תגית: אושוויץ

חנוך לנער על פי דרכו

"חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר" (משלי לג,מה). יש לבאר בפסוק מדוע לא נאמר "אוהב בנו מכהו", כמו שממשיך הפסוק "ואוהבו שחרו מוסר" ביחס לחינוך מילולי. יתכן שהביאור הוא, שכשצריך, יש להשתמש ב"שבט" ולהכות כדי לחנך את הנער, אך זהו אילוץ, אין זו פעולה המבטאת אהבה. אמנם, מי שאינו משתמש באילוץ זה בשעת הצורך, נקרא שונא בנו. יש להיזהר לא להכות כשאפשר להשתמש בדרך אחרת. המחנך בנו בדרך של מוסר בדברים רכים וקשים, הוא המחנך האומן – ועל זה נקט הפסוק בביטוי החיובי של אהבה. בהכאה יש להשתמש רק כשאין אפשרות אחרת.

כזה היה הגאון. הוא נחשב לאומן החינוך. בני הישיבה היו כבניו – רובם התראו עם משפחותיהם רק פעם בשנה, הישיבה הייתה ביתם והגאון היה להם כאב הן בצרכיהם הגשמיים והן הרוחניים. ההורים סמכו עליו שימלא באמונה את תפקידם הם – ויחנך את בניהם במידת הצורך. אמנם רוב תלמידיו היו ממשפחות טובות ולא נזקקו למוסרו כלל, אך היו גם תלמידים קשים, והיו מקרים בהם הגאון נאלץ להוכיחם כאשר לא התנהגו כפי ציפיותיו. ואז היה נוהג כעצת שלמה המלך, "הוכח לחכם ויאהבך", הוכח אותו ואמור לו שהוא חכם, ואז יקבל את תוכחתך. וכך היה מוכיח: "הנך רואה שנכשלת בטעותך, אילו התאמצת יותר היית מגיע להשיגם הראויים לך, כי יש לך ראש טוב".

ובכל זאת, פעם אחת ויחידה בתולדות הישיבה, סטר רבנו לתלמיד. היה זה באחד מערבי הקיץ החמים, הגאון כבר התכונן לצאת לבית המדרש לתפילת ערבית, כשעל פניו חלף במרוצה תלמיד. "לאן?" התעניין הגאון והבחור השיב "לתפילת מנחה", הגאון התפלא על השעה המאוחרת אך לא רצה לעכבו וזרזו, כאשר הגיע רבנו לבית המדרש פגש בבחור הנ"ל היוצא. רבנו השתומם מאד "כבר סיימת להתפלל?" הבחור הנהן בראשו והגאון גער בו בהתרגשות רבה: "הן לא יכולת בפרק הזמן הזה לסיים 'אשרי' וכל שכן את התפילה כולה" ואז, בדמעות בעיניו, הרים רבנו את ידו וסטר על לחיו של הבחור בהוסיפו: "אילו היה לי כח, הייתי מוסיף לך עוד כראוי לך, כיון שזו התחלתה של פריקת עול".

ביקורת עצמית

ראש הישיבה היה מעביר שיעורים גאוניים בבהירות רבה, כדי שיקל על כל התלמידים להבינם, אך לעיתים התעוררו בשעת השיעור שאלות חריפות בין התלמידים המבוגרים יותר והגאון שמח ליישר את ההדורים ולהשיב לשאלותיהם, למרות שאז הבחורים הצעירים נשארו מעט מחוץ למעגל. לבחורים הצעירים היתה יראת הכבוד ולא העזו להטריד את הגאון בשאלותיהם. כאשר נשאל שאלה קשה והיה צריך להתיגע כדי להשיב עליה, קרנו פניו מנחת, והשואל המאושר זכה לכבוד גדול בין חבריו. תלמיד אחד, שלא זכה מעולם לשאול את רבנו שאלה קשה, אזר אומץ באחד השיעורים, והחל לשאול שאלות סרק, משום כבודו השיב לו רבנו, אך הדבר נשנה פעמים רבות במהלך השיעור. אז פני אליו הגאון בעדינות ואמר לו: "בני, כאשר אדם רוצה להעביר ביקורת על השני, עליו לבקר תחילה את עצמו, האם הביקורת הזו אכן מתאימה, ורק אז להעבירה לזולת". ההערה עזרה.

לא תעשו עוול במשפט

בחור מבית עשיר הגיע לישיבה. אביו שמע את שמעה ושלתו ללמוד בה עם כל טוב העולם בידיו וארנק תפוח בכיסו. אמנם, מצבה הכספי של הישיבה לא היה מרנין בעת ההיא והיה צורך במזומנים לקיומה, אך הגאון, שראה כי מצבו של הבחור אינו מעודד, לא מן הבחינה הרוחנית ולא מן הבחינה הלימודית, החליט כי יוצמד לו בחור מבוגר ("חוזר בחור" – מושג מקובל בישיבה שבחורים ותיקים עזרו לחדשים וחזרו איתם על הלימודים) שילמד עמו וימלא את חסרונו. הרבי בקש בחור שיכניסו למשמעת חמורה, ומצא את שחיפש – בחור למדן המקפיד על קלה כחמורה. אך מיודענו העשיר לא היה מרוצה מהבחור שהצמידו לו – אשר מושגיו בעולם הזה היו רחוקים ממנו מאד,והוא שיגר מכתב לאביו שיבוא לקחתו הביתה. האב הגיע מיד ופנה אל ראש הישיבה בשטחו לפניו את תלונות בנו על הבחור הקפדן שהצמידו לו. הרבי הקשיב לו אך הצדיק את הבחור שלו. האב התעקש ושאל: "מדוע לא בחרתם לבני בחור מתאים יותר עדין יותר ובעל מושגים

מדוע לא בחרתם לבני בחור מתאים יותר, עדין יותר ובעל מושגים רחבים, כפי שהורגל מילדותו?" ורבנו ענה לו בשלווה: "בין כתלי הישיבה איני מבחין בין עני לעשיר, אלא בין טוב לרע. לי חשובה התקדמותו של הבחור בהתנהגות, בשמירת המצוות ובלימוד, ואין זה משנה היכן נולד – בבקתה עלובה או בארמון מלכים, אם סדרי ישיבתי אינם לרוחך – הנך רשאי לבחור לו ישיבה אחרת".

(מתוך כתבתו של ר' יוסף גוטמן בז'ידו אוישע, סיון תרפ"ח, מופיע בספר "רב כמלאך", עמ' מה-מז)

הסופר והעיתונאי ר' יוסף גוטמן הי"ד נולד בעירה טורנה ביום הכיפורים תרנ"א לאמו רחל ולאביו ר' יעקב שהיה מקורב לרבי יחזקאל הלברשטאם משיניווא. עוד בטרם שמלאו לו עשר, שלחו הוריו של יוסף את בנם ללמוד בעיירה מרוחקת, כי בעיירתם חויבו הילדים ללמוד בבתי הספר של הגויים. בין מלמדיו היה מורו ורבו הרב ישעיהו גרוס זצ"ל. לאחר שסיים את לימודיו בחדר, בהיותו בן מצוות, התקבל לישיבת "אונסדורף" (סלובקיה) בראשות הרב הגאון רבי שמואל רוזנברג זצ"ל, מגדולי רבני הונגריה והיה מתלמידיו החביבים. שם למד עד גיל עשרים ואחת. בהיותו בן 17 נפטר אביו, ולאחר שאחיו ואחיותיו הגדול התחתנו ועזבו את הבית, עזב את הישיבה על מנת לסייע בפרנסת אמו האלמנה. לאחר נישואיו למרת רבקה לבית קליין מאוהל, התגורר בעיירה טורנה, מקום הולדתו, והתפרנס ביושר מחנותו.

החל משנת תרפ"א החל ר' יוסף לכתוב כתבות ומאמרים רבים מחיי הישיבה וסיפורים בתחום היהדות, שיצאו לאור בכתב העת היהודי האורתודוקסי "ז'ידו אוישג". עיתון חרדי זה יצא לאור בבודפסט בשפה ההונגרית. חברו מימי הישיבה ר' יוסף גרוסברג, הוא שייסד את העיתון על מנת להיאבק ברוחות זרות שנשבו בבתי ישראל בהונגריה. ר' יוסף גוטמן ראה בזה שליחות בשעה גורלית, וכתב, לשם שמים, יצירות מגוונות ביותר להחדרת רוח ישראל סבא בקרב העם כולו ובפרט בקרב הנוער היהודי. את סיפוריו כתב בשבע שפות שונות אותן ידע על בוריין, והם התפרסמו בכתבי עת יהודים רבים של אותה תקופה, במדינות רבות.

כאשר התדרדר המצב בהונגריה נפגעה פרנסת היהודים ונשלל רישיון חנותו של ר' יוסף, ועם זאת סירב לעבור לעיר קאשוי לחפש בה את פרנסתו מחשש שהדבר עלול לפגום בחינוך שמונת ילדיו. עם הכיבוש הגרמני, כתב לבנו יעקב "אנו הולכים לקדש את השם. אתה תשרוד בעזהשי"ת. אל תשכח מקור מחצבתך, ותזכור תמיד ללכת בדרכי אבותיך". בדרכם האחרונה לאושוויץ אחזו ר' יוסף ואשתו בידי ילדיו הקטנים והלכו יחד. כשהגיעו לאושוויץ ב-22.05.1944 (כ"ט באייר תש"ד), הופרד מבנותיו בסלקציה ואמר להן: "לאן שההשגחה תביא אתכן, אל תשכחו את הדרך בה חונכתן".

בנו ושלשת בנותיו, יעקב חיה-ליבא, מרים ומלכה, שרדו את מוראות השואה והגיע לאחר המלחמה לארץ ישראל.

מבחר של עשרים ושמונה מסיפוריו יצאו לאור בספר "להאיר מתוך חשכה" בירושלים תשנ"ט (1999). בשנת תשס"ב, יצא לאור הספר "רב כמלאך: זכרונות מחיי ישיבת אונסדורף וקברניטה הגאון ר' שמואל רוזנברג זצ"ל, שנכתבו בידי ר' יוסף גוטמן הי"ד תלמיד בישיבה".

כדי למלא רצונך אכתוב לך דבר אחד בזו הסדרה פרשת ראה, "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וכו' את הברכה וכן'". וראיתי קושיא, מאי טעמא אצל הקללה כתוב "והקללה אם לא תשמעו וסרתם וכו'", ואצל הברכה לא כתוב "את הברכה אם תשמעו והלכתם בדרך ה'".

ואמרתי בדרך פשוט כי מחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה ומחשבה רעה אינו מצרף למעשה, אפשר לומר עוד, לכאורה קשה והא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, וכאן כתוב שכר. אלא התירוץ, מאי טעמא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כי כל שכר העולם הזה אינו כדאי לנכות משכר העוה"ב, וזה יוכל לומר אם רוצה לקבל שכר גשמי מעוות, אבל אם רצה לקבל שכר אחר, כגון הא דאמרינן דמצוה מגין מן החטא, מצוה גוררת מצוה וכדומה, זה מותר. כמו ששמעתי "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוהיך", שמעתי כי כתוב בשם האר"י הקדוש, כי מצות קימה מפני שיבה מביא לידי יראה. וזה אמרתי פירוש על הגמרא ברכות כח ע"א, רבי זירא כי הוה חליש מגירסיה הוה אזיל ויתיב אפיתחא דבי ר' נתן בר טובי, אמר כי חלפו רבנן אז איקום מקמייהו ואקבל אגרא וכו', (ועיין גם עירובין כח ע"ב העובדא בלשון אחר קצת). וקשה, וכי שרי כדי לקבל אגרא, אלא זה אגרא שמביא לידי יראה, זה מותר, שרצה לקבל אגרא כדי לקיים כל המצווה, ולא שכר גשמי, זה מותר. וזה שאמר הכתוב "ראה אנכי נותן לפניכם היום", בעולם הזה ברכה, וקשה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אמר "את הברכה אשר תשמעו", וכתב רש"י על מנת שתשמעו, כי מצוה גוררת מצוה, וזה מותר, ממילא לא קשה מאי טעמא לא כתוב "והלכתם", כי בכאן רצה הכתוב להשמיענו כי על האופן הזה מותר לתשלום שכר. ודי לחכימא.

יעזור לנו השם יתברך שהתורה שאנו עסוקין בה יצילנו מן החטא ומן השגגה, ויוכל לעשות תשובה שלימה באמת ונתברך בכתיבה וחתימה טובה.

(קול דודי, עמ' צב-צג).

הרב חיים ליפשיץ נולד לאביו רבי דוד אריה ולאמו פייגל'ה בעיר ריישא שבפולין, בשנת תרנ"ד (1894). בגיל שמונה עלה עם מפחתו לארץ ולמד בישיבת "עץ חיים" בירושלים. בגיל שמונה עשרה היגר להונגריה, שם נשא לאשה את מרת רבקע צירעלע בת ראש הישיבה רבי איציק'ל יעקובויץ מקיסברגדא (קליינוורדיין). נסמך לרבנות ע"י רבי מרדכי ווינקלר בעל ה"לבושי מרדכי". מגיל עשרים וחמש שימש דיין דיין בעיר, ייסד ישיבה גדולה עם מאות תלמידים והיה ראש הישיבה. בכל שבתות הקיץ מסר שיעורים בפרקי אבות, מעבר לשיעורי הלילה הרגילים בהכל השנה. הרב חיים היה חברותא של רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מלויזנבורג, לרב חיים ולרבנית רבקה צירל נולדו חמש בנות וארבעה בנים. בתו הבכורה, חנה יוטה, נשאה לאחיו בירושלים בשנת תרצ"ו (1936). שתי בנות נוספות נישאו בהונגריה. הרב חיים והרבנית רבקה צירל, נהרגו באושוויץ בי"ב בסיוון תש"ד, יחד עם ילדיהם הקטנים אלטע חיה, נתן נטע, מיכאל ומשה, ויחד עם שתים מבנותיהן הגדולות, בעליהן וילדיהם. .מכתביו הרב חיים ליפשיץ לאחינו יצאו לאור בספר "קול דודי – מכתבי תורה" (ירושלים, תשנ"ג).

דרשה אשר אמרתי בקהילת קודש פאיע שבת קודש פרשת נחמו תרפ"ג לפ"ק.

הנה עיקר הדרשה הוא להורות לעם דרכי ה', הדרך אשר ילכון בה ואת המעשה אשר יעשון, והנה לזה שיהיו דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב צריך שני תנאים. אחד ,שאיש העומד לפני עם ועדה לבשר צדק יצמצם מחשבותיו ויהיה ראשו ולבו שם, ויסדר את דבריו שיהיו מסודרים כראוי באופן שיתקבלו לפני השומעים. ותנאי שני, שיהיה ראשם ולבם של השומעים שם בשעת הדרשה באופן שיהיו הדברים נכנסים אל לב השומעים. אולם אם חס ושלום יש להם דאגות פרנסה וכדומה, אזי לבם בל עמם ולא שייך גבם "נכנסים אל הלב", כיון שאין להם לב נכון לקבל מוסר. לזאת, בעת צרה חס ושלום, שישראל נרדפים מכל צד, רחמנא ליצלן, בענייני פרנסה, אם איש אחד עומד בקהל רב לבשר צדק, צריך תפלה שיתקבלו דבריו ויעשו רושם בלב השומעים. וזהו "ואתחנן אל ה' בעת ההיא", דווקא בעת צרה, רחמנא ליצלן, שאוכל לדבר ודברי יעשו רושם באוזן השומעים.

"ואתחנן אל ה'", פירש רש"י, אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים אלא מתנת חנם. ועיין בכלי יקר מה שמפרש בישוב דברי רש"י, דאין כוונת רש"י שיש להם לתלות במעשיהם הטובים שכבר עברו, דאין לאדם שום חוב על הקב"ה, כי כל המצות שאדם עושה אין בהם די השיב כעל גמולות כעל ישלם כל תגמולוהי עליו, במה שכבר עשה לו ה' כי גבר עליו חסדו מיום היוולדו, ואיך אמרו שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים. אלא אין הפירוש באותן מעשים טובים שכבר עשו, אלא במעשיהם הטובים שעתידים לעשות. וגם משה רבנו עליו השלום התפלל על העתיד, רק שהקב"ה אמר לו "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", שזה היה מן השמים שמשה לא יכנס לארץ ישראל בשביל מתי מדבר שיכנסו עמו לעולם התחיה. ובזה פירשתי המדרש, כבר כתבתי עליך שחכם אתה ואתה רוצה לכנס לארץ, דאיזה חכם הרואה את הנולד, והיה לך לראות את הנולד, דבשביל מתי מדבר אי אפשר לך לכנס לארץ ישראל.

ובהפטרה, "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם דברו על לב ירושלים וגו', כי נרצה עונה כי לקתה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה". ובילקוט, "אמר אלקיכם" לא נאמר, אלא "יאמר" בלשון הווה, בכל שנה ושנה כשעוברים ימי המצרים מכריזין בשמים "נחמו נחמו", וממילא מובן דבכל שנה כשמגיע שבת נחמו צריכים לנחם את ישראל. ומה מאד צריך התחזקות לזה בצוק העתים אלו אשר ישראל נרדפים מכל צד שיהיו יכולים לנחם את ישראל, ויהיו דברי התנחומים מתקבלים ויכנסו באזניהם, כמו שנאמר "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו'". ואיתא במדרש (איכה סוף פרק א) "חטא חטאה ירושלים, חטאו בכפלים, לקו בכפלים, נחמו בכפלים. חטאו בכפלים, שנאמר "חטא חטאה ירושלים". לקו בכפלים, שנאמר "כי לקתה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה", ומתנחמים בכפלים, שנאמר "נחמו נחמו עמי". עיין שם.

ולפי עניות דעתי, נראה על פי דברי בעל העקידה דפירש הגמרא כתובות (דף ס"ו ע"ב) בבתו של נקדימון בן גוריון שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים וכו', בכה רבי יוחנן בן זכאי ואמר "אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטים בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרם ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתן של אומה שפלה". עיין שם. ולכאורה קשה, דמההוא מעשה מוכח רק דבאין עושין רצונו של מקום נמסרין ביד אומה שפלה, אולם דבעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בהם לא מוכח מההוא מעשה, ומאי שייך הכא לומר "בזמן שעושין רצונו של מקום וכו'". ואיתא בבעה"ק דהך "בזמן שעושין רצונו של מקום" הוא פירוש על הא ד"אין עושין רצונו של מקום", על פי הידוע ארבעה יסודות העולם, דומם צומח חי מדבר, זה למעלה מזה, רכל חד וחד לפי מעלתו צריך זהירות והשגחה יתירה שיתקיים. הצומח צריך לפי רום מעלתו יותר שמירה לקיומו מהדומם, וכן החי יותר מהצומח, ומדבר צריך עוד יותר לפי דקותו ברוחניות, ולפי מהות דקותו ברוחניות עלול יותר להתקלקל ולהישחת אם לא יהיה לו שמירה הראוי לו. למשל, האדם מבחר היצורים אם לא ישמור את בריאותו שמירה יתירה עלול לחלאים, חס ושלום, יותר מהחי, כנראה בחוש. וכן הוא ברוחניות כמו בגשמיות, לפי ערך בחינת האדם ומעלתו, נפגם נפשו בחטאו, חס ושלום, כידוע, "וסביביו נשערה מאד", כמאמרם ז"ל, הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, וזה מעיד על רום מעלתו. וזה שבכה רבי יוחנן בן זכאי כשראה בתו של נקדימון בן גוריון שלקטה שעורים מבין רגלי בהמתן של ערביים, על זה אמר "אשריכם ישראל כשעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון יכולין לשלוט בהם,, וכיון שהם ברום המעלות כל כך, משום הכי עלולים יותר להישחת, חס ושלום, "כשאין עושין רצונו של מקום ומסורים ביד אומה שפלה וכו'".

והנה איתא במדרש (איכה פרק א) "חטא חטאה ירושלים", אומות העולם אינן חוטאים, אלא אף על פי שחוטאים אינן כלום, אבל ישראל חטאו ולקו וכו'. והוא ממש כדברי הבעה"ק הנ"ל, כיון שישראל הם ברום המעלות, לפי מהות דקותם נפגמים יותר כשחוטאים. וזהו "חטא חטאה ירושלים", "ירא" ו"שלם", דאומות העולם אף על פי שחוטאים אינן כלום, מה שאין כן ישראל, שהם ירא ושלם, משום הכי חטאם הוא בכפליים. לקתה בכפליים, דלגבי ישראל, שהם קרובים לה' יתברך, כמאמר הכתוב, "מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים כה' אלקינו וגו'", משום הכי כשהם לוקים הצער שלהם הוא גם צער להקב"ה, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין דף מ"ו עמוד א) כשישראל בצער מה הקב"ה אומר, "קלני מראשי קלני מזרועי". וישראל מרגישים צער השכינה, ממילא נלקים בכפליים, גוף הלקותא שלהם, ועוד מה שמצטערים על צער השכינה.

עוד יש לומר, דהנה ישראל נקראים "צאן קדשים", שכל אחד מרגיש בצער של חברו. משום הכי לקתה בכפליים, לקותא של עצמו ולקותא של חברו. וכן נחמו בכפליים, דנחמה דלעתיד יהיה בכפליים, כידוע, "שמחנו כימות עניתנו". עיין בכתב סופר בפרשת וישב מה שכתב בזה.

וה' הטוב ירום במהרה קרן ישראל וקרן התורה, ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.

(עץ אפרים, פרשת ואתחנן)

הרב אפרים רוזנפלד הי"ד נולד בשנת תרמ"ה (1885) בכפר פאייע, לאמו מרת פעסיל ולאביו הרב שלמה, שהיה תלמיד בעל "ייטב לב" ושימש שו"ב בעיירה יותר מארבעים שנה. הרב אפרים למד בישיבות הרב יצחק צבי יונגרייז אב"ד ניר מעדיעש (ואחר כך אב"ד קאשוי), הרב יהודה גרינוואלד אב"ד ניר וואיא, ובישיבת הרב משה גרינוואלד בעל "ערוגת הבושם" בחוסט – שם למד שבע שנים רצופות ושקד על התורה בהתמדה רבה, ונתעלה שם ביראה ובתורה, בחריפות ובקיאות, עד שהיה לאחד מגדולי הרבנים בהונגריה. חותנו רבי משה פארהאנד, היה תלמיד מובהק של ה"חתן סופר", חיבר את הספרים "אהל משה" ו"חיי משה", היה דיין בנייטרא דיין במשך 25 שנה, ראש ישיבה ורב חברת "מחזיקי התורה" שם, ובשנים תרע"ב-תש"ד היה אב"ד וראש ישיבה במאקווא (מאקו). הרב אפרים ישב במאקווא במשך 18 שנה ושימש שם דיין ועזר לחותנו בניהול הישיבה ומסר בה שיעורים. בשנת תרצ"א (1931) נבחר לשמש אב"ד בעיירה סענדרא והחזיק שם ישיבה. הוא היה אחראי גם על יותר מהכפרים במחוז, פיקח על ענייני השחיטה, טהרת המשפחה וכל שאר ענייני הדת.

הוא היה רב גאון וצדיק, חסיד ועניו שלמד תורה כל ימיו ביגיעה רבה והתמדה נפלאה, לימד תורה ויראה והעמיד תלמידים הגונים. הרב חידש וכתב הרבה חידוש תורה. בנו הציל אחרי החורבן פנקס אחד מכתבי אביו, הם יצאו לאור, בירושלים בשנת תשמ"ז, בספר "עץ אפרים" על התורה, דרשות ושו"ת. בתחילת הספר הובאו תולדות המחבר.

עם כניסת הגרמנים לסענדרא, הם תפסו בני ערובה מהנהגת הקהילה והכריזו על עוצר בית. הנוצרים הוזהרו שלא לעזור ליהודים. הוקם גטו בסענדרא, והובאו אליו גם יהודים מישובי הסביבה. הגרמנים הפכו את בית הכנסת לאורווה לסוסיהם. חלק מהגברים נלקחו מהגטו לעבודות כפיה במכרה הסמוך, חלקם הועברו לעבודת כפייה במקום אחר והשאר הוחזרו לגטו. בחג השבועות תש"ד גורשו כל יושבי הגטו למישקולץ ומשם לאושוויץ.

הרב נספה באושוויץ עם משפחתו ביום כ"ג בסיון תש"ד, ובהם אשתו הרבנית חיילה יכט, וילדיהם יהושע, יעקב זאב, רבקה. נספה עמם גם בנם הרב יוסף אהרן אב"ד ק"ק באקאני, עם רעייתו מרת מרים לאה ובנותיהם פעסיל וסלאווא. בנם של הרב אפרים והרבנית חיילה יכט, חיים צבי, נספה בי"ב באדר תש"ד. הי"ד. שרדו בתם הרבנית שרה לאה למברגר ובנם הרב חנניה יו"ט ליפא רוזנפלד.

הרב משה פארהאנד נפטר בי"ז בסיוון תש"ד כשבוע לפני גירוש קהילתו לאושוויץ.

על גיסו של הרב אפרים רוזנפלד הי"ד, הרב מרדכי פארהאנד הי"ד נכתב כאן בעבר.

עוד ראה: ספר שבעת הרועים: דברי ימי ק"ק דענדרא (אונגרין) ותולדות שבעת רועיה הרוחניים, בני ברק, תשנ"א-תשנ"ב.

דרש רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני שס"ה לאוין כמנין ימות החמה ורמ"ח עשה כנגד אבריו של אדם. אמר רב המנונא מאי קרא "תורה צוה לנו משה מורשה", "תורה" בגמטריה תרי"א הוי, "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענו. עד כאן לשון הגמרא בסוף מסכת מכות דף כ"ג סוף ע"ב. וכבר כתבתי לקמן בפתיחה כוללת הקדמה ב' אות א' בארוכה בשם רבינו הקדוש האלקי מורינו ורבינו הרב רבי חיים וויטל נאמן בית קודשו של רבינו הקדוש האלקי האר"י הח"י מספרו הקדוש "שערי קדושה" שכשם שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידים גשמיים, כמו כן יש גם כן רמ"ח אברים ושס"ה גידים רוחניים, שהם כנגד רמ"ח עשין ושס"ה לאווין שנצטווינו בהם בתורה הקדושה. ועל ידי שמקיים האדם רמ"ח עשין ושס"ה לאווין בעולם הזה יתהווה לו גוף רוחני ברמ"ח אברים ושס"ה גידין שהיא הלבוש הרוחני הנקרא "חלוקה דרבנן", אשר בו תתלבש נשמתו בגן עדן אחר אריכות ימיו בעולם הזה ובו תעלה ותתראה ותשתחווה לפני המלך מלכו של עולם בלבוש מלכות זה שארגה לעצמה בעולם הזה באמצעות הגוף הגשמי הזה. אמנם אחרי שבעוונותינו הרבים חרבה עירנו ושמם בית מקדשנו, נתבטלו בעוונותינו הרבים רוב המצות שאי אפשר לנו לקיימם בפועל בזמן הזה. ולא זו בלבד אלא גם בהיות המקדש על מכונו והיו הכהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן, גם אז היה מן הנמנע שיתקיימו כל המצות על ידי כל אחד מישראל, כי חלק גדול מן המצות תלויים באדם פרטי דווקא, כגון מצות הכהנים או הלווים או מצות המלך וכיוצא בזה. וגם יש הרבה מהם שתלויים בסיבה מן הסיבות אשר תזדמן לאדם רק בדרך מקרה. וכיוון שהחלוקא דרבנן אשר בו תמעטף נשמת האדם בצאתה

מעולם הזה תלויה דווקא בקיום כל התרי"ג, אם כן במה יושלמו עתה כל אותן המצות שאי אפשר לקיימן בפועל. וכתבו הספרים הקדושים שהעצה על זה לעסוק על כל פנים בדיני המצוות החסרים לנו בפועל, כל אחד ואחד כפי מה שידו משגת, ויעלה לו הלימוד הזה כאילו קיים גם אלו המצות בפועל ממש. וכדמיון שאמרו חכמינו ז"ל בסוף מסכת מנחות "כל העוסק בתורת עולה, כאילו הקריב עולה". ומטעם זה הזהירו הספרים הקדושים שישתדל כל אדם ויתאמץ בכל כחו להקדיש לו עתים מיוחדים לחזור בהם על התרי"ג מצוות כולם, בין הנוהגים ובין על שאינם נוהגים. ואדרבה המצוות שאינם נוהגים הלא כולל לימודם גם קיומם בפועל כנ"ל, מה שאין כן במצוות הנוהגים וודאי אין אדם יוצא ידי חובתם אלא אחר שקיים אותם גם במעשה כתיקונם. אמנם אחרי שהדעת הולכת ומתמעטת בעוונותינו הרבים יום יום, וגם זה המקצת שמתנוצצת בנו עדיין גם כן מתמוטט ומתבלבל בסיבת טרדת הפרנסה ושיעבוד גליות שמתגבלת בעוונותינו הרבים דור אחר דור, ועל כן גם אם יתגבר האיש הישראלי כפעם בפעם וחיילים יגבר ביתרון הכשר לפנות לבו מכל הטרדות המונעות מעסק התורה הקדושה ומקדיש זמן מה לקיים המצות עשה של תלמוד תורה בלי ספק שנותן בוודאי הקדימה לדיני המצוות הנוהגים גם בזמן הזה, וכמו שפסק באמת גם הש"ך ביורה דעה סימן רמ"ו סעיף קטן ה' במי שאין עתו מספקת לצאת ידי שניהם ולא עוד אלא שגם חכמי הדור אשר תורתם אומנתם, בסיבת החולשה יתירה ותשות כח וקוצר ההשגה שגברה בדורות האחרונות, גם אלו די להם להפקיע את עצמם ולהטות את שכמם לסבול עולה של תורה בלימודי ההלכות הנוהגות שיהיו שגורים על לשונם להשיב כהוגן לשואלים בדבר ה' זו הלכה. ומכל הלין טעמים מוכחים כל אלו המצות שאין נוהגים בזמן הזה בקרן זויות ודורש ומבקש אין להם. וכדי שלא תשתכח תורה לגמרי חלילה עמלו כמה גדולים בדורות שלפנינו ועשו לנו קיצורים מהתרי"ג מצות, כגון ספר "פועל צדק" לאדונינו הש"ך וספר "אלה המצות" למהר"ם חאגי"ז וספר "מצות השם" הנדפס גם בהחוקים וכיוצא בזה. ומהם שחלקו אותם לימי השבוע או החודש שיהא נקל לחזור עליהם לכל אדם. והנה המחברים האלו היו באמת מגדולי החכמים אשר כל רז לא אניס להם ולגודל השגתם לא עלה על לבם שלאנשים כערכי לא הועילו כל כך בספרותיהם כי גודל הקיצור יעשה ספרותיהם כספר החתום למי שלא קנה לעצמו כבר בקיאות גדול בחלקי הש"ס והפוסקים, ועל כן עלה על לבי ללקט בכל מצוה על כל פנים הנוגע להלכה וראשי דינים בלשון צח קל וקצר, ובלא פלפול, כדי שיהא נקל לחזור עליהם לכל מי שרגיל על כל פנים לקרות בספרים, ורק במה שחנני ה' יתברך באיזה דין חדש (כי אין בית המדרש בלא חידוש) שם כתבתי בקיצור לברר את אשר עלה במצודתי בעזרתו יתברך שמו…

כן דברי האסקופה הנדרסת לפני חכמי התורה הקדושה ותלמודיהון פה אויהעל אור ליום ה' בשבת לסדר "אנכי מגן לך" שנת י"א לחדש מרחשון תר"ץ לפ"ק. מאיר במו"ה שמואל הלוי קליין

הרב מאיר הלוי קליין, בן ר' שמואל ובלומא קליין, מחבר ספר "תולדות שמואל" על תרי"ג מצוות (ג"כ) וספר "ברורי המדות והשיעורים" לבירור השיטות כל המידות והמשקולות הזמנים והשיעורים המוזכרים בש"ס ובפוסקים, תלמיד רבי יהודה גרינוואלד ורבי משה גרינוואלד בעל "ערוגת הבושם". משנת תרס"ז (1907) עבר לאויהעל, בעקבות נישואיו לבתם של רבי שלמה ושרה שטעטשאוויצר. נראה ששימש כמורה הוראה באויהעל.

הרב מאיר קליין, נספה בשואה, ככל הנראה באושוויץ בקיץ תש"ד.

'דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות'. ובמדרש זהו שאמר הכתוב 'יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו', פירש רש"י ז"ל יהיו יראים לשון ציווי.

לפי זה יש להקשות שמאיש שהוא ירא שמים והאיש שנקרא 'קדוש', יש כמה מדרגות בינותם, כמו שמצינו במסכת אבות (פרק ו' משנה א') 'רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה שנקרא ענווה, יראה, צדיק, חסיד, ישר ונאמן'. עיין פירוש הרמב"ם שהם מדרגות ואחד עדיף מהשני. וגם רבי פנחס בן יאיר מסדר המדרגות במסכת סוטה ואמר שיראת חטא מביאה לידי חסידות וחסידות מביאה לידי רוח הקודש שאין למעלה ממנה בעולם הזה, על כן נחזינן מראיות אלו שמעלות יראת שמים קדם בכמה מעלות למדרגת קדוש, והשכל נותנת שכל שהוא במדרגת 'קדוש' נכלל בו גם המדת יראת שמים וכל המעלות שקודמין אותה, אפילו הכי אמר הכתוב בלשון ציווי 'יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו', שמקדים הקדוש ליראת שמים? וגם הנתינת טעם שעל כן יראו 'כי אין מחסור ליראיו' אין לו הבנה? והמדרש עצמו פליאה הוא איך שייך אזהרה זו להדלקת נרות?

אמנם לפי הפירוש של המחבר ספר הברית (חלק ב' מאמר ה') נבין הכל בישע אלקים. והנה שתי מדרגות יש בצדיקים, האחד נקרא 'צדיק שאינו גמור', והשני המעולה ממנו מקרא 'צדיק גמור'. וכן בחסידים אחד נקרא 'איש חסיד', והשני נקרא 'חסיד עליון'.

הארבע מדרגות אלו הם, המונע עצמו מן העבירות ומושל ברוחו ומקיים קצת מן המצוות, כל זמן שלא קיים כל המצוות שאפשר לו לקיים, נקרא 'צדיק שאינו גמור'.

אבל מי שמונע עצמו מן העבירות ומקיים כל האפשרי לו לקיים מן הרמ"ח מצוות עשה נקרא 'צדיק גמור', כי מה שאי אפשר לו לקיים וחושב אותם לעשות, עולים לו מן המניין כאילו עשה אותם.

אולם שתי מדרגות בחסידים הוא מי שדחה מעצמו כל המידות רעות על ידי רגילות כבישת יצרו ומונע עצמו מכל האפשרי ממצוות לא תעשה בלי גירוי יצר הרע ועושה כל האפשרי ממצוות עשה, אפס הוא עושה כל זה בעבור השכר שיהיה לו שכר בעולם הזה ושכר בעולם הבא זה נקרא 'איש חסיד', שגומל חסד עם עצמו, שהוא איש, כמו שאמר הכתוב 'גומל נפשו איש חסד'.

אבל מי שהוא חסיד על מנת שלא לקבל פרס, רק הוא עובד את השם משום שאוהב לו באמת וכדי לעשות נחת רוח ליוצרו, זה נקרא 'חסיד עליון', מפני שהוא מתחסד עם אל עליון ולא עם איש, רחמנא ליצלן, עם עצמו. ובתוך הימים שבין 'איש חסיד' ל'חסיד עליון' נקרא הוא 'איש קדוש', כי הלשון קדוש פירושו הכנה והזמנה, כנאמר 'התקדשו למחר', שבעת ההיא מכין עצמו ומרגיל להיות חסיד עליון.

ועתה נתבונן שהלשון 'קדוש' לאו דווקא על מדרגה עליונה הורה לנו, אלא גם על מדרגה הראשונה בא הכתוב בטוב טעם ללמד אותנו, דהיינו 'בהעלותך את הנרות', כשיעלה על רעיונך להכין עצמך להשלמה ולהדליק הנרות של מצוות דווקא לשם שמים, תדע 'אל מול פני המנורה', שצריך להתחיל ביראת שמים. כי תיבות 'מול פני' בגימטרייה במספר גדול 'יראה', שרק על ידי יראת שמים תזכה להעלות למדרגת צדיק, חסיד, ישר ונאמן ותבוא לרוח הקודש ולחיי ניצחיות. וזהו 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות', שהולך מעט מעט על שבעה קנה המנורה עד שהגיע למדרגה שאין אחריו למעלה ממנה, כסדרם רבי פנחס בן יאיר: א. זריזות, ב. נקיות, ג. טהרה, ד. פרישות, ה. קדושה, ו. ענווה, ז. יראת חטא – שהם עיקר המעלות שחייב אדם לעשות, כמו שאמרו חז"ל, שעשה בה מעלות אם תרצה להכין עצמך להשלמת נשמתך. והיראת שמים רק ההתחלה למעלות העליונות, לפי משנת רבי מאיר דלעיל.

ויפה נדרש המדרש, זהו שאמר הכתוב 'יראו את ה' קדושיו', רצונו לומר כל המכינים עצמם לעבודת ה', ראשית חובתם להעלות הנרות 'מול פני' ביראת שמים, 'כי אין מחסור ליראיו', שאם יש בו יראת שמים אז בוודאי כל שבעת הנרות, דהיינו מעלות שקודמים אותה לא נחסרו לו, וגם לא יחסרו לו אותם המעלות הבאים אחריו, דהיינו, צדיק, חסיד, ישר, ונאמן, ויזכה לחיי ניצחיות. אמן.

(שם משמעון, פרשת בהעלותך)

הרב שמעון זאב בנם של שמואל צבי ובריינדל פרלמן (פערלמאנן) נולד באויהעל בשנת 1875, והיה תלמיד חכם שהתגורר בנירעדהאז (נירג'האזה) בירת מחוז סבולץ' שבהונגריה. אביו היה תופר בגדים  בגיל 12 שלחוהו הוריו ללמוד בישיבת הרב הגאון והצדיק ישעיה ארנפלד בפאטאק, שם גדל בתורה, יראת שמים ומדות טובות. לאחר בר המצווה נשא ללמוד בישיבת הרב הגאון והצדיק נפתלי הכהן שוורץ בה' מאד, שם למד בהתמדה במשך שנה. משם נסע ללמוד בעפעריעס ובפאפא אצל הגאון הרב משה ראיה ראטה, שהעניק לו הסמכה על "הלך בדרך התורה והיראה ולמד בהתמדה ואסף בחפניו כמה שיטות הש"ס ראשונים וגם אחרונים וכבר הגיע למעלת נבון להבין דבר מתוך דבר להקשות ולפרש, ולשוט בים התלמוד ולהעלות מרגניתא טבא… כי הקדיש ימי עלומיו ללימוד התורה… על כן אכבדהו נגד זקני עמי לכנותו בשם החבר ר' שמעון זאב נ"י לכל דבר שבקדושה". משם המשיך ללמוד אצל הרב זוסמאן סופר בעיר פאקש, ואצל הרב שמחה בונם סופר בישיבה הגדולה בפרסבורג. שם הרבנית, אשת הרב שמעון זאב, רחל רוזה בריינדל בת יוסף יונה קליימן, שנולדה בשארוק=פאטיק בשנת 1878. היו להם שבעה ילדים. בהקדמת ספרו "שם משמעון", חלק ב', מתפלל הרב להצלחת ילדיו הקטנים יוסף יונה ואלימלך.

מחבר ספרי שמן זך (יידיש. תרפ"ב), לב שמעון (יידיש, תרפ"ג), שם משמעון (תר"צ) וחמישה קונטרסים בשם 'כונת המצות' (רמ"ג-תרצ"ח). קונטרסים אלו יצאו עם הסכמות רבות ובהם הסכמות הרב יהודה העשל לנדא אב"ד וויטקא בנירעדהאז, הרב מאיר סג"ל קליין מאוהעל, הרב צבי יחזקאל מיכלסון מוועד רבני וורשה, הרב יהודה הכהן קרויס אב"ד לקנבך (אביו של הרב משה אהרן קרויס), הרב צבי הכהן דיק דומ"ץ אוהעל (מרבותיו המובהקים של הרב שמואל רובין ממיכאלובצה), הרב יהודה ארליך מנירעדהאז, הרב נפתלי טייטלבוים אב"ד נירבאטור, הרב חנוך העניך מאיר אב"ד קרצקי, הרב יהונתן אייבשיץ מו"צ בוורשה, הרב צבי הירש פרידלינג אב"ד בוסקוביץ, הרב שמעון סופר אב"ד ערלוי והרב חנוך העניך טשארניטשאפקי אב"ד גאלין.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיעו לנירעדהאז פליטים יהודים מפולין ומסלובקיה. הקהילה הקימה וועד לתמיכה בפליטים למרות מצבים הכלכלי הירוד. בשנת 1942 גויסו רבים מהגברים היהודים בכפייה לשירות העבודה תחת חסותו של הצבא ההונגרי. רובם נשלחו לחזית באוקראינה ורבים מהם נספו שם. באפריל 1944 החלו חיילי ה-SS הגרמנים לאסוף את היהודים מכל האזור לתוך גטאות בהם היו תנאי מחייה בלתי אנושיים. מספר תושבי גטו נירעדהאז הגיע לכדי 11,000, בעוד שבגטו היו רק 123 בתים, והצפיפות בו הייתה קשה ונוראה. ב-5.5.1944 דיווח מושל המחוז המקומי על 15,220 יהודים שחיו בגטו, וחמישה ימים אחר כך עלה מספרם ל-17,580. בשל החשש ממגפות, גורשו חלק מהיהודים לחוות, שם נאלצו ללון על האדמה ללא קורת גג, ורבים מתו מטיפוס.  ז'נדרמים הונגרים חקרו בעינויים אכזריים את תושבי הגטו ואת המגורשים לחוות כדי להוציא מהם מידע על חפצי ערך שהסתירו. ב- 12.5.1944 ועד לסוף החודש נשלחו היהודים מתחנת הרכבת של נירעדהאז למחנה ההשמדה אושוויץ, בארבעה טרנספורטים.

הרב שמעון זאב פרלמן, נספה באושוויץ בז' בסיון תש"ד. הי"ד. כן נספו רעייתו, בתם בריינדל אלטר (ילידת 1903), בנם דוב בעריש (יליד 1904, שהיה חזן ושוחט, ונהרג בגדודי העבודה בחזית הרוסית בשנת 1943) בנם אלימלך ג'וזו (יליד 1924). הי"ד.

ראה: אנציקלופדיה של גטאות. דפי עד במאגר השמות ב"יד ושם".

בעניין ישוב ארץ ישראל בכתבי אגדה שלי כתבתי, הא דמשה רבנו עליו השלום קרא לבניו גרשון ואליעזר, שמות הללו כי פחד שמא יטעו בניו לחשוב את ארץ מדין לארצם ומולדתם, ולא ירצו לעזוב את מדין ערש ילדותם אשר לא ידעו בה כל עוני ומחסור. על אותם שבמצרים לא דאג כלל, ענים ולחצם יזכיר ויעורר געגועים לארץ אבות, אבל בניו נכדי יתרו כהן מדין, אולי לא ימירו ארץ מדין בארץ אבות נחלת כל ישראל, על ידי זה מיום היוולדם, ביום שפקח ראשון שבבניו את עיניו לראות אור עולם, קרא לו משה שם מזכיר גלותו בארץ נכריה, שמו יעיד עליו כי ארץ מדין עם כל הטובות שינק ממנה איננה ארצו, ושאיפתו תהיה ללכת יחד עם כל ישראל אל ארצו, וכדי להראות לבניו כי כל זמן שישראל שרוי בגולה חייו בסכנה, קרא לבנו השני אליעזר, לזכר נהס שהצילו ה' מחרב פרעה, אף שנתגדל בבית פרעה רצה להרוג אותו.
גם בימינו נמצאים הרבה מישראל שוכני ארצות נכריות, ואינם רוצים לשוב לארצנו, ואומרים מה לנו באיזה ארץ נהיה גרים בארץ ישראל או בחו"ל, כל זמן שאין לנו מלך משלנו והארץ אינה קנייננו. אבל תשובתם בצדם, ארץ ישראל היא ארץ מגורי אבותינו, יש לנו שם זיכרונות קדושים על כל פסיעה ופסיעה, ויש בה די לקשר אותנו במוסרות אהבה וחבה על עמנו ותורתנו. במדרש רבה וישב פרשה פ"ד, "וישב יעקב, כך אמרו חכמים לא נהג יעקב ממושב עד שגר במגורי אבותיו, זו ארץ כנען, ששם גר יצחק אביו", יעקב גר עם לבן ונתעשר.

עני בא אל לבן ועשיר יצא משם, ובכל זאת לא היתה דעתו נוחה מארם נהרים, והרגיש עצמו ער כגר "עם לבן גרתי", נפשי נכספה לשוב לבית אביו, אף על פי שעדיין לא נתנה לו הארץ, ואף על פי שגם בארץ כנען היה גר. כי פלאי פלאים אנו רואים בעניין רגשות ישראל לארץ ישראל, כמו אהבת אבות לבנים, ואהבת אדם לאברי גופו, ובזה תבדל אהבת סתם אנשים לארצות שונות מתכונת אהבת עם ישראל לארץ ישראל.

כי בעוד אשר אהבת הראשונים תחקר ותתבאר בחשבון ובטעם ובסבה, אבל אהבת עם ישראל לארץ, לא תדע סבות, לא תבקש חשבונות, אך היא מתאהבת ממילא. וידידי הגאון רבי ברוך עפשטיין שיחיה בספרו מקור ברוך פרק ג' סעיף ב', ביאר זה על פי הסבר לשון הכתוב "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב", לאהבה את עשו צריך טעם וסבה, אבל את יעקב אין צריך לכל טעם ולכל סבה, כי מעצמו מתאהב בלא חקירה ובלא חשבון. ואף אם היה לנו כל טוב בחו"ל היה חובת כל איש יהודי, אם יש לאל ידו לנסוע לארץ ישראל, וכמאמר החכם "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב", ואמרו חז"ל במדרש משפלי פרק י"ז, זו ארץ ישראל, שאפילו אדם אוכל בכל יום פת ומלח ודר בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ממי שדר בחו"ל שהיא מלאה חמסים וגזלות. ולכאורה צריך עיון מה גריעותא דפת חרבה שלא יזכה אם אוכלה לעולם הבא שיצטרך המדרש לאשמעינן. ויש לומר על פי מה שכתוב בנדרים דף י', למה נקרא נזיר חוטא בשביל שציער עצמו מן היין.ולא יאמר מה לי לעזוב ארצות חו"ל שבה נשב בשלווה ובשובע ולעלות לארץ ישראל לחיות חיי צער, ותהיה אם כן מצווה הבאה בעבירה. ובא רבי יוחנן להוציא מלבן של בני אדם דעה זו, שאפילו אוכל בכל יום פת חרבה ויושב בארץ ישראל אף כי הוא מצטער הרבה, בכל זאת מובטח הוא לעולם הבא, כי ארץ ישראל נתנה על ידי יסורים, כדאיתא בברכות ה'. ומה גם אנן שבגלות אינם נותנים לנו מנוח, ונתתנו לשמצה ולבזה, דברי הימים לישראל כתובים בדם הרוגים, מגילות כתובים בם קינים הגה ונהי, גירוש אחר גירוש, טירוף אחר טירוף, צרות אחרונות משכחות את הראשונות, ועל כל צרה שלא תבא מאשימים אותנו, חרב מלחמה כי תעבור, דבר ורעב כי תפרוץ, מאשימים אותנו שישראל בתכונת גזעו הוא יסוד מהרס, וכעלוקה מוצץ דם התמצית של שכניו וכלחוך השור את ירק השדה מנצלים אנחנו את תבואות ארצם, אנחנו הגרים בארצם, עולם מעלה מעלה, והם יורדים מטה מטה. ובכן למה נגרע חלקנו מכל בריה ובריה השואפת לחיי חופש ודרור, הלא אנו רואים נח ובניו וכל הברואים ויצורים שהביאו עמהם, הלא ישבו שלווים ושקטים בהתיבה, מצאו להם פרנסתם מן המוכן די והותר, ומה המריצהו לנח לשלח שלוחים לדעת הקלו המים. אך היא רגש החופש שנטע הקב"ה בברואי תבל, טובים לו מאכלים מרים בעולם הרחב, ממאכלים מתוקים וערבים בתיבה כלואה וצרה. על אחת כמה וכמה שאנו צריכים לראות לצאת מצרה לרווחה, שגם בגשמיות "טובה הארץ מאוד מאוד". ואנו רואים שהופיע רוח ממרום אצל גאוני וצדיקי דורנו יחיו שמעוררים את קהל עדת ישורון העם סגולה לחביבות ארץ ישראל ולפדות ולסחור את אדמת הקודש מידי זרים. והמה בעצמם נוסעים לא לארץ ישראל עם לווית אנשי מדע וקנו שם נחלאות. ובהפלאה כתובות ק"ז:, על מאמר חז"ל כל הדר בארץ ישראל דומה כמו שיש לו אלוקי, "דומה" משמע שבאמת אין לו, אלא דומה כמו שיש לו, והרי קאמר וכל הדר בחוץ לארץ דומה כי שאין לו, משמע שבאמת יש לו. אם כן חוץ לארץ יותר במעלה, חס ושלום, רק דמעלת ארץ ישראל היא כל כך שאפילו אין לו כל מצווה שבעולם רק מצווה זו לחוד שדר בארץ ישראל, הוא דומה כמי שיש לו אלוקי. וכל הדר בחוץ לארץ שאפילו יש לו כל הזכות והמצווה שבעולם חוץ מזו, אפילו הכי דומה כמי שאין לו אלוקי, חס ושלום. עיין שם. ובמדרש תלפיות ענף ארץ ישראל, כל הדר בארץ ישראל בהחלט שהוא צדיק אף על פי שאין נראה לעיניים כצדיק, כי אם לא היה צדיק היתה הארץ מקיאו, כמו שכתוב "ותקיא הארץ את יושביה", ואם אינו מקיא בהכרח שהוא צדיק, ואף שהוא בחזקת רשע. עיין שם ובספר שלום ירושלים סימן ב'. וד' יקבל תפלתנו וישמיענו ברחמיו לאמר: הן גאלתי אתכם.

(ביכורי דוד, על ספר פרדס יוסף, שמות)

הרב דוד פצנובסקי, חסיד גור, נולד בשנת 1894 בלאסק לאביו הרב יוסף פצנובסקי ולאמו מרת רוחמה בת צבי הרב הירש הלוי מלאסק. הוא חי בפאביניץ, זגירז' ואחר כך בלודז. הוא נשא לאשה את דינה בת הרב שלמה יהודה ליב הכהן, אב"ד זגירז' הי"ד. הוא היה תלמיד חכם שפרסם את חידושיו על התורה בהערות "ביכורי דוד" על ספרו של אביו "פרדס יוסף". במהלך השואה הוא גורש לגטו לודז ומשם לאושוויץ. הוריו נפטרו בגיטו לודז. גם אחותו חיה, נשלחה לאושוויץ מגטו לודז.

הרבנית דינה נספתה ב1942 באושוויץ בגיל 48.

בנם של הרב דוד ודינה, שלום צבי פצנובסקי, נספה בוורשה בשנת 1942, בהיותו כבן 28.
בתם אסתר, אשת הרב יעקב אייבשיץ, נספתה בוורשה בגיל 26, ובעלה נספה בגטו ורשה בגיל 34.
בנם יעקב פצנובסקי, נספה באושוויץ בשנת 1942, בגיל 13.
בתם חיה עלתה לארץ, והנציחה את משפחתה בדפי עד ב"יד ושם".

בניסיון העקדה אשר עמדו כל חכמי לב מהו הניסיון הגדול אם הקדוש ברוך הוא יאמר לשאר אדם לשחוט את בנו גם כן יעשנה, וכמה אלפים ורבבות מישראל שמסרו עצמם לשחיטה ולכל ד' מיתות, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם שחטו בידם בשעת השמד, רחמנא ליצלן, ומה רבותא דאברהם אבינו  כל כך אשר יאמר עליו "בהר ה' יראה" הניסיון לדורות, ובכל תפלתנו בימים הקדושים שאנו מתפללים על חיותנו בגוף ונשמה תמיד נזכיר עקידת יצחק. ועוד, מדוע נאמר "והא-להים נסה את אברהם", והלא הניסיון יותר גדול אצל יצחק שפשט מצווארו לשחיטה.

ונראה לעניות דעתי בעזרת ה' דבר חדש אשר מקום נשאר לי להתגדר בו, בשנדייק גם כן מהו "ויהי אחר הדברים האלה והאלקים ניסה את אברהם", מהו "אחר הדברים האלה" שיש להם שייכות לניסיון של העקידה. ובפירוש רש"י הביא פירושים בזה. עיין שם. ואומנם מה שחנני ד', הסכת ושמע, בטובך קורא היקר, כי הניסיון לא היה בדבר השחיטה גופא אשר עמדו בזה הניסיון אלפים ורבבות מישראל, כי אם הניסיון היה בדבר האמונה בד' גופא, כי הנה כל חייו של אברהם אבינו קרא אברהם בשם ה', ולכן נשלך בנעוריו בכבשן האש באור כשדים, ואברהם מגייר אנשים ושרה מגיירת נשים, "את הנפש אשר עשו בחרן", ועמד בכל הניסיונות למען כבוד ה' יתברך, וכל חפצו וחשקו שיהיה לו זרע אשר יצא ממעיו, היה גם כן בשביל זה שיצא ממנו אומה הישראלית אשר תקבל א-לוהותו יתברך, כמו שכתוב בפרשת המילה "והקמתי את בריתי ביני ובינך להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לא-להים". ואם כשישחוט טאת יצחק הנולד לו לאחר ייאוש בן מאה שנה, והקדוש ברוך הוא אמר לו "ואת בריתי אקים את יצחק", וכן נאמר כאשר אמרה לו שרה "גרש את האמה הזאת ואת בנה", אמר לו הקדוש ברוך הוא "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע", הוא יהיה זרע שלך ההולך בעקבותיך לעבוד הבורא יתברך. ואם כן כשציווה הקדוש ברוך הוא את אברהם לשחוט את יצחק, הלא נראה כאילו רצה חס ושלום לעקור כל השורש של אומה הישראל וכל האמונה הא-להית מן העולם, וחס ושלום כל עבודתו של אברהם להשם היה הכל לריק, כי עכשיו על ידי שחיטת יצחק, אשר עליו הובטח  "כי ביצחק יקרא לך זרע", יתבטל כל זה מן העולם. וזה היה הניסיון הגדול לאברהם דווקא, אשר צדיק פעל וחי בניסיונות למען ה' יתברך, ועתה תעקר כל האמונה בשחיטת יצחק בנו יחידו הנשאר למלאות מקומו בקריאת שם ה' ושיצא ממנו זרע עובדי ה'. ואם כן מדויק שפיר "ויהי אחרי הדברים האלה", פירוש, כל הדברים שנעשה עד הנה עם אברהם כל ימי חייו ועמד בניסיונות, ונאמר סמוך לזה "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואז "והא-להים ניסה את אברהם" כנזכר לעיל לשחוט את יצחק אשר פעולה זו מתנגדת לכל פעולתו ועבדות ד' כל ימי חייו, ואף על פי כן לא הרהר אחר מדות של הקב"ה. זהו הניסיון הגדול של אברהם דווקא, מה שאין כן ביצחק שפשט צווארו לשחטו למען השם יתברך, זה עשו אלפים ורבבות מישראל. ועיקר הניסיון היה לאברהם זקן זה בן מאה שלושים ושבע שנה אשר נתנסה בכמה ניסיונות ועמד בכולם והקריב כל חייו לעבודתו יתברך, ועתה רואה חס ושלום שהכל נעקר משורש, זה היה הניסיון הנורא. ועמד אברהם בניסיון ולא הרהר אחר הקב"ה והלך לשחוט את בנו יצחק. וזהו שאמרו במדרש שאמר אברהם שהיה לו להקשות להקב"ה "אמש אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ועתה אמרת לשחטו, לכך כשיחטאו בני גם כן תרחם עליהם". וקשה ומדוע לא הזכיר מעשה העקדה בעצמה שרצה לשחוט בנו יחידו למען השם יתברך שזה תעמוד לישראל. ואמנם לפי הנ"ל ניחא, כי לא זה היה עיקר הניסיון שרצה לשחטו לכבוד השם יתברך, זה עשו אלפים ורבבות מישראל. כי אם עיקר הניסיון כנ"ל הוא שאמר לו השם יתברך "כי ביצחק יקרא לך זרע" אשר פירושו שעל ידי יצחק יתפרסם אלהותו יתברך, הוא יהי לך זרע ועל ידו יקוים "ונברכו בך כל משפחות האדמה", שהוא שעל  ידי זרע אברהם יתפרסם אמונת א-להי עולם יתברך שמו, ועתה חס ושלום רוצה לעקור הכל בשחיטת יצחק. זה היה עיקר הניסיון, וזאת ביקש אברהם אבינו שתעמוד לזרעו ויכבוש כעסו מעלינו, אף על פי שאין אנו כדאי, כמו שלא הקשה אברהם להקב"ה קושיות ועשה רצונו בלב שלם. וכן יהי רצון שיזכור לנו הקב"ה זכותיה דאברהם ועקידת יצחק ויכבוש כעסו מעלינו ויתנהג עמנו במידת החסד ורחמים, אמן. ובזה מובן היטב מה שהבטיח לו הקב"ה לאחר העקידה, "בי נשבעתי נאום ד' כי יען אשר עשית את הדבר הזה וכו' והתברכו בזרעך כל גויי הארץ", כיון שלא הקשית איך יקוים "ונתברכו בך כל משפחות האדמה" אם ישחט יצחק ועמדת בניסיון, ולכן נשבעתי כי "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ", כי על ידי זרעך יתפרסם שמו בעולם, לעבדו שכם אחד, והיה ד' למלך על כל הארץ במהרה בימינו אמן.

(אלף זעירא, מהדורת תרפ"ט, עמ' כד)

הרב צבי זאב בן הרב שלמה ורחל גולדברגר, נולד בסביבות שנת תרל"ד (1874) בברגסאז (בערגסאס) שהונגריה (כיום אוקראינה), כנכד לחסיד הידוע הרב ברוך מרדכי פרנקל מחסידי "אש ואור". הרב צבי זאב היה תלמיד הרב שמחה בונם סופר מפרסבורג, מחבר ה"שבט סופר", ושל רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים מסיגט, מחבר ה"קדושת יום טוב". בגיל צעיר הוסמך לרבנות. נשא לאשה את מרת הענטשע. לאחר שכיהן כדיין בבילקע, חזר לברגסאז שם שימש כרב של "חברת ש"ס" ואחר כך כרב בבית המדרש החדש של החסידים. הוציא לאור את ספרו "אלף זעירא" על התורה, ובראשו חידושיו על הש"ס. הספר הודפס בחייו שלש פעמים כאשר נוספו הוספות למהדורות המאוחרות (מונקטש תרע"א, בודפסט תרפ"ג, ברגסאז תרפ"ט). ספרו התעטר בהסכמות מאת רבי שלמה סופראב"ד זרגסאז, האדמו"ר רבי צבי הירש שפירא אב"ד מונקטש, רבי פנחס חיים קליין אב"ד סעליש, רבי אייזיק וייס האדמו"ר מספינקא ורבי נתנאל הכהן פריעד אב"ד ב' אויווארוש.
הרב צבי זאב גולדברגר ניספה בשואה באושוויץ בשנת תש"ד (1944).

מקורות: ספר אלף זעירא, אתר הספריה הלאומית, חכמי הונגריה והספרות התורנית בה עמ' 415, מאגר השמות באתר "יד ושם".

בפרשת בשלח על פסוק "כי יד על כס י'ה מלחמה לה' בעמלק", דאמרו חז"ל מגילה דף י"ג כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי. עיין שם. ובתוספות שם דלא קרא אותן בשביל שבאו משבט יהודה, אלא אף משאר שבטים. עיין שם.

ויש לומר הטעם דאמרו בברכות דף ז' עד לאה לא היה אדם שהודה להקב"ה, שאמרה הפעם אודה לה'. ופירש רש"י שם עיין שם. והנה כתיב בפרשת האזינו "צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך", ופירש האוהל יעקב במשל דהקב"ה נתן בטבע בני אדם השכחה, דאם לא כן לא יתנחם על מתו וכדומה ולא ישא אשה וחייו אינם חיים. אבל האדם חס ושלום שוכח להקב"ה כביכול. וזהו שאמר צור ילדך  תשי, זה לטובתו, אבל אתה ותשכח אל מחלליך. עיין שם הדבר, ודברי פי חכם חן.

וזה ממילא לתא דעבודה זרה ואבזרייהו, דמי ששוכח חס ושלום על בורא עולם, הוא בסכנה גדולה. אבל מהשם יהודה נלמוד, אדרבה, שלא יהיה כפוי טובה כהנ"ל, אלא צריך להודות להקב"ה על כל חסדיו שעושה עמנו, כמאמר חז"ל ברכות הנ"ל, דין נלמוד מלאה, ושפיר אמרו כל הכופר בעבודה זרה כהנ"ל דאינו כפוי טובה חס ושלום ואינו שוכח כי חסד אל כל היום, זה נקרא יהודה, על שם שנתנה לאה לבנה שם יהודה להודות לה' יתברך. ודו"ק.

נחזור להנ"ל דאם מצערין העבודה זרה את ישראל, הוא כביכול צער להקב"ה, דכל הכופר בעבודה זרה הוא בשביל יהודה, שנותן הודיה להקב"ה ולא לבשר ודם, כמו שכתוב "על עמך יערימו סוד" וכתיב "כי נועצו לב יחדיו, עליך ברית יכרותו", ו"למה יאמרו הגוים וכו'".

וזהו שאמר "כי יד", כי מה שעשיו רודף אחר יעקב בברכתו "הידים ידי עשיו", כפירוש רש"י על פסוק "פן בחרב אצא לקראתיך", שהמה מתגאין על מה שנתברכו מיצחק אבינו "ועל חרביך תחיה", הוא לא לנו החרפה, כי אם כביכול על מלך מלכי המלכים "על כס יה", ועל כן מלחמה לה' בעמלק צריך הוא ללחום עמהם שיתגדל ויתקדש  שמיה רבה. אמן כן יהי רצון.

(אהל משה, פרשת בשלח, עמ' 109-110)

'ואגדלה שמך', מ"י 'מרדכי יצא לו מוניטין שק ואפר מכאן ועטרת זהב מכאן'. נראה לפי עניות דעתי הכוונה כי שמעתי מבני הנחמד ר' משה אליעזר נ"י לפרש דברי מ"י במגילה איש יהודי היה, חד אמר שהיה צדיק מתחילתו ועד סופו, וחד אמר כל מקום שנאמר 'היה' ראה עולם חדש. ופירש בני הנ"ל דלא פליגי, דכבר אמר שלמה המךף 'רש ועושר' וכו', שהם ב' נסיונות שקשה לעמוד בהם. והנה מרדכי כשראה שק ואפר היה צדיק וקבל הכל מאהבה, ואחר כך כשהלך בעטרת זהב וראה עולם חדש היה גם כן צדיק גמור ממילא, היה צדיק מתחילתו ועד סופו. וכן הכוונה כאן דזה היה מוניטין שלו שק ואפר מכאן, ועם כל זה היה צדיק. ועטרת זהב מכאן, ועמד בצדקו גם בנסיון העושר.

(מתוף ספרו של אביו, הרב שמואל דאנאטה, "חידושי שמואל הרמש"י" עמו' ז:-ח)

הרב משה אליעזר דאנאטה (דונאט), נולד לאביו הרב שמואל, בשנת תרנ"ח (1898). משנת תרפ"ב כיהן כר"מ בטופולצ'ן, משנת תרפ"ו כיהן כאב"ד של עיר חדש ומשנת תרצ"ג היה רב החברא קדישא בפרסבורג. מחבר ספר "דבורי אמת – הלכות שמחות וש"ת" [תרצ"א] וספר "אהל משה" – ב"ח על מאמרי חז"ל [תרח"ץ]. בהסכמות ספריו הנלהבות כותבים עליו גדולי דורו "הרב הג' מעוז ומגדול חו"ב משנתו זך ונקי מוכתב בנימוסין וכו'", "ידידי הרב הגאון הגדול חו"ב טובא משנתו זך ונקי מחבר חבורא חכימא משיב מלחמתה של תורה בסברא יקירא ובפלפלא רבתא איש יקירא מפורסמא רבתא","ידידי הרב המאור הגדול לממשלת התורה אוצר בלום". הרב נספה בשואה עם משפחתו באושוויץ.

מקורות:  חכמי הונגריה עמ' 456-457, החתם סופר ותלמידיו עמ' תרנ"ב, דף עד במאגר השמות ב"יד ושם".

ויהי בימי אחשורוש, עיין בייטב פנים שפירש אדמו"ר זצללה"ה, על פי מאמר רז"ל (שפת פ"ח) תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלין התורה מוטב ואם לאו הריני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו, ועוד אמרו רז"ל שם שכפה עליהם ההר כגיגית כו' מכאן מודעא רבה לאורייתא, ואפילו הכי הדר קבלוה בימי אחשורוש ברצון. נמצא קודם לכן שהיתה הקבלה באונס היה העולם רופף, ואחר כך בימי אחשורוש קנה העולם הויה חדשה, וזהו שאמרו "ויהי" שקנה העולם הויה חדשה בימי אחשורוש. עד כאן דבריו.

ובדרך זה אפשר לומר, ויהי, שהוא לשון חיזוק, כפירוש רש"י בפרשת בראשית על הפסוק "יהי רקיע", ורצונו לומר שנתחזק העולם בימי אחשורוש שהיתה תלוי ועומד כנ"ל. ובזה אפשר לומר הכתוב קבלו וקיימו היהודים וגו' וימי הפורים האלה וגו', דהנה רז"ל דרשו קימו מה שקבלו כבר, ולפי הנ"ל אפשר לומר קימו את העולם על ידי שקבלו את התורה הקדושה מרצון. וזהו שאמר והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור וגו' וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, היינו מה שקבלו התורה הקדושה עכשיו בתוכיות ופנימיות הלב ברצון טוב, לא מן השפה ולחוץ על ידי אונס, וכדפרישית, כן יהיה תמיד שיקיימו התורה הקדושה באהבה וברצון טוב, ובזה מתקיים העולם תמיד בכל דור ודור.

ובזה אפשר לומר קישור סיום המגילה לתחילתה, על פי דאיתא במדרש רבה על הפסוק "איש יהודי" מלמד שהיה מרדכי שקול בדורו כמה בדורו, דכתיב ביה והאיש משה כו' מה משה עמד בפרץ, אף מרדכי, דכתיב דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו, מה משה לימד תורה לישראל כו' אף מרדכי כן כו'. ואפשר לומר בסייעתא דשמיא הכוונה דעל ידי שעמד בפרץ והציל את ישראל, קיבלו את התורה הקדושה ברצון מאהבת הנס, והיינו לימד תורה לישראל כמו משה, ומשום הכי שקול כמשה בדורו שקיבל התרה לישראל. וזהו הסמיכות כי מרדכי היהודי וגו' דורש טוב לעמו, אין טוב אלא תורה (ברכות ה.) ודובר שלום לכל זרעו, היינו בבחינת שלום בלא כפייה קבלו את התורה הקדושה על ידו, ועל ידי זה ויהי בימי אחשוורוש נעשה הוויה חדשה ונתחזק העולם כנ"ל.

ובזה אפשר לומר בסייעתא דשמיא, [1], הכתוב "והשתיה כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש". השתיה רומז על התורה הקדושה, מלשון אבן שתיה שפירשו רז"ל ביומא (נד:) שנקרא שתיה שממנה הושתת העולם, כן התורה הקדושה היא יסוד וקיום העולם כנאמר אם לא בריתי חקות שמים וארץ לא שמתי. ודרשו רז"ל בראשית – בשביל התורה הקדושה שנקראת ראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, וזהו שאמר והשתיה (התורה הקדושה) כדת, רצונו לומר, שעתה קבלו את התורה הקדושה כדת הראוי והנכון, ומפרש אין אונס, היינו בלא אונס וכפייה כי אם ברצון טוב, כי כן (רצונו לומר, שמעתה נכון וחזק, על דרך כן בנות צלפחד. בריאת העולם אשר) יסד המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה.

או יש לומר, [2], והשתיה, כפשוטו, היינו מחמת שנשתת העולם ונתחזקה, בשביל כדת, רומז על התורה הקדושה שקבלו אותה עתה בלא אונס, וכפירשנו, וזהו כדת אין אונס. ואם כן לפי זה הצדיק שמקיים את התורה הקדושה הוא שותף להקב"ה במעשה בראשית, כי אי אפשר לעולם שיתקיים אפילו רגע בלא התורה. ואפשר לומר שמטעם זה יש לצדיקים כח לבטל גזירות רעות ולהמשיך חסדים וישועות, כמאמר רז"ל צדיק גוזר והקב"ה מקיים, הקב"ה גוזר והצדיק מבטל, כי קיימא לן שותף מה שעשה עשוי. וכעניין זה כתב אדמו"ר זי"ע בייטב ליב פרשת בראשית מכח שעושין שמים וארץ חדשים על ידי תלמוד תורה. עיין שם. וכן גזרה חכמתו יתברך שמו להיות צדיק מושל, וזהו כי כן יסד המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה, על כל רב ביתו, הוא הצדיק לעשות כרצון איש ואיש, רצונו לומא, כן הוא רצון הקב"ה גזירת המלך להיות להם כח למלאות על משאלותם ורצונם.

ואפשר לומר בסגנון זה, [3], והשתיה כדת, שנשתת העולם על ידי שקבלו את התורה הקדושה ברצון, ומשום הכי אין אונס, רצונו לומר שנתמתקו כל הדינים והגבורות ונמשך חסדים, בחינת רצון, מדה כנגד מדה, כי כן יסד המלך מלכו של עולם את עולמו, כנאמר עולם חסד יבנה, ואמרו רז"ל בדבק במדותיו, על כן על כל רב ביתו כו' כנ"ל.

עוד אפשר לומר, [4], והשתיה כדת, כשהיתה אבן השתיה כדת על מכונו הזמן שבית המקדש היה קיים, אין אונס, ללא שום אונס כי על ידי הקורבנות נמחל כל העבודות, כי כן יסד המלך מלך מלכי המלכים את עולמו בחסד. ועכשיו שאין לו בעוונותינו הרבים בית מקדש לכפר עלינו, מוטל על כרב ביתו, זה הצדיק, לעשות כרצון איש ואיש, לבטל מהם גזירות רעות ולהיות פועל ישועות בקרב הארץ לדבק במידותיו יתברך שמו, אמן כן יהי רצון.

גם אפשר לומר, [5], והשתיה, רומז על הצדיק שממנו נשתת ומתקיים כל העולם, כנאמר צדיק יסוד עולם, כדת על שהוא מתנהג את עצמו כדת של תורה אין אונס, אין מציאות בעולם דבר שהוא לאונסו של אדם נגד רצונו, כי הצדיק מהפך הכל לרצון, כמאמר רז"ל שנמשלה תפילת הצדיק לעתר שמהפך התבואה, כך תפילת הצדיק מהפך הדין לרחמים. ואם לפי הנראה הוא נגד גזירת הקב"ה, כן יסד המלך מלכי המלכים על כל רב ביתו, זה הצדיק, לעשות כרצון איש ואיש, שיהיה לו כח ורשות להפך בתפילתו מדין לרחמים לעשות כרצון כל איש אשר פונה אליו בבקשתו. וקאמר איש ואיש להורות שלא בלבד למי אשר בשם איש יכונה, שמורה על המעלה, יכול הצדיק לעזור, כי אם יכול גם כן להשלים רצונו אף שאינו ראוי מצד עצמו להוושע, כיוון שהוא פונה להצדיק קרובה ישועתו לבוא, כי הצדיק מכפר העוון, כדאיתא בגמרא בבא בתרא (דף קטז.) דרש רבי פנחס בר חמא כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים שנאמר חמת המלך וגו', ואיש חכם יכפרנה, ועיין שם בחידושי אגדות, יכפרנה ממש שהוא מבקש כפרת עוון וזהו שדייק הגמרא כל שיש לו יהיה מי שיהיה החכם מכפר עליו.

אפשר לומר בסייעתא דשמיא, [6], והשתיה כדת רומז על התורה הקדושה כנ"ל, וכן כתב בספר בארת המים מהרב הקדוש מורנו הרב רבי צבי מרימינוב זצוקללה"ה. והנה רבינו הקדוש בנועם אלימלך פירש ודברת בם ולא בדברים בטלים, היינו על ידי שיקיים ודברת בם, שיעסוק תמיד בתורה הקדושה, לא יצטרך לעסוק בדברים לבטל אותם, והיינו הדברים שצריכים ביטול, כי בכח התורה הקדושה מתבטל כל רע ויתהפך הכל לטוב לרחמים ולרצון. וזהו והשתיה כדת, אם עסק התורה הקדושה הוא כדת, שמקיים ודברת בם כנ"ל, אז אין אונס, אין שום דבר אונס בעולם כי הכל מתהפך לרצון, כי כן יסד המלך מלכו של עולם על כל רב ביתו, אלו העוסקים בתורה הקדושה, שיהיה להם כח ע"י עסק התורה לעשות כרצון איש ואיש. והבן…

והנה איתא בשם רבינו הקדוש הרב רבי צבי מזידיטשוב זצללה"ה שכל השותה בפורים כאילו מתענה משבת לשבת כו' ונמתקים בזה כל הדינים ונקרעים כל המסכים המבדילים. עד כאן לשונו. וזהו שאמר, [7], והשתיה (בפורים) כדת, יש בו הכח והסגולה שיש בשם הקדוש כדת, היינו להמתיק הגבורות והדינים לרחמים וחסדים ולהכרית את כל המסכים המבדילים ומעכבים התפלה, וזהו אין אונס, על ידי השתייה בפורים, אין מציאות לשום אונס היפך הרצון כי הכל נעשה רחמים ורצון, אמן… כי על ידי השתייה יכול להמתיק הדינים להיותם רחמים וחסדים, כדברי רבינו הרב רבי צבי הירש זי"ע הנ"ל.

אפשר לומר בסייעתא דשמיא, [8], בהקדם מה שפירש הגאון הקדוש רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג זצללה"ה זי"ע ועכי"א, על הפסוק ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה', דלכאורה כנגן מיותר, דהווא ליה למימר ויהי כנגנו, ותירץ דרצונו לומר שאם המנגן אינו מכווין שום פניה בנגנו כי אם לשם שמים, לעורר השמחה לצורך העבודה, אז בא עליו השראת השכינה. וזהו שאמר ויהי כנגן המנגן, רצונו לומר, אם יהיה כמו הכלי נגינה הנקרא נגן, שאין בכלי שום פניה, אם גם המנגן יהיה כמו כן, אז ותהי עליו רוח ה'. עד כאן דבריו. והנה גם בהשתיה יכולין לכווין לשם שמים לגרש העצבות ולעורר השמחה והחדווה, כמו שכתוב ויין ישמח לבב אנוש, והשמחה תועלת גדולה ונחוצה מאוד לעבודת הבורא יתברך שמו. והנה חז"ל דרשו כדת של תורה, וזהו שאמרו והשתיה כדת של תורה, היינו לשם שמים לכוונה הנ"ל על ידי זה אין אונס (אונס הוא היפך הרצון והרצון הוא רחמים) כי ימתקו הדינים בשרשם ויתהפכו לרחמים גמורים וחיים ושלום עלינו ועל כל ישראל, אמן כן יהי רצון.

(בית אשר, על מגילת אסתר)

הרב אשר זעליג ב"ר שלום ואסתר גרינצוויג, נולד בשנת תרכ"ב בכפר טשאמאנע. היה תלמידו של בעל "ייטב לב" בסיגט וחתנו של הרב צבי אלימלך כהנא מסיגט. הרב אשר זעליג גר בכפר דולהא שבצכוסלובקיה במשך ששים שנה, שם העמיד תלמידים רבים. בתחילה היה מורה הוראה שלא על מנת לקבל פרס, ואחר כך מונה כאב"ד ורב הכפר. הוא נמנה על מייסדי כלל מונקאטש בשנת תרס"ט (1909) והשתתף בכנס טשעפ נגד "אגודת ישראל" שהתקיימה בראשות האדמו"ר ה"מחנת אלעזר" ממונקאטש. מחבר הספר "בית אשר" על התורה (מונקאטש, תרצ"ז, תש"א).  לעת זקנתו החזיקה אותו הקהילה בכבוד גדול, והוא הודה להם על כך בספרו "בית אשר" חלק א, על ספר בראשית ושמות. בהקדמת הספר הוא מבקש:

ואני תפלתי לך ה', יהיו לרצון אמרי פי וגו' כדברי רז"ל, ויהי רצון שיהא מנחתי מנחת עני לריח ניחוח לפניו יתברך שמו, ויתקיים בי ברכת משה רבינו עליו השלום על אשר, יהי רצוי אחיו, כתפילת רבי נחוניא בן הקנה (ברכות כ"ח) ישמחו בי חברי (כפירוש החידושי אגדות שם בשם הרי"ף והרא"ש) ויקבלו את החיבור ברצון טוב ובסבר פנים יפות למען כבוד שמו יתברך. והנני בבקשתי מכל יוצאי חלצי יחיו ומתמידי החביבים כבניי הי"ו, ומידידי נ"י שיקחו להם פנאי ללמוד בספרי זה מדי שבת בשבתו, נא תעשו עמו אות לטובה, להיות עיניכם פתוחות אל הבית הזה למען אגורה באוהל ה', ואם אזכה שיתעורר אחד מהם באיזה עניין אבנה גם אנכי ממנה. ואקווה לה' יתברך שגם להם יהיה לתועלת, ואני מעתה אפרוש כפי לפני ה' יתברך בתפילה ובתחנונים עליהם שיתברכו בכל טוב סלה, הם וכל יוצאי חלציהם יחיו בשפע ברכה והצלחה ברוחניות וגשמיות וייטב להם ולבניהם מעלה ועד עולם, אמן… ואני נותן הודאה על מעט חלקי בתורה הקדושה, ואת כפי אפרוש בבקשה על להבא שאזכה עוד לישב בבית ה' על התורה ועבודה לשמה בהשגה גדולה והרחבת הדעת בלי שום מניעה חס ושלום לאריכות ימים ושנים טובות… בכח ובריות גופא, ואזכה לחדש חידושי תורה אמיתיים ולהוציא לאור את כל החדושי תורה בנקל לנחת רוח להבורא יתברך שמו ולהדריך בנים ובני בנים בדרכי התורה והיראה בדרכי החסידות ולא ימצא חס ושלום שום שמץ פסול בזרעי וזרע זרעי עד עולם, ויקויים בי מקרא שכתוב לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם. אמן כן יהי רצון. אלו דברי היושב ומצפה לישועת ה' יתברך כהרף עין ולהרמת קרן התורה הקדושה  וקרן ישראל למעלה ראש, אשר בא והתפלל אל הבית, אנא השם בנה ביתך כבתחילה, וכבוד ה' בא אל הבית, תחזינה עינינו בבנין בית הבחירה, בית ה' נלך במהרה, ונאמר מזמור שיר חנוכת הבית, והשב כהנים לעבודתם ולויים לשירם ולזמרם, גדול יהיה כבוד הבית, והשב ישראל לנוויהם, שתולים בבית ה', כיעקב שקראו בית, בית יעקב לכו ונלכה באור ה', או פניך עלינו אדון נשא, בבית נכון ונשא, נכון יהיה הר הבית בראש הרים, ויבן מקדשו כמו רמים, ישראל נושע בה' תשועת עולמים, וימלא כבוד ה' את כל הארץ, אמן כן יהי רצון במהרה בימינו אמן.

בגיל שמונים ושתים נהרג עקה"ש באושוויץ. הי"ד.

בנו הרב שלום, היה גאון וחסיד מפורסם, שכיהן כדומ"צ בדולהא, היה חתנו של הרב יעקב פרץ פרידמן, ונספה בשואה בשנת תש"ד.

מקורות: ספר בית אשר, נתונים בפרוייקט איסוף השמות ביד ושם, ועוד.

עצה נכונה שלא תופסד המצוה מחמת גאוה וכדומה, באם יחשוב שאי אפשר לו לבוא לשום מצוה ומדרגה רק על ידי הצטרפות עם חברו, וכידוע בזה בספרים הקדושים, זאת יביאהו לידי זה שלא יתגאה, כיון שלא יוכל לעשות מאומה יחידי רק על ידי הצטרפות עם חברו, ואם כן במה נחשב הוא, ולא רק על ידי הצטרפות עם אנשים וגדולי ערך אפשר שעבודתו ותורתו יתקבלו, אדרבה גם לפחותי ערך יצטרך. וכמו שאומרים בשם הגאון הקדוש הרבי רבי אלימלך זי"ע, שאמר תשעה ר' ר' מלך עדיין אין מניין, ועשרה ריקים ופוחזים הם עדה, ואפשר לומר קדושה וברכו. ודברי פי חכם חן…

והוספתי עוד בשבת קדש פרשת תרומה, הפסקה בין שקלים לזכור, דהנה ההפסקות [הן הפסקות ממש בין] פרשה לפרשה, דהנה שקלים מרמז לשפלות, מחצית השקל מרמז שכל אחד ואחד הוא רק חצי [ויש בכך כדי] למחות גאות וגבהות. עמלק גימטריה ר"ם. מחה תמחה זכר עמלק, על ידי שלא תשכח, שלא [תשכח מאין] באת ולא תתגאה, בזה תמחה עמלק.

וראיתי בסידור ישועות ישראל דבר נחמד מהגאון הקדוש מאיסטראווצא [זצ"ל, במשל] בעל התל ובעל החריץ, ידעו שכל זמן שמרדכי נכנע ואינו מתגאה הוא מבטל [את הגזירה, ובא היצר הרע] לייעץ להמן שהגאות אשר יש בלבו יכניס במרדכי היהודי [קח] את הלבוש ואת הסוס [ועשה] כן למרדכי, דהיינו כמו שאתה מתגאה, הכנס בו גאווה, ואל תפל דבר מכל אשר דב[רת לקיים] חס ושלום עצתך מה שייעצת על ישראל, כיוון שמרדכי יפול חס ושלום ממדרגתו. אבל מרדכי לא [נפל בפח אלא שב לשקו ולתעניתו, ולא בא לידי גאווה, ואדרבה. ועל ידי זה נתרומם קרן ישראל. מצ[וות] שקלים וזכור הכל חד, לעורר בלבבנו מדת ענווה ושפלות, ופרשה זו הפסקה, עניין המשכן המרמז לזה תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, בא לרמז לזה לתקן מעשינו לפני אדון הכל יתברך שמו. הרחמן יזכנו לשוב בתשובה שלמה מתוך נחת רוח דקדושה וטהרה וכל טוב סלה אמן כן יהי רצון.

(שמן למנחה, פרשת תרומה)

והיה בהניח ה' א' לך מכל אויביך וגו' תמחה את זכר עמלק מתחת לשמים לא תשכח. הנה ענין עמלק היה צריך לעורר את אות היהודים אשר שוכחים לגמרי שהם יהודים, ורוצים להתבולל בין האומות, וכדי להזכירם שהם יהודים מעמיד להם מלך קשה כהמן, כאשר הניסיון הוכיח. ועל ידי זה באים האובדים מארץ אשור והנדחים, לבל ידח ממנו נדח. וזהו מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ולכאורה לדור דור הוה ליה למימר. אבל העניין הוא שמדור דור עד עתה היו בעוונותינו הרבים תמיד מתבוללים כאלה אשר על ידיהם הוצרך לעמלק. אבל כאשר יעביר ה' רוח טומאה מן הארץ ויניח לך מכל אויביך, אז תמחה את זכר עמלק, כיון שלא תשכח, שאתה יהודי, וממילא לא יהיה צורך למלך קשה כהמן, אשר יזכירך על ידי עמלקים. ועיין חתם סופר על התורה פרשת תצוה דף ס"ד ע"א מדפי הספר ד"ה ואתה תצוה, זה שאמר הכתוב ואתה תאיר נרי, ה' א' יגיה חשכי, דכל זמן שיש קצת נר אין צריך להסרת הטבעת, כי הנביאים יחזירום למוטב, וזה דאל תשכח לגמרי וממילא לא יהיה צורך בעמלק, על כן תמחה את זכר עמלק, והבן.

(שמן  למנחה פרשת כי תצא)

הרב הגאון הצדיק המפורסם אשר אנשיל ווייס הי"ד ב"ר משה שלמה, היה תלמידו של בעל ערוגת הבושם, ושימש כאב"ד קהילת ס' נאדיפאלו והגליל בטרנסילבניה. שני התלמודים, בבלי וירושלמי, וארבעת חלקי השולחן ערוך היו שגורים על פיו בלשונם ממש. בעודו צעיר היה ריש מתיבתא באוהעל, שם הרביץ תורה, שקד עם תלמידים הגונים וחידש חידושים בפלפול ובסברא. כל ימיו המשיך לעסוק בענווה בהרבצת תורה בכתב ובעל פה, בדרשות ומוסר, בהוראת תלמידים ובתשובות לגדולי ישראל. חידושיו מימי זקנותו אבדו בימי השואה. שארית חידושיו התפרסו מתוך קונטרסים כרוכים בכריכה קשה ושמורים היטב, מתוך העתקי מכתבים ומתוך קרעי כתבי יד בלואים בספרים "שמן למנחה על סוגיות הש"ס" (תשכ"ט) ו"שמן למנחה – שרידי דרוש ורמזים על התורה" (תשמ"ט). בהסכמות לספר כתב הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל כי "הם פלפולים נחמדים האמורים בטוב טעם ודעת ומאוד נהניתי מהם". והרב חיים אלעזר פרידמן כתב בהסכמתו על מעלת פרסום תורות אלו: "בפרסמו ספרו זה שיש בהם דרושים ודברי מוסר, מובנים לכל ת"ח, וניתנים לאמירה ולמסירה, על ידי כך יתעורר זכרו הקדוש, ויהא בוודאי, לזכות גדולה, כמו שאמרו חז"ל כל האומר שמועה מפיו שפתותיו מדובבות בקבר, כמבואר ביבמות דף צ"ו. ועיין בהקדמת שו"ת העמק שאלה שכתב, הטובה הגדולה אם לומדים בספר של רבו שנפטר, שעל ידי זה נחשב הרב כאילו חי ממש…ועיין בבני יששכר כסלו מאמר ג'… ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה, רצונו לומר שאז שבח על הנפטרים אם ישנם בחיים שלומדים את תורתם, וזה מן החיים אשר המה חייים עדנה… ואפשר שאם לומדים תורתם אז שפתותיהם דובבות, רצונו לומר שעל ידי זה שאומרים שמועה מפי צדיק נחשב שיש הדיבור המשפיע מהתלמיד חכם".

בהקדמת הספר כותב בנו:

"והנה באו אותם רשעים ארורים והשמידו את כל אוצרו יחד עם אנשי ביתו. אותו את בני ביתו ואת אנשי קהילתו, גדולים וקטנים, אנשים נשים וטף רצחו, ואת ספריו השחיתו. ואם כי אין להשוות את ערכה של יצירה ספרותית ותהיה חשובה ביותר, לערכן של נפשות זכות וטהורות, שנרצחו בתכנון מדויק, הרי מקור הרשע אחד הוא. האם יש מילים לתאר את עצמת הזוועה ואת גודלה של הרשעות? או האם יש מקום לניחומים? ברם על אלה ששרדו מן הגהינום ההוא, לקיים את אשר נותר ולהקים בהם מצבה במקום מצבת אבן, לזכר הקדושים, ולקיים עד כמה שאפשר את השרידים ששרדו מדבריהם, שנאמרו מתוך לב אוהב ורחום ומתוך שכנוע פנימי רב…

אינני יכול שלא להזכיר את תפילותיו האחרונות שהתפלל בדמעות שליש בדרכו האחרונה, למן הדרשה האחרונה לפני הגירוש עד שעתו האחרונה ממש, וביקש רחמים על הבנים והבנות והנכדים ועל בני עדתו שהיו באותה רכבת, ועל כל אלה שהיו מפוזרים ברומניה הסמוכה ובמחנות העבודה בתוך הונגריה, שיחוס ה' עליהם ויציל אותם מצפורני הרשעים, ואז לא ימחה גם שמו ושם זכרו מישראל. וגם כי ננעלו שערי שמים מעבור תפילה באותן שעות קשות ואכזריות, שמא עשתה תפילתו רושם לשליש ולרביע ובזכותה ניצלו אלה מאתנו שזכו להינצל".

בי' באייר תש"ד (03/05/1944) גורשו יהודי שאמלוי לגטו, ובהמשך גורשו לשם עוד ועוד מיהודי המחוז, ובהם יהודי נאדיפאלו, שם סבלו כ-8500 היהודים מתנאים חיים קשים וסדיסטיים. בערב חג השבועות תש"ד החל גירושם של  יהודי הגטו ברכבות אל מחנה ההשמדה אושוויץ. בהמשך החודש בוצעו עוד שני משלוחי מוות, והגטו חוסל. בין הנספים היה הרב אשר אנשיל הי"ד עם רבים מבני משפחתו ומבני קהילתו. הי"ד.

ראה "מבוא לתולדות המחבר הי"ד" בספר שמן למנחה על סוגיות הש"ס.

נכדו של הרב אשר אנשיל ווייס הי"ד, סרן אבנר יהודה ב"ר אברהם יהושע אפרתי הי"ד, בוגר ישיבת הדרום, קצין שהשתחרר משירות סדיר בנחל המוצנח והחל את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, היה מפקד מעוז "מפרקת" בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. הוא לחם בגבורה, במשך מספר שעות, לעצירת הסתערות המצרים ולמניעת כניסתם למוצב, תוך שהוא מחפה על חייליו. גם לאחר שנפצע קשה, הוא המשיך להילחם באומץ לב ובמסירות, וסירב לפינוי, עד שנהרג. על מעשה גבורתו ואומץ ליבו זכה ב"עיטור העוז". אבנר השאיר אחריו אישה, הורים, אח ושתי אחיות. בעת נפילתו הייתה אשתו בהריון, ולאחר ארבעה חודשים נולדה בתו אביגיל.

אל עלינו להתייאש חלילה, ואדרבה עלינו להתעודד, להתחזק ולקוות לחסדי ד' המרובים, כמו שכתוב, קוה אל ד' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ד'. הביטה וראה, מה שאמרו (בסוטה דף י"ג), וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין זה עם זה, והיו עוברין ושבין אומרים מה טיבן של שני ארונות הללו, אמרו אחד של מת ואחד של שכינה, וכי מה דרכו של מת להלך עם השכינה, אמרו קיים זה מה שכתוב בזה. עד כאן.

ויש לפרש הענין, דהנה יוסף שעלה לגדולה ולמלכות במצרים, הוא יוסף שהשליכו אותו הבורה, הוא יוסף שנמכר לעבד למצרים, הוא יוסף שהושם בבית הכלא, והוא יוסף שעלה לגדולה ולמלכות במצרים, ובכל זאת עמוד בצדקתו, והוא שאמר לאחיו פקוד יפקוד אלקים אתכם, פקוד מלשון חסרון, אם יפקד ויחסר אלקים אתכם, זו מלכות שמים, אתכם, ותשכחו לצור מחוללכם, האל הגדול הגבור והנורא, בשל הגלות המרה, "והעליתם את עצמותי מזה אתכם", שורו אל עצמותי והתבוננו בי, מאשר עצמותי יעמדו אתכם, עצמותי תאמרנה בצר לכם לבל תתייאשו, ועוד פקוד יפקוד אלקים אתכם לטובה בדבר ישועה ורחמים, וגם עצמות היבשות של הגולים יקומו לתחיה, ויצאו מגולה לגאולה ומאפילה לאור גדול. וימת יוסף, אבל עצמותיו נשארו אתנו, ויחנטו אותו הכח לדורות, ויושם בארון במצרים, ובארונו נסתיים ספר בראשית ותיכף מתחיל ספר שמות, ספר של גלות וגאולה גם יחד, ותיכף, בשימנו עצמות יוסף לארונו, קוראים אנו "חזק חזק ונתחזק", אל תפול ברוחך ואל תרדם, אל תתמה על החפץ ועל תהרהר אחר מדותיו, כי הן הן גבורותיו והן הן נוראותיו, ממית ומחיה, מוחץ וגם רופא, ומקיים הוא אותנו בי זאבים טורפים ובין שני אריות, הן גם כל אותן השנים שהיו ישראל במדבר שממה, בין הפטיש והסדן, בין נחשים ועקרבים שאבו לטרוף אותנו, היו שני ארונות, אחד של מת ואחד של שכינה, מהלכין זה עם זה. והעוברים ושבים ראו כן תמהו, וכי דרכו של מת להלוך עם השכינה, ואיך ישראל בגולה יעצור כח להחזיק מעמד, קוטפים ורומסים, טורפים ותומכים אותם מכל עברים, חללי חרב וחללי רעב וחשובים כמתים, ואיך מהלך המת עם השכינה, איך יקיימו מצוותיו יתברך ולא המתים יהללויה. ומתוך שאלה זו יש עוברין ושבין, מצד האחד העניות מעבירם על דעתם, ואף על פי כן הם שבים ולא יעזבו את ד', והאלה מנסרת את מוכל ולא תתן להם מנוח, לאמר איך יוכלון שאת את עול הגלות, לעבור את הספינה המטורפת בזעף ים הגלות, אבל היה ראה וינוס, ארונו של יוסף ראה, הא קיים זה מה שכתוב בזה, ארונו של יוסף הטיל אימה על שרו של ים, מפאת ויהי ד' את יוסף בעניו, ויהי ד' את יוסף באשרו והצלחתו, כל העתים היו שוות אצלו להשאר בקדושתו וצדקתו עומדת לעד. ארונו של יוסף מעודדנו ומנחמנו לאמור, אל לכם להתיאש, וגזירה עבידא דבטלי, ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, ולמה באה הגזירה, אך ורק למען, ויקרא מרדכי את בגדיו, כל הגזירה היא לקרוע את הבגדים הצואים ולהסירם מעלינו, ולהלביש מחלצות תשובה שלמה בצום קול וממון, לסגף את הגוף על ידי הצום, כדי שיוכל להניפו באמצעות הקול של תורה ותפלה, למחצית השקל, הרומז להנשמה. ובאמצעות הצדקה וחסד נמצא חיים, גזירה עבידא דבטלי ובידינו <ניתן> לבטלה, כי אך מנסה ד' אותנו, שובו אלי ואשובה אליכם.

(שפתי כהנים, דרוש ואגדה סימן י)

הרב שבתי הכהן רפפורט הי"ד, נולד בשנת תרמ"ח (1888) בביליץ שבגליציה המערבית, כבן לגביר הרב אברהם אבלי (יחוס משפחתו, כשושלת רבנית מפורסמת שהתייחסה על לרבינו הש"ך, הובא בפתיחת ספרו), היה חסיד ולמדן מופלג, עשיר, נדבן ובעל בית מפעלי אריגה, שעסק גם במסחר מסועף. בנוסף לעיקר השכלתו התורנית העמוקה רכש הרב שבתי בילדותו גם השכלה כללית. בזיווג ראשון, נשא לאשה את יוטא אידל בת רבי אברהם חיים ראובן יחיזקיהו רוטנברג, רבה של וודיסלב, אחיינו ותלמידו של האדמו"ר החידושי הרי"ם מגור. הרב רפופורט השתלם אצל חותנו כמו"ץ.

היה מחשובי חסידי גור ומפעילי "אגודת ישראל" והשתתף בועידות הארציות של המפלגה ובקונגרסים העולמיים שלה. בתרע"ה (1915), לאחר ששימש כמורה הוראה ודיין בווידיסלב, נבחר הרב רפופורט למלא את מקום דודו בהנהגת הרבנות, ובנוסף לכך בהנהגת הקהילה ובדאגה לכלל צרכיה. באותם ימים, התנהלה מלחמת העולם הראשונה והעיר תחת כיבוש גרמני. מכיוון שידע היטב פולנית וגרמנית שימש הרב כמתרגם רשמי בין שלטונות הכיבוש הגרמנים לבין התושבים היהודים והלא יהודים, שהיו נתונים במצוקה מחמת הכובשים הגרמנים. בתרצ"ה (1935), התמנה כרבה של פינטשוב, שבאזור קרקוב, כממלא מקום חותנו. הרב נודע כחריף ושקדן, כתלמיד חכם עצום בעל זכרון נפלא, כדרשן נפלא ומנהיג מוכשר, מסור ואהוב על קהילתו. הוא יסוד מוסדות ציבוריים בעירו, ודאג להתפתחות המוסדות הקיימים, ובייחוד דאג לחינוך הדור הצעיר.

בערב ראש חודש אדר תרצ"ו (1936), דרש בבית הכנסת בעירו דרשה שעיקרה הדרכים להתמודדות עם גזירת השחיטה שנגזרה באותה העת בסיים הפולני (ראה דיון על משמעות דרשה זו, ב"חסידות פולין", מאת מנדל פייקאז' עמ' 302-310). באותה שנה הוציא לאור את ספרו "שפתי כהנים" ובו שו"ת ודרושים בפלפול, הלכה על שבת הגדול, ודרושים ואגדה בענייני ם נוספים, קונטרס בסוגיא דכבתה ומאמרים במקצועות שונים. הספר התקבל באהדה רבה בחוגי הרבנים והלומדים בפולין. הרב לא התפרנס מעסקי אביו ואחיו ולא מרבנותו. לאחר פטירת אשתו, גידל לבדו את שבעת יתומיו. הרב יצחק מאיר אלטר, בן אחיו של הרבי מגור, היה גיסו של הרב רפופורט, בזיווג שני.

בשנת תש"ב, נשא דרשה ליום א' של ראש השנה – שהובאה בזכרון עיונים בתעניות, כרך א (תש"ע).

עם התחלת הגירושים למחנות עלה בידי בן אחותו, הרב ד"ר שאול ויינגורט שגר בשווייץ, להשיג לו ולבני משפחתו דרכונים של אזרחי פרגוואי. הם נשלחו לוויטל שבצרפת ושם שהו כשנה וחצי, יחד עם ששת אלפים עצורים בעלי אזרחות זרה ובהם 173 יהודים. אחרי שנה וחצי הצהירו מדינות אמריקה הלטינית שאין הם מכירות באזרחות של יהודי פולין בעלי הדרכונים שלהם. בעקבות כך שלחו הגרמנים את היהודים מוויטל למחנה דראנסי ליד פאריז באיסרו חג הפסח תש"ד (1944), ומשם גורשו כולם לאושוויץ בחג השבועות. בין הנספים היו הרב ואשתו (לבית איבשיץ). מכל משפחתו שהיו בפולין לא היה ולוא ניצול אחד. יחד איתו נספו בתו אלטה ובעלה הרב חיים לייבוש ברגלס, בתו מאטה עם בעלה ר' שאול וולף, בתו אסתר, בנו ישראל עם אשתו ובנם בן השנה וחצי. הניה, בתו של הרב רפופורט שהיתה בווילנא, גם כן נספתה בשואה, וכן שני אחיו ושתי אחיותיו של הרב רפופורט נספו עם משפחותיהם.

מצאצאיו של הרב רפופורט שרדו רייזל ובעלה ר' שמואל זלמנוב מראשי חסידי חב"ד בברוקלין, ובנו שאול, חתן ה"שם משמואל" מסוכוטשוב.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, ספר זכרון עיונים בתעניות עמ' קס"ו, אלה אזכרה חלק ב עמ' 217-210, אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ד 1016-1019.

כתוב בתורה הקדושה, “ומשם בארה היא הבאר אשר אמר ה’ למשה אסוף את העם ואתנה להם מים. אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה. באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם וממדבר מתנה. וממתנה נחליאל ונחליאל במות. ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון (במדבר כא,טז-כ). ונראה לבאר כוונת הפסוקים הללו שאין להם לכאורה הבנה, דהנה רש”י ז”ל הביא (בפרשת וירא יט,יז) על הפסוק “מהר המלט אל תביט אחריך”, דניצל בזכות עצמו יכול לראות בפורענות שונאיו. ולכאורה יפלא דהרי מצינו בישראל דכאשר נגאלו מיד מצרים, והיו באותה שעה ערום ועריה עובדי עבודה זרה בלי מצוות, ואם כן על כורחך לא נצולו רק בזכות האבות, ואף על פי כן זכו לראות עין בעין מפלת ופורענות שונאיהם בעשר מכות, וכי משוא פנים יש בדבר להטיב לישראל שלא ביושר.

אמנם יש לומר כי אז היו בתכלית עמוק וגבוה מכל, שיראו ישראל הנסים ונפלאות עין בעין, כדי שיבואו וישיגו אמונתו יתברך, כמו שכתוב (שמות ד, א,ה) “והן לא יאמינו לי וגו’ למען יאמינו” וגו’. ועל כן זכו לראות במפלת שונאים לפנים משורת הדין. ובזה יש לפרש סמיכות התורה “ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל”, הא לא נגאלו בזכות עצמן ואם כן איך נעשו הנסים לעיני כל ישראל. והתשובה היא כי “בראשית ברא”, כלומר תכלית הבריאה היא בשביל התורה שנקראת “ראשית”, ושיקבלו ישראל אותה. ולכן נשתעבדו כל חוקי הטבע לתכלית התורה, ומכוח זה נעשו כל הנסים, ומהאי טעמא נתבטלה גם שורת הדין והיושר לצורך זה, וראו כל ישראל בעיניהם מפלת שונאיהם, הגם שהיה זה נגד חוק היושר.

והנה יש לומר תירוץ אחר, דוודאי נגד אומות העולם שהם כפויי טובה ואין מכירין חסדי ה’ יתברך אין הקב”ה מתנהג אלא במדת שורת הדין, ואינו נושא להם פנים, אך כלפי ישראל אשר מודים בחסדי ה’ יתברך, ובאם עושה עמהם הקב”ה נסים לפנים משורת הדין, אזי גם הם מתרוממים ומתנשאים למדרגה רמה בעבודתו יתברך על דרך “אני לדודי ודודי לי”, ועל דרך “השיבנו ה’ אליך ונשובה”, עליהם אין לשאול כיצד ראו מפלת שונאיהם ביציאת מצרים דהלא הוא נגד שורת הדין והמשפט, דוודאי ידע הקב”ה שע”י שיראה להם נשיאת פנים לפנים משורת הדין, אז גם הם לעומתו ינשאו עצמם ויתרוממו למעלה. ובזה יש לפרש הפסוק (שם יד,ל) “ויושע ה’ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים”, וזה אינו מהווה פליאה שנצולו על אף שהיו ערומים ממצוות, דבוודאי נצולו בזכות אבות, אך
“וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים” תמוה, דהלא מי שאינו ניצל בזכות עצמו אינו רואה במפלת שונאיו, ועל זה משיב הכתוב כי חוק זה אינו אמור אלא באומות העולם אבל לא בישראל, כי על ידי “וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה’ במצרים” – היינו החסד הגדול שהיה לפני משורת הדין, הגיעו למדרגה רמה ונשגבה באמונת ה’ יתברך, “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו” – דהיינו שהתנשאו בעבודת ה’ יתברך ביתר שאת, והשיגו אמונת ויראת ה’ יתברך בתכלית השלימות, על כן שפיר היו ראויים לראות במפלת שונאיהם כיוון שהיה זה לתכלית של אמונה וקדושה.

ולפי ההקדמה הנ”ל, יש לפרש הפסוקים הנ”ל, דהנה לעיל בפרשה מבואר שחטאו בני ישראל בזה שדיברו בה’ ובמשה עבדו, ולכן נענשו בנחשים השרפים ומיד לאחר מכן נעשה להם נס שניצולו מיד האמוריים אשר נחבאו במערות שהיו בתוך ההרים. ואין לתמוה על זה שניצולו הגם שחטאו כלפי ה’ יתברך, כי יש לומר שזכו לכך בזכות האבות הקדושים, אל על “אשד הנחלים”, דרשו חז”ל שאמר הקב”ה מי מודיע לבניי הנסים הללו, על כן לאחר שעברו חזרו ההרים למקומן, והבאר העלתה משם דן ההרוגים זרועות ואברים, כמו שאמרו רש”י ז”ל, על זה שפיר יש לתמוה דהלא מי שאינו ניצל בזכות עצמו אינו זוכה לראות במפלת שונאיו. ועל זה מבאר הכתוב “ומשם בארה”, כלומר שאני בני ישראל דעל ידי שהם רואים חסדים ורחמים מאת הבורא יתברך לפנים משורת הדין חוזרים הם בתשובה, וכן היה באותה שעה שהלכו משם בארה, ומפרש הכתוב ש”היא הבאר אשר אמר ה’ למשה אסוף את העם ואתנה להם מים”, והיא התורה שנמשלה למים (תענית ז ע”א), והיינו שעל ידי החסדים שראו בני ישראל שנעשו עמהם אף על פי שידעו שאינם ראויים, נשאו עצמם אל התורה הקדושה ונתדבקו בה לעסוק בחשק רב בלימודה. ומרוב ההתלהבות וההשתוקקות שרו את השירה הזאת, ואמרו “עלי באר”, היינו התורה, “ענו לה”. ואמרו “באר חפרוה שרים”, דהתורה הקדושה קבלו משה ואהרן והזקנים מהקב”ה, והם חפרוה ותקנוה. והנה לא היה חס ושלום קיום לתורה הקדושה אם רק משה אהרן והזקנים היו עוסקים בה, ברם “כרוה נדיבי העם”, גם יתר הבריות צריכים להחזיק בה, “במחוקק” או “במשענותם”, כלומר על ידי הלימוד בפועל – דהיינו “מחוקק”, או “במשענותם” – היינו על ידי תמיכה בכסף, ועל כן על ידי הנס שראו גמרו בלבם שיקיימו “כרוה נדיבי העם, במחוקק” או לכל הפחות “במשענותם”. אחר כך סיפרו בשירה כיצד הגיע משה רבינו עליו השלום למדרגה הרמה והנשגבה שקבל התורה הקדושה ונעשה “איש אלקים”. ואמרו על זה “וממדבר מתנה”, דהיינו תחלה נגלה הקב”ה למשה רבינו עליו השלום במדבר סיני בסנה, ואחר כך בהר סיני בשעת מתן תורה. ורצה לומר כי על ידי שהפקיר עצמו כמדבר זכה למתנה, היינו למתן תורה שניתנה על ידו לבני ישראל.

אמנם משה רבינו עליו השלום לא נסתפק בזה שניתנה לו התורה הקדושה במתנה, רק נוסף לכך יגע עצמו בעסק התורה, “וממתנה” נעשה “נחליאל”, שניתנה לו בתורת נחלה כאילו הייתה קניין עצמו, ועל כן נקראה “תורת משה”, כמו שאמרו חז”ל (עבודה זרה י”ט, ע”א) תחלה נקראת “תורת ה’ “, ובתר הכי “תורתו”. “ומנחליאל” – כיוון שקנה קניין תורה, עלה במות למדרגת איש אלקים שלא קם נביא כמותו. “ומבמות” – כיוון שהגיע למדרגה העליונה אשר יכול ילוד אשה להגיע, “הגיא אשר בשדה מואב” כי שם מת משה, כי אז פסקה ממנו הגשמיות לגמרי, ואם כי יש דורשים שעל ידי כך מת משה רבינו עליו השלום כיוון שכבר השלים עצמו, ולא יכול לצאת ולבוא עם אנשים גשמיים, אף על פי כן “ונשקפה על פני הישימון”, הרגישו בני ישראל מיתתו כרעה, דכל השקפה שבמקרא היא לרעה חוץ וכו’, כי “מפני הרעה נאסף הצדיק”, וחזרו על ידי זה בתשובה. וקל להבין.

כן אני אומר על אדוני מורי וחמי מרן זצוק”ל “ממדבר מתנה וממתנה נחליאל”, כי גם הוא יגע בתורה מנעוריו ונתעלה לבמות לגדול הדור, ויען כי השלים עצמו בדמי ימיו מהרה “ומבמות הגיא” ונסתלק. עם כל זאת “ונשקפה על פני הישימון”, כי אולי מת בחטא הדור. על כן כל י”ב חודש שמדת הדין מתוחה, היינו דואגים מאוד כי אולי “מפני הרעה נאסף הצדיק”. אבל תודה לה’ יתברך עברה עלינו השנה לשלום בלי פגעים רעים רחמנא ליצלן, עם כל זה לא נוכל לומר “צדיקים אנחנו ולא חטאנו”, כי בעוונותינו הרבים אם נחפשה דרכינו, אז נמצא בעצמינו כי הוספנו חטא על חטא ופשע על פשע, ורק “חסדי ה’ כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו”, כי אם אומנם שמדת הדין הייתה מתוחה עליו לא פגע בנו ו”ברוגז רחם תזכור”, על כן אנחנו בני ישראל אם אנו רואים חסדי ה’ יתברך עלינו להגביה עצמינו לפנים משורת הדין. “ומשם בארה” אל התורה הקדושה, שנקבל עלינו שנעסוק בה יותר ביתר שאר מאשר בתחילה, ועל כן נקבל נא עלינו שנקבע יותר עתים לתורה בלימודין השיעורין כסדרן בחברה ש”ס שלנו.

ויען כי למדנו סוגיה דרוב וקרוב, אמרתי לפרש גם הפסוקים שבפרשת עגלה ערופה כתיב “וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו, כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’ ואל תתן דם נקי בקרב ישראל ונכפר להם הדם – ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה’ (דברים כא, ז-ט), כי הנה הנביא אומר: “הצדיק אבד ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק” (ישעיהו נז,א). דהנה לפי המפרשים טעם חלל הנמצא באדמה שמביאה העיר הקרובה עגלה ערופה, הוא מפני שבני העיר הקרובה חטאו ועבירה גוררת עבירה, ולכן יבואו זקני העיר ויפשפשו במעשי בני עירם, “וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו”, כי לא גרמו בפועל הריגת הנהרג, ובוודאי על ידי חטא בני העיר או הדור בא מכשול ועונש גדול כזה, על כן התפללו על העתיד יען כי הקב”ה נוטל נפשות הצדיקים לכפרת הדור, הם מתפללים “כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’ “, כי הלא הקב”ה מתנהג עם ישראל לפני משורת הדין וברחמים ומדת החסד, כי הלא הקב”ה פדה את ישראל כשהיו במדרגה שפלה, כאשר היו ערום ועריה, על כן יכפר הקב”ה לעמו ישראל בלי נטילת קרבן, היינו הצדיקים, כלל. “ואל תתן דם נקי” – דהיינו שיסתלקו הצדיקים “בקרב עמך ישראל”, ובאופן זה “ונכפר להם הדם, ואתה תבער דם הנקי מקרבך” – אם אף על פי כן יארע רחמנא ליצלן שיסתלקו הצדיקים, ובלי ספק הוא על ידי עוון הדור, ואם כן גרמת בעוונך שפיכות דמים, “כי תעשה הישר בעיני ה’ “, שתתעורר לשוב בתשובה שלימה – לתקן כל זאת, כן יהי רצון.

(מתוך הפתיחה לשו"ת "חיים ברצונו")

הרב משה חיים ב”ר יהושע זעליג ורבקה גרינפלד (כ”ה בתמוז תרמ”ח-תש”ד, 1888-1944) עילוי, שקדן וגאון מופלג. נשא לאשה את מרת רבקה בת רבי חיים פריד אב”ד סנפטר (שאיא-סענפעטער, הונגריה), חתן הגאון רבי יצחק גליק בעל בית יצחק. לאחר פטירת חותנו בשנת תרפ”ג מילא הרב משה חיים את מקומו כאב"ד וכראש ישיבה בסנפטר עד לחורבן הקהילה..

הוא היה תלמיד אביו, ותלמידם של רבי מנחם מנדל גליק אב”ד קעמעטשע (תלמיד החת"ס), של הרב מרדכי ליב וינקלר ה”לבושי מרדכי” אב”ד מאד, של הרב שמואל בנימין הלוי יונגרייז אב”ד פילעק ושל רבי עקיבא סופר ה”דעת סופר” מפרשבורג שסמכו להוראה. כיהן כראש ישיבה בסנפטר. הרב התפרסם בגדלותו בתורה, בענוותנותו ובצדקתו ותלמידים רבים נהרו לבקש תורה מפיהו. בכל יום העביר שיעור עיון במשך שעה וחצי, ושיעור ב”אורח חיים” במשך חצי שעה כל בוקר לפני התפילה עם בקיאות מפליאה בכל הראשונים והאחרונים. פעמים בשבוע בחן את תלמידיו. מסר בקביעות שיעורים רבים ודרשות לפני בעלי בתים. שמעו יצא בכל הונגריה, והרב משה סופר ראב”ד ערלוי, בעל שו”ת “יד סופר”, הורה לבנו להציע את כל ספקותיו בהלכה לפני אב”ד סנפטר. כל תפילותיו היו בהתלהבות נפלאה ובדמעות. חי בצניעות, והרבה במעשי צדקה וחסד ביד נדיבה.

בתקופת השואה דאג במסירות לענייני הכלל ועודד את בני עדתו בשעתם הקשה. הוא קרא למסירות נפש ולקידוש השם. לאחר חג השבועות תש”ד נאסר יחד עם בני קהילתו והובל לגיטו מישקולץ. גיסו הציע להבריח אותו מהגטו לבודפסט, אך הרב סירב ואמר שהוא מוכן לדרך “ובדרך שה’ ינחנו שם נלך, וגם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע, כי זהו רצונו יתברך שמו”. הוא המשיך לכתוב את חידושיו על מסכת זבחים בהיותו בגטו, ובאמצע כתיבתו גורש למחנה ההשמדה אושוויץ, יחד עם בניו רעייתו ואביו, ויחד עם רבים ממשפחתם ומקהילתם, שם נהרגו בכ”ב בסיון תש”ד (1944), הי”ד.

הרבה חידושי תורה ושו”ת ממנו נשרפו ואבדו בשואה, אך כמה קונטרסים של כתבי יד על סוגיות הש”ס, שאלות ותשובות וליקוטים על התורה ודרשות, שרדו ויצאו לאור בירושלים בשנת תשמ”ב ע”י תלמידיו וקרובי משפחתו בספר “חיים ברצונו”, יחד עם קונטרס “מקור חיים” על תולדות חייו. בנוסף יצא לאור ספר “חיים ברצונו” על מסכת זבחים. מספר מכתבים ממנו יצאו לאור בספרי “שבולת הנהר” (תשנ”ד ותשנ”ז). תולדותיו הובאו גם ב”אלה אזכרה”, ה, עמ’ 58-61.

חתנו, הרב אשר אנשל יונגרייז הי”ד, היה אב”ד קאזניץ, הסמוכה למישקולץ.

לחנוכת הבית לכנ"י פה עירנו מיץ בחול המועד פסח שנת תרצ"ג לפ"ק.

רבות שבעה לה נפשי מהנאומים אשר לפני, אשר ספו קינה ונהי, על נגישת ולחיצת אחינו אשר בארץ אשכנז, ומהם שפכו עליהם מרורות לתלות אשמם בראשם כי מידם היתה להם זאת, את אשר הגיע עליהם, אחרי כי אחינו בני ישראל באשכנז בימי שלוותם, לא זכרו צור מחצבתם ארצם ולאומיותם, ולצריהם נתנו יד תמכו במשענת קנה רצוץ, אשר הם יעמדו להם בעת צרתם – ואין אנחנו יושבים כעת על מדין לשוח ולדון דיני נפשות, ולכל עת אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ג) עת ספוד ועת רקוד, ודבר בעתו מה טוב. ואם השביעני במרורים בזו לילי פסח, ורעה נגד פנינו אשר יסמרו שערות ראשינו, אבל על כל פנים ימי הפסח זמן חירותינו הם ותן חלק לשבעה, וכן חג לנו מחנוכת הבית אשר אנחנו בו, וראה ראינו מדברי כל חוזינו ונביאנו אשר גם בתוך הצרה והיגון המציאו לנו פדות והנחה, וחזו לנו תמיד חזות נחמה ותרופה צרי למכותינו:

וגם אנכי היום בתור מנאים האחרון אכון פעמי לצאת בעקבי הצאן, ואחזה בסנסני מילין תרי ותלת דברי נחמה השקט ובטח בה' אלהינו אשר מעולם לא עזב חסדו ואמתו מאתנו אנחנו עמו בכל ארצות פזורינו, וכן גם עתה אל יעזבנו ואל יטשנו ה' א' לנצח, ואנכי עמדי כאשר בשעה האחרונה נתכבדתי לשאת משאת דבר, טרם תפוש בלבי איזה רעיון ונושא מאמר המתאים וראוי לעת הפכפך כזאת, חנוך הבית, ושמחת חג, ועת צרה ליעקב ממש צרתות זו לזו, וראה מעשה ונזכר הלכה מלימודי הדף היומי בקהל עדתי במסכת יבמות בחמש עשרה צרתות בסוגיא ד"עשה דוחה לא תעשה", כלל גדול אשר בתוך גלי ים התלמוד יעבור, ובמצולות ים אין מקום לתפוש משוט להתענג בתענוגי האגדה, אשר רק על מי מנוחות יעבורון, על כל זה אקוה, אשר מעז יצא מתוק לחיך, לומר איזה מילי מעליותא באגדתא מענינא דיומא כיד ה' הטובה עלי, ואפתח שער בעת נעילת שער אשר ממנו ישקו כל העדרים:

הנביא מלאכי בעת נעילת שער ספרו, פתח ואמר "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים", ונבין את דבריו בשים שכל אשר הנביא יחזור על הראשונות להגידנו לזכור תורת משה, ואשית נוספות כאשר כבר עוררתי בדרשת שבת הגדול באמרו דוקא בחורב, וכי רק בחורב נצטווה הלא גם באוהל מועד ובהר גריזים וחוקותיה במרה נצטוו גם כן:

אבל נביא מלאכי כאשר נראה אליו במראה הנבואה כל אשר יעבור על ישראל בהגלות תחת שבט מושלים שונים מהחל עד אחרית כיום מר הזה, כן נגלה לפניו אשר אחריו אין עוד נביא אשר יחיה, משימו אל עליו את נבואתו, להחיות את מר רוח הישראלי, חיל ורעדה אחזתהו, ואימה ופחד סבבוהו, לאמור, אוי מי יחיה משימו אל עליו כל המשא והצרות הללו, ה' במראה אליו נתוודע ואמר לו, לך ואמור להם לישראל העצה היעוצה להם לבל יפלו פניהם, ולא ירדו ממדרגתם חס ושלום, בכל אשר יעבור עליהם, הוא[ זכרו תורת משה כו'. תורת משה יהיה להם למורה והר חורב ישימו לעיניהם למחזה בכל אורך ימי הגלות עד אשר הנני שולח לכם את אליהו הנביא כו', ואתם אל תיראו:

ונבין סגולתם על פי אומרם במסכת שבת (פ"ט ע"א) אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו ריבונו של עולם תורה היכן היא, אמר לו נתתיה לארץ, הלך אצל ארץ. וכתב המהרש"א, מפני שארוכה מארץ מדה, וכן הלך ושאל מן הים הגדול, עד שבא אצל משה, אמר לו תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא, אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה כו', אמר לו הקב"ה הואיל ומיעטת את עצמך תקרא על שמך, שנאמר זכרו תורת משה, הרי שנקראת תורת משה על שהקטין את עצמו. וכן "משה קבל תורה מסיני", למד להקטין את עצמו מסיני, שזכה שתינתן התורה עליו מפני שהוא השפל והנמוך שבהרים, על דרך שאמרו במדרש רבה קהלת, עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא עליה מלך גדול זה הקב"ה, ובנה עליה מצודים גדולים אלו רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה. ועיין מדרש תהלים על הפסוק "למה תרצדון הרים גבנונים", בשעה שבא הקב"ה ליתן תורה לסיני היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו, זה אומר עלי התורה ניתנה וזה אומר עלי התורה ניתנה, תבור וכרמל זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי, אמר הקב"ה למה תרצדון הרים גבנונים (הר על גבי הר) "ההר חמד אלהים לשבתו" מפני שהוא הר לבדו ונמוך וענוותן:

וזה שאמר הנביא לישראל, זכרו תורת משה שנקראת על שמו לענוותנותו, וכן הר חורב שהוא ההר הכי קטן, יהיה לעיניכם לאות, כי לא מרובכם חשק ה' בכם מכל העמים כי אתם המעט, על כן בחר בכם אל, וכן מבטיח הנביא (ישעיה נ"ד) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, היא התורה, והר ציון לעולם ישב, כן אתם בני ישראל לא כליתם מן האומות, אם כי הם הרבים:

וזה שאמרו בגמרא (שבת פ"ט) למה נקרא שמו הר חורב, שממנו ירדה חורבה לאומות העולם, המתגאים בגאוותם וריבויים, כי רם ה' ושפל יראה, וגבוה ממרחק יידע. ודא תברתהון של אומות העולם המעיקים וצרים לישראל בתוקפן וגבורתן, אבל הם יאבדו משטח העולם, כמו שההרים ימושו (ישעיה נ"ד) ועם ישראל חי לעולם ולא תמוט. ומהם שונאי ישראל עצמם כבר באו והעידו על זה, על מפלתן, המן אמר "אתא מלי קומצא קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי" (מגילה ט"ז ע"א), אתם ישראל שאתם כולכם רק קומץ ומלא חפנים נגד העמים, אף על פי כן תדחו את כולם ולא יוכלו להרע לכם ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, על פי הכלל של "עשה דוחה לא תעשה", ועשה אחת שישראל עושין דוחה כמה לא תעשה שאומות העולם אין אין מניחין לעשות, כידוע שמעט אור דוחה הרבה חושך, וכמו שהבטיח לנו ישעיה הנביא (ס') כי הנה החושך יכסה ארץ (שאין שם שמש כלל), וערפל לאומים (הנאצי), ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה, ישראל אשר בך אתפאר ויאר לנו מכל צרותינו:

וגם בדבר חינוך הבית הזה, "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים" אשר, לא רק רוח הלאומי בלבד יאמן בבית הזה, כי אם גם רוח התורה יכנס בה ולא ימוש מתוכה ובה יהגו אבות ובנים, ובזכות זה יקוים בנו מקרא שכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, במהרה בימינו אמן:

(מתוך "דרש משה", חלק ב)

הרב משה קלנברג (קאהלענבערג), נולד בשנת תרמ"ג (05/09/1883) בסקאלאט שבגליציה (כיום אוקראינה) כבן לרב אברהם יהודה קלנברג ולאמו מרת העניא מינציא בת הרב יצחק קיבץ מסקאלאט. משפחתו היתה מיוחסת לגאונים מפורסמים ובהם הרב יעב"ץ והחכם צבי, רבי אפרים בעל שערי אפרים ועוד. "הרב הגאון הגדול החריף ובקי הר המוריה כליל המעלות ערוגת הבושם" (מתוך הסכמת רבי אברהם יהושע העשיל מקאפיטשיניץ לספר שלש דמעות ולספר דרש משה), "… דורש טוב לעמו מוכתר בנימוסין ותיק וחסיד וירא אלקים" (מתוך הסכמת האדמו"ר רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה, לספר שלש דמעות. וראה גם את שאר ההסכמות הנלהבות של גדולי ישראל לספרי הרב משה קלנברג) "אשר לא מש מימיו מאהלה של תורה מעושר ומעוני" ("ברכת אב", מתוך דרש משה חלק א, עמ' 16), והתחיל לכהן כרב עוד בצעירותו והיה אב"ד קוטשערמארא שבבוקבינה. בעקבות צרות מלחמת העולם הראשונה סבל מהרוסים, גלה מביתו, נטש את משרתו הרבנית ואבד את כל רכושו להצלת נפשו ונפשות משפחתו. הוא עבר דרך רומניה להונגריה, שם שהה שש שנים והיה רב חברת לינת הצדק ולומדי השיעור בש"ס בבודפסט. בשל נישואי אחותו מרת חנה כהנא עבר לווינה ושם היה רב חבורת קהל חסידים ומגיד מישרים בקלויז סדיגורה. בשנת תרפ"ט (1929) עבר לעיר מץ שבצפון מזרח צרפת. בעקבות עקירת בית העלמין היהודי בעיר בידי הגרמנים בשנת תרס"ג (1903) אבד ציון מקום קבורת הנפטרים ובכללים גם צדיקים גדולים שלא נודע מאז מקום קבורתם, אולם "אין עושין נפשות לצדיקים! המצבות והזכרונות הגשמיים בטלים ועוברים אבל דבריהם הן הן זכרונם הקיימים לעולם וזכרם לא ימוש מוך היהודים" (דרש משה, חלק א, הקדמה, עמ' 28-29). במץ כיהן הרב משה כרב לקהילת "קהל יראים" של המהגרים ממזרח אירופה וממרכזה.

עולמו הרוחני של הרב קלנברג הושפע משורשיו בחסידות רוז'ין, ביהדות מזרח אירופה ומדמויותיהם של ה"חפץ חיים" והרב מאיר שפירא מלובלין. הרב קלנברג חיבר את הספרים דרש משה (ב"ח, תרצ"ה), דור ודורשיו מגדולי מיץ, שבתא דרגלא וספר "שלשת הרועים" משלשה בתי אבות גדולים וצדיקים, שלש דמעות הספדים על קדושי ארץ ישראל וגדולי ישראל (תרצ"ז) ובהם דברים לזכר חללי מאורעות תרפ"ט, הספד על החפץ חיים, הספד על הרב קוק ועוד. כן היו בידו גם כתבי יד עם הערות בש"ס ובשלחן ערוך ועל התורה, שהתכוון להוציאם לאור.

בשל צרות מלחמת העולם הראשונה והתנפלות צבאות הרוסים בשנת תרע"ד (1914), אבד כתב ידו על שולחן ערוך יורה דעה חלק א', שהתעכב עם פרסומו כי טען "הלא עדיין אברך אנכי אעבור על פרשתא דא פעם ושתים וימים ידברו ואז אוציאם אורה כאשר אשלים חוקי על כל השלחן ערוך יורה דעה על כל פנים". הרב כאב מאוד את אובדן כתביו: "וכגורל ביתי הוני ורכושי וכל מרבית ספרי שהיו שוים הון רב ונאספו ותמו או נגנבו, כן היה גורל גם הכתבי יד שלי אשר בעמל ידי יגעי ומצאתי כתבתים וגם הגהתים, ידי זרים שלטו בם ולדאבוני אין לזה לא גאולה ולא תמורה ושמעתא בעי צילותא, וחבל על דאבדין ולא משתכחין ומיאנה הינחם נפשי…" (הקדמת דבר משה, חלק א, עמ' 30). כל ימיו קיוה שימצאו כתביו וישיבו לו אותם.

בפרוץ מלחמת העולם השניה פינתה הממשלה את תושבי אלזס-לוטרינגיה לפנים הארץ, והרב עבר עם אביו הישיש לבורדו. ביתו נעשה מרכז לבני עדתו ולפליטים נוספים. בתחילת שנת תש"א (בנבמבר 1940) הוגלה הרב יחד עם רעייתו ואביו ורבים מבני קהילתו למחנה לה-לנד שליד העיר טורס, כ- 160 ק"מ דרומית מערבית לפריז. הוא ארגן תלמוד תורה לעשרות ילדים במחנה, ייצג בוועד את הנושאים הדתיים וכתב דרשות במחנה. "במהלך עשרים ואחת חודשי שהותו במחנה כתב הרב קלנברג את דרשותיו בכתב יד בהיר, קריא ועשיר במקורות: תשע דרשות, מבוא למגילת איכה, ביאור לפירושו של האבן-עזרא למגילת איכה, מסמך מזעזע המתאר את שילוחם מהמחנה ודברי תורה ששמע מפי אביו ועוד. כתב היד התגלגל והיה מונח עשרות שנים בארכיון ייוו"א בניו יורק ללא גואל, והוגדר כבלתי מזוהה. לאחר תחקיר ארוך ומורכב הצליחה הרבנית אסתר פרבשטיין, ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים, לזהות את שם המחבר, לגאול את כתב היד ולהוציא לאור את הספר "ידי משה", ששמו נמצא רשום בכתב היד" (מתוך "תחקיר החודש", תמוז תשס"ו, באתר "זכור": חיים שלם, "מי יתן ויכתבו מילי", הצופה,21 באפריל 2006).

מתמוז תש"ב החלו להוביל את יהודי המחנה להשמדה. הרב משה קלנברג הועבר לדרנסי שבפריז, והספיק לעבור שם לפני התיבה לסליחות ולתקוע בשופר. בערב ראש השנה (11.9.1942) הובל עם רעייתו, הרבנית חנה גיטל לבית טייטלבאום, לאושוויץ בטרנספורט מס' 31, ושם הם נספו ב-ג' בתשרי תש"ג (1942).

שני בניהם, הרב חיים מרדכי ור' פנחס שרדו. בספר "ידי משה" הובאו גם דברי בן המחבר, הרב חיים מרדכי קלנברג, בנוגע למשפחה ולתולדותיה.

מקורות: אתר זכור. אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ד עמ' 544-547. ספר זכרון לגירוש יהודי צרפת, באטה וסרז' קלרספלד (פריס 1978), דפי עד באתר "יד ושם", ועוד.

הרב הונצח גם בספר "דעת שלום על פרק שירה" מאת הרב שלום מאסקאוויטש משאץ, תשמ"ט. וכן בספר משמיע שלום, מלוקט ע"י מכון "שפתי צדיקים" שע"י מרכז תורני "אוהב ישראל", תשנ"ה.

הערות:

• ע"פ אנציקלופדיה לחכמי גליציה הרב נולד בתרמ"ב (1882), אחותו רשמה בדף העד שנולד ב1888, ולמעלה הובא תאריך הלידה המפורט כפי שהובא ברשימות ספר הזכרון לגירוש יהודי צרפת.
• ע"פ המובא ב"משמיע שלום" יום הזכרון נקבע לד' בתשרי תש"ב. ונראה שכוונתו לתש"ג (1942). למעלה כתבתי ג' תשרי תש"ג, כפי שמובא באנציקלופדיה לחכמי גליציה.