מוטל עלינו חוב קדוש לאסוף כסף לבנות ישובים כפריים בארץ ישראל / הרב משה שמעון הופמן הי”ד
ועתה באתי להשיב על הטענה השנייה מהמתנגדים לעליית ארץ ישראל וישובה היות שאומרים, שגאולה העתידה תהיה בדרך נסי, אין לנו לעשות שום פעולה בדרך טבעי לזה וטוב לישראל לסבול אורך הגלות, שאין לנו להשען רק על אבינו שבשמים כמו שנ”ל לעיל בריש דברינו.
הנה הדעת מכרעת כי שני הדרכים הנ”ל דרך נסי או דרך טבעי הם דרכי ה’ ואין להחליט לא לכאן ולא לכאן כי הלא אם נראה מראש צורים בנוי העתיק יומין הלזה נמצא ששני הדרכים כבר היו לעולמים בדורות אשר לפנינו, שהרי גאולת מצרים שהיתה על ידי משה רבינו עליו השלום, היתה בדרך הראשון בנסים ונפלאות גדולות ועצומות וגאולת בבל ע”י עזרא הסופר, היתה חבויה בערפלי הטבע על פי פקודת מלך כורש ורצון העמים, אשר נתנו ידם לעזור לעולי בבל ככתוב בספר עזרא (א, י) “וכל סביבותיהם חזקו בידיהם בכלי כסף בזהב ברכוש ובבהמה ובמגדנות לבד על כל המתנדב” (ויש ללמוד לכאורה מזה שזה אינו בכלל האיסור קבלת צדקה מאחרים אינם יהודים המבואר ביורה דעה סי’ רנ”ד, עיין שם ברמ”א סעיף ב’ ובשו”ת אבני צדק חלק אורח חיים סי’ יד, ובשו”ת זכרון יודא חלק אורח חיים סי’ נ”ו נ”ז) הרי לפנינו גם דרך השני לגאולה ובנין בית במהלך טבעי, ואם כן איפוא ידענו, כי השני דרכים המה דרכי ה’ הישרים. ואל יהיה דרך השני קל בעינינו, כי מלבד שכתוב ומפורש בחגי (ג,ט) “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מהראשון” כלומר, בית המקדש שנבנה על ידי עזרא הסופר עליו השלום, עוד מצינו בש”ס מפורש במסכת יומא (ט ע”ב) על הקרא בשיר השירים (ח,ט) “אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז”; אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין הרקב שולט בו (עיין בשו”ת חתם סופר חלק יורה דעה סי’ ר”א מה שכתב בעניין) עכשיו שעליתם כדלתות (שער שיש בו דלתות פותח אחד וחברו סוגר, כך עליתם לחצאין רש”י) נמשלתם כארז שהרקב שולט בו, וכתב שם המהרש”א בח”א, שהיו צריכים חומה בירושלים, מפני שלא עלו כלם והיו בה אנשים מעט להשמר מפני אויבים ואם היו עולים כלם היתה הנבואה נשארת אצלם ועכשיו שלא היתה עלייה כללית נסתלקה הנבואה מהם. עיין שם. ויותר מפליא מה שאיתא שיר השירים רבה ע”ז בפסוק הנ”ל וזה לשון המדרש: “אם חומה היא אלו ישראל עלו חומה (כולם) מן הגולה לא חרב בית המקדש פעם שנייה”. עד כאן לשון המדרש, רק כי לא עלו רק מ”ב אלף ג’ מאות וששים ככתוב בספר עזרא (ב,סד). בוודאי גם אז נמצאו בעמנו דעות מתנגדות לגאולה כזו ולכן מאנו לזוז ממקומם עד שיעשה השם נפלאות בארץ. וראה מה שכתוב בסידור בית יוסף אצל תפלת אמת ויציב, וזה לשונו: “כתב בסה”י, שמעתי שזה השבח של אמת ויציב שלחו בני הגולה שהיו רחוקים מירושלים ולא היו בבבל ושלח עזרא אחריהם ולא רצו לעלות באמרם, שיהיו עתידין להגלות פעם אחרת ובית המקדש עתיד להחרב, טוב לנו לעמוד במקומנו ונעבוד את ה’ – וכדי שלא יחזיקו אותם באנשי רשעים חלילה, כתבו להם זה השבח הגדול”. עכ”ל. ובאמת נהפוך היה, כי הם גרמו לחורבן, במה שלא עלו כמו כמו שנ”ל בשם המדרש. (וידוע מגדולי ישראל (עיין בספר ש”ץ ח”א דף צ”ח) שאמרו על גזירת תתנ”ו שנהרגו צדיקי עליו לאלפים, שגזר דינם היה בחטא שלא רצו אבותינו לעלות לבית שני בימי עזרא) כאשר בימינו אלא לא כל הדעות שוות, ויש מימינים ומשמאילים, וכל אחד ואחד כוונתו לשמים, לכן לא יפול לבנו אם ימצאו בקרבנו עוד הרבה דעות המואסים בדרך השני, דרך טבעי, אשר דרך חול יקראו לו ויבחרו בדרך הראשון, אשר דרך הקודש יקראו למו, כי אלמלי היה הדבר תלוי בדעותנו או בבחירתנו – כולנו היינו מסכימים לזה, כי בוודאי גדול ונעלה בערכו.
והאמת אגיד ולא אכחד, שגם מש”ס מבואר לכאורה, שהדרך שנגאלו בו בימי עזרא היתה במעלה פחותה לעומת הגאולה הראשונה, שהיתה במעלה עליונה בנסים ובנפלאות וביד רמה, כמו שאמרו רז”ל (ברכות ד’ ע”ב) כתיב (שמות טו,טז) “עד יעבור עמך ה’ עד יעבור עם זו קנית”, עד יעבור עמך ה’ זו ביאה ראשונה, עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה, מכאן אמרו חכמים ראוים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון (לבוא ביד רמה, רש”י) אלא שגרם החטא (ולא הלכו אלא ברשות כורש, רש”י). ע”כ. הנראה בעליל מזה, שגאולת עזרא היתה במעלה פחותה נגד דרך הגאולה הראשונה.
אמנם ראיתי להעיר, על מה שיתעורר כל מעיין, דרש”י ז”ל כאן לא פירש מה היה חטאם, רק במסכת סוטה (דף ל”ו ע”א) כתב: “אלא שגרם חטאם של ישראל בימי בית ראשון ונגזר עליהם שלא יעלו אלא ברשות וכו'”. עכ”ל. לפי עניות דעתי פירושו של רש”י ז”ל בזה נפלא, וכי בעבור שחטאו בבית ראשון יענשו לדור דורות? אחרי דרישות וחקירות רבות מצאתי בהגהת יעב”ץ ז”ל על הש”ס שם שהעיר גם כן על זה, ופירש שלא כדברי רש”י, ורצה לומר שהחטא היה באותו דור עצמו שנשאו נשים נכריות. עד כאן. הנה אספקופה הנדרסת אני תחת כפות רגליהם הקדושים ואחרי מחילת כבוד תורתם, דבריהם בזה מפליאים ביותר, דלמה לנו לומר טעמים מחוכמים יותר ממה שמצינו סדברי רז”ל בתלמודנו אשר כל דבריהם ברוח הקודש ומקבלת אבותם נאמרים, הלא גמרא מפורשת היא במסכת יומא הנ”ל שחטא גדול היה שם במה שלא עלו כחומה, כלומר, שלא היתה ביאה כללית, שהרבה מהם נשארו בבבל כמו שנ”ל, שאלמלי עלו אז כל בני בבל וגם לרבות משאר מקומות, כחומה, היו נמשלי ככסף שאין הרקב שולט בו ולא היה הבית נחרב כמו שנ”ל, ולא אבו כולם לשמוע לעזרא הסופר ע”ה, אשר מיועד היה להיות ממקדישי אל, כמו שאמרו רז”ל במסכת סנהדרין (דף כא ע”ב): “תניא רבי יוסי אומר ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו אלמלא קדמו משה”, ועזרא הסופר היה עומד על המשמר, כדי לעזור אותם לבוא ממדינה נכרית בעל מאדם אל ארץ אבותם, ארץ ארש ה’ דורש אותה תמיד. רבים מאנו ללכת אז ארצה ישראל, באמרם, כי גאולה העתידה מוכנת להיות “רק” בדרך נסי ואין לנו לעשות צעדים טבעיים לזה, ועל זה כוונו רז”ל באמרם, שהחטא גרם, כי ביאה זו לא היתה ביאה שלימה.
וראה מה שכתב הגאון בעל אהבת יונתן ז”ל בהפטורת עקב על הקרא (ישעיה נ,ו) “גוי נתתי למכים ולחיי למורטים”, פירוש שנתווכח הנביא עמהם למה לא עלו מן הגולה כמו עזרא וסייעתו וסבלו צרות מן הכותים כמבואר בעזרא “והיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה” ואפילו הכי בנה את בית המקדש ועשו והצליחו. וזה רמז באמרו “גוי נתתי למכים” ולמה לא עליתם מן הגולה. עד כאן לשונו.
הרי לפנינו שגם הנביא הוכיח לדורו בתוכחה מסותרת על מה שלא מסרו נפשם על בנין הבית ועל ישוב ארץ ישראל.
הן אמת שאחרי כותבי זאת מצאתי בזוהר הקדוש פרשת פקודי (דפוס וילנא בדף רל”ט ע”א, וכן בזוהר הקדוש פרשת כי תשא) כמו שכתב הגאון יעב”ץ ז”ל הנ”ל וזה לשון הזהר: דלא הוא לון פריקא (אמיתית אצל עזרא) וכו’ בגין דגרים ההוא חובה נשים נכריות וכו’. עד כאן לשונו. וזה חידוש על היעב”ץ ז”ל, שלא זכר שם את דברי הזוהר הקדוש הנ”ל, אשר גדול היה בנסתר, ושמו בין גדולי המקובלים נזכר, אשר כל רז לא היה אנס ליה. אומנם ידוע לנו מכללי הפוסקים שאנו הולכים תמיד אחר תלמודנו במקום שמצינו היפך דבריהם בספרי הזוהר והקבלה, וכמו שפסק המגן אברהם באורח חיים סי’ כ”ה ס”ק כ’ ובשו”ת חכם צבי סי’ לו באריכות, והיות שבש”ס שלנו מבואר חטאם בעבור שלא עלו כולם רק קצתם, על כורחך על זה כוונו רז”ל במאמרם הנ”ל שהחטא גרם. ועם זה נתיישב לנו מה שראיתי כתב בספר מהגאון בעל אהבת יונתן על הפטרות עקב בקרא (ישעיה נ,ו) “פני לא הסתרתי מכלימות וריק” שהוא סובב והולך על מה שאמר מקודם לכן מגלות בבל מעזרא הסופר עליו השלום וכתב שם וזה לשונו: פירוש על פי מה דאמר בזוהר אם איש ישראל בועל ארמית הצלם אשר לו ממערכת אלקים על פניו נגזרה סר ממנו וכו’ דאלו השבים מן הגולה בימי עזרא היו נושאים נשים נכריות, ואולם עשו תשובה מה שאמרו ונחנו מעלנו במעל הגדול הזה ומתביישים מן החטא לפני קהל עדת ישראל, ואין לך תשובה גדולה מהתבייש על החטא לפני ולעיני כל, ולכך לא סר צלם אלקים מעל פניהם. וזהו שאמר “פני לא הסתרתי” אודות שנשאו נשים נכריות, הי היה בדין שיסיר פניו מהם, לכך אמר “פני לא הסתרתי”, והטעם לזה אמר “מכלימות וריק” שנתביישו עליה כנ”ל. עכ”ל. כמן כן פירש שם (פסוק ז’) “וה’ יעזר לי על כן לא נכלמתי על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש”, פירוש שהיה הקב”ה בעזר לאותם שהלכו עם עזרא וסייעתו מן הגולה אע”פ שנשאו נשים נכריות, כי הבא לטהר מסייעין ואתי שפיר. עכ”ל אות באות. ופלא! וכי לא ראה הגאון בעל אהבת יונתן את דברי הזוהר הקדוש הנ”ל, שמפורש היפך מדבריו, כי בעבור ששנשאו נשים נכריות לא הוה לון פריקא אמיתית. אלא על כרחך צריכים אנו לומר, שמאחר שגמרא דילן איתא שחטאם היה במה שלא עלו כחומה רק מקצתם, על כורחך שהחטא שנשאו נשים נכריות נמחל להם כמו שכתב באמת הגאון בעל אהבת יונתן ז”ל.
הנה הגאון בעל אהבת יונתן כתב בהפטורת ואתחנן על הקרא (ישעיה מ,ט) “על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון” וזה לשונו: דכנסת ישראל צוחה באלה ובשבועה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה נגד קבוץ ישראלי, באם שהכל נועדו יחדיו לילך לירושלים וכל האומות מסכימים, אפילו הכי צוחה שחלילה שתלך שמה עד שתחפץ. עד כאן לשונו ולכאורה דבריו בזה מפליאים, כי סתראי נינהו עם מה שכתבנו לעיל משמו, שבהפטרות ערב כתב שהנביא הוכיח אותם על מה שלא עלו לארץ ישראל כמו שעלו עזרא וסייעתו, וכמו כן כתבנו משמו בריש דברינו, מה כתב גם כן בהפטורת עקב, כי כשתגיע עת דודים תגזור המלכות גזירות על ישראל ויתנדבו ליבם לילך ולדור בארץ ישראל וה’ יתברך יעזור אותם, כמו שנ”ל?! אמנם אחר עיון היטב נראה שדברי הגאון בעל אהבת יונתן על אדני פז מיוסדים, נאמנים ונחמדים וברוח קדשו נאמרים. דהנה דבריו שבהפטורת ואתחנן, מש”ס כתובות (דף קי”א ע”א) נובעים, שאיתא שם על הקרא (שיר השירים ב’) השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו’ שלא יעלו ישראל בחומה (וגירסת היעב”ץ ורש”ש כחומה) וכתב שם רש”י בד”ה שלא יעלו בחומה “יחד ביד חזקה”. עד כאן לשונו. פירוש לפירושו, שדווקא ביד חזקה שלא ברשות המלכות אסור לילך שמה, אבל ברשות המלכות מותר אפילו בקיבוץ יחד. וזה פשוט למבין, ומוכרח היה רבינו ומאור עינינו רש”י ז”לל לפרש כן, כי בלא זה הסתירה בולטת מגמרא יומא הנ”ל, שרשו על הקרא “אם חומה היא” שעל ידי שלא עלו כחומה היו נמשלים כארז שהרקב שולט בו. ושני פסוקים הללו “אם חומה היא” והפסוק “השבעתי אתכם” בשיר השירים נאמרו, על כן פירש רש”י ז”ל שדווקא לילך בחומה כזו ביחד ביד חזקה במלחמות, בלי רשיון הממשלות על זה היו מושבעים ועומדים ועל זה יסובבו גם כן דברי הרמב”ם שכתב בסוף אגרת תימן: “ולפי שידע שלמה עליו השלום ברוח קדשו שהאומה הזאת באורך זמן גלותה תפצר להתנוע בלא עתה הראויה וכו’ הזהיר והשביע את האומה על דרך משל ואמר השבעתי וכו’ ואתם אחינו אוהבנו קבלו עליכם שבועתי ואל תעירו את האהבה עד שתחפץ”. כלומר, בעל כורחך ביד חזקה כמו שבני תימן היו רוצים לבוא לארץ ישראל, אבל עם רשיון המלכות כמו אצל עזרא, אם היו הולכים יחד כחומה שהיתה בלי יד חזקה לא היה הבית נחרב. ועל זה יורו דברי הגאון הנזכר בעל אהבת יונתן במה שכתב בהפטורת עקב פעמים, שהיו צריכים לעשות דבר לבניין ארץ ישראל וירושלים, כמו שעשה עזרא וסייעתו לארץ אבותיהם, ועל כן כשיגזרו המלכיות גזירות על ישראל ויתנדבו לבם לילך ולדור בארץ ישראל ה’ יתברך יעזור להם מן השמים.
והאמת הוא כי עין בעין אנו רואים בזמננו, שכמעט כל האומות, אשר ישראלים שם בגלות, מסכימים ואדרבה עושים פעולות להרחיק בני ישראל מארצם, כדי שילכו לארץ הקדושה, ואפילו הכי אין אנו רשאים לילך שם בקבוץ כזו שהיא “ביד חזקה” נגד הערבים או הממשלה המושלת שמה מחמת ששלמה המלך עליו השלום השביע את האומה שבעל כורחה אל ילכו שמה, ועל זה יסובבו דברי הגאון אהבת יונתן וכמו שיבואר עוד אי”ה להלאה במשך דברינו ראיה ברורה ואמיתית ממלכות בן כוזיבא. ועל זה ניבא ברוח קדשו הגאון בעל אהבת יונתן, שבוודאי לא יחלוק על דברי הגמרא מיומא ועל פירוש רש”י הנ”ל ועל דברי הרמב”ן ז”ל שיבואו דבריו לקמן (בפרק ג) שראשיתה של גאולה העתידה תהיה על פי רשיון המלכיות. ודוק וצ”ע…
הנה בוודאי יותר נאה ויאה לילך לארץ הקדושה לבוא לנחלתנו ביד חזקה ובזרוע נטויה. אבל מה נעשה? לא עלינו הדבר לבחור! רק אשר יחפץ ה’, עלינו לקבל באהבה ואנחנו לא נדע רצון קדשו, כי נביא אי אתנו ולא נדע עד מה, לכן אין לנו לדחות איזו דרך הבאה לפנינו, אם אנו מגיעים למחוז חפצינו! וכל הדרך היותר קרובה בשעתה להגיע על ידה אל תכלית הנרצה ומחוז החפץ, אם בדרך טבעי, ואפילו אם הוא ברצון והסכם עמים והממשלות אין אנו רשאים לדחותה, אולי מה’ הוא וכן חפצו בקודש. ועל כן עלינו מוטל החוב הקדוש, על כל אחד בני הגולה לאסוף כסף (ברישיון הממשלה) כדי לקנות, ליסוד ולנטוע גנים ופרדסים ולבנות ישובים כפריים, ראשית, בעבור ישיבה וישוב ארץ ישראל שגם בזמן הזה הוא דאורייתא כמו שנ”ל בשער א’. שנית, היות שהעלייה הולכת ומתגברת מכל פינות עולם עם יראים וצעירים, שהם תקוות עמנו, החרדי לדבר ה’ ולתורתו, שיהיה להם מקום מנוחה ונחלה בבואם לארץ אבותם, שלא יפלו ח”ו בידי זדים, אשר “קבוצם” אינו קבוץ ומחריבים את ארץ הקדושה רחמנא ליצלן.
הרב משה שמעון סג”ל הופמן מבודפשט, נולד בסכנצין ב1909 בן לר’ אברהם דוד הופמן אב”ד אדא ולהלנה בת ר’ אברהם יעקב סאפיר. נשא לאשה את רחל בת הרב ישראל וועלץ (1887-1974), מחבר הספרים “חק ישראל” (בודפשט תרפ”ז, תר”צ) ו”דברי ישראל’ (ירושלים, תש”מ), אב”ד טיניע וראש ישיבה שם ובבודפשט, דומ”ץ ורב חברת ש”ס. חותנו של הרב ישראל וועלץ היה רבי חיים אפרים באלאיטי הי”ד, רבה של טורנלה, וכרב צעיר סייע הרב משה שמעון ברבנות לסבה של רעייתו, ואחר כך כיהן כרב ומגיד בבית הכנסת “בית יחזקאל” בבודפשט.
בשנות מלחמת העולם השנייה חיבר את הקונטרס “עורי צפון” (בודפשט, ת”ש) על עניין ישוב ארץ ישראל והגאולה העתידה ו”תפארת משה” (בודפשט, תש”ג) הדן בתולדות רבינו תם ובפרטי הלכות תפלין דרבינו תם.
חידושי תורה ממנו הובאו בכתב עת תורניים ובכתבי רבנים בני דורו (“הנשר”, “תל תלפיות”, “אשל חיים”, “אם הבנים שמחה” עמ’ רפה, “דברי ישראל”, “שאילת חמדת צבי”). חידושיו הובאו גם ב”קונטרס זכרון קדושים”.
בפתיחת ספרו “עורי צפון” מעורר המחבר את ציבור הקוראים לסייע בידי העולים לארץ ישראל מכיוון “שהרבה צעירי היראים בחורי חמד ובעלי בתים יראים ותלמידי חכמים ממדינתנו, שמחמת הר הצורר, מוכרחים היו לעזוב את מקומות מושבותיהם ולסע לארץ הקדושה, ובבואם שמה בלתי באפשרותם להשיג לעצמם מקום מנוחה ונחלה בתוך אחיהם החרדים לדברי ה'”. בשל בעיות פרנסה וקשיי קליטה יש בחורים רבים מצעירי החרדים, שלמדו כמה שנים בישיבות, ובהיותם פליטים בארץ ישראל, “המה תחת ממשלות מחללים שבתות בפרהסיא ואוכלי נבלות וטריפות רחמנא ליצלם… נפלו ברשת הקיבוצים הללו, מחמת שעטופים היו ברעב ועמדו בבואם שמה בלי משען ומשענה ויצאו לתרבות רעה ונתפקרו רחמנא ליצלן ע”י ההשתתפות עמהם”. הרב הופמן קורא לסייע לעולים החדשים ולהצילם בגשמיות וברוחניות “לעמוד לימין העולם ולהושע את אחינו היראים הבאים שמה ליסוד להם מקום מנוחה ונחלה ולהציל את שארית פליטתינו”. הוא רואה בסיוע זה קיום דרישת ציון, זכר למקדש ומעשה המקרב את הגאולה.
למרות שהוא מצעירי הרבנים הוא ראה לנכון להוציא חוברת זו ולעורר לעשיית מצווה חשובה זו שהרי “בדיני נפשות מתחילים מן הקטן, ואין לך דיני נפשות גדולה מזו”. הוא הדגיש שהוא אינו משתייך למפלגה או לסיעה פוליטית ואינו אלא “מחובבי ארצנו החרדים לדבר ה’, אשר השתדלו מכבר בכל כחם ונפשם ליסוד מקו מנוחה ונחלה בארץ הקדושה לאחינו היראים מבני עמינו, אשר זכו לבוא שמה. וצריכים אנו יותר להשתדל בעבור זה בצוק העתים הנוכחים, בעוונותינו הרבים… והשוכן מעונה ירחם בזכות זה על פליטתנו ופליטת עמו בית ישראל בצרה ובשביה העומדים בין בים ובין ביבשה ויקבץ נדחנו ויבנה בית מקדשנו במהרה בימינו אמן. כן יהי רצון אמן”.
הרב הופמן גורש לאושוויץ ונרצח שם עקה”ש בשנת תש”ד. הי”ד.
מספר הצפיות במאמר: 171
הרב מאיר הכהן ווארשאוויאק נולד בשנת תרל”ב (1872) לאביו הרב יעקב אליעזר הכהן. את תורתו למד מאביו בישיבות הגדולות בפולין. כבר מצעירותו שקד על התורה וחידש חידושים מקוריים ועמוקים, ונודע כעילוי מצוין. הוא נשא לאשה את בתו של הרב פנחס אליהו, רבה של העיירה ראקוב ורב בערים וירשוב ולוטומירסק וחתן האדמו”ר מראדימין. כבר בהיותו בן 19, בשנת תרנ”א (1891), מונה הרב מאיר הכהן ווארשאוויאק לתפקיד אב”ד לוטימירסק שליד לודז’ וניהל בה ישיבה של בחורים מופלגים בתורה. הוא הוציא לאור חלק מכתבי החידושים מאת סבה של אשתו, רבי דוד דוב מייזליש, והדפיסם בספר ‘בנין דוד’. בתקופת מלחמת העולם הראשונה עבר לווארשא וכיהן בה ברבנות הפרבר מונקאטוב. הוא היה עסקן רב פעלים נמרץ לחיזוק הדת, אחד מרבני וורשה וכאחד מראשי רבני פולין, חבר ‘מועצת גדולי התורה’ ומפקח מטעמה על פעולות מרכז ‘אגודת ישראל’ בוורשה, שהשפיע רבות על החיים היהודיים הדתיים בפולין בכלל ובוורשה בפרט. הוא ערך את בטאון אגודת הרבנים ‘
