תורתך לא שכחתי

לפרשת נצבים – לשבת קודם הסליחות תרפ"ז, מהרב הקדוש רבי יצחק מסטיטשין זי"ע

בפסוק 'כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום' וגו', יש לרמז למה שקורין זאת קודם ראש השנה שבו ניתן לנו מצות תקיעת שופר, דאיתא בכתבי האריז"ל שעל ידי מצות תקיעת שופר נמשך רחמים לישראל על כל השנה. ויש לרמז זאת בפסוק הזה, כי ג' תיבות אלו בלי אות ה' הפעולה רק 'כי מצוה זאת', עם הכולל, גימטרייה 'שופר', וזהו 'אשר אנכי מצוך היום', כי תיבת 'היום', מרמז על ראש השנה כידוע. וזהו 'כי המצוה הזאת', היינו מצות תקיעת שופר, 'אשר אנכי מצוך היום', שזהו ראש השנה כנ"ל, והבאתי בשם האריז"ל שעל ידי מצות תקיעת שופר נמשכין רחמים, ובא הרמז לזה כי ג' תיבות אלו 'אנכי מצוך היום', גימטרייה 'רחמים'.

וזהו דכתיב אחריו 'לא נפלאת הוא ממך' וגו' 'לא בשמים הוא לאמור מי יעלה לנו השמימה' וגו' 'כי קרוב אליך מאד הדבר בפיך ובלבבך לעשותו', היינו שהתורה מרמזת לנו כי איתא בכתבי האריז"ל לכוון בתקיעת שופר, ונרשם בסידור האריז"ל, על ד' תיבות אלו 'תקיעה שברים תרועה תקיעה', 'אברהם יצחק יעקב דוד', שהמה בדי אותיות הוי'ה ברוך הוא.

על כן מרמז לנו התורה בזה, כי שמא יאמרו אנשים מעם בני ישראל אשר לא ידעו לכוון כוונת האריז"ל בתקיעת שופר, כי המצוה הזאת רחוקה היא מהם, ויש בה סודות וכוונות, ואין יכולת בידם לקיים מצות תקיעת שופר. על כן מרמז לנו התורה הקדושה, שאם יתעוררו בתשובה שלימה בלב שלם ונשבר בתקיעת שופר, כמו שאיתא ברמביים ז"ל הטעם על תקיעת שופר 'עורו ישנים משינתכם', היינו שעם בני ישראל יתעורר לבם בתקיעת שופר בתשובה שלימה בלב שלם, אז אפילו לא ידעו שום כוונות ושום סודות מכתבי האריז"ל, יקיימו גם כן המצווה בשלימות, כי זהו עיקר מצוותו לשוב בתשובה שלימה. וזה 'לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא' ו'לא בשמים הוא לאמור מי יעלה לנו השמימה', היינו שזה קאי על מצות תקיעת שופר, כמו שביארנו.

וזה הרמז בד' תיבות אלו, 'מי יעלה לנו השמימה', שסופי תיבות מן ד' תיבות אלו הוא שם הוי'ה ברוך הוא וברוך שמו. וד' תיבות אלו 'מי יעלה לנו השמימה', עם הכולל, גימטרייה 'אברהם יצחק יעקב דוד', שזה רומז על כוונות דתקיעת שופר.

וזה דכתיב אחריו 'ולא מעבר לים הוא', כי ידוע שעל ידי תקיעת שופר נמשך רחמים מעולם הבינה, כי השופר מרמז על עולם הבינה, כי כתיב בתורה 'במשוך היובל המה יעלו בהר', ותרגום אונקלוס 'כד שמע קול שופרא', הרי דשופר נרמז בתיבת 'יובל', ועולם הבינה נקרא 'עלמא דיובל, עלמא דחירות', ובא הרמז אצלינו כי שני תיבות אלו 'עבר לים', גימטרייה שנ"ב, שהוא נוטריקון 'נ' שערי בינה', ותיבת 'ים' גימטרייה נ', שגם כן רומז על נ' שערי בינה.

וזהו דכתיב אחריו 'כי קרוב הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו', היינו כנ"ל שהתורה מרמז לנו דאפילו לא ידעו לכוון הכוונות בתקיעת שופר, לא יאמרו עם בני ישראל שמצות תקיעת שופר רחוקה היא מהם, רק 'כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו', היינו אפילו לא תכוון שום כוונה מכוונת הנ"ל, רק לתקוע בפה ולכוון בלב שלם בתשובה שלמה. וזה הפירוש 'בפיך ובלבבך לעשותו'. וזה הרמז בג' תיבות אלו 'קרוב אליך הדבר', גימטרייה' 'שפר'.

ואיתא בכתבי האריז"ל לכווין בתקיעת שופר להמשיך הי"ג מדות של רחמים, ואיתא בספר קרנים מהר"ש מאסטראפאלי שהי"ג מידות נקראין 'י"ג תקונא דיקנא קדישא', ושם הוא תתע"ו נימין, שזהו מקור הרחמים, כמו שרמז הר"ש על 'משגב לעתות בצרה', היינו שבעת שצריך להושיע בעת צרה ולהמתיק הדינים לרחמים, אזי יומשך השפעת הרחמים מהי"ג מדות של רחמים, ששם יש תתע"ו נימין, וזה 'משגב לעתות בצרה', וידוע שע"י תקיעת שופר נמתק ה' גבורות דמנצפ"ך, שהם אחוזים בה' אותיות דשם 'אלקים' ונמשכין החסדים. ובא הרמז בפסוק הנ"ל בתיבת 'הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו', גימטרייה תתע"ו עם ה' פעמים 'חסד', הכל לרמז שעל ידי מצות תקיעת שופר, שעם בני ישראל תוקעין בראש השנה יומתקו הדינים, ויומשך רחמים וחסדים על כל השנה, לנו ולכל ישראל, אמן.

(קונטרס דברי חכמים – אלול, ימים נוראים, סוכות, עמו' יב)

לראש השנה תרפ"ו, מהרב הקדוש רבי יצחק מסטיטשין זי"ע

איתא במדרש שבזכות עקידת יצחק דכתיב גביה 'ואני והנער נלכה עד כה', זכו לברכת כהנים, דכתיב גביה 'כה תברכו את בני ישראל'.

נראה לבאר הענין דאיתא בזוהר הקדוש ועל דא בברכתא דקא בירך כהנא ית עמא איצטריך לזקפא ימינא על שמאלא. עד כאן לשונו. הרי מבואר בזוהר הקדוש דעניין ברכת כהנים הוא על כוונה זו להגביר ימינא על שמאלא, היינו להגביר מדת החסד על מדת הגבורה. וגם איתא בספרי יראים דכוונת העקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו הייתה גם כן על כוונה זו, כיון שיצחק אבינו הוא מדת גבורה כידוע, ואברהם אבינו הוא מדת החסד, ובכוונה זו עקד אברהם אבינו את יצחק בנו, כדי לעקוד את בחינת הגבורה של יצחק בנו, ולהגביר עליו מדתו שהוא מדת החסד, כדי שלא ישלטו הדינים והגבורות על זרעו של יצחק עליו השלום. כן איתא בספרי יראים.

וכן הכוונה דמצות עשה של תקיעת שופר בראש השנה הוא גם כן להמתיק הדינים והגבורות מעל בני ישראל ולהגביר מדת החסד, כידוע מכתבי האריז"ל. וזה פירוש המדרש הנ"ל, שבזכות עקידת יצחק זכו ישראל לברכת כהנים, מפני שהוא עניין אחד, היינו להגביר מדת החסד על מדת הגבורה.

והרמז לזה בברכה ראשונה של ברכת כהנים, היינו 'יברכך ד' וישמרך', שני תיבות אלו בגימטרייה 'חסד' עם 'עקדת יצחק', וכן נמי הברכה שנייה, שהוא 'יאר ד' פניו אליך ויחנך', הוא גם כן רומז על עקידת יצחק, דתקיעת שופר הוא לזיכרון אילו של יצחק. ואיתא בכתבי האריז"ל לכוון בתקיעת שופר להמשיך רחמים מהארת פנים העליון, כמו דכתיב 'אשרי העם יודעי תרועה די' באור פניך יהלכון', שהיא הארת פנים עליון, וזה 'יאר ד' פניו אליך', היינו להמשיך הארת פנים שהוא עצם הכוונה של תקיעת שופר, שהוא לזיכרון אילו של יצחק, כי ברכת כהנים הוא בזכות עקידת יצחק כנ"ל.
וידוע מכתבי האריז"ל שצריך לכוון בתקיעת שופר להמתיק הדינים דשם 'אלקים', היינו כי תיבת 'שופר', ב' אותיות 'פו' מן 'שופר' גימטרייה 'אלקים' פשוט, ואות ר' מן 'שופר', גימטרייה 'אלקים' בריבוע, שהוא רמז על תוקף הדינים. ואות ש' מן 'שופר', גימטרייה 'אלקים' במילוי יודין, שהוא גימטרייה 'ברחמים', ובזה נמתקין הדינים דשם 'אלקים'. וזה מרומז גם כן בברכת כהנים בפסוק הזה, כי ג' תיבות אלו 'פניו אליך ויחניך', גימטרייה 'אלקים' במילוי יודין עם הכולל.

ופסוק השלישי הוא 'ישא ד' פניו אליך וישם לך שלום', הוא גם כן בזכות עקידת יצחק, כמו שאיתא בילקוט שאחר העקידה אמר אברהם אבינו לפני הקב"ה עכשיו אפרש לפניך שיחתי, אתמול אמרת 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ושוב אמרת 'והעלהו שם לעולה', ושוב אמרת 'אל תשלח ידך אל הנער', והיה לי מה להשיב לך, ולא השבתי לך כלום. כך כשיבואו בני לידי עבירות, ולא יהיה להם מה להשיב, זכור להם אותה השעה, ושא להם פנים, שנאמר 'ישא ד' פניו אליך' וכו'. הרי מפורש שהברכה הזאת 'ישא די פניו אליך', הוא בזכות עקידת יצחק.

וידוע שצריך לכוון בתקיעת שופר להמתיק הדינים דשם 'אלקים' ולהפכו לרחמים, שהוא רומז בשם הוי'ה ברוך הוא וברוך שמו, כמאמר הכתוב 'עלה אלקים בתרועה ד' בקול שופר', היינו שכוונה של תקיעת שופר הוא להפך מדת הדין דשם 'אלקים', לשם הוי'ה בברוך הוא וברוך שמו, שהוא רחמים. כן רמז בכתבי האריזייל. והכל מרומז בפסוק הזה כי תיבת 'ישא' נוטריקון 'איילו של יצחק', ותיבות 'ישא ד' פניו אליך וישם', גימטרייה 'עלה אלקים בתרועה ד", וג' תיבות אלו, 'וישם לך שלום', גימטרייה 'עקדת יצחק', ונרמז בזה הפסוק סוד כוונת תקיעת שופר, שהוא לזיכרון אילו של יצחק.

ואיתא בילקוט ובמדרש, שבשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו, עקד מיכאל לגבריאל, ומזל אריה שבמרכבה עקד את שור שבמרכבה, ומזל צדק עקד את מזל מאדים. והיינו כמו שביארנו לעיל, שהכוונה של העקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו, הייתה כדי להגביר את מדת החסד על מדת הגבורה. וכן נמי הנהו ג' בחינות, דאיתא במדרש מיכאל, אריה וצדק, שעקדו לגבריאל, ושור, ומאדים, היינו עצם הכוונה של עקידת יצחק, היינו להגביר מדת החסד על מדת הגבורה. וכן נמי הנהו ג', מיכאל, ואריה וצדק, שעקדו לגבריאל שור ומאדים, היינו נמי על כוונה זו להגביר מדת החסד על מדת הגבורה, משום דהנהו ג', היינו מיכאל, אריה וצדק רומזים על מדת החסד, וגבריאל, ושור, ומאדים, רומזים על מדת הגבורה, ועקד מדת החסד את מדת הגבורה.

ויש לרמז זאת בימים הקדושים האלו היינו ראש השנה , יום הכיפורים וחג הסוכות, ושמיני עצרת. היינו בראש השנה כתיב 'אשרי העם יודעי תרועה', כי תיבת 'אשרי' גימטרייה 'מיכאל אריה צדק', וב' תיבות 'יודעי תרועה' (עם הכולל) גימטרייה 'עקדת יצחק'.

וכן נמי יש לרמז ביום הכיפורים, דניתן לנו למחילה ולסליחה ולכפרה, דהוא נמי בזכות עקידת יצחק, כמו דאיתא במדרש ביום הכיפורים נעקד יצחק, היינו שבזכות העקידה, שהוא על כוונה זו להגביר מדת החסד על מדת הגבורה, ובא הרמז שגימטריית תיבות אלו 'מחילה סליחה כפרה', גימטרייה גם כן 'מיכאל, אריה, צדק'.

וכן בחג הסוכות נמתקין הדינים, כיון שהוא גם כן בזכותו של יצחק אבינו, כמו דאיתא במדרש 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד' יראה', מלמד שעשה שם הקב"ה סוכה והתפלל בתוכה. ויש לרמז שהוא גם כן על כוונה זו, להגביר מדת החסד על מדת הגבורה. כמו דאיתא במדרש על הפסוק 'שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני', וזה לשונו: 'וימינו תחבקני', בחג הסוכות. ובא הרמז כי ב' תיבות 'בחג הסוכות' (עם הכולל) גימטרייה גם כן 'מיכאל אריה צדק'.

וכן שמיני עצרת שאנו מברכים ברכת הגשמים, הוא גם כן על כוונה זו, להמשיך בחינת 'חסד' על בחינת 'גבורה', כי ברכת הגשם הוא רומז על ב' בחינות 'חסד' ו'גבורה', כי מקור הגשמים הוא בחינת 'גבורה', כמו דאיתא 'מאימתי מזכירין גבורות גשמים', ואחר כך כשיורדין להארץ, הם רומזים על בחינת החסד, כי הוא נקרא 'טיפת החסד'. וזה יש לרמז כי בשמיני עצרת, שהוא גמר של הימים הקדושים, נמתקין הגבורות ונכללו בחסדים. והרמז לזה כי תיבת 'גשם', נוטריון 'גבריאל שור מאדים', ותיבת 'עצרת', גימטרייה 'אברהם מיכאל אריה צדק עם הכולל הכל לרמז כי בימים הקדושים הללו יתעורר לנו זכות עקידת יצחק, ונמשך לנו בזכותו רחמים וחסדים טובים על כל השנה, לנו ולכל ישראל אמן.

(קונטרס דברי חכמים – אלול, ימים נוראים, סוכות, עמו' כח)

---

רבי יצחק (ר' איציקל) הורוביץ הי"ד, האדמו"ר הזקן מסטיטשין, נולד בשנת תרכ"ב לאביו, רבי משה מראזוואדוב (בנו של רבי אליעזר מדזיקוב, בנו של רבי נפתלי צבי מרופשיץ) ולאימו מרת אלטא (בת האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים בעל ה'ייטב לב').

רבי יצחק נשא לאשה את מרת  בת רבי מנחם מנדל מזידיטשוב (חתנו של רבי אברהם חיים ממיקאליוב, חתנו של הרב הקדוש רבי מאיר מפרימישלאן) בנו של יצחק אייזיק מזידיטשוב. לאחר שאשתו נפטרה בצעירותה, התחתן רבי יצחק הורביץ, בזיווג שני, עם בתו של הרב יואל הירשפלד.

עוד בחיי אביו, החל לנהוג אדמו"רות. בשנת תרנ"ד, לאחר פטירת אביו, מילא את מקומו גם כאב"ד סטיטשין, והיה אדמו"ר לאלפי חסידים במשך כחמישים שנה.

במלחמת העולם הראשונה עבר לעיר וינה, ואחר כך לעיר טרנוב. במשך שבע שנים, בשנים תרע"ח- תרפ"ה (1918-1925) התבודד בחדרו ועסק בתורה, בלא לצאת מחדרו ובלא לקבל קהל. בחג השבועות תרפ"ה, יצא, ונסע לריישא, למחותנו רבי יהושע שפירא אב”ד ריבאטיץ, בעל ה'קרן ישועה', ושב להנהיג את חסידיו.

רבי יצחק התפרסם כחריף ושנון, כבעל חוש מוזיקאלי וכפועל ישועות. רבים באו להתברך ממנו בזרע של קיימא ולשמוע את תפילתו וזמירותיו בנוסח רוזבדוב. הוא עמד בראש ישיבה, והיה מעיר בעצמו את הבחורים באשמורת הבוקר לעבודת ה'. בשנותיו האחרונות דיבר רבות על הגאולה וביאת משיח.

במלחמת העולם השנייה ברח מהצבא הגרמני, ונפטר על אם הדרך בסאניק בכ"ד באדר ת"ש (1940).

תולדותיו ושמועתיו הובאו בספר 'החכמה מאי"ן' (בני ברק, תשנ"ו).

בנו, רבי יהודה, מילא את מקום אביו כרב בסטוטשין, ולאחר השואה היה אדמו"ר בניו יורק.

לקראת התפלות של סליחות וימים נוראים

עשה עמי אות לטובה

עפ"י מה ששמעתי מהרב הקדוש מוויטבסק זי"ע [פרי הארץ],

בתחילה ביקש יעזרהו הקב"ה להתפלל תפלה אחת בדביקות ובשלימות כראוי, ולזקנתו ראה כי הרבה לבקש בכך, וביקש שלפחות ברכה אחת יזכה לומר כראוי, ולבסוף ביקש שעל כל פנים אות אחת יזכה לומר כראוי.

ומה נענה אבתרייהו?

אנו מבקשים – שהאות ההיא יעשה עמנו ה' לטובה

עפ"י הרב אליעזר יעקב רוזיניטיץ[1] הי"ד קול יעקב דרשות

פרשת נצבים

ההתיצבות לפני ה' בסוף השנה – הנחמה ה'אבודה' מהתוכחה[2]

בשו"ת הרדב"ז[3] (ח"ב תשס"ט) נשאל מדוע לא נכתבו דברי נחמה בקללות של 'והיה כי תבוא' כפי שנכתבה נחמה בסוף התוכחה שבפרשת בחוקותי? השיב ג' תשובות, האחת שבספר הזהר עצמו שאלו זאת כבר[4]  לרדב"ז עצמו נראה לומר שבכל דברי התוכחה מוזכר שם ה' בשם הוי"ה הוא שם הרחמים, השלישי מוסיף הרדב"ז שפרשת נצבים הינה קשורה והמשכה של פרשת כי תבוא ובלשונו: והכי משמע מדכתיב (דברים כ"ט י"א) לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית ה' אֱלֹקיךָ וּבְאָלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ ה' אֱלֹקךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם, והרי יש בסופה נחמות דכתיב (דברים ל' ב'-ג') וְשַׁבְתָּ֞ עַד־ה' אֱלֹקיךָ֙… וְשָׁ֨ב ה' אֱלֹקיךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ ה' אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה. עד סוף הפרשה כולה נחמה, והרי זה נכון. ע"כ עפ"י הרדב"ז.

ידוע כי פרשת נצבים היא הפרשה האחרונה החותמת את השנה ורמז אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹקיכֶ֑ם, היום זה ראש השנה (זהר פינחס רל"א ע"א, ובספר החסידות באר מים חיים בפרשתנו סמך את ה'היום' לפרשת נצבים.) א"כ נאמר ברעדה ובבושת פנים על דרך הדרוש. אתם נצבים היום – כולנו שנצבים היום בשבת האחרונה של השנה, זכינו בעוד שנת חיים! אין לנו נחמה גדולה מזו – עצם מתנת החיים אותה קבלנו בחסד ה' יתברך ובטובו.

כשהצעתי את הדברים לפני הרב אברהם קופרמן שליט"א הוסיף כי הפסוק הוא (דברים כ"ט ט') אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹקיכֶ֑ם, אם כן אנו נצבים בחיים לא כשאר משפחות האדמה, או כבהמות, אלא  בקומה נוספת של לפני ה'!

גליון זה שעוסק בקדושי עליון ששירת חייהם ותורתם נקטעה ועלתה בלהבות, ישמש להם המשך שירת חיים, ולנו העוסקים, לומדים וחיים חיי תורה איש על מחנהו ואיש דגלו, זה קרבן התודה התמידי על המתנה היקרה מכל לה זכינו, ומאחלים ומתפללים שהשנה הנכנסת ובאה עלינו ועל כל ישראל לטובה, תהא שנת חיים שתהא כולה חיי תורה מלאים ונזכה לתשובה שלימה וגאולה שלימה מתוך בריאות שלימה.

ראשיכם שבטיכם, חוטב עציך, שואב מימיך כולם  שייכים בכל יהודי

בכתבי הרמ"מ לרב משה מידנר זצוק"ל מביא בפרשתנו וזלה"ק:

בשם מרן יסוד העבודה (רבי אברהם מסלונים) זיע"א: אלו העשר מדרגות שייכות בכל איש מישראל:

בעת שזוכה לישוב הדעת הנכון, הוא בבחינת 'ראשיכם'. בעת שעומד בקשרי מלחמת היצר ואפילו אין לו מח ולב להבין ולהרגיש, רק שקבוע בלבו כי זה הדבר אסור ומנוגד ולרצון ה' יתברך, הרי הוא אז בבחינת 'שוטריכם' היינו שומר החוק שלא יעשו מה שאסר המלך לעשות. וכך שייכים בו שאר המדרגות 'טפכם נשיכם וכו' דהיינו בעת שמתעסק ומוטרד בעניני הילדים והאשה, פרנסתם וצרכיהם, 'כל איש ישראל' , מכח בחינת 'כל' שכולל עצמו בהתקשרות ובאהבה לאחיו בני ישראל, נעשה בחינת 'איש ישראל'. עכ"ל הרב משה מידנר[5] זצוק"ל.

הנסתרות לה' אלקינו – כי הוא היודע השפעות מעשינו במרחקי זמן ומקום

הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת לה' אֱלֹקינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤נוּ וּלְבָנֵ֙ינוּ֙ עַד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת (דברים כ"ט כ"ח)

בתורת יצחק לרב יצחק ולדשיין[6] זצ"ל הי"ד ביאר ענין הנסתרות במבט עמוק ואלו דבריו הקדושים:

…פירש הרמב"ן: ודעתי בדרך הפשט כי הנסתרות הם החטאים הנסתרים מן העושים אותם, כמו שְׁגִיא֥וֹת מִֽי־יָבִ֑ין מִֽנִּסְתָּר֥וֹת נַקֵּֽנִי (תהלים י"ט י"ג) [ע"כ הרמב"ן] והנה בוידוי אנו אומרים: 'את הגלויים לנו ואת שאינם גלויים לנו, את הגלויים לנו כבר אמרנום לפניך והודינו לך עליהם, ואת שאינם גלויים לנו לפניך הם גלויים וידועים' ויש להבין, הלא האדם הוא זה שחטא, הוא בעצמו ביצע את העבירה, איך יתכן שמעשיו אינם גלויים לו?

ונראה לבאר כי אכן מה שעשה וביצע זאת הוא יודע, עליהם התוודה, אולם התוצאה של מעשיו הם אינם גלויים לו, הוא אינו מודע להשפעות השליליות של מעשיו הרעים, הוא אינו יכול להעלות על דעתו את השתלשלות הדברים הנגרמים ממעשיו הלא טובים, לאיזה עבירות הביאו מעשיו.

בספר קהלת (י"ב י"ד) נאמר כי אֶת־כָּל־מַֽעֲשֶׂ֔ה הָאֱלֹק֛ים יָבִ֥א בְמִשְׁפָּ֖ט עַ֣ל כָּל־נֶעְלָ֑ם אִם־ט֖וֹב וְאִם־רָֽע. ופירשו חז"ל (חגיגה ה' ע"א) רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי. כי את כל מעשה האלקים יבא במשפט על כל נעלם, עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות תקנה יש לו? מאי 'על כל נעלם'? אמר רב: זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה. ושמואל אמר: זה הרק בפני חבירו ונמאס.

ויש לתמוה, איך משמע ש'נעלם' זה 'ההורג כינה וכו' וכי זו דוגמא של 'דבר נעלם'? הלא דבר זה אינו נעלם אלא גלוי ובולט…ולהיפך כל הגנאי במעשה זה  הוא שעושה זאת בגלוי ובפרהסיא ולא בצנעא, וכשעושה זאת בגלוי ובפני אדם אחר אין דבר גלוי יותר מזה?!

לכאורה היה אפשר לומר שלפני מה שרש"י פירש (שם ד"ה על) שמהמילים 'על כל נעלם' משמע שאפילו דבר מועט מביא האלקים במשפט. לפי זה כוונת רב ושמואל לפרש מהו הדבר המועט שמרוב קטנותו הוא נעלם מעיני האדם שמשמע מהפסוק שיביא עליו האלקים במשפט? רב פירש שזה ההורג כינה בפני חבירו והוא נמאס ונגעל מזה, ושמואל פירש הרק בפני חברו והוא נמאס מזה. אך אם נפרש כך יקשה מדוע קוראו הכתוב 'נעלם' המשתמע כדבר הנעלם לגמרי מהאדם ואינו רואה כלל את הרעה שעשה, בו בזמן שאינו ממש נעלם אלא שהאדם אינו מייחס לזה חשיבות יתירה שהוא דבר של מה בכך, ומה כבר עשה, ובודאי אינו נעלם מעיניו.

אלא שיש לבאר שהמושג 'נעלם' מוסב על תוצאות המעשה, שנעלמות ממנו ההשלכות הרעות והתוצאות ההרסניות העלולות להגרם מכך. כל הנזקים וההפסדים שיכולים לצאת מאותו מעשה נעלמות מאיש זה. יש אינסטנים ובני טעם טוב שעלולים בראותם את מעשה מגונה כזה של הריגת הכינה או יריקה בפניהם לחוש  בחילה להקיא…יתכן גם שבשעת מעשה ימצא במקום אדם שיראה את הדבר המאוס, ירגיש בגועל ויעורר סלידה כלפי העושה, ותווצר בו שנאה עמוקה כלפי היורק, נמצא שהכשילו בלאו 'לא תשנא את אחיך בלבבך' (ויקרא י"ט י"ז) ואם היורק הוא ת"ח, הרי שבמעשה זה הוא עלול לגרום שלא ירצה לשלוח את בנו ללמוד בישיבה כי הוא יאמר לעצמו: 'אלה תוצאות החינוך שמקבלים בישיבה'?!…

מעשה שהוא לכאורה קטן פעוט וחסר ערך, תוצאותיו הן גרועות עד שאי אפשר לשער להיכן יגיעו…אכן עיקר גדול הוא פיתוח כח ההבטה למרחקי התוצאות…עכ"ל הרב יצחק ולדשיין זצ"ל הי"ד.

הבטחה לקיבוץ הנדחים בעניני שמים ולא רק בקצות הארץ

אִם־יִהְיֶ֥ה נִֽדַּחֲךָ֖ בִּקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם מִשָּׁ֗ם יְקַבֶּצְךָ֙ ה' אֱלֹקיךָ וּמִשָּׁ֖ם יִקָּחֶֽךָ (ל' ד')

מבאר הרב מרדכי וינקלר[7] זצ"ל בספר שנערך עפ"י כתביו לבושי מרדכי עה"ת וזלה"ק:

לדקדק מהו שאמר 'בקצה השמים' יותר הוה ליה למימר בקצה הארץ, כי מי יעלה השמיימה?

ויש לומר דנתכוין הכתוב לרמז שלא רק אם יהיו בני ישראל נדחים במקום רחוק ונידח בקצה הארץ יקבצם הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו, אלא גם אם בענינים רוחניים ובמילי דשמיא יהיו רחוקים ונדחים כל כך עד לקצה האחרון והדיוטא התחתונה ביותר ח"ו, אעפ"י כן יתעוררו רחמי הקב"ה עליהם לקבצם ולקרבם אליו, כי לא ידח ממנו נדח בשום פנים ואופן, ושפיר אמר אם יהיה נדחך בקצה השמים, כי שמים מורה על רוחניות, ורוצה לומר דגם אם יהיו נדחים ברוחניות יקבצם ה' ויקחם אליו. עכ"ל הלבושי מרדכי זיע"א.

נמסר ע"י תלמיד הרב מרדכי וינקלר, הרב דוד מוסקוביץ זצ"ל אב"ד בניאהד: שזה אמר רבינו פעם אחת לפני כל נדרי. (מובא בהקדמת שו"ת לבושי מרדכי מהדורה רביעית).

'רווח' עבודת הכהנים – יראת השמים שנתווספה לרואיהם

וְהוֹתִֽירְךָ֩ ה' אֱלֹקיךָ בְּכֹ֣ל׀ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֗ךָ בִּפְרִ֨י בִטְנְךָ֜ וּבִפְרִ֧י בְהֶמְתְּךָ֛ וּבִפְרִ֥י אַדְמָתְךָ֖ לְטֹבָ֑ה (דברים ל' ט')

בספר אור לוי לרב יהודה זאב ליבוביץ[8] זצוק"ל כותב בפרשתנו וזלה"ק:

יש לבאר בצירוף מה שכתבו בתוספות (בבא בתרא כ"א ע"א ד"ה 'כי מציון') על הפסוק (ישעיהו ב' ג')     כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה, לפי שהיה רואה קדושה גדולה, וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון לבו יוותר ליראת שמים ללמוד תורה, כדאיתא בספרי (ראה ק"ו) למען תלמד ליראה (דברים י"ד כ"ג) גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי היה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה…

וחשבתי לדייק בדברי התוספות לפי שהיה 'עומד' בירושלים, כי אדם צריך להיות בחינת 'הולך' אבל אז היו באים לראות וללמוד ו'לעמוד' בבחינת עומד, מה שאין כן המחזיק את עצמו למושלם. וכן הרמז 'והיה רואה' היינו שהיה שם הוי"ה ב"ה ויראת שמים על הכהן, אז גם הם עסקו בזה…לפי מה שנתבאר, כי נמצא שגם לכהן יש חלק באנשים הבאים ליראת שמים, ממילא 'והותירך ה' לטובה בפרי בטנך' מה שאמרה התורה הקדושה והותירך ה' אלקיך, לשון 'יתר' היינו ריווח, כלומר שיש לכהן 'רווחים' מזה שבאים על ידו ליראת שמים.

כדאי להביא כי מרן החת"ם סופר זיע"א (תורת משה כי תבוא בפסוק 'והותירך ה' לטובה') פירש, שגם מי שכבר השלים את עצמו, נותנים לו מן השמים אריכות ימים ושנים, כדי שילמדו עוד ממנו בהתנהגות בתורה ויראת שמים. [ע"כ מהחת"ם סופר זיע"א עכ"ל] הרב יהודה זאב ליבוביץ זצוק"ל.

הלמ"ד הגדולה מלמדת על אהבה ודבקות גדולה

…וַיַּשְׁלִכֵ֛ם אֶל־אֶ֥רֶץ אַחֶ֖רֶת כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה (דברים כ"ט כ"ז)

הרב יששכר טייכטאל זצ"ל הי"ד כותב בספר שנדפס מדרשותיו משנה שכיר עה"ת בפרשתנו:

הלמ"ד הרבתי. נראה לי טעם לזה עפ"י המבואר בפסיקתא רבתי בפסקא ד'יהודה וישראל' (פי' י"א) בפסוק (שמות י"ט ה') והייתם לי סגולה מכל העמים. אמר ר' אבין בשם ר' יהושע 'והייתם לי' למ"ד גדולה מכל האותיות, יו"ד קטנה מכל האותיות, נאה לגדול מדבק לקטן, גדול אדונינו ורב כח (תהלים קמ"ז ה') כי אתם המעט מכל העמים (דברים ז' ז') נאה לגדול מדבק לקטן, עכ"ל.

הרי דלמ"ד מורה על גדולת אדונינו ה' יתברך, והיא הנותנת יען שהוא גדול הוא נאה לו למדבק בנו שאנו הקטנים, א"כ כל מה שיגדל הלמ"ד יותר מורה על דבקותו עמנו. ועל זה בא למ"ד גדולה כאן בתיבת וַיַּשְׁלִכֵ֛ם וכו', שאל נחשוב ח"ו על שהשליכנו אל ארץ אחרת פסקה דבקותו מאתנו, על זה בא במסורה הלמ"ד גדולה, שאדרבא עוד במדה גדולה יותר הוא דבוק בנו בגלות החל הזה שח"ו שלא נאבד במרירות הגלות, ועל זה מורה הלמ"ד היותר גדולה מכל הלמ"ד שבתורה.

באופן שני – עם דברי הירושלמי (תענית פ"ב ה"ו) רשב"ל בשם רבי ינאי, שיתף הקב"ה שמו הגדול בישראל (פירש בקרבן העדה, שהיה לו לקרותו 'ישורון' או 'ישר אלקים' ע"ש ששרה עם המלאך, אבל קראו 'אל' שהוא שם הקב"ה כדי לשתף שמו בו) למלך שהיה לו מפתח של פלמנטרא (חדר קטן עפ"י קרבן העדה) אמר המלך, אם אני מניחה כמות שהיא אבידה היא, אלא הריני עושה לה שלשלת, שאם אבדה, השלשלת תהא מוכחת עליה, כך אמר הקב"ה אם מניח אני את ישראל כמות שהן, נבלעין הן בין העכו"ם [גוים] אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם והן חיים, עיי"ש. הרי דהקב"ה עשה לישראל שלשלת כדי שלא יהיו נאבדין בין האומות, ונראה דעל זה מורה הלמ"ד הגדולה בתיבת וישלכם, דהלמ"ד הוא כמו שלשלת, והיא גדולה יותר משאר למ"ד, לרמז על השלשלת שהיא גדולה ביותר כדי שתהא מוכחת יותר על ישראל שנפזרים בין הגוים, והבן זה כי מתוק מדבש. עכ"ל הרב טייכטאל זצ"ל הי"ד.

הדברים נאמרו בשבת נצבים בשנת תש"א כשנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה! בשנת תש"ג הוא מדפיס את ספרו המיוחד אם הבנים שמחה בנושא הגאולה וארץ ישראל. לפני כן קבע מעמדו בין רבני הונגריה וחרט זכרו בספרו שו"ת משנה שכיר (נדפס בתשפ"א בשלמותו ד"כ). נספה בי' בשבט תש"ה.

הגליון נערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב 0526514000   Ybarkai6@gmail.com

---

[1] הרב אליעזר יעקב בן הרב משה צבי רוזניץ, נולד בסביבות שנת תרל”ז בפעטראוואסעלא, והיה חסיד מופלג, תלמיד חכם מלא וגדוש, שדבק עד להפליא בצדיקי דורו, וביחוד באדמו”ר יששכר דב רוקח מבעלז. בעודו ילד התייתם מאביו. למד בסאטמר בישיבת רבי יהודה גרינוולד, מחבר שו”ת זכרון יהודה (ראה תשובת רבו אליו ה”זכרון יהודה”, ב, סי’ קצ”ב), שאהב אותו כבן והעריך אותו מאוד כאחד מבחירי תלמידיו. הוא עסק במסחר לפרנסתו ושימש דיין, מגיד מישרים וראש ישיבת בקהילת זענטא (סנטה, בהונגריה, ממלחמת העולם הראשונה ביגוסלביה, וכיום בצפון סרביה) ורב בעיירה קניזשא, הסמוכה לזענטא.
הוא נהג להתדפק על בתי נדיבים על מנת לאסוף את כל הדרוש עבור הנזקקים, בעוד שהוא מסתפק במועט וחי בצניעות רבה. במשך ארבעים וחמש שנה העמיד תלמידים ולימד דעת את העם. הוא נהג לדרוש בכל שבת לפני תפילת מנחה. בקיץ היה דורש על פרקי אבות ובחורף על פסוקי תהלים. בנוסף נשא דרשות במועדים, הספיד את גדולי ישראל שנפטרו ועורר רחמים על בני ישראל שהיו נתונים בצרה ברוסיה.
בדרשותיו הרבה להשתמש במשלים ובמליצות. במוקד דרשותיו עמדה הדאגה לחינוך הבנים והבנות, והרחקתם מדרכים מסוכנים ודעות נפסדות. הוא היה רגיל לומר שעכשיו חסרים לנו המזבח והקרבנות, שהיו עיקר העבודה במקדש, ואף על פי כן יכול כל אחד לקיים זה בעצמו בהדרכת בניו ובני ביתו. וביאר את הפסוק “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש”, שכל אחד יכול להיות כהן ולהקריב קרבן על ידי שידריך בניו בדרך ה’ במסירות נפש, “זה קרבן האמיתי לעמוד נגד כל מאורעות וניסיונות הזמן”.
לאחר כיבוש יוגוסלביה בידי מדינות הציר וסיפוחה להונגריה, החלה רדיפת היהודים. יהודים מסנטה נשלחו לעבודות כפייה בהונגריה ובאוקראינה. לאחר הפלישה הגרמנית להונגריה בשנת תש"ד נעצרו יהודי העיר ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ, וביניהם הרב אליעזר יעקב רוזניץ, שנרצח בי”ח בתמוז תש”ד, עם רוב משפחתו.
הרב השאיר אחריו חיבורים  רבים בכל מקצועות התורה: דברי אגדה, חידושים בסוגיות הש”ס, תקנות עגונות, חידושים על התורה ומועדים, חיבור על הגדה של פסח, ביאור על תהלים, ספר על החסידות וההנהגות של גדולי הצדיקים ועוד. חלק מכתביו אבדו בשואה, וממה שנשאר יצאו לאור ספר קול יעקב על התורה ודרשות (תשכ”ו, תשמ”ז), חידושים בסוגיות הש”ס (תשל”ו, תשמ”ב-תשמ”ה) ועל ספר תהלים (תשנ”ו). דרשותיו מלאי יראת שמים והתעוררות לעבודת ה’ ולימוד תורתו. בדרשותיו הביא תורות ששמע מאדמו”רי בעלז, כך שהרבה מאמרות קודשם נשתמרו על ידו. תולדותיו הובאו בראש ספר קול יעקב על התורה ודרשות (תשכ”ו). בנו של המחבר, הרב אברהם חיים הוא שהוציא לאור את ספרי אביו.
התולדות נלקחו מאתר 'תורתך לא שכחתי' איסוף ושימור תורת הנספים בשואה. המאמר נערך מעותק של הספר עצמו שנמצא מונח ליד בית כנסת בישוב תל ציון יחד עם כרך של חלק הסוגיות, בקיץ תשפ"ב. (כך נעשתה ה'היכרות' בין המלקט לספר ולמחברו).

[2] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) חותנתי זהבה בת רבקה ז"ל ובנם משה יצחק ז"ל. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק.

[3] לא אמנע טוב מבעליו, לדברי הרדב"ז הללו התוודעתי לפני למעלה מארבעים שנה, עת למדתי בישיבת הגולן וקבלתי מדי שבוע את קונטרסי 'שיחות הרב צבי יהודה' (אשר ברבות השנים נקבעו בספרים) שהביא בפרשתנו דברי הרדב"ז, במשך שנים רבות בשבת זו אני נזכר בדברים ובמהלך הרשום כאן, והפעם משתפם ברבים.

[4] זהר חדש כי תבוא דף נ"ט ע"ב, מהדורת מתוק מדבש זהר חדש ח"ב עמ' תער"ב)

[5] הרב משה מידנר זלה"ה (תר"כ-תר"צ) קדוש עליון, נכד של היסוד העבודה האדמו"ר אברהם מסלונים הראשון (חיבר גם חסד לאברהם, ביאור למכילתא בשם באר אברהם ועוד). נקרא 'משה' ע"ש הצדיק רבי משה מקוברין זיע"א. אצלו גדל ולמד עד היותו בן כ"ד. בשנים הראשונות לאחר נשואיו התגורר בכפר מידנא סמוך לבריסק, אח"כ עבר לבריסק והתחבב מאוד על ר' חיים מבריסק זצ"ל, קיבל הרבה מדרכו בלימוד. בשנת תרע"ח לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר להתגורר בברנוביץ (מקום רבנותו של הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד) שם היה מקום התכנסות גדול של חסידי סלונים. הקים את הישיבה 'תורת חסד' עם האדמורים האחים מוהרי"ל ומוהר"א. הישיבה שמשה כעוגן הצלה רוחנית באותם ימים קשים של מהפכות ותהפוכות בעיקר בדור הצעיר. נפטר בכ"ג במרחשון תר"ץ.
בנו יחידו רבי אברהם עם ילדיו נרצחו על קדוש ה' ולא נותר ממשפחתו זכר. (פרטי תולדותיו נוספים בספר מרביצי תורה מעולם החסידות ח"ג).
אמרותיו ותורותיו אשר יצאו מלב יוקד אש טהרת קודש, כונסו לראשונה בספר זה שיצא לאור בירושלים תשע"ח. לפני כן התבדרו שמועותיו בספריהם של אדמורי סלונים, ובדורנו במיוחד בכרכי הנתיבות שלום.

[6] הרב יצחק ולדשיין (מכונה ה'שרשובר' ע"ש עיר הולדתו) זצ"ל הי"ד, מבכירי תלמידי ר' יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל מנובהרדוק בעמה"ח מדרגת האדם. הספר עצמו הינו מערך הבנוי על שיחות עמוקות ביותר שמסר בישיבה, ונכתבו ע"י בכירי תלמידיו. הרב עבר על הדברים והגיהם. מהכתיבות החשובות ביותר היו אלו של תלמידו הרב יצחק ולדשיין, רוב הספר נערך עפ"י כתיבותיו. לימים נשא את נכדתו (היא אחותו של רב חיים שמואלביץ זצ"ל שלימים נתמנה כראש ישיבת מיר.) מישיבת נובהרדוק גדלו גדולי עולם ביניהם הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, הרב יחזקאל אברמסקי בעהמ"ח חזון יחזקאל על התוספתא. ה'סטייפלר'  ועוד.
דברי תורה מהרב ולדשיין שהיה בעל כושר ביאור ומסר שיחות מרוממות בישיבות בית יוסף שנוסדו ע"י 'ישיבת האם' בנובהרדוק, נחרטו בספר גוילי אש שהינו אסופה מגדולי נובהרדוק שנספו בשואה (יצא לאור בירושלים בתשל"ג) וכן בספר רחב ומקיף של שיחותיו ומאמריו של הרב ולדשיין תורת יצחק שיצא לראשונה בתשל"ד, ובשנית במהדורה מורחבת ומפוארת בתשע"ז שבחלקו השני נכתבו תולדותיו ותולדות בנו הרב רפאל ולדשיין זצ"ל שהוגלה לסיביר וזכה להנצל עם אמו לעלות לארץ ישראל והקים משפחה לתפארת.
רבי יצחק ולדשיין נרצח עם תלמידי ישיבה עמם נלקח באמצע שיעור שמסר באיזור וילנא בתמוז תש"א.

[7] הספר לבושי מרדכי עה"ת ומועדים בשני כרכים יצא לראשונה מכת"י ע"י הרב יצחק פנחס פריינד (ברוקלין תשע"ט)
הרב מרדכי לייב וינקלר (תר"ה-תרצ"ב) מגדולי רבני הונגריה בתקופה שלפני השואה, נחשב מעמודי ההוראה. למד אצל תלמידו של החת"ם סופר הרב יצחק אהרן לנדסברג זצ"ל, ושרשי תורתו ושיטתו של החת"ם סופר נקבעו באישיותו. תשובותיו בהלכה נכתבו בשו"ת לבושי מרדכי שיצא לאור עוד בחייו. בתשע"א יצאו מחדש כל חלקי השו"ת בד"כ. כמו"כ חידושיו למסכתות הש"ס נערכו אף הם מחדש.  נפטר בי"ז בתמוז תרצ"ב. היתה לו בת יחידה שהתחתנה עם הרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל שלימים נעשה רבה של העדה החרדית בירושלים, אך ממנה לא נולדו ילדים, [הרב דושינסקי נישא בשנית ומזווג זה נולד בן יחיד] וזכרו בעולם זוהי תורתו. ופטירתו סמוך לשואה, לכן הבאתי מדבריו בחיבור זה.

[8] הרב יהודה זאב ליבוביץ זצ"ל (אלול תרפ"ב- כ"ז באלול תש"ע) גבול הונגריה, למד אצל הרב יהודה סגל רוזנר (אמרי יהודה) הרב מסקעלהיד וכן אצל הרבי מסעטמר הרב יואל טייטלבוים זצ"ל. בשואה איבד את משפחתו צדיק ופרוש. אירס אשה אך לא זכה לשאתה והיא נספתה בשואה, כמו"כ הוריו ואחיותיו נספו ביום כ"ח באייר תש"ד. הוא שרד את אימי השואה עלה לארץ ישראל התגורר בתל אביב עד לשנותיו האחרונות שעבר לבני ברק. ברח מכבוד ומכסף היה נחשב כצדיק גדול ונסתר. היה בקשר עם האדמו"ר מבעלז רבי אהרן רוקח, וכן עם הרבי מצאנז הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל (דברי יציב, תולדותיו נחרטו בלפיד האש). כתב ספרים רבים וביקש שאלו יהיו הזכרון לנשמתו.
ספר זה שנערך מכתביו יצא לאור לראשונה באלול תשפ"א. בשם הספר רמוז שמו ושם אביו :יהודה זאב בן יחיאל צבי בגימטריה או"ר לו"י.
המלקט הכיר את דמותו של הרב מקונטרס שמצא בתל ציון, הרשימו אותי תמונתו המעוטרת בשטריימל על רקע ספריה גדולה ומעל תמונתו התנוסס המשפט: צוואת רבינו הגה"ק רבי יהודה זאב ליבוביץ זצוקללה"ה: 'לרחם, לוותר ולעזור והעיקר לא לצעוק על בר ישראל'. הקונטרס יצא לקראת יום ההלולא שלו בכ"ז באלול תשע"ה, והיה מונח בהישג יד בביתי. בקיץ תשפ"ב בעת בקרתי בחנות ספרים ראיתי את הספר שהינו גדול ומרשים בצורתו ושמו המיוחד אור לוי, משך את לבי. שם המחבר היה מוכר לי עד שעלה בזכרוני כי זהו ספרו של הצדיק הנשגב שהתרשמתי מאוד מהמשפט בצוואתו כנ"ל, מעיון בספר ראיתי כי הוא עמוק ומיוחד ובלול מכל חלקי התורה, וצירפתיו לאוצה"ס. עוד עולה על כך שמעיון הבנתי שהמחבר הינו אוד מוצל מאש ונפטר ללא זש"ק, ובתקופה זו אני עוסק בליקוט מתורות הקדושים והשרידים.
הדברים נכתבים ביום האזכרה שלו כ"ז באלול תשפ"ב. תנצב"ה.

אמרת חיים שתגביה נקודת חיים ^[1]

הרב דוד בליאכר זצ"ל הי"ד ראש ישיבת 'בית יוסף' נובהרדוק במזריטש, בספר שנערך משיחותיו דברי בינה ומוסר כותב במאמר 'כנסיה לשם שמים' וזלה"ק:

…כל רגע בחיים הוא חלק מיוחד, אין לרגע זה שייכות לרגע שבא אחריו. בדומה לטומאה וטהרה שזה שהאדם יכול להיות טהור היום ומחר טמא, או היום הנהו טמא ומחר הוא נטהר ע"י אפר פרה [אדומה]. העוסק באפר פרה אין עליו דין של טומאה לכאורה, והנה דוקא הוא עצמו נטמא ולמחר הוא שוב נטהר.

כיוצא בו האדם, כל רגע הוא אחר, ועליו להשתדל שרגעיו יהיו גבוהים וטהורים, ולכל הפחות ישתדל להשיג רגע אחד גבוה, שהוא כשלעצמו הרי הוא עולם מלא, בפרט שהוא אינו יודע מה יהיו תוצאותיו, שכן מי שיש בידו רגע גבוה אחד, יקל עליו לפעול עוד רגע. והאמת שההתחלה היא קיימת אצל כל אחד ואחד, אף הפחות יש לו רגע גבוה…

זהו כל פרי הצלחתנו עתה ושכר של כל אחד מאתנו להשיג כאן את הרגע הגבוה ביותר ולהעמיד מחשבתו ונטייתו ומגמתו על נקודת אמת, אשר נקוה כי ממנה יצמח הטוב… להשאיר על מצב הישר לחיי תורה ונעימותה נצח. עכ"ל הרב דוד בליאכר^[2] זצ"ל הי"ד.

השבת אבידה ואיסור טומאה שני 'בתי אב' לציווי לא להשמע לאביו

לֹֽא־תִרְאֶה֩ אֶת־שׁ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ אֶת־שֵׂיוֹ֙ נִדָּחִ֔ים וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֵ֖ם לְאָחִֽיךָ (דברים כ"ב א')

בספר הדרש והעיון לרב אהרן לוין^[3] זצ"ל הי"ד אב"ד ריישא (דברים נלקט מכתבי המחבר ע"י בניו) כתב בפרשתנו וזלה"ק:

…הבאתי דברי הגמרא (בבא מציעא ל"ב ע"א) מנין שאם אמר לו אביו הטמא, או שאמר לו אל תחזיר אבידה שלא ישמע לו, שנאמר (ויקרא י"ט ג') אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ אֲנִ֖י ה' אֱלֹקיכֶֽם, כולכם חייבים בכבודי. [ע"כ הגמרא] ויש להבין מדוע כשרצו לומר שלא ישמע לאביו אם יאמר לו לעבור על דברי תורה תפסו שתי העבירות האלה, שאמר לו הטמא ושלא יחזיר אבידה, כיוון שלא תפסו העבירות האלה רק לדוגמא, להורות שאם יאמר לו לעבור על דברי תורה, לא ישמע לו, מי לא סגי לדוגמא באחת מהן, וכגון שאמר לו לטמא או שאמר לו שלא יחזיר אבידה…

ונראה לשער בזה דכידוע יש בתורה שני סוגי מצוות, מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחבירו, ורצו חז"ל להורות שבין אם יאמר לו אביו לעבור על אחת מהמצוות של בין אדם למקום, ובין אם יאמר לו לעבור על אחת המצוות שבין אדם לחבירו, לא ישמע לו. ונקטו לדוגמא מצוה אחת מכל סוג, כי טומאת כהנים היא מהמצוות שבין אדם למקום, והשבת אבידה היא מהמצוות שבין אדם לחבירו, ועל כן אמרו שבין אם יאמר לו אביו שיטמא היינו שיצוה לו לעבור על אחת המצוות שבין אדם למקום, ובין אם יאמר לו שלא יחזיר אבידה, היינו שיצוה לו לעבור על אחת מהמצוות של בין אדם לחבירו, לא ישמע לו, כי אין חילוק על איזו מצוה משני הסוגים הוא מצוה לו לעבור, ובכל אופן לא ישמע לו, אחרי שגם הוא גם האב חייבים בכבוד המקום, ועל כן אם יפגום האב בכבוד המקום אין לשמוע לו. עכ"ל הרב אהרן לוין זצ"ל הי"ד.

משילוח הקן למדים שכל אחד יכול להתגדל ולהתרומם בעבודת ה'

שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת־הָאֵ֔ם וְאֶת־הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח־לָ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים (כ"ב ז')

הרב יהושע בוקסבוים[4] זצ"ל הי"ד כתב בספרו אור פני יהושע לפרשתנו וזלה"ק:

במדרש (דברים רבה ו' א') תינוק שנולד מהול, מטיפין ממנו דם ברית [ע"כ מהמדרש]. כי הנה היצה"ר בא אצל האדם ואומר לו מה ומי אתה שתרצה לעבוד ה' יתברך, שזה שייך רק להצדיקים אשר יש להם נשמה גבוהה ולא לכערכך אדם פשוט ונשמה פשוטה. [עכ"ד היצה"ר].

אבל באמת כל אחד צריך לחזק עצמו [בעבודת] ה' בין נפקא מינה שמאיזה נשמה הוא בין גדול ובין קטן, שכל אחד יכול לבוא למדריגה גבוהה, אפילו נשמה קטנה מאוד.

והנה ענין המילה הוא לחלוש [כלומר להחליש] כח היצה"ר, ומשום כן אפילו מי שנולד מהול, מטיפין ממנו דם ברית להראות שאפילו מי שנולד מהול שיש לו נשמה גבוה צריך ג"כ לחזק עצמו בעבדות ה' ולבוא למדריגה.

וזה כוונת המדרש, שלח תשלח את האם – היינו שאל תסתכל מאיזה יחוס או נשמה אתה שהוא ה'אם', אלא והבנים – המצוות ומעשים טובים שעשית מעצמך זה – תקח לך, כמו תנוק שנולד מהול, אעפי"כ צריך חיזוק מעצמו ומטיפין ממנו דם ברית. עכ"ל הרב יהושע בוקסבוים הי"ד.

קדושת האזנים הנלמדת דוקא משבט גד

וְיָתֵ֛ד תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ עַל־אֲזֵנֶ֑ךָ וְהָיָה֙ בְּשִׁבְתְּךָ֣ ח֔וּץ וְחָפַרְתָּ֣ה בָ֔הּ וְשַׁבְתָּ֖ וְכִסִּ֥יתָ אֶת־צֵאָתֶֽךָ (כ"ג י"ד)

בספר מאיר עיני חכמים[5] בחלק קדשי יחזקאל פרשת פינחס (ד"ה לאזני משפחת האזני) הביא דברי הרב יחזקאל אלשטוק זצ"ל הי"ד וזלה"ק:

[לאזני משפחת האזני (במדבר כ"ו ט"ז)] פירש רש"י אומר אני שזו משפחת אצבון, ואיני יודע למה לא נקראת משפחתו על שמו, עכ"ל. והשלה"ק [חלק תושב"כ פרשת פינחס] כתב טעם למה משפחת אצבון נקראת אזני, עפ"י מה דאיתא במסכת כתובות (ה' ע"א) על הפסוק (דברים כ"ד י"ד) ויתד תהיה לך על אזנך, אל תקרי אזנך אלא על אוזנך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון, יניח אצבעו באזניו, דאצבעותיו של אדם דומות ליתדות, ולכך נקראת משפחת אצבון 'אזני', שע"י האצבע באה קדושת האזנים, עיי"ש [בשלה"ק].

וצריך ביאור למה דוקא אצל בני גד מרומז קדושת האזנים ע"י היתדות.

ונראה דהנה אצל ברכת משה לבני גד כתיב (דברים ל"ג כ"א) וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון, וראשית הקדושה הוא השמיעה כדאיתא במדרש (דברים רבה י' א') על הפסוק (ישעיהו נ"ה ג')  הַטּ֤וּ אָזְנְכֶם֙ וּלְכ֣וּ אֵלַ֔י שִׁמְע֖וּ וּתְחִ֣י נַפְשְׁכֶ֑ם, וקדושת האוזן הוא ע"י האצבעות כדאיתא בגמרא הנ"ל. ולכך גד שהראשית הוא לחלקו, כמש"כ [כמו שכתוב] וירא ראשית לו, וזאת אי אפשר רק ע"י האצבעות שהם מקדשים את האזנים שלא יכנס בהם דבר שאינו הגון ואז הם נשמעות רק לדברי תורה. וזהו מה שאיתא במסכת כתובות (ק"ד ע"א) שאמר רבינו הקדוש ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה. שמי שיזכה לקדש את האזנים ע"י האצבעות שהם כיתדות, אז ממילא בא לזה שלא יהנה באצבעו, שידע שכל הנאות של העוה"ז הם כיתדות הדוקרים את הבשר ומנפש ועד הבשר יכלה, ולכך לא נהנה ממעשי אצבעותיו, ובזה זוכה לחלקת מחוקק ספון, כמו דאיתא במדרש שם (דברים רבה י' א') אם הטית אזנך לתורה, כשתבוא לפתוח בדברי תורה הכל משתתקים לפניך ושומעים דבריך וכו'. ומהיכן את למד ממשה רבינו שע"י שהטה אזנו לתורה, בשעה שבא גם לפתוח בדברי תורה נשתתקו העליונים והתחתונים והאזינו דבריו מנין ממה שקרינו בענין (דברים ל"ב א') האזינו השמים ואדברה וגו', וזה בא רק ע"י האצבעות שמונעים מהם דברים שאינם הגונים ונתקדש הראשית וזוכה לחלקת מחוקק ספון.

ולכך דוקא אצל בני גד מרומז קדושת האזנים, והיינו דכתיב (בראשית מ"ט י"ט) גבי גד גדוד יגודנו, שהיו גיבורים ויוצאים למלחמה ונוצחים, דביוצאים למלחמה כתיב (דברים כ"ג י') כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע, ודרשו חז"ל בספרי (רנ"ד) על לשון הרע, וכתיב אח"כ ויתד תהיה לך על אזנך, היינו שע"י קדושת השמיעה יוצאים למלחמה ונוצחים, כדאיתא במדרש (ויקרא רבה כ"ו ב' דביוצאים למלחמה כתיב (דברים כ"ג י') כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. ודרשו רז"ל בספרי (פיסקה רנ"ד) על לשון הרע. וכתיב אח"כ ויתד תהיה לך על אזנך, היינו שע"י קדושת השמיעה יוצאים למלחמה ונוצחים כדאיתא במדרש (ויקרא רבה כ"ו ב') דורו של דוד כולם צדיקים וע"י שהיו בהם דלטורין יוצאין למלחמה ונופלין. אבל דורו של דוד, כולם צדיקים, וע"י  שהיו בהם דלטורין בעל לשון הרע, יוצאים למלחמה ונופלין, אבל דורו של אחאב עובדי ע"ז היו וע"י שלא היו בהן דלטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין… עכ"ל הרב יחזקאל אלשטוק הי"ד.

הטעם שנתן טעם לפסוק

לַנָּכְרִ֣י תַשִּׁ֔יךְ וּלְאָחִ֖יךָ לֹ֣א תַשִּׁ֑יךְ (דברים כ"ג כ"א)

בספר לב יחזקיהו^[6] לרב יחזקיהו פיש זצ"ל הי"ד כותב בפרשתנו וזלה"ק:

הנה הטיפחא אשר משמשת תחת התיבה וּלְאָחִ֖יךָ היא לכאורה מפרידה בין הדבקים, כי צריך להיות ולאחיך לא תשיך, וע"י הטיפחא נתפרדה תיבת ולאחיך מן תיבת לא תשיך, ונשאר דבוק לתיבת לַנָּכְרִ֣י תַשִּׁ֔יךְ.

ונלע"ד כי בעת אומרו את הפסוק לנכרי תשיך ולאחיך לא, קשיא, הלוא לעיל (כ"ג ח') הוא אומר  לֹֽא־תְתַעֵ֣ב אֲדֹמִ֔י כִּ֥י אָחִ֖יךָ ה֑וּא. ולתרץ זאת בא הטעם הנ"ל בתיבת וּלְאָחִ֖יךָ, כדי שיהיה פירושו לנכרי תשיך ולאחיך, אעפ"י שהוא אחיך. וזהו דוקא אחיך שהוא נכרי, אבל ולאחיך ממש לא תשיך… עכ"ל הרב יחזקיהו פיש זצ"ל הי"ד.

דרישת האדם מעצמו תאפשר דרשתו לזולתו

כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֙דֶר֙ לַה' אֱלֹקיךָ לֹ֥א תְאַחֵ֖ר לְשַׁלְּמ֑וֹ כִּֽי־דָרֹ֨שׁ יִדְרְשֶׁ֜נּוּ ה' אֱלֹקיךָ מֵֽעִמָּ֔ךְ וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא… מוֹצָ֥א שְׂפָתֶ֖יךָ תִּשְׁמֹ֣ר וְעָשִׂ֑יתָ כַּאֲשֶׁ֨ר נָדַ֜רְתָּ לַה' אֱלֹקיךָ֙ נְדָבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר

דִּבַּ֖רְתָּ בְּפִֽיךָ (דברים כ"ג כ"ב, כ"ד)

בספר אור מלא מתורותיו של האדמו"ר מקאסן הרב ישראל צבי רוטנברג^[7] זצ"ל הי"ד בחלק השמועות כתב:

בהקדם מה שכתב בספר ייטב פנים [לרב יקותיאל יהודה טייטלבוים זצ"ל] במאמריו לי"ג מדות ויום העשור (אות מ"ה) וז"ד [וזה דבריו] איך אפשר לאדם להוכיח לזולתו יחיד וכל שכן רבים, הלא אמרו [בבא מציעא ק"ז ע"ב] 'קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים' א"כ ממה נפשך, אם בלבו שכבר קשט את עצמו א"כ הוא מתגאה, ותועבת ה' כל גבה לב, ולא נצלח בתוכחתו. ואם יודע באמת שעודנו בכבלי העבותות החטאים ולא קשט את עצמו, איך לא יבוש ולא יכלם לפני הבורא ברוך הוא ועדתו הקדושה לפתוח פיו בשער בת רבים בדברי כיבושים במקום שהיה לו לכבוש [פניו] בקרקע מחטאיו ופשעיו וכו'. שוב נזכרתי וכו' עניינו עפ"י הידוע כי עיקר התשובה הוא החרטה שבלב ומיד נעשה צדיק גמור וכו' משום דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ממש.

ובזה פירשתי מאמר דוד (תהלים מ' ח'-י') אָ֣ז אָ֭מַרְתִּי הִנֵּה־בָ֑אתִי בִּמְגִלַּת־סֵ֝֗פֶר כָּת֥וּב עָלָֽי. לַֽעֲשֽׂוֹת־רְצוֹנְךָ֣ אֱלֹקי חָפָ֑צְתִּי וְ֝ת֥וֹרָתְךָ֗ בְּת֣וֹךְ מֵעָֽי. בִּשַּׂ֤רְתִּי צֶ֨דֶק׀ בְּקָ֮הָ֤ל רָ֗ב הִנֵּ֣ה שְׂ֭פָתַי לֹ֣א אֶכְלָ֑א ה' אַתָּ֥ה יָדָֽעְתָּ. ר"ל אז שאמרתי ברבים דברי מוסר שלא לעשות כך וכך, הנה באתי בעצמי במגילת ספר כתוב עלי, שהכל כתוב על עצמי, ולי לעצמי ראוי לאומרו, איך אמלא פי תוכחות לזולתי ובפרט לרבים, אבל אנצל נפשי כי מעתה לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך [בתוך מעי] ע"כ בשרתי צדק בקהל רב, הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת מחשבות לבי שחפצתי, וממילא נחשב כאילו עשיתי, ע"כ [מהספר ייטב פנים].

ובזה יפורש כאן כי דרוש, וכשתרצה להגיד לעם עדת ישראל דרשה בדברי מוסר ותוכחה הלא תחקור בדעתך ותשכיל על דבר אשר ידרשנו ה' אלקיך מעמך, שאלה הדברים אשר תדרוש להם שלא לעשות כך וכך, ידרשנו ה' מעמך, על דרך קשוט עצמך, וראית אשר יהיה בך חטא ואיך תאמר תוכחה לרבים, אבל התקנה לזה מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך, היינו שתקבל על עצמך להיטיב מעשיך, ואז נדבה אשר דברת בפיך, יהיה לנדבה אותן דברי המוסר מה שתדבר בפיך, כי יכול אתה להגיד לאדם ישרו.

מצות זכירת ענין עמלק לעדוד וחזוק ישראל

בספר הדרשות מצח אהרן לרב אהרן וולקין זצ"ל (בעהמ"ח בית אהרן על הש"ס, ושו"ת זקן אהרן) כתב בח"א דרוש ל"א דרוש לפרשת זכור (ד"ה וסיימתי דרוש

זה):

…לולי דמסתפינא הייתי אומר שיש עוד כוונה אחרת במצות זכירת מעשה עמלק, דהוא יתברך ראה מה שעתיד להיות ברבות הימים, עת האומה הישראלית תתפזר בארבע כנפות הארץ וגזירות רעות וצרות יעיקו אותם על מדרך כף רגלם, ולעת כזאת אשר ישראל הם דווים דחופים ושנואים יותר מכל האומות…יפול היאוש בלבן של הרבה ישראלים, לומר שחלילה כבר אבדנו, ואין תקוה עוד שיקוו לתחיה לא בדרך הטבע ולא בדרך הנס…ויאוש כזה הוא מן המפסידים היותר גדולים, שיוכל חלילה הוא מן ההפסדים היותר גדולים, שיוכל חלילה לפרוץ פרצה גדולה בכרם הישראלי, ובכדי לחזק לבבנו צוה הקב"ה לזכור בכל שנה ספור הסתוריי אשר ממנו נראה כי לא עתה בלבד עומדים אנו במצב רעוע כזה, אלא שכבר היה לעולמים, ובכ"ז כאשר באנו מים עד נפש, הצילנו ה'…  עכ"ל הרב אהרן וולקין זצ"ל הי"ד.

נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 0526514000  Ybarkai6@gmail.com

---

[1] הכנת הגליון והלמוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) ז"ל אשתו זהבה בת אליהו ז"ל, בנם משה יצחק.. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק.
לרפואת הרב יעקב משה בן גלדיס כתון בתושח"י.

[2] הרב דוד בליאכר (תרנ"א – כ"ה באייר תש"ד) אביו הרב ישראל היה שו"ב (שוחט ובודק) של העיר הומאן באוקריינה לאחר מכן עברו לקווקאז. בצעירותו למד בסלבודקא אצל ה'סבא מסלבודקה' הרב נתן צבי פינקל זצ"ל בעהמ"ח אור הצפון. עפ"י המלצתו למד עם הרב אברהם גרודזנסקי זצ"ל הי"ד (תורת אברהם) וכל ימיו היה הרב בליאכר מספר על התועלת הרוחנית שקיבל מאישיות גדולה זו. בתקופה מאוחרת יותר הכיר את ה'סבא מנובהרדוק' הרב יוסף יוזל הורביץ ובו ובשיטתו דבק לכל חייו. שיטת נובהרדוק היתה להפיץ את תורת המוסר, הם היו מייסדים ישיבות בעיירות רבות, שולחים קבוצה קטנה ואיכותית של תלמידים, לאחר שהמקום התבסס היו ממשיכים ומהתלמידים שולחים למקומות נוספים.
סיפור אחד על אישיותו ומחשבתו העמוקה מתוך רגישות לנפש האדם. באחד הימים הגיע אליו אברך חסידי ושפך מר ליבו לפני הרב דוד. הוא היה נשוי עשר שנים וחי עם אשתו בשמחה ובשלום, אך למגינת ליבם לא זכו להפקד בזש"ק, אשתו היתה ל"ע חולנית, ורבו הורה לו שהם צריכים להתגרש. אך לא מלאו לבו לעשות כך כיוון שזה עלול לפגוע מאוד באשתו וחלילה לגרום לה סכנה, ואינו יודע מה לעשות. הרב בליאכר שאל אותו כמה שאלות והרהר לעצמו ולבסוף אמר לו שימתין חודשים מספר ולא יספר לשום אדם על ביקורו אצל האדמו"ר אליו היה קשור. האברך הוסיף וביקש שהרב יתפלל עליו. לימים הגיע אליו ובפיו בשורה שזכו ונולד להם בן זכר והם מבקשים לכבד את הרב בסנדקאות, אך הרב בליאכר סירב והורה לו לכבד את האדמו"ר. לאחר שיצא מהחדר שאלו כותב הדברים מדוע סירב והפנה אותו לאדמו"ר. תשובתו היתה: הייתי חושש שתיחלש אמונתו של האברך באדמו"ר שלו, והוא הרי לא נתגדל על תורת המוסר של נובהרדוק ומי יודע אם לא ישאר קרח מכאן ומכאן. (עמ' 72 ב'חסדי דוד' קונטרס זכרון בסוף הספר דברי בינה ומוסר שדבריו הובאו לעיל).
בתקופת השואה שהה במזריטש. בפסח האחרון הצליח להכין מצה שמורה, וביקש מהשו"ב של מזריטש הרב יעקב גולדבלט (שרד את השואה) שיסייע לו להכין יין לארבע כוסות, ש'יתכן שזהו חג הפסח האחרון שלהם, ויש להתאמץ במצוות החג'. הרב גולדבלבט הצליח להשיג עבורו צימוקים ומהם הכינו יין וחגגו את ליל הסדר ברוב דיצה וחדוה בשירה וריקודין כשעמם מסבים עוד כעשרים איש בעלי משפחות, והרב בליאכר מעודד את רוחם בדבורים חוצבי להבות. לבסוף נתפסו ונשלחו למיידנק. בתו הבכורה מרת בוניא שניצלה בניסי ניסים מתוך תא הגזים וזכתה לעלות לארץ ישראל, קבעה יום הזכרון לכל משפחתה לכ"ה באייר.
המאמר והתולדות מהספר דברי בינה ומוסר נדפס ע"י עטרת יוסף בית מדרש לתורה תל אביב תש"ל. בחלקו השני של הספר קונטרס חסדי דוד ובו מתוארים בהרחבה ובצורה מרתקת, תולדותיו וכן תיאור ישיבת נובהרדוק בשיטתה המוסרית המיוחדת והקמת ישיבותיה בפולין ונטיעת עץ הפרי המקודש בארץ ישראל, שממש הקימו לפני השריפה הגדולה באירופה, שם ושארית לשיטה מוסרית מיוחדת זו. מן הענין להוסיף כי כחמשים שנה לאחר צאת ספר זה, יצא לאור הספר 'נובהרדוק' בשני כרכים, אך ספרנו נשאר בטעמו ויחודו המיוחדים.

[3] הרב אהרן לוין (תר"מ – ו' בתמוז תש"א) אביו הרב נתן לוין זצ"ל, חתנו של ר' יצחק שמעלקיש בעהמ"ח בית יצחק. כתב ברכת אהרן למסכת ברכות, שו"ת אבני חפץ, ומאמרים עה"ת הדרש והעיון. ארבעה כרכים זכה המחבר להוציא בחייו כאשר החלק הרביעי שהינו רק החלק הראשון מספר במדבר נחתם בי' בניסן תרצ"ט חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. את החלק השני של הספר לא זכה המחבר להוציא לאור, ולמעשה לא זכינו לראותו וכן את השלמת החיבור בחלק על דברים באשר הם עלו בלהבות יחד עם מחברם.
בניו זכו והוציאו שני חלקים אלו מתוך ליקוט המאמרים משאר כתבי אביהם. עוד הם מציינים בדברי הפתיחה לדברים: …ה' יסתיר בסתר כנפיו לעולמים את נשמותיהן של אמנו מורתנו האהובה והיקרה הרבנית דאבא ע"ה אשר היתה לנס בחכמתה, בטוב לבבה ובטוהר מדותיה ומעשיה הטובים, ושל אחותנו החביבה והאצילה מרת פריווא ע"ה אשר שתיהן עלו על המוקד בתקופת החורבן הנורא של מלחמת העולם השניה וכבה נרן כפי התאריך המשוער ביום י"ב באלול תש"ב…יצחק שמואל ודוד לוין [בני המחבר] עכ"ל ההקדמה לספר.
כותב המלקט בהתרגשות עצומה, גלגלה ההשגחה העליונה ומתוך סיבובי דברים של עריכת הגליון וחיפוש בספרים, אינה ה' לידי והביאני לפגשו ביום י"ב באלול תשפ"ב – שמונים שנה בדיוק לתאריך שנקבע כיום הסתלקותן…
בחלק החמישי (במדבר ב') מצורפים תולדות המחבר שנכתבו בידי בנו יצחק לוין ז"ל, ביד אומן ובלשון רוויית כיסופים וגעגועים לאביו בין דבריו: הביוגרפיה הנוכחית כתובה לא בדיו כי אם בדם הנוזל מלב שבור וקרוע. נפשו של כותב הביוגרפיה היתה קשורה בנפשו של נושא הביוגרפיה. במשך שנים רבות לא זזה ידו מתוך ידו. האהבה העזה והנאמנה שהיתה בינינו עברה כל גבול. היא היתה טהורה כזהר הרקיע ואף כתם אחד לא החשיך אותה במשך כל השנים שזכיתי לשמש את אבי…

[4] הרב יהושע בוקסבוים הי”ד (תרל”ז – כ"ו בסיון תש"ד) אביו ר’ יוסף היה שוחט. בילדותו עבד בחנות של הוריו ובזמנו הפנוי למד אצל הדיין הרב משה יוסף הופמן מחבר הספר “מי באר מים חיים” על מסכת ברכות. בהיותו בן שש עשרה למד אצל הרב שמואל רוזנברג מחבר שו”ת באר שמואל בישיבת אונסדורף. הוא למד בהתמדה מתוך הדחק, והיה לאחד מהתלמידים המצוינים בישיבה.
בשנת תרנ”ט הוסמך להוראה בידי רבו ובידי רבה של מאד, רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר זצ"ל מחבר הספר לבושי מרדכי. נשא לאשה את מרים הי”ד בת הרב מאיר בלוך, ונולדו להם: ר’ נפתלי הי”ד, ר’ יחיאל יוסף הי”ד מו”צ ודיין בגלנטא חתן רבי גרשון אברהם גאלדבערגער אב”ד בערצאל מחבר הספר נחלת הגרשוני, אסתר גינצבורג הי”ד, מלכה הורביץ הי”ד, ר’ אברהם יצחק הי”ד רב ור”מ בקאניזא, יהודה הי”ד (נולד בתרפ”ו), רבקה הי”ד (נולדה בתרפ”ז) ומאיר חיים הי”ד (נולד בתרפ”ח). ר’ יונה (נולד בתרע”ט), ר’ שמואל (נולד בתר”פ) שניהם השרידים מילדיו שנותרו בחיים מהחורבן הגדול, היו בארץ ישראל באותה תקופה (עפ"י הקדמת מהדורה ראשונה של הספר בתש"י).
הרב יהושע למד במשך עשר שנים כשהוא סמוך על שולחן חותנו בעיר אוהעל. בתקופה זו כתב עשרות קונטרסים של דברי תורה, התעמק גם בלימוד התנ”ך, התקרב לחסידות והיה לחסידו של האדמו”ר משינאווה, רבי משה הלברשטם. בהמלצת רבו, רבי שמואל רוזנברג, מונה בשנת תר”ע לרבה של מגנדורף והקים בה ישיבה. בשנת תרפ”ב  מונה לאב”ד גלנטא שבסלובקיה, הקים בה ישיבה גדולה שבשיאה מנתה הישיבה כמאתים ושלשים תלמידים. הרב התייחס באופן אישי לכל תלמיד, בחן אותם לעתים קרובות ועודד אותם להשקיע ולהתעמק בלימודם. הוא סידר להם חדר אוכל מסודר ודאג אישית לכלכלת התלמידים מבני העניים. התלמידים נדרשו להקפיד על הופעתם החיצונית המסודרת. הרב עודד את תלמידיו ללמוד תנ”ך ומוסר, ואף לימוד לעתים מוסר בישיבה. הרב היה דרשן מעולה ונתן שיחות מרתקות בישיבה בשבתות. על אף אהבתו לארץ ישראל, ורצונו לעלות לארץ, דחה את עלייתו בשל מחויבותו לקהילתו ולתלמידיו. בנוסף הרב הצטרף לחברה קדישא בגלנטא.
בסיון תש"ד נתקבלה פקודה לשלוח את יהודי גלנטא לבירקנאו במקביל התקבל גם אישור לשחרר את ראש הישיבה ומשפחתו, אישור שניתן מתוך ההערכה הרבה שזכה לה אפילו מצד הנאצים. אולם הרב סירב, ולפני שיצאה הרכבת לדרכה נשא דרשה מרגשת לפני עדתו בנושא של קידוש השם על בסיס דברי חז"ל בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך.
לאחר תחילת הנסיעה ברכבת התבטא הרב שנוסעים ל"גן עדן" וביקש מתלמידיו ובני עדתו להצטרף עמו בשירת "אני מאמין". לפני חניית הרכבת באושוויץ קרא להגביר את עוצמת השירה. הרב נספה בכ"ו בסיוון תש"ד, יחד עם רבים מבני עדתו וילדיו כפי שנרשם למעלה.
הספר אור פני יהושע יצא לאור ע"י תלמידיו לאחר הסתלקותו בירושלים בתש"י, מהדורה חדשה ממנה נערכו הדברים בתשפ"ב, בתחילתו מבוא תולדות הרב זצ"ל.

[5] הספר מאיר עיני חכמים החדש הינו ליקוט מתורותיו של האדמו"ר מאוסטרובצא הרב מאיר יחיאל הלוי הולשטוק זצוק"ל שהיה צדיק עליון קדוש שנהג בתענית שנים רבות, נסתלק לבית עולמו בשנת תרפ"ח. בנו ממשיך דרכו הרב יחזקאל, המשיך עד לשואה את דרך הקודש של אביו.  בעשרה בטבת תש"ג הוצאו להורג הוא וכל משפחתו אשתו ושבעת בניו ובנותיו וכל צאצאיו, ולא נותר זכר מהם. דברי תורתו קובצו לספר מאיר עיני חכמים על ידי תלמיד אביו, ומהם ליקט על סדר פרשיות התורה. דברי בנו הרב יחזקאל זצ"ל הי"ד הניחם במדור מיוחד שקראהו קדשי יחזקאל ע"ש קונטרס 'פלפולים נחמדים בעניני בעניני קדשים' שהוציא הרב יחיאל הלוי מנדלבוים בניו יורק תש"י, וקבעם בסיום כל פרשה לאחר דברי אביו. תולדות האדמו"ר מאוסטרובצא רשומים בתחילת המהדורה המחודשת של הספר (ח"א תשע"ט, ח"ב-ח"ג תשפ"א). ובהרחבה ניתן לקוראם בספר אספקלריה המאירה בעריכת משה חנניה רפאל גלאזיוס הוצאת עמודי שש (ירושלים תשע"ט).

[6] הרב יחזקיהו פיש (י"א בניסן תרמ"ה-כ"ח אייר תש"ד). נולד לאביו הרב אהרן פיש זצ"ל אב"ד האדאס (הונגריה) בעהמ"ח קדושת אהרן עה"ת בדרך הסוד (נדפס לראשונה לפני השואה ובמהדורה חדשה ע"י מכון אהבת שלום ירושלים תש"ע)  וכן שו"ת פרח מטה אהרן (נדפס מכת"י ע"י מכון אהבת שלום ירושלים תשנ"ו). נקרא יחזקיהו עפ"י הוראת רבו הרב אליעזר צבי הדמשק אליעזר (פירוש לזה"ק) מקומרנא. בשנות נעוריו למד בישיבת הרב יהודה גרינוולד בעהמ"ח זכרון יהודה. בשנת תרס"ו נשא לאשה את מרת רחל פעריל וולדמן בתו של רבי ישראל שמעון, שהיה מקושר בשלשלת משפחתית לבני יששכר, ולעטרת צבי מזידיטשוב. לאחר כמה שנים שלא נולדו להם ילדים הוסיפו אות ה"א  לשמה בהוראת אביו בבחינת ה"א לכם זרע (בראשית מ"ז כ"ג), ונקראה רחל'ה ואז נולדו להם שתי בנות, לאחר כמה שנים נולד להם בן, צבי אביגדור ולאחריו עוד ארבעה בנים האחד (יעקב) נפטר בשנות ילדותו. בתקופה הראשונה ישב בביתו בעיר הולדתו ולמד שיעור בגמרא עם תלמידים בכל יום כמה שעות, לאחר הלימוד התפלל מנחה כשהוא חבוש בתפלין דר"ת, ודאג לתלמידיו במסירות. באותן שנים סירב לקבל על עצמו עול הרבנות, רק הסכים להתפלל בבית המדרש של הבעלי בתים עד שהפסיק זאת. כחצי שנה לפני פטירת אביו הרב אהרן, פקד עליו הרב יעקב משה מקאמרנא שיתחיל לומר ד"ת ברבים בסעודה שלישית, היה זה באלול תרפ"ז. בעש"ק פרשת ויגש ו' בטבת תרפ"ח, בעת שירד אביו לטבול לכבוד שב"ק שבק חיים לכל חי. אותה שבת עדיין לא באה השמועה אליו על פטירת אביו, רק במוצש"ק בשרוהו. אז קיבל על עצמו הנהגת הקהילה (לאחר שבאותה שבת שצויינה לעיל באלול, הסמיכהו רבו מקאמרנא, ולא הארכתי כאן בתיאור המעשה). מידי שנה בזאת חנוכה שחל ימים ספורים לפני היארצייט של אביו ערך סיום ש"ס לעילוי נשמתו עם סעודת 'זאת חנוכה'.
היה מצטיין בעבודת התפלה שהיו ב'קול אדיר וחזק כשאגת הארי ובהשתפכות הנפש כבן המתחטא לפני אביו' באחת מפתקאותיו כתב וזלה"ק: הנה אני מאמין באמונה שלימה שאותיות התורה והתפלה מקשרים את ישראל לאבינו שבשמים, ואם האדם מקשר את עצמו להאור אין סוף המאיר בתוך האותיות, זהו המתקת הדינים ופועל יותר מכל הסיגופים, כידוע שאמר זאת הבעש"ט הקדוש זי"ע לה'תולדות' [רב יעקב יוסף מפולנאה ה'תולדות יעקב יוסף']. משולב עם זאת הכנעותו ושפלותו לפני ה' יתברך, והכרתו כי ה' יתברך הוא המנהיג הכל.
השואה שהחלה בי"ז באלול תרצ"ט עש"ק 'כי תבוא' הגיע למעשה להוגריה רק לקראת סיומה של אותה תקופת אימים באביב תש"ד.  באחרון של פסח (יום שמיני בחו"ל) ערך בפעם האחרונה את שולחנו הטוהר, ובליל מוצאי יום טוב הטמין עם בנו ה'פרי אליעזר' כתבי יד וחפצי ירושה שהיו לו, וכך שרדו לפליטה ומצאום לאחר שובם מהגיהנם של מחנה ההשמדה, אמנם ספר תורה שהטמין לא זכו למצאו.
בכ"ה באייר גירשו אותם מהגטו לרכבת שהובילה אותם לאושויץ, ובכ"ח באייר עלה על המוקד. בנו אליעזר, הפרי אליעזר היחיד שזכה להנצל מהתופת מכל משפחתו, וממנו המשיכה לבעור שלהבת המשפחה. המאמר והתולדות עפ"י הספר לב יחזקיהו שיצא לראשונה מכת"י ברוקלין תש"פ, ע"י נכד המחבר.

[7] הרב ישראל צבי הלוי רוטנברג (חוהמ"ס תר"ן-נספה ג' בסיון תש"ד) נין ונכד לעטרת צבי מזידיטשוב. בתיאור תולדותיו בהקדמת הספר מתוארים מעשיו מאז עלה לכס הרבנות לאחר פטירת אביו בתר"פ. בין דבריו: בליל שבת קודש ישא מדברותיו על דרך החסידות, כדבש מתוקות, מלא יראת ה', וביומא דשבתא מסר לן אורייתא על דרך דרוש ורמז, והיה כמין חומר, ובסעודה שלישית עת רעוא דרעווין היה על דרך פרד"ס עמיקא וטמירא יורדים חדרי בטן…
היה יושב ומנגן שירות ותשבחות כנראה עפ"י דברי העטרת צבי (פרשת ויחי) כשהדינין מתגברים והעצבות גובר אז להמתיק הדינין…צריך להמשיך המתקה בקול שיר בנימי הכנור בי"ג מיכלין דרמי…ועד היום מעידין אנשים שהיו בשולחנותיו הקדושים שהזמירות והנגונים היו יוצאים מגדר אנושי ושהיה מזמר ומתפלל למעלה מגדר אנושי. וכל זאת למרות יסורים רבים שעבר בחייו בפטירת שתי נשיו וחלק מילדיו. לבסוף בשואה נספה, ודברי התורה בספר הם זכרו בעולם.
לא כתב בעצמו את דברי תורתו, אלא תלמידיו כתבום וכשנודע לו, התבונן בהם ונתן הסכמתו להם, אמנם הכתבים עברו (לאחר השואה) בקורתו של אחד מגדולי תלמידו הרב יואל צבי ראטה זצ"ל שלאחר המלחמה הגיע לברוקלין. שם הספר נקרא אור מלא ע"י המחבר עצמו הרב ישראל צבי זצ"ל והוא גימטריה של שמו ישראל צבי או"ר במילואו כלומר אל"ף וי"ו רי"ש.
בספר שנדפס לראשונה בברוקלין תשט"ז (מהדורה שלישית תשס"ח ממנה נערכו הדברים) שלשה חלקים, אור מלא של הרב ישראל צבי נחלק לשנים לתורה ולמועדים, החלק השלישי בני שלשים דרשות לשבת הגדול, שבת שובה, וימים נוראים, מאביו של המחבר הרב יוסף רוטנברג. במהדורה זו השלישית מובאות גם ההקדמות לשתי ההוצאות הראשונות, שבכל אחת מהן דברים המעוררים נפש היהודי. בדברי הסיום ההקדמה האחרונה כתב המו"ל משארי משפחתו של המחבר: אם רצוננו להיות מתלמידיו של רבנו צריכין להתרגל לקבל באהבה כל מה שעובר על האדם ולהתקרב ולהתדבק עצמנו יותר ויותר להקב"ה ולהתפלל אליו להוושע בכל משאלות לבנו לטובה ועי"ז יושפע שפע רב בכל העולמות וגם עלינו עדי נזכה להתגלות כבוד שמים וכבודו עלינו יזרח…

ברכות לישראל בגלוי ובסתר^[1]

רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה. אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֹת֙ ה' אֱלֹֽקיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם (דברים י"א כ"ו-כ"ז)

האדמור מספינקא הרב יצחק אייזיק וייס זצ"ל הי"ד כותב בפרשתנו, ודבריו נתפרסמו בספר שנדפס לאחר השואה מכתביו חקל יצחק, וזלה"ק:

פירש רש"י על הכתוב ראה אנכי נותן, ברכה וקללה, האמורות בהר גריזים ובהר עיבל. את הברכה אשר תשמעו על מנת אשר תשמעו, עכ"ל. וצריך ביאור מה בעי בזה, הא הכל מפורש בקרא.

וי"ל דהנה מצינו ברכות מפורשות בלשון ברכה, וגם מצינו ברכות נסתרות בלשון קללה, כדאיתא במסכת מועד קטן (ט' ע"ב) תזרע ולא תחצד, תעייל ולא תיפוק וכו' ולא תחזי שתא חדתא עיי"ש^[2]. ועיין באור החיים הקדוש פרשת לך לך בפסוק (בראשית י"ב ג') ואברכה מברכיך [שם ביאר הפסוק עפ"י הגמרא הזו]. וקשה מדוע לא ברכוהו בברכה נגלית, ולמה אמרו הברכה בלשון קללה.

אכן הענין לענ"ד דאם אין חשש שהמקטרג יקטרג על הברכות אזי טוב לברך בלשון ברכה, אבל אם חוששין לקטרוג אזי מברכין בלשון קללה, כדי שלא יבין המקטרג שהוא ברכה, כי המקטרג אינו יודע המחשבה אשר בלב המברך. דאעפ"י שכתבו התוספות בשבת (י"ב ע"ב ד"ה שאין) דאפילו המחשבה שבלב יודעין המלאכים עיי"ש, אכן המעדני יום טוב ברא"ש ריש פרק ב' דברכות הקשה עליהם מקרא דשלמה המלך שאמר (מלכים-א ח' ל"ט) אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם…וע"כ אעפ"י ששומע המקטרג הקללה לא יקטרג, אבל הקב"ה…יודע המחשבה שהוא מכוין לברכו ומקבל ברכתו. ועל כן יען התנאים במסכת מועד קטן חששו לקטרוג, על כן ברכוהו בלשון קללה, והטעם שחששו לקטרוג י"ל [יש לומר] דהוא משום דראו ברוח הקודש העובדא דאיתא בבבא מציעא (פ"ג ע"ב ופ"ה ע"א).

וא"כ אם ישראל שומרין התורה הקדושה בשלימות וליכא חשש קטרוג, אזי מברכין אותן בלשון ברכה, אך אם ח"ו אין מקיימין התורה הקדושה וא"כ יש קטרוג אזי צריכין לברכן בלשון קללה. וזה פירוש הכתוב ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה – נגלית, וקללה – ברכות בלשון קללה, את הברכה – נגלית אשר תשמעו, רוצה לומר כאשר תשמרו ותקיימו מצוות ה' אלקיכם, והקללה – אם לא תשמעו וגו' אזי תקבלו הברכות בלשון קללה מטעם הנ"ל.

ועפ"י זה יובן המדרש (דברים רבה ד' א') שמתחיל, הלכה מהו שיהא מותר לקרות התוכחות  בקריות^[3] הרבה, כך שנו חכמים אין מפסיקין בקללות, אלא אחד קורא את כולן עכ"ל. ולכאורה אינו מובן מה השייכות לכאן, הא בכאן לא כתיבי התוכחות אלא בפרשת בחקותי בפרשת תבוא?

אכן לפי הנ"ל יובן, דכיוון ששמענו מכאן דהקללות הם ג"כ ברכות בלשון קללה, ואם כן הוה אמינא דמותר להפסיק בהן, וע"כ שאל המדרש 'מהו' והשיב דאין מפסיקין בקללות, דאעפ"י דהן ברכות נסתרות מכל מקום כיוון שהן בלשון קללה, אין מפסיקין  בהן. עכ"ל החקל יצחק מספינקא הרב יצחק אייזיק וייס^[4] זצ"ל הי"ד^[5].

פתח בלשון יחיד והמשיך לשון רבים ללמד את העריבות בישראל

רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה.

מבאר הרב חיים אהרן דוד דייטש[6] זצ"ל הי"ד בשרידים שהביאו מתורתו בשם תבואת גורן, בסמיכות לדברי אביו הרב יוסף ישראל דייטש זצ"ל, בספרו בן גרני עה"ת, וזלה"ק:

…עוד בא להורות לנו, כי אל יראה אדם רק את עצמו ולא ישגיח על אחרים, באמרו כי אנכי אעבוד בעד עצמי, והאחר יעבוד בעד עצמו ויאמר: שלי שלי, שלו שלו. [כלומר, לא יאמר כך] כי ישראל ערבים זה לזה, נשמתם נשמה אחת, וכהרבה איברים של גוף אחד הם, אשר בהכות איבר אחד ירגיש גם האיבר השני את הכאב. כמו שקראם הכתוב (ישעיהו מ"ט ג') בלשון יחיד, ישראל אשר בך אתפאר. שאם אחד מהם ישיג זכות, יחלקו לכולם. וכן הוא ח"ו להיפך.

וזהו כוונת הכתוב בפותחו בלשון יחיד ראה אתה היחיד, אל תחשוב אם השלמת עצמך שמושלם אתה, כי גם אם זכית, זכותך זו תיחלק גם לאחרים, ולא ישאר הכל בידך. וכן להיפך, אם אחרים יחטאו, גם עליך יפול ממנו, מצד העריבות ומצד שכגוף אחד אתם נחשבים. וזהו ראה ליחיד, אנכי נותן לפניכם לפני כולכם, היום ברכה וקללה, וממילא תהא זריז להמשיך את כל מי שתוכל לעבודת הבורא, למען שתגיל ותשמח בשמחת התורה. עכ"ל הרב חיים אהרן דוד דייטש זצ"ל הי"ד.

לשמחה מה זו עושה באכילת בשר?

כִּֽי־יַרְחִיב֩ ה' אֱלֹקיךָ אֶֽת־גְּבֻֽלְךָ֘ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־לָךְ֒ וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכָל־אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖ תֹּאכַ֥ל בָּשָֽׂר (י"ב כ')

בספר בית אברהם ברכת אברהם לרב אברהם שטיינר^[7] זצ"ל כותב בפרשתנו וזלה"ק:

פרש רש"י ז"ל לימדך תורה דרך ארץ, שלא יתאוה אדם לאכול בשר, אלא מתוך רחבת ידים ועושר. והנה בחת"ם סופר הקשה, האיך מתחיל התנא (ריש חולין) הכל שוחטין וכו' בעניני שחיטה, דהוא להמית בעל חי, הלא פתח דבריך יאיר (עפ"י תהלים קי"ט ק"ל). ותירץ משום דעם הארץ אסור לאכול בשר (עפ"י פסחים מ"ט ע"ב) דמאי חזית דדמא דאדם סומק טפי מבהמה, אלא ע"י שאדם ע"י אכילתו מעלה אותה למדריגה, לכן שרי לשחוט. ולכן שפיר התחיל התנא בדבר טוב, שיהיו הכל ראויין לשחוט, ומלאה הארץ דעה את ה'.

ועפ"י דברי רש"י אלו ג"כ יש לתרץ קושיה זו. דכיוון דאין אוכלין  בשר אלא מתוך הרחבה ועושר, שפיר התחיל התנא בדבר טוב שהכל שוחטין, שיהיו הכל ראויין לשחוט, ולאכול ויהא הרחבה ועושר, שפיר התחיל התנא בדבר טוב 'הכל שוחטין' – שיהיו הכל ראויין לשחוט, ולאכול ויהא הרחבה בעולם. עכ"ל הרב אברהם שטיינר זצ"ל.

מכינור דוד המנגן בלילה נלמד דרגת היותנו בנים למקום

בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַֽה' אֱלֹקיכֶ֑ם (דברים י"ד א')

הרב שלמה זלמן אונסדורפר[8] זצ"ל הי"ד בספרו שפתי שלמה כותב בפרשתנו וזלה"ק:

חיבה יתירה נודעת לנו שאנו בנים למקום והוא יתברך אבינו, וכמו שבן נבון אוהב את אביו בכל זמן ואף אם רודה אותו בשבט, כי ידוע שאין אב שונא בנו, רק תמיד באהבתו אליו ורק לטובתו מכוון, וכמא' [וכמאמר] הגמרא (סנהדרין ע"ב ע"ב) אם ברור לך כשמש שלא על עסקי נפשות בא כגון אב על בנו, כי זהו ברור שאב אינו רוצה ל[הרע] לבנו.

וזה יהיה לנו לאות ומופת שכל מה שעובר עלינו הכל הוא טובתו יתברך עלינו, וגם אנו עלינו להתנהג כבנים אליו ולא נהרהר חס ושלום אחר מדותיו, כי הצדק אתו יתברך וצדיק אתה ה' וישר משפטיך (תהלים קי"ט קל"ז) אתה צדיק על כל הבא עלינו (נחמיה ט' ל"ג) ובזה יתעוררו רחמי אבינו עלינו להושיענו בגלוי ויראו כל עמי הארץ כי אב אחד לכולנו, ואנו נתונים תחת השגחה עליונה…

[מכינור דוד המנגן בלילה, למדים להרגיש קרבת ה' גם בזמן ה'לילה']

כתיב תהלים (קי"ט ס"ב) חֲצֽוֹת־לַ֗יְלָה אָ֭קוּם לְהוֹד֣וֹת לָ֑ךְ עַ֝֗ל מִשְׁפְּטֵ֥י צִדְקֶֽךָ. ואמרינן בגמרא (ברכות ג' ע"ב) סימנא הוה ליה לדוד, דאמר ר"ה בר ביזנא, אמר ר"ש כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיוון שהגעיה חצות לילה, רוח צפונית מנשבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עוסק בתורה עד עלות השחר.

דוד מלך ישראל משיח ה' שסבל כמה רדיפות מנעוריו מבית ומחוץ רדפו אותו ולקחת נפשו זממו, אבל בגודל בטחונו בה' התחזק את עצמו בכל עת צרה ולא התייאש את עצמו, אדרבה תמיד היה בשמחה, ומזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו (תהלים ג' א') וזמירות היו חוקיך בבית מגורי (שם קי"ט נ"ד) וע"י זה לסוף נהפכו כל שונאי דוד כשולי קדירה, ודוד מלך ישראל חי וקיים.

וזה מאמר הגמרא [ברכות שם], כיוון שהגיע חצות לילה שמרמז על חשכת הצרות והיסורין, רוח צפונית מנשבת בו, דהוא רוח ה' קול קורא אליו בנים אתם לה' אלקיכם, בבטחון חזק שהכל הוא לטובתו למען יתגדל שמו וירום קרן משיחו, והיה מנגן מאליו, כי ע"י זה א"א [אי אפשר] שיכניס עצב בליבו ותמיד היה בשמחה ועל כן דבק תמיד בה' יתברך ובמצוותיו חפץ מאוד, והיה עוסק בתורה עד עלות השחר, שזרחה עליו השמש ויבקע כשחר אורו ויצא מאפילה לאור גדול.

זהו הברכה האמיתית אשר אנכי נותן לפניכם היום ברכה אשר תשמעון, עיקר הוא לשמוע ולנטות אוזן לדברי תורתנו הקדושה ודברי המוכיח את העם, ופרשה קטנה שכל התורה תלוי בו 'שמע ישראל' רק לשמוע ולהבין מה ה' אלקיך שואל מעמך, ואז טוב לו וברוך הוא. וכן אמרו בגמרא (ב"ק פ"ה ע"ב) אמר רבא, חירשו, נותן לו דמי כולו. כי מי שאינו שומע הוא נאבד בכל גופו ואין תקוה לו, וזהו הקללה אם לא תשמעו[9]. עכ"ל הרב שלמה אונסדורפר זצ"ל הי"ד.

ה'"א יתירה ללמדנו שעסקי עולם הזה יהיו לשם שמים

וְנָתַתָּ֖ה בַּכָּ֑סֶף וְצַרְתָּ֤ הַכֶּ֙סֶף֙ בְּיָ֣דְךָ֔ וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה' אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ. וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֙יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּֽשְׁאָלְךָ֖ נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ ה' אֱלֹקיךָ וְשָׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ  (דברים י"ד כ"ה-כ"ו]

הרב דב לאבלוויטש זצ"ל בספרו דיבובי חן מבאר בפרשתנו וזלה"ק:

קשה בשני הפסוקים, למה נכתב ונתתה באות ה"א בסוף התיבה, הלא לפי כללי הלשון לא צריך שם ה"א? ונראה עפ"י דברי התנא במסכת אבות (ה' י"ט) מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעוה"ז ונוחלין בעוה"ב, אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשים גיהנם . אשר פירוש הדברים הוא, שתלמידיו של אברהם אבינו לזאת נוחלין עוה"ב אף שגם הם אכלו בעוה"ז מפני שהם אוכלים לשם שמים, ממילא כל אכילה ואכילה שלהם היא מצוה וכל ימי חייהם הם מלאים מצוות, וידוע שאת עוה"ז ברא ה' יתברך באות ה"א, לכן אמרה תורה ונתתה על הכסף את חותם קדושת ה' יתברך, כדי שיביאך הכסף לעוה"ב, אל המקום אשר יבחר ה' שתבוא שם, אבל אל תדמה בנפשך, שאם אתה רוצה לתת על כספך את חותם קדושת ה' יתברך אין אתה רשאי להנות מכספך, אל תדמה זאת בנפשך, כי האמת היא להיפוך, ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וכו' רק ואכלת לפני ה' אלקיך, ובזה תהיה עליו חותם קדושת ה'.

ועל זה יש לפרש ג"כ דברי אדוננו בתהלים (ח' ד') יָרֵ֥חַ וְ֝כוֹכָבִ֗ים אֲשֶׁ֣ר כּוֹנָֽנְתָּה, אשר כתוב ג"כ ה"א בסוף התיבה, לפי הנראה ללא צורך, אבל גם שם יש לומר שנרמז בה"א בסוף התיבה, לפי הנראה ללא צורך, אבל גם שם יש לומר שנרמז בה' היתירה מה שאמר ירמיהו הנביא  (ל"ג כ"ה) אִם־לֹ֥א בְרִיתִ֖י יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה חֻקּ֛וֹת שָׁמַ֥יִם וָאָ֖רֶץ לֹא־שָֽׂמְתִּי, וגם מה שאמר ה' יתברך אם לא תקבלו את התורה, אני מחזיר את העולם לתוהו ובוהו, דהיינו שקיום שני העולמות תלוי בזה, אם נותנים בני אדם על כל עניני העולם את חותם קדושת ה' יתברך.

[ולפני כן על הכתוב (י"ב כ') כִּֽי־יַרְחִיב֩ ה' אֱלֹקךָ אֶֽת־גְּבֻֽלְךָ֘ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־לָךְ֒ וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכָל־אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖ תֹּאכַ֥ל בָּשָֽׂר כתב הרב, וזלה"ק]:

נראה תתאמץ לחיות באופן, שלא תצטרך לסגף את עצמך בתעניתים, בתשובת המשקל ולמנוע ממך הנאת בשר, כי תחיה חיים טהורים וקדושים ויהיה ביכולתך להתיר לך הנאת בשר בלי שום מגרעת. עכ"ל הרב דב לאבלאויטש^[10] זצ"ל.

קיום המצוה רק עפ"י ציווי ה' בלי פניות תשמור על מדות האדם

הַכֵּ֣ה תַכֶּ֗ה אֶת־יֹֽשְׁבֵ֛י הָעִ֥יר הַהִ֖וא לְפִי־חָ֑רֶב הַחֲרֵ֨ם אֹתָ֧הּ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֛הּ וְאֶת־ בְּהֶמְתָּ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב. וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָ֗הּ תִּקְבֹּץ אֶל־תּ֣וֹךְ רְחֹבָהּ֒ וְשָׂרַפְתָּ֨ בָאֵ֜שׁ אֶת־הָעִ֤יר וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָהּ֙ כָּלִ֔יל לַה' אֱלֹקיךָ וְהָיְתָה֙ תֵּ֣ל עוֹלָ֔ם לֹ֥א תִבָּנֶ֖ה עֽוֹד. וְלֹֽא־יִדְבַּ֧ק בְּיָדְךָ֛ מְא֖וּמָה מִן־הַחֵ֑רֶם לְמַעַן֩ יָשׁ֨וּב ה' מֵחֲר֣וֹן אַפּ֗וֹ וְנָֽתַן־לְךָ֤ רַחֲמִים֙ וְרִֽחַמְךָ֣ וְהִרְבֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ. כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ ה' אֱלֹקיךָ לִשְׁמֹר֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לַעֲשׂוֹת֙ הַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י ה' אֱלֹקיךָ (י"ג ט"ז-י"ט)

הרב אשר קלמן בארון^[11] זצ"ל הי"ד מבאר מצוה זו הנראית שתכונת האכזריות שולטת בה, אולם מדבריו נלמד כי  ממנה פינה וממנה יתד לעבודת ה' יתברך בכוונת האדם. דבריו מובאים באסופה אודים מאש (ח"ב עמ' רי"ד-רכ"א במאמר 'פרקי גאולה ונצח') ואלו חלק מדבריו:

פעמים בעשיית מצוות ומעשים טובים יכול האדם לפגום בכמה וכמה מידות טובות ולאבד אותם, עד שיצא שכרו בהפסדו, כענין שנאמר בעיר הנדחת הַכֵּ֣ה תַכֶּ֗ה אֶת־יֹֽשְׁבֵ֛י הָעִ֥יר הַהִ֖וא לְפִי־חָ֑רֶב הַחֲרֵ֨ם אֹתָ֧הּ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֛הּ וְאֶת־ בְּהֶמְתָּ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב. [הנה קרוב הדבר] שבקיום מצוה גדולה זו, יכולה לכאורה להתעורר אצל האדם פתאום מדת הרחמים, עד שימנע מלקיימה כתקונה בדיוק כמו שנאמר בתורה, כי אמור יאמר האדם בלבו, איך יתכן לגלות מדת אכזריות כזו להכות את העיר ולהחרים אותה ואת כל אשר בה לפי חרב?!…האם אי אפשר לעשות בעיר הזאת משפט המיוסד לא רק על דין כי אם גם על הרחמים? ומתוך כך באמת עלול האדם לבוא לידי התרשלות בקיום מצוה גדולה זו ולעשותה שלא כמצווה בתורה אלא כפי שיורהו שכלו הנוטה אחרי הרגשות לבו.

ובאמת יש מקום לחשוש שקיום מצוה זאת כמצווה עלינו בתורה, עלול לפגום במדת הרחמים הטבועה  עמוק בלבנו ובטבענו, אבל התורה אומרת לנו שאין מקום לחשש זה שאנו עלולים לחשוש, שע"י קיום מצוה זאת נפגום במדת הרחמים ונתרגל במדת רשע האכזריות. התורה מבטיחה לנו שם, ואומרת שאין לנו לפחד ולהתיירא שנפגום ע"י כך במדת הרחמים שלנו, היא מבטיחה לנו שמידת הרחמים תשאר לעד חלק מטבענו ומהותנו, התורה אומרת וְנָֽתַן־לְךָ֤ רַחֲמִים֙ כי מדת הרחמים שהיא אחת ממדותיו של הקב"ה, ממנו היא באה לנו, ע"י שאנו דבקים במדותיו, וכמו שאמרו לנו רז"ל^[12] מה הוא רחום אף אתה רחום. א"כ אין לנו לחשוש שנפגום במדת הרחמים שלנו ע"י קיום מצוה זאת, כי בעל הרחמים יוסיף להעניק לנו מטובות וממדותיו הטובות, ולא עוד אלא שבשכר קיום מצוה זאת הוא ירבה ויכפיל לנו שכרנו כמו שנאמר שם וְרִֽחַמְךָ֣ וְהִרְבֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ וזהו בשכר – כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ ה' אֱלֹקיךָ לִשְׁמֹר֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לעשות כי זהו – הַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י ה' אֱלֹקיךָ, ולא מה שנדמה ישר לך בעיני שכלך המוגבל והמצומצם.

אולם מאידך גיסא, כשאדם בא לקיים מצוה כזאת, מוטב עליו להתאמץ לקיים את המצוה רק כמצווה בתורה, מבלי שיגלה בקיום המצוה שמץ של תכונה אחרת העלולה להדבק בו בשעת קיום המצוה, ולעכר ע"י כך את טהרת קיומה. ועל זה נאמר וְלֹֽא־יִדְבַּ֧ק בְּיָדְךָ֛ מְא֖וּמָה מִן־הַחֵ֑רֶם, פן אמור יאמר האדם, מאחר  שהתורה נתנה רשות להכות את העיר ההיא ולהחרימה לפי חרב, א"כ מעתה יש לו הרשות לתת חופש לרגשותיו האישיים ולתכונת האכזריות הטבועה גם היא בנפש האדם. לכן מזהירה אותנו התורה שח"ו לנו לערב בקיום התורה נקודה בלתי טהורה איזו שהיא, כגון מידת האכזריות ושאר מדות בלתי טהורות, ולא ידבק בידך מאומה מהחרם! מזהירה אותנו התורה ועלינו לזכור שכל עיקר קיום מצוות ה' הוא אך ורק מפני שאנו באים לקיים מה שנאמר כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ ה' אֱלֹקיךָ לִשְׁמֹר֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לַעֲשׂוֹת֙ הַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י ה' אֱלֹקיךָ!…עכ"ל הרב אשר קלמן בארון זצ"ל הי"ד.

מהנתינה הכפולה בפסוק למדים על נתינה מרחמנות ומציווי

נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָרֶכְךָ֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ (דברים ט"ו י')

בספר  משנה שכיר עה"ת לרב ישכר שלמה טייכטאל[13] זצ"ל הי"ד (אם הבנים שמחה) כתב בפרשתנו וזלה"ק:

חדשתי היום בפסוק [הנ"ל] כפי ששמעתי בשם רבינו הקדוש מצאנז[14] זלה"ה זיע"א דבקיום מצות צדקה צריך לחוש שיתן בעבור מצות ה' שציוה ליתן צדקה ולא בשביל רחמנותו על העני, יען ששומע צרת העני שמוטל ברעב וכדומה ונתרכך ליבו בקרבו ומשתתף בצערו, דאז נמצא דנותן רק בשביל עצמו להסיר כאב הלב שבקרבו שנתעורר בקרבו ע"י הרחמנות שיש לו על העני, ורק יתן כדי לקיים מצות ה' כשאר מצוות שמקיים 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה'.

אמנם איך יעשה זאת והלא מדת הלב, ומה גם לב הישראל – שהם רחמנים בני רחמנים לרחם על האומללים וכואב ליבו על האומללים… לזה יש עצה, שקודם כל יתן להעני מה שמצטרך לו, בזה השקיט הרחמנות שבקרבו ואח"כ יתן עוד דבר מה נוסף למה שנתן בתחילה, דנמצא דאחר שנתן לו בתחילה כבר השקיט הרחמנות ושוב אין לו עליו רחמנות, ומה שנותן הוא נותן רק בשביל לקיים מצות צדקה שציוה ה', ובזה ישא ברכה מאת ה' בשביל שנתן לקיים ציווי ה' יתברך שמו.

וזה מכוון בפסוק הנ"ל נתן תתן, היינו שקודם יתן מה שצריך להעני ושוב אינו בעל רחמנות, ואח"כ תתן ג"כ עוד בשביל לקיים ציווי הא-ל ליתן צדקה, והנתינה השנית אינו למען כי ירך לבבו על העני, וזה ולא ירע לבבך בתתך לו, היינו ששוב לא הוי בשביל רוע הלב היינו הכאב הלב…[אלא] רק בשביל מצות צדקה, ואז כי בגלל הדבר הזה שנתן רק לכבודו יתברך לקיים מאמרו יתברך יברכך ה'.

והדברים נכונים מאוד, וה' יתברך יזכנו לקיים ציוויו באהבה ובשלימות אמן כן יהי רצון. עכ"ל הרב ישכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד.

מכפילות המילים – לימוד להכנה לכל הזמנים

נָת֤וֹן תִּתֵּן֙… פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח… הַעֲנֵ֤יק תַּעֲנִיק֙ (דברים ט"ו י')

כתב הרב אברהם ויינברג מסלונים^[15] (השני) בספרו בית אברהם בפרשתנו וזלה"ק:  בעת שהקב"ה נותן לאיש יהודי הארה מן השמים, שנפתח לבו לעבודתו יתברך, צריך להיות תִּתֵּן֙, יתן משעה זו ויכין לזמנים של הסתר פנים, כי לא בכל זמן זוכים לזה. ועל דרך זה הוא גם פירוש כפל לשון של פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח… הַעֲנֵ֤יק תַּעֲנִיק֙.

נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 0526514000  Ybarkai6@gmail.com

---

[1] הכנת הגליון והלמוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) ז"ל אשתו זהבה בת אליהו ז"ל, בנם משה יצחק.. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק. לעילוי נשמת אהובה לאה בת ר' שמעון יבלחטו"א (קלרמן)
לרפואת, יעקב בן גלדיס כתון, יהודה יעקב בן חוה בתושח"י.

[2] הסוגיה מתחילה בעמ' הקודם (ט' ע"א) שני חכמים, רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים התארחו אצל רשב"י נפרדו ממנו בלילה אך נשתהו ופגשם שנית בבוקר וכו'. הנצרך לענייננו רשב"י שלח את בנו רבי אלעזר שיבקש שיברכוהו. הם ברכוהו שבע ברכות אך הן לא היו מובנות, ביניהן (המובאות לעיל בספר) שיזרע ולא יקצור, שיכניס ולא יוציא ושלא יראה שנה חדשה. רבי אלעזר חזר לאביו ואמר לו בכאב, לא די שלא ברכו אותו אלא צערוהו. רשב"י שאלו מדוע אומר כך מה הם אמרו לו, והוא סיפר על הברכות המוזרות שקיבל שנשמעו כקללות חלילה. אמר לו אביו שהן באמת ברכות אך הבנת משמעותן שונה מהבנה הרגילה.
תזרע ואל תקצור – אין הכונה כפשוטו אלא שיוליד בנים והם לא ימותו [בחייו]. שיכניס ולא יוציא – אין הכוונה כפי שהם חשבו שיכניס סחורה לביתו אך לא יוכל למכרה כלומר להוציאה, אלא הכונה שיכניס כלה לביתו לנשואי בנו, ושלא יוציא שלא ימות בנו ותצא הכלה חזרה לבית אביה. הברכה שלא יראה שנה חדשה – הכוונה שלא יצטרך שנה ראשונה חדשה נוספת שאשתו הראשונה תסתלק מהעולם והוא יצטרך לישא אשה חדשה אחרת ולהיות 'נקי' לביתו שנה נוספת.

[3] כך הלשון במדרש 'קריות' ולא קריאות.

[4] הרב יצחק אייזיק וייס (תרל"ה – י"ג בסיון תש"ד) נולד בעיירה ספינקא (עיירה באוסטרוהונגריה), לר' יוסף מאיר וייס, האדמו"ר הראשון של חסידות ספינקא מחבר האמרי יוסף. אביו קרא לו על שם רבו המובהק ר' יצחק אייזיק אייכנשטיין מזידיטשוב. התפרסם מגיל צעיר בכשרונותיו ובהתמדתו בתורה בנגלה ובנסתר ובתפילותיו הנלהבות. מגיל צעיר החליף שאלות ותשובות עם גדולי הדור ובהם המהרש"ם, ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנא ור' אברהם פאלאג'י, מרא דאתרא של איזמיר. הוא נישא להרבנית מרים בתו של ר' יששכר בעריש אייכנשטיין אב"ד ווערעצקי, מחסידות זידיטשוב. לאחר כמה מקומות קבע מקומו בספינקא. בתחילת מלחמת העולם השניה כשהגיעו פליטים להונגריה הורה לבנות בונקר גדול ולתת מקום מחבוא לכל מי שירצה. עם חיסולה של יהדות הונגריה באביב-קיץ תש"ד הובל עם משפחתו לאושויץ, למרות שיכל לקבל אישורי הגירה ולהמלט לא רצה לנטוש את עדתו. כאמור בי"ג נספה על קידוש ה', ובעקידה נוראה זו עם רוב משפחתו ילדיו ונכדיו. אמנם זכה ושרידי שרידים ממשפחתו המשיכו להבעיר את אש ספינקא בישראל ובארה"ב.

[5] בספר הרמזים לרבנו יואל (מקדמוני אשכנז) כתב בפרשתנו והקללה – הקל לה ע"י תפלה, עכ"ל. כלומר ע"י תפלה ניתן להקל, למתק את הקללה.

[6] הרב חיים אהרן דוד דייטש זצ"ל הי"ד (תרנ"ח – כ"ב בסיון תש"ד) נולד לאביו הרב יוסף ישראל דייטש אב"ד יארמוט (עיר בהונגריה) ולאמו הרבנית הצדקת מרת פראדל ע"ה בת הרב ישראל חיים הכהן קאטצבורג בעהמ"ח כתבי מהרי"ח. למד רק בישיבתו של אביו. סבו מצד אביו היה הגורן דוד הרב אהרן דוד דייטש מתלמידיו המובחרים של  החת"ם סופר זיע"א.
נשא לאשה את בתו של הרב ישעיה זילברשטיין אב"ד קהילת וויטצען (הונגריה) בעהמ"ח מעשי למלך על הלכות בית הבחירה לרמב"ם, שהיה מעמודי הוראה בתקופה ההיא ומורי הוראה התעטרו בעטרת הסמיכה שקיבלו ממנו. בשנות נשואיו הראשונים חלה במחלה קשה מאוד ולמעשה כבר שכב על ערש דוי והרופאים אמרו נואש ממנו. הוא עצמו סיפר לאחר זמן שזוכר שכבר הדליקו נרות בחדר בו שכב, שנוהגים להדליק בעת פטירת האדם. אשתו הצדקת בתו של הרב ישעיה זילברשטיין  באה לפני אביה בכתה וצעקה לפניו: אבא, אבא, לכל העולם אתה יכול להושיע, ורק לר' אהרן דוד שלך, לא?! מיד קם הרב, נכנס לבית הכנסת וברכו בשינוי השם והוסיף שם  'חיים' וצעק במר ליבו: רבש"ע, תן לי את ר' חיים אהרן דוד כי העולם עוד זקוק לו! משם פנה לחדר החולה, מיד הוא פקח את עיניו, ביקש קצת מים, בירך שתה ומצבו הוטב, כשכל הרופאים והקהל משתאים ומחרישים.
לאחר פטירת אביו בתרפ"ז נקרא לשמש כאב"ד יארמוט וזאת בהיותו בן כ"ח שנים בלבד. בהיותו משמש כרב העיר חיזק את פעולותו של אביו והוסיף עליהן. בין פעולותיו, הוספת אגף חדש למקוה הטהרה, הרחבת הת"ת, מושב זקנים, מתקנים לאפיית מצות. ובכתב הרבנות אחד התנאים שהעמיד היו שיפתחו ויחזיקו ישיבה של לפחות שלשים בחורים, הישיבה גדלה והיתה מהחשובות למדו בה למעלה ממאה בחורים.
מתכונותיו המיוחדות היו אהבת ישראל, שבאה לידי ביטוי בגלוי כלפי היהודי אתו עמד בקשר, וכן בנסתר. כמעשה אחד שהיה בעת שנתן לאחד מהבחורים רשימה של אנשים ליתן להם צדקה. היה זה כשחל אסרו חג של פסח (יו"ט עצמו כידוע הינו יומיים בחו"ל), ואז אסרו חג חל בעש"ק. הבחור נתבקש לחלק צדקה, אך בהביטו ברשימה, שאל את רבו נדהם, הרי נתתי להם כסף לפני החג, ומדוע כעת שוב לתת להם? ענה לו הרב השנה חל אסרו חג בעש"ק, מאין יקחו העניים כסף לצרכי שבת קודש?
היה לו כח הדרוש בצורה נפלאה. בדרשת 'כל נדרי' היה מספיד את צדיקי הדור שנפטרו בשנה החולפת, דרשות אלו עוררו בכיה גדולה בין קהל המתפללים. לאחר תפילת 'כל נדרי' היה צריך להחליף את בגדיו שהיו רטובים מדמעות בכיותיו. אח"כ היה נכנס לבית המדרש עד אחרי חצות, והיה נוהג לספר על קדושת ארץ ישראל, ועל ביקורו בארץ בשנת תרצ"א, אח"כ המשיך בלימודיו כל ליל כיפור, ולא היה ישן כלל.
בלימודו נציין במיוחד את שיעורו בכל ליל שישי עם תלמידיו כשעתיים ומחצה כ"ו פסוקים עם פירוש רש"י. רבנים גדולי תורה מספרים שבאופן לימודו חומש עם רש"י היה חד בדרא. על כל פסוק היה מתבל בדברי מוסר וחידושים על דרך פרד"ס התורה.
בתקופת השואה בה הונגריה נשארה כאי בודד בים להבות ועשני ארובות הכבשנים והחורבן באירופה, העיירה והקהילה שלו שרדו נלחמו על קיומן אף צלחו. עד שבחודש אדר תש"ד נכנסו קלגסי הצורר הארור להונגריה, לבסוף הובלו להריגה וביום כ"ב בסיון עלתה נשמתו השמיימה עם רבים מבני קהילתו.
כל התולדות לעיל נכתבו ע"י תלמידו וחתנו אוד מוצל מאש בעצמו, הרב פינחס קלמן זצ"ל, במהדורה הראשונה שיצאה לאור בשנת תש"כ, הם דברי מבוא לשרידי תורתו שצורפו לספרו של אביו הרב יוסף ישראל בן גורני, ונקבו בשם תבואות גורן.
אוסיף שני סיפורים. האחד מעדות של הרב אברהם קאהן (כתב ספר ברית אברהם הכהן בעניני ברית מילה) שמספר כי בעת הגירוש בהונגריה היתה סכנה גדולה מאוד להחזיק פליטים, הוא הגיע והסתתר בישיבת הרב דייטש, בתחילה לא ידעו על זהותו, אך גם משנודעה המשיכו להסתירו ולהחזיקו ברשותם, ובעת חיפושים ממוקדים הסתירוהו בעליית הגג. לשיא נכונות הישיבה למסירות נפש עבורו, כאשר אחותו הקטנה בת שלש הוברחה להונגריה לביתו של דודה. אך היא הקטנה המסכנה מתוך געגועיה הנוראים לאמה, מצאה מזור בהיותה בקרבות אחיה, אברהם שלמד בישיבה, וממש אחזה בידו כל העת, בלי אחיזה זו, היתה ממררת בבכי בלתי פוסק. כך הלכה אתו לישיבה ובבית המדרש ישבה לצידו כל זמן הלימוד, לבסוף שרדה אף היא את השואה.
סיפור זה מובא בספר בסתר המדריגה (עמ' 190) של הרבנית אסתר פרבשטיין. וכן בספר ברית אברהם הכהן הנ"ל בו מצורף קונטרס בשם קונטרס הנפלאות בשנות זעם, בין תיאוריו סיפור זה.
הסיפור השני מהמלקט. היה זה בשנת תשפ"ב עת ערכתי גליון לפרשת השבוע (קרח), ובאוצה"ס שחנני ה' תרתי אחר ספר ממנו אטול פרי קודש הלולים לגליון. הנה עיני נפגשו בספר בן גרני. שמחתי, זמן רב שרציתי ללמוד בו, אך מסיבות שונות נדחה הדבר, כעת אעיין בו ואביא מדבריו הקדושים. כשעלעלתי בספר ראיתי בסופו רשימת שמות. היו אלו אנשים שנספו בשואה, והוזכרו בשמותם. אני מהרהר, מאחורי כל שם מסתתרת נשמה, עולם ומלואו, יהודי שנרצח, נעלם הוא אשתו ילדיו, מהם שלא נשאר זכר בעולם, מלבד השם שכתוב לפני אפילו קבר אין להם. ובתחילת ה'רשימה' כותרת: אלה אזכרה, על אלה אני בוכיה…יהיו נא ספר זה ודפים אלו לעילוי נשמתם של אבותינו ואמותינו, אחינו ואחיותנו, בעלינו ונשינו בנינו ובנותינו אשר נהרגו, נשחטו…רובם עלו על המוקד ביום כ"ב בסיון תש"ד, באושויץ…
נשימתי נעצרה! כ"ב בסיון זה היום! זה יום היארצייט של רבים מהקהילה, הרב מחבר בן גרני הרב יוסף ישראל דייטש שימש שם ברבנות, ובנו הרב חיים אהרן דוד זצ"ל הי"ד המשיך דרכו עד שנספה ביום זה כ"ב בסיון.
אמרתי לליבי מכיון שגלגלה ההשגחה ענין זה לפתחי, אציב להם 'מציבה' אספר ברבים מעשה זה שאירע עימי, ואביא מתורתו של ה'תבואות גורן' שתהיינה שפתותיו דובבות בשמי שמים עליונים בהם נמצאת נשמתו ונשמות הקדושים, אך לא בקבר, כי אליו לא זכו כלל להגיע.
אכן הכנתי אז גליון, ומכיוון שלא היה מאמר לפרשת קרח, לכן הבאתי דבריו ביאור לפסוק בספר תהלים. כעת בפרשת ראה שהבאתי מדבריו לעיל, זה מהדברי תורה הבודדים ששרדו ממנו, תנצב"ה.

[7] הרב אברהם שטיינר זצ"ל שימש ברבנות בהונגריה בתקופה שלפני השואה בקהילה המפורסמת גראסוורדין. היה תלמידו של ה'שבט סופר' נכדו של החת"ם סופר זיע"א. הרב אברהם דוד הורביץ זצ"ל שבאחרית ימיו התגורר בירושלים עיה"ק תובב"א, היה חבר בבד"ץ העדה החרדית, הכיר את המחבר, וסיפר על גדלותו בתורה, ועל עבודה זו תפלה שהיה מתפלל בבכיות שהמיסו לב כל שומע. מרבית משפחתו של המחבר עלו בסערה השמימה בשואה. הספר יצא לאור עולם ברומניה שנים ספורות לאחר פטירת המחבר.  בשנת תשנ"ט הודפס ונערך מחדש ע"י 'חברת אהבת שלום' ירושלים.

[8] הרב שלמה זלמן אונסדורפר הי"ד (תרמ"ח-ר"ח מרחשון תש"ה) אביו הרב מרדכי אריה הי"ד שימש כשו"ב (שוחט ובודק) ומו"צ בעיר גוטא, היה ת"ח מופלג. אמו הרבנית הצדקנית מרת חיה שרה. הוריו שניהם הועלו על המוקד בכ"ג בסיון תש"ד.

למד בישיבת גאלאנטא אצל הרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל, לימים עלה לירושלים ונתמנה לאב"ד העדה החרדית. וכן למד אצל הרב עקיבא סופר (הדעת סופר) נינו של החת"ם סופר. בעת כהונתו בעיר ואם בישראל פרשבורג, לבו בער כאש להרבצת תורה, לא היה שום חילוק, לפעמים למד שעור בעיון בהלכה עם בחורים מופלגים, ולפעמים למד משניות או חומש ורש"י, הכל כוונתו לשם שמים. העיר פרשבורג שהיתה כידוע עיר גדולה, הרב שלמה זלמן במדותיו הנעלות וחכמתו הנפלאה עמד לנס וליועץ לכל דבר גדול וקטן. וכפי תיאור בנו ( הרב שמואל אלכסנדר זצ"ל מביא הספר לדפוס) מימיו לא ראה את אביו ח"ו בכעס או בהקפדה, ואף לא בתוך ביתו, הכל בשפה נעימה המתקבלת. תמיד היה מקדים שלום לכל אדם. ומוסיף לספר בנו: פעם בליל שבת קודש פגשו ת"ח ואביו הקדים לו ברכת 'גוט שבעס' אך הוא לא ענה, וכך היה כמה פעמים. עד שפעם שאל את אביו, מדוע לך להקדים לו שלום, הרי אינו משיבך? ענה לו אביו: עלי לעשות את שלי ולהקדים שלום לכל אדם, ומסתמא הוא עסוק בלמוד משניות בעל פה, ולא רצה להפסיק. כי תמיד היה דן לכף זכות!
נחון בכח דרשנות מופלא. והיה מכין דרשותיו בכתב, ולעיתים היה מוסיף אח"כ ומציין שדברים אלו לא נאמרו בדרשה. ובתחילת הדברים היה רושם: יהא חלקי ממזכי הרבים, יהא רעווא דאימא מילתא דתתקבל [יהי רצון שאומר דברים שיתקבלו] וכדומה. הוריו שזכו לאריכות ימים עד שעלו על המוקד כנזכר בתחילת הדברים לעיל, כבדם עד למאוד. אחד הספורים המרטיטים אודות מצוה זו. בשנת תרצ"ב לערך נזדמנה לו אפשרות לבקר בארץ ישראל, בשבת האחרונה לפני נסיעתו המתוכננת נפרד לשלום מקהילתו עד חזרתו כפי שחשב בתחילה, אך במוצאי שבת בפתחו את תיבת המכתבים מצא מכתב שקיבל מהוריו ובו אמו מבקשתו מאוד להודיעה מיד לכשיגיע לארץ ישראל כיוון שכל משך נסיעתו תהא שרויה בדאגה אודות מצבו ,מכיוון שהיא באופיה היתה רגישה מאוד. משראה כך, ביטל מיד את נסיעתו שכל כך שמח לקראתה, וכל זאת כדי למנוע מאמו צער ודאגה כל שהיא. ע"כ מדברי ההקדמה של מוציא הספר מכת"י בנו של המחבר הרב שמואל אלכסנדר זצ"ל. (הוא ניצל מגיא ההריגה מכיוון שיצא ללונדון)
מוסיף מלקט ועורך הדברים, סיבבה ההשגחה ובימים שהכרתי לראשונה את הספר התקשרתי עפ"י טלפון שהיה רשום בספר שראיתיו במאגר אוצר החכמה, על מנת לנסות להשיג את הספר עצמו, מתוך חיבת הקודש לספרים שקבלתי מאבי מורי ז"ל שכזכור היה אוד מוצל מאש בעצמו. מתוך השיחה התברר שהגעתי לנכד של מחבר הספר שעלה לפני כמה שנים לארץ ישראל, הרב שלמה זלמן אונסדורפר שליט"א (ע"ש המחבר). הוא סיפר לי סיפורו של ספר, וכך עפ"י תיאורו: בעת שלקחו את סבו מחבר הספר בהונגריה לאיסוף לשלחם למחנות ההשמדה, דברי התורה עדיין לא הודפסו והיו בכתבי יד. הוא הטמין אותם בקופסא בקרקע מחוץ לביתו. לאחר שנסתיימה המלחמה דודו הרב שמחה בונם זצ"ל שב למקום מגורי הוריו ומצא שרידי כתיבותיו שרבים מהם נאבדו לעולמים. ולמרות הגשמים וכל המפריעים נצלו באורח פלא הגליונות מהם נערך הספר לדפוס. חלפו שנים רבות רק בשנת תשל"ב יצאה מהדורה ראשונה, והשניה החדשה בתשס"ח. בהמשך לאותה שיחת טלפון, הנכד שנקרא ע"ש המחבר העביר אליי עותק של הספר, ממנו נערך כעת המאמר.

[9] רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה. אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֹת֙ ה' אֱלֹֽקיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם. וְהַקְּלָלָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹת֙ ה' אֱלֹֽקיכֶ֔ם (דברים י"א כ"ו-כ"ח)

[10] הרב דב לאבלאוויטש זצ"ל שימש כראש ישיבה בהונגריה בעיירה קישקארש בתקופה לפני השואה. הרב שלא זכה לפרי בטן, כתב בהקדמת ספרו עה"ת 'דיבובי חן': ומה גם שה' יתברך בחכמתו הבלתי מוגבלת מנע ממני פרי בטן, ותלמידי ששמחתי בהם, ואהבתי אותם וקרבתי אותם באהבה ובחיבה, הם הם בני אשר גדלתי וטפחתי, והם הם חלקי מכל עמלי…
הסיבה לשם מיוחד זה כתב המחבר זצ"ל בהקדמתו: בראשונה מפני שבמילת 'דיבובי' ימצאו ראשי תיבות דוב בן ירמיה ובן יענטל, אשר דוב הוא שמי, וירמיה הוא שמו של אבי המנוח, שהיה איש תם וישר…[סיבה נוספת] מפני שתפלתי לאל מרומים שימצאו דברי חן, ויועילו לחזק יראת שמים בלב הקוראים בו, וימצאו מחמתו גם הם חן בעיני אלקים ואנשים, כמאמר חז"ל במסכת סוכה (נ"ג) כל מי שיש לו חן בידוע שהוא ירא שמים.
אבי מורי ז"ל שלמד בישיבתו, סיפר כי קיבל מתנה מראש הישיבה את ספרו עם הקדשה. אמנם במצוקות העתים שלאחר מכן, לא נותר לאבי שריד ומזכרת מבית הוריו. עותק מקורי של הספר הגיע לידיו באורח פלא כעבור כארבעים שנה, עת התגוררנו בחיפה, ומצאו בבית כנסת ספרדי בשכונה בה גרנו. כיום הספר נמצא בידי, וממנו נערכו הדברים. אבי ז"ל חיבב עד למאוד ספר זה, וחשבתי לעשות לו נחת רוח וכן למחברו, שנפטר שנים מעטות לפני השואה ולא נשארו צאצאים להמשך דרכו המקודשת.

[11] הרב אשר קלמן בארון (תרמ"ז-תש"א) מגדולי בעלי המוסר בדורו, נולד בטרוק שבליטא בשנת תרנ”א. הוא למד תורה מהחפץ חיים בראדין, ואח”כ למד בישיבת מיר ובישיבת קלם, היה בידידות נאמנה עם הרב דניאל מובשוביץ זצ"ל. נשא לאשה את מרת מושל ע”ה בת הגאון רבי ליב מוילקומיר, והיה גיסו של הרב יוסף שלמה כהנמן אב”ד ור”מ פוניבז’. הרב אשר קלמן בארון מונה לראשות ישיבת פוניבז’, ובהעדרו של הרב כהנמן היה הרב אשר קלמן מנהל את ענייני הישיבה והעיר. בסיון תש"א שלח הרב בארון לגיסו, הרב כהנמן, גלויה קצרה כתובה רוסית “בית החרושת עובד במלוא הקצב. אף אחד מן הפועלים לא עזב את עבודתו. המצב אצלנו קשה”, ובכך מסר על כך שכל תלמידי הישיבה נשארו ללמוד בה על אף נגישות השלטון הקומוניסטי.
בראש חודש אב תש”א  נכנסו הנאצים נכנסו לפוניבז’, השתלטו על בניין הישיבה והקימו בו את המטה הצבאי. בכ"ט באב נערכה התעללות המונית בכיכר העיר ובימים שלאחר מכן (במהלך חודש אלול) נרצחו רבים מבני העיר ביניהם הרב בוארון, אשתו של הרב יוסף כהנמן זצ"ל (הוא עצמו כידוע ניצל יצא מליטא באדר ב' ת"ש בשליחות לארה"ב והקים את מוסדות פוניבז' בבני ברק. קורות חייו נכתבו בשלשת הכרכים המרתקים 'הרב מפוניבז') כל צוות הישיבה ומאות מתלמידיה.
שרידים מתורתו של הרב בארון הובאו בספרים “מנחת אש”, “אש תמיד”, ספר הזכרון “שם עולם” (הוצאת ישיבת טלז, תשמ”ה), בקבצי “בית חיינו” בהוצאת ישיבת פוניבז’. המאמר נערך מהספר אודים מאש חלק ב' הוצאת מכון משנת רבי אהרן ליקוואד תשע"ז. (בחלק א' מאמר בהלכה בענין קדושי כסף).

[12] יסוד הדברים עפ"י סוטה י"ד ע"א. בפרשתנו על הפסוק (י"ג ה') אַחֲרֵ֨י ה' אֱלֹקיכֶ֛ם תֵּלֵ֖כוּ וְאֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְאֶת־מִצְוֹתָ֤יו תִּשְׁמֹ֙רוּ֙ וּבְקֹל֣וֹ תִשְׁמָ֔עוּ וְאֹת֥וֹ תַעֲבֹ֖דוּ וּב֥וֹ תִדְבָּקֽוּן.
ובו תדבקון מפרש רש"י וזלה"ק: הדבק בדרכיו גמול חסדים קבור מתים…כמו שעשה הקב"ה.

[13] הרב ישכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד. נולד בהונגריה, למד בישיבתו של הרב משה עמרם ערוגת הבושם מגדולי הונגריה. בגיל עשרים ואחת הוסמך להוראה ע"י הרב שמואל רוזנברג (באר שמואל) הרב אברהם יצחק גליק (שות יד יצחק) כתב ספר שו"ת משנה שכיר וקיבל הסכמות מגדולי הדור ביניהם הרב מרדכי וינקלר (לבושי מרדכי) הרב מאיר אריק וכן קיבל מכתבים מהגאון הרב יוסף חיים זוננפלד מירושלים (זכר צדיקים וקדושים לברכה). וכן היה בידידות עמוקה עם הרב יצחק וייס הי"ד אב"ד וורבוי (שיח יצחק). בתקופת השואה בעיצומה חיבר ספרו אם הבנים שמחה העוסק בעניני הגאולה וארץ ישראל.
בעת שהובילוהו הרשעים למחנה ההשמדה נרצח באכזריות בקרון הרכבת (י' בשבט תש"ה). מתשעת ילדיו, חלק נספו, כמה שרדו בחסד ה' יתברך או יצאו לפני השואה. בנו חיים נפטר בירושלים. בתו האחרונה שהאריכה ימים גיטל נפטרה בשנת תשע"ט. כתבה ספר באש האמונה אחד הנכדים המפורסמים שלו הוא הרב מאיר ברנדסופר זצ"ל בעהמ"ח קנה הבושם.
ספריו הוהדרו מחדש חלקם יצאו לראשונה מכת"י ביניהם ספרו זה עה"ת (תשע"ה) דרשות למועדי השנה (תשע"ב) ספרו טוב יגאל שנדפס פעם יחידה בתרפ"ו (יש בו מאמרים והקדמה חשובה ביותר שלמיטב ידיעתי לא הודפסו מאז מעולם. נמצא במאגרים הדיגיטליים)

[14] נראה שכוונתו לדברי חיים מצאנז זיע"א.הרב חיים הלברשטאם זצוק"ל מייסד שושלת הקודש של צאנז.

[15] האדמו"ר אברהם וינברג (תרמ"ד – א' באייר תרצ"ג) בברנוביץ, היה בקשר טוב עם ר' אלחנן וסרמן הי"ד, פעל רבות לישוב החסידי בארץ ישראל, נפטר בפתאמיות גיל 50. בנו הרב שלמה דוד יהושע שימש כאדמור אחריו. כל צאצאיו נספו בשואה הי"ד.

אמר כבוד קדושת אאמו"ר ז"ל שכל דברי תורה שאדם זוכה לחדש הוא רק מחמת קדושת אבותיו הקדושים. ולפי עניות דעתי נראה להביא ראיה לדבריו הקדושים, שישראל לא זכו גם כן לתורה רק על ידי זכותא דאברהם אבינו עליו השלום, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבא פ' כח) שבעת קבלת התורה צר הקדוש ברוך הוא קלסתר פניו של משה רבינו דומה לאברהם אבינו עליו השלום, כלומר שהתורה שייכת רק לישראל שיש להם זכות אבות הקדושים, מה שאין כן למלאכים. וכן מצינו אשר אמרו חז"ל שהתורה זכה בה מתחילה משה רבינו בעת שהשם יתברך נתן לו, כמו שנאמר 'ויתן אל משה ככלותו'. ונהג משה רבינו עין טובה ונתנה לישראל. והנביאים נקראים 'אבות', כמו שכתוב אצל אליהו שנקרא 'אבי אבי רכב ישראל', וממילא זכו ישראל לתורה רק על ידי קדושת וחזקת דאבהתא.

(תורת הרבי ר' ירחמיאל, עמו' כז)

אמרו הספרים הקדושים שיש שישים ריבוא אותיות לתורה, כנגד שישים ריבוא ישראל, שנוטריקון 'ישראל' יש שישים ריבוא אותיות לתורה. והגם שרואים שאינו כל כך, כמו שהובא במדרש תלפיות, שכתב שיש לעמוד על הקבלה שיש בידינו שיש ששים ריבוא אותיות לתורה, כמו כנוטריקון 'ישראל' ונעשה על זה ספרים אין קץ, וכשתמנה מספר האותיות הספר תורה הן חסרים הרבה מסכום הזה ונשאר כמעט תמיה. עיין שם. ולפי עניות דעתי שזה נוכל להבין בדברי כבוד קדושת אאמו"ר זצ"ל שאמר שכל אחד ואחד מישראל יש בו מעלה שיכולין לצרפו לתורה, וכמו שבתורה יש אותיות ונקודות וטעמים, כמו כן בבני ישראל גם כן יש שהם בבחינת אותיות ונקודות וטעמים, כמו שכתוב בתיקוני זוהר הקדוש, שהמה מרמזים לנפש רוח ונשמה, כמו כן בבני ישראל יש מי שזוכה ללמוד תורה לשמה אזי הוא בבחינת נשמה, והוא ביכולתו להאיר גם לשאר חלקי הנר"נ, ומי שלומד לשמה מאירין לו משמים שיוכל לקרב ולקדש גם כל מיני ישראל לתורה, אפילו לעם הארץ, כמו שכתוב במדרש רבא שהם בבחינת עלים שמגינים על האילן. עד כאן לשון קודשו.

(תורת הרבי ר' ירחמיאל, עמו' עא)

'כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע' (דברים יז,יד). אחי ורעי תדעו אשר אמר הבעש"ט הקדוש האור ישראל שיש ספרים הקדושים מכבר, אף על פי כן הוא צריך לשמוע מהצדיק שבזמנו, וכמו שכתוב 'כתוב זאת זכרון בספר', שאף שכתוב בספר אפילו הכי 'ושים באזני יהושע', שאף על פי שנכתב כבר בספר צריך ליהושע לדבריו שהן יסייעו ברוחניות וגשמיות.

ובמדרש רבא 'ישנו עם אחד' (אסתר ג,ח), שאוכלים ושותים, ואומרים עונג שבת ועונג יום טוב, ומיכאל מלמד עליהם סנגוריא מלמעלה וכו', עד 'כי לא יטוש ה' את עמו'. לכאורה מה התירוץ 'כי לא יטוש ה' את עמו' על מה שלמד המן קיטרוג עליהם, כמו שהקשה בספר הקדוש 'ייטב פנים'. רק שהמן הרשע אמר שמה שישראל אוכלים ושותים מתכוונים רק להנאת עצמם וגופם, חס ושלום. וזה שפיר שנלמד זכות על ידי מיכאל המליץ טוב, אשר לא יטוש ה' את עמו, בעבור כבוד שמו, כלומר שאוכלים ושותים הכל לכבוד שמו יתברך ולצורך גבוה.

(ליקוטי דברי רבוה"ק מביאלא, פורים, עמו' קג)

ומה שכתב אאמו"ר ז"ל שדברי תורותיו אינם מאור הגנוז, הוא מצד דרכו כנ"ל שפל ברך והצנע לכת, אבל כעת נתגלה האמת שהוא בעולם האמת. ובטוח אנכי שכל מי שילמוד בדבריו הקדושים, יזכה לבחינה הנ"ל, להתעורר עליו ועל כל משפחתו רחמים וחסדים בגוף ונפש כרצונו הקדוש תמיד שה' 'רצון יראיו יעשה', כדברי המדרש (נשא): אימתי הם דברי תורה נטועים באדם, בזמן שהבעלים נאספים מהם. והוא בחינת אתדבקות רוחא ברוחא, כמבואר בזוהר הקדוש פרשת תרומה.

(הערות להקדמת המחבר, ישועות אברהם)

ועתה אסיים בברכת אהרן, שכל מי שיסייע בלקיחת חלק במצוה רבה הזה, שיקנה הספר הקדוש 'ישועות אברהם', שבזה לא לבד שיהיה לטובתו כנ"ל, יהיה לו גם כן זכות שיסייע להדפיס שאר החלקים מספר הקדוש 'ישועות אברהם' אשר בכתובים, לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל, ויתברך מן השמים. וזכות המחבר הקדוש יגין עליו, וכמו שאיתא בספר חסידים (סימן רכד) שכל מי שאומר דבר שמועה מפיהם של צדיקים מתפללין עליו וממליצים בעדם לטובה. ולזכות לבנים ובני בנים חיים וקיימים ועוסקים בתורה ובמצוות לשמה, ואורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, ועל ישראל שלום, ולזכות לביאת הגואל צדק ובימינו יוושע יהודה וישראל ישכון לבטח עין יעקב ומגן אברהם.

(ישועות אברהם, מתוך סוף ההקדמה)

'בהלו נרו עלי ראשי' (איוב כט), אמרו חז"ל (נדה ל:) שמלמדים לאדם קודם שיצא לאויר העולם כל התורה, ואחר כך בא מלאך וסטרו על פיו ושוכח כל מה שלמד. והקשה אאמו"ר (בעל ישועות אברהם) זצ"ל דכיון שסטרו על פיו ושוכח למודו, אם כן מה פעולה ומעלה בלמודו כל התורה. ותירץ אשר זה המעלה אשר מרגיל להנשמה קודם שבאתה לעולם השפל הזה שתהיה רגילה בתורה ותהיה ביכולתה אחר כך לבוא למדריגה באמצעות התורה ומצוות שיעסוק אחר כך, ולזכות בחזרה לבחינת 'בהלו נרו על ראשי' מצד הטבעיות שנטבע בו. עד כאן לשונו הקדוש. וזהו 'ותן חלקינו בתורתך', שהם חלקו ואחיזתו בתורה, ונקראים אותיות התורה.
אבל זאת, ללמוד בעצמו, איננו עיקר לימוד התורה, רק צריך לצרף לאותיות התורה גם את הטעמים ונקודות התורה, ללמד, שיפעול בצדקתו ותורתו להשפיע לאחרים גם כן, ולהאיר באור תורתו גם לנר"נ דאחרינא, דמגו דזכה לנפשיה לקדש גופו בעבודתו ותורתו, בזכות אבותיו הקדושים, זוכה נמי לאחרינא.

(מתוך ההקדמה לספר 'ישועות אברהם' שמות)

בהקדמה מכבוד קדושת אאמו"ר זיע"א הוספתי איזה הערות מחמת שכבוד קדושתו רצה להקטין את עצמו בגודל שפלותו ומדת עניוותו, כידוע דרכו הקדוש תמיד בחיים חיותו ובמקום גדלותו אתה מוצא ענוותנותו, שזאת כל מגמתו תמיד להקטין את עצמו ולהסתיר מעשיו הטובים בפני בני אדם. אבל עלי מוטל חוב קדוש לפרסם צדקתו ברבים, להיות עומד לעד צדקתו, למען ידעו דור האחרון את גדלו וקדושתו אשר כל ימיו קיים 'אדם כי ימות באהל', באהלי תורה ועבודה, והפקיר עצמו כדרך אבותיו הקדושים זי"ע בעד ה' ותורתו וישראל. ותמיד התנהג כבוד קדושת אבי ז"ל בבחינת 'עקב ענוה יראת ה' ', ורצה להסתיר את עצמו תמיד, שזו המידה הקדושה נשתרש עוד מראש יחוסנו היהודי הקדוש והטהור זי"ע, שידוע לכל העולם גודל שפלותו וענותנותו, כן כל אבותינו הקדושים אשר יחוסנו נצמח מדוד המלך עליו השלום, והולכים בעקבותיו שבמקום גדולתם אתה מוצא ענוותנותם.

אמי מורתי עזרה תמיד לכבוד קדושת אאמו"ר ז"ל בכל העניינים, וכדבר המדרש רבה (ב"ר פרק מ"ז פרשת א, עיין שם) על שרה אמנו עליה השלום, אשת חיל עטרת בעלה, שנתעטר בה בעלה וכו'. ולכן יזכור אלקים לטובה את מזכרת אמי מורתי מנשים באהל תבורך, אשת חיל שתהיה לברכה ולטובה לעילוי נשמתה, ונשמתה תהיה צרורה בצרור החיים, אשר עלה נשמתה בטהרה השמימה ממחרת יום הכיפורים שנת תרצ"ו בעיר ווארשא ושם מנוחתה כבוד. וידוע מאמרם ז"ל מת אחר יום הכיפורים סימן טוב, ויהי רצון שתמליץ זכות בעולם עליון יחד עם כבוד קדושת אאמו"ר ז"ל, שם בגן עדן על הפתורא דדהבא בעד כל משפחתם ובעד כל ישראל.

יתברך היוצר וישתבח האדון כל אשר זיכני להוציא לאור תעלומות חכמה, הם הכתבי קודש מכבוד קדושת אאמו"ר הקדוש זצל"ה. בפרט בצוק העתים הללו אשר כל יום קללתו מרובה מחברו, וכמה חבילין דמעיקין עכבני, עד שעזרני ה' להביאם לדפוס לזכות העולם האור הגנוז הזה, כפי שעיניכם תראינה מישרים ומתוקים מדבש ומנופת צופים, אשר אמר אאמו"ר זצ"ל במשך שבע ועשרים שנה, שכל אחד ואחד נדרש בפני עצמו, עד שבת האחרון מימי חייו, הוא שבת תשובה תרצ"ד, אשר נתקיים בו מה יום כיפורים מכפר כן מיתת צדיקים מכפר. וכמו שאבאר להלאה בדברינו בסייעתא דשמיא לענין הדפסת ספרי הצדיקים, לזכות העולם בהשפעות הגשמיות והרוחניות, אשר במשך ימי חייהם עוסקים העיקר בשביל טובת ישראל לזכותם בזה ובבא, וכל שכן למי שלומד בספריהם הקדושים אשר ממקוד קדוש מחצבתם בוודאי יוושע בכל ישועות שימלא ה' כל משאלותיו לטובה.

(הקדמת המו"ל לספר 'ישועות אברהם' על ספר בראשית)

וכאשר זיכני ה' להוציא תעלומות חכמה בתורת אמת מכבוד קדושת אדמו"ר הרב הצדיק הקדוש והטהור זי"ע ספר 'ישועות אברהם' חלק ראשון, אשר יצא מוניטין שלו בעולם, ותודה לקל שכולם מפיקים רצון ממנו, ובוודאי היה בכבוד קדושת אאמו"ר זצ"ל חלק ואות בתורה הקדושה בשם הפעולה, שפעל בדבריו הקדושים ועשה קן טהור בלבות בני ישראל עוד בחיים חיותו. וכן אחר כך בספר הקדוש שלו.

כי באמת דבריהם הקדושים ודברי כבוד קדושת אדמו"ר זצ"ל הוא מאור הגנוז שנמסד לכל צדיק בכל דור ודור לטובת הדור.וכמו דוד המלך עליו השלום כנ"ל, כן הצדיקים שנכתבו דבריהם לטובת הדורות, כי רק זה כל עיקר כוונתם לטובת ישראל, כן היתה כוונת כ"ק אדמו"ר ז"ל אשר כל משך ימי חייו מסר גופו ונפשו עבור טובת ישראל, וכל מגמתו בחידושי תורתו הכל לטובתם, כמו שעיניכם תראינה בפנים הספרים הקדושים 'ישועות אברהם', אשר כשמו כן הוא, שאמר כמה פעמים שרוצה להדפיסו בחיים ואמר שיהיה טובה לעולם בספריו הקדושים.

ורק זאת נחמתנו שהנחילנו ברכה את המאמרים הקדושים אשר מלאים דברים הנחמדים מזהב ומפז, וכמו כן בקשות ותפלות עבור כלל ישראל ברוחניות וגשמיות, ובוודאי במרום ילמד עלינו זכות לכל מי שילמוד ויזכור דבריו הקדושים, שגדולים הצדיקים במיתתן וכו' (חולין ז:), וכמו שאמר הזוהר הקדוש וישב (קצג:) תא חזי האי מאן דאסתכל במה דאוליף מרבו וחמי לו חכמתא, יוכל לאתוספא בההוא רוחא יתיר. וכמו שאמרו חז"ל (עירובין יג:) על רבינו הקדוש שאמר: האי דמחדדנא מחבראי, שחזיתי לרבי מאיר מאחוריו. כלומר שלמד ואמר תמיד דבריו הקדושים, וזה 'מאחוריו', כלומר אחריו, וכן הלומד תורה מפי הצדיק צריך להתדמות שבעל השמועה עומד לנגדו כנ"ל, שנתעורר עבודתו וקדושתו של הבעל המחבר הקדוש.

(הקדמת המו"ל לספר 'ישועות אברהם' על ספר שמות)

ב"ה לענטשנע יום ה' לסדר אשר תשיג ידו

לכבוד דודי הרב הצדיק חסידא ופרישא שלשלת היוחסין כקש"ת המפרסם בתורה יראת שמים וכו' מו"ה יוסף צבי שליט"א אב"ד דק"ק בני ברק יע"א.

ולדודתי הרבנית הצדקנית המחכמת מנשים באהל תבורך וכו' בנש"ק מרת חנהלה שתליט"א,

אחרי דרישת שלום הטוב הננו לברכם שתקבלו את החג המצות בכשרות ובשמחה וכל טוב סלה. וכימי צאתנו ממצרים יראנו ה' ניסים ונפלאות להגלאות במהרה ויגל לבנו וישמח לבנו (בישועתו) באמת לכלל ישראל די בכל אתר ואתר שיחוס על עמו, עם דל כנגד כל הקמים עליהם בגזרות קשות ואכזריות ויוציאנו מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה וירום ה' קרנכם בכבוד בהרמות קרן ישראל לקבץ נדחנו מארבע כנפות כל ארץ…,

כחפץ בן אחיהם דורש שלומם תמיד, אהרן נתן דוד

ב"ה לענטשנע יום ה' ברוך אתה בבואך וכו' תרצ"ה.

לכבוד דודי הרב הצדיק והגאון חסידא ופרישא בוצינא קדישא כבוד קדושת שם תפארתו,  מדברנא דעמא וכו', מורינו רבינו יוסף צבי קאליש שיחיה,

אחרי דרישת שלומו הטוב, כאשר אנכי כעת משובתי שבת קודש זה בווארשא ומאד רציתי להתראות עם כבוד קדושתו פנים אל פנים, ולכן נא מאד להודיעני אם כבוד תורתו יהיה בפה בשבעה בשבוע הבא עלינו לטובה ובאיזה יום ובאיזה מקום, ואם לאו אם ירצה השם, נבוא במכון למכון קדשו באטוואצק, ויהודעני נא בהחוזר לפה על אדרעס מדודתי הרבנית הצדקת מאטעלע שליט"א.

והנני ידידו דורש שלומו ומברכו בכתיבה וחתימה טובה ומייחל לתשובתו הרמתה,

אהרן נתן דוד…

אמי הרבנית הצדקת בקשה ממני שאבקש לכבוד תורתו לשני דברים. אחת, להשגיח על אחותי תחיה גאלדא בארץ ישראל. ושנית, כאשר המדבר השידוך לאחותי דבורה [הי"ד], חיה היא בפולין כאשר כבוד קדושתו כתב מזה, לנכון שכבוד קדושתו ידבר עמו מזה, ודי לחכימא.

(שארית יוסף, עמו' קא-קג).

לפי עניות דעתי נראה בעזרת ה' יתברך להסביר הענין באופן הזה כמו שאיתא בזוהר הקדוש, וכמו שהובא כמה פעמים בספרים הקדושים תולדות אדם, דברי בינה, ישועות אברהם אשר יש שני בחינות צדיקים: אחד בחינת 'שבת', שנקרא 'שבת דכולא שתא', והוא קודש כמו שבת, שמעשיו קודש ומופשט מגשמיות לגמרי, שנולד בקדושת אבותיו הקדושים עם נשמה גדולה וקדושה. כמו שאיתא בזוהר הקדוש במדרש הנעלם פרשת וירא שרבי יוסף אמר לון לא מסתפי אלין מיצר הרע, ואמרו לא מקונדיטין קאתינא מקדושתא דקדישא אתגזרנא, דהיינו שהם מבחינת 'שבת'. יעויין שם. לכן הם מופשטים מגשמיות, כל שכן שלא יראו מיצר הרע, יעויין שם.  והוא כמו שבת קודש שאין בו אוכל נפש, לכן זה הצדיק הוא בחינת שבת.
ויש עוד בחינת צדיק שהוא נקרא בחינת 'יום טוב', היינו שהם בבחינת 'יגיע כפיך כי תאכל', שאף על פי שגם הוא נולד בקדושה כמו הראשון, אף על פי כן הוא רוצה להיות בבחינת 'בעל תשובה', שמתקן ומעלה הכל לה' יתברך, בבחינת 'כל פעל ה' למענהו', ולעבוד את ה' אף בדברים הגשמיים עם האוכל נפש, כמו שמותר ביום טוב, כמו שכתוב ב'ישרי לב' מכבוד קדושת זקיני ז"ל שאפילו הצדיקים הגדולים הראויים לעבודת ה' בדברים עליונים הרוחניים,  אף על פי כן כל זמן שהם בעולם הזה צריך להיות עבודתם בדברים גשמיים, כדי להשפיע אותם לאנשים שהם קטני הדעת וצריכים לזה. והשפעה צריך להיות רק על ידי צדיק הדור\ ולכן הם בעצמם צריכים להנאת עולם הזה, כדי לזכות לעולם. עד כאן לשונו הקדוש.
ועל זה נאמר 'אשריך' בעולם הזה, 'וטוב לך' לעולם הבא. וכמו שאמר זקני הקדוש מאסטראווע ז"ל שזה העניין שהצדיקים לוקחים ממון ונהנים מעולם הזה כדי שעל ידי זה ישפיעו כנגדם לכל העולם. וזה הצדיק הוא בחינת 'יום טוב', מה שאין כן הצדיק שהוא בחינת 'שבת', שמופשט מגשמיות, הוא אין משפיע לזולתו דברים גשמיים, כי אצלו הוא בבחינת 'מאי דעלך סני לחברך לא תעביד', כיון שנמאס אצלו כל עניני עולם הזה ואין לו עמהם שום התחברות אתם, וממילא לא יוכל להשפיע לזולתו. וזה שאמרו חז"ל ש'במקום שבעלי תשובה עומדין, אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד'. שלכאורה אין מובן זאת, רק שזה בא להורות שבמקום שעומד הצדיק, שהוא בחינת 'יום טוב', שהוא בעבודתו כמו בעל תשובה כנ"ל, שמתקן הכל, אפילו דברים הגשמיים ומהפכם לטובה, אין הצדיקים גמורים, שהם בבחינת 'שבת', שהם מופשטים מגשמיות כנ"ל, אינן יכולים לעמוד במקומם להשפיע לעולם דברים הגשמיים כמוהם. וכן מצינו בחז"ל השני בחינות הנ"ל, שהם מכונים ב'סיני' ו'עוקר הרים', כמו רב יוסף סיני ורבה עוקר הרים, ושלחו מתם הכל צריכים למרא דחיטי (ברכות ס"ד), שרבה הוא בחינת 'שבת' ומופשט מגשמיות לגמרי, כמו שאמרו חז"ל (מועד קטן כ"ח) בי רבה נהמא דשערי לאינשי ולה משתכחא. יעויין שם. כלומר שהיה מופשט מגשמיות לגמרי, ולכן נקרא 'עוקר הרים', שעקר ממנו כל התאוות הגשמיות והיצר הרע לגמרי, שנקרא 'הר', כמו שאמרו שלעתיד ידמה היצר הרע להר. ורבה עקרו לגמרי עם קדושתו, בבחינת 'שבת', כדברי הזוהר הקדוש הנ"ל, שכל מי שנולד בקדושת שבת אינו ירא מיצר הרע, ועקרו לגמרי, לכן נקרא 'עוקר הרים בפלפולו', מכוח קדושתו, אפילו במעט קדושה המכונת ב'פילפולא חריפתא', כמו שאמרו חז"ל 'טב פלפלא חריפתא ממלא צנא דקרא', ומעט קדושתו אפילו דחה היצר הרע לגמרי, כי מעט אור דוחה חושך הרבה, כמו שאמרו חז"ל אדם מקדש את עצמו מעט מלמטה על ידי קדושה מעט המכנת ב' פלפלא חריפתא' כנ"ל, מקדשין אותו הרבה מלמעלה. וזה קדושת רבה, שהוא בחינת 'שבת', מופשט מגשמיות, ורב יוסף הוא בחינת 'יום טוב', ולכן נקרא 'מרא דחיטי', שמשפיע כל השפעות הגשמיות גם כן לעולם. ולכן אמר 'אעבוד יומא טבא לרבנן', וקרא על עצמו 'ורב תבואות בכח שור' (משלי יד,ד), וכתבו התוספות שדומה הוא ליוסף דאיקרי 'שור', דכתיב 'בכור שורו' וגו' (דברים לג,יז), ורמז ליוסף הצדיק שהיה במצרים לאסוף תבואות הרבה (ובבראשית רבה פרשת וישלח) אמר 'שור' זה יוסף, משום 'רב תבואות בכח שור'.
נמצא שהיה משפיע רב יוסף, כמו יוסף הצדיק, כמו שכתוב 'ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו' (בראשית מז,יב), ושלחו מתם כי זה עבודה עיקרית, כי הכל צריכים למרא דחטיא, ומתקרא 'עתיר משח' (בבא בתרא קמ"ה), שהוא בחינת שמן, שגורם השפעות טובות ומאיר לעולם, כמו שכתוב 'שמן… ישמח לב' (משלי כז,ט), שזה העובדא מהצדיק שהוא בחינת 'יום טוב' עיקר, ובפרט בדורותינו שהמחשבה מצורך מזונות מועלת לדברי תורה, וכפירוש רש"י ז"ל ['דאגת הלב על מזונותיו של אדם, מהניא לשכח למודו'. עד כאן לשונו], שחוסר פרנסה מבטלת הדברי תורה, ואם אין קמח אין תורה. וכן הוא בזוהר הקדוש ויחי, על פסוק 'דודי צפנתי לך' (שיר השירים ז,יד), דכל מאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות וידע למחדי מלין ולחדתותי מלין כדקא יאות, אינון מלין סלקין עד כרסייא דמלכא וכ"י פתח לון תרעין וגניז לון… ומסתכל בהו וחדי. כדין קב"ה מתעטר בעטרין עלאין וחדי במטרוניתא, הדא הוא דכתיב 'ויכתב ספר זכרון לפניו' (מלאכי ג,טז). זכאה חולקיה בהאי עלמא ובעלמא דאתי, שבא הזוהר הקדוש לומר כדברי הגמרא, שעיקר הוא מרא דחטיא, שהוא בחינת 'יום טוב', ועל זה אמר דאשתדל כדקא יאות וידע למיחדי מילין, כלומר שהוא בתולדתו טוב, שנולד בקדושה, זה למחדי לעצמו, אבל גם הוא מטיב לאחריני, ועל זה אמר הזוהר הקדוש למחדיתי גם לאחרינא, והוא בבחינת 'יגיע כפיך כי תאכל' (תהלים קכח,ב), שרצה אשר גם מצד מעשיו להיות בבחינת בעל תשובה לתקן הכל, ואפילו הדברים הגשמיים, והוא בחינת 'יום טוב', לעבוד לה' ולהשפיע לישראל אשר גם הם יעבדו לה' דברים הגשמיים, כרב יוסף שעבד יומא טבא לרבנן, וכדברי ישרי לב הנ"ל. וזה לשון לחדתותי, לשון חדוה ושמחה בעולםף לכן 'למחדי' נוטריקון ל'ח'ם' ד'י', שישפע לחם הרוחני והגשמי ופרנסה טובה לישראל ולחם רב, שהכל צריכים למרא דחיטיא. ולכן אמר הזוהר הקדוש שהקב"ה חדי בעבדות הזה, כמו ששלחו מתם, לכן אמר הזוהר הקדוש שה' יתברך פתח תרעין וגניז להון עבודתו לדורות עולם ויכתב בספר לזכרון.

(התחלת הקדמת המו"ל, ישועות אברהם)

---

רבי אהרן נתן דוד רבינוביץ (ראבינאוויטש), חסיד, תלמיד חכם ולמדן מופלג מלברטוב, שושלת היהודי הקדוש, היה נולד בסביבות שנת 1905, להוריו, האדמו"ר מביאלה בחלם ובלובלין רבי אברהם יהושע השל רבינוביץ (בנו של האדמו"ר רבי יצחק יעקב מביאלה, בעל 'דברי בינה') ורעייתו מרת פייגע רבקה בת רבי שמעון אלתר מגור, אחיו של האדמו"ר מגור בעל ה'שפת אמת'.

רבי אהרן נתן דוד התחתן עם מרת דבורה פערל, בת קרובו הצדיק מסוכנדיוב, רבי אלימלך יעקב יצחק רבינוביץ ב"ר פנחס מקינצק.

לאחר פטירת אביו, בשנת תרצ"ג, מילא רבי אהרן נתן דוד את מקום אביו והיה אדמו"ר בלנטשנה (הסמוכה ללובלין), עיר מגוריו של זקינו הגדול רבינו רבי שלמה לייב מלנטשנה.

שני מכתבים מאת רבי אהרן נתן דוד יצאו לאור בספר 'שארית יוסף' (סקרנביץ). הוא הוציא לאור את ספרו של אביו 'ישועות אברהם' על ספר בראשית (לובלין, תרצ"ד)  ועל ספר שמות (תרצ"ח) והוסיף להם הקדמה והגהות, מהם ניתן לעמוד על גדולתו בתורה ובחסידות. שאר ספרי אביו וכתבי ידו של אביו, אבדו בשואה. 'וכמו שנעקדו ונשרפו אחינו בני ישראל הקדושים והטהורים שקדשו שם שמים – ועמהם אותיות פורחות ספרי תורה וספרים קדושים יקרי המציאות, שנשרפו ואבדו עימהם, הי"ד' (האדמו"ר מביאלא, בהקדמת המהדורה החדשה של 'ישועות אברהם').

בתאריך 03.04.1941, הוא גורש עם שלשת בני משפחתו מלובלין לעיירה פרצ'ב. כ- 6,000 יהודים רוכזו שם, מהם רבים שגורשו מלובלין, מפוזנן, מסובלקי ומקרקוב. בתאריך 19.08.1942 החלו פלוגת ס.ס. והז'נדרמריה המקומית בגירוש יותר מ4,000 יהודים מפרצ'ב למחנה ההשמדה טרבלינקה, כארבע מאות מקומות מסתור נחשפו ורבים נורו ונרצחו בעיירה. כחודש אחר כך, ב- 09.1942 הובאו לפרצ'ב עוד כ- 2,000 יהודים והוקם שם גטו, שהיה צפוף מאוד. בחודש 10.1942 גורשו כ- 2,500 יהודים מגטו פרצ'ב לטרבלינקה. אחרוני היהודים בגטו פרצ'ב גורשו לגטו מיינדזיז'ץ פודלסקי. רבים ניסו לברוח ליערות הסמוכים, וכ- 100 נתפסו ונרצחו ביריות.

בכ"ג חשון תש"ג (03.11.1942) נספה הרבי מלנטשנה. עדי ראיה מסרו שהוא נהרג עם ספר תורה קטן שנהג לשאת בחיקו תמיד בתקופת המלחמה. נספו גם הרבנית, ושני בניהם, הי"ד.

מנורת הפרקים המאירה חיי היהודי[1]

והיה עקב תשמעון. במדרש רבה מנורה של פרקים מהו לטלטלה בשבת? ומסיים דאית ביה משום בונה. מבאר הרב יעקב אלימלך פענט זצ"ל הי"ד בספר זכרון יעקב בפרשתנו וזלה"ק:

יש לרמז להעמיס בדברי חז"ל אלו רמז מוסר, דהנה כתיב נר ה' נשמת אדם. תהיה הכוונה כי תעודת הנשמה בירדה לתוך גוף האדם להאיר לו את הדרך ילך בה כל ימי נדודו בעולם החושך הזה, כמו הנר המאיר לאדם בחשכת לילה. אמנם ידוע כי נר לאחד נר למאה [שבת קכ"ב ע"א], כמו"כ הנשמה האצילה, לא רק להגוף אשר בתוכה ישכון תבהיק בקרני זיוה, רק תשלח פארותיה הרחק ממנו והלאה כדי שישוטטו רבים ותרבה הדעת עד שתתעלה ותתנשא ותתרומם למעלה הנשגבה אשר עליה אמר הכתוב [דניאל י"ב ג'] וְהַ֨מַּשְׂכִּלִ֔ים יַזְהִ֖רוּ כְּזֹ֣הַר הָרָקִ֑יעַ וּמַצְדִּיקֵי֙ הָֽרַבִּ֔ים כַּכּוֹכָבִ֖ים לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד. ואם אמנם לפי ראות עיני הבשר כבה האור הזה במות האדם, אבל לא כן הדבר בעצם אמיתתו, כי נפש צדיק לא יכבה נרה ולא ידעך אורה…הוא בבניו אחריו אשר בהם יתחלקו ויתפוצצו קרני זיו  נפשו העדינה של אביהם והיו למאורות רבים.

ועל כוונה האמורה [ורמזים] דברו [דברי] חז"ל הנ"ל 'מנורה של פרקים'. מנורה – זו נשמת האדם המאירה, של פרקים – שנתחלקה לפרקים והניחה בנים טובים בעוה"ז. מהו לטלטלה בשבת, איך ובאיזה אופן יכולים הבנים הנשארים להביא את נשמת אביהם לידי טלטול ממקום למקום בעולם האמת שנקרא יום שכולו שבת, כי הלא שם נקרא האדם 'עומד'. ועל זה מסיים המדרש 'חייב משום בונה', על דרך אומרם ז"ל בירושלמי מותר המת בונין לו נפש על קברו, כפירש אאמו"ר בכנסת יחזקאל שכשהבנים ירבו לעסוק בתורה ומצוות ולאחוז בדרך אשר הדריך אותם אביהם, בזה מעלים את נשמת אביהם בגן עד כמאמר הכתוב ילכו מחיל אל חיל, וזהו 'חייב' ו'משום בונה' כלומר חיובא רמיא על הבנים להתבונן נפש אביהם ע"י הטבת דרכיהם ופעולתם עלי ארץ. ומובן מאמרם ז"ל הנ"ל בפסוק והיה עקב תשמעון על דרך הכתוב אם לא תדעי היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן, כי הסגולה היותר מעולה יוכל להחזיק מעמד נגד שטף מים הזידונים הוא שישים תמיד לנגד עיניו דרכי אבותיו. וזה אם היה עקב – אם יהיה תמיד לנגד עיניכם עקבות אבותיכם, אזי תהיה בטוחים שתשמעון אל מצוות ה' אלקיכם. עכ"ל הרב יעקב אלימלך פענט זצ"ל הי"ד.

פירוש נוסף לדברי המדרש הנ"ל

פירושים רבים נאמרו על דברי מדרש אלו, אפנה במיוחד לתורתו של קדוש שנספה בשואה ולא נותר ממשפחתו זכר, הרב יחזקאל האלשטוק זצ"ל הי"ד, בנו היחיד של האדמו"ר מאוסטרובצה הרב מאיר יחיאל הלוי זצוק"ל. דברי תורתו על התורה נערכו מחדש בספר מאיר עיני חכמים החדש (ג"כ), שבתוכו משולבים דברי בנו הרב יחזקאל במדור מיוחד בכל פרשה בשם קדשי יחזקאל[2], ויהיו הדברים נר נשמה לכל משפחתם שנעקדה על קידוש ה'.

נטפים מדבריו הקדושים:

העקב באדם זהו מקור של משיכה לצד הרע, לעומת זאת האגודל הוא היפך מהעקב שהוא יסוד הטהרה, כמו שמצינו בטהרת מצורע שצריך מתן בהונות. אם אדם ממשיך על עצמו ענוה 'גם העקב נהפך לאגודל שיעשה מקום חמום התאוה  כח טהרה ואהבה…כנודע שהצדיקים מהפכין גם היצה"ר לטוב. וזה פירוש הפסוק והיה עקב – תשמעון, שגם העקב עצמו ישמע, וזהו ענין שהכהנים היו מהלכים בראש הכבש עקב בצד אגודל…'.

עפ"י הקדמות אלו מבאר ענין המנורה שעשויה פרקים. בהטבת הנרות היו מפסיקין בין חמש נרות להטבת שנים נוספים בקטורת. (יומא י"ד ע"ב) הטעם להפסקה, שבעת הנרות כנגד שבעה ספרים (שבת קט"ז ע"א) מהשבעה ספרים נשפע אור לשבעת נרות המנורה להאיר לכל העולם, שתי הפרשיות של 'ויהי בנסוע' הן באמצע להפסיק בפורעניות, איך יוכל לצאת מהם אור הרי הן עצמן תורה? אך צריך לומר דכשאדם זוכה הוא מהפך מטמא לטהור ומזדונות נעשו זכויות ויוצא גם מהם אור. ידוע שהקטורת מהפכת מטומאה לטהרה, לכן היו מפסיקים בין חמש נרות להשתי נרות בקטורת שהיא ממשיכה מדת ההתהפכות מרע לטוב.

כח ההתהפכות 'מי יתן טהור מטמא' [איוב י"ד ד'] בא מכח קדושת השבת שמתאחדת ברזא דאחד ומאחדת את ישראל שנקראו גוי אחד, ושבת אין לה בן זוג היא מקשרת את ישראל לאביהם שבשמים, א"כ השבת דומה לקטורת, וזה פירוש 'מנורה העשויה פרקים פרקים מהו לטלטלה בשבת', היינו ע"י הקטורת נעשה המנורה של פרקים אחד, וזהו שהסמיך המדרש ענין מנורה של פרקים לעקב, שקודם נתקן העקב אי אפשר להיות התהפכות מטמא לטהור, אדרבא העקב רוצה למשוך את האגודל, אבל לאחר תקונו 'גם העקב ישמע דבר ה' יוכל להיות התהפכות הטמא לטהור ולהרכיב המנורה ולהאיר לכל העולם, וזה שע"י המנורה שהיא נוכח השולחן, מנורה בצפון שולחן בדרום (יומא ל"ג ע"ב) ע"י כח המנורה נהפך הכל לטוב נמשך כל מיני השפעות טובות מהשולחן לכל העולם. ע"י שמיעת העקב ובאו אליך הברכות האלה והשיגוך. ע"כ עפ"י דברי הקדשי יחזקאל זצ"ל הי"ד.

חיוב לקיים את המצוות המעשיות ולא רק כוונת הלב

שִׂמְלָ֨תְךָ֜ לֹ֤א בָֽלְתָה֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְרַגְלְךָ֖ לֹ֣א בָצֵ֑קָה זֶ֖ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה (דברים ח' ד')

בספר דרשות מהר"ם בריסק לרב מרדכי בריסק[3] זצ"ל הי"ד (דרוש לשבת שובה ת"ש) כתב וזלה"ק:

… נמצא לפי זה שכל התרי"ג מצוות הם אחוזים ודבוקים בסבך האמונה, אמנם דע לך כי לבוא אל האמונה השלימה נצרך קיום המצוות, כי רק ע"י  קיום המצוות בפועל ממש, תתחזק האמונה וקבלת עול מלכותו בקרב לב האדם. וכבר היכו הקדמונים על קדקד המחקרים האומרים כי 'רחמנא ליבא בעי' ואין מן הצורך לקיום המצוות בפועל, כי די לך העיון והמחשבה. והוכיחו במישור מכמה פסוקים בתורה שחקירתם בנוי על אדני תהו. וכן הוא האמת שהאדם צריך ליתן חיות בעשיות פעולות גדולות לקיום האמונה, כאשר המליצו בדברי המדרש (דברים רבה כי תבוא ז' י"א[4]) שפירש על הקרא שמלתך לא בלתה מעליך, שרק אותם הבגדים שהיו עליהן לא בלו, אבל אותן שסגרו בתיבה כבר בלו.

והכוונה כי השמלה היא כינוי לקיום המצוות, שזה הוא הלבוש של האדם, כמו שפירש בנועם אלימלך [משפטים ד"ה אם חבול תחבול]הפסוק (שמות כ"ב כ"ו) הוא [היא] שמלתו לעורו במה ישכב. שהתורה והמצוה הוא המגין לעור האדם כאשר ישכב בקברו, וישנם בני אדם ש'סוגרין השמלה בתוך התיבה' – בחדרי הלב ובפנימיותם ואינם נותנים אות חיות מבחוץ. מצד אחד הוא מעלה יען שמה שסגור מבפנים אין בו נפתל ועיקש ואין בו פינה ומחשבה זרה.

אבל מצד אחר יש לו 'חסרון כיס' כי אין קיום לדרך העבודה הזאת, כי אותן הסוגרים השמלות בהתיבות, אותן בלו וכבר כלו, ורק אותן שהיו עליהן מבחוץ ועשו מצוות ומעשים טובים בפועל נגד בני אדם הם שנשארו חיים וקיימים, ועל כן אמרה תורה הקדושה (ויקרא י"ח ה') ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה' – שע"י המצוות ומעשים טובים שיעשה בפועל, יתן חיות ותוקף ואות להאמונה הנכלל בתיבת 'אני ה'.

וזהו הרמז שכאשר אלישע החיה את הנער המת, שם פיו על פיו וידיו על ידיו (מלכים-ב' ד' ל"ד) שרק ע"י שמחיה את הפה לדבר דברי תורה ומצוה, וע"י שמחיה את הידים לעשות פעולות גדולות בהידים, יוכל לחיות חיי נצחי, אבל בלא פה וידים, כבר הנער מת ואין בו חיות. עכ"ל הרב מרדכי בריסק זצ"ל הי"ד.

תקנת ברכת הטוב והמטיב ללמדנו לברך לה' בכל עת

וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ (דברים ח' י')

אמר רב נחמן משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיוון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים… הטוב והמיטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר. דאמר רב מתנה אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה 'הטוב והמטיב' הטוב שלא הסריחו, והמטיב שנתנו לקבורה (ברכות מ"ח ע"ב)

בספר יד המעין מסביר הרב יששכר דב פינקלשטיין^[5] זצ"ל ענינה של ברכת הטוב והמטיב שצורפה לברכת המזון, וכך כתב בפרשתנו:

ויש להתבונן מה זאת שקבעו חז"ל ברכת הטוב והמטיב לדורות על המאורע שנתנו הרוגי בית לקבורה, ומה שייכותה לברכת המזון? והנראה, הואיל ועומק הכוונה של ברכת המזון המיוסדת על הקרא ד'אכלת ושבעת וברכת' היא ביסודה כעין האמור (ברכות ל"ב ע"א) מלי כריסיה זני בישי (כלומר, מילוי הכרס הוא ממיני חטאים רעים, רש"י) ונתנה מצות ברכת המזון כדי להשמר מזה, שלא יבוא לידי הרמת לב ושכחה שכל הנאותיו בחיים הנן באמת רק מחמת האלקים, וכן הכתוב אומר כאן (ח' י"א-י"ד) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־ה' אֱלֹקיךָ לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤ר מִצְוֹתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם. פֶּן־תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ. וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה־לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ יִרְבֶּֽה. וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת־ה' אֱלֹקיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים…

הנה זאת הרמת לב מתוך עונג וטובה, אכן כשם שיש הרמת לב מתוך בטן מלאה, כן יש הרמת לב מתוך עוני. גם העניות ויסורי אדם מעבירים אותו על דעתו ועל דעת קונו, להרהר אחר דרכיו של הקב"ה ולבאו לידי מחשבת פגול ד'לית דין ולית דיין' וכאמור [משלי ל' ח'] רֵ֣אשׁ וָ֭עֹשֶׁר אַל־תִּֽתֶּן־לִ֑י, כי בשניהם כבטובה כן ברעה, סכנה מרחפת לשכוח את ה'. ולכן כשם שכדי להשמר מזה, אמרה תורה 'ואכלת ושבעת וברכת…השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך' במקום שהאדם הוא מלא טובה ומדושן עונג, קבעו חז"ל וסמכו לכאן גם ברכה על העידנא כשהעולם חשך בעדו ואומר אפס תקוה מאלקיו^[6], שע"י זה ירום לבבו ויגיע לידי החלטה שטוב לו לנתק מוסרות האמונה והטוב ולעשות מה שלבו חפץ, ולכן תקנו ברכת הטוב ומטיב על הרוגי בית שנתנו לקבורה. עכ"ל הרב יששכר דב פינקלשטיין זצ"ל.

יראת שמים היא המעניקה לאדם תואר 'אדם'

וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה ה' אֱלֹקיךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָה אֶת־ה' אֱלֹקיךָ (דברים י' י"ב)

בקובץ מאמרים^[7] לרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד (מאמר י') כותב וזלה"ק:

ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹקים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֹתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כָּל־הָאָדָֽם (קהלת י"ב י"ג) הכוונה בזה שלא יעלה בדעתך לאמר כי יראת ה' היא מעלה באדם, ומי שאין בו יראת ה' הוא ג"כ בן אדם אלא שחסר לו מעלה הצריכה. על זה בא הכתוב להשמיענו שאינו כן, כי מי שאין בו יראת שמים, אינו אדם כלל רק בעל חי, כי זה כל האדם וזולת זה אין לו מדרגת אדם. ואיכות האדם תלויה רק ביראת שמים אשר בקרבו אם מעט ואם הרבה, היינו אם יש בו יראת שמים במדה מרובה הוא אדם גדול, ואם במדה מועטת הוא אדם קטן, ואם אין בו כלום אינו אדם כלל רק בעל חי בתמונת אדם.

והוא מבואר עפ"י הכתוב (בראשית א' כ"ו) נעשה אדם, ופירשו בזה (במדבר רי"ט ע"ב, שם רל"ח ע"ב ברעיא מהימנא) שהקב"ה אמר לכל הבריאה כולה, נעשה כולנו יחד אדם, שכולנו נשתתף בבריאתו. היינו שכל אחד יתן לאדם מטבעו ותכונתו, שהשור יתן בו תכונת שור, והארי יתן בו תכונת ארי, והנחש תכונת נחש וכו'. ונמצא כי אדם אחד הוא 'עולם קטן' [ראה תנחומא פקודי ג' (הוספת המהדיר)] הכולל בתוכו תכונת כל הנבראים העליונים והתחתונים, ואם כן כוחותיהן של כל חיות רעות שבעולם נכללו באדם, ואין לך חיה רעה ונוראה כזו^[8]. ולבד זה הלא יש לאדם כלי משחית אשר אין לשום חיה בעולם, והן הדעה והדיבור. ומאחר שלחיה אחת טורפת צריך לקושרה בשלשלת של ברזל, כמה שלשלאות צריכות לעצור בעד חיה נוראה כהאדם. וכשברא הקב"ה את האדם ודאי ברא גם השלשלת לקושרו שלא יחריב את העולם, ומה היא השלשלת הזאת – זוהי יראת ה', אשר רק היא לבדה בכוחה לעצור את האדם שלא יהא כחיה טורפת, וזולתה לא תועיל שום תחבולה בעולם לשמור את האדם מלהזיק.

ואף אם יהא חכם ופילוסוף כאריסטו, לא תעמוד לו חכמתו בעת יתקפהו יצרו. וזה שאמר אברהם לאבימלך (בראשית כ' י"א) רַ֚ק אֵין־יִרְאַ֣ת אֱלֹקים בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וַהֲרָג֖וּנִי עַל־דְּבַ֥ר אִשְׁתִּֽי, והכוונה 'רק' שזולת יראת ה' לא היו חסרים שום מעלה בחכמה ומדת דרך ארץ, וכל זה לא יועיל אם אין בהן יראת ה'. עכ"ל הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד.

צורת קיומה המעשית של יראת שמים

בספר שיח ישראל לרב ישראל אליעזר קנריק^[9] זצ"ל במאמרי אלול (מאמר מעלת היראה – מצוה מעשית) כתב וזלה"ק: …רבינו יונה [שערי תשובה ג' י"ז] כתב וזלה"ק:

ודע כי המעלות העליונות נמסרו במצוות עשה וכו'. ומעלות היראה שנאמר את ה' אלקיך תירא [עכ"ל רבינו יונה]. והנה יראה היא ודאי מעלה גדולה בנפש האדם, וכשאדם זוכה לדרגה של יראה הוא במדרגה אחרת משאר בני אדם, ונעשה איש רוחני. איש שהוא בעל הרגש לעניני יראה עד שזכה לתואר 'ירא שמים' הוא איש מורם מעם, וזוהי עבודה גדולה הנצרכת לכל ימי חייו…אמנם ביארנו שרבינו יונה מחדש לנו בזה, שעיקר הנקודה של מעלת היראה היא 'מצות העשה' שבה. שצריך לעסוק בה כמו מצוה מעשית, שיהיה עסקנו ב'את ה' אלקיך תירא' כמו שיש לנו עסק של תורה, ועסק של שאר מצוות וכגון תפלין מזוזה וכדו' במעשה גמור. וכלומר שאפילו מצוה שהיא בעצם מעלה באדם מכל מקום עיקר הנקודה היא המעשה של המצוה מצוות מעשיות, אמנם יש לבאר מה שייך ביראה מצוה מעשית איזה מעשה שייך בה.

[דמוי היצה"ר לאבן תכונתה אטימות]

והנה ראשית כל יש להכיר היטב את היסוד של היצר הרע, דאמרו חז"ל (סוכה נ"ב ע"א) שאחד מהשמות של היצר הרע הוא אבן. והנה הפירוש של אבן הוא שהוא דבר אטום ודומם למה שסביבו. והנמשל לכח היצר הוא שיש כח באדם אשר אפילו דברים פשוטים בתכלית הפשטות שכל אחד יכול להבין מעצמו, ולא עוד, אלא שגם הוא יכול לדבר על דברים אלו יומם ולילה ולומר פירושים וביאורים על זה באריכות, ואעפי"כ האדם עצמו המדבר כאילו אינו שומע כלום, ואין הידיעה שלו עושה שום השפעה או רושם עליו. ולמה, משום שיש כח באדם כח פנימי, אשר אינו מניחו לשמוע…וזהו הפירוש שיצר הרע הוא כח האבן, כמו שהאבן איננה שומעת ואיננה מרגישה כלום, כן כחו של יצר הרע באדם שכאילו אינו שומע ואינו מבין כלום…

[השמיעה היא אמצעי ריסוק האבן, והיא המעשה מצוה]

ולכן 'וישמע יתרו' זה בעצמו הוא כבר גדלות, שהשמיעה תשפיע על האדם. שלשם כך צריך לשבור אבן זאת שאינה מניחתו לשמוע, וזהו ה'מעשה מצוה' של יראה. כשמכיר כח יצר זה האורב לו בפנימיותו, ועובד על עצמו להיות שומע, לשבור האבן שבקרבו ושיהא לו לב רגש, זהו מעשה של 'את ה' אלקיך תירא' וכן הוא ה'עשה' המצוה המעשית של היראה, להכיר שמצב לבו הוא אבן. ובכלל עבודה זו של 'את ה' אלקיך תירא' הוא ג"כ לעסוק במעשים שמביאים יראת שמים ישר אל לבו, וזה מה שאמר רבינו יונה שהמעלות הגדולות נמסרו במצות עשה, היינו שהוא עוסק בה לקיים את ה' אלקיך תירא… 

[מעשה המצוה ע"י כח המחשבה]

אמנם צריך לדעת מה הם אותם כלים רוחניים, וננקוט דוגמא, הרמ"א בריש שו"ע פתח דבריו: שויתי ה' לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים. ובמשנה ברורה שם הביא מהאר"י ז"ל שכתב שצריך לצייר נגד עיניו שם הוי"ה יתברך עם הנקודות של 'יִרְאָה' וזהו סגולה נפלאה ליראת שמים [ע"כ עפ"י המשנה ברורה]. וצריך להבין מהו ההסבר בזה. ולפי דברינו הוא מוסבר מאוד, דהנה נמצאים בתוך האדם כלים ומכשירים רוחניים שיש בהם כח נפלא עד מאוד וזהו כח המחשבה, כח המחשבה הוא הוא הכח הרוחני אשר בתוך האדם. אנו מזלזלים  בכח זה כי איננו משיגים כלל את גודל הכח שלו. אנו מחשיבים לעצמנו יותר את מה שאנו עושים בידים או אפילו את מה שאנחנו מדברים בפה, אבל מחשבה נראית לנו כלום, וכדבר שאין בו ממש. אבל זו טעות גדולה ומרה, מפני שהכח היותר גדול וחזק שיש באדם הוא דוקא כח המחשבה, משום שכל מה שיותר קרוב לרוחני כך יותר גדול הכח שבו.    

וזהו עומק הענין של מצות היראה, את ה' אלקיך תירא, והעבודה לזכות לאותה מעלה היא עבודת המחשבה, שהיא עבודה עם הכלים הרוחניים שיש בקרבנו, וזהו העסק והעשיה של מצות היראה. והאר"י הקדוש מגלה לנו שכדי להביא את היראת שמים אל תוך הכלים הפנימיים של האדם לתוך מקום שיש בו אל זר, הוא אם יצייר ויחשוב אותיות שם הוי"ה במחשבתו עם נקודות 'יראה', שזה כח גדול, שהרי הוא מביא את הקב"ה לתוך תוכו ובזה מבטל את האל זר, שהמחשבה יש בה כח גדול זה, לבטל את האל זר. וזהו מצות עשה גמורה כמו כל מצות עשה, להביא יראת שמים לתוך לבו, והדרך לזה היא רק ע"י כח המחשבה, שע"י מחשבתו הוא מביא הקב"ה לתוכו, וזה כח נפלא מאוד שאין לשער השפעתו. וזוהי מצוה מעשית של מחשבה בבורא עולם, זה מביא יראת שמים, ובזה מקיים מצות 'את ה' אלקיך תירא'…עכ"ל הרב ישראל אליעזר קנריק זצ"ל.

למטר השמים תשתה מים – בארץ ישראל ההנהגה הניסית תמידית

כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק. וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם. אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־ה' אֱלֹקיךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י ה' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה. (דברים י"א י'-י"ב)

בספר פנינים יקרים (ח"ב דרוש י"ז) כותב הרב שמעון בצלאל ניימאן^[10] זצ"ל הי"ד וזלה"ק:

…כשישראל עושין רצונו של מקום הקב"ה מביט עליהם בשתי עינים. וכשאין עושין רצונו של מקום, מביט עליהם בעין אחת. והיינו כשעושין רצונו של מקום יש לו שתי הנהגות, הנהגת הנס, עם הנהגת הטבע. וכשאין עושין רצונו של מקום, הנהגתם רק בעין אחת, הנהגת הטבע. והנה המפרשים (האלשיך הקדוש בפרשתנו על הפסוק (ז' י"ג) ואהבך וברכך ד"ה עוד יתכן^[11]) כתבו במאמר חז"ל (מועד קטן כ"ח ע"א) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא. דזה דוקא בחוץ לארץ, אבל בארץ ישראל השגחתו יתברך חופף עליהם, ואינם תחת המזל והטבע, וכך כתוב ביערות דבש (ח"ב תחילת דרוש י"ד, ויסודו בדברי הרמב"ן ויקרא אחרי י"ח כ"ה)…והנה באמת גם בחוץ לארץ לפעמים נתעורר הנהגה הניסיית, וכמו שכתבו הקדמונים דבעת שנעשו לאבותינו ניסים בזמנים מיוחדים כגון פסח ובשלשה רגלים נתעורר אז גם ג"כ בחוץ לארץ הנהגה הניסיית. ופירשו בזה מאמר חז"ל (מגילה פרק ב' משנה ג') הקורא את המגילה למפרע, לא יצא ידי חובתו. רצו לומר כשאומר שהנס היה רק אז, למפרע, ולא להבא, אינו יוצא ידי חובתו. דבאמת יום שנעשה בו נס, הנס הוא לדורות, בעת שהגיע אותו יום, וכמו שנאמר (אסתר ט' כ"ח) והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, עיין שם ובמאור ושמש (תחילת רמזי פורים).

ונודע דשם 'אלקים' הוא הנהגת הטבע, ושם הוי"ה הוא משדד הטבע, והוא הנהגת הניסיי. וזהו שאמר הכתוב לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם… וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ … דהיה הכלתחת הטבע. [בפירוש דברי חז"ל (בבא מציעא פ"ו ע"ב)] בערביים חשדתנו שהם משתחוים לאבק רגליהם. דרגל הוא הסיבה והטבע. רק לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם, דהכל בזכותא תליא. ואמר אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־ה' אֱלֹקיךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י ה' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ, עיני דייקא, לא כחוץ לארץ דרק לעתים מיוחדים יזדמן בה הנהגה הניסיית. אבל ארץ ישראל ה' יתברך משגיח בה תמיד בשני עינים, הנהגה הטבע והניסיית, שעל זה מורה שני השמות, ה' אלקיך, מראשית שנה עד אחרית שנה, הנהגתה לעולם גם בהנהגה הניסיית…עכ"ל הרב שמעון בצלאל זצ"ל הי"ד.

להפטרה

משל הנלמד ממלאכת החייטות לאהבת הקב"ה את ישראל

הֵ֥ן עַל־כַּפַּ֖יִם חַקֹּתִ֑יךְ חוֹמֹתַ֥יִךְ נֶגְדִּ֖י תָּמִֽיד (ישעיהו מ"ט ט"ז)

בספר העוסק בביאור ההפטרות עין צופים לרב עזריאל זעליג נח קושלבסקי^[12] זצ"ל הי"ד כתב על פסוק זה: כמו שמצינו באוהבים נאמנים אשר תהיה אצלם תמונתם לאיש מרעהו, שכן ברעי איוב מצינו (עפ"י בבא בתרא ט"ז ע"ב) שהיה צורת כל אחד חקוקה להם, כמו"כ חקק הקב"ה תמונת ישראל אצלו בכיכול, כדאיתא (ברכות ל"ב ע"ב) שנים עשר מזלות ברא הקב"ה ברקיע כנגד י"ב שבטים. גם צורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד (חולין צ"א ע"ב). עוד יש לפרש ביאור בזה, כאשר במקרא שלמעלה דיבר מזה שכנסת ישראל אמרה לפני הקב"ה שמא יזכור לה מעשה העגל, ובאת התשובה 'גם אלה תשכחנה' רצה לומר כי ישכח מעשה העגל, יבאר ויפרש במקרא הזה הטעם על זה, מפני מה לא יזכור מעשה העגל.

למשל אם אצל חייט אומן נזדמן שעשה חסרון בהסחורה אשר הביא אצלו אחד מבעלי הבתים לעשות מהסחורה בגד, אז אם האומן חכם יחתוך את הסחורה במידת הבגד, ויתקן שהחסרון והנקב שעשה בסחורה יהיה במקום שאין רואה, כמו תחת הזרוע ויהיה היזק שאינו ניכר. ואם האומן עוד יותר חכם אזי יעשה במקום הקרע כפתור או כמין בתי כיס כמנהג אנשים החשובים, ומהקלקול נעשה תקון. [הנמשל] ובאופן זה יאמר הקב"ה קלקלתכם היא תקנתכם, וכמאמר חז"ל (ע"ז ד' ע"ב) לא היו ישראל ראויין לאותו מעשה כי אם להורות תשובה לרבים, ואם כן מקלקול של מעשה העגל נעשה תקון. וזהו הביאור הן על כפים חקותיך, עפ"י מאמר חז"ל (פסחים קי"ט ע"א) וידי אדם מתחת כנפיהם (יחזקאל א' ח') זה ידו של הקב"ה שפרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה, והחסרון נחקק על כפים להורות תשובה לרבים וקבל אותם. עכ"ל הרב עזריאל זעליג נח קושלבסקי זצ"ל הי"ד.

נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 0526514000  Ybarkai6@gmail.com

---

[1] הכנת הגליון והלמוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) ז"ל אשתו זהבה בת אליהו ז"ל, בנם משה יצחק.. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק.

[2] הספר מאיר עיני חכמים הינו ליקוט מתורותיו של האדמו"ר מאוסטרובצא הרב מאיר יחיאל הלוי הולשטוק זצוק"ל שהיה צדיק עליון קדוש שנהג בתענית שנים רבות, נסתלק לבית עולמו בשנת תרפ"ח. בנו ממשיך דרכו הרב יחזקאל, המשיך עד לשואה את דרך הקודש של אביו.  בעשרה בטבת תש"ג הוצאו להורג הוא וכל משפחתו אשתו ושבעת בניו ובנותיו וכל צאצאיו, ולא נותר זכר מהם. דברי תורתו קובצו לספר מאיר עיני חכמים על ידי תלמיד אביו, ומהם ליקט על סדר פרשיות התורה. דברי בנו הרב יחזקאל זצ"ל הי"ד הניחם במדור מיוחד שקראהו קדשי יחזקאל ע"ש קונטרס 'פלפולים נחמדים בעניני בעניני קדשים' שהוציא הרב יחיאל הלוי מנדלבוים בניו יורק תש"י, וקבעם בסיום כל פרשה לאחר דברי אביו. תולדות האדמו"ר מאוסטרובצא רשומים בתחילת המהדורה המחודשת של הספר (ח"א תשע"ט, ח"ב-ח"ג תשפ"א). ובהרחבה ניתן לקוראם בספר אספקלריה המאירה בעריכת משה חנניה רפאל גלאזיוס הוצאת עמודי שש (ירושלים תשע"ט).

[3] הרב מרדכי בריסק (תרמ"ז-תש"ד). נולד בהונגריה. למד אצל אביו הרב יהושע בריסק ואח"כ אצל הרב מרדכי לייב וינקלר בעהמ"ח שו"ת לבושי מרדכי. בגיל ח"י הוסמך להוראה ע"י הרב פינחס חיים קליין, ובהגיעו לשנת הכ"ג נתמנה  לדיין. בצעירותו התכתב עם גדולי עולם ביניהם רבו הלבושי מרדכי, המהרש"ם – הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון, האדמו"ר ממונקטאש הרב צבי הירש שפירא בעהמ"ח 'דרכי תשובה' זכר צדיקים לברכה.
בהיותו בן ל"ג נבחר לשמש ברבנות במחוז טשאנד שברומניה, חמישים ישובים היו פרושים תחת חסותו. במקום זה הקים ממלכה של תורה ומפעלי חסד רבים. הישיבה שהקים ועמד בראשה היתה מפאר פעולותיו. ייסדה בפחות ממנין בחורים עד שבשיא תפארתה נהרו אליה אלפי תלמידים ונחשבה לישיבה הגדולה ביותר ברומניה וטרנסילבניה הסמוכה לה. שיעוריו הלמדניים היו בנויים לתפארה משילוב של ביאור הפשט הישר והגיון צלול שצלח נחשולי קושיות ותמיהות במהלך בניית הסוגיה. אמנם גדלותו התפרשה גם לשדה הפסיקה ההלכתית. בסוגיה הלכתית קשה של מחלוקת בענין כשרות המקוה בעיירה מסויימת בהונגריה בין רב המקום טען לכשרות המקוה, לדומ"ץ שאסרה בגלל סוגיה של 'זחילה שאינה ניכרת' (מובאת בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ד בסימנים הראשונים). המהר"ם מבריסק נטה לדברי הרב ולהכשיר את המקוה. הגם שרבנים מהונגריה רצו אפילו ל'רווחא דמילתא' לתקנו, הוא טען בתוקף להשאירו בכשרותו ללא תקון כדי לא להוציא לעז על הראשונים ילדי ישראל הקדושים והטהורים. בסופו של דבר נמסר הדבר לזקן רבני הונגריה הרב שלמה זלמן עהנרייך אב"ד קהילת שימלוי זצ"ל הי"ד, בעהמ"ח שו"ת לחם שלמה, שהכריע להיתר.
בספר ממנו הובאו הדברים לקמן נמצאות דרשות רבות שמסר לבני הישיבה כ'פתיחה' לזמני הלמוד, וכן דרשות לימים נוראים שבת הגדול ועוד. הספר יצא לראשונה מכת"י תשמ"ז (ברוקלין) דרשתו האחרונה שנאמרה ונדפסה היתה של שבת שובה תש"ד, כאשר מרבית יהדות אירופה כבר נרצחו ע"י הנאצים ימ"ש, והכורת שעלה על יהדות הונגריה בסוף מלחמת העולם השניה, עלה בסערה השמיימה גם המחבר בי"א בסיון תש"ד.
בנו הרב אהרן צבי בריסק זצ"ל ניצל מגיא ההריגה עלה לארץ ישראל והקים בנתניה ישיבת 'מהר"ם בריסק טשעקא' ע"ש אביו. אך טרם הגיע לגיל חמישים נגדע האילן בשיא פריחתו. הספר הזה וכמו"כ חידושי סוגיות מהר"ם בריסק שיצא לאחר שנים נוספות, המשיכו את שושלת קודש הזהב ע"י נכדיו וניניו. (התולדות נכתבו עפ"י הקדמת המלבה"ד, וכמו"כ עפ"י מאמר 'בקדושה של מעלה' לרב פינחס אליהו אייזנטל שליט"א התפרסם בתוספת ל'המודיע' ערב שבועות תשס"ג.)     

[4] על הכתוב (דברים כ"ט ד') וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֛ם אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לֹֽא־בָל֤וּ שַׂלְמֹֽתֵיכֶם֙ מֵעֲלֵיכֶ֔ם…  

[5] הרב יששכר דב פינקלשטיין (תרמ"ז פולין – י"ז בתשרי חוה"מ סוכות תשל"ח אנגליה) נולד בבית לחסידי ראדזין. בצעירותו למד בבבתי מדרש שבעירו ראדום. בהגיעו לגיל עשרים וארבע הקים ביתו עם מרת שרה שיינדל לבית שניידר מחלם. בהיותו בן עשרים ושמונה נטל על שכמו משא הרבנות בעיר נובוזיבקוב ברוסיה, לאחר מכן חזר לחלם ובפרק זמן של כעשרים וחמש שנה היה מראשי ישיבת עץ חיים וממנהיגי הקהילה. אותה תקופה התקרב לרב מאיר שפירא מלובלין מייסד הישיבה ומחולל הדף היומי. עם עליית הנאצים לשלטון חש בסכנת החורבן המאיימת והמליץ להגר לארצות אחרות, אך קריאותיו לא נשמעו בד"כ (כידוע בדברי הימים) אחיינו של האדמו"ר בעל התכלת רבי גרשון העניך, רבי ירוחם ליינר היגר לאנגליה בעקבות המלצתו, ואח"כ עזר לרב פינקלשטיין לחלץ עצמו מהצבת שהלכה והתהדקה ע"י הצורר מגרמניה, ובשלב אחרון העביר את כל משפחתו אשתו וששת ילדיו לעיר גייטסהאד באנגליה. שם מסר שיעורים בקביעות וכן נתמנה למשגיח כשרות במפעל המצות המרכזי.

בהמשך שנות חייו פתח בית מדרש בלונדון בתוך ביתו והציב מצבה לעדת קודש ממנה בא וקרא שמה 'כתר תורה דראדזין'. רבים נמשכו למקום זה לתפלות ולשמיעת דרשותיו היחודיות. כמו"כ נתברך בכשרון כתיבה ועסק בהעלאתם על הכתב של חדושיו על הש"ס, בהלכה ובדרשות ואגדות חז"ל. דברי תורתו יונקים ממעיין החסידות אליו השתייך ובמיוחד מתורתו של מייסדה רבי מרדכי יוסף מאיזביצא שהיה תלמידו של ה'שרף' רבי מנחם מנדל מקוצק.

כתביו היחודיים של הרב פינקלשטיין המתינו כחמישים שנה, עד שנערך ספר זה של דרשותיו על התורה יד המעין ע"י נכדיו ויצאו לאור בתשפ"א בפתח תקוה, ע"י רבי מנחם ווגל הי"ו לאוי"ט בהוצאה פרטית. (0507234983)

[6] להזכירנו שהמחבר חי בתקופת חושך צלמוות השואה, אמנם הוא זכה לצאת ממקום גיא ההריגה מבעוד מועד, אבל הוא חי היטב את דבריו שכתב בתמצית דם לבו לעיל.

[7] המאמר לקמן מובא עפ"י הספר שער אלחנן שמביא את קובץ מאמרים בשלימותו, ומוסיף ומבאר בו הארות, מקורות  ומאמרים שלמים בנושאי הספר. הספר בשני כרכיו נערך ונכתב ע"י הרב נפתלי זלנגוט לייקוואד תשע"ז הוצאת מכון סופרים ארה"ב.

[8] בהערות שער אלחנן בספר עמ' רל"ג כתב: וראה בקובץ הוספות (עמ' קכ"א) ובספר הזכרון לרי"א הלוי (עמ' שנ"א) שהביאו שדברים אלו דרש רבינו בברלין באחת השנים שקדמו למלחמת העולם השניה, ורימז רבינו בדבריו באותה שעה למדינת גרמניה הארורה, שאף היא נתהדרה בכל המעלות הללו בחכמה ודרך ארץ, אך חסרה לגמרי יראת אלקים, ורמז על הסכנה הנוראה העלולה לצמוח ממנה, ולא עבר זמן רב ונתגלה לעין כל עד כמה צדקו דבריו הקדושים.

[9]   בראשית דברי אכתוב כי למעשה לא הכרתי כלל את הספר, גם שמעו של מחברו לא נודע לי עליו דבר בלתי אותו יום שגלגלה ההשגחה והספר הגיע לידי, וממש התפלאתי והתפעלתי על גדלות המחבר שכלל לא ידעתי ממנו, והוא נתגדל אצל גדולי עולם מהדור לפני השואה, ובראשם החפץ חיים זיע"א, רבי אלחנן וסרמן, רבי ברוך בער ליבוביץ, ורב אהרן קוטלר זכר צדיקים לברכה. לכן חשבתי להביא בהרחבה מתולדותיו שנכתבו בתחילת הספר. (ומגלגלין זכות ע"י זכאי, שהספר הגיע אלי בזכות ידידי היקר והטוב הרב צבי פישר שליט"א, ואכמ"ל). הספר נדפס בהוצאה פרטית, כנראה בארה"ב.
הרב ישראל קנריק זצ"ל (תרע"ח –א' במרחשון תש"ן) נולד בגרמניה, אביו היה חסיד דז'יקוב (הוא ואמו נעקדו על קידוש ה' בשואה) בצעירותו שלחוהו הוריו למקום תורה מחוץ לגרמניה, לישיבתו של מנהיג הדור החפץ חיים בראדין. החפץ חיים קיבל בחמימות ובהתרגשות את הנער הצעיר מגרמניה (שבתפיסתה היהודית תורנית היתה שונה לחלוטין מהישיבות באירופה) העריך מאוד את הנער שעזב את תפנוקיה המודרניים של מקום ממנו הגיע, ובמיוחד מביתו שהיה בית עשירים, למקום העוני והדלות של ראדין. הוא התגורר בדירה שכורה, ובאחת השנים שהרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד הגיע כדרכו לחודש אלול ולימים הנוראים לשהות במחיצת רבו החפץ חיים, והאכסניה הרגילה שהיה מתאכסן בה היתה תפוסה, גר בדירתו של הבחור ישראל קנריק, אח"כ נקשר עמו. לאחר שלש שנים הלך ללמוד בישיבה בקמניץ, בה למד כארבע שנים במחיצתו של רבי ברוך בער זצ"ל.
[תקופת השואה והגעתו לארה"ב]
בשנת תרח"צ חזר לבקר את הוריו בגרמניה, המצב כבר היה קשה מאוד (חמש שנים לאחר עליית הצורר האשמדאי הנאצי ימש"ו לשלטון) לישיבתו בליטא לא יכל כבר לחזור לכן נסע לישיבת מיר, שכעבור כשנתיים ברח עם תלמידיה ליפן. (בדרך הבריחה עברו ליד השגרירות האמריקאית ברוסיה, נכנסנו לברר האם יש להם איזהו דבר דואר,  ואכן המתינו לו ולאחיו שהיה אתו אשרות כניסה לארה"ב, בהמשך מסעם השתמשו בהם לאחר שהגיעו ליפן. לא ניתן כעת לפרט כאן את פרטי ניסי הניסים של השגתם את הויזות שבעזרתן שלח ה' יתברך ישועתם, ובעצומה של מלחמת העולם נסע עם אחיו לארה"ב, בתש"א). בהגיעו לשם נכנס ללמוד בישיבת תורה ודעת, ולמד אצל הרב שלמה היימן זצ"ל. באותה תקופה נסע ללמוד אצל הרב אהרן קוטלר זצ"ל, וכשהוא פתח את ישיבתו בליקווד הצטרף אליו. בתקופה ההיא הסתכלו על אברכים הלומדים במשך כל היום לאחר נשואיהם, כמשוגעים, והם נזקקו לתקיפות דקדושה גדולה לא להתפעל מהרוח המצויה הצוננת ששררה. כשבע שנים למד אצל הרב אהרן קוטלר והוסמך לרבנות ולדיינות על ידו. באותה תקופה למד חברותא עם הרב שמחה זיסל ליוואויץ זצ"ל (בנו של רבי ירוחם ממיר) והם למדו שיחות של רבי ירוחם שהיו עדיין בכתב יד, ולאחר מכן הודפסו בספר דעת חכמה ומוסר.
[הקמתו את הישיבה בניו ראשעל]
כל ימיו ביקש לפתוח ישיבה, וכשרצו לדעת, מה טעם שרצה לבנות ישיבה עם כל הקשיים הכרוכים בהקמתה והחזקתה, השיב שהוא ראה עצמו כאוד מוצל מאש, ולא ניצל בזכות עצמו אלא כדי שיהיה עליו 'חיוב' למסור לדור החדש באמריקה את מה שקיבל מרבותיו ומהישיבות הקדושות, את מסורת דור העבר שעלה באש, מסורה בשלימותה בלי שינויים, הן ביגיעת התורה הן במוסר והן בעבודת התפילה.
עוד אמר שרצה ללמד את הדור הצעיר לנצל ולפתח את כח המחשבה, וליצור רגשות אל האחרים ולישא בעול. [באידיש: רצה ללמד לדור הצעיר שני דברים, דבר ראשון – צו טראכטען (לפתח כח המחשבה) ושנית 'צו טראכטען וועגען א צווייטער מענטש' (וליצור רגשות אל האחרים ולישא בעול)] הישיבה עברה כמה 'גלגולים' עד שנקבע מקומה בניו ראשעל (מרחשון תשכ"ג) הישיבה נקרא אור המאיר ע"ש חמיו הגאון הרב מאיר כהנוב זצ"ל.
עבודתו החנוכית-רוחנית היתה מיוחדת מאוד, דבר שבא לידי ביטוי ביחודיות השיחות בספר שנכתב מתוך עמקות ומחשבה מקורית פוריה ומפרה מאוד, אך מושתת על מעיינות הקודש של המסורה מדורי דורות. לאחר מלחמת ששת הימים (תשכ"ז) עשה נסיון להעביר את כל הישיבה לארץ ישראל, אך משלא הצליח למרות נסיונותיו הרבים 'לא התעצב ולא נפל ברוחו על עמלו שהיה לכאורה לריק, מפני שכונתו היתה כבוד שמים והצלחת תלמידים בתורה, וכשם שיקבל שכר על הדרישה כן יקבל שכר על הפרישה. כתב ספר חבלי משיח העוסק בעבודה הרוחנית של האדם להביא לתקופה זו. הספר יצא לראשונה בתשל"א ובשלישית בתשע"ב. במהדורה זו האחרונה נדפס מכתב המלצה שקיבל מהרב חיים שמואלביץ זצ"ל שהכירו עוד במיר לפני השואה, אך לא הדפיסו מחמת ענותנותו (הספר נמצא במאגרי הספרים הממוחשבים). אחיו הרב אברהם קנריק (שליט"א) הינו ראש ישיבת חפץ חיים בירושלים.

[10] רבי שמעון בצלאל ב"ר מאיר צבי ניימן (תר"ך לערך – ו' אדר תש"ב) היה תלמיד חכם ומחבר פורה. חי ופעל בטרנוב שבגליציה, נספה בשואה. מחבר ספרי 'משיב נפש' על מסכתות פסחים וביצה. ו'ילקוט שמעוני' על הגדה של פסח במתכונת 'מדרש שמואל' על אבות, כפי שכתב בשער ספרו. התפרנס כמו"ל ומוכר ספרים (הוא רכש את בית מסחר הספרים של אהרן פויסט בקראקא והיה הסוכן של דפוס וילנא בגליציה). ההדיר ספרים רבים שעברו שנים ארוכות מהדפסתם וכן ליקוטים 'פנינים יקרים' ו'פנינים יקרים החדש' שהיו לרבי מכר וזכו להדפסות חוזרות ונשנות.
נודע כתלמיד חכם מופלג, היה ידידו של רבי יוסף ענגיל ותשובות אליו מצויות בספרי חכמי דורו.
אביו רבי מאיר צבי (נפטר בירושלים, ד' טבת תרע"א) היה בנו של רבי ישראל ראב"ד קראקא.
אחת מבנותיו, צינה, נישאה לחנניה ליפא בנו של ר' צבי הירש גלזר ראב"ד פשמישל. היא ובעלה כמו רוב ילדיו חתניו וכלותיו של רבי שמעון בצלאל נספו בשואה. רק בתו דבורה יוכבד ניצלה, בעלה ר' חיים יחיאל איידר הדפיס מהדורות צילום של חלק מכתבי חמיו. הספר פנינים יקרים נדפס בכמה מהדורות לפני השואה, בהן כינס אבני-נשמה טובות ומרגליות מספרים קדמונים, לימים הדפיס ספר נוסף פנינים יקרים החדש, דומה בסגנונו. מסיבות שונות מדפיסי הספרים במשך השנים עירבו את שני הספרים. המאמר הנ"ל הועתק ממהדורה חדשה ומשובחת שנעשתה בה עבודה רבה ע"י הרב צבי ברינער שוויץ (הספר נדפס בישראל תשפ"א) במהדורה זו טרח המהדיר לעטר את הספר במראי מקומות מדוייקים ורבים לאורך הספר, כמו"כ המאמר הנ"ל הוא מחלק דרשות שנמצא רק בחלק קטן מההדפסות הקודמות.

[11] מפאת גדלות המחבר וחשיבות דבריו אביאם בלשונו הקדושה, וכך כתב האלשיך הקדוש: עוד יתכן כיוון לומר, כי יאושר בארץ בשלשה מיני טובות גדולות אשר המה כוללי טובות העולם הזה והם בני חיי ומזוני. ועל החיים אמר, וברכך שהוא את עצמך וגופך הוא החיים והשלום. ועל בני אמר, והרבך וברך פרי בטנך. ועל מזוני אמר ופרי אדמתך כו'. ואל תתמה איך אתן אלו דלאו בזכותא תליא מילתא (מועד קטן כ"ח א). לזה אמר על האדמה כו' כי בה אין מזל, ומה גם לישראל כמאמרו יתברך לאברהם באומרו שהמזל מעכבו מלהוליד שילך ארצה כנען שאין מזל שולט שם (שבת קנ"ו א).

[12] הרב עזריאל קושלבסקי זצ"ל הי"ד, נולד בשנת תרכ"ז בפולין. התייתם מאביו בגיל צעיר וגדל ולמד בבית סבו, הרב אריה לייב זצ"ל. לאחר שלמד וספג תורה בלומז'ה ובשצו'צין, נשא לאשה את שרה גילדה  מחשובי בעיירתו. אשתו הצדקת אפשרה לו להשתלם ב'כולל קובנא' מספר שנים, שם הוסמך להוראה ע"י הרב צבי רבינוביץ זצ"ל בנו של רבי יצחק אלחנן אב"ד קובנא. לאחר ששב לעיירת מגוריו נתמנה לדיין ומו"צ, ואח"כ נמנה לרב ולאב"ד. במשך כארבעים שנה שימש כרועה לצאן מרעיתו, עד שנספה בשואה על קידוש ה' עם קהלתו בטרבלינקה בכ"ט בטבת תש"ג. ספר נוסף של המחבר לבוש עדנים על מסכת ע"ז, שהיה מוכן בדפוס, פירוש לתהלים וכתבי יד נוספים, עלו על המוקד.
הספר יצא לראשונה בווילנא תרפ"ג, ובמהדורה שניה בתשכ"ד (ממנה נערכו הדברים) ע"י בנו הרב יקותיאל עזריאלי (קושלבסקי), שהיה רב בזכרון יעקב במשך ששים שנה. הרב עלה ארצה עם קבוצה מישיבת סלבודקה ליסוד הישיבה בחברון (תרפ"ה), ובעת הפוגרום הנורא בשבת בשנת תרפ"ט, נצלו חייו בנס. נפטר בי"ג בטבת תשנ"ג.
עותק של הספר ממהדורת תשכ"ד, הגיע לידי בחסד ה' יתברך. בתשפ"ב יצאה מהדורה חדשה ע"י נכדי המחבר,וממנה נערך מאמר זה עם מראי המקומות. בנוסף לעריכה חדשה והוספת פסוקי ההפטרה, נמצא חלק שנחשב כאבוד הודפס פעם יחידה בבילגוריה תרפ"ה ממעונות אריות הספדים על גדולי ישראל ביניהם ר' חיים מבריסק, רבי דוד פרידמן מקראלין, וכן הרוגים ע"י רשעי אומות העולם בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

מתוך להבות אש חורבן המקדש ששלהבותיו אופפות שנות דור, ובשיאם בתקופת השואה האיומה בשנים ת"ש-תש"ה, עולות באור יקרות תורתם ונשמתם של גדולי תורה יראה וחסידות, שלעתים דברים אלו הם השם ושאר היחידים שנותרו מהם בעולם באשר כל משפחתם נספו על קדוש ה'. בשבת זו שבת ואתחנן נחמו, הארה מיוחדת להביא מתורתם.

מעלת ישראל הנצחית וזכייתם בקריאת שמע מדבקותם[1]

מהיכן זכו ישראל לקריאת שמע? אמר ר' פינחס בר חמא, ממתן תורה זכו ישראל לקריאת שמע. כיצד את מוצא לא פתח הקב"ה בסיני תחילה אלא בדבר זה, אמר להם שמע ישראל אנכי ה' אלקיך, נענו כולם ואמרו ה' אלקינו ה' אחד, ומשה אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. דברים רבה ב' [ל"א] (כ"ב)

בדעת סופר לרב עקיבא סופר[2] זצ"ל כותב בפרשתנו וזלה"ק:

ונראה לי לפרש עפ"י מה שכתב הח"ס [החת"ם סופר] ז"ל הא דאנו אומרים בסוף שירה, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה י"ד ט') ובתורתך כתוב לאמור שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. דהכונה שאעפ"י שלעתיד לבוא יכירו וידעו כל הגוים מלכותו, כמאמר הנביא (צפניה ג' ט') אז אהפוך אל עמים שפה ברורה ויטו כולם שכם אחד לעבדו, בכל זאת ישארו בני ישראל עם הנבחר, ויהיו סגולה אוצר חביב מכל העמים, יען שהמה היו הראשונים אשר הכירו את הבורא וקבלו עליהם עול מלכותו, וזו הכוונה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, שכל האומות יקבלו עליהם עול מלכותו יתברך שמו, בכ"ז ובתורתך כתוב לאמור שמע ישראל ה' אלקינו, שה' ייחד גם אז את שמו ביחוד על ישראל. [ע"כ עפ"י החת"ם סופר].

ועפ"י זה נוכל לפרש המדרש לפנינו, מהיכן זכו ישראל לקריאת שמע, [דהיינו] באיזה זכות זכו לזה שהקב"ה מיחד שמו עליהם, ויהיו תמיד סגולת הקב"ה ואוצר חביב נגד העמים, אף בעת שגם אומות העולם ידעו ויכירו שמו הגדול? על זה אמר 'ממתן תורה' יען שהמה קיבלו עליהם התורה בעת שאומות העולם מאנו לקבלה, בשביל זה זכו שיקרא עליהם תמיד שמו יתברך, והקב"ה אומר להם שמע ישראל אנכי ה' אלקיך דייקא, שהוא אלקי ישראל ביחוד יותר ממה שהוא אלקים על אומות העולם, ומשה אמר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' שלעולם ועד אף לעתיד לבוא יהיה כבוד מלכותו עלינו, ויזרח עלינו כבוד ה'. עכ"ל הדעת סופר זיע"א.

השארות משה רבינו בחו"ל שישמש צנור קדושה לישראל

ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור.

במדרש דברים רבה (ב' ו') זלה"ק: מהו 'לאמור' אמר רבי עזריה לאמור לדורות שיהיו מתפללין בשעת הצרה…מבאר הרב צבי פרומר[3] זצ"ל הי"ד בספרו ארץ צבי בפרשתנו וזלה"ק:

יש לפרש דעיקר הכח שיש לנו בתפלה הוא רק באמצעות תפילת משה רבינו ע"ה, שהוא עשה לנו פתח ושביל בתפילה זו. דהנה בתפילה צריך לכוון את לבו כנגד בית קדשי הקדשים (ברכות כ"ח ע"ב) פירשנו בס"ד, דהיינו שיהיה משתוקק לבוא לבית קדשי הקדשים, וע"י רצונו ותשוקתו נחשב כאילו הנהו שם, כי במקום של הרצון והדעת של האדם – שם כל האדם…

והנה משה רבינו ע"ה שכל עיקר תפלתו היה בהשתוקקותו לבוא לארץ ישראל ולראות את בית המקדש, כמו שאמר: אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֹֽן (דברים ג' כ"ה). הנה אין לך תשוקה גדולה מזו. והנה הרבי רבי בונם מפשיסחא…פירש: הבוחר בשירי זמרה – שבוחר בשיריים של הזמרה, מה שנשארת זמרה בלב שאינו יכול להוציאה אל הפועל, ע"כ דבריו הקדושים.

ופירשנו (פרשת בשלח תרפ"ד ד"ה אז ישיר) לפי מה שכתב המהר"ל באר הגולה (באר ב') בהא דהרגו, אין נהרגין (מכות ה' ע"ב)^[4] המחשבה שנעשית ויצאה לפועל נתבטלה ואינה עוד בעולם, ע"כ אינה יכולה להרע ולהשחית, מה שאין כן במחשבה שלא נתקיימה נשארת בתוקפה, ע"כ בהכרח שתחול או על ראש מי שמחשב עליו או חוזרת על ראש המחשב, כמו שכתוב (אסתר ט' כ"ה) ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו. והכי נמי מה שאדם משתוקק לזמר ואינו יכול להוציא אל הפועל נשארת ההשתוקקות הזאת קיימת, על כן ה' יתברך בוחר בזה ביותר.

והנה משה רבינו ע"ה השתוקק לבוא לארץ ישראל והתפלל בהשתוקקות הזאת, וכיוון שלא השיגה נשארה תשוקתו זאת לעולם. וכיוון שמשה רבינו ע"ה נשאר קבור בחו"ל ותשוקתו ותפלתו היו לבוא לארץ ישראל, נעשה מזה צנור ארוך מחו"ל מקום עמידת משה רבינו ע"ה עד ארץ ישראל וקדשי הקדשים שהיא תכלית תשוקתו, וע"כ הוא צנור ושביל לכל תפלות בני ישראל בחו"ל, שיתאחזו בתפלתו זו ויעברו ויגיעו לקדשי הקדשים. וזה שמור לדורות, שתפילה זו היתה פתח וצנור לדורות לכל התפילות.

ומה שאמר שיהיו מתפללין בשעת הצרה, היינו משום שכתב הסמ"ג דעיקר מצות התפילה הוא להתפלל בעת צרה על מה שצריך, וע"כ נקט המדרש חיוב תפילה דאורייתא, אבל לקושטא דמילתא הוא פתח לכל התפלות שצריכות לפלש ולעבור מחו"ל לארץ ישראל עד בית קדשי הקדשים, הכל הוא באמצעות משה רבינו ע"ה שהוא בחו"ל ומצודת תפלתו פרושה עד קדש הקדשים, והוא משמש צנור ארוך למעבר כל התפלות של כל ישראל בחו"ל, וזה פירוש ואתחנן – בתי"ו התפעל, שהוא נעשה צנור לתפלות. ע"כ הארץ צבי לרב צבי פרומר זצ"ל הי"ד.

אתה החילות – ראשית גילוי ה' למשה מתוך צרה

וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־ה' בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר. [ה' אלקים] אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֙וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת־גָּדְלְךָ֔ וְאֶת־יָדְךָ֖ הַחֲזָקָ֑ה…(דברים ג' כ"ג-כ"ד)

מבאר האדמו"ר מקאליב הרב מנחם מנדל טאוב[5] זצ"ל בספרו קול מנחם עה"ת (ח"ו מהדורה ג' תשמ"א) וזלה"ק:

מה פירוש אתה החלות, למה התכוון משה רבינו במלים הללו? ואפשר לומר דהנה ידוע שהגילוי הראשון שהקב"ה נתגלה למשה רבינו ע"ה היה ע"י מראה הסנה, שהסנה בוער באש והסנה איננו אוכל, ושם אומר רש"י ז"ל: מתוך הסנה ולא מתוך אילן אחר, משום 'עמו אנכי בצרה' [עכ"ל רש"י] וא"כ הדבר הראשון שהראהו הקב"ה למשה רבינו ע"ה היה, שהקב"ה נמצא עם ישראל כל זמן שהם נתונים באיזו צרה כל שהיא ח"ו.

וזהו שאמר משה רבינו ע"ה: ה' אלקים אתה החילות – הרי כל התחלת דבריך אתי היה זה שהודעתני שאתה נמצא עם ישראל בעת צרתם, 'עמו אנכי בצרה' ולמה כעת שאני נתון בצרה אתה לא נמצא אתי ולא עומד לימיני?

אי קבלת בקשת משה מסיבת גודל מעלת נבואתו

…אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֙וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת־גָּדְלְךָ֔ וְאֶת־יָדְךָ֖ הַחֲזָקָ֑ה…אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה …וַיִּתְעַבֵּ֨ר ה' בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר ה' אֵלַי֙

רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה. (דברים ג' כ"ד – כ"ו)

איתא בחז"ל שמשה רבינו התפלל תקט"ו תפילות כמנין 'ואתחנ"ן' כדי להכנס לארץ ישראל, ואמר לו הקב"ה כבר נשבעתי שלא תכנס לארץ, ואמר משה אוכל להתיר את הנדר א

במבוא לספר שו"ת פאר אהרן לרב אהרן פרעסבורגר[6] זצ"ל הי"ד אסופת פנינים לתורה ממנו ומאחיו הרב מיכאל פרעסבורגר זצ"ל הי"ד שגם נתעלה במעלות קדושים באופל השואה, וכך מובא בספר הנ"ל וזלה"ק:

אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֙וֹתָ֙ לשון לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ (במדבר ל' ג'), כמו בעל שמיפר לאשתו, ומשה נקרא 'בעלא דמטרוניתא', והשיבו הקב"ה שאינו יכול להפר שכן איתא בחז"ל [ספרי תחילת מטות], שכל הנביאים נתנבאו ב'כה אמר ה" ומשה רבינו ע"ה נתנבא ב'זה הדבר', דהיינו שדיבורי משה הם [כביכול] כדיבורי ה' יתברך בעצמו, ואן אדם יכול להפר נדרי עצמו.

וזה שאמר משה, אתה החילות, לשון 'לא יחל דברו' ואמר לו ה' אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד, למה, בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה, שכן אתה מתנבא בזה הדבר, דהיינו דשכינה מדברת מגרונו של משה, ואינו יכול להפר דיבורי עצמו. עכ"ל הספר פאר אהרן.

האור הטמון בחשך הענן והערפל

וַתִּקְרְב֥וּן וַתַּֽעַמְד֖וּן תַּ֣חַת הָהָ֑ר וְהָהָ֞ר בֹּעֵ֤ר בָּאֵשׁ֙ עַד־לֵ֣ב הַשָּׁמַ֔יִם חֹ֖שֶׁךְ עָנָ֥ן וַעֲרָפֶֽל (דברים ד' י"א)

מבאר הרב סיני יצחק הלוי אדלר זצ"ל בספרו דבר סיני רעיונות בפרשיות השבוע (בפרשתנו) וזלה"ק:

איך יתכן שבזמן בעירת האש הגדולה היה גם חושך? גם התיאורים השונים של החושך טעונים ביאור.

והנה על הפסוק (שמות כ' י"ח) וַיַּעֲמֹ֥ד הָעָ֖ם מֵרָחֹ֑ק וּמֹשֶׁה֙ נִגַּ֣שׁ אֶל־הָֽעֲרָפֶ֔ל אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הָאֱלֹקים, מביא רש"י את דברי המכילתא שמשה נגש לפנים משלש מחיצות: חשך, ענן וערפל. מדברי המכילתא מובן שאין  כאן מצב אחד שמתואר בשלש מילים נרדפות, אלא מדובר בשלשה מקומות ושנים שמובדלים זה מזה ע"י מחיצות. לאור תיאור זה אנו מבינים שיתכן שתהיה אש גדולה ויחד עם זאת יהיה גם חושך [חלילה] כיוון שישנה מחיצה מול האש שמונעת את התפשטותו של האור לעבר החושך. ועדיין עלינו להבין מה הם שלשת האופנים של מניעת האור:

ונראה לומר שסוג אחד של חושך הוא מציאות כעין זו שהיתה במכת מצרים, אשר עליה נאמר 'בורא חושך'[7]. אין מדובר בחושך שהוא רק חוסר אור, אלא במציאות מיוחדת של חושך, ששום אור אינו יכול לחדור לתוכה.

האופן השני הוא ענן – שמשמש כמחיצה החוסמת את מעבר האור. גם כאן ישנו חושך מוחלט, אולם הסיבה היא הענן המסתיר את האור.

האופן השלישי הוא ערפל – שגם הוא מעין מחיצה, אולם מחיצה דקה אשר דרכה חודרות קרני האור. אמנם לא במלוא כוחן, אולם מי שנמצא מעבר לערפל או בתוכו יכול להבחין במידה מסוימת באור החודר אליו מעבר למחיצה זו.

ואולי ניתן לפרש ששלשה מצבים אלו רומזים למצבים אשר בני אדם יכולים להמצא בהם:

ישנו אדם אשר מקיים את המצוות קלה כבחמורה, אולם יחד עם זאת הוא חש שנמצא בחושך מוחלט, אין לו שום תחושה של קרבת אלקים ואור השכינה הוא ממנו והלאה. לפעמים תחושה זו מביאה את האדם למצב של יאוש, כי הוא שואל את עצמו: אם כן, למה זה אנכי?! במצב כזה אין האדם חש שמעבר לחושך נמצאת האש הגדולה.

לעומת זאת יתכן מצב שבו האדם נמצא בחשכה מוחלטת, אך בידיעה שישנו ענן המבדיל בינו לבין האש והוא אשר מונע ממנו ליהנות מזיו אורה. גם מצב כזה גורם לאדם לחשוב שאין לו תקוה, כי ענן כבד מבדיל בינו לבין הקב"ה, והוא אינו יודע כיצד לפרוץ את המחיצה הזו.

וקיים מצב נוסף בו האדם מוצא את עצמו סמוך לערפל, והוא כבר מבחין בקרני האור של השכינה אשר בוקעות לתוכו.

האדם חייב להיות מודע לקיומם של מצבים כאלו, ואל לא להתיאש! הוא חייב לדעת שבכל מצב שהוא נמצא בו, השכינה נמצאת בקרבתו, והוא מצדו חייב לעשות כל מאמץ כדי לפרוץ את החושך ואת המחיצה ולהתקרב אל השכינה, מי שחדור באמונה זו, בהכרח יבוא לידי יראת שמים. [כותב המלקט שזכה להכיר את בעל הדברים: קיים זה מה שכתב הא עצמו בזה, בבחינת 'הוא' – היה אומר! את מה שבחינת 'הוא' אישיותו – את זה אמר, ואכמ"ל…] על אמונה זו הוזהרנו במלוא החומרה ואותה אנו מצווים להנחיל לבנינו אחרינו, כי בנפשנו הדבר!

ישנם אירועים אשר יכולים להביא אותנו לתחושה שהקב"ה הוא מאיתנו והלאה. מצבים אלו נקראים 'הסתר פנים' גם במובן זה ישנן דרגות שונות. עלול להווצר מצב כמו שהיה בתקופת השואה [שהכותב היה חלק בתוכה, במעמקי החושך] שהיינו שרויים בחושך מוחלט, שעלול היה להביא את האדם למחשבה שעזב ה' את הארץ [ח"ו]. גם כאן באה התורה ומלמדת אותנו ומודיעה מראש, שעלול להיות מצב של חושך מוחשי, אשר בו עלולים חלילה לאבד את האמונה, אולם מצווים אנו לדעת שלאמיתו של דבר, גם אז ה' עמנו!

האש שירדה מן השמים לראש ההר אינה עוזבת אותנו גם בתוך החושך. גם כאשר חלילה מתהווה מצב כזה, מזהירה אותנו התורה באזהרות חמורות ביותר, שמחוייבים אנו לזכור את האש הגדולה הזאת, ללמוד את יראת ה' וללמד את האמונה הזאת לבנינו כל הימים אשר אנו חיים על האדמה. עכ"ל הרב סיני יצחק אדלר זצ"ל.

סיפור על גילוי אהבת ה' ע"י אהבת התורה

בפרשתנו המופלאה פרשת ואתחנן, מעמד הר סיני ועשר הדברות מובא בשנית בתורה, וכן מצות קריאת שמע שהינה מצות קבלת עול מלכות שמים, אשר בנפתולי שנות הגלות נשזרו ספורי-עדויות אמונה במקומות וזמנים שונים בעולם, וע"י יהודים מכל ה'מחנות' פעמים רבות מאוד כשהגיעה שעת המבחן, פשט היהודי בגדי גופו בכל גוון וצורה, ולבש מחלצות אור נשמתו האלקית החצובה מתחת לכסא הכבוד. אחד ממעניקי אור חמה בדורנו, היה האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם[8] זצוק"ל. בספר לפיד האש (ח"א עמ' ק"ב) המגולל תולדותיו מובא הספור דלהלן שהתרחש בתקופה שקדמה לחורבן הגדול בשואה, ממנו שואבים אהבת וכבוד תורה וספריה:

סיפר תלמידו הגרי"א זלמנוביץ שהתאכסן ימים רבים בצל קורתו: …פעם אחת בצהרי יום שבת קודש, שבת הגדול, שתקפתו עייפות נוראה עד כדי אפיסת הכוחות, מפני חוסר שינה ימים ולילות רבים, ונאלץ לשכב מעט כדי להחליף אונים, אעפי"כ ביקש ממני להושיט לו ספר מהן הארון. שאלתי: מה שם הספר? והשיב, כל ספר שתאחז ידך! והנה הזדמן לידי ספר אמרי יצחק פרי יצירתו של מחבר שחי באותה תקופה [לפני השואה] רבי יצחק מאיר הכהן שוורץ…מחבר זה היה קשור לבית צאנז וחביב על רבינו זי"ע. חשבתי להחזיר את הספר למקומו, מתוך הנחה שאינו מתכוון לחיבור כזה, אך הרבי עמד על כך שאתנהו לידו, ואמר שצריך לנהוג כבוד בחכמי התורה! והוסיף בהטעמה: שאפילו אם לא כיוון מחבר מסויים בכל דבריו לאמיתה של תורה, הרי מכיוון שברור כי בזמן הכתיבה היו כל שרעפיו בתורה הקדושה, והתייגע לחדש מה שחידש, שורת הדין מחייבת להתיחס אל ספרו ביראת כבוד…

להרגיש יקרת הזמן – תוכחה 'בונה' מהחרבת שונאי ה'

וְיָ֣דַעְתָּ֔ כִּֽי־ה' אֱלֹקיךָ ה֣וּא הָֽאֱלֹקים הָאֵל֙ הַֽנֶּאֱמָ֔ן שֹׁמֵ֧ר הַבְּרִ֣ית וְהַחֶ֗סֶד לְאֹהֲבָ֛יו וּלְשֹׁמְרֵ֥י מצותו מִצְוֹתָ֖יו לְאֶ֥לֶף דּֽוֹר. וּמְשַׁלֵּ֧ם לְשֹׂנְאָ֛יו אֶל־פָּנָ֖יו לְהַאֲבִיד֑וֹ לֹ֤א יְאַחֵר֙ לְשֹׂ֣נְא֔וֹ אֶל־פָּנָ֖יו יְשַׁלֶּם־לֽוֹ. וְשָׁמַרְתָּ֨ אֶת־הַמִּצְוָ֜ה וְאֶת־הַֽחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם לַעֲשׂוֹתָֽם. (דברים ז' ט'- י"א).

כותב הרב ישראל יעקב לובצנסקי[9] זצ"ל הי"ד (חתן ה'סבא מנובהרדוק' משגיח בישיבת ברנוביץ ישיבת הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד) בספר ליקוט מתורתו עקבי ישראל (הוצאת ישיבת אור אלחנן ירושלים תשנ"ח) וזלה"ק:

ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו – יסדה התורה הקדושה אף 'ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא' [חולין קמ"ב ע"א]…אבל לא משלמים לו ב'שוה כסף' ובכסף קניני הבלי העוה"ז, אלא שמשלמים לו עם החיים, חיים ממש, והתשלום הלזה הנהו חלק קטן וזעיר ובקע קטן מנשמת החיים שישנו…בעוה"ב הגדול החי לעולמים, והלא 'יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב' [אבות ד' י"ז].

כל רגע מן החיים בתשובה ובמעשים טובים אשר הוא חי הנהו חלק מהעולמות הנשגבים, ואם ביכולתו של בעל ההשגה לנצל את כל הרגע של החיים לעוד איזה פסיעה ודרגה להשגת שלימותה של הנפש, האם יש הצלחה גדולה למעלה זו?!…

החיים הנם שלשלת ארוכה ומהודקה בת אלפי ורבואות טבעות משונות, וכמה יקר הנהו החיים, ואם מישהו מזלזל בחייו, מזלזל בנשמתו ומזלזל בנצחיותו!^[10]

והנה אמרו חז"ל (בבא בתרא י"א) הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו מתברך באחת עשרה ברכות. לכאורה מאי אולמא האי מהאי, השני אינו נותן לו כלום כי אם פיוס דברים, אבל הראשון הלא נותן לו כסף ממש, ומוותר משלו ונותן לו, ולמה יגרע ערכו מהשני שאינו נותן לו כלום?

אלא שהוא נותן לו דבר היקר מכסף, הוא נותן לו זמן, הנהו מוותר מזמנו היקר לו, ושאי אפשר לקנותו בשום ממון שבעולם, בכדי לפייס את מי שאין לו, ואם יכול הוא לוותר על זמן היקר מכל הון, הרי הוא מרגיש את צער וצרת חברו באמת ומשתתף בצערו.

אמת הוא מי שלא מרגיש האדם ביקרת הזמן, ומזלזל הוא בו כמו שכל כלל האדם הנהו בזול וזלזול, אמנם לימוד המוסר הוא הוא המדריך המנוסה המורה ומייסרו להשתמש בחייו לפי מקומו ושעתו. 'לומד מוסר חי חי יקרא'!…עכ"ל הרב ישראל יעקב לובצנסקי  זצ"ל הי"ד.

כשיהיה צר סימן שזה לפני שער הגאול

בַּצַּ֣ר לְךָ֔ וּמְצָא֕וּךָ כֹּ֖ל הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה בְּאַחֲרִית֙ הַיָּמִ֔ים וְשַׁבְתָּ֙ עַד־ה' אֱלֹקיךָ וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּקֹלֽוֹ (דברים ד' ל')

בספר אור מלא לרב ישראל צבי רוטנברג[11] אדמו"ר מקאסן הי"ד כתב בפרשתנו וזלה"ק:

י"ל [יש לפרש] בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה, היינו שיבוא עליך צרות רבות רעות וגדולות, וגדל הכאב מאוד, זה יהיה לך לסימן ותדע, באחרית הימים, שהם ימים אחרונים של הגלות ובמהרה בימינו בקרוב יביא תשועה לבני ישראל^[12].

להפטרה שבת נחמו

מוסר לאנשים שיסירו גאוותם

כָּל־גֶּיא֙ יִנָּשֵׂ֔א וְכָל־הַ֥ר וְגִבְעָ֖ה יִשְׁפָּ֑לוּ וְהָיָ֤ה הֶֽעָקֹב֙ לְמִישׁ֔וֹר וְהָרְכָסִ֖ים לְבִקְעָֽה. וְנִגְלָ֖ה כְּב֣וֹד ה' וְרָא֤וּ כָל־בָּשָׂר֙ יַחְדָּ֔ו כִּ֛י פִּ֥י ה' דִּבֵּֽר. (ישעיהו מ' ד')

מבאר הרב עזריאל נח קושלבסקי[13] בספרו עין צופים (וילנא תרפ"ג):

הנה עם בני ישראל ילמדו את התורה להאנשים שנדמו בשפלות רוחם כבהמה בבקעה, כן רוחם יורדת למטה בהיותם שקועים בכל מיני תאוה, וע"י למוד התורה ינשאו במעלתם ברוח בני אדם העולה למעלה בקודש ולפרוש את עצמם מן תועבותיהם ושקוציהם. וכל הר וגבעה ישפלו, ר"ל [רוצה לומר] האנשים בעלי ההשכלה אשר יעלו ברוחם רוח גבוה, רוח גאווה וגאון לדרוש ולחקור במופלא ובמכוסה מן השכל האנושי ויכחישו חו"ש לא' [חס ושלום לאלקים] ממעל, וגם המה אעפ"י שבעלי השכלה המה, בכל זאת לא השיגו את תכליתם הטוב להם למטרה בחיים, וצריך ג"כ ללמדם איך להשפיל את עצמם שיכירו את ערכם האנושי מבלי לעבור גבולם לחקור בגדולות ובנפלאות, ויכנעו את עצמם מפני חכמת האמת, חכמת התורה. ואז כאשר כל סוגי בני אדם, הן השפלים והן בני העליה יחד כולם יכירו את שם ה' ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר, יבואו לידי הכרה אמיתית להבדיל בין חכמת התורה הקדושה ובין חכמות של חול, וידעו כי חכמת התורה מה' היא נצחיית בכבוד ה' ואין להתערב אתה חכמות חצוניות. עכ"ל העין צופים.
רעיית' הקב"ה את צאנו ישראל, כבעל העדר

כְּרֹעֶה֙ עֶדְר֣וֹ יִרְעֶ֔ה בִּזְרֹעוֹ֙ יְקַבֵּ֣ץ טְלָאִ֔ים וּבְחֵיק֖וֹ יִשָּׂ֑א עָל֖וֹת יְנַהֵֽל (ישעיהו מ' י"א)

הרב עזריאל נח קושלבסקי זצ"ל הי"ד כותב בספרו הנ"ל וזלה"ק:

רצה לומר הרועה אשר ירעה צאנם לא יכבידו עליו להטריח עבורם, והכל לטובת הצאן. לא כן הרועה צאן של אחרים בעד שכר פעולה, שיקווה רק טובת עצמו, לא ירחם על הצאן, ולזאת כשהוא מקבץ אותם, יקבץ אותם ע"י מקל ורצועה וכלבים באין חמלה, אבל הרועה צאן עצמו בִּזְרֹעוֹ֙ יְקַבֵּ֣ץ טְלָאִ֔ים וּבְחֵיק֖וֹ יִשָּׂ֑א לא ע"י הכאה במקל ורצועה. עָל֖וֹת יְנַהֵֽל רצה לומר ע"י שישא הטלאים הרכים והקטנים, תלכנה האמהות אחרי בניהם והכל ינהג בדרך חיבה, כן הקב"ה עם ישראל, כדאיתא (בראשית רבה פ"ו) ראוי היה יעקב לירד בשלשלאות של ברזל ובקולרין למצרים, אמר הקב"ה, בני בכורי ואני מורידו בבזיון?! הריני מושך את בנו לפניו והוא יורד אחריו וכו', והוריד את השכינה עמו למצרים, כדכתיב (בראשית מ"ו ד') אנכי ארד עמך. עכ"ל הרב עזריאל נח קושלבסקי זצ"ל הי"ד[14].

צורת הדיבור של תורה על השולחן בברירות ובנעימות

וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ (דברים ו' ז')

בספר כתבי הסבא ותלמידיו מקלם (תלמידיו ח"ב) כתבי רבי דניאל מובשוביץ[15] זצ"ל הי"ד כתב (עמ תר"ט-תר"י)

…באורחות חיים להרא"ש (אות מ"ג) קבע עיתים לתורה קודם אכילה ושכיבה ודברת בם על שולחנך והזהרת באנשי ביתך להדריכם עפ"י התורה בכל הדברים וכו'…

נראה שמפרש ענין קביעות עתים של חינוך ולימוד לבני ביתו ולאחרים, וכמו שנאמר ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך וכו'. אין הכוונה בביתך בבית הקנוי או השכור של עצים ואבנים, אך הכוונה בעיקר על חוג המשפחה… וכן בכאן 'ודברת בם על שולחנך' עיי"ש כל הפיסקה, ועל זה מובן בפשוט כי תחילת דינו של אדם 'קבעת [עיתים לתורה] כי בזה תלוי הכל, וכן ראיתי מהגדולים שדיברו תמיד בביתם על שולחנם באמונה ובטחון ובזריזות ובמנוחה ובאהבת תורה ומצוות, ולהסיר השטף והדיבור  מדרכי הבלי העולם הזה, ולנטוע אהבת עולם הבא.

וכן בחסד והטבה ואמת ונושא בעוע"ח [בעול עם חבירו] וכו' מעלת בר סמכא ובעל שכל חזק ולהיות לאיש חיל ושם לב על דרכים, הכל דברים הנודעים. אם מפרשת השבוע, מההפטרה, מחוה"ל [מחובות הלבבות] וש"ת [ושערי תשובה] לר"י [לרבינו יונה].

נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 0526514000  Ybarkai6@gmail.com

---

[1] הלימוד בגליון לקיים מצות בוראי יתברך. ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו ז"ל. ורבקה ובנם משה יצחק ז"ל.
הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע (שלנגר) הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל ז"ל, אשתו מרת סוסא פייגא בת ר' יעקב זאב ז"ל, אודים מוצלים מאש שלא זכו לזש"ק, שלום דוד הלוי ב"ר צבי גרנט ז"ל, נלב"ע כ' באייר תשפ"ה.
לרפואת הרב יעקב בן גלדיס כתון, מור בת נורית, רות שמחה בת לימוד, זלדה זיוה בת שרה, חנה ציפורה בת זלדה זיוה, דוד בן שולמית, בתושח"י.

[2] הרב עקיבא סופר הדעת סופר – בנו של רבי שמחה בונם סופר (השבט סופר), נינו של החת"ם סופר זיע"א.(תרל"ח פרשבורג – ב' בכסלו תש"כ ירושלים). רוב לימודו אצל אביו השבט סופר בהם עשה חיל בהתמדתו וכושר חידושו בו התברך. משנת תרס"ב עד הסתלקות אביו בתרס"ז מסר השיעור בעיון בישיבה, והוא נתמנה תחת אביו הגדול. בשעה שנפטר אביו בתחילה סירב לשמש גם ברבנות בהיותו בורח מכל סוג של מחלוקת, ובבחירות שאמורות להתקיים יהיו כאלו המתנגדים, אולם לאחר שדובר שרק אם תהיה הסכמה מוחלטת ישב על כסא הרבנות, ואכן כך היה בהיותו בן עשרים ותשע עלה על כס הרבנות בפרשבורג בהיותו ה'רביעי במרכבה' החתם סופר בנו הכתב סופר נכדו השבט סופר. מבחירתו נחשב על ראשי מנהיגיה הרוחניים של הונגריה וסלובקיה, ואף מבוגרים ממנו כפפו עצמם אליו. בתקופתו עלתה ישיבת פרשבורג לאחת הישיבות הטובות והגדולות בעולם, הרב מסר ארבעה שיעורי עיון במשך השבוע, בשיטה שקיבל מאבותיו הגדולים.
בשלהי תרצ"ט ערב פרוץ מלחמת העולם השניה (י"ז באלול עש"ק כי תצא) נסע למקום שונה מרגילותו, והגיע ללוגנו שבשוייץ. כשהפצירו בו שלא יחזור לביתו בתחילה סירב בטענה הידועה של גדולי וצדיקי הדור, שאינו רוצה לנטוש צאן מרעיתו. בהתיעצות עם דודו הגדול הרב שמעון מערלוי זצ"ל הי"ד, קיבל הנחיה להשאר בשוויץ עד שושן פורים ולאחר מכן לנסות לעלות לארץ ישראל. כשקיבל שלשה אישורי עליה לארץ ישראל רצה למסרם לשלשה רבנים שיצאו מהונגריה והם: רבי יהושע מגאלנטא הי"ד, הרב מנייטרא [שמואל דוד הלוי אונגר] זצ"ל והרב מטירינויא  אך הם סירבו כי לא רצו לנטוש את עדתם. לפני שיצא משוויץ פקד על בניו שיכתבו מכתב תודה לשלטונות שוייץ שאישרו לו לשהות במדינתם.
משהגיע לירושלים בשנת ת"ש קיבלו פניו אלפי בני ירושלים.  והוא קרא להם בפנים צוהלות לאחר שהפך את כיסי מעילו וניערם לים אמר: הנני זורק לים את כל העבר שלי בגולה, מעתה אני איש ירושלים ככל אנשי ירושלים. בחוץ לארץ עבדתי עבור אנשי ארץ ישראל כל השנים [היה נשיא כולל שומרי החומות בירושלים] וכעת זכיתי בעצמי לישב בפועל על אדמת הקודש. בעת היתה סכנת פלישת הצבא הגרמני לארץ ישראל ממצרים, קרא לרב יצחק צבי בערנפעלד רבה של קהילת חת"ם סופר בני ברק סגר הדלת בעדו וביקש ממנו להגיד פרשת הקטורת שבע פעמים, בלי שום כוונה רק פירוש המילות, פניו היו בוערות כאש ואמר לאט לאט. כאשר סיימו אמר תפלה קצרה ואח"כ בצהלה על פניו אמר: הקב"ה יעזור [תרגום מאידיש]. מן הענין לספר כי תפלות נוספות שנשפכו כמים באותה תקופה קשה מתוארת תפלה מיוחדת בספר נר המערבי תולדות אור החיים הקדוש (בני ברק תשע"ג) של  ר' שלומק'ה מזוועהיל ורבי ישראל מהוסיאטין זכר צדיקים לברכה, בתפלה שערכו על קברו של אור החיים הקדוש ביום ההלולא ט"ו בתמוז תש"ב. (בפרק 'ציון המצוינת' עמ' שנ"ט-שס"ב). כשהגיעה שארית הפליטה מהשואה מקהילות הונגריה יסד עבורם את חוג חתם סופר בירושלים.  היה חבר מועצת גדולי התורה. בכ' בכסלו תש"כ תמה מסכת חייו בתקופה כה סוערת בתולדות ישראל.
נערך עפ"י הספר פליטת בית סופריהם, תולדות ופרקי חיים של רבנים ומנהיגים נכדי החתם סופר, ירושלים תש"פ.

[3] הרב אריה צבי פרומר זצ״ל (תרמ"ד – כ"ז בניסן תש"ג). היה תלמיד וחסיד היה לאדמו״ר שר־התורה רבי אברהם מסוכאטשוב שבאזור ורשה, בעל אגלי טל (מספרי היסוד בהלכות שבת) ושו״ת אבני־נזר. עם הסתלקותו של האדמו״ר בתר"ע, , מינה ממלא־מקומו בעל ״שם משמואל״ את הרב־הגאון כראש ישיבת "בית אברהם" בסוכאטשוב, והוא דבק ברבותיו הגדולים עד יום אחרון. ממעיינם הזך והטהור של תורה וחסידות שתה, ועל־פי דרכם בנה טפחות־טפחות לדברי תורה וחסידות שלו — אותם כתב ואותם השמיע לשומעיו הנלהבים בימי שבת ומועד. כשחרבה העיר בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לוורשה, ואחר כך התמנה כרב בקוז'יגלוב, ושם ניהל ישיבה. השלטונות הפולניים גרשו אותו משם. בתרפ"ד, , בא לזאויירצ'ה, שבזגלמביה, אך השלטונות לא אשרו למנות אותו כרבה של העיר. משם עבר לכהן כרב בסוסנוביץ. בשלושת הרגלים היו רבים מחסידי סוכאטשוב בבנדין עולים אליו לרגל.
אחרי פטירתו של הרב מאיר שפירא בתרצ"ה, , ניהל זמן מה את ישיבת חכמי לובלין, עם הרב אריה לייב לנדא מקולביל הי"ד. בחורף תרצ"ה, ביקר בארץ ישראל עם האדמו"ר דוד בורנשטיין מסוכאטשוב הי"ד. בימי מלחמת העולם השניה היה בגטו ורשה, ושם הקים, עם הרב אברהם וינברג הי"ד, ישיבה שהתקיימה בבונקר ברחוב מילא 14, וגם השתתף בארגון שיעורים לבני הישיבות ולרבנים שהגיעו אל הגטו מן העיירות הסמוכות. בגטו עבד ב"שופ" לנעליים. נמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי, שלמעשה היו מחנות השמדה.
יחד עמו עלו בסערה השמיימה כל ילדיו: דב, אברהם, בנימין ומשה ובנותיו מילכה ומרים קיילה הי"ד.
נערך עפ"י אתר 'תורתך לא שכחתי' וויקפדיה.

תולדותיו נחרטו ע"י דוד אברהם מנדלבוים בתולדות רבנו בעל ארץ צבי בני ברק תשפ"ב.

[4] בעדים זוממים עסקינן. והגמרא שם מלמדת שדין 'הזמה' של 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו', הוא דוקא אם עדיין (בנפשות) לא בצעו את גזר הדין עפ"י עדות העדים הזוממים, אזי אם זממו להרוג עפ"י עדותם, בית הדין פסק אך עדיין לא בוצע – הדין הוא שהורגים את העדים הזוממים, אך אם פסק הדין יצא לפועל והרגו את הנדון, אם באו עדים והזימו אותם, לא הורגים את העדים הזוממים.

[5] האדמור מקאליב הרב מנחם מנדל טאוב זצ"ל (תרפ"ד-כ"ג בניסן תשע"ט). אביו הרב יהודה יחיאל היה האדמור החמישי בשושלת קאליב (עיירה בטרנסילוניה סמיכות להונגריה). בתקופת השואה גורש למחנה ההשמדה אושויץ שם עבר את שיא התופת בהיותו נתון בביתן הנסויים הרפואיים הנוראים של ה'רופא' השטני. (בד"כ גם בסיורים במחנה ההשמדה לא ניתן להכנס לשם). לאחר השואה הגיע לשבדיה שם התאחד עם אשתו ומשם לארה"ב. בתשכ"ג הקים את קרית קאליב בישראל בראשון לציון, עלה ארצה ובתשכ"ו קבע מושבו בה. במשך חייו עבר בארץ בכמה מקומות, ביניהם הקים מוסדות בבני ברק, ובאחרונה בירושלים בשכון חב"ד עד להסתלקותו.
כתוצאה מהענויים שעבר במחנה ההשמדה, לא יכל להביא תולדות לעולם. עם זאת השקיע כל חייו להקמת זכרון לקדושי השואה, והמפורסם שבהם הקמת מפעל 'בר בי רב דחד יומא' בו מתכנסים ללימוד ביום אחד אנשים העוסקים לפרנסתם במשך הזמן, התחיל משנת תשל"ב. כמו"כ יזם עריכת אנציקלופדיה 'שמע ישראל' לזכר השואה.
מפעל נוסף שלו אמירת שמע ישראל בכנוסים גדולים אותם קיים. זאת לאחר שבימי השואה כשבאחת מהפעמים הרבות בהן היה על סף מות כפשוטו התכונן לומר 'שמע ישראל' ואז אמר בתפלה-קבלה לקב"ה: אם ישאר בחיים ידאג שלא רק הוא יהודי אחד יאמר 'שמע ישראל' אלא ידאג ויעסוק שיהודים רבים ככל האפשר יאמרו בקול 'שמע ישראל'.
ספרים הנושאים את השם קול מנחם, על התורה, וכן שו"ת ביאורים לתהלים ועוד. ההקדמות הנפלאות מעטרות את ספריו הביאו לכך שהוציאו 'ספר ההקדמות' כספר בפני עצמו.

[6] הרב אהרן פרסבורגר (תרמ"ד – י"ח בתמוז תש"ד) אב"ד באניהאד הי"ד, מגדולי רבני הונגריה בדור שלפני השואה, נולד לאביו הגדול בעל "תפארת יוסף" אב"ד מטרסדורף. למד בצעירותו בישיבות רבי ישעיהו זילברשטיין מוויצן בעל מעשי למלך [הלכות בית הבחירה ומעשה המקדש לרמב"ם, יצאו מחדש בארבעה כרכים מפוארים], ושל הרב שמחה בונם סופר בעל השבט סופר בפרסבורג. מסופר כי בעל שבט סופר אמר עליו כי הוא פאר תלמידיו, ולא קם תלמיד כמותו.
נודע בחריפותו ובתפיסתו המהירה, והיה דרשן מוכשר ומנהיג. הוא ייצג את אזור מגוריו בכנסיה הגדולה בווינה בשנת תרפ"ג בשנת תרפ"ד מונה לרבה של באניהד, שימש ראש ישיבה שם ונתן לתלמידיו שיעורים חריפים ועמוקים, כל יום במשך כמה שעות בעניינים שונים. הוא התפרסם כפוסק משיב הלכה וכדיין היורד לעומקה של ההלכה, והיה לכתובת מרכזית לשאלות הלכתיות בענייני ציבור ולענייני הפרט. על עומס עבודתו כמשיב לשאלות בהלכה כתב "…שהקיפוני חבילי טרדין עד שכמעט לבלוע את רוקי אין לי פנאי לפי ערך בריאות גופי, כי הדיין [הרב אברהם פולק הי"ד] איננו לעת עתה פה עירנו, וכל השאלות באים אלי, ולא יאומן כמה שאלות איסור והיתר המה פה, ואף אם הוא בביתו ובאים חצי אלי וחצי אליו אזו גם כן מגיע על חלקי די והותר, מכל שכן עתה שכולם עלי ועל צווארי".
כתבי תשובותיו הרבות אבדו בשואה, ורק מיעוטם קובצו ויצאו לאור בספר "פאר אהרן" (תשס"ג). נותרו לפליטה גם חלק מחידושיו לש"ס ומדרשותיו, הספר יצא לאור ע"י מכון ירושלים. במבוא מובאים דברי תורה גם מאחיו הרב מיכאל פרסבוגר הי"ד.
בין הסכמותיו נמצאת הסכמתו לספר "אמונת אומן " כתב: "אמנם אהובי ידידי נ"י מאד תמהתי עליך הלא אנשים אחים אנחנו ואתה מכיר היטב את מעוט ערכי שלא זכיתי עוד להיות מן המסכימים…", והסכמתו לספר כתר תורה מאת רבי יהושע וייס הי"ד, שהדפסתו התחילה בתש"ג, אך הופסקה בשל המלחמה.
גיסו האדמו"ר ממטרסדורף רבי ישראל טויסיג מביא תורות ממנו בסדרת ספריו בית ישראל [נערכו והורחבו ע"י בנו הרב בונם יואל טויסיג זצ"ל ונקרא בית ישראל השלם]. הרב אהרן הי"ד נספה בשואה עם רבים מבני קהילתו באושוויץ בי"ח בתמוז תש"ד. (נערך עפ"י אתר תורתך לא שכחתי.)

[7] בסידור הגר"א בנגלה ובנסתר לרבי נפתלי הירץ הלוי רבה של יפו, הביא בברכת יוצר אור בחלק 'ליקוטי הגר"א' וזלה"ק: החושך אינו העדר כמ"ש [כמו שאומרים] המינים, אלא הוא בריאה נפלאה… עיי"ש באריכות בדבריו.

[8]  הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג (ד' בשבט תרס"ה-ט' בתמוז תשנ"ד) נין ל'דברי חיים' מצאנז מצד אביו וצאצא של הבני יששכר מצד אמו. נשא בימי צעירותו ונולדו לו אחד עשר ילדים. בתקופת השואה שתה את כוס התרעלה עד תומה אשתו וכל אחד עשר ילדיו נספו על קידוש ה'. לאחר השואה עבר לארה"ב החל לשקם את שרידי השואה ולהקים מפעלי תורה. הקים ביתו מחדש עם הרבנית חיה נחמה בתו של הרב שמואל דוד אונגר זצ"ל, ונולדו להם שבעה ילדים. בשנת תשט"ו ביקר לראשונה בארץ ישראל והניח אבן פינה לקרית צאנז בנתניה, בשנת תש"ך עלה לארץ התיישב בקריה אותה יסד. הקים מפעלי תורה וחסד רבים, ביניהם מפעל הש"ס, בית חולים לאנידו. בשנת תשל"ב שב לארה"ב עד לפטירתו. תולדות חייו המיוחדים כתובים בשני כרכי לפיד האש. כתבי תורתו נמצאים בכעשרים כרכי שפע חיים, וכן שו"ת דברי יציב (ז"כ) ועוד.

[9] הרב ישראל יעקב לובצנסקי זצ"ל הי"ד מגדולי תלמידיו של הסבא מנובהרדוק  (הרב יוסף יוזל הורביץ זצ"ל), לימים נעשה חתנו. אביו שימש ברבנות בברנוביץ. תלמידי ה'סבא' מספרים שכאשר התחיל רבי ישראל לעבוד על מדותיו ולבטל את מדת הכבוד, עשה זאת בקצוניות ובאכזריות עד שכל רואיו אמרו שאדם זה יהיה אומלל כל ימי חייו, אך המציאות טפחה על פניהם כי הצליח להתגדל עד אין שעור בבחינת 'ואני בתומי אלך'. רעייתו ספרה כי בלילות החורף הארוכים של ליל שבת קודש היה ישן כשעתיים, ומחצות עד שבע בבוקר היה לומד בהתלהבות גפ"ת וזהר ותנא דבי אליהו, בשחר היה טובל לפני התפלה, את הספרים מהם למד, הטמין בתוככי הסטנדר.
כשרבי ישראל התמנה לרב בקהילת ניי-ברנוביץ,  סיפר לימים, כי כאשר עמד לדרוש דרשתו הראשונה, היה זה לאחר תפלת מנחה ובאמצעה עלה בדעתו רעיון נהדר 'כפתור ופרח' אולם מכיוון שהיתה 'קבלה' בנובהרדוק שהרהורי תורה העולים בשעת התפלה, צריך להפקיר, וכן עשה. (מהספר המאורות הגדולים לרב זייציק זצ"ל).
בין אמרותיו אחת מהן היתה: החושב ושואף שע"י השתלמותו התורנית יגיע לידי הישגים גשמיים, למי הוא דומה? לאותו איש המוצא איזו גלוסקא טובה מונחת למעלה באחד המדפים של ארונו, ובכדי לעלות אליה ולקחתה, הרי הוא לוקח גמרות ומניח אותן אחת על גבי חברתה כעין סולם, ועולה ומטפס בכדי להוריד את הגלוסקא. (מהספר הנ"ל).
בשנת תש"א בהיותו בגטו למד משניות בע"פ. אמר אפשר יגלוהו למקום שלא יהיו לו ספרים, אז לומד בע"פ ויזכה לעוה"ב. בתקופה קשה ומחרידה זו היו פניו קורנות ומאירות משמחה, הוא עודד את האנשים וזרזם ללמוד 'שערי תשובה', הרב אפרים אושרי שאלו למעשהו זה של השמחה, ובמצבם העגום, לשמחה, מה זו עושה? ענה לו הרב: שמטבעו הוא פחדן גדול, אבל האם בשל כך צריכים אחרים לסבול מפחדנותו?!  בט' במרחשון תש"ב הוצא להריגה ב'פורט התשיעי' עם אשתו ועוד עשרת אלפים יהודים הי"ד. (הדברים הובאו מהספר עקבי ישראל בהוצאת ישיבת אור אלחנן ירושלים.)

[10] מה נפלא להביא דבריו המרטיטים של הרב נח וינברג זצ"ל בספרו מ"ח קניני התורה (דרך א' בתלמוד – היה מודע לכל רגע).  משל שמביא בתחילת דבריו: אתה יושב באוטובוס, לידך יושב בחור צעיר ומשליך החוצה מטבעות של שקל. אתה נדהם, הבנאדם השתגע! כל חמש דקות עוד שקל קופץ החוצה. סביר להניח שמעולם לא ראית דבר כזה, אבל אין ספק שראית אנשים זורקים את הזמן שלהם דרך החלון…
וממשיך ב'ציור': האוטובוס מגיע לתחנה המרכזית, הבחור ההוא מסתכל בארנקו הריק ופונה אליך: 'סליחה, נגמר לי הכסף, אתה יכול להלוות לי כמה שקלים'? בטוח שלא תתן לו אפילו אגורה אחת, אם הוא אינו יודע להעריך כסף, אז למה שתתן לו?
כולנו יודעים ש'זמן שוה כסף' אם אנחנו לא יודעים ערך הזמן, אז למה לנו מאה ועשרים שנות חיים?!
מה יותר חשוב, חמש דקות או שקל?  זמן, כי זמן שווה חיים…עיי"ש בדברים המפליגים בספר נפלא זה. כידוע ספורים על גדולי ישראל מ'ש"ס בחמש דקות'.
לאסוף את הדקות הקטנות, כמו של המתנה לשליח צבור לפני תחילת ה'חזרה'. מכיר אני יהודי שסיים ספרים בעת המתנתו ל'חזרה' עפ"י הדרכה שקיבל מהרב משה צבי נריה זצ"ל, ודייק בהכוונתו: תכין ספר מראש לפני התפלה, לא לאחר שסיימת את התפלה בלחש תחפש ספר על הסטנדר הקרוב אליך…

[11] הרב ישראל צבי הלוי רוטנברג (חוהמ"ס תר"ן-נספה ג' בסיון תש"ד) נין ונכד לעטרת צבי מזידיטשוב. בתיאור תולדותיו בהקדמת הספר מתוארים מעשיו מאז עלה לכס הרבנות לאחר פטירת אביו בתר"פ. בין דבריו: בליל שבת קודש ישא מדברותיו על דרך החסידות, כדבש מתוקות, מלא יראת ה', וביומא דשבתא מסר לן אורייתא על דרך דרוש ורמז, והיה כמין חומר, ובסעודה שלישית עת רעוא דרעווין היה על דרך פרד"ס עמיקא וטמירא יורדים חדרי בטן…
היה יושב ומנגן שירות ותשבחות כנראה עפ"י דברי העטרת צבי (פרשת ויחי) כשהדינין מתגברים והעצבות גובר אז להמתיק הדינין…צריך להמשיך המתקה בקול שיר בנימי הכנור בי"ג מיכלין דרמי…ועד היום מעידין אנשים שהיו בשולחנותיו הקדושים שהזמירות והנגונים היו יוצאים מגדר אנושי ושהיה מזמר ומתפלל למעלה מגדר אנושי. וכל זאת למרות יסורים רבים שעבר בחייו בפטירת שתי נשיו וחלק מילדיו. לבסוף בשואה נספה, ודברי התורה בספר הם זכרו בעולם.
לא כתב בעצמו את דברי תורתו, אלא תלמידיו כתבום וכשנודע לו, התבונן בהם ונתן הסכמתו להם, אמנם הכתבים עברו (לאחר השואה) בקורתו של אחד מגדולי תלמידו הרב יואל צבי ראטה זצ"ל שלאחר המלחמה הגיע לברוקלין. שם הספר נקרא אור מלא ע"י המחבר עצמו הרב ישראל צבי זצ"ל והוא גימטריה של שמו ישראל צבי או"ר במילואו כלומר אל"ף וי"ו רי"ש.
בספר שנדפס לראשונה בברוקלין תשט"ז (מהדורה שלישית תשס"ח ממנה נערכו הדברים) שלשה חלקים, אור מלא של הרב ישראל צבי נחלק לשנים לתורה ולמועדים, החלק השלישי בני שלשים דרשות לשבת הגדול, שבת שובה, וימים נוראים, מאביו של המחבר הרב יוסף רוטנברג. במהדורה זו השלישית מובאות גם ההקדמות לשתי ההוצאות הראשונות, שבכל אחת מהן דברים המעוררים נפש היהודי. בדברי הסיום ההקדמה האחרונה כתב המו"ל משארי משפחתו של המחבר: אם רצוננו להיות מתלמידיו של רבנו צריכין להתרגל לקבל באהבה כל מה שעובר על האדם ולהתקרב ולהתדבק עצמנו יותר ויותר להקב"ה ולהתפלל אליו להוושע בכל משאלות לבנו לטובה ועי"ז יושפע שפע רב בכל העולמות וגם עלינו עדי נזכה להתגלות כבוד שמים וכבודו עלינו יזרח…

[12] כך מצינו במדרש שוחר טוב תהלים (כ' ד'): יענך ה' ביום צרה. משל לאב ובן שהיו מהלכין בדרך, ונתייגע הבן, ואמר לאב היכן היא המדינה, אמר לו בני סימן זה יהא בידך, אם ראית בית הקברות לפניך, הרי היא המדינה קרובה לך, כך אמר להם הקב"ה לישראל, אם ראיתם את הצרות שתכפו אתכם, באותה שעה אתם נגאלין, שנאמר יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב, אברהם ויצחק אין כתיב כאן, אלא יעקב, ולמה, אמר ר' שמעון בן לקיש משל לאשה עוברה שהיא מקשה לילד, ואומרים לה לית אנן יודעין מה נאמר לך, אלא מאן דעני לאמך בעידן קושייתה, הוא יעני יתך בעידן קשיותך, כך כתיב ביעקב (האל) [לאל] העונה אותי ביום צרתי (בראשית לה ג), אמר להם דוד לישראל מי שענה בעת צרתי הוא יענה אתכם, הוי יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב.

[13] הרב עזריאל קושלבסקי זצ"ל הי"ד, נולד בשנת תרכ"ז בפולין. התייתם מאביו בגיל צעיר וגדל ולמד בבית סבו, הרב אריה לייב זצ"ל. לאחר שלמד וספג תורה בלומז'ה ובשצו'צין, נשא לאשה את שרה גילדה  מחשובי בעיירתו. אשתו הצדקת אפשרה לו להשתלם ב'כולל קובנא' מספר שנים, שם הוסמך להוראה ע"י הרב צבי רבינוביץ זצ"ל בנו של רבי יצחק אלחנן אב"ד קובנא. לאחר ששב לעיירת מגוריו נתמנה לדיין ומו"צ, ואח"כ נמנה לרב ולאב"ד. במשך כארבעים שנה שימש כרועה לצאן מרעיתו, עד שנספה בשואה על קידוש ה' עם קהלתו בטרבלינקה בכ"ט בטבת תש"ג. ספר נוסף של המחבר לבוש עדנים על מסכת ע"ז, שהיה מוכן בדפוס, פירוש לתהלים וכתבי יד נוספים, עלו על המוקד.
הספר יצא לראשונה בווילנא תרפ"ג, ובמהדורה שניה בתשכ"ד (ממנה נערכו הדברים) ע"י בנו הרב יקותיאל עזריאלי (קושלבסקי), שהיה רב בזכרון יעקב במשך ששים שנה. הרב עלה ארצה עם קבוצה מישיבת סלבודקה ליסוד הישיבה בחברון (תרפ"ה), ובעת הפוגרום הנורא בשבת בשנת תרפ"ט, נצלו חייו בנס. נפטר בי"ג בטבת תשנ"ג.
עותק של הספר ממהדורת תשכ"ד, הגיע לידי בחסד ה' יתברך, מדוכן ספרים יד שניה ליד בית הכנסת מוסאיוף שכונת הבוכרים בירושלים לפני שנים רבות. בשנת תשפ"ב יצאה מהדורה חדשה ע"י נכדי המחבר, החידוש החשוב בנוסף להדפסה חדשה מאירת עינים, תוספת מראי מקומות, וכן ההפטרות בשלימותן, נדפס ספר שנחשב כאבוד מהמחבר ממעונות אריות הספדים שנאמרו לאחר מלחמת העולם הראשונה על גדולי ישראל ביניהם ר' חיים מבריסק, ר' דוד פרידמן מקראלין, וכן יהודים שנהרגו ע"י רשעי אומות העולם. ספר זה נדפס פעם יחידה בבילגוריא בשנת תרפ"ה, אך במהדורת תשכ"ד לא נדפס מכיון שלא ידעו על המצאותו של עותק ששרד.

[14] בשולי הדברים מן הענין להפנות לדברי דרשתו של הראי"ה זצ"ל בראש השנה תרצ"ד. בקיץ של שנת תרצ"ג עלה בגרמניה הצורר הארור ימ"ש לשלטון שכעבור שבע שנים העלה באש תופת את כל אירופה, ובתוכם נספו ששת המיליונים על קידוש ה'. באותו ר"ה נשא בארץ ישראל הראי"ה דרשת ר"ה בחורבת ר' יהודה החסיד. תוכן דרשתו, כפי המובא בספר מועדי הראי"ה אותו ערך מו"ר הרב משה צבי נריה זצ"ל במאמרי ר"ה בשם 'שופרות הגאולה'. עיקר הדברים: ישנם שלשה סוגי שופרות של גאולה, האחד מצוה מן המובחר – שופר של איל, הרמז עליה לארץ ישראל מתוך חיבת הקודש, חיבוב מעלת קדושתה של הארץ, היותה ארץ הנבואה בה ירושלים של מעלה מכוונת כנגד ירושלים של מטה. הסוג השני 'כל השופרות כשרים חוץ משל פרה' – הרמז כל עליה לארץ ישראל גם היא מתוך תמריץ שזו ארץ אבותינו, מלכינו וכל עברנו המפואר נובע ממנה, , נוכל לחנך ילדינו על יסודות שרשי האומה, פחות מעלה מהדרגה הראשונה, אך עדיין טובה היא ומברכים עליה, אך יש כאן פרץ הראי"ה בבכי יש סוג שלישי  שופר של בהמה טמאה – שונאי ישראל תוקעים באזני העם וקוראים ליהודים לנוס ממקום מושבם בגלות לארץ ישראל, ומי שלא שמע שני ה'קולות' הראשונים סופו שישמע בעל כרחו את הסוג השלישי הגרוע הפחות שבכולם, ועל 'שופר' זה אין מברכים…

ההקשר לדברי הרב עזריאל נח זצ"ל שהרועה רוצה לאסוף צאנו בצורה רכה ואוהבת, ולא בצורה קשה.

[15] הרב דניאל מובשוביץ הי"ד, נולד בשנת תר"מ  לאביו רבי משה גרשון מובשביץ בעיירה סידרא שבפולין (ויש מי שכתב שנולד בדובראווע). למד אצל רבי נתן צבי פינקל, ה'סבא' מסלבודקה, שם למד בחברותא עם חברו הרב אהרן קוטלר. הרב אברהם דוב כהנא שפירא אב"ד קובנה, בעל ה'דבר אברהם', אמר עליו כי "לא ידוע לי מקיום מופלג בכשרון בדומה לו בכל רחבי ליטא".
אח"כ למד ב'תלמוד תורה' בקלם שבאזור רייסן, אצל רבותיו המובהקים, הרב צבי הירש ברוידא והרב נחום זאב זיו. לאחר פטירת רבו רבי נחום זאב זיו, נשא את בתו חיה לאשה. אחותו של הרב דניאל מושוביץ, היתה אשתו של הרב ניסן עקשטיין הי"ד, אב"ד קוזניצא.
משנת תר"פ כיהן כ"מנהל התלמוד תורה" בקלם, בהיותו ראש הישיבה והמשגיח שם. לצדו כיהן תחילה רבי ראובן דב דסלר, ועם עזיבתו מונה רבי גרשון מיאדניק הי"ד, גיסו של הרב דניאל, לכהן כמנהל רוחני.
כשהוציאו את הרב דניאל מובשוביץ עם כל רבני התלמוד תורה ותלמידיה, ועם התושבים היהודים שנותרו בעיירה, מקלם למקום הרצחם בחצר גרוזשעווסקי, אמרו כולם ווידוי והרב גרשון החזיק בידו ספר תורה. לפני שמסרו נפשם לקדש שם שמים, נשא הרב דניאל נאום קצר בו לתלמידיו ואמר:
בפיוט על עשרה הרוגי מלכות שנאמר בתפילת מוסף של יום הכיפורים, נאמר: 'שרפי קודש צעקו במרה, זו תורה וזו שכרה וגו', ענתה בת קול משמים: אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, לתוהו ובוהו אשית הדומים, גזירה היא מלפני – קבלוה משעשעי דת יומיים'. הנה השאלה היא גדולה ועצומה: 'זו תורה וזו שכרה'?? ומה היא התשובה 'אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים'?? אלא שהעולם הגיע למצב שלא היתה לו זכות קיום והוא היה ראוי לכיליון מוחלט, ורק מאחר שהבטיח הקב"ה שלא יביא יותר מבול לשחת את הארץ, על כן נבחרו אלו העשרה הרוגי מלכות כדי שהם במותם על קידוש ה' יכפרו על העולם כולו, ואם שרפי מעלה יעכבו הגזירה לא יהיה מה שיכפר על העולם, ולא תהיה ברירה אחרת אלא להפוך שוב העולם למים…
בעדות אחד הניצולים נמסר כי בעוד שהיהודים נדחפו לבורות הירי, במכות ומהלומות, "שרו בהתלהבות ובדבקות עצומה עד שההד היה ביער מסביב בקול נורא, השיר ששרו היה: אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו (וההמשך ביידיש: טאטע איך לויב דיר, טאטע איך דאנק דיר, וויל איך בין א איד). וכן שרו אתה בחרתנו… אהבת… ורצית… מזמורי תהלים ואדון עולם… העמידום חיים בתוך הבור, ועם רובי מכוניות ירו עליהם עד שנפלו מתבוססים בדמיהם.
בקבר אחד נמצאים האב"ד, ר' קלמן ומשפחתו הי"ד, מהמנהלים של הישיבה הגדולה הת"ת דקלם רבי דניאל מאוושאוויץ ואשתו חיה הי"ד, וגיסו רבי גרשון מיאדניק ואשתו פריעדא וילדיהם הי"ד, וחמותם הרבנית פשעא זיעוו, והדודה הרבנית נחמה ליבא ברוידע – בתו של הסבא הי"ד. גם שאר רבני הת"ת הר"ר יצחק סקיר והרב ר' שלמע פיאנקע וילדיהם, והרבה מהבחורים שלמדו בישיבה. הי"ד".

נערך עפ"י אתר תורתך לא שכחתי.