קטגוריה: יארצייט

"ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר ושפחות ועבדים וחמורים ואתונות וגמלים". יש לדייק, כיון שהיה לאברהם כל אלה למה נקט הכתוב "ויהי" שהוא לשון צער, כמובא בגמרא מגילה (י:) כל מקום שנאמר "ויהי" לשון צער הוא. וביותר תגדל הפליאה דאצל לוט כתיב "וגם ללוט ההולך את אברם היה" וגו', לשון שמחה, ולשמחה מה זו עושה אצל איש רשע.

ויש לפרש על פי דברי ה"קדושת לוי" על הפסוק (תהלים לד,י) "יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו", דהיראים מחשבים תמיד אולי מנכין להם הזכיות בעולם הזה בעת שיש להם די צרכם. ולכן מוסיפין יראה תדיר. וכשרואה הקב"ה שהם מהרהרים בתשובה מצד המורא שמנכין להם הזכויות, אזי הקב"ה מוסיף להם עוד טובה, שפע חיים ושפע פרנסה.

וכן היה אצל אברהם אבינו ע"ה שלא שמח שמחה גדולה מנכסיו המרובים, רק היה לו צער מזה, מחמת שהצדיק אין מגמתו על עושר ונכסים אלא על עבדות הבורא ב"ה, וזהו שאמר הכתוב "ולאברם הטיב בעבורה ויהי לו צאן" וכו', לשון צער, שלא רדף אחר ריבוי הפרנסה ולא שם מחשבתו כלל על העשירות, ונצטער שמא ירבה דאגה מחמת ריבוי הנכסים. וכן אולי ינכה לו ה' יתברך מזכויותיו, והקב"ה יען ראה שאברהם אינו משים רעיונו על הכסף וזהב, לזאת ברכו ה' לרוב בכל טוב בעושר וגדולה באופן ש"ברכת ה' היא תעשיר" ואז "לא יוסיף עצב עמה", ולא יטרידנו מעבדות ה' יתברך. אומנם לוט לא היה כן עמו, וכל מחשבתו היתה בגשמיות וממילא שייך אצלו לשון שמחה.

וכן ראיתי ב"כתב סופר" שפירש כעין זה, וזה לשונו, לשון "כבד מאד" הווא ליה למימר "היה". ונראה לי שכוונת הקרא שהיה לו למשא וכבד עליו מקנה והון רב ולא חפץ באלה. אבל ראה והבין כי חפץ ורצון ה' הוא שסיבב כל הסיבות האלו, לכן לקח כל העושר מאת פרעה. עכ"ל. ולפי זה אומר אני שמתורץ בזה מה שאמר אברהם "למען ייטב לי בעבורך", ופירש רש"י, "יתנו לי מתנות". ולכאורה קשה לפי מה שפרשתי שהיה לו צער ממקנה והון רב, ולמשא כבד היה לו, איך רצה שיתנו לו מתנות. ולפי הנ"ל אתי שפיר, דרק מחמת שהיה רצון הבורא ב"ה שייקח, לכן לקח המתנות. אבל הוא בעצמו היה לו צער מזה מצד רוב דביקותו בהקב"ה, שלא תטרד מחשבתו בעניינים גשמיים, ולא היה לו שמחה מהעושר ומהנכסים, כי העיקר אצלו היה עבודת ה' יתברך.

"ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". לשון "כבד" אומר דרשני. ויש לפרש על פי אמרם ז"ל (עירובין יג:) כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה שעה עומדת לו. הכוונה בזה, שצריך האדם לעשות בעיניו את כל ענין עולם הזה טפל, ועבדות השם עיקר. ומצד עצת היצר הוא להיפך, ולא כן היה אצל אברהם אבינו שכל כוונתו היה להגדיל כבוד שמים. ומובא בספר "חומת אנך", "כבד" בגימטריא מספר שם הוי"ה ב"ה.

וזה פירוש הפסוק "ואברם כבד מאד", היינו שהיה כל מגמתו באותיות הוי"ה ב"ה, בלתי לה' לבדו, ועל ידי זה זכה שבירך ה' אותו במקנה בכסף ובזהב. כמו שראיתי באיזה ספר על מאמרם (שבט מוסר פי"ז) כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מפני הכבוד" וכו', שכל הרודף אחר הכבוד, הכוונה מותרות פרנסה, אזי הכבוד בורח ממנו. וכל הבורח מן הכבוד, היינו מן מתרות הפרנסה ועיקר אצלו הוא עבדות הבורא ב"ה, אזי הפרנסה ברווח רודפת אחריו. וכן היה אברהם אבינו שלא רדף אחר מותרות הפרנסה, ועיקר היה אצלו עבדות הבורא להגדיל כבוד שמו בעולם, על כן זכה לעלות לגדולה.

"ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". לכאורה סיפר זה הכתוב, כדי להודיענו שאברהם היה עשיר גדול, אם כן היה לו לומר בסתם, "ואברם היה עשיר גדול" וממילא נדע שהיה לו כסף וזהב, כי עשיר גדול יש לו כסף וזהב. ואם אין לו כי אם קרקעות וכדו', אזי בקל יוכל למכרם ולהשיג תמורתם כסף וזהב. וגם לאיזה צורך הודיעני הכתוב שהיה עשיר במקנה, כי בוודאי העשיר אם רוצה שיהיה לו צאן, יוכל לקנות לו בכל עת. ועוד יש לדייק למה אמר כסדר זה, מקנה כסף זהב, הלא מצד החשיבות היה לו לכתוב "ואברם עבד מאד בזהב ובכסף ובמקנה". ותו קשה מהו הלשון "כבד". היה לו לומר "ואברם היה עשיר במקנה בכסף ובזהב".

ויש ליישב בדרך מוסר על פי כמה הקדמות. הנה בתחילת הפרשה כתוב, "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", וראיתי בשם הגאון רבי שאול מאמשטרדאם זי"ע לפרש כפל לשון בפרשה הקודמת, אצל "תולדות נח נח" וגו'. וזה לשונו, בגמרא דעירובין דף י"ג: איתא פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, חד אמר נח לו לאדם שלא נברא משנברא, וחד אמר נח לו לאדם שנברא משלא נברא, ופירש הגאון הנ"ל באופן שאלו ואלו דברי אלקים חיים, אדם שהוא מתגאה בעולה הזה שלו, ונדמה לו שנח לו שנברא, בוודאי לאדם כזה היה נח שלא נברא כלל, כי עתיד הוא ליתן את הדין על זה. אבל אדם שהוא מתמרמר תמיד על חטאיו ועל מעשיו המקולקלים ויודע בנפשו שלא יצא ידי חובתו נגד הבורא ב"ה אפילו אחד מיני אלף ממה שראוי לו לעשות עבור הטובות נסים ונפלאות שעשה עמו הקב"ה מעת צאתו מרחם אמו, ולאדם כזה דומה בעיניו שנח לו שלא נברא, ולכן באמת לאדם הנוהג כן, נח לו שנברא משלא נברא.

וזהו נמי ביאור הכתוב "אלא תולדות נח נח", מנח אחד יוצא נח השני, שמי שנח לו בעיניו שלא נברא, נח לו שנברא, ואיפכא מי שנח לו שנברא, לזה נח לו שלא נברא. עכ"ל.

ועל פי הנ"ל נחזור לפרש בענייננו, דאברהם אבינו ע"ה בוודאי היה במדרגה הזו שסבר בדעתו שנח היה לו שלא נברא משנברא מגודל ענוותנותו כאשר העיד עליו הכתוב שאמר "ואנכי עפר ואפר". ודרך הצדיקים לבקש מה' יתברך להודיעם באיזה דרך ילכו בעבדות הבורא ב"ה, ושינחם באורח מישור. ובוודאי גם אברהם אבינו ע"ה היה מתפלל לה' יתברך שיורה אותו דרך ה', כי היה רכושו רב והיה בין אנשי רשע, לא ידע איך לעשות שיהיה מן ההולכים בתמים למלאות רצון קונו, כי חש למה שכתוב בתורה (דברים ח,יד) "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך".

ועל זה השיב לו הקב"ה, "ויאמר ה' אל אברם לך לך", ופירש רש"י להנאתך ולטובתך, פי' לטובת הנשמה. "מארצך", היינו מן הארציות שהם הדברים הגשמיים לבלתי ליהנות מהם יותר מן הנצרך לטובת הנפש. ואם תאמר הרי אני בין אנשי רשע והמקום גורם לילך אחר המותרות, על זה אמר לו הקב"ה, "וממולדתך", תלך לגמרי מן הארץ אשר אתה דר בה. ואם תאמר קשה עלי המעשה לקיים מה שכתוב בתהלים (קיב,ט) "פזר נתן לאביונים" לחלק מותר כספי לצדקה והכנסת אורחים, מחמת שעדיין אני בבית אבי. על זה אמר לו הקב"ה "ומבית אביך", שילך גם מבית אביו.

ואם תאמר הלא מותר לאדם להנות גם מעולם הזה, כגון לקנות דירה ומלבושים לו ולבני ביתו, ובפרט לכבוד שבת ויום טוב שמצווה לילך בבגדים נאים, ומצווה לשמח את אשתו ובניו בבגדים נאים כמבואר בשו"ע או"ח (תקכט,ב) וזה לשונו, חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו. כיצד משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו, ובסעיף א' כתב שבגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת. אם כן יש עתים אשר רשאי האדם ליהנות מדברים הארציים, על זה אמר לו הקב"ה, "אל הארץ אשר אראך", היינו מאיזה ארציות רשאי אתה להנות, "אשר אראך", דייקא כשהם לצורך הנפש ולא להתענג עצמו בדשן בדברים המותרים.

וכתב הרב החיד"א בספרו "חומת אנך" דתיבת "כבד" בגמטריא שם הוי"ה. והשתא אתי שפיר כל הדקדוקים הנ"ל, דלכן אמר הכתוב "ואברם כבד מאד", רצונו לומר שהיה נזהר מאד שלא להסיח דעתו משם הוי"ה ב"ה כדרך צדיקים גמורים, ועל ידי זה שהיה דבוק בהשם ב"ה, עשה רצון קונו. ראשית "במקנה", שנתן לאכול מן המקנה לכל אדם הנצרך והכניס אורחים בלב שלם, ועוד, גם "בכסף" פיזר נתן, ואפילו "בזהב", שהוא דבר יקר, גם בזה רדף אחד רצון העניים למלאות מבוקשם, והסדר קאי בדרך לא זו אף זו.

ועוד יש לומר "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב", על פי מה שאמר אא"ז הרה"ק הרבי רבי מרדכי מנאדווערנע זצוקללה"ה שהחווה על אחד מאנשיו ואמר שיש לאל ידו לעשותו לעשיר גדול, אמנם רואה הוא שיזיק לו העשירות. אך אצל אברהם אבינו, ראה הקב"ה שלא יזיק לו העשירות מצד ענוות קדשו, כפי שהעיד עליו הכתוב שאמר על עצמו "אנכי עפר ואפר". וזה ביאור הכתוב "ואברם כבד מאד". "מאד" עולה מספר "מה", שהוא מדת ענווה כמו "ונחנו מה", ובשביל זה נתברך במקנה בכסף ובזהב.

(אוהב חסד, עמ' יח-כב)

---

רבי דוד לייפר הי"ד, נולד בעיר בושטינא בשנת תרנ"א (1891) לאביו רבי ישכר בער (רבי בערצי) לייפר מסאטמר ואימו רבקה לבית חודרוב. רבי דוד גדל בילדותו בסמוך לסבו רבי מרדכי לייפר מנדבורנה, בעיר בושטינא, ואחר כך היה תלמידו של הגאון רבי יהודה גרינוואלד, רבה של סאטמר בעל "קרן לדוד", שסמכו להוראה. על מנת שלא להתגייס לצבא, נאלץ לאכול מאכלים שפגעו במערכת העיכול שלו, וכתוצאה מכל נשאר כל חייו חלוש וחולה מעיים. הוא נשא לאשה את מרת אסתר רחל בת רבי אהרן יחיאל ראפפורט, נולדו להם חמישה בנים ובת. הוא היה סמוך על שולחן חותנו בנדבורנה במשך מספר שנים. בשנת תרע"ד, סמוך לתחילת מלחמת העולם הראשונה, חזר להונגריה, התגורר בבית אימו וניהל את בית מדרשו של אביו. בשנת תרע"ח עבר לגור בעיר באניא, עיר במחוז מרמורש שבצפון מערב רומניה, שנחשבה מקום מרפא, על מנת להקל על כאביו. כמחצית מתושבי העיר היו יהודים, ובהשפעתו הם התקרבו לדרך הבעל שם טוב ונעשו חסידים. החלו להתקבץ בבית מדרשו, ללמוד מתורתו ומדרכיו בקודש. למרות שרוב שעות היום נאלץ לשכב במיטה, התאמץ לעסוק בתורה ביום ובלילה ולהעלות על הכתב את חידושיו ואת דברי קודשם של אביו והסבים שלו. דרכו בעבודת ה' הייתה דרך ההתלהבות והדבקות, שמחה של מצווה ונועם של קדושה. הוא התפלל בנעימות נפלאות, שר זמירות וניגן בכינור, והידר בהכנסת אורחים ובסיוע ליהודים פליטי המלחמות. הוא דאג אישית לצורכי אורחיו הרבים, הקשי בלצרותיהם והרבה לפייס אותם ולנחמם. במהלך השנים נסע על פי פקודת הרופאים לעיירות מרפא שונות, והצליח בנסיעות אלו לפגוש את צדיקי דורו.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, החלו הרדיפות אחר היהודים, ורבי דוד הורה להרבות באמירת תהלים ובתפילות בבית מדרשו. לאחר פלישת הנאצים להונגריה, המצב הלך והחמיר. גוי שנהג לקבל את ברכותיו של רבי דוד, הציע להבריח אותו ולהחביא אותו בבונקר שבבית בכפר נידח, אך רבי דוד מסרב ואומר "אין אני חשוב יותר מכל יהודי אחר, ואשר יעלה בגורלם של כל היהודים, יעלה בגורלי".

לאחר חג השבועות רוכזו היהודים בכיכר העיר וגורשו לאושוויץ. בין המגורשים למחנה ההשמדה היו רבי דוד לייפר ושלשה מילדיו, אברהם מאיר, יצחק ורבקה, שנספו יחד עקה"ש בט"ז בסיוון תש"ד.

רוב כתבי רבי דוד לייפר אבדו בשואה. בשנת תש"ה, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, שב בנו הבכור, רבי אהרן יחיאל לייפר לימים האדמו"ר מנדבורנה-צפת, לבית הוריו לחפש שרידים מחפצי משפחתו, ומצא בערמת אשפה שתי חוברות בכתב ידו של אביו, ומקצת מחפצי הקודש שלו. בחוברות הללו שרידים מחידושיו של רבי דוד לייפר הי"ד על התורה והמועדים, שנאמרו על ידו בדרשותיו לקהל חסידיו בסעודה שלישית. רבי אהרן יחיאל, עלה לארץ ישראל זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה, והתגורר בעיר צפת. שם הקים בית מדרש בשם "נזר הקודש" על שם הצדיקים לבית נדבורנה-זדיטשוב-ראפשיץ. נפטר בשנת תש"ס (2000). המחברות שמצא יצאו לאור לאחר עשרות שנים רבות, והודפסו בספר "אוהב חסד" (נתניה, תשס"א), בהוצאת הרב זאב וואלף לייפר בן האדמו"ר מנדבורנה-חיפה.

בנו השני של רבי דוד לייפר, רבי יששכר בער, האדמו"ר מנדבורנה-בורו פארק, הקים בית מדרש בהארמאנשטאט, עלה לארץ ישראל וקבע את מקומו בכפר סבא. לאחר מספר שנים עבר לבורו פארק, והקים שם את בית המדרש " זכרון דוד", על שם אביו. נפטר בשנת תשס"ה (2005).

בנו השלישי, רבי מרדכי, גר לאחר המלחמה בארה"ב, ונפטר בשם בשנת תשכ"א (1961).

לה"ו זה השער לה' צדיקים יבואו בו. ספר זכרון צדיקים מהד"ת, כשמו כן הוא מקובץ "היאהרצייטען" הילולא רבה דצדיקיא קדושים וטהורים יסוד"ע מדורות ראשונים עד היום הזה זמן ושנות פטירתם ומקום מנוחתם ומקצת קורותיהם ומוריהם ותולדותיהם וחידושי תורתם ושיחות נאים נפלאים מתוקים מדבש ונופת צופים פנינים יקרים ומובחרי הדרשנים. וגם לרבות מה שהוספתי מעט נופך משלי אשר חנני ה' בזכות אבותי הקדושים זי"ע בחידושהם של הגאונים הקדושים ז"ל לכבוד צורי וקוני, דבר יום ביומו וחדש בחודשו, מראשית השנה עד אחרית השנה, מפי סופרים וספרים נאמנים אשר השליכו אדרתם בעולם הזה ונשמתם עלו השמימה בגזני מרומים. זיע"א.

ומי לה' אלי וישמח על סגולת ספרי "לשמירה ולהצלחה" בזכות כל הגאונים הצדיקים הקדושים והטהורים הנזכרים נשמתם עדן כמוצא שלל רב להביא ברכה לביתו. כן יהי רצון. ממני המלקט והמחבר ה"ק פנחס זעליג הכהן שווארטץ, חופ"ק אפאהידא יע"א.

בן לאאמו"ר הגאון הצדיק מוה"ר יצחק מאיר זל"ה בעמ"ס "אמרי יצחק" ד"ח בהגאון הצדיק המפורסם מוה"ר נפתלי בעל שו"ת "בית נפתלי" ז"ל בהגאון הקדוש שר התורה רשכבה"ג מרן ר' אברהם יוד אזל"ה בעמ"ס שו"ת "קול אריה" שהיה אבד"ק בערעגסאז ולסוף ב' מאד יע"א ונכד לגאון הקדוש בעל "קונטרס הספיקות" ולמעלה בקודש עד אא"ז מרן רבינו התוס' יו"ט זצוקל"ה.

בשנת תש"ג לפ"ק.

 

הקדמת המסדר לכבוד נשמת הגאונים והצדיקים מדבר.

ישתבח הבורא ויתפאר היוצר אשר זיכני ברוב רחמיו וחסדיו לראות בצאת ספרי "זכרון צדיקים" מהדורא תנינא בהסכמת גדולי גאוני דורינו הי"ו כי הראשונים כבר ספו ותמו לרב חשיבות וכעת רבים מבקשים אותו ואתה תחזה כי לא ראוי זה כראוי זה כי בהראשונים היו כמה טעותים וחסרונים לסבות שונות ועתה ב"ה תקנתי הכל בסדר נכון בטוב טעם ודעת עד מקום שידי מגעת, בעזרת החונן לאדם דעת. עם הוספות רשימות יצ"ט מגאונים צדיקים נ"ע אשר נעדרו במשך שלשה עשר שנים שעב"ל. מפי מגידי אמת שאין לספק באמתתם ותועלת ספק זה מובן מאליו כי רב הוא להיות לנו לזכרו לעינינו ובלבנו שזכותם יגן עלינו ולפוקדני בדבר ישועה ורחמים, כמאמר חז"ל (במדרש רבה תשא פרשה מ"ד) "גפן ממצרים תסיע", מה גפן כשהם חיים וקיימים ונשענים על עצים המתים, כך ישראל חיים ונשענים על המתים, אלו האבות. יעויין שם. ומזכירים נשמתם ולומדים עבורם ומספרים מידותיהם הטובים, ועל ידי זה ילמדו תועים בינה ויהבלו בשמעם ממעשה אבותיהם ויפקחו עיניהם ויאחזו גם המה מעשי אבותיהם בידיהם, כמו שכתוב "הביטו אל צור מחצבתם וגו' הביטו אל אברהם אביכם" וגו' (ישעיה נא). ופירושו הביטו אליהם ולכו בדרכיהם, ובלי לגרום ח"ו בושה לקדושים הללו אשר בארץ המה. וראיתי בספר "בית לוי" כתב בשם הרה"ק ר' אברהם יעקב מסאדיגערע ז"ל שסגולה גדולה להמתיק הדינים להזכיר אפילו שם העיר בארדיטשוב, שאז מתעורר זכותו של הרב מ בארדיטשוב ז"ל, והביא ראיה לזה ממסכת יומא "הרואה אומר ברקאי עד שבחברון". פירש רש"י ז"ל כדי להזכיר זכות אבות שבחברון. יעויין שם. וכמו שכתב רבינו השל"ה הקדוש ז"ל שמצווה להזכיר שמות הצדיקים וספריהם אפילו בלא קריאה בהם, וכל שכן כשקורא בהם. יעויין שם.

ועיין בספר "מליצי אש" שכתב בשם רבו הגה"ק בעל "ערוגת הבושם" מחוסט זל"ה שהקפיד מאוד ללמוד חידושי תורה של אותו צדיק שהיה ביומו הילולא שלו, אף שהיה טרוד ללמוד שיעורים קבועים עם ג' מאות תלמידים. ואפי בסוף ימיו שהיה ר"ל מדוכה בייסורים. ובאור לי"ד ניסן באשר סיים לימודו פתח ואמר "שכחתי שהיום היה יומא דהילולא של מרן הבית יוסף ז"ל ומהנכון ללמוד כעת מעט טור ובית יוסף, ולבש בגדיו וחזר לחדר הוראתו בקדושה ולמד שם מתורת מרן הבית יוסף, אף שהיה אז בייסורים גדולים, ר"ל. ומה נענה אנן מכל שכן וקל וחומר שחיוב עלינו ללמוד שיעשה נחת רוח להצדיק הנפטר, וגדולים צדיקים במיתתם, בוודאי ימליצו טוב בעדינו. יעויין שם.

ישמחו הצדיקים ויגילו החסידים בראותם ספרי הנ"ל כי רבים מחסידים ואנשי מעשה נוסעים להשתטח על קברי צדיקים ביום הילולם. ומקור הדבר לנסוע על קבר הצדיק הוא בש"ס (יבמות קכ"ד) שהיתה תלתא ריגלא, ופירש רש"י ז"ל בשם תשובות הגאונים, כל הני ריגלא דאמוראי, היינו יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו, ומידי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה. יעויין שם.

וחוב קדוש מוטל עלי להודיע לכמוני וליוצאי חלצי הי"ו מה שהקרה ה' עמי עוד בשנת תרפ"ג כשנסעתי מפה לקלוזענבורג לבית הדפוס בבוקר, וראיתי שנאבד ממני הכתב יד אצל הבאהן, והיו לי ייסורים גדולים שעמלתי עבודה גדולה בחנם קרוב לשנה, והרבה לילות כימים שמתי עד שגמרתי ספרי. והיה לי ייאוש גמור. רק אמרתי שזה העצה יש לי להטריח עוד הפעם, והלכתי לאיזה רחוב בעת צהרים וראיתי איש אונגאר הולך לנגדי, וראיתי אצלו פנקס בתוך כיסו והכרתי כי שלי הוא. והיה לי שמחה גדולה. ושאלתי אותו בלשונו שימחול לי לומר אם שלו הוא הפנקס או מצא אותי, ואתן לו סימן. ואמר לי שאמת שעוד בבוקר מצא אותו אצל הבאהן ומאמין לי והחזיר לי בטוב עין. וראיתי השגחה פרטיות שמן השמים קא זכי לי וזכות הצדיקים יעמדו לי וימליצו טוב בעדי שאזכה עוד בימי חלדי לעבוד את ה' באמת ולב טהור ותשובה שלמה. אמן כן יהי רצון. וקראתי שם הספר "זכרון צדיקים" שע"י זכותם יהיה גם שמי רשום בקרבו לזכרון עם הכולל חסר ואו כמנין שמי "פנחס זעליג", כמו שכתב בספר הקדוש "רוקח" שכל אדם צריך לרשום שמו בספרו.

ותדעו קוראים נכבדים שלא להקל באמירת תחנה באתי חס לי, ואדרבה שמעתי מכמה צדיקים ובשם הגה"ק משינווע ז"ל שהחמיר בזה הרבה. אך התועלת לדעת סגולות היום כמו שכתבנו לעיל. ואני תפלתי לך ה' שזכות אבותי הקדושים והגאונים והצדיקים הנזכרים בספרי יגן עלינו ועל כל ישראל וימליצו טוב בעדינו, ולא ימוש התורה מפינו ומפי זרע זרעינו, ואזכה להוציא לאור שאר חיבורי על שחיטות ועל התורה בנקל ונזכה לחיים בנחמת ציון וירושלים. אמן כן יהי רצון.

באתי על החתום פה אפאהידא יום שנכפל בו "כי טוב" לסדר "הנני נותן לו את בריתי שלום" תרצ"ו לפ"ק.

ה"ק פנחס זעליג הכהן שווארטץ.

---

הרב פנחס זליג שוורץ (השלישי) הי"ד נולד בשנת 1896 במשפחת מיוחסת של רבנים, דיינים וסופרים. אביו הרב הגאון המפורסם רבי יצחק מאיר הכהן שוורץ, היה אב"ד דראגמירעשט (רומניה) ומחבר ספרי "אמרי יצחק" על התורה והמועדים וספר "כבוד שבת" על פרקי אבות. אמו היתה מרת ראצי לבית כהנא.

נשאה לאשה את מרת בראנה בת ר' אברהם יהודה זאמינוביץ. הרב פנחס זליג היה שו"ב ומו"צ אפהידא. בשנת תרפ"ג (1923) הוא הוציא לאור את הספר "זכרון צדיקים" בו ערך על פי סדר ימות השנה את תאריכי היארצייטים של הצדיקים, והוסיף את חידושי תורתם, כדי שניתן יהיה ללמוד את דבריהם ביום פקידתם. הספר התקבל בהתלהבות ואזל מהמלאי, ולכן הודפס במהדורה חוזרת, בשני חלקים, בשנים תרצ"ו ותש"ג (1936, 1943). הוצאת ספר זה, כמו הוצאת ספרים נוספים מצדיקי הדורות, בשנות הזעם, הצרה והצוקה, נועדה בין השאר להוות סגולה לשמירה ולהצלחה ולעורר את זיכרון הצדיקים וזכותם, לסייע לבית ישראל בתקופה הקשה. את החלק השלישי של המהדורה השנייה, לא הספיק המחבר להוציא לאור. בתחילת הספר מופיעות הסכמות מאת הרב מנחם סופר הי"ד, מאת הרב יעקב אלימלך פנט הי"ד, מאת אבי המחבר, מאת אחי המחבר הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ הי"ד אב"ד טאפליצא (מורוש-העוויז).

הרב פנחס זליג הביא דברי תורה ששמע מסבו הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ אב"ד בערגסאז מחבר שו"ת "קול ארי", וכן חידוש קצר משלו על פרשת משפטים, בכתב העת "הבאר", כרך א, שנה ד, סימן מד.

עוד הניח בכתב יד ספר "גבעת פנחס על התורה וחידושי ש"ס, ושו"ת "אבן בוחן" על הלכות שחיטה, אך כתבים אלו אבדו בשואה.

משאת נפשו הייתה להגות בתורה יומם ולילה. בשנת תש"ג הגיעו הנאצים למחוז מגוריו ותפסו אותו נוסע לאפהידא, היכו אותו קשות ועינו אותו, עד ששברו את ידיו ורגליו. למרות ייסוריו הקשים, המשיך ממש במסירות נפש לשקוד על תורתו. הוא מסר את נפשו על חינוך ילדיו לתורה וליראת שמים, וסירב לעבור לערים בהם נדרשת השגחה רבה יותר על חינוך הילדים.

הרב פנחס זליג והרבנית בראנה נהרגו עקה"ש באושוויץ בי"ח בסיוון תש"ד. בשואה נספו רוב ילדיהם: הבחור הגדול בתורה וביראה ישעיה שנהרג במחנות עבודה ברוסיה, הבחור נפתלי צבי, יצחק מאיר, חיה ראצי בעלה וילדיה, ריקעל, יוטא, רחל, פייגא וזסיל. הי"ד.

בניו, ר' יוסף מרדכי, ר' שמואל זאנוויל ור' אברהם משולם פייביש הכהן שוורץ, הוציאו לאור את ספרו של אביהם בהוצאה חוזרת בארה"ב בשנת תרכ"ה, ר' אברהם משולם פייביש הקים בארה"ב ישיבה וכולל בשם 'קול יהודא ודרכי הוראה', על שם ה"קול אריה" ממאד.

 

'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים (בראשית כד,סג). ופירשתי דנודע דעיקר התפלה צריך להיות על ביאת הגואל ולבטל הגלות, כאשר פירשו הקדמונים (תהלים קב,א) 'תפלה לעני' היינו משיח, כטעם (זכריה ט,ט) עני ורוכב על החמור, 'כי יעטוף' שנתאחר, מלשון (בראשית ל,מב) 'והיו העטופים ללבן'. ונודע דעיקר הפגם בעינים, כמאמר הכתוב (איכה א,טז) 'עיני עיני יורדה מים'.

וזה פירוש הפסוק 'ויצא יצחק לשוח בשדה', להתפלל על החורבן שנקרא 'שדה', כמו שכתוב (ירמיה כו,יח) 'ציון שדה תחרש'. 'לפנות ערב', לבטל ולפנות הגלות המכונה 'ערב' כדאיתא בריש פסחים, ובמדרש רבה בראשית על פסוק 'ויהי ערב' וכו'. ודייקא 'בשדה', דעיקר התיקון לעשות מ'שקר' 'שדה', כדאיתא בכוונות ליל שבת, ואזי 'וישא עיניו', נעשה תיקון בעינים, 'וירא והנה גמלים באים', דנמשך על ידי תפילתו מאור החכמה דעולה 'גמל' כנ"ל.

ולפי זה לא קשה קושית התוס' הנ"ל (דיבור הקודם) דלעולם יש לומר שהתפלל בתוך בית, ומה דכתיב 'בשדה' היינו על החורבן שנקרא 'שדה' כטעם 'ציון שדה' וגו'. ולפי מה שכתבי בשם הידי משה (נט,יא) שהיה אז יום שני דסוכות, ויסדו חז"ל לומר 'הושענא אבן שתיה, בית הבחירה וגו' דביר המוצנע', יש לומר 'לשוח בשדה' נוטריקון 'הושענא בית שתיה דביר המוצנע'. או יש לומר 'בשדה' נוטריקון 'בסוכת דוד הנופלת', דהיינו בשביל המקדש הנקרא 'סוכת דוד', דהשי"ן שמאלית מתחלפת בסמ"ך.

(ליקוטי חקל יצחק, מועדים, סוכות, עמ' רכ)

---

האדמו"ר מספינקא, רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד, נולד בספינקא שבחבל מרמרוש, בשנת תרל"ה (1875) לאביו האדמו"ר ה"אמרי יוסף" מספינקא, רבי יוסף מאיר ווייס ולאימו מרת פערל, לאחר שנים רבות של צפייה ותוחלת, ובברכתם של רבי יצחק אייזיק אייכנשטיין מזידיטשוב ושל ה"דברי חיים" מצאנז. הוא נקרא על שם מהרי"א מזידיטשוב. מילדותו למד בכישרון רב ובשקידה רבה בהדרכת אביו, ורכש ידיעות בכל חלקי התורה, עד שנעשה לגאון עצום בנגלה ובנסתר. בגיל 15 התחתן עם מרת מרים בת רבי ישכר בער אייכנשטיין בווערעצקי, מחבר הספר "מלבוש לשבת ויום טוב" ובנו של מהרי"א מזידיטשוב.

רבי יחצק אייזיק נודע בהתמדתו ויגיעתו בלימוד תורה לילות כימים, בפלפוליו העצומים ובחידושיו המפליאים, בגודל קדושתו וצדקתו ובעבודתו בתפלה בהתלהבות ובמסירות נפש. בשנת תרס"ד (1904) אביו הזקן חלה בשבץ והיה משותק, ובנו, רבי יחצק אייזיק, הנהיג למעשה את חסידי ספינקא. לאחר פטירת אביו, בשנת תרס"ט, הוא מילא את מקום אביו באופן רשמי ועמד בראש אחת החצרות החסידיות הגדולות בחבל מרמרוש. גם בהיותו אדמו"ר לאלפי חסידים הסתופפו בצילו וזכו לברכותיו, המשיך הרבי מספינקא בהתמדתו בתורה יומם ולילה, ולמד למעלה מעשרים שעות ביממה. רבי יצחק אייזיק כתב ששה הקדמות לספרי "אמרי יוסף" שחיבר אביו על התורה והמועדים. דבריו בהקדמות אלו מעוררים ליראת ה' ולאהבתו, לאמונת ה' ולאמונת הצדיקים ומלהיבים אל הלבבות לעבודת ה' יתברך בשמחה ובטוב לבב. אלפי חסידים נהגו להגות בהקדמות אלו בייחוד בחודש אלול, להתעורר ליראה ולתשובה. כן יצאו לאור בחייו תשובות ממנו בחיבור "בן פורת יוסף" שהודפס בסוף ספריו של אביו.

בימי מלחמת העולם הראשונה נמלטו הרבי וחסידיו מהצבא הרוסי, הגיעו לבודפסט והמשיכו למונקאטש, שם ייסד הרבי מספינקא את ישיבת "בית יוסף" ועמד בראשה. בשנת תר"ץ (1930)  עבר הרבי עם ישיבתו לעיר סאליש, וחצרו הייתה כבר לאחת משלושת החסידויות הגדולות בהונגריה.

ערב מלחמת העולם השנייה חולקה צ'כוסלובקיה, ומחוז מגוריו של הרבי עבר לשלטון הונגרי שחוקק חוקים אנטי-יהודיים. הרבי מספינקא סייע ליהודים שנמלטו מפולין, שיכן אותם במחבוא בביתו וסיפק להם מסמכים מזויפים. לאחר תפיסת פליט יהודי מפולין בחצרו נעצר הרבי למשך יומיים. שבועות ספורים לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה, גורשו כ-12,000 יהודי סעליש והסביבה ונדחסו לגטו, יום לאחר חג הפסח. הגטו הוקם בבנייני הקהילה בעיר, והיהודים העשירים עונו בבית הכנסת כדי להכריח אותם לגלות היכן הטמינו את רכושם. החסידים ביקשו למלט את רבם והשיגו עבורו אשרות כניסה לארץ ישראל ולבריטניה, אך הרבי החליט להישאר עם חסידיו. הגטו חוסל והיהודים גורשו משם למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו החל מכ"ט באייר תש"ד (15.05.1944), בשני משלוחים, שהגיעו לאושוויץ בימים ז' ו-י"ג בסיון תש"ד. גם הרבי מספינקא נהרג שם על קידוש השם בי"ג בסיון.

הוא  השאיר אחריו את כתבי היד "חקל יצחק" על התורה, הגהות על מסכת ברכות, שו"ת "חקל יצחק", דרשות בר מצוה שחיבר לבנו בכורו רבי ישראל חיים הי"ד, ולבנו נפתלי צבי הי"ד אב"ד בילקא. רוב חיבור השו"ת, וחיבור דרשות ופלפולים בסוגיות חנוכה אשר היה כבר מוכן לדפוס, אבדו בשואה. שרידי כתביו של ה"חקל יצחק" נלקטו, נערכו ויצאו לאור כתבי היד שניצלו בדרך נס על ידי נכדו וממלא מקומו, האדמו"ר מספינקא רבי יעקב יוסף, משנת תשי"ב (1952). הספרים יצאו בהוצאה חוזרת כעבור כחמישים שנה, וספר "ליקוטי חקל יצחק על המועדים" יצא לאור בשנת תשע"ה עם החיבור "מעשה אבות" המביא סיפורים ועובדות על האדמו"רים מספינקא על שבת ומועדי ישראל.

שלשת ילדיו של ה"חקל יצחק" נהרגו גם הם בשואה. נהרגו גם חתנו, רבי אברהם אביש הורוביץ רבה של קראלי שברומניה, ורוב נכדיו.

החדש תשרי בריש החדש הוא ראש השנה ומצוותו השופר, ובחצי השני המצוה היא סוכה. ונראה לי שזה סוד מה שאמרו "ופרוש עלינו סכת רחמים וחיים ושלום", שכן "ופרוש", צירופו "שופר", ממצות השופר נעשה הסוכה.

והיינו כמו שנתבאר במקום אחר על מה שהקשה (זוהר ריש אחרי) שפעם אחת כתוב "עבדו את ה' ביראה", ופעם אחת כתוב "עבדו את ה' בשמחה". והיינו שתחילת העבודה צריכה להיות ביראה, ולפי גודל היראה ממשיך עליו השכינה הקדושה, שהוא סוד יראת ד', כמו שכתוב בתיקוני זוהר. ואם כן השמחה ממילא באה, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. והטעם כי אין אדם מרגיש שמחה מהמצוה אלא אם כן מיגע את עצמו בה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות) גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, וכמו שכתבו המפרשים, ולפי גודל היגיעה כך מרגיש השמחה.

והנה השופר רומז על יראה, כמו שכתוב "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו". ובחצי החודש השני מתחילה השמחה, זמן שמחתנו, ואתי שפיר "עבדו את ד' ביראה", בחצי החדש הראשון, ו"עבדו את ד' בשמחה" בחצי החדש השני. ותודה לא-ל הארכתי בזה במקום אחר.

והנה כתבתי באמתחתי שהסוכה היא דוגמת ארץ ישראל, על כן הוא "זמן שמחתנו", כי השכינה הקדושה שורה בארץ ישראל, ושם הוא מקום השמחה. ולכן איפסקה הלכה שסוכה היא דירת "ארעי", נוטריקון ארבעה גבולי ארץ ישראל: אשקלון, רקם, עכו, ים, כמבואר בריש גטין. כי בסוכה צריכין להרגיש קדושת ארץ ישראל, וההכנה לזה הוא השופר, כנ"ל. ולכן שופר במילוי "שין ויו פא ריש" עולה: "אשקלון, רקם, עכו, ים". וזהו שכתוב "ופרוש עלינו סוכת שלומך".

והבן יותר על פי מה שנתבאר בספר יצירה, שיש עולם שנה נפש. והנה בחלק העולם בחר ה' יתברך את ארץ ישראל. ובנפש בחר בישראל. ובשנה בחר בחדש תשרי, כי זה החודש שכל הכלל ישראל עושין תשובה ומרצין בתורה ובתפלה יותר מכל השנה. על כן ציווה לנו ה' יתברך לעשות סוכות, שהוא דוגמת ארץ ישראל, שאז נכללין כל הני ג' עולם-שנה-נפש יחד באהבה גדולה, כמו שאמרו "יחביאנו צל ידו תחת כנפי השכינה", וכמו שכתב דודינו הגאון הקדוש מורינו הרב צבי הירש שהכוונה על הסוכה, סימן לדבר "דירת ארעי" עולה תתצ"ה, כמניין "הבוחר בעמו ישראל באהבה", שאז נראית חיבת ה' יתברך לעמו ישראל שמסר המאני קרבא ביידהו והכניסם תחת כנפיו, שהיא הסוכה שיש בה קדושת ארץ ישראל. וזהו סוד הכתוב "ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת", כי מצות סוכה היא הכנה להקמת סוכת דוד. לכן "דירת ארעי" עולה כמניין "את סכת דוד". ולעתיד יהא דירת קבע, וידרוש "ברוך אתה ד', עולה ד' פעמים דופן עם סכך, "הבוחר בעמו ישראל באהבה", עולה "דירת ארעי", כנ"ל.

וכאשר זכינו שמהשופר נעשה הסוכה, אמינא עוד פרפרת כלשהיא לההוא תבשילא, על פי מה שכתוב (בעבודת ישראל ריש תבא) על מה שאמרו רז"ל (דברים רבה שם) מה "לשקוד על דלתותי", אמר הקב"ה אם הלכת להתפלל בתוך בית הכנסת אל תעמוד בפתח החיצון, אלא הוי נתכוון ליכנס דלת לפנים מן הדלת. "על דלתי" לא כתיב כאן, אלא "על דלתותי", ב' דלתות, רומז ענין גדול, כמו שכתב הראב"ד פירוש לספר יצירה כי המלכות "א-דני" ומדת התדבקות נקרא "א-"ל שדי", ובב' שמות אלו יש אותיות ד' ד', וצריך לייחד ולדבק אותם, והנשאר מב' שמות אלו הם "יש אני", שעל ידי זה מנושא המלכות, עיין שם.

ולדעתי, יש לומר "יש" נקרא מדת יסוד צדיק, רזא דשם "ש-די", וכמו שכתבו חז"ל סוף עוקצין, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק "שי" עולמות. ו"אין" נקרא בחינת מלכות, כי לית לה מגרמה כלום, ושניהם בחינת צדיק וצדק שצריכים ליחדם תמיד (עיין זהר וישב קפ"ב). ויען שעיקר כוונת ה' יתברך הוא שיתגלה בחינת מלכות שמים, כידוע, לבא בסוד ד', על כן נרמזים שניהם בשופר, שכן הנעלם מן "שין" "פא", הוא "אין", ומן "ריש" "יש", שהם דלת לפנים מדלת, שצריכים לייחדם כנ"ל.

והעניין על פי מה שכתב המהרי"ל בהלכות שופר, שבהשופר נכנסין לפני ולפנים, כמו שנכנס הכהן הגדול בקדש הקדשים, ושם הוא סוד ב' דלתות שנפתחו לו ע"י דוד המלך עליו השלם, כמו שאמרו חז"ל (שבת) שמהאי טעמא יש ב"דוד", ב' דלתין, כמו שכתבנו תודה לא-ל בערכו, ואין מקום האסף פה, והדברים עתיקין. והוא סוד הכף והמחתה שהכניס הכהן הגדול כמבואר ב"עבודת ישראל" בדרושי יום הכיפורים. עיין שם.

ובזה גם כן יובן שמהשופר נעשה הסוכה, על פי מה שנתבאר, תודה לא-ל (בעניין סוכה) שהכשר סוכה הוא ב' דפנות ושלישית אפילו טפח וצורת הפתח. והנה צורת הפתח הוא סוד אות ה', וכמבואר בזוהר בא על הפסוק "והגעתם אל המשקוף" וגו', עיין שם. והטעם כי הוא סוד השער שהצדיקים נכנסים בו, דוק היטב. והנה האותיות שלפני השם הוי'ה ברוך הוא הם "טדהד" ובו נרמז סוד הסוכה. ב' דלתין, ב' דפנות. הט' – שלישית אפילו טפח. ה' – צורת הפתח. וזהו שאמר הכתוב "ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים" ודוק היטב. ולפי מה שנתבאר שמהשופר נעשה הסוכה אמינא, אלו ב' דלתות שבזה השם רומזין על ב' דלתות של ב' שמות א'דני ש-די, ט' רזא דצדיק, מדה התשיעית, שהוא סוד השם ש-די. ה' רזא דשם א'דני כידוע. ומרוב הטרדה אי אפשר להאריך יותר כעת. עד כאן.

(אהלי שם, עמו' צא-צג)

---

רבי שם קלינגברג הי"ד נולד בשנת תר"ל (1870) לאביו האדמו"ר מזאלושיץ רבי אברהם מרדכי, נכדו של האדמו"ר רבי יצחק אייזיק מקומרנה וחתן רבי משה רוטנברג רבה של סקוליה, מצאצאי הב"ח והט"ז. רבי שם היה תלמיד מובהק של אביו והוסמך להוראה על ידי רבי חיים לייבוש הורביץ, רבה של קרקוב. הוא התחתן עם מרת שלאמצי הי"ד בת רבי ישראל הורביץ אב"ד ווייסליץ. לאחר נישואיו המשיך ללמוד בהתמדה וללמד את תלמידיו. היה רב גאון ומקובל, צדיק, גדול בתורת הנגלה והנסתר, קדוש ופיקח מפורסם, ומשנת תרע"ח (1918) כיהן כאדמו"ר מז'אלושיץ בקרקוב. ביתו שימש מרכז לחסד, לתורה ולחסידות, תורתו הייתה כמעיין המתגבר והוא סייע, קירב ועודד יהודים רבים קשיי יום שבאו אליו. בדרשותיו הלהיב את בני עדתו לתורה ויראת שמים, ואת תלמידיו המובחרים לימד קבלה. ניגוניו בשבת היו ניגוני לב, ששר בדבקות נפלאה ובחרדת קודש. הוא ברח מן הכבוד והסתיר את מעשיו מעיני הבריות. הוא אהב שלום והתרחק מן המחלוקת ומן הפוליטיקה. עוד בצעירותו ההדיר את ספרו של האר"י ז"ל "ליקוטי הש"ס". אלפי ספרי הקודש בספרייתו היו מלאים בהגהותיו וחידושיו. בנוסף חיבר ביאור על כל ספר הזוהר, חיבור ארוך על כ"ב אותיות דרושים בקבלה וחידושים על הש"ס והפוסקים. רוב כתביו אבדו בשואה, ורק שרידים מתורתו יצאו לאור בספר "אהלי שם" על התורה ועל המועדים (ירושלים, תשכ"א), בהוצאת בן המחבר, הרב משה קלינגברג, שצירף לספר את ספרו שלו לאור "ברכת משה".

הוא התריע מפני החורבן המתקרב וביקש להזעיק רבים מגודלי הדור להרעיש עולמות ולבטל את רוע הגזירה. לאחר כיבוש קרקוב בידי הגרמנים, חיפשו ללכוד אותו, אך הוא נמלט והסתתר במשך שנתיים בעיירה הסמוכה נפלומיץ, והמשיך שם בעבודת הקודש שלו. אח"כ הוברח במסירות נפש על ידי חסידיו לגטו קרקוב, הסתתר שם בבונקר והמשך למסור שיעורים בסתר, בלא שהפסיק אף יום אחד משיעוריו הקבועים בנגלה ובנסתר. לילה אחד העיר את בנו, שישן לאחר יום עבודת כפייה מפרכת, ואמר לו "עמוד ובוא וחטוף ממני, לפני שלוקחים אותי ממך", והם ישבו ללמוד יחד גמרא ותוספות. בשנת תש"ג גורש למחנה פלאשוב. לאחר חג פסח, בכ"ח בניסן תש"ג (1943), בעת ביצוע סלקציה, הורו הנאצים להוציא להורג את הרבי באופן פומבי, לעיני כל האסירים היהודים. למרות שהמרצחים הורו לו להתפשט הוא התעקש להישאר עם הציצית, והספיק לאמר וידוי ולהתחיל בקריאת "שמע ישראל" לפני שנורה ונהרג על קידוש ה'. עוד הספיק לומר "הריני כפרתם של ישראל". אשתו הרבנית נספתה בכ"ד אדר ב' תש"ג. כן נספו בנם רבי מנחם מענדיל, נשיא אגודת ישראל בקרקוב, ורעייתו חוה עם ילדיהם יצחק אייזיק יהודה יחיאל ולאה. בתם הינדה שרה לברטוב עם בניה אברהם מרדכי ונחום אפרים. בתם ראדיל יוסקוביץ עם ילדיה רייזא ויהודה אריה ליב שלום. בתם חיה יהודית בומבך עם בעלה הרב שמואל וילדיהם רייזע, פייגע ופריידא. בתם גיטל פרנקל-תאומים עם בעלה הרב יעקב יצחק ובנם ישראל. הי"ד.

מילדי רבי שם קלינגברג שרדו בנם רבי משה לימים האדמו"ר מז'אלושיץ באנטוורפן ובנם רבי יצחק אייזיק.

"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד,ד). איתא במסורה "אותם פרו ורבו", "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", "ואתם הדבקים" וכו'. שמעתי לפרש זה מאדמו"ר הגאון אב"ד דק"ק צעהלם ר' יוסף אלימלך כהנא זצוק"ל, שיש שלש כתות בני אדם, צדיקים גמורים פורשים עצמם הרבה מהם לגמרי מעניני עולם הזה, ואין להם שום עסק עם בני אדם. אבל זה לא טוב, שלא נתנה תורה למלאכי השרת, וכמו שפירש החתם סופר ז"ל על חנוך שהתהלך חנוך לפני אלוקים ולא התחבר כלום עם בני אדם, אז לקח אותו ה' אל השמים, שצדיק כזה לא שייך בעולם הזה. הכת השני לגמרי שקועים בתאוות עולם הזה ותענוגיו. זה בטח לא טוב. אבל המובחר הוא דרך הבינוני, להיות דבוק בעבודת ה' אבל גם להתחבר עם בני אדם להיות טוב להם לגמול להם חסד. וכמו שדורשים בגמרא מפסוק זה, וכי איך אפשר להדבק בה', אלא כמו שהוא עושה כל מיני חסד, כך אתם תדבקו במדותיו ותעשו כל מיני חסד עם בני אדם. וזה "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", שתהיו דבוקים בו, וגם תדבקו במידותיו להיות טובים עם בני אדם, אז "חיים כולכם היום", יהיה לכם חיים שלמים – עולם הזה (ולא כמו לכת ראשונה שאין להם עולם הזה) וגם עולם הבא (ולא כמו לכת שנייה שיש להם רק עולם הזה). עד כאן תוכן דבריו. וזה גם פירוש המסורה, דכת אחת אומרת "ואתם פרו ורבו", רק תענוגי עולם הזה. והשנייה אומרת תהיו "ממלכת כהנים וגוי קדוש", להיות ממש כמלאכי השרת, מצוינים ומובדלים לגמרי מכל דבר. ובא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", כנ"ל, להיות טובים בעיני אלוקים ואדם. זה היא הדרך הישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

(שיח אליעזר, בני ברק תשנ"ט, מאת הרב אליעזר ברויער, עמ' קיז-קיח)

שמעתי מאדמו"ר ר' יוסף אלימלך כהנא אב"ד דק"ק מעהלים זצוק"ל לבאר המדרש שמביא על "ויצא יעקב מבאר שבע", את הפסוק "אשא עיני אל ההרים וכו' עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ", דהנה אם הבעל תשובה מתחיל להתבונן על מעשיו הרעים ועל כל מה שעבר עליו יבא לידי ייאוש גמור, ואיך יכול להתחיל להיטיב מעשיו. ואז יש עצה אחת, לשכוח כל מה שעבר עליו, ולקבל עליו להיות איש חדש וכאילו לחיות חיים חדשים. ועל שם זה נקראת התשובה בשם "עתה", ללמד שמעכשיו יתחיל מחדש, ואל יחשוב על העבר. וראיה מזה ממעשה בראשית, שאז לא היה עדיין אדם עם זכויות שבעבורו ה' יברא את העולם רק ברא על סמך העתיד, שידע שהאדם יעבוד אותו. וזה הפירוש "אשא עיני אל ההרים", אל ההורים, שאם אתבונן על מעשי אבות שהיו קדושי עליון ואני עני ושפל בלי מעשים טובים, אז "מאין יבא עזרי". אבל התשובה "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ", שברא העולם על סמך העתיד, כך אני בוטח שמעכשיו אתחיל חיים חדשים וה' יעזור לי על סמך זה. וזה אנחנו מבקשים, "השיבנו ה' אליך ונשובה", אבל מאיפה יש כח לזה אחרי חיים מלאי עבירות, על זה ממשיך, "חדש ימינו" – שה' יזכנו שנרגיש עתה כמו בבריאת העולם, שהיה על שם העתיד, כך ה' ייתן לנו כוח להתחיל מחדש על שם מעשינו בעתיד.

(שיח אליעזר, עמ' קפה-קפו).

"בטח בה' ועשה טוב, שכן ארץ ורעה אמונה" (תהלים לז,ג). ע"פ ששמעתי מאדמו"ר ר' יוסף אלימלך כהנא אב"ד דק"ק צעהלים זצוק"ל לתרץ שאלת התוספות שפעם אמרו תחילת דינו של אדם אם נשא ונתן באמונה, ופעם אחרת כתוב שהשאלה הראשונה היא אם קבע עיתים לתורה. ותירץ הוא ששניהם עולים כאחד, שסתם אדם צריך לעסוק הרבה שעות ופעמים אפילו רוב או כל היום בפרנסתו, אבל אחרי שעבד הרבה שעות צריך להאמין באמונה שלימה ששאר זמנו קודש לה' וללמוד תורה, שמה שיוסיף עכשיו עוד לעבוד לא יביא לו פרנסה, כיון שגוזל זמנו מהתורה, רק ה' יזמין לו בתוך הזמן מה שצריך. היוצא, מי שנושא ונותן באמונה, שמאמין באמונה שלימה שה' קובע לו פרנסתו מראש השנה עד ראש השנה, ממילא יש לו גם כן זמן ללמוד, וזה תלוי בזה, ושניהם אחד. וזה הפירוש "בטח בה'", שאם תחיה בביטחון בה', "ועשה טוב", אין טוב אלא תורה, אז תעסוק, ויהיה לך זמן לעסוק בתורה. "שכן ארץ" ותוכל גם כן לעסוק בדרך ארץ בלי פחד. "ורעה אמונה", שהאמונה שבך תהיה מנהיגה אותך בדרך הנכונה.

(שיח אליעזר, עמ' קצב)

---

הרב יוסף אלימלך כהנא הי"ד, רב גאון גדול ומפורסם שנולד ברוסנוביץ' בשנת תרכ"ו לאביו הרב יצחק אייזיק כהנא אב"ד רוסנוביץ' וזשדני. בילדתו היה תלמיד סבו הרב יצחק אייזיק הלוי ביליצר אב"ד נאג'י-אידה, מחבר ספר 'באר יצחק' על התורה. בצעירותו למד באונגוואר אצל רבי שלמה גנצפריד, ראב"ד אונגוואר, מחבר הספר 'קיצור שלחן ערוך' ואצל רבי חיים צבי מנהיימר, מחבר שו"ת 'עין הבדולח'. לימים כתב הרב יוסף אלימלך בהסכמתו לספר 'עין הבדולח': "גם אני זכיתי ליצוק מים על ידו בימי בחרותי והיו עיני רואות את מורי ומדריכי ומבקש תורה מפיו ממלל רברבן והיה בפי כדבש למתוק. אשרני מה טוב חלקי ומה נעים גורלי". אחר כך היה תלמיד רבי שמחה בונים סופר, ה'שבט סופר', בישיבת פרסבורג. נסמך להוראה על ידי רבותיו ה'שבט סופר' ועל ידי הרב שלמה גנצפריד. הרב יוסף אלימלך היה בזיווג ראשון חתנו של הרב משה סג"ל יונגרייז אב"ד קאשוי, ובזיווג שני היה חתנו של הרב יאיר קאלוש ממזלבורץ. בשנת תרנ"ב (1892), לאחר פטירת אביו, מונה הרב יוסף אלימלך לאב"ד זשדני, הקים בה ישיבה והחל בכתיבת ספריו. משנת תרע"ו (1916) היה אב"ד וראש ישיבה בבאניהאד. משנת תרפ"ג (1923) כיהן כאב"ד וראש ישיבה בצעהלים ותרצ"א כיהן כאב"ד ורב ישיבה באונגוואר (אוז'האראד). הוא הנהיג את ישיבתו סדר לימוד קפדני, התמסר למסור שיעורים רבים לתלמידיו ובחן אותם בכל שבוע. התלמידים למדו בהתמדה גדולה ששה דפי גמרא מידי שבוע עם מפרשים, ושלחן עורך אורח חיים עם מגן אברהם ויורה דעה עם הט"ז והש"ך. בסוף הזמן נערכו חזרות על הלימוד והתלמידים עמדו למבחן על כל מה שלמדו באותו זמן. הרב פעל רבות לביסוס הקהילה ומוסדותיה, חיזק את למוד התורה, היה נשיא ועד הרבנים ברוסיה הקרפטית ונשיא 'כולל שומרי החומות בארץ ישראל'.

בנו, הרב שרגא פייש כהנא, נפטר בשנת תרע"ט (1919) בהיותו בן 27, ועל מצבתו בבית העלמין במארגרטן נכתב "… יודעיו ומכיריו עליו מקוננים, יגע בתורה בז"ך שנים מה שהתלמיד ותיק במאה שנים". גיסו של הרב יוסף צבי, הרב צבי רייכמן, היה אב"ד נאדי-אידא, וחיבר את ספר 'הר צבי' על התורה וחידושי סוגיות הש"ס.

לאחר מלחמת העולם הראשונה והתפוררות הקיסרות האוסטרו-הונגרית, צורפה אונגוואר לצ'כוסלובקיה, ובשנת 1938 היא עברה לשלטון הונגריה שהחל לאכוף חוקים אנטי יהודיים.

רוב יהודי אונגוואר נספו בשואה, על שואת יהודי אונגוואר נכתב במאמר על האדמו"ר מאונגוואר הי"ד. חתנו של הרב יוסף אלימלך, הרב משה נתן הלוי יונגרייז אב"ד הערנאד זשאדאני נספה בד' בסיוון תש"ד. הרב יוסף אלימלך כהנא גורש במשלוח האחרון מאונגוואר לאושוויץ ונהרג עקה"ש עם אשתו הרבנית ועם חלק מקהילתו ומתלמידיו בי' בסיוון תש"ד (ויש אומרים בי"א בסיון תש"ד). ספר תשובותיו "פני יוסף" וחידושיו שהיו בכתבי יד אבדו בשואה, אך ניתן למצוא שרידים מכתביו בכתבי עת תורניים, בספרי השו"ת של בני דורו ובספרי תלמידיו. בשנת תשכ"ט הוציא לאור נכדו, הרב יצחק אייזיק יונגרייז, לקט משרידי תשובותיו וחידושיו בספר "חידושי מהר"י כהן".

כן נספו בשואה בניו הרב יצחק אייזיק כהנא, רבה של פאררא-ענטש, והרב יהושע כהנא. הי"ד.

תלמיד הייתי בישיבה הגדולה וולוז'ין משנת תרמ"ו עד לסגירתה, אך מקום מגורי הורי היה ביער פרילוקי, שבין העיירות נובורהודוק והורודישץ'. בשכנותנו גר אז הרב ר' שמואל מאיר הורביץ, אדם גדול בתורה ומוסמך להוראה, שהיה מפורסם בסביבה כחכם ובקיא בהוויות העולם. בכל פעם כששבתי מוולוז'ין לביתי לימי החגים ונזדמנתי עם הרב שמואל מאיר, היה מספר לי נפלאות על בן גיסו שלמה'לה אשר גר ב"חצר" הסמוכה לעיירה מייצ'ט ושלמד אז בתלמוד תורה דסלונים.

כשעורר את התעניינותי בסיפוריו על כישרונותיו הגדולים והנשגבים של בן גיסו, ביקשתיו כי יביאהו אלי למען אוכל להכירו. הוא מילא את בקשתי והביא אותו אלי בחג הסוכות בשנת תר"ן להתארח בביתי.

כשהביאו אלי, ראיתי לפני ילד כבן שתיים עשרה, צנום, חלש וביישן. אך מעיניו השחורות נשקפו חכמה ובינה עמוקה – כלל לא לפי שנותיו. כאשר החילותי לבחון אותו בגמרא ראיתי כי ידיעותיו מעטות הן, אך כאשר ששאלתיו בסברה נשתוממתי מעמקותו וחריפותו הנפלאה, ועוד יותר בהשכילו לבטא סברה עמוקה במלים אחדות. ואז ראיתי כי לא הוגד לי אף החצי מגדלותו של הילד המצויין הזה, שלא הייתה דוגמתו גם בין העילויים המצוינים שבין בני הישיבה הגדולים ממנו בשנים.

מצאתי לחובה לפני להביאו לחסות תחת כנפי הנשר הגדול רבן של כל בני הגולה מרן ר' חיים סולובייצ'יק זצ"ל, אשר אור תורתו זרח אז בישיבת וולוז'ין.

בידעי חיבתו היתרה של האדמו"ר לבעלי כישרונות מצוינים והחיבה שירחש לכישרון גאוני זה, הודעתי על החלטתי לאביו של שלמה'לה, שהיה אדם כשר וירא שמיים ובשמחה הסכים להביאו לוולויז'ין. בהיות הימים ימי גשם ורפש ארכה הנסיעה בעגלה שלושה ימים, עד כי הבאתי את הפעוט לוולוז'ין כל עוד נפשו בו. כשירדתי מהעגלה נכנסתי אל הגאון ר' חיים לבשר לו כי הבאתי ילד בעל כישרונות נפלאים. הגאון שאלני במה כוחו יפה ומסרתי לו את אשר שאלתיו ואת אשר השיב לי.

הגאון בקשני להביאו לפניו מיד ואף כי היה הילד מדוכא מעמל הדרך השכיל להשיב לר' חיים על שאלותיו העמוקות בסברה, עד כי התרגש הגאון וקרא בפה מלא: "הנה לפני עילוי שאין כדוגמתו!".

הישיבה נעשתה כמרקחה בהיוודע לה אודות הילד הנפלא, כי לא נמצא עד אז גם בישיבת וולוז'ין הגדולה עילוי מצוין כזה. הוא היה מפורסם בישיבה בשם "ההורודישצ'י הקטן".

דרך לימדנו היתה לשבת ולהביט בגמרא וקולו לא נשמע.

הגאון ר' חיים ציווה עליו כי ילמד בכל יום עשרה דפים גמרא, ופקד עלי ועל הגאון הנודע ר' יצחק צוקרמן שליט"א, שהיה מפורסם אז בישיבה בשם ר' יצחק ליבידובר, לבחון אותו בערב את אשר למד ביום. ובכל ליל שבת קודש היה הגאון ר' חיים בכבודו ובעצמו בוחן אותו כחמש שעות רצופות מכל אשר למד במשך השבוע. כמובן שאל אותו שאלות עמוקות כדרכו של הגאון, ותשובותיו של ההורודישצ"י הקטן היו מפליאות בכל פעם, וכך התעניין בו מאוד, עד שלא עבר אפילו יום אחד שלא דרש על לימודו וחידושיו.

לאחר שלמד שנה בישיבה, כבר היה בקיא בשלוש ה"בבות" והתוספות. ביום הבר מצווה שלו אמר בפני הנצי"ב, הגר"ח ויתר גדולי התורה שהיו באותו מעמד בבית הנצי"ב – דברי חידוש עד כי הגאון ר' חיים קבע כי ראוי הוא חידוש זה להידרש כשיעור בפני בני הישיבה.

הגאון ר' שלמה למד בישיבה עד לסגירתה, ואחרי זה כאשר נתקבל אדמו"ר הגאון ר' חיים זצ"ל לרב בבריסק דליטא אחרי מות אביו הגאון האדיר ר' יוסף דובר זצוק"ל, והגיד שמה שיעור לפני בחורים מצוינים, נסע גם הגאון ר' שלמה לבריסק להקשיב לקח מפי הגר"ח רבו המובהק. מני אז לא ראיתיו עד אשר נשתדך עם בת גביר אחד מאיווניץ, ועל פי הזמנתו נסעתי לחתונתו.

כאשר נוסדה הישיבה הגדולה בלידא בשנת תרס"ו ע"י חותני הגאון המופלא י. צ. ריינס ז"ל אב"ד בלידא, וחותני הגאון ביקש אז אדם גדול בתורה, שיהיה מוכשר לשמש כר"מ ראשי בישיבה, נתמנה אז על פי הצעתי הגאון ר' שלמה למשרה זו, והיה לר"מ בישיבה, עד שנת תרע"ה, שאז גלתה הישיבה לעיר יליסאבטגראד בעקב המלחמה, ואתה גלה גם הגאון ר' שלמה. עליו נוכל להמליץ מאמר חכמינו זלל בספרא פרשת צו על הפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", תנא ר' יהודא אמר אף במסעות כן, כי גם בנסעו ובהיותו בגולה הייתה אשו הגדולה מאירה על מזבח התורה. בשיעוריו העמוקים, הנובעים משכלו החזק והגאוני הפיץ אור נגה על הסוגיות החמורות בש"ס ובדברי רבותינו הראשונים נשמתם עדן, עד כי רבים רבים מגדולי התורה מישיבות שונות היו באים מרחוק לשמוע את חידושיו ולהתבונן בדרכו בלימוד התורה.

כאשר שב מגלותו לפולין היה מדוכא מאוד לאחר ששתה מכוס התרעלה בהיותו ברוסיה, וביחוד כשנחרבה הישיבה יחד עם שאר מוסדות התורה ונוסף לכך נגנבו כתבי היד שהכילו את חידושיו הנפלאים בתורה אשר עמל בהם כל ימי חייו. כל אלה דיכאו את רוחו עד מאוד וממש קשה היה להכירו, אבל שלם היה בנפשו ובתורתו.

וולוז'ין הייתה ערש ילדותו וישיבת לידא מקום גדולתו.

(ספר לידא, תל-אביב, תש"ל, עמ' 116).

---

הרב אהרן ב"ר אלימלך רבינוביץ, נולד בהורודישץ שבליטא בשנת תר"ל (1870). למד מרבי חיים סולובייצ'יק בישיבת וולאז'ין משנת תרמ"ו (1886), והיה ידידו של העילוי ממייצ'ט, "ההורדישצ'י הקטן", הרב שלמה פוליצ'יק. בשנת תר"נ (1890) היה הרב אהרן רב במייצ'ט. הוא נודע כרב גאון מפורסם, רב פעלים. נשא לאשה את מרת געלע בת הרב יצחק יעקב ריינס, ונולדו להם שני בנים וחמש בנות. הרב אהרן שימש בחיי חותנו דיין בלידא ומנהל רוחני של הקיבוץ הכיתה הגבוהה של הישיבה שם. אחרי פטירת חותנו מילא את מקומו בשנת תרע"ה (1915) כרבה של לידא וכמנהל הישיבה לצעירים, הוא תמך במזרחי וחתם על הקרנות הציוניות. הוא פעל לחיזוק שמירת השבת בעירו ונאבק בגביר שהגיע למקום וייסד בו בית חרושת שהעסיק פועלים יהודים בשבת. החפץ חיים העיד באסיפת רבנים ואדמו"רים בוורשה שהרב אהרן, רבה של לידא, הינו "איש האמת", ועודד אותו להמשיך בתפקידו על אף הקשיים מצד מחללי השבת שלא נענו לקריאותיו לשמור שבת.

בנו, יוסף, ובתו, שרה, נפטרו ביליסאבטגראד בתקופת מלחמת העולם הראשונה. בנו, ר' אלימלך רבינוביץ הי"ד נהרג בשואה בוורשה, כן נספו אשתו רחל, בנם יוסף וביתם בתיה. הרב אהרן ניספה בשואה עם רעייתו ובנותיהן נחמה ופרדל בכ"א אייר תש"ב (1942) ביער בארובקה. על פי עדות, כשנלקח להריגה הלך בראש, כשהוא קורא פרקי תהלים וזועק 'שמע ישראל – יהודים נהרגים על קידוש השם". בתו, רחל הי"ד, אשת הרב צבי טומקביץ, נספתה בלידא, עם בנה יצחק יעקב. הי"ד.

חתנו, הרב אביגדור ציפרשטיין, היה תלמיד ישיבות סלבודקה חברון ומיר, הצליח להמלט לשנחאי עם ישיבת מיר ומשם היגר לארה"ב וכיהן כר"מ בישיבת "רבי יצחק אלחנן" וסגן הנשיא של המזרחי בארה"ב. שנתיים כיהן כרב ראשי בארגנטינה. עלה לארץ ישראל בשנת תשל"ג, כיהן כחבר המרכז העולמי של המזרחי, כר"מ בישיבת "נצח ישראל" וכיושב ראש האנציקלופדיה התלמודית. מחבר הספרים "אמרי אביגדור" על מסכת גיטין (ניו יורק, תשל"ז) וספר "אמרי אביגדור" (ניו יורק, תשמ"א) הכולל חידושים ובאורים בסוגיות בש"ס ובראשונים, בסוף ספר זה נוסף "קונטרס שפתי אהרן" (ניו יורק, תשמ"א) מאת חותנו הרב אהרן רבינוביץ הי"ד.

"למנצח בנגינות מזמור שיר אלקים יחננו ויברכנו יאר פניו" וגו' (תהלים סז,א). אפשר לומר בס"ד לפרש כל המזמור בדרך רמז נכון, דהנה מצינו בבני אדם ג' מיני דאגות שדואגים אליהם בלי מנוחה, ועל כולם נותן לנו מלכנו עצה נכונה טובה לגוף ונשמה בעוה"ז ובעוה"ב, דהנה רוב המון בני אדם כשרואים שבמלאכתם לא יצליחו, חס ושלום, אפילו כדי סיפוקם אז נופל עליהם האי פחדא במה אפרנס את בני ביתי, או ח"ו אם באים על האדם שאר מיני יסורין בגופו או בממונו, רחמנא ליצלן, בהרבה מיני אופנים שונים, ועל ידי זה קרוב שע"י רוב דאגותיו לבוא לידי מרה שחורה, רחמנא ליצלן. על כן באמת יש לאדם למהר ולהשליך מעליו הדאגות, יהיה באיזה אופן שיהיה, ולחשוב ולהאמין ולומר בשמחה עצומה שישועת ה' קרובה לבוא. וכן יש בני אדם שעושין חשבון עם נפשם תמיד ורואים שהם מקצרים מאד בעבודת ה' ותורתו הקדושה, ועל ידי זה נכנס מורא על ראשו, מה יהיה בעת בוא פקודתו, ואיך יעמוד לפני יוצרו שלא יכסהו כלימה ובושה בבית דין הגדול של מעלה, וגם שלא יכסוהו רימה ותולעה. ועל ידי זה לא ינוח ולא ישקוט על משכבו, ועל שלחנו לא יערב לחכו. וגם יש אנשים מבני עליה שרואים כל הנ"ל ומרגישין עוד יותר בתוונא דלבם ומצטערים מאד על גלות השכינה דשריה בגו גלותא זה כמעט ב' אלפים שנים, ו'בכל צרתם לו צר' כתיב, וצערן של ישראל נוגע כביכול להקב"ה עצמו, ובשעה הזאת איך יש לו בושה וכלימה אפילו להלוך בד' אמות ולהגביה ריסי עיניו בשביל צער כל העולמות, ונעשה כמעט כאבן דומם.

ולכן מרמז לנו מלכנו בפסוקי הקודש הללו ליתן עצה טובה לכל ג' מיני כיתות בני אדם הללו, שלא ייפול לב אדם, חס ושלום, באיזה אופן שיהיה. על זה אמר לן נעים זמירות ישראל, אחינו בני ישראל, עם ה', קודם לכל אומר אני אליכם "למנצח", התחזקו את עצמכם ביגונותיכם לבל ייפול לבבכם, חס ושלום, ותאמינו כי ישועת ה' קרובה לבא, כי האמונה גורם להביא לכם הישועה במה שאתם מאמינים בשעת ההסתרה, כי בצרתכם מוסתרת הישועה עמה, ובקרוב יהיה התגלות ישועת הקב"ה לעין כל. לפיכך עכשיו יש לכם לזמר להקב"ה, שבוודאי יושיעכם במהרה. ומה שהיה עד עכשיו לא טובה, היא מצד "שיר", אותיות "ישר", היינו כי אתם צריכים להאמין כי ישרים דרכי ה', ולו נתכנו עלילות בני אדם. ומבואר בספרים הקדושים שבכוח האמונה הזאת, יבוא הישועה בפועל במהרה, כמו שהאריכו בספריהם ש"אמונה" הוא לשון המשכה, ולפי תוקף האמונה ממשיכין הישועה מגבהי מרומים. וכן כת הב', שדואגים מחמת עוונם מה יעשו בבוא עת פקודתם כנ"ל, וכן כת הג', שדואגים על אריכות הגלות ועל צער כל העולמות והשכינה הקדושה, על זה אומר לן מלכנו החסיד, דעו לכם שאבינו שבשמים הוא אלקים, הדיין האמתי, וכתוב לן באורייתא שיש מדת בו "חנון", רצה לומר שהוא יתברך שמו חונן לאדם במתנת חנם אף על פי שאינו כדאי, כמו שאמר הכתוב "וחנותי את אשר אחון". וגם יברכנו בהשפעות טובות וגזירות טובות, ואפילו שאין האדם ראוי מצד עצמו. ועוד זאת עושה הקב"ה עמנו בשביל זכות אבות הקדושים, שהוא מציל את בניהם מכל רעות וכל צרות מבני העמים. וזהו ראשי תיבות של "אלקים יחננו ויברכנו", "איו", הראשי תיבות של "אברהם יצחק ויעקב", שזכותם עומדת לנו להציל אותנו מידם ולגאול אותנו בקרוב מבין הגויים.

ועל מה שאדם רואה את עצמו כי דרכיו, חס ושלום, אינם מתוקנים, וכן דרכי בני ישראל לפי ראות עינינו, חס ושלום, אינו בבחינת כולו טוב וזכאי, ואיך יהיה גאולתנו בהסתרה וחשיכה כזאת, על זה אומר, שבזכות אבותיכם הקדושים, וגם בזכות עצמיכם, אם יישירו דרככם, בזכות זאת לבד תזכו לקרב את גאולתכם מבין הגויים. וזהו מה שאמר "יאר פניו אתנו", ראשי תיבות "פאי" היוצא מתיבת "פותח את ידיך", והוא שם של פרנסה. ורצה לומר, בזכות האבות, הבנים יזונו משלחן אביהם הקדושים. וגם בזכותם יהיה לכל ישראל הארת פנים של מעלה לקרב את גאולתנו, כי בזה בעצמו מה שאנו דואגים לצד מעלה, בשביל זה דואגים עלינו למעלה לישועתנו ולכפר לנו כל חטאתינו, כי אם הרבינו לפשוע, חס ושלום, הלא גם הרבינו להתאונן ולהתחרט על כל חטאתינו ופשעינו, ואנחנו מודים ועוזבים ושבים ובוכים להקב"ה שיקבל תשובתנו. וזהו "סלה", רצה לומר הקב"ה סולח לכל השבים אליו באמת מעומקא דליבא.

ובאמת כבר אמרו חז"ל כי תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, והוא צום קול ממון, אשר אנו מקבלים עלינו שזה יהיה מעכשיו כל מעשה ידינו ושיח שפתותינו. וזהו מה שאומר מלכנו "לדעת בארץ דרכך", ראשי תיבות "לבד" וסופי תיבות "תצב", ראשי תיבות "תפילה תורה צום כסף", והיינו צדקה וגמילות חסדים שעושין בכסף, רצה לומר, שחוץ מזכות אבות הקדושים, שאנו נושעים בזכותם, לבד זה ראה אבינו שבשמים שגם בניך ידידיך מטיבים את דרכם על פני האדמה, כי יש ביד ישראל זכותים מעצמם שראויים לישועתך יותר מכל האומות, כי יש תהלה לקל בישראל זכות תורה ותפלה ישרה. וגם יש בישראל זכותם של חסידים ואנשי מעשה שמסגפים את עצמם בצום ובבכי ובכל מיני סיגופין לכפרת פשעם ולקרב את ישועתם בכלל. וגם ראה רבונו של עולם מי כעמך ישראל, שהם בעלי רחמנים, ובני בעלי רחמנים, כי מי מפזר כל ממונו ונוסף עוד לעשות צדקה וגמילת חסדים כעם ישראל. וכי יש עם שיהיה דוגמתם בג' אלו המידות תחת כיפת הרקיע. וזהו מדת "ממון", שנקרא בקרא "כסף", על כן יש לנו עם בני ישראל לקוות לד' כי יהיה אי"ה בקרוב "בכל גוים ישועתך". "גוים" היא אותיות "גוים", רוצה לומר, כי בכל ארצות הגויים יש בכל חדא וחדא גוונא אחרינא. בכל אחד ואחד גוון אחרת, בזה גזירה זאת, חס ושלום, ובזאת המדינה גוון אחר, רחמנא ליצלן, גזירה משונה זו מזו. בחדא, חס ושלום, על גופניות, ובאחרת, חס ושלום,  על נפשיות. ובעת ישועתנו, אי"ה בקרוב, יהיה ישועתנו מכל מיני גווני גזירות מכל הארצות בישועת השם. וזהו שכתוב "בכל גוים", היינו בכל הגוונים של הצרות אשר עושים לנו הגויים יהיה ישועתך. לפיכך על הפורקן ועל התשועה הגדולה הזאת אשר לא הייתה מעולם "יודוך עמים", רצה לומר ישראל עם קדושך הנקרא "עמים", כמו שכתוב "עמים הר יקראו", ופירש אונקלוס "שבטיא דישראל", וכן פירש רש"י ז"ל "עמים הם ישראל", יש להם דין מעלת קדימה להודות לאלקים האמיתי על פדות נפשנו וגופנו, ואח"כ "עמים כולם", רצה לומר, כי כל העמים בראותם תשועת עם ישראל ומפלת השונאים את ה', גם הם יודו וישמחו וירננו לאומים. הודאתם יהיה ראשית הודאה, כי בראותם משפטיך ה' שעשית לעם ישראל, שנקרא "עמים" כנ"ל, יתגלה לעין כל כי הכל, הן הגלות המר והן הגאולה לישראל, הכל היה במידת היושר, ביושר הגמור, בלא שום עוולה. וגם עליהם בשביל עצמם יש לרנן, שלא נאבדו כולם, אלא "בארץ", רצה לומר, בארציות שלהם "תנחם", רצה לומר, תנהגם, "סלה". לפיכך יש להם בכפל להלל להקב"ה עוד הפעם, ולומר "יודוך עמים" וכו'. הקב"ה יזכנו שנזכה לכל זאת במהרה בימינו אמן סלה.

(תורת יחיאל, עמ' קו)

---

הרב יחיאל גרוס הי"ד, נולד בשנת תרל"ב (1872) בכפר האמאק שבמחוז טרנסלבניה (רומניה-הונגריה), להוריו רבי דוד צבי ופערל גרוס. כילד הוא למד בכפר מיקולה, במרחק של כ-3 ק"מ מכפרו, אחר כך למד אצל רבי משה דוד ויטרניטץ הי"ד בסאטמר. אחר כך למד בישיבת באניהאד אצל רב העיר, ולימים רבה של סאטמר, רבי יהודה גרינוואלד בעל "זכרון יהודה" ו"עוללות יהודה", מגדולי תלמידי ה"כתב סופר". משם המשיך ללמוד במשך מספר שנים אצל רבו המובהק, רבי משה גרינוואלד בעל "ערוגת הבושם", בישיבת חוסט המפורסמת. מתקופה זו שמר על קשר עם חברו ללמודים הרב אברהם חנוך פרידמן הי"ד, דיין בסאטמר ורב בית הכנסת "מחזיקי תורה". בשנת תשנ"ז נשא לאשה את בת דודו, מרת הנדא רעכל גרוס וחזר לגור בכפר האמאק, מקום מגורי אבותיו. לפרנסתו קנה מגרש עם שדות ומסר אותם לאריס וניהל חנות מכולת. לזוג נולדו 10 בנים ו-2 בנות. למרות שהם התפרנסו בדוחק, הוא קנה ספרי קודש רבים והחזיק בביתו מלמד שלמד עם ילדיו משש בבוקר ועד לשמונה בערב.  הרב יחיאל, שנודע כ"רבי יחיאל הומאקער". היה רב גדול בתורה וביראת שמים, גאון חריף עצום ובקי נפלא. בכל בוקר קם בהשכמה, למד גמרא, אמר תהלים והתפלל ביחידות. בשבתות ובימים טובים היה הולך לכפר הסמוך בערעק להתפלל במניין בבית כנסת, שנבנה מיוזמתו. הוא הקפיד לטבול, ובחורף הוא היה שובר את הקרח וטובל במים הקפואים. במשך עשרות שנים פעל במסירות נפש ובפיקחות בעבודה ציבורית. הוא נבחר מטעם הכפר למועצה האזורית וכיהן כסגן יו"ר עשרות הכפרים שבקהילת סאטמר. הרב יחיאל היה מקושר האדמו"רים מספינקא, רבי יוסף מאיר וייס בעל "אמרי יוסף", ורבי יצחק אייזיק וייס הי"ד בעל "חקל יצחק". מידי פעם נסע למרחק לאדמו"ר מבעלז, רבי ישכר דוב.

מחבר ספר "תורת יחיאל" (ירושלים, תשס"א) הכולל שני חלקים: "פרי ערוגת הבושם" חידושים ודרשות מתורת רבו בעל "ערוגת הבושם" בהלכה ובאגדה עם חידושים שחידש בעצמו, ו"פרי זכרון ועוללות יהודה" על ספר תהלים. החלק הראשון נכתב בלומדו בישיבת "ערוגת הבושם" בחוסט בשנים תרנ"ד-תרנ"ז (1894-1897), וממה שחידש בתחילת ימי נישואיו בכפר האמאק. החלק השני נכתב מתוך עוני ומחסור, צרה וצוקה, בשנים ת"ש-תש"ד (1940-1944), ומצוקת השעה ורוב ביטחונו בישועת ה' ניכרים בכתיבתו.

בשנת ת"ש גויסו בכפייה שלשה מבניו בתוך כוח עזר לצבא הונגריה. עם פלישת הגרמנים להונגריה בכ"ד באדר תש"ד, הוטלו גזירות רבות וקשות על היהודים. כל יהודי הסביבה גורשו למקום ריכוז ומשם צעדו כ-15 ק"מ ברגל לגיטו סאטמר. במשך כחמישה שבועות רוכזו בגיטו כשלושים אלף יהודים, שרובם ילדים, נשים וקשישים. ותוך מספר ימים הם נלקחו לתחנת הרכבת וגורשו בששה משלוחים לאושוויץ. הי"ד. הרב יחיאל ורעייתו גורשו במשלוח החמישי, ביום ב' של חג שבועות, ונרצחו עקה"ש בי' בסיון תש"ד (1944). כן נספו עמם עשרות מבני משפחתם ובהם בניהם ובנותיהם: בנם הרב מרדכי אליהו גרוס, רעייתו וששת ילדיהם. בנם הרב יחזקאל גרוס, רעייתו ושלשת ילדיהם. בנם הרב חנניה משה גרוס, רעייתו ובתם. בתם הרבנית לאה שאלאמאן, בעלה וארבעת ילדיהם. בנן הרב מנחם מנדל גרוס ורעייתו. בתם הרבנית ניכא מאיר בעלה ובתם. בתם אסתר. הי"ד.

בשנת תשס"ד יצא לאור הספר "מכתבי רבי יחיאל האמאקער", ובו אוסף של עשרות מכתבים שכתב הרב יחיאל לבנו הרב יונתן בנימין גרוס, שהיגר לאמריקה בשנת תרפ"ו (1926). המכתבים גדושים דברי תורה, מוסר וחיזוק הביטחון בה'.

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים לא,יט).
עיין ברמב"ם (פ"ז מהלכות ספר תורה הלכה א) שכתב וזה לשונו, מצות עשה על כל איש ספר תורה לעצמו, שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר, כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות. עיין שם ובטור ושו"ע יורה דעה (סימן ע"ר).

ובשאגת אריה הקשה על זה קושיה עצומה, מנא לן דמדכתבה רחמנא "כתבו לכם את השירה הזאת" דקאי על כל התורה משום שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות, הא מותר לכתוב כל חומש וחמוש מחמשת חומשי תורה כל אחד בפני עצמו, כדאמרינן בהנזקין (גיטין ס עמוד א), וכן כתב הרמב"ם  ז"ל (פ"ז מהלכות ס"ת הלכה י"ד), ואם כן אין לנו ללמוד מפני שאין כותבים התורה פרשיות פרשיות שיהיה חייב לכותבה כולה מרישא לסיפא. אלא הא לחוד שיהיה חייב לכתוב משנה תורה שיש בה שירה זו, אבל ארבעה חומשי תורה הראשונים אין לנו מצות עשה מהתורה לכותבם. עיין שם ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן רנ"ד).גם בגוף הקרא הנ"ל דקדקו המפרשים במילת "לכם", שהיה די באומרו "ועתה כתבו את השירה הזאת".

ונראה לי לפרש על פי דברי כבוד קדושת אדוני אבי ומורי שישראל נוטריקון יש שישים ריבוא אותיות לתורה, ונשמותיהם של ישראל אחוזים בתורה הקדושה, שכל נפש מישראל יש לה אחיזה באות מתורה הקדושה אשר משם נמשכת חיותה. ואם כן לפי זה כאשר בני ישראל כותבים התורה הקדושה אם כן כותבים עצמיותיהם ונשמותיהם אשר נשתרשו בתורה הקדושה, ומתאחדים ומתקשרים ביחוד וחיבור ודיבור באין סוף ברוך הוא וברוך שמו, בדרך קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד. והנה כבר עמד בחסד לאברהם [זקן זקינו של החיד"א] על מאמר הנ"ל יש שישים אותיות לתורה, שאין המספר מכוון, שעמדו למניין ולא נמצא אלא שלושים ואחד ריבוא. ועיין בפני יהושע קידושין מה שתירץ שאותיות תורה הקדושה יש לה שתי קדושות, הכתיבה והקריאה, בדרך שאמרו חז"ל יש אם למקרא ויש אם למסורת, שהרי כל אותיות שבתורה נאצלו מהשם הקדוש הוי"ה ברוך הוא, ולא כשם שהוא נכתב הוא נקרא. ואם כן כל התורה כיוצא בה, הכתיבה לחוד והקריאה לחוד. ואם כן שפיר מצינן למימר שעולין שישים ריבוא, שלושים ואחד ריבוא דכתיבה ועשרים ותשעה ריבוא דקריאה. עד כאן דבריו הקדושים. ועיין בחידושי חתם סופר נדרים.

על כל פנים דברי הפני יהושע על ידי הכתיבה והקריאה בתורה הקדושה יחד עולה המספר מכוון ישראל יש שישים ריבוא אותיות לתורה. וזהו שכתבה התורה הקדושה "ועתה כתבו לכם" לעצמכם דייקא "את השירה הזאת", הכוונה, שעל ידי הכתיבה תכתבו עצמכם ונשמותיכם כנ"ל, ישראל נוטריקון יש שישים ריבוא אותיות לתורה, והיינו באופן "כתבו" וגו'. וגם "למדה את בני ישראל שימה בפיהם", היינו על ידי הכתיבה והקריאה יחד שאז המספר מכוון. ועל ידי כך "למען תהיה השירה הזאת לעד בבני ישראל", "לעד" הוא לשון זיווג והתחברות כדכתיב "אשר אוועד לך שמה" (שמות ל,ו), "ונועדתי" (שמות כט,מג), היינו שעל ידי הקריאה והכתיבה יזדווגו ויתקשרו בתורה הקדושה ויהיו נקראים בתארים "בבני ישראל" כנ"ל.

אם כן מזה שכתבה התורה הקדושה שעל ידי כתיבת השירה יכתבו עצמיותם ונשמותם כנ"ל "ועתה כתבו לכם", על כורחך נשמע  שאת השירה הזאת קאי על כל התורה, דאי על האזינו לחוד אין המספר מכוון לשישים ריבוא נשמות ישראל, ואתי שפיר דברי הרמב"ם והשו"ע. והבן.

(טל חיים, חלק א, הובא באוצר אפרים, דברים, עמ' ב'תקמה-ב'תקמו).

---

הרב חיים צוקר זצ"ל ראב"ד בערעגסאז נולד כ' תשרי תר"מ (1879) לאימו רבקה ולאביו הרב אליעזר צוקר ראב"ד בערעגסאז, בעל 'מגדנות אליעזר' על התורה, שו"ת 'דמשק אליעזר' ודרשות'מתוק מדבש', שהיה חתנו של רבי אברהם יהודה הכהן שוורץ אב"ד בערעגסאז והעדילא-מאדע בעל ה'קול אריה'.

בשנת תר"ס (1900) נשא הרב חיים לאשה את מרת פרומט, בתו של רבי יעקב פרץ הלוי זילברמן, בנו של האדמו"ר רבי נפתלי הירצקא אב"ד ראצפערט, רבי חיים גר ליד חמיו בהאדאס, עד שנבחר בשנת תרס"ה (1905) לכהן כאב"ד האלאס. בסביבות שנת תר"פ (1920) החל למלא את מקום אביו כראב"ד בערעגסאז, ואחיו, תלמידו וחתנו הרב שלמה צוקר כיהן במקומו כאב"ד האלאס. בזיווג שני נשא הרב חיים את אחותו של הרב משולם פייש פרנקל ר"מ בדעברעצין.

הרב חיים צוקר הי"ד נהרג על קידוש ה' באושוויץ בכ"ה באייר תש"ד (1944). רוב כתביו אבדו. נשתיירו הקדמה שכתב לספרו של אביו 'מגדנות אליעזר', מאמר שפרסם בכתב העת "מפתח החיים" ומכתבים שהודפסו בקונטרס 'חלקת חיים' בסוף שו"ת 'תפארת שלמה' לאחיו. בשנת תשמ"ה יצאו לאור חידושיו לתנ"ך ולש"ס בספר 'טל חיים'.

בשנת תרצ"ה נולד בן לרבי דוד משה הכהן רבינוביץ, והאדמו"ר ממונקאטש רבי חיים אלעזר שפירא בעל 'מנחת אלעזר' בא במיוחד ממונקאטש לרדומסק להיות המוהל. אדמו"רים רבים באו להשתתף בשמחת הברית. אבל בשנת תרצ"ז נפטר הילד הקטן, הבן היחיד לבית רדומסק.

בעת שחזר אביו מהלוויית בנו, אמר:

איתא בש"ס חגיגה (דף ג.) ת"ר מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין, אמר להם מה חידוש היה בבית המדרש היום וכו'. אמרו לו בפרשת הקהל. ומה דרש בה, 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף', אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באים? כדי ליתן שכר למביאיהם וכו'. עד כאן דברי הגמרא… אם אנשים באים לעולם – כדי ללמוד, ונשים באו לעולם – כדי לשמוע, אבל הטף שנפטרו בגיל רך, ולא זכו להגיע להגיל כדי ללמוד או לשמוע, בשביל מה באו לעולם? ועל זה השיבו חז"ל כדי ליתן שכר למביאיהם.

וביאור הדברים… על פי דברי בעל הנודע ביהודה בספרו 'אהבת ציון' על הפסוק 'אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים' (שיר השירים א,ח). כי הנה ידוע שהצדיקים נתפסים בעוון הדור, כמו שאמר ישעיה הנביא 'מפני הרעה נאסף הצדיק' (ישעיה נז,א. וברש"י שם: כי מפני הרעה העתידה לבוא על הדור נאסף הצדיק). דלכאורה יפלא על גוף המידה הזאת, מדוע יהיה הצדיק נתפש בעוון הדור, כיוון דאיהו לא חטא, ומדת הדין אמרה – נפש החוטאת תמות, ולמה יפרע הצדיק במיתתו את חוב אחרים בעוונם? אמנם המידה היא כיוון שכבר נכנס בברית הערבות כי על ישראל ערבים זה בזה.

אך כבר כתב הרא"ש בברכות (דף כ.) שנשים אינן בכלל ערבות, ואם כן צדקת שתהיה נתפסת בעוון הדור הוא קשה. אך תינוקות יוכיחו, דהא איתא בשבת (דף ל"ג עמוד ב) דאמר ר' גוריון ואיתימא ר' יוסף בזמן שצדיקים בדור, צדיקים נתפסים בעון הדור, אין צדיקים בדור, תינוקות של בית רבן נתפסים על עוון הדור. א"ר יצחק כו' מאי קראה 'אם לא היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים', גדיים הממושכנים על הרועים, הרי שתינוקות נתפסים בעוון הדור אף שאינם בני עונשין לעצמם, מכל שכן שאינם בכלל ערבות לפי מספר הבריתות אשר נמנה במסכת סוטה דף ל"ז עמוד ב. ולפי זה התינוקות בוודאי אינן בכלל ערבות, ואפי הכי נתפסים בעוון הדור.

נסתעף מזה שמה שהצדיקים נתפסים בעוון הדור, אין הטעם משום ערבות, ודרכי ה' נסתרו, ואדם ילוד אשה אין להתבונן בדרכי ה', וכל משפטיו אמת צדקו יחדיו. וזה שאמר 'אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך', היינו שלא תדעי להעלות על דעתך, שהיפה בנשים, אשה צדקת היותר חשובה בין הנשים, שהיא נתפסת בעוון הדור, באומרך – הלוא אשה אינה בערבות? ואיך תהיה נתפסת בעוון הדור? על זה אמר 'צאי לך', שגם היא יצאה מהעולם הזה, 'לך', בעבורך ובסיבת עוונך, שהיינו בעוון הדור, 'בעקבות הצאן', היינו הדרך שגם הצאן הולכים בעקבי הדרך הזה. שאלה הצאן ילדים קטנים אשר לא חטאו, יצאו מהעולם הזה קודם זמנם והם בוודאי אינם בערבות, אפילו הכי המדה היא מאתו יתברך שנתפסים הם בעוון הדור…

אחרי השבעה דיבר בהתלהבות ועורר את הציבור ללמוד תורה ביתר שאת לזכר נשמת הילד הקדוש.

(מילי דנחמתא, עמ' 407-406).

---

הרב הגאון דוד משה הכהן רבינוביץ הי"ד, "רבי משה'לי", נולד בשנת תרס"ו (1906) לערך לאביו האדמו"ר רבי נתן נחום מקרימילוב. מילדותו ניכר כילד פלא, עילוי גאון, חריף ובקי, מהיר תפיסה, שקדן, בעל זיכרון מופלג ובוער באהבת התורה. בשנת תרפ"ז נשא לאשה את רייזל הי"ד, בתו היחידה של האדמו"ר מראדומסק רבי שלמה חנוך הכהן הי"ד. הוא היה סמוך על שולחן חותנו, שקד על לימודו לילות כימים עשרים שעות ביממה והשקיע בזה את כל כוחותיו. הוא למד הרבה בסדר קודשים, היה בקי עד להפליא בש"ס בבלי וירושלמי, בתוספתא, ספרא, ספרי, מכילתא ובספיר הראשונים והאחרונים. הוא שאף להגיע לאמיתה של תורה והרבה לחדש חידושי תורה מעמיקים בכל מקצועות התורה, המכילים רעיונות מקוריים, נועזים ומפתיעים העולים מתוך צלילה בים התלמוד. הוא היה ראש ישיבת התלמידים והמצוינים "קיבוץ גבוה" בסוסנוביץ ובשנת תרפ"ט הוא מונה לנשיא כל 36 ישיבות "כתר תורה", הוא היה יד ימינו של חותנו הקדוש בהרבצת תורה לאלפי התלמידים ואחד מגודלי מרביצי התורה בדורו. בכל שנה ביקר בכל רשת הישיבות "כתר תורה". לשם עריכת בחינות שנתיות לתלמידים והתווה את דרך לימוד התורה ואת סדר הלימוד לכלל התלמידים ברשת הישיבות. לאחר הבחינות השתתף ב"סעודות מצוה" בכל אחת מהישיבות והשמיע בהם דברי תורה רבים, הבלולים בדברי אגדה וחסידות. הוא העביר בקביעות ובמסירות פעמים בשבוע שיעורי תורה חריפים ב"קיבוץ הגבוה" בישיבה בסוסנוביץ, ואת שיעוריו הכין בכל מרצו באחריות רבה. שיעוריו נודעו בעולם התורה כמעשה אמן בחריפות ובבקיאות נפלאה, המשלבת שיטות ראשונים ואחרונים. גדולי הדור שנשאו ונתנו עמו בהלכה הפליגו בשבחו ודיברו בגדלותו בתורה ובגאונותו בחידושיו הנפלאים, והוא התפרסם כגאון וחריף בכל רחבי פולין. הוא היה אהוב ונערץ על תלמידיו, ואהב אותם, התעניין במצבו של כל אחד מהם והיה מחזקם ומסייע להם בשיחות אישיות. הרב היה איש חסד, ענוותן, נעים הליכות שמעולם לא כעס, ידידותי, בעל מראה הדור ואצילי. בכל יום היה מתפלל בדבקות ובהתלהבות עילאית, בהתרוממות הגוף והנפש. לאחר פטירת רבי מאיר שפירא ראש ישיבת חכמי לובלין, בשנת תרצ"ד, הציעה הנהלת הישיבה לרב דוד משה את משרת ראש ישיבת חכמי לובלין, על אף גילו הצעיר, אך הוא העדיף לדחות הצעה זו מתוך מחויבותו לתלמידי רשת ישיבות "כתר תורה" בכלל ולתלמידי הישיבה בסוסנוביץ בפרט. בשנת תרצ"ז חלה ונפטר בנו יחידו הילד אברהם אלימלך יחזקאל אהרן ז"ל.

על מצבתו של בנו של רבי דוד משה נכתב:

פ"נ הילד שעשועים שלשלת היוחסין אברהם אלימלך יחזקאל אהרן הכהן ז"ל בן הרב הגאון המפורסם חו"ב בנש"ק כשת מוה"ר דוד משה הכהן שליט"א בהרב הגהצה"ק המפורסם כק מרן מזאוויערציע שליט"א וחתנא דבי נשיאה כ"ק מרן הגהצה"ק מראדאמסק בעל הכנסת יחזקאל ובעל החסד לאברהם והתפארת שלמה זצלהה אשר נקטף באבו ושבק לן חיים בשנה השלישית לימי חייו.

אברהם חמדת לבבינו פרחת כשושנה איך נקטפת כרגע.

אלי מלכים וקננו שרים מר על מדת הדין אשר פגע.

יחזקאל בן פזי אשר לגדולות נוצרת והוד והדר לבשת,

אהרן הכהן בהיכל הקודש איך פתאום נחטפת.

על האי שופרא דבלי בארעא קא בכינן. ועינינו זולגות דמעות מאין הפוגות, על אבדן מרגליות יקרה אור יקרות. אין ערוך לו. אותנו עזב לאנחה והוא הלך למנוחה.

נפטר ונטמן ביום כ"ד שבט ו' עש"ק לסדר ואלה המשפטים תרצ"ז לפ"ק. תנצב"ה.

ככל הנראה בעקבות אסון זה הורה האדמו"ר מראדומסק לחתנו להפסיק את ההוצאה לאור של רבים מספרי חידושיו שהיו כבר מוכנים לדפוס, ובהם "ברכת כהן" על מסכת ברכות, "שמחת כהן" על מסכת ביצה, "עבודת כהן" על מסכת יומא, "מנחת כהן" על מסכת מנחות, "תמורת כהן" על מסכת תמורה, "ביכורי כהן" על מסכת ביכורים וספרים רבים נוספים. רוב ספרי הרב דוד משה אבדו בשואה ורק חלק קטן מחידושיו פורסמו בספר "זבחי כהן" על מסכת זבחים ובירחונים תורניים שונים, ובהם סדרת קונטרסי "כתר תורה". בשנת תרצ"ט תיכנן הרב דוד משה לבקר בירושלים את אחותו פריידל ואת גיסו רבי חנוך בורנשטיין, שהיה לימים האדמו"ר מסוכאטשוב. אך הדבר לא עלה בידו בשל פריצתה של מלחמת העולם השנייה. בתקופת המלחמה נכלא הרב עם רבים מאחינו בני ישראל בגיטו ורשה, והמשיך גם שם להתפלפל עם חכמי דורו, ובהם הגאון הרב מנחם זמבה הי"ד. הוא המשיך לשקוד על תורתו ביום ובלילה, לחדש בה חידושים ולהעלות על הכתב חיבורים רבים שהכינם כספרים. הוא כאב את אובדן כתבי חידושיו בשואה וכתב לאחד מתלמידיו "הנני מבקש ממך שתשמור על החידו"ת שנמצאים אצלך מזמן שלמדת בקיבוץ גבוה וגם אבקשך לאסוף חידושים מיתר החברים" והוסיף "וכאשר העולם יחזור לתיקונו אחר החורבן הנורא הזה אוכל להיעזר אי"ה בחידו"ת אלה". במכתב נוסף שכתב לתלמידיו באותם ימים קשים ונוראים בגיטו וראשה כתב ש"מן הראוי שאנ"ש יתאמצו להתאסף וללמוד יחד, ויחזקו איש את אחיו". מערב תשעה באב תש"ב החל הרב דוד משה לעבוד בבית החרושת לנעלים "שולץ", אך כעבור מספר ימים הוא בשבת י"ח באב תש"ב (1942) הוא נהרג על קידוש השם יחד עם חותנו האדמו"ר ועם משפחותיהם, בידי המרצחים הגרמנים הארורים. כבן 36 היה במותו. הי"ד.

הגאון מטשיבין אמר כי "אילו היה הרב דוד משה הי"ד זוכה לחיות עוד, היה בודאי נחשב בין גדולי דורנו". בשנת תשי"ד לוקטו מאמרי הרב דוד משה הי"ד שפורסמו בירחונים התורניים ויצאו לאור בספר "שבחי כהן", ולימים חזרו והדפיסו אותם עם הוספות בספר "ברכת שלמה". חידושי תורה נוספים על כמה מסכתות לוקטו מתוך ירחוני "כתר תורה" ויצאו לאור בשנת תשמ"ט בספר "תורת העולות".

"ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה מימינם ומשמאלם". הנראה לי, ידוע מדרשי חז"ל אין מים אלא תורה. והנה אדם מישראל הרוצה לקיים מצוות ומעשים טובים, היצר הרע מתגבר עליו להחטיאו ולהורידו מדרך הישרה, כאמרם ז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. והעצה להתגבר על היצר והוא ללמוד תורה, כאמרם ז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח וכו'. וזהו שאמר הכתוב "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", בתוך הים הסוער של העולם הזה והיצר הרע, הלכו במקום יובש ובטוח, מפני ש"המים", הוא התורה, "להם חמה" להגן מהם, "מימינם", בין לאלו אנשים ההולכים בדרך ימין בדרך הישר, "ומשמאלם", בין לאלו האנשים ההולכים בדרך שמאל, התורה מגינה עליהם להחזירם למוטב. עיין בילקוט שמעוני על פסוק "והמים להם חמה מימינם ומשמאלם", מי גרם להם להינצל, בזכות "ימינם" – בזכות התורה שהן עתידין לקבל, שנאמר "מימינו אש דת למו". והבן.

"ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי" וגו'. הנראה לי, ידוע מספרים הקדושים שעמלק הוא היצר הרע וכל מגמתו היא להחטיא את ישראל. והעצה לזה ללמוד תורה, כאמרם ז"ל בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. וכן הוא במכילתא על קרא "וילחם עם ישראל ברפידים", אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ידיהם מדברי תורה, לכך בא השונא עליהם, לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה. עד כאן. וגם יש עצה על התגברות היצר, זה עמלק, על ידי התדבקות בצדיק הדור, צדיק יסוד עולם משה רעיא מהימנא. ולפי זה יש שני עצות: האחת, מצד עצמו, ואחת מצד אחרים, צדיקים יסודי עולם. ויש מקור לדברים הללו בזוהר הקדוש, וזה לשונו הקדוש, אמר משה אנא אזמין גרמי לההוא קרבא דלעילא ואנת יהושע זמין גרמך לקרבא דלתתא. עד כאן.  וזהו שאמרה התורה הקדושה "ויבא עמלק", זה היצר הרע. "וילחם עם ישראל ברפידים", מאחר שרפו ידיהם מן התורה. "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים", שיתגברו על היצר הרע, עד "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה" בהר סיני לקבל התורה ותהיה להם התגברות מצד התורה. וגם "ומטה האלקים בידי"' שאני צדיק, בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". ובשתי בחינות אלו יוכלו להחליש כוחו של עמלק, זה יצר הרע, ולבוא אל הקדושה כנ"ל.

"ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל וגו' ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים". מובא במכילתא פרשת יתרו "ויספר משה לחותנו", למשכו ולקרבו לתורה. "את כל אשר עשה", שנתן תורה לעמו. עד כאן. וצריך עיון שבכתובים מובא רק שסיפר לו את התלאה אשר מצאתם בדרך. הנראה לי דהנה ידוע מספרים הקדושים שפרעה ומצרים מרמזים על יצר הרע, ואם האיש הישראלי רוצה להדבק בקדושה היצר הרע מתגבר עליו להחטיאו, כאמרם ז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. והעצה להינצל מרשת פרעה ומצרים, הוא הוא היצה"ר, לעסוק בתורה, כאמרם ז"ל בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין. וזהן שאמר המכילתא "ויספר משה לחותנו", לקרבו ולמשכו לתורה, שמשה רבנו עליו השלום גילה רז זה ליתרו, שתורה היא תבלין כנגד היצר. וזה "אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים", שנתן תורה לעמו ישראל להכניע בלימוד התורה את היצר, שנקרא "פרעה" ו"מצרים". וזה "על אודות ישראל" ובסיבתו גרם ליתרו לקרבו ולמשכו לתורה. ובשמוע יתרו הדברים האלה אמר הכתוב "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל", שנתן להם התורה. "אשר הצילו מיד מצרים", מן היצר הרע. "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים", "אתכם", הכוונה לתלמידי חכמים, שהמה בוודאי ניצלו מיד היצר הרע, כאומרם ז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אמנם לא רק לתלמיד חכם הצילה התורה, כי אם גם להמון עם הצילה, אף שאינם עוסקים בתורה מציל אותם בזכות דביקות בחכמי התורה והחזקת התורה. וזהו שאמר "אשר הציל את העם", הלא המה אנשים פשוטים המכונים בשם "עם". גם כן התורה מצלת "מתחת יד מצרים" הוא הוא היצר הרע. וזהו שכתב הרשב"ם ז"ל אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, מתחת שעבוד מצרים. הכוונה משעבוד היצר הרע המכונה בשם "מצרים". והבן.

(ברכת שלמה, על פרשת 'בשלח' ו'יתרו')

---

רבי שלמה חנוך הכהן רבינוביץ, נולד בסביבות שנת תרמ"ד (1884) לאביו רבי יחזקאל, האדמו"ר מרדומסק, מחבר הספר "כנסת יחזקאל", שהיה נכדו של מייסד חסידות ראדומסק, רבי שלמה הכהן מחבר הספר "תפארת שלמה".  רבי שלמה חנוך היה תלמידו של הגאון מאמסטוב. לאחר שנשא לאשה את אסתר, בת דודו רבי משה אלימלך הכהן רבינוביץ, עסק בהצלחה רבה במסחר. בי"ח חשוון תרע"א (1910), בהיותו בן 29, נפטר אביו, ורבי שלמה חנוך מונה לאדמו"ר מראדומסק, והתגורר בסוסנוביץ. היו לו עשרות אלפי חסידים בפולין ובגאליציה, ובכל שבת ויום טוב היו בסוסנוביץ אלפי חסידים שהתקבצו מעיירות פולין וגאליציה לשבות בחצר הרבי. הוא חולל מהפכה רוחנית בפולין כשייסד בה את רשת הישיבות "כתר תורה". הרשת מנתה 36 ישיבות, בהם למדו אלפי בחורים, בראדומסק, בנדין, סוסנוביץ, קרקא, לודז', פייטרקוב, קשאנוב, קאטוביץ, קילץ ועוד. הרבי עסק בתורה לילות כימים והתמסר לטובת הישיבות שהקים. הוא הכין את שיעוריו באופן מסודר ומדויק והנחיל לתלמידיו ולחסידיו סדר יום ממאורגן עם זמנים קבועים ללימוד כל מקצועות התורה. ענייניו העסקיים נמסרו לידי חסידיו הנאמנים. העסקים של הרבי היו מוצלחים, היו לו עסקים רבים ובתים רבים, הוא היה מיליונר וחלק גדול מהונו הוקדש להחזקת ישיבותיו ולתמיכה בעניים. הרבי גם השקיע הון רב בהקמת ספרייה עניפה עם כתבי יד יקרים, שהייתה הספרייה היהודית השנייה בגודלה בפולין.

בתו היחידה של הרבי, מרת רייזל, נישאה לרבי משה דוד רבינוביץ, בן האדמו"ר מקרימילוב. רבי משה דוד כיהן כראש ישיבות "כתר תורה", ועמד להוציא לאור את ספרו "זבחי כהן" על מסכת זבחים. בנם היחיד של רבי משה דוד ולרעייתו, אברהם אלימלך יחזקאל אהרן,  נפטר לדאבון ליבם בהיותו כבן ארבע.

עם כיבוש פולין במלחמה העולם השנייה, חיפשו הנאצים אחר הרבי, אך הוא שהה באותה שעה בגאליציה וברח ללודז'. הוא סירב הרבי להצעת חסידיו להבריח אותו לאיטליה, ואמר שרצונו להיות עם כל היהודים. בחנוכה ת"ש (1939) עבר מלודז' לוורשה, והסתתר שם בבית אחד מחסידיו. על אף שסבל ממחלת הסוכרת ומתנאי החיים הקשים, המשיך בתקופה זו לעסוק בתורה, לתת שיעורים, להשתתף בתפילות ולערוך 'טיש' לחסידיו. הוא המשיך לתמוך בנזקקים, על אף אמצעיו הכלכליים המוגבלים. על אף הסכנה, היה האדמו"ר מבקר בגטו ורשה את חבריו.

 בשבת י"ח אב תש"ב (1942), פרצה חיילים גרמנים לבניין ברחוב נובוליפקי 30, עברו מדירה לדירה והרגה באותו בית 150 איש. עם הגעתם למקום המסתור של הרבי הם הורו לו לרדת רחוב עם בני משפחתו. הרבי סירב, והעדיף למות בבית. הרבי, רעייתו, בתם וחתנם נורו בידי המרצחים הגרמנים. כך נגדע הענף האחרון לשושלת ראדומסק.  הרבי הובא לקבורה בבית העלמין בוורשה, באוהלו של האדמו"ר מנובומינסק.

דברי תורתו של רבי שלמה חנוך ומעט מחידושי חתנו, לוקטו ויצאו לאור בספרים "שבחי כהן" ו"ברכת כהן – כתר תורה" (תשל"ח). מעט מחידושיהם הובאו גם בספרים ובכתבי עת נוספים.