הסיבה לכך שיהודי זועק "שמע ישראל" בשעת מצוקה / הרב חיים יצחק מליק הי"ד

תמונת הרב חיים יצחק מאליק הי"ד

בסימן זה התחזקות גדול בענין האמונה, ודברים המשיבים את הלב שלא לייאש את עצמו חס ושלום, על יד תוקף הגלות, ומאמר נפלא מהרמב"ם ז"ל, והסבר למה שנהגו בן עם בני ישראל שעל כל צרה שלא תבוא הם צועקים "שמע ישראל" וגו', ומאמר נחמד בענין קבלת עול מלכותו יתברך.

… עד כמה גדול כחו של מסירות נפש, ובפרט בצוק העתים הללו שאנו נרדפים מכל צד ופנה ועת צרה היא ליעקב, כי תוקף הגלות ועול השעבוד גבר מאד בעוונותינו הרבים ונסתם כל חזון, וצריך התחזקות גדול בכל עת ובכל שעה, וכמבואר בספרים הקדושים כי קודם ביאת הגואל ינסו את ישראל בענין האמונה, וכאמרם ז"ל בחגיגה (עי' מכות דף כ"ד ע"א) בא חבקוק והעמידן על אחת "וצדיק באמונתו יחיה", כי הוא יסוד שהכל תלוי בו. דאס איז דער גאנצער יוד, אין די הייליגע אמונה דארף מען אויך איינפלאנצען אין די קינדער. ואמרו ז"ל (ילקוט שמות רמז ר"מ) אין ישראל נגאלים אלא בזכות האמונה.
ואמרתי לפרש בזה מה שאנו רואין המנהג בין אחינו בני ישראל, שעל כל צרה שלא תבוא הם צועקים "שמע ישראל" כו', וכמבואר זה בספר "מאור ושמש, ועיין שם בפרשת שמות.

ואמרתי שהטעם בזה, כי כבר ידוע מה שכתב הרמב"ם ז"ל בספרו מורה נבוכים מובא בספרי מוסר וזה לשונו הטהור, והנה נגלה אלי ענין נפלא מאד יסירו בו הספיקות ויתגלו בו סודות אלקות, וכמו שאנחנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו, והאיש השלם אשר לא יסיר שכלו מד' תמיד תהיה ההשגחה בו תמיד, והאיש אשר תפנה מהשם בקצת העתים וכו' תסיר השגחתו בעת עסקו בענינים אחרים וכו', ולא ימצאהו הרע ההוא רק בעת השכחה וכו'. יעויין שם באריכות. ואמר הכתוב "על כי אין אלקי בקרבי מצאני הרעות הללו" (דברים לא, יז), וכתב שם שסיבת ההשגחה הוא הדבקות. עד כאן דבריו בקיצור.

ממוצא דבר נשמע שכל מה שהאדם זוכר יותר בהשם יתברך, הוא מושגח יותר ממנו יתברך, וכל הצרות והתלאות המוצאות האדם היא הכל מסיבת התרחקו מהשם יתברך חס ושלום.

וההסבר לזה, דהנה כתיב "ולאום מלאום יאמץ" (בראשית כה, כג), כשזה קם זה נופל, ששני מלוכות וממשלות אי אפשר שיהיה בעיר אחד.

וכבר ידוע מה שדרשו חכמינו ז"ל על פסוק "עיר קטנה ואנשים בה מעט" וגו' (קהלת ט, יד), "עיר קטנה" זה גופו של אדם שנמשל לעיר, "ואנשים בה מעט" הן המה אבריו של האדם, "ובא אליה מלך גדול" זה היצר הרע הנקרא "מלך זקן וכסיל", כי בעת שבא היצר הטוב בהיות האדם בן י"ג שנים, כבר היצר הרע מלך על הגוף שהוא בא ביום היוולדו, "ובנה עליה מצודים גדולים", היינו שאם האדם הולך  חס ושלום בעמת יצרו הרע, אז כאילו ממליך חס ושלום על אבריו את היצר הרע וגונדא דיליה, כי השם יתברך מסיר השגחתו ממנו, וכמאמר "אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד" (סוטה דף ה' ע"א). וזה הפירוש "ובנה עליה מצודים גדולים", כי בהיות האדם תחת ממשלתו חס ושלום, אז מפיל עליו חס ושלום מצודים גדולים, גראסע פעסטוגען, צער ייסורים וניסיונות.

ומזה נבין מאד כי מה טוב ומה נעים מנהג ישראל הקדושים כי בכל צרתם חס ושלום הם רגילים לצעוק "שמע ישראל" וגו', כי הייסורים מזכירים את האדם שעל ידי עוונותיו המליך עליו את הסטרא אחרא חס ושלום ועל כן מצאוהו הרעות האלה, על כן צועק הבר ישראל "שמע ישראל" וגו', כלומר שמהיום והלאה אני מקבל עלי עול מלכות שמים, ואיני רוצה עוד בקיומו של ממשלת זדון ומלכות אחר, וכשמקבל עליו עול מלכותו יתברך, ניצל ממילא מכל צרה וצוקה.

ועל זה אנו מתפללין בכל יום בתפלה שמונה עשרה, "והסר ממנו יגון ואנחה", והאיך יוכל להיות זה, ואמר אומר "ומלוך עלינו לבדך" על ידי זה ננצל מכל צרה.

ובזה נבין הסמיכות בתפלת ימים נוראים, "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ, וסמיך ליה "ותמלוך אתה הוא ד' אלקינו מהרה לבדך על כל מעשיך וכו', כי תלוי זה בזה. ועל זה צריך להיות כל עיקר בקשתינו שיתגלה כבוד מלכותו עלינו במהרה, ואז ממילא אל יחסר לנו כלום, כי כלום חסר מבית המלך. השם יתברך יזכנו שנזכה לקבל עלינו עול מלכות שמים מתוך נחת ומתוך שמחה, אמן כן יהי רצון.

(סיפורים נפלאים, פרק ה')


הרב החסיד ר' חיים יצחק ב"ר משה יעקב ורבקה מליק (מאליק) נולד בשנת 1895 בסיגט (מחוז מרמרוש, רומניה). אביו היה יהודי תם וישר שהפרנס מעבודתו כסנדלר.

הרב חיים יצחק היה תלמידם רבי חיים צבי טייטלבוים של בעל "עצי חיים", האדמו"ר מסיגט ושל רבי אליעזר פיש, האדמו"ר מביקסרד הי"ד, הוסמך להוראה ועלה במעלות התורה והחסידות.

הרב חיים יצחק נשא לאשה את מרת לאה בת יעקב וחיה טירנאור ונולדו להם לפחות ששה ילדים. לאחר נישואיו עבר לסאטמאר, שם המשיך ללמוד תורה מתוך הדחק וניהל שם את הישיבה של האדמו"ר מביקסרד שכבר נחלש גופנית עד שלא היה יכול ללמד בעצמו את תלמידיו. בהמשך ייסד ישיבה לבחורים צעירים מחסידי רבי אהרן ראטה. הוא כיהן כראש הישיבה, בה למדו שמונים תלמידים ומסר להם שיעורים באופן סדיר.

בשנת תר"פ עבר לסאטמאר רבי אהרן ראטה בעל "שומר אמונים", והרב חיים יצחק התקרב אליו כחסיד מן השורה ולימד בישיבתו את תלמידיו. בשנת תרפ"ה נסע רבי אהרן לארץ ישראל, וכשחזר לסאטמאר בשנת תרפ"ט סייע בידו הרב חיים יצחק לבסס את קהילתו, כפי שכתב רבי אהרן במכתב בשנת תר"צ: "הזמין לי השם תלמיד ותיק ירא וחרד לדבר ה' תלמיד חכם מופלג מנהיג ישיבה ר' חיים יצחק נ"י, והוא התחיל להחזיר העטרה ליושנה ועורר החברה הישנים". הרב חיים יצחק הדפיס מיוזמתו את נוסח תפילת "אני מאמין" ("קבלת על מלכות שמים") מאת רבי אהרן (ורבי אהרן מזכירו לטובה על כך במכתב לתלמידיו בירושלים) ועמד לימינו בהדפסת ספרו "שלחן הטהור".

הרב נודע כתלמיד חכם שכתב חידושי תורה והוציא לאור את ספריו, בהלכה, במוסר ובחסידות:

"ובחרת בחיים" – על מצוות עשה של לימוד תורה עם דברי התחזקות להתמדת התורה (סאטמאר, תר"ף).
"מכלכל חיים" – על יו"ד הלכות מליחה (סאטמאר, תרצ"ד. מהדורה שניה, עם עריכה חדשה והגהה, יצאה לאור על ידי נכדו הרב מרדכיסומפולינסקי, בירושלים תשנ"ז).
"נחלת יעקב" (ייידיש) – ימי המשיח וגודל מעלת אמונה ובטחון, ביידיש (סאטמאר, תרצ"ה).
"הנהגות צדיקים" – לקט הנהגות טובות מתלמידי הבעש"ט (סאטמאר, תרצ"ז).
"נחלת עזריאל" (יידיש) – איך ינהג האדם לפני ה', ביידיש (סאטמאר, תרצ"ח).
"סיפורים נפלאים"
– מהבעש"ט ותלמידיו ותלמידי תלמידיו (סאטמאר, ת"ש). את שאר ספריו לא הספיק להדפיס, וחבל על דאבדין.

בנוסף, הוא הוציא לאור גם את הספרים הללו מאת מחברים נוספים:
ספרו של החיד"א "תיקון הנשמות" (סאטמאר, תרצ"ד),
ספרו של הרב אשר ישעיהו הורוויץ "אור ישע" (סאטמאר, תרצ"ו)
ואת ספרו של רבי צבי הכהן מרימינאב "בארות המים מהדו"ת – באר לחי רואי" (סאטמאר, ת"ש).

גדולי דורו שכתבו הסכמות לספריו, ובהם הרב שלמה זלמן עהרנרייך הי"ד אב"ד שימלוי, דייני קהילת סאטמאר ורבי אליעזר פיש הי"ד האדמו"ר ואב"ד סקהליד, שיבחו את גדלותו בתורה וביראה.

לאחר נסיעת האדמו"ר רבי אהרן ראטה לארץ ישראל בשנת ת"ש, היה הרב חיים יצחק בין גדולי חסידיו שבהוראת האדמו"ר המשיכו לחזק את כל תלמידיו בחבורות הקדושות. על אף הקשיים בכרוכים במצב המלחמה, הם דאגו שהלימוד ימשך בהתמדה בישיבות בערים ברגסס וסאטמאר, ומידי פעם ארגנו שם כנסים לתלמידים, לעורר אותם לעבודת ה' ביתר שאת.

בי"ח באייר תש"ד (1944) גורש הרב חיים יצחק מגטו סאטמאר לאושוויץ, ומשם הועבר למספר מחנות עבודה, ובכולם ארגן שיעורי תורה בעל פה. בכ"ד בכסלו תש"ה נספה במחנה בוכנוואלד, תוך כדי מתן שיעור בגמרא במהלך עבודת כפיה. הי"ד.

אביו של הרב חיים יצחק, משה יעקב, נספה אף הוא באושוויץ. כן נספה דודו, הרב מנחם מנדל מליק מסאטמאר. הי"ד.

הרבנית לאה, אשת הרב חיים יצחק, גורשה מסאטמאר לאושוויץ בכ"ח באייר תש"ד. הי"ד. (בדף העד שכתבה עליה בתה, נכתב כי נספתה עם שלשה נכדות קטנות יתומות: חנה, רבקה ואסתר וולט).

נספו גם בניהם בנותיהם:
א. הרב מרדכי ורעייתו שרה (סילקה) ובתם רבקה שהיתה בת שלשה שבועות,
ב. הבחור אליעזר.
ג. מרת שרה ובעלה וצאצאיהם,
ד. מרת רבקה (רגינה) סנדל ובתה הינדלה (בלימה), שהייתה בת חצי שנה, נספו באושוויץ בשנת תש"ד (1944).

בתם, פראדל (אילונה), שרדה את השואה. כשנסעה ברכבת לאושוויץ, ביחד עם אביה, הוא מסר לה את צוואתו: "נראה שלא מוליכים אותנו למקום טוב, ואין אנו יודעים מי ישאר בחיים וצריך לקבל באהבה את רצון ה'. ומי שישאר יזהר ללכת בדרכי אבותינו ולשמור שבת וכשרות וכו' וכו' ומי שלא יזהר בזה שלא יזכר שמי עליו". לאחר המלחמה היא נישאה לדוד (בונם) סומפולינסקי, שהיה לימים פרופ' מרצה באוניברסיטת בר אילן, מייסד ומנהל המעבדה לבקטרולוגיה בבית החולים "אסף הרופא" ומנהל המעבדה בבית הרפואה "מעייני הישועה". היא מילאה על אביה הרב דפי עד, המופיעים במאגר השמות של "יד ושם".

הנכד של מרת פראדל ציים כי הרב חיים יצחק כתב בספריו על מעלת מידת ישוב הדעת "כלל גדול ועיקר שלא יהיה האדם בהול ונרדף, רק להיות תמיד במתינות ובישוב הדעת", ומתוך צוואתו לבתו, בהיותו ברכבת הנוסעת לאושוויץ, ניכר כי שמר על ישוב דעתו גם במצבים הקשים ביותר, וכך כתב הנין:
"בתוך כל המהומה הגדולה והשעה הטרופה והאיומה בנסיעה מטלטלת ברכבת מוות – נתן זקנינו הקדוש הי"ד את דעתו על העתיד הרוחני של צאצאיו והדורות הבאים, במנוחת הדעת ידע לשקול ולומר את המילים הנוקבות והנכונות שהדהדו ונשמעו באוזני בתו במשך עשרות שנים. מילים בודדות אלו, שנאמרו בישוב הדעת ובכובד ראש, מילאו את זקנתי בעוצמה גדולה, היא זכתה להינצל , ולמסור נפש בשביל לקיים את צוואתו – להמשיך ולגדל דור ישרים, לחנך אותם לתורה וליראת שמיים, לאמונה פשוטה ובהירה, לחיים יהודיים. זהו הכוח של ישוב הדעת".

עדיין חסרים לי פרטים על מה עלה בגורלן של שתי בנות נוספות של הרב חיים יצחק ורעייתו: מרת אסתר אווה אולסון ומרת רחל. לא ברור לי למה פראדל סומפולינסקי לא כתבה דף עד על אחותה שרה ומשפחתה, ומהו שמה הנכון של התינוקת של רבקה סנדל הי"ד. כן כן איני יודע את שם משפחתם של שרה ושל רחל ואיני יודע מי מבנותיו של הרב חיים יצחק מליק היא אם היתומות לבית וולט.

שרידים מחידושי הרב יקותיאל ליכטנשטיין הי"ד

תמונת הרב יקותיאל ליכטנשטיין הי"ד

קצת חידושי תורה מהמחבר ז"ל שזכרנו מפי השמועה

פרשת וירא: 'יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם', פירש רש"י ז"ל כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם. אפשר לומר שמשתחווים לאבק רגליהם רומז על הני אינשי שהם מתגאים בנפשם ומתפארים בהצלחתם, והוא מפני שהם טועים וסוברים שכחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. אבל על ידי 'מעט מים', והיינו על ידי המי גשמים יכולים אנו להוציא אותם מטעותם הגדול, והיינו ,,,'ורחצו רגליכם'. כי אנו רואים בימינו שחכמת הטעכניק גדלה מאוד, עד שהמציאו כל מיני חדשות, אוירון, ראדיא, ראנטגען וכדומה, עם כל זה אם יש ריבוי גשמים או עצירת גשמים למרות גודל חכמתם עומדים בלי כוח ובלי עצה, ואין יכולים לעשות דבר. נמצא דמעט מי הגשמים מעידים כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה, והכל בידי שמים.

(שארית יקותיאל, דף פח)

פרשת שמות. מסורה: 'וראיתם על האבנים', 'וראיתם את הארץ', 'וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ד' '. בא המסורה לרמז על מה צריך האדם להתבונן ויועיל לו לעבודת הבורא יתברך שמו. וזהו 'וראיתם על האבנים', תחקור ותתבונן על האדם בשעה שהוא נולד, דהיינו על האבנים, שידיו כפופות, שדעתו לכפוף כל העולם תחת ידו. 'וראיתם את הארץ', שוב תחקור ותתבונן בו כשהוא כבר מונח על הארץ לאחר מאה ועשרים שנה, שידיו פשוטות, והיינו שאינו נוטל עמו כלום מכל מה שרכש בעולם הזה, כי ערום יצא מבטן אמו וערום הוא שב לבית עולמו, ושוה הוא אם גופו שמן או רזה, ואם ביתו הוא הבמחנים או במבצרים. 'וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ד", אם תתבונן בכל זאת כל ימי חייך, וסוף האדם יהיה נגד עיניך, אז 'וזכרתם את כל מצות ד", ץכחן לך הדרך בתורה ומצות ובמעשים טובים שילוו אותך בעולם הבא. וכדאיתא בפירקא דרבי אליעזר שאין מלוים לו לאדם אלא מצות ומעשים טובים שהרכיש לעצמו בעולם הזה.

(שארית יקותיאל, דף פח)

פרשת וארא: 'ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ד' '. כצאתי את העיר, פירש רש"י אבל בתוך העיר לא התפלל לפי שהיתה מלאה גלולים. פעם אחת דרש על פסוק זה בבית החיים בשעת העמדת מצבה, בתוך העיר קשה להתקרב אל ד' ולשוב בתשובה שלמה, כי העיר מלאה גלולים, והיינו שהכל רצים אחר תאוותם, תאוות הממון והכבוד וכל תענוגי עולם הזה, ואין איש שם לב שהכל הבל, וסוף כל סוף צריכין ליתן דין וחשבון על כל זה. אבל כצאתי את העיר, ואנו עומדים כאן בבית החיים, שאנו רואים סופו של אדם, ובכאן אין יתרון לעשיר על העני, וכולם כאחד נערים עם זקנים יחדיו, כאן אפרוש כפי אל ד', כולם נתעוררים לתשובה.

(שארית יקותיאל, דף פח-פט)

פרשת משפטים: 'כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגנב מבית האיש ונקרב בעל הבית אל האלקים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו'. יש לפרש בדרך רמז: איש זה הקב"ה, וכמה דאת אמרת 'ד' איש מלחמה', רעהו זה כנסת ישראל, והיינו 'כי יתן איש אל רעהו', אם ד' נותן לישראל, כסף או כלים, שפע רב ופרנסה ברווח, ופתאום 'וגנב מבית האיש', שרואה שפרנסתו מתמעט והולך וצנורות השפע נפסקים. העצה היעוצה לזה, 'ונקרב בעל הבית אל האלקים', יחזור בתשובה ויפשפש במעשיו, ויבדוק מה גרם לו זאת שיופסק השפע ממנו, 'אם לא שלח ידו במלאכת רעהו', אם לא עבר על איסור שבין אדם לחברו, והיינו על איסור 'לא תונו איש את עמיתו', או על איסור ריבית, ועל ידי זה בא לו העונש מדה כנגד מדה, שהוא רצה לקפח פרנסת חברו ומפני זה נתמעט פרנסתו, או שלא נתן צדקה כפי רכושו. כי צריך האדם לידע שהקב"ה נותן לו הרכוש לשמור ולא ימעול בשמירתו, ואז לא יחסר לו כל טוב.

(שארית יקותיאל, דף פט)

פרשת שלח: 'היש בה עץ אם אין', פירש רש"י אם יש בה אדם כשר. יש לומר דעיקר תכלית האדם בעולם הזה לחנך בניו ובנותיו באופן זה שישאיר אחריו בנים ובני בנים צדיקים, נאמנים לד' ולתורתו הקדושה. וזהו, 'היש בה עץ', אם יש בהם אדם כשר, 'אם אין', בעת שכבר נאסף מן העולם אם השאיר אחריו מי שילך בדרכו.

(שארית יקותיאל, דף פט)

פרשת שופטים: 'כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך', היה דרכו לפרש (אין אני זוכר בשם מי) אם אתה רואה דבר פלא במשפט, 'בין דם לדם' שמשפט אחד לדם נכרי ומשפט אחר לדם ישראל, שדם ישראל הפקר רחמנא ליצלן, 'בין דין לדין ובין נגע לנגע', והיינו שאומות העולם אין דנין דיני ישראל שווה לדינו של נכרי, תדע שהוא מפי שיש 'דברי ריבות בשעריך', שאין אחדות בישראל, כי אם שני יודין עומדין ביחד זה אצל זה הוא שמו של הקב"ה ואין למחות אותם חס ושלום.

(שארית יקותיאל, דף פט)

'כי האדם עץ השדה', פעם אחר נפטר איש זקן אחד שהניח אחריו משפחה גדולה, ועורר בהספידו על האבידה הגדולה, והיה מדמה את האדם הנפטר לעץ זקן שענפיו מרובים ומסיך ומגן בצלו על הנטיעות הילדות משרב וסערה, ומכל צרה וצוקה, אולם אם העץ הזקן הזה נקטף ונפל רחמנא ליצלן, אוי ואבוי להנטעים שנשארו בלי מגן ומחסה.

(שארית יקותיאל, דף פט-צ)

פרשת שופטים: 'כי תצא למלחמה על איבך' וגו'. פעם אחת דרש אאמו"ר הגאון הצדיק זצ"ל דרוש התעוררות תשובה בחודש אלול, ובין הדברים פירש פרשה זו על פי האור החיים הקדוש שרומז על מלחמת היצר, 'והיה כקרבכם אל המלחמה', שאנו קרבים ועומדים לפני ימים הנוראים אשר כל היצורים יעמדו למשפט לפני אדון כל. ואנו צריכין ללחום נגד השטן שרוצה לקטרג עלינו, 'ונגש הכהן ודבר אל העם', כהן רומז על מנהיגי ישראל שהם בבחינת כהן, הם ידברו אל העם דברי כבושין ומוסר, 'ודברו השוטרים אל העם לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו' כאשר נצטוונו בתורה הקדושה, והיינו שיעשה מזוזות כשרות, ויהיה ביתו פתוח לעניים, ולא יביא לביתו מאכלים שיש עליהם חשש ואינם בתכלית הכשרות. והעיקר שיחנך בני ביתו בדרך התורה ויראה, שיה א ביתו "איין עכט אידיש הויז" אם לא חנכו כן, 'ילך וישוב לביתו', יחזור בתשובה, שלא ימות במלחמה ע"י שלא יכתב בספר החיים חס ושלום 'ויש אחר יחנכנו'.
'ומי האיש אשר נטע כרם', נטיעת כרם רומז על עסקי פרנסתו, שלא חללו, שיש בהם ממון של איסור, שעבר על לאו של אונאה או רבית, או על אסור השגת גבול, או חילול שבת חס ושלום ודברי משא ומתן בשב, וכדומה שאר איסורין בדבר שבממון, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה, פן ימות במלחמת היצר 'ואיש אחר יחללנו'.
'ומי האיש אשר ארס אשה ולא לקחה', שלא היה נזהר בדברים שבין איש לאשתו, כי פתחי נדה הן הן גופי הלות, וצריך זהירות רב מאוד שלא יבוא חס ושלום לידי איסור כרת רחמנא ליצלן, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה גמורה, שלא 'ימות במלחמה', שלא יגזור עליו גזירת מיתה חס ושלום, 'ואיש אחר יקחנה. ויספו השוטרים לדבר אל העם, מי האיש הירא ורך הלבב', פירש רש"י שירא מעבירות שבידו, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה ויתחרט בחרטה גמורה על כל עבירות שעבר (ודכירא כשדרש אאמו"ר הגאון הצדיק דרשה זו היה התעוררות גדול כל כך עד שגעו כל העם בבכיה בהתעוררות תשובה).

(שארית יקותיאל, דף צ)

קטע ממה שאמר בדבר תורה בסעודת שבע ברכות: 'כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך'. החתן עלול הוא שיתעורר בו מדת הגאווה, כמו שאומרים ההמון שחתן סובר "שמעולם לא נשא אשה רק הוא" וכן רגילין לומר "חתן דומה למלך", על כן הזהיר הכתוב 'כי תבנה בית חדש', כשאתה בונה ביתך הבנין עדי-עד, 'ועשית מעקה' גדר וסייג, 'לגגך', גג רומז על מדת הגאווה, מעקב עם הכולל גימטריה 'יראה'. תבנה ביתך על יסוד היראה, וזה יהיה לך לשמירה שלא תיפול ברשת הגאווה, 'כי יפול הנופל', דעל ידי הגיאות יוכל ליפול חס ושלום כל כך שלא יהיה לו עוד תקומה.

(שארית יקותיאל, דף צא)

מדרש תנחומא: מנורה של פרקים מהו לתקנו בשבת, מנורה של פרקים חייב משום בונה. יהודי יחידי נקרא 'נר', נר ד' נשמת אדם. והציבור שהם הרבה נרות נקרא 'מנורה'. כשרואים שהמנורה, היינו הציבור, נפרדה ונשבה לפרקים, שיש מחלוקת ושנאת חנם בניהם, מהו לתקנה בשבת, לדרוש ולהשתדל לתקן בשבת את המנורה הנפרדה ותחזור לאחדותה. ומתרץ דחייב משום בונה, והיינו שחוב קדוש הוא לבנות ולשכלל את המנורה, ולהחזיר עטרה ליושנה, אפילו בשבת.

(שארית יקותיאל, דף צא)

מחבר הלכות פסח (אורח חיים סימן תכ"ט) מתחיל: שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. והרמ"א הוסיף: ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח. הבית יוסף היה רב ומרא דאתרא במדינת הספרדיים שהם אנשים באמונה פשוטה. והם אינם מבקשים מהרב שידאג עבורם רק על הצטרכותם הרוחני, אבל הרמ"א היה במדינת האשכנזים והם רוצים שרבם ידאג גם עבור הצטרכותם הגשמי.

(שארית יקותיאל, דף צב)

'אחורי ארי ולא אחרי אשה'. היה רגיל לעורר בימי אלול שלא לאחר מלעשות תשובה ויתקנו מעשיהם עוד קודם שיבואו הימים הקדושים, ופתח ואמר 'ארי' הוא חודש אב. 'בתולה' מזל חודש אלול. וזה שרמזו לנו חז"ל בדרך אגדה ומוסר, אחורי ארי, מיד שעבר חודש אב שמזלו ארי עשו תשובה, ואל תמתינו עד אחורי אשה, שיעבור חודש אלול כולו, ורק אז תתחילו להתחרט על מעשיכם כשיגיעו עשרת ימי תשובה.

(שארית יקותיאל, דף צב)

'באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חור ומשפט וצדקנו במשפט המלך המשפט'. הנביא אומר היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו. אנו רואים שקול השופר מפיל מורא ופחד על כל יהודי, ומעורר אותו לתשובה, וכשישראל עושין תשובה נסתם פי המקטרג, והקב"ה מוחל עוונותיהם של ישראל ומכריע כף מאזנים לזכות ויוצאין בדימוס. אבל כשחל ראש השנה בשבת אין תוקעין בשופר, 'מאין מליץ יושר', שאין לנו שופר, 'מול המגיד פשע', נגד השטן המקטרג עלינו, אז העצה היעוצה, 'תגיד ליעקב דבר חוק משפט', יאמר הרב דברי כבושין ומוסר ויעורר העם לתשובה, ועל יד התשובה נזכה 'וצדקנו במשפט המלך המשפט'.

(שארית יקותיאל, דף צב)


הרב יקותיאל ליכטנשטיין הי"ד אב"ד באלקאני שבהונגריה, נולד בשנת תרמ"ג (1883) לאמו מרת רחל ולאביו הרב יהודה ליכטנשטיין אב"ד בעלטאן שבטרנסילבניה, בנו של הרב הגאון יעקב קאפל שהיה אב"ד בקהילות בעלטאן, ווארשארהעלי וראדוביץ (בוקובינה) והיה אחיו הצעיר של הרב הגאון הצדיק המפורסם רבי הלל ליכטנשטיין אב"ד קולומיה.

הרב יקותיאל התבלט בכישוריו עוד בילדותו. הוא היה תלמידו של אביו ואחר כך למד בהתמדה רבה בישיבת הגאון הרב משה גרינוואלד, בעל 'ערוגת הבושם', בחוסט, והיה מהעילויים של הישיבה. עוד לפני חתונתו, מינה אותה אביו למנהל ישיבתו, בה למדו כמאתים תלמידים. הוא התמסר לתלמידיו ודאג לכל צורכיהם.

הוא נשא לאשה את מרת מנידל בת הגאון הצדיק רבי ישראל מנחם ברוין אב"ד ברזוביץ וליפיאן, גיסו של בעל 'ערוגת הבושם' מחוסט. לאחר חתונתו גר בבית חותנו והמשיך ללמוד בהתמדה רבה ש"ס ופוסקים. הוא השתלם בכל מקצועות התורה ובניהול רבנות והחזקת ישיבה והוסמך להוראה על ידי רבו ועל ידי הרב שמואל רוזנברג אב"ד אונסדורף.

בשנת תרס"ט (1909) כיהן הרב יקותיאל ליכטנשטיין כאב"ד ניראטשאד, וייסד שם ישיבה עם בואו. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעל רבות להצלת פליטים יהודים ודאג לכל צורכיהם. רעייתו עשתה למעלה מכוחה לסייע לבעלה, בפרט בתקופת היותו חולה. בתום המלחמה ייסד הרב בית יתומים, שהיה מוסד חרדי ייחודי בכל המדינה.

בשנת תר"פ (1920) מונה לכהן כרב ואב"ד בעיר באלקאני, שם תיקן תקנות לציבור והרביץ תורה ברבים. הוא דאג לפקח על מערכת החינוך, ודאג לכשרותם של התפילין, המזוזות והציציות של בני קהילתו. הרב נודע כדרשן מופלא, והדריך את בני קהילתו בתבונתו הרחבה, בסבר פנים יפות, בהשכנת שלום, בעצות ובברכות. לצד היותו ענוותן ובורח מן הכבוד, לא חשש להוכיח על הדרוש תיקון ולתת מוסר בלא לשאת פנים לעשירים ולראשי הקהל. במשך שנים רבות טרח הרב יקותיאל לזכות את רבים בליקוטי דינים נחוצים, והמשיך לעשות זאת במסירות נפש בשנותיו האחרונות בהם סבר ממחלות וייסורים קשים.

הוא היה מעמודי התווך של הלשכה המרכזית האורתודוקסית ונקרא פעמים רבות להתייעצויות דחופות בעניינים נחוצים לחיזוק הדת בהונגריה. על אף שקהילות גדולות ביקשו הציעו לפניו את משרת הרבנות, סירב לעזוב את קהילתו.

בהיותו כבן ששים החל לסבול קשות ממצב בריאותי לקוי, ובמשך מספר שנים היה מוטל על ערש דווי ולא היה יכול לצאת מביתו. הוא נהג להתפלל בבית המדרש שבביתו, שם השמיע דברי תורה בבכיות מעומק ליבו. רק בשבת הגדול ובליל 'כל נדרי' היה הולך לבית הכנסת הגדול וחוזר לבית המדרש בביתו לאחר הדרשה.

לאחר שהנאצים פלשו להונגריה, ומצבם של היהודים התדרדר מיום ליום, עורר הרב את בני קהילתו לתשובה, לעבודת הבורא מאהבה ולמסירות נפש. ניכר היה שהוא מתכונן להיות ממקדשי השם. הרב גורש ברכבת עם בני משפחתו וחברי קהילתו למחנה ההשמדה אושוויץ, ונהרג עקה"ש בי"ז בסיון תש"ד. הי"ד.

רוב כתביו אבדו בשואה. משרידי כתביו ושמועות משמו, הוציא בנו, הרב יעקב הלל ליכטנשטיין, בשנת תשל"ט (1979) בברוקלין, את הספר 'שארית יקותיאל'. ספר זה כולל שני חלקים- חלק א: לקוטי הלכות בעניינים השכיחים מאד ונחוצים לכל אדם, וחלק ב: הנהגות ישרות מלוקט מספרי הגאונים וקצת חידושי תורה. בספר נדפס גם צוואתו של הרב יקותיאל, שלא הספיק לסיים את כתיבתה.

בהסכמתו לספר כתב הרב שלמה זלמן אוירבך: "ראיתי כי יראת ד' היתה יוקדת בו וכל כוונתו רק לזכות רבים שיזהו קלה כבחמורה, גם ראיתי דאסהידו גדולי עולם על רוב גודלו של המחבר בתורה ויראה והי' מפורסם במקומו לשם ותהלה, לכן יפה עושים המוציאים לאור לזכות רבים בספר זה וגם עושים בכך נחת רוח לדובב שפתותיו של אותו צדיק מהמעט אשר נשאר לפליטה כאוד מוצל מאש".

חידושי ר' אברהם אשי דאנאטה הי"ד שהובאו בספרו של אביו, "חידושי שמואל הרמש"י"

תמונת הרב אברהם אשי דאנאטה הי"ד

* על דברי רש"י אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל וכו' אלא כח מעשיו הגיד וגו', הקשה אותי בני המשכיל אברהם אשי שיחיה מדוע בא לימד זה כאן בראש הספר, הרי גם אם היה באמצע תורה שהקב"ה ברא עולמו לא יוכלו להתרעם על ישראל. ונראה לפי עניות דעתי דלכך נקראת 'תורה' שהיא באה להורות לבני אדם הדרך שילכו בה ואת המעשה אשר יעשון והעיקר בין אדם לחברו שלא יעשו עוול, כמה שאמרו חז"ל 'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, דעלך סני' וכו', ואם רואים אומות העולם האיך ישראל מדקדקים במצוות שבין אחדם לחברו, אזי גם בין אדם למקום נחשב בעיניהם, על כן הוא צורך גדול והקדמה לתורה שישראל לא יעשו שום עוול במה שיכבשו ארצות של שבעה עמים, ושפיר בא בראש הספר להורות על שארית ישראל לא יעשו עוולה.

* הקשה אותי בני הבחור המשכיל אברהם אשי שיחיה מדוע כתוב כאן 'איש צדיק' ולא כתוב סתר 'נח צדיק'. נראה כי אלו היה בדור צדיקים שהיו מסייעים לו בעבודת השם, לא היה צריך כל כך לעמוד על מעמדו נגד יצר הרע כי אין שטן, אבל מאחר שהיה בדור של רשעים הממחים בידו לעשות טוב, היה צריך בכל כוח לעמוד נגדם. וזה מוכיח תיבת 'איש', כמו שאמר דוד לבנו 'וחזקת והיית לאיש'. וזהו שכתוב 'נח איש', היה צריך להיות 'איש', ומדוע? שהיה 'בדורותיו', בדור רשעים.

* נראה לפרש עם דברי בני היקר ר' אברהם אשי נ"י שפירש 'הנה נא זקנתי לא ידעתי'  וכו', דהנה הרשעים שעסקו רק בהבלי הבלים בחיים קרויים 'מתים', על כן אמר יצחק לבנו שלא ידעתי מכל ימי חיי יום מותו, יום אחד שנקרא 'יום מותי', רק השתדל תמיד לעסוק רק בתורה ומצות, וכמאמר המדרש רבה כאן, כשם שהם תמימים, כך שנותיהם תמימים. וזה חבב הקב"ה, והיינא 'יודע ה' ימי תמימים' שעסקו תמיד רק בתורה ועבודה.

(מתוך ספרו של אביו "חידושי שמואל הרמש"י")


ר' אברהם אשי דאנאטה, נולד בשנת תר"נ (1890) בפרשבורג. הוא היה תלמידי חכם ועסק למחייתו במסחר של חומרי אריזה.

אביו הרב שמואל דאנאטה, מחבר "חידושי שמואל הרמש"י", היה רב החברא קדישא בפרשבורג (סלובקיה) וחבר בית הדין, והעביר שיעורים רבים ובהם שיעור לקבוצת תלמידי החכמים של "תורת חסד". אמו של ר' אברהם אשי הייתה מרת מלכה בת הרב עמרם קורצוייל השו"ב בפרשבורג.

ר' אברהם אשי נשא לאשה את מרת צארטל (סערענה) הי"ד בת החזן הרב אליעזר לוי. לזוג נולד ארבעה ילדים: חנה יוטא ('מאדי', לימים אשת יחיאל בללג), יצחק עמרם אליהו (בנו), מנחם הי"ד (שלמה 'נחי') וגוטרוד ('טרודי', לימים אשת צבי יהודה פרידמן).

הוא קבע עיתים בכל בוקר וערב, ולמד בחברותא בכל הלילה מידי יום חמישי. החברותא האחרונה שלו היה הרב מסקווירא, הרב משה נוישלוס. ר' אברהם אשי נודע כסוחר ישר והגון, וכשלקוח שילם לו בטעות יותר מידי דאג להגיע לבית הלקוח עוד באותו הלילה והתעקש להשיב את הכסף שניתן לו בטעות.

משנת 1942 ועד ל1944 חי עם משפחתו בפאפא אצל חותנו, מרת ביילא לוי. המשפחה כולה נתפסה וגורשה למחנה שארוואר, ומשם גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ.

הוא נהג לצום ביום כיפור קטן, בימי ב' ה' ב' ובעשרת ימי תשובה. גם כשהיה באושוויץ הוא התעקש להמשיך ולהתענות בכמנהגו. בנו יצחק עבד במטבח והצליח לסייע ביד אביו ואחיו לשרוד כמעט עד לסיום המלחמה. לאחר תשעה חודשים במחנה, לקראת חיסול המחנה נשלח ר' אברהם אשי לקבוצה של נידונים להשמדה, אך בנו יצחק הצליח לחלץ אותו מתוך הקבוצה, להוביל אותו בחזרה לצריף, להסתיר אותו שם ונתן שוחד על מנת שיצרפו את אביו לקבוצה שהוסעה למחנה ברוינשוויג שבגרמניה. ר' אברהם אשי נשלח בטרנספורט שמנה 250 אנשים ובהם גם בנו מנחם, בדרכם לרכבת, חמק בנו יצחק מהמטבח אל תוך הקבוצה הצועדת והצטרף גם הוא לנסיעה.

ר' אברהם אשי נפטר במחנה ברוינשוויג במוצאי שבת ט"ו בטבת תש"ה (01.01.1945), אשתו צארטל בת ר' אליעזר הלוי נספתה בי"ח באב תש"ד. בנם מנחם נפטר בטרנספורט למחנה הריכוז ראוונסבריק שבגרמניה בא' באייר תש"ה ושלשה מילדיהם שרדו את השואה.

שבעה משמונת אחיו ואחיותיו נספו:

– אסתר טובה אשת ר' יצחק גראט.
– שרה ריזי אשת יצחק יהודה רוטנברג.
– מרים יולי אשת  חיים ווילדר.
– הרב משה אליעזר דונאט מחבר הספרים "דיבורי אמת" ו"אהל משה", שהרביץ תורה ברבים בתלמוד התורה בפרשבורג ואחר כך כיהן כאב"ד עיר חדש. מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג:
– רחל לאה אשת חנוך בינדר.
– הרב חזקיה פייבל דאנטה אב"ד אונוד, הסמוכה למישקולץ, הונגריה, מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג. נספה במחנה מאוטהאוזן בי"א בטבת תש"ה (27.12.1944). [לפי גירסה אחרת נספה בארמון הארטהיים באוסטריה].
הרב מרדכי יהודה דאנאטה, ר"מ בישיבת פרשבורג, נספה באושוויץ עם רעייתו הרבנית אסתר, וכל שמונת ילדיהם.

האח היחיד ששרד הוא הרב מנחם דונט, שעלה לארץ ישראל לפני השואה.

נכדתו של יצחק עמרם אליהו דאנאטה ב"ר אברהם אשי, רבקי וינשטוק, כתבה את הספר "Twice Buried, Still Alive" על קורות סבה בשואה, וממנו נלקחו רבים מהפרטים הביוגרפיים המובאים כאן.

בדורנו יש להבליט את עבודת ה' יתברך בפרסום כדי שילמדו הבנים מדרכי הצדיקים / הרב מרדכי יהודה דאנאטה הי"ד

'אודה ה' בכל לבי אספרה כל נפלאותיך. אשמחה ואעלצה בך וגו' בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך' (תהלים ט, ב). יש לפרש הכוונה, אודה ה' בכל 'לבי' היינו בהצנע, בכוונת הלב, שהוא עניין פנימי ונעלם, אשמחה ואעלצה – 'בך', לחוד, במקום שאין איש רואה, אבל כל זה אימתי: 'בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך', כלומר כשהרשעים מתביישים ונסוגים אחור בחטאיהם ולא חוטאים בפריצות כל כך, אז אין צריך להתנהג בפרהסיא בעבודת ה' יתברך, אדרבה, להיפך, 'והצנע לכת עם אלוקיך' כתיב (מיכה ו, ח). אבל אם הרשעים כים נגרש, ועושים עבירות בפרהסיא, והחרדים יעשו המצוות בהצנע, אז יש סכנה לדורות הבאים, כי כלפי חוץ יראו הבנים רק דרך רשעים, ודרך הצדיקים לא ייראו כלל ויבואו חס ושלום ללמוד מדרך רשעים, על כן צריך להתנהג זה לעומת זה ולהבליט העבודת ה' יתברך בפרסום. ובעת כזאת בעוונותינו הרבים בדורותינו מה טוב שנתייסד דרך החסידים שעושין עבודת ה' יתברך בפרהסיא, כי זה דבר גדול הוא, מאחר שהעזות והחוצפה גברה והרשעים עושין כל מעשיהם בפרהסיא. וזהו שכתב 'אודה ה' בכל לבי', רק בהצנע, אבל אימתי, 'בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך', רק אז אוכל להיות בהחבא ובהצנע, אבל לא כאשר הם פוקרים בפרהסיא, אז גם אני צריך לעשות כמוהם כנ"ל.
ועל דרך זה פירשתי הפסוקים: 'אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם אברם בשם ה'. וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים. ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט' וגו' (בראתית יג, ד-ז), עיין רש"י ז"ל שם שפירש ויקרא שם אברם: שכבר קרא שם במקום ההוא מכבר, ולא שקרא עכשיו עוד הפעם, רק 'אל מקום המזבח אשר קרא שם בשם ה". אבל לענייננו נראה לעניות דעתי בהמשך הדבר, שבאמת קרא עוד הפעם בשם ה', כי כשראה שעבדי לוט כל כך רשעים עושין עבירות גזל בפרהסיא ואין להם בושה כלל וכלל, הבין שזה לעומת זה, הצדיק גם כן צריך לצאת בפרהסיא לקרוא בשם ה'. וזהו שכתוב 'ויקרא שם אברם' עוד הפעם 'בשם ה". ובאופן אחר יש לפרשL שקרא שיש בורא עולם וצריך לעבוד הקב"ה בפרהסיא. והגורם לזה היה: 'ויהי ריב בין רועי מקנה לוט', שעשו גזל בפרהסיא ולא היה להם בושה, ועל כן צריך הצדיק גם כן לעבוד בזה האופן בפרהסיא וזהו שגרם ש'ויקרא שם בשם ה".
ועל דרך זה פירשתי המשך שני מאמרי רבי תנחום הידועים, במסכת שבת (כב.), שאמר במאמר הקודם 'נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה' וכו', ומיד מסמיך אליו עוד מאמר, 'והבור ריק אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו'. ומה שייכות לשני המאמרים. וכבר כתבו בזה המפרשים, ואולם על פי הנ"ל יובן, דאליבא דאמת נר חנוכה, רמז לאור התורה והמצוה שהאדם עושה אותן, צריכים להיות בהסתר ובענווה, אבל מכל מקום צריך שישימו במקום דשליט ביה עינא, והיינו רמז לאור התורה דצריך להאירו בפרהסיא כי בעוונותינו הרבים הבור ריק, רצה לומר הדורות ריקים מכל, ולא ריק לחוד מתורה הקדושה, אלא גם מלאים נחשים ועקרבים, רצה לומר שהוא מקלקל אחרים, כמו עניין נחש הקדמוני, על כן צריך האור תורה להיות בפרסום להגביר הקדושה ואם אין העין שולטת בו פסולה.
ועל דרך זה פירשתי 'טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך, טפש כחלב לבם אני תורתך שעשעתי' (תהלים קיט, סט-ע), והפשט כך הוא: טפלו עלי 'שקר' זדים, אם כאשר הזדים נתפשים בשעת עבירתם וקלקלתם ועודם משקרים מפני הבושה ומנסים להסתיר מעשיהם הרעים אז אוכל עדיין 'בכל לב אצור פיקודיך', רצה לומר להסתיר עבודתי בלבי, ולא אקרא בחוץ בפרהסיא. אבל אם 'טפש כחלק לבם', שהם דומין לחלב שרומז לפרהסיא, אז 'אני תורתך שעשעתי', כלומר אני צריך לדבר דברי תורה בפרהסיא, כדי להגביר כח הקדושה ולבער רוח הטומאה.

'לעשות רצונך אלוקי חפצתי ותורתך בתוך מעי, בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא' (תהלים מ, ט-י). אפשר לומר בסייעתא דשמיא על פי שפירש מרן חתם סופר זי"ע 'והותירך ה' לטובה', אף על פי שכבר השלמת נפשך משאיר אותך ה' בחיים, 'בפרי בטנך', בשביל פרי בטנך, להדריך בניך עד דרך התורה והיראה וישראל סבא. עד כאן דברי קודשו (והובאו דברים אלו בשמו בהקדמה 'פיתוחי חותם' לשו"ת חתם סופר חלק יורה דעה). וזהו שכתוב 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי', ופירש האור החיים הקדוש זי"ע: אני באותה מדרגה ש'לעשות רצונך חפצתי' זה חשק שלי, כי אין לי נטייה לרע, 'ותורתך בתוך מעי', לרוב חשק התורה נחשב אצלי הלימוד ועבודת ה' כאילו אכלתי בתוך מעי. עד כאן דברי קודשו. ואם כן מה תכלית להישאר בעולם הזה מאחר שכבר הגעתי למדרגה גדולה כזו, על זה אמר 'בשרתי צדק בקהל רב', על ידי שאני מדריך אחרים – זה גורם ש'שפתי לא אכלא', מלשון 'ויכלא', כמו שפירש רש"י ז"ל, דהיינו שלא אגמור מלדבר עוד ואמשיך לחיות אף שכבר השלמתי נפשי. ובמקום אחר הארכתי בזה.

'בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא' (תהלים מ, י). יבואר בסייעתא דשמיא, כי מי שאומר דברי תורה ברבים יש חשש שכוונתו לא תהא לשם גאות וכבוד, אבל דוד המלך עליו השלום ידע בנפשיה שכוונתו היה רק להדריך אחרים כדי ששפתותיו יהיו דובבות בקבר, כדרשת חז"ל ביבמות (צו:) מן הפסוק 'אגורה באהלך עולמים' (תהלים סא): אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, שכל תלמיד חכם שאומרים דברי תורה בשמו שפתותיו דובבות בקבר.
וזהו שכתוב 'בשרתי צדק בקהל רב' – כוונתי היחידה היתה 'הנה שפתי לא אכלא', שלא יכלו שפתי מלדבר לאחר פטירתי מן העולם (מלשון 'ויכלא הגשם'), דהיינו שיהיו שפתותי דובבות בקבר, 'ה' אתה ידעת'- שרק זו כוונתי.

'לעשות רצונך אלוקי חפצתי ותורתך בתוך מעי, בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת וגו'. לא כחדתי חסדך ואמיתך לקהל רב, אתה ה' לא תכלה רחמך ממני חסדך ואמיתך תמיד יצרוני, כי אפפו עלי רעות וגו' רצה ה' להצילני ה' לעזרתי חושה' (תהלים מ, ט-יד). אפשר לומר בסייעתא דשמיא המשך הכתובים, על פי שפירש החתם סופר זי"ע אצל אברהם אבינו שנאמר בו (בראשית יג, ג) 'וילך למסעיו', וכתב רש"י ז"ל בשם המדרש: שבחזרתו 'פרע הקפותיו', והכוונה, כי הם שאלו אותו בהליכתו למצרים, אם האמת אתך שיש בורא עולם שמשגיח על הכל וגומל לאיש חסד כמפעלו, למה צדיק כמותך רע לו. אבל כשנעשה עשיר, כמו שנאמר לפני זה 'ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב', אז היה יכול להשיב לכל אדם תשובה הגונה על שאלתם ששאלוהו בהליכתו, וראו האמת כי רק הבורא יתברך שמו הוא המשגיח על הכל.
וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום: 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי וגו' בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת וגו'. לא כחדתי חסדך ואמיתך לקהל רב', וברצוני לפרסם אלקות בעולם כדי שהכל יכירו וידעו כי אתה המוריש והמעשיר ובידך הכל, אבל לזה אבקש 'אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני, רצה ה' להציני', ואז אוכל לקיים 'בשרתי צדק בקהל רב' ותהי בידי תשובה הגונה על שאלותיהם.

'צדקתו עומדת לעד'… יש לומר, כי האיך אפשר לאדם לזכות שצדקתו יהיה לו קיום, אם ידריך בניו על ברכי התורה ויראה וילכו בדרך ה', אז יש לו קיום, כי המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. ועל דרך זה אפשר לומר 'תורת ה' תמימה' (תהלים יט, ח) האיך ניכר אם הוא בתמימות, דהיינו שלמד לשמה ובקדושה וטהרה, אם היא 'משיבת נפש' שאפשר להשיב בו נפש החוטא רחמנא ליצלן בעבירות דרך התורה ויראה. 'עדות ה' נאמנה – מחכימת פתי' על דרך שאמרו (סוטה ה.) 'אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות', אימתי ניכר שעדות ה' נאמנה באמת, אם היא מחכימת פתי, כשיכול להחכים אחרים ולהדריכם. 'פקודי ה" אמתי 'ישרים' כשהם 'משמחי לב'. 'מצות ה' ברא' לשמה ובקדושה, אימתי, כשהיא 'מאירת עינים', כשיכול להאיר עיני אחרים על ידי מצוותיו. 'יראת ה" ניכר אם 'טהורה היא' לשמה, כש'עומדת לעד', כי כשידריך אחרים אז עומדת לעד, יהיה לו קיום ונצחיות.
וזהו שכתוב 'אשרי איש ירא את ה" כש'גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך', והתנאי לזה, 'הון ועושר בביתו', כי אז בקל יכול להדריך אחרים כמו שפירשו המפרשים גבי אברהם (בראשית יג, ג) שכתב רש"י ז"ל: כשחזר פרט הקפותיו, דהכוונה שכשחזר אז פרע תשובה לרשעים, שהקיפוהו בקושיות: איך זה אתה רוצה להדריך אחרים, והלא אתה עני ורש, הלא יראתך כסלתך, אבל אחרי שחזר בעשירות פרע ותירץ כל מה שהקיפו אותו בעת הליכתו. ואמר כאן: כש'גבור בארץ יהיה זרעו הון ועושר' וכל טוב 'בביתו' – אז בקל אפשר להדריך אחרים, ועל ידי כן 'צדקתו עומדת לעד' כשמדריך אחרים.

'דימינו אלקים חסדך בקרב היכלך' (תהלים מח, י). אפשר לומר בסייעתא דשמיא, כי חייב אדם לקבל את הרע בשמחה ובטוב לבב כמו הטובה (כברכות נד.), כי הכל רק חסדים ורחמים, ומאתו לא תצא הרעות, וכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, אבל אימתי נזכה למדרגה כזו לקבל הכל בשמחה, כאשר יהא מלאה הארץ דעת את ה', ואת רוח הטומאה אעביר מכם, ובמקום שיש קדושה שם ממילא אך ורק שמחה וששון.
וזהו שכתב 'דימינו אלקים', המידת הדין והעונש הכל נחשב אצלו כ'חסדך' לחסדים וטובות, אבל אימתי נזכה לזה 'בקרב היכלך', כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו אז יהיה הכל חסדים, כי אז נהיה במדרגה כזו שנבין היטיב שהכל חסדיך, וכן יעזרנו לתשובה במהרה בימינו.

(מתוך דברי מרי"ד)

יש לפרש פסוק 'כי בן זקונים הוא לו', עיין רש"י, בר חכים, כי כל מה שלמד בשם ועבר וכו'. נראה לפי עניות דעתי הכוונה דהנה שמעתי לפרש מבני בן זקונים הבחור היקר ר' מרדכי יודא נ"י על גמרא ברכות: איכא סבא בבבל, תמה כיון דאמרי ליה מקדמיה ומחשכי וכו'. ופירש בני דהנה פירשו גם כן על הפסוק 'למען ירבו ימיכם', דהיינו מי שלומד רק ביום ולא בלילה אינו חי רק חצי ימיו, אבל מי שלומד גם בלילה, אזי יש לו אריכת ימים יותר, על כן צותה תורה 'ולמדתם אותם את בניכם בשכבך', דהיינו שיעסקו בתורה גם בעת שכיבה, אז 'למען ירבו ימיכם', יהיה לכם אריכת ימים. וזה גם כן הכונה כאן, כיון דשמע דמקדמיה ומחשכי, דהיינו שעוסקים במצות ביום ובלילה, אזי 'למען ירבו ימיכם' ויהיה לכם אריכות ימים. והנה רש"י פירש בפרשת ויצא על פסוק ,וישכב במקום ההוא', אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב, שהיה עוסק בתורה גם בלילה. וזה גם כן הכוונה כאן שפירש מה שלמד בשם ועבר, דהיינו שצריך לעסוק בתורה גם בלילה, זה מסר לבנו שילמוד גם כן בלילה. ועל זה קאמר 'כי בן זקונים הוא לו', דהיינו שהיה דעתו של יעקב, דזה נקרא 'זקן' שקנה חכמה. ויש לפרש בזה גם מה שהביא רש"י דבר אחר שהיה זיו אנקונין שלו דומה לו, דהנה לקמן כתיב 'ויעזב כל אשר לו ביד יוסף, ולא ידע' וכו', דהיינו שהיה מוסר לו כל המפתחות, ולא ידע שיש לו איש זר בביתו כי אם הלחם שהיה יוסף אוכל רק מאכלים כשרים, ובזה ידע שיש לו איש זר בביתו שלא היה אוכל עמהם, וכמו שמצינו אצל חנניה מישאל ועזריה, אף שלא אכלו מפת בג המלך, העיד הכתוב (דניאל א) עליהם 'ומקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר מן כל הילדים', כן היה גם כאן 'ויהי יוסף יפה תואר' וכו'. וזהו שכתוב כאן שהיה לומד עמו מה שלמד בבית מדרשו של שם ועבר, מיעוט אכילה ושתיה, מיעוט שינה, ועם כל זה היה זיו אקונין שלו דומה לאביו שאמרו חז"ל שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון שהיה יפה תואר ומראה.

(חידושי שמואל הרמש"י כ:-כא.)


הרב מרדכי יהודה דאנאטה (דונט) הי"ד, המוכנה יודל, נולד בשנת תרס"ה (1905), היה למדן וצדיק מפורסם, רב וראש ישיבה ומגיד מישרים מפורסם בקהילת פרשבורג, שישב על התורה ועל העבודה יומם ולילה.

בעודו נער היה ניכר כי נוצר לגדולות, בשל מידותיו בנעלות וגודל יראת השמים שלו. כשקיבל חליפה חדשה לבר המצווה, מיהר למסור אותה לעני נצרך. לאחר שסיים ללמוד בתלמוד תורה בעירו, פרשבורג, הלך ללמוד בבית מדרשו של הרב יוסף צבי דושינסקי ובבית מדרשו של הרב יהושע בוקסבוים הי"ד, והתמיד בלימוד תורה, וביראת שמים טהורה בשקידה רבה ועצומה. לאחר שחזר לעיר מולדתו, למד בחריצות יתירה בבית מדרשו של הרב עקיבא סופר, ה"דעת סופר", והתבלט באחד מהמצויינים בחבורת תלמידי החכמים המופלגים והמצויינים.

אביו, הרב שמואל דאנטה, היה רב החברה קדישא וגמילות חסד בקהילת פרשבורג ונודע כדרשן מוכשר במשך למעלה מארבעים שנה. הוא היה תלמיד מובהק של הגאון הרב חזקיה פייבל פלויט אב"ד שוראן, של הרב אברהם ברודא אב"ד מיאווא ושל מרן ה"שבט סופר". חיבר את הספר "חידושי שמואל הרמש"י" (ב' חלקים), ובו הזכיר מספר פעמים חידושים מאת בניו. הרב שמואל נשא לאשה את מרת מלכה בת הרב עמרם קורצוויל, השו"ב בפרשבורג.

הרב מרדכי יהודה חיבר את הספר "דברי מרי"ד" (בני ברק, תשל"ו) דרושים, פירושים וחדושי אגדה על התורה וספר תהלים וקצת חידושים על אגדות הש"ס. חידושיו בסוגיית "תנאי כפול", יצאו לאור בקונטרס זכרון לבר מצוה של הבחור מרדכי יהודה ווינשטאק, ח"י תמוז תשנ"ב (ברוקלין תשנ"ב), ושם הובאו גם תולדותיו.

נשא לאשה את מרת אסתר בת הרב יעקב גליס מהעיר קראלי. לאחר חתונתו עבר הזוג לפרשבורג, שם חיו חיי דחק ועוני, מתוך התמסרות ללימוד התורה, לעבודת ה' ומתוך מסירות נפש לטובת הכלל, הרב היה מראשוני תלמידי החכמים בפרשבורג שהתנהגו ברוח החסידות והקפיד על דקדוקי מצוות בהתלהבות אש קודש בדרך הבעל שם טוב ותלמידיו. הוא התבלט בכובעו הרחב בנוסח החסידי ונסע רבות לצדיקי דורו. הוא לימד והרביץ תורה ברבים במשך עשרים שעות ביממה. הוא עורר את שומעיו להתחזק בתורה וביראת שמים, ועורר ציבור גדול לתשובה. הוא סייע כלכלית לבחורים עניים ועודד אותם ללכת ללמוד בישיבות. סדרי לימודו והנהגותיו בקודש במסירות נפש הוזכרו בהקדמה שהודפסה בספר 'דברי מרי"ד'.

בית מדרשו היה מקום תורה מיוחד במינו. היה רגיל לומר שיעור לפני בעל בתים עד שעה 02:00 לאחר חצות הלילה. בין צדיקי פרשבורג שנהגו לעשות תיקון חצות בבית מדרשו היו הרב יצחק צבי ברנפלד הי"ד, הרב מרדכי כצבורג הי"ד והרב משה וועבער הי"ד בנו של הרב מפישטאני.

בחודש אב תרצ"ח עזב ראש ישיבת פרשבורג, בעל ה'דעת סופר', את סלובקיה ועבר לשוויץ בדרכו לארץ ישראל. רוב תלמידי הישיבה חזרו לבתיהם. מעט התלמידים שנותרו למדו בניהולו של רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בעל ה'חשב סופר', שהמשיך להעביר שיעור יומי בישיבה במסירות נפש, במקומות מחבוא. ומספר תלמידי הישיבה המשיך להתדלדל כאשר רבים מבין התלמידים שחזרו לביתם לחופשת הפסח בשנת תרצ"ט נותרו בביתם, בשל החשש מפרוץ המלחמה.. ה'חשב סופר' המשיך להעביר שיעורים עד לקיץ תש"ג, ואז נמלט לבודפשט מחשש שייעצר על ידי השלטונות, ושם הצליח לעלות לארץ ישראל.

לאחר עזיבת ה'דעת סופר' מונה הרב דאנאטה להיות ממובילי הלימוד בישיבת בפרשבורג (במספר מקורות הוא מתואר כאב"ד וכראש ישיבת פרשבורג), עד שגורש עם משפחתו לאושוויץ. שם נהרג על קידוש ה' בי' בחשוון תש"ה (ויש מי שכתב שהיה זה ב-י' בחשון תש"ב), ביחד עם אשתו הרבנית אסתר וכל שמונת ילדיהם: שמואל, אליעזר דוד, גבריאל, משה, זיסל, שרה רייזל, מלכה ושיינדל.

בהקדשה בסוף ספר "זר הצבי", חלק ב' (בני ברק, תשנ"א), כתב עליו תלמידו הרב זאב רייכנברג: "אדוני מורי ורבי, הרב הגאון הגדול, צדיק וחסיד ועניו, מרביץ תורה ברבים, פה מפיק מרגליות, גבור מזוין בתורה ויראה, עובד ה' בקדושה ובטהרה. רצוי לכל אחיו ודורש טוב לעמו, ושמו יצא במדינות… זכה להשיב רבים מעון, בראותם עבודתו הנפלאה והקדושה, נתעוררו בהרהורי תשובה עמוקים, ושבו מדרכם הרעה עד שנעשו בעלי תשובה גמורים. רבות עודדני סייעני וקרבני ללימוד התורה, והוזיל מכספו בכדי שאוכל ללכת ללמוד בישיבה. כפי שעשה עם הרבה בחורים, שעקב התנאים הכלכליים הקשים, לא היה באפשרות הוריהם לשלחם לישיבה. יזכור לו האלקים את חסדו עמי, אשר רבות עשה עמדי, ינוח בשלום על משכבו ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים עדי יקיצו וירננו שוכבי עפר בשוב ה' את שיבת ציון אמן".

שבעה מאחיו נספו בשואה:

  • אסתר טובה אשת ר' יצחק גראט.
  • הרב אברהם אשי, נפטר במוצאי שבת ט"ו בטבת תש"ה במחנה ברוינשוויג בגרמניה. אשתו צארטל בת ר' אליעזר הלוי נספתה בי"ח באב תש"ד. בנם מנחם שלמה נספה בא' באייר תש"ה במחנה ראוונסבורק.
  • שרה ריזי אשת יצחק יהודה רוטנברג.
  • מרים יולי אשת  חיים ווילדר
  • הרב משה אליעזר דונאט מחבר הספרים "דיבורי אמת" ו"אהל משה", שהרביץ תורה ברבים בתלמוד התורה בפרשבורג ואחר כך כיהן כאב"ד עיר חדש. מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג:
  • רחל לאה אשת חנוך בינדר.
  • הרב חזקיה פייבל דאנטה אב"ד אונוד, הסמוכה למישקולץ, הונגריה, מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג. נספה במחנה מאוטהאוזן בי"א בטבת תש"ה (27.12.1944). [לפי גירסה אחרת נספה בארמון הארטהיים באוסטריה].

מכל שמונת אחיו ואחיותיו של הרב מרדכי יהודה שרד רק אחיו הרב מנחם דונט, שעלה לארץ ישראל לפני השואה,

ממשפחת הרבנית אסתר שרדה רק אחותה מרת פיילא, אשת הרב החסיד יוסף לייב ווייס מירושלים.

הי"ד.

עצות לחינוך הבנים בדרך התורה / הרב אברהם דב טרנא הי"ד

אל הקורא

הנה ידוע, כי עניין חינוך הבנים בדרך התורה הוא מדברים העומדים ברומו של עולם, והזהרנו על זה בתורה הקדושה כמה פעמים, כמו 'ושננתם לבניך "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם' וכו', ובפרשת בא 'והגדת לבנך', 'והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו' וכו'. וכן בפרשת ואתחנן, 'למען תירא את ד' אלוקיך וכו' אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך' וכו'. ובפרשת תצא גבי בן סורר ומורה כתיב 'ויסרו אותו', וכן בפרשת וילך גבי מצות הקהל כתיב 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף למען ישמעו ולמען ילמדו' וכו'. וכן מצוות 'יראה כל זכורך' אם הקטן יכול לאחוז בידו של אביו, מחויב להעלותו. וכן בפרשה וירא גבי אברהם אבינו כתיב 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט', פירש רש"י לשון חיבה, היינו כי הקב"ה אהב את אברהם אבינו מפני אשר צוה את בניו לשמור דרך ד'. וכשנתבונן בזה כי אחר כל המעלות ומסירת נפש של אברהם אבינו שהושלך בכבשן האש מפני כבוד ד', לא מצינו בתורה שהקב"ה אהב אותו, ורק מפני אשר צוה את בניו לשמור את דרך ד', מפני כי עניין חינוך הבנים הוא חביב לפני הקב"ה מאד. וכן בפרשת האזינו כאשר גמר משה רבנו שירת האזינו אמר בסוף דבריו 'שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצות את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת, כי לא דבר רק הוא מכם וכו' ובדבר הזה תאריכו ימים', כלומר על ידי חינוך הבנים בתורה וברוח ישראל סבא תזכו לאריכות ימים ושלשלת הזהב לא תפסק, וגם הבנים ילמדו את בניהם תורה, וכן תמיד.
והנה מצאנו ברז"ל שדאגו מאד בעד החינוך, כדאיתא בעירובין פ' במשנה שם: ולא אמרו לערוב בחצרות אלא כדי שלא לשכוח את התינוקות. פירוש כי לאחר שנשתתפו במבוי שוב אינו צריך לערובי חצרות, אלא מפני שהתינוקות אינם יודעים מה שעשו במבוי, לזאת תיקנו לערוב עירובי חצרות. וכן בפסחים קט"ו חוטפין מצות בלילי פסחים בשביל שלא ישנו התינוקות, אמרו עליו על רבי עקיבא מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש, חוץ מערבי פסחים בשביל תינוקות כדי שלא ישנו. וכן שם בדף קט"ו, למה עוקרין את השלחן, אמרי דבי רבי ינאי כדי שיכירו תינוקות וישאלו.
והנה בזמננו נתרפה מאד העניין הגדול הזה של חינוך הבנים, בעוונותינו הרבים, לזאת ראיתי כי טוב ונחוץ לאסוף מחז"ל מגמרא ומדרשים ומספרים הקדושים מעניין החינוך (כמו מספר מנורת המאור ראשית חכמה, של"ה הקדוש, אגרת התשובה לרבינו יונה, שמירת הלשון ועוד). וסדרתי את הדברים בפרקים. וכבר כתב אחד מן הראשונים כי אף שאין בהספר חינוך רק הסידור היפה, גם בן יש בזה תועלת. וכאשר ראו גדולי ישראל את הספר הזה אמרו לי כי טוב ונחוץ ליתן את הדברים בדפוס. ותקוותי בד' כי מי שיקרא את הספר הזה יתעורר לבו לחנך את בניו בתורה ומצוות, ובזכות זה יתקיים בנו דברי הנביא: 'הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא… והשיב לא אבות על בנים ולב בנים על אבותם' ונזכה לגאולה שלמה אמן. כן דברי המצפה לישועת ד', אברהם דוב בלאאמו"ר מוה"ר לעמיל זלל"ה טערנא, רק בקהילת יאסווען…

פרק ה. יבואר לזהר בקטנים בכיסוי הראש.

הנה בזמננו אלו נעשה כמעט בהיתר לילך בגילוי הראש ואין מחנכים את הבנים בקטנותם בזה, וממילא הולכים ושונים בגדלותם וחושבים שאין בזה שום חטא. ובאמת הוא איסור גמור. וזה לשון השולחן ערוך אורח חיים סימן ב' סעיף קטן ו' ולא ילכו ד' אמות בגילוי הראש. עיין שם (וכתבו אפילו לישן במצנפת קלה). וכתב הט"ז בסימן ח' וזה לשונו: ונראה לי שיש איסור גמור בזה, כיון שחוק הוא עכשיו בין העכו"ם שעושין כן תמיד, ואם כן זה נכלל בכלל 'ובחוקותיהם לא תלכו', כל שכן בחוק זה שיש לו טעם, דכיסוי הראש מורה על יראת שמים כההיא דסוף שבת: כסי ראשך כי היכי דלהוי עלך אמתי דמרך. עד כאן לשון הט"ז. עיין שם. וזה אפילו יושב בביתו, וכל שכן בחוץ. והנה בגמרא שבת הנ"ל איתא שם, כי אימיה דרב נחמן בר' יצחק אמרו לה כלדאי 'בריך גנבא הוה', לא שבקתיה לגלויי ראשו, עד שפעם אחת שנפלו לו הגלמא מעל ראשו, אז שליט ביה יצר הרע ולקח אשכול של תמרים מדקל שאינו שלו, עיין שם בגמרא. וכנתבונן בזה נראה כמה גדול כח העניין של כסוי הראש, כי הלא היה לו נטייה לזה, וכמו שראו הכלדאי, וכל זמן שכסה ראשו לא נשלט עליו היצר הרע, וזה מפני שכסוי הראש גורם ליראת שמים. והנה איתא במסכת כלה: כי שני תינוקות עברו לפני חכמים, אחד בכיסוי ראש ואחד בגלוי הראש. ואמרו על מי שהלך בגילוי הראש שהוא עז פנים. עיין שם. נראה מזה שכיסוי הראש גורם לבושה ולצניעות, ועל ידי זה בא ליראת שמים, וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק 'לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו' זו הבושה, וכל המתבייש לא במהרה הוא חוטא. על כן נחוץ מאד להרגיל את הקטנים בכיסוי הראש, ואז גם כי יזקינו לא יסורו ממנו.

פרק ו. בענין חינוך בדרך ארץ.
ידוע כי דרך ארץ קדמה לתורה. ולזאת כמו שהאב מחויב לחנוך את בניו בתורה ובמצות, כן מחויב לחנכם בדרך ארץ. ועוד יותר מזה וכמאמר רז"ל באבות 'אם אין דרך ארץ אין תורה', וביותר בבית המדרש שהבנים הקטנים רצים ושבים בבית המדרש בעת התפילה ומבלבלים דעת המתפללים, והאב אינו משים על לבו להשגיח שיעמוד בנו אצלו בדרך ארץ, כפי כבוד בית המדרש מקדש מעט ויענה 'אמן, יהא שמי רבה' וכו'. ובאמת האב מחויב לחנכו במצות של מורא מקדש כמו בכל המצות, ועניין 'אמן' הוא ענין גדול מאד, וכמו שאמרו חז"ל: תינוק מאימתי בא לעולם הבא משיענה 'אמן'. ו'אמן של התינוק חשוב יותר משל הגדולים, כי הוא הבל שאין בו חטא, וזה זכות גדול להאב, כי בוודאי יתנהג גם כן כשיגדל באופן זה, לעמוד בדרך ארץ בבית המדרש וירוויח כל התפילות בכוונה. ואם חס ושלום האב בעצמו מדבר בעת חזרת הש"ץ ובקריאת התורה, מלבד שהאב עושה בעצמו איסור, עוד הוא מקלקל את בנו ומחטיא אותו. וכתוב בראשית חכמה כי צריך האדם להיזהר ביותר ולשמור פיו ולשונו, שלא ידבר בפני בנו בדבר מגונה, וכל שכן לעשותו. ואף על פי שהדבר מגונה מצד עצמו, מכל מקום יותר מגונה אם עשה זה בפני בנו, שמא ילמוד ממנו. ואם יאמר לו האב 'למה עשית כך וכך', יאמר לו הבן 'והלא כך וכך עשית גם אתה. סוף דבר, ישתדל מאד להרחיק את בנו מן הכעור ומן הדומה לו. וכשיעשה האב מצוה, יעשה בפני בנו וילמדנו לעשות כך, כדי שילמוד הבן לעשות כמעשה אביו, ויזכה האב לטוב ולזרע ולברכה.

פרק ז. יבואר חיוב של חינוך הבנות.
כבר כתבנו בפרק א', כי כשם שחייב לחנך את בנו כך חייב לחנך את בתו. וכאשר יחנך את הבת על פי התורה במדות טובות ובצניעות, אז אחר כך, כשתהיה אם, תגדל את בניה על פי התורה, כי הבנים כרוכים אחר האם יותר מן האב. ומצינו בתנ"ך מלכים 'ושם אמו… ויעש הישר בעיני ד", וכן 'שם אמו… ויעש הרע בעיני ד". כן כתיב בכמה פסוקים. עיין שם. ושמעתי הטעם בזה מהגאון המנוח מוה"ר אברהם זצ"ל אב"ד דק"ק מאיראמפאל, שהפסוק מורה לנו כי כל זה גרמה האם, מפני שהחינוך הוא בידה יותר מן האב. וכמו שכתבנו לעיל בפרק ב' בשם של"ה הקדוש, ונמצא בשם חכמי העמים שאמרו מפני מה אין לנו בנים טובים, מפני שאין לנו אמהות טובות. ואף כי שאינו מחויב ללמוד את בתו תורה, אבל הלא צריכה לדעת הדינים השייכים לאשה כמו הלכות שבת, נדה, וכדומה. וכן פסק הרמ"א ביורה דעה הלכות תלמוד תורה, וזה לשונו: ומכל מקום חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה. עיין שם. ובפרט במדות טובות, וביותר במדת הצניעות. כמו שמצינו גבי קמחית שבזכות הצניעות זכתה לבנים טובים, וזה לשון הגר"א ב'עלים לתרופה' באתי לבקש מאתך מאד מאד שתדריך את בנותיך מאד, שלא תצא מפיהם קללה ושבועה וכזב ומחלוקת וכן שאר דברים, לשון הרע ורכילות, ושלא יאכלו וישתו כי אם בברכה ראשונה ואחרונה וברכת המזון וקריאת שמע, והכל בכוונה. עד כאן לשונו.. ויראה להשיאן סמוך לפרקן, עליו הכתוב אומר 'וידעת כי שלום אהלך ופקדת את נוך ולא תחטא', כי (ספר נזיר עולם) מפני איחור נישואין שנתהוו בזמננו שהוא נגד טבע הבריאה ועל ידי זה נתגבר היצר הרע מאד ובאים על ידי זה לכמה עוונות חס ושלום. וזה לשון הספר ראשית חכמה וישיא את בתו לאיש מיד כשתגדל ותגיע לזמן הבגרות ולא יעכבנה בבית, אלא ישיא אותה כפי אשר תשיג ידו, ולא יאמר ממשפחה יקרה אני. עיין שם. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

חתימת הספר. הנה כאשר כוונת הספר הזה הוא כדי לעורר לעניין חינוך בנים טובים וישרים, וכתבנו לעיל דברי חז"ל שהחינוך מתחיל משעה שהתינוק מתחיל לדבר. כנה כאשר נתבונן בזה נראה, כי באמת ההתחלה היא עוד משעת יצירת הוולד, כי הלא מצינו בפסוק 'זרו רשעים מרחם', הלא עוד לא חטאו וגם הבחירה בידם להיות צדיקים, אלא הכוונה שהם נוטים מצד נשמתם לצד הרע, וזה מפני שהאב והאם לא הייתה להם כוונה טובה בעת מעשה, כי הנה אמרו חז"ל במסכת נדה שלשה שותפים יש באדם הקב"ה ואביו ואמו. לכן אם האב ואם מכוונים בעת מעשה לשם מצווה, כדי לקיים מצוות בוראם, שיהיו להם בנים עוסקים בתורה ומקיימים מצוות בישראל, וכמו שכתב בשולחן ערוך אורח חיים סימן ר"א, עיין שם, אז הקב"ה נעשה שותף עמם ומשפיע נשמה טהורה בהוולד. ואם חס ושלום לא, אז הקב"ה מתרחק מהם ואינו רוצה להיות שותף עמם. וכן כתב הרמב"ם בהלכות דעות פרק ה' אחר שכתב שיתנהגו בצניעות ובבושה, כתב שם בהלכה ה', זה לשונו: כל הנוהג מנהג זה לא די לו שקידש נפשו וטהר עצמו ותיקן דעותיו, אלא שאם היו לו בנים יהיו נאים וביישנים ראוין לחכמה ולחסידות. כל הנוהג במנהגות שאר העם ההולכים בחושך, יהיו לו בנים כשאר העם. עד כאן לשונו.
והנה בעוונותינו הרבים בזמננו שנמצאים נשים שאינן טובלות עצמן במקווה כשרה, רק רוחצות עצמן באמבטאות והן נדות גמורות, והאיש והאשה עוברים על איסור כרת, רחמנא ליצלן, ולא די זה, אלא שהבנים הנולדים להם הם פגומים והם בני נדה וגורמים רעה גדולה לבניהם, כי בן הנדה נקרא 'עז פנים', ואיתא במסכת כלה, עז פנים לגיהנום, ר' יהושע אומר זה בן הנדה. עיין שם. והנה לפעמים אפשר שאף הנשים השומרות את הטבילה גם כן נדות מפני חסרון ידיעה. וכמו שכתב בספר חכמת אדם כלל קי"ז וזה לשונו: אותן נשים בורות שאינן בודקין עצמן קודם בין השמשות אלא שאומרת שהייתה מתכוונת שתתחיל הנקיים שלה קודם הלילה, ובודקין עצמן בלילות, הם נדות גמורות, וצריך לפרסם הדבר. וכן כתוב שם: אותן הנשים הבודקות באצבע הם נדות גמורות לכל דבריהן, עיין שם. לזאת אנשים שנגע יראת ד' בלבבם יראו שאל יסמכו על נשותיהם בזה, וצריכין להשגיח אם הם בקיאים בדינים ולשאול הכל לרב דמתא, מפני שהם מתביישים לשאול ומקילין לעצמם וביותר להשגיח שיעשו הפסק טהרה  כדין וכנ"ל. והנה כבר חלקתי להנשים בפה את הספרים הנדפסים בענין טהרת המשפחה מ'אגודת הרבנים' וצויתי להם שיקראו בהם כדי שידעו הדינים, וכן ראו לעשות בכל המקומות.
עוד עניין נחוץ צריך להזכיר, וזה שלום בית כי הנה אמרו חז"ל איש ואשה שכינה ביניהם, וזה כשהם חיים חיים של שלום ושלווה ואין ביניהם שום קטטה ומריבה. ואם לפעמים כשאחד מהם עושה דבר שלא כהוגן, על השני למחול ולא יעשה מריבה חס ושלום, כי באם לא, אז קשה לחנך את הבנים בדרך טובה. וכתוב בספר עטרת צבי, כי שלום המשפחה תלוי בחינוך בנים, כי באם הבעל לא יכבד את אשתו והאשה את בעלה, והבנים רואים זאת, זה גורם שלא יכבדו שניהם יחדיו ולא ישמעו בקולם. וזה דרשת חז"ל במסכתא סוטה האוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו ומדריך את בניו לתלמוד תורה, עליו הכתוב אומר 'וידעת כי שלום אהלך' וכו', כי זה דבר התלוי זה בזה, כיבד האשה להדרכת בנים לתלמוד תורה. עד כאן לשונו, ואשרי המקיים דברי הספר הזה ויזכה לבנים עוסקים בתורה ובמצות בישראל!


הרב אברהם דב טערנא הי"ד, רב בקהילת יאסווען שבליטא, מחבר ספר "חינוך הבנים" (קיידאן, תרצ"ח), הכולל מאמרי חז"ל המדברים בגדול שכר המחנך את בניו בתורה ומצות ולהיפך גודל עונש המרפים ידיהם מזה, עם כמה עצות בענייני חינוך. הספר זכה להסכמת הרב שלמה הלוי פיינזילבר הי"ד, המציין את חשיבות הספר "ובפרט בזמנינו שירדה פלאים כל עניני החינוך בבתי הספר שמתחנכים ומתגדלים שם ללא תורה ויראה בודאי מהראוי להלהיב הלבבות של האבות אולי יראו ויקחו מוסר".

באייר תרפ"ו (1926) היה הרב טערנא בין הרבנים הליטאים החתומים על קול קורא לתמיכה בעיתון 'אידישן עקאנאמיש-רעליגיעזן' שתפעל למען השלום וחיזוק התורה (פורסם ב'מיכאל: מאסף לתולדות היהודים בתפוצות, ו, תל אביב תש"מ, עמו' צז). בשנת תרצ"ה (1935) חתם על כרוז רבנים לעזור להצלחת רשימת המזרחי – הפועל המזרחי על ידי שיצביעו לה בבחירות לקונגרס הציוני הי"ט.

מאמרו בעניין חיוב ברכה על הטפל, כשהביאו אותו לפני לאחר העיקר, פורסם ב'אודים מאש', ב (ליקווד תשע"ז, עמו' א, ).

עם פלישת הגרמנים חברו עמם הגויים הליטאים והתעללו ברב העיר. הם גזזו את פאותיו וזקנו, היכו אותו ואילצו אותו לרקוד ערום, בעוד שההמון הליטאי מסביב מוחאים כפיים ומפלים בו את מכותיהם. כשאפסו כוחותיו של הרב והוא התמוטט, התנפלה אשתו באגרופים על מעניו, ושניהם נורו בו במקום. הי"ד.

חינוך הבנות צריך לענין אותנו לפחות כמו חינוך הבנים / הרב חיים רפאל חביב הי"ד

תמונת הרב חיים חביב הי"ד

חינוך לאומי-מסורתי לבנותינו

בימים אלה בשעה שמתחבטת קהילתנו בשאלת חינוכם של 200 תלמידים הלומדים בבתי הספר הזרים, עליה לתת את דעתה גם על עוד מספר גדול של בנות המשוללות כל חינוך כללי ולאומי. בשעה שמשקיעים מאמצים רבים כדי למצוא דרכים לפתרון שאלת חינוך הבנים. יש לשים לב גם לפתרון חינוך הבנות.

חינוך הבנות צריך לענין אותנו כמו הבנים ואולי יותר מהם. אף אחד לא יתעלם מהתפקיד החשוב שממלאת האם בחוג משפחתה וביחוד בחינוך הבנים. קשרי הבנים עם אמותיהם הם חזקים ומתמידים. הבנים מתחנכים ברוחה של האם וברגשותיה. יחד עם החובה המוטלת על נבחרי קהילתנו בייסוד מוסדות חינוך, על האגודות הלאומיות ליסד בכל פרברי העיר אגודות של בנות כדי להדריכן בדרך הישרה והצנועה ולטעת בהן חינוך לאומי. פעולה זו היא צורך השעה. בציבורנו מתרחשים גלויים מעציבים בקרב הבנות, הסוטות מהדרך הישרה, והנתונות לפתויי הרחוב באווירת הבטחות מזהירות, הדומות לאותם הוורדים היפים הנובלים חיש מהר או כמו הקצף של מי סבון. לצערנו התרחשו בשנה זו בקהילתנו 11 המרות דת בקרב הבנות, ונפוצות שמועות של מקרים חדשים. אמנם, הסיבה העיקרית של ההמרות האלו היא הדלות. אני בטוח שאפשר להתגבר על הפיתויים האלה אם תקבלנה בנותינו חינוך יהודי ומסורתי ותחיינה באווירה ספוגה של לאומיות צרופה.

אנו מקבלים בסיפוק רב את הידיעה על ההתחלות שנעשו ביסודן של אגודות של בנות שמטרתן לחנכן ברוח הלאומית והמסורת ואנו מאחלים להן מקרב לב התקדמות והצלה.

(הרב חיים רפאל חביב, שנתון 'ישראל', שאלוניקי תרצ"א. הודפס בספר 'שאלוניקי – עיר ואם בישראל', עמו' 81)


הרב חיים חביב נולד בשנת תרמ"ב (1882) בסלוניקי למשפחה מיוחסת שאבותיה הגיע מספרד בעקבות הגירוש. אביו, הרב רפאל, היה דיין בבית הדין של הקהילה. ממשפחתו נודעו במשך הדורות רבנים חשובים ובהם רבי לוי בן חביב מחבר שו"ת מהרלב"ח, ובנו רבי יעקב מחבר ספר "עין יעקב" על אגדות הש"ס.

לאחר שסיים את לימודיו בתלמוד תורה, בה למד גם מתמטיקה, הנהלת חשבונות ושפות, למד תורה אצל הרב חננאל הכהן ן' ארדוט והרב שלמה ציון בבית המדרש לרבנים "בית יוסף".

הרב נשא לאשה את מרת חנה בת ר' גבריאל אלמושנינו. חותנו תמך בו כלכלית, הקים עבורו ישיבה פרטית סמוך לדירתו ורכש למענו ספרייה שהכילה יותר מ-3000 ספרים וכתבי יד נדירים. בספרייה נמצאו ספרים יקרי ערך מדפוסים ראשונים שנרכשו מספריית הרב הראשי בסלוניקי, הרב מאיר נחמיאס.

הרב חביב התמסר ללימוד תורה, לחינוך ולפעילות ענפה של גמילות חסד. לפרנסתו עבד כמנהל הקדש חיימוג'ו (חיים) קוב'ו ובהנהלת חשבונותיהם של חברות שונות לחינוך ולצדקה. הוא שימש בוחן בבתי הספר היסודיים של הקהילה ובישיבות "בית יוסף" ו"אור החיים", ובחן את משגיחי הכשרות, את החזנים בבית הכנסת ואת תלמידי החכמים שנשלחו לשמש כרבנים, שוחטים, משגיחים ומוהלים בקהילות הבלקן. הוא נהג לשלוח דרשנים בשבתות ובחגים לבתי הכנסת הפזורים ברחבי סלוניקי. הוא נשא ונתן בהלכה במכתבים עם רבנים חשובים ביוון ובחו"ל, וניהל בוררויות בסכסוכים משפחתיים ומסחריים קשים. הוא סייע להיסטוריון יוסף נחמה בעריכת מחקרים היסטוריים על קהילת סלוניקי.

בשנת תרפ"ה (1925) נבחר הרב חיים חביב לממלא מקום הרב הראשי בעיר סלוניקי, וזכה להערכה רבה מכלל הציבור בעיר בשל אהבתו את הבריות, יושרו ומידותיו הנעלות. בהיותו הרב הראשי בפועל נהג לרשום ביומנו מידי יום דיווח בעברית על כל פעולותיו המשרדיות ועל עניינים ציבוריים חשובים.

"הוא היה בקי באופן יוצא מן הכלל בספרות התלמודית, אציל נפש, צדק, שגילה מסירות רבה לטובת הזולת. הוא שימש, לציבור כולו, דוגמא ליושר ולמידות טובות והוסיף כבוד למשרתו הרשמית" (חיים א' טולידנו, זכרון שלוניקי, ב, עמו' 462).

בשנת תרצ"ב (1932) בחר ועד הקהילה בסלוניקי בד"ר צבי הירש הנרי קורץ, יליד גליציה שכיהן כרב בברלין, לכהן כרב הראשי בעיר, בשל רצונם ברב ראשי
"מודרני" בעל תואר אקדמי, והרב חביב היה באופן רשמי ממלא מקומו. אך גם אחר כך המשיך הרב חביב לטפל עם דייני העיר בענייני גיטין וחליצות, ורבים מיהודי סלוניקי עדיין החשיבו את הרב חביב כרב הראשי לכל דבר
.

משנת תר"ץ והלאה, בשל התרופפות אורח החיים המסורתי והקשרים המשפחתיים, ובשל התערות רבה בין יהודים לגויים בבתי הספר, באוניברסיטאות
ובמועדונים, התגברו נישואי התערובת. בשנת 1940 הפסיקה הממשלה את הנישואין האזרחיים בעיריות ודרשה את קיומם רק על ידי כהני הדת, והדבר גרר את המרת דתן של נערות יהודיות שביקשו להינשא לבחורים גויים
.

הרב חביב תמך בפעילות הציונית בקרב יהודי יוון, ועודד תרומה למגביות הקרן הקיימת לישראל. הוא עמד בקשרים עם רבני ארץ ישראל, ובפרט עם הרבנים יעקב מאיר ובן-ציון מאיר חי עוזיאל שכיהנו כרבנים בסלוניקי. מכתבים בודדים שכתב לאישים בארץ ישראל שמורים כיום בארכיונים בספריה הלאומית, בארכיון במכון יצחק בן צבי ובארכיונים נוספים, ובהם ארכיון גנזי המכון שע"י ישיבת "שובי נפשי" בירושלים. מאמרים נוספים מפרי עטו יצאו לאור בירחון "ישראל" בסלוניקי. תשובה ממנו הודפסה בשנת תרצ"ה בשו"ת "משפטי כהן" מאת הרב מסעוד הכהן.

בעקבות עליית היטלר לשלטון נאם הרב על האסון של יהודי גרמניה וציין כי "ההיטלריזם הינו פשיטת רגל של התרבות האנושית". לאחר כיבוש יוון בידי
הגרמנים נכלא הרב בגיטו "הברון הירש" בסלוניקי. ספרייתו הענפה שהוחבאה בבית הקהילה, התגלתה על ידי הגרמנים, נבזזה והועלתה באש. בשריפה הושמדו גם כתבי יד רבים שכתב הרב חביב ובהם גם ספר שו"ת ודרושים שכתב במשך ארבעים שנה. על מנת לשבור את רוחם של היהודים בגטו, השפילו הנאצים את הרב, עינו אותו, ביזו אותו והטילו עליו עבודות מפרכות. הם הכריחו אותו להשתתף בוויכוחים תיאולוגיים, גילחו את זקנו לעיני המון רב מתושבי הגטו וציוו עליו לטאטא את הרחובות. על אף שהוצע לו לנסות ולמלט את עצמו ומשפחתו, התעקש הרב ללכת בראש הקהילה למשלוחים לאושוויץ. הרב, אשתו ובתם מטילדה גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ, ושם נרצחו בשנת תש"ג (1943). כן נרצחו הרוב המוחלט של יהודי סלוניקי. הי"ד.

בנו רפאל חלה בדלקת ריאות ונפטר בגטו. ילדיו גבריאל ואסתר עלו לארץ ישראל לפני השואה.

פועלי נמל חיפה יוצאי סלוניקי הקימו על שמו בית כנסת בחיפה, ובקרית היובל בירושלים נקרא רחוב על שמו.

 

בדורנו יש חשיבות מיוחדת לספרות תורנית המושכת את לב הצעירים להתעמק בלימודי הקודש ומצילה אותם מספרות הכפירה / הרב מנחם מאניש מרגליות הי"ד

תמונת הרב מנחם מאניש מרגליות הי"ד
You need to add a widget, row, or prebuilt layout before you'll see anything here. 🙂

ב"ה, יום אל"ף בהעלותך, ט"ו סיון תרפ"ב לפ"ק, יאנוב.

שפעת שלומים, יערופו ממרומים, לכבוד מחו' רב חביבי, ידיד נפשי ולבי, החריף העצום, ובקי נפלא בחדרי תורה, המחודד ומפולפל טובא, סיני ועוקר הרים, אב בחכמה ורך בשנים, שלשלת היוחסין כו' כו', מר מרדכי ליפא תאומים נ"י שליט"א.

אחרי שים שלום כראוי וכיאות לרום ערכך ומעלתך!

על דבר אשר הציע לפני בעת דברנו יחד, אם נכון הדבר אשר עלה לרצון לפניו להוציא אורה עלים לתרופה, מוקדש לתורה ולתעודה, אשר יכיל בקרבו הגות לב חכמי תושיה בפלפול ובהלכה להגדיל תורה ולהאדירה, הנה מה רב טוב הצפון במפעל הנעלה הזה, דבר בעתו מה טוב בימים ההם, בזמננו אלה, אשר בעוונותינו הרבים בכמה פינות מדינתנו שאיה יוכת שער, שערים המצוינים בהלכה, ובני הצעירים בעלי כשרונות נעלים, הלכו מאתנו לרעות בשדה אחר, וישתו אף ימצו סף רעל מים המאררים, מבורות נשברים, בשדה הספרות הציונית אשר הסופרים הכופרים שואגים לטרף לטרוף נערי בני ישראל וללכוד את נשמתם ורוחם, ברשת זו טמנו להם, בוודאי מה טוב ומה נעים עתון כזה, אשר יעיר אוזן הצעירים לשמוע בלימודים, לימודי קודש, וללין בעומקה של הלכה, בלב ונפש חפיצה, ואך אל התורה הקדושה ישיתו לבם ומעיינם, כדי להעלות ציצים ופרחים, כפרים עם נרדים, שיהיו ראויים לעלות על שולחן מלכים (מאן מלכי רבנן) וכבוד חכמים ינחלו וקנאת סופרים תרבה חכמה ומלאה הארץ דעה כו'.

אי לזאת יישר כחך וחילך כי שכלת את ידך אמונים, לבנות בית ועד לחכמים, ובאמת אך חכם לבב ועילוי מופלג כמוך, ראוי לעמוד בראש מכתב עת כזה, כדי להעביר כל ענין וענין תחת עין בקורת חדה, ולזרות ולהבר שלא יצא דבר שאינו מתוקן.

ועתה! חביבי יקירי איעצך אשר לא תפתח שעריך לאנשים שאינם מהוגנים, אשר יעשו את לימודי גפ"ת לטפל, ואך לחבק חיק נכריה מטרתם, וכדי להחשב כצד בעתון אזי יתפשו איזה מושכל תורני אשר העלתה מצודתם טרם פרשו משנתם, לא תאבה להם להשמיע קולם בקהל חכמים, כי לא נאה לכסיל כבוד כבודה של תורה, ורק לתמימי דרך אשר אך התורה הקדושה היא תשוקתם, והיראה חתולתם, ודבקים באמת באמונת חכמים, להם תפשוט זרועיך לילך עמהם שלובי-יד. ותקוותי עצומה אשר כל אוהבי תורה ושוחרי תושיה, צעירים אף ישישים, וגם גדולי הרבנים פארי דורנו יארחו עמך לחברה, להיות מתומכי אורייתא בכל כוחם ומאודם, למען יתנשא דגל התורה והיראה, אשר בעוונותינו הרבים הושפל כבודה. והיה כאשר תברך על המוגמר בהדפסת העלה הראשונה, תאבה נא לשלחה לכבוד קדושת בן דודי הגאון מופת הדור האבדק"ק טרנפאל שליט"א, ותבקשו גם כן במכתבך לשום עין בוחנת במו, ואז את אשר תעלה במצודתו בגאון תורתו ורוחב חכמתו, תשים עטרה בראש העלה השני'.

ובזה הנני מחו' ידידושו"ט וש"ת באהבה רבה ועזה, מצפה להרמת קרנו בכבוד ויקר בראוי לרום ערכו, ומחכה להתענג בדבריו הנחמדים, ולקבל העתון במחיר אשר יושת עלי.

מנחם מאניש מרגליות אבדק"ק הנ"ל


הרב מנחם מאניש מרגליות הי”ד, מגדולי רבני פולין המפורסמים, נולד בסביבות שנת 1883 למשפחת רבנים מיוחסת בהיבנוב הסמוכה לבעלז. אביו, הנגיד הרב משה לוי, היה בנו של רבי אלכסנדר אשר מגליות מבראדי, חתנו של רבי דוב בעריש פאפרש מבראדי, בנו של הרב המקובל רבי מאיר פאפרש מחבר ספר "אור הישר". בילדותו עסק בפלפולה של תורה יחד עם חברו, רבי אהרן מבלעז. אמו של הרב מנחם מאניש היתה ממשפחת באב"ד, מצאצאי בעל ה"מנחת חינוך" מטרנופול.

נשא לאשה את מרת אסתר צירל הי"ד בת ר' פנחס אשר נויער, ונולדו להם ארבעה ילדים.

בשנת תר"ע (1910) מונה לרב בעיר יאניב הסמוכה לטרעמבאלוולא. היה מגיע להסתופף בצלו של הרבי מבעלז, רבי ישכר דוב רוקח, ולאחר פטירתו היה מגיע לבנו האדמו"ר רבי אהרן.

בשנת תרפ"ד (1924) מונה לכהן כרבה של קרסנוברוד בפולין. הוא והתחבב מאוד על בני העיר ונודע כתלמיד חכם, סיני ועוקר הרים, הבקי בש”ס ובפוסקים, בקי בהיסטוריה ודרשן נפלא. ביתו היה פתוח לכל נצרך הוא הרבה לעשות צדיק וחסד והיה פעיל במוסדות “הכנסת אורחים”, “גמילות חסדים” ו“ביקור חולים”.

לאחר שפולין נכבשה על ידי הגרמנים, נמלט הרב בשנת ת"ש לעיר זלאטשוב. בשנת תש"ב נספה הרב בשואה, יחד עם הרבנית אסתר צירל ובנם משה לוי שהיה תלמיד ישיבת חכמי לובלין. הי"ד. כן נספתה בתם איטה ובעלה הרב יחיאל דוב מונד מקרסנוברוד (בנו של הרב אהרן מונד מחשובי חסידי בעלז בעיר מוסטי וילקיא), ובנם בן הארבע פנחס אשר. הי"ד.

שרדה את השואה בתו של הרב מנחם מאניש, לאה רייך.

הרב פרסם מכתב חיזוק לעורך הירחון "יגדיל תורה" (פורסם שם, תמוז תרפ"ב), וכן פרסם חידושי תורה בכתב העת "עטרת תפארת" (פאדוואלאטשיסקא), שנה ב (תרצ"ב), חוברת א, סי' ב, יח-יט, וחוברת ב', סי' ה.  

תשובות שנכתבה אליו מופיעות בשו"ת "מחזה אברהם" (ב, סי' לז) בשו"ת "חבצלת השרון" (ח, יו"ד סי' פט) ובשות "קול מבשר" (א, סי' סט).

צילום מכתב בכתב ידו משנת תרפ"ט מופיע בספר "אלף המרגליות", עמו' 37-38.

בכתב העת אור הצופן, עג, עמו' מו, נכתב כי "לדאבון הלב, לאחר שעלה על המוקד בשנות הזעם, ה' יקום דמו, נעלם ונשכח שמו בתהום הנשיה עד שכמעט לא נשאר ממנו זכר, כמו עוד רבים וגדולים, קדושים וטהורים שנהרגו בתוך אלפי רבבות ישראל על קדושת שמו ית"ש". ויהי רצון שנצליח בעזרת ה' להציל את זיכרון רבותינו הקדושים ואת זכרון תורתם ומעשיהם הטובים מתהום הנשייה.

'ונהיה אנחנו וצאצאנו כולנו יודעי שמך' כשיהיו דברי תורה ערבים בפינו ונברך עליהם / הרב מנחם מנדל זלטנרייך הי"ד בשם סבו

כתבתי זה בין שני הפסחים, יהי רצון שהארמון יבנה על תלה במהרה ובקרוב קודם פסח שני ונזכה ונעשה הקרבן פסח שני בבית המקדש במהרה בימינו אמן (ועיין במנחת חינוך מצוה ש"פ ומה שמביא מהירושלמי. יעויין שם).

קראשנוב ג' לסדר "לרצונכם תזבחוהו' טו"ב למסב"י שנת תרח"ץ לפ"ק.
מנחם מענדיל זעלטענרייך בלאאמו"ר הרה"ג וכו' מו"ה יוסף שליט"א.

ואגב אורחא הנני להביא כאן דבר נחמד מה ששמעתי מפי קודשו של אבי אמי מורי ורבי הגאון האמתי הצדיק האבד"ק טשעטשעוויץ זצ"ל בעל המכתבים, לפרש נוסח ברכת התורה שאנו מברכין "והערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו ונהיה אנחנו וצאצאנו כולנו יודעי שמך וכו'". והנה לכאורה קשה מה המשל יש זה לזה, משום 'והערב נא את דברי תורתך בפינו'. משום הכי 'נזכה אנחנו וצאצאנו יודעי תורתך' וגו', וכי הא בהא תליא, משום דערב עלינו דברי תורה לכן יהיו צאצאנו יודעי תורתך, אומנם אתי שפיר דהנה אמרינן בגמרא מפני מה תלמידי חכמים אין מצויים שיהיו בניהם תלמידי חכמים מפני שאין מברכים בתורה תחלה. עד כאן. ואם כן נמצא שאם מברכין בתורה תחלה אז גם בניהם תלמידי חכמים. והנה כבר אמרתי בשם הראשונים ז"ל שכל דבר שאדם נהנה ממנו וערבה עליו על זה הוא מברך, אם כן זה נוסח הברכה 'והערב נא' וכו' 'דברי תורתך בפינו' שיהיה ערוב ומתוק בפינו, וכיוון שיהיה ערוב ומתוק אז ממילא נברך עליה, וכיוון שנברך עליה, אז ממילא נהיה גם אנחנו וצאצאנו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה, כי תלמיד חכם המברך ברכת התורה מצויין גם בניו תלמידי חכמים, כי אז מהדרה התורה על האכסניא שלה.

ובדרך צחות אמרתי לפרש בזה מאמר הכתוב 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב', ואמרו חז"ל אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורשה', והוא דבר הצריך ביאור. ויש לפרש בס"ד שהיה קשה להגמרא איך שייך לומר גבי תורה 'מורשה' לשון 'ירושה', הלא אמרו חז"ל שהתורה אינה בירושה לך. אמנם לפי מה שביארנו לעיל שהמברך ברכת התורה אז מצויין בניו תלמידי חכמים, כי התורה מחזרת על אכסניא שלה, אם כן על ידי הברכה שפיר היא התורה בירושה. והנה אמרינן כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, ואם כן התורה היא ככלה הצריכה ברכה, וזהו שאמרו רז"ל אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורשה', כלומר לא תוכל לקרות התורה 'מורשה', שהתורה היא בירושה, אלא אם אתה קורא 'מאורשה' על ידי הברכה. עד כאן שמעתי ודברי פי חכם חן.

הנ"ל.

(מתוך 'דברי מנחם' שיצאו לאור עם הספר 'ילקוט הפלאות')


הרב מנחם מנדל זלטנרייך הי"ד – נולד בשנת תרנ"ג לאביו הרב יוסף זלטנרייך הי"ד (בן רבי לייבוש ונכד הגאון רבי יוסיל חריף מזאברוב) ולאמו מרת שרה בת הרב יהושע ברוך רייניץ אב"ד באלקאן-טשעטשעוויטץ בעל ה'מכתבים', בנם של הצדיק רבי נתן פייטל אב"ד ור"מ ה' מאדע ושל הרבנית צלאווא בת הגאון רבי אשר אנשיל הלוי יונגרייז אב"ד טשנגער בעל ה'מנוחת אשר' על סוגיות הש"ס.  

הרב מנחם מנדל נשא לאשה את מרת פייגא, בת הרב משה הלברשטאם מקרשאנוב (מצאצאי האדמו"רים מצאנז, ומטשרנוביל ומליובאוויטש.

הרב מנחם מנדל היה רב בעיר קשנוב שבגליציה. הוא סייע לידידו, הרב חיים פוטרניק הי"ד במימון הדפסת הספר 'ילקוט הפלאות'. הספר יצא לאור בצירוף קונטרס 'דברי מנחם', הכולל מעט מחידושיו של הרב זלטנרייך. הרב פוטרניק הסביר בספרו כי החליט לצרף לספרו את חידושיו של הרב זלטנרייך "להראות אות ידידות לידיד נפשי  עוז הרי הוא הרב הגדול החריף ובקי טובא וכו' וכו' כ"ש מוהר"ר מנחם מענדיל זעלטענרייך שליט"א". 

חידושי אגדה מפי הרב משה ווייס אב"ד לאאפש וזבאראב שרשם הרב זלטנרייך יצאו לאור בספר 'עמודי אש לבית יוסף', מדור אגדה, צמח אש.

תשובה מאת הרב אריה ליבוש הלוי איש הורוויץ אב"ד סטאניסלאב הועברה על ידי הרב זלטנרייך לפרסום ב'כתר תורה', שנה ז חוברת א, טבת-אדר תרצ"ז, סי' ג.

הרב מנחם מנדל ורעייתו נהרגו באושוויץ על קידוש השם, ביום י"ד באדר א' תש"ג (1943). הי"ד.

הוריו נהרג באושוויץ עקה"ש בשנת תש"ב (1941).

אחיו, הרב אשר אנשל יצחק אב"ד וואדאויטץ שבגליציה ורעייתו הרבנית שפרה בת הצדיק מיעדלאווא – נספו בפודגורזע קראקא בז' באדר ב' תש"ג. כן נספו ילדיהם: [באחד מהמקורות נכתב שנספו ביום ד' באדר ב' תש"ג].
א. הרב אלכסנדר סנדר – עם רעייתו הרבנית רעכיל ובתם הילדה ראצא.
ב. הרב נתן אהרן אב"ד דאבשיץ – עם רעייתו הרבנית מרים, ובנם חיים מתתיהו. שנספו בסיון תש"ג בלבוב.
ג. הרב יהושע ברוך – עם אשתו הרבנית פריידא, בתם הילדה ובנם הבחור דוד מאיר.

חתניו של הרב זלטנרייך, הרב שלמה טננבוים והרב דוד הכהן קאהן מטורונטו יזמו בשנת תשל"א הוצאה מחודשת של ספר 'ילקוט הפלאות' עם קונטרס 'דברי מנחם', לאחר שרוב הטפסים של המהדורה הראשונה אבדו בשואה. בפתח דבר למהדורה השנייה כתב אחיינו של הרב מנחם מנדל, כי דודו והרב פוטרניק "היו נאהבים ונעימים בחייהם, לכן גם במותם על קה"ש לא נפרדו, ומשנה לא זזה ממקומה [= לשוב להדפיס את חיבוריהם ביחד], ויעלו לאחדים כאחד לחדש אורם כבראשונה, וימליצו טוב בג"מ עבור בניהם ומשפחתם להוושע בתוך כלל ישראל תשועת עולמים".

דבר תורה מאת הרב יוסף זלטנרייך הופיע בקונטרס התורני "אגם מים" (סימן ז), שיצא לאור בסיגט בשנת תר"ס (1900). 

תמונת החותמת של הרב מנחם מנדל זלטנרייך מובאת באדיבות Rarity Auction House.

מצוה עלינו לספר מעשי הצדיקים, תורתם והנהגתם ולהודיע לדור אחרון / הרב יחזקאל דוקס הי"ד

תמונת הרב יחזקאל דוקס הי"ד

כתוב בתורה (דברים לב) "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור", ושנוי בנביאים (ישעיהו מא) "מי פעל ועשה קורא דורות מראש" ומשולש בכתובים (איוב ח) "כי שאל נא לדור ראשון וכונן לחקר אבותם". מכל אלו הכתובים איכא למדרש, שמצוה עלינו לספר ביציאת הצדיקים לפעלם ולעבודתם, עבודת בוראם, ולחקור אחר דורות הראשונים, לידע מעשיהם והנהגתם ולהודיע לדור אחרון מה ראו האבות בימי חלדם, ומה הגיע עליהם בימי הבלם, ומה ששמענו ונדעם, ואבותינו ספרו לנו לא נכחד מבנינו, למען ידעון דור אחרון בנים יקומו להם כמה מסרו נפשם דורות העוברים להקים ולקיים אמונתנו ותורתנו הקדושה ומעשה אבות תהיה סימן לבנים.

תועלת מסיפור קורות ימי חיי גדולי ישראל והנהגתם מבואר בהרבה ספרים, והרב בעל שלשלת הקבלה ר' גדליה בן יחייא הביא בהקדמה כמה טעמים, ואחד מהם להעיר בזה קנאת סופרים ולהלהיב תשוקת הקורא להרבות חכמה, כי יראו שלשלת גדולה יוחסי חכמים, המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם, ואחריהם בפיהם ירצו סלה לצאת בעקביהם.

מלבד זה מגיע נחת רוח להצדיקים שוכבי בתי חומר, כשמזכירים עליהם מעשיהם הטובים, ותורתם אשר הרביצו בקרב עמם, וזכות הרבים תלוי בהם. ולזה כוונו חכמי התלמוד בהזכירם מעשי הצדיקים…

כן בחרתי אף אני את דרכי ועשתי מלאכתי זו חלק שני מספרי "אוה למושב", פרפראות לחכמה העיקרת חכמת התורה, בימי הקיץ דקהלתנו ועברתי בעמק הבכא, וראיתי אבני קודש אשר תשתפכנה לארץ ועל רובם עלו קימשונים, וכסה עליהם חרולים, בפרק בבית הקברות הישן דקענינשטראסע, וגדולים דברי חכמינו ז"ל שאמרו קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא. בני המבורג אומרים לבני אלטונא בשלכם היא חלקת השדה ואחוזת בית הקברות, ובני אלטונא אומרים לא לנו לבד מוטל החוב לבנות ולקיים את בית הקברות אשר גם הרבה מאבותיכם בני המבורג שוכבים שם, ובין כך נשארו המצבות בלי תקומה ותיקון והאותיות של המצבות נמחקו ואין זכר לראשונים. כשראיתי זאת אמרתי אותם הצדיקים אשר בחרו אוה למושב להם, ובצלם אנו חוסים ומזכותם אנו נהנים וביחוסם אני מיחסים לא יאבד זכרם ממנו. וגמרתי בליבי לכתוב זיכרונם על הספר לחותמם, והעתקתי המצבות באהבה רבה למען יעמדו ימים רבים.

בחלק שני זה מספר אוה למושב השתדלתי לאסוף זיכרונות הגאונים החסידים והחכמים אשר האירו על יושבי ג' קהילות מאז היותם באגודה אחת עד אחרית הימים האלו, דיינים מומחים יושבי בתי מדרשות או שאר לומדים מופלגים אשר היו והרביצו תורה בג' קהילות וחברו ספרים או הובאו בספרים אחרים.

הן במשך זמן שלש מאות שנה נתקבצו בקהלות אה"ו כל כך רבנים ודיינים חכמים ונבונים דרשנים ופייטנים חוקרים ופילאזאפען אשר לא נמצאת עוד קהלה במדינת אשכנז אשר אומרת 'כמוך המבורג אלטונא כמוני', בפרט בתחילת מאה השישית היה דור דעה, ממש היו ג' קהילות ערים מלאות חכמים וסופרים, מלבד הרבנים הגאונים אריות התורה, ומלבד הדיינים המצויינים בהלכה היו כמה בעלי בתים קצינים לומדים מופלגים שחברו ספרים בשמעתתא ואגדתא, ותולדות אותם אנשים ציינו בספרי, ופעמים אגב גרירה והזכרתי בתוך הדברים שמות אנשים מפורסמים בדורם בצדקתם וחסידותם. ברכה גדולה לדורות הבאים לדורות הבאים הניחו אחריהם אותם רוזנים ואלופים אשר יסדו בתי מדרשות בהמבורג אלטונא. הם הבינו את הילוך הזמנים וראו שברבות העתים התורה אזלת ומדלדלת, ואין דורשה וחוקרה, לכן אמרו לנפשותם זה יהיה חלקך מכל עמלך שתעמול תחת השמש שתעשה מקום מצב ומעמד טוב לתורה ללומדיה, ונדרו נדר גדול לאלוקים ויסדו ובנו בית גדול שמגדלים בו תורה ותפלה, הן הן הקלויזען בהמבורג אלטונא, שמהן תצא תורה לבני הקהלה, ולאותם אנשים בוני בית לה' יתברך אף שלא היו לומדים, עשיתי זיכרון בספרי והבאתי תולדותם ונוסחת מצבותם. גם להרבנים אשר לא ישבו בג' קהילות אבל מצאו מקום מנוחתם כאן, דרשתי וחקרתי אחריהם, מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר, והוצאתי לאור משפטם ושייכותם בג' קהילות.

אבל מהרבנים קהל ספרדים, אשר בתוכם כמה גאונים גדולי הדור, לא הבאתי בחלק זה תולדותם, ולכן לא כתבתי גם כן תולדות המליץ המפורסם נפתלי הירץ וויזל, שגם הוא נקבר בחלקת השדה דספרדים…

אלטונא בחודש אייר שנת תרס"א לפ"ק

הק' יחזקאל דוקקעס,

יושב בהמדר"ש דקלויז באלטונא

(הקדמת הספר חכמי אה"ו)


הרב יחזקאל (איזידור (אדוארד)) דוקס (דוקקעס) הי"ד – היה רב ודיין, אפיגרף, גנאלוג והיסטוריון. הוא נולד להוריו יוסף וטרזה דוקס, בט"ו באב תרכ"ח (1868), בסלספני שבהונגריה (כיום בסלובקיה). בילדותו היגר עם משפחתו לעיר וינה. בשנת 1881 נסע ללמוד בישיבת הרב שמחה בונם סופר, בעל ה"שבט סופר", בפרשבורג, ונודע כתלמיד שקדן, מתמיד חריף ובקי וכנואם מוכשר. לאחר עשר שנים, הוסמך להוראה, ומונה בגיל 21 לרב בבית המדרש דקלויז באלטונה, כעוזרו של הרב מרדכי עמרם הירש באלטונה, ובשנת 1906 מונה לרב הראש של בית המדרש.

הוא התחתן עם מרת חווה בתו של ר' משה זקסל מבוסקוביץ, שהיה איש עסקים נכבד ומראשי הקהילה.  לרב יחזקאל ולאשתו נולדו חמישה ילדים: ישראל יהודה (לאו, יליד 1894), חנה (ילידת 1895), מרדכי (מקס, יליד 1896), מיכאל (יליד 1902) ואסתר (ילידת 1904).

במשך כחמשים שנות כהונתו הרביץ תורה בקלויז באלטונה, ומידי יום מסר שיעורים בחומש ורש"י, פרק בתנ"ך, דינים ופרק משניות עם מפרשים. הוא נהג למסור שיעורים גם בהמבורג הסמוכה ועסק רבות בצורכי קהילתו, כשהוא מכהן כחבר בית הדין, כפוסק בשאלות הלכתיות, כחבר הועד לעזרה סוציאלית של הקהילה וככתובת לכל הפונים אליו בבקשת עידוד ועצה, כמוהל אזורי במחוז שלזוויג-הולשטיין, כעורך חופות המשתתף בכל אירוע ציבורי ומשפחתי באלטונה, כראש חברת "ביקור חולים" וראש ה"חברה קדישא", כרב בתי הסוהר האזורי שעודד את האסירים היהודים ודאג עבורם לאוכל כשר, כחבר ועד התלמוד-תורה באלטונה. כחבר ועדת הכשרות בעיר וכמפקח על המטבח הכשר באניות הגרמניות שהפליגו מהמבורג לאמריקה ועל המטבח הכשר שעמד לרשות המהגרים הרבים מארצות מזרח אירופה שעברו דרך עיר הנמל המבורג. כמומחה נודע לענייני כשרות הוא השיב על שאלות איסור והיתר שנשלחו אליו מכל רחבי גרמניה, והיה חבר בוועד הראשי של מערך הכשרות המפקח על מסעדות בארצות מרכז אירופה ומערבה.

בימי מלחמת העולם הראשונה כיהן כרב צבאי, תוך שהוא דואג לכל צורכי החיילים היהודים בגזרתו ולכל צורכיהם של חיילים יהודים שבויים מקרב חיילי רוסיה, ותוך שהוא ממלא מקומם של הרב  הראשי של אלטונה והרב הראשי של שלזוויג-הולשטיין.

לאחר שרבה של אלטונה, הרב יוסף צבי קרליבך, מונה בשנת 1936 לרב כל קהילת המבורג, מונה הרב דוקס לזמן קצר לממלא מקום רבה של אלטונה.

בשנת 1938 העניקה לו הקהילה היהודית אות זיכרון מוזהב, לציון יום הולדתו ה-70.

מאז שהגיע לאלטונה התעניין הרב יחזקאל דוקס בתולדות קהילות אה"ו (אלטונה, האמבורגוואנדסבק), שהיו מהקהילות היותר מפורסמות באירופה, שבתוכם פעלו סופרים, חכמים ומנהיגים ידועים, ובראשן עמדו גאונים וגדולי תורה, ובהם: ה"חכם צבי", הרב יחזקאל קצנאלבויגן בעל "כנסת יחזקאל", הרב יהונתן אייבשיץ, הרב רפאל כהן בעל "תורת יקותיאל", הרב יצחק ברנייס והרב יעקב יוקב אטלינגר בעל "ערוך לנר".

הרב ערך מחקרים על תולדות קהילות אלו ועל תולדות המשפחות והאישים שחיו בה. הוא שקד על ספרי חברי הקהילות, חקר ותיעד את מצבותיהם בתי הקברות היהודיים בהמבורג אלטונה ואוטנזן. הוא בחן את רשומות פנקסי הקהילות וארכיוני העיריה והאזין לשיחות זקני הקהילות על מנת ללמוד מהם נתונים על חיי הקהילה לדורותיה. לעתים קרובות ערך הרב דוקס הרצאות וסיורים באתרים בעתיקים של קהילת אלטונה, ובייחוד בבתי העלמין. 

הרב יחזקאל דוקס והרב מקס גרונוולד, העמידו את המחקר הגנאלוגי על בסיס מדעי, תוך שהם מתעדים בצילום כתובות ומצבות. יותר מ-1,000 מהתצלומים הללו השתמרו, בהמבורג ובארכיון המרכזי לעם היהודי בירושלים.

מפעלו המחקרי של הרב דוקס, היה פורץ דרך ושימר את תולדות הקהילה, זמן קצר לפני השמדתה בשואה.

הרב דוקס עסק רבות בחקר הגנאלוגיה היהודית, היה חבר בחברה לחקר משפחות יהודיות ופרסם מאמרים בכתב העת שלה. הוא כתב עבור בני הקהילות היהודיות באלטונה ובהמבורג אילנות יוחסין מפורטים, שחלקם נשתמרו בארכיון העיר המבורג, ובשנת 1915 פרסם בשפה הגרמנית מחקר על היוחסין של המשפחות הוותיקות של הקהילות היהודיות בהמבורג-אלטונה. הוא פרסם שני מחקרים נוספים בגרמנית על תולדות משפחת וורבורג (1928) ועל תולדות משפחת הרב לאזי ברלין (1929).

מחקריו על תולדות קהילות, משפחות ואישים, פרסמו במאמרים שיצאו לאור בגרמנית בכתבי עת יהודיים, ובהם: "לתולדות החכם יצחק ברנייס" (יארבוך דר יודיש- ליטרארישן גזל- שאפט, ה', תרס"ח), "ליחס המשפחה של הרב ר' שמשון רפאל הירש" (שם, כרך כז, תרפ"ז), "מתוך הארכיון של העיר אלטונה" (שנתון איגוד הקהילות היהודיות של שלזויג- הולשטיין וערי ההאנזה, א, תר"ץ), "רופאים מהאמבורג אלטונה שהיו גם פילוסופים" (שם, ב, תרצ"א), "הקהילות ופקידיהן במדינת שלזויג-הולשטיין בימי שירותו של הגאון ר' יעקב אטלינגר, רבה הראשי של אלטונה" (שם, ג, תרצ"ב), "אלכסנדר דוד, סוכנו של הנסיך מברוינשווייג, ומשפחתו באלטונה" (שם, ג, תרצ"ב), "דניאל יחיאל וואליך, סוכן החצר במקלנבורג, ותולדותיהם של סוחרים גדולים אחרים מהאמבורג שהצטיינו בתורתם וחכמתם" (שם, ד, תרצ"ג), "בית העלמין ב'נוין שטיינווג' בהאמבורג" (שם, ו, תרצ"ה), "בית הכנסת ובית העלמין ברנדסבורג" (שם, ז, תרצ"ו), "לדמות דיוקנה של ברטה פאפנהיים ז"ל" (שם, ח, תרצ"ז) ו"בית העלמין בגרינדל" (שם ט, תרצ"ח, וגם בחוברת היובל לכבוד מאה ועשרים וחמש שנות קיומה של החברה קדישא של הקהילה האשכנזית בהאמבורג, תרצ"ח).

הרב דוקס פרסם מאמרים גם בעיתונות היהודית בגרמניה (כגון: "איזראליט", 1902, גיליון 20; 1935, גיליונות ,10, 21; 1937, גיליונות 9, 41). ניתן למצוא בעיתונות גם מידע על הרצאותיו המדעיות. בספר "ענף עץ אבות" (קראקא, תרס"ג, עמ' 70-69) פורסם מכתב ממנו על תולדות הרב יצחק הלוי איש הורוויץ אב"ד אה"ו.

בשנת תרס"ג (1903) פרסם בקראקא את ספרו "או"ה למושב" על תולדות הרבנים שהנהיגו את קהילות אה"ו, וכתב בהקדמת ספרו: "לכבוד התורה ולכבוד נושאי דגלה הרבנים הגדולים שכיהנו פאר בשלוש הקהילות… כמאתים שנה לבל יפקד שמם וזכר פעולותיהם בדברי ימינו, לא חשכתי מעמל נפשי ואספתי ולקטתי מפנקסאות הקהילות, מהארכיון של הממשלה ומפי סופרים וספרים די חומר למען הפיץ אור יקרות על העתים ההן ועל גבורי הרוח אנשי השם הפועלים בהנה… עד כמה עלתה המשימה בידו-לא לו להוציא משפט, אלא הקורא היודע כמה קשה עבודה כזאת, ישפוט בעצמו".

בשנת תרס"ח (1908) הוציא לאור בהמבורג את ספרו "חכמי אהו", כחלק השני של ספרו הקודם, הכולל גם 145 ביוגרפיות, ובהן תולדותיהם ופעולותיהם של רבני שלוש הקהילות, דייניה ופייטניה. בהקדמת ספרו כתב שמובאים בספר "תולדות ונוסח מצבות הדיינים ויושבי בתי מדרשות ומחברי ספרים, פילוסופים ופייטנים שישבו או מצאו מקום מנוחתם בשלוש קהילות אלטונה, האמבורג וואנדסבק". 

הספרים הללו פרסמו את שמו של הרב יחזקאל דוקס, כאחד מגדולי חוקרי תולדות הרבנות.

ביום האחרון של בשנת 1938, לאחר ליל הבדולח, היגר הרב דוקס לאמסטרדם, על דעת להמשיך ממנה לארצות הברית. הוא הצליח להציל את אוסף התמונות הנרחב שלו וחומרי ארכיון רבים. אשתו, הרבנית חווה, נפטרה בהולנד, והרב המשיך ללמוד וללמד בבית המדרש, כשלתלמידיו הוותיקים מקרב פליטי גרמניה הצטרפו תלמידים נוספים מבני המקום.

לאחר שהגרמנים כבשו את הולנד, נעצר הרב באמסטרדם בשנת 1943 וגורש למחנה המעבר וסטרבורק, ומשם הועבר בשנת 1944 למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נרצח בי' באדר תש"ד (06.03.1944), בהיותו בן 75. גם בתו חנה ובעלה הרב גאורג דה לנגה, שהיה מראשי "אגודת ישראל" בהולנד, נעצרו באמסטרדם וגורשו למחנה וסטרבורק. שם הם גורשו למחנה ההשמדה סוביבור, שם נרצחו.  

ארבעה מילדיו של הרב יחזקאל דוקס הצליחו לצאת מאירופה לפני השואה: מרדכי היגר לארה"ב בשנת 1924, אסתר ו(ישראל) יהודה עלו לארץ ישראל עוד בשנת 1936 ומיכאל היגר לארגנטינה בשנת 1938.

לאחר המלחמה נקרא בית הקברות היהודי שבאלטונה על שמו של הרב אדוארד דוקס, גדול ההסטוריונים של קהילות אה"ו. הרב שהרבה לסייר בבתי עלמין, להנציח לדורות את זכרם גדולי ישראל ולתעד את מצבותיהם ואת פועלם, לעשות להם נחת רוח ולשמר את תורתם, לא זכה בעצמו לקבר ולמצבה. ברם זכור הרב לטוב על מעשיו הטובים ותורותיו, ודבריו הם הם זכרונו.


בטל רצונך מפני תועלת חברך / הרב יואל קליינרמן הי"ד

תמונת ראשי ישיבות נובהרדוק

פרק א.

הנה יש להתבונן על אשר נתנה התורה זמן לרוצח בשוגג שגלה לערי מקלט עד מות הכהן הגדול, ולכאורה הוא תמוה מאד, היתכן כי לאיש רוצח נפש, אשר התורה רצתה לענוש אותו על אשר רצח נפש בשגגה, ומובן כי מהעונש צריך להמשך חרטה על מה שיצא מכשול של רציחת מתחת ידו, וכל מה שיסבול יותר צריך להדגיש יותר הכרח הזהירות מלגרום גם קצת היזק לזולתו, ולבסוף אנו רואים כי לאיש כזה נתנה לו התורה מצב כזה אשר עוד תוסיף בהשחתת נפשו באותו הדבר עצמו שנכשל בה, היינו בעוון הרציחה, כי התנאי שצריך להיות פרוש ומובדל מכל קרוביו ותענוגיו וקנייניו עד מות הכהן הגדול, הלא בקשת השגת מאויי לבו ההכרחיות וההרגליות יגרום לו שיחשוב תמיד מחשבה של השחתה מתי ימות הכהן הגדול, הלא ידוע לנו כמה תשוקתו של אדם עזה כמוות להסתכן בדרכים ולבוא ממדינת הים להתראות עם בני ביתו ומכך שכן להשתקע שם, אחר שנסע מהם בבחירתו, כמו שנוסעים לאמעריקא. על אחת כמה וכמה מי שגלה מעירו וממשפחתו ומבני ביתו לא מבחירתו, רק לאונסו, כמו שמענישים לאחד להיות תפוס במאסר על כמה שנים, כל שכן שנפשו גחלים תלהט לשוב לבני ביתו ולמשפחתו ולעיר מולדתו, כי בלא זה חייו אינם חיים, ולאיש כזה נתנה לו התורה זמן עד מות כהן הגדול הגע בעצמך! האיש שגלה לערי המקלט או לערי הלווים עומד ביום הכיפורים בתפילת נעילה מתפלל מקירות לבו לד' בהשתפכות הנפש שיוציאו מצרה לרווחה במהרה. ואם נחדור בעומק מחשבותיו נמצא כי אותה התפלה עצמה היא גם כן תפלה והשתפכות הנפש על "מי יחיה" של אחרים, ולא של אחרים פשוטים אלא על האדם שמשכמו ולמעלה הוא גבוה מכל העם, הוא הכהן הגדול. הנמצא עוד השחתה יותר גדולה מזאת? כי ביום הקדוש והנורא אשר האדם צריך לשוב מדרכיו הרעים, להיות זה היום תחילת מעשיו כקטן שנולד, להיות זהיר בכל מה שיוצא מתחת ידו ותנועותיו שלא יהיה בהם שום גרם של היזק לזולתו בקצה הזהירות כמשפט השב תשובה קיימת, כמו שנאמר בו "לפני ד' תטהרו", היינו טהרת הלב מכל נדנוד של השחתה, ולבסוף אנו רואין כי בו ביום האיש הגולה טהרתו היא טומאתו, וכל כמה שהוא יגע ועמל לכוון בתפלתו יוצא מזה השחתה עוד יותר גדולה. ואף אחרי אשר ביארו לנו חז"ל (מכות יא) טעם הדבר מפני שהכהן הגדול היה צריך להתפלל שלא יקרה בדורו כן, וזה עונשו של כהן גדול, עיין שם, אף על פי כן התמיה במקומה עומדת, שסוף סוף תכלית העונש היא למעט ההשחתה, והתנאי שקשרה התורה זמן הצלתו במיתתו של כהן גדול עוד תרבה ותוסיף השחתה בעניין זה עוד יותר גדולה באיכותה?

אמנם! כאשר נעמיק בדבר היטב יתגלה לפנינו סוד גדול בעניין תיקון החיסרון, כי שמעתי בשם מהרש"ז זצ"ל שהוכיח מזה, כי מי שנתחייב גלות היה גולה לערי המקלט אשר בערי הלווים, כי הגלות היה לא עונש רק תיקון החסרון. עד כאן דבריו. ביאור הדבר כי אנו רואין במשפטי המדינות, יש עונשים ומשפטים. ומי שגנב או גזל או רצח, אוסרים אותו בתפיסה, לפי כמות ואיכות האשמה וזה העונש הוא רק תיקון המדינות למען ישמעו ויראו, או אם איש פרטי יעניש את חברו בעד עוולה שעשה לו זה נקרא עונש נקמה, אבל לא כן המה עונשי התורה בעונש הגלות, למי שרצח נפש בשוגג לא בתור 'נקמה' כמו עונש של איש פרטי, ולא בתור "למען ישמעו ויראו" כמו משפטי המדינה, כי זה שייך דווקא על מזיד ולא על שוגג, אלא התורה רצתה בעונש זה של 'גלות' דווקא תיקון הנפש של האדם הרוצח. אם קרה לאדם מקרה כזה, התורה ירדה לסוף דעתו, היינו למקור וסיבת הדבר כי הוא איש כזה אשר אינו מרגיש את פעולותיו, ויתכן לו פעולה בלי כוונה, על כן יש לחשוש ודאי אם ישאר על מצבו הקודם, יקרה לו עוד פעם מקרה כזה. על כן ציוותה עליו התורה, כי יפקיר כל העבר שלו ואת הדברים היותר אהובים לו, והוא בני ביתו קרוביו וקנייניו אשר בשבילם הוא מוטרד כל כך, עד שאין לו פנאי להשגיח על עצמו, ועל כל דבר שעושה, להרגיש פעולותיו בעיון המעשה, ויגלה לערי המקלט. ואם נתבונן בינה בשרשי המצווה, נמצא כי התורה כוונה בזה שיתקן הגולה חסרונו בערי המקלט, על כן אמרה התורה "ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר" (במדבר לה) שהם ערי הלווים, ולכאורה למה בחרה התורה ערי הלווים? ויתכן שעיקר המכוון היה שהגולה יבחר דווקא ערי הלווים, כי הוא מקום של צדיקים ואנשי מעשה, שכל תעודתם לפינות את לבם מעסקי העולם הזה, לעסוק בתורה ועבודת ד' ,ומתפרנסים ממה שהזמינם הקב"ה דבר המספיק להם, והוא ענין המעשרות, למען יהיה כל עיקר עמל נפשם להורות לעם ד' דרך ד'. וכשימצא הגולה בתוך חבורה גבוהה כזו, יתחבר לדעותיהם ומידותיהם להתלמד מהם איך להתנהג בכל העניינים ויספיקו לו הצורך לו, ושם יתקן את נפשו העלולה לחטא בשוגג, על ידי שיעסוק בעבודת השלימות ותיקון המידות והשגת המעלות, ואף על פי שהכוונה הראשונה בעניין ערי מקלט הוא להנצל מגואל הדם, אבל זה שנתנה התורה לערי הלווים דין קליטה מוכיח שיש כאן כוונה שניה ועיקרית שיתקן החוטא שורש החטא, והוא העדר התבוננות, על כל חוט השערה, ועל כן  אמרו חז"ל ש"ערי הלוים אינם קולטות אלא לדעת" (מכות י) שיבחר מעצמו לבוא שם למען הקליטה – לפי שעיקר המכוון שיחליף עצמו להשיג שם תכונה אחרת, תכונה של לווים, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל סוף הלכות שמיטה ויובל "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל מי שנדבה רוחו ונפשו לפרוק מעליו עול חשבונות הרבים, ולהיות כמו שעשהו אלקים 'ישר', הרי הוא קודש קדשים", עיין שם. הרי שיכול האדם להחליף את תכונתו להיות כתכונת הלווים, לכן צריכין שיבוא שם לדעת שיבחר וינודב מעצמו רוחו ונפשו להיות כלווים. ועל כן מצינו שאמר רבי אליעזר, עיר שרובה רוצחים אינה קולטת (מכות י) לפי שבהיות רובה רוצחים קשה להחליף שם את תכונתו. וכן מה שאמרו "כל עיר שאין בה זקנים אינה קולטת" (שם) גם כן יתכן לפי שאז לא כל כך נקל להכניע את נפשו להעינוי של דרכי החינוך, על כן בחרה התורה לאדם כזה שיצא מכשול של רציחה מתחת ידו, שיבקש לעצמו דווקא עיר של לוים, ואין רובה רוצחים, ויש בה זקנים, למען יהיה בידו האפשריות לקבל תמורה וחילוף למעליותא, ויוסיף קדושה מיום ליום עד שישיג תכונה חדשה לגמרי, שלא ישוב לכסלו עוד.

פרק ב.

ולפי זה מובן ממילא כי אף בתחילת גלותו קשה לו לפרוש מ'העבר' שלו לחיות חיי הפרישות והבדידות. אבל אחר כך כשיתמהמה שם למשל אפילו שנה אחת או שתים, בטח ישתנה לאיש אחר, תורת ד' תחקק את לבו ותנופח בו רוח חדשה, והלווים שהם קדושי עליון בטח יפעלו עליו, לעשותו לאחד מבני העליה על ידי שיורו לו דרך התשובה לעלות מתוך פחת מעשיו, לתכונת בעלי הדעה האמיתית. ועל ידי זה יזכה לתשובה שלימה, אשר הוא מחויב בה, כי אין הגלות מכפר אלא עם התשובה. ומה מאד קשה התשובה לחוטא בשוגג, בין מצד החרטה, בין מצד הקבלה. כי הלא שוגג לאמלתא יחשב לאנשים כמונו. ואם אחד עשה עולה הן בעוון של 'בין אדם למקום' והן בעוון של 'בין אדם לחברו', השוגג הוא התירוץ והמחפה על כל החטאים. אבל לא כן הוא דעת התורה שכבר חרצה משפטה, כי גדר האדם הוא העושה בכוונה ודעת, ואדם מועד לעולם, וצריך לשלם אפילו בעד שוגג ואונס. ואם האדם עושה שלא בכוונה, אז יוצא מגדר אדם, ונכנס לגדר "בהמה בצורת אדם". והבורא יתברך אשר חפץ בהצלחת האדם, סידר לו דרך לתשובה, כי יתחבר לטובים אשר מהם יראה החומר של דקדוק המעשים והמסירת נפש על חשבון צדק על כל פרט ופרט. וכן יעשה גם הוא בעניין שאמרו ז"ל "כי אש יצא מחשבון – תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינם מחשבין" (בבא בתרא), כי גם בעולם הזה, כשרואה אדם, איש שחושב מעשיו, נכנס בליבו כאש קנאת המעלה הזאת שהיא החמודה ותכלית התשוקה בלב המרגיש, ועושה רושם חזק בליבו, ומתוך חינוך כזה יגיע לתכונת הזהירות עד שלא יהיה לו אפילו פעולה אחת בלא כוונה, כי בלא זה לא יתכן לו התשובה אליבא דאמת, שצריכה להיות שלימה עד שלא ישוב לזה החטא לעולם. ואם יתכן לו אפילו פעולה אחת בשנה בלא כוונה, הלא אפשר עוד להכשל ברציחה שלא בכוונה, ועל כן כל עבודתו בערי הלווים הייתה צריכה להיות שישיג שמה התועלת הגדול שיהיה איש רם המעלה אשר כל פעולותיו יוצאים ממקור ההתבוננות והחשבון האמיתי, אשר הוא גבוה מעל גבוה, שאין בדורותינו מצויר כמעט איש כזה. ואם נצייר כי האיש הגולה נעשה באמת בעל תשובה גמור אפילו על שוגג, הלא מוכרחים אנו לצייר את האיש הזה בדעתנו לאיש רם המעלה מאד, ולפי זה מוכרחים לשלול מאיש כזה את המפריעים להדרך הגבוה, שרוחי נעלה מלהיות קשור בהם, אשר גם בדורותינו נמצאים ברוך ד' הרבה שלא יביטו על המפריעים, ויבקשו דרך הגבוה, למרות כל המפריעים של הטבע והמידות, ואם כן מוכרחים אנו לצייר את האיש הזה הגולה שהוא הגיע בעבודתו להיות שמח בגורלו ובמצבו ובמקומו, והפרישות מבני ביתו וממשפחתו ומעיר מולדתו אינו דוחק לו מאומה, ואם כן איך יתכן שאיש כזה ישים לבו לדברים קטני ערך, עד שנאמר כי יתפלל על מיתתו של כהן גדול בשביל געגועים אל 'העבר' שלו, הלא מובן לכל כי אדרבה ואדרבה בטח עוד יתפלל על חיי הכהן הגדול, ולא על מותי חס ושלום, כי הלא הוא המרד היותר גדול אפילו בכל העם, כל שכן מי שכבר טעם טעם חיי הפרישות בהכרה מדעית ובחברת חכמים קדושי עליון בחירי-עם. אשר על כן כשקשרה התורה זמן היותו בערי הלוים עד מות הכהן הגדול, לא יצא מזה השחתה כלום, כי זה גופא מה שיהיה בערי הלווים, זה גופא יגרום לו שיחליף תכונתו עד שיתהפך עוד להתפלל על חיי הכהן הגדול בשביל אהבת תיקון-החסרון. ולפי זה יש להבין מה שקשרה התורה כל השגת רצונותיו ותשוקותיו וגעגועיו במות הכהן הגדול, הוא גם כן תיקון החסרון באותו מקום שחטא, כי אחר שנכשל ברציחה בשוגג, פעלה עליו פעולה זו שנתקרר אצלו חומר עוון של רציחה במידת מה, ומסתעף מזה השחתה כללית, בכל הנפש כולה, שיהיה לו נקל להיטב לעצמו בהפסד חברו, על כן קשרה התורה כל חמדת ליבו במיתת הכהן הגדול, שיהיה לו אז אותו ניסיון ממש להטיב לעצמו בהפסד של כהן גדול, ויען שמתחילת גלותו מטבעו משתוקק לאשרו של 'העבר' וזה תלוי בהפסדו של איש היותר מורם מעם, זה גופא יעשה עליו רושם חזק שיתבונן על מה עשה ד' ככה, ומפני מה הזמין לו השם יתברך הניסיון הזה, כדי שיתבונן כי כן הוא מצב כל אדם בעולם הזה כי האושר של אחד קשור בצרתו של אחר. ה"מי יחיה" של אחד קשור עם ה"מי ימות" של חברו, עד שכל העולם כולו הוא כמו מפה קצרה על שלחן ארוך, אם זה ימשוך לצדו שיהיה חלקו מכוסה, בהכרח ישאר חלקו של חברו מגולה. וכן חברו כשימשוך אליו יגלה עד שלא יתכן בעולם שום הצלחה כהצלחת התורה. ומתוך התבוננות זה יבוא להתבוננות אחרת, אם קרה לו מקרה שראה בחוש מיתת חברו מפני אי כוונתו, והסבה שלא כוון ולא הרגיש הייתה מפני חפצו להתעשר מסתמא, מי יודע כמה אנשים רצח בלא כוונה, אלא שלא ראה בחוש מיתתם, כי גרם להם על ידי מעשיו לקנא קנאת עולם הזה, והקנאה מוציא את האדם מן העולם, באופן כזה יכול להיות כמות גדולה מחללי המידות הללו, עד שהרמב"ם ז"ל אמר שלפי משפט הרפואה אלף מתו מקנאה תאווה וכבוד, ואחד כדרך כל הארץ. ואז ירגיש המתבונן בנפשו כמו כשבא להתפלל תפלת נעילה ומדגיש בתוך תפלתו על חייו, כרוכה כארס תפילה על מיתת כהן גדול, יתעורר מזה להכיר חסרונו בכלל, כי לא רק עתה הוא מתפלל כך, אלא כל ימיו היה מתפלל על תקלת חברו, כי אם כל מטרת הצלחתו הוא "מתכבד בקלון חברו" ממילא אם היה מתפלל לד' על אשרו והצלחתו, ממילא היא תפלה על קלון חברו, כי זה הוא כל תשוקתו, ואם האדם עומד בסוף תפלת שמונה עשרה והוא מתפלל לד' "יהי רצון שלא תעלה קנאת אדם עלי" אבל אם הוא בעל מדות רעות הלא כל השמונה עשרה שלו הייתה דווקא שתעלה קנאת אדם עליו. למשל כשמתפלל "אתה חונן לאדם דעת", הוא מתפלל על דעת כדי שתעלה קנאת אחרים עליו. וכן כשמתפלל "השיבנו אבינו לתורתיך" מכוון ממילא שתעלה קנאת אחרים עליו. ומה מכוון ב"ראה נא בענינו" מה העינוי שלו? אם לא קנאה תאוה וכבוד? מובן ממילא כי בשעה שמתבונן האיש הגולה מחשבות האלה מצד שנתן לו התורה הניסיון הגדול, מה שמוכרח לבקש על מיתת כהן גדול חס ושלום, כשבא לבקש על הצלחתו, ודבר זה גורם לו להבין כי הוא מידה כנגד מידה, ומקום נתן לו הקב"ה להתבונן מדבר שיש לו שם חוש, על דבר שאין לו חוש, שגם כל ימיו היה חי על הרהורים כאלה, מתוך זה יעשה תשובה כללית על כל החיים שלו, ויעשה מהפכה בכל העניינים שיתחיל מעתה לחשוב מה בין שני העולמים ומה בין שני המעונים ויקנא את מצבם של שבט לוי, ויכסוף להיות בחברתם לקבל חיזוק מצילם, ואז יתחלף לו ההרגשות. ומה שהרגיש מקודם לרע, ירגיש עכשיו לטוב. ומה שהרגיש מקודם לטוב, ירגיש עתה לרע, כמו שמצינו שאמרה התורה "וידום אהרן" (ויקרא י,ג) על שניחם לו משה רבינו עליו השלום במה שאמר ד' "בקרובי אקדש" אשר החובות הלבבות בסוף שער יחוד המעשה חשב מפיתוי היצר האחרונים, כשיארע לעובד ד' איזה נזק שיתרעם על הבורא יתברך, ויתהה על מה שהוא עובד ד' שכל עמל היצר לתלות כל נזק ופגע רע שמחמת עבודתו את ד' קרה לו כזאת, לכן כתיב אצל אהרן, אחר שקרה לו הצרה היותר גדולה ממיתת שני בניו היותר חשובים, "וידום", ורואין אנו מזה מה שאצל איש הפחות יעשה מזה "ויצעקו", האדם השלם עושה מזה "וידום" ומתנחם בזה. ולהיפך ממה שעושה האדם השלם "ויצעקו", עושה מזה האדם הפחות "וידום", היינו על העדר השלימות אפילו בדקות. כן על דרך הזה יתחלף אצל האיש הגולה כל השקפתו, הן בכלל והן בפרט, ומתקן הכל כאשר יורו לו הלוים מצדיקי הרבים. וזאת היא תורת-הגלות ותועלתו האמיתי.

וזהו שאמרו חז"ל רב חמא בר חנינא פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא "טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך", אם לחטאים יורה, לצדיקים קל וחומר (מכות י). ויתכן כשבא רב חמא בר חנינא לפרשת רוצחים פתח לה פתח לבאר הכוונה העיקרית של הפרשה, שאין הכוונה שהטבת ד' עם הרוצח מה שנתן לו עיר מקלט להינצל מגואל הדם וזה כל הריווח שלו, אלא כוונת התורה שיבחר לו בדעת ערי המקלט מערי הלווים למען יתחבר ללמוד מהם דרך התשובה והשלימות עד שלא ירצה לפרוש מהם. ועל זה מבואר היטב הראיה מהכתוב "על כן יורה חטאים בדרך", שהכתוב הזה משמעותו מדבר בעניין התשובה, כמבואר בהתחלת שערי תשובה לרבינו יונה ז"ל שכתב וזה לשונו: מן הטובות אשר הטיב ה' יתברך עם ברואיו כי הכין להם הדרך לשוב מתוך פחת מעשיהם, שנאמר "טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך" – ויהיה הערה מהקל וחומר באופן זה, ומה חטאים שכבר הרעו במעשיהם, מכל מקום נתן להם הקב"ה עצה איך לשוב גם מחטא שוגג למדרגת רמה בזהירות, על אחת כמה וכמה שהצדיקים שעומדים על דרך זה, שצריכין לחזק עצמם שלא ירפו מכל האמצעיים שעמדו והצליחו על ידיהם עד עכשיו. ונתברר לנו מזה הסוד הגדול בתיקון החסרון, שיכול האדם לתקן ההשחתה הגדולה להטיב עצמו בהפסד זולתו, שגם מי שכבר נכשל במעשה ברציחה בשוגג יכול להתעלה, אשר גם במחשבה לא יתפלל על מיתת כהן גדול אף על פי שיש כאן מקום שנוגע לו בכל חייו, והוא על ידי העצה לחיות בערי המקלט בערי הלווים, להתלמד מהם הכרה והרגשה שמוטב לאדם להפסיד כל ענייני העבר שלו, ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום.

פרק ג.

ויותר נפלא בתיקון הנפש, שיהיה שווה בעיניו גם הפסד כל חייו כדי למנוע הפסד מאחרים, מצינו אצל משה רבינו עליו השלום שאמר לו הקב"ה "צרור את המדינים וכו' ואחר תאסף אל עמיך". ואמרו ז"ל מגיד שמיתתו של משה מתעכבת במלחמת מדין, ואף על פי כן הלך משה ועשה בשמחה שנאמר "וידבר משה אל העם החלצו", ואין החלצו אלא הזדרזו (ילקוט מטות) הבורא יתברך קשר מיתתו של משה רבינו אחר מלחמת מדין, מובן ממילא כי יש כאן מקום של חשבונות רחבות ועמוקות, בטובת כלל ישראל, שמוטב יותר להתעצל במלחמת מדין כדי שמשה רבינו יאריך ימים. ואם אנו רואים שמשה רבינו התפלל תפלות כמניין 'ואתחנן', מובן מאליו כי לא התפלל כדי לאכול מפירות הארץ כמבואר בחז"ל, אלא שכל תפלתו ותשוקתו לכנס אל הארץ ולישאר בחיים הוא רק רוחניות וגם לטובת ישראל, כי ידע אם הוא יהיה מנהיגם לא יעבדו עבודה זרה ולא יגלו משם, אף על פי כן עשה ציווי ד' בתמימות בלא חשבונות, בשמחה ובזריזות גדולה, וקיים מצוה זו של "צרור את המדינים" כמו כל המצוות, שלא היו לו שם חשבונות הללו. ורואין אנו שבחו של משה רבינו שמוטב היה לו להפסיד את כל הרגשתו במעלת חייו, כדי שלא יפסיד לאחרים אותו ההפסד שיוכל לבוא, כשיתעצל במלחמת מדין. וצריכין אנו להבין כי מצוה זו עשה את משה רבינו למשה רבינו, וכמו שבררנו שהמצווה של "וישב שם עד מות הכהן הגדול", מזה גופא נתעורר להחליף כל תכונתו שהייתה לו עד עתה, כן צריכין אנו להבין, כי זה גופא פעל עליו שיקבל על עצמו כל הפסד החשבונות שלו כדי שלא יפסיד המצווה של מלחמת מדין שיש בקיומם הפסד גדול, אף על פי שהנדונים אינם דומים, כי אצל הגולה הוא הפסד חומרי, ואצל משה רבינו עליו השלום הוא הפסד של חשבונות רחבות ועמוקות. אמנם זה הוא מעלת משה רבינו עליו השלום שהיה יכול לבטל חשבונות עצומות מפני רצון ד' בתמימות, כמו ביטול עניני החומר ורצונות פשוטים.

וכן מצינן שזרז משה רבינו בהקמת המשכן אף על פי שאמר לו הקב"ה "בקרובי אקדש", ופירש רש"י ז"ל שסבר משה רבינו שימות או הוא או אהרן (שמיני פסוק ג), אף על פי כן לא הביט על ההפסד של חייו, ועשת המצווה בשלימות בהתחלה ובסוף. וכן מצינן בדוד המלך עליו השלום שאמר "שמחתי באומרים לי בית ד' נלך", ואמרו חז"ל, אמר רבי יהושע בן לוי, אמר דוד שמעתי בני אדם שהם אומרים 'מתי ימות זקן זה, ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל' וכו'. והיו פריצי הדור הולכים אצל חלונותיו של דוד, ואומרים 'דוד, אימתי יבנה בית המקדש, אימתי בית ד' נלך'. והוא אמר אף על פי שהם מכוונים להכעיסני, תבוא אלי שאני שמח (ילקוט תהלים). ויתכן לומר כי מה שאמר לו ד' על ידי נתן הנביא "דמים רבים שפכת", "אתה לא תבנה הבית הזה", לא היה בתור עונש אלא בתור בירור, כי השפיכות דמים שלו מבואר בחז"ל שלא פזר את מעות של בנין בית המקדש בשני רעבון, ואמר להם פשטו את ידיכם בגדוד (ברכות ג:). ולכאורה הלא תשובה מועיל אפילו על מזיד, ובפרט על שוגג, ובפרט בשעה שמכוון לעשות מצוה? אלא הדבר כך הוא, כי ידוע בשנת בצורת אף על פי שכולם סובלים חרפת רעב, מכל מקום אינו דומה הסבל בבית המלכות להסבל במדינה. על כן יש לבעל דין מקום לחלוק חס ושלום, כי הרצון החזק שהיה לדוד לבנות בית המקדש, למרות כל המפריעים של חיי הנפשות, הוא דווקא מפני שלא היה נוגע אליו כל כך כמו לאחרים. ועל כן אמר לו הנביא "דמים רבים שפכת" "אתה לא תבנה הבית" בגדר בירור, כי הרצון לעכב הדמים היה בחשבון צדק, כי אחרי הדברים שאמר לו הנביא היה בנין בית המקדש וחיי דוד שני הפכים בנושא אחד. ומובן הוא כי לבני ישראל היה בזה מקום צר מאד, כי לברך ברכת "הנותן תשועה למלכים" על דוד המלך היה מוכרח לכבוש תקוות בנין בית המקדש, ומי שהתפלל לד' על בנין המקדש היה מוכרח לכבוש אהבת חיי דוד המלך מליבו, כאלו חס ושלום מקווה למיתת דוד המלך עליו השלום. ובזה היה בירור לדוד המלך עליו השלום שאף על פי שליצני הדור היו הולכים אצל חלונותיו והיו אומרים מתי יבנה בית המקדש, ולא היו מכוונים אלא להכעיסו, אף על פי כן אמר "שמחתי באומרים לי בית ד' נלך". ומזה היה לו בירור למפרע, כי לא רק מפני שלא היה נוגע אליו הדבר עשה כן, אלא אפילו במקום שהיה נוגע לחייו ממש, אף על פי כן היה שמח ולא היה נחשב אצלו חייו כלום לעומת תשוקתו הגדולה לבניין בית המקדש. ואז הכל ראו כי זה שנשבע דוד המלך עליו השלום "אם אבוא באהל ביתי וכו' עד אמצא מקום לד'" לא היה מטעם שלא נגע אליו הדבר, ולכן היה יכול לעכב הכסף על בנין בית המקדש, אלא גם אחר דברי הנביא שבנין בית המקדש תלוי במיתתו, וליצני הדור רצו להכעיסו בשאלתם 'מתי יבנה בית המקדש?', גם אז שמח מתשוקתו העזה לקיים דבר ד', אשר על כן זכה שאמר לו הקב"ה "כי טוב לי יום אחד בחצריך מאלפי אלים שעתיד בנך להקריב לפני בבית המקדש" (ילקוט שם), זאת הייתה תורת דוד המלך עליו השלום לשמוח בהפסד חייו, כדי שלא יפסיד תועלת אחרים מעלייתם לרגל.

פרק ד.

ושהו שאמרו חז"ל "צפה הקב"ה בתורה וברא את העולם" (מדרש רבה בראשית) שהתורה ברא את העולם. ביאור הדבר כי מבואר במסילת ישרים בהתחלתו, כי כל ענייני העולם ניסיונות הם לאדם, העושר מצד אחד, והעוני מצד אחר, השלווה מצד אחד, והיסורין מצד אחר. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מן הצדדין הוא יהיה האדם השלם. עיין שם. וזה כל העולם, כי יותר מאלו הסוגים אין כלל בעולם. והניצחון יכול להיות רק על ידי קיום התורה. וזהו מה שאמרו חז"ל "צפה הקב"ה בתורה וברא את העולם", כי כל החכמות הנמצאות בעולם נלקחה רק מן העולם גופא, למשל חכמת החשבון נתפתחה על ידי עולם המסחור, שמפני ההכרח לנהל העסק על פי חשבון, זאת יצרה החכמה. וכן כל החכמות על זה הדרך. ההכרח של התקשרות העיירות יצר את הטלגרף, וההכרח של ריבוי הסחורות יצרה המכונות, וכו' וכו'. מה שאין כן חכמת התורה שנבראה תתקע"ד דורות קודם בריאת העולם, ועל כן הדבר בהיפוך, ה"לא תגנוב" ברא עולם של גניבה, והיינו חנות וסחורה, ומנעול, וחנוני, וגנב, ותחבולות של גניבה, והרצון של גניבה, אשר הוא חלק של עולם. וכן ה"לא תרצח" ברא עולם של רציחה, אשר הוא עולם מלא. ובעתים הללו אנו רואים כי רוב חכמות העולם תעודתם למלא זאת הנקודה, להמציא כלי-קרב וכדומה. וכל התהפוכות שראינו, הכל ברא ה"לא תרצח", כדי שיהיה האדם בעל בחירה חופשית בעניין הזה. וכן המצוות עשה של ארבעה מינים, ברא עולם של נטיעה. וכן המצות של תרומות ומעשרות לקט שכחה ופאה וכו', ברא עולם של שדות וכרמים. וכן כל התרי"ג מצות שבתורה אינם יכולים לצאת מכוח אל הפועל, רק אם יהיה מציאות עולם כזה. ובכלל זה המצווה של "והיה שם עד מות הכהן הגדול", יצר העולם של רציחת נפש בשגגה, וכל ערי מקלט וערי הלוים, כדי שעל ידי זה יהיה לאדם הבחירה לעלות מעלה מעלה. וכן המצווה של "צרור את המדינים אחר תאסף אל עמיך", יצרה כל העולם והמציאות ששייך לעניין זה, כדי שיהיה בידו להוציא מכוח אל הפועל מצוה זו, ויהיה לו הבחירה להתעלות מזה עד אין סוף. וכן הציווי של "אתה לא תבנה הבית", יצרה המציאות של פריצי הדור ודבריהם, כדי שיהיה לו מקום להתעלה מזה. וזהו מה שאמרו ז"ל "צפה הקב"ה בתורה וברא את העולם", כי לכל דבר מן התורה צריכין "עולם" כדי שיהיה לו ניסיונות, ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מן הצדדין, כמו שנצח משה רבינו עליו השלום ודוד המלך עליו השלום, אז יהיה האדם השלם – וזה שמבואר בהקדמה לספר דרך עץ החיים, לרמ"ח[ל] זצ"ל, שהאדם צריך לחשוב בהתבודדו מה עשה משה רבינו עליו השלום ומה עשה דוד המלך עליו השלום שכל כך חשק בהם הקב"ה, ומה טוב לאדם שיתנהג כן כל ימי חייו. עיין שם. היינו שהיו יכולין לבטל עצמם מפני תועלה הדבר, ולא עמדו לה על הדרך גם מבחר חייהם מפני קיום דבר ד', ביודעם כי כל העולם הזה הם ניסיונות אצל האדם, וצריך הבן חיל לנצחם, וזהו שאמר הכתוב "סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא ואח מצותיו שמור כי זה כל האדם". ואמרו ז"ל "כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה" (ברכות יב:). ולכאורה איך שייך לומר שברא הקב"ה המידות הגרועות, כמו קנאה תאוה וכבוד, בשביל הירא ד' והחפץ במצותיו? ולפי הנ"ל יובנו הדברים באופן אחר, כמו שיתכן למשל לעשות מפה על השלחן מנייר פשוט. וכן יכולים לעשות מפה מניירות של דולרים, קודם שנחתכו לאחדים, הם כמו נייר רחבה שיכולין לפורסה על השלחן. ובאמת האיש שמשתמש באלו הנירות העוברים לסוחר למפה על השלחן ונהפך הקערה על פיה, ונשפך עליהם עד שנתקלקלו הדולרים לגמרי, אין אנו יכולין לומר עליו כי לא השתמש עם הניירות. אבל לא זאת הוא ההשתמשות של אלו הנירות כמובן. וכן יובן כל ענייני המציאות הם ניסיונות לאדם. ונמצא לפי זה כי כל העולם של קנאה תאוה וכבוד, תכלית מציאותן כדי לפרוש מהם, וזה ההשתמשות שלהם. וזה הביאור כי כל העולם לא נברא אלא בשביל זה, היינו בשביל האדם השלם, כי בלא זה לא יוכל להיות אדם השלם, נמצא כי כלל התורה היא סבה להעולם, ומהעולם צריך להיות תורה, והתורה המיוחדת ליחידי סגולה, גם כן צריך לזה עולם של מציאות. ומעלת משה רבינו היה עלי ידי העולם של מלחמת מדין וכל הסבות שהיו עד מלחמת סדין, ומעלת דוד המלך עליו השלום היה על ידי העולם של הרעבון וכל הסבות והבית המקדש, וכל אדם יכול להגיע כפי יגיעתו לתכונת המעשה של משה רבינו ודוד המלך עליו השלום, אשר גם עם כוח החיים השתמשו רק לרצון ד'. וכאשר נצרכו לבטל חייהם כדי לקיים הרצון ד', גם שם השתמשו בבחירתם לעשות הרצון ד' בזריזות נפלאה ולשמוח בקיום המצווה. וזה כל האדם ועיקר תכליתו בעולמו.

סליק

(הרב יואל קליינרמן הי"ד, אור המוסר, יא, אלול תרפ"ו (1926), עמו' נה)


הרב יואל ב"ר אהרן קליינרמן, "ר' יואל שינאווער', מתלמידי ה'סבא' מנבהרדוק, נולד בשינאווא, בסביבות שנת תרס"א (1901). עוד בהיותו אברך צעיר בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כיבד אותו הרב אברהם יפה'ן, ראש הישיבה בהומל, למסור שיעורים עם חידושי תורה פעמים בשבוע לכל בחורי הישיבה.

בשנת תרפ"ח כיהן כראש ישיבה במינסק. הוא נשא לאשה את הרבנית חיה רבקה בתו של הרב ראובן סילבר [שליוואנסקי], חתנו של 'הסבא' מנובהרדוק, רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל. לאחר נישואיו כיהן כראש ישיבת "בית יוסף נובהרדוק" שהוקמה בשנת תרפ"ב (1922) בעיירה אוסטרוב-מזוביצק שבפולין, בין ביאליסטוק לוורשה, בין פולין המרכזית וליטא הפולנית. בישיבה זו למדו כמאתיים בחורים, ממחוזות שונים מפולין וליטא. הרב היה אישיות מוסרית, גדול בתורה ואציל מידות. במידה רבה התמזגו בו השתפכות הנפש של המוסר עם הלהט החסידי. הוא העביר באופן קבוע שיעורים בפלפול ושיחות מוסריו.

בשנים האחרונות לקיום הישיבה שימש כראש ישיבה שני גיסו, הרב מאיר אריה סגל שלימים היה מזקני רבני חיפה ומחבר הספרי 'אמרי שפר' 'אמרי דעת' ו'ישרי לב', כמנהל הרוחני שימש הרב אהרן אגולניק (ר' אהרן קאמאיער) הי"ד שנספה בשואה עם משפחתו, ומזכיר הישיבה היה הרב אשר רוזנבוים מחבר הספר "מעדני אשר", לימים רב בשכונת נורדיה בתל אביב. מידי פעם היו מגיעים ראשי ישיבות ומשגיחים מישיבות אחרות למסירת שיעור תורה ושיחות מוסר, ובהם הרב אברהם יפה'ן ראש הישיבה המרכזית בביאליסטוק, הרב דוד בלייכר ראש הישיבה במזריטש, הרב אברהם זלמנס ראש הישיבה בוורשה, הרב דוד בונדיק ראש הישיבה בדווינסק, הרב ישראל יעקב ליובצנסקי חתנו של ה'סבא' ור"מ בישיבת אהל תורה בברנוביץ, הרב יצחק וולדשיין משגיח בישיבה ביאליסטוק אוסטרובצה, ועוד.

הישיבה התנהלה ברוח המוסר של בית יוסף נובהרדוק מיסודו של ה'סבא' מנובהרדוק, שדגלה בחיי עמל בתורה ובביטול הבלי העולם הזה. תלמידי הישיבה נהגו להתבודד בתפילה ובלימוד מוסר ב"בית הבדידות" שהוקם עבורם מחוץ לעיר. הבחורים נהגו גם להתוועד שם לתיקון המידות ורשמו ב"פינקס הקבלות" את המחויבות שקיבלו עליהם להתעסק בתיקון מידה מסויימת באותו שבו, כגון בטחון, התאמצות, בריחה מכבוד ענווה והכנעה, הטבה לזולת, וכיוצא בזה. גם ראש הישיבה היה מרבה להתבודד שם ללמוד מוסר ולהתפלל, במיוחד בתקופות הקשות בהם לא היה בידו לספק לבחורים את מנת האוכל הדלה שלהם.

הישיבה החזיקה מעמד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בשלהי תרצ"ט (1939). הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי פסק שיש להימלט מפולין, אפילו בשבת. הרב ומשפחתו וחלק מתלמידיו הצליחו להימלט לווילנה, ששבה לחסות ליטא והפכה לעיר מקלט עבור פליטי פולין. בתאריך 01.01.1940 התפרסמה בעיתון הצופה הידיעה הבאה: "בישיבת בית יוסף בירושלים נתקבלה ידיעה שהרבה יואל קליינרמן מאוסטרוב-מאזוביצק נמלט לווילנה".

לאחר הכיבוש הנאצי נכלא הרב בגטו וילנה ונרצח יחד עם כל בני משפחתו, ובהם אשתו, בנם ובנותיהם. גם רוב תלמידי הישיבה שלו נספו בשואה. הי"ד.

מאמרים ממנו הובאו ב"גוילי אש: שיחות, מוסר ודברי הגות מעזבונם של גדולי וקדושי ישיבות בית יוסף – נובהרדוק שניספו בשואה", עמו' קנט. מאמרו "זכויות הגדול" פורסם ב'הנאמן' (גליון י"ג (פ"ה), תשרי-כסלו תשי"ט, עמו' 21). מאמרו "ישלח עזרך מקודש" פורסם בחיי המוסר (אוסטרובה תרצ"ו), ב, עמו' קג.

במכירות פומביות הוצעו מחברות עם סיכומי שיחותיו ושיעוריו של הרב קליינרמן הי"ד, שנכתבו על ידי תלמידיו.

תמונתו עם חבריו, ראשי ישיבות "בית יוסף" בכולל הנוברדוקאי הזמני בביאליסטוק, המובאת כאן, הובאה ב"שמך לא שכחנו", א (ירושלים תשס"ט), עמו' 102.

הקשר בין זיווגו של אדם, קריעת ים סוף ודברי התורה הקדושה / הרב אהרן וולנוב הי"ד

איתא בחז"ל ברכות (ס"ג ב) כשנכנסו רבותינו לכרם כו', פתחו כולם בכבוד אכסנאי ודרשו כו' והלא דברים קל וחומר, ומה ארון ה' שלא היה מרחוק כו' אמרה תורה והיה כל מבקש ד', עיין רש"י, כלומר: קראו הכתוב מבקש ד', תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה על אחת כמה וכמה.

הנה בהשקפה ראשונה הקל וחומר זה קשה להולמו שכן יש לפרוך ולומר מה לאנשי המדבר שכן הלכו לשמוע תורה מפי משה רבנו ומשום כך נקראים בצדק מבקשי ה', תאמר לאותם שהולכים מעיר לעיר, אם אפילו מכתתים את רגליהם ללמוד תורה, אולם התורה לא מפי משה רבנו יצאה, ובכן מהו הקל וחומר?

נראה שבמאמר זה ספון רעיון נשגב, וזהו: המיגע את עצמו בתורה ומחדש בה חידושים, חדשים לבקרים, באמת הוא נקרא מבקש ה' כדאיתא חז"ל נדרים (פ"א) הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. "מהם", כלומר מעצמם ומיגיעתם שמחמת ענים אין להם ספרים ללקט מהם חידושי תורה. אמנם יש חידושי תורה מגאונים אדירי התורה אשר הם פזורים במקומות שונים ואינם סדורים במקומם הראוי, ומתוך פזורם אין לאל ידם של מבקשי התורה לטעום טעמם הערב, לכן מי שגולה מספר לספר שמתוך כך מוכרח להתגלגל פעמים גם מעיר לעיר לחפש אחריהם ולהחזירם למקומם, "ודבר שיש בו סימן או יודע מי בעליו, מכריז כדין אפילו הם מפוזרים", על אחת כמה וכמה שהכורם ומאסף אותם נקרא מבקש ה'.

ידוע שכל איש מישראל מחויב להעמיק חקר כדי להכיר ולהבין מציאות ד'. עיין פנים מאירות (ח' ראשון תשובה ל"ט) לכך אנו אומרים אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, ג' פעמים "אלקי", והיה סגי בפעם אחת לומר "אלקי אברהם יצחק ויעקב", לפי שמצינו שאמר דוד לבנו (דברי הימים כח,ט) ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו. הפירוש הפשוט, שאין לאדם להאמין באלקי מצד מנהג אבותיו, כי זה מנהג האומות, אלא מצד החקירה על פי תורתנו הקדושה, שהוא אל הבורא יתברך ויתעלה שמו, ולכך אמר "דע" את אלקי אביך, מצד החקירה. ומצינו באברהם שהוא היה חוקר ראשון אלקותו והוא הודיע אלקותו בעולם, כי בימיו היו עובדים לעכו"ם. ואם היינו אומרים "אלקי אברהם יצחק ויעקב", הייתי יכול לומר שאברהם היה חוקר ראשון שחקר אלהותו ויצחק ויעקב בניו סמכו על אמונת אבות ומנהגם, ולכך אנו אומרים "אלקי" אצל כל אחד ואחד, כדי להודיע שכל אחד מצד עצמו עמד על החקירה ומצא שאין "אחד" אלא אלהנו והוא חיזוק אמונתנו הקדושה. (ומה שאנו אומרים ואלקי, בוי"ו אצל יעקב עיין בזוהר פרשת וארא).

ועיין ב"חובת הלבבות" (שער היחוד פרק ג) וזה לשונו: "כל מי שיוכל לחקור על העניין הזה ודומה לו מן העניינים המושכלים בדרך הסברא השכלית, חייב לחקור עליו כפי השגתו וכח הכרתו כו', והמתעלם מחקור הזה, הרי זה מגונה ונחשב מן המקצרים בחכמה ובמעשה, והוא דומה לחולה שהוא בקי בחוליו, ובדרך רפואתו סמך על רופא שמרפא אותו בכמה מיני רפואות, והוא מתעצל לעיין בחוכמתו וסברתו ברפואות הרופא לדעת אם הוא מתעסק בענייניו על דרך נכונה, אם לא, והיה יכול לעמוד על זה מבלי דבר שימנעהו כו'. וכבר התבאר מן השכל, ומן הכתוב, ומן הקבלה, שאנו חייבין לעיין במה שנוכל להשיג בירורו בדעתנו".

ולמען להיות ממבקשי ד' על ידי התורה הקדושה, כרמתי ואספתי דברי גאוני ארץ המפוזרים לאחדם במקום מכירם. "המכיר את מקומו" (אבות ו,ו) גם חידושי-אני ספחתי עם דבריהם, למען אמצא חן דאימא מילתא דתתקבל, כי גדול כח המאחד והמזוג דברים המחותכים, כדאיתא בחז"ל קשה זווגו של אדם, וכן גם מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף (פסחים קי"ח), לכאורה מהו הדמיון? האמנם אין לו לתנא דמיון אחר מלבד קריעת ים סוף?

אך נראה כי כל דבר הנברא להיות שלם ואחד, קשה הדבר לשנות הטבע לחלקם לשנים שלמים, כי אפילו הקב"ה אינו רוצה לשנות הטבע שברא. וכן כל דבר הנברא להיות בטבע בשנים, גם כן קשה לאחדם ולעשותם להיות אחד, כי כן ציווה ופקד ה' להטבע, וחוק הוא, ורק על ידי כוח אלקות, זו כוח התורה, יש ביכולת לשנות הטבע, היינו: להיות עושים שנים לאחד ואחד לשנים.

וידוע שמתחלה ברא הקב"ה את האדם בצלמו להיות אחד, ואחר כך: "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה", עיין חז"ל ברכות (ס"א א') חלק אותו לשנים, היינו ששינה הטבע הראשון שברא בבריאה הראשונה, ואז חזר "והיו לבשר אחד", להיות בהם כוח המוליד ולשנות הטבע השני הנעשה והנתחלק על ידי יוצר הטבע הראשון. צריך לזה כוח אלקות לזווגם ולאחדם, כמו שהיה בראשונה בעת בריאה הראשונה.

וידוע עוד כי בקריעת ים סוף היה שינוי הטבע, כי הים נברא להיות אחד. "וישם את הים לחרבה ויבקעו המים", חלק אותו לשנים, שינה מעשה בראשית, ואחרי זה "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה", ואחר כך: "וירדפו מצרים וגו' ופרשיו אל תוך הים", שהמים הלכו לטבעם הראשונים, והרי גם לזה דרוש כוח אלקי כדי לבטל את השינוי בטבע שנעשה על ידי הקב"ה, לשנות ולהחזירו למצב הראשון.

וזוהי כוונת הדמיון והשיווי של זווגו של אדם כקריעת ים סוף, כי בשניהם שווים ודומים ראשית הבריאה, שינוי טבעם וגם חזרתם לטבעם הראשון כמו שהיו בעת הבריאה. הכל באופן אחד הוא.

ובזה גם כן נוכל לבאר את תשובת דוד המלך ע"ה לחכמי ישראל "לכו והתפרנסו זה מזה", כי הפרנסה נתונה בהשפעה אחת ועל ידי צינור אחד בבחינת מן שבמדבר, רק הפרנסה נתחלקה לכל פרט ופרט בפני עצמו. וזוהי שאלת חכמים "עמך ישראל צריכין פרנסה". אמר להם "לכו והתפרנסו זה מזה". כלומר: התמזגו יחדו כדי לאחד ולזווג אחד עם רעהו בענייני מסחר ומשא מתן, כדי למצוא את הפרנסה היוצאה מן השפעה הראשונה.

גם התורה הקדושה הנתונה על הר סיני תורה אחת היא תמימה, אחר כך נתחלקה לכל אחד ואחד חלקו בתורה ונתפזרה. כמו ששמעתי מפי אדמו"ר הגאון הקדוש מוהר"ר משה מרדכי מפילוב זצ"ל בשם זקנו הרבי מקאצק זצ"ל על פסוק "ראה אנכי נותן לפניכם", "ראה" לשון יחיד, "לפניכם" לשון רבים, אלא כשניתנה התורה ניתנה לכל ישראל יחד, וזהו "לפניכם" (לשון רבים). אולם כל פרט ופרט מישראל יבין וישכיל בה לפי ראות עיני שכלו והשגתו, וזהו "ראה" (לשון יחיד).

ברור איפוא שהתורה שיש לה אותה הסגולה, היינו הדברים שנתחלקו ונתחדשו על ידי כוחות שונים צריך כוח אלקי לאחדם. וזהו יכול להיות רק על ידי כוחה, כוח התורה וטבעה, היינו שהאדם יהיה גולה מעיר לעיר וממדינה למדינה, כלומר: מספר לספר ומכתבי-יד לכתבי-יד ויסדרם בסדר נכון ומשטר, כדברי התנא האלקי הלל הזקן ברכות (ס"ג א') ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליהם "כנס", כלומר: כנסם למקום אחד והקל עליהם שלא תהיה להם עבודה יתירה לחזור אחריהם, ורק על איש כזה כוונת החכמים על אחת כמה וכמה שזה נקרא מבקש ה'.

וכמנהג המחברים שמתי את שמי על ספרי בכנותי אותו "כרם אהרן", כי שם ושם אבותי בקרבו. שם אבי, אברהם נחום, ושם אמי, הענא ריזל, הם ראשי תיבות "אהרן".

והנני מסיים בתפלת ר' חזקיה בשם ר' אבהו ירושלמי ברכות (פרק ה הלכה א') יהי רצון לפניך ד' אלקנו ואלקי אבותינו שתצילנו משעות החצופות הקשות הרעות היוצאות המתרגשות לבוא לעולם אמן:

המחבר

(שביל הכרם, הקדמת המחבר לספר כרם אהרן)


ברכות לג. רש"י מתוך שהוא חכמה כו'. ובין טמא לטהור, קצת תמוה הא אנחנו לא אמרינן בהבדלה "בין טמא לטהור" ולמה ליה לרש"י להזכירו. נראה שכוונת רש"י היא, שעיקר החכמה הוא ההבדלה בין דברים הנראים בראשית ההשקפה שווים ודומים זה לזה ואין בהם בתואר החיצונות שום שינוי רשמי או צבעי, רק ההבדל טמור בפנימיות. וזה שייך בטומאה וטהרתה קדושה וחול. וכעין זה מצאתי בשם אבודרהם וזה לשונו: הטעם שתקנו הבדלה בחונן הדעת, לפי שאין אדם מגיע לדעת בין קודש לחול ואור וחושך אלא אחר חכמה גדולה ויגיעה רבה. ועוד כשם שאין לו לאדם לעשות מלאכתו במוצאי שבת קודם שיבדיל, כך אין לו לתבוע צרכיו קודם שיבדיל. ולכך קבעו ההבדלה בחונן הדעת, שהוא ראש לכל הצרכים. והכי איתא בירושלמי, אסור לאדם לתבוע צרכיו עד שעה שיבדיל. עד כאן לשונו. הצעתי זאת להרב הגאון ר' אברהם שליט"א ווינבערג ר"מ בק"ק ווארשא, ואמר לי ששמע מרבו הגאון שר התורה רבינו ר' אברהם זצ"ל מסאכטשוב שלכך ביום טוב שחל במוצאי שבת קודש מקדשין תחלה ואחר כך מבדילים, לפי שאיתא בזוהר הקדוש דקידוש הוא בבחינת דעת, זכור במוח, ואם אין דעת הבדלה מניין, ולהבדיל בין קודש לקודש שהוא הבדל דק צריכין תוספות דעת. ועל ידי הקידוש באין לבחינת דעת כזה שיוכל להבדיל בין קדושת שבת לקדושת יום טוב, לכך בתחילה מקדשין שיהיה לנו דעת יתירה, ואחר כך מבדילין.


ברכות נד א. עת לעשות לד' הפרו תורתך, שמעתי בשם הגאון הצדיק בעל חפץ חיים שליט"א שלשון "הפרה" היא בלי טעם ואמתלא, כדמצינו בפסוק אצל נדרי אשה אשר אביה ובעלה הפירו נדריה בלי שום פתח, מה שאין כן בנדרים שהחכם מתיר הוא בפתח. וזהו כוונת דוד המלך עליו השלום, משום "הפרו" תורתך בלי טעם, רק העם ארצות ובערות שוררת בזמנינו, לפיכך עת לעשות לד'.


ברכות סד. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר גו' ב' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום. ראיתי שיש להבין שייכות הפסוק ה' עוז לעמו יתן להמאמר תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, יען כי מצינו לעיל (דף ו') מנין שהתפילין עוז הם לישראל, דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך, ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש. ובקידושין (ל"ה) שקולה מצות תפילין כנגד כל התורה. הרי חזינן דתורה גדולה, דמי נתלה במי, הוי אומר קטן נתלה בגדול תענית (ז'.) ואמרינן מכות (כ"ב:) כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, והרי חזינן דהתלמיד חכם גדול מתורה. וזהו שאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", יען כי התפילין עוז הם לישראל שיראו מהם, וכל שכן התורה, וכל שכן התלמיד חכם שהוא העוז היותר גדול. ולכן מסיים אם ה' ועז (היותר גדול, היינו התלמידי חכמים) לעמו יתן, אז (על ידי התלמיד חכם) יברך את עמו בשלום.


הרב אהרן וולנוב הי"ד – נולד בסביבות שנת תרמ"ט (1889) לאביו, ר' אברהם נחום וולנוב (וואלאנאוו), ולאימו, מרת הענא ריזל בת ר' נתנאל זלמן דארן.

לאחר פטירתה הפתאומית של אימו בי"ד בניסן תרע"ז (1917), הנציחו אהרן ואחיו משה את שם אימם בתרומה של עשרה מרק לחברת "תומכי בחורי לומדי תורה" בוורשה, כפי שהתפרסם בכתב בעת "עץ חיים" (שנה ראשונה, חוברת א, אלול תרע"ז). בכתב עת זה התפרסמו "חידושי תורה מבחורים מופלגים ומגאוני זמננו היותר מפורסמים, וגם כתבי יד מגאונים אדירי התורה נ"ע זי"ע". שם בסימן י"ב מופיעים חידושים על מסכת ברכות מאת "העלם הצעיר אהרן" מוורשה, בנו של "ר' אברהם נחום נ"י וואלאנאוו".

ר' אברהם נחום, אביו של הרב אהרן, נולד בוורשה, היה מופלג בתורה ויראה, חסיד ועניו, לן בעומקה של הלכה, הדריך את בניו בדרך התורה, ונפטר בשנת תרפ"ט..

הרב אהרן היה תלמיד חכם שעבד כסוחר בוורשה ובנובידבור. מחבר הספר "כרם אהרן" (ורשה, תרצ"א) על מסכת  ברכות. בתחילת ספרו הוא מנציח את הוריו ומודה לרעייתו רבקה (בת ר' יחיאל מנחם) "על נשאה בסבל הפרנסה ביחד אתי כאותה ה'אשת חיל' התנ"כית ורק הודות לה יכלתי להקדיש את עתותי ללמוד ולעיין בדברי חז"ל".

הרב ראובן יהודה נייפלד הי"ד, רבה של נובידבור, כתב הסכמה והערות לספר 'כרם אהרן', בהסכמתו תיאר הרב נייפלד את המחבר במילים אלו: "הרב החסיד מופלג בתורה ובחסידות איש חמודות… גם… בצוק העתים האלה איש רם המעלה הטרוד מאוד בעסקיו ובכל זאת הוא קובע עתים לתורה".

הרב ומשפחתו גורשו לגיטו ורשה, ונספו בשנת 1942.

אחיינו ומכרו של הרב כתבו עליו "דפי עד" במאגר השמות של "יד ושם".

בספר "כרם אהרן" מביא המחבר גם חידושים בשם גיסו, הרב של לקהילת קודש יבלונה. רבה של יבלונה באותה תקופה היה הרב יעקב שכנא ב"ר מוטל דומב, ושם רעייתו דבורה בת ר' יחיאל מנחם רוזנבוים.

פנינים מפירושי הרב אברהם אהרן פרידמן הי"ד להגדה של פסח

בהיותי אצל אדמו"ר מבעלזא זי"ע, נתן נכדו נ"י כוס ראשון על כפיו, ואמר ז"ל: למה לך אני מצוה, לפי שעיקר יציאת מצרים היתה בשביל קבלת התורה, וכמו שנאמר (שמות ג,יב): "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", ובתורה כתיב (ישעיהו נט,כא): "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך".

מגיד. יגביה הקערה עם המצות. בהיותי אצל סדר אדמו"ר הקדוש מבעלזא זי"ע, הגביהה הרבנית נ"י הקערה. ואמר ז"ל: למה לך אני מצוה, לפי שאמרו ז"ל (סוטה יא,ב) "בזכות נשים צדקניות נגאלו בני ישראל ממצרים", ועל כן שייך לך דבר זה.

"רשע מה הוא אומר… ואף אתה הקהה את שניו…" (הגדה של פסח). ותמוהה הוראת חכמינו ז"ל לחבול ברשע חבלה שיש בה צער ונזק וכו', והלא כבר שנינו 'דרכיה דרכי נעם' (משלי ג,י"ז). ועל דרך רמז האותיות יש לפרשו ולדרשו באופן נפלא: הנה כשנחשב הגימטריא של תיבת רש"ע 570, ונחסיר מתוכה סך החשבון של תיבת 'שניו' שהוא 366. יתקבך המספר 204 שהוא שווה במדויק לתיבת 'צדיק'! [570-366] והיינו שכשנקהה את שיני הרשע ונחסרם, מיד הוא יתהפך ויעשה לצדיק!

כוס של אליהו. באירוח אצל שלחן אדמו"ר מרן הגה"ק מבעלזא זי"ע בליל התקדש החג, אמר לבנו הרה"צ מו"ה שלום נ"י שהיה אז ילד: הידעת למה שותין ד' כוסות? ואמר הן, וכי הוא נגד ד' גאולות והוצאתי וכו'. ואמר לו הנה ישנו עוד כוס אחד שקורין אותו כוס של אליהו, כי אליהו ז"ל הולך לכל בית ישראל בליל פסח. והוסיף לומר: אומרים שיש צדיקים שרואים אותו. ואחר כך נשא עיניו לשמים ואמר: הרבה יותר פועלים אותם שאין רואים אותו ומאמינים באמונה גרידא, מאותם שרואים אותו במציאות. מדובר זה היה עוד קודם עשיית הסדר.

כוס של אליהו. צריכין ליתן טעם מה דאנו מוזגים כוס אחד ואין שותין אותו, ולמה אומרים עליו דוקא 'שפוך חמתך', ולמה קורין אותו 'כוס של אליהו'.
ויש לפרש לפי מה שכתוב בירושלמי (פסחים םרק י, הלכה א) דשותין ארבע כוסות נגד ארבע גאולות, 'והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי', וחד אמר דשותין חמש כוסות, כוס חמישי נגד 'והבאתי', כי עבד שרבו שחרריה אי לא אייתיה לביה דריה מאי אהני ליה. ויש להקשות דאם כן כיוון ש'והבאתי' היה גמר הגאולה, אם כן למה באמת אין אנו שותין כוס חמישי. ויש לומר דבאמת יצאנו ממצרים, אבל ביאת ארץ ישראל לא הייתה בשלימות, שהרי מתחילה לא ניתן לנו כי אם ארץ שבעה עממין והקב"ה הבטיח לנו ארץ עשרה עממין, וגם זה לא נשאר בידינו כי ישראל לא האריכו ימים עליה ובעוונותינו הרבים מהר גלינו מארצינו. ואימת ינתן לנו ארץ ישראל, לעתיד לבוא בביאת המשיח. וזה שאנו מוזגין כוס חמישי ואין שותין אותו, והיינו כי 'והבאתי' עדיין לא נשלם, ואומרים עליו 'שפוך חמתך' לרמוז כי כוס זה נשתה לאחר שישפוך הקב"ה חמתו על צרינו ויהיה לנו גאולה שלימה. וקורין לו 'כוס של אליהו' שכן יעקב לקח משכון מאליהו שיבוא לגאלינו (רש"י ויקרא כו,מב), והכי נמי כוס זה תלוי ביד אליהו שיבוא לגאלנו, 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם' (מלאכי ג, כד).

רחם נא ה' אלקינו וכו'. הנה אמרו ז"ל דקודם ביאת המשיח תהיה עקא על עקא, צרה מרובה מחברתה, עד שהרבה מהאמוראים אמרו 'ייתי ולא אחמיניה' (סנהדרין צח:). והנה בקונטרס עקבתא דמשיחא (להג"ר דוד יעקב פרידמן, אות כ) מביא בשם הרב הקדוש מזידיטשוב זלה"ה, בעת שיצא קול תרועת מלחמה בימיו, אז עמד מכסאו ואמר בזה הלשון: ריבונו של עולם, למה לא היית שולח את משיח צדקנו עוד בימי רשב"י ז"ל או בדור האר"י ז"ל או בימי הבעש"ט ז"ל, עכשיו אתה רוצה להביאו על ידי מלחמה, הנה עתה בדור חלש אין אנו יכולין לסבול היסורים, אם תרצה תשלח אותו בלא מלחמה, ואם לא, אז יותר רוצים אנחנו להמתין עוד, רק שיבוא בלא מלחמה. וכן הוה, ומיד נשתתקה המלחמה, עד כאן. ויש לומר דעכשיו עשאנו באים להתפלל על בנין ירושלים וביאת המשיח, ומקדימין אנו להתפלל ולומר, 'רחם נא ה' אלקינו על ישראל עמך', כלומר שביאת המשיח תהיה על ידי רחמים עלינו ולא על ידי מלחמות.

"ויוכל לו לילה" (הגדה של פסח, פיוט "ובכן ויהי בחצי הלילה"). בפרשת וישלח "ויאמר שלחני כי עלה השחר וגו' ויברך אותו שם". שמעתי לפרש בשם מרן הגה"ק מוהרי"ד מבעלזא זי"ע, דהנה ויברך אותו שם, הפירוש שהמלאך בירך את יעקב. ובתרגום יונתן פירש שיעקב בירך את המלאך. והקשה ז"ל, הלא מלאך זה היה שרו של עשו, וכמו שדרשו רז"ל, ואם כן באיזה ברכה היה יכול יעקב אבינו לברך הס"ם. ופירש על פי מה ששמע מאביו הגה"ק זי"ע בפסוק (דברים לב,מג) "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום", דלכאורה אינו מובן, דלמה ירננו על זה. ואמר, כי כל תיקונם של האומות הוא שיכנעו לפני בני ישראל. וזהו שאמר "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום", וזה הוא לתיקון להם. והנה אמרו ז"ל (בראשית רבה עח,א) "שלחני כי עלה השחר" והגיע זמני לומר שירה. וצריך טעם מאי שנא דהגיע עכשיו זמנו לומר שירה. ואמר כי כתוב בספרים הקדושים כי לומר שירה צריכין להיות בתכלית השלימות, והנה, מלאך זה שרו של עשו, מה שלימות היתה לו. ועל כן לא הגיע זמנו לומר שירה, ורק עכשיו שנכנע לפני יעקב, שזהו עיקר השלימות שלו, ועל כן הגיע זמנו לומר שירה. וזהו שאמר "ויברך אותו שם", מה ברכה ברכו, שתמיד יהיה נכנע לפני בני ישראל. עד כאן דבריו הקדושים.

(מתוך הגדת "בית אברהם, בית אהרן")


הרב אברהם אהרן ב"ר יונה פרידמן – נולד בסביבות שנת 1905 (תרס"ה-תרס"ו לערך) בכן בכור לאביו לרב החסיד, הנגיד והנדיב ר' יונה (ב"ר אברהם אהרן), ממוזשאי (שעל יד ברגסאז) מחשובי חסידי בעלז ותלמידו של בעל "ערוגת הבושם", ולאמו מרת חנה פרידמן בת ר' שמשון רוזנברג מסאטמאר. אחוזת המשפחה במוזשאי כללה בית גדול ומפואר, בית קטן, חצר גדולה, גינה וכרמים שמהם יצרו יין משובח.

מילדותו היה אברהם אהרן עילוי מופלג, מתמיד עצום ובעל זכרון נפלא. בעצת הרבי מבעלז לא שלח הרב יונה את בניו הגדולים, אברהם אהרן ואריה לייב לישיבה, אלא הורה להביא לביתם את המלמד הרב אהרן ביסקר, מלומדי בית המדרש בבעלז, שהיה תלמיד חכם גדול. המלמד היה לומד עם הנערים יום ולילה. אח"כ לימד שם המלמד הרב חיים הילר, תלמידו של רבי אברהם יושיע פריינד מנאסויד. ר' יונה החזיק מלמדים לבניו במשך שנים רבות והשקיע ממון רב על מנת שבניו יגדלו להיות גדולי תורה ולמדנים. בהיותו כבן שבע עשרה החל הרב אברהם אהרן ללמוד  בישיבתו של הרב יוסף צבי דושינסקי בעיר חוסט.

מידי פעם היה מגיע לחצרו של הרבי מבעלז, ואף זכה להיות אצלו פעמים בליל הסדר, במונקאטש, בפסח תר"פ, בהיותו כבן חמש עשרה, ביחד עם אחיו, הרב אריה לייב.

בהיותו בן שמונה עשרה נשא הרב אברהם אהרן לאשה את מרת זיסל בת ר' צבי ואסתר פליישמן מברזנה, לאחר מספר שנים בהם היה סמוך על שלחן חותנו, עברו בני הזוג להתגורר בטשאפ שבצ'כוסלובקיה. היות ולא רצה להנות מכתרה של תורה ולקבל על עצמו רבנות ושררה, התפרנס הרב מעבודתו כסוחר יינות ומשקאות חריפים, והמשיך ללמוד תורה בהתמדה בלילות, להעלות על הכתב את חידושיו ולחזר אחר גמילות חסדים. הרב יצחק צבי ליבוביץ הי"ד מחבר ספר "שלחן העזר" על ענייני נישואין ואישות ואב"ד טשאפ, אמר עליו כי הוא "ספר תורה חי".

מכתב מאת הרב אברהם אהרן, שנכתב בשנת תרפ"ה, הכולל פלפול באורך של ארבעה דפים בסוגיית מצוות מבטלות זו את זו, נמצא בעזבונו של רבו המהרי"צ דושינסקי ופורסם בספרו אחיו של הרב אברהם אהרן, הרב משה פרידמן, וכן בכתב העת דבר ההתאחדות: התאחדות תלמידי ואוהדי ישיבת בית יוסף צבי, חוברת כ"ז ניסן תשמ"ג, ירושלים, עמו' 35.

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הצליח הרב להשיג דרכונים של מדינה בדרום אמריקה, אך בשל מצבה הבריאותי הרעוע של אשתו, נדחתה נסיעתם, ולא יצאה לפועל.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, עברה השליטה על עירו לידי ההונגרים, שהורו על שליחת יהודים בני פחות מארבעים למחנות עבודה של הצבא, שם הועסקו בעבודות פיזיות קשות ומסוכנות. הרב היה המגויסים בכפייה למחנות העבודה. הוא קרא לאחותו רחל ולאחיהם הקטן הרב משה, שהיה אז בן שמונה עשרה, שיבואו לטשעפ לעזור בניהול הבית ובניהול העסק המשפחתי של מסחר ביין, כדי שתהיה פרנסה לאשתו הרבנית ולשני ילדיו שנותרו לבדם. הרב משה ראה בבית אחיו ארון מלא בכתבי יד של חידושיו של הרב אברהם אהרון על רוב מקצועות התלמוד, על התורה ועל סוגיות הש"ס בצורת חשבונות וגימטריות. עם התגברות מחלתה הרבנית זיסל היא עברה להתגורר בבית אביה, ונפטרה בכ"ד באלול תש"א. לאחר שבועייים, ב-ו' בתשרי תש"ב, נפטר אביו של הרב אברהם אהרן, הרב יונה. לבקשת האב שביקש לראות את ילדיו לפני פטירתו, הגיע הרב אברהם אהרן לבקרו ממרחק רב, מצבא העבודה. כל שבעת בניו עמדו סביב מיטתו של הרב יונה בעת פטירתו. בעקבות כך חזר הרב משה לבית אמו וסייע שם בעבודת הכרם לפרנסתם.

הרב אברהם אהרן השתתף בהלווית אשתו ואביו, ובהספיד אותם הספד גדול, תוך שהוא שופך לבו על מצבו הקשה של כל בית ישראל.

במהלך שנות השואה חיבר הרב אברהם אהרן, בהחבא, את ההגדה של פסח עם ביאור "בית אהרן" – הכולל ארבעה פירושים בדרך הפשט ("דבר אהרן"), הרמז ("פאר אהרן"), הדרוש ("בינת אהרן") והסוד ("חכמת אהרן") וחמישה פירושים נוספים, וביאור "בית אברהם" – הכולל חמישה פירושים: על דרך האגדה ("אגודת אזוב"), על דרך החשבון ("ברכות בחשבון"), חידושים ("רוח חדשה"), שיטות ונוסחאות ("הדעה והדבור") וליקוט ממדרשים וספרים ("מרבה לספר").

בהגדה זו מזכיר הרב אברהם אהרן את מקצת מהצרות שעברו עליו בפסקה "הרחמן הוא יברך את אבי מורי". בתוך ההגדה מובאים מנהגי ליל הסדר ותורות שראה ושמע הרב אברהם אהרן אצל רבי ישכר דוב מבעלז.

ע"פ המסופר בהקדמת "אהל חנה", בראש המהדורה הראשונה של הגדת "בית אברהם בית אהרן" לאחר פטירת הרבנית זיסל פרידמן הגיע לביתה אביה ומצא שם את כתב היד והביאו לידיעת הרב יצחק צבי ליבוביץ הי"ד אב"ד טשאפ , שאמר כי "הפסד גדול יהיה לעולם אם זה הספר לא יצא לאורה". במהלך המלחמה הגיע כתב היד לידי אחיו של המחבר, הרב אריה לייב הי"ד, ולאחר המלחמה הוא הגיע לידי הרב חיים טייכמן מברגסאז, אך הוא חלה ונפטר בדברצין לפני שהפסיק להוציא את הספר לאור וכתב היד אבד, ונעלם במשך עשרות שנים, למרות המאמצים לאתר אותו.

רק לאחר יותר משלושים שנה נמצא כתב היד של ההגדה, נפדה, הוברח והובא לארה"ב ע"י הרב צבי ברונשטיין, ויצא אור לראשונה בשנת תשל"ד בדפוס אופסט ישירות מכתב יד המחבר, בהוצאת מכון "מוצלי אש". אחר כך יצאה לאור מהדורה נוספת של ההגדה על ידי חתן המחבר, הרב ישעיה פרידמן, בירושלים בשנת תשל"ו. ומאז היא יצאה לאור במספר מהדורות נוספות.

בהקדמת הרב ישעיה פרידמן להגדה שהוציא לאור הוא כתב כי הרב אברהם אהרן הורה לבתו יוטא להעביר את כתב היד לאחיו, הרב אריה ליב בעיר ברגסס. האח ביקש להציל את כתב היד ולכן הפקיד אותו אצל חסיד בעלז, ר' חיים טייכמן, שבנה בונקר והסתתר בו עם אשתו. לאחר שיצאו מהבונקר, ביקש ר' חיים להדפיס את ההגדה לפני שיחזירה לבני משפחת המחבר, אך לאחר הגעתם לדברצין שבהונגריה חלה ר' חיים ונפטר בשנת תש"ו וכתב היד נעלם. כל מאמצי המשפחה לגלות את כתב היד לא נשאו פרי. לאחר שהובא לידיעת המשפחה שכתב היד הגיע לארה"ב, נמסר כתב היד לחזקת המשפחה, באמצעות מאמציהם, בסיוע האדמו"ר מאמשינוב ובאדיבותו של הרב צבי ברונשטיין.

[בספר "הר ציון" (בעילום שם, תשע"ט) נכתב כי כתב היד נמצא אצל גוי שהחל להשתמש במספר דפים מההגדה לעטיפת דגים מלוחים וחבל על דאבדין, אך אין לי ביסוס לטיעון זה ממקורות נוספים].

על פי עדויות ממחנה העבודה, לימד שם הרב אברהם אהרן תורה ברבים, בעל פה, בהעדר ספרים, והשפיע על יהודים הרחוקים מתורה ומצוות לשוב בתשובה. הוא נמנע במסירות נפש מאכילת טריפות, והסתכן והתאמץ לשמור על השבתות והימים הטובים. והדבר הביא להעמדתו לדין ולמאסרו.

ישנם מספר גרסאות סותרות במספר מקורות על נסיבות מותו של הרב אברהם אהרן:
א. בדף עד במאגר השמות ב"יד ושם" נכתב כי הרב נרצח באושוויץ, בי"ט בטבת תש"ג (1942). וכן מופיע בספר "זכור את סאטמאר" (בני ברק, תשמ"ד), שהרב נרצח באושוויץ.
ב. בהקדמה "אהל חנה" נכתב שהרב נרצח בירי על ידי אוקראינים רשעים, וקבור בקבר אחים.
ג.  ע"פ המובא בהקדמת ההגדה במהדורה שבהוצאת הרב ישעיה פרידמן, הרב אברהם אהרן הגיע לכדי אפיסת כוחות במחנה העבודה, כפי שהעידו אנשים שהיו אתו במחנה. עד שנפטר בי"ט בטבת תש"ג. הידיעה על כך נמסרה בטלגרם והוא הובא לקבר ישראל בידי חבריו למחנה.
ד. במבוא של הרב צבי בורנשטיין, לספר "תבונה" מאת הרב יצחק אייזיק קראסילשציקוב (מהדורת ארגון "אל תידום" ומכון "מוצלי אש", ירושלים תשל"ו, עמו' 10-12), מובא כי הרב אברהם אהרן החזיק את כתב היד של ההגדה בעיר אונגוואר בתקופת השלטון הקומוניסטי שם. הוא העביר את כתב היד לחבר שהפקידו אצל גוי תמורת תשלום. הקומוניסטים כעסו על הרב לאחר שגילו שהוא מלמד תורה ליהודים ונודע להם על קיומו של כתב היד. הרב נלקח לחקירת הנ.ק.וו.ד. ולפי עדות אחד האנשים שנכח שם, הוא סירב לגלות את מקום המסתור של כתב היד והחוקר רצח אותו באמצעות יריה מאקדחו. הרב בורנשטיין מעיד כי לקח את כתב היד האבוד שנמצא, הציג אותו לפני אחי המחבר בוויליאמסבורג ניו-יורק ובני משפחתו, ולאחר קבלת הסכמתם הוציא לאור את ההגדה.
יש לציין כי היות והרוסים כבשו את אונגוואר רק באמצע שנת 1944, אם הרב נרצח על ידי הנ.ק.וו.ד. היה זה לא לפני אמצע שנת 1944.

בנו יחידו של הרב אברהם אהרן, הבחור בן שנתים עשרה, אריה לייב, נהרג באושוויץ עקה"ש.

אמו של הרב אברהם אהרן, חנה, נהרגה עקה"ש בג' בסיון תש"ד.

כן נהרגו עקה"ש ששה משנים עשר אחיו ואחיותיו של הרב אברהם אהרן:

  • הרב אריה לייב, שהיה תלמיד חכם מובהק, חסיד ולמדן גדול, נהרג עם אשתו פריידא בת ר' עוזיאל רוזנוואסר ועשרת ילדיהם בכ"ה באייר תש"ד. 

  • מרת רבקה ובעלה ר' יעקב ב"ר אפרים מושקוביץ.

  • מרת פעסיל לאה ובעלה ר' מרדכי ב"ר ישראל הרשקוביץ מברגסאז, וכל ילדיהם.

  • מרת שרה ובעלה הרב החסיד ר' שמחה ב"ר יצחק אליעזר מושקוביץ מקליינווארדיין, וכל ילדיהם.

  • הילד ישכר דוב, שהיה בן עשר.

  • ר' שלום, חלה בזמן המלחמה ונפטר מספר חודשים לאחר שחרורו מהנאצים, בבית החולים במישקאלץ, בכ' באדר תש"ה.

שרדו רק שלשה אחים ושלשה אחיות של הרב אברהם אהרן:

  • אחיו, הרב יהושע, היה גדול האחים ששרד, וכפי שהבטיח כשהיה לאביו על ערש דווי, גידל בביתו את אחיו לאחר המלחמה ודאג להשיא אותם לבני גוז ממשפחות חסידים בני תורה.
  • אחיו, הרב משה, גורש לאושוויץ. לאחר ששרד את המחנה ואת צעדת המוות, את העבודה במחנה גרויסרויזן ואת העבודה במפעל המטוסים בציטטוי, הוא שוחרר בידי הכוחות הרוסים. מחבר הספר "כתבי משה" (ברוקלין, תשמ"ט תשנ"ה ותש"ס, וירושלים תשנ"ד).
  • הרה"ח ישעיה, היה בר אוריין וירא שמים והאריך ימים ושנים טובות.
  • מרת שיינדל אשת הרב החסיד מרדכי ראטה.
  • מרת רחל אשת הרב החסיד משה חיים ב"ר זאב לנדוי.
  • מרת זעמע ביילא אשר הרב החסיד שמואל ווינגרטן.

בתו של הרב אברהם אהרן, יוטל, שרדה את השואה ונישאה לדודה, הרב החסיד ר' ישעיה פרידמן.

 

בזכות הרבים, זוכים יהודים האופים מצות לשמירה מכל מכשול ולמצות כשרות למהדרין / הרב נח רוגוזניצקי הי"ד

תמונת הרב נח רוגוזניצקי הי"ד

סיפר אחד מאנ"ש, הוא ר' משה צבי קופילוביץ (חתנו של הנגיד ואיש-הציבור ר' ברוך מרדכי טשארני ז"ל), כי בבואו לראשונה לוורשה אחרי נישואיו, כאשר נזדמן לו לעקוב אחרי אפיית המצות לפסח בחבורתו, לא היה כל כך מרוצה מסידורי ההשגחה והכשרות שהנהיגו, והביע את פקפוקיו באזני המו"צ רבי נח. השיבו מיניה וביה, כל הקורא בספרי הראשונים, יוכל להתרשם בנקל איך היו סידורי הכשרות בימיהם, כגון אותו תיאור על אפיית המצות של הרמב"ן שהוליכון מבית הלישה אל התנור מרחק של ט"ו בתים (כמובא בב"י סי' תנ"ט מ"תשובות הרשב"א" ח"א סי' קכ"ד), ומכאן שברור כי אפיית המצות האידנא הוא לכל הדעות ביתרון הכשר והידור. נוסף לזאת, המשיך, יש לזכור כי "זכות הרבים" היא שמירה מעולה להינצל מחשש חימוץ ח"ו, וכשאנו אופים בחבורה בצוותא "מיט יידן אין איינעם" ד' שומרינו שמירה מיוחדת שלא יארע שום מכשול ח"ו והמצות תהיינה כשרות למהדרין.

(מתוך כתבי הסופר ר' אהרן סורסקי)


הרב נח רוגוזניצקי, נולד בשנת 1887 לערך, כבנם השלישי של ר' אריה ושרה רוגוזניצקי. בצעירותו היה מתלמידי הגאון הרב זלמן סנדר כהנא שפירא בריניק.

הרב רוגוזניצקי נשא לאשה את מרת [שרה] פסה בת ר' ישראל זלוטקין, אחד המו"צים הידועים של קהילת וורשה. לאחר נישואין השתקע בוורשה והשתלם בהוראה אצל חותנו, כשהוא לומד כאברך כולל 'בית המדרש לרבנים' שנוסד ברחוב טווארדא 4 בעיר ורשה מעזבונה של הנדיבה מרת רחל לאה הופנאגעל. מטרת הכולל הוגדרה "ליסוד ביהמ"ד לרבנים, היינו להחזיק בו עשרה אברכים מילידי עירנו מופלגים וחרדים שיהיו יושבים ועוסקים בתורה עד שישתלמו בלמודי ההלכות, ד' חלקי השו"ע, להיות ראוים לדינים מומחים ומורי הוראות בישראל" (מתוך כתבה בעיתון המודיע, 20.09.1912, גיליון 49, עמו' 5 [עמודה 774]).

בשנת תר"ף (1920) כתב מכתב למנהלי ארגון 'עזרת תורה' והודה להם על סיוע שנתנו לו לקראת חג הפסח, ומדבריו ניכרת המצוקה בה חי: 'ממש החייתם נפשות, כי היוקר בפה נורא מאוד על כל פרט ופרט ואנשים כמונו אשר תורתם אומנתם סובלים רעב ומצוק יותר מכל מיני אנשים שבמדינתינו… אנשים כאלו אשר אין להם שום מסחר ואומנות וממש פקוח נפשות תלוי בזה". מכתב זה פורסם ב"זכרון בספר".

בשנת תרצ"ד (1934) נבחר הרב רוגוזניצקי, ביחד עם מספר רבנים נוספים, כמורה הוראה בקהילת העיר ורשה, הגדולה בקהילות ישראל באירופה, וכחבר "ועד הרבנים לעדת ווארשא". הרב זכה להערכה רבה כמורה הוראה, גדול בתורה, המייצג בעיר את האסכולה התורנית נוסח ליטא, ויחד עם זאת התפלל בקביעות בבית החסידים ברחוב "מאַראַנובסקא" 30, כחסיד סלונים.

בשנת תרצ"ז (1937), בעקבות 'גזירת השחיטה' בגרמניה, חתם עם חבריו לוועד הרבנים לעדת ורשה על דעת תורה שאוסר את הימום הבהמה בזרם חשמלי לפני השחיטה.

בשנת תרצ"ט (1938) שלח הרב רוגוזניצקי גלויה לרבנות תל אביב בבקשה שישלחו ליהודי בוורשה אישור בעברית ובאנגלית על פטירת אחיו בתל-אביב. גלויה זו עלתה למכירה באתר בית המכירות בראנד בשנת 2019.

היה מעשרת הרבנים בוורשה שהיו רבני שכונות בעיר ('בעצירקס רבנים') ואחראי מטעם ועד הרבנים להשגיח על לימודי הקודש בבתי הספר בעיר.

הרב שמעון הוברבנד הי"ד כתב בספרו "קידוש השם", שאותר בארכיון רינגנבלום בגטו ורשה, על אסיפה שהתקיימה בגטו בבניין ועד "העזרה הסוציאלית היהודית" ברחוב טלומאצקיא 5, בעניין גורלם של יהודים שנאסרו באשמת יציאה מתחום הגטו, באותה אסיפה דרש הרב נח רוגוזניצקי במלים נרגשות מכל הנאספים להשתלב במפעל ההצלה, והסביר כי על פי ההלכה מחויב כל יהודי לתמוך במפעל זה ככל האפשר, שכן על פי הרמב"ם "כל מי שאינו מציל יהודי השרוי בסכנה עובר על שבעה לאוין".

בספר "יומן גיטו ורשא", עמו' 63-60 כתב ר' הלל זיידמן על ה'סלקציה' ביום ג', י"ב באלול תש"ב, במהלכה הורו הנאצים כי על כל הנמצאים בבניין הקהילה ברחוב זמנהוף 19 להתייצב בחצר ומי שיישאר בבניין יירה. בין הנלקחים שמאלה ל'אומשלג' היו הרב צבי יחזקאל מיכלסון והרב נח רוגוזניצקי, יחד עם כמחצית מפקידי הקהילה. בהמשך נתפסו רבנים נוספים, ובסך הכל נלקחו להשמדה בטרבלינקה באותו היום שמונה מרבני העיר.

הרבנים [שרה] פסה נולדה בשנת 1890 והיגרה מניו יורק לוורשה. היא נספה בשנת 1942.

לרב נח רוגוזניצקי ולרעייתו, נולדו חמישה ילדים:

בתם ד"ר רחל רוגוזניצקי, נולד בשנת 1910. היא היתה בקטריולוגית ונרצחה בבית החולים בו עבדה.
בנם ר' משה, נולד בשנת 1914 והיה בחור ישיבה. הוא נספה בשנת 1942.
בנם ר' אברהם יעקב, נולד בשנת 1916 והיה בחור ישיבה. הוא נספה בשנת 1942.

בתם לאה שמוקלר, שרדה ומלאה דפי עד על בני משפחתה.
בנו מרדכי רוגוזינצקי, שרד והיגר לארגנטינה.

כל אחד מחויב במה שביכולתו להגדיל התורה ולהאדירה / הרב מיכל דוד שטופל הי"ד

בדברים ל"א כתיב "והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות – וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו". לדעתי יש לומר הכוונה בזה כך: דכתיב "בצלם אלקים עשה את האדם". והכוונה בזה מבואר ברמב"ם דהיינו השגה השכלית, והוא נשמת האדם כמבואר בעקידה שער מ"ח. ויש לומר דזאת היא כוונת הכתוב "נר ד' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן", היינו נשמת האדם היא כניצוץ מאש בלתי תכלית ואור התורה הנטוע בה חופש כל חדרי בטן, כמו שאמר דוד המלך (בתהלים מ) "ותורתך בתוך מעי", היינו שהוא מרגיש תענוג מאור התורה. וכמו שאמר (בתהלים יט) "ומתוקים מדבש ונפת צופים", ובעל אהל יעקב ז"ל פרשת פקודי מבאר בעניין זה מה שאמר הנביא ישעיה (פרק ה): "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע", היינו אותו שכבר שבעה לה נפשו מן המרורים מן הבלי התאוות הרעות, אם כן גם כי יבוא פעם אל התורה איה איפה יוכל עוד להרגיש נועם טעמה ומתיקות עניינה, הלא התורה דבריה תאמר הכל בהיפך מכל אשר יתאווה הוא, ויאמר אם כן כי התורה רעה ומרה. וזהו שהקדים ואמר "הוי אומרים לרע טוב", היינו שאמרו תחלה על הרע שהוא טוב ומלאו את מעיהם מרמה ותוך, אם כן יחויב לאמר "ולטוב רע" וכו', שמים מר למתוק וממילא המתוק הוא מר. וכבר המליצו רבותינו ז"ל במדרש (מובא בתוספות כתובות ק"ד. בדיבור המתחיל לא) אמר הקב"ה עד שאתם מתפללים שיכנסו דברי תורה בתוך מעיכם בקשו שיצאו דברי הבלים מתוך מעיכם, ממש כמו שנתבאר. ודוד המלך עליו השלום על ידי שהייתה לו נפש טהורה היה לו ההרגש האמיתי לבחון נעימותה ומתיקותה.

ובזה מבאר בעל העקדה ז"ל שער מ"ח כוונת הגמרא בנדה דף ל: דקאמר שם רבי שמלאי כשהולד מונח במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה, היינו שבנשמתו נטוע כח כל התורה כולה רק צריך להוציא אל הפועל. ומעת שעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן, ונשמתן נשארה זכה וטהורה, כמבואר באלשיך פרשה יתרו. ועל ידי הנשמה הטהורה, היינו הצלם אלקים שיש בעם ישראל, הם חשובים בעיני העמים, כמבואר בעקידה שער ט"ו. וזאת יש לומר היא כוונת הכתוב (בדברים לא) "ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה", שיתמה איך מצאוהו רעות רבות כאלה, "ואמר וכו' הלא על כי אין אלקי בקרבי" – היינו הצלם אלקים אין בקרבי לכן מצאוני הרעות האלה. על זה כתבה התורה "והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות" ויבוא לכפור חס ושלום בה"צלם אלקים", "וענתה השירה הזאת" – היינו התורה – "לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו". וכאשר יראה שגם אחרי שנדור ומפוזר בארבע כנפות הארץ ועם כל זאת לא נשכחה התורה ממנו, יבין מזה כי חכמת התורה נטועה בנפשו, והיינו הצלם אלקים, כמו שכתבנו בשם הרמב"ם דהוא השגה השכלית, רק יען שלא שמר אתו כראוי עלתה עליו חלודה, לכן מצאוהו הרעות והצרות. וישתדל לטהר אתו מהחלודה, וכמו שאמר הכתוב (דברים לב) "כנשר יעיר קנו, על גוזליו ירחף, יפרש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו". ופירש בעל העקידה ז"ל כוונת הכתוב כך: כמו שהנשר שיעיר קנו להשליך גוזליו ארצה, וכשהם מגיעים קרוב לארץ מקבלם כל כנפיו וכוונת הנשר שמשליכם לארץ לא להרע להם היא, דהא כשמגיעים קרוב לארץ מקבלם, שלא ימותו בנפילתם לארץ. רק כוונתו שעל ידי פחד הנפילה יתלמדו לעוף השמים. כן כוונת ד' שהשליך אותנו ממקומנו היא ארץ ישראל לא להרע חס ושלום רק כדי שעל ידי זה ינקה הצלם אלקים מהחלודה שעלתה עליו. וכאשר יהיה טהור, יעוף השמים, כי ימשוך עצמו למקורו הראשון, כמשפט החלק להיות נמשך אחר הכלל, ויחיה חיי השכלי. זה תוכן דבריו ביתר ביאור.

וכן מבאר בעל אהל יעקב ז"ל הפסוק "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ד' וכו'", היינו אם יעזוב דרכו המכוער ומחשבותיו הרעות ותהיה נשמתו זכה וברה מבלי כתמים, אז ממילא וישוב אל ד', וכנ"ל. וקיום עם ישראל שלא יטבע בשבולת הזמן ובגלי הצרות ותלאות היא רק תורתו הקדושה, וכמו שמצינו ברבן יוחנן בן זכאי שבקש מאספסיינוס קיסר לתן לו יבנה וחכמיה יען כי קיום עם ישראל תלוי בזה. וכן מצינו במסכת ברכות דף ס"ג אמר רבי טבי אמר רב יאשיה כל המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד ביום צרה, שנאמר: "התרפית ביום צרה צר כחך". מבואר מזה דרק על ידי התורה עם ישראל יכול לעמוד נגד החצים והבליסטראות שהזמן ירה עליו. (ובתהלים כט) כתיב: "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום"'. ובמסכת זבחים דף קט"ז מביאה הגמרא דהכוונה היא על מתן תורה, היינו כמו שכתבנו, דהתורה היא העוז לישראל דעל ידה יכול לעמוד נגד הרוחות וסערות הזמן שלא יעקרו אותו ממקומו. ובפרשה פנחס על הפסוק "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום", פרשו רבותינו שזה הוא הבטחה שנתן לו חיי עולם, וכאמרם ז"ל בריש הפרשה שעדיין הוא קיים, וכן הוא אומר "בריתי היתה אתו החיים והשלום". וזאת יש לומר הכוונה שגומר, "ד' יברך את עמו בשלום", היינו על ידי התורה שהיא עוז לעם ישראל הוא קיים לעולם, כנ"ל. ולפי מאי שכתבנו, התורה היא בנין חזק שמשמר קיומו של עם ישראל. ולכן נקראים תלמידי חכמים 'בונים', כמבואר במאמר אמר ר' אלעזר וכו' אל תקרא 'בניך' אלא 'בוניך', שעוסקים בבניין ישראל, היינו התורה. וגם המחזיקים להעוסקים בתורה הם בכלל זה, וכעין שמצינו בסוטה דף כ"א דהתורה מגנא על המחזיקים בה כמו על הלומדים בעצמם. וכל המחדש חידושים בתורה, הוא מחזק בניין ישראל, והנה כעת הגם דיש הרבה ספרים נעלים בחידושי תורה, עם כל זאת אין אנו יכולים לחשוב כי למותר הוא לחבר עוד ספרים, דהא כל אחד מישראל יש לו חלקו בתורה, וכל אחד מחויב במה שביכולתו להגדיל התורה ולהאדירה. וכהיום הנני מוציא לאור חלק מחידושי על הש"ס וה' יזכני להוציא לאור גם יתר החידושים שלי. וקראתי שם ספרי זה 'באר מים' משום שבתיבת 'באר' נרמז שם בני המנוח ברוך אריה שנפטר בשנת תרס"ב בעוד הייתי רב בק"ק שדה-לבן והיה מצוין בכל: בתורה ובמידות טובות.

ולטוב יזכרו הורי אבי מורי הרבני המופלג מו"ה יוחנן ב"ר מיכל ז"ל שנפטר בק"ק אמשטרדם בשנת תרס"ט כ' כסליו ואמי מורתי מרת חיה גאלדא בת מו"ה דוד ז"ל שנפטרה בק"ק אמשטרדם בשנת תרע"ה כ"ה מנחם אב המה החזיקוני ללמוד תודה ותהי מנוחתם כבוד. ועל הטוב יזכר חותני הרבני המופלג מו"ה אליהו ב"ר ישראל ז"ל וחמותי מרת נחמה בת מו"ה ברוך ז"ל היו מוקרי רבנן. ועל הטוב יזכר שם הרבני הגביר הנכבד המפורסם וכו' מו"ה ישראל אהרן ב"ר נחמן פישעל יליד מפ"ק מערטש הדר בנויארק שהיה לי לעזר בכספו להדפסת ספרי זה, יהי שכרו לעולם הבא ופעולתו לפניו בעולם הזה להצליחו בכל העניינים הוא עם כל משפחתו הכבודה יאריכו ימים ושנים. ויהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל בבי מדרשא וימצא חן וחסד בעיני אלקים ואדם. אלה דברי המצפה לתשועת ה' מיכל דוד בן לאדוני רבי מוהר"ר יוחנן שטופעל ז"ל חופ"ק מערטש.

(הקדמת מחבר באר מים)


הרב מיכל דוד שטופל הי"ד, מזקני רבני ליטא, נולד בשנת תרכ"ה (1865) בעיר נימנצין (פלך וילנה), לאביו ר' יוחנן, שהיה למדן וצדיק שעסק כל ימיו בתורה ובמעשים טובים ולמרת חיה גולדה. ר' מיכל דוד למד בישיבות [טלז], וולוז'ין ומיר, והוסמך לרבנות מאת רבי יצחק אלחנן ספקטור, אב"ד קובנה. משנת תרנ"ו כיהן כרבה של וויסאל (פלך יקאטרינוסלב, רוסיה), בהמשך כיהן כרב של קהילת שדה לבן (בילוצרקב, רוסיה) וכרבה האחרון של מיריטש (מערעץ\ מרטש\ מירטש\ מערעטש\ מארקינה, ליטא). הוא נשא לאשה את מרת בלומה הי"ד בת ר' אליהו ונחמה בראודה.

הרב היה שקדן עצום, בקי בש"ס ופוסקים, ועם זאת היה פעיל בחיים הציבוריים היהודיים בעיר והרבה לסייע לכל נזקק. הוא חיבר את הספר "באר מים" (ברלין, תרפ"ה) – הכולל חידושים על הש"ס ובירור שיטת הפוסקים הראשונים והאחרונים. כתב הסכמה לספר "מחשבות שמואל" על מאמרי חז"ל ואגדות במסכת ברכות

הרב נרצח על ידי הנאצים בשואה באלול תש"א (1941), בהיותו בן שבעים ושש.

על פי המובא ב"אלה אזכרה" (חלק ב, עמו' 30-31) עם כניסתם של הנאצים למיריטש, ביוני 1941, הם התחילו להתעלל ביהודים. כעבור שבועיים הם ביקשו להוציא את הרב להורג באופן הפגנתי. הרב ברח לאחד הכפרים והסתתר בביתו של נוצרי, והנאצים איימו על יהודי העיירה שאם הוא לא יובא אליהם בתום שתים עשרה שעות, הם ישמידו את כל יהודי העיירה וישליכו אותם לנהר. מיד לאחר שהנוצרי שהסתיר את הרב הודיע לו על המתרחש, התעטף הרב בבגדי השבת, לבש טלית, קיטל וכיפה לבנה, נטל ספר תורה לזרועותיו, והורה לנוצרי להובילו לעיירה. הרב נפרד מאשתו הרבנית, מבתו וחתנו, והורה להם כצוואה אחרונה, שלא יבכו את לכתו, כיוון שעומד לקיים את המצווה הגדולה ביותר, בכל שנות חייו – מצות קידוש שם שמים. הנאצים פקדו על הרב לרקוד ולשיר בפניהם, והרב, כשספר התורה בזרועותיו, החל לשיר ניגון של שמחת תורה: "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים". הנאצים היכו את הרב מכות רצח והמשיכו להתעלל ברב בעינויים קשים עד שיצאה נשמתו. אבריו של הרב נמצאו בשטח והובאו לקבורה בבית העלמין של העיירה. הרוצחים כינסו מאות יהודית בבית הכנסת, רצחו אותם במיתות משונות והשליכו את גופותיהם לנהר נימן. תוך מספר שבועות הוצאו להורג במיתות משונות כל בני הקהילה ב-08.09.1941.

רמז לתענית הצדיקים בראש חודש ניסן / הרב מרדכי עזריאל ויינברגר הי"ד

תמונת הרב מרדכי עזריאל וויינברגר הי"ד

"החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב,ב). למדתי בעיר מארכארטען, ואדמו"ר רבי מרדכי עזריאל ווינברגר הי"ד זצללה"ה פירש פירוש את הפסוק בפרשת בא החודש הזה, לפי מה שכתוב בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תכט סעיף ב) כי כל חודש ניסן לא מתענים, מה שאין כן ראש חודש ניסן הוא תענית צדיקים. וזה פירוש "החודש הזה" כל חודש ניסן הוא "לכם", ההלכה בענין תענית ראש חודש שאסור בצום, מה שאין כן "ראשון" יום א' היינו ראש חדש ניסן, הוא "לכם לחדשי השנה" פייסט מען יא [כן מתענים]. ודברי פי חכם חן.

(הרב יהודה זאב ליבוביץ, יזל מים מדליו, תורה, עמוק קכב, בשם רבו הרב עזריאל מרדכי ווינברגר הי"ד)


הרב מרדכי עזריאל וויינברגר נולד בשנת תרס"ז כבן הזקונים של הרבנית רוזא נעכא והגאון הצדיק הרב שמואל זלמן אב"ד מרגנטין בן המהריא"ץ. מילדותו ניכר בכישרונותיו ובתפיסתו המהירה. הוא למד בישיבתו של אביו והיה בחור חריף ובקי. הוא היה בקי בהוויות העולם ושימש רואה חשבון של הישיבה והמנהל האדמיניסטרטיבי שלה. עם יסוד "צעירי אגודת ישראל" במרגרטין היה מעביר להם שיעורים בדף היומי.

הוא מילא את מקום אביו משנת תרצ"ד (1933), כאב"ד ור"מ מרגרטין, אף שטרם הוסמך לרבנות וטרם נשא אשה. אחיו הגדול, הרב יהושע פינחס, שהיה כבר אב"ד סעפלאק, מונה גם לרב מחוז מרגרטין. הרב מרדכי עזריאל המשיך ללמוד תורה בשקידה רבה, והוסמך על ידי גדולי התורה כרב בישראל. באלול תרצ"ה (1935) נשא לאשה את הרבנית בילא בת הגאון הרב הלל וינברג הי"ד אב"ד דונה-בערדאהעל, ונולדו להם שלשה ילדים: שמואל זלמן, לוי וחנה.

הרב מסר שיעורים בישיבת מרגרטן בטוב טעם ודעת, בהתלהבות קודש, בכישרון ובחריפות ודאג לכל אחד מתלמידיו. לימודו היה מבוסס אל בקיאות ובירור ההלכה החל בגמרא ובראשונים, וכל באחרוני האחרונים. הוא סבר שאין דרך לרדת לעומקה של סוגייה ללא בקיאות מספקת. כאשר ראה שבחור מתקשה בלימודו היה חוזר פעמים אחדות בצורות שונות על כל עניין ועניין. לפעמים הקדיש את רוב זמן הבחינה לחזרה על חומר הלימודים ולהבהרת עניינים שתלמידיו לא ירדו לעומקם.

 הוא ניהל את ניהול הישיבה ואת ענייני הקהילה בתבונה רבה, וזכה לאהדת כלל הציבור היהודי בעיר. הרב הרבה לנסוע לחצרות אדמו"רים ולישיבתו היתה אופי חסידי. הוא ניהל 'שולחן' ובעלי בתים בעירו הגיעו לשמוע ממנו תורה וחסידות.

הרב מרדכי עזריאל היה גיסם של הרב יעקב צבי קויפמן הי"ד, שהיה דומ"ץ במרגרטין, של הרב מרדכי בריסק הי"ד ושל הרב משה יהודה ארנרייך.

לאחר כיבוש הונגריה בידי הנאצים עודד הרב את קהילתו ואת תלמידיו לתמוך בעניים למזון ולעצי הסקה. על מנת לבזות את הרב ולהטיל אימה על קהילתו הרב נעצר לחקירה בשבת. כעבור שבועיים גוייסו מאות מאנשי הקהילה ונשלחו לחזית המזרחית ובסמוך לתחנת הרכבת החתים בית דינו של הרב את רוב היוצאים על "גט על תנאי", למניעת עגינות לנשותיהם במקרה שיעדרו בסוף המלחמה. חפצי ערך "הוחרמו" מבתי היהודים בצו ממשלתי. הרב, רעייתו ושלשת ילדיהם, יחד עם בני קהילתם גורשו לגטו גרוסוורדיין, ומשם גורשו להשמדה במחנה אושוויץ ביום ג' בסיון תש"ד (1944).

מסופר כי בעת הסלקציה שאל מנגלה את הרב מה מקצועו, וכשענה שהוא רב, העבירו לצד שמאל.

אחד מתלמידו המובהקים של הרב מרדכי עזריאל, הרב אברהם קליינמן, שהיה אחר כך גם חתנו, הקים מחדש לאחר השואה את ישיבת מארגרטן, שהתקיימה במשך מספר שנים. אחר כך עבר לכהן כרב ור"מ בברוקלין.

שאלה ששלח להרב מרדכי עזריאל למהר"ם בריסק מופיע בספרו מהר"ם בריסק, א, סי' קי"ב. הסכמה בכתב ידו מופיעה בקטלוג גנזים, ה, פריט 64. הסכמה זו הודפסה באוצרות, ג: אוצר ר' צבי ואוצר ר' יקותיאל זלמן, עמו' ב.

אודותיו: סעפלאק וגליל מארגרטין – עולמי ספר זכרון; ספר יזכור לקהילת מרגרטין והסביבה; ישיבות הונגריה בגדולתן ובחורבנן.

1 7 8 9 10 11 54