"כי תשא את ראש בני ישראל וגו' העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" וגו'. ותנינא בשקלים (א,א) באחד באדר משמיעין על השקלים, שליחי בית דין היו יוצאין ומכריזין שמי שהגיע לכ' שנה הזכר יתן מחצית השקל. ומהסכום הנקבץ קנו קרבן ציבור, עצי המערכה, לחם הפנים ומלח וכו'. ועכשיו בזמננו שאין לנו בעוונותינו הרבים לא כהן ולא פר תקנו חז"ל לקרות פרשת שקלים בא' באדר או בשבת הסמוך לו, מבואר הכל באר היטב בספר החינוך פרשת תשא (מצוה ק"ה).
והנראה בטעם מצוה זו. כתיב "וברכך ד' בכל אשר תעשה", האדם עובד ועומל בכל כוחו ונפשו להחיות עצמו ובני ביתו, אבל הברכה במלאכתו וביגיע כפו מהקב"ה הוא. הוא הנותן כח לאבריו ומעטרו בשכלו עד שאינו נמשל לבהמה, ונעשה על ידי טובתו של הקב"ה מבחר היצורים המדבר וחושב מחשבות. והנובע מזה שאל יתגאה בעשרו, כי הוא שומר לבד כמו שהאריכו בספרים בזה, וכל הונו ורכושו לחצי ייחשב. הוא עמל ויגע וטרח בעדו, והקב"ה עזר לו שיוכל לעמול ולטרוח ושימצא ברכה בעמלו וטרחו, "כי יברכך ד' בכל אשר תעשה", על כן מי שמנדב מרכושו אפילו אלפים הוא נותן אינו רק חצי, ולא יוכל ליתן בתכלית השלימות.
ורמז במצוה זו מחצית השקל, כי כל מה שיתן מחצית הוא, כי הכל בידי שמים ואין נפקותא בין עני לעשיר. "העשיר לא ירבה" לא יוכל להרבות, "והדל לא ימעיט" אינו רשאי להמעיט. ואם הכל בידי שמים הוא ואנו רק כשומרים הנפקדים אצלינו רכושינו, מובן מעצמו ש"לא ירע לבבך בתתך לו", ובשמחה ובחדוה צריכין אנו למלאות מצות נתינת צדקה, כמו שחיינו מקבלים הוננו ורכושנו מהקב"ה עצמו בלי אמצעותינו וטרחתינו.
תנן (שקלים א,א) באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. נראה בדרך מליצה בעזרת ה' יתברך, דמשקלים הקריבו קרבנות ציבור וכל אחד ואחד נתן חצי שקל לצורך זה. ולמען שלא יתערב מחשבה זרה דעה נפסדה בלב הנותנים בתכלית נתינת ממונם לצרכי גבוה, הכריזו על השקלים ועל הכלאים, על תערובת המינים, שלא יאמרו הנותנים על חילם ועשרם "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" ואנו מקריבין משלנו, אלא תוכן הדבר להיפך, שיודיעו על ידי שיקמו מצות ה' לתת ממונם לחפצי גבוה, שכל מה שברשותם הכל מיד ה' נתן להם, ועל כן מחוייבים המה לקיים ציווי שלו כאשר ידרוש ליתנו בחזרה. על כן העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, כי להורות נתן שלא יתגאו בתוקף עשרם שאחד יכול ליתן יותר מחברו, כי הוא בעצמו העשיר משלו אין לו כלום והכל מאת ה' יתברך. ועל כן "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". וזהו כוונת מחצית השקל, כי "מי הקדימני ואשלם", ו"יברכך ה' [אלקיך] בכל אשר תעשה" ועל כן בוודאי מחצית לה', כי מי נתן לו בינה ושכל לעמול, כח וכשרון לאסוף הון, הלא ה', ועל כן בכל מה שיש לו מחצית לה' לצורכי גבוה. וכן בשנותן צדקה יתן בלב שלם ובנפש חפיצה, ברעיון טהור ובמחשבה זכה, ולא יתפאר על העני ולא יעלה על דעת הנותן כי משלו יתן לו, אלא כי הוא הנפקד על הפקדון.
וזהו דאמרינן במדרש רבה (הובא בילקוט אליעזר ערך צדקה אות י"ז) "אשרי משכיל אל דל", רבנן אמרי זה שמבריח עצמו מן המלכות, היינו שמבריח עצמו מן הממשלה על הממון אשר הוא נותן לדל. ואם כן עושה אשרי לו שהוא "משכיל אל דל", שעומד בבינת שכלו הישר נגד הדל. וזה כוונת המסורה שם אות ע"א "חסד ואמת נפגשו", היינו אם יפגש בחסד האמת, בעת גמילות חסד, יתנו כבוד לאמת, אזי תמיד רק "רש ואיש תככים נפגשו", היינו הנותן הוא לעצמו רש, כי משלו אין לו כלום והכל מיד ה', אלא החילוק בינו ובין המקבל הוא, שהוא הנותן לה' והמקבל גם "איש תככים", אבל באמת לא העשיר עושה חסד, כי מה שנראה ש"עשיר ורש נפגשו, עושה שניהם ה'", ואם כן לא עשיר הוא אלא לעצמו רש הוא, והשני איש תככים.
והנה מה שמעלה על לב האדם שכחו ועוצם ידו עושה לו חילו, הוא היות כי בעמלו יקבוץ הון ובנפשו יביא לחמו. אכן אם היה מקבל כל מה שיש לו בלי אמצעות עמלו מיד הקב"ה, בוודאי היה מכיר האמת, כי הכל מידו הגדולה של קונה שמים וארץ הוא לו. וזה שאמר (בתנחומא כי תשא ט') אמר רבי מאיר כמין מטבע של אש נטל הקב"ה מתחת כסא כבודו והראה לו למשה, ואמר לו "זה יתנו", כזה יתנו, שאם היו נותנים זה מה שאני בעצמי נטלתי מתחת כסא כבוד שלי, בוודאי לא היו חושבים שמשלהם נתנו, ועל כן "כזה יתנו", הכל מה שיתנו אף אם עמלו בקנייתו, כי "מי הקדימני" ו"יברכך ה' [אלקיך] בכל אשר תעשה". והנה עיקר רעיון דמצוות כלאים הוא כמו שכתבו המפרשים לומר כי ה' אדון הכל ולו נתכנו כישרונות ותוארי כל מין ומין, ועל כן הוא יודע שאין המין מתאים לזווגו עם המין השני. ועל כל הכריזו בא' באדר על השקלים ועל הכלאים, שלא תתערב מחשבה זרה בעשיית המצווה של צדקה.
ובדרך זה נראה עוד לתת טעם מדוע נתנו דווקא מחצית השקל ולא כולו, כי הגוף מחובר עם הנפש, ומה שמביא את האדם לפסול למחשבה זרה הוא הגוף, אבל הנשמה היא חלק אלוק ממעל וטהורה היא, ועל כן רמזה התורה שהנשמה היא שתתן במחשבה טהורה שלא להתפאר, ולא הגוף.
עוד נראה לי בעזרת ה' יתברך על פי מה שכתבו המפורשים לבאר הפסוק (תהלים נה,כד) "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך". כי באמת הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם, כי "ואספת דגנך" כתיב, הנהג בהם מנהג דרך ארץ, ו"לא לתוהו בראה" אלא "לשבת יצרה", ועל כן בוודאי מותר וגם חיוב הוא לעסוק ולהשגיח גם על ענייני וצרכי העולם הזה, אלא צריך שנשגיח כי על כל פנים יהיה חציו לה' וחציו לכם, שלא לבלות עתנו רק בדרכי עולם הזה והנאת הגוף, אלא אחוז בזה העיקר בתורת ה' וצרכי הנפש, ו"גם מזה אל תנח ידיך". אבל "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם", כי מקדישים ימיהם רק לצורכי גופם, אבל "אני אבטח בך", יש לי בטחון דמאן דיהיב חיי יהיב מזוני, ואחצה ימי לה' ולי. וידוע פירוש הפלאה ז"ל, "כי רוב מעשיהם תוהו", כי מה שיש לבני אדם מעשיהם לצרכם אינו תוהו, אלא מן הנכון הוא, אלא "רוב מעשיהם", ריבוי של מעשיהם יותר מן הראוי, הוא תוהו.
ובזה אמרתי להמתיק בלשון המשנה אבות (ה,יט) מה בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע וכו', אבל תלמידי אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין לעולם הבא. וקשה בעולם הבא הווא ליה למימר. אלא היא הכוונה כי גם בעולם הזה הם משגיחים על עולם הבא, וכאן בעולם הזה נוחלין לעולם הבא, שאוכלין בעולם הזה, אבל נוחלין גם לעולם הבא דייקא כאן בעולם הזה. וזה כוונת מחצית השקל, כי החצי ישאר לצרכי הגוף, אבל על כל פנים חצי האחר יתקדש ויעלה לצרכי גבוה.
ובשבת שקלים דשנת תרפ"ד לפ"ק הוספתי ליישב בזה מה שמובא בדברי שאול לפרשת תשא להקשות, דבפייט דפרשת שקלים נאמר "ושקל אשא בבית נכון ונשא", דמשמע שקל שלם. ואמרתי על פי הפלא"ה ותלמידו בעל חתם סופר ז"ל בלולב הגזול במאמר אתרוג הכושי וכו' (סוכה דף לו ע"א ד"ה דומה לכושי), דבזמן הזה ליכא מצווה ביישוב העולם, אולם לכשיבנה בית המקדש מצות יישוב ארץ ישראל היא מצוה כשאר מצות, וכשם שאין אומרים שלא להניח תפילין חס ושלום מחמת לימוד תורה הקדושה, כן אין מניחין ישוב הארץ בשבילה, והכל גם העסק בצרכי האדמה מצוה היא. ושפיר אמר "ושקל" שלם "אשא בבית נכון ונשא", והבן.
ומה מאוד נכון על פי זה מאמר בירושלמי הובא בילקוט אליעזר (ערך שקלים אות כ"ב) "זה יתנו", חד אמר לפי שחטאו במחצית היום יתנו מחצית השקל, כי לא חצו ימיהם ועוסקים היו כל ימיהם בצרכי גופם, וצריכים כפרה לחצי ימיהם. ומבואר המדרש בפרשת כי תשא וגו', זה שאמר הכתוב "ה' שופט זה ישפיל וזה ירים" וגו'. "זה" בגימטריא י"ב שעות, מחצית היום בשעות, והוא על דרך הנ"ל.
ועל כן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאיים. עיין בביאורו של הגאון הצדיק ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל לפרשת בראשית, בכל מה שכתב על הקרא "למינהו", ותמצא כי מיד ה' היתה זאת לייסד הטבע וכל תכונת כל מין ומין לעצמו לקיומו ותועלתו, ועל כן לא תערב זה עם זה, למען לא יהיו שני הפכים בנושא אחד. ואם כן גם זה נכלל תחת חוב הגדול אשר עליו כל העולם כולו מיוסד "למינהו". כי מין האנושי ומין האלוקות, צרכי הגוף והנפש, ענייני עולם הבא וענייני עולם הזה, יחדיו יהיו תואמים לפקוח עליהם, להשגיח עליהם בעין פקיחא לאחוז בשניהם, שלא ישיג האחד גבול רעהו יותר מן הראוי, כי "לא תוהו בראה" אלא "לשבת יצרה", ו"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", אלא נאחוז בזה וגם מזה אל יניחו ידינו, "ויהי נועם ה' עלינו" ומעשה ידינו יכונן, אמן כן יהי רצון.
(דרוש לפרשת משפטים שבת שקלים, תרפ"ז, קונטרס "שארית ישראל", בתוך "אלפי יהודה" עמו' יז-יח)
מה שאנו אומרים "ישראל נושע בה' תשועת עולמים וכו', על פי מה שפירש רבינו שר שלום מבעלזא זי"ע על הפסוק "הס קטגור וקח סנגור מקומו". וקשה להבין. אולם הכוונה היא אשר אף אם חטאי האדם הם מחצה על מחצה, אז הקב"ה בטובך הגדול תהיה למשען אל הסנגורים, וממילא יהיה סנגור אחד יותר, ויהי ד' למשען לו למען נאמו שלחתי. ויש לומר שזהו כוונת הכתוב "ישראל נושע בה' תשועת עולמים", תמיד הוא עומד לצד הסנגור, "גם היום יוושעו מפיך שוכן מרומים, כי אתה רב סליחות ובעל הרחמים". ויש לומר שזהו כוונת הכתוב "הושענא" גם היום להסנגור "למען טובך" מעולמי עד. ויש לומר שזהו כוונת הכתוב "ולכל היד החזקה" להסנגור "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" שבכל הדורות.
(בית אולפנא, א, עמ' קמד, בשם רבי ישראל פריינד הי"ד)
וכבר פירש כבוד קדושת אדמו"ר הרב הגאון רבי ישראל פריינד הי"ד אב"ד ססרגן, דברי הפייטן, "סלח לגוי קדוש", שהוא כולו קדוש, על כל פנים ביום קדוש, והגם שבמשך כל השנה לא מתנהג כשורה, אבל היום בצדק מגיע לו הסליחה, שאין כמוהו בכל הארץ. בשעות אלו של תפלת מוסף חולשה כללית יורדת לעולם, הפנים מתחוורים, האברים רועדים, ובעליל אפשר לראות איך שכל אחד מהעם הקדוש והטהור, מזה את דמו, מקטיר את חלבו, ומקריב את כחו ואונו על מזבח האמונה בעילאית בבורא עולם, שנתן לנו את היום האדיר הזה, ומכה על חטא ומתחרט על פשעיו וחטאיו, ומתחנן לה' יתברך שישוב וירחם עלינו ויחזיר עבודת המקדש על מכונה.
(זיו המנהגים, עמו' רא. הובא בספר הזכרון לקהילת ססרגן, עמו' 18)
בקשר לעבודת כהן גדול ביום כיפור, זכור אזכור מה שפירש כבוד קדושת אדמו"ר הרב הגאון רבי ישראל פריינד הי"ד אב"ד ססרגן בדרך מליצה פלוגתת חז"ל עם הצדוקים, שכידוע, הצדוקים אמרו שהכהן הגדול נותן את הקטורת על המחתה בטרם שנכנס לקודש הקודשים, כי בענן הקטורת יכנס, וחז"ל ברוח קדשם שקבלו מסיני דרשו, שנותן הקטורת לאחר שנכנס כבר לפנים. הקטורת מסמלת את ההתעשרות, כמו שכתוב "ישימו קטורה באפיך וכו' ברך ה' חילו", כדרשת חז"ל, ולזה כוונו הצדוקים, לומר, שמתחלה תהיה מטרת האדם להתבסס באופן חומרי, ולעבוד בכל מרץ ועוז ולהתמסר כל כולו להתעשר, ואחר כך לעת פנאי להיכנס גם לעבודה הרוחנית. אבל לא כן למדו חז"ל, מתחילה תכנס בכל ישותך לפנים, לעבודת הקודש, לעבודה הרוחנית, בלתי לה' לבדו, ואחר כך תשים הקטורת, סוף הכבוד והעושר שיבואו. ודברי פי חכם חן (שם, עמו' רג). והנה עלינו, לבני ישראל, לדעת לפני כל עסק או מלאכה שאנו רוצים לגשת ולעסוק בזה, לחקור ולדרוש מקודם אם ע"י עסק זה או פרנסה זו לא יהיה מכשולים וניגודים לדרך התורה והמצות, למשל אם ח"ו לא יהיה העסק כרוך בחילול שבת – או הרבה ביטול תורה שלא יהיה לו זמן לקבוע עתים לתורה – ושיהיה קצת זמן לחינוך ביתו ולהשגחת שאר עניני דת, ושלא יהיה לו זמן לילך לתפלת צבור אשר כל כך גדול שכרו וגדול עונשו ח"ו מי שיש בידו להתפלל בצבור וממונע את עצמו. ואחר כך אחרי התבוננות בכל זה שיהא יכול להיות יהודי בכל ענייניו ולא יפריע לו בדרך החיים של תורה, אז יקבל עליו המשרה או פרנסה ועסק. על כן אנו דורשים מקודם יש לכנס לפנים לקודש פנימה, הרמז שיהיה בטוח שיהיה דרכי קודש מכל הבחינות, ואחר כך אם הוא מובטח שלא יהא התנגדות לשמירת מצות והוא בפנים מוקף בקדושה יש ליתן קטרת הרומז עשירות פרנסה וצרכי חיים הנחוצים. לא כן הצדוקים דורשים להיפך מקודם יש לדאוג על צרכי הגשמיים וההצטרכות החיים ואחר כך אם יעלה בידו יכנס לקודש ואם ח"ו לא גם כן יסתפק בזה אבל העיקר שיהיה בטוח בקורת עשירות. ומזה יש להתרחק בכל כוחו רק לשום עינא פקיחא על כל דרכיו ומעשיו שיהיו על פי תורה. וזה נכון. ודברי פי חכם חן.
(ספר הזיכרון לקהלת ססרגן עמ' 18-17)
במשנה יומא פ"א מ"ג ערב יום הכפורים מעבירין לפניו [לפני כהן גדול] פרים ואילים וכו' כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה. וברש"י שם מתבונן בבהמות העוברות לפניו לתת אל לבו בהלכות סדר היום. והסביר כבוד קדושת אבא מאר"י ז"ל דהכהן הגדול היה שליח נאמן ורחמן לעורר טובות וחסדים מן השמים לכלל ישראל בעבודתנו הקודש ביום הכיפורים, ואם יהיה ח"ו בקטרוג למעלה שאינם כדאי לטוב כי הם חוטאים והתורה והמצות אינן כדבעי – הלוא כבר אמרו חז"ל בברכות רצונינו לעשות רצונך ומי מעכבך שאור שבעיסה ושיעבוד גלויות. הצרות והרדיפות הנוראות והגזרות בכל דור ודור הם גרמו הרבה. והנה דוד המלך עליו השלום כינה (בתהלים כב,יג) שונאי ישראל בשם "סבבי פרים רבים אבירי בשן כתרוני" – ולזה העבירו לפניו אלו הבהמות כדי שיתבונן בהם ללמד מהם ועל ידם סנגוריא על כלל ישראל, כי הם הפרים השונאי ישראלים הגורמים כל מיעוט עבודתינו. וכן היה רגיל מרן ז"ל להמליץ בדרך מליצה עם ישראל עשירים לא במעות אלא בדמעות, כמה וכמה דמעות נשתפכו ושופכין בני ישראל בכל עת וזמן ובפרט בימים הנוראים.
(ספר הזיכרון לקהלת ססרגן עמ' 18)
בנו הרב יעקב שלום מזכיר את חידוש התורה האחרון שאמר אביו בעת נסיעתם לאושוויץ: "ותכתב זאת לדור אחרון ומני' יראה הרואה מדרגת אדם גדול בענקים הי"ד – כשנסענו בדרך האחרונה לאושוויץ ואין לתאר ולשער גודל הדחק והצפיפות ושפלות אנשים ונשים זקנים חלשים יונקים וילדים כולם דחוקים בקרון הרכבת – מלווים עם רוצחים הונגרים וגרמנים ימח שמם – והנה באמצע נסיעה בראות הנשים בחוץ דרך חלון קטן החיים העליזים בימי קיץ איך נשים מטיילים עם ילדיהם ואנו והם נשים צדקניות נוסעים בצורה כזו לדרך ים סוף – פרצו בכי גדול ונורא, מה נשתנה אלו מאלו בעוןנותינו הרבים? אז שמעתי פירוש כבוד אאמו"ר דברי תורה האחרונים שזכינו לשמוע מפיו וזה המשנה באבות אומר "ההולך בדרך ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מתחייב בנפשו". פירש רבינו באותו מעמד מעניינא "ההולך בדרך", הכוונה בדרך כל הארץ וסוף כל אדם, הלוא אנו רואים ויודעים ומרגישים שהולכים ונוסעים בדרך כל אדם למות – ואז גם כן בוכים ומתאוננים על נוי חיי הגוף וכאבים צער הגוף העובר וכלה. ואם גם ברגע זה לא נותנים לב להתבונן על תכלית החיים של ישראל וצריך להפסיק ממשנתו, ועל זה יש בוודאי לבכות, "הרי זה מתחייב בנפשו" ונשמתו.
(ספר הזיכרון לקהלת ססרגן עמ' 19-18).
הרב ישראל פריינד הי"ד, מגדולי הרבנים בהונגריה, נולד בסביבות שנת תרמ"ה (1885) לאביו הרב משה. היה תלמידו המובהק של אב"ד גרוסוואדיין הרב משה (צבי) הערש פוקס מחבר ספר "יד רמה", וכן תלמידם של אב"ד פרנקפורט דמיין הרב שלמה זלמן ברייער ושל הרב שמחה בונם סופר ה"שבט סופר" מפרשבורג. הרב היה גאון בתורה, איש אשכולות ובעל שאר רוח, למדן חריף ומעמיק, דרשן מפורסם ובעל מידות תרומיות, מנהיג קהילתו ומראשי ועד הרבנים בלשכה המרכזית של היראים בזימברגן. בשנת תרע"א (1911) נשא לאשה את מרת אסתר לאה בת המנוח הרב משה דוד סופר אב"ד סאסרגן שבטרנסילבניה (כעת רומניה, בעבר הונגריה) ונכדת רבי חיים סופר בעל ה"מחנה חיים". לאחר נישואין מילא את מקום חותנו כאב"ד סאסרגן, החזיק שם ישיבה, בה העביר שיעורים מידי יום והרביץ תורה ברבים במשך עשרות שנים. זמן קצר לאחר נישואיו נפטרה אשתו והרב נשא לאשה את אחותה מרת מרים רחל.
היה רועה נאמן לעדתו ולכל עשרות הכפרים והישובים שבסביבתה. הרב הופיע מספר פעמים לפני המלך והשרים, בייחוד בימי מצוק וצער, בכדי להמליץ טוב על אחינו בית ישראל. הוא פעל אצל ראש העיר לביטול גזירת העירייה שעל כל החנויות להיות פתוחות אף בשבת.
בהנהגת הרב פריינד ובהנהגת האדמו"ר מסוליצא רבי יעקב ישראל וישורון רובין הי"ד, הייתה ססרגן לעיר של תלמידי חכמים, חסידים ואנשי מעשה. בכל שנה שרו את הניגון "וכל מאמינים
בבית הרב פריינד בשמחת תורה לעת המנחה, מתוך דבקות ורטט של קדושה. בשבת שובה ובשבת הגדול היה הרב דורש בבית הכנסת המרכזי והאדמו"ר היה מגיע לשמוע את דרשותיו, שנאמרו במתיקות מיוחדת ונשמעו בקשב רב. בשבתות הקיץ היה הרב מעביר שיעור קבוע בפרקי אבות. הרב נסע כמעט מידי שנה למקום מעיינו לריפוי מחלות קיבה ומעיים בכפר "סנט ג'ורג'", ושם היה מספר סיפורים על גדולי תורה ומוסר שיחות חסידיות על צדיקים (ראה סיפוריו ב"עולמו של אבא", עמ' שכ-שכא).
הרב והרבנית פריינד גורשו לאושוויץ, שם נספו בט"ו בסיון תש"ד.
חלק ממשפחתם נספה גם כן:
- בתו הרבנית רחל, אשת הרב חיים סופר (חתנו של הגאון רבי הלל פאלק), נספתה בי"ז בתמוז תש"ד עם ילדיה אסתר לאה, רבקה, יעקב שלום ובריינדל פעסיל.
- בנו הרב משה צבי פריינד הי"ד, משנת 1937 היה אב"ד סנט מיקלויש (געארגהעני). היה עמקן ושקדן עצום ובקי בכל חדרי התורה. בשנת תש"ב גויס בכפייה למחנה עבודה ונשלח לאוקראינה. בדרך חזרתו בשנת תש"ד היה עם קבוצת יהודים כאשר חיילים הונגרים פתחו לעברם באש ורצחו כמעט את כולם. הרב משה צבי זרק את עצמו על הארץ והעמיד פני מת, אחר כך קם, נמלט והגיע הביתה. אך זמן קצר אחר כך, למחרת חג הפסח, הוא גורש לגטו יחד עם זוגתו הרבנית חיה הדסה וילדיהם ישעיה והלל, משם הם גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ ונרצחו שם. הי"ד.
- בתו הרבנית שרה לאה, בעלה הרב יעקב הלל ליכטנשטיין הרב מבטלען, ובתם פעסיל.
- כלתם הרבנית חוה טילא (אשת בנם הרב דוד יהודה) ובתה אסתר לאה.
- בנו, הבחור המופלג חיים הי"ד, תלמיד מהר"ם בריסק הי"ד, נשאר במחנה עבענזע.
בניו הבכור הרב דוד יהודה והרב יעקב שלום שרדו את השואה ועלו לארץ ישראל. הרב דוד יהודה נבחר עוד בחייו כרב הצעיר של ססרגן, וכיהן בארץ כרב במספר קהילות בנתניה ובירושלים. הרב יעקב שלום כיהן כר"ב בישיבת מהרי"ט בבני ברק.
הרב הדפיס מאמרים בכתבי עת תורניים (כגון "ילקוט יוסף", "תל תלפיות") והשאיר אחריו הרבה כתבי יד עם חידושי תורה: תשובות, דרשות ופלפול שחיבר במשך ארבעים שנה. "וחבל כי כמעט הכל נשאר בגעטאו ורק מעט מן המעט הנשאר מקוים לאסוף ולהדפיס אי"ה כאשר היו בקשתו האחרונה באוישוויץ לפני פרידתנו שנשתדל להוציא לאור משהו מכתב יד קודשו שיישאר" (מדברי בנו הרב יעקב שלום, ספר הזיכרון לקהלת ססרגן, עמ' 19).
ביאורו לפירוש רבינו בחיי הובא בספר "קונטרס הוספות לספר רבינו בחיי", שיצא לאור בסוף ספר "תורת חיים" לר' חיים כהן, מהדורת ירושלים תשי"ט, עמ' 3).
שרידים מחידושיו של הרב ישראל פריינד יצאו לאור בקונטרס "שארית ישראל" (הודפס בסוף הספר "אלופי יהודה", מאת בנו רבי דוד יהודה פריינד, חלק ב, עמ' ט"ז, ירושלים תשמ"ט, וכן הודפס קוטרס בשם זה בסוף ספר "פרדס דוד", ירושלים תשמ"ו).
בספר אודים מאש ובספר ירושת פליטה – הובאו שני מאמרים מאת הרב פריינד ("בגדים הנעשים מקונסטפאזער (מהרכב בלאי בגדים) לעניין שעטנז, ודין מכירת בגדי שעטנז בכלל". "בדבר האם שרי לכהן ליסע במרכבת ברזל המוביל בר-מינן ר"ל, ובענין לנסוע באוירון ממעל לבית החיים").
בספר דורות ישרים, א, עמ' יג, מובא חידוש נוסף לפרשת נח שהועתק משולי ספר "ישמח משה" שהיה שייך לרב ישראל ולבנו הרבה משה צבי – ולא ברור מי מהם כתבה.
