עיקר הגאולה הייתה בשביל הגאולה הרוחנית בקבלת התורה הקדושה / הרב זאב וולף נוסנבוים הי"ד

תמונת הרב זאב וולף נוסנבוים הי"ד

לי ולכם הוא הגאולה. הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם (מדרש שיר השירים).

תכלית הגאולה דיציאת מצרים הייתה כמו שאמר ה' יתברך "ולקחתי אתכם לי לעם". נתינת התורה הקדושה והתדבקות בה' יתברך זה הוא חירות הנפש, דאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. אינו משועבד להחומר ולהתאוות, כמאמר החסיד להמלך שנצח המלחמה, דאמר דלא נצח המלחמה הגדולה שבו מלחמת היצר (חובת הלבבות). הגאולה הזו היא נצחית. "לי ולכם הגאולה", גאולה רוחנית וגאולה גשמית. ובמדרש מרור חד, מרורים תרין. הרצון תרי שעבודים גשמיות ורוחנית. ובש"ס פסחים דף קט"ו מצה בזמן הזה דאורייתא, מרור דרבנן. מצה, היא רומזת לגאולת וחירות הנפש, דמצה היא בלי שום פעולת הרכבה, רק עומדת בפני עצמה, בלי שום הצטרפות. עצם פשוט זה מרמז על חירות הנפש על ידי התורה הקדושה, וכן מרמז שישראל הם תלויים רק בה' יתברך, תחת השגחתו יתברך שמו. ועיין בגבורות ד' למהר"ל ז"ל. ומצה היא "מדאורייתא" נצחית, וזה הוא  על ידי דאורייתא, קבלת התורה הקדושה. ומרור מרמז על שעבוד הגוף, זה לא היה נצחי בעת יציאת מצרים.

ובש"ס פסחים דף קט"ו אמר רב פפא שמא מינא האי חסא צריך לשקועיה בחרוסת משום קפא וכו'. וקפא מריחא מיית. ושם דף קט"ז מאי מצוה, רבי לוי אמר זכר לתפוח, ורבי יוחנן אמר זכר לטיט. ומהדקדוק הא מרור הוא זכר לעבודה, למה החרוסת זכר לתפוח, על שם הכתוב "תחת התפוח עוררתיך". ובתוספות לעשות חרוסת בפירות שנמשלו כנסת ישראל. עיין שם. אולם לדברינו נעימת המליצה הוא דהנה תפוח מרמז על קבלת תורה הקדושה, כמאמרם ז"ל למה נמשלו ישראל לתפוח, מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו "נעשה" ל"נשמע". ובתוספות שם כתב דהוא אתרוג, "וריח אפך כתפוחים" מתרגמינן כריחא דאתרוגא. והנה ריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו, וכמו שאמר הכתוב "כל הנשמה תהלל יה", ולכן המרור דהוא זכר לשעבוד הגוף. ובן הרשע דאין לו השגה בגאולה הרוחנית ובקבלת תורה הקדושה, דהוא חירות הנפש והתדבקות בה' יתברך, הנה הוא שואל "מה העבודה הזאת לכם" כעת בהגלות, דאכתי אתם בגלות. אמנם מרור זה צריך לשקועיה בחרוסת זכר לתפוח, דמרמז על גאולה הרוחנית, גאולת הנשמה. והאי קפא מריחא מיית הארס של הנחש הבן מביש שארס נחש בין שיניו עומדת בשאלתו הארורה האי ארס מיית מריחא דהוא ריח האתרוג, דבר שהנשמה נהנית, ריח התורה הקדושה. וזה נעים.

והנה ראיה לזה דעיקר הגאולה היה בשביל גאולה הרוחנית בקבלת התורה הקדושה, דהא הקב"ה אמר למשה "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה וגו'. והא הדור שיצאו ממצרים מתו במדבר. ואמנם היה זה על הבנים ועל גאולה הרוחנית. יש לדבר עוד בזה וקצרתי. וזה יש לרמז באתרוג, דפריו קודם לעליו משום שדר באילנו משנה לשנה ונושרים העלין, ואח"כ באים עלין אחרים. וזה מרמז על הגאולה הרוחנית. וקצרתי, ודוק.

וזה נעימת מליצת המדרש הואיל "והוא חפץ בגאולתכם" אינו מביט בחשבותיכם, והרצון דישראל שאלו דאכתי לא נשלם הזמן ואמר רוענו הנאמן הואיל "והוא חפץ", דגלות השכינה השלים הזמן והיה  שעבוד כפול רוחנית וגשמית. והוא חפץ, דתכלית יציאת מצרים הוא לקבל התורה, ועל ידי זה אתם קודש ואיכא ב' מעלות כמו שנתבאר לעיל. "והוא חפץ" על דרך דנודע דבגלות נחסרות אותיות ו"ה מהשם הוי'ה ברוך הוא וברוך שמו, ומהכסא אות א', וזה תיבת "הוא" דגלות השכינה השלים הזמן.

ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל.   בשתי התקופות והזמנים שיש לישראל, אם הם ברום המעלות ועל גפי מרומי הצלחה בארץ, דניכר בהם ההשגחה הנסית דהקב"ה מקומו של עולם דההשגחה היא גלויה. "ברון הוא" אף בעת הגלות, דההשגחה היא נסתרה בבחינת "מציץ מן החרכים", איכא הגאולה הרוחנית על ידי דנתן תורה לעמו ישראל, הוא חירות הנפש, וכדפירוש מליצת חז"ל חיה אחת יש ברקיע, כשהוא יום אמת במצחה, וכשהוא לילה אמונה במצחה. המליצה על ישראל, "ויתן אותם אלקים ברקיע השמים", דהוא ישראל, כדשלח רבי יוסא כשהוא יום, בההצלחה, אמת במצחה. וכשהוא לילה, בגלותם, אמונה במצחה, דבוודאי ה' יתברך יגאלם "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ד'". בעת הזריחה ובעת השקיעה, בהגלות, מהולל שם ד', דה' יתברך יושיעם ויגאלם.

ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. על ידי התורה הקדושה הוא גאולה נצחית. התורה לא תשתנה חלילה, ועפרא לפומיה דאפיקורסים דאומרים דהתורה לפי הזמן, כמו בשאר נימוסים דמסדרים המשפטים לפי המקום ולפי הזמן. בהתורה צריך לסדר החיים לפי התורה. הלא תראה דהתורה הקדושה ניתנה בהר חורב במדבר. וראיתי לפרש "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", היינו בכל יום ויום, בכל הזמנים, בת קול יוצאת מהר חורב, אוי להם לבריות שאמרו דהתורה לפי הזמן. וכן הא מבואר במדרש דהקב"ה נסתכל בתורה הקדושה וברא העולם. ואם כן העולם לפי התורה. וזה "ברוך המקום", דהקב"ה הוא מקומו של עולם, "ברוך שנתן תורה לעמו ישראל" דעל ידי זה התורה הקדושה היא נצחית והיא גאולה נצחית. 

(זיו הלבנון, עמ' 32-33, מאת הרב זאב וולף נוסנבוים הי"ד),

לימוד תורה היא העצה להתגבר על היצר הרע / האדמו"ר מראדומסק, רבי שלמה חנוך הכהן רבינוביץ הי"ד

רבי שלמה חנוך הכהן רבינוביץ הי"ד

"ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה מימינם ומשמאלם". הנראה לי, ידוע מדרשי חז"ל אין מים אלא תורה. והנה אדם מישראל הרוצה לקיים מצוות ומעשים טובים, היצר הרע מתגבר עליו להחטיאו ולהורידו מדרך הישרה, כאמרם ז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. והעצה להתגבר על היצר והוא ללמוד תורה, כאמרם ז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח וכו'. וזהו שאמר הכתוב "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", בתוך הים הסוער של העולם הזה והיצר הרע, הלכו במקום יובש ובטוח, מפני ש"המים", הוא התורה, "להם חמה" להגן מהם, "מימינם", בין לאלו אנשים ההולכים בדרך ימין בדרך הישר, "ומשמאלם", בין לאלו האנשים ההולכים בדרך שמאל, התורה מגינה עליהם להחזירם למוטב. עיין בילקוט שמעוני על פסוק "והמים להם חמה מימינם ומשמאלם", מי גרם להם להינצל, בזכות "ימינם" – בזכות התורה שהן עתידין לקבל, שנאמר "מימינו אש דת למו". והבן.

"ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי" וגו'. הנראה לי, ידוע מספרים הקדושים שעמלק הוא היצר הרע וכל מגמתו היא להחטיא את ישראל. והעצה לזה ללמוד תורה, כאמרם ז"ל בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. וכן הוא במכילתא על קרא "וילחם עם ישראל ברפידים", אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ידיהם מדברי תורה, לכך בא השונא עליהם, לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה. עד כאן. וגם יש עצה על התגברות היצר, זה עמלק, על ידי התדבקות בצדיק הדור, צדיק יסוד עולם משה רעיא מהימנא. ולפי זה יש שני עצות: האחת, מצד עצמו, ואחת מצד אחרים, צדיקים יסודי עולם. ויש מקור לדברים הללו בזוהר הקדוש, וזה לשונו הקדוש, אמר משה אנא אזמין גרמי לההוא קרבא דלעילא ואנת יהושע זמין גרמך לקרבא דלתתא. עד כאן.  וזהו שאמרה התורה הקדושה "ויבא עמלק", זה היצר הרע. "וילחם עם ישראל ברפידים", מאחר שרפו ידיהם מן התורה. "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים", שיתגברו על היצר הרע, עד "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה" בהר סיני לקבל התורה ותהיה להם התגברות מצד התורה. וגם "ומטה האלקים בידי"' שאני צדיק, בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". ובשתי בחינות אלו יוכלו להחליש כוחו של עמלק, זה יצר הרע, ולבוא אל הקדושה כנ"ל.

"ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל וגו' ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים". מובא במכילתא פרשת יתרו "ויספר משה לחותנו", למשכו ולקרבו לתורה. "את כל אשר עשה", שנתן תורה לעמו. עד כאן. וצריך עיון שבכתובים מובא רק שסיפר לו את התלאה אשר מצאתם בדרך. הנראה לי דהנה ידוע מספרים הקדושים שפרעה ומצרים מרמזים על יצר הרע, ואם האיש הישראלי רוצה להדבק בקדושה היצר הרע מתגבר עליו להחטיאו, כאמרם ז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. והעצה להינצל מרשת פרעה ומצרים, הוא הוא היצה"ר, לעסוק בתורה, כאמרם ז"ל בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין. וזהן שאמר המכילתא "ויספר משה לחותנו", לקרבו ולמשכו לתורה, שמשה רבנו עליו השלום גילה רז זה ליתרו, שתורה היא תבלין כנגד היצר. וזה "אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים", שנתן תורה לעמו ישראל להכניע בלימוד התורה את היצר, שנקרא "פרעה" ו"מצרים". וזה "על אודות ישראל" ובסיבתו גרם ליתרו לקרבו ולמשכו לתורה. ובשמוע יתרו הדברים האלה אמר הכתוב "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל", שנתן להם התורה. "אשר הצילו מיד מצרים", מן היצר הרע. "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים", "אתכם", הכוונה לתלמידי חכמים, שהמה בוודאי ניצלו מיד היצר הרע, כאומרם ז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אמנם לא רק לתלמיד חכם הצילה התורה, כי אם גם להמון עם הצילה, אף שאינם עוסקים בתורה מציל אותם בזכות דביקות בחכמי התורה והחזקת התורה. וזהו שאמר "אשר הציל את העם", הלא המה אנשים פשוטים המכונים בשם "עם". גם כן התורה מצלת "מתחת יד מצרים" הוא הוא היצר הרע. וזהו שכתב הרשב"ם ז"ל אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, מתחת שעבוד מצרים. הכוונה משעבוד היצר הרע המכונה בשם "מצרים". והבן.

(ברכת שלמה, על פרשת 'בשלח' ו'יתרו')


רבי שלמה חנוך הכהן רבינוביץ, נולד בסביבות שנת תרמ"ד (1884) לאביו רבי יחזקאל, האדמו"ר מרדומסק, מחבר הספר "כנסת יחזקאל", שהיה נכדו של מייסד חסידות ראדומסק, רבי שלמה הכהן מחבר הספר "תפארת שלמה".  רבי שלמה חנוך היה תלמידו של הגאון מאמסטוב. לאחר שנשא לאשה את אסתר, בת דודו רבי משה אלימלך הכהן רבינוביץ, עסק בהצלחה רבה במסחר. בי"ח חשוון תרע"א (1910), בהיותו בן 29, נפטר אביו, ורבי שלמה חנוך מונה לאדמו"ר מראדומסק, והתגורר בסוסנוביץ. היו לו עשרות אלפי חסידים בפולין ובגאליציה, ובכל שבת ויום טוב היו בסוסנוביץ אלפי חסידים שהתקבצו מעיירות פולין וגאליציה לשבות בחצר הרבי. הוא חולל מהפכה רוחנית בפולין כשייסד בה את רשת הישיבות "כתר תורה". הרשת מנתה 36 ישיבות, בהם למדו אלפי בחורים, בראדומסק, בנדין, סוסנוביץ, קרקא, לודז', פייטרקוב, קשאנוב, קאטוביץ, קילץ ועוד. הרבי עסק בתורה לילות כימים והתמסר לטובת הישיבות שהקים. הוא הכין את שיעוריו באופן מסודר ומדויק והנחיל לתלמידיו ולחסידיו סדר יום ממאורגן עם זמנים קבועים ללימוד כל מקצועות התורה. ענייניו העסקיים נמסרו לידי חסידיו הנאמנים. העסקים של הרבי היו מוצלחים, היו לו עסקים רבים ובתים רבים, הוא היה מיליונר וחלק גדול מהונו הוקדש להחזקת ישיבותיו ולתמיכה בעניים. הרבי גם השקיע הון רב בהקמת ספרייה עניפה עם כתבי יד יקרים, שהייתה הספרייה היהודית השנייה בגודלה בפולין.

בתו היחידה של הרבי, מרת רייזל, נישאה לרבי משה דוד רבינוביץ, בן האדמו"ר מקרימילוב. רבי משה דוד כיהן כראש ישיבות "כתר תורה", ועמד להוציא לאור את ספרו "זבחי כהן" על מסכת זבחים. בנם היחיד של רבי משה דוד ולרעייתו, אברהם אלימלך יחזקאל אהרן,  נפטר לדאבון ליבם בהיותו כבן ארבע.

עם כיבוש פולין במלחמה העולם השנייה, חיפשו הנאצים אחר הרבי, אך הוא שהה באותה שעה בגאליציה וברח ללודז'. הוא סירב הרבי להצעת חסידיו להבריח אותו לאיטליה, ואמר שרצונו להיות עם כל היהודים. בחנוכה ת"ש (1939) עבר מלודז' לוורשה, והסתתר שם בבית אחד מחסידיו. על אף שסבל ממחלת הסוכרת ומתנאי החיים הקשים, המשיך בתקופה זו לעסוק בתורה, לתת שיעורים, להשתתף בתפילות ולערוך 'טיש' לחסידיו. הוא המשיך לתמוך בנזקקים, על אף אמצעיו הכלכליים המוגבלים. על אף הסכנה, היה מבקר בגטו ורשה את חבריו האדמו"ר.

 בשבת י"ח אב תש"ב (1942), פרצה חיילים גרמנים לבניין ברחוב נובוליפקי 30, עברו מדירה לדירה והרגה באותו בית 150 איש. עם הגעתם למקום המסתור של הרבי הם הורו לו לרדת רחוב עם בני משפחתו. הרבי סירב, והעדיף למות בבית. הרבי, רעייתו, בתם וחתנם נורו בידי המרצחים הגרמנים. כך נגדע הענף האחרון לשושלת ראדומסק.  הרבי הובא לקבורה בבית העלמין בוורשה, באוהלו של האדמו"ר מנובומינסק.

דברי תורתו של רבי שלמה חנוך ומעט מחידושי חתנו, לוקטו ויצאו לאור בספרים "שבחי כהן" ו"ברכת כהן – כתר תורה" (תשל"ח). מעט מחידושיהם הובאו גם בספרים ובכתבי עת נוספים.

וד' יעזרנו שנקבל את האמת ממי שאומרה / הרב יצחק בגון הי"ד

תמונת הרב יצחק בגון הי"ד

ועתה קורא ומעיין נכבד, אם שאני חושב שרובי הדברים שבספרי זה – נבדקו ונתאשרו די צורך ע"י שנסו בהרבה ניסיונות ועמדו בכולם, ואם שבאמונה שלמה אני מאמין – שתודה לא-ל – כוונתי לאמיתה של תורה, בכל זאת אינני מרגיש בקרבי שום רצון שתקבלם כדברים מוסכמים וכהלכות פסוקות. רצוני הוא אדרבה – שתביט עליהם כעל תיאוריות חדשות שדורשות עוד ניתוח ובדיקה מבפנים ומבחוץ, חפצי הוא שתבקרם בבקרת חדה, בלי משא פנים ובלי לפנים משורת הדין, וכעין שמצינו בעבודה זרה דף ד': "תורה דכתיב בה אמת דכתיב אמת קנה ואל תמכור אין הקב"ה עושה לפנים משורת הדין". אם תתעורר לך איזו הערה, תמיה, או השגה – אבקשך לעיין בסוף הספר בהשמטות ומלואים, ואם לא נמצא שם מזה, אזי במטותא – להודיעני, אולי יעלה בידי להתנצל, הרבה דברים הנוגעים לקיום דברנו שכדי שלא להאריך ביותר – נשארו עמדי, אשר ע"י משא ומתן יתכן שיתאמתו ביתר שאת וביתר עז או שיתוספו עוד חידושים, ומיני ומינך תתברר שמעתתא. ואם אראה שיש ממש בדבריך, ודבר נאה ומתקבל אמרת – ישמח לבי גם אני, ואהיה שבע רצון יותר מאלו הבאתני לסייע לי, ואקווה שבחפץ לב אודה – ולא אבוש, וד' יעזרנו שנקבל את האמת ממי שאומרה, וכעין דאיתא באבות דרבי נתן סוף פרק ל"ז "ומודה על האמת זה משה, שנאמר וישמע משה וייטב בעיניו, וכן הקב"ה הודה על האמת, שנאמר כן בנות צלפחד דברת", וכעין דאיתא בירושלמי סנהדרין פרק י' הלכה א' "ניתנו מרועה אחד, אמר הקב"ה אם שמעת דבר מפי קטן ישראל והנייך, לא יהא בעיניך כשומעו מפי קטן, אלא כשומעו מפי גדול, ולא כשומעו מפי גדול אלא כשומעו מפי חכם, ולא כשומעו מפי חכם, אלא כשומעו מפי נביא, ולא כשומעו מפי נביא אלא כשומעו מפי רועה, ואין רועה אלא משה, כמה דתימר ויזכור וכו' את רועה צאנו וכו', ולא כשומעו מפי רועה, אלא כשומעו מפי הגבורה, ניתנו מרועה אחד. ואין אחד אלא הקב"ה, במה דתימר שמע ישראל ה' אלהינו ד' אחד".

ומצאתי חובה לנפשי להביע בזה תודה וברכה להעדה הנכבדה דזידיק יצ"ו, שזה כארבע שנים שקבלוני לרב, ומאז ועד עתה הם סרים למשמעתי ולעצתי, גם במובן החומרי עושים הם בעדי עוד יותר מכפי יכולתם, כן כשנתוודע להם שברצוני לגמור את ספרי ולהוציאו לאור עולם קבלו הידיעה בהתעניינות ובסבר פנים יפות. זכרה להם ה' לטובה.

י"ד כסלו תרצ"ב זידיק

(הקדמת שדה יצחק, מאת הרב יצחק בעגון הי"ד),

חיותו של אדם מהאות שלו בתורה / הרב מיכאל זאב זבדסקי הי"ד

תמונת הרב מיכאל זאב זאוואדסקי

"כה תאמרון לאדוני לעשו וגו' עם לבן גרתי ואחר עד עתה". ופירש רש"י דבר אחר גרתי ואף על פי כן תרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים. במסכת עבודה זרה (דף ג ע"ב) איתא אמר רב יהודה אמר שמואל מה דכתיב "ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו", למה נמשלו בני אדם כדגי הים, לומר לך מה דגים שבים כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשים מדברי תורה ומן המצות מיד מתים. עד כאן. והקושיא מפורסמת הרי כמה וכמה בני אדם שפורשין מתורה ומצות וחיים ומאריכים ימים ושנים. גם יש להבין הלשון שפורשין מדברי תורה. פרישה זו מה הוא, דמשמע שהיה דבוק בתורה ופירש ממנה, כדאמרינן איזה מעות לא יוכל לתקון זה תלמיד חכם דפירש מדברי תורה, וקשה הרי בוודאי לא עדיף מי שלא היה דבוק בה כל עיקר. והוא ליה למימר שאינו עוסק בתורה. ואומנם הדבר יובן עם מה שאמר הבכור שור בראש השנה (דף יא) בהא דג' ספרים נפתחים, וזה לשונו, בפיוט יום ב' דראש השנה בסילוק דשברים איתא ג' ספרים מנוקדים וכו'. אומנם יש לפרש מנוקדים ממש קאמר, על פי מה שתירצתי על הקושיא המפורסמת במפרשים איך אמר דרשעים נכתבים לאלתר למיתה, הא קא חזינא כמה רשעים מאריכים ימים ושנים ברעתם עד זקנה ושיבה וכו'. וביארתי דידוע שיש לכל אחד נפש רוח ונשמה, ואף על פי שיש עוד תי' יתירה [צ"ל: חיה יחידה] אין זה כי אם לנביאים וכו'. ואם הוא צדיק אלו ג' משתמרים בקרבו ואינם זזים ממנו, אבל כשחוטא גורם לסור ממנו נשמה, ואם חוטא יותר, גורם לסור ממנו בחינת רוח, ונשאר בו רק בחינת נפש ונמשל כבהמות נדמה. וכל זה נקרא "מיתה", כשסר ממנו הבחינה הנזכרת, דמה לי קטלא כולה ומה לי קטלא פלגא. והיינו דאמרינן "נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה", פירוש שיפרד ממנו נשמתו או אחר כך רוח עד הגיע שגם נפשו יסור ממנו וימות ממש. ולכן אף שרואים הרשעים חיים וקיימים, מת הוא, והיינו דאמרינן "הרשעים בחייהם קרויים מתים".  ואכתי צריך ביאור מה שאמר "ימחו מספר, זה ספרן של רשעים", דמשמע במחיקה סגי, ומה שאמר "נכתבים ונחתמים למיתה" פירשו בו דהמחיקה היינו הכתיבה למיתה,  ואם כן איך נדע במחיקת שמו אם לנשמה אם לרוח או לנפש וכו'. אבל ידוע בספרי המקובלים שיש בתורה אותיות ותגין ונקודות, והאותיות הם רומזים לנפש, והתגין לרוח והנקודות לנשמה. וידוע שיש ששים רבוא אותיות לתורה וישראל ששים רבוא (והרמז ישראל, ראשי תיבות 'יש ששים רבוא אותיות לתורה'), לכל אחד יש אחיזה באות אחת, והוא חיות שלו ושמו משולב בו. וכן כתוב בספר של מעלה כל אחד אות שלו ותגו ונקודתו, נגד נפש רוח ונשמה שלו. ולכן סבירא ליה בשנגזר עליו שיסור ממנו נשמה, מוחקין מספר הנקודה שלו. וכשנגזר שיסור ממנו הרוח, מוחקין גם התג. וכשנגזר שימות מכל וכל בצאת נפשו, מוחקין הכל. ושפיר ייסד הפייטן שלשה ספרים מנוקדים, והוא הדין לתגין, אלא דחדא מנייהו נקט לפי החרוז שלו. עד כאן לשונו הזהב. ומעתה יובן הא דש"ס עבודה זרה הנ"ל, כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצות מיד מתים, והיינו דכל אחד מישראל יש לו אחיזה בדברי תורה באות שלו והוא חיותו ושמו משולב בו כנ"ל, וכשחוטא וגורם על ידי זה לפי גודל חטאו לסור ממנו נשמתו או רוחו ועל ידי זה נמחק התג או הנקודה שלו כנ"ל, והוא מיתתו שנפרש מן התורה ואין לו אחיזה בדברי תורה. ואם כן שפיר דייק "כשפורשין מדברי תורה", שנפרש ונפרד האחיזה בתורה, אם בנשמתו, אם ברוחו,ולפעמים גם בנפשו, הרי זה מיתתן ומיד מתים.

ובזה יובן כוונת הפסוק "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום". דקשה קושיית הש"ס, וכי אפשר לדבוק בהקב"ה. ואומנם הנה אמרו, קב"ה, אורייתא וישראל חד הוא. ואינו מובן לכאורה. ואומנם הנה ידוע דכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה,ועל זה אמרו שהתורה הוא כלי אומנותו של הקב"ה, שצפה בתורה וברא העולם, והיינו בשמותיו של הקב"ה. וכבר מבואר דכל אדם מישראל יש לו אות שלו בתורה, ששים ריבוא אותיות כנגד ששים ריבוא ישראל. ואם כן אתי שפיר דהקב"ה ואורייתא וישראל חד הוא.  דהתורה היא שמותיו של הקב"ה ושמותיהם של ישראל, דכל אחד מישראל אות שלו בתורה ושמו משולב בו כנ"ל. ובזה יובן איך האות בתורה הוא חיות שלו, והיינו על ידי שיש לו אחיזה ודביקה בשמו של הקב"ה והקב"ה מחיה את כולם. וכשנפרד מהאות שלו בתורה, ממילא אין לו אחיזה ודביקה בשמו של הקב"ה, מיד הוא מת. וזה שאמרינן בכמה דוכתי דע"י החטא פוגם בשמו של הקב"ה, באותיות התורה, המה שמותיו יתברך כנ"ל. ואינו מובן לפי פשוטו. ובזה יובן היטב דכשאדם חוטא , הרי פוגם באות שלו שבתורה וגורם למחיקת התג או הנקודה, אם כן הוא פוגם בשמו של הקב"ה, באותיות התורה, המה שמותיו יתברך כנ"ל. וגורם לפגום ולפסול הספר תורה של מעלה. וזה ושכתוב "ואתם הדבקים בה' אלקיכם", היינו שיש לכם אחיזה ודביקה בתורה, שהוא שמותיו של הקב"ה, אז "חיים כלכם היום", דזהו החיות שלכם. מה שאין כן כשנפרד ונפרש מהתורה, דאז אין לו דביקה בהקב"ה, פסקי' לחיותי', וזהו מיתה, וכאמור.

והנה על פי האמור יש לבאר הא דתהלים (א) "כי אם בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", דמקשה הש"ס דתחילה אמר "תורת ה'" ואחר כך "ובתורתו". וגם הכפל למה. והנה בעבודה זרה (דף יט) אמרינן אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ, שנאמר "בתורת ה' חפצו". ונראה לי הכוונה בזה דאנו רואים בבני אדם שזה יש לו חשק ביותר ללמוד מסכת זו ועניין זה וכדומה. וזה יש לו חשק ביותר למסכת אחרת ועניין אחר. ונראה לי דזה בא לפי שורש נשמתו, לפי האות שנפשו ורוחו ונשמתו דבוקה בו. ומשום הכי להתורה ששייך לאות זה יש לאדם חשק ביתר שאר ויתר עז. וכן הוא לעניין קיום המצוות, כמו שכתבו הספרי מוסר שמצינו שאחד יש לו חשק יותר למצווה זו וזהיר בה טובא. ואחד למצווה אחרת, וכדאיתא בגמרא "אביך במה הוי זהיר טפי", והיינו גם כן מטעם הנ"ל דהוא על פי שורש נשמתו ששייך למצווה זו. והיינו גם כן כנ"ל דלפי האות שיש לו בתורה, והוא נפשו ורוחו ונשמתו ממילא להמצווה השייך לאות זה יש לו חשק ורצון ביותר. וכן הוא בדברי תורה. ובזה ביארתי הא דפ"ק דנדרים (דף ח) האומר אשכים ואשנה פרק זה, מסכתא זו, נדר גדול נדר לאלקי ישראל. ופריך והא מושבע ועומד הוא מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה. עיין שם. וקשה טובא ניהו, דכתיב "ושננתם", וכתיב "והגית בו יומם ולילה", מכל מקום הרי אינו מושבע ועומד ללמוד דווקא פרק זה או מסכתא זו, ויכול ללמוד פרקים ומסכתות אחרות. ואומנם להנ"ל ניחא, דכיוון שאמר אשכים ואשנה פרק זה ומסכתא זו, אם כן יש לו חשק לזה והוא משורש נשמתו, ואם כן אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ, וממילא הוי מושבע ועומד לזה. וזהו שאמר כי אם בתורת ד' חפצו, והיינו כדרשת חז"לדאין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ. ועל זה קאמר טעמא מה, משום "ובתורתו יהגה", והיינו מפני שזה הוא תורתו ששורש נפשו ורוחו ונשמתו דבוקים בחלק זה שבתורה, והוא תורתו, ואתי שפיר. 

ועל פי דברי הבכור שור הנ"ל יתבאר ג"כ הא דאמרינן בשבת (דף קנא) ובסנהדרין (דף צח) "ומוראכם וחתכם יהיה" וגו', כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת בטלה אימתו. ואיתא כמי התם דאמר רמי בר אבא, אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר "אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו". ופירש רש"י כדרמי בר אבא דנקנסה עליו מיתה ונדמה לארי כבהמה. ולדברי הת"ש הנ"ל הפירוש כנ"ל, דרמי בר אבא ילין נמי דרשה שלו מהא דכתיב "ומוראכם וחתכם" כל זמן שאדם חי. ד"חחכם", לשון חיות הוא, דכל זמן שהוא חי אימתו מוטלת על הבריות, אפילו על ארי. והא דחזינן דארי נופל על האדם כדפריך הש"ס שם, על זה קאמר כדרמי בר אבא נדמה לו כבהמה, כדכתיב "אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו". והיינו דאדם השלם שלא פגע באות שלו שבתורה, שזהו חיותו כנ"ל, מוראו מוטלת על הבריות, אפילו על ארי, כדכתיב "מוראכם וחתכם", כל זמן שהוא חי ממש, שיש לו אחיזה במקור חיותו. ואמנם כשחוטא, דניטל ממנו רוחו ונשמתו, אף שעדיין נפשו בתוכו, וחי היינו דחי כבהמה ו"נמשל כבהמות נדמו", וכנ"ל, ואם כן שוב לא מקרי "חי", ואין אימתו מוטלת על הבריות, דסר ממנו צלם האלקים ואדם בל ילין ביקרו ונמשל כבהמה ואין החיה יראה מפניו, דפניו פני בהמה, דנפסק חיותו שהיה דבוק בתורה ובקב"ה, ואין לו תואר אדם, ותוארו כתואר פני בהמה.

וקרוב לזה מבואר בבעל עקידה פרשת נח בפסוק הנ"ל "ומוראכם וחתכם", כי האדם הנברא בצלם אלקים בשמרו תורת אלקיו בקרבו, שומר בזה תמינתו וצלמו ולא יחליפם ולא ימיר אותם בתבנית שור אוכל עשב. ואז נכנעים ונרתעים כוחות גופו לפניו וסרים למשמעתו וכל אשר תאמר הנפש המדברת אליהם יישמעו בקולה. ולעומת זה גם כל הנבראים וכוחותיהם, מדומם וצומח וחי, קשורים ליעקב חבל נחלתו, משתחווים למרחוק ויאמרו 'הננו עבדים לאדונינו'. והאדם השלם הזה נוטה טבעי היצורים אל כל אשר יחפוץ. ומצד זה נאמר לו לאדם "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ". וזה העניין הוא טבעי אל שומר התורה מסגולת צורתו וצלמו צלם אלקים. אולם בהתפשט האדם מעצמו לבוש התורה וקיום מצוותיה, אז עוז פניו ישונא, ותעבור צורת בעל החיים על פניו. אדם הלז ביקרו בל ילין, נמשל כבהמות נדמה, ותמונתו וצלמו אז תבנית כל בהמה אשר בארץ. והיה כל מוצאו מהחיים הדורסים יהרגהו. עד כאן תורף דבריו ז"ל, עיין שם באריכות. והן הן דברי רמי בר אבא הנ"ל, ולפי מה שנתבאר זהו נלמוד מדרשת הש"ס הנ"ל "ומוראכם וחתכם", כל זמן שהוא חי, אבל כשמת מיתת רוח ונשמה כנ"ל נמשל כבהמה. וזהו שאמר גם כן הכתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". הכוונה בהיות צלם אלקים על פניו, יען שלא פגם בשום חטא ועוון וקיים כל התורה ומצוותיה, וקוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא, מ"ה ייראו ממך. וכן איתא בברכות (דף ז ע"ב) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה, שנאמר "עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם". ופריך, איני, והאמר רבי יצחק, אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו, שנאמר "יחולו דרכיו בכל עת" וכו'. ואי בעית אימא הא והא ברשע שהשעה משחקת לו, ולא קשיא, הא בצדיק גמור הא בצדיק שאינו גמור, דאמר רב הונא מה דכתיב "למה תביט בוגדים תחריש כבלע רשע צדיק ממנו", וכי רשע בולע צדיק, והא כתיב "ה' לא יעזבנו בידו", וכתיב "לא יאונה לצדיק כל און". אלא "צדיק ממנו" בולע, צדק גמור אינו בולע. הרי דצדיק גמור מותר לו להתגרות ברשעים אפילו השעה משחקת להם, מפני שכולם נופלים לפניו.

והנה יעקב אבינו עליו השלום היה ירא מעשו הרשע ושלח אליו שלוחים מפני רוב ענוותנותו שלא היה מחזיק עצמו לצדיק גמור, והוי סבירא ליה כיוון דעשו הוי רשע שהשעה משחקת לו, ואם כן "יחילו דרכיו בכל עת", והיה ירא ממנו שלא יבלענו, דצדיק שאינו גמור בולע. ואמנם לעשו שלח לאמור "כה תאמרו לאדוני לעשו וגו' עם לבן גרתי" ואף על פי כן תרי"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים. ואם כן כיוון ששמרתי כל התרי"ג מצות, אם כן הוי צדיק גמור, ואינו ירא מרשע אפילו שהשעה משחקת לו. ושלח לו כן כדי לייראו. ואמנם באמת לא החזיק את עצמו לצדיק גמור. ומשום הכי אמר "כי ירא אנכי אותו" וגו'. ואמר "וירא יעקב מאד וגו' קטונתי מכל החסדים וגו'", ופירש רש"י שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא. והיינו שירא שאינו צדיק גמור. ואמנם הנה כל זה אילו היה עשו בא להתגרות ביעקב. אבל אם עשו לא בא כלל להתגרות ביעקב, ואדרבא יעקב היה מתגרה בעשו, ושלח אליו "עם לבן גרתי ותרי"ג מצית שמרתי" ואיני ירא ממך. אם כן הקושיא ממה נפשך על יעקב. אם החזיק עצמו לצדיק גמור, כאשר שלח אליו, וצדיק גמור מותר להתגרות ברשע אף שהשעה משחקת לו, אם כן [לא] היה לו לירא ממנו, ולמה ירא יעקב מאד ויצר לו. ואמר "כי ירא אנכי אותו". ואם לא היה מחזיק את עצמו לצדיק גמור, אם כן למה התגרה בו, דצדיק שאינו גמור אסור לו להתגרות ברשע שהשעה משחקת לו, ולמה שלח אליו כנ"ל, כיוון דעשו לדרכו היה מהלך. ובזה יובן דברי המדרש, וזה לשונו, "וישלח יעקב מלאכים לפניו", רבי יהודה בר סימון פתח "מעין נרפש ומקור משחת" וגו', אמר ר יהודה בר סימון, כשם שאי אפשר למעין להרפס ולמקור להשחת, כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע. וכמעין נרפס וכמקור משחת כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע. אמר לו הקב"ה לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו "כה אמר עבדך יעקב". רב הונא פתח, "מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו". שמואל בר נחמן אמר, משל לארכי ליסטים שהיה ישן וכו' עבר חד ושרי מעיר ליה וכו' קם ושרי מקפח ביה וגו'. כך אמר לו הקב"ה, לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו., וכו'. עיין שם. ועיין בידי משה שכתב דהאי שחזר ואמר "וכמעין נרפס וכמקור משחת צדיק ממיט עצמו לפני רשע", הוא דבר אחר. עיין שם. ולפי מה שנתבאר אתי שפיר, דהמדרש אמר דהקב"ה מאשימו ליעקב ממה נפשך כנ"ל. ותחילה אמר כשם שאי אפשר למעין להרפס כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע. ואמנם זהו בצדיק גמור כנ"ל. אבל בצדיק שאינו גמור, אז הוי להיפך. "כמעין נרפס וכמקור משחת צדיק ממיט עצמו לפני רשע", היינו צדיק שאינו גמור. אמר לו הקב"ה, לדרכו היה מהלך וכו', והיינו ממה נפשך, אם החזקת עצמך לצדיק גמור, אם כן אי אפשר למוט לפני רשע, ולא הי לך לירא ממנו. ואם לא החזקת עצמך לצדיק גמור, אם כן לא היה לך להתגרות בו, דהוא לדרכו היה מהלך, ולמה שלחת אליו. ואתי שפיר.

(דורש טוב, דרוש טז)


הרב מיכאל זאב זבדסקי (זאוואדסקי) הי"ד נולד לאביו ר' אהרן יחיאל ולאמו שיינדל לבית רוזנטל. הוא הוסמך להוראה מאת הרב יואב יהושע זבדסקי רבה של קינצק, והיה מקורב ל"אמרי אמת". הוא היה למדן מופלג, חריף ובקי, דרשן מוכשר, מתון ואהוב לבריות, אב"ד פראשוביץ' ואחר כך רב בעיירה בוסקו-זדרוי שבמחוז קילצה פולין. נשא לאשה את מרת מרים לבית פיינר.

מחבר ספר "מתנה טובה" על מסכת שבת (פיעטרקוב, תרס"ח), דרשות "דורש טוב" (פיעטרקוב, תר"ע), "זבחי צדק" על מסכת זבחים ופסקי הרמב"ם (פיעטרקוב, תרפ"ט-תרצ"ג), "עין משפט" על שו"ע חושן המשפט (תרע"ד-תרצ"ח) ו"אורח לחיים" על שו"ע אורח חיים (לובלין, תרצ"ט). ספריו זכו להסכמות מגדולי הרבנים והאדמו"רים בדורו.

בספטמבר 1939 נכבשה בוסקו-זדרוי בידי הגרמנים. הם החרימו את חנויות היהודים, הורו להקים בה יודנרט מרכזי ליישובי הסביבה, והחלו לשלוח יהודים לעבודות כפייה. באפריל 1941 הוקם בעיירה גטו פתוח, והיהודים חוייבו לשאת על זרועם מגן דוד כחול על סרט לבן. באוקטובר 1942 גורשו יהודי בוסקו-זדרוי לפינצ'וב הנצאת במרחק של חמש שעות הליכה. משם גורשו לינדז'יוב ועברו סלקציה. הצעירים נשלחו למחנות עבודה באיזור קילצה, ושאר היהודים גורשו להשמדה בטרבלינקה. ככל הנראה נספה הרב עם בני קהילתו בשנת 1942, בהיותו כבן 70, כפי שכתבו שנים מנכדיו ב"דפי עד" המופיעים במאגר "יד ושם".

תצוגה מקדימה(נפתח בטאב חדש)

ביאור לדברי המדרש שלעתיד לבוא ינתנו עוונות ישראל על עמלק / הרב יצחק אלימלך הכהן זינגר הי"ד

הרב אלימלך הכהן זינגר הי"ד

בתנא דבי אליהו, אליהו זוטא, פרק יט, בזה הלשון: באותו שעה נוטל הקב"ה עונותיהן של ישראל ונותן אותן על עמלק הרשע שבא מעשו, שנאמר 'ונשא השעיר עליו אח כל עונותם'. באותו שעה אמר עמלק לפני הקב"ה, וכי מה כוחי שנתת עלי את כל עונות יעקב. באותה שעה נוטל הקב"ה כל עונות יעקב ונותן אותן על בגדיו, ונעשין בגדיו אדומים כו'. עד כאן לשונו הקדוש. והנה העניין יפלא מה שטוען עמלק שאין כוחו לסבול כל עונות יעקב, מאי שנא כלו מפלגא. גם מה שנוטל הקב"ה ונותן אותן על בגדיו, מה התשובה על דבריו ע"י נתינת העונות על בגדיו. וגם מפני מה נעשים אדומים.

ולקרב באפס מה על פי שכל לפי עדניות דעתי יש לומר, אם אומנם בוודאי העניין רם ונשא, אבל אפס מה לפי קט שכלי אענה כאשר חנני ה' יתברך להבין בו אפס מה. ויוקדם דברי היערת דבש ז"ל על מאמר הגמרא מסכת שבת פרק רבי עקיבא, לעתיד לבוא יעשה יצחק אבינו עליו השלום חשבון כמה שנותיו של אדם, שבעים וכו', עד 'פלגא עלי ופלגא עלך'. ואין מובן מה 'פלגא' על הקב"ה ו'פלגא' על יצחק אבינו עליו השלום. והסביר העניין בסוגי חטאים, ישנו שני סוגים: סוג חטא גזל, קנאה וכדומה. סוג שני, עריות, תענוגי הזמן. הנה על סוג חטא קנאה וכדומה, יש מליצה שבאים מכוח תוקף הגלויות שהכבידו עלינו. אולם על סוג השני לא יצדק מליצה זו, אדרבה, מצד תוקף הגלויות לא היה ראוי להיות עוונות כאלו. אדרבה, הגלויות אין נותנת רוחב לב והרמת ראש להתענג בתענוגים. אולם באים מצד גודל הסחת היצר הרע. וזה 'פלגא עלי', סוג האחד שבאים מצד הגלויות, ישא יצחק אבינו עליו השלום עליו, יען גרם שיבוא עשו לעולם, שהכביד עול הגלויות. מה שאין כן הסוג השני, הם מצד היצר הרע, יטעון שהקב"ה גרם זאת ע"י יצר הרע שבראו. וזה 'פלגא עלך'. וזה יש לומר שירצה עמלק לטעון גם כן, שמה כוחי לסבול כל עוונות יעקב, כי לא ישיג שיצטרך לסבול רק עוונות שגרם ע"י הגלויות, מה שאין כן סוג השני אינו צריך לסבול, כנ"ל. ומה שאין מוסבר אין בכוח להינשא מחמת חסרון הבנה בדבר. אולם לשווא יהיה טענתו, כי אין הנושאים דומים זה לזה. אס אומנם יצדק טענת יצחק אבינו עליו השלום להקב"ה, אבל טענת עמלק אין מסתברת, על פי המבואר בחושן המשפט סימן שפ"ו ס"ג במחבר, 'וכן הזורק כלי שלו מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות, שאם ייפול עליהם לא ישבור, וקדם אחר וסלקם, ונחבט הכלי ונשבר, חייב המסלק. וכן כל כיוצא בזה'.  אם כן הוא הדין עניין זה. הקב"ה ברא אדם עם יצר הרע, הרי זה כמו שזורק כלי לארץ, שאפשר להשתבר ע"י הנפילה. אולם מכל מקום הקב"ה הניח כסתות וכרים תחתיו שלא יחבט, היינו התורה והמצות, כי תורה מצלי מיצר הרע, בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דאין עסוק בה. מצוה מצילי מצלי בעידנא דעסיק בה .אם כן הרי זה ככסתות. וידוע דברי התיקוני זוהר תיקון שתיתאה, 'שארה כסותה'. 'כסותה' דא כסות דציצית ותפילין. נמצא הקב"ה פטור, כיון דהניח כסתות תחתיו לבל יחטא. אולם עשו סילק הכסתות, שלא הניח לקיים המצות והתורה ע"י רוב הגלויות שהכביד עליהם. נמצא חייב ע"י גורם כנ"ל בחושן המשפט שפ"ו סימן ג. מה שאין כן יצחק אבינו עליו השלום פטור, כי הוא לא גרם הסילוק, רק גורם לגורם, שהביא את עשו לעולם. והרי זה גורם דגורם ופטור. עיין חושן המשפט שפ"ו בש"ך סעיף קטן ג בשם תרומת הדשן, זה לשונו, דאם הבעיר ע"י חרש שוטה וקטן את שטר חוב פטור. נמצא יצחק אבינו עליו השלום היה לו שני גורמים, והקב"ה גורם אחד. על כל פנים יותר מן לערך יצחק אבינו עליו השלום. וזה שאמר 'פלגא עלך', יותר יונח פלגא זו עלך מעלי. מה שאין כן עמלק חייב מדינא, כנ"ל. וזה נוטל הקב"ה ונותן על בגדיו.

הנה בגדי הקב"ה הוא מושאל על לבושי קנאה על עמלק, זרע עשו, כדכתיב 'יום נקם בלבי'. והנקמה על אשר לא נתנו לקיים מצותיהן של ישראל ועל ביטול התורה שגרמו. ומזאת נתהוו עוונות עריות ותענוגי הזמן כנ"ל, מכוח שסלקו המציל, היינו 'הכרים והכסתות' כנ"ל. וכן על עוונות שגרמו לישראל ע"י גלויות בלי שום צד ע"י יצר הרע, כגון קנאה וגזל, שבאים מכוח דוחק הזמן. וזאת מודה עמלק על כוח חטא כזה שצריך לו לסבול. והם שני סוגי חטא. סוג גזל וכעס שבאים מכוח דין, היינו כוח אש. וסוגי חטא עריות וכנ"ל, שבאים מכוח אהבה רעה, והם כוח מים, כידוע, שדין אש, ואהבה מכוח מים. והנה על סוג חטא מכוח דין, שהיא אש, מודה עמלק, רק על חטאי אהבת רעות, שהם ע"י יצר הרע, הוא מים, אין מודה. נוטל הקב"ה חטאים כולם, היינו בין סוג הראשון בין סוג הזני, שהם מים ואש, ונותנם על בגדיו, היינו מלביש הקנאה. וידוע כי מים ואש מכבים זה את זה, ואולם נעשים בגדיו אדומים, היינו שכולם ישנן בכוח חד אדום, בחינת דין, על ידי שגם חטאי עריות באים על ידי גלויות, היינו ביטול תורה ומצות, ונוטל המציל, מה לי גורם כזה מה לי גורם כזה, ונעשין לאחדים אדומים לראיה שאולי מצד יצר הרע, היינו כוח אהבה מים היה ראוי לבטל אחד את חברו, שמע מינא שכולם כוח אחד  והחיוב עליהם. קול להבין בסייעתא דשמיא.

זכרון אלימלך, קונטרס ד, פיוטרקוב תרצ"א, עמ' 5-6


רבי יצחק אלימלך הכהן זינגר, ר' אלימלך'ל, נולד בעיר חמלניק לאביו רבי משה חיים הכהן, מנגידי ונכבדי עירו. משפחתו הייתה משפחה מיוחסת מצאצאי רבי אלימלך מליזסק  והיהודי הקדוש מפרשיסחא. בצעירותו למד ר' יצחק אלימלך בהתמדה מרבו הצדיק רבי אברהם יצחק סילמן, והתעלה במעלות התורה והחסידות, וכן היה תלמידו של רבי שרגא יאיר אב"ד ביאלאבז'יג. בשנת תרנ"ד (1894) כבר ענה למכתבים עם שאלות בהלכה. לפני שנת תרס"ח (1908) נשא ר' יצחק אלימלך לאשה את בתו הגאון המפורסם רבי משה ווינברג אב"ד וואלברום, מחבר הספר 'אהל משה'. הוא חי כל ימיו חיי צער, השליך נפשו מנגד והסתגר בעולמה של תורה. בתנאי רעב ומחסור, ישב ליישב תמיהות בדברי תורה ולבאר את תורת הראשונים. לאחר שעבר לסוסנוביץ נעשה כבן ביתו של רב העיר, הגאון הצדיק רבי יצחק גליקמן, ר' יצחק'ל, והיה מקורב לאדמו"ר מרדאמסק, רבי שלמה רבינוביץ', שהתגורר בסוסנוביץ. לאחר פטירת רב העיר הוציא רבי יצחק אלימלך סדרת קונטרסים שם חידושיו יחד עם חידושים ששמע מאת מהרב גליקמן. בקונטרסים הוא מתנצל שמא ימצא בהם טעות וביקש כי 'אל יאשימני כי כל ימי חלדי הייתי מוקף חבילי טרדין מכל עברי, הן בחסרון בריאות והן בחסרון פרנסה ל"ע ובצער בני יחיו, ואפס מה היה לי פנאי לטייל בדברי רז"ל הקדושים". חידושיו מצאו חן בעיני גאוני דורו, שכתבו בהסכמותיהם לחוברות שבחים מופלגים על המחבר ותורתו. על מנת למכור את החוברות היה ר' אלמלך'ל מסובב בין ערים גדולות, שם נפגש עם הרבים ופלפל עמם באריכות.

בשנות השואה נשלח ר' אלימלך'ל עם רבים מיהודי זאגלעמביא למקום איסוף לקראת שילוחם להשמדה. שם נשאל ע"י רב העיר מה יש לו לומר. ר' אלימלך'ל חייך והשיב: "אספר לכם מעשה שהיה פעם אצל בעל החדושי הרי"ם זצ"ל עם הרה"ק ר' יצחק מווארקע זצ"ל. שניהם נסעו יחד כעגלה וכשהגיעו לעיר הרגישו שחסר להם הטליתים והתפילין וכל אשר להם בעל החדושי הרי"ם סבר שזהו אשמתו של בעל העגלה על מה שנאבדו הטלית והתפילין, וגם פנה אל הרבי ר' יצחק'ל זצ"ל ואמר לו שגם הוא יסייע בידו להתדיין עם בעל העגלה. ענה לו הרבי מווארקע: אגיד לו, מיד כשעליתי על העגלה הפקרתי כל החבילות שלי".

הי"ד.

 

אי אפשר לזוז זיז כלשהו מהאמונה ומהדת הישנה / רבי שלום ווידר הי"ד

הרב שלום ווידער הי"ד

שלום וישע רב וכל טוב סלה לכבוד הרבנים הגאונים המפורסמים בד"צ דק"ק פלוני יצ"ו.

מכתבם הגיעני, ואתם הסליחה על איחור תשובתי עד כה, כי כבר בררנו מאז שמעומק הדין אסור להמיעוט להתפרד לעשות קהל בפני עצמו אפילו בשם ארטה-ספרדים וכדומה אם הקהל הגדול המה ארטהאדאקס מחמת כמה וכמה איסורי דאורייתא ודרבנן בזה, איסור חרם רחמנא ליצלן, ולא תעשה, תקנות חכמים, גזל, והשגת גבול השו"בים ובית דין, כמו שכתבתי אחרי שנעשו נעלאגען ידעו הכל להתרחק מהם. כי גם בחיתון אסורים ופתם פת כותי ויינם יין נסך, כמבואר במכתב הגאון ממאד שליט"א.
ובאמת הוא הלכה ברורה בשלחן ערוך יורה דעה קנ"ז סעיף ב, אסור לאדם לומר שהוא עכו"ם אפילו אם יהרגהו. ומפורש ברדב"ז ח"ג סימן צ"ב וח"א סימן שד"מ דהוא הדין אם הורגין אדם שיאמר על מצוה אחת מהמצות שמצוה אינה משמים, או שנתנה רק עד זמן ידוע, ולפי רוח והזמן יכולים לשנות, הרי זה כפירה והוא בכלל יהרג ואל יעבור, באף שלעבור העבירה בעצמה אינו בכלל יהרג ואל יעבור, ובסכנת נפשות מחללין שבת קודש. אבל לומר שאין מחוייבין להחזיק מצוה זו, או שמותר לעבור עבירה הוא בכלל כפירה בתורת משה, חס ושלום, ויהרג ואל יעבור.
ופשוט דהוא הדין בכופר כהאי גוונא במצוה דרבנן, כמבואר בלחם משנה פ"א מהלכות ממרים, דאע"ג דהעובר אפי' במזיד אדבריהם עבר רק על דרבנן, אבל ממרה על דבריהם הוא דאורייתא בכלל 'לא תסור'. והאומר שאינו מחויב לשמוע, הוא כפירה, רחמנא ליצלן.
והנה ידוע דשם 'ארטהאדאקס' ענינו שמאמינים ומחזיקים בדת הישנה ושאי אפשר לזוז אפילו זיז כל שהוא לעולם. ושם נעאלאגען הוא הופכו, ועניני רעפארמער שאומרים שהרשות בידינו לפי רוח העת והזמן לשנות, רחמנא ליצלן, מתורת משה. וכל שכן לשנות דברי חכמים ז"ל ומנהגי ישראל, כמו על דרך משל תמור טבילת נשים במקווה להנהיג מרחצאות באמבטי בניקיון יותר ממקווה, וכדומה.
ומעתה אין שום ספק על פי הדין כי קהלה האומרת שהמה מכת הנעלאגען, המה פשוטו כמשמעו במלא מובן המלה כופרים ממש, לא עלינו, אף אם אולי בליבם אינו כן לעת עתה, מכל מקום בעניין חמור כזה די האמירה כנ"ל משלחן ערוך מפורש דהוא בכלל יהרג ואל יעבור, ודברים שבלב אינם דברים בזה.
ואף שמוסיפין שם על דרך משל נעעלאגען-יראים, נעעלאגען-חרדים, וכדומה, העיקר הוא שהמה נמנין אצל הערכאות מכת הכופרים בתורת משה ורצונם לשנות הדת. אך נודע להם חדשות שיש בין הכופרים כתות שונות, כופרי הכל, מודים במקצת, והמה נעעלאגען יראים, דהיינו שהגם שכופרים במקצת אם מודים במקצת המה 'יראים', ומי יאמר שאין זה כפירה, הלא כזה התחילו כל הפוקרים וכופרים.
על כן פשוט ששחיטת השוחט שלהם והוראת המורה הוראה שלהם הוא נבילה וטריפה ממש, בלי שום ספק שבעולם.
ואף אם יאמרו שלא עשו זאת אלא לפנים להשיג על ידי זה רישיון להיפרד ולהיות קהלה בפני עצמה, הלא ש"ס מפורש הוא מגילה דף י"ב דנתחייבו שונאי ישראל שבאותו הדור כליה יען שהשתחוו לצלם, אף שלא עשו אלא לפנים, כדמסיק שם. ושמה היו אנוסים מגזירת המלכות, ועם כל זה נתחייבו כליה עבור שלא מסרו נפשם. עיין בחידושי אגדות שם ובתוס' ע"ז דף ג שלא הייתה עבודה זרה ממש, כל שכן באלו שאומרים שהמה מהכת שאומרים שתורה אינה משמים ויכולים לשנות, ועושים זאת מאהבת הניצחון ותאוות הכבוד המדומה, ואין חושבין כלל מה הדבר הזה לומר שהמה 'נעעלאגען' מה ערכו ומה שיחו. ובלי ספק שמתוך שלא לשמה יבואו לשמה, רחמנא ליצלן, דזה סגולת הכופרים לפנים. וזה כוונת הגמרא שנתחייבו כליה, היינו כרת הנפש, לא עלינו, וכמו שהייתה הגזירה 'להשמיד' ואחר כך 'להרוג', לולי מרדכי בצדקתו עוררם לתשובה. וכן יעזור ד' להם שיזכו לשוב בתשובה שלימה בקרוב.
ועור אזכרה ימים מקדם במחלוקה דק"ק סיגעט יצ"ו שעלה בידי חסידי בעלז ובראשם כבוד אאמו"ר ז"ל ורמ"א פריינד ודודי מוהר"נ האלפערט וחותני הגאון הצדיק ז"ל לפעול אצל כבוד קדושת אדומו"ר הגה"ק מבעלז זי"ע ועכ"י שכתב איסור על השו"ב של המתפרדים, דבר שכמעט לא עשה מעולם כיודע, שאין דרכם להתערב, כדי לחזק את הארטהאדאקיע כתב. והוא בדפוס בסוף ספר מלחמת מצוה. וכתב שם במפורש שאל יתפחדו במה שידחו השו"ב מוויזניצע שהוא מקבל על עצמו לפייס מחותנו הה"צ מוויזניצע בזה ויהיה לו נחת רוח. ואז שמעתי מכ"ק ז"ל שני ענינים. א – שברור בעיניו כי כאשר עשו הרבנים הגונים של הארטהאדאקסיע תקנותיהם היתה השכינה שורה עמם. והביא מקרא בשמואל 'ויאספו לפני ד' במצפה', כי במקום שנאספו, שם שורה השכינה. ב – שהחולק על רבו כמו שחולק על השכינה, היינו החולק על הרב דמתא, אף שנחלק עמו הרב הצדיק הנ"ל והוא באמת מוכח כן מש"ס גיטין דף ל"א ע"ב, מקמי פלגאי ניקום, פירש רש"י שחולק על מר עוקבא האב"ד. הרי דבזה תליה.
כל זה כתבתי לרווחא דמילתא מעומקא דדינא לבל יתעקש המתעקש בכל מקום שהוא. על אחת כמה וכמה בעירכם, עיר ואם בישראל אשר מעולם היתה מעוז הדת ויראה, ועתה היא בעוונותינו הרבים לשמצה בקמיהם על ידי מחרחרי ריב ומדון, שעיקר כוונתם לנגוע כבוד הגאון הקדוש שר התורה רש"י האב"ד שליט"א, העומד על המשמר לגדור גדר בכל פסיעה ופסיעה במסירת נפשו, גופו וממונו, עבור כל קוץ וקוץ היהדות, כירושה לו מאבותיו הקדושים נשמתם עדן, בוודאי אין שום ספק שכל מעשיהם הם לחלל השם ויבדלו מתוך עדת ישראל. ואין כדאי לטפל עמם יותר. וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יזידון עוד.

באתי על החתום אור ליום ב' בשלח תרפ"ח נירעדהאז יצ"ו.
שלום ווידער אבד"ק יראים והגליל.

דרשת האדמו"ר מבויאן, רבי אהרן פרדימן הי"ד, יום ב' של ראש השנה שנת תרצ"ט-תש"א

ראש השנה הוא 'חצבה עמודיה שבעה' (משלי ט,א). יום שני של ראש השנה הוא התגלות החכמה. תקיעת שופר מעוררת יראה למטה, ולמעלה היא מעוררת רחמים. בשופר נכללים בחינת אש מים ורוח, קול השופר הוא בחינת רוח, והוא המחבר את בחינת אש ומים. את היראה למטה שהיא בחינת אש עם החסדים ורחמים למעלה שהם בחינת מים, חסדים. וזהו שופר בחינת חכמה, שע"י החכמה הוא כנאמר 'אשרי העם יודעי תרועה' (תהלים פט,טו), היא הדעת. וזהו שנאמר 'ויעקוד את יצחק בנו' (בראשית כב,ט), ויעקוד הוא לשון התקשרות, התקשרות חסד עם גבורה, וזהו את יצחק בנו.

ע"י שבני ישראל מתקנים את המדות, נעשה כמו שנאמר 'עושי דברו לשמוע בקול דברו' (תהלים קג,כ). עושי דברו, כשמתקנים את הדיבור, אזי 'לשמוע בקול דברו' יכולים לשמוע קול השופר. וזהו שנאמר 'ויעש ה' לשרה כאשר דבר' (בראשית כא,א), כאשר דבר, כפי הדיבור למטה, כך ויעש ה' לשרה, כך היא ההשפעה מלמעלה למקבל, דיבור הוא התגלות, מלכות, והוא המקבל.

קול השופר הוא מאה קולות, שהם בחינת עשר, הנכללים מחכמה עד מלכות. וזהו שנאמר 'מי שמע כזאת, מי ראה כאלה' (ישעי' סו,ח) במספר מאה. 'מי' הוא לעילא ו'מה' הוא לתתא. 'מה' קרי ביה 'מאה' (רש"י מנחות מג:) מאה קולות. וזה הוא 'מי שמע כזאת', 'זאת' היא בחינת מלכות, מאה קולות. וזהו שנאמר 'וכל העם רואים את הקולות' (שמות כ,טו), ע"י יודעי תרועה, ע"י הדעת. דעת היא התחברות של הראייה השכלית שהיא במוח, עם השמיעה השכלית שהיא בלב.

השי"ת יעזור שיהיה 'ראי שמעתי בקולך' (שמואל א, כח, לה), שיראו כי שמע השי"ת את קול בני ישראל.


יסורים הבאים על בני ישראל, הם לעוררם שיעשו תשובה. בני ישראל עושים תשובה בראש השנה והגם שהיא רק מחמת יראה, השי"ת שב אל בני ישראל באהבה. זהו שנאמר 'ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך' (דברים ל,ג), ורחמך הוא אהבה, השי"ת מקבל ומהפך את התשובה לאהבה.

ראש השנה הוא בכסה ליום חגנו (תהלים פא,ד) התשובה של בני ישראל אל השי"ת היא בעיקר באיתכסיא, במחשבה ובלב. אולם השי"ת שב אל בני ישראל באיתגליא, נעשה התגלות. זהו שנאמר 'ושב וקבצך מכל העמים' (דברים ל,ג), בתשובה של בני ישראל אל השי"ת ובשוב השי"ת אל בני ישראל, זו היא התשובה השלימה.


ראש השנה הוא הפתח של כל השנה. עיקר העבודה בראש השנה היא בפה בתפילה. מקור הדיבור והתפילה היא המחשבה בלב, ולכך צריך לעשות תשובה קודם התפילה. על ידי התפילה מקשר את ה' עילאה עם ה' תתאה, לב עם פה, ג' העליונות עם ז' האחרונות, וביחד נעשים אמת. אמת הוא ראש וסוף, לכך נקרא ראש השנה 'היום'. היום הוא מדת אמת, כשפיו ולבו שווים הוא אמת, אהבה עם יראה.

יש שני אופני תשובה, תשובה מאהבה ותשובה מיראה. תשובה מיראה היא עד ראש השנה על העבירות שנעשו תשובה מאהבה היא מראש השנה עד יום הכיפורים להעלות את כל המעשים טובים למעלה אל השי"ת שיהיו בשלימות, וזהו אומרם ז"ל גדולה תשובה [שלימה] שמגעת עד כסא הכבוד (יומא פו.) וזהו 'תשובה', 'תשוב ה', [לקשר] את ה' תתאה לה' עילאה, אהבה עם יראה.

וזהו שנאמר 'סוף דבר הכל נשמע' (קהלת יב,יג) 'סוף דבר', הדיבור שהוא יראה, שהיא התשובה עד ראש השנה שהיא מיראה, יהיה 'הכל נשמע', שיהיה נכלל יראה באהבה. וזהו שנאמר 'וידעת היום והשבות אל לבבך' (דברים ד,לט), 'וידעת היום' של ראש השנה שיהיה 'והשבות אל לבבך', יראה עם אהבה. וזהו שנאמר 'בפיך ובלבבך לעשותו' (שם ל,יד), נתקנים כל המעשים של כל השנה.

וזהו אומרם ז"ל 'יש קונה עולמו בשעה אחת' (ע"ז י:). 'יש', הוא ראש השנה, בריאת העולם שנברא יש מאין, 'יש' הוא קיום העולם, 'קונה עולמו בשעה אחת', על ידי תשובה שקדמה לבריאת העולם, תשובה היא למעלה מהזמן, לכך היא אפילו ברגע אחת.

וזהו שנאמר 'ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים' (אסתר א,יג) החכמה שהיא בריאת העולם, היא 'יודעי העתים', היא התשובה שנבראת קודם בריאת העולם. וזהו שנאמר 'שוב אשוב אליך כעת חיה' (בראשית יח,י), 'שוב אשוב אליך', היא תשובה, ונעשה 'כעת חיה', נכתבים לאלתר לחיים.

(תולדות אהרן, מאת האדמו"ר מבויאן, רבי אהרן פרדימן הי"ד)

הסיבה לכך שהתורה לא ענשה קשות את עוברי מצוותיה / הרב אליעזר יהודה רבינוביץ הי"ד

דרש רב סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכו' (שבת פ"ח). פשטות המאמר מראה, כי גדולת ישראל ורוממות נפשם התנשאה בזה, אשר לא חקרו ודרשו שיקריאו וישמיעו לפניהם את המשפטים והחקים העתידים להנתן להם למען בחון אותם אם המה לפי תכונתם ורוחם ויכולים לקיימם, כאשר התלוצץ בהם הצדוקי "עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו". וכל כך גדלה אמונתם בבורא עולם עד אשר לא מצאו גם צורך לדעת אותם בפרטות, בחשבם נאמנה אחרי שהקדוש ברוך הוא בעצמו יוצר את החקים, אז למעלה מכל ספק שהמה לטובתם ולאשרם הן לחיים גשמיים והן לחיים רוחניים. כמו בן יחיד אינו צריך להטיל ספק אם פקודי אביו הם לטובתו ולהנאתו. ובאמת גם זה הוא התנשאות הנפש שאין כמוה לבני תמותה לבוא עד גובה האמונה, כי מפי עליון לא תצא הרעות וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, כי רק יחידי סגולה זוכים לעלות במעלות האמונה עד נקודה זו. אבל נרשה לנו לגלות כי במאמר "נעשה ונשמע" גנוזה עוד עלית הנפש אחרת אשר איננה גלויה לכולם. אבל כאשר נסיר פני הלוט מעל זה תופיע היא לעינינו מזהירת עין בכל יפעתה והדרה. הבה ונבאר ננסה נא להעביר לפנינו את חקי התורה ומשפטיה להבינם בשכל אנושי. לא נדבר על דבר החקים אשר המה נפלאים, ועליהם אמרו חכמנו זיכרונם לברכה "חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין להרהר אחריה". אלא גם המשפטים אשר מכונים הם בתור "שכליים" מעוררים לפעמים תמהון ואי הבנה, למשל התורה שמה למשפט מי אשר יגנב ויתפס על פי שני עדים משלם שנים, הקרן וכפל, הוא קנס לענשהו על מעשה הגניבה. נצייר נא בזמננו אם איזה מדינה תוציא לאור עונש כזה לגנבים, אז יתרבו גנבים ושודדים למאות ולאלפים ולא יפחדו כלל מהעונש הצפוי להם. כי גנבים עושים מעשיהם במחשך בלילות בשעה שבני אדם ישנים ואינם רואים, ואף אם יקרה שימצאו עדים על הגניבה גם אז אינו מפסיד הגנב כלל, כי יוכל להתקדם אם רואה עדים שממשמשים ובאים ולבוא לפני בית דין ולהודות ויפטור מכפל, כי מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור (רמב"ם הל' גניבה פ"ג ה"ח). ופחד יאחז כל יושבי המדינה בראותם שרכושם אשר קנו בזיעת אפם יוכל להיות לקניין לגנבים ושודדים.

כפלים יתגדל התמהון ויתכווץ הלב מכאב כי גם נפש האדם אינה בטוחה מרוצחים המארבים לדם אנשים נקיים אחרי שיוכלו לרצוח נפש ולא יענשו כלל. כי לפי דיני התורה כדי לייסר קשה את הרוצח ולחייבו מיתה מחויבים מקודם להתרותו בשעת מעשה ולאמר לו, פרוש אל תעשה שזו עבירה היא וחייב אתה עליה מיתת ב"ד או מלקות. אם שתק או הרכין בראשו פטור, ואפילו אם אמר "יודע אני" פטור, עד שיתיר עצמו למיתה ויאמר "על מנת כן אני עושה" (רמב"ם הל' סנהדרין פי"ב ה"ב). ואיזה טפש יאמר "על מנת כן" שיתחייב מיתת ב"ד בשעה שיוכל לבצע זממו ולשתוק ולפטור.

ואם תאמר אלה אשר אינם נדונים למיתה אבל ידוע לנו שהרגו נפש ישראל כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ ומצערין עד בזמן קרוב נופחים את נשמתם, וזוהי מיתה אריכתא ויותר קשה מכפי שיומתו בבת אחת. אבל במה דברים אמורים שכונסין אותם לכיפה, בעדות מיוחדת או שלא בהתראה או דאתכחוש בבדיקות ולא בחקירות, אבל איתכחוש בחקירות כיון שאי אפשר עוד להזים את העדים אין כונסין לכיפה. עיין בפירוש המשנה להרמב"ם שם ובהגהות רצה"ח, סנהדרין פ"א. וכל שכן על פי אומדנא דמוכחת כמו דפוס האצבעות וכדומה שאין כונסין לכיפה, ואיה השמירה להולכי דרכים וביערות הרחק מן ישוב אדם. מרוצחים אשר אין להם לירא כלל, אחרי שאין יד המשפט תוכל לגעת אותם אף במשהו, גם הכנסת לכיפה אע"פ שלפי שיטת רש"י (סנהדרין פ"א) הוא הלכה למשה מסיני, אבל שאר הראשונים אין מזכירין את הטעם הזה, וכנראה היא תקנת ב"ד ומלך, שיש להם רשות לתקן תקנות לצורך העת, כי לפי דיני התורה מי שהרג בלא התראה או עדות מיוחדת וכדומה הוא פטור לגמרי. והשאלה המורה מאד איך לא דאגה התורה לאנשי בריתה ולשומריה לבלי עזבם הפקר לבני עול, הרי כתוב על דגלה ,דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

לפתור השאלה המסובכה הזאת נתבונן נא לאידך גיסא. ונשים נא עין בוחנת באלו המדינות אשר הונהגו שם חקים הכי קשים ומרים לכל מי שנאשים בעוון רציחה וגניבה, ואף אם לא נתבררה אשמתו על פי עדים שנים, אלא דיה איזה הוכחה כמו דפוס האצבעות או אומדנא על פי שכלנו המטה אותנו לאמר שהוא הנאשם, ליסרהו קשה ואף לקיים בו נפש תחת נפש, אם שם התושבים יושבים בטוחים באהליהם ואינם מפחדים כלל מרציחות וגניבות? אהה לצער ולבושת האנושיות! המציאות המרה מטפחת על פנינו ומוכיחה שהחקים הכי קשים מועילים רק להקטין ולמעט מספר הרציחות, אבל אין בכחם לשרש ולבער את הרע עד תומו. מדי יום ביומו אנו קוראים בעיתונות העולמית פה ושם על דבר מקרי רציחות וכמעט היא הופעה תמידית ומתמדת. ועדין השאלה מנקרת את המוח באיזה אופן אפשר להועיל לאנושיות ולשחרר את העולם מן שואפי דם נקיים אשר כדי למלא תאות נפשם אין גבול ומעצור, הצדק והיושר משחק למו והכל מותר להם. כבר עמדו על מדוכה זו חכמים נבונים ושופטים לדיני נפשות ואחרי שקלא וטריא ארוכה באו לידי מסקנה, כי לשרש את הרציחות והגניבות בעלם לא יועילו כל העונשים הכי קשים, אלא העצה היותר ישרה ופורייה לזה להרבות התרבות בין העם ולהפיץ חכמה ודעת בין כל המפלגות, וביחוד בין השדרות הנמוכות. ולהגיע למטרה זו אפשר על ידי יסוד בתי ספר עממיים בכל מקום ומורים יובחרו אשר לא יזרעו שנאה בין גזע לגזע ובין לאום ולאום, אלא יטיפו להם לקח ומוסר, כי כל בני תמותה אחים הם וכולם בני אב אחד הם וכל אחד נברא בצלם אלקים. וחלילה לגעת למי שהוא לרעה, וכל שכן לשפוך דמו לחנם. ומה גם כל אחד ואחד אינו דוחק רגלי חברו, ועלי אדמות יוכלו כולם לחיות חיי עדן, אם רק יהיה כל אחד שמח בחלקו. וכמה מכוערה נפש האדם בתאוותו להרבות קניניו ע"י חמס ושוד, סוף סוף לא ינעם לחכו לחם הרטוב מדם נפש האדם, כי אף אם לא תגיע לו יד המשפט, גם אז תולעת הנוחם תמוצץ לשד האדם ודמו, תעקצנו ותזעזענו עד אשר יצר לו מקום רגליו, כי לכל מקום שילך, היא נושכת לו בסתר לבבו ותצעק "רשע מה עשית, איך רצחת נפש, קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". גם לשלח מטיפים חרוצים, אשר יישאו מדברותיהם לפני העם אשר לא יעפו ולא ייגעו להורות בינה וחכמה ולבאר מהו צדק ומהו משפט ויושר, ואז נוכל לקוות במשך הזמן כל הרשעה כולה כעשן תכלה, שלום ושלוה ישכון עלי אדמות והארץ תיהפך לגן עדן לכל בני תמותה.

כן רבונא דעלמא כולא בתתו את התורה לעם ישראל אשר הוא בוחן כליות ולב ויודע תכונות נפש האדם וחולשתו, כי עלול הוא לפעמים לסור מדרך הישר ולמאוס בטוב ולבחור ברע, לקח לו מכל האמור למעלה לקו ולמשפט ולא נסה להטותו מדרך המתעה ע"י עונשים קשים. בדעתו נאמנה כי אין זה רפואה בדוקה. ולכן בין התרי"ג מצות אשר נתן לנו ישנה מצוה אחת על למוד התורה, שנלמד אותה וגם לבנינו נלמדה כדכתיב "ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". ולא יסתפק בקריאה בעלמא אלא תהיה שגורה בפיו ובפי בניו. וכאשר ישנן חוקי התורה ומשפטיה מאה פעמים ואחת, אז יתלהב מהמאור הגנוז שם, ויבין וישכיל מה רב טוב צפון לשומריה ונוטריה ואשרי האיש אשר יחזיק בה ותומכיה מאושר. וכבר השתמשו בזה חכמי המוסר ליעץ מי שמוצא את עצמו נשחת באחת מן המידות כמו גאווה או הוא עבריין בגניבות וגזלות, אז ילמד וישנן הדינים האלה. אע"פ שלכאורה המה דינים יבשים, בכל זאת השנון בהם יפעל על לבו עד אשר לא ירגיש בעצמו איך הגרעין הטמון בהם יחדור לתוך נשמתו לזרות הלאה הגאווה ולאהוב את הצדק המופשט, כדכתיב "הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, המאור שבה היה מחזירם למוטב". לפיכך לא ענשה התורה קשה לעוברי מצוותיה, יען כי כוונתה הייתה כי כולם יהיו למודי ה', ואז מאליו יבינו, כי טובתם ואשרם לבלתי סור ממנה ימין ועד שמאל. ואם קרה חלילה אחד אשר טפש לבו משכל יסור מדרך הישר וילך בשרירות לבו, אז מספיק ליסרהו בעונשים הכי קלים, כמו בגניבה לשלם שנים אם יתפס בעדים שנים, אחרי שנמצא בתוך צבור וסביבה אשר כלם הולכים מישרים. ואם יקרה שירבו פושעים וחוטאים או נתנה רשות ביד המלך והב"ד לענוש קשה לפי צורך המקום והשעה.

וזהו באורו של המאמר "נעשה ונשמע", כי אע"פ שחוקי התורה ומשפטיה לכאורה קשה להבינם, אבל לא נרתע לאחור, אלא "נעשה", כלומר נקיימם לראשונה וע"י הניסיון המעשי נלמד אותם להבין טעמיה ותעלומותיה, כמו שרופא אינו נעשה למומחה טרם יעשה הרבה ניסיונות, ורק אז נוכל לקוות לפי ההרגל במו לחדור תוך תוכה ולרדת עד עמקי סודותיה. וזהו מאמרם "נעשה", כלומר אם נעשה, אז "נשמע" ונבין בלשון הבנה.

(התחלת הקדמה הרב אליעזר יהודה רבינוביץ לספרו של אביו, "דעת מרדכי")


הרב אליעזר יהודה רבינוביץ הי"ד, מגדולי התורה בליטא,  נולד בעיירה קרקינובה שבמחוז פוניבז' שבליטא בשנת תרל"ט, לאביו הרב מרדכי יצחק רבינוביץ ולאמו רבקה לבית קריגר. בצעירותו למד אצל אביו, וגילה כשרונות נעלים ותשוקה ללימוד התורה. במשך שנים למד בישיבות טלז, סלובודקה, וולוז'ין ווילנה. לאחר פטירת אביו, בשנת תר"פ מונה לרבה של ממל (קלייפדה). הוא הוציא לאור את ספרי אביו והוסיף להם חידושים משלו: ספר "שמן למנחה" על "מנחת חינוך", ספר הדרשות "תמר דבורה" וספר "דעת מרדכי" אליו הוסיף הרב אליעזר יהודה את קונטרסו "קול יהודה". עוד בצעירותו פרסם מאמרים תורניים בירחונים התורניים, ונשא ונתן בהלכה עם גדולי דורו. הוא הרבה לכתוב ביקורת ספרותית-תלמודית על כתבי הרבנים בדורו. הוא היה חבר מרכז המזרחי בליטא, ובדרשותיו ובנאומיו הרבה להזכיר את אהבתו לתורה ואת חיבתו לציון. הוא התכונן לעלות לארץ ישראל וקיבל כבר רישיון עליה, אבל הדבר נמנע ממנו ע"י השלטון הרוסי שכבש את ליטא. הוא העריך שאסון מתקרב והספיק להעביר לארץ ישראל בדואר חבילות ספרים מתוך ספרייתו וכתבי יד של אביו. משנת תרצ"ט עבר להתגורר בקיידן בבית חמיו. לאחר פלישת הגרמנים לליטא, הועבר יהודי קיידן ובהם הרב לגטו קיידן והוצא להורג ע"י רוצחים ליטאיים ביום כ"ה במנחם אב תש"א, יחד עם רעייתו הינדא, אביו ואחיותיה ויחד עם יתר היהודים מקיידן. כתביו נאספו והוצאו לאור בשנת תש"ח בירושלים בספר "קול יהודה שאלות ותשובות, ביאורים וחידושים בארבעת חלקי שו"ע". בתחילת הספר כתב הרב זאב אריה רבינר דברים לזכר המחבר ולקראת סופם כתב:

"ודבר גדול עשו בזה אחיו ואחותו שיחיו – לעשות נחת רוח לנשמת אחיהם, שכל חייו שם לילות כימים על התורה, לן באהלה של תורה ובעומקא של הלכה" – ששתי זרועותיו היו כשני ספרי תורה שנגללין" – שהרבה תורה למד, חידש וכתב ושאהבת התורה ושקידת התורה והחידוש בתורה היו חלקו מכל עמלו שעמל לעמלה מן השמש; בהם ראה עולמו בחייו ואלה היו משושו עלי חלדו מיום עמדו על דעתו עד הרגע האחרון, בו יצאה נשמתו ב"אחד".

וזכות גדולה היא להם להציב יד ושם לאחיהם הגדול והקדוש הי"ד! ולעשות לו זכרון עולם להקים מצבה נצחית על קברו הבלתי ידוע… וכבר אמרו חז"ל "אין עושים נפשות לצדיקים, דבריהן הן זכרונן" (ירושלמי שקלים פ"ב).

שרידים מתורתו של הרב דניאל מובשוביץ הי"ד, ר"מ ומנהל ה"תלמוד תורה" בקלם

ישנם הרבה דרכי הלימוד כמו פשט, עמקות, הבנה, חריפות, בקיאות וכו'. אמנם האמת היא שעיקר העיקרים הוא להיות 'למדן', כי אי אפשר לעבור בדרך אחד את כל הש"ס, והלמדן מבין להתאים לכל מקום את הלומדות השייך למקום ההוא.

(בית קלם ג', עמ' מו).

הגמרא (ברכות כב,א) דורשת מהפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב" (דברים ד,ט-י), "מה להלן באימה וביראה וכו' אף כאן באימה וכו', מכאן אמרו הזבים והמצורעים וכו' אבל בעלי קריין אסורים. ר' יוסי אומר שונה הוא ברגיליות [במשניות השגורות בפיו –  רש"י] ובלבד שלא יציע את המשנה [בטעמי פירושיהן – רש"י]. רבי יונתן בן יוסף אומר מציע הוא את המשנה ואינו מציע את התלמוד". ע"כ לשון הגמרא. עיין שם כל העניין.

רואים אנו דרגות דרגות: לימוד שטחי מותר, לימוד עמוק יותר אסור, פשט מותר, והבנה ועיון אסור. והטעם, כי בהיות וחסר הוא טהרה מספקת, אין הוא מסוגל לקבל עומק התורה באמיתותה. ואם ילמד במה שלמעלה ממדרגת הטהרה שלו, יהיה לימודו מסולף.

צריך אדם לעסוק באותו חלק של חכמת התורה, המתאימה למידת הטהרה שהלומד עומד בה, כדי שיוכל לקבלה בדרך האמת. למעלה מכך הוא בבל תדע, איסור גמור. לימוד חלק גבוה יותר מחכמת התורה מותר רק אחרי ההכנות המתאימות, אחרי רכישת מידת הטהרה והנקיות הנדרש לחלק זה, ומבלעדיה לא.

מוצאים אנו בספרים שמדברים הרבה בעניין זה, ואנו חושבים שהדברים הם סתרי תורה, אך אלו פסוקים מפורשים וגמרות מפורשות.

תמהים אנו על הראשונים שכל כך נזהרו שלא לעסוק בתורה בלא טהרה מוקדמת, והיו מכינים עצמם הכנות על גבי הכנות. צריך כבר פעם לעשות כמו הראשונים, לרוץ לטבול על כל חלקיק בחכמת התורה, וצריך כבר פעם להתענות כדי להכשיר את עצמו לכך. כי אין אלו מותרות, בלי דרגות אלה בלתי אפשרי לקבל את הדברים באמת. ואם יקבלם בשקר, הקלקולים נוראים.

נמצינו למדים שני כללים: ראשית אימה נופלת עלינו, עד כמה צריך להתמסר להכין עצמו ללמוד דבר תורה, דבר תורה כפשוטו. כמה טהרה נדרשת מן האדם בגשתו לפתוח את הגמרא.

ושנית אחרי עשיית כל ההכנות הנדרשות, נמצינו למדים גודל החיוב להיזהר מללמוד חלקי תורה הדורשים מדריגת טהרה גבוהה יותר משהגיע אליהם, דברי חכמה כאלה אין בכח האדם להשיג בכלל.

(שם, עמ' קלד-קלה).

איתא במדרש (ב"ר ח,ב): "בגדול ממך אל תדרוש, בחזק ממך בל תחקור, במופלא ממך בל תדע, במכוסה ממך אל תשאל". לכאורה נראים הדברים כחזרה, ומדוע כפך המדרש אותו דבר במילים שונות?

יש לומר כוונת המדרש, לא רק שימנע מלדרוש ולחקור בדברים נבצר לחלוטין להשיג ידיעתם, שאינם ברי השגה, מפני שהם מכוסים, אלא אפילו דברים שהם ברי השגה, שיש יכולת להשיג ידיעתם, גם בהם יש עניינים שאין לעורר רצון לידיעתם ואין לעסוק בהבנתם.

כגון: א. דברים שלגביהם חסרים לאדם כללים ראשונים והקדמות הנחוצות בטרם ייגש אליהם, דברים שאין האדם שייך להם ואין לגשת אליהם מחמת חוסר ידע באל"ף בי"ת שלהם. כמו, למשל, מי שיבקש לפתור בעיה מסובכת באלגברה בעוד לא למד את כלליה הבסיסיים. ב. עניינים שיש בכח להבינם, אך הם אינם חשובים ועיקריים. הם יכולים להיות יפים וטובים, אך אין הם העיקר. ג. דברים כאלה שהם כשלעצמם הם עיקריים, אך ברגע זה, לאדם הנוכחי, במצב בו הוא עומד עכשיו, אין הם עיקר.

לא דיברו חז"ל כאן ממה שמופלא לגמרי ומכוסה במוחלט, באלו פשיטא שאין ישר לחקור ולדרוש בהם. אלא אפילו דברים שאינם במופלא כי אם מחוסר ידיעה בהקדמות, או דברים שאינם עיקריים, או משום שבמצב בנוכחי אינם עיקר, גם עליהם מלמדנו המדרש "בל תחקור".

(שם עמ' ריא-ריב).

"חוטפין מצה בלילי פסחים" (פסחים קט,א), פירש רשב"ם "מגביהין הקערה כדי שיראו התינוקות וישאלו", מי שרוצה לקיים התורה כפשטו אין לו מזה רק מצוה אחת, אבל על דרך השכלת חכמת המוסר הרבה עמל יגיע לו מאלה הדברים המעטים. כי למה לנו שישאלו הלא יספרו לו יציאת מצרים?

אלא שאין עונג בא רק אחרי צער. השאלה היא כמו צער, כי חפצו לדעת מה זאת, וכאשר ישיבו לו בטעם יתיישב אל ליבו יותר ויעשה רושם בו. והוא על דרך [הכלל של] 'איך חשבתי ומה נתחדש לי'.

הרי נתבאר מזה כמה גדול חובת החינוך ובפרט בהתיישבות אל הלב דווקא, והרבה לימוד צריך לזה, אמון פדגוג, ומכל שכן לעצמו דווקא בהתיישבות אל הלב, והרבה עיון והרבה זיכוך המחשבה ופינו הטרדות צריך לה. מבהיל מאד למבין דבר לאשורו.

(מתוך מכתבו של הרב דניאל מובשוביץ לתלמידו רבי אהרן בארשקט, שם, עמ' רצד)


הרב דניאל מובשוביץ הי"ד, נולד בשנת תר"מ (1880) לאביו רבי משה גרשון מובשביץ בעיירה סידרא שבפולין (ויש מי שכתב שנולד בדובראווע). למד אצל רבי נתן צבי פינקל, ה'סבא' מסלבודקה, שם למד בחברותא עם חברו הרב אהרן קוטלר. הרב אברהם דוב כהנא שפירא אב"ד קובנה, בעל ה'דבר אברהם', אמר עליו כי "לא ידוע לי מקיום מופלג בכשרון בדומה לו בכל רחבי ליטא".
אח"כ למד ב'תלמוד תורה' בקלם שבאזור רייסן, אצל רבותיו המובהקים, הרב צבי הירש ברוידא והרב נחום זאב זיו. לאחר פטירת רבו רבי נחום זאב זיו, נשא את בתו חיה לאשה. אחותו של הרב דניאל מושוביץ, היתה אשתו של הרב ניסן עקשטיין הי"ד, אב"ד קוזניצא.

משנת תר"פ כיהן כ"מנהל התלמוד תורה" בקלם, בהיותו ראש הישיבה והמשגיח שם. לצדו כיהן תחילה רבי ראובן דב דסלר, ועם עזיבתו מונה רבי גרשון מיאדניק הי"ד, גיסו של הרב דניאל, לכהן כמנהל רוחני.

כשהוציאו את הרב דניאל מובשוביץ עם כל רבני התלמוד תורה ותלמידיה, ועם התושבים היהודים שנותרו בעיירה, מקלם למקום הרצחם בחצר גרוזשעווסקי, אמרו כולם ווידוי והרב גרשון החזיק בידו ספר תורה. לפני שמסרו נפשם לקדש שם שמים, נשא הרב דניאל נאום קצר בו לתלמידיו ואמר:

בפיוט על עשרה הרוגי מלכות שנאמר בתפילת מוסף של יום הכיפורים, נאמר: 'שרפי קודש צעקו במרה, זו תורה וזו שכרה וגו', ענתה בת קול משמים: אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, לתוהו ובוהו אשית הדומים, גזירה היא מלפני – קבלוה משעשעי דת יומיים'. הנה השאלה היא גדולה ועצומה: 'זו תורה וזו שכרה'?? ומה היא התשובה 'אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים'?? אלא שהעולם הגיע למצב שלא היתה לו זכות קיום והוא היה ראוי לכיליון מוחלט, ורק מאחר שהבטיח הקב"ה שלא יביא יותר מבול לשחת את הארץ, על כן נבחרו אלו העשרה הרוגי מלכות כדי שהם במותם על קידוש ה' יכפרו על העולם כולו, ואם שרפי מעלה יעכבו הגזירה לא יהיה מה שיכפר על העולם, ולא תהיה ברירה אחרת אלא להפוך שוב העולם למים…

בעדות אחד הניצולים נמסר כי בעוד שהיהודים נדחפו לבורות הירי, במכות ומהלומות, "שרו בהתלהבות ובדבקות עצומה עד שההד היה ביער מסביב בקול נורא, השיר ששרו היה: אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו (וההמשך בידיש: טאטע איך לויב דיר, טאטע איך דאנק דיר, וויל איך בין א איד). וכן שרו אתה בחרתנו… אהבת… ורצית… מזמורי תהלים ואדון עולם… העמידום חיים בתוך הבור, ועם רובי מכוניות ירו עליהם עד שנפלו מתבוססים בדמיהם. בקבר אחד נמצאים האב"ד, ר' קלמן ומשפחתו הי"ד, מהמנהלים של הישיבה הגדולה הת"ת דקלם רבי דניאל מאוושאוויץ ואשתו חיה הי"ד, וגיסו רבי גרשון מיאדניק ואשתו פריעדא וילדיהם הי"ד, וחמותם הרבנית פשעא זיעוו, והדודה הרבנית נחמה ליבא ברוידע – בתו של הסבא הי"ד. גם שאר רבני הת"ת הר"ר יצחק סקיר והרב ר' שלמע פיאנקע וילדיהם, והרבה מהבחורים שלמדו בישיבה. הי"ד".

בארכיון בית לוחמי הגטאות מובאת פיסקה ערוכה על בסיס עדותו של צבי גוטמן על חורבן קהילת קלם, ובה מוזכר הרב דניאל: .

בתאריך 26.06.1941 כבשו הגרמנים את העיירה. ב 01.07.1941 הופרדו הנשים והגברים אלה מאלה ונכלאו במקומות שונים. ב – 15.07.1941 הואשמו היהודים בהחזקת נשק, וכמה מאות מהם נורו. ב – 19.07.1941 נורו שאר יהודי קלם אל בורות שהוכנו מבעוד מועד. רבים מהם נקברו חיים. בחורי הישיבה ועוד 35 צעירים הושארו בחיים כדי לכסות את הבורות. כשהחליטו הליטאים לירות גם בהם, צעדו הגברים אל הבורות, ובראשם ר' דניאל [מובשוביץ], ר' גרשון [מיאדניק] והרב [ר' קלמן ביינשביץ, רב העיירה] בראשם, ובפיהם השיר "אשרינו מה טוב חלקנו". הרב נרצח אחרון, אך לפני כן אולץ לכרוע על ברכיו ולחזות ברצח הנורא. באותו מקום

הערה: יש סתירה בין המקורות לגבי יום הירצחם של הרב דניאל מובשוביץ ורבני התלמוד תורה בקלם. יש שכתבו שנספו ביום ה' במנחם אב תש"א, ב'הגדה של פסח קעלם' – נכתב כי הוצאו להריגה בכ"ח באב תש"א (שם כתב כי היה זה ביום שישי, ונרצחו בשבת. אך כ"ח אב תש"א חל ביום ה') ומעדותו של מר גוטמן עולה כי נהרגו בכ"ד בתמוז תש"א.

הרפיון ורפואתו / הרב זיסל לוין הי"ד

בכל ליקוי גופני אף הקל נבחין כי הגוף חסר משלמותו ואם ניתן לרפאותו אף בדרך רחוקה לא יתן האדם מנוח וישתדל הרבה ברופאים ורפואות כידוע.

גם בנפש יתכנו בו ליקויים, דרושה עירנות לראותם ועלינו למצוא את דרך רפואתם. יש ליקוי נפשי המתבטא בחוסר און וכוח לעליה. דהיינו אדם למד התבונן וזכה להבין דבר על בוריו, השיג השגות המתאימות לו במדרגתו, והנה הוא רואה את עצמו רפה וחסר כה והאמיצות להפוך את הידיעה ל'למעשה' – למציאות ממשית, מהכח אל הפועל.

אין רפיון זה סעיף ממידת 'העצלות' ואף לא תכונה רפיונית נפשית, כי אם 'ליקוי', כי תכונות הנפש האמיתיות שבאדם כל מהותם – עבודתם ופעולתם רק להיטיב ולהועיל, ומצב הרפיון הנ"ל גורם לאדם אי מנוחה וייסורי נפש, ולכן לא ניתן לכנותו בשם 'תכונה' כי אם 'ליקוי'.

בהסתכלות בפנימיותם של דברים ובהתבוננות נכונה, ישיג ויראה האדם כי אין מעשיו ותעלוליו, מעשים זמנים ורגעיים, כי אם כל מעשה ומעשה נצחי הוא – ממש לנצח נצחים, ולכן אי אפשר להיעשות בלי הרצינות הנצרכת ובלי להתאים המעשים בכיוון זה. דהנה הליקוי הנ"ל – הרפיון בלהוציא ולהשתמש בכוחותיו מה טיבו? מה מקור צמיחתו? בהכרח מפני שמסתכל על עצמו, על חייו ופעולותיו מתוך שפלות, כדבר המוגבל ומצומצם רק למשך שנות היותו עלי תבל בגופו הדל והמזערי, ולכן אף אם יתפתח אצלו צימאון להבין דברים שכליים, ויותר, אף אם ישים כל מאודו לדברים רוחניים באם יישאר בהשקפתו על חייו כדבר חולף וקצוב אז כל השתדלויותיו והתאמצותו לעליה אין להם ערך כלל, כי שאיפותיו וצימאונו נובעים רק משאיפה גשמית גסה וחומרית, כשאיפה לדבר מתוק, ולכן בוודאי התוצאה ליקוי ורפיון.

זאת ועוד, פעמים מצוי שבהכרה מודע האדם ושלם בעצם מהותו בחובתו ודרכי פעולותיו, מכל מקום מחוסר הבנה וראיה מוחשית איך כל תנועה כן קטנה הן גדולה מהוה סיבה ומסובבת לתוצאות נצחיות – ואיננה רק הפעולה כשלעצמה – מוגבלת ומצומצמת כמות שהיא, לכך אין בו הכח למעשה להגשימו כהכרתו.

מעצמינו מוכיח, האם הכרתנו ושאיפתנו לגדול, לגדלות, מכח מה הם נעזרים?האם אינם נובעים רק כדי להקרא 'שר התורה'?! ואם כן פשיטא דכל אותם חלקים (ממעשנו) שאין בהם הדחף מהסוג הנ"ל ימצא וישלוט בו הרפיון.

מסופר, כי בעת שהלך הגאון מוילנא 'לגלות' קפץ עליו רוגזו של אחד וחשד בו כי גנב לו את כספו, כשנודע לו שהנחשד הוא 'הגאון' לא מצא לעצמו מקום והושחמו פניו בבקשת מחילה. הרי לנו עד כמה חוסר ידיעה אחת או ידיעה קטנה מוטעית, בכוחה להוביל את האדם להיפך ממטרותיו, אל נא נטעה את עצמנו, נתבונן בעצמותנו הנפשית, ממה נובע מצבנו בשמירת תורה ומצוות האם נקיים אנו מבקשת כבוד המדומה ותועלת חומרית, בכל מעשה ממעשנו? האם אף בבקשת מחילה מזולתנו אין בה פעמים מהזיה ודמיון אודות הכבוד של הכנעה וכדומה – ואם כן הרי מצב חיינו ההפך מהראוי להיות באמת. ומה הפלא לרפיון, מנין ניקח הגבורה של "ונחה עליו רוח ה'"? וגם כשזה גופא כואב לנו, יועיל הכאב להגדיל השבר ולא להירפא.

ועדיין יש בזה פעמים עמוקים יותר, האחד, בטבע פוחד האדם ויעבור בו רתת מלהחליט דבר בבירור – "שכן הוא האמת, כן הוא הישרות והצדק" יען שמחויב אם כן לשנות המקובלות, לתקן המעשים. והאדם הלא מקושר בעבותות עבות להרגל וקשה לו להיפרד ממנו, יודע הוא כי החלפה אמתית מחייבת לאזור גבורה ולאמור "עד מתי? מדוע תיתן בך דופי? עד מתי תטפול השקר באמתלאות מגוחכות שהן עצמן שקר?" – ובאם אין תשובה ברורה ומוחלטת ממילא בא הרפיון.

בני עליה יבינו עוד, כל תפיסתנו והכרתנו מתחילות מהבריאה, כמו שאמרו "מתוך מעשיו הכרנוהו". היצירה כולה בכללה ובשלמותה, וכל הנהגת הצדק והמשפט עדים ממש הם על "פועל אמת שפעולתו אמת" אם כי ברור כי עדיין אין זה ההכרה העליונה האמתית כי הלא היא באה רק מתוך ההסתכלות בנברא (והלוואי ונזכה להבין ולהכיר דרכה, עד כמה שניתן כראוי). וההכרה העליונה האמתית היא להתבונן ולחשוב ולצייר לעולה מזה, כולה מופשט בלי בריאה ויצירה, מופשט למעל ההתקשרות בהתחלת היצירה, ברם השגתנו בנויה ומחויבת להבנות בבחינת "מתוך מעשיו הכרנוהו".

בגדר אסמכתא אפשר לבאר זה בפסוק (ישעיה ו,ג) בתחילה אמר הנביא: "קדוש וגו' מלא כל הארץ כבודו". "הארץ", היינו הבריאה, מראה ומספרת כבוד הבורא בגדר "מתוך מעשיו הכרנוהו". ואחרי זה אמרינן "ותשאני רוח" (יחזקאל ג,יב). הלשון "רוח", כפי המבואר בספרים, היא מדרגה יותר עליונה – מופשט בלתי החומר הגשמי העב. "ואשמע אחרי קול רעש גדול", "קול" היינו קול חיות הקודש, "רעש גדול" על קוצר השגת הנביא, דהשגתנו היא "מלא כל הארץ כבודו" והקול הוא "ברוך ה' ממקומו", אחדותו ממקומו בלי בריאה ויצירה כלל. גם בזה צריכים לפעמים להתבונן.

היוצא מכלל הדברים, "סוף דבר הכל נשמע" – כל מעשה ומעשה, כל פעולה ופעולה, הכל הוא נצחי ולא נאבד – "הכל נשמע". "וכל העולם כולו לא נברא אלא לצוותא לזה" כן הוא האמת אם רק נביט בעין פקוחה, ובל נשלה את עצמנו בחקירות, אלא עלינו לחיות כך למעשה, וזה מהדברים הצריכים חיזוק, ולכן צריך כל יחיד לקבוע עת לחיזוק ולהתבונן באם מעשיו הם בהתאם לחיים האמתיים והנצחיים, ולכוון פעליו, ולכל הפחות הנעשים בעת החיזוק בכיוון זה, וממילא יועיל לו גם להבא.

(כתבי הסבא מקלם, דברי חכמה ומוסר, ב, עמ' תרע"ט, קטע משיחה שנרשמה ע"י הרב זיסל לוין הי"ד)


הרב זיסל לוין, נולד בשקודוויל בשנת תרס"ו (1906), חתן הרב חיים גדליה דסלר, למד שנים רבות בישיבת "תלמוד תורה" בקלם שבליטא. הרב נספה בתמוז תש"א (1941) בהיותו בן 35.

מבקשי ה' (ולא מוצאי ה') ומעמד הר סיני / הרב יוסף אריה ננדיק הי"ד

לא נעים וזר לראות איך אדם מחפש אחר דבר אשר בידו מונח, כן מפליא הדבר לראות האיך אנשים מבקשים בחיפושי מחפש את ד' אשר לעיני הרואים אותו בידם ובקרבם הנהו כביכול.

לשוא יהיה עמל האדם למצא אחר ד', לעולם לא ימצאוהו. עבודת האדם רק לבקש אור פני יתברך וכבודו אשר האציל בעולמו. ואלו-ה אשר יחזה מבשרו מבריאת גופו, ועומק חכמת סידורו, מחושיו החמרים והרוחנים ועמק החכמה אשר בהם שקצרה שכל האדם להשיגו, והכח כביר ורוחני הטמיר ונעלם בו ובסביבתו, ובכל אשר הוא רואה בכל הבריאה כולה, אשר מצד זה לא לאמונה צריכים, כי חכמי הארץ כולם, מאיזה כח שהוא, מודים ומשתחוים לו בפיהם הוא ה' האמתי ולהכח כביר טמיר ונעלם הזה שרואים אנחנו בעיננו עלינו להכניע עצמינו ולעבדו ולא לחכות עד אשר נמצאוהו, כי מצד שנעלם הוא ואין סוף לאחדותו, נמצא הנהו ואין עת אל מציאותו, לשוא יחכו כל המתחכמים והמתפלספים, ינזירו אחור מלעבדו ולהכניע אליו טרם מצאוהו ימותו ואין אתם דבר! יבלו כציץ נובל מעמלם וחיפשם וחקירתם את הד' ולא ישאו בידם מאומה! תאר עבדי ד' הוא רק בשם 'מבקשים', ולא בשם 'מוציאים' כאמור "ישמח לב מבקשי ד'". והבקשה הוא הוא המציאה, כי כל שאנו מבקשים יותר נכירו יותר לטמיר ונעלם, וכל אשר יותר נכירו לטמיר ונעלם, יותר יתחזק בנו התשוקה לבקשו. וזה הוא הידיעה את ד' ולא יותר.

ולפי"ז מה עלינו לעשות? עלינו להכניע עצמנו לאותו הכח הכביר כח כל הכחות, וסבת כל הסבות, אשר בעינינו נראהו, ולעבוד ראשון לראשונים אשר בשכלנו ידענהו גם טרם נבין מהותו. ואין לנו לפחד אולי ח"ו טרם ידענהו הכנעתנו ועבודתנו לא תבא לאלקים אמת ח"ו. לא ולא! כי בקרב אנשים רבים אם עלנו ליתן תודה למי מהם, מקדם נחפשוהו ונביט בפניו אם אין אנו טועים, אח"כ נשתחווה לו ומודים. אבל כאשר נדע כי אין בבית רק האיש הזה בלבד, למותר לנו לחפשו ולהביט בפניו, בכל און שיהא ההודאה בטוחים אנחנו לזולתו לא יגיע רק לו בלבד, אחרי כי אין איש בבית זולתו. כן הדבר הזה ממש אחרי שנבין כי הטמיר ונעלם אחד, למה לנו העבודה למצאהו, אין אנחנו רשאים לחכות כלל, וכל רגע שילך אצלנו לבטלה הוא שטות וגסות, רק תיכף שיתפקח עינינו לראות לאותו הכח טמיר ונעלם, גם מנערותינו עלינו לכרוע לאותן האחד ולעבדו ככל אשר נדע ובא אצלנו לדעת רצונו והנעתנו והעבודתנו רק אליו יגיע, אחרי כי אין אחר בלעדיו בטוחים אנו מטעות ח"ו. וזהו הביאור מאמרם ז"ל בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו הכיר, וראה אותו כח כל הכחות ולא חכה עד אשר ימצאהו, והבן.

בדרך זה הלכו האבות הקדושים, ועלו מעלה מעלה גם קודם יציאת מצרים, והנסים שעל ידם התגלות אלקות הופיעה וכנראה היה מספיק זה דרך גם לבניהם אחריהם ולילך אחרי המושכלות, על דרך "מבשרי אחזה וכו' שויתי ד'" וכו', ויוכל היות כי כל עם ישראל היו מתבונן גם לעתיד על דרך זה בלא מופתים על אלקות, אבל כשאמר אברהם אבינו "במה אדע", אמר לו הקב"ה "ידע תדע". ביאור הדברים אחר כי לא תספיק לך המושכלות לבד ותדרוש מופת עליהם, זה השרש שהתראה אצלך בטח יצמיח שאלות ומחשבות כאלה גם אצל בניך. לכן עליכם לירד מצרימה ולצאת משם באותות ומופתים על המושכלות. וזה הביאור מה שפתח השי"ת בדבריו הראשונים, ב"אנכי ד' אלקיך", ולא פתח ב"אנכי אשר בראתי שמים וארץ", כי אמנם זאת הבינו על דרך המושכל גם מקדם, אך למופתים על המושכלות היו צריכים על כורחם מיציאת מצרים יצא הידיעה והמופת יחד, כמו שביאר שם בקיצור הרמב"ן ז"ל, וזה לשונו "וזה טעם אשר הוצאתיך, כי הם היודעים ועדים בכל אלה". עיין שם.

וכדי להבין היטב הדרך מופת איך היה ופעולתו הכבירה, נקדים דברים אחדים הנחוצים להעניין כאשר נביט בעולם איך היווסדות דתות בעולם, נמצאנו למדין כן כי איש אחד בא וכינה עצמו בשם נביא חוזה מחזות אלקים, והיה לו כח מיוחד לפתות בני אדם שיאמינו לו. והעיקר אם בא ותלמודו בידו להקל ע"י דתן על ההמון, וכפי שידענו כל הדתות החדשות שנתקבלו היו מקילים מדתות הראשונות שחייבו לשרוף את בניהם באש וכו'. על וולאדימיר הראשון, כמדומני, כתוב בדברי ימי רוסיא כי לא קבל אמונת הערבים, מפני שפרושם הם מאלכאל, ואמר כי עמו צהלים המה, וקשה להם לפרוש מזה ואחר שהאמינו לו בני אדם כי נביא הנהו, עלה בידו גם בשקריו להטעות עולם ומלואו.

לפי הדברים אמנם היה יכול אחרי מתן תורה, כל אחד מישראל לנסוע גם לארצות הרחוקות, ולכנות עצמו בשם נביא אמת ולספר מה שראה במצרים ובים ובמעמד הר חורב, ואת תורתו שקבל, וכבר נכרים דברי אמת, בטח היו מוצא מאמינים לו, והיה מעמיד אמונת אמת כל אחד במדינה אחרת. אך השי"ת יהיה מאיזה טעם שיהא, לא חפץ בזה. ולמה התראה לפני כל אחד ואחד, די היה אם התראה לפני אחד, וכאשר נכרים דברי אמת היה מעמיד את כולם על האמת. אמנם ה' יתברך חפץ כי כל אחד מישראל יקבל אמונתו ממקור הראשון, היינו בעצמו, בעיניו יראה ויהא הנביא בעצמו לחזות מחזות אלוקים, להנחיל לבניו עם החזקה שאין אדם מנחיל שקר לבניו. ולפי זה כל שפע נבואתו שקבל יפרנסהו רק בעד עצמו, וחסד עליו הוא על ישראל שחנן את כל אחד לראות מופתים כאלה אשר בכוחם היו יכול להפוך את העולם כולו, להביאם באמונתו והוא יתקדש אצלם בתורת נביא ולא דרש מהם רק לפרנס שפע רב כזה בעד עצמו ובניו למען לא יצטרכו זה לזה בדבר הנחוץ לחיי נפש כאמונה.

ולכן כאשר חפץ ה' יתברך בעמו להביאם בברית חזק, המה ובניהם, הראה הנפלאות והתגלה לעין כל עמו. וזה ההתגלות שהיה כה בפרסום לעיני ריבו רבבות אנשים, השריש חזק האמונה גם לדורות הבאות בשמעם מאבותיהם כי כל הדברים ראו כל העם כולו בעיניהם, יתנו אמון בזה, כי בדבר היוצא ממקום פרסום רב לא יפול בו שקר, כי השקר שיכול להשמע גם כן יש לו גבול, ובמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי. ומעולם לא ישקרו אינשי לספר כי כמאה שנה לפנינו השפיל עצמו השמש על שוקי לאנדאן לעיני כל, אך הרוצה לשקר ירחיק עדותו, כמו נביא הדתות בעולם יספרו ממופתים שראו רק בעצמם באיזה מדבר. וממקורים מפורסמים בשום אופן לא יביאו את שקרם, כי יכחישום כל העולם על פניהם. ואם בעם ישראל נתפרסמו מופתים ומחזות אלקים ומתן תורה להעם כלו ונתקבל בהעם השמועה גם זה מופתי הגדול גם לעיני הדורות אשר לא ראו בעצמם, רק מהשמועה בלבד, וזה הוא הכלל, המפורסמות אין צריכות ראיה.

והדברים מפרשים בתורה, כמו שאמר "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ למקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי". הוא הדברים מעולם לא שמענו בין דתות האומות שמועה כזו, כי כל העם היה מדבר עם אלוקים מפני כי מן פרסום רב לא יצמח שקר, כי לא יתקבל, זה הביאור "הנהיה כדבר הגדול הזה" הוכחה לכם שראיתם בעצמכם ולדורות הבאים שאצלם כל המופתים רק שמועה, אמר ע"ז "הנשמע כמוהו" בין אומות העולם והשמועה ההולכת ממקום פרסום רב היא המעידה על אמיתתה.

(שיחה משבת קודש, כ' בשבט תרפ"א – המאור, שנה נב, קונטרס ד, עמ' 16; רחשי האילן עמ' קיח)


הגאון רבי יוסף אריה ננדיק, מגדולי חכמי המוסר בדורו, יליד סוכאוולי, שקד על תלמודו בהתמדה רבה בישיבת טלז אצל רבי שמעון שקאפ שהאיר עיניו לראות גדולת התורה ונותנה יתברך. אח"כ היה מגדולי חניכי קלם ומראשוני תלמידי ה'סבא מקלם' רבי שמחה זיסל זיו ברוידא, ממנו למד להשכיל ביראת ה' וללמוד אמונה באמצעות התבוננות מדויקת בטבע ובהיסטוריה. בגיל 28 נשא לאשה את בתו של הרב נח וינר רבה של נאווידוואר. רבי יוסף אריה היה בין מייסדי המכינה של התלמוד תורה בקלם, ושימש ר"מ במכינה, בה השקיע רבות בחינוכם של תלמידיו הרבים והחדיר בהם את הרצון לגדול בתורה ולהשיג את מטרתם בישוב הדעת ובמנוחת הנפש. בשנים שלאחר מכן המשיך לשמש כאחד מחשובי המשגיחים הרוחניים בישיבות ליטא – שכיהן כמנהל רוחני בישיבת בריינסק, לומזה, ראדין ו'שער התורה' בגרודנא. בשנת תרפ"א נמלט מהבולשביקים עם 40 מתלמידי הישיבה והצטרף לישיבת פוניבז', ולאחר זמן קצר חזר המשגיח לישיבת גרודנה. בשנת תרפ"ג (1923) עם יסוד ישיבת קוברין, התבקש המשגיח לתת שיחות בישיבה וחילק את זמנו בין ישיבת קוברי וישיבת 'עץ חיים' בקלעצק. הוא לימד את תלמידיו לגדול בתורה ולתפוס הכל בגדלות. ישיבת קלעצק גלתה בשנת ת"ש לווילנה. שלטונות הכיבוש הרוסי החלו להגלות את הבחורים לצפון רוסיה, ותלמידי הישיבה הנותרים התחלקו לקבוצות קטנות. בהמשך נכבשה ווילנה בידי כוחות גרמניה הנאצית, ובשנת תש"ג נהרג הרב יוסף אריה על קידוש ה' עם אשתו, בנו יחידו ותלמידיו.

מספר מכתבים ממנו, מהשנים תרפ"ח-תרצ"א, הובאו בספר 'בשמן רענן', חלק א (ירושלים, תש"ן), בהם הביע את רצונו לעלות לארץ ישראל וביקש להשתלב בהנהגה הרוחנית של ישיבת מרכז הרב, והוא כותב על עצמו "אינני איש מפלגתי, ובלתי קנאי לעומת אנשים, וסבלן ביותר גם לדעות אנשים שאיני מבינם, אם אך משלנו הם, מכלל המאמינים". כתביו הרבים נתפסו בידי הקומוניסטים ונשרפו. מספר מאמרים ממנו הובאו בספרים 'רחשי האילן' (ירושלים, תשמ"ד), 'מוסרי קלצק' (בני ברק, תשע"ה) ו'אודים מאש' (ליקווד, תשע"ז). הערות קצרות ממנו הובאו בסדרת הספרים 'פנינים משולחן גבוה' (ירושלים, תשנב-תשנ"ו).

יציאת מצרים הייתה גילוי הטבע העליון למעלה מן הטבע, וכן יהיה בזמן הגאולה העתידה / הרב אשר קלמן בארון הי"ד

הרב אשר קלמן בארון הי"ד

חידוש הבריאה והתגלות הטבע העליון שהוא למעלה מהטבע שלנו שבאו לידי גילוי בשעת יציאת מצרים, הוא עניין הזקוק לעיון רב ולתלמוד גדול.

כשאמר לו הקב"ה למשה רבנו – ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו – ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים – בכמה תשובות ואמתלאות שונות רצה משה רבנו להתחמק מלמלא שליחות גדולה זו.

בכמה מיני נימוקים וטעמים השתמש משה רבנו לחזק את תשובתו שהשיב להקב"ה – מי אנכי כי אלך אל פרעה – לא איש דברים אנכי – כי כבר פה וכבד לשון אנכי – בי ה' שלח נא ביד תשלח – ואני ערל שפתים.

זאת ועוד אחרת, לשם מה הוצרך הקב"ה להוציא את עם בני ישראל ממצרים, דווקא על ידי אותות ומופתים גדולים, היד ה' תקצר, לשם מה הוצרך הקב"ה להוציאם דווקא על ידי עשר מכות, הלא גם על ידי מכה אחת גם כן היה אפשר לראות את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים.

וכן יפלא אמאי אמר לו הקב"ה למשה רבנו – ואת המטה הזה תקח בידך – וכן מה שציווהו לומר למלך מצרים – נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר – אמאי הוצרך להיות נס יציאת מצרים דווקא על ידי דרך המדבר, וכן דווקא על ידי קריעת ים סוף, הלא דבר הוא.

אולם דא עקא, כך היא דרכו של כבשונו של עולם, הוא אמר ויקיימנה, כך ברא את בריאתו המציאות העליונה המתנהלת על פי חוקים נעלמים ונסתרים מאתנו, חוקים שהם למעלה מדרך הטבע שמטרתם להביא לידי הכרת מלכותו בעולם.

עוד מצינו עניין מופלא מה שנאמר בתורה בעניין שעבוד ויציאת מצרים, והוא סיפור מפורט על יחוס לראשי בית אבותם, וכך נאמר – אלה ראשי בית אבותם בני ראובן וגו', ובני שמעון וגו' ואלה שמות בני לוי לתולדותם וגו', ובני קהת עמרם וגו', ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה ותלד לו את אהרן ואת משה – הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים.

ויש להפליא על זה הפלא ופלא, לשם מה הוצרכה התורה לספר לנו על ראשי בית אבות עם בני ישראל לתולדותם, דווקא בספרה על שליחותם של משה ואהרן אל פרעה מלך מצרים כדי להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, האם דווקא בשעה קשה וטרופה זאת לעם בני ישראל, שעניו וסבלו הגיעו לשיאם, האם דווקא עכשיו חשוב לנו לדעת על התיחסותם לבית אבותם.

האם במצב קשה ונורא זה לעם בני ישראל, כשהוא נמצא ממש על סף תהום האבדון, אנו צריכים דווקא לדעת מי היה אביו זקנו של שלוחו של הקב"ה אל פרעה, ולא עוד, אלא שהתורה מספרת לנו על ידי כך גם את תולדותם של יתר ראשי בית אבות ישראל, ראובן ושמעון למשפחותם.

וכל כך שקועה התורה בסיפורם על יחוסם של משה ואהרן, עד שהיא מוצאת לנחוץ להזכירנו שלא נסיח חס ושלום את דעתנו על מי מדובר כאן, והיא מוסיפה – הוא משה ואהרן אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים – וכמו כן היא מוצאת לנחוץ לספר לנו למען נדע – ומה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמונים שנה בדברם אל פרעה.

כאילו כל המדובר כאן על עניין תולדותם של שני אנשים פרטיים – משה ואהרן, ולא עניין של סיפור על עם מוכה ומעונה, הנאבק מפני נוגשיו המאלצים אותו לעבוד עבודת פרך בחומר ולבנים, עם מוכה ומעונה שהגיעה שעתו להגאל.

אכן הוא הדבר שאמרנו, מוכרחים אנו לדעת את יחוסם ושנותיהם של שלוחי ה' בעניין גאולת עם בני ישראל מארץ מצרים, כי כמו שאנו מוכרחים לדעת את עניין בריאת הרע של שעבוד מצרים, בריאה שהיא למעלה מחוקי ודרכי הטבע המקובלים, בריאה שבאה לידי גילוי בעשר המכות, עשרה צינורות הרע שמהם תציץ ותפרח בריאת הטוב המוחלט של יציאת מצרים וגאולת ישראל, בריאת טוב של מציאות עליונה שהיא למעלה מהחוש והשכל, כי מוכרחים אנו לדעת את עניין בריאת הטוב.

ולזאת מוכרחים אנו לדעת את יחוסם המפורט ושנותיהם של שלוחי ה' – משה ואהרן, שעל ידם נגלה ונראה לעין כל שלימותה ותכליתה של הבריאה כולה המובילה להכרה העליונה שיסוד היסודות של הבריאה ותכליתה הוא – אנכי ה' אלקיך, והכרה זו באה על ידי הכרת ידיעת – אשר הוצאתיך מארץ מצרים.

זהו חידוש הבריאה והתגלות הטבע העליון שהוא למעלה מן הטבע הרגיל, שמהם תצמח ותבוא הכרת בחיוב של – למען ספר שמי ואותותי שאין כמוני בכל הארץ, ושלם זה – הוצאתיך מארץ מצרים.

וכשם שאז במצרים לא היה עניין של מאורע פשוט ומקרה רגיל, אלא עניין של גילוי הטבע העליון שהוא למעלה מן הטבע וחוקיו המקובלים, כן יהיה בזמן הגאולה העתידה שאנו מיחלים מחכים ומצפים לה, גם אז יהיה גילוי של הטבע העליון והמציאות העליונה, שאי אפשר להשיגם בחוש של חומר וגשם.

על פסוק – הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאוד אשר לא היה כמוהו במצרים (שמות ט,יח), אומר המדרש תנחומא – אשר לא היה כמוהו, אבל עתיד להיות, אימתי, בימי גוג ומגוג, שנאמר אשר חשכתי לעת צר ליום קרב ומלחמה (איוב לח, כג), וכן הוא אומר, ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו ועל עמים רבים אשר אתו (יחזקאל לח, כב).

רואים אנו בזה בעליל, שגם בגאולה העתידה יראנו ה' אלקים נפלאות גדולות ועצומות מעין אותן הנפלאות שהראינו בזמן יציאת מצרים.

ואת הדבר הזה חזה גם ישעיהו בן אמוץ באמרו – והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים. והיתה מסלה לשאר עמו אשר ישאר מאשור כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים.

כמה נפלא ונסתר מאתנו חזון זה של ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על ימי אחרית הימים, ימי הגאולה העתידה של עם בני ישראל, כמה מופלא ונעלם מאנו המראה אשר ראה יחזקאל בן בוזי במראות אלקים על ימי גוג ומגוג, עת צר של קרב ומלחמה, כפי שנרמז בספר איוב וכמאמר המדרש הנ"ל.

היד ה' תקצר ח"ו, האם תמו ואזלו ממנו כל הדרכים, דרכי גאולה אחרות, ונשארה רק דרך ים סוף לגאולת ישראל כיום עלותו מארץ מצרים, דרך דבר ודם, גשם שוטף ואבני אלגביש ומטר של אש וגפרית, האם גאולת וישועת ישראל צריכה לבוא דווקא על פי דרכים כאלו, של חזיז ואוצרות ברד.

אכן ביאור העניין הוא כמו שביארנו, כי כמו שעניין הגלות הוא עניין של בריאה על-אנושית מיוחדת שאין להבינה ולהשיגה בחושי השכל המוגבלים, כמו כן עניין הגאולה הוא עניין של בריאה על-אנושית מיוחדת שאין להבינה ולהשיגה בחושי השכל המוגבלים.

גלותו וגאולתו של עם בני ישראל מושתתים ומיוסדים על מציאות עליונה של למעלה מחוקי הטבע, מציאות המתנהלת על פי דרכים וסדרים נעלמים ונסתרים מאיתנו, שמטרתם היא להביא לידי הכרת יסוד היסודות של הבריאה ותכליתה, ההכרה של – אנכי ה' אלקיך.

ודרכים וסדרים אלו הם קבועים ועומדים תמיד לעולם. כי כך הוא רצונו של מקום, אדונו של עולם, לכן דרכי וסדרי הגאולה העתידה עולים בד בבד עם דרכי וסדרי יציאת מצרים.

וכן נאמר בהושע (ב, טז-יז), לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר ודברתי על לבה. ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקוה וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים.

ועיין שם ברש"י שכתב 'והולכתיה המדבר' למדבר סיחון ועוד, ובסגנון זה נתנבא יחזקאל שנאמר (כ, לה-לח), והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם – שם – כאשר נשפטתי את אבותיכם – והבאתי אתכם במסורת הברית – וברותי מכם המורדים וגו', והכשרים אקיים, וזהו את כריה. עד כאן לשון רש"י שם.

וכל הדבר הזה הוא פלא נפלא עד מאוד, האם כל העולם כולו יהיה אז חרב ומוחרב, עד שלא ישאר להקב"ה מקום אחר בעולמו להשפט בו עם בני ישראל, אלא – מדבר העמים – מדבר סיחון ועוג.

אבל העניין הוא כמו שביארנו, שעניין הגאולה העתידה צריך להיות דווקא דוגמת גאולת מצרים, כי כך קבע ויסד אדון העולם, אדון העולמיות והנצחיות.

(אודים מאש, פרקי גאולה ונצח, ב-ג)


הרב אשר קלמן בארון, מגדולי בעלי המוסר בדורו, נולד בטרוק שבליטא בשנת תרנ"א (1891). הוא למד תורה מהחץ חיים בראדין, ואח"כ למד בישיבת מיר ובישיבת קלם. נשא לאשה את מרת מושל ע"ה בת הגאון רבי ליב מוילקומיר, והיה גיסו של הרב יוסף שלמה כהנמן אב"ד ור"מ פוניבז'. הרב אשר קלמן בארון מונה לראשות ישיבת פוניבז', ובהעדרו של הרב כהנמן היה הרב אשר קלמן מנהל את ענייני הישיבה והעיר.

שבוע לפני מבצע "ברברוסה" שלח הרב בארון לגיסו, הרב כהנמן, גלויה קצרה כתובה רוסית "בית החרושת עובד במלוא הקצב. אף אחד מן הפועלים לא עזב את עבודתו. המצב אצלנו קשה", ובכך מסר על כך שכל תלמידי הישיבה נשארו ללמוד בה על אף נגישות השלטון הקומוניסטי. בראש חודש אב תש"א (2.8.1941) נכנסו הנאצים נכנסו לפוניבז', השתלטו על בניין הישיבה והקימו בו את המטה הצבאי.  הם כלאו יהודים רבים, גירשו רבים מבתיהם וסגרו אותם באזור קטן שהוקצה לגיטו. בכ"ט באב תש"א (22.8.1941) נערכה בכיכר העיר התעללות המונית ביהודים, במהלכה עונו גם הרב אשר קלמן בארון הי"ד, הרב משה דוב צפתמן הי"ד ועשרות מבחורי הישיבה. כעבור מספר ימים החלה השמדה שיטתית של יהודי העיר בידי אנשי משטרת העזר הליטאית בבורות הריגה ביער פאיאסט הסמוך. בין הנרצחים היו הרב בארון ורעייתו, הרבנית פייגא כהנמן עם בתה ושני בניה ואמה, וכל צוות הישיבה ומאות תלמידיה.

שרידים מתורתו של הרב בארון הובאו בספרים "מנחת אש", "אש תמיד", ספר הזכרון "שם עולם" (הוצאת ישיבת טלז, תשמ"ה), בקבצי "בית חיינו" בהוצאת ישיבת פוניבז',

כל זמן שה' כביכול בגלות, גם ישראל בגלות סובלים מחרפת פראי האדם / הרב מאיר הכהן ווארשאוויאק הי"ד

תמונת הרב מאיר הכהן וואשאוויאק הי"ד

'והארץ לא תמכר לצמיתות' וגו'. בדרך דרוש אפשר לומר דהכתוב הזה הוא המשך להכתובים שלפניו ולפני פניו שאמר הכתוב 'וכי תאמר מה נאכל בשנה השביעית' וג'. ולכאורה קשה מה קושיא היא זו 'מה נאכל', הן אם לא יזרעו ולא יאספו את תבואתם, גם כן אפשר שיהיה להם מה לאכול, כי יקנו מהעמים אשר סביבותיהם. וההכרח לומר כי יהא במצב כזה אשר העמים אשר סביבותיהם יהיו עמהם בשנאה מרוב הקנאה אשר הם רואים שישראל אוכלים לשובע ויושבים בטח על ארצם, ויהיו העמים במצב פראי כזה אשר מרוב הקנאה ירצו להפסיד הרווחים ממשא ומתן עם ישראל, ואז שפיר ישאלו ישראל מה נאכל, ומה שאלה זו באה התשובה 'וצויתי את ברכתי' וגו'.
ועל מצב זה יתפלא כל נבון, מה יהיה התכלית ומתי קץ הפלאות, הרי יתחמץ לב כל בר דעת אם תכלית הבריאה היתה לגלות את ההעלם, ולהכיר לכל יושבי תבל כי יש אדון לבירה זאת וכל מה שהאדם רואה בעיניו כטבעיות גם היא מעשה היוצר ברוך הוא וחיות הקודש בו. ואם העמים אשר סביבותינו אוכלי אדם הם, ורחוקים מדרך ארץ הקודמת לתורה, וכבר יצאו מה שיצאו משנות העולם והמה עוד פראי אדם, שעוד דרך ארץ שקדמה לתורה לא למדו, מי יודע מתי תבוא העת המקווה שיכירו וידעו כי לד' המלוכה – לזה אמר הכתוב שהקב"ה מבטיח לנו 'והארץ לא תמכר לצמיתות', הארציות, דרך הארץ, לא תהיה מכר ('מכר' הוא מלשון נכר, דעל ידי המכירה יוצא הדבר מרשות המוכר ונעשה לו נכר) לצמיתות, לחלוטין, לעולם, 'כי לי הארץ', כי גם הארץ והטבעיות לי הוא, אני בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו, לתכלית רצוני הקדומה, ובהכרח ישוב להיות ניכר לבאי העולם מי הוא בעל הבירה המשגיח על יושבי תבל ומנהג עולמו בחסד. ומה שאתם בגלות וסובלים עול הגוים וחרפת פראי האדם וחלאת מין האנושי, הוא משום 'כי גרים ותושבים אתם עמדי' (ואמרו בספרי, דיו לעבד להיות כרבו) ובעת שיגיעו יושבי תבל להכיר בקדושתו ולהיכנע לאדנותי, אז גם אתם תהיו חושבים בארץ יכירו וידעו כי אתם שלי, נושאי דגל קדושתי, עבדי המלך אתם. אבל כל זמן שכביכול אני כגר בארץ, גם אתם כגרים, סובלים חרפת אדם ובזוי עם, ולכן אל תתמהו על החפץ כי אצטרך לצוות ברכתי לכלכל אתכם בשלש השנים, כי בזה תשימו על לב כי השגחתי חופפת עליכם.
'ובכל ארץ אחוזתכם', בכל מקום שתהיו, בחוץ לארץ, ותאחזו בה, 'גאולה תתנו לארץ', תכירו ותדעו כי ארץ הקדושה היא הנבחרת ועני ה' אלוקיך בה, והיא הנבחרת לעם הנבחר מאתו יתברך שמו לתכלית הנרצה לפניו, סוף מעשה במחשבה תחלה, במהרה בימינו אמן.

(אמרי כהן, ויקרא, עמ' רכ)


הרב מאיר הכהן ווארשאוויאק נולד בשנת תרל"ב (1872) לאביו הרב יעקב אליעזר הכהן. את תורתו למד מאביו בישיבות הגדולות בפולין. כבר מצעירותו שקד על התורה וחידש חידושים מקוריים ועמוקים, ונודע כעילוי מצוין. הוא נשא לאשה את בתו של הרב פנחס אליהו, רבה של העיירה ראקוב ורב בערים וירשוב ולוטומירסק וחתן האדמו"ר מראדימין. כבר בהיותו בן 19, בשנת תרנ"א (1891), מונה הרב מאיר הכהן ווארשאוויאק לתפקיד אב"ד לוטימירסק שליד לודז' וניהל בה ישיבה של בחורים מופלגים בתורה. הוא הוציא לאור חלק מכתבי החידושים מאת סבה של אשתו, רבי דוד דוב מייזליש, והדפיסם בספר 'בנין דוד'. בתקופת מלחמת העולם הראשונה עבר לווארשא וכיהן בה ברבנות הפרבר מונקאטוב. הוא היה עסקן רב פעלים נמרץ לחיזוק הדת, אחד מרבני וורשה וכאחד מראשי רבני פולין, חבר 'מועצת גדולי התורה' ומפקח מטעמה על פעולות מרכז 'אגודת ישראל' בוורשה, שהשפיע רבות על החיים היהודיים הדתיים בפולין בכלל ובוורשה בפרט. הוא ערך את בטאון אגודת הרבנים 'בקובץ דרושים וחידושים'. החוברת הראשונה נערכה גם אל ידי הרב צבי יחזקאל מיכלסון והרב יחיאל משה סגלוביץ הי"ד, את שאר תשע החוברות שיצאו לאור ערך לבדו את הבטאון. בספרים ובחוברות שהוציא לאור פרסם גם חידושי תורה רבים משלו. בנו, הרב פנחס אליהו היה חתן הרב יעקב מאיר בידרמן ושימש כמזכיר 'מועצת גדולי התורה' בפולין. שליחי בביתו נערכו התייעצויות בשאלות ציבוריות בהשתתפות צירי הסיים הפולני הרב אהרן לוין מרישא, רמי מאיר שפירא מלובלין והרב משה אליהו הלפרין מלודז'.

הוא היה מיודד עם האדמו"רים מגור, מסוקולוב, מראדזין ומסלונים, שביקרו בביתו לעתים קרובות.

מחבר ספר 'אמרי כהן' ובו דרושים ופלפולים בהלכה ואגדה וביאורים בפירש"י. בספרו הביא גם חידושים מכתבי חותנו. רק שלשה חלקים מהספר ירדו לדפוס, בעוד ששאר כתבי היד שלו אבדו. בין הכתבים שאבדו היו גם חיבור ענק של חידושים עצומים שחיבר על כל פסוקי התנ"ך שמפורשים בגמרא, בירושלמי, ברש"י ובתוספות, בזוהר ובמדרשים ובכל מפרשי התורה הראשונים.

הרב מאיר הכהן נספה ברעב בגיטו ורשה ביום ב' באב שנת תש"א והובא לקבורה בבית העלמין היהודי בוורשה.

בנו הרב דוד וורשביאק עלה לארץ והתיישב בבני ברק.

דודה של הרבנית אשת הרב מאיר הכהן, הרב צבי הירש מייזליש, שרד את השואה וחיבר את הספר "שו"ת מקדשי השם".

דרשת הרב לוי אובצינסקי הי"ד שנאמרה בחג 'שבועות' קודם יזכור

בשעה שרות התאמצה ללכת עם נעמי "אמרה לנעמי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין" וכו'. ובמדרש [רבה רות] אמרה לה נעמי, בתי, אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קרקיסאות של עכו"ם. אמרה לה, "אל אשר תלכי אלך", אמרה לה, בתי אין דרכן של ישראל לדור בבית שאין שם מזוזה. אמרה לה, באשר תליני אלין וכו'. אמרה לה, בתי, כל מה שאת יכולה לסגל מצות וצדקות סגלו בעוה"ז, אבל לעתיד לבוא, "כי המות יפריד ביני ובינך".

ולהבין, שמכל מצות גדולות שבתורה, לא הזהירה את רות רק על שתי דברים, שאחת מהן, אל תלכי לתיאטראות וכו', לא נזכר מפורש בתורה. ואף שגר הבא להתגייר "אין מרבים עליו ואין מדקדקים עליו", אבל מדוע לא אמרה לה שתי אזהרות אחרות?
והנה ידוע, אמונה ומסירת נפש על האמונה ואהבת ה' הוא בפרשה הראשונה של קריאת שמע. כמו שאמרו: למה קדמה 'שמע' ל'והיה אם שמוע', כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות [ברכות]. מצינו שבשתי הפרשיות יש קבלת עול מלכות שמים, ועול מצות.
ובירושלמי ברכות פרק ראשון, "ומפני מה קורין ב' פרשיות הללו בכל יום, ר' לוי ור' סימון, חד אמר מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה, וחד אמר מפני שעשרת הדברות כלולים בהם. ומזוזה, לדברי שמאי בירושלמי סוף מגילה (מובא בביאור הגר"א ביורה דעה סימן רפ"ה) עוד גדולה מתפילין, אף לגבי איש שהוא מחויב בתפילין – ולכן במילים קצרים רמזה נעמי לרות, שעליה לקבל עול מלכות שמים אמונה, ועול מצות, שכלולים בשתי הפרשיות. ואמרה לה "בתי אין דרכן של ישראל לדור בבית שאין שם מזוזה". וכמו שמזוזה נוהגת תמיד ביום ובלילה, ומזוזה מגינה אף בעידנא דלא עסק בה, אף בשעה שהוא ישן על מיטתו. אבל מצוה לא מגינה אלא בשעה שעסיק בה וכו' כמו שסיים הטור, מובא בט"ז סימן רפ"ה) כן אמונה ליחד שמו יתברך נוהגת תמיר ביום ובלילה בכל שעה ובכל מקום אף בשעה שהוא על המטה בלא שום הפסק כלל.
עוד דבר אחד מוטל על מי שבשם ישראל יכונה, ליקח חלק בצרת הכלל, ולהרגיש את עצמו כמו אבר מגוף ישראל. הנביא אומר "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (הושע ט). לאלה האבלים, הנדכאים והנלחצים, להם אין מן הצורך להזהיר שלא ישמחו ולא יגילו, כי הם ממילא לא יגילו. וכמאמרם "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש", כי בעצמם לא יקחו, כי, אף לאלה המאשרים, שבכל אשר יפנו יצליחו ואין להם שום דאגה ויגון, גם להם הזהיר הנביא אף שיש לך לשמוח עם מצבך הפרטי, בכל זאת קח חלק מהעם הנרדף והנדכא הכללי, "ואל תשמח ישראל אל גיל כעמים". וזה אמרה לה נעמי "בתי"! אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי-תיאטראות ובתי קירקיסאות של עכו"ם, רק לקחת חלק בצרת הכלל, אמרה לה "באשר תלכי אלך", אלך בדרכיך.
לפעמים תשמע מאנשים אף בעלי אמונה ושומרי תורה ומצוה שמספרים מאשרם ומשמחתם, היינו: בנם הראשון כבר גמר בית ספר גבוה והוא רופא באחת מערי רוסיא הפנימית, השני – הוא אינזענער ולו משרה טובה בפאבריקא גדולה. לחתנו, אפטיק גדול. ומשתאה אנכי שמחה זו למה היא, לוא-יהי ששמח בחלקו בעוה"ז, אבל כמה שנים הוא יכול לשמוח בזה, שלא יכול לאכול אצל בניו ובנותיו. כמובן – מי זוכה לאשר ולשמחה כזו, לא פחות מאיש כבן חמשים, כי עד שיגמרו בניו בתי-ספר גבוהים, יעלה שנים הרבה ולפעמים אבות המאשרים, המה בני ששים וכמה ימי שנותינו, שבעים שנה ואם בגבורות?
ואף הטיפש שבטיפשים לא יאמין שייתן לו שכר בעוה"ב, יען שהשתדל שבניו יכפרו בתורתנו ובכל הקדוש לנו. ואם כן אין לשמוח, כי לשמחה כזו, יפריד המות בינו ובין השמחה.
וזה מליצת חז"ל, שנעמי אמרה לרות: "בתי כל מה שאת יכולה לסגל מצות וצדקות, סגלי בעוה"ז", כי דברים כאלו תוכלו לקחת גם לעוה"ב, אבל מדברים חומרים ואובדים, המות יפריד ביני ובינך ועמך לא תקחי מאומה, לכן סגלי תורה מצוות וצדקות בעוה"ז.

(דברי לוי, בסוף הספר הדרת צבי, עמ' 105)


הרב לוי ב"ר דובר יונה אובצינסקי, נולד בשווינציאן. דור שביעי לבעל "סדר הדורות", היה בעל זיכרון מופלא ותלמיד חכם מופלג. מגיל צעיר התעניין ביוחסין של גדולי ישראל ובתולדותיהם. ראש ישיבה בשווינציאן (ליטא) בשנת תר"ן (1890). בשנת תרנ"ז (1897) נבחר לרבה של אלט-אוץ (אאוצה, קורלאנד). אחר כך, עם הקמת מדינת לטביא, כיהן כרב החרדים וכ'רב מטעם' בעיר הפלך מיטאו (קורלאנד). חיבר את הספרים "נחלת אבות" (1894), "תולדות ישיבת היהודים בקורלאנד" (1908, 1912) ו"הדרת צבי – דברי לוי" (1914). השתתף בישיבת רבני "מסורת וחרות" במוסקבה. נספה בשואה. חתנו, הרב נחום ברוך גינצבורג הי"ד, רבה האחרון של העיר יאנובה, ראש אגודת הרבנים בליטא ומחבר סדרת הספרים "מקור ברוך", נרצח עם שרידי קהילתו בידי פשיסטים ליטאים.

כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם / הרב שלמה זלמן אונסדורפר הי"ד

'ואהבת את ה' אלקיך' (דברים ל,ה) דרשו חז"ל (יומא פו,א) 'שיהא שם שמים מתאהב על ידך'. התנהגות האדם צריכה להיות שעל ידה יתגדל ויתקדש שמו יתברך, וכמו שמצינו במדרש רבה (דברים פרשה ג) מעשה בשמעון בן שטח שלקח חמור אחד מישמעאל מצאו תלמידיו אבן טובה תלוי לו בצוארו כו' אמר להם שמעון בן שטח, חזור לקחתי אבן טובה לא לקחתי. הלך והחזירה לאותו ישמעאלי. קרא עליו ישמעאל 'ברוך ה' אלקי שמעון בן שטח'. וזהו שיהא שם שמים מתאהב על ידך. ובפרט התלמיד חכם צריך להיות נזהר במעשיו ולעשות לפנים משורת הדין בנוגע לדבר שבין אדם לחברו, וכן מצינו בגמרא (בבא מציעא פג,א) ברבה בר בר חנה תברו ליה הני שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו. אתו אמרו ליה לרב, אמר ליה הב להו גלימייהו. אמר ליה, דינא הכי. אמר לו, אין, 'למען תלך בדרך טובים' וכו' (משלי ב,כ). אמר לו זיב הב אגרייהו. אמר ליה דינא הכי. אמר לו 'ואורחות צדיקים תשמור'.

לכן צריך האדם לדקדק במעשיו שיהיו לשם שמים. וכן דרשו חז"ל (ברכות סג,א) איזהו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה, 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך' (משלי ג,ו). ועליו כתב הרמב"ם בהלכות דעות (ג,ג) המהלך בדרך זו נמצא כל ימיו עובד ה' תמיד, שאפילו בשעה שנושא ונותן או אוכל ושותה ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כו' נמצא שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא, ועל ענין זה צוו חכמים (אבות ב,יב) ואמרו 'כל מעשיך יהיו לשם שמים'. ובזה גם כן יש לפרש מקרא קודש (בראשית יד,יח) 'ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לא-ל עליון'. וצ"ב המשך הכתוב. ולדברינו יש לפרש שהאמת לחם ויין הם צרכי הגוף. אמנם מלכי צדק הוציא הלחם והיין מבחינת צרכי הגוף, וגם בזה "והוא כהן לא-ל עליון", שעשה מצרכי הגוף צורך גבוה ועבדות השם. וזה יש לרמז בקרא (תהלים א,ב) "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", עפ"י מה שכתב הרמב"ם הנ"ל, המהלך בדרך זו נמצא כל ימיו עובד ה' תמיד. וזהו "כי אם בתורת ה' חפצו", שגם חפצי החומר שלו וכל צרכי הגשמיות כאכילה ושתיה ושינה ומשא ומתן שהוא עוסק בה יהא רק כדי שיהא גופו שלם וחזק, כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', אז יהא נחשב לו כאלו "ובתורתו יהגה יומם ולילה". כי צריך שלא יהא חלוק חפצו וצרכי גופו מחפצי וצרכי שמים. וזהו איזושהי דרך ישרה שיבור לו האדם. "כל שהיא" כל מקום שיהיה, כל הווייתו, חפצו ורצונו, ובכל מעשיו יחשוב שיהא תפארת לעושיה ושיתקדש שם שמים על ידו. והיינו, "ותפארת לו", שיבוא תפארת וכבוד להקב"ה על ידו "מן האדם". וכמו שאמר אותו הישמעאל, ברוך אלקי שמעון בן שטח. וכן צריך שתדקדק במעשיך שיהללו ויפארו ויברכו את ה' על ידך.

(שפתי שלמה, עמ' שצג)

יש לפרש כי מה שבני אדם משבחים ומפארים את האדם אין זה תמיד סימן טוב לאדם לומר שהוא באמת ישר הולך. למשל אם אנו שומעים שמשבחים את מי שהוא שראו אותו בבית הכנסת ומניח תפילין, זה סימן שהוא קל ורע מעללים ואינו מצוי בבית הכנסת רק לעתים רחוקות. משבחים שנתן נדבה לעני או שהכניס אורח לביתו, סימן הוא שאין דרכו בכך. ראו אותו אצל שעור ברבים, גם כן סימן שאינו רגיל ללמוד, כי למי יעלה על דעתו לשבח איש תלמיד חכם וירא שמים שהוא מניח תפילין ושהוא שומר שבת. ואפשר רמז לזה מאמר חז"ל (ב"ב קס"ד ע"ב) לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו. פירוש, כי כמה פעמים במה שמשבחים אותו, הוא עצמו הוא גנותו כנ"ל. ורמז לזה ג"כ בכתוב (קהלת ד,ט) יש צדיק אבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו. פירוש כי ע"י שהוא צדיק נאבד צדקו ואין מי שיזכירו, כי דבר פשוט הוא לכל, ולרשע מאריכים בשבחו ע"י רעתו.

וזה שהורה לנו התנא שלא די אם הוא רק תפארת לו מן האדם, שבני אדם משבחים אותו, כי צריך לזה קודם תפארת לעושיה, שיהיה צדיק באמת בכל מעשיו ואפילו הכי משבחים אותו בשבחו הראוי לצדיק, זהו שבח גדול וסימן טוב לו.

ועוד יש לומר רבי שנה משנה זו לפרש מאמרו (במסכת תמיד כ"ח, ע"א) רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם יאהב את התוכחות וכו'. יש לפרש בסיעתא דשמיא, יש ישנם ב' דרכים בתוכחה, יש תוכחה בעונשים לא עלינו ולהזהיר על גודל העונש חס ושלום המגיע לכל עבירה ועבירה בדיני שמים ועוד. ויש גם דרך הנעים ודברים רכים המושכים את הלב, כידוע פירוש האלשיך הקדוש על הפסוק (משלי ט,ח) אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך. ובדרך כלל דברימוסר הנאמרים בנחת ובהסברה מתקבלים יותר מגערה ואיומים לעוברי עבירה.

ויש לרמוז בזה דברי חז"ל (כתובות ק"ה, ע"ב) אמר אביי האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוככח להו במילי דשמיא. לכאורה קשה איזה צורבא מרבנן הוא זה דלא מקיים מצות תוכחה שהיא מצות עשה דאורייתא על כל אחד וכל שכן על צורבא מרבנן. וגם מהו הפירוש 'לאו משום דמעלי טפי', הלא כמה גרוע אדם זה שעובר על מצות עשה מפורשת בתורה, ולא רק דלא מעלי אלא גרוע הוא מאד. וגם איזה שייכות למימרא זו שם למאי דלפניו בסמוך לו, אמר רב פפא לא לידון אינש דינא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה, דרחים ליה לא חזי ליה חובה דסני ליה א חזי ליה זכותא. עד כאן.

ויש לפרש על פי הנ"ל כי אמרו חז"ל (ירושלמי מכות פ"ב, ה"ו) שאלו לחכמה נפש החוטאת מה תהא עליה, אמרה להם 'חטאים תרדוף רעה' (משלי יג,כא) מדת הדין אמרה 'נפש החוטאת היא תמות' (יחזקאל יח,ד), תורה אמרה ביא קרבן ויתכפר לו והקב"ה אומר יעשה תשובה. נראה מזה אשר בשמים היו דעות שחס ושלום יענישו את החוטא בעונש חמור רק ה' יתברך ברחמיו ריחם ואמר יעשה תשובה.

ואם המוכיח אומר מוסר ומוכיח במילי דשמיא, פירוש במה שהמדות בשמים טוענות לענוש חס ושלום ותרדוף רעה, אז כמה פעמים אינם מתקבלים על הדברים על הלב, רק התוכחה המתקבלת היא מה שהקב"ה ברחמיו הוריד לנו תורתו הקדושה למטה לארץ, והורה לנו דרכי התשובה, יביא קרבן ויעשה תשובה, והכריע בזה כביכול מדת העליונות מדת הדין, ועל כן אין להמוכיח לענוש במילי דשמיא שאמרו בשמים בעונשים, רק אדרבה יראה תמיד לאהוב כל איש מישראל ולהפוך בזכותו שלא יחפוץ במות המת ולא ידח ממנו נדח (שמואל ב יד,יד), וכל אחד ואחד יש לו תיקון ומקום ליישר מעשיו מכאן ולהבא שלא יאבד חס ושלום, ובזה מעורר אהבתו לחברו ומתקבלים דבריו.

והיינו שקודם אמר רב פפא לא לידון איניש דינא למאן דרחים ליה דלא חזי ליה חובי, והוסיף אביי לומר האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, שהכל אוהבים אותו, לא משום דמעלי טפי, פירוש אין הוא יותר בר מעלה מהמוכיח האחר שמוכיח בדברים קשים, אלא דלא מוכח להו במילי דשמיא, פירוש שאינו מוכיח אותם במילי דאמרו בשמיא על נפש החוטאת בעונש חמור רחמנא ליצלן, אלא אדרבה אומר להם דברי מוסר בדברים המתקבלים על הלב להיטיבו באחריתו מתוך אהבה וקרוב הדעת.

וזה שנה לנו רבינו הקדוש, איזהי דרך ישרה שיבור לו האדם, פירוש קאי על דברת עצמו שרבי אומר במקום אחר דרך ישרה שיבור לו, יאהב את התוכחות, ועל זה פירש כאן, שהתוכחה תהיה כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, בדברים רכים ונאים המתקבלים על הלב.

(שפתי צדיקים, עמ' שצו)


רבי שלמה זלמן אונסדורפר הי"ד, מגיד מישרים בעיר פרשבורג ורב קהלת "מבקשי תורה", נולד בשנת תרמ"ח (1887) לאביו ר' מרדכי אריה, שהיה שו"ב ומו"צ בעיר גוטא. רבי שלמה זלמן למד אצל רבי יוסף צבי דושינסקי בישיבת גאלאנטא ואצל רבי עקיבא סופר אב"ד פרשבורג. לאחר שנשא לאשה את מרת שבע לבית שטרן, התמיד בלימודו במשך כמה שנים כאשר אשתו מפרנסת אותם בעסק מלאכת החייטות. הוא נהג ללכת לישון לאחר חצות ולקום באשמורת הבוקר, וכל ימי חייו היו מוקדשים ללימוד, ולהרבצת תורה ויראת שמים. הוא לימד שיעורים בהלכה ובגפ"ת עם בחורים מופלגים, ולמד גם חומש ורש"י ומשניות. מימיו לא נראה כועס או מקפיד וכל דבריו היו בשפה נעימה ומתקבלת. הוא השיב רבים מעוון בדרשותיו הנלהבות ובדיבור אישי בדברי חכמה וענווה המתקבלים על הלב. רבי שלמה זלמן כתב חידושי אגדה, דברי מוסר והתעוררות על התורה ופרקי אבות, אותם אמר בדרשותיו מהשנים תרע"ו-תש"ד בקהילת פרשבורג. בנו, שמחה בונים נולד בשנת 1924, בימי השואה סבל רבות יחד עם הוריו וגורש עמהם למחנה ההשמדה אושוויץ. משם נשלח למחנה עבודה. לאחר שניצל חזר לבית הוריו ובמאמצים רבים מצא בחצר במקום מסתור את כתב היד של אביו. לאחר המלחמה התגורר בלונדון, היה שם מראשי אגודת ישראל ונפטר בגיל ארבעים וארבע בשנת תשכ"ח (1967). חלק מהכתבים מסר לאחיו הרב שמואל אלכסנדר בשנת תש"ו והם יצאו לאור בספר 'שפתי שלמה' בשנת תשל"ב, עם הסכמה של רבי עקיבא סופר. שאר כתבי היד נמסרו לו אח"כ ויצאו לאור, ובאמצעותם יצא לאור "ספר שפתי שלמה השלם" בשנת תשס"ח (2008). רוב הדרשות נכתבו במקורן ביידיש ותורגמו לקראת הוצאתן לאור. הדרשות משנות הזעם משלבות דברי הגות ומוסר, תוך מתן עדות אישית על הצרות העוברות על הקהילה.

ביום ב' של ר"ח חשון תש"ה נספו על קידוש ה' הרב שלמה זלמן אונסדורפר ורעייתו במחנה אושוויץ. הי"ד. הוריו הרב מרדכי אריה ושרה אונסדורפר, גרו בסוף ימיהם בקהילת נייהייזל, ומשם גורשו לאושוויץ ונספו ביום כ"ג בסיון תש"ד. הי"ד.

1 18 19 20 21 22 54