ישתבח האדון ויתפאר הבורא הנותן עוז ותעצומות לעמו ישראל, כי זכני והנני בדעה ובינה, בתורת ה' נאמנה, מה יתרון לחומר כל ימי חיותו, וסופו לשוב לאדמתו, ינדמו מחמדי עולם, לאיש חלום חולם, שמצא הון יקר עד אין חקר, ובהקיצו מן תרדימה, אין בידו מאומה. כן מחמדי תבל, אין והכל הבל, כי אדם במותו לא ייקח תאוותו, גם בעודנו בחיים, ממנה מבקש מאתים, ולא ישיג בקשתו, עד הפרד גשמתו, נשבע במרורים ולענה, בכל עת ועונה. ואם בתורה חפצו, טוב בהגיע קיצו, גם בחיים חיותו, יתענגו רוחו ונשמתו, בתורת ה' העריבה, וינוב בשיבה טובה, ומעת לרעה באתי, עיני ולבי נשאתי, להיודע ובוחן לבי, עורי עוזי ומשגבי, וברחמיו שמע בקולי, והיה בעוזר לי, לא ביושר לבבי, אך בזכות השלמים, נשמתם בגנזי מרומים, המה הגינו בעדי והמה היו בסעדי, לפתיחת לבי בתורה, ולהיות לעם בני ישראל למורה, ולחדש חידושי דינים לאורה, באור חיים להלכה בדינים הנחוצים להנהגה.
ובעת התחלתי לכתוב יגיעתי, ניתווסף לי בחידושי (כמו שכתוב בתנא דבי אליהו פרק כ"ז, מובא גם כן בביאורי הגר"א ליו"ד סימן רמ"ה סעיף ה') וזה לשונו, מכאן אמרו אם יש אדם שמבין דברי תורה ומפרנס מתורתו לאחרים גם כן כדי שתרבה חכמתו לו ומוסיפין לו עליה כו'. ועיין עוד בתנא דבי אליהו שם אם יש באדם דברי תורה ואינו מפרנס מתורתו לאחרים גורם לעצמו שסוף חכמת תורתו מתמעטת בידו. ועיין בזיקוקין שפירש על פי גמרא תמורה פרק ב', ובזה יש לפרש גם כן מה שאמרו חז"ל (בעירובין נ"ד) אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו.
ונראה לי לפרש גם כן אם משים אדם עצמו כמדבר זה, דהיינו הפקר לכל שהכל דשין בתורתו, אז תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו, פירוש שאין מפקיר מתורתו לאחרים ואין הכל דשין בו, אין תלמודו מתקיימת בידו, פירוש שסוף חכמת תורתו מתמעטת בידו. ועיין שם עוד (בעירובין הנ"ל) אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה, וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל, שנאמר וממתנה נחליאל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה וכו'. ונראה גם כן לפרש על פי דברי תנא דבי אליהו הנ"ל אם מפרנס מתורתו לאחרים, נתרבה גם כן חכמתו לו ומוסיפין לו עליה וכנ"ל. יש לומר גם כן, אם משים עצמו כמדבר זה שהכי דשין בו, פירוש שמפרנסו לאחרים, ניתנה לו במתנה, פירוש תוספת החכמה שמתרבה על ידי זה היא מתנה חדשה לו, וכיוון שניתנה לו במתנה, נחלו אל ועולה לגדולה בתוספת חכמה שנתרבה לו ומזכה לרבים בחידושיו להלכה, כי זהו תועלת גדול לנשמתו הטהורה הנתונה מאל גדול ונורא לאור באור החיים. ועל ידי זה שמפרנס מתורתו לאחרים בהדפסת חידושיו להלכה, אזי זוכרין תורתו תמיד.
ועיין במדרש שמואל (פרק ב' משנה ח') אם למדת תורה הרבה, אל תחזק טובה לעצמך, פירוש אל יחזיק טובה זו שמצא וחידש לעצמו, אלא ילמדה לאחרים מלימוד שחידש בתורה, כי לכך נוצרת להטיב וללמד לאחרים. עיין שם. ועיין בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ח סעיף ג' דמצווה על כל אדם מישראל ללמד לתלמידים. עיין שם. ועיין בספר אהבת ציון להגאון נודע ביהודה ז"ל דרוש ט דיבור המתחיל מה יקר, שכתב שכ' על דברי חז"ל (סנהדרין) המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו, דאפשר רמז בזה בן עזאי כשאמרו לו אתה נאה דורש ואין נאה מקיים, והשיב נפשי חשקה בתורה, רצונו לומר דמקיים מצוות פריה ורביה על ידי התורה שמלמד עם התלמידים ודומה כאלו הוליד בנים. ועיין שם גם כן אם זכה מאת ה' לחבר איזה חיבור והיא נתייסד על דרך אמת, איש הזה לא פסק מלהעמיד תלמידים הלומדים מתוך ספרו. עיין שם. וזה עיקר הנאה כמו שכתוב במדרש רבה פרשת אחרי פרק כ"ב כי מי שהומה ומהמה אחרי תורה ותלמיד אין לו, פירש ידי משה שאינו מלמד לאחרים, מה הנאה יש לו, למד ולא לימד, אין לן הבל גדול מזה. עיין שם.
ועיין בזוהר הקדוש פרשת תרומה, וזה לשונו ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל ויפוצו מעיינותי חוצה, פירוש שביקש שה' יתברך יעזור לו שיאמר מילתא דתתקבל, שהדברים בעצמותן יהיו טובים ויתקבלו, יהא האומר מי שיהיה, ואין חילוק מי הוא האומר. וזה מצינו גם כן בביצה ל"ח דאמר רבי אבא יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל. עיין שם, מרוב ענוותנותיה דרבי אבא מתפלל גם כן ויפוצו מעיינותיו חוצה על ידי תלמידים וחיבור שמחבר וכנזכר לעיל בשם נודע ביהודה ז"ל, עיין שם שכתב זה נרמז בפסוק זה ספר תולדות אדם, שעל ידי ספר אשר חיבר מתקיים בו לדורי דורות תולדות אדם, כי זה זכרי בחיי ובשובי לעפרי, ואקרא לתלמידים ורבנן אשר בתורה חפציהם, ואלימו חטוף מילתי, להאזין ולהקשיב דיברתי, לבלתי לחובה יכרעוני, ולגאה אל יאשימוני, אחי אל תרעו, האדע שלא תדע מה לאיש כמוני אשר ידעתי חסרוני, ומיעוט הערכי השפל, לא עיקר וטפל, להתנאות בדברי תורה הנתנה בגבורה, אך כל כוונתי לזכות גופי ונשמתי להניח עד דור האחרון, אם כי ידעתי כי לא הגעתי לערך הגדולים השלמים המאירים לארץ ומפורסמים, הלא הממעיט והמרבה, יחד מקובלים בחיבה.
אולם יחרד לבבי, פן ימצא במכתבי שגיאה שיצאה ממני, אתחנן מהקורא ללמד עלי לזכותי, כי מה שחנני החונן לאדם דעת לחדש בחידושי להלכה ולפלפול העליתי, שלא לשכוח ממני ויהא תקוע בזכרוני, ולזכות גם כן הרבים כוונתי. ובמחשבתי שיהיה מקויים בי כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, פירוש חטא לשון חסרון כדאיתא אני ובני שלמה חטאים, אנכי אחטנה בפרשת ויצא עיין שם ברש"י הקדוש ז"ל. וכל מי שמזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, פירוש אין חסרון בא על ידו, שיהא שגיאה יצא מפיו. ואף על פי כן, שגיאות מי יבין. ומכל מקום אפילו שלא יהא בחיבור זה רק כדולא חספא, מכל מקום אולי ישכח מאן דמשכח מרגניתא תותיה. גם על זה כדאי החיבור הזה כמבואר בהקדמת הגאון האדיר ונורא בספרו חוות דעת שכתב שיש שכר על זה. והרועה אותי מעודי הוא יכפר בעדי.
והנה נא ידעתי כי על חיבורים שלי ימצאו אנשים הרבה אשר יוציאו דיבה, מי הוא זה אשר בחיבורים אלו יחזה, אך קדמתי לחבריא שלי גדולי וגאוני ארץ בזמנינו בקונטרסים מחיבורים שלי והסכימו כולם להוציא לאור עולם ושבחו מאד להחיבורים. על כן בעזרת חי החיים יהיה לי לזכות לקיים ולשמור הדין מדינים בנוגע להלכה ולמעשה לאור באור החיים. וכתפלת רבי אבא הנ"ל דהתפלל יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל ויהא האומר מי שיהיה, וכנ"ל. הגם מי אני כמיעוט ערכי כמוני ברוב שגיונות וחטאות נתלכלכתי שיהא נתקבל תפלתי, אך מסווה בושת על פני הלבשתי ובגזילת דמעותי על לחיי מבכי אולי יהיה זה תיקון קצת לנשמתי לכפר עוון חטאתי, ובזה תתקבל תפלתי, כמו שכתב המפרש אזולאי בספר חסידים סימן תק"ל בשם ספר לב אריה, וזה לשונו, בזמן שבית המקדש היה קיים כשאדם מקריב קרבן מתכפר לו, וכשאדם כותב בספר מה שלומד איזהו חידוש זה עולה לו במקום קרבן, ופירש בזה הפסוק (בתהלים) זבח ומנחה לא חפצת וגו', הכוונה בזמן שאין בית המקדש קיים וליכא קורבן, אז ליכא קרבן, אז אמרתי במגילת ספר כתוב עלי, שהספר יעלה במקום קרבן. עיין שם:
ובדרך זה נראה לפרש אגדת חז"ל (עבודה זרה י"ט) על זה שכתוב כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, פעם נקראת תורת ה' ופעם נקראת תורתו, אך אחד שלמד נקראת על שמו. עיין שם. על פי הנ"ל נראה כי בזמן שבית המקדש היה קיים, אז מביא קרבן ומתכפר לו, ולא הוצרך לימודו בתורה שיתכפר לו, דתורה גם כן מכפר, כדאיתא (במנחות ק"י ובמגילה ל"א ובמדרש תנחומא פרשת אחרי סימן י'). ובזמן שבית המקדש היה קיים היתה לו כפרה בקרבן שהביא, אם כן היה לימודו לשם מצוות לימוד התורה דייקא ולא לסיבת עצמו ולכפרת חטאו, אזי שפיר נקראת תורת ה', דהיינו לשם ה', וכמו שכתב חתם סופר (נדרים פ"א) דזה נקרא תורה לשמה, או כמו שכתב בספר חסידים ושל"ה הקדוש כדי לידע לקיים המצוות, זהו גם כן נקרא תורה לשמה. מה שאין כן אם לומד לכפרת חטאו, דהיינו בזמן שאין בית המקדש קיים וליכא קרבן והוערך ללימוד תורתו שיתכפר לו במקום קרבן אז הוי לימוד תורתו לכפרתו, והלוואי יועיל בזה, נקרא תורתו. ומי ייתן שילמד הרבה כל כך שיוכל לבא לכלל זה שיהיה די לו לכפרה ויהיה עולה גם כן לשם מצוות לימוד התורה לשם ה'. ובזה נוכל גם כן לפרש הפסוק (במשלי) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. פירוש כי לקח טוב נתתי לכם, לסיבתכם, שיהיה בזה גם כן לכפרה על חטאתיכם, ותורתי, פירוש, שיהיה התורה שלי לשם ה' וכנ"ל, אל תעזובו, פירוש אם אל תעזבו ה' ולא תהיה בכם שום חטא, אזי אינכם צריכים לימוד תורתכם לכפרת חטאתיכם, אז יהא מיקריא תורתו, פירוש לשם ה':
ועוד יש לומר, להא דפעם נקראת תורת ה' ופעם נקראת תורתו, על פי מה שהבאתי לעיל בשם הגאון נודע ביהודה ז"ל דכל מצוות מקיים אדם בעולם הזה, אבל כשמת נעשה חפשי ואי אפשר לעשותם, ואפילו תולדות שמוליד על ידי שלומד עם תלמידים פסק ממנו בשעת מותו. אבל אם זכה מאת ד' לחבר איזהו חיבור, אם נתייסד על דרך האמת, איש הזה לא פסק מלהעמיד תלמידים הלומדים מתוך ספרו. עיין שם. ואפילו שאינם כמו החיבורים הקודמים המאירים לאורם בעולם, אף על פי כן המה גם כן חשובים בחיבה, כמו שכתבנו לעיל וכמו שכתב בספר חסידים סימן תתקמ"ה ובפירוש אזולאי שם בשם כתבי רבי חיים ויטל משם האר"י ז"ל דעתה גברה הסטרא אחרא והמעט שעושים כעת חשוב לפניו יתברך שמו כהרבה שהיו עושים ראשונים. עיין שם. אם כן אפילו בחיבורים שבזמנינו אם זכה לחבר איזהו חיבור גם כן לא פסק מלהעמיד תלמידים, ומבואר ביבמות צ"ז ובכמה דוכתי בש"ס כל תלמיד חכם שאומרים דבר חכמה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. עיין שם. אם כן ילמדו שניהם, הרב והתלמיד הלומד מספרו, ובזה לא פסק לימודו גם במותו.
ובזה יש לפרש גם כן הא דכתיב תורת ד' חפצו, דהיינו לקיים המצוות בעולם הזה, אולם תורתו, דהיינו מה שמחדש איזהו חידוש בתורה ומחבר איזה חיבור שיהיה אחריו ברכה שילמדו מספרו שחיבר, אזי היא תורתו. וזה פירוש בתורתו יהגה יומם ולילה, דהיינו בתורתו ממש, פירוש בחידושיו וחיבוריו, יהגה יומם, היינו בעולם הזה, ולילה, היינו לאחר מותו, שהוא אז בחינת לילה, גם כן לא פסק לימודו. ובזה האופן נוכל גם כן לפרש הפסוק (במשלי) טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, פירוש טעמה כי טוב סחרה, פירוש מסחרה סביב סביב לחזור תורתו לכל, שיהא הכל דשין בה על ידי חיבוריו וחידושיו להלכה, לא יכבה בלילה, דהיינו אפילו לאחר מותו, שהוא אז בבחינת לילה, גם כן לא יכבה נרה לאור מה שהיה מאיר לאחרים באור החיים, מה שעל ידי זה היה מזכה לאחרים לבוא לחיים נצחי, לחיי עולם הבא, אמן:
ובזה נוכל גם כן לבאר הא דאיתא במדרש רבה פרשת תצא רבנן אמרו נעשה דברי תורה חן לרשיותך, כיצד, אדם כשיזקין בני תורה באין ומסבבין אותו ושואלין אותו דברי תורה, עיין שם. ופירש מתנות כהונת, לרשיותך, לזקנותך, שאז אדם נעשה רש ותש כחו. ולפי האמור נראה לי לפרש גם כן לרשיותך, בעת שאדם נעשה רש, דהיינו לאחר מותו, אם נשאר איזה חידוש בפרט להלכה ולהנהגה לאור באור החיים אחריו, אז היא לוית חן. וזהו שאמרו רבנן הנ"ל נעשה דברי תורה חן לרשיותך, והיא באמת חן לאדם שמת והניח אחריו ברכה בחידושי תורה, וטוב עין הוא יבורך בזה ובבא. ועיין בתנא דבי אליהו פרק ג', זה הכלל כל הנושא פנים לתורה זוכה ומקבל פני השכינה, ופירש בזיקוקין שמחדש חידושי תורה. עיין שם. אם כן טובה היא לו בב' עולמים, במה שמחדש חידושי תורה. ועיין בנדרים ל"ח בפירוש הרא"ש ז"ל טוב עין זה משה, כי נתן מלחמו לדל, אין לחם אלא תורה, דכתיב לכו לחמו בלחמי. אין דל אלא ישראל, שנאמר וידל ישראל עד מאד. עד כאן לשונו. ומסיק הגמרא פלפולא בעלמא. פירוש הרא"ש ז"ל הבנה וחריפות, כי כל חכמה ושכל הרמוזים בכתב התורה בצורות האותיות. עד כאן לשונו.
ועיין בזכור אורח חיים הלכה ל"א אות ג' דתלמיד חכם שהיה יכול לעסוק בעיון ולחדש מה שקבל מסיני, ומניח עיון ולומד גירסא, אין לך ביטול תורה גדול מזה. ובזה פירש פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. עיין שם. וכל שכן מי שיכול לעסוק בעיון ולחדש בהלכה ומניח זה, בוודאי יש בזה ביטול תורה ומבטל לרבים החידוש הלכה זו, ואור זה נאבד גם כן ממנו, וכנזכר לעיל בשם תנא דבי אליהו, לסוף מתמעטת בידו, וידוע כל תלמיד חכם הוא בבחינת משה, כדאיתא ברש"י (חולין צ"ג) משה, תלמיד חכם. אם כן כל תלמיד חכם שנוהג בתורה ולומד בהבנה ובחריפות ומוסרה לישראל להאיר להם האור באור החיים, עליו הכתוב אומר, טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל, בהדפסת חידושיו ולקוטיו בשולחן ערוך אורח החיים, ולהפיצם בין עמינו בני ישראל הקדושים. חוץ מזה מה שמקיים בזה אל תמנע טוב מבעליו בפזירת חידושיו לאור עולם, כדאיתא בזוהר הקדוש תזריע, וכתב שם, אם מונע חידוש מחבירו יש לו עונש גדול. ואם כן בזה שהפיץ חידושיו מבטל מעצמו עונש זה. ולא עוד אלא שממשיך ברכת שיתברכו ישראל, כדאיתא (סוטח ל"ח:) אל תקרי יבורך, אלא יברך. הוי ברכה לו וברכה לישראל. הגם דאיתא בספר פתגמין קדישין בשם הרב הקדוש רבי אהרן זצוק"ל מגיד מישרים דק"ק זיטאמיר, וזה לשונו גם צריך לידע אדם שהוא מלובש עדיין בגשמיות אינו רשאי לחדש שום דבר בתורה, כדי שלא יהיה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. עד כאן לשונו הקדוש. עיין שם. מכל מקום, שולחן ערוך אורח חיים הנתונה לכל אדם ולכלל כל ישראל, אפילו שהוא גשמי, להאיר לו באור החיים להסיר ממנו הגשמי שהוא מלובש בו, בוודאי רשאי כל אדם לחדש באור החיים ולהאיר לזולתו, ויתברכו בזה לרבים ואין חטא בא על ידו, פירוש חסרון, לא עוד אלא שיבורך גם כן במאמר החכם טוב עין הוא יבורך, ותורה נקראת טוב (ברכות ח').
ובתיבת עין מרומז שמי עי"ן ואלפי"ן המה מאותיות המתחלפין ונוטריקין אלתר יחיאל ניימאן. וקראתי חיבורים שלי בידם טוב עין, שיהיה נרשם שם המחבר בחיבורו כדי שיאמרו הדברים בשם אמרם, ויקוים הפסוק אגורה באהלך עולמים, כדאיתא (יבמות צ"ז:), וכן מצינו בזוהר הקדוש פרשת ויחי שביקש ר' יצחק מן חבירו ר' יהודה שלש מילין וחד מנהון שיאמר דברי תורה מן שמו. עיין שם, ועיין בספר רוקח ז"ל שכל אדם צריך לרשום שמו בספרו וכו', וכן נהנו כל אחרונים. ויהא רעוא שיהא חלקי עמהם, ואסדר תפלתי לפני אדון כל שיהיו חידושי להלכה ערבין על שומעיהן, וכדאיתא (מדרש רבה ובמדרש תנחומא כי תשא) כל מי שאומר דברי תורה ואינן ערבין על שומעיהן אסור לאמרן. הרי מבואר דיש גם כן איסור בזה. וכדי שלא ליפול ברשת זו אבקש מהמעיינים בזה הספר שלא יסמכו עלי בהעתקת גדולי וגאוני פוסקים רק לכל אחד ואחד אני מזהיר לעיין במקומם, ועל זה מה שאני הוספתי משלי להלכה ולפלפול גם כן אני מזהיר לעיין היטב, לא בחפזון, כי שגיאות מי יבין וד' יתברך ברוב חמלה יכפר בעדי אמן:
ויהי רצון שיהיה לי לזכות ולברכה בזה ובבא וגם לכל המסייעים לי לזכות ולצדקה יחשב להם להוושע בכל עניינים לטובתו ולטובת ה' ולא לכסילות והוללות חס ושלום יהיה הברכה, רק לדברי קדושה ומצווה יהיה לו כל הצלחות. ויהא רעוא שיהא מקובל ברכתי ברכת הדיוט אמן:
ממני הצעיר באלפי יהודה דמן חבריא העוסקים בחידושי תורה להלכה למעשה, אלתר יחיאל ניימאן בן המופלג החסיד וכו' מרדכי מנחם יחי' נכד הרב הצדיק המפורסם וכו' וכו' ר' דוד'ל מלעלוב זצוקללה"ה חתן הרה"ג החסיד המנוח ר' יצחק פלטיאל ז"ל דומ"ץ דפ"ק נכד הרה"ג המקובל ר' דוד'ל טאריספאלער זצלה"ה זי"ע ועכ"ח אמן:
(הקדמת טוב עין)
הרב אלתר יחיאל בן הנגיד החסיד ר' מרדכי מנחם ניימאן ומרת חוה ריקל, יליד בענדין, מנהל ור"מ בק"ק דכמביץ, ואח"כ דומ"ץ בק"ק אלקיש, שם הוציא לאור את ספרו "טוב עין" בשנת תרצ"ז (1938). הספר מעוטר בהסכמות רבים מאדמו"רי דורו, המשבחים את הספר ואת הסופר, כתלמיד חכם גדול, החריף ובקי בש"ס ובפוסקים, בפלפול ובסברא, מופלג בתורה, ירא וחרד, בר אוריין ובר אבהן. עוד עולה מההסכמות שהיה אז איש חלוש השוקד על התורה במסירות נפש, ושהוא החליף מכתבי שו"ת עם האדמו"ר מטשעבין. אשת הרב אלתר יחיאל, הרבנית שרה פייגיל היתה בת הרב יצחק פלטיאל שהיה דומ"ץ אלקוש והיה מפורסם כמי שעסק בתורה ובחסידות כל ימיו.
בספר "שם ושארית" (אשדוד, תשע"ג) כותב אליו הרב משה בצלאל אלטר הי"ד, במענה למכתבו, ופונה אליו במילים: "כבוד הרב המופלג החסיד היר"א וכו' אלטר יחיאל יחי' מו"צ בעלקוש".
הרב אלתר יחיאל, הרבנית שרה פייגיל וילדיהם ליב, יצחק, מלכה וחנה גיטל נספו בשואה. ככל הנראה באושוויץ בשנת תש"ב.
מקורות: ספר יזכור לקהילת אלקיש עמ' 275, ספר טוב עין, שם ושארית. לקורות יהודי אלקיש בשואה ראה בספר יזכור של הקהילה.
בישיבות רבי ישעיהו זילברשטין בעל "מעשי למלך" בויצן, ושל הרב שמחה בונם סופר בעל ה"שבט סופר" בפרסבורג. מסופר כי בעל "שבט סופר" אמר עליו כי הוא פאר תלמידיו, ולא קם תלמיד כמותו.
לאחר נישואיו ישב בכפר באסשט (בסעשטי) שבטרנסילבניה והיה בעל בית מרזח וחנות. רעייתו הרבנית מרת בריינדל בת הרב נטע עוזר מרקוביץ הי"ד הקדישה כל ימי חייה להיות עזר לבעלה הצדיק, שיוכל לשבת באהלה של תורה בלי מפריע וכל חפצה ומאווייה של הרבני היה רק לראות בנים ובני בתים מתגדלים על ברכי התורה והיראה. היא נהלה את העסק המשפחתי והוא עסק בתורה בהתמדה ולא פסיק פומיה מגירסא כמעט רגע. בכל חודש גמר ששה סדרי משנה בעל פה, ולמד שיעורים רבים בעיון ברבים. הרב שלמה אף זכה לקיים את מצוות כתיבת ספר תורה לעצמו בכתב ידו ממש, וחנכו ברוב עם בחג השבועות תרס"ז (1907). דרשתו לחינוך ספר התורה שכתב הובא אף הוא בספר "זכרון שלמה". כאשר החוזרים ממלחמת העולם הראשונה שדדו את כל רכושם, עזב את הכפר ועבר לסילאג'-צ'ה (סילאדי-טשעה) הסמוכה, שם ישב על התורה וכתב את חידושיו. הרב והרבנית נלקחו מגטו שימלוי לאושוויץ, יחד עם רבים ממשפחתם ומקהילתם, ושם נספו, בחודש סיון תש"ד (1944).
ספר? ולחוות דעה באמרי שפר?". ואז הוא מוסיף:
הגאון רבי מרדכי ב"ר יהושע בריסק, המהר"ם בריסק (תרמ"ו – י"א בסיוון תש"ד), מגדולי גאוני הונגריה וטרנסלבניה. למד אצל הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר, בישיבת מאד, בה התבלט בשקידתו, בחריפותו ובידיעותיו. נסמך להוראה מרבו הנ"ל, מהרב אברהם יצחק גליק מטולצ'בה ומהרב פנחס חיים קליין מסעליש, ועד מהרה התפרסם בהתכתבויותיו עם גדולי דורו.
הרב שמשון אלטמן הי"ד, רב ואב"ד בסענדרא והגליל ובפאקש והגליל, נולד, בערך בשנת תר"ן (1890), לאביו הרב יהודה אב"ד מעזא-טשאטה ולאמו הרבנית חנה רבקה לבית טננבוים. הוא למד אצל אביו ואחר כך בישיבת פרסבורג בראשות רבי עקיבא סופר ה"דעת סופר". הרב שמשון נודע כתלמיד חכם מובהק, הבקיא בש"ס, בתורת הראשונים והאחרונים, איש אשכולות וענוותן, הוא מונה לגבאי חברת החריפות של הישיבה, וכבר בצעירותו הרבה בחילופי מכתבי תורה עם אביו הגאון ושאר גדולי דורו.
מצאתי ב
עוד שם היו משה אריה ווטיץ בן 
