קטגוריה: יארצייט

אמרו חז"ל במדרש: 'חטאו בכפלים, לקו בכפלים, ומתנחמים בכפלים'. מאי משמע 'חטאו בכפלים'? יש שחוטאים על פי דרך הטבע, אבל יש גם שחוטאים לא על פי דרך הטבע ובניגוד להגיון, חטא שאין להבינו כלל ועיקר. חטא שכזה מצוי אצל חוקרי ההיסטוריה שלנו, בניגוד למה שאנו רואים אצל אומות העולם, שהיו מתווכחות ומתנצחות ביניהן על השאלה: קופרניקוס, איש המדע הידוע, לאיזו אומה הוא משתייך? הליטאים מתפארים בו באמרם שהוא ליטאי, ואפילו הוציאו בולים מיוחדים לזכרו. הפולנים אומרים, שהוא פולני, וגם הם הוציאו בולים לזכרו. כך כל עם ועם אוהבים להתהדר ולהתגאות באנשים גדולים שהיו להם. ואילו אצלנו אנשי ה'מדע' החילוניים שבתוכנו משתדלים בכל כוחם להשפיל את גדולינו מכל דור ודור. היו שטענו כי אנחנו 'גנבנו' את איוב מעם אחר. וגם את 'שיר השירים' כביכול לקחנו מידי זרים. ברגש נחיתות ומתוך שנאה עצמית הם להוטים לעקור מעמנו הרבה גדולים. זהו 'חטא בכפליים', חטא שלא כדרך הטבע. וזהו שאמר ישעיהו הנביא: 'ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן'. ישנם חוקי טבע שגם השור והחמור קשורים בהם. ומאידך רואים אנו, כי העוזבים את דרך התורה, אפילו את חוקי הטבע הם מאבדים. ידוע שבעלי-חיים כשהם משתגעים עלולים הם להזיק לאחרים, אבל לא לבעלי מינם. ואילו אדם שמשתגע, לא רק צריכים להשגיח שלא יזיק לאחרים, אלא גם את עצמו הוא עלול להזיק ולאבד ויש לשמור עליו היטב.

מי שעוקב אחרי מהלכם של עוזבי דרך התורה, ישתומם לראות איך השרישו בקרבם שנאה עוורת לעמם, דבר שאינו מצוי בשום אומה ולשון, וגם לא בקרב בעלי-חיים. היכן אותה אהבה טבעית שצריכה היתה להיות כלפי דמויות העבר, ענקי הרוח מדורות עברו, המגלמים בקרבם את תפארת עמנו? היכן ההערכה הראויה לגדולינו? הם, החילוניים, מקעקעים במו ידיהם את צור-מחצבתנו, ונקל להם לעקור משורשם את הגדולים המפארים את עברנו הגדול. זוהי שנאה עצמית עוורת, שחטאה כפול ואינה מצויה כלל. הם עושים להכעיס ומעפרים בעפר את מורשת הדורות.

זהו שאמר הנביא, כי כאשר החטא הוא בכפליים יש צורך בנחמה בכפליים. רק כאשר ישוב העם להכיר בכפילות החטא ויבין את משמעות הירידה האיומה הזאת, ורק כאשר יחדל לשנוא את עצמו וישוב להעריך כראוי את עמו וקנייניו הרוחניים, אזי יש תקווה שתהיה הנחמה הגדולה.

הבה נשוב אל מקוריותינו, נחדל לטפח שנאה עצמית, ונחנך את בנינו לאהבת מקוריותינו, להוקרת גדולינו ועברנו הגדול, כי אז תהיה התשובה בכפליים, וגם הנחמה תהייה בכפליים, במהרה בימינו.

(לב אהרן, עמ' קצג)

הרב אהרן יוסף ב"ר ישעיה בקשט בסביבות שנת תרכ"ז (1867) בעיירה איוויה (כיום בבלארוס). מצעירותו התבלט בכישרונותיו ובהתמדתו, בהיותו בן 14 החל ללמוד בישיבות 'וולוז'ין'. הוא המשיך את לימודיו בישיבת 'כנסת ישראל' (סלבודקה) ובבית המוסר בקלם, והיה תלמיד מובהק של 'הסבא מקלם' רבי שמחה זיסל, תלמידו של רבי ישראל סלנטר. הרב אהרן יוסף השקיע את כל נפשו וליבו למשנת רבו. הסבא מקלם כינה אותו 'בן דעת' ואמר עליו שהוא היחיד מבן תלמידיו המוכשר להפיץ את תורת המוסר בעולם.

הוא נבחר לרבנות בייסוגולה בצפון ליטא, והשתדל רבות שם להפיץ את שיטת המוסר ולקשר את הנוער עם התורה והיראה. בהמשך כיהן כרב בסמיאטיץ (שומיאץ) עד לשנת תרס"א (1901), ובעיר וצריצין (סטלינגרד, כיום: וולגוגרד), שם פעל לחיזוק שמירת השבת ולקירוב הצעירים לתורה וליראה. משם עבר לכהן כרב וכראש ישיבה בשדובה שבליטא. גדולי תורה, ובהם  ה'חפץ חיים' חיבבו וכיבדו אותו מאוד כאחד מגאוני הדור, בעל הבנה עמוקה והגיון ישר וכאישיות מוסרית גדולה. הרב אהרן יוסף נהג לבקר בקביעות את רבו ה'חפץ חיים' ולהתייעץ עמו בענייני הנהגת הקהילה. בתחילת במלחמת העולם הראשונה, בסוף שנת תרע"ד (1914), כאשר התקרבה לעירו חזית המלחמה בין הרוסים והגרמנים, נדד הרב באקשט כפליט ושימש כרב בית הכנסת של הפליטים בעיר נובוז'יקוב עד לשנת תרע"ו (1916). עם התקרבות החזית לשם, נדד לפולטבה ומונה לרב העיר כממלא מקומו של רבי אליהו עקיבא רבינוביץ. הוא הקים בעיר ישיבה לצעירים ונתן שיעורי מוסר בישיבת 'מיר' ששהתה אז בפולטבה. כעסקן ציבורי, כנואם בחסד וברגש עז, עשה רבות, לשם שמים לחיזוק האמונה וערכי היהדות, והיה ציר לכינוסי אגודת ישראל ברוסיה לאחר נפילת שלטון הצאר, מתוך שאיפה לארגן את החיים היהודיים ברוסיה על יסודות דתיים, לימים השתתף בכנסיה הגדולה של אגודת ישראל בווינה. לאחר ביסוס השלטון הקומוניסטי, שרדפה את היהדות הדתית ומוסדותיה, הצליח הרב לצאת מרוסיה שנת תר"פ (1920). בשנת תרפ"א (1921) חזר לליטא וכעבור מספר חודשים התקבל כרב בעיר סובאלק שבפולין. הוא פעל רבות כראש ישיבה בעיר, וכמנהל הישיבה, תוך שהוא דואג לקיומה החומרי והרוחני כאחד. בשנת תרפ"ה (1925) הוא עבר לכהן כרבה של לומז'ה שבמערב אוקראינה, וגם בה התמסר ללמוד תורה ומוסר לתלמידי הישיבה והכולל ולבעלי הבתים.  מסביבות שנת תר"ץ (1930) כיהן כרבה האחרון של העיר שאוולי שבליטא, וייסד בה ישיבה גדולה להפצת תורה ויראה.

מיד לאחר פלישת הצבא הגרמני לעיר שאוולי (ב-26.06.1941), רצחו הגרמנים והליטאים מאות מיהודי העיר בשורת אקציות ביער סמוך. כעבור כמה ימים ערכו הנאצים והליטאים שחיטה המונית ביהודי העיר. הם אסרו את רב העיר, את חתנו הרב אייזיק רבינוביץ, את דיין העיר הרב אברהם נאכומובסקי ושורה של בעלי בתים נכבדים וכלאו אותם בבית הסוהר. לאחר כמה ימים עינו אותם בסדיסטיות במשך שבוע. בט"ז בתמוז תש"א (11.07.1941) נרצחו האסירים ביריות. הי"ד.

בשואה אבדו מרבית כתבי הרב באקשט בתורה ובמוסר, ובהם פירושו על התלמוד הירושלמי. תלמידו, הרב אריה גלובקין, קיבל מידיו כתבים ושמר עליהם מכל משמר. הוא ברח לרוסיה זמן קצר לפני שהעיר שאוולי נכבשה בידי הנאצים, ולימים יצאו הכתבים לאור בספר "תורת אהרן" (תשל"ד).  בנו של הרב אהרן יוסף באקשט, הרב שמחה זיסל, הוציא לאור בשנת תשמ"ב את הספר 'לב אהרן' ובו מאמרי מחשבה בתורת המוסר ובהשקפת עולמה של היהדות, מתורתו של הרב אהרן יוסף, כפי שנכתבו בידי בנו ובידי תלמידי הרב.

מקורות: ויקיפדיה, לב אהרן, אלה אזכרה חלק א. ראה גם פרק עליו בתנועת המוסר כרך ה (דב כ"ץ, תשכ"ג),

'ויהי באשמורת הבוקר וישקף ה' אל מחנה מצרים ויהם את' וגו', כל מקום שנאמר 'וישקף' לרעה, ומה רעה ראה כאן, אפשר לפרש על פי מאמרי חז"ל בברכות ג', 'שלשה משמרות הוי לילה ובאשמורה ראשונה וכו', ובאשמורה שני' וכו', ובאשמורה שלישית למאן דגני בבית אפל תינוק יונק משדי אמו'. ובבוקר באו בני ישראל לפני דוד מלך ישראל, עמך ישראל צריכים פרנסה, מדוע אין להם פרנסה, משום 'דגנא בבית אפל', אפל בלי אמונה ובטחון אמתי ודואגים רק על הפרנסה.

ופרעה רצה לבטל את סימנה של האשמורה השלישית, כי אמר 'כל הבן היאורה תשליכוהו', ועל ידי זה רצה לבטל בזמן שתינוק יונק משדי אמו, יען שאז הוא עת הרחמים שהקב"ה שט בעולם הרחמים והחסד. ופרעה שהאמין רק בטבע, כמו הרכב והסוס, ועל זה נאמר 'ויאסר את אופן מרכבותיו', למען שיטשטש את ישראל מלהאמין בה' ובמידותיו של רחמים. ועל זה אמר הקב"ה בשום אופן לא, שנאמר 'וישקף ה' אל מחנה מצרים'. מתי, דווקא 'באשמורת הבוקר', ויהמם אותם ואת מרכבותם, את המזל ואת השר שלהם. 'ויושע ה' את ישראל', שהתעוררו רחמי ה' באשמורת הבוקר, כאשר התינוק הישראלי בוכה על גלות השכינה לעורר את עם ישראל לעבודת הבורא יתברך שמו, שאז ראה התינוק הישראלי יותר ממה שראה יחזקאל הנביא. ופרעה בכל כח הטומאה שלו רצה כל זה לבטל, ולכן הוכרח ה' לבדו לבא ולגאלנו. ולכן באה ההשקפה על פרעה לרעה, ועלינו לטובה ולגאלנו במהירות הבזק. כן ימהר ה' אלוקינו את גאולתנו ופדות נפשנו במהרה בימינו אמן.

(זכרון קדושים, מהדורה ראשונה, עמ' לד)

הרב מנחם גרשון מושקוביץ, נולד בשנת 1886 להוריו, הרב יעקב דוד מושקוביץ והרבנית מרת חוה שרה מדובראווקע. היה תלמיד ה'קדושת יו"ט' מסיגט והרשד"ה מפהר-דארמאט ושל ה'תבואת השדה' מבאנהאד. נשא לאשה את מרת גיטל לאה (שנולדה בשנת 1886) בת רבי יהושע ברוך רייניץ אב"ד באלקאן וצ'צ'וביץ, ומילא את מקום חותנו כאב"ד צ'צ'וביץ (סצ'ובצה, צ'כוסלובקיה). הרב מנחם גרשון עמד בראש ישיבה גדולה והעמיד תלמידם רבים שהיו לרבנים ותלמידי חכמים. הוא פיזר ממונו לצדקה, מסר נפשו להצלת יהודים ממצוקותיהם, פעל לשחרור יהודים שנאסרו וערך עם רעייתו סעודות אירוסין בביתם לכלות עניות. הוא היה מוהל ונסע לצורך כך במסירות נפש למרחקים בקור ובכפור, אף כשהיה סוחר גדול עמוס טרדות. הוא היה דיין בקי מאוד בחושן המשפט והוזמן לדון בעניינים סבוכים בבית דינו של רבי שאול בראך אב"ד קאשוי. הוא היה חסיד בעלזא מסור והאדמו"ר רבי יששכר דוב כבדו מאוד והשתעשע עמו בדברי תורה. הוא עסק בחילופי מכתבים ותשובות עם גדולי דורו. הוא נהג לקום כל לילה אחרי חצות ללמוד תורה ועבד את ה' בשמחה. הוא הוזמן למרחקים להיות בעל תפילה בקול ערב בימים הנוראים. הרב מנחם גרשון ורעייתו נספו בשואה בשנת תש"ד.

כמעט כל כתביו אבדו בשואה, ושרידי כתביו יצאו לאור בספרי 'זכרון קדושים' שהוציא לאור בנו, הרב נתן אהרן מושקוביץ לזכר הוריו. מלבד בנם זה שעלה לארץ שנים רבות לפני השואה ומלבד בתם מרת חוה שרה שמידר, נספו כל שאר ילדי הרב מנחם גרשון ורעייתו:

בנם הרב שמואל יחיאל מיכאל מושקוביץ אב"ד נאדי-פאללאד (שנולד בשנת 1903) ורעייתו מרת מאטיל לבית רייניץ וכל משפחתם. הרב שמואל יחיאל מיכאל היה למדן מופלג, חריף ובקי, ומומחה גדול להלכות מקוואות שנשלח להכשרת המקוואות בכל הסביבה. הוא היה תלמיד רבי עקיבא סופר בפרסבורג.
בנם הרב חיים מושקוביץ (נולד 1905) ומשפחתו.
בנם הבחור שלום (נולד 1912) שנפצע ונהרג בצרפת.
בנם חנניה יום טוב ליפא מושקוביץ שנהרג יחד עם הוריו.
בתם הרבנית מרת צלווע אשת הרב חיים צבי הכהן פריד אב"ד גליל קאפיש שנהרגה עם התאומים שלה.
בתם מרת ריזל שנהרגה עם בנה היחיד אברהם יהושע, הי"ד.

היארצייט שלהם נקבע ליום י"ג במרחשוון.

'ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש השם במקום הזה ואנכי לא ידעתי', ולכאורה מה משמעיני בזה גם תיבת 'ואנכי' הוי כיתר, ולא היה לומר רק 'לא ידעתי שיש השם במקום הזה'. ויש לומר בהקדם דברי ספרי תלמידי בעל שם טוב זי"ע שכתבו לפרש מאמר 'החכמה מאין תמצא', כי אי אפשר לבוא ליראת השם ולהשיג דבר מה מגדלות הבורא יתברך אם לא יכיר שפלות עצמו כי הוא קרוץ מחומר חרס מחרסי אדמה והמפליא לעשות נפח בו נשמת חיים ורוח ממללא וכל תנועותיו והרגשותיו וכוחותיו הלא המה הכח אלוהי אשר בקרבו ובהסתלק חס ושלום כח אלוהי אשר בקרבו, בשרו נשאר דומם ולקברות מובל. ובשומו על הלב להתבונן בזה יביאנו להיות נבזה בעיניו ושפל ברך ולהכיר את מי שאמר והיה העולם אחד יחיד אשר האציל ברא יצר ועשה כל העולמות ואין שני לו והשוכן את דכא יערה עליו רוח ממרום לעלות ממדרגה למדרגה. ולזה ירמוז 'והחכמה מאין תמצא', שאי אפשר למצוא החכמה ולבוא להשגת אלוהות רק באם ישום על לבו בחינת 'אין' והתבטלות היש.

ובזה יש לפרש מאמר נועם זמירות ישראל בתהלים 'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי כו' עזרי מעם הויה עושה שמים וארץ'. ולכאורה הווא ליה לומר 'אשא עיני אל השמים', דהווא ליה יותר הפתיחה מעין החתימה שמסיים. ועל פי הנ"ל נכון, דידוע מאמר חז"ל במסכת מגילה דף כ"ט על הפסוק 'למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלקים לשבתו', כי באו הר תבוא וכרמל ובקשו שיתנו עליהם התורה, שהם הגדולים שבהרים, ולא רצה האל יתברך שמו ליתן עליהם התורה, כי אם על הר סיני הנמוך מכל ההרים. ולזה יאמר 'אשא עיני אל ההרים', ואראה כי לא זכו שאר ההרים ליתן עליהם התורה, כי אם הר סיני הנמוך והשפל מכל ההרים, מזה הוכחתי לדעת כי 'מאין יבוא עזרי' היינו שבאם אהיה בבחינת 'אין' אזי יבוא עזרי.

ולהנ"ל יובן מה מסיים המשורר 'עזרי מעם השם" על פי מה שמובא לפרש מאמר ר' יוחנן (מגילה ל"א) בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו, משום שהרבה שמות יש להקב"ה ושם הגדול שבכולם הוא שם הויה יתברך שמו המהווה את כל, ובמספרו הוא מוספר המועט שבכל השמות, להורות על ענווה. ולזה יאמר שאם הוא בבחינת 'אין' אזי 'עזרי מעם הויה' דווקא, המורה במספר על מדת ענווה. ולזה ירמוז הכתוב במה שאמר 'אכן יש ה' במקום הזה'  אך בזה האופן יבוא להשגה הזאת, 'ואנכי לא ידעתי', היינו כשאין יודע לחשוב עצמו ל'אנכי' ולדבר יש בעולם, כי אם התבטלות היש, ולזה בא בחלום ברמזו 'והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה', דהאדם הוא הסולם לעלות מדרגא לדרגא ובאם הוא 'מוצב ארצה', להכיר שפלותו כי הוא אפס ואין, אזי 'וראשו מגיע השמימה', לבוא להשגת עליונות בעזר רוכב שמים.

(תולדות שלמה, פרשת ויצא מאת הרב שלמה שטיינברגר הי"ד)

חנוך לנער על פי דרכו

"חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר" (משלי לג,מה). יש לבאר בפסוק מדוע לא נאמר "אוהב בנו מכהו", כמו שממשיך הפסוק "ואוהבו שחרו מוסר" ביחס לחינוך מילולי. יתכן שהביאור הוא, שכשצריך, יש להשתמש ב"שבט" ולהכות כדי לחנך את הנער, אך זהו אילוץ, אין זו פעולה המבטאת אהבה. אמנם, מי שאינו משתמש באילוץ זה בשעת הצורך, נקרא שונא בנו. יש להיזהר לא להכות כשאפשר להשתמש בדרך אחרת. המחנך בנו בדרך של מוסר בדברים רכים וקשים, הוא המחנך האומן – ועל זה נקט הפסוק בביטוי החיובי של אהבה. בהכאה יש להשתמש רק כשאין אפשרות אחרת.

כזה היה הגאון. הוא נחשב לאומן החינוך. בני הישיבה היו כבניו – רובם התראו עם משפחותיהם רק פעם בשנה, הישיבה הייתה ביתם והגאון היה להם כאב הן בצרכיהם הגשמיים והן הרוחניים. ההורים סמכו עליו שימלא באמונה את תפקידם הם – ויחנך את בניהם במידת הצורך. אמנם רוב תלמידיו היו ממשפחות טובות ולא נזקקו למוסרו כלל, אך היו גם תלמידים קשים, והיו מקרים בהם הגאון נאלץ להוכיחם כאשר לא התנהגו כפי ציפיותיו. ואז היה נוהג כעצת שלמה המלך, "הוכח לחכם ויאהבך", הוכח אותו ואמור לו שהוא חכם, ואז יקבל את תוכחתך. וכך היה מוכיח: "הנך רואה שנכשלת בטעותך, אילו התאמצת יותר היית מגיע להשיגם הראויים לך, כי יש לך ראש טוב".

ובכל זאת, פעם אחת ויחידה בתולדות הישיבה, סטר רבנו לתלמיד. היה זה באחד מערבי הקיץ החמים, הגאון כבר התכונן לצאת לבית המדרש לתפילת ערבית, כשעל פניו חלף במרוצה תלמיד. "לאן?" התעניין הגאון והבחור השיב "לתפילת מנחה", הגאון התפלא על השעה המאוחרת אך לא רצה לעכבו וזרזו, כאשר הגיע רבנו לבית המדרש פגש בבחור הנ"ל היוצא. רבנו השתומם מאד "כבר סיימת להתפלל?" הבחור הנהן בראשו והגאון גער בו בהתרגשות רבה: "הן לא יכולת בפרק הזמן הזה לסיים 'אשרי' וכל שכן את התפילה כולה" ואז, בדמעות בעיניו, הרים רבנו את ידו וסטר על לחיו של הבחור בהוסיפו: "אילו היה לי כח, הייתי מוסיף לך עוד כראוי לך, כיון שזו התחלתה של פריקת עול".

ביקורת עצמית

ראש הישיבה היה מעביר שיעורים גאוניים בבהירות רבה, כדי שיקל על כל התלמידים להבינם, אך לעיתים התעוררו בשעת השיעור שאלות חריפות בין התלמידים המבוגרים יותר והגאון שמח ליישר את ההדורים ולהשיב לשאלותיהם, למרות שאז הבחורים הצעירים נשארו מעט מחוץ למעגל. לבחורים הצעירים היתה יראת הכבוד ולא העזו להטריד את הגאון בשאלותיהם. כאשר נשאל שאלה קשה והיה צריך להתיגע כדי להשיב עליה, קרנו פניו מנחת, והשואל המאושר זכה לכבוד גדול בין חבריו. תלמיד אחד, שלא זכה מעולם לשאול את רבנו שאלה קשה, אזר אומץ באחד השיעורים, והחל לשאול שאלות סרק, משום כבודו השיב לו רבנו, אך הדבר נשנה פעמים רבות במהלך השיעור. אז פני אליו הגאון בעדינות ואמר לו: "בני, כאשר אדם רוצה להעביר ביקורת על השני, עליו לבקר תחילה את עצמו, האם הביקורת הזו אכן מתאימה, ורק אז להעבירה לזולת". ההערה עזרה.

לא תעשו עוול במשפט

בחור מבית עשיר הגיע לישיבה. אביו שמע את שמעה ושלתו ללמוד בה עם כל טוב העולם בידיו וארנק תפוח בכיסו. אמנם, מצבה הכספי של הישיבה לא היה מרנין בעת ההיא והיה צורך במזומנים לקיומה, אך הגאון, שראה כי מצבו של הבחור אינו מעודד, לא מן הבחינה הרוחנית ולא מן הבחינה הלימודית, החליט כי יוצמד לו בחור מבוגר ("חוזר בחור" – מושג מקובל בישיבה שבחורים ותיקים עזרו לחדשים וחזרו איתם על הלימודים) שילמד עמו וימלא את חסרונו. הרבי בקש בחור שיכניסו למשמעת חמורה, ומצא את שחיפש – בחור למדן המקפיד על קלה כחמורה. אך מיודענו העשיר לא היה מרוצה מהבחור שהצמידו לו – אשר מושגיו בעולם הזה היו רחוקים ממנו מאד,והוא שיגר מכתב לאביו שיבוא לקחתו הביתה. האב הגיע מיד ופנה אל ראש הישיבה בשטחו לפניו את תלונות בנו על הבחור הקפדן שהצמידו לו. הרבי הקשיב לו אך הצדיק את הבחור שלו. האב התעקש ושאל: "מדוע לא בחרתם לבני בחור מתאים יותר עדין יותר ובעל מושגים

מדוע לא בחרתם לבני בחור מתאים יותר, עדין יותר ובעל מושגים רחבים, כפי שהורגל מילדותו?" ורבנו ענה לו בשלווה: "בין כתלי הישיבה איני מבחין בין עני לעשיר, אלא בין טוב לרע. לי חשובה התקדמותו של הבחור בהתנהגות, בשמירת המצוות ובלימוד, ואין זה משנה היכן נולד – בבקתה עלובה או בארמון מלכים, אם סדרי ישיבתי אינם לרוחך – הנך רשאי לבחור לו ישיבה אחרת".

(מתוך כתבתו של ר' יוסף גוטמן בז'ידו אוישע, סיון תרפ"ח, מופיע בספר "רב כמלאך", עמ' מה-מז)

הסופר והעיתונאי ר' יוסף גוטמן הי"ד נולד בעירה טורנה ביום הכיפורים תרנ"א לאמו רחל ולאביו ר' יעקב שהיה מקורב לרבי יחזקאל הלברשטאם משיניווא. עוד בטרם שמלאו לו עשר, שלחו הוריו של יוסף את בנם ללמוד בעיירה מרוחקת, כי בעיירתם חויבו הילדים ללמוד בבתי הספר של הגויים. בין מלמדיו היה מורו ורבו הרב ישעיהו גרוס זצ"ל. לאחר שסיים את לימודיו בחדר, בהיותו בן מצוות, התקבל לישיבת "אונסדורף" (סלובקיה) בראשות הרב הגאון רבי שמואל רוזנברג זצ"ל, מגדולי רבני הונגריה והיה מתלמידיו החביבים. שם למד עד גיל עשרים ואחת. בהיותו בן 17 נפטר אביו, ולאחר שאחיו ואחיותיו הגדול התחתנו ועזבו את הבית, עזב את הישיבה על מנת לסייע בפרנסת אמו האלמנה. לאחר נישואיו למרת רבקה לבית קליין מאוהל, התגורר בעיירה טורנה, מקום הולדתו, והתפרנס ביושר מחנותו.

החל משנת תרפ"א החל ר' יוסף לכתוב כתבות ומאמרים רבים מחיי הישיבה וסיפורים בתחום היהדות, שיצאו לאור בכתב העת היהודי האורתודוקסי "ז'ידו אוישג". עיתון חרדי זה יצא לאור בבודפסט בשפה ההונגרית. חברו מימי הישיבה ר' יוסף גרוסברג, הוא שייסד את העיתון על מנת להיאבק ברוחות זרות שנשבו בבתי ישראל בהונגריה. ר' יוסף גוטמן ראה בזה שליחות בשעה גורלית, וכתב, לשם שמים, יצירות מגוונות ביותר להחדרת רוח ישראל סבא בקרב העם כולו ובפרט בקרב הנוער היהודי. את סיפוריו כתב בשבע שפות שונות אותן ידע על בוריין, והם התפרסמו בכתבי עת יהודים רבים של אותה תקופה, במדינות רבות.

כאשר התדרדר המצב בהונגריה נפגעה פרנסת היהודים ונשלל רישיון חנותו של ר' יוסף, ועם זאת סירב לעבור לעיר קאשוי לחפש בה את פרנסתו מחשש שהדבר עלול לפגום בחינוך שמונת ילדיו. עם הכיבוש הגרמני, כתב לבנו יעקב "אנו הולכים לקדש את השם. אתה תשרוד בעזהשי"ת. אל תשכח מקור מחצבתך, ותזכור תמיד ללכת בדרכי אבותיך". בדרכם האחרונה לאושוויץ אחזו ר' יוסף ואשתו בידי ילדיו הקטנים והלכו יחד. כשהגיעו לאושוויץ ב-22.05.1944 (כ"ט באייר תש"ד), הופרד מבנותיו בסלקציה ואמר להן: "לאן שההשגחה תביא אתכן, אל תשכחו את הדרך בה חונכתן".

בנו ושלשת בנותיו, יעקב חיה-ליבא, מרים ומלכה, שרדו את מוראות השואה והגיע לאחר המלחמה לארץ ישראל.

מבחר של עשרים ושמונה מסיפוריו יצאו לאור בספר "להאיר מתוך חשכה" בירושלים תשנ"ט (1999). בשנת תשס"ב, יצא לאור הספר "רב כמלאך: זכרונות מחיי ישיבת אונסדורף וקברניטה הגאון ר' שמואל רוזנברג זצ"ל, שנכתבו בידי ר' יוסף גוטמן הי"ד תלמיד בישיבה".

וזה אשר תעשה אותה שלש מאות אמה אורך התיבה וגו'. הנה הא דציווה הקב"ה לעשות את התיבה דווקא בשיעור זה באורך ורוחב וקומה, נראה לפע"ד ליתן טעם לזה על פי מה שהבאתי לעיל בשם רש"י ז"ל, שעיקר בנין התיבה היה כדי שיראוהו אנשי דור המבול וישאלו על זה ואולי ישובו. ועיין שם.

והנה נבין מקודם טעם דאמרו ז"ל, ומובא ברש"י ז"ל, שלא נחתם גזר דין אלא על הגזל. ועיין שם. ולכאורה קשה, הלא עברו על חטא עבודה זרה וגלוי עריות שהם עבירות חמורות מגזל, כי העובד עבודה זרה ככופר בעיקר וכאלו כופר בכל התורה כולה כאמרם ז"ל. וכן חטא גלוי עריות חמור מאד שהוא נמנה תמיד עם עבודה זרה ושפיכות דמים. גם אמרו נ"ל דעל חטא גלוי עריות יהרג ואל יעבור מה שאין כן על חטא הגזל, ובפרט שנכלל בו גם כן עניו הגזל שגזלו כל אחד נשי חבריהם. ועיין בבראשית רבא פרק כ"ו דאיתא שם שבשעה שהיו מטיביו אשה לבעלה היה גדול נכנס ובועלה תחילה. ועיין שם, ואין לך חמס גדול מזה, ואם כן קשה מדוע לא נחתם גזר דין אלא על הגזל דווקא.

אכן יבא הדבר על נכון על פי מה דאיתא במדרש רבה פ' ל"ח, וכן הוא ברש"י ז"ל לקמן בפסוק 'ומשם הפיצם', וזה לשונו: וכי איזה קשה של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעיקר ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו, ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם. אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם, שנאמר 'שפה אחת ודברים אחדים'. למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום. עד כאן לשונו. ועיין במדרש שם, וזה לשונו: רבי אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדי עבודה זרה שלום ביניהם, אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהם כיון ששלום ביניהם, שנאמר 'חבור עצבים אפרים הנח לו'. אבל משנחלקו מה הוא אומר, 'חלק לבם עתה יאשמו וגו", הא למדת גדול השלום ושנאוי המחלוקת. עד כאן לשונו' ועיין עוד במדרש רבה פ' שופטים, וזה לשונו: דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, והיו יוצאין למלחמה ונוצחין, ולמה כן מפני שלא היו בהם דלטורין וכו'. עד כאן לשונו ועיין שם. ולדעתי עולה בסגנון אחד עם המדרש הנ"ל כי טעם הדבר שלא היו בהם דלטורין הוא גם כן מחמת שהיתה ביניהם אהבה ורעות, כי השנאה גורמת שילשין אחד את רעהו וידבר עליו לשון הרע, והדבר פשוט.

ומעתה מבואר היטב העניין מה שלא נחתם גזר דין אלא על הגזל, כי הן אמת שחטאו בעבירות חמורות יותר מגזל וכנ"ל, אולם כל זמן שהיה שלום ביניהם לא הייתה יכולה לשלוט בהם מדת הדין וכנ"ל. אולם אחר שעברו על גזל גם כן ואז ממילא נעשתה מריבה ביניהם ונתרבתה המחלוקת והשנאה בין איש לרעהו מחמת הגזל, ממילא היה כח למדת הדין לשלוט בהם ולהיפרע מהם על חטא עבודה זרה וגלוי עריות. אבל לעולם עיקר עונשם היה מחמת העבירות החמורות, דהיינו חטא עבודה זרה וגלוי עריות, רק הגזל היה סיבה שתוכל מדת הדין להיפרע מהם, וכנ"ל. ואתי שפיר מאד.

היוצא מזה שלו היה שלום ואחוה בין אנשי דור המבול לא היו נאבדים מן העולם, ועל פי זה אתי שפיר מה שרמז להם הקב"ה בבנין התיבה בשיעוריו דאורייתא. כי מאחר שחפץ חסד הוא ורוצה בקיום העולם ואינו חפץ בהשחתתו על-כן רמז להם באיזה דבר שיוכלו להתקיים בעולם ולא ילכו לאבדון והוא – השלום. והנה אם תצרף מנין האורך ורוחב וקומה של התיבה יעלה ש"פ, והוא בגימטריא 'שלום' עם האותיות. ואתי שפיר. והוא רמז נכון, והבן.

(קול דוד – פירוש על התורה על דרך הפרד"ס, עמ' לט-מ)

הרב המקובל ר' דוד (פתחיה) וינשטוק, "צדיק נפלא טמיר ונעלם" (כפי שאמר עליו הרב חרל"פ), נולד בכ' בניסן תרל"ה (1875) לאביו הגביר הידוע ר' גרשון ויינשטוק ולאמו מאטיל, בקוטיב (קוטטי) שבגליציה. מילדותו הצטיין בלימוד תורה בהתמדה נפלאה ועד מהרה היתה לו ידיעה רבה בכל חדרי התורה ואף בקיאות בדקדוק. עוד בצעירותו למד אצל קרוב משפחתו, הגאון הרב מאיר אראק זצ"ל, אב"ד דק"ק יזלוביץ, מגדולי דורו שלימים שהיה לימים רבה הנודע של בוטשאטש ושל טרנוב. עמד לשאת לאשה את בת דודתו הינדא, שנפטרה ימים ספורים לפני מועד נישואיהם. היה נשוי בזיווג ראשון למרת גיטל עטיא, במשך עשרים שנה, בלא שזכו לזרע של קיימא. בזיווג שני נשא את מרת חיה יהודית. לאחר חתונתו, בסביבות שנת תרס"ג התגורר במשך שנים רבות בפודהייץ. לפרנסתו פתח בנק ועבד בבנקאות, בעודו מקדיש את רוב זמנו ללימוד התורה. במלחמת העולם הראשונה ברח עם כל משפחתו מהרוסים ועבר לווינה. לפרנסתו סחר בווינה באבנים טובות, והמשיך לעסוק בתורה ובסודותיה. הוא היה בעל קורא בשטיבל בעלזא, בעל תוקע בקלויז סאדיגורא וכתב ספרים ומחברות מלאים רזי תורה וחידושים, רובם ככולם על דרך האגדה, הגימטריא והקבלה. פירושיו על התורה, יצאו לאור בספר "קול דוד", אותו כתב בהיותו בשנות השלושים טרם הגיעו לווינה, ו"קול דוד תנינא", שכתב בשלב מאוחר יותר, הכתובים בבקיאות רבה בשילוב פירוש על דרך הסוד. ספרו "קול דוד תנינא", בניגוד לכתיבתו המוקדמת יותר, מבוסס כל כולו על טהרת הקבלה. נותרו ממנו עוד כמה עשרות מחברות בכתב יד, אותם שלח המחבר בקיץ תרצ"ט ללונדון. מהדילוגים במיספור המחברות, ניכר חסרונם של מחברות רבות נוספות. חלק מכתביו שלח לאנטוורפן ועקבותיהם אבדו בתקופת השואה. בשל היותו תמים וצנוע, שתקן, נחבא אל הכלים ופרוש מהבריות, ידעו רק יחידי סגולה בווינה עליו ועל מעשיו. גם בני משפחתו לא ידעו על אוצרות ההגות שהעלה על הכתב.

במרץ 1938 סופחה אוסטריה לגרמניה הנאצית, ולאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, באלול תרצ"ט, נלקחו אלפי יהודים למחנות ריכוז. ר' דוד נלקח אל מחנה הריכוז בוכנוולד, שם נפטר כעבור כמה שבועות, ביום ג' בחשוון ת"ש. אפרו נשלח למשפחתו, ונקבר בווינה.

על פי מה שכתבו אחיותיו ב"דפי עד", ר' דוד נלקח למחנה דכאו בשנת 1939. אחת האחיות אף ציינה שהוא נורה שם.
ע"פ המובא בספר היכל הבעש"ט נהרג בידי הקרואטים במחנה סאבאטש שביגוסלביה.

מקורות: הקדמות 'קול דוד', דפי עד ב"יד ושם", היכל הבעש"ט ל"ב עמ' ר"א.

ורבנן להיכא אזלו?

אותה העלילה הנשגבה של קדוש-השם, שהתקיימה בשעתה בגלות בבל ע"י חנניה, מישאל ועזריה במעמד באי כח כל העמים, שריהם וסגניהם, אותם המאורעות הנסיים רבי הפרסום של יציאתם שלמים מכבשן אש מצד אחד, והחייאת מתים על ידי יחזקאל, באותה שעה, בבקעת דורא, מצד שני – ראויים היו שיזעזעו את העולם כלו, ולפכחו מרוחות תוהו ועוועים שאחזוהו. צריכים היו, לא רק לשרש את העכו"ם לפי שעה, כי אם לנפץ ככלי-יוצר, לדורות, כל ממלכות האליל, לתקן עולם במלכות ש-די, למלאת כל הארץ דעה ולהביא בכנפיהם גאולת-עולם.

ולסוף, לא לבד, שהרשעה כלה, לא כלתה כעשן, ממלכות האליל לא חלו ולא רגזו, ומימיו של נהר כבר לא עיכבו מרוצתם, אלא שגם עולמו של ישראל כמנהגו נוהג. אין כאן יקיצה פתאומית, התעוררות לתחיה, התנערות מעפר הטמיעה, לרגל אותה המערכה הנפלאה של שנויים בלתי משוערים בעולם הטבע. אין כאן אותה התפרצות הכחות הראויה בעקב אותם המעשים. והכל על מקומו, עד מלאת לבבל שבעים שנה. האין זה פלא?

על מדוכה זו ישבו חז"ל, ועל שאלתם שהביעו בסגנון קצר "ורבנן להיכא אזלו?" באה תשובתם: "הלכו לא"י, נשאו נשים והולידו בנים". כלומר: כל מאורע בלתי-טבעי, כל עובדא של קדוש-השם, אפילו הכי נשגבה והיותר מפליאה עלולה רק אז לפעול פעולתה, לשנות פני המצב השורר, ולהביא בכנפיה ברכה נצחית, אם מרקעים את הברזל כשהוא רותח, זאת אומרת, כשנגרר אחריה שורה של מעשים מכוונים לנצל עד כדי מצוי רב טוב האצור, באותה תופעה של קדוש-השם, באותה התגלית בלתי-טבעית, כשיש כאן עמידה על המשמר מטעם גיבורי התופעות לשם מלוי תפקידם, ולשם שמירתן מהתנוונות, התכווצות או רפיון. בקצרה: אם אחרי הרוח-רעש-ואש, באה קול דממה דקה שניזון מקוויהם, הרי זה משרה כבוד ה'. מה שאין כן, אם אין כאן אותו ההמשך החשאי התדירי, כי אם הפנאה לעסקי הפרט ומנהגו של עולם, הרי מרוצת החיים היום-יומיים ששוטפת בלי הרף, מוחה לאט לאט את שארי הרשמים שנקלטו בשעת מעשה של התגלות, עד שמתנדפים והולכים להם. ולפיכך גם אותן העצמות היבשות עצמן שנעשה בהן, באותה שעה מכריעה של קידוש השם של רוח-רעש-ואש, הפלא הגדול של נתינת גידים, העלאת בשר, קרימת עור, והפחת רוח ודעת, גם הן מעלו בתעודתן, אגב שטפת-החיים, גם הן "הלכו לא"י, נשאו נשים והולידו בנים". ואליל אחר שנעקר שב לעשות פרי, ועולם כמנהגו נוהג…

הכל מודים, שהאספה הקטוביצאית, הכנסיה הגדולה, כראשונה כשנייה, היו מטעם רבנן של דורנו, מערכות נשגבות של קדוש שם שמים. והכל מודים, שאגודת-ישראל יצירת כפם, היא הפחת רוח בעצמות יבשות, והיא היא שתמריצנו להרים קול צווחה, ולצעוק ככרוכיא, ורבנן להיכא אזלו?!

חיים אנו בתקופה הרת-חידושים, של פשיטת צורה ולבישת צורה, קבע של דורות נעשה ארעי. וארעי – בין לילה כחלום יעוף. ערכים נוצרים לבקרים, ואחרים הולכים בתהו, מושגים מתנדפים, ומשניהם יורשים מקומם.

כל המתרקם בעולם, ממהר להגיח לתוך מחנה ישראל, ומשם לתוך מחננו אנו. ובעקבותם צפים לפנינו כמה עניינים, שאלות ופרובלימות שלמות בחיים, שדורשות מאתנו עמדה, יחס, פתרון ובירור תכוף על פי תורה ודעתה.

הנהלת אגודת ישראל, שמרוסנת לעגלת החיים היום-יומיים ותנאיהם, בכל טוב כוונתה הרצויה, אי-אפשר לה להתעכב בכל פרט ופרט בעבודתה המסובכה, עקב חדירתה לכל ענפי החיים והשתתפותה הבעל כרחית בצרכיהם – לדון אם אין בו משום סטיה קלה, ישרה או בלתי ישרה, מדרך התורה, או מגבול שגבלו לנו ראשונים.

הבהלה והתכיפות, בנות המיכניות שפשטה בכל פינות שאנו פונים, וידה בכל, חוסמות בעדה את האפשרות להקיש על אהלי תורה, ולדון תמיד בקרקע לפני רבותינו: ילמדנו רבינו!

ובמקום ובשעה שהכל נמדד במדה סיטונית, שאמירת א' מכרחת לאמר ב', שיש כאן רצוא, ואין כאן שוב, היש מקום לקוות לביקורת עצמית, לצווחה מרעדת לב, "נורא בי עמרם"?! והשאלה בוקעת ועולה. ורבנן להיכא אזלו?

העזובה בעמודים שכל דת יהודית נשענת עליהם, כמו שבת, טהרת המשפחה, צניעות וכשרות, הולכת ורבה לעינינו, כל יום פרצתו מרובה משלפניו, אסור של אתמול נעשה היום כהיתר, כל כחות הטומאה כמו התאחדו לפעול פעולתן המהרסת ומחרבת, בחציפות יתירה, קרעו מסווה הבושה מעל כל פנים, וחציפא נצח לבושה. ובמחנה התורה השלך הס. אין מגיב כראוי אין חוצץ בפני הטומאה, ואין אומר למלאך המשחית הרף.

ושאלה מנסרת בשמי בית ישראל, ורבנן להיכא אזלו?

הדוד הצעיר ברובו מתגדל ללא תורה, וללא דרך-ארץ הקודמה לה. במבחר פרקו של "ספו ליה כתורא" מתנתק ממקור חיים לשם רעיה למקום מים הרעים. נלעט מדעת או שלא מדעת סמי מוות לגוף ונשמה גם יחד, פורק ממנו עול תורה ודרך-ארץ. והאבות אחרי האנחות הראשונות מתרגלים אל המצב. בתחילה בחשאי ואחר כך בפרהסיא, והמכה מהלכת מבית לבית וממקום למקום. קול התורה הולך ומשתתק, בתי המדרש מתרוקנים, ואם אין תיישים אין צאן, ותורה מה תהא עליה?

ואם אמנם גדולי ישראל מתכנסים פעם לשנתיים או לשלש שנים לפונדק אחד, לדון בכובד ראש ולהתייעץ במה לקדם פני הרעה, אבל לצערנו אותו הטמפו הנפלא שבו מתפתחים מאורעות חיינו, בדורנו דור הרס וחורבן רוחני, מעמידים את גדולינו, עשירי הרוח שלנו, ממש במצבה של מרתא בת בייתוס, עתירתא דירושלים בשעת חורבן המקדש, שהגם שנחתא דרגא מפעם לפעם, מסמידא, לחיורתא, לגושקרא, לקמחא-דשערי, אבל אדאזלה אזדבן, ועד שהחליטה "איפוך ואחזי אי איכא מידי למיכל" גוועה ברעב. התרופה היותר מועילה של אתמול אובדת ערכה בתנאי החיים של היום, ואם אין כאן עמידה על המשמר יומם ולילה, אם אין כאן אותו הקול דממה דקה, תוצאת הרוח-רעש-ואש, עד שיתכנסו שוב רבנן, לחבול תחבולות ולהסיק מסקנות, מי יודע, איזה מעוות שלא יוכל שוב להתקן, וכמה חסרונות שלא יוכל עוד להמנות? מי יודע?

כבוד שמים, כבוד התורה, כבוד נושאי דגלה, כל המאמצים הרבים שהושקעו על ידם במערכות של "רוח רעש ואש" שנתונים עכשיו בהכרעה, בשעה רבת אחריות, מטילים חובה קדושה על כל גדולי התורה בכל מקומות מושבותיהם, לחרוג ממסגרותיהם, לישב על מדוכת חיי יום-יום ושאלותיו הרבות, ליקח עמדה לכל דבר גדול וקטן שתיפול במחנה ישראל, לבקר ולהעיר על כל מגרעת וחשש מגרעת, לפלפל בחכמה ולהסיק מסקנות לגורל הנוער הטובע במחשכי הבערות, להאירו באור חיים, חיים של תורה ויראת שמים.

רבותינו! אם על כבד שהתליע, עלו בני אסיא ליבנה שלש רגלים, על כבדו וכבודו של ישראל סבא, על אחת כמה וכמה!

(רבי אלכסנדר זושא פרידמן הי"ד, כתבים נבחרים, עמ' 123)

הרב אלכסנדר זושא פרידמן נולד בסוכוטשוב בשנת תרנ"ז (1897) לאביו ר' אהרון יהושע, חסיד אמשינוב, שהיה שמש בית הכנסת בעירו,. עד בצעירותו היה מתמיד ועילוי, ולעולם לא חדל לעסוק בתורה. בגיל 3 ידע בעל פה את כל ספר בראשית, ובגיל 9 המלמד הודיע לאביו שלאין לו עוד מה ללמד את בנו, לכן השקיע אביו את כל משכורתו החודשית לשכור לו מלמד תלמיד חכם מופלג מעיר אחרת. בחגיגת בר המצווה שלו השתתפו הרבי מסוכוטשוב וגדולי הרבנים, ושמעו את דרשתו שנאמרה בחריפות ובקיאות. בגיל 17 למד בישיבת סוכצ'וב. בשנת תרע"ד (1914), בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח עם משפחתו לוורשה. באותה שנה התחתן עם מרת פסה שיפרה (יאלובה). ר' אלכסנדר זושא נעשה חסיד נלהב של האדמו"ר מגור. את פעילותו הציבורית התחיל במסגרת תנועת "צעירי אגודת ישראל" והיה עורך ביטאון התנועה "דגלנו", ועורך ביטאון אגודת ישראל העולמית, "דרכנו". הצטיין בישרותו ובכשרונותיו כנואם, כמחנך, פובליציסט, משורר, סופר ומארגן. בתרע"ט (1919) השתתף ונאם בוועידה הארצית של אגודת ישראל. בתרפ"ה (1925) התמנה למזכיר הכללי של שלומי אמוני ישראל" – אגודת ישראל, ועוזרו האישי של הרב יצחק מאיר לווין. מתרפ"ו (1926) היה חבר מועצת קהילת וורשה מטעם אגודת ישראל. הוא ריכז את כל פעלתנותו לתחום החינוך, היה המנהל הכללי של "חורב", עמד בראש רשת תלמודי תורה, חדרים וישיבות קטנות –  "יסודי התורה", עמד בראש "קרן התורה" שתמך כספית במוסדות החינוך הדתי, היה חבר בהנהלת מרכז "בית יעקב", ייסד סמינר למחנכים חרדיים בוורשה ולימד שם ובסמינרים למורות של בית יעקב. הוא התבטל מפני גדולי התורה, הצניע לכת ובענוותנותו מעולם לא דיבר על עבודתו הגדולה. הוא חיבר את "בית יעקב – א רוף צו די יודישע פרויען און טעכטער" (קריאה לאשה היהודית – תרפ"א). כמו חן חיבר ספרי לימוד, כגון ספר על תפילת שמונה-עשרה, ספר "אידיש לשון", ספר לימוד בשם  "כסף מזקק" (ורשה, תרפ"ג) על כללי התלמוד ויסודות הפלפול, וכן מאמרים פדגוגיים ורעיוניים בירחון "בית יעקב". חיבר גם את "הצעת תכנית ופרוגרמה של מוסדות החנוך הדתיים" (תרצ"א) ומשנת תרצ"ח הוציא לאור את סדרת ספריו "דער תורה קוואל" ("מעינה של תורה") אמרות, רעיונות, השקפות ופתגמים מאת גאוני וגדולי ישראל – על התורה, על ארבע פרשיות ועל הגדה של פסח.

הרב זושא ביקר בארץ ישראל בשנת תרצ"ד, במשלחת של "אגודת ישראל" בראשותו של הרב יצחק מאיר לווין. הוא החשיב מאוד את תקיעת היתד בארץ ישראל ופנה להמונים החרדים בפולין בקריאה להגביר את עבודת ההכשרה לעליה ולבנין הארץ. הוא שאף להשתקע בארץ, אך נאלץ לשוב לפולין בשל מחויבותו לתפקידיו הרבים שם.

גם כשהיה עסוק מאוד בפעילות ארגונית ומדינית, ייחד לו מידי יום לפחות שלש שעות ללימוד התנ"ך, התלמוד והפוסקים. בשנת 1939 לרגל הגיעו לגיל 40, עמד לפרסם את ספר חידושי התורה שלו על כמה מסכתות בתלמוד וקונטרס שו"ת בהלכה הכולל חילופי דיעות עם הגאון רבי מנחם זמבה הי"ד, אך בשל פרוץ המלחמה הדבר לא יצא אל הפועל. בשנת תרמ"ד (1984) יצא לאור ספר "אלכסנדר זושא פרידמן – כתבים נבחרים", ובראשו הובאו תולדותיו.

עם פרוץ המלחמה, פעל כנציג היהדות החרדית בג'וינט. הקים רשת מטבחים כשרים ללומדי תורה, וארגן מערכת שלמה של מוסדות חינוך מחתרתיים, שהווסו כמטבחים עממיים, בתי משחק או מרכזי סיוע רפואי. בחשון תש"א (20.11.1940) נכלא ר' זושא עם עוד 23 עסקנים כ"בני ערובה", ושוחרר כעבור שבוע. באלול תש"א (ספטמבר 1941) אישרו הגרמנים לקיים מערכת חינוך רשמית, ואז דאג ליסוד מוסדות חינוך דתיים באישור היודרנט ובתמיכת הג'וינט. לאחר שמונה ליו"ר המועצה הדתית של היודנראט, בחודש 02.1942, המשיך ביתר שאת לדאוג לצרכיהם הדתיים של התושבים.

לפני שהחל הגירוש מגטו וורשה, שהחל בערב תשעה באב תש"ב (22.07.1942), אירגן ר' זושא פרידמן אסיפה בא השתתפו רבי מגדולי התורה ועסקני הציבור. ע"פ עדות מיהודי שהגיע מלובלין היה ברור שהסכנה גדולה והצורר מתכוון לעקור את הכל. ביוזמתו של ר' זושא נשלח שליח לשוויץ בניסיון להזעיק את היהדות העולמית לעזרת יהדות פולין. בקיץ תש"ב, כשהחלו הגירושים מוורשה, חיבר תפילה מיוחדת לשלומם של המגורשים, ביחד עם הרבי מפיאסצנה והרב שמשון שטוקהמר. אשתו ובתו היחידה, בת 13, שנולדה לו לאחר 18 שנות נישואין, גורשו לטרבלינקה, ונרצחו שם. הרב אלכסנדר זושא נשאר בוורשה והמשיך בפעילויות חינוכיות, תורניות ובפעילויות הסיוע והרווחה. הוא מצא מקלט בבית המלאכה (שופ) של שולץ. הוא עבד שם בתיקון מגפיים ונעליים, ובשעת העבודה למד בעל פה פרקי משניות, מדרשים ונ"ך עם חבריו לעבודה. במרץ 43 שלח לו ר' חיים ישראל אייז מציריך דרכון של פרגוואי, אבל תעודה זו לא הועילה, והוא גורש באדר תש"ג למחנה המוות בטראווניקי שבמחוז לובלין, שם נרצח ב-ה' חשוון תש"ד (11.1943).

מקורות: פרדימן הרב אלכסנדר זושא – אנציקלופדיה יהודית, אתר דעת.
תולדותיו בראש הספר "אלכסנדר זושא פרידמן – כתבים נבחרים".
פרידמן אלכסנדר זושא – במרכז המידע אודות השואה, אתר יד ושם.
"חייו, פעלו וסופו של ר' אלכסנדר זושא פרידמן", עיתון "שערים", 26.07.1945, עמ' 2.
דף עד באתר "יד ושם".

ב"ה, דברים.
המפרשים מקשים על מה שכתב רש"י ז"ל שהוכיחם ברמז וכו', והלא אחר כך כתוב כל החטאים שהוכיתם משה רבנו עליו השלום בפרוש.
ויש לומר דהנה ידוע שבתשובה מאהבה זדונות נהפכים לזכויות. והנה בספר הקדוש קדושת לוי כתב על מה שאמרו חז"ל "ראשון לחשבון עוונות", כי בחג הסוכות באים ישראל לידי תשובה מאהבה, והזדונות נהיות כזכויות, ולכך מחשבים את העוונות, כדי לעשות מהם זכות. וזהו הפירוש "ראשון לחשבון עוונות". ודברי פי חכם חן. ולכך יש לומר כאן שמתחילה הוכיחם משה רבנו עליו השלום ברמז, וכיון שישראל הבינו את תוכחתו של משה רבנו עליו השלום בוודאי עשו תשובה מאהבה, וממילא נעשה מכל העוונות זכויות. ולכך חושב אחר כך את כל העוונות בפרוש, כדי לעשות מהם זכויות. אבל מתחילה, קודם שתיקנו את החטאים, לא רצה לביישם ולהוכיחם בפרוש.

(הגאון רבי אפרים פישל רבינוביץ זצ"ל דיין ומו"צ בלודז', בספרו כת"י עה"ת "עלי עין" בשם רבי נחמיה אלטר הי"ד, הובא בחידושי רבי נחמיה, סימן ל"ה, עמ' קכג)

רבי נחמיה אלטר, בנו הרביעי של האדמו"ר מגור ה"שפת אמת" ואחיו של האדמו"ר ה"אמרי אמת" וחותנו של האדמו"ר ה"לב שמחה". נולד במנחם אב שנת תרל"ה (1875). מיום שעמד על דעתו שקד על התורה ועבודת ה', והיה עילוי בבקיאות ובחריפות, במידות וביראת שמים. ישב בבית המדרש הגדול בגור יום ולילה, ולמד מידי יום עם אביו. בהגיעו לגיל 15, נשא לאשה את מרת אסתר גליקא בת רבי צבי הירש מלאמז' – בנו של רבי דוד מקאצק ונכדו של האדמו"ר "השרף" מקאצק. אבי אמה של מרת אסתר גליקא היה האדמו"ר מראדזימין, רבי יהושע דוד שלמה, שגידלה לאחר שהתייתמה מאמה בצעירותה. לאחר נישואיו נשאר רבי נחמיה זמן מה בראדזימין ואחר כך שב להיות עם אביו בגור. רק לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עזב עם משפחתו את גור ועבר לוורשה. לאחר המלחמה עלה לירושלים. הוא התגורר במשך ששה חודשים בצפת, עד לשנת תרפ"ו, ואז חזר לירושלים והיה ראש ישיבה בישיבת "שפת אמת" ולימד בה שיעור שבועי. היה מלמד את סוגיות הש"ס בעיון, ויורד לעומקה של הלכה, לביאור הדברים לאמיתה של תורה. עם התדרדרות מצב בריאותו, חזר לפולין בשנת תרצ"א (1931) והיה מורה הוראה בקהילת לודז', חבר בוועד הרבנים בעיר. הוא הקפיד לא להתערב בעניינים הציבורים בלודז' והתמקד במתם מענה לשאלות בהלכה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט לפולין התיכונה מהעיירה וישנובה-גורא הסמוכה ללודז'. הוא נתפס בידי הנאצים בהגיעו ללוביטש הסמוכה לוורשה והם עמדו לגזוז את זקנו, אך הוא הזדעק ובאורח פלא הניחו לו. רבי נחמיה חזר ללודז' ושהה בלודז' כשנה וחצי, עד שהוברח על ידי חסידי גור לוורשה. שם חלה בדלקת ריאות, נפטר בכ"ב בתמוז תש"ב והובא לקבר ישראל בבית הקברות באוהל רבי יעקב אריה מראזדזימין בוורשה. עמו נספו שלשת בניו וארבע מחמש בנותיו, ארבעה מנכדיו ושתים מנכדותיו. הי"ד. בשנת תשמ"ג יצא לאור הספר "חידושי רבי נחמיה" ובו שרידים מחידושיו על הש"ס, ובהם חידושים מתוך כתב יד שנמצא בשנת תשי"ג במחנה ההשמדה מיידנק.

אחיו האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלטר בעל ה"אמרי אמת", הצליח להימלט ולעלות ארצה בפרוץ התופת, בחול המועד פסח ה'ת"ש, אחיו רבי מנחם מנדל הי"ד נרצח בטרבלינקה בחודש אב תש"ב, אחיו רבי משה בצלאל הי"ד נרצח בטרבלינקה בכ"ג באלול תש"ב, ואחותו אסתר בידרמן הי"ד נרצחה בראש השנה תש"ג,

מקורות: תולדותיו שהובאו בסוף הספר "חידושי רבי נחמיה", מעמ' קכז. וויקיפדיה.

כדי למלא רצונך אכתוב לך דבר אחד בזו הסדרה פרשת ראה, "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וכו' את הברכה וכן'". וראיתי קושיא, מאי טעמא אצל הקללה כתוב "והקללה אם לא תשמעו וסרתם וכו'", ואצל הברכה לא כתוב "את הברכה אם תשמעו והלכתם בדרך ה'".

ואמרתי בדרך פשוט כי מחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה ומחשבה רעה אינו מצרף למעשה, אפשר לומר עוד, לכאורה קשה והא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, וכאן כתוב שכר. אלא התירוץ, מאי טעמא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כי כל שכר העולם הזה אינו כדאי לנכות משכר העוה"ב, וזה יוכל לומר אם רוצה לקבל שכר גשמי מעוות, אבל אם רצה לקבל שכר אחר, כגון הא דאמרינן דמצוה מגין מן החטא, מצוה גוררת מצוה וכדומה, זה מותר. כמו ששמעתי "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוהיך", שמעתי כי כתוב בשם האר"י הקדוש, כי מצות קימה מפני שיבה מביא לידי יראה. וזה אמרתי פירוש על הגמרא ברכות כח ע"א, רבי זירא כי הוה חליש מגירסיה הוה אזיל ויתיב אפיתחא דבי ר' נתן בר טובי, אמר כי חלפו רבנן אז איקום מקמייהו ואקבל אגרא וכו', (ועיין גם עירובין כח ע"ב העובדא בלשון אחר קצת). וקשה, וכי שרי כדי לקבל אגרא, אלא זה אגרא שמביא לידי יראה, זה מותר, שרצה לקבל אגרא כדי לקיים כל המצווה, ולא שכר גשמי, זה מותר. וזה שאמר הכתוב "ראה אנכי נותן לפניכם היום", בעולם הזה ברכה, וקשה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אמר "את הברכה אשר תשמעו", וכתב רש"י על מנת שתשמעו, כי מצוה גוררת מצוה, וזה מותר, ממילא לא קשה מאי טעמא לא כתוב "והלכתם", כי בכאן רצה הכתוב להשמיענו כי על האופן הזה מותר לתשלום שכר. ודי לחכימא.

יעזור לנו השם יתברך שהתורה שאנו עסוקין בה יצילנו מן החטא ומן השגגה, ויוכל לעשות תשובה שלימה באמת ונתברך בכתיבה וחתימה טובה.

(קול דודי, עמ' צב-צג).

הרב חיים ליפשיץ נולד לאביו רבי דוד אריה ולאמו פייגל'ה בעיר ריישא שבפולין, בשנת תרנ"ד (1894). בגיל שמונה עלה עם מפחתו לארץ ולמד בישיבת "עץ חיים" בירושלים. בגיל שמונה עשרה היגר להונגריה, שם נשא לאשה את מרת רבקע צירעלע בת ראש הישיבה רבי איציק'ל יעקובויץ מקיסברגדא (קליינוורדיין). נסמך לרבנות ע"י רבי מרדכי ווינקלר בעל ה"לבושי מרדכי". מגיל עשרים וחמש שימש דיין דיין בעיר, ייסד ישיבה גדולה עם מאות תלמידים והיה ראש הישיבה. בכל שבתות הקיץ מסר שיעורים בפרקי אבות, מעבר לשיעורי הלילה הרגילים בהכל השנה. הרב חיים היה חברותא של רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מלויזנבורג, לרב חיים ולרבנית רבקה צירל נולדו חמש בנות וארבעה בנים. בתו הבכורה, חנה יוטה, נשאה לאחיו בירושלים בשנת תרצ"ו (1936). שתי בנות נוספות נישאו בהונגריה. הרב חיים והרבנית רבקה צירל, נהרגו באושוויץ בי"ב בסיוון תש"ד, יחד עם ילדיהם הקטנים אלטע חיה, נתן נטע, מיכאל ומשה, ויחד עם שתים מבנותיהן הגדולות, בעליהן וילדיהם. .מכתביו הרב חיים ליפשיץ לאחינו יצאו לאור בספר "קול דודי – מכתבי תורה" (ירושלים, תשנ"ג).

דרשה אשר אמרתי בקהילת קודש פאיע שבת קודש פרשת נחמו תרפ"ג לפ"ק.

הנה עיקר הדרשה הוא להורות לעם דרכי ה', הדרך אשר ילכון בה ואת המעשה אשר יעשון, והנה לזה שיהיו דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב צריך שני תנאים. אחד ,שאיש העומד לפני עם ועדה לבשר צדק יצמצם מחשבותיו ויהיה ראשו ולבו שם, ויסדר את דבריו שיהיו מסודרים כראוי באופן שיתקבלו לפני השומעים. ותנאי שני, שיהיה ראשם ולבם של השומעים שם בשעת הדרשה באופן שיהיו הדברים נכנסים אל לב השומעים. אולם אם חס ושלום יש להם דאגות פרנסה וכדומה, אזי לבם בל עמם ולא שייך גבם "נכנסים אל הלב", כיון שאין להם לב נכון לקבל מוסר. לזאת, בעת צרה חס ושלום, שישראל נרדפים מכל צד, רחמנא ליצלן, בענייני פרנסה, אם איש אחד עומד בקהל רב לבשר צדק, צריך תפלה שיתקבלו דבריו ויעשו רושם בלב השומעים. וזהו "ואתחנן אל ה' בעת ההיא", דווקא בעת צרה, רחמנא ליצלן, שאוכל לדבר ודברי יעשו רושם באוזן השומעים.

"ואתחנן אל ה'", פירש רש"י, אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים אלא מתנת חנם. ועיין בכלי יקר מה שמפרש בישוב דברי רש"י, דאין כוונת רש"י שיש להם לתלות במעשיהם הטובים שכבר עברו, דאין לאדם שום חוב על הקב"ה, כי כל המצות שאדם עושה אין בהם די השיב כעל גמולות כעל ישלם כל תגמולוהי עליו, במה שכבר עשה לו ה' כי גבר עליו חסדו מיום היוולדו, ואיך אמרו שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים. אלא אין הפירוש באותן מעשים טובים שכבר עשו, אלא במעשיהם הטובים שעתידים לעשות. וגם משה רבנו עליו השלום התפלל על העתיד, רק שהקב"ה אמר לו "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", שזה היה מן השמים שמשה לא יכנס לארץ ישראל בשביל מתי מדבר שיכנסו עמו לעולם התחיה. ובזה פירשתי המדרש, כבר כתבתי עליך שחכם אתה ואתה רוצה לכנס לארץ, דאיזה חכם הרואה את הנולד, והיה לך לראות את הנולד, דבשביל מתי מדבר אי אפשר לך לכנס לארץ ישראל.

ובהפטרה, "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם דברו על לב ירושלים וגו', כי נרצה עונה כי לקתה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה". ובילקוט, "אמר אלקיכם" לא נאמר, אלא "יאמר" בלשון הווה, בכל שנה ושנה כשעוברים ימי המצרים מכריזין בשמים "נחמו נחמו", וממילא מובן דבכל שנה כשמגיע שבת נחמו צריכים לנחם את ישראל. ומה מאד צריך התחזקות לזה בצוק העתים אלו אשר ישראל נרדפים מכל צד שיהיו יכולים לנחם את ישראל, ויהיו דברי התנחומים מתקבלים ויכנסו באזניהם, כמו שנאמר "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו'". ואיתא במדרש (איכה סוף פרק א) "חטא חטאה ירושלים, חטאו בכפלים, לקו בכפלים, נחמו בכפלים. חטאו בכפלים, שנאמר "חטא חטאה ירושלים". לקו בכפלים, שנאמר "כי לקתה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה", ומתנחמים בכפלים, שנאמר "נחמו נחמו עמי". עיין שם.

ולפי עניות דעתי, נראה על פי דברי בעל העקידה דפירש הגמרא כתובות (דף ס"ו ע"ב) בבתו של נקדימון בן גוריון שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים וכו', בכה רבי יוחנן בן זכאי ואמר "אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטים בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרם ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתן של אומה שפלה". עיין שם. ולכאורה קשה, דמההוא מעשה מוכח רק דבאין עושין רצונו של מקום נמסרין ביד אומה שפלה, אולם דבעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בהם לא מוכח מההוא מעשה, ומאי שייך הכא לומר "בזמן שעושין רצונו של מקום וכו'". ואיתא בבעה"ק דהך "בזמן שעושין רצונו של מקום" הוא פירוש על הא ד"אין עושין רצונו של מקום", על פי הידוע ארבעה יסודות העולם, דומם צומח חי מדבר, זה למעלה מזה, רכל חד וחד לפי מעלתו צריך זהירות והשגחה יתירה שיתקיים. הצומח צריך לפי רום מעלתו יותר שמירה לקיומו מהדומם, וכן החי יותר מהצומח, ומדבר צריך עוד יותר לפי דקותו ברוחניות, ולפי מהות דקותו ברוחניות עלול יותר להתקלקל ולהישחת אם לא יהיה לו שמירה הראוי לו. למשל, האדם מבחר היצורים אם לא ישמור את בריאותו שמירה יתירה עלול לחלאים, חס ושלום, יותר מהחי, כנראה בחוש. וכן הוא ברוחניות כמו בגשמיות, לפי ערך בחינת האדם ומעלתו, נפגם נפשו בחטאו, חס ושלום, כידוע, "וסביביו נשערה מאד", כמאמרם ז"ל, הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, וזה מעיד על רום מעלתו. וזה שבכה רבי יוחנן בן זכאי כשראה בתו של נקדימון בן גוריון שלקטה שעורים מבין רגלי בהמתן של ערביים, על זה אמר "אשריכם ישראל כשעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון יכולין לשלוט בהם,, וכיון שהם ברום המעלות כל כך, משום הכי עלולים יותר להישחת, חס ושלום, "כשאין עושין רצונו של מקום ומסורים ביד אומה שפלה וכו'".

והנה איתא במדרש (איכה פרק א) "חטא חטאה ירושלים", אומות העולם אינן חוטאים, אלא אף על פי שחוטאים אינן כלום, אבל ישראל חטאו ולקו וכו'. והוא ממש כדברי הבעה"ק הנ"ל, כיון שישראל הם ברום המעלות, לפי מהות דקותם נפגמים יותר כשחוטאים. וזהו "חטא חטאה ירושלים", "ירא" ו"שלם", דאומות העולם אף על פי שחוטאים אינן כלום, מה שאין כן ישראל, שהם ירא ושלם, משום הכי חטאם הוא בכפליים. לקתה בכפליים, דלגבי ישראל, שהם קרובים לה' יתברך, כמאמר הכתוב, "מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים כה' אלקינו וגו'", משום הכי כשהם לוקים הצער שלהם הוא גם צער להקב"ה, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין דף מ"ו עמוד א) כשישראל בצער מה הקב"ה אומר, "קלני מראשי קלני מזרועי". וישראל מרגישים צער השכינה, ממילא נלקים בכפליים, גוף הלקותא שלהם, ועוד מה שמצטערים על צער השכינה.

עוד יש לומר, דהנה ישראל נקראים "צאן קדשים", שכל אחד מרגיש בצער של חברו. משום הכי לקתה בכפליים, לקותא של עצמו ולקותא של חברו. וכן נחמו בכפליים, דנחמה דלעתיד יהיה בכפליים, כידוע, "שמחנו כימות עניתנו". עיין בכתב סופר בפרשת וישב מה שכתב בזה.

וה' הטוב ירום במהרה קרן ישראל וקרן התורה, ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.

(עץ אפרים, פרשת ואתחנן)

הרב אפרים רוזנפלד הי"ד נולד בשנת תרמ"ה (1885) בכפר פאייע, לאמו מרת פעסיל ולאביו הרב שלמה, שהיה תלמיד בעל "ייטב לב" ושימש שו"ב בעיירה יותר מארבעים שנה. הרב אפרים למד בישיבות הרב יצחק צבי יונגרייז אב"ד ניר מעדיעש (ואחר כך אב"ד קאשוי), הרב יהודה גרינוואלד אב"ד ניר וואיא, ובישיבת הרב משה גרינוואלד בעל "ערוגת הבושם" בחוסט – שם למד שבע שנים רצופות ושקד על התורה בהתמדה רבה, ונתעלה שם ביראה ובתורה, בחריפות ובקיאות, עד שהיה לאחד מגדולי הרבנים בהונגריה. חותנו רבי משה פארהאנד, היה תלמיד מובהק של ה"חתן סופר", חיבר את הספרים "אהל משה" ו"חיי משה", היה דיין בנייטרא דיין במשך 25 שנה, ראש ישיבה ורב חברת "מחזיקי התורה" שם, ובשנים תרע"ב-תש"ד היה אב"ד וראש ישיבה במאקווא (מאקו). הרב אפרים ישב במאקווא במשך 18 שנה ושימש שם דיין ועזר לחותנו בניהול הישיבה ומסר בה שיעורים. בשנת תרצ"א (1931) נבחר לשמש אב"ד בעיירה סענדרא והחזיק שם ישיבה. הוא היה אחראי גם על יותר מהכפרים במחוז, פיקח על ענייני השחיטה, טהרת המשפחה וכל שאר ענייני הדת.

הוא היה רב גאון וצדיק, חסיד ועניו שלמד תורה כל ימיו ביגיעה רבה והתמדה נפלאה, לימד תורה ויראה והעמיד תלמידים הגונים. הרב חידש וכתב הרבה חידוש תורה. בנו הציל אחרי החורבן פנקס אחד מכתבי אביו, הם יצאו לאור, בירושלים בשנת תשמ"ז, בספר "עץ אפרים" על התורה, דרשות ושו"ת. בתחילת הספר הובאו תולדות המחבר.

עם כניסת הגרמנים לסענדרא, הם תפסו בני ערובה מהנהגת הקהילה והכריזו על עוצר בית. הנוצרים הוזהרו שלא לעזור ליהודים. הוקם גטו בסענדרא, והובאו אליו גם יהודים מישובי הסביבה. הגרמנים הפכו את בית הכנסת לאורווה לסוסיהם. חלק מהגברים נלקחו מהגטו לעבודות כפיה במכרה הסמוך, חלקם הועברו לעבודת כפייה במקום אחר והשאר הוחזרו לגטו. בחג השבועות תש"ד גורשו כל יושבי הגטו למישקולץ ומשם לאושוויץ.

הרב נספה באושוויץ עם משפחתו ביום כ"ג בסיון תש"ד, ובהם אשתו הרבנית חיילה יכט, וילדיהם יהושע, יעקב זאב, רבקה. נספה עמם גם בנם הרב יוסף אהרן אב"ד ק"ק באקאני, עם רעייתו מרת מרים לאה ובנותיהם פעסיל וסלאווא. בנם של הרב אפרים והרבנית חיילה יכט, חיים צבי, נספה בי"ב באדר תש"ד. הי"ד. שרדו בתם הרבנית שרה לאה למברגר ובנם הרב חנניה יו"ט ליפא רוזנפלד.

הרב משה פארהאנד נפטר בי"ז בסיוון תש"ד כשבוע לפני גירוש קהילתו לאושוויץ.

על גיסו של הרב אפרים רוזנפלד הי"ד, הרב מרדכי פארהאנד הי"ד נכתב כאן בעבר.

עוד ראה: ספר שבעת הרועים: דברי ימי ק"ק דענדרא (אונגרין) ותולדות שבעת רועיה הרוחניים, בני ברק, תשנ"א-תשנ"ב.