מעט דברי תורה מתורתם של רבנים שנספו בשואה הי"ד שנהרגו על קדושת ה' בשואה, להנצחתם ולעילוי נשמתם הקדושה, להמשך מפעל חייהם ולהארת חיינו באור תורתם ויראתם. זכור.
תם מה הוא אומר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים (הגדה של פסח). 'זאת' רומז לקדושה, כדכתיב (ויקרא טז,ג) 'בזאת יבא אהרן אל הקודש' (עיין תיקוני זהר, הקדמה יא:). והיינו הצדיק ההולך בתמימות שואל 'מה זאת', האיך אפשר איש קרוץ מחומר לבא לזאת המדריגה ולכנוס אל הקודש פנימה. ואמרת אליו הלא גם במצרים היו בני ישראל משוקעים במ"ט שערי טומאה, רחמנא ליצלן, ועל ידי אתערותא דלעילא, הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו הוציא אותם בחוזק יד מן הטומאה והכניס אותם ברגע חדא לקדושה. אם כן גם עתה אם אדם מכין עצמו לעבודת הבורא יתברך ופותח פתח כחודה של מחט, אזי מאיר הקדוש ברוך הוא עליו אור ממרום ופותח לו פתח כפתחו של אולם.
(הרב משה ליפשיץ אב"ד בריגל, ששמע מסבו הרב הגאון רבי טוביה ליפשיץ, ששמע מחותנו זקנו הסבא קדישא שאמר כן בליל פסח)
שאל פעם הרב הקדוש רבי משה ליפשיץ הי"ד מדוע אוכלים את הקורבן פסח בחטיפה וזריזות, הרי איתא בברכות דכל המרבה בסעודה משובח, והיה ראוי לאכול בניחותא תוך יישוב הדעת. תירץ הרב הקדוש הנ"ל, מסתבר דכל העניין לאכול סעודה במתינות, היינו עבור אורחים ועניים שיבואו לסעודתו של הבעל הבית ויהנו מסעודתו, אך כיון שקורבן פסח אינו נאכל אלא למנוייו, אם כן אין יכולים אחרים להצטרף לסעודה זו, ולכן שפיר ימהר בעל הבית ויאכל בזריזות סעודתו, דבין כך לא יבואו עוד עניים לסעודה זו.
(ר' ישראל רוזנבוים, תלמיד הרב משה ליפשיץ הי"ד)
ב"ה בריגל.
לשאר בשרי הרב החו"ב החסיד שלשלת היוחסין ובו' כש"ת מו"ה ר' ראובן חיים אלכסנדר נ"י בקהילת קודש לאדז.
מכתבו השגתי והנני שולח לו העתק מהמכתב של הרה"ג ר' יעקיל זצ"ל מאשפצין מספר דרכי יושר. ואשר דרש ממני הסכמה להדפיס הסיפורים וחידושי תורה מזקינינו הקדוש זצוק"ל מראדאשיץ, הוקשה לשאול ממני דבר קשה מכמה טעמים, חדא אולי הוא חס ושלום כנגד כבוד האי סבא קדישא לדפוס ממנו מעט חידושי תורה. אך מחמת שהנני רואה שכוונתו רצויה, כדי להלהיב לבות אחינו בני ישראל בראותם המופתים הנוראים הנעשים על ידי האי סבא קדישא זצ"ל וממילא יתגדל ויתקדש בזה כבוד שמים בעקבתא דמשיחא, אשר בעוונותינו הרבים נתרבה האפיקורסות והמינות רחמנא ליצלן, על כן אולי הצדק אתו שנכון להדפיס הסיפורים הקדושים, ורק בתנאי מה שקיבל מפי מגידי אמת ואנשים נאמנים, כי שמעתי מזקני הרב הצדיק זצ"ל אב"ד דפה בריגל, שאמר שראה בראדאשיץ אצל כבוד קדושת חותנו, האי סבא קדישא זצ"ל, ממש כל שבחי הבעש"ט זצוקלה"ה. וה' יתברך יהיה בעזרו שיוכל לגמור הדבר בכי טוב ולהוציא לאור הדברים היקרים, ובטח לא יעלה על לב שום אדם להשיג גבולו חס ושלום כדין וכדת.
הדורש שלומו בלב ונפש חפצה ומברכו בשמחת פורים ושיחוג את חג המצות הבא עלינו לטובה בהכשר ובדיצה.
הק' משה ליפשיץ האבד"ק הנ"ל והגליל
(הסכמה לספר 'נפלאות הסבא קדישא')
הרב משה ליפשיץ הי"ד, נולד בשנת תר"נ בערך, לאביו הרב אברהם שטרום מטארנא, ולאימו הרבנית רעכיל בריינדל, בתו של רבי טוביה'לה ליפשיץ אב"ד בריגל (בן רבי משולם זלמן יהונתן ליפשיץ מבריגל, בן רבי אריה לייבוש ליפשיץ מווישניצא ובריגל מחבר הספר 'אריה דבי עילאי' שהיה חתנו של האדמו"ר רבי משה טייטלבוים מאויהל מחבר הספר 'ישמח משה'. חתן רבי ישראל יצחק מראדושיץ בנו של רבי ישכר דוב 'הסבא קדישא' מראדושיץ).
עוטד בנערותו היה ניכר כי נועד לגדולות, והתחנך אצל האדמו"ר רבי שלמה מבאבוב, שנשא את אמו של הרב משה בזיווג שני.
הרב התחתן עם מרת לאה הי"ד לבית הלברשטאם. לאחר נישואיו מונה הרב משה לר"מ וראש מתיבתא לצעירים בעייר המרפא קארלסבאד, שם התיידד עם רבים מגדולי דורו. בשנת תרפ"ה מונה לאב"ד בריגל והגלילות, ויסד את ישיבת 'לומדי תורה' ועמד בראשה. צעירים רבים הגיעו ללמוד מתורתו ומהנהגותיו. במשך שנים היה הרב מלמד בשער בוקר מוקדמת שיעור בהלכות יורה דעה, בהשתתפות בעלי בתים רבים מהעיירה ובחורים צעירים. לאחר התפילה לימד שיעור עיון בגמרא לבחורים מצטיינים. מידי שבת ערך התוועדות עד לשעות הקטנות של הלילה, ונשא דרשות לפני תלמידיו.הרב היה דרשן בחסד, והיה ידוע גם כבעל תפילה זכה וטהורה, שרבים נהרו לשמוע את תפילותיו. פיוטים עמוקים ונפלאים שחיבר הרב, אך הם אבדו בשואה.
הרב ייסד מוסד הכנסת אורחים בשם 'חברת מזונות', ודאג לארוחותיהם של בחורי הישיבה, אורחים ועניי הסביבה.
הרב משה חתם בשנת תרפ"ח, ביחד עם הרב יעקב צבי הלברשטאם הי"ד אב"ד סוכא והרב אשר אנשיל יצחק זעלטענרייך הי"ד אב"ד וואדאוויץ, על הזמנת לאספת רבנים בקראקא לייסוד ועד רבני מערב גליציה. הרב משה היה מראשי המדברים באספה, ומונה להיות מראשי וועדת הרבנים לענייני מערב גליציה.
סבו של הרב משה ליפשיץ, רבי טוביה'לה אב"ד בריגל, האריך ימים, ונפטר בשנת תרע"ב (1912). בשנת תרע"א, בהיותו בן תשעים עוד כיהן כרב בבריגל, אף שנתעוור בשנת תרס"ט, והיה זקן רבני גליציה. בזקנותו סייע לו הרב משה ליפשיץ, נכדו. רבי טוביה'לה הכיר רבים מתלמידי ה'חוזה מלובלין', והספיק להכיר גם את ה'סבא קדישא' ומסר לרבי משה סיפורים אודותיו. סיפורים אלו הובאו בשמו בספר 'נפלאות הסבא קדישא' מאת הרב ראובן חיים אלכסנדר צ'רניחא הי"ד.
בימי מלחמת העולם השנייה נסגרו המוסדות בבריגל, ורבים מתלמידי הישיבה ברחו מהעיירה. הרב משה הצליח לברוח לעייר מושציסק יאברוב, ונהרג עקה"ש בשנת תש"א. על פי דף עד שכתב תלמידו, הרב נספה שם מטיפוס בהיותו בן 45. על פי דף עד נוסף הרב נספה בגטו בוכניה בשנת 1942.
תשובה ממנו הודפסה ב'כרם שלמה' תמוז תשמ"ב, בדין ירושה בחזקת שמשות. שאריות מכתביו לוקטו ויצאו לאור בקונטרס 'זכרו תורת משה' שנספח לספר זכרון לתלמידו ר' ישראל רזנבוים 'נצח ישראל'.
תשובה שכתב הרב אלתר יחיאל נבנצל לבנו של הרב משה ליפשיץ הי"ד, הרב יחיאל הי"ד, הובאה ב'מנחת יחיאל', ח"ב, סי' קנט.
בליל הסדר השני, בשנת תש"ב, ערך הרב פנחס וייס בבכיות, בביתו הדל והצנוע כפר מליני. היה זה ליל הסדר האחרון של יהודי ה'קולוניה'. הוא הרבה באמירת דברי תורה. בחלק מהרעיונות באה לידי ביטוי ההקבלה של מצבם הנואש, לזה של השעבוד בידי מצרים. וכשם ששם נגאלו ברגע האחרון, כך גם אנו מקווים להיגאל במהרה. הרב הרבה לצטט מתוך הספר 'חזקוני'. נראה היה שהרב מנותק מעט מהנוכחים בסדר, שסבבו אותו בחדר הקטן, והוא כאילו 'ריחף' בעולם רוחני של אצילות ודעת עליון. לפי השקפתו, הצרות והייסורים הנוראים מהם הם סבלו, היו חלק מ'קושי השעבוד' ו'חבלי הלידה' של הגאולה העתידה. הייסורים באים לזרז את ביאת הגואל, ממש כמו במצרים, שם היינו שקועים במ"ט שערי טומאה, כך אנו שקועים במ"ט שערי ייסורים.
לאחר ברכת המזון ולאחר שכבו הנרות, המשיך הרב לשבת בחושך ולפרש את סיפור יציאת מצרים, עד לשעות הקטנות של הלילה.
(ע"פ 'כערער בערבה', מאת הרב יהושע אייבשיץ, עמו' 287-286)
הרב פנחס (פינטצ'ה) (אליהו) וייס הי"ד מפיוטרקוב, נולד בשנת תרע"ב (לערך) לאביו ר' מאיר (בן הדיין הרב מנחם מנדל וייס ראב"ד פיוטרקוב וחתנו של הגאון הרב שמחה יאיר רוזנבלום, רבה של פיוטרקוב, מחבר הספר 'אורה ושמחה' על התורה, מתלמידיו של רבינו הרי"ם מגור ומחשובי חסידי קוצק) ולאמו רחל. הוא למד בילדותו בתלמוד תורה בעיר אצל הרב משה מרדכי זיכר, והיה מתלמידיו הראשונים של הרב מאיר שפירא (מהר"ם) ראש ישיבת חכמי לובלין, עוד בהיותו בפיוטרקוב, והיה מהתלמידים המובחרים ב'ישיבת חכמי לובלין'. היה לו זיכרון יוצא מן הכלל והוא היה למדן גדול. הייתה לו שיטת לימוד ייחודית: הוא למד שבעה דפים ביום וסיים את הש"ס מידי שנה. הוא זכר את הש"ס הבבלי והירושלמי בעל פה ממש. מאמרי חז"ל היו שגורים על פיו. משכמו ומעלה היה גבוה מכל תלמידי ישיבת חכמי לובלין, קולו היה ערב והוא שימש לעיתים קרובות כשליח ציבור, לפי הנוסח החסידי המקובל בבית מדרשו של הרבי מגור.
הרב וייס התחתן עם מרת אסתר הענא בת הרב הגאון ר' יששכר בער, הרב של דוברה, בנו של הגאון הרב צבי מאיר בער מחבר סדרת הספרים 'אמרי הצבי' על מסכת בבא קמא וספר 'גרגרי כסף' על 'רביד הזהב' על התנ"ך.
בשנת תרצ"ד כתב מכתב מגור למהר"ם שפירא מלובלין. צילום המכתב מופיע בספר 'כוכבי אור' (ב, עמו' רנב), ובו כתב:
ב"ה יום ב' וזאת הברכה ה' דעשי"ת תרצ"ד פה גור גמר חתימה טובה ושנה טובה ומבורכת יחולו על ראש אהו' מו"ר הרב הגה"צ אביר הרועים וכו' האב"ד ור"מ דלובלין שליט"א בהזדמנות נכבדה כזאת אביע בזה ברכתי ברכת השנים עוד הפעם. שיעזור השי" שתחל שנה וברכותי' ויתרומם קרננו בגשם ורוח כאות נפשו הטהורה ונפש תלמידו אוה' הדושת"ה ושלום כל הנלווים לחיים וברכה פנחס אלי' ווייס מדוברה ואציין בזה מה שהרהרתי כהיום בענינא דיומא במתני' דיומא מ"ג אתפלגו ת"ק ור' יהודה אי כ"ג מקדש בכל יום ידיו ורגלים מן הכיור או מקיתון זהב וצ"ע במאי פליגי. ולע"ד בזה דהנה בדף י"ב אמרו אתרע בו פסול קודם תמיד מחנכים בתמיד אלא אתרע וכו' באבנט הניחא וכו'. והקשה בגבו"א איך הדין אי אתרע בו פסול קודם תה"ד לשי' הפוסקים דתה"ד צריכא ג"כ כ"ג במאי מחנכים וא"ל באבנט דתה"ד כשירה בב' כלים וליכא אבנט. וא"ל דלובש ח' ומהפך בצינורא דחלבי חול ושבת אין קריבין ביוהכ"פ ותי' דהא בהא תליא. את זה אשר הרהבתי כחפצו בלי עיון, תלמידו אוה' אבקש לזכור נא אותי בתפילתו הזכה לחיים הנ"ל וברכה בכה"ע פנחס אלי' בן רחל אבקש אם יהי' באפשרות להשיב גם ע"ז
לאחר נישואיו מונה הרב פנחס וייס לדיין בעיר טורק. בשנת תרצ"ז (1937) נפטר רב העיר, הרב פנחס הלוי וונגרוב, והרב וייס מונה לממלא מקומו. בשנותיו האחרונות הספיק הרב וייס לייסד 'ישיבה קטנה' בטורק, לתקן תקנות לחיזוק ההלכה בעיר, ללמוד ולהרביץ תורה ברבים ולכתוב חידושי תורה רבים.
בי"ז באלול תרצ"ט, כאשר פתחה גרמניה במלחמה על פולין, יהודים רבים ברחו וניסו לעבור את הגבול. רבה של קאליש, הרב מנחם מנדיל אלתר הי"ד, הגיע לטורק, והתארח בביתו של רב העיר, הרב פנחס וייס, ובמוצאי שבת המשיך בנדודיו. הנאצים חפשו את הרב אלתר והציעו פרס על ראשו.
עם כיבוש העיר טורק בידי הגרמנים, הם החלו לבצע בה מעשי שוד ורצח של יהודים, ושרפו את אחד מבתי הכנסת בעיר על המתפללים שהיו בו. הגרמנים החרימו סחורות מסוחרים יהודים וחטפו יהודים לעבודת כפייה, בעיקר לתיקון הכבישים והגשרים שניזוקו בפעולות המלחמה. בנובמבר 1939 שולחו שבע מאות מיהודי טורק לעבודת כפייה בבוכניה שעל יד קראקוב. בחודש ינואר 1940 הציתו הגרמנים בית הכנסת והחריבו אותו. בפברואר 1940 הוכנסו חלק מיהודי טורק לרובע מיוחד. בהמשך הועברו לשם כל היהודים והמקום הוכרז כגיטו. בתקופה ראשונה עוד ניתן היה לצאת מגבולות הגיטו, ובני הקהילה השתדלו להקל על מצבם באמצעות מכירת רכושם וקניית מזון. רבים סבלו חרפת רעב, והיודנראט שבראשו עמד הרשל זימנובודה יזם פעולות לעזרה הדדית.
בערב יום כיפור תש"ב (10.1941) התחיל חיסול הגיטו, והרב הועבר בחיפזון יחד עם יושבי הגיטו, לגיטו הכפרי באזור קובאלה פאנסקיה ('היידה מיהלה', ה'קולוניה', מספר כפרים עלובים בסביבות טורק, פלך קאליש), בו רוכזו כל יהודי הסביבה. היהודים שם חיו בדלות ובצפיפות בבקתות עלובות ופרימיטביות, ללא תנאי קיום בסיסיים ועם הגבלות תנועה חמורות. הם ארגנו באותו יום כיפור, מניינים מאולתרים תחת כיפת השמים, צמו והתפללו.
גטו זה היה מיוחד בכך שהיה במרחב פתוח בחיק הטבע, בין יערות ושדות, ובכך שהיהודים נהנו בו באופן יחסי מיותר חופש דת: רבני המקום הכריעו בסוגיות חשובות ואנשי היודנראט התייעצו איתם בכל עניין, יהודים בבגדי חג וטליתות התכנסו בבית הכנסת המאולתר לתפילות בחגים, יהודי הסביבה הורשו להקים סוכות בחג, תלמידי חכמים הורשו להרביץ תורה ברבים ומאות יהודים עסקו שם בתורה ובתפילה ביום ובלילה, ושיעורים תורניים קבועים התקיימו בנוכחות קהל רב. הרב פנחס וייס ארגן שיעורי תורה ברבים, על פי הנחיית הרב מקאליש, הרב מנחם מנדיל אלתר הי"ד, אשר ראה בחלומו את אביו הצדיק בעל ה'שפת אמת', ששידל אותו להמריץ את לימוד התורה ברבים על מנת להמתיק את הגזירות האיומות, באומרו 'עת צרה היא ליעקב, ממשמשים ובאים ימי חשכות ליהודים, לא יהיה במה לחזק את היהודים, מלבד בלימוד התורה'. הרב מקאליש הוציא על כך אגרת לגיטאות בפולין, והוסיף בי התייעץ בעניין עם אחיו הרב משה בצלאל אלתר הי"ד, ושניהם החליטו יחד להתחיל בעצמם ללמד שיעורי תורה ברבים, וכמוהים צריכים לעשות כל החסידים.
יהודי הגטו עסקו בפעילות צדקה וחסד. הם הגישו עזרה לכלואי המחנות באזור פוזנן, תוך סיכון רב. הפליטים היהודים שברחו ל'קולוניה' התקבלו בחמימות, והיהודים שם חלקו איתם את פרוסת לחמם הדלה והצטופפו בחדרם הדל לתת לפליטים מקום. בשנת תש"ב, בתוך הגטו הכפרי, למרות הסכנה הגדולה, קיים הרב פנחס וייס, ביחד עם חותנו, עם הרב (רפאל) זאב לוואנטל הרב של אוניוב, ועם מאות יהודים, את המנהג של אפיית מצת מצווה בערב הפסח, שמחת מצווה ובהתלהבות, בבשעה שהם לבושים קפוטות משי, חגורים באבנטים ושרים בקולי קולות את שירי ההלל. על המבצע פיקד חסיד גור בשם ר' מנדל הרשפינקל. בשעת אפיית המצה התפרץ לחדר פליט יהודי שעסק בהברחות ונרדף על ידי הז'נדרמים. בהוראת הרב מדוברה החביאו את הפליט הנרדף, והוא לא נתפש.
ידיד נעוריו, ר' יהושע אייבשיץ, פגש את הרב וייס בגטו והעיד כי 'שוב לא היה אותו בחור עליז, "פינטשה", שהכרתי לפני שנים בפיוטרקוב. בימי החורבן הוא השתנה מאוד. הוא, שתמיד היה דברן, כעת מילותיו היו קצובות. והשינוי היה לא רק פיסי. נדהמתי לראות לפני אדם אחר לגמרי. איש גדול בתורה וביראה. היה נראה לי כאחד מגדולי התורה הקדמונים. שלא כהרגלו – מיעט בדיבור… תפילתו היתה תוך בכיה גדולה. גם הוא אימץ לעצמו את מנהגו – מאז גורש לגיטו-הכפר – לצום "משבת לשבת". בבית המדרש שלו, המאולתר בכפרו, היה דורש הרבה, ועורר את המתפללים לתשובה ועשיית צדקה וחסד. דבריו נאמרו בהתרגשות רבה ותוך בכי והתייפחות. לעומת זאת, שיעוריו התורניים, נאמרו בשקט'.
הרב כתב מכתב לר' זאב קיבל, בהיותו במחנה עבודה, ובו פסק לו כי מצווה עליו לאכול בשר ולחלל שבתות מפני פיקוח נפש. ועם זאת עליו להשתדל לענג את השבת באיזו שהוא אופן.
בחודש חשון תש"ב (11.1941) הוזמן ראש היודנראט, הרשל זימנובודה, לטורק, שם דרש ממנו מושל המחוז הגרמני להכין בדחיפות רשימה מפורטת של כל היהודים בגטו, ולציין ליד כל שם האם הוא כשיר לעבודה. לאחר שובו זימן זימונובודה אליו לשם התייעצות דחופה את רבני הגטו: רב יששכר דוב בער רבה של העיירה דוברה, חתנו הרב פנחס וייס מטורק, הרב זאב לוונטל רבה של העייר אוניוב והרב מוואלאדיפלאבוב. הדיון החל בט"ו בחשון תש"ב. הרבנים הבינו כי הם עוסקים בדיני נפשות והוטלה עליהם אחריות כבדה. הם יצאו לקראת השחר לטבול בנחל, שמימיו היו קרים כקרח, כל הרבנים צמו באותו היום והינחו את כלל הציבור לומר תהלים ולתת צדקה. היה ברור להם שהגרמנים זוממים משהו רע, אך איש לא ידע כי המסווגים כבלתי כשירים מיועדים להשמדה במחנה המוות חלמנו. הרבנים קיימו דיון סוער בביתו של הרב וייס, משעת הבוקר ועד לשעה מאוחרת בלילה, מתוך הבנה שגורל העדה תלויה בהכרעתם. למחרת הם הוציאו פסק הלכה המורה להכין רשימות ולהציג אותם לרבנים. אחר כך הוצגו הרשימות לציבור במשרדי היודנראט, והתושבים הורשו לערוך בהם שינויים באופן בו הם ובני משפחותיהם נרשמו בה. היהודים חיפשו עצות את מי להציג כזקן ואת מי כצעיר, והרשימות שוכתבו מספר פעמים. הרבנים הורו לציבור לצום בימי שני וחמישי, לומר תהלים ולתקוע בשופר. חלק מהיהודים עקרו לסביבה והחביאו את ילדיהם והוריהם אצל איכרים.
אור לי"ח כסלו תש"ב (08.12.1941) החלה הסלקציה לאחר ריכוז היהודים בכפר בילוואקי. 1,110 אנשים הופנו שמאלה והובלו לדוברה. באמצעות שוחד לאיכר התברר שמאות מהם, נשלחו במשאיות לחלמנו.
הרב וייס ורוב בני קהילתו נספו בשואה. בחודש אש תש"ב, נשלחו יושבי הגטו, להשמדה בחלמנו ללא כל הבחנה בין הכשירים לעבודה ובין הבלתי כשירים.
במאגר השמות ב'יד ושם' מובא שבין אסירי גטו לודז', היה אסיר בשם פנחס וייס מטורק, שנולד בשנת 1911.
לפני שנשלח להשמדה מסר הרב פנחס וייס את כתביו לידי ר' זאב קיבל, שטמן אותם בביתו. בשנת תשמ"ח נסע ר' זאב קיבל לפולין וביקש לחפש את הכתבים, אך גילה שהכתבים אבדו, הבניין בו התגורר בטורק נהרס חצי שנה קודם לכן, ובמקומו הוקם גן חדש.
'אגרא דבי הילולי מילי' (ברכות ו' ע"ב). שמעתי מהגאון הצדיק מו"ה ירחמיאל הכהן קצבורג זצ"ל הי"ד אבדק"ק אוזד, שאמר בדרך צחות בחתונת בתו שתחיה של הגאון הצדיק רבי חיים אהרן דוד דייטש זצ"ל הי"ד אב"ד ור"מ דק"ק ב' ירמוט יע"א, בשנת תש"א, דהכונה שהרבנים הדורשים בחתונה, אם לא יאריכו בדרשתם ויעצרו מילין כדי שהקהל המון חוגג יוכלו לשמח לחתן והכלה, על עצרת הדברות האלו בדרשתם, מקבלים שכר. וסיים הגאון הצדיק הנ"ל, ברם איתא בפרקי אבות אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, לכן לא אתחשב בשכר ההוא, ולא אעצור מילין בדרשתי, ואשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר.
הנה שמחה זו הוי כמדרש פליאה, דמי ראוי לשמוח יותר מחתן וכלה היוצאים מחופתם, ומה הצורך עוד לשמחם. ולבאר ענין זה נראה על פי משלו של המגיד מדובנא בספרו 'אהל יעקב', שביאר את דברי המדרש (מ"ר במדבר לב, קד) על הכתוב (במדבר כה,לט) 'וכי ימוך אחיך עמך' וכו', שכתב המדרש 'דבר אחר 'וכי ימוך אחיך עמך', הדא הוא דכתיב (משלי יט,יז) 'מלוה ה' חונן דל', אמר רבי אלעזר כתיב (תהלים קלו,כה) 'נותן לחם לכל בשר' בא זה וחטף לו המצוה (שעל הקב"ה מוטל לפרנסו והלך הוא ומפרנסו), אמר הקדוש ברוך הוא עלי לשלם לו גמולו, הדא הוא דכתיב (משלי שם) 'וגמולו ישלם לו'.
וביאר המגיד מדובנא דברי המדרש הללו כדרכו בקודש על פי משל לעשיר גדול שהיו לו שני בנים שגרו במדינת הים, האחד עשיר והשני עני, לאחר שנים רבות שלא ראו האחים האלה את אביהם הביאו להם ביום בהיר אגרת מהאב הגביר, בה הוא מבשר לאח העשיר כי אחיהם הקטן הנמצא עמו בבית עומד להינשא בזמן הקרוב, ובזה הוא מזמין את שני הבנים הגרים במרחק לבוא ולהשתתף בשמחת הכלולות, ובאגרת ששלח לבנו העשיר ציוה עליו להביא עמו את אחיו העני, וביקש ממנו לבל יחסוך בהוצאות שתהיינה לו בנסיעה, כי כל ההוצאות אשר יעשה בעבור כבוד אביו ישלם לו האב ממיטב כספו.
כאשר קיבל העשיר את האיגרת הזו הלך לחנויות שונות ורכש לעצמו לאשתו ולבני ביתו בגדים מפוארים בכסף רב והתכונן לנסיעה. לפני צאתו לדרך נזכר שעליו להביא עמו את אחיו העני, ושלח אליו רצים שהבהילו אותו בחפזון. העני לא ידע כלל במה המדובר, ואף אחיו לא האריך בדברים אלא פקד עליו לעלות על המרכבה ויסעו.
בהתקרב המרכבה אל מחוז חפצם, נשמע הקול בבית אביהם לאמר 'שני הבנים ובני משפחותיהם הגיעו'. כיון שכך יצאו המחותנים בלווית עם רב ומנגנים לקבל את פני הבאים. ראשון ירד העשיר מלובש בבגדי הוד והדר, והמחותנים שאלו 'מי האיש הלזה', ויאמרו להם 'הלא הוא הבן הגביר'. אחר כך יצא אחיו קרוע בגדים ערום ויחף, וישאלו גם עליו, ויאמרו להם 'גם הלז הינו בן הגביר, ומקום מגוריו בעיר מגורי אחיו'. הדבר נראה להם מוזר אך הם שתקו ולא אמרו דבר.
ימי החתונה חלפו ועברו ומקץ שניים או שלשה שבועות אמר העשיר אל אביו הגביר כי לא יוכל עוד לשהות כאן יותר, שכן עליו לחזור לעסקיו. אמר לו האב 'סע לשלום. אין איש מעכב אותך להשאר'. לשמע הדברים האלה נדהם העשיר, כי ראה שאין אביו חושב לשלם לו את אשר הבטיח. בלית ברירה פתח פיו ואמר לאביו 'הנה החשבון של ההוצאות הגדולות שהיו לי. כך וכך עולה סך הבגדים שלי, וכך וכך הבגדים שעשיתי לאשתי ולבני, ועוד סכום על הוצאות הדרך'. אמר לו אביו 'איני חייב לשלם לך מאומה'. נזעק הבן ואמר 'הרי אתה הבטחת לי אשר כל הוצאה שאעשה יהיה על חשבונך'. ויאמר האב 'קרא נא את הדברים בפיך'. ככלותו לקרוא אמר לו אביו 'הלא בעצמך קראת לאמר כל ההוצאות אשר תעשה לכבודי אשלם לך, אם באמת עשית לכבודי, אשאלך איך לא חסת על כבודי ולא זכרת את אחיך בני העני להלבישו כראוי? אחרי שהבאת אותו לכאן ערום ויחף לבוש קרעים ובלויי סחבות, מבלי להתחשב בעגמת נפש שתהיה לי מזה, אין לך ראיה גדולה מזו, כי רק למענך עשית את כל ההוצאות הגדולות, ומה לך איפוא כי תדרוש ממני את ההוצאות'.
הנמשל הוא שהקדוש ברוך הוא כתב אגרת אל האדם ובה כתוב שכל ההוצאות שיעשה למען כבודו יתברך בעונג שבת ויום טוב, הכל ישלם לו, כדאיתא בגמרא (ביצה טז, א) 'כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת ימים טובים, שאם פחת פוחתין לו, ואם הוסיף מוסיפין לו'. ואם כן, חובה על האדם להשתדל שיהיה לכבוד ולתפארת בעיני אביו שבשמים, ואיככה יכנס הוא אל השבת מקושט ומהודר ויאכל מעדנים, ואחיו העני ישב כמתאבל ויאכל זרעונים. אם אמנם יעשה כן ויתעלם מן העני, יתברר כי כל מה שהוציא בפיזור על התענוגים, לא להתענג על ה', אלא לענג את עצמו, באופן שכזה יאמר לו הקב"ה 'מה לך לדרוש ממני דבר עבור ההוצאות שעשית'. וזוהי משמעות 'מלוה ה' חונן דל', מי הוא המלוה לה', זה שחונן לדל. לאדם זה מובטח המשך הפסוק, 'וגמולו ישלם לו', כלומר גם מחיר ההוצאה שהוציא על עצמו ג"כ ישלם לו.
ויש לומר דאותו ענין הוא גם כן בשמחת חתן וכלה, שאין זה כפשוטו רק בשביל צורך החתן והכלה לשמחם, אלא גם ובעיקר צורך שלנו לשמחם, להראות שאנו שמחים עם הריבונו של עולם עם הבית מקדש מעט שנבנה עכשיו, עם הבתים נאמנים והדורות הבאים שיצמחו מזה ויוסיפו חיילים לצבא ה'. וזה לא פחות משמחה ששמח כל איש ירא שמים שיש לו קצת רגש של קדושה, כשחונכים עוד בית מדרש גדול או ישיבה גדולה של מאות בחורים או מתפללים בעירו, ומתמוגג מנחת מריבוי התורה וכבוד התורה. נמצא דשמחת חתן וכלה אין זה שמחה פרטית שלהם, אלא שמחה של הכלל, שמחה ששמחים עם הריבונו של עולם, ויוצאים לקראתם כמו שיוצאים לקראת ספר תורה חדש שמכניסים להיכל.
ומהני טעמא מצאנו שכל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, ובהיפך אם משמחו זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות, כי הנה אורייתא, קוב"ה וישראל חד הם, וכיון שכן, אם משמחו, מראה שהוא שמח מכבוד התורה וכלל ישראל, ומוכיח בעצמו שהוא נמנה עם קהל יראי השם וחושבי שמו ומתענג על ה', ולכן בשכר זאת זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות, וחוט המשולש לא במהרה ינתק. מה שאין כן בהיפך חס ושלום.
(הרב בצלאל יאיר הלפרט, בשם חותנו הגאון הרב יוחנן סופר מערלוי, מחבר 'אמרי סופר'. הובא ב'אגרא דבי הילולא, עמו' רמ)
הרב ירחמיאל (איזידור / מיקשה) הכהן קצבורג (קאצבורג) הי"ד, "הרב הגדול בתורה ויראה החרוף ובקי", נולד בסביבות שנת 1879, לאביו, הרב ישראל חיים הכהן קצבורג (אב"ד באליאק-אוזד משנת תשכ"ח. היה בנו של אב"ד טאפאלשאן הרב יהודה דוד צבי הכהן קצבורג, והיה תלמידם של ה'כתב סופר' והרב עזריאל הילדסהיימר). הרב ירחמיאל התחתן עם מרת רוז'יקה (סידוניה סילקה) בת הרב ישראל הלוי יונגרייז, רבה של נאדאודואר. היה גיסו של הרב יוסף ישראל דייטש אב"ד באלאשא-יארמוט, מחבר ספר 'בן גרני'. לאחר פטירת אביו, בשנת תרס"ד מילא את מקומו של אביו, כאב"ד אוזד-בויוק והסביבה. בתקופתו התפתחה הקהילה במהירות. בשנת תרע"א הוציא לאור את ספרו של אביו 'כתבי מהרי"ח', ויחד עם אחיו הרב דוד צבי והרב שלום הי"ד, הוסיף לו הקדמה. בשנת תרפ"ה (1925), היה הרב אחד משלושת המועמדים להיות רבה של פאפא, והדרשה שנשא שם עשתה רושם רב. נספה באושוויץ עם נכדו הילד, ישראל חיים רובין, בכ"ב בסיון תש"ד (1944). (יש לציין כי ע"פ ספר 'קהילות הונגריה, עמו' 13: בכ"ז באייר תש"ד (1944), ובספר 'חדש בחדשו' כתב שנספה בכ"ד בסיון). חלק מאחיו ומילדיו נספו בשואה. בתו ובעלה הרב בצלאל יונה הכהן רובין, מחבר ספר 'דברי הרב ודברי התלמיד', שרדו את השואה וחזרו לגור בקאשוי. בשנת תש"ט היגרו לארה"ב. מאמרו בעניין השתלת אברי הולדה מאשה לאשה, נדפס ב'פליטה הנשארת', תל תלפיות, ג, עמו' קד.
הטור באורח חיים סימן א', וכן המחבר בשלחן ערוך שם סעיף ה' כתב: טוב לומר בכל יום עשרת הדברות. והוא נובע ממסכת תמיד פרק ה' אמר להם הממונה, ברכו ברכה אחת, והם ברכו וקראו עשרת הדברים. עיין שם. והקשה הבית יוסף, הרי אמרינן בסוף פרק קמא דברכות י"ב, שביטלום מגבולים מפני תרעומת המינים, ופירש רש"י שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר תורת אמת, ותדע שאין קורין אלא מה שאמר הקב"ה ושמעו מפיו בסיני.
ונראה לי לתרץ, דלכאורה יש לדקדק בדברי רש"י אמאי נקט 'שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר תורת אמת', דווקא עמי הארץ, הווא ליה למימר סתם, 'שלא יאמרו אין שאר תורת אמת', כמו שכתוב בירושלמי סתם, בדין היה שיהיו קורין עשרת הדברות בכל יום ומפני מה אין קורין אותם, מפני טענת המינין שלא יהיו אומרין אלו לבדן ניתנו למשה בסיני.
אולם יש לומר דבדיוק נקט רש"י זאת, על פי מה שכתב הש"ס במנחות דף צ"ט ע"ב, אמר רבי יוחנן משם רבי שמעון בן יוחאי אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים 'לא ימוש', ודבר זה אסור לאמרו מפני עם הארץ. ופירש רש"י שלא יאמר בקריאת שמע סגי ולא ירגיל בניו לתלמוד תורה. ורבא אמר מצוה לאמרו בפני עם הארץ. ופירש רש"י דסבר משום קריאת שמע נוטל שכר גדול כזה, כי אז תצליח את דרכיך, אם היה עוסק כל היום כל שכן ששכרו גדול ומרגיל את בניו לתלמוד תורה. עד כאן לשונו.
ומעתה יש לומר, כל זה כשלא הוקבעו עשרת הדברות בקריאת שמע, ישמעו שיש עוד תלמוד תורה ומרגילין בניהם לתלמוד תורה. אמנם כשקבעו בקריאת שמע בפירוש עשרת הדברות, אמרו המינין לעמי הארץ בקריאת שמע קיים כל התורה, שאין עוד שאר תורה רק אלו לבדן שניתנו למשה בסיני, ולא ירגיל בניו עוד לתלמוד תורה, כמו שאמר הש"ס במנחות הנ"ל, דדבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ, שלא יאמרו בקריאת שמע יוצאין תלמוד תורה. ודו"ק.
(דברי פנחס, סי' לז)
הגאון הרב פנחס סג"ל צימטבוים (צימעטבוים) הי"ד, ראש בית הדין בעיר גרוס ווארדיין ומגדולי המשיבים בדורו, נולד בעיר טארנא שבמערב גליציה בשנת תרכ"ה. אביו, הרב הגאון ר' יששכר דוב סג"ל צימטבוים, היה מרביץ תורה לרבים כל ימיו והיה נכדו של אחד מדייני בריזל מגזע השל"ה הקדוש. אמו, מרת רייזל לבית בלוטה, עסקה כל ימיה בצדקה ובסיוע לעניים ולחולים, והייתה נכדת הגאון הרב שמואל מקאזניץ שהיה מורה צדק בבית דינו של האדמו"ר רבי נפתלי צבי מרופשיץ.
כבר בהיותו כבן שבע למד הילד פנחס צימטבוים בקלויז המפורסם בטארנא, בה למדו גאוני עולם נודעים, ונודע כעילוי. בכל יום היה משכים עם עלות השחר לקלויז, וחזר בשעות הלילה המאוחרות. על מנת שלא יתבטל מלימודו, הייתה אמו מביאה לו לקלוז פעמים ביום ארוחה מבושלת. בהיותו בן עשר כבר היה ר' פנחס מחדש חידושים ומפלפל עם גאוני הקלויז בעירו. הוא התפרסם כעילוי נפלא, ובהיותו בגיל בר המצוה כבר היה בקי בש"ס ובפוסקים. כשהיה כבן שבע עשרה התחתן הרב פנחס עם מרת טויבא צפורה בת הרב הגאון ר' אריה ליב ברונפלד, אב"ד קרעניץ, שהיה מצאצאי הגאון רבי העשיל מקראקא. לרב פנחס ורעייתו נולד בן בכור, הרה"ח ר' יצחק שמואל הי"ד, לאחר שש שנות נישואין, ואחר כך נולדו להם עוד שני בנים ושלוש בנות. בסמוך לחתונתו קיבל הרב פנחס היתר הוראה מאת הגאון הרב יצחק שמלקס מחבר שו"ת 'בית יצחק', ובו חלק שבחים מופלגים לרב פנחס. בשנת תר"נ (1890) קיבל הרב פנחס היתר הוראה גם מאת הרב הגאון יוסף דוב בער הלוי סולביצ'יק אב"ד בריסק ומחבר הספר 'בית הלוי', שכתב עליו כי הוא בקי בארבעת חלקי השלחן ערוך, בש"ס ובפוסקים, ראשונים ואחרונים, ושיבח את ערך חידושיו.
ספרו של הרב פנחס, שו"ת 'דברי פנחס', זכה להסכמות מאת גאוני דורו: הרב רפאל שפירא אב"ד וראש ישיבת וולוז'ין, הרב חיים סולביצ'יק אב"ד בריסק, הרב יוסף דוב הלוי סולביצ'יק ראש ישיבת ר' יצחק אלחנן בניו יורק, הרב יצחק אהרן הלוי עטינגר אב"ד לבוב והרב שלום מרדכי הכהן אב"ד ברעזאן. הרבנים כותבי ההסכמות שיבחו את המחבר כגאון גדול בתורה, חריף ובקי וירא שמים מופלג.
קרניץ הייתה עיירת מרפא, בתקופה שהרב פנחס גר בה, הוא היה נפגש עם גדולי הדור שהגיעו להתרפא בעיירה ומפלפל איתם בדברי תורה. הרב פנחס היה ממקורבי הצדיק משינאווא, רבי יחזקאל הלברשטאם, מחבר הספר 'דברי יחזקאל' (בנו של האדמו"ר ה'דברי חיים' מצאנז), שהיה מגיע בכל קיץ לקרניץ. ושוהה שם עד לחודש אלול. על מנת שהצדיק יוכל לאכול בשר בין ראש חודש אב לתשעה באב, היה הרב פנחס עורך סיום לכמה מסכתות באותם ימים.
גדולי הדור שהגיעו לקרניץ, עמדו על גדולתו של הרב פנחס כגאון עצום בכל מקצועות התורה, ובהשפעת הרב משה שמואל גלזנר מונה הרב פנחס לראש בית הדין בקהילת קלויזנבורג שבהונגריה. במשך השנים בהם התגורר הרב פנחס בקלויזנבורג, היה הרב שם לבדו, בעוד משפחתו נותרה בקרניץ.
בשנת תרנ"ט עמד ראש הקהל בגרוסווארדיין על גאונותו של הרב פנחס, והציע לו לכהן כראב"ד גרוסווארדיין, תוך שהוא מבטיח לממן את הוצאת הבאת משפחתו לעיר. לאחר שקיבל את ברכתו של הצדיק משינאווא, החל הרב פנחס לכהן כראש בית הדין בקהילת גרוסווארדיין, הקהילה הגדולה מכל הקהילות האורתודוקסיות בהונגריה. משנת תרפ"ב כיהן בנו, הרב דוד צימטבוים הי"ד, מחבר הספר 'חסדי דוד', כרב קהילת קרניץ.
משנת תרצ"ו כיהן הרב פנחס הרב פנחס גם כרבה של גרוווארדיין, ניהל את הרבנות בעיר, השגיח על מערך הכשרות, בנה מקווה, תיקן את העירוב בעיר, והנהיג בעיר אפיית מצות מכונה. הרב תיקן תקנות חשובות בענייני סידורי חופה וקידושין וגיטין, ובעניינים נוספים שנדרשו לחיזוק שמירת הדת. הרב ייסד בגרוסוואדיין קלויז לחסידי שינאווא, שהיה בית המדרש החסידי הראשון בעיר בו התפללו בנוסח ספרד, ובהשפעתו התרבו החסידים והלמדנים בעיר. הרב היה מקורב לאדמו"ר ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ שהתגורר בעיר. מידי פעם נקרא הרב לערוך דיני תורה ערים שונות.
הרב פנחס נערך להוציא לאור את ספרו, ואף התחיל את ההדפסה בשנת תרע"ב (1912), אך מלחמת העולם הראשונה פרצה ולא ניתן היה לקבל רישיון מהממשלה לקבלת הנייר הדרוש להמשך הדפסת הספר. הרב פנחס סגר את כתביו בקופסת ברזל, והורה לבני משפחתו להוציא לאור את ספרו לאחר פטירתו.
הרב פנחס השאיר אחריו חיבורים ערוכים ומוכנים לדפוס, ובהם קונטרסים בענייני תיקון עירובין, מקוואות, תקנת עגונות, תקנות ריבית, הלכות אישות, גיטין וענייני פסח. וכן תשובות לשאלות גדולי דורו. חלק מחידושיו הודפסו בכתבי עת תורניים, כגון 'וילקט יוסף,' 'תל תלפיות' ו'בדגל התורה'.
רעייתו, הרבנית טויבא ציפורה עסקה בכל שעות היום בהכנסת אורחים רבים, להם סיפקה אוכל וצדקה בסתר. היא נהגה להתפלל מידי יום בעמוד השחר, אמרה תהילים ולמדה משניות. כשאדמו"רי בעלז ושינאווא התארחו בביתם, הייתה הרבנית מארחת בביתה גם עשרות חסידים. בכל שבוע הייתה אופה בעצמה חלות לשבת ולעניים. לקראת נישואי ילדיה ערכה סעודה גדולה לעניי העיר. היא שלמה מכספה הפרטי לכתיבת ספר תורה גדול ומהודר, על ידי סופר סת"ם מומחה ומפורסם מצאנז. בהשפעתה מסירות נפשם של הרב פנחס ורעייתו לגידול ילדיהם בדרך התורה והחסידות, היו כל בניהם, חתניהם ונכדיהם, תלמידי חכמים, חסידים ויראי שמים, שהקפידו על מנהגי חסידי פולין ולבושם. הרבנית טויבא ציפורה נפטרה בו' באייר תרצ"ג (1933).
הרב נספה עקה"ש במחנה אושוויץ בח' בסיון תש"ד, עם משפחתו, לאחר שגרוסווארדיין נכבשה בידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. מכל ילדיו שרד רק בן אחד, הרב אהרן צימטבוים, ששכל בשואה את אשתו מרת יענטא ואת חמשת ילדיהם: שינדיל, רייזיל, רעכיל, דביירטשע ואריה ליב. הי"ד. לאחר שהיגר לארה"ב, ייסד הרב אהרן בית מדרש על שם אביו, 'בית פנחס', וכיהן כיו"ר 'איחוד הרבנים האמריקאים החדשים'. הוא הצליח למצוא כתבי יד של אביו, והוציא לאור ספר עם חידושי אביו, ובהם גם מעט משלשת אלפים תשובות שכתב אביו, נגנבו ממנו והודפסו בספר אחר, על ידי מישהו שהתיימר להיות מחבר חידושים אלו.
בתו של הרב פנחס צימטבוים, חיה הי"ד, היתה אשת הרב מנדל כהנא הי"ד בן הרב נחמן יחזקאל.
בתו של הרב פנחס צימטבוים, אלטע רבקה לאה, הייתה אשתו של הרב יצחק יעקב וייס, גאב"ד העדה החרדית.
בתו של הרב פנחס צימטבוים, בריינדל, הייתה אשתו של הרב שלמה זלמן כ"ץ, רב בגרויסוורדיין ובניו יורק.
שוכ"ט לכבוד הרבנים הגאונים הצדיקים די בכל אתר ואתר הי"ו.
הנה האברך ר' ירמיה בר' משה מסאנטאוו נשא אשה מווייצען הנקראת מרים בת ר' אברהם בשנת תרפ"א ולמספרם 1921 בחודש פעברואר, וישבו יחדיו בחיי צער לערך שבעה שנים במסה ומריבה בקטטות ובזיונות, שציערה אותו בקללות נמרצות בביזות וחרפות ומקללת יולדת בפניו בכל מה שהפה יכול לדבר, וגם לחשוד אותו והוציאה עליו שם רע שהוא רועה זונות רח"ל, ואף על פי שנתברר בעדים כשרים ונאמנים כי שקר ענתה בו, כי בכל יום בזמן שחשדה אותו כי למקום פלוני הוא הולך היו רגליו מוליכות אותו לביהכנ"ס ולביהמ"ד ללמוד שם תורה כמה שעות, והוא מפורסם לאדם חשוב בעל צדקה וגמ"ח ולאיש כשר והגון ונכבד. ואף על פי כן זה האדם לא מצא בה עזר אלא כנגדו, היה מוצא בה מר ממוות, ככה סבל האיש הזה ממנה עד שנת תרפ"ח ולמספרם 1928 בחודש יאנואר, ואזי מרדה על בעלה ועזבה אותו והלכה לה מביתו ויצאה והיתה בבית אחת מקורבותיה, ולערך שמונה חדשים הניחה לו מנוחה שלימה שאינה רוצה בו. ולאחר כך נתיישבה בדעתה לחזור לביתו, אמנם לא להשלים אתו כמו אשה כשירה שעושה רצון בעלה, אלא מצערו עוד יותר מכבראשונה ותמרר את חייו לגרש אותו מביתו למען תוכל לעשות בבית כל חפצה, עד כי הוכרח לנוס מפניה לבית אבותיו, אשר המה גם כן דרים שמה. ויהי בראותה כי אין האיש בביתו ונתקיים מגמתה, תפסה כל כלי הבית שלא בידיעתו ותנהג מן הבית ככל חפצה ותברח לחלוטין ולקחה עמה הכל והלכה לה לגמרי לבלתי שוב תשוב עוד לבעלה, וממאנת לקחת גט פטורין ולא לדור עמו כאורח כל ארעא.
ומאז ועד עתה היו שולחין לה מב"ד חמשה התראות ע"י הרב הגאון אבד"ק סאנטוב נ"י וג' התראות ע"י הגאון מופת הדור מה' מאד ז"ל שתעמוד עם בעלה לדין תורה לברר טענותיה בבית דין מדוע עשתה ככה ומדוע ממאמנת לדור עמו, ואם לא תעמוד לדין תורה תהיה נדונית כמורדת על בעלה. אמנם השמן לב האשה הזאת ואזניה הכבד ועיניה השע, אטומים אזניה משמוע לקול הורים ומורים ונותנת כתף שוררת ומסרבת לעמוד לדין תורה, ובכל פעם היא משנית את דבריה, פעם אומרת אם יתן לה הבעל עשרה שענגע אזי תקבל גט פטורין, ופעם אחרת אומרת שאם ישליש הבעל עשרת אלפים שענגע ביד בית דין אזי תעמוד עמו לדין תורה, ועיקר כוונתה לעגן את הבעל האיש היקר הזה, ולהבעל אין שום נכסים רק אביו אשר הוא עתור נכסין רק מעות מוזמנים אין לו להשליש ורצה ליתן וועקסלען על הסך הנ"ל שאם יתחייב בנו ע"י הבית דין ליתן מעות אזי יהיה ממה לגבות. אבל האשה אינה רוצית בזה בשום אופן, כי נראה כי כוונתה הוא רק לעגן את בעלה. ויקונן ירמיה על מר גורלו אשר חייו אינם חיים ועדיין מצות פריה ורביה לא קיים כי בנים לא היו להם עד היום והוא דופק לפתוח לו פתחי תשובה אם מותר לקחת לו אשה על אשתו הראשונה נחש הקדמוני ומבקש להתירו מכבלי העיגון של האשה זאת אשר מן הנמנע לו לבלות עוד ימיו ושנותיו כאשר עד עתה.
והנה ממחמת שראוי להשתדל עבור הבעל שהוא איש צעיר בשנים ימי חייו הם לז' שנים והוא מוכרח להיות נדוד בלא אשה מלבד קיום המצות פריה ורביה שלא קיים, הרי לא טוב היות האדם לבדו, וכמו שמובא באבן העזר סי' א' סעי' ח' וזה לשון המחבר: אפילו מי שקיים פריה ורביה מכל מקום אסור לו לעמוד בלא אשה. והובא בב"ש ס"ק י"ג דלדעת הרמב"ם איסור מדרבנן הוא וקרא אסמכתא, והרמב"ן מסופק בזה, והובא בפ"ת ס"ק י"ב דלדעת הרי"ף איסור זה הוא מדאורייתא, והובא בחמ"ח ס"ק י' דהרהור עבירה קשה מלשבת יצרה כמו שכתב התה"ד סי' ס"ג, וכן כתב הגאון מקאוונא שראוי להשתדל ולראות בתקנת הבעל כדי להוציאו מן העיגון ולא יכשל באיסור חמור כל ימיו. וכן כתב בספר שו"ת פנ"י וזה לשונו: אפילו קיים פריה ורביה מכל מקום אסור לו לעמוד בלא אשה. מכל שכן בנידון דידן שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה בוודאי מצוה להזדקק ולחדש בתקנת הבעל כל מה דאפשר על פי התורה. ועיין בטו"ז אבן העזר סי' קי"ט ס"ק י"ד שכתב דבזמנינו שיש חרם דרבינו גרשום שלא לישא ב' נשים, נמצא שהוא יהיה מעוגן כל ימיו, וזה ודאי שראוי לחוש לעיגון שלו, קל וחומר מעיגון של אשה דאקילו חכמים הרבה בעדות אשה, ואם כן קל וחומר בעיגון של איש שהוא מצווה על פריה ורביה. עד כאן לשונו. ובפרט שביקשו אותי הרב הגאון אבד"ק סאנטוב נ"י והגאון המובהק מה' מאד ז"ל שאשתדל עבור האיש הנ"ל ולהתיר מכבלי העיגון, על כן אמרתי לגלות דעתי על פי דעת הפוסקים הראשונים והאחרונים, והנה שריותא דהאי גברא בנוי על ה' טעמים להתיר: א. משום שהיא מורדת. ב. משום שהיא מסרבת לעמוד לדין תורה. ג. משום שהיא אשה רעה בדעותיה. ד. מפני שהוציאה שם רע עליו שהוא רועה זונות רח"ל. ה. דאף לשיטת הפוסקים שסוברין דגם במקום מצוה גזר רבינו גרשום מאור הגולה, עם כל זה משום חשש דהרהורי עבירה לכולי עלמא לא גזר.
…
בהא נחיתנא וסלקינא דיש להתיר להנ"ל לישא אשה על אשתו מכל הני טעמים שכתבתי לעיל ומצוה רבה להרבנים הגאונים נ"י לסייע להאברך האומלל ר' ירמיה נ"י להצטרף בצרופא דרבנן ת"ח מופלגים כמו דמבואר בנודע ביהודה ק' סי' ג' ובחה"ש סי' ד' וזה לשון הנודע ביהודה: ולא דוקא רבנים שנתקבלו בקהלות אלא אף לומדים ראוים להוראה וכל אב"ד בעירו יראה לצרף עמו הראוים להצטרף. עד כאן לשונו. וכל דברינו הוא רק אם אינם נגד חוקי המדינה והממשלה,
ועל זה באתי על החתום היום יום עש"ק מו"מ תרצ"ב פה"ק ראצפערטא יצ"ו.
יקותיאל יהודא שעהנפעלד, דומ"ץ דפה, בן הגאון הצדיק ממיהאליפאלווא זצ"ל.
הרב יקותיאל יהודה שנפלד (זלמן ליב) (שעהנפעלד), בנו של הרב משה יוחנן שנפלד, אב"ד מיהאפאלווא, מחבר ספר 'נחלי מים', שהיה ידוע כגאון וצדיק, מהמקורבים למרן ה'דברי חיים'.
הרב יקותיאל יהודה התחתן עם רבקה, בתו של הרב שאול רוזנברג, אב"ד רצפערט, בעל 'חמדת שאול'.
הרב יקותיאל יהודה היה דיין ומו"צ בראצפערט, ואחר כך מו"צ במיהאפאלווא, כעוזרו של אביו.
שניים מאחיו היו, הרב אברהם שנפלד, מו"צ בקהילת ערמיהאליפאלווא, והרב בנימין שנפלד, אב"ד מיהאלפאלווא.
הרב יקותיאל יהודה נספה בא' בסיון תש"ד באושוויץ, עם רעייתו וילדיהם: יחזקאל, פיידא, משה יוחנן חיים צבי באושוויץ שרדה בתם מרת טובה, אשת ר' שלמה ריקאווער.
נספו גם אחיה ואחיותיה של הרבנית רבקה: שרה ובעלה הרב משה יהודה עהרנרייך אב"ד ומשפחתם, משפחתו של אחיה ר' משה שלמה, אחותה חיה ובעלה הרב אליעזר ויינברגר אב"ד לעטא ומשפחתם, הרב יהושע אב"ד פ' סט' מיקלוש וראב"ד שאפראן ורעייתו אסתר מלכה ומשפחתם, צביה ובעלה ר' שלום פינקלשטיין, חנה ובעלה הרב הילל רוזנברג אב"ד סילאדי נאדיפאלו ומשפחתם, ואחיה הרב עמרם ממלא מקום אביו בקאצפערט ורעייתו שאשא ומשפחתם.. וכן גיסה הרב שלמה בריסק אב"ד יאנש-האלמא. הי"ד.
בפרשת נח, על הכתוב 'זה ינחמנו ממעשינו' וכו', ומבואר במדרש, שנח תיקן להם כלי מחרשה. וקשה להבין, וכי בשביל שנח המציא כלי מחרשה תכתוב עליו התורה 'זה חנחמנו'. אך דהענין כך, דעשרה דורות מאדם ועד נח עבדו את ד' רק בחיצוניות לבד, מצות אנשים מלומדה, וכמו הזורע בלי חרישה, אין הזריעה שווה כלום, כי מקצת מתקלקל ומקצת יאכלו עופות. אבל כשחורש ומניח הזרעים בפנימיות האדמה, אז יצמח בטוב ויהיה תבואה טובה. כן כשאדם עובד בפנימיות הלב, לא בחיצוניות בלבד, עבודה זאת רצויה לפני ד', וזה פירש, שתיקן להם כלי מחרשה, פי' שלמד להם דרך לעבוד בפנימיות הלב, וזה עבודה גדולה וטובה, לכן זכה שד' שילם לו מידה כנגד מידה, ולקחו ד' לפנימיות התיבה, והפרישו מרע של כל העולם. ושני בני אדם זכו שד' לקח אותם לפנימיות להפרישם מבני אדם, שלא להתערב ברע שלהם, נח ומשה, אולם משה רבינו עליו השלום היה גדול מנח שהיה רק טוב. וזה הפירוש 'ותרא אותו כי טוב הוא' שלא הורגש כלל מרע של כל העולם, ואך בחוץ היה זםת, אבל חומר בפנים שלא יריח אותו צדיק ריח רע וכו'. אבל נח לא הגיע למעלת משה רבינו עליו השלום, לכן אף שהפרישו ד' מרע הדור, אף על פי כן הריח ריח רע מהדור.
בפרשת וישב במדרש 'כה אמר ד' על שלשה פשעי ישראל' וכו' 'ואביון בעבור נעלים'. ומבואר במדרש שכאשר מכרו את יוסף בעשרים כסף, קנה לו כל אחד ואחד מנעלים, והוא פלא, וכי עד מכירתו של יוסף הלכו יחף ולא היה להם מעות לקנות מעלים, והלא עשירים גדולים היו השבטים. אך דהענין הוא כך, דידיעה שכל מקום שהשראות השכינה שורה, אסור לילך במנעלים, כמו שאמר במשה רבינו עליו השלום, 'ויאמר לו ד' של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא'. וכן ביריחו אמר המלאך ליהושע 'של נעלך' וכו', וכן הכהנים בבית המקדש שקדושת השם הייתה שם בהשראות השכינה, היו אסורים לילך במנעלים. והנה כאן קודם מכירת יוסף, שהיה יעקב וכל השבטים הקדושים ביחד, ויוסף הצדיק המקשר הכל עמהם, הייתה אצלם השראות השכינה כמו בבית המקדש והיו אסורים לילך במנעלים. אבל כאשר מכרו את יוסף הצדיק למצרים, אז נסתלקה הקדושה משם, והשכינה ירדה עם יוסף ימצרים, כמו שכתוב 'ויהי' ד' את יוסף', ואז כאשר נתפרדה הקדושה מאותו מקום, הותר להם לילך במנעלים, ואם כן שפיר אז הקנו מנעלים.
בפסוק 'ויאמר יהודה מה בצע' וכו'. ולהבין זאת, יש לומר דהנה מפני מה לא ידע יעקב אבינו ברוח הקודש, שיוסף חי ואחיו מכרו אותו, הוא מפני שאין רוח הקודש שורה אלא מתוך שמחה, ויעקב אבינו היה מתאבל תמיד על יוסף, ולכן לא נחה עליו רוח הקודש ולא ידע. ומפני מה היה מתאבל ולא קיבל תנחומין, כי נגזר על המת שישתכח מהלב, אבל לא על החי, ולכן לא קיבל לעולם התנחומין והיה מתאבל תמיד. וזאת אמר יהודה לאחיו, 'מה בצע כי נהרג את אחינו', פירוש אם באמת 'נהרג את אחינו וכסינו את דמו', הלא אז כשימות יוסף יקבל אבינו תנחומין, וישרה עליו רוח הקודש, ותיכף יוודע לו שאנחנו הרגנו אותו. רק העיצה 'לכו ונמכרנו' כו', ובאמת יהיה חי, רק אבינו יסבור שמת, ולא יקבל תנחומין לעולם, וממילא לא ישרה עליו רוח הקודש.
גבי טומאה הותרה בציבור, אמר בזה על הא דדווקא טומאת מת הותרה בציבור ולא טומאת זב, הלא לכאורה טומאת מת חמורה דטעון הזאה שלישי ושביעי. אך העניין כך, דזה שטומאה הותרה בציבור, מפני שכתוב 'כי אני… שוכן בתוך טומאותם', אף על פי שהם טמאים, שכינה ביניהם, כי אף שנטמאו הגוף, אבל הנשמה שהיא חלק אלוקי ממעל לא נטמאת. וזה דווקא בטומאת מת שבא רק מהגוף, אבל לא מהנשמה, כי באם שהייתה הנשמה לא הייתה כלל טומאה. לכן אף שנטמא מקום מקום טומאה הותרה בציבור, כי טומאה שבא מגוף לבד אינה יכול לגרש הקדושה מהנשמות ישראל, וד' שוכן בתוכם והותרה. מה שאין כן טומאת זב וזבה, שהטומאה בא מגוף ונשמה, לכן נטמא גם הנשמה, פסקה השארות שכינה מהם, ולכן לא הותרה בציבור.
(כרם, חוברת א, אדר א' תרפ"ז, סי א)
הרב יחיאל אברהם בלנקמן הי"ד, נולד באסוטרובצה בשנת 1888, להוריו, הרב שמואל וחנה הדסה, היה תלמיד מובהק של האדמו"ר רבי יחיאל מאיר הלוי האלשטוק מאוסטרובצה זצ"ל.
הוא היה מחשובי הרבנים בפולין, סופר ונואם מצוין, שהתפרסם במוחו החריף.
חידושיו פורסמו בכתבי עת תורניים (אהל מועד, א, סי' פ; שם, ב, סי' קנו; שם, ג, סי' יג, כח ולה; שם, ו, סי' כו; כתר תורה, שנה ט, ו; קול תורה, ד, טו, סי' ב; דבר בעתו, א, סי' מב; עטרת תפארת, א, סי' כ; אהל תורה, קראקא, סי' עז, קכג וקמא; קובץ תורני מרכזי, ח, עמו' לה. כרם שלמה, שנה כ קונטרס ט, עמו' כז, ועוד), והובאו בספר 'מרגניתא דרבי מאיר' ב, (תשע"ז), עמו' רסב; ספר 'אור המאיר', קונטרס אחרון, סי' מז; רבי מאיר שפירא במשנה באומר ובמעש, אף עמו' 230; אודים מאש, אש התורה, עמו' ש.
הוא התחתן עם מרת רחל'ה בת הגאון רבי שמואל שלמה בראון אב"ד לוקובה. הרב יחיאל אברהם כיהן שנים רבות כראש ישיבה שניהל חותנו בלוקובה. לאחר פטירת חותנו, מילא הרב יחיאל אברהם את מקומו ברבנות לוקובה. בהמלצת רבו, התקבל הרב יחיאל אברהם בשנת תרפ"ד לכהן כאב"ד בעיירה שברשין, השוכנת בין זמושץ' ולובלין. בעקבות כך, כתב האדמו"ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן מסוקולוב הי"ד ברכה לבני קהילת שברשין: 'אור גדול עלה בשברשין. צהלי ורוני יושבת שברשין כי גדול בקרבך'.
בנו, ר' מאיר הי"ד, היה מהתלמידים המצטיינים ב'ישיבת חכמי לובלין', והתפרסם כמי שצייר בכישרון רב את הציור 'בית המדרש' שהוצב בישיבה. לאחר פטירת ראש הישיבה, הרב הגאון יהודה מאיר שפירא, נשא ר' מאיר הספד על רבו.
בחודש חשון תש"ג (1942) נלקחו הרב, אשתו רחל'ה, בנם מאיר ואשתו, עם עוד מאה ושמנים יהודים מקהילת שברשין, והובלו לבית העלמין. המרצחים הגרמנים ציוו עליהם לחפור קבר אחים גדול ולרדת לתוכו. עד ראיה העיד כי 'הרב ביקש מהגרמנים רשות לומר כמה מלים לעדתו. עשרים דקות דיבר הרב אל בני-עדתו, התפלל אתם ואמר את הוידוי. בשעה שהרב הרים את קולו וצעק "שמע ישראל!" – החלו הגרמנים לירות לתוך הקבר, ומיד החלו לכסות באדמה את הקבר, כשעוד רבים מבין הנרצחים הראו סימני-חיים'.
'ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל' וכו', צריך ביאור מה שייכות יש לזה לזה.
איתא במדרש (בר"ר סח ט) על זה, מפני מה מכנים שמו של הקב"ה 'מקום', מפני שהוא מקומו של עולם ואין עולם מקומו. ולבוא אל עומק כוונת המאמר נקדים דברי המשורר ע"ה (תהלים קיז א) 'הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל העמים, כי גבר עליו עליו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה', וצריך להבין וכי מפני שגבר עלינו חסדו יתנו אומות העולם שבח על זה, מה הנאה יש להם מזה.
ונראה לאדוני אבי מורי ורבי על דרך שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים פה יא) 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו', דרש"י אמר (בראשית א א) 'בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ', בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית'. וכן כתוב (ירמיה לג כה) 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי', ראינו מזה דכל המעמד והקיום עולם אינה אלא משום התורה, לכן צריך שיהיה אחד שיעסוק בתורה שיכול העולם לעמוד. לפיכך היה באמת השם יתברך מחזיר התורה על כל אומה ולשון, ואין אחד מהאומות שהיה רוצים לקבל התורה, דכל אחד ואחד היה שואל מה כתוב בתורה. כיון דאמר 'לא תרצח', לא היה יכול עשו לקבל התורה, משום דברכו אביו על חרבך תחיה. אבל כיון שבא אצל הישראל מיד היו אומרים 'נעשה ונשמע'.
אבל מפני מה האומות העולם לא היו יכולים לקבל, מפני שבאומות העולם אינה שרוי האחדות והשלום, דיש מהם שאין יכולים לקיים 'לא תרצח' ורוצחים זה את זה, אבל בישראל האחדות והשלום, כמו שמצינו (תהלים כט יא) 'ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום', אין 'עוז' אלא התורה, לפיכך יכולים לקבל התורה.
מה הוא ההבדל בין 'חסד' ל'אמת'. נקדים דברי 'אהל יעקב' (פרשת ויחי) על הפסוק (מיכה ז כ) 'תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת להם בימי קדם', וקשה למה אמר ביעקב 'אמת' ובאברהם 'חסד'. והסביר על דרך משל, לשוכר אחד שהמסחר שלו היה מתמעט וחסור עד כי חסור מאוד, היה לו אוהב נאמן. הלך אצלו ובקשו ממנו שילווה לו מעות על איזה זמן, מיד נעשה מרוצה לו והיה נותן לו הסוחר שבח והודיה על זה. והיה חוזר ושואל לו אם הוא באמת מרוצה להלוות לו. אמר לו 'הן'. היה נותן לו שבח והודיה יותר, אבל עדיין לא נתן לו, אלא אמר שיבוא בזמן ידוע אז ייתן לו.
באותו זמן שקבע לו בא הסוחר ומקבל מאתו הכסף שהאמין לו והלך מאתו, ולא נתן לו שום הודיה כלל. והיה מתמיה זה האיש עליו ושאל לו: למה אז כשבאת אצלי ובקשת ממני שאלוה לך נתת לי הודיה כל כך, ועכשיו לא נתת לי מאומה. השיב לו: אז לא היית צריך ללוות לי, אף על פי כן אמרת לי שרוצה אתה ללוות, וזה היה מצדך חסד, על כן נתתי לך הודיה על חסדך. אבל מאחר שכבר אמרת לי להלוות, על ידי זה כבר התחייבת את עצמך משום 'מוצא שפתיך תשמור', והיה לך לקיים את דברך מצד מדת ה'אמת', ולא מצד מדת ה'חסד'. על כן אין עלי להודות בשביל כך בשביל מדת האמת שלך.
והדמיון לזה הוא הקב"ה שנשבע לאברהם אבינו ע"ה שייתן לו, באמת לא היה צריך לו לישבע, ואף על פי כן נשבע לו והיה חסד גמור. לכן היה צריך ליתן לו הודיה על זה, כמו שמצינו 'ויחשביה לו צדקה', פירשו כל המפורשים שנתן הודיה על זה. אבל יעקב לא היה צריך להודות, כי מאחר שכבר נשבע לאברהם צריך רק לקיים דיבורו, כי 'הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד', והיה רק מצד מדת ה'אמת'.
וזה הוא שאמר הכתוב 'תתן אמת ליעקב', שנתת האמת ליעקב, 'חסד לאברהם', מה שהיה חסד לאברהם. ולמה, 'אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם', כי מאחר שנשבעת לאבותינו, והיה רק אמת 'כי הוא צוה ויעמוד', פירוש שצריך לקיים דברו, והבן.
היוצא לנו מזה דאם אחד עושה דבר חדש נקרא 'חסד', והיוצא מדבר הזה נקרא 'אמת'. ורש"י אמר 'בראשית', בשביל התורה שנקראה 'בראשית' ברא אלקים את השמים ואת הארץ, הוה התורה דבר מחודש והעולם רק יצא ממנה דבשבילה נברא, לכן נקרא התורה 'חסד', והעולם נקרא 'אמת'. וכבר אמרנו דבשביל זה היו בני ישראל יכולים לקבל התורה משום שיש להם שלום, לפיכך היה יכול העולם לעמוד ולהתקיים. וזה הוא כוונת הכתוב 'חסד ואמת', התורה שנקראה 'חסד' והעולם שנקראה 'אמת', 'נפגשו', ולא היו יכולים לילך זה אצל זה, אבל 'צדק ושלום נשקו', אבל השלום היה מחברם זה לזה, דבשביל שהיה לבני ישראל שלום היה ביכולתם לקבל את התורה, ובשביל התורה ברא את השמים וארץ והיה העולם יכול לעמוד.
והנה מי נהנה יותר מן העולם הזה אומות העולם או הישראלים. אומות העולם, כי אין להם תורה ויכולים לאכול מה שהם רוצים, והולכים תמיד אל בתי קרקסיאות וטרטיאות ונהנים מכל תענוגי עולם הזה, ורק הם נהנים. ובשביל מה הם יכולים להנות מכל התענוגים האלה, זה מפני שנתן לנו התורה אשר בשבילה העולם יכול לעמוד והם יכולים להנות ממנה, לפיכך צריכין האומות ליתן שבח על זה שנתן לנו התורה, דבשביל זה יכול העולם לעמוד והם יכולים להנות ולהתענג מתענוגי העולם הזה.
וזה שאמר הכתוב, 'הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים', יתנו אומות העולם שבח על זה, 'כי גבר עלינו חסדו', שנתן לנו התורה, דבשביל זה 'ואמת ה' לעולם', יכול העולם לעמוד והם יכולים להנות ממנה, דרק הם נהנים מן העולם.
היוצא לנו מכל הנחות אלו, דאין העולם עיקר אלא התורה עיקר, והעולם רק טפל, שבשביל התורה ברא את העולם וכל אשר בה. ולמה הוא מפני שנתן לנו ובינינו שרוי שלום ואחדות. וזהו שאמר המגיד 'ברוך המקום ברוך הוא', ואמרינן על זה במדרש מפני מה מכנין שמו של הקב"ה 'מקום', מפני שהוא דייקא מקומו של עולם, התורה עיקר. אבל 'אין העולם מקומו', העולם אינה עיקר. ונתן טעם על זה ואמר 'ברוך שנתן תורה לעמו ישראל', שנתן תורה לישראל שהאומות העולם לא היו יכולים לקבל מחמת שאין בהם שלום, אבל בני ישראל היו יכולים לקבל מחמת שיש בהם שלום, ובשביל זה היה יכול העולם לעמוד, ומוכח מזה שהוא מקומו של עולם.
(תורת משה – מגן אבות, עמו' רי, ביאורים בהגדה של פסח)
הרב יצחק הרצפלד. נולד בשנת 1865 לאביו, הרב משה הירצפלד (מו"צ ור"מ בסעדאהעלי, ומתלמידי החתם סופר) ולאימו רחל לאה לבית בלאו.
הרב יצחק היה תלמידו של ה'חתן סופר'.
בהיותו כבן שמונה עשרה, נפטר אביו, כעבור שנתיים כתב את המכתב הבא לבן דודו, אליהו, בבקשה לסייע לאימו האלמנה, ולזכור חסדי אביו המנוח:
ימים רבים אשר עלה במחשבתי, לבקש את אחי באגרות שלומים, להודיעני משלומו הטוב, כי מאד שמחתי לשמוע כל טוב ממנו, כי משום שנגזרה מיושב שמים שלא זכינו ישבו אחים בעיר אחת, כי מה טוב ומה נעים היה זאת, ויתפרדו איש מעל אחיו, בכל זאת שמחה לאיש מענה פיו, ויאמין לי כי גדלה שמחתי באשר בא אלי איש לפרוס שלומינו ממנו, ואמר לנו שפגע בו בעיר פרעססבורג או בווייטצען או במקומות אחרים, ומבשר לנו טוב ממנו לשמחת לבבינו, וכה יתן ד' וכה יוסיף לשמוע ממנו כל טוב סלה. ומה מאד יערב ויבושם לנו לראות כל טוב ממעשי אצבעותיו היקרים, כדרך קרובים זה לזה, והנני באתי עתה על ימי הפורים הבאים עלינו לטובה, לברכו בברכת שמחת פורים, ויאריך ה' ימיו ושנותיו בנעימים. וגם באתי בשורותיים אלו לגשת אליו בשאלתי, אמי הצדיקת תחיה בבקשתי, כי בזמן קרוב במשך ב' שנים, כמה וכמה תלאה מצאתנו, כי בי"ח אדר שני תרמ"ג, לקח אלקים את אבינו רועינו עטרת ראשינו וכל משפחתינו אאמוה"ג זצוק"ל, ונשארנו כצאן אשר אין להם רועה, כי בחייו פרש כפיו עלינו, ונשפע לנו שפע שלא כדרך הטבע בזכות אותו צדיק. אולם עזבנו לנאנחות, ואין לספר כמה צרות גדולות עברו על נפשינו, ובכל יום ויום ראינו יותר מה חסר לנו, ואנה אפנה לעזרה. יאמין לי לולי שהשעה דוחקת אותי לנוס אליו לעזרה לא הייתי מבקש, כי ידוע לו כי אין זאת פעולתינו, אולם כעת בהכרח יאמר ליעקב שיעזור ויפלוט לנו ואל יאחר, נא ונא יזכור וישאל לימים הראשונים אשר אאמ"ו הג' זצוק"ל עשה טובות רבות עם מע"כ נ"י ועם אחיו ואחיותיו, כי לא לבד עלינו היה כאב רחמן, כי גם לכם היה כאב נאמן ורחמן, והציל אתכם מכל צרה וצוקה, ואין צורך לכתוב לו זאת כי, אין ידוע לכל, אבל למעלת כבודו ידועה יותר ויותר ממני. יזכור אותו עתה לאמי מורתי דודתו הצדקת תחיה, היא אלמנה אומללה רחמנא ליצלן, וישלם נא גמול הטובות לה, וביותר עתה כי בחודש הבאה יהיה בעירנו 'האססבענטיערונג', ואחי היקר הבחור שלמה יחיה יעמוד על הנסיון 'באסבענטיערונג', והוא יפה תואר ויפה מראה ואין לו שום מום והוא שלם בגופו' רק שאינו שלם בממונו' ויש כאן אדם אחד אשר רוצה להוציא אותו לחירות' אבל זה מבקש ממון' ואמר שיעזור לו השם יתברך אם יהיה לנו כסף' מיד האדירים הרשעים האלה. והנה בקשתינו שיבא אליהו ויבשר טוב ויזכר על הטוב, כי בצרה גדולה אנחנו, ונא יחוס ויחמול עלינו, הלא מעלת כבודו עצמינו ובשרינו, וכמה וכמה פעמים ששמעתי מאאמוה"ג זצוק"ל לספר עליו כל טוב, מטוב לבב אשר מעלת כבודו רחמן גדול היה גם בנעוריו, ובוודאי עוזר וחומל על אחרים אשר בידו להוציאם מצרה לרוחה. נא ונא יחוס ויחמול עלינו ואל ישיבנו ריקם מלפניו. ואדוני אבי מורי ורבי הגאון זצוק"ל אשר היה אבינו הרחמן, יתפלל אחר כך בעבורו אל אבינו שבשמים, שישלם לו השם יתברך הטובות שעשה עמנו. ונא ימלא שאלתינו, ובזה ישמח את נפש אמי מורתי הצדקת תחיה, וגם את נפשי, שאר בשרו הנאמן הדורש שלומו וטובתו כל הימים. (תורת משה – מגן אבות, עמו' יב-יג. ושם כתב, כי יתכן והכותב הוא אחד מאחיו, אך יותר סביר שר' יצחק הוא הכותב).
הרב יצחק התחתן עם רבקה לבית רוזנבאום, שנפטרה בשנת תרצ"ו והובאה לקבורה בסערדאהעלי. הוא היה תלמיד חכם גדול, חריף ולמדן, שהתפרנס ממסחר בבדים.
הוא השאיר אחריו חידושי ודרשות בכתב יד. הגהות ממנו הודפסו בספרו של אביו 'תורת משה מגן אבות' (בשם 'מבן המחבר').
נפטר בכ"ז בסיון תש"ד, ברכבת שנסעה למחנה ההשמדה אושוויץ. באותו היום נספו גם בנו, מיכאל לב (עם רעייתו פרידא לבית וייס ושלשת ילדיהם), בתו, הינדא (עם בעלה אהרן טאובר מסערדאהעלי וילדיהם יוסף, תמר-חיה ושמואל), ובתו, חנה.
בתו, רוזה (שושנה) נספתה בי"ח בתמוז תש"ד, נספו גם בעלה ר' שמואל אויש, וילדיהם: יחיאל מיכאל, ומשה – יחד עם רעייתו סוזאנה וילדיהם גבריאל.
בתו דבורה דורה ובעלה אברהם אלפרד הכט, נספו בשנת 1939, נספה גם בנם מקס משה הכט.
'אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה' וגו'. פירש רש"י: 'המשכן משכן' – שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל (שמות לח,כא).
יש לפרש על פי מה שפירש ב'ישמח משה' פרשת תצוה על הפסוק (שמות טו,יז) 'תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך' וגו'. על פי מה דעמדו הקדמונים הכי השני מקדשים שחרבו, הם פועל ריק ח"ו והיו כלא היו, חלילה לומר כן. אמנם הענין יובן על פי משל לאחד שהביא זרע אילן טוב ממרחק, ונטעו עד שצץ ופרח ועשה פרי, ואחר כך עקרו והביא זרע אילן אחר ונטעו וגם עשה פרי, ועקרו וחזר והביא זרע אילן דוגמתו מן המובחר, ונטעו והכניסו לקיום להיות דבר המתקיים לעד. והנה הכל היה בחכמה ובהשכל, לאשר כי הארץ הלזו אינה מסוגלת לגדל אילן כזה בטבעה ולא תוכל שאיתו, לזאת הקדים לנטוע נטע נעמן בארץ עדי תקבל קצת איכות וטבע עפר הארץ המגדלת אילנות כאלו, ואחר זה עקרו לנטוע אחר תחתיו, וכן בפעם השנייה, ואז כשקבלה הארץ כח שיש בו די לקיים האילן קיום נצחי, ונעשה קרן בן שמן משמני הארץ הרחוקה, ואז נטע אילן השלישי אשר לזה היה מגמתו גם מאז.
והנמשל הוא כשראתה חכמתו יתברך אשר אין בכח הארץ הגשומה הלזו לקבל ולסבול נוגה אור קדושת בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו, לולי הב' מקדשות הראשונות אשר על ידם ובכח קדושת העבודה מעשה הקרבנות זבח ונסכים ויתר עבודת הקודש אשר היה שם כמה מאות שנה, קנתה הארץ גם היא כח רוחני ואיכות קדושה נפלאה, עדי תוכל מעתה לסבול קדושת הבית השלישי מעשה ידי יוצר בית המקדש שלמעלה המכוון כנגד בית המקדש של מטה, וגדול יהיה כבוד הבית האחרון קיום נצחי ו'בית עולמים' יקרא.
וזהו הכתוב 'תביאמו ותטעמו בהר נחלתך', וקראו 'הר' על שם חורבנו, כדכתיב (ירמיה כו,יח) 'הר ציון לבמות יער', ושמא תאמר אם כן מה היא התועלת ממנו כיון שעתיד ליחרב, לזה אמר שהתועלת הוא 'מכון לשבתך פעלת ה' ' דייקא, היא מקדש השלישי מעשה ידי יוצר ב"ה, כי לולי הראשונות לא היה כח בארץ לקבל בית השלישי, והראשונות היו רק הכנה להאחרון כאמור. עד כאן דבריו בקיצור, עיין עוד שם.
ובכן נמצא ששני בתי מקדשים היו הכנה לבנין הבית השלישי, והיו צריכים להיבנות וגם להיחרב גם לולי החטאים, רק כדי שיוכל להיבנות הבית השלישי.
וזה יש לפרש הפסוק 'אלה פקודי המשכן', 'פקודי' מלשון 'ולא נפקד ממנו איש' (במדבר לא,מט) שהוא לשון חסרון — 'אלה פקודי המשכן', מה שנחסר המשכן, 'משכן העדות' שנחסרו פעמיים, 'אשר פוקד על פי משה', אלה נחסרו על פי משה, שמשה רבינו ידע שיחרבו, והם היו הכנה לבנין בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו.
(מפי נכדו הרה"ח ר' יוסף שלמה רייניץ, ירושלים – ששמע מפה קדשו פרשת פקודי תש"ד, כאשר היה בסוף הזמן בדרכו מהישיבה בבאלשא יארמוט לביתו בטארנאליא, ועבר דרך פולעק, עלי זכרון 13 עמ' מח-מט)
סיפר בנו, הרב יעקב שרגא הלוי יונגרייז, שאביו הרב שמואל בנימין הלוי יונגרייז אב"ד פולעק סיפר שכאשר היה משובתי שבת קודש אצל האדמו"ר בעל 'דברי יחזקאל' משינאווא, ראה שמנהגו לחתוך הביצים עם הבצלים בשעה שניגן הזמר 'חי ה", והיה מנגן בהתלהבות גדולה, וכשהגיע לחרוז 'צמאה נפשי אל השם' היה נדמה לו שיוצאת נפשו הטהורה של האדמו"ר משינאווא מגודל ההתלהבות
(עלי זכרון, יג, עמו' מג).
הרב הגאון המפורסם ר' שמואל בנימין הלוי יונגרייז הי"ד, אב"ד ור"מ ק"ק פילעק, היה בנו של הגאון הרב משה הלוי יונגרייז מייסד קהל היראים בקשוי ורב ואב"ד הקהילה ושל הרבנית פיגא בת הגביר הצדיק ר' נח יעקב לעווי מקהילת הארטיאן. הוא נולד כנראה בקהילת באלאשא יאמרט בשנת תרל"ב לערך.
בילדותו היה הרב שמואל בנימין ככל הנראה תלמידו של אביו בישיבת קאשוי, אחר כך היה תלמיד בישיבת הרב שמחה בונם סופר, ה'שבט סופר', אב"ד ור"מ פרעשבורג.
הרב שמואל בנימין התחתן בסביבות שנת תרנ"ג (1893) עם מרת רבקה בתם של הרב מאיר טננבוים אב"ד פילעק, טארנא ואב"ד ור"מ פוטנאק מחבר הספרים 'לוית אור' ו'אמרי מאיר' (אחיו של הרב מנחם מנדל טננבוים הי"ד אב"ד פילעק וטארנא. אביהם היה הרב יעקב טננבוים אב"ד פוטנאק מחבר ספר 'נהרי אפרסמון' שו"ת וחידושי סוגיות וספר 'שמן אפרסמון' על התורה, אחיו של הרב צבי שרגא טננבוים אב"ד ור"מ קהילת מעזאי טשאטה מחבר ספרי 'נטע שורק' על התורה, סוגיות ושו"ת. אביהם של הרב יעקב והרב צבי שרגא, היה הרב זאב וואלף טננבוים אב"ד ווערפעלט מחסר הספרים 'פלגי מים', 'קריה נאמנה' ו'רחובות הנהר') והרבנית הינדל בת הרב אהרן אברהם רייכמן מאימאלע.
בשנת תרנ"ז נפטר הרב יעקב טננבוים, ובנו הרב מאיר מילא מקומם בקהלת פוטנאק. אחיו של הרב מאיר, הרב מנחם מנדל, מילא את מקומו בקהילת טארנא, ואת מקומו של הרב מנחם מנדל בקהילת פילעק מילא חתן אחיו הרב שמואל בנימין יונגרייז. לרבנות קהילת פילעק השתייכו יותר משלושים ישובים באזור.
לאחר נישואיו היה הרב שמואל בנימין תלמיד של אבי חותנו, הרב יעקב טננבוים, והיה סמוך על שולחנו במשך שלוש שנים. לאחר הלידה הראשונה נותרה הרבנית עם שיתוק חלקי ועם חולשה.
הרב שמואל בנימין הוסמך להוראה על ידי הרב שמואל רוזנברג, מחבר ספר 'באר שמואל', אב"ד ור"מ קהילת אונסדארף. לאחר פטירת אבי חותנו, מונה הרב שמואל בנימין לאב"ד פילעק, שבמחוז נוגראד (כיום סלובקיה).
בכל ערב יום כיפור קודם 'כל נדרי' הנהיג שכל אחד יפייס את חברו לפני התפילה. בכל פורים היו אנשים הקהילה באים לשמחת פורים בביו, ואם היה סכסוך בין הבאים, היה מפשר ועושה ביניהם שלום. הנהיג ישיבה בפילעק, והעמיד שם תלמידי חכמים הגונים. בבית הרב נהגו בהכנסת אורחים מופלגת, והלינו שם את מקבצי הנדבות שבאו לעיר. בכל יום היה הרב הולך לבית הכנסת האורחים לברר האם האורחים אכלו, ובליל שבת עיקב את התפילה בבית המדרש עד שהיה לכל האורחים מקום לאכול. הרב היה גם מוהל, וכאשר נקרא לברית בתחילת חג הפסח בכפר, ארז את צורכי הפסח ונסע עם רעייתו לכפר, שם שהה בימים הראשונים של פסח. מידי חודש היה הרב שולח כספים שאסף לטובת כולל שומרי החומות בירושלים. כשהתבקש להתפלל לרפואה או לישועה, היה אומר תהלים בדמעות עד שהרגיש שהגיעה הישועה.
הרב היה מקורב לאדמו"ר רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם, ה'דברי יחזקאל', אב"ד שינאווא. בזקנותו תכנן הרב לעלות לארץ ישראל, אך הרבנית לא הייתה מסוגלת לעמוד בטלטול המסע.
הרב נהרג עקה"ש בכ"ב בסיון תש"ד. רעייתו הרבנית נפטרה בז' באדר תש", זמן קצר לפני הגירוש, והובאה לקבורה בפילעק.
ילדיו היו:
הרב חיים הלוי יונגרייז הי"ד, נולד בשנת תרנ"ה, והיה דומ"ץ ורב חברה משניות בקהילת מעריש אוסטרוי. נספה בשואה עם רעייתו וילדיהם.
הרב יעקב שרגא הלוי יונגרייז, נולד בשנת תרנ"ט, והיה אב"ד פילעק-ברוקלין. במהלך מלחמת העולם השנייה עבר לקהילת בודפשט, כיהן שם כמשגיח כשרות, ושרד.
הרבנית הינדל רחל הי"ד, נולדה בשנת תרנ"ו, אשת הרב משה הולנדר הי"ד, דומ"ץ פוטנאק ואב"ד סעניטץ. הרבנית נרצחה באושוויץ במשלוח מיום כ"ח באייר תש"ב. נספו גם ילדיהם לאה צביה, יהושע אשר ויונה. הי"ד. שרדה בתם שסטר פיגא, אשת הרב יחזקאל שרגא ליסוער.
הרב דוד יחזקאל הלוי יונגרייז הי"ד נולד בתרס"ג והיה אב"ד וראש ישיבה קטנה בזאגראב ודומ"ץ בקזמארק. הוא גורש למחנות העבודה 'קיש טארצא' ו'פעליקסדורף', רגליו קפאו בחורף הקשה תוך כדי עבודת פרך, הוא חלה בטיפוס ונפטר. היארצייט נקבע לז' באדר.
הרבנית מרים סלאווא הי"ד, אשת הרב שמואל דוד רייניץ הי"ד מורה הוראה ומגיד מישרים בקהילת טארנאליא, שנהרגו עקה"ש בכ"ג בסיון תש"ד, עם בתם הילדה פיגא אסתר. לבנם משה נתן פייטל הי"ד נקבע יארצייט בכ"ז בשבט, ולבנם חיים יצחק מרדכי הי"ד נקבע יארצייט בכ"ה בתשרי.
הרבנית חנה יוטל הי"ד, נולדה בסביבות שנת תרס"ו, אשת הרב יהושע גינז הי"ד, אב"ד אפץ ומחבר הספר 'גאולה וישועה' (שיצא לאור עם הסכמת חותנו). הם נספו באושוויץ עם חמישה מילדיהם – יעקב יוסף, משה אהרן, אברהם אלטר חיים, פרומט ודבורה סלאווא, בכ"ד (או כ"ו) בסיון תש"ד. שרדה בתם פיגא יהודית.
הרבנית לאה הי"ד, אשת הרב חנניה יו"ט ליפא פרידריך הי"ד. נהרגו עקה"ש בכ"ב בסיון תש"ד.
הרבנית שרה הי"ד (נפטרה בניסן תש"ד), אשת הרב חיים יעקב קטינא הי"ד, אב"ד ניר באגאד, נהרג עקה"ש במחנה מאוטהאוזן בד' בסיון תש"ה. ארבעת ילדיהם נהקגו עקה"ש בכ"ב באייר תש"ד.
אחיו היו: הרב יצחק צבי הלוי יונגרייז ממלא מקום אביהם בקשוי, הרב ברוך ראובן שלמה הלוי יונגרייז שעלה לירושלים והיה מקברניטי היהדות החרדית בעיר, הרב יעקב שרגא יונגרייז הי"ד אב"ד בערצעל. גיסיו היו הרב יוסף אלימלך כהנא הי"ד אב"ד אונגוואר, בן דודו הרב אברהם בנימין הלוי יונגרייז אב"ד פעהער-דיארמאט, הרב יהודה הלוי רוזנר הי"ד אב"ד סעקעלהיד מחבר הספר 'אמרי יהודה', ובן דודו הרב אשר אנשיל (ב"ר יהושע פאלק אב"ד סאנטא) הלוי יונגרייז הי"ד אב"ד מעזא-קאושעד.
הרב הוזכר בשו"ת יד יצחק (ח"ב סי' קלו, קסט, קצג, קצד, קצה, רנו, ח"ג סי' עח, ריד ורכ), מאת הרב אברהם יצחק גליק, בשו"ת מי יהודה (או"ח סי' ס), בשו"ת אבני שוהם (גרינוואלד, סי' מז) ובשו"ת וחידושי מהר"י שטייף (סי' רכו).
חידושים ממנו הודפסו בתל לתלפיות תרנ"ו, ד, עמ' 115. מכתב ממנו בעניין כשרות השמרים פורסם במחזיקי הדת, ט' אדר א תר"ע, ושם, כ"ח באדר ב' תר"ע.
כמו כן חיבר הסכמות לספרים: 'חדושי בני אהרן' ו'חדושי מהר"ם' (תרס"ז), 'סמיכת נפולים' (תרע"ב) ו'גאולה וישועה' (תש"ג).
שמעתי בשבוע זו וישב תרצ"ג, בעת שהיינו על האסיפה בטרענשין-טעפליץ ביום ג-ד שבוע זו לבחור נשיא הלישכא דארטה' דמדינתנו, והיה שם הזקן דמדינה הגאון הישיש רבי יוסף מאיר טיגערמאן שליט"א [הי"ד] אבדק"ק נייהייזל יצ"ו, והיה בתור זקן נשיא ופתח האסיפה הגדולה בדברי תורה ובדברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב… בתוך אמרותיו הנעימים אמר בביאור המדרש איכה (פתיחתא יא): אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה 'ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים' (שמות ג,ז) ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים בתורה 'ראה ה' כי צר לי מעי חמרמרו' (איכה א,כ). דאין להוקיר את האדם בשביל חכמתו לבד, אפילו אם יהיה החכם היותר גדול שבעולם וגם למדן גדול, כשאינו משגיח על העולם ואינו חושב להועיל את בני דורו עם חכמתו ובמעלותיו, אין לו ערך ושיווי האמיתי, כמאמר חז"ל (אבות ב, ח) 'אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך'. אך אם הוא נותן נפשו על בני דורו ומוותר על טובות עצמו בשביל טובת בני דורו, הוא הוא האדם אשר יש ערך ושיווי האמיתי וערך גדול שבערכין, ולו נאה ויאה הכרה ותודה על גודל ערכו. וזה כוונת המדרש: אילו זכיתם, היינו כשאתם רוצים להיות זך ונאה ובערך גדול ובשיווי הגדול, אז מוכרח אתם להיות קורין 'ראה ראיתי את עני עמי', היינו שתמיד אינו רואה רק את עני עמי, שדואג וחושב עבור הכלל ובני דורו ושוכח מצרת עצמו, ורק דורש טובת הכלל יותר מטובת עצמו. ועכשיו שלא זכיתם אתם קורין 'ראה ה' כי צר לי', היינו שאינו דואג רק עבור עצמו בלחוד. עד כאן דבריו. ודברי פי חכם חן.
ובדבריו אני מפרש מאמר קרא (ירמיה ט,כב) 'אל יתהלל חכם בחכמתו… הגבור בגבורתו'… ו'עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי' עכ"ל הקרא. וכבר עמדו המפרשים מהו כפל הלשון בזה. ובהנ"ל יובן היטב, דבזה אם האדם מחזיק לטובת עצמו כל אלו המעלות שחננו השם, היינו שהוא חכם וגבור ועשיר, והוא משתמש באלו המעלות רק לטובת עצמו, אז אין לו בזה שום הילול ושבח באלו המעלות, ואדרבא, הוא לו לגנאי שהוא גורם היזק בחכמתו ובגבורתו ובעשרו לאחרים. רק אז לו לשבח והילול באלו המעלות, בעת שהוא משתמש באלו המעלות הנעלות להועיל לאחרים, והוא מקיים בעצמו 'והלכת בדרכיו' (דברים כח,ט) מה הוא חנון אף אתה תהא חנון, מה הוא רחום אף אתה תרחם (שבת קלג, ב), וכדומה מאלו המעלות שיש בהקב"ה והוא רוצה להתדמות אליו, אז באמת יש להללו ולשבחו. וזה שאמר הכתוב 'אל יתהלל חכם בחכמתו', בעת שהוא וגבור משתמש רק לחכמתו וגבור בגבורתו ועשיר בעשרו רק לצורך עצמו, בזה אל יתהלל, ורק 'השכל וידוע אותי', שהוא מביט במדותיו של הקב"ה להיות דומה לו ומשתמש באלו המעלות להועיל לאחרים, אז יש לו להללו ולשבחו, והבן.
הרב יוסף מאיר טיגרמן הי"ד, מגדולי וזקני רבני הונגריה וסלובקיה, נולד בשנת תרי"ב בעיירה סנטוב (הונגריה), לאביו ר' מרדכי טיגרמן, נכדו של ר' מרדכי מסטניסלב.
בצעירותו למד יוסף מאיר בסטנוב אצל אחד מתלמידי ה'ישמח משה' אב"ד אוהעל. בהמשך למד אצל רבי עמרם בלום אב"ד מאד. הוא למד גם בישיבות תלמידיו של החתם סופר, הגאונים רבי משה פרידמן אב"ד פעטשניידרף ורבי חיים צבי מנהיימר, ובישיבתו של הגאון רבי כלב פייבל שלזינגר רבה של טפלשטאן. מורו זה גידל אותו, חינך אותו, לימד אותו תורה ודאג לשדך אותו, כמו אב לבנו. שם למד בחברותה עם הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד.
הרב יוסף מאיר התחתן עם מרת מרים בת הרב יוסף לוי מסילצ'ין. לאחר נישואיו עסק סחר ביינות. לאחר שאיבד את הונו, בשנת תרל"ו התקבל הרב יוסף מאיר להיות רב העיירה נובוק (מחוז טופולצ'ן), לאחר שקיבל כתב סמיכה מאת הרב שלום דוב שטרן אב"ד סערדהיל. בשנת תרמ"א התקבל להיות רבה של קהילת החרדים בעיר נייהייזל (נובה זמקי), והתמיד בעבודתו שם במשך ששים ושלוש שנים. בעבודתו הרבנית סייע לו חתנו, הרב אברהם שטרן הי"ד, שכיהן כדיין ומורה צדק בקהילה, וחיבר ספרים רבים ובהם: 'גפי אש' ו'מליצי אש'. בהקדמת הספר 'מליצי אש' כתבו נכדיו של הרב יוסף מאיר על הנהגתו הרבנית הייחודית של הסבא שלהם.
במהלך תקופת כהונתו התפתחה ושגשגה קהילת החרדים שם, והשפעת הרב חרגה הרבה מעבר לקהילתו. דרשותיו היו מלאים ברעיונות נפלאים, בסגנון מלוטש ובלשון צחה, ועוררו את לב שומעיו לתורה וליראת שמים, לתשובה ולמידות טובות. הוא ידע בעל פה את התנ"ך, והיה מומחה בדקדוק בלשון הקודש. הוא נודע כפוסק מומחה, בעל בקיאות נפלאה בש"ס ובפוסקים ובעל הבנה חריפה. רבנים רבים התייעצו אתו בשאלות הלכתיים סבוכות.
בשנת תרמ"ט הקים הרב ישיבה לצעירים, בה שמו דגש על לימוד עיוני של גפ"ת, ורק לאחר הבנה יסודית של הסוגיה, הוסיפו לפלפל בה. בנוסף לשיעורים היומיים שהעביר בישיבה, היה מלמד את בני קהילתו בכל יום, במשך שעתיים, שיעור בגמרא ובתוספות, באופן בהיר שהובן גם לאנשים הפשוטים.
בעקבות מלחמת העולם הראשונה עברה נייהייזל משלטון אוסטריה לשלטון סלובקיה. בשנת תרפ"ג, חתם הרב טיגרמן על 'קול קורא' להצטרף לשורות 'אגודת ישראל'. בשנת ת"ש הוא השתתף ב'כנסיה הקטנה' של 'אגודת ישראל' בהונגריה, ונשא שם את הנאום בנעילת הכנס. בנאומו סקר את השיגיה של 'אגדות ישראל' לטובת היהדות החרדי, שנעשו בהדרכת גדולי התורה והיראה. הוא שיבח את מפעל 'הדף היומי', את מערכת החינוך לבנים, את בתי הספר 'בית יעקב' לבנות, ועוד.
מספר שנים לפני השואה כבר חזה שימים קשים באים על יהדות אירופה, וחרד לגורלו של הדור הצעיר. עם פלישת ההונגרים לנייהייזל הם גזרו על יהודי העיר פתוח את חנותיהם בשבת. הרב ארגן מגבית, על מנת לשלם לשלטון הכובש לבטל את גזרתם.
הרב המשיך למסור שיעורים יומיים לעדתו, לדרוש לפניהם ולחדש חידושים, עד ליום בו גורשו לגטו. בשבת האחרונה דרש הרב לפני בני קהילתו על עניינין מסירות נפש וקידוש השם, ודן בשאלה איזו ברכה יש לברך בשעה מעשה.
מיום י"ז באייר תש"ד החלו לרכז את יהודי העיר בשני גטאות ולשדוד את רכושם, לאחר שלשה שבועות, בי"א בסיון, גורשו היהודים באכזריות נוראה על ידי השוטרים ההונגרים אל בית חרושת ללבנים שהוקף בגדרות תיל. במשך מספר ימים עונו קשות העשירים, במכות ועינויי תופת, כדי שיגלו את המקום בו הסתירו חפצי ערך. בכ' בסיון ובכ"ב בסיון, נשלחו כשלושת אלפים יהודי נייהייזל ברכבות לאושוויץ. היהודים נסעו ברכבות אלו בצפיפות איומה במשך שלשה ימים, עד להגעתם למחנה ההשמדה.
בהיותו בבית החרושת ללבנים, צפויים להישלח אל הלא-נודע, כתב הרב טיגרמן הי"ד מכתב לבנו הרב יצחק הי"ד, רבה של באקש-טשאבא, ובו כתב:
'ב"ה יום ד' בהעלותך תש"ד. אהבי בני יקירי נ"י עמ"ש וכו' ש"י. אוי לי אם אומר, אוי לי אם איני אומר, כי נגעה בנו יד ה' והובילו בין לילה, כל בני הקהילה למכונת לבנים, ומשם יוליכו אותם מחוץ למדינה בעוונותינו הרבים. ואני יושב לא עלינו בבית החולים דפה ולא ידעתי מה יעשה עמדי, אם אאלץ להשאר עד יעבור ו' או אהיה מוכרח ג"כ לילך בגולה חס ושלום… יקחו כל ממון של כל אחד… אמנם אנחנו מייחלים לישועת ה' כהרף עין אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם ברוב רחמיו וחסדיו. וגם מזוטא הוביל כל ב"ב לנאדי מעדיער ולא ידעתי מה נעשה בדינם. ואם אמנם בידי היה למלט נפש, אבל אמרתי לקיים "והלכת בדרכיו" ואמרו ז"ל שגלו השכינה גלתה עמהם. גם אני אמרתי, לא אוכל לפרוש מהם ועמם אנוכי בצרה. כתבתי לך כך זאת העובדה כאשר הוא, שלא תתמה על אשר לא אכתוב בימים הבאים כרגיל. ואל תדאג ואל תצטער עלינו הרבה, כי כל אורחות ה' חסד ואמת כו' וביטחוננו בה' האמת שעת צרה ליעקב וממנה ייוושע בקרוב בעזרת ה' יתברך ויתעלה. החותם בלב סמוך ונכון בביטחון לישועת ה' והוא ישמח אתכם וכו' בבשורות טובות ונחמות. נאום אביכם הנאמן הדורש שלומכם ושלום תורתכם באהבה ומצפה לישועה במהרה דידן, יוסף מאיר טגערמאן'.
ספר 'אלה אזכרה' מסופר שיום לפני הגירוש נשאל הרב טיגרמן האם למול תינוק יהודי שבאותו היום חל היום השמיני ללידתו. הרב וחתנו, הדיין הרב אברהם שטרן ענו שבנסיבות חירום קשה לפסוק הלכה, ועליהם להחליט ולעשות כפי הבנתם, ובירכו שהקב"ה יסבב הכל לטובה. התינוק נימוק, ואמו הצליחה בדרך נס לברוח יחד אתו מהגיטו השמור. כשהגיעה לבית בעיר סמוכה וביקשה שיתנו לה להסתתר שם, אך בעלת הבית הבחינה בתינוק הנימול וגרשה אותם. האם נאלצה להמשיך ולנדוד עד שמצאה מסתור באחד מהכפרים. לאחר זמן נודע לה כי הבית בו ביקשה להסתתר הופצץ ונהרס, זמן קצר לאחר שגורשה ממנו, וכל דייריו נספו. 'כה איסתייעא מילתא והאשה עם בנה ניצלו בזכות מסירות הנפש לקיים מצות מילה וזכו להישאר בחיים'.
ביום כ"ו בסיון תש"ד, בהיותו כבן 93, נהרג הרב יוסף מאיר עקה"ש, יחד עם חתנו הדיין הרב אברהם שטרן ורבים מבני קהילתו.
בנו, הרב יצחק, נהרג עקה"ש עם בני קהילתו בח' בתמוז תש"ד. נכדו, הרב שלמה זלמן ב"ר יצחק טיגרמן, שהיה תלמיד בישיבת פרשבורג, הצליח לברוח לשוויץ, ללא כל תעודות ולא אישורי מעבר, שם התחתן, ובהמשך עלה עם רעייתו לארץ ישראל.
רוב חידושיו של הרב יוסף מאיר היו בכתב יד ואבדו בשואה. נשארו רק שרידים מדברי תורתו, ובהם תכתובת שלו עם פוסקי דורו ומעט מדרשותיו שרשמו שומעיו.
תולדותיו הובאו בתוך הספר 'זכרון קודש: פרקי חיים וקווי אורה לדמותו של הגה"ק רבי יוסף מאיר טיגרמן זצוק"ל הי"ד גא"ד נייהייזיל', שהודפס בתוך הספר 'עם עני תושיע'.
ר' ישראל דוד רוזנברג ע"ה סיפר ששמע מאביו הרה"ח ר' יצחק מרדכי הי"ד שהרבי מלברטוב ור' שימע'לע מזליחוב הי"ד היו יושבים שעות ארוכות ומדברים יחדיו. ופעם נכנס ושמע את סוף שיחתם, איך ששואל ר' שימע'לע את הרבי מלברטוב אם אפשר לגלות זאת, והרבי מלברטוב משיבו שעדיין לא הגיעה השעה לכך.
ר' ישראל דוד רוזנברג ע"ה סיפר ששמע מאביו, החסיד ר' יצחק מרדכי, כי בעת שנסתלק הגאון רבי שמואל לייב זאק אב"ד ביאלא זצ"ל, לא רצה ר' יצחק מרדכי לצער את הרבי מלברטוב ולהודיע לו על הסתלקותו. הרבי מלברטוב היה נוהג להסיק בעצמו את תנור החורף, ובאותו יום בעת שהסיק את התנור פנה אליו ואמר לו 'דער ביאלא רב גייט זייער גוט למעלה'. ובזמן ש נסתלק הרב מאיר שפירא זצ"ל אב"ד לובלין, הסתובב הרבי מלברטוב בחדרו וניגן טעמי מגילת איכה, בניגוד למנהגו תמיד להיות בשמחה. ופעם אחת הסתובב הרבי בבית המדרש עם אחד הבחורים שהסתופפו בצל קורתו ידו, אוחזת באבנטו של הבחור מאחוריו, וכך טייל עימו ארוכות וקצרות, ובאותה העת גילה וסיפר לו רבינו הקדוש את כל שיעבור עליו בימי חייו.
(ע"פ הספר 'המאורות הגדולים לבית ביאלא')
וזה העתקתי ממכתב שלי שכתבתי לידידי היקר החסיד מו"ה ר' יצחק מרדכי נ"י שנת תרפ"ג קודם ראש השנה, והיה אז עת טרדות לשנינו, רחמנא ליצלן, מסיבות שונות, דזמן קשה היה, אמרתי טוב לקובעו בספרי זה לעת מצוא להתחזק על ידו בעזרת ה', רק סדרתיו בדרך מאמר לתמיד, לא בדרך מכתב.
ובענינא דקדושת הזמן שמתעורר ובא, אין להרבות בדבורים כי בזמן שהאדם, על ידי טרדות הזמן וכיוצא בזה, אינו מקושר היטב בעבודה שהוא בחינת מלכות גם הדיבור שהוא בחינת מלכות כביכול בשביה, כי הדיבורים אינם יוצאים לבחינת חירות, בחינת תורה, עלמא דבינה, אל תקרי 'חרות' אלא 'חירות'. כי אין אפשר שיהיו חרותים וחקוקים בלב אדם, רק על ידי 'אלא חירות', רק באשר הוא בבחינת חירות, הלב מוכן. ודי לחכימא. והעבודה, כלומר איזה אחיזה בעת כזאת, הוא רק בבחינת אותיות גולמות, בלי צירוף כנודע ממעשה באותו כפרן שנסע בדרך ולא היה שם מקום שמתפללים והיה נשאר ביום הקדוש בדרך ולא היה מכיר רק האותיות, ואמר האותיות דאלפא ביתא שהיה זוכרם וביקש שהקב"ה יצרפם, ואמר צדיק קדוש אחד, כי הועילה תפלתו במרום. כך הכנה לעת כזאת, כפי המצב רחמנא ליצלן (בעתים הללו). בזמנים קדושים כאלה בפרט לעבודה, הוא בחינת השברון והשפלות (אכן בלי עצבות חס ושלום, להיזהר מזה, רחמנא ליצלן). והבקשה כי ה' יתברך יצרף הניצוצות קדושות שמורגשים ומתעוררים כפעם בפעם ולהסתכל בעומק נפשנו, לא כפי הנראה וכפי ההנהגה (שלנו), רק כפי עומק הרצון הטוב (על דרך שאמרו חז"ל גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, אלא מי מעכב שאור שבעיסה ושיעבוד גליות, בפרט בעתים הללו. רחמנא ליצלן ודי לחכימא). וכפי מעט דמעט הגולמים שמתעוררים פעם בפעם לעשות מזה מלבוש יקר לנשמה וכלי להשפעה ולסייעתא דשמיא על להבא, אחרי מחילת העוונות שעברו, ובבחינת האהבה, שיתכן להיות הנעה גם לבחינת שפל שבשפלים לעליון שבעליונים, כי אין טעם באהבה, בזה הבחינה יתוקן הכל בעזרת ה' יתברך אהבה שלנו, נהיה פטורים מייסורים, ודי לחכימא. כנודע מדהרב רבינו זישא ז"ל זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, שאמר במה שאמרו שקודם ביאת משיח צדקנו 'יראי חטא ימאסו', היינו שיהיו מואסים בעובדים מצד היראה, רק העבודה תהיה (חביבה וחשובה) מצד האהבה. וזה בחינת הבקשה בהסתר בחינת געגועים וחיפוש שמתעוררת מצד 'בצר, בחינת טמטום ושביה, לא מצד היראה כי הכל נעלם, עד שיאיר ה' עינינו ויראנו נפלאות מתורתו והבריאה תתחדש בכבוד ה' (שיכירו הכל מלכותו בכל משלה ומלא כל הארץ כבודו יתברך) שמחה וחדוה ונייחא לכל עלמין ובריין. ובזה הכנה לאמת, כי האמת לא יתכן להתגלות רק בהכרת היטב מומיו, ובאופן זה יתכן האור ה' לשרות עליו, כאשר נודע לו כי חסר לו השלמה וממשלה הנאותה לבחינת דיבור, אז הקב"ה משתמש כביכול במאנין תבירין. ועל ידי דבר אמת נבוא לאמת, ואמת טובה ושלימה במדרגתה, כי כשעומדים למטה במדרגת אמת יש לו רגלים להתעלות לאמת נעלה וטובה ושלימה. ודי לחכימא, שזה נכווין לפי מצבינו בהתקיעות הבעות לטובה שזה בחינת 'תקיעה' הראשונה, פשטות כמו שהוא (לא לכזב ולשנות ההבטה על עצמו ובחינתו) ואחר כך 'שברים תרועה', הוא העתקות ועליות על ידי השברון והתקבצות הניצוצות קדושה, בחינת קולות מקוטעות, המתעוררים כפעם בפעם מעמקי דלבא עד שבאים לבחינת 'תקיעה גדולה', בחינת חירות יוצאים משביה ומבחינת 'צר', כנ"ל, על ידי בחינת 'והריעותם' וגו', ונושעים בה' אז בחינת שמחה ושפע הבא אחרי בחינת 'שברים תרועה', אז 'תקיעה גדולה', בחינת 'תקע בשופר גדול לחרותנו' (באים לבחינת עלמא דחירות בינה), בחינת 'וביום שמחתכם וגו' ותקעתם על עולותיכם', בחינת העליה (על דרך שאכתוב 'עלה אלקים', היינו מן ההסתר, בחינת 'אלקים עולים', הניצוצות קדושה, בחינת 'בתרועה', כנ"ל). 'בתרועה', בכוח השברון באים לבחינת ה' (התגלות בקול שופר, קול של חרות, ובחינת שפרו מעשיכם וגו') ו'על' בחינת 'זבחי (על דרך שכתוב 'זבחי אלקים רוח נשברה') שלמיכם', שהשיגם בחינת השלימות, ודי לחכימא, כי נגמר התיקון השלם על ידם בכח העובדות שלהם כפי הסדר, כמו שכתבנו. ויהי רצון שנזכה למלאכים מליצים טובים, שנהיה לזיכרון טוב לפני ה' אלקנו, לטוב לנו כל הימים לזכות בדיננו לחיותנו עם כל טוב סלה, ונזכה לבחינת הכתוב 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום', 'היום אם בקולו תשמעו', ונזכה לגאולה שלימה בישועת ה'.
הרב יצחק מרדכי רוזנברג הי"ד, מחשובי חסידי פרצ'וב בעיירה ריקו, נולד בחוטין (Chtin) בשנת 1880 לאביו החסיד המפורסם ר' ברוך ולאמו שיידל הדסה. לפרנסתו עבד הרב יצחק מרדכי כבעל מכולת. הוא נשא לאשה את מרת חנה לבית קורמן, ונולדו להם שמונה ילדים: אברהם יעקב, יהושע, ירחמיאל משה, מאיר שלום, שרה דבורה, ישראל דוד, יאיר יששכר ופסח אליהו. על פי המובא בספר 'כבוד ירושלים' הרב ברוך רוזנברג, היה בנו של הרב ישראל אליהו רוזנברג, בנו של הגאון הרב אפרים פישל רוזנברג, חתנו של הגאון הרב צבי הירש הכהן, אב"ד קראטשין, מחבר הספר 'מראה עיני הכהן', בנו של אב"ד אה"ו הגאון הרב רפאל הכהן.
הרב יצחק מרדכי רוזנברג היה מקורב לרבי מלברטוב, והיה מתפלל בעיירה ריקו אצל השו"ב א' איצה אפוזדבר, שהיה חסיד רדזין.
עוד בהיותו אברך, והיה כותב לו מידי פעם. המאמר הראשון לראש השנה בספר 'וידבר משה' על מועדים מאת האדמו"ר רבי משה יחיאל אלימלך רבינוביץ הי"ד מלברטוב, נכתב בשנת תרפ"ג קודם ראש השנה כאגרת לרב יצחק מרדכי רוזנברג, שזכה אחר כך להיות משמשו של הרבי מלברטוב.
הרב יצחק מרדכי סייע לרבי מלברטוב בהדפסת ספרו 'ויאמר משה'. בהקדמת הספר מודה האדמו"ר מלברטוב לרב יצחק מרדכי רוזנברג על שסייע לו בעריכת הספר: 'ואגב אזכיר לשבח את האברך היקר והנעים מו"ה יצחק מרדכי נ"י מעיר ריקו בפולין, שהיה לי לעזר גדול בסידור הכתבים, שהוא העתיקם מכתבים בודדים ומשובשים כפי שכתבתים בפעם הראשון בחפזון ובמהירות, בלי ישוב ועיון לתקנם. הוא קרא אותם ותקנם והעתיקם וסדרם קונטרסים, עד שאחר כך היה לי נקל מאד להעתיק ממנו למצא כל דבר אל אופניו לסדרם היטב. ה' יתן לו שכרו ופעולתו, יהיה רצוי לפניו לברכו ואת כל בני ביתו בברכה וישועה ונחמה וכל טוב, ויזכה להיות בביאת הגואל צדק בכלל ישראל לטובה, כן יזכנו השם יתברך'.
באדר תר"צ התחתן הרב ישראל ירחמיאל יוסף דנציגר הי"ד, בנו של רבי יצחק מנחם דנציגר הי"ד מאלכסנדר ה'עקידת יצחק' הי"ד, עם מרת חוה טאבא, מיד בתום השלושים לפטירת אביה, רבי נתן דוד רבינוביץ זצ"ל, האדמו"ר מפארצוב, בנו של האדמו"ר רב יעקב יצחק רבינוביץ מביאלה. ביום השביעי של השבע ברכות פנה לפתע האדמו"ר מלברטוב רבי משה יחיאל אלימלך רבינוביץ הי"ד, בנו של רבי נתן דוד, אל ידידו החסיד ר' יצחק מרדכי רוזנברג וביקש ממנו להיות הגבאי שלו.
בתחילת המלחמה שהה הרב יצחק מרדכי אצל הרבי מלברטוב, והצטרפו אליו שנים מבניו: ישראל דוד ואחד מאחיו הגדולים (יהושע?). לאחר שהנאצים כבשו את לברטוב, הם החלו לרדוף את היהודים. הם חיפשו את הרבי, אך הוא הצליח להסתתר בביתו מחוץ לעיר. מחשש שהפולנים יגלו את מיקומו, עבר הרבי להסתתר בבית אחד מחסידיו בעיר. שנים בניו של ר' יצחק מאיר המשיכו לגור בבית הרבי עד שנתפסו בידי הנאצים. לאחר שסבלו צרות וייסורים, הם הצטרפו לבית בו הסתתרו הרבי מלברטוב ואביהם. שאר משפחתו של ר' יצחק מרדכי נותרו בעיירה ריקא. באחת מהשבתות הגיעו אליו מספר יהודים עם הידיעה שמקומו נחשף למרצחים הנאצים. הרבי נסע מיד בעגלה ללובלין, יחד עם משמשו ר' יצחק מרדכי ושני בניו.
אחד החסידים הסתיר את הרבי באחוזתו המרוחקת. אשתו של הרבי מלברטוב, הרבנית חיה מרים, נפטרה בלובלין. לאחר מספר שבועות היה חשש שהנאצים מתקרבים, ולכן הם הועברו הרבי ומלוויו לסלאוויעטיש וניסו מספר פעמים לעבור את נהר הבוג ולהגיע לצד הרוסי. הגרמנים היו מפטרלים בשעות קבועות והאירו את האזור בפרוז'קטורים גדולים. רק בלילה השלישי הם הצליחו לעבור את הנהר בסירה קטנה. כשר' ישראל דוד היה בסירה נורו יריות לעברו, והוא קפץ למים והצליח להגיע לחוף ולהינצל, אף שלא ידע לשחות. לאחר חציית הנהר התאחדו הרבי ומלוויו בבית הקיץ של הרבי בעיירה דעמטשבא, שהיה בית גדול על יד בריסק. עם הגעתם התברר שהשלטון הרוסי כבר החרים חצי מהבית, ולרבי נותר בית המדרש, כמה חדרים קטנים ומקווה. באישור הרב מלברטוב, נדד ר' ישראל דוד רוזנברג ללמוד תורה בישיבת חב"ד בעיר ווילנה, ויחד עם חבריו לישיבה נדד משם ליפן ולשנגהאי שבסין. בסוף המלחמה היגר ר' ישראל דוד רוזנברג לאמריקה.
עם פתיחת מבצע ברברוסה ב-22.06.1941, במוצאי שבת, אור לכ"ז בסיון תש"א, ישבו הרבי מלברטוב ומשפחתו בסעודת 'מלוה מלכה' לאור נר קלוש. הגברי ר' יצחק מרדכי יצא לרגע לאחד מהשכנים להביא משהו לסעודה. כשחזר, גילה בזעזוע שהגרמנים זיהו את אור הנר, פרצו לבית וירו ברבי הקדוש מלברטוב ובבנו הבכור ר' יצחק. הי"ד. ר' יצחק מרדכי לקח את שני ילדיו הקטנים של הרבי מלברטוב, חיים ורייזל, שנותרו יתומים מאב ומאם, והעביר אותם בעיר ורשה, לידי סבם, רבי ישראל שפירא הי"ד, האדמו"ר מגרודזיסק, בעל "אמונת ישראל" משושלת קוז'ניץ-מוגליצא. לאחר זמן גם נספו שם הילדים עקה"ש.
על פי ר' ישראל דוד, לאחר שאביו, הרה"ח ר' יצחק מרדכי ניצל בדעמטשבא הוא עבר לגור עם משפחתו בזליחוב במשך שלוש שנים, עד שנהרג עקה"ש. אך על פי 'דף עד' שכתבה אחייניתו, הרב יצחק מרדכי נהרג עקה"ש בבריסק בשנת 1942.
בנו הגדול של הרב יצחק מרדכי, אברהם יעקב הי"ד, היה מפאר חובשי בית המדרש ועבד בשו"ב בריקי. הוא רצה מאוד לעלות לארץ ישראל ועבר הכשרה בקיבוץ של צעירי אגודת ישראל.
דפי עד נכתבו על חלק מילדיו של הרב יצחק מרדכי:: אברהם יעקב, ירחמיאל משה, יהושע, מאיר שלום ושרה דבורה. הי"ד. גם בניו, יאיר יששכר ופסח אליהו הי"ד, נספו..
'ותמת שרה בקרית ארבע', איתא בספר ציוני על התורה בשם גדול אחד, אל תקרי 'קרית ארבע' אלא 'קריאת ארבע', והובא בילקוט ראובני. שמעתי מגיסי הגאון הצדיק הרב מיכאל פרעסבורגער זצוק"ל ראב"ד דק"ק פאפא לפרש דהנה בפסחים (דף נו, א) אמר רבי שמעון בן לקיש: 'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם' (בראשית מט,א) ביקש יעקב לגלונו לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חם ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. ופירש רש"י: 'שמע ישראל', לאביהם היו אומרים, ומאז אנו אומרים 'שמע ישראל'. אבל עד יעקב כשהיו מקבלים עליהם עול מלכות שמים היו אומרים רק ארבע תיבות 'ה' אלהינו ה' אחד'. ובשעת יציאת נשמתה של שרה קיבלה עליה עול מלכות שמים בארבע תיבות אלו. וזהו שדרשו: אל תקרא בקרית ארבע אלא בקריאת ארבע תיבות אלו 'ה' אלהינו ה' אחד'. ועיין בילקוט ראובני בשם מדרש הנעלם: 'ותמת שרה בקרית ארבע' דא קריאת שמע, דלא מיתת האי צדקת על ידי נחש אלא נפקת רוחא דילה בקריאת שמע.
(בית ישראל, [א], על התורה ולקוטים שונים, עמו' כג; ספר תפארת יוסף, קונטרס בית דוד, עמו' כ)
'ויעברו ימי בכיתו, וידבר יוסף אל בית פרעה לאמר אם נא מצאתי חן בעיניכם דברו נא באזני פרעה לאמר' (בראשית נ,ד). והקשו בעלי התוספות, מדוע לא בא יוסף בעצמו אל פרעה לבקש בקשתו, אלא שלח אליו שלוחים. ונראה ליישב, דהנה לעיל פירש רש"י על הפסוק: 'וישלח פרעה ויקרא את יוסף וירצהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו ויבא אל פרעה' (בראשית מא,יד) מפני כבוד המלכות, מכאן שאין לבוא לפני המלך כשאינו מגולח. וכתב המחבר בשולחן ערוך יורה דעה (סימן שמא, סעיף ה): כל זמן שלא נקבר המת אינו חולץ מנעל וכו', אבל אסור לישב וכו'. וכתב הרמ"א: ויש אומרים דאסור ברחיצה ותספורת. והנה כבר עברו שבעים יום מעת שנפטר יעקב אבינו, כדכתיב: 'וימלאו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים, ויבכו אותו מצרים שבעים יום' (בראשית נ,ג), וכל אותו הזמן הזה אסור היה יוסף בתגלחת, שהרי מתו מוטל לפניו ועדיין לא הובא לקבורה. וכן נפסק בשולחן ערוך (סימן שצ, סעיף ד), על כל המתים מגלח לאחר שלושים יום, על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבירו. והשתא אתא שפיר הא דשלח יוסף לבקש בקשתו על ידי שליח ולא הלך בעצמו, מכיון שאין לבוא לפני המלך בשיער מגודל פרע.
(בית ישראל השלם בשם הגאון ר' מיכאל פרסבורגר הי"ד)
'הא לחמא עניא'. ויש אומרים: 'כהא לחמא'. והביא מורי חמי רבינו בעל תפארת יוסף זי"ע ראיה לנוסח זה, דהנה קשיא רישא אסיפא, ברישא אמר: 'כל דצריך ייתי ויפסח', משמע שבזמן הבית מדבר. ובסיפא אמר: 'השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל', הרי דמייר אחר החורבן. לפיכך צריכין אנו לומר, שבעל ההגדה מספר על פסח מצרים, שאכלו את הפסח ועדיין לא היו בארץ ישראל… וגיסי הגאון המפורסם הרב מיכאל פרעסבורגער, אב"ד דק"ק פאפא, זי"ע, פירש על פי מאי דאיתא בתרגום יונתן לשמות יט,ד: 'ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי' – וטעינת יתכון על גננין הי כעל גדפין נשרין מן פילוסין ואובילית יתכון לאתר בית מוקדשא למעבד תמן פסחא. ופירש המפרש: שהוליכם להר המוריה, ושם עשו הפסח והמזבח, וחזרו לרעמסס בשעה קלה. עכ"ל. נמצא שאכלו את הפסח בהר המוריה, ולכן ביקשו: 'לשנה הבאה בני חורין', ולא היו צריכים לבקש: 'לשנה הבאה בארעא דישראל', כי אם בשעה שאכללו את הסעודה קודם אכילת הפסח. עד כאן דברי גיסי זצ"ל.
(בית ישראל השלם, חלק ו, מאת רבי ישראל טויסיג, עמו' עא-עב; בית ישראל, [א], על התורה ולקוטים שונים, עמו' סד; תפארת אהרן', קונטרס בית דוד, עמו' כח)
'זכר לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב' (דברים ט,כז). שמעתי מגיסי הגאון ר' מיכאל פרעסבורגער אב"ד בק"ק פאפא, הי"ד, ששמע מחמיו הגאון ר' שמואל הלוי וויינבערגער אב"ד סערדהעלי זצ"ל, בברית מילה של בן אחי מוהר"ר יצחק הי"ד. איתא במדרש (דברים רבה ג, טו) אמר לפניו משה: חשוב אותם כסדום, מה אמרת לאברהם? 'ויאמר ה' אם אמצא בסדם חמשים צדיקם בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם' (בראשית יח,כו), וויתרת לו עד עשרה. מנין, שנאמר: 'ויאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם אולי ימצאון שם עשרה, ויאמר לא אשחית בעבור העשרה' (שם יח,לב). ואני מעמיד לך מאלו שמונים צדיקים. אמר לו: העמד. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הרי שבעים הזקנים, דכתיב: 'ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו ולקחת אתם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך, וירדתי ודברתי עמך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם, ולא תשא אתה לבדך' (במדבר יא,טז-יז), אהרן, נדב ואביהוא, אלעזר ואיתמר, פנחס וכלב, הרי שבעים ושבעה. אמר לו הקב":ה הא משה היכן עוד שלשה צדיקים? ולא היה מוצא. אמר לפניו: ריבונו של עולם, אם הללו בחיים ואינם יכולים לעמוד להם בפרצה הזו, יעמדו המתים. אמר לפניו: עשה בזכות שלשה אבות, והרי שמונים. 'זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך' (שמות לב,יג). כיון שהזכיר משה זכות אבות, מיד אמר לו: 'סלחתי כדברך' (במדבר יד,כ). כיון שעמד שלמה וראה שהזכיר משה שבעים ושבעה צדיקים חיים ולא הועיל כלום, אילולי שהזכיר זכות שלשת אבות שהיו מתים, התחיל אומר: ושבח אני את המתים שכבר מתו, מן החיים אשר המה חיים עדנה (קהלת ד,ב). עד כאן לשון המדרש. ויש להבין, מנין למד שלמה שהמתים משובחים יותר מן החיים, שמא שווים הם, אלא שלא נמצאו שלשה צדיקים חיים והוצרך משה להעמיד לפני הקב"ה שלשה צדיקים מתים כדי להשלים מנין שמונים? ופירש בספר 'זרע יעקב', דלכאורה קשה: פתח בעשרה צדיקים וסיים בשמונים? אלא כך אמר משה: שבט לוי לא חטא בעגל, נשארו אחד עשר שבטים שחטאו, אעמיד כנגדם מאה ועשר צדיקים – עשרה כנגד כל שבט – ויכפרו על עוונם; והרי יש להם זכות שלשת אבות, שכל אחד מהם שקול כנגד עשרה, אצרף להם עוד שמונים צדיקים מן החיים ויהיו מאה ועשר. אמנם כשעמד משה למנין, לא מצא אלא שבעים ושבעה בלבד, וחסרו לו עוד שלש, כדי להשלים שמונים, התחיל לבקש: עשה בזכות שלשת אבות. כלומר: מלבד מה שהאבות שקולים כנגד שלשים צדיקים, יש לצרף זכות עצמם שהם שלשה וביחד הרי כאן שלשים ושלשה, ובסך הכל יש גאן מאה ועשר צדיקים שיכפרו על אחד עשר שבטים. והסכים הקב"ה על ידו, ואמר לו: 'סלחתי כדברך'. מכאן למד שלמה שהמתים משובחים מן החיים, שכל אחד מן הצדיקים המתים שקול כנגד אחד עשר מן הצדיקים החיים. וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום: 'גל עיני ואביטה' (תהלים קיט, יח). רצה לומר: בזכות האבות הקדושים, שנקראו 'עינים', והם שקולים כנגד שלושים ושלשה צדיקים, נמחל לישראל על עוון העגל וניתנו להם הלוחות האחרונים. עד כאן שמעתי מגיסי זצ"ל.
(בית ישראל השלם, ה, עמו' מט-נ)
תניא ר' אליעזר אומר אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר וכו', אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו שנאמר 'קימו וקבלו', קימו למעלה מה שקיבלו למטה. אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית ליה פרכא (מגילה דף ז' ע"א). הקשו בתוספות וקשה דשמואל מי ליכא פירכא, דהא רבא גופיה הוא דאמר פרק רבי עקיבא (שבת דף פ"ח ע"א), אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב 'קימו וקבלו היהודים', קיימו מה שקבלו כבר. ותירץ, דלכאורה קשה מה מהני מה שקיבלו התורה בימי אחשורוש שנית, הא המפרשים האריכו בהבנת הדבר איך יוכלו האבות לקבל חוב על זרעם. בשלמא במתן תורה כתיב בפרשת נצבים (דברים כט,יד) 'כי את אשר ישנו פה' וכו' 'ואת אשר איננו פה עמנו היום', פירש רש"י ואף עם דורות העתידים להיות, אבל בימי אחשורוש קשה איך יוכלו האבות לקבל התורה על זרעם. על כן צריך לפרש שגם בימי אחשורוש קיבלו עליהם כל הנשמות שעתידים להיות כמו במתן תורה, והאיך אנו יודעים זאת, אלא על כרחך אסתר ברוח הקודש נאמרה. וזו כונת הגמרא 'קיימו למעלה' כל הנשמות שעתידים לבא לעולם את התורה, 'מה שקיבלו למטה'. ועל כן רבא דמפרש במסכת שבת (דף פ"ח) 'קיימו מה שקיבלו כבר', כוונתו על דרך שמפרש שמואל 'קימו למעלה מה שקיבלו למטה', דבלי זאת לא מהני הקבלה על הדורות הבאים.
(ספר בית ישראל השלם, ז, חידושי אגדות, מגילה ז)
.
הרב מיכאל פרסבורגר הי"ד, אב"ד פאפא, נולד בשנת תרמ"א (או תרל"ט), לאביו, הרב הגאון ר' יוסף פרסבורגר (דומ"צ בקהילת מטרסדורף, מחבר הספר 'תפארת יוסף' וחתנו של אב"ד מטרסדורף, הרב אהרן זינגר, מחבר הספר 'תפארת אהרן'), ואחיו של הרב אהרן פרסבורגר הי"ד, אב"ד באניהאד.
בספר 'על ישראל הדרתו', מזכרונות הג"ר ישראל טויסיג זצ"ל ממאטעסדארף, מסופר כי שני האחים היו מתפלפלים בלהט עם אביהם, הרב יוסף, במשך כל היום בלימודם, עד שהשכנים הנכרים היו אומרים שאינם מבינים למה בבית הרב מתקוטטים כל היום.
הרב סבל מפרנסה דחוקה, ושני בניו החליטו לסייע לאביהם באמצעות נסיעה לעיר וינה, לעסוק שם במסחר. כשנודע הדבר לאביהם, הוא קרא להם ואמר: 'אם תלכו לעסוק בפרקמטיא, אני אשב שבעה ואתאבל עליכם, ושוב לא תוכלו לראות פני'. דברים אלו עשו רושם חזק בנפש בניו, והם נשארו ללמוד בישיבה, ובהמשך התפרסמו בכל מדינת הונגריה, כתלמידי חכמים מופלגים, מגדולי ההוראה בדור שלהם.
הרב מיכאל היה תלמידם של הרב שמחה בונם עהרנפלד ושל ה'שבט סופר', הרב שמחה בונם סופר, אב"ד פרסבורג.
הרב מיכאל התחתן בשנת תשס"ה (1905) עם מרת הנלה [חנה פיגא] בת הגאון רבי שמואל לוי ויינברגר, לימים, אב"ד סרדיהאלי (חתנו של הגאון רבי הלל מקאלאמיי). לאחר נישואיו היה סמוך על שולחן חותנו בבאניה. בשנת תרס"ה מונה הרב מיכאל לדיין בנאדי באניה, לאחר שחותנו עבר לסרדיהאלי. משנת תרס"ט כיהן כאב"ד ערדע-באניא, וכעבור זמן קצר, התקבל הרב מיכאל לכהן כדיין בפאפא.
גיסו הרב ישראל טויסיג כתב בספריו כי אנשי קהילת פאפא התנו מראש עם הרב, והחתימו אותו על חוזה שהוא מתחייב להתפלל בבית הכנסת של הקהילה. אולם לאחר שהתקבל למשרת דיין בקהילת פאפא, לא הלך הרב להתפלל שם. בני הקהילה איימו כי אם ימנע מללכת לבית הכנסת, יהיה עליו לעזוב ולוותר על משרתו, אך הרב אמר כי הוא לא ילך לשם, אפילו אם הוא יפסיד בשל כך את משרתו. כאשר שאלו אותו אנשי העיר, אם כן למה חתם על החוזה, אם לא היה בדעתו ללכת ולקיים את הבטחתו, השיב להם, כי הוא התחייב רק ללכת אל 'בית הכנסת', אבל מכיוון שאין להם 'בית כנסת', רק 'טעמפעל', היות והבימה שם הייתה ממוקמת ליד ארון הקודש, כמנהג הרפורמים, על זה מעולם לא התחייב. העניין עורר ויכוחים בתוך הקהילה, ובסופו של דבר ראש הקהילה פוטר, הרב נותר במשרתו, והבימה בבית הכנסת הוצבה במקומה במרכז בית הכנסת.
במקור נוסף נכתב כי הרב מיכאל קרא לאביו שיבוא לעזרתו. אביו נסע מיד לפאפא, דרש שם ב'חברת ש"ס', ולא הזכיר דבר מעניין מיקום הבימה בבית הכנסת. עם זאת, דבריו חוצבי-הלהבות אש השאירו רושם עמוק בלב ראשי הקהילה, ובעקבות כך, הם החליטו להעביר את הבימה לאמצע בית הכנסת, על מנת שהרב מיכאל יסכים להיכנס לבית הכנסת.
הרב מיכאל פרסבורגר כיהן כדיין וראש ישיבה מפורסמת בפאפא, ובהמשך כיהן כאב"ד בפאפא. תקופת רבנותו בפאפא ארכה למעלה משלושים שנה, עד לשואה.
הגאון הישיש רבי יעקב יצחק ניימן, כתב כי היה רגיל לבוא לפני הרב מיכאל פרסבורגר להציג לפניו את ספיקותיו בלימוד 'ולהשתעשע מבושם חידושי תורתו'. הרב מיכאל עמד בקשרי ידידות עם הרב הגאון בעל 'ויגד יעקב' מפאפא, ובנו בעל 'ויחי יוסף', שהתייעצו אתו בענייני הלכה, ובפרט בענייני המקוואות שבעיר שלהם. גם הרב הגאון ר' דירנפעלד הי"ד מפאפא התייעץ עם הרב רבי מיכאל כאשר התעוררו אצלו ספיקות וקושיות במהלך לימוד שו"ת 'חתם סופר'.
הרב מיכאל פרסבורגר הי"ד נספה במחנה אושוויץ, בי"ז בתמוז תש"ד, ביחד עם בני קהילתו ויחד עם כל משפחתו: בנו, הלל (עם אשתו בניו), בנו הבחור אהרן, בתו רייזל ובעלה הרב שמעון וואכטל. הי"ד.
רוב חידושיו אבדו, וגיסו, הרב ישראל טויסיג, הדפיס חידושים משמו, לעילוי נשמתו, 'כיון שבעוה"ר לא נשאר ממנו ומכל יו"ח שנספו על קדה"ש הי"ד' (סוף ספר 'תפארת אהרן').
הרב טויסיג בספרו 'בית ישראל' תנינא, ב, פרסם חידושים על מסכת בבא מציעא, בחיבור בשם 'נר מיכאל' לעילוי נשמת גיסו, 'הגאון הצדיק המפורסם רבי מיכאל פרעסבורגער ראב"ד דק"ק פאפא הי"ד, בנו של מו"ח הגאון בעל תפארת יוסף ממאטטערסדארף זצוק"ל אשר פגעו בו (ובאשתו ובשני בניו, הרבני מוהר"ר הלל, עם אשתו ובניו, והבחור אהרן, ובבתו הרבנית מרת ריזל עם בעלה הרב הגאון ר' שמעון ווכטל) ידי הארורים בימי ההשמדה הנוראה ועלה על המוקד בקדושה ובטהרה ביום המר והנמהר שבעה עשר בתמוז יחד עם כל בני קהילתו הי"ד ולא זכה לקבורה, ולא נספד כהלכה. על כן מצאתי לי לחוב קדוש לחרות בעט ברזל ועופרת דברים אחדים מחידושיי לזכרו הקדוש'.
ברוך ה' אשר לא עזב חסדו ואמיתו והנחני בדרך אמת לסדר עד פנינים יקרים נפלאים ונוראים ממקורים נאמנים הנובעים ממקורי אמת אשר זכו עוד לשתות מבאר מים חיים נחל נובע מקור החכמה ויראת ה' טהורה, הצדיק האמיתי איש אלקים נורא רבינו הסבא קדישא מראדישיץ זי"ע, ובתוכם גם מרבותיו הקדושים, ומתלמידיו הקדושים ומשאר צדיקי אמת אשר בוודאי ילהיבו לבות בני ישראל לעבוד באמת לאל אמת. והנה אף שרבו המניעות, וגדלו היגיעות באסיפת אמרים ישנים וברורים, ובפרט בעת הזאת שבעוונותינו הרבים נתמעטו הלבבות החרדים על דבר אמת השואלין ודורשין אחרי מעשי צדיקים ונפלאותיהם שמפרסמים על ידי זה כח אלקותו יתברך שמו בעולם, ומי יהיה מן המהדרים על ידי זה ליקח הברכה הזאת אל תוך בתיהם, מכל מקום אחר כל זאת לא נסגתי אחור, ולא רפו ידיי, ולא נתרשלתי ממלאכת הקודש. והנה לבי אמר לי אדרבה בעת הזאת שהמינות והאפיקורסות מתגברת בעולם רחמנא ליצלן, הוא העת הנכונה להרבות בספרים כאלו המשרישים אמונה בתוך לבות בני ישראל, המזכירים לנצח את גדולי מנהיגי ישראל, הצדיקים אשר מסרו נפשם עבור כבוד ה' יתברך, בכל רגע ורגע, ובעד עמו בני ישראל, אשר היו מגדולי בעלי אמונה שהאמינו על כל דבר שהוא בהשגחה פרטיות, ולכך גזרו אומר ויקם. ולזה אמרתי לא אמנע טוב מהעולם החרדים, חסידים, ותמימים הצמאים עוד לדבר ה' ונפלאותיו הנעשים על ידי עבדיו הנביאים אשר השכינה מדברת מתוך גרונם. ולא שמתי אל לבי קושיית אנשים הזמניים ההולכים אחרי שרירות לבם ומשכיות לבם עברו מרוב תאוות עולם הזה, ובכל זאת עוד חמד לבם בזה התאווה, בהתאספם עם חסידים אמיתים להקרא בשם 'חסידים', אשר שאלו בתמהון, היתכן כזאת דברים שיוצאים מגדר הטבע, האיך יכולים לשנות הטבע, מדוע איך אנו רואים היום השתנות הטבע, אבל הבל ומינות יפצה פיהם וטחים עיניהם בתאוות המטונפות רחמנא ליצלן, כי מי שרוצה לראות יוכל לראות בכל עת וגם בכל רגע, ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ואף הרופאים שרובם המה אינם מאמינים רואים הרבה פעמים השתנות הטבע אצל החולים שעוסקים ברפואתם, ומהם שכבר אמרו נואש לחייהם ושאין להם עוד שום תקוה, וכבר גוססין הם, ופתאום התחיל לדפוק בהם רוח החיים, ובראותם זאת הודו ואמרו 'אצבע אלקים הוא', והרבה מהם הביעו בפיהם ואמרו שמזה יוכלו להאמין בבירור גם כן על תחיית המתים, ועוד כהנה שרואין אנו גם היום השתנות הטבע, ואין כאן מקום להאריך. ועוד תמהין ושיילין על עסק הדיבוקים ורוחות רעות רחמנא ליצלן שאירע בשנים הקודמים מדוע אין אנו רואים גם היום, אשר אכתוב מזה אם ירצה ה' לקמן. והנה אין שום חידוש אצלי על קושייתם כמו שכתוב בספר 'אור המאיר', וזה לשונו בפרשת חיי על הפסוק 'ויאמר ה' אלקי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום' כו', יפה שיחתן של עבדי אבות כו'. נראה לרמז רמזים במקראי קודש אלו. והכלל מי שנדב אל אל רוחו ומוסר את לבו ונפשו לעבודת הבורא לבבו יבין ונפשו יודעת מאד איך שהתורה היא תמידית וישנה בכל אדם ובכל זמן ואפילו סיפורי מעשיות הכתובים בתורה מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל' מורים לסודות נוראים ונפלאים. הנה בוודאי לא דיברה תורה במתים ההולכים אחרי שרירות לבם ומעורבים בתענוגי עולם הזה. אנשים אלו אינם יודעים בין ימינם לשמאלם, ואפילו עוסקים בספרים ולומדים סודות התורה, ואני ערב בדבר שתועלתם בהם נכזבה לא ידעו סיפור ולא יבינו בחשכה יתהלכו להשיג בהירות עומקי סודות התורה כו', עד כאן לשונו.
והנה עוד נמצאו אנשים הנדמים בעיניהם שהמה חסידים ויראי ד' ואין דומה להם, אשר אינם מאמנים רק ברבותיהם בלבד, אשר גם המה ראו וכן תמהו על הנפלאות ונוראות שכתבתי בספרנו חלק ראשון שיצא מגדר האנושי, וחושבין כל זה לגוזמאות מה שרואין אצל שאר הצדיקים, אבל מה שנכתב אצל רבותיהם אינם בכלל. ועוד מוסיפין על הכתב. על זה כבר צווחו צדיקים הגדולים הקודמים זי"ע, כמו שכתב בספר 'עשר קדושות' בשם הרב הקדוש המפרסם כו' מו"ה ר' צבי הירש מזידיטשוב זצ"ל שאמר פעם אחת בסעודה שלישית באמצע התורה בזה הלשון, יש כת שנוסעים אל רבי שלהם ואומרים שאין רבי בעולם, אלא רבי שלהם. זה עבודה זרה רחמנא ליצלן, אלא היאך יאמר, כל צדיק וצדיק וכל רבי הוא טוב לתלמידיו, אבל רבי שלנו הוא יותר טוב לעניינינו. עד כאן דברים הקדושים. ובספר 'רחמי האב' כתב ששמע מהרב הגאון הקדוש כו' מו"ה רבי רבינו חיים מצאנז זצוק"ל שאמר פעם אחת בסוכה אם אשמע מאחד מאנשיי שיאמר דווקא רבו הוא הצדיק ותו לא, אעברנו משרשו כי יש הרבה עבדים למלך הכבוד. ואלו היה שלום בין הצדיקים והחסידים היה בן דוד בא, ולמה יפסול אחד עבודת חברו ויקפיד אם אחד מחסדיו נוסע אל צדיק אחר. ופעם אחת בא הצדיק ר' דוד זלאטעס לקבל פני אור עולם רבינו מאיר מפרימישלאן זצוק"ל, ושאל את ר' דוד מה מדה טובה למדת מהצדיק מבעלז, והשיב למדתי ממנו מדת לב טוב כו', ואחז רבי מאיר את עצמו בראשו ואמר 'וכי מאיר לא טוב הוא'. והשיב ר' דוד 'אל יחר בעיני אדוני, כי אצלי הוא מוסכם כי כל צדיק הוא מסכת בפני עצמו. במסכת ברכות אני לומד הלכות ברכות, ובמסכת שבת ענייני שבת, ואין זה דומה לזה, ואין מסכת שבת מקפדת כשלומדין מסכת ברכות' כו', על כן אין להקפיד אם איש אחד מאנשיו נוסע לפעמים לצדיק אחר. ומי לנו גדול מאבי הנביאים שאמר 'המקנא אתה לי מי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ד' את רוחו עליהם' כו'. ובסידור לב שמח וזה לשונו, אני מוכרח להודיע ולברר הדברים שאינו ראוי ונכון להרהר על צדיקים שבזה בוודאי השם מסייע להם לילך בדרך הישר כו', כי האמת הוא שבעזר ה' יתברך הצדיקים אמתיים הם מעבירים עם ד' מכל מיני עמקי מצולות ים, וראש הנביאים משה רבינו עליו השלום העביר את ישראל בים והציל אותם ממצולות ים, אבל המדבר בשטותו הוא מביא לבני אדם למצולות ים, חלילה, שעל ידו נעשים חצופים ואינם מאמינים בתלמידי חכמים, ובזה באים לכל העבירות חלילה כו', שהיצר הרע מסית אותו היום להכחיש בצדיק זה ומתלוצץ על העבדות ובשקר שלו שרוצה להטעות אנשים אומר שהוא תופס את עצמו בצד צדיק אחר, ובאמת רחוק מכליותיו שבהאחר הוא גם כן פוקר רק להראות הרשעות להטעות כמו נביאי השקר, והולך בתום ילך בטח ובזה כו', וסיים שם בזה הלשון, ולא אמרתי זאת רק ליזהר שיהיה לכם אמונת צדיקים ולא לילך בגדולות ונפלאות אלא לשמור פיו ולשונו, ובזה שומר מצרת נפשו כו'. עוד מביא שם מספר דברי אמת מרבינו החוזה הקדוש מלובלין זי"ע וזה לשונו, ישמור עצמו מלדבר חסידות, ואינו מובן פירושו, והכוונה כמו שאמרתי שלפי הנראה הוא מעשה חסידות בשמחה וחדווה והתחברות, ומזה בא לדבר על צדיקים כפי הידוע נערים קטנים מחבלים כרמים, כרם ה' צבאות, לכן כל בר דעת וירא ה' ישמור את עצמו מלילך בדרך הזה כו'. עד כאן לשונו הספר לב שמח. ולזה אמרתי לא אביט על המצפצפים ומפקפקין באמונת צדיקים,
והצגתי בתוך הספר את כל הדברים הנוראים שקבלתי ממקורים נאמנים, וביניהם הרבה עניינים היוצאים לגמרי מגדר הטבע, כמו תחיית המתים ורפואת מסוכנים וגוססין ודומיהן. ואמרתי על זה 'צדיקים ילכו בם 'וכו' (אלו המאמינים עד דרך 'וצדיק באמונתו יחיה')… ולא אמנע הטוב בשביל דיבת השוטים שלא לגלות האמת להעולם המאמינים בה' יתברך ובמשה עבדו. והנה ידוע גודל הכוח של סיפורי צדיקים מספרים הקדושים, וכן כתבו בשם הרה הקדוש אור עולם כו' הרבי ר' מיכל מזלאטשוב זצוק"ל זי"ע, שציווה לכל אנשיו הנלווים אליו לדבר ביניהם ולספר זה לזה מעשי צדיקים תמיד, כי באותיות הסיפור מעוררים שורש כל הנסים, וכדאיתא בזוהר הקדוש ברעייא מהימנא פרשת בא. ובספר 'נועם אלימלך' (פרשת שמות) וזה לשונו, דהנה סימן טוב לאדם כשהוא שומע מספרים ממעלות הצדיקים ועבודתם בקדושה לשמו יתברך באמת, אם באותו הפעם לבו חושק ומתלהב מאד מאד שיזכה גם הוא לעבוד ה' יתברך באמת, זה הוא סימן טוב שהשם עמו. עד כאן דבריו הקדושים.
ובספר 'דברת שלמה' וזה לשונו, כן על ידי דיבורי וזכירה שמספרים הנס גם כן נתעורר ונמשך בחינת הנס ההוא, ולכן מצוה לספר ביציאת מצרים ולהזכיר בכל יום כו'. עיין שם. ובספר 'עירין קדישין' מהרב הקדוש והטהור כו' מו"ה הרבי ר' ישראל מריזין זצוק"ל וז"ל, הצדיקם הראשונים שהיו צריכין לעשות טובה לעולם, היה על ידי על ידי תורה ותפלה, לפי שהעולם היה אז בבחינת גדלות, אבל עכשיו שהעולם בבחינת קטנות, לכן כשצריך לעשות טובה לעולם הוא רק בסיפורי מעשיות, ולזה רמז הכתוב בשיר השירים בפסוק 'אחות לנו קטנה ושדיים אין לה מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה'. 'אחות' רומז לכנסת ישראל, היינו כשישראל הם בבחינת קטנות, 'ושדיים אין לה', היינו חכמה ובינה אין להם, 'מה נעשה לאחותינו', היינו כשצריך הצדיק לעשות טובה לעולם הוא רק 'ביום שידובר בה', היינו ביום שהצדיק מספר סיפורי מעשיות, בזה עושה טובה לישראל כו'. עיין שם.
וכבר כתבתי בהקדמתי לחלק ראשון שאין דרכי לגום הדברים כדרך הרבה מחברים בזמנינו רק להביא העניין כהווייתו, ובלי זה אין אנו צריכין לגזם כי מי לא שמע ולא ידע את שמו הקדוש של רבינו הסבא קדישא מראדישיץ זי"ע, המפורסם בכל קצוי תבל לאיש מופת וקדוש כצדיקי קמאי זי"ע, ואין זה שום חידוש על מה שזכה לזה, לכל בר אוריין ויודע ובקי בטוב החסידות, כי ידוע לנו מדברי חז"ל כוח הצדיקים שביכולתם להפך סדרי מעשה בראשית, כמו דאיתא במסכת מועד קטן ט"ז, ובספר 'תנא דבי אליהו', וזה לשונו, 'אמר אלקי ישראל לי דבר צור ישראל' כו', אמר דוד אלקי ישראל לי דבר צור ישראל אני מושל באדם, מי מושל בי, צדיק, שאני גוזר גזירה והוא מבטלה, הוי אומר 'צדיק מושל ביראת אלקים', ואיזה צדיק מושל ביראת אלקים, זה הכובש את יצרו. עד כאן לשונו. ומי לנו כובש את יצרו כל כך כמו רבינו זי"ע וצדיקים הדומים לו, אשר עינה וסיגף נפשו בסינופים ותעניתים הרבה עד אין חקר, ולא רצה לגלות שום בן אדם את מצבו, אף שהגיע הרבה פעמים לכלות לכלות הנפש לא שינה דרכו הקדוש בגודל אמונתו בטחונו בה' יתברך, אם יהיה נגזר מאתו החיים, יחיה גם בלי מסעד הלב. ואף כשהלך לסעוד נפשו המעונה בתעניות הרבה שבועות ימים, כשהתחיל לטעום טעם אוכל, הרחיק תיכף הקערה עם האוכל מאצלו, כמו שהבאתי בספרנו חלק ראשון דף כ"ז, כ"ח, ל"ד, מ"ה, ושאר מקומות שם. ואל יפלא הקורא מדוע לא נשמעו שום מופתים גם אצל שאר צדיקי קמאי תלמידי הבעש"ט זי"ע, אשר הופיעו פני תבל בתורתם וקדושתם וכל רז לא אניס להם, בש"ס בבלי וירושלמי ספרא ספרי וכו', בנגלה ונסתר, כי כל צדיק וצדיק נשלח לעולם הזה לעניין מיוחד, זה לגלות ולפרסם אלקותו יתברך שמו גם בעיני המון עם, לנפוח בהם רוח חיים להבעיר את הגחלים העוממות, וזה להרביץ תורה ברבים ולהורות הלכה לבני ישראל, וזה להורות דרך החסידות להאנשים הצמאים לדבר ה'. וכידוע היה אצל רבינו איזה עניינים, שנהרו אליו חסידים צדיקים בעלי רוח הקודש להם הורה דרך החסידות, ולהמון העם הראה מופתים נוראים להמשיך לבם לעבודות ה' יתברך, כמו שמצינו בהרבה תנאים ואמוראים אשר הובא מהם הרבה מימרות בש"ס ומדרשים, ולא הובא מהם מופתים ונפלאות. ויש מהם שהובא מהם הרבה מופתים ונפלאות, כמו התנאים האלו אבא אומנא, אבא חלקיה, חוני המעגל, ר' חנינא בן דוסא ור' פנחס בן יאיר, אשר יש מהם שלא נמצא שום דבר הלכה בשמם רק מעט מזעיר שנמצא איזה עניינים, ויש מהם שלא נמצא שום דבר בשמם, ולמשל אצל חוני המעגל שכתב שם במסכת תענית כ"ג דישן שבעין שנין, כי קם חזייה להאי גברא כו', אזל לביתו כו', אמר להו 'אנא חוני המעגל', לא הימנוהו. אזל לבית המדרש, שמעינהו לרבנן דקאמרי 'נהירין שמעתתין כבשני חוני המעגל, דכי הוי עייל לבית מדרשא כל קושיא דהוו להו לרבנן, הוה מפרק להו' כו', עיין שם באריכות. ומכל מקום לא נמצא ממנו שום מימרא בש"ס, וממילא מובן גם התמיה מהרבה שתמהין על זה שהיו הרבה קדושי גאוני ארץ שהאירו פני תבל בתורתם ולא נשארו מהם שום חידושי תורה.
ובעניין האמונה כתב בספר 'מאור השמש' רמזי סוכות, וזה לשונו, שמעתי מהרב הקדוש אבד"ק נעסכיז זצוק"ל שעל ידי האמונה יוכל האדם להחיות מתים ולהפוך כסף לזהב ולשנות כל דרכי הטבע כו', עיין שם. כמו שכתבו חז"ל במסכת מכות כ"ד, בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה. ופירש שם המהרש"א ז"ל שהוא האחד היותר כולל לכל בר ישראל בכל עת, שהוא האמונה שהוא 'אנכי' מעשין, 'ולא יהיה לך' מלאווין, ששמענום מפי הגבורה כמשו שכתבנו לעיל רוצה לומר מפי הגבורה שהוא אחד ומצותיו אחד, ולא יקבלו המצות רבוי מצדו יתברך. ועל זה רמז דוד בתמניא אפי (תהלים קיט,פו) שאמר 'כל מצותיך אמונה' וגו', רצה לומר שכל המצות נכללים במצוה הראשונה, שהוא אמונה, ששמענו מפי הגבורה, וכמו שהעמידה חבקוק, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'. עד כאן לשונו. וכמו שמביא המכילתא שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר אמונה, שנאמר 'ויאמן העם' וכו', וכן הוא אומר 'אמונים נוצר ה' '. עד כאן לשונו. ובספר 'לקוטי עצות', וזה לשונו, יש בני אדם המכסים כל הנסים בדרך הטבע, וכשיכלו אלו האפיקורסים שאין להם אמונה בנסים ותתרבה אמונה בעולם, אז יבוא משיח, כי הגאולה תלוי באמונה. עד כאן לשונו. ועל ידי אמונת צדיקים, זוכין ממילא לאמונה שלימה בה' יתברך, כי ברוב חסדיו לא עזב את עמו בני ישראל בכל דור ודור, ובראותו שפסקו אנשי אמונה וצדיקים מועטין, עמד ושתלן בכל דור ודור (מסכת יומא ל"ח ע"ב) כדי לעורר ולחזק ידים הרפות וברכים כושלות, באמונה בתוך לבות בני ישראל, כמו ששלח לנו בדורות האחרונים אחרי דורות תנאים ואמוראים, וגאונים, ובעלי התוספות, זכרם לברכה עדי עד, הני שרפי מעלה רבינו האר"י הקדוש ותלמידיו הקדושים ז"ל זי"ע, אשר האירו פני תבל בקדושה וטהרה והכניסו הרבה בני אדם תחת כנפי השכינה. ואחריו רבינו הבעש"ט הקדוש ז"ל, אשר המציא רפואה לתחלואות נפשות גם להמון העם, להוציאם מעמקי הקליפות רחמנא ליצלן, אף לשפלי הערך, למען לא ידח ממנו נדח. ובעקבותיו הקדושים הלכו גם תלמידיו הקודשים ז"ל אשר האירו בארץ, ותלמידי תלמידיהם, הרי הם הרב הדומה למלאך ה' צבאות אשר האיר לארץ ולדרים רשכבה"ג כו' מרן הסבא קדישא ר' ישכר בער מראדישיץ ז"ל, אשר פרסם אלקותו יתברך שמו בעולם גם בין העמים, והרעיש פני תבל במופתיו הנוראים, כאשר כבר כתבנו מזה בחלק ראשון. ועיין שם בריש הספר מה שכתב הרב הגאון העצום החריף המפורסם כו' מו"ה ר' משה יעקב שארף ז"ל, ראבד"ק אושפצין בעהחמ"ס 'דרכי יושר', באגרת שכתב לביתו בהיותו בראדישיץ אצל רבינו זי"ע, וזה לשונו, אוי ואהה על אותם המתחכמים יום יום כו' טחין עיניהם בחקירות המטונפות, יבאו הנה ויחזו איה איפוא חכמתם הנסרכה כו', עיין שם ותראה נפלאות.
ועתה הנני להעיר על קושיית האנשים התמהים ושואלים על הסיפורים מהדיבוקים, ומדוע לא נשמעו גם בזמננו מזה, […] ולפי שקבלתי אני הצעיר מכמה גדולים שאמרו לי טעם על זה, לפי שבזמנים הקודמים נמצאו צדיקים אשר היו מגרשים אותם, לזה היו מחפשים מקום להיכנס בגופם של בני אדם, כדי להביאם לידי תיקון. אבל בזמנינו, יש הרבה עבודה לצדיקים שיפעלו אצל הנלווים אליו, שישגיחו על ביתם לשמור את עקרי הדת כו', ואין כאן מקום להאריך.
ועתה הנני מבקש סליחה מכל הרבנים הצדיקים ושאר תלמידי חכמים יחיו כולם לאורך ימים טובים שהבאתי דבריהם בספר, אולי פגמתי בכבודם ולא הצגתי התוארים כראוי, על זה אומר שלא עשיתי חלילה בכיוון, ובפרט מהצדיקים הקדושים זצ"ל אשר המה בגן עדן, ואולי לא דייקתי בלשון כהווייתן, או שניתי באיזה מקום, אזי ה' הטוב יכפר בעדי, כמאמר הכתוב 'שגיאות מי יבין' כו'. ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיהיה כוונתי רצויה, ואזכה תמיד להיות ממזכי הרבים, וזכות אדוני רבי זקני רבינו הסבא קדישא מראדישיץ וכל הצדיקים הקדושים המובאים בהספר יעמד לנו ולבני ביתי יחיו לאורך ימים טובים, ולאמי הרבנית הצדיקת תחיה לאורך ימים טובים בבריאות השלימות ורב נחת ורחבה עם כל יוצאי חלציה יחיו לאורך ימים טובים. ונזכה לישב באהלה של תורה ועבודת ה' יתברך ללמוד וללמד לשמור ולעשות בבריאות השלימות ורחבה ונחת עם בנים ובני בנים חיים וקיימים, עוסקים בתורה ומצוות לשמה.
וביחוד הנני נותן תשואות חן לכל ידידיי הרבנים, הצדיקים, החסידים שליט"א, אשר סייעו לי גם בהודעת עניינים על ידי מכתבים מהאי סבא קדישא זי"ע, ולהאנשים המתנדבים על הספר, וגם הקונים הספר, כולם יעמדו על הברכה להתברך ממעון הברכות, שיעלו על במתי הצלחה מעלה, ויוושעו בכל משאלות לבם לאורך ימים טובים, ונזכה במהרה להרמת קרן ישראל ונחמות ציון ובנין ירושלים במהרה בימינו אמן.
הצעיר לבית יוסף, ראובן חיים אלכסנדר בהרב החסיד המופלג בתורה ויראה וכו' מו"ה יוסף יהודא ז"ל בעהמ"ס נפלאות הסבא קדישא חלק ראשון, ונכד למרן הקדוש מראדישיץ זצ"ל זי"ע, וחתן אדמו"ר הרב הגאון הצדיק שליט"א מסטריקוב, פה לאדז.
כבוד עטרת ראשי אהובי דודי מר חותני הרב הגאון הגדול החכם ונבון איש האשכולות והמדות כו' כש"ת מוה"ר אברהם בנימין שליט"א, הגאבד"ק פיטסבורג, פא. יצ"ו
אחרי דרישת שלומו הטוב באהבת עולם!
קבלתי מכתבו הנעים לי ושמחתי לשמוע כי הכין עצמו להוציא לאור חלק שני משו"ת מהרא"ב, וגם ידפיס שם רק מה שכתב בעיר פיטסבורג, לא ממה שכבר מוכן לדפוס מאז ומקדם. הנני מתפלא איך יש לכת"ה עת לכתוב חידושים אחרי שיודע אני טרדותיו המרובים וגם יהא כדי חיבור, ורואה אני את כוחותיו כמאז כן עתה לשום לילות לתורה לחדש חידושים ולסדר לדפוס, ובזה נותן לי כתה"ר מורי וחותני שליט"א חשק למלאות מבוקשו לבוא למנחתו אם לא יהא ביטול תורה ועבודה, ואולי כן משמים להרביץ תורה במדינת ארה"ב, ואחכה לשמוע מכבוד מורי וחותני בקרב הימים מהנעשה ונשמע לקרב מחשבתו להוציא אל הפועל, ובכדי לשמחו בדברי תורה אכתוב מה שאמרתי בענייני דיומא, ואם יכבדני בתשובתו הרמה כידו הרחבה היה חשקי גם לספחהו בשו"ת הנדפס כעת.
נסתפקתי במי שאין לו רק נר אחד יפה ואחד מפתילים ושמנים שאין מדליקין מה יעשה בשבת חנוכה, דהנה נר שבת קודם לנר חנוכה משום שלום בית, ועתה הספק אם ידליק שתיהם או לאו, ואיזה ידליק לשם חנוכה ואיזה לשם שבת.
ונראה דזה תלוי אם מותר להשתמש לאורה או אסור, וכבתה זקוק לה או אין זקוק לה, דהנה למאן דאמר מותר להשתמש לאורה למה צריך להדליק עוד נר שבת, הלא יכול לאכול סעודתו אצל נר חנוכה לשיטות הסוברים דמדליק על פתח ביתו ולא על פתח חצרו, ומה גם לפי מנהגנו להדליק בפנים. אלא נראה דלא מבעיא לשיטת הבעל המחבר דאפילו אם מותר להשתמש לאורה מכל מקום צריך נר אחרת לתשמישו ולהיכר, שלא יאמר הרואה לצורכו אדלקה [ונראה לי דכיוון דעיקר מצות הדלקת נר חנוכה לפרסומא דניסא לאחרינא (ועיין באבני נזר או"ח סי' תק"א אות ג' דמצוה שהוא לפרסם לאחרים לא אמרינן אונסא כמאן דעביד, דאחרים אינם יודעים כוונתו. יעויין שם דבר נחמד), אם כן כל שהרואה יכול לטעות ולתלות לצרכו הדליק, אם כן אין כאן פרסומא דניסא, ושוב באמת אינו יוצא. ואין הפירוש של גזירות הרואה כאן משום חשדא לחוד, כמו בכמה מקומות שבש"ס, רק כאן הוא גרעון בקיום המצוה. כן נראה לעניות דעתי] ובשבת איכא באמת מצות הדלקת נר שבת, ואם כן שפיר יכול הרואה לראות שלכבוד שבת הדליק. ועוד נראה דאיכא בזה משום אין עושין מצוות חבילות חבילות, לכן אפילו אם מותר להשתמש לאורה, מחויב להדליק זולת נר חנוכה עוד נר שבת, וזה פשוט.
והשתא כשאין לו רק נר אחת יפה לרב הונא דאית ליה כבתה זקוק לה, ידליק נר היפה לשם מצות נר חנוכה, כיון דאם כבתה זקוק לה, ונר הגרוע ידליק לצורך נר שבת, דכיון שדולקת נר יפה אם כן מותר לו להדליק נר גרועה, כמבואר בתוספות דף כ"א ע"א ד"ה מפני כו'. עיין שם. ושפיר יוצא ידי שניהם.
אמנם יש לספק אם זה דוקא אי נימא מותר להשתמש לאורה, אם כן כיון שנר חנוכה יפה הוא ויכול להשתמש לאורה, יכול להדליק נר גרועה לנר שבת, אבל אי נימא אסור להשתמש לאור, אם כן משתמש הוא רק לאור נר הגרועה, ויש לגזור שמא יטה, או דנימא אפילו אי אסור להשתמש לאורה מכל מקום אין לגזור שמא יטה בהשתמשו בנר גרועה.
ולברר זה הספק נביא דברי תוספות הנ"ל וזה לשונו: שמעתי ממהר"א ז"ל ששמע באם שיש רק נר אחד כשר בבית על ידי זה יזכור ולא יטה שאר הנרות שבחדר ושבמרתף. עד כאן לשונו. והובאו להלכה בשו"ע או"ח (סי' רס"ז סעי' א' ובמג"א שם) דאפילו אם הנרות בחדר אחר, דכיוון שיש במקום אחר נר כשר, יזכור ולא יטה גם במקומות אחרים. עד כאן לשונו יעויין שם. אם כן מבואר מכאן דאפילו אם אינו משתמש כלל בנר היפה, רק בנר הגרועה לחוד, מכל מקום לא גזרינן שמא יטה, ואם כן אפילו אם אסור להשתמש, מכל מקום לא גרע מאם הנר היפה עומדת במקום אחר והוא משתמש בנר הגרועה לבד שמותר.
אבל נראה דזה ליתא, כי בדין התוספות שאם נר אחד כשר אין גוזרין שמא יטה בשאר הנרות, נראה דשני טעמים בדבר: חדא, כיוון שיוכל להשתמש בנר היפה, אם כן לא יבוא להטות. ולפי טעם זה דווקא אם הנר היפה לפניו. וטעם שני, דכיוון שהדליק נר יפה משום תקנות חכמים שלא יבוא להטות, אם כן נר היפה לו לזכרון שלא יבוא להטות. ואפילו אם הנר היפה בחדר אחר, יזכור ולא יטה, כי זוכר הוא איסור הטייה.
והנה בנר חנוכה הטעם שצריך להדליק דווקא נר היפה, הוא משום כבתה זקוק לה, ופירש רש"י: חיישינן שמא יפשע, אם כן לא שייך לומר שיזכור ולא יטה על ידי שהדליק לנר חנוכה נר יפה, כי מה ראיה שזוכר איסור הטיית הנר, אבל אם מותר להשתמש לאורה והנר חנוכה לפניו, שפיר איכא טעם הראשון, כיון שיכול להשתמש בנר היפה אם כן לא יבוא להטות.
אם כן נתברר לן דווקא אם מותר להשתמש לאורה, מותר לו להדליק נר הגרועה לצורך נר שבת ונר היפה ידליק לצורך נר חנוכה. אבל אם אסור להשתמש לאורה, אסור לו להדליק נר הגרועה לצורך נר שבת, דאיכא למיגזר שמא יטה, רק נר היפה ידליק לצורך נר שבת.
ובזה נראה ליישב קושיית התוספות מנא ליה לרבא דרב הונא אית ליה מותר להשתמש לאורה, דילמא אסור להשתמש לאורה, והא דאין מדליקין בשבת משום דכבתה זקוק לה ואין יכול להדליק בשבת. ונראה דהנה כל סוגיית הגמרא על כורחך מיירי באופן שיש לו רק ב' נרות, אחת יפה ואחת גרועה, דאם יש לו יותר יפות פשיטא דידליק היפה משום מצוה מן המובחר, ואם אין לו רק אחת גרועה מבואר בפוסקים דמדליק הגרועה שלא יתבטל ממצות נר חנוכה. אלא על כורחך מיירי באין לו רק אחת יפה ואחת גרועה, והוא צריך לנר חנוכה וצריך לתשמישו נר, והספק אם ידליק לצורך נר חנוכה היפה ולצרכו הגרועה, או דילמא ידליק היפה לצרכו, כי זה נחשב כדיעבד, והגרועה לנר חנוכה.
ואמר רב הונא בין בחול ובין בשבת מדליק היפה לנר חנוכה, והגרועה לצרכו או בשבת לצורך נר שבת. אם כן שפיר מדייק רבא דכבתה זקוק לה, שעל כן מחויב להדליק היפה לנר חנוכה, ומדייק גם דמותר להשתמש לאורה, מדקא מדליק הגרועה לצורך שבת, אם כן על כורחך מותר להשתמש לאורה של נר חנוכה, ועל ידי זה יזכור ולא יטה נר הגרועה כנ"ל, דאי אסור להשתמש לאורה, אם כן היה מחויב להדליק נר היפה לצורך שבת, כי רבא לשיטתיה דפשיטא ליה לקמן דנר חנוכה ונר שבת, נר שבת קודם, אלא על כורחך דמותר להשתמש לאורה, וכשיש לו כבר נר יפה יזכור ולא יטה נר הגרועה, ושפיר יוצא ידי חובתו בנר הגרועה גם כן לצורך נר שבת, ומיושב קושיית תוספות.
ובזה מיושב מדוע כשאמרו משמיה דר' ירמיה קמיה דאביי לא קבלה, כי משיטת רב דמתיר להדליק בין בחול ובין בשבת, אין הכרח דאסור להשתמש לאורה, דדלמא מותר להשתמש לאורה והא דמותר להדליק בשבת נר חנוכה מפתילים ושמנים שאין מדליקין, דכיון דאית ליה נר שבת יפה על כן שפיר יזכור ולא יטה, כנ"ל. וכשאמרו לו אחר כך משמיה דרבי יוחנן קבלה, והטעם דדייק רבי יוחנן מרב דאסור להשתמש לאורה, דאם היה מותר להשתמש לאורה, היה צריך להדליק נר חנוכה משמן היפה, לא מבעיא בחול, דיכול להשתמש לאורה, אין כאן ענין דיעבד, אלא אפילו בשבת, דאיכא מצווה בנר שבת, מכל מקום נר חנוכה עדיף שהוא לפרסומי ניסא, והיה לו להדליק נר היפה לנר חנוכה, אלא על כורחך דאסור להשתמש לאורה, לכן מדליק לצרכו או לנר שבת נר היפה, דנחשב כדיעבד בחול, ובשבת אין לו עצה אחרת, לכן מתיר רב להדליק נר הגרועה לנר שבת, ודו"ק.
קצרתי כעת מרוב הטרדה משעורין כסדרן, והנני חותם ברוב אהבה וברכת התורה שנזכה על ידי נר מצוה לאור תורה, לראות חיבור חלק שני מאור הדפוס מכבוד דודי אהובי חותני חביבי הדרת גאונו שליט"א, ולראות אור שבעת הנרות במהרה בימינו אמן.
הכ"ד בן גיסו חתנו המכבדו כערכו הרם דבוק באהבת תורה,
ישכר לעווענטאהל, רב ור"מ בעיר ראכעוו
('מכתב חידושי תורה מחתני הרב הגדול שליט"א', פורסם בראש שו"ת מהרא"ב, ב, ניו יורק תש"א)
עוד בעניין הדלקת נרות בערב שבת חנוכה, בחידושיו של הרב זאב ברגזין הי"ד, כאן באתר 'תורתך לא שכחתי'.
הרב יששכר לוונטל (ישכר לעווענטאהל) הי"ד, בנו של הגאון המפורסם הרב אליעזר ליפמאן צבי הלוי אב"ד טשעלאדז שעל יד בענדין שהיה גיסו של האדמו"ר מסוכטשוב.
בהיותו תלמיד בישיבת חכמי לובלין היה תלמידו של הרב הרב אריה צבי פרומר הי"ד, ופעיל בוועד תלמידי הישיבה, והוציא לאור את לוח 'המשנה היומית'.
הרב יששכר נודע כחריף מוח ומעמיק חקר. הוא נמנה על חסידי סוכטשוב.
הרב יששכר היה רב בראחוב-אנעפאל, שם ייסד מכינה ל'ישיבת חכמי לובלין' ועמד בראשה יחד עם הרב שמריהו (שמריל) פינסטרבוש. מזכיר המכינה היה אחיו, הרב רפאל חיים הי"ד.
בשנת 1938 התחתן הרב יששכר עם מרת צירל פרידא בת הרב אברהם בנימין זילברברג, מחבר הספרים 'אמרי מהרא"ב' ו'שו"ת מהרא"ב'. הרב זילברברג היגר לארה"ב בשנת 1937, הרב החל בהכנות לקליטת משפחתו בארה"ב והספיק להביא לשם את אשתו ואת ילדיו הרווקים, לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. הרב אברהם בנימין זילברברג, כתב בספר 'חלקת בנימין באר מים' על חתנו, הרב יששכר: 'חתני השני בן גיסי, ר' ישער לעווענטאהל הי' מן המצויינים, אב בחכמה ורק בשנים. אין די לספר מעלותיו המילין, הוא הי' מן התלמידי חכמים הסגולין, הוא יסד בעיר ראכעאוו סניף לישיבת חכמי לובלין, תורה וחכמה ויראת ה' בו היו כלולין'. (הרב זילברברג כתב תשובות לחתנו, הרב יששכר, ב'חלקת בנימין באר מים' סי' צט, וב'משאת בנימין' סי' סד). בספר 'תולדות רבינו בעל ארץ צבי' הובאה שאלה ששאל הרב יששכר לוונטל את הרב פרומר בעניין אשה המעוניינת לטבול בלא הסרת ה'מניקור' מצפורניה, ותשובתו של רבו.
חידוש ממנו פורסם בראש ספרו של חותנו שו"ת מהרא"ב, ח"ב. בספר 'אור המאיר', ב, עמו' 162, הובא חידושו בעניין מנחת כהנים ומנחת נסכים. תשובה אליו בשו"ת 'ארץ צבי' סי' עח. בספר 'כוכבי אור' (א, עמו' רפא-רצא) הודפסו חידושים שכתב, ותשובות אליו מאת רבו, הרב אריה צבי פרומר הי"ד, ומאת חותנו של הרב יששכר, הרב אברהם בנימין זילברברג.
בניסיון להציל את ילדיו הרכים, חיה שרה ומשה יהודה, מסר אותם הרב יששכר למשפחה של גויים, למשמרת עד תום המלחמה. הרב יששכר ורעייתו נספו בשואה, הי"ד.
בספר 'שבח אהובים' עמו' קסט-קע, מובא בשם הרב שלום דוד געללער, כי בתום המלחמה המשיכה הילדה [חיה שרה] לגדול אצל הגויה [הפולניה] היות והוריה נספו בשואה ולא שבו לקחת אותה. הוריה המאמצים העלימו ממנה את העובדה כי היא יהודיה. לאחר יותר מחמישים שנה, כאשר הגויה שכבה על ערס דווי, היא גלתה לבתה המאומצת את הסוד שהוסתר ממנה במשך כל השנים, על היותה יהודיה, בת הרב יששכר וצירל פריידא לוונטל. עוד הוסיפה הגויה וסיפרה לה כי אביה היה רב העיר ומשפחתו הייתה משפחת רבנים, שכיהנו ברבנות בעיירות שונות במרחב הסמוך להם. האשה הייתה נסערת מהגילוי, והחלה מיד לברר האם נותרו לה קרובי משפחה. היא הצליחה ליצור קשר עם בני הדודים שלה בניו יורק [בשנת 1996], וללמוד מהם פרטים נוספים על משפחתה ועל עברה. בעקבות כך, היא עלתה לארץ ישראל, שבה אל מורשת אביה והתחילה לשמור תורה ומצוות.
[עקבותיה של אחיה, משה יהודה, אבדו, ולא ידוע מה עלה בגורלו].
הפרובלים הסוציאלי בתקופה האחרונה – לקח שבי -מוחות ולבות של כל האנושיות. שאלות אחרות, אשר מעולם היו נקודת הריב בין אנשים ועמים, הושמו בצל בנוכחות שאלה זו. בסיבת פתרונה בפי אשר נמו מחוללי העובדים, נשתנה יחס בני־האדם לאמונות ודעות, הביאה אתה התקררות עד כדי כבוי לגמרי אש-האמונה שלהטה תמיד בלבות בני־אדם. אבל מאד הרבה יותר, הזיקה להיהדות בפרט, כי הנוער מהמוני העם כאשר רק הגיע אליהם השפעת הסוציאליזם, נתנכרו מתורת ישראל ונעשו לשונאים ורודפים המחללים ומבזים כל קודש. וזה, משום שאצלנו פועלת גם כן התכונה הקיצונית שלנו, אשר לא סובלת שום פשר או ויתור בדעות ואמונות. אצל העמים אשר מעולם ענייני הדת נפרדים מחייהם הפרטיים, והם אצלם שתי מקצועות מופרדים, אשר לא נשפעת אחת מחברתה, לא ניכרת כל כך ההתנגדות בין שייכותם לסוציאליזם ויחסם החיובי לדתם, "עבודת השיתוף" תמיד היה מצוי אצלם וגם בזה יש אצלם מקום לאלו שני הפכים בנושא אחד. עם ישראל לשבחו, מעולם לא חילק מהותו להיות פושט צורה ולובש צורה, רק כל רעיון אשר האמין היה חדור כולו ממנו והתנהגותו על פיו הייתה חג-גוני בלי סתירות, משום זה עתה לדאבוננו תכונה זו פעולת על אלו הנשפעים מהסוציאליזם הקשור בשיטת המטריאליזם שיהיו עקביים ויכריזו מלחמת מצוה על התורה והדת המנגדת להשקפותיהם. מצדנו במלחמת ההגנה, להגן על קדשינו, צריכים לבוא מעשים של צדק, שיראו על הצדק התורתי, ולא רק דברים של בטול, ועל ידי זה יתגלה שוב כבוד התורה בעיני הנוער העובד, ויכירו כי רק בה מונח פתרון כל השאלות הכאובות, ולא צריכים לחפש אחריהם במקומות זרים אשר מאד מסוכנים לנו. מאמרי זה בעקרו פונה אלינו – לחוגים החרדים, איך לכוון מעשינו בעניין זה, ויהיו מעשים אלו מעצור בעד אלפי נשמות שלא ילכו לאבוד. לא טרחתי בזה להוכיח הפועלים איך שתורתנו וחז"ל מזהירים על הצדק, כי ההכרה בזה לא תלוי בהבאת מאמרים ואזהרות, רק פעולות ממשיות בהחיים יחליטו על ניצוח דעת התורה על דעות ושיטות אחרות, כי מה יכולים להוכיח מאמרים וצווים בעת שאנו מאמיני התורה לא מבצעים זאת בהחיים? תמיד יכריע יותר אצל הפועל צעד הכי קטן שיראה שעושים לטובתו, מאלפי אלפים ספרים מלאים אזהרות של צדק ומשפט לטובתו. ואם באמת יקר לנו כבוד התורה, צריכים אנו לגשם בהחיים מלחמת הצדק שלה, וזה יהיה המעצור וההוכחה היותר טובה לאמיתתה. בתורת היהדות תופסים ענייני היחוסים בין אדם לאדם שיהיו בצדק ועל פי מדת האמת, היסוד היותר חשוב אשר עליו נבנה רובי חוקי התורה והמצוה. אף שבמספרם לא עולים רק אל איזה עשרות מצות עשה ולא תעשה בין התרי"ג מצות אשר התורה מכלת, עם כל זה שום חשיבות וערך לא יהיה בקיום רובי שאר המצות, אם ענין הצדק, שמעותיו אשר מרוויח, ירוויח בדרך האמת ולא בתרמות ועושק, יהיה נזנח אצל האדם. הגאון בעל כתב סופר ז"ל מביא דברי המדרש רבה (שמות ל): 'ואלה המשפטים' הדא הוא דכתבי (תהילים צט) 'ועוז מלך משפט אהב', אמר להם משה לישראל: הרי נתן לכם הקב"ה את תורתו, אם אין אתם עושין את הדינין, נוטל תורתו מכם, למה? שלא נתן לכם הקב"ה את התורה אלא על מנת שתעשו את הדינין וכו'. עד כאן. ומבארם בהקדם מאמרם ז"ל 'תחילת דינו של אדם: נשאת ונתת באמונה' (ובשינוי לשון מובא בשבת ל"א., שיש אנשים העושים עושר ולא במשפט וכל ימיהם רק גוזלים וחומסים, אבל נגד זה הם מדקדקים בענייני מצות שבין אדם למקום, וכאמרת בעל 'תפארת שלמה' ז"ל 'ואנשי סדום רעים וחטאים (אבל) לה' מאד', בענייני שמים היו מדקדקים וחסידים ביותר…) וה' יתברך באמת שונא גזל בעולה, ומי שגוזל בהמה ומקריבה, שנוא הוא לפני ה' והקרבן אינו מקובל. כן כתיב 'בוצע ברך ניאץ ה", הרי שגזל סאה חיטים והפריש חלה ומברך, אין זה מברך אלא מנאץ. וכן בכל מצות אשר האדם עושה, כגון קונה לולב, שופר, ציצית וכדומיהם, בעבור כסף הבא לו שלא בצדק, שנוא הוא לפני ה' והמצוות לא מקובלות. לכן שואלים בראשונה את האדם 'נשאת ונתת באמונה' – אם כספו בא לו ביושר ובצדק, שלא גנב ולא גזל ולא חטף, רק נשא ונתן באמונה, כי אז כל מה שהרוויח כספו הוא, והצדקה והחסד ושאר המצות שקיים באמצעות מעות אלו חשובות הן לפני ה' יתברך ולמצות נחשבות. לא כן אם כספו בא לו בגזל ובתרמות, אין הכסף שלו, וכל המצות שקיים בעזרתם כאין נחשבו. ולמותר שוב הבקור והדרישה על שאר המצות אם קיימם, כי אף אם קיימם, לכלום יחשבו. וזהו כוונת המדרש, 'אם אין אתם עושין את הדינין נוטל תורתו מכם' – אף כשעשיתם שאר המצות וקיימתם אותם, יהיו כאילו לא היו, כי שמירת הדינים והמשפטים הם תנאי ועיקר לערך וחשיבות של קיום שאר המצות. עם האמור נבין מה שכותב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"א ה"א) שכל אדם העושה תשובה חייב להתוודות, ולומד זה מתשובה הכתובה אצל גזל ונאמרה בה וידוי 'והתוודו את חטאתם אשר עשו' – וזהו וידוי דברים. מדוע באמת לא נזכר ענין הוידוי בתקון שאר עבירות, כי אם רק אצל עברת גזל? ולבד מה שיפה ביאר בזה בעל חידושי הרי"ם ז"ל משום שכל העברות מקורם בגזל, כי גוזל כוח המסוים לדבר מצוה על ענין עברה, יובן לנו זה על פי דברינו, שבעברת גזל נכלל הרבה מצות, והיא יסוד ותנאי לרוב ענייני התורה, לזה נזכר חיוב הווידוי אצל גזל יותר משאר עברות, כי בתיקונו נקשר תיקון שאר המצות אף הנעשים. אבל לא רק המצות שנתקיימו באמצעות כספים לא-כשרים אין להם שום ערך וחשיבות, רק כל היהדות אצל האנשים האלו מוטלת בספק, כי הרע מזה לא מגביל עצמו רק על היחסים בינו לחבריו, אך מתפשט משפיע על הגיון מוחו ורגשי לבו, עד שבמשך זמן הוא ואנשי ביתו הניזונים על ידו יתהפכו לאחרים וינתקו כליל עול האמונה מצוואריהם, אף בהחיובים שבין אדם למקום, אשר מתחלה עוד שמרו וקיימו והסתירו מזימותיהם תחת מסווה צדק ויראת אלקים. הבני יששכר מביא בספרו אגרא דפרקא (אות קכ"ו) בשם רבו הקדוש מהרמ"מ וזה לשונו: 'על מה שהוא מן התימא, שאנחנו רואין כמה פעמים הילדים בקטנותם הולכים לבית רבם ומתמידים בלמוד תורתם ומתפללים בכוונה ועונים "אמן יהא שמיה רבה" ומישרים אורחותם, ואחר כך כשמתגדלים מתהפכים חס ושלום במידות גרועות ומבטלים התורה והתפלה וכיוצא. ומאין יתהווה זה, הרי התורה שלמדו בקטנותם, והוא הבל שאין בו חטא, היה מהראוי שתעמוד למשען ויוסיפו אומץ בנפשותם, כי מצוה גוררת מצוה? ואמר הוא ז"ל שהוא, על שאבותיהם האכילו אותם ממון גזל, שסיגלו על ידי משא ומתן שאינו באמונה ונתפטמו באיסורים, ושב להם לבשר מבשרם, ועל ידי זה נולדים תאוות ומדות גרועות' וגו' עיין שם. מבואר מדבריו שהמאכלים הנקנים בעד ממון לא־כשר מכילים בעצמם תכונת מאכלות אסורות, המטמטמים את הלב ומשרישים בהאדם מדות נשחתות ודעות כזובות, רחמנא ליצלן. מכל האמור ברור לנו, שגדולה היא הסכנה — סכנה רוחנית המרחפת על ראשינו – כשחמס ועוול מתפשטים במחנה העברים. יסודי היהדות מתנענעים על ידי זה ועמהם כל הבניין, וכל עבודתנו והתאמצותנו לחזוק היהדות על ידי תעמולה לשמירת שבת והפצת למוד התורה בין ההמונים, כלום לא יפעול להטבת המצב הרוחני, אם לא נרעיש על אי־האמת השורר כהיום ועל החשק של כל אחד ואחד לנצל את השני ולהתעשר על חשבונו. דמעת וצער העשוקים של אלו האנשים, התלויים בפרנסתם בהשגת עבודה אצל אחרים, שגבה מאד. חוקי האמת והצדק הם לפעמים נמחים כליל בחיי החברתי. כל אחד מבקש להגדיל הרווחתו על חשבון אלו התלויים בו, ובכל הזדמנות ואפשרות הוא עושק וכובש מלשלם ולקיים בדיוק התנאים שהתנו ביניהם מרצונם הטוב. וכבר אין אני מדבר מהניצול הנעשה עם הפועל אף אחרי קיום התנאים כראוי, כי תשלום שכרו לא עולה שווי עבודתו, כי על זה על כל פנים גם הפועל הסכים מראש — רק על ההפחתה אשר בתחבולות שונות מפחיתים התשלומים מכפי שהשוו ביניהם, ולא רוצים לקיים באמונה ההתחייבות שקבלו עליהם הם. והכאב היותר מכאיב בזה הוא, מה שגם חוגים החרדים לא מוצאים מזה, חוץ מחלק קטן האוחז בהאמת התורתי ומקיימו בהחיים, אבל השאר התנהגותם בעניינים אלו כלא-מאמינים ולפעמים עוד יותר גרוע. בבתי המסחר, בבתי החרושת או שאר מוסדות עבודה, נעשים עולות אכזריותיות בלי הכאת לב והרהור חרטה על זה. והצבור לא מוחה ולא מפריע, רק מביט על כל זה באדישות. רגש הערבות אשר עוד מהבהב בנו, משתמשים עמו רק במצות שהם מסוג בין אדם למקום, וכאלו לא חל כלל על חמס וגזל הנעשה בענייני ממון בין אחד לחברו. מחלת המסירות והמלשינות נתפשטה אצלינו במדה מאד מסוכנת, בשביל דבר הכי-קל מוסר ומלשין אחד על השני ועושהו אומלל על כל חייו. וסר הפחד, שהצבור יתנפלו על המסור וינחרו אותו אף ביום הכפורים שחל בשבת ובמקום קדוש, כמו שבאמת קרה בהעבר ומובא בסוף ספר 'זכרון יהודה', שו"ת לרבינו יהודה בן הרא"ש ז"ל, בתשובה סי' ע"ח, אשר חתומים עליה חכמים קדמונים ומהם רבנו יעקב בן הרא"ש (בעל הטורים) ז"ל, וזה לשונו: 'הלכך בנדון זה של יוסף בן שמואל ששאלו עליו, אשר היום כמה שנים הוחזק מסור למסור יחידים ורבים בכלל ובפרט, כל הקודם להורגו זכה. ולא מטעם דרודף את חברו להרגו שכל אדם חייב להציל הנרדף מיד הרודף, אלא כל אדם חשבינן ליה לגבי דידיה כנרדף ממנו, כמו שהוחזק ליחידים ורבים, ובכל שעתא ושעתא חשבינן ליה כרודף אחריו להרגו אפילו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. ולא עוד אלא מי שיכולת בידו להורגו ואינו הורגו, נענש על כל מה שיעשה, כאלו עשאו הוא. וכן שמענו שסקל ר"י הלוי בן מיגש למסור אחד באליסנה ביום הכיפורים שחל להיות בשבת בשעת נעילה'. עד כאן. כי כיום נתאבנו רגשי הצבור אל עניינים כאלו ואיש הישר בעיניו עושה.
הקהילות במדינתנו, חוץ מחלק קטן, הנהלתם נמצא בידי אנשים שגונבים ומנצלים אותה בכל אפשרות המזדמן להם ומביאים עם הנהלתם לידי הרוס כל המוסדות המתקיימים אצל הקהילה מהרבה דורות שעברו. משועבדי הקהילה רעבים, כי לא משיגים משכורתם, הכסף המוכן בעדם מתחלק בין ה'עדת מרעים', רק פרורים מותירים בעד המשועבדים, והם על ידי זה עניים ומדוכאים. הקהילה, אף הכי-קטנה, מלאה חובות לאלפים, לעומת שבזמנים הקודמים עוד קמצו הרבה כסף ורכשו מגרשים ובניינים ושאר דברים לצורך הקהילה. עסקנות בצרכי צבור נעשה ל'מקור פרנסה', לאומנות, אשר הרבה מאמנים ידיהם אליה. והפרנסים ברוב עיירות אין להם שום מסחר או מלאכה אחרת להחיות נפשם, רק זו. הדבר בא לידי מצב בזוי כל כך, עד שאיש הגון מוצא לנחוץ כשמדבר מעצמו להודיע שאינו פרגס או שאר עסקן ציבורי, כי תחת מלה הזאת מבינים איש החי מכסף הקהילה ומושג 'לא שלו' זר אצלו. אבל אנשים הגונים מעטים המה, נער יכתבם. אצל הרוב יכולים לראות, כשמדברים עמהם מהם אודות הקהילה, איך שאשי קנאה מתנוצצים בעיניהם בעבור זה שנשארו מן הצד, ולא ראו שישיגו עצמן אל ה"קערה". וההתלוננות וההתמרמרות המתעורר לפעמים נגד סדרים כאלו, אין זאת באה עם כוונת תיקון העניין, רק להסיר הפרנסים הנוכחים ולאפשר על ידי זה השגת עצמו אל ה"שוקת". ממש להתפלא, איך אחרי מצב מעציב כזה עוד מה מתקיים אצלינו. צריכים אנו לכתוב זאת על חשבונה של ההשגחה העליונה, השומרת ומשגיחה על נצחיותו של ישראל שלא יכלה אף בתנאים הכי גרועים, כי אחרת אין להבין זאת. וכשאני מדבר על אודות אלו העניינים יחד, אשר מעל נדמה כי מופרדים הם בלי שייכות קרובה ביניהם -כי מה ענין ניצול הפועלים לנגע המלשינות או לחיי הקהילות איך הן – הוא משום, שלפי השקפתי מקורם של כל אלו הוא אחד: השקר והתרמות שנתפשט במחננו ואי-המורא בעד חטא כשנוגעים בממון זר או מפסידים אותו. וכשעבודתנו תהיה באותו הכוון להשריש אהבת האמת והצדק והשרוש אחרי הקלות בזה, לעורר תשומת לב של הצבור שיתנגד ויפריע נגד תרמות ועולות, ויתייחס לאלו האנשים כאלו לעושים מעשים הכי-מתועבים – כל אלו הרעות מהר יחלופו והטבת המצב יתראה בכל העניינים, יחוסים יותר טובים בין האנשים ועסקנות בצרכי הצבור יהיה באמונה. ואין לנו ליגש בהתרת פתרון זה הפרובלים רק מצד נקודת מבט של פרט אחד, (וכמו שעשו העובדים בהתארגנם שהדגישו שרק ענין ניצול הפועלים עניינם, וחלקו האנושיות על שתי מחנות הלוחמות תמיד 'בעלי הון' ו'פועלים', ולא רוצים להכיר, שאם לחלק על מחנות, היא רק על אלו – 'אנשי אמת' ו'אנשי מרמה', הבאים מכל המעמדות, בין מבעלי ההון ובין מהפועלים) רק להקיף את כל העניין במלא הוקפו, מלחמת האמת נגד השקר בכל מקום שהוא ובניצחון האמת יתראה הטבה בכל המקצועות. 'ועוז מלך משפט אהב' – עוזה וכבודה של תורת מלך מלכי המלכים יתברך שמו מתגלת ונבלטת בסדר המשפטים, אשר סדרה את האנושיות ובהגבלת וקביעת היחוסים של כל אחד אל השני. כל האמונות והנימוסים, אשר נצרו ונתהוו על ידי אנשים שרצו לחקות תורת ה' ושתהיה במקומה, סובלים מפלתן לא במקצוע וחלק האלהות אשר בתכניתן, רק בסדור חיי החברה ואישור החוקים של צדק ומשפט, פה מתראה חולשתן ואי-קיומן ואובדים בשביל זה חשיבותן וערכן אצל האנושיות, כי בתור יצירות מבן תמותה מעולם לא יכלו להשתחרר ולהתנשא מכל נגיעה עצמית וחד-צדדית. הצדק והמשפט שלהן מתראה תמיד בעד חלק גדול מהאנושיות, כגזל וחמס הפשוט. והשאלה הכאובה של הפרובלמים הסוציאלי, שום פעם עודנה לא סרה מהסדר היום אצל העמים האליליים, אשר עומדים רחוק מתורת היהדות ,רק להיפוך, תמיד עוד מתרבים ומתחדדים הסכסוכים והחיכוכים והמריבות בין המעמדות והשדרות השונות של הצבור. בצדק יכולים להדגיש, ששאלת הצדק והמשפט עד כמה היא נפתרת, היא אבן המבחן מערכה האמיתי של כל אמונה ודת, וכפי הצלחתה בזו המקצוע תלוי כל השפעתה והתקבלותה, שתתקבל ותתקיים אצל האנושיות. ורעיון זה הביעו חז"ל ביחס לתורתנו הקדושה (קדושין ל"א) דרש עולא רבא אפיתחא דבי נשיאה, מאי דכתיב (תהלים קל"ח) 'יודוך ה' כל מלכי ארץ, כי שמעו אמרי פיך', 'מאמר פיך' לא נאמר, אלא 'אמרי פיך' – בשעה שאמר הקב"ה 'אנכי' ו'לא יהיה לך', אמרו עובדי כוכבים לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר 'כבד את אביך ואת אמך', חזרו והודו למאמרות הראשונות. עד כאן – הצהרת עשרת הדברות, אשר המה יסודי וכללות התורה כשהגיע שמע שלהן אל העמים, לא נתפעלו ממאמרות הראשונות 'אנכי' ו'לא יהיה לך', אשר המה בדעות ואמיתת מציאת הבורא יתברך שמו, אחדותו ומוראו. רק אז, כאשר שמעו הדברות האחרות המתחילים מן צווי כבוד אב ואם, אשר המה במידות וישוב העולם, המישרים הנהגת האדם עם זולתו, חזרו והודו למאמרות הראשונות. על ידי תורת החוקים והמשפטים אשר לישראל הכירו אלו מהאמות, אשר מביטים בעיניים טהורות, כי זו האמונה היא האמת הטהורה וקול השם בקרבה, כי את הכל יכולים לחקות, אבל לא קביעת המשפטים שיהיו צודקים באמת. 'מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום' – תורת המשפטים היא סודו של יוצר העולם, היודע תכונת נבראיו והסדור היאה להם, העומד מעל כל האנושיות. ובשביל זה אש דת הניתן ממנו יתברך שמו, לא נשפעת משום נגיעה לאיזה צד והם טהורים ואמיתיים, אבל בין העמים אשר קול השם לא הגיע אליהם, המשפטים בל ידועים – הנומוסים והמשפטים הנעשים על ידי מחוקקיהם, בהכרח ניתן שם זכות קדימה למפלגה או לשדרה אשר המחוקקים שייכים לה, על חשבון הנשארים שהם רוב העם, הסובלים מאותו הצדק והמשפט, כי בשגם הם בשר מחוקקי המשפט ואהבה עצמית מעורבת בכל מעשיהם. כן כשבא הגר אל הלל הזקן עם הבקשה, שילמדהו יסוד כל היהדות במלות קצרות, לא למד עמו יסוד התורה, אשר בין אדם למקום, הנכללה ב'ואהבת את ה' אלקיך', רק יסוד תורת המשפטים אשר בין אדם לחברו, 'ואהבת לרעך כמוך' בפירושו הממשי 'מה דעלך סני, לחברך לא תעביד', זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא, כי על ידו יכיר קדושת וטהרת היהדות הנבדלת מכל הזיופים. עם זה מובן לנו, מדוע היהדות מבטת על ההזנחה בעניני הצדק לא רק כעל חסרון ופגם בפרט אחד, אשר בין רוב הצוויים הסובבים את האדם, רק כעל מחלת הרקב שתהרוס יסודי כל האמונה, כי חטא הנעשה לא מתייחס רק על האיש החוטא, כי אם מזקת לחשיבותה של כל האמונה, כרוך בעקבה חלול השם וחלול כל התורה, כי באלו המעשים מונחים האשור והקיום להחשיבות והערך של התורה, מעלותיה ויתרונה על כל זיוף והתחקות. ובאם גם אנשי התורה מזניחים זאת, נוחלת גם היא חלול ובזיון. ולא רק על מעשי גזל ממש מוסבים דברי חז"ל, גם על התנהגות באופן כזה, שתעשה הרושם של עשיית גזל, אף שבאמת לא גזל, נחשבים לחלול השם, אשר שום דבר לא מועיל לתיקונו, רק המיתה ביכולתה לנקות הנשמה מהכתמים שנעשו בה. בה בעת, אשר לשאר עבירות מועלת תשובה או, רחמנא ליצלן, ייסורים, מפני שבמעשה הגזל או אף עשיית רושם שגזול, מחטיא את הרבים ומביא בזיון וגנות לא רק על עצמו, רק, חס ושלום, על נותן התורה יתברך שמו, כדברי הגמרא (יומא פ"ו) 'אבל מי שיש חלול השם בידו, אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר (ישעיה כב) 'ונגלה באזני ה' צבאות, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון'. היכי דמי חלול השם? אמר רב, כגון אנא, אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר', ברש"י שם 'וכשאני מאחר לפרוע, הוא אומר שאני גזלן, ולומד ממני להיות מזלזל בגזל'. עד כאן. אשר לכאורה דבר זה, שאחרים ילמדו ממנו לרעה, יוכל להיות בכל העניינים אשר יזניח, ומה זה שתפס רק ענין של גזל לסבוב חלול השם יותר משאר עניינים? אבל עם הנחתנו, שבעניין הצדק ניכר ונתקיים ערך כל הדת, מובן מה שעל שאלת היכי דמי חלול השם, בא התשובה מעניין של גזל, כי רק זאת גורמת באם נזנחת חלול השם של כל התורה ומשפעת לרוע על כל הסביבה אשר לא כן בשאר עניינים – הזנחתם נתלים ברוע לבם של העוברים ולא מוצגים על חשבון התורה. שום דבר לא הזיק כל כך את היהדות, אשר בעבורו נושרים אברים שלימים ממנה וביחוד הנוער המטה דרכו ממנה והופך לה עורף, כמו הזנחת הצדק על ידי החרדים. חלול שבת בפרהסיא, רחמא ליצלן, לא משפיע כל כך לרע כמו עשיית עוולה ואי-צדק על ידי איש חרד, כי ברבות, רחמנא ליצלן, חלול שבת, כל הרואה יודע, כי המחללים לא מאמינים הם ואין ללמוד מהם, אבל התרמות, שהוא רואה אצל איש המאמין ביחסיו לאחרים, מביאתו זאת להרהר, אולי גם תורתנו לא מקפדת על זה, והיא, להבדיל, כמו כל הדתות, אשר למעשה הגינו על בעלי ההון שנעשו מחמס ועול, ותחת אדרתן מצאו מחסה כל המנצלים והפרזיטין אשר מעולם. ויצדיק כמו כן מה שארגון הפועלים בכל העולם יחד עם הלחמם נגד הקפיטל, לוחמים בחרף נפש נגד הדתות ונושאי הדתות, עם הנימוק, שהם מישנים את הפועל ומעכבים אותו שלא יתנגד ולא יתייצב לשנות הסדר להטבת מצבו ועוד מזיקים עניני העובדים והפועלים. וגם לאמונת היהדות חצותיהם פנויות, ולא עושים בעדה שום הבדל משאר הדתות. ופה לא יועילו שום ראיות והוכחות להוכיח שהיהדות שונה היא מכל הדתות, כי היא לא סובלת שום לא-אמת במעשי האדם ולא נותנת למלאות הזנחת זה הדבר על ידי צדקות או קרבנות, כי לעיקר היה תמיד אצלינו למוד הנביאים ומוסרם 'כי חסד חפצתי ולא זבח' (הושע ו). ובהשפעת היהדות היה מפותח אצלינו תמיד רגש כביר של להציל העשוק מיד עושקו, וכל אחד ראה חוב בעצמו שיעמוד לעזרה להחלשים המנוצלים על ידי תקיפים מהם. בניגוד להמוסר של הדתות, אשר להעמים האליליים, אשר הוא פלטוני-נזירותי וכולו מוגזם מבלי אפשרות שאיש פשוט יקיימו במילואו, כי דורש מאנשיו שיגביהו עצמם למדרגת מלאכים בסבלנות ובעשיית טוב יותר מכוחם, ובזה בעצמו מאפשר ונותן מקום לבעלי-זרוע והון, שיעשקו וידכאו בשער החלשים והנכנעים תחתם בלי התייצבות והתנגדות מצדם של האחרונים, כי על כן מאמינים הם, והאמונה לומדת אותם לסבול. ובמקום ריב ומשפט מהמנהיגים הדתיים שיריבו משפטם, שמעו מהם אמרי נוחם, איך שצריכים וטוב לסבול, כי גם יוצרי אמונתם, שם רשעים ירקב, סבלו הרבה, ובסבלנותם הם נעשים צרופים ומנושאים וינחלו בשביל זה טוב עולם הבא, בה בעת שהם בעצמם ישבו אצל שלחן מלא מטוב עולם הזה ולא חיכו כלל על עולם הבא. ואחרת לא היה יכול להיות הנהגתם, כי הם בעצמם היו בעלי הון ובעלים של שטחים גדולים, אדמה והרבה עבדים ופועלים, וכדי שלא יצטרכו לשחררם או על כל פנים להיטיב מצבם, ערבבו מוחות ההמון במושגי שווא מענייני אמונה ובתנחומות והבטחות של עולם הבא, כדי שלא ינסו להיטיב מצבם הרע בעולם הזה על חשבונם. אבל לא כן תורתנו הקדושה, אשר היא תורת חיים בעד החיים ודרכיה דרכי נועם מותאמת כפי היכולת והאפשרות של הבני אדם, מצגת חוקים והגבלות לסדר האנושיות בכל תנאי ואופני החיים, נרשם בה בחוקים קבועים ובהירים התביעות הצודקות והזכויות של עולם העובד. גם אין לדבר אודות שום השוואה ודמיון בין חכמינו להכומרים שלהם, בעת שחכמינו אינם בעלי-הון ורכוש, רובם עניים, לכל היותר אנשים ממצב הבינוני והוא דבר בלתי-אפשרי שמצדם יבוא איזה ניצול כמו מהכומרים. ובפעולתם הציבורי לא נחמו את הפונים אליהם לעזרה בתנחומים של שווא, רק רבו ריב אלמנה ויתום שלא יעושקו ודרך רשעים עוותו והנהיגו משפט במחנה העברים, שלא יעשוק וינצל אחד את חברו. כל זה לא יועיל להוכיח צדקת ואמיתת דתנו כל זמן שבהחיים הממשיים יקרו לעתים קרובות מקרים, המראים על שינוי קיצוני שנתהווה בשנים האחרונות. רגש הערבות, זה, שכל אחד יתעניין במצבו הרוחני של השני, מתייחס רק במקצועות הדת הנעשים בפרהסיא, אבל בנוגע לענייני המידות, איך האדם ביחסיו לחברו, זה לא מענין לשום אחד. ורגש הכביר להציל העשוק מיד עושקו, חלף כליל מחיי הצבור ונשאר רק שם כשהדבר הוא ענין ציבורי ולא נוגע לאיש פרטי. כשצריכים ליישב איזה משרה או התמנות, מיד מתלקחת אש מלחמה גדולה בין הצדדים והמפלגות הנוצרים עם התהוות השאלה הזו, ובכל אחת מענה בפיה, שלא יכולה להרשות שיקופח זכותו של המועמד שהוא מצגת, וכל אחד מוצא בעצמו חוב קדוש, שייקח חבל בזו המלחמה ושיסמוך באיזה צד, מבלי ליתן שיעשה, חס ושלום, שלא כדין, והמועמד שלו, אשר לפי דעתו, רק הוא היותר מוצדק למשרה זו, לא יעושק. אבל וי, וי לאותה המלחמה של אמת תחת התואנה של חיוב המונח על כל אחד להציל העשוק מיד עושקו, כי על ידה מחריבים את הקהילות על השאר ועושים שמות במחנה ישראל, מחריבים מוסדות השונות, אשר בלי זה גם כן רפויים, בה בעת, שבהחיים הפרטיים של כל אחד ואחד שורר הפקרות, גוזלים וחומסים ולא איכפת לשום אחד, כי כל אחד לא רואה עצמו מוצדק שיתערב בריב לא-לו.
והפרדוקס היותר גדול בזה הוא, שהעובדים והפועלים החרדים העובדים אצל 'חרדים', סובלים ומנוצלים יותר מפועלים נכרים או חופשים, כי עם הנכרי או החפשי מוכרחים להתחשב ולהתייחס אליו כראוי, מפני שהם מאורגנים, והארגון הנעשה בין הפועלים מצלת אותם הרבה, שלא יהיו נדכאים בשער ושיבוצע על כל פנים ההתחייבות שקבל עליו נותן העבודה. לא כן הפועל החרדי, אשר בשביל חרדיותו לא שייך לארגון העובדים, אשר רוח חפשי ביחס לדת שורר בהם – אליו מתייחסים בבוז ובזלזול, כי בטוחים שהוא לא ישליך עבודתו, כדי שבאמצעות שביתה יכריח את נותן העבודה על הטבת מצבו, גם לא ילך להתלונן אל הערכאות, כי על כן חרד הוא ולא יחקה על מעשי השמאליים, אבל מה שהם יהודים ולפעמים עוד חרדים, זה לא זוכרים, רק לוחצים ומנצלים את הפועל בכל מה שאפשר.
למדי בולט הדבר במוסדי חנוך החרדי, מלמדי לימודי־קודש נמצאים במצב שפל, אשר קשה לתארהו; משכורתם מאד פעוט, וגם זאת לא משיגים בדיוק; חובות מהלא־פרוע להם, גדלים לסכומים גדולים, אשר לעולם לא ישולם להם. לעומת זה המורים ללימודי־חול, אנשים חופשים, מקבלים משכורת הרבה יותר לפי ערך מאשר המלמדים. וזאת בדיוק, כי אם מעכבים אותם מעט, מיד שובתים. וכה הדבר ממוצע בכל שוק העבודה, הדתיים סובלים פי-שנים מאשר הלא־דתיים וביותר אצל נותני עבודה דתיים, כי יודעים הם איך להשתמש עם החרדיות של הפועל, כדי לנצלו על ידי זה יותר. ומי יכול לדמות החילול השם הנורא המסובב מזה. והאם נוכל לקוות שהבנים של אלו הסובלים, בראותם יחס הזלזול מצד החרדים להתלויים בהם, שלא יכפרו חס ושלום בכל היהדות, כי הלא בעיניהם רואים, שהאבות, בשביל שהם חרדים, סובלים כל ימי חייהם, בעת שהחפשים באותה עבודה בעצמה מצבם יותר טוב. ואחרי כל זה, מה הפלא, שהנוער העובד, בראותו מצב האומלל של הפועלים הדתיים, עוברים בהמון למחנות השמאליים ונעשים לאויבים היותר עזים והיותר מכעיסים להיהדות ולהמנהיגים הדתיים, נקמנים, העושים להכעיס ולוחמים את הדת בכל הזדמנות ומגנים כל קודש, כי כל הזנחת הצדק מציגים על חשבון האמונה, כאלו היא לומדת את האדם לעוול ולעשוק. כל זה נגרם ומסובב על ידי ההתייחסות לא־צדק מהאנשים החרדים, הנעשה מבלי מעצור ומפריע מהצבור. ואין לצפות על שינוי לטוב, כל זמן שאלו ההשפעות הרעות מהתנהגות כזו יפעילו לרוע בקרב מחנה העברים, וביחוד על הנוער. שום דבר לא יעצור בעד זרם הכפירה, הבא בגלל הזנחת היחסים בין אדם לחברו אצל המאמינים. אם לא נפנה עבודתנו בשביל הרמת התורה והיהדות אל זה הכוון, להחזיר צדק המופתי, ששרר בנו בהזמנים שהחזקנו בתורתנו הקדושה. ותמיד אנו רואים זאת בחיים, שירידת היהדות והשפלת כבודה, נקשרת בהיחסים הנהוגים בנו, אם צודקים, או כוזבים – 'ועוז מלך משפט אהב' – עוזו וכבודו של ה' יתברך תלוי בהתבצעות תורת המשפטים בהחיים. העבודה בתקון זה העניין מונח ביסוד ארגון מאנשים השואפים להאמת ולא מעונין להם התחלקות האנושיות למפלגות ומעמדות, רק שישאפו להמטרה לעבוד אחרי השורש של העוולות והחמס, בלי הבדל מאיזה צד שהם באים, אם מבעלי ההון, או מהפועלים, ומבלי עבור על העובדא, שכהיום באופן מגונה הפועלים מנוצלים. מובן, שהתארגנותם הוא ענין הכרחי, אבל בזה לא לשכוח, שאנו בעיקר נגד יצירת הבדלים של מעמדות, וכמו שבהארגון לא יהיה מקום בעד נותן עבודה שהוא מנצל, כן אין מקום ולא רשאי להיות בה חבר, פועל רמאי. השיתוף בהארגון בחלקו הגדול מפועלים צריך להיות רק ענין מקרה, מפני שהם מרגישים על עורם העוולות הנעשות, ובשביל זה הם מוצדקים להיות התובעים והלוחמים בעד האמת, אבל לא שהארגון יהיה רק מפלגת עובדים, אף כשיהיה מזויין עם שם לווי 'מפלגת עובדים חרדים', להיפוך, מאד רצוי, שיתראה בה השיתוף מבעלי הון הנקיים מעשיית עוולות בעסקיהם, ולא רוצים להתעשר על חשבון התלויים בם. וזאת צריך להיות המטרה האחרונה של הארגון, שכל בעלי-הון יוכלו להשתתף בה ולהיות חבריה. פעולתה תהיה לעורר דעת הצבור, שיתנגד ויביע מחאתו תמיד נגד אלו העושקים והכובשים. ואלו החרדים, אשר בעסקיהם לא רוצים להיות טובים מהחפשים, אשר משפט התורה לא מכריע אצלם, יפגשו בסקירות של בוז מכל הצבור, עד שיהיו מוכרחים לשנות מעשיהם בשביל לחץ דעת הצבור הפומבי שיעיק עליהם. ולבד עבודת תעמולה זו, להוקיע את המעשים הרעים לעיני השמש, יהיה עבודתה לארגן כל הסובלים שיתייצבו מבלי תת להינצל, ולשרש אותה השקפה השוררת בשדרות החרדים, שצריכים לסבול בענייני ממון ואינה סובלת התנגדות והתייצבות באמצעים קיצוניים מצד הנעשקים, ורואה בזה התחקות לדרכים לא-תוריים – אותה הדעה המשובשת צריכים אנו לבטלה ולהראות גלוי, כי התורה מחייבת לא רק העושק, רק גם להאיש הנותן שיעשק, ואולי חיובו עוד יותר, כי רק רכות לבו גורמת שהאחר יעשקהו, ולו התנגד בכל תוקף, אז לא נעשתה העול והחמס. צריכים אנו להראות כי הסבלנות באופן שניתן האפשרות לאיש עוול שיעוול יותר, אינה נובעת כלל מתורתנו הקדושה, אשר תורתה תורת חיים ודרכיה דרכי נועם, ולא תלמוד להאדם שכל ימיו יהיה עשוק ורצוץ וגופו יהיה מוכן בעד אנשי מרמה למלאות מזמות רשע במעשי חמס ורצח. יותר היא לקוחה מדתות עמים האליליים, שבאו בסיסמות של בלוף וכזב 'לחם תמורת אבנים', 'כשתשיג מכת לחי הושט צד השני', ועוד כדומה, ואשר באמת בהחיים, מאמיניהם שנתגדלו על ברכיהן לא היו כלל שיות תמימות נקיות, רק שפכו דם נקי ועשו כל הרציחות והתועבות שבעולם. חוקתנו היא 'הבא להורגך – השכם להורגו', כי החטאים והמעשים הרעים הם כמו מצולה אשר בהם טובע האדם החוטא, ולפעמים כבר הוא טובע שלא מדעתו, מפני שהקרקע נשמטת מתחת רגליו, ולו נתקשה הקרקע תחתיו, היה חדל מלטבוע. וזאת תלוי בהאנשים הנעשקים, באם מצדם לא בא שום התנגדות, אזי טובע הוא העושק כבר אף שלא מדעתו, כי דרכו להשאול חפשי בלי מעצורים, ואנו הגורמים הנותנים מכשול לפני אותו העיוור בזה, שלא מפריעים אנו אותו במחשבותיו הרעים. הרצח הראשון המובא בהתורה – הריגת קין את הבל, נאשם לא רק קין הרוצח, רק גם הבל הנרצח. כי הבל היה חזק מקין, כמובא במדרש רבה (בראשית כב אות ח) 'אמר רבי יוחנן הבל היה גיבור מקין, שאין תלמוד לומר 'ויקם', אלא מלמד שהיה נתון תחתיו. אמר לו: שנינו בעולם, מה את הולך ואומר לאבא? נתמלא עליו רחמים, מיד עמד עליו והרגו. מן תמן אינון אמרין 'טב לביש לא תעביד, וביש לא ימטי לך'. עד כאן – התחסד הבל יותר מהראוי, ולא קיים 'הבא להורגך – השכם להורגו', והביא על עצמו מיתתו, וגרם שקין יעשה רוצח ויומת גם כן כדברי המדרש שם (פרשה כג אות ה): 'תחת הבל כי הרגו קין' – מחטייה של הבל נהרג קין. לשני אילנות שהיו סמוכין זה לזה, פכרה רוח את אחד מהן ונפל על חברו ופכרו, כך 'תחת הבל כי הרגו קין' – מחטייה של הבל, נהרג קין. עד כאן, אשר מפשוטן של הדברים נראה, שמחייבים גם את הבל ועושים אותו חייב במיתת קין. וזה מפני שריחם עליו שלא כדין, כי היה צריך לעשותו בלתי-מזיק, ולא להתרחם עליו ולהניחו חפשי. הזוהר הקדוש בהעריכו את קין והבל אומר (זהר בראשית דף נה) 'ואמר ר' יהודא כתיב, 'ויולד בדמותו כצלמו', משמע דבנין אחרנין לא הוו בדיוקנא דיליה, ודא 'בדמותו כצלמו', בתיקונא דגופא ובתיקונא דנפשא באורח מישר. כמה דאמר רבי שמעון משמיה דר' ייבא סבא: בנין אחרנין באתדבקותא דזוהמא דנחש, וההוא דרכיב ביה דאיהו סמאל הוו ובגין כך לא הוו בדיוקנא דאדם. ואי תימא הא אמרת דהבל מסטרא אחרא הוה? הכי הוא, אבל תרווייהו לא הוו בדיוקנא דלתתא. עד כאן. הבל היה בתקונא דנפשא התחסד ביותר, וקין היה בתקונא דגופא התאכזר ביותר, ושניהם לא טובים, שניהם לא היו מוכשרים שיתקיים העולם מהם, כי האורח מישר דורש להיות בתקונא דנפשא ובתקונא דגופא, וצד אחד לא יכריע יותר מהצד השני, כי רק במשקל שווה של אלו הכוחות מתאפשר קיום העולם וישובו. 'כי את כל מעשה האלהים יבא במשפט, על כל נעלם, אם טוב רע' (קהלת יב, יד) לא רק על הרע יבוא האדם במשפט, כי גם על הטוב המדומה המביא לידי רע המוחלט, על אותה הסבלנות מצד הנעשקים הנותנים עצמם להעשק, וגורמים שימלא הארץ חמס, כי העריץ והלוחץ לא היה 'זאב', אם הנעשק לא היה 'כבש'. על כל אלה יביא אותנו ה' במשפט, כי מדת הסבלנות, אשר התורה לומדת אותנו שנהיה שמור מכל שמץ נקמה והחזרת עשיית רע באותה מדה למי שעשה לנו, הוא רק אז, כשנוגע לעוולות שנעשו כבר והופעתן לא ישנה, אזי מחויבים אנו לעקור מלבנו כל רגש של שנאה, רק למחול ולשכוח העוולה. לא כן כשהרע הוא הופעה תמידית, ועם לא-ההתנגדות היא גדלה, אז מדת הסבלנות היא הפשע היותר נורא, כי מאפשרת הפרחת מעשי גזלות וחמס. וצווי הזמן אז – במקום סבלנות – הוא 'ובערת הרע מקרבך'. ואם שכל אחד בענייניו לא רשאי ולא יכול לברר ולקבוע עם מי הצדק, ולא ראוי להוציא משפט עד כמה הוא צודק והשני עושה נגדו עוול, אבל הצבור מוכרח ליקח לידו ההשגחה והביקורת באלו העניינים. ואחרי הברור הנכון עליו לידון את הרע, ולשרש אחריה, ולא להימנע ולדבר אודות סבלנות, אשר יש לה מקום אצל הפרט כשהדבר נוגע לענייניו והוא נוגע באותו הדבר. וזה לשון ספר חובת הלבבות (בשער הכניעה פרק י', אחרי אשר חושב המנהגים שראוי לנהוג בהם בעל הכניעה) והתשיעי שינקום מן הרשעים לכבוד הבורא, ואל תשיאהו מחילתו לבני אדם בצד עצמו למחול בדברי האלהים או למי שידבר בנביאיו וחסידיו וסגולתו, ואל ינהג בעושק בני אדם איש את רעהו כמנהגו במחילתו להם בעשקם אותו, אך יציל העשוק ויעזור להוציא מיד העושק, כמו שכתוב (ירמיה כח) 'דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק', ואמר (איוב כט) 'ואשברה מתלעות עול', עד כאן. הזנחנו עד עתה את הדבר ולא הרגשנו בצער ובסבלון של המונים פועלים ועובדים התלויים באחרים, וההזנחה מצדינו עלתה במחיר היותר־יקר חילול כבוד תורתנו, ואלפי אלפים נשמות שנכרתו ממקור מחצבתם וירדו לטמיון. הווידוי הכתובה בתורה, סוף כל סוף נכתבה אצל הגזל הפשוט, איך שאחד גוזל פקדון של חברו, וכשמתחרט עליו להתוודה. גם עלינו להתוודות על ההזנחה הזו, ולתקנה ביסוד ארגון של אנשי צדק עם המטרה, להגן על עניינים כאלו ולהנהיג שוב בחיי הצבור הצדק התורתי, אשר על ידו יתרומם כבוד שמים שהכל יכירו 'אתה כוננת מישרים, משפט וצדקה ביעקב אתה עשית', שהצדק האמיתי נחקק רק בתורתנו הקדושה, וסבך מאלו השאלות נוצרים רק אצל אלו העמים שלא נשפעו מתורת ה', ועם ישראל הנענה המונח נכנע תחת לחץ של עול הגלות ושנאת העמים, יכשיר גאולתו וחירותו, רק בזכות הצדק שינהיג במחנהו, כי 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'.
(הגיוני הלוי, עמו' כא-לה)
הרב רפאל חיים הלוי לוונטל (לעוונטאהל) הי"ד נולד בשנת 1907 לאימו, הרבנית הינדא (בת הרב משה נתן כהנא שפירא אב"ד קאשונז-גדול מחבר ביאור 'שמן למאור' על ספר תהלים), ולאביו, הרב אליעזר צבי הי"ד אב"ד טשעלדז' (צ'לאדז' שליד בנדין, היה מתלמידי האדמו"ר הגאון בעל 'אבני נזר'), בן הגאון ר' אפרים שרגא אב"ד איניאווע מחבר הספר 'חמדת אפרים', בן הגאון ר' חיים משה אב"ד מראשקי, בן הגאון רפאל זאב אב"ד זאקראטשין (חתנו של הרב אליעזר ליפמן אב"ד ראוויטש וליסא, חתן רבי יהודה נאומברג, חתן הגאון רבי מאיר פוזנר מחבר שו"ת 'בית מאיר'), בן הגאון ר' אפרים הלוי אב"ד קויל. הרב רפאל חיים התחתן באלול תרצ"ג (1933) עם מרת יוטה מלכה, בת הרב יצחק מרדכי הכהן רבינוביץ הי"ד אב"ד בפלאוונא (נכד אדמו"ר ה'תפארת שלמה' מרדומסק) והרבנית רויזא, בת ר' דוב בורנשטין. הרב רפאל חיים כיהן כמזכיר המכינה ל'ישיבת חכמי לובלין' בראחוב-אנאפול, ואחיו, הרב יששכר הי"ד כיהן כראש הישיבה. הרב רפאל חיים חיבר את ספר 'הגיוני הלוי' (פיעטרקוב, תרצ"ז) הכולל נאומים ומאמרים בשאלות הזמן וביאורים בדברי חז"ל. בשל הוצאות הדפוס הגבוהות הדפיס הרב רק חלק מכתביו. בתחילת ספרו כתב כי יש רשות 'להעתיק או להגיד לפני קהל עם מאמרים ורעיונות מספרי מבלי הצורך להזכיר שמי או שם ספרי, והיה זה שכרי שדברי יחדרו ויתפשטו בין ההמונים ויסייעו להגדיל ולקדש שמו של ה' יתברך'. ספרו מעוטר בהסכמות הרב נחום אש אב"ד טשנסטחוב והרב צבי יחזקאל מיכלזאהן הי"ד חבר וועד הרבנים בעיר ורשה, שכתב בהסכמתו כי המחבר הוא 'הרה"ג חו"ב איש אשכולות שלשלת היוחסין וכו". הרב נספה בג' בתשרי ת"ש (1939) הרבנית יוטא מלכה נהרגה גם היא עקה"ש בשואה. הי"ד. בשנים ת"ש-תש"ג, נספו גם אחיו ואחיותיו: הרב אברהם בנימין (התגורר לאחר נישואיו בפליציה. ב'עלי מרורות' עמו' 526 כתב שהוא היה אב"ד טשעלדז') (נולד 1905. נספתה גם רעייתו מרת זיסל, וכל ילדיהם: יעקב נפתלי, גולדא, חנה ואיטה לאה), הרב יששכר (נולד 1912, מנהל ישיבת חכמי לובלין ראחוב-אנאפול, ורעייתו מרת לאה צירל, וילדיהם: שרה, יעקב מאיר, ראובן יהודה והינדה), לאה צירל (נולדה בשנת 1914, נספתה באושוויץ סמוך לל"ג בעומר תש"ג 1943) ויעקב מאיר (נולד בשנת 1917, היה תלמיד ישיבת חכמי לובלין). הי"ד. אחותו, חיה פיגה זיינדר, נולדה ב-1903, נפטרה שנת תרפ"ח (1928), והשאירה אחריה בן קטן, שלימים נספה בשואה. הי"ד. אביו, הרב אליעזר צבי הי"ד, נסע בתחילת המלחמה להיות עם בנו, הרב אברהם בנימין, בפליציה, ושם נהרג עקה"ש עם יהודי הקהילה שם, בבית העלמין היהודי המקומי. אימו, הרבנית הינדה הי"ד, נהרגה עקה"ש במחנה המוות אושוויץ. בספר 'חושך כיסה ארץ', מאת דניאל פרייברג, עמו' 50 (הובא בקובץ 'זכור', יב, עמו' 16), מובא: ביום ב' לראש השנה או בשבת למחרתו, נרצח ר' רפאל חיים לוונטאל, ראש הישיבה המקומית, שהיתה בחזקת מכינה של ישיבת חכמי לובלין. הוא נלקח כבן-ערובה יחד עם הכומר. את ראש הישיבה עצרו במקום הרב, שלא מצאוהו בעיירה. באותו יום נרצח ליד הגשר ר' לייבל שוחט, שנלקח לשם לעבודה יחד עם יהודים אחרים. הגרמנים תפסו את בית המדרש, ואת בית הכנסת הפכו לאורווה. את ספרי הקודש טימאו וקרעו לקרעים. בספר 'The Rav of Furth' כתב שהרב רפאל חיים לוונטל נספה בג' בתשרי ת"ש ברחובות טשעלדז'.
(סז) פעם אחת היו חסידים הרבה על חג השבועות אצל זקני זצ"ל, ומחמת שהיו איזה מאות חסידים ולא הכינו עבור 'עולם' כזה, לא היו יכולים לקיים את מאמר חז"ל 'הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם', וכאשר לקחו פרידת השלום מזקני זצלה"ה אמר להם בבדיחותא, שובו 'לכם' לאהליכם. היינו ה'לכם' שחסר לכם בפה, תקחו אותו לאהליכם, שיהיה לכם באהליכם פרנסה וברכה, וכל טוב סלה.
(סח) כבוד קדושת זקני זצ"ל היה ממאס את השינה וכל לילה ולילה היה ער ועסק בעבודת ה' יתברך, ופעם אחת שאל אותו אחד ממקורביו על זה מדוע הוא ממעט כל כך בשינה, הלא לא איברא לילה אלא לשינתא. והשיב בבדיחותא, רז"ל אמרו רבא מסר שינתיה לשמעיה, הפירוש הוא מה שהוא היה צריך לישן צוה למשמשו שיישן, והוא היה ער ועסק בתורה ועבודה. ודברי פי חכם חן.
ועיין בספר חוט המשולש מסופר מהגאון בכל 'כתב סופר' זצ"ל כי לא נתן שינה לעיניו, והיה משתוקק ביותר לעבודת הקודש בלילה, וכאשר שאלו אותו בניו למה מונע מעצמו השינה כל כך וכו', והשיב בצחות כי בגמרא נחלקו שני מאן דאמר, חד אמר לא איברא לילה אלא לשינתא, וחד אמר דלא איברא לילה אלא לגירסא, ויש לומר ששניהם לדבר אחד נתכוונו, כי ביום כל בני אדם ניעורים ועוסקים בהוויות העולם ומטרידים זה את זה ואי אפשר לתלמיד חכם לעבוד את ד' כל כך, אבל בלילה שהכל ישנים, ובא לילה בא מנוחה, כלתה ונגמרה מלאכה של יום, אזי הלומדים תורה פנויים יותר לעבודת השם וללמוד. ואם כן לעוסקים בהוויות העולם לא איברא לילה אלא לשינתא, ועל ידי זה לא איברא לילה אלא לגירסא להלומדים תורה, כי אז אין להם מפריעים מלימודם. עד כאן, דברי פי חכם חן.
וכזה ראיתי בספר ילקוט הגרשוני בשם הגאון בעל 'כתב סופר' זצ"ל, שכתב לפרש דברי הש"ס (סוכה נג.) 'תניא אמר רבי יהושע בן חנניה כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו'. וצריך עיון הלשון 'לא ראינו שינה בעינינו', כי היכי תמצא שאדם יראה שינה בעיניו, כי כשהאדם ישן עיניו סגורות ואי אפשר לו לראות שינה. אבל אפשר שיראה בעיניו שהוא יושב ובטל, ואמרו חז"ל יושב בטל כישן דמי, ואז יוכל לראות שינה בעיניו. וזהו שאמר רבי יהושע בן חנניה כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו, כי כל היום וכל הלילה לא ישבנו בטל, רק תמיד עבדנו את ד' בשמחה. ודברי פי חכם חן.
(פט) דרכו בקדש של זקני זצלה"ה שכמה פעמים השיב במלתא דבדיחותא וכמבואר ב'אהל שלמה' או"ק מ"ה, ושמעתי בשם קדשו שהקשה על מה שאנו מברכים בבוקר ברכת 'הגומל חסדים טובים לעמו ישראל', והקשה וכי יש חסדים שאינם טובים. (ועיין בתפארת שלמה עה"ב בשער התפלה). ותירץ בבדיחותא למשל למי שנפל ושבר רגלו האחת, רחמנא ליצלן, ונעשה לו חסד גדול שהיה יכול לשבור, חס ושלום, גם רגלו השנית. וזה הוא באמת חסד, אבל אינו חסד טוב. ולכך מברכים 'הגומל חסדים טובים', שיהיו החסדים גם כן טובים, שלא יפול ולא ישבור, חס ושלום, אפילו רגל אחת.
ופעם אחת ראה איך למדן אחד ישן בבית המדרש באמצע הלימוד, והלך אליו זקני זצ"ל והעיר אותו ושאל לו אם יודע ליישב קושיית רב החובל. הלמדן תמה שהיה בקי בחידושי תורה בש"ס ובפוסקים ועדיין לא רעה ולא שמה מקישים רב החובל. וכאשר חשב בזה, אמר לו זקני: כוונתי היא על קושית רב החובל שהקשה ליונה בן אמיתי, כמו שנאמר 'ויאמר אליו רב החובל מה לך נרדם, קום קרא אל אלקיך'.
פעם אחת ראה למדן אחד שישב כל הלילה בבית המדרש ולמד שלשה דפים גמרא עם תוספות בעיון, והלמדן הזה היה בטבעו אוהב כסף, ויאמר אליו זקני זצ"ל: 'ווי העמודים' (פירוש שלמדת ששה עמודים גמרא), 'וחשוקיהם כסף', ועדיין יש לך חשק לכסף.
ועיין בספר 'תפארת שלמה' בפרשת תולדות שכתב שם בדרך הלצה בזה הלשון: במדרש, מפני מה היו אמותנו עקרות, מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. דהנה מדרך העולם שהבנים מבטלים אבותם מתלמוד תורה ותפלה במקריהם אשר לא טוב, ולכך אנו מבקשים שיתן לנו 'זרעא חייא וקיימא, די לא יפסוק מפתגמי אורייתא', שנוכל להגות בתורה ומצות, עם כל זה שיהיו בריאים ושלמים כל הימים ולא יבטלו אותם בדאגותם עליהם. כמו שכתוב 'לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו'. וזהו שהיו עקרות, כדי שיוכלו להתפלל בדיעה מיושבת, כי הקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים. עד כאן לשונו. ועיין גם כן בפרשת ואתחנן שכתב זה הלשון: 'רק השמר לך ושמור נפשך מאוד כו' ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכו' יום אשר עמדת וגו' אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון'. הנה לכאורה אין קישור לפסוקים האלו וכו'. ונראה לפרש בדרך צחות, על אותן בני אדם שהם עסוקים בהבלי עולם ומטפשין ומסירין מעל לוח לבם מצות ה' יתברך, גם בעמדם בתפלה שפתותיהם נעות ולבם בל עמהם, ורק את בניהם אשר יוולד ללהם הם מייסרין אותם ללכת אל בית הספר שלא לבטל רגע אחד רק יעסקו בתורה ותפלה, והוא אינו משים אל לבו מה שהוא ממעט בעבודתו יתברך שמו, ואיך ימלא לבבו להוכיח אחרים בשבט מוסר ובניו מומם ואינו מרגיש מומו הפוסל אותו. וזהו שמרמז הכתוב 'השמר לך וכו' ופן יסורו מלבבך', רצה לומר, אתה בעצמך תסור מלילך בדרכי השם, 'והודעת לבניך', היינו שתוכיח רק את בניך שהם ילמדו, ועל עצמך לא תשגיח כלל, לא זו הדרך ישכון אור. רק 'אשר ילמדון ליראה' וגו', שהם עצמם ילמדו מקודם ליראה, ואחר כך את בניהם ילמדון. עד כאן לשונו. ועיין בתפארת שלמה בלקוטים דף קס"ז ע"ב שכתב בזה הלשון על דרך הלצה, 'ולא שתו, עוד איש עדיו עליו'. וכן מבואר במגילה 'והשתיה כדת אין אונס', פירוש אף על פי שהשתיה כדת הוא בפורים, אך אין אונס, כי אינו צריך לאנוס עצמו וישמור בעצמו ובנפשו. עד כאן לשונו. (ועיין בשערי תשובה אורח חיים סי' תרצ"ה, שכתב גם כן כן בשם הגאון יעב"ץ דמי שהוא חלוש בטבעו וכו', עד שאפשר שיבוא על ידי השתיה לידי מעשים שלא כהוגן, אין לו לשתות יותר מדאי. עיין שם). ועיין עוד בלקוטים דף קמח בזה הלשון: ובדרך הלצה 'אשר אכלו במצרים חנם', ופירש רש"י חנם בלא מצות, דמה שהיא לאדם חנם, הוא בלא מצות. עד כאן לשונו. וכוונת קדשו בזה הוא כאשר כתב בראש הדיבור בזה הלשון: 'חכם לב יקח מצות', דהיינו אם מוציא הוצאות על מצות ד', אז הם חשובים לפני הבורא יתברך שמו. וזה שאמר 'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף', היינו אם הוצאת עליהם אלפי זהב וכסף, אזי הם טובים וחשובים אצלי. אך המצות שהם בחנם, אינם חשובים, כמו שכתוב 'ואויל שפתים ילבט', דהיינו שחכם לב יקח מצות ומרבה בהוצאות עליהם, ואויל הולך ועושה רק המצות שאין בהם חסרון כיס, כמו אמירת תהלים ודוגמתו, שהם באים בחנם לידו. וזה כוונת הכתוב 'וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו כל אשר צוה', דהיינו כל התרי"ג מצות, דמי שהוא קמצן וכילי אינו עושה המצות, רק מה שהוא בחנם, אבל המצות שצריכים דמים מרובים אינם עושים. אבל ה'חכם לב יקח מצות', אדרבא הם חשובים בעיניו יותר מהמצות שהם בחנם, 'יבואו ויעשו כל אשר צוה', אין 'צו' אלא לשון זירוז במקום שיש חסרון כיס. ולזה צוה ה' יתברך בנדבה בו שיהיה דוקא בזהב וכסף גו', להורות על שלימות ישראל שהם חפיצים במצות, ואדרבא היו מרבים להביא, וזה מורה על התשוקה להמצוה. ולזה דרש המדרש על פסוק זה 'חכם לב יקח מצות', על כן 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו', פירוש שכל בני ישראל הלכו ושאלו ממצרים כלי כסף, ומשה הלך אל עצמות יוסף וכו', והיה מונע עצמו מבוא בדמים וליקח ביזת מצרים עבור הארון של יוסף. נמצא דהמצוה של עצמות יוסף, עלה לו בכסף וזהב, ולזה דרש המדרש עליו 'חכם לב יקח מצות', זה משה רבינו עליו השלום. עד כאן לשונו.
ועיין ב'אהל שלמה' שהבאתי גם כן דברי זקני זצ"ל, שאמר בדרך הלצה על מאמר בעל ההגדה: 'צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו', שקאי על אברך שאוכל מזונות על שלחן חמיו ועוסק בתורה וחסידות, ואחרי זה יבוא אליו חותנו להטותו מדרכו, ויאמר לו 'טוב תורה עם דרך ארץ'. ועל כן אמר בעל הגדה, אתה האברך צא ולמד ואל תתפתה מחותנך, כי כן מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שרצה להטותו מדרכו שירעה צאנו. עיין שם. וכזה מובא גם כן בספר 'עטרת מנחם' אות ק"מ שהרב הקדוש הרבי ר' מענדלי מרומנוב זי"ע אמר, אם אחד אומר לחתנו היושב ולומד תורה בהתמדה, שיתחיל לעסוק במשא ומתן עבור כי איתא (באבות פרק ב משנה ב) 'טוב תורה עם דרך ארץ', הוא מערב רב. עד כאן לשונו. [והנני להביא בזה מה שכתב בספר משכיל אל דל, ח"ג כלל ב', דכירנא עובדא מה שסיפר לי אאמו"ר זלה"ה בשם אבי זקני הגאון הצדיק מו"ה הלל אבד"ק אויבעשיץ, שבא לפניו ראובן עם שמעון חתנו שישפוט בדיני דברים שביניהם, ושאל אותם מי הוא התובע, ואמר החתן 'אני תובע את הסך שהבטיח לי בעת הנשואין, להחזיקני על שולחנו, ואני אהיה פנוי מטרדות העולם, שאוכל להשלים את נפשי בחוכמות התורה. ואחר כך חזר מדבורו, ואחר כך אמר לראובן שישיב על תביעתו. ואמר 'רצוני לעשות רצון השם, והלא תנן באבות 'טוב תורה עם דרך ארץ'. ופסק הדין בלשונו הזהב, 'אמת הוא כדבריך, שדבר זה "טוב תורה עם דרך ארץ", משנה מפורשת היא ואין להשיב עליה, אבל עם כל זה יותר נכוחים ומצודקים הן המה דברי חתנך שמעון מדבריך, משום דמלתא דמסתבר הוא שטוב יותר שיהיה חתנך בקי וגמיר וסביר בכל הש"ס ומשנה האחת הזאת תהיה לו בקושיה, ממה שיגמר ויבין המשנה האחת, ועל ידי כך לא יהיה בקי וגמור בכל הש"ס. עיין שם. ועיין מה שכתב בספר ילקוט הגרשוני פרשת חיי [שרה], ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני חת', שמעתי פירוש על דרך הצחות, על פי מעשה שהיה אצל מרן החתם סופר זצ"ל, שבעל הבית אחד בא בקובלנא על בחור אחד, ואמר עליו שהוא בחור בלא חי"ת. והשיב לו החתם סופר ז"ל הנה אם הבחור הוא בלא חי"ת, אין זה היזק כל כך, רק נשאר 'בור', אבל אם בעל הבית צריך להיות ממחזיקי תורה, הוא מחזיק בלא חי"ת, אזי הוא 'מזיק' ויש בו היזק יותר. וזהו שכתוב 'ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ', וקשה האיך השתחוה לעם הארץ, ועל זה אמר 'לבני חי"ת', לעם הארץ שהם מחזיקים עם חי"ת, להם ראוי להשתחוות ולחלוק להם כבוד להשתחות ולחלוק להם כבוד, שכן גם התורה הקדושה הקדימה זבולון ליששכר. עד כאן לשונו.
(פט) שמעתי שפעם אחת בראש השנה אצל זקני זצ"ל כשעמד התוקע לתקוע לא יכול בשום אופן, והבעל תוקע היה למדן מופלג, חסיד וירא שמים גדול. וקראו לאברך אחד ותקע תיכף התקיעות כהלכתן בקול יפה אף נעים. וחלשה דעתו של התוקע הראשון הלמדן, וקרא לו זקני זצ"ל ואמר לו משל נאה להפיס דעתו, שפעם אחת כאשר בחרו בני המדינה מלך חדש ועטרו אותו במשפט, עשו בני המדינה עבור המלך החדש כתר חדש ויפה ורצו לקבוע בו אבנים טובות ומרגליות נאות, אבל זאת הייתה אומנות נפלאה לקבוע האבנים בהכתר, ולא נמצא אומן שיקבל על עצמו עבודה זו, כי ירא שלא יקלקל הכתר ויהיה אחת דתו להמית. ובכל זאת בא אומן אחד ובקש שיתנו לו זמן חודש ימים ויעשה הכתר כמשפט. ונתנו לו הכתר, ובכל אותן הימים חשב תחבולות איך יקבע בו האבנים טובות באופן יפה, אבל מחמת יראה לא לקח הכתב עד שקרוב יום המועד. וכשני ימים קודם יום המוגבל, לקח הכתר לקבוע בו האבנים טובות, אבל הנה מחמת גודל היראה והפחד נפל הכתר מידו, ובשום אופן לא היה יכול לעשותו. וקראו לנער אחד שלא ידע שזה הוא כתר המלך, והראה לו איך יעשה ויקבע בו המרגליות, והוא הלך לחוץ שלא יראה כלל אופן עשייתו. ואומנם הנער הזה עשה הכל כתקונו וקבע בו המרגליות על צד היותר טוב. והנמשל הוא כי התקיעות המה כתב בראש ד' צבאות, כמו אנו אומרים ב'יהי רצון' בין התקיעות, 'שתעשה עטרה ממנה להיות עולה ויושב בראש אלקי צבאות', ומי שיודע הפירוש של 'כתר ד' צבאות', הנה מחמת גודל הפחד, אינו יכול לעשות הכתר, אבל איש פשוט הוא עושה הכתב בלי שום פחד. ודברי פי חכם חן.
(עטרת שלמה, עמו' פו-צא)
הרב יצחק מרדכי הכהן רבינוביץ הי"ד, נולד בד' באב תרמ"ז (1887) לאמו, מרת אסתר, ולאביו, רבי צבי מאיר רבינוביץ, בנו של האדמו"ר ה'תפארת שלמה' מראדומסק. בהיותו בן חמש עשרה הוסמך להוראה על ידי האדמו"ר רבי מאיר יחיאל הלוי הולשטוק מאוסטרובצה, והיה חסידם של האדמו"ר רבי יחזקאל רבינוביץ מראדומסק ובנו האדמו"ר רבי שלמה חנוך רבינוביץ הי"ד.
הרב יצחק מרדכי הוא התחתן עם מרת רוזה לבית בורנשטיין. הוא היה רב חסיד חריף ובקי בחדרי התורה, ומשנת תרע"ג היה אב"ד הכפר פלאוונא, הסמוך לראדומסק. הרב דאג לכל צורכי העיר בחכמה ובתובנה, וארגן מוסדות צדקה וחסד, לטובת ילדי הכפר, העניים והאורחים. מידי יום היה הרב קם בארבע-חמש לפנות בוקר ללמוד. אחרי תפילת שחרית החל להעביר שיעורים לתלמידיו, עד לשעות הלילה. הרב נודע כאיש אמת, פיקח ומתון, וכיהן כדיין במשפטי בוררות סבוכים. הוא קיבל כל אדם בסבר פנים יפות, בפשטות ובענווה, אף שהיה למדן שעסק בתורה יומם ולילה.
מחבר הספרים 'אהל שלמה' (1924), 'עטרת שלמה' (1926), 'שיח יצחק' (1927) ו'דעת מרדכי' (1939), ובנוסף פרסם חידושים בכתבי עת תורניים 'שערי תורה', 'המאסף', 'כתר תורה', 'קובץ דרושים' ועוד. רבים מחידושיו נותרו בכתב יד.
כשבנו, ר' מאיר צבי, עלה לארץ ישראל, כתב לו מכתב וביקש ממנו להמשיך ללמוד תורה, ובכל מכתב שכתב לו אחר כך הוסיף מחידושי תורתו. מידי פעם שלח לבנו ספרים, כדי שיוכל ללמוד בבית.
ביום השני לפרוץ מלחמת העולם השנייה, בי"ט באלול תרצ"ט (1939), רצחו החיילים הגרמנים את הרב יצחק מרדכי הכהן רבינוביץ. הי"ד.
מהמקורבים למרן ה'דברי חיים'.
