גדול השלום / הרב דוד פתחיה ויינשטוק הי”ד
וזה אשר תעשה אותה שלש מאות אמה אורך התיבה וגו’. הנה הא דציווה הקב”ה לעשות את התיבה דווקא בשיעור זה באורך ורוחב וקומה, נראה לפע”ד ליתן טעם לזה על פי מה שהבאתי לעיל בשם רש”י ז”ל, שעיקר בנין התיבה היה כדי שיראוהו אנשי דור המבול וישאלו על זה ואולי ישובו. ועיין שם.
והנה נבין מקודם טעם דאמרו ז”ל, ומובא ברש”י ז”ל, שלא נחתם גזר דין אלא על הגזל. ועיין שם. ולכאורה קשה, הלא עברו על חטא עבודה זרה וגלוי עריות שהם עבירות חמורות מגזל, כי העובד עבודה זרה ככופר בעיקר וכאלו כופר בכל התורה כולה כאמרם ז”ל. וכן חטא גלוי עריות חמור מאד שהוא נמנה תמיד עם עבודה זרה ושפיכות דמים. גם אמרו נ”ל דעל חטא גלוי עריות יהרג ואל יעבור מה שאין כן על חטא הגזל, ובפרט שנכלל בו גם כן עניו הגזל שגזלו כל אחד נשי חבריהם. ועיין בבראשית רבא פרק כ”ו דאיתא שם שבשעה שהיו מטיביו אשה לבעלה היה גדול נכנס ובועלה תחילה. ועיין שם, ואין לך חמס גדול מזה, ואם כן קשה מדוע לא נחתם גזר דין אלא על הגזל דווקא.
אכן יבא הדבר על נכון על פי מה דאיתא במדרש רבה פ’ ל”ח, וכן הוא ברש”י ז”ל לקמן בפסוק ‘ומשם הפיצם’, וזה לשונו: וכי איזה קשה של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעיקר ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו, ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם. אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם, שנאמר ‘שפה אחת ודברים אחדים’. למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום. עד כאן לשונו. ועיין במדרש שם, וזה לשונו: רבי אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדי עבודה זרה שלום ביניהם, אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהם כיון ששלום ביניהם, שנאמר ‘חבור עצבים אפרים הנח לו’. אבל משנחלקו מה הוא אומר, ‘חלק לבם עתה יאשמו וגו”, הא למדת גדול השלום ושנאוי המחלוקת. עד כאן לשונו’ ועיין עוד במדרש רבה פ’ שופטים, וזה לשונו: דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, והיו יוצאין למלחמה ונוצחין, ולמה כן מפני שלא היו בהם דלטורין וכו’. עד כאן לשונו ועיין שם. ולדעתי עולה בסגנון אחד עם המדרש הנ”ל כי טעם הדבר שלא היו בהם דלטורין הוא גם כן מחמת שהיתה ביניהם אהבה ורעות, כי השנאה גורמת שילשין אחד את רעהו וידבר עליו לשון הרע, והדבר פשוט.
ומעתה מבואר היטב העניין מה שלא נחתם גזר דין אלא על הגזל, כי הן אמת שחטאו בעבירות חמורות יותר מגזל וכנ”ל, אולם כל זמן שהיה שלום ביניהם לא הייתה יכולה לשלוט בהם מדת הדין וכנ”ל. אולם אחר שעברו על גזל גם כן ואז ממילא נעשתה מריבה ביניהם ונתרבתה המחלוקת והשנאה בין איש לרעהו מחמת הגזל, ממילא היה כח למדת הדין לשלוט בהם ולהיפרע מהם על חטא עבודה זרה וגלוי עריות. אבל לעולם עיקר עונשם היה מחמת העבירות החמורות, דהיינו חטא עבודה זרה וגלוי עריות, רק הגזל היה סיבה שתוכל מדת הדין להיפרע מהם, וכנ”ל. ואתי שפיר מאד.
היוצא מזה שלו היה שלום ואחוה בין אנשי דור המבול לא היו נאבדים מן העולם, ועל פי זה אתי שפיר מה שרמז להם הקב”ה בבנין התיבה בשיעוריו דאורייתא. כי מאחר שחפץ חסד הוא ורוצה בקיום העולם ואינו חפץ בהשחתתו על-כן רמז להם באיזה דבר שיוכלו להתקיים בעולם ולא ילכו לאבדון והוא – השלום. והנה אם תצרף מנין האורך ורוחב וקומה של התיבה יעלה ש”פ, והוא בגימטריא ‘שלום’ עם האותיות. ואתי שפיר. והוא רמז נכון, והבן.
(קול דוד – פירוש על התורה על דרך הפרד”ס, עמ’ לט-מ)
הרב המקובל ר’ דוד (פתחיה) וינשטוק, “צדיק נפלא טמיר ונעלם” (כפי שאמר עליו הרב חרל”פ), נולד בכ’ בניסן תרל”ה (1875) לאביו הגביר הידוע ר’ גרשון ויינשטוק ולאמו מאטיל, בקוטיב (קוטטי) שבגליציה. מילדותו הצטיין בלימוד תורה בהתמדה נפלאה ועד מהרה היתה לו ידיעה רבה בכל חדרי התורה ואף בקיאות בדקדוק. עוד בצעירותו למד אצל קרוב משפחתו, הגאון הרב מאיר אראק זצ”ל, אב”ד דק”ק יזלוביץ, מגדולי דורו שלימים שהיה לימים רבה הנודע של בוטשאטש ושל טרנוב. עמד לשאת לאשה את בת דודתו הינדא, שנפטרה ימים ספורים לפני מועד נישואיהם. היה נשוי בזיווג ראשון למרת גיטל עטיא, במשך עשרים שנה, בלא שזכו לזרע של קיימא. בזיווג שני נשא את מרת חיה יהודית. לאחר חתונתו, בסביבות שנת תרס”ג התגורר במשך שנים רבות בפודהייץ. לפרנסתו פתח בנק ועבד בבנקאות, בעודו מקדיש את רוב זמנו ללימוד התורה. במלחמת העולם הראשונה ברח עם כל משפחתו מהרוסים ועבר לווינה. לפרנסתו סחר בווינה באבנים טובות, והמשיך לעסוק בתורה ובסודותיה. הוא היה בעל קורא בשטיבל בעלזא, בעל תוקע בקלויז סאדיגורא וכתב ספרים ומחברות מלאים רזי תורה וחידושים, רובם ככולם על דרך האגדה, הגימטריא והקבלה. פירושיו על התורה, יצאו לאור בספר “קול דוד”, אותו כתב בהיותו בשנות השלושים טרם הגיעו לווינה, ו”קול דוד תנינא”, שכתב בשלב מאוחר יותר, הכתובים בבקיאות רבה בשילוב פירוש על דרך הסוד. ספרו “קול דוד תנינא”, בניגוד לכתיבתו המוקדמת יותר, מבוסס כל כולו על טהרת הקבלה. נותרו ממנו עוד כמה עשרות מחברות בכתב יד, אותם שלח המחבר בקיץ תרצ”ט ללונדון. מהדילוגים במיספור המחברות, ניכר חסרונם של מחברות רבות נוספות. חלק מכתביו שלח לאנטוורפן ועקבותיהם אבדו בתקופת השואה. בשל היותו תמים וצנוע, שתקן, נחבא אל הכלים ופרוש מהבריות, ידעו רק יחידי סגולה בווינה עליו ועל מעשיו. גם בני משפחתו לא ידעו על אוצרות ההגות שהעלה על הכתב.
במרץ 1938 סופחה אוסטריה לגרמניה הנאצית, ולאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, באלול תרצ”ט, נלקחו אלפי יהודים למחנות ריכוז. ר’ דוד נלקח אל מחנה הריכוז בוכנוולד, שם נפטר כעבור כמה שבועות, ביום ג’ בחשוון ת”ש. אפרו נשלח למשפחתו, ונקבר בווינה.
על פי מה שכתבו אחיותיו ב”דפי עד”, ר’ דוד נלקח למחנה דכאו בשנת 1939. אחת האחיות אף ציינה שהוא נורה שם.
ע”פ המובא בספר היכל הבעש”ט נהרג בידי הקרואטים במחנה סאבאטש שביגוסלביה.
מקורות: הקדמות ‘קול דוד’, דפי עד ב”יד ושם”, היכל הבעש”ט ל”ב עמ’ ר”א.
מספר הצפיות במאמר: 252
