תגית: ירי

בעזרת ה' י' לחדש גאולתנו ברצו"ת ד'.

החיים והשלום מאדון השלום לכבוד ידידנו הנאמן והנעלה כש"ת מוה"ר ר' נפתלי קירשנבוים יחיה ולכל אנ"ש הנכבדים היושבים על אדמת הקודש בארץ הקודש תבנה ותכונן מהרה.

'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' (פסחים קטז,ב), ופירש הריטב"א – לפי שהקב"ה גאל את ישראל בכללות שלהם, ולפיכך היתה הגאולה לבנים כמו לאבות, שלא רצה הקב"ה לגאול את הדור ההוא אלא את כלל ישראל, ואם כן אף אותנו גאל עמהם, ויראה כל אדם כאילו הוא יצא.

מובא ב'כוזרי' שטובה גדולה עשה הקב"ה עם ישראל שכיתרם במצוות, כי לולא זאת היו האומות מחלקים אותם ביניהם לרוב חכמתם ליועצים ועבדים, וכדאמר רב: מסתפינא מהאי קרא 'ואבדתם בגויים', אך שהדת מפרידה, כי צריך לשמור השבת ולאכול בשר שחוטה, וכדאיתא בזוהר הקדוש פרשת בא: דמצראי עבדא קשרא לישראל דלא יפקין מעבודתהון לעלמין, ובהא אתחזי גבורתא ושולטניתא דקוב"ה, ודכרנא דא לא ישתצא מישראל לדרין בתראין. (פירושו: המצרים עשו קשר לישראל שלא יצאו מעבודתם לעולם. ובזה נתגלה הגבורה והממשלה של הקב"ה, וזכרון הזה לא יכלה מישראל לדורי דורות). ועיקר עבודת השטן היא שיתרבו גזירות על ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מעל חוקי רצונך. ועיקר עבודתנו היא לעמוד בניסיון ולנצחו, ועבודתנו זו לאו מילתא זוטרתא היא. כדאיתא ב'בית אהרן'.

אהובי אחי, תאמינו לי, שמה שהיו צריכים צדיקים הראשונים להשיג בימים ושנים, אפשר כעת לתקן בשעה אחת ובקל יוכל האדם להשיג קדושתו ואורו של הקב"ה. ובפרט שעינינו רואות, שקץ הימין מתקרב ועוד מעט יהיה אור.

לכן מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, להתחזק באמונה ולעודד הלבבות באהבת אמת ושלום, וביתר שאת ועז להיושבים בארץ הקודש, שער השמים לעליות התפילות, ובאוירא דמחכים בחכמת האמת והצדק אליהם, ואחר כך שיתייחדו בלב אחד בעבודה שבלב זו תפילה, ובציבור דווקא. דמובא ב'בית אהרן', כי תפילה בציבור בכוחה לתקן כל התיקונים וכל עליות וירידת השפעות, כמו הצדיקים הגדולים שהיו יודעין ומתכוונין ומייחדין ומתקנין.

תזכו לחוג את חג המצות בכשרות ובשמחה, בהכנה לגאולה מהרה, באהבת אחים ומסיבת מרעים בענייני תורה וחסידות ובשמחת החג.

ונא להזכירנו לטוב וכל בני ביתנו באוירא דמחכים ידרים, שבכל פינות שאתה פונה יהא לימין, ובמקומות הקדושים, ובפרט במקום ציון המצוינת קודש הקדשים שירחם ה' יתברך על עמו ויושיענו ויוציאנו מאפילה לאור גדול. ונזכה לשיר במהרה השירה הגדולה שירת הגאולה השלמה.

ידידם הדורש שלומם והמצפה לשמוע בשורת החיים והשלום מטוב הארץ ולדרים עליה ברחמים וחיים ושלום וטפ"ל.

נחום שלמה פרלוב, חתנא דבי נשיאה אדמו"ר הרה"ק זצ"ל מקוז'ניץ

(מכתבו של רבי נחום שלמה פרלוב זצ"ל, האדמו"ר מקוז'ניץ, לאנשי שלומו בתל־אביב, בית קרלין סטולין, עמו' שפט)

ב"ה יום וערב שבת קודש לסדר 'חזקו ואמצו' עשרת ימי תשובה שנת תרצ"ח לפ"ק פה ורשא.

ד' השוכן בציון והבוחר בירושלים, ישפות שלום וברכה וחיים טובים וגמר חתימה טובה וכל טוב סלה, אל כבוד ידידי הנאמן האברך החסיד הנגיד הנכבד והמפואר כש"ת מוהר"ר נפתלי קירשנבוים נ"י ויה"ל.

שמוע שמענו קול מבשר שנתייסד על ידכם ביה"ח מחסידי קוזניץ ושמחנו מאד, ואנו מקוים שיהיה זה בית מועד לכל אנ"ש הנמצאים מפוזרים ומפורדים בתל אביב והסביבה, ושמה יגיעו כולם להיות ביחד, ואם ראשיתך מצער אחריתך ישנה מאד.

הנה לדבר בקולמוס לשוני מיקרת ערך ארצנו מקום התקשרותינו בעלית תפילותינו דרך ציון המצוינת קודש הקדשים רצוף אהבה אהבת הידידות אחינו בית ישראל, להתקשר ולהתייחד לאחד בלב אחד לעבודה שבלב זו תפילה. מי אנכי לגשת הלום להאריך בשבח דברים העומדים ברומו של עולם מאור עולם באוצר חיים ('בית אהרן'), אולם כאשר אין מזרזין אלא למזורזין, לכן באנו לעורר, ידוע מאמר חז"ל כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו, וענין גדול ויסוד לתפילה שיהיה בדבוק ואהבת חברים וכל קריבה שיחזק אחדות לבב בעבודה, בעבודה שבלב זו תפילה, טוב ויפה להיות בקביעות מקום מיוחד ולהתקבץ שמה בשבתות קדשינו ובימים טובים הבעלים, ואם אפשר גם באמצע השבוע אזי מה טוב ומה נעים, ויהיו כל המתפללים בצוותא, ואהובים ומקושרים באהבה אחוה וריעות זה לזה ואלינו, והגם שהגופים רחוקים יהיו הלבבות קרובות, ארץ אשר ד' דורש אותה ידרשנו לטובה, ויזכירונו תמיד לטובה בכל המקומות הקדושים. ועוד הפעם הנני מעורר אותם לחזק בדק הבית שיהיה ליסוד מוצק וכלם יחזיקו בזה ויבואו תמיד, ובאפשר להרבות חברים לתורה ולתפילה. וגדול המעשה נפתלי אילה שלוחה, להשגיח על הכל בעינא פקיחא שיהא לבן קיימא ולהגביר חילם.

הננו מברכים אותו זאת כל אנ"ש הנעלים איש כברכתו יבורך, בגמר חתימה טובה לחיים טובים ארוכים ולשלום, וזכאין ישראל דקב"ה ציית לצלותייהו לברכא לון בשפע פרנסה והצלחה וניוושע בשנה זו תשועת עולמים במהרה.

כעתירת הדורש שלומם באהבה רבה וחבה יתירה נודעת להיושבים על אדמת הקודש, יהיה שלום בחילם ושלוה בארמנותם.

נחום שלמה פרלאוו
חתנא דבי נשיאה כ"ק האדמו"ר הרב הצדיק זצ"ל מקוזניץ

(אגרת עם פתיחת בית המדרש דקוזניץ בתל אביב, מוריה, ל, גליון י-יב, תשרי תשע"א, עמו' נ)

---

רבי נחום שלמה פרלוב (פערלאוו) הי"ד, בנו הבכור של האדמו"ר רבי משה מסטולין הי"ד, ודור שביעי למגיד מקוז'ניץ. בשנת תרצ"ז נשא לאשה את מרת פערל יהודית בת האדמו"ר רבי אשר אלימלך הופשטיין מקוז'יניץ-לובלין (אחיו של האדמו"ר רבי אהרן יחיאל הופשטיין הי"ד). עוד לפני החתונה נפטר חותנו, רב אשר אלימלך, בב' באלול תרצ"ו, בשעת ניתוח שנערך לו בעיר פריז. לאחר כחמישה חודשים, בח' בטבת תרצ"ז התקיימה החתונה ורבי נחום שלמה מילא את מקום חותנו באדמו"רות קוז'ניץ. בניסן תרצ"ז ייסד רבי נחום שלמה בוורשה את הישיבה הגדולה 'כתר אלימלך',  שנקראה על שם חותנו, ועמד בראשה. אל הישיבה הגיעו בחורים מחסידי פולין. באותה שנה פנה לר' נפתלי קירשנבום, מייסד בית החסידים בתל-אביב על שם הצדיקים מקוזניץ', וביקש שיכתוב ספר תורה מיוחד על שמם.

רבי נחום שלמה הצטיין מילדותו בכישרונות נדירים: עילוי בעל שכל ישר, ומתמיד לימוד התורה. הוא נודע כתלמיד חכם מובהק, בקי וחריף, בעל השכלה כללית רחבה במקצועות חיוניים, בעל יכולת כתיבה שנונה ועסקן נמרץ. כבר בהיותו כבן חמש עשרה, הוא החל לפרסם מאמרים ספרותיים ופובלציסטים בעיתונות החרדית בפולין, בשם העט 'פ. חושן' (כגון: מאמר בכתב העת "דאס ווארט', וילנה תרצ"ב, 28.08.1932: תפארת בחורים וועלט; 'דאס ווארט', וילנה תרצ"ג, 21.07.1933: דער אלארם-סיגנאל; 'אונזער גייסט', ג, חוברת 9, תמוז תרצ"ב, עמו' כו: וואס האט תפארת בחורים געשאפען אויף די קרעסען?; 'אונזער גייסט', תפארת בחורים: די קאנפערענץ, איהרע רעזולטאטען אוט פערספעקטיווען; 'ארטאראקסישע יוגענד בלעטער', מס' 33, ורשה, אלול תרצ"ב: די צא"י בעוועגונג אויף די קרעסען).

הוא נמנה על ראשי תנועת 'תפארת בחורים' הבלתי מפלגתית, שנועדה לארגן את הנערים המבוגרים והאברכים במסגרת תורנית דתית להמשיך בלימודי תורה והלכה. רבי נחום שלמה היה חבר הנהלת הסניף הראשון של התנועה, שנוסדה בשנת תרפ"ז בעיר פינסק בעידודו ובהשתתפותו של רב העיר הגאון הרב אהרן וואלקין הי"ד. בחשוון תרצ"ג, היה רבי נחום שלמה ממארגני כנס של 'תפארת בחורים' בעיר ברנוביץ, בה השתתפו אדמו"רים, רבנים וראשי ישיבות.

רבי נחום שלמה היה גם מראשי המנהיגים הצעירים של 'אגודת ישראל'.בשנת תרצ"ח הוא נבחר לעמוד בנשיאות הוועידה הכלל ארצית של 'צעירי אגודת ישראל' בפולין. לאחר הוועידה הוא כתב ופרסם את הדו"ח המלא של הוועידה. הוא נבחר בוועידת 'אגודת ישראל' בוורשה כחבר הועד הפועל של אגודת ישראל' בפולין, ופעל להפצת תורה בשכבות רחבות, ובהכשרה לעליה לארץ ישראל ולבניינה ברוח התורה.

רבי נחום שלמה אמר בשם סבו:  'אם אדם רוצה רק עולם הזה ,הרי זה מהדברים הקלים. אם הוא רוצה ועמל להשיג עולם הבא, גם זה לא כל כך קשה. לעבוד על שניהם יחד ולהשיגם, זהו דבר קשה ביותר. אנו קבלנו על עצמנו את שניהם יחד'.

בחודש כסלו ת"ש לאחר שהגרמנים כבשו את ורשה עבר רבי נחום שלמה עם בני ממשפחתו ללובלין והתאחסנו בבית החסיד ר' לייבוש שוחט. מפחד ומחשש שיתפסו לעבודת פרך, נמנעו לצאת מהבית. אחד מחסידיו הסתכן ויצא מסטולין, שהייתה תחת הכיבוש הסובייטי, הסתנן לשטח הכיבוש הגרמני והגיע ללובלין, על מנת להביא את הרבי נחום שלמה, רעייתו ובתם הקטנה, שרה גיטעלע, כשהם מוסתרים בתוך עגלת דואר. הם הצליחו לעבור מחסום של אנשי גיסטפו שלקחו מהם את כל כספם, נתנו להם לעבור והתחילו לירות לעברם בחושך. כשהגיעו לצד הרוסי, נאסרו על ידי שומרים רוסים וכמעט הוסגרו בחזרה לגרמנים. לבסוף הם שוחררו, הגיעו לבריסק ולקחו רכבת לסטולין. הם הגיעו לבית אביו של רבי נחום שלמה, רבי משה, בחנוכה ת"ש. כעבור כשנה וחצי נכבשה סטולין על ידי הנאצים, שהחלו בהשמדת היהודים.

יהודי סטולין הוכנסו לגטו. בכ"ט באלול תש"ב, חיסלו הנאצים את גטו סטולין, ונהרגו עקה"ש גם רבי נחום שלמה עם בני משפחתו ובכל בית אביו בסטולין. הי"ד.

מרת בתיה קמפינסקי-ליברמאן העידה יום לפני הטבח ההוא פגשה את רבי משה'לה ובני ביתו באמצע הלילה בגטו סטולין:

לעולם לא אשכח לילה זה. בגיטו כולו שררה אימה וחשכה משמרות ס.ס. ושוטרים אוקראינים הוצבו מסביב לגטו, ואיש לא יכול היה להימלט… אלפי היהודים התרוצצו כעכברים במלכודת. מאותו חלק של העיר שהיה מחוץ לגטו נשמעו ללא הפסק יריות. הלב נמס מפחד, הכל ידעו כי הסוף מתקרב. היללות בגיטו התרוממו עד לב השמים. היו יהודים שניסו להסתתר במקומות מחבוא, ביניהם גם אני ומשפחתי. לפני שנכנסנו למחבוא שלנו בסוכה, ניגשתי עם בעלי אל הרבי. היה זה לאחר חצות בחצר הרבי שררה אפלה. בחדר הקדמי מצאנו את הרבנית עם כלתה פרלה, ובכי איום בקע מחדר הרבי. הדלת הייתה פתוחה, ואנו נכנסנו שם מצאנו את הרבי ר' משהלה עומד עם בנו הבכור ר' נחום שלמה, ומספר יהודים כולם היו עטופים בטליתות. הרבי ניגש אל העמוד אמר וידוי עם כל הקהל, ואחר כך פרש ידיו לשמים וזעק: 'אבינו מלכנו חמול עלינו ועל טפינו' ופרץ בבכי תמרורים. יותר לא ראיתי את הרבי. בערב ראש השנה תש"ג (1942) בבוקר, הנצאים ימ"ש אספו את כל יהודי סטולין בכיכר בשוק והובילום לשחיטה.

באתר בית המכירות 'תפארת' ניתן לראות מכתב בכתב ידו של רבי נחום שלמה, משנת תרצ"ח, בו הוא מספר על הולדת בתו, על תהליך מינויו לרבה של קוזניץ', על המאמצים להביא להכרת השלטונות ברבנותו, על הקמת ישיבת 'כתר אלימלך' ועל השתתפותו ב'כנסיה הגדולה' של אגודת ישראל במארינבד בשנת תרצ"ז.

תולדותיו הובאו בקובץ 'כרם נחום שלמה' (אייר תשע"ו, בהוצאת כולל כרם נחום שלמה).

שלום שלום לרחוק ולקרוב

דברים שנשא יעקב גוטמן הי"ד ביום הקדוש ת"ש בבית הכנסת ע"ש הרב גסטר ז"ל בבוקרשט לפני תפילת יזכור.

יום קדוש זה, רגעי התעלות והתעוררות אלה הממלאים את הכרתנו ואת נשמותינו, אי אפשר לנו שלא נראה בהם שעת כושר לעריכת חשבון הנפש – אי אפשר לנו שלא נתהה בשעה גדולה זו על בעיית מעמדנו בהווה ועל משמעותו של עם ישראל במסגרת גורל העולם.
נתכנסנו בהיכל אלוקים זה כדי לקבל קדושה והתערותא דלעילא מקדושת היום. כל אחד ואחד, ללא הבדל, כל שהוא בן לעמו ישראל מתקדש בקדושת היום הנורא. 'שלום שלום, לרחוק ולקרוב', קורא הנביא בהפטרת היום. בין אלה שנשארנו קרובים ליהדות המקורית ובין אלה שבעוונותינו הרבים התרחקו מדי פעם מן המסורת במשך השנה – את כולנו מאחד עיצומו של יום, ההופך אותנו, ברוח דבריו של הנביא ישעיה, כנ"ל, לחטיבה אחת מכל שהוא חמרי וארצי, על־מנת שנוכל אנו מתפשטים כיום הזה להתעלות על עצמנו ולהגיע לדרגת מחשבה והרגשה גבוהה יותר; כמלאכי-מרום כביכול הננו היום, שואפים להתקרב לאלוקים, מנסים לדבוק בא-ל עליון שהוא הביטוי העילאי האפשרי, הנשגב והמעולה, ברגשותינו ובמשאות-נפשנו. כך הננו כולנו בבחינת מבקשי ד' – על ידי שאנו שואפים להתקרב אליו כביכול, לחיות בלבנו, להכירו ולדעתו. כדברי הנביא: 'שמעו אלי רודפי צדק, מבקשי ד" (ישעיה, נ"א).

וכיוון שניצבנו היום במדרגה עליונה זו של קירבת אלוקים, אחרי שטיהרנו את עצמנו מסיגי החומר, הרינו באים לפני כס המשפט העליון ושוטחים לפניו תחנונינו למחילה והבנה. אחרי שעמלנו להבינו, הנו מתפללים שיביננו, שימחל לנו, 'וכיפר בעדו ובעד העם', קראנו היון בתורה.  אנו מבקשים סליחה ומחילה על חטאינו, הן בתורת יחידים והן בתורת עם. כי רבו עוונותינו מנשוא!

ברם, אם יש תקווה לכפרת העוונות שעווינו כיחידים וכלפי עצמנו, הרי לא כך באשר לחטאים שחטאנו כלפי עמנו: הללו, סכנה שיישארו ללא כפרה. ידוע ידענו, כי אפשר שאין השעה כשרה להרבות יתר על המידה בהאשמה עצמית; הן גלויות מדי וקרובות מדי הסכנות האורבות לנו, סכנות המאיימות עלינו, בעוונותינו הרבים, בעונשין כבדים מן השמים. יתר על כן, עצם היום הקדוש הזה מחייב: נאמר, היום אסור המשטין בכבלים; ועוד נאמר, 'הס קטיגור וקח סניגור מקומו'. השעה שעת גורל לעם ישראל לכל תפוצותיו: שעה של חירום ושל פורענות קרובה.

הטרגדיה של עם ישראל עמוקה מני ים; כקדוש מעונה הוא עם ישראל בשעה זו ברוב חלקי העולם. גופו ורוחו מרפרפים בין ארץ ושמים, קמו עליו צוררים ואין לו מנוח בשום פינה בעולם. שואה רבת אימים מתקבצת כחשרת עננים באופק, לפני סערה. מוכי אימה הננו צופים למול הבאות: 'מי ינוע? מי ינוח?' מי יונח לו במקומו, ומי ייאלץ ליטול שוב את מטה הנדודים בידיו? שאלות אלו טורדות את רוחנו הסעורה ואינן נותנות מנוח לנפשנו. הכל חברו עלינו להטביענו באוקיינוס של ייאוש.

אפס, אסור לנו לומר נואש! כל עוד רוח חיים בנו, מצווה עלינו לדלות מקרבנו כוחות הצלה. עוד לא תשו כוחותינו. הכוחות הרוחניים, שבזכותם הננו מכונסים כאן במקום קדוש זה, חלק בלתי נפרד הם מיסודות הקיום של העולם כולו, ובלעדיהם אין קיום לחברה האנושית. אחדותנו הנפשית, מן ההכרח שתישמר; צו קיום הוא לנו שנהיה מאוחדים וערבים זה לזה, על מנת שנוכל להחזיק מעמד בימים הנוראים העוברים עלינו, על מנת שנוכל להישען כאיש אחד על מצודת אמונתנו באלוקי משגב לנו.

ברגעים נשגבים אלה, בשעה שאנו מזכירים נשמות יקירנו שהלכו לעולמם, מצוה עלינו שנזכיר גם את נשמת העם המעונה, הנרדף, הפצוע והנלחם על הצלתו. ותתקבל תפילת יזכור שלנו למעלה, רק אם גם נזכור למטה את חובתנו לעם: כי לפני שמעבירין את רוע הגזירה, צריך לחזור בתשובה ולתקן את דרכנו – ואחד החטאים הכבדים הרובצים על מצפוננו הוא החטא שחטאנו בנטישת אדמתנו לזרים: עלינו לכפר חטא זה ולגאול את אדמת המולדת, לקיים מה שכתוב בתורה 'גאולה תתנו לארץ'.

כי מאמינים אנו באמונה שלמה, אשר שום כח בעולם לא יוכל להניאנו מלשוב לארץ אבותינו ולכונן שם מחדש את מולדתנו ההיסטורית – ויהיו בימים אלה התנאים קשים ככל שיהיו. את אשר כבר יצרנו בארץ-האבות, מילא האנושות התפעלות והערצה. אחינו בארץ ישראל, חיל החלוץ היוצא לפני המחנה, הנוער שלנו, בונה את מולדתנו בזיעת אפיו ובדם התמצית שלו. נתייחד היום, בתפילת יזכור, עם הקרבנות הקדושים שנפלו בשנה זו על קידוש אדמת הארץ. הם מגינים על עתידנו, לכן חובה עלינו לעמוד לימינם. 'האחיכם ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה?' 'והארץ אזכור'. נאמר, בסמיכות המלים 'יזכור' ו'ארץ' סוד תקוותנו ואמונתנו, כי אלוקים יהיה לנו מחסה ומצודה.

אנו אמונה ותפילה כי נחשול הרעה בעולם יעבור וכי 'מעז יצא מתוק'. 'עת צרה ליעקב', אבל אנו תקווה כי 'ממנה יוושע'. אפשר שגם זו לטובה: הן כך מלמדנו ניסיון אלפי שנים. כך מספרת לנו הגמרא על התנא רבי נחום רבו של רבי עקיבא, שקראו לו 'איש גמזו'. התנא שוגר בשליחות מארץ ישראל לרומי ונשא עמו, בתוך ארגז קטן, מתנת אבנים טובות למנחה בשביל הקיסר; בדרך, משהסיח רבי נחום את דעתו מאוצרו משום ששקד על תלמודו, נגנבו ממנו האבנים הטובות ובמקומן הוכנסו גרגרי עפר. בהגיעו לרומא והשגיח באבידה – לא נפל ברוחו; הוא ניחם גם את חבריו לדרך והבטיחם כי 'הכל עוד יהיה לטובה'. הוא מסר לקיסר את הארגז עם גרגרי העפר – ומששאלו הקיסר מה זה, ענה: 'מנחה מאדמת אבותינו, אברהם יצחק ויעקב!' והמתנה נרצתה. יש בה באגדת חז"ל זו לא רק משום רמז לאפשרות להפיק את הטוב גם מן הרע, אלא גם משום סמל לגורל האומה היהודית שנשאה הרבה אבנים טובות ומרגליות מנחת שי לאומות העולם, אבל היא עצמה לא נתקיימה אלא בזכות ארץ האבות, שבה דבקה בזיכרונה. כי 'הארץ לעולם עומדת', נאום קהלת. רעיון ארץ ישראל רעיון נצחי הוא. דורות על דורות עברו עלינו בגלות, בלי שהיהודי יאבד אי־פעם לגמרי את זיקתו האידיאלית אמנם אבל הבלתי פוסקת, לאדמת האבות. כל עוד נהג היהודי, משהרגיש כי קרב קיצו, לצוות שישימו בקברו למראשותיו שקית זעירה עם עפר ארץ־ישראל, היתה האמונה בעתידנו הלאומי איתנה. מה נשגבה היתה דבקות קדושה זו באדמת ארץ־ישראל, עד כי יהודי על סף מותו היה דואג שלא ייקבר באדמת זרים, אלא ביקש לשכב בשלום על משכבו המרופד עפרא דארעא דישראל. 'מי מנה עפר יעקב?' מי יכול לשקול את מלוא כוחו של עפר קדוש זה? מי יכול להעריך את מלוא ערכה של אדמת ארץ־ישראל הקדושה בשביל בני יעקב, שלומי אמוני ישראל?

בל ננתק את פתילה של מסורת קדושה זו! קיום מסורת זו בדורנו הוא בגאולת אדמת הארץ ועלינו לשקוד על גאולה זו. אם כך נעשה עתה. לעת 'יזכור', נוכל לקוות ביתר שאת כי יבוא קץ הרעה ושחר עתידנו שוב יעלה בארצנו: 'וייבקע כשחר אורך', כדבר הנביא. הרי זה אותו 'אור חדש על ציון תאיר', אשר נתפלל שנזכה כולנו במהרה לאורו של משיח צדקנו, שיביא לנו את הגאולה השלמה.

(שארית יעקב ויוסף : פרקי הגות ועיון מעזבונם הספרותי של האחים יעקב ויוסף גוטמן הי"ד, תל אביב, תשכ"ט, עמו' 43-41)

---

יעקב גוטמן הי"ד נולד בשנת תרע"ד, כבן בכור לאביו הרב צבי גוטמן, רבה של בוקרשט, חבר בית הדין שם ונשיא 'המזרחי' ברומניה, ולאימו מרת אטל לבית שכטר. משפחתם היתה משפחה רבנית מיוחסת, והוא היה מצאצאיהם של רבי ישראל בעל שם טוב ונכדו רבי אפרים מסדילקוב בעל 'דגל מחנה אפרים', של המגיד ממזריטש ובנו רבי אברהם המלאך, ושל רבי מנחם נחום מצ'רנוביל בעל 'מאור עינים'.

יחד עם אחיו יוסף, למד יעקב בחדר ובתלמוד תורה שייסד אביהם בבוקרשט בשנת תר"פ, עם תחילת כהונתו כרב בקהילה זו. אחר כך הם למדו בבית הספר של הקהילה היהודית, ובנוסף למדו בבית אבא לימודי תנ"ך וגמרא מפי מלמדים מובהקים ויראי ה'.
האחים הצטיינו בלימודם וביקשו להרחיב את השכלתם באוניברסיטת בוקרשט. יעקב הוסמך כעורך דין בגיל עשרים ואחת וסיים שני תארים, במשפטים ובמדעי-הרוח. יוסף נרשם ללימודי רפואה, אך נאלץ להפסיק את לימודיו בשל התגברות הרדיפות האנטישמיות. לבסוף סיים תואר בחוג לספרות. עוד בהיותם סטודנטים היו האחים פעילים כמרצים וכעיתונאיים בתחום התמחותם. אביהם העיד כי בניו, האחים הקדושים יעקב ויוסף הי"ד, שקדו רבות לקנות חכמה ודעת, בשנות חייהם המועטות, תוך שהם סמוכים ומחוברים לטהרה ולקדושה. החינוך בבית אביהם 'החדיר בלבם אמונה לוהטת, עד כדי מסירות נפש, בתורת המוסר ובסוף הצדק והיושר כי ינצח; הם נשאו ברמה את דבר אמונתם בנצח ישראל, הם קשרו כתרים ליהדות המקורית, הם לחמו מלחמה אמיצה ובלתי נרתעת בניצני הפשיזם שהחלו פושים בקרב הנוער – ופרסמו ללא הרף דברים כדורבנות נגד הרוח הרעה ובעד שלטון התבונה והאחווה'. ביום הכיפורים הם היו יושבים ליד אביהם בכותל המזרח של בית המדרש 'והתפללו ברטט של יראה ובטהרת הנפש, כל עיצומו של יום'.

יעקב הי"ד היה איש אשכולות, ועם זאת צנוע. הוא עבד עד שנת 1940 כמורה לכלכה מדינית בתיכון הקהילה היהודית בבוקרשט, 'קול תורה', כעורך דין וכיועץ הקהילה היהודית אורתודוכסית. הוא ניסה לעסוק הכתיבה בעיתונות העיונית, ושקד על חיבור סוציולוגי חשוב 'חברה וערך', אותו תכנן להגיש כעבודת דוקטורט. הוא נשא דרשות וחיבר מאמרים בתחומי היהדות והפילוסופיה, ועודד את שומעיו לשוב ליהדות מקורית, בה אין מחיצות בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל.
כאשר נשללו כל הרישיונות של עורכי הדין היהודים, החל יעקב לעבוד כמורה במשרה וחצי. עם כניסת יחידות הצבא הגרמני לרומניה, הם תפסו את מבנה בית הספר, והלימודים בבית הספר הושבתו למשך מספר שבועות, עד למציאת מבנה אחר עבורו.

בליל כ"ג בטבת תש"א (21.01.1941) פרץ ברומניה, בהשראתם ובתמיכתם של הנאצים, מרד הליגיונרים חברי הארגון הפאשיסטי והאנטישמי 'משמר הברזל', נגד משטרו של הגנרל אנטונסקי. כנופיות המורדים המרצחים ירו ברחובות בוקרשט, שדדו את הרובע היהודי בעיר, הרסו חנויות, הציתו בתים ובתי כנסת, התעללו ביושביהם ועשו בהם פרעות, זרקו ספרי תורה לרחבות ורמסו אותם ברגליהם. על פי תוכנית מסודרת שתוכננה מראש, הם הוציאו מבתיהם אישים רומנים מצמרת השלטון וכן יהודים מכובדים ובעלי השפעה. החטופים, שאליהם צורפו גם יהודים שנלכדו באקראי ברחובות ובבתי הכנסת, הובלו בתחילה ללשכות ה'תאים' הלגיונריים, ועונו קשות, ואחר כך הובלו אל שלשה מקומות ריכוז מחוץ לעיר, בהם הם נרצחו באכזריות רבה. חמישה עשר מבין העצורים הובלו במשאית לבית המטבחים. הם נורו בראשיהם, גופותיהם נתלו על האונקולים כדרך שתולים בשר בהמות, והודבקו עליהם תוויות 'בשר כשר'.
בשעה 01:30 בלילה התפרצו הפורעים לבית הרב צבי גוטמן, התעללו בו ובבניו והיכו אותם קשות. דמם ניתז על קירות חדרי הבית, ואחר כך הוכנסו הרב ושני בניו הגדולים, יעקב (שהיה בן 27) ויוסף (שהיה בן 25), לתוך הרכב. לאחר עינויים קשים הובלו תשעים יהודים, ובהם הרב ובניו, במשאיות ליער ז'ילאבה הסמוך לבודפשט. העצורים הופשטו מבגדיהם בקור ובסופת שלגים, וירו בהם. האחים ,יעקב ויוסף גוטמן הי"ד, נרצחו בפוגרום לנגד עיניו של אביהם, בשעה שעמדו שלובי זרוע אתו, ניסו לסוכך ולגונן עליו, ואמרו 'שמע ישראל'. הרב צבי גוטמן ניצל בדרך נס, לא נפגע מכדורי המרצחים ונותר בחיים. הוא החזיק בידי בניו וחש ברגע בו יעקב הוציא את נשמתו, בעוד בנו יוסף גסס במשך מספר דקות נוספות. הרב שכב כל הלילה בין המתים, בתוך השלג, ולפנות בוקר הצליח לצאת משם, הלך לכפר הסמוך ומשם חזר אל העיר. הוא נכנס לתחנת המשטרה, אך שם נתפס בשנית על ידי המרצחים שהשתלטו על המקום. הרב נכלא יחד עם עוד כחמישה יהודים נוספים שנמלטו פצועים מגיא ההריגה. בלילה הוציאו המרצחים את היהודים שוב ליער, ציוו עליהם לשכב וירו בהם. גם בפעם השנייה ניצל הרב ממוות בדרך נס, ולא נפגע על ידי הכדורים שנורו לעברו. בבוקר הגיעה ליער קבוצת כפריים רומנים, לשדוד את בגדי הנרצחים ולעקור מפיהם את שיני הזהב. הרב נעצר בפעם השלישית, וסבל רעב, מכות ועינויים.
לאחר שלשה ימים של השתוללות המרצחים הנפשעים דיכה הצבא הרומני את המרד. הגנרל אנטונסקו קיבל לידיו את כל הסמכויות, הוא הדיח ממשלתו את אנשי 'משמר הברזל' והוציא אתם אל מחוץ לחוק. מאות ליגיונרים נמלטו לגרמניה. מאוחר יותר המשיך הגנרל עצמו במדיניותו האנטישמית, ולאורך שנות שלטונו סבלו היהודים מגירושים, עבודות פרך ופוגרומים, עד למפלתו בשלהי שנת תש"ד.
הרב שוחרר על ידי צבא אנטונסקו, וחזר מיד ליער, שם איתר את גופות בניו, וחרט את שמם עליהם בעיפרון, על מנת שיוכל לזהות אותם בהמשך ולהביאם לקבר ישראל.
בבית הרב נותרו הרבנית ושלשת ילדיה הקטנים, שחרדו לגורל יקיריהם. הרבנית לא הצליחה במשך מספר ימים לקבל כל מידע אודות בעלה וילדיה, וכל הזמן בכתה, נאנחה והתעלפה. רק עם שובו של הרב צבי לביתו, כעבור שלשה ימים, התוודעה המשפחה לדבר הירצחם של שני האחים. יומיים אחר כך הובאו האחים לקבר ישראל בבית העלמין היהודי בבוקרשט, ואביהם אמר עליהם דברי הספד.

כעבור שלשה חודשים, בעיצומה של תקופה קודרת ליהודי רומניה, ערך הרב גוטמן לבנו הצעיר אפרים, מסיבת 'בר מצוה', בה השמיע דברי תורה ודברי עידוד וחיזוק, ואמר: "ועתה, אפרים בני, בשעה שאנו בוכים בלב נשבר ושואלים: זו תורה וזו שכרה? למה נהרגו אחיך יעקב ויוסף? למה לא זכו גם הם להיות עמך יחד היום בשמחת המצווה שלך? הריני אומר לך: אסור להתייאש! אומנם, נשברו במותם שני הלוחות, אבל נשארתם לי אתה, ואחיך הקטן יצחק, וחובה עליכם לשקוד על התורה, כדי להיות במקומם, בעזרת השם, בבחינת 'פסל לך שני לוחות כראשונים'…".

בעקבות האסון חשך עולמו של אביהם, ואימם חלתה והייתה מרותקת למיטתה במשך שנים רבות, עד לפטירתה בשנת תשי"ט (1958).
כבר בסוף חודש טבת תש"א, ייסד הרב צבי גוטמן בית חדש לתורה ולתפילה לזכר בניו, בשם 'בית יעקב ויוסף': "וזאת על מנת להכריז ולהודיע בפרהסיה, חרף ימי האפלה שטרם פסקו אז, כי עזה ושלמה אמונתי שבזכות קדושי עמנו, חללי בת עמי, זכה נזכה במהרה לצמיחת קרן גאולתנו וכי 'עת צרה היא ליעקב וממנה ניוושע'".
לאחר תום מלחמת העולם השנייה הגיש הרב צבי גוטמן בקשות עלייה לישראל, אך בקשותיו נדחו. הבולשת הקומוניסטית, ה'סיקוריטטה', עקבה אחריו בשנת תשי"ד עצרה את בנו הרב אפרים בשל 'פעילות אנטי-מהפכנית' נגד המשטר הסוציאליסטי, מפני שלימד עברית ויהדות לצעירים. לאחר השתדלויות רבות, אצל ראשי השלטון ברומניה, שוחררו רב אפרים, ואסירי ציון נוספים. בשנת תשכ"א עלה הרב צבי גוטמן לארץ ישראל והיה חבר הרבנות הראשית לעיר תל אביב – יפו. יחד עמו עלו שלשת ילדיו הנותרים, אחיהם של יעקב ויוסף הי"ד: חוה הס (רופאה ומרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים), יצחק בן צבי (מהנדס מטוסים, מרצה לאווירונאוטיקה בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב, וסמנכ"ל התעשייה האווירית) והרב אפרים גוטמן (כרב בית כנסת בתל אביב ועובד משרד הדתות). הרב צבי גוטמן ייסד מחדש את המרכז הקהילתי ובית הכנסת 'בית יעקב ויוסף' בצריף בתל-אביב. שנים עשרה שנה לאחר עלייתו נפטר הרב בגיל שמונים. שש עשרה שנה לאחר הקמת 'בית יעקב ויוסף' בתל אביב, הונחה אבן הפינה לבניין קבע של בית הכנסת, שהחליף את הצריף הישן, בנוכחות  אישי ציבור ובנוכחות רב בית הכנסת, הרב אפרים גוטמן, אחיהם של יעקב ויוסף הי"ד.

דברי הגות ועיון מעיזבונם הספרותי של האחים יצאו לאור בספר 'שארית יעקב יוסף' בהוצאת אביהם, שפעל להקים יד ושם לבניו. במהלך המלחמה התאמץ האב להוציא לאור ספר זה, אך הוצאתו נאסרה על ידי הצנזור. רק בתום מלחמת העולם השנייה, בשנת תש"ה (1945), עלה בידו להוציא לאור ברומניה את המהדורה הראשונה של הספר, ברומנית. המהדורה העברית יצאה לאור בארץ ישראל בשנת תשכ"ט (1969).

'שבת הגדול' בשנת תש"א, הופיע הרב דמתא רבי לייב בורשטיין על בימת בית המדרש, ובדרשתו הזכיר הרב דברים שאמר בעל ה'חפץ חיים' בשנת תרע"ז בהיותו בנכר ברוסיה בתור פליט מעירו ראדין. [בתקופה זו תפסו הקומוניסטים את רסן הממשלה וגזרות יצאו נגד קיום מצוות ולימוד התורה]. הגיע חג שמחת תורה ובעל ה'חפץ חיים' נקרא לעלות לתורה. נגש ה'חפץ חיים' ואחז בידו ב'עצי החיים' של הספר ואמר: 'ריבונו של עולם, ראה לפנים היו לנו בתים דירות שם גדלנו, היו לנו בנים ובנות, פרנסה וכלכלה. את הכל לקחו ממנו, ועכשיו אתה רוצה לקחת ממנו גם את זאת התורה, אולם אנחנו נאמר: לא, את התורה לא נשמיט מידינו'. וגעה כל העם בבכייה
ועוד רעיון הביא הרב בדרשתו, בשם ה'חפץ חיים' בתקופה הנ"ל: בפרשת 'וירא' נכנס הקהל למעונו לתפילת ערבית. פנה ה'חפץ חיים' ושאל אם ר' הירש, חתנו, נמצא. ענהו, שהוא יבוא תיכף. כאשר נכנס ר' הירש, אמר לו ה'חפץ חיים': 'היודע אתה יש לי רעיון מה נעשה. הרי לוט אמר אל אנשי סדום שהוא מפקיר את שתי בנותיו ו"לאנשים האל אל תעשו דבר, כי על כן באו בצל קורתי". הרגש שכזה היה לו ללוט, הבה גם אנחנו נתלונן ונחסה בצל קורתו של הקב"ה, והוא [כביכול] בטח לא יהיה פחות מלוט, ובוודאי שהוא יגן עלינו!'.
הרב סיים את דרשתו באומרו: 'בואו ונאחז ב"עצי חיים", נשמור את קדושת המשפחה ונשמר מאכילת נבילות וטריפות, וזכות זאת תעמוד לנו להינצל במהרה'.

(לב הארי, א, שיחות מוסר שנאמרו בגלות רוסיה ע"י רבי יהודה לייב הלוי נעריץ, עמו' רל-רלא)

---

הגאון הצדיק הרב לייב ברשטיין הי"ד, רבה האחרון של העיירה בירז', נולד במינסק בשנת תרמ"ז, להוריו הרב חיים אליעזר ואסתר. אביו, הרב חיים אליעזר, היה ר"מ הישיבה במינסק, רוסיה. בזקנותו עלה הרב חיים אליעזר לירושלים, מסר שיעורי תורה בבית הכנסת 'נחלת שבעה' ונפטר בשנת תש"ו. סבו של הרב לייב, אבי אמו, היה ה'מגיד מסימילוביץ'.

הרב לייב הי"ד היה מטובי התלמידים בישיבת 'כנסת ישראל' בסלובודקה והיה תלמיד מובהק של ה'סבא' מסלובודקה. הוא היה רגיל להשמיע בכל הזדמנות אמרות מרבו הגדול. פעם אמר שה'סבא' נהג לומר 'קודם תהיה בן אדם חכם, ורק אחר כך פרומער. למשל, יושב אדם בבית הכנסת ומקבל "עליה". בהתלהבותו הוא אץ רץ  ממקומו אל הבימה, ובנתיים דורך על כמה רגליים… עד שהוא אמר את הברכה, כבר הספיק לקבל כמה קללות'.

הרב נשא לאשה את בתו ר' נתן נטע, אחד מנכבדי בירז'. הוא מונה לאב"ד בירז', ואף שהיה מקובל מאוד בקרב רבני 'אגודת הרבנים' בקובנה וקיבל הצעות רבנות גדולות ונכבדות, סירב לעזוב את בני קהילתו בעיירה. הוא היה תלמיד חכם מפולג, בעל מוסר וירא שמים גדול, בעל מסירות נפש לתורה ולמצוות, וניהל את עדתו ברמה, בלא משוא פנים.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה כבשו גרמניה הנאצית וברית המועצות הקומוניסטית את פולין. מזרח פולין נכבשה בידי הקומוניסטים, ועל פי הוראה מרומזת מרבי חיים עוזר גרודזינסקי, השתדלו בחורי הישיבות ורבניהם להימלט מהקומוניסטים ולהתקבץ בעיר וילנה שבליטא, שם פתחו בתי מדרש ארעי. הם עמדו בקשר עם יהודי ארה"ב וארץ ישראל וביקשו סיוע בהשגת היתרי היציאה וההגירה. מישיבות 'בית יוסף' דנובהרדוק התקבצו לווילנה תלמידי ישיבת ביאליסטוק, פינסק, לוצק ואוסטרוב מאזובייצק וחלק מישיבת מזריטש. תלמידי ישיבת 'בית יוסף' מביאליסטוק למדו ברחוב וילנה בבית המדרש של 'הגשר הירוק' שעל יד הנהר. בשבת פרשת 'בהעלותך', ט' בסיון ת"ש (15.06.1940) פלשו הרוסים לליטא, והשתלטו עליה. בהוראת השלטונות היה על הפליטים לעזוב את וילנה ולנדוד לעומק המדינה. בחורי הישיבה מביאליסטוק יצאו מווילנה ועברו ללמוד בשני בתי מדרש בעיירה בירז', הסמוכה לגבול עם לאטביה.

כשתלמידי ישיבות ורבניהם הגיעו לעיירה בירז', קידם אותם הרב ברשטיין במאור פנים, דאג לכל מחסורם ומסר את נפשו לקיום הישיבה. בתקופת שלטונם של הסובייטים, הקפיד הרב להסיק בעצמו את המקווה בהסתר, להחליף את המים ולנקות את הרצפה, ולא הסכים להסתייע בבחורי הישיבה במלאכות אלו.

בביתו התאכסנו הרב ניסן צלניקר, רעייתו וילדיו הי"ד ושלשה בחורי ישיבה. הרב ברשטיין, שהיה חסוך בנים, התייחס לילדיו של הרב צילינקר באהבה ובמסירות, והיה יושב ולומד איתם כאילו היו בניו.

על מנת לעזור לבחורי הישיבה הפליטים, התחנן הרב ברשטיין לעזרה בפני בני קהילתו. כשנעמד על במת ארון הקודש לשאת את דרשת 'שבת הגדול' לפני הקהילה בשנת תש"א, התעטף בטלית ופרץ בבכי. לאחר שנרגע מעט, אמר: 'אמרו לי רבותי! איך אנו יכולים לגשת לסדר פסח?! הבחורים, הילדים ההם, עזבו את הוריהם בפולין, ומי יודע כלל מה קורה איתם שם, ואנו נלך ל'סדר', שעה שלילדים אין היכן וממה לערוך אותו?!'. לאחר שדמעותיו של הרב ותחנוניו עשו רושם חזק על בעלי הבתים, פתח הרב בדרשה. לאחר השבת אסף 'קמחא דפסחא' מאנשי הקהילה, ומהם קנה קמח ואפה מצות לתלמידי הישיבה וקנה עבורם פרה חולבת, כדי לספק להם חלב וחמאה. כשעמד ראש הישיבה, הרב יפה'ן לנסוע ליפן בדרכו לארה"ב, ביקש מהרב ברשטיין למלא את מקומו במסירת שיעורים ושיחות מוסר לתלמידי הישיבה.

הרב אברהם יפה'ן וחלק קטן מתלמידיו קיבלו ויזות-מעבר ליפן, בעזרתו של חסיד אומות העולם, קונסול יפן בקובנה, צ'יאונה סוגיהארה, והגיעו באמצעות הרכבת הטרנס-סיבירית לעיר הנמל הרוסית ולדיווסטוק, ממנה שטו בספינה ליפן, ובשנת תש"א היגרו משם לארה"ב והקימו את ישיבת 'בית יוסף' בברוקלין שבניו יורק.

לאחר מאמצים רבים קבלו בחורי ישיבה רבים שנותרו בליטא ויזות כניסה לקיראסאו, בהיותם נתיני פולין, אך הרוסים סירבו להעניק לבעלי ויזות אלו רישיון יציאה ודרשו מהם לקבל אזרחות סובייטית. תלמידים שסירבו לקבל אזרחות זו הוגדרו כ'אוייבי העם' והוגלו ברכבת אסירים למחנות עבודת פרך בסיביר.

לאחר כשבוע גירושם של בחורי הישיבה לסיביר, נכבשה ליטא בידי גרמניה הנאצית כחלק מ'מבצע ברברוסה', וזאת, כשנה לאחר שנכבשה בידי הסובייטים. בחורי הישיבה שנותרו בבירז' נרצחו ליד הארמון ההיסטורי העתיק בעיירה, בקיץ תש"א, ביחד עם הרב ניסן פטשינסקי וכל משפחתו, הרב ניסן צלניקר ומשפחתו והרב לייב ברשטיין ורעייתו הי"ד. הרב ברשטיין הספיק לומר לפני שנרצח: 'הריני מקיים מצות עשה של קידוש השם!'.

אחיו של הרב לייב ברשטיין הי"ד, ר' שמואל אייזיק ברשטיין הי"ד (1903-1929), למד במשך ארבע שנים בישיבת 'כנסת ישראל' בסלובודקה, ועלה עם תלמידי הישיבה לארץ ישראל, ללמוד בישיבה שהוקמה בעיר הקודש חברון. בשנת תרפ"ט הוא נרצח בידי פורעים ערבים, יחד עם רבים מחבריו לישיבה, בבית משפחת סלונים, והובא למנוחות בקבר אחים בחברון.

תמונת הרב לייב ברשטיין הי"ד מופיע בתמונה קבוצתית של אסיפת 'אגודת הרבנים דליטא' בקלטובה ובתמונה קבוצתית נוספת עם נכבדי בירז'.

יש מי שציין שהרב נקרא בעודו תלמיד ישיבה בשם 'מוטל מינסקר', וביקש להסיק מכך ששמו היה 'מרדכי לייב'.

ב"ה גארוואלין.

מה שאמרתי בזה בעזרת ה' יתברך בחידושי ליישב סמיכת המאמרים במסכת ברכות (י"ז.) וזה לשונם: מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו וכו'. לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה, וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, מרגלא בפומיה דרב לא כעולם הזה עולם הבא, העולם הבא אין בו לא אכילה וכו' אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה וכו'. גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים וכו'. אמר ליה רב לרבי חייא נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן וכו'.

והנה המאמרים הנ"ל אין להם שייכות זה לזה. גם מה ששאל רב 'נשים במאי זכיין', אינו מובן, והרי הרבה מצות יש להם שלא הזמן גרמן ובלא תעשה שהם מחוייבין. גם רבא שמסיק וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, קשה קושיית התוספות דהכא ד"ה העושה, הא (בפסחים נ:) אמר רבי יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלש בא לשמה. וגם הר"ן שם הקשה מרבא דהכא ארבא דשם דקאמר בקרא 'עד שמים חסדך', קאי על שלא לשמה. דרבא רמי, כתיב (תהלים נז) 'כי גדול עד שמים חסדך', וכתיב (שם קח) 'כי גדול מעל שמים חסדך'. הא כיצד, כאן בעושין לשמה (מעל שמים) וכאן בעושין שלא לשמה (עד שמים, רש"י ז"ל). ותירץ דהכא איירי רבא על מנת לקנתר, ולכך נוח לו שלא נברא, אבל אם כוונתו כדי להתכבד, יש לו שכר. אבל עדיין קשה הלשון 'וכל העושה שלא לשמה', דמשמע אפילו שלא לקנתר. וגם על לקנתר כבר אמר 'בועט ברבו ובמי שגדול ממנו', משמע דהא דקאמר 'וכל העושה' בא לרבות אפילו שלא לקנתר.

ונראה על פי מה שתירץ בספר בית שמואל אחרון בפרשת  בהעלותך קושיית התוספות ז"ל מהא דלעולם יעסוק אדם וכו', והוא על פי מה דקשה דלמה לא הקשו התוספות מרבא ארבא דקאמר בפסחים דשלא לשמה שכרו עד שמים, כמו שהקשה הר"ן ז"ל. ותירץ על פי מה שתירץ הנזר הקודש קושית הר"ן הנ"ל, ופירש האי 'כי גדול עד שמים', ו'כי גדול מעל שמים', הוא על פי מה שכתוב 'אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד', ואורך ימים הוא לעולם שכולו ארוך, היינו עולם הבא, והטעם משום דהעוסקים לשמה עושים בשביל דבר שאין לו תכלית, לכך שכרו בעולם הבא שאין לו תכלית ולכך 'מעל שמים חסדך'. 'ובשמאלה', היינו שלא לשמה, שהוא משום דבר שיש לו תכלית, לכך שכרו עד שמים, היינו שכר עולם הזה שיש לו תכלית. וכיון שכן שפיר אמר רבא 'נוח לו שלא נברא', כיון דעל שלא לשמה יש לו רק שכר עולם הזה, ואימתי צריך לשכר עולם הזה, הוא רק כשנברא, אבל אם לא היה נברא לא היה נצרך לשכר עולם הזה כלל. ומשום הכי הקשו תוספות מרב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם וכו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אם כן יהיה לו שוב שכר עולם הבא, ואמאי אמר רבא שנוח לו שלא נברא. ואמנם גם קושיית התוספות ניחא דוודאי לאו כללא הוא שמתוך שלא לשמה יבא לשמה, דלפעמים אדם לומד כל ימיו שלא לשמה. אלא כוונת רב יהודה אמר רב דנהי אם אפילו הוא ילמוד כל ימיו שלא לשמה, מכל מקום קנאת סופרים תרבה חכמה, וחברו ילמד ממנו ויעסוק לשמה. וזה פירוש 'מתוך שלא לשמה בא לשמה', שיזכה את אחרים על כל פנים בלימודו. והנה שכר של מזכה אחרים הוא שאין חטא בא על ידו (אבות פ"ה משנה י"ח). והנה תכלית הבריאה לא הייתה שלא יעבור עבירה, דאם לא נברא בוודאי לא היה עובר. ורק הבריאה הייתה שיהגה בתורה ומצות, ואם כן שפיר קאמר דלזכות את הרבים לחוד, שמשמרו מחטא שוב נוח לו שלא נברא ובוודאי לא היה חוטא. עד כאן תוכן דברי הבית שמואל אחרון ז"ל בקצרה, ודברי פי חכם חן.

ובזה נבין סמיכות כל המימרות הנ"ל בצירוף במה שאמרו לעיל דלהמחזיקים יש לה מעלה בזה מהתלמיד חכם עצמו, דלהתלמיד חכם יכול להיות לפעמים פניה מן שלא לשמה, אכן המחזיקים שכרם תמיד כלשמה. והיינו דמתחילה בא רבא לומר שלא יהא בועט וכו' ובגדול ממנו, היינו לקנתר, ואינו עוסק בתורה כדי לקיים לא מאהבה ולא מיראה אלא עוד מוסיף פשע על חטאתו ושגגות נעשו לו זדונות. וכמו שפירשו כן התוספות ז"ל בסוטה (דף כב: בד"ה לעולם) הך מימרא דרבא, וכמו שאמר רבא גופיא בשבת (דף פח:) ובתענית (דף ז.) דבכה"אי גוונא הוי ליה סמא דמותא. ואחר כך מוסיף רבא 'וכל העושה שלא לשמה', היינו גם אם עושה שלא לקנתר, וכנ"ל, ורק אפילו להנאת עולם הזה או להתכבד, הגם שיש לו שכר בזה העולם כנ"ל, והיינו 'עד שמים', אף על פי כן 'נוח לו שלא נברא', דאם לא היה נברא לא היה צריך לשכר בעולם הזה, ואף שיבא לשמה לאחרים מזה, מכל מקום שכרו רק שלא יבוא חטא על ידו, אם כן שוב נוח לו שלא נברא ובוודאי אז לא היה בא חטא על ידו, וכנזר הקודש ובית שמואל אחרון הנ"ל, ועל כן מסיק רבא דלא יעשה רק לשמה, דאז יעשה בשביל דבר שאין לו תכלית ויהיה שכרו בעולם הבא שאין לו תכלית. ולכך שפיר מייתי הא דמרגלא בפומיא דרב, דעולם הבא אין בו לא אכילה וכו' ורק צדיקים נהנים מזיו השכינה, שהוא דבר שאין לו תכלית. ואחרי זה עוד מייתי דלהמחזיקים יש מעלה עוד על התלמידי-חכמים עצמם. ומייתי 'גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים', שקורא אותן 'שאננות' ו'בוטחות'. ועל זה שאל רב לרבי חייא 'נשים במאי זכיין', פירוש מהיכן זכותן עוד יותר מן האנשים. ועל זה משיב לו, משום שהם המחזיקין את התורה, והיינו דקאמר באקרויי לבנייהו וכו' ובאתנויי לגברייהו וכו' ונטרן לגברייהו וכו'. לכך הם בטוחים יותר מהאנשים הלומדים בעצמם, שלהאנשים יכול להיות פניה שלא לשמה, אבל המה, שהם מחזיקי התורה, שכרם הוא תמיד כלשמה וכנ"ל, ואתי שפיר בעזרת ה' יתברך הסמיכות הנ"ל, להוכיח דלהמחזיקים יש להם עוד מעלה הנ"ל.

מה שעלה ברעיוני בעזרת ה'  יתברך בענינא בפרשת השבוע הזאת בסדר מטות פרק ל"א פסוק ו' בפירוש רש"י ז"ל, וזה לשונו: שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם, הראה להם את הציץ שהשם חקוק בו והם נופלים. עד כאן לשונו. ענין הציץ לבטל הכשפים, אולי יש לומר על פי מה דאיתא (בסנהדרין דף ס"ז) אמר רבי יוחנן למה נקרא שמן 'כשפים', שמכחישין פמליא של מעלה. 'אין עוד מלבדו' (דברים ד) אמר רבי חנינא אפילו לדבר כשפים. ההיא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעא דרבי חנינא אמר לה אי מסתייעת זיל עביד, 'אין עוד מלבדו כתיב'. איני האמר רבי יוחנן למה נקרא שמן 'כשפים', שמכחישין פמליא של מעלה. שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה. עד כאן. נראה מזה שמי שהוא בבחינת הכרה הזאת, אין כשפים שולטים בו. ולכך כשהראה להם הציץ עם השם המיוחד, בעזרת ה' נתבטלו הכשפים ונפלו על הארץ.

ובחידושי ביארתי בעזרת ה'  יתברך הבנת הגמרא שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה, בהקדם דברי התוספות ז"ל שבת (קנ"ו ד"ה אין מזל) וביבמות (נ. ד"ה מוסיפין) דבזכות גדול יכול המזל להשתנות. יעויין שם. וביאור דבריהם והטעם בזה נראה לי בעזרת ה' יתברך על פי דברי הגמרא ברכות (דף כ') אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא אתרחיש לן ניסא. אמר ליה ראשונים מסרו נפשם על קדושת השם. ופירש דבריהם בספר בית שמואל אחרון פרשת נח על פי דברי הזוהר הקדוש על הא דאמר פרעה למשה 'מי ה" וכו', וכי פרעה לא ידע שמא דה', הא כתיב 'הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו'. ותירץ  הזוהר הקדוש דשם 'אלקים', הוא אלקים על הטבע. וכן 'אלקים' בגימטרייה 'הטבע', ובשעת בריאת העולם נתן הקב"ה בצבא השמים להנהיג העולם על פי הטבע, ואלקים הוא מושל על הטבע ואין משנה הטבע. והשם הוי'ה ברוך-הוא הוא משנה הטבע ומשדד המערכות. ושם 'אלקים' ידע שיש מושל עד הטבע, אבל לא ידע פרעה שיש שם הוי'ה שהוא משדד המערכות, לכך לא רצה לשלח את ישראל, כי בדרך הטבע על פי מזלות אין עבד יוצא ממצרים. וזה פירוש המדרש (בראשית רבה פרשה ל"ג) גדולים הצדיקים שמהפכין מדת הדין לרחמים. רצה לומר, 'אלקים' שהוא דין, שהוא מנהיג העולם על פי הטבע ואין מרחם, והצדיקים מהפכין הטבע לרחמים. וזה פירוש ראשונים שמסרו נפשם אקדושת השם, דמי שעובד את ה' יתברך על פי הטבע, שכן הטבע שעבד יעבוד אדוניו, ואין מוסר נפשו אקדושת ה' יתברך, הקב"ה מנהיג עמו על פי טבע. לכך הראשונים שמסרו נפשם ועבדו את ה' יתברך למעלה מן הטבע, עשה גם ה' יתברך עמהם נסים שלא כדרך הטבע. אבל אנן דלא מסרינן נפשין אקדושת השם, לכך אין הקב"ה עושה לנו נסים שלא כדרך הטבע. וכעין זה כתב בעיון יעקב, ועיין שם משמואל פרשת מקץ.

ובזה יש לומר הטעם שכתבו דזכות גדול יכול לשנות המזל, היינו מי שעובד את ה' יתברך למעלה מהטבע ויש לו זכות גדול יכול לשנות את הטבע אשר צריכה להיות על פי המזל, כי הוא מעורר על ידי עבודתו שהשם הוי'ה ברוך הוא יעשה עמו שלא כדרך הטבע. ועיין בשם משמואל שם שאיש כזה יכול לסמוך על הנס. יעויין שם. וכן מצינו באלישע בעל כנפים (שבת מ"ט.) שמסר נפשו, ונעשה לו נס. ובזה יובן גם כן מה דאיתא שם בסנהדרין. ועיין מה שנדפס משמי בהאי ענינא בספר קובץ דרושים חלק ב' כרך שני בדרוש מ"ה אות ז' דמים מבטלין את הכשפים, על פי מה דאיתא בירושלמי עבודה זרה (פרק ג' סוף הלכה א').

אמר רבי יונה אלכסנדרוס מוקדון כד בעא מיסק לעיל והוה סליק וסלק סלק עד שראה את העולם ככדור ואת הים כקערה. בגין כן ציירין ליה בכדורא בידה (פירוש שהעבודה זרה תופס בידו כדור עגולה. פ"מ) ויצייריניה קערה בידה אינו שליט בים (הם עצמם לפי טעותם מודים שהעבודה זרה אין לה שליטה בים), אבל הקב"ה שליט בים וביבשה, ומציל בים וביבשה. יעויין שם. והיינו במים אפילו האומות העולם מודים שאין עוד מלבדו. ולכך אין כשפים שולטים בים כלל. ואתי שפיר בעזרת ה' יתברך.

ישעיה קלונימוס במוהר"א ז"ל טענענבוים דומו"צ דפק"ק הנ"ל.

('הבאר', כרך א-ד, שנה יד, 'מעין חיים', סי' יא)

---

הרב ישעיה קלונימוס טננבוים דומ"צ גארוואלין, בנו של הרב אלחנן טננבוים, היה מגדולי חסידיו של הרבי בעל 'ישמח ישראל' מאלסנדר, חסיד ראדזין וקרוב משפחתו של הרבי שישב בעיר ורשה.

הוא התחתן עם מרת איטע בת ר' אשר פדרמן, ונולדו להם ארבעה בנים וארבע בנות.

לאחר שהרבי מקאלושין עזב את רבנות העיר גרבולין, פרצה מחלוקת לגבי זהות ממלא מקום הרב במשרה חשובה זו. תלמידי החכמים בעיר, ובהם חסידי גור, אלכזנדר וורקה, הסכימו להזמין את הרב טננבוים להיות הרב בעיר שלהם. הרב טננבוים הסכנים להתמנות שם כדיין וכמורה צדק. הוא מילא את תפקידו במסירות ובנאמנות, ונשאר בעיר בכל שבת וחג. בשעות הבוקר המוקדמות היה הולך ברגל אל בית המטבחים שמחוץ לעיר, על מנת להשגיח על כשרות השחיטה ולבדוק את סכיני השוחטים. הוא השגיח גם על כשרות המקווה, ובכל שבוע בדק את כשרות העירוב. הוא השיב לשואליו תשובות בהלכה ומסר שיעורים לתלמידי בית המדרש המקומי ובפני החברים ב'צעירי אגודת ישראל'. מידי שבת בחן את תלמידי ה'תלמוד תורה' על הגמרא שנלמדה באותו השבוע.

מאמרים ממנו פורסמו בקובץ דרושים, חלק א כרך ב, תרפ"ד, סי' מה אות ז'; בכתבי העת 'בית מאיר' (שנה א חוברת ב, תמוז-אב תרצ"א, סי' כג); במאסף וקובץ 'רשפי אש' (בעריכת הרב שמחה אבי עזרי אלעזר שפירא הי"ד בנו של הרב שלום שפירא הי"ד) לאדז, כסלו תרפ"ז, סי' יז; בכתב העת 'כרמנו' – כרם בית שמואל, (בעריכת הרב ישראל יצחק ווינאכט מפיוטרקוב),  שנה ב חוברת ו, אדר תרצ"ג, סי' כז; דרשה ממנו הובאה בכתב העת 'הבאר' (כרך א-ד, שנה יד) סי' יא.
בנוסף כתב חיבור עם חידושים, אותם הזכיר במאמריו, אך ככל הנראה חיבור זה אבד בשואה.

הרב חתום ברשימת הרבנים בשו"ת אבני נזר, שקראו לחרם על כל השותפים למינוי רבנים למשרות רבנות קהילתיות תמורת תשלום כסף. שמו מופיע גם ברשימת נותני דמי קדימה למספר ספרי קודש.

בנו הבכור, מרדכי בונם, היה מייסדי 'צעירי מזרחי' בגרבולין, היגר לבלגיה, אך חזר להיות עם משפחתו בזמן המלחמה.

משפחת הרב נכלאה בגטו פוריסוב. ביום א' של חול המועד סוכות תש"ג (1942), ישב הרב עם רב נוסף בבית רבה של פוריסוב. הגרמנים פרצו לבית ודרשו מהרבנים לצאת. הרב טננבוים סירב להישמע להוראתם כי ידע שממילא עומדים לרצוח אותם, והגרמנים ירו ורצחו את הרבנים בתוך הבית. הרבנים הובאו לקבר ישראל בהלוויה בהשתתפות יהודי הגטו.

כן נספו אשתו הרבנית איטה וילדיהם: צילה, דבורה, שפרה, נחמה, ישראל, מרדכי בונים וחנוך הניך. דבורה שפרה ונחמה נספו באושוויץ. כן נספתה רעייתו של ישראל, מרת ביילצ'ה בת ר' אהרן פייגנבוים עם שני ילדיהם. הי"ד.

מכל משפחת הרב טננבוים שדרה רק בתו חנה'לה, שעלתה לארץ ישראל, נישאה ליחיאל רובין והתגוררה ברמת גן.

מאמר קצר על תולדות הרב טננבוים הי"ד נכתב על ידי חתנו (מאיר) יחיאל רובין, והובא בספר הזכרון לקהילת גארוואלין, עמו' 4.

ציון לנפשות חיות..
פה נסתם המעיין מבארה של תורה,
פה חדלה מחשבתי מלפרק בהרים,
וידי כה רפתה – משמועה לא טובה,
ב'חברון' שם לוחות התורה נשברים.

שם נפסק המתמיד באמצע לימודו,
וידום מזמרו, מקולו הנעים,
גויתו הטהורה ביחד עם ספרו –
קרעוהו הפראים – לגזרים, לקרעים,
שם גופים של קדושים בארץ מושלכים,
ודמן של טהורים כמים נשפכים,
באוויר נשמותם עם אותיות פורחות,
בלווית עליונים – שרפים, מלאכים,
ה'אבות' גם הם במערת מכפלה,
משנתם זה קמו ופתחו הקברים,
ויצאו לקבל פני בניהם האלה –
שהלכו בדרכם – בני ציון היקרים.
הם רחצו גופותם בדמעות עיניהם,
וקבלו הטהורים על כנפי זרועותם,
לעוף עמהם לישיבה של מעלה,
מי ראה, מי שמע בדרך – אנחותם?

שם אחי ורעי, רבות חברי,
בזויות הבית מפחד מתחבאים,
קול רוח מצויה מאיימם מפחדם –
פן תואבי נפש נכנסים ובאים,
פן ערלי לב אלה אכזרים וטמאים,
ישירו את שירם בקורעם לגזרים –
את יונק ועולל אנשים ונשים –
חניכי התורה זקנים ונערים,
כחית היער, כפראי המדבר,
התנפלו על שקטים, על יושבי האהל,
זה הורג, זה שודד, זה גוזל, זה נואף,
הבאישו האויר ברוחם הגועל…
שם אחד מפרפר בין מתים וחיים,
מלוכלך בדמו של ריעו – המזנק,
הוא חובק אבריו, ועוצר כל תנועה,
הוא נושם בדממה ורוחו מחנק,
אז תמצא, אז תראה גבורי הרוח,
איך סמוך למיתה, ברגעים הספורים –
בגופם הגוסס מסתירים רעיהם,
מחרב הרוצחים, מעין הארורים.

איך אלמוד ואחשוב מעל דפי הספר,
בימים של אבל לכל עם קדשנו,
אין דיו בהקסת – בדמעות נתמלא,
מחורבן התורה – עמנו – ארצנו.
ותפלה על שפתי: הושיעה נא לנו,
נקם נקמתינו ובנה חורבנינו,
גאולה אמיתית מוחלטת תצמיח
בקרוב, במהרה על יד גואלינו!!

(מן הגנזים , יד, עמו' תטו)

בקינה זו מתאר הרב עקשטיין בצורה ציורית את שפך דמן של הקדושים בני הישיבה, ואת אותיות תורתם הפורחות באוויר בעת צאת נשמותיהם, בשעה שהאבות הקדושים, ישני חברון, יצאו מקברם במערת המכפלה ויצאו לקבל את פני בניהם הקדושים. לעומת הרוצחים הארורים, אשר ביצעו זוועות אכזריות, ניצבו הנרצחים הגיבורים בני הישיבה, שדאגו ברגעיהם האחרונים, בעת גסיסתם, להציל, להסתיר ולגונן על חבריהם.  לנוכח הזוועות, בעת האבל הלאומי, המפסיק את חדוות הלימוד, עולה הקריאה לנקמה ולגאולה שלימה בקרוב.

---

הרב ניסן עקשטיין, ר' ניסן קוז'ניצער, בנם של הרב משה מרדכי ואיטה פריידא עקשטיין, נולד בסביבות שנת תרס"א (1901). גאון מופלג, מגדולי רבני ליטא הצעירים. מקורבם של הגאונים הרב שמעון שקופ והרב חיים עוזר גרודז'נסקי.

בתחילת שנת תר"ץ (1929) מונה לכהן כאב"ד קהילת קוזניצא הסמוכה לגרודנה, היה מגדולי תלמידיו של הרב שמעון שקופ. נשא לאשה את מרת לאה מובשוביץ, ונולדה לו שלישיה: ישראל, מרדכי ואסתר. גיסו היה הרב דניאל מובשוביץ הי"ד מקלם.

לאחר כיבוש פולין על יד הגרמנים וברית המועצות, קם ארגון חשאי לתמיכה בלומדי התורה ובחינוך יהודי מחתרתי בליטא, בעידוד ובמימון הרב חיים עוזר גרודזינסקי. בין ראשי הארגון וגדולי העסקנים בו, נמנו הרב ניסן עקשטיין מקוזניצא, רבי שלמה דוד יהושע וינברג האדמו"ר מסלונים הי"ד, הרב זליג שפירא הי"ד מסמורגון – אחיו של השר ר' משה חיים שפירא ומנהלי מרכז 'ועד הישיבות' בווילנה, הרב יוסף שוב הי"ד והרב אהרן בערעק הי"ד.

לאחר שהתענה במשך חודשיים במחנה מעצר קולבאשי (קאלקאסין), נרצח הרב, עם משפחתו וקהילתו בחצר בית החולים בגרודנה, בסביבות 08.1941. הי"ד.

השתמרו מספר מאמרים שכתב: 'בדין שומר שמסר לשומר' ו'בענין עובר ירך אמו' (אודים מאש, אש התורה, עמו' תלג ותלו), מכתבים בשיטת ר"ת דדם הזבח נפסל מתחילת שקיעת החמה (הבאר, שנה שמינית, תרצ"ג, חוברת א-ב, עמו' יב; אודים מאש, אש התורה, עמו' תקמו), 'זכין לאדם ופרעון חוב בעד חבירו' (בית דוד, חושן משפט, עמו' פז), תשובה 'אם מותר לעשות חנוכת בית מדרש ביו"ט משום דאין מערבין שמחה בשמחה' (הבאר, שנה ו, תרצ"א, חוברת א-ב, עמו' לא; אודים מאש, אש ההלכה, עמו' קסב; קובץ תורני אורייתא, טבת תשס"ט, עמו' מג), 'בדרך הראשונים' – ליובלה של תורה להגאון רבי שמעון הכהן שקאפ זצוק"ל (ספר היובל, עמו' מו; אודים מאש, אש ההגדה, עמו' רסה), קינה על הרוגי ישיבת חברון בפרעות תרפ"ט (בתוך מכתב מתאריך י"ט אב תרפ"ט, יום לאחר הטבח הנורא בשבת י"ח באב תרפ"ט. תחילת המכתב עוסק בענייני הקדש וערכין, והוא נכתב לרב אהרן כהן, לימים מראשי ישיבת חברון, חתנו של ראש ישיבת סלובדקה-חברון, הרב משה מרדכי עפשטיין. הקינה פורסמה בספר מן הגנזים , ארבעה עשר, עמו' תטו), על השאגת אריה סי' י"ז (הבאר, שנה ה, חוברת א-ב, עמו' לד), 'אם מקיים מצות תנחומי אבלים ע"י כתב או ע"י טיליפון' (הבאר, שנה יג, חוברת א-ב, עמו' קו), בביאור יבמות מ"ה (הבאר, שנה טו, תרצ"ח, חוברת א-ב, עמו' לג), בענין עובר ירך אמו (כנסת ישראל, וילנא תר"ץ, חוברת ד, עמו' ס, וחוברת ז עמו' קו), כן פרסם בחוברות נוספות ובהם בחוברת הראשונה של 'האשכול'.

מקום שיפול העץ שם יהא פירותיו (עבודה זרה ל"א).

אם אנו רואים עץ יפה-ענף נחמד למראה ופריו יתן בעתו וטוב למאכל ולא ימיש מעשות פרי, צריכים אנו להתבונן על המקום שנטוע בו וגדל העץ הטוב הזה. אם הוא מקום זרע וגזע העץ ושורשו פתוח אלי מים זכים וטהורים, נובעים ומפכים יוצאים ובאים סביבות מטעו, זה המקום גרם להעץ לתת כוחו וליחו להאריך דליותיו, להרחיב פארותיו ולשלוח שורשיו ולהוציא פרי ברכה המשמחים אלקים ואנשים.

האדם הוא כמו עץ השדה. אם אנו רואים איש מצוין בתורה וחכמה ובמדות טובות וישרות, עלינו לשום עין ולהביט אל מקבת בור נוקרו ומקור מחצבתו. אם האיש הזה נולד, נתגדל ונתחנך על ברכי אבות ישרים, פאר מקדשים, רמי המעלה והיחס, הנה המדות הטובות וכל מילי מעליותא שמצטיין בהן, מוטבעות ומושרשות בו משחר טל ילדותו, וכה נתחנך עד שבא בימים, ואחר כך הולך הוא בעצמו ומשתלם בדרך התורה והאמונה ועושה פרי ברכה, עד שמשריש את הנטיעים הטובים והפוריים האלה בזרעו אחיו מדור דור.

ומה יפה בזה מליצת חכמינו ז"ל על הפסוק "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגא", אם נאמר 'תמר' למה נאמר 'ארז', ואם נאמר 'ארז' למה נאמר 'תמר'? אילו נאמר 'תמר' ולא נאמר 'ארז', הייתי אומר, מה תמר אין גזעו מחליף, אף צדיק חס ושלום אין גזעו מחליף, לכך נאמר 'ארז'. אילו נאמר 'ארז' ולא נאמר 'תמר', הייתי אומר, מה ארז אין עושה פרות, אף צדיק חס ושלום אין עושה פירות, לכך נאמר 'תמר' ונאמר 'ארז' (מסכת תענית כה: ובבא בתרא פא:).

הצדיק שמגודל מנעוריו בבית אבותיו גדולי התורה ויראה ומושפע מחכמתם ויראתם משחר טל ילדותו, דומה הוא:
א. לארז בלבנון (מקום מכובד מלא ארזים גבוהים ואדירים), שהוא מתקיים באישותו במראיתו וצביונו, אף הצדיק שהוא נטוע מנעוריו בן "ארזי הלבנון אדירי התורה" ושתול על פלגי מי החכמה והדעת, עומד ומתקיים בצביונו ואישותו ועושה פרי ברכה.
ב. דומה לתמר בקיום מינו – שהם בניו הדומים לו בתורה וחכמה, שהשפיע ואצל מהוד חכמתו ויראתו גם על הבאים אחריו.
והולך הכתוב ומבאר: מה שהצדיק דומה לארז בלבנון, שהוא מתקיים באישותו משום "שתולים בבית ד' ", שהצדיק שתול מנעוריו בבית ד', מלא תורה ויראת שמים (וכמו שאמר יעקב "אין זה כי אם בית אלקים"). ונגד מה שכתוב "כתמר יפרח", שמשאיר אחריו בנים כיוצא בו, משום "בחצרות אלקינו" שהיו תמיד בחצרות אלקים על כן "יפריחו", שזוכה הצדיק להעמיד דור ישרים וזרע ברך ד' (ומה שאמר תחלה "בית" ואחר כך "חצר", הוא על דרך המליצה, שהדורות מתמעטים והולכים במעלות התורה והיראה, על כן הדור הראשון דומה במדרגת 'בית', והדור השני והשלישי במדרגת 'חצר' שממנה באים להבית). ואחר כך מסיים "עוד ינובון בשיבה", שהתורה נותנת כוח ומוספת חיים ללומדיה ונוצריה על פי מסורת אבות מאחד לשני עד שזוכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות. וכמו שבאה דרשתם ז"ל (סוף קדושין) על הפסוק "שהתורה עומדת להם בילדותם ונותנת אחרית ותקוה בעת זקנותם. בילדותם מה הוא אומר "וקווי ד' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים", בזקנותם מהו אומר "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו". עיין שם.

ועל פי דברינו אלה יתבאר מאמר הגמרא (בבא מציעא פה.) "כל מי שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין התורה פוסקת מהם עד עולם, שנאמר 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך' וגו' 'מעתה ועד עולם', מכאן ואילך התורה מחזרת על אכסניה שלה" עד כאן לשונו.

ולכאורה הוא נגד המשנה דאבות (פרק ב משנה י"ב) "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך", וכן דברי הגמרא (נדרים פא.) "מפני מה אין מצוין תלמידי חכמים מבני תלמידי חכמים, אמר רבי יוחנן שלא יאמרו תורה ירושה היא להם", וכו', עיין שם.
אלא כוונת חז"ל היא פשוטה, דכל מי שהוא תלמיד חכם, כל תקוותו היא לראות גם את בנו כאחד הגדולים בתורה ויראה, ועל כן מחנכהו משחר טל ילדותו בדרך התורה והאמונה ומשגיח עליו תמיד בעינא פקיחא עד היותו בתור אדם המעלה, וזה נעשה לבנו כדבר טבעי ללכת בדרך זו שהלכו אבותיו. וכמו כן מושרש בליבו החנוך הטוב, עד שגם הוא מחנך את בנו (שהוא דור שלישי) בדרך התורה והיראה כמו הוא עצמו מושפע מאבותיו; וההרכבה הזאת הולכת ונמשכת בהשפעה גדולה ומרובה בלי הפסק וחוזר חלילה בדורות הבאים, וממילא נעשה "שהתורה מחזרת על אכסניא שלה"; וזהו שאמרו "מי שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בתו תלמיד חכם" ששלשה דורות זה אחר זה השתדלו להשריש מאחד להשני את התורה והאמונה, עד שנעשה זאת להם כדבר טבעי מלידה ומבטן, אז משום חזקה כזאת (שבתלתא זימני הוא חזקא לכולי עלמא) הנה התורה לא תפסוק מהם עד עולם. ודברי חז"ל אינם בתור הבטחה גמורה, אך בתור עצה טובה לעשות חיזוק בשמירת התורה "שתהא מחזרת על אכסניא שלה" דווקא באופן זה.  

ועל כן מצינו כתובות (סב: ובבא בתרא נט:) שקרא רמי בר חמא עליה דרב הושעיא בנו של רבי חמא בר ביסא (שראו זה את זה, כפירוש התוספות שם) את הפסוק "והחוט המשולש לא במהרה ינתק", דבתלתא זימני (שלשה דורות הרואים זה את זה) הוא חזקה טובה לקיום התורה גם לדורות הבאים אחריהם, משום שנעשה להם כדבר טבעי ונמסר מאבות לבנים ולא במהרה ינתק, כי באופן זה "התורה מחזרת על אכסניא שלה" כמבואר.

ובזה תתבאר דרשתם ז"ל על הפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך" וגו', כל המלמד את בן-בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני כו' (קדושין ל'.), שהכוונה גם כן כנ"ל, דאחרי ששלשה דורות זה אחר זה מלמדים ומשפיעים את דברי התורה איש מפי איש על פי קבלה ומסורת אבות, דומה כאילו קבלוה מהר סיני עצמה, ומכאן ואילך שוב אינה פוסקת מהם, כי נעשה להם כדבר טבעי.

ודברי חז"ל אלה יש להעמיס במה שאמר משה רבנו לישראל: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", דחשיב גם כן שלשה דורות הרואים זה את זה (כפירוש התוספות הנ"ל), להורות לנו שקבלת התורה על פי מסורת אבות הבאה כדבר טבעי ומושרש בלב לומדיה, היא בשלשה דורות רצופים, ואז תקווה טובה שאינה פוסקת גם מדורות הבאים, משום שהתורה מחזרת על אכסניא שלה.

וזה פירוש הכתוב: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", רצה לומר שהתורה תהיה לקהלת יעקב, כמו ירושה ונחלה שמורישים האבות לבנים, כך כל אחד מישראל צריך ומחויב להוריש ולהנחיל את התורה לבניו אחריו על פי חנוך והדרכה טובה וישרה, שבזה ישריש את התורה והאמונה בלב בניהם עד שנעשה זה לדבר טבעי, ואז הבנים האלה יחנכו גם את בניהם אחריהם, וחוזר חלילה מדור לדור, ממש כמו 'ירושה' ונחלה ההולכת ובאה מאבות לבנים. וניחא גם הלשון שאמר פה 'מורשה' (לשון מפעיל) ולא 'ירושה'? משום דהתורה איננה כמו 'ירושה' דעלמא הבאה ממילא מאבות לבנים (ועיין שם בפירוש הכוה"ק מה שכתב בדיוק הלשון), אך 'מורשה' (לשון מפעיל, כמו "המוריש לבניו" וכדומה לאלו הלשונות הנמצאים בש"ס), שצריכים האבות להשתדל מצדם הרבה להוריד את התורה לבניהם מדור דור, ואז תהיה מורשה לקהלת יעקב ולא תפסוק לעולם.

(מחזה אברהם, התחלת פרק א: דור ישרים)

---

הרב מנחם מנדל זלמנוביץ (/זלמנוביטש /זאלמאנאוויץ /זלמונוביץ) (1872-1942) היה מורה צדק וחבר ועד הרבנים של וילנה, היה תלמידו של הרב הלל מיליקובסקי מסלאנט. הוא היה בנו של הרב אברהם אבלי, שהיה בן בתו הרב שלמה זלמן שפטלביץ אב"ד בעיר טשערקוב (פלך מהילוב) במשך כחמישים שנה.

בנו, הרב ד"ר הלל למד בבית המדרש לרבנים בברלין, אחר שנשא לאשה את ברכה בתו של רב ואב"ד בעיר גלובקה (גלוּבּוֹקי, במחוז לווילנה), הרב יוסף כ"ץ, התגורר בגלובקה, וכיהן שם כרב במשך מספר שנים.

בשנת תרס"ב הוציא לאור בווילנה הרב מנחם מנדל את ספרו "זכרון הלל", ובו כתב על תולדות רבו, הרב הלל מיליקובסקי מסלאנט. ‏

בשנת תר"ע ערך והוציא לאור בווילנה את הספר "קונטרס תשובה כהלכה", הכולל את תשובות רבני וילנה לשאלת חזקת הרבנות הבאה בירושה.

בשנת תרע"ג הוציא לאור בווילנה את הספר שו"ת 'חיי יעקב' מאת הרב חיים יעקב לנדא ממאהליב והוסיף הקדמה לספר.

בשנת תרע"ד הוציא לאור בווילנה את ספרו "מחזה אברהם" ובו הספד על אביו.

בשנת תרפ"ז כתב הסכמה לספר "ברית אליהו" מאת הרב קלמן אליהו אב"ד צ'נסטחוב.

בשנת תרפ"ח הוציא לאור בניו יורק את ספרו "דרשות לבר מצוה", הכולל דרשות ביידיש, באנגלית ובעברית.‏ מהדורה נוספת יצאה לאור בשנת תרצ"ה.

בשנת תרפ"ח נמנה על החותמים באסיפת הרבנים וראשי הישיבות בווילנה, ובהם גם הרב חיים עוזר גרודזינסקי, הרב חנוך הענך אייגש הי"ד, הרב מאיר באסין הי"ד, הרב דובער פילובסקי (פילאווסקי) הי"ד, הרב זאב סגל הי"ד, הרב שמעון טאפ הי"ד, הרב שמואל פריד הי"ד, הרב משה קרליץ הי"ד,  לעורר את יראי ה' להתארגן ולהצביע בבחירות להנהגת הקהילות בגלילות מזרחה של ליטא.

בסביבות שנת תרע"ט, ושוב כעבור מספר שנים, יצא לאור בניו יורק, ביידיש, ספר דרשותיו "דרשות פאר אלע".

בשנת תרצ"א (1930) כתב הסכמה לספר "חיי עולם נטע" מאת הרב נתן נטע אולבסקי.

בתאריך ב' בניסן תרצ"ב (08.04.1932) פרסם הרב מנחם מנדל בעיתון "דאס ווארט" את המאמר "הרה"ג ר' רפאל יצחקין ז"ל", לזכרו של קרוב משפחתו וידיד נעוריו.

בשנת תרצ"ג כתב הקדמה לספר "ישועות שמשון" מאת הרב ישעיהו שמשון ש"ס.

בספר "דורשי ציון בפועל", נמנה הרב זלמנוביץ ברשימת הרבנים שתמכו בישוב ארץ ישראל ובעבודה החקלאית. ובספר הציונות הדתית, חלק א, הוא נמנה עם הרבנים חובבי ציון שלא היו מאורגנים במזרחי.

מחבר "חנוך המדות", שנועד לחנך את בני הנעורים במדות טובות וישרות, יצא לאור עם הספר "שלחן ערוך לילדים" (ניו יורק, תרפ"ז).

הוא ערך את הספר "מוצל מאש" (וילנה תרצ"א) הכולל את כתבי היד של הרב דניאל מהורודנא בעל 'חמודי דניאל' שהיו גנוזים במשך כמאה וחמישים שנה. בהקדמתו לספר כתב הרב זלמנוביץ על חשיבות הפצת כתבי חכמי ישראל ושימורם: "במפלאי כוחות האדם ותכונתו, ששם וחק יוצר העולם, נוכל למנות גם זאת: שהוא קובץ על יד ומאסף כל סגולות עתיקות ויקרות ושומרן מאבדן וכליון. הסגולות העתיקות והישנות למיניהם חביבות עלינו עד למאד, בשימנו עין עליהן לדעת ולהבין טיבן וערכן חשיבותן וחביבותן. חוקרי קדמוניות בכל תקופה ותקופה ומדור לדור, מחפשים בכל שכיות החמדה וגנזי מטמונים אחר הסגולות העתיקות הנמצאות שם לדרוש ולחקור את התועלת רבת הערך המביאות להאדם בכלל. אחת מהסגולות היקרות והחביבות בעיני החכמים וחוקרי קדמוניות הם הכתבים של גדולי חכמי התורה והתושיה שנשארים אחריהם בכל חכמה ומדע, עזובים והפקר כמדבר, באין גואל ומרחם עליהם. ואלמלי שנאספו למקום המשתמר כבר אבד עליהן כלח והיו לברות לשני התולעת ומאכל לעש. כתבי יד מחכמי חרשים ונבוני לחשים ארזי הלבנון אדירי התורה שבכל דור ודור, בשעה שהמה מתגלים בזהרם ונראים על פני חוץ, מאירים את עינינו בתורתם וחכמתם כשמש בצהרים, ומשמחים לנפשנו ונפש החכמים המבינים הקוראים את דבריהם ומעמיקים בהם".

הרב ומשפחתו גורשו לגטו וילנה. הרבנית ובנם הרב ד"ר הלל זלמנוביץ ומשפחתו נחטפו והובלו לגיא ההריגה בלוקישקי-פונאר, שם נרצחו ביום כ"א בסיון תש"א. (באוצר הרבנים, 5287, כתב שנספה בשואה בשנת תש"ג).

בזכרונות של מר ז' קלמנוביץ הוא מספר על הוראה שנתן יעקב גנס, קומדאנט (=מפקד) הגטו, לשוטרים היהודים למסור ארבע מאות זקנים ונכים, בגטו אושמינה ולמסור אותם להשמדה, על מנת להציל בכך את היהודים שנותרו בגטו. בעקבות אקציה במחוסרי תעודות עבודה ('התעודות הצהובות') בגטו וילנה, יצא הרב מנחם מנדל זלמנוביץ, עם הרבנים דובער פילובסקי, יצחק קורניקס וגוסטמן להבהיר לגנס כי לפי דין תורת ישראל אסור להסגיר לרשות יהודי סתם על שום היותו יהודי, בלא שנחשד על עבירות שעבר עליהם באופן אישי. לכן, על פי הדת היהודית, אסור לו להענות לדרישת הגרמנים ולברור יהודים ולמסור אותם לידי הגרמנים. גנס הצדיק את השתתפותו במיון ובהסגרת מספר מועט של יהודים, בנימוק שבכך הוא מציל את כל השאר ממוות. אך הרבנים ציטטו את הרמב"ם הכותב "וכן אם אמרו להם עכו"ם: תנו לנו אחד מכם ונהרגנהו, ואם לא נהרוג כולכם – יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל" (הלכות יסודי התורה, פרק ה הלכה ה).

בהיותו היחידי מכל משפחתו, היה הרב מתארח אצל שכניו, משפחת תנחום. ופעם אמר להם בחורף תש"ב: "אינני מבין מה רוצה ממני קומנדאנט הגטו מר גנס. הוא בא אלי ושואלני האם מותר למסור יהודים נכים, זקנים וחולים לגסטאפו, תמורת הבטחה שבזה יחוסו על יהודי הגטו. הוא רוצה ממני היתר למסור יהודים להורג, כדי להציל אחרים את הצעירים והבריאים הנמצאים בגטו. אמרתי לו: איך תבקש ממני להתיר דבר שאסרה התורה, האינך יודע שאין להבדיל בין דם לדם, בין זקן לצעיר? הבאתי לפניו את דברי הפוסקים, הרמב"ם והאחרונים, אך הוא בשלו – היתר הוא מבקש! אינני מבין על שום מה בכלל נחוץ לו ההיתר? האם בלעדיו לא יובל לבצע מה שהוא רוצה. תמיהני!".

הרב מנחם מנדל ניספה בשואה בגיא ההריגה בפונאר. הי"ד.

הספד מר תאניה ואניה על הלקח ממנו מחמד נפשי ולבי, זוגתי החשובה והצנועה אשת חיל עטרת בעלה ותפארת בניה, הצדיקת הענא לאה בת חיה שרה ע"ה שנפטרה באשמורת הבוקר שבת קודש פרשת בראשית אסרו חג של סוכות שנת תרצ"ד בעיד וויען, ונקברה למחרתו ביום א' בשעה א' אחר צהרים במחלקת שומרי שבת, וקצת מזה אמרתי לפני מיטתה כפי מסת הפנאי.

במסכת מועד קטן דף כ"ח אמר רבי אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרשה פרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרה אף מיתתן של צדיקים מכפרה אמר רבי אלעזר למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת. יש לדקדק למה להגמרא להביא ב' ראיות על שמיתת צדיקים מכפרה ממיתת מרים וממיתת אהרן, בחדא לא סגי לן בתמיה. ועוד יש לדקדק דר' אמי אמר בלשונו 'לומר לך מה פרה אדומה מכפרת', ור' אלעזר לא אמר הלשון 'לומר לך', ועוד יש לדקדק דהתוספות שם בד"ה מיתת אהרן כתב בגדי כהונה דכתיב (במדבר כ') 'והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו ואהרן יאסף ומת שם'. ואם כן בחד פסוק היה להגמרא להביא מתחילה הםמוכין דרבי אלעזר דהםמוכין שלו חד פסוק ואחר כך הםמוכין של רבי אמי דהסמוכין שלו בשני פרשיות.

ואפשר לומר דהגמרא רוצה להשמיענו שבל תטעה לומר שרק מיתתן של צדיקים אנשים מכפרת יען אמרו חכמינו ז"ל (חולין ז' ע"ב) גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, וכן מה שהצדיק היה יותר ברוב המעלות והמדות בתורתו וצדקתו מחיים, לפי מדריגתו שהיה בחייו לפי ערכו גדול במיתתו, ולכן אנשי צדיקים הזכרים יוכלו להשיג בחייהן מדריגה גדולה ואמיתות הן בלימוד תורה הקדושה והן בקיום המצות, ולכן מיתתן מכפרת. לא כן נשים צדקניות לא ניתן להם אפשריות להגיע למדריגה גדולה כל כך כמו אנשים, כי הם פטורים ממצוה עשה שהזמן גרמא, ופטורים מלימוד ועסק תורה הקדושה בחייהן, הוה אמינא שמיתתן אינו מכפרת.

ולזה בא הגמרא להודיענו שלא כן הדבר, כי גם מיתתן של נשים צדקניות מכפרת, והטעם כי זולת נשים צדקניות לא היה באפשר כלל לבעליהם להשיג מדריגה גדולה כראוי, היא מנהלת צרכי הבית ועל ידי זה יש מקום לבעלה לעלות מעלה מעלה לתכלית המכוון, ובכן יש להאשה כשירה חלק בכל מה שרכש הבעל בתורה ובמצות, והוא ממש כעניין יששכר וזבולון הנודע. וזולת נשים צדקניות שמטריחות עצמן בצער גידול בנים ובעולל ויונק, היא היא הראשונה ביסוד בנין התורה של בנים, באהבתה ובחכמתה היא מגדלת ומחנכת בנים הקטנים, ומוליכות בניה באורח סלולה ביראת שמים בקטנם להיות מוכשרים לקבל עליהם עול תורה ומצות. וידוע מה שפירש היערות דבש בדרוש ח' מאמר חז"ל במסכת ברכות דף י"ז נשים במה זכיין דנטרין לגברייהו. עיין שם. ובכן בדין הוא דגם מיתת נשים צדקניות מכפרת, הא חדא.

ועוד אדרבה מיתת נשים צדקניות יותר מכפרת ממיתת אנשים צדיקים, והטעם יען ריבה הכתוב לאנשים תרי"ג מצות, וכמעט אי אפשר לשמור כולם, כל מצוה ומצוה בפרטותיה בדקדוקיה וכוונותיה, ואפילו אם מקיים כל המצות, מי יודע אם כוון לאמיתה של המצות כי רבים הם המצות. לא כן נשים דאצלם המצות המצוות עליהם מעט מספר המה, ואותן המעט ביכולתן לקיים בכל כוונותיהם. ובכן על מה שהן פטורין אין להם חיוב כלל לשמור, ומה שמחויבת הן באמת נשים צדקניות מדקדקת עליהם עד להפליא, ואם כן אדרבה לפי חיובן הן יכולין להגיע למדריגה יותר גדולה מאנשים.

ובזה אתי שפיר מה שדקדקנו בגמרא הנ"ל, ראשית רוצה להשמיענו רבי אמי ממיתת מרים שאף מיתתן של נשים צדקניות מכפרת, ורבי אלעזר דדרש ממיתת אהרן שמיתת צדיקים מכפרת ולא היה לנו סגי בחד ילפותא כיון דיש בכל אחד פנים לכאן ולכאן כמו שכתבנו, ולא הוי זה כראוי זה, כי אם היה מביא רק הילפותא ממיתת מרים, היינו אומרים שרק מיתת נשים צדקניות מכפרת ולא מיתת אנשים צדיקים, יען אנשים לא יוכלו כמעט לבוא בכל חיובי המצות שלהן בכל דקדוקי הכוונות לתכלית כל הכוונות, ואם היה לנו רק ילפותא ממיתת אהרן היינו אומרים להיפוך כנ"ל, על כן צריכים שני ילפותות, חד לנשים צדקניות וחד לאנשים צדיקים. והקדים הגמרא הילפותא שמיתת נשים צדקניות מכפרת כי יותר הסברא נותנת שמיתתן מכפרת ממה שמיתת אנשים צדיקים מכפרת, כי באמת היא במדריגה יותר גדולה מאנשים צדיקים, יען יש להם חצי שכר המצות של בעליהם על ידי שהיא עוזרתו לכך, ועל ידי זה היא שוה לבעלה. אולם יש לה עוד מצות מה שהיא מקיימת מה שאצלה מכחה, על כן במכוון הקדים הגמרא הילפותא דרבי אמי. גם מדוקדק הלשון של רבי אמי לומר לך כדי להחזיק ביתר תוקף ושאת הילפותא שהיא העיקר.

ויש להמתיק עוד כוונת רבי אמי כי לכל מצוה ומצוה יש לה טעם ידוע, זולת מצוה פרה אדומה כמו שכתוב במדרש (במדבר רבה י"ט ג') על דברי שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז') 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני', ולהשיג טעמי המצות בלתי אפשר כי אם על ידי לימוד תורה הקדושה בהעמיק עצמו האדם בעמקי ים התלמוד, וכבר ידוע מה שכתבה שהתורה הקדושה דאם האדם יודע ומבין טעם המצוה ומקיימה אין שכרו גדולה כל כך כמו השכר של האדם כשמקיים המצות בלי שום טעם ידוע, רק שכן ציותה לנו התורה הקדושה, כי כן נגזרה מאתו יתברך שמו. ואף שאדם אין משיג טעם המצוה לא יוכל לקיים המצוה בכל הכוונות הנקשרים לה, עם כל זה ערבה לה קיומו בכוונת גזרת המלך, כי הוא לא יחטיא המטרה. ובכן אנשים צדיקים שמקיימים מצות יען למדו ועסקו בתורה הקדושה אין חידוש גדול כל כך יען יודעים ומבינים טעם המצות, ואף אם הם מקיימים לא מחמת טעם הידוע אלא כמצות המלך, עם כל זה יען יודעים הטעם אם כן עשיית המצוה מובן מעצמו ודבר פשוט הוא אצלם שצריך לקיים. לא כן הנשים, שלהן לא ניתן מקום להגות בעמקי תורה הקדושה, להן מופלא בלתי נודע טעם המצות, ועם כל זה מקיימין הן המצות שלהן מטעם גזירת המלך כי כן צוה ה' יתברך, זהו מדריגה גדולה עד למאוד, והוא ממש כמצות פרה אדומה שהטעם מופלא מכל.

ואתי שפיר מה שיליף רבי אמי מסמיכות מיתת מרים לפרה אדומה, היינו מיתת נשים צדקניות לפרה אדומה, כי מדריגה אחת לשניהם כמו שמצות פרה אדומה הוא חוק בלי טעם, כן נמי קיום המצות של נשים צדקניות לא בעבור טעם המצוה.

והנה מה שפרה אדומה מכפרת עיין שם בתוספות ד"ה מה פרה אדומה פירוש על מעשה העגל, וכדאמרינן במדרש (במדבר רבה י"ט ד) משל לבן השפחה שטינף פלטרין של מלך, אומר המלך תבוא אמו ותקנח צואת בנה. ועיין שם בחידושי אגדות מהרש"א שכחב על דברי התוספות והוא דחוק שנתכווין לאותו מדרש, ומה שכתב בחידושי אגדות מהרש"א הטעם שמכפרת גם כן דחוק. אמנם לפי מה שכתבתי יבוא על נכון ופשוט הוא שפרה אדומה מכפרת יען קיום מצותיה הוא חוק בלי רשות להרהר אחרי הטעם, ואם ישראל מקיימין מצות פרה אדומה אף על פי שאין יודעין לה שום טעם, בזה גילו דעחם ורצונם שהם מקבלים עליהם עול תורה ומצות ה' מחמת גזירתו יתברך שמו, וענין זה לחוד סגי ודי לכפרה. כמו כן נמי מיתת נשים צדקניות שבחייהן נשתעבדו עצמם למצות ה' למען חפצו ורצונו יתברך שמו כן.

ויש לפרש בזה כוונת המסורה מובא בבעל הטורים פרשת ויקהל ג' פעמים 'וכל הנשים': 'וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה' (שמות ל"ה), 'וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן' (אסתר א), 'וכל הנשים העומדות קהל גדול (ירמיה מ"ד). דהנה בגמרא (תמיד ל"ב) איתא, איזהו חכם הרואה את הנולד. שם חכם לא יאות אלא על מי שמבין ומתבונן לא לבד על ההווה אלא גם על העתיד, וצריך האדם לידע את אשר לפניו לעשות, כי לא לעולם יחיה ומה יהיה יתרון לכל עמלו שיעמול תחת השמש, אם לא שעומל בתורה ובמצותיה שהוא נצחיות, ויהיה לו מזון נצחיות לעולם הנצחי. וכל מה שיותר מזדרז עצמו האדם לאסוף לעצמו הרבה מצות, כן ולעומת זה יהיו חייו מאושרים לעולם הנצחי. והא תינח אנשים שיש ביכולתם לקיים כל מצוה ה', ועל ידי זה יש בכוחם לרכוש לעצמן הון רב, אמנם מה יעשו הנשים שצימצם להם תורה הקדושה המצות שלהם ואין ידם משגת לצבור בעצמן בעולם הזה כאות נפשם, וכי על ידי זה יהיה מושבם בדיוטא התחתונית, לא כן הדבר אלא כמו שכתבתי אם הן עוזרות באמת ובתמים בכל מאמצי כוחן את בעליהם שיכלו להשיג מדריגה האמיתות וכל מגמתה וחפצה הוא רק שבעלה ובניה יעסקו בתורה ובמצות, והיא עוזרתן ומסייען לכך, ובלתי תמיכתה לא היה אפשר להם לבוא לכך, האופן כזה הוא בשותפות ממש עמהם וכאילו היא בעצמה השלימה עצמה בכל וכל. וידוע מספרים הקדושים שעולם הזה הוא עולם ההולך, הרצון שיש ביכולת האדם לילך מעלה מעלה בסולם העולה בית ה' על ידי קיום התורה והמצות. לא כן לאחר שמת נעשה חפשי מן המצוה הוא במדריגת עומד, שם בעולם הבא אין יכול להגיע למדריגה יותר גבוהה ממה שהכין לעצמו בעולם הזה.

וזה כוונת המסורה. 'וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה', שחכמות הן ורואין מה שעתיד לבא להן לעולם הבא, ושם אי אפשר לחיות רק עם תורה ומצות שהכינו לעצמן בעולם הזה, וזה אי אפשר להן בכל וכל, יען מעט מאוד מספר המצות שלהן, ונשים חכמות האלה, על כן 'וכל הנשים יתנו יקר לבעליהם', עוזרהו ומסייעו לבעליהם בקיום המצוה שלהן, ועל ידי זה 'וכל הנשים' אף ש'עומדות' בעולם הבא, שהן בבחינת 'עומדות', עם כל זה 'קהל גדול', יש להם קהל גדול תורה ומצות על ידי שגרמו לבעליהם שהשלימו עצמו, בזה נחשב כאילו הן בעצמן עסקו בהן.

ובעיקר הדבר מה שרבי אמי מסמיך מיתת מרים לפרה אדומה וכו', יש לומר הטעם דמצות פרה אדומה ידוע שהוא חוק מופלא ובלי להשיג טעמו, כמו שאמר הכתוב (במדבר יט) "זאת חוקת התורה", ואופן עשייתה מתחילה ועד סוף ותכלית עשייתה מכוסה ונעלם מעין ושכל כל איש. רק זאת ידוע לנו שמכפרת, כמו שכתוב  כמו שכתב החא"ג "כפרה כתיב בה כקדשים", כי תכלית עשייתה לאפרה הוא ומאפרה היה מזין כל טמא לנפש, כל הבא לאוהל המת או נגע במת מטמא. ואפשר לרמוז דבראיית אדם המת, החי יתן אל לבו כי סוף כל האדם למות, ובעל כורחך אתה מת. אוחזת האדם פחד ועצבון, כיון שאחריתו יהיה לעפר רימה ותולעה, ומה יתרון בכל עמלו שיעמול ומחשבתו אחוז בעבותות הדאגה ויגון ומש ששון ושמחה. ובכן כמעט מן הנמנע הוא לעבוד עבודתו, עבודת ה', עבודה תמה וברורה. ולא לחנם אמרו חכמינו ז"ל (ברכות יז:) אונן פטור מכל המצות עשה, יען כוונתו ומחשבתו אי אפשר להיות בתכלית המכוון.

וזה הרמז שמת מטמא פנימיות האדם עושה אצלו רושם גדול ומפגל אישיותו שבעה ימים, כי ימי שנותינו שבעים שנה. וקיום מצוה ה' יתברך צריכה שתהא בשמחה ולא מתוך עצבות, כמו שאמר הכתוב (תהלים ק') "עבדו את ה' בשמחה". ועל כן גזרה חכמתו יתברך שמו ויתעלה להזות על הטמא מת מאפר פרה אדומה לטהרתו, הרצון כמו שפרה אדומה חוק בלי טעם ואין לנו רשות להרהר אחריה ומוכרחים לכוף ולשעבד עצמינו תחת עול מצותיו, אף אם הדבר נגד שכלינו טמיר ונעלם משכל אדם, חומר משותף בזוהמת הגוף, כן גם טמא למת לא יעלה על דעת האדם אם לפי שכלו והבנתו הוא כחס ושלום מתרעם על מידותיו של הקב"ה, וכחס ושלום עביד הקב"ה דינא בלא דינא על מה זה ולמה טרף צעירה בימים בעודה באבה בדמי ימיה קטף שושנה בעת פרחה וריחה נודפת למרחקים לששון ולרוב נחת לכל מכיריה, הרס מבצרי בנות יהודה ולא חמל על עוללים וטפים שנשארו בלי משענה.

ולכן בא הציווי להזות אפר פרה אדומה להזות על האדם טמא ברוח עשתונותיו, להזות עליו להקיצו לעוררו דייקא מן אפר פרה אדומה, כי כן גזרה חכמתו יתברך שמו, אין לך רשות להרהר אחריה. אף אם אין דעתך ושכלך משגת הדבר, להזות מן אפר פרה אדומה, לרמז לנו כי רואה הנך אפר פרה אדומה, כן עפר אתה ואל עפר תשוב. ובכן אתי שפיר שפרה אדומה מכפרת, יען שעל ידי זה הוא מוכרח לשעבד עצמו תחת גזירותיו של הקב"ה, יען הוא חוק, כן נמי מיתת צדיקים, אף שהוא נגד שכל האדם, מכפרת, הרצון הוא מצדיק על עצמו ענין המיתה, אף אם הוא מיתת צדיקים אז הוא מכפרת.

כתיב "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה וגו' שני חיי שרה" (בראשית כג), ומדקדק רש"י ז"ל על שהכפיל "שני חיי שרה", דהלא פתח הקרא "ויהיו חיי שרה". ולולי דבריו הקדושים אפשר לומר דהנה איתא במדרש רבה (פרשה נ"ח) על "ויהיו חיי שרה", הדא הוא דכתיב (תהלים לז) "יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה".

ויש לומר ההמשך דהנה שלמה המלך עליו השלום אמר (בקהלת ד) "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה". הכוונה על פי מה שפירש הש"ך על התורה בפרשת פנחס הפסוק (במדבר כו) "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו", "לרב" אם למדת תורה הרבה עסקת וקיימת מצות הרבה אזי "תרבה נחלתו" בעולם הבא. "ולמעט", היינו מי שלא עסק בתורה ובמצות אלא מעט, אזי "תמעיט נחלתו" בעולם הבא, יקבל רק מעט נחלה כשחושבים אשר טרח בערב שבת יאכל בשבת.

---

הרב נפתלי צבי שלזינגר. נולד בשנת תרנ"ה.

אביו, הרב יהודה אריה (לייבוש) שלזינגר שהיה שו"ב ומו"צ בקאללא ובקהילות נוספות. הוא פעל רבות לחיזוק התורה והיהדות וזכה לבנות 16 מקוואות. הוא  ונפטר בכ"ה באלול תרפ"ב (1922) בהיותו בן 58.

אמו, מרת רייכל בת ר' יוסף סופר דושינסקי, נפטרה בכ"ה באייר תרע"ט (1919).

הרב נפתלי צבי, למד בצעירותו בישיבת פרשבורג, והיה ראש וגבאי ל'חברה חריפות', וקיבל היתר הוראה מבית הדין של פרשבורג. לאחר תום מלחמת העולם הראשונה נשא לעיר סובאטיצה שביגוסלביה ונשא לאשה את מרת הענא לאה בת הרב חיים צבי וייס, שנפטרה באיסור חג, בכ"ד בתשרי תרצ"ד (1933). הספדו של הרב נפתלי צבי עליה מובא כאן למעלה. בזיווג שני נשא את מרת שרה בת הרב שמחה ומרת מאטל.

אף שהיה גאון חריף ובקי, ולמד הרבה תורה וחידש בה חידושים רבים ומעמיקים, לא נשא בתפקיד רבני והתפרנס בעמל רב מיגיע כפיו במסחר בחלק מהיום. אף שהיה טרוד על המחיה ועל הכלכלה, היו כל מחשבותיו בתורה. בזמנו הפנוי למד תורה עם בחורים ועם בעלי הבתים, וייסד "חברה ש"ס". בהזדמנויות רבות, ובייחוד בשבתות, היו מכבדים אותו לשאת דרשות, המלאות דברי מוסר ויראת שמים.

מחמת דוחק הפרנסה, עבר בשנת תרצ"ב (1932) לעיר נייזאץ (אויווידעק/ נובי סאד), ובנה שם מקווה טהרה.

בשנת תש"א (1941) כבשו הונגרים את האזור, עם הכיבוש ההונגרי ב-1941 מנתה הקהילה היהודית כ-4,100 נפש מתוך אוכלוסייה כוללת של כ-80,000 נפש. הקהילה הושמדה במספר שלבים, בתחילה על ידי ההונגרים ואחר כך על ידי הנאצים. ההונגרים החלו בגל של מעצרים אקראיים, עינויים ורצח של יהודים בודדים. הגברים מגיל עשרים ועד חמישים נלקחו לעבודת כפייה מפרכת. הרב נלקח לעבודת כפייה ולא היה מסוגל לפרנס את משפחתו. בשל מצב המלחמה בין רוסיה והונגריה, נאסר הרב לאחר שקיבל מכתב מאחיו ר' ישראל שהיה בקייב תחת השלטון הרוסי, בחשד שיש לו קשרים עם הרוסים.

קרוביו ביקשו לקרוא לבנו, ר' יהודה אריה שלמד בבית מדרשו של הרב אליעזר יעקב רוזניץ בעיר זענטא, על מנת שיסייע בפרנסת המשפחה הרעבה בשעה מצוקתה, אך למרות ההפצרות הרבות שיסכים לכך, התנגד לכך הרב נפתלי צבי בתוקף, ואמר: "חס ושלום, בני לא יבוא לביתי בשום אופן שבעולם, כי הוא צריך ללמוד תורה. וגם אל תגידו לו כלום מצרת נפשי שאני אסור בבית האסורים, כי אז לא יהיה לבו נכון ללמוד בהרחבת הדעת". לאחר מספר שבועות, עם שחרורו ממאסרו כתב לבנו שישאר בימים הנוראים בעיר זאנטא, בה יש לו חברים ללמוד איתם תורה, ויגיע רק לחג הסוכות. כשהגיע הבן לביקור, לא זיהה את אביו מרוב בצרות שסבל בבית האסורים. מיד לאחר סוכות שלח אותו אביו חזרה ללמוד תורה בעיר זענטא. הרב ליווה את בנו לתחנת הרכבת, וביקש ממנו שילמד בהתמדה. היו אלו הדברים האחרונים ששמע הבן מאביו.

תקריות בין כוחות פרטיזנים לחיילים הונגרים וגרמנים בשלהי 1941 ותחילת 1942 שימשו תירוץ לביצוע טבח באזור. על העיר הוטל עוצר מלא, וחיילים ושוטרים הונגרים עברו בין בתי היהודים והסרבים, בזזו אותם, עצרו ורצחו עשרות מיושביהם. בלילה השלישי למבצע, בערב שבת, ה' בשבט תש"ב (1942), נשלחו יהודי נייזאץ וסרבים אל גדת הדנובה, שם סודרו בשורות ונורו למוות בטבח ההמוני בנאבי סאד. גופותיהם הושלכו לתוך הנהר הקפוא. בין הנרצחים היו הרב נפתלי צבי, רעייתו שרה (מזיווג שני) ושתי בנותיו, חיה שרה ורייכל, הי"ד.

בנו, הרב יהודה אריה, שרד את השואה. לאחר רציחת בני משפחתו נסע הרב יהודה אריה לקהילת פאפא, שם היה תלמידו של רבי יוסף גרינוואלד אדמו"ר ואב"ד פאפא. בכ"ב בסיון תש"ד, הוא נשלח לעבודות כפייה בחזית, ועבר צרות ותלאות. אחר כך נלקח לבודפסט, שם שהה מספר חודשים. בפסח תש"ה הוא הלך בצעדה ממושכת, וניצל מירי שכוון אליו. הוא שוחרר ביום ב' של חול המועד פסח, אך נדרס בידי משאית רוסית, אושפז ועבר מספר ניתוחים. לאחר מספר שבועות חזר לקהילת פאפא ובירך 'הגומל'. לימים עלה מארה"ב לירושלים ונפטר שם בט"ז בתשרי תשע"ד (1913).

הרב נפתלי צבי כתב חידושים על התורה ועל המועדים, על פרקי אבות, דרשות ופלפולים עמוקים בסוגיות הש"ס. הוא גם ניהל תכתובת עם הרבה מגדולי דורו, ובהם רבי אליעזר דייטש אב"ד באניהד ורבי מאיר אריק אב"ד בוטשאטש, עם רבני יגוסלביה ודייני פרשבורג. רוב חידושיו אבדו בשואה, ושרדו רק מעט חיבורים, שנמצאו ביוגסלביה לאחר המלחמה על ידי גיסו הרב אליעזר וייס.

חידושיו יצאו לאור בספר "נר צבי" בהוצאת בנו, הרב יהודה אריה. ובשנת תשע"ט יצאו לאור על ידי נכד המחבר.

תמונת האנדרטה לזכר חללי הטבח בנובי סאד לקוחה מתוך ויקיפדיה, והועלתה לשם ע"י Itaygur.

בש"ס דתענית דף ה: (באיזה מקום הגירסה היא:) "וכבר היו מסובין בסעודה אצל רבי יעקב, אמרו לו אמור לנו דבר תורה, אמר להם אין משיחין בסעודה. לאחר שאכלו אמר להם יעקב אבינו לא מת. אמרו לו וכי בכדי חנטו חנטייא וספדו ספדייא? אמר להם מקרא אני דורש וכו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

לדעתי יש לומר הפירוש, וכבר היו מסובין בסעודה אצל רבי יעקב, היינו שהתיישבו את עצמן במאי שהכל מתוקן לסעודה היא העולם הבא. ולרבי יעקב לשיטתו באבות פרק ד' "רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", והוא רוצה להודיע להם בקיצור מה שאמר להם בסוף, אמר להם אין משיחין בסעודה. רצה לומר בהסתלקות הצדיק אין להצטער (מלשון 'רוב שיחי וכעסי') על אודות סעודה שמתוקן לצדיקים לעולם הבא. ואחר כך אמר להם יעקב אבינו לא מת, רצה לומר יעקב איש תם לא נתהפך למת וצד תמות במקומו עומדת בתמותו ושלמותו, והראיה מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. וכבר נתרבה בכל מדות טובות אשר בתורת ה' חפצו וגדל את זרעו על פי מידותיו ומה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

במדרש רבה שיר השירים "דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים". כד דמך רבי חייא בר אוייא בר אחתיה דבר קפרא, אמרו לו לרבי יוחנן עול ואפטר עלוי דודי ירד לגנו, הקב"ה יודע במעשיו של רבי חייא בר אוייא וסלקו מן העולם.

לכאורה אין הבנה לדברי המדרש אלו, דמשמע שהיו מעשיו גרמי לסלקו מן העולם. נקדים בזה דברי הזהר, וזה לשונו" ובגין כך נשמתהון דצדיקי עלאין על כל משריין דלעילא. ואי תימא אמאי נחתין להאי עלמא ואמאי אסתלקו מיניה? למלכא דאיתילד ליה בר. שדר ליה לחד כפר למרבא ליה ולגדל ליה עד דיתרבי ויולפין ליה ארחי דהיכלא דמלכא. שמע מלכא דברי איתרבי ואתגדל, ברחמין דבריה שדר מטרוניתא בגיניה ועאיל ליה להיכלא וחדי עמיה כל יומא. כך הקב"ה אוליד בר, והיא נשמתא קדישא. שדר ליה להאי עלמא דיתרבי ויולפין ליה ארחא דמלכא. כיוון דידע מלכא דבריה אתרבי ועידן למייתי להיכליה, נשמתא לא סלקא עד דאתית מטרוניתא בגינה ואעלת ליה בהיכלא דמלכא ויתיבת תמן לעלמין. ואם כל דא אורחא דעלמא דאינין בני כפר בכאן על פרישא דבריה דמלכא מיניהו. חד פקח אמר להון, על מה אתין בכאן? וכי לאו בריה דמלכא? ולא אתחזי למיר יתיר בנייכו, אלא בהיכליה דמלכא. כך משה דהוה פקח אמר "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו".

וכדי להבין דברי הזהר יש לחקור בזה, וכי דרך מלך לשלוח בנו לכפר שילמד שם דרכי המלכות? אך ידוע שהרבה מדות טובות צריכים למלך ועל כולם חסד ורחמים וצדקה ויראה, וענווה גדולה מכולם, שבמקום גדולתו תהא ענוותנותו. ומידות הללו אין באפשרות להרגיל עצמו בבית המלכות, כי למי יעשה חסד וצדקה ועל מי ירחם? או מידת ענווה, הלא מלך גאות לבש? אך בני הכפרים הדחוקים למזונות בזיעת אף ויגיעת נפש, שמה יש מקום להרגיל עצמו באלו המידות, כי שמה יראה שפלותם ובגודל חסרונם ויוכל לרחם עליהם ולעשות עמהם חסד וצדקה כל היום. וכאשר ידע המלך דבריה אתרבי ולמד כל המידות הללו, ואעיל ליה להכליה. כך נשמתהון דצדיקיא גדולים ממלאכים וניזונין מזיו השכינה מתחת כסא כבודו יתברך, אינם יכולים להשלים את עצמם בכל המידות טובות, וביותר בהמידות שהתורה נדרשת בהן בתרי"ג מצוות. שדר לה להאי כפר, להאי עלמא, ולמד שמה אורחין דאורייתא. וכיוון דידע דברי אתרבי ואתגדל, היא נשמתא קדישא, שדר לה בגינה ואעיל לה להיכליה. על דרך מה שאמר המדרש רבה יודע בעל התאנה עונתה של תאנה והוא לקטה, כך הקב"ה יודע אימתי עונתן של צדיקים והוא מסלקן. ובאמת חזי להו למידר בהיכלא דמלכא. ועל זה מסיים הזהר הקדוש משה דהווה פיקח אמר "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו", בזה כולה דברי המדרש שהתחלנו כהוגן דהקב"ה יודע במעשיו של רבי חייא בר אוייא ויודע שכבר אתרבי ואתגדל וחזי ליה למידר בהיכלא דמלכא ובעי קב"ה להריחא בההיא תפוחא וסילקו מן העולם.

"ויצב יעקב מצבה על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום הזה". במסכת שקלים פרק ה משנה ה, ובבראשית רבה פרשה פ"ב, "תנן התם מותר המתים למתים, מותר המת ליורשיו. רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הם זכרונם. ומסיים שם במדרש רבה למדנו שנקראו ישראל על שם רחל, שנאמר "רחל מבכה על בניה". ולא סוף דבר על שמה אלא על שם בנה, "אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף". ולא סוף דבר על שם בנה, אלא על שם בן בנה, שנאמר: "הבן יקיר לי אפרים". מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגלות עתידין לעבור שם לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים, הדא הוא דכתיב "קול ברמה נשמע" וגו'.

הנה יש ג' טעמים במאי שבונים מצבה על הקברות: א – מפני הכהנים ועושי טהרות שלא יטמאו בקבר. ב- כמו שכתב היפ"ת שיש נחת רוח למת שתהא רשומו ניכר לדורות להזכירם תמיד לברכה, על דרך :זכר צדיק לברכה". אך הצדיקים אין צריכים לזה מפני שדבריהם הם זכרונם, כמאמר רבן שמעון בן גמליאל  לעיל דעל ידי תורתם ומעשיהם הטובים הם נזכרים תמיד לברכה. ויש עוד טעם ג – כדי שיבואו החיים להשתטח על קברי אבות כדי שיתפללו עליהם, כמו שמצינו לחז"ל בש"ס דסוטה "ויבא עד חברון" מלמד שהלך כלב להשתטח על קברי אבות שיתפללו עליו שינצל מעצת מרגלים, ואם לא ידעו מקומם איך ימצא להתפלל עליהם. ומהאי טעמא נסתר קברו של משה רבינו עליו השלום, כדאיתא סוף פרק קמא דסוטה.

והנה מצינו שצדיקים גמורים אינם מטמאין, כמו שאמרו אותו היום שמת רבי בטלה קדושה, ובתוספות כתובות דף ק"ג:, והרב רבי חיים כהן היה אומר אלמלא הייתי שם כשנפטר רבינו תם הייתי מטמא לו, שאותו היום בטלה קדושה דקאמר הכא, היינו קדושת כהונה, וכן מוכח מדקאמר אותו היום שמת רבי, היינו אותו היום דווקא ותו לא. וכן מצינו ברבה בר אבוה דאשכחיה לאליהו כשהיה קובר לרבי עקיבא והשיב לו קברי צדיקים אינם מטמאים. והטעם משום דהצדיק במיתתו נקרא 'חי', כדאמרינן בגמרא "כי החיים יודעים שימותו" אלו הצדיקים שבמתתן קרויים 'חיים', כמו שכתוב "ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבציאל", אתו כולי עלמא בני מתי נינהו? אלא "בן איש חי" שאפילו במיתתו קרוי 'חי', "רב פעלים מקבציאל", שריבה וקיבץ פועלים לתורה". ומאי "יודעים שימותו"? נותנים אל לבם יום המיתה ומושכים ידיהם מן העבירות, אבל הרשעים "אינם יודעים מאומה" עושים את עצמם כאינם יודעים. ועל [דרך] זה נוכל לפרש מאמר חז"ל במועד קטן (כ"ח:) "והחי יתן אל לבו" דברים של מיתה, כדאיתא בפרק במה מדליקין "דריש רבה, מאי דכתיב כי אין חרצובות ובריא אולם", אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שאינם חרדים ועצבים מיום המיתה, אלא שלבם בריא להם כאולם. והיינו שאמר רבה מאי דכתיב "זה דרכם כסל למו", יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר שכוחה היא מהם, תלמוד לומר "ואחריהם בפיהם ירצו סלה", הרי להדיא שהרשעים בפירוש מזכירים יום המיתה, ועם כל זה לבם בריא כאולם, שאינם נותנים על לב לשוב. אבל הצדיק נותן אל לבו יום המיתה ומושך ידו מהעבירות ושב אל ה' כל ימיו, כמו שכתוב בגמרא רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו התלמידים וכי אדם יודע איזה יום ימות? אמר להם כל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, נמצא כל ימיו בתשובה. נמצא שהצדיקים במיתתם קרואים 'חיים' ואינם מטמאים, ובוודאי הציון שלהם אינו בא בשביל הרחקת טומאה. וגם לטעם להזכירו לברכה אין צריך, כי מעשיהם הטובים הן זכרונם, כמו שאמר רבן שמעון בן גמליאל. ועל כורחך הציון בא בשביל החיים, כדי שידעו מקום חנותו להשתטח על קברו להתפלל עליהם, כטעם השלישי להעמדת ציון לנפש.

ובזה תתפרש לנו המדרש רבה שהתחלנו. לאחר שהביא דברי רבן שמעון בן גמליאל שאין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הם זכרונם, ואם כן בוודאי צדקת גמורה כרחל אמנו לא הייתה צריכה מצבה, לא בשביל הרחקת טומאה ולא בשביל לעשות לה נחת רוח להזכירה לשבח, כי מעשיהם הטובים הם זכרונה. ועל כורחך הציב מצבה בשביל בניה שיוכלו לבוא על קברה כדי שתתפלל עליהם ואפילו כל ישראל שאינם מבנים ונקראים על שמה. וזה צפה יעקב אבינו עליו השלום ברוח הקודש, הדא הוא דכתיב "קול ברמה נשמע… רחל מבכה על בניה".

והנה עכשיו שזכינו שאין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם זכונם, גם אני אוכל לומר באמת "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה" וחלקנו כבוד לראש אדמו"ר אבינו הרב הגאון זצ"ל, "יהיה בית אלקים", הוא רק לטעם השלישי שיהיה לנו בזה מקום לשפוך שיחנו לפני בורא כל, וזכות אבינו יעמוד לנו שיקובל תפילתנו. ובזה יראה כל אדם לנפשו כמו שמצינו ביעקב אבינו עליו השלום "ויפגע במקום ההוא וילן שם כי בא השמש", כי אין 'פגיעה' אלא תפילה זו עבודה שבלב. כאשר הגיע יעקב אבינו עליו השלום אל מקום מקדשנו נתעורר להתלהבות גדול[ה] ולתשובה גמורה, כאשר עלה על זכרונו יום המיתה, יום ביאת השמש היא יומא דעיבא. כן החובה על כל אדם לחשוב עם קונהו ולחוס על נפשו, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות? כי האיך מצינו גבר שחייו יהיו חיים לתכלית הנצחי ולא יראה מוות, שלא ישום לנגד עיניו יום המיתה כמאמר חז"ל יזכור לו וגו'. ובזה נוכל לפרש המאמר בסליחות של ערב ראש השנה: "אדם איך יזכה? והוא בכל יום למוות מחכה". איך יוכל האדם לבוא לחיי העולם הבא הוא רק אם בכל יום הוא למוות מחכה. "בשר מה ידבר והוא מובל לקבר", בשר ודם מה החוב לומר בשפתו ובלשונו, כי הוא מובל לקבר, ובזה יתעורר בכל פעם לשוב בתשובה שלימה ולזכות לחיים הנצחיים הצפון לצדיקים. וזה "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", כן החוב על כל אדם לשום לנגד עיניו כל ימיו את האבן הראשה, הוא האבן אשר יעמוד מראשותיו, כי זה כל האדם. ובזה גם כן יתברר לי אמיתת העניין של השארת הנפש, כמו שמצינו בונין לו נפש על קברו, כמבואר בספרים הקדושים בסוד ז' הקפין. וזהו "וישכם יעקב בבקר", עוד בימי עלומיו כאשר היה בכל תוקפו, "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה", היא הנפש אשר בונין על קברו והצדיק בזה אמיתת העניין של השארות הנפש "ויצק שמן על ראשה". ולתכלית זה השתדל כל ימיו במצוות ובמעשים טובים, כמו "שמן על ראשך אל יחסר" מבואר בזהר הקדוש פרשת בלק היא מצוות ומעשים טובים. "ואולם לוז שם העיר לראשונה". ועוד ראיה אחת אשר ברר לו להשארת הנפש היא הראיה מעצם לוז שיש באדם בשדרתו וממנו יעמוד בתחיית המתים ויקוים בנו "כל הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו".

ועתה אחיי היקרים! מה נאמר לאבינו בעת שאנחנו נפרדים מקברו? לדעתי אני אומר אילן אילן במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין, כי קיבץ וריבה פועלים לתורה בחידושי תורה בחריפות ועמקות כאחד הגדולים. שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה במעשים טובים, אהוב למעלה ונחמד למטה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך, שהניח בנים רובם בעלי הוראה ומסומכים להוראה, אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך בתורה ועבודה ומעשים טובים אמן.

(אבלת ציון דרוש ב')

---

הרב בן ציון הלוי שפירא אב"ד זלוצ'וב (פולין) נולד בשנת 1900 לאביו הרב שמואל ולאימו הרבנית פרידה רוזה.

האב, הרב שמואל ב"ר אברהם חיים שפירא, נולד בשנת תרט"ו (1855) והיה הרב הצעיר בהעליטש מאז היותו בן 18. בגיל 27 מונה לדיין ומו"ץ בדאבראמיל ולאחר 15 שנה מונה לראב"ד בעיר זלוצ'וב. הוא היה מחסידי רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב ורבי דוד משה מטשורטקוב והיה גדול בתורה, בנגלה ובנסתר, וחיבר חידושים בחריפות ועמקות על כל סוגיות הש"ס והגהות על כתבי האר"י וכל ספרי הזהר הקדוש. בזיווג ראשון נשא לאשה את הרבנית מלכה חיה בת הרב אריה ליבוש וילנר אב"ד העליטש, לאחר שנולדו להם ארבעה ילדים נפטרה הרבנית בצעירותה, והרב שמואל נשא לאשה, בזיווג שני, את הרבנית פרידה רוזא בת האדמו"ר רבי מאיר שפירא בזברזב. הרב נפטר בשנת תרפ"ח (1928) בגיל 72, וכתבי ידו אבדו בשואה. (תולדותיו הובאו באריכות ב"מאמר זכרון שמואל" בתוך "קובץ דברי שירה", שיצא לאור לרגל שמחת נישואי שמעון יצחק ראקאוו ורבקה קויפמן, מנשסטר, שבט תש"ס).

הרב בן ציון התקבל בצעירותו לרב ואב"ד בעיירה ליסועץ שעל יד סטניסלבוב. אחרי פטירת אביו הוא מונה למלא את מקומו בעיר זלוצ'וב. הוא היה תלמיד חכם ומשכיל, שלמד תורה בשקידה ובהתלהבות. מכתביו רווים געגועים עזים לארץ ישראל, ואת קשריו עם השלטונות בפולין הוא ניצל לסייע לצעירים לעלות לארץ ישראל.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר זלוצ'וב בידי הצבא האדום ונשלטה בידי השלטון הסובייטי. לאחר גל הפצצות כבש הצבא הגרמני את העיר בז' בתמוז תש"א (02.07.1941), והאוקראינים החלו, בסיוע פעיל של הגרמנים, לפרוע ביהודים ורצחו מאות מהם.

בן קהילת זלצ'וב, שלמה מאיר, העיד כי הרב בן ציון הלוי שפירא נלקט עם משפחתו המורחבת לרצח המוני, בח' בתמוז תש"א (3.7.1941), והוסיף והעיד כי: "בעת שהביאו למקום ההריגה את הקבוצה שבתוכה היה הרב ר' בן ציון ואחיו ומשפחותיהם ועוד חסידים ואנשי מעשה רבים, התחילו בהתלהבות גדולה לאמר תפלות. ההתלהבות גדלה מרגע לרגע והתפלה נהפכה לשירה אחת אדירה וחזקה שאפילו הרוצחים עמדו המומים עד שהתעוררו והתחילו לירות בקבוצה הנפלאה הזו. אחד אחד נפלו הגבורים ואלה שהחזיקו מעמד, המשיכו בשירתם ובהתלהבות שנחלשה מרגע לרגע. עד שנפל אחרון הקדושים ונדם קול השירה".

כן נספו אחיו של הרב בן ציון – הרב יעקב אב"ד טויסט, הרב דוד משה, ר' יששכר דב ור' אלקנה, ואחיו מאב של הרב ציון – הרב אברהם חיים אב"ד אברטין ומרת ינטה אשת ר' יצחק בובר, יחד עם עוד מאות נפשות מבני משפחתם הענפה. הי"ד, ורק בודדים שרדו. (מקור: ספר קהילת זלוצ'וב עמו' 425-428).

אחיו מאב, הרב אריה ליב, הוסמך מהמהרש"ם ונפטר בלבוב בשנת תרכ"ג. אחותו מרת שרה, אשת חנוך דוב קויפמן (גולדווארם), נפטרה בפולין בשנת תש"א.. אחיו ישראל, ממייסדי ההכשרה בקוסוב, נפטר בירושלים בשנת תשמ"ז (1987).

לרגל היארצייט הראשון של אביהם, הרב שמואל הלוי שפירא, הוציאו בניו לאור בשנת תרפ"ט את ה"אבלת ציון" הכולל שני שני דרושים מאת הרב בן ציון ודרוש מאת אחיו הרב יעקב.

על קורות יהודי זלוצ'וב בשואה – ניתן לקרוא באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

"נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן". התורה הקדושה מלמדת לנו דעת שמי שירצה לזכך ולטהר את עצמו מכל פגם צריך ליסע אל הצדיק הדור שיאר עיניו ולבו בדרך חיים, כי בלא צדיק הדור אפילו יעשה כל מה שיעשה בעבודת ה' יתברך אי אפשר להיות בבהירות הראוי עד שהצדיק אמתי יופיע עליו נהרה מאור העליון ולהסיר ממנו המסכים המבדילים [ונמצא כתוב על הקדוש והטהור הרבי ר' חייקא מאמדור זי"ע [בעל ספר הקדוש חיים וחסד] שלמה אלף לילות כל הלילה והתענה כמה פעמים משבת לשבת אף על פי כן עיקר תיקונו היה על ידי שבא לרבינו הקדוש ממעזריטש הנ"ל זצ"ל, וכן אמר הקדוש ממעזריטש הנ"ל על הקדוש והטהור הרבי ר' שמעלקי זי"ע ואחיו בעל ספר הפלאה זי"ע בעת שבאו לפניו פעם ראשון שהמה ארגז מלא נרות ולא חסר להם רק אור והקודש הופע עליהם נהרה מנהירו עילאה עד שהגיעו למדרגה גדולה זי"ע]. אמנם תדע שלזה צריך צדיק גדול וקדוש אשר אין לו שום פגם ובאם הצדיק עדיין לא תיקן מדרגותיו כראוי אז חס ושלום נמשך פגם גדול לצדיק מזה. וכמו שכתוב בספרים על מאמרם ז"ל הזהרו מזבובים של בעלי ראתן… על כן מכריז רבי יוחנן הזהרו מהם, כי לזה צריכין צדיק הדור דוקא, על כן סיים הגמרא רבי יהושע בן לוי איכרך בהו, כי רבי יהושע בן לוי היה בחינת צדיק הדור והיה יכול לתקנם ולהופיע עליהם נהרה. וצריכים לבקש על זה מבעל הרחמים שיזכה לבוא לצדיק האמת (א), והבא לטהר מסייעין לו אם כל מגמתו הוא לבוא לדרך האמתי שיזכה לעבוד לה' יתברך בכל לב ונפש.

(ב) [ושמעתי שזקני הקדוש הרבי רבי ירחמיאל זצ"ל אמר על זה שכאשר נוסע אחד לאיזה צדיק וכל מגמתו וכוונתו הוא למען ללמוד ממנו דרך לעבודת ה' יתברך אזי מן השמים מאירין לו עיניו לילך בדרך אמת. ואף שהצדיק איננו צדיק הדור נותנין לו כל משאלות לבבו ומשיג כל המדריגות כאלו היה נוסע אל צדיק הדור. אך אם הצדיק איננו צדיק אמתי מאירין לאותו האיש עיניו לאמר "לך  מכאן, כי אין לך בכאן מה לעשות". וכל זה אם כוונתו אמתיות בלי שום פניה, אבל בלאו הכי יוכל לרמאות את עצמו כל ימיו ויהיה חסיד ומאומה לא יהיה בידו וצריך להיות על זה משכיל ונבון ואחר כוונת הלב הן הן הדברים].

"והנה לא הפך הנגע את עינו". בכתבי הקדוש האר"י זצ"ל פירש בזה על פי הידוע שאין למעלה מעונג ולא למטה מנגע, והנפקא מינא בין נגע לעונג הוא בסדר האותיות, כי "ענג" הע' קודם לנ"ג, ו"נגע" הע' בסופו. וכשיש לאדם נגע רחמנא ליצלן הוא צריך להפך הע' שבסופו לתחילתו ויהיה אותיות "ענג". על כן כשרואה הכהן שהוא צדיק הדור המרפא את בית ישראל ברפואת הנפש ומכבש את כתמם מהעוונות אשר פגמו ש"לא הפף הנגע את עינו", רצה לומר הע', העצה לזה "באש תשרפנו", בהתלהבות המצוה, כי על ידי שמחמם את עצמו בעשיית המצווה הוא מכרית את הקליפות כידוע.

(אילנא דחיי, עמו' 59-62).

(א) וזה לשון הקדוש והטהור מורנו הרב רבי צבי מזדיטשוב זצ"ל בסור מרע ועשה טוב. עוד בעניין 'נשאת ונתת באמונה', שלא תהיה אחי פתי יאמין לכל דבר אפילו לרב מובהק ומפורסם, אפילו יהיה דומה הרב למלאך ד' צבאות לא תאמין לשום עובדה ומעשה לנהוג אחריו שום דקדוק מעשה, עד שתדקדק בעצמך בכל תנועה אשר ראית ותהיה נושא ונותן בדבר מאיזה טעם ושורש עשה הרב תנועתו ומעשה זה, הגם שהתנועה ועבודת רבך הוטב בעיניך ויש לך הנאה ממנה, כי מחמת אהבת רבך יש לתנועה חן בעיניך. וגם על זה אמר בספר נו"א שהדבר כמין פסל חס ושלום לעשות תנועות דוגמת תנועות רבך. וזה מפורסם לחסדים ואנשי מעשה. אבל אם אתה נושא ונותן ותראה שהתנועה יש לה טעם מן התורה, אזי תשכיל ואז תעשה, כמו שכתוב 'למען תשכילו את כל אשר תעשון'. ובפרט אם ראית אצלו דבר שלא כדרך התורה, כגון אם מאחר זמן תפלה ומשנה הזמן שקבעו חכמים לכל דבר שבעולם לכל המעשה אפילו זמן סעודת תלמידי חכמים, הגם שהרב הוא צדיק ומפורסם לא תעבור אתה על דברי חכמים חס ושלום אפילו על תנועה אחת. והרב הצדיק שעושה אפשר בהוראת שעה שאפשר לפי מזג גופו וכוחו הוא עושה על פי משקל בריאותו. וצריך אתה ללון לכף זכות. אבל אתה לא תעשה כמעשהו נגד התורה עד שתישא ותיתן עמו על מה ולמה הוא עושה כן. וכאשר יורה לך טעם על פי התורה, ויסבור לך הדבר, ויכנסו דבר באוזניך אחר שתחקור בעניין אז תאמין בו. זולת זה לא תאמין אפילו יאמר לך שקיבל מאליהו, אל תאמין ולא תשמע לו. וכבר אמרו חז"ל אם יבא אליהו ויאמר חולצין וכו' אין שומעין לו, ואפילו נגד תקנת חכמים בלבד לא תשמע לו (והרחק מממנו כמטחוי קשת). תודה לא-ל יתברך שמו בעלי גלויי אליהו האמיתיים, כמו בעלי הזוהר הקדוש, והרמב"ן וחבריו, והאר"י הקדוש ז"ל ותלמידיו, והבעש"ט הקדוש ותלמידיו הקדושים זי"ע לא אמרו לנו דבר אחד נגד דברי הגמרא בתלמוד אפילו כל-שהוא. לכן אחי הזהר בזה. וזה הוא תכלית נושא ונותן באמונה, ובזה שלום לך וכו', ומדברים אלו קל וחומר שלא תאמין לרב אשר אינו מוסמך מרב מובהק, רב מרב עד רב שקבל מאליהו ומוסמך מחכמי הדור רובם ככולם צדיקים גדולי הדור, לו תאמין. וזולתו, הגם אמור יאמר לך הרב נביאות ורוח הקודש, לא תאמין, כי מי יודע איזה רוח הוא, כמו שנביא להבא מן שער הקדושה למוהרח"ו זצ"ל זי"ע.

ומורי זצ"ל אמר: המאמין לכל אדם, אף שאינו מוסמך (ואף אם רואה אותו שהולך באיזה דבר מדרך התורה הקדושה), אינו מאמין כלל, והוא קרוב לעבודה זרה ממש חס ושלום. ונאמר "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט" וכו', הגם שאין לך אלא שופט שבימיך, צריך לברר לך על פי התורה וכו'. ואף אם תראה שעוסק בתורה ובצדקה רק שעובר עד דבר אחד מהתורה, ואפילו דבר אחד מדברי חז"ל, הרחק את עצמך מעל פתח ביתו כו', ואל תדרוך כף הדום רגליו. והוא נמשך יען שהוא עדן לא טיהר את עצמו מקליפת נוגה והצדקה שמחלק הוא לקנות לו שם, שיתאספו אליו הערב-רב, ערבי רבא וערבי זוטא, כדי לרמאות את בני ישראל, רחמנא ליצלן מהאי דעתא כו'. ועיין בכ"ז בהוספות מוהרצ"א שם ובנתיב מצותיך, בכמה מקומות, וברח"א מה שכתב בעניין זה. ועל כן צריכין כל אחד אשר יראת ד' נוגע בקרבו, שישפוך תפילתו ממעמקי לבו שה' יתברך יורה לול הדרך האמת ושיזכה לבא לצליק האמתי.

(ב) וזה לשון המגיד הקדוש מבאהפולע: דרך הצדיקים האמיתיים להיות דירתם בתחתונים, היינו להתקרב את עצמם לכל נשמות ישראל, ויש להם רחמנות מאוד על הנשמות אשר המה נבוכים ותועים מדרך הטוב והישר, ולהורותם דרך האמת אשר ילכו בה. והקב"ה נתן הכוח בהצדיקים שיוכלו למלאות די מחסורו של כל אחד ואחד בכל אשר יחסר לו, ברוחניות ובגשמיות, והכל תלוי בהאדם החפץ קרבתו באמת, כמאמר חז"ל כדרך שבא לראות כו'. והיינו יש אנשים שכל עיקר ביאתו להצדיק לבקש רחמים בעדו ובעד בני ביתו שיהיה לו פרנסה, והצדיק שומע בקולו ומבקש עליו, והקב"ה עושה רצון יראיו כי הם קרובים לד' תמיד. ויש אנשים שבאים להצדיק לבקש רחמים לפני ד' יתברך למלאות משאלותם במידה טובה. ובאמת גם זה חביב מאוד בעיניו יתברך, יען שמאמין בד' ובתפילת צדיק בעדו, ועל ידי זה ממלא בקשתם. אבל אין זה גורם שיסתכל הצדיק על עצם נקודתם. אומנם יש אנשים אשר יראת ד' נוגע בלבבם וחפצים לקרב אל הקדושה ושופכים שיח לפני הצדיק עד אנא לא אוכל להיפטר מהיצר הרע וכל כת דיליה ואהיה רודף אחר כל התאוות ואחר שאר הבלי עולם הזה, והתורה ועבודה השלכתי אחר גווי, ומה יהיה בסופי ומה אענה כי יפקוד אל. ובוודאי הצדיק מסתכל עליו בעין חמלה איך שנקודת לבבו הוא שלם ורוצה להתדבק באמת לד' ומבקש אותו לתור לפניו הדרך הטוב אשר בו ישכון אור ד', וממשיך עליו רוח קדושה וטהרה ממקור העליון באמרו איש אשר אלה לו מהראוי לקרבו לה' יתברך בכל מאי דאפשר. ולעומת זה יש המונים מרבת בני עמינו בבואם אל הצדיק להיכלו נאוה ומדבר אתו, המה תמהים לנפשם באומרם מה יתרון להצדיקים עלינו הלא אוכלים ושותים כמונו, ומדברים כמונו. והבל יפצה פיהם.

וכבר אמר על זה הגאון הקדוש מלאדי בעל התניא הקדוש זצ"ל לאיש אחד שבא לפניו, והרב הקדוש היה מדבר אתו לפי דרכו של המבקש, ושאל אותו מאיש מהו היתרון והמעלה מהצדיקים על שאר אנשים. והנה נודע לכל העולם חוכמתו הגדולה של הקדוש הנ"ל, והייתה תשובתו אליו בזה הלשון: כתיב 'ויחכם שלמה מכל האדם' והיה שליט ומושל על האדם ועל הבהמות. והנה כשהיה צריך לדבר גם עם הסוס, היה צריך להלביש את עצמו בלבוש הסוס לדבר עמו כפי ערכו. וכן כתיב 'וידבר על עצים ועל אבנים'. והמכוון הוא שהיה יכול להשפיל דעתו לכל דבר. כך אתה תקשה בעיניך על שאני מדבר עמך כערכך להאריך בהבלים אשר הבא כפי דעתך ושכלך, כי זהו ממש כערך הסוס שהיה מדבר עמו שלמה המלך עליו השלום. וכי קטן הוא בעיניך שאני יכול לדבר עם הסוס?! והלך האיש הזה בפחי נפש. ואני הייתי מכיר האיש הזה שהיה נכבד מאוד והיה מפליא חוכמתו של הקדוש הנ"ל זי"ע איך שנעשה איש כשר על ידי דבריו הקדושים והטהורים.

וכמו כן שמעתי בשם הגאון הקדוש מרן מברדיטשוב זצ"ל שהקשה על מאמר חז"ל במדרש "ויחכם שלמה מכל האדם" – אפילו מהשוטים דמאי רבותא דשלמה המלך עליו השלום שהיה חכם יותר מן השוטה, הלא הוא היה יותר חכם אף מן החכמים. ואמר הקדוש שהפירוש הוא כך: שהשוטה נדמה בעיניו שהוא חכם גדול ואין כמוהו בעולם. ואין מי שיוכל לנצח אתו להראות לו שהוא שוטה, וכל מה שהוא עושה הוא שטות. וחכמתו של שלמה המלך עליו השלום הייתה כל כך גדולה שהיה יכול להלביש את עצמו ודעתו בלבושים רבים וגם להיות נדמה בערך השוטה ולהראות לו בראיות ברורות ומצודקות עד שגם השוטה הודה לו שהוא שוטה. וזהו אומרם זיכורנם לברכה "אפילו מהשוטה".

ונחזור לענייננו, העיקר הוא שיחפש בחיפוש אחר חיפוש אחר צדיק האמת, כי בתנועה אחת שעושה לאיזה פניה שיש לו, יוכל לאבד חס ושלום עולמו. [וזקני הקדוש  מוהר"ר אשר הגדול מקארלין זצ"ל אמר לבנו הקדוש מוהר"א עד שאראה אצלך שתעשה איזה תנועה שאיננו בכוונת הלב לאמתו, מוטב לי לראות שתהיה משרת אצל עושי שכר]. והרבה תפלה ותחנונים צריכים לשפוך לפני ה' יתברך שיזכה לבא לצדיק האמתי שיורה לו דרך אמת בעבודת הבורא יתברך. [וזקני הקדוש מוהר"י זצ"ל אומר דעו שבעקבתא דמשיחא יהיו הרבה צדיקים, ואם תרצו ליסע לאיזה צדיק אל תשימו עיניכם אל המקום שיש שם הרבה חסידים (ובנתיב מצותיך כתב ואמר הק' מהר"ם מרימנאוו זצ"ל כשיתאספו לנו מאה אנשים או לכל היותר ב' מאות, אזי החצי נשלח מן השמים וחציו שולח הבעל דבר. והסימן כשמרגיש הצדיק איזה פניה דקה מהם, אז בוודאי יש אצלו מהצד השני. ואמר שכנגד מאה אנשים יש בכוחו לעמוד, וכשיש יותר אין בכוחו להנצל וכו'. ראה עד כמה דבריהם הקדושים מגיעים זי"ע). וגם על תורה ותפלה לא תשגיחו, רק תשימו לב לחקור אם יש שם נקודת האמת לאמתו, כי על ידי פניה אחת יוכל חס ושלום לאבד כמה שיגע כל חייו. וכל מי שיראת ה' יתברך נוגע בלבד יבין הדברים לאשורן. ואם תחפשנה כמטמונים, אז תבין יראת ד' ודעת קדושים תמצא].

(מטעמי יצחק, שם)

---

רבי יצחק מרדכי פדובה (פאדוואה) הי"ד מאופוטשנה היה מצאצאי הבעל שם טוב. הוא נולד בשנת תרמ"ד (1884) לאביו האדמו"ר רבי ישראל אהרן (משושלת נשכיז, ובן רבי שמעון מזאוויכוואסט) ולאמו הרבנית שרה לאה בתו של רבי ירחמיאל יהודה מאיר רבינוביץ מפרשיסחא. סבא רבה של רבי יצחק מרדכי היה רבי יעקב דוד, האדמו”ר הזקן מאמשינוב.

רבי יצחק מרדכי כיהן בחיי אביו כרבה של אופוטשנה. בשנת תרע"ה (1915) נפצע רבי ישראל אהרן ונפטר ממכותיהם של קוזאקים שהתפרעו בעירו, ובנו, רבי יצחק מרדכי, מילא את מקומו כאדמו"ר וריכז סביבו ציבור נכבד של חסידים,,

רבי יצחק מרדכי נשא לאשה את מרת אלקה פרלוב. בשנת תש"ב (1942), בשעה שהיה רבי יצחק מרדכיבאופוטשנה, בדרך לרכבת הגירוש, ירו בו הנאצים ורצחו אותו, יחד עם אמו הרבנית וכל ילדיו. רבי יצחק מרדכי חיבר וערך את הספרים "אילנא דחיי" – לקט אמרות רבי מנחם מנדל מרימנוב ורבי יעקב יצחק היהודי הקדוש מפרשיסחא עם ביאור "מטעמי יצחק", ספר זה יצא לאור במחובר לספר 'אור הנר' -: ליקוטים, הליכות והלכות על סדר היום במשנת רבותינו הפוסקים וההולכים בתורת החסידות, עם הערות בשם "ניצוצי אורות" (פיוטרקוב, תרס"ח).

אחייניתו של רבי יצחק מרדכי כתבה בדף-עד של "יד ושם" כי הרב נולד בשנת 1885, ואשתו בשנת 1886, ושהיה להם בן אחד. עוד כתבה שהרב "נורה על הגנת בחורי ישיבה". והרב ד"ר יצחק אלפסי כתב שהרב נורא בשעה שיהודי אופוטשנה חלקו לו כבוד לעלות ראשון לרכבת הגירוש.

ר' אלטר, בנו של רבי יצחק מרדכי, היה רבה של זאווירטשה, וגורש לאושוויץ, שם נשלח לעבודת כפייה ובראשית שנת תש"ה (1944) עדיין היה בין החיים.

אחיו, הרב יעקב שמעון הי"ד, האדמו”ר מקאלושק בלאדז', נפטר במצור ובמצוק בגטו לודז’. ,

בשם ה' ובעזרתו ה' בה"ב כ"ב אייר למב"י תרצ"ו ראדזין

חיים וברכה למשמרת שלום לאנ"ש החסידים היקרים המסתפחים בנחלת ה' תותב"א בעיר תל אביב יבנה עירנו אמן.

אחרי דרישת שלומם הטוב למשמע שמעה נפשי וגם השגתי מכתבים מבשרים זה יותר משנה אשר תודה לא-ל עלה בידכם להתכנס ולשכור לכם "בית החסידים" מהודר להתפלל יחד. ובכן הנני עתה בזה לברך אתכם שתזכו לרומם את בית אלקינו ולהעמיד את כל חורבותינו ותתברכו משמי מעונים בשפע פרנסה וברכה ורב שלום עד בלי ירח ותשבו שקט ושאנן ואין מחריד. ועתה באתי לבקש ולעורר אתכם שתשימו לבבכם להחזיק בתורת ה' ולקבוע עתים לתורה, כל אחד ואחד כפי יכולתו. ואת כוונת הלב הן הן הדברים, שיהיו דברי התורה חביבים עליכם וזה יהיה כל מגמתכם. ותזכרו כי היגיעה בדברי עולם הזה הוא רק אמצעי להשיג על ידו התכלית. ועיקר התכלית הוא רק תורה ומעשים. ולכן תזהרו שלא תעשו חס ושלום מהעיקר טפל והטפל לעיקר. ובשגם כי השתדלות האדם בדברי העולם הזה הוא רק להעמיד כלי שיהיה מקום שישרה בו ברכת ה' יתברך, אמנם הפועל הוא ה' יתברך, כי הכל בידי שמים, ואם ה' לא יבנה בית וגו'. שאני בדברי תורה ומעשים טובים, זאת ניתן להאדם לעבדה ולשמרה במצות עשה ולא תעשה. ואם תבקשו את ה' יתברך ימצא לכם, ומצאת ולא יגעת אל תאמין. לכן אתם תתחזקו לעשות את כל המוטל עליכם ואז יגמור ה' יתברך בעד כל מפעלכם לטובה, ואז תצליחו את דרכיכם ותשכילו. והנה חכמינו ז"ל אמרו שאין התורה נקנית אלא בחבורה, ובשגם כי היא חיזוק גדול כי איש את רעהו יזרזו ויעזורו, לכן תשתדלו לקבוע לכם שיעורין תמידין כסדרן בבית החסידים בכל יום ויום. וגם ההליכה לבית החסידים הוא דבר גדול, כמאמרם ז"ל ששכר הליכה בידו. ואפילו מי שהנהו מוטרד מאוד, על כל פנים יתאמץ להיות שני פעמים בשבוע בימות החול בה"בית החסידים" ולקבוע לעצמו שמה זמן ללימוד תורה הקדושה. ולהיות שהרבה מצות ישנם שאינם נהוגות אלא בארץ ישראל והמתיישבים שמה שלא הורגלו להם מנעוריהם קרובים להיכשל חס ושלום בהם ולשכוח בשעת מעשה, לכן לפי דעתי נכון לפניכם לקבוע לכם שיעור ללמוד דיני מצות התלויות בארץ כמו הלכות זרעים  והלכות תרומות ומעשרות ודמאי והלכות שמיטת קרקע לפי דברי רוב הפוסקים נוהג גם כן בזמן הזה בארץ ישראל מדאורייתא ואין לסמוך על שום היתר. וכל הדינים הללו נצרכים לכל איש ישראל ורבה המכשלה בזה עד עתה. ועוד מכולם ובפרט מבעלי היכולת שתתאמצו בכל יכולתכם להחזיק את ה"בית החסידים" ולשלם שכר דירה. ואפילו אותן שדרים מרחוק ואי אפשר להם בשום אופן לבוא להתפלל שמה בשבתות וימים טובים, אף על פי כן ישתתפו בתשלומי שכר דירה ויתר הוצאות ה"בית החסידים". וגם יתאמצו על כל פנים לפרקים לבוא לבית החסידים. ואבקש להודיעני רשמית מפורטת מכל המתפללים ומהנושאים בעול בבית החסידים. וה' יגן עליכם ויושיע וישוב את שבותנו ויקבץ נדחנו, ולא נוסיף לענות עוד. הנני הדורש שלום טובתכם בכל לב ונפש חפצה ומברך אתכם בברכת חיים ושלום ובכל הטוב, שמואל שלמה ליינער בהרהגה"ק זלה"ה מראדזין.

(מכתב הרבי לחסידיו בתל-אביב, נדפס ב"תפארת ראדזין", חוב' 2, מנחם אב תשל"ב)

---

רבי שמואל שלמה לייינר, האדמו"ר החמישי בשושלת ראדזין, היה בנו יחידו של האדמו"ר רבי מרדכי יוסף אלעזר מראדזין בעל "תפארת יוסף". רבי שמואל שלמה נולד בי"ח בשבט תרס"ט ומנעוריו נודע כבעל זיכרון נפלא וכעילוי גדול, חריף ובקי בתורה ובחסידות. הוא נשא לאשה את שפרה מירל בת האדמו"ר רבי יוסף קאליש מאמשינוב. לאחר נישואיו היו סמוך על שלחן חותנו במשך כשנה, והתמסר כולו לתורה ולעבודת ה'. לאחר מיתת אביו בשנת תרפ"ט, לאחר הפצרות החסידים, הוכתר רבי שמואל שלמה כממלא מקומו. בתחילת נשיאותו התגורר בבית אביו בוורשה, אך כעבור מספר שנים עבר לראדזין והפך אותה למרכזי תורני חסידי. הרבי הצעיר ונושא בעול הנהגת הציבור, והתגלה כרחמן וענוותן, ויחד עם זאת, כמנהיג תקיף בענייני היהדות. היו לרבי אלפי חסידים והוא היה מנהיג נערץ ומוכשר.

הוא ייסד בראדזין את ישיבת "סוד ישרים" בפולין בה למדו כ-300 בחורים. הרבי הסביר את הצורך בייסוד הישיבה בנימוק כי בזמן הבעל שם טוב היה העולם מלא תורה ויראת שמים והיה צורך בפנימיות התורה ובאהבת ישראל. בימינו, יש צורך לחזק את עמוד התורה מחדש, בלי לגרוע כהוא זה מההתעמקות בפנימיות התורה ובאהבת ישראל. "סוד ישרים" כולל את שני הדברים יחד: סוד הקיום שלנו הוא בתורה, וסוד התורה. "ישרים דרכי ד"' שהם עמוד החסידות. הרבי עמד על הצורך לייסד ישיבה המספקת תזונה וחדרי שינה לתלמידים, בנימוק כי אם בחור ישיבה יאלץ לאכול "ימים" אצל בעלי בתים ולא יהיה לו חדר שינה מסודר, יגרום הדבר לביזיון התורה ולבזבוז זמן ולא תהיה לבחור הרחבת הדעת הדרושה ללימוד התורה. הרבי עבד במסירות נפש יומם ולילה להקים את הישיבה, ואחר כך להשגיח ולפקח עליה. באגרת שכתב לרגל יסוד הישיבה בשנת תרצ"ו הטעים כי "בכל חפצינו נרצה לקרב את כל הבא לקרב את עצמו וללמוד תורה, אשר זאת היא תוחלתנו שנוכל לפתוח את שערי התורה לפני הצמאים לדבר ה' להגדיל תורה ולהאדירה". הוא לא הסתפק בישיבה אחת אלא יזם רשת של ישיבות קטנות, שיהוו מכינה לישיבה הגדולה בראדזין ונדד ברחבי פולין על מנת לייסד רשת ישיבות, תלמודי תורה ובתי ספר של "בית יעקב".

הרבי הפיץ בין חסידיו את מסורת הפקת התכלת מה"חלזון" שגילה סבו הגאון האדמו"ר רבי גרשון הניך מראדזין מחבר "סדרי טהרה", והקפיד לעסוק בעצמו בצביעת התכלת.

מתוך חשש לשלום תלמידיו סגר את ישיבתו שבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר פלישת הנאצים לפולין, דאג הרבי לסייע לפליטים יהודים שהגיעו לראדזין והפך את חדרי הישיבה למקלט להמוני פליטים נודדים. הרבי קרא לחסידיו למכור את מטלטליהם על מנת לסייע בהאכלת הרעבים. על פי עדותו של אברך ששרד את השואה, ציווה עליו הרבי בשבת למהר ולחטוב עצים כדי לחמם מים לחולים. כשהאברך היסס לרגע, זרק הרבי מעליו את המעיל והשטריימל, לקח במהירות את הגרזן, חטב עצים הדליק אש, והגיש תה חם לחולים.

בהמשך ברחו הרבי וקבוצה מחסידיו מראדזין לגטו בעיר וולאדובה. הרבי הזהיר את יושבי הגטו מתוכנית השמדת היהודים, וקרא להם שלא לשתף פעולה עם היודנרט ולא להרשם ברשימות שערכו הגרמנים. הרבי תמך במאבק פעיל נגד הנאצים וקרא לחסידיו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. הוא ביקש לארגן חמישים איש מחסידיו שיפתחו במרד, ישרפו את הגטו, יברחו ליער, יתחמשו וילחמו בנאצים, אך התוכנית לא יצאה לפועל.

נעשו מספר ניסיונות להציל את הרבי ולהבריח אותו, אך הוא סירב לעבור לצד הסובייטי, ואמר שחובה עליו להישאר עם שאר אחיו היהודים הלכודים בצרה ובסכנה בשטח הכיבוש הגרמני, על מנת לעשות למענם ככל יכולתו. בדבר מאמצי רבי חיים עוזר להציל את האדמו"ר מראדזין ראה אגרות ר' חיים עוזר, א, אגרת רעח, עמ' רצט.

ישנם מספר גרסאות שונות על נסיבות הרצחו של הרבי .

על פי גירסת העיתון "ידיעות" (עיתון מחתרתי של "דרור", 2 ביוני 42), על פי ר' שלמה זלמן שרגאי (הצפה, א' בסיון תש"ו) ועל פי מה שפורסם בעיתון היידי "אונזר וועג" שיצא לאור בפריז עבור שארית הפליטה, על מנת להציל את הרבי, הלך גבאי הרבי (או יהודי אחר) ללא ידיעת האדמו"ר, התחזה לרבי, הסגיר את עצמו למפקדת הגסטפו ונורה למוות. אחר כך נתפס הרבי (או הסגיר עצמו לאחר שטבל במקווה והתעטף בטלית עם תכלת), נעצר, עונה ונרצח. יש לציין כי סיפור זה הוכחש על ידי עדים ששהו עם הרבי בגטו וולאדובה עד סמוך להרצחו.
על פי גרסה העיתון "פורוורטס", לאחר שהגרמנים עינו את האדמו"ר, הם ריכזו את כל בני הקהילה ותלו את האדמו"ר לנגד עיניהם. כעבור שלושה ימים חירפו כמה צעירים את נפשם, הורידו את גופתו והביאו אותו לקבר ישראל.
על פי גרסת שורדי גטו וולאדובה, משנודע לרבי על מחנה ההשמדה "סוביבור" הסמוכה לוולאדובה, הכריז הרבי על שלשה ימי צום. הדבר נודע לנאצים והם מיהרו לעצור אותו, ולאחר כמה ימים, בכ"ט באייר תש"ב, הם רצחו את הרבי. הרב יוסף צבי אפשטיין, ששרד את השואה, ועדים נוספים, אישרו שיום מותו של הרבי היה בערב ר"ח סיון תש"ב. הרב אפשטיין הוסיף כתב "לו שמעו לעצתו של הרבי, היו נשארים בחיים עוד אלפי יהודים". (לפי עדות יחיאל זרינהויז ב"ספר ולודאבה" עמו' 591, הרבי נרצח ביום ב' של שבועות, ז' בסיוון, בעת קריאת הברכות בברית שערך במקום סמוך אחיו ליאון גרינהויז לבנו משה).

אשת הרבי וכל ילדיהם, יוטא הדסה, חוה בלימה, ברכה רחל ומרדכי אלעזר נספו גם הם בשואה (במספר מקורות צויין שהיו לרבי ששה ילדים וכולם נספו). גיסו של הרבי מראדזין, רבי אברהם ישכר אנגלהרד, אב"ד סוסנוביץ וראש רשת הישיבות של ראדזין בפולין, ברח ליערות עם חסידים אחדים, חבר לפרטיזנים ושרד את השואה. לאחר המלחמה היגר רבי אברהם ישכר לארה"ב ובשנת תשי"ד הוכתר לאדמו"ר מראדזין, עלה לארץ ישראל וכיהן בה כרב וכאדמו"ר.

המשורר יצחק קצנלסון הי"ד כתב פואמה מפורסמת "שיר על הרבי מארדזין", בו הוא מונה את מעלותיו הרבות של הרבי, אך אינו מתייחסד לתמיכתו במרד.

תולדות הרבי הובאו בקובץ "שבת התאחדות דחסידי ראדזין", בחוקותי תשע"ה, הוצאת מכון "תפארת ראדזין", בני ברק, עמו' כח-נט. מידע על תולדות ישיבת "סוד ישרים" הובא בספר "בסוד ישרים ועדה" (בני ברק, תשנ"ז).

הרבי הספיק להדפיס את החלק השלישי של ספר "בית יעקב" על ספר ויקרא מאת אבי סבו, את מסכת "מקוואות" מתוך "סדרי טהרה", ואת ספרו של אביו "תפארת יוסף" (ורשה תרצ"ה). הוא הכין לדפוס את הספר "פרי עץ חיים" מזקנו ה"ארחות חיים". חלק נוסף מ"סדרי טהרה", שהיה מסודר לדפוס אבד עם כתבים רבים נוספים בימי השואה. מכתביו של הרבי מראדזין נותרו רק שאריות מועטות ובהם האגרת, המבואת למעלה, אותה כתב הרבי ל"בית החסידים דראדזין" בתל אביב. ערכה של אגרת זו בעיני חסידי ראדזין לא יסולא בפז, והאדמו"ר רבי אברהם יצחק הקריא אותה בהתוועדות והגדיר אותה בתוך "צוואה" של רבי שמואל שלמה הי"ד.

מלבד אגרת זו שרדו לפליטה שני מכתבים שכתב הרבי אודות ישיבתו "סוד ישרים", וכן מספר הסכמות. באחד ממכתבים אלו כתב לחסידיו: "הנני אשר, אם ירצה ה', תיכף אחר חג הפסח הבא עלינו לטובה נפתח את הישיבה, והאמצעים להחזקת הישיבה; הוסכם אצלינו ראשית כל לקבוע קופסאות בבית כל אחד ואחד מאנ"ש יחיו, וחוב קדוש מוטל על כל אחד ואחד שיקבל עליו בלי נדר ליתן שמה נדבתו מידי יום ביומו, הנדיבים כנדבת לבכם והעשירים כברכת ה' עליכם. ותדעו כי במה שתחסרו ממונכם להחזקת לומדי התורה, הנכם מתמכין דאורייתא וכו'… ואפילו מי שאין ידו משגת יוכל להמנות בדבר מצווה רבה הלזו שיקבל עליו, בלי נדר ליתן בכל יום נדבתו אפילו נתינה הכי מועטת, אך שיהיה חוק בקביעות מידי יום ביומו, ופרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול. וצדקה ילבש כשריון מגן מכל פגעי הזמן".

בהסכמה ארוכה שכתב הרבי מראדזין לספרו של הרב דוד יצחק מרגליות "קנאת סופרים", מאריך הרבי בחובת השעה לחנך את הדור הצעיר תוך שמירה על משמרת הקודש, וכך כתב:

בשם ה' ובעזרתו. הנה כבר נודע ומפורסם לשם ולתהילה מפעלות החברה המפוארה הנקראת בשם "אהבת תורה ויראת שמים" שנתייסדה זה כי"ב שנה על ידי הגבר אשר הקים עולה של תורה, ה"ה כבוד הרבני המופלג בתורה ומלא יראת ה', רב פעלים ולא מחזיק טיבותא לנפשיה מוהר"ר ר' דוד יצחק שיחי' בהרבני מוהר"ר ר' מענדיל ז"ל מרגליות, ועל ידי בנו האברך הנעלה והמופלג בתורה וירא את ה' מנעוריו כש"ת כמוהר"ר ר' דניאל שיחי', אשר נשאם לבם לקרב לב בחורי בני ישראל לאביהם שבשמים, אותם הבחורים שמחמת אורך וכובד הגלות בעווה"ר הוכרחו בכדי לפרנס את עצמם, או גם לשלוח טרף לבית הוריהם, לשלוח ידם במסחר או במלאכה חוץ מד' אמות של הלכה.

ועם אלו ישתדלו ללמדם דעת ויראת ה' ולעוררם מתרדמת הזמן, ולחזק אותם לקבוע עתים לתלמוד תורה בחבורה בכל עת אשר תמצא ידם להשתחרר מעט מטרדות הזמן בבוקר ובערב ובפרט בשבתות וימים טובים, ולמשוך אותם בחבלי אדם בעבותות אהבת השם יתברך ותורתו, ללמוד וללמד על מנת לעשות ולנטוע בקרבם מידות ישרות תפארת לעושיה ותפארת להם מן האדם.

ותודה לא-ל עבודתם עשתה פרי טוב ותועלת גדולה, הן לאותם שהיו מגודלים מנעוריהם לתלמוד תורה אשר חזקו את ידם להחזיק במעוז תורת ה' וחיילים להגביר מבלי הרף, והן לאותם אשר היו רחוקים וחדשים מקרוב באו לקרב את עצמם לתורה ויראת שמים, וחפץ ה' בידם הצליח. ורבים עתה בני חבורתם. ובכל יום ויום מתווספים ספסלי בי' מדרשא בלי עין הרע כן ירבו ובחצרות אלקינו יפריחו. והמה מצויינים בתורה ויראת שמים ובמידות ישרות ודרך ארץ, וכל רואיהם יכירם כי הם זרע ברך ה'. נמצאו ביניהם כבר הרבה תלמידים שהם מרביצי תורה ברבים, ובכל מקום בואם ישתדלו להעמיד חבורות כאלה, ללמוד וללמד ולהגדיל תורה ולהאדירה.

ומי מגדולי התורה וצדיקי דורנו ראשי אלפי ישראל והרבנים עיני העדה, אשר ידוע להם מפעלם, יתנו עדיהם ויצדיקו להגיד ישרם בשער בת רבים, שנאמר בהם "כי טוב" ועוול לא נמצא בהם. כי לא כדרך המתחדשים בזמנינו הרי עמל, אשר זה דרכם כסל למו לשום מהלך נפשם אחרי מראה עיניהם וכל מגמתם לחבק חיק נכריה ובידי נכרים ישפיקו ובמעטפות הכוונה לשם שמים יתעטפו ולאחיזת עיניים יערבו קודש בחול וטהור בטמא על טהרת הקודש לפי דמיונם השווא, לא כן דרך החבורה הלזו, כי דרכם ישרה וברורה מבלי שום תערובות שמץ דופי ודבר זר, זולת לימוד התורה ויראת ה' לנטוע בלבם אהבת תורה ויראת שמים ודרך ארץ על פי התורה להיזהר בכבוד חברים ומורא רבם ולכבד את התורה ולומדיה.

ועתה עלה על לב האברך המופלג והמצויין וכו' כמוהר"ר דניאל שיחי' הנ"ל, לעמוס על שכם התלמידים שיחי' שכל אחד ואחד ילקט מהספרים הנמצאים אתו מגדולי ישראל וקדושיו, דברי הלכה ואגדה ודברי מוסר נוחי ההבנה השווים לכל נפש על סדר פרשיות התורה ולהדפיסם בשם אומרם בקונטרסים מיוחדים בשם "קנאת סופרים" אשר ירבה חכמה אצל התלמידים ויגדיל תשוקתם להתמיד בלימוד התורה הקדושה להגות בעיתותיהם הפנויות בספרים הקדושים לדעת חכמה ויראת ה', ולא יבלו זמנם לבטלה. וגם יהיה מצוי בידם קובץ מלוקט מדברים ערבים המושכים לבו של אדם מסודרים דבר על אופניו על סדר התורה, למען יתענגו בהם בשבתות וימים טובים, דבר בעתו מה טוב.

וקונטרס הראשון על סדר "בראשית" היה למראה עיני ועיינתי בו. והנה גוף המחברת אינו צריך להסכמה, כי כל דבריהם ממקום קדוש יהלכו, וכבר באו עליהם גדולי ישראל על החתום בהסכמותיהם. ובשגם כי מכיר אנכי את הרבני המופלג מוהר"ר ר' דוד יצחק שליט"א ובנו מוהר"ר דניאל שיחי' שהמה מופלגי תורה ויראת ה' וכל מעשיהם לשם שמים, וחזקת חברים להם שלא יוציאו מתחת ידם דבר שאינו מתוקן.

אך למען חזק ידי עושי מצווה, אף ידי תיכון להיות מהנטפלים עמהם לזרז את בני ישראל לתמוך את העושי מצווה ולהביא ברכה לתוך ביתם את החיבור הנ"ל ולומר לפעלא טבא יישר ותחזקנה ידיכם להגדיל תורה ולהאדירה. ובוודאי דבר זה יגרום לקרב את הגאולה בב"א, וכמאמרם ז"ל מלמד שהיה בידם מגילות שהיו משתעשעים בהם משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלם לפי שהיו נוחים בשבת. וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.

וזכות התורה הקדושה תגן על לומדיה ותומכיה להיוושע בכל הטוב בגשמיות וברוחניות וה' יתברך ירחיב את גבולנו למען נוכל להגות בתורתו ולקיים מצוותיו בלי שום מניעה.

באתי על החתום אור ליום ד' פרשת חיי י"ט מרחשוון תרצ"ד פה ווארשא

שמואל שלמה ליינער בהרהגה"ק זללה"ה מראדזין

תא חזי, אחיך הקטן נעשה בר מצוה. עומד ומתבגר, מגיע לשנות הבחרות. מה יהיה אתו אחר כך, טרם ידוע לנו. הישאר בין כותלי בית המדרש או ילך לעסוק במסחר או במלאכה, ימים ידברו. אולם גם עתה, לפי שעה, הוא בחזקת סכנה. נחשולים רבים מים הכפירה וההפקרות קמים עליו. ואנחנו חייבים לטפל בו, לשמרו מפני המזיקים ולהדריכו בדרך ישרה.

מה הם האמצעים אשר נשתמש בם להטותו לדרך הישרה, דרך ארוכה וקצרה, דרך בטוחה שסללו לנו אבותינו, הוי אומר תורה ויראת שמים. מושג זה כולל ומקיף הכל ויוצר קומה שלימה, אם האופנים רצויים, שלמים ותכליתיים, וההשפעה עולה ממקומה, מכלי ראשון, נקיה ותמה.

והשואל ישאל, במאי נשתדל להכניס בו הרצון והחשק ללימוד תורה הקדושה ולעמלה של תורה? כיצד נלהיבו לעבודת ה' יתברך ולחביבות קיום מצוות התורה בגופו? ובאיזו אופנים נשפיע עליו שיחפוץ להתנהג בחייו הפרטיים במסורת אבות, בחיבת הקודש ומנהגי ישראל המקודשים ובאופן שיהיה שם שמים מתאהב על ידיו?

שאלה זו נשאלה בבתי כנסיות של הלומדים מפי הניסיון, וזה פתרונה: לא יועילו לזה, לא מאמרים נלהבים בעיתונים, לא דרשות חמות ונאות על האספות, ואף לא פקודות בהמכתבים מהמרכזים.

ברם אלו דברים, המאמרים, הדרשות והפקודות יש בהן משום ערך רב לעסקנים. לאלו שלעצמם הם מכירים תפקידיהם, שעליהם להשפיע ולעשות ב"ללמד", אלא שמתרשלים בעבודתם, או שוכחים ע"י טירדות את תפקידם, אז באים מיני התעמולה הנ"ל להזהיר הגדולים על הקטנים ומעוררים את העסקנים לעבודת הקודש. כדרך המשמש המעורר ל"סליחות" את אלו היודעים וחפשם לקום באשמורת, אלא ששינה תקפתם, ולקול השמש מתעוררים וקמים.

שונה לגמרי הוא אולם הדבר אצל הנער המתבגר. עיניו פקוחות לרווחה, לאזניו נכנסים הדים שונים. יצרו מתגבר עליו בכל יום, ואתה רוצה ללחום ביצרו בדרשות או נאומים או פקודות בלבד? אתה רוצה שדבריך יכנסו באזניו? ואיזו תמונה הנך מציג נגד עיניו? עליך המשפיע לזכור שהעיניים עקריים הם, ושורייקא דעינא באובנתא דלבא תליין, ולפעמים סרסורי דיצר הרע נינהו. ואיך יכנסו דבריך באזניו לשמוע אליך דבר שלם אם בעיניו יראה חצי דבר? מאתו תדרוש מאה אחוזים, ואצל אחיו קשיש ממנו תסתפק בחמשים או שלשים אחוז? אותו תלמוד כמה דברים האסורים, ואחיו הגדול ממנו בשנים נוהג בהם היתר, מבלי פוצה פה, מבלי מוחה, מבלי מבחין בין תכלת לקלא אילן?

ובכגון דא צריך זירוז.

אתה המשפיע טול מקודם קורה מבין עיניך ומעיני אחיך הקטן. יראה בך אחיך הקטן סמל השלמות, נאה דורש ונאה מקיים, ונגד האחים הגדולים הפורקים הא או דא בתוך המחנה, אל תתייחס בסבלנות יתירה, כי בדם אחיך הקטן זהו. ואם נמצאים אחים גדולים המקילים, ויש ללמוד עליהם זכות, בכל זאת חשב חשבונם של הקטנים שאינם יודעים עדיין להבחין בדבר, ודע שזהו הוראת שעה לציין על הגבולים בחוט הסיקרא בין דבר שלם לחצי דבר. למען יראה אחיך הקטן בעינו חבורה מצויינה בזהירות וזריזות, ותאפשר לו שישמיע לאזניו דברי ההדרכה והתעוררות שאתה מוצא מפיך.

תצא הדרכה רצויה באופנים הגונים, ותבוא על ידי צינורות טהורות ותשפיע בשלמות בסביבה תמה לתכלית הנרצה.

ועדיין אנו זקיקים לזירוז כדברי החינוך בסוף מצוה תצ"א (למנות שופטים ושוטרים) וזה לשונו: ואלו הממונים גם כן ראוי ליישר דרכם ולהכשיר מעשיהם ויסירו חרפת העם מעליהן, פן יענו אותם על מוסרם שיטלו קורה מבין עיניהם, וישתדלו תמיד בתועלת חבריהם הסמוכים עליהם ללמדם דרך האמת ולתת שלום בכל כוחם ביניהם, ויטשו ויניחו וישכיחו מליבם כל תענוגיהם ועל זה ישיתו ליבם ובו יהיה רוב מחשבותם ועסקיהם, ויתקיים בהם מקרא שכתוב "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד".

(תלפיות, א, עמו' כז)

---

רבי משה אפרים מושקוביץ הי"ד, נולד בשנת תרס"ט (1909) לאביו רבי הרב יוסף מושקוביץ שכיהן כאדמו"ר באוסטריק והיה נכד רבי מאיר מפרעמישלאן. רבי משה אפרים היה אב"ד סוקוליקי, מעורכי כתב העת "תלפיות" (שתי חוברות שיצאו לאור בטרנוב בשנת תרצ"ח), ממנהיגי היהדות החרדית הצעירים, ממנהיגי "אגודת ישראל" בפולין וסופר מוכשר, מתלמידיו של הרב מאיר שפירא. לאחר פטירת רבו כתב עליו רבי משה אפרים:

גלוי וידוע הדבר ליודעי-חן שבין תלמידי מרן הגאון מהר"ם שפירא זצ"ל מלובלין. מרן זצ"ל – הרבה הרפתקאות עברו עליו, וכוס ישועות עם כוס תרעלה שתה גם יחד. יום ליום לא היה דומה, ושעה היתה שונה מחברתה. עליות וירידות ועליות אין מספר. אלא – ששר כל ימיו. בשעת חדווה, ביום שמח, זימר" "בך בטחו אבותינו". ובשעה קשה, עת סבל, רקד: "אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני". השירה היתה לפי המאורע, אך – הגיב על כל בשירה.

בשנת תרצ"ב העלה הרב משה אפרים לפני הנהלת "צעירי אגודת ישראל" את ההצעה לקבוע לימוד ב"תנך יומי", בנוסף על "הדף היומי". הוא עורר את הצעירים ללמוד תנ"ך, וכתב כי "במאבק עם אם-הארצות, עם השטחיות ועם ההתרחקות מהיהדות – אסור להזניח את התנ"ך, שהוא מקור המים החיים של היהדות". הוא נהג לנדוד בין העיירות היהודיות בפולין וגליציה ולעורר את הנוער לשוב אל מקורות המוסר והחסידות, להעמיק את עולם הערכים ואת השלמות הרוחנית, ולהתרחק משטחיות ופוליטיקה נבובה. למטרה זו הוא גם פרסם מאות מאמרים בעיתונות האורתודוקסית, ובכ"ד מנחם אב תרצ"ז (1937)היה אחד משני המייסדים של פלג "הזריזים" עבור הבחורים התורניים בתנועת "צעירי אגודת ישראל". פעילות "הזריזים", קבלה את תמיכת נשיאות "אגודת חניכי ישיבת חכמי לובלין" ואת תמיכתם של רבים מגדולי הדור, ובהם: האדמו"ר רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה, רבי משה'ניו פרידמן מבויאן-קראקא, האדמו"ר מטשורטקוב, האדמו"ר מבויאן-לבוב, רבי אברהם יעקב מסדיגורה, ועוד.

מעבר להיותו רב בישראל, למדן ומתמיד, מחדש חידושי תורה, הוא היה סופר מוכשר. ביצירתו הספרותית תיאר את חיי החסידים, בהתרגשות ובהתלהבות, בדבקות ובהשתוקקות לעבודת ה', לשמחה של מצוה ולחיים תמימים וטהורים.

בשנת תרצ"ח החל לכהן כרבה של יאבוז'נה, ומילא את מקומו של הרב צבי הירשהורן הי"ד, שעבר לביאלה פודלאסקה. למרות העומס הרב בתפקידו כרב העיר ומחויבותו לישיבה שייסד שם, הוא הוסיף להשקיע רבות בתנועת "צעירי אגודת ישראל" להשתתף בוועידות התנועה ולפרסם מאמרים בביטאון התנועה.

כבר בשנת 1939 כתב מאמר ביידיש בו ראה בנאצים את התגלמותה של האנטישמיות של עמלק, וראה בשנאת ישראל את שנאת הרע לטוב.

עם הפלישה של הגרמנים ליאבוז'נה, ברח יחד עם רבים מקהילתו לגליציה המזרחית, הגיע לעיירה קושיצה והשקיע שם מאמצים רבים במסירות נפש לצורכי הצלה. בשנת 1942 חלה ואושפז בבית החולים המקומי, שם נרצח על ידי מרצחי האס אס, שירו בכל החולים היהודים.