להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת חיי שרה

שרה היתה בבחינת שמש שהאירה לאחרים

וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵי֖ חַיֵּ֥י שָׂרָֽה (בראשית כ"ג א')

אברהם למדנו שהוא היה עמוד החסד, ופעולתו בעולם להשפיע ולהרבות טוב וכל זאת כדי ללמד אמונה ודעת אלקים בעולם. בספר ויצא פרח לרב אברהם חיים ריינמאן[1] זצ"ל הי"ד למסכת אבות, מלמדנו כי שרה היתה עצמה בבחינת שמש מאירה ומלמדת דעת אלקים בעולם, ולא רק כשותפה נסתרת לאברהם אבינו. וכך הוא כותב בספרו (פרק שני משנה ב' רבן גמליאל אומר) וזלה"ק:

…הנה דרשו חז"ל (יבמות צ"ו ע"ב) הפסוק (תהלים ס"א ה') אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לאדם לגור בשני עולמים ביחד? אלא כל ת"ח שאומרים דבר הלכה בשמו, שפתותיו דובבות בקבר. וביקש דוד שיזכה להרביץ תורה בישראל כדי שאחר פטירתו יזכירו תלמידיו דב הלכה משמו, ויהיה נחשב כוח עוד בעוה"ז ועוסק… בתורה, ממילא גר בשני עולמים…

ובזה פירשתי בפרשת חיי שרה ויהיו חיי שרה וכו'. הבעל הטורים מרמז: שרה מאה שנה ר"ת שמש, עכ"ל[2]. ובמדרש (ב"ר נ"ח א') יודע ה' ימי תמימים – כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. מה שייכת להמדרש הכא?

ולפי עניות דעתי נראה לפרש עפ"י מה שדרשו חז"ל [יבמות צ"ו ע"ב] הפסוק אגורה באהליך עולמים וכו' וביקש דוד שיזכה שיאמרו אחריו דבר הלכה, וממילא לפי זה מי שמלמד תורה ומוסר לאחרים, ומדריכם בדרך הישרה אפילו אחר שנפטר זה האיש, כשהאנשים מזכירים אותו ועובדים את ה' יתברך, אז ויקרא זה הנפטר 'חי', כי האנשים האלה מעוררין אותו ונותנין בו חיות. הנה שרה הצדקת, מצינו בפרשה לך (בראשית י"ב ה') את הנפש אשר עשו בחרן, ופירש רש"י שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. וידוע כי השמש הולך על הארץ כדי להאיר והוא בבחינת משפיע (ועיין לקמן בספר פרק ה' משנה י"ח שהארכתי בזה, שלכן בעת מחלוקת קורח השמש המליצה בעד משה (סנהדרין ק"י ע"א) כי קורח רצה שלא יהיה משפיע מקבל, רק הכל שווים, על כן עמדה השמש לימין משה. ובזה פירשתי 'והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע' והמשכילים היינו המשפיעים ולומדים חכמה לקטנים מהם 'יזהירו כזהר הרקיע', המה בבחינת שמש משפיע).

ונקדים מה שכתב א"ז [אדוני זקני] הקה"ק בעל ישמח משה (בפרשת נח) שלכן נלקח מנח שם 'תמים' בהמבול, יען שלא התפלל על בני דורו, בפרט עפ"י מה שכתב המדרש רבה (עיין ב"ר כ"ט א' ובפירוש מהר"ש יפה [יפה תואר]) שנח חטא במה שלא הוכיח לבני דורו. כמו שדרשו (יד יוסף לרבינו יוסף הצרפתי [ספר דרשות מופלא עה"ת נדפס שנת תנ"ו]) 'את האלקים התהלך נח' שהיה מעיין ברעיוניו עם האלקים ולא היה לו התחברות עם בני אדם להוכיחם.

חזינן מזה שמי שאינו בבחינת משפיע ומזכה את הרבים, אינו נקרא 'תמים'. זה כוונת הפסוק 'ויהיו חיי שרה מאה שנה' הר"ת שהיא בבחינת שמש, שהיתה משפיעה מתורתה לאחרים, לגיירם ולהדריכם בדרך הישרה, ומסיים 'שני חיי שרה' הוץ מהסכום קכ"ז שנה שחיתה, חיתה עוד שנים הרבה כל זמן שכוחה מה שהפעילה, נמצא בבני אדם נקרא 'חי'.

זו כוונת המדרש 'יודע ה' ימי תמימים' ותמימים נקראים רק מי המה שהם בבחינת משפיע כנ"ל, 'ונחלתם לעולם תהיה' שכח פעולתם שהפעילו בבני אדם להחזירם בדרך הישר וללמדם חכמה ומוסר, זהו 'לעולם תהיה' – זה קיים לעולם. עכ"ל הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד בספרו על מסכת אבות יצא פרח.

יצחק ורבקה – שלימות מצוות בין אדם למקום ולחבירו

וְהָיָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֹמַ֤ר אֵלֶ֙יהָ֙ הַטִּי־נָ֤א כַדֵּךְ֙ וְאֶשְׁתֶּ֔ה וְאָמְרָ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה אֹתָ֤הּ הֹכַ֙חְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיִצְחָ֔ק (בראשית כ"ד י"ד)

בספר זכר חיים לאדמו"ר חיים יהודה מאיר הגר[3] (נכד האהבת ישראל מוויז'ניץ) היה גיסו של הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד, שדבריו הובאו לעיל (ד"ה 'שרה היתה' מהספר ויצא פרח) כותב וזלה"ק:

יצחק אבינו ע"ה שעמד בנסיון העקידה, המדריגה הכי גדולה בעבודה שבין אדם למקום, ורבקה באומרה שתה וגם לגמליך אשקה, דבר שאף לא ביקש הוכיחה מדה גדולה בעבודה שבין אדם לחבירו, ושניהם ימזגו יחדיו. וזהו אותה הוכחת לעבדך ליצחק – מיזוג של מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו, כל תרי"ג מצוות. עכ"ל הרב חיים יהודה מאיר הגר זצ"ל.

מעלותיו של אליעזר

תמונת הרב ירחמיאל שולמן הי"ד
הרב ירחמיאל שולמן הי"ד

בספר גוילי אש (עמ' רס"ח. מהדורת ישיבת בית יוסף נובהרדוק ירושלים תשל"ג), אסופת דברי רבני ותלמידי נובהרדוק שנספו בשואה, מביא דברי הרב ירחמיאל שולמן[4] זצ"ל הי"ד וזלה"ק:

הרבה מסופר בחז"ל על אליעזר עבד אברהם: יפה שיחתן של עבדי אבות… יפה רחיצת רגלי עבדי אבות מתורתן של בנים. קפצה לו הדרך כשהלך לחפש אשה בשביל יצחק, והקב"ה האיר לו את הדרך בזיקים וברקים (הכל במדרש) והוא נענה מיד כשהוציא את המילים מפיו, כמו משה רבינו ושלמה. כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ס' ד') שלשה נענו במענה פיהם, אליעזר משה ושלמה. [ע"כ מהמדרש] מפני מה זכה עבד אברהם זה לכל הנסים והנפלאות שאירעו עמו?

גם אליעזר חי חיי שכל. ואמרו חז"ל (ב"ר נ"ט י"א) על הפסוק (בראשית כ"ד ב') המושל בכל אשר לו, שהיה שליט ביצרו כמו אברהם, היינו שחייו היו חיי שכל שלמים, ונמנה על גדולי הדור ההוא, והרבה דינים של דרך ארץ למדנו ממנו: לא אוכל עד אשר דברתי דברי – מכאן שאין מסיחין בסעודה. וכן שיקח אדם צידה לדרך כפי צרכו. ולמדנו ממנו מסירת נפש שהלך הוא ואברהם אדונו, שני אנשים בלבד להלחם נגד חמישה מלכים וכו'. כל דרכו בחיים היתה ללא נגיעות אנוכיות (פרט לרצונו להשיא את בת ליצחק) ועשה הכל בזריזות ובחכמה, ולמד מאברהם הרבה עד שדלה והשקה מתורת רבו לאחרים. 

אולם במיוחד יש לציין את השלימות בדרכו:

שיא הענוה – אמרו חז"ל (בראשית רבה ס' ב') עבד משכיל זה אליעזר, ומהי השכלתו, אמר: כבר קללתו של אותו איש בידו, אלך ואשתעבד בבית זה, ואם לאו פן יבוא איזה כושי או ברבר וישתעבד בי. הרי שבחר בחיי עבד כל ימי חייו, ובלבד להמצא בביתו של אברהם אבינו. אף שהיה מקום לחשוב, מי יאמר שתמיד יהיה עבד, אבל עניוותו גרמה לו את הבטחון שבודאי יהיה עבד למרות חשיבותו הרבה.

חז"ל למדו ממנו דרך בענווה, שיפרסם אדם את מגרעותיו ויבזה עצמו בפני בני אדם ובלבד שלא להטעות אחרים, באמרם (ב"ר ס' י"א) מילתא דגנאה אית בך, קדים אמרה, שנאמר (בראשית כ"ד ל"ד) עבד אברהם אנכי. והרי כל חייו של אדם הוא משתדל שלא ידעו בגנותו, אלא להפך יעשה כל מאמץ כדי לשבח את עצמו בפני אחרים, במיוחד כאשר מדובר באדם שהיה תלמידו המובהק של אברהם, וגם בבית לבן לא ידעו כלל שהוא רק עבדו של אברהם, וחשבו שהוא אברהם עצמו משום שאיקונין שלו היה דומה לאברהם, כפי שסיפרו חז"ל במדרש…ועוד למה היה לו לספר שהוא עבד מיד בהציגו את עצמו ולא המתין עד גמר הענין, ואח"כ יספר מי הוא באמת. והוא בענותנותו תלה את כל מה שאירע לו בזכותו של אברהם ולא בזכות עצמו. הרי שעניוות יתירה היתה בו. 

שיא הבטחון – אמרו חז"ל (שם ס' א') מי בכם ירא ה' (ישעיהו נ' י') זה אליעזר שהיה הולך ולא ידע היכן, כאדם שישב בחושך יבטח בשם ה' וישען באלקיו. ובטחונו היה כה איתן עד שנתן לה את התכשיטים בטרם ידע מי היא, וממנו למדנו שאין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שאמר (בראשית כ"ד מ"ד) היא האשה אשר הוכחת לבן אדוני. ועוד שהלך ללחום ביחד עם אברהם במלחמת ארבעת המלכים [כנ"ל]…

פרישות – על הפסוק (משלי י"ג כ"ה) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר, דרשו חז"ל (ילקוט שמעוני ק"ט) צדיק וכו' זה אליעזר שאמר הגמיאיני נא מעט מים, ובטן וכו' זה עשו שאמר הלעיטני נא וכו'. למדנו מכאן עד כמה היה אליעזר רחוק מעניני גשמיות, שגם בבקשה גשמית השתמש בלשון נקיה…

זיכוי הרבים – זה מפורש במה שאמרו חז"ל (יומא כ"ה ע"ב) דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. והאם יש לך זיכוי הרבים גדול מזה? ובכל זאת, כאשר היתה לו נגיעה עצמית אחת, כאשר ביקש להשיא את בתו ליצחק, וזו היתה הנגיעה היחידה לאדם גדול כמותו בעל מדות מובחרות כמבואר, ואף שלנגיעה זו היה רקע מבוסס שרצה להתחתן עם אברהם, והרי הוא זקן ביתו וכל אשר לאברהם מסר בידו, והיה מקום לחשוב כי אמנם יאות הוא להתחבר עם אברהם אבינו, בכל זאת שקיל למטרפסיה על כך, עד שאמרו חז"ל (ב"ר נ"ט י"ב) כנען בידיו מאזני מרמה (הושע י"ב ח') כלומר אם כבר הגעת למדרגה גבוהה כזו, כיצד לא הבנת שיש כאן נגיעה אישית, משמע שפנימיותך פגומה. וזוהי התביעה הכי גדולה לאדם בשיא המעלות…עכ"ל הרב ירחמיאל שולמן זצ"ל הי"ד. 

ביאור הטעם שמברכים את הכלה בברכתו של לבן

וַיְבָרֲכ֤וּ אֶת־רִבְקָה֙ וַיֹּ֣אמְרוּ לָ֔הּ אֲחֹתֵ֕נוּ אַ֥תְּ הֲיִ֖י לְאַלְפֵ֣י רְבָבָ֑ה (בראשית כ"ד ס')

בספר דבובי חן לרב דב לאבלאוויטש[5] זצ"ל פירש וזלה"ק:

כתב הבעל הטורים: היי – בגימטריה כ"ה, בך יתקיים מה שנאמר (ט"ו ה') כה יהיה זרעך. [עכ"ל בעה"ט] ותמוה שלבן יהיה מברך את רבקה בברכה כזו, הלא היה שונא את הדרך שהלך עליו אברהם אבינו ע"ה?

ונראה שכוונת בעה"ט לישב את המנהג שנתפשט בישראל שמברכים את הכלה בברכה זו. וקשה למה בחרו לברך את הכלה בדברי לבן?! ונראה ליישב את המנהג, בהפירוש שיש בדברי לבן. כי יש לדקדק למה יש למלת היי נגינה מפסקת' 'טפחא' שמפרדת מילת 'היי' ממילת 'לאלפי' רבבה'? נראה שכונתו הייתה עפ"י מה שמפרשים בעלי כללי הלשון. שבלשוננו הקודש יורה מין זכר על הכח המשפיע, ומין הנקבה על כח המקבל, וגם כאן מלת 'את' היא מין נקבה, וגם חוץ מזה המילה הזו לגמרי היא מיותרת, הלא היה די אם היו אומרים לה, אחותינו היי לאלפי רבבה.

אבל פירוש הדברים היא שהיו אומרים לה ומברכים אותה, שתהיה נשארת מתאחדת עמהם. זהו כוונתו מילת 'אחותינו' כמו שאמרו רז"ל קרע שאינו מתאחה, ככה אמרו לה: אחותינו, נשארת מחוברת לנו, וע"י מה? ע"י זה שאת 'היי' שתהיי מקבלת בתוכך את דעותינו, וע"י דעות האלו תהיי נשארת מחוברת לנו, ואח"כ תהיי לאלפי רבבה.

כך גם אנו מברכים את הכלה, אחותינו משך כל ימי חייך תשארי מחוברת לנו ע"י 'את היי' שתהיי מקבלת בתוכך את דעות כנסת ישראל, ואז תהיי לאלפי רבבה, תזכי שיפוצו מעינתך חוצה, ברכות פלגי מים. וזהו ג"כ כוונת בעה"ט שהלא הכוכבים רובים ככולם, אין להם אור עצמי רק מקבלים את האור משמשות אחרות ומאירים לנו אח"כ חשכת לילה, ככה אומרים ומברכים ג"כ אנו את הכלה, תקבל את אורך ממנו היינו מכנסת ישראל, ואז תשאירי את האור הגנוז הזה לאחרים, שתזכה להיות לאלפי רבבה. עכ"ל הרב דב לאבלאוויטש זצ"ל.

תמונת הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד
הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד

רמז ראיית הגמלים לקימת המתים בלבושיהם לעתיד לבוא

וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים (כ"ד ס"ג)

בספר אשל חיים לרב חיים אפרים באלאיטי[6] זצ"ל הי"ד(בעהמ"ח שו"ת חמודי אפרים), כתב וזלה"ק:

עיין מה שכתב קדושת לוי, הכלל דהצדיקים העובדים ה' באמת משיגים תענוג עוה"ב אפילו בזה העולם. וזהו 'וירא והנה גמלים באים' הגמול הגדול היינו תענוג עוה"ב וכו' עכ"ד. העולה מדבריו ד'גמלים' הוא מלשון 'גמול' דהיינו שה' יתברך גומל טוב לשומרי מצוותיו, והנה ידענו דעיקר שכר הוא בעולם התחיה לגוף ונפש, ובזה היה [נראה להוסיף] ולפרש מקרא הנ"ל…לכאורה יש לדייק בו מדוע ראה זאת יצחק דוקא בעת שיצא לשוח בשדה.

אכן יש לומר דאיתא בש"ס (סנהדרין צ' ע"ב) שאלה קליאופטרה מלכתא את רבי מאיר, ידענא דחיי שכבי [שיחיו המתים] דכתיב [תהלים ע"ב ט"ז] ויציצו מעיר כעשב הארץ, אלא כשהן עומדין, עומדין ערומין או בלבושיהם עומדין? אמר ק"ו מחיטה, ומה חיטה שנקברה ערומה יוצא בכמה לבושין, צדיקים שנקברו בלבושיהן על אחת כמה וכמה וכו'. וכן בכתובות (קי"א ע"ב) אמר רבי חייא בר אבא עתידין צדיקים שמבצבצין ועולין וכו'. (וכדעת הראב"ד הלכות תשובה (פ"ח ה"ב) שחולק על הרמב"ם שם שכתב העוה"ב אין בו גוף וגו' לא אכילה ולא שתיה וכו'. כתב הראב"ד חיי ראשי לא היה דעת חכז"ל כזה, שהרי אמרו עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהם ק"ו מחיטה)

וא"כ ית"ל [יתכן לומר] דיצחק אבינו ע"ה בעת יצא לשוח בשדה חקר בזה, וראה והתבונן בצמחים כי יציצו עשבי הארץ, והשבלים עולות בקנים

מעוטפים החיטים בלבושיהם. וירא והנה גמלים באים, כלומר שפט מזה בדעתו כי יהיה תשלום שכר לעתיד לבוא לעובדי ה', לגוף ולנפש, ומדויק הקרא כהנ"ל. עכ"ל הרב חיים אפרים באלאיטי זצ"ל הי"ד ספרו נערך ויצא מחדש ע"י נינו הרב צבי יהודה וולנר שליט"א אוצר הפוסקים ירושלים תשע"ח.

הרב היה תלמיד השבט סופר הרב שמחה בונם סופר (נכד החת"ם סופר). מסובל בחולאים וטרדות קשים כמתואר בהקדמות ספריו, בלשון מליצית מיוחדת אותם קיבל באמונה עמוקה. שימש ברבנות בעיר טארנאלייא שבהונגריה, חתנו היה מגדולי הונגריה שניצל מגיא ההריגה וזכה לעלות לירושלים הרב ישראל וולץ זצ"ל (שו"ת דברי ישראל) הרב נספה באושויץ ב(כ"ד) בסיון תש"ד.


[1] הרב אברהם חיים ריינמאן (תרס"ה בערך מקהילת קרעטשניף הינו נצר מענפי קודש שענפי האילן משתרגים אל על בדורות חסידים ביניהם הנועם אלימלך, המגיד מקוזניץ, רבי נפתלי מרופשיץ רבי משה מאוהעל (ישמח משה, מביא מדבריו במאמר לפנינו) השל"ה הקדוש. אביו כיהן ברבנות קהילות ושימש כרב ואב"ד. ביניהן בקרעטשניף, בה היו שלשה דורות של רבנים, האחרון הוא הרב אברהם חיים ריינמאן כאשר אביו נקרא לשמש ברבנות במקום אחר. אמו שנפטרה בגיל צעיר בין דבריו בהספידו אותה סיפר כי בימי ילדותו החזיקו עבורו מלמד פרטי, ואביו בתחילת כל זמן של שכירות המלמד דאג מנין יקח כסף לתשלום שכרו, ואז אמו הניחה על השולחן את כל תכשיטיה ואמרה: זה יהיה לך ל'אפותיקי' אם לא יהיה לך לשלם, תמכור את כל התכשיטים שלי, כי אם בני יכול ללמוד התורה הקדושה, זהו התכשיט שלי!

ספרו זה על מסכת אבות נדפס בראשית שנות השואה ת"ש (שנת תרנ"ן, כפי שכתב. חתימת ההקדמה עש"ק פרשת חוקת ת"ש) בו ערך מדרשותיו אותן נשא. שם הספר 'ויצא פרח' ע"ש אמו מרת פריידא חיה ריינמאן פר"ח הר"ת משמה, אשר עמלה במסירות נפש לגדלם לתורה, ויצא מהפר"ח הזה ציץ ויגמול שקדים, החידושי תורה אותם נותן לפניכם, כלשונו בספר. חידושי תורה נוספים שרצה להדפיסם בענין סוגיות עלו השמיימה יחד עם מחברם.

המחבר, אשתו שהיתה מצאצאי ה'ייטב לב' בתו של הרב שלמה טייטלבוים זצ"ל הי"ד (נספה ב' באלול תש"ב וכל צאצאיו להוציא נכד אחד שנשאר אוד מכל משפחתו), ילדיהם נרצחו, לא נותר מכל משפחתו שריד. הספר הזה (ויצא פרח) הוא גץ הלהבה שנשאר ממנו ומכל משפחתו.

המאמר ותולדותיו נערכו עפ"י מהדורת הספר שיצאה מחדש בתשע"ט ע"י הרב גבריאל אייזען שליט"א, שחותנו הרב צבי ריינמאן ז"ל, היה שאר קרוב של משפחת המחבר.

[2] זלה"ק של בעה"ט: ויהיו חיי שרה. כתיב לעיל מיניה [בראשית כ"ב כ"ג] ובתואל ילד את רבקה. עד שלא שקעה שמשה של שרה, זרחה שמשה של רבקה. וזהו שרה מאה שנה, ר"ת שמש. וזהו וזרח השמש ובא השמש.

[3] הרב חיים יהודה מאיר הגר זצ"ל הקים ביתו עם אחות של הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד מרת רייצא (כמתואר בתולדות המחבר הרב ריינמאן בספרו על מסכת אבות ויצא פרח עמ' כ"ו, מהדורת תשע"ט. בעמ' כ"ז צילום ההזמנה לחתונתם). הרב הגר היה נכדו של האהבת ישראל מוויזניץ זצוק"ל, בנו של השארית מנחם אב"ד ווישווא. שרד את השואה ממחנות ההשמדה ולאחריה פגש את אשתו, נסעו לארה"ב ובתשי"ח עלו לארץ ישראל. למרות הפצרות החסידים שיטול כתר אדמורות סירב כל חייו. היה אחיין של אדמורי וויזניץ האמרי חיים ואחיו המקור ברוך.

בי"א באייר תשכ"ט נסתלק לבית עולמו באותו יום של זקינו ר' נפתלי מרופשיץ זצוק"ל. הם לא זכו להקים דורות המשך, רק דברי תורתו שהוצאו לאור לאחר פטירתו הם זכרונם, במאמר שהובא לעיל הינו מספר חידושיו לתורה (נדפס פעם יחידית בתשמ"א). חיבור נוסף שלו שהיה בכת"י ליקוט מספרים קדמונים ואחרונים ונקרא זכר חיים ילקוט תשובה מאהבה, נערך ונדפס בשנת תשמ"ד.

[4] הגאון הצדיק רבי ירחמיאל (דער סלבודקער) ב”ר דוד שולמן הי”ד. היה אחד מאישי המוסר הנפלאים ביותר, שטיפח ועיצב הסבא מנובהרדוק. שנים רבות כיהן כמנהל רוחני בישיבות “בית–יוסף” במעזריטש (לימין ראש הישיבה הגאון ר’ אהרן ויינשטיין זצ”ל מחבר ספרי “דרכי אהרן”) ובישיבת פינסק-קרלין (לימין ראש הישיבה הגה”צ רבי שמואל וויינטרויב זצ”ל). הוא היה אהוב על כל תלמידיו ונתפרסם כאישיות מופת במידותיו הנאצלות, בנועם הליכותיו עם הבריות ובמסירת נפשו, וכגאון מעמיק במחשבת המוסר. יחד עם תלמידיו קידש שם שמים בשואה הנאצית, בעיר וילקומיר שבליטא, בהותירו אחריו שני קבצים מודפסים, גדושים עיוני-מוסר, בשם “פניני החכמה” ופניני השלמות שיצאו להן מוניטין בישיבות המוסרניות עוד בטרם השואה.

[5] הרב דוב לאבלאוויטש זצ"ל שימש כראש ישיבה בהונגריה בעיירה קישקארש בתקופה לפני השואה. הרב שלא זכה לפרי בטן, כתב בהקדמת ספרו עה"ת 'דיבובי חן': ומה גם שה' יתברך בחכמתו הבלתי מוגבלת מנע ממני פרי בטן, ותלמידי ששמחתי בהם, ואהבתי אותם וקרבתי אותם באהבה ובחיבה, הם הם בני אשר גדלתי וטפחתי, והם הם חלקי מכל עמלי…הסיבה לשם מיוחד זה כתב המחבר זצ"ל בהקדמתו: בראשונה מפני שבמילת 'דיבובי' ימצאו ראשי תיבות דוב בן ירמיה ובן יענטל, אשר דוב הוא שמי, וירמיה הוא שמו של אבי המנוח, שהיה איש תם וישר…[סיבה נוספת] מפני שתפלתי לאל מרומים שימצאו דברי חן, ויועילו לחזק יראת שמים בלב הקוראים בו, וימצאו מחמתו גם הם חן בעיני אלקים ואנשים, כמאמר חז"ל במסכת סוכה (נ"ג) כל מי שיש לו חן בידוע שהוא ירא שמים.

אבי מורי ר' מנחם אהרן ז"ל למד בישיבתו, סיפר כי קיבל מתנה מראש הישיבה את ספרו עם הקדשה. אמנם במצוקות העתים שלאחר מכן, לא נותר לאבי שריד ומזכרת מבית הוריו. עותק מקורי של הספר הגיע לידיו באורח פלא כעבור כארבעים שנה, עת התגורר בחיפה, ומצאו בבית כנסת ספרדי בשכונה בה גרנו. כיום הספר נמצא בידי, וממנו נערכו הדברים. אבי ז"ל חיבב עד למאוד ספר זה, וחשבתי לעשות לו נחת רוח וכן למחברו. והוא נפטר בסמוך לתקופת השואה ללא זכר ושאר, לכן הבאתי דבריו בגליון זה.

[6] הרב אפרים חיים באלאיטי היה חותנו של הרב ישראל וועלץ (בעהמ"ח שו"ת דברי ישראל ג"ח) זצ"ל מגדולי רבני הונגריה בתקופה לפני השואה. הוא בחסד ה' יתברך הגלויים, שרד את השואה ועלה לארץ ישראל, התגורר בירושלים נפטר בתשל"ד). אביו נפטר בשנות ילדותו. בהיותו כבן שבע עשרה נפל למשכב ממנו כמעט ולא קם, בתקופה זו הוסיפו לשמו את השם 'חיים'. למד אצל הרב שמחה בונם סופר בעהמ"ח שבט סופר (נכדו של החת"ם סופר זיע"א). גם לאחר שזכה והקים משפחה, עברה עליו כוס התרעלה וילד קטן שלו נפטר. שימש ברבנות במשך כחמישים שנה, בעיירה קטנה בהונגריה בשם 'טאראלניה' (לאחר מלחמת העולם הראשונה סופחה לצ'כסלובקיה).

בשנת תרפ"ה הדפיס את ספרו חמודי אפרים דברי אגדה ודרשות, ובסופו קונטרס חיים שאל, שאלות בהלכה. בשנת תרצ"ה הוציא ספר חיים שאל, שבשערו נכתב ג"כ חמודי אפרים. בחודש סיון נשלחו כאלף תושבי העיירה ובתוכם הרב לכבשני אושויץ הי"ד. כאמור חתנו הרב ישראל וולץ זצ"ל המשיך את השושלת בארץ ישראל.

בשנת תשע"ח הוציאו נינו הרב צבי יהודה וולנר שליט"א בעריכה חדשה את כל כתביו בשני כרכים אשל חיים וחמודי אפרים בהוצאת אוצר הפוסקים ירושלים.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת וירא

פרשת העקידה – מקור מסירות נפש בכל הדורות[1]

פרשתנו בה באה לשיא דרגת רוממותו של אברהם אבינו (לרוב הדעות נסיון העקידה הוא הנסיון העשירי והאחרון) בה למדים אנו את מסירות הנפש הבלתי נתפסת, ממנה ראו וכן עשו, וביותר נטבעה בנפש בניו לאורך הדורות, ובמיוחד בתקופתנו בשואה הנוראה. לכן ראיתי מצוה מיוחדת לעסוק בפרשה זו בתורתם של קדושי ושרידי השואה.

העצה של ממרא היתה נוסח ברכת המילה

רבי יצחק אייזיק וייס הי"ד
רבי יצחק אייזיק וייס הי"ד

וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ ה' בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם (בראשית י"ח א')

פירש רש"י [עפ"י בראשית רבה מ"ב ח'] שנתן לו עצה על המילה.

רבים התקשו בהמלכות זו על שום מה, וכי אם שלשתם היו מייעצים לאברהם שלא ימול עצמו, לא היה מקיים מצות בוראו?! פירוש מעניין המבוסס על סוגיה הלכתית חשובה עד למאוד, והיא נוסח ברכת המצוות מתי לברך בנוסח 'על' כגון בעירוב תבשילין 'על' ומתי בלשון של 'ל' כגון להניח תפלין. הסוגיה היא במסכת פסחים דף ז'[2]. האדמו"ר מספינקא הרב יצחק אייזיק וייס[3] זצ"ל הי"ד בספרו חקל יצחק עה"ת כתב וזלה"ק:

…וי"ל עפ"י דרכו [של האמרי יוסף (אביו של החקל יצחק, הרב יוסף מאיר הוא ראש שושלת ספינקא מגדולי תלמידיו של רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב בעהמ"ח עטרת צבי על הזה"ק)] דהנה איתא בראשונים (רמב"ן שם) דהמצוה שאי אפשר לעשותה ע"י שליח מברכין ב'ל' להניח תפלין, לעסוק בדברי תורה. ובמצוה שאפשר לעשותה ע"י שליח מברכין ב'על'. ועל כן נתייעץ אברהם אבינו ע"ה עם ממרא איך לברך אם ב'ל' למול או 'על' המילה, ונתן לו עצה הגם שהוא ימול את עצמו לא ע"י שליח כמו שכתב באמרי יוסף, מכל מקום יברך 'על המילה' כי המיל"ה עם הכולל בגימטריא צ"א יחוד השני שמות [הוי"ה ואדנות]. וזה פירוש 'באלני ממרא' ב'אלנ"י'(גימטריה צ"א, המיל"ה [צ"א] עם ה'כולל') ממרא הוא שנתן לו העצה לומר המיל"ה מנין אלנ"י יחוד אמ"ן [צ"א כידוע], ומשם ימשך שפע ברכה ופרנסה והצלחה לכל ישראל אכי"ר. עכ"ל החקל יצחק מספינקא זצ"ל הי"ד.

'שכר הלימוד' של אבימלך שווה כסף הוא

וּלְשָׂרָ֣ה אָמַ֗ר הִנֵּ֨ה נָתַ֜תִּי אֶ֤לֶף כֶּ֙סֶף֙ לְאָחִ֔יךְ (בראשית כ' ט"ז)

לכאורה קשה, איה מקום כבודו של הכסף, התורה לא למדתנו שאבימלך נתן לאברהם כסף כ'פיצוי' על עגמת הנפש בענין שרה?! שאלה זו שואל הרב שלום שפירא[4] זצ"ל הי"ד בספרו אהב שלום, ותשובתו בצדה וזלה"ק:

מפרשי התורה דוחקים עצמם ליישב, דהלא היכן מצינו שנתן לו אלף כסף, ובמקרא שלפנינו כתב שנתן רק צאן ובקר ועבדים ושפחות, ולא אלף כסף [וַיִּקַּ֨ח אֲבִימֶ֜לֶךְ צֹ֣אן וּבָקָ֗ר וַעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַיִּתֵּ֖ן לְאַבְרָהָ֑ם וַיָּ֣שֶׁב ל֔וֹ אֵ֖ת שָׂרָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ (שם שם י"ד)] ובדעת זקנים לבעלי התוספות פירשו אלף – הוא לשון לימוד, וכסף – הוא לשון נחמד, והיינו לימוד נחמד. והוא ג"כ דוחק.

[ויתכן] לפרש לפע"ד עפ"י דרך הנ"ל, ש'אלף' הוא לשון לימוד, ו'כסף' הוא כמשמעו ממון, רק שדיבר אבימלך כלשון בני אדם ופתגם ההמוני על 'מאן דשקל למטרפסיה'[5], ששילם שכר לימוד. וכן אמר גם אבימלך לשרה, שהנה כבר שילמתי שכר לימוד על המעשה שעשיתי ונתתי 'אלף כסף' לאחיך, ואדע שלא לעשות עוד כזאת… עכ"ל הרב שלום שפירא הי"ד.

ביאור צחוק שרה בהבנה חדשה ל'הרי אני כבן שבעים שנה'

וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן (בראשית י"ח י"ב)

בספר חזון ישעיה לרב ישעיה יונגרייז[6] זצ"ל הי"ד מבאר פירוש מחודש בענין צחוקה של שרה, המבוסס על ביאור מקורי מיוחד לסוגיית הגמרא בברכות בענין קביעת הזכרת יציאת מצרים בקריאת שמע בלילה. וזלה"ק:

… ולבאר זה נ"ל ב"ה [נראה לבאר בעזרת ה'] דאיתא במתניתין בפרק קמא דברכות [פ"א מ"ה. י"ב ע"ב] אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר [דברים ט"ז ג'] למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – הלילות…

יש לדקדק דמה ענין גדול יש בדרש פשוט כזה שרבי אלעזר בן עזריה לא היה יכול לדרוש, ורק בן זומא זכה לזה. עוד יש לדקדק דבאמת רבי אלעזר בן עזריה לא היה זקן, רק מחמת שנתמנה לנשיא וכדי שלא יקילו בכבודו מחמת שהיה צעיר לימים, עשה לו הקב"ה נס ונעשה זקן קודם זמנו, וכמבואר בגמרא. וא"כ בשלמא מי שהוא זקן שבע ימים ואומר שהגם שהוא זקן ושבע ימים, לא זכה להבין דבר זה, א"ש [אתי שפיר] אבל רבי אלעזר בן עזריה שהיה צעיר לימים רק שנעשה כמו זקן, וכי שייך לומר 'הרי אני נראה כאיש זקן, ואעפי"כ לא זכיתי לזה, הלא ימים ידברו?!

ושמעתי לפרש, דהנה ידוע פלוגתת חז"ל ביציאת מצרים, דחד אמר שיציאת מצרים בלילה היתה, והא דכתיב בעצם היום הזה יצאו צבאות בני ישראל מארץ מצרים, היינו משום שהאיר הלילה כיום. וחד אמר שאין מקרא יוצא מדי פשוטו, ויציאת מצרים היה (בלילה) [ביום].

וטעם פלוגתתם אפשר לומר דאיתא בשבת (נ"ג ע"ב) מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה! אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית, [עכ"ל הגמרא]. ומוכח מזה דאיכא פלוגתא ב'נשתנה סדרי מעשה בראשית' אי הוי שבח או גנאי.

ומעתה אתי שפיר דמאן דאמר יציאת מצרים היתה בלילה, והא כתיב 'בעצם היום הזה' – שהאיר הלילה כיום, ס"ל [סבירא ליה] ג"כ דנשתנה סדרי בראשית הוא שבח. ומאן דסבירא ליה שיציאת מצרים היה ביום ולא היה ניחא ליה לומר שהיה בלילה רק שהאיר הלילה כיום, סבירא ליה דנשתנה מעשה בראשית גנאי הוא, ובלי ספק שהקב"ה לא עשה גנאי כזה לישראל עם קדשו.

והנה לרבי אלעזר בן עזריה ג"כ היה ניחא ליה לדרוש דיציאת מצרים היה בלילה דסבירא ליה דנשתנה סדרי בראשית הוא שבח, רק משום דגם בו נשתנה הטבע שבימי בחרותו נעשה כזקן, ואם היה דורש דבנשתנה סדרי הטבע הוא שבח, היו אומרים דלכבוד עצמו הוא דורש, ומשום הכי היה מונע עצמו מלדרוש זה עד שבא בן זומא ודרש, כי לו לא היה מקום לחשוד. וזהו כונת המשנה אמר רבי אלעזר הרי אני כבן שבעים שנה וגם בי נשתנה הטבע, ומשום הכי לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שבא בן זומא ודרש.

[חוזר עפ"י היסוד הזה לבאר ענין צחוקה של שרה]

והנה אין לך השתנות טבע גדול מזה שאשה זקנה כשרה אמנו תלד בן, חוץ מזה היה השתנות טבע גם מצד אברהם אבינו ע"ה שהיה אז בן תשעים שנה. והנה אשה צדקת כשרה אמנו אשר שרתה עליה רוח הקודש, בודאי היתה מלאה ענוה, וכמאמר חז"ל במקום שאתה מוצא גדולתו, שם אתה מוצא ענותנותו. אך זאת ידעה בבירור שאברהם הוא צדיק גמור. והנה שרה כאשר שמעה הבשורה מהמלאך חשבה בליבה, ממה נפשך, אם השתנות הטבע הוא שבח, היעשה הקב"ה בעבורה השתנות טבע? ואם השתנות טבע גנאי הוא ושפיר שייך מצד עצמה, אבל איך יעשה הקב"ה ג"כ השתנות טבע מצד אברהם שהוא צדיק גמור. ומעתה יתבאר היטב הכתוב ב"ה [בעזרת ה'] ותצחק שרה בקרבה אחרי בלותי היתה לי עדנה, והאיך יעשה הקב"ה בעבורי השתנות טבע, וע"כ [ועל כרחך] דהשתנות טבע הוא גנאי ואדוני זקן, פירוש, והאיך יעשה הקב"ה גנאי לאברהם, כיוון ששינוי טבע גנאי הוא. עכ"ל הרב ישעיה יונגרייז זצ"ל הי"ד.

תמונת רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד
רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד

פרפראות נאות מהאדמור מסלונים זצוק"ל הי"ד

אומר האדמו"ר מסלונים רבי שלמה דוד יהושע [7] הי"ד על הפסוקים הבאים,מובא בספר בסוד קדושים וזלה"ק:

יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם (בראשית י"ח ד') 'נא' לשון בקשה, ורומז על תפילה. כשרוצה יהודי ליקח ולהכין עצמו לתפלה, תהיה ההכנה ע"י שפלות והכנעה בחינת 'מעט' וע"י עסק התורה הקדושה בחינת 'מים' אין מים אלא תורה.

וְאֶקְחָ֨ה פַת־לֶ֜חֶם וְסַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ (שם שם ה') ברש"י: בתורה בנביאים ובכתובים, דפיתא סעדתא דליבא [עפ"י בראשית רבה מ"ח י"א] היינו כי העסק בתורה נביאים וכתובים יסעוד לבו ויחזקו[8], וכן ע"י תושבע"פ, כרמוז במה שכתוב 'ואקחה פת' שהוא בגימ' 'תלמוד'.

וַיַּעַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר (שם י"ט ל') גם כשמנהיג עצמו בשפלות בחינת 'צוער' [לשון צער], רודף אחריו 'לוט', שהוא היצה"ר[9] להעלות ולהגביה לבו להפילו בגאוה והתנשאות מתוך שפלותו גופא, ע"י שידמה לעצמו כמה ענו ושפל הוא.

המעשה – חיזוק 'שרשי' האילן למניעת התגברות ה'רוח' בענפים

תמונת הרב ישראל יעקב ליובצ'אנסקי הי"ד
הרב ישראל יעקב ליובצ'אנסקי הי"ד

כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה' לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט (שם י"ח י"ט)

בישיבת ברנוביץ [בראשה עמד הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד, בספרו קובץ מאמרים מאמר י"ד עוסק בנסיון העקידה (מומלצת מאוד מהדורת שער אלחנן בה הרחבות רבות מאוד] שימש כמשגיח רבי ישראל יעקב לובצנסקי[10] זצ"ל הי"ד. בספר עקבי ישראל (יצא לאור ע"י ישיבת אור אלחנן ירושלים תשנ"ח) שהנו ליקוט משרידי תורותיו שבכתובים, כתב בפרשתנו וזלה"ק:

אמרו חז"ל (במדבר רבה י' ה') כל מעשיהם של צדיקים במהירות. וראוי לאדם להרגיש מהירות בשעה שמוצא ומצוי לפניו לעשות כדבר ה', כמו שאמרו חז"ל [שבת קנ"א ע"ב] עשה בזמן שאתה מוצא ומצוי ועודך בידך לעשות [ע"כ עפ"י הגמרא[11]]. והמדות כולם צריכים תקון והישרה וראוי לאדם להזדרז בזה מאוד כשבא לפניו איזה נסיון במדותיו, כמו שפירש הגאון רבי מאיר שמחה ז"ל [משך חכמה שמות ט"ו י"ח[12]] בנוסח התפלה 'ויקבלו כולם את עול מלכותך עליהם מהרה' שקבלת עול מלכות שמים צריך לפעול על נפש האדם שימהר לעשות כל אשר נזדמן לפניו לעשות. וז"ש 'ותמלוך עליהם מהרה' שהכל תלוי ברוב המעשה ומהירות המעשה. [ע"כ עפ"י ר' מאיר שמחה].

ואמרו חז"ל (אבות ג') מי שחכמתו מרובה ממעשיו דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטים ובא הרוח ועוקרתו והפכתו על פניו. והתבונן בזה בינה הגאון מוהר"ן טראפ [רב נפתלי טרופ בעהמ"ח חידושי הגרנ"ט.ראש ישיבת ראדין בראשות החפץ חיים זיע"א] כי מהמשל משמע שהחכמה יהיה סיבה לעקירת המעשה, כשם שהענפים הם הסיבה לעקירת האילן משרשיו, כי הרוח מהפך האילן ע"י הענפים שמעכבים את הילוך הרוח, והרוח מתחזק עוד יותר עד שמהפך האילן, כמו"כ החכמה הוא הגורם להפסד המעשים. ולכאורה הוא מילתא דתמיהה, למה לנו לאמר שעוד תקלקל החכמה?

ואמר כי לאחר העיון נרגיש כי החכמה אם היא מרובה מהמעשים, עוד תפסיד כי מונח בטבע האדם שיש סדר בפעולותיו, אם אחד יש לו חובות ופורע אותם, אז כל חוב שבא הפרעון מרגיש בנפשו הכרח לפרעו כדי לעמוד על תכונתו להיות 'גברא פרענא'. אמנם אם הוא מחמת אונס יוצא פעם אחת או שתים מגדרו ולא יפרע ויעיז פניו בפני בעל חובו, אז מעכשיו והלאה כבר נאבד ממנו ההרגש להיות 'גברא פרענא' וכל מה שהחובות יתרים מהפרעון, לעומת זה יתרגל להרבות בחובות ולמעט בפרעון.

כן ממש בחכמה ומעשה, אם החכמה והמעשה הולכים יחד, וכל מקום שהשכל הולך נוטל עמו לשותף גם החומר, ואעפ"י שיתמהמה בשביל זה, מ"מ [מכל מקום] אינו מביט אלא הגדר חזק אצלו שלא יהיה חכמתו מרובה ממעשיו, אלא מיד שמרגיש שהכרתו מרובה, הרי זה 'חוב' וה'פרעון' היא הלמעשה, אז יתקיים בידו חכמתו, היינו שיתחזק בו עוד ההרגש להיות גברא פרענא. אמנם אם חכמתו מרובה ממעשיו, הרי כבר נתרגל להיות נושא עליו ידיעות כי הוא חייב לאלקים, ואעפי"כ אינו ממהר לפרוע, זהו גופא מפסיד בו הרגש להיות 'גברא פרענא' ומשיג ע"י זה הרגל רע להיות מרבה בחובות וממעט בפרעון, ונמצא כי חכמתו היא סיבה לעקירת המעשים… והדרך להירפא מזה, ע"י לימוד המוסר בהתפעלות… עכ"ל.

אמרי אמת (וירא תרצ"ב)

ויפקח אלקים את עיניה – במדרש [ב"ר נ"ג י"ד] הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר עיניהם. איתא בספרים, שכל מה שנצרך לאדם ניצב לפני עיניו, אלא שהגשמיות מסתרת. בתורה הוא ג"כ כך, דכתיב גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך… הקב"ה ברא העולם באופן שגם בטבע אפשר למצוא דרך למעלה מן הטבע, וזה שמברכים בכל יום 'פוקח עוורים'…

הפניה: ראה בספרו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל (אוד מוצל מאש ממחנה אושויץ) קול יהודה מאמר לפרשתנו 'בשמים ובארץ'.

תמונת הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד
הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד

עונשם של סדום היה שננעל להם פתח תשובה

וְֽאֶת־הָאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר־פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד־ גָּד֑וֹל וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח (בראשית י"ט י"א)

בספר אבני המקום[13] לרב שלמה זלמן ערהנרייך הי"ד (מאמר ג' 'אבן העזר' אות ס"ב) כתב וזלה"ק:

… ה' יתברך מבקש מאתנו רק שנעשה הפתח הקטן אתערותא דלתתא שלנו, ואז יבוא לנגדנו ויפתח לנו פתח רחב מאוד… [(עפ"י שיר השירים רבה ה' ב' קול דודי דופק) אך היצר מכביד ומעכב] וזהו שכתוב (בראשית ד' ז') לפתח חטאת רובץ, כלומר החטאת הוא היצר הרע יושב אצל הפתח ואינו מניח לעשות את הפתח.

וזהו לענ"ד מה שכתוב אצל אנשי סדום שהכה אותם ה' יתברך בסנוורים וילאו למצוא הפתח, שאם היו עושים תשובה אעפ"י שחטאו מאוד בודאי היה ה' יתברך מקבל אותם, ואין לך דבר עומד בפני התשובה (ירושלמי פאה פ"א ה"א), ואפילו היו עושים רק פתח קטן כפתחו של מחט, ג"כ היה ה' יתברך מקבלם. אך לאשר חטאו הרבה מאוד, היה העונש מהקב"ה לנעול בפניהם דרכי תשובה שלא יוכלו לעשות. כמבואר ברמב"ם הלכות תשובה (פ"ו ה"ג) דזה העונש הגדול שבעונשים, דכך נותן מדת הדין לפניו ית"ש לנעול בפני איש שחטא הרבה או עשה עוונות חמורות דרך התשובה. על כן באנשי סדום הכה אותם בסנוורים, כלומר שטח עיניהם מראות האמת, ונמנע מהם אפילו לעשות הפתח הקטן, וזהו שאמר הכתוב וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח.

[וממשיך כהכנה לחנוכה] ועל כן תקנו לנו חכז"ל (שבת כ"א ע"ב) מצות נר חנוכה על, הפתח כלומר הנר חנוכה מורה על בחינת 'כה' הוא אתערותא דלתתא… [מבאר לפני כן, שזו הנהגה שאתעדל"ת מושכת מלמעלה] הוא יתברך מבקש מאתנו רק לעשות את הפתח, ואח"כ יפתח לנו כפתחו של אולם… עכ"ל הרב ערנהרייך הי"ד.

הפניה: ראה בספרו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל (אוד מוצל מאש ממחנה אושויץ) קול יהודה מאמר לפרשתנו 'בשמים ובארץ'.


[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש:

אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו ובנם משה יצחק ז"ל. הרב דוד ב"ר חיים (פוקס) זצ"ל, אהובה לאה בת ר' שמעון יבלחטו"א (קלרמן). יחזקאל ב"ר אפרים שמואל ז"ל אשתו פייגא בת ר' יעקב זאב ז"ל (קרובי משפחתי נצולי שואה שלא זכו לזש"ק).

[2] הסוגיה היא למעשה מורכבת ולפי מיעוט הבנתי לא הגיעו לכלל הכרעה מוחלטת בנתינת כללים לנוסח הברכה. הביאור אותו מביא החקל יצחק הוא לפי אחת האפשרויות להציע בנושא זה. המבקש, ירחיב דעה באנציקלופדיה תלמודית ח"ד.

[3] הרב יצחק אייזיק וייס מספינקא זצ"ל הי"ד. חסידות ספינקא התבססה בהונגריה, היא היתה מיזוג של כמה מהלכי עבודת ה' ולמוד: מזידיטשוב נטלה את הנסתר, בלימוד פסע בנתיבות צאנז, ובעבודה מלהט בעלז. הרב יוסף מאיר היה האדמו"ר הראשון, לאחר הסתלקותו המשיך דרכו בנו הרב יצחק אייזיק. יסד ישיבה בחצרו שקרא לה ע"ש אביו 'אמרי יוסף' והוא אמר שם שיעור בכל יום. הונגריה נותרה כאי בודד בשעה שרוב ארצות אירופה עלו בלהבות, ויהדות פולין ברובה כבר הוכחדה בכבשני אושוויץ. יהודים ניסו וחלקם הצליחו לעבור להונגריה, אמנם ההונגרים עדיין לא שלחו את היהודים לטבח, אך אסרו על הכנסת יהודים ממדינות אחרות. האדמו"ר נתן הוראה לבנות מתחת לאולם הקבלה בונקר, שבו החביאו את היהודים הנמלטים. יום אחד נתפס יהודי שהסתתר בחצרו, האדמו"ר נלקח לחקירה אך טען להגנתו מכיוון שמגיעים אליו יהודים רבים, אינו יודע מקום מגוריהם של כולם. הם שחרורוהו, אך פקדו עליו לנעול את חצרו בכל לילה. לכן האדמו"ר פקד להרוס את שער החצר כדי שיוכלו להמשיך להגיע לחסות בצילו.

מפאת קשרים שהיו לו עם ארמון המלוכה באנגליה, הגיעה אליו אשרת כניסה משם בתחילת מלחמת העולם השניה, אך הוא סירב לעזוב את חסידיו. בר"ח סיון תש"ד נלקח לאושויץ, גם כשהובילוהו הנאצים הארורים בדרכו האחרונה, לא פסק מתלמודו. ובי"ג בסיון החזיר נשמתו על קדוש ה'. אנשים שהיו מסביבו סיפרו כי בעת שנלקח למחנה היה שר 'וטהר ליבנו לעבדך באמת' ובעת הלקחו להריגה, היה מצעק: 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'.

נכדו ר' יעקב יוסף וייס ניצל מגיא ההשמדה וכשחזר לעירו מצא מתחת לערימות השלג דפים בכתב יד מחבורו הגדול של סבו. לאחר שאספם הוציאם לאור לראשונה בתשי"ב בארה"ב, ובשנת תשס"ג מהדורה שניה ממנה נערכו הדברים. (תולדותיו נערכו עפ"י הספר אדמורים שניספו בשואה עריכת מנשה אונגר מוסד הרב קוק ירושלים).

[4] הרב שלום שפירא בנו של הרב אלימלך שפירא זצ"ל, שניהם נספו בשואה. צאצאים של רבי ישראל מקוזניץ זצוק"ל (בעהמ"ח עבודת ישראל, מספרי היסוד בחסידות) ספרו עה"ת כולל חומש בראשית ושמות, נדפס בתרצ"ט (סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה) הספר מעוטר בהסכמות רבות של גדולי ישראל, רבים מהם עלו על המוקד ונספו אף הם. ביניהם: הרב מנחם זמבא, הרב יחזקאל הלוי בנו של רב מאיר יחיאל הלוי אדמו"ר מאוסטרובצה, אדמור מסוכטשוב רבי דוד (בנו של ה'שם משמואל') אדמו"ר מאלכסנדר, זכר צדיקים לברכה הי"ד. הספר אהב שלום נמצא במאגרים הדיגיטליים.

[5] יבמות (ק"ה ע"ב) שקליה רבי למטרפסיה, כלומר קיבל רבי את גמולו.

[6] הרב ישעיה יונגרייז (תר"ל-תש"ד) אביו היה הרב אברהם הלוי יונגרייז בעהמ"ח בית אברהם, אמו הרבנית אסתר היתה בתו של הרב אברהם יצחק גליק בעהמ"ח שו"ת יד יצחק ובאר יצחק. הרב ישעיה שימש ברבנות בקהילה ליד גרוסוורדייאן (עיירה מפורסמת ברומניה) ולאחר מכן בשנת תרצ"ה עבר לעיירה עצמה, ובאותה תקופה המשיך לשמש כרב לקהילתו הקודמת שהיתה כאמור בסמיכות. היה בקשרי ידידות עם הרב יששכר טייכטאל אשר בספרו משנה שכיר עה"ת (נדפס מכת"י תשע"ה) הביא מהרב ישעיה בפרשתנו. חיבר ספר משנה התלמוד על סוגיות הש"ס וכן את ספרו עה"ת חזון ישעיה ממנו הובאו הדברים לעיל. נספה עקד"ה באושויץ בתש"ד, עמו רבים מבני משפחתו לענפיהם.

[7] אדמו"ר רבי שלמה דוד יהושע וינברג זצ"ל הי"ד (בספרי חסידות סלונים מכונה 'מוהרשד"י') היה בנו של האדמו"ר הקודם ה'בית אברהם' שנפטר באופן פתאומי בתרצ"ג. קיבל את האדמורות בהיותו בן עשרים ואחת בלבד, הוא היה הרביעי בשושלת הסלונימאית. למרות גילו הצעיר מאוד עסק בפעילות קודש למען הצבור, השתתף בכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל במאריבנד (תרצ"ז). היה בעל מנגן נפלא, צנוע. היה מקורב ומכובד אצל גדולי עולם ביניהם הרב חיים עוזר זצ"ל, כן היה ביחסים טובים וקרובים עם הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד שניהם התגוררו בברנוביץ, והקשר החם שהיה עם אביו ה'בית אברהם' המשיך עם הבן. 

בתקופת השואה למרות שהוצע לו להמלט על נפשו הוא לא רצה לעזוב את 'ילדיו' חסידיו, היה אהוד על כל ה'חוגים' שהיו בגטו בבראנוביץ. נספה בו' מרחשוון תש"ד. רק שרידים מדברי תורתו לוקטו לספר זכרון קדוש שבחלקו הגדול נכתב מאמר לוהט העוסק בענין השואה מבחינה אמונית, מהאדמו"ר ר' שלום ברזובסקי זצ"ל בעהמ"ח נתיבות שלום הנודע. בתשפ"א יצא לאור הספר בסוד קדושים בו תורות ומכתבים נוספים מהאדמו"ר, וכן תולדותיו בהרחבה גדולה.

[8] פירוש זה שיסעוד את לבו ע"י לימוד התורה, הוא על דרך החסידות, וזהו פירושו – חידושו של האדמו"ר מסלונים. פשט המדרש הוא שמפסוקים בשלשת חלקי התנ"ך, מובא שלחם הוא המזון העיקרי שסועד דהיינו משביע את האדם, והמדרש מפרט את שלש הפסוקים.

[9] בזהר חדש לך לך (דפוס וילנא כ"ד ע"א, מתוק מדבש בראשית עמ' תע"ז) מדמה אברהם לנשמה, שרה לגוף, ולוט ליצה"ר. רבי יעקב יאליש בעל מלא הרועים כתב בספרו קהלת יעקב ערך 'לט' וזלה"ק: ל"ט הוא סוד הסט"א ל"ט מלאכות ל"ט מלקויות, והוא מצד לוט הארור כנען, שכן 'לט' לשון לטותא קללה. ובקדושה יש כנגדו ט"ל אורות. עכלה"ק.

[10] הרב ישראל יעקב לובצנסקי זצ"ל הי"ד מגדולי תלמידיו של הסבא מנובהרדוק (הרב יוסף יוזל הורביץ זצ"ל), לימים נעשה חתנו. אביו שימש ברבנות בברנוביץ. תלמידי ה'סבא' מספרים שכאשר התחיל רבי ישראל לעבוד על מדותיו ולבטל את מדת הכבוד, עשה זאת בקצוניות ובאכזריות עד שכל רואיו אמרו שאדם זה יהיה אומלל כל ימי חייו, אך המציאות טפחה על פניהם כי הצליח להתגדל עד אין שעור בבחינת 'ואני בתומי אלך'. רעייתו ספרה כי בלילות החורף הארוכים של ליל שבת קודש היה ישן כשעתיים, ומחצות עד שבע בבוקר היה לומד בהתלהבות גפ"ת וזהר ותנא דבי אליהו, בשחר היה טובל לפני התפלה, את הספרים מהם למד, הטמין בתוככי הסטנדר.

כשרבי ישראל התמנה לרב בקהילת ניי-ברנוביץ, סיפר לימים, כי כאשר עמד לדרוש דרשתו הראשונה, היה זה לאחר תפלת מנחה ובאמצעה עלה בדעתו רעיון נהדר 'כפתור ופרח' אולם מכיוון שהיתה 'קבלה' בנובהרדוק שהרהורי תורה העולים בשעת התפלה, צריך להפקיר, וכן עשה. (מהספר המאורות הגדולים לרב זייציק זצ"ל).

בין אמרותיו אחת מהן היתה: החושב ושואף שע"י השתלמותו התורנית יגיע לידי הישגים גשמיים, למי הוא דומה? לאותו איש המוצא איזו גלוסקא טובה מונחת למעלה באחד המדפים של ארונו, ובכדי לעלות אליה ולקחתה, הרי הוא לוקח גמרות ומניח אותן אחת על גבי חברתה כעין סולם, ועולה ומטפס בכדי להוריד את הגלוסקא (מהספר הנ"ל).

בשנת תש"א בהיותו בגטו למד משניות בע"פ. אמר אפשר יגלוהו למקום שלא יהיו לו ספרים, אז לומד בע"פ ויזכה לעוה"ב. בתקופה קשה ומחרידה זו היו פניו קורנות ומאירות משמחה, הוא עודד את האנשים וזרזם ללמוד 'שערי תשובה', הרב אפרים אושרי שאלו למעשהו זה של השמחה, ובמצבם העגום, לשמחה, מה זו עושה? ענה לו הרב: שמטבעו הוא פחדן גדול, אבל האם בשל כך צריכים אחרים לסבול מפחדנותו?! בט' במרחשון תש"ב הוצא להריגה ב'פורט התשיעי' עם אשתו ועוד עשרת אלפים יהודים הי"ד. (הדברים הובאו מהספר עקבי ישראל בהוצאת ישיבת אור אלחנן ירושלים).

[11] וזה לשון קדשה של הגמרא: תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך. ואף שלמה אמר בחכמתו (קהלת י"ב) וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה, אלו ימי הזקנה…

.[12] מפאת יקרותו כלשון המחבר עצמו, אביאו בלשונו הקדושה:

ה' ימלוך לעולם ועד. בנוסח "עלינו": ויקבלו כולם את עול מלכותך ותמלוך עליהם מהרה. והענין כי כל האדם הוא עלעקטרי אלקי – כאשר יתנוצץ במוחו המחשבה לעשיה זה, מיד ילך זאת ההרגשה אל האיברים באמצעות הלב לעשותו, ותיכף יעשה זה היד או הרגל או איזה אבר כפי מה שיעלה במחשבתו. לא כן אם הוא דבר המזיק אל איזה אבר, לא יתנענע האבר תיכף לעשות זה, רק צריך להתעמק במחשבה מאוד עד כי יתרצו לזה האברים. לכן אמר שיקבלו את העולהיינו שיתנוצץ הרעיון לאיזה מצוה לאיזה דבר אלקי, יתעוררו תיכף כל האברים והחושים והעורקים בלי מפריע למלכות שמים, ולא יפריעו איש איש מעבודתו, וזה רעיון יקר. עכ"ל המשך חכמה (אחזיק טובה לפרויקט שות בר אילן שדרכם מצאתי מקור דבריו של ר' 'מאיר שמחה'.)

[13] הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד, רב של קהילת שאמלויא בהונגריה. כתב ספרים ביניהם שו"ת לחם שלמה, אבן שלמה עה"ת ועוד. לעיניו שרפו הגרמנים ימ"ש חבור גדול ומקיף בכת"י על מסכת אבות שעמל עליו במשך כ"ה שנים, וכן שני חלקים מכת"י של חבורו טיול בפרדס, לקוט נפלא בסדר א"ב של דברי דרוש.

הספר טיול בפרדס סביב 'אגרת הטיול' (לרב חיים אחי המהר"ל) ניצל, ונדפס לראשונה בירושלים ע"י בנו הרב שלמה זלמן בתשי"ז. בתשע"ו נדפס מחדש בברוקלין ע"י נכדו יחד עם שני כרכים של טיול בפרדס שנותרו מהשריפה הגדולה ונדפסו לראשונה בתרצ"ט. המחבר עלה בסערה השמיימה בימי השואה בסיוון תש"ד, עם בני קהלתו.

ספר זה ממנו הובא המאמר לעיל, אבני המקום הינו ספר דרשות נפלא בו י"ב מאמרים. נדפס לראשונה מכת"י בירושלים תשל"ט, ובשנית בברוקלין תשפ"ג ע"י נכד המחבר הרב שלמה זלמן עהרנייך, עפ"י מהדורה זו הובא המאמר לעיל.

ספר דרשות מכת"י, אגרות וכן לקט מכתביו לחנוכה, פסח ושבועות בשם לחם שלמה יצאו לאור בארה"ב במהלך השנים,

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת לך לך

שמירת קול האותיות[1]

וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹקים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם שָׂרַ֣י אִשְׁתְּךָ֔ לֹא־תִקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ שָׂרָ֑י כִּ֥י שָׂרָ֖ה שְׁמָֽהּ (בראשית י"ז ט"ו)

א"ר יהושע בן קרחה יו"ד שנטל הקב"ה משרי נחלק חציו לשרה וחציו לאברהם, אמר רבי שמעון בן יוחאי יו"ד שנטל הקב"ה משרי היה טס ופורח לפני כסאו של הקב"ה, אמר לפניו רבש"ע בשביל שאני קטנה שבאותיות הוצאתני משרה הצדקת, א"ל הקב"ה לשעבר היית משמה של נקבה ובסופן של אותיות, עכשיו אני נותנך בשמו של זכר ובראשן של אותיות, שנאמר (במדבר י"ג) ויקרא משה להושע בן נון יהושע, א"ר מנא לשעבר היתה שרי לעצמה עכשיו תהא היא שרה לכל באי העולם. (בראשית רבה מ"ז א')

מבאר מהלך נפלא ועמוק הרב חיים אפרים זייציק זצ"ל בספרו תורת הנפש בפרשתנו וזלה"ק:

…יו"ד זו לא על עצמה בלבד יצאה, אלא על כלל האותיות כולן יצאה לדרוש ולתבוע את עלבונן וצורך תקונן למועד הנכון ובמקום המתאים. הבה נראה כמה אותיות אף פרשיות וחלקים שלמים  שבתורה, איך הם טסים מתאוננים וקובלים לפני הקב"ה על שטרם תוקנו, לוטשו והוארו כל צרכם, שעוד טרם נתגלה אורם והדרם לעיני הבריות, עוד טרם בקע אורם, כפי שהותווה והושם בהם בסדר היצירה הראשונות, ביום אומר ה' 'יהי אור' כי במאמר [זה] גנוז הציווי של גילוי וחשיפת האורות הגדולים שהושמו בכל אות ואות שבתורה, צווי שהוטל עלינו מקדמת דנא, והוא גילוי אור השמיימי המוסתר בכל אות ומאמר שבתורה בהתאם לצרכו ודרגתו של כל דור ודור, וכמ"ש מר"ח [וכמו שאמרו מרב חיים] וולזי'ן זצ"ל שבכל דור ודור התוו מן השמים מדה של [סייעתא דשמיא] וכל מי שרוצה, יבוא ויבחר בה, וישתמש בה ויתעלה בה, ויעלה את כל הדור אתו.

ותביעה זו וציווי זה של גילוי אורות התורה, מוטלת על כל יחיד ויחיד, שבהתאם למשימה השמיימית שהותוותה לו, יגלה ויחדש ויבהיק ויבהיר איזו אות איזו פרשה, שיפתח איזה 'מנעול' של אות אחת, או פרשה אחת שבתורה שכנוסה וחתומה, ניתנה לרשות בני אדם ליהנות ולהשתעשע באור י-ה האין סופי שבה. כי כל אחד כפי מדתו ויכולתו מחובתו היא להצמיד לו מימרא, פסוק וחלק התורה[2], לצחצחו ולהבהיקו, לקרוע בו חלון שממנו יבקע אור שמיימי, אור תורה למעשה. ונמשלה התורה למי הים האין סופיים, והאדם הבא לשאוב מתוכו ישאב כמדת יכולתו ובית קיבול כליו, מי ב'נטלא' מי בכוסות, מי בדלי, מי בחבית, ומי שיודע להמשיך בצנורות גדולים, ימשיך וישקה, וימתיק במעינות הישועה לכל העולם כולו.

ועל הזנחה זו, על מניעת השאיבה בכלים המתאימים, על החזקת הכלים בפינות נדחות ואפילות, עד כדי העלאת חלודה מאי שימוש 'קובלות' האותיות לפני הקב"ה, מתנות הן ומתאוננות שבני האדם בני התורה שהוכנו וצוידו בכל הכלים המתאימים, מתרפים בעבודתם עבודת הקודש שהוטלה עליהם.

ועל זה אמרו שיו"ד של שרי שהיתה 'טסה' ופורחת ומרחפת לפני כסא הכבוד בתלונה על שהוסחה ממקומה…שאין מי מבעלי הבחירה שיאמצנה ויגשימנה בחיים. יו"ד זו זכתה סוף סוף והגיעה לתיקונה בזה שנזדוגה ליהושע, להעלותה ע"י מסירת נפשו, ותפילת משה רבו…

ורבות הן ה'אותיות' ורבים הם הימים, השנים, השבועות, הירחים, אף השעות הקטנות, לרבות את הרגעים הדקים, הטסים ופורחים לפני כסא הכבוד בקובלנא…על הזנחתם וזלזולם, מטעם האנשים היכולים והמבורכים בכשרון החידוש וההמצאה כשרון גילוי האורות, והלבשת נשמות, ואינם עושים. על הזנחות אלו, גדולה היא עד מאוד היא התביעה השמימית, וישים נא כל בעל תורה ומוסר להגות את לבו לכך…

וזוהי תמצית תפלתנו תפילת רב (ברכות ט"ז) ותתן לנו חיים ארוכים – שתחוננו בהבנת ובהרגשת אורך הזמן הצפון בכל רגע ורגע, ואז לו הבנו זאת, לא היינו נותנים לרגעים היקרים האלה ולא לאותיות היקרות שלנו שתבואנה בקובלנה עלינו לפני כסא הכבוד. וזאת היא לכן בן תורה ומוסר לדעת, שהושמה עליו מן השמים חובת 'חידוש' ואימוץ של לכל הפחות אות אחת או מאמר אחד שבתורה, להעלות ולגלות את אורה, ולהלבישה בלבושה המתאים לחיים המציאותיים…עכ"ל הרב חיים אפרים זייצ'יק[3] זצ"ל בספרו תורת הנפש בפרשתנו.

ההבדל בין ברכת ה' את מברכי אברהם להפכם

וַאֲבָֽרֲכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה (בראשית י"ב ג')

בספר חזון ישעיה לרב ישעיה יונגרייז זצ"ל הי"ד כתב בפרשתנו וזלה"ק:

יש לדקדק דכמו שאמר ואברכה מברכיך, היה לו לומר ואאר מקללך[4]. וראיתי בזכרון אפרים ז"ל הביא בשם החת"ם סופר ז"ל על זה דבר נחמד. דהנה  ברכת העני היא קטן הערך מאוד, דאם יש לעני דבר מועט, כעשירות נחשב בעיניו ובטבע המברך לברך את חבירו כפי השגתו וא"כ כשהעני מברך לאחר אז מברך אותו בדבר מועט מה שנחשב אצלו כעשירות. אך קללתו מר הוא מאוד כי הוא טעם בכל מיני צרות ויודע מספרן, אך ברכת העשיר הוא טוב מאוד כי מברך לחבירו במה שגם אצלו נחשב לעשירות והקללה אינו מר כל כך, כי לפי השגתו גם זה לקללה יחשב, באם לא יהיה לו ארמון גדול ותוכו רצוף עם כלים יקרים רק בית פשוט עם כלי בית פשוטים וכדומה ומובן מאליו שאם יקלל את חבירו בזה להרבה בני אדם לברכה יחשב.

וזהו מה שהבטיח הקב"ה לאברהם ואברכה מברכיך, פירוש שאברכה מקודם למי שיברכוך למען יהיה הברכה דשנים ורעננים, אך ומקללך אאר פירוש למי שיקללו אותך אאר אח"כ ולא קודם שיקללו, למען לא יתנו קללה לאחר שעבר עליהם כוס התרעלה. עכ"ל הרב ישעיה יונגגרייז[5] זצ"ל הי"ד.

כה יהיה זרעך – בהנהגה למעלה מהטבע

וַיּוֹצֵ֨א אֹת֜וֹ הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הַבֶּט־נָ֣א הַשָּׁמַ֗יְמָה וּסְפֹר֙ הַכּ֣וֹכָבִ֔ים אִם־תּוּכַ֖ל לִסְפֹּ֣ר אֹתָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֥ה יִהְיֶ֖ה זַרְעֶֽךָ וְהֶאֱמִ֖ן בַּֽה' וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה (בראשית ט"ו ה'-ו').

הרב יהושע בוקסבוים[6] זצ"ל הי"ד כותב בספרו אור פני יהושע בפרשתנו וזלה"ק:

אפשר לפרש דידוע שאברהם אבינו ע"ה התנהג בפרישות מעניני עוה"ז למעלה מן הטבע, ולכן התנהג עמו הקב"ה גם כן למעלה מן הטבע, כי נולד לו בן לעת זקנתו, ולשרה לא היה אפילו מטרון[7], אבל אברהם אבינו ברוב ענותנותו חשב הנהגה ניסיות זו לחסד מה' יתברך, ולכן כששמע שגם בניו יזכו להנהגה חוץ מהטבע, האמין, שכמו שהוא זכה לחסד כן יזכו גם בניו הגם שלא יהיו ראויים ח"ו, ולזה כתיב ויוצא אותו החוצה, שהגביהו למעלה מן הכוכבים, כפירוש רש"י ז"ל, למעלה מן הטבע, שלא יהיה משועבד לטבע, ואמר לו הקב"ה כה יהיה זרעך, שבניך גם כן יזכו לבחינה למעלה מן הטבע. והאמין זאת, יען ויחשבה לו צדקה, שחשב שגם לו לאברהם עושה הקב"ה הנהגה זו בבחינת צדקה וחסד אעפ"י שאינו ראוי לכך, וא"כ בודאי גם לבניו יעשה ה' יתברך כך[8]. עכ"ל הרב יהושע בוקסבוים זצ"ל הי"ד.

אף בשעת ויכוח ומחלוקת אל ישכח מעלת חבירו

וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָ֜ם אֶל־ל֗וֹט אַל־נָ֨א תְהִ֤י מְרִיבָה֙ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֔ךָ וּבֵ֥ין רֹעַ֖י וּבֵ֣ין רֹעֶ֑יךָ כִּֽי־ אֲנָשִׁ֥ים אַחִ֖ים אֲנָֽחְנוּ (בראשית י"ג ח')

כותב הרב חיים יהודה מאיר הגר מויז'ניץ[9] זצ"ל בספר שיצא עפ"י כתביו זכר חיי"ם בפרשתנו וזלה"ק:

דרך המחלוקת בעוונות הרבים הוא שכל אחד מהצדדים רואה את עצמו צדיק וישר בלי שום שמץ עוולה, ואת הצד השני לרע ומר מאוד בלי שמץ מהאמת. לכן בא הכתוב ומלמדנו שאברהם אבינו לא כן אמר והתיחס להשני, אל נא תהי מריבה ביני ובינך כי אנשים אחים אנחנו, אפילו בשעת מריבה ישים אל לבו שאנשים אחים אנחנו, וגם בחברך העומד עתה כנגדך נמצאים מעלות, אף שרואה בו רק חסרונות, כמו בך בעצמך. עכ"ל הרב חיים יהודה מאיר זצ"ל.

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב 0526514000  YBARKAI6@GMAIL.COM


[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) חותנתי זהבה בת רבקה ז"ל ובנם משה יצחק ז"ל. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. יהודה הי"ד בן הרב מרדכי יבלחטו"א (דימנטמן).

הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע (שלנגר) זצ"ל נפטר ללא זש"ק בי"א במרחשון. יהודי שהכרתיו משכונת רמות ג' בירושלים, מלומד ביסורים אך בעל שמחה ומאיר פנים ולבב שעסק בתורה בהתמדה ובשמחה. זכה להשאיר שמו בעולם בשני ספרים שכתב 'פיטטיא דאורייתא'. אביא פרפרת אחת ממנו (ח"ב עמ' קי"ז) על הכתוב (איוב ה' ז') כִּֽי־אָ֭דָם לְעָמָ֣ל יוּלָּ֑ד. אמר רבי אלעזר כל אדם לעמל נברא שנאמר אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה וכו'…הוי אומר לעמל תורה נברא (סנהדרין צ"ט ע"ב). כותב הרב שלנגר זצ"ל והדברים מרומזים בקרא, לעמל גימטריה במספר קטן טו"ב, ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טו"ב נתתי לכם תורתי את תעזובו (אבות פ"ו ג').

[2] נראה לענ"ד שצ"ל בתורה. במאמרו הביא הרב דוגמאות ליחידים ענקים שהכיר והאירו את הדור, ב'מאמר' למשל החפץ חיים ב'מקצוע' של לשון הרע, רבי יוסף יוזל הורביץ מנובהרדוק במדת הבטחון, וגם ב'מצדיקי הרבים 'ע"י רשת ישיבות נובהרדוק שהקים.

[3] הרב חיים אפרים זייציק זצ"ל מגדולי בעלי המוסר בדור האחרון, שזכה לינק מאילנות הגבוהים ביותר בעולם המוסר בישיבות נובהרדוק (ביניהם הרב אברהם יפהן זצ"ל), הוגלה לסיביר שם היה בסכנת חיים מתמדת, זכה להנצל לעלות לארץ ישראל לימד בישיבות 'תפארת ישראל' בחיפה וכן בירושלים עיה"ק, בה קבע מקום משכנו עד הסתלקותו. כתב ספרי מוסר רבים בביאור פרשיות התורה, המועדים, הפטרות, סדור התפילה (ד"כ) ועוד. כולם בעמקות ובלשון פיוטית ועשירה עד למאוד. כך כתב בריש ספרו אור הנפש ח"ב:

בחסל סידור ספרי זה אפרוש כפי לשמים ובלב ספוג רגשי הודיה והכנעה אברך את ה' על אשר הביאני עד הלום, הוציאני ממסגר ומאפילה לאורה ודרור ועוד הואיל להעניק אותי מאוצרו הטוב…ולקדש שמו יתברך בפרי הגיגי ועשתונותי, ונשאתי בחובי כשביב גחלת עוממות בחתחתי ההרפתאות והנסיונות בתקופת הזעם והשואה של השנים האחרונות….

ידי אשר כרתו עצי יער במדבריות נעזבים ושוממים, חצבו בורות בטיט היון במקומות שאיה צלמות וצמאון, מי מילל שאלו הידים הנוקשות והמצומקות תהיינה עוד מסוגלות לכתוב ולרשום חסדי ה' ונפלאותיו, למען ספר לדור אחרון. לבי זה ששבע ביום התפלץ ונמוג מפחד ונגזר לגזרים מאימת הרשעים האכזרים שהתעללו בנו, מי מילל שלב זה יכון ויתעודד להתרונן ולהשמיע צלילי לחן רינה והודיה לה' יתברך?!…

הבה נפרסם ונגלה לעין כל את יפעת וזיו נשמתינו, זמרה ננעים וקול נרים בתהלות ותשבחות ובמפעלים העצומים לכבוד ה' יתברך ותורתו הקדושה, נחדש נא את חיינו בדרכי התורה והמוסר, נקדש נא את ימינו ולילותנו לכבוד שמים…עכ"ל הרב זייציק זצ"ל. (ראה עוד בספר מפיהם של רבותינו עמ' 223-246 מאמרו 'המוסר היכן הוא')

[4] כלומר הקדמת הפועל ואברכה, אאר.

[5] הרב ישעיה יונגרייז (תר"ל-תש"ד) אביו היה הרב אברהם הלוי יונגרייז בעהמ"ח בית אברהם, אמו הרבנית אסתר היתה בתו של הרב אברהם יצחק גליק בעהמ"ח שות יד יצחק ובאר יצחק. הרב ישעיה שימש ברבנות בקהילה ליד גרוסוורדייאן (עיירה מפורסמת ברומניה) ולאחר מכן בשנת תרצ"ה עבר לעיירה עצמה, ובאותה תקופה המשיך לשמש כרב לקהילתו הקודמת שהיתה כאמור בסמיכות. היה בקשרי ידידות עם הרב יששכר טייכטאל אשר בספרו משנה שכיר עה"ת (נדפס מכת"י תשע"ה) הביא מהרב ישעיה בפרשתנו. חיבר ספר משנה התלמוד על סוגיות הש"ס וכן את ספרו עה"ת חזון ישעיה ממנו הובאו הדברים לעיל. מהדורה ראשונה נדפסה בתרפ"ד, מהדורה שניה בתרצ"ט סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה ותחילת חורבן בשואה. בהקדמתו מספר על התלבטותו בהדפסת הספר וזלה"ק: יודע המחשבות ובוחן הלבבות יודע עד כמה קשה עלי לכתוב פרי מחשבותי בהוצאתי חיבורי הנוכחי בעזרת ה' צורי וגואלי, כי אם שבודאי אתן תודה לה' יתברך שמו שזיכני להוציא חיבורי השביעי, אבל איך אשמח בשומעי מצרת אחי ורעי במדינות אחרות שמחמת חמת המציק מוכרחים לעזוב מקומם והולכים מגולה לגולה ורובא דרובא לא מצאו מנוח לכף רגלם. ובאמת מתחילה עלה במחשבתי למנוע פרי עטי ולקיים 'ישב בדד וידום' כי עת לחשות ולצער בצרתן של ישראל, אך שוב נחמתי, כי מה אפעל בזה כי אדרבא לאלה אשר יושבים במנוחה החוב מוטל להפיץ התורה להראות בזה תודתם לה'… עכ"ל מהקדמת ספרו בתקופת חושך הנ"ל.

נספה עקד"ה באושויץ בתש"ד, עמו רבים מבני משפחתו לענפיהם.

[6] הרב יהושע בוקסבוים הי”ד (תרל”ז – תש"ד) אביו ר’ יוסף היה שוחט. בילדותו עבד בחנות של הוריו ובזמנו הפנוי למד אצל הדיין הרב משה יוסף הופמן

הרב יהושע בוקסבוים הי"ד

הרב יהושע בוקסבוים הי"ד

מחבר הספר “מי באר מים חיים” על מסכת ברכות. בהיותו בן שש עשרה למד אצל הרב שמואל רוזנברג מחבר שו”ת באר שמואל בישיבת אונסדורף. הוא למד בהתמדה מתוך הדחק, והיה לאחד מהתלמידים המצוינים בישיבה.

בשנת תרנ”ט הוסמך להוראה בידי רבו ובידי רבה של מאד, רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר זצ"ל מחבר הספר לבושי מרדכי. נשא לאשה את מרים הי”ד בת הרב מאיר בלוך, ונולדו להם: ר’ נפתלי הי”ד, ר’ יחיאל יוסף הי”ד מו”צ ודיין בגלנטא חתן רבי גרשון אברהם גאלדבערגער אב”ד בערצאל מחבר הספר נחלת הגרשוני, אסתר גינצבורג הי”ד, מלכה הורביץ הי”ד, ר’ אברהם יצחק הי”ד רב ור”מ בקאניזא, יהודה הי”ד (נולד בתרפ”ו), רבקה הי”ד (נולדה בתרפ”ז) ומאיר חיים הי”ד (נולד בתרפ”ח). ר’ יונה (נולד בתרע”ט), ר’ שמואל (נולד בתר”פ) שניהם השרידים מילדיו שנותרו בחיים מהחורבן הגדול, היו בארץ ישראל באותה תקופה (עפ"י הקדמת מהדורה ראשונה של הספר בתש"י)

הרב יהושע למד במשך עשר שנים כשהוא סמוך על שולחן חותנו בעיר אוהעל. בתקופה זו כתב עשרות קונטרסים של דברי תורה, התעמק גם בלימוד התנ”ך, התקרב לחסידות והיה לחסידו של האדמו”ר משינאווה, רבי משה הלברשטם. בהמלצת רבו, רבי שמואל רוזנברג, מונה בשנת תר”ע לרבה של מגנדורף והקים בה ישיבה. בשנת תרפ”ב  מונה לאב”ד גלנטה שבסלובקיה, הקים בה ישיבה גדולה שבשיאה מנתה הישיבה כמאתים ושלשים תלמידים. הרב התייחס באופן אישי לכל תלמיד, בחן אותם לעתים קרובות ועודד אותם להשקיע ולהתעמק בלימודם. הוא סידר להם חדר אוכל מסודר ודאג אישית לכלכלת התלמידים מבני העניים. התלמידים נדרשו להקפיד על הופעתם החיצונית המסודרת. הרב עודד את תלמידיו ללמוד תנ”ך ומוסר, ואף לימוד לעתים מוסר בישיבה. הרב היה דרשן מעולה ונתן שיחות מרתקות בישיבה בשבתות. על אף אהבתו לארץ ישראל, ורצונו לעלות לארץ, דחה את עלייתו בשל מחויבותו לקהילתו ולתלמידיו. בנוסף הרב הצטרף לחברה קדישא בגלנטה.

בסיון תש"ד נתקבלה פקודה לשלוח את יהודי גלנטה לבירקנאו במקביל התקבל גם אישור לשחרר את ראש הישיבה ומשפחתו, אישור שניתן מתוך ההערכה הרבה שזכה לה אפילו מצד הנאצים. אולם הרב סירב, ולפני שיצאה הרכבת לדרכה נשא דרשה מרגשת לפני עדתו בנושא של קידוש השם על בסיס דברי חז"ל בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך".

לאחר תחילת הנסיעה ברכבת התבטא הרב שנוסעים ל"גן עדן" וביקש מתלמידיו ובני עדתו להצטרף עמו בשירת "אני מאמין". לפני חניית הרכבת באושוויץ קרא להגביר את עוצמת השירה. הרב נספה בכ"ו בסיוון תש"ד, יחד עם רבים מבני עדתו וילדיו כפי שנרשם למעלה.

הספר אור פני יהושע יצא לאור ע"י תלמידיו לאחר הסתלקותו בירושלים בתש"י, מהדורה חדשה ממנה נערכו הדברים תשפ"ב, בתחילתו מבוא תולדות הרב זצ"ל.

[7] בית הוולד, רחם. עפ"י בראשית רבה נ"ג ה'.

[8] מן הענין להביא בכאן דבריו המופלאים של ר' צדוק הכהן מלובלין זיע"א מדברי סופרים (מאמר ט"ז) וזלה"ק: אין ליהודי להתייאש משום דבר, בין בענייני הגוף כמו שאמרו (ברכות י' ע"א) אפילו חרב חדה מונחת על צוארו אל ימנע מן הרחמים. בין בעניני הנפש אפילו משתקע והולך בענייני עוה"ז, אל יתייאש בעצמו לומר שלא יוכל לפרוש עוד, כי אין יאוש כלל אצל יהודי, וה' יתברך יכול לעזור בכל ענין, וכל בנין אומה הישראלית היה אחר היאוש הגמור דאברהם ושרה זקנים ומי מלל לאברהם הניקה וגו'…ואם היה רצון ה' יתברך לפקדם היה פוקדם מקודם דלמעט בנס עדיף ולא עביד ניסא במקום שאין צריך, אבל באמת מאת ה' היתה זאת שיהיה בנין האומה דוקא אחר היאוש הגמור שלא האמין שום אדם ואפילו שרה שתפקד עוד, כי זה כל האדם הישראלי להאמין שאין להתייאש כלל, דלעולם ה' יתברך יכול לעזור היפלא מה' דבר, ואין לחקור למה עשה ה' ככה, וכן הישועה לעתיד נאמר (ישעיהו נ"ג) מי האמין לשמועתנו…ועל כן אמר (ישעיהו נ"א) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, דגם התחלת בנינכם היה כן אחר היאוש…עכ"ל ר' צדוק הכהן זצ"ל.

[9] הרב חיים יהודה מאיר זצ"ל בנו ה'שארית מנחם' מוזניץ, בנו בכורו של ה'אהבת ישראל' רבי ישראל הגר זלה"ה. אביו ה'שארית מנחם' נפטר לפני השואה. בנו הרב חיים יהודה מאיר שרד בניסי ניסים את התופת בשואה, ואף בסיום החורבן עודד והדריך אנשיו להזהר מאוד באכילה לאחר הרעב האיום שסבלו ממנו במחנות ההשמדה, ורבים קיפחו חייהם בגלל שאכלו לא בצורה נכונה. לאחר שיצא מהמחנות עבר לתקופת מה לארה"ב אך סירב בכל תוקף לקבל כתר האדמורות שבקשו והתחננו שארית הפליטה לעטר את ראשו. ואמר 'איך אתעלה ואכהן פאר אחרי עברו שנות השואה בלי תורה ובלי מעשים וכו'. בשנת תשי"ח עלה לארץ ישראל אך המשיך לסרב לקבל כל עול רבנות שהיא שהוצעה לו. כפף עצמו תחת דודו ה'אמרי חיים' מויזניץ. בשנת תשכ"ה זכה להעלות את עצמות אביו מאירופה לארץ ישראל, ולקברו באוהל אדמורי ויזניץ בבני ברק.

בשנת תשכ"ה בהיותו רק כבן נ"ה החזיר נשמתו לבוראו, ונקבר בסמיכות לאביו. לא זכה להשאיר זש"ק. דברי התורה בספר שנאספו  ונערכו הם זכרו ושמו בעולם. כמו"כ השאיר ספר בכת"י בנושא 'תשובה מאהבה', נדפס לאחר פטירתו בשם זכר חיי"ם ילקוט תשובה מאהבה (בני ברק תשד"מ).

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת נח

להביא חיות ולייגע באש קודש את הבשר[1]

וּמִכָּל־הָ֠חַי מִֽכָּל־בָּשָׂ֞ר שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל תָּבִ֥יא אֶל־הַתֵּבָ֖ה לְהַחֲיֹ֣ת אִתָּ֑ךְ (בראשית ו' י"ט)

בספר לב יחזקיהו לרב יחזקיהו פיש זצ"ל הי"ד, אדמו"ר מהאדאס, בנו של הקדושת אהרן (עה"ת) זיע"א, כתב:

העצה האיך יזכה לבוא אל התיבה ואמר מכל החי – פירוש עם כל החיות שלך. ומכל בשר – פירוש יגיעת בשר, שנים מכל – פנימיות וחיצוניות, כי ע"י יגיעת הבשר ואיברים החיצונים יתעורר חיותו הפנימי. וידוע אשר הזיעה שמזיע אדם בעשיית מצוה, בכוחה לכפר על החטא…

הסרת המכסה – גילוי הטוב הטמון

וַיָּ֤סַר נֹ֙חַ֙ אֶת־מִכְסֵ֣ה הַתֵּבָ֔ה וַיַּ֕רְא וְהִנֵּ֥ה חָֽרְב֖וּ פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה (בראשית ח' י"ג)

רבי משה יחיאל אלימלך רבינוביץ, האדמו"ר מלברטוב[2] זצ"ל הי"ד, כותב בספרו ויאמר משה בפרשתנו וזלה"ק:

תמונת רבי משה יחיאל אלימלך רבינוביץ הי"ד

רבי משה יחיאל רבינוביץ הי"ד

תיבה – רומז על תיבת תורה ותפילה, כידוע מספרים הקדושים[3]. והנה ידוע כי ע"י התורה יכולין להמשיך השפעות טובות כשהצדיק רוצה להשפיע ומדבק עצמו בפנימיות התורה הקדושה, כי התורה כפשוטו הוא לבושים לענינים עליונים ומקורי השפעות[4], והצדיק יכול לצרף כל אותיות התורה הנראים ללא טוב על בני העולם, כמו התוכחה, ידוע מספרים הקדושים כי הצדיקים מסירים המכסה הנראה לעין ועושין מכל התוכחה ברכות. וזה ויסר נח שהוא הצדה"ד [הצדיק הדור] כנ"ל את מכסה התבה, ומדבק עצמו בפנימיות החסדים ורחמים עליונים, וירא אין וירא אלא שמחה, כדאיתא במד"ת, וזה ע"י שבא לעולמות עליונים וצירופים טובים בפנימיות משיג שמחה, ואז חרבו פני האדמה, והוא מלשון חרובין שהוא מאכל, היינו כי ע"י זה יצמח פרנסה וכל טוב על כל הדור ונתמלאה הארץ בהשפעות טובות, וכן אצל תפלה מסיר המכסה, היינו המסכים המעכבין התפלה לעלות, כי ע"י כח עבודתו הקדושה מסיר המסכים ותפלת ישראל נתקבל בעז"ה יתברך וגורם השפעות טובות. עכ"ל הרב משה יחיאל אלימלך האדמו"ר מלברטוב זצ"ל הי"ד.

היציאה מהתיבה מלמדת על תקומה מחורבן

וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֛ים אֶל־נֹ֥חַ לֵאמֹֽר. צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֖יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ (בראשית ח' ט"ו-ט"ז)

בשו"ת מקדשי ה' חלק זר זהב (חידושים על בראשית שמות) לרב צבי מייזליש[5] זצ"ל כותב בפרשתנו וזלה"ק:

… עפ"י שפירשתי את הפסוק צא מן התבה וכו' ובמדרש (בראשית רבה ל"ד ה') דנח לא רצה לצאת ואמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה? עד שנשבע לו המקום שאינו מביא מבול לעולם.

ואפשר לפרש שנח שראה חורבן הנורא נתיאש לגמרי לבנות עולם מחדש, ועל זה הציווי כי לא לחינם הניחו הקב"ה בחיים לאחר החורבן רק כדי שיתחיל לבנות הכל מחדש וזה שאמר צא אתה ואשתך וגו' שכל מי שניצול – לתכלית ניצול. וזה פירוש המסורה[6] שמצייר מצב החורבן הנוכחי, הלוך ונסוע שמקודם הובילו את אחינו בית ישראל מביתם וע"י זה נעשו הלוך וחסור שנשרפו רובא דרובא מאחינו בית ישראל ועם כל זה הלוך ושוב שמי שזכה לשוב לביתו בחיים הלוך וגדול מוטל עליו להתחיל לגדל ולקדש שמו יתברך. עכ"ל הרב צבי מייזליש זצ"ל.

מדת הענוה תיישב סתירה בין המדרשים

תמונת הרב אהרן הלברשטאם הי"ד

הרב אהרן הלברשטאם הי"ד

בספר מוצל מהאש, אסופת כתבים מהרב אהרן הלברשטאם זצ"ל הי"ד (נכד הדברי חיים מצאנז), כותב בפרשתנו וזלה"ק:

אלה תולדות נח נח וגו' קשה הכפל נח נח, ועוד מהו כל האריכות הזה צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח, כיוון שהתהלך את האלקים, ממילא נדע שהיה צדיק תמים וגו'. ואח"כ מסיים ויולד נח שלשה בנים, הוי לאמור תיכף אלה תולדות נח, שם חם ויפת.

אמנם יובן תלי"ת כשנחפוץ להבין מקודם דברי המדרש וזה לשונו: ונח מצא חן בעיני ה', נח מצא חן, אבל הקב"ה לא מצא, ע"כ [עד כאן]. שאין לו שום פירוש לכאורה, ועוד נראה כסותר ענין המבואר בכתוב שהתורה הקדושה מעידה שהיה צדיק ושמצא חן בעיני ה', והמדרש אומר שהקב"ה לא מצא חן בעיניו ח"ו, אתמהה.

אבל יובן תלי"ת ברחמיו לומר… דהנה נודע מש"ס וספרים הקדושים דעיקר עבודת ה' יתברך הוא קדושת מדת ענוה והיא גדולה מכל המדות, והיא שמירה לאדם והצלה מכל ענין רע, ומי שהוא מאוד מאוד שפל רוח יכול לקיים תורה הקדושה ועבודת ה' יתברך אף בהיותו יחיד בין אלפי אלפים פושעים ואו"ה. והנה יש בש"ס סוטה וכן בנדרים, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות וחסידות מביאה לידי רוח הקודש וכו', א"כ נמצא לפי זה שתולדות הענוה, כלומר התוצאות שבאים על ידה הם שלש, יראת חטא, חסידות ורוח הקודש.

והנה יראת חטא נקרא צדיק תמים, כי חטא הוא לשון חסרון, כמו שנאמר והייתי אני ובני שלמה חטאים וגו', והירא מפני חטא כמו מפני חרב ממילא הוא שלם מכל חסרון, אם כן הוא צדיק תמים. וחסידות נקרא את האלקים, כי אמרו רז"ל איזה חסיד המתחסד עם קונו. ורוח הקודש נקרא הליכה, דכתיב קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח וגו'.

והנה לרכוש לעצמו שלש מדות אלו הנ"ל צריך לשלשה ענינים, לקנות יראת חטא, צריך שלא יעשה שום דבר לצורך עצמו למען הגדיל שם ותפארת ח"ו, רק לשמו יתברך לבד. ולקנות חסידות צריך להיות בו תמימות והתלהבות ואינו עושה בקרירות והוא ענין הניכר לכל מבין. ולקנות רוח הקודש צריך להיות לו כח הפנימי שיוכל לפתות בני אדם שיעבדו גם הם את ה' יתברך כראוי, ואז כתיב אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה וגו'. ועוד סימן יש לרוח הקודש מי שפניו יפים ביותר, והירא את ה' אומרים עליו שהוא בעל צורה קדושה.

וזה כוונת תוה"ק והמדרש דלעיל, שלפי שכ' [כתוב] כי נחמתי כי עשיתים וגו' ומיד אחרי זה כתיב ונח מצא חן וגו' והיו העולם סוברים שנשיאת חן דנח היה בדרך מקרה וכעין מציאה בלי שום טעם, על כן הודיעו רז"ל שלא היה זאת בשביל לא כלום, ובמקרה, ואמרו אבל כלומר דע שלא לחינם מצא חן אלא יען הקב"ה 'לא' מצא כלומר שהקב"ה מצא בקרבו ענוה ושפלות וכאין ואפס ועפר ממש, הי' [היה] בעיני עצמו בחינת 'לא' היינו ענוה, ולימדה התורה אותנו מוסר ודעת אלה תולדות נח נח, דע לך מה המה התולדות היוצאים ונמשכים מן מי שמקיים 'מאוד מאוד הוי שפל רוח' – איש צדיק תמים היה בדורותיו, היינו יראת חטא כנ"ל. את האלקים – היינו חסידות וכנ"ל, התהלך נח – היינו רוח הקודש וכנ"ל.

ויולד נח שלשה בנים – כלומר עוד יש לעניו שלש מעלות, את שם – כלומר השם הוא אצלו דבר הטפל, וכמו 'את פריו' הטפל לפריו, את בשרו הטפל לבשרו. את חם – שמחמם עצמו למצוות ומעשים טובים. ואת יפת – כי יפתה בני אדם לעבודת ה' יתברך, וכן שפניו יפים ביותר ומלא חן דקדושה, וכל זה היה בפשטות באמת גם באותו צדיק נח, והבן כל זה מאוד. עכ"ל הרב אהרן הלברשטאם[7] זצ"ל הי"ד.

ריח הנחוח העולה מהמזבח כנגד כל סוגי היהודים

וַיָּ֣רַח ה' אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי (בראשית ח' כ"א)

ובמדרש [בראשית רבה ל"ד ט'] הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, וירח ריח של חנניה מישאל ועזריה עולה מכבשן האש. הריח ריח דורו של שמד. [ע"כ מהמדרש] והיינו שבזכות שלש ריחות ריחם על הארץ…

בשו"ת מקדשי ה' לרב צבי מייזליש זצ"ל מבאר זר זהב בראשית בפרשתנו וזלה"ק:

וי"ל עפ"י מש"כ לעיל, דמקודם הריח ריחו של אברהם אבינו ע"ה שהיה הראשון שמסר נפשו לה' וזכותו לחוד היה כדאי לרחם על הארץ. אכן הלא אברהם אבינו ע"ה היה רק יחיד בזה ואין דומה יחיד בחיר היצירה לרבים, לזה בא ריח של חנניה מישאל ועזריה שהיו שלשה, ואמרינן בנזיר (נ"ז ע"א) דשלשה הוי רשות הרבים, ע"ש. והריח בזה שגם הרבים מוכנים למסור נפשם לה', אכן מכל זה מוכח רק שבעלי מדרגות גדולות כחנניה מישאל ועזריה מסרו נפשם, אבל לא סתם איש ישראל, ומכל שכן החופשים, ולזה בא ריח דורו של שמד היינו דורותינו שאף אנשים הנמוכים שכבר יצאו מהדת ונשתמדו רחמנא ליצלן, עם כל זה גם עליהם יהיה הגזירה להשרף בתוך כלל ישראל ותתעורר גם אצלם הנקודה הפנימית להשרף בשמחה וגם זכותם עלה ריח נחוח לה'. עכ"ל הרב צבי מייזליש זצ"ל[8].

ניצול הכוחות לעבודת ה' יתברך

וַֽיְהִ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים (בראשית י"א א')

הרב יצחק אלחנן וולדשיין הי"ד

בספר תורת יצחק שנערכו עפ"י תורותיו ושיחותיו של הרב יצחק אלחנן ולדשיין[9] מנובהרדוק זצ"ל הי"ד כותב בפרשתנו (מאמר י') וזלה"ק: על פסוק זה דרשו חז"ל (בראשית רבה ל"ח ו') ודברים אחדים – שאמרו דברים חדים על ה' אלקינו, ועל אחד היה אברהם בארץ, אמרו אברהם זה פרדה עקרה הוא אינו מוליד [עכ"ל חז"ל].

לכאורה תמוה, מה היתה כונתם של דור ההפלגה בדברים אלו? אם התכוונו להתלוצץ מאברהם שהוא עקר ואין לו בנים, הלא אין זה מום גדול כל כך, ואינו אשם בזה? ביאור הדבר כי לדור הפלגה היתה כאן כוונה אחרת, הם ידעו שאם לאברהם אין בנים, הרי שיש בו כוחות עצומים הגלומים בו, כוחות בשלמותם ובמלוא רעננותם, שהרי לא בזבזם על גידול בנים, ואם הוא ישתמש בכוחות אלו הלא יסכל כל עצתם, הוא יהרוס את כל ארגונם הגדול המיוסד על אחדות מלאה בשפה אחת ובלב אחד שזהו כח שאינו נעצר ולא יבצר ממנו דבר. מאחדות זו הם מקבלים את הבטחון בהצלחתם. רק דבר אחד הפריע להם בדרכם והוא אברהם אבינו שבנוכחותו איים עליהם, אולי הוא בכוחתיו האדירים שאינם מנוצלים לבנים יסכל כל מזימתם, ולכן הזהירו זה את להזהר ממנו. כל אדם חנן אותו הקב"ה בכוחות וכישורים כדי שינצל אותם לעבודת ה', וכדי שיוכל למלא את מטלותיו. אדם שיש לו בנים, בד"כ חלק גדול מהכוחות שיש לו מנוצלים עבור גידול בניו. מי שלא זכה לבנים, דורשים ממנו הרבה יותר ממה שדורשים מאחד שזכה לבנים, מי שלא זכה לפרי בטן מוטל עליו לשעבד את כל הכוחות והכישורים שיש לו שלא נוצלו לגידול בנים, לצורך עבודת ה' יתברך. זהו שאמרו חז"ל (בבא בתרא קט"ז ע"א) כל שאינו מניח בן ליורשו, הקב"ה מלא עליו עברה [עכ"ל]. לכאורה לא מובן, מה הוא אשם שלא נתן לו הקב"ה בנים, וכי דבר זה תלוי בו? למה הקב"ה כועס עליו? ואם אכן הקב"ה כועס עליו, כנראה שיש נגדו תביעה כלשהי, מה היא א"כ התביעה שיש עליו?

אולם ביאור דברי חז"ל, כי אדם שאין לו בנים ואינו מנצל את כוחותיו עבור בניו, כל הכוחות והכשרונות נשארו גנוזים בתוכו, כוחות אלו טרם השתמש בהם. כוחות אלו צריך לנצל לעבודת ה' יתברך ולהרבות כבוד שמים בעולם, ללמד תורה ולהעמיד תלמידים רבים. אותם כוחות שאדם מוציא עבור בן אחד אפשר לפעול בהם רבות. אדם בשביל בניו מסוגל לעשות הרבה מאוד, הוא יעשה לילות כימים בעבורם. הוא ינדוד למרחקים עבור פרנסתם. את הכוחות הללו, את המאמצים הגדולים והזמן הרב שאחרים משקיעים עבור בניהם, אותם כוחות צריך היה לנצל לעבודת ה' ולהרבות כבוד שמים… עכ"ל הרב יצחק ולדשיין זצ"ל הי"ד.

ליום הילולא האדמו"ר מפיאסצנה הרב קלונמוס קלמיש שפירא בעהמ"ח חובת התלמידים[10]

התורה מן השמים היא, ובלמודך את התורה אתה עולה השמיימה. אל ה' אתה עולה ובו אתה מתיחד, והוא יתברך נמשך למוחך וליבך ושוכן אף בגופך. כי

תמונת הרב קלמיש קלונימוס שפירא הי"ד

הרב קלמיש קלונימוס שפירא הי"ד

מה הוא שכל התורה שאתה מעיין בו, ה' נתן את התורה ושכל הזה דעת אלקים הוא. ולמה זאת וזאת מצוה וכו', מפני שכן רצה ה'. וכיוון שעוררת את נפשך, מעט גיליתיה ובה אתה מתייגע בתורה ומעיין בה, מדבק אתה את נפשך ומוחך לה', וכשאתה מבין דבר מדברי התורה, אז שֶֹכֶל ה' כביכול בך נמצא עתה, כמו שאיתא בספרים הקדושים מזה. וכשאתה מעורר את רצונך לתורה ולמצוות, רצון הזה לא שלך הוא, רק הכביכול [כונתו ה' יתברך] רוצה עתה בך את התורה ומצוות, כי זהו עצם התורה והמצוות שה' רוצה אותם, ועתה נגלה רצונו זה בך ואתה מרגיש את רצון ה' לתורה ומצוות בך. והיש יחוד גדול מזה, הוא יתברך אשר למעלה מכל העולמות, אין סוף ואין תכלית, ואף המלאכים שואלים איה מקום כבודו, מתיחד בך ושוכן בקרבך… עכ"ל האדמו"ר קלונמוס קלמיש זצ"ל הי"ד (חובת התלמידים פרק י"ב).


[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) חותנתי זהבה בת רבקה ז"ל ובנם משה יצחק ז"ל. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק. יהודה הי"ד בן הרב מרדכי יבלחטו"א (דימנטמן).

[2] האדמו"ר משה יחיאל אלימלך האדמו"ר מלברטוב (תרנ"ה-כ"ז בסיון תש"א) בן רבי נתן דוד מפארצבה משושלת ה”יהודי הקדוש”, רב צדיק מפורסם, נכדו של ה”דברי בינה” מביאלא וחתנו של דודו רבי ישראל האדמו”ר מגרודזיסק,

מונה לאדמו”ר בלוברטוב שבאזור לובלין בשנת תר”צ לאחר פטירת אביו. עד מהרה התפרסם וחסידים רבים החלו נוהרים אליו. הוא קירב במיוחד את בני הנוער, וידע לקרב גם את אלו שנתרחקו מעט מעולם החסידות. חסידו, רבי שמעון מזעליחוב זצ"ל הי"ד משגיח בישיבת חכמי לובלין (כתביו נדפסו בספר נהרי א"ש) היה שולח אליו תלמידים לקבלת הדרכה, ובעקבות כך גבר זרם הבאים אליו. “שטיבלך” של חסידיו נוסדו בוורשה, פארצוב, ליקווא, לנטשנא, ז’ליחוב, אוסטרוב ועוד. חיבר את הספרים מאמר שמירת הדעת (ורשה, תרפ”ז), אמת ושלום אהבו (ורשה, תרפ”ז), ויאמר משה על התורה (ורשה, תרפ”ז), מאמר המדות (ורשה, תרפ”ז), וידבר משה (ורשה תרפ”ז-תרפ”ח), מחשבות מאירות (ורשה, תרפ”ח), סידור עבודת הלב (ורשה, תרפ”ח), אמרי טל (ורשה, תרפ”ח), ויאמר משה על נ”ך (ורשה, תר”ץ) ועוד.

עם כניסת הצבא הגרמני לפולין, ברח מלברטוב ללובלין, שם נפטרה רעייתו הרבנית חיה מרים. משם המשיך דעמטשבא, שהיתה תחת הכיבוש הרוסי. במוצאי שבת, ביום כיבושה של העיר בידי הגרמנים, הם נכנסו לבית מדרשו ורצחו ביריות את הרבי ואת ילדיו, יצחק חיים ורייזל. תנצב"ה. (התולדות עפ"י אתר 'תורתך לא שכחתי' איסוף ושימור תורת הנספים בשואה). במהדורת הספר ויאמר משה שממנו נערכו הדברים, הקדמה ארוכה לתולדות האדמו"ר ושיטתו. הספר יצא לאור ע"י מכון גנזי מהרי"ץ ירושלים.

[3] ראה בבעל שם טוב עה"ת בפרשתנו על הפסוק (בראשית ו' ט"ז) צהר תעשה לתבה, עמוד התפלה, ובמקורות המובאים ב'מקור מים חיים' שם.

[4] ראה הקדמת הרמב"ן לתורה.

[5] הרב צבי הירש מייזליש זצ"ל (תרס"ב-תשל"ד) שימש ברבנות בהוגריה. בעלות הכורת הנאצי ימ"ש שולח למחנה ההשמדה אושויץ שם נרצחו אשתו וששה ילדיו, במחנה באופן פלאי המשיך לנהוג ולהנהיג ברוממות רוחנית תורנית שלא ישערה דעת אנוש.

בספרו שו"ת מקדשי השם, עיקר הספר הינו תורות וחידושי סוגיות של רבנים שעלו על המוקד ונספו בשואה, והרב כנסם לספר אחד (שני כרכים גדולים) מביא בתחילת ספרו קונטרס שער מחמדים בו מספר בעדות אישית מהיסורים והתופת שעבר וראה בתקופת השואה. בין מעשיו תקיעת שופר של מאה קולות, בסתר במשך עשרים פעמים! כשהוא רץ ומסתתר במקומות שונים במחנה, כל פעם תוקע במקום אחר.

כמו"כ מתאר תיאור מזעזע של אב שכלאו את בנו יחידו על מנת לשלחו לתאי הגז ביום ראש השנה, והיתה לו אפשרות להצילו מתוך אלף וארבע מאות נערים, שעמדו להוציאם להורג. בנוסף לתשלום ממון למי שהצליח לשמור אתו, ה'מחיר' הקשה היה, שהקעפוס האחראים על הבלוק היו לוכדים נער אחר במקומו, כדי לשמור על מספר מדוייק. הוא פנה בשאלת אימה לרב מייזליש האם מותר לו לעשות זאת?

הרב ענה לו וזלה"ק: 'איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כזו במצב כזה, הלא גם בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה שאלה כזו שהיא דיני נפשות עולה על שולחן הסנהדרין, ואני כאן באושויץ, בלי שום ספר להלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי שום ישוב הדעת מרוב התלאות והצרות'. וממשיך לתאר שהאבא מתחנן שהרב יפסוק לו והוא יקבל באהבה את פסק הדין!! הרב מסרב לתת איזושהי תשובה ומתחנן שאינו יכול להשיב. בסופו של דבר היהודי לא פדה את בנו והיה האב מהלך ומדבר לעצמו בשמחה שזוכה להקריב את בנו יחידו לה', כי אף שהיכולת בידו לפדותו, עם כל זה אינו פודהו מחמת שרואה שהתורה לא התירה לו לעשות כזאת, ויהיה חשוב לפני ה' יתברך כעקידת יצחק אבינו שהיה ג"כ בראש השנה.

ומסיים הרב וכותב: ואתה אחי בין והתבונן בצדקת ובתמימות איש הישראלי, ואין שום ספק אצלי שבודאי עשו דברי האיש הזה רעש גדול בפמליא של מעלה, וקודשא בריך הוא כינס את כל חיל שמיא ומשרתי מעלה, והשתבח והתפאר בכיכול, ראו בריה שבראתי בעולמי וכו', ובצדק נאמר עליו 'ישראל אשר בך אתפאר'!

הרב צבי מייזליש ניצל מגיא ההריגה, שימש כאחד הרבנים שעסקו בסוגיית העגונות הנוראה לאחר השואה. עבר לארה"ב, הקים משפחה מחדש נולדו לו תשעה ילדים, שמהם משמשים ברבנות במקומות שונים בעולם. כתב ספרים רבים. ביניהם הערות לאגרא דפרקא אחד מספרי ר' צבי אלימלך מדינוב ה'בני יששכר' זיע"א. ניתן לראות את השו"ת באתרי הספרים.

[6] לפני כן הביא במאמר הקודם ד"ה במסורה: במסורה ד': וַיָּשֻׁ֧בוּ הַמַּ֛יִם מֵעַ֥ל הָאָ֖רֶץ הָל֣וֹךְ וָשׁ֑וֹב… (פרשתנו ח' ג) [ובהמשך שם שם ה'] וְהַמַּ֗יִם הָיוּ֙ הָל֣וֹךְ וְחָס֔וֹר עַ֖ד הַחֹ֣דֶשׁ הָֽעֲשִׂירִ֑י… הלוך ונסוע, הלוך וגדול.

[7] הרב אהרן הלברשטאם (תרכ”ה- כ"ו בסיון תש"ב) לאביו רבי יוסף זאב מקשאנוב, בן רבי דוד מקשאנוב בן ה’דברי חיים’ מצאנז. עוד בילדותו היה עילוי עצום וה’דברי חיים’ היה משתעשע אתו לפני הגדולים שביקרו אותו בצאנז. ה’דברי חיים’ קרא לו בצעירותו ‘פסוק זאגער’, היות ולכל אחד אמר פסוק המתחיל ומסיים באותיות שמו. את הש”ס סיים לראשונה בגיל בר מצווה, ואחר כך סיים עוד שמונה עשרה פעם. היה לו זיכרון נפלא וכשרון מיוחד לניגון ולחזנות. בהיותו כבן ארבע עשרה נשא לאשה את מרת רבקה רחל בת האדמו”ר מוואלברום, רבי אלטר מאיר דוד הלוי רויטנבורג, שנפטרה בלידת בנם הבכור בשנת תרמ”א. בזיווג שני נשא לאשה את מרת דבורה בת רבי יהושע יצחק קלוגר אב”ד גריידינג. משנת תרמ”ט שימש רב ואב”ד בקהילת ביאלא-ביליטיץ והרביץ תורה יותר מחמישים שנה, עד לחורבן הקהילה.

בגיל שלושים ושלוש כבר כתב עשרים ואחת קבצי חידושים בכל מקצועות התורה, שהתפרסו על כשלשת אלפי דף. בין היתר כתב כמה מהדורות של חיבורים על התורה, חיבור על ספר הזהר בראשית, חיבור על תרגום שיר השירים וקהלת, חיבור על כל מאמרי רבי יוחנן, ספר דרשות גדול, שני חיבורים על המועדים, חיבור על המצוות, חידושים באגדה ופלפול, וכן רשימת פסוקי תנ”ך. פרסם בחייו בעילום שם את הספרים ‘מגד ארץ’ – קיצור ספר פרי מגדים על אורח חיים (מונקאטש , תרס”ו) ו’פרי נאה’ – קיצור ספר פרי מגדים על יורה דעה (בילגורייא, תרצ”ח). רוב חיבוריו אבדו בשואה ושרידים מתורתו, שהועתקו קודם השואה בידי בנו מנחם בנימין בן-ציון רוטנברג הלברשטאם, יצאו לאור בספר ‘מוצל מהאש’ (ניו יורק תשט"ו), בתחילת ספר זה מובא קונטרס גדול של סדר יוחסין, הכולל גם מידע על הרב אהרן הלברשטאם. (התולדות מאתר תורתך לא שכחתי).

[8] מוסיף המלקט שמעתי סיפור הממחיש עד למאוד יסוד מצמרר זה. ר' אליהו הרמן ז"ל סיפר ב'מכון מאיר' על תקופת היותו במחנות ההשמדה. אחד הסיפורים היה בעת שהותם במקום נורא גונסיקרכן כידוע המוות היה דבר יום ביומו ובכל רגע נתון. אחד האסירים שראו כי עומד לסיים חייו, וידוע היה של"ע לפני השואה עזב את האמונה, והשתמד. ר' אליהו הרמן שאל אותו: אתה רוצה להיות יהודי? השיב בתנועה ראש חלושה, כן. רוצה להתפלל? בשארית כוחותיו נענע ראשו בחיוב. ומסביב אמרו לו המוזלמנים 'עזוב אותו' שימות, פחות גוי אחד. אך הוא לא הקשיב להם, לבסוף אמר לו חזור אחרי מילה במילה: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' הוא חזר מילה במילה ע"י הנהון בראשו על כל מילה ואז נפח את נשמתו. הוא נפטר-נרצח כיהודי על קידוש ה'

[9] הרב יצחק ולדשיין (מכונה ה'שרשובר' ע"ש עיר הולדתו) זצ"ל הי"ד, מבכירי תלמידי ר' יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל מנובהרדוק בעמה"ח מדרגת האדם. הספר עצמו הינו מערך הבנוי על שיחות עמוקות ביותר שמסר בישיבה, ונכתבו ע"י בכירי תלמידיו. הרב עבר על הדברים והגיהם. מהכתיבות החשובות ביותר היו אלו של תלמידו הרב יצחק ולדשיין, רוב הספר נערך עפ"י כתיבותיו. לימים נשא את נכדתו (היא אחותו של רב חיים שמואלביץ זצ"ל שלימים נתמנה כראש ישיבת מיר.) מישיבת נובהרדוק גדלו גדולי עולם ביניהם הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, הרב יחזקאל אברמסקי בעהמ"ח חזון יחזקאל על התוספתא. ה'סטייפלר' ועוד.

דברי תורה מהרב ולדשיין שהיה בעל כושר ביאור ומסר שיחות מרוממות בישיבות בית יוסף שנוסדו ע"י 'ישיבת האם' בנובהרדוק, נחרטו בספר גוילי אש שהינו אסופה מגדולי נובהרדוק שנספו בשואה (יצא לאור בירושלים בתשל"ג) וכן בספר רחב ומקיף של שיחותיו ומאמריו של הרב ולדשיין תורת יצחק שיצא לראשונה בתשל"ד, ובשנית במהדורה מורחבת בתשע"ז, בחלקו השני נכתבו תולדותיו ותולדות בנו הרב רפאל ולדשיין זצ"ל שהוגלה לסיביר וזכה להנצל עם אמו לעלות לארץ ישראל והקים משפחה לתפארת.

רבי יצחק ולדשיין נרצח עם תלמידי ישיבה עמם נלקח באמצע שיעור שמסר באיזור וילנא בתמוז תש"א.

[10] האדמו"ר מפיאסצנה הרב קלונימוס קלמיש שפירא זצוק"ל הי"ד (תרמ"ט – ד' מרחשון תש"ד) נקרא על שם המאור ושמש שהיה סב אמו. אביו הרב אלימלך זצ"ל. יום ההילולא חל תמיד בסמיכות לשבת פרשת נח לכן הבאתי בגליון זה מתורתו.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת בראשית

עדיפות למעשי הצדיקים[1]

וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵי֣ תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹקים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם. וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹקים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר. (בראשית א' ב'-ג')

והארץ היתה תהו במדרש (ילקוט שמעוני ד') איתא אלו מעשיהם של הרשעים, ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהם חפץ. ממה דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב, הוי במעשיהם של צדיקים הוא חפץ ואינו חפץ במעשיהם של רשעים.

תמונת הרב שמעון סופר הי"ד

הרב שמעון סופר הי"ד

נפתח גליון זה שכתיבת הדברים ביום הלולא של החת"ם סופר זיע"א (כ"ה בתשרי) בדברי נכדו הרב שמעון סופר[2] מערלוי זצ"ל הי"ד שעלה בסערה השמיימה במחנה ההשמדה אושויץ בהיותו בן צ"ד שנים. כך כתב בחבורו שיר מעון עה"ת וזלה"ק: והוא תמוה, פשיטא שחפץ במעשיהם של צדיקים?! וי"ל לפי מה דאיתא במדרש במקום אחר (בראשית רבה ג' ח') ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, זה יום הכפורים [ע"כ מהמדרש]. וכיוון ששבו בתשובה מאהבה זדונות נעשים כזכויות, ממילא טוב יותר מעשיהם של רשעים כי כולם מתהפכים לזכויות, ובמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד?!

מכל מקום קאמר שחפץ יותר במעשיהם של צדיקים, שבשעת מעשיהם כוונתם רק לשמים, מה שאין כן רשעים בשעת מעשה מחשבתם לחטוא, וגם זה שזדונות נהפכו לזכויות אינו אלא מדת טובו של הקב"ה אבל לא ממעשיהם.

מתי נפקחה עינו של אדם הראשון לראות שפלות עצמו?

וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת (בראשית ג' ז')

רבי יצחק אייזיק וייס הי"ד

רבי יצחק אייזיק וייס הי"ד

כתב בספר חקל יצחק לאדמו"ר מספינקא זצ"ל הי"ד וזלה"ק: עיין באור החיים הקדוש. וי"ל דהנה איתא בספרים (עיין עבודת ישראל למגיד מקוזניץ זיע"א פרשת שופטים) דהאדם יש לו שני עינים, כדי שבעין אחד יסתכל לראות גדולת הבורא יתברך שמו, ובעין השניה יראה ויתבונן שפלות עצמו.

והנה אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה וברוך שמו, קודם שחטא אמרו עליו חז"ל למה חטא אדם הראשון? מפני ששתים ראה והשלישי לא ראה. ופירשו בספרים הקדושים (הגר"א) עפ"י המשנה דאבות (ג' א') הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, מאין באת מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. א"כ אדם הראשון ה'לאן אתה הולך' ו'לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון' – ראה, אבל 'מאין באת' לא ראה, מפני שהיה יציר כפיו של הקב"ה וברוך שמו, ועל כן נתפתה לחטוא.

והכוונה דהגם דראה גדולת הבורא יתברך שמו, אבל שפלות עצמו לא ראה מפני שהיה במעלה עליונה יושב בגן עדן, והמלאכים משמשים אותו, ועל כן זחה דעתו עליו וחטא. אבל אחר שחטא הרגיש שעשה מעשה [רע] מאוד שעבר על מצות הבורא יתברך שמו אשר הזהיר אותו רק לטובתו, וגם ידע גודל הקלקול אשר עשה וגרם מיתה לו ולכל הדורות, ואזי הכיר מאוד שפלות עצמו. וזהו ותפקחנה עיני שניהם –שאז ראה בשתי עינים דהיינו גם שפלות עצמו, וידעו כי עירומים הם. ואמרו חז"ל (בראשית רבה י"ט ו') מצוה אחת היה להם ונתערטלו ממנה, שהכירו בשפלותם שאפילו המצוה האחת שהיה להם עברו עליה. עכ"ל החקל יצחק מספינקא[3].

[מן הענין לומר, כי הרב שמעון סופר מערלוי זצ"ל הי"ד כתב ופירש בדרך דומה בחבורו שיר מעון (שנכתב בסמוך לתורת משה לחתם סופר, ראה בהערה אודותיו לעיל].

יסוד חטא האדם אי הכרתו ברחמי ה' המוחלטים

וַיְצַו֙ ה' אֱלֹקים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל. וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ… (שם ב' ט"ז-י"ז).

אמר רבי שמואל בר נחמן, בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש לו בעליונים, ברא את האדם וצוה אותו ואמר לו: מכל עץ הגן… ועבר על ציוויו, אמר לו הקב"ה כך הייתי מתאוה שיהא לי דירה בתחתונים כמו שיש לי בעליונים, ודבר אחד ציויתי אותך ולא שמרת אותו. מיד סילק הקב"ה שכינתו לרקיע הראשון… עמד קין והרג להבל, מיד סילק שכינתו לרקיע השני… אמר הקב"ה שבעה רקיעים בראתי ועד עכשיו יש רשעים לעמוד בה?! מה עשה, קיפל כל הדורות הראשונים הרשעים והעמיד לאברהם, כיוון שהעמיד אברהם סיגל מעשים טובים, ירד הקב"ה מן רקיע שביעי לששי, עמד יצחק ופשט צוארו על גב המזבח, ירד מששי לחמישי… עמד משה והורידה לארץ. עכ"ל תנחומא נשא (ט"ז).

תמונת הרב יצחק אלחנן ולדשין הי"ד

הרב יצחק אלחנן ולדשין הי"ד

בתורת יצחק לרב יצחק אלחנן ולדשיין[4] זצ"ל הי"ד (תלמיד ה'סבא מנובהרדוק' זצ"ל בעהמ"ח מדרגת האדם) מבאר בדרך הדרכה מוסרית עמוקה דברי מדרש אלו, ואלו דבריו הקדושים:

בספר חובות הלבבות (שער הבטחון פרק ג') הביא שבעה הקדמות שכאשר יתבררו ויתאמתו אצל האדם, יושלם לו הבטחון באלקים. הראשון, שהבורא יתברך מרחם על האדם יותר מכל מרחם, וכל רחמים וחמלה שיהיה מזולתו עליו, כולם מרחמי הא-ל וחמלתו. השני כי הבורא יתעלה יודע אופני תועלת האדם והפסדו, והדין נותן כך מפני שהאדם הוא אחד ממעשיו, ואין מי שיודע באופני תקנות העשוי והפסדו יותר מעושהו… [כך ממשיך החובות הלבבות עוד חמישה ענינים. לאחר הבאת דבריו ממשיך הרב יצחק ולדשיין] עתה נבאר מה היתה חולשתו של כל אחד ואחד במדת הבטחון, שעל ידה נכשל בחטא שבעקבותיו סילק הקב"ה את שכינתו מהרקיע שבו שכנה לרקיע שמעליו, וכיצד תיקן כל אחד מהצדיקים אותה החולשה במדת הבטחון שעל ידי כך ירדה השכינה מרקיע אחד למישנהו, עד שלבסוף ירדה לארץ.

הנה חטא אדם הראשון נבע מתוך שהיה חסר לו בבירור ההקדמה הראשונה של החובות הלבבות, 'שהבורא יתברך שמו מרחם על האדם יותר מכל מרחם', מאחר שצריך היה להבין שמה שמנע ממנו הקב"ה אכילת עץ הדעת, היה זה מתוך רחמים גדולים עליו. ובהכרח היה לאדם הראשון להבין זאת, והדבר הוא עוד במכל שכן, שהרי אם על דין אחד שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם חוקרים ודורשים מזה כמה וכמה הלכות, הרי שכל שכן שיש לחקור ולדרוש את דרכי ה' שהשמיט צורך אחד מצרכי האדם, דהיינו אכילת עץ הדעת. והיה מהראוי שידון ושיבין מזה את עומק הרחמים שיש בכך.

ומה שהיה נדמה לאדם שהנחש מרחם עליו יותר מהקב"ה בכך שמבטיחו שאשר יאכל מעץ הדעת יברא עולמות או ירוויח בחירה של אדם ולא תהיה בחירתו כמו מלאך, כל הרחמים הללו היה צריך לבטל כעפרא דארעא, וזה שנתן מקום להרהר ח"ו כי יש מי שירחם עליו יותר מהקב"ה, הרי בכך החסיר בבטחון בהקדמה הראשונה, שהבורא יתברך שמו מרחם על האדם יותר מכל מרחם, ונסתלקה השכינה לרקיע הראשון…

[בתקון ובהחזרת השכינה לארץ מבאר מה כל אחד מהאבות פעל, כדי לתקן הקלקול שנתהווה, ובהורדה האחרונה מרקיע ראשון לתחתונים, שזה התקון שעשה משה לטעותו של אדם הראשון, מבאר הרב ולדשיין]

… עמד משה והורידה לארץ, כי בכך שתבע מישראל 'הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם' (דברים ל"ב ו') דהיינו שיכירו את טובת ה' יתברך שמרחם עליהם יותר מכל מרחם, ושכל דרך המדבר היתה רק לתועלתם, עקר בזה את טעותו של אדם הראשון ששמע לחשדו של הנחש הקדמוני, כי יש מרחם גדול מרחמי ה' יתברך עליו, וירדה שכינה לארץ.

הרשות נתונה ביד כל אדם לבטוח בה', ולא לחשוב שיש עליו מרחם יותר גדול מרחמי ה' יתברך, ובזה יזכה להוריד את השכינה לתוך לבו, וכמו שאמר הכתוב (שמות כ"ה ח') ושכנתי בתוכם וכדרשתם, בתוך לב כל אחד ואחד. עכ"ל הרב יצחק ולדשיין זצ"ל הי"ד.

'מרחשוון' – המשכת רחישת שפתי התפלה מתשרי

באמרי אמת לרבי אברהם מרדכי מגור[5], כתב (שנת תרצ"ב) וזלה"ק:

אאזז"ל [חידושי הרי"מ] הגיד בשם הרבי בונם [מפשיסחא] ז"ל לכך נקרא חודש 'מרחשון', מלשון רחושי מחרשן שפוותיה[6], שאחרי התהלות והתשבחות של הימים הנוראים ויו"ט, צריך להיות רחושי מרחשן שפוותיה, וזהו הבוחר בשירי זמרהב'שיריים' של הזמרה שנשאר עוד בפנימיות מה שלא הוציאו לפועל. בני ישראל נבראו לשבח ולהודות לה' יתברך, וזהו ושבחך אלקינו מפינו לא ימוש לעולם ועד. ואיתא בשפת אמת שהאדם עצמו נעשה שבח, דכתיב ושפתותינו שבח, ולא כתיב מלאי שבה.

בגמרא [ברכות ל"ג ע"ב] ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא וכו' סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך וכו'. איתא בפני יהושע בשם הרא"ש [סימן ט"ז] ז"ל דדוקא בשמונה עשרה שייך זה. והקשה, מה החילוק[7]. אלא החילוק הוא פשוט, שבני ישראל אינם רוצים לסיים שבחו, אבל ההוא דנחית, הרי היה עליו לסיים בשלש אחרונות, ולכן אמר לו סיימתינהו וכו'.

איתא כל ד' אמות תפלתו סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה, וכן איתא ד' אמות של הלכה. עתה ישנם שניהם, תפלה, ימים נוראים, תורה, שמחת תורה. כשמתנקים צריכים להכניס בעצמותם תורה ותפלה שישאר לתמיד, שיהיו מרחשן שפוותיה כל ד' אמות וכו', שלא להוציא עצמו מתחת עול מלכות שמים, שבכל מקום שהולכין בכל ד' אמות צריכים לקבל עול מלכות שמים. עכ"ל האמרי אמת זיע"א.

מדוע 'נבחרה' האות ה"א לתוספת שמו של אברהם?

אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם (ב' ד')

אמר רבי יהושע בן קרחה בהבראם – באברהם, בזכותו של אברהם. (בראשית רבה י"ב ט')

מבאר הרב משה יוסף רובין[8] זצ"ל בספרו פרדס יוסף (שער הפרשיות, בראשית) וזלה"ק:

…כל הנמצאים שהלכו ובאו כשלשלת ארוכה מששת ימי בראשית, הרי הם תוצאה מפעולות הדדיות של 'שמים' ו'ארץ' ותוצאת ההרכבות השונות מכוחות משפעים ומקבלי השפעה מדור לדור[9]. אולם כל הכוחות והשפעים הללו לא באו מכוחות עצמם, אלא ביום ברוא ה' שמים וארץ הכל היה נערך ומסודר מאת הבורא יתברך עד סוף כל תולדות הטבע ותוצאות כל היצורים כבר נקצב ונערך מאת ה'מגיד מראשית אחרית' וצופה ומביט עד סוף כל הדורות. באותה שעה עצמה שנבראו 'תולדות השמים והארץ' כבר נגמר הכל בסדר גמור מכאן ועד סוף.

אך אות ה"א בְּהִבָּֽרְאָ֑ם היא ה"א זעירא, ובאה לרמז שבאי עולם אינם יודעים ואינם מרגישים בה"א זו, ונדמה להם, בסיבת גודל ערכם ומעלתם של ברואי קדם, שהשמים והארץ בראו את עצמם, והם בעצמם עשו את כל החיל הזה. ומחמת גודל ותפארת הנבראים הם נוטים לשכוח את הבורא יתברך, וחוקרים הם בני האדם למצוא את הבורא בנבראים עצמם. וכך מימי אנוש והלאה עמדו דורות רבים שלא היו מכירים ויודעים את מי שאמר והיה העולם, ונדמה להם לפי איוולת לבבם כאילו נאמר 'תולדות השמים והארץ בבראם' – היינו בבראם את עצמם. (ראה רמב"ם מדע, תחילת הלכות עבודה זרה)

עד שבא אברהם אבינו ע"ה, ומיום שנעשה בן ג' שנים הכיר את בוראו, ובכל מקום אשר הלך לשם היה הולך וקורא בשמו יתברך, ונפשות רבות השיב מעוון והכניסם תחת כנפי השכינה, ואת בניו ואת ביתו ציוה לשמור את דרך ה' ולעשות צדקה ומשפט. הוא גילה את הסוד של אותה ה"א זעירא, והודיע לכל את אותה ההכרה האמיתית שכל צבאי שמים וארץ אינם כי אם נבראים, ואין להם סגולה אלקית כלל, ואין ראוי לעבדם כי אם את בורא יתברך לבדו.

אם כן מובן מפני מה נוטריקון בְּהִבָּֽרְאָ֑ם הוא באברהם, וכן מוטעמת היטב זכותו שהקב"ה הוסיף לו משמו הגדול דוקא אות ה"א, שנאמר (בראשית י"ז ה') וְלֹא־יִקָּרֵ֥א עוֹ֛ד אֶת־שִׁמְךָ֖ אַבְרָ֑ם וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ, כי בזכות התאמתות ההכרה הזו של 'בהבראם' בעיני העמים ע"י אברהם אבניו כוננו על מכונם מוסדי שמים וארץ מראש, כי אלמלא אפשרות ההכרה הזאת לא היה כדאי שיבראו. עכ"ל הרב משה יוסף רובין זצ"ל.

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי 0526514000  ybarkai6@gmail.com


[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) חותנתי זהבה בת רבקה ז"ל ובנם משה יצחק ז"ל. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק.

[2] הרב שמעון סופר נכדו של החתם סופר, בנו של רבי אברהם שמואל בנימין הכתב סופר שמילא מקום אביו. שימש ברבנות בערלוי במשך ששים וארבע שנים. ערך מכתבי סבו את הספר הידוע על התורה 'תורת משה', שעבר כמה מהדורות. בענותנותו הגדולה כאשר הדפיס את ספרו שלו שו"ת התעוררות תשובה בראש כל עמוד בספר כתב: 'אין לסמוך על הוראה זו כלל, עיין בהקדמה'. כמו"כ את חידושי התורה שלו על החומש שיבץ בתוך ספרו של סבו תורת משה, אך כל מאמר חתם בסיומו 'ש"מ' שיר מעון.

במהדורה החמישית של 'תורת משה' (ירושלים תש"נ) לראשונה הדפיסו את חידושיו בקונטרס בפני עצמו, לאחר הדפסת התורת משה, בתשפ"א נדפסה מהדורה מפוארת ביותר ע"י מכון חת"ם סופר ובנוסף למהדורה המשולבת, הוא נדפס כספר בפני עצמו.

משמעותו של השם 'שיר מעון' מוסברת בפתיחת חלק זה במהדורה הנוכחית כי שיר מעון רמוז שמו שמעון ועוד צירוף התיבות שיר מעון יסודו עפ"י הגמרא (חגיגה י"ב ע"ב) דקאמר ר"ל דאיכא שבעה רקיעים ושם אחד מהם מעון ומפרש מעון שבו כתות של מלאכי השרת אומרים שירה בלילה ומחשות ביום מפני כבודן של ישראל.

כמו כן נודע במעלת תפלתו המיוחדת שנבעה מעמקי הלב. אחיינו ה'דעת סופר' רבי עקיבא סופר היה אומר: די היה לשמוע מדודי הרב מערלוי ברכת 'שהכל נהיה בדברו' כדי להתעורר בתשובה. נכדו הרב יוחנן מערלוי (שנסתלק לעולמו בירושלים בשנת תשע"ו) אמר: … כל תיבה ותיבה מהתפלה מתחלתה ועד סופה היה מבטא בנעימה קדושה ובנגון מיוחד, וכל מי שהיה נוכח שם, היה מרגיש שק"ז [קדושת זקני] עומד לפני בוראו באימה וביראה… איה המלים לתאר את קריאת 'שמע ישראל' שאז היה מגיע להתפשטות הגשמיות ממש… (נערך עפ"י הספר פליטת בית סופריהם, תש"פ).

[3] הרב יצחק אייזיק וייס מספינקא זצ"ל הי"ד. חסידות ספינקא התבססה בהונגריה, היא היתה מיזוג של כמה מהלכי עבודת ה' ולמוד: מזידיטשוב נטלה את הנסתר, בלימוד פסע בנתיבות צאנז, ובעבודה מלהט בעלז. הרב יוסף מאיר היה האדמו"ר הראשון, לאחר הסתלקותו המשיך דרכו בנו הרב יצחק אייזיק. יסד ישיבה בחצרו שקרא לה ע"ש אביו 'אמרי יוסף' והוא אמר שם שיעור בכל יום. הונגריה נותרה כאי בודד בשעה שרוב ארצות אירופה עלו בלהבות, ויהדות פולין ברובה כבר הוכחדה בכבשני אושוויץ. יהודים ניסו וחלקם הצליחו לעבור להונגריה, אמנם ההונגרים עדיין לא שלחו את היהודים לטבח, אך אסרו על הכנסת יהודים ממדינות אחרות. האדמו"ר נתן הוראה לבנות מתחת לאולם הקבלה בונקר, שבו החביאו את היהודים הנמלטים. יום אחד נתפס יהודי שהסתתר בחצרו, האדמו"ר נלקח לחקירה אך טען להגנתו מכיוון שמגיעים אליו יהודים רבים, אינו יודע מקום מגוריהם של כולם. הם שחרורוהו, אך פקדו עליו לנעול את חצרו בכל לילה. לכן האדמו"ר פקד להרוס את שער החצר כדי שיוכלו להמשיך להגיע לחסות בצילו.

מפאת קשרים שהיו לו עם ארמון המלוכה באנגליה, הגיעה אליו אשרת כניסה משם בתחילת מלחמת העולם השניה, אך הוא סירב לעזוב את חסידיו. בר"ח סיון תש"ד נלקח לאושויץ, גם כשהובילוהו הנאצים הארורים בדרכו האחרונה, לא פסק מתלמודו. ובי"ג בסיון החזיר נשמתו על קדוש ה'. אנשים שהיו מסביבו סיפרו כי בעת שנלקח למחנה היה שר 'וטהר ליבנו לעבדך באמת' ובעת הלקחו להריגה, היה מצעק: 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'.

נכדו ר' יעקב יוסף וייס ניצל מגיא ההשמדה וכשחזר לעירו מצא מתחת לערימות השלג דפים בכתב יד מחבורו הגדול של סבו. לאחר שאספם הוציאם לאור לראשונה בתשי"ב בארה"ב, ובשנת תשס"ג מהדורה שניה ממנה נערכו הדברים. (תולדותיו נערכו עפ"י הספר אדמורים שניספו בשואה עריכת מנשה אונגר מוסד הרב קוק ירושלים).

[4] הרב יצחק ולדשיין (מכונה ה'שרשובר' ע"ש עיר הולדתו) זצ"ל הי"ד, מבכירי תלמידי ר' יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל מנובהרדוק בעמה"ח מדרגת האדם. הספר עצמו הינו מערך הבנוי על שיחות עמוקות ביותר שמסר בישיבה, ונכתבו ע"י בכירי תלמידיו. הרב עבר על הדברים והגיהם. מהכתיבות החשובות ביותר היו אלו של תלמידו הרב יצחק ולדשיין, רוב הספר נערך עפ"י כתיבותיו. לימים נשא את נכדתו (היא אחותו של רב חיים שמואלביץ זצ"ל שלימים נתמנה כראש ישיבת מיר.) מישיבת נובהרדוק גדלו גדולי עולם ביניהם הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, הרב יחזקאל אברמסקי בעהמ"ח חזון יחזקאל על התוספתא. ה'סטייפלר' ועוד.

דברי תורה מהרב ולדשיין שהיה בעל כושר ביאור ומסר שיחות מרוממות בישיבות בית יוסף שנוסדו ע"י 'ישיבת האם' בנובהרדוק, נחרטו בספר גוילי אש שהינו אסופה מגדולי נובהרדוק שנספו בשואה (יצא לאור בירושלים בתשל"ג) וכן בספר רחב ומקיף של שיחותיו ומאמריו של הרב ולדשיין תורת יצחק שיצא לראשונה בתשל"ד, ובשנית במהדורה מורחבת ומפוארת בתשע"ז שבחלקו השני נכתבו תולדותיו ותולדות בנו הרב רפאל ולדשיין זצ"ל שהוגלה לסיביר וזכה להנצל עם אמו לעלות לארץ ישראל והקים משפחה לתפארת.

רבי יצחק ולדשיין נרצח עם תלמידי ישיבה עמם נלקח באמצע שיעור שמסר באיזור וילנא בתמוז תש"א.

[5] האמרי אמת בנו הבכור של השפת אמת ממשיך דרכו של אביו באדמורות. עד לפרוץ השואה, שהה בעיירתו גור שבפולין, בתחילה הוברח והוסתר, לאחר מכן במבצע מסובך ומורכב הועלה לארץ ישראל בעצומה של השואה. התגורר בירושלים ובשנת תש"ח נפטר בחג השבועות. הספר אמרי אמת הינו עריכת נכדו עפ"י רשימות החסידים שקיבלו האמרות ממנו (חלקם היו למראה עיניו). כתבים רבים ואוצר ספרים ענק כולל כתבי יד רבים יחידים בעולם, הועלו באש ע"י הארורים. בשנת תשע"ז יצא לאור ספר אהל רא"ם של רשימת כתבי היד בקבלה שהיו ברשות האדמור מגור, ע"י הרב משה הלל (בנו של הגרי"מ הלל שליט"א. ראשיתו במאמר שהודפס בקובץ מן הגנזים ח"ח עמ' רכ"ג-רצ"ו).

[6] עפ"י סנהדרין צ' ע"ב: דכתיב וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים – ודילמא רחושי מרחשן שפוותיה בעלמא, כרבי יוחנן. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה – שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר דובב שפתי ישנים…

[7] מפאת חשיבות הדברים שהינה מאשיות הסוגיה בהלכות תפלה שבכל יום, והגיעה מרגלית זו לידי, לא אמנע טוב מלהביאה כאן. (פני יהושע ברכות ל"ג ע"ב):

דהיינו דוקא בתפלת י"ח אסור להוסיף בשבחים יותר ממה שתקנו אנשי כנסת הגדולה אבל בינו לבין עצמו לית לן בה וכן כתב הרשב"א ז"ל בשם רבינו האי גאון. אלא דיש לדקדק מה טעם יש בזה לחלק בכה"ג דהא למאי דמסיק רבי חנינא טעמא דמלתא משל למלך בשר ודם כו' דגנאי הוא לו א"כ שייך האי טעמא אפילו שלא בתפלת י"ח. ולכאורה היה נראה דדוקא בתפלת י"ח צריך שיהא דומה בעיניו כאילו שכינה שרויה כנגדו מש"ה שייך האי משל למלך שמקלסין אותו בפניו וכל מה שמרבה לספר בשבחו גנאי הוא לו משא"כ שלא בשעת תפלת י"ח לא שייך האי טעמא, אלא דלכאורה איפכא מסתברא דהא במלך בשר ודם אדרבא בפניו ליכא קפידא כולי האי אם אינו אומר כל שבחו דהא קיי"ל אין אומרים בפניו אלא מקצת שבחו ושלא בפניו כל שבחו, וכל שכן לגבי הקדוש ברוך הוא דמלא כל הארץ כבודו ולא שייך לחלק כלל.

ונראה לענ"ד דודאי עיקר דינא דרב האי גאון והרשב"א והרא"ש דברים מוכרחים הם דאי אפשר לומר דלעולם יש איסור להרבות בשבחו של מקום אלא לומר האל הגדול הגבור והנורא לחוד ולא יותר דהא מצינו בכמה דוכתי בנביאים ובכתובים שמדברים בשבחים ותוארים אחרים כנגד המקום כגון דוד שאמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד ואפילו בתורה נמי אשכחן שהרי משה הזכיר י"ג מדות רחום וחנון ארך אפים ורב חסד וכן במיכה ובכל הנביאים ואף על גב דכולם ברוח הקדש אמרינהו אפ"ה אית לן למילף מינייהו דאין איסור להרבות בשבחו של מקום וממילא לא שייך האי משל למלך דמייתי רבי חנינא, אלא על כרחך דהכל לפי הזמן והעת דלפעמים ולפרקים כשאדם צריך להתפלל ולבקש רחמים באיזה ענין משאלת צרכיו לפי מה שהוא ודאי צריך לו לעורר מדות העליונות הצריכים לאותו ענין ומש"ה יש לו להזכיר השבחים ותארים השייכים לאותן המדות ואח"כ יתפלל והיינו טעמא דמשה שבאותו שעה למדו הקדוש ברוך הוא לומר סדר הי"ג מדות ובמרגלים לא הזכיר משה אלא מקצתן והיינו נמי מהאי טעמא דלא היה צריך לעורר באותו שעה אלא לאותן מדות בלבד וכה"ג בדוד ומיכה ובנביאים שאמרו שבחים ותוארים לעתות ידועים לפי הצורך לעורר אותן שהיו צריכין להם, וכה"ג אשכחן נמי במלך בשר ודם כשאדם מבקש מאתו חסד ורחמים מסדר לפניו שבחו שמלך רחמים הוא וחפץ בחסד ומי שמבקש מאתו דין על חבירו מזכיר לפניו שהוא תקיף ובעל יכולת מלך במשפט יעמיד ארץ וכה"ג הכל לפי הצורך ואין בזה גנאי למלך במה שאומר מקצת שבחו שהרי אינו מזכיר אלא מה שצורך לו באותו שעה ותו לא דמי למשל הקילוס בדינרי כסף לגבי זהב.

משא"כ בתפלת י"ח שהן תפלות קבועות לעולם בענין אחד וכן השאלות צרכים ג"כ בענין אחד בכל תפלותיו וכיון שאנשי כנסת הגדולה לא תקנו אלא לומר האל הגדול הגבור והנורא שבאלו השבחים יש די והותר לעורר המדות השייכים לי"ח ברכות ואם כן אין להוסיף יותר על אלו דבכה"ג דומה ממש למלך בשר ודם שמקלסין אותו בשבחים אחרים שאינן לצורך מי שמבקש ממנו אלא דרך חנופה מרבה לספר בשבחו, דודאי בכה"ג גנאי הוא לו כיון שאי אפשר להזכיר כל שבחו וכל שכן במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שכל המרבה יותר מתקנת אנשי כנסת הגדולה יש גנאי ואיסור בדבר, כן נראה לי והרבה יש לדקדק בזה בענין הפיוטים ושבחים ותוארים דשיר היחוד וכיוצא בהם שכבר נחלקו בהם גדולים הקדמונים והאחרונים זה אומר בכה וזה אומר בכה ולפי האי טעמא דפרישית אפשר לחלק בכמה גווני אבל מה נעשה הנח להם לישראל נהרי נהרי ופשטי וכמו שאבאר בקונטרס אחרון:

[8] הרב משה יוסף רובין (ר"ח אלול תרנ"ה-ה' באדר תש"מ) נולד בגליציה, שימש ברבנות בעיירה קימפלונג שברומניה. משפחתו היתה משפחה חסידית שרשית מקאסוב (יסוד האמונה) בעלז. סמיכה לדיינות קיבל מהרב יהודה צירילסון הי"ד, וכן הרב יחזקאל מדעש, רבי יוסף ענגל. בהמשך נתודע לשיטת רבי שמשון ב"ר רפאל הירש, וקיבל משיטתו. בכתביו לאחר מכן משלב בצורה נפלאה בין עולמות השונים של דרך החסידות תוך שמירה קפדנית על מנהגיהם ונוסחאותיהם, ושיטת הרב הירש כך עסק גם בלימודים כלליים. האשה אתה הקים ביתו המפואר מרת שרה פרקש. בהיותם בקימפולונג שימשה לצד בעלה בעבודת הצבור בכך שהקימה חברה לעזרת עניי העיר וביקור חולים, בימי השואה פתחה ביתה למאות פליטים מתוך מסירות נפש עצומה. העיירה קימפולונג היתה עם תושבים מודרניים, אך זה שימש כאתגר לרב הצעיר (עשרים ושמונה) והציב תנאי יסוד כהסכמה לקבלתו את משרת הרבנות, ששימשו כאבני יסוד לשמירת צביונה היהודי על אדני ההלכה של הנהגת העיר.

השואה – ביום הכפורים תש"א עצומה של השואה, הגיעו שוטרים רומנים לבית הכנסת פתחו את ארון הקודש והוציאו חבילת חומרי נפץ שהם עצמם 'שתלו' שם, המפקד שאל את הרב, מהיכן הבאת את זה? הרב ענה כמובן שאינו יודע. הרומני הארור החל לענותו, ולבסוף אמר הנה כתב אישום תחתום עליו. ענה לו הרב, היום יום כיפור אינני חותם!! צעק עליו בשם החוק אני יורה בך! חייל כיוון נשקו לראשו של הרב. הרב עמד בלבושו קפוטה ממשי לבן ועליה קיטל וטלית, ואמר איני חותם. החל לומר וידוי, אך המפקד הורה להוריד את הנשק. זאת היתה רק ההתחלה של אותו יום כיפור, לאחר מכן תפסו את הרב סובבו אותו בכל בתי הכנסת בעיר, ובכל מקום פתחו את ארון קודש בזלזול, לבסוף חזרו לבית הרב הפכו את כולו וגם את ספרייתו הגדולה שכללה כתבי יד נדירים של מאות שנים חלקם סמוך להמצאת הדפוס. זרקו את תכולת הבית לעגלה, והורו לרב ולבנו לרתום עצמם בקדמת העגלה ובמקום סוסים, הם ימשכו אותה ברחובות העיר, תוך כדי הכאות בזמן המסע המחריד. בשעה ארבע הוכנסו הרב ובנו לבית הסהר שם פגשו יהודים נוספים שהוכו בהלם לראיית רבם, אך הוא דיבר ועודד אותם ואף ערך את אמירת ה'יזכור' המיוחדת של יום הכפורים, בערב שוחררו לביתם. לימים כשנשאל הרב להרגשתו ענה: לא ידעתי באותם רגעים אם אני הולך על הארץ או על הגגות, רק ידעתי שדבר זה נעשה לי כי אני יהודי, וזה נתן לי את הכח לשאת עוצמת הרשעות מסביבי, ובשקט בליבי חזרתי ואמרתי שוב ושוב: ברוך שלא עשני גוי… אך זה היה אירוע 'קטן' לעומת המשך סאת היסורים אותם עבר עד לסיומה של המלחמה.

בכל אותה תקופה הרב עומד כצור חלמיש מעודד את קהילתו, וכך מתאר שמואל דוד בראף ז"ל את הפגישה הראשונה שלו את הרב: … כאשר שמעתי את הרב מדבר, הרגשתי בודאות כי העם המחולל, שעצם קיומו נפגע ללא רחמים, ימשיך להתקיים למרות כל הצרות, כי אם בזמני מצוקה כאלו קמים מקרבנו רבנים כאלה שאינם מאבדים את האיזון הנפשי שלהם ואומרים את דבר ה' בלשון צוררינו (רומנית) כדי שכל העולם כולו יכיר וישתה אותו מן המעיין האלקי, ממי התורה, זה סימן שכוחנו הפנימי חזק דיו להתגבר גם על צרות אלו, כפי שעשינו פעמים רבות בעבר

לאחר המלחמה הקים עם האדמור מבאבוב הרב שלמה הלברשטאם זצ"ל ישיבה, עבור שרידי הפליטה, לימים כשהגיע הרב רובין לארה"ב (אביב תש"ח) קיבלו במאור פנים, למרות שבאותם ימים היו ימי המשתה של נשואיו השניים של האדמור, פינה את ביתו לרב רובין.

ספרו זה פרדס יוסף המתין כארבעים שנה לאחר פטירת מחברו, גם זאת בהשגחה פרטית מיוחדת. בשנת תש"פ בה העולם היה שרוי במגיפת ה'קורונה' האנשים היו מסוגרים בבתיהם, ירד הנכד שנקרא ע"ש סבו מחבר הספר משה יוסף רובין הי"ו למרתף ביתו שם קבע מקום עבודתו באותם ימים, היות וזמנו היה בידו החל לעיין בכתבי סבו שהיו טמונים שם, ואז עלה בדעתו שהגיע העת להוציאם לאור עולם. כתיבת הרב הינה רהוטה בלולה מעולמות התורה השונים, בהן חלק מדרשותיו ונאומיו שנשא במקומות שונים, מאמרי יסוד במחשבת היהדות, עיונים הלכתיים. וחלק מיוחד המוקדש לתיאור וסיפור תהלוכות חייו המרתקות. הספר יצא לאור בהוצאה פרטית תשפ"א

[9] זוהי משמעות עמוקה של 'שמים' ו'ארץ' משפיע ומקבל כדברי הנצי"ב על פסוק זה בפירושו העמק דבר. ראה בספר הנפלא שמים וארץ קנין אחד לרב חיים שלמה ורנר זצ"ל (בנו של רבי אשר זאב רבה של טבריה).

דרשת 'שבת הגדול' תש"א ומעשה ב'חפץ חיים' / הרב לייב ברשטיין הי"ד

תמונת הרב לייב ברשטיין הי"ד

'שבת הגדול' בשנת תש"א, הופיע הרב דמתא רבי לייב בורשטיין על בימת בית המדרש, ובדרשתו הזכיר הרב דברים שאמר בעל ה'חפץ חיים' בשנת תרע"ז בהיותו בנכר ברוסיה בתור פליט מעירו ראדין. [בתקופה זו תפסו הקומוניסטים את רסן הממשלה וגזרות יצאו נגד קיום מצוות ולימוד התורה]. הגיע חג שמחת תורה ובעל ה'חפץ חיים' נקרא לעלות לתורה. נגש ה'חפץ חיים' ואחז בידו ב'עצי החיים' של הספר ואמר: 'ריבונו של עולם, ראה לפנים היו לנו בתים דירות שם גדלנו, היו לנו בנים ובנות, פרנסה וכלכלה. את הכל לקחו ממנו, ועכשיו אתה רוצה לקחת ממנו גם את זאת התורה, אולם אנחנו נאמר: לא, את התורה לא נשמיט מידינו'. וגעה כל העם בבכייה
ועוד רעיון הביא הרב בדרשתו, בשם ה'חפץ חיים' בתקופה הנ"ל: בפרשת 'וירא' נכנס הקהל למעונו לתפילת ערבית. פנה ה'חפץ חיים' ושאל אם ר' הירש, חתנו, נמצא. ענהו, שהוא יבוא תיכף. כאשר נכנס ר' הירש, אמר לו ה'חפץ חיים': 'היודע אתה יש לי רעיון מה נעשה. הרי לוט אמר אל אנשי סדום שהוא מפקיר את שתי בנותיו ו"לאנשים האל אל תעשו דבר, כי על כן באו בצל קורתי". הרגש שכזה היה לו ללוט, הבה גם אנחנו נתלונן ונחסה בצל קורתו של הקב"ה, והוא [כביכול] בטח לא יהיה פחות מלוט, ובוודאי שהוא יגן עלינו!'.
הרב סיים את דרשתו באומרו: 'בואו ונאחז ב"עצי חיים", נשמור את קדושת המשפחה ונשמר מאכילת נבילות וטריפות, וזכות זאת תעמוד לנו להינצל במהרה'.

(לב הארי, א, שיחות מוסר שנאמרו בגלות רוסיה ע"י רבי יהודה לייב הלוי נעריץ, עמו' רל-רלא)


הגאון הצדיק הרב לייב ברשטיין הי"ד, רבה האחרון של העיירה בירז', נולד במינסק בשנת תרמ"ז, להוריו הרב חיים אליעזר ואסתר. אביו, הרב חיים אליעזר, היה ר"מ הישיבה במינסק, רוסיה. בזקנותו עלה הרב חיים אליעזר לירושלים, מסר שיעורי תורה בבית הכנסת 'נחלת שבעה' ונפטר בשנת תש"ו. סבו של הרב לייב, אבי אמו, היה ה'מגיד מסימילוביץ'.

הרב לייב הי"ד היה מטובי התלמידים בישיבת 'כנסת ישראל' בסלובודקה והיה תלמיד מובהק של ה'סבא' מסלובודקה. הוא היה רגיל להשמיע בכל הזדמנות אמרות מרבו הגדול. פעם אמר שה'סבא' נהג לומר 'קודם תהיה בן אדם חכם, ורק אחר כך פרומער. למשל, יושב אדם בבית הכנסת ומקבל "עליה". בהתלהבותו הוא אץ רץ  ממקומו אל הבימה, ובנתיים דורך על כמה רגליים… עד שהוא אמר את הברכה, כבר הספיק לקבל כמה קללות'.

הרב נשא לאשה את בתו ר' נתן נטע, אחד מנכבדי בירז'. הוא מונה לאב"ד בירז', ואף שהיה מקובל מאוד בקרב רבני 'אגודת הרבנים' בקובנה וקיבל הצעות רבנות גדולות ונכבדות, סירב לעזוב את בני קהילתו בעיירה. הוא היה תלמיד חכם מפולג, בעל מוסר וירא שמים גדול, בעל מסירות נפש לתורה ולמצוות, וניהל את עדתו ברמה, בלא משוא פנים.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה כבשו גרמניה הנאצית וברית המועצות הקומוניסטית את פולין. מזרח פולין נכבשה בידי הקומוניסטים, ועל פי הוראה מרומזת מרבי חיים עוזר גרודזינסקי, השתדלו בחורי הישיבות ורבניהם להימלט מהקומוניסטים ולהתקבץ בעיר וילנה שבליטא, שם פתחו בתי מדרש ארעי. הם עמדו בקשר עם יהודי ארה"ב וארץ ישראל וביקשו סיוע בהשגת היתרי היציאה וההגירה. מישיבות 'בית יוסף' דנובהרדוק התקבצו לווילנה תלמידי ישיבת ביאליסטוק, פינסק, לוצק ואוסטרוב מאזובייצק וחלק מישיבת מזריטש. תלמידי ישיבת 'בית יוסף' מביאליסטוק למדו ברחוב וילנה בבית המדרש של 'הגשר הירוק' שעל יד הנהר. בשבת פרשת 'בהעלותך', ט' בסיון ת"ש (15.06.1940) פלשו הרוסים לליטא, והשתלטו עליה. בהוראת השלטונות היה על הפליטים לעזוב את וילנה ולנדוד לעומק המדינה. בחורי הישיבה מביאליסטוק יצאו מווילנה ועברו ללמוד בשני בתי מדרש בעיירה בירז', הסמוכה לגבול עם לאטביה.

כשתלמידי ישיבות ורבניהם הגיעו לעיירה בירז', קידם אותם הרב ברשטיין במאור פנים, דאג לכל מחסורם ומסר את נפשו לקיום הישיבה. בתקופת שלטונם של הסובייטים, הקפיד הרב להסיק בעצמו את המקווה בהסתר, להחליף את המים ולנקות את הרצפה, ולא הסכים להסתייע בבחורי הישיבה במלאכות אלו.

בביתו התאכסנו הרב ניסן צלניקר, רעייתו וילדיו הי"ד ושלשה בחורי ישיבה. הרב ברשטיין, שהיה חסוך בנים, התייחס לילדיו של הרב צילינקר באהבה ובמסירות, והיה יושב ולומד איתם כאילו היו בניו.

על מנת לעזור לבחורי הישיבה הפליטים, התחנן הרב בשטיין לעזרה בפני בני קהילתו. כשנעמד על במת ארון הקודש לשאת את דרשת 'שבת הגדול' לפני הקהילה בשנת תש"א, התעטף בטלית ופרץ בבכי. לאחר שנרגע מעט, אמר: 'אמרו לי רבותי! איך אנו יכולים לגשת לסדר פסח?! הבחורים, הילדים ההם, עזבו את הוריהם בפולין, ומי יודע כלל מה קורה איתם שם, ואנו נלך ל'סדר', שעה שלילדים אין היכן וממה לערוך אותו?!'. לאחר שדמעותיו של הרב ותחנוניו עשו רושם חזק על בעלי הבתים, פתח הרב בדרשה. לאחר השבת אסף 'קמחא דפסחא' מאנשי הקהילה, ומהם קנה קמח ואפה מצות לתלמידי הישיבה וקנה עבורם פרה חולבת, כדי לספק להם חלב וחמאה. כשעמד ראש הישיבה, הרב יפה'ן לנסוע ליפן בדרכו לארה"ב, ביקש מהרב ברשטיין למלא את מקומו במסירת שיעורים ושיחות מוסר לתלמידי הישיבה.

הרב אברהם יפה'ן וחלק קטן מתלמידיו קיבלו ויזות-מעבר ליפן, בעזרתו של חסיד אומות העולם, קונסול יפן בקובנה, צ'יאונה סוגיהארה, והגיעו באמצעות הרכבת הטרנס-סיבירית לעיר הנמל הרוסית ולדיווסטוק, ממנה שטו בספינה ליפן, ובשנת תש"א היגרו משם לארה"ב והקימו את ישיבת 'בית יוסף' בברוקלין שבניו יורק.

לאחר מאמצים רבים קבלו בחורי ישיבה רבים שנותרו בליטא ויזות כניסה לקיראסאו, בהיותם נתיני פולין, אך הרוסים סירבו להעניק לבעלי ויזות אלו רישיון יציאה ודרשו מהם לקבל אזרחות סובייטית. תלמידים שסירבו לקבל אזרחות זו הוגדרו כ'אוייבי העם' והוגלו ברכבת אסירים למחנות עבודת פרך בסיביר.

לאחר כשבוע גירושם של בחורי הישיבה לסיביר, נכבשה ליטא בידי גרמניה הנאצית כחלק מ'מבצע ברברוסה', וזאת, כשנה לאחר שנכבשה בידי הסובייטים. בחורי הישיבה שנותרו בבירז' נרצחו ליד הארמון ההיסטורי העתיק בעיירה, בקיץ תש"א, ביחד עם הרב ניסן פטשינסקי וכל משפחתו, הרב ניסן צלניקר ומשפחתו והרב לייב ברשטיין ורעייתו הי"ד. הרב ברשטיין הספיק לומר לפני שנרצח: 'הריני מקיים מצות עשה של קידוש השם!'.

אחיו של הרב לייב ברשטיין הי"ד, ר' שמואל אייזיק ברשטיין הי"ד (1903-1929), למד במשך ארבע שנים בישיבת 'כנסת ישראל' בסלובודקה, ועלה עם תלמידי הישיבה לארץ ישראל, ללמוד בישיבה שהוקמה בעיר הקודש חברון. בשנת תרפ"ט הוא נרצח בידי פורעים ערבים, יחד עם רבים מחבריו לישיבה, בבית משפחת סלונים, והובא למנוחות בקבר אחים בחברון.

תמונת הרב לייב ברשטיין הי"ד מופיע בתמונה קבוצתית של אסיפת 'אגודת הרבנים דליטא' בקלטובה ובתמונה קבוצתית נוספת עם נכבדי בירז'.

יש מי שציין שהרב נקרא בעודו תלמיד ישיבה בשם 'מוטל מינסקר', וביקש להסיק מכך ששמו היה 'מרדכי לייב'.

ימי התשובה והחינוך / הרב יעקב זלדין הי"ד

הנה עבודת האדם בימי האלול מתחלק בשני חלקים. חלק ה'רוח' על ידי תפלה ולימוד המוסר, וחלק ה'למעשה' בענייני תיקון המידות, תיקון העבר ותיקון העתיד. והנה במשך שלשים יום יכול האדם לחנך עצמו בתקון חדש שצריך לרפואת נפשו, על כן יכולים לקרוא את חודש אלול גם חודש של חינוך. וראוי לקבל על עצמו דבר אחד לעסוק בו כל הזמן, למען ישיג בו קנין חזק והדבר הזה יהיה יסוד ושורש בעבודת האדם בכלל, כמו שאמר הכתוב 'חמד רשע מצוד רעים ושורש צדיקים יתןק (משלי יב) ופירש רבינו יונה ז"ל וביאור הענין כי הצדיק נותן שורש בכל יום כאילן שהוא משלח שורשיו בכל עת, וכמו שאין הרוחות עוקרות אילן ששורשיו מרובין, כן לא יהרדפוהו הניסיונות את הצדיק, אך הרשעים אין תועלת בעושרם, כי אין להם שורש, וניסיון קל תהדפם. עד כאן לשונו. ועל כן צריכין לנטוע בנפש שורש טוב.

והנה מידת ההקפדה והכעס ראש כל חטאת, וכבר שאל הגאון הצדיק ר' נפתלי אמשטרדם ז"ל לאדמו"ר זצ"ל עצה ותחבולה על מידת הרגזנות, והשיב לו שישים אדם לליבו תמיד להיות 'איש טוב'. וכן שאל ממנו עצה על מידת קפדנות, וענה לו שיתבונן תמיד בגודל החוב על האדם, או ימצא כי אין שום מחשבה נכונה, כי אם המחשבה לעשות טוב לזולתו. כי חלקי המחשבה ארבע המה: חלק המחשבה לקבל טובה. חלק שני לעשות רעה בגדר נקמה. חלק שלישי מחשבה של פחד אולי יעשה לי חברי רעה. וכל זה הוא כנגד גדרי הבטחון. ונשאר רק חלק אחד ישר ונכון, והוא החלק לעשות לחברו הטבה, או הטבה במקום הקפדה. וכאשר ירבה בהתבוננות זו יסתלק ממנו רתיחת ההקפדה, כי זה כל האדם לחשוב רק להטיב, ובשעה שהוא מקפיד הרי סר ממנו מטרת האדם ונטה מן הדרך, ומן היסוד והשורש של עבודת האדם. בכלל ובפרט.

והנה במשך שלשים יום כשיעסוק אדם בנצירת הלב ישיג קנין חזק, כמו בנזיר שהרגיל נפשו שלשים יום להתרחק מן היין נקרא 'קדוש'. וכמו שמצינו בתורה 'ובכתה את אביו ואת אמה ירח ימים', ופירש הרמב"ן שבכייה זו הוא תשובה וחינוך, שבמשך שלשים יום תתבונן באושר היהדות וגנות המידות הרעות והדעות כוזבות, ותעזוב דרך אביה ואמה, הן בכוח והן בפועל. כמו שכתב הרמב"ם על הפסוק 'יעזוב רשע דרכו', בפועל, 'ואיש און מחשבותיו' בכוח. וכמו שאסרו חז"ל הטומן משקלותיו במלח ועובר על זה משעת עשיה (בבא מציעא). אף על פי שלא שקיים בהם בפועל, מכל מקום חייב על בחינת בכוח בלבד.

וכן היוצא למלחמה שהיה צדיק גמור ולא הייתה לו עבירה קלה להיות מחוזרי המלחמה, ונכשל אחר כך בחשק אשה יפת תואר, כמו שכתב בן סירא 'בתואר אשה יפיה רבים הושחתו', גם לו נתנה התורה שלשים יום שיראה אותה בנוולתה למען יחנך לבו לראות שכל זה הוא הבל הבלים, והפריז על המידה. כמו שאמר הכתוב 'ומוצא אני מר ממות את האשה', ופירש רבינו יונה ז"ל כי המוות מפריד האדם מחיי עולם קטן, אבל האשה מפרדת את האדם מחיי עולם נצחי לעד ולעולמי עולמים. ובהתבוננות זו יתקן לבו שנכשל בארס החשק ובמצודת החמרה הנפרזה, ויתקרר רוחו מעט, ואז לא תהיה מפריע כל כך, לדרכו הנבוה. וחזינן מזה שבמשך שלושים יום יכול האדם להשיג קנין בגנות עוה"ז.

ויש להתבונן מפני מה מצינו בבן סורר ומורה שדנו אותי למיתה בשביל שאכל תרטימר בשר ושתה לוג יין, ולמה לא ענש הכתוב את היוצא למלחמה ונכשל בחשק אשה זרה? האם תאוות אכילה גרועה מתאוות החשק ? ויתכן לומר שיש כאן הערה נפלאה, עד כמה החמיר הכתוב בשורש רע שיצא מזה תקלה בבין אדם לחברו. והוא כי יתכן שעיקר ההקפדה הוא מפני שסופו מלסטם את הבריות, ואדם זה הוא כמו בור ברשות הרבים ותקלה לאנשי הישוב. אבל מי שנכשל בתאוות החשק, הרי הוא תקלה לעצמו, לנפשו ולנשמתו, אבל אין כאן בית מיחוש של לסטות, ולכן החמירה התורה דווקא בבן סורר ומורה, שצומח בו שורש רע, שיצא מזה שיהיה בעל עין רעה על מי שיש לו כסף, ויתעורר בו כוח הרציחה למען ישיג הרגילו.

וכן מצינו ב'על חטא שחטאנו לפניך במאכל ומשתה', ותיכף נסמך לזה 'על חטא שחטאנו לפניך במשא ומתן', כי על ידי תאוות אכילה והוצאה מרובה על תפנוקים, יכשל במשא ומתן, שמבקש הרגלו על ידי משא ומתן, שלא באמונה.

והנה באופן יותר עמוק יתכן שפירושו של 'במשא ומתן' שעוזב דרך הפרישות ובוחר להיות איש מדיני. ויותר עמוק יש לפרש 'במשא ומתן' שעושה תורתו קרדום לחפור בה על כל. חזינן מזה חומר בין אדם לחברו.

וכן מצינו במסית ומדיח אף על פי שלא עבד עבודה זרה אלא הסית אחרים לעבוד עבודה זרה, נסקל רק בשביל זה שהוא תקלה לבני אדם, שאינם יודעין להיזהר ממנו.

והנה יש להעיר מפני מה בישמעאל כתיב 'כי שמע ד' אל קול הנער באשר הוא שם'ק', ולא דנו אותו בשביל העתיד שסופו מלסטם הבריות, ואצל בן סורר ומירה דנו אותו בשביל העתיד? ויש לחלק בין בכוח ובין בפועל, כי אצל ישמעאל לא עשה פעולה שזה יקרא התחלה לליסטות ורק בכח היה אדם כזה, ולכן ניצל מן דיני שמים באותו שעה, כי כן הוא רחמי השם שלא דן את האדם בשביל בכוח, כמו שאמרו חז"ל 'אני ד' קודם שיחטא', ופירש הרא"ש ז"ל בראש השנה שהמכוון על ישמעאל ודומה לו, אף על פי שבכוח היה רע, מכל מקום לא דן אותו הקב"ה בשביל העתיד. אבל הבן סורר כבר התחיל פעולה של לסטות והוא הזוללות הנפרזה, לכן יצא מכלל רחמי שמים.

ויש להתבונן מזה עד כמה צריך אדם לעבוד על בחינת 'בכוח' ולא יתהלל בנפשו 'הלא אין הקב"ה דן על מחשבה', כי מה ירוויח מה שיזכה בדין ויחתם בחיים גשמיים, הלא נם ישמעאל זכה לנס ונזדמן לו באר מים חיים, אבל סוף נשאר 'פרא אדם'. ומדקדקים החוקרים שהיה צריך להקדים שם העצם על שם התואר ולאמר 'אדם פרא', כי שם אדם היא שם העצם. ובהכרח צריכין לאמר שאצל ישמעאל היה שם 'פרא' שם העצם, כי עצמותו ומהותו היה פרא, ואם כן מה ישמח עם האדם עם הגשמיות אם האדם עצמו הוא משחת במידות, ועל כן צריך האדם. לשים השתדלותו שיעבוד גם על המחשבה הרעה להרחיקה מן הלב, כמו שאמר הכתוב 'מכל משמר נצור לבך', ופירש רבינו יונה ז"ל מכל מדה רעה נצור לבך מחשוב באכזריות או כעס או כילות, כדי שתכלה המידה, כי על ידי הלב תכלה כל המידות הרעות שתמנע המחשבה מהם ותחשב בגנותם כי רב ותכסוף בהפכם. עד כאן לשונו.

(חיי המוסר, אוסטרובצה תרצ"ו, עמו' קכז)


הרב יעקב זלדין (מוזרירר) הי"ד, ממוזיר שברוסיה-הלבנה. בשנת תרפ"א היה מהצעירים המצוינים בכישרונות ובמידות שלמדו בישיבת 'בית יוסף' בהומל והיו אחר כך גדולי תורה, מנהיגים ומדריכים רוחניים. התלמידים הצעירים היו מתייעצים איתו והוא היה משמיע שיחות בפני חבורה שעמד בראשה, הדריך אותם בדרכי התורה והמוסר, והיה מתוועד עם חבורות נוספות. הוא נמנה על התלמידים שנהגו להתבודד בעיירה הסמוכה בליצה, ולעסוק שם בהתעוררות מוסרית ובמידת הביטחון.

בשנת תרפ"ב הצליח יחד עם חבריו לעבור את הגבול מרוסייה הסובייטית לפולין. הוא הגיע לישיבת 'בית יוסף' בביאליסטוק, בראשות הרב אברהם יפה'ן, היה מטובי תלמידיה. הישיבה הייתה מאורגנת בחבורות של 'ועדים', כאשר בוועדה העליונה שסייעו לראש הישיבה בניהול הישיבה נמנו: הרב יעקב זלדין הי"ד, הרב ניסן פוטאשינקי הי"ד, הרב יצחק אלחנן ולדשיין הי"ד, הרב אהרן אגולניק הי"ד, הרב אייזיק גראייבסקי הי"ד, הרב יעקב ישראל קנייבסקי ('הסטייפלר') והרב אליעזר אלפא אלשאנער.

בשנת תרצ"ח התחתן עם מרת חיה בת הרב אברהם אהרן ולדשיין הי"ד, רבה של העיירה אולקניקי. בני תורה רבים מליטא, ששהו אז בחופשה בעיירה, השתתפו בחתונתו, ובהם ה'חזון איש', ראשי ישיבות ראדין מיר ו'בית יוסף', ורבני הסביבה. הרב זלדין כיהן כמנהל הרוחני של ישיבת 'בית יוסף' בלוצק.

בתחילת מלחמת העולם השנייה הצליח לברוח לליטא, אליה ברחו תלמידי ישיבה רבים, אך למרות מאמציו לא הצליח להביא לשם את משפחתו שנותרה בלוצק. בהגיעו לווילנה החל ללמוד בכולל מיוחד שהקימו ראשי ישיבות נוהרדוק בווילנה וללמד ב'ישיבת לוצק' שבווילנה.

לאחר הסובייטים כבשו את ליטא, הם הכריחו את כל הישיבות לעזוב את וילנה ולנדוד לעיירות ליטא. אך נותרו בעיר בני תורה בעלי זכות ישיבה בעיר שיצאו לעבודה ביום והתכנסו מידי ערב ללמוד יחד גמרא בעליית הגג של בית הכנסת 'בית שאול' ('שאולק'עס קלויז' על שם הגאון הרב שאול קצנלבוגן). הרב יעקב זלדין קיבץ את שארית תלמידיו לשעבר וייסד מחדש ישיבה שהתקיימה באופן מחתרתי. מסגרת לימודית זו המשיכה לפעול גם בגטו וילנה, תחת הכיבוש הגרמני.

ביום ראשון כ"ז בסיון תש"א (22.06.1941) הגרמנים חצו את הגבול לליטא. הרב זלדין נמלט עם אלפי פליטים מהעיר וילנה, אך לאחר נדודים מייגעים הוכרח לחזור לעיר. עם כניסת הגרמנים לעיר הם החלו לרדוף את היהודים ולהטיל עליהם גזירות. ביומן שנכתב באותם ימים בווילנה, נמצא כתוב:
'ספרו מפה לאוזן, כי בשכונת שניפישוק הוציאו מבית הכנסת את הרב קסל (חבר ועד הרבנים בוילנה) ואת הרב יעקב זלדין ('מאזירער'), מנהל רוחני של ישיבת לוצק בווילנה, ועוד כמה בני תורה ובעלי בתים. יחד אתם הוציאו ספרי תורה מבית הכנסת והכריחו את הרבנים לרקוד מסביב למדורות האש, כשספרי תורה בזרועותיהם. בשעת מעשה התעללו בהם והכום על ימין ועל שמאל. כשהם חרוכים מן האש והמומים מהמכות האכזריות, נשארו שוכבים בחצר כל עוד רוחם בם'.

הרב נכלא בגטו וילנה, ולא הצליח לקבל שום ידיעה ממשפחתו. היה התמסר במסירות נפש לעשיית חסד וסייע בפרנסת עשרות משפחות של אלמנות ויתומים שסבלו מרעב. לקראת פסח נמנה על העוסקים במלאכת המצווה של ארגון אפיית מצות לחג.

באוקטובר 1941 בוצעה אקציה בגטו. מי שנלכד, ובהם האדמור מקוידאנוב-ברנוביץ רבי אלתר פרלוב הי"ד, גורש ללוקישקי ולפונאר. בעליית בית הכנסת 'שאול'קעס קלויז' הסתרו למעלה ממאה איש ובהם רבנים וראשי ישיבות הפליטים ובני משפחותיהם, ואת פתח לעליית הגג הסתירו בערימת ספרים. הרוצחים הגרמנים והליטאים זיהו מהקומות העליונות של הבית ממול שיש מסתתרים בעליית הגג, התפרצו לבית הכנסת והחלה בירי כבד לכיוון התקרה והצליחו לפרוץ לעליית הגג. שוטר שמצא את הרב זולדן מסתתר בעט ברב וצעק לו שירד למטה. הרב קפץ למטה לבית הכנסת, ניגש לארון ספרים בפינה רוקן מדף ספרים, השתחל למדף והסיר את עצמו באמצעות ספסל עמוס בספרים. הוא שמע את הרוצחים הליטאית פותחים את הארונות, הופכים אותם, זורקים ספרים ויורים לתוך הארונות. אך בדרך נס הם דלגו על הארון בו הסתתר.

בתקופת האקציה בה נחטפו יהודים לאסטוניה, הסתתר הרב במחבוא במשך ארבעה ימים ללא מים ומזון, וכמעט ללא אויר לנשימה. כשיצא פגש את ר' קלמן פרבר, בחור בן תורה, שנרשם ליציאה למחנה עבודה והתייעץ עם הרב זלדין האם נכון לצאת מהגטו. הרב הורה לו כי "אם נותר אפילו אחוז אחד של אפשרות בריחה והצלה, כדאית היציאה, ולא רק כדאית אלא מצווה גמורה היא… המשמעות של קידוש ה' בשבילנו, כלואי הגטו, היתה והינה המאבק להישארות בחיים. דבר זה צריכים אנו לשנן לעצמנו השכם והערב ולעודד את עצמנו. יש לנצל את על הדרכים; להשתמש בכל האפשרויות ובלבד להישאר בחיים ולו רק בשביל שיהיה מי שיוכל לסר לדורות הבאים מה עוללנו לנו הנאצים ימ"ש, בני 'העם התרבותי והנאור בעולם'."

בפגישה אקראית אחרת, שאל ר' קלמן פרבר את הרב זלדין, באיזה זכות הם נשארו בגטו היחידים בחיים, בו בזמן שגדולים וצדיקים, ראשי ישיבות כהגר"א וסרמן ור' שלום מאיישישוק, ה'שותק משצ'וצ'ין' ועל יתר המנהלים הרוחניים של הישיבות, רבנים, צדיקים ובחירי תלמידי הישיבות הלומדים והמתמידים כולם ניספו? תשובתו הייתה:

"הסבר הענין הוא, שהמדרגה הכי גבוהה שיהודי בן תורה שואף אליה היא הדרגה של מסירות נפש, בדומה ליהודי הראשון בעולם, אברהם אבינו ובנו יצחק, שהגיעו לדרגת 'עקדה'. וכשאדם זוכה להתעלות למצב שהוא מוכן למסור נפשו על קידוש השם, היינו כשהאנוכיות הפרטית שלו איננה קיימת עוד, נשאר בו רק החפץ להתעלות ולהיכסף לאין סוף. לדרגה זו יכולים להגיע רק יחידים מוכשרים, אלה שמטענם הרוחני הוא גדול מאוד. הצדיקים הגדולים הגיעו למדרגה זו ולכן הלכו. אולם לגבינו – הדרך עדיין רחוקה, וכדי להגיע אליה דרוש זמן. ההכנה אליה יכולה להיות על ידי ייסורים המביאים לחשבון הנפש, ולכן יש עוד צורך בהרבה התרחשויות, בניסיונות ובייסורים, שעל ידן נגיע להתעלות זו ונהיה גם אנו ראויים לקדש שמו, וכשנגיע לדרגה זו, נלך גם אנו כמוהם".
ושוב אני מבקש מר' יעקב הסבר: אמרת זה עתה שקידוש השם בזמננו צריך להתבטא בהישארות בחיים ואם כן עלינו להשתדל בכיוון זה. האם אין גישה זו נוגדת את הדברים שאמרת לי לפני שנתיים בגטו מהותה של מצוות קידוש השם היא העקדה, שהיא תכליתו של אדם, שהיא המעלה בזה העולם, ואליו יש לכוון את כל המאמצים?

"ברור שאין סתירה" ענה לי ר' יעקב מיניה וביה "אי אפשר לו לאדם לעלות בשלבי הסולם ללא רוח חיים. אין המת חייב במצוות. ברור שנסתרים מאתנו דרכי ה'. אדם המאמין והמקווה יש לו כל כך הרבה אפשרויות של עליה, בפרט בימים אלו. במלה אחת של עידוד אתה פשוט מחיה נפשות היום. וכשהמלה יוצאת מלב מאמין, דהיינו כשאתה עצמך מאמין במה שאמרת – אתה זורע אמונה ותקווה באנשים, אתה מרים על ידי כך אנשים מאשפתות ומתעלה יחד אתם. הדרך פתוחה לפניך ללמוד תורה ומוסר, לעבוד על שבירת המידות הרעות, גם במצבנו הנוכחי. כל זה תוכל לעשות רק כאשר הינך בחיים ולא אחרי המוות. איך אמר בעל 'החפץ חיים' זצ"ל: 'בעולם האמת אפילו פסוק אחד מפרקי תהילים או משנה אחת מפרקי משניות, לא יתנו לך ללמוד ולהכין, אם לא הכינות אותם כאן, בזה העולם'. השפל. אם כן, העולם הזה הוא לגמרי לא שפל, ומי שיש לו מוח בקדקודו יכול לנצלו היטב. מאליו מובן שהאוגר במשך שנות חייו תורה ומצוות, הרי שבבוא עתו לעזוב את עולם השקר – לא בידיים ריקות יעזוב. הדרך להגיע לדרגה של 'מסירות נפש' 'קידוש השם'- 'עקידה' היא דרך החיים. על כן יש לשים את הדגש על החיים; יש להיאבק למען החיים בכל הדרכים ובכל האמצעים".

הרב יעקב זלדין נהרג על קידוש ה' עם חיסול גטו וילנה בשנת תש"ג (1943).

כוונת שרה בגירוש ישמעאל מבית אברהם / רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם הי"ד

ב"ה דאלינא

כתובות מ"ד א 'אישתני ולא אשתני, תנאי הוא', פירוש אי אמרינן אישתני גופא אישתני קטלא או לא, וקאי זה אנשיא ומשיח. והקשה שם בתוספות בדיבור המתחיל 'תנאי', והא ליכא שם אלא שינוי דינא, והיכי מייתי ליה לשינוי גופא.
ונראה לתרץ קושיית התוספות על פי המבואר בילקוט שמואל רמז קכ"ז ללמדך שמלך כו' שהוא נתמנה למלך והוא קצר מיד נעשה ארוך, בשביל שמן המשחה שנמשח. וכן אתה מוצא בכהן גדול, למה נקרא שמו 'כהן גדול', שהוא גדול בחמשה דברים, בנוי בכח… יעויין שם הדבר. מבואר מזה דהנמשח בשמן המשחה משתנה גופא לגמרי. והנה נשיא שמביא על חטאיו שעיר, מבואר בתורת כהנים ויקרא פרשתא ה' דקאי אמלך שאין על גביו רק ד' אלקיו, ואם כן הוי שפיר נשיא ומשיח נשתנה גופא כמו מנערות לבוגרת, ומיושב שפיר קושיית התוספות בעזרת ה'.

בתנא דבי אליהו ספר אליהו רבא פרק ז', גדול פסטין שעשה אלישע יותר מכל המלחמות שעשה יורם בן אחאב, שנאמר 'ויכרה להם כרה גדולה'. ובזקיקין שם פירש 'פסטין' ענין מארב מלחמה, וזהו היתה חכמתו שעשה כמו מארבי מלחמה. אולם מדמביא התנא דבי אליהו הקרא 'ויכרה להם כרה', מוכח דחכמתו היתה דהועיל על ידי סעודה, יותר מיורם על ידי מלחמה.
ולכן נראה לעניות דעתי דהגירסה הנכונה בכאן הוא, 'גדול פוסקין שעשה אלישע', וכמובא גירסא זו בילקוט מלכים רמז רל"א. ופירשו על פי המבואר בילקוט אסתר רמז תתרמ"ח, כך היה מנהגם של אנשי פרס, היה להם כוס גדול מחזיק ארבעה שנציות, והוא נקרא 'פוסקא', והם משקין בו לכל אחד ואחד. מבואר מזה דכוס גדול נקרא 'פוסקא'. ולפי זה יובן היטב כוונת התנא דבי אליהו 'פוסקין שעשה אלישע', היינו הסעודה שעשה, ונתן להם לשתות בכוסות גדולות הנקראים 'פוסקא', עד שפעל יותר ממה שפעל יורם על ידי מלחמה.

'ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי', אמר עשו לפני ה' יתברך ריבונו של עולם ואת יעקב אהבת, ולמה, הלא נשא שתי אחיות. ואם תאמר אני גרמתי לו, אם כן למה הסתרתה אותו בצל סוכה. הדא הוא דכתיב 'וסוכה תהיה לצל יומם'.  אמר רבי יהושע, תיפח רוחו של עשו שלא ידע להשיב לעצמו 'ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל'. פליאה מובאת בדמשק אליעזר ערך סוכה [אות יב, בשם ספר 'כסף נבחר'].
ונראה לעניות דעתי לומר  לומר בביאורה על פי המבואר ב'בני יששכר' מאמרי סוכה בשם הראשונים, דלכך ינסה קוב"ה האומות לעתיד במצות סוכה, כמבואר בריש מסכת עבודה זרה, 'מצוה קלה יש לי וסוכה שמה', כי הלא תשובה אין מועלת רק לישראל, משום דאנו בנים למקום ואב שמחל על כבודו כבודו מחול, מה שאין כן האומות, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ונודע דסוכה זכר לענני כבוד הוא, וענני כבוד נקראין 'שרביטו של מלך', כמאמר הכתוב ['ויכס הענן וכו' מלא את המשכן', וכן כתיב בבנין עולמים בימי שלמה 'וענן מלא את בית ה' אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל', וכן כתיב 'ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים', וכן כתיב 'ויש שמים וירד וערפל תחת רגליו'], אם כן אסור להאומות לישב בסוכה, כי יאסור להשתמש בשרביטו של מלך, מה שאין כן ישראל, שנקראים 'בנים', שפיר יושבים בסוכה ומשתמשין בשרביט אביהן. אם כן ממצות סוכה ראיה שאנו נקראים 'בנים' ומהני לן תשובה. יעויין שם הדבר. והנה בטעם איסור עריות מבואר במקובלים דהוי כמשתמש בשרביטו של מלך, כי במרכבה עליונה הקורבה מצויב, ודי לחכימא. והנה חכמינו ז"ל אמדו דבשכר שבכתה לאה שלא תיפול בגורלו של עשו, זכתה לינשא ליעקב. ונודע דעת הרמב"ן, כי האבות לא קיימו התורה הקדושה רק בארץ ישראל. ובזה נבוא לעומק כוונת הפליאה האמורה. 'ואוהב את יעקב', למה הלא נשא שתי אחיות ולא שמר את חוקי התורה הקדושה, ולמה איפוא אהבתיו היתה טענת עשיו. ואם תאמר אני גרמתי לו, כי מחמת מעשי הרעים בכתה לאה שלא תיפול בגורלי, ולכך זכתה שתתגלגל הדבר שתינשא לו, ורחל הוכרח יעקב לישא כי הלא זוגו הוא, כמאמר הכתוב 'רחל אשת יעקב', אם כן אין זה חטא, כי אנוס היה, אם כן למה הסתרתה אותו בצל סוכה, להורות שמועיל חשובה על חטאתי, ואם כן מוכח דחטא, ולמה איפא אהבתיו. אמר רבי יהושע כו' ואני בבואי מפדן, כי תיכף כשנכנס לארץ ישראל מתה רחל, ואם כן לא עשה איסור כלל לדעת הרמב"ן, והסוכה שהושיבהו בה קוב"ה הוא להורות כי מותר להשתמש בשרביטו של מלך, ולכך בדין אהבתיו.

כשראתה שרה שנגזר על משה רבינו עליו השלום שלא יכנס לארץ ישראל אמרה גרש האמה הזאת ואת בנה. פליאה. מובאת בדמשק אליעזר פ"ז.
ונראה לעניות דעתי לומר בביאורה כן, דהנה הלא כוונת שרה אמנו עליה השלום במה שגרשה את ישמעאל, מבואר בתורה הקדושה 'כי לא ירש בן האמה עם בני'. ולכאורה יפלא איך סברה לבוא למטרתה זאת על ידי הגרושין, וכי ממקום שיתגרש לא יוכל לחזור לבית אביו ולתבוע ירושתו, ואם כן איפא למה לה לעורר חמתו חנם. ונראה כי כוונתה היתה על ידי הגירושין לעורר קטרוג למעלה על ישמעאל, וסברה כי יעלה בידה לאפסו מהעולם, דהנה חכמינו ז"ל דרשו על הפסוק 'ותשלח את הילד', כי ישמעאל נצמא אז מאד, וקוב"ה המציא לו שם מים בדרך נס. רק המלאכים קטרגו, מי שעתידין בניו להמית בניך בצמא בעת שיגלו מארץ ישראל תזמין לו מים בדרך נסיי, ימות עתה בצמא. רק קוב"ה השיב להם, כי הוא דן האדם כפי מעשיו באותו שעה. ועתה כשר הוא. נמצא דלולי כן היה ישמעאל מת בצמא אז. ונודע דאלולי היה נכנס משה רבינו עליו השלום לארץ ישראל לא גלו מארץ ישראל. נמצא דעל ידי שלא נכנס משה רבינו עליו השלום לארץ ישראל גלו ומתו בדרך בצמא על ידי בני ישמעאל. ועל ידי זה היה קטרוג על ישמעאל. ובזה אתי שפיר הפליאה, כשראתה כו' שלא יכנס כו' אם כן יגלו ישראל מארץ ישראל וימותו בדרך בצמא על ידי בני ישמעאל, אמרה 'גרש', דאז תוכל להיות עליו קטרוג שימות בצמא, וסברה להיות עליו קטרוג שימות בצמא. וסברה כי אולי תעלה בידה. ולזה לא יכלה לבוא רק בדרך, כי נודע מחז"ל שטן מקטרג בשעת הסכנה. מה שאין כן בביתו של אברהם אבינו עליו השלום, ולכך גרשה אותה. אולם באמת הרחמנות שריחם קוב"ה על ישמעאל, זה היתה לטובת ישראל וסיבה לכיליון האומות, והמלאכים לא ראו זה אז, דאיתא בתיקונא זוהר הקדוש תיקונא ט', דבשעת החרבן אמרה שפחה כשברחה שכינתא מבית המקדש 'ולאו כהאי גוונא עבדה שרה להגר', אמר קוב"ה אף על גב דשרה תרכת לה, אנא רחימנא עלה ועל בנה, ואתן לא עבדתן הכי כו'. אנא אומינא לעברה מלכותא חייבא מעלמא. יעויין שם הדבר. נמצא דקוב"ה הצופה נסתרות ריחם אז על ישמעאל לטובתנו, כדי שתהיה סיבה לכשתאבד מלכותם, על דרך 'משגה לגוים ויאבדם'.

משה רבינו ביקש לכנוס לארץ, אמר לו הקב"ה והלוא כתבתי בתורה 'ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש'. פליאה, מובאת ב'ישמח משה'.
ונראה לעניות דעתי בביאורה על פי המבואר בהרא"ש ביומא סי' כ"ב בענין מצות אכילה בערב יום כיפור הוא בחיבתו של ישראל לפני ה' יתברך, כי מלך שיש לו ילד שעשועים וגזר עליו להתענות יום אחד וצווה להאכילו ולהשקותו הרבה ערב יום התענית למען יוכל להתענות ולא יזיק לו. כך עשה קוב"ה עמנו, אחרי כי צווה עלינו להתענות ביום כיפור, מחמת האהבה צווה עלינו שנתענג הרבה בתשיעי, למען נוכל להתענות, אחר כך בעשירי ולא יזיק לנו. ויעיין מזה בטור שלחן ערוך אורח חיים סי' תר"ה. נמצא מאכילת ערב יום כיפור נראה גודל חיבתו של ישראל לפני ה' יתברך. ונודע דאלולי נכנס משה רבינו עליו השלום לארץ ישראל ובנה המקדש לא היה נחרב, כי במעשה ידיו על משה רבינו עליו השלום לא שלטה אפיסה, ואם כן היה חס ושלום מכלה חמתו על שונאי ישראל. ובזה נבוא ל הפליאה, ביקש משה כו' וא"ל קוב"ה כתבתי 'ועניתם', דמזה נלמד גודל חיבתן של ישראל בעיני, ואיך תכנס לארץ כאמור.

כשאמר קוב"ה לאדם הראשון למה אכלת מעץ הדעת, אמר אכלתי ואוכל עוד. פליאה מובאת בכמה מקומות.
ונראה לעניות דעתי בביאורה על פי  המבואר באור חיים על הפסוק 'האשה אשר נתת עמדי', שאדם הראשון שוגג באכילתו היה ולא ידע כלל כי הוא אוכל מעץ הדעת. והנה הלא נודע כי עיקר תשובה הוא תשובת המשקל, כאמרם ז"ל הכי דמי תשובה, מחוי רב יהודה באותו מקום ובאותו אשה. והנה זה יתכן בחטא מזיד, אבל בשוגג הלא לא יתכן זה, ואם כן לא יצויר לכאורה תשובת המשקל חס ושלום בחטאי שגגה. ובספר 'דעת קדושים' לבעל 'תורת יקותיאל' האריך בזה דבאמת מצד הסברה קשה התשובה על חטא שוגג, רק קוב"ה ברחמיו וחסדיו מקבל שבים. וזה  היה כוונת ה' יתברך שאמר לישראל על ידי יחזקאל 'כן אמרתם לפני כו' וחטאתנו כו' ואיך נחיה. שובו שובו מדרכיכם בית ישראל'. ופירש שטענת ישראל היתה 'וחטאתינו עלינו', היינו שנגה, 'ואיך נחיה', מטעם האמור שקשה התשובה לחטאי שגגה. והשיב הקב"ה כי אף על פי כן יקבלו בתשובה יעויין שם הדבר. אכן לעניות דעתי יתכן שפיר תשובת המשקל על שוגג לזכות הרבים, וכל המזכה הרבים אין חטא בא על ידו, והוי שפיר תשובת המשקל. וזה הפירוש 'שובו שובו מדרכיכם', כפל לעשות תשובה כל כך שאחרים ילמדו מהם לעשות כמותם, ותהיו מזכי הרבים, ותהיו תשובת המשקל לחטאי שגגה. וזה אמר אדם הראשון אכלתי בשוגג ומה אוכל לעשות כעת תשובה, הלוא על חטא שוגג לא יצויר תשובת המשקל, ואוכל עוד במזיד למען אוכל לעשות תשובה אתמהה? אולם באמת אמרו חכמינו ז"ל כי אדם הראשון ישב בתענית כל ימיו ועשה תשובה. ומבואר בפליאה, מובא במדרש תלפיות, ענף עץ הדעת כי אדם הראשון עשה תשובה כל ימיו וממנו למדו כל הדורות לעשות תשובה. ואם כן הוי אדם הראשון מזכה הרבים, שאין חטא בא על ידו, והווי חשובת המשקל על חטאו בשגגה.

יקותיאל יהודא הלברשטאם
ראב"ד פה קהילת קדש דאלינא יע"א

(הבאר, שנה ז, כרך ב, תרצ"ב, סי' לד)


רבי יקותיאל יהודה (זלמן ליב) הלברשטאם – נולד בסביבות שנת תר"ס לאביו הרב משה הלברשטאם מבאכניא (שנפטר בשנת תרס"ז), בנו של רבי אשר מאיר הלברשטאם מבאכניא, בנו של הרב יוסף זאב הלברשטאם מקשאנוב, בנו של הרב דוד הלברשטאם רבה של קשאנוב, בנו של האדמו"ר רבי חיים האלברשטאם ה'דברי חיים'.
אמו, מרת פעסיל, הייתה אחותו של האדמו"ר מצאנז-קלוזנבורג רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם. אביהם הרב צבי הירש הלבשטאם מרודניק, היה בנו של הרב ברוך האלברשטאם רבה של גורליץ. מרת פעסיל היה בעלת ידע נרחב ובקיאות בכמה ספרי מוסר ובסיפורי צדיקים מבית אבותיה. בשנת תרע"ד נישאה בזיווג שני לרבי יעקב יצחק שפירא, בנו של רבי שלום מפשיטיק, בן הגאון הקדוש מבלנדוב, בנו של השרף ממוגלניצה, נכד המגיד מקאזניץ.

בשנת תרפ"ד התחתן הרב יקותיאל יהודה (ב"ר משה) הלברשטאם עם מרת מרים יוכבד בת האדמו"ר רבי יצחק אייזיק רוקח הי"ד, רבה של דולינא (\ דאלינא), בנו של האדמו"ר רבי פנחס רוקח מדולינא, בנו של רבי משה ממקארוב, בן ה'שר שלום' מבעלז.

רבי יקותיאל יהודה היה גדול בתורה וביראה. כיהן כדיין, מורה הוראה ור"מ בדולינא לצד חותנו, ומילא את מקום חותנו כרב ואדמו"ר בדולינא. ונספה בביתו בשואה בשנת תש"ב.

הוא חיבר את מספר ספרי ליקוטי הלכות, מראשונים ואחרונים, מגורי האר"י ז"ל ומתלמידי הבעל שם טוב:

  • 'מנחת שבת' שיצא לאור על הספר 'שומר שבת' מאת הרב דוד לידא מאסמטרדם (בילוגריי, תרצ"ב).
  • 'מנוחת שבת' – ליקוטים על קיצור שולחן ערוך (בילגוריי, תרצ"ד). הספר יצא בעילום שם המחבר, כי כולו מלוקט מתוך 'מנחת שבת' מאת הרב שמואל הכהן בארנשטיין (ורשה, תר"ס).
  • 'אורחות אדם' שהוציא לאור עם הספר 'הנהגות אדם' מאת הרב דוד אופנהיים אב"ד פראג (בילוגריי, תרצ"ו).

רבי יקותיאל יהודה פרסם מאמרים בכתב העת 'בית ועד לחכמים' בעריכת הרב יוסף שמעון פולק הי"ד (שנה ו, חוברת א, עמו' לו; שנה ז, חוברת ג, עמו' מא; שנה ז, חוברת ח, עמו' קכד; שנה ח, חוברת ט-י, עמו' יג; שנה ט, חוברת יב, עמו' ה; שנה י, חוברת ט-י, עמו' ב). וכן פרסם מאמר בכתב העת 'הבאר' (שנה ז, כרך ב, תרצ"ב, סי' לד), בעריכת הרב צבי הירש פרידליניג הי"ד.

בנוסף, כיהן בהתנדבות כנגיד הרבני בגליציה של הירחון התורני 'קול תורה' שיצא לאור בעריכת הרב שמואל אהרן וועבר. רבי יקותיאל יהודה פירסם גם בכתב העת הנ"ל (שם, שנה א, חוברת ו-ח, סי' נט; שנה ד (ו), חוברת ט, סי' צז).

תשובה אליו מובאת בספר 'לב יהודה' (סי' עז) מאת הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד.

הערה: יש מי שכתב שאביו נפטר לאחר כשתי שנות נישואין, ולפי זה נולד הרב יקותיאל יהודה בסביבות שנת תרס"ו.

אדם הוא בעל בחירה ולכן אי אפשר לאדם להתפלל על חברו שלא יחטא במזיד, אך יכול להתפלל שיכשל חברו בשוגג / הרב יצחק יעקב דוידובסקי הי"ד

ב"ה ניעשוויעז.

א. פרשת מקץ, 'ועתה ירא פרעה איש חכם ונבון' וגו'. ידוע קושיית המפרשים הלא יוסף נקרא רק לפתור החלום ולא להיות יועץ למלך. ונראה לי לפרש, דהנה יש שינוי בין עיקר החלום ובין סיפור החלום ליוסף, דפרעה חלם שעומד 'על היאור' וסיפר ליוסף שעומד 'על שפת היאור'. הלא דבר הוא? אך הענין הוא כך, דידוע שהמצרים היו עובדים להיאור, כי מטר וגשם לא היה במצרים, ורק הנהר השקה את השדות. ואם כן היה הנהר אצלם לאלקי שהוא משפיע אותם. ופרעה שהוא 'עומד על היאור', היינו שיהיה הוא המשפיע אותם למעלה מהנהר. ולכן בוש פרעה לאמר זאת שהוא יהיה למעלה מאלקים. וגם ליוסף לא רצה לגלות זאת מה שראה, רק אמר שהוא עומד 'על שפת' הנהר. ולכן לא פתרו כולם את החלום, אף כי לכאורה הפתרון מהחלום דבר קל ופשוט. רק יוסף פתר, כי ידע שפרעה ראה בחלומו כי הוא עומד על הנהר, שהוא יהיה המשפיע אותם, ולכן אמר יוסף לפרעה, מה שראית שאתה עומד על הנהר, הוא משום 'ועתה יראה פרעה איש חכם ונבון' וכו', היינו שהאיש יהיה המשפיע אותם. ולכן נאמר בפסוק ל"ח ולא מקודם, 'ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו', היינו שיודע הנסתרות. וזהו שאמר בפסוק ל"ט 'אחר הודיע אלקים אותך את כל זאת', היינו מה שלא אמרתי לך. וקל להבין. וכהאי גוונא ראיתי בספרי הדרוש שפירשו מה שאמרו חז"ל (סוטה יב ע"ב) 'ותלך בת פרעה לרחוץ על היאור', שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה. וילפו זאת מדלא כתיב 'ביאור', רק 'על היאור', שבטלה את היאור עבודה-זרה שלהם. וקל להבין.

ב. בפרשת שלח 'ויקרא משה להושע בן נון יהושע'. ואמר על זה התרגום יונתן, וכדי חמא משה ענותנותו קרא משה להושע יהושע. צריך להבין איך תלה קריאת שם זה בענווה של יהושע. ועיין בספר או"ח בהקדמה למסכת פסחים דבר נחמד בזה. עיין שם. ולפי עניות דעתי יש ליישב על דרך הפשוט, דלכאורה קשה איך יועיל תפילתו הא אמרינן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (וכהאי גוונא הקשה גם המהרש"א במסכת ברכות דף ו, עיין שם. ועיין גם בשו"ת מעיל צדקה סימן ז, עיין שם). ונראה לי דדווקא על מזיד לא יכול אדם להתפלל על חברו שלא יחטא, משוס דאדם הוא בעל בחירה. אבל שלא יכשל חברו ולא יחטא בשוגג, יכול להתפלל. ומשה רבינו חשש שלא יכשל יהושע בשוגג מרוב ענווה, שלא יבטל דעתו מפני דעתם, וזה התפלל עליו שלא יכשל ולא יחטא בשוגג. ולפי זה ניחא לי נמי מה שהקשו המפרשים מדוע לא התפלל משה רבינו על כולם, כי שלא יחטא אדם במזיד לא מהני תפילה. וקל להבין.

ג. מסכת סנהדרין (יז ע"א) אלא למאן דאמר [שנתנבאו אלדד ומידד] 'משה מת', מינח הוי ניחא ליה. לא סיימוה קמיה וכו'. לכאורה קשה הרי 'משה מת' הוא התחלת הדיבור, אם כן הוא ליה למימר רק סיימוה קמיה, ולא התחילו (ודוחק לאמר שלא אמרו בפניו רק תיבת 'משה' ולא יותר). ונראה לי לפרש על פי מה שכתב הרמב"ם פרק ו' מהלכות יסודי התורה הלכה ד' שכל דבר טובה שיגזור הקב"ה אפילו על תנאי אינו חוזר, עיין שם. ועיין גם בירושלמי פרק קמא דתענית, עיין שם היטב. אם כן לא איכפת למשה כלל מה שאמרו שהוא ימות, דזאת יכול לבטל. אבל אם יאמרו ד'יהושע מכניס', וזה הוי טובה ליהושע, לא הוי בטל כלל. ובזה יש לפרש גם מה שאמרו במסכת ברכות ו' (ע"א), בן אמוץ כלה נבואתך וצא. עיין שם, דחזקיה לא רצה שיאמר לו אחר כך מי יהיה על מקומו מלך, וקל להבין.

ד. שם כ' (ע"א) כתיב 'להכרות' וקרינן 'להברות', בתחלה להכרותו ולבסוף להברותו וכו'. ונראה לי לקרב הרחוקים הקרי והכתיב, דכרה הוא סעודה של שמחה, כמו 'ויכרה להם כרה גדולה' (מלכים ב' ו,כג) והבראה הוא סעודה של אבל, וקל להבין. עוד יש לומר, דלהברות הוא גם כן כריתה, כמו 'וברא אותהן בחרבותם' (יחזקאל כג,מז) ועיין גם ברש"י במסכת חולין מ"ג ע"ב, עיין שם. ולפי זה נראה לי להסיר גם תלונת הגאון דגול מרבבה ביורה דעה סימן מ"ג מרבינו הט"ז שם, עיין שם. ועיין גם במסכת בבא קמא ע"ה ע"א, עיין שם, וקל להבין.

ה. מדרש רבה בראשית פרשה כ"ב, 'ויצא קין' וכו', יצא שמח וכו', פגע בו אדם הראשון, אמר לו מה נעשה בדינך, אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע. מיד עמד אדם הראשון ואמר 'מזמור שיר ליום השבת'. עד כאן לשונו. מדרש רבה הלז לכאורה מאד תמוה, וכל העובר שם יתפלא הפלא ופלא, מה ענין ושייכות של שבת לתשובה. וגם מדוע לא ידע אדם הראשון בעצמו שגדול כוח של תשובה עד ששמע מקין.
ואמרתי לפרש (בדרוש לשמחת תורה) דהנה הראשונים חקרו אם מצוות התורה הם כפקודת מלך או כהזהרת הרופא אל החולה. ומובא דבריהם בספרי הדרוש ובספר שמן המור, עיין שם. ועיין גם בספר עמק יהושע דרוש ז' האריך בחקירה זו, עיין שם. ובזה נראה לי לפרש הסתת נחש הקדמוני, כי אדם וחוה סברו דהציוויי שהיה שלא לאכול מעץ הדעת הוא כהזהרת הרופא אל החולה שהדבר בעצמו סם הוא לאדם וממית אותו. על כן הוסיף ואמר גם 'לא תגעו בו', כי צריך ליזהר מאד מסם חריף שלא ימית גם בנגיעה, כטבע דבר חריף מאד ששורף גם בנגיעה ומזיק את האדם. וכבמסכת בבא מציעא פ"ה ע"ב, עיין שם. ועל כן סבר דלא מהני תשובה כלל. וכיוון ששמע מקין שמהני תשובה, על כורחך הוא משום הזהרת מלך, כמו שכתב הספר עמק יהושע [חלק ב, דרוש ו] דעד מתן תורה היו בבחינת הזהרת מלך על העם, ולכן מהני תשובה וחרטה.
והנה האחרונים הקשו אהא דאמרינן גבי שבת, אמירה לעכו"ם שבות, אבל בלאו הכי שרי. ולפי שיטת הפוסקים הא דאין שליחות לעכו"ם, היינו לקולא, אבל לחומרא יש שליחות אם כן ליתסר מטעם שליחות. ותירצו דגבי שבת, המלאכה בעצמה אינה כלל עבירה, ועיקר האיסור אגוף האדם רמיא, למען ינוח. אם כן לא שייך ביה שליחות, דמכל מקום הרי ישראל נח ושבת ממלאכה, עיין שם (עיין בספר בית שמואל באבן העזר סי' ה', ובישועות יעקב שם, ותה"מ סי' שמ"ח, ח"ס אורח חיים סי' פ"ד, ועוד בכ"ד) אם כן לפי זה ניחא מה שאמר 'מזמור שיר ליום השבת', וקל להבין.
ובזה אמרתי לתת טעם לשבח להא שפרטה תורה הקדושה מצוה החמורה מצות שבת שלא ישמע לאביו לעבור על זה, ובאמת גם על מצוה קלה אין צריך לשמוע לו, כבמסכת יבמות ו' ע"א. אם כן היה לה לפרוט אחת ממצוות הקלות ולא מצות החמורה מכל התורה?! והוא משום דעל שאר עבירות אם אמר לו אביו לעבור, הוי 'אינו עושה מעשה עמך' ואין צריך לשמוע לו. ואין לומר דעשה דכבוד דוחה הלא תעשה, כמו שתירצו הגאון רבי עקיבא איגר במסכת בבא מציעא והספר נחלת עזריאל בחידושים על התורה, כיוון שמצוה לבנו לעשות הוי שליחו של אדם כמותו, כמו שעשה האב בעצמו, ולגבי האב לא שייך כלל העשה דכבוד. והארכתי בזה הרבה על דרך הפלפול. וכן לתרץ קושיא הספר חות יאיר אמאי לא אסרינן ללכת בשבת פחות מתחום שבת, וכן למה שרי להוציא פחות מד' אמות, הרי חצי שיעור אסור מהתורה, וכן עקירה בלא הנחה אמאי אינו חייב כקושיית התפארת ישראל , ואין כאן מקום לדבר בארוכה.

יצחק יעקב דוידבסקי החופ"ק נעשוועז

בהגאון הק' והצדיק המפורסים וכו' מו"ר ה"ר יהונתן זצללה"ה

(הבאר, שנה ה, כרך א-ב, כסליו-אדר תרפ"ח, סי' יז)


הרב יצחק יעקב דוידובסקי (דודאווסקי \ דודבסקי\ דווידבסקי) בן הרב רבי יונתן מזעלווא.

היה רב גאון מפורסם דיין בנשוויז (ניעשוויעז\ נעזוויש\ נעשוועז\ נישביז\ ניסבייז') שהייתה לפני מלחמת העולם השנייה עיירת נפה במחוז נובוגרודק שבפולין.

מאמריו פורסמו במספר כתבי עת, ובהם:

הבאר, שנה ה, כרך א-ב, כסליו-אדר תרפ"ח, מעין מים חיים, סי' יז – חידושים על פרשת מקץ ועוד.

הבאר, שנה ו, כרך א-ב, כסליו-אדר תרצ"א, מים עמוקים, סי' טו – לסיום מסכתות פסחים וכתובות.

הבאר, שנה ז, כרך ב, תרצ"א, מים טהורים, סי' סג – שאלה נפלאה.

הבאר, שנה ח, כרך א-ב, תרצ"ג, סי' טז – חידושים על משנה במסכת חולין.

הבאר, שנה ח, כרך ג, מים עמוקים, סי' מ – ביאור אגדה ממסכת פסחים.

הבאר, שנה טו, כרך א-ב, כסליו-אדר תרצ"ח, מים עמוקים, סי' טז – חידושים והערות.

קבוצי אפרים, שנה ה, חוברת ה-ו, חשון-כסליו תרפ"ו, סי' יח.

שערי תורה (ורשה) – חלק ז: סי' טז, כא, מב. חלק ח: קונטרס ג, 'יגדיל תורה', סי' ד. חלק יב: חוברת א סי' ה, חוברת ה סי' ו.

על פי ב'אוצר הרבנים' 11371 – הרב נספה בשואה תש"ג.

ראה באתר האנציקלופדיה של הגטאות – מידע על שואת יהודי ניסבייז'.

אין לנו מידע נוסף על הרב דוידובסקי הי"ד, ונשמח לקבל עוד נתונים אודותיו.

ביאור הוויכוח בין יעקב אבינו ובין שמעון ולוי בעניין הריגת אנשי שכם / הרב נחום נפתלי בלייווייס הי"ד

ב"ה יאבלאנקא

איתא ברמב"ם פרק ט מהלכות מלכים הלכה י"ד 'מפני זה נתחייבו כל אנשי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו'. והנה הרדב"ז שם הקשה על זה, אם כן אמאי אמר יעקב 'עכרתם אותי', כיון דמדינא קטלו. ותירץ דכיוון שקבלו עליהם המילה, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. עד כאן לשונו. כדי לברר וללבן ענין הסכסוך שבין יעקב אבינו עליו השלום ובניו שבטי י-ה בדבר הריגת שכם ואנשיו על בסיס ויסוד חזק ואמתי, אציג לפני הקורא שירה שלימה של קושיות ודקדוקים בפרשה סתומה זו.

א) תמוהים לי דברי הרדב"ז בתירוצו דגר שנתגייר וכו', דאם נאמר שהיה להם לאבות דין ישראל, הלא בן נח שהרג את ישראל או שבא בחזקה על בת ישראל ונתגייר, חייב מיתה, כמבואר ברמב"ם מלכים פרק י הלכה ד, ושוב הדרא קושיית הרדב"ז לדוכתיא, מדוע אמר יעקב 'עכרתם אותי', כיון דמדינא קטלו?

ב) למה פרסמה תורה הקדושה תשובת שמעון ולוי 'הכזונה יעשה את אחותינו', כלום לא ידע יעקב אבינו שבדבר זאת הרגו. גם איפה היא התשובה בדבריהם אלו על פחדו של אביהם 'ונאספו עלי והכוני'?

ג) בפסוק 'ויבאו על העיר בטח', וברש"י שם: על כחו של זקן שהתפלל עליהם בשכם, מדוע לא בטח יעקב גם כן באותו הכוח? בכלל למה נתיירא כל כך, הלא לכאורה זה חסרון באמונה, חס ושלום.

ד) דייקה תורה הקדושה וסיפרה לנו, 'ויחי חתת אלקים ולא רדפו אחרי בני יעקב', הרי דהסכים הקב"ה עמהם. ואם ואמר המתרץ כי זאת הייתה בזכות של זקן, אברהם או יעקב, הלא לא לחנם דקדקה תורה הקדושה וכתבה 'אחרי בני יעקב', ולא נאמר 'אחרי יעקב', אשר מן הנימוס הוא לזכור שם העיקר והראש של הבית. וגם אמנם הא ידיו נקיות מדם חללים, לא התולדות. ואם יענה המתרץ כי עיקר השנאה הייתה עליהם, הלא רק שמעון ולוי פחזו כמים עולה, ובקרא סתמא כחיב 'בני יעקב'?

ה) למה כעס אבינו יעקב רק על שמעון ולוי, הלא כלם לקחו חבל בביזה, כמו שאמר הכתוב 'בני יעקב באו על החללים'. גם פעולה כזו של גזל וחמס תגרום במידה מרובה משטמה ושנאה מהשכנים אליו, לעכור אותו ולאסוף עליו?

ו) בתשובה שמעון ולוי 'הכזונה יעשה', ובאבן עזרא שם: 'יעשה שכם את אחותנו', הרי שעיקר שנאתם הייתה על שכם לבד, ובפסוקים האמורים שייכתם לכל האחים כתיב 'בני יעקב באו על החללים ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם', הרי דכללום במילת 'טמאו' יחד, כמו שכם כן אנשיו?

ז) בפסוק 'כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור', איך כלל יעקב אבינו שני מאורעות בודדים בכמותם ובאיכותם משונים לגמרי זה מזה יחד, סוף סוף העידה עליהם תורה הקדושה שמה שעשו ופעלו עוון בשכם היה מחמת ובגלל קנאת ד' צבאות, שנבלה נעשתה בבית יעקב על ידי ריקים וחמסנים. לא כן הוא לגמרי המצב במאורע הטרגי של שנאת אחים בני אב אחד עד לעקור ולרצוח נפש, כמו בשנאת שמעון ולוי ליוסף, אשר אמנם הוא מאורע מגונה ובלתי נפרץ בחיי אבות אומתנו הקדושה, על פי שכלנו אנו?

ח) איך נבין דברי חז"ל ברש"י ז"ל, 'ארור אפם', אף שכעס לא קלל רק את אפס. הלא זה הוא חובת האדם בעולמו למשול באף ורצונו, ואם יחליף וימיר זה, על פסח חטאת רובץ?

ט) עוד זאת אשאל וממנה אברר דעתי בעזרת ה' יתברך בכל העניין המסובך הזה: במה תרצו את עצמם שמעון ולוי הריגת כל העיר באמרם בעצמם: 'הכזונה יעשה', כי אם אמנם בערה בהם חמתם על שכם שטימא אחותם, אך למה הרגו ולא חמלו על הנקיים וחפים מפשע לפי דבריהם?

על כן נראה לעניות דעתי, דבזאת גלתה לנו תורה הקדושה המפתח לפתרון כל הפרשה הסתומה. ואומר, אם אמנם שצדקו דברי יעקב אבינו עליו השלום הבחיר שבאבות, אך הדין היה עם השבטים שבטי י-ה, שהרי הרב אומר כן הוא הרמב"ם בפרק ט מלכים הלכה יד שנתחייבו כל אנשי שכם הריגה. גם הרמב"ן בפירוש על התורה כתב שהיו רשעים עובדי עכו"ם. ולו היו המעשים של שמעון ולוי נסתעפים ויוצאים ממקור נאמן וטהור, כמו שהעידה תורה הקדושה זה על שאר השבטים 'על אשר טמאו אחותם', דהיינו כפי דברי הרמב"ם ז"ל 'שראו וידעו ולא דנוהו', בטח לא היה יעקב מתיירא כלל, שלוחי מצוה אינן ניזוקין. ולמה יפחד בעת שמלאו חובתם ליוצרם לעשות דין ברשעים. והיה בוטח גם כן על כוחו של זקן שהתפלל עליהם בשכם, אך יעקב אבינו עליו השלום הכיר בהם ברוח קדשו, וכפי שהודו מעצמם: 'הכזונה יעשה', שלא עשו זאת מתוך הכרה נאמנה וטהורה, רק כלי חמס שירשו הרציחה מעשו בעוכריהם. וכיון שכעסו על שכם, לא בחנו להבדיל בין הדבקים, והרגו ולא חמלו על כל זכר הנקיים מפשע לפי דבריהם הם. במצב כזה רפו ידי יעקב אבינו עליו השלום, כי החליפו 'הקול יעקב' ב'ידי עשו', ופסקה על ידי כך ההשגחה המיוחדה לישראל קדש ד', ותשלטנה מעתה בהם מערכות הטבע וגלגוליו, אם כן באמת עליו לדאוג כי 'עכרתם אותי… ונאספו עלי והכוני'. ואם מעשיהם ופעולתם היו טובים וכשרים, כי היו מדויקים לפי דיני תורה הקדושה, כמו שהעידה תורה הקדושה 'טמאו אחותם', שראו וידעו ולא דנו, כפירוש הרמב"ם ז"ל, גם פרסמה תורה הקדושה משום הכי התשובה: 'הכזונה' וכו', גם לא בחינם דקדקה תורה הקדושה וסיפרה לנו כי 'לא רדפו אחרי בני יעקב', כי גם הם לא עשו שום חטא ופשע על פי דיני התורה, אך מכל מקום 'ארור אפם כי עז', כי הלא המעשה עשיתם ממקור האף והרשע, והראיה כי גם באותו החום והפחזות חפצתם להרוג את אחיכם. והיינו דכללם יחד 'כי באפם הרגו איש', כי בפועל לא עשו שום עוולה נגד דיני תורה הקדושה, רק הרצון והאף היה להם ממקור שחת. ובכן אף שקילל, לא קילל רק את אפם, כי באף הזה 'עקרו שור', היינו כי רצו לעקור שור ולא נכשלו בפועל לשפוך דמי אח, רק חטאו באף והמחשבה בלתי טהורה. כן נראה לי ביאור כל הפרשה בעזרת ה' יתברך.

נחום נפתלי בלייווייס חוב"ק יבלאנקא מחוז לומזה

(בית ועד לחכמים, שנה י, חוברת ט-י, כסליו-טבת תרצ"ב, סי' טז)


הרב נחום נפתלי בלייווייס, מטשיזעווא (\טשיזשעוו \צ'יז'יבה, פלך לומזה), מתלמידי הישיבה הגבוהה 'מתיבתא' בוורשה.

בשנת תרפ"ג העניקו לראשונה גדולי ישראל היתרי הוראה לעשרה מבוגרי ה'מתיבתא' – לרב מאיר בלומנפלד, וכן לתשעה מחבריו שניספו אחר כך בשואה: הרב פנחס בלאס מוורשה, הרב נחום נפתלי בלייווייס מטשיזעווא, הרב ראובן גולדברג מוורשה, הרב אהרן גראהמאן מוורשה, הרב חיים ישראל וועקסלמאן מבענדין, הרב אברהם מאיר הערצבערג מוורשה, הרב מענדיל הערצבערג משערפץ, הרב אברהם מרדכי מאראקא מזלוטשוב והרב מאטיל שור מוורשה.

בין שתי מלחמות העולם כיהן הרב בלייווייס כרבה האחרון של העיירה יבלונקה קושצ'יילנה שבמחוז לומזה, בצפון-מזרח פולין.

בית הכנסת בעיירה נשרף במלחמת העולם הראשונה, ובני הקהילה לא הספיקו לחזור ולבנות אותו עד שפרצה מלחמת העולם השנייה.

בתאריך כ"ט בסיון תש"א (24.06.1941) כבשו הגרמנים את יבלונקה. בב' בחשון תש"ב (23.11.1941) גורשו יהודי העיירה מבתיהם לגטו בוויסוקה מאזובייצקה. גטו זה חוסל בכ"ג בחשון תש"ג (02.11.1942) והיהודים נשלחו משם לעבודת כפייה במחנה בזאמברוב. לאחר כחודשיים חוסל מחנה זה ויושביו גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ. בספר הזיכרון לקהילת זמברוב, נכתב שהרב בלייוויס גורש יחד עם קהילתו למחנה ההשמדה.

(בספר 'אהרן בכהניו', נכתב שהיה מתלמידי ה'מתיבתא' בוורשה ואב"ד זירמון, ונשא ונתן בהלכה עם הגאון הרב אהרן וואלקין אב"ד פינסק).

מאמרים מאת הרב נחום נפתלי פורסמו במספר כתבי עת רבניים:

  • דגל הצעירים, שנה א חוברת א, טבת תרפ"ה, סי' ג.
  • דגל התורה, א (תרפ"א-תרפ"ב), תפארת צעירים, סי' ח.
  • בית ועד לחכמים, שנה י, חוברת ט-י, כסליו-טבת תרצ"ב, סי' טז.

מכתב מאת הרב בלייווייס, עם דבר תורה על דברי הפרי מגדים בהלכות טריפות, נמכר בבית המכירות Winners.

התמונה שהובאה כאן הופיעה במקורה בשחור לבן בספר הזיכרון לקהילת טשיזשעווע (תל אביב, תשכ"א).

הזוכה לעבוד את ה' יתברך לשמה במסירות נפש, יכול לשנות את הטבע ונעשים לו נסים למעלה מהטבע / הרב ישעיה קלונימוס טננבוים הי"ד

תמונת הרב ישעיה קלונימוס טננבוים הי"ד

ב"ה גארוואלין.

מה שאמרתי בזה בעזרת ה' יתברך בחידושי ליישב סמיכת המאמרים במסכת ברכות (י"ז.) וזה לשונם: מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו וכו'. לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה, וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, מרגלא בפומיה דרב לא כעולם הזה עולם הבא, העולם הבא אין בו לא אכילה וכו' אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה וכו'. גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים וכו'. אמר ליה רב לרבי חייא נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן וכו'.

והנה המאמרים הנ"ל אין להם שייכות זה לזה. גם מה ששאל רב 'נשים במאי זכיין', אינו מובן, והרי הרבה מצות יש להם שלא הזמן גרמן ובלא תעשה שהם מחוייבין. גם רבא שמסיק וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, קשה קושיית התוספות דהכא ד"ה העושה, הא (בפסחים נ:) אמר רבי יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלש בא לשמה. וגם הר"ן שם הקשה מרבא דהכא ארבא דשם דקאמר בקרא 'עד שמים חסדך', קאי על שלא לשמה. דרבא רמי, כתיב (תהלים נז) 'כי גדול עד שמים חסדך', וכתיב (שם קח) 'כי גדול מעל שמים חסדך'. הא כיצד, כאן בעושין לשמה (מעל שמים) וכאן בעושין שלא לשמה (עד שמים, רש"י ז"ל). ותירץ דהכא איירי רבא על מנת לקנתר, ולכך נוח לו שלא נברא, אבל אם כוונתו כדי להתכבד, יש לו שכר. אבל עדיין קשה הלשון 'וכל העושה שלא לשמה', דמשמע אפילו שלא לקנתר. וגם על לקנתר כבר אמר 'בועט ברבו ובמי שגדול ממנו', משמע דהא דקאמר 'וכל העושה' בא לרבות אפילו שלא לקנתר.

ונראה על פי מה שתירץ בספר בית שמואל אחרון בפרשת  בהעלותך קושיית התוספות ז"ל מהא דלעולם יעסוק אדם וכו', והוא על פי מה דקשה דלמה לא הקשו התוספות מרבא ארבא דקאמר בפסחים דשלא לשמה שכרו עד שמים, כמו שהקשה הר"ן ז"ל. ותירץ על פי מה שתירץ הנזר הקודש קושית הר"ן הנ"ל, ופירש האי 'כי גדול עד שמים', ו'כי גדול מעל שמים', הוא על פי מה שכתוב 'אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד', ואורך ימים הוא לעולם שכולו ארוך, היינו עולם הבא, והטעם משום דהעוסקים לשמה עושים בשביל דבר שאין לו תכלית, לכך שכרו בעולם הבא שאין לו תכלית ולכך 'מעל שמים חסדך'. 'ובשמאלה', היינו שלא לשמה, שהוא משום דבר שיש לו תכלית, לכך שכרו עד שמים, היינו שכר עולם הזה שיש לו תכלית. וכיון שכן שפיר אמר רבא 'נוח לו שלא נברא', כיון דעל שלא לשמה יש לו רק שכר עולם הזה, ואימתי צריך לשכר עולם הזה, הוא רק כשנברא, אבל אם לא היה נברא לא היה נצרך לשכר עולם הזה כלל. ומשום הכי הקשו תוספות מרב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם וכו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אם כן יהיה לו שוב שכר עולם הבא, ואמאי אמר רבא שנוח לו שלא נברא. ואמנם גם קושיית התוספות ניחא דוודאי לאו כללא הוא שמתוך שלא לשמה יבא לשמה, דלפעמים אדם לומד כל ימיו שלא לשמה. אלא כוונת רב יהודה אמר רב דנהי אם אפילו הוא ילמוד כל ימיו שלא לשמה, מכל מקום קנאת סופרים תרבה חכמה, וחברו ילמד ממנו ויעסוק לשמה. וזה פירוש 'מתוך שלא לשמה בא לשמה', שיזכה את אחרים על כל פנים בלימודו. והנה שכר של מזכה אחרים הוא שאין חטא בא על ידו (אבות פ"ה משנה י"ח). והנה תכלית הבריאה לא הייתה שלא יעבור עבירה, דאם לא נברא בוודאי לא היה עובר. ורק הבריאה הייתה שיהגה בתורה ומצות, ואם כן שפיר קאמר דלזכות את הרבים לחוד, שמשמרו מחטא שוב נוח לו שלא נברא ובוודאי לא היה חוטא. עד כאן תוכן דברי הבית שמואל אחרון ז"ל בקצרה, ודברי פי חכם חן.

ובזה נבין סמיכות כל המימרות הנ"ל בצירוף במה שאמרו לעיל דלהמחזיקים יש לה מעלה בזה מהתלמיד חכם עצמו, דלהתלמיד חכם יכול להיות לפעמים פניה מן שלא לשמה, אכן המחזיקים שכרם תמיד כלשמה. והיינו דמתחילה בא רבא לומר שלא יהא בועט וכו' ובגדול ממנו, היינו לקנתר, ואינו עוסק בתורה כדי לקיים לא מאהבה ולא מיראה אלא עוד מוסיף פשע על חטאתו ושגגות נעשו לו זדונות. וכמו שפירשו כן התוספות ז"ל בסוטה (דף כב: בד"ה לעולם) הך מימרא דרבא, וכמו שאמר רבא גופיא בשבת (דף פח:) ובתענית (דף ז.) דבכה"אי גוונא הוי ליה סמא דמותא. ואחר כך מוסיף רבא 'וכל העושה שלא לשמה', היינו גם אם עושה שלא לקנתר, וכנ"ל, ורק אפילו להנאת עולם הזה או להתכבד, הגם שיש לו שכר בזה העולם כנ"ל, והיינו 'עד שמים', אף על פי כן 'נוח לו שלא נברא', דאם לא היה נברא לא היה צריך לשכר בעולם הזה, ואף שיבא לשמה לאחרים מזה, מכל מקום שכרו רק שלא יבוא חטא על ידו, אם כן שוב נוח לו שלא נברא ובוודאי אז לא היה בא חטא על ידו, וכנזר הקודש ובית שמואל אחרון הנ"ל, ועל כן מסיק רבא דלא יעשה רק לשמה, דאז יעשה בשביל דבר שאין לו תכלית ויהיה שכרו בעולם הבא שאין לו תכלית. ולכך שפיר מייתי הא דמרגלא בפומיא דרב, דעולם הבא אין בו לא אכילה וכו' ורק צדיקים נהנים מזיו השכינה, שהוא דבר שאין לו תכלית. ואחרי זה עוד מייתי דלהמחזיקים יש מעלה עוד על התלמידי-חכמים עצמם. ומייתי 'גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים', שקורא אותן 'שאננות' ו'בוטחות'. ועל זה שאל רב לרבי חייא 'נשים במאי זכיין', פירוש מהיכן זכותן עוד יותר מן האנשים. ועל זה משיב לו, משום שהם המחזיקין את התורה, והיינו דקאמר באקרויי לבנייהו וכו' ובאתנויי לגברייהו וכו' ונטרן לגברייהו וכו'. לכך הם בטוחים יותר מהאנשים הלומדים בעצמם, שלהאנשים יכול להיות פניה שלא לשמה, אבל המה, שהם מחזיקי התורה, שכרם הוא תמיד כלשמה וכנ"ל, ואתי שפיר בעזרת ה' יתברך הסמיכות הנ"ל, להוכיח דלהמחזיקים יש להם עוד מעלה הנ"ל.

מה שעלה ברעיוני בעזרת ה'  יתברך בענינא בפרשת השבוע הזאת בסדר מטות פרק ל"א פסוק ו' בפירוש רש"י ז"ל, וזה לשונו: שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם, הראה להם את הציץ שהשם חקוק בו והם נופלים. עד כאן לשונו. ענין הציץ לבטל הכשפים, אולי יש לומר על פי מה דאיתא (בסנהדרין דף ס"ז) אמר רבי יוחנן למה נקרא שמן 'כשפים', שמכחישין פמליא של מעלה. 'אין עוד מלבדו' (דברים ד) אמר רבי חנינא אפילו לדבר כשפים. ההיא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעא דרבי חנינא אמר לה אי מסתייעת זיל עביד, 'אין עוד מלבדו כתיב'. איני האמר רבי יוחנן למה נקרא שמן 'כשפים', שמכחישין פמליא של מעלה. שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה. עד כאן. נראה מזה שמי שהוא בבחינת הכרה הזאת, אין כשפים שולטים בו. ולכך כשהראה להם הציץ עם השם המיוחד, בעזרת ה' נתבטלו הכשפים ונפלו על הארץ.

ובחידושי ביארתי בעזרת ה'  יתברך הבנת הגמרא שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה, בהקדם דברי התוספות ז"ל שבת (קנ"ו ד"ה אין מזל) וביבמות (נ. ד"ה מוסיפין) דבזכות גדול יכול המזל להשתנות. יעויין שם. וביאור דבריהם והטעם בזה נראה לי בעזרת ה' יתברך על פי דברי הגמרא ברכות (דף כ') אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא אתרחיש לן ניסא. אמר ליה ראשונים מסרו נפשם על קדושת השם. ופירש דבריהם בספר בית שמואל אחרון פרשת נח על פי דברי הזוהר הקדוש על הא דאמר פרעה למשה 'מי ה" וכו', וכי פרעה לא ידע שמא דה', הא כתיב 'הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו'. ותירץ  הזוהר הקדוש דשם 'אלקים', הוא אלקים על הטבע. וכן 'אלקים' בגימטרייה 'הטבע', ובשעת בריאת העולם נתן הקב"ה בצבא השמים להנהיג העולם על פי הטבע, ואלקים הוא מושל על הטבע ואין משנה הטבע. והשם הוי'ה ברוך-הוא הוא משנה הטבע ומשדד המערכות. ושם 'אלקים' ידע שיש מושל עד הטבע, אבל לא ידע פרעה שיש שם הוי'ה שהוא משדד המערכות, לכך לא רצה לשלח את ישראל, כי בדרך הטבע על פי מזלות אין עבד יוצא ממצרים. וזה פירוש המדרש (בראשית רבה פרשה ל"ג) גדולים הצדיקים שמהפכין מדת הדין לרחמים. רצה לומר, 'אלקים' שהוא דין, שהוא מנהיג העולם על פי הטבע ואין מרחם, והצדיקים מהפכין הטבע לרחמים. וזה פירוש ראשונים שמסרו נפשם אקדושת השם, דמי שעובד את ה' יתברך על פי הטבע, שכן הטבע שעבד יעבוד אדוניו, ואין מוסר נפשו אקדושת ה' יתברך, הקב"ה מנהיג עמו על פי טבע. לכך הראשונים שמסרו נפשם ועבדו את ה' יתברך למעלה מן הטבע, עשה גם ה' יתברך עמהם נסים שלא כדרך הטבע. אבל אנן דלא מסרינן נפשין אקדושת השם, לכך אין הקב"ה עושה לנו נסים שלא כדרך הטבע. וכעין זה כתב בעיון יעקב, ועיין שם משמואל פרשת מקץ.

ובזה יש לומר הטעם שכתבו דזכות גדול יכול לשנות המזל, היינו מי שעובד את ה' יתברך למעלה מהטבע ויש לו זכות גדול יכול לשנות את הטבע אשר צריכה להיות על פי המזל, כי הוא מעורר על ידי עבודתו שהשם הוי'ה ברוך הוא יעשה עמו שלא כדרך הטבע. ועיין בשם משמואל שם שאיש כזה יכול לסמוך על הנס. יעויין שם. וכן מצינו באלישע בעל כנפים (שבת מ"ט.) שמסר נפשו, ונעשה לו נס. ובזה יובן גם כן מה דאיתא שם בסנהדרין. ועיין מה שנדפס משמי בהאי ענינא בספר קובץ דרושים חלק ב' כרך שני בדרוש מ"ה אות ז' דמים מבטלין את הכשפים, על פי מה דאיתא בירושלמי עבודה זרה (פרק ג' סוף הלכה א').

אמר רבי יונה אלכסנדרוס מוקדון כד בעא מיסק לעיל והוה סליק וסלק סלק עד שראה את העולם ככדור ואת הים כקערה. בגין כן ציירין ליה בכדורא בידה (פירוש שהעבודה זרה תופס בידו כדור עגולה. פ"מ) ויצייריניה קערה בידה אינו שליט בים (הם עצמם לפי טעותם מודים שהעבודה זרה אין לה שליטה בים), אבל הקב"ה שליט בים וביבשה, ומציל בים וביבשה. יעויין שם. והיינו במים אפילו האומות העולם מודים שאין עוד מלבדו. ולכך אין כשפים שולטים בים כלל. ואתי שפיר בעזרת ה' יתברך.

ישעיה קלונימוס במוהר"א ז"ל טענענבוים דומו"צ דפק"ק הנ"ל.

('הבאר', כרך א-ד, שנה יד, 'מעין חיים', סי' יא)


הרב ישעיה קלונימוס טננבוים דומ"צ גארוואלין, בנו של הרב אלחנן טננבוים, היה מגדולי חסידיו של הרבי בעל 'ישמח ישראל' מאלסנדר, חסיד ראדזין וקרוב משפחתו של הרבי שישב בעיר ורשה.

הוא התחתן עם מרת איטע בת ר' אשר פדרמן, ונולדו להם ארבעה בנים וארבע בנות.

לאחר שהרבי מקאלושין עזב את רבנות העיר גרבולין, פרצה מחלוקת לגבי זהות ממלא מקום הרב במשרה חשובה זו. תלמידי החכמים בעיר, ובהם חסידי גור, אלכזנדר וורקה, הסכימו להזמין את הרב טננבוים להיות הרב בעיר שלהם. הרב טננבוים הסכנים להתמנות שם כדיין וכמורה צדק. הוא מילא את תפקידו במסירות ובנאמנות, ונשאר בעיר בכל שבת וחג. בשעות הבוקר המוקדמות היה הולך ברגל אל בית המטבחים שמחוץ לעיר, על מנת להשגיח על כשרות השחיטה ולבדוק את סכיני השוחטים. הוא השגיח גם על כשרות המקווה, ובכל שבוע בדק את כשרות העירוב. הוא השיב לשואליו תשובות בהלכה ומסר שיעורים לתלמידי בית המדרש המקומי ובפני החברים ב'צעירי אגודת ישראל'. מידי שבת בחן את תלמידי ה'תלמוד תורה' על הגמרא שנלמדה באותו השבוע.

מאמרים ממנו פורסמו בקובץ דרושים, חלק א כרך ב, תרפ"ד, סי' מה אות ז'; בכתבי העת 'בית מאיר' (שנה א חוברת ב, תמוז-אב תרצ"א, סי' כג); במאסף וקובץ 'רשפי אש' (בעריכת הרב שמחה אבי עזרי אלעזר שפירא הי"ד בנו של הרב שלום שפירא הי"ד) לאדז, כסלו תרפ"ז, סי' יז; בכתב העת 'כרמנו' – כרם בית שמואל, (בעריכת הרב ישראל יצחק ווינאכט מפיוטרקוב),  שנה ב חוברת ו, אדר תרצ"ג, סי' כז; דרשה ממנו הובאה בכתב העת 'הבאר' (כרך א-ד, שנה יד) סי' יא.
בנוסף כתב חיבור עם חידושים, אותם הזכיר במאמריו, אך ככל הנראה חיבור זה אבד בשואה.

הרב חתום ברשימת הרבנים בשו"ת אבני נזר, שקראו לחרם על כל השותפים למינוי רבנים למשרות רבנות קהילתיות תמורת תשלום כסף. שמו מופיע גם ברשימת נותני דמי קדימה למספר ספרי קודש.

בנו הבכור, מרדכי בונם, היה מייסדי 'צעירי מזרחי' בגרבולין, היגר לבלגיה, אך חזר להיות עם משפחתו בזמן המלחמה.

משפחת הרב נכלאה בגטו פוריסוב. ביום א' של חול המועד סוכות תש"ג (1942), ישב הרב עם רב נוסף בבית רבה של פוריסוב. הגרמנים פרצו לבית ודרשו מהרבנים לצאת. הרב טננבוים סירב להישמע להוראתם כי ידע שממילא עומדים לרצוח אותם, והגרמנים ירו ורצחו את הרבנים בתוך הבית. הרבנים הובאו לקבר ישראל בהלוויה בהשתתפות יהודי הגטו.

כן נספו אשתו הרבנית איטה וילדיהם: צילה, דבורה, שפרה, נחמה, ישראל, מרדכי בונים וחנוך הניך. דבורה שפרה ונחמה נספו באושוויץ. כן נספתה רעייתו של ישראל, מרת ביילצ'ה בת ר' אהרן פייגנבוים עם שני ילדיהם. הי"ד.

מכל משפחת הרב טננבוים שדרה רק בתו חנה'לה, שעלתה לארץ ישראל, נישאה ליחיאל רובין והתגוררה ברמת גן.

מאמר קצר על תולדות הרב טננבוים הי"ד נכתב על ידי חתנו (מאיר) יחיאל רובין, והובא בספר הזכרון לקהילת גארוואלין, עמו' 4.

דרכי התשובה בחודשים תמוז אב ואלול / הרב אהרן פלברמן הי"ד

שרידים מתורת הרב אהרן פלברמן הי"ד

'ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר ה' אלקים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי א-ל בשמים וכארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך. אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו', ויאמר ה' אלי רב לך' וגו'. ידוע מספרים הקדושים שהצדיק נקרא 'מי', והטעם כתבתי הנראה לעניות דעתי על דרך הפשוט במקום אחר בפרשת נח, דכתיב מי מושל בי צדיק (עיין מועד קטן ט"ז ע"ב שדריש רבי אבהו על הפסוק בשמואל ב' כ"ג ג' 'אמר אלוקי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל ביראת אלקים', מי מושל בי צדיק, שאני גוזר גזירה ומבטלה) וצדיק גוזר והקב"ה מקיים (עיין שבת נ"ט ע"ב). וזה לשון הספרי 'אתה החילות' לפתוח לי פתח, שאמרת 'ועתה הניחה לי' (שמות לב,י), וכי תופס הייתי בך, אלא להראות שבי הדבר תלוי (עיין דברים רבה ג' ט"ו). עוד איתא בגמרא (סנהדרין ס"ה ע"ב) דרב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה לכבוד שבת קודש. ואחי יוסף גם כן אכלו בהמות שבראו להם על ידי ספר יצירה, כמובא בפתחי תשובה ביורה דעה הלכות אבר מן החי (סי' ס"ב סעיף ב') בשם השל"ה הקדוש (בפרשת וישב, ד"ה 'ויבא יוסף'). וזה 'אתה החילות להראות את עבדך וגו' אשר מי', הצדיק המכונה 'מי' כנ"ל יש לו בחינה זו שהוא כביכול 'א-ל בשמים ובארץ', כמו שמצינו הבחינה ביעקב 'ויקרא לו א-ל אלקי ישראל' (בראשית לג,כ) שהקב"ה קראו ליעקב 'א-ל'. וגם יש לו הכח והממשלה 'אשר יעשה כמעשיך' וגו', שיש לו כוח הבריאה לברוא נפש חי כנ"ל. ולכך אבקשך 'אעברה נא' וגו', בכח זה של צדיק מבטל. ועל זה השיבו הקב"ה 'רב לך', פירוש, וכי אתה משתמש בגדולה זו לעצמך. והבן.

ועכשיו בחודש מנחם אב אפשר לומר שזה פירוש הפסוק שאומרים אחרי אמירת תהלים 'מי יתן מציון ישועת ישראל' (תהלים יד,ז), כי דוד המלך עליו השלום התפלל שהעוסק בספר תהלים יהא נחשב כעוסק בנגעים ואהלות (מדרש שוחר טוב תהלים א,ח). וידוע דבזכות אמירת תהלים נמתקין הדינים, כמו שאמר הקדוש הרבי ר' זושא זכותו יגן עלינו 'מי ימלל גבורות ה" (שם קו,ב), מלשון 'מוללין מלילות' (ביצה י"ב ע"ב), כלומר מי שרוצה למלול ולטחון את הגבורות, ישמיע כל תהלתו, היינו שיאמר כל ספר תהלים. וזה פירוש הפסוק 'מי', היינו הצדיק, 'יתן מציון', על ידי עוסקו בשערים המצויינים בהלכה, 'ישועות ישראל', ומעורר רחמים עליהם, ואומרים זאת בסיום תהלים שגם זה חשוב כעוסק בתורה. והנה דורשי רשומות אמרו תמוז ראשי תיבות 'זריזין מקדימין ועושין תשובה', או 'זמני תשובה ממשמשין ובאים'. וכן פירשו הספרים הקדושים 'אחורי ארי ולא אחורי אשה' (ברכות ס"א ע"א), היינו שישוב בתשובה אחורי חודש אב, שמזלו אריה, ולא ימתין עד אחורי חודש אלול, שמזלו בתולה. והבן.

ובספר הקדוש מאור ושמש בפרשת פנחס (ד"ה והנה שמעתי) מביא בשם הרב הקדוש מוהר"ר מנחם מענדל מרימנוב זצ"ל שהקשה דידוע (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג, דף ז' ע"א) דהקב"ה שומר התורה, והיאך מקיים מצות תשובה. ותירץ על פי הגמרא (ברכות ל"ב ע"א, ועוד עיין סוכה נ"ב ע"ב ארבעה וכו') שלשה דברים הקב"ה מתחרט עליהם בכל יום, ואחד מהם הוא על שברא היצר הרע, שנאמר (מיכה ד,ו) 'ואשר הרעותי'. עד כאן דברי קודשו. והנה הקב"ה משלם מדה כנגד מדה (סנהדרין צ' ע"א), ואם אנחנו שבים בכל לב ונפש מביאין אנו את ה' יתברך גם כן לתשובה כנ"ל (עיין שם במאור ושמש). ואם הוא יתברך שב, ממילא תשובתנו מתקבלת ברחמים וברצון. וזה נראה לי הרמז בסמיכות שמות החדשים, דאם אנו נקיים אותיות תמו"ז כנ"ל, אז מנחם אב, נביא את אבינו שבשמים לנחמה, שיתנחם על בריאת היצר, ואז אלו"ל, ראשי תיבות 'אני לדודי ודודי לי' (שיר השירים ו,ג), דהיינו שנזכה שיהיו שלום ואהבה בין ישראל לאביהם שבשמים, וקל להבין.

וזה גם כן הפירוש 'שובה ישראל עד ה' אלקיך' (הושע יד,ב), עד שיבוא התשובה לה' אלקיך, שהוא כביכול ישוב, והבן. וזה מה שסיים שם הכתוב הנ"ל (תהלים יד,ז) 'בשוב ה' שבות עמו' וגו', דכשה' יתברך ישוב 'שבות עמו' עם תשובת ישראל, אז 'יגל יעקב ישמח ישראל'. ותשועת צדיקים מה' מעוזם בעת צרה (תהלים לז,לט), אפשר לומר על פי הידוע דבימים הקדושים צריכין להרבות בתפילה עבור כבוד שמים שיתגדל ויתקדש שמיה רבא, ולא ישים עיקר מגמתו בתפילה עבור בצע כסף, פרנסה וכבוד עצמו. וגם מה שיתפלל על פרנסה יהיה גם כן לכבוד שמים, כי אם אין קמח אין תורה (אבות פ"א מי"ז), וגם כי 'למה יאמרו הגוים', כמו שאמרו מאיזה צדיק לפרש הפסוק בתהלים (מב,ה) 'היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמור אלי כל היום איה אלקיך', ודו"ק.

וגם אפשר לומר כמו שפירש הגאון הקדוש מוה"ר יוסף מפוזנא ז"ל 'אך אם יום' (שמות כא,כא) כלומר אפילו 'אם יום אחד', היינו יום הכיפורים 'או יומים', ב' ימים ראש השנה, יעמוד בתפלה, 'לא יוקם', והטעם 'כי כספו הוא', שכוונתו ותפלתו רק עבור כספו הוא. וכמו שאמרו בשם איזה גדול 'נער הייתי' (תהלים לז,כה) בגליות הקודמים ולא נמשך זמן רב, ובגלות הזה 'גם זקנתי ולא ראיתי צדיק', צדיקו של עולם (בראשית רבה מ"ט ט') 'נעזב', מלשון 'עזוב תעזוב עמו' (משפטים כג,ה), והטעם 'וזרעו מבקש לחם', ואין כוונתם בתפלה לאוקמא שכינתא מעפרא, ודו"ק. וכן פירש הישמח משה ז"ל (עיין יתרו ד"ה ועל פי זה יש) 'אשרי הגבר אשר תיסרנו יה' (תהלים צד,יב) 'אשרי הגבר' שהיסורים שלו הם מזה שהשם אינו שלם, היינו עבור גלות השכינה הקדושה. וזה 'ותשועת צדיקים מה' ', עיקר הישועה לצדיקים הוא שה' יהיה שלם. והנה במאור ושמש בפרשתן (ד"ה והנה שמעתי) פירש בשם הרב הקדוש ר' יחיאל מיכל מזלאטשוב ז"ל על הפסוק בפרשתנו 'אנכי עומד בין ה' וביניכם', כי האדם צריך שיחזיק את עצמו כאין ואפס ומי שמחזיק את עצמו ל'אנכי', דבר זה 'עומד', היינו שהוא מסך המבדיל 'בין ה' וביניכם', כי בבעל גאוה אומר הקב"ה (סוטה ה' ע"א) אין אני והוא יכולין לדור בעולם רחמנא ליצלן, כי אם בהכנעה ושפלות רוח יוכל האדם לקדש ולטהר את עצמו, כמו שכתוב (ישעיה נז,טו) 'אשכון ואת דכא ושפל רוח' וגו', ובזכות זה נזכה לנחמה ולכתיבה וחתימה טובה אמן.

(שארית אהרן, עמו' קכא)


הרב אהרן פלברמן (פעלברמאן\ פעלבערמאנן) הי"ד, אב"ד הכפר געוויץ והגלילות (Nagygejoc, נאג'-געיו'ץ), מחשובי הרבנים המפורסמים במדינת טשכוסלובקיה, היה בנו של הרב משה שמואל (ב"ר אליעזר ליפא) מחסידי האדמו"ר מנדבורנה ואב"ד געוויץ ושל מרת רבקה בת הרב יהושע שווארץ, 'ר' יהושע סירטער', מהעיירה מינאי, מגדולי חסידי הרבי מצאנז.

משפחת פלברמן הייתה מצאצאי אדמו"רים ובהם בעל הנועם אלימלך, ואדמו"רי ראפשיץ ונדבורנה.

הוא היה תלמיד בישיבתו של הרב דוד גרינוולד בסאטמר. בהיותו בישיבה למד נודע כלמדן עילוי ושקדן הבקיא בעל מקצועות התורה, ובהיותו כבן שמונה עשרה קיבל היתר הוראה מרבו. לקראת נישואיו קיבל מרבו שוב היתר 'יורה יורה ידין ידין'. בשנת תרס"ח (1908) הוא נשא לאשה את מרת רחל בת האדמו"ר רבי ישראל יעקב לייפר מחוסט, בנו של הרב הקדוש רבי מרדכי'לע מנאדבורנה בעל ה'מאמר מרדכי' על התורה. לאחר נישואיו המשיך לשקוד על התורה ועבודת ה', וקיבל היתר הוראה גם מהרב משה גרינוואלד אב"ד חוסט מחבר 'ערוגת הבושם' וערך שימוש להוראה בבית הדומ"ץ הרב שמואל דוד הכהן פרידמן.

בשנת תרע"ב (1912) התיישב בעיר בישטינא, אך כעבוד זמן קצר נפטר ואביו והרב אהרן התבקש למלא את מקומו כאב"ד געוויץ. הרב הנהיג את קהילתו בדרכי נועם, והמשיך לשקוד על לימודיו. בהמשך ייסד שם ישיבה בה למדו כחמישים תלמידים. במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר תושבי הכפרים ועיירות הקטנות נמלטו לערים ולעיירות הגדולות, עבר הרב אהרן לגור בעיר אונגוואר (אוזגורוד), והקים שם מקווה ובית מדרש. הרב המשיך לשמור על קשר עם קהילת געוויץ והיה נוסע לשבות שם במשך מספר שבתות בשנה.

היה לו זיכרון מופלא, ושלט בדברי חז"ל, ובדברי חכמי הראשונים והאחרונים, בנגלה ובנסתר. בשעות הלילה נהג לכתוב את חידושיו, ומיעט לישון.

בשנת תרפ"ז (1926) נפטרה בתו הילדה חיה אסתר.

ביתו נעשה מרכז לחסידים. עם השנים גדלה קהילתו ורבים נעשו לחסידיו, קיבלו את מרותו, עצתו וברכתו, והגיעו אליו לשבתות ולימים הנוראים. הוא היה מקבל פתקאות ורבים נושעו על ידו. גם נוכרים היו רגילים להגיע ולהתייעץ עם הרב. ביתו של הרב היה מרכז לגמילות חסדים, ומידי יום רבים קיבלו ממנו הלוואות, ארוחות וצידה לדרך.

תפילתו הייתה בדביקות ובהשתפכות הנפש. הוא נהג לרדת לפני התיבה להתפלל את רוב התפילות בימים הנוראים, ומידי שנה חיבר ניגונים חדשים לתפילות אלו. דרשותיו משכו את לב שומעיו ועוררו אותם לתשובה.

בשנת תרצ"ט (11.1938) נכבשה הכפר געוויץ על ידי ההונגרים. בשנת תש"א (1941) גורשו מחצית מיהודי הכפר לקמניץ-פודולסק ונרצחו שם. שאר היהודים נשלחו לאחר הכיבוש הגרמני לאושוויץ בו' בסיון תש"ד (28.05.1944).

בתקופת מלחמת העולם השנייה התגורר הרב עם משפחתו באונגוואר. בשנת תש"ד (1944) פלשו הגרמנים להונגריה , כבשו את אונגוואר והחלו לגזור גזירות על היהודים. הרב הלך במסירות נפש למפקדי הנאצים לשכנע אותם לרסן את רדיפת היהודים. לאחר פסח גורשו כשלושים אלף יהודי העיר לשני גטאות מחוץ לעיר, במבנים ששמשו כמחסן עצים ובמשרפת לבנים. בסוף חודש אייר (05.1944) החלו הגרמנים בחיסול הגטו ושלוש פעמים בשבוע גירשו יהודים ברכבות לאושוויץ. הרב גורש עם משפחתו מתחנת הרכבת באונגוואר, בטרנספורט הראשון לאושוויץ.

הרב והרבנית נספו עקה"ש באושוויץ בכ"ו באייר תש"ד. לאחר מסע מפרך של ארבעה ימים, צפופים בקרונות ללא מזון ומים, הגיעה הרכבת למחנה אושוויץ. בהגיעם למחנה ההשמדה נפתחו קרונות הרכבת ואז "ירד רבי אהרן לרציף עם ספר-תורה בזרועותיו. בצווחות אימה מלוות מכות-רצח, הורדו האומללים מהקרונות. כאשר הבחינו בדמותו של הרב, לא היה גבול להשתוללות הרצחים. היה זה ספר התורה שקיבל בירושה מרבי מרדכי מנדבורנא. הוא התעלם מפקודות הקלגסים, שציוו עליו להשליך את ספר התורה לארץ. וכאשר חזרה ונשתנתה פקודת הגרמנים, חיבר רבי אהרן עוד יותר את ספר התורה וקירבו ללבו. הם התנפלו עליו במוטות ברזל והיכוהו באכזריות, עד שהתעלף ונפל ארצה. בשוכבו על הארץ ועימו ספר התורה היקר, יצאה נשמתו של רבי אהרן בקדושה ובטהרה על קידוש-השם" (מתוך הקדמת בנו לספר 'שארית אהרן'). גם על מצבת בנו נכתב כי הרב אהרן 'נעקה"ש וספר תורה בידו'.

ארבעה מששת ילדיהם נספו בשואה, גולדה לאה גרינברג, משה שמואל פלברמן ויצחק בן-ציון פרלברמן. שרדו רק שניים מילדיהם: הרב מרדכי פלברמן ומרת פייגא קארנבליט.

כמעט כל חידושי תורה שכתב הרב אהרן אבדו בשואה. שרדו רק חידושים ששלח הרב אהרן פלברמן לאמריקה לפני מלחמת העולם השנייה בידי גיסו, הרב חיים שלמה לאווי אב"ד חוסט. כתבים אלו יצאו לאור בשנת תשס"ב, בהוצאת בנו של המחבר, הרב החסיד ר' מרדכי, בספר 'שארית אהרן' על התורה והמועדים על דרך החסידות. החידושים בספר זה מעוררים את הלומדים בתשובה, בעבודת ה', באהבת התורה וביראת שמים.

דרוש לגידול בנים לתורה / הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד

ב"ה, ביסקוביץ.

דרוש לגידול בנים לתורה שאמרתי מוצאי שבת קודש פרשת תצוה בהאי שתא בשנת 'רפאות' לפ"ק שהיה חל ביום י"א לחודש אדר שהוא יום היארצייט של אדוני אבי מורי הרב החסיד המופלג המפורסים ר' דוב בעריל פרידלינג זללה"ח מזאמושטץ עיר חדשה יע"א (שנפטר במיבחר שנותיו בן ל"ו שנים, ביום י"א לחודש אדר שנת תרס"ד לפ"ק) בסעודת מלווה מלכא שהיה בבית המדרש שלי בפה בוסקוביץ יע"א.

איתא במסורה ג' פעמים 'ונשמע': 'נעשה ונשמע', 'ונשמע קולו בבאו אל הקודש', 'ונשמע פתגם המלך כי רבה (ועיין בספרים 'משמרת אלעזר', 'אור עולם' י"א ובש"ס). וכבר נשתברו בזה הרבה קולמוסין ואנסה גם אני בעזרת החונן לאדם דעת לומר בזה על דרך הפרד"ס, להבין דברי המסורה הלזה בהקדים מה שאמרתי לפרש הפסוק בתורה הקדושה בריש שמות, אשר יאמר כי הוא זה והיא 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו', אשר המפורשים מקשין בזה לדקדק א) במה שבתחילה נקראים 'בני ישראל' ואחר כך 'בני יעקב'. ב) בתיבות 'את יעקב' שנראה כמיותר. ג) במה שאמר 'איש וביתו באו', אחר שכבר נאמר שפרעה שלח עגלות עבור הקטנים, ומדוע כתב כאן עוד 'איש וביתו'?
ונראה לפי עניות דעתי לומר בזה, והיא דהנה ידוע שעיקר ירידת את נשמת האדם בעולם הזה צורך עליה, יכול להיות רק על ידי שמגדל בנים לתורה ויראת שמים, שבזה יתפרסם ויתגדל שמיה רבה ביותר לעולם ועד, כמו שראינו באברהם אבינו אשר נסהו ה' בעשרה ניסיונות וכו', ועל כל אלה בהגיע תור להודיעו חבה יתירה ולהראות לו אהבת ה' אליו, כדכתיב 'וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה", הלא לא נזכרו לו את כל ניסיונותיו ועבודתו במסירת הנפש לקדש את עצמו, אך זאת בלבד 'אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור את דרך ה". וכבר נודע הרבה מחז"ל המבטיחים שעל ידי זה שמגדלים בנים לתורה תזכה להעולם הבא, כמבואר בש"ס שבת (קכ"ז) ובפסחים (קי"ג). וגם על הנשים הלא עיקר זכיותם בזה הדבר, כמבואר בברכות (י"ז) הנהו נשיי במה זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנשתא. ובסנהדרין (ק"ד) ברא מזכה אבא. וכמו שפירשו מאמר חז"ל 'צדיק וטוב לו' צדיק בן צדיק, כלומר שמניח אחריו בן צדיק, אז טוב לו גם לעולם הבא. מה שאין כן 'צדיק ורע לו', צדיק בן רשע, כלומר שהצדיק הניח אחריו בן רשע על ידי אשר לא חינכו לתורה ויראת שמים, ולכן לא יתנוהו מנוח גם שם, והדברים עתיקים.
ופירשו בזה מה שאמר הכתוב 'ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך', רצה לומר כי יש לפניך שני דרכים, האחד בעולם הזה וגם הטוב להעולם הבא, כמו שאמרו חז"ל 'למען ייטב לך' ליום שכלו טוב (בקדושין ל"ט), והשני 'את המות', וגם שם תשיג 'את הרע'. 'ובחרת בחיים' כאלו 'למען תחיה אתה וזרעך', כאשר תראה שגם בניך אחריך יהיו יראי שמים בדרך התורה והמצות, אז ייטב לך בזה ובבא, מה שאין כן אם בעצמך תהיה ירא שמים שומר תורה ומצות ואך בניך לא תגדלם בדרך זה, לא תהיה לך מנוחה מהם בזה ובבא, כי זה לך האות שגם אתה אינך אוהב ה' באמת, ואך תשמר התורה ומצות אנשים מלומדה. וכן הכתוב אומר 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך וככל מאדך', והסימן לזה אם באמת ובתמים תאהב ה', כאשר 'ושננתם לבניך ודברת בם' [*א*], ודרשו חז"ל 'ולא בדברים בטלים', כי אז אות נכון הוא כי גם אתה תאהב את התורה באמת ובתמים, ולכן יהיה התועלת בזה 'ודברת בם', תזכה לדבר בם, 'בשבתך בביתך', בעולם הזה, וגם 'בלכתך בדרך', בעולם הבא, כי אם תניח בן מקיים תורה ומצות או תחיה על ידו ולא תמות, כמו שאמרו חז"ל דוד שהניח בן כמותו נאמר בו 'שכיבה', ויואב שלא הניח בן כמותו נאמר בו 'מיתה'. וזה 'בשכבך ובקומך', כי כאשר תשכב תקום לעד.
ובעוונותינו הרבים בימים ההם בזמן הזה, שקמו עלינו 'אלה מתעי בני ישראל' עם 'הראשי חדשים' ו'אמות הרחמניות' אשר מרוב רחמנותם על בניהם להחזיקם בחדר על דרך ישראל סבא ביסודי התורה הנמסרים לנו מאבותינו לכל הפחות עד אשר יורש בקרבם אהבת התורה, ימהרו ויחטפו אותם מהחדר, באומרם כי אין שום תכלית בלימודים כאלו ובמה יתפרנסו את עצמם כאשר יגדלו, ולכן מבקשים תכליתים עבורם ולמדם לשון רומי ויון, ממלאים כרסם בלמודים כאלה עד שאין מקום להחזיק איזה לימוד ישראל ורגש קודש. ובספר חמש ידות כתב בזה שעל זה יוכל לומר שיפה המליץ ירמיה ז"ל לאמר 'ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן', כי מרוב רחמניותם עליהם לבקש תכליתם, על ידי זה נתבשלו תחת ידיהם והיו לברות למו, כי אוכלים בכל פה, לא נשאר להם שריד ופליט מתורת ישראל. וזה 'גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן בתי עמי לאכזר כיענים במדבר', כי בזה מפרש הכתוב ההבדל שבין תנין ליענה. כי התנין כאשר צריך להניק ילדיו, ובאשר הדד שלו מכוסה בשריון קשקשים אשר לא לפי כוח התינוק להשיג החלב ולכן יחלוץ השד מנרתיקו למען יינק בנקל, מה שאין כן הבת היענה, מספרים הטבעיים כי הוא אוכל אבנים ושברי זכוכית וברזל, ובאשר היא רוצה בתקנת בניה הקטנים ולהרגילם גם כן במאכלים כאלה, תשבר להם שברי זכוכית לרסיסים דקים שיוכלו לבלוע אותם. ובאשר כי עודם קטנים וחום הטבעי עדיין מצער אצלם, לא יוכלו להתאכל במעיהם ועך ידי זה ימותו הרבה בעודם קטנים. והמגדלים היענות עבור הנוצות, שומרים תמיד את האמות לבל ילעיטו להם מאכלים רעים שאינם לפי כוחם כידוע. וזהו שאמר הכתוב נגד ילדים מגודלים כאלה ויתנו כתף סוררת לכל קדשי בני ישראל ונשארו ערומים מכל רגש לאומי, ואינם יודעים בין ימינם לשמאלם בכל ספרות ישראל. וזה שמתפלא המקונן 'גם תנין חלצו שד' להניק את גוריהם לפי כחם אשר יוכלו שאת, מה שאין כן 'בת עמי לאכזר כיענים במדבר', כי מלעיטים את ילדיהם בסם המוות, אשר מרוב הרחמנותם ממיתם אותם בעצמם מיתה רוחניות. וזה בא ממה שאין להאבות בעצמם האמונה האמיתית כי ה' צבאות, והוא כינוי תמיד לצבאי צבאות שברא בעולמו, על דרך הפותח את ידו ומשביע לכל חי רצון והזן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כנים, האם אינו יכול לפרנס גם אותו כאשר יקבל עליו עול התורה ויראת שמים.
ומה טוב הוא מה שכתב בזה בספר דרשות הרבי"ל לפרש המאמר חז"ל (בסנהדרין ק"ב) שאמרו שאין פקודה שאין בו מן העגל. והוא כי התורה נצחית, וכמו במעשה העגל שהיה מנסה ה' יתברך אותם 'לדעת הישכם אוהבים' וכו', כי לו רצה ה' יתברך היה משלח אח משה רבינו עליו השלום לרדת מן ההר יום אחד קודם, ולא להמתין עד אשר יעשו את העגל ואחר כך לומר 'רד מהר מזה כי שחת עמד' וגו'. וכל עין בוחן יראה בזה שהקב"ה רצה לנסות אותם אם יעמדו בניסיון קשה כזה 'כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו'. ונשארו במדבר נשים וטף באין מנהל ומורה דרך ובלי מזון ומחיה, וכי כל הנהגתם עד כה על ידי ניסים ונפלאות שנעשה על ידו, ומאחר שנעלם מהם וחשבו שכבר איננו בעולם ונשארו כספינה בלב ים, עלול לכל מפגיע וסכנה, כי יתכן כמו שכתב הרמב"ן שלא נודע לכל שלסוף ארבעים יום יבוא, ומצאו את עצמם במצב קשה למאוד לא לחזור למצרים ולא ללכת הלאה. ולכן רצו להשליך התכשיטין מאזני נשיהם בניהם ובנותיהם ולהשתחוות לעגל הזהב ולבקש להם תחבולה איך להיחלץ מהמיצר. וכן בכל דור ודור נמצאים אנחנו בניסיון קשה כזו שרחוק מאתנו מנחם ולא ידענו מתי קץ הפלאות ונמצאים במקום סכנה, ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ומקבלים [יתכן וצ"ל: ומקפחים?] מאתנו כל מקור הפרנסה ונחשים ועקרבים מזה וחיות רעות מעבר מזה, ועל ידי זה נמצאים גם בכל דור ודור ערב רב כאלה אשר נלאו נשוא לעמוד בניסיון ומשליכים מעליהם כל התכשיטין והמידות המצוינות אשר נצטווינו בהם בנות ישראל וילדי ישראל בכל מקומות פזוריהם משנות דור ודור, ועתה רוצים להשתחוות רק לעגל הזהב, לתת את בניהם להיות רופאים ומהנדסים ואת בנותיהם לאנשים כאלה הרחוקים מדת ישראל ולומר אלינו 'אלה אלקיך ישראל', כי רק ההשכלה והלימודים יוציאו אותנו משעבוד לגאולה. ונתקיים בנו ממש התוכחה 'ישא עליך גוי מרחוק', כי על פי הרוב גוים כאלה מרחוק יביאו אותם, 'גוי עז פנים' 'אשר לא תשמע לשונו', כי האב מדבר יהודית והחתן והבנות מדברים אשדודית ולשון ליטה וצרפתיות. 'ואכל פרי בטנך', כי גיים כאלה כאשר אך יכניסם לבית ישראל, אזי יהפכו את כל בני הבית להיות כמותם, כופרים ואפיקורסים. 'והצר לך בכל שעריך עד רדת חומותיך הגבוהות' וכו', כי על פי רוב מרדיפות וחמדת להשיג גוי כזה ולהשתחוות לעגל הזהב, לתת את בתו לאיש כזה שזהב תועפות לו [*ב*] וכי בטוח הוא שיכול לפרנסה גם בלי עזרת ה' יתברך , על ידי זה יבואו לידי פשיטת הרגל להנושים, וגם החומות הגבוהה הבנויה לתלפיות תיפול ביד זרים אשר תימכר לשלם החובות אשר יצר לך בכל בתי המלווה שתאבד סכום האמנה שהיה לך, אף כי באמת הוא אך תוהו ובהו, כי גם העגל הזהב אינו בטוח כלל בפרנסתו בלתי עזרת ה' יתברך. האין זה ממש השתחוות לעגל הזהב, אשר נעשה מנזמי הזהב נשינו בנינו ובנותינו.
אך על כל אב ואם להבין ולהשכיל כי זה עיקר חיותם בזה ובבא במה שיתנהלו וידריכו את בניהם בדרך התורה ויראת שמים ויחזיקו אותם [*ג*] בבית המדרשות ובבתי הישיבות ליסודי התורה, כמאמר הכתוב 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי' (ירמיה לג). ולאי כל אדם זוכה להיות לו היכולת ליישב על התורה יומם ולילה. ועל כן יש היכולת ביד אלו לקיים זה במה שמדריכים ומגדלים בניהם לתורה ומצות, כמצינו בזוהר בראשית (ק"ד ב') במדרש הנעלם דאמר רבי יצחק כל המגדל בנו לתלמוד תורה ומוליכו לבית רבו בבקר ובערב מעלה עליו הכתוב כאלו קיים את התורה פעמים בכל יום. ועיין שם. ואין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן (שבת קי"ט). ועל פי משל הם כמו הלאקאטאטיף במסילת הברזל כשהוא הולך מושך עמו את הוואגאנין המלאים ועמוסים במשאות כבדים הדבוקים אצלוכן כעת בעוונותינו הרבים אשר עול הפרנסה לא יניח לבעל הבית לקיים 'והגית' כנ"ל, ואין אנחנו רק כמו וואגאנים פשוטים, שאין לנו שום חיות (בעווענונג) בהעניין 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שמים וארץ לא שמתי'. והם התינוקת של בית רבן הם האלאקאמאטופין שעל ידיהם גם לנו יש תקוה לילך ולהיות קיום בעולם. ועל כל אב ואם מוטל החוב הקדוש שבכל לב ונפש חפיצה ישתדלו לראות לדאוג באמת ובלב תמים בעד חינוך בנינו ובעד הצעירים בעודם בטל ילדותם לגדלם ולחנכם לתורה ולתעודה ולזרוע בלבותם זרע אמת ונטעי נאמנים שאפשר לזה רמזה התורה הקדושה במקרא קודש 'ראשית עריסותיכם תרימו לד", שזה רמז על תינוק המוטל בעריסה ו'עריסותיכם' לשון 'עריסה' (וייגעל) שצריך להרימו קדש לה' בראשית טל ילדותו, וכמאמר הכתוב 'בוקר ויודע ד' את אשר לו', ירצה עוד בבוקר לימי חייו צריך להתוודע ולהגלות אם יהיה קדש לה'. ו'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז', עוד כשהם עוללים צריך לייסד האמונה בליבם הרך, ואז תכה יראת שדי שורש בליבם. ויש לפרש ולבאר בזה מאמר הנביא 'הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה' (ישעיה כג,כה), ש'הבאים' ירמוז על הדור הבא, צעירינו, נשתדל להדריך בדרך הישר והמוסר, כי כך יציץ ופרח בישראל, אם עולליהם וכל בניהם לימודי ה'.
היוצא לנו מזה במילא חדא, שזה הוא כל עיקר הצלחת האדם כאשר יניח אחריו בנים עוסקים בתורה ומצות, וכמו שאמר הכתוב 'כי עתה לא יבוש יעקב וכו' בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו וכו' ואת קדוש ישראל יעריצו', וכשיניח בנים כהללו אז נוכל לומר [*ד*] שאף אחר מיתתו עדיין חי אתנו עומד היום וכמחז"ל (גיטין צ"ה) צדיקים במיתתן קרויים חיים (ואין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הם זיכרונם) ובכן ראיתי רשעים קבוצים, אל תקרי 'קבוצים' אלא 'קבורים'. ואם חלילה יניח בנים לא אמון בם, אזי נוכל לומר על אביהם של אותן הבנים שהוא קבר באדמה ולא שם לו על פני האדמה כמובן, מאחר שהבנים אינם הולכים בדרכיהם. וכמו שפירשו 'הצדיק אבד ואין איש שם על לב', רצה לומר מתי יוכל חס ושלום לומר על הצדיק הלשון 'אבד', הלא צדיקים במיתתם נקראים 'חיים', הוא רק כש'אין איש שם על לב'. אם אין מי שהולכים בדרכו והיה לוקח מוסר ממנו לעשות כמתכונתו, ממילא הלא אז נשתכח כמת מלב, ובצדק יוכל לומר עליו הלשון 'אבד' חס ושלום. והדברים עתיקים.
והנה אצל יעקב אבינו עליו השלום מצינו שדאג תמיד עבור בניו ויוצאי חלציו שיהיו שלימים ותמימים עם דרך ד' ועם תורתו, כמו שמבואר בחז"ל כאשר ביקש לגלות את הקץ ונסתלק ממנו שכינה אמר שמא חס ושלום פסול יש בכם, עד שפתחו כולם ואמרו 'שמע ישראל, כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבינו אלא אחד'. ובספר חמש ידות פירש שזהו כוונת יעקב אבינו עליו השלום במה שאמר ליוסף בנו 'ועשית עמדו חסד ואמת אל נא תקברני במצרים ונשאתני ממצרים' וכו', אשר המפורשים הקשה מה זה הרעש אשר נתפעל יעקב אבינו עליו השלום מהבטחת יוסף שהבטיחו לשאת אותו ממצרים, האם היה ירא שלא יקיים צוואתו בענין קטן כזה? גם כמה שיש לדקדק על יתר לשון בכתוב, שמאחר שישאוהו ממצרים לארץ כנען, ממילא לא יקבר במצרים. וכתב שכוונת יעקב אבינו עליו השלום היה בזה, כמו שראינו שעיקר פחדו של יעקב אבינו עליו השלום בענין שלזרעו יהיה היראת שמים וקיום התורה לעד ולנצח היה על יוסף כאשר נפרד ממנו והיה במצרים מקום טומאה. ומה מאוד פג לבו כי לא האמין לבניו, כאשר באו והודיעו כי עוד יוסף חי, כלומר צדיק תמים הנקרא 'חי', כי רשעים קרוים 'מתים', וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, כי זהו תרתי דסתרי, עד אשר ראה את העגלות אשר שלח יוסף, אז 'ותחי רוח יעקב אביהם', ובודאי לא מן העגלות נתפעל יעקב, אך כמו שדרשו חז"ל ששלח 'כשפרשתי ממך למדנו פרשת עגלה ערופה', כי מזה הבין יעקב כי הוא עוד 'רד עם אל ועם קדושים נאמן', כי לא זכר לו המאכל שאכל אז או הבגד שלבש או משארי ענינים גשמיים שהיה בביתם, ולתת לו מהם סימן, כי אם מצאו דבר הלכה [*ה*] שבתוך כך הזכירו באיזה פרשה עסק עמו, ומזה סימן שדבר ד' זו הלכה יקר לו מכל. ואחר כך כאשר 'יקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף' ואמר 'אם נא מצאתי חן בעניך שים נא ידך תחת ירכי [ועשית עמדי חסד ואמת ] אל נא תקברנו במצרים'. הביאור ש'במצרים', הוא כמו על ידי מצרים, כמו 'אשר במאמרו ברא שחקים' עלי מאמרו, כלומר על ידי מצרים, כאשר הכנסת את עצמך ראשך ורובך בענייני שררה והנהגת המדינה, וצריך לך להדריך הבנים בלימודי הזמן כראוי במקום הזה לאיש כמותך, ואולי אחרי מותי ישחיתו את דרכם. ראה בני השמר והזהר לבל תקברני על ידי זה, כי אם חס ושלום תעזוב דרך ה', דרך הקודש, ולחצב לך ולבנך בארות נשברים, אז תקברנו לנצח, ודי לחכימא ברמיזא. וחבל על דאבדין והצדיק אבד כנ"ל. וכאשר הבטיח לו יוסף בשבועת אמונים בנקיטת חפץ כן אעשה כדבריך, אז 'וישתחו ישראל על ראש המטה' לברך את ד' על זה. וזהו הענין הגדול לבקשת יעקב ולהבטחות יוסף שהבטיחו לשאת אותו ממצרים, שהבטחה הייתה מבנו שילך בדרך ה' הוא ובניו אחריו, אשר על דבר זה אך נצטער אותו צדיק – וזה היה גם הענין והלשון של 'שים נא ידך תחת ירכי', כי לכאורה מה ענין הירך כאן, דבשלמה אצל אברהם שהשביע את אליעזר בברית מילה, שם הטעם יען שהוא מצות ראשונה ונתון נפשו עליה ונצטער, משום הכי היתה חביבה לו מאד. מה שאין כן אצל יעקב שנימול לשמונה, ומה גם לדברי חז"ל שנולד מהול (מדרש רבה בראשית שכל מי שנאמר בו 'תמים' נולד מהול) לא שייך כלל שבועה תחת ירכי.
אך הכוונה בזה כי כל אדם מחויב להשגיח על שני הענינים, כדרך שאמר עקביא בן מהללאל הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, 'דע מאין באת', לזכור תמיד מי היו אבותך וחוס נא על כבודם, שהם היו קדושים וטהורים, והשתדל תמיד שלא לביישם, כי באם נהיית מפחותי ערך כי אז החרשתי כשתהיה איך שתהיה, אך באשר כי אבותך היו ממרומים המעלה אז החוב גם עליך להתדמות אליהם, לבל יגרע ערכך מערכם. [*ו*] וזאת שנית 'לאן אתה הולך', כי מעשיך יפעלו הרבה גם על צאצאי מעיך, כי מחויב אתה להשתדל שגם הם יהיה טובים. ואם תקלקל מעשך, אז תגרום שגם בניך ילכו אחריך בדרך עקלתון, ונחשב לך כאלו גם אתה תלך עמהם, וזה 'ולאן אתה הולך'. וזכור נא כי על שני העניינים 'אתה עתיד ליתן דין וחשבון'. וזה על ראשון ראשון, כלומר 'דין' אתה עתיד ליתן על אשר תבוא מגזע ישישים תלמידי חכמים יראי אלקים, ומדוע לא תלך בדרכיהם ונגרע ערכך מהם. וגם 'חשבון' אתה עתיד ליתן בנפשך, כי לו היית יחידי ואחריך לא ישאר שם ושארית, כי אז אתה עתיד ליתן דין אך עבור מעשיך, אך חשוב 'לאן אתה הולך', כי כל הנהגתך ואורחות עקלקלותיך יגיע גם לבניך אחריך דור אחד דור, ומעתה החשבון גדול מאוד, כי מי יודע עד כמה דורות ילך ויגיע דרכיך הרעים ומעשיך הלא טובים. ואם בשני רעיונות אלו יסתכל האדם תמיד להשגיח על כבוד אבותיו ועל הבאים אחריו, כי אם הוא יגרע מאבותיו אז גם בניו יגרעו ממנו, וכי על שניהם עתיד ליתן דין וחשבון, כי אז לא יבוא לידי עבירה. וזהו שביקש יעקב אבינו עליו השלום מיוסף הצדיק 'שים נא ידך תחת ירכי', כלומר זכור נא שאתה הנך מיוצאי ירכי. הסתכל תמיד מאין באת, כי בן מי אתה. וכן 'ועשית עמדי חסד ואמת', שגם את בניך תדריך באופן הרצוי בדרך הטובה והישרה, ובזה תעשה גם עמדי חסד ואמת, כדרשות חז"ל שחסד שעושין עם המתים הוא 'גמילות חסד של אמת', כי על ידי שתלך בדרך טובים, גם הדרך את בניך כן, כי אז תעשה עמדי חסד ואמת ולא תקברני במצרים, כנ"ל באריכות.
ובחידושי תורתי בסעודה שלישית בשבת קודש בפרשת חיי שרה, שאמרתי בעזרת ה' לפני המסובים בשולחני בבית המדרש שלי בפה, אמרתי על הפסיק 'וכל טוב אדוניו בידו', שאמרו חז"ל ששטר מתנה נתן לו, דהענין אינו מובן שטר מתנה זו מאי עבידתו, אם להראות בזה שלאחר מאה שנים הוא לבדו היורש אותו, הלא דבר זה ממילא מובן, מאחר שאין לו בנים זולתו ובוודאי הוא יורשו, כי ישמעאל נודע לכל כי הוא בן שפחה, וכבר גרשו מעל פניו. ואם נאמר שבחייו נתן לו כל נכסיו, גם זה איננו מן הנימוס על אברהם אבינו עליו השלום שיעשה דבר כזה שחז"ל חושבו להעושה כזאת מן השלשה שצועקים ואינם נענים (בבא מציעא דף ע"ה). וגם כל הענין מתנה, לא נוכל להבין. והטעם שאמרו חז"ל מדרש רבה כדי שיקפצו עליו לשלח לו בתם וכו', הלא אברהם אבינו נודע בעולם לאיש רם המעלה, נשיא אלקים, עשיר ובעל גמילת חסדים, ויצחק בן יקר כמוהו ותלמיד מישיבת שם ועבר הנודעת אז בעולם לראש שבת תחכמינו, ושלח אותו לארם נגהרים לקחת משם אשה מבית משפחתו, אשר לא נודע שמם בעולם, וגם לא בין העשירים יתחשבו, ומה זה חסר אברהם אבינו עליו השלום שלא ירצה להתחתן עמו עד אשר יפרוז נדוניא כזה לבנו וליתן לו את כל אשר לו. ומי לא ירצה להתחתן עם בן מלך כזה אשר קטנו עבה ממתנם גם בלא מוהר ומתן.
ואמרתי בעזרת ה' יתברך להבין זאת בהקדים מה שאמרתי מאז [*ז*] לפרש דברי המדרש בפרשת צו (וברש"י בפרשת השבוע) שאיתא וזה לשונו: שכל זמן ששרה קיימת היה נר דולק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסתה וענן קשר אל האהל, אשר כל הבא אל תוכו יתמה. ולפי עניות דעתי אפשר שכוונת המדרש להמליץ על שרה אמנו עליה השלום כך, דהנה מביאים בשם הגאון הקדוש הרבי ר' שמעלקי מניקעלשבורג זצ"ל לפרש בדרך מוסר ובאופן נחמד דברי חז"ל שבת (דף ל"ד) במשנה בפרק ב' שם, שלשה דברים צריך אדם לומר ערב שבת עם חשיכה, עשיתם ערבתם הדליקו את הנר וכו', אמר רב יוסף, הלכתא רבתא לשבתא. ופירש הזהר הקדוש זצ"ל דהנה 'אדם' הוא הנשמה כידוע, ביתו הוא החומר הגוף, 'בני ביתו' הם אברים וחושיו. 'ערב שבת' הוא עולם הזה. 'עם חשיכה' הוא הרגע שלפני המיתה. והיינו שצריכה הנשמה לומר בניחותא לחומר כדי שיקבלו ממנו אבריו וחושיו, הוי יודעים שבכל יום ויום הוא ערב שבת ואפשר שהיום הוא יום לפני מיתתי, ועוד יותר גרוע מערב שבת, כי ערב שבת ועוד יום ודאי חול, אבל אצלי יוכל להיות שעכשיו 'עם חשיכה', עד שאין חשיכה גדולה מזאת, שאפשר שהוא רגע אחד לפני מיתתי ומחר יבוא דבר מלכו של עולם ליתן דין וחשבון, לכן מבקשת הנשמה מבני ביתה 'עשרתם', היינו לא פגמתם בעשרת הדיברות, וקיימתם אותם, שכל התורה כלולה בהם. עשיתם העשר ספרות, ולא פגמתם בהם. 'עשרתם' העשר ספירות ולא פגמתם בהם. 'עשרתם' מה שחטאתם בעון קרי ונפרדו היודין משם הוי"ה ברוך הוא, כמו דכתב התבואות שור על פי נודע ספ"ת 'עשרתם' הייתם נזהרים לברך בכל יום מאה ברכות, היינו עשרת פעמים עשר ברכות. 'עשרתם', לא פגמתם בעשרה מאמרות שבהם נבראו שמים וארץ, שהורה בזה שמשלם לרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. 'ערבתם', היינו אף אם אתם קיימתם את כולם, מכל מקום אתם ערבתם בשביל שארי ישראל, כי כל ישראל ערבים זה לזה. 'הדליקו את הנר', היינו נך שבת העליון. וזהו רבי חנינא אומר 'חייב האדם', הוא הנשמה, 'למשמש בבגדיו', היינו בגד הנשמה כנ"ל. 'ערב שבת', היינו עולם הזה הנקרא 'ערב שבת', כלומר קודם שימות. 'עם חשיכה', שמא היום ערב שבת עם חשיכה כנ"ל, ויש לחוש שמא יוצא בעולם הזה בחטא. ולזה אמר רב יוסף במתק לשונו 'הלכתא רבתא', דזהו הלכתא רבתא לשבת העליון. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.
ובזה פרשתי המדרש הנ"ל שיש לומר שהמדרש שבחה לשרה אמנו עליה השלום שכל זמן ששרה קיימת היה נר דולק מערב שבת לערב שבת, היינו כנ"ל שעולם הבא דומה לשבת, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. ושרה אמנו עליה השלום לא הסיחה דעתה אף רגע מלהכין את עצמה לעולם הבא, ואצלה היה הנר דולק מערב שבת לערב שבת, היינו כל ימי השבוע היא חשבה הדברים 'הדליקו את הנר', נר העליון, ודו"ק. כן מה ששבחה שהייתה ברכה מצויה בעיסתה, יש לומר על דרך 'עשרתם', שקיימה עשרתם וכנ"ל בשם הרר"ש זצ"ל, כי בטח קיימה הברכות חלה ושארי ברכות (כמו הסוברים שקיימו האבות כל התורה). כן מה ששבחה ב'ענן קשר אל האהל' יש לומר על דרך 'ערבתם', והוא בהקדים מה שכתב בהקדמת הספר 'מנחת אלימלך' מידידי עוז ומחותני הרב הגאון האב"ד מראחיב שליט"א, שכעת בעיר הקודש ירושלים תבב"א, בשם הגאון הקדוש בעל 'לקוטי מהרי"ל' זצ"ל לפרש המשנה 'דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון', רצה לומר שחוץ מזה שכל אדם צריך ליתן דין וחשבון עבורו, נוסף לזה יש בני אדם שצריכים ליתן דין וחשבון גם עבור אחרים שלמדו ממנו להקל באיזה דבר מנהג ישראל אן מצוה. יעיין שם. ולזה יש לומר שבצדק המליצה עליו המדרש שהיתה נזהרה מזה שחס ושלום שלא יהיה מה ללמוד ממנה לרע, וכל חפצה היתה רק לחנך בנה את יצחק, שמה כל מעינה והיתה יושבת 'באהלה' ככל כבודה בת' מלך פנימה, ולא היתה הולכות ברחוב, ולא הולכת מקושטת באיזה מאדע חדשה, ש'החדש אסור מן התורה'. וזה שהמליצה 'וענן קשר אל האהל', שהיתה כל כך נזהרה שלא יוכלו ללמוד ממנה חס ושלום לרע, כי היתה מכוסה 'האהלה', כמו בענן, וכדבר 'ערבתם' הנ"ל. ושפיר היא המליצה של המדרש בשלשה דברים הנ"ל, שהם מכוונים, כמו השלשה דברים 'עשרתם', 'ערבתם' 'הדליקי את הנר', כפי שפירש הרר"ש הנ"ל זכותו יגן עלינו אמן. ודו"ק כי 'קצרתי באומר'.
והנה רואים אנחנו בהמתנות שנתן אליעזר עבד אברהם לרבקה נזם זהב בקע משקלו שהם מכוונים לעניני היהדות ודרך התורה, כדרשות חז"ל עיין שם. ובקע לגולגולת ושני צמידים על ידי' עשרה זהוב משקלם, כנגד עשרת הדברות. ושני צמידים כנגד שתי לוחות. הורה בזה לרמז לה שכל עיקר עשרו ותכשיטים שלו, כאשר יקיים על ידיהם תורה ומצות הכלולים בעשרת הדיברות ומצות צדקה, שהיא כופר נפש, שנאמר בה 'בקע לגולגלות', ואז בכל אשר תפנה תצליח. ובטח היה הכל כפי כוונתו של אברהם אבינו עליו השלום. לזאת יש לומר שאחר שלאמנו שרה עליה השלום היו השלושה דברים הנ"ל, 'עשרתם' 'ערבתם' 'הדליקו את הנר' תמיד בזיכרונה, כפי פירוש הרר"ש הנ"ל, ובזה מדריכה את הבית, בחיים חיותה. וכעת במות עליו שרה, בטח היתה כל תקוותו של אברהם אבינו עליו השלום להעמיד הבית על תלו תלוי, אך באשת יצחק בנו שתהיה גם כן כשרה אמנו עליה השלום. לזאת נתן לו שטר מתנה בידו, היינו שטר (בל"א 'שטאטען') שכזה הזוג תקח עבור בני יצחק אשר 'מתנה' שתקיימו מעשרות תרומות נר הענן כנ"ל, שתהיה גם אצלה 'עשרתם' 'הערבתם' 'הדליקו את הנר'.
היוצא לנו מזה שעיקר להאבות עליהם השלום העבודה עבודת הקודש היה בענין הגידול בנים לתורה ויראת שמים, ואשר על ידי זה הצליחו בעבודתם ויצאו מהם שבטים גדולים כהללו. וכעת כשבאנו לזה יבין לנו הפסוק ב'ואלה שמות' הנ"ל, שזהו שמרמז לנו הפסוק 'ואלה שמות בני ישראל', רצה לומר מי גרם זאת שיהיו ה"ה השבטים שיהיה להם שמות בארץ 'בני ישראל', רצה לומר במדרגה הגדולה (כמו שכתוב בספרים ש'ישראל' הוא במדרגה הגדולה, ואינש הוא במדרגה קטנה), אף על פי 'הבאים מצרימה', במדינה טמאה כידוע, הכל היה הגורם 'את יעקב', הוא אביהם יעקב אשר כל גופו נפשו ומאודו היה אך להדריכם בדרך התורה ויראת שמים כנ"ל באריכות. וגם במה ש'איש וביתו באו', רצה לומר שכל אחד ואחד היה מדקדק על בני ביתו שחס ושלום אל יצאו מדרך התורה והיראה. וכמו שכתבו הספרים שמה שאמר משה רבינו עליו השלום לישראל 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו', כוונתו שאם אנחנו רוצים להתקיים בהדרך הישראלי ולעמוד על מעמדנו לבל ישטפנו המים הזדונים ולא תטבעו ולא תתבוללו בין אומות העולם, 'ואלה שמות בני ישראל', הוא 'עצתו אמונה', הוא שכל קיום וחיזוק שלנו תלוי אך ורק ל'בל תצאו איש מפתח ביתו' היהדות והלאומיות לעיין ולדקדק תמיד על בני ביתו ועל בניו ובנותיו הקטנים והגדולים שחס ושלום אל תפלו 'בעתו של נחש'. וב'החדש האסור מן התורה', ולחזקם הדוק היטב שידקדקו על מנהגי ישראל וטהרת המשפחה, ועוד ועוד כראוי על דרך ישראל סבא, כי אז יש תקוה כי תנצלו ותעברו בשלום הקריזיס האיומה, ולא יפלו בגורל עשו ללמוד במעשיהם הרעים. ולנו יהיה על ידי זה החיים והשלום העולמית ולא נמות חס ושלום. כן יזכנו לזה ולבא, כנ"ל באריכות.
אמור מעתה יצא לי לפרש להבין דברי חכמים וחירותם במסורה הנ"ל על צד היותר טוב, והיא דהנה אצל קבלת התורה מצינו שהקב"ה תבע מישראל שיתנו לו ערבים טובים שיקיימו את התורה, כי לא האמן להם. ועל זה השיבו ישראל 'נעשה ונשמע', הם יהיו ערבים טובים לנו, כי דרשו חז"ל (ילקוט רע"ו) שניהם בלשון עבר. אמרו ישראל להקב"ה ריבונו של עולם 'נעשה', כלומר יש לנו אבות הקדושים שכבר נעשה התורה על ידם. וחשב שם המדרש רבה את כל העשרת הדיברות שכבר קיימו האבות. וזה לא דבר חדש שחז"ל דרשו לשון 'נעשה' בסגול תחת השין כמו אם היה נכתב נעשה בקמץ, כי יש אם למקרא, כמו שדרשו על הפסוק 'נעשה אדם' בלשון עבר במדרש רבה בראשית, עד שאתם מדיינים זה עם זה כבר נעשה אדם. וכאשר מצא הקב"ה מגרעות גם באבות, ואמר להם 'ערבא ערבא צריך', אמרו ישראל 'בנינו יהיו ערבים עבורנו' (מדרש רבה שיר השירים פרק א). והכוונה בזה הערבות פשוט, כי אם אמנם אנחנו יכול להיות שלפעמים יקשה עלינו לקיים ככל הכתוב בתורה מחמת עול הפרנסה ורחיים על צווארנו, אך 'ונשמע', הלא יכולים אנחנו לשמוע הקול תורה יומם ולילה מאת בנינו, שנוכל לגדלם ולחנכם בדרך התורה והמצוות, כי הלא פטורים הם מטרדות הזמן. ועל זה נתרצה הקב"ה ואמר 'הם וודאי ערבים טובים', הדא הוא דכתיב 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז' (עיין כעין זה באריכות בספר דרשות הריב"ל כ"מ). נמצא לפי זה שבזכות התולדות לגדלם לתורה, קבלו ישראל התורה.
וזהו בהמסורה ג' פעמים 'ונשמע': 'נעשה ונשמע', היינו בעת קבלת התורה, שאמרו ישראל 'ונשמע', שזה קאי על הבנים, שקבלו עליהם לגדלם לתורה, שאם תזכור זאת שעיקר קבלת התורה היה על ידי שהבטחנו לגדול בנים לתורה כנ"ל, שכך על ידה יש קיום לעולם, כי 'אם לא בריתי… חוקת שמים וארץ לא שמתי'. וישתדל בכל גופו ונפשו ומאודו לגדל בניכם לתורה וליראת שמים אז 'ונשמע קולו בבאו אל הקודש', היינו אף אחר פטירתו בבאו אל הקודש יהיה נשמע קולו, היינו שיחשוב כחי אתני עימד אחר שבניו ילכו בדרכו שלקחו ממנו ולא 'ישכח' ולא יהיה נחשוב כ'אבוד' ו'מת' ו'נקבר' חס ושלום, כנ"ל באריכות. ואז ממילא 'ונשמע פתגם המלך כי רבה הוא', היינו שיהיה נשמע ה'פתגם', הוא דרך התורה ויראת שמים של 'המלך' מלכי המלכים הקב"ה, 'כי רבה היא', אף על פי שהיא רבה (כמו 'כי עם קשה עורף הוא' עין באבן עזרא) בדינים ובמנהגים רבים ועצומים, אחר שכל אב ואם יקבע וישרוש בלב בניהם מנוער ויזהר גדולים והקטנים בכל לב ונפש חפיצה שאף מנהג אבותינו לשנות איסור תורה הוא אצלינו כמו שכתב בחתם סופר יו"ד סי' ק"ז בסוף התשובה ואם יהיה לפעמים בנים כהללו ש'לא תדע לך היפה בנשים', כפירוש רש"י שחדל לו הרועה מלהנהיג אותם, 'צאי לך בעקבי הצאן', הסתכלו בפסיעות דרך שהלכו הצאן והתבונני בדרכי אבותיך הראשונים שקבלו תורתי ושמרו משמרתי ומצות, ולכו בדרכיהם. יעיין שם. ואך אותן הגבולים שגבלו הראשונים ואותו המסלה והדרך שהיגו אבותיך וסלקוהו מאבן ודרכו בה טיפות עולם, המה יביאוך אל הדרך הישר ולהרחיק אותך מחברתם ותלך לבטח עד נכון היום.
כן אוכל אני לומר על אדוני אני מורי ז"ל שכל ימיו דאג שיגדלו הבנים לתורה ויראת שמים. ודכירנא עוד כימי בחורתי כשהייתי עוד בר תשעה שנים שמעתי ממנו שהיה אושר לפני אחד מידידיו בבית המדרש שהוא רואה בחור אחד שיושב ולומד בהתמדה, שמאוד הוא מקנה לאביו שלו, יותר משהיו לו כל הון דעלמא. וכמו שברוך ה' כפי הנראה היו דברים היוצאים מן הלב, כי אף שהניח אחר פטירתו כלנו עדיין ילדים דקים וקטנים, עם כל זה הלא ברוך ה' כלנו מחובשי בית המדרש הננו. יש לי אח הרי הוא הרב הגאון החריף ובקיא עצום ורב החסיד וכו' ר' ישראל יחיאל פרידלינג שליט"א האבד"ק זאקשעוויק שליט"א (חתן הגאבד"ק קלימנטוב שליט"א), ואחותי הרי היא הרבנית הצנועה וכו' מרת פייגא זעלדי שתחיה שהיא אשת האי גברא רבה הרי הוא הרב הגאון המובהק פאר הדור המפורסים בעולם מוה"ר צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט"א הגאב"ד מפלונסק שכעת בועד הרבנים בווארשא, וכן שארי אחי ואחותי גיסי וגסתי ובניהם ובנותיהם ברוך ה' מתנהגים בדרך התורה ועל דרך ישראל סבא. בזכות זה ימצא מנוחה נכונה בצל כנפי' השכינה וימליץ טוב בעדינו שיהיה לנו הרפואות והישועות הצריכים לנו ושיקום לתחיית המתים במהרה אמן כן יהי רצון.

הק' צבי הירש פרידלינג
אב"ד דפה"ק הנ"ל והגליל העורך והמו"ל הבאר.

[*א*] והוטב בזה מה שנמצא כתוב בשם החתם סופו ז"ל לפרש הפסוק 'ושננתם לבניך ודברת בם', היינו שתדבר על לב הבן דבוים היורדים חדרי בטנו ומשכיות לבבו לאמר – 'בשבתך בביתך' בהיותך עוסק בביתך ישראל, נאמן לדת התורה, תהיה 'ובלכתך בדרך', אפילו אם תוכרח לכתת רגליך למרחוק להביא לחמך, שומר דת תהיה 'בשכבך', אף בהיותך שחה לארץ ומושכב לעפר תחת עול המעיקים עלך, וכן 'בקומך' בעת אשר תקום על ויתנו לך שיווי זכיות עם בין אזרחי המדינות, יהודי נאמן לעמך ודתך תהיה. בעת אשר לחמך בחריצות מלאכת ידיך תביא, גם אז 'וקשרתם לאות על ידיך', למען תזכור כי עברי הנך וממעי יהודי מוצאך. ואם ממושכלת טרפך תביא, רופא, מהנדס, חוזה בכוכבים, עורך דין, כי תהיה אשר על ידי שכל המוח תשבע לחם, 'והיו לטוטפות בין עניך', גם שם תזכור כי יהודי הנך ושמירת התורה נצווה עליך. ואם בין סוחרי ארץ תשים מקומך ובחנות הוא משלח ידך גם אז 'וכתבתם על מזוזות ביתך', גם שם תרשום תוי דתך לטען לא ישכחו מלבך לבל תחלל שבתותיך ומועדיך והדלת תהיה סגורה על המזוזות. ואם בין יושבי שער הנך ובמקום המשפט מנת חלקך אז 'ובשערך', גם שם תכתוב את הדברים האלה, כי אסור לך לחלל דתך. ואם האב יטיף דברים כאלו על לב בנו אז לא ישכחו מפיו ויהיו חרותם על לוח לבו לשמרם בכל מוצאו ומבואו. ודברי פי חכם חן.

[*ב*] ונכון הוא לומר על אבות כהללו המליצה ששמעתי 'דזבון אבא בתרי זוזי', היינו שמוכרים חס ושלום את כל אמונת אבינו שבשמים בעד הגבורת הזוזים, רחמנא ליצלן – וכעין זה ראיתי גם כן בהערה מהספר 'דגל יהודה' שכתב כי לפעמים יקנה הבן במה שתומך ידי אביו, את לב האב. 'חד גדיא' (אלו בנים, כדברי חז"ל 'אם אין גדיים אין תיישים') אם יש לאב 'חד גדיא' בן, 'וחד גדיא' בת, ושניהם עובדים ומשתכרים, אז 'דזבין אבא' יקנה את לב האב 'בתרי זוזא', בעד שני השקלים שנותנים ולפעמים נכונים הבנים למכור את האב 'דזבין אבא בתרי זוזי'. ודו"ק.

[*ג*] והנה נמצאים אבות כהללו אשר בכל לב ונפש חפיצה רוצים להחזיק בניהם בחדרים, אך העניות והדחק הפרנסה, מעבירם על דעתם ועל דעת קונם שלא יכולים להיות מאמינים בהדברים שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מתשר"י, ראשי תיבות: תלמוד תורה, שבתות, ראש חודש, יום טוב והוצאות ראש חודש, כל מה שמביאים התינוקות להרב שלהם בראש חודש,  כמבואר בעטרת זקינים בשם הרב"ג מקראקא, וכן כתב המגן אברהם בסימן תי"ט כשם הב"ח. עיין שם. ושייך בשכר לימוד 'כל המוסיף מוסיפין לו'. ולהם יש לומר שאדרבה, יוכל להיות ה' יתברך ינסה אותם אם בעת צר להם, אם מאמינים גם כן בהשגחתו יתברך שמו, וכמו המשל המובא בשם הבעש"ט על הפסוק 'כי מנסה ה' אלקיכם לדעת הישכם אוהבים' וכו', משל למלך אדיר שביקש לנסות את עבדיו אם אוהבים אותו באמת ובתמים, ציווה עליהם לבוא להתעלס אתו ליום הכסא. ובאשר שהיה המלך חכם גדול בחכמת אחוזת עינים, הקיף את פלטונו בחומת ברזל ואחריו אריות ונמרים ונחשים צפעונים, ועוד חומת אש ומים. והנה הטיפשים ראו את כל אלה ונסוגו אחור וחזרו לביתם בפחי נפש. אך החכמים שבהם הבינו כי לא יוכל להיות שמלך כמותו האוהב את עמו ורצונו להשתעשע עמהם, איך יקיף את פלטונו במסכים ומבדילים כאלה. אין זאת כי אם אחיזת עיניים לנסות אותנו. והתחילו ללכת הלאה, והנה באמת אין שם לא קיר, לא דובים ולא יער, לא מים ולא אש. ואם כי בתחילה היה נראה להם שהוא רחוק מאוד, אך רק קבלו עליהם ללכת הלאה, נוכח לדעת כי קרוב הדבר מאוד, פן ה' יתברך מנסה אותנו, כאילו היה קיר ברזל מפסקת בינינו לבין אבינו שבשמים, ומקיף אותנו אריות ונמרים וחיות רעות, אשר רוצים לבלענו חינם, ובאנו באש ובמים ונראה לנו שרחוק ממנו מנחם משיב נפש וכי ה' יתברך חלילה הסתיר פנים ממנו. אך באמת הוא לנסות אותנו, ואשרי המחכה ויגיע לימים אלה. ומי שיש לו עיניים לראות יבין שהוא אך אחוזת עניים. ואם כי אכן אתה אל מסתתר, אך באמת דומה דודי לצבי, מה צבי ישן בעין אחת ומשגיח בשנייה וכי 'קרוב ה' לכל קוראיו'. ועל דבר זה מנסה הוא תמיד את האדם, הן במידת עשירות ועסקים מרווחים אם שומר שבת וכו', ולפעמים מנסה ביסורי עניות ולראות אם מחזיק בכל כוחו בניו לתורה כנ"ל. ודו"ק.

[*ד*] ודכירנא שעוד בימי בחירתי ראיתי בזה מליצה נאה מרב אחד הדורש נאה להבין את הב' מאמרים של רבי תנחום הבאים ביחד בש"ס שבת (כ"ב) אמר רבי תנחום נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה, ואמר רבי תנחום מה דכתיב 'והבור ריק אין בו מים' וכו' מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, (אשר המפורשים האריכו למעניתם לפרש סמיכת מאמרים הללו ולגלות המסך הנסוכה על שני המאמרים). והוא בהקדים לבאר הכתיב (בשיר השירים) 'ועל פתחינו כל מגדים', שדרשו חז"ל במדרש 'זה נר חנוכה'. כל 'על פתחינו' ירצה מיד על פתח ומפתן העולם צריך להתחיל לחנכו להנער, ב'כל מגדים' ומיני מתיקה דברי תורה שמתוקים מדבש ונופת צופים. ותינוק שמתחיל לדבר חייב אביו ללמדו תורה. אמרו ז"ל 'זה נר חנוכה', צריך להדליק נר החינוך (דאם ליכט דער וועהע דאס ליכט דער ערציהונג) למען יאירו את חשבת ימיו. 'ואת עמלינו' אלו הבנים, נתאמץ בכל עוז להדריך אותם בדרכי התורה ויראה, כי זה כל תקוותינו אשר הדור הצעיר אשר יגדל אחרינו יציץ ופרח על שדה האמונה. וזה כוונת המאמרים הנ"ל אמר רבי תנחום נר חנוכה, זה 'נר מצוה ותורה אור', נר המאיר לתוך הבתים, שלא הדליקה להאיר להצעירים בטל ילדותם, שהניחו למעלה מעשרים אמה, ורמז שמניח ואיחר הדליקו עד שיהיה בו בן עשרים ומעלה, באמרו כי תחילה יגמור לימודי חול הנדרשים לחנוך, ואחר כך אשר יחזור מהאונווערויצעט ולמוד 'היהדות' באומר בי בנו בוודאי לא יסור מדרך המלך, מלכו של עולם. על זה אמר רבי תנחום השני מאן דכתיב 'והבור ריק אין בו מים' וכו', מים אין בו, אם אין בו תורה שנקרא 'מים', לא למד בילדותו, נחשים ועקרבים יש בו. דמה לימודי רעל וארסי הכפורה אשר שאב בקרבו בהאונווערזוטע (חכמת הבריטאניעש בו) וכבר עברו אותו מעבר לעבר ושווא יתנחם אביו ויתפאר כי בנו לא יעזוב ארחות אשר ודרך המוסר כי הניסיון היומי מכחיש זה, ויעיד אשר כל באיה לא ישובון.

[*ה*] ומה שדווקא דבר הלכה של עגלה ערופה שלח לו לסימן ראיתי בספר ילקוט הדרוש שהביא דרך צחות נחמד ונעים והוא 'בקצירת אומר' שלא יהיה קשה לאביו יעקב אבינו עליו השלום במה ששלח לו שיבוא הוא אצלו עם בני ביתו, הלא טוב ונכון יותר שיוסף ייסע אליו כדרך העולם ש'הראש' הוא העיקר ושארי אברי הגוף נגרים אחר הראש. ויעקב הלא הוא הראש לכל שבטי ישראל – ולזה מרמז לו הפרשה עגלה ערופה שבו מצינו כעין זו, שיש סברא שהראש יהיה נגרר אחר הגוף. והוא במתניתא פרק ט' דסנהדרין נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכין הראש אצל הגוף, דברי רבי אליעזר וכו' – ולכן כדי ליתן איזה טעם על מה הוא רוצה שיעקב יבוא אצלו, שלח לו הסימן שלמד אז פרשת עגלה ערופה להזכירו שבעת צרה רואים פעם שמוליכין הראש אל הגוף, וכן יעשה עתה שיעקב הוא הראש יבוא למצרים אל בנו יוסף. ודברי פי חכם חן.

 [*ו*] וכמו שכתבו הספרים הקדושים על הפסוק 'וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי' וגו', כי מה מקום לפסוק זה בתוכחה, אך זה גם כן בבלל העונש במה שיזכיר להם בני מי הימה, כי לולא היו מבני פחותים לא היה כל כך העונשם גדול. ועתה כשאתם בני אברהם יצחק ויעקב, דור אחר דור, אבות ושרים ותמימין, איך נהפכתן לסורי גפן נכריה. והדברים עתיקים.

[*ז*] הוא בהספידי שנשאתי על אמי זקנתי הצדקת והצנועה המפורסמת וכו' מרת שיינדיל הינדא ע"ה (אם אמי הצדקת המיוחסת שתחיה לאויט"א) שנפטרה ביום כ"ח לחודש טבת שנת תרע"ט לפ"ק בזאמושטץ אשר כבר נדפס רובה ככולה ב'הבאר' כרך ב' חלק א' בסוף בשם מאמר 'זכרון עולם' ושם הארכתי קצת בענינים הללו גם כן. יעיין שם.

(הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד, הבאר, כרך ג, שנה ד, סי' צז)


מאמרו של הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד המובא כאן למעלה, מבוסס על דרשה שנשא לפני בני קהילתו בסעודת מלווה מלכא בבית מדרשו בבוסקוביץ בשנת תרפ"ז (1927). המאמר עוסק בעניין החשוב של המשכת הנאמנות לחיי תורה ומצוות מדור לדור, מאב לבן, בתקופה בה רבו הבנים שנטשו את דרך אבותם.
מחמת חשיבות העניין פורסם המאמר בכתב העת שלו 'הבאר', וגירסה של מאמר זה בשפת יידיש פורסם בכתב העת של אחיינו 'אונזער גייטס' בעריכת אחיינו הרב ישראל דוב פירשטמאן הי"ד. בנוסף יצא המאמר לאור בשנת תרפ"ח (1928) בתוך ספרו של הרב פרידלינג 'תיקון עולם'. ספר זה ייוחד לעניין 'גודל החיוב לגדל בנים לתורה ויראת שמים שנפרץ בעוונותינו הרבים בדורינו אלה במדה מרובה'. הספר זכה להסכמות מאת גיסו הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד מוועד הרבנים לעדת ורשה, הרב חנוך צבי הכהן לוין אב"ד בנדין, הרב יוסף חיים זוננפלד רב ואב"ד מקהלות אשכנזים בעיר הקודש ירושלים, הרב ראובן בנגיס אב"ד קלוואריא, הרב אברהם יצחק הכהן קוק הרב הראשי לארץ ישראל ואב"ד בירושלים, הרב יהושע ליב צירלסון והרב אלימלך הכהן רובינשטיין מראחוב-ירושלים.

רקע היסטורי:
בעשרות השנים שקדמו לחורבן הקיום היהודי בשואה, הסחף מן הדת והמסורת הקיף כבר את כל רובדי החברה בפולין, 'ותורה הקדושה כספר חתום. רוח

גדולה באה בסופה וסערה ותגע בפינות הבית. בית ה' ואהלי יעקב. התורה והעבודה. יסודותיהם החלו להתמוטט ועמודיהם התפלצון. חולל תפארתה של תורה. צדיק נעזב וסר מרע משתולל. יראי ה' יתחבאו בנקרות הצורים. ישוחו וימעטו מיום אל יום ומעת לעת' (הרב צבי יחזקאל מיכלסון, תירוש ויצהר, עמו' 377). נדמה היה שאין אף משפחה שלפחות אחד מבניה או בנותיה סטה מדרך האבות. משכך, חשו רבים בחברה היהודית המסורתית את 'טראומת הסחף' שהטילה עליהם אימה וחשש מכך שסופה של החברה היהודית המסורתית נגזר. תופעה זו נעשתה לאחת הבעיות הנפוצות, הכואבות, המדאיגות והסבוכות ביותר, שדרשה את התייחסותם של הרבנים בפולין.
מלחמת העולם הראשונה הובילה למשברים ולשינויים במבנה המדיני, הפוליטי, החברתי והכלכלי של המדינות, שערערו את היסודות עליהם עמדו הקהילות היהודיות ושינו את יחסי הכוחות בקהילה היהודית. כתוצאה מכך, התעצם תהליך החילון והתגבר תהליך ההתגוונות של יהודי מזרח אירופה. בשנים שבין מלחמות העולם, משבר הדת הולך ומחריף ומלחמת שומרי הדת הופכת ממלחמת תנופה למלחמת מגן ומאבק למען הישרדותם של מבצרי הדת המועטים שעוד נותרו. גדרי הדת נפרצו, עוזבי הדת התרבו, והמאמצים להפוך מגמות אלו כשלו. הביטויים שרווחו בעבר, שהתאפיינו באופטימיות ובביטחון ביכולת להתגבר על המשבר, מפנים את מקומם לביטויים פסימיים ולהכרה שרק בידי שמים יוכל המצב להגיע לתיקונו ושעוד יבוא היום בו תורת ישראל תנצח את המערכה, על אף כל קשיי ההווה. רבני פולין, ובהם חברי ועד רבני ורשה, הוציאו קול קורא בו פרסומו את כאבם על מצב הרוחני של הדור, ההולך ומדרדר מידי יום, בעקבות המלחמה: "לב מי מאתנו לא יכאב וידאג בראותנו את המצב המעציב והשפל של עמנו תורתנו ודתנו […] ועתה איך ירדו פלאים! באה המלחמה הנוראה והרסה את מצב חיינו הרוחניים, חיי עם ישראל על תורתו ואמונתו. בתי המדרש והישיבות נתרוקנו, התורה מונחת בקרן זוית ואין דורש ואין מבקש, מבחר בנינו ובנותינו עזבונו יצאונו ואינם, עינם תלעג לאב ותבוז ליקהת אם תלעג למוסר רבותיהם ומסורתם ותבוז לתורת אמותיהם צניעותם וטהרתם. ובכל יום נגרע מחלקנו ומנחלתנו וממחננו והלכו ונספחו למנגדינו המבזים כל קודש, פורצי גדר התורה והמוסר ומלעיבים במלאכי אלקים ובוזי דבריהם".
במכתב שכתב הרב צבי יחזקאל מיכלסון בשנת תר"פ (1920) הוא מתאר את משבר הדת הקשה בתקופתו: 'הנה מצב אחינו בני ישראל בכלל מר מאוד רחמנא ליצלן בגליל הזה. ואם אין קמח אין תורה, לימוד התורה כמעט נפסק, ואין התורה גם בקרן זוית, כל הנערים והצעירים כולם […] הולכים את השקאליס שאין בהם שום לימוד הדת בעוונותינו הרבים'.
בנאום של הרב מנחם זמבה, מגדולי הפוסקים והרבנים בוורשה, בכנסייה השלישית של אגודת ישראל, בשנת תרצ"ז (1937), הוא ביטא את אמונתו בנצחיות התורה וקיומה וקבע שאף אם המאבק להשבת הנוער לדרך אבותיו ייכשל, אין להתייאש ויש להמשיך ולייחל לעזרה משמים, כי: "לנו העוז והכח להתגבר על כל חשכת ליל ולחכות לה' ולקוות לו על שאמר בסיני 'כי לא תשכח מפי זרעו'. זאת אומרת כי כל חושך אשר יכסה ארץ הוא אך רק אם הילד (נער ישראל) איננו איתנו, ואז במר לב נצעק ואני אנא אני בא! […] אם לא יהיה לב בנים אל אבות ויחוס נפשותם נמשך לאבותיהם כדת, כבר אבדו החיים את תכליתם ובאופן זה בלב אמיץ נאמר 'וחכיתי לה' וקויתי לו'".

רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד, האדמו"ר מפיאסצנה וראש ישיבת 'דעת משה' בוורשה, תיאר את השפעת הסביבה כאחת הסיבות העיקריות לפריקת העול של הנוער. הוא דרש מהאב להיות אחראי לפעול במסירות נפש ובאכפתיות גלויה. ודרש גם מהאחים, מהקרובים ומהמכרים להשתדל לתיקון המצב. הוא הסביר שהחינוך שהועיל בעבר אינו נותן מענה מספק בהווה, הואיל וכעת הנוער 'קם וחושב את עצמו לאיש בטרם בא מועדו… בעוד בו דעת מהופך ורצון בוסר ומר… גם שאיפותיו דעותיו והשקפותיו ממהרות להתפתח בעודן בוסר מרים וארסיים'. על המחנכים להתערב בשלבים המוקדמים 'להחיש להרכין את עצמם לאישיותו לאחוז אותו ולפעול בו קדושה טרם נתהפך לאויב'. הוא קרא למחנכים ולהורים להתאים את החינוך למאפיינים הייחודיים של כל תלמיד ובן ולהימנע מתהליך חינוכי המפתח אך ורק את הצד השכלי, שכן 'לא את השכל של התלמיד בלבד אנו מחפשים עתה, רק את כל התלמיד, את הנפש, רוח ונשמה של הילד הישראלי אנו מחפשים לקשרן בא-להי ישראל ויהיה יהודי חרד לדבר ד' וכל מאווייו אליו יתברך יהיו'.

מידע זה, ומידע נוסף על פעילותם של רבני פולין לטובת חיזוק קיום התורה והמצוות בקרב בני הנוער, הובאו בעבודת גמר בנושא "הרב צבי יחזקאל מיכלסון ומאבקו בתהליכי החילון בפולין", הנמצאת באתר ספריית הר הצופים למדעי הרוח והחברה, של האוניברסיטה העברית בירושלים.

רק במקום שיש שלום, שורה השכינה / הרב יקותיאל יהודה מייזליש הי"ד

פרשת בראשית

'לכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל', 'בראשית ברא אלקים' וגו'. נראה לי על פי דברי העקרים על הפסוק (תהלים ק"ל) 'כי ממך הסליחה למען תורא', דבאמת לא היה עונש להאדם על העבירה, דאנא בשרא והוא נורא, רק משום הכי מגיע עונש דבידו לעשות תשובה, וזה רק אם תשובה מהני. וזה פירוש 'כי עמך הסליחה', שאתה מוחל וסולח, כדי שעל ידי זה 'למען תורא', יהיה לנו מורא מלחטוא. עד כאן דבריו.
וידוע קושיית הפנים מאירות האיך מהני תשובה, הלא נראה ונדחה אינו חוזר ונראה. ותירץ זקני ה'ייטב פנים' לשבת תשובה לפי מה דקיימא לן דבאותו יום לא הווה דיחוי, וידוע דיומו של הקב"ה אלף שנים ושפיר מהני תשובה. ואין להקשות מקרבנות הקריבים להקב"ה אמאי אמרינן ביה דיחוי, דהתורה נתנה לנו בבחינת זמנים ומועדים, וכל דיני שבת ויו"ט נופלים תחת הזמן דידן, אבל תשובה קדמה לעולם, והוא למעלה מן הזמן, הווא ליה הכל באותו יום. עד כאן דבריו.
ובאגרא דכלה כתב וזה לשונו: אמרו רבותינו ז"ל התשובה קודמה לעולם, והוא נרמז בראשי תיבות 'בראשית' – בראשונה רצה אלקים שיעשו ישראל תשובה.
ואתי שפיר הסמיכות 'ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל', דהיינו כדברי העקרים, וזה רק אם מהני תשובה. ולכאורה הא הווי דיחוי, לזה אמר 'בראשית' וגו', לרמז בראשונה רצה אלקים שיעשו ישראל תשובה, דתשובה קדמה לעולם, אם כן לא הווי דיחוי, ושפיר איכא מוראות החטא, והבן.
ועל פי זה אמרתי לפרש המדרש פרשת תבוא (סי' יא) שני דברים גזר הקב"ה, אחד על ישראל ואחד על משה וכו'. ומשה ביקש מן הקב"ה לבטל את שתיהן. אמר ליה ריבונו של עולם סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך, ובטלה של הקב"ה ונתקיימה של משה. מנין שנאמר 'סלחתי כדבריך'. כיוון שבא ליכנס לארץ ישראל התחיל אומר 'אעברה נא' וכו', אמר לו הקב"ה, משה אין אתה יודע מה לעשות, אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשין. אמר לו אם 'אעברה נא' אתה מבקש לקיים, בטל 'סלח נא', ואם 'סלח נא' אתה מבקש לקיים, בטל 'אעברה נא'. וצריך ביאור מה תלוי זה בזה. עיין ישמח משה פרשת ואתחנן. ונראה לי דאיתא במדרש (דברים פרשה י"א סי' ו') דמשה רבינו טען טענת 'לא תלין פעולת שכיר ביומו תתן שכרו'. וכתבו המפורשים לתרץ דיומו של הקב"ה אלף שנים, וליכא לא תלין. ואתי שפיר לפי זה דאם אתה אומר 'אעברה נא', וסבירא לך דיום דידי כיום דידך, אם כן בטל 'סלח נא', דתשובה לא מהני, דהוה נדחה. ואם יש 'סלח נא', דאזלינן בתר יום דידי שהוא אלף שנים, אם כן  בטל 'אעברה נא', דליכא לא תלין, והבן.
וגם יש לפרש על פי זה המדרש (הובא בזקיני הישמח משה פרשת ויחי ופרשת ואתחנן) בשעה שאמר הקב"ה למשה 'לא תעבור את הירדן', אמר משה 'יחי ראובן ואל ימות'. ופירש רש"י, לעולם הבא. ונראה על פי הנ"ל דמהא דלא בא משה רבינו לארץ ישראל נשמע דיומו של הקב"ה אלף שנים וליכא 'בל תלין', אם כן ממילא דמהני תשובה. וידוע דראובן עשה תשובה, כמבואר במדרש כמה פעמים, ואתי שפיר דמהא ד'לא תעבור' נשמע דתשובה מהני, ולכך אל ימות לעולם הבא, והבן.

עוד יש לפרש הסמיכות 'אשר עשה משה לעיני כל ישראל', 'בראשית', על פי דברי הגאון הקדוש מסאדיגורא, 'החכם עיניו בראשו' פירש בתחילת כל דבר ישגיח שיהיה טוב, היינו בראש השנה, בראש חודש, בראש השבוע, בראש היום וכו'. וזהו שאמר 'אשר עשה משה לעיני כל ישראל' 'בראשית', שתמיד יהיה משגיח על הראשית.

עוד יש לומר דהקדמונים הקשו למה בא האדם לעולם הזה הא היה לו כל טוב בעולם העליון ונהנה מזיו השכינה. ותירצו דמאן דאכל מן לאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה דבעל הבית. וזהו שאמר 'לעיני כל ישראל', פירוש בשביל שיהיו יכולין לראות, לכן 'בראשית ברא אלקים' וגו'.

עוד יש לפרש הסמיכות, על פי דברי הגמרא ברכות דף ו' ע"ב כל אדם שיש בו יראת שמים כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. וזהו שכתוב 'ולכל המורא הגדול' וגו', היינו שעל ידי זה הביא להם המורא הגדול הזה, שהסביר להם כמה גדול כח היראה, שבשביל כך 'בראשית ברא אלקים את השמים' וגו', דכל העולם נברא בשבילו. והבן מחידושיו על מסכת ברכות.

עוד יש לומר עפי"ד הבעל הטורים 'ולכל המורא הגדול' בגימטריא 'פי הארץ' דקרח. וידוע דמחלוקת קרח הייתה שהשווה עצמו למשה, כמו שכתב זקני ה'ישמח משה' פרשת קרח (דף נ"ט). אכן זה אינו, דהא איתא במדרש (בראשית פרשה א' סי' ו') העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות משה, שנקרא 'ראשית', שנאמר 'וירא ראשית לו'. ומהאי טעמא לא כתיב 'בתחילה' רק 'בראשית', לרמז על משה, אם כן אין להקיש אליו שום נברא, כי לא קם בישראל כמשה. וזהו הסמיכות 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה' וגו' 'ולכל המורא הגדול', היינו פי הארץ שהיה מפני שאין לדמות שום נברא למשה. והיינו טעמא [דכתיב] 'בראשית ברא' וגו' ולא כתיב 'בתחילה', כי בשביל משה נברא העולם.
ועל פי זה יש לפרש מדרש פליאה 'ויקח קרח', מה לקח, אמת לקח. וצריך ביאור. ונראה לי דאיתא עוד טעם מה דלא כתיב 'בתחילה', משום דסופי תיבות 'בראשית ברא אלקים' הוא 'אמת', כמו שכתוב חותמו של הקב"ה אמת. אם כן לפי זה שוב יכול קרח לחלוק על משה, דמדלא כתיב 'בתחילה' אין ראיה, דיש לומר משום שיהיו סופי תיבות 'אמת'. וזה פירוש מה לקח, אמת לקח, היינו הטעם של אמת, דלכן לא כתיב 'בתחילה ברא' רק 'בראשית', כדי שיהיו סופי תיבות 'אמת', ועל ידי זה חלק עליו. והבן מחידושיו על מסכת ברכות.

בספרים הקדושים מובא מדרש פליאה 'ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד', מכאן שראש השנה שני ימים.
ונראה לי על פי מה שראיתי בספר 'יש שכר' בדיני ראש השנה שהביא בשם הזוהר הקדוש פרשת פנחס הטעם דראש השנה צריך להיות שני ימים אף בארץ ישראל, כי יום הראשון הוא דין, ויום השני הוא רחמים. ואם היה ראש השנה יום אחד היה העולם כולו בדין, לכן צריך שני ימים לחבר עמה הרחמים. עיין שם. ומבואר שצריך שני ימים מפני הרשעים שממשיכין עליהם מדת הדין, ולכן צריך עוד יום אחד להמתיק הדין. ואיתא במדרש (בראשית פרשה ג' סי' י') 'ויהי ערב' אלו מעשיהם של רשעים, וזהו שכתוב 'ויהי ערב' וגו' זה מעשה הרשעים, שממשיכין עליהם מדת הדין וטענת 'נפש החוטאת תמות', לכן צריך שני ימים ראש השנה להגביר רחמים על דין. כן יש לומר לעניות דעתי.

במדרש רבה בראשית (פרשה כ"ב סי' כ"ה) 'הן גרשת אותי היום', אתמול גירשת אבא, ועכשיו אתה מגרשני. וצריך ביאור.
ונראה לי דבלק"י הקשה איך גירש הקב"ה לאדם בראשון בשבת והוציאו מרשות לרשות. ותירץ דכולי עלמא דיליה. עד כאן דבריו. ומבואר במדרש שם שקין עשה תשובה. וכבר הקשו הא מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול, כדאיתא בקידושין ל"ב ע"ב. ותירץ הישמח משה פרשת האזינו (דף קמ"ו) דבשלמא במלך בשר ודם, אף אם מחל הלא זה פגם בכתר הממלכה של כל המלכים, ולכך אין כבודו מחול. מה שאין כן הקב"ה דכולי עלמא דיליה ואין זולתו. עיין שם. ואתי שפיר לפי זה דאם גרשת אתמול בשבת לאבא, על כורחך מטעם דכולי עלמא דיליה, אם כן למה גירשת אותי, הא תשובה מהני, והבן.

פרשת בלק

'וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלקים'. ואיתא בגמרא וברש"י ראה שאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ אחד מהם לאוהל חברו, אמר ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה.
ויש לפרש על דרך צחות על פי מה שמפרשים הגמרא בשבת דף קנ"א אמר רב יוסף נקטינן האי צורבא מרבנן לא מיעני, והא קא חזינן דמיעני, אי איתא דמיעני אהדורי אפתחא לא מיהדר. ולכאורה הלא בעוונותינו הרבים גם זה מצוי. אכן ראיתי הכוונה על פי הידוע דצריך לכוין בפסוק 'פותח את ידך' סופי תיבות 'חתך', דהשם הזה הוא מסוגל לפרנסה. ואם לא התכווין בזה צריך לחזור ולאמרו ולהתכווין בה, וזהו שאמר 'אהדורי אפתחא לא מיהדר', רצה לומר דלא מהדרי 'על פותח את ידיך' לכווין בה כראוי. עד כאן דבריהם. והנה יש לפני האדם שתי דרכים בכוונת 'פותח את ידיך', שייתן לו ה' יתברך פרנסת ביתו. אחד שחושב שבלאו הכי יש לחברי יותר מהנצרך לו, ואם היה לי רק חציו ממה שאינו צריך לו לא הייתי מבקש יותר, והיינו שיש לו קנאה על חברו או שנאה או שיש לו מסחר זה ועל יד כך מפסיד אותי, וכמו שפירש הרב בעל המחבר ספר שפתי חכמים בפסוק 'ואהבת לרעך כמוך', היינו כשחברך יש לו גם כן מסחר שכמוך גם את זה צריך לאהוב, ויש דרך שנייה לבקש על הפרנסה שמבקש שה' יתברך יפתח לו המפתח של פרנסה וישפיע לו שפע וברכה מן צינור חדש ואינו רוצה ברעת חברו, יהיה לו מה שיש לו כאוות נפשו רק גם לי יהיה. ואם כן בזה השתי דרכים שניהם מבקשים על פרנסה,  אבל 'צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה', הצדיקים שיש להם שלום עם כל, כמו שכתוב 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם', הם בוודאי אינם מבקשים רעת שום נברא ואינן רואין מה נעשה באוהל חברו האיך פרנסתו אם רב אם מעט. וזהו הכוונה שראה שאין פתחיהן, היינו שתפלת 'פותח את ידיך' מכוונת זה 'כנגד' זה, שאין כוונתם שזה יעני וזה יעשר, וגם שלא יציץ אחד מהם לאוהל חברו לראות שיש לו יותר ממני, וזה הראיה שיש שלום ביניהם. וידוע דהשכינה אינה שורה רק במקום שיש שלום (עיין עבודת הקודש להחיד"א מורה באצבע סי' א') על כן פתח ואמר 'ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה', והבן.

(מתוך קונטרס שמן למאור)


הרב יקותיאל יהודה, בנו של הרב חיים מייזליש ראש ישיבה באוהעל ורב קהילת סארוואש בעל ה'בנין חיים', בנו של הרב דוד דוב מייזליש הי"ד בעל ה'בנין דוד' אב"ד אוהעל.

הרב יקותיאל יהודה היה בחור גדול בתורה ויראה, חריף עצם ובקי נפלא, שלמד תורה בהתמדה והתלהבות יום ולילה. בהיותו בן 16-17, היה תלמיד בישיבת אוהעל, וחיבר חידושי תורה שהודפסו בספר 'בנין דוד' על התורה.

הרב יקותיאל יהודה היה דרשן נפלא,  וכשבא לקראת פסח מהישיבה לבית אביו, כיבדו אותו לדרוש בפני הקהילה בחג ראשון של פסח בנוכחות קהל גדול של תלמידי חכמים ולומדי תורה, ובחורים מופלגים בתורה ויראת שמים. דרשתו נערכה בבית הכנסת, ובמשך כשעתיים הוא הפליא את שומעיו בבקיאות ובחריפות, בפלפולים וחידושי תורה, בדרוש ובאגדה.

אחיו של הרב יקותיאל יהודה, הרב צבי הירש, הדפיס מחדש בברוקלין בשנת תשכ"ג את הספר 'אבות דר' אלעזר' ו'תפארת דוד' על פרקי אבות, וצירף לו את הקונטרס 'שמן למאור' ובו חידושי אחיו שהודפסו בתוספת חידושים נוספים בכתב יד. הקונטרס מכיל פלפולים, אגדה ודרוש על עניני חנוכה וחידושים על התורה.  כפי שנכתב בדף השער של קונטרס זה, ישנם כתבי יד מאת נוספים מאת הרב יקותיאל יהודה, על סוגיות הש"ס ומסכת ברכות, חידושי הלכות וחידושי אגדה, שלא נדפסו בספר זה, ויתכן וטרם פורסמו.

בהקדמה האב, הרב חיים, לקונטרס 'שמן המאור' הוא מספר על מסירות-נפשו של בנו, הרב יקותיאל יהודה, על שמירת המצוות במחנה ברגן בלזן:

"וחוץ מה שהיה גדול בתורה בבקיאות וחריפות רב, היה ירא שמים באמת ובלב תמים, וגם לרבות בחסידות וזהירות. ואפילו בהיותו במחנה ההשמדה בבערגן בעלזן מסר נפשו על ענייני כשרות, לא רק לעצמו אלא לזכות גם אחרים באכילת כשרות כפי האפשרות. ובעת שרצינו לעשות חבורה לבקש מקאמענדאנט שלא לערב בשר טריפה ושומן טריפה במאכלים שלנו, הוא הלך מחדר לחדר לרשום מי ומי ההולכים אתנו בזה. וברוך ה' כי על ידי חסדי ד' עלה בידינו בערך ארבע מאות משפחות שלא אכלנו טריפות במשך כל הזמן שהיינו שם. וכמו כן קבלנו אחר כך רישיון מהקאמענדאנט לאפות מצות על חג הפסח, ונתנו לנו תפוחי אדמה תחת לחם, וערכתי שם הסדר לפני חמשה מאות משפחות והרבה יגע ועמל בני חביבי המחבר ז"ל בעניינים אלו ממש במסירות נפש כידוע לאותן שהיו אז אתנו שם.
וסיפר לי אחד מאנשי קהלתי מסארוואש תלמיד חכם וירא שמים הרבני הנגיד החסיד מו"ה מענדל ראטה נ"י הדר כעת בוויליאמסבורג ברוקלין והיה אתנו ביחד במחנה פאיטעלסברון סמוך לניקלסבורג, ועבדנו שם בעבודת השדה תחת השגחת הרוצחים ימח שמם, שראה אותו שוכב על השדה בהסתר רב עם דף אחד מספר הקדוש 'נועם אלימלך' בידו, ולמד בבכיה רבה ודמעתו על לחיו ובמסתרים בכה נפשו מתוך שורות הקודש של ה'נועם אלימלך'.
עוד סיפר לי הנ"ל כי בשעת עבודת השדה בשבת קודש חשב בני ז"ל תמיד עצות איך למעט בחילול שבת על כל פנים שלא יהיה מלאכה דאורייתא רק שבות, כגון כלאחר יד וכדומה. ואמר לו בני ז"ל כי עלה במחשבתו אז לפרש מה שאומרים בזמירות ליל שבת קודש 'וזכינו לקבל שבתות וכו' ומתוך מיעוט עונות'. ותמהו המפרשים על הלשון 'מיעוט עונות', דיותר היה להתפלל שלא נחטא כלל, אך כעת הוא מובן דהכוונה אף אם יש גזירה ומוכרחים לחלל השבת קודש, כמו כאן בעבודת השדה, אף שאנו אנוסים על זה מכל מקום מתפללין שיהיה על כל פנים במיעוט עונות, היינו עונות קטנות כגון שבות, ולא מלאכה דאורייתא. וכידוע דברי החינוך מצוה ט"ז דאדם נפעל כפי פעולותיו וצדיק גמור אם יכריחוהו לעסוק באומנות רשע ישוב מצדקת לבו להיות רשע גמור, על כן אפילו באונס יש לבחור הרע במיעוטו".

הרב יקותיאל יהודה מייזליש הי"ד נהרג בשלהי מלחמת העולם השנייה, בהיותו בן 23, בג' באייר תש"ה, בעת שגורש בטרנספורט על ידי הנאצים מברגן בלזן לטרזינשטט. יחד אתו נספתה אחותו מלכה הי"ד, שהייתה בת 19. הוריו ובני משפחתו שהיו איתם ברכבת, לא הורשו להתעכב ולהביאם לקבר ישראל. אחיהם משה יחזקאל הי"ד היה בן 13, הגיע לטרזינשטט ונפטר שם ממחלת הטיפוס, בבית החולים, בט"ו בתמוז תש"ה.

בתקופתנו, בה פסו אמונים מבני אדם, נחוץ להרבות בספרי האמונה, ולהטיף טיף אחר טיף מרחובות הנהר נחלי אמונה / הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד

ב"ה. צרכי צבור באמונה, בימינו אלה אשר פסו אמונים מבני אדם, והאמונה בהשגחה פרטית, במעשה ניסים, רפויה מאוד. ובהעדר אמונה כרוכה בטלת התורה ועזיבת הדת והיהדות. לכן יש הנחיצות בהרבות ספרי האמונה, להטיף טיף אחר טיף, מרחובות הנהר נחלי אמונה. ויאמינו בד' ובמשה עבדו.

בשומי על לבי הדברים האלה, קמתי ואתעודד ויגעתי ומצאתי ללקוט שושנים, מספרים וסופרים, דברי שאר בשרי שר התורה הגאון הקדוש מרן שלום רוקח מבעלזא זצוקל"ה, לרקח מרקחת, לשובע ולנחת. ואל ספרי אומר לבי! שוטי בארץ לארכה ולרחבה, ואני שלום כי אדבר. ואם המה למלחמה והיה כי יפגשך המתלוצץ החכם בעיניו וישאלך: מי קראך הנה? מה הבאת לנו בעת הזאת שכנסת ישראל טובעת בים של צרות ופגעים, החסר משוגעים אנו, כי באת לפרנס את עמך ברוחניות מעולפת ספורים, והוא, קיבתו ריקה ושואל ללחם?… אז עני לו גם את בדברי הרמב"ם ז"ל, לולא כת המשוגעים נשאר העולם הרוחני חרב.

ואל המלגלגים ודוברי רע, אען ואומר, אל נא אחי תרעו, אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה, כי כל מום וחסרון שתמצאו בי ובספרי, לא יגיע לאחד מאלף לכדי מום שבך, ולכדי עוונך בלשון הרע. ואם יאמר הקורא 'טול קיסם', אומר לו 'טול קורה' (ערכין ט"ו), היינו אומר לו, מה שאמרת טול הוא קורה, נגד הקיסם שמצאת בי. כי כבר אמרו ז"ל 'מוציא דבה הוא כסיל' (פסחים ג:), שוטה וגס רוח. אסכרה באה על לשון הרע (שבת לג:), ראוי להשליכו לכלבים (פסחים קי"ח:), גשמים נעצרים (תענית ז'), לישנא בישא כהמן (מגילה י"ב:), אין מקבלים פני שכינה (סוטה מ"ב:), אין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין ק"ח.), לא מצינו להם כפרה בקרבנות (זבחים פ"ח.), נחתם גזר דינם על לשון הרע (ערכין ט"ו.), המספר לשון הרע, כאלו כפר בעיקר וכו', נגעים באים עליו, ראוי לסקלו, אמר הרב"ה אין אני והוא יכולים לדור, מגדיל עונות כנגד עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים (שם:), הרי זה משופכי דמים (דרך ארץ פרק י"א), נענשו על לשון הרע (אבות דרבי נתן פרק ט). ואם שמרת פיך מלשון הרע, תהא כל ימיך לשלום (דרך ארץ זוטא פרק ט).

ואיתא במדרש רבה (מצורע פרק ט"ז), מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לצפורי דייקא, והיה מכריז ואומר 'מאן בעי למזבן סם חיים וכו', 'מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע' וכו'. והקשה למה היה מחזיר בעיירות הסמוכית לציפורי דייקא. ושמעתי מאאדמו"ר הרב הגאון המובחר חו"פ נ"י וכו' כקש"ת מוהר"ר צבי יחזקאל שליט"א אבד"ק פלונסק והגליל, על פי חז"ל (ערכין ט"ו:) מה תקנתו של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה וכו', ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו וכו'. סיפר, אין לא תקנה וכו'. ונראה דיש תקנה דווקא בלומדי תורה, אבל לא במחזיקי תורה, אף שאמרו ז"ל המטיל מלאי לכיס של תלמיד חכם זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר 'בצל החכמה בצל הכסף' (פסחים נ"ג:), עם כל זה לא הוי כלומד, דפירשו (בפרשת בהעלותך) ותדבר מרים ואהרן במשה וכו' והאיש משה עניו מאוד וכו', דמה שייכות זה לזה. דקשה למה מרים נצטרעה ולא אהרן. ובפרקי דרבי אליעזר פרק מ"ה זה לשונו, אמר הקב"ה אם יהיה גם אהרן מצורע אין כהן גדול בעל מום יכול להקריב, אלא יראה באחותו ויצטער, שנאמר 'ויפן אהרן אל מרים', עיין שם. ולכאורה הלא היו בניו, אכן איתא (מנחות צ"ט:) בלחם הפנים היו ארבעה כהנים נכנסים וכו', וארבעה היו מקדימים וכו', שנאמר וכו'. בספר ראש יוסף תענית דלמאן דאמר שהיו בזיכין מונחין בתוך הלחם (עיין שם דף צ"ד) סגי רק בארבעה. והיו אהרן ושני בניו אלעזר ואיתמר, והרביעי היה משה, למאן דאמר שהיה כהן, או פנחס, למאן דאמר שהיה כהן משעה ראשונה. ואם היה אהרן נצטערע, והיה צריך הסגר שבעה ובתוכו שבת, ולא היה אפשר בלחם הפנים. אבל לרבי יוסי שם בגמרא, אפילו סילק את הישנה [שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום, הא מה אני מקיים לפני תמיד, שלא ילין שלחן בלא לחם] וכו' וסגי בשני כהנים, חזר הקושיא: [ואפשר דסבירא ליה כמאן דאמר שבת דף צ"ז, דגם אהרן נצטרע. עיין שם].

אכן יש לומר דאהרן היה לו תקנה בתורה, מה שאין כן נשים כהא (סוטה כ"א) מאי זכות תורה, הא לא מפקדא. אך איכא תקנה דישפיל דעתו. אבל כתב המהרש"א דישפיל נגד זה שדיבר עליו בגבהות הלב, על כך אמר 'והאיש משה ענו מאד' וכו' ואי אפשר להשפיל נגדו. ושם בסוטה מסיק זכות באקרויי בנייהו ונטרן לגוברייהו (ברכות י"ז.) והוי מחזיקי לומדי תורה, ובוודאי גם למרים היה זכות זה. אלא וודאי דאין תקנה במחזיקים. וזה יש לומר פירוש 'בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה' (קהלת ז,יב), היינו בזה יש יתרון ללומד על המחזיק כי 'החכמה תחיה בעליה' על דרך 'מי האיש החפץ חיים נצור לשונך' וכו', על דרך (ברכות ל"ד:) כל הנביאים וכו' אלא וכו' למהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן 'עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו' (ישעיהו סד,ג).
ואיתא (מגילה ו'.) אמר זבולן וכו' והא הוי ציפורי וכו' וזבולון הוי מחזיקי לומדי תורה, כנאמר 'שמח זבולן' וכו', לכך הלך הרוכל לחלקו של זבולון דייקא והכריז 'נצור לשונך מרע', היינו שלא ידברו לשון הרע. כי אם סיפר אין לו תקנה אליבא דכולי עלמא. ואפשר עוד על דרך צחות כי על פי רוב המחזיקים דוברים לשון הרע על רבניהם ותלמידי חכמים. והגאון הקדוש מורינו הרב רבי יצחק מווארקי ז"ל אמר לבני קהילה שרבו עם הרב, 'מלפנים בישראל עם הארץ קנה לו חתן תלמיד חכם, עבור כמה אלפים, נדוניא ומזונות על שנים בכדי שיהיה לו למי לנשוך (פסחים דף מ"ט.), ועתה נתחכמו, ועמי הארץ מכל העיר קונים בשותפות תלמיד חכם אחד, הוא הרב, ועבור איזה אגורות לשבוע, יוכל לנשוך. ולכן מחזיר בעירות המחזיקים. עד כאן מאדוני אבי ומורי ורבי שיחיה.  והחריף ובקי מר יוסף בלעכמאן נ"י משעפס חבירי אמר בצחות דבציפורי בסים אווירא (זימער-וואהנוג) ומקום חולים (כתובות ק"ד), ומחזיר שם בסם חיים, לרמז להם, דנגעים וחלאים באים בלשון הרע: טול קורה! בין עיניך, ספרי המונח לפניך. ובעשותי רצונו דהגאון הקדוש זכותו יגן עלינו שיודפס חידותי תורה (כמובא בספר לב שמח יתרו, ועיין בפנים אות שצ"ב, ויזכר לטוב ידיד נפשי הגאון מפעטריווא שיחיה שהעתיק לי כל החידושי תורה מספר לב שמח), יליץ יושר בעדי.

כן דברי המצפה לרחמי ה' יתברך וישועתו כל הימים, יום ה' שלח ט"ז סיון עת"ר לפ"ק זגיערז.
הצעיר אברהם חיים שמחה בונם מיכלזאהן בן הגה"ג חסיד ומפורסים מפלונסק שליט"א.

(דובר שלום, הקדמה)

הרב אברהם חיים שמחה בונם, נולד בפלונסק בשנת תרמ"ז (1887) לאביו הגאון החסיד הרב צבי יחזקאל מיכלסון, רבה של פלונסק ומחברי ועד הרבנים לעדת ורשה ולאמו הרבנית הינדא סעריל לבית שוורדשרף. גם הוא, כאביו, כתב ספרים עם תולדותיהם והנהגותיהם של גדולי ישראל בדורות עברו: 'שמן הטוב' (פיוטרקוב תרס"ה), אהל אלימלך (פרמישלה, תר"ע), דובר שלום (פרמישלה, תר"ע), עטרת מנחם (בילגורי, תר"ע), אהל אברהם (פיוטרקוב, תר"ע), אהל נפתלי – זכרון יצחק (למברג, תרע"א) ומקור חיים (בילגורי, תרע"ב). כל אחד מספרי הרב אברהם חיים שמחה בונם מקבץ סיפורים חסידיים על אישיות חסידית אחת. בספריו נתן הרב מספר הסברים לצורך בספרים אלו במיוחד בתקופתו.

בהקדמת ספרו 'אהל אלימלך' הסביר שמטרת כתיבתו היא ליצור אלטרנטיבה ספרותית לספרות הקלוקלת הנפוצה בימיו:
אמנם זה הי' מגמתי. להועיל בני בריתי. כי ראיתי שיש ספרים. אשר דבריהם כלענה מרים. ויתגעשו מימיהם טיט ורפש. לכלות בשר עם נפש. וכאשר ינוחו ממעשיהם. יש שמבלים בהם עיתותיהם. או בקריאה עלה נבל. ושירי עגבים. יפיחו לצנות וכזבים. לכן לא מענתי. פרי עטי. ואומר אני מעשי למלך. ואקוה להי"ת [=לה' יתברך]. כי שערי אהלי לא יסגר. ועכ"פ ביום השבת יפתח. מאמינים ב"מ [=בני מאמינים] ישתעשעו בו ביום מנוח. כולם ישבעו וירוו נחת. ולא יטבעו בבאר שחת. בילדי נכרים לא ישפיקו. ובדברי תורה וזכרון צדיקים יעמיקו.

בהקדמה לספרו 'אהל נפתלי', המקבץ סיפורים על רבי נפתלי צבי מרופשיץ, כתב הרב אברהם חיים שמחה בונם על חשיבות כתיבת תולדות אנשי מופת וגדולי הדור בדורות הקודמים והנחלת מורשתם לדור הבא:
מהם יראו ויתאמצו לעשות. האבות יחישו לכת בעקבותיהם. והנערים יקנאו בחקרי לב. ולצדיקים אשר באמונתם חיו. לתת תוקף ועוז למוסר אביהם. להאזין ולשית לב לקול מוריהם. להתהלך בנתיבות הגדולים והדגולים אשר שמם וזכרם תאות נפש כל השומע.
הוא הוסיף וציין שראה לנכון לכתוב ספר זה במיוחד בתקופתו, בה 'דרכי התורה והיראה אבלות וזמרות זרות וספיחי דעות כוזבות תגדרנה המסלה העולה בית אל'.

בהקדמת ספרו 'דובר שלום', המקבץ סיפורים על רבי שלום מבלז, הוסיף הרב אברהם חיים שמחה בונם לעמוד על החשיבות של הספר בהנחלת האמונה, בתהליך מתמשך, שלב אחר שלב: 'בימנו אלה אשר פסו אמונים מבני אדם, והאמונה בהשגחה פרטית. במעשה ניסים. רפויה מאוד. ובהעדר אמונה. ברוכה בטלת התורה ועזיבת הדת והיהדות. לכן יש הנחיצות בהרבות ספרי האמונה. להטיף טיף אחר טיף. מרחובות הנהר נחלי אמונה. ויאמינו בד' ובמשה עבדו'. 
לימים, ביטויים דומים מופיעים במספר הקדמות שכתב אביו, הרב צבי יחזקאל מיכלסון.

הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד נשא לאשה את מרת רבקה נקריץ. הם התגוררו בזגיערז', שם עבד במשך מספר שנים כמזכיר של הקהילה, ובהמשך עבד כסוכן עסקי. בזמן מלחמת העולם השנייה היה בגטו לודז' ונספה באושוויץ בשנת 1943.

בתמונה: ספרי רב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד ותמונה אביו הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד.

1 2 3 20