשה העקידה כמו שאר נסיונות, כי באמת נתקיים מעשה העקידה במסירות נפש בכח כמו בפועל ממש.

 (מכתב האדמו"ר רבי חיים יעקב אריה, מערב חג פסח תרצ"ט, אשר עליו כתב נכד האדמו"ר, רבי יצחק דוד מורגנשטרן: 'בפקודת אאזמו"ר הרה"ק שליט"א שכל אחד יצפן את המכתב הלז אתו במקום המשתמר')

רבי יעקב אריה מורגנשטרן הי"ד, מווישקוב-ראדזמין, היה האדמו"ר האחרון לבית ראדזמין, לאחר שחלה הוסיפו לו את השם 'חיים'. הוא נולד בסביבות שנת תרל"ח (1878) לאביו רבי צבי הירש, האדמו"ר מלומאז' (שהיה חתן האדמו"ר רבי שלמה יהושע דוד גוטרמן האדמו"ר מראדזמין), בן רבי דוד מקוצק, בנו של האדמו"ר רבי מנחם מנדל מקוצק. הוא היה תלמיד של אביו. בשנת תרנ"ב נשא לאשה את רחל בת רבי מנחם קאליש אב"ד ואדמו"ר מאמשינוב.

עוד מצעירותו נהג ללמוד בכל יום שיעור בעיון מארבע לפנות בוקר ועד שמונה, גם בשבתות וימים טובים. למרות טרדותיו הרבות ברבנות ובאדמו"רות, לא שינה ממנהגו, וראה בלימוד זה את עיקר לימודו. בחצרו שולבו הנהגות בית קוצק, ראדזימין ואמשינוב.

לאחר נישואיו המשיך לשבת באהלה של תורה, וכיהן כרב בווירבזניק, ואחר כך כרב קהילת וישקוב. באלול תרפ"ו נפטר אביו, ועוד במהלך ה'שבעה' על אביו מילא את מקום אביו באדמו"רות וערך 'שולחן' לחסידים. דברי תורתו נאמרו בהתלהבות ובהתרגשות, ועשו רושם רב על החסידים. הוא התעניין בכל פרט בחיי חסידיו.

דודו, האדמו"ר רבי אהרן מנחם מנדל גוטרמן מראדזימין נפטר בט' באלול תרצ"ד ללא ילדים, ורבי חיים יעקב אריה עבר לראדזימין בשנת תרצ"ה והחל לכהן גם כאדמו"ר לחסידי ראדזימין, כאשר את מקומו ברבנות ווישקוב מילא בנו רבי דוד שלמה.

הוא נודע כגאון בנגלה ובנסתר וכאחד מגדולי האדמור"ים בפולין ואלפי חסידים נהרו אליו.

בשנת תרצ"ד נפטרה הרבנית רחל.

שנים ממכתביו שרדו ויצאו לאור בחלק ממהדורות הספר "ביכורי אבי"ב". המכתבים נכתבו בתקופה שיהודי פולין סבל ממצוקה ומחסור, לקראת פסח תרצ"ח ותרצ"ט, והם מלאים בדברי עידוד ואמונה, השתתפות בצער חסידיו והנחיות לקבל את היסורים באהבה, בסבלנות וביישוב הדעת.

ביום הכיפורים תרצ"ט עלה הרבי על הבמה לדרוש, על אף שלא נהג כך בעבר, ואמר: "ישנם אנשים שאינם מאמינים בגיהנום, לכן הקב"ה מביא גיהנום לעולם הזה". הרבי הביא את הפסוק (תהלים נ,טז-כא) "ולרשע אמר אלקים וכו' ואתה שנאת מוסר דמית אהיה כמוך". מפרש רש"י, סבור אתה שאהיה כמוך להתרצות במעשיך הרעים, "אוכיחה ואערכה לעיניך". בתרגום, אוכיחא בעלמא הדין, ואסדר דין הגיהנום מעלמא דאתי קדמך. כלומר, דיני הגיהנום מהעולם ההוא יהיו כאן לפניך בעולם הזה כי הרשעים ממשיכים הגיהנום לעולם הזה, כמו שכתוב "תייסרך רעתך".

בנו, הרב אלימלך, השיא את אחת מבנותיו בוורשה בהשתתפות אביו ובני המשפחה. בליל החתונה פלשו הגרמנים לפולין, וסעודת החתונה נערכה בחלונות מואפלים. בשל נסיבות אלו, שהו בני המשפחה בוורשה ונשארו שם, עד שנשלחו לגטו ורשה.

רבי חיים יעקב אריה נהרג עקה"ש בטרבלינקה בשלהי קיץ תש"ב. כן נספו גם שמונת בניו ומשפחותיהם:

בנו, הרב דוד שלמה הי"ד, רב ואב"ד ווישקוב, ורעייתו מלכה ליבא.

בנו, הרב ישראל יצחק, אב"ד בסלוצק, ורעייתו מרת יוטא, וילדיהם: חנוך העניך, הענא רבקה (שנשאה לבנו של האדמו"ר מקולביעל), יהושע, אברהם שלמה ושאר ילדיהם.

בנו, רבי מרדכי אב"ד סקארז'יסק, ורעייתו, וילדיהם: מנחם צבי, רבקה לאה (שנשאה לבנו של הרבי מלענטשנא הי"ד), חנה.

בנו, הרב אלימלך יהודה, רעייתו חנה רייצה (בת האדמו"ר רבי יוסף קאליש מאמשינוב), וילדיהם: מנחם, צבי.

בנו, ר' דוב בעריש, רעייתו יוכבד (בת האדמו"ר מוואלומין הי"ד), וילדיהם: מנחם, צבי.

בנו, ר' בנימין, רעייתו שרה (בת האדמו"ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן מסוקולוב הי"ד), ובנם ישראל צבי מנחם.

בנו, ר' משה, ורעייתו רבקה (בת האדמו"ר מגרוכוב הי"ד), וילדיהם.

בנו, ר' ירחמיאל, ילדיו מאשתו הראשונה מרת חוה: שמחה בונים, מנחם, יצחק דוד (מחשובי תלמידי ישיבת חכמי לובלין) ורבקה. וכן רעייתו מזיווג שני וילדיהם.

הי"ד

.ניצלה רק בתו יוטא טויבא, אשת אחיינו רבי ירחמיאל יהודה מאיר קאליש, האדמו"ר מאמשינוב בירושלים.

דברי תורה מאת רבי חיים יעקב אריה הובאו בספרים ביכורי אבי"ב, שארית מנחם וב'קונטרס זכרון יעקב' הנלווה לספר דברי מאיר (ירושלים תשס"ד).

.

לקוטי חידושי הרמ"ל [מאת רבי משה ליב מסאסוב]:

משנה אבות ה,כ: 'עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן'. משולל הבנה, מאי שנא דנקט 'עז פנים' מכל שאר מדות רעות. גם 'בושת פנים לגן עדן', הלא כמה מדות טובות יש שמביאין לגן עדן. אך העניין דאיתא בזוהר הקדוש [1] שמי שדרכו תמיד להוכיח בני אדם ולהחזירם בתשובה, אזי בזמן פטירתו שמוליכין אותו לגן עדן העליון, מעבירין אותו דרך גיהנם, כדי שיתאחזו בו הנשמות אשר עדיין לא נזדככו כראוי, והוא מוליך אותם עמו למעלה. והוא לו לגמול טוב, כאשר הייתה מדתו בחיים להיטיב לכל אדם ולתקנם, כן נמי אחר פטירתו, יזכה להיטיב לזולתו.
והנה 'עז פנים' נקרא הצדיק שדרכו תמיד להוכיח, ואינו בוש וירא משום אדם, לכן אחר פטירתו מוליכין אותו דרך גיהנם, שיתאחזו בו נשמות. 'ובושת פנים', היינו צדיק כזה שרק על עצמו מסתכל בעין יפה תמיד להיישר מעשיו כראוי, ואינו עוסק בטובת אחרים להוכיחם ולתקנם. זה נקרא 'בושת פנים', אותו מוליכין מיד לגן עדן, ולא ילך דרך גיהנם לתקן הנשמות בפטירתו, כי גם בחיים לא אחז במדה זאת [2].

הערות [מאת הרב נחמיה שפירא]:

[1] עיין בזוהר הקדוש פנחס דף ר"כ ע"ב. ודוק.

[2] ובזה פירש שם בספר דברי צדיקים הפסוק (וישב) 'כי ארד אל בני אבל שאולה'. וכתב וזה לשונו: והנה כתיב (עובדיה) 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה'. העניין, אש בפני עצמו חם מאד אבל אינו מבעיר לזולתו, לא כן להבה שילהט דברים הקרובים אליו. כן הייתה מדת יעקב 'אש', שהיה בפני עצמו בחמימות והתלהבות גדול, אבל לא היה מבעיר לזולתו. 'ובית יוסף להבה', שמבעיר אחרים. לכן נקרא 'יוסף', שמוסף תמיד לקרב בני אדם לעבודת השם. והיה יעקב מקיים בעצמו אחר לידת יוסף מאמר חז"ל (ברכות ס"ג ע"א) בשעת המפזרין כנס, כיון שיוסף היה מוסיף תמיד עובדי ה' יתברך, לא הוצרך יעקב לעשות זאת, והיה אוחז דרכו והילוכו בקדושה, לתקן עצמו היטב הדק. כי כל צדיק אוחז דרכו והתנהגותו אשר עבורו בא לעולם, וקשה לו לפרוש מדרכו ולאחוז דרך אחר אשר לא כמדתו. והנה יעקב חשב כי יוסף אינו בזה העולם, ואין מי שיתקן בני אדם להחזירם למוטב, ויצטרך הוא לאחוז מדת יוסף, להוסיף תמיד גרים וללמד אותם חכמה ודעת. ואם כן גם אחר פטירתו יצטרך ללכת דרך גיהנם, שיתאחזו בו הנשמות כנ"ל. וזה לו לצער ולאבל, שיצטרך לעזוב דרכו בקודש ולאחוז דרך אחרת. וזה אומרו 'כי ארד' בשביל 'בני' שאינו בזה העולם 'אבל שאולה', שאצטרך ללכת דרך הגיהנם. וזה לי לאבל ולעגמת נפש. עד כאן לשונו הקדוש.

והנה בספר 'סמיכת משה', בפתיחה במילי דאגדתא, מביא גם כן הפירוש על המשנה הנ"ל, עם הפירוש על הפסוק 'כי ארד אל בני' כו'. והרחיב הדיבור בדברי חן והמתיקו מאד. אבל הוא מביא הכל בשם זקיני הקדוש הרמ"ל זצללה"ה, וכן בספר 'אילנא דחיי' (בפרשת וישב) מביא בשמו הקדוש כל העניין הזה. ומפני כי הרב הקדוש בעל 'דברי צדיקים' היה תלמיד זקיני זצוקללה"ה, ומביא בשמו רק הפירוש על המשנה בלבד, ואחר סיום פירוש המשנה כתב 'עד כאן דבריו הנחמדים', מובן מזה שלבעל הפתיחה בספר 'סמיכת משה' ולבעל ספר 'אילנא דחיי' לא הגיעה השמועה היטב.

דהנה נודע דרכו בקודש של כבוד קדושת זקיני הרמ"ל זצללה"ה שהיה נע ונד שנים רבות לפדות שבויים, ובדרך מהלכו תיקן כמה נפשות ישראל. ומספרים כי את הרב הקדוש הרבי ר' יצחק אייזיק מקאליף זצללה"ה, הביא הוא לרבו הגאון הקדוש הרבי ר' שמואל שמלקה מניקלשבורג זצללה"ה, בהיותו (הרב הקדוש מקאליף) עוד בילדותו. ושמעתי מספרים ממגידי אמת בשם מרן הקדוש הרבי ר' מענדלי מפריסטיק (או מרימנוב) זצללה"ה, שראה בחזיון, שאחר פטירת זקיני הרמ"ל לא רצה לעלות לגן עדן עד שיתנו חופש לכל הרשעים שבניהנם, שיעלו אתו לגן עדן. ויפק רצון מד', ועלתה בידו לפדות כל הרשעים, ונתרוקן כל הגיהנם, נקי מכל. ומקובל שאמר בזה הלשון "גלאבטס (בפתח תחת האלף) מער, כמו שמנקים הבית עם פלאדער וויוש [=עם מטאטא]'". (מפני שהיה יליד מעהרן, היה לשונו הקדוש משונה קצת במבטא ממבטה שלנו). לקיים מה שנאמר (איוב כב) 'ותגזור אומר ויקם לך'. (שם לג) 'אם יש עליו מלאך מליץ אחד וגו', ויאמר פדעהו מרדת שחת' וגו'. כדרכו בחיים חייתו. וכנ"ל.

הרב נחמיה שפירא, נולד בשנת תרל"ד, ונודע בצעירותו כעילוי חריף.  אביו, הרב משה יהודה ליב, אב"ד סאסוב וסטריזוב, היה בנו של רבי שלמה מסטריזוב-מונקאטש בעל ה"שם שלמה", (בנו של רבי אלעזר שפירא מלאנצהוט, בנו של רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב בעל ה'בני יששכר') חתן רבי יקותיאל שמעלקא מסאסוב בנו של רבי משה יהודה ליב מסאסוב. אמו של הרב נחמיה, מרת חנה, היתה בת הרב ברוך מגורליץ, בנו של האדמו"ר ה"דברי חיים" מצאנז.

לזמן קצר למד אצל דודו הגאון הצדיק המפורסם, רבי צבי הירש שפירא, בעל ה'דרכי תשובה', ונודע כגדול בתורה וביראה, בנגלה ובנסתר.

נשא לאשה את מרת נחמה טילא בת הצדיק המפורסם רבי ישעיה נפתלי הירץ שפירא מדינוב, בנו של רבי דוד מדינוב, בנו של רבי צבי הירש שפירא מדינוב בעל ה'בני יששכר'.

במשך שנים רבות היה רבה של סאסוב. במלחמת העולם הראשונה התגורר עם אביו ועם משפחתו בווינה, שם פעל כמוהל מומחה בבתי החולים. משנת תרפ"ב התיישב בעיירה סטריזוב ומילא את מקום אביו ברבנות בעיירה, לצדו של רב נוסף. הוא ביקר בבתי נדיבים בארה"ב, על מנת להתרים אותם.

עם כניסת היהודים לסטריזוב, נשאר הרב עם קהילתו וניסה לפעול להקל על מצבם של יהודי העיירה. בחודש תמוז תש"ב גורשו יהודי סריזוב לגיטו ריישא. הרב נספה בשואה יחד עם בני קהילתו ועם משפחתו, ובהם רעייתו וכל ילדיהם ונכדיהם:

1. הרב ישעיה נפתלי הירץ דומ"ץ בדוקלא ורעייתו מרת ריקל רייזל (בת רבי מנחם מנדל הלפרין מברז'ן, הרבי מדוקלא) ושני בניהם המופלגים בתורה. נרצחו בג' באלול תש"ב.
2. הרב שלמה ורעייתו רבקה (בת הרב משה חיים אפרים הלוי איש הורביץ, מוואליע-מיכאווע) וילדיהם. נרצחו עם קהילת סטריזוב.
3. הרבנית פרימא ובעלה הרב חיים ספרין אב"ד סאלא (בן הרב זיידה ספרין מדאבראמיל, רב בסאלא) וילדיהם. נרצחו עם קהילת סטריזוב.

על פי קטלוג 'אוצרות לונדון' נספה הרב, עם בני משפחתו, בדרך בין סטריזוב ובין גיטו ריישא.

בעבודה ויגיעה קשה במשך כמה שנים עלה בידו להוציא לאור את חידושי הרמ"ל (ג' חלקים) מתוך כתבי ידו של רבי משה ליב מסאסוב, והוסיף עליהם הגהות וביאורים. בשנותיו האחרונות סידר והכין לדפוס עוד חידושי תורה רבים שלו ושל אביו, אך הם אבדו בשואה, עם חורבן בני המשפחה ובני הקהילה.

תמונת חתימת הרב נחמיה שפירא ותמונה מהנייר הרשמי שלו מובאים באדיבות בית המכירות 'אוצרות לונדון'.

בעת שקיבל רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד את המינוי לאדמו"ר סלונים בלב נשבר, בירך אותו רבי יעקב יצחק דן מסטריקוב (אביו של בעל אחותו, רבי טוביה לנדא), במקרא שכתוב "והיה כשבתו על כסא ממלכתו", שיהא המלך בישראל שרוי כל ימיו בשפלות רוח כזו שזכה לה ברגע שעלה לישב על כסא המלוכה, וחשב בנפשו שאיננו ראוי לכך.

וברכתו של הרה"ק מסטריקוב אכן התקיימה לכל פרטיה ודקדוקיה, עד ליומו האחרון נשאר האדמו"ר מסלונים שבור לב ומלא הכנעה ולא שינה את דעתו בכל הנוגע לעצמו.

(ע"פ הילולא קדישא – חשון, עמו' רמג)

מרן אדמו"ר מסטריקוב זצוק"ל אמר בשם אביו הרה"ק רבי יעקב יצחק דן הי"ד ששמע מפי מרן אדמו"ר בעל 'ישמח ישראל' זצ"ל על הפסוק שאומרים בנשמת בתפילת שבת "ברעב זנתנו", שהוא לכאורה דבר והיפוכו. אלא הסביר ה'ישמח ישראל', על ידי הרעב, נתת לנו חשק ותיאבון. וזו הברכה.

(הרב משה צבי וינטרוב, ד' אמות של רבי (בני ברק תשס"ב), עמו' מ"ט)

גם אנכי נתתי מעות קדימה על הספר לקוטים מתורת מרן הבעש"ט זצלה"ה זי"ע ובעזרת ה' יתברך יהיה לתועלת גדול לכל אחד ואחד ולקרב גאולתנו ברוחניות ובגשמיות. הכותב למען כבוד התורה, יעקב יצחק דן בהה"ק זצללה"ה זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. אסרו חג דסוכות תרח"ץ

(הסכמת האדמו"ר מסטריקוב לספר בעל שם טוב, הוצאת 'מסורה', לודז' תרח"ץ)

בשבת קודש פרשת כי תצא תשמ"ח (בקידושא רבה ללידת הבת לכ"ק עט"ר אדמו"ר שליט"א) סיפר כ"ק מרן אדמו"ר (מסטריקוב) זצוק"ל זיע"א (למחותנו ראש הישיבה הגה"ח רבי שלום בראנדער זצוק"ל) בשם אביו כ"ק מרן אדמו"ר ר' יעקב יצחק דן זצלה"ה הי"ד על הגה"ק רבי ליבוש חריף זצוק"ל [מהרי"ל צינץ] שהיה נוהג לדרוש בביהמ"ד מדי שנה בליל יום הכיפורים לאחר 'כל נדרי'.
והיה באיזו שנה שעלה לפני ארון הקודש וראה את ההתעוררות של הציבור והתכופף אז לפני ארון הקודש, ואמר את הפסוק (תהלים פה) "אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה". ואמר "אשמעה מה ידבר האל", שכביכול מטה הוא את אזנו שרוצה לשמוע מה הקב"ה אומר על מעמד זה של "כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו", שיש בו התעוררות גדולה ושבים כולם בתשובה, כי 'שלום' רומז לתשובה. ואז הסתובב לציבור ואמר "ואל ישובו לכסלה", שהקב"ה מבקש שגם לאחר יום הכיפורים תישאר בקרבינו אותה ההתעוררות שיש עכשיו, ושיהיה לזה קיום לבל יחטאו עוד.

(דברות קודש (סטריקוב), האזינו תשס"ה, עמו' ב)

רבי יעקב יצחק דן לנדא, האדמו"ר האמצעי מסטריקוב, מגדולי אדמו"רי פולין.

נולד בשנת תרמ"ב לאביו רבי אלימלך מנחם מנדיל. בצעירותו מונה לרב בקינוב (מחוז אוסטרובצה) כממלא מקום אחיו הרב אברהם שנפטר צעיר לימים. הוא נודע בשם "הרב מקינוב", והתפרסם כגאון בש"ס ובפוסקים, בנגלה ובנסתר, חריף ובקי וחכם הבקי גם בהוויות העולם. הוא עבר לזגרז' וייסד בה את ישיבת "בית אהרן", בה למדו עשרות בחורים עילויים.

ביקר בארץ ישראל בשנת תרצ"ה ביחד עם אביו האדמו"ר, ועם בנו הרב טוביה יוסף הי"ד ראש ישיבת "בית אהרן". לאחר פטירת אביו, בשנת תרצ"ו, מילא את מקומו כאדמו"ר מסטריקוב. היו לו חסידים רבים, וחצרו היה מן המרכזים הגדולים בחסידות פולין. הוא היה גם עסקן פעיל באגודת ישראל.

בתו, שרה, אשת רבי בצלאל שלמה בורנשטיין הי"ד, בנו של האדמו"ר רבי דוד בעל ה'חסדי דוד' הי"ד.

לאחר הכיבוש הנאצי, הצליח לברוח לוורשה. הוא נכלא שם בגטו ועבד במפעל ליצור מדים עבור הגרמנים. מדים עבור הצבא הגרמני בהמשך הסתתר בבונקר שהוכן עבורו, ולאחר מכן נתקבל לעבודה בבית החרושת לנעלים, שבו היו אדמו"רים נוספים, עד שגורש לטרבלינקה בסביבות ד' בחשון תש"ד, שם נספה יחד עם האדמו"ר מפיאסצנה רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד.

יעקב כ"ץ, שהיה עם הרבי בגטו ורשה, מסר בעדותו:

בשני של פסח הכניסו אצלנו לבונקר את הרבי מסטריקוב, יחד עם אשתו וילדיו. ימים אלה אינם ניתנים להשכח. כל אותם הימים שהיה עמנו היה מחזק את לבנו ומנחמנו בדברי נחמה ותקוה. הרבי היה מבטיח לנו כי הישועה קרובה לבוא. הוא אמר לנו כי יש בידו הוכחה על פי קבלה כי בשנת תש"ג תתחיל מפלתו של היטלר הרשע, והשמיע לנו גימטריא בענין זה: ראשי תיבות של "רוב גאונך תהרוס קמיך" – תש"ג. כל ימות הפסח ניזון הרבי מאבקת סוכר, הואיל ולא היה ברשותנו מזון אחר כשר לפסח, ואף על פי כן היו נסוכות על פניו שמחת החג ותקוות הישועה, שעוררו בלבנו השתאות והשתוממות ממש. הרב ר' יעקב יצחק דן הביא עמו לבונקר ספר תורה קטן וממנו קראנו את קריאת התורה של יום טוב. בימים האחרונים של יום טוב הפצרנו בו שיגזוז את זקנו מפני הסכנה, אבל הוא לא רצה אפילו לשמוע על כך. רק בערב שביעי של פסח נשבר בו לבו של אותו צדיק. לבונקר שלנו הגיעו הידיעות על השחיטות שעשו הנאצים ב'גיטו הקטן', וכולנו הרגשנו שהקץ מתקרב. בשעת הקידוש של חג, כשהגיע למלים "אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון", פרץ בבכי תמרורים, בכי קורע לבבות, עד כי כל אנשי הבונקר געו בבכיה. למחרת היום, בשביעי של פסח, הוציאו את כולנו מתוך הבונקר, וכולנו נשלחנו למיידאנק. שם ראו עיני את הרבי בפעם האחרונה. בשעת הסלקציה עבר הרבי מסטריקוב לקבוצת הפועלים שעבדה בוורשה, בבתי המלאכה של שולץ. כל הקבוצה הזאת הועברה אחר כך לטראבלינקה (אלה אזכרה, חלק ד, עמו' 96).

בנו, רבי אברהם אביגדור נחום, הצליח בניסי נסים לצאת מוילנה בשנת תש"א ולעלות לארץ ישראל, ומילא את מקום אביו בתל-אביב, כאדמו"ר מסטריקוב.

ראה תולדותיו בספר "רבותינו רועי ישראל – תולדות אמו"רי סטריקוב", עמו' מב-נה, בספר קהילת זדונסקה-וולה עמו' 174, ועוד.

תבענה שפתי תהלה לאל נורא עלילה אלקי ישראל סלה אין בלשוני מלה הן ד' ידעת כולה על כל הטוב אשר גמלנו ולא עזב חסדו ממנו שהחיינו וקימנו וזכנו לקיים מילי דאבוה להאיר עיני ישראל ולהוציא תעלומה לאורה חיבור על התורה לבאר כל קלה וחמורה, ויבאר כל דיבור ואמירה מכבוד אדוני אבי מורי צבי אביגדור ז"ל אשר מימי עלומיו עתותיו ועשתונותיו ולתורת ד' תמימה ותורתו אמונתו לשם שמים ומושלם במידות ומעלות וחסידות ובקי בחדרי תורה נגלה ונסתר, אף שכלום בן מעיד על אביו, אפס קצהו יראו הבאים לקרות ספר ולהגות באמרי שפי קאמרי רבנן יטעמו טעם בשר בשרא דתורה הקונים יאכלו חיכם יאמר וימצאו דברים מתוקים מדבש ערבים לשומען. ואם אמנם כי לא נתפרסם שמו בין גדולי עולם, זה היה רק מצד ענוותנותו אשר היה בו וביקש מאתי לאמור, עמד נא לי בזה לעשות אתי הטוב והחסד של אמת הזה להשתדל להוציא לאור הספר הזה 'תפארת צבי'. בן יכבד אב, אבי מורי המופלג ושנון שוקד על תורתו חסיד וענו הצנע לכת היה, מתלמידיו של חידושי הרי"ם זצל"ה.

ויען כי הוצאת הדפוס רבה מאוד, וקצרה ידי להביאם לבית הדפוס והוכרחתי לכתת רגלי על פתחי נדיבים, להיות נמנים אצלו לקבל מידי הספר הזה כשיצא מבית הדפוס ולתת לי מעות קדימה למען אוכל לבצע הדפסת החיבור הזה, ומברכים להמסייעים והמחזקים בידי בברכות שונות כאשר עיניכם תחזינה משרים.

יש אנשים בני תורה יראי ד' האומרים 'למה לנו ספרים אחרונים, הא לא גמרנו עוד הספרים הראשונים?'. איתא בזוהר הקדוש פרשת בראשית 'בכל מלה ומלה דאתחדש באורייתא עביד רקיעא חדא, וקודשא בריך הוא נשק לההיא מלה ואעטר לה תלת מאה ושבעין אלף עטרין'. ואיתא בספר הערבי נחל ז"ל סדר וישב 'לפעמים תלמיד חכם קטן יאמר מילתא, מה שלא יאמר הגדול ממנו'. עיין שם.

ועל המוגמר אני אומר חד פסוקא דרחמי, הטיבה ה' לטובים שיתמכו את ידי בהוצאת הדפוס, כי רבה מאוד. ולישרים בלבותם תן שיביאו הספר לתוך ביתם בצאתו מדפוס. יהיו בכלל מזכו את הרבים, גם יקיימו מצוה לשמוע דברי חכמים, וזכות התורה ישפיע לנו ולכל אחינו בית ישראל שפע ברכה והצלחה וכל טוב סלה, וירפאנו ד' במהרה ברפואת הנפש וברפאות הגוף, ויטהר לבבנו לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם, למען לא ניגע לריק. ונזכה לראות בנים ובני בנים חיים וקיימים עוסקים בתורה ובמצות מתוך רב נחת. וד' הטוב ירחם עלינו ויקרב פדות נפשינו במהרה בימינו אמן, כיד בן המחבר המביא לבית הדפוס, יצחק מאיר אוויעס.

(תפארת צבי, הקדמת בן המחבר)

ר' יצחק מאיר אוביאס (איטשע אוויעס), היה סוחר ותלמיד חכם. הוא נולד בשנת 1894, לאביו הרב צבי אביגדור.

הרב צבי אביגדור היה בבחרותו תלמיד של האדמו"ר בעל 'חידושי הרי"ם' מגור, ונודע כצדיק וחסיד מופלג, תלמיד חכם מתמיד ועניו, שהיה מקורב לאדמו"רים רבים ונשא ונתן אתם בדברי תורה, ובייחוד עם האדמו"ר רבי ישראל אלטר שמעון מנובומינסק.

ר' יצחק מאיר הוציא לאור בוורשה בשנת תרצ"ז (1937) את ספרו של אביו 'תפארת צבי' על התורה ועל ענייני שבת ומועדים, חלק א' על בראשית ושמות. הספר יצא לאור עם הסכמות חשובות מאת האדמו"ר רבי מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה, האדמו"ר רבי אלטר ישראל שמעון פרלוב מנובומינסק, האדמו"ר רבי שלמה חיים פרלוב מבאלחוב, האדמו"ר רבי יעקב וויסברויט מקראשניק, האדמו"ר רבי יצחק מנחם דנציגר מאלכסנדר, הרב שמואל יעקב קאפיל הכהן אב"ד קאלשין והרב יעקב אריה אב"ד נובומינסק מוורשה. הספר קיבל עוד עשרות הסכמות מאדמו"רים שלא הודפסו, על מנת לחסוך בהוצאות הדפוס. שאר הספר, לא הודפס.

ר' יצחק מאיר נשא לאשה את מרת מאשע לבית שדלצקי, ונולדו להם חמישה ילדים. הם התגוררו במינסק ובזמיטש.

בתקופת השואה נכלא בגטו זמוש ונספה במינסק.

בנו חיים נכלא בגטו מינסק ונספה עם רעייתו שרה וילדיהם.

בתו בריינדל פרידמן, נכלאה בגטו מינסק, ונספתה עם בעלה דוד וילדיהם.

בתו חנה שטרסברג, נכלאה עם בעלה ליב בגטו זמוש – הוא נספה בגטו והיא נספתה באושוויץ.

בנו אברהם, היה בחור ישיבה, נכלא בגטו וילנה ונספה בשואה.

בתו, פרומה הכט, שרדה וכתבה דפי עד על בני משפחתה.

ממלכת כהנים, עמי נקראת! אך גם קרבן אתה, קרבן עולה.

על מזבח האורה דמך הבאת, בעבור אמונתך סבלת סלה – בעצמות יבשות חיים נפחת לעמי תבל האח!
קראת דרור. רוח אלקים על כלם שפכת, ובימי אפלה אמרת: יהי אור!
ואולם אתה אור למו השפעת, והמה אויה, הושיבוך בכלא מחשכים; במרום ההרים העמים נטעת,
והמה אסרוך בין החומות וחרכים. מחרכים אלפי שנים קראת בדמעת עין, אך העריץ אמר: זכרו אשביתה! לבו לב אבן, זיק חמלה אין, בעבור האורה אמר: אשחיתה!

בעבור העשרה בסיני נשמעו, עשרת הדברים, תורה נשגבה,
אך לשווא יתגעשו לאומים, באש כליון יבואו. כסנה בחורב לא תשלוט בך להבה.
איה איפה עם באש שרפוהו, יען מימינו אש-דת למשפחות האדמה? איה איפה עם למים  הדפוהו, יען דברו למים חיים דימה?
עמי סגולתי, בת פלולים היית לשלל, את חמדותיך שדדו עמי רצח: חירותך, הודך וממשלתך על במותיך חלל, אולם קניניך נשארו נצח,
אלה הערכים הנה לך כגן עדן, בו עץ חייך וגזע קיומך יפרחו; ועת האויב שלף חרבו מנדן, זכרונותיך בלב הן לא נרצחו.

ובים דמעותיך הנורא, ים צרה, פניני זהר מתנוצצים למו אין ספרות;
ובימי אפלה הופיעה נהרה, יד ד' עשתה זאת, קורא הדורות.
הראית לדעת כי כפלישתי מגת, האויב בא אליך בכלי רצח: ואת כדבור בילקוטך אך אבן אש-דת, ותקלעי באבן ותטבע במצח.

ובפנינים נס חנוכה, תקופת האורה, היוונים זרועם בכוח-האגרוף נאדרה; הכבידו אכפם על גווך בתחילה, וחרבם המלוטשה הניפו על נפשך הסגלה, בשאפם לכבות אור תורתך, למחות שמך ולבטל השפעתך.
כהני אל עליון לאמונה גברו, את צבאות יוון חללים הפילו; מנורת הנצח המקדש האירו, נפשם הקריבו – והדת הצילו. כי יפעת נס חנוכה באש היא כתובה שמה נשמת עמי הוא נר אלקים, כי נצח עומדת כנסת ישראל אהובה, הנרות יעידו וכל העם רואים.

(הרב צבי הירשהורן הי"ד, תלפיות, מאסף תורני, אדר א' תרח"צ, עמו' כד)