מנר חנוכה אנו שואבים כוח לסבול עול הגלות בביטחון חזק שכאשר עשה לאבותינו נסים ונפלאות, כן יעזור ויושיע גם אותנו בקרוב / הרב יצחק שטיינר הי"ד אב"ד וראש ישיבת יעמערינג

תמונת הרב יצחק שטיינר הי"ד

המגן אברהם הביא, שכאשר נסעו בני חשמונאי למלחמה היו אומרים תפילת 'ויהי נועם', ומזה הטעם אנו אומרים אותו אחר הדלקת הנרות. ועוד יש טעם, כי בימי חנוכה נגמר המשכן, ואז אמר משה רבינו עליו השלום תפילה זו, כדאיתא במדרש.

הענין של 'ויהי נועם' הנאמר אצל החשמונאים, כי הנה ידוע כמו שמספר הספר יוסיפון, שמתתיהו הכהן אמר לבניו אשר שני דרכים יש לפניהם, האחד שנמסור עצמינו על קדושת השם בלי אמוץ כח נגד האויבים. והדרך השני, אשר נאזור כגבר מתנינו ונתחזק בער האמונה הקרושה, והקב"ה יעזרינו על דבר כבוד שמו לנצח במלחמה הרוממה הזאת.

הלא ימים ידברו, העתים ספרו לנו, אשר בזמן הזה לא בחיל ולא בכח האנושי [נערכת] המלחמה, כי אם בכלי זיין החדשים המתחדשים בכל יום ומתוקנים ומהודרים לתאוות העתים הללו. ומי שירבה ביותר את ארזענאל שלו עם מאדערן כלי זיין, לו יאות הנצחון הגם שאין אנשיו גבורי כח כל-כך.

וכן היה הדבר אצל החשמונאים ז"ל, שאפילו מחשבה קטנה לא עלתה בלבם לנצח ביד אנושי, אלא שהתפללו מקודם עבור הצלחתם, ואז היו בטוחים בחסדי ה' שיעזור להם כדי לקדש שמו הגדול בעולם. וזה היה כלי זיין שלהם והקאנאן שלהם, וזכו לניצחון הרוממה.

וזה שאמרו 'ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו', דהיינו כשאנו לוחמים עם ידינו ויסדנו מלחמתנו והצלחתנו עליהם [בלבד], אזי 'ומעשה ידינו כוננהו', הם מכוננים ומיוסדים על ה', וממילא יעזרינו הקב"ה…

כתב המדרש תלפיות, "נחמד למראה" (בראשית ב,ט )' נוטריקון נר חנוכה מ"ד למראה, פירוש, שניתן למצות ראייה.

ידוע כי כשהאדם מסתכל בדבר שאינו רשאי לראותו – עושה זאת רושם על כל תהלוכותיו, כי עינא וליבא הם תרי סרסורי דעבירה, שהעין רואה והלב חומד את העבירה והאדם עושה ממילא. נמצא כי כשהאדם רואה דבר מגונה עם עיניו הגשמיות, דבר זה מכהה עיניו הרוחניות מראות. והתיקון הוא להסתכל בדבר קדושה העושה רושם והרגש קודש על כל עצמותינו.

וזה היה כאן אצל חוה, כי ראתה את עץ הדעת נחמד למראה וחטאה על ידי הראייה, וגרמה לה שתכהה עיניה הרוחניות. ומשום שהיא היתה "אם כל חי" (בראשית ג,כ), נתן הקב"ה לישראל, שהם תכלית הבריאה, מצוה התלויה בראייה, כמו שהביא המגן אברהם, שאין לנו עוד מצוה אחרת שמברכין על ראייתה, אלא נר חנוכה, ובזה נתקן מה שנפגם חוש הראייה. וזהו 'נחמד למראה', דהיינו נחנוכה מ"ד למראה.

(בזה ניחא מה שמזכירין 'על המלחמות', אף על פי שאין ראוי להזכיר מלחמה, אבל זאת היתה מלחמה אחרת – עבור קדושת השם, וזה ראוי להזכיר).

וכן היה כל מגמתם של יוונים, שרצו להכהות עיניהם של ישראל להשעותם עם אור שקר של הקולטור שלהם, המעוור את העיניים, כמו שאמרו במדרש: 'חשך – זו גלות יוון, שהחשיכו לישראל בגזירותיהם', כי ידוע שעיקר גזירתם היה לבטל את התורה מישראל ולהעבירם מן הדת חס ושלום. וכיון שנצחו החשמונאים, הראה הקב"ה בעשותו נס בהנרות ונתן לנו מצות נר חנוכה, אשר אור תורתינו לבד הוא האור האמתי, ואם יבואו כל הרוחות שבעולם לא יוכלו לכבותו, כי יאיר לנו בכל משך הגלות הארוכה.

ולפיכך נעשה הנס בשמן, ועיקר מצות נר חנוכה ניתנה בשמן, להראות לנו כמו שאמרו במדרש, שישראל נמשלו לשמן, כי כמו שהשמן אינו מתערב עם שאר משקין, אלא עולה וצף על גביהן, כך ישראל אין מתערבין עם שאר האומות. וכן ראינו זאת ביתר שאת אצל נר חנוכה.

וזה נמי כוונת החתם סופר ז"ל, שכתב על הפסוק "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" (דברים יא,יד), שהוא רומז על שלשה נסים היסודיים שנעשו לאבותינו – "דגנך", רומז על פסח זמן חירותנו שאוכלים מצה מן הדגן. "ותירושך", רומז על פורים, ימי משתה ושמחה; "ויצהרך", רומז על חנוכה, שהמצוה היא בנר של שמן. "ואספת", שתאסוף אליך העניינים הללו ותיקח לך מוסר מעניין הנסים הללו על איזה דבר נעשו. תסתכל בנר חנוכה ותחקוק אותו בלבבך, שנעשה [הנס] עבור מסירת נפש אבותינו לתורה הקדושה, ולהראות נצחיותה ונצחיות ישראל, עם קדוש – ישראל ואורייתא חד הוא. וזה מרומז בשמן, כנזכר.

וכוונות אלו יעוררו וירגישו אותנו בעת הדלקת נר חנוכה מדי שנה בשנה, שמראינו הקב"ה כשאנו רואין נר קטן ושפל של חנוכה המאיר בחושך כאור צהוב, כי לא תמנו ולא כלו רחמיו ויושיענו במהרה.

וזה כוונת הכתוב (תהלים צא,טז) "אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי", שהקב"ה משביע אותנו באורך ימים ומראה לנו ישועתו על ידי ההסתכלות בנר חנוכה, אשר ממנה אנו שואבים כוח לסבול עול הגלות בביטחון חזק שכאשר עשה לאבותינו נסים ונפלאות, כן יעזור ויושיע גם אותנו בקרוב.

ובהדלקת נר חנוכה בחלונותינו, יתעוררו נא החלונות של מעלה להיפתח לתפילתנו, כמו שאמרו בגמרא אשר חלונות הרקיע עתים פתוחים ועתים סגורים ,ועל ידי מצוה גדולה הזאת שאנו מקיימים בחלון, יתעוררו הרחמים שלמעלה. כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום בשיר השירים (ב,ט): "הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים", דהיינו, על ידי המצוה הנעשית בחלון תתעורר הרחמנות למעלה. ואף על פי שמצות נר חנוכה אצל הפתח, מכל מקום אנו שאין אנו יכולין לקיים זה ומדליקין בחלון, יחשב זה לנו ויעורר לפתוח החלונות של מעלה, ויקויים בנו מקרא שכתוב 'אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי', במהרה דידן, אמן.

(קונטרס נר חנוכה, דברי אגדה ששמע הרב יוסף אליעזר שטיינר מאביו הרב יצחק, בעת הדלקת נר חנוכה שנת תרח"ץ, ליל ד'. הודפס בספר 'תולדות יצחק')


הרב יצחק הי"ד נולד בשנת תרמ"ד להוריו, ר' שמעון שמואל שטיינר ורבקה, היה אב"ד ביעמערינג (ג'ומורה, כ-60 ק"מ דרומית לסרדאהלי), תלמידם של הרב שמעון חיים פלנר רבה של קהילת בעלעד ובנו הרב יואל אב"ד בעלעד ואויהל, מתלמידי הגאון הרב חיים סופר ומתלמידי הרב דוד איש שלום פרידמן אב"ד ור"מ קהילת צעהלים.

הוא הגיע ממשפחה דלת אמצעים, ואחותו רייזל (לימים, אשת הרב אהרן שמואל פלדמן מאייזנשטט) הייתה חוסכת מכספה על מנת שיוכל לקנות ספרי לימוד.

הרב נודע בצדקותו ובגאונותו. הרב ייסד ישיבה גדולה ביעמערינג, עמד בראשה והעמיד אלפי תלמידים, ובהם רבנים וגאונים.. שנים רבות לאחר שנרצח הוסיפו תלמידיו להזכירו ברטט של כבוד והתרגשות. תלמידי הישיבה התגוררו בפנימיה ואכלו בחדר אוכל, בעוד שבישיבות אחרות באותה תקופה נאלצו התלמידים לאכול 'ימים' אצל בעלי בתים. הרב היה כמו אב לתלמידיו, הוא התמסר להדריכם לתורה וליראת שמים, ולעתים קרא להם "מיינע טייערע קינדער" ("ילדי היקרים"). תלמידו, הרב דוד פרידמן, כתב בהקדמת "תולדות יצחק" "נזכור בחרדה את עריכת השולחנות בשבתות וימים טובים, איך כשהרבי זצ"ל נכנס להגיד 'שלום עליכם' קרן אור פניו קדושה וטהרה, זה חרות בזכרוננו".

הוא נהג לבקר אצל צדיקי דורו, ובהם האדמו"ר הראשון מבאבוב רבי שלמה הלברשטאם, האדמו"ר רבי יעקב משה ספרין מקומרנה, האדמו"ר רבי אלעזר חיים שפירא ממונקאטש, האדמו"ר רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד מספינקא, האדמו"ר רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד מראצפערט והאדמו"ר רבי אהרן רוקח מבעלז, ואצל כולם התקבל בכבוד גדול ובהערכה גדולה.

מכתב ממנו הודפס בספר זרע יעקב, ו', עמו' טו-טז.
מכתב חידושי תורה ממנו הודפס במוצל מהאש השלם, בהוצאת הרב נפתלי חיים סופר בנו של הרב אברהם יעקב סופר הי"ד אב"ד טעט (ירושלים, תשכ"ו, עמו' נד-נה). דברים משמו הובאו במספר ספרים (תולדות חידושי רבי מנחם כ"ץ פסרוטיץ, עמו' רכו; בית ישראל השלם, ד, עמו' נט-סא; פרדס יצחק, שבועות, א, עמו' שיב; ספר בן אהרן, מאת רבי מרדכי לוי עמודים לא נט וקטז).

דברי תורה ממנו, הכוללים פירושים וחידושים על דרך תוכחה ומוסר, על פרשיות השבוע חגים ומועדים, פתיחה להתחלת הזמן, דברי התעוררות לימי חנוכה (שנת תרצ, ועוד, אשר דרש לפני התלמידים הרבים, יצאו לאור בספר "תולדות יצחק". החיבור "שיעורי רבי יצחק שטיינער מיעמערינג", נותר בכתב יד.

מיד לאחר כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים, באדר תש"ד (03.1944) הוטל עוצר בית על יהודי יעמערינג, והם גורשו באייר תש"ד (05.1944) לגטו במושונמגיארובאר הסמוכה, ומשם גורשו לגטו גיור (עיר) בירת המחוז. בסיון תש"ד (06.1944) הם גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ.

הרב נהרג עקה"ש באושוויץ בסיון תש"ד. יום הזיכרון נקבע לכ"ג בסיון.

כל עבודתנו עד ביאת גואל צדק הוא לבער, לבטל, לעקר ולשרש את היצר הרע מקרבנו ולהכרית את הרע / הרב דוד אלברשטיין הי"ד

הקדמת המחבר

ב"ה

הנני בזה הקונטרס "סדר הניקור השלם" מברר כל דיני הניקור מכל חלקי הבהמה, מסודר בטוב טעם, כפי אשר חנן אותי ה' יתברך, ולמדתי ויגעתי בספרי ניקור ראשונים ואחרונים, וגם אשר למדתי ויגעתי אצל מנקרים מומחים, עשיתי גם אני ב"ה דבר בעתו מה טוב, להקל על המלמדים ועל התלמידים, להיות לפניהם סדר הניקור. כי הסדר הוא עיקר גדול בכל הלימודים, שלא יבואו לידי שגיאה ושכחה חס ושלום. וגם הוא דבר נכון ונחוץ להרבנים שליט"א, שיהיה להם ידיעה ברורה בהניקור מכל חלקי הבהמה. והנני להודיע לכל הבאים להתלמד מלאכת הקודש הזו, שבלימוד הקונטרס "סדר הניקור" לבד, לא יצא ידי חובתו להיות מנקר מומחה, עד אשר ילמוד אצל מנקר מומחה בפועל ממש מעשי הניקור. וגם יעיין בזה הקונטרס. ועל ידי הלימוד והמעשה יבואו לשלימות העניין. עיין גמרא סוטה דף ל"ז. עיין שם, שכל מצוה נכרתו עליה ארבעה בריתות, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וכולם מחלקי המצות, ובפרט ניקור אחוריים שהוא ענין חמור, שלא מצינו בכל הש"ס בעניין מאכלות אסורות כלשון הזה "ישראל קדושים הם", רק אצל שמנונית הגיד.

ועיין גודל חומר הענין בזוהר הקדוש פרשת וישלח, זה לשונו: ואמאי אקרי 'גיד הנשה', כלומר גיד דאיהו מנשה לבר נש מפלחנא דמאריהון, ותמן הוא יצר הרע רביע, וכו'. אם כן איך לא יחרד האיש וילפת בגשתו לנקר חלק אחוריים, שלא יכשל חס ושלום אפילו במשהו, כי קנוקנות גיד הנשה וחלב צריכים חיטוט. עיין רוקח סימן ת"ט, זה לשונו: וצריך ליטול גידי הירך, ויוציא מכל הירך שלא ישתייר אפילו כחוט השערה. גם חלקי הבשר הצריכין קליפה וגרידה שלא יחסר אפילו משהו, כי הדברים שמרמזים על יצר הרע נאסרים במשהו ובהנאה, כעניין חמץ בפסח. עיין זוהר הקדוש פרשת בא ברעיא מהימנא, זה לשונו: בין חמץ ומצה בכמה דוכתי דא יצר הרע ודא יצר טוב. לכן שיטת הזוהר הקדוש בפרשת וישלח שגיד הנשה אסור בהנאה, כדאיתא שם זה לשונו: אוף הכא נמי מסאבא דסאיב ההוא אתר, ומאחר מסאבא לית לן לאתהנאה מניה כלל. וכן בגמרא פסחים פרק כל שעה סובר רבי שמעון דגיד הנשה אסור בהנאה, וסתם רבי שמעון הוא רבי שמעון בן יוחאי. ועיין ברדב"ז חלק ג' תקמ"ו, וזה לשונו: שאלת על מה נשתנה חמץ בפסח מכל איסורין שבתורה, שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין ולחפש אחריו ולשרש אותו מכל גבולין, וכו'. וסוף דבריו בתשובה: ועל כן אני סומך על מה שאמרו חז"ל במדרשות כי חמץ בפסח רומז ליצר הרע, והוא שאור שבעיסה, ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו, ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו, ואפילו כל שהוא לא בטיל. והרי זה אמת ונכון. עד כאן לשונו.

ובזה נחלט אצלנו מנקרי פולין, בלי נדר, שלא לקרב למלאכת הקודש הזו רק בני תורה ויראי שמים, שלא לגשת למלאכה זו כלמלאכת חול, כי הוא באמת מלאכת הקודש לשמור הקדושה, כלשון הגמרא הנ"ל "ישראל קדושים הם". ובזה יש לומר העניין שנסבב באחרית הימים ההכרח לנקר אחוריים. עיין זוהר הקדוש פרשת וישלח, וזה לשונו: ואית בבר נש שס"ה גידין, ולקובליהון שס"ה פיקודין, דלאו אינון איתיהב למעבד, ולקבל שס"ה יומין שתא, והא תשעה באב חד מנהון דאיהו לקבל ס"מ דאיהו חד מאינון שס"ה מלאכין, וכו'. הנה ענין חיטוט וביעור הגידין מעומק הבשר, ענין ביעור היצר הרע מקרבינו, שזה כל עבודותינו עד ביאת הגואל, שיהיה ביטול היצר הרע בכלל.

ובזה יש לומר הגמרא חולין פרק גיד הנשה דף צ"ב, 'וישר אל המלאך ויוכל לו', מי נצח למי, יעקב נצח להמלאך, היינו לשר של אדום, 'ויוכל לו' להמלאך. משמע שהמלאך לא פעל כלל. ובמדרש איתא, 'ויגע בכף יריכו', נגע בצדיקים ובצדיקות בנביאים ובנביאות, וכו'. אם כן משמע שהמלאך נגע בו, ומעל קצת, דהעניין הוא, דבשורש כללות ישראל לא נגע המלאך חס ושלום כלל, כי יעקב שורש ישראל. ולפיכך אז דייקא בזה המעשה נקרא 'ישראל' על שם 'כי שרית' וגו' בחינת 'ישראל סבא', שורש ישראל, כי בשורש הגין יעקב אבינו עליו השלום ונצחו שלא יוכל להזיק כלל. אכן ביוצאי יריכו נגע, היינו בענפים המתפשטים מן השרש. וזהו ענין המדרש נגע בצדיקים שהם עתידים לעמוד הימנו. ולכן ניתך לנו זו המצווה של חיטוט גיד הנשה, לתקן זה הדבר, כי המלאך שרו של אדום הוא הס"מ, שדרכו לחפש וללבש העבירות בלבוש המצווה, ועל ידי זה מחטיא חס ושלום, שזה עניין נבואת עובדיה: 'איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו', דמתרגם רבי יונתן 'אתגליין מטמרוהין', שזהו עבודתנו לגלות מצפוניו ומסתוריו, שהוא מסתיר ומכסה הרע בטוב,

והתיקון הוא לגלות הדברים, ולברר טוב מרע. והנה דרכו של השורש להיות מכוסה, והענפים מגולין, כלשון הגמרא 'העוקר עבודה זרה צריך לשרש אחריה', היינו שהענפים מגולין, ועיקר העבודה לעקר ולשרש השורש. וכאן בגיד הנשה השרשים של הקנוקנות מגולין, וכל העבודה של החיטוט הוא רק בענפים המתפשטים מן השורש, לפי שהשורש כבר נצח יעקב אבינו עליו השלום, שלא יהיה לו שום מגע, ועשאו מגולה, היפך כוח שרו של עשו להסתיר הרע בטוב, כנ"ל. אכן הענפים אשר נגע בהם המלאך, נשארו מנוסים. לכן כל עבודתנו לבטל היצר הרע, ולהכרית הרע, לתקן הענפים, ובזה היום באחריות הימים, כאשר אנו מחטטים ומוציאים הגיד הזה, שהוא נגיעת כוח של הס"מ, עם כל ענפיו, שלא ישתייר ממנו שום משהו, כן יבער ה' יתברך היצר הרע מקרבנו, ויתברר הטוב מהרע, שלא יהיה שום אחיזה להרע בהטוב. וכאשר הגיד הזה כנגד תשעה באב, יהפוך ה' יתברך אותו ליום ששון ושמחה, ואז יקוים בנו הפסוק להלן שם, 'הלא ביום ההוא נאום ה' והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו' וגו' 'מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם', במהרה בימינו אמן.

(הקדמת המחבר, קונטרס הניקור השלם)


הרב החסיד ר' דוד אלברשטיין, בנו של החסיד ר' צבי, תלמיד חכם, מנקר מומחה בעיר אטווצק ומגודלי המנקרים היראים בפולין, שעליו סמכו כל גדולי פולין גליציה וליטא, ועשרות מכתבים הגיעו אליו מכל התפוצות להסביר ענייני ניקור.

ר' דוד היה חסידו של האדמו"ר מאמשינוב, רבי שמעון שלום קאליש, שהחל לכהן באדמו"רות בעיירה אוטבוצק, לאחר פטירת אביו בשנת תרע"ח. לאחר תום עריכת הטיש בבית המדרש באוטבוצק, נהגו, במשך שנים רבות, בנו יחידו של הרבי, רבי ירחמיאל יהודה מאיר, ור' דוד אלברשטיין הי"ד, לחזור על דברי תורתו של הרבי שנאמרו בטיש ולהסביר אותם לנוכחים. עוד לפני תחילת מלחמת העולם השנייה העלו השניים את דברי תורתו של הרבי על הכתב, אך כתבים יקרים אלו אבדו בשואה.

ר' דוד חיבר והוציא לאור את ספרו "קונטרס הניקור השלם" (הוצאת מרכז מפיצי תורה ודת בפולניה, ורשה, תרצ"ט). הספר זכה להסכמות חשובות מאת רבני פולין ואדמו"ריה, ובהם: הרב שלמה דוד כהנא הרב מנחם זמבא הרב צבי יחזקאל מיכלסון הרב יעקב זילברשטיין הרב חיים יהושע גוטשכטר הרב יצחק מאיר קאנאל והרב אהרן נפתלי זאוולאדאווער חברי ועד הרבנים לעדת ורשה, הרב ראובן זעהמאן אב"ד אטווצק, האדמו"ר רבי שמעון שלום קאליש מאמשינוב, האדמו"ר רבי משה פרדימן מבויאן-קראקא, האדמו"ר רבי יצחק זעליג מסאקאלוב קאצק, הרב זאב וואלף נוסנבוים רב ור"מ בדראהאביטש, הרב יהודה אריה ליב לאנדא מקאלביעל ראש ישיבת חכמי לובלין, הרב יהודה ליב פיין אב"ד סלאנים וסגן נשיא אגודת הרבנים בפולין, הרב משה ווייס מוועד הרבנים בלאדז, הרב צבי הירש פרידלינג אב"ד ביסקוביץ והרב אברהם יעקב הכהן מו"צ בוילנה.

הרב דוד ומשפחתו נכלאו בגטו אוטווצק. הרב נספה בשואה עם רעייתו שיינדל, וששה מילדיהם יהודית (בת 33), אסתר-גולדה (בת 24), חיה (בת 24), חנה (בת 20), צבי הרשל (בן 14) ויטא איטקע (בת 6). בנם משה שרד ועלה לארץ ישראל עם משפחתו בשנת 1951, דף עד שמילא משה על בני משפחתו נמצא במאגר השמות של 'יד ושם'.

נכדתו של הרב דוד אלברשטיין, היא השחקנית, הזמרת והיוצרת חוה אלברשטיין.

מילי דאגדתא לפרשת ויצא / הרב משה אריה רוזנברג הי"ד

"עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה" (בראשית לא,לב), ופירש רש"י, ומאותה קללה מתה רחל בדרך.

נראה לומר רמז בכוונת יעקב אבינו עליו השלום באומרו "לא יחיה", על פי מה שכתב הגר"א זצ"ל על הפסוק (מלאכי ג,ו) "אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כיליתם", ופירש על פי מה דאיתא בזוהר הקדוש פרשת יתרו בפסוק (שמות כ,יג) "לא תרצח לא תנאף לא תגנוב", דיש פסקא טעמא בכל הני תלת. גבי "לא תרצח", אי לאו דפסקא טעמא לא הוי תקונא לעלמין ויהא אסור לן לקטלא נפשא, אף על גבי דיעבור דאורייתא. וגבי "לא תנאף", אי לאו דפסקא טעמא הוי אסור אפילו לאולדא וכו', וגבי "לא תגנוב" אי לאו דפסקא טעמא הוה אסור אפילו למגנב דעתיה דרביה באורייתא, או דעתא דחכם לאסתכלא ביה, או דיינא דדאין דינא לפום טענה דאיצטריך ליה למיגנב דעתא דרמאה ולמגנב דעתא דתרוויהו לאפקא דינא לנהורא, ובמה דפסקא טעמא אסור ושרי. עד כאן הזוהר הקדוש.

ומבאר הגר"א ז"ל דזהו שאמר הנביא בתוכחתו לישראל "אני ה' 'לא' שיניתי", רצה לומר עשיתי רק שינוי והפסק בין תיבת "לא" לתיבת "תנאף" ול"תרצח" וכנ"ל, אבל "אתם בני יעקב 'לא' כיליתם", רצה לומר כיליתם ומחקתם לגמרי תיבת 'לא', כי אתם מנאפים ומרצחים וכו'. עד כאן דבריו.

ועל זה הדרך יש לפרש גם במאמר יעקב אבינו עליו השלום "עם אשר תמצא את אלהיך לא", כלומר, כמו שמצינו גבי מאמר ה' יתברך בעשרת הדברות שנאמר 'לא' ואף על פי כן יש במשמעותו במובן החיובי, על דרך זה יתבאר גם כאן "לא" – לא יארע לו מאומה, אלא "יחיה". וזהו המשך הכתוב "ולא" היינו מתיבת "לא תגנוב" שבעשרת הדברות, שיש הפסק בין "לא" לתיבת "תגנוב" כנ"ל שמרומז בזה שיש פעמים שמותר לגנוב, ומזה ידע יעקב "כי רחל גנבתם", רצה לומר שהבין שרחל בצדקותה גנבה זאת מאביה כדי להפרישו מן החטא. אכן כיון שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, והוי כשגגה היוצאת מפי השליט, על כן מגרמת אותו דיבור מתה רחל בדרך כפירוש רש"י.

(שערי משה, עמו' לא-לב)


הרב משה אריה רוזנברג, בנו של הרב יצחק אב"ד ור"מ האדהאז, בנו של הצדיק הרב יוסף יוזפא אב"ד פ' לאדאני מחבר הספרים "יד יוסף" ו"דברי יוסף". מצד אימו היה הרב משה אריה נין לרב הלל ליכטנשטיין אב"ד קאלאמייא.

הרב משה אריה, למד כל חייו תורה מתוך הדחק ונודע כגאון וחריף. גיסו, הרב עזריאל יהודה ליבוביץ אד"ב ור"מ האדאז וגאב"ד עדת היראים וויען בניו יורק, כתב כי "החידושים שלו היו מעין מערכות של הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל. והיה לו מוח עצום עד שהיה יכול לסדר על סוגיא עשרים קושיות, ולחדש בה מערכה עצומה של ארבעים וחמישים אותיות, בפלפול עצום ונורא… גם דביקותו בתורה הקדושה היתה להפליא, ושקידתו והתמדתו היו לשם דבר לאות ולמופת… היו ראוים בעליל את עוצם גדולתו בתורה, שהיה ממש בבחינת ספר תורה שלם… וממש היה נמס כל לב לראות האי גאון וצדיק עובד את קונו בדביקות עילאה, ובשמחה נעלה".

הוא היה מתלמידים הרב שאול בראך בקהילת קראלי, של הרב ישעיה זילברשטיין אב"ד וויצן ושל הרב עקיבא סופר בישיבת פרשבורג, ה"דעת סופר", שראה בו את אחד משני תלמידיו המובחרים. הרב משה אריה אף סייע בסידור ספרו הגדול של רבו, הרב זילברשטיין, "מעשה למלך" על הרמב"ם.

הרב משה אריה נשא לאשה את שרה, בתו של הרב פנחס אדלר, אב"ד ור"מ קהילת ראדאוונקא הסמוכה לאונגוואר ומחבר הספר "פני חסד". לזוג נולדו ששה ילדים. אחד מילדיהם, יוסף יוזפא, נפטר והובא לקבורה בבית הקברות בראדוונקא.

 לאחר פטירת חותנו מילא הרב משה אריה את מקומו ברבנות ראדאוונקא. בשנת תרצ"ח ספחו השלטונות את מחוז ראדוונקא לאונגוואר, והרב כיהן גם כאב"ד אונגוואר (אודות שאלת הרבנות שעורר סיפוח זה, ראה שו"ת מהר"ם בריסק, ג, סי' כ).

הרב משה אריה רשם על הכתב חידושי תורה רבים, ואת כל חידושיו בהלכה, שנכתבו בעמקות ובחריפות, נהג לשלוח לאביו הגאון לעיון ולבקורת. חלק מחידושיו יצאו לאור בכתבי העת התורניים 'בית ועד לחכמים', 'המעין' ו'תל תלפיות'. הוא גם סיים לכתוב את ספר "שערי משה", שנותר בכתב יד. הרב ייחל להוציא לאור את חידושיו, כפי שכתב בסוף ספר "מעשי למלך": "יעזרנו כבוד יתב"ש להוציא אורה חידושי אשר חנן אלקים את עבדו". רגע לפני שעמדו להיות מגורשים לגטו אונגוואר, ביקש הרב משה אריה מבנו, הרב שלום, למהר ולהעביר את כתבי היד שלו לבית שכנם הנוכרי למשמרת.

בליל הסדר תש"ד גורשה משפחת הרב משה אריה מביתם, בבהלה, לגטו אונגוואר. לפני יציאתם ניגש הרב להיפרד מהספרים הקדושים שלו, בדמעות ואנחות, במעמד קורע לב. כעבור זמן גורשה המשפחה לאושוויץ, ועברה סלקציה בי"א בסיון תש"ד, בה נשלחו הרב ובנו הרב שלום ימינה, בעוד שהרבנית שרה, וארבעת ילדיהם, ברוך בענדיט, פנחס וחיים אלעזר, נשלחו שמאלה ונהרגו עקה"ש. הי"ד.

כעבור זמן נשלחו הרב ובנו מאושוויץ, למחנה מטהאוזן שבאוסטריה, ולאחר מספר שבועות הועברו למחנה הכפייה גוזן 2, הממוקם מספר קילומטרים מערבית למטהאוזן. בהמשך הופרדו הרב ובנו, והרב כרע תחת תנאי החיים המחרידים, הסבל והרעב, ונפטר בא' בשבט תש"ה, בהיותו קרוב לגיל חמישים. הי"ד.

מכל ילדיהם שרדו רק הרב שלום, ומרת פיגא, אשת ר' משה יוסף פלינט.

בתום המלחמה חזר הרב שלום רוזנברג לבית אביו, ומצא שהשכן הגוי מתגורר בבית זה. כשהתבקש הגוי להשיב את הכתבים שהופקדו בידו, הוא הכחיש את קבלת הכתבים. במאמצים מרובים טיפס הרב שלום לעליית גג בית אביו, שם ראה את דפים קרועים ומפוזרים מתוך ספרי הש"ס הגדול דפוס וילנה, שבהם למד אביו ובהם רשם הערות וחידושים רבים בשולי הגיליון.

על מנת לעשות שם לתורתו של אביו, הוציא לאור הרב שלום את שארית כתבי אביו בספר שנקרא על שם ספרו האבוד של אביו, "שערי משה". הספר כולל סוגיות, שו"ת ועניינים שונים, בסופו הובאו גם תולדות המחבר ומשפחתו.

חותמת הרב רוטנברג הי"ד וחתימת כתב ידו הובאה כאן כאדיבות בית המכירות קדם.

גודל מדרגת שינת הצדיקים וגודל מעלת חלומו של יעקב אבינו עליו השלום / הרב ראובן המבורגר הי"ד

ובפסוק 'ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי', ופירש רש"י ז"ל שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה. עד כאן. וצריך להבין דפסוק 'וישכב במקום ההוא' ופירש רש"י לשון מיעוט, באותו מקום שכב אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה. עד כאן. ותמוה הוא מאוד, די"ד שנים שהיה בבית עבר שלא היה במקום סכנה לא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה, ובאותו לילה היה במקום סכנה, שהדרכים הם בחזקת סכנה, והראיה שלקח מאבני המקום ושם מראשותיו, שעשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות. ובאמת שמירה בדרך מפני הסכנה הוא עסק התורה, כמו שאמרו רז"ל בעירובין (דף נ"ד ע"א) אמר רבי יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה, שנאמר 'כי לוית חן הם'. עד כאן. והוא שכב באותו לילה.

ועוד צריך להבין והוא אמר רבי יוחנן (שבועות דף כ"ה ע"א) שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר, ואיך משכחת שי"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה. וגם קושית הזוהר הקדוש (חלק א דף ק"ו ע"א) וכי תווהא הוא דלא ידע (ועיין באור החיים הקדוש). גם ענין הנדר 'אם יהיה אלקים עמדי' וגו', וכי לא היה מאמין חס ושלום מה שהבטיח לו ה' יתברך 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך'. ואי משום שהיה מתיירא שמא יגרום החטא, כמבואר בברכות (דף ד' ע"א) הא באמת לא הוכיחו ז"ל זה מהפסוק הזה, רק מפסוק אחר דכתיב 'ויירא יעקב מאד", ומפני מה לא הוכיחו זה מהפסוק הזה הנכתב מקודם, 'אם יהיה אלקים עמדי'. ועוד למה אמר לשון 'אלקים' ולא בשם הויה, כמו שנאמר 'והנה ה' נצב עליו', ופירש רש"י ז"ל לשומרו. וגם מה שאמר 'והיה ה' לי לאלקים', וכי עד עתה לא היה ה' לו לאלקים. ועיין בספר אמרי אלימלך מהרב הקדוש ר' אלימלך מגראדזיסק זצ"ל זי"ע.

ונראה לבאר מקודם בחדר מחתא ענין גודל מדרגת שינת הצדיקים. דהנה שמעתי מרבינו הקדוש איש האלקים המגיד ממזעריטש זי"ע שפעם אחת קודם קבלת שבת קודש שכב לנוח מעט בקודש פנימה ותלמידו הקדוש ר' אהרן הגדול מקארלין זצ"ל זי"ע אמר אז בבית המדרש שיר השירים בנעימה ובדביקות גדולה ממש עד כלות הנפש, ורבינו הקדוש ממעזריטש שלח אז את משמשו שילך לבית המדרש לאמר לו שיפסיק באמירת שיר השירים, כי באמירת שיר השירים שלו הוא בוקע רקיעים ומזעזע עולמות, ומפריע לו את שנתו. ומזה יכולין אנו לדעת גודל מדרגת שינת הצדיקים, כי השינה של רבינו הקדוש ממעזריטש יותר חשובה מאמירת שיר השירים של תלמידו הקדוש, שהיתה בדביקות נפלאה מאד.

ובספר "תולדות אדם" מהרב הקדוש מאוסטרובה זצ"ל זי"ע על הפסוק 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה', במדרש איתר שביום מתן תורה בקשו להתנמנם ושינתם היתה ערבה להם, עד שבא משה ועוררן לקבל את התורה. עיין שם. והרב הגאון האלקי מבארדיטשוב זי"ע אמר חלילה לחשוב על עם קדוש שיפלו בתרדמה ושינה ביום הקדוש שידעו שיתן להם הקב"ה את התורה הקדושה, אך כוונת ישראל לשם שמים הייתה שמיום שני בסיוון שהתחילו להכין עצמם לקבלת התורה ועבדו בכח כדול מאד במחשבותיהם הקדושות עד שנפלה עליהם עייפות, והיו מתייראים פן לא יוכלו לעמוד בעת מתן תורה במחשבה זכה וצלולה, על כן נתנו שינה לעיניהם בכדי לחדש מוחותיהם במהירות גדולה לקבלת התורה. עד כאן לשונו. וכתב על זה המגיד הקדוש מקאזניץ ז"ל זי"ע, כי אף לפי דברי הקדוש ז"ל הנ"ל לא היה זה מדריגה גדולה, כי היה לבטוח בחסדי ה' יתברך שמן השמים וודאי ירחמו עליהם לחזק מוחם כראוי ולא היה להם לעשות שום תחבולה לזה באם היה להם הבטחון חזק בה' יתברך. וזה פירוש 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים', כי הם היו עדיין דבוקים ב'טבע' שהוא גימטריא 'אלקים', כיון שהצריכו לשינה, ובא משה והקיצן והוציאן לקראת האלקים, כי על ידי הטבע שהיו אחוזין זה עדיין נתכורר שם אלקים. עד כאן דבריו הקדושים. ואני אומר שגם זה יפלא מאד על בני ישראל שהיו אז בתכלית הזיכוך, וכמו שכתוב 'ויחן שם ישראל', ואמרו חז"ל, כאיש אחד בלב אחד. ופסקה זוהמתן מאתם, היתכן שלא היה אז להם הבטחון הגדול כמו שראוי להשליך על ה', ובוודאי יתן להם כח לעשות חיל במחשבה טהורה וצלולה ולא לילך לישן בכדי שעל ידי זה יהא מוחן צלול. ולכן אומר אני שכוונת ישראל בהשינה הייתה כוונה עמוקה מאוד, והוא כשראו ישראל שהגיע עת דודים, היום הקודש לקבל התורה הקדושה מפי ה' יתברך וידעו בטוב אשר לגדולת ה' יתברך אשר הוא אין חקר ואין תכלית ואין סוף לחכמתו יתברך שמו, ואין סוף ותכלית גם כן להבין טעמי התורה וארוכה מארץ מדה, והיתכן אשר ילוד אשה אשר הוא בשר ודם ובעל גבול ובעולם הזה החומרי, איך יוכל להבין ולקבל את התורה הקדושה. ולגודל מעלתן שהיו אז במדרגה גבוהה מאד והיו משתוקקים וחפצים ליהנות מטעמי התורה וסודותיה הגנוזין בדבריו יתברך אשר הוא אין סוף ואין תכלית, לזאת התיישבו בדעתם שילכו לישון ובעת השינה יפקידו נשמותיהם בצרור החיים, כמו שמבואר בספרי הקדושים שבעת אמירת 'בידך אפקיד רוחי' יכוון להעלות נשמתו אל השכינה הקדושה במ"ן וכו' יהיו מוסרים נפשם ורוחם ונשמתם לאדון הכל, ובעת הזאת ממש יקבלו את התורה מפי הקב"ה, ואז יוכלו לקבל הרבה מאד מהשגת התורה, מה שלא יהיה באפשרי לקבל כשהם בתוך הגוף באלף שנים. וכמו שכתוב על האר"י ז"ל שהשיגה נשמתו בעת השינה בחצי שעה השגה גדולה, מה שאי אפשר לאומרה בשמונה שנה. מכל שכן הדור דעה הקדוש וודאי אין קץ ואין סוף לההשגה שיכלו להשיג אז וחשבו שקבלת התורה תהא אז בשעת שינתם וערבה להם מאד השינה, כי היו מתחילין לילך בנשמתם לעולמות עליונים גבוהים ורמים ששם ישיגו השגת התורה בכח נשמתן לאין קץ ותכלית. וכשראה משה רבינו עליו השלום אדון הנביאים מה שעשו וראה כוונתן הטובה, בא מיד והקיץ אותן משינתם שיעמדו נשמתן בתוך גופן דייקא, כך יקבלו את התורה בעודו בגוף החומרי, וכל אחד ואחד יקבל לפי כחו, הן רב הן מעט, כי כשיקבלו התורה בעת התקשרות הגוף והנשמה ביחד, אזי תמיד יהיה כן כשיגבר האדם ויהפוך החומר לצורה יוכל להשיג מאור התורה הגנוז בה טעמי התורה וסודותיה, מה שאין כן כשיקבלו התורה בנשמתן לבד, כשהם נפרדים מגופן, אז כשיחזרו לגופן שוב לא יוכלו להנות כלל מאור התורה, כי הגוף יהיה להם למסך מבדיל בינם לבין התורה הקדושה. משום הכי עדיף טפי שיקבלו בתוך גופן והם היו אז טהורים וקדושים מאד בכל ענייני פרישות וטהרת הלב ויחול עליהם קדושת דבריו יתברך, גם על צד החומר שלהם ונשאר רשימו לעד שכל אדם מישראל יוכל להשיג ולהנות מאור התורה גם בעודו נקשר בגופו. ומשה רבינו עליו השלום ראה יפה יותר מהם והבין את כל זאת ובא והקיץ אותם מהשינה ושהם עם גופן יחדיו יעמדו ביחד ויקבלו את התורה.

ולפי דרכינו יתפרש הפסוק הנ"ל 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים', כי הם באו לישן ולמסור נשמתן וכו' ולקבל את הדברים בכח הנשמה לבד בכדי שיוכלו להבין ולהשיג זאת אור תורתו יתברך, ובא משה והקיצן והוציאן לקראת האלקים, שהוא הטבע, שדווקא בדרך הטבע ודרך כל הארץ, כשהם עם הגוף יחד, יקבלו את התורה, ואז יוכלו לעבוד את ה' יתברך בתורתו ומצותיו תמיד, אף כשהם בתוך הגוף, שעל ידי אור התורה יעשו מהחומר צורה ויעבדו את ה' בכל לבבם כל ימי חייהם, ויזכו על ידי זה לרב טוב הצפון בעולם הבא אשר עין לא ראתה. אמן, כן יהי רצון.

ובספר אוהב ישראל ז"ל תוכחת מוסר גדול יוכל כל איש ישראלי ליקח לעצמו מזאת הפרשה ולפנות מחשבתו מהבלי הזמן המדומה ולדבק באהבת ה' יתברך ברוך הוא וברוך שמו ולעבדו בתורה ובתפילה ובמעשים טובים בשכל אמת וזך. ועיקר שכל מעשי האדם, היינו הילוך, דיבור, שמיעה, ראיה, שכיבה וקימה וכדומה, בכל דבר יהא מעוטף בתוכה שכל אמת וזך לעבודת ה' יתברך בלי שום סיג ופסולת חס ושלום. וצא ולמד מאבותינו הקדושים ולך בעקבותיהם. פקח עיניך וראה איך ממעשה גשמיות של אבותינו הקדושים נארג ונעשה מהם תורה הקדושה. ואיך התורה מספרת לנו הליכת יעקב מבאר שבע ובאיזה מקום ישן והדיבורים שדיבר עם רחל בת זוגו ואיך שנשק אותה ואיך שהיה רועה את צאן לבן, ותחבולותיו שעשה עם המקלות וכיוצא באילו, הלא מזה מוכח שכל מעשיהם מקטן ועד גדול היה הכל בהשכל ודיעה מיושבת בחכמה אלקית, והאיך רמזו בכל ענייניהם לדברים עליונים נפלאים ונוראים. וכשיסתכל ויתבונן האדם בזה היטב, ראוי לו להתלבש בבושה וענוה גדולה איך הוא נבער מדעת ולא בינת אדם לו, והגם שהוא מתפלל ולומד הוא בלא שכל ודעת ותשוקה, רק כאיש חולם. והלוואי שיחלום לנו בהקיץ כחלומו של יעקב. וגם צריך האדם לצייר בשכלו ומחשבתו וידמה לו ממש שהאדם הוא 'סולם מוצב ארצה', בתוך ארציות וגשמיות, אך 'וראשו מגיע השמימה', היינו שכלו ושורש נשמתו הוא דבוק למעלה בשמים, 'והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו', רצה לומר כשהאדם מגביה את לבו ומוחו לעבודת ה' יתברך, אז מעלה כל המלאכים לרום השמים העליונים ומשפיע להם חיות הקודש. ובאם לאו חס ושלום, אז 'ויורדים בו', יש להם ירידה על ידו, כמאמר חז"ל מתישין כחו של מעלה חס ושלום. גם זאת צריך האדם להיות תמיד במחשבתו איך שכל הכוחות עולם העליונים, כולם כאחד תלויים במעשה האדם בן להעלותם או להיפך חס ושלום. 'והנה ה' נצב עליו', שצריך האדם לחשוב בכל עת איך שה' יתברך עומד לנגדו ומשגיח ורואה במעשיו ויודע כל תעלומות, ומזה יבוא לו פחד ויראה גדולה. והלוואי והיינו מחולמים חלומו של יעקב. ועיקר צריך האדם לטהר ולקדש אבריו וחושיו להיותם כולם כאחד ראויים ומוכנים למרכבה לשכינה, וזה אינו תלוי באמירה לחוד, רק בעשיה בפועל ממש באמת, בלי שום סייג ופסולת חס ושלום, ושיהיו כל אבריו וחושיו שלמים בלי שום פגם וחסרון חלילה. ואז קדוש יאמר לו, ולשעבד רצונו ודעתו לרצון ודעת העליון, ולייחד נפשו רוחו ונשמתו בשם הקדוש והטהור הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו בייחוד אמיתי. ואז יוכל להמשך שכל אמת לעבודת הבורא יתברך שמו לתורה ולתפילה. ויהי רצון שנקיים כל זאת באמת ותמיד אמן. והבן היטב. עד כאן לשונו הקודש.

(תורת האדם, פרק ז)


הרב החסיד ר' ראובן ב"ר שמואל יחזקאל המבורגר – מנאווידוואר, מגיד מישרים בעיר ורשה, מלומדי ומלמדי בית המדרש ובית הכנסת שם, הוא חיבר לפחות שלשה חוברות, ובהם גם: "ברכה משולשת" – דרשה [ביידיש] לשבת שירה (ורשה, תרצ"ו) ו"דרושים נחמדים על הגדה של פסח" (חוברת ג, יידיש). מחבר ספר "תורת האדם", הכולל דרושים בנגלה ובנסתר, בדרך פרד"ס, על פי שיטת ודרך הבעש"ט ותלמידיו (ורשה, תרצ"ח). הספר יצא לאור עם הסכמות רבות של גדולי הרבנים והאדמו"רים: רבי נפתלי האדמו"ר נאוואדוואר, רבי ישראל שפירא האדמו"ר מגראדזיסק, הרב יוסף יהודה לייבוש רוזנברג, הרב נתן שפיגלגלאס, הרב יעקב מאיר בידרמן, הרב מנחם זעמבא, הרב חנוך העניך נאוורי, הרב מרדכי דוב איידלברג, רבי אלטר עזריאל מאיר אייגר האדמו"ר מלובלין, הרב אריה צבי פרומר, הרב יחיאל צבי הלוי עפשטיין, הרב ישראל יצחק מורגנשטרן, הרב יוסף פרלוב האדמו"ר ממינסק, הרב אהרן נפתלי זאוולאדווער, הרב צבי יחזקאל מיכלסון והרב דוד יוסף וייסברויט.

הרב ראובן היה אחיינו של הרב החסיד ר' דוד ליב עלשטיין מארץ ישראל, ומצאצאיהם של ר' צבי הירש שהיה "שו"ב וש"ץ טוב מן המובחר" (כפי שכתב עליו החוזה מלובלין) ושל ר' אריה לייבעלע מקהילת שעפס שהיה "הרבני המופלג והנכבד" (כפי שכתב עליו רבי יצחק מווארקא).

שמו של הרב ראובן המבורגר מוורשה מופיע ברשימת רבנים שנעצרו בבית הסוהר ונרצחו באש מקלעים בין התאריכים 18-25.01.1940, בקרחת היער הקטנה ביער קמפינוס, כשלושים ק"מ צפונית מערבית לוורשה, כחלק מסדרת הרציחות ההמוניות של חברי האליטה הפוליטית, התרבותית והחברתית הפולנית, הידועות בשם 'טבח פלמירי'. הי"ד.

לצערי לא הצלחתי למצוא מידע נוסף על תולדותיו של הרב ראובן המבורגר.

יהי רצון שה' יתברך יתן בפי מילים, בכדי שיהיו דברי נשמעין / הרב אהרן דוד טברסקי הי"ד

תמונת הרב אהרן דוד טברסקי הי"ד

כי סליק רבי אבא אמר יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל (ביצה דף ל"ח).

כי סליק וכו'. וקשה להבין המאמר הזה, וכי היה רבי אבא רודף אחר הכבוד אשר כל מגמתו היה שייטב בעיני העם הדרשה שלו, שעל ידי זה יאמרו עליו שהוא דרשן נאה. חס ושלום, חלילה לחשוב כזאת. ובוודאי היה כוונתו לאיזה תועלת במה שהתפלל לד' שיאמר מילתא דתתקבל. אכן היא הדבר, דהנה יש שני מיני חכמות, חכמת אנושי וחכמת אלקית. חכמת אנושי הוא מה שהאדם מוצא בכוח שלו אשר חנן ד' אותו, וחכמת אלקית היא מה שאינו בשום שכל, רק השכינה מדברת מתוך גרונו, כמאמר הפסוק "רוח ד' דובר בי ומילתו על לשוני". והנפקא מינה בין שני חכמות האלה היא כך, כי מה שהוא חכמת אנושי, אין האיש בטוח שישמע לדבריו, כי יוכל להיות חכם יותר שלא ייטב בעיניו דברי החכמה ששפע, מאחר כי מה שזה בונה זה סותר. אבל חכמת אלקית, זה היא מה שהאדם שומר פיו ולשונו וכאשר ידבר איזה דבר חכמה, זה וודאי חכמת אלקית ומחויב וההכרח לשמוע אותו, כמאמר האלשיך על הפסוק "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", היינו מי שאינו מחלל דיבורו, שכל דיבוריו רק בדברי תורה, לאיש כזה, "ככל היוצא מפיו יעשה", היינו שכל אחד שומע לדבריו.

ובזה יובן היטב מדוע הוטב לפרעה פתרון יוסף מכל הפתרונות, דכאשר אמר פרעה ליוסף "ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי, אלקים יענה את שלום פרעה". ופירש רש"י, אין החכמה משלי, אלא אלקים יענה, ייתן ענייה בפי לשלום פרעה. עד כאן לשונו. וכאשר פתר יוסף החלום לפרעה כתיב, "וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו" וכו' "הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו", היינו מכל החרטומים לא יכול פרעה לקבל בטוב את הפתרון, כי המה עשו בחכמתם חכמת אנושי, ומה שזה בונה זה סותר. לא כן יוסף הצדיק, אשר לא דיבר מרוב חוכמתו רק רוח ד' דובר בו ,כמו שפירש רש"י כנ"ל, מוכרח לקבל. ולא יכול שום אדם לסתור הדבר.

והשתא יובן היטב דברי רבי אבא, דאמר יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל. לא שהתפלל שיוטב הדרשה בעיני העם, חס ושלום, כדי להתפאר על ידי זה, רק התפלל אשר לא יאמר מרוב חכמתו, רק שהשכינה יהיה מדברת מתוך גרונו, כמאמר הכתוב "רוח ד' דובר בי", וממילא על ידי זה מהכרח יהיה שדבריו יהיו נשמעים לכל, ודו"ק. ובכן גם אני אלמוד ממנו ואתפלל כתפלתו, שה' יתברך יתן בפי מילין, בכדי שיהיו דברי נשמעין. ולא שאדבר מרוב חכמתי, ובפרט בעת שאני מזכיר אבותי הקדושים זצלה"ה שבוודאי היתה שכינה מדברת מגרונם, בטוח אני בזכותם הקדוש, שבוודאי יתקבל דבריהם הקדושים וכל איש ואיש שישמע דבריהם הקדושים יעשה רושם בליבם ויבואו כל העם, כולם כאיש אחד, לקנות הספר היקר הזה, בכדי להכניס ברכה בתוך ביתם דרך הפתח, שכל אחד ואחד אשר יקנה את הספר הזה בטח ישפיעו עליהם אבותי הקדושים זצ"ל זי"ע אמן כן יהי רצון. ובזכותם יושעו בכל משאלות ליבם, לטוב להם כל הימים אמן כן יהי רצון.

(ספר היחס מטשרנוביל, פתיחה)


הרב אהרן דוד טברסקי הי"ד, אב"ד גארשקוב (הסמוכה ללובלין), מחבר ספר היחס טשרנוביל ורוזין (לובלין, תרצ"ב ותרצ"ח).

הוא היה בנו של האדמו"ר מלובלין רבי משה מרדכי מטריסק (בן האדמו”ר רבי יעקב אריה לייב משושלת טשרנוביל-טריסק בן רבי אברהם המגיד מטריסק מחבר הספר ‘מגן אברהם') וחתנו של דודו האדמו"ר ר' זאב וואלף (וולוולה) טברסקי מקאוולי ושם ניספה יחד עם חותנו הי"ד בשנת תש"ג.

ספרו 'ספר היחס מטשרנוביל ורוזין" זכה להסכמתם של אבי המחבר רבי משה מרדכי טברסקי (ב"ר יעקב אריה ליב) האדמו"ר מלובלין (טריסק-וורשה) הי"ד, רבי דוד אהרן טברסקי (ב"ר יעקב אריה ליב) האדמו"ר מזאריק הי"ד, הרב נחום משה (ב"ר זאב מרחמסטריבקא ) טברסקי הי"ד אב"ד קאוולע, חותן המחבר רבי זאב טברסקי (ב"ר יעקב אריה ליב) האדמו"ר מקוביל הי"ד, רבי משה ליב טברסקי (ב"ר מנחם נחום) האדמו"ר מחלם, הרב משה רוקח הי"ד בשם אביו האדמו"ר מבעלז רבי אהרן (ב"ר ישכר דוב), רבי ניסן יהודה ליב טברסקי הי"ד אב"ד זאמושץ האדמו"ר מקעלץ, רבי אברהם יעקב פרידמן הי"ד (ב"ר יצחק) האדמו"ר מבויאן ורבי משה פרידמן (ב"ר שלום יוסף) הי"ד האדמו"ר מבויאן-קראקא.

דמותו של הרב אהרן דוד בצעירותו מופיעה בתמונה שמוצגת בדף זה, אך לא ברור לי האם הוא הנער שבמרכז התמונה או הנער שבצד שמאל של התמונה.

הכרחיות האחדות, האחווה והשלום בעם ישראל, ומעשה מהגאון רבי זלמן מווילנה בערב יום הכיפורים / הרב מרדכי הכהן זלצר הי"ד ובנו הרב יחיאל דוד הכהן זלצר הי"ד

ספרי ויכתוב משה

בפרט נצרכה מדת התאחדות לעם גולה וסורה נתונה למכים בכל עיר ועיר מדינה ומדינה, וכמו שביאר הספורנו הפסוק (בראשית יג,ז) "ויהיו ריבו בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט", דהסבה להתפרדות לוט מאברהם היתה "והכנעני והפריזי אז יושב בארץ", ולכן היה ריב בין שני אחים גרים מבאיש את ריחם בעיני התושבים, כי בהיות מריבה בין האחים הגרים, יחשבו אותם התושבים לאנשי ריב וישאו קל וחומר בעצמם. עד כאן לשונו.

וכן פירש הרב נפוצות יהודה הנ"ל (דרוש מט) כוונת הצורר המן ימח שמוש באמרו( אסתר ג,ח) "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", שכוונתו היתה להגדיל אשמם, כי העם אשר כל שלימותו תלוי בהיותו אחד הרי הוא משולל ונעדר מן השלימות הפלא ופלא, כי עם היותו מפוזר ומפורד בין העמים, ששם הצורך גדול מאוד להתאגד ולשבת אחים יחד, שם הוא מפוזר ומפורד בדעות, כי איש בבנו ובאחיו אנשים עברים נצים.

ובזה פירשתי כוונת אותו חייט המובא במדרש איכה (איכה רבה פ"א ס"ח) דחד מאתינס אתא לירושלים, אשכח חד מדוכא מטלקא (פירוש מדוך שבור ומושלך) נסביה ואובליה גבי חייטא, אמר ליה חייט לי הדין מדוכא תבירא, אפיק ליה איהו מלא קומצא חלא, אמר ליה שזור לי חוטין ואנא חייט ליה. דהנה הרב רבי יצחק אברבנאל (הושע ב,ה) נתן הטעם למה שנמשלו ישראל לחול הים, לפי שהחול בסבת לחות הים אשר עליו יתדבקו ויתאחדו חלקיו הדקים כאלו הם גוף אחד מדובק, כן האומה בית יעקב וישראל, לסיבת התורה והאמונה שתהיה ביניהם הנמשלת למים יתאחדו, ויהיו רבים מאד מצד ואחדים מצד. ועל כן כאשר הביא אותו המלעיג מאתינוס (והוא עיר אטהען, שהיתה מלאה חכמים וסופרים כנודע וכמבואר בבכורות) אותו מדוכה, ובו לעג על אומה הישראלית הנדוכה והנכתשה ביסורין וגליות, עד כי גדול שברם לאין מרפא למראה עיני המלעיג, השיב לו אותו חייט החכם שיעשה לו מן החול חוטין שזורין ואז העלה בידו תרופה לשברי המדוך. ורמז בזה להתאחדות ישראל שנמשלו לחול, כן התאחדות באומה זו סיבה חזקה להשיב עטרתה ליושנה. והרב בעל עקידה (בשער ע"ד) דמה את השלום לחוט של כסף או של זהב וזולתם, אשר בו יתחרזו הרבה מאבני האקדח וכיוצא להעמיד מצב כל החלקים ההם על תוכן החרוז ההוא הכללי.

ובזה יובנו דברי הירושלמי (פאה פרק א הלכה א) אמר רבי אבא בר כהנא, דורו של דוד כלם צדיקים היו, ועל ידין שהיה להן דלטורים היו יוצאים במלחמה והין נופלים וכו', אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו להן דלטורים הין יורדים למלחמה ונוצחין. עד כאן. דבאמת כיוון שהתפרדו עצמם לחלקים רבים בדעות שונות זה מזה, ממילא פירצה קוראה לגנב אויב המארב לבא ולהשליך עבותות השעבוד על צווארם, וכמשל הקדמוני דכשני אנשים נצים ומנגדים זה לזה, השלישי יוצא בתכלית הריווח.

ובזה האופן שמעתי מפרשים הפסוק בפרשת שופטים (דברים יז,ח) "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך", הכוונה כי יפלא הדבר ממך על אודות מצב הנורא של עמנו, התלאות הרבות והרעות המוצאות אותו בכל מקום בואו 'צא טמא' יקראו לו, 'אין לך חלק ונחלה בתוכנו', והרבה חבורות נוסדו בימינו אלה אשר מטרתם למעט בצער בעלי חיים ולחוס על הבריות הדקות, ועל כן בכמה מדינות חוק גזרו על השחיטה באמרם כי גורם צער גדול להבהמה, ובאותן מדינות עצמן עם בני ישראל המה תמיד למרמס לרגלי השור והחמור, חייהם תלוים להם מנגד ואינם חיים טבעיים. ולכאורה מאד תגדל התמוה מה בין דם לדם, הלא אדרבה האהבה תתהווה מהשווי והדמיון ומין האנושי אחת הוא. גם יתמה מדוע שללו מאת העם הזה בהרבה מדינות זכיות אזרח, מדוע הוא האחד אשר אין לו האפשרות לראות חיים ולינק מטוב הארץ, אף כי בה נולדו גם אבותיו ואשר עליה הקריב את עצמו היות כי היתה חביבה עליו הארץ ההיא. וגם כשיעוות בדבר מה בעמדו לפני המשפט, אם היה נכרי לא היו מחמירים בו כל כך כאשר בהיותו יהודי, ומה בין דין לדין. ולמה כאשר יארע גנב או גזלן באחת האומות לא יאשמו כל העם ההוא אשר הגנב או הגזלן שוכן בתוכם, אבל לא כן מצינו בעם בני ישראל, אשר אחד מהם יחטא יאשמו כל בית ישראל בגללו מראש העולם ועד סופו, ומה בין נגע לנגע, נגע בית יעקב לנגע, והוא הכתם הרע, אשר תארע באחת משאר האומות. ועל זה בא כמתרץ, דברי ריבות בשעריך" – המחלוקת ופיזור הלבבות אשר פשתה במחנינו היא היא הגורמת השעבוד בנו, וכאמור.

ובעוללות אפרים (מאמר כ"ה) רמז בזה ענין המקלות של יעקב, שנאמר בהם (בראשית ל,מא) "והיה בכל יחם הצאן המקושרות" וגו', והיינו רומז לשה פזורה ישראל בכל עת יחם לבב אחד על זולתו ויקשרו קשרים זה על זה כמנהג בעלי המחלוקת, "ושם יעקב המקלות", רמז להם הגלות שנמשל למקל חובל, כמאמר הכתוב (ישעיה י,ה) "הוי אשור שבט אפי" וגו'. "ובהעטיף הצאן", שהם מעוטפים באגודה אחת, "לא ישים המקלות", ובזה רמז אל השלום שהוא תוקף חוזק אומה הישראלית.

ולכן גדלה מעלה השלום כל כך עד שאמרו חכמינו ז"ל (ויקרא רבה פ"ט ס"ט) גדול השלום שכל הברכות כלולות בו, ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום. כי באמת עיקר חיונה וחיותה של האומה הישראלית הוא השלום המאחדם והמאגדם יחד, ולכן כל הברכות כלולות בו.

ולזה כוון גם רבי אלעזר הקפר (בספרי נשא) באמרו גדול השלום שאין חותם כל הברכות אלא בשלום, שנאמר "יברכך וגו' וישם לך שלום", כי הכל הולך אחר החתום לטובה, והיא היא הברית שלום עקרת הבית אשר הכל נחתכין על פיה, ועל פיה תתחזק האומה בכללות ובפרטות ברוחניות ובגשמיות. ובלא השלום כל הברכות לא יתקיימו. וכמו שמצינו במדרש רבה (נשא פי"א ס"ז) בשם רבי שמעון בן חלפתא בברכת כהנים אחר כל ברכות סיימן בשלום, "וישם לך שלום", לומר שאין הברכות מועילות כלום אלא אם כן שלום עמהם. ובספרא (בחקתי פ"א) גרסינן שמא תאמרו הרי מאכל והרי משקה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר "ונתתי שלום בארץ", מגיד שהשלום שקול כנגד הכל. עיין שם.

ובדבש לפי (מערכת ש') דייק כן גם במאמר רבי שמעון בן חלפתא (בסוף עוקצין) 'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום', 'מחזיק ברכה' דייקא, כי השלום הוא המחזיק כל הברכות. וכתב בטעמו של דבר דכיוון שישראל למטה שונאים תגר, גם למעלה אין רשות למקטרג לקרא תגר עליו.

ואמרו חכמינו ז"ל במדרש (בראשית רבה פצ"ח ס"ב) "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", רבי אסא אמר הטהרו, כמה דאת אמר (נחמיה יג,ט) "ויאספו על ירושלים ויטהרו את הלשכות". ורבנן אמרו ציוה אותם על המחלוקת, אמר להון תהון כלכון אסיפה אחת, הדא הוא דכתיב (יחזקאל לז,טז) "ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ובני ישראל חביריו", 'חבירו' כתיב, נעשו בני ישראל אגודה אחת התקינו עצמכם לגאולה וכו',

ופירש בספר דברי שלום (דרוש כ') כוונת המאמר שלהיות שיעקב אבינו עליו השלום ראה הגלות והשעבוד על בניו, עלה על לבו שהסיבה לזה הוא אחת משתים, או המחלוקת בין בניו להמקום יתברך שמו, או המחלוקת ושנאת חנם שיש בינם לבין עצמם ורוע ההנהגה אשר ביניהם. ולכן הזהירם ואמר "האספו" שבמילה זו כיוון לב' המחלוקת, הראשון כיוון ללשון טהרה, כמאמר רבי אחא, כלומר הטהרו בלבבכם שלא יהיה בכם שום תערובות עבודה זרה, אלא שיהיה לבבכם שלם עם הקב"ה, וכמאמר חכמינו ז"ל (פסחים נו.) שקרא לבניו ואמר להם שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב"ה, אמרו לו שמע ישראל אבינו, כשם שאין בלבבך מחלוקת על הקב"ה כך אין בלבנו מחלוקת, אלא ד' אלקינו ד' אחד, אף הוא פירש בשפתיו ואמר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', וגם לשון טהרה נופל אצל ניקוי מעבודה זרה, כאמרו בפרשת וישלח (בראשית לה,ב) "הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם" והטהרו והחליפו. וכנגד מחלוקת השני אמר גם כן "האספו", וכמו שפירשו רבנן, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, שלשניהם כיוון יעקב ואמר להם שיהיה אסיפה אחת ולא יהיה שום מחלוקת ושנאה ותחרות ביניהם, כי זה הוא הגורם תלאות עמנו מכל הני הרפתקאות דעדו עלינו בכל מקום ומקום מדרך כף רגלנו.

ועיין בספר המדות מהרב הקדוש רבי נחמן מברסלב זי"ע בערך מריבה (אות כ"ח) מי שחולק עם שכניו לסוף שיהיה לעג לאויביו. עד כאן לשונו הטהור. וציין הרב מטשעהרין ז"ל מקורו טהור (בתהלים פ,ז) "תשימנו מדון לשכנינו ואויבנו ילעגו למו", ולפי דברינו הנ"ל הרי הרבה ראיות ומקורות חזקות למו באיבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא כאמור. גם מצינו בדברים רבה (פ"ה סי"ד) אמר דוד מבקש הייתי לשמוע מהו שיחתו של הקב"ה על ישראל, ושמעתי שהיה עסוק בשלומן, שנאמר (תהלים פה,ט) "אשמעה מה ידבר האל ד' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו", הרי כי שלומותה היא חיותה, והיא עיקר קיומה של האומה הישראלית.

ולכך הזהיר הלל ואמר (אבות פרק ה משנה) אל תפרוש מן הציבור, כי בהיותם ישראל בהשתתפות יחד, אזי הם "כולך יפה רעיתי ומום אין בך", וכאשר המשיל הדבר ביערות דבש (ח"ב דרוש ב') לאדם שקונה עדר רחלים גדול ביחד, לא יחפש אחר נקוד וטלוא בעזים וחום בכבשים, אבל כשהם נפרדים זה מזה וניצב כל אחד לבדו אז יבדוק כל אחד ואחד אפילו בניב שפתים, כן גם על ידי השתתפות עם הציבור, אפילו אם ימצא באחד פגם אחד אשר לא יהיה ראוי להיוושע ולהענות על ידו, מכל מקום בהשתתפותו עם הציבור יחד בוודאי ייוושע.

ולכן הזהיר רבינו האר"י ז"ל (בפרי עץ חיים שער הקרבנות סוף פרק ב) שקודם התפילה יקבל על עצמו מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויכווין לאהוב כל איש ואיש מישראל כנפשו, כי על ידי זה תפלתו כלולה מכל תפלות ישראל ותוכל לעלות ולעשות פרי ויצליח. עד כאן לשונו.

ועיין בספר מאור ושמש (סוף פרשת ויחי) שכתב הטעם שאין אומרים י"ג מדות רק בעשרה ולא ביחידות, דהנה איתא (ראש השנה יז:) ברית כרותה הוא לשלש עשרה מדות שאינן חוזרה ריקם, מלמד שנתעטף וכו' כל זמן שבני יעשו כסדר הזה אני מוחל להם. ופירשו הגאונים ז"ל כל זמן שבני יעשו, דייקא יעשו כסדר הזה, שינהגו עצמם במדות הקדושות האלו, אז אני מוחל להם. ולא די באמירה לבד, רק גם במצוות מעשיות בפועל ממש מדת החסד והאמת, וכן כולם. ולכו נאמר דווקא בצבור, דנמצא על כל פנים בכל אחד ואחד מהמניין איזה מדה מהמדות האלו, בזה מדת רחום, בזה ארך אפים, וכן כולהו, אזי קורא אני מצד האחדות שפיר 'כל זמו שבני יעשו ומוחל להם', לאפוקי ביחיד. עיין שם.

וגרסינן בפרק קמא דתענית (דף יא.) תנו רבנן בזמן שישראל שרוין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרה שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים 'פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור'. עד כאן. כי בזמן שישראל שרויין בצער, בוודאי החוב מוטל על כל אחד ואחד להתאגד ולהשתתף יחד, ולכך מדה כנגד מדה מענישו ד' יתברך שאינו רואה בנחמות צבור, ולהיפוך במדה טובה, כל המצער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנשמה ציבור, כי במדה שאדם מודד מודדין לו, כי כל המרחם עצמו על הבריות מרחמים עליו מן השמים כמבואר בשבת (דף קנא:).

ובזה פירש בספר אשל אברהם (פרשת בשלח) הכתוב (תהלים מט,ח) "אח לא פדה יפדה איש לא יהן לאלקים כפרו ויקר פדיון נפשו וחדל לעולם". וכתב לפרש דהנה מצינו במדרש (שמות רבה פ"כ ס"ז) "ויהי בשלח פרעה", פרעה צווח 'וי', כי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה (ויקרא רבה פי"ז ס"ד) ופרעה לקה בגופו תיכף, דהיינו בדם צפרדע כנים, ואחר כך בממונו והוא הערוב וכדומה, ועל כן סבר דהקב"ה אינו משגיח בשפלים ואינו משדד המערכות, רק הכל בדרך הטבע, ולכן אם ילכו למלחמה יגברו על ישראל, כי משם אלקים כבר ידע פרעה, כמו שמצינו גבי יוסף "איש אשר רוח אלקים בו". אבל על הים נתוודע לעין כל כי הכל בהשגחה פרטיות מאין סוף ברוך הוא על כל פרט ופרט שבפרט, ולזה צווח 'וי', דכיווו דהכל בהשגחה עליונה אם כן למה הוא נענש תחלה בגופו, הלא אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה. אך האמת היה עבור שלא התרחם על בני ישראל, וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו השמים, וחילופא ההיפוך למי שאינו מרחם על בני ישראל.

וזה שאמר הכתוב "אח לא פדה יפדה", והיינו להבוטחים על חילם שהכל הולך בטוב, "וברוב עשרם יתהללו", שכל רע לא יאונה להם בעסקיהם, וכיוון שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, על כן היא לו לראיה גם על חיים ארוכים שמתוקנים לו, ולכן "אח לא פדה יפדה", שלא יפדה את אחיו המונח בבית האסורים מיוסר בעינויים קשים, ולא ייתן שום צדקה, והיינו איש לא יתן לאלקים כפרו, רק "ויקר פדיון" נפשו לאכול ולשתות ולהתענג בתענוגי עולם הזה. אבל "וחדל לעולם" בגופו ובנפשו וימות קודם שיבא הפגע לממונו, והכל עבור שלא התרחם על הבריות.

ואני הצעיר פירשתי הכתוב הנ"ל, על פי דרך הנ"ל באופן אחר, דאם אח לא פדה יפדה, וגם לא יתן לאלקים כופר נפשו, אז ויקר פדיוו נפשו, כי נפשו יהיה כפר פדיונו, חלף צדקתו אשר היה לו לעשות, והכל עבור שלא התרחם על הבריות.

וכאשר יסופר מהגאון הקדוש מו"ה זלמו מווילנא ז"ל שפעם אחת ראה בערב יום הכפורים לאדם אחד שבא לחברו בכניעה, ואמר 'נא יסלח לי אדוני על מה שעוויתי לנגדו'. אך חברו היה אכזרי, ואמר לו 'איננו מוחל לך על זה, כי הוצאת עלי שם, ובזית אותי לעיני כמה אנשים, ועברת על מלבין פני חברו ברבים שהיא אחת מהעבירות אשר העובר עליהם עונשו גדול מנשוא. וכשמוע הגאון מורינו הרב זלמן ז"ל דבריו, ענה ואמר לו, מצינו בגמרא (יומא ט:) לא נחרבה ירושלים אלא על שנאת חנם שהיה ביניהם. ולכאורה פלא הלא כמה עבירות עברו, ולמה לא נענשו אלא על שנאת חנם. אך ישובו של דבר דכל זמן שהיה להם אחדות וכל מי שעיוות לחברו מחל לו חברו, על כן גם הקב"ה מחל להם. אמנם אחר שעשו מריבה בין אחד לחברו ולא מחל אחד לחברו, אז גם הקב"ה לא מחל. וזה שאמר 'לא נחרבה ירושלים אלא על שנאת חנם', והיינו שלא היה להם האחדות והאחווה כראוי שימחול אחד לחברו אף אם עיוות לנגדו. וכשמוע דבר זה יצא מפי המלך (רבנן אקרי 'מלכי') מורינו הרב זלמן הנ"ל, מיד ענה לחברו 'הנני מוחל לך על כל מה שעווית לנגדי', כי בביאור מאמר זה נתחלף זה לאיש אחר, באשר הזכיר עצמו שפלות ופחיתת מדה גרוע הלז אשר הוא עומד בה כעת, והיא המהרס חומת האומה בין ברוחניות בין בגשמיות, ועד מתי ישכב שטוף במחשבת שווא הללו, הלא מה טוב ומה נעים שבה אחים גם יחד, וכמאמר הנביא (מלאכי ב,י) "הלא אב אחד לכלנו הלא אל אחד בראנו מדוע נבגד איש באחיו, שכיון ששרשנו אחד למה לנו לנתק התקשרותנו.

והרב בעל אוהל יעקב בספר המדות שלו (בשער השנאה פ"א) המליץ על אנשים כאלה מאמרם ז"ל (שבת סג.) אמר רב כהנא אמר רבי שמעון בן לקיש, ואמרו לה אמר רב אסי אמר רבי שמעון בן לקיש, ואמרי לה אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש, כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו, שנאמר (איוב ו,יד) "למס מרעהו חסד", שכן בלשון יוונית קורין לכלב 'למס', רומז על המרגיל עצמו  לשנוא את הבריות ככלב רע הקופץ מול פני כל הנוגע בו, הוא נענש מדה כנגד מדה שמונע חסד מתוך ביתו, כי אם היה רחום על הבריות היו מרחמים עליו מן השמים. ואמר רב נחמן בר יצחק שם עוד כי אף פורק ממנו יראת שמים, כי רעיוניו ומחשבותיו מלאים זעם ועברה חורשים רע על הבריות ואין לבו פנוי להכניס בו יראה שמים.

ועוד יותר מזה הסביר הגאון הקדוש חיד"א ז"ל בספר צוארי שלל (בהפטורת וילך אות ד) בפירוש הכתוב (הושע יד,ב) "שובה ישראל עד ד' אלקיך", למה ששנאה חנם גורם חס ושלום פגם גדול כל כך למעלה, כי עובר תמיד על "לא תשנא" "לא תקום ולא תטור" "ואהבת לרעך כמוך". גם שונא מי שמטיב לחברו, וטח עיניו מראות כי ד' הוא הנותן לחברו חיים ופרנסה, ואם כן חס ושלום מגיע פגמו עד ד' אלקיך.

גם הביא ענין אחד ששמע מפי קודש בעל אור החיים זי"ע, שאחד זלזל בתלמיד חכם אחד, והוא ז"ל היה מפייס להתלמיד חכם שימחול להמזלזל. וענה התלמיד חכם, להווי ידוע למר כי כבר מחלתי לו בלב שלם, כי הזוהר הקדוש אומר (פינחס דף רלב:) דעוונות ישראל מכבידין גדפוי דשכינתא, וכיוון שזה זלזל בי על לא דבר, בוודאי יחשוב לו ד' עוון, ועל ידי זה בא צער להשכינה חס ושלום, ולכן מחלתי לו תיכף ומיד, כדי שיכופר העוון ולא יהיה צער להשכינה [א], והנאהו להקדוש הנזכר. וכתב על זה החיד"א ז"ל, כי דבר זה הוא מוסר גדול למי שיש לו לב להבין.

[א] אמר בן המחבר, הדבר מבואר בתוספתא (בבא קמא פ"ט מי"א) דהחובל בחברו אף על פי שלא ביקש החובל מן הנחבל, הנחבל צריך שיבקש עליו רחמים. גם יש להעיר מדברי הש"ס (שבת קמט:) כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, דכיון דהוא הכביד גדפוי דשכינתא, לכן מענישין אותו בזה דאין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה.

(חלק מדרוש 'אהבת איתן', דברי מרדכי, מהדורה חדשה, קרית יואל תש"פ, עמו' לז-מב)


הרב מרדכי (מרטון מרקוס) הכהן זלצר (זאלצער) הי"ד, נולד בשנת תרמ"ט (06.04.1879), לאביו, הרב הצדיק דוד הכהן זלצר ראב"ד מונקאטש (נכדו ותלמידו של הגאון רבי דוד דויטש מחבר ה'אהל דוד', ושל המהר"ם א"ש), ולאימו הרבנית חנה פראדל, בת הרב מרדכי אסטרייכר, בנו של הרב יוסף שלמה אסטרייכר מתלמידי החתם סופר.

הרב מרדכי נשא לאשה את מרת (יולן) יוטא בת דודו, הרב אביגדור הכהן ברנשטיין, חתנו של סבו, הרב מרדכי אסטרייכר.

הרב מרדכי היה רב גדול בתורה ביראה ובחסידות, הוא היה מגיד מישרים בחבורה 'דרכי תשובה' במונקאטש ונושא שם דרשות בדברי אגדה מידי שבת ויום טוב, חיבורו 'מאמר מרדכי' יצא לאור ביחד עם ספרו של אביו, 'דברי דוד' על מסכת אבות (ווראנוב, תרפ"ז).

ספרו 'ויכתוב מרדכי' (מונקאטש, תרצ"ו ותרצ"ח) כולל דרוש לחנוכה על מעלת האחדות, חידושים על פרשות ספר בראשית ושמות, דרוש על חינוך הבנים, דרוש לשבת, לחנוכה, לברית מילה, לנישואין, ועוד.

הספר יצא לאור בשני חלקים. על חלק א' נכתבו הסכמות מאת האב"ד והאדמו"ר מקרצקי רבי חנוך העניך מייער הי"ד מסאסוב, מאת הדיין ממונקאטש הרב דוד שליסל מחבר הספרים 'אמרי דוד' 'בית דוד' ו'גן דוד', ומאת רב מונקאטש והגליל הרב שמואל דוד הלוי יונגרייז. ועל חלק ב' נכתבו הסכמות מאת רבי ברוך רבינוביץ האב"ד והאדמו"ר ממונקאטש, הרב יוסף אלימלך כהנא הי"ד אב"ד אוזשהאראד, הרב מאיר ליב פרייא הי"ד אב"ד שוראן, הרב יהושע בוקסבוים הי"ד מגאלאנטא, הרב שמואל דוד הלוי אונגר הי"ד מנייטרא והרב הלל ויינברגר הי"ד אב"ד סערדאהעלי.

הרב נספה באושוויץ בג' בסיון תש"ד (25.05.1944), ולא נותרו ממנו צאצאים.

ילדיו רבקה, צבי ומשה יצחק נפטרו בחייו, ושאר ילדיו נספו בשואה, ובהם: הרב יחיאל דוד הכהן זלצר, יעקב יהודה, מיכאל, חיה אסתר ורחל לאה. הי"ד.

אחיו, הרב מאיר זאב הכהן זלצר הי"ד, מחבר ספר "דברי מאיר" על התורה, נביאים וכתובות וסוגיות הש"ס, כיהן כדומ"ץ בבית דינו של האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש בעל "מנחת אלעזר".

הרב יחיאל דוד הכהן זלצר, הנ"ל, בנו הגדול של הרב מרדכי, צירף הגהות והערות לספרו של אביו. הרב יחיאל דוד נשא לאשה את מרת אסתר בת הרב אשר אנשיל כ"ץ הי"ד אב"ד סערדאהלי, ולאחר נישואיו התגורר בסערדאלי וכיהן שם כר"מ, הרבנית אסתר ובנם יהונתן בנימין, נהרגו על קידוש השם בכ"ז בסיון תש"ד. הרב יחיאל דוד נהרג עקה"ש בי"ח בניסן תש"ה.

כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו נחרב בית המקדש בימיו, שבית המקדש מכפר והאשה מצילה מן החטא / הספד הרב נפתלי צבי שלזינגר הי"ד על אשתו – חלק ג

בעת כתבי עלתה בדעתי לפרש מאמר חז"ל שהבאתי בריש דיבור במסכת מועד קטן, רבי אמי יליף דמיתתן של צדיקים מכפרת מסמיכת מיתת מרים לפרה אדומה, ורבי אלעזר יליף מסמיכת מיתת אהרן לבגדי כהונה. ואפשר לומר דלכאורה צריך להבין למה לא יליף רבי אמי מילפותא דרבי אלעזר ורבי אליעזר מילפותא דרבי אמי, מאי נפקא מינא אם ילפינן מהא דסמיכת מרים לפרה אדומה או מסמיכת מיתת אהרן לבגדי כהונה.

ואפשר לומר דהנה הטור באורח חיים סימן ק"כ מביא המדרש דמיכאל שר הגדול מקריב נשמתן של צדיקים על גבי מזבח של מעלה, ועל זה תקנו בתפלת שמונה עשרה "ואשי ישראל", עיין שם. וראיתי בספר אחד מחכמי הספרדים שמסתפק אימתי מכפר מיתת הצדיק, אם הוי סמוך למיתה מיד ממש, או אם הוא כקרבן, ואז דוקא אחר הקרבן שנתכפר. ומביא בשם "מערכי לב" דלא מיד אחר המיתה הוא מכפר, אלא אחר הקרבן שנתכפר. ומביא על זה ראיה מגמרא יומא דף מ"ד ע"א, "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל" (ויקרא טז), כפרתו קודמת לכפרת ביתו, כפרת ביתו קודמת לכפרת אחיו הכהנים, וכפרת אחיו הכהנים קודמת לכפרת כל קהל ישראל. ואיתא (שם דף מ"ג:) תנא דבי רבי ישמעאל, כך הוא מדת הדין נותנת, מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב. וכן הוא דמיתת צדיק מכפר על הדור, היינו אחר הקבורה וטהרה וניקיון וטבילה בנהר דינור, דעל ידי זה הוכשר לקרבן שיקריב מיכאל השר הגדול, ואז הוא דמכפר על הדור דוגמת הקרבנות, דהכפרה בעת ההקרבה. וכן כתב השל"ה בענין הכפרות בערב יום הכיפורים, לעולם יסובב מתחילה לעצמו קודם שיסבב לבני ביתו, כדי שיבוא זכאי ויכפר על החייב. וכן הוא אומר בכהאי גוונא "וכפר בעדו" ואחר כך "בעד ביתו" כנ"ל.

אמנם בעל נחמד למראה דעת אחרת עמו, דאין הכי נמי לעניין הקרבן שמקריב מיכאל במזבח של מעלה נשמתן של צדיקים, צריכים תחילה שיקבלו עונשם הראוי להם על חטאהם הקלים. עם כל זה גדולים צדיקים במיתתן שתיכף ומיד מכפרים על הדור, אף שלא נטהרו הן עצמן. והראיה שמביא ממסכה יומא הוא מדחה בטוב טעם ודעת ואין כאן מקומו להאריך, ותמצית העניין שיש פנים לכאן ולכאן, יש סברה לומר שתיכף ומיד בסילוק נשמתן של צדיקים מכפרים, ויש סברה לומר דרק אחר ההבאה, כמו קרבן ממש, אחר גמר הקרבתן.

והנה יש נפקא מינא בין כפרת פרה אדומה לכפרת בגדי כהונה. פרה אדומה הוא קרבן ממש ומכפרת רק אחר כל גמר מצותיה, לא תיכף ומיד אחר שחיטה. אמנם בגדי כהונה מכפרים תיכף ומיד אחר הלבשה. ובזה יש לומר דרבי אמי סבירא ליה דמיתת צדיקים מכפרת, לא תיכף ומיד אחר המיתה, כי אם אחר הטהרה הניקיון והקבורה, כקרבן ממש אחר כל גמר מצותיה, ועל כן יליף דמיתתן של צדיקים מכפרה מפרה אדומה. ורבי אלעזר סבירא ליה דמיתתן של צדיקים תיכף ומיד אחר מיתתן מכפרת, בעל כורחו צריך למילף מבגדי כהונה, כמו שבגדי כהונה תיכף ומיד אחר ההלבשה מכפרין, כן נמי מיתתן של צדיקים. ובכן נפקותא גדולה איכא בין שני מימרות הנ"ל.

שלמה המלך עליו השלום אמר בשיר השירים (א) "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", הכוונה דמעלה האיש ומדרגותיו בקל יוכלו להכיר בהתנהגותו בקרב הבריות על ידי תורתו ותפילתו במשא ומתן שלו בקיום המצוה וכדומה. אמנם מעלה האשה ומדריגתה, אשר עליה נאמר (תהלים מה) "כל כבודה בה מלך פנימה", ועל ידי כן היא אינה מעורבת בין הבריות ופטורה מתורה ומצוה עשה שהזמן גרמא, קשה מאוד ההבחנה אם היא באמת אשת חיל במעלות ובמידות, ומוכרחה היא להסתיר מעשיה, אם כן איפה סימן מובהק של צדקתה. אמנם גם לה ניתן אות ומופת על זה, היינו גידול בניה, אם רואים שבניה הולכים בדרכי התורה ויראה, לא פונים אל רהבים ושטי כזב, ומגדלת בניה בדת ואמונת היהדות כדרך אשר הנחילנו אבותינו ורבותינו זי"ע, הוא ראיה חזק ומצוקת שאין עליו שום תשובה כלל שהיא אשה צנועה משכלה וצדיקה, כי האב אשר הוא טרוד כל היום בעסקיו להביא טרף לביתו בזיעת אפו, הוא עסוק על המחיה ועל הכלכלה, ראשו ולבו מלא דאגות ועשתונותיו מבוכות, כל יום הוא חוץ לבית, והרבה פעמים גם לרבות הלילות אין עתו וזמנו מופנה לגידול הבנים באהבה ויראה ה', ואין ביכולתו לתת עינא פקיחא בדקדוק נכון ואמיתי על התנהגות בניו ובנותיו. ורק האשה היא האם, לה ועליה משמרה הקודש הזאת, יען עסקה תמיד בבית פנימה. ובכן אם אנו רואים זרע ברך ה', אך למותר לחקור אחר האם, ובלתי ספק כלל היא צדיקת.

וזהו שכתוב "אם לא תדעי לך היפה בנשים", אם אין ידוע לך אם האשה היפה במעשה בכשרות ובמידות, אז העצה לזה, "צאי לך בעקבי הצאן", הסתכל בעקבי ודרכי הצאן, הן הבנים שלה, ורעי את גדיותיך שוכנים ורובצים על משכנות הרועים, אצל המלמדים והרבנים שנקראים 'רועים'. אם אהלם ומשכנם באהלי הרועים, באהלה של תורה, בבתי וועד חכמים, אזי בטח שהאשה יפה בנשים היא. ומצאתי שכבר דרך בדרך זה בפירוש הנ"ל בספר שערי שמחה על התורה פרשת חיי שרה, ועיין עוד מה שכתב בזה הנודע ביהודה ז"ל בספרו 'אהבת ציון' דורש שביעי.

איתא במסורה בפרשה השבוע בפסוק (בראשית ח) "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה", ואידך "כי הוא טרף וירפאינו" (הושע ו), הכוונה לפי דברינו לעיל, כי אף אם נטרף צדיק בחצי ימיו, לא נגרע משכרו כלום, והוי כאילו חי ימי גבורות. והנה כנסת ישראל נמשלה ליונה כידוע, וזהו שכתוב "ותבא אליו היונה", כשבא נשמה אצל הקב"ה "לעת ערב", לא בערב ממש כשכלו כל שנותיו, אלא "לעת ערב" בעוד שהיא עוד עת לערב, "והנה עלה זית" יש בידה, היינו שנושאה עמה עלים ופירות של זית של חיי עולם הזה, שהן מרורות כזית. הנשמה לא באתה ריקם לפני קונה, ויש לה מצות ומעשים טובים חיי מרורין של עולם הזה, אמנם "טרף בפיה" אותה העלה של זית הפירות של עולם הזה שטרפה עצמו בחינה של צער ויגון ואינה בשלימות, יען נלקחה הנשמה קודם זמנה ונטרפה קודם קצה, בפיה מקובלת היא שטרף מה לי לעשות שלא יכלה להשלים עצמה כדבעי, הלא נטרפה באבי בדמי ימיה. על זה משיב המסורה לה אין משפט חטא, אין נגרע לה משכרה השלם מאומה, יען "הוא טרף", הוא הקב"ה טרף ומי יכול לעמוד בסוד ה', לא חס ושלום היא טרפה את עצמה, כי אם הוא הקב"ה טרף, ועל ידי זה "וירפאינו".

איתא במסכת סנהדרין דף כ"ב כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו נחרב בית המקדש בימיו. הכוונה אפשר שבית המקדש היה לנו לעיניים, לא לבד שמשם יצאה הוראה לישראל, אלא בזמן שבית המקדש קיים אם חטא אדם בשוגג היה מביא קרבן לכפרה, וכהן גדול היה מכפר על עוונות ישראל, ובכן לאחר החורבן בעוונותינו הרבים לא היה מזבח לקרבן ואפס כהן גדול לא היה מי שמכפר, ודרשות רז"ל ידוע (ברכות כ"ו ע"ב) שתפילה במקום קרבן. אמנם מה שהקרבן מכפר הוא מחסדי ה' יתברך כידוע דברי הרמב"ן בפרשה ויקרא אם בשעה הבאת הקרבן האדם שב בכל לבבו ונפשו, כי זולת זה פיגול הוא לא ירצה, כי אין בהקרבה הקרבן בלי כוונת הלב שום מעלה ויתרון, ומה גם בתפלה שהוא רק במקום קרבן, בוודאי צריך שתהא כוונת הלב ומחשבות קדושות בלי הרהור ומחשבות זרות חס ושלום וחרטה ותשובה גמורה. ובעוונותינו הרבים מי יכול לכוון בתפילתו כדבעי ולהסיר מלבו כל מחשבות נפסדות. אמנם אשה משכלה עזר לבעלה עומדת לימינו בכל עניינים מצלת אותו מן החטא, וכמאמר רז"ל (יבמות סג:) דיינו שמגדולה בנינו ומצילות אתנו מן החטא, היא מונעת את בעלה מכל חטא ועוון ואשמה. ואם כן מעלת אשה צדקת וחסידה כמעט יותר מן בית המקדש, שבזמן בית המקדש היה קיים נתכפר האדם מן החטא שיש בידו, ואשה חשובה וצדקת מצלת את האדם שלא יבוא כלל לידי חטא ועבירה.

ואם כן כוונת הגמרא כשמתה עליו אשתו הראשונה ואין מי שיעמוד אצלו כחומה נשגבה להצילו מן החטא, כאילו נחרב בית המקדש בימיו, כי לאחר החורבן לא היה מי ובמה להתכפר מן העבירות, ולכן בעוונותינו הרבים יש לי לבכות ולאונן במר נפשי ולבבי כעל חורבן בית המקדש ממש, לפטירת זוגתי הצדקת עליה השלום. יודע ומכיר אני האבידה גדולה בהפרדה מעלי וממנו בפטירה שלה. לא עליה על דמי נעוריה תשתפך עלי נפשי ולבי וכלו בדמעות עיני, אף שהולכה לעולמה רכה וצעירה לימים בת ל"ב שנים, עם כל זה רכשה לעצמה סכום מצות ומעשים טובים כזקינה לימים. אם אמרתי אספרה כמו כל המידות והמעלות טובות שלה קצרה רוחי. השמחה וששון שלה בעסק המצות אין לשער, והרבה פעמים כמעט מסירת נפש, עם כל זה לא רפתה ידה. היא טרחה בערב שבת בזיעת אפים, הכינה והזמינה לעצמה תפנוקי מעדנים לאכול בשבת. אמנם אוי ואבוי לי אשר אבדתי מרגלית טובה מרגניתא דלית ביה טימא, מקונן הנני עלי ועל נפשי. אין מי יעמוד בעדי, אין מגן בעדי. נשברה חומת ברזל המספקת ביני ובין החטא, לקו מאורות עיני ואיך אנחם. ואני אנא אני בא מגודל הצער של שלשה ילדי הקטנים שנשארו בלא אם. איך אתראה אליהם אם יבקשו ממנו איה עזבתי את האם האהובה. מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'.

הנביא ירמיה מקונן "מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי" (ירמיה ח). הכוונה דאם בא יבוא חס ושלום אסון על האדם והוא אינו יחיד כי הוא מכת מדינה או עיר אחרת, או היגון נפלה על איזה אנשים, יכולים יחד בקריאת השבר וכולם מרגישין הצער והיגון היושבים יחד באבילות רחמנא ליצלן וקוננים ומהאבלים יחד על האבידה, אין אותה צער והיגון גדולה כל כך, יען כולם משתתפים זה עם זה, ונחלק על ידי זה אותו הצער לחלקים. לא כן אם קרה האסון על האדם רחוק מבני משפחתו ואין אחרים יודעים כלל מאותו האסון, אין מי שינחם אותו לדבר על לבו, אז השבר גדולה עד למאוד.

והנה גבי חורבן בית המקדש ראשון, אמר הנביא (ירמיה ט) "על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי", לא היה עסוקים בתורה ועזבו את מצות ה', ולא היה מרגישים האבידה גדולה על חורבן בית המקדש ולא היה משתתפים בצער גלות השכינה, אף שהרגישו יד האויב דבר חרב ויגון בנוגע לגופם ומאודם, אבל לא האסון הנורא של חורבן בית המקדש, בית ה' כי הורס וכי הודש, שיד האויב הרס כל מחמדי בית ה', ועל ידי זה יבוטל וישבות לעלות בית ה'. דבר זה לא נגע עוד ללב גודל החסרון של בית המקדש הרגיש רק ירמיה נביא ה', על כן התאפק לא יכול, ולכן בכה וקונן ויליל במר נפשו וצער גדולה עד למאוד יען לא היה שום אדם מרגיש מאותה הצער של חורבן בית המקדש לחדרי לבבו. כמו כן אני בעוונותינו הרבים נשארתי לבדי בצער יגון ואנחה, גדול שברי עד למאוד, לא אמצא מנוח ומרגוע לנפשי. אין אתי מי שינחם אותי ונפלה כל הצער ושבר עלי לבדי.

ולסיים בקצת נחמה, דהנה הנביא אומר בהפטורה פרשה זו (נח), "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיהו נד), ודרשת רז"ל ידוע (ברכות ס"ד) אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'. הכוונה דהנה כבוא נשמה, אף אם היא טהורה היא, לפני בית דין של מעלה לתת דין וחשבון על מעשיה ופעולותיה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, מקדימים ובאים מלאכי מליצי ישרה שנבראו מהמצות ומעשים טובים של הנשמה הנוכחת, כידוע שמכל מצוה ומצוה נברא מלאך מליץ אחד שמקדמת והולכת, כמו שכתוב (ישעיהו נח) "והלך לפניך צדקך". אמנם בעוונותינו הרבים אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, יען הוא היה מדובק בחומרי, ועל ידי כן אולי ישנם מלאכים של כת אחרת אשר מחבלים ומשחיתים ומקטרגים חס ושלום סרה, הללו מימינים והללו משמאילים. אמנם הקב"ה מלך מלכי המלכים, האב הרחמן, והחסד והסליחות, אשר לפניו נגלו כל מצפוני לבבות האדם, הוא היודע הוא העד שלא בזדון ובשאט לבו עשה מה שעשה, אם עשה איזה פגם וחטא, כי אם על ידי שאור שבעיסה הוא היצר הרע אשר הוא דבוק בהאדם מיום היוולדו הוא השיאו, אמנם לבו היה נכון לה'. וכמידת אב הרחמן על בנו, כן אבינו מלכינו רוצה לרחם על כל נשמה ונשמה. אמנם יש דין למעלה, המקטרגים עומדים על בירור הדין, ולעומתם המליצי ישרה מבקשים את שלהם, ואין שלום בעליונים.

אמנם אם בא יבוא נשמה אשר על ידי המליצים גם נסתם פי מקטרגים, כביכול לא מוכרח ה' יתברך לתווך השלום, כי ממילא נעשה שלום, ואם יוכלו המליצי ישרה להמליץ בזה האופן שהנשמה אף לאחר הפרדה מן הגוף עודנה עוסקת במצות על יד בניה שגידלה וחינכה לה' ולתורתו, כידוע דעל ידי הבנים שהם יראי השם נחשב לה כאילו עשתה בעצמה, אז בעל כרחך יסכר פי המקטרגים ויש שלום בעליונים. וזהו שכתוב "וכל בניך למודי ה'", אם השארת בנים למודי ה', אז "ורב שלום בניך", גורמים בניך לרב שלום בעולם העליון, יען לא לבד 'בניך', אלא גם 'בוניך', הם בונים אותך תמיד למעלה. ובכן לכי לשלום, שלא תהיה שום קטטה בעבורך כאמור "ובלע המות לנצח".

(בתמונה צילום של חלון בבית הכנסת במושבה מטולה.)

(הרב נפתלי צבי שלזינגר, נר צבי, א, הספד בסוף הספר)

איש ישר ונאמן לה' ולתורתו שנפטר בצעירותו, מקבל שכר גם על המצות והמעשים הטובים שהיה מוכשר וראוי לקיים אילו היה מאריך ימים / הספד הרב נפתלי צבי שלזינגר הי"ד על אשתו – חלק ב

ושמעתי מאבי מורי ורבי הגאון (נרו יאיר) זצ"ל מפרשבורג לפרש גם סיפא דקרא "איש לפי פקודיו יתן נחלתו", הן אמת על פי שורת הדין כפי אשר הכין עצמו בעולם הזה יקבל שכרו בעולם הבא. אמנם אם איש ישר ונאמן לה' ולתורתו שכל ימי חייו עסק בתורה ומצות ובמעשים טובים, ונקטפה לו השעה בימי עלומיו בדמי ימיו בחצי שנותיו, אשר לפי מספר שני חייו המעטים לא היה ביכולתו ואפשרותו ללמוד תורה הרבה ולקיים מצות רבים כאיש אשר עזב עולמו זקן ושבע ימים שאסף ורכש לעצמו סכום רב, היתכן שיקופח לו על ידי זה שכרו השלם חס ושלום, הלא הנשמה שלו בא יבוא בטענה לפי שופט הצדק הקב"ה באומר: ריבונו של עולם, כל ימי היותי בעולם התוהו עסקתי בתורה ובמצות בכל יכולתי, ולפי מספר שנות חיי השלמתי עצמי. ואולי הייתי חי עוד, הייתי מאסף עליהם כהנה וכהנה. ולמה ינוכה משכר מה שהייתי יכול לקיים עוד מצות ומעשים טובים אם לא הייתי נקטף קודם זמני. לא בי וברצוני החיסרון והאשם אין תלוי בי. הטענה נכונה זאת באמת רצויה ומקובלת לפני אב הרחמים, ויקבל שכרו השלם אף על מה שלא קיים, לפי החשבון והערך והמצות של שנותיו אשר חי, עד מספר שני חיי בני אדם, דהיינו שבעים שנה. וזה שאמר הכתוב "איש לפי פקודיו", מלשון חסרון כמו שכתוב (שמואל א, כ) "ויפקד מקום דוד", מה שנפקד וחסר משנות חיים אף על פי כן "יתן נחלתו".

ולפי זה יש קצת נחמה במות איש ירא אלקים אשר כל התנהגותו על פי התורה והיראה היתה בעודו צעיר לימים, כי לא יקופח על ידי זה משכרו השלם ברוב, ובוטח בנחלתו כאילו חי חיי ארוכים. קצת נחמה הוא לנו בגודל צערינו ושברינו, כי במותו יסורו כל המסכים והמבדילים שעומדים מנגד האדם עד שיעלה בידו לקיים מצות ה', ולא צריך עוד לדאוג ולפחוד מפני המשטינים והמונעים לאזור כגבור חלציו להיות חלוץ תמיד למלחמה נגד היצר הרע. וכל חייו היה אך רתת וחלחלה אלו חס ושלום לא עלתה בידו להצליח לכבוש האויב הפנימי, ועתה ישכב בטח ושאנן מבלי מפריע. ואף על פי כן לא יקופח כלל משכרו ונחשב לו כאילו עשה בפועל ממש. מת כזה ראוי לשבח, כי מקבל שכר גם על מצות שלא עשה.

וזה שאמר הכתוב "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עודנה". הרצון "שמתו מן החיים אשר המה חיים", שמתו באופן מספר חיי שנותיהן מן החיים, המה חיים לשאר בני אדם, ורוב העולם חיים עודנה, והם באותן מספר השנים כבר מתו. משבח אני אותן המתים, יען בלי עמל ויגיעה כלל מקבלים שכר על מצות ומעשים טובים שהיו מוכשרים וראויים לקיים אם היו חיים כשאר בני אדם במספר שנותיהם שמתו. והנה אמנו שרה עליה השלום גם כן מתה קודם זמנה, כי לא הגיע עוד זמנה למות ורק על ידי בשורת העקידה פרחה נשמתה פתאום. ואם כן תקבל שכרה אף על אותן השנים שהייתה עוד ראויה לחיות, כאילו חייתה ועשתה המצות.

וזהו שאמר הכתוב "שני חיי שרה ותמת שרה", כי היתה "שני חיי שרה" אף "ותמת שרה", אף לאחר מיתה נחשב שני חיי כאילו חייתה ממש. ושפיר מביא על זה המדרש הדא הוא דכתיב "יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה", הרצון שיודע ה' ימי תמימים כמה היה להם מן הראוי עוד לחיות, ומיתתם הקודמות לא יגרעו להם משכרם, ואדרבה "ונחלתם לעולם תהיה".

ויש להוסיף תבלין לדבר, דידוע שהצדיקים הולכים מעלה מעלה ממדרגה למדרגה בתורה ובמצות ובעבודת ה' יתברך, ובכל יום ויום נתווספת אצלם אהבת ויראת ה'. וטעם ועניין זה הדבר פשוט וקל להבין, יען שמצוה גוררת מצוה, ובכל יום יום נתרבה ונתגדל מצות שלהם, ובכן מידי יום ביומו בקימם בזריזות לעבודת ה' יתברך, יש בידם מצות חדשות שעשו ופעלו אצלם, מה שלא היה עוד בידם אתמול בבוקר. ובכן בכל יום ויום נתגדל עשרם במצות ותוקף עוז וכח המצות שרכשו כבר מסייעין להם לחדש עוד ועוד מצות. וכל מה שיתרבה מצות ומעשים טובים שלהם, כן נתרבה השגתם בתעצומת אהבה להקב"ה, שאין להן גבול למעלה אף אם אלף שנים יחיו. ובכן צדיק שעבד ה' יתברך מיום עומדו על דעתו, אף על פי כן כמו שבכל יום מוסיפים והולכין, כן אם נחשוב הימים שעברו אם קודם, אז לאחור נמצא שהיו נתמעטים והולכים ובכל יום היתה פתוחה וגרוע אהבתם בעבדות ה' יתברך, יען שאז עוד לא הייתה הבנתם וידיעתם גדולה כל כך. ואף אם לא פעלו שום עולה חס ושלום וכל היום כולו מלאו לה' ולתורתו, עם כל זה אותן קיום המצות שלהן לא הייתה כמו של עתה, אף על פי כן חשוב ומרוצה לפני ה' יתברך כאילו עשאו בכל אותן הכוונות.

וידיעים כאשר עשו ביום מיתתן כשהגיעו למעלה היותר גבוה, יען כפי אשר גדלה הבנתן גדלה האהבה שלהן, וכן לא בהן וברצונם החיסרון מה שעד עתה לא הגיע למדרגה הגבוה, כי אם הבנתם ושכלם לא היתה עוד גדולה כל כך ורחבה, ואם אנו רואים שבעלי תשובה נהפוך להם זדונות כזכויות אם שבו מאהבה, אף שבחטאם פגמו לגוף ובנשמה, ומדה טובה מרובה ממידת פורעניות, כל שכן וקל וחומר לצדיק שכל ימיו עסק בתורה ובמצות, רק הימים שעברו לא הייתה בתכלית ובכוונות הגדולה וגבוה, ומתחרט בכל יום ויום על שאתמול לא הייתה כוח שכלו חזק כל כך כשל היום, ואם היה בכוחו וודאי היה עושה כן, דהלא בכל יום מתגבר מעלה מעלה, ואיגלאי מילתא למפרע שגם אותן מצות ומעשים טובים שנעשו בכוח חלוש, אולי [אם] היה אז כוח השגתם כמו של עתה, היו נעשים בתוקף עוז ותעצומות. והנה אמנו שרה עליה השלום בוודאי היתה מוספת בכל יום ויום בצדקתה, וממילא היה נחשב לה למספר שני חיי כמו כשל מיתתה בחדא מחתא.

וזהו כתוב "שני חיי שרה ותמת שרה", כל שני חייה, אף בנערותה ובשחרותה, היו כמו "ותמת שרה", כמו מצות של יום מיתתה. ועל זה שפיר כתב רש"י ז"ל, כולן שוין לטובה. כל השנים נחשבים לה כמדריגתה היותר גבוה ומבלי הבדלות מדריגה נמוכה למדריגה גבוה. ושפיר מביא על זה  המדרש הדא הוא דכתיב "יודע ה' ימי תמימים", הרצון שימי תמימים הם תמיד "יודע ה' ", לידע ולאהוב את ה' יתברך, אז "ונחלתם לעולם תהיה".

ויש לומר עוד כוונת הפסוק "ויהיו חיי שרה" וגו' "שני חיי שרה", וכתב רש"י ז"ל כולן שוין לטובה, דלכאורה יש להבין דגבי יעקב כתיב "שבע שנים וארבעים ומאת שנה", המספר עד עשרה ברישא ואחר כך המספר הגדול, ולמה גבי שרה כתיב ברישא "מאה שנה ועשרים שנה" ואחר כך לבסוף המספר עד עשרה, דהיינו "שבע שנים".

ויובן לעניות דעתי על פי מאמר חכמינו ז"ל במסכת קידושין דף ל"ח, "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" (דברים לא) שאין תלמוד לומר "היום", מה תלמוד לומר "היום", מלמד שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום אל יום ומחודש לחודש, שנאמר (משפטים כ"ג) "את מספר ימיך אמלא". ויש להבין הלשון "ממלא", דממלא שייך אם יש דבר וחסר ממנו עד שאינו מלא, ובא אחד והשלים החסרון עד שעל ידי זה נעשה מלא, בזה שייך מילת "ממלא", יען הוא ממלא החסרון. אמנם אם אחד נותן דבר מלא שאין בו שום חסרון, לא שייך לומר שהוא ממלא אותו דבר. ובכן אם נגזר על האדם מאתו יתברך שמו כמה יהיו שני חייו, ובעל כורחו הוא חי אותו שנים כאשר גזרה חכמתו יתברך שמו, ואם כן לא היה בכאן באותן שנים שום חסרון עד שיאמר עליהם שהקב"ה ממלא, הווא ליה למימר "שהקב"ה קובע שנותיהם של צדיקים" וגו'. וגם על הפסוק "את מספר ימיך אמלא", גם כן קשה הלשון "אמלא".

ולעניות דעתי יובן על פי הניחותינו הנ"ל ועוד בתוספת נופך דכל עיקר חיותן של צדיקים להשלים עצמם לטהר ולזכך נשמותיהם, ומוסיפין והולכים מדי יום ביומו בעבדות השם תמיד למעלה במדרגה, וכל מה שמוסיפין באהבת הבורא מרגישים יותר העדר האהבה של יום אחמול, שלא היה בתכלית השלימות על כל פנים ההשתוקקות הייתה אצלם, ומפני זה לא יקופח שכרו השלם גם לשעבר, מכמו העת אשר הגיעו למדרגה היותר גדולה ומעולה. ואף על שני חיי קטנם, בעת שהיה עוללים ויונקים משעה שנולדו, אף על אלו הימים מקבלים שכרם השלם, יען הימים אלו הוליכו אותם לאותו העת ומדרגה שהשלימו עצמם, כי בלעדי אלו הימים והשנים בלתי אפשר בשום אופן כלל לעלות מעלה, והימים האלה הסיבה והגרם יסוד ושורש כל אשיותו ומהותו. ואף שלכאורה הדבר הזה הוא קצת נגד הסברא שיקבל האדם שכר על ימים ושנים שלא עסק כלל בתורה ומצות, או שיקבל שכר על הימים שעבד ה' יתברך בקצה המדרגה העליונה, עם כל זה הדבר אמת עד לעצמו אם נעיין הדק היטב במשפט הדבר.

ואתי שפיר הלשון "ממלא שנותיהם של צדיקים", אין הלשון שהקב"ה ממלא שני חייהם כמו שנים וימים שיחיו, כי אם הרצון אף שנחסר משנותיהם של צדיקים אותן הימים ושנים אשר לא עסקו בתורה ומצות כלל, כי הם לכאורה לא ימים ולא שנים, עם כל זה הקב"ה ממלא אותן השנים בתורה ומצות כאילו עסקו בהם ממש, יען אשר לא למדו לא מפני עצלתיים והתרשלותם הייתה, כי אם מחמת חסרון בינה ודעה.

וכן גבי אמנו הצדקת שרה עליה השלום הלא בעת שהייתה שבע שנים עודנה קטנה הייתה, ומובן מאליו שלא הכירה ולא הבינה עוד הטובה האמיתית, דבעת שהייתה בת עשרים הבינה יותר ויותר, אמנם עוד לא במדרגת כאשר שני חייה היו מאה שנים, כי בכל יום ויום כמובן נתווספה אצלה הידיעה. ואם כן לכאורה לא היו כולן שווין כלל, כי לעומת מה שהשיגה בת מאה שנים, נגד אותה השגה לא נחשב להשגה כלל השגתה בת עשרים, מכל שכן השגתה בת שבע שנים. אמנם לפי הנחותינו, מה שלא יכלה להשיג בימי נעורים השגה שלימה, לא מפני חטאה חס ושלום או שלא היה רצונה, רק מפני כי כן הוטבע מן הבורא כל עולמים שהאדם לפי ערך שנותיו גדלה השגתו ובינתו, ואם היה לה בשבע שנים אותה השגה של מאה שנים, הייתה בלי ספק עובדת את ה' באותה השגה גדולה, ואיגלאי מילתא למפרע שאף על שבע שני חייה תקבל שכרה כמו בת מאה שנים. ואם כן כי עיקר חיותה היה בת מאה שנים במדרגה היותר גדולה, ועל ידי אותה הכוח של חיי שרה מאה שנים, היתה וחיתה עשרים שנים, אף שאז לא הייתה עוד במדרגה גדולה. ושפיר כתב רש"י ז"ל "שני חיי שרה", כולן שוין לטובה. אף שבעיקר החיות לא היה שוין, עם כל זה שוין לטובה, יען כל ימי חייה היו טובות, אף שלא במדרגה אחת, עם כל זה שוין לקבל שכר.

(הרב נפתלי צבי שלזינגר, נר צבי, א, הספד בסוף הספר)

חיוב על כל אדם לזכור ולא לשכוח חורבן בית המקדש / הרב חיים פוטרניק הי"ד

ישמחו השלמים ויגילו היראים והחרדים ומשתוקקים לדבר ה' ותורתו ועבודתו הקדושה בהגלות פנינים יקרים מאירים כספירים מפלאות תמים דעים המפוזרים בש"ס ומדרשים ובספרן של צדיקים ויראים, אשר כל עובר עליהם ישתומם על המראה לומר עליהם ראה זה חדש הוא. וכל איש עמוס התלאות אשר אין עתו בידו לקיים נטיות עסק התורה כמאמר הכתוב 'והגית בו יומם ולילה' כפשוטו, ואפי לקבוע עתים לתורה אין בידו מחמת כמה חבילי טרדין המונעים אותו, עם כל זה מלתא חדתא איידי דחביבי יעשוק לו בכל יום זמן קט לעסוק בהם, ובזה יקיים מצות עסק התורה בכל יום, כי כולם נתנו מסיני, כדאיתא במסכת סופרים פרק ט"ז, פנים בפנים דבר ה' וגו', פנים תרי, בפנים הא ד' אפין, מקרא משנה הלכות ואגדות, הרי מפורש שגם האגדות המה מסיני. וכן אמרו חז"ל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נתנה למשה בסיני. ועיין בספר חסד לאברהם [מעין ד' נהר י"ב] שכתב מי שיש בידו משנה ותלמוד עם המקרא נקרא בזוהר הקדוש [פרשת ויקרא] עם הארץ דאורייתא כיון שאין בידו אגדה, [עיין בפנים ערך תורה] ועיין בחינוך פרשת עקב סימן תל"ד בשם ספרי 'ולדבקה בו' למד דברי אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. ובאבות דרבי נתן אמרו כל מי שלמד הלכה ואין בידו מדרש אגדה, לא טעם יראת שמים. ובהיות כי טבעת בני אדם אינם שוים, יש בני אדם שרצונם וחפצם בהלכה יותר מבאגדה, ויש להיפך שמוצא קורת רוח באגדה יותר מבהלכה, וכדומה, וכדאיתא בש"ס [בבא קמא דף ס ע"ב] יתיב רבי אמי ורבי אסי קמיה דרבי יצחק נפחא. מר אמר לימא מר שמעתתא ומר אמר לימא מר אגדתא. פתח למימר אגדתא ולא שבק מר, פתח למימר שמעתתא ולא שבק מר וכו', אמר להם אי הכי אימא ליכו מלתא דשויא לתרווייכו. עיין שם.

ועל זה תמכתי יסודותי ועברתי בין האמרים, אמרי קודש, ללקט אורות מכל עניני לימוד בעזרת ה' יתברך חיבור גדול מלא על כל גדותיו אמרות טהורות ממקום קדוש יהלכון, הן בהלכה והן באגדה וחסידות ומוסר, כדי שיהיה דבר השווה לכל נפש. ואגב אורחא טרחתי לעשות אזנים לתורה לחלק העניינים איש על דגלו באותיות לבית אבותם, כדי להקל על המעיין שימצא מבוקשו בלי חיפוש, והכל ערכתי כשלחן ערוך בכ"מ מטעמים כל ערך וערך באותיות השייך להם. ומעתה קחו ברכה אל בתיכם ואל תחוסו על כספכם כי מפז ומפנינים יקרה. וקראתי שם הספר 'ילקוט הפלאות', כי הוא בגימטריא של שמי ושם אבי ז"ל חיים בן ישכר בעריש שעולה במספר קטן מ"ח עם הכולל של הד' תיבות, והגם שבספר חרידים [סימן שס"ז] כתב שאין ראוי להמחבר לרשום שמו בספרו, עם כל זה בדרך גימטריא מותר, וכמו שכתב בפירוש אזולאי בריש הספר חרדים שקרא מורו 'ספר חסידים' שהוא בגימטריא זה יהודה שמואל, לרמוז שמו ושם אביו. וכבר הארכתי בזה בפנים הספר בערך 'ספר' והראתי לדעת שזה נובע מהתנחומא שמשה רבינו עליו השלום רמז שמו בתורה בדרך גימטריא והוא להשמיענו זאת שבדרך גימטריא מותר. ועוד טעם שני כי מלת פלא מורה על מלתא דתמיה, דהיינו דבר חדש שאין מצוי תמיד בדרך הטבע והוא לאחדים עם מלת 'נס', כמו שכתוב 'נס ופלא', כי נס הוא מלשון הרמה [עיין בחיבורי ערוך החדש בערך נס ב'] דהיינו שמורם מדרך הטבע, כן כל דבר חדש יכונה בשם 'פלא', כי הוא מלתא דתמיה שלא מורגל עוד בזה.

ומלתא דתמיהא אגב דאתא לידן נימא ביה מלתא, הנה הרב מהר"ם שיף ז"ל בהקדמתו העיר במה שאמרו חז"ל [סנהדרין קי"א] חבל על דאבדין ולא משתכחין, שהוא לכאורה כפל לשון. ופירש הגאון ז"ל על פי מה דאמרינן בגמרא גדולה מיתת תלמידי חכמים כפלים כחורבן בית המקדש, דאלו בחורבן בית המקדש כתיב 'ותרד פלאים' ואלו במיתת תלמידי חכמים כתיב 'הנני יוסיף להפליא וגו' הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו'. ובחולין [ע"ה] איתא אמר אביי הכל מודים דקלוט בן קלוטה בן פקועה דמותר, מאי טעמא, תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי. ולפי זה הכי פירוש חבל על דאבדין ולא משתכחין מלב, דהיינו התלמידי חכמים שאין משתכחין לעולם מן הלב, דכתיב בהו 'הפלא ופלא', דהיינו תרי תמיהי דמדכר דכירי. עד כאן דבריו. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.

ועל פי זה אמרתי ליישב קושית העולם, הובא בשל"ה הקדוש [חלק ג דרוש צאן יוסף] בפרשת וישב בפסוק 'וימאן להתנחם', ופירש רש"י ז"ל משום שאין מקבלין תנחומין על החי, וסבר שמת. ומקשין העולם מדוע לא ידע יעקב מזה שהוא חי, מדלא קבל תנחומין. עיין שם בהג"ה כמה תירוצים. ולהנ"ל שפיר מתורץ כמין חומר, שיעקב סבר דמשום הכי אינו מקבל תנחומין, משום שהוא תלמיד חכם וצדיק, והצדיקים אין משתכחין מן הלב, דכתיב בהו תרי תמיהי. אבל אנן בדידן ממילא נודע דלאו משום זה לא קבל יעקב תנחומין, שהרי היה חי, על כן שפיר מצינו למידק מזה שאין מקבלין תנחומין על החי וכו'. והנה לענייננו מצינן למילף מש"ס חולין הנ"ל דכל דבר חדש שתמיה בעיני האדם, מדבר דכירי ואינו שוכח. וזה סגולת החיבור הזה, שכל הדברים המובאים בו כולן יעידון ויגידון שהמה חדשים, וכל הקורא בו ימצאו הדברים קן בלבבו מלשכחן. ואף על פי שבגט שם אמרו, תרי תמיהי מכל מקום הרי יש שם ב' לשונות, ובלשון ראשון אמר אביי גם בחד תמיה מדכר דכירי, וכן הוא פסק ההלכה ביורה דעה [סימן י"ג סעיף ב] כלשון ראשון, ואגב אורחא נלמד מזה דלפי פסק ההלכה החיוב על כל אדם לזכור ולא לשכוח חורבן בית המקדש, אף על פי שכתוב בו רק חד פלא. יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן.

(הקדמת המחבר, ילקוט הפלאות)

הרב חיים פוטרניק, נולד בבוקובסק בי"ד בכסלו תרכ"ג (05.12.1862) לאביו ר' ישכר בריש, במשפחה של צאצאי רבי לוי יצחק מברדיטשוב. היה תלמיד חכם מופלג בכל מקצועות התורה, חריף ובקי, העמיד תלמידים, ליקט וחיבר חידושים והעלה אותם על הכתב לזיכוי הרבים. בתחילת מלחמת העולם הראשונה עבר לקרקוב וחי בצמצום כשתורתו אמנותו.

מחבר הספרים "סיפורים חדשים ואמתיים" (מונקאטש, תרס"ט), "ערוך החדש, ערך חיים, ערכי המקראות" (סנוק, תרע"ב) לביאור מילות זרות בש"ס ובמדרשים, "נר מצוה" (סאנק, תרע"ג) על סדר הדלקת נר חנוכה עם תפילות ונספחים, לביאור מילות זרות בתנ"ך, וספר "ילקוט הפלאות" א (בלגוריי, תרצ"ח) – ליקוט מדרשים ודברי מוסר, קבלה וחסידות על סדר ערכי האותיות.

ספריו עוטרו בהסכמות רבות. בהסכמת הרב נחום וידנפלד הי"ד לספר "ילקוט הפלאות" מוזכר הספר "מים חיים" על סוגיות הש"ס שחיבר הרב חיים פוטרניק הי"ד ובשנת תרצ"ח היה עדיין בכתב יד, ספר זה אבד בשואה. לספר צורף קונטרס 'דברי מנחם' מאת ידידו הרב מנחם מנדל זלטנרייך הי"ד שסייע במימון הוצאת הספר לאור.

מכתבים אליו מופיעים באמרי יושר (ח"ב, פג), בית פינחס (ח"ב, כד-כה), דובב מישרים (א, כח), מהרש"ם (ח"ו, עא) ומנחת יחיאל (ח"ג, מז, קז).

בהקדמת ספרו "ילקוט הפלאות" מזכיר המחבר את בנו הרב משה פנחס שהיה אביו של "היקר המופלג בתורה וחסידות החריף ובקי ישכר בעריש שליט"א" ושל אחיותיו.

לאחר פטירת אשתו עבר הרב לגור בבית בתו מרת פיגא צירל, שם המשיך לעסוק בתורה ולחדש חידושי תורה בהלכה, באגדה ובפלפול.

במפקד שערכו כוחות הכיבוש הנאצים בשנת תש"א (1941) מופיע שמו של הרב פוטרניק, הוא נספה בשואה בשנת תש"ב (1942) לערך.

הערה: את תאריך הלידה של הרב פוטרניק לקחתי מתוך המפקד שנערך בשנת 1941, יש לציין שבמאורי גליציה חלק ד עמו' 25-26 העריך שנולד בסביבות שנת תר"ם.

שרידים מחידושי הרב יקותיאל ליכטנשטיין הי"ד

תמונת הרב יקותיאל ליכטנשטיין הי"ד

קצת חידושי תורה מהמחבר ז"ל שזכרנו מפי השמועה

פרשת וירא: 'יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם', פירש רש"י ז"ל כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם. אפשר לומר שמשתחווים לאבק רגליהם רומז על הני אינשי שהם מתגאים בנפשם ומתפארים בהצלחתם, והוא מפני שהם טועים וסוברים שכחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. אבל על ידי 'מעט מים', והיינו על ידי המי גשמים יכולים אנו להוציא אותם מטעותם הגדול, והיינו ,,,'ורחצו רגליכם'. כי אנו רואים בימינו שחכמת הטעכניק גדלה מאוד, עד שהמציאו כל מיני חדשות, אוירון, ראדיא, ראנטגען וכדומה, עם כל זה אם יש ריבוי גשמים או עצירת גשמים למרות גודל חכמתם עומדים בלי כוח ובלי עצה, ואין יכולים לעשות דבר. נמצא דמעט מי הגשמים מעידים כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה, והכל בידי שמים.

(שארית יקותיאל, דף פח)

פרשת שמות. מסורה: 'וראיתם על האבנים', 'וראיתם את הארץ', 'וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ד' '. בא המסורה לרמז על מה צריך האדם להתבונן ויועיל לו לעבודת הבורא יתברך שמו. וזהו 'וראיתם על האבנים', תחקור ותתבונן על האדם בשעה שהוא נולד, דהיינו על האבנים, שידיו כפופות, שדעתו לכפוף כל העולם תחת ידו. 'וראיתם את הארץ', שוב תחקור ותתבונן בו כשהוא כבר מונח על הארץ לאחר מאה ועשרים שנה, שידיו פשוטות, והיינו שאינו נוטל עמו כלום מכל מה שרכש בעולם הזה, כי ערום יצא מבטן אמו וערום הוא שב לבית עולמו, ושוה הוא אם גופו שמן או רזה, ואם ביתו הוא הבמחנים או במבצרים. 'וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ד", אם תתבונן בכל זאת כל ימי חייך, וסוף האדם יהיה נגד עיניך, אז 'וזכרתם את כל מצות ד", ץכחן לך הדרך בתורה ומצות ובמעשים טובים שילוו אותך בעולם הבא. וכדאיתא בפירקא דרבי אליעזר שאין מלוים לו לאדם אלא מצות ומעשים טובים שהרכיש לעצמו בעולם הזה.

(שארית יקותיאל, דף פח)

פרשת וארא: 'ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ד' '. כצאתי את העיר, פירש רש"י אבל בתוך העיר לא התפלל לפי שהיתה מלאה גלולים. פעם אחת דרש על פסוק זה בבית החיים בשעת העמדת מצבה, בתוך העיר קשה להתקרב אל ד' ולשוב בתשובה שלמה, כי העיר מלאה גלולים, והיינו שהכל רצים אחר תאוותם, תאוות הממון והכבוד וכל תענוגי עולם הזה, ואין איש שם לב שהכל הבל, וסוף כל סוף צריכין ליתן דין וחשבון על כל זה. אבל כצאתי את העיר, ואנו עומדים כאן בבית החיים, שאנו רואים סופו של אדם, ובכאן אין יתרון לעשיר על העני, וכולם כאחד נערים עם זקנים יחדיו, כאן אפרוש כפי אל ד', כולם נתעוררים לתשובה.

(שארית יקותיאל, דף פח-פט)

פרשת משפטים: 'כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגנב מבית האיש ונקרב בעל הבית אל האלקים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו'. יש לפרש בדרך רמז: איש זה הקב"ה, וכמה דאת אמרת 'ד' איש מלחמה', רעהו זה כנסת ישראל, והיינו 'כי יתן איש אל רעהו', אם ד' נותן לישראל, כסף או כלים, שפע רב ופרנסה ברווח, ופתאום 'וגנב מבית האיש', שרואה שפרנסתו מתמעט והולך וצנורות השפע נפסקים. העצה היעוצה לזה, 'ונקרב בעל הבית אל האלקים', יחזור בתשובה ויפשפש במעשיו, ויבדוק מה גרם לו זאת שיופסק השפע ממנו, 'אם לא שלח ידו במלאכת רעהו', אם לא עבר על איסור שבין אדם לחברו, והיינו על איסור 'לא תונו איש את עמיתו', או על איסור ריבית, ועל ידי זה בא לו העונש מדה כנגד מדה, שהוא רצה לקפח פרנסת חברו ומפני זה נתמעט פרנסתו, או שלא נתן צדקה כפי רכושו. כי צריך האדם לידע שהקב"ה נותן לו הרכוש לשמור ולא ימעול בשמירתו, ואז לא יחסר לו כל טוב.

(שארית יקותיאל, דף פט)

פרשת שלח: 'היש בה עץ אם אין', פירש רש"י אם יש בה אדם כשר. יש לומר דעיקר תכלית האדם בעולם הזה לחנך בניו ובנותיו באופן זה שישאיר אחריו בנים ובני בנים צדיקים, נאמנים לד' ולתורתו הקדושה. וזהו, 'היש בה עץ', אם יש בהם אדם כשר, 'אם אין', בעת שכבר נאסף מן העולם אם השאיר אחריו מי שילך בדרכו.

(שארית יקותיאל, דף פט)

פרשת שופטים: 'כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך', היה דרכו לפרש (אין אני זוכר בשם מי) אם אתה רואה דבר פלא במשפט, 'בין דם לדם' שמשפט אחד לדם נכרי ומשפט אחר לדם ישראל, שדם ישראל הפקר רחמנא ליצלן, 'בין דין לדין ובין נגע לנגע', והיינו שאומות העולם אין דנין דיני ישראל שווה לדינו של נכרי, תדע שהוא מפי שיש 'דברי ריבות בשעריך', שאין אחדות בישראל, כי אם שני יודין עומדין ביחד זה אצל זה הוא שמו של הקב"ה ואין למחות אותם חס ושלום.

(שארית יקותיאל, דף פט)

'כי האדם עץ השדה', פעם אחר נפטר איש זקן אחד שהניח אחריו משפחה גדולה, ועורר בהספידו על האבידה הגדולה, והיה מדמה את האדם הנפטר לעץ זקן שענפיו מרובים ומסיך ומגן בצלו על הנטיעות הילדות משרב וסערה, ומכל צרה וצוקה, אולם אם העץ הזקן הזה נקטף ונפל רחמנא ליצלן, אוי ואבוי להנטעים שנשארו בלי מגן ומחסה.

(שארית יקותיאל, דף פט-צ)

פרשת שופטים: 'כי תצא למלחמה על איבך' וגו'. פעם אחת דרש אאמו"ר הגאון הצדיק זצ"ל דרוש התעוררות תשובה בחודש אלול, ובין הדברים פירש פרשה זו על פי האור החיים הקדוש שרומז על מלחמת היצר, 'והיה כקרבכם אל המלחמה', שאנו קרבים ועומדים לפני ימים הנוראים אשר כל היצורים יעמדו למשפט לפני אדון כל. ואנו צריכין ללחום נגד השטן שרוצה לקטרג עלינו, 'ונגש הכהן ודבר אל העם', כהן רומז על מנהיגי ישראל שהם בבחינת כהן, הם ידברו אל העם דברי כבושין ומוסר, 'ודברו השוטרים אל העם לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו' כאשר נצטוונו בתורה הקדושה, והיינו שיעשה מזוזות כשרות, ויהיה ביתו פתוח לעניים, ולא יביא לביתו מאכלים שיש עליהם חשש ואינם בתכלית הכשרות. והעיקר שיחנך בני ביתו בדרך התורה ויראה, שיה א ביתו "איין עכט אידיש הויז" אם לא חנכו כן, 'ילך וישוב לביתו', יחזור בתשובה, שלא ימות במלחמה ע"י שלא יכתב בספר החיים חס ושלום 'ויש אחר יחנכנו'.
'ומי האיש אשר נטע כרם', נטיעת כרם רומז על עסקי פרנסתו, שלא חללו, שיש בהם ממון של איסור, שעבר על לאו של אונאה או רבית, או על אסור השגת גבול, או חילול שבת חס ושלום ודברי משא ומתן בשב, וכדומה שאר איסורין בדבר שבממון, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה, פן ימות במלחמת היצר 'ואיש אחר יחללנו'.
'ומי האיש אשר ארס אשה ולא לקחה', שלא היה נזהר בדברים שבין איש לאשתו, כי פתחי נדה הן הן גופי הלות, וצריך זהירות רב מאוד שלא יבוא חס ושלום לידי איסור כרת רחמנא ליצלן, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה גמורה, שלא 'ימות במלחמה', שלא יגזור עליו גזירת מיתה חס ושלום, 'ואיש אחר יקחנה. ויספו השוטרים לדבר אל העם, מי האיש הירא ורך הלבב', פירש רש"י שירא מעבירות שבידו, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה ויתחרט בחרטה גמורה על כל עבירות שעבר (ודכירא כשדרש אאמו"ר הגאון הצדיק דרשה זו היה התעוררות גדול כל כך עד שגעו כל העם בבכיה בהתעוררות תשובה).

(שארית יקותיאל, דף צ)

קטע ממה שאמר בדבר תורה בסעודת שבע ברכות: 'כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך'. החתן עלול הוא שיתעורר בו מדת הגאווה, כמו שאומרים ההמון שחתן סובר "שמעולם לא נשא אשה רק הוא" וכן רגילין לומר "חתן דומה למלך", על כן הזהיר הכתוב 'כי תבנה בית חדש', כשאתה בונה ביתך הבנין עדי-עד, 'ועשית מעקה' גדר וסייג, 'לגגך', גג רומז על מדת הגאווה, מעקב עם הכולל גימטריה 'יראה'. תבנה ביתך על יסוד היראה, וזה יהיה לך לשמירה שלא תיפול ברשת הגאווה, 'כי יפול הנופל', דעל ידי הגיאות יוכל ליפול חס ושלום כל כך שלא יהיה לו עוד תקומה.

(שארית יקותיאל, דף צא)

מדרש תנחומא: מנורה של פרקים מהו לתקנו בשבת, מנורה של פרקים חייב משום בונה. יהודי יחידי נקרא 'נר', נר ד' נשמת אדם. והציבור שהם הרבה נרות נקרא 'מנורה'. כשרואים שהמנורה, היינו הציבור, נפרדה ונשבה לפרקים, שיש מחלוקת ושנאת חנם בניהם, מהו לתקנה בשבת, לדרוש ולהשתדל לתקן בשבת את המנורה הנפרדה ותחזור לאחדותה. ומתרץ דחייב משום בונה, והיינו שחוב קדוש הוא לבנות ולשכלל את המנורה, ולהחזיר עטרה ליושנה, אפילו בשבת.

(שארית יקותיאל, דף צא)

מחבר הלכות פסח (אורח חיים סימן תכ"ט) מתחיל: שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. והרמ"א הוסיף: ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח. הבית יוסף היה רב ומרא דאתרא במדינת הספרדיים שהם אנשים באמונה פשוטה. והם אינם מבקשים מהרב שידאג עבורם רק על הצטרכותם הרוחני, אבל הרמ"א היה במדינת האשכנזים והם רוצים שרבם ידאג גם עבור הצטרכותם הגשמי.

(שארית יקותיאל, דף צב)

'אחורי ארי ולא אחרי אשה'. היה רגיל לעורר בימי אלול שלא לאחר מלעשות תשובה ויתקנו מעשיהם עוד קודם שיבואו הימים הקדושים, ופתח ואמר 'ארי' הוא חודש אב. 'בתולה' מזל חודש אלול. וזה שרמזו לנו חז"ל בדרך אגדה ומוסר, אחורי ארי, מיד שעבר חודש אב שמזלו ארי עשו תשובה, ואל תמתינו עד אחורי אשה, שיעבור חודש אלול כולו, ורק אז תתחילו להתחרט על מעשיכם כשיגיעו עשרת ימי תשובה.

(שארית יקותיאל, דף צב)

'באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חור ומשפט וצדקנו במשפט המלך המשפט'. הנביא אומר היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו. אנו רואים שקול השופר מפיל מורא ופחד על כל יהודי, ומעורר אותו לתשובה, וכשישראל עושין תשובה נסתם פי המקטרג, והקב"ה מוחל עוונותיהם של ישראל ומכריע כף מאזנים לזכות ויוצאין בדימוס. אבל כשחל ראש השנה בשבת אין תוקעין בשופר, 'מאין מליץ יושר', שאין לנו שופר, 'מול המגיד פשע', נגד השטן המקטרג עלינו, אז העצה היעוצה, 'תגיד ליעקב דבר חוק משפט', יאמר הרב דברי כבושין ומוסר ויעורר העם לתשובה, ועל יד התשובה נזכה 'וצדקנו במשפט המלך המשפט'.

(שארית יקותיאל, דף צב)


הרב יקותיאל ליכטנשטיין הי"ד אב"ד באלקאני שבהונגריה, נולד בשנת תרמ"ג (1883) לאמו מרת רחל ולאביו הרב יהודה ליכטנשטיין אב"ד בעלטאן שבטרנסילבניה, בנו של הרב הגאון יעקב קאפל שהיה אב"ד בקהילות בעלטאן, ווארשארהעלי וראדוביץ (בוקובינה) והיה אחיו הצעיר של הרב הגאון הצדיק המפורסם רבי הלל ליכטנשטיין אב"ד קולומיה.

הרב יקותיאל התבלט בכישוריו עוד בילדותו. הוא היה תלמידו של אביו ואחר כך למד בהתמדה רבה בישיבת הגאון הרב משה גרינוואלד, בעל 'ערוגת הבושם', בחוסט, והיה מהעילויים של הישיבה. עוד לפני חתונתו, מינה אותה אביו למנהל ישיבתו, בה למדו כמאתים תלמידים. הוא התמסר לתלמידיו ודאג לכל צורכיהם.

הוא נשא לאשה את מרת מנידל בת הגאון הצדיק רבי ישראל מנחם ברוין אב"ד ברזוביץ וליפיאן, גיסו של בעל 'ערוגת הבושם' מחוסט. לאחר חתונתו גר בבית חותנו והמשיך ללמוד בהתמדה רבה ש"ס ופוסקים. הוא השתלם בכל מקצועות התורה ובניהול רבנות והחזקת ישיבה והוסמך להוראה על ידי רבו ועל ידי הרב שמואל רוזנברג אב"ד אונסדורף.

בשנת תרס"ט (1909) כיהן הרב יקותיאל ליכטנשטיין כאב"ד ניראטשאד, וייסד שם ישיבה עם בואו. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעל רבות להצלת פליטים יהודים ודאג לכל צורכיהם. רעייתו עשתה למעלה מכוחה לסייע לבעלה, בפרט בתקופת היותו חולה. בתום המלחמה ייסד הרב בית יתומים, שהיה מוסד חרדי ייחודי בכל המדינה.

בשנת תר"פ (1920) מונה לכהן כרב ואב"ד בעיר באלקאני, שם תיקן תקנות לציבור והרביץ תורה ברבים. הוא דאג לפקח על מערכת החינוך, ודאג לכשרותם של התפילין, המזוזות והציציות של בני קהילתו. הרב נודע כדרשן מופלא, והדריך את בני קהילתו בתבונתו הרחבה, בסבר פנים יפות, בהשכנת שלום, בעצות ובברכות. לצד היותו ענוותן ובורח מן הכבוד, לא חשש להוכיח על הדרוש תיקון ולתת מוסר בלא לשאת פנים לעשירים ולראשי הקהל. במשך שנים רבות טרח הרב יקותיאל לזכות את רבים בליקוטי דינים נחוצים, והמשיך לעשות זאת במסירות נפש בשנותיו האחרונות בהם סבר ממחלות וייסורים קשים.

הוא היה מעמודי התווך של הלשכה המרכזית האורתודוקסית ונקרא פעמים רבות להתייעצויות דחופות בעניינים נחוצים לחיזוק הדת בהונגריה. על אף שקהילות גדולות ביקשו הציעו לפניו את משרת הרבנות, סירב לעזוב את קהילתו.

בהיותו כבן ששים החל לסבול קשות ממצב בריאותי לקוי, ובמשך מספר שנים היה מוטל על ערש דווי ולא היה יכול לצאת מביתו. הוא נהג להתפלל בבית המדרש שבביתו, שם השמיע דברי תורה בבכיות מעומק ליבו. רק בשבת הגדול ובליל 'כל נדרי' היה הולך לבית הכנסת הגדול וחוזר לבית המדרש בביתו לאחר הדרשה.

לאחר שהנאצים פלשו להונגריה, ומצבם של היהודים התדרדר מיום ליום, עורר הרב את בני קהילתו לתשובה, לעבודת הבורא מאהבה ולמסירות נפש. ניכר היה שהוא מתכונן להיות ממקדשי השם. הרב גורש ברכבת עם בני משפחתו וחברי קהילתו למחנה ההשמדה אושוויץ, ונהרג עקה"ש בי"ז בסיון תש"ד. הי"ד.

רוב כתביו אבדו בשואה. משרידי כתביו ושמועות משמו, הוציא בנו, הרב יעקב הלל ליכטנשטיין, בשנת תשל"ט (1979) בברוקלין, את הספר 'שארית יקותיאל'. ספר זה כולל שני חלקים- חלק א: לקוטי הלכות בעניינים השכיחים מאד ונחוצים לכל אדם, וחלק ב: הנהגות ישרות מלוקט מספרי הגאונים וקצת חידושי תורה. בספר נדפס גם צוואתו של הרב יקותיאל, שלא הספיק לסיים את כתיבתה.

בהסכמתו לספר כתב הרב שלמה זלמן אוירבך: "ראיתי כי יראת ד' היתה יוקדת בו וכל כוונתו רק לזכות רבים שיזהו קלה כבחמורה, גם ראיתי דאסהידו גדולי עולם על רוב גודלו של המחבר בתורה ויראה והי' מפורסם במקומו לשם ותהלה, לכן יפה עושים המוציאים לאור לזכות רבים בספר זה וגם עושים בכך נחת רוח לדובב שפתותיו של אותו צדיק מהמעט אשר נשאר לפליטה כאוד מוצל מאש".

חידושי ר' אברהם אשי דאנאטה הי"ד שהובאו בספרו של אביו, "חידושי שמואל הרמש"י"

תמונת הרב אברהם אשי דאנאטה הי"ד

* על דברי רש"י אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל וכו' אלא כח מעשיו הגיד וגו', הקשה אותי בני המשכיל אברהם אשי שיחיה מדוע בא לימד זה כאן בראש הספר, הרי גם אם היה באמצע תורה שהקב"ה ברא עולמו לא יוכלו להתרעם על ישראל. ונראה לפי עניות דעתי דלכך נקראת 'תורה' שהיא באה להורות לבני אדם הדרך שילכו בה ואת המעשה אשר יעשון והעיקר בין אדם לחברו שלא יעשו עוול, כמה שאמרו חז"ל 'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, דעלך סני' וכו', ואם רואים אומות העולם האיך ישראל מדקדקים במצוות שבין אחדם לחברו, אזי גם בין אדם למקום נחשב בעיניהם, על כן הוא צורך גדול והקדמה לתורה שישראל לא יעשו שום עוול במה שיכבשו ארצות של שבעה עמים, ושפיר בא בראש הספר להורות על שארית ישראל לא יעשו עוולה.

* הקשה אותי בני הבחור המשכיל אברהם אשי שיחיה מדוע כתוב כאן 'איש צדיק' ולא כתוב סתר 'נח צדיק'. נראה כי אלו היה בדור צדיקים שהיו מסייעים לו בעבודת השם, לא היה צריך כל כך לעמוד על מעמדו נגד יצר הרע כי אין שטן, אבל מאחר שהיה בדור של רשעים הממחים בידו לעשות טוב, היה צריך בכל כוח לעמוד נגדם. וזה מוכיח תיבת 'איש', כמו שאמר דוד לבנו 'וחזקת והיית לאיש'. וזהו שכתוב 'נח איש', היה צריך להיות 'איש', ומדוע? שהיה 'בדורותיו', בדור רשעים.

* נראה לפרש עם דברי בני היקר ר' אברהם אשי נ"י שפירש 'הנה נא זקנתי לא ידעתי'  וכו', דהנה הרשעים שעסקו רק בהבלי הבלים בחיים קרויים 'מתים', על כן אמר יצחק לבנו שלא ידעתי מכל ימי חיי יום מותו, יום אחד שנקרא 'יום מותי', רק השתדל תמיד לעסוק רק בתורה ומצות, וכמאמר המדרש רבה כאן, כשם שהם תמימים, כך שנותיהם תמימים. וזה חבב הקב"ה, והיינא 'יודע ה' ימי תמימים' שעסקו תמיד רק בתורה ועבודה.

(מתוך ספרו של אביו "חידושי שמואל הרמש"י")


ר' אברהם אשי דאנאטה, נולד בשנת תר"נ (1890) בפרשבורג. הוא היה תלמידי חכם ועסק למחייתו במסחר של חומרי אריזה.

אביו הרב שמואל דאנאטה, מחבר "חידושי שמואל הרמש"י", היה רב החברא קדישא בפרשבורג (סלובקיה) וחבר בית הדין, והעביר שיעורים רבים ובהם שיעור לקבוצת תלמידי החכמים של "תורת חסד". אמו של ר' אברהם אשי הייתה מרת מלכה בת הרב עמרם קורצוייל השו"ב בפרשבורג.

ר' אברהם אשי נשא לאשה את מרת צארטל (סערענה) הי"ד בת החזן הרב אליעזר לוי. לזוג נולד ארבעה ילדים: חנה יוטא ('מאדי', לימים אשת יחיאל בללג), יצחק עמרם אליהו (בנו), מנחם הי"ד (שלמה 'נחי') וגוטרוד ('טרודי', לימים אשת צבי יהודה פרידמן).

הוא קבע עיתים בכל בוקר וערב, ולמד בחברותא בכל הלילה מידי יום חמישי. החברותא האחרונה שלו היה הרב מסקווירא, הרב משה נוישלוס. ר' אברהם אשי נודע כסוחר ישר והגון, וכשלקוח שילם לו בטעות יותר מידי דאג להגיע לבית הלקוח עוד באותו הלילה והתעקש להשיב את הכסף שניתן לו בטעות.

משנת 1942 ועד ל1944 חי עם משפחתו בפאפא אצל חותנו, מרת ביילא לוי. המשפחה כולה נתפסה וגורשה למחנה שארוואר, ומשם גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ.

הוא נהג לצום ביום כיפור קטן, בימי ב' ה' ב' ובעשרת ימי תשובה. גם כשהיה באושוויץ הוא התעקש להמשיך ולהתענות בכמנהגו. בנו יצחק עבד במטבח והצליח לסייע ביד אביו ואחיו לשרוד כמעט עד לסיום המלחמה. לאחר תשעה חודשים במחנה, לקראת חיסול המחנה נשלח ר' אברהם אשי לקבוצה של נידונים להשמדה, אך בנו יצחק הצליח לחלץ אותו מתוך הקבוצה, להוביל אותו בחזרה לצריף, להסתיר אותו שם ונתן שוחד על מנת שיצרפו את אביו לקבוצה שהוסעה למחנה ברוינשוויג שבגרמניה. ר' אברהם אשי נשלח בטרנספורט שמנה 250 אנשים ובהם גם בנו מנחם, בדרכם לרכבת, חמק בנו יצחק מהמטבח אל תוך הקבוצה הצועדת והצטרף גם הוא לנסיעה.

ר' אברהם אשי נפטר במחנה ברוינשוויג במוצאי שבת ט"ו בטבת תש"ה (01.01.1945), אשתו צארטל בת ר' אליעזר הלוי נספתה בי"ח באב תש"ד. בנם מנחם נפטר בטרנספורט למחנה הריכוז ראוונסבריק שבגרמניה בא' באייר תש"ה ושלשה מילדיהם שרדו את השואה.

שבעה משמונת אחיו ואחיותיו נספו:

– אסתר טובה אשת ר' יצחק גראט.
– שרה ריזי אשת יצחק יהודה רוטנברג.
– מרים יולי אשת  חיים ווילדר.
– הרב משה אליעזר דונאט מחבר הספרים "דיבורי אמת" ו"אהל משה", שהרביץ תורה ברבים בתלמוד התורה בפרשבורג ואחר כך כיהן כאב"ד עיר חדש. מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג:
– רחל לאה אשת חנוך בינדר.
– הרב חזקיה פייבל דאנטה אב"ד אונוד, הסמוכה למישקולץ, הונגריה, מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג. נספה במחנה מאוטהאוזן בי"א בטבת תש"ה (27.12.1944). [לפי גירסה אחרת נספה בארמון הארטהיים באוסטריה].
הרב מרדכי יהודה דאנאטה, ר"מ בישיבת פרשבורג, נספה באושוויץ עם רעייתו הרבנית אסתר, וכל שמונת ילדיהם.

האח היחיד ששרד הוא הרב מנחם דונט, שעלה לארץ ישראל לפני השואה.

נכדתו של יצחק עמרם אליהו דאנאטה ב"ר אברהם אשי, רבקי וינשטוק, כתבה את הספר "Twice Buried, Still Alive" על קורות סבה בשואה, וממנו נלקחו רבים מהפרטים הביוגרפיים המובאים כאן.

בדורנו יש להבליט את עבודת ה' יתברך בפרסום כדי שילמדו הבנים מדרכי הצדיקים / הרב מרדכי יהודה דאנאטה הי"ד

'אודה ה' בכל לבי אספרה כל נפלאותיך. אשמחה ואעלצה בך וגו' בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך' (תהלים ט, ב). יש לפרש הכוונה, אודה ה' בכל 'לבי' היינו בהצנע, בכוונת הלב, שהוא עניין פנימי ונעלם, אשמחה ואעלצה – 'בך', לחוד, במקום שאין איש רואה, אבל כל זה אימתי: 'בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך', כלומר כשהרשעים מתביישים ונסוגים אחור בחטאיהם ולא חוטאים בפריצות כל כך, אז אין צריך להתנהג בפרהסיא בעבודת ה' יתברך, אדרבה, להיפך, 'והצנע לכת עם אלוקיך' כתיב (מיכה ו, ח). אבל אם הרשעים כים נגרש, ועושים עבירות בפרהסיא, והחרדים יעשו המצוות בהצנע, אז יש סכנה לדורות הבאים, כי כלפי חוץ יראו הבנים רק דרך רשעים, ודרך הצדיקים לא ייראו כלל ויבואו חס ושלום ללמוד מדרך רשעים, על כן צריך להתנהג זה לעומת זה ולהבליט העבודת ה' יתברך בפרסום. ובעת כזאת בעוונותינו הרבים בדורותינו מה טוב שנתייסד דרך החסידים שעושין עבודת ה' יתברך בפרהסיא, כי זה דבר גדול הוא, מאחר שהעזות והחוצפה גברה והרשעים עושין כל מעשיהם בפרהסיא. וזהו שכתב 'אודה ה' בכל לבי', רק בהצנע, אבל אימתי, 'בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך', רק אז אוכל להיות בהחבא ובהצנע, אבל לא כאשר הם פוקרים בפרהסיא, אז גם אני צריך לעשות כמוהם כנ"ל.
ועל דרך זה פירשתי הפסוקים: 'אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם אברם בשם ה'. וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים. ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט' וגו' (בראתית יג, ד-ז), עיין רש"י ז"ל שם שפירש ויקרא שם אברם: שכבר קרא שם במקום ההוא מכבר, ולא שקרא עכשיו עוד הפעם, רק 'אל מקום המזבח אשר קרא שם בשם ה". אבל לענייננו נראה לעניות דעתי בהמשך הדבר, שבאמת קרא עוד הפעם בשם ה', כי כשראה שעבדי לוט כל כך רשעים עושין עבירות גזל בפרהסיא ואין להם בושה כלל וכלל, הבין שזה לעומת זה, הצדיק גם כן צריך לצאת בפרהסיא לקרוא בשם ה'. וזהו שכתוב 'ויקרא שם אברם' עוד הפעם 'בשם ה". ובאופן אחר יש לפרשL שקרא שיש בורא עולם וצריך לעבוד הקב"ה בפרהסיא. והגורם לזה היה: 'ויהי ריב בין רועי מקנה לוט', שעשו גזל בפרהסיא ולא היה להם בושה, ועל כן צריך הצדיק גם כן לעבוד בזה האופן בפרהסיא וזהו שגרם ש'ויקרא שם בשם ה".
ועל דרך זה פירשתי המשך שני מאמרי רבי תנחום הידועים, במסכת שבת (כב.), שאמר במאמר הקודם 'נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה' וכו', ומיד מסמיך אליו עוד מאמר, 'והבור ריק אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו'. ומה שייכות לשני המאמרים. וכבר כתבו בזה המפרשים, ואולם על פי הנ"ל יובן, דאליבא דאמת נר חנוכה, רמז לאור התורה והמצוה שהאדם עושה אותן, צריכים להיות בהסתר ובענווה, אבל מכל מקום צריך שישימו במקום דשליט ביה עינא, והיינו רמז לאור התורה דצריך להאירו בפרהסיא כי בעוונותינו הרבים הבור ריק, רצה לומר הדורות ריקים מכל, ולא ריק לחוד מתורה הקדושה, אלא גם מלאים נחשים ועקרבים, רצה לומר שהוא מקלקל אחרים, כמו עניין נחש הקדמוני, על כן צריך האור תורה להיות בפרסום להגביר הקדושה ואם אין העין שולטת בו פסולה.
ועל דרך זה פירשתי 'טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך, טפש כחלב לבם אני תורתך שעשעתי' (תהלים קיט, סט-ע), והפשט כך הוא: טפלו עלי 'שקר' זדים, אם כאשר הזדים נתפשים בשעת עבירתם וקלקלתם ועודם משקרים מפני הבושה ומנסים להסתיר מעשיהם הרעים אז אוכל עדיין 'בכל לב אצור פיקודיך', רצה לומר להסתיר עבודתי בלבי, ולא אקרא בחוץ בפרהסיא. אבל אם 'טפש כחלק לבם', שהם דומין לחלב שרומז לפרהסיא, אז 'אני תורתך שעשעתי', כלומר אני צריך לדבר דברי תורה בפרהסיא, כדי להגביר כח הקדושה ולבער רוח הטומאה.

'לעשות רצונך אלוקי חפצתי ותורתך בתוך מעי, בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא' (תהלים מ, ט-י). אפשר לומר בסייעתא דשמיא על פי שפירש מרן חתם סופר זי"ע 'והותירך ה' לטובה', אף על פי שכבר השלמת נפשך משאיר אותך ה' בחיים, 'בפרי בטנך', בשביל פרי בטנך, להדריך בניך עד דרך התורה והיראה וישראל סבא. עד כאן דברי קודשו (והובאו דברים אלו בשמו בהקדמה 'פיתוחי חותם' לשו"ת חתם סופר חלק יורה דעה). וזהו שכתוב 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי', ופירש האור החיים הקדוש זי"ע: אני באותה מדרגה ש'לעשות רצונך חפצתי' זה חשק שלי, כי אין לי נטייה לרע, 'ותורתך בתוך מעי', לרוב חשק התורה נחשב אצלי הלימוד ועבודת ה' כאילו אכלתי בתוך מעי. עד כאן דברי קודשו. ואם כן מה תכלית להישאר בעולם הזה מאחר שכבר הגעתי למדרגה גדולה כזו, על זה אמר 'בשרתי צדק בקהל רב', על ידי שאני מדריך אחרים – זה גורם ש'שפתי לא אכלא', מלשון 'ויכלא', כמו שפירש רש"י ז"ל, דהיינו שלא אגמור מלדבר עוד ואמשיך לחיות אף שכבר השלמתי נפשי. ובמקום אחר הארכתי בזה.

'בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא' (תהלים מ, י). יבואר בסייעתא דשמיא, כי מי שאומר דברי תורה ברבים יש חשש שכוונתו לא תהא לשם גאות וכבוד, אבל דוד המלך עליו השלום ידע בנפשיה שכוונתו היה רק להדריך אחרים כדי ששפתותיו יהיו דובבות בקבר, כדרשת חז"ל ביבמות (צו:) מן הפסוק 'אגורה באהלך עולמים' (תהלים סא): אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, שכל תלמיד חכם שאומרים דברי תורה בשמו שפתותיו דובבות בקבר.
וזהו שכתוב 'בשרתי צדק בקהל רב' – כוונתי היחידה היתה 'הנה שפתי לא אכלא', שלא יכלו שפתי מלדבר לאחר פטירתי מן העולם (מלשון 'ויכלא הגשם'), דהיינו שיהיו שפתותי דובבות בקבר, 'ה' אתה ידעת'- שרק זו כוונתי.

'לעשות רצונך אלוקי חפצתי ותורתך בתוך מעי, בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת וגו'. לא כחדתי חסדך ואמיתך לקהל רב, אתה ה' לא תכלה רחמך ממני חסדך ואמיתך תמיד יצרוני, כי אפפו עלי רעות וגו' רצה ה' להצילני ה' לעזרתי חושה' (תהלים מ, ט-יד). אפשר לומר בסייעתא דשמיא המשך הכתובים, על פי שפירש החתם סופר זי"ע אצל אברהם אבינו שנאמר בו (בראשית יג, ג) 'וילך למסעיו', וכתב רש"י ז"ל בשם המדרש: שבחזרתו 'פרע הקפותיו', והכוונה, כי הם שאלו אותו בהליכתו למצרים, אם האמת אתך שיש בורא עולם שמשגיח על הכל וגומל לאיש חסד כמפעלו, למה צדיק כמותך רע לו. אבל כשנעשה עשיר, כמו שנאמר לפני זה 'ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב', אז היה יכול להשיב לכל אדם תשובה הגונה על שאלתם ששאלוהו בהליכתו, וראו האמת כי רק הבורא יתברך שמו הוא המשגיח על הכל.
וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום: 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי וגו' בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת וגו'. לא כחדתי חסדך ואמיתך לקהל רב', וברצוני לפרסם אלקות בעולם כדי שהכל יכירו וידעו כי אתה המוריש והמעשיר ובידך הכל, אבל לזה אבקש 'אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני, רצה ה' להציני', ואז אוכל לקיים 'בשרתי צדק בקהל רב' ותהי בידי תשובה הגונה על שאלותיהם.

'צדקתו עומדת לעד'… יש לומר, כי האיך אפשר לאדם לזכות שצדקתו יהיה לו קיום, אם ידריך בניו על ברכי התורה ויראה וילכו בדרך ה', אז יש לו קיום, כי המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. ועל דרך זה אפשר לומר 'תורת ה' תמימה' (תהלים יט, ח) האיך ניכר אם הוא בתמימות, דהיינו שלמד לשמה ובקדושה וטהרה, אם היא 'משיבת נפש' שאפשר להשיב בו נפש החוטא רחמנא ליצלן בעבירות דרך התורה ויראה. 'עדות ה' נאמנה – מחכימת פתי' על דרך שאמרו (סוטה ה.) 'אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות', אימתי ניכר שעדות ה' נאמנה באמת, אם היא מחכימת פתי, כשיכול להחכים אחרים ולהדריכם. 'פקודי ה" אמתי 'ישרים' כשהם 'משמחי לב'. 'מצות ה' ברא' לשמה ובקדושה, אימתי, כשהיא 'מאירת עינים', כשיכול להאיר עיני אחרים על ידי מצוותיו. 'יראת ה" ניכר אם 'טהורה היא' לשמה, כש'עומדת לעד', כי כשידריך אחרים אז עומדת לעד, יהיה לו קיום ונצחיות.
וזהו שכתוב 'אשרי איש ירא את ה" כש'גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך', והתנאי לזה, 'הון ועושר בביתו', כי אז בקל יכול להדריך אחרים כמו שפירשו המפרשים גבי אברהם (בראשית יג, ג) שכתב רש"י ז"ל: כשחזר פרט הקפותיו, דהכוונה שכשחזר אז פרע תשובה לרשעים, שהקיפוהו בקושיות: איך זה אתה רוצה להדריך אחרים, והלא אתה עני ורש, הלא יראתך כסלתך, אבל אחרי שחזר בעשירות פרע ותירץ כל מה שהקיפו אותו בעת הליכתו. ואמר כאן: כש'גבור בארץ יהיה זרעו הון ועושר' וכל טוב 'בביתו' – אז בקל אפשר להדריך אחרים, ועל ידי כן 'צדקתו עומדת לעד' כשמדריך אחרים.

'דימינו אלקים חסדך בקרב היכלך' (תהלים מח, י). אפשר לומר בסייעתא דשמיא, כי חייב אדם לקבל את הרע בשמחה ובטוב לבב כמו הטובה (כברכות נד.), כי הכל רק חסדים ורחמים, ומאתו לא תצא הרעות, וכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, אבל אימתי נזכה למדרגה כזו לקבל הכל בשמחה, כאשר יהא מלאה הארץ דעת את ה', ואת רוח הטומאה אעביר מכם, ובמקום שיש קדושה שם ממילא אך ורק שמחה וששון.
וזהו שכתב 'דימינו אלקים', המידת הדין והעונש הכל נחשב אצלו כ'חסדך' לחסדים וטובות, אבל אימתי נזכה לזה 'בקרב היכלך', כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו אז יהיה הכל חסדים, כי אז נהיה במדרגה כזו שנבין היטיב שהכל חסדיך, וכן יעזרנו לתשובה במהרה בימינו.

(מתוך דברי מרי"ד)

יש לפרש פסוק 'כי בן זקונים הוא לו', עיין רש"י, בר חכים, כי כל מה שלמד בשם ועבר וכו'. נראה לפי עניות דעתי הכוונה דהנה שמעתי לפרש מבני בן זקונים הבחור היקר ר' מרדכי יודא נ"י על גמרא ברכות: איכא סבא בבבל, תמה כיון דאמרי ליה מקדמיה ומחשכי וכו'. ופירש בני דהנה פירשו גם כן על הפסוק 'למען ירבו ימיכם', דהיינו מי שלומד רק ביום ולא בלילה אינו חי רק חצי ימיו, אבל מי שלומד גם בלילה, אזי יש לו אריכת ימים יותר, על כן צותה תורה 'ולמדתם אותם את בניכם בשכבך', דהיינו שיעסקו בתורה גם בעת שכיבה, אז 'למען ירבו ימיכם', יהיה לכם אריכת ימים. וזה גם כן הכונה כאן, כיון דשמע דמקדמיה ומחשכי, דהיינו שעוסקים במצות ביום ובלילה, אזי 'למען ירבו ימיכם' ויהיה לכם אריכות ימים. והנה רש"י פירש בפרשת ויצא על פסוק ,וישכב במקום ההוא', אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב, שהיה עוסק בתורה גם בלילה. וזה גם כן הכוונה כאן שפירש מה שלמד בשם ועבר, דהיינו שצריך לעסוק בתורה גם בלילה, זה מסר לבנו שילמוד גם כן בלילה. ועל זה קאמר 'כי בן זקונים הוא לו', דהיינו שהיה דעתו של יעקב, דזה נקרא 'זקן' שקנה חכמה. ויש לפרש בזה גם מה שהביא רש"י דבר אחר שהיה זיו אנקונין שלו דומה לו, דהנה לקמן כתיב 'ויעזב כל אשר לו ביד יוסף, ולא ידע' וכו', דהיינו שהיה מוסר לו כל המפתחות, ולא ידע שיש לו איש זר בביתו כי אם הלחם שהיה יוסף אוכל רק מאכלים כשרים, ובזה ידע שיש לו איש זר בביתו שלא היה אוכל עמהם, וכמו שמצינו אצל חנניה מישאל ועזריה, אף שלא אכלו מפת בג המלך, העיד הכתוב (דניאל א) עליהם 'ומקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר מן כל הילדים', כן היה גם כאן 'ויהי יוסף יפה תואר' וכו'. וזהו שכתוב כאן שהיה לומד עמו מה שלמד בבית מדרשו של שם ועבר, מיעוט אכילה ושתיה, מיעוט שינה, ועם כל זה היה זיו אקונין שלו דומה לאביו שאמרו חז"ל שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון שהיה יפה תואר ומראה.

(חידושי שמואל הרמש"י כ:-כא.)


הרב מרדכי יהודה דאנאטה (דונט) הי"ד, המוכנה יודל, נולד בשנת תרס"ה (1905), היה למדן וצדיק מפורסם, רב וראש ישיבה ומגיד מישרים מפורסם בקהילת פרשבורג, שישב על התורה ועל העבודה יומם ולילה.

בעודו נער היה ניכר כי נוצר לגדולות, בשל מידותיו בנעלות וגודל יראת השמים שלו. כשקיבל חליפה חדשה לבר המצווה, מיהר למסור אותה לעני נצרך. לאחר שסיים ללמוד בתלמוד תורה בעירו, פרשבורג, הלך ללמוד בבית מדרשו של הרב יוסף צבי דושינסקי ובבית מדרשו של הרב יהושע בוקסבוים הי"ד, והתמיד בלימוד תורה, וביראת שמים טהורה בשקידה רבה ועצומה. לאחר שחזר לעיר מולדתו, למד בחריצות יתירה בבית מדרשו של הרב עקיבא סופר, ה"דעת סופר", והתבלט באחד מהמצויינים בחבורת תלמידי החכמים המופלגים והמצויינים.

אביו, הרב שמואל דאנטה, היה רב החברה קדישא וגמילות חסד בקהילת פרשבורג ונודע כדרשן מוכשר במשך למעלה מארבעים שנה. הוא היה תלמיד מובהק של הגאון הרב חזקיה פייבל פלויט אב"ד שוראן, של הרב אברהם ברודא אב"ד מיאווא ושל מרן ה"שבט סופר". חיבר את הספר "חידושי שמואל הרמש"י" (ב' חלקים), ובו הזכיר מספר פעמים חידושים מאת בניו. הרב שמואל נשא לאשה את מרת מלכה בת הרב עמרם קורצוויל, השו"ב בפרשבורג.

הרב מרדכי יהודה חיבר את הספר "דברי מרי"ד" (בני ברק, תשל"ו) דרושים, פירושים וחדושי אגדה על התורה וספר תהלים וקצת חידושים על אגדות הש"ס. חידושיו בסוגיית "תנאי כפול", יצאו לאור בקונטרס זכרון לבר מצוה של הבחור מרדכי יהודה ווינשטאק, ח"י תמוז תשנ"ב (ברוקלין תשנ"ב), ושם הובאו גם תולדותיו.

נשא לאשה את מרת אסתר בת הרב יעקב גליס מהעיר קראלי. לאחר חתונתו עבר הזוג לפרשבורג, שם חיו חיי דחק ועוני, מתוך התמסרות ללימוד התורה, לעבודת ה' ומתוך מסירות נפש לטובת הכלל, הרב היה מראשוני תלמידי החכמים בפרשבורג שהתנהגו ברוח החסידות והקפיד על דקדוקי מצוות בהתלהבות אש קודש בדרך הבעל שם טוב ותלמידיו. הוא התבלט בכובעו הרחב בנוסח החסידי ונסע רבות לצדיקי דורו. הוא לימד והרביץ תורה ברבים במשך עשרים שעות ביממה. הוא עורר את שומעיו להתחזק בתורה וביראת שמים, ועורר ציבור גדול לתשובה. הוא סייע כלכלית לבחורים עניים ועודד אותם ללכת ללמוד בישיבות. סדרי לימודו והנהגותיו בקודש במסירות נפש הוזכרו בהקדמה שהודפסה בספר 'דברי מרי"ד'.

בית מדרשו היה מקום תורה מיוחד במינו. היה רגיל לומר שיעור לפני בעל בתים עד שעה 02:00 לאחר חצות הלילה. בין צדיקי פרשבורג שנהגו לעשות תיקון חצות בבית מדרשו היו הרב יצחק צבי ברנפלד הי"ד, הרב מרדכי כצבורג הי"ד והרב משה וועבער הי"ד בנו של הרב מפישטאני.

בחודש אב תרצ"ח עזב ראש ישיבת פרשבורג, בעל ה'דעת סופר', את סלובקיה ועבר לשוויץ בדרכו לארץ ישראל. רוב תלמידי הישיבה חזרו לבתיהם. מעט התלמידים שנותרו למדו בניהולו של רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בעל ה'חשב סופר', שהמשיך להעביר שיעור יומי בישיבה במסירות נפש, במקומות מחבוא. ומספר תלמידי הישיבה המשיך להתדלדל כאשר רבים מבין התלמידים שחזרו לביתם לחופשת הפסח בשנת תרצ"ט נותרו בביתם, בשל החשש מפרוץ המלחמה.. ה'חשב סופר' המשיך להעביר שיעורים עד לקיץ תש"ג, ואז נמלט לבודפשט מחשש שייעצר על ידי השלטונות, ושם הצליח לעלות לארץ ישראל.

לאחר עזיבת ה'דעת סופר' מונה הרב דאנאטה להיות ממובילי הלימוד בישיבת בפרשבורג (במספר מקורות הוא מתואר כאב"ד וכראש ישיבת פרשבורג), עד שגורש עם משפחתו לאושוויץ. שם נהרג על קידוש ה' בי' בחשוון תש"ה (ויש מי שכתב שהיה זה ב-י' בחשון תש"ב), ביחד עם אשתו הרבנית אסתר וכל שמונת ילדיהם: שמואל, אליעזר דוד, גבריאל, משה, זיסל, שרה רייזל, מלכה ושיינדל.

בהקדשה בסוף ספר "זר הצבי", חלק ב' (בני ברק, תשנ"א), כתב עליו תלמידו הרב זאב רייכנברג: "אדוני מורי ורבי, הרב הגאון הגדול, צדיק וחסיד ועניו, מרביץ תורה ברבים, פה מפיק מרגליות, גבור מזוין בתורה ויראה, עובד ה' בקדושה ובטהרה. רצוי לכל אחיו ודורש טוב לעמו, ושמו יצא במדינות… זכה להשיב רבים מעון, בראותם עבודתו הנפלאה והקדושה, נתעוררו בהרהורי תשובה עמוקים, ושבו מדרכם הרעה עד שנעשו בעלי תשובה גמורים. רבות עודדני סייעני וקרבני ללימוד התורה, והוזיל מכספו בכדי שאוכל ללכת ללמוד בישיבה. כפי שעשה עם הרבה בחורים, שעקב התנאים הכלכליים הקשים, לא היה באפשרות הוריהם לשלחם לישיבה. יזכור לו האלקים את חסדו עמי, אשר רבות עשה עמדי, ינוח בשלום על משכבו ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים עדי יקיצו וירננו שוכבי עפר בשוב ה' את שיבת ציון אמן".

שבעה מאחיו נספו בשואה:

  • אסתר טובה אשת ר' יצחק גראט.
  • הרב אברהם אשי, נפטר במוצאי שבת ט"ו בטבת תש"ה במחנה ברוינשוויג בגרמניה. אשתו צארטל בת ר' אליעזר הלוי נספתה בי"ח באב תש"ד. בנם מנחם שלמה נספה בא' באייר תש"ה במחנה ראוונסבורק.
  • שרה ריזי אשת יצחק יהודה רוטנברג.
  • מרים יולי אשת  חיים ווילדר
  • הרב משה אליעזר דונאט מחבר הספרים "דיבורי אמת" ו"אהל משה", שהרביץ תורה ברבים בתלמוד התורה בפרשבורג ואחר כך כיהן כאב"ד עיר חדש. מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג:
  • רחל לאה אשת חנוך בינדר.
  • הרב חזקיה פייבל דאנטה אב"ד אונוד, הסמוכה למישקולץ, הונגריה, מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג. נספה במחנה מאוטהאוזן בי"א בטבת תש"ה (27.12.1944). [לפי גירסה אחרת נספה בארמון הארטהיים באוסטריה].

מכל שמונת אחיו ואחיותיו של הרב מרדכי יהודה שרד רק אחיו הרב מנחם דונט, שעלה לארץ ישראל לפני השואה,

ממשפחת הרבנית אסתר שרדה רק אחותה מרת פיילא, אשת הרב החסיד יוסף לייב ווייס מירושלים.

הי"ד.

הצדיק נותן אל לבו את יום המיתה ומושך ידו מהעבירות ושב אל ה' כל ימיו / הרב בן ציון הלוי שפירא הי"ד

בש"ס דתענית דף ה: (באיזה מקום הגירסה היא:) "וכבר היו מסובין בסעודה אצל רבי יעקב, אמרו לו אמור לנו דבר תורה, אמר להם אין משיחין בסעודה. לאחר שאכלו אמר להם יעקב אבינו לא מת. אמרו לו וכי בכדי חנטו חנטייא וספדו ספדייא? אמר להם מקרא אני דורש וכו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

לדעתי יש לומר הפירוש, וכבר היו מסובין בסעודה אצל רבי יעקב, היינו שהתיישבו את עצמן במאי שהכל מתוקן לסעודה היא העולם הבא. ולרבי יעקב לשיטתו באבות פרק ד' "רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", והוא רוצה להודיע להם בקיצור מה שאמר להם בסוף, אמר להם אין משיחין בסעודה. רצה לומר בהסתלקות הצדיק אין להצטער (מלשון 'רוב שיחי וכעסי') על אודות סעודה שמתוקן לצדיקים לעולם הבא. ואחר כך אמר להם יעקב אבינו לא מת, רצה לומר יעקב איש תם לא נתהפך למת וצד תמות במקומו עומדת בתמותו ושלמותו, והראיה מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. וכבר נתרבה בכל מדות טובות אשר בתורת ה' חפצו וגדל את זרעו על פי מידותיו ומה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

במדרש רבה שיר השירים "דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים". כד דמך רבי חייא בר אוייא בר אחתיה דבר קפרא, אמרו לו לרבי יוחנן עול ואפטר עלוי דודי ירד לגנו, הקב"ה יודע במעשיו של רבי חייא בר אוייא וסלקו מן העולם.

לכאורה אין הבנה לדברי המדרש אלו, דמשמע שהיו מעשיו גרמי לסלקו מן העולם. נקדים בזה דברי הזהר, וזה לשונו" ובגין כך נשמתהון דצדיקי עלאין על כל משריין דלעילא. ואי תימא אמאי נחתין להאי עלמא ואמאי אסתלקו מיניה? למלכא דאיתילד ליה בר. שדר ליה לחד כפר למרבא ליה ולגדל ליה עד דיתרבי ויולפין ליה ארחי דהיכלא דמלכא. שמע מלכא דברי איתרבי ואתגדל, ברחמין דבריה שדר מטרוניתא בגיניה ועאיל ליה להיכלא וחדי עמיה כל יומא. כך הקב"ה אוליד בר, והיא נשמתא קדישא. שדר ליה להאי עלמא דיתרבי ויולפין ליה ארחא דמלכא. כיוון דידע מלכא דבריה אתרבי ועידן למייתי להיכליה, נשמתא לא סלקא עד דאתית מטרוניתא בגינה ואעלת ליה בהיכלא דמלכא ויתיבת תמן לעלמין. ואם כל דא אורחא דעלמא דאינין בני כפר בכאן על פרישא דבריה דמלכא מיניהו. חד פקח אמר להון, על מה אתין בכאן? וכי לאו בריה דמלכא? ולא אתחזי למיר יתיר בנייכו, אלא בהיכליה דמלכא. כך משה דהוה פקח אמר "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו".

וכדי להבין דברי הזהר יש לחקור בזה, וכי דרך מלך לשלוח בנו לכפר שילמד שם דרכי המלכות? אך ידוע שהרבה מדות טובות צריכים למלך ועל כולם חסד ורחמים וצדקה ויראה, וענווה גדולה מכולם, שבמקום גדולתו תהא ענוותנותו. ומידות הללו אין באפשרות להרגיל עצמו בבית המלכות, כי למי יעשה חסד וצדקה ועל מי ירחם? או מידת ענווה, הלא מלך גאות לבש? אך בני הכפרים הדחוקים למזונות בזיעת אף ויגיעת נפש, שמה יש מקום להרגיל עצמו באלו המידות, כי שמה יראה שפלותם ובגודל חסרונם ויוכל לרחם עליהם ולעשות עמהם חסד וצדקה כל היום. וכאשר ידע המלך דבריה אתרבי ולמד כל המידות הללו, ואעיל ליה להכליה. כך נשמתהון דצדיקיא גדולים ממלאכים וניזונין מזיו השכינה מתחת כסא כבודו יתברך, אינם יכולים להשלים את עצמם בכל המידות טובות, וביותר בהמידות שהתורה נדרשת בהן בתרי"ג מצוות. שדר לה להאי כפר, להאי עלמא, ולמד שמה אורחין דאורייתא. וכיוון דידע דברי אתרבי ואתגדל, היא נשמתא קדישא, שדר לה בגינה ואעיל לה להיכליה. על דרך מה שאמר המדרש רבה יודע בעל התאנה עונתה של תאנה והוא לקטה, כך הקב"ה יודע אימתי עונתן של צדיקים והוא מסלקן. ובאמת חזי להו למידר בהיכלא דמלכא. ועל זה מסיים הזהר הקדוש משה דהווה פיקח אמר "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו", בזה כולה דברי המדרש שהתחלנו כהוגן דהקב"ה יודע במעשיו של רבי חייא בר אוייא ויודע שכבר אתרבי ואתגדל וחזי ליה למידר בהיכלא דמלכא ובעי קב"ה להריחא בההיא תפוחא וסילקו מן העולם.

"ויצב יעקב מצבה על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום הזה". במסכת שקלים פרק ה משנה ה, ובבראשית רבה פרשה פ"ב, "תנן התם מותר המתים למתים, מותר המת ליורשיו. רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הם זכרונם. ומסיים שם במדרש רבה למדנו שנקראו ישראל על שם רחל, שנאמר "רחל מבכה על בניה". ולא סוף דבר על שמה אלא על שם בנה, "אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף". ולא סוף דבר על שם בנה, אלא על שם בן בנה, שנאמר: "הבן יקיר לי אפרים". מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגלות עתידין לעבור שם לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים, הדא הוא דכתיב "קול ברמה נשמע" וגו'.

הנה יש ג' טעמים במאי שבונים מצבה על הקברות: א – מפני הכהנים ועושי טהרות שלא יטמאו בקבר. ב- כמו שכתב היפ"ת שיש נחת רוח למת שתהא רשומו ניכר לדורות להזכירם תמיד לברכה, על דרך :זכר צדיק לברכה". אך הצדיקים אין צריכים לזה מפני שדבריהם הם זכרונם, כמאמר רבן שמעון בן גמליאל  לעיל דעל ידי תורתם ומעשיהם הטובים הם נזכרים תמיד לברכה. ויש עוד טעם ג – כדי שיבואו החיים להשתטח על קברי אבות כדי שיתפללו עליהם, כמו שמצינו לחז"ל בש"ס דסוטה "ויבא עד חברון" מלמד שהלך כלב להשתטח על קברי אבות שיתפללו עליו שינצל מעצת מרגלים, ואם לא ידעו מקומם איך ימצא להתפלל עליהם. ומהאי טעמא נסתר קברו של משה רבינו עליו השלום, כדאיתא סוף פרק קמא דסוטה.

והנה מצינו שצדיקים גמורים אינם מטמאין, כמו שאמרו אותו היום שמת רבי בטלה קדושה, ובתוספות כתובות דף ק"ג:, והרב רבי חיים כהן היה אומר אלמלא הייתי שם כשנפטר רבינו תם הייתי מטמא לו, שאותו היום בטלה קדושה דקאמר הכא, היינו קדושת כהונה, וכן מוכח מדקאמר אותו היום שמת רבי, היינו אותו היום דווקא ותו לא. וכן מצינו ברבה בר אבוה דאשכחיה לאליהו כשהיה קובר לרבי עקיבא והשיב לו קברי צדיקים אינם מטמאים. והטעם משום דהצדיק במיתתו נקרא 'חי', כדאמרינן בגמרא "כי החיים יודעים שימותו" אלו הצדיקים שבמתתן קרויים 'חיים', כמו שכתוב "ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבציאל", אתו כולי עלמא בני מתי נינהו? אלא "בן איש חי" שאפילו במיתתו קרוי 'חי', "רב פעלים מקבציאל", שריבה וקיבץ פועלים לתורה". ומאי "יודעים שימותו"? נותנים אל לבם יום המיתה ומושכים ידיהם מן העבירות, אבל הרשעים "אינם יודעים מאומה" עושים את עצמם כאינם יודעים. ועל [דרך] זה נוכל לפרש מאמר חז"ל במועד קטן (כ"ח:) "והחי יתן אל לבו" דברים של מיתה, כדאיתא בפרק במה מדליקין "דריש רבה, מאי דכתיב כי אין חרצובות ובריא אולם", אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שאינם חרדים ועצבים מיום המיתה, אלא שלבם בריא להם כאולם. והיינו שאמר רבה מאי דכתיב "זה דרכם כסל למו", יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר שכוחה היא מהם, תלמוד לומר "ואחריהם בפיהם ירצו סלה", הרי להדיא שהרשעים בפירוש מזכירים יום המיתה, ועם כל זה לבם בריא כאולם, שאינם נותנים על לב לשוב. אבל הצדיק נותן אל לבו יום המיתה ומושך ידו מהעבירות ושב אל ה' כל ימיו, כמו שכתוב בגמרא רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו התלמידים וכי אדם יודע איזה יום ימות? אמר להם כל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, נמצא כל ימיו בתשובה. נמצא שהצדיקים במיתתם קרואים 'חיים' ואינם מטמאים, ובוודאי הציון שלהם אינו בא בשביל הרחקת טומאה. וגם לטעם להזכירו לברכה אין צריך, כי מעשיהם הטובים הן זכרונם, כמו שאמר רבן שמעון בן גמליאל. ועל כורחך הציון בא בשביל החיים, כדי שידעו מקום חנותו להשתטח על קברו להתפלל עליהם, כטעם השלישי להעמדת ציון לנפש.

ובזה תתפרש לנו המדרש רבה שהתחלנו. לאחר שהביא דברי רבן שמעון בן גמליאל שאין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הם זכרונם, ואם כן בוודאי צדקת גמורה כרחל אמנו לא הייתה צריכה מצבה, לא בשביל הרחקת טומאה ולא בשביל לעשות לה נחת רוח להזכירה לשבח, כי מעשיהם הטובים הם זכרונה. ועל כורחך הציב מצבה בשביל בניה שיוכלו לבוא על קברה כדי שתתפלל עליהם ואפילו כל ישראל שאינם מבנים ונקראים על שמה. וזה צפה יעקב אבינו עליו השלום ברוח הקודש, הדא הוא דכתיב "קול ברמה נשמע… רחל מבכה על בניה".

והנה עכשיו שזכינו שאין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם זכונם, גם אני אוכל לומר באמת "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה" וחלקנו כבוד לראש אדמו"ר אבינו הרב הגאון זצ"ל, "יהיה בית אלקים", הוא רק לטעם השלישי שיהיה לנו בזה מקום לשפוך שיחנו לפני בורא כל, וזכות אבינו יעמוד לנו שיקובל תפילתנו. ובזה יראה כל אדם לנפשו כמו שמצינו ביעקב אבינו עליו השלום "ויפגע במקום ההוא וילן שם כי בא השמש", כי אין 'פגיעה' אלא תפילה זו עבודה שבלב. כאשר הגיע יעקב אבינו עליו השלום אל מקום מקדשנו נתעורר להתלהבות גדול[ה] ולתשובה גמורה, כאשר עלה על זכרונו יום המיתה, יום ביאת השמש היא יומא דעיבא. כן החובה על כל אדם לחשוב עם קונהו ולחוס על נפשו, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות? כי האיך מצינו גבר שחייו יהיו חיים לתכלית הנצחי ולא יראה מוות, שלא ישום לנגד עיניו יום המיתה כמאמר חז"ל יזכור לו וגו'. ובזה נוכל לפרש המאמר בסליחות של ערב ראש השנה: "אדם איך יזכה? והוא בכל יום למוות מחכה". איך יוכל האדם לבוא לחיי העולם הבא הוא רק אם בכל יום הוא למוות מחכה. "בשר מה ידבר והוא מובל לקבר", בשר ודם מה החוב לומר בשפתו ובלשונו, כי הוא מובל לקבר, ובזה יתעורר בכל פעם לשוב בתשובה שלימה ולזכות לחיים הנצחיים הצפון לצדיקים. וזה "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", כן החוב על כל אדם לשום לנגד עיניו כל ימיו את האבן הראשה, הוא האבן אשר יעמוד מראשותיו, כי זה כל האדם. ובזה גם כן יתברר לי אמיתת העניין של השארת הנפש, כמו שמצינו בונין לו נפש על קברו, כמבואר בספרים הקדושים בסוד ז' הקפין. וזהו "וישכם יעקב בבקר", עוד בימי עלומיו כאשר היה בכל תוקפו, "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה", היא הנפש אשר בונין על קברו והצדיק בזה אמיתת העניין של השארות הנפש "ויצק שמן על ראשה". ולתכלית זה השתדל כל ימיו במצוות ובמעשים טובים, כמו "שמן על ראשך אל יחסר" מבואר בזהר הקדוש פרשת בלק היא מצוות ומעשים טובים. "ואולם לוז שם העיר לראשונה". ועוד ראיה אחת אשר ברר לו להשארת הנפש היא הראיה מעצם לוז שיש באדם בשדרתו וממנו יעמוד בתחיית המתים ויקוים בנו "כל הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו".

ועתה אחיי היקרים! מה נאמר לאבינו בעת שאנחנו נפרדים מקברו? לדעתי אני אומר אילן אילן במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין, כי קיבץ וריבה פועלים לתורה בחידושי תורה בחריפות ועמקות כאחד הגדולים. שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה במעשים טובים, אהוב למעלה ונחמד למטה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך, שהניח בנים רובם בעלי הוראה ומסומכים להוראה, אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך בתורה ועבודה ומעשים טובים אמן.

(אבלת ציון דרוש ב')


הרב בן ציון הלוי שפירא אב"ד זלוצ'וב (פולין) נולד בשנת 1900 לאביו הרב שמואל ולאימו הרבנית פרידה רוזה.

האב, הרב שמואל ב"ר אברהם חיים שפירא, נולד בשנת תרט"ו (1855) והיה הרב הצעיר בהעליטש מאז היותו בן 18. בגיל 27 מונה לדיין ומו"ץ בדאבראמיל ולאחר 15 שנה מונה לראב"ד בעיר זלוצ'וב. הוא היה מחסידי רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב ורבי דוד משה מטשורטקוב והיה גדול בתורה, בנגלה ובנסתר, וחיבר חידושים בחריפות ועמקות על כל סוגיות הש"ס והגהות על כתבי האר"י וכל ספרי הזהר הקדוש. בזיווג ראשון נשא לאשה את הרבנית מלכה חיה בת הרב אריה ליבוש וילנר אב"ד העליטש, לאחר שנולדו להם ארבעה ילדים נפטרה הרבנית בצעירותה, והרב שמואל נשא לאשה, בזיווג שני, את הרבנית פרידה רוזא בת האדמו"ר רבי מאיר שפירא בזברזב. הרב נפטר בשנת תרפ"ח (1928) בגיל 72, וכתבי ידו אבדו בשואה. (תולדותיו הובאו באריכות ב"מאמר זכרון שמואל" בתוך "קובץ דברי שירה", שיצא לאור לרגל שמחת נישואי שמעון יצחק ראקאוו ורבקה קויפמן, מנשסטר, שבט תש"ס).

הרב בן ציון התקבל בצעירותו לרב ואב"ד בעיירה ליסועץ שעל יד סטניסלבוב. אחרי פטירת אביו הוא מונה למלא את מקומו בעיר זלוצ'וב. הוא היה תלמיד חכם ומשכיל, שלמד תורה בשקידה ובהתלהבות. מכתביו רווים געגועים עזים לארץ ישראל, ואת קשריו עם השלטונות בפולין הוא ניצל לסייע לצעירים לעלות לארץ ישראל.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר זלוצ'וב בידי הצבא האדום ונשלטה בידי השלטון הסובייטי. לאחר גל הפצצות כבש הצבא הגרמני את העיר בז' בתמוז תש"א (02.07.1941), והאוקראינים החלו, בסיוע פעיל של הגרמנים, לפרוע ביהודים ורצחו מאות מהם.

בן קהילת זלצ'וב, שלמה מאיר, העיד כי הרב בן ציון הלוי שפירא נלקט עם משפחתו המורחבת לרצח המוני, בח' בתמוז תש"א (3.7.1941), והוסיף והעיד כי: "בעת שהביאו למקום ההריגה את הקבוצה שבתוכה היה הרב ר' בן ציון ואחיו ומשפחותיהם ועוד חסידים ואנשי מעשה רבים, התחילו בהתלהבות גדולה לאמר תפלות. ההתלהבות גדלה מרגע לרגע והתפלה נהפכה לשירה אחת אדירה וחזקה שאפילו הרוצחים עמדו המומים עד שהתעוררו והתחילו לירות בקבוצה הנפלאה הזו. אחד אחד נפלו הגבורים ואלה שהחזיקו מעמד, המשיכו בשירתם ובהתלהבות שנחלשה מרגע לרגע. עד שנפל אחרון הקדושים ונדם קול השירה".

כן נספו אחיו של הרב בן ציון – הרב יעקב אב"ד טויסט, הרב דוד משה, ר' יששכר דב ור' אלקנה, ואחיו מאב של הרב ציון – הרב אברהם חיים אב"ד אברטין ומרת ינטה אשת ר' יצחק בובר, יחד עם עוד מאות נפשות מבני משפחתם הענפה. הי"ד, ורק בודדים שרדו. (מקור: ספר קהילת זלוצ'וב עמו' 425-428).

אחיו מאב, הרב אריה ליב, הוסמך מהמהרש"ם ונפטר בלבוב בשנת תרכ"ג. אחותו מרת שרה, אשת חנוך דוב קויפמן (גולדווארם), נפטרה בפולין בשנת תש"א.. אחיו ישראל, ממייסדי ההכשרה בקוסוב, נפטר בירושלים בשנת תשמ"ז (1987).

לרגל היארצייט הראשון של אביהם, הרב שמואל הלוי שפירא, הוציאו בניו לאור בשנת תרפ"ט את ה"אבלת ציון" הכולל שני שני דרושים מאת הרב בן ציון ודרוש מאת אחיו הרב יעקב.

על קורות יהודי זלוצ'וב בשואה – ניתן לקרוא באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

אחדות האומה / הרב משולם יששכר קליגר הי"ד

תמונת הרב משולם יששכר קלוגר הי"ד

"כל אלה שבטי בני ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם". יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר "ויברך אותם" כולם במשמע – ומה תלמוד לומר ברך אתם לפי שנתן ליהודה גבורת ארי וכו' יכול שלא כללן כולם בכל הברכות, תלמוד לומר "ברך אותם" (רש"י ז"ל בפרשת ויחי).

הכל מודים

רבותי, מספרים על רב אחד, שישב על כסא הרבנות בעיר מלאה תלמידי חכמים, אבל נמצאו ביניהם גם כאלה שלמדו על מנת לקנתר. ובכל פעם, כשעלה הרב על הבימה לדרוש בהלכה כנהוג, עמדו הקנתרנין ועשו אוזנם כאפכסת, הקשיבו קשב רב לכל מילה שיצאה מפי הרב, לא חס ושלום כדי לקבל את האמת מפיו, אלא כדי לתופשו על כל דבור ודבור. וכאשר פתח הרב באיזה פסק הלכה של הרמב"ם, בטרם הספיק לברר את דבריו, קפץ אחד מן מרי פלוגתא שלו וקרא בקול: "כבר יש על זה השגת הראב"ד"… אבל הרב דנן נתן פעם לבעליו חציו "מנה אחת אפים", שעל ידה השתיק אותם לנצח: הוא עלה על הבמה ופתח: הרמב"ם ז"ל פוסק בהלכות דעות, שהקב"ה הוא אחד יחיד ומיוחד, ועל הלכה זו אין שום "השגת הראב"ד"… כל קהל השומעים ידע למה מתכוון הרב והקנתרנין כבשו פניהם בקרקע…

כלפי מה הדברים אמורים? כלפי פרשת "ויחי". כל מפרשי התורה עומדים ביחוד בפרשתנו על אחדות ישראל. כי כל אחד מאתנו מתבונן ומרגיש, שיעקב אבינו שאף חזה בכח עצם קדושתו. אבל חוץ מזה חבה יתירה נודעת לדרישת האחדות – שאין עליה שום "השגה" מצד מי שהוא.

הכל מודים, אפילו הקנתרנין שבתוכנו שהאחדות נחוצה לאומתנו כאוויר לנשימה. ולא לחנם הבאתי את המשל הנ"ל, אלא כדי להאיר ב"אלף", אל המאמר הידוע, השגור כעת בפי כל יודע ספר, היינו: "קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא". הכל משתמשים כיום מאמר הזה, המובא בזוהר הקדוש.

ובוודאי לתועלת ידועה ורצויה. אבל קודם כל עלינו להבין את כוונת המאמר הזה לאמתו. רצוני לומר: כמו שהכל מודים שהקב"ה אחד יחיד ומיוחד ואין על זה "השגת הראב"ד", וכמו שאנו יודעים שיש לנו רק "תורה אחת ומשפט אחד", "וזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו" (י"ג עיקרים), כך עלינו גם להודות שעם ישראל הוא עם אחד בתכלית האחדות בלי שום "השגות" של מחשבות פירוד והרס. ואז רק אז מתקיימים דברי הזהר: "אורייתא וקוב"ה וישראל חד"…

אושרו של יעקב

אכן מה מאושר היה יעקב אבינו בשנותיו האחרונות. על אבינו זה אפשר להחליט את הפתגם הידוע: "אשרי המלך שבזקנותו הצליח". עוד כשהיה בן מאה ושלשים שנה אמר לפרעה: "מעט ורעים היו ימי שני חיי" (בראשית מז) ועכשיו מספרת לנו התורה: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. ויהיו ימי יעקב שני חייו", ופירש האלשיך שעכשיו ראה את עצמו בטובה! עד שבא למצרים קרא על עצמו" "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רגז" (איוב ג). ומשבא למצרים אומרים רז"ל עליו: "למה פרשה זו סתומה?" – שסתם הקב"ה ממנו כל צרות שבעולם (בראשית רבה צ"ו).

ואם נחקור על סבת האושר הזה, שיעקב אבינו עליו השלום הרגיש את עצמו במצב כל כך מרומם בשנותיו האחרונות, אף על פי שהיה על אדמת נכר, ואל חפץ להקבר שם אפילו לפי שעה, כמו שאמר ליוסף: "אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתי בקבורתם", שפירשו המפרשים, שבקשת יעקב הייתה, שאפילו לפי שעה לא יקברוהו במצרים, רק תיכף כשישכב עם אבותיו – זוהי הגוויעה – ישאוהו ממצרים לארץ ישראל. ובכם אם נחקור על הגורם האמתי לעלית מדרגתו של יעקב אבינו ולהתרוממותו הנשגבה עד שאמר ליוסף: "ברכת אביך גברו על ברכות הורי עד תאות גבעות עולם" ועד שהריק שפע ברכות נאדרות בכוח חזיון עד סוף כל הדורות. אם נחקור על כל זה נמצא, שכל אותו האושר הרוחני של יעקב בא מכוח אחדות השבטים מצד אחד ומכוח מה שלא נמצא פסול בהם מצד שני.

ואם תרצו רבותי, הרי האחדות המוחלטת והעדר שמץ הפסול מטבע אחד. כי במקום שיש פסול אי אפשר שתשרור האחדות הגמורה. ולא לחנם התפאר יעקב אבינו באמרו: "ברכות אביך גברו על ברכות הורי". הוא ידע והרגיש את גבורת ברכותיו, שהן עולות למעלה הרבה מברכות אברהם ויצחק. הרי אברהם לא יכול אסוף את כל בניו כדי לעשותם אחדות אחת, כמו שאמר יעקב "האספו ואגידה לכם". אדרבה: אברהם היה מוכרח עוד בחייו להרחיק את הנפרדים. ומה מעציב היה הדבר בשבילו, אדם שאיחה את כל העולם – כמו שדרשו עליו רז"ל: "אחות לנו קטנה" (שיר השירים ח) "זה אברהם שאיחה את כל העולם" (בראשית רבה ל:ט) – לא יכול לאחות את בניו, אלא עוד לפני מותו הרחיקם זה מזה, כמו שכתוב בתורה: "ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם" (בראשית כה), וכל כך למה? מפני שידע אברהם אבינו שיצחק וישמעאל ויתר בני קטורה לא יתלכדו ויתאחדו באחווה: "מה לתבן את הבר". ומה לסולת עם הפסולת…

והמצב הזה עצמו היה אצל יצחק. הוא לא היה יכול לקרוא את יעקב ואת עשו ולכלכל אותם יחד. הרי תהום עמוקה חצצה בין שני הבנים הללו. לא תהום חומרית אלא נפשית, מדתית ומוסרית.

ואולם יעקב היה המאושר שבאבות בנידון זה. הוא ראה לא רק את בניו, אלא גם את בני בניו – ולפי דברי המדרש כבר ראה יעקב שלש מאות אלף מיוצאי חלציו – שכל הקרעים הארעיים שבהם, שבאו מפאת "חטאת נעורים", התאחו. ואהבה ואחווה שררה ביניהם. הוא נוכח לדעת שאפשר לעשותם אגודה אחת וחטיבה מיוחדה מפני שאין פסולת ביניהם. כולם אהובים, כולם ברורים. ולפיכך החליט בוודאות גמורה, שברכותיו גברו על ברכות הוריו.

ולא לחנם מספרים לנו חז"ל שבקש יעקב לגלות את הקץ לבניו, ונסתלקה הימנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש פסול במטתי? פתחו כולם ואמרו: "שמע ישראל, אבינו, ד' אלקינו ד' אחד", כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד, שהננו כולם שלמים בהרכה אחת, ידע יעקב, שאין שום דבר יסודי מבדיל וחוצץ בין אחדותם הגמורה. ואז נגש לברכם מתוך התרוממות הנפש ושפע נבואה.

חטא שנהפך לזכות

ובהנחה יסודית זו נבין את הדבר הקשה שבפרשתנו, מדוע דווקא בשעה זו, שהיה יעקב שופע ברכות כמעיין המתגבר, הבליט גם את חסרונות בניו ובני בניו. אי אמרו חכמינו ז"ל על "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר: מי אלה"?, "מי אלה שאינם ראויים לברכה"! ובאופן גלוי מצינו תוכחה לראובן, שמעון ולוי.

אבל הייתה ליעקב אבינו כוונה לא רק לקנתר את השבטים הללו ולהבליט את חסרונותיהם, אלא אדרבה, להסביר לכל השבטים, ולדורות לכל עם ישראל כולו, שאף על פי שיש ביניהם חסרונות ואין כולם עומדים על הגובה השווה, אם כל זה לא יהיו החסרונות הללו לפוקה ולמכשול מהתאחד אתם, כי יש פסול הפוסל לגמרי את האיחוד, ויש חטא או חסרון, שאם אומנם איננו נעים ביותר, עם כל זה איננו מעכב ומפריע בעד האגוד והאחוד.

ולפיכך דווקא בשעה זו שבא יעקב לברך את בניו ולאחד אותם איחוד נצחי, קנתר והוכיח את הראויים לזה להראות, שאם אומנם "ידעתי בני ידעתי" את כל חסרונותיכם, עם כל זה "ויברך אותם" כולם, ובאופן כולל באופן התאחדותי. ואדרבה, באופן זה גם דברי הקנתור והתוכחה מכילים ברכות בקרבם, בפנימיותם. כי אם אומנם ראובן חטא באופן פרטי בחללו יצועי אביו, הנה לגבי כלל השבטים כולו, לא רק שלא חטא, אלא שעשה דבר שעל ידו נתעלה. וכמו כן שמעון ולוי, אף על פי שבפני עצמם לא היו מידותיהם טובות, הנה לגבי התאחדותם על כלל ישראל, הפיקו כל ישראל תועלת מהם, כמו שאבאר בעזרת ה' יתברך.

ויפה החליטו חכמינו ז"ל: "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה" (שבת נ'). ועל שמעון ולוי אמר יעקב בעצמו: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". כלומר שכל ישראל יפיקו מהם תועלת. ובאופן זה קלקולם הוא תקונם. אמור מעתה, חטא לחוד ופסוק מעיקרו לחוד. החטא הוא מעוות שיוכל לתקון ודווקא באחדות ישראל לא רק שיתוקן, אלא ייהפך לזכות, כעין מה שאמרו ז"ל: "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות". אבל "כל הפסול פוסל ואנו מדבר בשבחו לעולם". ברם בזרעו של יעקב לא היה שום "פסול". ובשעה שקראו בניו את "שמע", אמר הוא: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". הוא כבר ידע שבני ישראל יעמדו בהכרתם זו עד סוף כל הדורות – "לעולם ועד".

יברך את הנערים

ודווקא מתוך הכרה עמוקה שכל בניו הם שבטי י-ה, זרע קודש מצבתם לעולם ועד, נפה אותם בשעת הברכות בי"ג נפה.

עוד בטרם ניגש את הברכה הגדולה, שהייתה באספת כל בניו, תהה על קנקנו של יוסף ובניו. הרי יוסף נשבה לבין הנכרים ועוד, שהיה מלך, ובניו הרי נולדו כאן במצרים על אדמה טמאה. וכמובן שאפשר לחשוש ואפשר לפקפק… אבל יוסף נמצא זך כבדולח. הוא הפתיע את יעקב עצמו בצדקתו…

והפתעה זו אנו מוצאים בכל פעם שיעקב מדבר עם יוסף, בכבוד הגדול שהוא חולק לו ובייחוד בברכותיו: "ויברך את יוסף, ויאמר האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק, האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה. המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים".

וכבר דקדקו כל המפרשים, שהכתוב מתחיל: "ויברך את אוסף", ומסיים: "יברכך את הנערים"? והיכן היא הברכה בשביל יוסף עצמו?

אכן כאן היא הברכה הכי גדולה וחשבוה בשביל יוסףץ רז"ל אומרים: "מעודי" בגימטריא ק"ל, "הזה" בגימטריא י"ז, שביחד עם מספר שנותיו של יעקב: קמ"ז.

ואמנם לא לחנם חלק יעקב את שנותיו לשני חלקים: ק"ל שנה בפני עצמו, בגימטריא "מעודי", וי"ז שנה בפני עצמן, בגימטרייה "הזה". הרי אותן ק"ל שנים, אמר עליהן יעקב שהן "מעט ורעים", ועל אלו הי"ז האחרונות כתוב: "ויחי יעקב שבע עשרה שנה ויהיו ימי יעקב שני חייו", כמו שכבר דברנו לעיל.

אבל איכא למימר גם לאידך גיסא: אותן ק"ל שנה היה יעקב מתפרנס משל הקב"ה בלי אמצעי, אבל במצרים על ידי בנו.

אכן דווקא על ידי זה אנו באים לפרשת גדולתו של יוסף. כי ידע יעקב שד' את יוסף והוא הנהו המרכבה לשכינה במצרים – מדברי האלשיך ז"ל. זאת הידיעה הנשגבה הלזו הביע עכשיו ליוסף, שגם הוא בשבילו הברכה הכי גדולה, וכך הוא באור הפסוק: ויברך את יוסף ויאמר: האלקים הרועה אותי "מעודי", כל ק"ל שנותי עד שלא באתי למצרים, הוא הרועה אותי גם עד היום "הזה", גם הטו"ב שנה שהנני במצרים. כי כל מה שאתה עושה ד' מצליח בידיך והשכינה שורה בו. וממילא מתפרנס על ידי הקב"ה בעצמו "מעודי" עד היום "הזה".

ואת הברכה הזאת חזר ושנה יעקב ליוסף בשעה שבירך את כל השבטים: "מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל", לאמר: מכיוון שכל מה שאתה עושה הוא בא "מידי אביר יעקב", מיד הקב"ה בעצמו, משם זכית להיות "רועה אבן ישראל", לפרנס כל משפחת ישראל: "אבן" – "אבהן ובנין", כמו שמתרגם אונקלוס. כי אלמלא לא היה הכל "מידי אביר יעקב", לא היה יוסף זוכה לפרנס את יעקב, כי יעקב היה מתפרנס גם בלי אמצעי "מעודו" עד היום "הזה". כי כך ברכו יצחק: "ויתן לך האלקים" (בראשית כז) בלי אמצעי.

ובכן ברכה זו: "האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה", הייתה הכי כבירה בשביל יוסף. ויותר לא היה צריך יעקב לברכו כמובן. אכן מה שסיים "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים", הוא מתאים מאד עם המאמר הידוע בגמרא (תענית ה.): "אילן, אילן במה אברכך? אם אומר שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים; שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה; שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שיטעו ממך יהיו כמותך"… אף כאן אמר יעקב: אתה יוסף, אין לך צורך בברכתי, כי הברכה הכי גדולה היא שהנני מחליט שהאלקים הרועה אותי "מעודי", הוא רועה אותי גם היום "עד היום הזה". אלא: המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים; היינו שצאצאי מעיך יהיו כמותך.

יהושע וגדעון

אכן, רבותי, כל דברי יעקב אבינו יצאו עכשיו ממקור הנבואה במדרגה גבוהה. ואם התחיל יעקב ב"אלקים הרועה" וסיים ב"המלאך הגואל", אין אלו דברים בעלמא, אלא בכוונה נאמרו הדברים, כי ידע יעקב שבני יוסף אינם במדרגת יוסף ולא יגיעו למדרגתו להיות ד' עמהם בלי אמצעי, כמו שהיה עם יעקב ויוסף. כי כשהתחיל יעקב להסתכל בדורות הבאים, היוצאים ממנשה ואפרים שאל: "מי אלה", "שאינם ראויים לברכה". הלא ראה ירבעם ואחאב יוצאים מאפרים ויהוא ובניו ממנשה.

ולפי דברנו על הסתכלות זו אומר הכתוב: "ועיני ישראל כבדו מזקן לא יוכל לראות", כי אין להבין המקרא כפשוטו שכהו עיניו של יעקב שלא יוכל לראות כלל: הרי זה עכשיו אנו קוראים בתורה: "וירא ישראל את בני יוסף", מובן מזה שראה אותם בעיניו, ותיכף בתוך כדי דיבור אנו קוראים: "ועיני ישראל כבדו מזקן לא יוכל לראות". ושוב אנו קוראים: "ויאמר ישראל אל יוסף: ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלקים גם את זרעך", הרי כנראה שוב נפתחו עיניו וראה אותם?!

אכן "ועיני ישראל כבדו מזקן" קשור בקשר מוסרי עם "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה". יעקב אבינו איננו מסתכל עכשיו באפרים ומנשה עצמם ראיה חומרית, לראות צורתם או תלבושתם וכדומה, אלא הוא מנפה אותם בע"ג נפה מה עתיד לצאת מהם. וכשהוא רואה את מנשה ואפרים לעת זקנתם, כלומר לעת זקנת ממלכתם, בשעה שגם הנביא מעיד עליהם ששיבה זרקה בו והוא לא ידע" (הושע ז) – בשעה זו "עיני ישראל כבדו – מזקן" – ממעשה אפרים לעת זקנותו. כי באמת באותה שעה שעבדו עבודה זרה לא היו ראויים כלל לברכה.

אבל יוסף הראה לאביו את הצדדים הטובים שבמנשה ואפרים: אמנם ה"זקנה" שלהם יכולה להכביד העינים, ואולם ימי ה"נוער" שלהם מסוגלים להאיר את העינים. הרי יהושע בין נון נער עתיד לצאת מאפרים מימי נעוריו, שאיחד את העם כולו לכבוש את ארץ ישראל. והרי גדעון בן יואש ה"צעיר" בבית אביו (שופטים ו) המשבית עבודת הבעל מישראל והמושיע את ישראל מיד מדין עתיד לצאת ממנשה בימי הנער של עם ישראל. וכבר אמרו המפרשים ז"ל שאותיות "בני" הן בראשי תיבות: ירבעם בן נבט. וכמו כן יהוא בן נמשי. וכאשר ראה יעקב את בני יוסף אלו שאל: "מי אלה?".

ואולם אנכי מוסיף לאמור שיוסף פיס את אביו והראה לו את הצד המזהיר שבהם, ואמר "בני הם", לאמר, שיצאו מהם יהושע בן נון, שגם בשמו יש ראשי תיבות: "בני", וגם ירבעם נותץ בעל… ובשעה זו שוב נפקחו עיני יעקב אבינו בזוהר הנבואה ואמר ליוסף: "ראה פניך לא פללתי והנה הראה אלקים אותי גם את זרעך" – זרע קודש מצבתם.

ברם שני הנערים יהושע וגדעון "מלאכי הגואל" של עם ישראל בימי נעוריו; נהגם ד' על ידי מלאך: יהושע אמר לו המלאף: "אני שר צבא ד' עתה באתי" (יהושע ה) ואמרו ז"ל על זה, שהמלאך שנדחה בימי משה, שלא חפץ בו משה, בא עכשיו לעזור ליהושע. ובגדעון כתיב גם כן: "וירא אליו מלאך ד'" (שופטים ד).

נמצא איפוא, שיעקב אבינו שקל את דבריו בפלס הנבואה: על עצמו ועל יוסף אמר "האלקים הרועה אותי" ועל "הנערים" אמר "המלאך הגואל". וזוהי כוונת רז"ל באומרם: יברך את הנערים, אלו יהושע וגדעון… כי בשבילם ובזכותם נתברכו אפרים ומנשה, ובשבילם אמר יעקב "המלאך הגואל"…

תוכחה מגולה ואהבה מסותרת.

ותיתי להם לרז"ל שהסבירו לנו בפרשתנו את ההבדל הגדול שבין עבירות פרטיות לעבירות ציבוריות. הרי אפרים ומנשה היו צדיקים גמורים, ויהושע וגדעון היו עתידים לצאת מהם. ואף על פי כן יודעים רז"ל, שיעקב אבינו אמר "מי אלה" שאינם ראויים לברכה. וכל כך למה? מפני שהיו עתידים לצאת מהם ירבעם, אחאב ויהוא, שחטאו והחטיאו את הכלל. ואולם ראובן, אף על פי שחטאו כתוב בפירוש בתורה ותוכחת אביו כמו כן מפורשת בפרשתנו – ואחר כל אלו באים רז"ל ואומרים: "כל האומר ראובן חטא, אינו אלא טועה" – זה בנוגע לחטא. ובנוגע לקנתורי אביו מענין הדבר, שרז"ל נוטלים את הפסוק הכי חריף שבתוכחה גלויה זו, את ה"אז חללת יצועי עלה" ומרוממים אותו עד לכדי עליה גבוהה, והיינו, רבני אמרי: איני לא מרחקך ולא מקרבך, אלא הרי אני תולה אותך ברפיון עד שיבוא משה, שכתוב בו: "ומשה עלה אל האלקים". מה שדעתו רואה לעשות כך עושה. כיון שבא משה התחיל מקרבו: "יחי ראובן ואל ימות" (דברים לג, מ, בראשית רבה צ"ח).

אמור מעתה מפני שראובן חטא חטא פרטי וביחוד כנגד יעקב עצמו, לא חפץ אבינו השלם עצמו לדונו לכף חובה, כי אולי באמת צדקו האומרים שכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. והא ראיה ש"כיוון שבא משה התחיל לקרבו"… שמע מינה שגם משה רבינו הסכים שלא חטא ראובן.

אכן כפי שכבר הצעתי בפרקים הקודמים נתכוון יעקב אבינו בתוכחתו הגלויה להראות לראובן את אהבתו המוסתרת, כי "טובה תוכחת מגולה" כשהיא באה "מאהבה מסותר" (משלי כז, ה). ובדברי יעקב לראובן ישנן גם שניהן: התוכחה אומנם גלויה, אבל גם אהבה המסותרת נגלית כמעט.

ודוגמא כעין זו ישנה בגמרא: "ר' יונתן בן עכמאי ור' יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי רבי שמעון בן יוחאי וכו' אמר ליה לבריה: בני אדם הללו אנשים של צורה הם, זיל לגבייהו וליברכוך. אזל אשכחינהו וכו' אמרו ליה: יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, תעייל ולא תיפוק, תיפוק ולא תעייל, ליחרב ביתך וליתוב אושפיזך, לבלבל פתורך ולא תחזי לשתא חדתא… כי אתא לגבי אבוה אמר ליה לא מבעיא ברוכי דלא ברכן, אלא צעורי צערו לי. אמר ליה: מאי אמרו לך? אמר ליה: הכי והכי אמרו לי. אמר ליה: הנך מלהו ברכתא נינהו: דתזרע ולא תחצד – תוליד בנין ולא לימותו, תעייל ולא תפיק – תעייל כלתא ולא לימותו בנך, תפיק ולא תעייל – תפיק בנתן ולא לימותו גוברייהו ולא ליהדרן לותך וכו' (מועד קטן ט.).

מזה אנו רואים שאף על פי שדבריהם של רבי יהודה בן עכמאי ורבי יהודה בן גרים היו מצלצלים כעין קללות, בא רבי שמעון בן יוחאי ופתר אותם לברכות נעלות. וכמדומה לי שראיתי באיזה ספר שאמרו לו בלשון קללה, שבאמת ראו הם איזו קללה רובצת עליו וחפשו שאביו רבי שמעון בן יוחאי יהפוך את הקללה לברכה.

אף כאן אצל ראובן: יעקב אבינו אמר לו דברי תוכחה גלויה, אבל באופן שכזה שיבוא פותר ויפתור את הכל לטובה ולעילוי, כי באמת חטא ראובן רק למראית עין. אבל בנודע לאחדות ישראל עשה דבר גדול. וכבר פירש אדוני אבי זקני הגאון "בר לואי" האבד"ק סטניסלוב זצ"ל בספרו "כלי חמדה", שלפיכך אמרו רז"ל "כל האומר ראובן חטא, אינו אלא טועה", כי כוונת ראובן כשבלבל יצועי אביו הייתה נעלה ונשגבה, כדי שלא יהיה פסול בזרעו של יעקב. כי מיום שנגע שרו של עשו בכף ירך יעקב, אם היה יעקב מוליד עוד בנים, היה מוכרח להיות בהם פגם ודופי מחמת נגיעה זו. וראובן היה בכור לנבואה – כמו שיש במדרש רבה פרשת וישלח – לפיכך בלבל יצועי אביו, שלא יוליד יותר. ומשום זה תיכף אחר מעשה ראובן נאמר: "ויהיו בני יעקב שנים עשר" (בראשית לה, כב) ופירש רש"י ז"ל: ללמדך בא שכולם שווים וכולם צדיקים, כלומר: שעל ידי שבלבל ראובן יצועי אביו נשארו בני יעקב רק שנים עשר וכולם צדיקים…

והגאון הנ"ל עושה מן התוכחה ברכות באופן זה: "ראובן בכרי אתה" – בכור לנבואה; "יתר שאת ויתר עז" – לך על אחיך; ה"פחז כמים" שלך היה בשביל זה ש"אל תותר" – שלא תיתן שיהיו יותר משנים עשר שבטים, שהם כולם צדיקים… "כי עלית משכבי אביך" היינו: כשבלבלת יצועי, עשית "עליה" למשכבי אביך, שלא יוליד זרע פגום. "אז חללת יצועי עלה". כלומר בשעה שלמראית עין היה נראה הדבר כעין חלול כבודי, באמת הייתה זאת עליה… ודברי פי חכם חן.

היוצא לנו מזה, שבעבירה פרטית לא רק שאפשר לסלוח אלא אפשר לדון ולומר "גדולה עבירה לשמה". ולא עוד אלא שהתוכחה הגלויה נהפכת לאהבת גלויה. הקללה הלכאורית נהפכת לברכה פומבית. וכל עשה משה רבינו. הלא ברכותיו של משה היו מעין ברכותיו של יעקב. ואז פירש משה את תוכחת יעקב לאהבה גלויה: "יחי ראובן" – בעולם הזה "ואל ימות" לעולם הבא. מדוע? כי כוונתו של ראובן הייתה לשמה: "ויהי מתיו מספר", שיהיו שנים עשר שבטים כולם אהובים וברורים בלי פסול שתהא אחדותם שלמה. ומה שאמר יעקב לישנא דמשתמע לתרין אנפין: "כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה". בא משה ופירשו לשבח ועליה מוחלטה, כמו אותה עליה שנאמר בה "ומשה עלה אל האלקים". ומתוך גנותו של ראובן באנו לידי שבחו. "ויהיו בני יעקב שנים עשר", ראויים לאחדות גמורה – אחדות ישראל.

אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל

ואופי כזה יש גם לדברי קנתור של יעקב אבינו לגבי שמעון ולוי: "שמעון ולוי אחים" ראויים הם להתאחד עם כל ישראל, אין מה לפקפק בהם. כי "כלי חמס מכרותיהם". אומנות זו של רציחה, גזולה היא בידכם מעשו הרשע – כלשון רש"י ז"ל – כלומר במקורותיהם ובטבעם אין שמ. של רציחה אלא כאילו גזלו אותה מעשו הרשע, שבאמת מידת הרציחה שלו היא: "ועל חרבך תחיה". אלא ששמעון ולוי גזלו אותה מאתו באופן עראי לפי שעה… ויעקב אבינו מביא ראיה נכונה על זה, שאין הרציחה אומנותם, וגם כלי הזין שלהם אינם קנינם הטבעי, ולא הם צחצחו אותה: "כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור". משל למה הדבר דומה לאחד שגזל רובה מרוצח ולא ידע אפילו כיצד להשתמש בו, כמובן שאיננו יכול לירות בו אל המטרה, וכשהוא שולח החץ למזרח הוא נופל למערב כידוע. ויכול להתרחש גם כן שמפני שאיננו בקי בהטיית הרובה ישלח החץ אל עצמו ונפשו. וכן היה הדבר כמעט אצל שמעון ולוי, ש"כלי חמס מכורותיהם", כלומר: שהשתמשו בכלים גזולים, אירע הדבר ש"באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור", שלא ידעו כיצד להתנהג באומנות הגזולה…

אבל יעקב ידע את תפקידם האמתי של שמעון ולוי: "ארור אפם כי עז" שאיננו שייך להם, שהוא רק כלולב הגזול אצלם. אבל להם יש תעודה אחרת לגמרי במנגנון של אחדות ישראל: לזכות את ישראל במצוות: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", שיהיו מורי העם ומדריכיו: "ואת עמי יורו בין קודש לחול ובין טמא לטהור יודיעום" (יחזקאל מד). ובאפם ישתמשו שיהיו לאש קודש שלהבת י-ה: אש תמיד תוקד על מזבח היהדות. והחצים שלהם: "זרוק מרה בתלמידים" (כתובות ק"ד), ו"כחיצים ביד גבור" יהיו בידיהם בני הנעורים לחנכם חנוך יהודי אמתי. וישראל יקיימו בהם מצוות צדקה ביד רחבה. ובכן כמה כוחה של אחדות ישראל: מ"הורגי איש" נעשו כהנים ולויים עבדי ד' שהקב"ה היה חלקם ונחלתם כמאמר הכתוב: "אני חלקך ונחלתך בני ישראל" (במדבר יח). ומ"עוקרי שור" נעשו עניים סופרים ומלמדים, אשר עליהם אמרו רז"ל: "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים" (בבא בתרא ח.).

אורים ותומים

וזוהי כוונת נושא דרושנו: יכול לא ברך יעקב לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר: "ויברך אותם" כולם במשמע… לאמר שבשעה שברך את כולם נראה שגם דברי הקנתור של השלשה שבטים הראשונים מכילים בקרבם ברכה. ולא ברכה בשביל השבט הנידון אלא בשביל כל ישראל, כי אחר שנתן יעקב לכל שבט את המגיע לו כללן כולם "ויברך אותם". ברכה שכזו שדווקא באחדותם והתקשרותם בהתכוללותם הגמורה היא חלה ומתקנת את כל החסרונות של השבטים הפרטיים, כי מה שחסר זה הותיר זה.

ובזה אני מבין מה שרז"ל אומרים על ה"אורים ותומים" שהיו בחושן, למה נקראו שמם "אורים", שמאירים את דבריהם, "תומים" שמשלימים את דבריהם (יומא ע"ג). כוונתם היא: שבחושן היו כתובים כל שמות השבטים וגם אברהם, יצחק, יעקב ושבטי ישורון, כדי שיהיו כל האותיות של הא"ב. ובשעה שהיה הכהן שואל באורים ותומים היו האותיות של התשובה מאירות וגם היו משלימים שהיו נותנים תשובה מוחלטת שלמה. אבל במה שאמרתי לעיל, מובן העניין של האורים ותומים להראות את חשיבותם של השבטים כשהם באחדותם בחבה כוללת, שמפני כך היו כתובים על החשן כל שמות השבטים ובשעת הצורך היו אותיותיהם מאירות, להראות שאומנם כל שבט ושבט, וכמו כן האבות כל אחד מפני עצמו יש לו אור מקורי משלו. ולפיכך נקראו שמם "אורים". אבל צריכים הם כולם להתאחד, כדי שיהיו גם "תומים" – משלימים זה את זה במידותיהם ונעשים חטיבה אחת: גוי אחד בארץ.

(דרוש לפרשת ויחי, מזון רוחני, דרוש יא, עמו' קכג)


הרב משולם יששכר קליגר (קלוגר), נולד בסביבות שנת 1894 בגריידינג (גרודק-יגלונסקי) ליד לבוב, שבגליציה המזרחית, לאביו הרב יוסף הי"ד אב"ד גריידינג,

הוא קיבל חינוך תורני מובהק וחונך לאהבת ארץ ישראל. הרב קליגר השקיע מאמץ רב בלימודי העיון בש"ס ופוסקים. כתלמיד חכם מופלג, בעל ידע נרחב בחכמת ישראל ובשאר המקצועות, בעל קורא אומן ובקי בדקדוק, נואם מבריק וסופר בחסד, בעל הופעה מכובדת ומעורב עם הבריות, שנועד למלא את מקום אביו בריידינג. בשנת תרפ"ה (1925), עבר לקרקוב לכהן כמנהל בית הספר "תחכמוני" של המזרחי, וכמורה לתלמוד ופוסקים. הוא העמיד תלמידים רבים בני תורה בעלי השכלה כללית, המחונכים להגשמת חיי תורה וציון, והשפיע רבות על צביון בית הספר. הוא דאג לנוער המתבגר והיה מעורב בהקמת תנועת "השומר הדתי". בנאום הפתיחה בוועידה הראשונה של "השומר הדתי", הרצה הרב קליגר והדריך את הנוער לקראת הגשמה מלאה של תורה ומצוות, יראת שמים ודרך ארץ ומסירות לעם ולארץ ישראל.

הוא היה חבר בוועד הפועל של "המזרחי" בגליציה המערבית ושלזיה וחבר בוועד הקהילה בקרקוב. ועד הקהילה של קרקוב, שנוהל בידי המתבוללים והחרדים, מנע ממנו להתמנות כחבר ברבנות של העיר, בשל השתייכותו לתנועת המזרחי. אך הציבור בקרקוב ראה בו את אחד מחשובי הרבנים בעיר, יודעי תורה וחכמה מהנאמנים לציון, המייצג את צביונה האמיתי של העיר.

הוא היה אחד מטובי הדרשנים בעיר, והיה דרשן קבוע בבית המדרש המפואר של ר' מיכאל ציפרס ורב קבוע בבית המדרש "מזרחי" (ברחוב קוּפה 16). במשך שנים רבות היה דורש דרושים ברוח היהדות הדתית-לאומית בבתי כנסיות ובתי מדרשות בעירו, והיה הנואם הראשי בכל האסיפות של המזרחי. את דרשותיו העלה הרב משולם יששכר על הכתב והוציא אותם לאור בספר "מזון רוחני", שיצא לאור בקרקוב בשנת תרצ"ז (1937). הספר מסודר בארבע מערכות: א. מזמרת הארץ – בענייני "שבחה של ארץ ישראל וחיבתה, וכל הגדולות והנצורות, המתרחשות בה כעת". ב. מצוקי ארץ – על מעשה אבות העולם ושבטי ישורן. ג. גלות וגאולה – בנושאי הגלויות וחבלי הגאולה. ד. סגולת ישורן – בענייני הסגולות הנצחיות של עם ישראל, "שבשבילן זכינו להקרא עם סגולה, ושאסור לנו לצאת מן הגבולים, שהתותה ההשגחה בשבילנו".

שלושים וששה הדרשות בספר "מזון רוחני" מסודרים על סדר הפרשות בספרים בראשית ושמות, בסגנון הדומה לסגנונו של הרב עמיאל. הרב פרסם גם מאמרים ב"התור" וב"ההד" בחתימת "רב תחכמוני". הוא חיבר כתבים נוספים על שאר חומשי התורה ועל הש"ס, והתכוון להוציא אותם לאור.

במהלך מלחמת העולם השנייה, גורש לגטו בקרקוב, ומשם נשלח לעבוד בפרך בבית חרושת ללבנים של חמיו בגורליץ (גורליצה) שבגליציה המערבית. הרב נהרג עם רעייתו הרבנית אידל ב"ר אליעזר, ועם ילדיהם: ר' יצחק יהושע ומשפחתו, ירחמיאל אליעזר ומשפחתו, ומרים, ביום כ"ח באלול תש"ב. הי"ד.

רק אחת מבנותיהם, אסתר, שרדה. היא הייתה בפרוץ המלחמה אצל הסבא בגריידינג, וגורשה עם דודתה לרוסיה. לאחר המלחמה היא נישאה לרב יצחק אייזיק ליבס, מחבר שו"ת "בית אב"י", אב"ד ביטאם ורב בית כנסת גדול בניו יורק.

אביו של הרב משולם יששכר, הרב יוסף אב"ד גריידינג, ב"ר יצחק יהושע, עבר לפני התיבה בבית המדרש בקהילתו בתפילת שחרית בראש השנה ת"ש (1939). במהלך התפילה ירו הגרמנים לתוך בית הכנסת. הם תפסו את הרב יוסף, התעללו בו והשחיתו את זקנו. באלול תש"ב (1942) הוא נשלח לבלז'ץ ונהרג שם עקה"ש בסביבות ז' באלול תש"ב.

בין תלמידיו הרבים של הרב משולם יששכר היה שלום קרניאל (טרלר) הי"ד, חבר הקיבוץ כפר עציון שנלחם ונפל בהגנת שיירה שנסעה לכפר עציון ביום כ"ח בכסלו תש"ח (11.12.1947), שנודעה לימים בשם "שיירת העשרה".

בלי תורה, הלב אטום וסתום ואי אפשר להיות יהודי טוב ולקיים מצות / הבחור ר' יוסף שמואל סופר הי"ד

ר' יוסף שמואל סופר הי"ד

א. רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם, אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה (רבי אלעזר בן ערך נקלע לשם, נמשך אחרי היין והמים המשובחים ושכח את תלמודו). כי הדר אתא, קם למיקרי בספרא (כשחזר משם – קם לקרוא בספר התורה), בעא למיקרא (רצה לקרוא) "החדש הזה לכם", אמר: "החרש היה לבם". בעו רבנן רחמי עליה, והדר תלמודיה (בקשו חכמים רחמים עליו וחזר תלמודו) (שבת קמ"ז:).

עיין מדרש רבה קהלת (ז,טו). נראה שהוצרך לכך יען שהיה מעין המתגבר מחודד מאוד טפי מכולם, עוקר הרים וטוחנן בסברא. וכדי שלא יזיק לראשו על פי דרך הטבע, הוצרך להנפש שם במקום מרחץ, ועל ידי כן בא לידי כך.

אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה וכו' בעא למקרא 'החדש הזה לכם', אמר 'החרש היה לבם', בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה. הא דטעה ר' אלעזר בן ערך דוקא בזה, שמעתי מאדוני אבי הגאון שליט"א [זצ"ל הי"ד], משום דהקב"ה נתן להם לישראל מצוה זו 'החודש הזה לכם', שהוא חדש ניסן, מזל טלה, כדי להבדיל אותם מתועבות מצרים שהיו עובדים לטלה, כמו שנאמר 'כי תועבת מצרים כל רועי צאן'. ורבי אלעזר בן ערך, אדרבא, אימשך בתרייהו, לא הבדיל עצמו מעכו"ם, וטעה ב'החודש הזה לכם' שהוא עשוי להפריש בני ישראל מאומות העולם.

ולי נראה ללמוד מוסר השכל מכאן כנגד אלו האומרים שאין צורך בלימוד תורת ה', כי העיקר לקיים המצות, ויכולין להיות יהודי טוב אף בלי לימוד. והאמת אינו כן, כי לא עם הארץ חסיד, ומי שאיני לומד בחשק הולך, יהיה כגר שעושה קרבן פסח שאמרו עליהם אין עושין חבורת גרים וכו'. וזה היה אצל רבי אלעזר בן ערך ששכח תלמודיה והיה סבור שאף בלא זה יכול לקיים מצות ה', והיינו 'בעי למקרא החודש הזה לכם', רמז כי זה מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, והיה רוצה לומר כי מה בכך ששכח תלמודו, העיקר הוא 'החודש הזה לכם' לקיים המצות, אבל אמר כי אינו כן, כי החרש היה לבם. בלי תורה אטום וסתום הלב, ואף מצות אין יכול לקיים, וביקש שיחזור לתלמודו.

(זכרון סופרים, עמו' סו)

ב. ושמעתי מאדוני אבי שליט"א [זיע"א הי"ד] דאיתא בספרים הקדושים להרב הצדיק ר' יעקב קארלינער זצוק"ל היה לו דביקות גדול, על שכמעט פרחה נשמתו, והיה אומר הרב הצדיק הקדוש מלובלין זצוק"ל, שיביאו עכו"ם ויגע בו, וכשיגע בו הטומאה יסתלק מקדושתו מעט – והנה במקום קדושה אין הפסק לדביקות, אדרבא תמיד מוסיף התעוררות גדולה מכח קדושת המקום, כדאיתא בר' עקיבא (ברכות ל"א.) כשהיה מתפלל אדם רואה אותו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, ולכך בני ישראל שהיה מחניהם קדוש, שהרי כל שלשה ימים היו מקדשים ומטהרים את עצמם, ולכך בא להם תמיד התעוררות גדול, והיה להם דביקות גדול מכח קדושת המקום. אבל חוץ למחנה היה כבר מקום בית הכבוד מקום טומאה, ולכך היו נרתעין לאחוריהם י"ב מיל להפסיק דביקותן הגדול ולהחזיר נשמותיהם.

(זכרון סופרים, עמו' נט)

ג. תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם (תהלים סח, כ). תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום (ביצה טז.). עיין טור אורח חיים סימן רמ"ב, ואור זרוע הובא בדרכי משה סימן ר"נ עיין שם.

בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך. ברש"י על התורה על הפסוק 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ,ח) כתב, תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת. וצריך להבין למה כתב רש"י כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל שהיה אומר 'ברוך ד' יום יום'.  ואמר אדוני אבי שליט"א [זיע"א הי"ד], דלעיל מיניה אמרינן 'אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנו, מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום'. ויש לדייק בלשון 'אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו', דמשמע דלו הוא דהיתה מדה אחרת, ולו יאתה לעשות כן בגודל בטחונו, שהיה מוכן לעלות על גג בית המדרש לשמוע דברי תורה מאחר שלא היתה לו פרוטה ליתן לשמש בית המדרש. אבל אדם אחר לא ינהג כן. והנה יש נפקא מינה גדול בין בית שמאי לבית הלל, דמאן דנהג כבית שמאי נמצא שיש לו די מחסורו בכל יום, דהרי כבר הכין מאתמול. אבל דנהג כבית הלל אינו יודע מה יעשה למחר ומה יאכל. ורש"י פירש (שם ט') על הפסוק 'ועשית כל מלאכתיך', כשתבוא שבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכתך'. נמצא דנהג עצמו כבית שמאי לא יבא לידי הרהור, אבל מאן דנהג כבית הלל יכול לבא בקל לידי הרהור. ולכך הלל דייקא מדה אחרת היתה לו, שזה היה דוקא להלל שהוא היה בעל בטחון גדול. אבל אדם אחר לא יעשה כן, שיכול לבא בקל לידי הרהור. ולכן פירש רש"י דוקא כדברי בית שמאי, ודוק.

(זכרון סופרים, עמו' רצ)

ד. אמר רבי יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'. שמעתי מאדוני אבי עטרת ראשי שליט"א [הי"ד זיע"א] לפרש, כי אמרינן באבות איזהו עשיר השמח בחלקו, כי אם רואה תמיד בחלק של חברו אינו נהנה דבר מעושרו, דאפילו אינו חסר לו כלום ויש לו הכל, כל מה שמתאוה, אבל צר לו כי גם לחברו נתן הקב"ה את הברכה, ואפשר שיש לו יותר ממנו. ולכך אפילו נתן הקב"ה את הברכה בתוך עדרו או תבואותיו מה יש לו מזה, והלא אינו נהנה מזה כלום, ואין זה ברכה. והיינו 'אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין', שמתנסה עיניו ואינו רואה בשל אחרים ושמח בחלקו, זה הוא הברכה.

(זכרון סופרים, עמו' שיז)

ה. אהיה זנב לאריות ואכתוב הנראה לעניות דעתי – בפרשת פקודי (ויקרא מ,יז) כתיב, 'ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן'. וכתיב בפרשת שמיני (ט,א) 'ויהי ביום השמיני' וגו', כתב רש"י שמיני למילואים הוא ראש חדש ניסן שהוקם המשכן בו ביום וכו'. ומאין נודע לנו שאחד לחודש הראשון שהוקם בו המשכן הוא ראש חודש ניסן, אם לאו מהפסוק 'החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה'. ועוד יותר דכתב שפתי חכמים בריש פרשת שמיני טעם הקמת המשכן בראש חודש ניסן הוא, יען דתלינן קדושה ביום קדוש, ואותו יום נטל עשר עטרות, וכיון שבאותו יום היה כבר קדושה ראשון למעשי בראשית וראשון לחדשים, ולכן קבעו גם שמונה דברים האחרים בפעם אחת לאותו יום. זה תוכן דבריו.

והנה מעשי בראשית שהיה באחד בניסן לא מצינו מפורש, ואדרבא פלוגתא הוא בראש השנה י"א ע"א בין רבי אליעזר ורבי יהושע, ומפורש יצא ראשון לחדשים 'החודש הזה לכם' וגו', נמצא ידיעתינו לזמן הקמת המשכן נובע מהפסוק 'החודש הזה' וגו'. וכל עצמו של הקמת המשכן ביום ראש חדש ניסן אינו רק מחמת ראשון לחדשים, מחמת הפסוק 'החודש הזה' וגו' והדין עם הירושלמי – והכי פירושו בדין הוא שיקדים החדש לפרשת פרה, שהרי בא' בניסן הוקם המשכן, וכל זה לא ידעינן רק מהפסוק 'החדש הזה' וגו', נמצא בפסוק 'החודש הזה' נרמז לנו טעם זמנו וזמנו של הקמת המשכן, ובודאי הדין שיקראו מקודם זאת ואחר כך פרשת פרה שגם זמנו תלוי בפסוק 'החדש הזה' וגו', שהרי בשני בניסן נשרפה הפרה, ואי לאו הקמת המשכן באחד בניסן לא היה שריפת הפרה בב' בניסן, כי אי אפשר לשרוף הפרה קודם לה משום דבעי 'והזה אל נכח פני אוהל מועד'. ולפי זה מצינו שפיר שייכות להקמת המשכן עם פרשת 'החודש הזה' וגו' כנ"ל.

ובזה נבין מאמר ר' יצחק שבו התחיל רש"י לפרש את התורה, אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל אח התורה אלא מ'החודש הזה לכם' שהוא מצוה ראשונה וכו'. וצריך ביאור הלא בודאי צריכין אנו לידע מקודם האמנת הבריאה שבלא זה אין כלום, וגם לידע אשר נתגלגל לאבותינו שירדו למצרים ונזדככו בכור הברזל שעל ידי זה זכו ונעשו ראויים לקבלת התורה והמצות, אבל יען שלא נתפרש בתורה זמן התחלת הבריאה ורבי יהושע שאומר בניסן נברא העולם, ידעינן זה משום דניסן הוא ראשון לחדשים, ותלינן קדושה ביום קדוש, ובודאי לכך נקבע ניסן ראשון לחדשים משום דבאותו יום היה ראשון למעשה בראשית, וכיון דזמן התחלת הבריאה ידעינן מהפסוק 'החדש הזה לכם' וגו', שפיר קאמר רבי יצחק שבו היה צריך להתחיל את התורה כדי לידע זמן התחלת הבריאה.

(זכרון סופרים, עמו' תז)

ו. כי אתא רב דימי אמר שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה 'ירהבו נער בזקן והנקלה בנכבד' (חגיגה יד.). והוא תמוה למה נתקרר דעתו של ישעיה דוקא בפסוק זה, וכי לא היה די י"ח קללות. ואמר לי אבא אדמו"ר הגאון שליט"א [זצוק"ל הי"ד] לבאר על פי משל, שפעם אחת אירע שאחד במדינה מרד במלכות והשיא בעצתו הרבה אנשים אשר גם כן נתחברו עמו כנגד מלכם. אבל לא ארכו הימים ותגבר יד המלך, והשיב להם גמולם בראשם. האחד נחנק, האחד נשרף וכו', כל אחד קיבל ענשו הראוי לו, זה משונה מזה. אבל הראש שבהם אשר הוא יסוד הסיבה אותו לא המיתו, רק הניחוהו סגור בחדר מיוחד חושך ורע. ויהי בקרב הימים נשמע בכל הארץ פתגם המלך שכל הנערים הנוהגים לסבוב בעיר מחמת שאין להם מלאכה, הרעים בעזות פנים, המה יבואו ליום מיוחד אל המלך. ויהי בבא יום המועד ויאמר אליהם המלך, לכם לא בחרתי לעשות שום מלאכה, רק בכל יום ויום תלכו אל החדר של ראש המורדים הזה, ותסיתו אותו בעזות פניכם בכל כחכם וככל משאלות לבכם, למען אשר תוכלו לצער אותו עד מאוד. ויען אחד מהנערים אדוני המלך למה קנסת משפט כזה על איש הלזה, כי לא די לו שאין לו חרות והוא סגור ומסוגר מן העולם וכמעט חייו אינם חיים, ולמה אתה רוצה לעשות לו את הדבר הרע הזה. אל נא אדוני. ויען המלך לו, דע כי לאיש הזה אם הייתי עושה לו כל המשפטים והעונשים משונים הראויים לו גם אז אין תקוה שיתחרט וישוב ממעשיו הרעים, כי יחשוב בלבו באמרו היום גברה יד המלך עלי, ומחר יהיה להיפוך, מי יודע איך ישתנו העיתים והמזלות, וכשם שהוא עושה עכשיו עמי, כן אשלם גם אני גמולו בראשו. וכזאת וכזאת לא יתן לב להכניע עצמו אל המלך ולשוב. רק בזה המעשה אשר אני רוצה לעשות חשבתי אולי יהיה נהפך לבבו הערל לחשוב מחשבות טהורות, כי בראותו אתכם ומה שאתם עושים לו יצטער בלבבו, איך נערים עזי פנים באים לאיש כמוני, וכי זה המשפט שנערים פני זקנים יכלימו, ואז יאמר בלבו הלא גם אני הייתי כן נער עז פנים בהלכי למרוד כנגד אדוני המלך אשר אני כנגדו גרוע עוד יותר מנער זה אלי, ואז יש תקוה שישוב ממעשיו הרעים בתשובה שלימה ולא ימרוד עוד.

והנמשל מובן מאליו. הקב"ה יתברך שמו נתן לנו תורה ומצות לשמור אותם ולעשותם, ואם אנו מורדים חס ושלום נגדו יתברך שמו לא די אם יעניש אותנו כל כך, כי נחשוב בלבבנו היום הוא מעניש אותנו, ומחר לא יעשה לנו מאומה, ואנו בשרירות לבינו נלך חס ושלום. אבל אם נערים עזי פנים ילבינו פני זקנים, אז יחשבו כמו שאין הנער הזה ראוי לבא אלי, כך מכל שכן איך העזתי פנים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו. כזאת וכזאת יחשוב ויתן החי אל לבו, ועל ידי זה יכנסו בו מחשבות טהורות לשוב אל ה' בתשובה שלימה. על כן לא נתקררה דעתו של ישעיה עד שאמר להם מקרא זה 'ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד', ורק אם יתנו זה לליבם אז יחזרו למוטב, ורק זה יכול להביאם אל הדרך הטובה והישרה, והבן כי נכון הוא.

(זכרון סופרים, עמו' תיח)


הבחור המופלג ר' יוסף שמואל סופר הי"ד נולד לאביו הרב אברהם יעקב סופר הי"ד אב"ד טעט ולרעייתו הרבנית רבקה מירל. הוא פרסם מספר חידושים בכתב העת הנשר שנה שמינית (ת"ש) עמו' סו ו-קי, והניח אחריו חידושים בכתב יד, ובהם גם חידושים בשם אביו.

ר' יוסף שמואל נספה בכ"ג בסיון תש"ד באושוויץ. רבים מבני משפחתו נספו גם הם.

תמונת חתימת כתב ידו של ר' יוסף שמואל סופר, משלהי שנת תרצ"ט, מובאת באדיבות בית המכירות צפונות.

1 2 3 4 5 10