קטגוריה: פרשת השבוע

מה שאמרתי בשעת הקמת המצבה בשנת תרצ"ב ביום צום העשירים הוא עשרה בטבת על ציון כבוד אאדמו"ר מו"ה מרדכי יצחק זללה"ה, ומהם גם דברים אשר אמרתי בשעת הקמת המצבה על ציון חמותי בשנת תרצ"א יום א' דסליחות בעיר קאשוי […]

מקור מקומו טהור מהנהגת הקמת מצבה רמזה התורה הקדושה "היא מצבת קבורת רחל עד היום", ויש לדקדק בייתר הלשון "היא מצבת קבורת רחל", דזיל קרי בי רב שאם יעקב אבינו עליו השלום העמיד המצבה על קבורת רחל, פשוט שהיא מצבתה. וגם אומרו "עד היום" מה בא להשמיענו.

המלך יאשיהו כאשר שרף וטימא במות ירבעם, כאשר יסופר בקרא (מלכים ב' כ"ג) "ויאמר מה הציון הלזה אשר אני רואה. ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהי'ם אשר בא מיהודה כו'". הנה זה ששאל דווקא על ציון זה צריך ביאור, וגם התשובה "אשר בא מיהודה" מאי נפקא מינה מהיכן בא.

בפרק ב' דמסכת שקלים משנה ה' איתר "מותר המת ליורשין. רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו". ויש לדקדק דהאי תיבת "לו" מיותר דהכי איבעי למכתב "בונין נפש על קברו". ובירושלמי שם תני "רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן הן זכרונם". והיא תמיהה שהרי יעקב אבינו עליו השלום העמיד מצבה על קבורת רחל הצדקת אמנו זכותה יגן עלינו אמן, וגם במלכים הנ"ל מצינו על קבר איש האלהי'ם היה ציון. ובמדרש רבה בראשית כ"ב י"א מביא גם כן דברי רבן שמעון בן גמליאל אלו ומסיים "למדנו שנקראו ישראל על שם רחל, שנאמר הבן יקיר לי אפרים". והיא מקושיא הבנה, מה מייתי ראייה מהתם. אדרבה מהתם מוכח כנ"ל דעושין ציון אף לצדיקים.

ובעזרת ה' יתברך נראה לעניות דעתי לפרש בדרך אגדה, דהנה עניין המצבה אית ביה שני תועלת. יש לומר משום יקרא דמותא, וכדברי החכם מכל אדם (משלי י') "זכר צדיק לברכה כו'", וכמו דקיימא לן דאין לומר קדיש על אבותיו יותר מי"א חודשים כדי שלא להחזיקם לרשעים אשר משפטם בגיהנם שנים עשר חודש (עיין מה שכתבתי בזה העניין בביאורי "אז יקהיל שלמה" על המהרי"ל בפתחא זעירא אות ד') כמו כן מחוייבים להקים מצבה להראות שהוא בגדר שרוצין להזכירו, כי "זכר צדיק לברכה", ולא חס ושלום בגדר רשעים שאין לזוכרם. וגם אית בית משום יקרא דחיי לידע מקום הנפטר אם הוא איש צדיק אשר דבריו נשמעין בשמים, לילך להשתטח על קברו על כל צרה שלא תבוא שיהיה למליץ יושר ויתפלל ויבקש רחמים עליו, כדמצינו אצל כלב שהלך להשתטח על קבר אבותיו להנצל מעצת מרגלים, וכמו כן מצינו טובא בש"ס, וכדרשת חכמינו ז"ל (במסכת בבא מציעא) "גפן ממצרים תסיע" ישראל נמשלו לגפן, מה גפן זה העץ מחזיקו, אף ישראל החיים נשענים על המתים. וכמו כן כתב בזוהר הקדוש שמות דף ט"ז מובא בטעמי המצוות חלק ד' דף ל"ו שאם לא היו המתים מתפללין על החיים, לא היו החיים מתקיימין. עיין שם. וגדול זכות המשתטח על קבר איש צדיק, כמבואר בספרים הקדושים. עיין קב הישר פ' עמוד א, עיין שם.

הנה הנפקא מינא בין אלו שני הטעמים הוא, שאם הקמת המצבה משום יקרא דמותא אז למותר ליכתוב תוארים ושבחים על המצבה, כי די בזה שמעמידין האבן ומפתחין שמו להזכירו. אבל אם הקמת המצבה משום יקרא דחיי, ניחא אם האיש הצדיק היה מפורסם והכל יודעין אותו, אז למותר המה התוארים והשבחים לפתח על המצבה. אבל אם הצדיק היה מעלמא דאיתכסיא, מאנשי צניעי מהצנע לכת עם ד', או שבא לכאן ממקום אחר על פי סיבה, אז בוודאי ההכרח לכתוב תוארים לידע ולהודיע כי כאן נטמן איש צדיק איש אלהי'ם, כדברי הנועם אלימלך זיע"א שהוא איש על האלהי'ם, מושל על מידת הדין כדי להמתיקו, כמאמר חז"ל "מי מושל בי, צדיק", כדי לילך להשתטח ולהתפלל על קברו, וממילא לאיש צדיק כזה אין האבן שמעמידין לתועלתו לזכרון, אחר כי זה זכרונו לטובה שבאין להתפלל ולהשתטח על קברו, וודאי משום דדבריו נשמעין בשמים, ולאיש צדיק כזה על פי רוב יש לו בנין מעלי שהדריכם על דרכי התורה והיראה, מלבד שבניו מזכירין אותו לטובה "כך אמר לנו אבא", אלא גם ביני שאר אינשי נזכר לברכה באומרם על צאצאיו "אשרי ילדתם".

ולפי זה מיושבים כל הפסוקים דבספר לקוטי בית אפרים ממ"נ דרש ד' מביא פסיקתא שיוסף ביקש מאביו גם אם לא היה בידך בשעת מיתת אמי להכניסה למערת המכפלה היה רוצה לסייעו שיהא קוברה שם אחר כך, והשיב לו יעקב אבינו עליו השלום שהיא מוכרחת לנוח שם כאשר יגלו ישראל בגלות על ידי נבוזרדן יעברו דרך קבורתה ויבכו ויתפללו ותעמוד רחל מקבורתה לבקש עליהם רחמים, כמאמר הקרא "רחל מבכה על בניה". וה' יתברך משיב לה "ושבו בנים לגבולם". עיין שם.

וזה פירוש הקרא "ויצב יעקב מצבה על קבורתה", אבל זה האבן היה רק משום יקרא דחיי שידעו היכי קבורתה, אבל משום יקרא דמותה "היא מצבת קבורת רחל", פירוש היא זכרונה "עד היום", מה שאנו רואים שיוסף לא קברה במערת המכפלה ואף שהיה ביכולתו, ודאי מטעם שהשיב יעקב אבינו עליו השלום כדי שכאשר יגלו יתפללו על קברה ויוושעו, אם כן זה זיכרונה לטובה שהיא צדקת שדבריה נשמעין בשמים.

וזה פירוש הברייתא דרבי נתן אומר מותר המת שייך לו, ועושין מה שהיא לתועלתו. ומה היא תועלתו "ציון על קברו להזכירו". ועל זה פליג רבן שמעון בן גמליאל דזה אינו כלל בכל מקום ובכל אדם, הרי אין עושין נפשות לצדיקים דייקי, להם אין צריך הנפש, היינו המצבה, לתועלתו, כי דבריהם, פירוש מה שבכוחם בדבריהם להמתיק הדין מעל ישראל היא זיכרונם שבאין לבקש רחמים על קברה. נמצא להלכה רבן שמעון בן גמליאל גם כן סבירא ליה כרבי נתן שעושין לצדיקים מצבה, אבל במותר שעושין לתועלת המת, גבי צדיק עושין דבר אחר, כי המצבה אינה לתועלתו, ועל זה שפיר הוא דמביא שם במדרש ראייה למדנו ישראל נקראו על שם רחל, ולמה, משום שהיא מסרה נפשה אליהם  לבקש רחמים אליהם בגלות, ועל זה רמזה התורה הקדושה "היא מצבת רחל עד היום", שזה מצבתה שעד היום מונחת שם, אבל מצבת האבן איני צריכה לתועלתו.

ובזה מובן מה ששאל המלך יאשיהו "מה הציון הלז", דייקי על זה שאל שראה ציון עם תוארים גדולים ושאם אם הוא איש צדיק למה לו התוארים, הלא הכל יודעין. על זה השיבו הוא איש אלהי'ם שבא מיהודה, שאינו מכאן ולא מכירין אותו לאיש צדיק, ומוכרחין לרשום ולפתוח על האבן שהוא איש צדיק.

[…] ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו יזכנו בבריאות גפנו ברמ"ח אברנו ושס"ה גידנו לגדל צאצאינו על דרכי התורה והיראה לחופה ולמעשים טובים מתוך נחת והרחבה ופרנסה ברווח והצלחה בכל העניינים ונזכה לביאת משיח צדקנו וגואלנו במהרה בימינו אמן, כן יהי רצון.

(מתוך קונטרס "יצחק לזרעו" בהקדמת שו"ת "שאל שלמה")

הרב שלמה זלמן ווייסברג הוציא לאור את הקובץ התורני "שערי אורה" בהומנה תרצ"ה ובשנת תרצ"ג הוציא לאור את ספרו "אז יקהיל שלמה" על ספר מהרי"ל עם שו"ת "שאל שלמה". הספר זכה להסכמות הרב שמואל פירר אב"ד קראס, ר' יעקב חיים סופר מחבר "כף החיים", הרב יוסף אלימלך כהנא אב"ד אונגוואר, האדמו"ר רבי ישראל האגר מוויזניץ',  הרב שאול בראך אב"ד קאשיו, הרב אשר לעמל סג"ל שפיטצר אב"ד קחרכדורף, רבי אברהם שלום הלברשטאם משינאווע, הרב שמואל דוד הלוי אונגר אב"ד נייטרא, הרב  יהושע בוקסבוים מגאלאנטא, הרב עקיבא סופר מפרעסבורג והרב יהודה ליב צירלסון אב"ד קעשנוב והרב הכולל של מדינת בסרביה.

הרב שלמה זלמן וויסברג, תלמיד חכם מהומנה (סלובקיה), נולד בסביבות שנת תרנ"ה (1895) בסטראפקוב. היה נשא לאשה את מרת פיגא יענטא בת הרב משה יהודה האס מקאשוי. אביו של הרב שלמה זלמן, הרב מרדכי יצחק ווייסברג (תרכ"ד-תרצ"ב) מהומנה, היה בנו של הרב אברהם יהושע העשיל ב"ר מרדכי יצחק דומ"צ סטראפקוב שהיה נכד מרת בריינדל, אחותו של הרב הצדיק בעל "אוהב ישראל" מאפטא (ראה עלי זכרון, ז, עמ' נד-נז, שיתכן והיה מענף משפחתי אחר, ודרכו היה הרב שלמה זלמן ווינברג גם מצאצאי ה"אוהב ישראל" עצמו, כפי שנראה מחתימתו בהקדמת ספרו "שאל שלמה").

תשובה אליו הודפסה בספר "לבושי מרדכי" מאת הרב מרדכי ליב ווינקלר, סי קצט, ובשו"ת "משנה שכיר" או"ח סי' יג, מאת הרב ישכר שלמה טייכטל. חידושים ממנו פורסם בכתב העת הנשר, ב, סי' קיג, בספר איגרי דבי הילולי, א: תשנ"ז, עמ' קצט. הוא השתתף בקובץ "חכמת שלמה" שהוציא הרב חיים יהודה אהרנרייך לכבוד יובל חמישים שנות הנישואין של ר' שלמה ואיזא לייטנר מהומנה.

בראשית שנות ה-40 הוגלו הרב, רעייתו וששת ילדיהם: רבקה (בת 13), אברהם יהושע (בן 11), מרדכי יצחק (בן 9), רחל (בת 8), דוד (בן 6) ומנחם (בן 3), למחנה הריכוז סרד (סלובקיה) ונרצחו באזור לובלין. הי"ד. (בדף עד נוסף נזכרה בת בשם אסתר פרומט). הי"ד.

דוד המלך עליו השלום אמר בתהלים (ל"ז) "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ". אמנם בספר חובות הלבבות שער הבטחון (בפתיחה) נאמר על אחד מן הפרושים שהלך אל ארץ רחוקה לבקש הטרף ומצא עובד כוכבים והוכיחו מאד. וכאשר שאלו הגוי ומה אתה עובד, אמר לו הפרוש, אני עובד הבורא היחיד, הכל יכול, המכלכל לכל. ועל כך שאלו, אם כן למה הוצרכת לטרוח עד הנה עבור מזונותיך, ולמה לא הטריפך בביתך. ונפסקה טענת הפרוש, ושב לארצו וקבל הפרישות מן העת ההיא ולא יצא מעירו, והשליך יהבו על ה' ונתפרנס בביתו.

אבל חכמים השיבו על השאלה הנזכרת, כי היתה סיבה מה' שיסע הפרוש למרחוק עבור הפרנסה, כדי שימצא שם העובד כוכבים ויוכיחו בדרך ישרה. וכן מצאנו (בפרשת וירא) אברהם אמר להאורחים "יוקח נא מעט מים וגו' ואקחה פת לחם וגו' כי על כן עברתם על עבדכם". ולכאורה יפלא לשון דהלא יתבושו מזה. וכבר עמד על זה ברש"י. אלא שהוא הדבר שדברנו, דכאשר ראה אותם בדמות אנשים שאלם כנהוג על מגמת פניהם בדרך מהלכם. והשיבו שהולכים על השוק לאלכסנדריא להמציא טרף לנפשם. ועל זאת תבא השאלה לאברהם המאמין, שלמה לא הטריפוני בעירנו. אולם כמו שפירש באור החיים על הפסוק "יוקח נא מעט מים", שירמוז על התורה, ויקחו מעט מים מפשטי התורה, וישענו תחת העץ, התורה שנקרא "עץ חיים". ולכך אמר העץ, בה"א הידיעה. גם אמר שיקחו פת לחם, בחינת פנימית התורה. ועל זאת אמר "כי על כן עברתם על עבדכם", דזהו התכלית הסיבה שסובב ה' לכם דרך רחוקה להפרנסה, כדי שתעברו פה ותלמדו דרכי ה' והאמונה הצרופה.

ואמנם קיום התורה בכל נקרא "דרך", וכמו שכתוב באברהם "כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' ושמרו דרך ה'" וגו'. וזהו שאמר הפסוק בתהלים "מה' מצעדי גבר כוננו", שאם תאמר דלמה הוצרך זה לכתת רגליו למרחוק, ומשיב "ודרכו יחפץ", שחפץ ה' בזה לצורך התורה וכבוד שמים, שיבא לו מכך תכלית לדרך ה'. והשתא אמינא גם אני שתכלית בואי לא כמו שנראה בהשקפה חיצונה, אלא "ודרכו יחפץ", שיסובב על ידי זה כבוד שמים. ואם כי לא נדע עד מה, הלא התורה כוללת הכל, והחכם אמר (במשלי ט"ז) "ומה' מענה לשון", והוא ידריך לשוני לכוון לתכלית הנרצה.

הנה היום ראש חודש  אלול, זמן תשובה לכל. וכדאיתא בספרים הקדושים הרמז בפסוק (בפרשת תצא) "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים", היינו חודש אלול שישוב בו האדם ויתקן כל מה שעיוות בכל השנה, וכדאיתא בריש פרק כיצד מברכין "גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע" וכו', ואין אביו אלא הקב"ה, שנאמר "הלא הוא אביך קנך", ואין אמו אלא כנסת ישראל. ואמרו ברמז המשנה "נותנין לבתולה י"ב חודש", דהיינו אלול, שמזלו בתולה, כולל כל השנה. לכן לחודש אלול יאות לקרוא "ירח ימים", חודש הכולל כל השנה. ואפשר לתת הסבר עוד על פי דתניא בחגיגה י"ט, עודהו רגלו אחת במים הוחזק בדבר קל מחזיק עצמו לדבר חמור, דהיינו שהוחזק לתרומה מחזיק עצמו לקודש, ומגביה הטבילה לדרגת קודש. וכמו כן באלול סוף השנה, שעדיין הוא מהשנה, יכול להגביה כל השנה. ותיקנו קדמונינו לתקוע כל החודש בשופר, והביא המג"א (בסימן תקפ"א סק"ב, ועיין שם במחצית השקל) רמז מהקרא "תקעו בחודש שופר".

ונראה לומר דענין התקיעה בא לעורר על שני דברים, חדא כמו שכתב הרמב"ם בפרק ג' דתשובה, דרמז במצוות שופר, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וכו'. ועוד מצאנו פרשת בהעלותך "ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה", הרי שהתקיעה מעורר להתאסף ולהתאחד, והוא אחד מדרכי התשובה. וכבר מבואר בהילקוט שמעוני בהושע (ד) על הפסוק "חבור עצבים אפרים הנח לו", רבי אומר גדול השלום שאפילו עובדים אלילים ושלום ביניהם, אין יכולין לשלוט עליהן, שנאמר "הנח לו". ופירשו הטעם לזה דהיסורין והגלות באין לעורר על התשובה, ואכן כשיש אחדות בלאו הכי יתעוררו לתשובה, כי ישראלי יש בו ניצוץ ושורש קדושה, ועל ידי האחדות יתאחדו כל רשפי שלהבת דקדושה ויתעוררו לתשובה, ואין צורך למסרם ביד אומות העולם. ונתקן לתקוע שלשים יום קודם ראש השנה לקרב ולייחד הלבבות, ועל ידו יהיה בניקל להתעורר לתשובה ע"י תקיעת שופר בראש השנה. וירמוז הפסוק, "תקעו בחודש שופר", דהיינו כל חודש אלול, "בכסה ליום חגינו", שיוכלו להתאסף ולהתאחד בלי פירוד הלבבות ביום טוב של ראש השנה.

אולם זמן הזריזין לתשובה הוא בט"ו באב. ורמז במשנה סוף תענית "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים", הרי שיש שייכות להדדי, והתחלת התשובה בט"ו באב ונגמרת ביום הכיפורים. וכך נעיין בסדר הפרשיות המתחילות סמוך לט"ו באב, נמצא למדים מהן דרכי התשובה. הנה תחילת הדרך להתפלל ולבקש רחמים מה' יתברך. והמהרש"א במס' ברכות (דף י') נתקשה דאיך תועיל תפלת השיבנו וכו', דהכל מן השמים חוץ מיראת שמים, והבחירה ביד האדם. וביאר דמאחר שמבקש על כך, הרי בוחר בהטוב, ובכלל הבא לטהר מסייעין אותו. וזהו ענין פרשת ואתחנן, להזהיר שבימי הרצון המסוגל לקבלת התפלה יבחר האדם לעצמו על מה להתפלל, ויעשה עיקר בקשותיו על חפצי שמים, על דבר כבוד שמו יתברך. וזהו שכתוב "ואתחנן אל ה'", כלומר מה שנוגע לכבוד שמו יתברך. ואחר זה בא הרמז "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה". "עקב", מלשון סוף, דכבר סוף השנה ורק רגליה איתנהו, ומעתה על כל פנים "תשמעון את המשפטים" וגו', דאם לא עכשיו אימתי. "ושמרתם ועשיתם אותם", ותהיה כעשיה חדשה על כל השנה, כמו שרמזנו במאמרם "עודהו רגלו אחת במים, הוחזק בדבר קל מחזיק עצמו בדבר חמור", שיכול להגביה טהרת טבילתו למפרע. ואחר כך פרשת "ראה אנכי נותן לפניכם היום" וגו', המלמדנו עצה להתחזק ביראת שמיים, שיחשוב על יום זה שלפניו, ולא ידחה למחר. ועל דרך שאמר רבי אליעזר לתלמידיו (שבת קנ"ג) על שאלתם "וכי אדם יודע איזהו יום שימות כדי שישוב יום אחד לפני מיתתו", ד"כל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה". ומובן שכדאי להאדם לפרוע את החוב דבר יום ביומו, ולא לפרוע חוב של יומים ביום אחד. ועיין מה שכתבנו בפרשת שמיני על הפסוק "זה הדבר אשר ציוה ה' תעשו".

ואחרי כן פרשת "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" וגו', וכדאיתא בחובות הלבבות שער עבודת האלקים, דהשערים באדם המה העיניים ואזנים והפה, שצריכים שמירה ועצה להנהגתם. ובמקום שאין בית דין רואה, יעשה האדם לעצמו בית דין וימנע מהחטא. ועל דרך שפירשו בספרי מוסר את מאמר התנא "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", כלומר במקום שאין עין אדם רואה, ואין לפניו בושה מאחרים, והיצר הרע מסית לדבר עבירה, השתדל להיות איש, מלשון שררה, להשתרר על עצמך ולמנוע. ובפרשת תצא ילמדנו מלחמת היצר הרע. וכמו שכתב רש"י, במלחמת הרשות הכתוב מדבר. היינו, ללחום עם היצר הרע בענייני הרשות, להיות "קדש עצמך במותר לך", ולא ימתין עד שהיצר הרע יבא בגבולו להסית לעברה, חס ושלום. אלא יעשה גדרים וסייגים. ובפרשת תבא נמצא סדר ההנהגה בגידול הבנים הרמוז ב"ראשית ביכורי פרי האדמה", דאשה קרקע עולם היא. ויש ראשית בזמן ויש ראשית במעלה, והמה הבנים, אשר צריך להכניס עצמו לגדלם, כאמור "ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם". והיינו, מקום שמגדלים בו תורה ויראת שמים.

והנה בימי התשובה, כאשר נפשפש במעשים, צריך לתקן גם מעשה הבנים, האם נהגו בדרך זה כפי הנרמז בסדר הפרשיות. ואחר כך, שבת קודם ראש השנה, פרשת "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם", דבכהאי גוונא נהיה בטוחים לעמוד במשפט ולזכות בדין לפניו יתברך.

הנביא ישעיה (נ"ח) "קרא בגרון אל תחשוך, כשופר הרם קולך, והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטואתם". ובספרי אגדה מדקדקים על כפל הלשון "קרא בגרון" "כשופר הרם קולך", ולאיזה ענין מדמהו להשופר, דאם על הרמת הקול, הלא כל הקולות כשרים בשופר, אפילו קול דממה דקה. ותו, מדוע הוצרך לומר "אל תחשוך".

ויש לומר בהקדם מפרשת תצא, "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך וגו' וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאת, לא תוכל להתעלם". והנה כתב הרמב"ם בסוף הלכות תמורה, דרוב מצות התורה הן עצות מגדול הדעה לתקן הדעות ולהיישר המעשים. והעצה וההתעוררות ממצווה זאת נדרשת יפה באור החיים הקדוש שרמזה לנו התורה הקדושה גודל ערך מצוות הוכחה, דהיא השבת האבדה הגדולה. וביותר חל חיוב מצווה זו על צדיקי הדור, אשר נקראים "אחים" לכביכול, ואליהם קורא "לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים", הרומז על קטני הערך, עניי הדעת, שגבר בהם כוח הבהמית, והמה נדחים על ידי זה משורשם, דהלא המה עם ה'. ובאה הזהרה להשיבם לאחיך, לקרב לב בנים אל אביהם שבשמים. ואמר "וכן תעשה לחמורו", לעורר על ענייני הגוף והחומר. "וכן תעשה לשמלתו", לעורר על עניני הנשמה הנאצלת מלבוש אורו יתברך. ועיין בתיקוני זוהר מאמר "פתח אליהו". והוסיף "וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאת", לעורר לבות בני ישראל על עסק התורה, כל אחד לפי השגתו וחלקו הנותן לו מאת נותן התורה. דאם הוא לא יעסוק בו, הרי כאילו חלק זה, חס ושלום, בחינת אבודה. ובאמצעות תורתו, כאילו מצאתו והשיבו לבעליה. זהו תורף דבריו.

ואכתי סיומא דקרא "לא תוכל להתעלם" לא ידעני על מה הוצרך להוסיף, דהלא הפסוק ביאר "לא תראה" וגו', וחיזק במצות עשה "השב תשיבם" וכו', ותו בא להעיר "לא תוכל להתעלם". דלכאורה יכול אתה, רק אינך רשאי. והנראה לי דהקדמונים, וכן בחובות הלבבות שער עבודת האלוקים, האריכו שמצוות ה' כולל שני סוגים: שכליות, והן המצוות שאפילו לא נצטווינו בתורה, היה השכל מחייב אותן. והשני, מצוות שמעיות, דאם לא שמענו לא היינו יודעים חיובם. והרי מצות הוכחה מחויבת על פי השכל משתי פנים: האחת, דנשמות ישראל חלק אלוקי ממעל, הנקראים "בנים למקום", ומהסברא דכאשר יראה את הבן תועה בדרך מחויב להחזירו לאביו. והשנייה, מצד שהפגם של עוון, חס ושלום, פוגם למעלה בקדושה העליונה, ומי הוא הרואה איש בליעל או שכור מבולבל העושה הרס וחורבן בבית אביו ולא יתחזק למונעו מכך. כמו כן איש ישראל, בראותו עבריין הפוגם בקדושה עליונה, לבו עליו תאבל ולא יוכל להתאפק מלקנא קנאת ה' צבאות. ותו באה אזהרה (בפרשת קדושים) "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", דאפילו אינו בהרגש התעוררות הנזכרת, מכל מקום מצות הוכחה היא כמצות ציצית ותפילין. ומסיים הקרא "ולא תשא עליו חטא", דנודע שכל ישראל ערבים זה לזה, ובמה איפה ינצל שלא חטא בשביל חברו, היינו על יד'י התוכחה, דמאחר שעשה את שלו, לא יענש עליו.

אבל חילוק בין דרגות התוכחה בין מי שעושה מצות התוכחה רק מכוח שנצטווה, לבין מי שאצלו מצד רצון פנימי מצד השכל, דמאחר שיוצאים מקרב לב וקנאת ה' בוערה בליבו עד שלא יוכל להתאפק ולעצור במילין, דבריו יעשו רושם יותר בלב השומעם, מאשר דברים הבאים רק מפיו ושפתיו ידבר ולא ירגיש מרירות בליבו. וכן שמעתי על שם הגאון מורינו הרב רבי משה גרינוולד אב"ד קהילת קודש חוסט לפרש מאמרם "דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב", דכאשר הלב מלא על גדותיו במרירות וקנאת ה' צבאות ואין מחזיק עוד עד שיוציאם לחוץ דרך פיו, דבורים כאלו נכנסים אל לב השומעם. ועד דרך זה יתפרש האזהרה במצות השבת אבדת אחיך, הרומז על התוכחה, שלא תהא רק על צו הציווי ומצוות השמעית לבד, אלא שמהראוי להתעורר בראותך איש שפל רוח נדחה מדרך הטוב, עד שליבך יתמלא על כל גדותיו. וזהו שאמר "וכן תעשה לכל אבדת אחיך וגו' לא תוכל להתעלם", אלא יצאו הדברים לחוץ דרך הפה. והנה הגרון הוא פתח הלב, וכאשר הלב מלא ישפוך שיחו דרך הגרון, עד שאין צורך לעורר הדיבור, רק שלא יעצור פיו ולא יחשוך הדיבור. ועל כן הזהיר הנביא שתוכחת ישראל תהא על דרך הנ"ל: "קרא בגרון", כלומר מלב מלא על כל גדותיו, עד שלא יהא צורך לעורר הדיבור, רק "אל תחשוך" אותם. "כשופר הרם קולך", דהשופר עיקרו היא חכמה ואינה מלאכה, וכמו דאמרו רבותינו ז"ל במסכת ראש השנה (דף כ"ט:). ובא להזהיר דאף שהלב מלא על כל גדותיו והדיבור כאילו יוצא מאליו, צריך שיהא בחכמה, שחס ושלום לא יבייש ויקטרג, ורק לגלות טפח ולכסות טפחיים, כפי צורך השעה, ולא להטריח יותר מדאי. וראיתי מליצה נאה, החכם חושב ומתבונן הרבה ואין לו פנאי לדבר הרבה, והכסיל מדבר הרבה ואין לו פנאי לחשוב ולהתבונן בדבריו.

עוד אפשר לומר ברמז השופר, דאם לפעמים אינו במדרגה זאת, דמכל מקום "אל יחשוך", ולא ימנע התוכחה, רק יכריח עצמו לומר תוכחה, כמו השופר שתוקעין בו בכוח ובהכרח. ועוד יש לומר ברמז קול השופר, אשר "קול דממה דקה ישמע" במקום שתוקעין, מכל מקום מלאכים יחפזון למעלה בקודש, ויש בכח השופר לערבב השטן העומד לפני בית דין שלמעלה ומהפך מכסא דין לכסא רחמים. כמו כן לפעמים נדמה כי תוכחתו לחנם באה ולא יהיו דבוריו נשמעים, מכל מקום לא ימנע ולא יחשוך תוכחה, דאם לא יעשו עכשיו פירות, אפשר דלאחר זמן כן יועילו. ואם לא במקום הזה, אולי במקום אחר. כי הדיבור משוטט עד שימצא מקום לעשות בו אות לטובה. המשל אומרים "איין יידישער קרעכץ געיט ניכט פארלארען" ("אנחה של יהודי אין הולכת לאיבוד"). והדיבורים הנאמרים לשם שמים באמת, בכל ענין יעשו רושם.

עוד ירמוז במשל השופר, דהמוכיח אם יתבונן וימצא עצמו מלא פגם, אם כן יאמר לאחרים "מי יתן טהור מטמא". אולם מצאנו בשופר, דאף שלא הוכשר למלאכת שמים, רק מבהמה טהורה אף שאינה כשרה, השופר כשר. מאחר שמינו מבהמה טהורה, אך שאינה כשרה, השופר כשר, מאחר שמינו טהור. כמו כן המוכיח, אף שלא ימצא עצמו שלם וכשר, מכל מקום מאחר שהוא מין טהור, ואומר הקדמות אמיתיים ובלשון טהור, כבר הורשה לו ויש לו כוח להוכיחם. וה' יתברך ברחמיו יזכנו לשמוע קול השופר הגדול ובקיבוץ נדחי ישראל, במהרה בימינו אמן.

הרב אליעזר יעקב בן הרב משה צבי רוזניץ, נולד בסביבות שנת תרל"ז (1877) בפעטראוואסעלא, והיה חסיד מופלג, תלמיד חכם מלא וגדוש, שדבק עד להפליא בצדיקי דורו, וביחוד באדמו"ר יששכר דב רוקח מבלעז. בעודו ילד התייתם מאביו. למד בסאטמר בישיבת רבי יהודה גרינוולד, מחבר שו"ת "זכרון יהודה" (ראה תשובת רבו אליו ה"זכרון יהודה", ב, סי' קצ"ב), שאהב אותו כבן והעריך אותו מאוד כאחד מבחירי תלמידיו. הוא עסק במסחר לפרנסתו ושימש דיין, מגיד מישרים וראש ישיבת בקהילת זענטא (סנטה, בהונגריה, ממלחמת העולם הראשונה ביגוסלביה, וכיום בצפון סרביה) ורב בעיירה קניזשא, הסמוכה לזענטא. הוא נהג להתדפק על בתי נדיבים על מנת לאסוף את כל הדרוש עבור הנזקקים, בעוד שהוא מסתפק במועט וחי בצניעות רבה. במשך ארבעים וחמש שנה העמיד תלמידים ולימד דעת את העם. הוא נהג לדרוש בכל שבת לפני תפילת מנחה. בקיץ היה דורש על פרקי אבות ובחורף על פסוקי תהלים. בנוסף נשא דרשות במועדים, הספיד את גדולי ישראל שנפטרו ועורר רחמים על בני ישראל שהיו נתונים בצרה ברוסיה. בדרשותיו הרבה להשתמש במשלים ובמליצות. במוקד דרשותיו עמדה הדאגה לחינוך הבנים והבנות, והרחקתם מדרכים מסוכנים ודעות נפסדות. הוא היה רגיל לומר שעכשיו חסרים לנו המזבח והקרבנות, שהיו עיקר העבודה במקדש, ואף על פי כן יכול כל אחד לקיים זה בעצמו בהדרכת בניו ובני ביתו. וביאר את הפסוק "אותם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", שכל אחד יכול להיות כהן ולהקריב קרבן על ידי שידריך בניו בדרך ה' במסירות נפש, "זה קרבן האמיתי לעמוד נגד כל מאורעות וניסיונות הזמן".

הרב השאיר אחריו חיבורים  רבים בכל מקצועות התורה: דברי אגדה, חידושים בסוגיות הש"ס, תקנות עגונות, חידושים על התורה ומועדים, חיבור על הגדה של פסח, ביאור על תהלים, ספר על החסידות וההנהגות של גדולי הצדיקים ועוד. חלק מכתביו אבדו בשואה, וממה שנשאר יצאו לאור ספר "קול יעקב" על התורה ודרשות (תשכ"ו, תשמ"ז), חידושים בסוגיות הש"ס (תשל"ו, תשמ"ב-תשמ"ה) ועל ספר תהלים (תשנ"ו). דרשותיו מלאי יראת שמים והתעוררות לעבודת ה' ולימוד תורתו. בדרשותיו הביא תורות ששמע מאדמו"רי בעלז, כך שהרבה מאמרות קודשם נשתמרו על ידו. תולדותיו הובאו בראש ספר "קול יעקב" על התורה ודרשות (תשכ"ו). בנו של המחבר, הרב אברהם חיים הוא שהוציא לאור את ספרי אביו.

לאחר כיבוש יוגוסלביה בידי מדינות הציר וסיפוחה להונגריה, החלה רדיפת היהודים. יהודים מסנטה נשלחו לעבודות כפייה בהונגריה ובאוקראינה. לאחר הפלישה הגרמנית להונגריה בשנת 1944 נעצרו יהודי העיר ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ, וביניהם הרב אליעזר יעקב רוזניץ, שנרצח בי"ח בתמוז תש"ד, עם רוב משפחתו.

ב"ה, יום וערב שבת קודש מצורע אפר"ת, קאזמינעק.

אל כבוד אהובי וידידי מוה"ר מענדל ה"י המכונה קאשער.

באתי לבקש ממך שתעיין נא בדברי אדומו"ר שליט"א מגור (מרן האמרי אמת) אשר שמעתי מפיו הקדוש, שהקשה על מה דאיתא במגילה (ח,ב) "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן", והלא המן היה מזרע עמלק – אשר כל שללם חרם, והאיך נהנה מרדכי ממנו. ותירץ דהוי כמו "עמון ומואב טהרו בסיחון" (גיטין לח,א), משום דהרוגי מלכות נכסיהם למלך (סנהדרין מח,ב), והמן היה מהרוגי מלכות, ונטהרו הנכסים אצל אחשורוש. עד כאן לשונו הטהור.

ובאמת זוכר אני אשר בשנת תרע"ג בפורים אמר להיפך, שהקשה אז אדומו"ר שליט"א: מפני מה בשנה הראשונה בשעת הנס איתא שקיבלו עליהם לעשות יום טוב ומשלוח מנות, ובשנה השניה קיבלו עליהם משלוח מנות ומתנות לאביונים (עיין מגילה ה,ב וברש"י). ואמר שמזה נשמע שלא היה בשנה הזאת עניים. ואמר שיש לו ראיה לזה, דכתיב (אסתר ט,י-טז) "ובבזה לא שלחו ידם". ואמאי? אלא מפני שלא היו אז עניים.

וגיסו הגאון רבי יעקב מאיר נ"י אמר אז, דמאי ראיה הוא זה, דילמא לא רצו לשלוח את ידם בביזה מפני שהיה רכוש של עמלקים. והשיב אדומו"ר שליטא אליו בזה הלשון: אתה אומר היום פורים'דיג, שדבר זה שיהיה רכוש של עמלק אסור – לא היה אלא הוראת שעה (בימי מלחמת שאול, עיין שמואל א טו,ג), אבל לא שיהיה מצוה לדורות. וראיה מן "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן". עד כאן לשונו הטהור אז.

ואיני מבין כלל העניין, כי בפסוק בשמואל שם כתיב ציווי לכלות רק הבעלי חיים, ועיין ברש"י שם שהיו בעלי כשפים ומשנין עצמם לבהמה, ומזה נראה גם כן שלא היה האיסור רק על בעלי חיים. הגם כי מלשון הכתוב שם "והחרמתם את כל אשר לו" נראה שגם המטלטלין בכלל האיסור, אבל המשך לשון הכתוב "משור ועד שה מגמל ועד חמור" לא משמע כן. וגם ברש"י בחומש פרשת כי תצא בסופו גם "שלא יאמרו בהמה זו משל עמלק", נראה גם כן שלא היה האיסור רק על בעלי חיים…

ידידך המברכך בחג כשר ושמח, ראובן ישראל קאט

(שם ושארית, עמ' קנו-קנז)

הרב החסיד ראובן ישראל קוט נולד בעיירה קוזמניק שבמחוז קאליש, פולין, בשנת 1890 לאביו ר' אברהם דוד ולאמו מרת פרל. הוא נודע בילדותו כעילוי, חכם, מהיר תפיסה ורחב לב, ועד מהרה היה תלמיד חכם מופלג, חריף ובקי בש"ס ופוסקים. משפחתו הייתה משפחה של חסידי גור, נשא לאשה את מרת צירל לבית רוזנברג, ונולדו להם 4 ילדים.

ממקורות נוספים עולה כי בתקופת השואה נשלח הרב קוט לעבוד במחנה העבודה "שוואנינגן", שליד פוזן, בו הועסקו האסירים בסחיבת פסי ברזל כבדים, וסבלו צרות ומצוקות. שמו יצא במחנה כחכם ופיקח, ואפילו מפקד המחנה, איש האס.אס. גרוס, נתן לו יחס מיוחד וכינה אותו "הערר ראבינר" ומידי פעם נכנס להתווכח איתו על ענייני יהדות, מנהגים יהודים ותופעות שונות בתולדות העם היהודי. הרב ידע תמיד לעמוד ב"מבחן" ולהתחמק מ"מלכודות" מסוכנות. גם בתנאים הנוראים של אותו המחנה, הצליח הרב להתפלל בכל יום ולהימנע מאכילת איסורים של ממש. הוא השתמש בתחבולות לקיים חלק ממצוות התורה במחנה זה. בחג הסוכות הצליח לשכנע את השומר האוקראיני להסיר את גג הפח מעמדת השמירה ולכסות אותה בקש, כך שתהיה סוכה כשרה, וכשהשומר הלך לארוחת הערב חמקו יהודים לעמדת השמירה, אחד אחר השני, לברך את ברכת "לישב בסוכה".

בחנוכה תש"ג (1942), בתקופה של עבודה קשה בימי קור, רוחות עזות וגשמי זעף, השתדל הרב, ללא הצלחה, להשיג נר להדלקת חנוכה. בסופו של דבר הנר הושג והודלק בסדנת הסנדלרים, אף שהדבר היה כרוך בסכנת נפשות. קהל האסירים שנכח בהדלקה זימזם בלחש את הלחן המסורתי של "מעוז צור", והדגיש במיוחד, כשאמר וחזר ואמר את המילים: "נקום נקמת דן עבדיך מאומה הרשעה".

הרב נשאל האם נכון נוהגים בחורים חסידים שהשתדלו במסירות נפש לעבוד בשבת ב"שינוי" ביחס לדרך בה נעשתה העבודה בימי החול: לעבוד ביד שמאל, ביד כרוכה במטפחת ובסחיבה עם הגב קדימה. ה"שינוי" עורר גיחוך בקרב האסירים והיה עלול להביא לידי סכנת נפשות. כעבור מספר ימים ענה הרב:

"בוודאי שאין כל מקום ל'שינוי' כזה העלול לסכן מישהו, כולל את זה העושה אותו. לא בשבת ולא בחול. אך אם אתה שואל אותי, אם בגלל יש הגיון לעשות 'שינוי' בשבת? כי הרי ממילא אנו אנוסים לחלל את השבת אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן? לדעתי, יש בהחלט מקום ל'שינוי' כלשהו, כדי שלא נשכח את קדושת השבת. יתכן ששאלה כזו טרם נשאלה מעולם, ואין עליה תשובה. ואנו כאן במחנה שוואנינגן מחדשים וקובעים הלכה, לפיה יפסקו במתיבתא דרקיע, לפי שאנו נוהגים כאן במחנה בשוואנינגן".

כשנשאל הרב למה הוא שוקד על לימוד הלכות השבת, תוך שינון כלליה ופרטיה, ליבונם ובירורם, בעוד שבמחנה מחויבים האסירים היהודים לחלל את השבת – אולי עדיף שיהיו שוגגים ולא מזידין, ענה לשואל:

"טועה אתה ידידי הצעיר. כל עיקרה של שבת היא המצווה של 'זכירה'. כאשר יהודי נזכר בשבת, גם כשהוא אנוס לחלל את השבת ונאנח, הרי עצם הזכירה היא גם כן בבחינת 'שמירת שבת'. וכאשר יהודי מתעמק בדיני שבת, מברר ומלבן גדרי הלכה, ונאנח מעומק לבו – הרי זה גם בחינת 'שמירת שבת'". אחר כך הוסיף: "מובא בספרים הקדושים, כי הזמן של השבת הוא מעין עולם חדש היורד לעולם, מעין עולם העליון, הוא מבקש את 'תיקונו' אצל עם ישראל. את השבת יש 'לעשות'. ומהי העשייה? שיהודים יושבים ולומדים תורה, מבררים ומלבנים את הלכות שבת, את גדרי השבת, ועל ידי כל הם יורדים ומכוונים אל שורשי המצווה ותכליתה. ומזה יש נחת רוח לפני המקום. וזוהי ה'עשיה' שהיא תיקונה של שבת… בשבת יורד השפע לעולם, והוא מפרנס את כל ששת ימי המעשה… בשבת מסתלקת מידת הדין וכל העולם כולו מתמלא רחמים…". דיבורו עודד את שומעיו במחנה לשמור במידת יכולתם על קדושת השבת, אם לא על ידי שמירת שבת ממש, לפחות על ידי זכירה.

בד' בשבט תש"ג היה בחור חסידי שהזכיר שבערב חל יום הזכרון לאדמו"ר השפת אמת מגור. ר' פישל שולזינגר, יהודי פיקח, מעשי ובעל תושייה לקח על עצמו לארגן סעודת הילולא. הוא הצליח להביא לצריף החולים כמה פרוסות לחם דקיקות, מספר תפוחי אדמה צלויים, בקבוקון יי"ש מתוצרת עצמית והדליק שני בדלי נרות בשברי חרס. משתתי ה'הילולא' שתו לחיים מהבקבוקון ושמעו מפי הרב ראובן ישראל קוט רעיונות בשם ה'שפת אמת' על חשיבות התפילה, גם כשהיא תפילה שבלב הנאמרת ללא מילים, בעת צרה ומצוקה. בסיום הערב המרומם שרו ניגוני גור ובירכו ברכת המזון.

בתענית אסתר תש"ג נשלח דחוס בקרון-בהמות בקבוצה של 43 יהודים חולים שנפסלו לעבודת הפרך אל הכלא בגיטו לודז', במטרה לקבץ אותם לכלל קבוצה גדולה יותר, לקראת גירושם להשמדה אושוויץ. הרב צורף אל המשלוח ברגע האחרון על ידי ממלא מקום מפקד המחנה שאמר "גם למקום אליו תגיעו זקוקים לרבנים… אתם הולכים למפקדת השמים, אל אברהם אביכם, מיסרו לו יפה דרישת שלום". המגורשים ללודז' היו משוכנעים כי הם מגורשים למחנה ההשמדה חלמנו וכי אלו רגעי חייהם האחרונים. באותה שעה קם הרב קוט ואמר "הבה ונתפלל מעריב, נאמר קריאת שמע ונקבל עול מלכות שמים", וכולם, דתיים ושאינם דתיים יחדיו התפללו בדביקות ובהתלהבות תפילה מיוחדת מעומק ליבם.

לאחר שש שעות, העריכו המגורשים כי הם כבר קרבים לחלמנו והתלבטו האם לומר וידוי או לחכות להגעתם למחנה המוות כדי לומר את הווידוי סמוך למותם. לאחר שחזר השקט לשרור בקרון, ולאחר שהקור התגבר והחושך ירד, נשמע קולו של הרב ראובן ישראל קוט בוכה בלא הפוגות. הרב הסביר שאין הוא בוכה על חייו כי אם על שלשת בנותיו הצעירות שנותרו לבדן בבית בקוז'מינקה, שהן יתומות מאם, ובקרוב תהיינה גם יתומות מאב. "על כן אני בוכה. זוהי דאגת רב הדואג לבנותיו". בערב הגיעו לכלא בגיטו לודז' ואפילו הצליחו לשמוע את קריאת המגילה. גם בין כותלי הכלא לימד הרב ראובן ישראל קוט שיעור קבוע, גמרא ותוספות בפרק "אלו טריפות" במסכת חולין. משתתפי השיעור התבדחו אז "טריפות אוכלים וטריפות לומדים". האסרים שוכנו בתאים של עשרים איש, בדרגשים דו קומתיים. עם הזמן הצטמצמה החבורה כשחלקם חלו ונלקחו לבית החולים בגטו. מידי יום ראשון הורשו קרובי האסירים, במשך שעתיים, לעמוד מחוץ לשער הכלא ולשוחח עם קרובים מעבר לסורגי הברזל. שתים מבנותיו של הרב ראובן ישראל, שהגיעו לגטו לודז' מקוז'מינקה, הצליחו לבוא ולבקר אותו בכלאו.

בשנת 1944 גורש הרב קוט מגטו לודז להשמדה באושוויץ. הי"ד. גם בתו ציפורה, גורשה להשמדה באושוויץ. בתו גניה בנק, שרדה, עלתה לארץ ישראל והתיישבה בחיפה.

בכתבה שנכתבה על הרב ראובן ישראל קוט הי"ד ופורסמה באתר monsey.info נטען בשם נכדתו של הרב, ששמעה מאמא שלה, כי הרב קוט נולד בשנת 1897 למשפחה של 15 ילדים והוסמך לרבנות בגיל 17, בעודו נער היה חביב בעיני הרבי מגור שהיה מושיבו אצלו בשבתות. עוד נטען כי הרב קוט ייצג את קהילתו כנציג היהודי במועצה המחוזית, בשליחות הרבי מגור, עודד הרב קוט במשך שנים רבות אלפים מיהודי פולין לעזוב את פולין ולעלות לארץ ישראל, שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי. על מנת להתגבר על מגבלות "הספר הלבן", שיחד הרב קוט אנשי ממשל פולנים וקיבל תעודות לידה ריקות. באמצעות תעודות אלו שינה שמות וזהויות של יהודים, ובכך "יצר" קשרי משפחה חדשים שיאפשרו ליהודים לקבל היתר עליה (סרטיפיקט). בעקבות חשיפת מעשי הזיוף נעצר הרב קוט במהלך נסיעתו ברכבת בוורשה והושלך לכלא. כדי שלא יאלץ לאכול מזון לא כשר, טרחה בתו גניה, מידי יום, לנסוע במשך שעתיים בכל כיוון ולהביא לאביה ארוחות. לאחר מספר חודשים, לקראת תחילת משפטו ביקש הרב ראובן ישראל מאחיו כי ידאג למנות לו את עורך הדין האנטישמי ביותר בוורשה. בדקות הקצרות בהן הורשה לו להיפגש עם עורך דינו, הצליח הרב לשכנע את עורך הדין, שונא היהודים, כי שחרורו מהכלא יסייע להוצאת כל היהודים מפולין. בעקבות כך נרתם עורך הדין ופעל לשחרורו של הרב מכלאו ואף סייע בידו להשיג תעודות לידה ריקות נוספות. אנשים שאלו לעתים קרובות את הרב מתי הוא מתכוון לעלות לארץ ישראל, והוא השיב “אני כמו קברניט בספינה טובעת. זו אחריותי להוציא את כלל הנוסעים, לפני  שאעלה בעצמי לסירת ההצלה". עד כאן התיאור המובא באתר הנ"ל. לאחר בירורים שערכתי, נראה לעניות דעתי שחלק מהתיאור העובדתי המופיע בכתבה הנ"ל איננו מדויק, ואין להתייחס אל הכתבה כאל מקור היסטורי מהמן. 

ב"ה פיעטרקוב

"ושמעו לקולך" וכו (שמות ג,יח), "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" וכו' (שם ד,א). התמיה מפורשת אחר שהבטיחו הקב"ה שישמעו בקולו, למה אמר אחר כך "ולא ישמעו בקולי". וכל המפרשים עמדו בזה, וכן דקדקו כפל הלשון. "לא איש דברים אנכי" וכו (שם י), "ויאמר ד' מי שם פה" וכו' (שם יא), "ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך" וכו' (שם יב), "ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח" (שם יג), התמיה גם בזה מפורש, אחרי שנתן לו האותות והבטיחו להיות עם פיו, שוב אמר "שלח" וכו'.

כן יש לדקדק. א) אחר שהבטיחו להיות עם פיו, מדוע ספח לו את אהרן. ב) מדוע לא נתן לו מיד את אהרן. ג) כיוון שמשה לא רצה לילך כלל מדוע התרצה לילך עם אהרן. וכן "וידבר אהרן" וכו' (שם ל), מדוע לא אמר גם משה אחר שהקב"ה היה עם פיו, ועוד יש הרבה לדקדק.

ונראה לפי עניות דעתי לתרץ כל זה בעזרת ה' יתברך, ולהשוות המשא ומתן בין הקב"ה ומשה וישראל בסגנון אחד. הנה באמת היתה גזירת הקב"ה "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", ועל יציאתם קודם הזמן רק בעבדם רד"ו שנה יש בזה שלשה תירוצים: א) שהגלות התחיל מימי יצחק. ב) שעל ידי שליח היה יכול לגואלם קודם הזמן, רק הקב"ה בעצמו הוכרח לקיים מאמרו. ג) קושי השעבוד השלים.

 והסגנון הוא כך, הקב"ה אל רחום וחנון בשמעו את צעקת בניו וביודעו מכאובי עמו, רצה לגאלם קודם הזמן, ובחר במשה עבדו שהוא יהיה שליח, בכדי שיוכל לגאלם מיד. משה עבד ד' רצה שהקב"ה בעצמו יגאלם, לא על ידי שליח, רק שהזמן יתחיל מיצחק. ישראל עם קדוש רצו להיגאל באחד משני הדרכים, רק לא חס ושלום על ידי קושי השעבוד. והנה משה ידע שישראל לא ישמעו לו, ביודעם שזמן הגאולה עוד לא בא, כי הארבע מאות שנה עוד לא אפסו. ולזה אמר לו השם, "ושמעו לקולך", אם אתה תלך ישמעו לך שתאמר להם שעל ידי שליח יגאלו קודם הזמן.

אז אמר משה "והן לא יאמינו" שאתה שלחתני, וממילא "לא ישמעו בקולי". אמר לו השם שיראה להם האותות. אחרי זה שוב טען משה שהקב"ה בעצמו יגאלם, דהזמן מתחיל מיצחק. ועל תשובת הקב"ה שאינו מתחיל מיצחק, כי אמר "בארץ לא להם", וארץ ישראל היתה מוחזקת לאברהם, כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ק ע"א) על הכתוב (בראשית יג,יז) "קום התהלך" וכו', שקנה ארץ ישראל בחזקה, ואם כן היתה ארץ שלהם, טען משה "כבד פה אנכי", ומשה מוכח שארץ ישראל לא היתה מוחזקת, דהנה איתה בזוהר הקדוש, דמשה נענש בכבד פה, מפני שהרג את המצרי בדבור שם המפורש. וחזינן מזה דישראל לא היה להם עוד דין בן נח, דאם לא כן מאי טעמא נעמש משה בהריגת המצרי, דהא בדין הרגו, כדין בן נח המכה לישראל שחייב מיתה (סנהדרין נח ע"ב), וכאן ראה איש מצרי מכה איש עברי, אלא על כרחך דהיה להם עוד דין בן נח, ובן נח שהכה לבן נח פטור ממיתה. ומפני זה נענש. ואם כן מוכח דלא יצאו עוד מכלל בן נח. (עיין פרשת דרכים דרוש א' פ'), ואם כן לא קנה אברהם את ארץ ישראל, דבן נח אינו קונה בחזקה, ושפיר חשוב "ארץ לא להם", ואם כן יכול הקב"ה בעצמו לגאלם, וזה היה טענת משה באמרו "כבד פה".

ועל זה השיב לו הקב"ה "מי שם פה", עיין רש"י שם שכתב מי למדך לדבר כשהיית נדון לפני פרעה על המצרי, והיינו שאמר לו דמה שהוא כבד פה אינו עבור עונש המצרי, כי בזה לא חטא כלל, כי היה להם דין ישראלים, רק כבד פה הוא עוד מילדותו, כמו שאמרו חז"ל בעת שנטל הכתר מעל ראש פרעה, ומה שלא הרגשת עד עכשיו, הוא מפני שאני דברתי מתוך גרונך, כידוע שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו של משה. וזה הפירוש באומרו "מי שם פה", מי למדך לדבר וכו' הלא "אני השם", ותמיד אני מדבר מתוך גרונך, וממילא "ועתה לך", כי אני אינני יכול לגאלם כנ"ל, שארץ ישראל היתה מוחזקת מפני שיצאו מכלל בן נח, "ואנכי אהיה עם פיך", שאני אדבר מתוך גרונך.

אז אמר משה "שלח נא ביד תשלח", היינו כיוון שבין כה אתה תדבר עבורי, אם כן אני אינני שליח רק חשוב כמו שאתה בעצמך גאלתם (כמו שכתבו המפרשים), אלא שלח נא ביד אהרן שהוא שליח ממש, שלא תדבר מתוך גרונו, ויוכל לגאלם קודם הזמן. ועל זה אמר הכתוב (שמות ד,יד) "ויחר אף ד' במשה", והחרון אף היה על מה שלא התפלל משה להקב"ה שירפא אותו ממומו ויוכל לדבר בעצמו, ומפני שלא התפלל לא רצה הקב"ה לרפאותו (ועיין רמב"ן שם פסוק י), והוכרח לספח לו את אהרן שהוא שליח ממש. והבן. ומשום זה דיבר אחר כך רק אהרן, כי באם משה היה מדבר, לא היו רוצים לשמוע, בסברם שמשה אינו שליח שהשכינה מדברת מתוך גרונו, ועל כרחך דקושי שעבוד ישלים, והם לא רצו זאת (כמו שכתב הגאון הקדוש מאסטראווצי זצ"ל בפרשת וארא), ומשם הכי דיבר רק אהרן שהוא השליח ממש, ומשום הכי "ויאמן העם וישמעו כי פקד ד'" וגו' (שם לא) ויגאלם קודם הזמן על ידי שליח.

 ואולי יש לומר דזה היה טענת משה רבינו באומרו "למה הרעותה" (שם כב,כב), היינו שהתלונן על שהוא היה השליח, דלא היה לו לשלוח רק את אהרן, וכיוון דהוא היה השליח והשכינה דברה מתוך גרונו, שוב לא היו יכולין ליגאל על ידו, ועל כרחך דקושי שעבוד השלים, וזה גרם שפרעה הפקיד על נוגשיו ושופטיו להכביד העבודה על האנשים (והיינו קושי השעבוד).

וזה שאמר משה עבד ד' "למה הרעותך לעם הזה" ו"למה זה שלחתני". מדוע שלחת גם כן אותי כי "מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך (היינו אתה דברת מתוך גרוני) הרע לעם הזה", היינו קושי השעבוד, "והצל לא הצלת את עמך", ע"י אהרן לבד שהוא שליח ויפטרו מקושי השעבוד, אז "ויאמר ד' אל משה אתה תראה אשר אעשה לפרעה", היינו אני בעצמי אגאלם מיד פרעה ולא ע"י שליח, כטענתך הראשונה, וזה כוונתי בשלחי אותך, וכדאי הוא שיסבלו מעט קושי השעבוד ודו"ק.

ובז יובן דברי בעל ההגדה "אני ולא השליח", דבאמת הוא משולל ההבנה, דכל הזמן היה משה השליח, וגם כתיב (במדבר כ,טז) "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים". ועל פי הנ"ל ניחא, דהא בשליחות משה הקב"ה דיבר מתוך גרונו כידוע, וממילא היה הקב"ה בעצמו, וקושי השעבוד השלים ונגאלו בעבדם רק רד"ו שנה. כן יתעורר עתה הגאולה שלימה, שהוא כעין גאולה דמצרים, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל, וכימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות במהרה בימינו אמן. קצרתי בהנ"ל במקום הראוי להאריך, ועוד אטייל אם ירצה ה' בעניין זה באריכות ב"כרם" ד' צבאות.

חיים ישראל יצחק ווינאכט

(כוכבי אור, א, עמו' רלט-רמא).

הרב חיים ישראל יצחק ווינאכט הי"ד, בן מנדל ולאה הינדה, חסיד אלכסנדר שהיה תלמיד ישיבת "בית ישראל" בפיוטרקוב, תלמיד ומנהל הספרייה הגדולה ב"ישיבת חכמי לובלין" ועורך "כרם בית שמואל: ירחון לכל מקצועות התורה, להרמת קרן התורה והדת, להתעוררות ולכל עניני היהדות החרדית ולתנועת התאגדות בחורים החברים במוסד 'הרמת וחזוק התורה'". ירחון זה נוסד בלודז בשם "בית ישראל" על שם האדמו"ר בעל "ישמח ישראל" מאלכסנדר. בשנת תרצ"א הוחלף שם הירחון ל"בית שמואל" על שם האדמו"ר בעל "תפארת שמואל", בשנת תרצ"ב הוחלף שמו ל"כרם בית שמואל" ובשנת תרצ"ג הוחלף שמו ל"כרמנו". 

הרב ווינאכט הי"ד היה עילוי מיוחד, מצויין בתורה ויראה, סופר ואיש אשכולות, שעוד בצעירותו היה ביבליוגרף בקי עצום בענייני הספרים התורניים ומחבריהם. גדולי ישראל הפליגו בשבח הירחונים שערך. הרב יקותיאל יהודה גרינוואלד אב"ד קולומבוס אוהיו כתב על העורך "מו"ה חיים ישראל יצחק ווינאכט הי"ו, איש אשר לגדולות נוצר, ולו לב מבין לערוך הדברים בטוב טעם ודעת". הרב זלמן בורר כתב  עליו "איש תרומות, בעל רגש כביר, יודע בינה לעתים, להשתדל ברוח דעת ויראת ד' טהורה, לארג ולאחד את כל יראי ד' אוהבי התורה ותושיה להעיר על כל דבר הנחוץ והמועיל ממרנן ורבנן די בכל אתר ואתר, באש דת ודעת קדושים, להאיר לבני ישורון דרכי ה' והמעשה אשר יעשון".

לקט ממאמריו של הרב חיים ישראל יצחק ווינאכט הובאו בספר "כוכבי אור", א, עמ' רלד-רמד.

ע"פ דף עד שכתב בן אחותו, הרב נשא לאשה את רחל לבית רוזנברג. ונספה בטרבלינקה בשנת 1942.

על הספרייה הענקית בישיבת חכמי לובלין ראה "ישיבת חכמי לובלין", א, עמ' רפו-ש.

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה". בפירוש רש"י למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, שהתחילו לשעבדם. דבר אחר שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו. וכבר דשו בזה מפורשי התורה לפי רוחב בינתם. ושמעתי מפה קדשו של מורי ורבי הקדוש הגאון בעל דרכי תשובה זי"ע, ונדפס רק אפס קצתו מעט מזעיר ממה ששמעתי מדברות קדשו, בספרו הקדוש "תפארת בנים" על התורה. כי הנה ידוע שהקב"ה הוא בבחינת אב לעמו ישראל ולא הכניסם לגלות מצרים להקטין ערכם, והיה כל זאת לטובת ישראל. ועיין שם בספר הקדוש הנ"ל בפרשת ויחי בד"ה בפרש"י, וגם בד"ה אמנם, מה שנדפס שם מעט מן המעט.

ותוכן דבריו הקדושים שכל זמן שהיה יעקב אבינו עליו השלום קיים היה ביכולתם להיות במצרים [והיינו להוסיף קדושה וטהרה ולא היו צריכים שמירה ע"י יסורים לבלי ימעדו אשורם, יען שיעקב אבינו עליו השלום עמד על המשמר, אכן כשמת יעקב, חס הקב"ה שלא יגבה לבם ח"ו ויפלו ממדרגותם, לכן נטל הקב"ה מהם השני עניינים הגורמים ומסבבים את העוונות, היינו "גבה עינים" "ורחב לבב" שהם תרי סרסורי דעבירה (ירושלמי ברכות פ"א הל"ה) כמו שנאמר (במדבר טו,לט) "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". וממילא הפירוש הוא כך, שסתם הקב"ה עיניהם ולבם ע"י צרת השעבוד, והיינו שהשעבוד עשה להם הטובה שנסתמו העיניים והלב שהם תרי סרסורי דעבירה, ונצלו על ידי זה מטומאת זנוני ערות מצרים [כי אחת היתה ופרסמה הכתוב] (ויקרא כד,א ברש"י), ואדרבא עוד עשו חיל ללקט הניצוצות הנפזרות במצרים.

ואני אוסיף נופך לדברי קדשו דאם כן הוא, האיך נעשתה כזאת שנפלו אחר כך למ"ט שערי טומאה לא עלינו עד שכמעט לא היה ביכולתם להישאר אפילו רגע, כידוע על הפסוק "ולא יכלו להתמהמה" (שמות יב,לט). אולם יש להפליא עוד יותר דבאמת אם כבר נפלו במ"ט שערים, ורק חלק החמישים נשאר להם שעדיין לא נפלו בו, מה יועיל ומה יציל חלק אחד מחמישים להצילם אחרי שהיו ח"ו במ"ט שערים שהוא הרוב, ורק חלק החמישים שהוא המיעוט נשאר להם, והרי המיעוט בטל ברוב.

אולם יובנו הדברים על פי הנאמר בספרים הקדושים כי בירידתם למצרים אמר הקב"ה ליעקב (בראשית מו,ג) "אל תירא מרדה מצרימה, כי [אף אם] לגוי גדול אשימך שם [ויהיו ח"ו מסגלים עוונות למכביר ויהיו רובם לחובה ח"ו, והרי מיעוט זכיות בטלים ח"ו ברוב עוונות, אולם] אנכי ארד עמך מצרימה [כי גלו למצרים שכינה עמהם בגלות, וכביכול ה' יתברך הוא המהווה את כל העולמות ולולי שפעו וחיותו כלא היו, וממילא דבר המעמיד כזה בחשיבותא סגיא ורביא אינה בטלה עולמית, ואין רוב בעולם שיוכל ח"ו לבטלו, וממילא] ואנכי אעלך גם עלה". והיה גם בזה רצון הקב"ה בנפילתן למ"ט שערי טומאה, למען גם משם, והיינו מעומקא דתהום רבה, ילקטו כל חלקי הקדושה שנתפזרו שמה. אולם היו צריכין שמירה יתירה לבלי ישארו שם [כידוע מסוד של נפילת אפים] (פרי עץ חיים שער נפילת אפים פ"ב).

והנה אם ח"ו היה נשאר להם דבר הגורם גסות רוח הנובע מגבה עינים ורחב לבב, הרי נאמר (תהלים קא,ה) "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", וכל המתגאה שכינה מסתלקת ממנו (סוטה דף ה' ע"א), והיו ח"ו נאבדו ברוב העוונות, כי ח"ו השכינה לא היתה יכולה לשבת עמהם בגלות בעומק ירידתם, לכן הקדים הקב"ה הרפואה למכה וסתם לבם ועיניהם ע"י השעבוד, שלא יהיה שליטת גסות הרוח עליהם, וממילא היה השכינה עמהם. ובכוח השכינה לא שייך ביטול כלל, והיה בכוחם ללקט הקדושה הנפזרה בעמקי הקליפות המ"ט שערי טומאה בהגאולה הראשית. וזאת הוא המעמיד ומקיים גם אותנו באורך הגלות הזה האחרון, עד כי ישוב ויגאלנו ברוב רחמים וחסדים.

וע"י הדברים הנאמרים אתבונן בסיעתא דשמיא לפרש באופן אחר, כי ידוע אשר אישי ישראל הראשים נקראים בשם "עינים", "עיני העדה" (במדבר טו,כ"ד). ויש מהם במדרגה יותר גבוה המרגישים ומשתתפים בצערם של ישראל, ונקראים בשם "לבן של ישראל לבי לחוקקי ישראל" (שופטים ה,ט), כביכול הקב"ה נותן לבו של מעלה לחוקקי ישראל [שנקראים הצדיקים הקדושים בשם מחוקקים], למען על ידי זה שנותן להם כביכול הלב של מעלה, מרגישין בצערן של ישראל. ו"עיני העדה" גם כן יכולין להסביר באופן הנ"ל, והיינו "עין ה' אל יראיו" (תהלים לג,יח), כי הקדמונים הקדושים מפרשים שלשון "עין ה'" פירושו השגחת ה'. והיינו שהקב"ה מוסר לצדיקי הדור כח עיני ה' שיהיה ביכולתם להשגיח על כללות ופרטות צרכי ישראל להשפיע להם כל צרכיהם. ומאין יודעים כל צרכיהם ומבוקשם של עם ה' המרובים למען ימלאו כל משאלות לבם לטובה, הוא ע"י כוח הלב של מעלה [כביכול "לבי לחוקקי ישראל"] הניתן בתוכם, אשר על ידי זה מרגישים בצערן של ישראל בכלל ובפרט, וממילא יכולין להשפיע כל צרכיהם ע"י עין ההשגחה ממעלה.

והנה כל זה הוא אם ישראל סרים למשמעת הצדיקים, שהם בבחינת לב ועין, שומעים לקול הורים ומורים המדריכים אותם ומיישרים נתיבם ללכת ולהדבק בדרכי ה' ובתורתו. ועל ידי שמקבלים ישראל ממנהיגיהם שפע מזון הרוחני, שהם תורה ומצות ומעשים טובים, כמו כן היכולת לקבל מהם שפע מזון הגופני, כי תלוי חד בחד. אולם אם ח"ו ממאנים מלשמוע לקול הורים ומורים מסירים אזנם משמוע וסוגרים עין מלראות, אז ח"ו פוגמים בלב ועין, וצינורי השפע נפסקים ח"ו. והנה מצינו בגמרא (יומא דף ט' ע"ב) מפני מה לא משכה גלות בבל רק ע' שנים, וגלות אדום נתארך לא עלינו כל כך. ותרצו בגמרא, ראשונים שנתגלו עוונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלו עוונם לא נתגלה קצם. ומבאר זאת היערות דבש (חלק א דרוש ז) שפשטן של דברים, שהראשונים שנתגלה עונם, היינו ששמעו לקול מוכיחם ונתברר להם שלא טוב עשו בעמם כי הרבו לחטוא, ונתנו עין ולב להקב"ה לתשובה, וממילא ריחם ה' עליהם וגאלם. אולם אחרונים שלא נתגלה עוונם, והיינו שאינם רוצים לשמוע לקול מוכיחם ומייסרם, וממילא אינם מבינים מה רב פשע וחטאה עליהם, ואינם נותנים לב לשוב, לכן בעוונותינו הרבים לא נתגלה קצם. עדיין לא היה סוף וקץ לגלותנו, ה' ירחם.

וזאת אפשר לכוון בדברי רש"י ז"ל, שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל. והיינו שלא רצו לשמוע לקול הוריהם ומוריהם הנקראים בשם עינים, "עיני העדה", ובשם לב, "לבי לחוקקי ישראל", וממילא על ידי זה שלא רצו לשמוע לקול מוכיחם, לא ידעו ולא הבינו את רוע מעלליהם ולא נתגלה להם כלל שחטאו, וממילא אם לא נתגלה עוונם לא נתנו לב לשוב. ולכן מסיים רש"י ז"ל, דבר אחר שביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו, כי דבר זה שיתגלה קיצם הוא תלוי באם יודעים שחטאו שנתגלה להם עוונם, [אז נותנים לב לתשובה] ומגלה להם הקב"ה קץ הישועה. אולם אחרי שהקדים רש"י ז"ל שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל, והיינו שלא שמעו לקול תוכחת חכמי הדור שהם העינים ולבם של ישראל, משום הכי לא נתגלה להם עוונם, ממילא לא עשו תשובה, ולכן לא נתגלה קצם, שבאמת בקש לגלות את הקץ, אבל דבר זה שיתגלה הקץ תלוי אם נשמע לקול המוכיח, המגלים לנו עוונותינו ונכיר את אשר חטאנו, אז ניתנה לב לשוב וממילא יתגלה לנו קץ הפלאות במהרה בימינו אמן.

(צמח אש, בתוך ספר עמודי אש לבית יוסף, סוף פרשת ויחי).

הגאון הרב מנחם ווייס, נולד לאביו הרב משה ווייס גאב"ד זבאראב, שהיה בן למשפחת רבנים המיוחסת לגדולי הרבנים והפוסקים, ולאמו הרבנית רוזה בת הרב יעקב וויינברגר. למרות ענוותנותו הרבה של הרב מנחם, הוא נודע בשקדנותו, בחריפות שכלו ובבקיאותו העצומה. בנו מעיד עליו שהיה "תלמיד חכם גדול שהיו כל דברי הש"ס שגורים על פיו כאחד גדולי הדור שבדורות הראשונים".

נשא לאשה את מרת חיה ציפורה בת רבי אהרן ווייס מחבר הספר "מדרש אהרן", אדמו"ר מבנדיקוביץ וראב"ד מונקאטש ואחיו של האדמו"ר רבי יוסף מאיר ווייס ה"אמרי יוסף" מספינקא.

בשנת תרפ"ב סייע לכותבים על אסיפת הרבנים בטשאפ, שהתכנסה בראשות האדמו"ר ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש.

כיהן כדומ"ץ מונקאטש, ועמל להוציא לאור של הספר "צפי תפארת" מאת רבי צבי הירש שפירא אב"ד מונקאטש. הרב מנחם ווייס החזיק בידו חבית עץ גדולה ובה כתבי קודש רבים מאבותיו הגאונים, ובהם חידושים מאת ה"נודע ביהודה", מאת הרה"ק בעל "אהל דוד", ועוד, וכן חידושי תורה על הש"ס, תשובות בהלכה וחיבור על הירושלמי מאת אביו. הוא ערך את הכתבים והכינם לדפוס

כמעט כל כתביו אבדו בימי השואה, שרדו מעט מכתביו אותם הדפיס בספרו "צמח אש" על התורה. ספר זה יצא על ידו לאור בתוך הספר "עמודי אש לבית יוסף" במונקאטש בשנת תרצ"ט (1939), לצד כתבים נוספים מאת סב סבו, רבי יוסף הלוי ליכטג הנודע כ"רבי יוסלי חריף" אב"ד דאמברובה, זבאראב והקאמידאט שאראש, מאת סבו רבי צבי הירש חריף אב"ד סערדנא, זבאראב, מאדיאר לאפוש, סאבראנץ ודאמברובה, ומאת אביו רבי משה ווייס אב"ד מאדיאר לאפוש וזבאראב. מכתב שכתב בשנת תש"ב (1942) ובו סיפורים והנהגות אבותיו, יצא לאור בספר "זכרון יהודה" ובתחילת מכתבו מסביר שלא יכול להאריך הרבה במכתבו בשל רוב טרדותיו "בעיר גדולה עיר ואם בישראל". שני מכתבים נוספים ממנו נדפסו בספר "תולדות גדולי ישראל אנשי ש"ס" (מארגיטטא, תש"ג).

עוד שרד פלפול קצר שכתב בימי נעוריו בשולי הקונטרס "מענה אליהו" (דראהביטש, תרנ"ז), ויצא לאור בספר "זכור לאברהם" (בני ברק, תשנ"ח).

הרב נהרג עקה"ש באושוויץ בג' בסיון תש"ד (1943).

בנו הבכור, הרב אברהם צבי ווייס, מחבר הספר "ברכת אברהם", היה אב"ד שכונת נוה אחיעזר בבני ברק.

ולא אמנע מלכתוב כאן מה שלעניות דעתי בדברי המדרש רבה על מקרא בראשית א' "ויאמר אלקים יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים". ואמרו חכמינו ז"ל במדרש "לאותות", אלו השבתות, "ולמועדים", אלו הימים טובים וכו'.

ותמהו המפרשים מה הוא משמעותיה ד"לאותות" על ענין השבתות, כי בשלמא המועדים שפיר תלויים בעניין הלוך החמה ע"י שהם נקבעים לימי החודש ומצוות הבי"ד לקדש על פי הראיה בעת שנראית חידוש הלבנה, אשר הילוכה מקושר עם הלוך החמה כידוע, ושפיר אמר עליהם שיהיו לתיקון המועדים, מה שאין כן בשבת דקבוע וקיימא בלאו הכי, מאי נפקא מינא בהילוך החמה.

ונראה לעניות דעתי לתרץ דבאמת יש לנו לחקור כפי הידוע שיש מקומות בעולם העומדים ברקיע השמים תחת קוטב שלנגדנו ממש, ובשעה שאצלנו לילה ואין החמה נראית לנו, אז ממש שם היא מאירה לאור יומם. וכן להיפך הארת הלבנה. ומעתה כיון שהשבת הוא אות לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש, אם כן נחזי אנן ונחקורה ונדע באיזה החלק מקוטב הרקיע הייתה החמה עומדת בהתחלת השבת בראשית, אם תחת הקוטב הזה שאנו בו או תחת הקוטב שנגדנו, אשר שם הוא לילה בעת שאצלנו הוא יום. ולפי זה תהיה מבוכה גדולה מתי הוא מתחיל יום השבת של שבת בראשית, אם בשעה שאצלנו לילה או בשעה שאצלנו יום ובקוטב שלנגדנו הוא לילה. והנה על אותה שבת של שבת בראשית ממש, מסתברא טובא שהיה כפי הלוך החמה בארץ ישראל, כיוון דעיקר הבריאה היה בשביל ארץ ישראל, ושמה הוא אבן השתיה שממנה הושתת העולם. ואולם עדיין יש ספק לבני חוץ לארץ הדרים מפוזרים בארבע כנפות הארץ, ובשעה שאצלנו לילה לאחינו בני ישראל היושבים במרכז וקוטב שלנגדנו, הוא להם אור יומם. ויש ספק מתי יקיימו השבת. וצריך לומר על כורחך דאנו אין לנו אלא מה שהנחילו לנו אבותינו בתורה הניתנה לנו על פי ה' ביד משה, דהשבת מקודש בכל מקום לפי מקומו ושעתו, ושפיר אם כן תלה הכתוב את יום השבת בהלוך החמה ולבנה, "והיו לאותות" לקדש בכל מקום כפי הילוכם. ודוק כי הוא חקירה נפלאה בעזרת ה'. ושוב ראיתי בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' ע"ו שעורר בזה.

ויש עוד לחקור בזה בעניין שהלוך החמה והלבנה והשתנות לילה ויום כפי מקום כדור הארץ התחיל דווקא בעת תליית המאורות ביום ד' ומתחלה אפשר היו יום ולילה שווים בפעם אחת בכל העולם. עוד יש לחקור על פי מאמרם דאותו יום שנברא בו אדם הראשון היה של ל"ו שעות ואין להאריך בזה, כי אין זה מגמת חבורינו להאריך בחקירות כאלו והגיון אשר אין לדבר עם כל איש בתעלומות ועמקי דברים כאלו.

ואולם נראה לעניות דעתי לומר כי השבת אשר הקב"ה שובת בו כביכול הוא על כורחך לשעות השוות בכל פעם אחר כלות ששת ימי המעשה כמו שהיה בתחילת הבריאה. ואפשר דגם בזה יש לומר דהווי כמו השבתות שבארץ ישראל, ועל כל פנים לדברינו יבואר היטב מאמר רבי שמעון שהביא ברש"י על פסוק ד"ויכל אלקים ביום השביעי", ביום השביעי ממש, ומכוון, ודוק בזה.

והנה דודינו הגאון הקדוש מו"ה הלל ליכטענשטיין זצוק"ל אב"ד דקאלאמעא יצ"ו כתב במקרי דרדקי פרשת בראשית לפרש דברי המדרש הנ"ל, והעלה דעל כורחך כשאין הלוך כוכבים ומזלות, אין שבת נוהג. ולכן ביהושע במלחמות יריחו שהייתה שמש בגבעת דום, אף על פי שידעו בברור דזמו לילה הוא, מכל מקום כיון שהחמה עמדה אין שבת נוהג. ולפי זה שפיר תלוי קדושת שבת בהלוך החמה. עד כאן תורף דבריו.

ופירשתי בזה לפי עניות דעתי, ומתחלה נקדים דברי הספרים על פסוק "ויכלו השמים" דעל כורחך מימות עולם היו שומרי שבת בעולם, ועל ידי זה יש קיום להעולם. ויעיין באורח חיים שם. ובזמן נח הוא היה המקיים העולם בשמירת שבת. יעויין שם. ועל פי זה שוב יש לומר דעד שהיה נח מקיים השבת היה נקרא "צדיק תמים", כי נעשה על ידי זה שותף להקב"ה במעשה בראשית. מה שאין כן בימי המבול, דיש דעה שלא שמשו אז הכוכבים ומזלות אף לא למעלה משטח העננים, ויעויין במדרש ורש"י פרשת נח בקרא ד"יום ולילה קיץ וחורף לא ישבותו". יעויין שם. וממילא כיון דלא שמשו הכוכבים ומזלות, לא היה נח משמר אז שבת, ולכן לא נקרא שוב "צדיק תמים". ומדויק לפי זה מקרא "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", רצה לומר כל עוד שדורותיו היו גם כן חיים וקיימים ולא היה עדיין המבול, מאז שמר שבת גם כן. מה שאין כן להלן הוא אומר "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", רצה לומר בדור המבול, שלא היה יכול לקיים השבת, ועל כן לא נקרא שוב רק "צדיק", כי היה חסר ממנו מצות שמירת שבת. ודוק.

ונראה לעניות דעתי דלעניין קריאת שמע ותפלה יש גם כן לומר דכל עוד שאין הכוכבים ומזלות משמשים כלל ועמידתן נראה במקום אחד, נידון כיום או לילה כפי העת והזמן שעמד בו. וכן אף על גב שהיה מהראוי להיות לילה או יום כפי סדר הראיה, מכל מקום נידון הכל כפי הלוך הכוכבים ומזלות הנראה לנו. ויעיין היטב באגדת "ויזרח לו השמש" מסכת חולין צ"א ע"ב, יעויין שם. וכן נראה לעניות דעתי דהוא הדין לעניין קרבנות דהוי כן, דהכל תלוי ביום ולילה הנראה לנו. ובהאריך היום על פי נס נידון כיום, וכן להיפוך בלילה. ודין הקרבת האמורין ונותר, הכל תלוי בזה. ונפקא מינא לפי זה טובא בלאו הכי בעניין הילוך כוכבים ומזלות לקרבנות של שבת, וכן לעניין דאין אברים ופדרים של חול קרבים בשבת. וקל להבין.

(שמן המאור, ברכות, סוף סימן י"ב)

הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד, רבה של לכניץ והגלילות (סאס לאקאנצא, טראנסילוואניה, רומניה) בן הרב ברוך בנדט הי"ד, אב"ד קראסנא והגלילות, בן הרב יעקב קאפל ליכטנשטיין אב"ד בעטלאן, וואשארהעל וראדאוויטץ במדינת בוקובינה. אחי סבו היה הגאון הצדיק רבי הלל ליכטנשטיין מקאלאמייא. עשרים וששה דורות ממנו ולמעלה, זה אחר זה, ישבו על כסא ההוראה.

הוא נולד בשנת 1878 לערך, והיה צדיק, למדן וגאון עצום בש"ס ובפוסקים, בקי וחריף, מגדולי רבני מדינתו. מילדתו וכל ימיו שקד בהתמדה עצומה על התורה, ולמד מתוך הדחק. היה תלמידו של אביו וכשהיה בן שנים עשרה שנים החל את לימודיו בישיבת רבי חנניה יום-טוב ליפא טייטלבוים אב"ד סיגט בעל "קדושת יום טוב". בגיל שש עשרה נסמך להורות ולדין מאת הגאון המפורסם רבי אברהם יצחק גליק אב"ד טאלטשאווא בעל "יד יצחק" ומאת הגאון הרב מרדכי יהודה לעוו אב"ד אינטערדאם ונאסויד. בהיותו בן שמונה עשרה התחתן עם מרת הציל הי"ד, בת דודו הגאון רבי יהודה ליכטנשטיין אב"ד בעטלאן. לאחר נישואיו היה סמוך על שולחן חותנו-דודו, המשיך ללמוד בהתמדה ושימש כדומ"ץ בקהילה.  בשנת תרס"ו (1906) לערך נבחר לכהן לרבה של לכניץ והגלילות. שם הקדיש ימיו לתורה, ירד לעומק הדין לאמיתו, נשא דרשות חוצבי להבות ועמד בראשות ישיבה בה למדו קומץ בחורים. 

חיבר חידושי תורה רבים ובהם חיבורים שלמים. כמעט כל חיבוריו אבדו בשואה, ובכללם רוב חיבורו על ספר הרוקח, וחבל על דאבדין. ספרו "שמן המאור", הכולל תשובות להלכה למעשה וחידושים בסוגיות הש"ס, יצא לאור בהוצאת בנו הרב אליהו דוד ליכטנשטיין בשנת תש"כ (1960).

נספה באושוויץ בי"ג בסיון תש"ד (1944). כן נספו הרבנית הציל, ובניהם הרב אברהם דוב שכיהן לצד אביו כרב הגליל, הרב יוסף שמואל אב"ד סילאג'צ'ה, יצחק ישראל ויעקב משה ובתם מרת רחל חיה אשת משה שמואל בריסק. הי"ד.

שרדו הרב אליהו דוד ב"ר שמעון ליכטנשטיין, ואחיו של הרב שמעון, הרב הלל ליכטנשטיין, אב"ד ור"מ קראסנא מחבר ספר "כונת הלב", שו"ת "כונת הלב", "חותמי ברכה" על שו"ת חתם סופר וספר "רני עקרה" על תקנת עגונות.

והנה בקיץ העבר שמעתי מהרב רבי ישעיה שלום רוקח אב"ד קהילת קודש ואנאוויטש, נכד הקדוש מבעלזא ז"ל, בשם זקינו רב שר שלום מבעלזא זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, בביאור פסוקי דמנורה בפרשת בהעלותך (במדבר ח,ב-ד) "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' את משה, וזה מעשה המנורה עד ירכה עד פרחה". וקשה למה כתיב "הנרת" חסר ואחר כך כתיב מלא ושוב כתיב נמי חסר. וכן קשה מה שפירש רש"י "להגיד שלא שינה", מה רבותא דאהרן בזה.

וכתב הקדוש הנ"ל דידוע דעיקר עבודת אהרן הכהן היתה בהדלקת הנרות להעלות ולהלהיב נשמת ישראל לאביהם שבשמים, כי "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז), וכפי בחינת עבודתו כך היה מעלה את נשמותיהן של ישראל לדביקות השם. והיה בא הציווי ממנו יתברך דלאו דוקא את הנשמות הגבוהות והגדולות במעלה יעלה בהדלקתו, אלא גם הנשמות השפלים והקטנות והחסרים מכל מעלה, כידוע דישנם נשמות שונות גדולות ויקירי ערך וגם קטנות ופחותי ערך, ואהרן בקדושת הדלקתו הוצרך להעלות את הכל בשווה, וקטן וגדול שם הוא אצל עבודתו. וזה ודאי עבודה גדולה וקשה שבמקדש, כי לנשמה שהיא מטבעה מסוגלת וקרובה אל הקדושה בקל יוכל להעלותה, מה שאין כן נשמה שהיא רחוקה מהקדושה צריך לזה כח גדול לקרבה אל הקדושה. וה' יתברך דכתיב גביה "כי לא ידח ממנו נדח" ציווה לאהרן לקרב גם נשמות הקטנות ולהעלות הכל בשווה.

וזה המכוון בפסוק הנ"ל "דבר אל אהרן גו' בהעלותך את הנרת" חסר כתיב, לרמז דהעיקר בא הציווי להעלות את נרות החסרים, היינו הנשמות הפחותים והחסרים מכל מעלה, כי הנשמות המלאות והגבוהות הוא דבר פשוט וקל להעלות אותן, אבל היה מוכרח להשתדל שכולן יאורו בשווה – "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", שגם החסרים יאירו כמו המלאות. וזה שאמר אחר כך "ויעש כן אהרן גו' העלה נרתיה", שבאמת העלה גם הנשמות הקטנות והחסרים "כאשר צוה ה' את משה".

וזהו שאמר רש"י "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה", רצה לומר שלא שינה בין נשמה לנשמה, כולם העלה בשווה. והיינו רבותא דאהרן שהיה כוחו גדול לתקן הכל בשווה.

ואמר עוד "וזה מעשה המנורה". לכאורה קשה מה ענין מעשה המנורה לכאן. אבל רצה לומר שלא יחשוב האדם אחר שקלקל מעשיו שאי אפשר חס ושלום לתקן כל כך עד שיהיה הכל שלם בלי פגם כלל ובלי שישאר איזה רושם. על זה בא הפסוק לגלות "וזה מעשה המנורה מקשה עד יריכה עד פרחה", רצה לומר שהעלה ותיקן את הנשמות שהיו חסרים ופגומים בתכלית השלימות, עד שנעשו אחד באחדות השלם, בלי שום רושם ופגם כלל וכלל, והכל הביא באחדות האמיתי. עד כאן דברי קדוש ישראל מרן רב שר שלום מבעלזא זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

(הרב שלמה יששכר טייכטל הי"ד בספרו משנה שכיר, מועדים א, עמ' 532-533, בשם רבי ישעיה שלום רוקח הי"ד בשם אבי זקנו האדמו"ר רבי שלום מבעלזא).

רבי ישעיה שלום רוקח הי”ד, צדיק מפורסם, רב גאון, חריף ובקי בנגלה ובנסתר, מצאצאי אדמו"רים מרופשיץ ומבעלז. בנו של רבי אפרים זלמן רוקח מהרובישוב, בנו של רבי יהודה רוקח מאוחאן בנו של הרב הקדוש רבי שלום מבעלז.

נולד בסביבות שנת תר"ך (1860). היה תלמיד זקנו רבי חנינא הורביץ אב"ד אולינוב, וגדל בבית דודו זקנו הרה"ק רבי משה מרוזוודוב, שחינכו לתורה ויראת שמים, ולימדו לפעול ישועות עבור כלל ישראל ולנהוג כמנהגי בית רופשיץ. בהיותו בן שלוש עשרה נשא לאשה את מרת נחמה בת רבי נתן דוד דייטש אב"ד קרטשינוב (קרעטשניף). בשנת תרל"ט, לאחר פטירת חותנו, עבר לגור בקהילת אולייאנב לצד אמו הגלמודה, ונשאר שם עד לשנת תרנ"ד. משנת תרנ"ו בערך כיהן כרב ואדמו”ר בוואנוביץ (וואניאוויטש) שליד סאמבור, ונודע בפי כל בתואר "וואניאוויטשער רבי". בשנת תרס"ז עבר לגור בליטוביסק, פתח שם בית מדרש. האדמו"רים מבעלז ומלאזוב הרבה לשבח את גודל מעלותיו והשגיו.

במלחמת העולם הראשונה סבל רבות, נדד כפליט. בט"ז באייר תרע"ו, בהיותם בחרקוב, נפטרה רעייתו. הוא נפצע ברגלו, וצלע מעט עד אחרית ימיו. הוא נלקח בשבי בידי רוסיה ונשלח לגלות בסיביר, אך בשל מחלתו נשאר בחרקוב. בתום המלחמה נחלץ מרוסיה ונקלט בקהילת פרשוב בסיוע הנדיב ר' יצחק ארינשטיין. הרב נשא אשה בזיווג שני, חזר לזמן מה לליטוביסק, ואחרי שנת תרפ"ה התיישב כאדמו"ר בטורקא.

הוציא לאור את ספרו “ילקוט ישר” (בילגוריי, תרצ"ח) שנכתב על דרך הקבלה והחסידות, עם צירופי שמות על פי הקדמות האריז"ל והבעש"ט. ספרו כולל גם על לקט מספרים ומכתבי יד של אבותיו ומבאר ערכים על סדר הא' ב', כעין ספר ערכי הכינויים.

במשך יותר מארבעים שנה עמל יומם ולילה בליקוט דברי תורתו של אבי-זקנו, רבי שלום מבעלזא, “הרב שר שלום”, בסידורם ובהגהתם.  זמן קצר לפני פתיחת מלחמת העולם השנייה הגיע אליו בנו משה לבקרו בטורקא, ואביו שחשש מפני המלחמה הגדולה העומדת בפתח, מסר לו את כתב היד (למעט כתב היד על ספר דברים) וציין את חששו שכתבי היד יאבדו בצוק העיתים. כמענה לשאלת בנו מדוע אינו חושש לחייו ובורח מפני הסכנה, ענה שהוא נשאר כאן יחד עם כלל ישראל. לימים, הודפס ה“מדבר קדש” בעיקר מתוך כתב יד זה.

הרב חיבר ספרים נוספים וקיווה להוציא לאור, ובהם הספרים "דברי שלום" על חמישה חומשי תורה, "חזון למועד" על המועדים, "מבשר שלום" על כל האותיות רבתי בכל התנ"ך, "משמיע ישועה" על כל האותיות הזעירות שבתנ"ך, "קונטרס קנאת סופרים" בענייני אגדה. בנוסף עמל לסיים את כתיבת ספרו "שיר חדש" על פרק שירה  וחיבורים נוספים. כתבים אלו אבדו במהלך השואה.

באחרית ימיו התעוור והתענה בגטו עם אחיו. הרב נהרג על קידוש ה’, באקציא הראשונה שנערכה בטורקה, שהחלה ביום י"ח בטבת תש”ב (07.01.1942). הגרמנים והשוטרים האוקראינים עברו בין בתי היהודים ואספו אותם לכיוון בנין המשטרה, תוך שהם מכים אותם מכות רצח. יחד עם זקנים וזקנות יהודים נכלא רבי ישעיה שלום במחסן בבניין משטרה, שם המשיכו להכות אותם במקלות. על פי עדות המובאת ה"ספר הזכרון ליוצאי טורקה על נהר סטרי" הצמיד איש גסטאפו קירב אקדח לאפו של הרבי ואמר: "תריח את זה ותתפלל לאלוקיך, שיעזור לך" והמשיך להכות בו ללא הרף", והרבי שתק. למחרת, וביום שאחריו, הובלו קבוצות של יהודים מתחנת המשטרה במשאיות לשדה מחוץ לעיר, בדרך ליאבלונקה, ונורו לתוך בורות. יש שציינו את יום כ"ב בטבת תש"ב כיום הזיכרון של הרבי, עם זאת יש מי שטוען שהעדות הנ"ל עולה שמסתבר שנרצח כבר כמה ימים קודם לכן, בי"ט או בכ' בחודש.

מתוך אחד עשר ילדיו נספו בשואה:
בנו הבכור רבי נפתלי אב"ד קאטוב ומשפחתו.
בנו רבי יעקב, בנו רבי ישראל דוד אב"ד ווינטש וקאטוב ובתו שיינדל.
בנו הצעיר ר' (אפרים) יהושע (שיע'לה) ומשפחתו.
בנו רבי אלטר אליעזר רוקח מירוסלב נפטר בט' אדר א תש"ב, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, והניח אשה וילדים שחלקם הגיעו לרוסיה.
ילדי רבי ישעיה שלום רוקח ששרדו את השואה, התגוררו בישראל, בארה"ב ובלונדון.

"פן יש בכם איש וגו' אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלקינו ללכת לעבוד את אלהי הגויים ההם וגו' והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי וגו' ורבצה בו כל האלה" וגו' (דברים כט,יז-יט) והנה הפליאה יושבת בפתח עיניים דאיך יתברך שלא יזיקו לו כל הקללות, אדרבא חיל ורעדה יאחזמו בשמעו את דברי האלה.
ונראה לי ביאור הכתוב על פי מה שכתוב בספר "אמרי שפר" (פרשת נח) על מה שכתוב "ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החלם לעשות" וגו' (בראשית יא,ו), דהעניין כי אמרו חז"ל (דרך ארץ זוטא, פרק ט) על הפסוק "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד,יז) דאם יש שלום ואחדות בישראל אפילו עובדי עבודה זרה כדור אנוש מוחלים להם. [אבל חלק להם אתה יאשמו]. והנה הם בנו המגדל לשם עבודה זרה, כפירוש רש"י (בראשית יא,א) אך היה להם אחדות, כמו שכתוב (שם יא,ו) "הן עם אחד [דהיינו שלא דברו בשתי שפות אחת בפה ואחת בלב] ", וידעו שזה להם למחסה, על כן רצו לבנות המגדל לעבוד עבודה זרה ולא יראו מעונש [ועל זה אמר הכתוב "וירד ה' לראות" דהיינו לעיין במחשבתם, כלשון חכמים: "ירדה התורה לסוף דעתו"]. אבל באמת טעו, דבשלמא כשיש ביניהם אחדות והמה עובדי עבודה זרה לתומם מבלי לסמוך על זכות האחדות, אז כדאי זכות האחדות. [שאם רוצים לבנות סתם, הרי בגלל האחדות אינו יכול להפריע להם, אבל הם חושבים שככיוון שיש להם אחדות יכולים הם לבנות, הרי אין האחדות זכות להם, אלא להיפך]. אזי לא יוסיף תת כוח זכות האחדות להגן עליהם. אדרבא, האחדות גופא חלק מן החטא, שזה היה התחלת החטא, כמו שנאמר "הן עם אחד", שאמת שהם באחדות אבל אצלם לא מועיל זה, משום "וזה החילם לעשות", כלומר שהאחדות היתה התחלתם לעשות, שבכוח האחדות חשבו שלא יענשו [שהרי בגלה אמרו: "לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות] על כן "הבה נרדה ונבלה שם שפתם" וגו' [שלא תעשנה ידיהם תושיה]. עד כאן דברי הספר אמרי שפר.
ובזה אתי שפיר הכתובים שבפרשתנו "פן יש בכם איש וגו' לעבוד את אלהי הגויים ההם והיה בשמעו את דברי האלה והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי", רצה לומר שיהיה לו שלום ואחדות ועל ידי זה לא ייענש על מה שיעבוד עבודה זרה, על כן "לא יאבה ה' סלוח לו" וגו', כי הוא סומך מעיקרא על האחדות, וכהאי גוונא לא מהני זכות האחדות להגן וכנ"ל, ואתי שפיר.

(מי משה, פרשת נצבים)

הרב משה יעקב כהנא הי"ד, שו"ב ומגיד מישרים בסיגט, נולד בשנת תרמ"ז (1887) לאמו, מרת לאה בת הרב מאיר כהנא, ולאביו, בן דוד של אמו. אבי אביו, הרב שלמה כהנא, היה ראש השוחטים בסיגט ובמחוז מרמרוש, בנו של הרב משה יעקב כהנא – העליר, בנו של הגאון רבי יוסף מרדכי כהנא דומ"ץ דראגמירשט, בנו של הגאון רבי יהודה הלר אב"ד סיגט בעל "קונטרס הספיקות" ו"תרומת הכרי" על טור ושולחן ערוך חושן משפט. מנעוריו למד הרב משה יעקב תורה בעמל ויגיעה. הוא היה תלמידו של רבי משה בן עמרם גרינוולד, בעל "ערוגת הבושם", בישיבת חוסט. בהיותו כבן 14 השתדך עם בת רבי יצחק מאיר הכהן שווארץ מחבר הספר "אמרי יצחק" דומ"ץ בדראגמירשט. כעבור כחמש שנים, לאחר נישואיו, היה הרב משה יעקב סמוך על שולחנו של אביו והמשיך ללמוד מתורתו וחכמתו. נולדו להם חמישה בנים וחמש בנות. בניו למדו תורה בישיבות סיגט, סאטמר וסומבוטהיי, כולם הוסמכו לרבנות וכיהנו כשוחטים וחזנים. הוא נהג ללמד תורה בבית המדרש של בעל "עצי החיים" בסיגט ונשא דרשות בשבתות ובמועדים. הוא נודע כאחד מגדולי השו"בים באזור, חינך והדריך שוחטים חדשים וענה לשאלות בהלכה מידי שבוע. בימי מלחמת העולם השנייה חרד לגורל כתביו הטמין אותם בארגז מוגן שרכש, וביקש מבני משפחתו לפני שגורש למחנות לשמור על כתבי היד. הרב ורבים מבני משפחתו עלו על המוקד בכ"ז באייר תש"ד. מכל משפחתו העניפה שרדו רב בתו שרה ונכדתו רעכיל [אשת הרב צבי מאיר פוגל] בת בנו הרב חנניה יו"ט ליפא הי"ד.

רוב כתביו של הרב משה יעקב אבדו, והספר 'מי משה' בכתב ידו שרד, ויצא לאור על ידי נינו, ר' חנניה יו"ט ליפא פויגל (ירושלים, תשנ"ח).

על גיסו, הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ הי"ד, נכתב כאן בעבר.