קטגוריה: גאולה

'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים (בראשית כד,סג). ופירשתי דנודע דעיקר התפלה צריך להיות על ביאת הגואל ולבטל הגלות, כאשר פירשו הקדמונים (תהלים קב,א) 'תפלה לעני' היינו משיח, כטעם (זכריה ט,ט) עני ורוכב על החמור, 'כי יעטוף' שנתאחר, מלשון (בראשית ל,מב) 'והיו העטופים ללבן'. ונודע דעיקר הפגם בעינים, כמאמר הכתוב (איכה א,טז) 'עיני עיני יורדה מים'.

וזה פירוש הפסוק 'ויצא יצחק לשוח בשדה', להתפלל על החורבן שנקרא 'שדה', כמו שכתוב (ירמיה כו,יח) 'ציון שדה תחרש'. 'לפנות ערב', לבטל ולפנות הגלות המכונה 'ערב' כדאיתא בריש פסחים, ובמדרש רבה בראשית על פסוק 'ויהי ערב' וכו'. ודייקא 'בשדה', דעיקר התיקון לעשות מ'שקר' 'שדה', כדאיתא בכוונות ליל שבת, ואזי 'וישא עיניו', נעשה תיקון בעינים, 'וירא והנה גמלים באים', דנמשך על ידי תפילתו מאור החכמה דעולה 'גמל' כנ"ל.

ולפי זה לא קשה קושית התוס' הנ"ל (דיבור הקודם) דלעולם יש לומר שהתפלל בתוך בית, ומה דכתיב 'בשדה' היינו על החורבן שנקרא 'שדה' כטעם 'ציון שדה' וגו'. ולפי מה שכתבי בשם הידי משה (נט,יא) שהיה אז יום שני דסוכות, ויסדו חז"ל לומר 'הושענא אבן שתיה, בית הבחירה וגו' דביר המוצנע', יש לומר 'לשוח בשדה' נוטריקון 'הושענא בית שתיה דביר המוצנע'. או יש לומר 'בשדה' נוטריקון 'בסוכת דוד הנופלת', דהיינו בשביל המקדש הנקרא 'סוכת דוד', דהשי"ן שמאלית מתחלפת בסמ"ך.

(ליקוטי חקל יצחק, מועדים, סוכות, עמ' רכ)

האדמו"ר מספינקא, רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד, נולד בספינקא שבחבל מרמרוש, בשנת תרל"ה (1875) לאביו האדמו"ר ה"אמרי יוסף" מספינקא, רבי יוסף מאיר ווייס ולאימו מרת פערל, לאחר שנים רבות של צפייה ותוחלת, ובברכתם של רבי יצחק אייזיק אייכנשטיין מזידיטשוב ושל ה"דברי חיים" מצאנז. הוא נקרא על שם מהרי"א מזידיטשוב. מילדותו למד בכישרון רב ובשקידה רבה בהדרכת אביו, ורכש ידיעות בכל חלקי התורה, עד שנעשה לגאון עצום בנגלה ובנסתר. בגיל 15 התחתן עם מרת מרים בת רבי ישכר בער אייכנשטיין בווערעצקי, מחבר הספר "מלבוש לשבת ויום טוב" ובנו של מהרי"א מזידיטשוב.

רבי יחצק אייזיק נודע בהתמדתו ויגיעתו בלימוד תורה לילות כימים, בפלפוליו העצומים ובחידושיו המפליאים, בגודל קדושתו וצדקתו ובעבודתו בתפלה בהתלהבות ובמסירות נפש. בשנת תרס"ד (1904) אביו הזקן חלה בשבץ והיה משותק, ובנו, רבי יחצק אייזיק, הנהיג למעשה את חסידי ספינקא. לאחר פטירת אביו, בשנת תרס"ט, הוא מילא את מקום אביו באופן רשמי ועמד בראש אחת החצרות החסידיות הגדולות בחבל מרמרוש. גם בהיותו אדמו"ר לאלפי חסידים הסתופפו בצילו וזכו לברכותיו, המשיך הרבי מספינקא בהתמדתו בתורה יומם ולילה, ולמד למעלה מעשרים שעות ביממה. רבי יצחק אייזיק כתב ששה הקדמות לספרי "אמרי יוסף" שחיבר אביו על התורה והמועדים. דבריו בהקדמות אלו מעוררים ליראת ה' ולאהבתו, לאמונת ה' ולאמונת הצדיקים ומלהיבים אל הלבבות לעבודת ה' יתברך בשמחה ובטוב לבב. אלפי חסידים נהגו להגות בהקדמות אלו בייחוד בחודש אלול, להתעורר ליראה ולתשובה. כן יצאו לאור בחייו תשובות ממנו בחיבור "בן פורת יוסף" שהודפס בסוף ספריו של אביו.

בימי מלחמת העולם הראשונה נמלטו הרבי וחסידיו מהצבא הרוסי, הגיעו לבודפסט והמשיכו למונקאטש, שם ייסד הרבי מספינקא את ישיבת "בית יוסף" ועמד בראשה. בשנת תר"ץ (1930)  עבר הרבי עם ישיבתו לעיר סאליש, וחצרו הייתה כבר לאחת משלושת החסידויות הגדולות בהונגריה.

ערב מלחמת העולם השנייה חולקה צ'כוסלובקיה, ומחוז מגוריו של הרבי עבר לשלטון הונגרי שחוקק חוקים אנטי-יהודיים. הרבי מספינקא סייע ליהודים שנמלטו מפולין, שיכן אותם במחבוא בביתו וסיפק להם מסמכים מזויפים. לאחר תפיסת פליט יהודי מפולין בחצרו נעצר הרבי למשך יומיים. שבועות ספורים לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה, גורשו כ-12,000 יהודי סעליש והסביבה ונדחסו לגטו, יום לאחר חג הפסח. הגטו הוקם בבנייני הקהילה בעיר, והיהודים העשירים עונו בבית הכנסת כדי להכריח אותם לגלות היכן הטמינו את רכושם. החסידים ביקשו למלט את רבם והשיגו עבורו אשרות כניסה לארץ ישראל ולבריטניה, אך הרבי החליט להישאר עם חסידיו. הגטו חוסל והיהודים גורשו משם למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו החל מכ"ט באייר תש"ד (15.05.1944), בשני משלוחים, שהגיעו לאושוויץ בימים ז' ו-י"ג בסיון תש"ד. גם הרבי מספינקא נהרג שם על קידוש השם בי"ג בסיון.

הוא  השאיר אחריו את כתבי היד "חקל יצחק" על התורה, הגהות על מסכת ברכות, שו"ת "חקל יצחק", דרשות בר מצוה שחיבר לבנו בכורו רבי ישראל חיים הי"ד, ולבנו נפתלי צבי הי"ד אב"ד בילקא. רוב חיבור השו"ת, וחיבור דרשות ופלפולים בסוגיות חנוכה אשר היה כבר מוכן לדפוס, אבדו בשואה. שרידי כתביו של ה"חקל יצחק" נלקטו, נערכו ויצאו לאור כתבי היד שניצלו בדרך נס על ידי נכדו וממלא מקומו, האדמו"ר מספינקא רבי יעקב יוסף, משנת תשי"ב (1952). הספרים יצאו בהוצאה חוזרת כעבור כחמישים שנה, וספר "ליקוטי חקל יצחק על המועדים" יצא לאור בשנת תשע"ה עם החיבור "מעשה אבות" המביא סיפורים ועובדות על האדמו"רים מספינקא על שבת ומועדי ישראל.

שלשת ילדיו של ה"חקל יצחק" נהרגו גם הם בשואה. נהרגו גם חתנו, רבי אברהם אביש הורוביץ רבה של קראלי שברומניה, ורוב נכדיו.

"למנצח בנגינות מזמור שיר אלקים יחננו ויברכנו יאר פניו" וגו' (תהלים סז,א). אפשר לומר בס"ד לפרש כל המזמור בדרך רמז נכון, דהנה מצינו בבני אדם ג' מיני דאגות שדואגים אליהם בלי מנוחה, ועל כולם נותן לנו מלכנו עצה נכונה טובה לגוף ונשמה בעוה"ז ובעוה"ב, דהנה רוב המון בני אדם כשרואים שבמלאכתם לא יצליחו, חס ושלום, אפילו כדי סיפוקם אז נופל עליהם האי פחדא במה אפרנס את בני ביתי, או ח"ו אם באים על האדם שאר מיני יסורין בגופו או בממונו, רחמנא ליצלן, בהרבה מיני אופנים שונים, ועל ידי זה קרוב שע"י רוב דאגותיו לבוא לידי מרה שחורה, רחמנא ליצלן. על כן באמת יש לאדם למהר ולהשליך מעליו הדאגות, יהיה באיזה אופן שיהיה, ולחשוב ולהאמין ולומר בשמחה עצומה שישועת ה' קרובה לבוא. וכן יש בני אדם שעושין חשבון עם נפשם תמיד ורואים שהם מקצרים מאד בעבודת ה' ותורתו הקדושה, ועל ידי זה נכנס מורא על ראשו, מה יהיה בעת בוא פקודתו, ואיך יעמוד לפני יוצרו שלא יכסהו כלימה ובושה בבית דין הגדול של מעלה, וגם שלא יכסוהו רימה ותולעה. ועל ידי זה לא ינוח ולא ישקוט על משכבו, ועל שלחנו לא יערב לחכו. וגם יש אנשים מבני עליה שרואים כל הנ"ל ומרגישין עוד יותר בתוונא דלבם ומצטערים מאד על גלות השכינה דשריה בגו גלותא זה כמעט ב' אלפים שנים, ו'בכל צרתם לו צר' כתיב, וצערן של ישראל נוגע כביכול להקב"ה עצמו, ובשעה הזאת איך יש לו בושה וכלימה אפילו להלוך בד' אמות ולהגביה ריסי עיניו בשביל צער כל העולמות, ונעשה כמעט כאבן דומם.

ולכן מרמז לנו מלכנו בפסוקי הקודש הללו ליתן עצה טובה לכל ג' מיני כיתות בני אדם הללו, שלא ייפול לב אדם, חס ושלום, באיזה אופן שיהיה. על זה אמר לן נעים זמירות ישראל, אחינו בני ישראל, עם ה', קודם לכל אומר אני אליכם "למנצח", התחזקו את עצמכם ביגונותיכם לבל ייפול לבבכם, חס ושלום, ותאמינו כי ישועת ה' קרובה לבא, כי האמונה גורם להביא לכם הישועה במה שאתם מאמינים בשעת ההסתרה, כי בצרתכם מוסתרת הישועה עמה, ובקרוב יהיה התגלות ישועת הקב"ה לעין כל. לפיכך עכשיו יש לכם לזמר להקב"ה, שבוודאי יושיעכם במהרה. ומה שהיה עד עכשיו לא טובה, היא מצד "שיר", אותיות "ישר", היינו כי אתם צריכים להאמין כי ישרים דרכי ה', ולו נתכנו עלילות בני אדם. ומבואר בספרים הקדושים שבכוח האמונה הזאת, יבוא הישועה בפועל במהרה, כמו שהאריכו בספריהם ש"אמונה" הוא לשון המשכה, ולפי תוקף האמונה ממשיכין הישועה מגבהי מרומים. וכן כת הב', שדואגים מחמת עוונם מה יעשו בבוא עת פקודתם כנ"ל, וכן כת הג', שדואגים על אריכות הגלות ועל צער כל העולמות והשכינה הקדושה, על זה אומר לן מלכנו החסיד, דעו לכם שאבינו שבשמים הוא אלקים, הדיין האמתי, וכתוב לן באורייתא שיש מדת בו "חנון", רצה לומר שהוא יתברך שמו חונן לאדם במתנת חנם אף על פי שאינו כדאי, כמו שאמר הכתוב "וחנותי את אשר אחון". וגם יברכנו בהשפעות טובות וגזירות טובות, ואפילו שאין האדם ראוי מצד עצמו. ועוד זאת עושה הקב"ה עמנו בשביל זכות אבות הקדושים, שהוא מציל את בניהם מכל רעות וכל צרות מבני העמים. וזהו ראשי תיבות של "אלקים יחננו ויברכנו", "איו", הראשי תיבות של "אברהם יצחק ויעקב", שזכותם עומדת לנו להציל אותנו מידם ולגאול אותנו בקרוב מבין הגויים.

ועל מה שאדם רואה את עצמו כי דרכיו, חס ושלום, אינם מתוקנים, וכן דרכי בני ישראל לפי ראות עינינו, חס ושלום, אינו בבחינת כולו טוב וזכאי, ואיך יהיה גאולתנו בהסתרה וחשיכה כזאת, על זה אומר, שבזכות אבותיכם הקדושים, וגם בזכות עצמיכם, אם יישירו דרככם, בזכות זאת לבד תזכו לקרב את גאולתכם מבין הגויים. וזהו מה שאמר "יאר פניו אתנו", ראשי תיבות "פאי" היוצא מתיבת "פותח את ידיך", והוא שם של פרנסה. ורצה לומר, בזכות האבות, הבנים יזונו משלחן אביהם הקדושים. וגם בזכותם יהיה לכל ישראל הארת פנים של מעלה לקרב את גאולתנו, כי בזה בעצמו מה שאנו דואגים לצד מעלה, בשביל זה דואגים עלינו למעלה לישועתנו ולכפר לנו כל חטאתינו, כי אם הרבינו לפשוע, חס ושלום, הלא גם הרבינו להתאונן ולהתחרט על כל חטאתינו ופשעינו, ואנחנו מודים ועוזבים ושבים ובוכים להקב"ה שיקבל תשובתנו. וזהו "סלה", רצה לומר הקב"ה סולח לכל השבים אליו באמת מעומקא דליבא.

ובאמת כבר אמרו חז"ל כי תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, והוא צום קול ממון, אשר אנו מקבלים עלינו שזה יהיה מעכשיו כל מעשה ידינו ושיח שפתותינו. וזהו מה שאומר מלכנו "לדעת בארץ דרכך", ראשי תיבות "לבד" וסופי תיבות "תצב", ראשי תיבות "תפילה תורה צום כסף", והיינו צדקה וגמילות חסדים שעושין בכסף, רצה לומר, שחוץ מזכות אבות הקדושים, שאנו נושעים בזכותם, לבד זה ראה אבינו שבשמים שגם בניך ידידיך מטיבים את דרכם על פני האדמה, כי יש ביד ישראל זכותים מעצמם שראויים לישועתך יותר מכל האומות, כי יש תהלה לקל בישראל זכות תורה ותפלה ישרה. וגם יש בישראל זכותם של חסידים ואנשי מעשה שמסגפים את עצמם בצום ובבכי ובכל מיני סיגופין לכפרת פשעם ולקרב את ישועתם בכלל. וגם ראה רבונו של עולם מי כעמך ישראל, שהם בעלי רחמנים, ובני בעלי רחמנים, כי מי מפזר כל ממונו ונוסף עוד לעשות צדקה וגמילת חסדים כעם ישראל. וכי יש עם שיהיה דוגמתם בג' אלו המידות תחת כיפת הרקיע. וזהו מדת "ממון", שנקרא בקרא "כסף", על כן יש לנו עם בני ישראל לקוות לד' כי יהיה אי"ה בקרוב "בכל גוים ישועתך". "גוים" היא אותיות "גוים", רוצה לומר, כי בכל ארצות הגויים יש בכל חדא וחדא גוונא אחרינא. בכל אחד ואחד גוון אחרת, בזה גזירה זאת, חס ושלום, ובזאת המדינה גוון אחר, רחמנא ליצלן, גזירה משונה זו מזו. בחדא, חס ושלום, על גופניות, ובאחרת, חס ושלום,  על נפשיות. ובעת ישועתנו, אי"ה בקרוב, יהיה ישועתנו מכל מיני גווני גזירות מכל הארצות בישועת השם. וזהו שכתוב "בכל גוים", היינו בכל הגוונים של הצרות אשר עושים לנו הגויים יהיה ישועתך. לפיכך על הפורקן ועל התשועה הגדולה הזאת אשר לא הייתה מעולם "יודוך עמים", רצה לומר ישראל עם קדושך הנקרא "עמים", כמו שכתוב "עמים הר יקראו", ופירש אונקלוס "שבטיא דישראל", וכן פירש רש"י ז"ל "עמים הם ישראל", יש להם דין מעלת קדימה להודות לאלקים האמיתי על פדות נפשנו וגופנו, ואח"כ "עמים כולם", רצה לומר, כי כל העמים בראותם תשועת עם ישראל ומפלת השונאים את ה', גם הם יודו וישמחו וירננו לאומים. הודאתם יהיה ראשית הודאה, כי בראותם משפטיך ה' שעשית לעם ישראל, שנקרא "עמים" כנ"ל, יתגלה לעין כל כי הכל, הן הגלות המר והן הגאולה לישראל, הכל היה במידת היושר, ביושר הגמור, בלא שום עוולה. וגם עליהם בשביל עצמם יש לרנן, שלא נאבדו כולם, אלא "בארץ", רצה לומר, בארציות שלהם "תנחם", רצה לומר, תנהגם, "סלה". לפיכך יש להם בכפל להלל להקב"ה עוד הפעם, ולומר "יודוך עמים" וכו'. הקב"ה יזכנו שנזכה לכל זאת במהרה בימינו אמן סלה.

(תורת יחיאל, עמ' קו)

הרב יחיאל גרוס הי"ד, נולד בשנת תרל"ב (1872) בכפר האמאק שבמחוז טרנסלבניה (רומניה-הונגריה), להוריו רבי דוד צבי ופערל גרוס. כילד הוא למד בכפר מיקולה, במרחק של כ-3 ק"מ מכפרו, אחר כך למד אצל רבי משה דוד ויטרניטץ הי"ד בסאטמר. אחר כך למד בישיבת באניהאד אצל רב העיר, ולימים רבה של סאטמר, רבי יהודה גרינוואלד בעל "זכרון יהודה" ו"עוללות יהודה", מגדולי תלמידי ה"כתב סופר". משם המשיך ללמוד במשך מספר שנים אצל רבו המובהק, רבי משה גרינוואלד בעל "ערוגת הבושם", בישיבת חוסט המפורסמת. מתקופה זו שמר על קשר עם חברו ללמודים הרב אברהם חנוך פרידמן הי"ד, דיין בסאטמר ורב בית הכנסת "מחזיקי תורה". בשנת תשנ"ז נשא לאשה את בת דודו, מרת הנדא רעכל גרוס וחזר לגור בכפר האמאק, מקום מגורי אבותיו. לפרנסתו קנה מגרש עם שדות ומסר אותם לאריס וניהל חנות מכולת. לזוג נולדו 10 בנים ו-2 בנות. למרות שהם התפרנסו בדוחק, הוא קנה ספרי קודש רבים והחזיק בביתו מלמד שלמד עם ילדיו משש בבוקר ועד לשמונה בערב.  הרב יחיאל, שנודע כ"רבי יחיאל הומאקער". היה רב גדול בתורה וביראת שמים, גאון חריף עצום ובקי נפלא. בכל בוקר קם בהשכמה, למד גמרא, אמר תהלים והתפלל ביחידות. בשבתות ובימים טובים היה הולך לכפר הסמוך בערעק להתפלל במניין בבית כנסת, שנבנה מיוזמתו. הוא הקפיד לטבול, ובחורף הוא היה שובר את הקרח וטובל במים הקפואים. במשך עשרות שנים פעל במסירות נפש ובפיקחות בעבודה ציבורית. הוא נבחר מטעם הכפר למועצה האזורית וכיהן כסגן יו"ר עשרות הכפרים שבקהילת סאטמר. הרב יחיאל היה מקושר האדמו"רים מספינקא, רבי יוסף מאיר וייס בעל "אמרי יוסף", ורבי יצחק אייזיק וייס הי"ד בעל "חקל יצחק". מידי פעם נסע למרחק לאדמו"ר מבעלז, רבי ישכר דוב.

מחבר ספר "תורת יחיאל" (ירושלים, תשס"א) הכולל שני חלקים: "פרי ערוגת הבושם" חידושים ודרשות מתורת רבו בעל "ערוגת הבושם" בהלכה ובאגדה עם חידושים שחידש בעצמו, ו"פרי זכרון ועוללות יהודה" על ספר תהלים. החלק הראשון נכתב בלומדו בישיבת "ערוגת הבושם" בחוסט בשנים תרנ"ד-תרנ"ז (1894-1897), וממה שחידש בתחילת ימי נישואיו בכפר האמאק. החלק השני נכתב מתוך עוני ומחסור, צרה וצוקה, בשנים ת"ש-תש"ד (1940-1944), ומצוקת השעה ורוב ביטחונו בישועת ה' ניכרים בכתיבתו.

בשנת ת"ש גויסו בכפייה שלשה מבניו בתוך כוח עזר לצבא הונגריה. עם פלישת הגרמנים להונגריה בכ"ד באדר תש"ד, הוטלו גזירות רבות וקשות על היהודים. כל יהודי הסביבה גורשו למקום ריכוז ומשם צעדו כ-15 ק"מ ברגל לגיטו סאטמר. במשך כחמישה שבועות רוכזו בגיטו כשלושים אלף יהודים, שרובם ילדים, נשים וקשישים. ותוך מספר ימים הם נלקחו לתחנת הרכבת וגורשו בששה משלוחים לאושוויץ. הי"ד. הרב יחיאל ורעייתו גורשו במשלוח החמישי, ביום ב' של חג שבועות, ונרצחו עקה"ש בי' בסיון תש"ד (1944). כן נספו עמם עשרות מבני משפחתם ובהם בניהם ובנותיהם: בנם הרב מרדכי אליהו גרוס, רעייתו וששת ילדיהם. בנם הרב יחזקאל גרוס, רעייתו ושלשת ילדיהם. בנם הרב חנניה משה גרוס, רעייתו ובתם. בתם הרבנית לאה שאלאמאן, בעלה וארבעת ילדיהם. בנן הרב מנחם מנדל גרוס ורעייתו. בתם הרבנית ניכא מאיר בעלה ובתם. בתם אסתר. הי"ד.

בשנת תשס"ד יצא לאור הספר "מכתבי רבי יחיאל האמאקער", ובו אוסף של עשרות מכתבים שכתב הרב יחיאל לבנו הרב יונתן בנימין גרוס, שהיגר לאמריקה בשנת תרפ"ו (1926). המכתבים גדושים דברי תורה, מוסר וחיזוק הביטחון בה'.

'והארץ לא תמכר לצמיתות' וגו'. בדרך דרוש אפשר לומר דהכתוב הזה הוא המשך להכתובים שלפניו ולפני פניו שאמר הכתוב 'וכי תאמר מה נאכל בשנה השביעית' וג'. ולכאורה קשה מה קושיא היא זו 'מה נאכל', הן אם לא יזרעו ולא יאספו את תבואתם, גם כן אפשר שיהיה להם מה לאכול, כי יקנו מהעמים אשר סביבותיהם. וההכרח לומר כי יהא במצב כזה אשר העמים אשר סביבותיהם יהיו עמהם בשנאה מרוב הקנאה אשר הם רואים שישראל אוכלים לשובע ויושבים בטח על ארצם, ויהיו העמים במצב פראי כזה אשר מרוב הקנאה ירצו להפסיד הרווחים ממשא ומתן עם ישראל, ואז שפיר ישאלו ישראל מה נאכל, ומה שאלה זו באה התשובה 'וצויתי את ברכתי' וגו'.
ועל מצב זה יתפלא כל נבון, מה יהיה התכלית ומתי קץ הפלאות, הרי יתחמץ לב כל בר דעת אם תכלית הבריאה היתה לגלות את ההעלם, ולהכיר לכל יושבי תבל כי יש אדון לבירה זאת וכל מה שהאדם רואה בעיניו כטבעיות גם היא מעשה היוצר ברוך הוא וחיות הקודש בו. ואם העמים אשר סביבותינו אוכלי אדם הם, ורחוקים מדרך ארץ הקודמת לתורה, וכבר יצאו מה שיצאו משנות העולם והמה עוד פראי אדם, שעוד דרך ארץ שקדמה לתורה לא למדו, מי יודע מתי תבוא העת המקווה שיכירו וידעו כי לד' המלוכה – לזה אמר הכתוב שהקב"ה מבטיח לנו 'והארץ לא תמכר לצמיתות', הארציות, דרך הארץ, לא תהיה מכר ('מכר' הוא מלשון נכר, דעל ידי המכירה יוצא הדבר מרשות המוכר ונעשה לו נכר) לצמיתות, לחלוטין, לעולם, 'כי לי הארץ', כי גם הארץ והטבעיות לי הוא, אני בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו, לתכלית רצוני הקדומה, ובהכרח ישוב להיות ניכר לבאי העולם מי הוא בעל הבירה המשגיח על יושבי תבל ומנהג עולמו בחסד. ומה שאתם בגלות וסובלים עול הגוים וחרפת פראי האדם וחלאת מין האנושי, הוא משום 'כי גרים ותושבים אתם עמדי' (ואמרו בספרי, דיו לעבד להיות כרבו) ובעת שיגיעו יושבי תבל להכיר בקדושתו ולהיכנע לאדנותי, אז גם אתם תהיו חושבים בארץ יכירו וידעו כי אתם שלי, נושאי דגל קדושתי, עבדי המלך אתם. אבל כל זמן שכביכול אני כגר בארץ, גם אתם כגרים, סובלים חרפת אדם ובזוי עם, ולכן אל תתמהו על החפץ כי אצטרך לצוות ברכתי לכלכל אתכם בשלש השנים, כי בזה תשימו על לב כי השגחתי חופפת עליכם.
'ובכל ארץ אחוזתכם', בכל מקום שתהיו, בחוץ לארץ, ותאחזו בה, 'גאולה תתנו לארץ', תכירו ותדעו כי ארץ הקדושה היא הנבחרת ועני ה' אלוקיך בה, והיא הנבחרת לעם הנבחר מאתו יתברך שמו לתכלית הנרצה לפניו, סוף מעשה במחשבה תחלה, במהרה בימינו אמן.

(אמרי כהן, ויקרא, עמ' רכ)

הרב מאיר הכהן ווארשאוויאק נולד בשנת תרל"ב (1872) לאביו הרב יעקב אליעזר הכהן. את תורתו למד מאביו בישיבות הגדולות בפולין. כבר מצעירותו שקד על התורה וחידש חידושים מקוריים ועמוקים, ונודע כעילוי מצוין. הוא נשא לאשה את בתו של הרב פנחס אליהו, רבה של העיירה ראקוב ורב בערים וירשוב ולוטומירסק וחתן האדמו"ר מראדימין. כבר בהיותו בן 19, בשנת תרנ"א (1891), מונה הרב מאיר הכהן ווארשאוויאק לתפקיד אב"ד לוטימירסק שליד לודז' וניהל בה ישיבה של בחורים מופלגים בתורה. הוא הוציא לאור חלק מכתבי החידושים מאת סבה של אשתו, רבי דוד דוב מייזליש, והדפיסם בספר 'בנין דוד'. בתקופת מלחמת העולם הראשונה עבר לווארשא וכיהן בה ברבנות הפרבר מונקאטוב. הוא היה עסקן רב פעלים נמרץ לחיזוק הדת, אחד מרבני וורשה וכאחד מראשי רבני פולין, חבר 'מועצת גדולי התורה' ומפקח מטעמה על פעולות מרכז 'אגודת ישראל' בוורשה, שהשפיע רבות על החיים היהודיים הדתיים בפולין בכלל ובוורשה בפרט. הוא ערך את בטאון אגודת הרבנים 'בקובץ דרושים וחידושים'. החוברת הראשונה נערכה גם אל ידי הרב צבי יחזקאל מיכלסון והרב יחיאל משה סגלוביץ הי"ד, את שאר תשע החוברות שיצאו לאור ערך לבדו את הבטאון. בספרים ובחוברות שהוציא לאור פרסם גם חידושי תורה רבים משלו. בנו, הרב פנחס אליהו היה חתן הרב יעקב מאיר בידרמן ושימש כמזכיר 'מועצת גדולי התורה' בפולין. שליחי בביתו נערכו התייעצויות בשאלות ציבוריות בהשתתפות צירי הסיים הפולני הרב אהרן לוין מרישא, רמי מאיר שפירא מלובלין והרב משה אליהו הלפרין מלודז'.

הוא היה מיודד עם האדמו"רים מגור, מסוקולוב, מראדזין ומסלונים, שביקרו בביתו לעתים קרובות.

מחבר ספר 'אמרי כהן' ובו דרושים ופלפולים בהלכה ואגדה וביאורים בפירש"י. בספרו הביא גם חידושים מכתבי חותנו. רק שלשה חלקים מהספר ירדו לדפוס, בעוד ששאר כתבי היד שלו אבדו. בין הכתבים שאבדו היו גם חיבור ענק של חידושים עצומים שחיבר על כל פסוקי התנ"ך שמפורשים בגמרא, בירושלמי, ברש"י ובתוספות, בזוהר ובמדרשים ובכל מפרשי התורה הראשונים.

הרב מאיר הכהן נספה ברעב בגיטו ורשה ביום ב' באב שנת תש"א והובא לקבורה בבית העלמין היהודי בוורשה.

בנו הרב דוד וורשביאק עלה לארץ והתיישב בבני ברק.

דודה של הרבנית אשת הרב מאיר הכהן, הרב צבי הירש מייזליש, שרד את השואה וחיבר את הספר "שו"ת מקדשי השם".

'ויהי באשמורת הבוקר וישקף ה' אל מחנה מצרים ויהם את' וגו', כל מקום שנאמר 'וישקף' לרעה, ומה רעה ראה כאן, אפשר לפרש על פי מאמרי חז"ל בברכות ג', 'שלשה משמרות הוי לילה ובאשמורה ראשונה וכו', ובאשמורה שני' וכו', ובאשמורה שלישית למאן דגני בבית אפל תינוק יונק משדי אמו'. ובבוקר באו בני ישראל לפני דוד מלך ישראל, עמך ישראל צריכים פרנסה, מדוע אין להם פרנסה, משום 'דגנא בבית אפל', אפל בלי אמונה ובטחון אמתי ודואגים רק על הפרנסה.

ופרעה רצה לבטל את סימנה של האשמורה השלישית, כי אמר 'כל הבן היאורה תשליכוהו', ועל ידי זה רצה לבטל בזמן שתינוק יונק משדי אמו, יען שאז הוא עת הרחמים שהקב"ה שט בעולם הרחמים והחסד. ופרעה שהאמין רק בטבע, כמו הרכב והסוס, ועל זה נאמר 'ויאסר את אופן מרכבותיו', למען שיטשטש את ישראל מלהאמין בה' ובמידותיו של רחמים. ועל זה אמר הקב"ה בשום אופן לא, שנאמר 'וישקף ה' אל מחנה מצרים'. מתי, דווקא 'באשמורת הבוקר', ויהמם אותם ואת מרכבותם, את המזל ואת השר שלהם. 'ויושע ה' את ישראל', שהתעוררו רחמי ה' באשמורת הבוקר, כאשר התינוק הישראלי בוכה על גלות השכינה לעורר את עם ישראל לעבודת הבורא יתברך שמו, שאז ראה התינוק הישראלי יותר ממה שראה יחזקאל הנביא. ופרעה בכל כח הטומאה שלו רצה כל זה לבטל, ולכן הוכרח ה' לבדו לבא ולגאלנו. ולכן באה ההשקפה על פרעה לרעה, ועלינו לטובה ולגאלנו במהירות הבזק. כן ימהר ה' אלוקינו את גאולתנו ופדות נפשנו במהרה בימינו אמן.

(זכרון קדושים, מהדורה ראשונה, עמ' לד)

הרב מנחם גרשון מושקוביץ, נולד בשנת 1886 להוריו, הרב יעקב דוד מושקוביץ והרבנית מרת חוה שרה מדובראווקע. היה תלמיד ה'קדושת יו"ט' מסיגט והרשד"ה מפהר-דארמאט ושל ה'תבואת השדה' מבאנהאד. נשא לאשה את מרת גיטל לאה (שנולדה בשנת 1886) בת רבי יהושע ברוך רייניץ אב"ד באלקאן וצ'צ'וביץ, ומילא את מקום חותנו כאב"ד צ'צ'וביץ (סצ'ובצה, צ'כוסלובקיה). הרב מנחם גרשון עמד בראש ישיבה גדולה והעמיד תלמידם רבים שהיו לרבנים ותלמידי חכמים. הוא פיזר ממונו לצדקה, מסר נפשו להצלת יהודים ממצוקותיהם, פעל לשחרור יהודים שנאסרו וערך עם רעייתו סעודות אירוסין בביתם לכלות עניות. הוא היה מוהל ונסע לצורך כך במסירות נפש למרחקים בקור ובכפור, אף כשהיה סוחר גדול עמוס טרדות. הוא היה דיין בקי מאוד בחושן המשפט והוזמן לדון בעניינים סבוכים בבית דינו של רבי שאול בראך אב"ד קאשוי. הוא היה חסיד בעלזא מסור והאדמו"ר רבי יששכר דוב כבדו מאוד והשתעשע עמו בדברי תורה. הוא עסק בחילופי מכתבים ותשובות עם גדולי דורו. הוא נהג לקום כל לילה אחרי חצות ללמוד תורה ועבד את ה' בשמחה. הוא הוזמן למרחקים להיות בעל תפילה בקול ערב בימים הנוראים. הרב מנחם גרשון ורעייתו נספו בשואה בשנת תש"ד.

כמעט כל כתביו אבדו בשואה, ושרידי כתביו יצאו לאור בספרי 'זכרון קדושים' שהוציא לאור בנו, הרב נתן אהרן מושקוביץ לזכר הוריו. מלבד בנם זה שעלה לארץ שנים רבות לפני השואה ומלבד בתם מרת חוה שרה שמידר, נספו כל שאר ילדי הרב מנחם גרשון ורעייתו:

בנם הרב שמואל יחיאל מיכאל מושקוביץ אב"ד נאדי-פאללאד (שנולד בשנת 1903) ורעייתו מרת מאטיל לבית רייניץ וכל משפחתם. הרב שמואל יחיאל מיכאל היה למדן מופלג, חריף ובקי, ומומחה גדול להלכות מקוואות שנשלח להכשרת המקוואות בכל הסביבה. הוא היה תלמיד רבי עקיבא סופר בפרסבורג.
בנם הרב חיים מושקוביץ (נולד 1905) ומשפחתו.
בנם הבחור שלום (נולד 1912) שנפצע ונהרג בצרפת.
בנם חנניה יום טוב ליפא מושקוביץ שנהרג יחד עם הוריו.
בתם הרבנית מרת צלווע אשת הרב חיים צבי הכהן פריד אב"ד גליל קאפיש שנהרגה עם התאומים שלה.
בתם מרת ריזל שנהרגה עם בנה היחיד אברהם יהושע, הי"ד.

היארצייט שלהם נקבע ליום י"ג במרחשוון.

הנה ידוע דברי המכילתא וכן הוא בגמרא שבועות, 'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכול לשמוע', ואינו מובן לכאורה הכוונה מזה שנאמרו בדיבור אחד.

הנה בפשטות יש לבאר בעזרת ה' על פי המבואר שם בשבועות כ' דנשים חייבות בקידוש היום מהתורה משום דכתיב 'זכור ושמור', כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, ונשים כיוון דחייבין בשמירה דשבת, דהיינו לא תעשה דמלאכה, חייבין גם כן בזכירה, דהיינו עשה דקידוש היום ועונג שבת וכיבוד שבת, ועל זה כתיב 'לקדשו', דהיינו דהמצווה הוא דכיבוד שבת ועונג שבת יהיה לשם קדושת שבת. ו"שמור" דשבת הווי אזהרה על לא תעשה דמלאכה בשבת, וגם על זה כתיב "לקדשו", דהיינו דשמירה ממלאכה דשבת לא יהא הכוונה רק למנוחה ועונג הגוף, רק "לקדשו" כדי שיהיה יוכל להשיג השגת קדושת יום השבת ולקדשו בקדושת התורה שנתן הקב"ה לישראל ביום השבת. אם כן יכול בפשטות דזה הכוונה ד"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", דהיינו שנלמוד מזה דשני בחינות אלו, בחינת "זכור" דהווי מצוות עשה דשבת, ובחינת "שמור" דהווי לא תעשה דשבת, הכל באופן אחד שיהיה "לקדשו" לשם קדושת השבת כמבואר.

ועוד יש לבאר הכוונה בהא ד"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", ובזה יש לבאר הא דכתיב בדברות הראשונות גבי "זכור" טעם דשמירת שבת הוא לזכר חידוש העולם ע"י ה' יתברך ובדברות האחרונות גבי "שמור" כתיב שם דטעם שמירת שבת הוא משום זכר ליציאת מצרים. והיינו דלכאורה אינו מובן הא דכתיב בדברות אחרונות "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך וכו'  ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ד' לעשות את יום השבת". ולכאורה איזה שייכות יש לציווי דשבת להא דהוציא ה' יתברך את בני ישראל ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה. אבל לפי המבואר בפרקי דרבי אליעזר דבאמת הייתה הגזירה של גלות בני ישראל במצרים לארבע מאות ושלשים שנה, כדכתיב בקרא "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים" וכו', ועיין בפירוש רש"י שם שכתב דאם נחשוב מלידת יצחק אין כאן אלא ארבע מאות שנה וחסר עוד שלשים שנה גירות, אלא על כרחך דהחשבון גירות מתחיל תיכף מגזירת ה' יתברך בברית בין הבתרים. עיין שם. וראיתי מכבר בשם בעל או"ת זיכרונו לברכה שכתב דשפיר יש לומר דאין החשבון גירות מתחיל אלא מלידת יצחק ולא היה אלא ארבע מאות שנה, אלא כיוון שישראל עבדו תחת שיעבוד העבודה במצרים משך רד"ו שנה בלא יום מנוחה בשבת קודש כלל, עד שבא משה רבינו בבשורת הגאולה לישראל במצרים ואז ביקש משה רבינו אצל פרעה לתן להם יום מנוחה ונתרצה לזה ובירר משה רבינו את יום השביעי למנוחה, כמבואר במדרש. ובאמת על יום השביעי שנתקדש בקדושת יום השבת מתחילת בריאת העולם לעניין יום שביתה ומנוחה לבני ישראל, בוודאי יום השבת קודש לא הווי בכלל הגזירה של "ועבדום ועינו אותם" וכו', אם כן במשך הרד"ו שנה שהמצרים שיעבדו את בני ישראל גם ביום השביעי שהיה שבת קודש, דלא הווי בכלל הגזירה, היה חלק שביעית של רד"ו שנה, דהיינו שלשים שנה שנוסף על ארבע מאות שנה של שני הגירות מלידת יצחק משום הכי שפיר מבואר בקרא דמושב בני ישראל היה שלשים שנה וארבע מאות שנה. אם כן לפי זה ולפי מה דידוע בשם האר"י ז"ל על הקרא דלא יכלו להתמהמה, דאלו היו ישראל צריכין עוד להתמהמה תחת עבדות מצרים אפילו זמן קטן, אז חלילה לא הייתה להם תקומה. אם כן קדושת יום השבת קודש ביום השביעי שעל ידי זה נגמר אז החשבון של שני הגירות מלידת יצחק ובצירוף של שלשים שנה בעד ימי השבת קודש ששיעבדו בני ישראל במצרים היו עיקר הגורם של יציאת בני ישראל ממצרים, אם כן שפיר מבואר בקרא דכתיב "וזכרת כי עבד היית במצרים ויוציאך ד' משם ביד חזקה ובזרוע הנטויה", והיינו כדי למהר הגאולה משום דלא יכלו להתמהמה. אם כן חיוב השביתה דשבת קודש היה עיקר הגורם אז של יציאת בני ישראל ממצרים, אם כן לפי זה שפיר מבואר דלגבי "שמור", דמשמעות הוא לעניין לא תעשה דמלאכה כתיב שם, דשבת הוא זכר ליציאת מצרים, כיוון דהזכר הוא שעל ידי שלא נחו בשבת קודש במצריים מעבודת פרעה, משום הכי היה מצטרף החשבון בשנים לזמן הראוי לגאולה. אבל לעניין "זכור" בדברות הראשונות דמשמעות הוא על מצוות קידוש היום דשבת, אין זה שייכות ליציאת מצרים, אלא דזהו זכר לקדושת שבת קודש שברכו וקדשו אותו ה' יתברך שנח ביום השביעי כדכתיב שם. ובזה דמבואר לעיל אמרתי לבאר שפיר הא דכתיב כבי "שמור" "כאשר צוך" וכו', והיינו דידוע דרש דחז"ל ד"כאשר צוך" וכו' הוא במרה שנצטוו בני ישראל על שמירת שבת. ובאמת מדוע רק שמירת שבת נצטוו תיכף במרה קודם נתינת התורה. אבל לפי מה דמבואר דעיקר גרם ליציאת מצרים היה משום דבני ישראל צריכין לשבות ביום שבת קודש, לא הווי יום שבת קודש בכלל הגזירה של "ועבדום" כו', אם כן לפי זה שפיר הזהיר ה' יתברך לישראל על שמירת שבת קודש תיכף לאחר יציאת מצרים וקריאת ים סוף במרה, דאם לא כן היה קטרוג על בני ישראל דנגאלו בשביל שנצטרף לחשבון יום שבת קודש, דהוא יום שביתה לישראל, ואחר כך כשיצאו ממצרים אינם שובתים ביום שבת קודש. אם כן מבואר שפיר דדווקא גבי "שמור" בדברות השניות דכתיב שם דיום שבת קודש הוא זכר ליציאת מצרים משום ד"שמור" הוא מורה על שביתה ממלאכה, שפיר כתיב שם "כאשר צוך" וכו', והיינו במרה, דבשביל זכר דיציאת מצרים נצטוו במרה על שביתה ביום שבת קודש. ובזה אמרתי לבאר שפיר הא דאמרינן על פי נוסח אשכנז של ברכת הקידוש דשבת "כי הוא יום תחלה למקראי קודש" וכו', וזה הוא הנוסח של רש"י הקדוש, כמבואר בפירוש רש"י ברכות מ"ו עמוד א, עיין שם. והכוונה הוא על פי מה דמבואר דהא דנצטוו בני ישראל על שבת קודש במרה קודם לצווי של שאר יום טוב מקראי קודש שנצטווה בסיני, הוא משום דשבת קודש, כיוון דהוא זכר ליציאת מצרים, משום הכי נצטוו תיכף במרה, וזה הוא כוונת הנוסח "כי הוא", יום שבת קודש, "תחלה למקראי קדש", דהיינו שנצטווה תחלה לשאר יום טוב משום "זכר ליציאת מצרים", והיינו כיוון דשבת הוא זכר ליציאת מצרים משום הכי נצטוו בני ישראל על השבת במרה כמבואר.

אבל לפי המבואר דהא דשבת הוא זכר ליציאת מצרים, אם כן שפיר מבואר זה בהא דכתיב בדברות השניות "וזכרת כי עבד היית במצרים ויוציאך" וכו'. אבל הא דכתיב אחר כך "על כן צוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת", אינו מובן כלל, דמשמעות הלשון "על כן" משמע דרק בשביל זה כדי שיזכור את יציאת מצרים היה הציוי של שמירת שבת לישראל ובדברות הראשונות מפורש שם דטעם השבת הוא משום "כי ששת" וכו'. ועוד דבלאו הכי אינו מובן הא דכתיב "על כן צוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת", דהלשון "לעשות את יום השבת" אינו מבואר כלל, דלכאורה, היה יותר מבואר לכתוב הלשון "לשמור את יום השבת".

לכן נראה לעניות דעתי בעזרת ה' לבאר הקרא לפי דעת הראשונים, דהיינו דעת התוס' והרי"ף והרא"ש ושאר הראשונים דסבירא ליה דתוספת שבת דאורייתא הוא, וכן קיימא לן להלכה כמבואר דעת הטור והשלחן ערוך באורח חיים סימן רס"א, אם כן שפיר יש לבאר הקרא זה דכתיב "וזכרת כי עבד היית במצרים יוציאך" וכו', דהיינו כיון דשביתת השבת הוא זכר ליציאת מצרים כמבואר "על כן צוך" וכו', זה קאי על ציווי של תוספת שבת בין מלפניו ובין מאחוריו, דבשביל זה שהשבת הוא "זכר ליציאת מצרים" והיה גורם לגאולת מצרים, משום הכי צוך הקב"ה לעשות את יום השבת. והיינו שבני ישראל יהא עושים הזמן של תוספת שבת שיחול על זה קדושת יום השבת בין בכניסת יום השבת ובין ביציאת יום השבת ושפיר שייך על זה הלשון "לעשות את יום השבת" לפי המבואר במכילתא, רבי אלעזר בן פרטא אומר מניין שכל המשמר שבת מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, דכתיב "ושמרו וכו' לעשות את יום השבת". והיינו, כיוון דכל המשמר שבת כהלכתו בוודאי הוא זהיר גם בזמן של תוספת שבת בין בכניסתו ובין ביציאתו, דמחוייב מדאורייתא, וכיוון דבזמן של תוספת שבת הוא עושה זה ליום השבת, משום הכי גם הזמן של יום השבת גופא נחשב כאילו הוא עצמו עשאו את יום השבת. ושפיר יש לבאר זה על פי המשנה, דמבואר בפרק קמא בבא בתרא דף ד' עמוד ב', דתני התם, המקיף את חברו משלש רוחותיו, דאין מחייבין את הניקף לשלם בעד הגדר, עיין שם דטעמא הוא משום דהניקף לא ציווה לו לגדור. ומבואר שם במתניתין דרבי יוסי אומר דאם עמד ניקף וגדר את הרביעית, מגלגלין עליו את הכל. וטעמא הוא כמו שמפורש בגמרא שם משום דבזה גלי דעתיה דניחא ליה במה דגדר חבריה, משום הכי חייב לתן חלקו על זה דגדר חבריה כמו שעשאו הוא בעצמו, עיין שם. אם כן הכי נמי לעניין שמירת שבת, אם הוא משמר שבת כהלכתו, דהיינו עם הזמן של תוספת שבת בין בכניסתו ובין ביציאתו, הרי בזה שהוא מוסיף הזמן תוספת שבת על זמן של עיקר השבת מגלה דעתו שהוא מקבל באהבה וברצון את שמירת כל השבת. אם כן כמו התם גבי גדר, כיוון דניקף הוסיף לגדור את הרוח הרביעית, מחויב הניקף לשלם גם בעד שלשה רוחות שגדר המקיף כאילו עשאו הניקף. אם כן מכל שכן לעניין שמירת שבת, הווי כאילו המשמר עשאו כל השבת. אם כן שפיר מבואר הקרא דכתיב "וזכרתי כי עבד היית במצרים" וכו', היינו כיוון דשביתא בשבת קודש ממלאכה גרם ליציאת מצרים, כמו שמבואר דשבת הוא זכר ליציאת מצרים, משום הכי ציוה הקדוש ברוך הוא אתכם להראות גילוי דעת שאתם מקבלים את שמירת השבת קודש באהבה וברצון בזה שאתם עושים את הזמן של תוספת שבת שיהא חל על זה קדושת שבת כמו העיקר שבת, ובזה יהא חל על זה קדושת שבת כמו העיקר שבת, ובזה יהיה נחשב כאילו אתם עושים את כל יום השבת, משום הכי שפיר מסיים הקרא "על כן צוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת", היינו בתוספת שבת שאתם עשים הווי כאילו עשיתם את כל יום השבת.

(מטעמי יצחק ח"ב, דף ק"כ עמוד ב')

הרב יצחק בורשטיין, תלמיד חכם, גאון גדול ומפורסם, נולד בלאמזא לאביו הנדיב רבי שלמה בורשטיין, בשנת תרכ"ט (1869). למד תורה מפי הלמדן הלומזאי המובהק רבי שלמה פיונטניצקי, מחבר "נחל הערבים" על מסכת ערובין. עוד בצעירותו התפרסם בכישרונותיו המצויינים ובקיאותו הגדולה בהרבה ממסכתות הש"ס עם פירוש רש"י ותוספות כמעט בעל פה. בגיל 15 נשא לאשה את מרת יענטא בת הלמדן הגביר והנדיב הלומזאי ר' צבי דוב גלצינסקי. לאחר חתונתם עבר לקוטנה והשתלם בתורה אצל רבי ישראל יהושע טרונק אב בית הדין שם. עוד לפני שהגיע לגיל עשרים הוסמך להוראה מאת הגאון רבי יצחק אלחנן, רבה של קובנה.

בשנת תרנ"ד (1894), בהיותו בן 25, נתמנה לכהן כרב בפנטנציא הסמוכה ללומזה, ושימש בתפקידו זה במשך אחד עשר שנה, בהם התמיד בלימוד תורה, נפגש תדיר לעסוק בתורה יחד עם חכמי הישיבה הלומזאית והיה מבאי ביתו של הגאון רבי מלכיאל צבי טננבוים, מחבר ה"דברי מלכיאל". משנת תרס"ה (1905) כיהן כרבה של אוסטרולנקה, התפרסם  כאחד מגדולי רבני פולין והיה משיב בענייני הוראה והלכה לרבנים מובהקים מקרוב ומרחוק. בסיום הקדמת ספרו "מטעמי יצחק" חלק שני (וורשה, תרח"ץ), הוסיף וכתב "ואשפוך שיחי לפני יוצרי ובוראי רחום וחנון ראה במצב עם הישראלי כי היינו ללעג ולקלס בגויים ורחם עלינו למען כבוד שמך שלא יתחלל שם הקודש עוד ותוציאנו ממצוקותינו ותעלנו לארצנו ברננה ויתעלה כבוד שמים בשום ה' את שיבת ציון ב"ב אמן". ספרו זכה לתפוצה גדולה בעולם הישיבות ובין הרבנים.

רבי יצחק בורשטין נמנה עם הרבנים שתמכו באגודת ישראל (ראה קובץ הסתדרותי של אגודת ישראל התרע"ב התרפ"ג, עמ' 24-26) וכן היה בין הרבנים שקראו לתמוך בקרן הקיימת לישראל, לאחר הקמת "מחלקת חרדים". בזמן המלחמה היה בגטו וורשה, משם נשלח למחנה ההשמדה טרבלינקה ונספה בשנת תש"ג 1942. הי"ד. בתו רבקה נשאה לבן דודה רבי אברהם בן רבי יוסף בורשטין.

דרשה אשר אמרתי בקהילת קודש פאיע שבת קודש פרשת נחמו תרפ"ג לפ"ק.

הנה עיקר הדרשה הוא להורות לעם דרכי ה', הדרך אשר ילכון בה ואת המעשה אשר יעשון, והנה לזה שיהיו דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב צריך שני תנאים. אחד ,שאיש העומד לפני עם ועדה לבשר צדק יצמצם מחשבותיו ויהיה ראשו ולבו שם, ויסדר את דבריו שיהיו מסודרים כראוי באופן שיתקבלו לפני השומעים. ותנאי שני, שיהיה ראשם ולבם של השומעים שם בשעת הדרשה באופן שיהיו הדברים נכנסים אל לב השומעים. אולם אם חס ושלום יש להם דאגות פרנסה וכדומה, אזי לבם בל עמם ולא שייך גבם "נכנסים אל הלב", כיון שאין להם לב נכון לקבל מוסר. לזאת, בעת צרה חס ושלום, שישראל נרדפים מכל צד, רחמנא ליצלן, בענייני פרנסה, אם איש אחד עומד בקהל רב לבשר צדק, צריך תפלה שיתקבלו דבריו ויעשו רושם בלב השומעים. וזהו "ואתחנן אל ה' בעת ההיא", דווקא בעת צרה, רחמנא ליצלן, שאוכל לדבר ודברי יעשו רושם באוזן השומעים.

"ואתחנן אל ה'", פירש רש"י, אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים אלא מתנת חנם. ועיין בכלי יקר מה שמפרש בישוב דברי רש"י, דאין כוונת רש"י שיש להם לתלות במעשיהם הטובים שכבר עברו, דאין לאדם שום חוב על הקב"ה, כי כל המצות שאדם עושה אין בהם די השיב כעל גמולות כעל ישלם כל תגמולוהי עליו, במה שכבר עשה לו ה' כי גבר עליו חסדו מיום היוולדו, ואיך אמרו שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים. אלא אין הפירוש באותן מעשים טובים שכבר עשו, אלא במעשיהם הטובים שעתידים לעשות. וגם משה רבנו עליו השלום התפלל על העתיד, רק שהקב"ה אמר לו "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", שזה היה מן השמים שמשה לא יכנס לארץ ישראל בשביל מתי מדבר שיכנסו עמו לעולם התחיה. ובזה פירשתי המדרש, כבר כתבתי עליך שחכם אתה ואתה רוצה לכנס לארץ, דאיזה חכם הרואה את הנולד, והיה לך לראות את הנולד, דבשביל מתי מדבר אי אפשר לך לכנס לארץ ישראל.

ובהפטרה, "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם דברו על לב ירושלים וגו', כי נרצה עונה כי לקתה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה". ובילקוט, "אמר אלקיכם" לא נאמר, אלא "יאמר" בלשון הווה, בכל שנה ושנה כשעוברים ימי המצרים מכריזין בשמים "נחמו נחמו", וממילא מובן דבכל שנה כשמגיע שבת נחמו צריכים לנחם את ישראל. ומה מאד צריך התחזקות לזה בצוק העתים אלו אשר ישראל נרדפים מכל צד שיהיו יכולים לנחם את ישראל, ויהיו דברי התנחומים מתקבלים ויכנסו באזניהם, כמו שנאמר "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו'". ואיתא במדרש (איכה סוף פרק א) "חטא חטאה ירושלים, חטאו בכפלים, לקו בכפלים, נחמו בכפלים. חטאו בכפלים, שנאמר "חטא חטאה ירושלים". לקו בכפלים, שנאמר "כי לקתה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה", ומתנחמים בכפלים, שנאמר "נחמו נחמו עמי". עיין שם.

ולפי עניות דעתי, נראה על פי דברי בעל העקידה דפירש הגמרא כתובות (דף ס"ו ע"ב) בבתו של נקדימון בן גוריון שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים וכו', בכה רבי יוחנן בן זכאי ואמר "אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטים בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרם ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתן של אומה שפלה". עיין שם. ולכאורה קשה, דמההוא מעשה מוכח רק דבאין עושין רצונו של מקום נמסרין ביד אומה שפלה, אולם דבעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בהם לא מוכח מההוא מעשה, ומאי שייך הכא לומר "בזמן שעושין רצונו של מקום וכו'". ואיתא בבעה"ק דהך "בזמן שעושין רצונו של מקום" הוא פירוש על הא ד"אין עושין רצונו של מקום", על פי הידוע ארבעה יסודות העולם, דומם צומח חי מדבר, זה למעלה מזה, רכל חד וחד לפי מעלתו צריך זהירות והשגחה יתירה שיתקיים. הצומח צריך לפי רום מעלתו יותר שמירה לקיומו מהדומם, וכן החי יותר מהצומח, ומדבר צריך עוד יותר לפי דקותו ברוחניות, ולפי מהות דקותו ברוחניות עלול יותר להתקלקל ולהישחת אם לא יהיה לו שמירה הראוי לו. למשל, האדם מבחר היצורים אם לא ישמור את בריאותו שמירה יתירה עלול לחלאים, חס ושלום, יותר מהחי, כנראה בחוש. וכן הוא ברוחניות כמו בגשמיות, לפי ערך בחינת האדם ומעלתו, נפגם נפשו בחטאו, חס ושלום, כידוע, "וסביביו נשערה מאד", כמאמרם ז"ל, הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, וזה מעיד על רום מעלתו. וזה שבכה רבי יוחנן בן זכאי כשראה בתו של נקדימון בן גוריון שלקטה שעורים מבין רגלי בהמתן של ערביים, על זה אמר "אשריכם ישראל כשעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון יכולין לשלוט בהם,, וכיון שהם ברום המעלות כל כך, משום הכי עלולים יותר להישחת, חס ושלום, "כשאין עושין רצונו של מקום ומסורים ביד אומה שפלה וכו'".

והנה איתא במדרש (איכה פרק א) "חטא חטאה ירושלים", אומות העולם אינן חוטאים, אלא אף על פי שחוטאים אינן כלום, אבל ישראל חטאו ולקו וכו'. והוא ממש כדברי הבעה"ק הנ"ל, כיון שישראל הם ברום המעלות, לפי מהות דקותם נפגמים יותר כשחוטאים. וזהו "חטא חטאה ירושלים", "ירא" ו"שלם", דאומות העולם אף על פי שחוטאים אינן כלום, מה שאין כן ישראל, שהם ירא ושלם, משום הכי חטאם הוא בכפליים. לקתה בכפליים, דלגבי ישראל, שהם קרובים לה' יתברך, כמאמר הכתוב, "מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים כה' אלקינו וגו'", משום הכי כשהם לוקים הצער שלהם הוא גם צער להקב"ה, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין דף מ"ו עמוד א) כשישראל בצער מה הקב"ה אומר, "קלני מראשי קלני מזרועי". וישראל מרגישים צער השכינה, ממילא נלקים בכפליים, גוף הלקותא שלהם, ועוד מה שמצטערים על צער השכינה.

עוד יש לומר, דהנה ישראל נקראים "צאן קדשים", שכל אחד מרגיש בצער של חברו. משום הכי לקתה בכפליים, לקותא של עצמו ולקותא של חברו. וכן נחמו בכפליים, דנחמה דלעתיד יהיה בכפליים, כידוע, "שמחנו כימות עניתנו". עיין בכתב סופר בפרשת וישב מה שכתב בזה.

וה' הטוב ירום במהרה קרן ישראל וקרן התורה, ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.

(עץ אפרים, פרשת ואתחנן)

הרב אפרים רוזנפלד הי"ד נולד בשנת תרמ"ה (1885) בכפר פאייע, לאמו מרת פעסיל ולאביו הרב שלמה, שהיה תלמיד בעל "ייטב לב" ושימש שו"ב בעיירה יותר מארבעים שנה. הרב אפרים למד בישיבות הרב יצחק צבי יונגרייז אב"ד ניר מעדיעש (ואחר כך אב"ד קאשוי), הרב יהודה גרינוואלד אב"ד ניר וואיא, ובישיבת הרב משה גרינוואלד בעל "ערוגת הבושם" בחוסט – שם למד שבע שנים רצופות ושקד על התורה בהתמדה רבה, ונתעלה שם ביראה ובתורה, בחריפות ובקיאות, עד שהיה לאחד מגדולי הרבנים בהונגריה. חותנו רבי משה פארהאנד, היה תלמיד מובהק של ה"חתן סופר", חיבר את הספרים "אהל משה" ו"חיי משה", היה דיין בנייטרא דיין במשך 25 שנה, ראש ישיבה ורב חברת "מחזיקי התורה" שם, ובשנים תרע"ב-תש"ד היה אב"ד וראש ישיבה במאקווא (מאקו). הרב אפרים ישב במאקווא במשך 18 שנה ושימש שם דיין ועזר לחותנו בניהול הישיבה ומסר בה שיעורים. בשנת תרצ"א (1931) נבחר לשמש אב"ד בעיירה סענדרא והחזיק שם ישיבה. הוא היה אחראי גם על יותר מהכפרים במחוז, פיקח על ענייני השחיטה, טהרת המשפחה וכל שאר ענייני הדת.

הוא היה רב גאון וצדיק, חסיד ועניו שלמד תורה כל ימיו ביגיעה רבה והתמדה נפלאה, לימד תורה ויראה והעמיד תלמידים הגונים. הרב חידש וכתב הרבה חידוש תורה. בנו הציל אחרי החורבן פנקס אחד מכתבי אביו, הם יצאו לאור, בירושלים בשנת תשמ"ז, בספר "עץ אפרים" על התורה, דרשות ושו"ת. בתחילת הספר הובאו תולדות המחבר.

עם כניסת הגרמנים לסענדרא, הם תפסו בני ערובה מהנהגת הקהילה והכריזו על עוצר בית. הנוצרים הוזהרו שלא לעזור ליהודים. הוקם גטו בסענדרא, והובאו אליו גם יהודים מישובי הסביבה. הגרמנים הפכו את בית הכנסת לאורווה לסוסיהם. חלק מהגברים נלקחו מהגטו לעבודות כפיה במכרה הסמוך, חלקם הועברו לעבודת כפייה במקום אחר והשאר הוחזרו לגטו. בחג השבועות תש"ד גורשו כל יושבי הגטו למישקולץ ומשם לאושוויץ.

הרב נספה באושוויץ עם משפחתו ביום כ"ג בסיון תש"ד, ובהם אשתו הרבנית חיילה יכט, וילדיהם יהושע, יעקב זאב, רבקה. נספה עמם גם בנם הרב יוסף אהרן אב"ד ק"ק באקאני, עם רעייתו מרת מרים לאה ובנותיהם פעסיל וסלאווא. בנם של הרב אפרים והרבנית חיילה יכט, חיים צבי, נספה בי"ב באדר תש"ד. הי"ד. שרדו בתם הרבנית שרה לאה למברגר ובנם הרב חנניה יו"ט ליפא רוזנפלד.

הרב משה פארהאנד נפטר בי"ז בסיוון תש"ד כשבוע לפני גירוש קהילתו לאושוויץ.

על גיסו של הרב אפרים רוזנפלד הי"ד, הרב מרדכי פארהאנד הי"ד נכתב כאן בעבר.

עוד ראה: ספר שבעת הרועים: דברי ימי ק"ק דענדרא (אונגרין) ותולדות שבעת רועיה הרוחניים, בני ברק, תשנ"א-תשנ"ב.

אל עלינו להתייאש חלילה, ואדרבה עלינו להתעודד, להתחזק ולקוות לחסדי ד' המרובים, כמו שכתוב, קוה אל ד' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ד'. הביטה וראה, מה שאמרו (בסוטה דף י"ג), וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין זה עם זה, והיו עוברין ושבין אומרים מה טיבן של שני ארונות הללו, אמרו אחד של מת ואחד של שכינה, וכי מה דרכו של מת להלך עם השכינה, אמרו קיים זה מה שכתוב בזה. עד כאן.

ויש לפרש הענין, דהנה יוסף שעלה לגדולה ולמלכות במצרים, הוא יוסף שהשליכו אותו הבורה, הוא יוסף שנמכר לעבד למצרים, הוא יוסף שהושם בבית הכלא, והוא יוסף שעלה לגדולה ולמלכות במצרים, ובכל זאת עמוד בצדקתו, והוא שאמר לאחיו פקוד יפקוד אלקים אתכם, פקוד מלשון חסרון, אם יפקד ויחסר אלקים אתכם, זו מלכות שמים, אתכם, ותשכחו לצור מחוללכם, האל הגדול הגבור והנורא, בשל הגלות המרה, "והעליתם את עצמותי מזה אתכם", שורו אל עצמותי והתבוננו בי, מאשר עצמותי יעמדו אתכם, עצמותי תאמרנה בצר לכם לבל תתייאשו, ועוד פקוד יפקוד אלקים אתכם לטובה בדבר ישועה ורחמים, וגם עצמות היבשות של הגולים יקומו לתחיה, ויצאו מגולה לגאולה ומאפילה לאור גדול. וימת יוסף, אבל עצמותיו נשארו אתנו, ויחנטו אותו הכח לדורות, ויושם בארון במצרים, ובארונו נסתיים ספר בראשית ותיכף מתחיל ספר שמות, ספר של גלות וגאולה גם יחד, ותיכף, בשימנו עצמות יוסף לארונו, קוראים אנו "חזק חזק ונתחזק", אל תפול ברוחך ואל תרדם, אל תתמה על החפץ ועל תהרהר אחר מדותיו, כי הן הן גבורותיו והן הן נוראותיו, ממית ומחיה, מוחץ וגם רופא, ומקיים הוא אותנו בי זאבים טורפים ובין שני אריות, הן גם כל אותן השנים שהיו ישראל במדבר שממה, בין הפטיש והסדן, בין נחשים ועקרבים שאבו לטרוף אותנו, היו שני ארונות, אחד של מת ואחד של שכינה, מהלכין זה עם זה. והעוברים ושבים ראו כן תמהו, וכי דרכו של מת להלוך עם השכינה, ואיך ישראל בגולה יעצור כח להחזיק מעמד, קוטפים ורומסים, טורפים ותומכים אותם מכל עברים, חללי חרב וחללי רעב וחשובים כמתים, ואיך מהלך המת עם השכינה, איך יקיימו מצוותיו יתברך ולא המתים יהללויה. ומתוך שאלה זו יש עוברין ושבין, מצד האחד העניות מעבירם על דעתם, ואף על פי כן הם שבים ולא יעזבו את ד', והאלה מנסרת את מוכל ולא תתן להם מנוח, לאמר איך יוכלון שאת את עול הגלות, לעבור את הספינה המטורפת בזעף ים הגלות, אבל היה ראה וינוס, ארונו של יוסף ראה, הא קיים זה מה שכתוב בזה, ארונו של יוסף הטיל אימה על שרו של ים, מפאת ויהי ד' את יוסף בעניו, ויהי ד' את יוסף באשרו והצלחתו, כל העתים היו שוות אצלו להשאר בקדושתו וצדקתו עומדת לעד. ארונו של יוסף מעודדנו ומנחמנו לאמור, אל לכם להתיאש, וגזירה עבידא דבטלי, ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, ולמה באה הגזירה, אך ורק למען, ויקרא מרדכי את בגדיו, כל הגזירה היא לקרוע את הבגדים הצואים ולהסירם מעלינו, ולהלביש מחלצות תשובה שלמה בצום קול וממון, לסגף את הגוף על ידי הצום, כדי שיוכל להניפו באמצעות הקול של תורה ותפלה, למחצית השקל, הרומז להנשמה. ובאמצעות הצדקה וחסד נמצא חיים, גזירה עבידא דבטלי ובידינו <ניתן> לבטלה, כי אך מנסה ד' אותנו, שובו אלי ואשובה אליכם.

(שפתי כהנים, דרוש ואגדה סימן י)

הרב שבתי הכהן רפפורט הי"ד, נולד בשנת תרמ"ח (1888) בביליץ שבגליציה המערבית, כבן לגביר הרב אברהם אבלי (יחוס משפחתו, כשושלת רבנית מפורסמת שהתייחסה על לרבינו הש"ך, הובא בפתיחת ספרו), היה חסיד ולמדן מופלג, עשיר, נדבן ובעל בית מפעלי אריגה, שעסק גם במסחר מסועף. בנוסף לעיקר השכלתו התורנית העמוקה רכש הרב שבתי בילדותו גם השכלה כללית. בזיווג ראשון, נשא לאשה את יוטא אידל בת רבי אברהם חיים ראובן יחיזקיהו רוטנברג, רבה של וודיסלב, אחיינו ותלמידו של האדמו"ר החידושי הרי"ם מגור. הרב רפופורט השתלם אצל חותנו כמו"ץ.

היה מחשובי חסידי גור ומפעילי "אגודת ישראל" והשתתף בועידות הארציות של המפלגה ובקונגרסים העולמיים שלה. בתרע"ה (1915), לאחר ששימש כמורה הוראה ודיין בווידיסלב, נבחר הרב רפופורט למלא את מקום דודו בהנהגת הרבנות, ובנוסף לכך בהנהגת הקהילה ובדאגה לכלל צרכיה. באותם ימים, התנהלה מלחמת העולם הראשונה והעיר תחת כיבוש גרמני. מכיוון שידע היטב פולנית וגרמנית שימש הרב כמתרגם רשמי בין שלטונות הכיבוש הגרמנים לבין התושבים היהודים והלא יהודים, שהיו נתונים במצוקה מחמת הכובשים הגרמנים. בתרצ"ה (1935), התמנה כרבה של פינטשוב, שבאזור קרקוב, כממלא מקום חותנו. הרב נודע כחריף ושקדן, כתלמיד חכם עצום בעל זכרון נפלא, כדרשן נפלא ומנהיג מוכשר, מסור ואהוב על קהילתו. הוא יסוד מוסדות ציבוריים בעירו, ודאג להתפתחות המוסדות הקיימים, ובייחוד דאג לחינוך הדור הצעיר.

בערב ראש חודש אדר תרצ"ו (1936), דרש בבית הכנסת בעירו דרשה שעיקרה הדרכים להתמודדות עם גזירת השחיטה שנגזרה באותה העת בסיים הפולני (ראה דיון על משמעות דרשה זו, ב"חסידות פולין", מאת מנדל פייקאז' עמ' 302-310). באותה שנה הוציא לאור את ספרו "שפתי כהנים" ובו שו"ת ודרושים בפלפול, הלכה על שבת הגדול, ודרושים ואגדה בענייני ם נוספים, קונטרס בסוגיא דכבתה ומאמרים במקצועות שונים. הספר התקבל באהדה רבה בחוגי הרבנים והלומדים בפולין. הרב לא התפרנס מעסקי אביו ואחיו ולא מרבנותו. לאחר פטירת אשתו, גידל לבדו את שבעת יתומיו. הרב יצחק מאיר אלטר, בן אחיו של הרבי מגור, היה גיסו של הרב רפופורט, בזיווג שני.

בשנת תש"ב, נשא דרשה ליום א' של ראש השנה – שהובאה בזכרון עיונים בתעניות, כרך א (תש"ע).

עם התחלת הגירושים למחנות עלה בידי בן אחותו, הרב ד"ר שאול ויינגורט שגר בשווייץ, להשיג לו ולבני משפחתו דרכונים של אזרחי פרגוואי. הם נשלחו לוויטל שבצרפת ושם שהו כשנה וחצי, יחד עם ששת אלפים עצורים בעלי אזרחות זרה ובהם 173 יהודים. אחרי שנה וחצי הצהירו מדינות אמריקה הלטינית שאין הם מכירות באזרחות של יהודי פולין בעלי הדרכונים שלהם. בעקבות כך שלחו הגרמנים את היהודים מוויטל למחנה דראנסי ליד פאריז באיסרו חג הפסח תש"ד (1944), ומשם גורשו כולם לאושוויץ בחג השבועות. בין הנספים היו הרב ואשתו (לבית איבשיץ). מכל משפחתו שהיו בפולין לא היה ולוא ניצול אחד. יחד איתו נספו בתו אלטה ובעלה הרב חיים לייבוש ברגלס, בתו מאטה עם בעלה ר' שאול וולף, בתו אסתר, בנו ישראל עם אשתו ובנם בן השנה וחצי. הניה, בתו של הרב רפופורט שהיתה בווילנא, גם כן נספתה בשואה, וכן שני אחיו ושתי אחיותיו של הרב רפופורט נספו עם משפחותיהם.

מצאצאיו של הרב רפופורט שרדו רייזל ובעלה ר' שמואל זלמנוב מראשי חסידי חב"ד בברוקלין, ובנו שאול, חתן ה"שם משמואל" מסוכוטשוב.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, ספר זכרון עיונים בתעניות עמ' קס"ו, אלה אזכרה חלק ב עמ' 217-210, אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ד 1016-1019.

לחנוכת הבית לכנ"י פה עירנו מיץ בחול המועד פסח שנת תרצ"ג לפ"ק.

רבות שבעה לה נפשי מהנאומים אשר לפני, אשר ספו קינה ונהי, על נגישת ולחיצת אחינו אשר בארץ אשכנז, ומהם שפכו עליהם מרורות לתלות אשמם בראשם כי מידם היתה להם זאת, את אשר הגיע עליהם, אחרי כי אחינו בני ישראל באשכנז בימי שלוותם, לא זכרו צור מחצבתם ארצם ולאומיותם, ולצריהם נתנו יד תמכו במשענת קנה רצוץ, אשר הם יעמדו להם בעת צרתם – ואין אנחנו יושבים כעת על מדין לשוח ולדון דיני נפשות, ולכל עת אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ג) עת ספוד ועת רקוד, ודבר בעתו מה טוב. ואם השביעני במרורים בזו לילי פסח, ורעה נגד פנינו אשר יסמרו שערות ראשינו, אבל על כל פנים ימי הפסח זמן חירותינו הם ותן חלק לשבעה, וכן חג לנו מחנוכת הבית אשר אנחנו בו, וראה ראינו מדברי כל חוזינו ונביאנו אשר גם בתוך הצרה והיגון המציאו לנו פדות והנחה, וחזו לנו תמיד חזות נחמה ותרופה צרי למכותינו:

וגם אנכי היום בתור מנאים האחרון אכון פעמי לצאת בעקבי הצאן, ואחזה בסנסני מילין תרי ותלת דברי נחמה השקט ובטח בה' אלהינו אשר מעולם לא עזב חסדו ואמתו מאתנו אנחנו עמו בכל ארצות פזורינו, וכן גם עתה אל יעזבנו ואל יטשנו ה' א' לנצח, ואנכי עמדי כאשר בשעה האחרונה נתכבדתי לשאת משאת דבר, טרם תפוש בלבי איזה רעיון ונושא מאמר המתאים וראוי לעת הפכפך כזאת, חנוך הבית, ושמחת חג, ועת צרה ליעקב ממש צרתות זו לזו, וראה מעשה ונזכר הלכה מלימודי הדף היומי בקהל עדתי במסכת יבמות בחמש עשרה צרתות בסוגיא ד"עשה דוחה לא תעשה", כלל גדול אשר בתוך גלי ים התלמוד יעבור, ובמצולות ים אין מקום לתפוש משוט להתענג בתענוגי האגדה, אשר רק על מי מנוחות יעבורון, על כל זה אקוה, אשר מעז יצא מתוק לחיך, לומר איזה מילי מעליותא באגדתא מענינא דיומא כיד ה' הטובה עלי, ואפתח שער בעת נעילת שער אשר ממנו ישקו כל העדרים:

הנביא מלאכי בעת נעילת שער ספרו, פתח ואמר "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים", ונבין את דבריו בשים שכל אשר הנביא יחזור על הראשונות להגידנו לזכור תורת משה, ואשית נוספות כאשר כבר עוררתי בדרשת שבת הגדול באמרו דוקא בחורב, וכי רק בחורב נצטווה הלא גם באוהל מועד ובהר גריזים וחוקותיה במרה נצטוו גם כן:

אבל נביא מלאכי כאשר נראה אליו במראה הנבואה כל אשר יעבור על ישראל בהגלות תחת שבט מושלים שונים מהחל עד אחרית כיום מר הזה, כן נגלה לפניו אשר אחריו אין עוד נביא אשר יחיה, משימו אל עליו את נבואתו, להחיות את מר רוח הישראלי, חיל ורעדה אחזתהו, ואימה ופחד סבבוהו, לאמור, אוי מי יחיה משימו אל עליו כל המשא והצרות הללו, ה' במראה אליו נתוודע ואמר לו, לך ואמור להם לישראל העצה היעוצה להם לבל יפלו פניהם, ולא ירדו ממדרגתם חס ושלום, בכל אשר יעבור עליהם, הוא[ זכרו תורת משה כו'. תורת משה יהיה להם למורה והר חורב ישימו לעיניהם למחזה בכל אורך ימי הגלות עד אשר הנני שולח לכם את אליהו הנביא כו', ואתם אל תיראו:

ונבין סגולתם על פי אומרם במסכת שבת (פ"ט ע"א) אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו ריבונו של עולם תורה היכן היא, אמר לו נתתיה לארץ, הלך אצל ארץ. וכתב המהרש"א, מפני שארוכה מארץ מדה, וכן הלך ושאל מן הים הגדול, עד שבא אצל משה, אמר לו תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא, אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה כו', אמר לו הקב"ה הואיל ומיעטת את עצמך תקרא על שמך, שנאמר זכרו תורת משה, הרי שנקראת תורת משה על שהקטין את עצמו. וכן "משה קבל תורה מסיני", למד להקטין את עצמו מסיני, שזכה שתינתן התורה עליו מפני שהוא השפל והנמוך שבהרים, על דרך שאמרו במדרש רבה קהלת, עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא עליה מלך גדול זה הקב"ה, ובנה עליה מצודים גדולים אלו רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה. ועיין מדרש תהלים על הפסוק "למה תרצדון הרים גבנונים", בשעה שבא הקב"ה ליתן תורה לסיני היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו, זה אומר עלי התורה ניתנה וזה אומר עלי התורה ניתנה, תבור וכרמל זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי, אמר הקב"ה למה תרצדון הרים גבנונים (הר על גבי הר) "ההר חמד אלהים לשבתו" מפני שהוא הר לבדו ונמוך וענוותן:

וזה שאמר הנביא לישראל, זכרו תורת משה שנקראת על שמו לענוותנותו, וכן הר חורב שהוא ההר הכי קטן, יהיה לעיניכם לאות, כי לא מרובכם חשק ה' בכם מכל העמים כי אתם המעט, על כן בחר בכם אל, וכן מבטיח הנביא (ישעיה נ"ד) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, היא התורה, והר ציון לעולם ישב, כן אתם בני ישראל לא כליתם מן האומות, אם כי הם הרבים:

וזה שאמרו בגמרא (שבת פ"ט) למה נקרא שמו הר חורב, שממנו ירדה חורבה לאומות העולם, המתגאים בגאוותם וריבויים, כי רם ה' ושפל יראה, וגבוה ממרחק יידע. ודא תברתהון של אומות העולם המעיקים וצרים לישראל בתוקפן וגבורתן, אבל הם יאבדו משטח העולם, כמו שההרים ימושו (ישעיה נ"ד) ועם ישראל חי לעולם ולא תמוט. ומהם שונאי ישראל עצמם כבר באו והעידו על זה, על מפלתן, המן אמר "אתא מלי קומצא קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי" (מגילה ט"ז ע"א), אתם ישראל שאתם כולכם רק קומץ ומלא חפנים נגד העמים, אף על פי כן תדחו את כולם ולא יוכלו להרע לכם ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, על פי הכלל של "עשה דוחה לא תעשה", ועשה אחת שישראל עושין דוחה כמה לא תעשה שאומות העולם אין אין מניחין לעשות, כידוע שמעט אור דוחה הרבה חושך, וכמו שהבטיח לנו ישעיה הנביא (ס') כי הנה החושך יכסה ארץ (שאין שם שמש כלל), וערפל לאומים (הנאצי), ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה, ישראל אשר בך אתפאר ויאר לנו מכל צרותינו:

וגם בדבר חינוך הבית הזה, "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים" אשר, לא רק רוח הלאומי בלבד יאמן בבית הזה, כי אם גם רוח התורה יכנס בה ולא ימוש מתוכה ובה יהגו אבות ובנים, ובזכות זה יקוים בנו מקרא שכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, במהרה בימינו אמן:

(מתוך "דרש משה", חלק ב)

הרב משה קלנברג (קאהלענבערג), נולד בשנת תרמ"ג (05/09/1883) בסקאלאט שבגליציה (כיום אוקראינה) כבן לרב אברהם יהודה קלנברג ולאמו מרת העניא מינציא בת הרב יצחק קיבץ מסקאלאט. משפחתו היתה מיוחסת לגאונים מפורסמים ובהם הרב יעב"ץ והחכם צבי, רבי אפרים בעל שערי אפרים ועוד. "הרב הגאון הגדול החריף ובקי הר המוריה כליל המעלות ערוגת הבושם" (מתוך הסכמת רבי אברהם יהושע העשיל מקאפיטשיניץ לספר שלש דמעות ולספר דרש משה), "… דורש טוב לעמו מוכתר בנימוסין ותיק וחסיד וירא אלקים" (מתוך הסכמת האדמו"ר רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה, לספר שלש דמעות. וראה גם את שאר ההסכמות הנלהבות של גדולי ישראל לספרי הרב משה קלנברג) "אשר לא מש מימיו מאהלה של תורה מעושר ומעוני" ("ברכת אב", מתוך דרש משה חלק א, עמ' 16), והתחיל לכהן כרב עוד בצעירותו והיה אב"ד קוטשערמארא שבבוקבינה. בעקבות צרות מלחמת העולם הראשונה סבל מהרוסים, גלה מביתו, נטש את משרתו הרבנית ואבד את כל רכושו להצלת נפשו ונפשות משפחתו. הוא עבר דרך רומניה להונגריה, שם שהה שש שנים והיה רב חברת לינת הצדק ולומדי השיעור בש"ס בבודפסט. בשל נישואי אחותו מרת חנה כהנא עבר לווינה ושם היה רב חבורת קהל חסידים ומגיד מישרים בקלויז סדיגורה. בשנת תרפ"ט (1929) עבר לעיר מץ שבצפון מזרח צרפת. בעקבות עקירת בית העלמין היהודי בעיר בידי הגרמנים בשנת תרס"ג (1903) אבד ציון מקום קבורת הנפטרים ובכללים גם צדיקים גדולים שלא נודע מאז מקום קבורתם, אולם "אין עושין נפשות לצדיקים! המצבות והזכרונות הגשמיים בטלים ועוברים אבל דבריהם הן הן זכרונם הקיימים לעולם וזכרם לא ימוש מוך היהודים" (דרש משה, חלק א, הקדמה, עמ' 28-29). במץ כיהן הרב משה כרב לקהילת "קהל יראים" של המהגרים ממזרח אירופה וממרכזה.

עולמו הרוחני של הרב קלנברג הושפע משורשיו בחסידות רוז'ין, ביהדות מזרח אירופה ומדמויותיהם של ה"חפץ חיים" והרב מאיר שפירא מלובלין. הרב קלנברג חיבר את הספרים דרש משה (ב"ח, תרצ"ה), דור ודורשיו מגדולי מיץ, שבתא דרגלא וספר "שלשת הרועים" משלשה בתי אבות גדולים וצדיקים, שלש דמעות הספדים על קדושי ארץ ישראל וגדולי ישראל (תרצ"ז) ובהם דברים לזכר חללי מאורעות תרפ"ט, הספד על החפץ חיים, הספד על הרב קוק ועוד. כן היו בידו גם כתבי יד עם הערות בש"ס ובשלחן ערוך ועל התורה, שהתכוון להוציאם לאור.

בשל צרות מלחמת העולם הראשונה והתנפלות צבאות הרוסים בשנת תרע"ד (1914), אבד כתב ידו על שולחן ערוך יורה דעה חלק א', שהתעכב עם פרסומו כי טען "הלא עדיין אברך אנכי אעבור על פרשתא דא פעם ושתים וימים ידברו ואז אוציאם אורה כאשר אשלים חוקי על כל השלחן ערוך יורה דעה על כל פנים". הרב כאב מאוד את אובדן כתביו: "וכגורל ביתי הוני ורכושי וכל מרבית ספרי שהיו שוים הון רב ונאספו ותמו או נגנבו, כן היה גורל גם הכתבי יד שלי אשר בעמל ידי יגעי ומצאתי כתבתים וגם הגהתים, ידי זרים שלטו בם ולדאבוני אין לזה לא גאולה ולא תמורה ושמעתא בעי צילותא, וחבל על דאבדין ולא משתכחין ומיאנה הינחם נפשי…" (הקדמת דבר משה, חלק א, עמ' 30). כל ימיו קיוה שימצאו כתביו וישיבו לו אותם.

בפרוץ מלחמת העולם השניה פינתה הממשלה את תושבי אלזס-לוטרינגיה לפנים הארץ, והרב עבר עם אביו הישיש לבורדו. ביתו נעשה מרכז לבני עדתו ולפליטים נוספים. בתחילת שנת תש"א (בנבמבר 1940) הוגלה הרב יחד עם רעייתו ואביו ורבים מבני קהילתו למחנה לה-לנד שליד העיר טורס, כ- 160 ק"מ דרומית מערבית לפריז. הוא ארגן תלמוד תורה לעשרות ילדים במחנה, ייצג בוועד את הנושאים הדתיים וכתב דרשות במחנה. "במהלך עשרים ואחת חודשי שהותו במחנה כתב הרב קלנברג את דרשותיו בכתב יד בהיר, קריא ועשיר במקורות: תשע דרשות, מבוא למגילת איכה, ביאור לפירושו של האבן-עזרא למגילת איכה, מסמך מזעזע המתאר את שילוחם מהמחנה ודברי תורה ששמע מפי אביו ועוד. כתב היד התגלגל והיה מונח עשרות שנים בארכיון ייוו"א בניו יורק ללא גואל, והוגדר כבלתי מזוהה. לאחר תחקיר ארוך ומורכב הצליחה הרבנית אסתר פרבשטיין, ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים, לזהות את שם המחבר, לגאול את כתב היד ולהוציא לאור את הספר "ידי משה", ששמו נמצא רשום בכתב היד" (מתוך "תחקיר החודש", תמוז תשס"ו, באתר "זכור": חיים שלם, "מי יתן ויכתבו מילי", הצופה,21 באפריל 2006).

מתמוז תש"ב החלו להוביל את יהודי המחנה להשמדה. הרב משה קלנברג הועבר לדרנסי שבפריז, והספיק לעבור שם לפני התיבה לסליחות ולתקוע בשופר. בערב ראש השנה (11.9.1942) הובל עם רעייתו, הרבנית חנה גיטל לבית טייטלבאום, לאושוויץ בטרנספורט מס' 31, ושם הם נספו ב-ג' בתשרי תש"ג (1942).

שני בניהם, הרב חיים מרדכי ור' פנחס שרדו. בספר "ידי משה" הובאו גם דברי בן המחבר, הרב חיים מרדכי קלנברג, בנוגע למשפחה ולתולדותיה.

מקורות: אתר זכור. אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ד עמ' 544-547. ספר זכרון לגירוש יהודי צרפת, באטה וסרז' קלרספלד (פריס 1978), דפי עד באתר "יד ושם", ועוד.

הרב הונצח גם בספר "דעת שלום על פרק שירה" מאת הרב שלום מאסקאוויטש משאץ, תשמ"ט. וכן בספר משמיע שלום, מלוקט ע"י מכון "שפתי צדיקים" שע"י מרכז תורני "אוהב ישראל", תשנ"ה.

הערות:

• ע"פ אנציקלופדיה לחכמי גליציה הרב נולד בתרמ"ב (1882), אחותו רשמה בדף העד שנולד ב1888, ולמעלה הובא תאריך הלידה המפורט כפי שהובא ברשימות ספר הזכרון לגירוש יהודי צרפת.
• ע"פ המובא ב"משמיע שלום" יום הזכרון נקבע לד' בתשרי תש"ב. ונראה שכוונתו לתש"ג (1942). למעלה כתבתי ג' תשרי תש"ג, כפי שמובא באנציקלופדיה לחכמי גליציה.

ביאור מאמר הגמרא כל המיצר לישראל נעשה ראש

בסנהדרין פרק חלק (דף ק"ד ע"ב) אמר רבא אמר רבי יוחנן כל המיצר לישראל נעשה ראש, שנאמר כי לא מואף לאשר מוצק לה כעת הראשון הקל ארצה זבלון וארצה נפתלי והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן כל הגוים.

מאד תמהתי ויתמו כל רואיה על הגמרא הזאת, והוא כמדקרות חרב ללבנו הצרים האויבים הללו אשר כעלוקות ישאף ממנו דמינו אשר כל מגמתם ומזימתם לאבדנו ולחרפנו ולהשפילנו, והיה השכר שלהם וישלם ד' להם כגמולם ודמם יהיה בראשם שיעשו לראש וידאב כל לב וידאג כל נפש הזאת היא העת אשר עליה חכינו בכליון עינים לראות בנקמתם, וזאת יהיה שכר פעולתם. על זאת אמרתי כדי להרגיע הנפשות השובבות והשממות ולרפא כאב לבם, כי כוונה אחרת סתם רבא במימרא הזאת ותחת הסרפד יעלה הדס ותחת הנעצוץ יעלה ברוש, כי תחת דברים מסותרים דברים נעלמים וצפונים תחת טיפת דיו מילת המימרא הזאת, שפוני טמוני חול ודלא חספא ומצא מרגניתא טבא דביה תחדי נפשאי, על פי מה שפירש בספר הקדוש אגרא דכלה פרשת תרומה בשם ספרים המקובלים ועיין בספר גן דוד לדודי זקני הרב הגאון רבי דוד שליסעל זצ"ל בהקדמתו מה שפירש בזה פלאות כי עיקר השם מישראל ושורשו הוא "ראש" ו"לי", הם כשומרים לפרי הל' והי' הם בחינת אור המקיף, וראש הוא אור הפנימי. עיין שם ותמצא נחת. וזה בחינת הרי את מקודשת לי, והייתם לי עם סגולה. עיין שם באגרא דכלה כל הענין. ופירש גם בזה, גדע בחרי אף כל קרן ישראל היו צריה לראש, פירוש כי גדעו בחרון אפם כל קרן ישראל, והקרנות הם "לי", ונשאר היו צריה מתוך המיצר ל"ראש". ונמצא התיבת "לי" הם שומרים לישראל כחומה בצורה למחסה ומסתור מחיות הטורפות הללו. ובזה יש לומר כוונת דוד המלך עליו השלום (בתהילים ד,ב), בקראי ענני א' צדקי בצר הרחבת לי, פירוש כשקראתי לך הקב"ה, ענית לי בזאת, בצר הרחבת לי, כאשר צרנו וצר לי המקום, הרחבת בזאת ב"לי", בתיבת "לי". וידוע שבסוף יומיא הסתיר ד' פניו ואסתר יושיענו ויושב בסתר עליון. על זה התפלל דוד המלך, אתה סתר לי, פירוש בסוף יומיא כשתסתיר ה"לי" השומר לישראל, אבל מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה, ובדרך רמז פירש כשתסתיר פניך יבהלון וסת"ר ל"י בגימטריה ת"ש, תרום קרנינו, ה"לי", הקרנות.

ועל דרך זה יתפרש הגמרא בבא בתרא דף י' ע"ב, אמר רבי אבוהו אמר משה לפני הקב"ה במה תרום קרן ישראל, בכי תשא. המימרא כבר נתקשו בה קמאי. ולפי הנ"ל יתפרש כמין חומר. כי ידוע דהצדקה הוא שמירה לישראל ושומר לאיש הנותנו. עיין כתובות (ס"ז ע"ב) גבי מעשה דמר עוקבא ואשתו, ועיין בעבודה זרה דף י"ז י"ח. על כן כששח כאן מצדקה, הביא זאת המימרא. ועיין שבת (דף קטז ע"א) גבי בטלי יהירי בטלי גזירפטי אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ועל זה שאל משה, במה תרום קרן, הקרנות אשר נטלו ממנו, במה תרום קרנם של ישראל, אמר בכי תשא את ראש את הדבוק לראש, בנתינת צדקה.

ועל ידי זה יובן המימרא השנית בב"ב (י ע"ב) אמר ר' אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כוחה של צדקה. אמר להן צאו וראו מה פירש דוד אבא, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. פירוש בנתינת צדקה תרום קרנם. ובזה יובן הגמרא כריתות (ו' ע"א) דוד ושלמה נמשחו בקרן נמשכו מלכותן, עם קרן הזאת [אור המקיף].

ומה מאוד יובן הגמרא כל המיצר לישראל, לתיבת "ישראל" נעשה מתיבה הזאת ראש, רא"ש רק כח הפנימי. אבל לא ח"ו שהם יעשו ראשים, אלא רשים. עיין סנהדרין (ק"ג ע"ב). ונזכה לעשות נקמה בגויים תוכחת בלאומים לאסור מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל הדר הוא לכל חסידיו במהרה בימינו אמן. ועל דרך זה יש לפרש הפסוק קרני רשעים תגרע תרוממנה קרנות צדיק, כי קרני רשעים הוא ר"ם ואם תשפיל הר"ם אז נשאר יש"ע, והרוממות לקרנות צדיק [הוא ק"ץ] ואז יקרב קץ הישועה במהרה בימינו אמן.

(דבש לפי, חידושי מו"ה דוד הערשקאוויטש הי"ד ממונקטש בעריכת נכד אחי המחבר ישראל יהודה הערשקאוויטש, תשס"ו)

הבחור הרב דוד הרשקוביץ הי"ד נולד במונקטש לאביו הרב שלמה ולאמו מרת חיה הי"ד בת הרב צבי אלימלך דים, שמשו של רבי שלום אליעזר הי"ד מראצפערט. למד תורה בהתמדה וקנה בקיאות נפלאה בש"ס בבית הוריו. אחר כך הלך ללמוד תורה בספינקער קלויז במונקטש. בסביבות גיל 13 הוסמך להוראה בידי דוד אמו, רבי דוד שליסל, ראב"ד מונקטש, אביו של הרב נתן נטע שלמה הי"ד.

הרב דוד כתב קונטרס דרושים והדרנים. מתוך כתביו ניכרת בקיאותו הרבה של המחבר ועולה מגמתו לחיזוק הקוראים אל מול הרוחות המנשבות בעולם ולאור אירועי תקופתו.
לאחר שהסתתר עם חבר בבונקר במשך חצי שנה, יצא לראות מה נעשה בחוץ, מיד נתפס ונשלח למחנה מיהלדורף (Mühldorf) בגרמניה. מחנה עבודה נאצי זה היווה שלוחה של מחנה הריכוז דכאו. הוחזקו בו כאלפיים אסירים, ששמשו כוח אדם בתנאי עבדות, במפעל תת-קרקעי להרכבת מטוס הקרב הסילוני הראשון בעולם. 

את הקונטרס עם חידושיו, שקראם בשם דב"ש, לרמוז בזה את שמו ושם אביו, הסתיר בעליית הגג לפני שנשלחו לאושוויץ. לאחר השחרור התגלו הכתבים, והם הובאו לדפוס בשנת תשס"ו בידי נכדי אחיו.

הרב דוד נספה באושוויץ עם משפחתו בג' בסיון תש"ד.