רבותינו הקודמים, גדולי ישראל וקדושי עולם, כשהיו מביאים את תורתם תשורה לרבים, מתוך יראת חטאם המרובה הקודמת לחכמתם, ולדעתם את הקוצים והברקנים הנתונים בכל דרך אנוש אף כי קודש הוא, והפחים הרבים הטמנונים בכל מדרך כף רגל, ובייחוד כשיוצאים מקרן זוית, אשר שם התורה מונחת, אשר שם נסתרו במסתרים, כפי חיובי האדם לבקש לו מקום מקלט נכון ובטוח יותר מפגעי הלב העקוב מכל, בהצנע לכת, וגם מחיובי הצלחת התורה, ב'חמוקי ירכיך', שיהיו דברי תורה בסתר, ובהכנסת לרשויות הרבים, ששם הדרכים קרובים להפסד, היו מרתתים ומתפחדים אם לא נתערב שמץ פסול במעשה הלזה ואם כולו על טהרת הקודש, כמשפט חשבונות נפשם בינם לבינם בכל מעשה אשר היו עושים, ומפני זה היו מרבים להתנצל למצוא צדדי זכות לפעול פעולתם, מבלי התחשב עם שלמות וגודל ערך המעשה והכוונה גם יחד.
לא כן הדבר אתנו היום, אין ליטול את השם לבוא להתנצל על מעשה זה הנעשה בפומבי, כי הלוא זה כאילו יאמר האומר, רוב מעשי מתוקנים הם, ישרים הם, אין בהם נפתל ועקש, רק זאת היא האחת אשר יש לערער עליה, והנני מתנצל עליה, לגלות את צדקי וזכותי, ומה יענה איש אשר רוב מעשיו מקולקלים, ודבר זה מתורתם של הראשונים למדנו, שכתבו בדין חתן פטור מקריאת שמע, ואמרו במשנה (ברכות ט"ו) חתן אם רוצה לקרות קריאת שמע קורא, רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. עד כאן. וכתבו הראשונים, ומיהו אנו שבשום פעם אין אנו מכוונים היטב, גם חתן יש לקרות, דאדרבא נראה כיוהרא אם לא יקרא כלומר 'אני מכיון בכל שעה'. עד כאן דבריהם.
בשתים יאיר נוגה על דרכנו, כי נראה ונתבונן גודל פליאות התורה אשר ניתנה לדור שכולם נביאים, איתני עולם, ואחריהם לדורות זקנים ונביאים תנאים ואמוראים, כמלאכי שמים, וגם להם חתומה ניתנה, לא הגיעו לסופה. ושור וראה כי גם עתה אחרי ירידת הדורות ירידה אחר ירידה אחורנית אין קץ, עוד ישתמשו בה קטני קטנים, קטנות בלתי מתחלקת עוד, ועוד יעשו ציצים ופרחים לתורה, גם עתה עוד מלאים היכלי התורה מזן אל זן, כישיבת מיר המהוללה, אשר שם גודלתי גם אני על ברכי רבותי מאורי עולם, וחברותיה, וגם ישיבתנו "ישיבת מהרש"א" באוסטראה-וואלין, אשר אנו שוכנים עתה בתוכה, זכתה להיות סניף לאריות ויומם ולילה לא ישתוק קול התורה מתוך כותלי הישיבות, ובחורי חמד שרידי פליטתנו מוסרים את נפשם עליה, ויענדו כתרים וזירים לגולת תפארתה.
זאת ועוד אחרת, בזמן אשר רבו כמו רבו דברים חיצונים, אי תורנים, אין תוכחה ואין בקורת, נדפסים ונפוצים לרבואות רבבות, ואין שואל ואין תמה, אם כן למה זה יגרע חלק נחלת התורה להתנצל בשבילה. כהנה וכהנה יוסיפו אומץ, ותפוץ תורה ודעת להבקיע ערפילי אופל ולזרוח אור שמש האמת, אשר גם המעט ממנה דוחה הרבה מן החושך, ובהתעוררות דלמטה תתרבה ההתעוררות דלמעלה להרים קרן התורה ועד.
והנני קובע ברכה לעמיתי גיסי הרב הגאון וכו' ר' דוד חזנוביץ שליט"א [הי"ד] הנושא אתי יחד את המשא הכבד של הישיבה בכל העניינים הרוחניים והכלכליים. יברכהו ד'!
(הקדמת מחבר חלקת יוסף)
הרב יוסף ברקוביץ הי"ד , "ר' יוסף קוסובר", נצר למשפחת חייקין, בנם של ר' קלונימוס קלמן ומרת רוכלה, נולד בשנת 1898 בקוסוב, למד בצעירותו בישיבת מיר והיה שם לתלמידו המובהק של המשגיח ר' ירוחם ליבוביץ. הוא התבלט בכישוריו ובמידותיו: המשגיח, ר' ירוחם, הצהיר על בקיאותו הרבה של ר' יוסף, על כל הש"ס, והעיד על גודל אהבת התורה של ר' יוסף, כשאמר "אסור לתת לו להכנס לחנות ספרים, הוא לא יצא משם". הגאון ר' חיים עוזר עיכב פעם אספת רבנים בווילנה עד לבואו של הרב יוסף, כשהוא מסביר של"רבי יוסף קוסובר" יש לו דעת תורה.
במלחמת העולם הראשונה גלתה ישיבת מיר לפולטובה שבאוקראינה, ואחד הבחורים הצעירים נעצר על ידי הרוסים בחשד לריגול, נשלח לכלא בעיר אחרת ועמד להיות מוצא להורג. תלמידי הישיבה הסתכנו ונסעו לחפש את הבחור שנכלא. לבסוף מצא הרב ברקוביץ את הבחור מוחזק בבית כלא בעיר רחוקה, בסיוע המשגיח ובסיוע הרב זלמן סורוצקין ששלט בשפה הרוסית וכיהן כמתורגמן עבורו, הם הופיעו במסירות נפש בפני השופטים הצבאיים והצליחו להציל אותו.
הרב יוסף נשא לאשה את מאשא ליבא בת הרב בנימין קפלן (אחותו של הרב אליעזר זאב קפלן, ואחותה של הרבנית חניה באשה אשת הרב דוד חזנוביץ).
לאחר מעבר ישיבת סארנע לעיר לונינץ, הסמוכה לפינסק-קרלין, פנתה הנהלת הישיבה לגאון רבי חיים עוזר גרודזנסקי, שישלח להם את אחד מגדולי תלמידי החכמים וירא שמים מרבים, לכהן אצלם לכהן כראש ישיבה, שימסור שיעור עיון ויהיה דמות מופת לתלמידיו. הרב חיים עוזר בחר ברב יוסף ברקוביץ, ושלחו לכהן כראש ישיבה בלונינץ, זמן קצר לאחר נישואיו. הרב יוסף הנהיג בישיבה את שיטת הלימוד בישיבתו כדרכם של ישיבות ליטא. על פי המסורת המשפחתית התלבט הרב יוסף האם לקבל הצעה זו או לאמץ הצעת רבנות באחת העיירות, ולכן נסע להתייעץ עם חפץ חיים. החפץ חיים הורה לו לכהן כראש ישיבה, וזאת על מנת שיוכל להפיץ תורה בין כארבעים תלמידי הישיבה. בשנת תרצ"ב פרסם הרב יוסף ברקוביץ 'ר"מ דלונינעץ' דברי תורה בירחון כנסת ישראל, וילנה, חוברת יא.
בשנת תרצ"ג עזב הרב יוסף את לולניץ, ייסד את "ישיבת מהרש"א" באוסטריה (מחוז וואלין) ועמד בראשותה. גיסו הרב דוד חזנוביץ כיהן שם כמנהל ומשגיח רוחני. הישיבה נודעה כאחת מהישיבות המעולות ללמודי תורה ומוסר, והרב יוסף תיאר את הגדיר את מטרת הישיבה "להיות יתד וסניף לאריות, יום ולילה לא ישתוק קול התורה מתוך כתלי הישיבה, ובחורי חמד שרידי פליטתנו מוסרים נפשם עליה ויענדו כתרים וזרים לגולות תפארתה".
הרב ברקוביץ חיבר את הספר "חלקת יוסף: מענייני דינים ועדות, רוב וספק, קנין וזכיה, שביעית". חלק א' של ספר זה יצא לאור בבילגוריא בשנת תרצ"ח, אך חלק ב' של ספר זה אבד בשואה, וחבל על דאבדין. מתוך הספר ניתן לעמוד על גדולתו בתורה של מחברו. לימים הודפס הספר במהדורה חוזרת על ידי חתן המחבר.
הספר זכה להסכמת הגאון רבי חיים עוזר גרודזנסקי, שעיין בספר ומצא בו "הרבה דברי חפץ פנינים יקרים אשר העלה מנבכי ים התלמוד, ומגדולי הראשונים והאחרונים, חדושים ישרים ונעימים משמחי לב, סברות נכונות ועמוקות הראויות למי שאמרם וראוים להעלות על שולחן מלכים, ושמחתי לראות כי ראה ברכה בעמלו, והצליח בלמודו בהיותו מרביץ תורה ברבים ומתלמידים יותר מכלם". את המחבר מתאר רבי חיים עוזר במילים: "ידידי היקר והנעלה, חריף ובקי סיני ועוקר הרים קנקן חדש מלא ישן עתיק כש"ת מו"ה יוסף בערקוביץ שליט"א, ר"מ ומנהל אולפנא ישיבת מהרש"א באוסטראה וואלין". הוא מוסיף ומברך את המחבר "כן יהי ד' עמו ויעל ויצליח להגדיל תורה ולהאדירה, ורבים יהנו לאורו, וירבה גבולו בתלמידים הגונים, ויגדיל את המוסד הנכבד 'ישיבת מהרש"א' ויפיץ תורה ואורה וחפץ ד' יצלח בידו".
במהלך מלחמת העולם השנייה הגיע הרב יוסף ברקוביץ לעיר ווילנה, בתקופה בה המוני יהודים, ובהם בני ישיבות רבים, נמלטו משטחי הכיבוש הגרמני בפולין, אל וילנה שנכבשה בידי הסובייטים. הרב יוסף השתתף שם בשיעורים שמסר הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, הגרי"ז מבריסק, לתלמידי ישיבת מיר בווילנה.
לאחר פרוץ המלחמה, הסתייעו יהודים רבים שהגיעו לווילנה באשרות יציאה דרך יפן ממיופה הכוח היפני בקובנה, חסיד אומות העולם, סנפו סוגיהרה, שהנפיק ללא הרף כ-3,500 אשרות, בניגוד להוראות ממשלתו, אולם ניתן היה לקבל אשרת מעבר ליפן רק למי שכבר הייתה לו אשרה ליעד סופי מחוץ ליפן. על מנת להציג אשרת מעבר ליעד סופי הסתייעו היהודים בקונסול ההולנדי בקובנה, יאן צוורטנדיק, שהנפיק אשר כניסה לאי קורסאו, עד שהסובייטים סגרו את הקונסוליה בחודש אוגוסט 1940. לאישורים הללו לא היה למעשה כל ערך מכמה סיבות: לא היתה כל אפשרות של תחבורה לאי זה בעיצומה של המלחמה, לא היה סיכוי לכך שמושל האי יתן ליהודים את הרשיון האישי לו נזקקו לפי תקנות ההגירה של קורסאו, וכל מי שקיבל את רשות המושל לא היה נדרש להציג אשרת כניסה. עם זאת, ויזות אלו יצרו פתח להצלה, מכיוון שסוגיהרה סיפק אשרות יציאה ליפן לבעלי הוויזות לקורסאו אף שידע שאין להם כל ערך. הרב שלמה וולבה היה תלמיד ישיבת מיר, שגורש על ידי השלטונות הפולניים בשל אזרחותו הגרמנית, והגיע לשטוקהולם. הוא יצר קשר עם הקונסול ההולנדי בשוודיה, דה יונג, וקיבל עבורם עוד ויזות להגיע לאי קורסאו. הוא שלח כאלפיים אישורים לליטא, אך רק מעטים הספיקו לקבל את האישורים ולצאת מליטא לפני שנכבשה על ידי הגרמנים ביוני 1941, ורובם נרצחו על ידי הנאצים והליטאים. הי"ד.
במכתב שכתב הרב יוסף ברקוביץ לרב שלמה וולבה, הוא כתב לו:
"לרום הוד כבוד ידידנו חביבנו כליל חמדת המעלות והמידות מר שלמה וואלבע נרו יאיר ויזהיר באור שבעתיים לנצח.
הנה זה רבות הוגיענוהו לציערנוהו, וב"ה כי לרבים הגיעה תשועה על ידו. ומי כמוהו אשר זכה לדבר גדול ונורא כזה, להתגלגל זכות גדולה מאד על ידו, ומגלגלין זכות על ידי זכאי. ומצאנו ביונתן שנאמר בו '… היונתן ימות אשר תשועה גדולה עשה בישראל היום… אם יפול ארצה משערות ראשו'. ובוודאי יפדה גם ר' ידידנו מכל רע ופגע לנצח. ומי יוכל להתבונן בגודל העניין, מחשבות גדול דעות אשר לו עלילות, אשר נשלח רום שלדו למחיה, ולקומם את התורה הגולה והמטולטלת גולה אחר גולה. יקבל נא, וכל העוזרים והמסייעים על ידו והמשתתפים אתו, את ברכות לב בני התורה מעומק נפשם להזיח לשלדם את שמש ההצלחה בכך פינות אשר הם פונים, ולגונן עליהם מכל פורענוית המתרחשות.
ויש עוד רבים מידידינו אשר לא קבלו ויזות קאראסא, ומהם: לייזער וואלף קאפלאן ומשפחתו, פריידה קאפלאן, הירש קאפלאן, שרה ליעווינסאן (הוא גיסי הג"ר לייזער מראדין בניו הגדולים וחמותו בת החפץ חיים זצ"ל), גיסי הג"ר דאוויס יאסעל חזנביץ ומשפחתו, מאשעק עזריאל סעגאל, אסתר שרה סאגעל (אחד מאברכי מיר) כן אטריחו לבקשו עוד בעד אחדים מיוחדים אבא בערקסאן ומשפחתו (אחד מתלמידים הראשונים של מרן זצ"ל), מאיר פרץ סיליעצקי ומשפחתו (ר' פרץ טראבער), אראן יודא וויין ומשפחתו, איסאקי יודעליעוויטש ומשפחתו, וואלף יודעליעויטש, בער ראזענבלום, יאנקעל גלאווינסקי.
היום הברקנו לכבודו מברק לשאלו ע"ד וויזוס לסיאם טייאי. אקוה כי כל מה שיוכל לעשות ודאי יעשה, ומרן זצ"ל ישמח במעשיו וביחוד אשר יעשה לתלמידי מרן זצ"ל. כל העסק אשר אנחנו עסוקים איך להשיג טראנזיט יאפאן. והנני יוצא מאת כבודו ברוב רגשי תודה על כל טוב וחסד שגמל עם כולנו, ותהי משכורתו שלמה מן השנים, כמשאלות ידידו אוהבו דורש שלומו מוקירו יוסף ברקוביץ מקאסיווע".
מכתב זה נכתב בתקופת הכיבוש הרוסי, לאחר סגירת הקונסוליות הזרות באוגוסט 1940, ככל הנראה לאחר שבעלי הוויזות הראשונים כבר יצאו מווילנה באוקטובר 1940.
הרב ברקוביץ הוסיף וכתב מכתבים לרב וולבה בעניין ויזת קורסאו. הוא כתב אליו בכ"ג בטבת תש"א (22.01.1941), וכעבור שבוע הוסיף וכתב "והנה כאשר כמעט רובם של החושבים לנסוע כבר נסעו ורק אחדים נשארו ע"כ יראה נא למהר". ובמכתב נוסף כתב "הזרם הגדול של דורשי ויזות קורסאו כבר חלף, כי לעת עתה כבר נסתם הפתח הרחב להוציא, ורק לאחדים עוד נדרשת בשעה זו וויזע זו… אנו מבקשים באתו בעד אחדים, יחידי סגולה… גם בעד ר' יוסף רוזובסקי, וילנה".
הרב ברקוביץ נכלא בגיטו וילנה. הוא ניסה להשיג דרכונים להימלט דרך שטוקהולם, אך היה זה מאוחר מידי. כשבאו הגרמנים ימ"ש לקחת אותו להריגה בפונאר, היו בביתו שנים מתלמידיו, ר' פייבל קמינסקי מלנין ור' הרצל מקמניץ הי"ד. התלמידים הציעו לגרמנים שייקחו אותם במקומו, אך הרוצחים סירבו ותפסו את הרב יחד עם גיסו הרב דוד חזנוביץ והם נרצחו בפונאר. הי"ד.
אלמנתו, הרבנית מאשה ליבא, ובתם, רחל מרים, שרדו את השואה, עלו לארץ והתיישבו בפתח תקוה. רחל מרים נישאה לרב חיים יעקב גולדוויכט, ראש ישיבת "כרם ביבנה".
בדף עד שכתבה בתו, היא כתבה שנרצח ב 07/1941, בט' באב תש"א (החל ב-08.1941). מקורות נוספים (כגון "פירות בנימין" עמו' 5, כתבו גם הם את ט' באב תש"א כיום בו נרצח הרב). אך הגיטאות בוילנה הוקמו ב- 09.1941, ועל פי מפקד שערכו הגרמנים בשנת 1942 היו הרב יוסף ברקוביץ, הרבנית מאשא ליבא ובתם מרים בגטו מס' 1 בווילנה, ברחוב רוזניצקי 9, כך שנראה שהתאריך שכתבה בתו הוא שגוי, ואולי צ"ל ט' באב תש"ב (07.1942). יצויין כי באוצר הרבנים נכתב שנספה בשואה בשנת תש"ג.
תמונתו מופיעה ב"אחד היה אברהם", עמו' 131.
