כתוב בתורה הקדושה, “ומשם בארה היא הבאר אשר אמר ה’ למשה אסוף את העם ואתנה להם מים. אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה. באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם וממדבר מתנה. וממתנה נחליאל ונחליאל במות. ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון (במדבר כא,טז-כ). ונראה לבאר כוונת הפסוקים הללו שאין להם לכאורה הבנה, דהנה רש”י ז”ל הביא (בפרשת וירא יט,יז) על הפסוק “מהר המלט אל תביט אחריך”, דניצל בזכות עצמו יכול לראות בפורענות שונאיו. ולכאורה יפלא דהרי מצינו בישראל דכאשר נגאלו מיד מצרים, והיו באותה שעה ערום ועריה עובדי עבודה זרה בלי מצוות, ואם כן על כורחך לא נצולו רק בזכות האבות, ואף על פי כן זכו לראות עין בעין מפלת ופורענות שונאיהם בעשר מכות, וכי משוא פנים יש בדבר להטיב לישראל שלא ביושר.
אמנם יש לומר כי אז היו בתכלית עמוק וגבוה מכל, שיראו ישראל הנסים ונפלאות עין בעין, כדי שיבואו וישיגו אמונתו יתברך, כמו שכתוב (שמות ד, א,ה) “והן לא יאמינו לי וגו’ למען יאמינו” וגו’. ועל כן זכו לראות במפלת שונאים לפנים משורת הדין. ובזה יש לפרש סמיכות התורה “ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל”, הא לא נגאלו בזכות עצמן ואם כן איך נעשו הנסים לעיני כל ישראל. והתשובה היא כי “בראשית ברא”, כלומר תכלית הבריאה היא בשביל התורה שנקראת “ראשית”, ושיקבלו ישראל אותה. ולכן נשתעבדו כל חוקי הטבע לתכלית התורה, ומכוח זה נעשו כל הנסים, ומהאי טעמא נתבטלה גם שורת הדין והיושר לצורך זה, וראו כל ישראל בעיניהם מפלת שונאיהם, הגם שהיה זה נגד חוק היושר.
והנה יש לומר תירוץ אחר, דוודאי נגד אומות העולם שהם כפויי טובה ואין מכירין חסדי ה’ יתברך אין הקב”ה מתנהג אלא במדת שורת הדין, ואינו נושא להם פנים, אך כלפי ישראל אשר מודים בחסדי ה’ יתברך, ובאם עושה עמהם הקב”ה נסים לפנים משורת הדין, אזי גם הם מתרוממים ומתנשאים למדרגה רמה בעבודתו יתברך על דרך “אני לדודי ודודי לי”, ועל דרך “השיבנו ה’ אליך ונשובה”, עליהם אין לשאול כיצד ראו מפלת שונאיהם ביציאת מצרים דהלא הוא נגד שורת הדין והמשפט, דוודאי ידע הקב”ה שע”י שיראה להם נשיאת פנים לפנים משורת הדין, אז גם הם לעומתו ינשאו עצמם ויתרוממו למעלה. ובזה יש לפרש הפסוק (שם יד,ל) “ויושע ה’ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים”, וזה אינו מהווה פליאה שנצולו על אף שהיו ערומים ממצוות, דבוודאי נצולו בזכות אבות, אך
“וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים” תמוה, דהלא מי שאינו ניצל בזכות עצמו אינו רואה במפלת שונאיו, ועל זה משיב הכתוב כי חוק זה אינו אמור אלא באומות העולם אבל לא בישראל, כי על ידי “וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה’ במצרים” – היינו החסד הגדול שהיה לפני משורת הדין, הגיעו למדרגה רמה ונשגבה באמונת ה’ יתברך, “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו” – דהיינו שהתנשאו בעבודת ה’ יתברך ביתר שאת, והשיגו אמונת ויראת ה’ יתברך בתכלית השלימות, על כן שפיר היו ראויים לראות במפלת שונאיהם כיוון שהיה זה לתכלית של אמונה וקדושה.
ולפי ההקדמה הנ”ל, יש לפרש הפסוקים הנ”ל, דהנה לעיל בפרשה מבואר שחטאו בני ישראל בזה שדיברו בה’ ובמשה עבדו, ולכן נענשו בנחשים השרפים ומיד לאחר מכן נעשה להם נס שניצולו מיד האמוריים אשר נחבאו במערות שהיו בתוך ההרים. ואין לתמוה על זה שניצולו הגם שחטאו כלפי ה’ יתברך, כי יש לומר שזכו לכך בזכות האבות הקדושים, אל על “אשד הנחלים”, דרשו חז”ל שאמר הקב”ה מי מודיע לבניי הנסים הללו, על כן לאחר שעברו חזרו ההרים למקומן, והבאר העלתה משם דן ההרוגים זרועות ואברים, כמו שאמרו רש”י ז”ל, על זה שפיר יש לתמוה דהלא מי שאינו ניצל בזכות עצמו אינו זוכה לראות במפלת שונאיו. ועל זה מבאר הכתוב “ומשם בארה”, כלומר שאני בני ישראל דעל ידי שהם רואים חסדים ורחמים מאת הבורא יתברך לפנים משורת הדין חוזרים הם בתשובה, וכן היה באותה שעה שהלכו משם בארה, ומפרש הכתוב ש”היא הבאר אשר אמר ה’ למשה אסוף את העם ואתנה להם מים”, והיא התורה שנמשלה למים (תענית ז ע”א), והיינו שעל ידי החסדים שראו בני ישראל שנעשו עמהם אף על פי שידעו שאינם ראויים, נשאו עצמם אל התורה הקדושה ונתדבקו בה לעסוק בחשק רב בלימודה. ומרוב ההתלהבות וההשתוקקות שרו את השירה הזאת, ואמרו “עלי באר”, היינו התורה, “ענו לה”. ואמרו “באר חפרוה שרים”, דהתורה הקדושה קבלו משה ואהרן והזקנים מהקב”ה, והם חפרוה ותקנוה. והנה לא היה חס ושלום קיום לתורה הקדושה אם רק משה אהרן והזקנים היו עוסקים בה, ברם “כרוה נדיבי העם”, גם יתר הבריות צריכים להחזיק בה, “במחוקק” או “במשענותם”, כלומר על ידי הלימוד בפועל – דהיינו “מחוקק”, או “במשענותם” – היינו על ידי תמיכה בכסף, ועל כן על ידי הנס שראו גמרו בלבם שיקיימו “כרוה נדיבי העם, במחוקק” או לכל הפחות “במשענותם”. אחר כך סיפרו בשירה כיצד הגיע משה רבינו עליו השלום למדרגה הרמה והנשגבה שקבל התורה הקדושה ונעשה “איש אלקים”. ואמרו על זה “וממדבר מתנה”, דהיינו תחלה נגלה הקב”ה למשה רבינו עליו השלום במדבר סיני בסנה, ואחר כך בהר סיני בשעת מתן תורה. ורצה לומר כי על ידי שהפקיר עצמו כמדבר זכה למתנה, היינו למתן תורה שניתנה על ידו לבני ישראל.
אמנם משה רבינו עליו השלום לא נסתפק בזה שניתנה לו התורה הקדושה במתנה, רק נוסף לכך יגע עצמו בעסק התורה, “וממתנה” נעשה “נחליאל”, שניתנה לו בתורת נחלה כאילו הייתה קניין עצמו, ועל כן נקראה “תורת משה”, כמו שאמרו חז”ל (עבודה זרה י”ט, ע”א) תחלה נקראת “תורת ה’ “, ובתר הכי “תורתו”. “ומנחליאל” – כיוון שקנה קניין תורה, עלה במות למדרגת איש אלקים שלא קם נביא כמותו. “ומבמות” – כיוון שהגיע למדרגה העליונה אשר יכול ילוד אשה להגיע, “הגיא אשר בשדה מואב” כי שם מת משה, כי אז פסקה ממנו הגשמיות לגמרי, ואם כי יש דורשים שעל ידי כך מת משה רבינו עליו השלום כיוון שכבר השלים עצמו, ולא יכול לצאת ולבוא עם אנשים גשמיים, אף על פי כן “ונשקפה על פני הישימון”, הרגישו בני ישראל מיתתו כרעה, דכל השקפה שבמקרא היא לרעה חוץ וכו’, כי “מפני הרעה נאסף הצדיק”, וחזרו על ידי זה בתשובה. וקל להבין.
כן אני אומר על אדוני מורי וחמי מרן זצוק”ל “ממדבר מתנה וממתנה נחליאל”, כי גם הוא יגע בתורה מנעוריו ונתעלה לבמות לגדול הדור, ויען כי השלים עצמו בדמי ימיו מהרה “ומבמות הגיא” ונסתלק. עם כל זאת “ונשקפה על פני הישימון”, כי אולי מת בחטא הדור. על כן כל י”ב חודש שמדת הדין מתוחה, היינו דואגים מאוד כי אולי “מפני הרעה נאסף הצדיק”. אבל תודה לה’ יתברך עברה עלינו השנה לשלום בלי פגעים רעים רחמנא ליצלן, עם כל זה לא נוכל לומר “צדיקים אנחנו ולא חטאנו”, כי בעוונותינו הרבים אם נחפשה דרכינו, אז נמצא בעצמינו כי הוספנו חטא על חטא ופשע על פשע, ורק “חסדי ה’ כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו”, כי אם אומנם שמדת הדין הייתה מתוחה עליו לא פגע בנו ו”ברוגז רחם תזכור”, על כן אנחנו בני ישראל אם אנו רואים חסדי ה’ יתברך עלינו להגביה עצמינו לפנים משורת הדין. “ומשם בארה” אל התורה הקדושה, שנקבל עלינו שנעסוק בה יותר ביתר שאר מאשר בתחילה, ועל כן נקבל נא עלינו שנקבע יותר עתים לתורה בלימודין השיעורין כסדרן בחברה ש”ס שלנו.
ויען כי למדנו סוגיה דרוב וקרוב, אמרתי לפרש גם הפסוקים שבפרשת עגלה ערופה כתיב “וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו, כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’ ואל תתן דם נקי בקרב ישראל ונכפר להם הדם – ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה’ (דברים כא, ז-ט), כי הנה הנביא אומר: “הצדיק אבד ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק” (ישעיהו נז,א). דהנה לפי המפרשים טעם חלל הנמצא באדמה שמביאה העיר הקרובה עגלה ערופה, הוא מפני שבני העיר הקרובה חטאו ועבירה גוררת עבירה, ולכן יבואו זקני העיר ויפשפשו במעשי בני עירם, “וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו”, כי לא גרמו בפועל הריגת הנהרג, ובוודאי על ידי חטא בני העיר או הדור בא מכשול ועונש גדול כזה, על כן התפללו על העתיד יען כי הקב”ה נוטל נפשות הצדיקים לכפרת הדור, הם מתפללים “כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’ “, כי הלא הקב”ה מתנהג עם ישראל לפני משורת הדין וברחמים ומדת החסד, כי הלא הקב”ה פדה את ישראל כשהיו במדרגה שפלה, כאשר היו ערום ועריה, על כן יכפר הקב”ה לעמו ישראל בלי נטילת קרבן, היינו הצדיקים, כלל. “ואל תתן דם נקי” – דהיינו שיסתלקו הצדיקים “בקרב עמך ישראל”, ובאופן זה “ונכפר להם הדם, ואתה תבער דם הנקי מקרבך” – אם אף על פי כן יארע רחמנא ליצלן שיסתלקו הצדיקים, ובלי ספק הוא על ידי עוון הדור, ואם כן גרמת בעוונך שפיכות דמים, “כי תעשה הישר בעיני ה’ “, שתתעורר לשוב בתשובה שלימה – לתקן כל זאת, כן יהי רצון.
(מתוך הפתיחה לשו"ת "חיים ברצונו")
הרב משה חיים ב”ר יהושע זעליג ורבקה גרינפלד (כ”ה בתמוז תרמ”ח-תש”ד, 1888-1944) עילוי, שקדן וגאון מופלג. נשא לאשה את מרת רבקה בת רבי חיים פריד אב”ד סנפטר (שאיא-סענפעטער, הונגריה), חתן הגאון רבי יצחק גליק בעל בית יצחק. לאחר פטירת חותנו בשנת תרפ”ג מילא הרב משה חיים את מקומו כאב"ד וכראש ישיבה בסנפטר עד לחורבן הקהילה..
הוא היה תלמיד אביו, ותלמידם של רבי מנחם מנדל גליק אב”ד קעמעטשע (תלמיד החת"ס), של הרב מרדכי ליב וינקלר ה”לבושי מרדכי” אב”ד מאד, של הרב שמואל בנימין הלוי יונגרייז אב”ד פילעק ושל רבי עקיבא סופר ה”דעת סופר” מפרשבורג שסמכו להוראה. כיהן כראש ישיבה בסנפטר. הרב התפרסם בגדלותו בתורה, בענוותנותו ובצדקתו ותלמידים רבים נהרו לבקש תורה מפיהו. בכל יום העביר שיעור עיון במשך שעה וחצי, ושיעור ב”אורח חיים” במשך חצי שעה כל בוקר לפני התפילה עם בקיאות מפליאה בכל הראשונים והאחרונים. פעמים בשבוע בחן את תלמידיו. מסר בקביעות שיעורים רבים ודרשות לפני בעלי בתים. שמעו יצא בכל הונגריה, והרב משה סופר ראב”ד ערלוי, בעל שו”ת “יד סופר”, הורה לבנו להציע את כל ספקותיו בהלכה לפני אב”ד סנפטר. כל תפילותיו היו בהתלהבות נפלאה ובדמעות. חי בצניעות, והרבה במעשי צדקה וחסד ביד נדיבה.
בתקופת השואה דאג במסירות לענייני הכלל ועודד את בני עדתו בשעתם הקשה. הוא קרא למסירות נפש ולקידוש השם. לאחר חג השבועות תש”ד נאסר יחד עם בני קהילתו והובל לגיטו מישקולץ. גיסו הציע להבריח אותו מהגטו לבודפסט, אך הרב סירב ואמר שהוא מוכן לדרך “ובדרך שה’ ינחנו שם נלך, וגם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע, כי זהו רצונו יתברך שמו”. הוא המשיך לכתוב את חידושיו על מסכת זבחים בהיותו בגטו, ובאמצע כתיבתו גורש למחנה ההשמדה אושוויץ, יחד עם בניו רעייתו ואביו, ויחד עם רבים ממשפחתם ומקהילתם, שם נהרגו בכ”ב בסיון תש”ד (1944), הי”ד.
הרבה חידושי תורה ושו”ת ממנו נשרפו ואבדו בשואה, אך כמה קונטרסים של כתבי יד על סוגיות הש”ס, שאלות ותשובות וליקוטים על התורה ודרשות, שרדו ויצאו לאור בירושלים בשנת תשמ”ב ע”י תלמידיו וקרובי משפחתו בספר “חיים ברצונו”, יחד עם קונטרס “מקור חיים” על תולדות חייו. בנוסף יצא לאור ספר “חיים ברצונו” על מסכת זבחים. מספר מכתבים ממנו יצאו לאור בספרי “שבולת הנהר” (תשנ”ד ותשנ”ז). תולדותיו הובאו גם ב”אלה אזכרה”, ה, עמ’ 58-61.
חתנו, הרב אשר אנשל יונגרייז הי”ד, היה אב”ד קאזניץ, הסמוכה למישקולץ.
