קטגוריה: אישים הי"ד

בגמרא: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות שנאמר "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות" (ירמיהו לג,יא). ואם משמחו מה שכרו, אמר רבי יהושע בן לוי זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר וגו' ויהי קול השופר וגו' והא-להים יעננו בקול" (שמות יט,טז)… רבי אבהו אמר כאילו הקריב תודה, שנאמר "מביאים תודה בית ה'" (ירמיהו לג, יא). רב נחמן בר יצחק אמר כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'" (ירמיהו לג,יא).

בזה המאמר רבו הדקדוקים ולא אאריך.

ובביאור הדברים יובן מה שנתיישב ע"י ביאור העניין אמר "כל הנהנה" דווקא על פי מה שנתבאר ביורה דעה סימן קי"ב לענין איסור חתנות שע"י שנהנה מעכו"ם מביא לידי קירוב הדעת. הכי נמי  הנהנה, על ידי זה בא לידי קירוב הדעת, ממילא יפעול שמחה שמשמח בלב החתן, דהעיקר השמחה, שמחת רעים, דע"י אהבה פועל יותר השמחה. וגם חד טעמא דשמחה לבוא לידי אהבה ואחווה.

ואומנם עיקר טעמא דשמחה אפשר, לפי עניות דעתי, דידוע דאיש ואשה שכינה שרויה ביניהם, ואין הקב"ה שורה אלא מתוך שמחה, וכדי שיזכו להשראת שכינה בתחילת נישואים, שהוא הפעולה הגורמת לכל ימי חייהם. כידוע, דכל דבר שהוא בהתחלה אותו פעלה נמשכת על כל העניין, כמו שכתב המהר"ל בעניינא דנס חנוכה, דהנס היה ביום הראשון, דביום הראשון, שהיה התחלה של ימי חנוכה, היה בכוח של כל השמונה ימים, והיינו שהיה בכוח שידלקו כל שמונה ימים. וכן בכל דבר בהתחלת העניין הוא בכוח כל העניין ההוא עד סופו, אם כן בהתחלת הנישואין הכל בכוח עד סוף התחברותם, על כן בתחילת נישואין מצווה לשמחם, בשמחה של מצווה, כאשר ביאר מהרש"א ז"ל דשמחה היינו שמחה של מצווה.

וגם שמחת מצות נישואין בעצמו  מצווה רבה, דע"י מצות פריה ורביה מקרב הגאולה, דאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, על כן שמחת נישואין של מצווה יגרום שמחה של מצווה כל ימי חייהם, ויזכו להשראת השכינה כל ימי חייהם. וגם הא דזוכין להשראת שכינה, הוא מטעם שמצות פריה ורביה הוא המסייעת להחזיר שכינתו לציון, כדי שיכלו הנשמות שבגוף. על כן מידה כנגד מידה זוכין להשראת השכינה.

וגם ע"י השראת השכינה שביניהם זוכים לבנים הגונים, שיזכו לבנים שזוכין לנשמה, דלאו כולהו זוכין לנשמה, כידוע. וממילא יתקרב הגאולה, דכנראה שדווקא ע"י הנולדים הזוכין לנשמה נזכה לקירוב גואלינו, כנאמר "עד שיכלו כל הנשמות שכגוף". וממילא אנו מבינים גודל מעלת החיוב לשמח את החתן בעת הנישואין.

ואפשר דזהו הטעם שזוכה לתורה, שהוא גם כן מביא השראת השכינה, כנזכר לעיל "מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו". וע"י שגרם השראת השכינה, יזכה גם הוא להשראת השכינה ע"י התורה.

וגם יש לפרש זוכה לחידושי תורה, וזהו לשון "זוכה". וכנראה לשון קנין וזכייה כאלו שלו הוא, וכידוע מספרים הקדושים דהחידושים נקראים "תורה שלו". וכמו שהוא סייע שיקויים מצוות פריה ורביה בשלמות, ע"י השראת השכינה ביניהם, כן יזכה גם הוא לחידושי תורה, שהוא גם כן פריה ורביה, כידוע מספרים הקדושים.

וגם על ידי זה יזכה להינצל מכל צרה ויהיה בשמחה, שינצל עוד קודם שתבוא, שלא ירגיש בצער. על כן נאמר "כאלו מביא תודה", דתודה בא על הצלת צרה, וכאן נחשב לו כתודה, ולא יצטרך להביא תודה, כי ינצל מצרה, והיינו "כמי שהביא תודה" שאין צריך להביא אחרת, דכיוון דיצא ידי חובתו.

והכי נמי הפירוש שיצא ידי חובת תודה וינצל מכל צרה. וממילא יובן "כאלו בנה אחת מחורבות ירושלים", דעל ידי השמחה הביאם לידי קיום מצוות פריה ורביה בשלימות, שיזכו על ידי השראת השכינה לבנים הזוכין לנשמה, שעל ידה יתקרב הגאולה, וממילא הוי כאלו בנה את חורבת ירושלים.

וגם על ידי השמחה הוי אהבת רעים, ושנאת חנם גרמה את חורבן הבית, ועל ידי השמחה נעשה אחדות ונבנה על ידה חורבות ירושלים. אמן כן יהי רצון.

---

הרב יהושע צבי ווינשטיין הי"ד נולד בשנת תרנ"ה (1895) בעיר דעש, לאביו הרב יצחק אהרן ולאמו ליבא. היה תלמידו של רבי יחזקאל פאנט אב"ד ואדמו"ר בדעש (טרנסילבניה, רומניה). התיישב בעיר בקלויזנבורג (קולוז'וואר), שם לימד תלמוד בכיתה הגבוהה של התלמוד תורה. בשנת תרצ"ח (1938) ייסד בית המדרש לחסידי דעש ועמד בראשו. כיהן כמגיד מישרים, מסר שיעורי תורה ואמר דברי חסידות בנוסח אדמו"רי דעש.

מחבר "ספר ברכת יהושע על מסכת ברכות" , חלק ראשון, הכולל חידושים וביאורים על מסכת ברכות בדרך פלפול ואגדה. הספר הודפס בתקופת מלחמת העולם השנייה, בשנת תש"ב. בהקדמת הספר כותב המחבר על גודל החיוב על כל אחד מישראל להוציא לאור את חידושיו בתורה, ומביא מכתב מאת רבו. הרב תכנן להדפיס בחלק ב' של ספרו את יתר חידושיו על מסכת ברכות ואת חידושי אביו, אך דחה את ההדפסה בשל הוצאות הדפוס. חלק ב' של ספר "ברכת יהושע" לא הודפס, וככל הנראה אבד החלק השני בשואה.

הרב יהושע צבי נשא לאשה את מרת פייגא לאה לבית שוורץ, ונולדו להם חמישה ילדים: בנם יחזקאל, בנותיהם קילא, גולדה מלכה, חיה פעסא ואסתר. הרב ומשפחתו נספו כולם במחנה השמדה בשואה. הי"ד..

הרב יהושע צבי הוזכר על ידי בן דודו, הרב שמואל טוביה שטרן, בספרו "שו"ת השבי"ט" חלק א.

"על הניסים ועל הפורקן וכו' ועל התשועות ועל המלחמות" הכוונה לפי עניות דעתי נראה, שידוע שהעושים לו נס מנכים לו מזכויותיו, ואם כן מה לנו לשמוח ולהודות לה' יתברך הלא בזכויותינו לא הגענו לזה הנס לזה תקנו לומר "ועל המלחמות", ואם זכינו לראות במפלת השונאים, אם כן היה הנס בזכויותינו ואז אין מנכים. ובזה יש לפרש הסמיכות של שתי המימרות דרבי תנחום (בשבת דף כ"ב עמוד א) "והבור ריק אין בו מים", מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. ואמר רבי תנחום נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי. שידוע ומפורסם דהבור היה מלא נחשים ועקרבים והצילו הקדוש ברוך הוא, אם כן היה הנס בפרסום, וכן היה בנרות של חנוכה שהיה הנס בפרסום.

זהו כוונת המדרש "הדודאים נתנו ריח", זה ראובן שהציל את יוסף מן הבור, "ועל פתחינו כל מגדים", זה נר חנוכה.  דבשניהם היה הנס בפרסום, "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך", זה תורה שכתב ותורה שבעל פה, גם לרבות שלא יעלה על דעתנו חס ושלום שיש לנו שתי תורות ומי שמשמר רק חלק אחד מהתורה גם כן בשם ישראל יכונה, דבאמת אינו כך שהתורה שבעל פה הוא פירוש להבין התורה שבכתב על נכון, וה' הטוב יאיר עינינו בתורתו אמן, וכן יהי רצון.

בנוסח ההודאה אנחנו אומרים "להשכיחם תורתך, ולהעבירם מחוקי רצונך", שעשו מעשיהם בערמומיות שאמרו לישראל כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, כי ישראל יש להם תורה שבכתב ושבעל פה, וזה בלא זה אי אפשר, שאם כן היה חס ושלום שליטה לאומות העולם לומר גם לנו ניתן התורה, כמאמר הנביא (הושע ח') "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו", רצה לומר אם היה רוב התורה בכתב היה לזרים שליטה בו. ולהיפך, תורה שבעל פה בלא תורה שבכתב אי אפשר, כי תורה שבכתב הוא הקניין בין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל ככתובה, כמו שטר קידושין וכתובה, שאין הקדוש ברוך הוא יכול להחליף אותנו, וגם אנחנו אין יכולים להחליף אותו. ועיקר הקניין התורה שבכתב, וכריתת הברית הוא על פי תורה שבעל פה, שלא יאמרו אומות העולם גם לנו יש חלק בתורה. שאם יאמרו כן, אז אומרים להם לנו יש סימנים, הם הפירושים על התורה שבכתב, שהתורה שבכתב בלא תורה שבעל פה הוא כספר חתום. ומלכות הרשעה רצתה שיכתבו שאין להם חלק באלקי ישראל, וממילא הכתיבה מבטלת הכתיבה חס ושלום, היינו כתיבת התורה, ואז הכל בטל, שהיוונים אמרו שהתורה שבעל פה באה לחלוק ולבטל תורה שבכתב ולא לחזקה, וזה ערמומיותם, שם רשעים ירקב.

וזהו "להשכיחם תורתך" היינו התורה שבכתב, וממילא "להעבירם מ[על] חוקי רצונך", שאם יבטלו לתורה שבכתב הכל בטל, חס ושלום. ולכך באו החשמונאים כהנים מורי התורה למסור נפשם על זה, והושיעם ה' הטוב.

"מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד עוסקי תורתך". הכוונה לפי עניות דעתי שגלות יוון מכונה "גלות השכל", שבענייני הגוף לא רצו להזיקם, רק רצו לגזול ולאבד מהם האמונה הישראלית. והנה הבחירה היא חופשית בעולם הזה, וזהו "הבא ליטהר מסייעין אותו, והבא ליטמא פותחין לו", שצריך עזרת ה' להבחין בין טוב לרע, שלדרך הרע בקל יכולים להגיע, ודרך הטוב קשה יותר להשיג, וצריך עזר וסיוע להינצל מפחים ומוקשים. ועוד שלדרך הרע אינו צריך כלום ופותחים לו. והנה היוונים גיבורים וחזקים כנמרוד, שאכלו שקצים ורמשים, ואנחנו חלשים, והיו רבים ואנחנו המועטים. מלכות בית חשמונאי היו מתי מספר, ועמדנו נגד היצר שהיה מלובש אז בשם "יון" והיינו בסכנה גדולה, ובאיזה זכות ניצלנו. לזה נאמר "וטמאים ביד טהורים", מכך שהם היו טמאים ובחרו ברע ואנחנו הולכים בדרך הטוב והטהור, ומשום הכי הגיבורים והרבים נפלו בידינו, כי רשעים וזדים היו, וה' הטוב היה בעזרינו, ויהי רצון שנזכה ללמוד התורה הקדושה באמת ובתמים, ונצליח בדרך החיים שבחרנו עד עולם, אמן כן יהי רצון גם עתה.

"מסרת  גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך". וצריך ביאור. ונראה לפרש בהקדם מה שהקשו המפרשים, שלכאורה נראה שעיקר הנס היה ניצחון המלחמה, וכן אנו אומרים ב"על הניסים", ולבסוף קבעו לעשות זכר לנס הנעשה במנורה. וגם מה שקבלו להודות ולהלל, ולא להרבות במשתה ושמחה כמו בפורים.

אמנם נראה לפרש דהנה כבר האריכו המפרשים שעיקר גלות יוון לא היה גלות הגוף, רק גלות הדעת והשכל, שכוונתם הייתה לעקור הדת מישראל. ולכן גזרו "כתבו לכם על קרן השור שאילן לכם חלק באלקי ישראל, עד שעזר ה' יתברך שנתגברו הכהנים עליהם ונצחום, ומצאו פך השמן, שהיוונים נכנסו להיכל וטמאו כל השמנים, היינו השכל, אור ישראל. במנחות (דף פ"ה) "תקוע אלפא לשמן", וברש"י כתב "השמן זית מפקח הלב", והשכל הקדוש שיש בהיכל המלך, היינו הלב. ולכך בעניין גדול כזה אין די לשמוח במשתה ושמחה גופנית, אלא העיקר בהלל והודאה עיין בט"ז (סימן תר"ע) שהקשה כן, ותירץ שבאופן הנס היה מפורסם בהנרות, ולכך עשאו בהלל והודאה, מה שאין כן בפורים היה הנס מפורסם בהצלחה נפשות ישראל.

ויש לפרש בס"ד למה חנוכה לא ניתן לכתוב, דהנה כל דבר שכותבין על ידי הכתיבה מקיימין הדבר לדורות עולם וזה בנס פורים שניצולו ממוות לחיים, שבעוונותינו הרבים בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם, מה שאין כן אומה הרשעה כמו יוונים שרצו לבטל הכל, כל חלק ישראל והתקשרותם בהקב"ה ולהחשיך כל העולם עד סוף כל הדורות. זה לא יקום ולא יהיה ולא יזכר עוד, ולכך לא ניתן להיכתב.

וזהו "מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים", היינו מה שהושיעם ה' יתברך נגד גלות הגוף. "וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים", היינו נגד גלות הנפש. "וזדים ביד עוסקי תורתך", היינו נגד גלות השכל. ולכך, "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך", שעל ידי הישועה נתקדש שמו יתברך, שבלא זה חס ושלום היה נשכח הכל. "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה", הישועה הייתה ישועה לדורות שלא יארע עוד כזה. ולכך קבעו בהלל והודאה ולא במשתה ושמחה, כי עיקר היה שמחת הנפש עד סוף כל הדורות. וזה שאמר דוד המלך עליו השלום, "וכהניך אלביש ישע וחסידך רנן ירננו", דעל ידי הכהנים בא הישועה ולכך אנו מרננים להקב"ה, שנקבע לעשות זכר לנס בהלל ורננה. "שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי", שזה הנר יתקיים עד ביאת המשיח במהרה בימינו אמן, ויאיר מתוך חשכת הגלות הארוך הזה, ואל יעמדו עוד רשעים כאלו שכל כוונתם להחשיך לכל העולם. ולכך בזאת חנוכה מבואר בשלחן ערוך (סימן תרע"ו סעיף ד) מותר השמן עושה לו מדורה בפני עצמו ושורפו שהוקצה למצוותו, רצה לומר שיתקיים בנו הנרות חנוכה ולא יתערבו חס ושלום בשאר חכמות, רק אור התלהבות התורה והיראה ישאר בנו, אמן כן יהי רצון.

במסכת שבת (דף כ"א עמוד ב) מאי חנוכה וכו', שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, רצה לומר טהרות וקדושת ישראל טמאו עד שירדו מאוד ממדרגתם, וכמו שאמרו "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל", רצה לומר שאין נאה בשור אלא קרניו, כמאמר הכתוב "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו", שהיוונים רצו להשחית תפארת ישראל רחמנא ליצלן, וכשגברו בני חשמונאי, הם הכהנים שיורו משפטיך ליעקב בכוח התורה ויראה שנשאר אצלם, זה גרם שמצאו פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, היינו נר ישראל, שהיה משומר על ידי הקב"ה שהבטיח שנר ישראל לא יכבה חס ושלום. ולשנה אחרת קבעום ועשאום יום טוב, שבאותה שנה לא הבינו בעצמם עד היכן הדברים מגיעים.

בשולחן ערוך אורח חיים (סימן תר"ע, במחבר סעיף ב) ריבוי הסעודות שמרבים בימי חנוכה הם סעודות הרשות, שלא קבעום למשתה ולשמחה. ועיין בטורי זהב שם סעיף קטן ג הטעם. ויש לומר עוד טעם דהנס בחנוכה רמז לנו על אור התורה כידוע, ועל כי אי אפשר להגיע לאור זה רק על ידי יגיעה ועמל רב. עיין בשבת (דף קמ"ז עמוד ב) ופת במלח וכו', לכן לרמז על זה, לא נקבע למשתה ושמחה.

עוד יש לומר דבחנוכה לא בזכות עצמם נוושעו ונגאלו, כי אם על ידי רוב רחמיו וחסדיו הושיע לנו אבינו רועינו, מה שאין כן בפורים, שבו כל ישראל בכל לב על ידי הסרת הטבעת  ולא רק הכהנים בלבד מסרו נפשם, כי אם "קיימו וקיבלו" ברצון כל זרע ישראל את התורה הקדושה מחדש, על כן לא נקבע למשתה ושמחה רק בפורים.

(אהל משה, עמ' פב-פד).

---

הרב משה פארהאנד הי"ד, נולד בנייטרה בחודש אב תר"ך (1860) לאביו הרב יוסף צבי, ולאמו מרת חיה שרה בת הרב משה ארנפלד. מילדותו למד תורה בהתמדה, מתוך אהבת תורה ויראת שמים. הוא למד בישיבת מטרסדורף והיה תלמיד מובהק ונאמן לרבו ה"חתן סופר", הרב שמואל ארנפלד. במהלך לימודו שינן ורשם את תורותיו של רבו, דבק בו ולמד את הנהגותיו בקודש. מבחרותו ועד לזקנותו הרבה בתעניות ובסיגופים. הוא נשא לאשה את מרת רחל בת הרב אהרן שיינפלד, בן הרב מרדכי שיינפלד ראב"ד נייטרה מחבר הספר "דברי יושר" על התורה (תרע"ב). לאחר נישואיו המשיך ללמוד ש"ס ופוסקים בהתמדה, ונהג לרשום את חידושיו. הוא דבק בצדיקי דורו, ובייחוד באדמו"ר רבי יהושע רוקח מבעלז ובבנו האדמו"ר רבי ישכר דוב רוקח. בזקנותו היה מקושר גם לבנו, האדמו"ר רבי אהרן רוקח. רבי יהושע מבעלז נהג לברכו בברכה לשלמה שיזכה לזכות הרבים יהיו דבריו מקובלים בעיני השומעים, וירבה גבולו בתלמידים הגונים. בנוסף היה נוסע לאדמו"ר רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינובה בעל ה"דברי יחזקאל" משינובה ולאדמו"ר מסיגט, למד את הנהגתם, והנחיל את תורתם לתלמידיו בכתביו ובדרשותיו. כיהן בקודש במשך כששים שנה. במשך עשרים וחמש שנה היה דיין וראש ישיבה בקהילת נייטרא, שם כיהן גם כרב חברת "מחזיקי תורה", ולימד את עדתו תורה ויראת שמים, הנהגות טובות, הדרכות מוסריות ודרכי חסידות. שיחותיו ודרשותיו הנלהבות קירבו רבים לתורה והחזירו רבים בתשובה. הוא למד עם אנשי קהילתו שיעורים קבועים בחומש עם רש"י, עין יעקב, קיצור שולחן ערוך, ועוד. בשנת תרע"ג (1912) עזב את נייטרה לכהן כרבה של מאקווא (מאקו), ובנו הרב מרדכי פארהאנד הי"ד נבחר לממלא מקומו בנייטרה. זמן קצר לאחר שהחל לכהן כרבה של מאקווא, ייסד שם את "ישיבת הרמה" ועמד בראשה יחד עם חתנו הרב אפרים רוזנפלד הי"ד. מידי יום העביר שיעור עיון בסוגיות הש"ס ושיעור בשלחן ערוך יורה דעה. בליל שישי למד עם תלמידיו חומש עם פירוש רש"י, ועם מקצת מפירוש הרמב"ן ואור החיים הקדוש. במהלך השנים העמיד אלפי תלמידים ונטע בהם אהבת ה' ויראתו. מחבר הספר "אהל משה" על התורה ומועדים ודרשות (תשל"ז). מאמר על תולדותיו והנהגותיו נוספו בפתיחת ספרו.

הרב הנהיג את קהילתו שלושים ושתים שנה. כשהגיעו ימי הרעה של מלחמת העולם השנייה, הגיעו ידיעות נוראיות על גורלן של קהילות ישראל הנתונות בצרה, הרבה הרב בקריאת תהילים וזעקות בתפילה לשלום עם ישראל, ותיקן בעירו מניין קבוע לאמירת כל ספר תהלים בכל יום. הרב נעצר על ידי המשטרה העירונית, והוכה קשות. לאחר שחרורו, בימים בהם התגברה רדיפת יהודי הונגריה ואלפים גורשו מידי יום למחנה השמדה, נשלח הרב בעצת מקורביו לבית חולים בבודפשט על מנת להתחזק ולהתרפאות. בלב כבד ומלא צער נפרד מאנשי קהילתו, לקח אתו את ספר התהלים שלו ואת המחברת עם קובץ חידושיו ועם צוואתו הכוללת הדרכה איך לנהוג לאחר פטירתו. בהיותו מאושפז בבית החולים התמיד בתפילה ובקריאת תהלים בבקשת רחמים להצלת משפחתו ובני עדתו. ביום י"ז בסיוון נפטר הרב בבודפסשט, ולמחרת הובא לקבורה בעירו באהל בה נקברה לפניו רעייתו. שבוע לאחר מכן גורשו יהודי העיר למחנות עבודה.

הרב משה פארהאנד רשם בצוואתו: "מי שילמוד עבורי ששה סדרי משניות, יתברך בוודאי בברכת בני חיי ומזוני וכל טוב… וכל מי שיעשה דבר לתיקון נשמתי אפילו אינו תלמידי וכל שכן תלמידי, אני מבטיחו שלא ילך מזה העולם בלא תשובה שלימה. שמי משה בן חיה שרה ושם אבי הצדיק יוסף צבי נשמתו בגנזי מרומים. כי גלוי וידוע לפני כסא כבודו יתברך שמו שהרבה טרחתי לעשות תשובה שלימה ובפרט על חטאת נעורים, והרבה פעמים במסירת נפש ממש – לכן יש בכוחי גם כן לזכות אחרים בזה".

"הנסתרות לה' א-להינו" (דברים כט,כח). בענין גודל החיוב לחנך בניו על פי התורה והיראה, שמעתי לומר על פי מה דאמרינן בש"ס (שבת קי"ט:) העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. ושמעתי לבאר, שהנה יעקב אבינו עליו השלום אמר (בראשית מט,ג) "ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני", הרי שבן נקרא "כח", וצריך כל אדם לראות שיהיו כל בניו יראים ושלמים. וזו הכוונה, העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו, דהיינו שכל בניו המה יראי ה', אז קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה.

ובחתם סופר פירש את הפסוק "הנסתרות לה' א-להינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת". דהיינו, אין מופת חותם לאדם לדעת אם הוא ירא ה' באמת, רק אם מגדל בניו לתורה ועבודה. וזו הכוונה, "הנסתרות לה' א-להינו", דהיינו, שהקב"ה יודע מחשבות אדם וכל הנסתרות, והוא יודע מיהו ירא ה' באמת. "והנגלות לנו" שהוא ירא ה', "ולבנינו" לעשות את כל דברי התורה הזאת. דהיינו, כשמגדל בניו לתורה ועבודה זו ראיה נאמנה מוכחת שהוא ירא ה', שאם לא כן, לא היה מגדל את בניו לתורה ועבודה.

ובזה ביאר הרמב"ן את המקרא (בראשית יח,יז-יט) "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו'. כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" וגו'. ובזה אמרתי לפרש את הפסוק (שם ו,ט) "אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" וגו'. שהכוונה, שמתולדותיו של נח מוכח שנח איש צדיק תמים היה. ולפי זה שמעתי מגיסי, הרב הגאון מורינו ורבינו הרב זלמן ליב שפיץ ז"ל, לבאר מאמר חז"ל (ברכות כ"ח.) כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש, ש"תוכו כברו" היינו, שהתוך של האב הוא כברו, כבנו ("בר" בארמית הוא בן), שמכח הבן מוכחת מעלת האב, שכשהבן הולך בדרך טובים מחמת חינוך האב, אות היא לו שתוכו של האב הוא בשלימות הראויה.

וזה יש לרמז במאמר חז"ל (בבא מציעא צ"ז:) מטבע של אברהם אבינו עליו השלום היה זקן וזקנה בצד אחד ובחות ובתולה מצד השני. דהיינו, שהבחור והבתולה שבצד זה מעידים על הזקן והזקנה, ואז הוא תפארת לזקן ולזקנה.

(הובא בספרו של אחיו הרב משה סופר הי"ד "יד סופר", פרשת ואתחנן).

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו' ושפטו את העם משפט צדק. צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשתה את הארץ" (דברים טז,יח-כ). יש לפרש, שאמרו חז"ל (בבא קמא קי"ט.) כל הגזול את חברו שווה פרוטה כאילו נוטל נשמתו. ובעני כתיב (משלי כב,כב-כג) "אל תגזול דל כי דל הוא, כי ה' יריב" וגו', וממילא על ידי שופטים שמקיימים "צדק צדק תרדוף", ואין אחד עובר לא בגזל עשיר ולא בגזל עני, "למען תחיה", ומדה טובה מרובה בשכרו זוכים לאריכת ימים.

(יד סופר, פרשת שופטים).

"עשיתי ככל אשר ציויתני" (דברים כו,יד). ברש"י והוא ממתניתין (מעשר שני ח,יב) שמחתי ושימחתי בו. יש לפרש, כמה פעמים נותנין צדקה או מפני המצוה, או מפני ההכרח, או מפני היראה שלא יענש, ובפרט תרומה ומעשר שאם לא יתן חייב מיתה על הגזל באכלו אותו, וכדומה. אבל יש ששמח מאוד אם רואה שהמקבל ממנו שמח במתנתו ומקובל אצלו אז הוא הנותן שמח מאוד בזה. וזה יש לפרש הכוונה "שמחתי ושימחתי בו", שמחתי במה ששימחתי אחרים. והנה זה נגד טבע בני אדם כדרכם בחסרון ממונם עצבים והוא שמח בזה, לכן מתפללין "השקיפה" וכו', ובמדרש כל השקפה לרעה רק השקפה זו לטובה, בזכות המעשרות מהפך לטובה, בזכות שעשיתי נגד טבעי להיות עצב בזה ואני שמח כן תעשה שתהפוך השקפה מרעה לטוב לנו, אמן.

(יד סופר, פרשת כי תבוא)

---

הרב שמואל חיים סופר הי"ד, בנו של רבי שמעון סופר הי"ד אב"ד ערלוי (אגר, הונגריה) ושל הרבנית אסתר מלכה ע"ה, כיהן כרב בקהילת זאגרב-אגראם (יגוסלביה). הרב שמואל חיים ואחיו הרב משה הי"ד אב"ד ערלוי הוציאו לאור את מהדורא תליתאי של ספרו של החתם סופר "תורת משה" על התורה (תרע"ג-תרע"ד). דבריו ומכתבים אליו הובאו במספר ספרים (ובהם "התעוררות תשובה" מאת אביו, "יד סופר" מאת אחיו, שו"ת "דברי סופר" (סי' ז) מאת אחיינו, שו"ת "בית ישראל" (לנדא) א סי' קס"א, "רבי שמעון חסידא", ועוד).

לאחר פטירת אמו כתב את המכתב הבא, (המודפס בספר "הדרת קודש", מאת הרב יוסף הכהן שווארץ הי"ד, גרוסוורדיין תרצ"א, עמ' 70).:

ב"ה יום ג' תצא ה' אלול תרצ"א לפ"ק אגראם יצ"ו.

בימי הרחמים, יכתב לאורך ימים; ובחודש הסליחות יחתם לשובע שמחות; כובד אהובי מחו' וידיד נפשי הרה"ג וכו', נרו יאיר ויזרח, יציץ ופרח, נסי"ע. מאז אשר קרה לנו בעוונותינו הרבים האסון הנורא, כי לקח ה' מאתנו, את אמינו הצדקת מ' אסתר מלכה ע"ה (בת הגאון המפורסם מו"ה זלמן שפיטצער זלה"ה מוויען) וכו'. ואח"כ קמנו מהתפלש בעפר לא הייתי בקו הבריאות, ולכן איחרתי עד עתה, וכו' וכו'. ובעיקר הדברים מה לי להוסיף הלא הכל גלוי וידוע לפניו, הכי קרא שמו צפנת פענח, שכל מילי דטמרין ליה גלייה. ואזכיר רק מה ששמעתי זה כבר מכבוד אאמו"ר הגאון הצדיק מו"ה שמעון סופר שליט"א (האבדק"ק ערלויא יצ"ו) בהא דאמרו חז"ל (ברכות י"ח) כל הרואה את המת ואינו מלוהו חרף עושהו. ואם הלואהו עליו הכתוב אומר "מלוה ה' חונן דל" (ועיין פירוש רשי"י ובמהרש"א). והביאור, כי כל חסד שעושים אינו מלוה לה' כי מקוה לתשלום מאדם שישלם לו חטיבה מול חטיבה. אבל מה שעושים למתים הוא רק על בטחון כי ה' ישלם פעולתו ושכרו מאתו. וזהו שאמר "מלוה ה' חונן דל", שהמחונן את המת הנקרא "דל" הוא מלוה לה', כי החונן לי אפילו לעני שבעניים יוכל לצפות שיצטרך פעם אחת לטובתו. ונכון. ומצאתי אחר כך הדבר בכתב סופר (אמור). ומה נעמו דבריו שם למה דרשו חז"ל זה על מלוה המת, הלא הקוברו ומלבישו הוא טורח יותר מללוותו? אלא דהנה הש"ס סנהדרין מ"ו מסופק אם קבורה יקרא דחיי או דשיכבא, או משום דחיי שלא יראהו מוסרח (ועיין בפירוש רש"י וחידושי הר"ן שם ביאר הדבר). ומסיק הש"ס משום ביזיוני דחיי. עיין שם. ולפי זה קבורה והלבשת מתים אינו חסד של אמת, דהא ביזיון הוא לחיי אם לא יעשו לו ככה, אבל המלוה את המת לפי כבודו כדאמרו חז"ל במגלה שיעור המלווים לפי תורתו זה אינו משום כבוד החיים רק כבוד המת. ולכם אמרו חז"ל רק על המלווה את המת "מלוה ה'" כי אין לו לחי שום טובת עצמו רק לטובת המת. ודברי פי חכם חן (ועיין עוד בפרשת בהר מה שאמר על מאמר חז"ל מה הוא קובר מתים ומנחם אבלים אף אתה וכו'). ואסיים מעיין הפתיחה וכו'. הקב"ה ימהר לקבץ פזורינו, ומן הגלות המר יוציאנו, ויאמר "די" לצרתינו, ייחיש לגאלינו גאולת עולמים בקרב הימים. אמר כן יהי רצון, ידידו מחו' הדוש"ת בלונ"ח ומברכו בכתיבה וחתימה טובה,

הק' שמואל חיים סופר

הרב שמואל חיים סופר נספה באושוויץ עם רבים מבני משפחתו הרחבה ובני קהילת ערלוי, בכ"א בסיוון תש"ד. הי"ד.

ועתה באתי להשיב על הטענה השנייה מהמתנגדים לעליית ארץ ישראל וישובה היות שאומרים, שגאולה העתידה תהיה בדרך נסי, אין לנו לעשות שום פעולה בדרך טבעי לזה וטוב לישראל לסבול אורך הגלות, שאין לנו להשען רק על אבינו שבשמים כמו שנ"ל לעיל בריש דברינו.
הנה הדעת מכרעת כי שני הדרכים הנ"ל דרך נסי או דרך טבעי הם דרכי ה' ואין להחליט לא לכאן ולא לכאן כי הלא אם נראה מראש צורים בנוי העתיק יומין הלזה נמצא ששני הדרכים כבר היו לעולמים בדורות אשר לפנינו, שהרי גאולת מצרים שהיתה על ידי משה רבינו עליו השלום, היתה בדרך הראשון בנסים ונפלאות גדולות ועצומות וגאולת בבל ע"י עזרא הסופר, היתה חבויה בערפלי הטבע על פי פקודת מלך כורש ורצון העמים, אשר נתנו ידם לעזור לעולי בבל ככתוב בספר עזרא (א, י) "וכל סביבותיהם חזקו בידיהם בכלי כסף בזהב ברכוש ובבהמה ובמגדנות לבד על כל המתנדב" (ויש ללמוד לכאורה מזה שזה אינו בכלל האיסור קבלת צדקה מאחרים אינם יהודים המבואר ביורה דעה סי' רנ"ד, עיין שם ברמ"א סעיף ב' ובשו"ת אבני צדק חלק אורח חיים סי' יד, ובשו"ת זכרון יודא חלק אורח חיים סי' נ"ו נ"ז) הרי לפנינו גם דרך השני לגאולה ובנין בית במהלך טבעי, ואם כן איפוא ידענו, כי השני דרכים המה דרכי ה' הישרים. ואל יהיה דרך השני קל בעינינו, כי מלבד שכתוב ומפורש בחגי (ג,ט) "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מהראשון" כלומר, בית המקדש שנבנה על ידי עזרא הסופר עליו השלום, עוד מצינו בש"ס מפורש במסכת יומא (ט ע"ב) על הקרא בשיר השירים (ח,ט) "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז"; אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין הרקב שולט בו (עיין בשו"ת חתם סופר חלק יורה דעה סי' ר"א מה שכתב בעניין) עכשיו שעליתם כדלתות (שער שיש בו דלתות פותח אחד וחברו סוגר, כך עליתם לחצאין רש"י) נמשלתם כארז שהרקב שולט בו, וכתב שם המהרש"א בח"א, שהיו צריכים חומה בירושלים, מפני שלא עלו כלם והיו בה אנשים מעט להשמר מפני אויבים ואם היו עולים כלם היתה הנבואה נשארת אצלם ועכשיו שלא היתה עלייה כללית נסתלקה הנבואה מהם. עיין שם. ויותר מפליא מה שאיתא שיר השירים רבה ע"ז בפסוק הנ"ל וזה לשון המדרש: "אם חומה היא אלו ישראל עלו חומה (כולם) מן הגולה לא חרב בית המקדש פעם שנייה". עד כאן לשון המדרש, רק כי לא עלו רק מ"ב אלף ג' מאות וששים ככתוב בספר עזרא (ב,סד). בוודאי גם אז נמצאו בעמנו דעות מתנגדות לגאולה כזו ולכן מאנו לזוז ממקומם עד שיעשה השם נפלאות בארץ. וראה מה שכתוב בסידור בית יוסף אצל תפלת אמת ויציב, וזה לשונו: "כתב בסה"י, שמעתי שזה השבח של אמת ויציב שלחו בני הגולה שהיו רחוקים מירושלים ולא היו בבבל ושלח עזרא אחריהם ולא רצו לעלות באמרם, שיהיו עתידין להגלות פעם אחרת ובית המקדש עתיד להחרב, טוב לנו לעמוד במקומנו ונעבוד את ה' – וכדי שלא יחזיקו אותם באנשי רשעים חלילה, כתבו להם זה השבח הגדול". עכ"ל. ובאמת נהפוך היה, כי הם גרמו לחורבן, במה שלא עלו כמו כמו שנ"ל בשם המדרש. (וידוע מגדולי ישראל (עיין בספר ש"ץ ח"א דף צ"ח) שאמרו על גזירת תתנ"ו שנהרגו צדיקי עליו לאלפים, שגזר דינם היה בחטא שלא רצו אבותינו לעלות לבית שני בימי עזרא) כאשר בימינו אלא לא כל הדעות שוות, ויש מימינים ומשמאילים, וכל אחד ואחד כוונתו לשמים, לכן לא יפול לבנו אם ימצאו בקרבנו עוד הרבה דעות המואסים בדרך השני, דרך טבעי, אשר דרך חול יקראו לו ויבחרו בדרך הראשון, אשר דרך הקודש יקראו למו, כי אלמלי היה הדבר תלוי בדעותנו או בבחירתנו – כולנו היינו מסכימים לזה, כי בוודאי גדול ונעלה בערכו.
והאמת אגיד ולא אכחד, שגם מש"ס מבואר לכאורה, שהדרך שנגאלו בו בימי עזרא היתה במעלה פחותה לעומת הגאולה הראשונה, שהיתה במעלה עליונה בנסים ובנפלאות וביד רמה, כמו שאמרו רז"ל (ברכות ד' ע"ב) כתיב (שמות טו,טז) "עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית", עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה, עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה, מכאן אמרו חכמים ראוים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון (לבוא ביד רמה, רש"י) אלא שגרם החטא (ולא הלכו אלא ברשות כורש, רש"י). ע"כ. הנראה בעליל מזה, שגאולת עזרא היתה במעלה פחותה נגד דרך הגאולה הראשונה.
אמנם ראיתי להעיר, על מה שיתעורר כל מעיין, דרש"י ז"ל כאן לא פירש מה היה חטאם, רק במסכת סוטה (דף ל"ו ע"א) כתב: "אלא שגרם חטאם של ישראל בימי בית ראשון ונגזר עליהם שלא יעלו אלא ברשות וכו'". עכ"ל. לפי עניות דעתי פירושו של רש"י ז"ל בזה נפלא, וכי בעבור שחטאו בבית ראשון יענשו לדור דורות? אחרי דרישות וחקירות רבות מצאתי בהגהת יעב"ץ ז"ל על הש"ס שם שהעיר גם כן על זה, ופירש שלא כדברי רש"י, ורצה לומר שהחטא היה באותו דור עצמו שנשאו נשים נכריות. עד כאן. הנה אספקופה הנדרסת אני תחת כפות רגליהם הקדושים ואחרי מחילת כבוד תורתם, דבריהם בזה מפליאים ביותר, דלמה לנו לומר טעמים מחוכמים יותר ממה שמצינו סדברי רז"ל בתלמודנו אשר כל דבריהם ברוח הקודש ומקבלת אבותם נאמרים, הלא גמרא מפורשת היא במסכת יומא הנ"ל שחטא גדול היה שם במה שלא עלו כחומה, כלומר, שלא היתה ביאה כללית, שהרבה מהם נשארו בבבל כמו שנ"ל, שאלמלי עלו אז כל בני בבל וגם לרבות משאר מקומות, כחומה, היו נמשלי ככסף שאין הרקב שולט בו ולא היה הבית נחרב כמו שנ"ל, ולא אבו כולם לשמוע לעזרא הסופר ע"ה, אשר מיועד היה להיות ממקדישי אל, כמו שאמרו רז"ל במסכת סנהדרין (דף כא ע"ב): "תניא רבי יוסי אומר ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו אלמלא קדמו משה", ועזרא הסופר היה עומד על המשמר, כדי לעזור אותם לבוא ממדינה נכרית בעל מאדם אל ארץ אבותם, ארץ ארש ה' דורש אותה תמיד. רבים מאנו ללכת אז ארצה ישראל, באמרם, כי גאולה העתידה מוכנת להיות "רק" בדרך נסי ואין לנו לעשות צעדים טבעיים לזה, ועל זה כוונו רז"ל באמרם, שהחטא גרם, כי ביאה זו לא היתה ביאה שלימה.
וראה מה שכתב הגאון בעל אהבת יונתן ז"ל בהפטורת עקב על הקרא (ישעיה נ,ו) "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים", פירוש שנתווכח הנביא עמהם למה לא עלו מן הגולה כמו עזרא וסייעתו וסבלו צרות מן הכותים כמבואר בעזרא "והיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה" ואפילו הכי בנה את בית המקדש ועשו והצליחו. וזה רמז באמרו "גוי נתתי למכים" ולמה לא עליתם מן הגולה. עד כאן לשונו.
הרי לפנינו שגם הנביא הוכיח לדורו בתוכחה מסותרת על מה שלא מסרו נפשם על בנין הבית ועל ישוב ארץ ישראל.
הן אמת שאחרי כותבי זאת מצאתי בזוהר הקדוש פרשת פקודי (דפוס וילנא בדף רל"ט ע"א, וכן בזוהר הקדוש פרשת כי תשא) כמו שכתב הגאון יעב"ץ ז"ל הנ"ל וזה לשון הזהר: דלא הוא לון פריקא (אמיתית אצל עזרא) וכו' בגין דגרים ההוא חובה נשים נכריות וכו'. עד כאן לשונו. וזה חידוש על היעב"ץ ז"ל, שלא זכר שם את דברי הזוהר הקדוש הנ"ל, אשר גדול היה בנסתר, ושמו בין גדולי המקובלים נזכר, אשר כל רז לא היה אנס ליה. אומנם ידוע לנו מכללי הפוסקים שאנו הולכים תמיד אחר תלמודנו במקום שמצינו היפך דבריהם בספרי הזוהר והקבלה, וכמו שפסק המגן אברהם באורח חיים סי' כ"ה ס"ק כ' ובשו"ת חכם צבי סי' לו באריכות, והיות שבש"ס שלנו מבואר חטאם בעבור שלא עלו כולם רק קצתם, על כורחך על זה כוונו רז"ל במאמרם הנ"ל שהחטא גרם. ועם זה נתיישב לנו מה שראיתי כתב בספר מהגאון בעל אהבת יונתן על הפטרות עקב בקרא (ישעיה נ,ו) "פני לא הסתרתי מכלימות וריק" שהוא סובב והולך על מה שאמר מקודם לכן מגלות בבל מעזרא הסופר עליו השלום וכתב שם וזה לשונו: פירוש על פי מה דאמר בזוהר אם איש ישראל בועל ארמית הצלם אשר לו ממערכת אלקים על פניו נגזרה סר ממנו וכו' דאלו השבים מן הגולה בימי עזרא היו נושאים נשים נכריות, ואולם עשו תשובה מה שאמרו ונחנו מעלנו במעל הגדול הזה ומתביישים מן החטא לפני קהל עדת ישראל, ואין לך תשובה גדולה מהתבייש על החטא לפני ולעיני כל, ולכך לא סר צלם אלקים מעל פניהם. וזהו שאמר "פני לא הסתרתי" אודות שנשאו נשים נכריות, הי היה בדין שיסיר פניו מהם, לכך אמר "פני לא הסתרתי", והטעם לזה אמר "מכלימות וריק" שנתביישו עליה כנ"ל. עכ"ל. כמן כן פירש שם (פסוק ז') "וה' יעזר לי על כן לא נכלמתי על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש", פירוש שהיה הקב"ה בעזר לאותם שהלכו עם עזרא וסייעתו מן הגולה אע"פ שנשאו נשים נכריות, כי הבא לטהר מסייעין ואתי שפיר. עכ"ל אות באות. ופלא! וכי לא ראה הגאון בעל אהבת יונתן את דברי הזוהר הקדוש הנ"ל, שמפורש היפך מדבריו, כי בעבור ששנשאו נשים נכריות לא הוה לון פריקא אמיתית. אלא על כרחך צריכים אנו לומר, שמאחר שגמרא דילן איתא שחטאם היה במה שלא עלו כחומה רק מקצתם, על כורחך שהחטא שנשאו נשים נכריות נמחל להם כמו שכתב באמת הגאון בעל אהבת יונתן ז"ל.
הנה הגאון בעל אהבת יונתן כתב בהפטורת ואתחנן על הקרא (ישעיה מ,ט) "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון" וזה לשונו: דכנסת ישראל צוחה באלה ובשבועה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה נגד קבוץ ישראלי, באם שהכל נועדו יחדיו לילך לירושלים וכל האומות מסכימים, אפילו הכי צוחה שחלילה שתלך שמה עד שתחפץ. עד כאן לשונו ולכאורה דבריו בזה מפליאים, כי סתראי נינהו עם מה שכתבנו לעיל משמו, שבהפטרות ערב כתב שהנביא הוכיח אותם על מה שלא עלו לארץ ישראל כמו שעלו עזרא וסייעתו, וכמו כן כתבנו משמו בריש דברינו, מה כתב גם כן בהפטורת עקב, כי כשתגיע עת דודים תגזור המלכות גזירות על ישראל ויתנדבו ליבם לילך ולדור בארץ ישראל וה' יתברך יעזור אותם, כמו שנ"ל?! אמנם אחר עיון היטב נראה שדברי הגאון בעל אהבת יונתן על אדני פז מיוסדים, נאמנים ונחמדים וברוח קדשו נאמרים. דהנה דבריו שבהפטורת ואתחנן, מש"ס כתובות (דף קי"א ע"א) נובעים, שאיתא שם על הקרא (שיר השירים ב') השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו' שלא יעלו ישראל בחומה (וגירסת היעב"ץ ורש"ש כחומה) וכתב שם רש"י בד"ה שלא יעלו בחומה "יחד ביד חזקה". עד כאן לשונו. פירוש לפירושו, שדווקא ביד חזקה שלא ברשות המלכות אסור לילך שמה, אבל ברשות המלכות מותר אפילו בקיבוץ יחד. וזה פשוט למבין, ומוכרח היה רבינו ומאור עינינו רש"י ז"לל לפרש כן, כי בלא זה הסתירה בולטת מגמרא יומא הנ"ל, שרשו על הקרא "אם חומה היא" שעל ידי שלא עלו כחומה היו נמשלים כארז שהרקב שולט בו. ושני פסוקים הללו "אם חומה היא" והפסוק "השבעתי אתכם" בשיר השירים נאמרו, על כן פירש רש"י ז"ל שדווקא לילך בחומה כזו ביחד ביד חזקה במלחמות, בלי רשיון הממשלות על זה היו מושבעים ועומדים ועל זה יסובבו גם כן דברי הרמב"ם שכתב בסוף אגרת תימן: "ולפי שידע שלמה עליו השלום ברוח קדשו שהאומה הזאת באורך זמן גלותה תפצר להתנוע בלא עתה הראויה וכו' הזהיר והשביע את האומה על דרך משל ואמר השבעתי וכו' ואתם אחינו אוהבנו קבלו עליכם שבועתי ואל תעירו את האהבה עד שתחפץ". כלומר, בעל כורחך ביד חזקה כמו שבני תימן היו רוצים לבוא לארץ ישראל, אבל עם רשיון המלכות כמו אצל עזרא, אם היו הולכים יחד כחומה שהיתה בלי יד חזקה לא היה הבית נחרב. ועל זה יורו דברי הגאון הנזכר בעל אהבת יונתן במה שכתב בהפטורת עקב פעמים, שהיו צריכים לעשות דבר לבניין ארץ ישראל וירושלים, כמו שעשה עזרא וסייעתו לארץ אבותיהם, ועל כן כשיגזרו המלכיות גזירות על ישראל ויתנדבו לבם לילך ולדור בארץ ישראל ה' יתברך יעזור להם מן השמים.
והאמת הוא כי עין בעין אנו רואים בזמננו, שכמעט כל האומות, אשר ישראלים שם בגלות, מסכימים ואדרבה עושים פעולות להרחיק בני ישראל מארצם, כדי שילכו לארץ הקדושה, ואפילו הכי אין אנו רשאים לילך שם בקבוץ כזו שהיא "ביד חזקה" נגד הערבים או הממשלה המושלת שמה מחמת ששלמה המלך עליו השלום השביע את האומה שבעל כורחה אל ילכו שמה, ועל זה יסובבו דברי הגאון אהבת יונתן וכמו שיבואר עוד אי"ה להלאה במשך דברינו ראיה ברורה ואמיתית ממלכות בן כוזיבא. ועל זה ניבא ברוח קדשו הגאון בעל אהבת יונתן, שבוודאי לא יחלוק על דברי הגמרא מיומא ועל פירוש רש"י הנ"ל ועל דברי הרמב"ן ז"ל שיבואו דבריו לקמן (בפרק ג) שראשיתה של גאולה העתידה תהיה על פי רשיון המלכיות. ודוק וצ"ע…

הנה בוודאי יותר נאה ויאה לילך לארץ הקדושה לבוא לנחלתנו ביד חזקה ובזרוע נטויה. אבל מה נעשה? לא עלינו הדבר לבחור! רק אשר יחפץ ה', עלינו לקבל באהבה ואנחנו לא נדע רצון קדשו, כי נביא אי אתנו ולא נדע עד מה, לכן אין לנו לדחות איזו דרך הבאה לפנינו, אם אנו מגיעים למחוז חפצינו! וכל הדרך היותר קרובה בשעתה להגיע על ידה אל תכלית הנרצה ומחוז החפץ, אם בדרך טבעי, ואפילו אם הוא ברצון והסכם עמים והממשלות אין אנו רשאים לדחותה, אולי מה' הוא וכן חפצו בקודש. ועל כן עלינו מוטל החוב הקדוש, על כל אחד בני הגולה לאסוף כסף (ברישיון הממשלה) כדי לקנות, ליסוד ולנטוע גנים ופרדסים ולבנות ישובים כפריים, ראשית, בעבור ישיבה וישוב ארץ ישראל שגם בזמן הזה הוא דאורייתא כמו שנ"ל בשער א'. שנית, היות שהעלייה הולכת ומתגברת מכל פינות עולם עם יראים וצעירים, שהם תקוות עמנו, החרדי לדבר ה' ולתורתו, שיהיה להם מקום מנוחה ונחלה בבואם לארץ אבותם, שלא יפלו ח"ו בידי זדים, אשר "קבוצם" אינו קבוץ ומחריבים את ארץ הקדושה רחמנא ליצלן.

---

הרב משה שמעון סג"ל הופמן מבודפשט, נולד בסכנצין ב1909 בן לר' אברהם דוד הופמן אב"ד אדא ולהלנה בת ר' אברהם יעקב סאפיר. נשא לאשה את רחל בת הרב ישראל וועלץ (1887-1974), מחבר הספרים "חק ישראל" (בודפשט תרפ"ז, תר"צ) ו"דברי ישראל' (ירושלים, תש"מ), אב"ד טיניע וראש ישיבה שם ובבודפשט, דומ"ץ ורב חברת ש"ס. חותנו של הרב ישראל וועלץ היה רבי חיים אפרים באלאיטי הי"ד, רבה של טורנלה, וכרב צעיר סייע הרב משה שמעון ברבנות לסבה של רעייתו, ואחר כך כיהן כרב ומגיד בבית הכנסת "בית יחזקאל" בבודפשט. 
בשנות מלחמת העולם השנייה חיבר את הקונטרס "עורי צפון" (בודפשט, ת"ש) על עניין ישוב ארץ ישראל והגאולה העתידה ו"תפארת משה" (בודפשט, תש"ג) הדן בתולדות רבינו תם ובפרטי הלכות תפלין דרבינו תם.
חידושי תורה ממנו הובאו בכתב עת תורניים ובכתבי רבנים בני דורו ("הנשר", "תל תלפיות", "אשל חיים", "אם הבנים שמחה" עמ' רפה, "דברי ישראל", "שאילת חמדת צבי"). חידושיו הובאו גם ב"קונטרס זכרון קדושים".
בפתיחת ספרו "עורי צפון" מעורר המחבר את ציבור הקוראים לסייע בידי העולים לארץ ישראל מכיוון "שהרבה צעירי היראים בחורי חמד ובעלי בתים יראים ותלמידי חכמים ממדינתנו, שמחמת הר הצורר, מוכרחים היו לעזוב את מקומות מושבותיהם ולסע לארץ הקדושה, ובבואם שמה בלתי באפשרותם להשיג לעצמם מקום מנוחה ונחלה בתוך אחיהם החרדים לדברי ה'". בשל בעיות פרנסה וקשיי קליטה יש בחורים רבים מצעירי החרדים, שלמדו כמה שנים בישיבות, ובהיותם פליטים בארץ ישראל, "המה תחת ממשלות מחללים שבתות בפרהסיא ואוכלי נבלות וטריפות רחמנא ליצלם… נפלו ברשת הקיבוצים הללו, מחמת שעטופים היו ברעב ועמדו בבואם שמה בלי משען ומשענה ויצאו לתרבות רעה ונתפקרו רחמנא ליצלן ע"י ההשתתפות עמהם". הרב הופמן קורא לסייע לעולים החדשים ולהצילם בגשמיות וברוחניות "לעמוד לימין העולם ולהושע את אחינו היראים הבאים שמה ליסוד להם מקום מנוחה ונחלה ולהציל את שארית פליטתינו". הוא רואה בסיוע זה קיום דרישת ציון, זכר למקדש ומעשה המקרב את הגאולה.
למרות שהוא מצעירי הרבנים הוא ראה לנכון להוציא חוברת זו ולעורר לעשיית מצווה חשובה זו שהרי "בדיני נפשות מתחילים מן הקטן, ואין לך דיני נפשות גדולה מזו". הוא הדגיש שהוא אינו משתייך למפלגה או לסיעה פוליטית ואינו אלא "מחובבי ארצנו החרדים לדבר ה', אשר השתדלו מכבר בכל כחם ונפשם ליסוד מקו מנוחה ונחלה בארץ הקדושה לאחינו היראים מבני עמינו, אשר זכו לבוא שמה. וצריכים אנו יותר להשתדל בעבור זה בצוק העתים הנוכחים, בעוונותינו הרבים… והשוכן מעונה ירחם בזכות זה על פליטתנו ופליטת עמו בית ישראל בצרה ובשביה העומדים בין בים ובין ביבשה ויקבץ נדחנו ויבנה בית מקדשנו במהרה בימינו אמן. כן יהי רצון אמן".

הרב הופמן גורש לאושוויץ ונרצח שם עקה"ש בשנת תש"ד. הי"ד.

 

הקדמה,

לכבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה. הנני כותב ספר זה ובו חידושים במקרא במשנה ובש"ס בהלכות ובאגדות. וחסתי על דברי התורה הקדושה שלא יאבדו וקיבצתים בילקוטי, והוצאתיו לאורה, יהגו בו יראי ה' וחושבי שמו, ישוטטו רבים ותרבה הדעת, ויתרומם קרן התורה במהרה. ומה' אתפלל, יזכני לחדש חידושים אמיתיים ולעבדו באמת ואהיה ממזכי הרבים וכבוד שמים יתרבה.

הכותב למען כבוד התורה,

משה קנאהל, בן אדוני אבי הרב הגדול בתורה ויראה מו"ה דוד קנאהל שליט"א מסטניסלאב. סטרי, ניסן תרפ"ט.

אחרים – "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי יב), ואיתא בסנהדרין ק': ישיחנה לאחרים. ושמעתי בשם גדול אחד שאמר בדרך צחות, מאן אחרים רבי מאיר (הוריות י"ג:), ולכן מנהג ישראל על כל תפלה ובקשה נותנים צדקה לקופת רבי מאיר בעל הנס. וכעין זה איתא בספרים הקדושים, "ויירא יעקב מאד ויצר לו" שלא יהרוג את אחרים, מאן אחרים רבי מאיר שיצא מגזע אנטונינוס. (בית משה, עמ' ג).

איש – באבות פרק שני "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, ולא הבישן למד ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש". הנה הסיום הזה אינו מסוג אחד עם הדיבורים הקודמים דחושב והולך כל הדברים שאי אפשר להיות, ומה שייך דיבור זה לכאן. ונראה דהתנא השמיענו בזה, אף על פי שכל הדברים האלה לא יאותו רק לאיש שמסוגל לכך, אבל במקום שאין אנשים אל תאמר הואיל ואני איני ראוי לכל המדות האלה אמנע מהם. לזה אמר שלא כן הוא. אלא במקום שאין אנשים, אז תשתדל להיות חסיד למד מלמד ומחכים, כי אז במקום שאין אנשים אל תשגיח בזה שהמידות שלך אינן מסוגלות להמעלות האלו, רק תשתדל להיות איש. (בית משה, עמ' ד).

אמנה – במדרש רבה בשלח כג ה, "תשורי מראש אמנה", אמר רבי יוסטא הר הוא ושמו "אמנה", עד אותו הר ארץ ישראל, ממנו ולהלם חוץ לארץ. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי כשיגיעו הגלויות לשם יהיו אומרים שירה, לכך נאמר "תשורי מראש אמנה". שמעתי בשם הגאון הצדיק רבי ישכר דוב זצ"ל מבעלזא, ידוע דבארץ ישראל היתה התגלות אלקות בכל מקום, וכמה נסים היו שם באתגליא, כדאיתא באבות עשרה נסים וכו', אבל בגלות הכל באיתכסיא, וישראל קדושים עובדים את ה' יתברך באמונה. ולכן ההר הזה נקרא "אמנה", כי ממנו ולהלן הכל באמונה. ולכן כשיתכנסו הגלויות יהיו עומדים על ההר הזה, בטרם יכנסו לארץ אשר שם הכל בהתגלות, ירצו לומר עוד על כל פנים שירה אחת באמונה, כי מאוד יהיה להם געגועים על העבודה הקדושה שעבדו לה' יתברך באמונה. ולכן בטרם יבואו למקום אשר בו כבוד שמים בהתגלות, יאמרו שירה אחת בחוץ לארץ משום חשיבות עבודת הבורא באמונה. והבן הדברים כי קדושים, ופי צדיק מקור חיים. (בית משה, עמ' ה).

ביטחון – בפרשת משפטים "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא". רמוז בכאן על דרך המוסר רמז נכון, ונקדים הקדמות קטנות: אם האדם אינו שם ה' מבטחו ואומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אזי יש כוח ורשות להמשחית לחבל בו, כמו שכתוב "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ה' יסור לבו" (ירמיה יז,ה). איתא בזוהר הקדוש כל ברכאן דלעילא ותתא ביוצא שביעאה תליין. במסכת שבת דף יב: איתא, שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. נמצא דמי שאינו בוטח בה', רק תולה כל העניינים בכוח ידו, וברפואת החולה תולה בכוחו ובממונו שנתן לרופאים לרפאותו, ואינו מאמין כי מאת ה' היתה זאת, אזי יש רשות למשחית לחבל בו ואין בו כל עוון במלאך המשחית. וזה רמוז בכאן "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו", בכחו ובעוצם ידו, "ונקה המכה", אז ינקה המלאך המכה בו, כי צריך האדם לידע כי "רק שבתו יתן" שהשבת קודש משפיע, כדברי הזוהר הקדוש הנ"ל, "ורפא ירפא" כדאיתא שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, ולא בכוח זרועו, רק בכח השבת הגדול והקדוש. (בית משה, עמ' ח)

בעבורו, בצדקו – בתפלת גשם לשמיני עצרת, "בעברו אל תמנע מים", "בצדקו חון חשרת מים". יש להבין למה נקט אחר אברהם, יעקב, אהרן "העבורו", ואחר יצחק, משה ושבטים נקט לשון "בצדקו". גם למה בזה נכתב "אל תמנע מים" דמשמע ברכה קטנה, שהמים אל ימנעו אבל לא בשפע, ובזה נכתב "חון חשרת מים" שפירושו בשפע. ונראה לעניות דעתי לפרש ברמז על פי מה שנקדים הקדמות קטנות. א) צדק הוא דין. עיין זוהר הקדוש פרשת בחקותי, ועיין רש"י תענית חץ ד"ה שנאמר אמת. ב) אברהם מידתו חסד, ויצחק מדתו גבורה, ויעקב מדתו תפארת, שהוא ממזג חסד וגבורה. משה ואהרן, הוא לוי וכהן. ידוע דלוי מדתו גבורה, וכהן מדתו חסד. כל זה ידוע בדברי הזוהר הקדוש ובמקובלים. ג) על ידי מסירת נפש יש כח לצדיק לגזור גזירה ותתקיים, כדאיתא בברכות כ. רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא וכו' קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם. ד) הבא להתפלל ולעורר מדת החסד, יוכל לפעול שלא ימנעו צינורות השפע, אבל לא שישפיעו במדה גדושה. אבל הבא בטענת דין יוכל לפעול שישולם כל מה שמגיע חלף עבודתו. עיין בתוספות ברכות י"ז: ד"ה והן נזונין בזרוע. ועתה יבוארו הדברים בס"ד, דאברהם, יעקב ואהרן, דמדתם חסד, והגם דביעקב ממוזג גם כן גבורה, עם כל זה במקום שיש חסד וגבורה מצינו שהקדים הקב"ה רחמים לדין, ולכן בחרוז אברהם, יעקב, אהרן, שמעורר מדת החסד נקט לשון "בעבורו", דאי אפשר לומר "בצדקו" דצדק הוא דין, והם מדתם חסד. ולא יכול לומר "חשרת מים", כי כשמעורר מדת חסד לחון אף אותם שאינם כדאים, די בזה שאל ימנע מים. אבל ביצחק ומשה שהם מדתם גבורה, ובחרוז השבטים נכתב "תולדותם נשפך דמם עליך כמים" דהוא מסירת נפש על קידוש השם, בהם נקט "בצדקו", והכוונה, אם במשפט נעמוד ונהיה כדאים, אז תתן שכר שלם "חון חשרת מים". (בית משה, עמ' יב)

ברא – "בראשית ברא", שמעתי רמז נכון בשם הרב הקדוש רבי ירחמיאל בנו של היהודי הקדוש מפרשיסחא זצ"ל, שאמר דאיש ישראל צריך שה' יתברך ישפיע לו קודם כול בני, חיי, מזוני. ורמוז בתורה "בראשית ברא". "בר" הוא לשון בן, כמו שכתוב "מה ברי" (משלי לא). וגם הוא מלשון בריאת הגוף, שהוא חיים. וגם הוא מלשון מזוני, כמו שכתוב "ויצבר יוסף בר" (בראשית מא,מט). ובנו הרב הקדוש רבי נתן דוד זצ"ל משידלאווצע מילא את דבריו, דמילת "ברא" עולה מספרו בגימטריא "בני חיי מזוני". (בית משה, עמ' יג)

גאולה – איזהו בן העולם הבא, זהו הסומך גאולה לתפלה (ברכות ד:). רעיון קדוש צפון בזה, דהתורה הקדושה מלמדת אותנו שלא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו, ולא כמו בעוונותינו הרבים בזמנינו שקמו חדשים מקרוב, וקנו שדות וכרמים בארץ ישראל, והרבה מעמי הארץ מתפארים שהוא הגאולה האמיתית, והרבה מהם מתייאשים מן הגאולה חס ושלום. לא כן אמרה התורה הקדושה ולא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא יגאלנו. ועל זה אנו מתפללים בבוקר ובערב שהוא יגאלנו בקרוב, והגאולה שלימה תלויה בתשובה ותפלה. איזהו בן העולם הבא זהו הסומך גאולה לתפלה, שלא יאמר כי הגאולה תלויה בכחו ועוצם ידו, אלא יבין וישכיל כי הגאולה תלויה בתפלה לה' יתברך ובתשובה שלימה, עד אשר ישקיף וירא ה' משמים. (בית משה, עמ' טו).

גבורה – ברכת "אוזר ישראל בגבורה" (אורח חיים מו), יש לדעת מה עניין גבורה אצל לבישת האבנט. ושמעתי מהרב הגאון רבי פינחס כ"ץ שליט"א דומו"ץ בסטניסלאב, על מי מאי דאיתא דלא נבראו רעמים אלא עקמומית שבלב (ברכות נ"ט.) ואבנט מכפר על הרהור הלב (זבחים פ"ח:) נמצינו למדים שהרעמים והאבנט שניהם באים לתקן הלב, אלא שהרעמים מתקנים אלהבא לפשט העקמומית כדי שלא יחטא, והאבנט מתקן את העבר ומכפרו. וכמו שברעמים אמרינן "שכחו וגבורתו מלא עולם", כמו כן אמרינן באבנט לשון "גבורה", שהגבורות שבזה ושזה מתקנים הלב לעבודת הבורא. (בית משה, עמ' טו).

גיהנם – רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין (עירובין י"ט.). לכאורה פליאה גדולה הוא, היתכן הרשע הזה בראותו כי כבר עומד על פתחו של גהינם ותפתה ערוך לפניו ולא איכפת ליה. אתמהה. ואמרתי בדרך צחות, על פי מה דאיתא בספרים הקדושים דלפעמים מכניסים את הצדיק שיעבור דרך הגיהנם, למען יהיה על ידו תיקון לרשעים הנדונים שם. והרשע הזה זדון לבו השיאו לחשוב כי צדיק הוא, ומה שהוא עומד על פתחו של גהינם הוא כדי שעל ידו יהיה תיקון להרשעים הנדונים שם ויעלו עמו. (בית משה, עמ' טז).

---

הרב משה קנול, נולד בסטניסלב להוריו, הדיין רבי דוד (צבי) ורחל לבית רוטפלד, היה תלמידו של רבי דוד הורביץ אב"ד סטניסלב. גר בסטרי. כיהן כאב"ד מיקוליטשין, שבנפת נדבורנה, בגליציה המזרחית (כיום אוקראינה).

מחבר קובץ חידושים ומאמרים על סדר א"ב "בית משה" (פיוטרקוב, תרפ"ט), חלק א', על אותיות א-ג. דברי תורה ממנו פורסם גם בכתבי העת "משכנות יעקב" ו"הבאר", ודברים משמו הובאו ב"פרדס יוסף" מאת רבי יוסף פאצאנובסקי הי"ד (פרשת בהר) ובספר "אהבת יהונתן" מאת רבי בנימין שמרלר (פרשת משפטים). בעיתון נייער מארגען⁩⁩, 3.6.1937 עמ' 3 מוזכר הרב משה קנאהל ממיקוליטשין, כאחד מתשעת הרבנים שהתעסקו ברב המנוח מטרנופול, רבי מנחם מוניש באב"ד.

ככל הנראה הוא נספה בשואה בסביבות שנת תש"ב (1942), כן נספו בשואה גם שלשת ילדיו בגילאים 4, 6 ו- 8. 

על קורות יהודי מיקוליצ'ין בשואה, ראה אתר מורשת יהדות פולין.

 

הערה: חלק מהמידע כאן מבוסס על דף עד שמילאה בת דודתו. בדפי עד שמילאה היא כתבה שהרב משה קנול נולד בשנת 1910, שאביו נולד בשנת 1882, שאמו נולדה בשנת 1888, ושאחותו רבקה נולדה בשנת 1917.. במקורות אחרים היה מי שהעריך שנולד בסביבות 1890, והיה מי שכתב שהיה אב"ד מיקוליצשין בשנים 1915-1940.

 

א. כל מטרתו ותכליתו היה להורות דעה ולהבין שמועה לאמיתה של תורה לברר שמעתתא אליבא דהלכתא.

הערה: הוא היה אומר רק על ידי דרישת וחקירת התלמוד ולעות יעף דבר על אופנו בהוויות אביי ורבא לבחורים צעירים תצא תורה אליבא דהלכתא והמה מחכימים את רבותם (תולדות משה). והיה מרגלא בפומיה כמו שאמרו חז"ל באבות ואם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, מי שמייגע בלימוד שילמוד רק הרבה ואינו מייגע לחדש חידושים, זה אינו מחזיק טובה לעצמו, כי לכך נוצרת, כי מה שלמדת היה מוכן לפניך כאשר נוצרת ואין זה טובה שתחזק לעצמך שתאמר שלך היא (חוט המשולש).

ב. בעת החילו ללמד מן המשנה עשרת מונים כאילו לא למד פרק זה מעולם. וכן עשה בין שלמד בד בבד קודש בין שלמד ברבים. וכאשר שאלוהו על זה השיב חדשים לבקרים רבה אמונתך, בכל יום יהיו דברי תורה בעינינו כחדשים. ורק לכך נוצרתי ללמוד עם בחורים להרגילם לעיון התלמוד ופקודתו זאת שמרה נפשי למען ידעו דרך הלימוד וממני יראו וכן יעשו.

הערה: כן כתב בספר "תולדות משה" (וממש קיים בעצמו ונתקיים בו מה שכתב בחידושיו לנדרים דף נ"ה ע"א "כיון שנתנה לו במתנה נחלו אל", דמה שניתן לו במתנה פירוש שעל ידי התלמידים שהוא לומד עמהם ומפקיר עצמו כמדבר, על ידי זה זוכה להבין ולהשיג יותר מכוח שכלו שהקב"ה נותן לו מתנה ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר. אך אפשר שישיג היום וישכח מחר, כמתנה על מנת להחזיר. על כן אמר "נחלו אל" שנותנים לו בירושה שאין לה הפסק. והיינו "כנהר שאינו פוסק". עד כאן לשונו. ועיין גם בקרית סופרים, היינו ההקדמה לחידושיו על מסכת חולין, שכאשר היה לומד עם תלמידיו ועלו בלבו רעיונות נשגבים בחריצות נפלא כשטף מים כבירים ונהר היוצא מעדן, היה מפסיק בלימודו וגעה בתפילה "אהבה רבה אהבתנו ה'" וכו', כי זה היה אצלו כהפסק מעבודתו הגדולה שהוא צמצום שכלו הרחב כדי ללמד).

ג. בכל התחלת הזמן טרם נשא דברו בשיעור הו"ת הייתה מלתו על לשונו בדברי אגדה במוסר השכל ללמד ארחות חיים לבני הישיבה (והיא הנקראת עד היום פתיחה). ומאוד הזהיר אותם שלא יתגאו בלימודם ויתעטרו בנימוסם ובמדות טובות, ויהיו דוברי אמת בלבבם להיות תוכם כברם ויתרחקו מאוד מאנשי שקר ומרמה אף אם מבני תורה המה.

הערה: וכן כתב בספר "נגיד ומצוה", צריך ליזהר מן הגאווה, ובפרט בעניין ההלכה, כי גדול כוחה והגאווה בזה הוא עוון פלילי.
הערה: והיה רגיל לצוות להם ללמוד ממנו האיך הדביר הוא משנאיו תחתיו, מימי לא נצחתי אדם, ועל ידי זה מימי לא נצחני אדם (לקוטי חבר בן חיים במכתבו). ועיין בס"ח אות קס"ג.
הערה: כתב בספר "חוט המשולש" אם היה בא אליו אחד אשר הכיר בו כי מינות נזרקה בו, גילה לסביביו כי בכל פעם שהאיש הזה הולך מביתי, מיד אני לוקח לי ספר מוסר ללמוד בו, כי הבל פיו מטמא רחמנא ליצלן.

ד. קודם לימוד השיעור פתח פיו בחכמה ללמוד ספר חובת הלבבות לערך רביעית שעה כדי להלהיב לב תלמידיו ליראת ה' ולא דילג אפילו הקדמת המתרגם הן לשער היחוד והן לשער הבחינה. ולא למד עמהם שום מוסר אחר, רק מספר זה, אבל ציווה להם להגות גם בספר מנורת המאור המלוקט מאגדות חז"ל, וגם הוא בעצמו למד עם בנותיו מספר זה.

הערה: וידוע כי היה רגיל לומר לתלמידיו תאמינו לי כי ביום שאין אני לומד מספר מוסר אני מרגיש בעצמי הצטננו ביראת ה' (חוט המשולש) (ועיין גם ב"עבודת הקודש" ב"צפורן שמיר" שהזהיר על זה מאוד. וכן כתב בספר "לב העברי" שהעיקר להרהר בתשובה קודם הלימוד שלא יהיה בכלל "ולרשע אמר מה לך לספר חוקי", ויבקש מאת ה' "לב טהור ברא לי" וכו', "אחלי יכנו דרכי" וכו' "יהי לבי תמים בחקיך". ועיין גם בספר טעהמ"נ בשם "הנהגות ישרות" דהעומד בתפילה ולא הקדים תשובה לתפלתו, עליו נאמר "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי". ובזה יש לומר מה שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ע"ג) "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם", דבבבא מציעא דף פ"ן נתנו חז"ל מזה לסימן דרב אשי ורבינא היו סוף הוראה). ובכל זאת לא היה דעתו שישקדו כל היום על ספרי היראה והמוסר, אלא הזהירם לאמר "יוקח נא מעט מים", "מים", דהיינו המידות המביאות אותנו אל התורה רק מעט בכל יום ויום. אבל העיקר "ואקחה פת לחם", לחמה של תורה להיות משוננים בדברי תורה (חבר בן חיים במכתבו). והיה רגיל לפרש מה שכתוב "אין להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה, שכל ד' אמות שהולך ופוסע האדם יהיו מיוסדים על פי ההלכה. ו"ד' אמות" מלשון "יש אם למקרא", היינו יסוד ושורש והד' אמות המה ללמוד וללמד לשמור ולעשות (חוט המשולש).
הערה: פעם אחת מצא את בנו הכתב סופר זצ"ל בבחרותו שהיה עוסק בספר "ראשית חכמה", אמר לו "הנח זה בני בימי בחורותיך (שם).

ה. אחר לימוד חובת הלבבות אמרו התלמידים האבלים קדיש דרבנן, ורק קדיש דרבנן זה הניח להם. אבל בכל שאר לימוד השיעורים אמר הוא בעצמו הקדיש.

ו. דרכו היה ללמוד מסכתא על הסדר ולא לדלג ממסכתא למסכתא או מעניין לעניין. ולמד שיעור זה (שיעור עיון) שלש פעמים בשבוע. ביום ד' חזרו התלמידים על למודם. וביום ה' קודם חצות היום היה הנסיון בשיעור השבוע.

ז. בעת הציע השיעור כל סברא שאמר מדנפשיה וכל יישוב קושיא ושאר חידוש שהעלה מיד חזרו התלמידים על דבריו בין כולם (ובהמשך החזרה הזאת פלפלו עמו התלמידים המופלגים) וכן נעשה ונשמע אף בשעת הדרשה בבית הכנסת, הן באגדה הן בשמעתתא, כל דבר ודבר חזרו ושנו הקהל והתלמידים (אשרי עין ראתה אהבת התורה הזאת).

ח. מאוד היה מקפיד על חזרת הלימוד תמיד, וגם הוא בעצמו חזר על כל שיעור שלמד עם תלמידיו ד' פעמים בכל יום.

הערה: ורמז לתלמידיו במה שכתבו חז"ל על רבי שמעולם לא פסק מעל שולחנו לא צנון ולא חזרת, הצנו בחריפתו מרמז על הלימוד למסבר, וחזרת מרמז על הלימוד למגמר, שצריך לחזור על הלימוד פעם אחר פעם כדי לאוקמי גירסא (חשן המשפט). (ועיין בחידושיו לחולין דף ז' אחר שהאריך בעניין החילוק והפלפל בחריפות בדרך הישר והיפוכו, כתב וזה לשונו: אמרו חז"ל לעולם יעשה אדם עצמו כשור לעול כחמור למשא בדברי תורה. והעניין כשור לרדיא המשדד עמקים. וכרוב ותני, מעיין ודולה מים מבארות עמוקים, הוא החריפות. ואחר שבירר שמועותיו וטחן וברר לסולת, סולת נקיה, יהיה כחמור למשא, לישא אלומותיו כחמור נושא ספרים. ואם זה השור יחרוש במישור, אחר כך בעליו יבצור ויזמיר וישאהו על גביו כחמור. אך מאוד צריך להזהר שבין הדרישה והאסיפה יברור ויזרה ברחת ובמזרה, אבל "לא תחריש בשור ובחמור יחדיו". ה' יודע כי כעין האמור למעלה הבנתי מקיצורי דברים ורמיזותן של רבותי הקדושים זצ"ל, אלא הם שסו מחסום לפיהם ולא גילו אלא ברמז לצנועי תלמידיהם, ואני עני וכואב, מקום הניחו לי להתגדר בו. וה' הטוב יכפר בעדי. עד כאן לשונו הקדוש.

הערה: כאשר הספיד עליו הגאון רבי דניאל פרוסטיץ זצ"ל הזכיר בשבחיו שקרוב לארבעה פעמים למד כל הש"ס בעיון (אבני בית היוצר). ועיין עירובין דף נ"ד, תנו רבנן כיצד סדר המשנה שנמצא ביד הכל ד' פעמים.

ט. צהלתו תמיד בפניו גדלה עד מאוד בעת לימודו, שהיה לומד בחדווה ודביקות נפלאה אין לשער.

הערה: בספר חוט המשולש וש"מ מספרים מזה שגם בעת שהיה לו חולה בביתו לא עלינו אשר התמרמר עליו התפלתו מקודם, כיון שהתחיל ללמוד לא היו מרגישין בו שום עצבות כלל וכלל (עיין בספר "נגיד ומצוה" שמידת העצבות מגונה מאוד ובפרט להשיג חכמה והשגה כי אין לך דבר מונע ההשגה יותר מזה. וכן כתב בספר דרך החיים כי שמעתתא בעי צלותא).

י. כשחזר לביתו אחר לימוד השיעור היה מוכרח להחליף את הכתונת מרוב הזיעה מחמת לימודו ביגיעה.

הערה: עיין בספר "נגיד ומצוה" שכתב ראיתי למורי ז"ל כשהיה קורא ההלכה בין החברים שהיה מקשה בכוח עד שהיה נלאה ומזיע זיעה גדולה. ושאלתי לו למה היה עושה כן. והשיב כי עסק התורה הוא לשבר הקליפות וכו', ולזה צריך שיטרח האדם מאוד. ועל זה נקראת התורה "תושיה", מתשת כוחו של אדם, וכן ראוי להעיר עצמו ולשבר כח להתישו.

יא. הזהיר תלמידיו תמיד שיתבוננו בדבריו היטב כי על הרב להציע כל אשר יעלה ברעיוניו. אמנם התלמיד צריך שתהיה בו מדת נפה (השנוייה בפרק ה' דאבות) שמוציאה את הקמח ופולטת את הסולת. ככה יבררו להם מחידושיו דברים המסולתים.

הערה: והיה אומר להם נוח לי שלא תאמרו שום חידושי תורה בשמי, מאשר תאמרו בשמי כל אשר שמעתם ממני.

יב. אמנם הזהיר אותם גם כן שלא ישליכו הקדמותי מכל וכל, כי לפעמים תצלח להם הקדמה אחת בעניינים אחרים אשר לא עלו על דעתו.

הערה: ובספר חבר בן חיים מביא למשל על זה דברי קדשו מה שהיה רגיל לפרש בפרשת נח: "את קשתי נתתי בענן". "קשתי" הם ראשי תיבות "קדושתי שם תורתי ימיני". ויגעתי ומצאתי דבר נפלא אמרו רז"ל מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, ולמדו זה במדרש איכה מפסוק "סכות בענן לך" עיין שם. וזה נראה כוונת הטור אורח חיים שכתב שבשעה שישראל אומרים בסוף התפלה "עשה למען שמך" וכו', נעשה רעש גדול למעלה בין העליונים. והעניין דמאחר שננעלו שערי תפלה, בעוונותינו הרבים, אנו אומרים אם גם תפלתנו לא עשתה רושם, מכל מקום "עשה למען שמך" וכו'. וזה רמוז במקרא "את קשתי נתתי בענן", "קדושתי שמי תורתי ימיני" נתתי בענן בעת שהיה "סכות בענן לך מעבור תפלה". תאמרו עשה למען קדושתי שמי תורתי ימני. עד כאן לשונו. (ואגב נזכיר כי כעין בחינה זו כתב בספר "נחלת יעקב", "והיה בענני ענן על הארץ", רצה לומר שאף אם יגרום החטא חס ושלום שיהיה ענן על הארץ, דהיינו מסך המבדיל, לא יהיה כימי המבול שימנע את השפעת הקב"ה מכל וכל, רק "ונראתה הקשת בענן", דהיינו שיהיו על כל פנים האור וההשפעה מפולשים דרך הענן שיהיה האור מכונה בשם "קשת". עד כאן. ועל פי זה היה נראה לעניות דעתי לפרש מאי דכתיב בברכות דף ט' ע"ב ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה וכו', מאי קראה "ייראוך עם שמש". ורצה לומר שהיו מתכוונים בתפלתם להעביר העננים המבדילים כדי שיוכל העולם לקבל אור השפעתו יתברך שמו בדמיון השמש ממש בלי שום מניעה ועיכוב, כמו שכתב דוד המלך עליו השלום (תהלים פ"ד) "שמש ומגן ה' אל לא ימנע טוב להולכים בתמים. המסדר).

יג. לימוד השיעור היה בחורף בבית המדרש והיה שם הערפל הרבה פעמים כל כך מרובה עד שאפילו הנרות לא היו יכולים לדלוק אבל בקיץ למד בבית הכנסת אצל ארון הקודש.

הערה: וידוע מה שכתב בשו"ת יו"ד סי' רל"ד וזה לשונו: ה' יודע כי עיני ראו בחו"ל דבר זה שהיו עומדים צפופים ולא אוכל לפרש מפני פריצי עמנו.
הערה: לעת זקנתו אם רצה ללמוד או להתפלל בבית הכנסת היהו מזומנים לפניו שני ישראלים אשר הוליכוהו שמה בכסא סגור שקורין "זענפטע" וכבוד זה עשו לו גם כן אם היה לו ברית מילה בבית כנסת אחר (חבר בן חיים).

יד. בין מנחה למעריב ביום א' ב' וג' למד עם בני הישיבה טור שו"ע וש"ך יו"ד.

טו. החידושים שחידש בכל שבוע היה כותב בקונטריסו ביום ד' שלא היה לומד בו שיעור עיון, ולא יצא מפיו שלא כתב על הספר.

הערה: עיין מה שכתב בחידושיו למסכת שבת דף ק"א ע"ב, וזה לשונו: מה שנראה לי שנולד לן זה המנהג לחדש חידושים יותר מדאי  וכל אחד בונה במה לעצמו זה בכה וזה בכה, אפשר לחפש לן זכות שגזרו כן גאוני קדמונינו ז"ל שראו שכחה שגוברת בעוונותינו הרבים בעולם ואי אפשר לאוקמי גירסא. אכן על ידי החידושים בכל דף ועמוד, על ידי זה זוכר הכל. ומילתא דתמיה מידכר דכירא. והנסיון מעיד לנו על זה. ויודע אני בעצמי. ואם כן אף אם החידוש אינו נכון כל כך מכל מקום מועיל לשכחה. עד כאן לשונו הקדוש.

טז. אם קיבל שאלה נחוצה היה ממהר להשיב תיכף ומיד.

הערה: פעם אחת שאלו בנו הגאון בכל כתב סופר זצ"ל, על מהירות תשובותיו אפילו בעניינים חמורים, אז השיב לו, ידעתי כי לא דבר קטן הוא ושמעתתא בעי צלותא, אבל דע כי בכל דור ודור מעמיד ה' איש על העדה להאיר להם הדרךולהתיר ספיקות שלהם. ויען כי רובם ככולם שואלים דבר ה' מפי, נראה בעליל כי מן השמים מסכימים לזה. וב"ה למדתי ככל הצורך וכוונתי בלתי לה' לבדו, על כן איני חושד להקב"ה שיכשילני ח"ו, ובוודאי יסכים להוראתי. ואם הראייה לפעמים אינו אמת, מכל מקום הדין אמת הוא (חוט המשולש). ועיין גם כן סוף דברי ההקדמה לשו"ת יו"ד במכתב קדשו בעניין זה ופירושו בקרא "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים" וכו' ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.

יז. גדר בעדו שלא להשיב לשואל בהלכה שני פעמים בעניין אחד, אף אם השואל היה מפלפל אתו ובא כמשיב על דבריו.

הערה: כן כתב לתלמידו החביב הגאון מ' ישראל דוד מרגליות ז"ל אבדק"ק פיזונג (שו"ת מילי דאבות אהע"ז ו' וחוט המשולש) ועיין תשובה מחתם סופר ז"ל נדפס בסוף חידושי כתובות מהדורה תנינא.  

יח. מימיו לא קרא התהלות והשבחים אשר הללוהו ופארוהו בהם במכתבים הבאים אליו (אבני בית היוצר).

יט. יסד ותיקן חבורות חבורות לקבוע עתים לתורה, הן לבעלי תורה והן להמון עם. גם תיקן חברות להחזקת תלמידי חכמים אשר תורתם אומנתם ובפרט להחזקת בחורי חמד דישיבתו.

הערה: ראה זה מה שכתב בחידושיו לחולין דף כ"ה ע"ב אמרו חז"ל אבוקה להבדלה מצווה מן המבחר, פירוש "אבוקה" דביקות וחביקה כמו שכתב רמב"ן ויאבק ויחבק עיין שם. והדביקות ישראל זה לזה היינו אבוקה וחבוקה מצווה מן המובחר להבדלה מן האומות ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי.

כ. ביום ד' וה' למד פרשת השבוע עם פירוש רש"י והרמב"ן.

הערה: גלוי וידוע איך הפליג בכל עת את הרמב"ן זצ"ל ופירושו על התורה. וכן ציווה בצוואתו ללמוד התורה עם פירושו. וכתב בספר "שירת משה" שמעתי מפי תלמידו הגאון חבר בן חיים ז"ל שמעולם לא הלך מלימוד פירוש רש"י שלמד החתם סופר עם תלמידיו שלא זלגו עיניו דמעות מקדושת קול לימודו. גם בלמדו פרשת תרומה או תזריע.

כא. בין פסח לעצרת למד עמהם מסכת שבועות כולה.

כב. מר"ח אדר עד ר"ח ניסן למד מסכת מגילה כולה, והיה דרכו ללמוד עד הפורים עד "מאי מברך", והשורות "מאי מברך" היה לומד ביום הפורים וחידש בכל שנה איזה דרוש במאמר זה.

כג. אחר לימוד הזה שב לביתו ולמד שיעור אחד עם בחור שבביתו והיה מנהגו שהבחור אמר לפניו שיעור מש"ס בפנים והוא שמע דבריו, וכשלא אמר הסימן שנאמר בגמרא (כגון שסד"ך סימן) גער בו לומר גם זה (וכמו שכתוב בשל"ה שיש בהם סודות נעלמים) ועוד הקפיד שלא לומר בלילה הדין כך וכך בשלחן ערוך, אלא שהלכה כך וכך, שאין מזכירים בלילה לשון 'דין' (ש"מ).

כד. העיד על עצמו שמיום הגיעו לכלל עשרה שנים לא הלך ד' אמות בלא דברי תורה, וגם לא עבר עליו יום שלא חידש חידושי תורה.

הערה: הרבה פעמים אמר, הקב"ה נתן לי ג' חושים, אני מדבר עם בני אדם ובתוך כך אני חושב גם כן באיזה שו"ת ואסדר ג"כ השיעור לבני הישיבה או איזה דרשה בדברי אגדה.

כה. כל דבריו אפילו שיחת חולין שלו היה במדה במשקל ובמשורה כאדם המספר מרגליות.

(מנהגי החתם סופר, פרק ב)

---

הרב יהושע ליב ב"ר משה שמואל וחנה שילל, נולד בפרשבורג בשנת 1885. רבי משה שמואל, בעל ספר "ששים אלף", היה מגדולי תלמידי ה"כתב סופר" ושימש בביתו רבו כ"הויז בחור" במשך שמונה שנים. רבי יהושע ליב, בנו, היה תלמידו של רבי עקיבא סופר, בעל ה"דעת סופר". הרב יהושע שילל היה משנת תרע"ג (1913) אב"ד פעזינג (הסמוכה לפרשבורג, סלובקיה) והגליל, ומחבר הספר "מנהגי בעל חתם סופר" עם צוואתו (הוצאת "צעירי אגודת ישראל", פרשבורג, תר"צ), המחולק על פי סדר הזמנים וחודשי השנה, עם הערות ומקורות וביאורים משלו. הספר זכה בהמשך למהדורות רבות. שימש כמגיד מישרים בווינה. נשא לאשה את רבקה לבית גלבר, מפרשבורג [ממשפחת אשתו של רבי שמואל הלוי וואזנר].  היה מתייעץ עם מורו ה"דעת סופר" בהכרעות בהלכה ובבירור תוקף תקנות הקהל. הממונה על הגיטין בבית דינו של רבי יהושע ליב היה הדיין רבי ישעיהו קאליש הי"ד.

זמן קצר לפני פסח תרצ"ט סיפחו הגרמנים את חבל הסודטים, ובתוכה גם את העיר פעזינג. עם כניסתם הגרמנים לעיר הם הכריחו את רב העיר, הרב יהושע ליב שילל ואת ראשי הקהל להוציא מבית הכנסת את השולחנות והספסלים, לשבור ולשרוף אותם מחוץ לעיר. עם החמרת המצב בעיר, בשלהי חורף תרצ"ט, נאלץ לעזוב את עירו בשל התנכלות הגרמנים אליו, ועבר לעיר פרשבורג. ולמרות זאת, היה חוזר לפעזינג מידי כמה ימים לשמור על קשר עם אנשי עדתו, לפסוק עבורם ולתמוך בהם בימים הקשים. בהמשך העלו באש את בית הכנסת בשבת, ובמוצאי שבת היכו נמרצות את כל ראשי הקהל ותלשו באכזריות בידיהם את זקנו ופיאותיו של הרב יהושע ליב שילל. יהודי פעזינג הוגלו לפרשבורג, ומשם גורשו בשנת תש"ב. הרב שילל גורש לאושוויץ, ונשלח שם לעבודת פרך, עד שאזלו כוחותיו והוא נפטר בשנת תש"ד. כל ששת ילדיו נספו. רק בת אחת שרדה את תלאות ימי השואה, אך היא נפטרה זמן קצר אחר כך מחולשה ומחלה.

מספר מכתבים מאת הרב שילל נמכרו בעבר בבית המכירות הפומביות "גנזים".. ניתן למצוא בהם גם מכתב שנכתב בתקופה בה שהה הרב בפרשבורג ובו מוזכרים ההתעלליות שחוו, החששות מהמשך הצרות, קשיי הפרנסה, הדאגה לבני משפחתו, הציפייה לקבלת רישיון עלייה והתוכניות לעלות לארץ ישראל ולמצוא בה את המנוחה והנחלה. באדיבות בית המכירות "גנזים", הקלדתי את המכתב והוא מובא כאן לפניכם:

ב"ה ביום ה' לס' ונוחה יאמר בשנת אחיש ישע לפ"ג יע"א

החיים והשלום וברכה מרובה עד בלי די ממי שאמר לעולמו די לכבוד אהובי רב חביבי וידיד נפשי הה"ג המאוה"ג וכו' כש"ת מוה"ר ברוך קונשטאדט שליט"א בתוככי ירושלים תובב"א.

הנה שמעתי מכבוד בית אמך היקרה תחי' כי כבר היה בדעתך להשיב לי על כרטיסי אשר שלחתי לך, רק נעלמה ממך כתובתי העכשוי, ע"כ אבוא לכתוב לך עוד הפעם שאני יודע תוכן הדברים אשר ערכת עבורי במכתבך אל בית אמך הי"ו. ממקום כתבתי הזמן בראש הגליון אתה רואה כי אף שחלפו כבר שני חדשים מאז שעברו עלינו המים הזדונים בעוה"ר, עדין אנו יושבים פה בגולה ומצפים לישועת ה' ית"ש הקרובה לבוא, ועדיין הדבר תלוי ועומד אם לחזור או לא. באמת יש שם עבר ב"ה מנוחה כי העריצים הסקריקין כבר עזבו את המקום, אבל בהיות שהאנשים הדרים שם הנוסעים לדגליהם ברוח היום  ראו את כל המעשה הנורא – ואין צדק ואין משפט – מתפחדים עוד תמיד ממקרי הזמן שלא יתרגשו עוד הפעם ח"ו. וע"כ רבים מבע"ב האמידים נסעו משם והנשארים גם הם טרודים במחשבותם ללכת אל מקום שהרוח נושא אותם. ואם לא יתהפך הגלגל במהרה אי"ה אזי תתפרד חבילת הקהלה ולא ישארו שם רק העניים שאין יכולת בידם לעקור דירתם אל מקום אחר היותר בטוח למראה בני אדם. – ואם גם עד עתה קבלתי את ספוקי – כאשר קבעו לי מראש השנה הזאת למספרם במיעוט ר"ן כתרים מבשנים קדמוניות דהיינו סך י"ג מאות – כ"ז הי' בדוחק גדול מיגיעה רבה כידוע לו, והם מסתפקים אם יהי' באפשרותם לשלם עוד סך זה בחדשי' הבעל"ט. ואם הייתי יודע שעכ"פ תהי' כאן המנוחה קבועה בעה"י ואין לפחוד ממאומה, אזי גם פה אולי הייתי יכול למצוא איזה הכנסה בחצי שיעור דחזי לאיצטרופי עם הסכום המועט אשר אני מקבל תמיכה מהרשות ועם מה שמשתכרות כאן בנותי תי' – אבל הנסתרות לה' א' ומי יודע מה ילד יום לטוב ולמוטב, עכ"פ ערכתי בקשה להשיג רשיות לעלייתי לאה"ק תובב"א אם גם איני יודע מהיכן ירק זה חי שם. ונא לחוות לי דעתך בזה אשר כבר באת ב"ה אל המנוחה – אם אוכל לגמור הפסוק: ואל הנחלה – איני יודע, כי כאשר אמרו לי של"ע אין לך פרנסה קבועה, בכ"ז הראשון הוא העיקר ומאן דיהיב חיא יהיב מזונא.

עוד יש לי ספק גדול אם נוכל להוביל עמנו את הילד החולה ל"ע, כי זוגתי הרבנית תי' בשום אופן אינה רוצה להיפרד ממנו – ובעניין עלית שני בני שי' כבר בקשתי שיותן להם רשיון להתקבל בישיבה באה"ק תובב"א וכתבו לי ממרכז אגדת ישראל: וז"ל "בניו אינם יכולים לבוא אתו על רשיונו מפני שכולם הם למעלה מגיל 18 שנה, וראוי שימסור למישהו ממכיריו כאן לסדר עבורם את התעודות הדרושות שנוכל להשתדל עבורם לחוד בתור בני ישיבה" – ע"כ אבקשך להודיעני בטובך מה לעשות בענין הזה, כמה גדול הסכום הצריך לערב עבורם ואולי אמצא בעזה"י איזה איש אמיד אשר יעשה זאת לטובתי – וכולי האי ואולי. גם אתה תוכל לעשות דבר בזה להחיש הרשיון כי רבים אומרים מי יראנו טוב לשלח את הבנים במוקדם האפשרי. זוגתי תי' בקרה את אמך היקרה שתי' וראה כל התמונות ששלחתי, ושמחתי בספורה כי מראיתך ב"ה בטוב וכי כבר שבת לאיתנך כבראשונה. כן נשמח תמיד לשמוע ממך ומכל ב"ב שי' רק טוב תמיד.

בשבוע הזה הייתי ביום א' בקהלתי לראות וליראות – עיין הם מתפללים בבית המדרש בביתי כי בהכ"נ שלנו פנוי מכל אין ספסל ואין בימה והכל נהרס ונידש עד לעפר בעוה"ר ואין ביכלתם לתקן עדיין המעוות – עתה קבלו איזה ספסלים ישנים מבהכ"נ כפר א', אבל גם בהם הלב מתמרמר לאמר מה נורא המקום הזה, וה' ית"ש ירים קרן עמו ישראל בקרוב בבי"א.

אני סוקר לידע מה יעשה בנך תלמידי היקר אלחנן משה נ"י אם יבוא אליכם בקרוב?

על חג השבועות קבלתי מכתב מבן אחות אשתך מענשעדע, והשתוממתי שאעפ"י שהוא כבר זמן ארוך בהכשרה שעדיין לא קבל רשיון לעלייתו. גם כתב לי שאחות אשתך האשה גוטמאן תי' גם היא עדיין יושבת ומצפה לרשיון כזה.

אנו דרים כאן אצל גיסי ברוך קונשטאדט נ"י בחדר צר מאוד לפי שעה [בתשלום שכר דירה כמובן] אבל גם הוא מוכרח לעזוב את הדירה בחדש הבעל"ט, וממילא גם אנחנו נהי' מוכרחי' לבקש דירה אחרת עד אשר יערה רוח ממרום לידע מה לעשות ונשמח בישועת ה' עולמים.

בעניין עלייתי הנזכרת למעלה שכחתי לאמור, שאנו חושבים שאם נקבל הרשיון אי"ה אזי הבנות בנותי תי' תשמרו עוד כאן עד אשר נוכל להעלותם ע"י שידוכים הגונים בדרך לגלית בעה"י.

שוב אין לי להגיד חדשות ואצפה תמיד לבשורות טובות ונעימות מכם ובזה אסיים בברכה מרובה באה"ר ובדשה"ט גם מביתי לביתו אוהבך הנאמן <חתימת הרב יהושע ליב שילל>

% בול בי-דור בין לאומיי רצוף פה להצלת פארטא%

1. Kunstadt, Bratislava…

אחר חיתום מכתבי אמר לי בני הב' מאיר טובי' נ"י כי כבר כתבי בענין הנשאל למעלה, שא"א להוביל עמנו בננו החולה – ה' ירפאהו – אבל גם בזה אני חושב, כי אם אקבל הרשיון אי"ה אזי אוכל לנסוע לבדי ואח"כ משם אעשה כל האפשרות לקבל גם עבורו רשיון שלא על הסדר מפי טעם המלכות בעזה"י. ועכ"פ איני רוצה לוַתר על הצערטיפיקאט אם אקבלו.

בני שי' שואלים אותך עוד, אם גם היהודים החרדים מדברים שם לה"ק בשפה ספרדית, ואם מן הצורך שירגילו א"ע בזה.

 

הערה: המידע למעלה לקוח מגיליון 32 של הביטאון "דורות", תש"ע. אולם בדף עד שכתב הרב פרץ לוי, בן דודו של הרב יהושע ליב שילל הי"ד, נכתב שנפטר בטרזינשטאט בשנת 1943, ונספו חמשת ילדיו.

במדרש רבה "ויסב א-להים את העם דרך ארץ פלשתים", מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. והוא פלא, וצריך עיון.

ונראה לעניות דעתי לבארו דהנה ראיתי בספר הקדוש "אפסי ארץ" לאדמו"ר זי"ע בפרשת מקץ שכתב שם לפרש המדרש ילקוט פרשת בשלח על הפסוק "ויסע משה", אמר רבי סימן לא כל מי שרוצה לומר שירה אומר שירה, אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו על כל עוונותיו ונעשה בריה חרשה. ישראל כשנעשה להם נס ואמרו שירה, נמחלו עוונותיהם, שנאמר "ויסע משה", שהסיען מעוונותיהם. עד כאן דברי המדרש. וכתב לפרש כוונת המדרש דהנה הקב"ה אם ייסר את האדם באיזהו יסורין או יפחיד אותו באיזהו פחד וינצל מזה הוא צריך להודות. אמנם לא בלבד שצריך להודות על הישועה שבאה, אלא שצריך גם כן לראות ולהבין כי מה שהיה נראה לו כמידת הדין, היה גם כן טוב וחסד. וכמו שאמר הכתוב "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'". הכוונה כי צריך להבין ולהשכיל כי גם ה"יום רעה" ימלט אותו. וכמו שכתוב בפסחים דף נ' ע"א לא כהעולם הזה עולם הבא, בעולם הזה על שמועות טובות וכו', ובעולם הבא כולו הטוב והמטיב. ופירש הצל"ח כי בעולם הבא יראו עין בעין כי הכל היה אך טוב, ומה שהיה נראה כרע הוא גם כן טוב. וזה גם כן כוונת הגמרא שהמתפלל צריך לסמוך גאולה לתפילה, היינו כי כאשר יתפלל על הצרה יראה בה גם כן הגאולה, ולא לבד מה שתהיה אחר כך. וזה סמיכת גאולה לתפילה. והנה הישועה רוצה האדם לקבל, אכן העונש ומידת הדין בזה איננו מרוצה. אמנם השירה שאומר על הישועה לבדה ולא על כל מה שעבר עליו, הוא איננו השירה האמיתית. אכן השירה האמיתית הוא שיאמר שירה בין על מה שעבר הטוב הנרצה ובין על מה שהוא מוכרח לקבל, וכמו שאמר הכתוב "חסד ומשפט לך אשירה", היינו בין על החסד ובין על המשפט. וזהו שאמר המדרש "לא כל הרוצה", היינו על מה שהוא רוצה לומר שירה, דהיינו על השכר הטוב לבד. אלא "כל מי שנעשה לו נס", היינו שכל מה שנעשה ועבר עליו הוא הנס והוא הטוב לו הכל, ועל דבר זה יאמר שירה. עד כאן דברי זקיני זי"ע ודברי פי חכם חן.

וביותר מבואר זאת בשל"ה הקדוש וזה לשונו שם, העניין הטובות והרעות כולם באות בכוונה מאת ה' יתברך, הכל בכוונה מכוונת מאתו יתברך. כי הוא יתברך "עושה שלום ובורא רע", ושכר מצווה בעצם מצד המצווה ושכר עבירה בעצם מצד העבירה. אך הטובות מכוונות לעצמם והרעות לזולתם. וכאשר נדקדק נמצא כי תכלית הרעות ותכלית הטובות שווה בשווה. כי כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו, ואלמלא הרעות לא היה ירא מה' יתברך, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. וכבר אמרו חז"ל אין לו להקב"ה אלא יראת שמים בלבד. עיין שם.

ובזה אמרתי לפרש מה שאיתא בגמרא ברכות דף ט' ע"ב, אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם שאל בשלמא דרבי ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא סמך גאולה לתפילה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא. והקשו בתוס' והא כל העולם סומכין גאולה לתפילה, ומה רבותא דרבי ברונא דלא פסיק חוכא מפומיה. אמנם לפי האמור אתי שפיר, דהתם דרבי ברונא בא למדרגה זאת שכבר השיג אשר "מפי עליון לא תצא הרעות", וגם מה שנראה כאלו רעה הוא גם כן לטובתו. על כן לא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא, דהיינו שכל היום היה שמח וטוב לב, שאף שעבר עליו רגע אחד ביום ביסורין, בכל זאת היה שמח, כי ידע והאמין שלטובתו הוא. וכמו שהיה נחום איש גם זו, שעל הכל היה אומר "גם זו לטובה", וכן היה, כמו שאיתא בגמרא.

ובזה אמרתי לפרש המדרש כששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו, אמר להם משה, אלו לאומות העולם, אבל אתם לאכול ולשתות ולעסוק בתורה ובמצות ולשמור (מובא בספר קדושת יו"ט). והוא פלא דאם לא נאמרו הנגעים אלא לאומות העולם למה נכתבו בתורה לישראל. אמנם לפי האמור יובן, דהנה כבר כתבו הקדמונים דאצל אומות העולם הנגעים באים מצד הטבע בהתגבר הלחות. אמנם אצל ישראל אשר הם למעלה מן הטבע, גם הנגעים באים שלא מצד הטבע, רק בעונש על החטאים לכפר על עוונותיהם. ועל כן לא ציותה התורה הקדושה לרפאות את המצורע בסמי רפואה לרפאותו כדרך הטבע, רק ציווה הקב"ה להמצורע שישב בדד מחוץ למחנה. וכמו שכתב בספר בית שמואל אחרון, כי מדרך הטבע נגע בא מתגבורת המרה שחורה, אם כן רפואתו הוא שילך בין אנשים, שבזה יוכל להסיר מאתו המרה השחורה, כאשר הרופאים מגידים על זה. ועל זה ציווה ה' למצורע שישב דווקא בדד מחוץ למחנה, להראות כי רפואת ה' הוא שלא כדרך הטבע, רק שישב בדד ויעשה תשובה שלימה לפני ה' יתברך, וישב ורפא לו, וייהפך לו מ"נגע" ל"עונג", כי העוונות מעכבים השפע ועל ידי שיעשה תשובה יעשה עצמו כלי מוכן לקבל השפעות טובות. ואם כן גם הנגעים הם לטובתו לעוררו לתשובה. וזה ביאור המדרש, "כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו", כי הם דימו כי גם אצל ישראל באים מצד הטבע ונתיראו, ועל זה "אמר להם משה, אלו לאומות העולם", דהיינו לאומות העולם הנגעים הם באמת מצד הטבע. "אבל אתם", לישראל, באים הנגעים שלא כדרך הטבע, רק בעונש על החטאים לעוררו לתשובה, וכשיעשה תשובה יהפך לו מנגע לעונג "לאכול ולשתות ולעסוק בתורה ובמצות ולשמור". והבן זאת.

וכן כתב בספר שער המלך לפרש הפסוק "אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" כו'. "אני ה' א-להיכם" דייקא במידת הרחמים ובמידת הדין, דהיינו המידת הדין עשה פעולה לרחמים, שהוצאתי אתכם קודם הזמן, מחמת שהשלים קושי השעבוד, שעל ידי קושי השעבוד היה לבם לשמים. עד כאן.

זאת תורת העולה מדברי אלו אשר "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", וגם הרעות הם טובות כאשר הארכנו. ומשם בארה ביאור המדרש שהתחלנו בו. "ויסב א-להים את העם דרך ארץ פלשתים", מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. דהנה לכאורה, בשלמא איש אשר ברכו ה' בעושר וכבוד והון ועושר בביתו ושלחן ערוך לפניו בכל מילי דמיטב ויין ישן ומיני מעדנים, יוכל להסב את עצמו דרך חירות ולשמוח, אבל אחד עני אשר מייגע את עצמו קודם עד שמכין צורכי הפסח, וגם את מה שהכין אינו כיאות, וגם בביתו חסר כל, האיך יכול להסיב את עצמו ולשמוח. אמנם כפי מה שאמרנו אתי שפיר, דגם אם יש לאדם יסורין או צרות צריך להאמין כי "מפי עליון לא תצא הרעות" ולטובתו הוא, אם כן שפיר יכול אף עני להסב עצמו דרך חרות ולשמוח. וזהו שאמר המדרש "ויסב א-להים את העם דרך ארץ פלשתים", אשר לכאורה היה נראה כי לרעתם הוא אשר הקב"ה מנהיגם בדרך רחוק ולא בדרך קצרה. אמנם באמת היה זאת לטובתם, כמו שכתב רש"י ז"ל, ומזה נראה בעליל כי אף שנראה כי רעה מאת ה' יתברך גם זה לטוב הוא. וזהו שאמר המדרש מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, כהנ"ל, ודו"ק.

(זכרון חיים, סימן א)

---

הרב חיים סופר שרייבר נולד בשנת תרמ"ז לאביו הרב שלום אב"ד קהילת ברעזנא, בן הרב אפרים ישראל פישל סופר אב"ד נאנש מחבר הספר "אפסי ארץ" ומגדולי תלמידי החתם סופר. הרב חיים למד בצעירותו בישיבת הגאון רבי שמואל רוזנברג באונסדורף, בעל "באר שמואל", והיה מבחירי תלמידיו. הוא נשא לאשה את מרת טויבע בת הרב דב צבי קליין מראשי קהילת מונקאטש ונולדו להם חמישה ילדים. לאחר נישואיו עבר לגור בבית חותנו במונקאטש, והמשיך לשקוד על התורה. לאחר כמה שנים מונה לראש הישיבה הגדולה במונקאטש, "הישיבה רבתי דרכי תשובה", לצידם של האדמו"ר ממונקאטש ושל ראב"ד מונקאטש, הרב דוד שליסל בעל "אמרי דוד". הוא העביר שיעורים בישיבה ב"יורה דעה", וכן העביר שיעורי הלכה אגדה ומוסר בקרב בעלי הבתים בעיר. בשנת תרפ"ז מונה לכהן כדיין ומורה צדק בבית דינו של האדמו"ר במונקאטש, ובהמשך כיהן גם כראב"ד. בנוסף כיהן כרב בית הכנסת הגדול בעיר. למרות טרדותיו הרבות, הוא ניצל כל רגע פנוי ללימוד תורה ולעבודת ה', ונודע בגדולתו בתורה, בחריפות ובבקיאות, ובגדולתו ביראה. הרב חיים נרצח באושוויץ, עם רוב בני משפחתו ובני קהילתו. הי"ד. קובץ עם מקצת מחידושי תורתו יצאו לאור בספר "זכרון חיים" (ירושלים, תשמ"ה).

לנכדתו שרה, לבית מנדלוביץ, ובעלה השופט פרופ' ר' יעקב בזק, נולדו ארבעה ילדים: הרב חיים בזק אב"ד צפת, הרב אליהו בזק ר"מ בישיבות מצפה רמון והר המור ומחבר הספר "מדבר בצדקה" על השואה, הרב מאיר בזק ר"מ בישיבת מעלות והשופטת תמר בזק-רפפורט.

תודה לצאצאי הרב חיים שרייבר הי"ד ששלחו לי את תמונתו.

הערה: בספר 'זכרון חיים' נכתב שהדיין הרב חיים שרייבר נהרג בחודש סיוון, אך לא ציינו תאריך מדוייק. ואילו בספר "קהילות הונגריה" עמו' 225 כתב שהרב חיים כהן נספה ביום כ"ח אייר תש"ד.

הכל בשליש ותיכן בזרת, ירום קרנך לכבוד ולתפארת, לאהובי בני יקירי רחימי מחמד נפשי הרב הגדול החריף ועמקן קולע אל השערה ידיו רב לו בבקיאות הפלא ופלא צדיק ותמים פ"ה עה"י כשו"ת מו"ה מנשה קרויס נ"י ויזרח עם כל מרבית ביתך הי"ו.

את מכתבך היקר חדושי התורה קבלתי על נכון, ושמחתי מאוד בדברי תורתך ומקוים בי בעזרת ה' יתברך הפסוק משלמה המלך עליו השלום 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני'. והנה אחווה לך מאבא מארי הרב הגאון הקדוש זצוק"ל הפשט של הגמרא בברכות דף ד' עמוד א' וזה לשונו, תנא לא 'מפי בושת' שמו אלא 'איש בושת' שמו, ולמה נקרא שמו 'מפי בושת' שהיה מבייש פני דוד בהלכה. ופירש רש"י, מפיבשת, בדברי הלכה היוצאין מפיו היה בושת לדוד שפעמים שהיה טועה והיה אומר לו 'טעית'. עד כאן. לפיכך זכה דוד ויצא ממנו כלאב. ואמר רבי יוחנן לא 'כלאב' שמו אלא 'דניאל' שמו, ולמה נקרא שמו 'כלאב' שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה. ופירש רש"י ז"ל, לפיכך, בזכות שהיה דוד מקטין עצמו זכה ויצא ממנו כלאב. עד כאן לשונו. וכו' שהיה מכלים פני מפיבשת, כלאב מכלים את הרב שהיה אב בהוראות. עד כאן לשונו. ועליו אמר שלמה בחכמתו 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני', ואומר 'חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר'. עד כאן הגמרא. לכאורה קושיא גלויה לכל, ועליו אמר שלמה בחכמתו, אם החכם מכל האדם, ובדיוק הגמרא 'בחכמתו' היה נראה אם המלך שלמה לא היה אומר דברי החכמה הלזו לא הייתי יודע ומבין זאת, מי זה האדם אשר לא ישמח לבו אם בנו הוא חכם, ומהי חכמתו של שלמה המלך במה שאמר 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני', הלא זה דבר פשוט אשר כל איש יבין בלא חכמת שלמה. ועוד מהו 'ואומר'. אבל נבאר היטב דברי חכמינו ז"ל וחידותם וחכמת שלמה. ידוע כי דוד מלך ישראל היה צדיק וקודש אלקי חסיד ועניו, ובכל זאת היה נרדף ונלחם מהשונאים, אף צדקו שעומדת לעד מכחישים אותו, ואמר 'רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה', אף שראו צדקתו וענוותנותו, כי היה בביתו רבי, והיה מכניע ומקטין עצמו שאמר לו טעות וקיבל ממנו כמו מרבו, והוא היה מלך ישראל. מכל מקום אמרו שזהו אינו אמת אתו רק להראות צדקתו וענוותנותו בפני העם, אבל אין תוכו כברו ואיכה יוכל להוכיח האמת, בגדוליו. שהבנים אשר מגדל, אם רואים בביתו שאיננו צדיק כמו שמראה עצמו בפני העם, זהו עושה רושם שיוצאים מן השיטה. מה שאין כן אם הגידולים רואים את אביהם בביתו צדיק יותר ממה שמראה עצמו להעם, אז נעשה התעוררות גדולה בין הבנים ומשתדלים בכל כוחם לילך בדרך אביהם, בדרך היראה, ונעשים גדולים בתורה וביראת שמים, וזה הוכחה שאביו היה באמת צדיק תמים. וזה הפשט של הגמרא, 'ולמה נקרא שמו מפיבשת, שהיה מבייש פני דוד בהלכה', שאמר לו 'טעית' והוא מקטין עצמו  ומקבל ממנו כמו תלמיד מרבו, הגם שהוא מלך ישראל. ושונאיו הרואים צדקתו וענוותנותו אמרו שהוא רק להראות לפני העם שהוא צדיק ועניו. על זה אמר רבי יוחנן לפיכך זכה דוד ויצא ממנו כלאב, שהיה מכלים פני מפיבשת רבו בהלכה, להראות לכל שהוא באמת צדיק תוכו כברו ומגדל בניו לתורה ועבודה, כמו כלאב. וזהו הוכחה רבה שאמת היה עמו. ועכשיו נבין חכמתו של שלמה המלך שאמר 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני'. מהו 'גם אני', אלא לא לבד שאשמח אם בני חכם, כי זהו חוזר גם כן על עצמו, כי מזה הוכחה כי באמת הייתי צדיק ולא בעורמה חס ושלום להראות לעם צדקתו, כי כמו לפני העם, היה בביתו יותר ויותר צדיק וקדוש, ולכן 'ישמח לבי גם אני'. וזהו הפשט ואומר 'חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר', דהיינו המחרפים אותי וחשדוני שאינני באמת שומר אמונים, עכשיו שרואים בני כלאב שהוא תלמיד חכם גדול המכלים את פני מפיבשת רבו, מודים לי שאמת וצדק היא אתי.

(שתילי זיתים, עמ' קסו).

---

הגאון רבי שמעון קרויס הי"ד נולד בסרדאהלי לאביו הרב יעקב קאפל ולאמו זעמעלא, בל"ג בעומר שנת תרכ"ג (1863). בילדותו למד בהתמדה לילות כימים, וגדל בתורה ובעבודת ה'. גם בחלומותיו עסק בדברי תורה. את חיבורו הראשון, חיבור נפלא על הלכות פסח, כתב בגיל 17. נשא לאשה את מרת שרל בת רבי מנשה געלב מוועלקא-פילא, בשנת תרמ"ט. נולדו להם ששה ילדים: הרב משה אליעזר (תרנ"א-תשל"א), מנשה (תרנ"ג-תשל"ז), נפתלי חיים (תרנ"ה-תשל"ט), שבע הי"ד (תרנ"ז-תש"ד), גיטל הי"ד (תרנ"ח-תש"ד) וצבי יהודה (תרס"ג-תשנ"ו).

בשנת תרנ"ה שימש אב"ד קארלבורג. בשנת תרנ"ו היה אב"ד בנאג' סנט-מיקלאש. בשנת תרע"ד היה רב בחברה ש"ס בקהילת סארווראש, ומשנת תרע"ה מילא את מקום אביו בקהילת אטש. ספרו "שתלי זיתים" יצא לאור בשנים תרצ"ח-תש"א. כרב צעיר המשיך ללמוד בהתמדה תורה לשמה, במגמה לברר את אמיתה של תורה ולברר את השיטות. לשואליו השיב בעל פה תשובות מפורטות, בבקיאות רבה בראשונים ובאחרונים. את פרנסתו מצא בדוחק כרב בקהילה קטנה. רבי יונתף שטייף, ראב"ד בודפסט, היה מתייעץ אתו בשאלות הלכתיות חמורות והשתעשע אתו בדברי תורה. הוא הקפיד ללכת בעצמו לקנות את העוף לשבת, ושימש בעצמו את העניים שבאו לסעוד בביתו. דעתו היתה מעורבת עם הבריות, וקיבל את כל האדם בסבר פנים יפות, תוך שמחשבותיו עסקו תמיד בסוגיות הש"ס והפוסקים.

במהלך השואה אבדו כמעט כל עותקי ספרו, ורוב כתבי היד של חידושיו. בנו, הרב משה אליעזר, הצליח להציל חלק מכתביו, ערך אותם והוציא אותם לאור בחלק הראשון של המהדורה השנייה של "שתלי זיתים" (לונדון, תשכ"ד). אחיו, הרב מנשה, המשיך והוציא לאור את הספר כולו בכרך אחד בשנת תשל"ד. הספר כולל גם את הערות הרב שמעון ואביו לחידושי הלכות של רבי יהונתן אייבשיץ וגאונים נוספים.

בשנת תש"ד נרצחו באושוויץ הרב שמעון, הרבנית שרל, ובנותיהם: שבע פרנקל –  עם שתים מבנותיה רחל וחנה, וגיטל הנדלסמן – עם כל שלשת ילדיה, יעקב קאפל, וורה וזעמעלא. הי"ד.