מיתת נשים צדקניות יותר מכפרת ממיתת אנשים צדיקים / הספד הרב נפתלי צבי שלזינגר הי"ד על אשתו – חלק א
הספד מר תאניה ואניה על הלקח ממנו מחמד נפשי ולבי, זוגתי החשובה והצנועה אשת חיל עטרת בעלה ותפארת בניה, הצדיקת הענא לאה בת חיה שרה ע"ה שנפטרה באשמורת הבוקר שבת קודש פרשת בראשית אסרו חג של סוכות שנת תרצ"ד בעיד וויען, ונקברה למחרתו ביום א' בשעה א' אחר צהרים במחלקת שומרי שבת, וקצת מזה אמרתי לפני מיטתה כפי מסת הפנאי.
במסכת מועד קטן דף כ"ח אמר רבי אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרשה פרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרה אף מיתתן של צדיקים מכפרה אמר רבי אלעזר למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת. יש לדקדק למה להגמרא להביא ב' ראיות על שמיתת צדיקים מכפרה ממיתת מרים וממיתת אהרן, בחדא לא סגי לן בתמיה. ועוד יש לדקדק דר' אמי אמר בלשונו 'לומר לך מה פרה אדומה מכפרת', ור' אלעזר לא אמר הלשון 'לומר לך', ועוד יש לדקדק דהתוספות שם בד"ה מיתת אהרן כתב בגדי כהונה דכתיב (במדבר כ') 'והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו ואהרן יאסף ומת שם'. ואם כן בחד פסוק היה להגמרא להביא מתחילה הםמוכין דרבי אלעזר דהםמוכין שלו חד פסוק ואחר כך הםמוכין של רבי אמי דהסמוכין שלו בשני פרשיות.
ואפשר לומר דהגמרא רוצה להשמיענו שבל תטעה לומר שרק מיתתן של צדיקים אנשים מכפרת יען אמרו חכמינו ז"ל (חולין ז' ע"ב) גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, וכן מה שהצדיק היה יותר ברוב המעלות והמדות בתורתו וצדקתו מחיים, לפי מדריגתו שהיה בחייו לפי ערכו גדול במיתתו, ולכן אנשי צדיקים הזכרים יוכלו להשיג בחייהן מדריגה גדולה ואמיתות הן בלימוד תורה הקדושה והן בקיום המצות, ולכן מיתתן מכפרת. לא כן נשים צדקניות לא ניתן להם אפשריות להגיע למדריגה גדולה כל כך כמו אנשים, כי הם פטורים ממצוה עשה שהזמן גרמא, ופטורים מלימוד ועסק תורה הקדושה בחייהן, הוה אמינא שמיתתן אינו מכפרת.
ולזה בא הגמרא להודיענו שלא כן הדבר, כי גם מיתתן של נשים צדקניות מכפרת, והטעם כי זולת נשים צדקניות לא היה באפשר כלל לבעליהם להשיג מדריגה גדולה כראוי, היא מנהלת צרכי הבית ועל ידי זה יש מקום לבעלה לעלות מעלה מעלה לתכלית המכוון, ובכן יש להאשה כשירה חלק בכל מה שרכש הבעל בתורה ובמצות, והוא ממש כעניין יששכר וזבולון הנודע. וזולת נשים צדקניות שמטריחות עצמן בצער גידול בנים ובעולל ויונק, היא היא הראשונה ביסוד בנין התורה של בנים, באהבתה ובחכמתה היא מגדלת ומחנכת בנים הקטנים, ומוליכות בניה באורח סלולה ביראת שמים בקטנם להיות מוכשרים לקבל עליהם עול תורה ומצות. וידוע מה שפירש היערות דבש בדרוש ח' מאמר חז"ל במסכת ברכות דף י"ז נשים במה זכיין דנטרין לגברייהו. עיין שם. ובכן בדין הוא דגם מיתת נשים צדקניות מכפרת, הא חדא.
ועוד אדרבה מיתת נשים צדקניות יותר מכפרת ממיתת אנשים צדיקים, והטעם יען ריבה הכתוב לאנשים תרי"ג מצות, וכמעט אי אפשר לשמור כולם, כל מצוה ומצוה בפרטותיה בדקדוקיה וכוונותיה, ואפילו אם מקיים כל המצות, מי יודע אם כוון לאמיתה של המצות כי רבים הם המצות. לא כן נשים דאצלם המצות המצוות עליהם מעט מספר המה, ואותן המעט ביכולתן לקיים בכל כוונותיהם. ובכן על מה שהן פטורין אין להם חיוב כלל לשמור, ומה שמחויבת הן באמת נשים צדקניות מדקדקת עליהם עד להפליא, ואם כן אדרבה לפי חיובן הן יכולין להגיע למדריגה יותר גדולה מאנשים.
ובזה אתי שפיר מה שדקדקנו בגמרא הנ"ל, ראשית רוצה להשמיענו רבי אמי ממיתת מרים שאף מיתתן של נשים צדקניות מכפרת, ורבי אלעזר דדרש ממיתת אהרן שמיתת צדיקים מכפרת ולא היה לנו סגי בחד ילפותא כיון דיש בכל אחד פנים לכאן ולכאן כמו שכתבנו, ולא הוי זה כראוי זה, כי אם היה מביא רק הילפותא ממיתת מרים, היינו אומרים שרק מיתת נשים צדקניות מכפרת ולא מיתת אנשים צדיקים, יען אנשים לא יוכלו כמעט לבוא בכל חיובי המצות שלהן בכל דקדוקי הכוונות לתכלית כל הכוונות, ואם היה לנו רק ילפותא ממיתת אהרן היינו אומרים להיפוך כנ"ל, על כן צריכים שני ילפותות, חד לנשים צדקניות וחד לאנשים צדיקים. והקדים הגמרא הילפותא שמיתת נשים צדקניות מכפרת כי יותר הסברא נותנת שמיתתן מכפרת ממה שמיתת אנשים צדיקים מכפרת, כי באמת היא במדריגה יותר גדולה מאנשים צדיקים, יען יש להם חצי שכר המצות של בעליהם על ידי שהיא עוזרתו לכך, ועל ידי זה היא שוה לבעלה. אולם יש לה עוד מצות מה שהיא מקיימת מה שאצלה מכחה, על כן במכוון הקדים הגמרא הילפותא דרבי אמי. גם מדוקדק הלשון של רבי אמי לומר לך כדי להחזיק ביתר תוקף ושאת הילפותא שהיא העיקר.
ויש להמתיק עוד כוונת רבי אמי כי לכל מצוה ומצוה יש לה טעם ידוע, זולת מצוה פרה אדומה כמו שכתוב במדרש (במדבר רבה י"ט ג') על דברי שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז') 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני', ולהשיג טעמי המצות בלתי אפשר כי אם על ידי לימוד תורה הקדושה בהעמיק עצמו האדם בעמקי ים התלמוד, וכבר ידוע מה שכתבה שהתורה הקדושה דאם האדם יודע ומבין טעם המצוה ומקיימה אין שכרו גדולה כל כך כמו השכר של האדם כשמקיים המצות בלי שום טעם ידוע, רק שכן ציותה לנו התורה הקדושה, כי כן נגזרה מאתו יתברך שמו. ואף שאדם אין משיג טעם המצוה לא יוכל לקיים המצוה בכל הכוונות הנקשרים לה, עם כל זה ערבה לה קיומו בכוונת גזרת המלך, כי הוא לא יחטיא המטרה. ובכן אנשים צדיקים שמקיימים מצות יען למדו ועסקו בתורה הקדושה אין חידוש גדול כל כך יען יודעים ומבינים טעם המצות, ואף אם הם מקיימים לא מחמת טעם הידוע אלא כמצות המלך, עם כל זה יען יודעים הטעם אם כן עשיית המצוה מובן מעצמו ודבר פשוט הוא אצלם שצריך לקיים. לא כן הנשים, שלהן לא ניתן מקום להגות בעמקי תורה הקדושה, להן מופלא בלתי נודע טעם המצות, ועם כל זה מקיימין הן המצות שלהן מטעם גזירת המלך כי כן צוה ה' יתברך, זהו מדריגה גדולה עד למאוד, והוא ממש כמצות פרה אדומה שהטעם מופלא מכל.
ואתי שפיר מה שיליף רבי אמי מסמיכות מיתת מרים לפרה אדומה, היינו מיתת נשים צדקניות לפרה אדומה, כי מדריגה אחת לשניהם כמו שמצות פרה אדומה הוא חוק בלי טעם, כן נמי קיום המצות של נשים צדקניות לא בעבור טעם המצוה.
והנה מה שפרה אדומה מכפרת עיין שם בתוספות ד"ה מה פרה אדומה פירוש על מעשה העגל, וכדאמרינן במדרש (במדבר רבה י"ט ד) משל לבן השפחה שטינף פלטרין של מלך, אומר המלך תבוא אמו ותקנח צואת בנה. ועיין שם בחידושי אגדות מהרש"א שכחב על דברי התוספות והוא דחוק שנתכווין לאותו מדרש, ומה שכתב בחידושי אגדות מהרש"א הטעם שמכפרת גם כן דחוק. אמנם לפי מה שכתבתי יבוא על נכון ופשוט הוא שפרה אדומה מכפרת יען קיום מצותיה הוא חוק בלי רשות להרהר אחרי הטעם, ואם ישראל מקיימין מצות פרה אדומה אף על פי שאין יודעין לה שום טעם, בזה גילו דעחם ורצונם שהם מקבלים עליהם עול תורה ומצות ה' מחמת גזירתו יתברך שמו, וענין זה לחוד סגי ודי לכפרה. כמו כן נמי מיתת נשים צדקניות שבחייהן נשתעבדו עצמם למצות ה' למען חפצו ורצונו יתברך שמו כן.
ויש לפרש בזה כוונת המסורה מובא בבעל הטורים פרשת ויקהל ג' פעמים 'וכל הנשים': 'וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה' (שמות ל"ה), 'וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן' (אסתר א), 'וכל הנשים העומדות קהל גדול (ירמיה מ"ד). דהנה בגמרא (תמיד ל"ב) איתא, איזהו חכם הרואה את הנולד. שם חכם לא יאות אלא על מי שמבין ומתבונן לא לבד על ההווה אלא גם על העתיד, וצריך האדם לידע את אשר לפניו לעשות, כי לא לעולם יחיה ומה יהיה יתרון לכל עמלו שיעמול תחת השמש, אם לא שעומל בתורה ובמצותיה שהוא נצחיות, ויהיה לו מזון נצחיות לעולם הנצחי. וכל מה שיותר מזדרז עצמו האדם לאסוף לעצמו הרבה מצות, כן ולעומת זה יהיו חייו מאושרים לעולם הנצחי. והא תינח אנשים שיש ביכולתם לקיים כל מצוה ה', ועל ידי זה יש בכוחם לרכוש לעצמן הון רב, אמנם מה יעשו הנשים שצימצם להם תורה הקדושה המצות שלהם ואין ידם משגת לצבור בעצמן בעולם הזה כאות נפשם, וכי על ידי זה יהיה מושבם בדיוטא התחתונית, לא כן הדבר אלא כמו שכתבתי אם הן עוזרות באמת ובתמים בכל מאמצי כוחן את בעליהם שיכלו להשיג מדריגה האמיתות וכל מגמתה וחפצה הוא רק שבעלה ובניה יעסקו בתורה ובמצות, והיא עוזרתן ומסייען לכך, ובלתי תמיכתה לא היה אפשר להם לבוא לכך, האופן כזה הוא בשותפות ממש עמהם וכאילו היא בעצמה השלימה עצמה בכל וכל. וידוע מספרים הקדושים שעולם הזה הוא עולם ההולך, הרצון שיש ביכולת האדם לילך מעלה מעלה בסולם העולה בית ה' על ידי קיום התורה והמצות. לא כן לאחר שמת נעשה חפשי מן המצוה הוא במדריגת עומד, שם בעולם הבא אין יכול להגיע למדריגה יותר גבוהה ממה שהכין לעצמו בעולם הזה.
וזה כוונת המסורה. 'וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה', שחכמות הן ורואין מה שעתיד לבא להן לעולם הבא, ושם אי אפשר לחיות רק עם תורה ומצות שהכינו לעצמן בעולם הזה, וזה אי אפשר להן בכל וכל, יען מעט מאוד מספר המצות שלהן, ונשים חכמות האלה, על כן 'וכל הנשים יתנו יקר לבעליהם', עוזרהו ומסייעו לבעליהם בקיום המצוה שלהן, ועל ידי זה 'וכל הנשים' אף ש'עומדות' בעולם הבא, שהן בבחינת 'עומדות', עם כל זה 'קהל גדול', יש להם קהל גדול תורה ומצות על ידי שגרמו לבעליהם שהשלימו עצמו, בזה נחשב כאילו הן בעצמן עסקו בהן.
ובעיקר הדבר מה שרבי אמי מסמיך מיתת מרים לפרה אדומה וכו', יש לומר הטעם דמצות פרה אדומה ידוע שהוא חוק מופלא ובלי להשיג טעמו, כמו שאמר הכתוב (במדבר יט) "זאת חוקת התורה", ואופן עשייתה מתחילה ועד סוף ותכלית עשייתה מכוסה ונעלם מעין ושכל כל איש. רק זאת ידוע לנו שמכפרת, כמו שכתוב כמו שכתב החא"ג "כפרה כתיב בה כקדשים", כי תכלית עשייתה לאפרה הוא ומאפרה היה מזין כל טמא לנפש, כל הבא לאוהל המת או נגע במת מטמא. ואפשר לרמוז דבראיית אדם המת, החי יתן אל לבו כי סוף כל האדם למות, ובעל כורחך אתה מת. אוחזת האדם פחד ועצבון, כיון שאחריתו יהיה לעפר רימה ותולעה, ומה יתרון בכל עמלו שיעמול ומחשבתו אחוז בעבותות הדאגה ויגון ומש ששון ושמחה. ובכן כמעט מן הנמנע הוא לעבוד עבודתו, עבודת ה', עבודה תמה וברורה. ולא לחנם אמרו חכמינו ז"ל (ברכות יז:) אונן פטור מכל המצות עשה, יען כוונתו ומחשבתו אי אפשר להיות בתכלית המכוון.
וזה הרמז שמת מטמא פנימיות האדם עושה אצלו רושם גדול ומפגל אישיותו שבעה ימים, כי ימי שנותינו שבעים שנה. וקיום מצוה ה' יתברך צריכה שתהא בשמחה ולא מתוך עצבות, כמו שאמר הכתוב (תהלים ק') "עבדו את ה' בשמחה". ועל כן גזרה חכמתו יתברך שמו ויתעלה להזות על הטמא מת מאפר פרה אדומה לטהרתו, הרצון כמו שפרה אדומה חוק בלי טעם ואין לנו רשות להרהר אחריה ומוכרחים לכוף ולשעבד עצמינו תחת עול מצותיו, אף אם הדבר נגד שכלינו טמיר ונעלם משכל אדם, חומר משותף בזוהמת הגוף, כן גם טמא למת לא יעלה על דעת האדם אם לפי שכלו והבנתו הוא כחס ושלום מתרעם על מידותיו של הקב"ה, וכחס ושלום עביד הקב"ה דינא בלא דינא על מה זה ולמה טרף צעירה בימים בעודה באבה בדמי ימיה קטף שושנה בעת פרחה וריחה נודפת למרחקים לששון ולרוב נחת לכל מכיריה, הרס מבצרי בנות יהודה ולא חמל על עוללים וטפים שנשארו בלי משענה.
ולכן בא הציווי להזות אפר פרה אדומה להזות על האדם טמא ברוח עשתונותיו, להזות עליו להקיצו לעוררו דייקא מן אפר פרה אדומה, כי כן גזרה חכמתו יתברך שמו, אין לך רשות להרהר אחריה. אף אם אין דעתך ושכלך משגת הדבר, להזות מן אפר פרה אדומה, לרמז לנו כי רואה הנך אפר פרה אדומה, כן עפר אתה ואל עפר תשוב. ובכן אתי שפיר שפרה אדומה מכפרת, יען שעל ידי זה הוא מוכרח לשעבד עצמו תחת גזירותיו של הקב"ה, יען הוא חוק, כן נמי מיתת צדיקים, אף שהוא נגד שכל האדם, מכפרת, הרצון הוא מצדיק על עצמו ענין המיתה, אף אם הוא מיתת צדיקים אז הוא מכפרת.
כתיב "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה וגו' שני חיי שרה" (בראשית כג), ומדקדק רש"י ז"ל על שהכפיל "שני חיי שרה", דהלא פתח הקרא "ויהיו חיי שרה". ולולי דבריו הקדושים אפשר לומר דהנה איתא במדרש רבה (פרשה נ"ח) על "ויהיו חיי שרה", הדא הוא דכתיב (תהלים לז) "יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה".
ויש לומר ההמשך דהנה שלמה המלך עליו השלום אמר (בקהלת ד) "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה". הכוונה על פי מה שפירש הש"ך על התורה בפרשת פנחס הפסוק (במדבר כו) "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו", "לרב" אם למדת תורה הרבה עסקת וקיימת מצות הרבה אזי "תרבה נחלתו" בעולם הבא. "ולמעט", היינו מי שלא עסק בתורה ובמצות אלא מעט, אזי "תמעיט נחלתו" בעולם הבא, יקבל רק מעט נחלה כשחושבים אשר טרח בערב שבת יאכל בשבת.
הרב נפתלי צבי שלזינגר. נולד בשנת תרנ"ה.
אביו, הרב יהודה אריה (לייבוש) שלזינגר שהיה שו"ב ומו"צ בקאללא ובקהילות נוספות. הוא פעל רבות לחיזוק התורה והיהדות וזכה לבנות 16 מקוואות. הוא ונפטר בכ"ה באלול תרפ"ב (1922) בהיותו בן 58.
אמו, מרת רייכל בת ר' יוסף סופר דושינסקי, נפטרה בכ"ה באייר תרע"ט (1919).
הרב נפתלי צבי, למד בצעירותו בישיבת פרשבורג, והיה ראש וגבאי ל'חברה חריפות', וקיבל היתר הוראה מבית הדין של פרשבורג. לאחר תום מלחמת העולם הראשונה נשא לעיר סובאטיצה שביגוסלביה ונשא לאשה את מרת הענא לאה בת הרב חיים צבי וייס, שנפטרה באיסור חג, בכ"ד בתשרי תרצ"ד (1933). הספדו של הרב נפתלי צבי עליה מובא כאן למעלה. בזיווג שני נשא את מרת שרה בת הרב שמחה ומרת מאטל.
אף שהיה גאון חריף ובקי, ולמד הרבה תורה וחידש בה חידושים רבים ומעמיקים, לא נשא בתפקיד רבני והתפרנס בעמל רב מיגיע כפיו במסחר בחלק מהיום. אף שהיה טרוד על המחיה ועל הכלכלה, היו כל מחשבותיו בתורה. בזמנו הפנוי למד תורה עם בחורים ועם בעלי הבתים, וייסד "חברה ש"ס". בהזדמנויות רבות, ובייחוד בשבתות, היו מכבדים אותו לשאת דרשות, המלאות דברי מוסר ויראת שמים.
מחמת דוחק הפרנסה, עבר בשנת תרצ"ב (1932) לעיר נייזאץ (אויווידעק/ נובי סאד), ובנה שם מקווה טהרה.
בשנת תש"א (1941) כבשו הונגרים את האזור, עם הכיבוש ההונגרי ב-1941 מנתה הקהילה היהודית כ-4,100 נפש מתוך אוכלוסייה כוללת של כ-80,000 נפש. הקהילה הושמדה במספר שלבים, בתחילה על ידי ההונגרים ואחר כך על ידי הנאצים. ההונגרים החלו בגל של מעצרים אקראיים, עינויים ורצח של יהודים בודדים. הגברים מגיל עשרים ועד חמישים נלקחו לעבודת כפייה מפרכת. הרב נלקח לעבודת כפייה ולא היה מסוגל לפרנס את משפחתו. בשל מצב המלחמה בין רוסיה והונגריה, נאסר הרב לאחר שקיבל מכתב מאחיו ר' ישראל שהיה בקייב תחת השלטון הרוסי, בחשד שיש לו קשרים עם הרוסים.
קרוביו ביקשו לקרוא לבנו, ר' יהודה אריה שלמד בבית מדרשו של הרב אליעזר יעקב רוזניץ בעיר זענטא, על מנת שיסייע בפרנסת המשפחה הרעבה בשעה מצוקתה, אך למרות ההפצרות הרבות שיסכים לכך, התנגד לכך הרב נפתלי צבי בתוקף, ואמר: "חס ושלום, בני לא יבוא לביתי בשום אופן שבעולם, כי הוא צריך ללמוד תורה. וגם אל תגידו לו כלום מצרת נפשי שאני אסור בבית האסורים, כי אז לא יהיה לבו נכון ללמוד בהרחבת הדעת". לאחר מספר שבועות, עם שחרורו ממאסרו כתב לבנו שישאר בימים הנוראים בעיר זאנטא, בה יש לו חברים ללמוד איתם תורה, ויגיע רק לחג הסוכות. כשהגיע הבן לביקור, לא זיהה את אביו מרוב בצרות שסבל בבית האסורים. מיד לאחר סוכות שלח אותו אביו חזרה ללמוד תורה בעיר זענטא. הרב ליווה את בנו לתחנת הרכבת, וביקש ממנו שילמד בהתמדה. היו אלו הדברים האחרונים ששמע הבן מאביו.
תקריות בין כוחות פרטיזנים לחיילים הונגרים וגרמנים בשלהי 1941 ותחילת 1942 שימשו תירוץ לביצוע טבח באזור. על העיר הוטל עוצר מלא, וחיילים ושוטרים הונגרים עברו בין בתי היהודים והסרבים, בזזו אותם, עצרו ורצחו עשרות מיושביהם. בלילה השלישי למבצע, בערב שבת, ה' בשבט תש"ב (1942), נשלחו יהודי נייזאץ וסרבים אל גדת הדנובה, שם סודרו בשורות ונורו למוות בטבח ההמוני בנאבי סאד. גופותיהם הושלכו לתוך הנהר הקפוא. בין הנרצחים היו הרב נפתלי צבי, רעייתו שרה (מזיווג שני) ושתי בנותיו, חיה שרה ורייכל, הי"ד.
בנו, הרב יהודה אריה, שרד את השואה. לאחר רציחת בני משפחתו נסע הרב יהודה אריה לקהילת פאפא, שם היה תלמידו של רבי יוסף גרינוואלד אדמו"ר ואב"ד פאפא. בכ"ב בסיון תש"ד, הוא נשלח לעבודות כפייה בחזית, ועבר צרות ותלאות. אחר כך נלקח לבודפסט, שם שהה מספר חודשים. בפסח תש"ה הוא הלך בצעדה ממושכת, וניצל מירי שכוון אליו. הוא שוחרר ביום ב' של חול המועד פסח, אך נדרס בידי משאית רוסית, אושפז ועבר מספר ניתוחים. לאחר מספר שבועות חזר לקהילת פאפא ובירך 'הגומל'. לימים עלה מארה"ב לירושלים ונפטר שם בט"ז בתשרי תשע"ד (1913).
הרב נפתלי צבי כתב חידושים על התורה ועל המועדים, על פרקי אבות, דרשות ופלפולים עמוקים בסוגיות הש"ס. הוא גם ניהל תכתובת עם הרבה מגדולי דורו, ובהם רבי אליעזר דייטש אב"ד באניהד ורבי מאיר אריק אב"ד בוטשאטש, עם רבני יגוסלביה ודייני פרשבורג. רוב חידושיו אבדו בשואה, ושרדו רק מעט חיבורים, שנמצאו ביוגסלביה לאחר המלחמה על ידי גיסו הרב אליעזר וייס.
חידושיו יצאו לאור בספר "נר צבי" בהוצאת בנו, הרב יהודה אריה. ובשנת תשע"ט יצאו לאור על ידי נכד המחבר.
תמונת האנדרטה לזכר חללי הטבח בנובי סאד לקוחה מתוך ויקיפדיה, והועלתה לשם ע"י Itaygur.
