קטגוריה: פרשת השבוע

"פן יש בכם איש וגו' אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלקינו ללכת לעבוד את אלהי הגויים ההם וגו' והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי וגו' ורבצה בו כל האלה" וגו' (דברים כט,יז-יט) והנה הפליאה יושבת בפתח עיניים דאיך יתברך שלא יזיקו לו כל הקללות, אדרבא חיל ורעדה יאחזמו בשמעו את דברי האלה.
ונראה לי ביאור הכתוב על פי מה שכתוב בספר "אמרי שפר" (פרשת נח) על מה שכתוב "ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החלם לעשות" וגו' (בראשית יא,ו), דהעניין כי אמרו חז"ל (דרך ארץ זוטא, פרק ט) על הפסוק "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד,יז) דאם יש שלום ואחדות בישראל אפילו עובדי עבודה זרה כדור אנוש מוחלים להם. [אבל חלק להם אתה יאשמו]. והנה הם בנו המגדל לשם עבודה זרה, כפירוש רש"י (בראשית יא,א) אך היה להם אחדות, כמו שכתוב (שם יא,ו) "הן עם אחד [דהיינו שלא דברו בשתי שפות אחת בפה ואחת בלב] ", וידעו שזה להם למחסה, על כן רצו לבנות המגדל לעבוד עבודה זרה ולא יראו מעונש [ועל זה אמר הכתוב "וירד ה' לראות" דהיינו לעיין במחשבתם, כלשון חכמים: "ירדה התורה לסוף דעתו"]. אבל באמת טעו, דבשלמא כשיש ביניהם אחדות והמה עובדי עבודה זרה לתומם מבלי לסמוך על זכות האחדות, אז כדאי זכות האחדות. [שאם רוצים לבנות סתם, הרי בגלל האחדות אינו יכול להפריע להם, אבל הם חושבים שככיוון שיש להם אחדות יכולים הם לבנות, הרי אין האחדות זכות להם, אלא להיפך]. אזי לא יוסיף תת כוח זכות האחדות להגן עליהם. אדרבא, האחדות גופא חלק מן החטא, שזה היה התחלת החטא, כמו שנאמר "הן עם אחד", שאמת שהם באחדות אבל אצלם לא מועיל זה, משום "וזה החילם לעשות", כלומר שהאחדות היתה התחלתם לעשות, שבכוח האחדות חשבו שלא יענשו [שהרי בגלה אמרו: "לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות] על כן "הבה נרדה ונבלה שם שפתם" וגו' [שלא תעשנה ידיהם תושיה]. עד כאן דברי הספר אמרי שפר.
ובזה אתי שפיר הכתובים שבפרשתנו "פן יש בכם איש וגו' לעבוד את אלהי הגויים ההם והיה בשמעו את דברי האלה והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי", רצה לומר שיהיה לו שלום ואחדות ועל ידי זה לא ייענש על מה שיעבוד עבודה זרה, על כן "לא יאבה ה' סלוח לו" וגו', כי הוא סומך מעיקרא על האחדות, וכהאי גוונא לא מהני זכות האחדות להגן וכנ"ל, ואתי שפיר.

(מי משה, פרשת נצבים)

הרב משה יעקב כהנא הי"ד, שו"ב ומגיד מישרים בסיגט, נולד בשנת תרמ"ז (1887) לאמו, מרת לאה בת הרב מאיר כהנא, ולאביו, בן דוד של אמו. אבי אביו, הרב שלמה כהנא, היה ראש השוחטים בסיגט ובמחוז מרמרוש, בנו של הרב משה יעקב כהנא – העליר, בנו של הגאון רבי יוסף מרדכי כהנא דומ"ץ דראגמירשט, בנו של הגאון רבי יהודה הלר אב"ד סיגט בעל "קונטרס הספיקות" ו"תרומת הכרי" על טור ושולחן ערוך חושן משפט. מנעוריו למד הרב משה יעקב תורה בעמל ויגיעה. הוא היה תלמידו של רבי משה בן עמרם גרינוולד, בעל "ערוגת הבושם", בישיבת חוסט. בהיותו כבן 14 השתדך עם בת רבי יצחק מאיר הכהן שווארץ מחבר הספר "אמרי יצחק" דומ"ץ בדראגמירשט. כעבור כחמש שנים, לאחר נישואיו, היה הרב משה יעקב סמוך על שולחנו של אביו והמשיך ללמוד מתורתו וחכמתו. נולדו להם חמישה בנים וחמש בנות. בניו למדו תורה בישיבות סיגט, סאטמר וסומבוטהיי, כולם הוסמכו לרבנות וכיהנו כשוחטים וחזנים. הוא נהג ללמד תורה בבית המדרש של בעל "עצי החיים" בסיגט ונשא דרשות בשבתות ובמועדים. הוא נודע כאחד מגדולי השו"בים באזור, חינך והדריך שוחטים חדשים וענה לשאלות בהלכה מידי שבוע. בימי מלחמת העולם השנייה חרד לגורל כתביו הטמין אותם בארגז מוגן שרכש, וביקש מבני משפחתו לפני שגורש למחנות לשמור על כתבי היד. הרב ורבים מבני משפחתו עלו על המוקד בכ"ז באייר תש"ד. מכל משפחתו העניפה שרדו רב בתו שרה ונכדתו רעכיל [אשת הרב צבי מאיר פוגל] בת בנו הרב חנניה יו"ט ליפא הי"ד.

רוב כתביו של הרב משה יעקב אבדו, והספר 'מי משה' בכתב ידו שרד, ויצא לאור על ידי נינו, ר' חנניה יו"ט ליפא פויגל (ירושלים, תשנ"ח).

על גיסו, הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ הי"ד, נכתב כאן בעבר.

"ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה". ונראה על פי מה שידוע מרבינו הבעש"ט הקדוש זי"ע שראה פעם אחה לאחד שחילל את השבת, התחיל לפשפש במעשיו אם הוא גם כן, חס ושלום, חילל את השבת, כי אם אדם רואה שחברו עושה עבירה חלילה, בוודאי זה האדם הרואה עשה גם כן עבירה כזו, והוא בהשגחה פרטיות, שיזכר הרואה את חטאו ויעשה תשובה. ואלמלא היה נקי לגמרי מן אותו החטא, לא היה רואה גם אצל חברו חטא זה. והזכיר עצמו ששמע פעם אחת זילותא דתלמוד חכם ולא מיחה. ולפי דברי הזוהר הקדוש תלמוד חכם נקרא "שבת", ואם כן מי שאינו חושש לכתוב תלמוד חכם, הוא בכלל מחלל שבת, ולכן הראו לו מן השמים שחברו חילל שבת. עד כאן דבריו הקדושים.

וכבוד קדושת מחותני הגאון הקדוש מורנו הרב רבי חנה הלברשטאם ז"ל הי"ד מקאלשיטץ פירש בזה בפרשת בלק, "וירא פנחס", ראה מעשה ונזכר הלכה. וקשה דלמה לו להאריך ולומר "ראה מעשה", הווא ליה למימר בקיצור "נזכר הלכה". ולפי הקדמה הנ"ל אתי שפיר דכאשר ראה פנחס מעשה זמרי התחיל לפשפש במעשיו, ולא מצא בעצמו שום שמץ מן העבירה שראה. עד שהזכיר עצמו דהלכה הבועל ארמית קנאים פוגעים בו. והרי הלכה זאת אי אפשר לקיים בלי ראיה, על כן כדי לקיים את ההלכה ראה הך מעשה, ולא משום שיש בו שמץ מהך חטא. נמצא דעל ידי המעשה שראה פנחס והיה חידוש בעיניו מפני מה הראו לו מן השמים עבירה זו ופשפש כל כך במעשיו עד שנזכר ההלכה, וזהו שאמר "ראה מעשה", ועל ידי זה "נזכר הלכה". עד כאן דבריו הקדושים.

ואזכיר מה שפירש בזה כבוד ידידי הרב הרב הגאון חריף ובקי מורנו הרב רבי שמואל חיים סופר ז"ל הי"ד חמן אחי הרב הגאון הצדיק מוהרי"ס (שליט"א) [ז"ל] אב בית דין קהילת מ' איוואר יצ"ו לשון רש"י על הפסוק "דבתם רעה", כל רעה שהיה רואה באחיו היה מגיד לאביו. והיינו דיוסף הצדיק לא הייתה כוונתו לספר לשון הרע על אחיו רק בזה היה רוצה להראות לאביו שפלות ערכו, כאומר ראה אבי שפלות ערכי שאלו ואלו עבירות ראיתי באחי, ומסתמא גם אני אינני חף מחטאים הללו. וזה שמדייק בלשון רש"י ז"ל על כל רעה שהיה רואה באחיו היה מגיד לאביו, רצה לומר שלא הייתה כוונתו לדבר לשון הרע, אלא כוונתו הייתה להודיע לאביו הראיה שראה דמסתמא יש בידו גם כן שמץ פסול מעבירות אלו, מדהזמין לו ה' יתברך שיראה כזאת. עד כאן דבריו. ודברי פי חכם חן. הובא בבנין דוד פרשת ויגש, ומפרש בזה דבר יקר בסמיכות הפרשה. עיין שם.

ולכאורה היה מקום לחלק דדברי הבעל שם טוב הקדוש הנ"ל הוא דווקא אם על פי מקרה וסיבה ראה אחד לחברו שחטא, אז הוא סימן שהוא גם כן נכשל בזה. מה שאין כן היכא שהאדם מוכרח להיות זמן רב עם רשעים ביחד, כמו בבית אסורים, ואין לו ברירה שלא לראות מעשיהם, אז אין סימן ממה שרואה שגם הוא נכשל. וזהו שאמר דיוסף הצדיק אף שהיה מוכרח להיות בבית אסורים עם הרשעים, עם כל זה "ואת כל אשר עושים שם", היינו אף שהיה בבית אסורים והיה מוכרח לראות בתמידות במעשיהם, עם כל זה הוא היה עושה, היינו שתלה בעצמו שגם הוא כבר עשה שמץ כזה, ולכן רואה מעשיהם. והבן.

(זר זהב, יצא לאור יחד עם שו"ת מקדשי השם, מאת רבי צבי הירש מייזליש)

הרב שמואל חיים סופר נשא לאשה את מרת שרה יוטא בת הרב יוסף משה מייזליש אב"ד מארוש-אויוואר בהונגריה. כיהן כ"רב צעיר" במארוש-וואשארהעלי (וואשארהי), לצד אביו הרב מנחם סופר הי"ד מחבר הספר "מנחם משיב". השיב תשובות בהלכה, ופרסם דברי תורה בירחונים תורניים. חלק מחידושי תורתו הובאו בספרו של אביו. נספה באושוויץ עם רעייתו, עם אביו ועם רבים מבני משפחתו וקהילתו בט' בסיון תש"ד.

חולין צ"א: אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באיטליז של אימאום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל, כתיב "ויזרח לו השמש". וכי שמש לו לבד זרחה, והלא לכל העולם זרחה. אמר רבי יצחק שמש הבא בעבורו זרחה בעבורו וכו'. כתיב "ויקח מאבני המקום", וכתיב "ויקח את האבן", אמר רבי יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד וכל אחת ואחת אומרת "עלי יניח צדיק זה ראשו". תנא וכולן נבלעו כאחד. וצריך בירור איזה המשך יש לדרשת "ויזרח לו השמש" לכאן (עיין חתם סופר על התורה). וגם איזה המשך לשני רבי יצחק הנ"ל להדדי.

ונראה בהקדם דברי רז"ל (שם) "ויאבק איש עמו", שהעלה עפר עד כסא הכבוד. ובהקדם המדרש (מבוא בדמשק אליעזר וישלח אות א) "ויגע בכף ירכו נתן עיניו בנדב ואביהוא", ופלא. ויבואר על פי הרמב"ם ז"ל בפרקיו שהאריך איזהו דרך ישכון אור יותר וישר שיברר לו האדם, אם להתבודד ולפרוש עצמו לגמרי מתענוגי עולם הזה ומענייני גשמיים, כדרך חנוך שנעשה מלאך, או להיות גיבור הכובש את יצרו, לתת גם להגוף תפקידו ולעבוד את ה' יתברך בהתנגדות היצר, כבחינת אברהם אבינו עליו השלום, על דרך "וכרות עמו הברית", כאשר האריך הראב"ד בספר בעלי הנפש. והנה יעקב אבינו מתחלה הייתה עבודתו כבחינת הראשונה, כאשר פירש רש"י "וישכב במקום ההוא", שכל ארבע עשרה שנים שהיה בבית מדרשו של שם ועבר לא בא שינה לעיניו והשליך נפשו מנגד לגמרי. אבל על ידי מראה הסולם הוכיח לדעת שגם עבודה אחרת יש. כי שם זכה להשראת השכינה בהיותו שוכב ונתן מנוחה ומרגוע לנפשו. "ויקץ ממשנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה", גם בעת עוסק בענייני הגוף. "ואנכי לא ידעתי", ולא השגתי אופן עבודה הלזו. וזה היה הריב בין האבנים, שהם רמז על יסודי הדת, כמו שכתב הבעל עקידה ש"זה אומר עלי יניח צדיק ראשו" וכו', שכל אחד אחז באחד מדרכי עבודות הנ"ל, וכולן נבלעו כאחת, שעל ידי החיזיון זה גילו לו כי טוב אם הגוף והנפש יחדיו יתלכדו ולא יתפרדו, רק קשורים ואחוזים כאחד להכניע גם הגוף וענייני הגוף לעבודת הנשמה הרוחני.

ומעתה נבין ענין ההתאבקות של יעקב עם המלאך, כי יעקב עודנו הולך בדרכו הראשונה בעבודתו להגביה עוף למעלה. כמו שכתב בספר "ישמח משה" לפרש עניין "ויותר יעקב לבדו", שהתבודד עצמו להתגבר על שרו של עשו עד שעלה למעלה, לבתי גוואי קודש קדשים, למקום שאין מלאכי השרת יכולים לכנס שם, לכן "ולא יכול לו". עיין שם. אבל "ויגע בכף ירכו", אלו נדב ואביהו שחטאם היה "בקרבתם לפני ה'". ואמרו חכמינו ז"ל (ויקרא רבה פרשה כ) שלא נשאו נשים, ופרשו עצמם לגמרי מענייני הגשמיים להדבק באור העליון לגמרי. ויעקב אבינו עליו השלום כאשר התאבק עם המלאך להעלות עפר, היינו הגוף עד כסא הכבוד ע"י התקעת כף, ברמזו לו עניין נדב ואביהו, נתוודע שדרך האחרת מה שגילו לו במראה הסולם יותר מובחר. והשמש ששקעה עבורו בבאר שבע, ולא האיר השגתו אז, זרחה עבורו כעת על ידי התאבקות המלאך אתו. ושפיר הסמיכות מאמר רבי יצחק האחר שהאבנים נבלעו כאחד, ללמד כי גם ענייני הגוף מיוחדים לעבודתו יתברך. ורבי עקיבא כשראה את רבן גמליאל ואת רבי יהושע שהלכו באיטליז ליקח בהמה למשתה ועסקו בצרכי הגוף, שפיר הזכירם  להמאמר "ויזרח לו השמש", ששם זרחה לו ליעקב אבינו דרך עבודה הזאת.

(מנחם משיב, אהל הינדל, עמ' קפא-קפב)

הרב מנחם סופר נולד בשנת תר"ם (1880) בסנט מיקלאש לאביו הרב ישראל מרדכי אפרים פישל סופר, רבה של שארוואר בעל "זכרון אפרים" ולאימו צירל. בילדותו התייתם מאב וגדל בבית דודו ורבו הרב יוסף לייב סופר מדרטשקע בעל "ילקוט סופר" ו"לקוטי סופר" אשר הרביץ תורה ברבים, העמיד תלמידים מובהקים והיה נשוי לנכדת החתם סופר.

משם נסע ללמוד במשך שנתיים מסבו, הגאון הצדיק רבי אליעזר זוסמאן סופר אב"ד פאקש מחבר הספרים "ילקוט אליעזר", "דמשק אליעזר", "עץ סופר" ו"מלאה קטורת". הרב מנחם סופר כתב על סבו הגאון מפאקש שלא היה יכול לאכול שום סעודה קבועה, בין בחול ובין בשבת, בלי שישב אצל השולחן אורח. לפעמים היה מסתובב בחוצות לבקש ולראות אם יש עובר ושב. פעם אחת בימי חודש אלול, כשבחורי הישיבה שנהגו לסעוד אצלו בשבת קודש נסעו לבית הוריהם וגם שום אורח לא בא, הצטער מאוד הגאון מפאקש על שנאלץ לשבת בשבת קודש אצל שולחן בלי אורח. לאחר שנטל בידו את כוס הקידוש, נכנס לפתע אורח לחדרו והתנצל על הגיע לפנות ערב בשל איחור בהגעת ספינתו. עוד הוסיף האורח וסיפר שמיהר להגיע לאכסניה שלו ולהניח שם את תיקיו ואת חפצי המוקצה שהיו בידו, ולאחר שהתפלל ביחידות בא לחפש מקום לסעוד בו את סעודת ליל שבת. "ושמח עמו הגאון מאוד. וגם בתוך הסעודה יערב עליו שיחו. ואחר ברכת המזון, כאשר עמד האורח לילך לאכסניה שלו, תיכף נעלם מעיני כל. ובחינם חיפש אותו הגאון ז"ל לבקשהו לאכול אצלו גם למחר, כי לא מצאוהו. וגם בעל האכסניה לא ידע מאתו מאומה. כאשר בא כן הלך. והיה לפלא". ושמעו מבניו של הגאון שאמרו על אביהם "שאינו חידוש כל כך שהיה לו גילוי אליהו, כי זכה לזה מחמת גודל מדת אהבת ישראל שהייתה לו".

אח"כ למד אצל הרב שמחה בונם סופר, בעל "שבט סופר", בישיבת פרשבורג. הרב מנחם סופר הוסמך להוראה בשנת תרס"ב ע"י אב"ד פרשבורג הרב דוד ניימן-לאקנבך. בשנת תרס"ה (1905) נשא לאשה את מרת הינדל בת הרב שמחה בונים ארנפלד אב"ד מטרסדורף בעל "מענה שמחה" בנו ממלא מקומו של ה"חתן סופר". בשנת תר"ע (1910) מונה לרבה של נאג'-באיום (נאדי-באיאם) שבהונגריה, וביום ח' בסיון תרע"ח (1918) מונה לרבה של העיר מורוש-וואשארהעלי (וואשוהי) שבטרנסילבניה, הנמצאת בקרבת העיר קלויזנבורג. הוא התקרב שם לדרכי החסידים ובכמה עניינים נהג כמותם. הרב עמד שם בראשות ישיבה שלמדו בה כמאה בחורים, והקים לצידה בית תבשיל. הוא ניהל את עדתו בדרכי נועם ועשה הכל למנוע מחלוקות. והתפרסם כאחד מראשי המדברים באסיפות הרבנים וכמשיב לשאלות הלכתיות שהופנו אליו. שרידי תשובותיו וחידושיו על התורה ועל סוגיות הש"ס יצאו לאור בספר 'מנחם משיב' (ירושלים תשל"ג). לאחר פטירת אשתו הראשונה, נשא לאשה את מרת פרל בת הרב זאב וולף ויינשטוק.

בתקופת השואה הוזמן הרב מנחם סופר לכהן כרב קהילת היראים בבודפשט, אך הוא סירב לעזוב את בני קהילתו, ונספה יחד עמם באושוויץ, בט' בסיוון תש"ד (1944). יחד אתו נספו רוב שמונת ילדיו ובהם בנו הרב שמואל חיים סופר הי"ד, שכיהן לצדו כרב הצעיר במ' וואשארהעלי. כן נספה אחיו, הרב אברהם יעקב סופר הי"ד, אב"ד טעט.

בתום המלחמה מילא את מקומו ברבנות חתנו, הרב אפרים פישל קליין, רבה של העיר דעווא, שעלה לאחר כמה שנים לארץ ישראל.

"ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר ושפחות ועבדים וחמורים ואתונות וגמלים". יש לדייק, כיון שהיה לאברהם כל אלה למה נקט הכתוב "ויהי" שהוא לשון צער, כמובא בגמרא מגילה (י:) כל מקום שנאמר "ויהי" לשון צער הוא. וביותר תגדל הפליאה דאצל לוט כתיב "וגם ללוט ההולך את אברם היה" וגו', לשון שמחה, ולשמחה מה זו עושה אצל איש רשע.

ויש לפרש על פי דברי ה"קדושת לוי" על הפסוק (תהלים לד,י) "יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו", דהיראים מחשבים תמיד אולי מנכין להם הזכיות בעולם הזה בעת שיש להם די צרכם. ולכן מוסיפין יראה תדיר. וכשרואה הקב"ה שהם מהרהרים בתשובה מצד המורא שמנכין להם הזכויות, אזי הקב"ה מוסיף להם עוד טובה, שפע חיים ושפע פרנסה.

וכן היה אצל אברהם אבינו ע"ה שלא שמח שמחה גדולה מנכסיו המרובים, רק היה לו צער מזה, מחמת שהצדיק אין מגמתו על עושר ונכסים אלא על עבדות הבורא ב"ה, וזהו שאמר הכתוב "ולאברם הטיב בעבורה ויהי לו צאן" וכו', לשון צער, שלא רדף אחר ריבוי הפרנסה ולא שם מחשבתו כלל על העשירות, ונצטער שמא ירבה דאגה מחמת ריבוי הנכסים. וכן אולי ינכה לו ה' יתברך מזכויותיו, והקב"ה יען ראה שאברהם אינו משים רעיונו על הכסף וזהב, לזאת ברכו ה' לרוב בכל טוב בעושר וגדולה באופן ש"ברכת ה' היא תעשיר" ואז "לא יוסיף עצב עמה", ולא יטרידנו מעבדות ה' יתברך. אומנם לוט לא היה כן עמו, וכל מחשבתו היתה בגשמיות וממילא שייך אצלו לשון שמחה.

וכן ראיתי ב"כתב סופר" שפירש כעין זה, וזה לשונו, לשון "כבד מאד" הווא ליה למימר "היה". ונראה לי שכוונת הקרא שהיה לו למשא וכבד עליו מקנה והון רב ולא חפץ באלה. אבל ראה והבין כי חפץ ורצון ה' הוא שסיבב כל הסיבות האלו, לכן לקח כל העושר מאת פרעה. עכ"ל. ולפי זה אומר אני שמתורץ בזה מה שאמר אברהם "למען ייטב לי בעבורך", ופירש רש"י, "יתנו לי מתנות". ולכאורה קשה לפי מה שפרשתי שהיה לו צער ממקנה והון רב, ולמשא כבד היה לו, איך רצה שיתנו לו מתנות. ולפי הנ"ל אתי שפיר, דרק מחמת שהיה רצון הבורא ב"ה שייקח, לכן לקח המתנות. אבל הוא בעצמו היה לו צער מזה מצד רוב דביקותו בהקב"ה, שלא תטרד מחשבתו בעניינים גשמיים, ולא היה לו שמחה מהעושר ומהנכסים, כי העיקר אצלו היה עבודת ה' יתברך.

"ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". לשון "כבד" אומר דרשני. ויש לפרש על פי אמרם ז"ל (עירובין יג:) כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה שעה עומדת לו. הכוונה בזה, שצריך האדם לעשות בעיניו את כל ענין עולם הזה טפל, ועבדות השם עיקר. ומצד עצת היצר הוא להיפך, ולא כן היה אצל אברהם אבינו שכל כוונתו היה להגדיל כבוד שמים. ומובא בספר "חומת אנך", "כבד" בגימטריא מספר שם הוי"ה ב"ה.

וזה פירוש הפסוק "ואברם כבד מאד", היינו שהיה כל מגמתו באותיות הוי"ה ב"ה, בלתי לה' לבדו, ועל ידי זה זכה שבירך ה' אותו במקנה בכסף ובזהב. כמו שראיתי באיזה ספר על מאמרם (שבט מוסר פי"ז) כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מפני הכבוד" וכו', שכל הרודף אחר הכבוד, הכוונה מותרות פרנסה, אזי הכבוד בורח ממנו. וכל הבורח מן הכבוד, היינו מן מתרות הפרנסה ועיקר אצלו הוא עבדות הבורא ב"ה, אזי הפרנסה ברווח רודפת אחריו. וכן היה אברהם אבינו שלא רדף אחר מותרות הפרנסה, ועיקר היה אצלו עבדות הבורא להגדיל כבוד שמו בעולם, על כן זכה לעלות לגדולה.

"ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". לכאורה סיפר זה הכתוב, כדי להודיענו שאברהם היה עשיר גדול, אם כן היה לו לומר בסתם, "ואברם היה עשיר גדול" וממילא נדע שהיה לו כסף וזהב, כי עשיר גדול יש לו כסף וזהב. ואם אין לו כי אם קרקעות וכדו', אזי בקל יוכל למכרם ולהשיג תמורתם כסף וזהב. וגם לאיזה צורך הודיעני הכתוב שהיה עשיר במקנה, כי בוודאי העשיר אם רוצה שיהיה לו צאן, יוכל לקנות לו בכל עת. ועוד יש לדייק למה אמר כסדר זה, מקנה כסף זהב, הלא מצד החשיבות היה לו לכתוב "ואברם עבד מאד בזהב ובכסף ובמקנה". ותו קשה מהו הלשון "כבד". היה לו לומר "ואברם היה עשיר במקנה בכסף ובזהב".

ויש ליישב בדרך מוסר על פי כמה הקדמות. הנה בתחילת הפרשה כתוב, "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", וראיתי בשם הגאון רבי שאול מאמשטרדאם זי"ע לפרש כפל לשון בפרשה הקודמת, אצל "תולדות נח נח" וגו'. וזה לשונו, בגמרא דעירובין דף י"ג: איתא פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, חד אמר נח לו לאדם שלא נברא משנברא, וחד אמר נח לו לאדם שנברא משלא נברא, ופירש הגאון הנ"ל באופן שאלו ואלו דברי אלקים חיים, אדם שהוא מתגאה בעולה הזה שלו, ונדמה לו שנח לו שנברא, בוודאי לאדם כזה היה נח שלא נברא כלל, כי עתיד הוא ליתן את הדין על זה. אבל אדם שהוא מתמרמר תמיד על חטאיו ועל מעשיו המקולקלים ויודע בנפשו שלא יצא ידי חובתו נגד הבורא ב"ה אפילו אחד מיני אלף ממה שראוי לו לעשות עבור הטובות נסים ונפלאות שעשה עמו הקב"ה מעת צאתו מרחם אמו, ולאדם כזה דומה בעיניו שנח לו שלא נברא, ולכן באמת לאדם הנוהג כן, נח לו שנברא משלא נברא.

וזהו נמי ביאור הכתוב "אלא תולדות נח נח", מנח אחד יוצא נח השני, שמי שנח לו בעיניו שלא נברא, נח לו שנברא, ואיפכא מי שנח לו שנברא, לזה נח לו שלא נברא. עכ"ל.

ועל פי הנ"ל נחזור לפרש בענייננו, דאברהם אבינו ע"ה בוודאי היה במדרגה הזו שסבר בדעתו שנח היה לו שלא נברא משנברא מגודל ענוותנותו כאשר העיד עליו הכתוב שאמר "ואנכי עפר ואפר". ודרך הצדיקים לבקש מה' יתברך להודיעם באיזה דרך ילכו בעבדות הבורא ב"ה, ושינחם באורח מישור. ובוודאי גם אברהם אבינו ע"ה היה מתפלל לה' יתברך שיורה אותו דרך ה', כי היה רכושו רב והיה בין אנשי רשע, לא ידע איך לעשות שיהיה מן ההולכים בתמים למלאות רצון קונו, כי חש למה שכתוב בתורה (דברים ח,יד) "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך".

ועל זה השיב לו הקב"ה, "ויאמר ה' אל אברם לך לך", ופירש רש"י להנאתך ולטובתך, פי' לטובת הנשמה. "מארצך", היינו מן הארציות שהם הדברים הגשמיים לבלתי ליהנות מהם יותר מן הנצרך לטובת הנפש. ואם תאמר הרי אני בין אנשי רשע והמקום גורם לילך אחר המותרות, על זה אמר לו הקב"ה, "וממולדתך", תלך לגמרי מן הארץ אשר אתה דר בה. ואם תאמר קשה עלי המעשה לקיים מה שכתוב בתהלים (קיב,ט) "פזר נתן לאביונים" לחלק מותר כספי לצדקה והכנסת אורחים, מחמת שעדיין אני בבית אבי. על זה אמר לו הקב"ה "ומבית אביך", שילך גם מבית אביו.

ואם תאמר הלא מותר לאדם להנות גם מעולם הזה, כגון לקנות דירה ומלבושים לו ולבני ביתו, ובפרט לכבוד שבת ויום טוב שמצווה לילך בבגדים נאים, ומצווה לשמח את אשתו ובניו בבגדים נאים כמבואר בשו"ע או"ח (תקכט,ב) וזה לשונו, חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו. כיצד משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו, ובסעיף א' כתב שבגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת. אם כן יש עתים אשר רשאי האדם ליהנות מדברים הארציים, על זה אמר לו הקב"ה, "אל הארץ אשר אראך", היינו מאיזה ארציות רשאי אתה להנות, "אשר אראך", דייקא כשהם לצורך הנפש ולא להתענג עצמו בדשן בדברים המותרים.

וכתב הרב החיד"א בספרו "חומת אנך" דתיבת "כבד" בגמטריא שם הוי"ה. והשתא אתי שפיר כל הדקדוקים הנ"ל, דלכן אמר הכתוב "ואברם כבד מאד", רצונו לומר שהיה נזהר מאד שלא להסיח דעתו משם הוי"ה ב"ה כדרך צדיקים גמורים, ועל ידי זה שהיה דבוק בהשם ב"ה, עשה רצון קונו. ראשית "במקנה", שנתן לאכול מן המקנה לכל אדם הנצרך והכניס אורחים בלב שלם, ועוד, גם "בכסף" פיזר נתן, ואפילו "בזהב", שהוא דבר יקר, גם בזה רדף אחד רצון העניים למלאות מבוקשם, והסדר קאי בדרך לא זו אף זו.

ועוד יש לומר "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב", על פי מה שאמר אא"ז הרה"ק הרבי רבי מרדכי מנאדווערנע זצוקללה"ה שהחווה על אחד מאנשיו ואמר שיש לאל ידו לעשותו לעשיר גדול, אמנם רואה הוא שיזיק לו העשירות. אך אצל אברהם אבינו, ראה הקב"ה שלא יזיק לו העשירות מצד ענוות קדשו, כפי שהעיד עליו הכתוב שאמר על עצמו "אנכי עפר ואפר". וזה ביאור הכתוב "ואברם כבד מאד". "מאד" עולה מספר "מה", שהוא מדת ענווה כמו "ונחנו מה", ובשביל זה נתברך במקנה בכסף ובזהב.

(אוהב חסד, עמ' יח-כב)

רבי דוד לייפר הי"ד, נולד בעיר בושטינא בשנת תרנ"א (1891) לאביו רבי ישכר בער (רבי בערצי) לייפר מסאטמר ואימו רבקה לבית חודרוב. רבי דוד גדל בילדותו בסמוך לסבו רבי מרדכי לייפר מנדבורנה, בעיר בושטינא, ואחר כך היה תלמידו של הגאון רבי יהודה גרינוואלד, רבה של סאטמר בעל "קרן לדוד", שסמכו להוראה. על מנת שלא להתגייס לצבא, נאלץ לאכול מאכלים שפגעו במערכת העיכול שלו, וכתוצאה מכל נשאר כל חייו חלוש וחולה מעיים. הוא נשא לאשה את מרת אסתר רחל בת רבי אהרן יחיאל ראפפורט, נולדו להם חמישה בנים ובת. הוא היה סמוך על שולחן חותנו בנדבורנה במשך מספר שנים. בשנת תרע"ד, סמוך לתחילת מלחמת העולם הראשונה, חזר להונגריה, התגורר בבית אימו וניהל את בית מדרשו של אביו. בשנת תרע"ח עבר לגור בעיר באניא, עיר במחוז מרמורש שבצפון מערב רומניה, שנחשבה מקום מרפא, על מנת להקל על כאביו. כמחצית מתושבי העיר היו יהודים, ובהשפעתו הם התקרבו לדרך הבעל שם טוב ונעשו חסידים. החלו להתקבץ בבית מדרשו, ללמוד מתורתו ומדרכיו בקודש. למרות שרוב שעות היום נאלץ לשכב במיטה, התאמץ לעסוק בתורה ביום ובלילה ולהעלות על הכתב את חידושיו ואת דברי קודשם של אביו והסבים שלו. דרכו בעבודת ה' הייתה דרך ההתלהבות והדבקות, שמחה של מצווה ונועם של קדושה. הוא התפלל בנעימות נפלאות, שר זמירות וניגן בכינור, והידר בהכנסת אורחים ובסיוע ליהודים פליטי המלחמות. הוא דאג אישית לצורכי אורחיו הרבים, הקשי בלצרותיהם והרבה לפייס אותם ולנחמם. במהלך השנים נסע על פי פקודת הרופאים לעיירות מרפא שונות, והצליח בנסיעות אלו לפגוש את צדיקי דורו.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, החלו הרדיפות אחר היהודים, ורבי דוד הורה להרבות באמירת תהלים ובתפילות בבית מדרשו. לאחר פלישת הנאצים להונגריה, המצב הלך והחמיר. גוי שנהג לקבל את ברכותיו של רבי דוד, הציע להבריח אותו ולהחביא אותו בבונקר שבבית בכפר נידח, אך רבי דוד מסרב ואומר "אין אני חשוב יותר מכל יהודי אחר, ואשר יעלה בגורלם של כל היהודים, יעלה בגורלי".

לאחר חג השבועות רוכזו היהודים בכיכר העיר וגורשו לאושוויץ. בין המגורשים למחנה ההשמדה היו רבי דוד לייפר ושלשה מילדיו, אברהם מאיר, יצחק ורבקה, שנספו יחד עקה"ש בט"ז בסיוון תש"ד.

רוב כתבי רבי דוד לייפר אבדו בשואה. בשנת תש"ה, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, שב בנו הבכור, רבי אהרן יחיאל לייפר לימים האדמו"ר מנדבורנה-צפת, לבית הוריו לחפש שרידים מחפצי משפחתו, ומצא בערמת אשפה שתי חוברות בכתב ידו של אביו, ומקצת מחפצי הקודש שלו. בחוברות הללו שרידים מחידושיו של רבי דוד לייפר הי"ד על התורה והמועדים, שנאמרו על ידו בדרשותיו לקהל חסידיו בסעודה שלישית. רבי אהרן יחיאל, עלה לארץ ישראל זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה, והתגורר בעיר צפת. שם הקים בית מדרש בשם "נזר הקודש" על שם הצדיקים לבית נדבורנה-זדיטשוב-ראפשיץ. נפטר בשנת תש"ס (2000). המחברות שמצא יצאו לאור לאחר עשרות שנים רבות, והודפסו בספר "אוהב חסד" (נתניה, תשס"א), בהוצאת הרב זאב וואלף לייפר בן האדמו"ר מנדבורנה-חיפה.

בנו השני של רבי דוד לייפר, רבי יששכר בער, האדמו"ר מנדבורנה-בורו פארק, הקים בית מדרש בהארמאנשטאט, עלה לארץ ישראל וקבע את מקומו בכפר סבא. לאחר מספר שנים עבר לבורו פארק, והקים שם את בית המדרש " זכרון דוד", על שם אביו. נפטר בשנת תשס"ה (2005).

בנו השלישי, רבי מרדכי, גר לאחר המלחמה בארה"ב, ונפטר בשם בשנת תשכ"א (1961).

'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים (בראשית כד,סג). ופירשתי דנודע דעיקר התפלה צריך להיות על ביאת הגואל ולבטל הגלות, כאשר פירשו הקדמונים (תהלים קב,א) 'תפלה לעני' היינו משיח, כטעם (זכריה ט,ט) עני ורוכב על החמור, 'כי יעטוף' שנתאחר, מלשון (בראשית ל,מב) 'והיו העטופים ללבן'. ונודע דעיקר הפגם בעינים, כמאמר הכתוב (איכה א,טז) 'עיני עיני יורדה מים'.

וזה פירוש הפסוק 'ויצא יצחק לשוח בשדה', להתפלל על החורבן שנקרא 'שדה', כמו שכתוב (ירמיה כו,יח) 'ציון שדה תחרש'. 'לפנות ערב', לבטל ולפנות הגלות המכונה 'ערב' כדאיתא בריש פסחים, ובמדרש רבה בראשית על פסוק 'ויהי ערב' וכו'. ודייקא 'בשדה', דעיקר התיקון לעשות מ'שקר' 'שדה', כדאיתא בכוונות ליל שבת, ואזי 'וישא עיניו', נעשה תיקון בעינים, 'וירא והנה גמלים באים', דנמשך על ידי תפילתו מאור החכמה דעולה 'גמל' כנ"ל.

ולפי זה לא קשה קושית התוס' הנ"ל (דיבור הקודם) דלעולם יש לומר שהתפלל בתוך בית, ומה דכתיב 'בשדה' היינו על החורבן שנקרא 'שדה' כטעם 'ציון שדה' וגו'. ולפי מה שכתבי בשם הידי משה (נט,יא) שהיה אז יום שני דסוכות, ויסדו חז"ל לומר 'הושענא אבן שתיה, בית הבחירה וגו' דביר המוצנע', יש לומר 'לשוח בשדה' נוטריקון 'הושענא בית שתיה דביר המוצנע'. או יש לומר 'בשדה' נוטריקון 'בסוכת דוד הנופלת', דהיינו בשביל המקדש הנקרא 'סוכת דוד', דהשי"ן שמאלית מתחלפת בסמ"ך.

(ליקוטי חקל יצחק, מועדים, סוכות, עמ' רכ)

האדמו"ר מספינקא, רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד, נולד בספינקא שבחבל מרמרוש, בשנת תרל"ה (1875) לאביו האדמו"ר ה"אמרי יוסף" מספינקא, רבי יוסף מאיר ווייס ולאימו מרת פערל, לאחר שנים רבות של צפייה ותוחלת, ובברכתם של רבי יצחק אייזיק אייכנשטיין מזידיטשוב ושל ה"דברי חיים" מצאנז. הוא נקרא על שם מהרי"א מזידיטשוב. מילדותו למד בכישרון רב ובשקידה רבה בהדרכת אביו, ורכש ידיעות בכל חלקי התורה, עד שנעשה לגאון עצום בנגלה ובנסתר. בגיל 15 התחתן עם מרת מרים בת רבי ישכר בער אייכנשטיין בווערעצקי, מחבר הספר "מלבוש לשבת ויום טוב" ובנו של מהרי"א מזידיטשוב.

רבי יחצק אייזיק נודע בהתמדתו ויגיעתו בלימוד תורה לילות כימים, בפלפוליו העצומים ובחידושיו המפליאים, בגודל קדושתו וצדקתו ובעבודתו בתפלה בהתלהבות ובמסירות נפש. בשנת תרס"ד (1904) אביו הזקן חלה בשבץ והיה משותק, ובנו, רבי יחצק אייזיק, הנהיג למעשה את חסידי ספינקא. לאחר פטירת אביו, בשנת תרס"ט, הוא מילא את מקום אביו באופן רשמי ועמד בראש אחת החצרות החסידיות הגדולות בחבל מרמרוש. גם בהיותו אדמו"ר לאלפי חסידים הסתופפו בצילו וזכו לברכותיו, המשיך הרבי מספינקא בהתמדתו בתורה יומם ולילה, ולמד למעלה מעשרים שעות ביממה. רבי יצחק אייזיק כתב ששה הקדמות לספרי "אמרי יוסף" שחיבר אביו על התורה והמועדים. דבריו בהקדמות אלו מעוררים ליראת ה' ולאהבתו, לאמונת ה' ולאמונת הצדיקים ומלהיבים אל הלבבות לעבודת ה' יתברך בשמחה ובטוב לבב. אלפי חסידים נהגו להגות בהקדמות אלו בייחוד בחודש אלול, להתעורר ליראה ולתשובה. כן יצאו לאור בחייו תשובות ממנו בחיבור "בן פורת יוסף" שהודפס בסוף ספריו של אביו.

בימי מלחמת העולם הראשונה נמלטו הרבי וחסידיו מהצבא הרוסי, הגיעו לבודפסט והמשיכו למונקאטש, שם ייסד הרבי מספינקא את ישיבת "בית יוסף" ועמד בראשה. בשנת תר"ץ (1930)  עבר הרבי עם ישיבתו לעיר סאליש, וחצרו הייתה כבר לאחת משלושת החסידויות הגדולות בהונגריה.

ערב מלחמת העולם השנייה חולקה צ'כוסלובקיה, ומחוז מגוריו של הרבי עבר לשלטון הונגרי שחוקק חוקים אנטי-יהודיים. הרבי מספינקא סייע ליהודים שנמלטו מפולין, שיכן אותם במחבוא בביתו וסיפק להם מסמכים מזויפים. לאחר תפיסת פליט יהודי מפולין בחצרו נעצר הרבי למשך יומיים. שבועות ספורים לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה, גורשו כ-12,000 יהודי סעליש והסביבה ונדחסו לגטו, יום לאחר חג הפסח. הגטו הוקם בבנייני הקהילה בעיר, והיהודים העשירים עונו בבית הכנסת כדי להכריח אותם לגלות היכן הטמינו את רכושם. החסידים ביקשו למלט את רבם והשיגו עבורו אשרות כניסה לארץ ישראל ולבריטניה, אך הרבי החליט להישאר עם חסידיו. הגטו חוסל והיהודים גורשו משם למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו החל מכ"ט באייר תש"ד (15.05.1944), בשני משלוחים, שהגיעו לאושוויץ בימים ז' ו-י"ג בסיון תש"ד. גם הרבי מספינקא נהרג שם על קידוש השם בי"ג בסיון.

הוא  השאיר אחריו את כתבי היד "חקל יצחק" על התורה, הגהות על מסכת ברכות, שו"ת "חקל יצחק", דרשות בר מצוה שחיבר לבנו בכורו רבי ישראל חיים הי"ד, ולבנו נפתלי צבי הי"ד אב"ד בילקא. רוב חיבור השו"ת, וחיבור דרשות ופלפולים בסוגיות חנוכה אשר היה כבר מוכן לדפוס, אבדו בשואה. שרידי כתביו של ה"חקל יצחק" נלקטו, נערכו ויצאו לאור כתבי היד שניצלו בדרך נס על ידי נכדו וממלא מקומו, האדמו"ר מספינקא רבי יעקב יוסף, משנת תשי"ב (1952). הספרים יצאו בהוצאה חוזרת כעבור כחמישים שנה, וספר "ליקוטי חקל יצחק על המועדים" יצא לאור בשנת תשע"ה עם החיבור "מעשה אבות" המביא סיפורים ועובדות על האדמו"רים מספינקא על שבת ומועדי ישראל.

שלשת ילדיו של ה"חקל יצחק" נהרגו גם הם בשואה. נהרגו גם חתנו, רבי אברהם אביש הורוביץ רבה של קראלי שברומניה, ורוב נכדיו.

"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד,ד). איתא במסורה "אותם פרו ורבו", "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", "ואתם הדבקים" וכו'. שמעתי לפרש זה מאדמו"ר הגאון אב"ד דק"ק צעהלם ר' יוסף אלימלך כהנא זצוק"ל, שיש שלש כתות בני אדם, צדיקים גמורים פורשים עצמם הרבה מהם לגמרי מעניני עולם הזה, ואין להם שום עסק עם בני אדם. אבל זה לא טוב, שלא נתנה תורה למלאכי השרת, וכמו שפירש החתם סופר ז"ל על חנוך שהתהלך חנוך לפני אלוקים ולא התחבר כלום עם בני אדם, אז לקח אותו ה' אל השמים, שצדיק כזה לא שייך בעולם הזה. הכת השני לגמרי שקועים בתאוות עולם הזה ותענוגיו. זה בטח לא טוב. אבל המובחר הוא דרך הבינוני, להיות דבוק בעבודת ה' אבל גם להתחבר עם בני אדם להיות טוב להם לגמול להם חסד. וכמו שדורשים בגמרא מפסוק זה, וכי איך אפשר להדבק בה', אלא כמו שהוא עושה כל מיני חסד, כך אתם תדבקו במדותיו ותעשו כל מיני חסד עם בני אדם. וזה "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", שתהיו דבוקים בו, וגם תדבקו במידותיו להיות טובים עם בני אדם, אז "חיים כולכם היום", יהיה לכם חיים שלמים – עולם הזה (ולא כמו לכת ראשונה שאין להם עולם הזה) וגם עולם הבא (ולא כמו לכת שנייה שיש להם רק עולם הזה). עד כאן תוכן דבריו. וזה גם פירוש המסורה, דכת אחת אומרת "ואתם פרו ורבו", רק תענוגי עולם הזה. והשנייה אומרת תהיו "ממלכת כהנים וגוי קדוש", להיות ממש כמלאכי השרת, מצוינים ומובדלים לגמרי מכל דבר. ובא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", כנ"ל, להיות טובים בעיני אלוקים ואדם. זה היא הדרך הישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

(שיח אליעזר, בני ברק תשנ"ט, מאת הרב אליעזר ברויער, עמ' קיז-קיח)

שמעתי מאדמו"ר ר' יוסף אלימלך כהנא אב"ד דק"ק מעהלים זצוק"ל לבאר המדרש שמביא על "ויצא יעקב מבאר שבע", את הפסוק "אשא עיני אל ההרים וכו' עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ", דהנה אם הבעל תשובה מתחיל להתבונן על מעשיו הרעים ועל כל מה שעבר עליו יבא לידי ייאוש גמור, ואיך יכול להתחיל להיטיב מעשיו. ואז יש עצה אחת, לשכוח כל מה שעבר עליו, ולקבל עליו להיות איש חדש וכאילו לחיות חיים חדשים. ועל שם זה נקראת התשובה בשם "עתה", ללמד שמעכשיו יתחיל מחדש, ואל יחשוב על העבר. וראיה מזה ממעשה בראשית, שאז לא היה עדיין אדם עם זכויות שבעבורו ה' יברא את העולם רק ברא על סמך העתיד, שידע שהאדם יעבוד אותו. וזה הפירוש "אשא עיני אל ההרים", אל ההורים, שאם אתבונן על מעשי אבות שהיו קדושי עליון ואני עני ושפל בלי מעשים טובים, אז "מאין יבא עזרי". אבל התשובה "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ", שברא העולם על סמך העתיד, כך אני בוטח שמעכשיו אתחיל חיים חדשים וה' יעזור לי על סמך זה. וזה אנחנו מבקשים, "השיבנו ה' אליך ונשובה", אבל מאיפה יש כח לזה אחרי חיים מלאי עבירות, על זה ממשיך, "חדש ימינו" – שה' יזכנו שנרגיש עתה כמו בבריאת העולם, שהיה על שם העתיד, כך ה' ייתן לנו כוח להתחיל מחדש על שם מעשינו בעתיד.

(שיח אליעזר, עמ' קפה-קפו).

"בטח בה' ועשה טוב, שכן ארץ ורעה אמונה" (תהלים לז,ג). ע"פ ששמעתי מאדמו"ר ר' יוסף אלימלך כהנא אב"ד דק"ק צעהלים זצוק"ל לתרץ שאלת התוספות שפעם אמרו תחילת דינו של אדם אם נשא ונתן באמונה, ופעם אחרת כתוב שהשאלה הראשונה היא אם קבע עיתים לתורה. ותירץ הוא ששניהם עולים כאחד, שסתם אדם צריך לעסוק הרבה שעות ופעמים אפילו רוב או כל היום בפרנסתו, אבל אחרי שעבד הרבה שעות צריך להאמין באמונה שלימה ששאר זמנו קודש לה' וללמוד תורה, שמה שיוסיף עכשיו עוד לעבוד לא יביא לו פרנסה, כיון שגוזל זמנו מהתורה, רק ה' יזמין לו בתוך הזמן מה שצריך. היוצא, מי שנושא ונותן באמונה, שמאמין באמונה שלימה שה' קובע לו פרנסתו מראש השנה עד ראש השנה, ממילא יש לו גם כן זמן ללמוד, וזה תלוי בזה, ושניהם אחד. וזה הפירוש "בטח בה'", שאם תחיה בביטחון בה', "ועשה טוב", אין טוב אלא תורה, אז תעסוק, ויהיה לך זמן לעסוק בתורה. "שכן ארץ" ותוכל גם כן לעסוק בדרך ארץ בלי פחד. "ורעה אמונה", שהאמונה שבך תהיה מנהיגה אותך בדרך הנכונה.

(שיח אליעזר, עמ' קצב)

הרב יוסף אלימלך כהנא הי"ד, רב גאון גדול ומפורסם שנולד ברוסנוביץ' בשנת תרכ"ו לאביו הרב יצחק אייזיק כהנא אב"ד רוסנוביץ' וזשדני. בילדתו היה תלמיד סבו הרב יצחק אייזיק הלוי ביליצר אב"ד נאג'י-אידה, מחבר ספר 'באר יצחק' על התורה. בצעירותו למד באונגוואר אצל רבי שלמה גנצפריד, ראב"ד אונגוואר, מחבר הספר 'קיצור שלחן ערוך' ואצל רבי חיים צבי מנהיימר, מחבר שו"ת 'עין הבדולח'. לימים כתב הרב יוסף אלימלך בהסכמתו לספר 'עין הבדולח': "גם אני זכיתי ליצוק מים על ידו בימי בחרותי והיו עיני רואות את מורי ומדריכי ומבקש תורה מפיו ממלל רברבן והיה בפי כדבש למתוק. אשרני מה טוב חלקי ומה נעים גורלי". אחר כך היה תלמיד רבי שמחה בונים סופר, ה'שבט סופר', בישיבת פרסבורג. נסמך להוראה על ידי רבותיו ה'שבט סופר' ועל ידי הרב שלמה גנצפריד. הרב יוסף אלימלך היה בזיווג ראשון חתנו של הרב משה סג"ל יונגרייז אב"ד קאשוי, ובזיווג שני היה חתנו של הרב יאיר קאלוש ממזלבורץ. בשנת תרנ"ב (1892), לאחר פטירת אביו, מונה הרב יוסף אלימלך לאב"ד זשדני, הקים בה ישיבה והחל בכתיבת ספריו. משנת תרע"ו (1916) היה אב"ד וראש ישיבה בבאניהאד. משנת תרפ"ג (1923) כיהן כאב"ד וראש ישיבה בצעהלים ותרצ"א כיהן כאב"ד ורב ישיבה באונגוואר (אוז'האראד). הוא הנהיג את ישיבתו סדר לימוד קפדני, התמסר למסור שיעורים רבים לתלמידיו ובחן אותם בכל שבוע. התלמידים למדו בהתמדה גדולה ששה דפי גמרא מידי שבוע עם מפרשים, ושלחן עורך אורח חיים עם מגן אברהם ויורה דעה עם הט"ז והש"ך. בסוף הזמן נערכו חזרות על הלימוד והתלמידים עמדו למבחן על כל מה שלמדו באותו זמן. הרב פעל רבות לביסוס הקהילה ומוסדותיה, חיזק את למוד התורה, היה נשיא ועד הרבנים ברוסיה הקרפטית ונשיא 'כולל שומרי החומות בארץ ישראל'.

בנו, הרב שרגא פייש כהנא, נפטר בשנת תרע"ט (1919) בהיותו בן 27, ועל מצבתו בבית העלמין במארגרטן נכתב "… יודעיו ומכיריו עליו מקוננים, יגע בתורה בז"ך שנים מה שהתלמיד ותיק במאה שנים". גיסו של הרב יוסף צבי, הרב צבי רייכמן, היה אב"ד נאדי-אידא, וחיבר את ספר 'הר צבי' על התורה וחידושי סוגיות הש"ס.

לאחר מלחמת העולם הראשונה והתפוררות הקיסרות האוסטרו-הונגרית, צורפה אונגוואר לצ'כוסלובקיה, ובשנת 1938 היא עברה לשלטון הונגריה שהחל לאכוף חוקים אנטי יהודיים.

רוב יהודי אונגוואר נספו בשואה, על שואת יהודי אונגוואר נכתב במאמר על האדמו"ר מאונגוואר הי"ד. חתנו של הרב יוסף אלימלך, הרב משה נתן הלוי יונגרייז אב"ד הערנאד זשאדאני נספה בד' בסיוון תש"ד. הרב יוסף אלימלך כהנא גורש במשלוח האחרון מאונגוואר לאושוויץ ונהרג עקה"ש עם אשתו הרבנית ועם חלק מקהילתו ומתלמידיו בי' בסיוון תש"ד (ויש אומרים בי"א בסיון תש"ד). ספר תשובותיו "פני יוסף" וחידושיו שהיו בכתבי יד אבדו בשואה, אך ניתן למצוא שרידים מכתביו בכתבי עת תורניים, בספרי השו"ת של בני דורו ובספרי תלמידיו. בשנת תשכ"ט הוציא לאור נכדו, הרב יצחק אייזיק יונגרייז, לקט משרידי תשובותיו וחידושיו בספר "חידושי מהר"י כהן".

כן נספו בשואה בניו הרב יצחק אייזיק כהנא, רבה של פאררא-ענטש, והרב יהושע כהנא. הי"ד.

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים לא,יט).
עיין ברמב"ם (פ"ז מהלכות ספר תורה הלכה א) שכתב וזה לשונו, מצות עשה על כל איש ספר תורה לעצמו, שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר, כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות. עיין שם ובטור ושו"ע יורה דעה (סימן ע"ר).

ובשאגת אריה הקשה על זה קושיה עצומה, מנא לן דמדכתבה רחמנא "כתבו לכם את השירה הזאת" דקאי על כל התורה משום שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות, הא מותר לכתוב כל חומש וחמוש מחמשת חומשי תורה כל אחד בפני עצמו, כדאמרינן בהנזקין (גיטין ס עמוד א), וכן כתב הרמב"ם  ז"ל (פ"ז מהלכות ס"ת הלכה י"ד), ואם כן אין לנו ללמוד מפני שאין כותבים התורה פרשיות פרשיות שיהיה חייב לכותבה כולה מרישא לסיפא. אלא הא לחוד שיהיה חייב לכתוב משנה תורה שיש בה שירה זו, אבל ארבעה חומשי תורה הראשונים אין לנו מצות עשה מהתורה לכותבם. עיין שם ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן רנ"ד).גם בגוף הקרא הנ"ל דקדקו המפרשים במילת "לכם", שהיה די באומרו "ועתה כתבו את השירה הזאת".

ונראה לי לפרש על פי דברי כבוד קדושת אדוני אבי ומורי שישראל נוטריקון יש שישים ריבוא אותיות לתורה, ונשמותיהם של ישראל אחוזים בתורה הקדושה, שכל נפש מישראל יש לה אחיזה באות מתורה הקדושה אשר משם נמשכת חיותה. ואם כן לפי זה כאשר בני ישראל כותבים התורה הקדושה אם כן כותבים עצמיותיהם ונשמותיהם אשר נשתרשו בתורה הקדושה, ומתאחדים ומתקשרים ביחוד וחיבור ודיבור באין סוף ברוך הוא וברוך שמו, בדרך קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד. והנה כבר עמד בחסד לאברהם [זקן זקינו של החיד"א] על מאמר הנ"ל יש שישים אותיות לתורה, שאין המספר מכוון, שעמדו למניין ולא נמצא אלא שלושים ואחד ריבוא. ועיין בפני יהושע קידושין מה שתירץ שאותיות תורה הקדושה יש לה שתי קדושות, הכתיבה והקריאה, בדרך שאמרו חז"ל יש אם למקרא ויש אם למסורת, שהרי כל אותיות שבתורה נאצלו מהשם הקדוש הוי"ה ברוך הוא, ולא כשם שהוא נכתב הוא נקרא. ואם כן כל התורה כיוצא בה, הכתיבה לחוד והקריאה לחוד. ואם כן שפיר מצינן למימר שעולין שישים ריבוא, שלושים ואחד ריבוא דכתיבה ועשרים ותשעה ריבוא דקריאה. עד כאן דבריו הקדושים. ועיין בחידושי חתם סופר נדרים.

על כל פנים דברי הפני יהושע על ידי הכתיבה והקריאה בתורה הקדושה יחד עולה המספר מכוון ישראל יש שישים ריבוא אותיות לתורה. וזהו שכתבה התורה הקדושה "ועתה כתבו לכם" לעצמכם דייקא "את השירה הזאת", הכוונה, שעל ידי הכתיבה תכתבו עצמכם ונשמותיכם כנ"ל, ישראל נוטריקון יש שישים ריבוא אותיות לתורה, והיינו באופן "כתבו" וגו'. וגם "למדה את בני ישראל שימה בפיהם", היינו על ידי הכתיבה והקריאה יחד שאז המספר מכוון. ועל ידי כך "למען תהיה השירה הזאת לעד בבני ישראל", "לעד" הוא לשון זיווג והתחברות כדכתיב "אשר אוועד לך שמה" (שמות ל,ו), "ונועדתי" (שמות כט,מג), היינו שעל ידי הקריאה והכתיבה יזדווגו ויתקשרו בתורה הקדושה ויהיו נקראים בתארים "בבני ישראל" כנ"ל.

אם כן מזה שכתבה התורה הקדושה שעל ידי כתיבת השירה יכתבו עצמיותם ונשמותם כנ"ל "ועתה כתבו לכם", על כורחך נשמע  שאת השירה הזאת קאי על כל התורה, דאי על האזינו לחוד אין המספר מכוון לשישים ריבוא נשמות ישראל, ואתי שפיר דברי הרמב"ם והשו"ע. והבן.

(טל חיים, חלק א, הובא באוצר אפרים, דברים, עמ' ב'תקמה-ב'תקמו).

הרב חיים צוקר זצ"ל ראב"ד בערעגסאז נולד כ' תשרי תר"מ (1879) לאימו רבקה ולאביו הרב אליעזר צוקר ראב"ד בערעגסאז, בעל 'מגדנות אליעזר' על התורה, שו"ת 'דמשק אליעזר' ודרשות'מתוק מדבש', שהיה חתנו של רבי אברהם יהודה הכהן שוורץ אב"ד בערעגסאז והעדילא-מאדע בעל ה'קול אריה'.

בשנת תר"ס (1900) נשא הרב חיים לאשה את מרת פרומט, בתו של רבי יעקב פרץ הלוי זילברמן, בנו של האדמו"ר רבי נפתלי הירצקא אב"ד ראצפערט, רבי חיים גר ליד חמיו בהאדאס, עד שנבחר בשנת תרס"ה (1905) לכהן כאב"ד האלאס. בסביבות שנת תר"פ (1920) החל למלא את מקום אביו כראב"ד בערעגסאז, ואחיו, תלמידו וחתנו הרב שלמה צוקר כיהן במקומו כאב"ד האלאס. בזיווג שני נשא הרב חיים את אחותו של הרב משולם פייש פרנקל ר"מ בדעברעצין.

הרב חיים צוקר הי"ד נהרג על קידוש ה' באושוויץ בכ"ה באייר תש"ד (1944). רוב כתביו אבדו. נשתיירו הקדמה שכתב לספרו של אביו 'מגדנות אליעזר', מאמר שפרסם בכתב העת "מפתח החיים" ומכתבים שהודפסו בקונטרס 'חלקת חיים' בסוף שו"ת 'תפארת שלמה' לאחיו. בשנת תשמ"ה יצאו לאור חידושיו לתנ"ך ולש"ס בספר 'טל חיים'.

"ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה מימינם ומשמאלם". הנראה לי, ידוע מדרשי חז"ל אין מים אלא תורה. והנה אדם מישראל הרוצה לקיים מצוות ומעשים טובים, היצר הרע מתגבר עליו להחטיאו ולהורידו מדרך הישרה, כאמרם ז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. והעצה להתגבר על היצר והוא ללמוד תורה, כאמרם ז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח וכו'. וזהו שאמר הכתוב "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", בתוך הים הסוער של העולם הזה והיצר הרע, הלכו במקום יובש ובטוח, מפני ש"המים", הוא התורה, "להם חמה" להגן מהם, "מימינם", בין לאלו אנשים ההולכים בדרך ימין בדרך הישר, "ומשמאלם", בין לאלו האנשים ההולכים בדרך שמאל, התורה מגינה עליהם להחזירם למוטב. עיין בילקוט שמעוני על פסוק "והמים להם חמה מימינם ומשמאלם", מי גרם להם להינצל, בזכות "ימינם" – בזכות התורה שהן עתידין לקבל, שנאמר "מימינו אש דת למו". והבן.

"ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי" וגו'. הנראה לי, ידוע מספרים הקדושים שעמלק הוא היצר הרע וכל מגמתו היא להחטיא את ישראל. והעצה לזה ללמוד תורה, כאמרם ז"ל בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. וכן הוא במכילתא על קרא "וילחם עם ישראל ברפידים", אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ידיהם מדברי תורה, לכך בא השונא עליהם, לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה. עד כאן. וגם יש עצה על התגברות היצר, זה עמלק, על ידי התדבקות בצדיק הדור, צדיק יסוד עולם משה רעיא מהימנא. ולפי זה יש שני עצות: האחת, מצד עצמו, ואחת מצד אחרים, צדיקים יסודי עולם. ויש מקור לדברים הללו בזוהר הקדוש, וזה לשונו הקדוש, אמר משה אנא אזמין גרמי לההוא קרבא דלעילא ואנת יהושע זמין גרמך לקרבא דלתתא. עד כאן.  וזהו שאמרה התורה הקדושה "ויבא עמלק", זה היצר הרע. "וילחם עם ישראל ברפידים", מאחר שרפו ידיהם מן התורה. "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים", שיתגברו על היצר הרע, עד "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה" בהר סיני לקבל התורה ותהיה להם התגברות מצד התורה. וגם "ומטה האלקים בידי"' שאני צדיק, בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". ובשתי בחינות אלו יוכלו להחליש כוחו של עמלק, זה יצר הרע, ולבוא אל הקדושה כנ"ל.

"ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל וגו' ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים". מובא במכילתא פרשת יתרו "ויספר משה לחותנו", למשכו ולקרבו לתורה. "את כל אשר עשה", שנתן תורה לעמו. עד כאן. וצריך עיון שבכתובים מובא רק שסיפר לו את התלאה אשר מצאתם בדרך. הנראה לי דהנה ידוע מספרים הקדושים שפרעה ומצרים מרמזים על יצר הרע, ואם האיש הישראלי רוצה להדבק בקדושה היצר הרע מתגבר עליו להחטיאו, כאמרם ז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. והעצה להינצל מרשת פרעה ומצרים, הוא הוא היצה"ר, לעסוק בתורה, כאמרם ז"ל בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין. וזהן שאמר המכילתא "ויספר משה לחותנו", לקרבו ולמשכו לתורה, שמשה רבנו עליו השלום גילה רז זה ליתרו, שתורה היא תבלין כנגד היצר. וזה "אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים", שנתן תורה לעמו ישראל להכניע בלימוד התורה את היצר, שנקרא "פרעה" ו"מצרים". וזה "על אודות ישראל" ובסיבתו גרם ליתרו לקרבו ולמשכו לתורה. ובשמוע יתרו הדברים האלה אמר הכתוב "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל", שנתן להם התורה. "אשר הצילו מיד מצרים", מן היצר הרע. "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים", "אתכם", הכוונה לתלמידי חכמים, שהמה בוודאי ניצלו מיד היצר הרע, כאומרם ז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אמנם לא רק לתלמיד חכם הצילה התורה, כי אם גם להמון עם הצילה, אף שאינם עוסקים בתורה מציל אותם בזכות דביקות בחכמי התורה והחזקת התורה. וזהו שאמר "אשר הציל את העם", הלא המה אנשים פשוטים המכונים בשם "עם". גם כן התורה מצלת "מתחת יד מצרים" הוא הוא היצר הרע. וזהו שכתב הרשב"ם ז"ל אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, מתחת שעבוד מצרים. הכוונה משעבוד היצר הרע המכונה בשם "מצרים". והבן.

(ברכת שלמה, על פרשת 'בשלח' ו'יתרו')

רבי שלמה חנוך הכהן רבינוביץ, נולד בסביבות שנת תרמ"ד (1884) לאביו רבי יחזקאל, האדמו"ר מרדומסק, מחבר הספר "כנסת יחזקאל", שהיה נכדו של מייסד חסידות ראדומסק, רבי שלמה הכהן מחבר הספר "תפארת שלמה".  רבי שלמה חנוך היה תלמידו של הגאון מאמסטוב. לאחר שנשא לאשה את אסתר, בת דודו רבי משה אלימלך הכהן רבינוביץ, עסק בהצלחה רבה במסחר. בי"ח חשוון תרע"א (1910), בהיותו בן 29, נפטר אביו, ורבי שלמה חנוך מונה לאדמו"ר מראדומסק, והתגורר בסוסנוביץ. היו לו עשרות אלפי חסידים בפולין ובגאליציה, ובכל שבת ויום טוב היו בסוסנוביץ אלפי חסידים שהתקבצו מעיירות פולין וגאליציה לשבות בחצר הרבי. הוא חולל מהפכה רוחנית בפולין כשייסד בה את רשת הישיבות "כתר תורה". הרשת מנתה 36 ישיבות, בהם למדו אלפי בחורים, בראדומסק, בנדין, סוסנוביץ, קרקא, לודז', פייטרקוב, קשאנוב, קאטוביץ, קילץ ועוד. הרבי עסק בתורה לילות כימים והתמסר לטובת הישיבות שהקים. הוא הכין את שיעוריו באופן מסודר ומדויק והנחיל לתלמידיו ולחסידיו סדר יום ממאורגן עם זמנים קבועים ללימוד כל מקצועות התורה. ענייניו העסקיים נמסרו לידי חסידיו הנאמנים. העסקים של הרבי היו מוצלחים, היו לו עסקים רבים ובתים רבים, הוא היה מיליונר וחלק גדול מהונו הוקדש להחזקת ישיבותיו ולתמיכה בעניים. הרבי גם השקיע הון רב בהקמת ספרייה עניפה עם כתבי יד יקרים, שהייתה הספרייה היהודית השנייה בגודלה בפולין.

בתו היחידה של הרבי, מרת רייזל, נישאה לרבי משה דוד רבינוביץ, בן האדמו"ר מקרימילוב. רבי משה דוד כיהן כראש ישיבות "כתר תורה", ועמד להוציא לאור את ספרו "זבחי כהן" על מסכת זבחים. בנם היחיד של רבי משה דוד ולרעייתו, אברהם אלימלך יחזקאל אהרן,  נפטר לדאבון ליבם בהיותו כבן ארבע.

עם כיבוש פולין במלחמה העולם השנייה, חיפשו הנאצים אחר הרבי, אך הוא שהה באותה שעה בגאליציה וברח ללודז'. הוא סירב הרבי להצעת חסידיו להבריח אותו לאיטליה, ואמר שרצונו להיות עם כל היהודים. בחנוכה ת"ש (1939) עבר מלודז' לוורשה, והסתתר שם בבית אחד מחסידיו. על אף שסבל ממחלת הסוכרת ומתנאי החיים הקשים, המשיך בתקופה זו לעסוק בתורה, לתת שיעורים, להשתתף בתפילות ולערוך 'טיש' לחסידיו. הוא המשיך לתמוך בנזקקים, על אף אמצעיו הכלכליים המוגבלים. על אף הסכנה, היה האדמו"ר מבקר בגטו ורשה את חבריו.

 בשבת י"ח אב תש"ב (1942), פרצה חיילים גרמנים לבניין ברחוב נובוליפקי 30, עברו מדירה לדירה והרגה באותו בית 150 איש. עם הגעתם למקום המסתור של הרבי הם הורו לו לרדת רחוב עם בני משפחתו. הרבי סירב, והעדיף למות בבית. הרבי, רעייתו, בתם וחתנם נורו בידי המרצחים הגרמנים. כך נגדע הענף האחרון לשושלת ראדומסק.  הרבי הובא לקבורה בבית העלמין בוורשה, באוהלו של האדמו"ר מנובומינסק.

דברי תורתו של רבי שלמה חנוך ומעט מחידושי חתנו, לוקטו ויצאו לאור בספרים "שבחי כהן" ו"ברכת כהן – כתר תורה" (תשל"ח). מעט מחידושיהם הובאו גם בספרים ובכתבי עת נוספים.

'והארץ לא תמכר לצמיתות' וגו'. בדרך דרוש אפשר לומר דהכתוב הזה הוא המשך להכתובים שלפניו ולפני פניו שאמר הכתוב 'וכי תאמר מה נאכל בשנה השביעית' וג'. ולכאורה קשה מה קושיא היא זו 'מה נאכל', הן אם לא יזרעו ולא יאספו את תבואתם, גם כן אפשר שיהיה להם מה לאכול, כי יקנו מהעמים אשר סביבותיהם. וההכרח לומר כי יהא במצב כזה אשר העמים אשר סביבותיהם יהיו עמהם בשנאה מרוב הקנאה אשר הם רואים שישראל אוכלים לשובע ויושבים בטח על ארצם, ויהיו העמים במצב פראי כזה אשר מרוב הקנאה ירצו להפסיד הרווחים ממשא ומתן עם ישראל, ואז שפיר ישאלו ישראל מה נאכל, ומה שאלה זו באה התשובה 'וצויתי את ברכתי' וגו'.
ועל מצב זה יתפלא כל נבון, מה יהיה התכלית ומתי קץ הפלאות, הרי יתחמץ לב כל בר דעת אם תכלית הבריאה היתה לגלות את ההעלם, ולהכיר לכל יושבי תבל כי יש אדון לבירה זאת וכל מה שהאדם רואה בעיניו כטבעיות גם היא מעשה היוצר ברוך הוא וחיות הקודש בו. ואם העמים אשר סביבותינו אוכלי אדם הם, ורחוקים מדרך ארץ הקודמת לתורה, וכבר יצאו מה שיצאו משנות העולם והמה עוד פראי אדם, שעוד דרך ארץ שקדמה לתורה לא למדו, מי יודע מתי תבוא העת המקווה שיכירו וידעו כי לד' המלוכה – לזה אמר הכתוב שהקב"ה מבטיח לנו 'והארץ לא תמכר לצמיתות', הארציות, דרך הארץ, לא תהיה מכר ('מכר' הוא מלשון נכר, דעל ידי המכירה יוצא הדבר מרשות המוכר ונעשה לו נכר) לצמיתות, לחלוטין, לעולם, 'כי לי הארץ', כי גם הארץ והטבעיות לי הוא, אני בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו, לתכלית רצוני הקדומה, ובהכרח ישוב להיות ניכר לבאי העולם מי הוא בעל הבירה המשגיח על יושבי תבל ומנהג עולמו בחסד. ומה שאתם בגלות וסובלים עול הגוים וחרפת פראי האדם וחלאת מין האנושי, הוא משום 'כי גרים ותושבים אתם עמדי' (ואמרו בספרי, דיו לעבד להיות כרבו) ובעת שיגיעו יושבי תבל להכיר בקדושתו ולהיכנע לאדנותי, אז גם אתם תהיו חושבים בארץ יכירו וידעו כי אתם שלי, נושאי דגל קדושתי, עבדי המלך אתם. אבל כל זמן שכביכול אני כגר בארץ, גם אתם כגרים, סובלים חרפת אדם ובזוי עם, ולכן אל תתמהו על החפץ כי אצטרך לצוות ברכתי לכלכל אתכם בשלש השנים, כי בזה תשימו על לב כי השגחתי חופפת עליכם.
'ובכל ארץ אחוזתכם', בכל מקום שתהיו, בחוץ לארץ, ותאחזו בה, 'גאולה תתנו לארץ', תכירו ותדעו כי ארץ הקדושה היא הנבחרת ועני ה' אלוקיך בה, והיא הנבחרת לעם הנבחר מאתו יתברך שמו לתכלית הנרצה לפניו, סוף מעשה במחשבה תחלה, במהרה בימינו אמן.

(אמרי כהן, ויקרא, עמ' רכ)

הרב מאיר הכהן ווארשאוויאק נולד בשנת תרל"ב (1872) לאביו הרב יעקב אליעזר הכהן. את תורתו למד מאביו בישיבות הגדולות בפולין. כבר מצעירותו שקד על התורה וחידש חידושים מקוריים ועמוקים, ונודע כעילוי מצוין. הוא נשא לאשה את בתו של הרב פנחס אליהו, רבה של העיירה ראקוב ורב בערים וירשוב ולוטומירסק וחתן האדמו"ר מראדימין. כבר בהיותו בן 19, בשנת תרנ"א (1891), מונה הרב מאיר הכהן ווארשאוויאק לתפקיד אב"ד לוטימירסק שליד לודז' וניהל בה ישיבה של בחורים מופלגים בתורה. הוא הוציא לאור חלק מכתבי החידושים מאת סבה של אשתו, רבי דוד דוב מייזליש, והדפיסם בספר 'בנין דוד'. בתקופת מלחמת העולם הראשונה עבר לווארשא וכיהן בה ברבנות הפרבר מונקאטוב. הוא היה עסקן רב פעלים נמרץ לחיזוק הדת, אחד מרבני וורשה וכאחד מראשי רבני פולין, חבר 'מועצת גדולי התורה' ומפקח מטעמה על פעולות מרכז 'אגודת ישראל' בוורשה, שהשפיע רבות על החיים היהודיים הדתיים בפולין בכלל ובוורשה בפרט. הוא ערך את בטאון אגודת הרבנים 'בקובץ דרושים וחידושים'. החוברת הראשונה נערכה גם אל ידי הרב צבי יחזקאל מיכלסון והרב יחיאל משה סגלוביץ הי"ד, את שאר תשע החוברות שיצאו לאור ערך לבדו את הבטאון. בספרים ובחוברות שהוציא לאור פרסם גם חידושי תורה רבים משלו. בנו, הרב פנחס אליהו היה חתן הרב יעקב מאיר בידרמן ושימש כמזכיר 'מועצת גדולי התורה' בפולין. שליחי בביתו נערכו התייעצויות בשאלות ציבוריות בהשתתפות צירי הסיים הפולני הרב אהרן לוין מרישא, רמי מאיר שפירא מלובלין והרב משה אליהו הלפרין מלודז'.

הוא היה מיודד עם האדמו"רים מגור, מסוקולוב, מראדזין ומסלונים, שביקרו בביתו לעתים קרובות.

מחבר ספר 'אמרי כהן' ובו דרושים ופלפולים בהלכה ואגדה וביאורים בפירש"י. בספרו הביא גם חידושים מכתבי חותנו. רק שלשה חלקים מהספר ירדו לדפוס, בעוד ששאר כתבי היד שלו אבדו. בין הכתבים שאבדו היו גם חיבור ענק של חידושים עצומים שחיבר על כל פסוקי התנ"ך שמפורשים בגמרא, בירושלמי, ברש"י ובתוספות, בזוהר ובמדרשים ובכל מפרשי התורה הראשונים.

הרב מאיר הכהן נספה ברעב בגיטו ורשה ביום ב' באב שנת תש"א והובא לקבורה בבית העלמין היהודי בוורשה.

בנו הרב דוד וורשביאק עלה לארץ והתיישב בבני ברק.

דודה של הרבנית אשת הרב מאיר הכהן, הרב צבי הירש מייזליש, שרד את השואה וחיבר את הספר "שו"ת מקדשי השם".