הטעם למנהג אכילת דגים בשבת / הרב אשר אנשיל כ"ץ הי"ד

תמונת הרב אשר אנשיל כץ הי"ד

מנהג חסידים ואנשי מעשה להדר לאכול דגים בשבת קודש, וכדאיתא בשבת קי"ח במה מענגו בדגים גדולים. ואף דדגים אינם לעיכובא, דיוצא בכל מה שמתענג, וכמבואר בפוסקים סימן רמ"ב, מכל מקום מהדרים לאכול דגים דייקא. ועלה בדעתי ליתן טעם הגון לזה, על פי מה שכתב המאור ושמש פרשת בראשית (ד"ה ויאמר אלקים) דאף שאמת הוא דבראשית ברא א', דהיינו שיתנהג העולם בדרך הטבע כדי שתהיה הבחירה חופשית, עם כל זה השאיר הקב"ה דבר מה בבריאה להורות דגם הטבע מושגח מאתו יתברך שמו, וכל תנועה בעולם הוא רק בהשגחתו יתברך שמו ויתעלה. וזה לשונו שם באמצע הפסוק "ויאמר אלקים יהי אור", כאשר עינינו רואים שהארץ הוטבעה בטבע שתהיה מוציאה דשאים, ע"י מאמר השם "תדשא הארץ", עדיין הארץ מתנהג כן, שבכל מקום שיקובץ מעט עפר אפילו בכלי היא מוציאה דשאים. ובשאר נבראים נמצאים אשר לא נשארו בטבעם שנבראו, כגון מים בתחילת הבריאה הוציאו דגים ושרץ המים ע"י מאמרו יתברך שמו "ישרצו המים", ואף על פי כן לא נשאר זה שיהיה דבר זה מתמיד בטבעו לעולם, שבאם היה דבר זה נשאר על הטבע, היה מחויב שבאם ישים אדם מים בכלי ראוי שתהא בתוכם דגים כדרך שהארץ מוציאה דשאים לעולם. גם אנו רואים הרבה יאורים קטנים שיש בהם דגים מרובים, והרבה נהרות גדולות שאין בהם. וטעם העניין הוא שיהיה האדם מכיר על ידי זה השגחה פרטיות של הבורא יתברך שמו. וכאשר ה' יתברך חפץ במעשה האדם החפץ במצוות הוא מזמין לפניו שיתהוו דגים בהנהר ושיבואו אליו לכבוד השבת. עד כאן לשונו הקדוש.

והנה ענין שבת מורה על האמונה, דהעולם אינו קדמון חס ושלום רק נברא מאת הבורא, דבשמירת שבת אנו מודים כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. אולם ישנם בבני אדם שאף שהם מאמינים בחידוש העולם שנברא ע"י הבורא ברוך הוא, מכל מקום אינם מאמינים בהשגחת העולם, שאומרים דאחרי שנברא העולם בראשונה מאת ה' יתברך סילק ה' יתברך השגחתו מאת עולמו, ועולם כמנהגו נוהג בטבעו בלתי הנהגת ה' יתברך, אומנם גם דעה זו נפסדת, דגם הנהגת העולם אי אפשר בלתי השגחתו יתברך שמו. והראיה על זה הוא מעניין הדגים שרואים בהם השגחת ה' יתברך שאף הם נמצאים בכל מיני מים כנ"ל. ולכן להורות זה ביום שבת קדשינו, שהוא מקור האמונה בבריאת העולם, מצוה עלינו לאכול דגים, לרמז דגם השגחת העולם הוא תחת ידו הגדולה של הקב"ה.

עוד יש לומר טעם לאכילת דגים על פי מה שאמרו חז"ל (שבת ק"ד.) אתי דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כותייהו. גימ"ל דל"ת, גמול דלים. ומאי טעמא מהדר אפי דדל"ת מגימ"ל, דליתן ליה בצנעה כי היכי דלא ליכסיף מיניה. ומבואר מזה דאות ג' מורה על המשפיע, ואות ד' מורה על העני המקבל. והנה שבת קודש נאסר במלאכה ולית ליה מגרמיה כלום, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (עבודה זרה ג.), וכן אמרו "חול מכין לשבת וליום טוב" (ביצה ב:), ועם כל זה השבת הוא מקור לכל הברכות, וכמבואר בזוהר הקדוש פרשת יתרו דכל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין. נמצא דאף דהשבת הוא בבחינת דל"ת, שהוא מקבל מימי החול דהוא בחינת גימ"ל, מכל מקום השבת הוא גם כן המשפיע לימי החול, והוא בבחינת  ד"ג, הד' קודם ומסתכלת בג' להשפיע בקרבה, על כן לרמז דבר זה אוכלין ד"ג בשבת.

גם יש לומר בסגנון אחר, דהנה בשבת יש מצוה לענג הגוף בתענוגי ברבורים ושליו ודגים. וכדכתיב "וקראת לשבת עונג", אמנם בקבלת התענוגים הללו אין אנו רק בבחינת מקבל, כי ע"י קיום המצווה גם אנו מוסיפים כוח בפמליא של מעלה, ונעשו תיקונים גדולים בעולמות העליונים, כדאיתא במדרש רבה איכה פרשה א (אות ל"ג) בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כוח בגבורה של מעלה, כמה דאת אמרת "באלקים נעשה חיל" (תהלים ס'), ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, כביכול מתישין כוח גדול של מעלה, דכתיב "צור ילדך תשי" (פרשת האזינו). עד כאן לשונו. ובזוהר הקדוש ריש פרשת בא (דף ל"ב ע"ב) כתב וכד עבדין עובדין דכשרין יהבין תוקפא וחילא לקודשא ברוך הוא, ועל דא כתיב "תנו עוז לאלקים" (תהלים ס"ח), במה, בעובדין דכשרן. עד כאן לשונו. וכעין זה בזוהר הקדוש פרשת בשלח (דף ס"ה ע"ב). עיין שם. ואם כן על ידי קיום מצות עונג שבת, נחשבים בני ישראל בבחינת ד"ג, דהיינו שמקבלים תענוגי השבת דהוא בחינת ד', ועל ידי זה אנו משפיעים למעלה להוסיף כוח וגבורה בעליונים בבחינת ג', ולרמז זה אוכלים בשבת דגי"ם. והבן.

עוד יש לומר על פי מה ששמעתי בשם מרן הגה"ק הקדושת יו"ט אב"ד סיגוט זי"ע שהפליג מאד בקדושת השבת לעסוק בתורה ועבודה, ולמעט משינה כל מאי דאפשר, שלא להפסיד הזמן היקר והקדוש. ואמר דהמלך של עסטרייך הנקרא יאזעף השני היה ממעט תמיד בשינה. ואמר הטעם כי רוצה ליהנות ממלכותו ולהיות מלך זמן הרבה, כי בעת שהוא ישן אינו מלך. וכמו כן בשבת כל ישראל כמלכים המה, דשבת הוא בבחינת "מלך", וכן הוא קרוי בשם "שבת מלכתא", ולכך יש לחוש למעט משינה שלא להפסיד המלכות. עד כאן דבריו הקדושים. ומבואר בספרי המחקרים דדגים אינם ישנים כלל (עיין בספר הברית ח"א מאמר י"ד פ"ו, וזה לשונו, הדגים יחיו תמיד במים קיץ וחורף בלי שינה ותרדמה. ולפי דעת האומר שלא יש שום בריה בעולם בלית שינה יהיה שנתם לא יותר מהרף עין ובעינים פקוחות. עד כאן לשונו). ולכן כדי שיתעורר האדם למדה זו בשבת, על כן אוכלין דגים לרמז עניין הנ"ל.

("ולאשר אמר", חידושי אגדה לשבת קודש, נלוה לספר "אוצר השבת", עמ' רסד-רסה)


בשנת תרצ"ה (1935) נסע הרב אשר אנשיל כ"ץ ביחד עם בנו יהושע ועם חותנו, הגאון רבי שלמה זלמן אהרנרייך, לארץ ישראל והיו שם הל"ג בעומר ובחג השבועות. יומן המסע שכתב הבן אבד בשואה. כאשר עירו עברה לשלטון ממשלת הונגריה, איימו השלטונות על הרב בגירוש ובמוות אם לא יסגור את הישיבה, אבל הוא התעקש בכל מחיר שלא לבטל לימוד התורה של תלמידיו, האהובים עליו כבנים, ולא סגר את הישיבה עד לאחר הכיבוש הגרמני בחודש אדר תש"ד. לאחר שגורשו לגיטו סערדאהעלי, הורה הרב לתלמידיו שנלקחו לעבודות כפייה להיות באחדות זה עם זה. עם התגברות הצרות בשנת תש"ד, נערכו תוכניות להצלת הרב ולהעברתו לעיר בודפסט, אך הוא לא רצה בזה ואמר כי לא יעזוב את אנשי קהילתו ואת תלמידיו. הרב באושוויץ נהרג עם אשתו ורוב ילדיו, עם בני קהילתו ועם רבים מתלמידיו ביום כ"ז סיון תש"ד.

הרב אשר אנשיל כ"ץ הי"ד נולד בשנת תרמ"א (1880) בקהילת צ'נגר (הונגריה), לאביו הרב יהונתן בנימין כ"ץ ולאימו גיטל. עוד כילד היה מתמיד וחריף גדול, ועבד את ה' מנעוריו בהצנע. בגיל 12 נסע לחוסט ללמוד בישיבת בעל "ערוגת הבשם", ולמד שם בהתמדה רבה במשך 8 שנים רצופות. הוא הוסמך להוראה על ידי רבו, ועל ידי רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון (ה"מהרש"ם מברעזאן"), רבי משה צבי פוקס אב"ד גרויסוורדיין ורבי מרדכי יהודה ליב וינקלר ממאד (מחבר שו"ת "לבושי מרדכי"). בהיותו כבן עשרים נשא הרב אשר אנשיל לאשה את מינדל, בתו הבכורה של רבי שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד משאמלוי. לאחר חתונתו המשיך ללמוד בשמלוי וסייע לחותנו בהרבצת תורה בישיבה. כשנתיים לאחר נישואיו מונה הרב אשר אנשיל לדיין ולמו"צ בעיר. בשנת תרס"ח (1908) מונה לרב אב"ד בניר מידיעש והגליל, ייסד שם ישיבה גדולה והמשיך ללמוד בהתמדה גדולה. הוא היה קם בחצות ומתחיל ללמוד ומעורר את הבחורים ללימודיהם, והנחה אותם לדעת את הגמרא בעל פה. בערך משנת תרפ"ה (1925) נעתר להפצרות קהילת היראים "עדת ישראל" בדונא-סערדאהעלי שיבוא ויכהן כרבם. מיד עם הגיעו לסערדאהעלי לימד בישיבתו, שהתפתחה עד להיותה ישיבה למאות תלמידים ולאחר הישיבות הגדולות בהונגריה. בישיבה זו העמיד אלפי תלמידים תלמידי חכמים, אשר למדו בהתמדה רבה וחזרו פעמים רבות על תלמודם. בישיבה היו חבורות ללימוד פירוש "אור החיים" על פרשת השבוע וחבורה ללימוד ה"מאור ושמש" על הפרשה. בכל "שבת מברכים" היה הרב אשר אנשיל דורש לפני בבית המדרש של החברא-קדישא, ובכל שבת היה בוער באש הקדושה והדבקות בה' בתפילותיו ובדרשותיו לתלמידיו, שנאמרו בהתעוררות גדולה בשילוב דברי תורה עם דברי מוסר ויראת שמים, המעוררים ומלהיבים את שומעם ליראת ה' ולאהבתו. הרב הרחיק את תלמידיו מהעיסוק בפוליטיקה ובמחלוקות, ומנע מהם ללמוד ספרים, ואפילו ספרי חסידות, שעלולים היו לפגוע בסדרי הלימודים הקבועים בישיבה. הוא היה דבוק מנעוריו בצדיקי דורו ובפרט באדמו"ר רבי ישכר דוב מבעלז. הרב אשר אנשיל היה מטבעו נעים הליכות ודעתו היתה מעורבת עם הבריות, ועם זאת פעל בנחרצות ובתקיפות לביטול תקלות העלולות לערער את חומת הדת, כגון ריקודים מעורבים, שחיה מעורבת, פתיחת חנויות בשבת וכיוצא בזה.

ארגז מלא כתבי-יד של הרב כ"ץ ובתוכם חידושיו הרבים על סוגיות הש"ס, על השולחן ערוך והרמב"ם, שו"ת, ודברי אגדה על התורה והמועדים, נמסרו לשמירה אצל גוי אחד לפני שגירוש היהודים להשמדה. אך הגוי מעל בתפקידו וכל הכתבים הקדושים הללו אבדו בשואה, ונשתמרו מעט מרשימות שרשמו לעצמם תלמידיו. מרשימות אלו נערכו ויצאו לאור הספרים 'ולאשר אמר' על חנוכה (תשי"ב), על חג השבועות (תשי"ז), על ראש השנה (הודפס בסוף ספר "נחלי בינה", תשל"ו) ועל ענייני שבת (תשל"ח). כן הודפס חידושיו להגדה של פסח "חודש האביב" (תשל"א), שו"ת "ולאשר אמר" (תשמ"א) ו"ולאשר אמר" על התורה (תשמ"ג-תשמ"ז, תשע"ד).

בנו, הרב משה יהודה כ"ץ הי"ד, היה רב צעיר של קהילת סערדאהעלי, נהרג עם אביו באושוויץ, ומכתביו הוציאו לאור את ספרי "ויגד משה". כן נהרגו בתו הרבנית הינדל אשר רבי חיים אהרנרייך הרב הצעיר של קהילת שאמלוי, בתו הרבנית אסתר אשת רבי יחיאל דוד הכהן זלצר, בתו הרבנית פערל אשת הרב משה אריה פריינד אב"ד נאסוד, בתו הרבנית יהודית אשת רבי מנחם אהרן ליבוביץ הרב הצעיר של קהילת טשעפ, ובנו הבחור דוד.

בן נוסף, הרב יהושע כ"ץ אב"ד סאמבאטהלי ומחבר הספר "ויאמר יהושע", שרד, היגר לארה"ב ושם כיהן כרב קהל "בית אשר דסערדאהעלי " בברוקלין.

מעלת למוד חידושי תורה של צדיק ביום הילולא שלו / הרב פנחס זליג הכהן שוורץ הי"ד

לה"ו זה השער לה' צדיקים יבואו בו. ספר זכרון צדיקים מהד"ת, כשמו כן הוא מקובץ "היאהרצייטען" הילולא רבה דצדיקיא קדושים וטהורים יסוד"ע מדורות ראשונים עד היום הזה זמן ושנות פטירתם ומקום מנוחתם ומקצת קורותיהם ומוריהם ותולדותיהם וחידושי תורתם ושיחות נאים נפלאים מתוקים מדבש ונופת צופים פנינים יקרים ומובחרי הדרשנים. וגם לרבות מה שהוספתי מעט נופך משלי אשר חנני ה' בזכות אבותי הקדושים זי"ע בחידושהם של הגאונים הקדושים ז"ל לכבוד צורי וקוני, דבר יום ביומו וחדש בחודשו, מראשית השנה עד אחרית השנה, מפי סופרים וספרים נאמנים אשר השליכו אדרתם בעולם הזה ונשמתם עלו השמימה בגזני מרומים. זיע"א.

ומי לה' אלי וישמח על סגולת ספרי "לשמירה ולהצלחה" בזכות כל הגאונים הצדיקים הקדושים והטהורים הנזכרים נשמתם עדן כמוצא שלל רב להביא ברכה לביתו. כן יהי רצון. ממני המלקט והמחבר ה"ק פנחס זעליג הכהן שווארטץ, חופ"ק אפאהידא יע"א.

בן לאאמו"ר הגאון הצדיק מוה"ר יצחק מאיר זל"ה בעמ"ס "אמרי יצחק" ד"ח בהגאון הצדיק המפורסם מוה"ר נפתלי בעל שו"ת "בית נפתלי" ז"ל בהגאון הקדוש שר התורה רשכבה"ג מרן ר' אברהם יוד אזל"ה בעמ"ס שו"ת "קול אריה" שהיה אבד"ק בערעגסאז ולסוף ב' מאד יע"א ונכד לגאון הקדוש בעל "קונטרס הספיקות" ולמעלה בקודש עד אא"ז מרן רבינו התוס' יו"ט זצוקל"ה.

בשנת תש"ג לפ"ק.

 

הקדמת המסדר לכבוד נשמת הגאונים והצדיקים מדבר.

ישתבח הבורא ויתפאר היוצר אשר זיכני ברוב רחמיו וחסדיו לראות בצאת ספרי "זכרון צדיקים" מהדורא תנינא בהסכמת גדולי גאוני דורינו הי"ו כי הראשונים כבר ספו ותמו לרב חשיבות וכעת רבים מבקשים אותו ואתה תחזה כי לא ראוי זה כראוי זה כי בהראשונים היו כמה טעותים וחסרונים לסבות שונות ועתה ב"ה תקנתי הכל בסדר נכון בטוב טעם ודעת עד מקום שידי מגעת, בעזרת החונן לאדם דעת. עם הוספות רשימות יצ"ט מגאונים צדיקים נ"ע אשר נעדרו במשך שלשה עשר שנים שעב"ל. מפי מגידי אמת שאין לספק באמתתם ותועלת ספק זה מובן מאליו כי רב הוא להיות לנו לזכרו לעינינו ובלבנו שזכותם יגן עלינו ולפוקדני בדבר ישועה ורחמים, כמאמר חז"ל (במדרש רבה תשא פרשה מ"ד) "גפן ממצרים תסיע", מה גפן כשהם חיים וקיימים ונשענים על עצים המתים, כך ישראל חיים ונשענים על המתים, אלו האבות. יעויין שם. ומזכירים נשמתם ולומדים עבורם ומספרים מידותיהם הטובים, ועל ידי זה ילמדו תועים בינה ויהבלו בשמעם ממעשה אבותיהם ויפקחו עיניהם ויאחזו גם המה מעשי אבותיהם בידיהם, כמו שכתוב "הביטו אל צור מחצבתם וגו' הביטו אל אברהם אביכם" וגו' (ישעיה נא). ופירושו הביטו אליהם ולכו בדרכיהם, ובלי לגרום ח"ו בושה לקדושים הללו אשר בארץ המה. וראיתי בספר "בית לוי" כתב בשם הרה"ק ר' אברהם יעקב מסאדיגערע ז"ל שסגולה גדולה להמתיק הדינים להזכיר אפילו שם העיר בארדיטשוב, שאז מתעורר זכותו של הרב מ בארדיטשוב ז"ל, והביא ראיה לזה ממסכת יומא "הרואה אומר ברקאי עד שבחברון". פירש רש"י ז"ל כדי להזכיר זכות אבות שבחברון. יעויין שם. וכמו שכתב רבינו השל"ה הקדוש ז"ל שמצווה להזכיר שמות הצדיקים וספריהם אפילו בלא קריאה בהם, וכל שכן כשקורא בהם. יעויין שם.

ועיין בספר "מליצי אש" שכתב בשם רבו הגה"ק בעל "ערוגת הבושם" מחוסט זל"ה שהקפיד מאוד ללמוד חידושי תורה של אותו צדיק שהיה ביומו הילולא שלו, אף שהיה טרוד ללמוד שיעורים קבועים עם ג' מאות תלמידים. ואפי בסוף ימיו שהיה ר"ל מדוכה בייסורים. ובאור לי"ד ניסן באשר סיים לימודו פתח ואמר "שכחתי שהיום היה יומא דהילולא של מרן הבית יוסף ז"ל ומהנכון ללמוד כעת מעט טור ובית יוסף, ולבש בגדיו וחזר לחדר הוראתו בקדושה ולמד שם מתורת מרן הבית יוסף, אף שהיה אז בייסורים גדולים, ר"ל. ומה נענה אנן מכל שכן וקל וחומר שחיוב עלינו ללמוד שיעשה נחת רוח להצדיק הנפטר, וגדולים צדיקים במיתתם, בוודאי ימליצו טוב בעדינו. יעויין שם.

ישמחו הצדיקים ויגילו החסידים בראותם ספרי הנ"ל כי רבים מחסידים ואנשי מעשה נוסעים להשתטח על קברי צדיקים ביום הילולם. ומקור הדבר לנסוע על קבר הצדיק הוא בש"ס (יבמות קכ"ד) שהיתה תלתא ריגלא, ופירש רש"י ז"ל בשם תשובות הגאונים, כל הני ריגלא דאמוראי, היינו יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו, ומידי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה. יעויין שם.

וחוב קדוש מוטל עלי להודיע לכמוני וליוצאי חלצי הי"ו מה שהקרה ה' עמי עוד בשנת תרפ"ג כשנסעתי מפה לקלוזענבורג לבית הדפוס בבוקר, וראיתי שנאבד ממני הכתב יד אצל הבאהן, והיו לי ייסורים גדולים שעמלתי עבודה גדולה בחנם קרוב לשנה, והרבה לילות כימים שמתי עד שגמרתי ספרי. והיה לי ייאוש גמור. רק אמרתי שזה העצה יש לי להטריח עוד הפעם, והלכתי לאיזה רחוב בעת צהרים וראיתי איש אונגאר הולך לנגדי, וראיתי אצלו פנקס בתוך כיסו והכרתי כי שלי הוא. והיה לי שמחה גדולה. ושאלתי אותו בלשונו שימחול לי לומר אם שלו הוא הפנקס או מצא אותי, ואתן לו סימן. ואמר לי שאמת שעוד בבוקר מצא אותו אצל הבאהן ומאמין לי והחזיר לי בטוב עין. וראיתי השגחה פרטיות שמן השמים קא זכי לי וזכות הצדיקים יעמדו לי וימליצו טוב בעדי שאזכה עוד בימי חלדי לעבוד את ה' באמת ולב טהור ותשובה שלמה. אמן כן יהי רצון. וקראתי שם הספר "זכרון צדיקים" שע"י זכותם יהיה גם שמי רשום בקרבו לזכרון עם הכולל חסר ואו כמנין שמי "פנחס זעליג", כמו שכתב בספר הקדוש "רוקח" שכל אדם צריך לרשום שמו בספרו.

ותדעו קוראים נכבדים שלא להקל באמירת תחנה באתי חס לי, ואדרבה שמעתי מכמה צדיקים ובשם הגה"ק משינווע ז"ל שהחמיר בזה הרבה. אך התועלת לדעת סגולות היום כמו שכתבנו לעיל. ואני תפלתי לך ה' שזכות אבותי הקדושים והגאונים והצדיקים הנזכרים בספרי יגן עלינו ועל כל ישראל וימליצו טוב בעדינו, ולא ימוש התורה מפינו ומפי זרע זרעינו, ואזכה להוציא לאור שאר חיבורי על שחיטות ועל התורה בנקל ונזכה לחיים בנחמת ציון וירושלים. אמן כן יהי רצון.

באתי על החתום פה אפאהידא יום שנכפל בו "כי טוב" לסדר "הנני נותן לו את בריתי שלום" תרצ"ו לפ"ק.

ה"ק פנחס זעליג הכהן שווארטץ.


הרב פנחס זליג שוורץ (השלישי) הי"ד נולד בשנת 1896 במשפחת מיוחסת של רבנים, דיינים וסופרים. אביו הרב הגאון המפורסם רבי יצחק מאיר הכהן שוורץ, היה אב"ד דראגמירעשט (רומניה) ומחבר ספרי "אמרי יצחק" על התורה והמועדים וספר "כבוד שבת" על פרקי אבות. אמו היתה מרת ראצי לבית כהנא.

נשאה לאשה את מרת בראנה בת ר' אברהם יהודה זאמינוביץ. הרב פנחס זליג היה שו"ב ומו"צ אפהידא. בשנת תרפ"ג (1923) הוא הוציא לאור את הספר "זכרון צדיקים" בו ערך על פי סדר ימות השנה את תאריכי היארצייטים של הצדיקים, והוסיף את חידושי תורתם, כדי שניתן יהיה ללמוד את דבריהם ביום פקידתם. הספר התקבל בהתלהבות ואזל מהמלאי, ולכן הודפס במהדורה חוזרת, בשני חלקים, בשנים תרצ"ו ותש"ג (1936, 1943). הוצאת ספר זה, כמו הוצאת ספרים נוספים מצדיקי הדורות, בשנות הזעם, הצרה והצוקה, נועדה בין השאר להוות סגולה לשמירה ולהצלחה ולעורר את זיכרון הצדיקים וזכותם, לסייע לבית ישראל בתקופה הקשה. את החלק השלישי של המהדורה השנייה, לא הספיק המחבר להוציא לאור. בתחילת הספר מופיעות הסכמות מאת הרב מנחם סופר הי"ד, מאת הרב יעקב אלימלך פנט הי"ד, מאת אבי המחבר, מאת אחי המחבר הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ הי"ד אב"ד טאפליצא (מורוש-העוויז).

הרב פנחס זליג הביא דברי תורה ששמע מסבו הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ אב"ד בערגסאז מחבר שו"ת "קול ארי", וכן חידוש קצר משלו על פרשת משפטים, בכתב העת "הבאר", כרך א, שנה ד, סימן מד.

עוד הניח בכתב יד ספר "גבעת פנחס על התורה וחידושי ש"ס, ושו"ת "אבן בוחן" על הלכות שחיטה, אך כתבים אלו אבדו בשואה.

משאת נפשו הייתה להגות בתורה יומם ולילה. בשנת תש"ג הגיעו הנאצים למחוז מגוריו ותפסו אותו נוסע לאפהידא, היכו אותו קשות ועינו אותו, עד ששברו את ידיו ורגליו. למרות ייסוריו הקשים, המשיך ממש במסירות נפש לשקוד על תורתו. הוא מסר את נפשו על חינוך ילדיו לתורה וליראת שמים, וסירב לעבור לערים בהם נדרשת השגחה רבה יותר על חינוך הילדים.

הרב פנחס זליג והרבנית בראנה נהרגו עקה"ש באושוויץ בי"ח בסיוון תש"ד. בשואה נספו רוב ילדיהם: הבחור הגדול בתורה וביראה ישעיה שנהרג במחנות עבודה ברוסיה, הבחור נפתלי צבי, יצחק מאיר, חיה ראצי בעלה וילדיה, ריקעל, יוטא, רחל, פייגא וזסיל. הי"ד.

בניו, ר' יוסף מרדכי, ר' שמואל זאנוויל ור' אברהם משולם פייביש הכהן שוורץ, הוציאו לאור את ספרו של אביהם בהוצאה חוזרת בארה"ב בשנת תרכ"ה, ר' אברהם משולם פייביש הקים בארה"ב ישיבה וכולל בשם 'קול יהודא ודרכי הוראה', על שם ה"קול אריה" ממאד.

 

העיקר לעורר על סוכת דוד הנופלת / האדמו"ר 'חקל יצחק' מספינקא, רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד

תמונת רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד

'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים (בראשית כד,סג). ופירשתי דנודע דעיקר התפלה צריך להיות על ביאת הגואל ולבטל הגלות, כאשר פירשו הקדמונים (תהלים קב,א) 'תפלה לעני' היינו משיח, כטעם (זכריה ט,ט) עני ורוכב על החמור, 'כי יעטוף' שנתאחר, מלשון (בראשית ל,מב) 'והיו העטופים ללבן'. ונודע דעיקר הפגם בעינים, כמאמר הכתוב (איכה א,טז) 'עיני עיני יורדה מים'.

וזה פירוש הפסוק 'ויצא יצחק לשוח בשדה', להתפלל על החורבן שנקרא 'שדה', כמו שכתוב (ירמיה כו,יח) 'ציון שדה תחרש'. 'לפנות ערב', לבטל ולפנות הגלות המכונה 'ערב' כדאיתא בריש פסחים, ובמדרש רבה בראשית על פסוק 'ויהי ערב' וכו'. ודייקא 'בשדה', דעיקר התיקון לעשות מ'שקר' 'שדה', כדאיתא בכוונות ליל שבת, ואזי 'וישא עיניו', נעשה תיקון בעינים, 'וירא והנה גמלים באים', דנמשך על ידי תפילתו מאור החכמה דעולה 'גמל' כנ"ל.

ולפי זה לא קשה קושית התוס' הנ"ל (דיבור הקודם) דלעולם יש לומר שהתפלל בתוך בית, ומה דכתיב 'בשדה' היינו על החורבן שנקרא 'שדה' כטעם 'ציון שדה' וגו'. ולפי מה שכתבי בשם הידי משה (נט,יא) שהיה אז יום שני דסוכות, ויסדו חז"ל לומר 'הושענא אבן שתיה, בית הבחירה וגו' דביר המוצנע', יש לומר 'לשוח בשדה' נוטריקון 'הושענא בית שתיה דביר המוצנע'. או יש לומר 'בשדה' נוטריקון 'בסוכת דוד הנופלת', דהיינו בשביל המקדש הנקרא 'סוכת דוד', דהשי"ן שמאלית מתחלפת בסמ"ך.

(ליקוטי חקל יצחק, מועדים, סוכות, עמ' רכ)


האדמו"ר מספינקא, רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד, נולד בספינקא שבחבל מרמרוש, בשנת תרל"ה (1875) לאביו האדמו"ר ה"אמרי יוסף" מספינקא, רבי יוסף מאיר ווייס ולאימו מרת פערל, לאחר שנים רבות של צפייה ותוחלת, ובברכתם של רבי יצחק אייזיק אייכנשטיין מזידיטשוב ושל ה"דברי חיים" מצאנז. הוא נקרא על שם מהרי"א מזידיטשוב. מילדותו למד בכישרון רב ובשקידה רבה בהדרכת אביו, ורכש ידיעות בכל חלקי התורה, עד שנעשה לגאון עצום בנגלה ובנסתר. בגיל 15 התחתן עם מרת מרים בת רבי ישכר בער אייכנשטיין בווערעצקי, מחבר הספר "מלבוש לשבת ויום טוב" ובנו של מהרי"א מזידיטשוב.

רבי יחצק אייזיק נודע בהתמדתו ויגיעתו בלימוד תורה לילות כימים, בפלפוליו העצומים ובחידושיו המפליאים, בגודל קדושתו וצדקתו ובעבודתו בתפלה בהתלהבות ובמסירות נפש. בשנת תרס"ד (1904) אביו הזקן חלה בשבץ והיה משותק, ובנו, רבי יחצק אייזיק, הנהיג למעשה את חסידי ספינקא. לאחר פטירת אביו, בשנת תרס"ט, הוא מילא את מקום אביו באופן רשמי ועמד בראש אחת החצרות החסידיות הגדולות בחבל מרמרוש. גם בהיותו אדמו"ר לאלפי חסידים הסתופפו בצילו וזכו לברכותיו, המשיך הרבי מספינקא בהתמדתו בתורה יומם ולילה, ולמד למעלה מעשרים שעות ביממה. רבי יצחק אייזיק כתב ששה הקדמות לספרי "אמרי יוסף" שחיבר אביו על התורה והמועדים. דבריו בהקדמות אלו מעוררים ליראת ה' ולאהבתו, לאמונת ה' ולאמונת הצדיקים ומלהיבים אל הלבבות לעבודת ה' יתברך בשמחה ובטוב לבב. אלפי חסידים נהגו להגות בהקדמות אלו בייחוד בחודש אלול, להתעורר ליראה ולתשובה. כן יצאו לאור בחייו תשובות ממנו בחיבור "בן פורת יוסף" שהודפס בסוף ספריו של אביו.

בימי מלחמת העולם הראשונה נמלטו הרבי וחסידיו מהצבא הרוסי, הגיעו לבודפסט והמשיכו למונקאטש, שם ייסד הרבי מספינקא את ישיבת "בית יוסף" ועמד בראשה. בשנת תר"ץ (1930)  עבר הרבי עם ישיבתו לעיר סאליש, וחצרו הייתה כבר לאחת משלושת החסידויות הגדולות בהונגריה.

ערב מלחמת העולם השנייה חולקה צ'כוסלובקיה, ומחוז מגוריו של הרבי עבר לשלטון הונגרי שחוקק חוקים אנטי-יהודיים. הרבי מספינקא סייע ליהודים שנמלטו מפולין, שיכן אותם במחבוא בביתו וסיפק להם מסמכים מזויפים. לאחר תפיסת פליט יהודי מפולין בחצרו נעצר הרבי למשך יומיים. שבועות ספורים לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה, גורשו כ-12,000 יהודי סעליש והסביבה ונדחסו לגטו, יום לאחר חג הפסח. הגטו הוקם בבנייני הקהילה בעיר, והיהודים העשירים עונו בבית הכנסת כדי להכריח אותם לגלות היכן הטמינו את רכושם. החסידים ביקשו למלט את רבם והשיגו עבורו אשרות כניסה לארץ ישראל ולבריטניה, אך הרבי החליט להישאר עם חסידיו. הגטו חוסל והיהודים גורשו משם למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו החל מכ"ט באייר תש"ד (15.05.1944), בשני משלוחים, שהגיעו לאושוויץ בימים ז' ו-י"ג בסיון תש"ד. גם הרבי מספינקא נהרג שם על קידוש השם בי"ג בסיון.

הוא  השאיר אחריו את כתבי היד "חקל יצחק" על התורה, הגהות על מסכת ברכות, שו"ת "חקל יצחק", דרשות בר מצוה שחיבר לבנו בכורו רבי ישראל חיים הי"ד, ולבנו נפתלי צבי הי"ד אב"ד בילקא. רוב חיבור השו"ת, וחיבור דרשות ופלפולים בסוגיות חנוכה אשר היה כבר מוכן לדפוס, אבדו בשואה. שרידי כתביו של ה"חקל יצחק" נלקטו, נערכו ויצאו לאור כתבי היד שניצלו בדרך נס על ידי נכדו וממלא מקומו, האדמו"ר מספינקא רבי יעקב יוסף, משנת תשי"ב (1952). הספרים יצאו בהוצאה חוזרת כעבור כחמישים שנה, וספר "ליקוטי חקל יצחק על המועדים" יצא לאור בשנת תשע"ה עם החיבור "מעשה אבות" המביא סיפורים ועובדות על האדמו"רים מספינקא על שבת ומועדי ישראל.

שלשת ילדיו של ה"חקל יצחק" נהרגו גם הם בשואה. נהרגו גם חתנו, רבי אברהם אביש הורוביץ רבה של קראלי שברומניה, ורוב נכדיו.

ממצוות השופר נעשה סוכה / רבי שם קלינברג הי"ד

תמונת רבי שם קלינגברג הי"ד

החדש תשרי בריש החדש הוא ראש השנה ומצוותו השופר, ובחצי השני המצוה היא סוכה. ונראה לי שזה סוד מה שאמרו "ופרוש עלינו סכת רחמים וחיים ושלום", שכן "ופרוש", צירופו "שופר", ממצות השופר נעשה הסוכה.

והיינו כמו שנתבאר במקום אחר על מה שהקשה (זוהר ריש אחרי) שפעם אחת כתוב "עבדו את ה' ביראה", ופעם אחת כתוב "עבדו את ה' בשמחה". והיינו שתחילת העבודה צריכה להיות ביראה, ולפי גודל היראה ממשיך עליו השכינה הקדושה, שהוא סוד יראת ד', כמו שכתוב בתיקוני זוהר. ואם כן השמחה ממילא באה, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. והטעם כי אין אדם מרגיש שמחה מהמצוה אלא אם כן מיגע את עצמו בה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות) גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, וכמו שכתבו המפרשים, ולפי גודל היגיעה כך מרגיש השמחה.

והנה השופר רומז על יראה, כמו שכתוב "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו". ובחצי החודש השני מתחילה השמחה, זמן שמחתנו, ואתי שפיר "עבדו את ד' ביראה", בחצי החדש הראשון, ו"עבדו את ד' בשמחה" בחצי החדש השני. ותודה לא-ל הארכתי בזה במקום אחר.

והנה כתבתי באמתחתי שהסוכה היא דוגמת ארץ ישראל, על כן הוא "זמן שמחתנו", כי השכינה הקדושה שורה בארץ ישראל, ושם הוא מקום השמחה. ולכן איפסקה הלכה שסוכה היא דירת "ארעי", נוטריקון ארבעה גבולי ארץ ישראל: אשקלון, רקם, עכו, ים, כמבואר בריש גטין. כי בסוכה צריכין להרגיש קדושת ארץ ישראל, וההכנה לזה הוא השופר, כנ"ל. ולכן שופר במילוי "שין ויו פא ריש" עולה: "אשקלון, רקם, עכו, ים". וזהו שכתוב "ופרוש עלינו סוכת שלומך".

והבן יותר על פי מה שנתבאר בספר יצירה, שיש עולם שנה נפש. והנה בחלק העולם בחר ה' יתברך את ארץ ישראל. ובנפש בחר בישראל. ובשנה בחר בחדש תשרי, כי זה החודש שכל הכלל ישראל עושין תשובה ומרצין בתורה ובתפלה יותר מכל השנה. על כן ציווה לנו ה' יתברך לעשות סוכות, שהוא דוגמת ארץ ישראל, שאז נכללין כל הני ג' עולם-שנה-נפש יחד באהבה גדולה, כמו שאמרו "יחביאנו צל ידו תחת כנפי השכינה", וכמו שכתב דודינו הגאון הקדוש מורינו הרב צבי הירש שהכוונה על הסוכה, סימן לדבר "דירת ארעי" עולה תתצ"ה, כמניין "הבוחר בעמו ישראל באהבה", שאז נראית חיבת ה' יתברך לעמו ישראל שמסר המאני קרבא ביידהו והכניסם תחת כנפיו, שהיא הסוכה שיש בה קדושת ארץ ישראל. וזהו סוד הכתוב "ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת", כי מצות סוכה היא הכנה להקמת סוכת דוד. לכן "דירת ארעי" עולה כמניין "את סכת דוד". ולעתיד יהא דירת קבע, וידרוש "ברוך אתה ד', עולה ד' פעמים דופן עם סכך, "הבוחר בעמו ישראל באהבה", עולה "דירת ארעי", כנ"ל.

וכאשר זכינו שמהשופר נעשה הסוכה, אמינא עוד פרפרת כלשהיא לההוא תבשילא, על פי מה שכתוב (בעבודת ישראל ריש תבא) על מה שאמרו רז"ל (דברים רבה שם) מה "לשקוד על דלתותי", אמר הקב"ה אם הלכת להתפלל בתוך בית הכנסת אל תעמוד בפתח החיצון, אלא הוי נתכוון ליכנס דלת לפנים מן הדלת. "על דלתי" לא כתיב כאן, אלא "על דלתותי", ב' דלתות, רומז ענין גדול, כמו שכתב הראב"ד פירוש לספר יצירה כי המלכות "א-דני" ומדת התדבקות נקרא "א-"ל שדי", ובב' שמות אלו יש אותיות ד' ד', וצריך לייחד ולדבק אותם, והנשאר מב' שמות אלו הם "יש אני", שעל ידי זה מנושא המלכות, עיין שם.

ולדעתי, יש לומר "יש" נקרא מדת יסוד צדיק, רזא דשם "ש-די", וכמו שכתבו חז"ל סוף עוקצין, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק "שי" עולמות. ו"אין" נקרא בחינת מלכות, כי לית לה מגרמה כלום, ושניהם בחינת צדיק וצדק שצריכים ליחדם תמיד (עיין זהר וישב קפ"ב). ויען שעיקר כוונת ה' יתברך הוא שיתגלה בחינת מלכות שמים, כידוע, לבא בסוד ד', על כן נרמזים שניהם בשופר, שכן הנעלם מן "שין" "פא", הוא "אין", ומן "ריש" "יש", שהם דלת לפנים מדלת, שצריכים לייחדם כנ"ל.

והעניין על פי מה שכתב המהרי"ל בהלכות שופר, שבהשופר נכנסין לפני ולפנים, כמו שנכנס הכהן הגדול בקדש הקדשים, ושם הוא סוד ב' דלתות שנפתחו לו ע"י דוד המלך עליו השלם, כמו שאמרו חז"ל (שבת) שמהאי טעמא יש ב"דוד", ב' דלתין, כמו שכתבנו תודה לא-ל בערכו, ואין מקום האסף פה, והדברים עתיקין. והוא סוד הכף והמחתה שהכניס הכהן הגדול כמבואר ב"עבודת ישראל" בדרושי יום הכיפורים. עיין שם.

ובזה גם כן יובן שמהשופר נעשה הסוכה, על פי מה שנתבאר, תודה לא-ל (בעניין סוכה) שהכשר סוכה הוא ב' דפנות ושלישית אפילו טפח וצורת הפתח. והנה צורת הפתח הוא סוד אות ה', וכמבואר בזוהר בא על הפסוק "והגעתם אל המשקוף" וגו', עיין שם. והטעם כי הוא סוד השער שהצדיקים נכנסים בו, דוק היטב. והנה האותיות שלפני השם הוי'ה ברוך הוא הם "טדהד" ובו נרמז סוד הסוכה. ב' דלתין, ב' דפנות. הט' – שלישית אפילו טפח. ה' – צורת הפתח. וזהו שאמר הכתוב "ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים" ודוק היטב. ולפי מה שנתבאר שמהשופר נעשה הסוכה אמינא, אלו ב' דלתות שבזה השם רומזין על ב' דלתות של ב' שמות א'דני ש-די, ט' רזא דצדיק, מדה התשיעית, שהוא סוד השם ש-די. ה' רזא דשם א'דני כידוע. ומרוב הטרדה אי אפשר להאריך יותר כעת. עד כאן.

(אהלי שם, עמו' צא-צג)


רבי שם קלינגברג הי"ד נולד בשנת תר"ל (1870) לאביו האדמו"ר מזאלושיץ רבי אברהם מרדכי, נכדו של האדמו"ר רבי יצחק אייזיק מקומרנה וחתן רבי משה רוטנברג רבה של סקוליה, מצאצאי הב"ח והט"ז. רבי שם היה תלמיד מובהק של אביו והוסמך להוראה על ידי רבי חיים לייבוש הורביץ, רבה של קרקוב. הוא התחתן עם מרת שלאמצי הי"ד בת רבי ישראל הורביץ אב"ד ווייסליץ. לאחר נישואיו המשיך ללמוד בהתמדה וללמד את תלמידיו. היה רב גאון ומקובל, צדיק, גדול בתורת הנגלה והנסתר, קדוש ופיקח מפורסם, ומשנת תרע"ח (1918) כיהן כאדמו"ר מז'אלושיץ בקרקוב. ביתו שימש מרכז לחסד, לתורה ולחסידות, תורתו הייתה כמעיין המתגבר והוא סייע, קירב ועודד יהודים רבים קשיי יום שבאו אליו. בדרשותיו הלהיב את בני עדתו לתורה ויראת שמים, ואת תלמידיו המובחרים לימד קבלה. ניגוניו בשבת היו ניגוני לב, ששר בדבקות נפלאה ובחרדת קודש. הוא ברח מן הכבוד והסתיר את מעשיו מעיני הבריות. הוא אהב שלום והתרחק מן המחלוקת ומן הפוליטיקה. עוד בצעירותו ההדיר את ספרו של האר"י ז"ל "ליקוטי הש"ס". אלפי ספרי הקודש בספרייתו היו מלאים בהגהותיו וחידושיו. בנוסף חיבר ביאור על כל ספר הזוהר, חיבור ארוך על כ"ב אותיות דרושים בקבלה וחידושים על הש"ס והפוסקים. רוב כתביו אבדו בשואה, ורק שרידים מתורתו יצאו לאור בספר "אהלי שם" על התורה ועל המועדים (ירושלים, תשכ"א), בהוצאת בן המחבר, הרב משה קלינגברג, שצירף לספר את ספרו שלו לאור "ברכת משה".

הוא התריע מפני החורבן המתקרב וביקש להזעיק רבים מגודלי הדור להרעיש עולמות ולבטל את רוע הגזירה. לאחר כיבוש קרקוב בידי הגרמנים, חיפשו ללכוד אותו, אך הוא נמלט והסתתר במשך שנתיים בעיירה הסמוכה נפלומיץ, והמשיך שם בעבודת הקודש שלו. אח"כ הוברח במסירות נפש על ידי חסידיו לגטו קרקוב, הסתתר שם בבונקר והמשך למסור שיעורים בסתר, בלא שהפסיק אף יום אחד משיעוריו הקבועים בנגלה ובנסתר. לילה אחד העיר את בנו, שישן לאחר יום עבודת כפייה מפרכת, ואמר לו "עמוד ובוא וחטוף ממני, לפני שלוקחים אותי ממך", והם ישבו ללמוד יחד גמרא ותוספות. בשנת תש"ג גורש למחנה פלאשוב. לאחר חג פסח, בכ"ח בניסן תש"ג (1943), בעת ביצוע סלקציה, הורו הנאצים להוציא להורג את הרבי באופן פומבי, לעיני כל האסירים היהודים. למרות שהמרצחים הורו לו להתפשט הוא התעקש להישאר עם הציצית, והספיק לאמר וידוי ולהתחיל בקריאת "שמע ישראל" לפני שנורה ונהרג על קידוש ה'. עוד הספיק לומר "הריני כפרתם של ישראל". אשתו הרבנית נספתה בכ"ד אדר ב' תש"ג. כן נספו בנם רבי מנחם מענדיל, נשיא אגודת ישראל בקרקוב, ורעייתו חוה עם ילדיהם יצחק אייזיק יהודה יחיאל ולאה. בתם הינדה שרה לברטוב עם בניה אברהם מרדכי ונחום אפרים. בתם ראדיל יוסקוביץ עם ילדיה רייזא ויהודה אריה ליב שלום. בתם חיה יהודית בומבך עם בעלה הרב שמואל וילדיהם רייזע, פייגע ופריידא. בתם גיטל פרנקל-תאומים עם בעלה הרב יעקב יצחק ובנם ישראל. הי"ד.

מילדי רבי שם קלינגברג שרדו בנם רבי משה לימים האדמו"ר מז'אלושיץ באנטוורפן ובנם רבי יצחק אייזיק.

עצה לבעל תשובה / דברים בשם רבה של אונגוואר, הרב יוסף אלימלך כהנא הי"ד

תמונת הרב יוסף אלימלך כהנא הי"ד

"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד,ד). איתא במסורה "אותם פרו ורבו", "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", "ואתם הדבקים" וכו'. שמעתי לפרש זה מאדמו"ר הגאון אב"ד דק"ק צעהלם ר' יוסף אלימלך כהנא זצוק"ל, שיש שלש כתות בני אדם, צדיקים גמורים פורשים עצמם הרבה מהם לגמרי מעניני עולם הזה, ואין להם שום עסק עם בני אדם. אבל זה לא טוב, שלא נתנה תורה למלאכי השרת, וכמו שפירש החתם סופר ז"ל על חנוך שהתהלך חנוך לפני אלוקים ולא התחבר כלום עם בני אדם, אז לקח אותו ה' אל השמים, שצדיק כזה לא שייך בעולם הזה. הכת השני לגמרי שקועים בתאוות עולם הזה ותענוגיו. זה בטח לא טוב. אבל המובחר הוא דרך הבינוני, להיות דבוק בעבודת ה' אבל גם להתחבר עם בני אדם להיות טוב להם לגמול להם חסד. וכמו שדורשים בגמרא מפסוק זה, וכי איך אפשר להדבק בה', אלא כמו שהוא עושה כל מיני חסד, כך אתם תדבקו במדותיו ותעשו כל מיני חסד עם בני אדם. וזה "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", שתהיו דבוקים בו, וגם תדבקו במידותיו להיות טובים עם בני אדם, אז "חיים כולכם היום", יהיה לכם חיים שלמים – עולם הזה (ולא כמו לכת ראשונה שאין להם עולם הזה) וגם עולם הבא (ולא כמו לכת שנייה שיש להם רק עולם הזה). עד כאן תוכן דבריו. וזה גם פירוש המסורה, דכת אחת אומרת "ואתם פרו ורבו", רק תענוגי עולם הזה. והשנייה אומרת תהיו "ממלכת כהנים וגוי קדוש", להיות ממש כמלאכי השרת, מצוינים ומובדלים לגמרי מכל דבר. ובא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", כנ"ל, להיות טובים בעיני אלוקים ואדם. זה היא הדרך הישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

(שיח אליעזר, בני ברק תשנ"ט, מאת הרב אליעזר ברויער, עמ' קיז-קיח)

שמעתי מאדמו"ר ר' יוסף אלימלך כהנא אב"ד דק"ק מעהלים זצוק"ל לבאר המדרש שמביא על "ויצא יעקב מבאר שבע", את הפסוק "אשא עיני אל ההרים וכו' עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ", דהנה אם הבעל תשובה מתחיל להתבונן על מעשיו הרעים ועל כל מה שעבר עליו יבא לידי ייאוש גמור, ואיך יכול להתחיל להיטיב מעשיו. ואז יש עצה אחת, לשכוח כל מה שעבר עליו, ולקבל עליו להיות איש חדש וכאילו לחיות חיים חדשים. ועל שם זה נקראת התשובה בשם "עתה", ללמד שמעכשיו יתחיל מחדש, ואל יחשוב על העבר. וראיה מזה ממעשה בראשית, שאז לא היה עדיין אדם עם זכויות שבעבורו ה' יברא את העולם רק ברא על סמך העתיד, שידע שהאדם יעבוד אותו. וזה הפירוש "אשא עיני אל ההרים", אל ההורים, שאם אתבונן על מעשי אבות שהיו קדושי עליון ואני עני ושפל בלי מעשים טובים, אז "מאין יבא עזרי". אבל התשובה "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ", שברא העולם על סמך העתיד, כך אני בוטח שמעכשיו אתחיל חיים חדשים וה' יעזור לי על סמך זה. וזה אנחנו מבקשים, "השיבנו ה' אליך ונשובה", אבל מאיפה יש כח לזה אחרי חיים מלאי עבירות, על זה ממשיך, "חדש ימינו" – שה' יזכנו שנרגיש עתה כמו בבריאת העולם, שהיה על שם העתיד, כך ה' ייתן לנו כוח להתחיל מחדש על שם מעשינו בעתיד.

(שיח אליעזר, עמ' קפה-קפו).

"בטח בה' ועשה טוב, שכן ארץ ורעה אמונה" (תהלים לז,ג). ע"פ ששמעתי מאדמו"ר ר' יוסף אלימלך כהנא אב"ד דק"ק צעהלים זצוק"ל לתרץ שאלת התוספות שפעם אמרו תחילת דינו של אדם אם נשא ונתן באמונה, ופעם אחרת כתוב שהשאלה הראשונה היא אם קבע עיתים לתורה. ותירץ הוא ששניהם עולים כאחד, שסתם אדם צריך לעסוק הרבה שעות ופעמים אפילו רוב או כל היום בפרנסתו, אבל אחרי שעבד הרבה שעות צריך להאמין באמונה שלימה ששאר זמנו קודש לה' וללמוד תורה, שמה שיוסיף עכשיו עוד לעבוד לא יביא לו פרנסה, כיון שגוזל זמנו מהתורה, רק ה' יזמין לו בתוך הזמן מה שצריך. היוצא, מי שנושא ונותן באמונה, שמאמין באמונה שלימה שה' קובע לו פרנסתו מראש השנה עד ראש השנה, ממילא יש לו גם כן זמן ללמוד, וזה תלוי בזה, ושניהם אחד. וזה הפירוש "בטח בה'", שאם תחיה בביטחון בה', "ועשה טוב", אין טוב אלא תורה, אז תעסוק, ויהיה לך זמן לעסוק בתורה. "שכן ארץ" ותוכל גם כן לעסוק בדרך ארץ בלי פחד. "ורעה אמונה", שהאמונה שבך תהיה מנהיגה אותך בדרך הנכונה.

(שיח אליעזר, עמ' קצב)


הרב יוסף אלימלך כהנא הי"ד, רב גאון גדול ומפורסם שנולד ברוסנוביץ' בשנת תרכ"ו לאביו הרב יצחק אייזיק כהנא אב"ד רוסנוביץ' וזשדני. בילדתו היה תלמיד סבו הרב יצחק אייזיק הלוי ביליצר אב"ד נאג'י-אידה, מחבר ספר 'באר יצחק' על התורה. בצעירותו למד באונגוואר אצל רבי שלמה גנצפריד, ראב"ד אונגוואר, מחבר הספר 'קיצור שלחן ערוך' ואצל רבי חיים צבי מנהיימר, מחבר שו"ת 'עין הבדולח'. לימים כתב הרב יוסף אלימלך בהסכמתו לספר 'עין הבדולח': "גם אני זכיתי ליצוק מים על ידו בימי בחרותי והיו עיני רואות את מורי ומדריכי ומבקש תורה מפיו ממלל רברבן והיה בפי כדבש למתוק. אשרני מה טוב חלקי ומה נעים גורלי". אחר כך היה תלמיד רבי שמחה בונים סופר, ה'שבט סופר', בישיבת פרסבורג. נסמך להוראה על ידי רבותיו ה'שבט סופר' ועל ידי הרב שלמה גנצפריד. הרב יוסף אלימלך היה בזיווג ראשון חתנו של הרב משה סג"ל יונגרייז אב"ד קאשוי, ובזיווג שני היה חתנו של הרב יאיר קאלוש ממזלבורץ. בשנת תרנ"ב (1892), לאחר פטירת אביו, מונה הרב יוסף אלימלך לאב"ד זשדני, הקים בה ישיבה והחל בכתיבת ספריו. משנת תרע"ו (1916) היה אב"ד וראש ישיבה בבאניהאד. משנת תרפ"ג (1923) כיהן כאב"ד וראש ישיבה בצעהלים ותרצ"א כיהן כאב"ד ורב ישיבה באונגוואר (אוז'האראד). הוא הנהיג את ישיבתו סדר לימוד קפדני, התמסר למסור שיעורים רבים לתלמידיו ובחן אותם בכל שבוע. התלמידים למדו בהתמדה גדולה ששה דפי גמרא מידי שבוע עם מפרשים, ושלחן עורך אורח חיים עם מגן אברהם ויורה דעה עם הט"ז והש"ך. בסוף הזמן נערכו חזרות על הלימוד והתלמידים עמדו למבחן על כל מה שלמדו באותו זמן. הרב פעל רבות לביסוס הקהילה ומוסדותיה, חיזק את למוד התורה, היה נשיא ועד הרבנים ברוסיה הקרפטית ונשיא 'כולל שומרי החומות בארץ ישראל'.

בנו, הרב שרגא פייש כהנא, נפטר בשנת תרע"ט (1919) בהיותו בן 27, ועל מצבתו בבית העלמין במארגרטן נכתב "… יודעיו ומכיריו עליו מקוננים, יגע בתורה בז"ך שנים מה שהתלמיד ותיק במאה שנים". גיסו של הרב יוסף צבי, הרב צבי רייכמן, היה אב"ד נאדי-אידא, וחיבר את ספר 'הר צבי' על התורה וחידושי סוגיות הש"ס.

לאחר מלחמת העולם הראשונה והתפוררות הקיסרות האוסטרו-הונגרית, צורפה אונגוואר לצ'כוסלובקיה, ובשנת 1938 היא עברה לשלטון הונגריה שהחל לאכוף חוקים אנטי יהודיים.

רוב יהודי אונגוואר נספו בשואה, על שואת יהודי אונגוואר נכתב במאמר על האדמו"ר מאונגוואר הי"ד. חתנו של הרב יוסף אלימלך, הרב משה נתן הלוי יונגרייז אב"ד הערנאד זשאדאני נספה בד' בסיוון תש"ד. הרב יוסף אלימלך כהנא גורש במשלוח האחרון מאונגוואר לאושוויץ ונהרג עקה"ש עם אשתו הרבנית ועם חלק מקהילתו ומתלמידיו בי' בסיוון תש"ד (ויש אומרים בי"א בסיון תש"ד). ספר תשובותיו "פני יוסף" וחידושיו שהיו בכתבי יד אבדו בשואה, אך ניתן למצוא שרידים מכתביו בכתבי עת תורניים, בספרי השו"ת של בני דורו ובספרי תלמידיו. בשנת תשכ"ט הוציא לאור נכדו, הרב יצחק אייזיק יונגרייז, לקט משרידי תשובותיו וחידושיו בספר "חידושי מהר"י כהן".

כן נספו בשואה בניו הרב יצחק אייזיק כהנא, רבה של פאררא-ענטש, והרב יהושע כהנא. הי"ד.

ההורדישצ'י הקטן / הרב אהרן רבינוביץ הי"ד, אב"ד לידא

תמונת הרב אהרן רבינוביץ הי"ד

תלמיד הייתי בישיבה הגדולה וולוז'ין משנת תרמ"ו עד לסגירתה, אך מקום מגורי הורי היה ביער פרילוקי, שבין העיירות נובורהודוק והורודישץ'. בשכנותנו גר אז הרב ר' שמואל מאיר הורביץ, אדם גדול בתורה ומוסמך להוראה, שהיה מפורסם בסביבה כחכם ובקיא בהוויות העולם. בכל פעם כששבתי מוולוז'ין לביתי לימי החגים ונזדמנתי עם הרב שמואל מאיר, היה מספר לי נפלאות על בן גיסו שלמה'לה אשר גר ב"חצר" הסמוכה לעיירה מייצ'ט ושלמד אז בתלמוד תורה דסלונים.

כשעורר את התעניינותי בסיפוריו על כישרונותיו הגדולים והנשגבים של בן גיסו, ביקשתיו כי יביאהו אלי למען אוכל להכירו. הוא מילא את בקשתי והביא אותו אלי בחג הסוכות בשנת תר"ן להתארח בביתי.

כשהביאו אלי, ראיתי לפני ילד כבן שתיים עשרה, צנום, חלש וביישן. אך מעיניו השחורות נשקפו חכמה ובינה עמוקה – כלל לא לפי שנותיו. כאשר החילותי לבחון אותו בגמרא ראיתי כי ידיעותיו מעטות הן, אך כאשר ששאלתיו בסברה נשתוממתי מעמקותו וחריפותו הנפלאה, ועוד יותר בהשכילו לבטא סברה עמוקה במלים אחדות. ואז ראיתי כי לא הוגד לי אף החצי מגדלותו של הילד המצויין הזה, שלא הייתה דוגמתו גם בין העילויים המצוינים שבין בני הישיבה הגדולים ממנו בשנים.

מצאתי לחובה לפני להביאו לחסות תחת כנפי הנשר הגדול רבן של כל בני הגולה מרן ר' חיים סולובייצ'יק זצ"ל, אשר אור תורתו זרח אז בישיבת וולוז'ין.

בידעי חיבתו היתרה של האדמו"ר לבעלי כישרונות מצוינים והחיבה שירחש לכישרון גאוני זה, הודעתי על החלטתי לאביו של שלמה'לה, שהיה אדם כשר וירא שמיים ובשמחה הסכים להביאו לוולויז'ין. בהיות הימים ימי גשם ורפש ארכה הנסיעה בעגלה שלושה ימים, עד כי הבאתי את הפעוט לוולוז'ין כל עוד נפשו בו. כשירדתי מהעגלה נכנסתי אל הגאון ר' חיים לבשר לו כי הבאתי ילד בעל כישרונות נפלאים. הגאון שאלני במה כוחו יפה ומסרתי לו את אשר שאלתיו ואת אשר השיב לי.

הגאון בקשני להביאו לפניו מיד ואף כי היה הילד מדוכא מעמל הדרך השכיל להשיב לר' חיים על שאלותיו העמוקות בסברה, עד כי התרגש הגאון וקרא בפה מלא: "הנה לפני עילוי שאין כדוגמתו!".

הישיבה נעשתה כמרקחה בהיוודע לה אודות הילד הנפלא, כי לא נמצא עד אז גם בישיבת וולוז'ין הגדולה עילוי מצוין כזה. הוא היה מפורסם בישיבה בשם "ההורודישצ'י הקטן".

דרך לימדנו היתה לשבת ולהביט בגמרא וקולו לא נשמע.

הגאון ר' חיים ציווה עליו כי ילמד בכל יום עשרה דפים גמרא, ופקד עלי ועל הגאון הנודע ר' יצחק צוקרמן שליט"א, שהיה מפורסם אז בישיבה בשם ר' יצחק ליבידובר, לבחון אותו בערב את אשר למד ביום. ובכל ליל שבת קודש היה הגאון ר' חיים בכבודו ובעצמו בוחן אותו כחמש שעות רצופות מכל אשר למד במשך השבוע. כמובן שאל אותו שאלות עמוקות כדרכו של הגאון, ותשובותיו של ההורודישצ"י הקטן היו מפליאות בכל פעם, וכך התעניין בו מאוד, עד שלא עבר אפילו יום אחד שלא דרש על לימודו וחידושיו.

לאחר שלמד שנה בישיבה, כבר היה בקיא בשלוש ה"בבות" והתוספות. ביום הבר מצווה שלו אמר בפני הנצי"ב, הגר"ח ויתר גדולי התורה שהיו באותו מעמד בבית הנצי"ב – דברי חידוש עד כי הגאון ר' חיים קבע כי ראוי הוא חידוש זה להידרש כשיעור בפני בני הישיבה.

הגאון ר' שלמה למד בישיבה עד לסגירתה, ואחרי זה כאשר נתקבל אדמו"ר הגאון ר' חיים זצ"ל לרב בבריסק דליטא אחרי מות אביו הגאון האדיר ר' יוסף דובר זצוק"ל, והגיד שמה שיעור לפני בחורים מצוינים, נסע גם הגאון ר' שלמה לבריסק להקשיב לקח מפי הגר"ח רבו המובהק. מני אז לא ראיתיו עד אשר נשתדך עם בת גביר אחד מאיווניץ, ועל פי הזמנתו נסעתי לחתונתו.

כאשר נוסדה הישיבה הגדולה בלידא בשנת תרס"ו ע"י חותני הגאון המופלא י. צ. ריינס ז"ל אב"ד בלידא, וחותני הגאון ביקש אז אדם גדול בתורה, שיהיה מוכשר לשמש כר"מ ראשי בישיבה, נתמנה אז על פי הצעתי הגאון ר' שלמה למשרה זו, והיה לר"מ בישיבה, עד שנת תרע"ה, שאז גלתה הישיבה לעיר יליסאבטגראד בעקב המלחמה, ואתה גלה גם הגאון ר' שלמה. עליו נוכל להמליץ מאמר חכמינו זלל בספרא פרשת צו על הפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", תנא ר' יהודא אמר אף במסעות כן, כי גם בנסעו ובהיותו בגולה הייתה אשו הגדולה מאירה על מזבח התורה. בשיעוריו העמוקים, הנובעים משכלו החזק והגאוני הפיץ אור נגה על הסוגיות החמורות בש"ס ובדברי רבותינו הראשונים נשמתם עדן, עד כי רבים רבים מגדולי התורה מישיבות שונות היו באים מרחוק לשמוע את חידושיו ולהתבונן בדרכו בלימוד התורה.

כאשר שב מגלותו לפולין היה מדוכא מאוד לאחר ששתה מכוס התרעלה בהיותו ברוסיה, וביחוד כשנחרבה הישיבה יחד עם שאר מוסדות התורה ונוסף לכך נגנבו כתבי היד שהכילו את חידושיו הנפלאים בתורה אשר עמל בהם כל ימי חייו. כל אלה דיכאו את רוחו עד מאוד וממש קשה היה להכירו, אבל שלם היה בנפשו ובתורתו.

וולוז'ין הייתה ערש ילדותו וישיבת לידא מקום גדולתו.

(ספר לידא, תל-אביב, תש"ל, עמ' 116).


הרב אהרן ב"ר אלימלך רבינוביץ, נולד בהורודישץ שבליטא בשנת תר"ל (1870). למד מרבי חיים סולובייצ'יק בישיבת וולאז'ין משנת תרמ"ו (1886), והיה ידידו של העילוי ממייצ'ט, "ההורדישצ'י הקטן", הרב שלמה פוליצ'יק. בשנת תר"נ (1890) היה הרב אהרן רב במייצ'ט. הוא נודע כרב גאון מפורסם, רב פעלים. נשא לאשה את מרת געלע בת הרב יצחק יעקב ריינס, ונולדו להם שני בנים וחמש בנות. הרב אהרן שימש בחיי חותנו דיין בלידא ומנהל רוחני של הקיבוץ הכיתה הגבוהה של הישיבה שם. אחרי פטירת חותנו מילא את מקומו בשנת תרע"ה (1915) כרבה של לידא וכמנהל הישיבה לצעירים, הוא תמך במזרחי וחתם על הקרנות הציוניות. הוא פעל לחיזוק שמירת השבת בעירו ונאבק בגביר שהגיע למקום וייסד בו בית חרושת שהעסיק פועלים יהודים בשבת. החפץ חיים העיד באסיפת רבנים ואדמו"רים בוורשה שהרב אהרן, רבה של לידא, הינו "איש האמת", ועודד אותו להמשיך בתפקידו על אף הקשיים מצד מחללי השבת שלא נענו לקריאותיו לשמור שבת.

בנו, יוסף, ובתו, שרה, נפטרו ביליסאבטגראד בתקופת מלחמת העולם הראשונה. בנו, ר' אלימלך רבינוביץ הי"ד נהרג בשואה בוורשה, כן נספו אשתו רחל, בנם יוסף וביתם בתיה. הרב אהרן ניספה בשואה עם רעייתו ובנותיהן נחמה ופרדל בכ"א אייר תש"ב (1942) ביער בארובקה. על פי עדות, כשנלקח להריגה הלך בראש, כשהוא קורא פרקי תהלים וזועק 'שמע ישראל – יהודים נהרגים על קידוש השם". בתו, רחל הי"ד, אשת הרב צבי טומקביץ, נספתה בלידא, עם בנה יצחק יעקב. הי"ד.

חתנו, הרב אביגדור ציפרשטיין, היה תלמיד ישיבות סלבודקה חברון ומיר, הצליח להמלט לשנחאי עם ישיבת מיר ומשם היגר לארה"ב וכיהן כר"מ בישיבת "רבי יצחק אלחנן" וסגן הנשיא של המזרחי בארה"ב. שנתיים כיהן כרב ראשי בארגנטינה. עלה לארץ ישראל בשנת תשל"ג, כיהן כחבר המרכז העולמי של המזרחי, כר"מ בישיבת "נצח ישראל" וכיושב ראש האנציקלופדיה התלמודית. מחבר הספרים "אמרי אביגדור" על מסכת גיטין (ניו יורק, תשל"ז) וספר "אמרי אביגדור" (ניו יורק, תשמ"א) הכולל חידושים ובאורים בסוגיות בש"ס ובראשונים, בסוף ספר זה נוסף "קונטרס שפתי אהרן" (ניו יורק, תשמ"א) מאת חותנו הרב אהרן רבינוביץ הי"ד.

עצה טובה שלא ייפול לב האדם חס ושלום / הרב יחיאל גרוס הי"ד

תמונת הרב יחיאל גרוס הי"ד

"למנצח בנגינות מזמור שיר אלקים יחננו ויברכנו יאר פניו" וגו' (תהלים סז,א). אפשר לומר בס"ד לפרש כל המזמור בדרך רמז נכון, דהנה מצינו בבני אדם ג' מיני דאגות שדואגים אליהם בלי מנוחה, ועל כולם נותן לנו מלכנו עצה נכונה טובה לגוף ונשמה בעוה"ז ובעוה"ב, דהנה רוב המון בני אדם כשרואים שבמלאכתם לא יצליחו, חס ושלום, אפילו כדי סיפוקם אז נופל עליהם האי פחדא במה אפרנס את בני ביתי, או ח"ו אם באים על האדם שאר מיני יסורין בגופו או בממונו, רחמנא ליצלן, בהרבה מיני אופנים שונים, ועל ידי זה קרוב שע"י רוב דאגותיו לבוא לידי מרה שחורה, רחמנא ליצלן. על כן באמת יש לאדם למהר ולהשליך מעליו הדאגות, יהיה באיזה אופן שיהיה, ולחשוב ולהאמין ולומר בשמחה עצומה שישועת ה' קרובה לבוא. וכן יש בני אדם שעושין חשבון עם נפשם תמיד ורואים שהם מקצרים מאד בעבודת ה' ותורתו הקדושה, ועל ידי זה נכנס מורא על ראשו, מה יהיה בעת בוא פקודתו, ואיך יעמוד לפני יוצרו שלא יכסהו כלימה ובושה בבית דין הגדול של מעלה, וגם שלא יכסוהו רימה ותולעה. ועל ידי זה לא ינוח ולא ישקוט על משכבו, ועל שלחנו לא יערב לחכו. וגם יש אנשים מבני עליה שרואים כל הנ"ל ומרגישין עוד יותר בתוונא דלבם ומצטערים מאד על גלות השכינה דשריה בגו גלותא זה כמעט ב' אלפים שנים, ו'בכל צרתם לו צר' כתיב, וצערן של ישראל נוגע כביכול להקב"ה עצמו, ובשעה הזאת איך יש לו בושה וכלימה אפילו להלוך בד' אמות ולהגביה ריסי עיניו בשביל צער כל העולמות, ונעשה כמעט כאבן דומם.

ולכן מרמז לנו מלכנו בפסוקי הקודש הללו ליתן עצה טובה לכל ג' מיני כיתות בני אדם הללו, שלא ייפול לב אדם, חס ושלום, באיזה אופן שיהיה. על זה אמר לן נעים זמירות ישראל, אחינו בני ישראל, עם ה', קודם לכל אומר אני אליכם "למנצח", התחזקו את עצמכם ביגונותיכם לבל ייפול לבבכם, חס ושלום, ותאמינו כי ישועת ה' קרובה לבא, כי האמונה גורם להביא לכם הישועה במה שאתם מאמינים בשעת ההסתרה, כי בצרתכם מוסתרת הישועה עמה, ובקרוב יהיה התגלות ישועת הקב"ה לעין כל. לפיכך עכשיו יש לכם לזמר להקב"ה, שבוודאי יושיעכם במהרה. ומה שהיה עד עכשיו לא טובה, היא מצד "שיר", אותיות "ישר", היינו כי אתם צריכים להאמין כי ישרים דרכי ה', ולו נתכנו עלילות בני אדם. ומבואר בספרים הקדושים שבכוח האמונה הזאת, יבוא הישועה בפועל במהרה, כמו שהאריכו בספריהם ש"אמונה" הוא לשון המשכה, ולפי תוקף האמונה ממשיכין הישועה מגבהי מרומים. וכן כת הב', שדואגים מחמת עוונם מה יעשו בבוא עת פקודתם כנ"ל, וכן כת הג', שדואגים על אריכות הגלות ועל צער כל העולמות והשכינה הקדושה, על זה אומר לן מלכנו החסיד, דעו לכם שאבינו שבשמים הוא אלקים, הדיין האמתי, וכתוב לן באורייתא שיש מדת בו "חנון", רצה לומר שהוא יתברך שמו חונן לאדם במתנת חנם אף על פי שאינו כדאי, כמו שאמר הכתוב "וחנותי את אשר אחון". וגם יברכנו בהשפעות טובות וגזירות טובות, ואפילו שאין האדם ראוי מצד עצמו. ועוד זאת עושה הקב"ה עמנו בשביל זכות אבות הקדושים, שהוא מציל את בניהם מכל רעות וכל צרות מבני העמים. וזהו ראשי תיבות של "אלקים יחננו ויברכנו", "איו", הראשי תיבות של "אברהם יצחק ויעקב", שזכותם עומדת לנו להציל אותנו מידם ולגאול אותנו בקרוב מבין הגויים.

ועל מה שאדם רואה את עצמו כי דרכיו, חס ושלום, אינם מתוקנים, וכן דרכי בני ישראל לפי ראות עינינו, חס ושלום, אינו בבחינת כולו טוב וזכאי, ואיך יהיה גאולתנו בהסתרה וחשיכה כזאת, על זה אומר, שבזכות אבותיכם הקדושים, וגם בזכות עצמיכם, אם יישירו דרככם, בזכות זאת לבד תזכו לקרב את גאולתכם מבין הגויים. וזהו מה שאמר "יאר פניו אתנו", ראשי תיבות "פאי" היוצא מתיבת "פותח את ידיך", והוא שם של פרנסה. ורצה לומר, בזכות האבות, הבנים יזונו משלחן אביהם הקדושים. וגם בזכותם יהיה לכל ישראל הארת פנים של מעלה לקרב את גאולתנו, כי בזה בעצמו מה שאנו דואגים לצד מעלה, בשביל זה דואגים עלינו למעלה לישועתנו ולכפר לנו כל חטאתינו, כי אם הרבינו לפשוע, חס ושלום, הלא גם הרבינו להתאונן ולהתחרט על כל חטאתינו ופשעינו, ואנחנו מודים ועוזבים ושבים ובוכים להקב"ה שיקבל תשובתנו. וזהו "סלה", רצה לומר הקב"ה סולח לכל השבים אליו באמת מעומקא דליבא.

ובאמת כבר אמרו חז"ל כי תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, והוא צום קול ממון, אשר אנו מקבלים עלינו שזה יהיה מעכשיו כל מעשה ידינו ושיח שפתותינו. וזהו מה שאומר מלכנו "לדעת בארץ דרכך", ראשי תיבות "לבד" וסופי תיבות "תצב", ראשי תיבות "תפילה תורה צום כסף", והיינו צדקה וגמילות חסדים שעושין בכסף, רצה לומר, שחוץ מזכות אבות הקדושים, שאנו נושעים בזכותם, לבד זה ראה אבינו שבשמים שגם בניך ידידיך מטיבים את דרכם על פני האדמה, כי יש ביד ישראל זכותים מעצמם שראויים לישועתך יותר מכל האומות, כי יש תהלה לקל בישראל זכות תורה ותפלה ישרה. וגם יש בישראל זכותם של חסידים ואנשי מעשה שמסגפים את עצמם בצום ובבכי ובכל מיני סיגופין לכפרת פשעם ולקרב את ישועתם בכלל. וגם ראה רבונו של עולם מי כעמך ישראל, שהם בעלי רחמנים, ובני בעלי רחמנים, כי מי מפזר כל ממונו ונוסף עוד לעשות צדקה וגמילת חסדים כעם ישראל. וכי יש עם שיהיה דוגמתם בג' אלו המידות תחת כיפת הרקיע. וזהו מדת "ממון", שנקרא בקרא "כסף", על כן יש לנו עם בני ישראל לקוות לד' כי יהיה אי"ה בקרוב "בכל גוים ישועתך". "גוים" היא אותיות "גוים", רוצה לומר, כי בכל ארצות הגויים יש בכל חדא וחדא גוונא אחרינא. בכל אחד ואחד גוון אחרת, בזה גזירה זאת, חס ושלום, ובזאת המדינה גוון אחר, רחמנא ליצלן, גזירה משונה זו מזו. בחדא, חס ושלום, על גופניות, ובאחרת, חס ושלום,  על נפשיות. ובעת ישועתנו, אי"ה בקרוב, יהיה ישועתנו מכל מיני גווני גזירות מכל הארצות בישועת השם. וזהו שכתוב "בכל גוים", היינו בכל הגוונים של הצרות אשר עושים לנו הגויים יהיה ישועתך. לפיכך על הפורקן ועל התשועה הגדולה הזאת אשר לא הייתה מעולם "יודוך עמים", רצה לומר ישראל עם קדושך הנקרא "עמים", כמו שכתוב "עמים הר יקראו", ופירש אונקלוס "שבטיא דישראל", וכן פירש רש"י ז"ל "עמים הם ישראל", יש להם דין מעלת קדימה להודות לאלקים האמיתי על פדות נפשנו וגופנו, ואח"כ "עמים כולם", רצה לומר, כי כל העמים בראותם תשועת עם ישראל ומפלת השונאים את ה', גם הם יודו וישמחו וירננו לאומים. הודאתם יהיה ראשית הודאה, כי בראותם משפטיך ה' שעשית לעם ישראל, שנקרא "עמים" כנ"ל, יתגלה לעין כל כי הכל, הן הגלות המר והן הגאולה לישראל, הכל היה במידת היושר, ביושר הגמור, בלא שום עוולה. וגם עליהם בשביל עצמם יש לרנן, שלא נאבדו כולם, אלא "בארץ", רצה לומר, בארציות שלהם "תנחם", רצה לומר, תנהגם, "סלה". לפיכך יש להם בכפל להלל להקב"ה עוד הפעם, ולומר "יודוך עמים" וכו'. הקב"ה יזכנו שנזכה לכל זאת במהרה בימינו אמן סלה.

(תורת יחיאל, עמ' קו)


הרב יחיאל גרוס הי"ד, נולד בשנת תרל"ב (1872) בכפר האמאק שבמחוז טרנסלבניה (רומניה-הונגריה), להוריו רבי דוד צבי ופערל גרוס. כילד הוא למד בכפר מיקולה, במרחק של כ-3 ק"מ מכפרו, אחר כך למד אצל רבי משה דוד ויטרניטץ הי"ד בסאטמר. אחר כך למד בישיבת באניהאד אצל רב העיר, ולימים רבה של סאטמר, רבי יהודה גרינוואלד בעל "זכרון יהודה" ו"עוללות יהודה", מגדולי תלמידי ה"כתב סופר". משם המשיך ללמוד במשך מספר שנים אצל רבו המובהק, רבי משה גרינוואלד בעל "ערוגת הבושם", בישיבת חוסט המפורסמת. מתקופה זו שמר על קשר עם חברו ללמודים הרב אברהם חנוך פרידמן הי"ד, דיין בסאטמר ורב בית הכנסת "מחזיקי תורה". בשנת תשנ"ז נשא לאשה את בת דודו, מרת הנדא רעכל גרוס וחזר לגור בכפר האמאק, מקום מגורי אבותיו. לפרנסתו קנה מגרש עם שדות ומסר אותם לאריס וניהל חנות מכולת. לזוג נולדו 10 בנים ו-2 בנות. למרות שהם התפרנסו בדוחק, הוא קנה ספרי קודש רבים והחזיק בביתו מלמד שלמד עם ילדיו משש בבוקר ועד לשמונה בערב.  הרב יחיאל, שנודע כ"רבי יחיאל הומאקער". היה רב גדול בתורה וביראת שמים, גאון חריף עצום ובקי נפלא. בכל בוקר קם בהשכמה, למד גמרא, אמר תהלים והתפלל ביחידות. בשבתות ובימים טובים היה הולך לכפר הסמוך בערעק להתפלל במניין בבית כנסת, שנבנה מיוזמתו. הוא הקפיד לטבול, ובחורף הוא היה שובר את הקרח וטובל במים הקפואים. במשך עשרות שנים פעל במסירות נפש ובפיקחות בעבודה ציבורית. הוא נבחר מטעם הכפר למועצה האזורית וכיהן כסגן יו"ר עשרות הכפרים שבקהילת סאטמר. הרב יחיאל היה מקושר האדמו"רים מספינקא, רבי יוסף מאיר וייס בעל "אמרי יוסף", ורבי יצחק אייזיק וייס הי"ד בעל "חקל יצחק". מידי פעם נסע למרחק לאדמו"ר מבעלז, רבי ישכר דוב.

מחבר ספר "תורת יחיאל" (ירושלים, תשס"א) הכולל שני חלקים: "פרי ערוגת הבושם" חידושים ודרשות מתורת רבו בעל "ערוגת הבושם" בהלכה ובאגדה עם חידושים שחידש בעצמו, ו"פרי זכרון ועוללות יהודה" על ספר תהלים. החלק הראשון נכתב בלומדו בישיבת "ערוגת הבושם" בחוסט בשנים תרנ"ד-תרנ"ז (1894-1897), וממה שחידש בתחילת ימי נישואיו בכפר האמאק. החלק השני נכתב מתוך עוני ומחסור, צרה וצוקה, בשנים ת"ש-תש"ד (1940-1944), ומצוקת השעה ורוב ביטחונו בישועת ה' ניכרים בכתיבתו.

בשנת ת"ש גויסו בכפייה שלשה מבניו בתוך כוח עזר לצבא הונגריה. עם פלישת הגרמנים להונגריה בכ"ד באדר תש"ד, הוטלו גזירות רבות וקשות על היהודים. כל יהודי הסביבה גורשו למקום ריכוז ומשם צעדו כ-15 ק"מ ברגל לגיטו סאטמר. במשך כחמישה שבועות רוכזו בגיטו כשלושים אלף יהודים, שרובם ילדים, נשים וקשישים. ותוך מספר ימים הם נלקחו לתחנת הרכבת וגורשו בששה משלוחים לאושוויץ. הי"ד. הרב יחיאל ורעייתו גורשו במשלוח החמישי, ביום ב' של חג שבועות, ונרצחו עקה"ש בי' בסיון תש"ד (1944). כן נספו עמם עשרות מבני משפחתם ובהם בניהם ובנותיהם: בנם הרב מרדכי אליהו גרוס, רעייתו וששת ילדיהם. בנם הרב יחזקאל גרוס, רעייתו ושלשת ילדיהם. בנם הרב חנניה משה גרוס, רעייתו ובתם. בתם הרבנית לאה שאלאמאן, בעלה וארבעת ילדיהם. בנן הרב מנחם מנדל גרוס ורעייתו. בתם הרבנית ניכא מאיר בעלה ובתם. בתם אסתר. הי"ד.

בשנת תשס"ד יצא לאור הספר "מכתבי רבי יחיאל האמאקער", ובו אוסף של עשרות מכתבים שכתב הרב יחיאל לבנו הרב יונתן בנימין גרוס, שהיגר לאמריקה בשנת תרפ"ו (1926). המכתבים גדושים דברי תורה, מוסר וחיזוק הביטחון בה'.

הלבוש איננו העיקר, כי אם החיות הפנימית / הרב ישראל משה סילמאן הי"ד

תמונת הרב משה ישראל סילמאן הי"ד

ב"ה.

ברכת החיים השלום וכטו"ס לכבוד אהובי גיסי החכם לכשירצה מוה"ר יחיאל ברוך שליט"א.

הן מכתבך קבלתי…

הנה אמרתי לכתוב לך אשר שמעתי בשם כבוד קדושת אא"ז מרן זצוק"ל בדבר המדרש מובא גם בטור או"ח בסי' תר"ה דהאי חייט קנה דג לסעודת ערב יום הכיפורים בדמים יקרים, דצריך בירור למה דווקא חייט. ואמר ברוח קדשו דידוע דצדיקים מגולגלים בדגים, ולהכי קלים דאין צריכים שחיטה, ואחרים בעופות ואחרים בהמות. אומנם צריך מובן דאם צדיקי המה למה להם הגלגול. ואמר דהכוונה מי שאמונתו שלמה וחזקה שיודע שיש בורא עולם המשגיח עליו, אולם במעשה וכו' זה צריך תיקון ודי לו בדגים. ולעומת זה בין הצדיקים ישנם צדיקים גדולים אשר לא יבצר מהם לתקן כל נפש, תהיה באיזה מקום שתהיה, כי סוף כל סוף לא יידח ממנו נידח ואין עוד מלבדו. ויש צדיקים קטנים אשר מעשיהם הוא זה שמנקודות הטובות אשר מוצאים אצל הנפש של חברו הוא משפרם ומייפם עד שנתקן הכל. ולצדיק כזה יקרא בשם "חייט" אשר הוא עושה בגד. אולם צריך מקודם לחוטים ובלא חוטים לא יפעל מעשהו ולא יוכל לארוג מן שערות בעלמא, וצריך לחוטים. ומעתה מובן כיוון שהוא אותו החייט הרגיש בעצמו שלנפשות כאלו הוא יכול לתקן, לכן היצר בכל כוחו אחר זה שיוכל לפעול טוב. ותוכל להבין גם בלבוש אחר, כי לא הלבוש עיקר, כי אם החיות הפנימי. והבן.

וכעניין זה שמענו תמיד מפי קודשו בעניין השבח של 'אין כאלוקינו', שאי אפשר ואסור לחקור בעניין 'מי כאלוקינו' רק ואך באופן שקודם הידיעה הברורה אשר היא מורשה לנפש הישראלית מעת מעמד הר סיני ומורשת אבותינו הקדושים אשר 'אין כאלוקינו'.  וכה עלה במחשבתי העניין.

"ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים", כי החילוק בעניין חקירה להבדיל הבאה מתוך קלות ראש, אשר עיקרה רק תעיה בדרך הנקרא "בלאנדזשען", כי הלא מתחיל בזה ואח"כ יודע שזה לא היה כלום, ולא הלך רק תעה. אבל אנחנו, הנה כל המתחיל באיזה עניין אינו תועה, כי אם הולך, וכל זה בהקדמת "אין כאלוקינו".

ויש לדבר בזה הרבה מן פה לאוזן שומעת ומבקשת האמת לאמיתו, כמבואר בהלכה דהרמב"ם ז"ל…

נחזור לענייננו, במכתבך אתה מראה תבנית איומה מאוד, וגם בדבר הבלים נעשית שומר לשפה יודישיסט, הנה לא הלבוש עיקר ולא לילך אחרי דקדוק השפה, כי אם אחרי דיבור הפנימי, הוא צריך להיות נכתב בהקולמוס.

הנה קרב ובא זמן כניסת יום הקדוש אשר תקוותינו אליו בששת ימי המעשה, ואברכך בברכת שבתא טבא.

תמוהים בעיני דבריך שאין לך פנאי לעיין הספרי הרב הקדוש ר"נ מברסלוב, הגם שבעיקר הדברים אין דעתי נוחה להשים כל העיון בדברי קדוש אחד, ובפרט שכתב כל דבריו בקדושה נפלאה…

וזולת מזה חפצתי לידע אם באמת אתה עסוק כל כך במסחר, ואולי גם לשום דבר אין לך פנאי. אולם הרי יש לך שבת קודש.

אחתום בכל חותמי ברכות, ידידך גיסך, משה ישראל…

(מכתב בכתב יד קודשו, באדיבות בית המכירות תפארת)


הרב ישראל משה סילמאן הי"ד נולד בגוסטאנין בשנת תרס"ח (1908) לאביו, הרב דוד אב"ד גסטינין, ולאימו יענטא, בת האדמו"ר מאוסטרובצה רבי מאיר יחיאל האלשטוק. לאחר פטירת אביו בשנת תרפ"ב (1922) נסע ללמוד באוסטרובצה והיה תלמיד מובהק של סבו. הוא התחתן בצאנז בי"ב באלול תרפ"ו, בהיותו בן 18, עם [חיה] מרים בת רבי יחיאל נתן הלברשטאם אב"ד בארדיוב (צ'כיה), נכדו של האדמו"ר רבי ברוך הלברשטאם מגורליץ, בנו של האדמו"ר ה'דברי חיים' מצאנז. הרב ישראל משה היה צדיק נשגב, עילוי, בקי בכל מכמני התורה, גאון וחריף עצום. לאחר פטירת חותנו מונה כדיין בבארדיוב, על אף גילו הצעיר. לצידו פעל הדיין הישיש רבי יצחק טייטלבום, שגורש לפולין עם משפחתו בט' באב תש"ב.

בזמן מלחמת העולם השנייה, חזר לאוסטרובצה, משם גורש למחנה השמדה בשנת תש"ד.

מכתבו אל הגאון הרוגוצו'בר הובא בכרם שלמה (שנה יג, קונ' ג עמ' כח). כתב יד נוסף ממנו, ובו סיכום חידושי סבו "בסוגיא דרבי חנינא סגן הכהנים" נמצא לאחר השואה בבית חותנו, ויצא לאור בכתב העת מוריה, ניסן תשע"ח, עמ' פז. חידושים ממנו הובאו בשו"ת מקדשי השם (ח"א, סי' סו וח"ב, סי' סז), וכן בתוך ספרי סבו רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה, "מאיר עיני חכמים". בספר "מאיר עיני חכמים" חלק א מוזכר כי חברת חידושי תורה שכתב,  הושאר אצל הרבי ממעליץ רבי יצחק הורוויץ. כתב היד לספר "מאיר עיני חכמים" מהדורה תניינא נכתב על ידו, ונמצא לאחר השואה על ידי הרב ישראל אונגר, שהביאו למונטריאול ומסר אותו לרב ראובן מנדלבוים להוציאו לאור. מכתבים אליו וחידושים נוספים ממנו הובאו בספרי השו"ת ובכתבי עת תורניים בני דורו.

בני ישראל הם חומה חזקה באמונה / רבי אליעזר זוסמן אלטמן הי"ד

תמונת הרב אליעזר זוסמן אלטמן הי"ד

'אום אני חומה ברה כחמה גולה וסורה, דמתה לתמר, ההרוגה עליך, זרויה בין מכעסיה, חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, יחידה ליחידך'. יובן על פי דברי האלשיך הקדוש זי"ע (מובא ב'ילקוט אליעזר' תהילים מ"ד) 'אם שכחנו שם אלוקינו ונפרוש כפינו לאל זר, הלא אלקים יחקור זאת, כי הוא יודע תעלומות לב, כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה, עורה למה וכו' למה תשכח ענינו ולחצינו', פירש האלשיך דבר נפלא, וזה דבר קודשו, גם אם רבים מהעם לא היה בכוחם לעמוד בניסיון ועובדים עבודה זרה, כל זאת לא היו רק משפה ולחוץ ולא מלבם. 'אם שכחנו שם אלוקינו' גם כאשר 'ונפרוש כפינו לאל זר, הלא אלוקים יחקור זאת, כי הוא יודע תעלומות לב'. ואם יאמר איש על כל זאת, היה ראוי למסור עצמכם על קדוש ה', אבל כבר אמרו חז"ל (מדרש רבה שיר השירים) אמר רבי חייא [בר אבא], אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדוש השם, אני נותן, ובלבד שיהרגוני מיד. אבל בדורו של שמד מלבינין כדוריות של ברזל. רצה לומר כמאמר חז"ל, אלמלא נגדוהו חנני מישאל ועזריה פלחו לצלמא וכו'. ואמר 'עליך הרגנו כל היום', בשמחה היינו מוסרים נפשינו להריגה, 'נחשבנו כצאן' להריגה, שחותכים סימנים בסכין ומתים מיד. מה שאין כן על ידי ייסורים, רחמנא ליצלן, ו'למה תשכח ענינו ולחצינו'. עד כאן.

וזה מה שאנו צועקים בתפלת הושענא, 'אום אני חומה', בני ישראל הם חומה חזקה באמונה, 'ברה כחמה', לבם חזקה בלי כל שמץ כחמה, כשמש בגבורתו. 'גולה וסורה', הגם שרואים 'גולה' שבגלות 'וסורה' סרים מהמצוות, בכל זאת 'דמתה לתמר', מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אף בני ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. רק מחמת תאוות לבם, שלא יכלו לעמוד נגד יצרם, סרו מדרכי ה'. 'הרוגה עליך'. ולכן כאשר בא העת שהמלכות גוזר, חס ושלום, גזירת שמד שיעברו הדת ויכרתו ברית עם דת אחרת, אז ניכר 'כפלח הרימון רקתך', ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון, וימסרו נפשם בעד האמונה אשר כרת ה' עמהם ברית, וימותו על קידוש ה', ולא יוכלו להזיזם מעיקרי הדת. ונחשבת 'כצאן טבחה', ומובלים כצאן לטבח, זרויה בין מכעיסיה. וכן כשישראל זרויה פזורה בין מכעיסיה בגלות המר, ה'חבוקה ודבוקה בך', ולא שוקרים בבריתך, רק אדוקים בך בסתר לבם. 'טוענת עולך', ולא עושים אלא לפנים. 'יחידה ליחדך'. והראיה, שאם באים להעביר על דתם מוסרים נפשם, כמו שמסר יצחק בן יחידו של אברהם את נפשו בלב שלם.

(נבכי נהרות, עמ' ל-לא)


הרב אליעזר זוסמן אלטמן הי"ד, 'ר' זיסל', אברך גאון שנודע בגדולתו בתורה ובצדקתו, נולד בשנת תרע"ה (1915) לאימו לאה, ולאביו, הרב שמשון אלטמן הי"ד מחבר הספר 'שבולת הנהר'. סבו, הרב יהודה אלטמן, מחבר הספר 'מי יהודה', היה חתנו של הרב שרגא צבי טננבוים. למד אצל אביו, אצל סבו הרב שמעון סופר אב"ד פאקש, ואצל הרב עקיבא סופר, בישיבתו 'דעת סופר', בפרשבורג.

הרב אליעזר זוסמן היה עילוי ושקדן עוד בילדותו. לאחר בר המצווה שלו קנה ידיעות מופלגות בכל הש"ס, כולל בסדרי קדשים וטהרות. הוא היה בקי בכל חדרי התורה, התייגע בלימודו בקדושה ובטהרה, ירד לעומקה של הלכה וחידש חידושי דינים וסברות. הוא ליבן את דברי חז"ל בסוגיות עמוקות ועמד על שיטות מקיפות בדברי הראשונים והאחרונים. הוא לא הרים את עיניו להסתכל מחוץ לארבע אמותיו, והתנהג בענווה רבה. תפילתו התאפיינה בהתלהבות ודבקות. הוא היה עובר על כך ספר חדש שבא לידו ורושם הערות בשולי הספר. לאחר חתונתו עם מרת מלכה בת הרב יצחק טידרמן הי"ד אב"ד בעקש-טשאבא, היה סמוך על שולחן חותנו.

בזמן פלישת הנאצים להונגריה בשואה, שהה בעיר פאקש אצל אביו, ולא היה בידו לחזור אל משפחתו. יחד עם הוריו גורש להשמדה ומת עקה"ש באושוויץ בי"ז בתמוז תש"ד (1944), בטרם הגיעו לגיל 30. רעייתו, הרבנית מלכה, נספתה עם בניהם בח' בתמוז תש"ד. אחיו, הרב משה והרב שרגא צבי, עלו לארץ ישראל והוציאו לאור מעט מחידושי תורתו שכתב בשלשה קונטרסים מאז היה בן ארבע עשרה. כתבים אלו יצאו לאור בספר 'מחדושי נבכי נהרות' על סוגיות הש"ס (ג' חלקים, תשמ"ו). קונטרסים אלו שרדו והתגלגלו לארצות שונות: ירושלים, ארה"ב ואוסטרליה, ונמסרו לידי משפחתו, כעבור שנים רבות. חידושיו על מסכת מקוואות 'נבכי נהרות', יצאו לאור בבני ברק (תשנ"ו) במהדורת משנה מקוואות עם חידושי 'קול סופר' לרב חיים סופר.

על ידי כתיבת התורה – תכתבו עצמכם ונשמותיכם / הרב חיים צוקר הי"ד

חתימת כתב ידו של הרב חיים צוקר הי"ד

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים לא,יט).
עיין ברמב"ם (פ"ז מהלכות ספר תורה הלכה א) שכתב וזה לשונו, מצות עשה על כל איש ספר תורה לעצמו, שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר, כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות. עיין שם ובטור ושו"ע יורה דעה (סימן ע"ר).

ובשאגת אריה הקשה על זה קושיה עצומה, מנא לן דמדכתבה רחמנא "כתבו לכם את השירה הזאת" דקאי על כל התורה משום שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות, הא מותר לכתוב כל חומש וחמוש מחמשת חומשי תורה כל אחד בפני עצמו, כדאמרינן בהנזקין (גיטין ס עמוד א), וכן כתב הרמב"ם  ז"ל (פ"ז מהלכות ס"ת הלכה י"ד), ואם כן אין לנו ללמוד מפני שאין כותבים התורה פרשיות פרשיות שיהיה חייב לכותבה כולה מרישא לסיפא. אלא הא לחוד שיהיה חייב לכתוב משנה תורה שיש בה שירה זו, אבל ארבעה חומשי תורה הראשונים אין לנו מצות עשה מהתורה לכותבם. עיין שם ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן רנ"ד).גם בגוף הקרא הנ"ל דקדקו המפרשים במילת "לכם", שהיה די באומרו "ועתה כתבו את השירה הזאת".

ונראה לי לפרש על פי דברי כבוד קדושת אדוני אבי ומורי שישראל נוטריקון יש שישים ריבוא אותיות לתורה, ונשמותיהם של ישראל אחוזים בתורה הקדושה, שכל נפש מישראל יש לה אחיזה באות מתורה הקדושה אשר משם נמשכת חיותה. ואם כן לפי זה כאשר בני ישראל כותבים התורה הקדושה אם כן כותבים עצמיותיהם ונשמותיהם אשר נשתרשו בתורה הקדושה, ומתאחדים ומתקשרים ביחוד וחיבור ודיבור באין סוף ברוך הוא וברוך שמו, בדרך קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד. והנה כבר עמד בחסד לאברהם [זקן זקינו של החיד"א] על מאמר הנ"ל יש שישים אותיות לתורה, שאין המספר מכוון, שעמדו למניין ולא נמצא אלא שלושים ואחד ריבוא. ועיין בפני יהושע קידושין מה שתירץ שאותיות תורה הקדושה יש לה שתי קדושות, הכתיבה והקריאה, בדרך שאמרו חז"ל יש אם למקרא ויש אם למסורת, שהרי כל אותיות שבתורה נאצלו מהשם הקדוש הוי"ה ברוך הוא, ולא כשם שהוא נכתב הוא נקרא. ואם כן כל התורה כיוצא בה, הכתיבה לחוד והקריאה לחוד. ואם כן שפיר מצינן למימר שעולין שישים ריבוא, שלושים ואחד ריבוא דכתיבה ועשרים ותשעה ריבוא דקריאה. עד כאן דבריו הקדושים. ועיין בחידושי חתם סופר נדרים.

על כל פנים דברי הפני יהושע על ידי הכתיבה והקריאה בתורה הקדושה יחד עולה המספר מכוון ישראל יש שישים ריבוא אותיות לתורה. וזהו שכתבה התורה הקדושה "ועתה כתבו לכם" לעצמכם דייקא "את השירה הזאת", הכוונה, שעל ידי הכתיבה תכתבו עצמכם ונשמותיכם כנ"ל, ישראל נוטריקון יש שישים ריבוא אותיות לתורה, והיינו באופן "כתבו" וגו'. וגם "למדה את בני ישראל שימה בפיהם", היינו על ידי הכתיבה והקריאה יחד שאז המספר מכוון. ועל ידי כך "למען תהיה השירה הזאת לעד בבני ישראל", "לעד" הוא לשון זיווג והתחברות כדכתיב "אשר אוועד לך שמה" (שמות ל,ו), "ונועדתי" (שמות כט,מג), היינו שעל ידי הקריאה והכתיבה יזדווגו ויתקשרו בתורה הקדושה ויהיו נקראים בתארים "בבני ישראל" כנ"ל.

אם כן מזה שכתבה התורה הקדושה שעל ידי כתיבת השירה יכתבו עצמיותם ונשמותם כנ"ל "ועתה כתבו לכם", על כורחך נשמע  שאת השירה הזאת קאי על כל התורה, דאי על האזינו לחוד אין המספר מכוון לשישים ריבוא נשמות ישראל, ואתי שפיר דברי הרמב"ם והשו"ע. והבן.

(טל חיים, חלק א, הובא באוצר אפרים, דברים, עמ' ב'תקמה-ב'תקמו).


הרב חיים צוקר זצ"ל ראב"ד בערעגסאז נולד כ' תשרי תר"מ (1879) לאימו רבקה ולאביו הרב אליעזר צוקר ראב"ד בערעגסאז, בעל 'מגדנות אליעזר' על התורה, שו"ת 'דמשק אליעזר' ודרשות'מתוק מדבש', שהיה חתנו של רבי אברהם יהודה הכהן שוורץ אב"ד בערעגסאז והעדילא-מאדע בעל ה'קול אריה'.

בשנת תר"ס (1900) נשא הרב חיים לאשה את מרת פרומט, בתו של רבי יעקב פרץ הלוי זילברמן, בנו של האדמו"ר רבי נפתלי הירצקא אב"ד ראצפערט, רבי חיים גר ליד חמיו בהאדאס, עד שנבחר בשנת תרס"ה (1905) לכהן כאב"ד האלאס. בסביבות שנת תר"פ (1920) החל למלא את מקום אביו כראב"ד בערעגסאז, ואחיו, תלמידו וחתנו הרב שלמה צוקר כיהן במקומו כאב"ד האלאס. בזיווג שני נשא הרב חיים את אחותו של הרב משולם פייש פרנקל ר"מ בדעברעצין.

הרב חיים צוקר הי"ד נהרג על קידוש ה' באושוויץ בכ"ה באייר תש"ד (1944). רוב כתביו אבדו. נשתיירו הקדמה שכתב לספרו של אביו 'מגדנות אליעזר', מאמר שפרסם בכתב העת "מפתח החיים" ומכתבים שהודפסו בקונטרס 'חלקת חיים' בסוף שו"ת 'תפארת שלמה' לאחיו. בשנת תשמ"ה יצאו לאור חידושיו לתנ"ך ולש"ס בספר 'טל חיים'.

ודרכי ה' נסתרו / הספדו של רבי דוד משה הכהן רבינוביץ הי"ד על בנו יחידו

תמונת הרב דוד משה רבינוביץ הי"ד

בשנת תרצ"ה נולד בן לרבי דוד משה הכהן רבינוביץ, והאדמו"ר ממונקאטש רבי חיים אלעזר שפירא בעל 'מנחת אלעזר' בא במיוחד ממונקאטש לרדומסק להיות המוהל. אדמו"רים רבים באו להשתתף בשמחת הברית. אבל בשנת תרצ"ז נפטר הילד הקטן, הבן היחיד לבית רדומסק.

בעת שחזר אביו מהלוויית בנו, אמר:

איתא בש"ס חגיגה (דף ג.) ת"ר מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין, אמר להם מה חידוש היה בבית המדרש היום וכו'. אמרו לו בפרשת הקהל. ומה דרש בה, 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף', אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באים? כדי ליתן שכר למביאיהם וכו'. עד כאן דברי הגמרא… אם אנשים באים לעולם – כדי ללמוד, ונשים באו לעולם – כדי לשמוע, אבל הטף שנפטרו בגיל רך, ולא זכו להגיע להגיל כדי ללמוד או לשמוע, בשביל מה באו לעולם? ועל זה השיבו חז"ל כדי ליתן שכר למביאיהם.

וביאור הדברים… על פי דברי בעל הנודע ביהודה בספרו 'אהבת ציון' על הפסוק 'אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים' (שיר השירים א,ח). כי הנה ידוע שהצדיקים נתפסים בעוון הדור, כמו שאמר ישעיה הנביא 'מפני הרעה נאסף הצדיק' (ישעיה נז,א. וברש"י שם: כי מפני הרעה העתידה לבוא על הדור נאסף הצדיק). דלכאורה יפלא על גוף המידה הזאת, מדוע יהיה הצדיק נתפש בעוון הדור, כיוון דאיהו לא חטא, ומדת הדין אמרה – נפש החוטאת תמות, ולמה יפרע הצדיק במיתתו את חוב אחרים בעוונם? אמנם המידה היא כיוון שכבר נכנס בברית הערבות כי על ישראל ערבים זה בזה.

אך כבר כתב הרא"ש בברכות (דף כ.) שנשים אינן בכלל ערבות, ואם כן צדקת שתהיה נתפסת בעוון הדור הוא קשה. אך תינוקות יוכיחו, דהא איתא בשבת (דף ל"ג עמוד ב) דאמר ר' גוריון ואיתימא ר' יוסף בזמן שצדיקים בדור, צדיקים נתפסים בעון הדור, אין צדיקים בדור, תינוקות של בית רבן נתפסים על עוון הדור. א"ר יצחק כו' מאי קראה 'אם לא היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים', גדיים הממושכנים על הרועים, הרי שתינוקות נתפסים בעוון הדור אף שאינם בני עונשין לעצמם, מכל שכן שאינם בכלל ערבות לפי מספר הבריתות אשר נמנה במסכת סוטה דף ל"ז עמוד ב. ולפי זה התינוקות בוודאי אינן בכלל ערבות, ואפי הכי נתפסים בעוון הדור.

נסתעף מזה שמה שהצדיקים נתפסים בעוון הדור, אין הטעם משום ערבות, ודרכי ה' נסתרו, ואדם ילוד אשה אין להתבונן בדרכי ה', וכל משפטיו אמת צדקו יחדיו. וזה שאמר 'אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך', היינו שלא תדעי להעלות על דעתך, שהיפה בנשים, אשה צדקת היותר חשובה בין הנשים, שהיא נתפסת בעוון הדור, באומרך – הלוא אשה אינה בערבות? ואיך תהיה נתפסת בעוון הדור? על זה אמר 'צאי לך', שגם היא יצאה מהעולם הזה, 'לך', בעבורך ובסיבת עוונך, שהיינו בעוון הדור, 'בעקבות הצאן', היינו הדרך שגם הצאן הולכים בעקבי הדרך הזה. שאלה הצאן ילדים קטנים אשר לא חטאו, יצאו מהעולם הזה קודם זמנם והם בוודאי אינם בערבות, אפילו הכי המדה היא מאתו יתברך שנתפסים הם בעוון הדור…

אחרי השבעה דיבר בהתלהבות ועורר את הציבור ללמוד תורה ביתר שאת לזכר נשמת הילד הקדוש.

(מילי דנחמתא, עמ' 407-406).


הרב הגאון דוד משה הכהן רבינוביץ הי"ד, "רבי משה'לי", נולד בשנת תרס"ו (1906) לערך לאביו האדמו"ר רבי נתן נחום מקרימילוב. מילדותו ניכר כילד פלא, עילוי גאון, חריף ובקי, מהיר תפיסה, שקדן, בעל זיכרון מופלג ובוער באהבת התורה. בשנת תרפ"ז נשא לאשה את רייזל הי"ד, בתו היחידה של האדמו"ר מראדומסק רבי שלמה חנוך הכהן הי"ד. הוא היה סמוך על שולחן חותנו, שקד על לימודו לילות כימים עשרים שעות ביממה והשקיע בזה את כל כוחותיו. הוא למד הרבה בסדר קודשים, היה בקי עד להפליא בש"ס בבלי וירושלמי, בתוספתא, ספרא, ספרי, מכילתא ובספיר הראשונים והאחרונים. הוא שאף להגיע לאמיתה של תורה והרבה לחדש חידושי תורה מעמיקים בכל מקצועות התורה, המכילים רעיונות מקוריים, נועזים ומפתיעים העולים מתוך צלילה בים התלמוד. הוא היה ראש ישיבת התלמידים והמצוינים "קיבוץ גבוה" בסוסנוביץ ובשנת תרפ"ט הוא מונה לנשיא כל 36 ישיבות "כתר תורה", הוא היה יד ימינו של חותנו הקדוש בהרבצת תורה לאלפי התלמידים ואחד מגודלי מרביצי התורה בדורו. בכל שנה ביקר בכל רשת הישיבות "כתר תורה". לשם עריכת בחינות שנתיות לתלמידים והתווה את דרך לימוד התורה ואת סדר הלימוד לכלל התלמידים ברשת הישיבות. לאחר הבחינות השתתף ב"סעודות מצוה" בכל אחת מהישיבות והשמיע בהם דברי תורה רבים, הבלולים בדברי אגדה וחסידות. הוא העביר בקביעות ובמסירות פעמים בשבוע שיעורי תורה חריפים ב"קיבוץ הגבוה" בישיבה בסוסנוביץ, ואת שיעוריו הכין בכל מרצו באחריות רבה. שיעוריו נודעו בעולם התורה כמעשה אמן בחריפות ובבקיאות נפלאה, המשלבת שיטות ראשונים ואחרונים. גדולי הדור שנשאו ונתנו עמו בהלכה הפליגו בשבחו ודיברו בגדלותו בתורה ובגאונותו בחידושיו הנפלאים, והוא התפרסם כגאון וחריף בכל רחבי פולין. הוא היה אהוב ונערץ על תלמידיו, ואהב אותם, התעניין במצבו של כל אחד מהם והיה מחזקם ומסייע להם בשיחות אישיות. הרב היה איש חסד, ענוותן, נעים הליכות שמעולם לא כעס, ידידותי, בעל מראה הדור ואצילי. בכל יום היה מתפלל בדבקות ובהתלהבות עילאית, בהתרוממות הגוף והנפש. לאחר פטירת רבי מאיר שפירא ראש ישיבת חכמי לובלין, בשנת תרצ"ד, הציעה הנהלת הישיבה לרב דוד משה את משרת ראש ישיבת חכמי לובלין, על אף גילו הצעיר, אך הוא העדיף לדחות הצעה זו מתוך מחויבותו לתלמידי רשת ישיבות "כתר תורה" בכלל ולתלמידי הישיבה בסוסנוביץ בפרט. בשנת תרצ"ז חלה ונפטר בנו יחידו הילד אברהם אלימלך יחזקאל אהרן ז"ל.

על מצבתו של בנו של רבי דוד משה נכתב:

פ"נ הילד שעשועים שלשלת היוחסין אברהם אלימלך יחזקאל אהרן הכהן ז"ל בן הרב הגאון המפורסם חו"ב בנש"ק כשת מוה"ר דוד משה הכהן שליט"א בהרב הגהצה"ק המפורסם כק מרן מזאוויערציע שליט"א וחתנא דבי נשיאה כ"ק מרן הגהצה"ק מראדאמסק בעל הכנסת יחזקאל ובעל החסד לאברהם והתפארת שלמה זצלהה אשר נקטף באבו ושבק לן חיים בשנה השלישית לימי חייו.

אברהם חמדת לבבינו פרחת כשושנה איך נקטפת כרגע.

אלי מלכים וקננו שרים מר על מדת הדין אשר פגע.

יחזקאל בן פזי אשר לגדולות נוצרת והוד והדר לבשת,

אהרן הכהן בהיכל הקודש איך פתאום נחטפת.

על האי שופרא דבלי בארעא קא בכינן. ועינינו זולגות דמעות מאין הפוגות, על אבדן מרגליות יקרה אור יקרות. אין ערוך לו. אותנו עזב לאנחה והוא הלך למנוחה.

נפטר ונטמן ביום כ"ד שבט ו' עש"ק לסדר ואלה המשפטים תרצ"ז לפ"ק. תנצב"ה.

ככל הנראה בעקבות אסון זה הורה האדמו"ר מראדומסק לחתנו להפסיק את ההוצאה לאור של רבים מספרי חידושיו שהיו כבר מוכנים לדפוס, ובהם "ברכת כהן" על מסכת ברכות, "שמחת כהן" על מסכת ביצה, "עבודת כהן" על מסכת יומא, "מנחת כהן" על מסכת מנחות, "תמורת כהן" על מסכת תמורה, "ביכורי כהן" על מסכת ביכורים וספרים רבים נוספים. רוב ספרי הרב דוד משה אבדו בשואה ורק חלק קטן מחידושיו פורסמו בספר "זבחי כהן" על מסכת זבחים ובירחונים תורניים שונים, ובהם סדרת קונטרסי "כתר תורה". בשנת תרצ"ט תיכנן הרב דוד משה לבקר בירושלים את אחותו פריידל ואת גיסו רבי חנוך בורנשטיין, שהיה לימים האדמו"ר מסוכאטשוב. אך הדבר לא עלה בידו בשל פריצתה של מלחמת העולם השנייה. בתקופת המלחמה נכלא הרב עם רבים מאחינו בני ישראל בגיטו ורשה, והמשיך גם שם להתפלפל עם חכמי דורו, ובהם הגאון הרב מנחם זמבה הי"ד. הוא המשיך לשקוד על תורתו ביום ובלילה, לחדש בה חידושים ולהעלות על הכתב חיבורים רבים שהכינם כספרים. הוא כאב את אובדן כתבי חידושיו בשואה וכתב לאחד מתלמידיו "הנני מבקש ממך שתשמור על החידו"ת שנמצאים אצלך מזמן שלמדת בקיבוץ גבוה וגם אבקשך לאסוף חידושים מיתר החברים" והוסיף "וכאשר העולם יחזור לתיקונו אחר החורבן הנורא הזה אוכל להיעזר אי"ה בחידו"ת אלה". במכתב נוסף שכתב לתלמידיו באותם ימים קשים ונוראים בגיטו וראשה כתב ש"מן הראוי שאנ"ש יתאמצו להתאסף וללמוד יחד, ויחזקו איש את אחיו". מערב תשעה באב תש"ב החל הרב דוד משה לעבוד בבית החרושת לנעלים "שולץ", אך כעבור מספר ימים הוא בשבת י"ח באב תש"ב (1942) הוא נהרג על קידוש השם יחד עם חותנו האדמו"ר ועם משפחותיהם, בידי המרצחים הגרמנים הארורים. כבן 36 היה במותו. הי"ד.

הגאון מטשיבין אמר כי "אילו היה הרב דוד משה הי"ד זוכה לחיות עוד, היה בודאי נחשב בין גדולי דורנו". בשנת תשי"ד לוקטו מאמרי הרב דוד משה הי"ד שפורסמו בירחונים התורניים ויצאו לאור בספר "שבחי כהן", ולימים חזרו והדפיסו אותם עם הוספות בספר "ברכת שלמה". חידושי תורה נוספים על כמה מסכתות לוקטו מתוך ירחוני "כתר תורה" ויצאו לאור בשנת תשמ"ט בספר "תורת העולות".

מכתב מרבי יעקב שלום קליין הי"ד – חלק ד

כבוד תלמידי חכמים היה גדול בעיניו מאוד. פעם אחת אמר בהספידא על על תלמיד חכם שחי חיי צער ולא החזיקו בו כראוי אמנם על הלוויה שלו חלקו כבוד ונאספו עם רב ואמר בדרך מליצה כבוד חכמים "ינחלו" שבעוונותינו הרבים כבוד המניע לחכמים היא רק לאחר מיתה, כמו נחלה. פעם אחת בא אליו רב מעיר קטנה תלמיד חכם גדול ומובהק ושעשע עמון בדברי תורה וראה את חילו לאורייתא ושאל אותו מה מעשהו כאן. והשיב הרב ששידך את בתו וחסר לו לנדן שהבטיח עוד סכום מסוים ובא לבקש מיחידי סגולה שיתמכוהו בתמיכה הנוגה לצורך הכנסת כלה. כשומעו דברים הללו נתפעל מאד שאדם גדול כמותו יצטרך לכתת את רגליו באופן זה, ולא הניחו ללכת, כי אמר שאין זה כבוד התורה ואמר לו שיבוא אליו לעת הערב, והוא בעצמו ובכבודו הלך אל איזה נגידים נכבדים ונתן לו כל הסכום אשר היה חסר לו עוד. פזר נתן לאביונים יותר מכפי יכולתו, כי היה נדיב לב מאד. פעם אחת עוררו בעל בית נכבד מדוע נותן כתב מליצה אפילו לעני פשוט המחזר על הפתחים, שאין זה לפי כבודו. והשיב לו, יאמין מעלתו כי כל זמן שיש בידי מעות אני אפיים את העני בממון. אכל כשכלה פרוטה מן הכיס ואין לי מה ליתן, נותן אני לו על כל פנים כתב שעל ידי זה יצמח לו איזה טובה.

היה נקי כפיים ובר לבב. לא לקח שכר בטלה מגיטין וחליצה ודין תורה. יש אשר לא ישב במושב הבית דין לסדר בעצמו הגט, אבל גם אז היה הכל נעשה כפי פקודתו. פעם אחת בא אחד מסמוך לאראד לגרש את אשתו ובא עמו אדוואקאט מנאדיוואראד איש מסויים. וכששאלו אדמו"ח הגאון ז"ל את שם העברי שלו לא ידע, והאדוואקאט אשר היה עמו השיב ששמו של המגרש הוא "יהושע". אבל אדמו"ח לא האמין לו, כי הבין שרק מחמת ששמו ההגרי שלו "זשיגמאנד" אמר האדוואקאט שנקרא "יהושע", כי כן רגיל להיות. והאדוואקאט חיזק את דבריו עם עהרענווארט שלו ששמו "יהושע". והיה ללא הועיל. וציווה אדמו"ח על המגרש שימתין עד אשר יתוודע ע"י טעלעגראם מהמאטריקענפיהרער ממקומו אולי נרשם שם גם שם היהודי שלו. ועל כורחו המתין, ובא המגרש כמה פעמים לשאול האם כבר הגיע תשובה, כי היה נחפז לדרכו לעשות הגט על הקודם. ושאל אותו עוד האם לא עלה לתורה כשנעשה בר מצוה, וייתן לב לזכור האיך קראו אותו אז לתורה. פתאום עלה במחשבתו שקראו אותו בשם "שמחה". עודם מדברים וסריסי הדואר הביאו הדעפעשע והיה כתוב כן ששמו "שמחה". מאד שמח רבינו בזה ואמר שנתקדש שם שמים, שבקל היה יכול להיות באמת שמו "יהושע" כרוב פעמים ש"זשיגמאנד" שם הלעז ל"יהושע", ומה הוה אומר אז האדוואקאט לזה והיה עושה חילול השם על רבנים הארטה' ועל דרכיה.

חותמו היה אמת, שנא מאוד את החניפות, כפיו כן לבו ועליו יוצדק מה שהמליץ בהספידו את השר הצדיק מו"ה שמעון ראטשילד מפרנקפורט דמיין מאמר המשנה "שמעון הצדיק היה משיירי אנשי כנסת הגדולה. הוא היה אומר", דהיינו מה שהיה בליבו אמר, עצמותו ודיבורו היו שווים. במילי דשמיא מה שלא היה נראה בעיניו להקל, אף שיש נוהגים להקל בו, לא נשא פנים לשנות דעתו, אף אם היה המבקש נגיד וקצין ונכבד. עובדא ידענא שביקש ממנו פאבריקאנט נכבד אשר הלך בדרך הישר להתיר לו על ידי שטר מכירה לעשות מלאכה בהפאבריק שלו בשבת ויו"ט. והפציר בו כמה פעמים על זה, כי לא יכול לעמוד בניסיון להשבית המלאכה מחמת פסידא דממונא. אבל הוא לא רצה לשנות את דעתו ולא התיר לו. וכאשר הספיד את הנגיד הנ"ל לא העלים עין מזה, שלא יאמרו מדשתקו רבנן שמא מינה דניחא להו. רק אשר עליו שזאת יודע שהיה להנגיד הנ"ל עוגמת נפש לזה, ופירש מקרא בתהלים "נודי ספרת אתה שמה דמעתי בנאדך הלא בספרתך", שכה מדבר הנפטר "ריבונו של עולם,  אמת שאתה סופר ומונה נדידתי מיין וואנקען שלא עמדתי בניסיון, אבל גם זאת ידוע לך שכמה פעמים הורדתי דמעות על זה, לכן שימה גם דמעתי בנאדך הלא בספרתך. ויכבשו רחמיך את כעסך מעלי. היה נכבד גדול ונשוא פנים גם בעיני השרים, והיה תמיד נבחר בכבוד גדול במועצת העיר. ולהכרת תודה על כל הטוב אשר פעל ועשה בכל העיר, קראו שוק אחד בנאדיוואראד, אשר שם גם בית הכנסת הגדול, על שמו לזיכרון. פעם אחת היה מוזמן לערכאות בתור עד וחייבוהו שבועה על הגדתו, ואמר רבינו ז"ל להשופט שהוא ישלם כל סכום התביעה למען יפטר מהשבועה. אבל התובע שהיה מהחופשיים המריד נגדו וביקש דייקא שישבע. אז ציווה השופט שישבע בגילוי הראש כפי מנהגם, אבל הוא לא רצה לשמוע בקול השופט, וענש אותו השופט בממון על שסירב נגדו. ומיד תבע אותו עוד הפעם לישבע באופן האמור. והוא לא ציית לו, וענש אותו שוב. וכן הלך הדבר כמה פעמים עד שעלה הקנס לסך גדול, אבל הוא קידש שם שמים ולא רצה לישבע בגילוי הראש, ונעשה מזה רעש גדול בהערכאות ובאו אדוואקאטען לדעת מה זאת, ומיד הבינו שהשופט אינו יודע את מי הוא מתווכח ויעצו להשופט לדחות הטאנזטץ. ובינתיים מצאו פשר דבר והתירו לישבע בכובע הקטן שלו, ופטרו אותו מעונש הקנס.
והיה זהיר וזריז מאוד בדקדוק ובהידור מצות ובחומרות יתירות. והיה מנהגו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בין המצרים כל זמן שהיה בשלימות הבריאות. ואשרי עין ראתה אותו כאשר ערך הסדר בליל פסח בהתלהבות עצומה. והשירות והתשבחות שאמר בהתרוממות הנפש. וכשהיגיע ל"אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב", בכה בדמעות שליש, ואף שהרבה טרדות השתרגו ועלו על צווארו, הן במילי דמתא רבתי עם, בלי עין הרע, והן בענייני הכלל, מכל מקום לא פסקה הישיבה מבית מדרשו והיה לו היום למלאכה והלילה למשמר להכין השיעורים אשר למד עם בחורים מופלגים בפלפלא חריפתא עמוק עמוק. והיה סדר לימודו עד להפליא. הרבה מהתלמידים אשר זכו להיות תורתם אומנתם, רבנים ודיינים, והרבה מהם בעלי בתים נכבדים יראי שמים.

אור שמשו זרח בקהילת קודש נאדיוואראד קרוב לשלשים שנה בשנת תרע"א ב' דר"ח תמוז בשנת ס"ח לשני חייו עלה משה למרום, ונשמתו הטהורה יצאה במרחץ טרענטשען טעפליץ. השמועה הלא טובה עשתה כנפים חיש מהר והעיר נאדיוואראד אבילה כי פנה זיווה, פנה הודה והדרה. מיד נסעו שלוחי הקהילה ונכבדי הקהילה לטעפליץ, וכבר היו שם נאספים אנשים מהקהילות הסמוכות והביאו את גופו הטהור לביתו. ובכל הדרך שעבר הארון היה אבל כבד ליהודים, ויצאו נכבדי ושלוחי הקהילה לחלוק לו כבוד האחרון. וביום ג' תמוז נגנז הארון. ובאשכבתיה דיליה באו מכל המדינה רבנים גאונים וצדיקים בעלי בתים נכבדים משולחים מכל הקהילות והתלמידים וכל העיר מקטן ועד גדול. ונשאו עליו מספד תמרורים כי צדיק אבד לדורו אבד, ואוי לספינה שאבדה קברניטה, ובכל יום במשך שבעת ימי האבל ספדו עליו קינה רבנים גדולים בבתי כנסיות. והנני לתת מקום פה להכרוז שיצא אז בדפוס מאקרו"ט דקהילת קודש נאדיוואראד: וכל העם שומעים את הקולות, קול ענות נהי בכי ותמרורים אשר כברק מטהר השמים בא אלינו, כי נגעה בנו ולקח מאתנו עטרת ראשנו, נזר ישראל ותפארתו, מורנו ורבנו הגאון האמתי, מרגניתא דלית ביה טימא, איש דגול מרבבה, מרבבות עם אלפי ישראל, נקי כפיים ובר לבב אשר לא הניח אחריו כמותו, רבינו משה הרש פוקס הרינו כפרת משכבו, אשר שימש בכתר תורה והיה רועה בתום לבבו עדת מרעיתו קרוב לשלושים שנה, כולם שווין לטובה. קצר המצע מהכיל רוב כשרון עלילותיו, פרשת גדלו בתורתו וצדקתו, עוצם חריפותו ועומק חוכמתו, וכן ענוותנותו במקום גדולתו היה להלל. טהר לבבו ויקר רוחו מי ימלל. רודף צדקה וחסד היה לעניי עמנו. פעל צדק ושלום בקהילתנו. מפלגי בינתו הזך, תלמידים מופלגים למאות למדו תורה ותעודה. ועתה בעוונותינו הרבים אוי ואבוי, כי חשך בעדנו אורה, ובראש חודש תמוז נשרף שר התורה, משה אביר ישראל, בחיר השם, עלה למרום. מלאכי מעלה ששים לקראתו. אך פה עלי ארץ חושך ואפילה, כי גלה משוש ישראל ונאסף הודו. וכל בני ישראל יבכו את השריפה, ומקוננים איה שוקל, איה סופר, איפה רועינו רועה ישראל. והעניים והאביונים ספקו כף, איה מושיענו, כי ארון אלקים נלקח מאתנו. ועתה אחינו בני קהילתנו הרמה, יום ה' ג' תמוז בבוקר בשעה שמינית נקבע לבכי ולמספד. שאו נא נהי וקינה במר נפש כי הורד עדיינו עלינו, ששוננו נהפך לאבל, כי איש טהור, רבינו הקדוש, נאסוף לעמו. לכן בואו נא, איש לא יעדר מליתן אחרית כבוד וללוות אותו לבית מועד לכל חי. ולאות לדאבון ושברון נפשנו, תשבות העבודה במשך הלוויה והחניות יהיו סגורות. וזכות רבינו הקדוש יגן בעדנו ויהיה מליץ יושר בגנזי מרומים על קהילתנו בכלל ולכל ואחד בפרט. בלע המות לנצח, ומחה ד' אלקים דמעה מעל כל פנים אמן.

נאדיוואראד ב' דר"ח א' תמוז אעת"ר לפ"ק. אקרו"ט דקהל אדטה' דפה.

הקהילה התנחמה אחר כך מהאבדה הגדולה אשר אבדו ובחרו את בנו, גיסי הרב הגאון המנוח מוה"ר בנימין פוקס זצ"ל שהיה אז אב"ד דק"ק נ' באניא, ויצא אז כבר טבעו בעולם היהדות בתור עמוד הארטה', עסקן ציבורי נמרץ ודרשן מפואר עד להפליא. היה רועה נאמן לעדתו וכאב את בניו ירצם, והובילם על מבועי התורה והיראה בעקבות וברוח אביו. ומקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו. וכמה תקנות גדולות וקבועות תיקן כמו תיקן, עירובין וחברת חינוך נערים למען תינוקות של בית רבן. פעל ועשה גדולות להעמיק היראה בלב שומעיו על ידי דרשותיו החוצבים להבות אש ברוח יראת ד'. הוא היה אחד מראשי מייסדי הארטהאדאקסיע בזיעבענבירגען. כאשר בא מדינה זו תחת ממשלת רומאניען, לחם תמיד בעד הארטהאדאקסיע בשורות הראשונות. פעל ועשה כמה טובות וכמה מפעלות, כמו לפטור נערי בני ישראל הלומדים בבתי ספר הממשלה מחילול שבת קודש וכדומה. והשפעה רבה הייתה לו בחוגי הממשלה. לדאבון כל יראי ה' נפטר בדמי ימיו, בשנת תרצ"ו כ"א אדר. לזכר עולם יהיה צדיק וזרעו לברכה. תנצב"ה.

אלה קצות דרכי ומפעלי האיש, אדם הגדול בענקים אדמו"ח זצ"ל זכותו הרב תעמוד לנו ולכל ישראל. ויהי רצון שלא יבש המעיין ולא יקצץ האילן, ויעשה פרי עץ חי וקיים לעולם אמן. כעתירת אביך הנאמן.

האלמין יום ד' לסדר ויקרא בהם שמי ושם אבותי ת"ש לפ"ק,

יעקב שלום קליין, אב"ד דק"ק האלמין.

מכתב רבי יעקב שלם קליין הי"ד – חלק ג

קהילת קודש נאדיוואראד שמחו להבטחת  צדיק, וכאשר התאספו ראשי עם יחד עם כל בני הקהילה לבחור להם רב בתחילת שנת תרמ"ב נבחר לרב אב"ד ור"ם דק"ק נאדיוואראד והגלילות. בא וראה גודל צדקתו שטרם בואו לשכון כבוד בנאדיוואראד עוד שלח את גיסו הרבני המופלג ומושלם מוה"ר נפתלי הערץ גרינוואלד ע"ה לשם להתערב בתוך שדרות העם אינאגניטא לשמוע חוות דעת על אודות הרב הנבחר אם מרוצים הם באמת אתו, ורק כאשר שב גיסו הנ"ל וסיפר שכל העולם מרוצים בו וכי הכל מייחלים ומחכים לביאתו, רק אז שם לדרך פעמיו לבוא אל המקום אשר הוכן לו מהשגחה העליונה לרעות צאן קדשים ולפעול שם גדולות ונצורות בהרמת קרן התורה והיראה. ועל דבר יום הכניסה כותב במכתבו אחר "אבל זאת אבקש עוד הפעם כי על כל פנים סעפעראטצוג בודאי לא יקחו". מאד היה קשה עליו פרידתו ממקום אבותיו וסיפר שכשהיה על אם הדרך לבוא לנאדיוואראד והפסיק דרכו ללון עדיין היה לבו נוקפו ובכה בחרטה למה היה לו זאת להניח משמרתו הראשונה שישב שם בהשקט ובטחה ולקבל עליו משא כבד בעיר גדולה.

תיכף בבואו שמה אירע מעשה שאחד מטובי הקהילה איש נגיד ושוע עשה חתונה לבתו והיה מסדר קידושין בבית הכנסת, ונעשה רעש מזה והתחילו לדבר על לבו שלא יתעקש בזה באשר כבר נהגו כן, אבל הוא לא רצה, והיה בא אבי הכלה והפציר בו באומרו שהוא בעצמו אפשר היה נח דעתו אבל מה יעשה בתו הכלה כבר בת עשרים שנה ויש לה רצון עצמי ורוצית דייקא שהחופה תהיה בבית הכנסת. אז קם רבינו מכסאו בכעס והשיב, לבתו שהיא בת עשרים שנה יש לה רצון עצמי אבל לי שאני רב בקהילה גדולה אין לי רצון עצמי רק הרצון של השלחן ערוך וחכמינו ז"ל, ואם רוצים שתהיה החופה תחת כפת הרקיע הרי טוב, ואם לאו אלך לי בחזרה למקום שבאתי משה עוד לא פניתי לגמרי החפצים שלי וקהל סערעד יקבלו אותי בשמחה. בראותם כן לא היה להם עוד מה לעשות ובעל כורחם ביטלו רצונם מחמת רצונו והעמידו החופה בחצר. אחר כך עשה הקהילה מקום להעמדת חופה בין שתי בית הכנסת הסמוכות באופן שתהיה החופה תחת כפת השמים וברבות הימים נתבטל גם זה ורק עושים כל אחד החופה או בחצירו או בחצר בית הכנסת.

בעת ההיא היתה המלחמה עוד גדולה בין כיתות הארטהאדאקסים ונעלאגען והעם פרוע מצד המתחדשים שרצו לעקור כרם בית ישראל והיתה לו עבודה רבה לחזק בדק בית ישראל, לקיים אף מנהגם של ישראל אשר יסודתם בהררי קודש ולעשות תיקונים להסיר כל מכשול מקרב ישראל. וקראו עליו המתחדשים בחנפי לעג במכתב עיתים שהוא "איבערטריבען". ואמר בדרשה אחת לפרש המקרא בתהלים "זדים הליצוני עד מאד מתורתך לא נטיתי", היינו שהזדים אומרים שהוא "עד מאד" "זעהר איבערטריעבען", אבל באמת רק "מתורתך לא נטיתי" שאיני מבקש יותר מאשר כתוב בתורה. הכה בשבט פיו בדרשותיו דברות קודש בלהבות אש דת את המהרסים ומחבלים כרם ד' צבאות. היה תמיד ראש המדברים בכל מילי דשמיא ואזר כגיבור חלציו לגדור גדר ולעמוד בפרץ וחפץ ד' בידו הצליח כי היו דבריו נשמעין. היה אחד המיוחד מהלוחמים נגד תנועת האוניפיקאציאן אשר הנעאלאגען אליה שאפו נפשם להתאחד עם הארטהאדאקסים ופעם כפעם ניסו להפיל חומר הברזל המפסקת הסעפעראטע ארגאניזאציאן של החרדים שניתן להאורטאדאקסים בהונגריה מטעם המלך החסיד והממשלה הרוממה, ובאו בתחבולות שונות להגיע אל מטרם חפצם, והיו הרבה מהרבנים יועצי המדינה חוחכים להקל בזה מעט, והוא עמד כנד נצב באומרו אלמלי אנחנו מוותרים אף חוט השערה מזכויותינו אז סכנה מרחפת על כל הבניין, כי הבין עד כמה הדברים מגיעים אחר כך. הם באו עם השלאנווארט "שלום", ואמר פעם אחת בדרשותיו שבעל הטורים כותב ש"עשו" בגימטריא "שלום" והוא הוסיף ואמר ש"יעקב" עם הכולל בגימטריא "מחלקה", כי המחלקה היינו החלוקה והפירוד בין החרדים לדבר ד' ובין העוזבים דרך ד' הוא היסוד להשלום. ומרגלא בפומיה לאמרו "וויר קעננען לעבען אין פריעדען נעבענאיינאנדער אבער ניכט מיט איינאנדער" [אנו יכולים לחיות בשלום אחד ליד השני, אך לא זה עם זה].

פעם אחת באו אליו ראשי הלשכה של הנעאלאגען מבודאפעסט עם הצעה אחת ואמרו לו שהכל תלוי בו אם לקרב או לרחק, והוא ענה להם בחכמה ובענות רוח "אדוני, אתם טועים. כסבורים אתם יען שאני רב בקהילה אשר היא כמעט הכי גדולה מהקהילות הארטה' במדינתנו יש לי הכוח והשפעה היותר גדולה בהמדינה, לא כן היא. לכו אל עיר קטנה הסמוכה לכאן, עיר מארגארעטען, שם דר רב זקן בגוף שבור וכל המדינה שומעים לקולו וסרים למשמעתו והלכו ממנו בפנים זועפות.

הדרשה הנפלאה נגד הרעצעפציאן אשר בשעתו עשה רושם גדול בעולם היהדות והלשכה הארט' הדפיס הדרשה ההיא על הוצאותיה להפיצה בישראל. דיבר קשות את הנעאלאגען אשר עמדו בראש התנועה ההיא וביקשו שיווי זכויות להיידישע קאנפעסיאן בין שאר הקאנפעסיאנען בקול המולה לשון מדברת גדולות. ואמר שעל ידי זה מעוררים שנאת מנגדינו. האנטישמיים באומרם "ראו הביאו לנו עברים לצחק בנו אינם מספיקים בהזכויות שרכשו להם עד עתה ועוד מעט והם יהיו אדוני הארץ". ובדיבורים אלו בקל יגרמו שיתעורר השנאה גם אצל אלו שנראים כאוהבים לנו. והמליץ מה שאומר המדרש על שר המשקים כל היום היה מתנה תנאים ומלאך בא והופכן,קושר קשרים ומלאך בא והתירן, כי היה לו להיות אסיר תודה ליוסף עבור הטובה אשר עשה עמו והיה חושב מחשבות כדת מה לעשות לשלם על גמולו הטוב והיה קושר קשרים לעשות סימנים שלא לשכוח זה, אבל השנאה הכבושה המושרשת בנפשו, המלאך הפנימי גבר עליו וביטל התנאים והתיר הקשרים "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" עד שמן השמים גזרו עליו לזכרו, וגם אז אמר בפני פרעה על יוסף "נער עברי" מעבר אחר הוא ולא יכול להשתוות עמנו. ועל דברים שעושים כל התפעלות לתנועה ההיא בכדי שירומם קרן ישראל ויהיה על ידי זה כבוד שמים גם בין האומות קרא אליהם מקודם "תנו אתם כבוד לד'", דהיינו שמרו את התורה והמצווה בביתכם, כמאמר הנביא כמלאכי "אתם תאמרו יגדל ד' מעל לגבול ישראל", אם אתם רוצים להרבות כבוד שמים גם בין האומות חוץ לגבול ישראל, אומר הנביא אחר כך "בן יכבד אב ועבד אדוניו. אם אב אני איה כבודי ואם אדון אני איה מוראי", הלא מכבוד הבן שלא ישב במקומו ולא יסתור את דבריו ולא יכריע את דבריו, אם כן מדוע אתם יושבים במקומו של עולם להיות כאלקים יודעי טוב ורע, להגיד מדעתכם מה טוב לעשות ומה אין לעשות, מדוע אתם סותרים את דברי אבינו שבשמים עבור מצוותיו ומדוע אתם מעזים פנים לשקול ולהכריע את דבריו, לבקר את כתבי הקודש בביבעל קריטיק שלכם. ועל אלו אשר פורקים עול התורה והמצוות ומתערבים בגויים בחושבם שעל ידי זה יתחשבו בעיניהם, הוכיחם במאמר הנביא הושע "נבלה ישראל עתה היו בגוים ככלי אין חפץ בו", שאף אם יתערבו ויהיו נבלעים ביניהם, לא יועיל להם זאת כלום, כי יהיו בגויים ככלי אין חפץ בו, פוק חזי מה עלתה להם בימינו.

ייסד מוסדות התורה תלמוד תורה בבית הספר החולני שיהיו שם מלמדים טובים ויראים ושילמדו שם גם גמרא ותוספות עם הנערים הראויים לכך, ואחר כך ייסד חברת יסודי התורה בתי אולפנא לנערי בני ישראל, ששם ילמדו רק לימודי קודש. והחברה יסודי התורה בנה בניין מיוחד לחדרים, ובשעת חינוך הבניין אמר בתוך הדברים לפרש המקרא "כל איש ואיש אשר נדב לבם וגו' הביאו בני ישראל נדבה לד'", שלא יסתפקו במה שהתנדבו מכספם להמלאכה לגמור את בניין הבית, רק העיקר שיתנו בניהם נדבה לד', מוקדש לד' ולתורתו, שישלחו בניהם לשם ללמוד תורה וזירז את האבות על מעשים טובים גם בשביל הצלחת חינוך בניהם. והיה רגיל להמליץ על זה מאמר בעל הגדה "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה וכו' בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", דהיינו שלא די אם יספר לבנו מענייני היהדות או גם אם ישלח בנו אל החדר ללמוד לדעת את המעשה אשר יעשו והאבות בעצמם לא ישמרו המצות, דאז לא יעשה שום פעולה על הילד מה שילמוד בהחדר, אלא אם יראו הבנים שגם האבות מקיימים המצות בפועל, אז יעשה רושם ופעולה בלב הילד מה שילמד. וזה שאמר "לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", אם גם אתה תקיים בעצמך הכל אז יועיל ההגדה לבנך.

עמד משה בראש כל החברות. את החברה ש"ס חזר ויסדו ונקבצו שם על ידו בעלי בתים בני תורה יראים ושלמים נכבדי הקהילה ועשה בית המדרש להחברה הנ"ל מרכז לחיי היהדות ברוח ישראל סבא. ודעת בעלי בתים מבית המדרש הנ"ל היתה מכרעת בכל ענייני הקהילה. וכשלש רגלים בשנה דרש דרש משה בבית המדרש הנ"ל שמעתתא חלוקא דרבנן בפלפול חריף ועצום, וכמו כן בסעודת סיום שעשו חיזק בכל כוחו את החברה מחזיקי לומדי תורה אשר היא נמנה בין החברות הראשונות ועתיקות שבק"ק נאדיוואראד שעל ידה נתמכו הרבה תלמידי חכמים עניים אשר תורתם אומנתם ומקבלים שכר קצוב מהחברא מדי שבוע בשבוע בדרך כבוד ולומדים שם תורה ברבים בכל יום הן לבני תורה והן לפשוטי העם.

החברא קדישא היה אז עוד ביחד עם הנעאלאגען והיה לו משום זה מלחמה כבידה שיהיה הכל נעשה כפי מנהגן של ישראל שיסודתם בהררי קודש לחיזוק האמונה על השארת הנפש ותחית המתים. ומה נעמו דבריו לפרש מקראות בתהלים "לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת", כי בזה שמדקדקין באופן ובמקום הקבורה שיהי כפי המסורה לנו "שמח לבי ויגל כבודי" ש"אף בשרי" אשר סופה להיות רמה ותולעה, גם כן "ישכון" ל"בטח" במקום קדוש, כי זה לי אות ומופת חותך על השארת הנפש, "כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת" רק ישיב הרוח אל האלקים וגם הגוף לא יכלה לגמרי ועוד תעמוד לקץ הימין. פעם אחת אירע שמת ילד כבן ד'-ה' שנים ולא היה נימול, והיה אומדנא דמוכח שבשאט נפש לא מלו האבות את הילד. ומחמת זה לא נתן ראש החברה רשות לקברו בבית החיים, ונעשה רעש מזה. ולבסוף נקבר אחר שהביאו איזה כתב מרופא שמחמת בריאות גופו לא יכלו למולו. וישא על עניין זה מדברותיו בדברים כבושים ערב ראש חודש ניסן כפי המנהג בנאדיוואראד לדרוש דרשה אז לחברא קדישא, והביא הילקוט שכשמת הבל היו אדם ועזרו יושבים עליו ולא ידעו מה לעשות. עורב אחד שמת רעהו אמר אני מלמד לאדם זה מה לעשות. וקשה להבין שאדם וחוה יצירי כפיו של הקב"ה לא ידעו מה לעשות עם המת והיו מוכרחים להמצאתו של העורב. וגם הלא הדבר היה פשוט מאד, ואין צריך לזה שום חכמה יתירה. אבל באמת ידעו אדם וחוה היטב מה לעשות עם גופו של המת, רק יען שקין חטא חטאה גדולה במה שהמית את הבל אחיו וגדול עוונו מנשוא, חששו שלא התרצה האדמה לקבלו, וגם יותר טוב שהארץ אל תכסה דמו למען יהיה לקין תמיד אות וזיכרון על מעשה הנבלה שעשה לעוררו על ידי זה לתשובה. אבל מה לו ולעורב האכזר עניינים נעלים כאלו, לקח את רעהו המת והטמינו בעפר. ואחר כך כאשר נתכפר עוון קין באופן אחר, הסכימו גם אדם וחוה להטמינו באדמה. אם כן איפוא יפה עשה החברא קדישא שמיאנו ליתן רשות לקברו בבית החיים, מקום קדוש שיוכר על ידי זה עוון אבותיו וחטאת אימו אל תמח, ורק אחר כך שהביא על כל פנים למראית עין תעודת הרופא קיבלו את האמתלא והניחו לקברו, אבל על להבא יהיה זאת אות לבני מרי למען דעת כי מטרת החברא קדישא אינו חברה לקבור מתים בעלמא, רק כשמו כן היא, חברה לחיזוק קדושת ישראל , שגם החסד שעושים עם המתים יהיה נעשה על פי התורה ומנהגי ישראל.

בימיו בקשו אנשים מועטים אשר התפללו בנוסח ספרד רישיון מהקהילה לבנות להם בית מדרש מיוחד והיה אז הרבה מתנגדים לזה מצד האקרו"ט, ורבינו ז"ל עמד לימינם והשיב פעם אחת בחכמה על הטענה שאין שום צורך בדבר כי יש הרבה בתי מדרשות בעיר. ואמר שאם נתווסף עוד קאפעע הויז צריכים להוסיף עוד בית מדרש להבדיל זה לעומת זה. ובדרך כלל הזהיר כל החברות על שלום ואחדות, ואמר בטוב טעם ודעת על הפסוק "מלאתי משפט צדק ילין בה" על זה אמר המדרש שבמניין "מלאתי" בתי מדרשות היו בה ונחרבו. והשאלה למה באמת נחרבו, על זה בה סיפא דקרא כמפרש צדק ילין "בה", שכל בית מדרש חשב ואמר שרק בה ילין הצדק.

(מתוך מכתבו רבי יעקב שלום קליין הי”דבראש הספר “יד רמה” מאת רבי משה הרש פוקס)

מכתב מהרב יעקב שלום קליין הי"ד – חלק ב

וסיפר לי אחיו דודי הרבני החריף מוה"ר מרדכי ליב ע"ה שהיו אנשים אשר פחדו ממנו מחמת שהכירו אותו מכבר לקנאי בדברים הנוגעים אל הדת, ויראו שעל אחת כמה וכמה עכשיו שהוא רב וחכם עדיף מנביא. והבין את כל זאת ואמר בדרשה ראשונה שלו לישב הקושי גבי מעשה דזמרי בן סלוא שפנחס קנא לד' והיכן היו משה ואהרן מנהיגי העם? אבל התירוץ שלרב ומנהיג להיזהר כל מעשיו יהיו באופן שיוכל להעמיד דבריו עפ"י דין, כי אם המצא תמצא שהכביד באיזה עניין על העם לפני משורת הדין  לא ישמעו לקולו גם במה שמחויבים עפ"י הדין, כי יאמרו גם זאת רק חומרא היא. והנה בועל ארמית רק קנאים פוגעים בו, אבל מיתת ב"ד עפ"י דין תורה אינו יבוא על זה. על כן משה ואהרן, אף שבוודאי בערה בקרבם מעשה הנבלה מכל מקום היו צריכים לשתוק. רק פנחס שעדיין לא נתכהן ולא היה מהמנהיגים, הוא היה יכול לחגור חרבו על יריכו לשלם נקם על מעשה נבלה. על כן "ויקם פנחס מתוך העדה" בעלי בתים כמו שאר בעלי בתים, "ויקח רומח בידו". ישב במנוחה ובכבוד גדול וכל העם שומעים לקולו והרביץ תורה עם בחורי חמד ונעשה פקיעיה שמיה. ולא ארכו הימים ונתקיים דיבורו של אביו ז"ל כי פנה אליו ק"ק פאפא לקבלו לרב אב"ד. והיה נבוך כדת מה לעשות, כי היה קשה עליו פרידתו ממקום אביו הגאון זצ"ל וממקום אשר כיבדו אותו ביותרת הכבוד, והעולה על כלנה מחמת דברים הנוגעים בענייני הדת. והי לו בזה חילוף מכתבים עם גדולי הדור ונעתק המכתב אשר ערך אל רבו מרן המר"ם שיק זצ"ל שבו מבאר הספיקות שלו ומה שלבו נוקפו בעניין זה, ותשובת רבו אליו, וגם מכתב אחד נאה מאד מהגאון ר' אהרן דוד דייטש זצ"ל שהיה אב"ד דק"ק ב' דיארמוט:

ב"ה יום ה' פרשת תולדות תרל"ה לפק"ק סערעד יע"א. אל כבוד אדמ"ו גאון ישראל וקדושו פאר הדור ומופת הזמן מרא דכולי תלמודיה בהעומד לנס עמו יהיה ה' אלקיו עמו ויזכה לחזות בנועמו ה"ה הגאון האמתי האב"ד דק"ק חוסט יע"א יאיר נרו לנצח וישכון בצלצח, לו ולכל ביתו נאוה קודש ולכל הנלוים אליו שלום וכל טוב עד עולם. אדמ"ו! אחרי הקידה והשתחויה לפני הדרת גאונו נ"י ואחרי התפלה למחיה חיים שעוד רבות בשנים יחייהו ויחזקהו על העבודה וירבה גבולו בתלמידים הגונים לטובת כל בית ישראל אמן. צריך אני להתנצל על אשר אני מטריחו במכתבי זה כי ידעתי שהזמן יקר בעיניו מכל, כי אומנם דבר גדול יש לי לדבר לפני המלך מלכא דרבנן, ואני מאז הורם העטרה מעל ראשי הנגיד אאמו"ר הגאון זצ"ל נשארתי לעצמי  ומה אני? נבער מדעת ולא בינת אדם לי. ואל מי יש לי לפנות אם לא אל אדמו"ר אבוהון של ישראל, ד' יחייהו וישמרהו, אשר אני מקטני תלמידיו הדבקים בו ובתורתו הוא יהיה לי לאב ולמורה דרך ובטובו ינהלני על מי מנוחות ונס יגון ואנחות, ועל ראש אדמו"ר הגאון נ"י יחולו ברכות אמן.

ועתה אימא גופא דעובדא הכי הוי לפני חג השבועות העבר קבלתי מכתב מאקרו"ט דק"ק פאפא יע"א אשר בו קראוני בקריאה של חבה לקבל עלי משרת הרבנות בקהלתם המפוארה, וכתבתי מיד ולאלתר שאני תמה עליהם מה ראו על ככה לחשוב עלי שאעזוב את מקומי בתוך שנה הראשונה אשר אני ממלא את מקום אאמ"ו ז"ל וחשבתי למשפט שלא יהיה לי שום דבר עוד עמהם בעניין הזה. אומנם מחרת יום הכיפורים בא אלי איש נכבד מק"ק הנ"ל והראה לי כתב שהוא שליח אקרו"ט ששלחוהו לשמוע הדרשה מפי והפציר בי עוד הפעם לקבל עלי עול הרבנות בקהלתם ועל כל פנים לדבר עם האקרו"ט פה אל פה בעניין זה אם יבואו לכאן, או אם יגבילו הזמן לבוא לע"מ וויען, ואמרתי לו הן. ובחול המועד סוכות קבלתי מכתב מאקרו"ט אשר בו חלו פני עוד הפעם להתרצות להם ולבוא לע"מ וויען ביום ג' פרשת נח, ואחרי חג דסוכות כתבתי להם שאני את מוצא שפתי אשמור ובוא אבוא ולא אאחר. אחרי זה שמעתי שהאקרו"ט כתב מכתב כזה גם כן להרב דק"ק ווערבוי נ"י וקראוהו על יום ב' פרשת נח גם כן לע"מ וויען, והסכמתי בלבבי שלא לילך לשם, וכן עשיתי, אבל שלחתי לשם מכתב על ידי אחי נ"י בו כתבתי להם שאין לו הדרך להלאות שני תלמידי חכמים היושבים על כסא הרבנות ולהעבירם תחת עין הביקורת כבני מרון וזה יוצא וזה בא, ובפרט שיודע אני בעצמי שהרב דק"ק ווערבוי ראוי יותר לאיצטלא זו ממני.

ואחרי ח' ימים קבלתי עוד הפעם מכתב מהאקרו"ט בו קבלו עלי שלא שמרתי מוצא שפתי, ואם כי התנצלתי במה שכתבו להרב הנ"ל, על זה כתבו שהוכיחו לעשות כן על פי תקנת קהלתם וחלו עוד הפעם פני להגביל הזמן והמקום. ועל זה השבתי להם שאני נכון לבוא אל עיר פעסט ביום ב' פרשת חיי שרה, וביום זה באו מק"ק פאפא שמונה אנשים שיש להם צורה ובראשם הרה"ק דשם ובתוכם הנגיד הרבני החרוץ מו"ה מ' שטיינער נ"י והנגיד הרבני החרוץ מו"ה עקיבא סופר נ"י בנו של הגאון דק"ק קראקוי נ"י יע"א, ודברתי עמהם ארוכות וקצרות ואמרתי להם שהרב דקהלתם צריך להיות איש גבור חיל, כי כבר נמצאו בהם כמה וכמה אשר רוח אחרת אתם, רוח עוועים, ואם כי לכעת לא ירעו ולא ישחיתו, מי יודע מה יולד יום. ואני בשנים נער, לא ידעתי לדבר את אויבים בשער, וגם זאת ישימו על לבם שאני יושב בתוך עמי בשלום ובשלווה. ואם יש שום הווה אמינא שלא אוכל לעשות דבר לכבוד שמים, למה זה יטרידוני ומשפחתי ממקום מנוחתי פה אשב כי אויתיה, כי לא  למען בצע כסף אלך ממקומי, ורק כי הם ידברו על לבי לאמור: אתה האיש אשר נקווה כי על ידו יורם דגל התורה במקומינו בעזרת ה' יתברך. ושאלתי את פיהם אם אוכל לקוות שבמקומם יהיה לי ישיבה עם תלמידים הגונים, ועל זה אמר לי הרבני המופלג מו"ה עקיבא סופר נ"י הנ"ל שלפי דעתו המקום גורם שבעוונותינו הרבים התלמידים ישתו ממים הרעים. ואם כי אחר כך חזר מדבר זה ואמר שלפי דעתו אוכל ללמוד עם בחורים אשר אדע שתוכם כברם, כי האנשים אשר היו אתו הרימו קולם עליו בדברו כן, אבל מכל מקום גם אני מסכים בלבבי ותפסי לשון ראשון. החופה אינה בבית הכנסת והבימה היא אצל הארון, אך כפי מה שאמרו לי אינו על דרך הבתי הכנסת החדשות, וגם הבטיחני שאם אבוא אליהם יתקנו את הכל, כי גם מחשבתם בלאו הכי ליתן הבימה באמצע, כי על ידי זה ירוויחו גם איזה מקומות לישיבה בבית הכנסת כפי דבריהם. ואחר דברו הדברים האלה לא יכולתי לומר מיד שאף על פי כן לא אוכל לילך אליהם. ואמרתי שעיני תלויות אל אדמ"ו הגאון נ"י, את פיו הקדוש אשאל ובכל אשר יאמר לי אעשה הן לרחק והן לקרב. והיום הזה קבלתי עוד הפעם מכתב מאקרו"ט דשם הלוטה פה, בו מבקשים ממני להודיעם את דברי אדמ"ו נ"י.

ועתה נא ונא יסלח לי על הטרחתי ויחווה לי דעתו דעת תורה ודעת מכרעת ואחר דברו לא אשנה. עוד זאת ידע אדמ"ו גאון ישראל נ"י שכאן סערעד מקום אאמ"ו הגאון זצ"ל כפי מה שאמרו לי נכבדי הקהלה אם אלך מהם לא יקבלו עליהם זמן זמנים טובא רב ומורה, והדבר קרוב שבעוונותינו הרבים ילכו ח"ו מדחי אל דחי, לעומת זה רובם ככולם שומעים לדברי, כאשר היו עם אאמ"ו זצ"ל כן הם אתי מכבדים התורה ומחזיקים ידי תלמידי, וייטיב נא אדמ"ו עטרת ראשי נ"י להשיבני במוקדם האפשרי למען אוכל להשיב את אקרו"ט דבר ולא חצי דבר. זאת ייטיב נא עמדי לכתוב על דבר זה למען אוכל לשלוח העתק התשובה אל האקרו"ט, ואדמ"ו חכם עדיף מנביא, ובזה הנני יוצא בקידה ובשים שלום מעתה ועד עולם, דברי עבדו ותלמידו הנאמן הנושק כפות ידיו ורגליו, המצפה לתשובה ברורה במהרה,  הק' משה הרש פוקס.

והא לך מכתב אחד ממרן מהר"ם שיק זצ"ל. שיל"ת חוסט יום ד' פרשת שמות תרל"ה לפ"ק. החיים והשלום וכ"ט לאהובי תלמידי הרב הגדול המפורסם כש"ת מוה"ר משה הרש פוקס נ"י אב"ד דק"ק סערעד יע"א. היום הזה שמעתי שוב שאנשי ק"ק פאפא לא יעמידו הבימה באמצע עדיין, וגם יש לחוש שלא יעשו כן גם לעתיד. ואני הנה כבר כתבתי למעלתך באיגרת ראשון שלדעתי טוב אם מקומך אל תנח, וכתבתי טעמי הדבר ואחר כך כשהרבית התנצלות בטעלעגראם וראיתי בדעתך הרמה שאתה נוטה לקבל המשרה ההיא, וסמכתי שמסתמא בחנת שאין לחוש למה שחששתי, וכתבתי בטעלעגראם שמצדי אין עיכוב. ויותר מזה לא יכולתי לכתוב בטעלעגראם. ומיד אחרי זה כתבתי לך בפירוש הדברים שאפילו אם תרצה להם על כל פנים בוודאי לא תזיז ממקומך עד שתדע שהבימה היא כבר באמצע. וגם כתבתי שם שבוודאי תשתדל שלא תשאר קהלתך כצאן בלי רועה, אלא תתאמץ שקודם נסיעתך יבחרו שלשה רבנים ראויים ומהם יבררו אחד ושלא ישונה מזה. והנה עתה ראיתי שאני מוכרח להעיר אותך עוד הפעם על זה כי יש לחוש טובא לחילול השם שיאמרו שהרב דק"ק חוסט התיר שתעמוד הבימה כמו שעומדת בקאהרשוהל וגם לשאר דברים הנעשים שם. ולזאת אני מבקש ממעלתך שבוודאי לא תזיז ממקומך אפילו אם מוסכם אצלך ליסע שמה עד שתדע בבירור שהבימה עומדת באמצע וכם שהסירו כל שאר דברים הנעשים בקאהרשוהל שאינם ראויים לנו. ולא תסמך על הבטחות ואמתלאות, אלא אם כן ידוע לך שנעשה כל זה בפועל כמנהג אבותינו, וכבר כתבתי לך זה פעמים. ואתמול כתבתי למעלתך גם כן שראשי הקהל דסערעד בקשו ממני לדבר על לבך שלא תנח מקומך. וכתבתי לך שבוודאי זה דבר גדול בזמן הזה במקום שיש לחוש טובא להניח אותם כצאן בלי רועה, בפרט מקום שאביך הגאון המנוח זצ"ל שמש שם הרבה שנים שלא יבוא על כסאו איש שאינו הגון. ולזה צריך מתינות גדול ובחינה רבה. וד' יהיה עמך וידריכך בדרך אמת, דברי אוהבך ורבך, הק' משה שיק מברעזעווא.

וזה העתק מכתב של הרב הגאון דק"ק ב' דיארמוט. בעזרת ה' יתברך יארמוט אור יום ד' פרשת שמות תרל"ה. יתענג על רב טוב כבוד אהובי ידידי הרב המאור הגדול חריף ובקי חותם תכנית כש"ת מוה"ר משה צבי נ"י האב"ד דק"ק סערעד והגליל יע"א ומצ"פ לק"ק פאפא יע"א. אחרי דרישת שלום תורתו יקבל פה מכתב מה ששלחו לידי אלופים קרו"ט דקהלתו והנני שולח לידו הטהורה העתק מה שהשבתי עליהם. והנה ארשה לעצמי להיות נדרש ללא שאלוני אחר כי בפעם אחת נועץ עמי בענות לבבו, אך היה אז העת דחוק קרוב להילוך הבי דואר והיה עלי לגמור אז מכתבים שהיו נוגעים בעניין הכלל. לכן השבתי בקיצור והיה בדעתי לכתוב אליו באורך, אך שוב נמנעתי גם מזה ע"י טרדות רבות. גם אמרתי אולי מן השמים שלא אדבר בזה. והנה יראה במכתבי שביארתי לבני קהלתו שק"ק פאפא קודמת, כי היא שדה רטושה, אך בכל זה לעניות דעתי להטיל תנאי בדבר אם יתרצו לבנות הבימה באמצע, ויעשו זאת טרם בואו לשם, כי אם יניח הדבר עד שיבוא לשם לעניות דעתי לא תעקר ממקומה, כי תמיד יהיה להם תירוצים, ויצר הרע ממציא תירוצים עד אין מספר. ואספר לו עובדא כאשר נתקבל בעל הפלא"ה לק"ק פפד"מ מק"ק לעחוויטץ שהיה בימים ההם מהלך רב כי בזמן ההיא לא היו דרכים מתוקנים, כתבו ששום דבר לא יביא, לא ספרים ולא בגדים, ולא כרים וכסתות, רק כסף וזהב שיש לו, כי על כל אלה היו מתרבים הוצאות הדרך מכדי שווים. ואת הכל ימצא שם מוכן ומתוקן. ושלחו לו סכום רב על הוצאות, ועוד שלחו לו חילופים שיוכל ליקח הוצאה בכל עיר גדולה. והנה היה בפפד"מ בעת ההיא איש אחד, חזן ושוחט, שהיו מרננים עליו במעשים לא טובים, אך היה לו משפחה גדולה וצד גדול שהיו מחזיקים בידו. והנה אחר שנתקבל בעל הפלאה, הרבה בעלי בתים נכבדים ויראי ד' הודיעו לו העניין בכתב וביקשו ממנו שישתדל אצל האקרו"ט שיסירו החזן הזה ממעמדו, ולא השיב להם כלל, גם להאקרו"ט לא כתב. שוב כתבו אליו שנית והניחו לאשר המכתב מן הבי"ד של ק"ק פפד"מ, והבי"ד כתבו שהאנשים האלו הם בעלי צורה ביראת ד' ותורה ועושר, ובכל זה לא השיב להם וגם לא אל הבי"ד. והיה הדבר תמוה בעיניהם, כי היה מפורסם בצדקתו כי הוא קנאי בן קנאי, ואיך יחריש למילתא דאיסורא. ויהי כאשר בא לק"ק פפד"מ אונא אחת או שתים קודם לק"ק פפד"מ היא ק"ק בון, ולשם קדמו פניו אקרו"ט והבי"ד ורוב נכבדי ק"ק פפד"מ, ושם דרש ואבלו סעודת הצהרים. ויהי כאשר הגיע העת לעלות על העגלה וליסע עוד כבדת הארץ לק"ק פפד"מ לא רצה הגאון בעל הפלאה ליסע, ואמר שישבו, שיש לו עוד לדבר דבר. ושאלו מה הוא, אמר שיש בפפד"מ שוחט וחזן שמרננים עליו דברים אשר לא טובה השמועה, והשיבו הקרו"ט שבשביל זה אין להמתין כי ירד היום ושיסעו ובק"ק פפד"מ ישיבו בי"ד ויטענו הבעלי דין ויקוב הדין. ואמר הפלאה שהוא בשום אופן לא יסע לק"ק פפד"מ, כי בכאן צריך לגמור הדבר. והפצירו בו עד בוש שיסע ויגמרו הדבר בק"ק פפד"מ, והוא נשאר על מעמדו שאינו נוסע לק"ק פפד"מ אם לא יוגמר הדבר בכאן. אמרו שאין כאן העדים הנצרכים, אמר מה בכך, והוא בשום אופן לא יסע לק"ק פפד"מ עד שיוגמר הדבר קודם ביאתו, וימתין בכאן ויבאו העדים לכאן. וכיוון שאם היו צריכים לברר דבר זה בבי"ד בעדים היה צריך מושב בי"ד זמן רב והיה זה בושה גדולה לק"ק פפד"מ שהרב לא ייסע למקום מושבו, וממילא שלא היו כאן עדים, לא לעוזריו ולא למתנגדיו, כי היה ממש בהדבר, הוצרכו לפשר דרך פשר שהחזן יעקר מיד מפפד"מ ויתנו לו סיפוקו שלש שנים.

והנה מה שלא הוגבה העדות לא היה ביוש למשפחתו, ולא נתעורר המחלוקת גדולה. שוב כאשר הכירו גודל קדושתו של ההפלאה שאלו אותו למה לא השיב להם כל הזמן, ואמר להם מה יכולתי להשיב לכם, אם אשיב לכם כשאבוא לשם אבדוק את הדבר, הלא אתם כתבתם לי כדי שאעשה מיד. ואם הייתי כותב להקרו"ט היה הקרו"ט משיבים לי כשיבוא רבינו ידין על הדבר. ואם הייתי משיב להם כי לא אסע ממקומי עד שיוגמר דבר זה תחלה, הנה הבנתי מאחר שהבי"ד ואנשי צורה כמותכם לא יוכלו לעשות משפט בדבר איסור, בוודאי יש לשוחט זה צד חזק, ויתאמצו אלה מול אלה בהכחשת עדות מצד זה לזה, ורבים אשר מחמת יראה יעברו על "ואם לא יגיד", ואם אז ארצה לגמור הדבר בלי עדים ושלא אסע עד שיוגמר הדבר, יחשבני לפתי המבקש לגמור משפט שלא שמע, ויאמרו ישב ר' פנחס על מקומו בלעחוויטץ והחזן יישאר בק"ק פפד"מ, ומה תועלת היה לכם. אכן כאשר הביאני עד כאן לבון, רחוק פרסה מפפד"מ, לא יוכלו לומר ישב ר' פנחס בלעחוויטץ.

והנה ממש כן הדבר אם יבוא מר לשם טרם יתקנו הבימה, שוב לא יתקנו אותו, אפילו אם יבטיחו אלף פעמים, כי בעוונותינו הרבים המתחדשים הם ילחמו בכל עוז בעד ההבל, ואנחנו בעוונותינו הרבים עצלים וידינו רפות ללחום בעבור האמת. ועל כל פנים הוא חוקות הגוי, במקום הצדק, מקום מקדש מעט, ומה נאמר לכבוד הגאונים אשר הם בארץ חיים ואסרו לכנוס לתוכו. ולכן הגם שאפשר לפר"מ כסות עיניים, שהגאונים התירו לו ללכת שמה, אבל באמת החוקות הגוי וחלק הגאונים אשר בארץ החיים מי יתיר. ולדעתי יכתוב לק"ק פאפא, כי בני קהילתו טוענים נגדו אם הוא נוסע לקהלה שעקרו את הבימה ממקומו, גם הם יעקרו הבימה. ולכן אי אפשר להלוך לשם עד יתקנו הבימה כדרך כל ישראל. והנה אם כן יעשו בני ק"ק פאפא יעלה מר ויצליח, אכן אם לא יעשו כן, רק יבטיחו דלאחר זמן שיהיה שם יתקנו, לדעתי יבטיחו על שווא. פעם לא יהיה להם ממון, ופעם לא יהי להם בוימייסטער, ואילו יביאו להם קאמיסיאנען שבהרוס הבימה ייפול הבניין, ואין קץ לדברי רוח ושקר אשר ילחמו בהם המתחדשים. ואז מקום אביו הגאון זצ"ל אל יניח, כי הם נהגו כבוד במר אביו והספיקו צרכיו, מה שקהילות רבות וגדולות אינם נותנים. בפרט שיבטיחו לו עתה מחדש כאשר כתבתי להם. לכן להם משפט הקדימה, ולדעתי יתייעץ עוד עם ידידינו הצדיק מוה"ר יצחק רייך נ"י, הגם שהוא אינו תלמיד חכם, אבל בחר בו ה' יתברך לזכות לבבו, ונתן לו שכל זך, ונשמעין  מיליו כצורבא מרבנן [=כצורב מן החכמים], והוא בקי בטוב הבעלי בתים מאד מאד. וכאשר ייעץ לו, כן יעשה, כי ראיתי פעמים רבות כי הד' עמו, ויכבדני נא בתשובתו. ועל דבר השאלה שכתב לי פר"מ בעניין הברענערייא, והשבתי לו ואמרתי לו שישאל את פי הגאונים דק"ק חוסט וק"ק סעליש אם מסכימים הם להורות כדברי החתם סופר, יודיעני נא מה השיבו אליו. וד' בחסדו יתקנו בעצה טובה ויראינו בטוב ירושלים ולשמוח בשמחת בחיריו. הכותב דבריו הדורש שלום תורתו אוהבו הנאמן המכבדו הק' אהרן דוד בהרב מוה"ר א"א זצלה"ה דייטש.

על פי עצתם קיבל עליו הרבנות הנ"ל בתנאי כפול שעליהם לתקן הבימה עוד טרם בואו לשם, ואם לאו אז בטל ומבוטל כתב ידו שנתן להם שמקבל הרבנות ועליהם להחזיר כתב יד שלו (עיין ביד רמה ח"ד סי' ק"ז). ידי היראים לא היו עוד אז תקיפה שיוכלו למלא את רצונו עוד טרם בואו, רק הבטיחו שכאשר יהיה שם הכל על מכונו יבוא בשלום. אבל הוא עמד על דעתו ולא הלך לשם ונשאר על משמרתו הראשונה בק"ק סערעד כשבע שנים והרביץ תורה וטהרה בישראל, עד אשר יצא לו שם כאחד הגדולים בישראל. ונוסף על זה רובי חכמתו והשלמתו במדעים, צדקתו וענוותנותו ומידות התרומיות, ואז נקרא מאחת הקהילות היותר גדולות ונכבדות באונגארן קהל עדת ישורון נאדיוואראד לכהן שם בתורה רב אב"ד. מראש סירב לקבל משא העם הכבד ההוא, אבל אחר כך גמר בלבו שאם מד' יצא הדבר, נכון הוא לקבל הרבנות דשם, באשר כתב במכתבו שהשיב לק"ק נאדיוואראד, וזה לשונו:

ב"ה יום א' לסדר והיה עקב תשמעון תרמ"א לפ"ק סערעד יע"א, ישראל אשר בו יתפאר ד' פניו אליו יאיר, הנכבד ידיד נפשי הרבני המופלג בתורה ויראה חכם וסופר אשכול הכופר בנם שלך קדושים ואילי תרשישים הנגיד המפורסם כש"ת מוה"ר ישראל אוללמאן נ"י רב הקדוש דק"ק נאדיוואראד יע"א. ידידי! אחרי דרישת שלומו הטוב טרם כל שיח את פני מעלת כבוד הרב נ"י שאל יתן אשר בנפשו על אשר אחרו פעמי תשובתי על שאלת פי חכם בהיותו בביתי ונהניתי מזיו כבודו ומנועם דבריו בחברת האיש היקר מודע לבינה הנגיד מוה"ר שמואל פישמאן נ"י, כי על אמונתי לא יכולתי להשיב דבר ברור כאשר עם לבבי עד היום, הן מחמת צער הימים שעברו אשר לא מסומן הדבר לישא וליתן בהם בעניין גדול, והן מצד העניין הנכבד אשר צריך מיתון ויישוב הדעת היטב. ועתה אחרי בואי עמי אל עמק יהושפט וחפשתי בחורי ובסדקי לבבי, ומצאתי כי תודה לה' יתברך אש זרה לא תוקד בקרבי, להרבות עושר וכבוד אין רצוני, אמרתי ה' יתברך יודע ועד כי לא לכבודי ולא לכבוד בית אבא כוונתי. הוא הטוב בעיניו יעשה, ואם רצונו יתברך שאלך בשליחותו להיות מורה לצדקה בקהלכם המפוארה, אם כי יודע אני שאיני כדאי לזה ולב יודע מרת נפשו, מכל מקום הנני לקבל משא העם הזה עלי ובכל מאמצי כוחי אשתדל להפיק רצון מד'. ועתה אם יתנו אנשי קהלתי יצ"ו את עיניהם בי לטובה אני מוכן לשרתם בכל לב ומאד, ומעלת כבוד הרב נ"י חכם ומבין מדעתו כי אם מד' יצא הדבר עדיין צריך לדבר מאיזה דברים הנוגעים לכבוד שמים וכו'. אוהב נפשו השוחר טובתו ומצפה לתשובתו, הק' משה הרש פוקס.

(מתוך מכתבו רבי יעקב שלום קליין הי"ד, בראש הספר "יד רמה" מאת רבי משה הרש פוקס)

מכתב מהרב יעקב שלום קליין הי"ד על גדולת חותנו הרב משה צבי פוקס זצ"ל – חלק א

תמונת הרב יעקב שלום קליין הי"ד

בעזהי"ת. שלום וישע רב לך אהובי בני היקר הרב וכו' מוה"ר דוב בער נ"י דומ"ץ דפה.

מחזיקנא לך מלא חפני טיבותא על כי העמסת עליך העול הגדול לסדר כתבי יד קודש מאדמו"ח זקנך הגאון הגדול הצדיק זי"ע ולקובעם בדפוס שיהיו שמועותיו והלכותיו מבדרין בעלמא בין ת"ח המובהקים להיות שפתותיו דובבות בקבר ולזכר עולם יהיה צדיק, אשריך ואשרי חלקך. זכותו הרב תגן בעדך ובעד ביתך.

מחויב אני להתנצל קצת על שלא הוצאתי אני לאור אותם זה רבות בשנים כאשר היה תמיד בדעתי וגם בדעת גיסי הרב הגאון המנוח מוה"ר בנימין פוקס זצ"ל אבדק"ק גרוו"ד. וכמה פעמים דברנו מענין הדפסה אבל נשאר מעל, מאחר שראיתי בא מכתביו שהקפיד על אשר הוציאו לאור ספר מגדול אחד ובניו דפסו מרובה דפסו, ולא שמו עין בקורת בעיון הדק היטב שלא ימצאו טעות דמוכח או סתירה מגמרא מפורשת, ולזה היה צריך זמן רב כי הוא בענותנותו וטרדותיו העצומות לא היה בדעתו לדפוס ומעט מזעיר היא מה שהשיב לשואלים רק מפני הכבוד, ואף חידושי תורה בסוגיות גם כן לא כתב בספר רק מיעוטא דמיעוטא. הרבה סמך על זיכרונו החזק כאשר אמר לי שאפילו אם היה שוכח יכול דבר חידוש אחד ממשנתו אבל כשהיה מעיין בהסוגיא  היה יכול לאהדורי שמעתתיה דיליה ולעת זקנתו התחרט על זה, ואמר לי בזה הלשון כסבור הייתי שכח זכרוני יהיה כן תמיד. וזמן לא רב אחר פטירתו רעשה הארץ מהמלחמות האיומות שנים הרבה כנודע, וכה נדחה הדבר משנה לשנה, וגם הטורד היה תמיד על ימיני כי לפי כוחי הדל הייתי תמיד עמוס הטרדות והרבה הרפתקאות דעדו עלי בעוונותי הרבים אשר הפסיקוני מלעסוק בזה. אבל תמיד לא זז ממחשבתי להוציא הדבר מכוח אל הפועל. ועתה כי נגמר הדבר על ידך תנוח דעתי, כי ברא כרעיה דאביה, והרי כאלו על ידי נעשה. ואם חכם בני ישמח לבי גם אני.

ומה ששאלתני אודות הסכמה אין מהצורך, כי פקיעיה שמיה של אדמו"ח הגאון זצ"ל לאדם הגדול בענקים בדורו. ישמחו התלמידים ויגילו הלומדים ויאמרו לך תשואת חן ויביאו ברכה אל ביתם. ועל דבר לכתוב תולדתו של אדמו"ח רבינו זצ"ל וקורות ימי חייו הנני כותב לך הקדמה על הספר, יחוסו ופרשת צדקו ומידותיו התרומיות והרבה עניינים מה שמגלים טפח מדרכיהם של רבותינו דוד שלפנינו, זכותם יגן עלינו, להתלמד שגם אנחנו וזרעינו נלך בעקבותיהם, וזה החלי.

אביו של אדמו"ח רבינו הגאון זצ"ל היה הרב הגאון חריף עצום צדיק תמים כבוד קדושת מוה"ר בנימין זאב פוקס ז"ל שהיה אב"ד ור"מ דק"ק סערעד בגליל העליון סמוך לפרעסבורג. הוא היה בנו של הרב המאור הגדול מורינו ורבינו הרב משה צבי זצ"ל דיין מצוין בק"ק לאוואשבערעני, הובא בהת"ס חלק יו"ד סי' צ"ט ובשמן רקח מהדורה תניינא חלק אה"ע סי' ל'. זקננו הנ"ל עוד בימי עלומיו הצטיין בכישרונותיו הכי נעלים. הלך ללמוד תורה לישיבת הגאון בעל אמרי אש זצ"ל שהיה אז אב"ד דק"ק ב' דיאימוט והיה שם מלבד הישיבה הגדולה של הרב אב"ד עוד ישיבה קטנה שנהל הדיין דשם. ויהי כאשר בא זקננו אל הרב לקבל שלום, והוא אז בחור קטן צעיר לימים, שאל אותו הגאון זצ"ל מה אתה מבקש בני. ענה לו, באתי ללמוד בישיבת רבינו. ובראות רבו שהוא בחור קטן ולא ידע עוד אז משפט הנער ומעשהו אמר לו לך ללמוד אל הדיין. פקודתו שמרה רוחו והלך לבית מדרשו של הדיין וישב שם ימים אחדים, אמנם רוחו הכביר ותשוקתו העזה אל התורה לא מצאה מרגוע בזה והלך עוד הפעם אל הרב. ויהי כאשר פתח הדלת שאלו רבו מה רוצה, והשיב רוצה אני ללמוד תורה מרבינו. על זה אמר לו הרב, הלא כבר אמרתי לך שתלך ללמוד אל הדיין. וענה לו זקננו, רבי כבר הייתי שם אבל איני רואה שיהיה לי שם תכלית, אז התרגז עליו רבו וסטרו על הלחי באמרו "איין בחור דארף ניכט קלערן אויף איין תכלית", כי אז יבוא גם השטן להסיתו במחשבת פיגול להיות חוקר על תכלית מה יהיה בסופה. אבל אח"כ פייסו וקיבלו ללמוד בישיבתו.

משם הלך ללמוד תורה לבית מדרשו הגדול של מרן החתם סופר זצוק"ל לפרשבורג ולמד שם שלוש שנים רצופים כאשר מצאנו רשם בכתב יד בזה הלשון: "זכיתי להסתכל בצורתו ולשמוע תורה מפיו הקדוש שלשה שנים". למד שם בשקידה נפלאה עד שנעשה לגפן אדרת, אחד מגדולי תלמידיו. שם בא בקשר של מעדנות עם בת נגיד וקצין מוה"ר דניאל ע"ה אשר זכה לאריכות ימים כבן מאה שנה, ה"ה הרבנית הצדקת מרת מערל ע"ה. ואירע אז שקנה לו המיל"ח בגד חדש והיה אז מאדע מראה אדמומיות, אבל זקננו לא ידע מזה כי כל רעיונותיו היו בד' אמות של הלכה. ויהי כאשר בא אל בית המדרש ורבו ראה אותו לבוש בבגד החדש ההוא גער עליו בנזיפה "ווא האכט איהר דאס חוצפה רקעעל נענאמען) והוא עמד נבהל ומשתומם כאשר שמע זאת, ורבו הראה לו פנים זועפות עד שבא חתנא דבי נשיאה מוה"ר דוד הרש עהרענפעלד זצ"ל והסביר לי העניין שלא היה בזה שום כוונה ורק לפי תומו לבשו. ורבו ביודעו תומת ישרים של תלמידו נתפייס וענה ואמר סלחתי.

אחר חתונתו פתח חנות קטנה כדי לכלכל את עצמו וביתו, כי לא רצה להיות רב בשום אופן, ואשתו הצדקת ע"ה לא הניחתו לילך אל החנות, רק היא ישבה שם למען יקדיש הוא כל עתו לתורה ולעבודה. והיה כן כמה שנים עד אשר מן השמים הייתה שנפלו עליו שודדים חרפו וגזלו כל אשר לו, ונשאר בעירום ובחוסר כל והכרח אלצהו לקבל על עצמו עול הרבנות. ובעת ההיא כיסא הרבנות בק"ק סערעד היה פנוי ואקלע לשם. ובראותם גדלותו בתורה ובחכמה בחרוהו לרב אב"ד. ישב שם במנוחה ובכבוד גדול ולמד בשקידה רבה. והיה רגיל לומר אדמו"ח רבינו זצ"ל שהיה מקיים ממש מקרא שכתוב "אדם כי ימות באוהל", שהיה ממש ממית עצמו על התורה. סדר לימודו היה ללמוד בלילה אחר חצות ג'-ד' שעות ובהגיע זמן סעודת הערב והוא לא רצה להפסיק ממשנתו הייתה נותנת לו זוגתו הרבנית הצדקת ע"ה בחורף תפוחי אדמה מבושלים והניחה על הכירה שיהיה חם כאשר יאכלם. ורוב פעמים נשארו על הכירה כמו שהניחה כי מגודל עיונו בתורה שכח לאכול כי לא היה רעב ללחם, רק ללחמה של תורה, אשר זה היה חפץ נפשו הטהורה. אמר לי אדמו"ח ז"ל כשבאו בעלי בתים לקבל פני רבם ביום טוב וכדומה הם שחו שיחת חולין מענייני דעלמא. כסבורין העם שהוא שומע ונהנה מדבריהם, אבל תאמין לי שברור אצלי שהוא לא ידע מה הם מספרים, כי רעיונותיו היו אז משוטטים בים התלמוד, ורק מחמת שהיה לו פנים שוחקות ומסבירות היה נראה להם שיש לו קורת רוח מדבריהם והיו שבעים רצון בזה.

בא וראה עד כמה חובב המצוה. פעם אחת אירע לו שביו"ט הראשון של חג הסוכות כאשר קם באשמורת הבוקר לקיים מצות לקיחת ארבעה מינים והיה האתרוג מונח בארגז שפתחו היה מזכוכית. ובגודל התלהבותו ותשוקתו לקיים המצוה רץ ומיהר ליקח האתרוג משם ולא הרגיש בהזכוכית ונשבר על ידו. היה נקי כפיים ובר לבב מאד. ושמעתי שיחת חולין מאדמו"ח זצ"ל בזה העניין פעם אחת נקרא אל השטוהלריכטער והיות שהיה דרכו לעשן הרבה איתרמי שהיו ידיו אז מלוכלך בחוץ מאבק הטיטין, והיה מעוררו השר מדוע אינו משגיח שיהיו ידיו נקיות. ושר הנ"ל היה מפורסם ללוקח שוחד, אז הפך הוא ידיו לפנים ואמר לו בחכמה ורמז, אמת שידי מלוכלך הוא מבחוץ אבל ראה כי נקי הוא מבפנים. לא נשא פנים לשום אדם והיה שונא מתנות. פעם אחת בקרו עשיר מופלג, אחד ממעריציו מגליל שלו, והיה רוצה להנותו במתנה יפה וביודעו שלא יקבל מתנות הטמין הכסף בין דפי הגמרא שהיו לפניו והלך לו. לרגעים אחדים מצא שם הכסף והבין כי העשיר הטמינו, ויצו לבנו, לרבינו ז"ל, לרוץ אחר הבעל בית למסור לו כספו ולאמור לו בזה הלשון "זאג איהם ער זאלל זיך זיינע עבודה זרה בעהאלטען".

בימיו בא המלחמה בין החרדים הנאמנים לד' ולתורתו ובין המתחדשים אשר רצו להעביר מנהגי העתיקים וכמה דיני שלחן ערוך עד משבר. והממשלה החזיקה בכל מקום ידי המתחדשים, עד שחקקו חוק שהארטה יכולים להיפרד מהם. בעת המבוכה ההיא שאור וחושך השתמשו בערבוביא, היה הוועד המרכז של הנעאלאגען למחוז פרעסבורג בעיר פרסבורג, בקאמיטאטסהויז והבעהערדע סמכו ידם ככל העניינים כרצונם. והוועד שלהם עשה תקנות הקהילות לכל מחוז פרעסבורג, ושלח אותן לכל הקהילות בסיוע הבעהערדע כדי להדביק אותן בבתי הכנסיות. ויהי כאשר בא זקננו ז"ל לבית הכנסת וראה תקנת המתחדשים ובערה בו אש ד' וקרע הכרוז לקרעים לעיני כל העדה, ושכר גוי אחד וציווה לו שיכריך הכרוז על כלב אחד וינהג אותו בכל העיר כדי לעשות שחוק מהם ומתקנתם ולמען ישימעון ויראון. נשאר ממנו הרבה כתבי קודש, אומנם לא בא בדפוס. וגם חיבר חיבור גדול על שאלתות דרב אחאי, וכבר היה נושא ונותן עם המדפיס, הרבני מוה"ר יוסף שלעזינגער ע"ה בוויען להוציאו לאור. אבל בינתיים יצא לאור ספר העמק שאלה על השאלתות, לכן לא הדפיסו.

מאבות הקדושים האלו נולדו שני בנים מצוינים. הגדול היה הרבני החרוץ מוה"ר מרדכי ליב ז"ל שהיה חריף עצום תלמיד מובהק של מוה"ר יהודה אסאד זצ"ל, והיה סוחר בישוב מאטשאנאק הסמוך ונראה לעיר נייטרא. והצעיר היה רבינו אדמו"ח זצ"ל שנולד בשנת תר"ג בעיר לאוואש בערעני. בעודו נער קטן היה הפלא ופלא, ואביו הגאון הכיר בו שלגדולות נוצר, על כן לקחו מהמלמד שהוא בעצמו ילמוד עמו תורה והשגיח עליו כבבת עינו. והיה מפורסם לעילוי אין כמוהו בכל הגלילות. כשנעשה בר מצוה דרש דרש משה חידושי תורה שחידש מעצמו והיה לפלא לכל שומעיו. אחר כך למד בישיבות אצל מרן המר"ם שיק ביערנען וגם אצל הגאול מוה"ר דוד שיק בסעטשין אשר היה אחר כך רב בטאקאי. אצל המר"ם שיק לא נסתייעא לי ללמוד על פי סיבה רק זמן מועט וכל ימיו היה מצטער על זה, וכאשר הלך לפרעסבורג לישיבת בעל כתב סופר זצ"ל, אף שהיה עוד רך בשנים כבר היה פקיעא שמיה כאחד הבחורים המופלגים והמובחרים והיו קורין אותו בשם הכינוי מאנדעל מסערעד. היה תלמיד חביב מאוד לרבו. פעם אחת אירע שלמד הכתב סופר שיעור עם הבחורים, בתוך פלפולו עם רבו נתקל בלשונו ואמר לו שבמחילת כבוד תורתו הפשט אינו כמו שאומר רבינו. הכתב סופר גער בו ואמר לו האם אתה תלמד אותי, וסגר הגמרא והלך אל ביתו. לעת ערב הלך להתפלל בבית רבו עם איזהו בעלי בתים מסערעד אשר היה להם לדבר איזה עניין עם הכתב סופר, ואמר להם הכתב סופר בדרך בדיחותא, עכשיו כאן בנו של רבכם מסערעד, מהכרת פניו היה נראה שאינו יכול לדבר והיום אצל הלימוד השיעור היה מבייש אותי ברבים. ולמחרתו כשהתחיל ללמוד השיעור עם הבחורים פתח ואמר שהיה מעיין הפלפול של אתמול והדין עם מאנדל סערעד.

פעם אחת היה בפרעסבורג הגאון מוה"ר שלמה קוועטש זצ"ל ובאו אליו תלמידי חכמים שבעיר ובחורים המופלגים ודרש להם חילוק גדול חריף ועמוק, כי היה מפורסם לעמקן וחריף עצום ורק מעט מזעיר מהנאספים הבינו חידושיו, וגם רבינו ז"ל היה בין השומעים ואחר הדרשה הלך חוצה וסידר לעצמו מה ששמע ודחה דבריו. והקול נשמע מבפנים שבחור אחד פלפל על דבריו ונקרא לבוא פנימה מהרב הנ"ל. בא והציע לפניו הפירכא והודה לו.

סיפר לנו יען שאביו ז"ל לא היה לאל ידו להחזיקו הרבה, והוא היה ביישן בטבע וגם לא רצה ליהנות משל אחרים, היה זמן ועידן שאכל רק פת במלח וגם זאת רק במידה מצומצמת וקנה לעצמו בבוקר לחם קטן הנקרא וועקען ורשם בסכין את הלחם לשלשה חלקים שיספיק לשלש סעודות על כל היום. ובכל זאת למד בהתמדה ובשקידה רבה והיה מבחר התלמידים, עד שנתן רבו עיניו בו להתחתן בו, אבל לא היה מן השמים, ונעשה חתן עב"ג הרבנית הצדקת מרת לאה ע"ה בת נגיד וקצין ראה"ק מסערעד מו"ה משה דוב נאנזל ע"ה. סיפר לי אדמו"ח הגאון זצ"ל כאשר הלך אח"כ לפרעסבורג ליקח ברכת מזל טוב מרבו. אמר לו הכתב סופר כאשר אני שומע מקבל אתה נדן גדול עשרת אלפים זהו"ב. על זה השיב שאינו כמו שאומרים, ורק ששת אלפים אני מקבל. אמר לו רבו שיניח הקול כמו שהיא, כי זה הוא מכבוד התורה אם בחור מקבל נדן גדול. היה רגיל הרבה לבוא גם אחר החתונה אל בית רבו, וכאשר סיפר לנו מקדושת רבו וקלסתר פניו שהאירו כנוגה אש שמענו ממנו שפעם אחת כשהיה רבו הגאון בעיר בודאפעסט על אסיפת הרבנים וגם הוא היה שם ורצה לדבר אתו, אמר לו הכתב סופר זצ"ל שימתין עליו במקום ההוא בשעה קבועה ןאז ידברו באריכות. והוא הקדים עצמו להמתין עליו וכבוא רבו בהעגלה והוא הלך לפתוח את הקאלעס ויהי כאשר ראה פני רבו נרתע לאחוריו, ואסר לו אף על פי שהייתי מקורב מאד אצלו ממש כבן בית, מכל מקום אז כאשר ראיתיו נתפעלתי כל כך מזיו קדושתו.

התשובות לאורח חיים מהכתב סופר מסר לו רבו בעצמו לעיין בהם שלא יצא דבר שאינו מתוקן ולסדרם לדפוס והחליף עמו מכתבים בהערותו כאשר יראה הרואה בתשובות כתב סופר אורח חיים סימן ע"ז. וחיבה יתירה נודעת לו מרבו ובה מסיים דבריו בתשובה קי"ד "ולחביבותי אליך ולבי גס בך נתארכה הכתיבה בכותבת הנסה ויצאתי מענין לענין להרוותך השותה בצמא דברנו כאשר היית עומד ומשמש לפנינו וגם עכשיו על תשובות שבכתובים שתה"י עיניך פקוחות ויהיו עיני ד' עליך תמיד מראשיתך ועד אחריתך מאד ישנא אחריתך כאו"נ ונפש רבך כאב את בן ירצך". כשמנה שנים אחר חתונתו ישב על התורה ועל העבודה בלי עול הרבנות ולמד בשקידה עצומה ובמנוחה שלימה כי כל מחסוריו היו על חמיו הקצין ע"ה, ובפרט חמותו הצדקת מרת גאלדא ע"ה הטיבה עמו ועם בני ביתו הרבה בטוב לבה. למד גם עם הבחורים בני הישיבה של אביו הגאון ז"ל וגם למד אז בצוותא חדא בכל לילה מאשמורת השניה ואילך עם הגאון הצדיק ר' יודא גרינוואלד זצ"ל בעמח"ס שו"ת שבט יהודה, כי הוא היה דר אז בבית חמיו בישוב שודאוויטץ הסמוך ונראה לסערעד, ובא אליו הרב הנ"ל ללמוד ביחד, ומהאי טעמא היה רגיל לכתוב הרב הגאון הנ"ל במכתביו אל אדמו"ח שם "מארי", ואדמו"ח היה רניל לכתוב לו גברא דמארי סייעיה והיו אהובים ודבוקים זה בזה כאחים נאמנים. וברם תזכר לטובה חמותי הרבנית הצדקת אשת חיל המפורסמת שהייתה תמיד לעזר ולסעד לרבינו הגאון זצ"ל, וכל ישעה וחפצה הייתה שהוא ילמוד תורה בלי מפריע, והרבה פעמים סיפר בשבח זוגתו הרבנית ע"ה שהייתה קמה ממיטתה בימות החורף כאשר הוא היה קם ללמוד להסיק הכירה לו ולהחם חמין טהעע לשתות.

אם אומנם הרבה קהילות שמו עיניהם בו לקבלו לרב, אבל הוא לא רצה בעטרת הרבנות, והיה חפץ יותר להיות סוחר. וכמה פעמים הלך בחנות חמיו לעסוק במסחרו ואמר לנו שממנו היה יכול להיות סוחר טוב, כי הבין האיך לדבר עם הקונים, וגם השיג מחיר יותר גבוה, כי נתנו אומן לדבריו. אבל אביו הגאון ז"ל לא באלה חפץ, ביודעו שעתידות גדולות נשקפות לו אם יהי רק תורתו אומנתו. ודיבר הרבה על לבו שיקבל איזה רבנות, אפילו אם היא קטנה. ואמר לו שאתה צריך רק שיקרא שמך "רב" באיזה מקום שהוא, ואחר כך יקבלו אותך בק"ק פאפא. וכמעט רוח הקודש נזרקה בפיו, כי כן היה שבשנת תרל"ה נתקבל לרב אב"ד בק"ק פאפא, אשר הייתה אז נחשבת לאחת הקהילות היותר גדולות במדינת אונגארן, אבל לא רצה לילך לשם מטעם אשר יראה הקורא להלן. פעם אחת כאשר הפציר בו אביו לקבל איזהו רבנות, והוא מיאן בדבר, אמר לו אביו מה תרצה שאעמוד עתה מכסא הרבנות למסרו לך. והוא נתבהל מאד מדיבורים אלו וגמר בליבו שמעתה אם יציעו לו איזה רבנות לא יסרב יותר. הדבר יצא מפי השליט, ולא ארכו הימים ובנימין ידיד ד' נתבקש בישיבה של מעלה להתלונן בצל שדי, ואז נתקבל בפה אחד בק"ק סערעד למלא מקום אביו להיות להם לרב ומורה.

(מכתב עוז, שו"ת יד רמה)


הרב יעקב שלום הי"ד (תרל"ז-תש"ד, 1877-1944) – מחשובי רבני טרנסילבניה והונגריה. נולד לאביו, הרב אליהו קליין שהיה רבה של האלמין. נשא לאשה את מרת גיטל בת הרב משה צבי פוקס אב"ד גרוסווארדיין [נאדיוואראד]. הרב יעקב שלום מונה בשנת תרס"ג (1903) לדיין בגרוסווארדיין, הוא החזיק שם ישיבה קטנה והיה רב חברת "מחזיקי הדת".

על פעולותיו בגרוסוורדיין נכתב ב"זכרון לדור אחרון" שבסוף ספר "אגרת צפון" מאת הרב יוסף שוורץ הי"ד (סעאיני, תרפ"ז): שוב נתקבל הרב הגאון, אור יקרות וקפאון, שבח עוז ומגדול, שמו הטוב הולך וגדול מו"ה יעקב שלום קליין נ"י [אשר כעת הוא ממלא מקום אביו הגאבד"ק האלמין, בן הגאון העצום החריף בעל צרור החיים זצ"ל], וכמו עשרים שנה מלא וגדוש, שרת פה בקודש; לא יעף ולא יגע פעל ועשה הרבה לחזוק הדת, דבריו השנונים, מצאו חן בעיני חכמים ונבונים. כורתי בריתו, שמעו לעצתו, ויהבו ליה יקר ורבותא. למד תועים בינה, והכניסם תחת כנפי השכינה. רבים החזיר למוטב ויקרב את לבם לאביהם שבשמים ולאהבת התורה הקדושה. עד כאן לשונו.

משנת תרפ"ח (1928) ממלא מקום אביו כרב, אב"ד וראש ישיבה בהאלמין. ישיבת האלמין נמנתה על הישיבות החשובות ביותר בטרנסליבניה. הישיבה התחילה עם ממנין וחצי של תלמידים והתפתחה למרכז תורני עבור מאות בחורים מופלגים, שנהרו אליה מכל הסביבה. בשנת תש"ד גורש לגיטו סולוש, ומשם לאושוויץ. הוא נהרג עקה"ש בי"ג בסיוון תש"ד, עם קהילתו ומשפחתו. חידושי תורה ממנו הודפסו בקובץ "וילקט יוסף".

בטבת תרצ"ז התקיימה בעיר קלויזנבורג אסיפה הגדולה של כל נציגי הקהילות האורתודוקסיות בטרנסילבניה. אסיפה זו בחרה חמישה נבחרים לנשיאות, בין הנבחרים היה גם הרב יעקב שלום קליין, אך הוא התפטר מ"וועד החמישה" כדי לאפשר לרבי יואל מסאטמר לכהן בוועד.

בנו, הרב דוד בער קליין הי"ד, היה חתנו של רבה של סאטמאר, הרב יצחק רוזנברג. משנת תרפ"ח (1928) שימש הרב דוד בער כדומ"צ בהאלמין. הוא ערך והביא לדפוס בשנת ת"ש את הספר "שו"ת יד רמה" מאת סבו, הרב משה צבי פוקס. נהרג עקה"ש עם אביו ומשפחתו באושוויץ בי"ג בסיון תש"ד.

בן נוסף של הרב יעקב שלום, הרב שמואל שמעלקא קליין הי"ד היה חתן הרב טוביה לרמן בדעש, וכיהן שם כדיין לצד חותנו. אח"כ היה דיין בהאלמין, ובשנת תרצ"ד (1934) מונה לרב ואב"ד אלאשד. נספה בשואה.

1 17 18 19 20 21 54