תורתך לא שכחתי

עתידין בחורי ישראל שיתנו ריח טוב כלבנון, שנאמר 'ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון' (ברכות מ"ג).

תנו רבנן, הרואה אוכלסי ישראל אומר 'ברוך חכם הרזים' למה שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומין זה לזה. בן זומא ראה אוכלסא ישראל מעלה על גב הר הבית אומר ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני. הוא היה אומר כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול חרש וזרע וקציר ועמר ודש וכו' ואח"כ אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין (ברכות נ"ח). וברש"י ז"ל ראה אוכלסא חיל גדול כו' חכם הרזים היודע מה שבלב כל אלו:

אולי 'חיל גדול' נקראים הבחורי חמד הלומדים ועוסקים במלחמת ה'. הם הם חיל ה', על דרך הכתוב 'וה' נתן קולו לפני חילו', וכפי שנאמר 'ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל'. 'ששים גבורים', הם לומדים ששים מסכתות. 'כולם אחוזי חרב', 'חרב פיפיות בידם', מלומדי מלחמה במלחמת ה', זה מקשה וזה מתרץ, זה בונה וזה סותר. וכפי שאמר הכתוב 'על כן יאמר בספר מלחמת ה". ובן זומא כשראה אוכלסא ישראל, קיבוץ בחורי חמד, מעלה על גב הר הבית, שהיו מתקבצים בבית ד' צבאות בהר ה', במקום המקודש, במקום שהצדיקים היו יושבים ומקדשים את ד' אמות הלכה בקודושה וטהרה, ועולים ובאים לראות ולהראות, אומר 'ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני', רצה לומר לה' יתברך ואף כי אין פרצופיהן ודעתם דומה זה לזה, אבל כשעולים על גב הר הבית, שקדושת המקום מסייעם, אז מחשבתם נכרת מתוך מעשיהם שבאים רק לידע איך לשמש ולעבוד את ה'.

ואנחנו היום כשזכינו לראות חיל גדול קיבוץ בחורי חמד ברוך ה', בערך מאה וחמישים, השם ירבם מעלה על גב הר הבית במקום המקודש בישיבת 'בית ישראל' בבית קדוש של רבינו הקדוש זצללה"ה ביומא דהלולא שלו (ועיין רש"י יבמות קכ"ב יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו, ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים ובאים על קברו. עיין שם). צריכים אנחנו לברך 'ברוך שברא כל אלו לשמשני', שבאים רק לדרוש ולידע איך לעבור את ה' בתורה ותפילה, ולפלפל אחד עם חברו בתורתו ובלימודו שלמד בביתו, שזהו קנין הגמור שהתורה נקנית בהם כאומרם ז"ל באבות פרק ו' 'בפלפול התלמידים ובדבוק חברים', זה בונה וזה סותר, זה מקשה וזה מתרץ, זה בסברתו וזה בפלפולו. אשרי עין ראתה כל אלה. וזהו שאמר בן זומא, כמה יגיעות יגע אדם הראשון, חרש וקציר בשדה של תורה, כי היה יחיד בעולם, ולמד ביחידות. היה מקשה ומתרץ, ובנה ופתר הכל לבדו. אבל כל זה במעלות אדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, שהיה שלם בשלימות בסברא ובפלפול ובחידוד ובחריפות. אבל לא כן בדורות אחריו, עיקר הקנין ותכלית האדם רק עם חברים 'טובים השנים מן האחד', ולא שיעסוק בד בבד. וזהו שאמר 'אני משכים' ומצא כל אלו, היינו בסיועו של חברו, כי בן זומא לשיטתו 'איזהו חכם הלומד מכל אדם', כל אחד ואחד היה מסייע לחברו בחידוד ובפלפול.

עומד אני ומשתומם על המראה הגדול הזה ובפרט בזמן הזה, אשר התורה מונחת בקרן זווית, והיהדות היא בשפל המצב, יתעוררו בחורי ה' לאזור כגבור חיל כאיש אחד בלב אחד ליחידו של עולם, לחזק את עצמם בתורה ותפלה ובדרכי החסידות. אבל זכור אזכור מאמר הכתוב 'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים'. יעקב אבינו סיפר לבניו החדשות והפליאה אשר יקרא באחרית הימים, בסוף הימים בעת אשר החשך יכסה ארץ. 'הקבצו ושמעו בני יעקב', או אז יתאספו ויתקבצו ויאגדו ויאחדו בני יעקב, בחורי חמד צעירי צאן מרעיתו, לחזק ולרומם קרן התורה והיראה. וזהו 'ושמעו אל ישראל אביכם', שיתאספו אל ישראל אביכם, לצדיק הדור, על דרך 'אבי רכב ישראל'.

חיזוק לימוד התורה

אחי ורעי מה גדלה שמחתנו בזה והודות לה' כי נתן לכם לב לדעת, אבל בחורי חמד לא תניחו את העיקר, כי אם אין חכמה אין יראה ולא עם הארץ חסיד. תכלית דבר הזה היא לימוד אורייתא, כמבואר שורש מצות 'ובו תדבק' היא להתדבק עם חכמי התורה, כדי שילמוד מהם מצותיו הנכבדות לדעת דרכי ה'. והמלך שלמה אמר 'הולך את חכמים יחכם', וכן אמר הנביא מיכה 'לכו ונעלה אל הר ד' ואל בית אלקי יעקב ויורינו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים'. וכמו שכתבו  התוספות (בבא בתרא כ"א) 'כי מציון תצא תורה', לפי שהיה רואה קדושה גדולה, וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון את לבו יותר ליראת שמים ללמוד תורה. ושמענו בשם רבינו הקדוש בעל 'ישמח ישראל' זצ"ל זכותו יגן עלינו הפירוש שיכוון את לבו מזה ליראת שמים וללמוד תורה בביתו בטהרה (ער זאל זיך אויס לערנין פון דעם מורא צו האבען פיר ה' יתברך אין דער היים).

תורה ביגיעה ובעיון

ומה יערב לנו שמחתנו מהחלטה ללמוד מסכת אחת (מסכת כתובות) בדבוק חברים ובפלפול התלמידים, בעיון וביגיעה, לקיים 'הפוך בה והפוך בה, וסיב ובלה בה', להכניע הגוף במה דאפשר ללמוד בעיון להבין דעת קדושים באיזה סברא פליגי רש"י ותוספות, ו'יגעת ומצאת תאמין', לימוד כזה חשוב ומרוצה אצל ה' יתברך. וזהו 'קמו בניה ויאשרו' כפירוש רש"י, התלמידים, וכפירוש רש"י בקהלת (יא,ז). וטוב לעיניים לראות, אשריהם לתלמידים שעיניהם רואים הלכה מלובנת ומחוורת על בוריה, וגם 'בעלה ויהללה', כפירוש רש"י זה הקב"ה. 'קוב"ה חדי בפלפולי דאורייתא'. וזהו שאמר הכתוב בקהלת 'שמח בחור בילדותך', כי מי שלא טעם טעם התרת הספיקות, לא טעם טעם שמחה מימיו, שעל ידי זה יתלהב לבו באהבת ויראת ה', ועוד כי מכבד ומייקר את כבוד ה' ותורתו שמראה לכל כי יקר בעיניו דברי ה' ותורתו, במה שמייגע ומשבר את גופו וכוחו להבין דברי חז"ל, כי מאוד עמקו דבריהם. ובזה הוא משבר כח הסטרא אחרא, ומה גם קליפת עמלק ימח שמו. ומבואר בפרשה זו 'ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים'. עמלק הוא כה היצר הרע, וכששמע שמתקבצים בחורי ישראל קהילות קהילות לחזק לימוד התורה ועבודה, שילמדו חבורות חבורות ביחד מסכת אחת כדי לייגע ולקנות התורה, אז 'ויבוא עמלק וילחם… ברפידים', רצונו היה להפריד אותם זה מזה בטענתו 'מה לכם זאת לאסוף חבורות חבורות, ולהגדיל התורה, לחדש חידושים ולפלפל', ובפרט בזמן הזה אשר רצונו בזה ימח שמו לחרף ולמעט כבוד ה' ותורתו, חס ושלום. וזהו 'ברפידים', להפריד אותם ברפוי ידיהם ו'בעצלתים ימך המקרה'.

ומוזהרים אנחנו לזכור את אשר עשה לנו עמלק בדרך. התורה נקראת 'דרך', 'את הדרך אשר ילכו בה', ורצה לקרר אותנו שלא נלהיב לבבינו בתורת ה', כדי למעט כבוד ה'. וזה 'לא תשכח', 'לא תש כח' של כביכול, חס ושלום, ואדרבא חוב קדוש מוטל על כל אחד ואחד לחזק ולאמץ על עצמו לצאת כגבור חיל בתורה, ד' ילכם לכם שתלחמו מלחמת ה'. 'על כן יאמר בספר מלחמת ה", מלחמתה של תורה, להגדיל התורה ולהאדירה, פטפוטי דאורייתא טבין – וישתדל שיהיה לימוד בהתמדה, כי הלומד תורה לפרקים היא כנואף אשה (סנהדרין ל"ט), וכמאמר הכתוב 'ודברת בם', ופירש רש"י שלא יהיה עיקר דבורך אלא בם, ולא ללומדה לפרקים, ועל ידי זה 'ושננתם לבניך', יהיו דברי תורה שנון ושגור בפיך. ועל זה צווח ישעיה 'איכה היתה לזונה קריה נאמנה', תורה לפרקים. וזהו 'אשר קרך', לשון מקרה בטענותיו הטמאים די לכם ללמוד לפרקים בעת שתהיו פנויים. כשראה שלא יוכל לרפות ידיהם מלימוד, רצה לבטלם על כל פנים התמדתם, שילמדו רק לפרקים, וזהו 'אשר קרך', טמאך.

הבחורים העוסקים במסחר

גם להבחורים העוסקים וטרודים על המחיה ועל הכלכלה כל היום אני אקרא למה תעמדו מרחוק. שאלה ראשונה לאחר ימי מאה ועשרים שנה הוא 'נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה'. אף שטרודים אתם במסחר, אבל חוב קדוש מוטל על כל אחד ואחד לקבוע, וכמו שפרשו מלשון הכתוב 'וקבע קובעיהם', לגזול עת ולקבוע ללמוד שיעור בערב או בבוקר, ומה גם בשבת קודש, כי לא נתנו שבתות אלא לגירסא (ירושלמי שבת). שלמה המלך עליו הכתוב אמר (משלי כ"ד) 'הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה', ואחר כך 'ובנית ביתך', ואמרו ז"ל זו תלמוד. וזהו 'תפארת בחורים כחם' בכוח של תורה. וזהו שאנו מברכים 'מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבות ששמת חלקי מיושבי בית המדרש', על החלק הפנאי, עת הפנאי ששמת לי לשבת בבית המדרש [ובהפטרה בפרשה זו שבת שירה, בשירת דבורה: 'לבי לבי לחוקקי ישראל… רוכבי אתונות צחורות', הרמז להבחורים העוסקים במסחרם ישבו על מדין, רומז להבחורים שהם סביב לשלחן אביהם, הלכו, 'על דרך', רומז להבחורים שגולים למקום תורה. 'שיחו', לכולם אמרה 'שיחו' בכל נפלאותיו]. והכתוב אומר 'אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי'. ובמדרש, וכי יש מזוזה בבתי הכנסת, אמר רב יהודה בר סימון, מה המזוזה אינה זזה מן הפתח, כך לא תהיה זז מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, היינו כמו שביקש רבינו הקדוש להרגיל עצמו לילך בכל יום להתפלל בבית הכנסת ובבית המדרש, והנכנס לחנותו של בושם ריח טוב קולט עמו, וממילא ילכו בדרכי אבותיהם בדרכי חסידות.

חינוך הבנים

ואז נאמר עליו 'אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו', אשרי להבחורים האלה שאיננו מביישים את אבותיהם וילכו בדרכי אבותיהם, כי אוי לו לאב שהגלה את בנו משלחנו, שאיננו יושבים בשעה אחת בהשולחן. אביו לומד בתורת ה', והוא קורא צייטונג וכדומה. יהודה צווח 'איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי'. 'רחל מבכה על בניה מאנה להנחם'. רחל, האם הרחמנית, מבכה על בניה אשר עזבוה, כי נשטפו בשטף הזמן, והנביא מנחמה 'ושבו בנים לגבולם', יגיע הזמן שישובו לבית אבותיהם. 'יש שכר לפעולתך', כאומרם ז"ל לתת שכר למביאיהן, יש לומר לאותם שמגדלים ומחנכים בניהם על במתי התורה והיראה, שאיננו חוטפים אותם מהחדרים ללמוד אותם מלאכת חוץ. אולי זה היה מטבע של אברהם אבינו עליו השלום, בחור מצד זה וזקן מצד זה, הרמז שלא יתרחקו זה מזה, רק יעמדו בשווה על מטבע אחת, בדעת אחת, ואז 'לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער'. לא יבושו בעלמא דין, ולא בעלמא דאתי, שלא ביישה את זקנתינו. וכמו שאמר אברהם אבינו עליו השלום 'ואנכי הולך ערירי'.

מוסד בית התבשיל

עלינו לשבח וליתן הודיה להבחורים המייסדים את הבית התבשיל, להיות לעזר ולסעד לחברם צעירי הצאן, שיוכלו לבוא בצוק העת הזה לראות ולהראות בשלשה פעמים בשנה, אשר היא יסוד מוסד גדול בזמן הזה להתחזקות התורה, ולמען ידבר איש עם רעהו בתורתו ובחדושיו שלמד בבתו, ולהרגילם בדרכי החסידות וביראת ה'. ובתורה הקדושה מצינו באברהם אבינו עליו השלום 'ויטע אשל בבאר שבע'. ובמדרש, חד אמר פונדק, וחד אמר פרד"ס. ואולי מר אמר חדא ומר אמר וחדא ולא פליגי. כשרצה אברהם אבינו עליו השלום להכניס גרים תחת כנפי השכינה עמד והתקין בית התבשיל, למען יאכלו ענווים וישבעו ויתענגו על טוב, ללמוד בהרחבה ובלי דאגה וטרדה, ולטייל בפרדס של תורה בדעת צלולה. ותשואות חן חן לכם, ובל תתרשלו בעבודתכם, ותוסיפו כוח ואומץ בזה להגדיל כבוד התורה ולהאדירה. ומה יקר חסדי המתנדבים לזה, וחוב קדוש על כל מי שיש בידו לתמוך ולסייע ובכל מידי דמייזן, כי 'עץ חיים היא למחזיקים בה', וכן אמרו ז"ל 'ללומדיה' לא נאמר, אלא 'למחזיקים'. ויהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהיו לתפארת בית ישראל.

('בית שמואל', א, לאדז תרצ"א, סי' יד)

הרב החסיד ר' מנשה פריימן (פריימאן) הי"ד, בנו של הרב ישראל יהודה פריימן, היה נאמן ביתם של אדמו"רי אלכסנדר והמנהל הרוחני בישיבה המרכזית באלכסנדר.

בצעירותו למד תורה בהתמדה רבה והתכתב בענייני הלימוד עם גדולי דורו. הוא היה מחשובי האברכים אצל האדמו"ר הזקן מאלכסנדר, היה מקורב לאדמו"ר רבי ירחמיאל ישראל יצחק דנציגר מאלכסנדר, בעל הספר 'ישמח ישראל', נמנה על עורכי ספר זה, וחיבר את הספר 'תפארת ישראל' (לאדז, תרצ"א) על האדמו"ר.
בהסכמתו של האדמו"ר בעל 'עקידת יצחק' לספר 'ישמח ישראל' הוא כתב: 'ידידנו האהוב החריף יקר רוח כש"ת מו"ה מנשה נ"י מפה… ומאד היה לי הדבר למשיב נפש, ומה גם אשפוט זה לתועלת גדול להשריש אמונה ויראת שמים בלב כל ההוגים בו'. האדמו"ר בעל 'עקידת יצחק' הבטיח גם שספר זה יהיה תועלת גדולה להשריש אמונה ויראת שמים בלב כל ההוגים בו ויחקוק זיכרון רבותינו הצדיקים הקדושים בלוח לבנו 'וממנו נוושע בכל הענינים'.

בהקדמתו לספרן 'ישמח ישראל', עומד הרב מנשה פריימן על חשיבות פרסום מעשה נפלאות הצדיקים, בייחוד בדורו:
וכמה גדול התועלת הנצמח מידיעות הנסים והנפלאות שהראה הבורא יתברך שמו על ידי עבדיו הנביאים ועל ידי צדיקי הדור ובפרט בזמנינו, והוא לעורר בהעם רגשי אמונה לחזק על ידי זה אמונת החידוש והשגחה פרטית, ולהאמין כי ה' יתברך מכריח הטבע תחת כנפי רגלי המאמינים, שהטבע משועבד ומוכרח לעשות רצון שומרי התורה ומקיימי מצותיה... וזכות רבותינו הקדושים זצללה"ה יגן עלי, כי לא ימוש התורה מפינו ומפי זרענו וזרע זרענו, ולעבוד את ה' בבריות גופה ובהרחבת הדעת בכל הכלל ישראל. מנשה ב"ר ישראל יהודא ז"ל פריימאן, מפה אלכסנדר.

הרב מנשה התפרנס כמנהל בבית העסק של החסיד ר' אברהם הערש קאהן, הוא עבד שם במשך שעות מועטות ביום, ואת רוב שעות היום השקיע בעבודתו כמנהל רוחני בישיבה באלכסנדר, שלא על מנת לקבל פרס. הרב מנשה היה דמות חינוכית נערצת והיה אחראי על המתרחש בישיבה: הוא היה בוחן תלמידים שביקשו להתקבל לישיבה ועקב אחר רמתם הלימודית ואחר התפתחותם הרוחנית של תלמידי הישיבה. מידי שבוע היה שולח בחורים להיבחן אצל הרבנים ששבתו בשבת באלכסנדר, אצל בעלי בתים למדנים שגרו שם ואף בחן אותם בעצמו. בתקופה הלכה הישיבה וגדלה. בעקבות אימי מלחמת העולם הראשונה, נסגרה הישיבה באלכסנדר, כשנתיים לאחר הקמתה. היא שבה ונפתרה בשנת תרפ"ה עם חמישה תלמידים, ותוך שנים מועטות היא גדלה ולמדו בה כשלש מאות תלמידים .

ר' מנשה פירסם חידושים בכתב העת של ישיבת אלכסנדר, שיצא לאור ביוזמת ארגון התלמידים, בהשתתפות גדולי הדור. קבצים אלו נקראו בשמות שונים: 'בית ישראל', 'בית שמואל', 'כרם בית שמואל', 'כרמנו' ו'נהור דשרגא'. בשנים תרפ"ו-תרפ"ח, נקראו הקבצים 'בית ישראל' ולתקופה מסויימת כיהן הרב מנשה פרידמן כעורך כתב העת.

בקובץ 'בית שמואל', א (לאדז תרצ"א), סי' יד, פורסם מאמר מאת הרב מנשה פריימן על תפקידם של בחורי הישיבות 'העוסקים במלחמת ה' '. ושם בסי' [טו]-טז כתב חידוש על מסכת כתובות דף ט. בנו, הרב ירחמיאל יצחק, שהיה תלמיד בישיבת 'בית ישראל' באלכסנדר, פרסם אך הוא מאמר באותו קובץ, בסי' מ'.

בקובץ 'בית שמואל' ב, סי' נג, הביא תירוץ שאמר לפני תלמידיו על קושית החתם סופר בעניין איסור גיד הנשה במוקדשים.

מאמרו, 'אלון בכות', על פטירת הרב יהושע חתן האדמו"ר מאלכסנדר והרב משולם הלוי הורוויץ חתנו של המו"ץ בלודז' רבי אלעזר ליפשיץ, יצא לאור בכתב העת 'כרם בית שמואל', שנה ב חוברת א-ב, תשרי חשון תרצ"ג, בעריכת הרב חיים ישראל יצחק וויינאכט הי"ד, דף כב.

ב'כרם בית שמואל', שנה ג', כתב הרב מנשה הערות על סימנים מו, נא, נד, נט, סב וסו.

בקובץ 'ישמח ישראל' יז, הובאו חידושים מתוך מכתב שכתב ושלח לארץ ישראל, לחברו, הרב ישראל ניסן קאפערשטאק מחבר הספר 'שו"ת עניא בן פחמא, ראש ישיבת 'ישמח ישראל' בירושלים משנת תרפ"ט..

במהדורה החדשה של הספר 'תפארת ישראל' נכתב על המחבר:
החסיד המופלג רבי מנשה פריימאן ז"ל הוא הגבר אשר זכה משחרית ימיו להסתופף בצל רבותינו הק' ובנשאו חן לפניהם החזירו לו אהבה בכפלים, לפנים מחדריהם הכניסוהו ומאוצרות רוחם האצילו עליו לאין שיעור. עליו סמך רבינו הישמח ישראל את ידיו להתעסק בקדשים ולהעתיק דברי תורתו. הוא ששיכל את ידיו בהשכל ובתבונה להוציא לאור ספרא הדין "תפארת ישראל", ובכל ענין אשר דבר המלך ודתו מגיע היה ר' מנשה ראש וראשון לכל דבר שבקדשי בית רבי. כאשר ייסד רבינו התפארת שמואל את הישיבה הקדושה, היה ר' מנשה יד ימינו של רבינו בכל עניני וצרכי הישיבה. גם בשנת תרפ"ה, כשרבינו פתח את הישיבה מחדש, כופף ר' מנשה את כל שיעור קומתו וביטל עצמו כנגד כל בחור וצורב, לנהלו בדרך הישר ולהדריכו בנתיבות תורה וחכמה, כאשר זכה לקבל לקח בעצמו מכל רבותינו הקדושים.

הרב מנשה פרימן נספה בשואה.

בספר הזכרון לקהילת אלכסנדר (תשכ"ח) הוזכרו קדושים ממשפחת פריימן: מנשה, נחה, יהודית, רייזל, מלכה וירחמיאל.

ב"ה שעברערשין.
שמעתי בשם הרב הקדוש מורנו הרב רבי יעקב מנאדרזין חתן הרב הקדוש מוהר"מ מווארקא זצ"ל שהיה אומר בשמחת תורה למה קורין בשמחת תורה בלילה וגם למה קורין לתורה דווקא תינוקות של בית רבם? אלא באמת צריכין לקרות בתורה בלילה כמו ביום, משום 'והגית בו יומם ולילה'. אבל למה אין קורין בלילה רק בזמן שהחסדים גוברים בעולם ביום אבל לא בלילה עת התגברות הדינין, אבל פעם אחת בשנה מוכרח לקרות גם בלילה לקיים 'והגית בו יומם ולילה', לכן קורין בשמחת תורה שהוא זמן התגלות החסדים והרחמים, ועל ידי הקפות כידוע. לכן קורין לתורה תינוקות של בית רבם שהמה מבטלים הדינין, כמו שכתוב 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וגו' להשבית אויב ומתנקם', ונמתקו על ידם כל הגבורות. והבן, ודברי פי חכם חן.
ישראל דוד שארפהרץ, שו"ב משעברערשין.

(הבאר, שנה ד, תרפ"ז, ג, סי' קטו)

ב"ה שעברערשין.

א. אציע לפני כבוד הדרת גאונו מה שראיתי מהרב הקדוש מוה"ר יעקב מנאדרזין זצ"ל בכתב יד שאר בשרו החסיד המפורסים ר' הערשקא שו"ב ז"ל מקינצק, ששמע מפה קדוש בפרשת ויחי 'וירא מנוחה כי טוב וגו' וים שכמו לסבול [ויהי למס עובד]'. ואמר הרב הקדוש בשם חותנו זקינו הקדוש הרבי ר' יצחק מווארקא זצ"ל שאמר להאברכים שבאו אצלו שיהיו סבלנים ויהיה להם מנוחה, כי מי שאינו סבלן אין לו לעולם מנוחה, אבל סבלן יש לו תמיד מנוחה. וזה 'וירא מנוחה כי טוב', העצה 'ויט שכמו לסבול'. עד כאן לשונו. ואמר נכדו הרב הקדוש הנ"ל, הפירוש דהנה אמרו ז"ל כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו [עול מלכות ו]עול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. וצריכים להבין למה זאת. אך העניין הוא, כי תורה הוא רוחני ודרך ארץ הוא גשמי, לכן כשאדם מקבל עליו עול תורה נעשה רוחני ונופלים ממנו מקרי הזמן, ואינו מוגדר במקום ואינו מוגדר בזמן, ואינו נופל תחת הזמן, לכן מעבירין ממנו עול דרך ארץ. אבל הפורק ממנו עול תורה, נעשה גשמי ונופלים עליו כל מקרי הזמן, ונותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ ונעשה גשמי. לכן עשיו, בעת שפרק ממנו עול תורה, מיד נכתב עליו 'והוא עיף', כמו כל גשמי. אבל אצל הצדיקים כתיב 'וקוי ד' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ילכו ולא יעפו ירוצו ולא יגעו', כי המה רוחניים ואינם מוגדרים בשום מקום. והטפשים יתמהו על עבדי ד' האיך המה יחיו בלא אכילה ובלי שינה ובלי טיול, וטח מראות עיניהם שהמה למעלה מהטבע, והמה רוחניים וחיים בדרך נס. והנה כל אדם מקבל חיותו מהתורה הקדושה, כל אחד מפסוק אחר או מתיבה זו או מאות זה, ויש מאותיות ויש בנקודות ויש בטעמים ויש בתגים, כמו שכתוב בזוהר הקדוש כידוע. והנה הצדיקים העובדי השם שמקבלים השפעתם וחיותם ממ"ם וסמ"ך שבלוחות, שבנס היו עומדים, לכך כל התנהגותם ברוחניות ובגשמיות הכל בדרך נס, לכן אין לתמוה עליהם. וזה שאמר הכתוב 'ויט שכמו לסבול', לפי שכאשר האדם מקבל עליו עול תורה באמת 'ויהי למס', מקבל כל השפעתו מאותיות מ"ס, שבנם היו עומדים, כמו כן כל התנהגותם בדרך נס ופלא. עד כאן לשונו הקדוש ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.

ב. בפרשת שמות מהרב הקדוש מנאדערזין הנ"ל בפסוק 'ותרא אותו כי טוב ותצפנהו שלשה ירחים', פירוש שאור התורה נתלבש בתורה נביאים וכתובים, ועדיין לא היו יכולים לגשת לאור התורה אשר גדול מאוד, 'ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לה תיבת גמ"א', הוא ראשי תיבות 'גמרא משנה אגדה'. וכאשר התורה נתלבשה בזה יכולים על ידה לגשת ללמוד התורה, והבן. עד כאן דבריו.

ג. בפרשת וירא. כאשר בא אדמו"ר הרב הקדוש רבי יחיאל מאלכסנדר זצ"ל לבקרו את הרב הקדוש מנאדערזין זצ"ל הנ"ל, וכאשר אכלו ביחד ודיברו דברי תורה הרבה, אמר הרב הקדוש מנאדערזץ זצ"ל בזה הלשון: חותני הרב הקדוש מווארקא ר"מ זצ"ל סיפר שבעת שהיה ילד קטן ולמד חומש אצל מלמד פרשת וירא וברש"י ז"ל לבקר את החולה, הלך לאביו הרב הקדוש המפורסים הרבי ר' יצחק זצוק"ל זכותו יגן עלינו והקשה לו בזה הלשון: הלא כשיש בעיר חולה, באים אצלו ובוכים. ושאלתי לכמה אנשים, מה זאת שבאים אצלך לבכות הלא אינך רופא, ואמרו לי שאתה צדיק וישמע הקב"ה לקולך ויתרפא החולה. וכאן כאשר בא הקב"ה בעצמו לבקר את אברהם אבינו עליו השלום, מדוע לא נתרפא באותו רגע מכל וכל, ומה היה צריך מלאך לרפאותו. ואמר הרב הקדוש מנאדעזרין אין אני יודע מה הקשה חותני הקדוש זצ"ל, הלא באמת נתרפא תיכף באותו רגע. ואמר לו הרב הקדוש מאלכסנדר זי"ע הלא שלח מלאך רפאל לרפאותו, ואמר לו הרב הקדוש מנאדערזין שהכל אחד. ושתק הרב הקדוש מאלכסנדר זכותו יגן עלינו ונסע לביתו על שבת קדוש. ולאחר שבת קודש קרא להרב החסיד ר' נחמיה ז"ל חתן הרב הקדוש מהר"מ מווארקא ואמר לו כשתבוא לביתך תהיה אצל גיסך הרב הקדוש מנאדערזין ותאמר לו 'יישר כח', כי הייתה לי תמיהה גדולה מה שאמר, אבל בשבת קודש בבוקר לקחתי את הספר שפתי כהן על התורה והיה כתוב בו גם כן כהנ"ל שנתרפא מיד. ואמר על זה הרב הקדוש ר' שמעון זצ"ל מסקערניוויץ בן הרב הקדוש ר"מ זצ"ל מווארקא שהוא היה אז בבית גיסו הרב הקדוש מנאדערזין זצ"ל בעת שגיסו הרב ר' נחמיה ז"ל בא ונתן לו פרישת שלום מאלכסנדר, ואמר בזה הלשון: אני רציתי לומר מיד כל העניין שהכל אחד, כי כן כתוב ברעייא מהימנא בזוהר ואתגלי ליה ד' במרכבתא דא דאיהי מימני מיכאל ומשמאלי גבריאל ומלפני אוריאל ומאחורי רפאל, והבן. לכן נתרפא מיד. אבל הוא הופסק אותי בדברים אחרים ושכחתי להגיד לו. עד כאן לשונו. והבן.

ד. בפרשת חיי שרה מהרב הקדוש מורינו הרב רבי יעקב מנאדערזין זצ"ל בפסוק 'ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני', וקשה האם היה אליעזר הצדיק עבד אברהם עוד מסופק שהקב"ה עושה חסד עם אברהם, הלא אחר כל הנסים ולאחר כל הנפלאות והמלאכים והתגלות שראה בבית אברהם אבינו עליו השלום עוד הי' מסופק חס ושלום אם הקב"ה עושה חסד עמו. אלא דהעניין כך שכל התנהגתו של יצחק לא היה דומה להתנהגותו של אביו אברהם. כי אברהם היה מתנהג במידתו מדת החסד, ויצחק היה מתנהג במידת הגבורה, מדות הפחד והיראה, כמו שאמר רבינו הקדוש הרבי ר' בינם זצ"ל מפרשיסחא כי כאשר היה אברהם אבינו עליו השלום רבי היה מנהיג העולם במידות החסד והיה ביתו פתוח לרווחה ד' פתחים והיה מכניס אורחים ונתן להם כל טוב, ועל ידי זה היה מגלה שמו הגדול בעולם. אבל אחר כך כשיצחק אבינו עליו השלום נעשה רבי והתחיל לנהוג את העולם הלך לחנות וקנה יתירות ברזל וסתם כל הדלתות, והוא הלך לחדר לפנים מחדר ועסק תורה ועבודה יומם ולילה, ורוב עבודתו התבודד מבני אדם וזרק פחד ויראה גדולה לכל חסידיו והמסתופפים בצילו מכל מי שרצה לבא ולדבר עמו, מרוב הפחד אחזו חיל ורעדה, ועל ידי זה היה מגלה שיש דין ומשפט בעולם. וכל אחד ואחד שראה את צורתו היה עושה תשובה באמת. עד כאן לשון הרבי ר' בינם ז"ל. נמצא העבד של אברהם, אליעזר שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, בוודאי היה אהוב אצלו דרך רבו אברהם אבינו עליו השלום, כמו כל חסיד שמאוד חביב אצלו רק דרך רבו, ובפרט אליעזר שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. וכמו שאמר הרמב"ם ז"ל, שישיבת אליעזר היתה גדולה משל אברהם, בוודאי היה חביב אצלו רק דרך רבו. וכאשר ראה התנהגותו של יצחק שיתחיל לנהוג בהיפוך, היה מיצר מאוד והיה חושב בליבו האם דרך רבי אברהם יבטל חס ושלום. אבל באמת כל העבדות של אברהם במידות החסד וכל העבדות של יצחק במידות הגבורה היו רק לבא למידות יעקב, למידות התפארת, עמודא דאמצעותא. לכן כאשר הלך ליקח זיווג ליצחק אמר כך, הלא יצחק הוא מדות גבורה וכאשר תזמן לו אשה שתהיה להיפוך מידתו רק מדות החסד מאוד, ואז ימתקן הדינין ויהיה נכלל אשא במיא ואלד מהם מידת תפארת, מידות הרחמים, ואז 'אדע כי עשית חסד עם אדוני', פירוש 'עשית' לשון קיום, פירוש כי למידת החסד של אברהם יהיה לו קיום, כי על ידי חסדו והגבורה יבואו למידת הרחמים, מדתו של יעקב אבינו עליו השלום. והנה כן היה שלרבקה היה לה מידות החסד, כמו שאמרה לו 'שתה' וגו', וגם אותיות 'רבקה' הוא אותיות 'הבקר' וזה 'שבעינו בבקר חסדך', ודי לחכימא. וזה 'וילך יצחק לשוח בשדר לפנות ערב', פירוש לעורר מידתו, מידות הפחד, הנקרא 'לפנות ערב'. 'וישא וגו' והנה גמלים באים', פירוש שראה בה היפוך מידתו, רק גומלי חסדים באים, וגם היא אמרה 'מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו', פירוש, אני באה בחסד והוא בהיפוך לקראתנו, במידות גבורה. 'ויאמר העבד הוא אדוני', שעל ידי זה יתגלה באמת מידות אדוני אברהם, והעיקר שיוולד ממנו מידות הרחמים, ועל ידי שניכם יכלל אשא במיא ותולידו את יעקב, מידת תפארת, מידות הרחמים. ונפלה מעל הגמל, פירוש שנפלה מעל הגמל מדותיה של חסד, שיהיה בכוחה להוליד מידות הרחמים. וזה 'ואלה תולדות יצחק בן אברהם', מה 'ואלה', אלא זה הולך על 'ואלה תולדות השמים והארץ' למעלה שכתב 'בהבראם', ואמרו ז"ל אל תקרי 'בהבראם' אלא 'באברהם', אבל באברהם עוד לא נשלם בריות שמים וארץ עד שנולד יעקב אבינו עליו השלום, מידות הרחמים, ואז נשלם בריות שמים וארץ. הבן, ודברי פי חכם חן.

ה. בפרשת חקת אמר הרב הקדוש [רבי יעקב] מנאדערזין זצ"ל הענין למה דוקא במצוה זו היה צריך להניח למשמרת שלעולם לכל פרות אדומות שכל הכהנים עשו היה נצרך לערב בה מעט אפר מפרה שעשה משה במדבר. ולמה במצוות אחרות כמו בתכלת וכדומה לא נצרך להניח מזה שעשה משה. אלא דהעניין הוא כך, שכל מצוה ומצוה צריכין לקיים במחשבה דיבור ומעשה. ומחשבה היינו הכוונה של מצוה, והדיבור היינו הברכה. ובפרה אדומה לא היה אפשר לקיים במחשבה, כי היה להם חוקה ולא ידעו הכוונה, נמצא שלא היו יכולים לקיים המצוה. לכן לקחו לכל הפרות מפרה שעשה משה, כי הוא היה יודע הכוונה, כמו שאמרו ז"ל לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חקה. לכן היה מוכרח לערב בכל הפרות מאפר פרה שעשה משה. ודי לחכימא ברמיזא, ויש לי עוד מאמרי קודש והרבה כתבתי מאז לכבוד גאונו וחידוש שלא הדפיס ואקצר כעת.

ידידו דורש שלום תורתו באהבה רבה ישראל דוד שארפהארץ שו"ב דפה"ק שעברשין.

('הבאר', שנה ה, תרפ"ח, ג-ד, [סי' צ])

הרב החסיד ר' ישראל דוד שרפהרץ (/ שארפהארץ) הי"ד, נולד בשנת 1890 לאביו ר' יצחק, השו"ב במודז'יץ (דעמבלין), ולאמו מרת יהודית פריינדיל, בת ר' אלעזר ליב רובינשטיין (נפטרה בט"ז בשבט תרפ"ז במודז'יץ).

בשנת תרפ"ג היה שו"ב בוואנוועליץ ואחר כך שו"ב בשברשין (/ שעברשין). פירסם מאמרים רבים בכתבי עת תורניים, בעיון, בחסידות, בהלכה ובאגדה.

ר' ישראל דוד נולד במודז'יץ, היה חסיד אלכסנדר, התחתן עם מרת בלימה רוזה בת יקותיאל שפרינגר. הרב ואשתו נהרגו עקה"ש בח' בחשוון תש"ג (1942) (ע"פ דף עד שכתב נכדו ועל פי מקורות נוספים).
גם ילדיהם ניספו: רבקה (נולדה בשנת 1922), שמואל (נולד בשנת 1924), יעקב (נולד בשנת 1928) ובנימין.
בנו יוסף שנולד בשנת 1915, שרד, ונפטר בברוקלין בשנת 1988.

מאמרי הרב ישראל דוד שארפהארץ הי"ד שהודפסו בכתב עת תורניים:
אהל מועד, בעריכת הרב פנחס אליהו הערבסט:
חלק א, א, בילגוריי טבת תרפ"ו, סי' קיז, עמו' קכו, הערה ממנו הובא במאמר של אב"ד שעבערשין, הרב יחיאל אברהם בלאנקמאן.
אהל תורה, בעריכת הרב פנחס הירשפרונג, קראקא:
א, תרפ"ח, סי' לט, עמו' נה: בדין חיוב השוחט בשבת ויום הכיפורים.
אסיפת חכמים, מאלעניץ:
שנה א, א, ניסן תרפ"ח, דף כא[?].
הבאר, בעריכת הרב צבי פרידלינג:
שנה ב (תרפ"ד), ב, סי' עו, עמו' קכט.
שנה ג (תרפ"ה), ג-ד, סי' צח, עמו' קכח.
שנה ד (תרפ"ו), א, סי' ד, עמו' ו: חידוש בשם הרמ"מ מווארקא.
שנה ד (תרפ"ז), ב, סי' נ, עמו' ע: חידוש בשם הרמ"מ מווארקא.
שנה ד (תרפ"ז), ב, סי' עג, עמו' קג.
שנה ד (תרפ"ז), ג, סי' קטו, עמו' קסג.
שנה ה (תרפ"ח), א-ב, סי' לג[-לד], עמו' מח.
שנה ה (תרפ"ח), ג-ד, סי' ע, עמו' ק.
שנה ה (תרפ"ח), ג-ד, סי' [צ], עמו' קטז.
שנה ו (תרצ"א), ג, סי' סט, עמו' קב.
שנה ז (תרצ"ב), א, סי' כג, עמו' לח.
שנה ז (תרצ"ב), ב, סי' מה, עמו' עב.
שנה ח (תרצ"ג), ג, סי' מה, עמו' ע.
שנה יג (תרצ"ו), ב-ג, סי' ל, עמו' נג: חידוש בשם האדמו"ר מאוסטרובצה.
שנה יג (תרצ"ו), ב-ג, סי' נ, עמו' פו.
שנה טו (תרצ"ח) , א-ב, סי' כב, עמו' לה.
שנה טו (תרצ"ח) , ג-ד, סי' נב, עמו' פו.
הנשר, בעריכת הרב אברהם יהודה שוורץ, מונקאטש:
ו, כנף ד, תרצ"ח, סי' ל, עמו' כד, הערה על מאמר מאת דומ"ץ צעלראמאלק, הרב אברהם גרינברגר.
ו, כנף ד, תרצ"ח, סי' לג, עמו' כז, הערה על הערה מאת דומ"ץ צעלראמאלק, הרב אברהם גרינברגר.
ו, כנף ד, תרצ"ח, סי' מה, עמו' לז, הערה.
ו, כנף ו, תרצ"ח, סי' נג, עמו' נא, הערה.
ו, כנף ז, תרצ"ח, סי' סו, עמו' סא, ערה על מאמר הרב שמואל זאב שלזינגר מאונגוואר.
ו, כנף ח, תרצ"ח, סי' פד, עמו' עג.
ו, כנף ט-י, תרצ"ח, סי' צז, עמו' פו והמשך בעמו' קג.
ו, כנף יא, תרצ"ח, סי' קח, עמו' צט, מוזכרת הערה בשמו.
ז, כנף ג, תרצ"ט, סי' טז, עמו' טז.
ז, כנף ד, תרצ"ט, סי' כח, עמו' כח.
ז, כנף ה, תרצ"ט, סי' לא, עמו' לג.
ז, כנף ו, תרצ"ט, סי' מ, עמו' מג.
ז, כנף ז, תרצ"ט, סי' מז, עמו' נא.
ז, כנף י, תרצ"ט, סי' סב, עמו' סו.
ז, כנף יא, בעריכת הרב אברהם יהודה שוורץ, מונקאטש תרצ"ט, סי' פא, עמו' פב.
ז, כנף יב, תרצ"ט, סי' פד, עמו' פה.
ח, כנף א, ת"ש, סי' ח, עמו' ו.
יגדיל תורה (ורשה), בעריכת הרב אברהם בנימין גלאוויטשאווער:
שנה א, ג-ה, כסלו-שבט תרפ"ז, סי' כה, עמו' לו.
שנה ב, ו-ז, כסלו-טבת תרפ"ח, סי' עב, עמו' נו.
שנה ד, א-ב, ניסן אייר תר"צ, סי' י, עמו' ט. התייחסות לדברי גיסו הרה"ג מוולאשצווא.
לקט ששנ"ה, בעריכת הרב שמואל הכהן שוורץ, סאטמאר:
ב, ח, סי' נד, דף מה, הוזכר במאמרו של הרב יחיאל אברהם בלאנקמאן, אב"ד שעבערשין.
שנה ג, ה, סי' ס, דף לה.
שנה ג, יא, סי' קכט, דף עג.
שנה ד, ו, סי' סו, דף מה.
שנה ה, א, סי' יג, דף ז.
שנה ה, ג, הערה על סי' לא, יז.
שנה ה, ד, סי' נ, דף כו.
שנה ה, ה, סי' סב, דף לב.
שנה ה, ו, סי' עב, דף לז,ב.
קול תורה, בעריכת הרב יעקב זאב יאסקאוויטש, פאביאניץ:
שנה ב, חוברת ג-ד, תרפ"ז, סי' כ, עמו' עה.
שנה ג, חוברת א-ב, תרפ"ח, סי' טו, עמו' מט.
שערי אורה, מיהאלאוויץ:
שנה א תר"צ, ה-ו, סי' נז, דף לה, ב.

חידוש בשמו הובא בספר פרדס יוסף השלם על התורה, ו, ויקרא ב, מאת הרב יוסף פצונובסקי הי"ד, מהדורה חדשה בני ברק תשס"ה, עמו' תלד.
כתב יד ששלח הוזכר בספר חדות שמחה, בעריכת הרב יונתן הלוי אייבשיץ מוורשה, דף כז

בשנת תשס"ד (2004) יצא לאור בברוקלין ספר 'יד ישראל' ובו חידושים ופלפולים על סוגיות הש"ס מאת הרב ישראל דוד שארפהארץ.

איתא בש"ס (מנחות סה, א): מתמניא ביה עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועייא, שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת, נטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם שוטים מנין לכם זאת, כו', חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר משה רבינו עליו השלום אוהב ישראל היה ויודע שעצרת יום אחד, עמד ותקנה אחר השבת שיהיו ישראל מתענגין שני ימים. קרא עליו מקרא זה 'אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר' (דברים א,ב), ואם משה רבינו עליו השלום אוהב ישראל היה, למה עיכבן במדבר ארבעים שנה. ורש"י פירש (שם שם, ב דיבור המתחיל 'ואם אוהבן') דדיחויה בעלמא הוא. אולם צריך ביאור דמאי שייכות הכתוב זה שאמר עליו, וביחוד המאמר הזה כולו מוקשה מה שרבן יוחנן בן זכאי שאל מנין לכם זאת, וכי לא ידע שהם מפרשים דברי הכתוב (ויקרא כג,יא) 'ממחרת השבת' כפשוטו, ולמה התפלא רבן יוחנן בן זכאי כל כך. גם מה שהזקן הבייתוסי לא מצא תשובה אחרת זולת שמשה אוהב ישראל היה, צריך ביאור, הלא היה לו תיכף להשיב עיקר לימודם ממקרא הנ"ל.

ולהבין כל זאת נראה לי על פי הידוע דבזמן בית המקדש היו שני מפלגות, הפרושים והצדוקים. הפרושים הייתה המפלגה החרדית הולכת בדרך ישראל סבא, והצדוקים, הם המפלגה שהיו רוצים להתבולל להתדמות למנהגי ונימוסי הגוים אשר היו דרים בתוכם. והנה חג השבועות, שהוא עיקרו חג דתי אשר ביום הזה קבלנו תורה הקדושה. וידוע מספרי יראים דלפי זה לא נגבל זמן מבורר בתורה לזמן חג השבועות כמו בכל המועדים, להורות כי הזמן תלוי בידינו ובמדרגותינו, לאימתי שנהיה ראויים לקבלת תורה הקדושה. ולדעת הבייתוסים, אין החג הזה משונה מיתר המועדים, כי באו לשלול ממנו רעיון הדתי בכוונתם הנשחתה להתבולל בטומאת העמים ולבלי להדגיש את שינוי הדתי שבינינו ובין שאר העמים…

וזאת היתה כוונתו של ר' יוחנן בוויכוחו עם הבייתוסי, להוכיח על פניו על שיבוש דעתו, ואמר לו במאמרו החד 'שוטים מנין לכם זאת'? ואינו רוצה במאמרו זה לשאלם מאין הוציאו זה ויביאו ראיה לדבריהם, כי הלא בני הבייתוסים לדעתם מקרא מלא הוא (ויקרא כג, טז) 'עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום',  כי הם אינם דורשים כדרשת חז"ל. רק זאת כוונת רבן יוחנן בשאלתו, מנין לכם להגביל זמן על חג כזה שהוא למעלה מן הזמן והתורה. באמת לא רצתה לתת זמן מיוחד לזה להוראה זו, כי אנחנו בעצמינו מחויבים להזדכך, כאשר אז בימי צאתינו מארץ מצרים לא הייתה יכולה התורה להודיענו 'בכך בכך לחודש פלוני יהיה זמן קבלת התורה', כי כפי מפעלינו והשתלמותינו יקרב או ירחק זמן הקבלה. כך בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו עליו החובה רובצת להזדככות ולהשתלמות נפשו לקבלת התורה, אשר על ידי זה לא נתנה לנו התורה זמן מיוחד, ואמרה רק בהסתרה אחרי אשר תספור מ"ט יום מימי הפסח תעשה את חג השבועות. והנה זה הבייתוסי הזקן לא ירד לעומק כוונה זו ולא רצה לשאת את חג המקודש הזה על פסגי מרומי הרעיון אשר על ידו נתיסד, ולא כנוהו ותארוהו רק בתור 'חג השמחה', לזאת אמר שרק מאהבת משה לישראל הוסיף יום אחד, כדי להוסיף השמחה. ורבן יוחנן השיב לו בנועם אמריו, כי טעותו גדולה, וחגנו משונה שינוי עיקרי משמחת האומות, שהם רק שמחה גופנית, כידוע, עם ישראל נמשלו לחמה ואומות העולם ללבנה, להוראה כמו שהלבנה אין לה אור בעצמותה רק מה שמקבלת אורה מהחמה, כן צריכים עם ישראל להיות לסמל לשאר האומות ולא להיות למקבל מנהגי הגוים ולהתלמד מהם. וזהו שכתוב 'אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר', ד'הר חורב' כינוי לישראל על שם הר סיני שבו ניתנה תורה, ו'הר שעיר' יכונה לאומות העולם, ואנחנו מופרדים מהם ומדרכם באחד עשר יום שבין מספר שנת החמה לשנת הלבנה שמופרדים בי"א [יום], שנ"ד – שס"ה.

(הבאר, כרך ג-ד, חלק ג, סי' פ"ד, עמו' קא)

רבי חיים האגר הי"ד, תלמיד חכם מופלג ומתמיד, ומנהיג לעדה חסידית גדולה, רב, מו"צ ואדמו"ר בזאבלוטוב [זאבלטויב / זאלבלאטוב]. היה אחרון האדמו"רים לבית זאבלוטוב, בנו של רבי משה האגער מזאבלוטוב, בן רבי מנחם מענדיל מזאבלוטוב, בן רבי יעקב מזאבלוטוב, בן רבי דוד מזאבלוטוב.

נשא לאשה את מרת רייזל בת רבי הירש צבי אשכנזי מאלעסק-סטאניסלאב. נולדו להם ארבע ילדים: פרידא קילא [חדוה] (נולדה בשנת 1923), התאומות נעכי ורחל (נולדו בשנת 1927), ובן הזקונים משה (נולד בשנת 1932).

במלחמה העולם הראשונה נמלץ הרבי לווינה, ובשנת תר"ף חזר לזאבלוטוב. עם כניסת הגרמנים לעיר הם התעללו ברבי, ובהמשך הוא הועסק בעבודת כפייה בסלילת כבישים בדרך לשניאטין.

באתר המכירות Yalta הופיעה גלויה שכתב הרבי בשנת תרצ"ז לוועד הרבנים במונטריאול, בו הודה להם על ששלחו לו 3 דולר: 'והנני מביע לכת"ה [לכבוד תורתם הרמה] תודה רבה. אמנם התמיכה הלא מצער הוא בעת הקשה והנורא הוא, בכל זאת גם תמיכה הלזו חשוב בעיני כי מצבי רע מאוד. ד' הטוב ירחם על שארית ישראל כי בא עת לחננה. והנני בזה לברכם אשר יזכו לכל הטוב אשר לא יאונה אלכם כל רע ותזכו לעשות מצות גדולות ונצורות מתוך רב הרחבה ונחת, כאוות נפשכם וכנפש תדרשנו לטובה, הנני בזה ידידם המברכם בכל הטוב והמצפה להרצת קרן ישראל והתורה במהרה, הק' חיים האגער, אבדפ"ק'.

בקובץ 'נחלת צבי', כג, עמו' קמד-קמה, מופיע מכתב שכתב בשנת תרצ"ט לרב משה אביגדור עמיאל אב"ד אנטוורפן על ששלח לו את ספריו דרשות 'אל עמי' במחיר מוזל. במכתב מתאר הרבי את מצוקותיו, שבשלם הוא מבקש לקבל את ספרי הרב עמיאל במחיר מוזל: ' מצבי בכאן רע מאוד הנהו, כי עירי מצער ומפאת המלחמה נהיתה למאכולת אש, גם ביתי ובית המדרש שלי שלי שהיה בנוי לתלפיות נחרבה ופרנסתי מאד מצומצמת, כי הכנסתי אך מצער הוא, וכעת הורע מצבי מלפנים, כי בטח הגיע השמועה לכבוד תורתו מהקרח הנורא השורר במדינתנו ובגלילינו נשקט כל מסחר וקנין ואנשי עדתי נדלדלו מאוד ועל ידי זה מצבי הורע מאוד, אך ד' הטוב ירחם'.

אחדים מדברי תורתו הופיע בקובץ 'הבאר'.

בתחילת מלחמת העולם השנייה נכבשה העיר זאבלוטוב על ידי ברית המועצות. הסובייטים הלאימו מפעלים שבבעלות יהודית ודירות שעמדו להשכרה, הגבילו את המסחר, וסגרו את מוסדות הקהילה היהודית ואת הארגונים המפלגתיים שלהם.
ביוני 1941 פתחה גרמניה במלחמה בברית המועצות, ויחידות הצבא ההונגרי, בעלי-בריתם של הגרמנים, החלו לחטוף רכוש יהודי ולשלוח אותם לעבודות כפייה. השכנים האוקראינים החלו להתעלל ביהודים ולהתנפל עליהם. המליציה האוקראינית חטפו יהודים לעבודות כפייה, תוך כדי הקאתם והשפלתם. לאחר שהעיר עברה לניהול גרמני הם הוציאו גזירות והגבלות על היהודים, והגבירו את עול עבודות הכפייה. בתאריך 22.12.1941 ערכו המשטרה הגרמנית והאוקראינית אקציה, במהלכה נרצחו החולים היהודים וכאלף יהודים רוכזו בכיכר העיר ומשם הובלו לאתרי השמדה בבורות שהוכנו מראש. חלק מהיהודים נקברו חיים וחלקם עונו קשות לפני הירצחם. למחרת דרשו הגרמנים מנציגי היודנראט לשלם להם עשרת אלפים זלוטי, לצורך כיסוי ההוצאות בעד הכדורים ששימשו לטבח. היהודים שנותרו בעיר סבלו מרעב, ממחלות ופגעי החורף. אקציה נוספת נערכה על ידי המשטרה הגרמנית והאוקראינית בתאריך 11.04.1942. המרצחים התאמצו לחשוב יהודים במחבוא ושלחו כ-400 יהודים מזאבלוטוב ומהכפרים שבסביבתה למחנה ההשמדה בלז'ץ. כעבור זמן קצר הוציאו הגרמנים צו המורה על גירושם של כמעט כל יהודי העיר, תוך שלושה ימים לגטו קולומיאה. כל רכושם של המגורשים נשדד מהם, ורבים מהם מתו בקולומיאה ברעב ובמחלות. בהמשך אותה שנה שולחו יהודים שחזרו והתקבצו בזאבלוטוב למחנה ההשמדה בלז'ץ ולגטו קולומאיה, ורק בודדים מבני הקהילה שרדו. עם חורבן קהילת זאבלוטוב בשואה, נרצחו גם הרב ומשפחתו בתאריך בשנת 1942.

[באנציקלופדיה לחסידות, וכן בתורת החסידות, כתב הרב יצחק אלפאסי גם את הפרטים הביוגרפיים הבאים:: בשנת תרצ"ח ביקר הרבי בארץ ישראל ורצה לעלות על מנת להשתקע בה. בתקופת השואה היה גם בקוסוב ובקולמיאה. ניספה בשואה ביום א' בחשון תש"ג ברכבת ללבוב. נראה לעניות דעתי שפרטים ביוגרפיים אלו, שוייכו בטעות לאדמו"ר רבי חיים ב"ר משה האגער מזאלבלוטוב, ונלקחו מתיאור חייו של האדמו"ר מקוסוב, רבי חיים ב"ר משה האגער הי"ד].

תמונת החותמת של רבי חיים האגער הי"ד, נלקחה מתוך אתר בית המכירות Yalta, ובאדיבותם.

ב"ה יארטשוב (גאליצע)

בפרשת לך בפסוק 'וילך למסעיו' פירש רש"'י דבר אחר פרע הקפותיו. והוא תמוה איה איפוא נרמז בפסוק הלז שפרע הקפותיו. ונקדים לתרץ עוד בפסןק 'ואעשך לגוי' פירש רש"י זהו שאומרים אלקי אברהם. גם כאן הבן שואל איה זה נרמז בפסוק הלז שאומרים כן. ונוכל לתרץ בדרך אפשר דידוע דאברהם אבינו עליו השלום כל מגמותיו וכל חפצי היו אך לפרסם אלקותו לכל העולם, אך זה היה בגלוי [צ"ל בהחבא] ובהסתר מאוד כי ירא לנפשו מחמת נמרוד הרשע שרצה היה להורגו. וכן בדרך כשירד למצרים והיה אז עני מאוד, שהלך מאביו בערום ובחוסר כל, וכתיב 'וחכמת המסכן בזויה' כדכתוב כי ירא לנפשו 'פן יהרגוני' וכו' אך אחר כך כשהיה במצרים והכל ראו השגחת הבורא יתברך אשר חפף עליו, כדכתיב 'וינגע' וכו', ובפרט שפרעה נתן לו מתנות וצאן הרבה ונעשה עשיר, והעולם אומרים שמי שיש לו מאות יש לו דעות, כדכתיב 'ואברם כבד מאוד'. עוד נקדים מה שידוע לעושי מסילת הברזל כי המה מאריכים הדרך מאוד ומוסיפים על הכל קו המושך, והולכים מעקשות, לעשות להם דרך ארוכה במקום שיוכלו לקצר, והוא כדי שיתווספו להם בכל עיר שטאציות חדשות, אשר מזה יהא להם הכנסה גדולה מן כל עיר ועיר הסמוכה להסטאציא, כמו למשל מסילת הברזל ההולכת מן העיר לבוב עד עיר קראקא, אשר יכיל בקרבו החבל הארוך למדוד זה הדרך לערך חמישים פרסאות כשאנו מודדין אותי באלכסון ובדרכים מעקשים מכל עיר לעיר, כדרך הסטאצית. ואם ימתחו החבל הזה ביושר, מעיר לבוב עד קראקא, לא יכיל החבל הזה רק לערך שלשים פרסאות. והטעם היא כי העושים מסילת הברזל הם הוסיפו על המדה ועשו דרכם עקלקלות להוסיף עוד שטאצית מעיירים הסמוכים להחבל בקו היושר, כדי שיהיה להם עוד הכנסה, כמו בעיר סאסבור וסאניק וגרודינג וכדומה. ואם היו הקו המשווה מהחבל ביושר הא מונעין מהעיירות הנ"ל. כן ממש היה באברהם אבינו עליו השלום כשהלך מביתו למצרים, אף על פי שהייתה לו דרך קצרה ללכת ביושר עם קו המדה למצרים, אף על פי כן הוסיף על הדרך במדה לעשות שטאציות בעיירות הסמוכות לקו היושר ופרסם שם אלקותיו בהליכתו למצרים, רק זה היה בהסתר ובהחבא, כי ירא לנפשי כנ"ל, פן יורע לשופט הארץ ויעשה עמו משפט. אבל אחר כך בחזרתו שהיה עשיר מאוד ולא ירא משום אדם, עשה זאת בפומבי ובגלוי בחזרתו. ובכל עיר ועיר פרסם אלקותיו ופרע כל מה שאמר בהליכתו בהסתר. והנה מצינו בגמרא כשאדם מוסיף על הדרך ללכת מעקשות נקרא 'הקפה', ועל כן הוקשה לרש"י מה שאמר הכתוב 'וילך למסעיו' בלשון רבים, הוא ליה למימר 'למסעו' לשון יחיד, ועל כן פירשו ומתרץ זאת ואמר פרע, לשון גילוי הקפתיו, היינו על מה שהקיף מקודם הדרך להוסיף העיירות אשר עד כה לא נודע טעמו לשום אדם, ועתה פרע אותו הטעם בגלוי ופרסם אותו כר"י לפרסם אלקותיו, וזהו 'למסעיו' לשון רבים, וקאי על העיירות הרבים הנקראים 'מסעיו'. ושפיר מרומז בתיבת 'מסעיו' העניין של פרע הקפותיו. ועל כן מתורץ שפיר העניין של 'ואעשך לגוי גדול', רצה לומר שאעשה עמך דבר גדול כזה שאתה תהא דורש דבריך לגוי גדול, היינו בפומבי, שיעמדו גוי גדול וישמעו דבריך שתפרסם אלקותיו, וזהו שיאמר' 'אלקי אברהם', רצה לומר שיאמרו הכל זה הוא אלקי של אברהם שפירסם אותו בעולם ודוק.
הק' זלמן הויכבערג
מגיד משרים דפה"ק יארטשוב יע"א בעל המחבר ספר 'מלחמה בשלום' שיוצא לאור בקרוב.

(אמר העורך [הרב צבי הירש פרידלינג] הנה הרב הגאון הדרשן המצוין הכותב שליט"א שלח לנו דרושים יקרים ונחמדים באריכות אך מפני שכבר היו רוב הכתבים מסודרים, לא יכלתי להדפיסם בכרך הזה. ויבאו אם ירצה ה' בכרכים הבאים).

(הבאר שנה ב, כרך א חלק ב, כסלו תרפ"ד, סי' כד, עמו' נד)

ב"ה יארטשוב (סמוך ללבוב)

מה שאמרתי בהספד על אדם גדול
א. במדרש איכה קשה סילוקן של צדיקים יותר משריפה בית אלקינו. ובגמרא ראש השנה י"ט איתא ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו. וקשיין אהדדי. ואמרתי לתרץ על דרך מה שכתוב  בירמיה 'הצדיק אבד כו' כי מפני הרעה נאסף הצדיק'. ויש על זה שני פירושים. פירוש ראשון דמחמת שהצדיק בין רשעים על ידי זה נאסף אל עמיו, כאמרם ז"ל הצדיק נאסף בעוון הדור. ויש עוד פירוש אחר, כי מפני הרעה, רחמנא ליצלן, מחמת שהקב"ה עתיד להביא רעה ופרעניות לעולם, ועל כן הוא ממית הצדיק ונאסף אל עמיו קודם זמנו, כדי שלא יראה ברעה אשר ימצא את עמו. ואני אמרתי דשני הפירושים הם אמת, דאם הצדיק מאריך ימים ומשלים שנותיו ואז מת, זהו סימן דהפירוש 'כי מפני הרעה' הוא כך, רצה לומר מפני אנשי רשע שדר ביניהם על כן מת צדיק כזה שהשלים שנותיו ומכפר בעדם, והוא קרבן כפרה על העם, כידוע. מה שאין כן כשמת איזה צדיק קודם זמנו אשר נקטף באבו בימי עלומיו, אז לא נוכל לומר דהפירוש הוא דמחמת אנשי רע נאסף אותו צדיק, דהא מת קודם זמנו, ומחוסר זמן פסול לקרבן, אם כן על כורחן הפירוש הוא כפירוש השני 'כי מפני הרעה', צריך לומר מחמת הרעה העתידה לבא על ידי זה 'נאסף הצדיק' שלא יראה ברעה אשר ימצא את עמו. ועל כן ממילא מתורץ המדרש הנ"ל ולא קשה עם הגמרא, דהגמרא ראש השנה איירי בצדיק כזה שהשלים ימיו ומת והוא קרבן כפרה, זהו ממש שקולה כשריפת בית המקדש, דשם גם כן בית המקדש היה כפרה על ישראל, כאמרם ז"ל שפך חמתו על עצים וכו', מה שאין כן כאן במדרש כתיב 'סילוקן', רצה לומר במה שמסלק הצדיקים קודם זמנן, וצדיק כזה שמסתלק קודש זמנו לא נוכל לומר עליו דהוא קרבן כפרה כנ"ל, דהא פסול מחמת מחוסר זמן, ועליו נאמר דדבר קשה הוא לפני הקב"ה כביכול ומאוד דאבה נפשו כביכול יותר משריפת בית המקדש, ודו"ק. והארכתי הרבה בזה ותירצתי כמה מאמרי חז"ל, אך מפני יראת האריכות קצרתי באומר.
ב. בפרשת יתרו בפסוק 'ויהי ממחרת', פירש רש"י ממחרת יום כיפור, ופרשה זו כתובה שלא כסדר אף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא כו', שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר 'והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו' כו'. פליאה נשגבה בעיני דהא רש"י בעצמו פירש במסכת סנהדרין דף ט"ו ע"ב שם ההיפך מזה במה שאמרו שם אבעיא להו שור סיני בכמה מי גמר כו' מה איש בכ"ג, ופירש רש"י דאיש פשיטא לן דבכהאי גוונא דהא כבר הוקבע סנהדרין בזמן יתרו קודם מתן תורה, דהפסוק 'בהמה אם איש' קודם מתן תורה נכתב. וכאן פירש"י דקודם מתן תורה אי אפשר לומר שהיו סנהדרין דאז לא היו עדיין חוקים שנוכל לומר עליהם 'והודעתי את חוקי האלקים', והוא סתירה גדולה, ומצוה ליישב זאת.
זלמן הויכבערג
דורש טוב לעמו ומגיד משרים ומו"צ דפה קהילה הנ"ל.

(הבאר, שנה ח כרך א-ב, כסלו-אדר תרצ"ג, סי' ח, עמו' י)

ב"ה יארטשוב (סמוך ללבוב)

בפרשת 'וירא אליו וכו' והוא יושב פתח האוהל כחום היום כו' והנה שלשה אנשים' וכו'. ודרשו ז"ל כיון שראהו מצטער כו'. ועוד דרשו הוציא חמה מנרתיקה כו'. ועוד דרשו על הפסוק 'וירץ לקראתם' מכאן שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת כו'. כל הדרושים האלו תמוהים. א – הנה הם בעצמם דרשו שהוציא הקב"ה חמה, כדי שלא יבאו אליו אורחים, ולבסוף אנו רואים בעצמינו שאדרבא הקב"ה בעצמו שלח אליו אורחים, ועוד אורחים חשובים אשר הכרת פניהם ענתה בם שהיו חשובים כמו שראינו שטרח כל כך עבורם לשחוט עבורם שלשה פרים וללוש סולת חלות עבורם ולאפות, וזה ידוע דלאורחי ופרחי לא היה טורח כולי האי. ועוד קשה קושיית המפרשים שהקשו על הגמרא הנ"ל, דמוכח שגדולת הכנסת אורחים יותר כו', מנא ליה דגדולה יותר, דילמא שווים הם ושקולים כאחד, רק כיון דעל כורחך צריך לעשות דבר אחד קודם לחברו, דאי אפשר לאדם אחד לעשות שני דברים כאחד, ואיתרמי מילתא והקדים הכנסת אורחים מקודם, אבל מנא ליה דגדולה היא יותר מקבלת פני השכינה. ועוד נתרץ קושיית המפרשים על הפסוק 'והוא יושב פתח האוהל', למאי נפקא מינה היכן ישב אם בפתח או בתוך האהל. גם למאי נפקא מינה כתביה רחמנא מתי היה, באיזה זמן, אם כחום היום או בשאר חלקי היום. גם קשיא לי קושיא עצומה איך היה בדעתו של אברהם אבינו עליו השלום ומאי היה סבור כשראה אותן השלשה מלאכים, דממה נפשך קשה, אם היה סבור שהיו אנשים פשוטים ולא מלאכים, איך נוכל לומר על אברהם אבינו עליו השלום שהיה נביא, כמו שכתוב 'ועתה השב את אשת האיש כי נביא הוא', הלא מצינו אפילו אצל לוט ואצל הגר שהייתה רק שפחה אצל אברהם אבינו עליו השלום, פירש רש"י לפי שהיו רגילים לראות בכל פעם מלאכים, היו רגילים בהם ומכירים אותם, ועל אדון שלהם הוא אברהם אבינו עליו השלום נאמר שלא היה מכיר בהם והיה סבור בדעתו שהם אנשים. אתמהה. ואם ידע שהם מלאכים, למה נתן להם לאכול בשר ולחם. ועוד שאר דקדוקים צא וחשוב.
ולתרץ כל זאת נקדים לתרץ קושיית המפרשים על הפסוק 'ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו' כו'. והקשו המפרשים איזה חסד ואיזה טובה היא באם ישלם לאיש רק כפי מה שעשה ופעל לעצמו ולא יותר, דבשלמא אם היה משלם יותר ממה שעשה ופעל בוודאי היא חסד גדול, אבל באם ישלם רק כמעשהו מה חסד הוא זה? ולתרץ זאת אביא לך קורא נעים יסוד וקוטב דוגמא לדברינו על פי מאי שכתב בספר טל אורות פירוש על הכתוב 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו', ואמר המדרש על זה, אינו יודע במאי נשמח או עם הקב"ה או עם היום, כשהוא אומר 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בישועתו', הוי אומר 'ונשמחה בו' גם כן היינו עם הקב"ה. והביא שם דרוש ארוך על זה דאפילו אנשים הפשוטים שאינם יודעים שצריך לשמוח רק בהקב"ה ולא עם היום, רק הוא אוכל מאכלים טובים לכבוד שבת ולכבוד הרגל מפני שכך ציווה הבורא יתברך לפי דעתו יש לו שכר ממש כמו אותן האנשים השמחים עם הקב"ה, עיין שם. ומעתה אלך בעקבותיו ואען ואומר דהנה במצות הכנסת אורחים מצינו שיש בזה גם כן שני מיני מצוות. אחד הוא מה שעושה ועובד עבודה רבה בגופו בעצמו, היינו שבידיו הוא מכין כל מיני מטעמים, ומבשל ואופה עבורם, ועורך השלחן עבורם במיני מטעמים אשר הם אוהבים, והולך ברגליו להכין מזון ומחיה, כמו שכתוב 'ואל הבקר רץ אברהם' כו'. ועוד יש מצוה שנית בזה, היינו כי העני הזה הוא רעב וצמא, והעשיר הלז הוא משיב את נפשו של העני ממש, ונקרא שמו של העשיר על זה העני שהחיה אותו וברא נפש אדם חדש בעשייתו, כמו שדברו בזה הספרים הקדושים. והנה זה ידוע מכל ספרים הקדושים איך קיים אברהם אבינו עליו השלום התורה קודם שניתנה, ומאין היה יודע איזה דבר נקרא מצוה ואיזה דבר עבירה. ותירצו שהיה יודע זה בנפשו, כי אבריו לא היו נחים ושקטים, רק כל מאוויים וכל חפצם היה רק להיות נע ונד ולפעול בידו וברגלו כל היום רק מצוות, וע"כ כשהיו רגליו נדים והיו מוליכות אותו לבית המדרש היה יודע שזה מצוה. וכן כשראה אתרוג מונח לפניו, היו ידיו בעצמו לוקחים זה האתרוג אשר היה מונח על השלחן ונענע בו, והיה יודע בעצמו שזה מצוה. ועוד הודיעו נאמנה שלא היו אבריו נחים אפילו רגע בכל היום, רק היו הולכים הנה והנה לבקש ולחקור רק אחר המצות. והנה דרכו של עני כשהולך ויוצא מעירו ללכת אל איזה כפר, בוודאי הוא יוצא בהשכמה תיכף אחר קומו ממיטתו, כדי שיוכל להגיע למחוז חפצו לכפר או לעיר הזה אשר דעתו מועדה לנסוע שמה. והנה כאן אצל אברהם אבינו עליו השלום לא רצה הקב"ה לצער אותו הצדיק עם עבודה להכין עבוד אורחים כל מיני מעדנים, על כן הוציא חמה מנרתיקה עוד בבוקר השכם, כדי שלא יוכלו האורחים לילך וליצא מהעיר אל הדרך כמו בכל יום אשר דרכם ליצא מהעיר בהשכמה, וממילא לא היה יכול להיות בנמצא אצל אברהם אבינו עליו השלום אשר היה דר בכפר או איזה פולווריק אשר היה נקרא 'אלוני ממרא', היינו שלא היו שם רק אילנות ואהלו של אברהם אבינו עליו השלום כמו שכתב הספורנו, לא היה יכול להיות בשום אופן להימצא שם אורחים בזמן הזה כיון שלא יצאו מהעיר בבוקר מחמת שהקב"ה הוציא אז החמה מנרתיקה. אבל מחמת שאברהם אבינו עליו השלום היה למוד לבקש רק אורחים, וכשהיה חום היום, היינו שעה 12, אשר אז האויר חם ביותר ולא באו אליו האורחים, הלך וישב על הפתח לבקש אורחים עוברים ושבים.
וכיוון שראה הקב"ה שהוא מצטער ועושה כן לבקש אורחים, ואז לא היה הקב"ה יכול לזמנו אליו אנשים עניים מהעיר בחצות היום, אשר אז אין דרכם של אנשים עניים ליצא מהעיר, על כן הוכרח הקב"ה לשלוח אליו מן השמים מלאכים ממש, אשר הם אינם יראים מתוקפה של החמה, כי הם כולם אש, ועל כורכך אברהם אבינו עליו השלום בוודאי כיון שראה אותם מרחוק הכיר בהם שהם מלאכים ממש, כיון שאפילו שפחתו הייתה מכרת במלאכים, וידע והבין שפיר שהחלק השני אשר יש במצות הכנסת אורחים אשר אמרנו לעיל, היינו להחיות את נפש הנענה של העני ולהשביע נפש רעבה, זה החלק לא יוכל לקיים בהמלכים האלו, דהם אינם רעבים, אבל החלק הראשון, היינו לעבוד בידו וברגליו להכין מזון ומחיה מחמת כי אבריו המה לימודים בזה בשרואין איזה אורח לעשות מטעמים כפי מה שיוכל, הן אם יאכל אותו האורח או לא, אבל על כל פנים המצות הוא עושה בידו וברגליו כמו לאורח של אנשים ממש, ומה שלא ירצה אותו המלאך הנקרא אורח לאכול, על זה אין צריך לדאוג, כי על זה הוי אנוס, והוא בכלל אומרם ז"ל מי שרוצה לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. והנה זה הוי רק כמו שעשה אברהם אבינו עליו השלום רק חצי מצוה, ולא כל המצוה, דהא כל המצוה בשלימות נקראת כשהאורח אוכל גם כן ממאכלו ומחיה את נפשו של העני, ואף על פי כן המצוה הזאת הוא באמת בשווה כמו קבלת פני השכינה ממש, כמו שהקשו המפרשים, ואם כן ממילא נשמע מזה דאם אנו מזמינים אורח פשוט ולא מלאך, והאורח הזה הוא אוכל אצל בעל הבית ובעל הבית הזה הוא משיב את נפשו של העני הזה, ואם כן יש במצוה הזאת שני חלקי המצוה, וממילא נשמע דדבר זה הוא גדולה עוד יותר מקבלת פני השכינה, כיון דאפילו החצי מצוה שעשה אברהם אבינו עליו השלום היה שקול ממש כהקבלת פני השכינה.
ומעתה ממילא מתורצים כל הקושיות שהקשינו לעיל, דוק ותשכח.
ומעתה מילא מתורצת קושיית המפורשים על הפסוק 'ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו' רצה לומר שבאמת חסד גדול עשה הקב"ה עם אברהם אבינו עליו השלום ושילם לו שכרו משלם כמו שעשה כל העשיות הללו בשביל איש פשוט שאוכל ושותה, כמו שאמרו ז"ל בשכר 'ואל הבקר רץ אברהם' שילם הקב"ה לבניו ונתן להם מים וכו'. וזהו סרס המקרא ודרשהו כך, 'כי אתה תשלם כמעשהו לאיש', רצה לומר המעשה שעשה אברהם בשביל המלאכים נחשבים אצל הקב"ה כאלו עשה אברהם אבינו עליו השלום דבר זה לאיש, ולא למלאכים, וזהו באמת חסד גדול ודו"ק.
זלמן הוכבערג מגיד משרים ביארטשוב (סמוך ללבוב)

(הבאר, שנה יג כרך א כסלו תרצ"ו – סי' ט, עמו' יז)

ב"ה יארטשוב (סמוך ללבוב)

ברוך המקום כו' שהקב"ה חשב את הקץ לעשות כמה שנאמר ידוע תדע כי גר כו' ועבדום ועינו אותם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. הענין תמוה. א' – מהו הלשון 'חשב את הקץ לעשות', מהו המחשבה ומה זה העשייה אשר נקשרת להקץ של גאולה. גם קשה הלא הבעל הגדה רוצה להראות גלוי לכל העם אשר ה' יתברך קיים הבטחתו שהבטיח שיצאו ברכוש גדול, אם כן לא הוא ליה למימר רק סיפיה דקרא 'ואחרי כן יצאו', ולא רישיה שאמר 'ידוע תדע'. גם קשה, הלא אמרו חז"ל איש טוב מבשר רק טוב ולא רע, אם כן למה ליה [למימר] שבישר לאברהם אבינו עליו השלום הבשורה של 'ידוע תדע', מה יבא לו מזה ולאיזה ענין הודיע לו זה. וכי לצעוריה קמיכוון.
ולתרץ כל זה נקדים איזה הקדמות. א' – מה שכתוב בפסוק 'וישאלו איש מאת רעהו' כו', שלא יאמר אותו צדיק 'ועבדום ועינו אותם' קיים בהם. א' – קשה מהו הלשון 'בהם', לא הוא ליה למימר רק 'קיים' ולא יותר. ב' – קשה קושיות המפרשים למה צריך זה, רק שלא יאמר אותו צדיק, הלא בלא קטרוג של אברהם אבינו עליו השלום הלא הקב"ה מוכרח לקיים הבטחתו שהבטיח, אפילו לא יאמר אברהם כלום.
ולתרץ זאת נוכל לומר דהנה על הפסוק של 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול', אמרו המפרשים שני פירושים. הראשון, דקאי על ביזת מצרים. והשני, דקאי על ביזת הים. והנה הנפקא מינה ביניהם לעניות דעתי הוא כך, דאם נימא דקאי על ביזת ים נוכל לומר דזה היה בזכות עצמם, היינו על ידי של 'ויאמינו בה' ובמשה' כו', כמו שאמרו ז"ל בזכות אמונה יצאו ממצרים, כן נוכל לומר דבזכות אמונה ניתן להם ביזת הים. מה שאין כן ביזת מצרים, לא נוכל לומר דהיה בזכות עצמם, דלא היה להם אז שום זכות, כמו שאמרו 'הללו עובדי עבודה זרה, והללו' כו', אלא על כורחך שניתן להם בזכות אבותם אברהם יצחק ויעקב, כי קיצור הזמן של ארבע מאות שנה שנגזר עליהם והם לא עבדו רק רד"ו, זה גם כן היה זכות אבות. היינו דמצינו דהרהורי עבירה קשין מעבירה, ןאם כן כל שכן במדה טובה דמרובה ממדת פורעניות, אשר על זה אמרו מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ורצה לומר דהנה לשון 'צירוף', מצינו דדבר קטן וחלק קטן מצרפינן ליה כאלו עשה מעשה גדול ומצוה גדולה, כמו שאמרו 'פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול', רצה לומר החלק הקטן נעשה ממנו חלק גדול. כן הכי נמי נוכל לומר במחשבה טובה, דמחשבה קטנה נחשב גם כן כעשיית מצות גדולה, ועל כן בכיוון אמר לו הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום 'ידוע תדע' ובישר לו שיהיו בגלות, כי הקב"ה ראה שאי אפשר שבניו בני ישראל יעבדו בחומר ובלבנים ארבע מאות שנה, רצה להקל עולם מעליהם, על כן אמר לאברהם אבינו עליו השלום שיהיו בגלות ארבע מאות שנה ויהא לו מזה צער גדול במחשבותיו, ועל ידי הצער הזה יהא ממש כמעשה, היינו כאלו הוא עבד עם בניו בעשייה ממש בחומר ובלבנים, הוא ובניו יצחק ויעקב עם בניו בני ישראל, ונשלם יחד כל הארבע מאות שנה, היינו הק"ץ שנה של האבות ורד"ו של בני ישראל.
ושפיר מתורץ למה הוצרך הקב"ה להודיע גזירה זו לאברהם, היינו כדי להקל עולם. והנה הקב"ה היה יכול לקיים הבטחתו שהבטיח 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול', היינו בביזת הים. אבל ביזת מצרים אין מגיע להם עם הדין, אבל אברהם אבינו עליו השלום הייתה לו טענה בזה*) שמגיע להם גם כן ביזת מצרים, והיינו שכך אמר להקב"ה, הלא אתה הוא הרואה שהשעבוד של מצרים ידי הייתה באמצע, שאני השלמתי עם הק"ץ שלי שהיה לי צער במחשבתי, וגם יצחק ויעקב, ואם כן כיוון שעל ידי נשלמו הארבע מאות שנה על ידי צער שלי במחשבתי, על כן אני רוצה שיהא להם ביזת מצרים גם כן, היינו בזכותי.
וזהו הפירוש שלא יאמר אותו צדיק אברהם, הלא אנו ראינו כי 'ועבדום… ארבע מאות שנה' קיים בהם, רצה לומר עם האבות ביחד, והב' של 'בהם', הוא ב' השימוש, כמו עמם, על ידי הצער במחשבה של האבות יחד נתקיימה הגזירה ונשלמה יחד כל הארבע מאות, אבל 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא ירצה הקב"ה לקיים 'בהם', רוצה לומר על ידי זכות אבות, כדי שיתן להם ביזת מצרים גם כן, והקב"ה לא ירצה רק ליתן להם ביזת הים כדי שיקיים הבטחתו בעצמו שהבטיח 'ואחרי כן יצאו' כו', הלא דבר זה אינו מן הנימוס.
ושפיר מתורץ לשון 'בהם' כנ"ל, דזה קאי על האבות. ומעתה נתרץ ממילא כל הדקדוקים, ושפיר אמר הבעל אגדה 'שהקב"ה חשב', רצה לומר שעל ידי שהיה במחשבה של אברהם אבינו עליו השלום 'את הקץ', רצה לומר אותי הק"צ שנים של האבות במחשבתם, זה היה כמו לעשות, רצה לומר כמו עשייה בפועל ממש של עבודת בני ישראל בחומר ובלבנים. ומפרש אחר כך לאמר במה הוא זה, על כן אמר במה שאמר 'ידוע תדע' כו'. וגם ביזת מצרים נתן להם, ומפרש במה. 'וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו', רצה לומר תיכף אחרי ההוצאה של מצרים, תיכף ומיד יהא להם רכוש גדול.
זלמן הוכבעריג מגיד משרים דפה הקהילה הנ"ל.

*) הערת העורך [הרב צבי הירש פרידלינג]: עיין דברים נפלאים ויקרים מה שכתב גיסי הרב הגאון האמת המפורסם בעולם וכו' צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט"א [הי"ד] כעת רב בווארשא בספרו 'בית משולם' ובספרו החדש שו"ת 'תירש ויצהר'.

(הבאר, שנה טו  כרך א-ב כסלו-אדר תרצ"ח – סי' יד, עמו' כב)

בענין נעיצת סוף תורה לתחלתה

ב"ה יארטשוב (אצל לבוב)
אמרתי כמה אופנים ועתה עלה על רעיוני ענין נכון והוא דהנה על מה ששינו הזקנים לכתוב 'אלקים ברא בראשית' יש עוד טעם אחד דהיה המנהג אצלם דלכל דבר גדול ועניינים גבוהים ורמים אשר נכתב אצלם היה צריך לכתוב בתחילתו ובראש התיבה שם של עבודה זרה שלהם, וכן עד היום יש עוד ביניהם המנהג הזה, ועל כן יש אצלנו גם כן איזה אנשים אשר קודם כל אגרת אשר הם כותבים המה כותבים על השורה העליונה בראשונה תיבת ב"ה והוא ראשי תיבות 'ברוך השם', היינו ליתן כבוד למלך מלכי המלכים בזה. וכן מצינו בגמרא שהיו כותבין בקצת מקומות שם המלכות בתיבה הראשונה. והנה נבין אנחנו למה באמת אין אנו עושין גם כן כזה ולמה לא כתבה התורה כזה לכתוב זה בראשונה 'אלקים ברא בראשית', דעל פי הסברא והשכל צריכין אנו לעשות כן, ובפרט שיש עוד חשש דנפיק מני חורבה שיש חס ושלום ב' רשויות. לזאת אמרתי דבאמת גם אצלנו נכתב כך, והוא על פי מה שפירש רש"י 'בראשית' בשביל ישראל שנקראו 'ראשית', אם כן מצינו בזה דתיבת 'בראשית' הוא שם של ישראל, והנה כתיב בזוהר הקדוש דאורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא, ואם כן כשנכתב כאן תיבת 'בראשית', דהוא שם של ישראל, הוי ממש כאלו נכתב שמו של הקב"ה בעצמו בתחילתו. מה שאין כן לסברת הגויים נסתר דבר זה, כמו דאיתא בגמרא חגיגה ועוד בשאר גמרות, דאמר ליה ההוא צדוקי עמא דאהדרינהו מריה אפיה מניה, אם כן הם אינם סוברים כזוהר הקדוש הנ"ל. ואם כן אפילו אם נימא דתיבת 'בראשית' הוא שם של ישראל, אבל לא שמו של הקב"ה אדרבא הרחיק את עצמו מישראל, על כן הצריכו לכתוב לו 'אלקים ברא בראשית'. ודי לחכימא.
ומעתה יש שפיר התחברות ונעיצת תורה סופה לתחלתה דהכי קאמר קרא 'לעיני כל ישראל' רצה לומר כפי ראות עיני ישראל, אשר הם מרומזים בתיבת 'בראשית', אז יוכל לכתוב כמו שכתוב עתה, היינו 'בראשית ברא אלקים', אבל לעיני הגוים, שהם סברו דהקב"ה אהדרינהו אפיו מינן, לשיטתם צריכים לכתוב מקודם 'אלקים' ואחר כך 'ברא בראשית', כדי שיבוא שמו של הקב"ה בהתחלת התורה, ודי לחכימא.
וגם נוכל לפרש בדרך זה 'לעיני כי' רצה לומר דכל העולם רואים זה בעיניהם 'ישראל בראשית', היינו דישראל מרומזים בתיבת 'בראשית', ועל ידי זה בזכותם 'ברא אלקים' שמים וארץ.

עוד בענין הנ"ל
'ולכל היד החזקה ולכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית ברא', הוא על פי מאמר הגמרא מעשה בתלמי מלך מצרים שאסף שבעים זקנים וכתבו 'אלקים ברא בראשית', ואמרתי הטעם לזה דהנה ידוע מכמה מפרשים דפרעה מלך מצרים תפס בשיטתו שיש ב' רשויות, אחד הוא פועל הטוב ואחד פועל רע, כי אמר כי אי אפשר שני הפכים בנושא אחד. אבל משה רבינו עליו השלום הראה לו בכל האותות והמופתים שאפילו בדבר אחד ובענין אחד שהקב"ה עושה יש בו שני הפכים בענין אחד, כמו למשל במכת דם שהיה רע למצריים אבל לישראל היה טוב, כמאמרם ז"ל במדרש רבה שמזה נתעשרו ישראל. וכן מכת צפרדע, שבאו לתוך משארותם ולא היו יכולים לאפות פת, ומסתמא קנו גם כן מישראל לחם, אם כן מצינו בזה דבמכה אחד היה רע למצריים וטוב לישראל, שמו שאמרו ז"ל נגוף למצרים ורפא לישראל. אבל פרעה לא האמין בזה, כי אמר מעשה כישוף הוא וכדומה, רק במכת כנים האמינו קצת החרטומים ואמרו 'אצבע אלקים הוא' כידוע. אבל ישראל על ידי המופתים האלו האמינו וראו בעיניהם שיש רק פועל אחד הוא האלקי האחד, והוא בעצמו הוא פועל טוב ורע בפעם אחת, על כן שפיר לשיטתם של מצריים הוצרכו לכתוב 'אלקים ברא בראשית', דמהמופתים שעשה משה נגדם אין שום ראיה, כי אמרו שמעשה כישוף הוא ותלמי היה מלך מצרים ותפס שיטתם הקדומה מבלי האמן במופתים. לא כן ישראל, ועל כן שפיר אמר הכתוב 'ולכל האותות והמופתים שעשה משה לעיני כל ישראל', והם האמינו בזה, על כן די לכתוב 'בראשית ברא אלקים', ולא צריך לכתוב 'אלקים ברא בראשית' מחשש שמא יאמרו ב' רשויות הן אחד פועל טוב ואחד פועל רע, דהא בלאו הכי לא יאמרו כן, דהא ראו בעיניהם מהאותות והמופתים שעשה משה שפועל אחד יוכל לפעול טוב וגם רע, אבל לעיני הגוים לא יכול לכתוב 'בראשית ברא אלקים' רק 'אלקים ברא בראשית'.
זלמן הוכבערג מגיד משרים דפה יארטשוב

(הבאר, שנה טו  כרך ג-ד תרצ"ח-תרצ"ט – סי' מב, עמו' סז)

הרב זלמן הוכברג (הוכבערג \ האכבערג \ הויכבערג \ הוכבעריג \ גוכברג) היה מגיד משרים בקהילת יארטשוב הסמוכה ללבוב, כפי שעולה מפירסומיו בכתב העת 'הבאר' בשנים תרפ"ד-תרצ"ט. בשנת תרפ"ד כתב שהוא עומד להוציא לאור בקרוב את ספרו 'מלחמה בשלום', אך הספר לא יצא לאור וככל הנראה אבד בשואה. בשנת תרצ"ג הוא ציין שהוא 'מגיד משרים ומו"צ' בקהילתו. עורך כתב העת מציין שהרב הוכברג הוא 'הרב הגאון הדרשן המצוין'. לצערי, מלבד בכתב עת זה, לא מצאתי כתבים נוספים ממנו ולא מכתבים אליו, ופרטים רבים אודותיו, נותרו בלתי ידועים.

עם זאת במאגרי 'יד ושם' ישנו מסמך וכמה עדויות הנוגעות לזלמן הוכברג מהעיירה ירוצ'וב (או ירוצ'וב-נובו) בפולין (גאליציה), המרוחקת כשלושים ק"מ מהעיר לבוב (למברג), וניתן להניח שאכן שמדובר על מחבר המאמרים שהובאו לעיל:

– שמו מופיע גם ברשימת יהודים מהעיירה נובו ירוצ'וב שנספו בשנים 1941-1943, ומצויין שנספה בעיירה שלו עם בן משפחה נוסף.
– מכר שלו כתב שהוא היה סוחר שנספה בעיירה שלו בשנת 1942, בהיותו כבן 50.
– אחותו, יפה אברמוביץ, ציינה שאחיה זלמן נולד בגרודק-יגיילונסקי בשנת 1899 להוריו דוד והדסה, התגורר בירוצ'וב והיה סוחר, נשוי עם חמישה ילדים, שנספה באושוויץ בגיל 44 (בסביבות 1943). על מצבתה של יפה אברמוביץ נכתב ששם אביה הוא 'דוד אליעזר הוכברג'.
–  אחיו, פתחיהו הוכברג, ציין שאחיו זלמן נולד בגרודק-יגיילונסקי בשנת 1901 להוריו דוד והודי, והיה סוחר, התגורר בירוצ'וב-נובו, והיה נשוי לפיגה ואב לשלשה ילדים, שנספה בעיירה שלו בגיל 41, בשנת 1942. אשתו נספתה בגיל 36, ובנו, דוד, נספה בעיירה בגיל 9. על מצבתו של פתחיהו הוכברג נכתב ששם אביו הוא 'דוד לייזר', ושם אמו 'הוני'. בעדותו המוזכרת להלן, כתב ששם אמו 'הדסה'. עם בואו לארץ בשנת 1950 נרשם ששם הוריו דוד ואידה.
– פתחיהו הוכברג (1908-1976) כתב גם עדות על קורותיו בתקופת השואה ועל הזוועות שראה. במהלך עדותו החשובה, הוא מזכיר את אביו דוד, שהיה סוחר, את אמו  הדסה לבית טודט, ואת היותם שמונה אחים ואחיות, אשר מהם ניספו בשואה ששה: גולדה, פרידה, חנה, דבורה, סמואל וזלמן. גם על מצבתו של פתחיהו הוכברג הונצחו 'אחיותיו גולדה, פרידה, דבורה וחנה, ואחיו זלמן ושמואל שנספו בשואה הי"ד'.

על אסונם של יהודי העיירה בתקופת השואה ניתן לקרוא באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

בנדרים (דף פ"א) שלחו מתם הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, שנאמר 'יזל מים מדליו', מדלין שבהם, ומפני מה אין מצוין תלמידי חכמים שיהיו בניהם תלמידי חכמים. רבינא אומר מפני שאין מברכין בתורה תחילה, דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב 'מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ד' אליו ויגידה', דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים 'על מה אבדה הארץ' ולא פרשוהו, עד שפרשו הקב"ה בעצמו, דכתיב 'ויאמר ד' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה'. היינו 'לא שמעו בקולי' והיינו 'לא הלכו בה'. אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה. והנה דברי הש"ס היא כמדרש פליאה מתחילה ועד סוף, כמו שעמד שם הר"ן והמהרש"א דלפי דברי רב יהודה היו חוטאים שלא ברכו בתורה תחילה, ולפיכך אמר ה' יתברך 'על עזבם את תורתי', היינו שלא ברכו, ואחר כך אמר הכתוב דחטאם היה ש'לא הלכו בה' ולא קיימו את התורה. אם כן הכתוב סתר עצמו מיניה וביה. גם מה שעמד המהרש"א על מה שאמר רבינא דלכן אין מצוין לצאת מבניהן של תלמידי חכמים תלמידי חכמים משום שאין מברכין בתורה תחילה, הא ה' יתברך מתנהג מדה כנגד מדה, ואיזה מדה כנגד מדה היא.
ונראה לפרש בעזרת ה', על פי מה שאמרתי זה לפרש דברי הש"ס ברכות פרק ו' (דף ל"ה) תנו רבנן 'ואספת דגנך' מה תלמוד לומר, לפי שנאמר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' יכול דברים כבתבן, תלמוד לומר 'ואספת דגנך' הנהג בהם מנהג דרך ארץ. והנה עמדו להבין דברי הש"ס הא מכל מקום כתיב 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', ואם כן גוף הפסוקים הם סתרו להדדי, כיון דהתורה גילתה 'ואספת דגנך' דצריך לעסוק בדרך ארץ, ואם כן שוב האיך כתיב 'לא ימוש… מפיך'. וגם דברי רש"י צריך פירוש, שפירש הש"ס הנהג בהם וכו' עם דברי תורה. ומאי כוונתו הקדושה.
ונראה לפרש על פי דברי הרא"ש ברכות, הובא בבית יוסף, שהקשה האיך מועיל הברכת התורה שאנו עושים בכל יום בבוקר, הא מפסיק בעסקיו בינתיים ושאר דבר צרכיו שעושה, אם כן הוי היסח הדעת, ולמה לא יעשה בכל פעם שיושב ללמוד. ותירץ שגם העסקים שאדם עושה וגם שאר דברים צריך שיתנהגו על פי התורה, כדכתיב 'בבל דרכיך דעהו', ואם כן הוי כעוסק בתורה ואינו היסח הדעת. עיין שם. וממילא לפי זה שפיר יתפרש דברי הש"ס ברכות הנ"ל, תנו רבנן וכו' 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבם, דלא יעסוק בדרך ארץ,  תלמוד לומר 'ואספת דגנך' הנהג בהם מנהג דרך ארץ. ועל זה פירש רש"י שפיר, עם התורה כדברי הרא"ש שהבאתי, דגם עסקיו צריך שיתנהג על פי התורה. ומשום הכי לא הוי היסח הדעת, ושוב שפיר יתקיימו אצלו שני הכתובים יחד, דגם בעת שאוסף את דגנו מקיים 'לא ימוש' וכו'. ואם כן ממילא לפי זה אימתי מועיל הברכת התורה שעושים בתחילה, אם יתנהגו על פי התורה. עסקיו שעושה כדכתיב 'בכל דרכיך דעהו'. מה שאין כן אם לא יתנהגו על פי התורה שוב לא מועיל הברכת התורה שעושה מתחילה, כדברי הרא"ש הנ"ל. וממילא לפי זה מה נעים כעת יתפרש דברי הש"ס נדירים הנ"ל, דבר זה שאלו וכו' עד שפירש הקב"ה בעצמו 'על עזבם את תורותי', ואמר רב יהודה שלא ברכו בתורה תחילה, 'ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה', כלומר כיון שלא הלכו בה, אימתי מועיל הברכת התורה שעושים בתחילה, אם יתנהגו על פי התורה עסקיו שעושה כדכתיב 'בכל דרכיך דעהו'. מה שאין כן אם לא יתנהגו על פי התורה שוב לא מועיל הברכת התורה שעושה מתחילה, שוב איגלאי מילתא למפרע שלא עשאו ברכה הא עיקר מה שמועיל הברכת התורה מקודם ולא הוי היסח הדעת רק אם מתנהג על פי התורה. וכיון שהם לא הלכו בדרך התורה, שוב לא מועיל הברכה שעשאו מתחילה, ושפיר ניחא שלא ברכו בתורה תחילה, כלומר דשוב לא הועילו ברכותיהם שעשאו מתחילה, כיוון שלא הלכו בה. ושוב שפיר ניחא כעת מה שעמד המהרש"א איזה מדה כנגד מדה, מה שלא ברכו בתורה תחילה לזה שאין בניהם של תלמידי חכמים תלמידי חכמים. ולפי מה שאמרנו יתפרש היטב, כיון דהם עשאו הפסק לברכת התורה, שעשאו מתחילה בזה שלא התנהגו על פי התורה, ומחמת כן נעשה בזה הפסק גם כן, אף שהם תלמידי חכמים, שלא יצא מבניהם תלמיד חכם. ודוק.

(רבי נחום אהרן רוקח אב"ד מאגרוב כעת בלבוב, הבאר, כרך א, חלק א, סי' טז)

אציע מה ששמענו שבת קודש פרשת נח מפיי כבוד קדושת אדמו"ר הגאון הקדוש שליט"א ממגרוב החונה פה בלבוב

'וירח ד' את ריח הניחח ויאמר ד' אל לבו לא אוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם' וכו'. עיין בבעל הטורים 'וירח' ב' במסורה, דין ואידך בפרשת תולדות 'וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה' וכו'. וקשה להבין סמיכות הכתובים. גם איתא בש"ס סנהדרין כ"ה, אל תקרי 'בגדיו' אלא 'בוגדיו'. עיין שם. ויש לדקדק הכי ריח בוגדים יכול להוליך עם עצמו ריח גן עדן כפירוש רש"י ז"ל שהריח ריח גן עדן. עוד דקדקו מפרשי התורה הא הברכות מתחילין מן 'ויתן לך' וכו', אם כן למה הפסיק באמצע ולא כתב 'ויתן לך' וכו'. עוד איתא בש"ס תענית כ"ט מאי כריח שדה, זה שדה תפוחים. עיין ש. וצריך ביאור למה נמשלו אותן דווקא לשדה תפוח. עוד יש לדקדק איך שייך לשון ראיה על הריח. גם יש להבין הכתוב 'וירח ד' וכו' לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם', דלשון 'בעבור' הוא נתינת טעם, ומה נתינת טעם הוא כאן.
וכדי לתרץ כל הדיקדוקים הנ"ל נקדים מה דאיתא בספר 'דרש משה' על תהילים י"ד פסוק ב' בשם הקדמונים לפרש הכתוב 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים', שאמרו חז"ל כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ 'השקיפה ממעון קדשך', שגדול כח מתנת עניים שמהפך מדת הרוגז לרחמים. לפי שבכל מקום מצינו שהקב"ה משגיח על הכלל כולו, שאם היה משגיח על הפרט במעשה כל יחיד אז לא היה יכול לעמוד בדין, כי לא יצדק לפניך כל חי. ותיקונו בזה שיתן צדקה, ואז נידון היחיד כאלו הוא רבים, כמאמר חז"ל 'כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו מקיים עולם מלא'. וידוע שיש חילוק בין לשון ראיה ללשון השקפה, כי ענין ראיה הוא פיזור הראות על הכללות, והשקפה הוא מצומצמת, כמו 'וישקף אבימלך בעד החלון'. לכן כל השקפה הוא לרעה, לפי שמצומצמת על כל יחיד ויחיד, ואז נפתח פנקסו ולא יוכל לעמוד בדין, חוץ ממתנת עניים הגם שנשקפה על היחיד, נחשב כרבים, לפי שהוא מקיים עולם מלא. עד כאן לשונו. ודברי פי חכם חן. ואיתא בפסחים דף פ"ח דיצחק אבינו עליו השלום קראו למקדש 'שדה', שנאמר 'ויצא יצחק לשוח בשדה', ומבואר בש"ס תמיד דף כ"ח תפוח היה באמצע המזבח פעמים היה עליו כשלש מאות כור. ופירש רש"י, דשן של צבור גדול שמסלקין לו מן הצדדין קרי 'תפוח', וזה נוי של מזבח שהוא סימן לריבוי הקרבנות. ואיתא בש"ס חולין דף צ' ע"ב אמר רב הונא גיד הנשה של שלמים מכבדו לאמה, ושל עולה חולצו לתפוח. ופירש רש"י חולצו מן הירך ומשליכו לתפוח, צבור האפר שבאמצע המזבח, שהיו גורפין האפר תמיד וצוברין וכשהוא רבה מוציאין אותו למקום הנקרא 'תפוח'. עד כאן. וכן פסק הדמב"ם פרק ו' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ד' כרב הונא, חזינן אצל תפוח שני דברים: א', תפוח הוא נוי המזבח בעת שנמצא שם צבור גדול, כמבואר בש"ס תמיד הנ"ל. ב', הניח שם גיד הנשה של עולה שהקריבו בכל יום ויום, אף על פי שאינו ראוי לא לאכילה ולא להקרבה, אף על פי כן משום כבודו של הקדש צריך ליתנה לתפוח שהוא באמצע המזבח הנמצא שם דשן הרבה מקדשים שכשרים להקרבה כדי שתהיה יחד עמהם, כמבואר בש"ס חולין הנ"ל.
ולפי זה יתפרש היטב הכתוב 'וירח את ריח בגדיו', ודרשו חז"ל אל תקרא 'בגדיו' אלא 'בוגדיו'. הכוונה יצחק אבינו עליו השלום הריח דורות העתידים לבוא שיבגדו קצת בתורת ד', וכשישקיף עליהם הקב"ה אזי חס ושלום לא יוכלו לעמוד בדין, על כן ברכו בדרך תפלה ואמר 'ראה ריח בני', כלומר 'ראה' דייקא, הקב"ה ישגיח על בניו בדרך ראיה וכללי עם שאר הכללות, ולא בדרך השקפה שהוא ראיה מצומצמת. ועל זה דרשו חז"ל 'כריח שדה', זה שדה תפוח, כלומר כמו התפוח שהיה בשדה המכונה למקדש היה שם דשן צבור גדול, שהוא נוי המזבח, וגם גיד הנשה של עולה, אף שאינו ראוי לא להקרבה ולא לאכילה, עם כל זה השליכו לשם משום כבודו של הקדש, כן ביקש יעקב אבינו עליו השלום על בניו שנקראו 'קדש', כדכתיב בירמיה 'קודש ישראל לד", שלא להשקיף בפרטות על הבוגדים ולדחותם חס ושלום, כדי שלא יגרע ערכם מגיד הנשה של עולה שנתקבלה על התפוח, וכידוע דגיד הנשה היא כינוי להסטרא אחרא, רק יקבל אותם עם כללות ישראל, ודוק. ולזה רמזה המסורה 'כריח שדה' 'כריח לבנון' המכונה לבית המקדש, והבן.
ונקדים עוד מה דאיתא בספר 'עוללות אפרים' לפרש דברי הש"ס, 'אתם קרוים אדם ולא אומות העולם קרוין אדם', דד' שמות יש 'איש' 'גבר' 'אנוש' 'אדם', ובכולם שייך לשון רבים, חוץ בכינוי 'אדם', להורות לנו דכל ישראל נחשבים כאיש אחד, והקב"ה משגיח על כללות ישראל שנחשבים כאיש אחד, ורש"י ז"ל כתב בפרשת ויגש דלכן כתיב אצל יעקב 'שבעים נפש' וגבי עשו כתיב 'נפשות', משום דישראל עובדים לאלקי אחד ולכן נחשבים כולם כאחד, מה שאין כן עשו וכו'. עיין שם. וזו כוונת חז"ל אתם קרוים אדם, לפי שאצל ישראל שייך אחדות וכולן נחשבין כנפש אחת, מה שאין כן אצל אומות העולם. ודברי פי חכם חן. היוצא מזה דשם האדם מורה על השגחה כללית על ישראל שהם נחשבים כאיש אחד. וזאת כוונת הכתוב והמסורה 'וירח ד' את ריח וכו' לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם, פירוש דעלה הריח ניחוח לטובה ולברכה לפניו יתברך שמו מהכללות ישראל, שכולו מחמדים, ולא יקלל עוד. ולזה נותן הטעם 'בעבור האדם', כלומר כללות ישראל אשר על זה מורה שם 'אדם', הם צדיקים וזכותם גדול והקב"ה ישגיח מכאן ולהלאה רק על הכלל. ולזה כיוונה המסורה 'וירח את ריח בגדיו' וכו' כלומר הוקשה לו להמסורה על נתינת טעם בעבור האדם ולזה תירצה המסורה 'וירח את ריח בגדיו' וכו', 'ראה ריח בני כריח שדה', דהוא תפוח, וכדפירשנו לעיל דיצחק אבינו עליו השלום בירך לבנו שהקב"ה ישגיח על כללות ישראל ואז לא יתראו הבוגדים, אשר על זה מורה כנוי 'שדה תפוח'. ולפי זה ניחא נתינת הטעם 'בעבור האדם', לפי שהקב"ה ישגיח על כללות ישראל, ואז לא יצרוך לקלל את האדמה, כי כלו מחמדים כדברי דרש משה הנ"ל. ודוק כי קצרתי.
בשם לומדי תורה דבית המדרש של אדמו"ר הגה"ק שליט"א.
הב' אברהם אליעזר גאטליעב

(הבאר, כרך ב, חלק ז, סי' לא)

רבי נחום אהרן נולד בסביבות שנת תרל"ח (1878) לאביו, רבי אריה לייבוש רוקח אב"ד ממאגרוב ורווה-רוסקה בן האדמו"ר רבי יהושע מבעלז, ולאימו, מרת חנה מלכה בת רבי מנחם נחום טברסקי (השני) (בנו של רבי אהרן מטשרנוביל).
האדמו"ר רבי ישכר דוב מבעלז, היה אחיו הגדול של אביו.
אחותו של הרב נחום אהרן, מרת פייגא, נישאה בזיווג ראשון לאדמו"ר רבי שלמה טברסקי בנו של רבי דוד מסקווירא, ובזיווג שני לרב יצחק מאיר קאנאל הי"ד, מוועד הרבנים לעדת ורשה.

סבו, האדמו"ר רבי יהושע מבעלז, למד אתו בקביעות שיעור בכל יום ולמד אתו 'פשעטיל' לקראת בר המצווה שלו.
עוד בחיי סבו, התחתן עם מרת פייגא בת דודו רבי משה מרדכי ממאקרוב, חתן רבי יהושע מבעלז.

עד למלחמת העולם הראשונה התגורר בבעלז, אחר כך היה אב"ד מאגרוב. בעקבות שריפת העיר במלחמה עבר להתגורר ברווה-רוסקה הסמוכה וכיהן שם כרב העיירה. לימים, עבר לעיר לבוב וקבע שם את בית מדרשו שנודע בשם 'בית המדרש של הרבי ממאגרוב'. את מקומו ברבנות מאגרוב מילא בנו רבי יעקב יצחק הי"ד.

החליף מכתבים עם גדולי דורו, ופרסם דברי תורה בירחון הבאר'. רבים היו באים אליו להתברך ממנו ולזכות בישועה.

במלחמת העולם השנייה היה בגטו לבוב, שם, בתנאים קשים, עודד וחיזק את סביבתו, והכין אותם בדרשותיו להיות מוכנים למסור את נפשם על קידוש ה' מתוך דעה והכרה צלולה. תוכן אחת מדרשותיו בגטו, העוסקת בחיוב לחנך את הדור הצעיר לתורה וליראת שמים, הגיעה לידיעת משפחתו מפי עד. דרשה זו נאמרה בסעודה שלישית בפרשת 'בא' בבכיות ובהתלהבות לפני ציבור שהגיע לביתו. בדרשה מבאר הרב נחום אהרן את הפסוק בפרשת 'בא', 'בנערינו ובזקנינו נלך כי חג ה' לנו', על פי הגמרא (ביצה י"ט, ב וראש השנה ד, ב) ששבועות נקרא בתורה חג השבועות, ומאחר שבחג השבועות נגלה ה' יתברך לפני כל ישראל במעמד הר סיני, כמו שכתוב 'וירד ה' על הר סיני', אפשר לומר שחג השבועות נקרא חג ה', ולפי מה שכתוב במדרש (שיר השירים רבה פרשה א) [אמר רבי מאיר] בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה, אמר להם הקב"ה אלעיקי אני נותן לכם את התורה, אלא הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה, ואני נותנה לכם. אמרו לפניו רבונו של עולם, אבותינו ערבים לנו. אמר להם אבותיכם צריכין ערבים וכו', אלא הביאו לי ערבים טובים ואתננה לכם, אמרו הרי בנינו עורבים אותנו. אמר הקדוש ברוך הוא הא ודאי ערבים טובים, על ידיהם אתננה לכם, הדא הוא דכתיב 'מפי עוללים וינקים יסדת עז' (תהלים ח,ג), ואין עז אלא תורה, שנאמר 'ה' עז לעמו יתן' (שם כט, יא). [ע"כ]. לכן כדי לחוג את חג ה' חג השבועות מוכרחים אנו לקחת עמנו את הילדים. מכאן אנחנו יכולים ללמוד כמה שאנחנו צריכים למסור את נפשינו גם במצב הקשה ביותר על חינוך הבנים לתורה. וזה שאמר משה רבינו עליו השלום לפרעה, כאשר אמר לו שהילדים והנערים ישארו במצרים, כי אי אפשר לנו להסכים להשאיר הנערים במצרים, אלא 'בנערינו ובזקנינו נלך כי כי חג ה' לנו', שאנו מתכוננים לקראת חג השבועות יום חג ה', שבו יתגלה בפנינו הקב"ה על הר סיני לתת לנו את התורה, ואנו צריכים את הנערים להיות לנו ערבים, ובאם חס ושלום נשאיר את הילדים והנערים במצרים לא נוכל לקבל את התורה, עד כאן דברי קודשו.

לפני שנרצח בלבוב בשנת תש"ב (1942) הספיק הרב לשאת דרשה לחוזק הציבור לקידוש ה', ובעת שנרצח במיתה אכזרית קרא את פסוקי הוידוי וקבלת עול מלכות שמים. כל צאצאיו ואחיו שהיו בפולין בזמן המלחמה, נספו. יום פטירתו אינו ידוע.

בתו, הרבנית שיינדיל הי"ד, הייתה אשת הרב נפתלי צבי ווייס הי"ד, אב"ד בילקא, בנו של האדמו"ר רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד, בעל ה'חקל יצחק' מספינקא.

מקצת מדרשותיו ניצלו על ידי נכדו הרב ישכר דוב ברגמן ז"ל, ויצאו לאור בספר 'דרשות מהרנ"א' על ידי הרב מאיר ברגמן.

ת"ר שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו (עירובין דף י"ג).
שלושה נפלאו בדברי הגמרא.
א. לאיזה צורך סיפרה לנו הגמרא זמן פלוגתתם?
ב. למה דוקא שתי שנים ומחצה נחלקו, לא פחות ולא יותר?
ג. מה נשתנה פלוגתא זו משאר הפלוגתות?
וכדי להבין דברי חכמים וחידותם אקדים מה שכתבתי בסוף ספרי 'דורש חמורות' לבאר הירושלמי דשבת פ"א הל"ב, הלומד על מנת שלא לעשות נוח לו שלא נברא. עד כאן. ונתתי טעם לשבח על פי מה שכתב בספר 'חנוכת התורה' לבאר הגמרא דלעיל, נמנו וגמרו טוב שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו. עד כאן. וכתב דהענין כך הוא, נמנו וגמרו רצה לומר שבאו לכלל מנין המצות, שהלאווין הם יותר מהעשין, דזה רמ"ח וזה שס"ה, ועל ידי זה הסכימו דנוח לו לאדם שלא נברא, יען שהוא קרוב להפסד ורחוק משכר, (עיין מהרש"א מכות פרק ג) וקשר למה באמת עשה ד' ככה לברוא אדם בארץ? יש לומר על פי הידוע דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, אבל לא מחשבה רעה. ואם כן כל מצוה שאדם עושה נחשב לו בכפליים, שאם עשה מצוה אחת עלתה בידו שתים, כי סוף מעשה במחשבה תחילה, אם כן לפי זה המצות העשין עולין לסך מרובה יותר ויותר מן הלאווין. נמצא דשפיר מסיים הגמרא, 'ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו', רצה לומר שיעשה המצות במחשבה ובמעשה שיהיו כל מעשיו לשם שמים. ועל ידי זה יהיה קרוב לשכר ורחוק מהפסד, ונוח לו שנברא יותר משלא נברא. עד כאן.
ובארתי שם בזה כוונת התפילה, 'ולעשות רצוני ולעבדו בלבב שלם, למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה', רצה לומר שנעשה המצות בלבב שלם, ובמחשבה ובכוונה כדי שיהיו המצות יותר למען לא ניגע לריק, רצה לומר כדי שעל ידי זה נהיה קרוב לשכר ורחוק מהפסד. ולא נלד לבהלה', רצה לומר שעל ידי זה יהיה טוב שנברא יותר משלא נברא, כי ללא מחשבת המצות טרם עשייתם הוי היגיעה לריק, כי אין מקבלין רק שכר המעשה בלבד וקרוב להפסד ורחוק משכר, יען שבאופן הזה הלאווין יותר מהעשין והוי הלידה לבהלה, כי באופן הזה שוב טוב שלא נברא משנברא.
וכעין זה ראיתי בספר 'מעיני הישועה' על הפסוק (בראשית ו') 'וירא ד' כ רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום וינחם ד' כי עשה את האדם בארץ', כי אם האדם חושב מחשבות קודש לד' טרם שעושה המצוה, כמו שחושב רע טרם שעושה עבירה, אז הוי טוב שנברא יען שמחשבת העבירה אינו מצרף להמעשה ומחשבת המצוה מצרף, והוי מצות יותר מהלאווין, כי הלאווין המה שס"ה והמצות המה שני פעמים רמ"ח עם המחשבות. ואם כן קרוב לשכר ורחוק מהפסד. אך מאחר שראה ד' רבה רעת האדם, היינו העבירות שאדם עושה, וכל יצר מחשבת לבו 'רק רע' כל היום, רק מחשבות רעות ולא מחשבות טובות, על כן וינחם ד' כי עשה את האדם בארץ, כי באופן הזה טוב שלא נברא. עד כאן.
והנה הא דהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה ליתן לעושה מצוה שכר טפי, הוא דווקא באם חושב במצוה וגומר אותה בפועל. מה שאין כן באם חושב מחשבות התורה ואינו עושה אף מצוה אחת שכתוב בה, אז בוודאי אינו מקבל שכר (ודומה לחולה ששומע היטיב דברי הרופא אך את מצוותיו אינו עושה, האם יכול זה החולה להתרפא ולעמוד מחליהו בשמיעת האוזן לבד?) וכן מוכח ממסכת ברכות דף ו' דאמרינן חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, משמע מזה דווקא באם לא גמר המצוה מחמת איזה אונס, אבל באם מנע מלגמור המצוה בפועל מחמת עצלות או קלות בוודאי לא נחשב כאלו עשאה. ועל פי זה יתבאר דברי הירושלמי דלעיל. הלומד על מנת שלא לעשות, ואם כן אין כאן כי אם מחשבה לבד, כי מגלה מילתא למפרע שלא יעשה המצוה בפועל, ושוב הלאווין יותר אצלו מהעשין וקרוב להפסד ורחוק משכר, אם כן טוב לו שלא נברא.
ובזה גם כן ניחא מה שאמרו חכמים ז"ל (ברכות דף י"ז), כל העושה מצוה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, כי אם אפילו עושה המצוה בפועל אך שלא לשמה הוא עושה, אם כן שוב אין כאן כי אם עשיה בלבד, ושוב הוי גם כן הלאווין יתירין מהעשין, ואם כן שוב טוב לו שלא נברא ולא בא לעולם (עד כאן הבאתי מספרי 'דורש חמורות').
ובזה יש לפרש כוונת הזמירות לשבת 'ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו וכו' מכל אום גבר עלינו חסדו, לכן בכל לב ובכל נפש וכו' נמליכו ונייחדו. ונתתי טעם לשבח להבין סמיכות המאמר, דבאמת קשה איך מברכינן 'ברוך אלוהינו שבראנו לכבודו', הלא נמנו וגמרו דטוב שלא נברא יען כי האדם קרוב להפסד ורחוק משכר. אך יש לומר מפני שהקב"ה מצרף המחשבה טובה למעשה ולא מחשבה רעה על כן מצות העשין יתירין מהלאווין ועל פי זה הוא טוב שנברא (כמו שכתבתי לעיל) ובדבר זה גבר ד' עלינו חסדו, שמצרף אצלנו מחשבה טובה למעשה ולא מחשבה רעה, כי זה הוא דווקא בעם ישראל עם הנבחר, אבל באומות העולם הוא להיפך מחשבה רעה מצרף למעשה ולא מחשבה טובה (עיין בתוספות קידושין דף מ') ואם כן על פי זה יש להבין סמיכת המאמר, 'ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו' וכו'. ואם תקשה הלא טוב שלא נברא, על זה אמר 'מכל אום גבר עלינו חסדו' רצה לומר שמצרף אצלנו מחשבה טובה למעשה ולא מחשבה רעה, מה שאין כן בשאר האומות, ועל זה אמר 'לכן בכל לב ובכל נפש וכו' נמליכו ונייחדו', היינו לכן נעשה המצות בלב ונפש במחשבות טובות ורציות טרם עשית המצות, ועל ידי זה יהיה טוב שנברא.
ועתה נתנה ראש ונשובה אל מאמר הקדים, דהנה זהו הפלוגתא אי טוב שנברא אי טוב שלא נברא תליא עוד בשני חיי האדם. כי באמת ידוע שיצר לב האדם רע מנעוריו והולך בשרירות לבו הרע, אם כן משך ימי נעוריו אין לנו שום פתח תקוה שיטיב דרכו ייישר ארחותיו כי היצר בוער בקרבו בעת נעוריו, אך מה שאנו מצפים הוא רק בעת זקניו, שאז נחלש כח תאותיו. אז הוא יישר אורחותיו והולך בדרך תמים. לא זהו אלא אף זהו שמתחרט ועושה תשובה אלשעבר על חטאיו שחטא בימי נעוריו. כמו שאמרו כל איסורים מתבשלים בששים, והמליצו המפורשים שכל איסורים שאדם עושה בימי נעוריו מתבטלים בשישים, כשהגיע לשישים שנה, כי אז נחלש תאותיו ואיני רודף אחר דברים הבלים עוד, ומהאי טעמא אמרו חכמים ז"ל בקידושין, כיון שעבר רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב לא יחטא, רצה לומר שאם יזדמן אדם אחד מני אלף שעבר לו רוב שנותיו ולא חטא, שגם בימי נעוריו וילדותו שיצרו רע, אם בימים האלו לא חטא וכבש את יצרו, אז בוודאי שוב לא יחטא ויכבוש יצרו גם להלאה נוח לו לכבוש אחר כך.
ושמעתי בזה דבר נאה ומתקבל על הפסוק 'ודל לא תהדר בריבו', דהבאתי הגמרא כיון שעבר רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב לא יחטא. והנה אנו חושבים עכשיו ימי שנותינו שבעים שנה, אם כן הרוב של השבעים שנה הם שלושים ושש. והנה הגם שאמרינן כיון שעברי לו רוב שנותיו ולא חטא שוב לא יחטא, מכל מקום לא יסמוך האדם על זה ההבטחה ואל תאמין בעצמך עד יום מותך רק יחשוב בכל עת לבטל היצר לבל יקרב לגבולו, כי כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. וזה שרמז הפסוק 'ודל', היינו השלושים וארבעה שנים ששייר מהשבעים מחמת הרוב שעברו, לא תהדר 'בריבו', לא תהדר מחמת הרוב שעברו בלא חטא ועוון שתבטח בזה, רק תשתדל לעסוק בתורה ובמצות ולרחק היצר לבל יקרב חס ושלום לגבולך.
היוצא לנו מזה שבדורות הראשונים שחיי האדם היו יותר, אם כן בוודאי היה טוב לאדם שנברא, מחמת שימי נעוריו שיצרו רע אינם זמן ארוך כל כך כמו שני ימי שחרית וזקנה שאז מונע רגלו מרע, ואם כן קרוב לשכר ורחוק מהפסד. מה שאין כן בימים האלו שנתקצר שנותינו וימי שנותינו רק שבעים שגה כמו שאמר דוד המלך עליו השלום שימי שנותינו הם שבעים ואם בגבורות שמונים, אם כן לפי מעט שנתו והרבה חובתו על כן בוודאי טוב שלא נברא והלוואי שנתקן על כל פנים מה שפגמנו בימי נעורינו. ועל כן קרוב להפסד ורחוק משכר.
ועל פי זה יתבאר הגמרא הנצב בראש, דאיתא במסכת יבמות דף ס"ג תנו רבנן נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה וכו'. ובדף ס"ד שם אמרינן לא שנו אלא בדורות הראשונים ששנותיהן מרובות, אכל בדורות האחרונים ששנותיהן מועטות, שתי שנים ומחצה כנגד ג' עבורים וכו'. עיין שם.
אם כן על פי זה שפיר יתבאר הגמרא ת"ר שתי שניט ומחצה, היינו מפני ששנו חכמים שתי שנים ומחצה שיוציא ויתן כתובה מפני ששנותיהן מעטות, נחלקו בית שמאי ובית הלל וכו', היינו מזה נצמח הפלוגתא אי טוב שנברא או לא, כל זמן ששנותיהן מרובות לא שייך זהו הפלוגתא דבוודאי טוב שנברא כמו שכתבתי לעיל, אך מפני ששנותיהם מועטות, והיינו בשביל דשתי שנים ומחצה מזה נצמח הפלוגתא, ונמנו וגמרו היינו שמנו השנים… וגמרו שנוח לו שלא נברא, כי מאחר ששנותיהם מועטות אם כן קרוב להפסד ורחוק משכר, ועל ידי זה טוב שלא נברא. ודו"ק.

יצחק העבענשטרייט מעיר רישא מחבר ספר 'דורש חמורות'

(הבאר, כרך א, חלק ב, סי' כג)

הרב יצחק ב"ר ישראל הבנשטרייט, רב חריף ומפולפל, חריף ובקי, חסיד וירא, ודרשן מוכשר מהעיר רישא שבגאליציה, שלא נשא במשרה רבנית רשמית. הוא נולד בשנת תרס"ב (1901) והיה נין ונכד לרב ישראל הבנשטרייט אב"ד סאנוק, המכונה 'ר' ישראל חריף'.
רבו של הרב יצחק היה הרב אליעזר ליפא וייסבלום, רב אנשי ליזנסק בניו-יורק, מחבר הספרים 'דברי אליעזר' ו'פרח לבנון' ומו"ל 'ילקוט הדרוש'.

בשנת תרפ"א פרסם את ספרו הראשון 'דורש חמורות' לישוב כ"ב מדרשי פליאה בדרך הדרשה המפולפלת. בהקדמת ספרו כתב רמז לניסי הצלתו בתקופת מלחמת העולם הראשונה: "אברך ד' במקהלים ואפרשה כפי לאלוקי ישעי, והנני נותן הודאה אלשעבר, שהחיני וקימני והגיעני לזמן הזה, שפודני מיד מלכים על ומכף העריצים, וכאב את הבן יסור כן יסרני ולמות לא נתנני, ובשתי ידים לא דחפני, וצועק אני על העתיד, שיעמוד לימיני וינחני במעגלי צדק, יתן לי מחסורי שלא יפסוק פימי מגירסא, ויאזין שועתי ועתירתי כויעתר יצחק".

בשנת תרפ"ב הוציא לאור את ספרו של רבו, 'מדרש פליאה' עם 'דמשק אליעזר'.
בשנת תרפ"ט פרסם את ספרו 'קברות התאוה' – היא 'תורת הצמחוני', ספר המנסה להוכיח את צדקת הצמחונות, ואת התועלת שבה, על פי מקורות התורה, המוסר וההיגיון (רישא, תרפ"ט).
השתתף בחוברת 'אהל מועד' (הרבסט), שנה א, חוברת א, עמו' סד, ובחוברת 'הבאר', שנה ב', סימנים כג, נח וקנו, ושם שנה ג', סימן פז.
בשנת תרצ"ג היה בפריז.

בדף עד שנכתב על הרב הבנשטרייט, וממקורות ארכיוניים נוספים, עולה כי הוא התגורר בדוקלא והתפרנס ממסחר. הוא התחתן עם מרת בלימה לבית ראב, ונולדו להם שני ילדים: לאה ונפתלי. בשנת 1919 התאלמן הרב הבנשטרייט, ובהמשך עבר לעיר הגדולה הסמוכה, ריישא, התחתן שנית עם מרת מלכה, ונולדו להם שני ילדים: שלום והעני. הרב נספה בשנת 1942.