שפוך חמתך על הגוים ששרפו הרבה רבבות מאחינו בני ישראל בלי חמלה וחנינה / הרב שלמה קניג הי"ד

תמונת הרב שלמה קניג הי"ד ותלמידיו

בספר "להג יקודי אש" מאת הרב אברהם מאיר אאילו הרב אב"ד הוניאד, שהיה עם הרב שלמה קניג במחנה רהמסדורף, הובאו כמה דברי תורה משמו של הרב קניג, כגון:

מה ששמעתי ביום א' של פסח תש"ה במחנה רעהמסדארף מהרב הגאון המפורסם ר' שלמה קעניג זצ"ל אבד"ק יאקע הי"ד, על הכתוב שאומרים אותו בהגדה "שפוך חמתך על הגוים וכו' כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו", דלכאורה יש לומר הלא אומות העולם המשעבדים את ישראל, אינם עושים רעה הזה כי שעבוד גליות הוא גזירת ה' יתברך, ואם כן האומות מקיימים רק גזירת המקום לשעבד ולצור את ישראל ואם כן מדוע זה מגיע להם עונש זה. וכבר נאמרו על זה תירוצים שונים.

אמנם בוודאי ראויים הם על העונש הכי חמור, כמו שמסיים בעל ההגדה "תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'", כי הרשעים אינם מקיימים בזה שליחות גזירת הקב"ה, דהנה אמרו חז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, וכמו שמצאנו בחורבן הבית ששפך חמתו על עצים ואבנים, ואילו עשו הגויים שליחות ורצון הבורא ברוך הוא במעשיהם הרעים, לא היו פוגעין בנפשות, אלא הצירו אותם באופן אחר, ומזה שרוצחים נפשות נקיים קדושים וטהורים נראה ברור שאין עושים בזה גזירת ה' יתברך רק מצד רשעותם הטבעי שהם רוצחי נפש.

וזהו פירוש הפסוקים "שפוך חמתך על הגוים", ולא תקשה לך מדוע זה מגיע להם עונש כנ"ל, כי אנו רואים במעשיהם הרעים, "אשר לא ידעוך ובשמך לא קראו", שאין כוונתם בזה לקיים גזירת ה'. והראיה, "כי אכל את יעקב", שפגעו בנפשות תחילה, שאין זה ממידת הקב"ה בעל הרחמים, ושרפו הרבה רבבות מאחינו בני ישראל בלי חמלה וחנינה. ואחר כך, "ואת נוהו השמו", שלא רק שהתחילו בנפשות, אלא הוסיפו לעשות סרה, ובני עוולה קיימו שניהם כאחד. וזה בוודאי לא עשו מגזירת הגליות, ועל כן מגיע להם העונש. "שפך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם" במהרה בימינו אמן.


הרב שלמה קעניג הי"ד, רב ומרביץ תורה מפורסם בפאפא (הונגריה) ואח"כ אב"ד ור"מ קהילת יאקא (יאקע) שעל ידי גאלאנטא (צ'כיה).

נולד בעיר ראאב ביום הכיפורים תשס"ב (1901), לאביו הרב יהודה ולאימו רחל לאה בת הגאון הרב עמרם גרינוואלד (תלמיד המהר"ם שיק) ואחותו של בעל "ערוגת הבשם". היה תלמידו החביב של הרב בנציון סניידרס הי"ד, בישיבת ראאב, ומרוב אהבת התורה היה עושה לילות כימים בלימודיו בבית המדרש. שימש את דודו, אחי אימו, הרב אליעזר דוד גרינוולד, חבר "קרן לדוד", ולמד ממנו להיות מורה הוראה מובחק בכל ענייני איסור והיתר ודיני ממונות ובכל דרכי הרבנות. הוא נסמך בבחרותו על ידי שלשה גדולי הדור: הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר ממאד מחבר שו"ת "לבושי מרדכי", הרב ישעיהו זילברשטיין מוויצן מחבר "מעשי למלך" ודודו ה"קרן לדוד" שהעיד עליו כי הוא יודע את כל "הנודע ביהודה" בעל פה

נשא לאשה את מרת אסתר לאה בת הרב  צבי הלוי הופמן, ולאחר חתונתו היה סמוך על שולחן חותנו בעיר פאפא והמשיך ללמוד תורה בהתמדה בקדושה ופרישות. באותה תקופה התמסר להורות בשעות קבועות בכל שבוע, יחד עם הרב שפטיל ווייס אב"ד שימאני, בבית ההוראה של הצדיק הרב מיכאל פרסבורגר הי"ד

בשנת תרפ"ח (1928), על אף גילו הצעיר נבחר לאב"ד העיר יאקא, הסמוך לפרסבורג. הוא פיקח על מוסדות תלמוד התורה וייסד שם ישיבה. הוא ייסד קופת גמילות חסדים, תרם לה רבות והיה אחראי עליה. הוא פעל לטובת הצניעות וטהרת המשפחה, והיה בודקה את כשרות הסכין של השוחט. הוא התפרסם כבקי בכל התורה וענה לשאלות קשות ששלחו לו רבנים בכל המדינה. הרב יהושע בוקסבוים הי"ד היה קורא לו "ארגז הספרים" והיה שולח את בניו ללמוד ממנו תורה ויראת שמים, והרב אשר אנשיל כ"ץ אב"ד סערדאהעלי כינה אותו "קאפיטאליסט בתורה" לרוב עשירותו בנכסי דעת תורה. ייחד עם הרב אשר לעמיל שפיטצר הי"ד אב"ד קירכדארף ייסד את חברת "תורה עם דרך ארץ". למד עם תלמידיו ספרי מוסר, נזהר מלשון הרע ודן כל אדם לכף זכות.

הרב ומשפחתו גורשו לאושוויץ, ומשם נשלח הרב לעבודות קשות במחנה הריכוז רהמסדורף. בהיותו במחנה ריכוז, וסבל מעינויים ומעבודות פרך, למד בחברותא עם האדמו"ר רבי משה טייטלבוים מסאטמר, כשהוא חוזר על שלוש מסכתות בגמרא בעל פה, סנהדרין (וכנראה בבא קמא ועבודה זרה).

שבעה מתוך שנים עשר ילדיו ניספו:באושוויץ: אברהם ישי, אליעזר דוד, שמואל, צבי, יוסף, יעקב יחזקיה, שרה. הי"ד. הרב נספה בחודש אדר תש"ה והיארצייט שלו נקבע לז' באדר [יצויין כי באחד מדפי העד נכתב שנספה בכ"ו בסיון תש"ד. עוד יצויין כי הרב איזרעאל הביא דברים בשמו של הרב קניג וציין שהדברים נאמרו על ידי הרב קניג בפסח תש"ה!].

בנו הרב חיים ישעיה קניג מילא מקומו אביו לאחר השואה כאב"ד  יאקע. לאחר שהיגר לארה"ב. הוא היה מנכבדי שכונת בורו פארק, הוא ייסד את הקהילה ע"ש יוקא, כיהן כרב הקהילה וחיבר את סדרת ספרי שו"ת "חקי חיים", "חקי חיים" על התורה ופירוש על ההגדה של פסח.

התנצלות אדם הראשון / הרב שלום שפירא הי"ד בשם חותנו רבי חיים נפתלי צבי שפירא הי"ד, ששמע מהאדמו"ר מאוסטרווצה

שמעתי מאת כבוד חותני הגאון הצדיק מהר"נ שליט"א מקאלשין ששמע מפי הקדוש רבי מאיר יחיאל מאסטראווצי, שאמר בשם אדמו"ר הגאון הקדוש ממאגלניצא זצ"ל ליישב, דהנה כתיב "ותרא האשה כי נחמד העץ וגו' ותאכל ותתן גם לאשה" וגו', משמע כי אכלו רק מחמת תאוה וחשק להעץ הנחמד.

אמנם בהסתת הנחש כתיב (ג,ה) כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים, ופירש רש"י, הנחש אמר לאדם הראשון, מן האילן הזה אכל וברא את העולם, אף אתם אם תאכלו תוכלו לברוא עולמות. והנה אם היה טעם אכילתם מחמת זה, היה גדול עוונם מנשוא, כי היא עניין כפירה בעיקר חס ושלום.

אמנם אם היה טעם אכילתם מחמת זה, מובן שהיה די להם לאכול פעם אחת, כי מה נפקא מינה בין אכילה אחת להרבה, אם בכח האילן הזה לעשות כאלקים, מה שאין כן אם אכילתם היה מחמת חשק ותאווה להעץ הנחמד לא די באכילה אחת, כי התאווה לא נשלמה באכילה פעם אחת כמובן.

וזה היה ההתנצלות של אדם הראשון, אכלתי ואוכל עוד, היינו דטעם אכילתו היה רק לתיאבון מחמת תאווה, דאף שאכלתי כבר, מכל מקום אתאווה לאכול עוד, ואין עווני גדול כל כך, ודברי פי קדשו חן ושפתיים ישק משיב דברים נכוחים.

(אוהב שלום, פרשת בראשית, דף ג, מאת הרב שלום שפירא הי"ד)


רבי חיים נפתלי צבי שפירא ("רבי נפתלי") הי”ד , נצר לבית מוגלניצא-קוז'ניץ, חתנו של רבי אבי עזרא זעליג אלעזר אונגר מקאלושין שנפטר בשנת תרס"א. רבי חיים נפתלי צבי מילא את מקום חותנו והיה במשך כחמישים שנה אדמו”ר ואב”ד בעיירה קאלשין הסמוכה לוורשה, והתפרסם בדבקותו, התלהבותו והתרגשותו הגדולים בתפילה, במידותיו הנעלות ובהיותו נוח לבריות, אוהב ישראל ואוהבה של ארץ ישראל. אביו היה הגאון הצדיק רבי אברהם ישכר בער אביגדור, אב"ד טערוויא וואלאסק הסמוכה ללינסק. בניו היו אדמו"רים מפורסמים ורבים מצאצאיו היו רבנים וצדיקים גדולים. 

אמו של רבי חיים נפתלי צבי הייתה בתו של הרב הצדיק רבי מנחם מנדל הורוויץ מלינסק, בנו של רבי אברהם חיים מלינסק, בנו של הגאון הקדוש רבי נפתלי מרופשיץ.

רבי אברהם ישכר בער אביגדור, אביו של רבי חיים נפתלי צבי, נשא לאשה בזיווג שני את בתו של הרב הצדיק רבי דוד גלר אב"ד בניזאנקיוויץ וקריפטש. 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיעו לקאלשין פליטים יהודים מוורשה, העיירה הופצצה בידי הגרמנים, ובתאריך 11.09.1939 נכנס הצבא הגרמני לעיירה והעלה באש את רוב בתיה, תוך ימים ספורים החלקו הגרמנים להתעלל ביהודים, היהודים רוכזו בכנסייה מקומית והוחזקו במשך שלשה ימים ללא מזון. רכושם של היהודים נשדד, רבים מהם נרצחו או נלקחו לעבודות כפייה. לעיירה גורשו יהודים מפביאניצה ומקאליש, ואלפי יהודים גרו בה בצפיפות נוראה וסבלו ממחלות קטלניות. בקיץ ת"ש רוכזו היהודים בגטו קאלשין והועסקו בעבודות כפייה, שבמהלכה רצחו פולנים וגרמנים את העובדים מידי פעם. בית הכנסת הגדול העיירה פוצץ ומצבות בתי העלמין היהודי פורקו ושמשו לריצוף כבישי העיירה. בשנת 1942 גורשו היהודים מגטו קאלשין לטרבלינקה. רק בודדים שרדו לאחר השואה, מקהילת קאלשין שמנתה יותר מחמשת אלפים יהודים לפני המלחמה.

בתקופת השואה הועבר רבי חיים נפתלי צבי לגטו בקאשטאל, ומשם למינסק מזוביצק, בה נספה בשנת ת"ש בהיותו כבן שמונים. כמעט כל צאצאיו, יותר ממאה נפשות מהם, נרצחו. כן נרצחו גם אחיו:

  • הרב מנחם מנדל הורוויץ מקרקוב, וחמשת בניו שהיו גדולים בתורה וביראה נהרגו על קידוש השם.
  • הרב החסיד ר' מאיר הורוויץ נהרג עם כל משפחתו בדרהאביטש.

וכן נרצחו אחיו ואחותו, שנולדו לאביו מאשתו השנייה:

  • הרב הגאון והסופר המצויין דוד אביגדור אב"ד אנדריכאוו שליד קרקוב, שנהרג עם כל משפחתו בראש השנה תש"ג בטורנה. הוא היה חכם מובהק ונואם בחסד עליון ועמד במשך חמש עשרה שנה בראש המזרחי בגליציה המערבית.
  • שרה ובעלה הרב הגביר הלמדן והמשכיל ר' מנדל פרנקיל מדינוב. הם נהרגו עם שתי בנותיהם בשנת תש"ב בעיר דאבראמיל.

 

 

 

מקור למנהג לעמוד באמירת "מזמור לדוד" בקבלת שבת / הרב אליעזר יצחק מייזל הי"ד

תמונת הרב אליעזר יצחק מייזל הי"ד

מנהג ישראל תורה

נהגו המהדרים והחרדים לה' ולמצוותיו לעמוד בעת אמירת "מזמור לדוד הבו לה' בני אלים" בקבלת שבת. ואפשר להעיר מקור לזה מהא דאמרינן בברכות (דף כ"ח ע"ב) הני י"ח כנגד מי אמר, ר' הלל בריה דר' שמאול בר נחמני כנגד י"ח אזכרות שאמר דוד ב"הבו לה' בני אלים", והוא בתוספתא פרק ג' דברכות. וכיוון ששמונה עשרה שנתקנו כנגדן בעמידה, מכל שכן הן בעצמן

וכעין זה כתב הרמ"א בסימן רל"ו, ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד כשאומרים הי"ח פסוקים של ברוך ה' לעולם כו' ומנהג יפה הוא כי נתקנו במקום תפלת י"ח ועל כן ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה.

אליעזר יצחק מייזל, לאדז כ"ו מנחם אב תרס"ד

(ספר הפסגה, קובץ י, עמו' 151)


איתא בברכות (י"ב) במשנה, מזכירין יציאת מצרים בלילות, אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא וכו' וחכמים אומרים וכו'.
ביאור משנה זו אינו מובן לי, אין אמר רבי אלעזר בן עזריה שלא זכה שתאמר יציאת מצרים, הלא סתם משנה היא " מזכירין יציאת מצרים בלילות", ואם נחשבה כ"סתם ואחר כך מחלוקת" היה לנו לפסוק כחכמים ואיך אמר לקמן (י"ד) "והא בעי לאדכורי יציאת מצרים".
הרשב"א ז"ל מביא את קושית הראב"ד ז"ל – אם לדברי חכמים לא אמרינן יציאת מצרים בלילות, נמצא שגם "אמת ואמונה" לא אמרינן, אם כן היכא משכחת לה שתים לאחריה, ומתרץ שהכל מודין שאומרין פרשת ציצית בלילה מדברי חכמים, ואומרים גם כן "אמת ואמונה", ועל זה תמה הרשב"א ז"ל מגמרא מפורשת לקמן בדף י"ד ב' עיין שם. וגם מפירוש הרמב"ם על המשניות משמע כהראב"ד ז"ל, שמבאר דברי רבי אלעזר בן עזריה ש"לא זכה שתאמר" היינו שלא זכה לדעת הרמז שנרמז בכתוב יציאת מצרים.
אבל הלשון שאמר רבי אלעזר בן עזריה ש"לא זכה שתאמר יציאת מצרים בלילות" אינו כל כך מתאים, ולקמן בדף י"ד אמר רב פפא שקורין "אני ד' אלקיכם אמת" – משמע שלא אמרו פרשת ציצית וגם "זכר יציאת מצרים" שבפרשה זו לא אמרו, ומפני זה הקשה הרשב"א ז"ל ממגילה (דף כ"ב) דכל פסוקא דלא פסקיה משה לא פסקינן ליה. עיין שם. וביד המלך על הרמב"ם מתרץ שכוונת רב פפא היא על הפסוק באחרי מות (ויקרא יח,ב) שהוא פסוק שלם.
ולעניות דעתי אפשר לתרץ שכוונת רב פפא היא באמת על הפסוק השלם מפרשת ציצית, ומתחילין מ"אני ד'" הראשון דהיינו "אני ד' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם וכו' אני ד' אלקיכם אמת" ומזכירין יציאת מצרים וגם אין זה חצי פסוק. ואם תשיבני, אם כן למה מקשה לקמן בדף י"ד ב' "הא בעי לאדכורי יציאת מצרים", הלא מזכיר יציאת מצרים בפסוק הזה. לדעתי העניה, הקושיא היא רק על מה שאמר – שאם לא אמר "אני ד' אלקיכם" אינו אומר "אמת" – על זה מקשה שפיר "הא בעי לאדכורי יצירת מצרים".
ודברי רש"י ז"ל שם צריכים ביאור, שכתב על "אמר אני ד' אלקיכם" [וזה לשונו:] "דהיינו פרשת ציצית", אל מה זה ירמזון דבריו. ואולי כוונתו ש"אני ד' אלקיכם" הוא מפרשת ציצית, לא כיד המלך מפרשת אחרי מות, ואומר כל הפסוק ומזכיר יציאת מצרים.
ומדי דברי בענין פסוקי דלא פסקיה משה, נזכרתי מה ששמעתי מרבן של ישראל אדוני אבי זקני זצ"ל כד הוינא טליה, שסיפר שבהיותו כבן שבע – שאל את אביו הגדול רבי משה ז"ל, איך אומרים "יום הששי" אלה שאינם אומרים "ויהי ערב" וכו', מפני שכל פסוקי דלא פסקיה משה לא פסקינן. ותירץ שזה תלוי אם צריך שרטוט (עיין גיטין ו:), ושתי תבות לכולי עלמא כותבים בלא שרטוט ואין זה נחשב כחלק הפסוק. ולפי זה יכול לומר "אני ד' אלקיכם" דפסקינן כמתניתא "שלש כותבים" (רמב"ם הלכות ספר תורה). ומה שפסק הרמב"ם (בהלכות יבום) ששלש אין כותבים בלא שרטוט ונושאי כלי הקודש הקשו מהלכות ספר תורה הנ"ל, לדעתי הקלושה אפשר לתרץ דהטעם שאומרים בחליצה חציים של הפסוקים הוא מפני שכך ציוותה התורה, וממילא נחשבים כפסוקים שלמים, ופסוק שלם גם [אם] הוא שלש תיבות אי אפשר לכותבו בלא שרטוט.
ונחזור ליישב המשנה "מזכירין" דרבי אלעזר בן עזריה וחכמים, שהם פליגי בביאור המשנה אם "מזכירין" פירושו רק בלב (כבמגילה י"ח) או בעל פה. ומבואר בספרא בחקותי, שרק ארבע זכירות הן בעל פה, ולא קחשיב כלל יציאת מצרים מפני שהיא רק בלב, וכן הוא דעת חכמים דמשנתנו. אבל רבי אלעזר בן עזריה סבר שיציאת מצרים היא בעל פה, ולא ידע הרמז לזה עד שדרשה בן זומא. ולפי זה הכל סוברים שיציאת מצרים מדאורייתא בלב, בין ביום ובין בלילה, מפני שאם הזכירה היא בלב, הלא הוא בכלל "אל תשכח" (מגילה י"ח) ו"לאו" אין בו זמן. אבל אם היא בעל פה – עלינו למצוא רמז שהוא גם בלילה, וממילא אם התורה רמזה גם על הלילות, מזה ראיה שהחיוב הוא איננו [רק בלב] וכמו "אל תשכח", רק מ"זכור" שהוא בעל פה. ופליגי לפי זה רבי אלעזר בן עזריה וחכמים אם [הזכרת] יציאת מצרים הוא בעל פה מדאורייתא או רק מדברי חכמים. אך קשה לי אם כן למה פליגי במשנתנו בלילה, היה להם לפלוג גם ביום.
ומדי דברי בענין יציאת מצרים, אתפלא על המזרחי והמנחת חינוך [שתמהו] על רש"י ז"ל בפרשת בא, שפירש שמ"זכור את היום הזה" דרשינן שמזכירין יציאת מצרים ביום, ובמשנתנו אמרינן "ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – הלילות", שלא ראו את המכילתא על פסוק זה, וכמבואר שם כרש"י ז"ל.

(אודים מאש, אש התורה, עמ' קנט-קס)


הרב אליעזר יצחק מייזל, "ר' לייזר איטשה", בנו של רבי נתן מייזל ונכדו של רבה של לודז', הגאון רבי אליהו חיים מייזל. בצעירותו התייתם אליעזר יצחק מאביו וגדל בבית סבו בלודז'. לאחר שגדל שלח אותו סבו ללמוד בישיבת וואלוז'ין, שם הצטיין בלימודיו, גדל בתורה והיה תלמידו של אב"ד ור"מ וולאז'ין הרב רפאל שפירא. הוא רכש גם השכלה כללית והיה בקי בהוויות העולם, כישרוני, פיקח, עדין ובעל מידות. הוא התחתן עם מרת שרה רבקה בתו של רבי אליהו פיינשטיין, רבה של פרוז'ין, מחבר הספר "הליכות אליהו". לחותנו זה היו עוד שלשה חתנים מפורסמים: הרב מנחם בן ציון קראקובסקי אב"ד טימקוביץ, חיסלחביץ', נובהרדוק ובסוף ימיו מגיד מישרים ומו"צ בוילנה. הרב משה סולבייצ'יק (בנו של הגאון רבי חיים הלוי אב"ד בריסק דליטא) אב"ד רוסייני וחסילביץ', ר"מ ראשי ב"תחכמוני" בוורשה, ובסוף ימיו ראש ישיבת "רבי יצחק אלחנן" בניו יורק, והרב דוד הלוי פפייגנבוים ממלא מקום חותנו ברבנות פרוז'אני.

הרב אליעזר יצחק שימש את סבו ובהנחיית הסבא מילא משימות רבניות שונות. לאחר פטירת סבו בשנת תרע"ב (1912) היה מועמד לרבה העיר לודז', אך לא זכה רחבה של מצד החסידים. כעבור מספר שנים מונה הרב אליעזר יצחק למורה הוראה בלודז' וכחבר וועד הרבנים בעיר. הוא הצטיין בדיני תורה בענייני מסחר ובענייני אישות והיה מקובל על הבריות. הוא שמח להשכין שלום בין יהודים ונמנע מלקבל דמי פסיקה מיהודים דחוקים. בשל חכמתו ופיקחותו מצא פתרונות גם לעניינים מסובכים ביותר ויהודים היו באים אליו גם לקבלת ייעוץ בענייני מסחר. הרב היה פעיל מאוד בהחזקת ה"תלמוד תורה" שייסד סבו בלודז'. כשהתבקש לפרסם חידושי תורה בקובץ תורני לרגל כינוס ועד בני ישיבת מיר בלודז' הוסיף להם דברי חיזוק, בהם כתב: "כבוד מופלגי התורה הק', מרימי ומנופפי דגלה על ראש צעירנו חבורת בני ישיבת מיר בלודז'. דבר גדול מאד עלה בגורלכם, מופלגי התורה, לאחד את כל תלמידי בית התלמוד הגדול, הישיבה הק' דק"ק מיר והיו לאגודה אחת… החברה הלזו הציגה לה מטרה להרים דגל התורה בין לומדיה אשר אך ברוח הנאמנה מתקיימת לאומיותנו ועל ידה יקום ויחיה עמנו… ואנו תפלה יהיה ד' עמכם חלוצי התורה ועשו חיל".

לאחר כיבוש העיר לודז' בידי הנאצים, עבר הרב מייזל בלחץ ידידיו לעיר ורשה, הירש וואסר, מזכיר "ארכיון רינגנבלום" בגטו ורשה ציין את הרב אליעזר יצחק מייזל מלודז' כאחד מאנשי המופת בגטו ורשה שהיו "יהודים טובים, פקחים ומסורים לאחיהם". הרב הצטרף לוועד הרבנים הפליטים והיה פעיל מאוד בענייני הציבור. הוא עבד בגטו ב"שאפ טקאם", שהיה סדנת עבודה לאריגים, בגדי נשים וסוודרים צבאיים, מייסודם של האחים אופוליון מלודז', שהעסיקו שם רק את אנשי לודז'.

הרב נענה לקריאת רבי מנחם זמבה להשתתף בישיבת הרבנים בה הוחלט לגזור תענית ציבור ביום שני ערב ראש חודש ניסן תש"ג (05.04.1943). נקבע כי יש לייחד יום זה לתשובה, תפילה וצדקה. הרבנים ניסחו נוסח תפילה מיוחד לאותו יום, ונערכה בו מגבית "פדיון נפש" שהכנסותיה הוקדשו למעות-חיטין עבור נצרכים לפסח. הוא השתתף גם בישיבת הרבנים שדנה בעניין המרד ונמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטוב ולטראווניקי, שהיו אתרי השמדה. בשנת תש"ג, במהלך מרד גטו ורשה ערך בבונקר שבדירתו את סדר הסדר האחרון בגטו, בהשתתפות אחרוני הרבנים בגטו, ובהם רבי מנחם זמבה, רבי יהושע השל גולדשלג, ורבי משה בֶּר מזדונסקה וולה,  תיאור ליל הסדר בבית הרב מייזיל בספרו של טוביה בוז'יקובסקי המציין כי ההגדה נקראה לקול היריות וההתפוצצויות, בשעה שהבתים הסמוכים עלו בלהבות. כשהגיע ל"שפוך חמתך" פרץ בזעקה גדולה ומרה. הוא אמר לאחד מהלוחמים שהגיע לבתו במהלך הסדר "אני כבר זקנתי וסבתי, אך אתם הילחמו ועשו חיל, ויהי אלקים עמכם".

במהלך המרד נספו ככל הנראה גם הרב אליעזר יצחק מייזל ובתו היחידה, מינה. קרוב משפחתו של הרב, המשורר יצחק קצנלסון הי"ד ביכה את מותו כשאמר "הרב זה איש החמודות – איכה, איכה, איש החמודות, גם אתה ואת מינה, בתך, איכם? שרפוכם חיים, שרפוכם הגרמנים בהציתם אש בכל חומות הגטו… הרב בעל נפש היקרה, איכה, איכה ר' לייזר איטשה מייזל, ובתך מינה אי היא? עליתם בלהבות הגטו?!" (כתבים אחרונים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עין חרוד, תש"ז).

הכנסת כלה היא מצוה רבה וזכותה תעמוד בזה ובבא בכל העניינים לטובה / רבי אלעזר הלוי רוזנפלד זצוק"ל

תמונת רבי אלעזר הלוי רוזנפלד הי"ד

ב"ה יום ה' לסדר להחיות לכם לפליטה גדולה תרפ"א לפ"ק פה אשפצין יצ"ו.

שלום וישע רב לידידי שב"ז ה"ה הרבני הנגיד המופלג החסיד הירא מוכתר בנימוסין רודף צדקה וחסד מפורסים לשבח וכו' כש"ת מו"ה יוסף חיים נ"י מכונה ביגעלאייזען.

הנה הסך שני מאות מארק עם הפתקא שלכם לנכון השגתי, והנני ליתן לו תודה וברכה שה' יתברך יזכו לעשות תמיד אך טוב וחסד מתוך רוב כל ומתוך הרחבה ונחת וד' ישמר צאתכם ובואכם לחיים ולשלום ובדרך צליחה בכל ענינים לטובה ויזכה לשוב בקרב עם כל בני ביתו יחיו בהרחבה גדולה עם כל הג' דברים הצריכים שלימות וה' יתברך יוליכנו מהרה קוממיות לארצינו עם כל כלל ישראל אמן. והנה מאד יהמה לבי עלי הפרדו מאתנו למרחק רב כזה. אמנם זאת נחמתי כי בעת קראי הפתקא שלכם בזאת חנוכה העבר עלינו לטובה ביום שנמסרים הפתקאות לגמר טוב לשנה טובה ומבורכת, נפל בדעתי לזכותו להיות שליח מצוה לצורך הכנסת כלה. וזכות המצוה רבה הלזו יהיה לכם שמירה בדרך ויעמוד לכם בזה ובבא בכל עניינים לטובה. ושלחתי תיכף ומיד לקרוא את בנו ידידי ה"ה מו"ה שלמה נ"י וספרתי לו את אשר עם לבבי ונכנסו דברי באזניו כי ראה שהם מן הדברים היוצאים מן הלב.

והגם כי אין דרכי מעולם לבוא בכותב כזה, אמנם יען כי בתי תחיה כבר באה לפרקה ואין האפשרי לברך על המוגמר מחמת חסרון כיס כידוע גודל ההצטרכות לדבר גדול כזה ומה גם בעת כזאת לא אוכל לשית עצה בנפשי מאין יבוא עזרי. ויען כי כן עלה ברעיוני ביום הזה שהיא עת מוכשר להצמיח ישועה לנו ולכל ישראל, אמרתי הלא דבר היא והמכסה אני מאוהבי את אשר עם לבבי ובטח הוא כן מאת המסבב הסיבות לזכות לזה להיות מסייע לדבר מצוה רבה הלזו. לכן יעשה נא ברוב אונים ואמיץ כח לקבץ על יד סכום הגון לסייעני בו בסיוע שיש בו ממש כראוי לפי העת הזאת, ובמוקדם האפשרי כי רציתי לעשות הנישואין אפשר עוד בחורף הזה אם יהיה באפשרי ואם לא לכל היותר בתחילת קיץ הבא עלינו לטובה.

והן אמת שיודע אני שקשה הדבר לפניו לעסוק בענין כזה תיכף ומיד בתחילת בואו שמה, אבל אם מן השמים נסבב כך ונשלח ברעיונו לזכותו לזה בטח בתחילת בואו שמה, אבל אם מן השמים נסבב כך ונשלח ברעיוני לזכות לזה, בטח היא לטובתו גם כן לעשות התחלה בדבר מצוה הלזו ובטח יעשה רושם ואות לטובה, וגודל זכות המצוה וזכות אבותיה קדושים נשמתם עדן זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן יעמוד לכם להושיע בכל מילי דמיטב בכל משאלותיכם לטוב ובכל אשר תפנו תצליחו כאוות נפש ידידו וידיד נפשו הדורש שלומו הטוב בכל לב ונפש חפצה באהבה רבה ואהבת עולם המעתיר בעד הצלחתכם ובריאות גופכם ומחכה להרמת קרנינו וקרן התורה וכל ישראל.

הק' אלעזר הלוי ראזענפעלד

(מתוך "עטרת חיים", ב, עמ' רעד-רעה)


הרב הקדוש רבי אלעזר הלוי רוזנפלד נולד בי' בניסן תרכ"ב (1862) לאביו הרב הקדוש רבי יהושע אב"ד ואדמו"ר בקאמינקה שבגליציה, בן רבי שלום אב"ד ביארטשוב ואב"ד ואדמו"ר בקאמינקה מתלמידיו המובהקים של רבי נפתלי מרופשיץ. בנוסף להיותו נצר מגזע האדמו"רים מקאמינקה היה נצר מהגאונים והאדמו"רים מבעלז, צאנז ועוד. אביו של רבי אלעזר הקפיד על חינוכו ומנע ממנוע רגע של בטלה. היה תלמיד חבר לרה"ק רבי שלמה בלברשטאם מבובוב. עד מהרה עלה הנער המחונן והמתמיד על כל חבריו בתורה וקדושה. עוד בילדותו בחר בו הרב הקדוש רבי חיים הלברשטאם ה"דברי חיים" מצאנז כחתנו השישי, שישא לאשה את בתו פראדל. ה"דברי חיים" נפטר בשנת תרל"ו, וחתונתם נערכה לאחר פטירתו, בשנת תרל"ח [1878], כאשר לצד הכלה עמד אחיה, האדמו"ר רבי יחזקאל שרגא משינווא. נולדו להם שלשה בנים וחמש בנות: רבי אלכסנדר חיים, רבי שלום ראובן, רבי נפתלי שמואל צבי, הרבנית שיינדל אשר רבי אריה לייבוש רוזנפלד ממושציסק, הרבנים רכיל גבורה אשר רבי יונה בארון מיאסלה, הרבנים חנה גולדה אשר רבי אשר הורוויץ מאלפין, הרבנית חיה שרה אשר רבי יערב צבי הלברשטאם מסוכה והרבנית מלכה אשת רבי דוד הלברשטאם האדמו"ר מטשבין.

אחרי חתונתו התפרנס רבי אלעזר משולחנו של גיסו רבי יצחק טוביה. לאחר שנה עבר לווישניצה והשתלם שם בתורה והוראה. לאחר ששימש כרבה של בוכניא, משנת תרס"ז (1907) היה אדמו"ר באושפצין, והפיץ תורה ברבים בבית מדרשו לחסידים רבים. החסידים בקרו בחצרו והקשיבו לתפילותיו בשבתות, ושמו היה נערץ על כל תושבי העיר, מכל זרמי החסידות. הוא עבד את ה' ודקדק בכל פרטי המצוות וחומרותיהם, בעניות ובדלות. פרנסתו הייתה מצומצמת מאד ולעתים סבל ממחסור ממשי, אך לעולם לא יצא מד' אמות של חסידות ועבודת ה' ופיזר לצדקה את המעט שהיה לו.

כל ימיו השתוקק רבי אלעזר לעלות לארץ ישראל, ובזקנותו, בט"ו באב תרצ"ו (1936), זכה ועלה לארץ הקדושה. הוא התיישב בתחילה בצפת ובשנת תרצ"ז (1937) עלה לירושלים וקבע את בית מדרשו בסמיכות לשכונת מאה שערים. הוא חי חיי צער ודחק וסבל ייסור ממחלות. על אף שחולשתו גברה וההליכה הייתה קשה עליו, היה רבי אלעזר הולך לעיתים להתפלל בכותל המערבי, כשהוא נשען על זרועות חסידיו. תושבי ירושלים היו באים אליו להתברך ולקבל את עצותיו, ויהודים רבים מגאליציה כתבו לרב וביקשו את ברכותיו.

בספר הזכרון לקהילת אושפצין עמו' 279 כתב שרבי אלעזר העריך והוקיר את פעילות תנועת פא"י שהכשירה את חבריה לעלייה לארץ ישראל ואספה כספים להעברתם לארץ. בעקבות כך שלח רבי אלעזר מכתב הוקרה מירושלים לסניף פא"י באושפיצין ובו קרא לתושבי העיר לתרום בעד "קרן הישוב" של ארץ ישראל.

עם התגברות מחלתו, שב רבי אלעזר בשנת תרצ"ט לאופשיצין, על מנת להתרפא, לחזק את גופו ולחזור לארץ ישראל. כשנכבשה פולין בידי הגרמנים הוכרח לעזוב את אושפיצין ועבר לקשאנוב הסמוכה. מסופר כי בהיותו בגיטו קשנוב חגגו הגרמנים את יום הולדתו של היטלר ימ"ש בריבוי רציחות ובעינוי יהודים. כששמע על כך רבי אלעזר התבונן קצת ואמר: "ביום זה בדיוק לפני יותר מחמישים שנה קרה דבר נפלא מאד. היה זה ביום חמישי לשבוע באמצע הלילה בשיניווא, ישבתי בבית המדרש, ופתאום פתח גיסי האדמו"ר משינווא את דלתו ופנה להיושבים בבית המדרש: 'אמרו תהלים, כי בשעה זו נולד באוסטריה רשע עריץ, שאם יגדל יהיה רשע יותר מהמן, וצריכים לבקש מהשם יתברך שתהיה לו מפלה בטרם יגדל'. אוי לנו שתפילתנו לא נתקבלה".

רבי אלעזר גורש מגיטו קשנוב לגיטו סוסנוביץ, נפטר שם בז' באב תש"ג והובא לקבר ישראל.

(בספר הזכרון לקהילת אושפיצין, עמו' 243, כתב שרבי אלעזר נפטר בגטו קשנוב בכ' באב תש"ב)

תפקיד האדם בחיים הוא לעבד נטיותיו ולתקן נפשו בעולם הזה, שיסור מרע ויעשה הטוב / הרב קלונימוס קלמן צוקרמן הי"ד

בסוף הש"ס דנדה תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב שנאמר הליכות עולם לו אל תקרא הליכות אלא הלכות. ועיין שם בתוספות שכתבו דמייתי ליה כדי לסיים בטוב ובתחילת הש"ס מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה. האגדה הראשונה בש"ס ברכות דף ג' שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי וכו' משמרה ראשונה חמור נוער, שניה כלבים צועקים, שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. האגדה האחרונה בש"ס דנדה דף ע' ע"ב מה יעשה אדם ויחכם ירבה בישיבה, מה יעשה אדם ויתעשר ירבה בסחורה ויהיה משאו ומתנו באמונה, מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים ישא אשה ההוגנת לו ויקדש עצמו וכו'. בברכות דף ה' לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה וכו'. ואם לאו יקרא קריאת שמע וכו'. ואם לאו יזכור יום המיתה. ובאבות פרק ג' עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

הנה כבר כתב היערות דבש בחלק א' בדרוש הראשון דשלשה הם סוגי העבירות. רובן של העבירות סיבתן בחסרון ידיעה להבחין אם היא עבירה ועד כמה מגיע הפגם למעלה והתרופה לזה הוא לימוד התורה שידע האדם המעשה אשר יעשה ואשר ימנע מלעשות. סוג השני כולל העבירות שמקורן היא הגיאות אשר נגדה גם לימוד התורה לא יועיל מחמת שלפעמים יגבה לבו של הלומד בתורה בחשבו שהוא גדול ומורם מעם, ומועילה לזה קריאת שמע, קבלת מלכות שמים ודביקות האדם בבוראו בחושבו שעומד לפני מלך גדול הוא טהור ומשרתיו טהורים ואיך יתגאה קרוץ מחומר. סוג השלישי, הסיבה היא חמדה ששכיחה גם בבעלי החכמה כדמצינו בגדול החכמים שהיה גדול בתורה ודבק בד' ומצותיו ונתקלקל בחמדה וזה מפני שהחכמה נמצאת בבעלי מזג חם שמוליד גם חמדה ונגדה מועילה זכירת יום המיתה בזוכרו שהולך לבית עולמו ותמס כעש חמודו ולהבל דמה וכל חמדתו כאין. וזה הוא הטעם מה שהש"ס מזכיר כל השלשה האמצעים לנצח את היצר הרע ולא רק את זכירת יום המיתה יען כל אחד הוא נגד אחד מסוג העבירות.

ולדעתי נראה דהנה מצות התורה הן רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה כי זה כל האדם ותפקידו בחיים הוא לעבד נטיותיו ויתקן נפשו בעולם הזה במדה שיסור מרע לעבור על שס"ה לא תעשה ויעשה הטוב לקיים רמ"ח מצוות עשה. הנטייה לעבירה באה מצד מזג החם שמתהווה בהאדם מרוב אכילה ושתיה, ותפנוקי מעדנים ותענגים גופניים כמו שאמר הכתוב "וישמן ישורן ויבעט", שבועט במצות ד' ועושה הרע ואין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר. ובזוהר הקדוש  תרומה קנ"ד ע"ב דהא יצר הרע לא אישתכח אלא מגו מיכלא ומישתא, הדא הוא דכתיב "פן אשבע וכחשתי", דמגו מיכלא ומישתא יצר הרע מתעבי במעוי דבר נש. וביטול מצות עשה בא מפאת הקרירות והעצלות והעדר הערנות לפעול כך שבעל מזג החם הוא פועל ועושה, והעצל הוא רשלן ושלילי. ולכן מי שהוא בטבעו חם המזג יתעורר לעבור עבירה אבל לא יתעצל לקיים גם מצוה ומי שהוא בטבעו קר לא ימהר לעשות עבירה אבל גם יבטל מצוה עשה. וזהו החלב והדם שבאדם, שהדם הנוזל בגידיו וורידיו של הגוף הוא מקור הפעילות, והחלב שמצטבר בהגוף הוא סיבת העצלות. ומחויב האדם להשתמש לצורך ה'סור מרע' בבחינת החלב, ולצורך ה'עשה טוב' בבחינת הדם. ואם משנה הערכין הוא חוטא בחלבו ודמו. ולתקן חטא זה הקריבו קרבן, להקריב החלב והדם. ואחר התענית מתפללים "יהי רצון שיהיה מיעוט חלבי ודמי" וכו', נגד החטא בחלב ודם. והוא שנרמז גם בהפסוק "וישמן ישורן ויבעט שמנת עבית כשית", שבמזגם החם מרוב טובה בעטו ועברו עבירה, ומרוב החלב כמו שפרש רש"י "עבית כשית", היינו שנתכסה בחלב, באו לידי עצלות שלא לקיים מצוות עשה. והוא הנרמז במאמר חז"ל חולין דף מ"ג שני עורות יש לושט, החיצון אדום והפנימי לבן, ואם נתחלפו טריפה, כי להוושט שמרמז על האכילה והשתיה יש הגנה של שני עורות, שלא יחטא אדום סמל הדם ויתעורר לעשות הטוב ולא הלבן בחינת החלב היינו שיתעצל לעשות עבירה. ואדום ירמוז לחטא, "אם יהיו חטאיכם כשנים". והלבן ירמוז להמצוה בחינת חסד, "כשלג ילבינו". והחיצון קודם לפנימי. ואמר שקודם יסור מרע, ואח"כ יעשה טוב. ואם נתחלפו ובכח הדם עשה עבירה וע"י החלב התעצל לקיים מצוה, הרי זה טריפה. ונודע מחלוקת הפוסקים בזה דלשיטת הרשב"א שניהם לבנים או אדומים, כשר. והמהרש"ל סבירא ליה דשניהם אדומים טריפה, ושניהם לבנים כשר. ושיטת הרא"ש היא דשניהם לבנים גם כן טריפה, דאם האדם בפעולותיו עובר עבירות ומקיים גם מצוות עשה, הוא בבחינת שניהם אדומים. ואם מתעצל ואינו עושה רע וגם לא טוב, הוא בבחינת שניהם לבנים. הרשב"א מקיל דאפילו שניהם אדומים כשר, כמו שאמרו חז"ל אם עשית חבילות עבירות, עשה כנגדן חבילות מצות, והטוב יבטל הרע. ומכל שכן שניהם לבנים דהוא בשב ואל תעשה עדיף, דאינו עושה טוב וגם לא הרע. והמהרש"ל סבירא ליה  דרק שניהם לבנים כשר, אבל שניהם אדומים טריפה, כמו שאמר הכתוב "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי", ומי שעושה הרע לא יועיל הטוב, כטובל ושרץ בידו. והרא"ש החמיר דבין שניהם לבנים או אדומים טריפה, דהאדם צריך דווקא לסור מרע ולעשות טוב.

ועקביא בן מהללאל שהביא כאן שלשה דברים אמר באבות דרבי נתן ארבעה דברים הולך למקום חושך וצלמות, ומה עתיד להיות רמה ותולעה. ולכן נאמר דבאמת לטהר את האדם מלעבור על לא תעשה ולהביאו לקיום מצוות עשה די שני דברים, לאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, כי בזכרו שהולך למקום חשך וצלמות ויהיה רימה ותולעה ימנע מלעבור על דברי תורה, כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות, עיין שם. וביודעו שעתיד ליתן דין וחשבון יעשה מצוות עשה, כמו שכתבו המפורשים, שהחשבון הוא על שלא קיים מצוות עשה. ולכן אמר "ואין אתה בא לידי עבירה ולא לידי חטא", שמבטא זה משמש לצין רק אם עובר על לא תעשה ופוגם בקדושה, זהו פגם וחסרון מלשון "והייתי אני ובני שלמה חטאים". ועבירה כוללת גם ביטול המצוות עשה שעובר על צווי ה' יתברך. והוא הנרצה במאמר חז"ל מה ראה אדם שחטא, ראה שתים ולא ראה בשלש. וכתבו המפורשים דמשום שלא בא מטיפה סרוחה וכו'. וידעתי נראה דמה שנאמר "ולא ראה בשלש", ולא "שלש", כמו "ראה שתים", היינו שלא הבין לראות בשלש שנכלל בהשתים, ולכן חטא. אלה הם גם דברי המדרש בחקתי הדא הוא דכתיב "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך", אמר דוד בכל יום כשאני משכים אני מחשב למקום פלוני אני הולך ולבית דירה פלוני אני הולך, והיו רגלי מוליכות אותי לבית המדרש ולבית הכנסת, הדא הוא דכתיב "ואשיבה רגלי אל עדותיך", דהקב"ה נקרא מקומו של עולם, היינו שנזכר שעתיד ליתן דין וחשבון לפני הקב"ה. ובית דירה היינו מקום הקבר, שכל אדם יבא שמה. ובזכרו שני דברים אלו, היו רגליו מוליכות אותו לבית המדרש, מקום התורה, שדרכה היא פת במלח תאכל וחיי צער תחיה ומבטלת היצר הרע, כמו שנאמר "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין, ואין תענוג כתענוג התורה, וימנע מתענוגי העולם הזה ולא יעשה הרע. ולבית הכנסת, מקום עבודה זו תפלה להתדבק בד' ולעשות הטוב והמצווה. וזהו שאמרו חז"ל "ויקח קרח", לקח טלית שכולה תכלת ועמד לפני משה ואמר טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה. למה דווקא הלעיג במצוות ציצית, ואמרו חז"ל שקולה מצוות ציצית כנגד כל התורה כולה, וציצית עולה תרי"ג עם החוטין והקשרים כנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. והיינו משום דבציצית יש תכלת ולבן, ותכלת רמז לרקיע שמראו תכלת ומזכיר לאדם שעתיד ליתן דין וחשבון לפני אדון השמים, ולבן רומז על הלבנים שלובשין לאדם אחר מיתתו. ו"בכל עת יהיו בגדיך לבנים" הינו שיזכור תמיד הבגדים הלבנים. ולכן ציווה הכתוב "וראיתם אתם וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם" ותסורו מהרע ותעשו הטוב. ולכן מצוות ציצית שקולה ככל התורה כולה, ולכן הלעיג בה קרח, שאמר אין תורה מן השמים. מכאן שהעצה היעוצה על ידי עקביא בן מהללאל להסתכל במה שעתיד לבוא. תכליתה, היא לעקור נטיותיו של האדם אחרי התשוקות הגופניות ולבטל יצרו ולמנעו מלעבור על מצוות לא תעשה ולהניעו לקיום המצוות עשה בכוח פעילותו. וכמו כן היא התעודה של השלש עצות שנזכרו בהש"ס הנ"ל, היינו על ידי עסק התורה לבטל התאוות החומריות ויצרו הרע של האדם לעשות הרע בעיני ד'. ועל ידי קריאת שמע, קבלת עול מלכות שמים, כדאיתא בברכות דף י"ג, ויתגבר כארי לעשות רצון אביו שבשמים ולא יעצל לקיים מצוות עשה. ומחמת שעדיף העובד מאהבה מהעובד מתוך יראה ינסה קודם שני אמצעים אלה ויעבוד את ד' מאהבה, ואם לא יועילו, שגבר היצר הרע עליו, יזכיר לו יום המיתה והדין והחשבון שעתיד ליתן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ויסור מרע ויעשה טוב. והעצה של מלחמת הביטול וניצוח היצר הרע, נרמזת במאמרי חז"ל בראשית הש"ס ובסופו. המאמר האחרון מודיע להאדם בל יחשוב בדעתו אחרי עברו בים התלמוד לאמר שהרבה עניינים מיותרים ואין נצרכים בזמן הזה כמו זרעים, קדשים וטהרות, ולמה לצלול במים אדירים בים התלמוד ולדרוש בדברים שאין צורך בהם. לא כן הדבר, כי כל העסק בתורה הקדושה, אפילו בדברים שהם הילכתא למשיחא, לתועלת הוא להצילו מיצר הרע, שזה תכלית האדם בעוה"ז, בל ייפול ברשת החטא והעוון, ורק יבוא להשלימות ולחיי הנצח בעולם הבא. ואמרו "כל השונה הלכות בכל יום", אין חילוק באיזו הלכה מובטח לו שהוא בן העולם הבא, בזה שינצח את היצר הרע ויסור מרע. וכשמסיים הש"ס מתחיל מראשיתו תיכף, כדרך שמתחילין בקריאת בראשית בשמחת תורה אחר סיום התורה, ואומרים "אדון עולם" אחר סיום התפלה. וזה הוא הסדר שאחר שעסק בתורה בתור עצה הראשונה לנצח את היצר הרע, ועוד לא נצחו. היינו "מאימתי", שעוד מפחד מפני היצר הרע. "קורין את שמע", והיא העצה השנייה. ואם גם אז לא נצחו, מרמזות לנו האות הראשונה של הש"ס מ' מ"מאימתי", והאות האחרונה של הש"ס ת' מהלכות את העצה השלישית, היינו זכירת יום המיתה.

ומעתה נבוא לכוונת אגדות הש"ס הראשונה והאחרונה שנזכרו לעיל, דהנה ימי חיי האדם נחלקים לשלשה זמנים: ימי העלייה, ימי העמידה וימי הירידה. ימי העליה הם נמשכים מעת היוולדו עד מלאת לו בערך עשרים שנה, אז צריך האדם להשלים נפשו בתורה וחכמה ומדות תרומיות ונעלות, יען האדם פרא יולד והמוח בראשו הוא גלמי וצריך לעבדו ולציירו ולסגלו להבין ולהשכיל, לרכוש לו זכרון וחריפות. וכיון שעל פי רוב בזמן הזה לא ימנעוהו דאגות וטרדות, צורכי גופו המה על כתפיהם של הוריו, הם דואגים להכין לו לחם חקו, יכול הוא להשתלם אז בתורה וחכמה. וכמו שאמרו חז"ל בקדושין "רחיים בצוארו ויעסוק בתורה". ורק בימי שחרותו, בעוד שלא הכניס צווארו בעול הרחיים ואינו טרוד בטרדות הפרנסה עבור ביתו זו אשתו ובניו, יכול לעסוק בתורה. וזהו מאמר האגדה שלש משמרות הוי הלילה, העולם הזה שדומה ללילה. משמרה ראשונה חמור נוער, כי נודע שהחמור הוא היותר סכל בין החיות, כמאמר חז"ל בבבא בתרא ע"ד "כל אבא חמרא", ופירש רש"י שוטה כחמור, כי החמור בעל מזג קר, כמאמר חז"ל חמרא בתקופת תמוז קרירא ליה, והחכמה תשים קנה בלב בעלי חם המזג, ולכן משמרה הראשונה חמור נוער, אז צריך לנער הסכלות מעליו. וזהו האגדה בסוף הש"ס, מה יעשה האדם ויחכם, כי זה חובו הראשון של האדם. והתשובה היא, ירבה בישיבה, שיעסוק בהתמדה ובשקידה רבה בתורה וחכמה, ויגעתי ומצאתי תאמין. ימי העמידה הם בעת שהאדם מתחיל לשוט במצולות מלחמת החיים, יוצא לעולם הרחב עולם העשייה, כונן לו בית, נושא אשה ועוסק בעול הפרנסה עבור בני ביתו, לא ינוח ולא ישקוט אף רגע, גלי הזמן יטרדוהו, יומם וליל יבעתוהו, ומנוחה ידריכוהו, כמאמר נעים זמירות ישראל "היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה", אז לא יוכל לעסוק בתורה, ורק אל הלחם ישא עיניו. ועל הזמן הזה אומרת האגדה, משמרה שניה כלבים צועקים, כנודע שהכלב הוא רעב תמיד, כמאמר המלך החכם "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה". ואמרו חז"ל לית עניא מכלבא. ובתקונין איתא צווחין ככלבין הב לנא מזונא", והאדם הוא אז צועק ככלב על המזונות והפרנסה. ומייעצת האגדה, מה יעשה האדם ויתעשר, ירבה בסחורה ויהיה משאו ומתנו באמונה. וימי הירידה בסוף הלילה, אחרי עברו רוב שנותיו, אז על האדם לדאוג לעתידות בניו. ועל זה אמרה האגדה, משמרה שלשית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה, שדאגתם של ההורים על בנין יסוד קיומי לבניהם אחריהם יונקת לשד עצמותם חלבם ודמם, ומתייעצים בלי הרף על הדרך הנכונה והאמצעים איך להקים דור אחרון ולהמשיך שלשלת הדורות במדות נעלות ונשגבות. והעצה לזו היא מה יעשה אדם ויהיו בני זכרים, כמו שאמרו חז"ל בקדושין, אשרי מי שבניו זכרים, שהבן הוא ממשיך קיומו והוא ירשו, כמאמר חז"ל כי מי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מתמלא עליו עברה. והטוב לאדם שישאיר אחריו בנים צדיקים, והם ילכו אחר מיטתו, וכמו שאמר הכתוב "ויוסף ישית ידו על עיניך". והתשובה היא שבבחרותו ישא אשה ההוגנת ויקדש עצמו וכו', וירמוז גם כן שהנשמה נקראת "אשה", כמו שכתב הזוהר הקדוש, ובימי הירידה יטהר האדם את מחשבתו ומעשיו ויקדש עצמו בעבודת ד' תמידית. וזהו "ואשה מספרת עם בעלה". וינחיל בזה הטוב לבניו, וישאיר דור ישרים יבורך, בנים נאמנים לד' לעמו ולתורתו, לתועלתם הקיומית ותועלתו הנצחית. מעתה דברי האגדות מחוברים ומשולבים זה בזה כשלהבת בגחלת. וה' יתברך יזכני לעבדו בכל לב ונפש באהבה ושמחה ולגאולה שלמה במהרה בימינו אמן סלה.

(מנחת הקומץ, הקדמת המחבר).


הרב קלונימוס קלמן צוקרמן הי"ד, נולד בגליציה בשנת תרל"ו (1876) לאביו החסיד הגדול בתורה וביראת ה' רבי ברוך בנדיט. מצד אימו היה הרב קלונימוס קלמן צאצא של תלמיד הבעל שם טוב, רבי עוזיאל מייזליש מחבר "תפארת עוזיאל", "כרם שלמה", "עץ הדעת טוב" ו"מנורה הטהורה". בנוסף היה צאצא של המגיד מליזנסק. בהיותו כבן עשר התייתם מאביו, אמו שבה לבית הוריה בעיר רודניק והוא נשאר לגדול בבית אחי אביו, ר' אריה ליבוש צוקרמן, בעיר הובניב שבגאליציה. הוא למד בהתמדה יומם ולילה ש"ס ופוסקים, וכבר בגיל ארבע עשרה ידע בעל פה מאות דפי גמרא עם דברי הראשונים וכמה הלכות מכל ארבעת חלקי השולחן ערוך. הוא נדד ללמוד בראדמישל, בישיבתו של הגאון רבי יחיאל מיכל כהנא שפירא, מחבר ספר "דעת נבונים". בגיל חמש עשרה החל לכתוב את חידושיו וקיבל את ברכת רבו. הוא הוסמך להוראה מאת הגאון מראווא רבי דוב בעריש הכהן ראפאפארט מחבר ספר "דרך המלך" על הרמב"ם. על אף היותו צעיר זכה לחיבה יתירה מאת האדמו"ר האמצעי מזעלזא, רבי יהושע רוקח.

בשנת תרס"א (1901) מונה לרבה של יאבלונוב (אז גאליציה, כיום אוקראינה), הרביץ תורה ברבים והתחבב על כל בני קהילתו. הוא נודע כפוסק מובהק ונשאל שאלות רבות בהלכה. בין השואלים היו גם גאונים וצדיקים מפורסמים רבים. תשובותיו יצאו לאור בשו"ת "מנחת הקומץ" (קאלאמיא, תרצ"ז 1937). בנוסף חיבר את כתבי היד הללו "מנחת הבוקר", "שו"ת מהר"ק על ארבעת חלקי השלחן ערוך, "זרע ברוך", "אמרי ראש" פלפולים על סוגיות הש"ס ודרשות למועדים שונים. בנו הבכור היה הרב ברוך בנדיקט אב"ד טילאנעט שבביסארארביה, ששרד את השואה, היגר לארה"ב, עמד בראש בית המדרש "מנורה הטהורה" בקליוולנד ונפטר בלא ילדים בי"ט בתמוז תשכ"ב. שאר ילדיו של הרב קלונימוס קלמן, ובהם בנו הצעיר ר' עזיאל מרדכי, נספו.

כתביו קיבלו הסכמה מאת רבי יהושע הורוויץ מדזיקוב מחבר שו"ת עטרת ישועה. הספר "מנחת הקומץ" יצא לאור שוב בניו יורק בשנת תשכ"ז, בהוצאת קרוב משפחתו, רבי דובעריש ב"ר אהרן צוקרמן, עם הקדמה על תולדות המחבר. תולדותיו הובאו גם ב"אלה אזכרה", כרך ז.

בעקבות פרסום ספרו פנתה אליו ישיבת חכמי לובלין בהצעה נכבדה שיבוא לשמש שם כר"מ, אך הרב דחה הצעתם, מתוך מחויבותו לבני קהילתו. על כאבו הנורא על איבוד כתביו בימי מלחמת העולם הראשונה כתב: "לעולם לא אשכח להודות ולהלל לד' על הטוב אשר עשה עמי והחסד אשר גמל עלי בימי המלחמה האיומה בעת שנשארתי ערום מכל רכושי ביתי וספרי הרבים וכל מטלטלי נשרפו ונבוזו וממש רק במקלי הלכתי בגולה תוך גולה איך כל הכתבים שלי אשר כבר היו אז למדבה נשארו לי וזה היה חלקי מכל עמלי בם מצאתי נוחם לנפשי כי לכל יש תמורה אך לרעיוני האדם אר הנה הרה ועמל אין תמורה". לאחר תום המלחמה חזר לעירו ואשתו נפטרה.

בתחילת מלחמת העולם השנייה נכבשה יאבלונוב על ידי הקומוניסטים. בשנת תש"א (1941) המקום נכבש על ידי הגרמנים ובעלי בריתם, והיהודים נרדפו, נשדדו ונרצחו. הרב, רוב בני משפחתו וקהילתו גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ ונספו שם בתמוז תש"ב (1942). כיום לא נותרו צאצאים חיים לרב קלונימוס קלמן צוקרמן.

תשובה ממנו הודפסה בקובץ חידושי תורה "פרי תמרים", טו, טבת תשמ"ד, סי' של.

התמונה המובאת כאן הובאה האדיבות בית המכירות הפומביות Winners.

בכל המעשים ‏יש דין ורחמים וצריך להודות לה' על רחמיו / הרב שמעון זאב מנלה הי"ד

וארא, ו,ב: "‏וארא אל אברהם יצחק ויעקב", רש"י, ‏וארא אל האבות. והקשה רא"ם וכל ‏המפרשים, היה לרש"י ז"ל לומר "וארא ‏לאברהם ליצחק ויעקב", או לא יאמר כלום, ‏דרש"י ז"ל אין מחדש הכא שום חדוש.

‏לכן נראה לי דרש"י ז"ל מפרש בזה דבור ‏דבור על אופניו, דהכתוב מסדר והולך "‏וארא אל אברהם יצחק ויעקב וגם הקמותי ‏את בריתי לתת להם ארץ כנען, לכן אמור ‏לבני ישראל והוצאתי אתכם והבאתי אתכם ‏אל הארץ ונתתי לכם מורשה", עד כאן. ותמוה ‏מה שייכות ודביקות זה לזה כיון  דהבטיח ‏לתת ארץ כנען לאברהם ליצחק וליעקב, ‏ואחר כך אמר "לכן אמור לבני ישראל והבאתי אתכם ‏אל הארץ", על זה כתב רש"י ז"ל דאברהם ‏יצחק יעקב הם היו אבות לבני ישראל, והם היו ‏בניהם, ובעל כורחי צריך אני לשלם הבטחה ‏לבניהם לתת להם ארץ כנען.

וארא, ט,כח: ‏"‏וישלח פרעה ויקרא למשה ולאהרן ‏ויאמר חטאתי הפעם ד' הצדיק ואני ‏ועמי רשעים". וקשה וכי עתה לבד חטא, והלא עד עתה ‏חטאו הרבה פעמים. ‏ועוד קשה אמאי קרא חטא, הא חטא הוא ‏שוגג, והוא חטא במזיד ובמרד.‏ ‏ועוד הא הוא עצמו אמר "ואני ועמי ה‏רשעים", משמע מזידים.

‏‏ונראה כי פרעה מתנצל עצמו כמתודה ‏ואומר הפעם הראשונה כשאמרתי "מי ד'" ‏צריך אני להיות נחשב שוגג, יען שלא ‏הכרתי עדיין את מי שאמר והיה העולם, ‏ואחר כך משום דעבירה גוררת עבירה, ‏ממילא באנו לידי "אני ועַמי הרשעים" להיות ‏מזידים, ואן כן צריך להחשב לי הכל שוגג.

‏ובמדרש רבה פירש "חטאתי הפעם", לפי שד' ‏אמר "שלח העז", והזהיר ועַשה מעשה צדקה, ‏ואני ועמי רשעים, שלא שמו לבם לדבר ד' ‏ועזבו אנשיהם ומקניהם בשדה ומתו.

‏‏ וארא, ט,כח: "‏ורב מהיות קולות וברד". כתב רש"י, ‏די לו במה שהוריד כבר. ונראה לי כוונת ‏רש"י ז"ל, דהנה קשה דהיה כאן לכתוב כמו ‏בצפרדעים "העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים", היה כאן לכתוב "ויפסוק הברד ממני", ועוד דעתה ברגע זה אמר "ד' הצדיק ואני ועמי הרשעים", אם כן צריכים על זה לקבל עונשם, ואם כן אמאי אמר די לו וכו'. על זה פירש רש"י ‏ז"ל, ודי במה שהוריד כבר, וכבר קבלנו ‏עונשינו עד עתה.

וארא ט,כט: "‏ויאמר אליו משה כצאתי את העיר ‏אפרוש את כפי אל ד', הקולות ‏יחדלון". ‏וקשה לי למה צריך לספר לו, וגם למה ‏הודיע איך יתפלל אם בפרישת כפיים. ‏ועוד למה לא כתיב "ויעתר אל ה'" כמו לעיל.‏

‏‏ועוד דרש"י כתב לעיל לפי שהיתה מלאה ‏גלולים. והקשו המפרשים איך התפלל על ‏צפרדעים. לכן נראה לי לומר כיון דמשה ‏הודיע לפרעה ממשלות וגדולות ה' יתברך, ‏כמה שנאמר "למען תדע כי לד' הארץ", לכן ‏הודיע אותו גם זה, כיון דהתוודה ואמר "ד' ‏הצדיק ואני ועַמי הרשעים", וקיבל על עצמו ‏עונשו, עבור זה איני צריך עצה להתאמץ ‏בתפילה עבורך כמו קודם, רק "כצאתי את ‏העיר ואפרש כפי" להתפלל, מיד "הקולות ‏יחדלון", כמו דאיתא בגמרא על רב יהודה ‏דכי שליף חד מסאני להתפלל. מיד אתי ‏מטרא, ואתי שפיר כנ"ל.

‏ובזה מיושב גם הקושיא מצפרדעים, ‏דקודם שהתוודה התפלל משה בתוך העיר, ‏כדי שלא לתת פתחון פה לפרעה. אך עתה ‏אחר שהתוודה, אמר לו בגלוי, איני מתפלל ‏עד אחר שאצא מן העיר המלאה גלולים.

‏‏וארא ט,ל: "‏ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון ‏מפני ד' אלקים והפשתה והשעורה ‏נכתה כי השעורה אביב והפשתה ‏גבעל והחטה והכממת לא נכו".

‏וכתב רש"י, "השעורה אביב" כבר ביכרה ‏ועומדת בקשיה ונשתברו כו' הפשתה גדלה והוקשה לעמוד בגבעוליה, כי אפילות ‏ועדיין רכות ויכולות לעמוד בפני קשה, עד כאן.

‏ויש לדקדק למה כתיב שני שמות "ה' ‏אלקים" עתה דווקא, וגם אצל מכות מצרים, ‏מהו זה.

‏ועוד מאי הסמיכות דכתיב "טרם תיראון ‏מפני ד' אלהים והפשתה והשעורה נכתה". ‏וגם לשון "נכתה" ואצל חטה כתיב לשון ‏"נכו".

‏‏ויש לומר כך דבוודאי יש בכל המעשים ‏הנעשים יש דין ורחמים, ואם כן בעשר מכות ‏היו גם כן דין ורחמים המרומז בשני שמות ‏אלו, היינו מה ששפט בהם היה דין, ומה ‏שפסקו מהם המכות היה רחמים, זה היה אצל ‏הירא דבר ד', אבל המצרים היו רובן ‏רשעים ומהפכין רחמים לדין, דמה ‏שמייסרין אותם הוא רחמים גמורים, ומה ‏דפסק מהם הייסורין הוא באמת דין דחזרו ‏לסורן על ידי כך, ומיושב גם מאי דכתיב שם ‏של רחמים קודם, דכך אמר לו משה "טרם ‏תיראון מפני ד' אלקים", יען שראיתם מה ‏שעשיתם רחמים לדין, דהפסקת היסורין הוא ‏רחמים וצריך על זה להודות לד' יען שריחם ‏עליו, אבל אתם מצרים, דרובן רשעים ‏וחזרו על ידי זה לסורן, כמה שנאמר "וירא פרעה כי ‏חדל הברד והקולות ויוסף לחטא הוא ‏ועבדיו", ועשיתם מרחמים דין גמור. ‏ומיושב הסמיכות של "והפשתה והשעורה"‏ כאן באמצע, כמו שהקשה הרמב"ן ז"ל, עיין שם. אבל למה שפרשנו אתי שפיר, דרמב"ן ‏כתב בשם רב סעדיא גאון "הפשתה והשעורה נכתה", שהן דברי משה שאמר לפרעה. עד כאן לשון הרמב"ן.

‏‏ולפי שפירשנו נוכל לפרש דאמר כך ‏לפרעה, הלא תראו בעצמכם שתגרמו ‏להפוך גם בזו מרחמים לדין, ו"הפשתה ‏והשעורה נכתה" עתה "כי השעורה אביב" ‏ועומדת לאכילה, "והפשתה גבעל" ועומדת ‏לעשות מהם מלבושים, ועל זה רמז רש"י ז"ל ‏כבר ביכרה ועומדת בקשיה, ונשתברו משום ‏דנתהפכו לדין.

‏"‏והחטה והכוסמת לא נכו כי אפילת הנה", כתב ‏רש"י ז"ל פלאי פלאות נעשו להם, וזה ‏מטעם רחמים גמורים, וזה יותר מחוץ ‏לדרך הטבע, ומצידכם אין יכול להיות כך, ‏וזה פירוש פלאי פלאות. ונוכל לומר דגם זה ‏רמז רש"י ז"ל רכות ויכולות לעמוד בפני ‏קשה, לכן אמר לו מזו המכה עצמה תוכל ‏להכיר שתגרמו להפוך מרחמים לדין, וע"כ ‏כתיב "והפשתה והשעורה נכתה" עתה לשון ‏הווה, אף על פי שהיו מבושלים וראוין לאכילה ‏וראו מה החטא גורם. ומיושב הכל וד' יכפר עון.

(ספר "וראה ישר", פרשת וארא)


הרב שמעון זאב מנלה – חסיד גור ורב מופלג וחריף מהעיירה ינדז'יוב (פלך קילץ, שבפולין), נולד לפני שנת תרנ"ה, לאביו ר' דוד עזריאל. בשנת תרע"ב (1912) הוציא הרב שמעון זאב לאור בפיוטרקוב את ספרו "דרש טוב" ובו ליקוט גדול מכל דברי הבעל שם טוב המפוזרים במאות ספרים. היה זה ראשון ספרי הליקוטים לתורת הבעש"ט. הספר זכה להסכמת האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור, ושלשת אחיו רבי משה בצלאל, רבי נחמיה ורבי מנחם מנדל, ושני גיסיו – רבי יעקב מאיר בידרמן ורבי חנוך צבי הכהן לוין. עוד הסכימו על הספר רבי יצחק זליג מורגנשטרן מסוקולוב, רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצא, רבי יואב יהושע וינגרטן מקינצק ורבי משה נחום ירושלימסקי מקעלץ.

בשנת תרצ"ב (1932) הוציא לאור בוורשה את ספרו "וראה ישר" ובו ביאור לפירוש רש"י על התורה, ותירוץ קושיות על פירושו. ככל הנראה בשל הוצאות הדפוס התאפשר למחבר להדפיס רק 47 עמודים הכוללים פירוש עד לפרשת "כי תשא" ומאמר אחד פרשת "בהר" ולפרשת "קרח". בעמוד האחרון כתב המחבר על כוונתו להדפיס בקרוב את שאר חלקי ספרו זה ואת ספריו "סוד קדשים" ו"מגדל עוז".

בי"ט באב תרצ"ט (4.9.1939) כבש בצבא הגרמני את ינדז'יוב. תוך זמן קצר נרצחו מספר יהודים, הוחרם רכוש היהודים והם חוייבו בתשלומי כופר. כעבור תשעה חודשים הם רוכזו בגטו שהוקם בעיירה ונלקחו ממנה לעבודות כפייה. בהמשך גורשו לגטו גם יהודים מערי מערב פולין, היהודים בגטו חויבו לגלח את זקנם והוחרמו מהם הפרוות. בחודש 03.1942 הגטו הוקף בגדר תיל ונאסרה היציאה ממנו. בד' בתשרי תש"ג (15.09.1942) גורשו תושבי הגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה בידי אנשי ס"ס ושוטרים אוקראינים. מספר יהודים הועברו למחנה עבודה ונרצחו בהמשך.

הרב מנלה מוזכר בספר הזכרון לקהילת ינדז'יוב כמי שנספה בשואה. הכתבים שלא הספיק להוציא לאור אבדו. ספרו "וראה ישר" הוא נדיר ביותר, ויצא במהדורה נוספת בתוך "ספר הזכרון לרבי משה ליפשיץ" (ניו יורק, תשנ"ו).

אל נתייאש. כי אם עת צרה היא ליעקב, אך ממנה יוושע / האדמו"ר מסטולין רבי משה פרלוב הי"ד

תמונת רבי משה פרלוב הי"ד

אהובי אחי ורעי. עת צרה יהא ליעקב. עם ישראל נמצא עתה במצב כמו ספינה מטורפת בתוך גלים נוראים של ים זועף, וחיות הים האכזריות והמאוסות פותחים את לועם ולבלעם חיים, מאין מפלט, כי על היבשה אורבים נחשים ועקרבים אכזריים ומאוסים, כעס עצום ערוך למלחמה. מקרי העת הקיפום ראש ותלאה, החשיכו פניכם כאפר, והולכים שחוח ונדכא תחת קושי השיעבוד, בכל יום ויום מתרבים גזירות קשות ורעות כשואה וכחתף, רטט ושבץ אחזתם מפחד שלופי חרב הנרתחים בלי חמלה.

הנשמה והגוף מכל חלאת מין האנושי ומפלצות ותועבות האדם נתחברו ובידים טמאות וצפרניים גסות קורעות את לבם של ישראל. ובפרסות טמאות רומסים את כל הקדוש לעם ישראל בחוצפה ועזות נוראה. בארצנו הקדושה והיקרה תוב"א נשפך דמם של ישראל כמים, עד שכשל כוחינו מסבל, ומעמקי לבינו נזעק זעקה גדולה ומרה: אהא ה', עד מתי?! הלנצח תאכל חרב?!

אבל אל נתייאש. כי אם עת צרה היא ליעקב, אך ממנה יוושע, כן הבטיח לנו ה' יתברך על ידי ירמיה הנביא, וכבר אמרו לנו חז"ל בסנהדרין (דף צ"ז) "אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא בו, תלמידי חכמים מתמעטים והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה שנייה ממהרת לבוא". ועל הזמן הנוכחי רמזו חז"ל, ואין לנו עצה אחרת רק להתחזק ולהאמין ולבטוח בה' יתברך, ונאמין באמונה שלמה, כי רק הוא יושיענו, ואף על פי שאנחנו לא כראוי לפני ה' יתברך, ואין לנו עתה צדיקים גדולים העומדים בפרץ, כי סעו המה למנוחות ואותנו עזבו לאנחות, אך ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו יפדנו, כמו שאיתא בספר הקדוש "בית אהרן" של כבוד קדושת אדוני אבי זקני הרב הצדיק זצ"ל זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, שמביא בשם כבוד קדושת אדמו"ר הקדוש הרב ר' ברוך זצ"ל זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל – "ברוך פודה ומציל ברוך שמו", היינו שהקב"ה בעצמו עושה הפדיון בשמו הגדול ומשפיע כל טוב לישראל. וכמו שאיתא בספר הקדוש "רוקח" (סימן רט"ו) בשם ה"פסיקתא רבתי" על הפסוק "רני ושמחי": אמר להם הקב"ה למלאכי השרת, בואו ואודיע אתכם צדקתן של בני ישראל, שאני טענתי בעולם כמה פעמים צרות וייסורים הבאות עליהם בכל דור ודור ובכל שעה ושעה, ולא בעטו בי, וקוראים עצמן "רשעים" וקוראין אותי "צדיק" בפני רבים, והם אומרים בלשון הזה "אבל אנחנו חטאנו עווינו, כי אמת עשית ואנחנו הרשענו". לפיכך מקלס שלמה את כנסת ישראל "אשת חיל מי ימצא" וכו' "אם חומה היא" וכו'.

עתה תקבלו את החיים והשלום מאדון השלום, ותחוגו את חג המצות בכשרות ובשמחה בחדוה ודיצה, ויחדש עלינו ה' יתברך את השנה בגזירות טובות ישועות ונחמות, וכל משאלות לבבנו ימלא בכל טוב באריכת ימים טובים דשנים ורעננים ומוצלחים, ואור האושר והצלחה יאירו נצח דרכינו בחיים, ויתרומם קרננו ומזלנו למעלה למעלה, עד מרום פסגת הצלחה, ונעלה אבר כיונה לעוף להסתפח בנחלת ה' בביאת גואל צדק במהרה בימינו, והיו בשלום ובטוב.

כחפץ ידידכם הדורש שלומכם הטוב ומברכם בכל טוב עד העולם.

משה בהרה"צ ישראל

(מכתבו של האדמו"ר רבי משה,לי הי"ד מסטולין אל אנ"ש בדטרויט, בפרוש השואה הנאצית. בית קרלין סטולין, עמ' שמב).

רבי משה מסטולין מדד הכל על פי מידת יראת השמים שתצא מכל דבר: הוא היה אומר "ללמוד ולהתפלל הרי חייבים, ואם מזדמן לעשות משהו אחר, ענין של רשות, יש לשאול: איזו יראת שמים תצמח מכך?". הוא נהג לחזור על דברי סבו על הפסוק: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" – פירוש הדבר שתדמה עצמך לאדם הלובש תמיד בגדים לבנים וחדשים, יקרים מאד, וצלוחית של שמן לו על ראשו ועליו להיזהר בכל רגע, שאם ינוע ראשו ילכלך השמן את בגדיו ויעלה כתמים הרבה". יראת שמים לדעתו הייתה המפתח לכל. ללא יראת שמים בלב לא תתכן מסירות נפש אמיתית, ובלי מסירות נפש אין כל ערך לעבודה. לכן ללא יראת שמים, אין אדם מסוגל לשמור באמת תורה ומצוות, ואדם ללא יראת שמים נמצא בסכנה עצומה כשהוא יחידי, כי הוא עלול לחטוא. וכך היה אומר לחסידיו: "כשיש יראה מה טוב, וכשאין חס ושלום יראה הרי ברור שצריכים לפחד תמיד מפני חוסר היראה".

הוא היה אומר בשם אבותיו ובשמו: כתוב "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו". כתוב "נדברו" ולא "דברו", היינו מעצמו יצא הדיבור שלהם, כביכול דבר את עצמו, ורק אז "ויקשב ה'", רק אז הם יכולים להקשיב לקול ה', ורק אז "וישמע ה' ויכתב בספר". כל מעשה שעושה יהודי בעולם הזה, נכתב למעלה, ומכל זה נעשה ספר אחד גדול, וזהו "זה ספר תולדות האדם". וכיצד מגיעים לזה? בכוח המילים, המתפשטות לכל אברי האדם. וזהו מה שאמרו שתפילה זו עבודה שבלב, ואיזו עבודה שבלב – זו תפילה. אף שאין היא אלא בלב – היא נקראת עבודה.

(אלה אזכרה, ה, עמ' 49-48).


האדמו"ר רבי משה מסטולין (ליד פינסק, פולין), נקרא בפי החסידים ובני העיירה "ר' משה'לה". הוא נולד השנת תרנ"א לאביו האדמו"ר מסטולין, "הינוקא", רבי ישראל פרלוב, ומנעוריו ניכר בו גי נוצר לגדולות. הוא היה גאון בנגלה ובנסתר ובקי בכל מכמני התורה, והתפלל וקיים את המצוות בהתלהבות רבה, באש קודש. את עיקר חינוכו קיבל רבי משה מאביו. רבי משה היה תלמיד חכם מוסמך, גדול בתורה, בעל מעשים טובים וגומל חסדים, אוהב ישראל בכל נפשו ומאודו, עסקן שפעל בצניעות והיה מעורב עם הבריות ובעל השכלה כללית. נשא לאשה את מרת דבורה לאה בת רבי פנחס רבינוביץ מקנטיקוזבה. זמן קצר לאחר נישואיו חזר לחצר אביו בסטולין, והמשיך לעלות מעלה מעלה בתורה ובחסידות. לאחר פטירת אביו בשנת תרפ"א (1921) חלק עם אחיו את הירושה הרוחנית שלו, ורובם כיהנו כאדמו"רים וניהלו בתי מדרש בערים נפרדות. רבי משה ניהל חצר חסידית של אלפי חסידים בסטולין. נמשכו אליו היהודים העמלים, מפשוטי העם שאינם מחשיבים את עצמם, מבין חסידי אביו, והוא שמח בקרבתם יותר מאשר בחסידים העשירים. הוא התרחק מעסקנות מפלגתית ופעל במסירות נפש, יחד עם רבה של סטולין, הרב אשר פיאלקוב, להקמת תלמוד תורה בעיירה, בה למדו כארבע מאות תלמידים. בשנת 1922 הקים ישיבה, שנקראה בתחילה "אהל משה" ולבסוף "בית ישראל", בה למדו למעלה ממאה תלמידים, ורבי משה לאחזקת הישיבה. בראשות הישיבה כיהנו הרב משה קופולוביץ (בשנים תרפ"ו-תרפ"ח), הרב יעקב גרינברג הי"ד מסלונים והרב שמעון ז'ליכובר הי"ד.

רבי משה קירב את הדור הצעיר, היה ער לבעיות החינוך והיה מראשי הפעילים בארגון הבלתי מפלגתי "תפארת בחורים" שנועד להפיץ תורה בקרב הציבור הרחב והנוער העובד. הוא קירב כל יהודי ומצא בכל אחד את הנקודה היהודית הפנימית והטהורה. הוא זכה להערכה על פעילותו הציבורית בסטולין גם מצד הממשלה הפולנית, שהעניקה לו אות כבוד. לרבי משה היה קישור נפשי עמוק עם אארץ ישראל והוא ביקר בה פעמיים, בסתיו תרצ"ד ובשנת תרצ"ח (1933, 1938) ושמח והתרשם מבניין הארץ.

קרוב לעשרים שנה ניהל רבי משה את עדת חסידיו בסטולין, הרבה התורה ובתפילה שעות מרובות ביום, עודד את חסידיו לדיבוק חברים, לעמלה של תורה ולתפילה אמיתית בהתלהבות. דברי תורתו וחידושיו כללו רעיונות עמוקים ומשובבי לב, וכמעין המתגבר היה מחדש חידושים בכל ענפי הרוח.

בשנת תרצ"ט (1939), לאחר כיבוש סטולין בידי הסובייטים, הרבי נרדף, סבל קשות, נושל מביתו והטילו עליו מיסים כבדים. בעקבות הכיבוש הגרמני סבלו היהודים מרעב, ופליטים רבים נהרו לסטולין, ובהם כאלף אלמנות ויתומים ניצולי הטבח בדיוד-הורודוק הסמוכה. על אף המצוקה הקשה עשה הרבי כל מאמץ לסייע לפליטים בהקמת בתי תמחוי ובאיסוף בגדים עבורם. גם לאחר שהיהודים גורשו לגטו המשיך הרבי לדאוג לחלשים ולרעבים, לחזק ולעודד את הכושלים ולעורר ביטחון בישועת ה' ותקווה לימים טובים יותר.

בתיה קמפינסקי ליברמן העידה ששמעה את הרבי אומר ליהודים אחדים לאחר שהגיעו ידיעות קטועות על מפלת הנאצים ליד מוסקבה: "יהודים, עוד נזכה למפלת עמלק ולישועה קרובה!".

בבוקר בכ"ט אלול תש"ב, ערב ראש השנה תש"ג (1942), רוכזו כל יהודי סטולין בכיכר השוק והובלו למקום רציחתם.

כן נספו הרבנית דבורה לאה, בניהם:

– רבי נחום שלמה, חתן הרה"ק אשר אלימלך מקוזניץ, רעייתו פעריל יהודית ובתם הקטנה.

– ר' דוד.

– ר' אהרן.

– בתם חיה שרה.

יש גויים מקומיים שטענו בשנת 1945 שהרבי, אחיו, רבי אשר, וגיסו, רבי יעקלה, הסתתרו בבית המרחץ בחצר הרבי ונספו שם בשריפה שלשה ימים לאחר הטבח.

בשואה נספה גם אחיו, האדמו"ר רבי אברהם אלימלך פרלוב מקרלין ורבי אהרן, שישב בוורשה, הסתתר במחבוא וכשראה גוי רודף אחר אשה הרה ועמד לרצוח אותה, התפרץ ממחבואו ונורה בעודו מנסה להוציא את הרובה מידי הגוי. הי"ד.

על האדם לוודא שעסקיו ופרנסתו לא יגרמו למכשולים לדרך התורה והמצות / הרב ישראל פריינד הי"ד

תמונת הרב ישראל פריינד הי"ד

"כי תשא את ראש בני ישראל וגו' העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" וגו'. ותנינא בשקלים (א,א) באחד באדר משמיעין על השקלים, שליחי בית דין היו יוצאין ומכריזין שמי שהגיע לכ' שנה הזכר יתן מחצית השקל. ומהסכום הנקבץ קנו קרבן ציבור, עצי המערכה, לחם הפנים ומלח וכו'. ועכשיו בזמננו שאין לנו בעוונותינו הרבים לא כהן ולא פר תקנו חז"ל לקרות פרשת שקלים בא' באדר או בשבת הסמוך לו, מבואר הכל באר היטב בספר החינוך פרשת תשא (מצוה ק"ה).

והנראה בטעם מצוה זו. כתיב "וברכך ד' בכל אשר תעשה", האדם עובד ועומל בכל כוחו ונפשו להחיות עצמו ובני ביתו, אבל הברכה במלאכתו וביגיע כפו מהקב"ה הוא. הוא הנותן כח לאבריו ומעטרו בשכלו עד שאינו נמשל לבהמה, ונעשה על ידי טובתו של הקב"ה מבחר היצורים המדבר וחושב מחשבות. והנובע מזה שאל יתגאה בעשרו, כי הוא שומר לבד כמו שהאריכו בספרים בזה, וכל הונו ורכושו לחצי ייחשב. הוא עמל ויגע וטרח בעדו, והקב"ה עזר לו שיוכל לעמול ולטרוח ושימצא ברכה בעמלו וטרחו, "כי יברכך ד' בכל אשר תעשה", על כן מי שמנדב מרכושו אפילו אלפים הוא נותן אינו רק חצי, ולא יוכל ליתן בתכלית השלימות.

ורמז במצוה זו מחצית השקל, כי כל מה שיתן מחצית הוא, כי הכל בידי שמים ואין נפקותא בין עני לעשיר. "העשיר לא ירבה" לא יוכל להרבות, "והדל לא ימעיט" אינו רשאי להמעיט. ואם הכל בידי שמים הוא ואנו רק כשומרים הנפקדים אצלינו רכושינו, מובן מעצמו ש"לא ירע לבבך בתתך לו", ובשמחה ובחדוה צריכין אנו למלאות מצות נתינת צדקה, כמו שחיינו מקבלים הוננו ורכושנו מהקב"ה עצמו בלי אמצעותינו וטרחתינו.

תנן (שקלים א,א) באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. נראה בדרך מליצה בעזרת ה' יתברך, דמשקלים הקריבו קרבנות ציבור וכל אחד ואחד נתן חצי שקל לצורך זה. ולמען שלא יתערב מחשבה זרה דעה נפסדה בלב הנותנים בתכלית נתינת ממונם לצרכי גבוה, הכריזו על השקלים ועל הכלאים, על תערובת המינים, שלא יאמרו הנותנים על חילם ועשרם "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" ואנו מקריבין משלנו, אלא תוכן הדבר להיפך, שיודיעו על ידי שיקמו מצות ה' לתת ממונם לחפצי גבוה, שכל מה שברשותם הכל מיד ה' נתן להם, ועל כן מחוייבים המה לקיים ציווי שלו כאשר ידרוש ליתנו בחזרה. על כן העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, כי להורות נתן שלא יתגאו בתוקף עשרם שאחד יכול ליתן יותר מחברו, כי הוא בעצמו העשיר משלו אין לו כלום והכל מאת ה' יתברך. ועל כן "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". וזהו כוונת מחצית השקל, כי "מי הקדימני ואשלם", ו"יברכך ה' [אלקיך] בכל אשר תעשה" ועל כן בוודאי מחצית לה', כי מי נתן לו בינה ושכל לעמול, כח וכשרון לאסוף הון, הלא ה', ועל כן בכל מה שיש לו מחצית לה' לצורכי גבוה. וכן בשנותן צדקה יתן בלב שלם ובנפש חפיצה, ברעיון טהור ובמחשבה זכה, ולא יתפאר על העני ולא יעלה על דעת הנותן כי משלו יתן לו, אלא כי הוא הנפקד על הפקדון.

וזהו דאמרינן במדרש רבה (הובא בילקוט אליעזר ערך צדקה אות י"ז) "אשרי משכיל אל דל", רבנן אמרי זה שמבריח עצמו מן המלכות, היינו שמבריח עצמו מן הממשלה על הממון אשר הוא נותן לדל. ואם כן עושה אשרי לו שהוא "משכיל אל דל", שעומד בבינת שכלו הישר נגד הדל. וזה כוונת המסורה שם אות ע"א "חסד ואמת נפגשו", היינו אם יפגש בחסד האמת, בעת גמילות חסד, יתנו כבוד לאמת, אזי תמיד רק "רש ואיש תככים נפגשו", היינו הנותן הוא לעצמו רש, כי משלו אין לו כלום והכל מיד ה', אלא החילוק בינו ובין המקבל הוא, שהוא הנותן לה' והמקבל גם "איש תככים", אבל באמת לא העשיר עושה חסד, כי מה שנראה ש"עשיר ורש נפגשו, עושה שניהם ה'", ואם כן לא עשיר הוא אלא לעצמו רש הוא, והשני איש תככים.

והנה מה שמעלה על לב האדם שכחו ועוצם ידו עושה לו חילו, הוא היות כי בעמלו יקבוץ הון ובנפשו יביא לחמו. אכן אם היה מקבל כל מה שיש לו בלי אמצעות עמלו מיד הקב"ה, בוודאי היה מכיר האמת, כי הכל מידו הגדולה של קונה שמים וארץ הוא לו. וזה שאמר (בתנחומא כי תשא ט') אמר רבי מאיר כמין מטבע של אש נטל הקב"ה מתחת כסא כבודו והראה לו למשה, ואמר לו "זה יתנו", כזה יתנו, שאם היו נותנים זה מה שאני בעצמי נטלתי מתחת כסא כבוד שלי, בוודאי לא היו חושבים שמשלהם נתנו, ועל כן "כזה יתנו", הכל מה שיתנו אף אם עמלו בקנייתו, כי "מי הקדימני" ו"יברכך ה' [אלקיך] בכל אשר תעשה". והנה עיקר רעיון דמצוות כלאים הוא כמו שכתבו המפרשים לומר כי ה' אדון הכל ולו נתכנו כישרונות ותוארי כל מין ומין, ועל כן הוא יודע שאין המין מתאים לזווגו עם המין השני. ועל כל הכריזו בא' באדר על השקלים ועל הכלאים, שלא תתערב מחשבה זרה בעשיית המצווה של צדקה.

ובדרך זה נראה עוד לתת טעם מדוע נתנו דווקא מחצית השקל ולא כולו, כי הגוף מחובר עם הנפש, ומה שמביא את האדם לפסול למחשבה זרה הוא הגוף, אבל הנשמה היא חלק אלוק ממעל וטהורה היא, ועל כן רמזה התורה שהנשמה היא שתתן במחשבה טהורה שלא להתפאר, ולא הגוף.

עוד נראה לי בעזרת ה' יתברך על פי מה שכתבו המפורשים לבאר הפסוק (תהלים נה,כד) "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך". כי באמת הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם, כי "ואספת דגנך" כתיב, הנהג בהם מנהג דרך ארץ, ו"לא לתוהו בראה" אלא "לשבת יצרה", ועל כן בוודאי מותר וגם חיוב הוא לעסוק ולהשגיח גם על ענייני וצרכי העולם הזה, אלא צריך שנשגיח כי על כל פנים יהיה חציו לה' וחציו לכם, שלא לבלות עתנו רק בדרכי עולם הזה והנאת הגוף, אלא אחוז בזה העיקר בתורת ה' וצרכי הנפש, ו"גם מזה אל תנח ידיך". אבל "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם", כי מקדישים ימיהם רק לצורכי גופם, אבל "אני אבטח בך", יש לי בטחון דמאן דיהיב חיי יהיב מזוני, ואחצה ימי לה' ולי. וידוע פירוש הפלאה ז"ל, "כי רוב מעשיהם תוהו", כי מה שיש לבני אדם מעשיהם לצרכם אינו תוהו, אלא מן הנכון הוא, אלא "רוב מעשיהם", ריבוי של מעשיהם יותר מן הראוי, הוא תוהו.

ובזה אמרתי להמתיק בלשון המשנה אבות (ה,יט) מה בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע וכו', אבל תלמידי אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין לעולם הבא. וקשה בעולם הבא הווא ליה למימר. אלא היא הכוונה כי גם בעולם הזה הם משגיחים על עולם הבא, וכאן בעולם הזה נוחלין לעולם הבא, שאוכלין בעולם הזה, אבל נוחלין גם לעולם הבא דייקא כאן בעולם הזה. וזה כוונת מחצית השקל, כי החצי ישאר לצרכי הגוף, אבל על כל פנים חצי האחר יתקדש ויעלה לצרכי גבוה.

ובשבת שקלים דשנת תרפ"ד לפ"ק הוספתי ליישב בזה מה שמובא בדברי שאול לפרשת תשא להקשות, דבפייט דפרשת שקלים נאמר "ושקל אשא בבית נכון ונשא", דמשמע שקל שלם. ואמרתי על פי הפלא"ה ותלמידו בעל חתם סופר ז"ל בלולב הגזול במאמר אתרוג הכושי וכו' (סוכה דף לו ע"א ד"ה דומה לכושי), דבזמן הזה ליכא מצווה ביישוב העולם, אולם לכשיבנה בית המקדש מצות יישוב ארץ ישראל היא מצוה כשאר מצות, וכשם שאין אומרים שלא להניח תפילין חס ושלום מחמת לימוד תורה הקדושה, כן אין מניחין ישוב הארץ בשבילה, והכל גם העסק בצרכי האדמה מצוה היא. ושפיר אמר "ושקל" שלם "אשא בבית נכון ונשא", והבן.

ומה מאוד נכון על פי זה מאמר בירושלמי הובא בילקוט אליעזר (ערך שקלים אות כ"ב) "זה יתנו", חד אמר לפי שחטאו במחצית היום יתנו מחצית השקל, כי לא חצו ימיהם ועוסקים היו כל ימיהם בצרכי גופם, וצריכים כפרה לחצי ימיהם. ומבואר המדרש בפרשת כי תשא וגו', זה שאמר הכתוב "ה' שופט זה ישפיל וזה ירים" וגו'. "זה" בגימטריא י"ב שעות, מחצית היום בשעות, והוא על דרך הנ"ל.

ועל כן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאיים. עיין בביאורו של הגאון הצדיק ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל לפרשת בראשית, בכל מה שכתב על הקרא "למינהו", ותמצא כי מיד ה' היתה זאת לייסד הטבע וכל תכונת כל מין ומין לעצמו לקיומו ותועלתו, ועל כן לא תערב זה עם זה, למען לא יהיו שני הפכים בנושא אחד. ואם כן גם זה נכלל תחת חוב הגדול אשר עליו כל העולם כולו מיוסד "למינהו". כי מין האנושי ומין האלוקות, צרכי הגוף והנפש, ענייני עולם הבא וענייני עולם הזה, יחדיו יהיו תואמים לפקוח עליהם, להשגיח עליהם בעין פקיחא לאחוז בשניהם, שלא ישיג האחד גבול רעהו יותר מן הראוי, כי "לא תוהו בראה" אלא "לשבת יצרה", ו"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", אלא נאחוז בזה וגם מזה אל יניחו ידינו, "ויהי נועם ה' עלינו" ומעשה ידינו יכונן, אמן כן יהי רצון.

(דרוש לפרשת משפטים שבת שקלים, תרפ"ז, קונטרס "שארית ישראל", בתוך "אלפי יהודה" עמו' יז-יח)

מה שאנו אומרים "ישראל נושע בה' תשועת עולמים וכו', על פי מה שפירש רבינו שר שלום מבעלזא זי"ע על הפסוק "הס קטגור וקח סנגור מקומו". וקשה להבין. אולם הכוונה היא אשר אף אם חטאי האדם הם מחצה על מחצה, אז הקב"ה בטובך הגדול תהיה למשען אל הסנגורים, וממילא יהיה סנגור אחד יותר, ויהי ד' למשען לו למען נאמו שלחתי. ויש לומר שזהו כוונת הכתוב "ישראל נושע בה' תשועת עולמים", תמיד הוא עומד לצד הסנגור, "גם היום יוושעו מפיך שוכן מרומים, כי אתה רב סליחות ובעל הרחמים". ויש לומר שזהו כוונת הכתוב "הושענא" גם היום להסנגור "למען טובך" מעולמי עד. ויש לומר שזהו כוונת הכתוב "ולכל היד החזקה" להסנגור "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" שבכל הדורות.

(בית אולפנא, א, עמ' קמד, בשם רבי ישראל פריינד הי"ד)

וכבר פירש כבוד קדושת אדמו"ר הרב הגאון רבי ישראל פריינד הי"ד אב"ד ססרגן, דברי הפייטן, "סלח לגוי קדוש", שהוא כולו קדוש, על כל פנים ביום קדוש, והגם שבמשך כל השנה לא מתנהג כשורה, אבל היום בצדק מגיע לו הסליחה, שאין כמוהו בכל הארץ. בשעות אלו של תפלת מוסף חולשה כללית יורדת לעולם, הפנים מתחוורים, האברים רועדים, ובעליל אפשר לראות איך שכל אחד מהעם הקדוש והטהור, מזה את דמו, מקטיר את חלבו, ומקריב את כחו ואונו על מזבח האמונה בעילאית בבורא עולם, שנתן לנו את היום האדיר הזה, ומכה על חטא ומתחרט על פשעיו וחטאיו, ומתחנן לה' יתברך שישוב וירחם עלינו ויחזיר עבודת המקדש על מכונה.

(זיו המנהגים, עמו' רא. הובא בספר הזכרון לקהילת ססרגן, עמו' 18)

בקשר לעבודת כהן גדול ביום כיפור, זכור אזכור מה שפירש כבוד קדושת אדמו"ר הרב הגאון רבי ישראל פריינד הי"ד אב"ד ססרגן בדרך מליצה פלוגתת חז"ל עם הצדוקים, שכידוע, הצדוקים אמרו שהכהן הגדול נותן את הקטורת על המחתה בטרם שנכנס לקודש הקודשים, כי בענן הקטורת יכנס, וחז"ל ברוח קדשם שקבלו מסיני דרשו, שנותן הקטורת לאחר שנכנס כבר לפנים. הקטורת מסמלת את ההתעשרות, כמו שכתוב "ישימו קטורה באפיך וכו' ברך ה' חילו", כדרשת חז"ל, ולזה כוונו הצדוקים, לומר, שמתחלה תהיה מטרת האדם להתבסס באופן חומרי, ולעבוד בכל מרץ ועוז ולהתמסר כל כולו להתעשר, ואחר כך לעת פנאי להיכנס גם לעבודה הרוחנית. אבל לא כן למדו חז"ל, מתחילה תכנס בכל ישותך לפנים, לעבודת הקודש, לעבודה הרוחנית, בלתי לה' לבדו, ואחר כך תשים הקטורת, סוף הכבוד והעושר שיבואו. ודברי פי חכם חן (שם, עמו' רג). והנה עלינו, לבני ישראל, לדעת לפני כל עסק או מלאכה שאנו רוצים לגשת ולעסוק בזה, לחקור ולדרוש מקודם אם ע"י עסק זה או פרנסה זו לא יהיה מכשולים וניגודים לדרך התורה והמצות, למשל אם ח"ו לא יהיה העסק כרוך בחילול שבת – או הרבה ביטול תורה שלא יהיה לו זמן לקבוע עתים לתורה – ושיהיה קצת זמן לחינוך ביתו ולהשגחת שאר עניני דת, ושלא יהיה לו זמן לילך לתפלת צבור אשר כל כך גדול שכרו וגדול עונשו ח"ו מי שיש בידו להתפלל בצבור וממונע את עצמו. ואחר כך אחרי התבוננות בכל זה שיהא יכול להיות יהודי בכל ענייניו ולא יפריע לו בדרך החיים של תורה, אז יקבל עליו המשרה או פרנסה ועסק. על כן אנו דורשים מקודם יש לכנס לפנים לקודש פנימה, הרמז שיהיה בטוח שיהיה דרכי קודש מכל הבחינות, ואחר כך אם הוא מובטח שלא יהא התנגדות לשמירת מצות והוא בפנים מוקף בקדושה יש ליתן קטרת הרומז עשירות פרנסה וצרכי חיים הנחוצים. לא כן הצדוקים דורשים להיפך מקודם יש לדאוג על צרכי הגשמיים וההצטרכות החיים ואחר כך אם יעלה בידו יכנס לקודש ואם ח"ו לא גם כן יסתפק בזה אבל העיקר שיהיה בטוח בקורת עשירות. ומזה יש להתרחק בכל כוחו רק לשום עינא פקיחא על כל דרכיו ומעשיו שיהיו על פי תורה. וזה נכון. ודברי פי חכם חן.

(ספר הזיכרון לקהלת ססרגן עמ' 18-17)

במשנה יומא פ"א מ"ג ערב יום הכפורים מעבירין לפניו [לפני כהן גדול] פרים ואילים וכו' כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה. וברש"י שם מתבונן בבהמות העוברות לפניו לתת אל לבו בהלכות סדר היום. והסביר כבוד קדושת אבא מאר"י ז"ל דהכהן הגדול היה שליח נאמן ורחמן לעורר טובות וחסדים מן השמים לכלל ישראל בעבודתנו הקודש ביום הכיפורים, ואם יהיה ח"ו בקטרוג למעלה שאינם כדאי לטוב כי הם חוטאים והתורה והמצות אינן כדבעי – הלוא כבר אמרו חז"ל בברכות רצונינו לעשות רצונך ומי מעכבך שאור שבעיסה ושיעבוד גלויות. הצרות והרדיפות הנוראות והגזרות בכל דור ודור הם גרמו הרבה. והנה דוד המלך עליו השלום כינה (בתהלים כב,יג) שונאי ישראל בשם "סבבי פרים רבים אבירי בשן כתרוני" – ולזה העבירו לפניו אלו הבהמות כדי שיתבונן בהם ללמד מהם ועל ידם סנגוריא על כלל ישראל, כי הם הפרים השונאי ישראלים הגורמים כל מיעוט עבודתינו. וכן היה רגיל מרן ז"ל להמליץ בדרך מליצה עם ישראל עשירים לא במעות אלא בדמעות, כמה וכמה דמעות נשתפכו ושופכין בני ישראל בכל עת וזמן ובפרט בימים הנוראים.

(ספר הזיכרון לקהלת ססרגן עמ' 18)

בנו הרב יעקב שלום מזכיר את חידוש התורה האחרון שאמר אביו בעת נסיעתם לאושוויץ: "ותכתב זאת לדור אחרון ומני' יראה הרואה מדרגת אדם גדול בענקים הי"ד – כשנסענו בדרך האחרונה לאושוויץ ואין לתאר ולשער גודל הדחק והצפיפות ושפלות אנשים ונשים זקנים חלשים יונקים וילדים כולם דחוקים בקרון הרכבת – מלווים עם רוצחים הונגרים וגרמנים ימח שמם – והנה באמצע נסיעה בראות הנשים בחוץ דרך חלון קטן החיים העליזים בימי קיץ איך נשים מטיילים עם ילדיהם ואנו והם נשים צדקניות נוסעים בצורה כזו לדרך ים סוף – פרצו בכי גדול ונורא, מה נשתנה אלו מאלו בעוןנותינו הרבים? אז שמעתי פירוש כבוד אאמו"ר דברי תורה האחרונים שזכינו לשמוע מפיו וזה המשנה באבות אומר "ההולך בדרך ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מתחייב בנפשו". פירש רבינו באותו מעמד מעניינא "ההולך בדרך", הכוונה בדרך כל הארץ וסוף כל אדם, הלוא אנו רואים ויודעים ומרגישים שהולכים ונוסעים בדרך כל אדם למות – ואז גם כן בוכים ומתאוננים על נוי חיי הגוף וכאבים צער הגוף העובר וכלה. ואם גם ברגע זה לא נותנים לב להתבונן על תכלית החיים של ישראל וצריך להפסיק ממשנתו, ועל זה יש בוודאי לבכות, "הרי זה מתחייב בנפשו" ונשמתו.

(ספר הזיכרון לקהלת ססרגן עמ' 19-18).


הרב ישראל פריינד הי"ד, מגדולי הרבנים בהונגריה, נולד בסביבות שנת תרמ"ה (1885) לאביו הרב משה. היה תלמידו המובהק של אב"ד גרוסוואדיין הרב משה (צבי) הערש פוקס מחבר ספר "יד רמה", וכן תלמידם של אב"ד פרנקפורט דמיין הרב שלמה זלמן ברייער ושל הרב שמחה בונם סופר ה"שבט סופר" מפרשבורג. הרב היה גאון בתורה, איש אשכולות ובעל שאר רוח, למדן חריף ומעמיק, דרשן מפורסם ובעל מידות תרומיות, מנהיג קהילתו ומראשי ועד הרבנים בלשכה המרכזית של היראים בזימברגן. בשנת תרע"א (1911) נשא לאשה את מרת אסתר לאה בת המנוח הרב משה דוד סופר אב"ד סאסרגן שבטרנסילבניה (כעת רומניה, בעבר הונגריה) ונכדת רבי חיים סופר בעל ה"מחנה חיים". לאחר נישואין מילא את מקום חותנו כאב"ד סאסרגן, החזיק שם ישיבה, בה העביר שיעורים מידי יום והרביץ תורה ברבים במשך עשרות שנים. זמן קצר לאחר נישואיו נפטרה אשתו והרב נשא לאשה את אחותה מרת מרים רחל.

היה רועה נאמן לעדתו ולכל עשרות הכפרים והישובים שבסביבתה. הרב הופיע מספר פעמים לפני המלך והשרים, בייחוד בימי מצוק וצער, בכדי להמליץ טוב על אחינו בית ישראל. הוא פעל אצל ראש העיר לביטול גזירת העירייה שעל כל החנויות להיות פתוחות אף בשבת.

בהנהגת הרב פריינד ובהנהגת האדמו"ר מסוליצא רבי יעקב ישראל וישורון רובין הי"ד, הייתה ססרגן לעיר של תלמידי חכמים, חסידים ואנשי מעשה. בכל שנה שרו את הניגון "וכל מאמינים
 בבית הרב פריינד בשמחת תורה לעת המנחה, מתוך דבקות ורטט של קדושה. בשבת שובה ובשבת הגדול היה הרב דורש בבית הכנסת המרכזי והאדמו"ר היה מגיע לשמוע את דרשותיו, שנאמרו במתיקות מיוחדת ונשמעו בקשב רב. בשבתות הקיץ היה הרב מעביר שיעור קבוע בפרקי אבות. הרב נסע כמעט מידי שנה למקום מעיינו לריפוי מחלות קיבה ומעיים בכפר "סנט ג'ורג'", ושם היה מספר סיפורים על גדולי תורה ומוסר שיחות חסידיות על צדיקים (ראה סיפוריו ב"עולמו של אבא", עמ' שכ-שכא).

הרב והרבנית פריינד גורשו לאושוויץ, שם נספו בט"ו בסיון תש"ד.

חלק ממשפחתם נספה גם כן:

  • בתו הרבנית רחל, אשת הרב חיים סופר (חתנו של הגאון רבי הלל פאלק), נספתה בי"ז בתמוז תש"ד עם ילדיה אסתר לאה, רבקה, יעקב שלום ובריינדל פעסיל.
  • בנו הרב משה צבי פריינד הי"ד, משנת 1937 היה אב"ד סנט מיקלויש (געארגהעני). היה עמקן ושקדן עצום ובקי בכל חדרי התורה. בשנת תש"ב גויס בכפייה למחנה עבודה ונשלח לאוקראינה. בדרך חזרתו בשנת תש"ד היה עם קבוצת יהודים כאשר חיילים הונגרים פתחו לעברם באש ורצחו כמעט את כולם. הרב משה צבי זרק את עצמו על הארץ והעמיד פני מת, אחר כך קם, נמלט והגיע הביתה. אך זמן קצר אחר כך, למחרת חג הפסח, הוא גורש לגטו יחד עם זוגתו הרבנית חיה הדסה וילדיהם ישעיה והלל, משם הם גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ ונרצחו שם. הי"ד.
  • בתו הרבנית שרה לאה, בעלה הרב יעקב הלל ליכטנשטיין הרב מבטלען, ובתם פעסיל.
  • כלתם הרבנית חוה טילא (אשת בנם הרב דוד יהודה) ובתה אסתר לאה.
  • בנו, הבחור המופלג חיים הי"ד, תלמיד מהר"ם בריסק הי"ד, נשאר במחנה עבענזע.

בניו הבכור הרב דוד יהודה והרב יעקב שלום שרדו את השואה ועלו לארץ ישראל. הרב דוד יהודה נבחר עוד בחייו כרב הצעיר של ססרגן, וכיהן בארץ כרב במספר קהילות בנתניה ובירושלים. הרב יעקב שלום כיהן כר"ב בישיבת מהרי"ט בבני ברק.

הרב הדפיס מאמרים בכתבי עת תורניים (כגון "ילקוט יוסף", "תל תלפיות") והשאיר אחריו הרבה כתבי יד עם חידושי תורה: תשובות, דרשות ופלפול שחיבר במשך ארבעים שנה. "וחבל כי כמעט הכל נשאר בגעטאו ורק מעט מן המעט הנשאר מקוים לאסוף ולהדפיס אי"ה כאשר היו בקשתו האחרונה באוישוויץ לפני פרידתנו שנשתדל להוציא לאור משהו מכתב יד קודשו שיישאר" (מדברי בנו הרב יעקב שלום, ספר הזיכרון לקהלת ססרגן, עמ' 19).

ביאורו לפירוש רבינו בחיי הובא בספר "קונטרס הוספות לספר רבינו בחיי", שיצא לאור בסוף ספר "תורת חיים" לר' חיים כהן, מהדורת ירושלים תשי"ט, עמ' 3).

שרידים מחידושיו של הרב ישראל פריינד יצאו לאור בקונטרס "שארית ישראל" (הודפס בסוף הספר "אלופי יהודה", מאת בנו רבי דוד יהודה פריינד, חלק ב, עמ' ט"ז, ירושלים תשמ"ט, וכן הודפס קוטרס בשם זה בסוף ספר "פרדס דוד", ירושלים תשמ"ו).

בספר אודים מאש ובספר ירושת פליטה – הובאו שני מאמרים מאת הרב פריינד ("בגדים הנעשים מקונסטפאזער (מהרכב בלאי בגדים) לעניין שעטנז, ודין מכירת בגדי שעטנז בכלל". "בדבר האם שרי לכהן ליסע במרכבת ברזל המוביל בר-מינן ר"ל, ובענין לנסוע באוירון ממעל לבית החיים").

בספר דורות ישרים, א, עמ' יג, מובא חידוש נוסף לפרשת נח שהועתק משולי ספר "ישמח משה" שהיה שייך לרב ישראל ולבנו הרבה משה צבי – ולא ברור מי מהם כתבה.

לא ניתן להגיע לשלימות התורה ללא לימוד המוסר / הרב יואל ברנצי'ק הי"ד

תמונת הרב יואל ברנצ'יק הי"ד

צדיקים נדמה להם כהר

ידוע כי כל פעולה של איש המעלה היא תורה שלמה בשבילנו. כי אצל האדם הגדול, גם הפעולות הקטנות הן גדולות, ואצל האדם הקטן, אפילו הגדולות הן קטנות. כמה מאריכה התורה במעשה האמהות, כיצד הן השתדלו להקים דורות, באיזו נפש טהורה וזיכוך המחשבה והמידות, הן תבעו דברים שנראים לנו מגונים, משום שכוונתם היתה רק לכבוד קונם ולקיום המין, לכן גם לא נתביישה לאה לקרוא שמות לראובן: "כי ראה ד' בעניי כי עתה יאהבני" וגו' "כי שכר שכרתיך", "נתן ד' שכרי" וכו' (בראשית כט-ל). ביטויים מעין אלה נחשבו אצל בנות לוט כפגומים ביותר ונרשמו לנצח על שאחת מהן קראה את שם בנה "מואב". זוהי הוכחה עד כמה גדולה גדלותם של אנשים גדולים.

ולהלן בפרשה השניה (שם לד,א): "ותצא דינה", יצאנית בת יצאנית, כאמה כן בתה (רש"י ז"ל) מלים אלה בוטות כמדקרות חרב, מצאו קורטוב של פגם, ומזה נתגלגל הדבר עד שהגיע ל"ותצא דינה". וזהו שאמרו חז"ל (סוכה נב א) צדיקים נדמה להם כהר, ורשעים כחוט השערה. ואמר הגרי"ב זצל"ה, שהצדיק רואה בכל חוט השערה של חטא, שעלול מזה להיוולד הר גבוה. ואני אמרתי על דרך שאמרו (קדושין לא א) גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. ופי' בתוספות, כי המצווה דואג יותר שמא לא יהא ביכולתו לקיים. ומכאן היה אומר ר' איצל (הגאון הצדיק רבי יצחק בלאזר זצ"ל), שאנחנו נמצאים בבחינת "אינם מצווים ועושים", כי אין אנו דואגים כלל שמא לא יעלה בידינו קיום המצווה. וביאור הדברים יהיה לפי זה, כי הצדיק הלהוט אחרי קיום הטוב יש לו מלחמת היצר העומד נגדו כדי לא להניחו לקיים את המצווה. לא כן הרשע, שאין הבדל בשבילו אם הוא עושה או לא, כנגדו אין היצר נלחם. נמצא שאכן, אצל הצדיק נראה לו כהר, כי הוא רוצה את הטוב והיצר הרע עומד כנגדו להילחם, אבל אצל הרשע הכל קל, חד וחלק, ואין זה אלא חוט השערה בשבילו, כי באמת לא קשה לו הדבר.

אין ספק, כי אנחנו לא נוכל להגיע אל הטוב האמתי אלא על ידי לימוד המוסר בהתפעלות ולהתרכז בענייני היראה ושכר ועונש. רוב העולם אינו רוצה להכיר בגיהינום, ואפילו אנחנו משתמטים איך שהוא, וזה הרי אחד מעיקרי הדת. אחד המאמינים הגדולים היה אדמו"ר זצ"ל, ושמעתי פעם מפיו כי כשעוברים על עניינים אלה בשאט נפש, יתכן שיענשו אותנו בעונש הגלגול. ואני אומר, שהאומר שניתן להגיע לשלימות התורה ללא לימוד המוסר, אינו אלא טועה טעות גדולה. הנני שמח לראות את הישיבות הקדושות, פרי פעולותיו של אדמו"ר זצ"ל, במצב רוחני גבוה ונעלה, אבל אורח חיים למעלה למשכיל, וחייב אדם לומר מתי יגיעו וכו'.

(נאמר באסיפה כללית במזריטש בשנת תרצ"א, גוילי אש, עמו' קלה)


הרב יואל ברנצ'יק, "רבי יואל ריגר", בן ר' שמעון יענקל וליבה צינקעס, נולד בשנת תרל"ד (1874, כך ע"פ דרכונו ועל פי נתוני מפקד אוכלוסין. אך נכדתו כתבה בספרה "אעברה נא" שהוא נולד בשנת תרל"ו) בביליצ'ה שעל יד לידה. מצד אמו היה מצאצאי רבי שמואל שמלקא מניקלשבורג.

לאחר נישואיו למרת סימה לבית סמריק המשיך ללמוד בישיבת נוברדוק בראשותו של "הסבא מנובהרדוק", רבי יוסף יוזל הורביץ, ונמנה על מייסדי ישיבה זו יחד עם הרב אברהם זלמנ'ס, הרב דוד בלייכר הי"ד, הרב שמואל וינטרויב והרב דוד בודניק הי"ד. הרב ברנצ'יק התלווה פעמים רבות  אל רבו במסעותיו ובהתבודדויות שלו ונחשב לאחד מהתלמידים הבולטים ומגדולי בעלי המוסר בדורו. בנוסף היה רבי יואל מתלמידי ה"חפץ חיים".

הוא שימש משגיח רוחני בישיבתו של הרב אלחנן וסרמן הי"ד באמצ'יסלב. אחר כך כיהן כמשגיח רוחני בישיבת קלצק בראשות הרב אהרן קוטלר. על פי בקשת ה"חפץ חיים" הוא ניהל לזמן מה את הסמינר למורים חרדים בגרודנה שהוקם בחסותו של רבי חיים עוזר גרוזינסקי, והיה ראש ישיבת נובהרדוק בצריצין.

הוא עבר לריגה בירת לטביה ולבקשת חותנו פתח לפרנסת משפחתו חנות מתחת לביתו בריגה שהייתה סניף של בית מסחר לאריגים יקרים, שהגיעו מעסק של קרובי משפחתו בלודז'. הוא ראה ברכה במסחרו, עד שהדבר הגיע לידיעת "הסבא"  שטען שהמסחר בא על חשבון הרבצת תורה, ואמר לו "דע לך, ר' יואל, שטעות גדולה אתה עושה. לא כדי להלביש את נשות ריגה במחלצות נוצרת. לגדולות נועדת, ולכן לא יעלה בידך כלום! אני מודיע לך שיתהפך עליך הגלגל והברכה לא תשרה במעשה ידיך". לאחר זמן קצר נשרף בית העסק של הרב יואל, והוא נטש את העסקים וחזר להתמסר כולו להפצת תורה ומוסר.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נמלט עם משפחתו לפנים רוסיה, והגיע לפטרבורג, לאחר תלאות ונדודים עם ילדיו הקטנים והוריו הזקנים. על מנת להביא מזון למשפחתו המורעבת הוא יצר לכרות עצים ביער ולמכור אותם לכפריים תמורת מעט מזון. לקראת סיום המלחמה, המשפחה ביקשה לחזור לריגה, ולהימלט מהרעב ומהקור, מהטיפוס ומהחולירע שהשתוללו בעיר ומהקרבות בין כוחות המהפכנים "האדומים" ו"הלבנים". לאחר שקיבלו את רישיון המעבר לריגה, ויתר עליו הרב יואל לטובת יהודי שהיה נתון בסכנת מוות, כאשר הבולשביקים מחפשים אחריו ומבקשים להעמידו לקיר ולירות בו בשל היותו עשיר. רק כעבור זמן הצליח לחזור עם משפחתו לריגה שם פעל במשך שנים רבות בריגה ובסביבתה. הוא שימש משפיע רוחני והרביץ תורה ומוסר למאות תלמידיו בישיבה הגדולה בריגה, בראשות ראש הישיבה רבי מנדל ז"ק וחתנו הרב ישראל משה כלאב הי"ד. הוא הפך למזוהה עם עיר זו עד לסוף ימיו. הוא היה ממייסדי "צעירי אגודת ישראל" בריגה והיה חבר המועצה המרכזית של אגודת ישראל העולמית. הוא נודע כצדיק גדול בתורה, שבז לכל הוויות העולם הזה. באחד מדרשותיו אמר כי "משה התקשה איך מסוגל אדם לעמוד בניסיון כשהמדובר בשקלי כסף, הרי תאוות הבצע היא כל כך מושכת? הראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש, שידע האדם כי הכסף הוא כאש, אשר יוכל להכוון ממנו, שיחיה בהרגשה שצריך להזהר כשהוא נוגע במטבע כשם שנזהר מנגיעה באש, שעסקי ממונות הם כשריפה. רק בהרגשה זו יוכל אדם לעבור את העולם בימי חלדו עלי אדמות, מבלי שילכד ברשתה של תאווה מושכת זו, אם יחיה בהרגשה 'מטבע של אש'! נכון 'מטבע' אך של 'אש', וחייב אתה לברוח ממנו בכל נידנוד וחשש איסור כבורח מן האש"

בעת תפילתו היה כל גופו מזדעזע מאמירת הברכה ומאזכרת שם שמים. כישורו הבולט כמסביר מעולה וכמפרש דברי חז"ל, ניכר מתוך שיחותיו העמוקות. הוא היה מהדוברים המרכזיים בכינוסי ישיבות "בית יוסף" נוברדוק, ונהג לומר כי "מי שאומר כי יכולים להגיע לשלמות התורה בלי מוסר – הרי זה טועה בהחלט". שיחותיו נאמרו בלהט והצליחו לטלטל את שומעיו וחולל בהם מהפך.

בשנת תרפ"ח התקרב לאדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש, עם בואו לריגה. הרב חדקוב, המזכיר של הרבי מלויבאוויטש שמע מהרב יואל את הדברים הבאים: "התורה אומרת 'ויקחו לי תרומה', למה לא כתוב 'ויתנו'. אלא שהנותן צדקה חייב להזדהות עם צערו של העני המקבל ולהרגיש כאילו הוא עני פושט יד". ועוד, "הנביא מלאכי הבטיח לנו כי אליהו זכור לטוב יבוא לעתיד לבא 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'. למה לא כתוב 'אבות' כמו שכתוב 'בנים'? יבוא יום שהאבות יהיו כל כך רחוקים מן היהדות, עד שאין שום תועלת לבנים לשוב אליהם, ואדרבה הבנים ימרדו בהוריהם לאור זה. מי הם 'אבותם'? אבות האומה אברהם, יצחק ויעקב".

בשל היותו אישיות מרשימה, פיקח, כישרוני ומקובל על כולם, הוא נבחר הרב יואל לפרלמנט הלאטבי, והתמצא בכל נבכי הפוליטיקה הלטבית וענייני הקהילה היהודית במדינה זו. הוא עמד בראש ועד החינוך התורני וייסד בריגה את מוסדות "מוריה", מוסדות אגודאיים בשיטת "תורה ודרך ארץ" (על פי שיטת הרש"ר הירש מפרנקפורט), בה התחנכו כתשע מאות תלמידים ותלמידות לתורה ויראת שמים, בגן ילדים, בתי ספר יסודיים ותיכוניים לבנים ולבנות בנפרד. היקף לימודי הקודש במוסדות אלו היה פי שלשה מזה שבמוסדות "תורה עם דרך ארץ" בגרמניה. שפת הלימוד היתה עברית במבטא אשכנזי, אך הגמרא נלמדה ביידיש. לרב יואל הייתה השפעה רבה על הנוער שחונך במוסדות אלו.

עם הכיבוש הסובייטי בשנת תרצ"ט בטלה מערכת החינוך האגודאית. לאחר פלישת הנאצים בשנת תש"א גורשו יהודי ריגה לגטו ריגה, והרב יואל בלט שם כמנהיג. סוכתו של הרב יואל הייתה הסוכה היחידה שהייתה בגטו ריגה בחג הסוכות. הרב יודקין, מזקני חסידי חב"ד, העיד כי "ר' יואל לא ויתר על קוצו של יוד גם בגטו". הרב נרצח בטבח ביער רומבולה הסמוך לריגה, ביום י"ט בכסלו תש"ב (1941). יחד עמו נספו ביתו חנה הינדה, בעלה הרב ישעיהו ברישנסקי (שטייבצר) ובנם בפעוט חיימקה, ואולי גם בתם שרה דבורה.

בטבח ההמוני ביער רומבולה נרצחו כ-25 אלף יהודים, רבים מהם בני קהילת יהודי ריגה, רובם תושבי גטו ריגה וכאלף יהודים שהועברו ברכבת ליער. הרצח בוצע על ידי האיינזצגרופן בעזרת משתפי פעולה מקומיים של קומנדו ארייס ויחידות משטרה לטביות, החל מתאריך י' בכסלו תש"ב (30.11.1941). 

סיפור חייו של חתנו הרב דוב מעייני, רב המושבה מגדיאל, מובא בספר "אעברה נא" (מוסד הרב קוק, ירושלים, 2015).

תמונת הרב יואל ברנצ'יק הי"ד

התמונה המובאת כאן היא התמונה היחידה שהייתה בידי משפחתו. בתמונה נראה הרב יואל הי"ד נושא בזרועותיו את נכדו הפעוט חיימקה הי"ד, בן בתו חנה הינדה הי"ד.

(מצאתי תמונות נוספות של הרב יואל: תמונתו בשמחת פורים בישיבה בריגה, מופיעה באוצר התמונות הנדירות בספר "נובהרדוק", ותמונה נוספת [המובאת בראש דף זה] מופיעה בתוך דרכונו ב"אוספי התצלומים של יד ושם". תמונתו מופיעה גם בספר "גדולי משה", הרב משה גדליה שולמאן מפינסק קרלין, ברוקלין, תשנ"ד, עמו' 95)

הטעם לקריאת היום השמיני של חנוכה "זאת חנוכה" / הרב יעקב הלוי גולדוואסר הי"ד בשם האדמו"ר מבאבוב הי"ד

תמונת הרב יעקב הלוי גולדוואסר הי"ד

ב"ה. יום א' ז' חנוכה תרצ"א לפ"ק פה טשעבין יצ"ו.

איידי דחביבא לי מילתא, אתחיל לכתוב מה ששמעתי מאדמו"ר הגאון הקדוש מבאבוב שליט"א בהיותי אצלו בפעם הראשון בשבת חנוכה "זאת חנוכה" בשבת תרפ"ו לפ"ק.

הבית יוסף הקשה בהלכות חנוכה (סימן תר"ע) אמאי עושים שמונה ימים חנוכה הלא הנס היה נצרך רק על שבעה ימים, שהרי היה שמן בהפך על לילה אחד. ותירץ דמיד שהריקו הפך תיכף נתמלא הפך עם שמן כבתחלה, נמצא שגם ביום הראשון היה נס. והקשו המפרשים אם כן בליל שמיני לא היו צריכין לנס זה שיתמלא הפך, שהרי על ליל תשיעי היו יכולין להשיג שמן חדש בטהרה, כמבואר בר"ן במסכת שבת דהיה להם שמן טהור במקום רחוק הילוך ד' ימים. ועל הליכה וחזרה היו צריכין שמונה ימים. ותירץ כבוד קדושת אדמו"ר שליטא בטוב טעם, דהתוספות הקשו במסכת שבת (דף כ"א ע"ב) בדיבור המתחיל שהיה, דאפשר שהסיטוהו עכו"ם וטמאוהו אם כבר גזרו על העכו"ם להיות כזבים. ואמר לתרץ דאף על פי שהיה על השמן חשש זה, אבל על כל פנים יותר טוב להדליק בשמן זה דלא היה עליו רק ספיקא דרבנן, מלהדליק בשמנים אחרים שנטמאו מדאורייתא. ואף לפי דברי הפני יהושע  שהקשה אמאי הוצרכו להנס הלא טומאה הותרה או הודחה בציבור. וכתב דרצה הקב"ה להראות חיבתו לבני ישראל שידליקו בטהרה, גם בזה הראה הקב"ה חיבתו לבני ישראל במה שלא הדליקו בשמן טמא מדאורייתא, רק בשמן ספק מדרבנן, שהרע התוספות לא הקשו דהיסטוהו העכו"ם בוודאי.

ולפי זה יש לומר דבאמת לא היו צריכין לשום נס על ליל תשיעי, אך אף על פי כן עשה הקב"ה נס גם בליל ח' שיתמלא הפך עבור ליל תשיעי כדי להראות בזה חיבה יתירה לבני ישראל שהשמן שהדליקו בו במשך שמונת ימי חנוכה היה שמן טהור וודאי בלי שום ספק של היסט עכו"ם, דאי לאו הכי, מדוע יעשה הקב"ה נס על יום התשיעי להדליק בשמן שהסיטוהו עכו"ם הלא אז כבר היו יכולים להשיג שמן טהור. נמצא דביום השמיני נתברר לבני ישראל בבירור גמור שהיה השמן טהור וודאי, ולא נטמא אף מדרבנן. ומתורץ קושיית המפרשים הנ"ל מדוע הוצרכו לנס בליל שמיני, שהוא כדי שיתוודע לבני ישראל גודל חיבתן אצל הקב"ה. ובזה יתורץ קושיית המפרשים מדוע אמרו בגמרא לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, למה לא עשו היום טוב תיכף באותו שנה כשראו הנס, אמנם להנ"ל ניחא, שעיקר הנס נתגלה להם בליל שמיני, שאז נתברר שהיה שמן טהור וודאי, לכן לשנה אחרת קבעום ועשאום יום טוב. ובזה יובן הטעם שנקרא אותו יום "זאת חנוכה", כי עיקרו של הנס נתגלה ביום השמיני ואז גדלה שמחתם, כי הוברר להם למפרע שהיה להם שמן טהור וודאי כל השמונת ימים.

ובזה פירש כוונת שני כתובים הבאים כאחד (תהלים קי"ח) "מאת ד' היתה זאת היא נפלאת בעינינו, זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו". וזהו, "מאת ד' היתה זאת", היינו שהקב"ה עשה נס בזאת חנוכה, ובאמת היא נפלאת בעינינו, לאיזה צורך היה נס זה, על זה בא הפסוק השני ומתרץ, "זה היום עשה ד'", דלכן עשה הקב"ה נס גם ביום שמיני דחנוכה, כדי ש"נגילה ונשמחה בו", בגימטרייה ח', שע"י הנס של זאת חנוכה נתברר גודל הנס של כל השמונת ימים שהדליקו בשמן טהור וודאי, ונתגלה גורל חיבתן ולכן קבעו ח' ימים לדורות ליום טוב להודות ולהלל. ודברי פי חכם חן.

(חידושי יעקב, פתיחה)


הרב יעקב הלוי גאלדוואסר (ר' יענקלי) הי"ד היה למדן מובהק ומחדש חידושי תורה, מצאצאי רבי שלמה אב"ד קרשאנוב, של רבי איציק'ל האמבורגר ושל רבי מאיר הלוי הורוויץ מטיקטין (המהר"ם טיקטין). הוא נולד בעיר טשעבין שבמחוז קרקוב ביום כ"ז בכסלו תר"ע (ע"פ "נר המערבי ונרותיו שהדליק", עמ' 30, הוא נולד בב' בטבת תר"ע), לאביו הרב החסיד ר' יוסף סג"ל גולדוואסר מטורנה ולאמו מרת פייגעלע בת הרב ישראל דוב הלוי גלס. עוד בטרם הגיעו לגיל בר מצווה נפטרו שני הוריו, ותלמידי החכמים שבעירו השגיחו עליו ולמדו אתו.

ר' יענקלי היה מגדולי חסידי באבוב ומבחירי תלמידי הרב מטשעבין, הגאון רבי דוב בעריש וויידענפלד. רבו השתעשע בו עד מאוד, ופרסם לעילוי נשמתו מכתבים וחידושי תורה ממנו בספרו שו"ת "דובב מישרים" (חלק ג). תשובות אליו הודפסו גם בשו"ת חזון נחום ובספר 'בית פנחס' על מסכת תמורה חלק ב.

בשנת תרפ"ו ביקר את בן דודו, הרב החסיד ר' מנשה יחזקאל פרלמן הי"ד, בקרקוב. הוא שמע שם ניגון מאת האדמו"ר מבאבוב. בעקבות כך נסע בפעם הראשונה להסתופף בצלו של האדמו"ר, רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד, בשבת חנוכה תשפ"ו, ומאז היה נוסע באופן תמידי להדבק באדמו"ר ולקבל ממנו תורה, חסידות והדרכות בעבודת ה'. עוד בבחרותו החל למסור שיעורים לצעירי טשעבין ולרשום את חידושיו בבפינקסים. היו לו כישרונות נפלאים, הוא היה בקי נפלא בש"ס ובפוסקים, וחידש על אתר חידושים עצומים ומפולפלים. במשך תקופה ארוכה למד בקביעות עם בנו הצעיר של האדמו"ר, הרב משה אהרל'י הי"ד.

בשנת תרצ"ב נסע לקרקוב ולמד שם אצל הרב שבתי הכהן ראפאפורט הי"ד, מדייני בית הדין הגדול שם, בן אחותו של האדמו"ר בעל ה"אבני נזר".

בשנת תרצ"ה נשא לאשה את מרת שרה הי"ד בת הרה"ח בצלאל שטרן הי"ד מלימאנוב. לקראת חתונת ר' יענקלי, כותב לו רבו מטשעבין מכתב ובו עמד על מעלותיו ונתן לו היתר הוראה:

"כבוד תלמידי חביבי החתן היקר תמים למעלות החריף ובקי עצום זך השכל יקר ערך חכם ונבון ירא הד' מו"ה יעקב גאלדוואסער שיחי' לאויט"א מפה כבר נודע ומפורסים ביראתו הקודמת לחכמתו וברב חילו לאורייתא, ועוד בידי טל ילדות נשמע קולו קול יעקב בבואו אל הקודש ושקד בהתמדה בתוה"ק ביראת הד' טהורה […] ידו חדה למד ושנה ת"ל הרבה יגע ומצא כדי מידתו מידת חכמים וקולע אל המטרה לאוקמי שמעתא אליבא דהלכתא. וע"כ הנני בזה ליום כלולת אפריונו שתהי' היום בשטו"מ אי"ה לעטרו בהתרת הוראה יורה יורה וכל מן דין סמכי לנא ויעזור השם שיתגדל לשם ולתפארת […]".

לאחר חתונתו התגורר בעיר לימאנוב, שם למד תורה בשקידה ולימד תלמידים צעירים. נולדו לו שלשה ילדים: יוסף משה הי"ד, חיה פיגל הי"ד ושלמה הי"ד. בספר "מכתבי קודש – באבוב", סי' כז, מובא מכתב שכתב לו רבו האדמו"ר מבאבוב רבי בן ציון הלברשטאם, בשנת תרצ"ו, עם איחולי מזל טוב וברכות לרגל לידת בנו הבכור, ועם תשובה לשאלתו על דבר השם שיש לקרוא לתינוק.

בתקופת מלחמת העולם השנייה נדד כפליט ממקום למקום, בשטחי הכיבוש הסוביטי. באלול ת"ש הגיע לעיר קאזאווא, שם פגש את הרב שלמה סג"ל עפשטיין הי"ד. למרות הצרות הקשות עסקו שניהם יחד בתורה ולמדו גם אצל הרב שמואל פירר הי"ד אב"ד קראס שגלה גם הוא לקאזאווא. מידי פעם נסעו הרב יעקב והרב שלמה ללבוב להפגש עם האדמו"ר מבאבוב ולשמוע ממנו דברי תורה ואת התייחסותו למאורעות הזמן. בתקופה זו המשיך ר' יענקלי לשאת ולתת בדברי תורה, במכתבים ששלח לרבו מטשעבין, שהתגורר אז ביערות סיביר. לאחר העיר קאזאווא נכבשה בידי גרמניה הנאצית, בשנת תש"א, התעצם סבלם של יהודי קאזאווא. ר' יענקלי גורש למחנה עבודה ועקבותיו אבדו. בספר 'כרם שלמה' (ברוקלין, תשל"ח), מובא שר' יענקלי נספה באושוויץ.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה נמצאו שלשה פנקסים בכתב ידו בעיר פשעווארסק, שם ככל הנראה שהה המחבר בתחילת המלחמה לרגל אירוסי אחותו ושם טמן את הכתבים. הכתבים הובאו לארץ ישראל והגיעו לידי הרב מטשעבין, שעודד את הוצאתם לאור. החידושים פורסמו בספר "חידושי יעקב", הכולל שני חלקים: חלק א, כולל חידושים על סדר הש"ס, וחלק ב, כולל מכתבים במשא ומתן של פלפול והלכה. הרב גולדווסר הביא בכתביו גם חידושים ששמע מרבו מטעשבין ומהאדמו"ר מבאבוב. הספר יצא לאור בידי אחי המחבר, בשנת תשמ"ז.

בדף עד שמילא עליו אחיו פנחס, הוא כותב שנולד בשנת 1908, היה סוחר ונספה בקוזובה 1941. עוד הוא מוסיף שם שילדיו של האח נספו בגלאי 5 שנים, 3 שנים ושנה אחת. על פי דף עד שכתבה גיסתו אסתר גולדווסר הוא נספה בהיותו בן 35 לערך. היא מוסיפה ומציינת שצירפה לדף העד מידע על קורות חייו ומותו בשואה.

סדר חנוכה על פי מנהגי רבי ישראל יעקב וישורון רובין הי"ד

תמונת הרב יעקב ישראל וישורון הי"ד

תשנח. בכל שמונה ימי חנוכה סידר המנורה קודם מנחה שיהיה מוכן ועומד תיכף לזמן ההדלקה.

תשנט. דקדק להכין בעצמו הנרות לחנוכה.

תשס. דקדק מאוד על שמן זית לנרות חנוכה.

תשסא. הכין בכל יום פתילות חדשות.

תשסב. בתפלת ערבית הכריז השמש "על הניסים" קודם שמונה עשרה.

תשסג. המנורה הייתה מונחת אצל הפתח תוך חלל המזוזות תחת המשקוף על ספסל למטה מעשרה טפחים.

תשסד. דקדק ללבוש המנעלים של שבת להדלקת הנרות.

תשסה. דקדק להדליק בזמן צאת הכוכבים תיכף אחר מעריב.

תשסו. לא היו נרות דולקים על השולחן בשעת הדלקת נר חנוכה.

תשסז. נר השמש של חלק היה סמוך למנורה רחוק קצת מהמנורה. אמנם בנר קטן של "שעוה" הדליק את נרות חנוכה.

תשסח. בירך: להדליק נר חנוכה.

תשסט. הדליק לראשונה הנר הנוסף, ואמר: "הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל הנחמות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה על ידי כהניך הקדושים וכל שמונת ימי החנוכה הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד, כדי להודות ולהלל לשמך הגדול והקדוש על נסיך ועל נפלאותיך ועל ישועתך". ובשעת אמירתו הדליק שאר הנרות.

תשע. אמר בנוסח המקובל בעמידה שבע פעמים "ויהי נועם" וגו', "יושב בסתר" וגו', ואחר כך "מזמור שיר חנוכת הבית" וגו', "למנצל בנגינות מזמור" וגו', "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים" וכו', "מעוז צור", ובסופו הוסיף חרוז: "מעולם היית ישעי כבודי ומרים ראשי. שמע נא לקול שועי מלכי ואלקי קדושי. העבר חטאי ופשעי גם בגלות השלישי. חזק ישראל ומכניע יון וישמעאל, ומאדום תפדה נפשי".

תשעא. אחר הזמירות שארכו יותר מזמן שיעור ההדלקה, נטל המנורה מאצל הפתח והניחו בחלון שלצד רשות הרבים.

תשעב. ליל ו' דחנוכה יומא דהילולא של רביו זצ"ל האריך בתפלה אצל הנרות.

תשעג. ערב שבת קודש הדליק הנרות חנוכה קודם תפלת מנחה ואמר "הנרות הללו" ולא שאר הזמירות.

תשעד. במוצאי שבת קודש הדליק אחר הבדלה.

תשעה. קריאת התורה ביום ראשון חנוכה התחיל בברכת כהנים , ביום שמיני זאת חנוכה סיים בפרשת בהעלותך עד "כן עשה את המנורה".

תשעו. בראש חודש ובשבת חנוכה לא החזיר הספר תורה הראשון להבימה לאמירת קדיש

תשעז. לא אמר "מזמור שיר חנוכת הבית" אחר שיר של יום.

תשעח. בבית הכנסת הדליק הנרות אף ביום.

תשעט. ביום "זאת חנוכה" שרף את שיירי הפתילות והשמן.

(מנהגי מהריי"ו, פאר ראקאוועי תשע"ה, עמ' שצד-תה)


רבי יעקב ישראל וישורון רובין נולד בזידיטשוב בשנת תרמ"ה (1884). אביו ורבו, רבי ברוך רובין, היה אב"ד בריזדוביץ-סוליצה-ססרגון ומחבר ספר "שארית ברוך". מצאצאי שושלות זידיטשוב, רופשיץ, דאמבראוו, אור לשמים, קאזניץ, ליזענסק, פרימשלאן ועוד.

מילדותו למד תורה בהתמדה, בטהרה ובחריפות, והיה בעל זיכרון נפלא. בהיותו בן תשע ידע על בוריין את הלכות מליחה. הוא היה גאון בנגלה ובנסתר וגודלי דורו סמכו על הוראותיו. בשנת תרס"ו, בהיותו כבן 21, קיבל היתר הוראה בארבעת חלקי השולחן ערוך מגדולי דורו, ובהם רבי שלום מרדכי שבדרון מחבר שו"ת מהרש"ם, הרב משה גרינוואלד מחבר "ערוגת הבושם", הרב אריה לייבוש הורביץ מחבר שו"ת "הרי בשמים" והרב בנימין אריה ווייס מחבר שו"ת "אבן יקרה".

בזיווג ראשון נשא לאשה את מרת רעכיל בת בצדיק רבי משה יוסף מסוליצה, ובתם היחידה היא הרבנית חנה אשת בן דודה האדמו"ר מספינקא בני-ברק רבי נחמן כהנא. בשנת תרע"א התאלמן, ובשנת תרע"ב נשאה לאשה ביזווג שני את מרת אלטא נחמה מלכה בת רבי חיים דוכנר אב"ד סערעט.

משנת תרס"ז כיהן כאב"ד סוליצה (מולדובה / רומניה) ועמד ללא פשרות כנגד כל שינוי מהמקובל בהלכה ובמנהג. הזהיר את ילדיו שלהקפיד על כל מנהגי ודרכי אבותיו הקדושים, לבושם והנהגתם, בשמחה ובאמונה בהשגחה פרטית. נהג לחזור הכל יום כמה פעמים על הפסוק "אשרי איש שלא ישכחך".

הפסקים שלו היו בדקדוק גדול על פי השולחן ערוך ונושאי כליו. מנהגיו היו על פי מסורות זידיטשוב וראפשיץ. הוא נהג להתפלל באריכות, בקול נעים ומתוק, וחילק ברכות במאור פנים לכל הפונים אליו להתברך. דרשותיו עוררו את קהל השומעים לתורה ולעבודה, יראה וחסידות, עבודת הבורא והטבת המידות.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ז, נאסר ע"י חיילים רוסים כאזרח אוסטריה ונכלא במחנה אזרחי חו"ל, שם המשיך בכתיבת תשובות להלכה וסייע לאסירים בעצותיו ובהדרכותיו. לאחר שהשתחרר הגיע לססרגון שבטראנסילווניה נענה לבקשת ידידיו ומקורביו להתיישב שם ולכהן כאדמו"ר לחסידי זידיטשוב, לאחר שקיבל הסכמה לכך מאת רבה של ססרגון הרב ישראל פריינד הי"ד. הוא ייסד מרכז גדול לתורה, לתפלה ולחסידות. הוא נהג באהבת ישראל בלא גבול, הכניס לביתו עשרות פליטים יהודים מפולין והזדרז בעצמו בסבר פנים יפות לדאוג לכל צורכי הכנסת האורחים. הוא הציע להם מיטות וסיפק להם מאכל ושתייה. "וכל משאת נפשו היתה רק לעשות טובה ליהודים, לקרבם בכל יכולתו ולהקריב עצנו להם בשביל אהבתו אותם אהבה עזה ללא כל פניות" (מתוך אור ישע מאת רבי אשר ישעיה רובין).

אף שנודע כאדמו"ר מפורסם, שרבים באו אליו מקרוב ומרחוק להיות אצלו ובימים טובים. הצליח להסתיר מהציבור את מסכת מנהגיו הקדושים ואת גדלותו. בשנת תרצ"ד סירב לבקשת מרכז הקהילות ברומניה לכהן כנשיא לדעת הקהילות החרדיות בזיבענבירגען

בימי מלחמת העולם השנייה עברה ססרגון לרשות הונגריה, והרבי סייע בכל יכולתו ליהודים הרבים שעברו דרך ססרגון בדרכם למחנה העבודה בכפייה. כשהגיעו יהודים בערב יום הכיפורים שלח את בני משפחתו להביא להם מזון, והם נאלצו לשהות שם כל היום וצמו במשך יומיים. ביתו שימש כמקום מקלט לפליטים ולמשתמטים מגירוש ומעבודות כפייה.

בשנת תש"ד (1944) רוכזו כל יהודי ססרגון והסביבה בגיטו קטן בעיר, ומשם גורשו כששת אלפי נפשות לאושוויץ.

הרבי גורש מססרגון לאושוויץ יחד עם רעייתו ועם קהילתו, שם הם נהרגו עקדה"ש בי"ד בסיון תש"ד.

למרות שחידש הרבה בכל ארבעת חלקי השולחן ערוך ונודע כמומחה גדול בעיקר בדיני חושן משפט, רוב כתביו אבדו בשואה ושרדו רק חמישה כתבי יד. שארית מכתביו יצאו לאור ב"גיליוני יושר" (יצא לאור לראשונה עם ספרו של אביו "שארית ברוך", ירושלים, תשל"ג). בנו כתב ופרסם את מנהגי אביו בספר "מנהגי מהריי"ו" (ירושלים, תשמ"ו).

אלו בניו שנהרגו בשואה:

  • בתו הרבנית לאה, נרצחה עם בעלה הרב יקותיאל יהודה גרוס אב"ד שוגאטאג ושמונת ילדיהם: ברוך, ברכה, חנה, רחל, יוכבד, רויזא בלימה, חיים והנדיל נרצחו באושוויץ. הי"ד.

  • בנו רבי יוסף מאיר רובין האדמו"ר ממיהאלפאלווא, נשלח למחנה עבודה ונפטר במחנה טרזינשטט מספר שבועות לאחר השחרור בכ"א בסיון תש"ה, ובו' בחשון שנת תשכ"ה הובא למנוחות בבית העלמין הישן בטבריה. כתבי ידו אבדו בשואה. אשתו הרבנית אסתר בת הרב חיים גרינברג מזלינא נרצחה באושוויץ עם שני ילדיהם, חיה ראצי ומנוחה, באייר תש"ד.

  • בנו הרב אשר ישעיה הי"ד, התקבל לרבנות טוקאי אך גורש לאושוויץ עם רעייתו הרבנית חיה פעריא בת האדמו"ר רבי יוסף מאיר רובין מקערעסטור ועם ארבעת ילדותיהן. הרבנית והבנות נרצחו באושוויץ בט"ו בסיון תש"ד, והרב אשר ישעיה הועבר למחנה עבודה, ונפטר מאפיסת כוחות בכ"ט בטבת תש"ה. חיבר עשרה כרכי חידושים שאבדו בשואה. חיבורו על סדר ייחוסו על פי רישומי אביו וחותנו יצאו לאור בסוף ספר "אור ישע".

  • בתו, יוכבד, נהרגה ערב פסח תש"ה במחנה ברגן בלזן.

  • בתו הילדה שפרינצה נרצחה עם הוריה.

חלק מבניו שרדו וכיהנו כאדמו"רים בארה"ב, ובהם:

  • רבי מנחם מנדל רובין, שהיה אדמו"ר לבית רופשיץ. באדר תש"ד נשא לאשה את מרת חנה בת רבי חיים מאיר יחיאל הורביץ הי"ד אב"ד ריינזשיוו-מעליץ. בשבע הברכות שלו קיבל הרב מנחם מנדל חוזה וכתב הזמנה לשמש כרבה של מוזשאי, נשא דרשת הכתרה ותכנן ליסוע למחרת לעיר מוזשאי. באמצע הסעודה הגיע הבשורה המרה שהצורר הנאצי נכנס לבודפשט, וכולם נשלחו מיידית לביתם. הרב חזר לביתו לסעליש ולאחר מספר שבועות גורש לגטו שהוקם בה. הוא גורש עם קהילתו לאושוויץ, ונלקח משם למחנות עבודה. הוא שוחרר במחנה הריכוז עבענזע ונסע משם לפערנוואלד ועמד שם בראש ישיבת שארית הפליטה. בהמשך מונה לרב ראשי במחנה "לייפנהיים" ויסד שם ישיבה וכולל. בשנת תש"י היגר לעיר פלאטבוש שבארה"ב וייסד את קהילת "ישרון – ראפשיץ", שהייתה הקהילה החסידית הראשונה באיזורה. הוא ייסד חברת "שומרי שבת" ויבר את שו"ת "חבצלת ישרון". הוא היה יו"ר "איחוד רבנים חרדים ואדמו"רים" וכיהן בוועד הרבנים של "כולל שומרי החומות לצדקה רבי מאיר בעל הנס". הוא כיהן כמנהל רוחני בתלמוד תורה סטמאר בויליאמסבורג ובאיסט סייד, שייסד דודו האדמו"ר מסטמאר, וכמנהל הרוחני של התלמוד תורה בבורו-פארק. נפטר בשנת תשס"ח (2007) והובא למנוחות בארץ ישראל.

  • רבי שמואל שמלקא האדמו"ר מסוליצה בפאר רקאווי.

  • רבי מרדכי דוד האדמו"ר מססרגון בברוקלין.

בנוסף ניצלו חתניו רבי נחמן כהנא בנו של האדמו"ר מספינקא רבי צבי הירש הי"ד, ורבי שבתי מייזלש ב"ר חיים אב"ד סרווש.

הערה: ע"פ "זכות אבות" (בהוצאת מוסדות ס. פאולא בארה"ק, בית שמש – בני ברק, עמ' רעג) – החל לכהן כרבה של סוליצא משנת תרס"ט.

רמזים בפסוקי התורה לענייני חנוכה / רבי משה אייכנשטיין הי"ד

תמונת הרב משה אייכנשטיין הי"ד

"וישא משאת מאת פניו אליהם" וכו'. מגלה עמוקות מפרש מה שדרשו על הפסוק "ויותר יעקב לבדו" שכח פכים קטנים וחזר עליהם, שקאי על פ"ך דחנוכה. "כף ירך יעקב", "כף" אותיות "פך", על זה "ויותר יעקב לבדו", שמסר נפשו עליהם. ומה שכתוב "ויזרח לו השמש" קאי על חנוכה, היינו דייקא ל"ו, רומז הסך הכל של הנרות דחנוכה שהם ל"ו. וכן כתב המגלה עמוקות שגזירת גלות יון הייתה משום עוון מכירת יוסף. וזהו "מלך יון" גימטרייה "יוסף", ועל ידי זה אמרו "כתבו כו' על קרן השור" כו', נגד עוון מכירת יוסף, שעליו כתיב "בכור שורו" כו' "וקרני ראם קרניו". זהו תמצית דברי רבינו המגלה עמוקות.

ובזוהר הקדוש וכן במדרש רבה "ויהי מקץ שנתיים ימים", "קץ שם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אפל וצלמות", האי קרא אוקמוה "קץ שם לחושך" איהו קץ דשמאלא כו', וקיימא בהאי דאקרי ארץ עופתה כמו אופל, תא חזי אית ארץ חיים לעילא והאי איהו ארץ ישראל כו' וכד בר נש אשתדל באורייתא ואתדבק בה זכי לאתתקפא באילנא דחיי דכתיב "עץ חיים" כו. ועיין בסוף זה ההמשך שפירש שעל ידי חנוכה מבטלים החושך ושייך זה לפרשת מקץ, יען בפרשת מקץ חל בו חנוכה ברוב השנים, וכמו שכתוב בספר עבודת ישראל שעל כן רמוז בפרשת מקץ חמש ידות לגבי בנימין, יען ברוב השנים חל חנוכה בפרשת מקץ. עיין שם ברמזי חנוכה תמצאנו.

ופרשת וישב דף קצ"א ע"א אומר הזוהר הקדוש בזה הלשון דניאל לא אשתני דיוקניה כד אפילו ליה בגובה דאריותא ובגין כך אשתזיב, אמר רבי חזקיה אי הכי הא כתיב "א-להי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני", משמע דבגין מלאכא דאסדר לפומיה לא אתחבל, אמר ליה בגין דא לא אתחבל דהא ההוא דיוקניה דבר נש זכאה איהו מלאכא ממש דסגיר פומא וקשיר לו לנטרא ליה דלא יחבלון ליה, ובגין כך "א-להא שלח מלאכיה" ההוא דכל דיוקנין דעלמא מתחקקן ביה כו' ועל דא מבעי ליה לבר נש לאסתמרא ארחוי ושבילוי בגין דלא יחטא קמיה דמאריה ויתקיים בדיוקנא דאדם. תא חזי יחזקאל נטר פומיה ממאכלי דאיסורא דכתיב "ולא בא בפי בשר פגול", זכה וקרי "בן אדם". דניאל מה כתיב ביה "וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו", זכה הוא ואתקיים בדיוקניה דאדם בגין דכל מלין דעלמא כלהו דחלין מקמיה דיוקנא דאדם דאיהו שליטא על כלהו ואיהו מלכא על כלא כו'. עד כאן לשונו.

ובמדרש רבה סדר בראשית פרשה י"א אומר בזה הלשון ל"ו שעות שימשה אותה האורה, י"ב של ערב שבת, י"ב של לילי שבת, י"ב של שבת, כיוון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החושך ממשמש ובא, ונתיירא אדם הראשון שנאמר "ואומר אך חושך ישופני ולילה אור בעדני", אותו שכתוב בו "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" בא להזדווג לו, מה עשה הקב"ה זימן לו שני רעפים כו, הדא הוא דכתיב "ולילה אור בעדני". עד כאן לשונו.

וגם אומר שם המדרש רבה בתחלת הפרשה בזה הלשון "ויברך אלקים את יום השביעי" כו', ברכו באור פניו של אדם, קדשו באור פניו של אדם, לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת, ברכו במאורות וכו', עיין שם. ובמדרש רבה פרשת בלק בזה הלשון "עתה ילחכו הקהל" כו' "כלחוך השור" כו', מה שור מנגח בקרניו, אף אלו מנגחין בתפלתן שנאמר "וקרני ראם קרניו" עד כאן לשונו לענייננו.

ובמדרש רבה פרשת וישלח וזה לשונו "ויותר יעקב לבדו ויאבק" כו' אין כתיב "ישורון" כו', אין כתיב "ומי כאל ישורון" כו', רבי ברכיה בשם רבי סימן אמר אין כאל ומי כאל ישורון ישראל סבא, מה הקב"ה כתיב בו "ונשגב ד' לבדו" אף יעקב "ויותר יעקב לבדו" כו', עד כאן לשונו לענייננו. ועל פי הנ"ל מובן כוונת רבינו המגלה עמוקות במה שמרמז עניין חנוכה בהפסוק "ויותר יעקב לבדו" כו' שכח פכים קטנים כו', ובהפסוק "ויזרח לו השמש", ל"ו נרות של חנוכה.

והיינו יש לומר עיקר הכוונה של יעקב אבינו עליו השלום הייתה לבטל את החושך ששם זה מורה על הנחש הקדמוני וסיעתו שהם שאר מינים המזיקים וכנ"ל במדרש רבה "ואומר אך חושך ישופני", והוא הוא הסטרא דשמאלא, ומלך יון גם כןם בחינת חושך, כי אמרו ז"ל עליהם שהחשיכו עיניהם של ישראל, ועל כן בחינת הפנים רומז על אור הפנים, הרמוז גבי שבת קודש כנ"ל, ברכו באור פניו של אדם.

וזהו הנאמר גבי יעקב "ויקרא שם המקום פניאל" כו', "פנים אל פנים" כו', "ויזרח לו השמש".המשיך בחינת חנוכה שאז הישועה שגברה בחינת ימין, שהם הכהנים סטרא דחסד בחינת ימין, ובטלו היון בחינת חושך בחינת שמאלא, ובמה, על ידי בחינת שבת קודש, שהוא בחינת האור האמתי, כאמור ואנפהא נהורין כו' וכל דינין מתעברין מינה ואשתארת ביחודא דנהירא קדישא וכל שולטני רוגזין, ואיתא במדרש רבה פרשת וישלח פרשה ע"ט בזה הלשון, דבר אחר "ויחן את פני העיר", נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום, הדא אמרה ששמר יעקב את השבת קודם שניתן. ובידי משה שם אומר אף על פי ששמרו אבותינו הקדושים כל התורה, יש לומר שהוסיף יעקב עירובי תחומין ועל ידי זה המשיך לבטל בחינת החושך של יון, חושך דנחש ויצר הרע וכל המזיקין ורוגזין סטרא דשמאלא, שיהיה אך בחינת לבדו "ונשגב ה' לבדו". ובגמרא חולין פרק א' (דף ז' ע"ב) אין עוד מלבדו כתיב.

ובזה יש לפרש הגמרא שבת דף ל"ג ט"ב בסופו "ויחן פני העיר", שתיקן להם מרחצאות, היינו טבילת ערב שבת קודש, שהיה כל אחד ואחד מסיח דעתו מהעוגמת נפש והיסורים ויכנס לקבל פני שבת בשמחה, כטעמא של הרמב"ם ז"ל לענין אונן שטובל ואוכל בקדשים.

וכן יוסף הצדיק פעל ועבד בזה להמשיך אור הפנים, ועל כן נקרא "בן פרת יוסף", "פרת" גימטרייה "שר פנים", ושמר שבת כדברי רבותינו ז"ל מ"טבח טבח והכן" בחינת "והיה ביום השישי והכינו את" וכו', ועל ידי זה לא שלטו בו הנחשים ועקרבים שהיו בהבור, ריק ממים אבל נחשים וכו', כי היה בו הדיוקנא דאדם כנ"ל בשם הזוהר. ועל כן אמר לעבדי פרעה "מדוע פניכם רעים היום" כשראם והנם זועפים "ספרו נא לי", כי הוא בחינת אור פנים בחינת ימין "תודיענו אורח (ואורח צדיקים כאור נגה) חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח", והמשיך גם הוא בחינת ישועת חנוכה שידחה החושך מלך יון ונחש וכל הסטרא אחרא  סטרא דשמאל מפני האור דשבת קודש אור פניו דאדם, ורמוז "טבח והכן" כמו שכתב באליהו רבה הלכות חנוכה רמוז האות ח' של "טבח" עם התיבה "והכן" הוא אותיות "חנוכה".

וזהו "כי אתי יאבלו האנשים בצהרים", היינו ב' פעמים צהרים עם היוד אותיות ושני הכוללים, גימטרייה שבת – בחינת פנים "פני שבת נקבלה" – וזהו הרמוז בסופי תיבות "ויתמהו האנשים איש אל רעהו" סופי תיבות "שלום", בחינת שבת, שבת שלום ומבורך.

ועל כן הגמרא שבת כ"ב ע"א בתוך עניני חנוכה מכניס הגמרא הדרש על הפסוק "והבור ריק" כו', ועל פי הנ"ל מובן ולא צריך לארכא, וכל התפילות בוקר צהרים ערב, ראשי תיבות "בצע", עולים דרך הסולם, שהוא יוסף, בחי' מט"ט, כמו שכתוב במגלה עמוקות הרמז "מה בצע כי נהרוג" כו', היינו איך יעלו הג' תפילות הרמוז בתיבת "בצע" אם נהרוג יוסף, עיין שם.

גם יש לומר יען עד שתכלה רגל מן השוק, רומז רגל, מלשון "לא רגל על לשונו", ולשון הולך רכיל שהוא בחינות רגל והנחש הקדמוני הוציא דולטוריא על בוראו, ועל כן בבחינת אור חנוכה מבטלין היצר הרע שהוא הנחש הוא החושך דמחשיך אנפי ברייתא, עיין אור החיים ריש פרשת בראשית, ועל כן שייכות המימרא של "הבור ריק" כו' אבל נחשים כו' לעניני חנוכה, כי בחנוכה מוכשר הדבר לפני המלך מלכו של עולם שכל אחד ואחד מישראל יבטל הבחינת נחש ויתקן חלק נפש-רוח-נשמה. עיין שם.

וזהו המדרש רבה הנ"ל "וקרני ראם" כו', שמנגחין בתפילותיהם, היינו לבטל ההתגברות של החושך טיט היו"ן שאמרו "כתבו לכם על קרן השור" כו'. וזהו "שכח פכים קטנים", "שכח" אותיות "חשך", ונוטריקון "שתי כתפות חוברות" שיוכלל שמאלא בימינא. ו"הצעיר" הרומז על יעקב, "ורב יעבוד צעיר", "יהיה לאלף", ב' פעמים "כתף" גימטרייה אלף, והיינו רמז לאות א', בחינת "אחד", אות א' מורה אחדות. ואחר כך "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פניאל", בחינת אור פנים. ורש"י שם בזה הלשון "ויזרח לו" כו', כמה דתימא "שמש צדקה ומרפא בכנפיה", היינו על פי הפסיקתא בשלח כל זמן שזרעו של עמלק כו' פני כנסת ישראל מכוסה ככלה, וכשימחה שמו של עמלק יהיה "והיו עיניך רואות את מוריך ולא יכנ"ף עוד מוריך". עיין שם. היינו שיתגלה בחינת פנים בפנים על ידי "ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים".

וזהו "וישא משאות מאת פניו אליהם", שהמשיך עליהם מבחינת אור הפנים, הן על ידי התפילות בהתלהבות אש דקדושה, אש דיעקב ולהבה דיוסף, כמאמר הכתוב "והיה בית יעקב אש" וכו', "אש" ראשי תיבות "אלקים שד-י" גימטרייה ארבע מאות נגד "קש" שעשו גימטרייה הכי הוי. וזהו "משאת" מלשון "משיאין משואות", וכן על ידי קדושת הג' סעודות דשבת קודש המשיך עליהם אור הפנים דשבת קודש שבגמרא בבא מציעא נ"ג ע"א "כי לא תוכל שאתו", אין שאת אלא אכילה, כמו שכתוב "וישא משאות מאת פניו".

והיינו כנ"ל שכל אדם יהיה זהיר בשולחן להישמר מעשות כל רע שיהיה עליו צורת הפנים של ישראל, כמו שכתוב "כל רואיהם יכירו כי הם" וכו', כמו שכתוב באור החיים בראשית עיין שם שיש ב' מיני צלמין, צלם פשוט וצלם רוחני, צלם גימטרייה "עץ", והיינו כאור החיים הקדוש הנ"ל על הפסוק "עץ החיים" וכו' מעשות כל רע בפרט עצם מאכלות אסורות, כמו שכתב במעבר יבק שהיותר פגם הוא בענייני אכילה כשאינם כדת של תורה. עיין שם. בפרק וכשישמור אזי ישאר בדיוקני דאדם וינצל מכל רע ואור הפנים יופיע עליו וכנ"ל בזוהר הקדוש מיחזקאל ודניאל, ועל ידי זה יתבטלו כל הרוגזין ויבטל שמאלא לגמרי להכלל בימינא "ותושע לו ימינו" "למען יחלצון ידידך הושיעה ימינך וענני" אמן כן יהי רצון.

וזהו "קץ שם לחשך", כי יוסף הוא בחינת יצחק אותיות "קץ חי" כמו שכתב במגלה עמוקות בכמה מקומות, וזהו "אבן אפל וצלמות" שיתהפך מאבן נגף אבן אפל לאבן פלא אתה האל עשה פלא, שמפרש בעבודת ישראל ברמזי חנוכה שזה הפסוק רומז על חנוכה, עיין שם. וזהו "וצלמות" גימטרייה תקע"ב גימטרייה של "והים בקעת לפניהם" גימטרייה תקע"ב, גימטרייה של כ"ב הוויות, כמו שכתוב בליקוטי תורה מהאר"י ז"ל פרשת בשלח, יעויין שם. והוא "זאת חנוכה", אין "זאת" אלא תורה, וזאת התורה מסוגל בימי חנוכה להשגת תורה הקדושה.

ואתה ברחמיך הרבים כו' – על פי דברי ספר עבודת ישראל שהשם "א-ל" נמשך לכל הח' ימי חנוכה, אף על פי שהאריז"ל מציין לכווין השם "א-ל" על הלילה הראשונה, יעויין שם דברי קודשו. ואמרתי הרמז "חסד א-ל כל היום", היינו תמשוך לכל יום ויום מימי חנוכה, וח' פעמים "א-ל" גימטרייה "רחם" וכל אחד כלול בחברו, נמצא שיש כאן רחמים רבים. "עמדת להם" אין עמידה אלא תפלה, שה' יתברך התפלל בעדם שיכבשו רחמיו וכו'.

(זכרון משה, פרשת וישב)


הרב הצדיק רבי משה אייכנשטיין. בנו של האדמו"ר מזידיטשוב-ווערעצקי, מחבר הספר "מלבושי שבת ויו"ט" על התורה, רבי ישכר בער אייכנשטיין, בנו של רבי אלכסנדר יום טוב ליפא בנו בכורו של רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב. הרב משה נולד בסביבות שנת תרל"ד (1874) [או מספר שנים קודם, כפי שמובא להלן בשם הרב נפתלי צבי לאבין]. הוא היה תלמיד אביו ותלמידו של רבי ישכר שפיגל דומ"צ זידיטשוב, ונשא לאשה את מרת שרה חנה בת דודו זקנו רבי אליהו מזידיטשוב מחבר ספר "זכרון אליהו". נולדו להם שני בנים צדיקים: רבי אליהו אב"ד זידיטשוב ורבי סנדר ליפא ממונקטש.

כיהן משנת תרנ"ב לערך כיהן כרב ואב"ד זידיטשוב (שבגאליציה), אח"כ היה אב"ד ווערעצקי. במלחמת העולם הראשונה ברח בחוסר כל מפני הרוסים ועבר לכהן כאדמו"ר מזידיטשוב במונקאטש (שבסלובקיה). גאון בנגלה ובנסתר, שהתפרסם כבעל מופת. הוא שלט בעל פה בכל התורה, הש"ס והמפרשים. נודע בתפילותיו הנעימות בנוסח אבותיו הקדושים מזידיטשוב.

בימי השואה האיומה נתפס ועונה. נהרג על קידוש השם באושווויץ בג' בסיון תש"ד (1944). אשתו וכל צאצאיהם נספו גם כן. חיבוריו על כל הש"ס ועל ארבעת חלקי השולחן ערוך, וחידושיו הרבים בכל חלקי התורה בשולי ספרי קודש רבים, אבדו בשואה.

משרידי כתביו יצא לאור הספר "זכרון משה" (ניו יורק, תשמ"ה), ובפתיחת הספר הובאו תולדותיו ומנהגיו. עוד הובאו בספר "זכרון משה" דברים שכתב הגאון הצדיק מזידיטשוב בערעגסאז ורב בית המדרש "עטרת צבי" בווילאסמבורג, הרב נפתלי צבי לאבין, לזכרו של רבי משה אייכנשטיין:

"הכרתי את המחבר הקדוש פנים אל פנים והייתי להבדיל בין חיים לחיים מבאי ביתו הרבה פעמים. ועוד כשהיה צעיר לימים בן ח"י שנים נתפרסם לעילוי וגדול בתורה בכל רחבי גאליציע ויש לו כמה תשובות בשו"ת מהרש"ם ואמרי יושר וכולם החשיבוהו מאוד והיה מתמיד גדול בתורה שלא פסק פומיה מגרסא והיה ג"כ פה מפיק מרגליות וראיתי כל ספריו ש"ס ופוסקים וספרי קבלה שהיה מלא וגדוש בהרבה הערות ולמד תורה לשמה מתוך דחקות גדול והיתה לו תמיד צהלת פנים מתורתו ועבודתו הקדושה להפליא והיה מלא כענוה וצדקות ופעת אחת באתי לביתו בשעה שתים בלילה והיתה לילה כיום יאיר והשולחם היה מלא וגדוש בספרים רבים שלמד בהם ותיכף ומיד כיבד אותי ובישל קאווא עבורי וביקשתי אותו שלא יטריח בעצמו ואמר לי שאברהם אבינו עליו השלום עשה גם כן בעצמו לאורחיו וגם פעם אחת רציתי לשמשו להלביש אותו המלבוש העליון ואמר לי שיש לו בקבלה מקדושת זקנו רבינו המהרי"א מזידטשוב זי"ע שכל זמן שיכולין לעזור לעצמו לא יניחו שאחרים ישמשו אותו. והיתה לו ישיבה ופעם אחת ישבתי אצלו כשעשה פתיחה להתלמידים בתחילת הזמן ואמר להם שילמדו בהתמדה רבה… וסיים המחבר להתלמידים בוודאי היום מצוה ללמוד בהתמדה אפילו שלא לשמה… עוד שמעתי מהמחבר הקדוש רבי משה זצ"ל כשהיה ילד קטן כבן ג' או ד' שנים היה חביב אצל קדושת זקנו רבינו מהרי"א כי ישב תחת השלחן אצל רגליו ורבינו הקדוש מהרי"א הושיט לו שיריים ולפי זה היה בערך שבעים וחמש שנים בשנת תש"ד כשהובילוהו לאושוויץ ובשנים האחרונות ראו אצלו הרבה ישועות… וקצת מגדולתו וצדקתו של המחבר הקדוש יכולין לראות בהקדמתו הנפלאה שכתב לספרו של אביו הקדוש הרי הוא ספר הקדוש מלבוש לשבת ויו"ט שכל מי שיש לו מוח בקדקדו יכול לראות קצת מגדלותו תורתו בנגלה ובנסתר ובעבודת הבורא יתברך שמו ברשפי שלהבת אש עיין שם".

ביאור ברכת "אשר בחר בנו" / רבי אליעזר יהושע הלוי עפשטיין הי"ד

תמונת הרב אליעזר יהושע עפשטיין הי"ד

על דבר קושייתו הגדולה של אדוני אבי זקני הגאון הקדוש צדיק יסוד עולם איש אלקים הנקרא "הגיטעד יוד [מניישטאט רבי יוסף ברוך הלוי]" זצ"ל, מה שהקשה לכבוד קדושת רבינו צדיק יסוד עולם מרן הדברי חיים מצאנז זצ"ל, עת שנתוועדו יחדיו הני מאורות הגדולים עמודי תבל, על הא דמברכין בנוסח ברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", הרי החזיר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, עד כאן לשונו הקדוש.

ואם כי מי אנכי ומה כחי לבוא ולגשת הלום בדבר אשר ממקום קדוש יהלך, ובעניין רב ונשגב הנוגע לרמזי תורתינו הקדושה, עם כל זה הלא תורה היא, ומצינו לגדולי המחברים שהשיבו גם באגדה (עיין בתשובות רבותינו הרמב"ם, הרשב"א, הריב"ש, הרדב"ז, הרשד"ם והנודע ביהודה וכו'), על כן אבוא בקציר"ת האומ"ר.

דהנה באמת נודע מה שהקשו המפרשים, מדוע החזיר הקב"ה יתברך שמו על כל אומה ולשון, הרי לפניו יתברך נגלו כל נסתר וידע כי לא יקבלו תורתנו הקדושה, אם כן למה שאל את פיהם. וביותר יש להקשות, הא ידוע דהתורה הקדושה היא ששים ריבוא אותיות כמספר בני ישראל, וכן "ישראל" נוטריקון יש ששים ריבוא אותיות לתורה הקדושה. ובש"ס (פסחים פ"ז,ב) ישראל קנין אחד וכו', תורה קנין אחד, וכן איתא במילי דאבות (פרק ו, יג), עיין שם. ובבראשית רבה (א,ד) חשב בין הדברים שקדמו לבריאת העולם תורה הקדושה וישראל וכו', עיין שם. וברש"י ז"ל (בראשית א,א) "בראשית" בשביל התורה שנקראת "ראשית", ובשביל ישראל שנקראו "ראשית" וכו'. ואם כן קשה יותר מדוע החזיר הקב"ה לכל אומה ולשון, הרי מכל הנ"ל חזינן דתורתנו הקדושה לישראל נאמרה.

ונראה על פי דברי הש"ס ריש עבודה זרה (ב,א) דלעתיד לבא מביא הקב"ה ספר תורה וכו'. ולכך החזיר לכל אומה ולשון, כדי שלא יוכלו לומר "כלום נתת לנו ולא קיבלנוה" (שם ב,ב), ועל ידי זה יתביישו האומות העולם וממילא יתרומם קרן ישראל. ובזה יש לפרש מה שכתוב (דניאל יב,א-ב) "ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר, ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם". והכונה דישראל יש להם אחיזה בספר תורה, דהא כל אחד מישראל מרומז בספר תורה (כנ"ל, כי "ישראל" נוטריקון יש ששים ריבוא אותיות לתורה), ולכך "אלה לחיי עולם", מה שאין כן האומות העולם יעמדו לחרפה ולדראון, כנ"ל.

והמתבאר מזה, דמה שהחזיר הקב"ה תורה הקדושה לאומות העולם, הגם כי ידע שלא יקבלו, ומכל מקום כביכול עשה כן לטובת ישראל (ומהאי טעמא נמי פתח ב"בראשית", כמבואר ברש"י ז"ל שם, שאם יאמרו האומות העולם וכו', עיין שם), כי על ידי זה יהיו נידחים האומות העולם, וממילא כולם יודו כי רק ישראל הם עם קדוש ואמת. ולכך שפיר מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים".

ואם כנים הדברים, מובן גם כן היטב נוסח הברכה השנייה "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו", כלומר שעל ידי זה נזכה למה שכתוב "ואלה יעמדו לחיי עולם". וזהו שאומרים "בתוכנו" דווקא ולא באומות העולם, ודו"ק.

ובתוך אחד השיחים דברתי בזה עם כבוד קדושת דודי האון הקדוש מחענטשין [רבי יהושע העשיל הלוי שטרנפלד הורוביץ בן רבי חיים שמואל הלוי מחנצ'ין] שליט"א [הי"ד] (כעת על ישראל הדרתו בק"ק עלקוש יצ"ו) ואמר שיש לומר על פי דברי הזוהר הקדוש פרשת בלק (קצ"ב,א – קצ"ג,א) אשר זה שאומות העולם היו מונעים עצמם מלקבל התורה, מן השמים נעשה זאת כדי שיקבלו ישראל, עיין שם באריכות. ואם כן שפיר מברכין "אשר בחר בנו מכל העמים", ועוד האריך בזה אך אין עת האסף פה, ודו"ק.

ועוד יש לומר על פי מה שכתוב בתנא דבי אליהו ז"ל (רבה, פרק י"ד), וזה לשונו: אמר לי, רבי, מפני מה נאמר (תהלים קלו,כה) "נותן לחם לכל בשר", ונאמר (שם קמז,ט) "נותן לבהמה לחמה, לבני עורב אשר יקראו", ואדם אין מכין הוא לו. אמרתי לו בני וכו', יש כוח לאבי שבשמים שייתן בי חכמה ובינה ודעת והשכל ואשיבך עוד על מה ששאלתני, צא ולמד מן השוטה שעובר בשוק, כיון שניטל ממנו חכמה ובינה דעה והשכל, וכי הוא יכול לפרנס את עצמו אפילו שעה אחת, כך כל בני אדם כשתנטל ממנו דעה הרי הן חשובין כבהמה וחיה ועוף ושאר בריות שברא הקב"ה בעולמו וכו', עיין שם. אם כן פשוט, דמה שהיה לישראל הבנה לומר "נעשה ונשמע" הוא מפאת שה' יתברך חנן אותנו דעה, כמו שאומרים "אתה חונן לאדם דעת" וכו', ולכך שפיר מברכינן "אשר בחר בנו מכל העמים", כלומר אשר חנן אותנו דעה ושכל לומר "נעשה ונשמע" ולקבל התורה הקדושה כנ"ל. ויש עוד אריכות בזה.

(קובץ פני הנשר הששי, כנף ששי, סימן נ"ז; לקט ששנ"ה, שנה ה, גליון ד, סימן נ"ה).


רבי אליעזר יהושע הלוי עפשטיין הי"ד, נולד בעיר אוז'רוב הסמוכה לאפטא ולאוסטרובצה, בערב יום הכיפורים שנת תרנ"ט (1898). מילדותו דבק בענווה ובהתלהבות, בתורה ובקדושה, על פי הדרכת אביו וסביו הצדיקים ובהשפעת דודו האדמו"ר מחנצ'ין. הוא עשה חיל בלימודיו, זכה להבנה עמוקה בכל חדרי התורה והחסידות, והתכתב רבות בהלכה עם הגאון מרוגרצ'וב, רבי יוסף רוזין, ועם רבים מגדולי ישראל המפורסמים בדורו. בצעירותו הוסמך להוראה כל ידי האדמו"ר רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה.

אביו, רבי אברהם שלמה הלוי האב"ד והאדמו"ר מאוז'רוב (בעל "שארית ברכה"), היה בנו של רבי אריה יהודה לייבוש (השני) מאוז'רוב (בעל "ברכת טוב") וחתנו של רבי חיים שמואל מחענצ'ין נינו של החוזה מלובלין. רבי אליעזר יהושע היה חותנו של האדמו"ר מפאריסוב רבי מאיר שלום (השני) הי"ד מאוטבוצק בן האדמו"ר רבי יהושע אשר (השני) מפאריסוב.

אחיו הגדול היה הגאון רבי משה יחיאל הלוי עפשטיין, הרבי מאוז'רוב חנצ'ין, מחבר הספרים "אש דת" ו"באר משה". ייחוס משפחתו כולל את צדיקי בית אוז'רוב וחנצ'ין, והם מיוחסים לחוזה מלובלין ולמעלה בקודש עד לדוד המלך.

בשנת תרע"ז נשא לאשה את בת דודו רבי יצחק שלמה גולדברג מקילץ והיה סמוך שם על שולחן חותנו. הוא למד בהתמדה, ייסד שם בית מדרש לכשלוש מאות נערים, ארגן את רבני העיר שילמדו שם בהתנדבות ועמד בראש הישיבה. כעבור שנים מועטות מונה לראב"ד ור"מ בקהילת אפטא. במכתבו ל"עזרת תורה" משנת תר"פ תיאר את גודל המצוקה הכלכלית והעוני שהביאו להתרוקנות הישיבות באפטא. בשנת תרפ"ב מונה לרב העיר ראקוב, הסמוכה לקילץ, השקיע רבות בהוראה לתלמידיו ועמד שם בראש עדת חסידים. הוא דבק בצדיקי דורו ובהם האדמו"רים מבעלז וקומרנה, ושמו התפרסם כאחר מחשובי הרבנים במדינה. הוא השיב לשואליו הרבים בהלכה וישב מידי פעם בבית דין יחד עם הרב מנחם זמבה ורבי מנחם מנדל אלטר מפאביניץ.

בשנת תרצ"ו ביקשו פעילי "אגודת ישראל" למנות אותו לרבה של קהילת חמילניק וסביבתה, והיו רבים שהיו מעוניינים למנות את מועמד "המזרחי", הרב טוביה סילמן, בנו של הרב הקודם של חמילניק הרב אברהם יצחק סילמן. הוויכוח בין תומכי שני הרבנים התלהט וגרר מעשי אלימות והלשנות. בעקבות הלשנה עצרה המשטרה הפולנית את הרב עפשטיין ושוחרר בהשתדלות ראשי הקהילה לאחר הפקדת עשרות אלפי זלוטי כערבות.

חידושיו בהלכה ובאגדה פורסמים בכתבי עת תורניים, ובהם: מכתבים ומאמרים ממנו פורסמו בעמק הלכה, א (בטורקס, תרפ"א, סי' סא, סה), הכרם (אדר א', תרפ"ז, סי' ד), אהל תורה (קראקא, שבט-אדר תרפ"ח, סי' לב), יגדיל תורה (תשרי-חשון, תרפ"ז, סי' כד), נפלאות הסבא קדישא, ב (פיוטרקוב, תרצ"ז, עמ' 12-14), כתר תורה (ג'רבא, תרצ"ט), אור עולם (אות ע-ת, ניו יורק, תשכ"ט, דף סט) ונחלת צבי (גליון יב, בני ברק, אדר תשנ"ו, עמ' לב-מב). הספד ממנו על האדמו"ר רבי ישכר דוב רוקח מבעלז פורסם באוהל מועד (הרבסט, שנה ב, תרפ"ז, חוברת ג-ד, עמ' קה-קיב). מספר מכתבים אליו נדפסו בשו"ת משיב שלום (בילגורי, תרצ"א, סי' ז, ח, עז, רסה).

אסיפת מאמרים ודרשות, שאלות ותשובות ופלפולים בש"ס ופוסקים, מלוקט מספרים וכתבי יד ממנו יצא לאור בספר "משנת רבי אליעזר" (בני ברק, תשע"ג). רבים ממכתביו אל הגאון רוגאטשוב נמצאו בכתב ידו באוסף מנדל גוטמן בספריית רבינו יצחק אלחנן.

הרב אליעזר יהושע הוציא לאור את שארית חידושיו של אביו בספר "שארית ברכה" (ורשא, תרצ"ח), והוסיף לספר הקדמה. הוא היה מהרבנים שתמכו באגודת ישראל. הוא חיבר שני ספרים שלא יצאו לאור ואבדו "עטרת ראש" על הרמב"ם ו"עטרת ישועה".

נודע כגאון מובהק, חסיד, קדוש ופרוש. רק מעט ידוע על קורות רבי אליעזר יהושע בתקופת השואה. על פי המובא בפנקס חמילניק, מספר ימים לאחר הכיבוש הנאצי הם ערכו חיפשו בבתים, וכלאו בבית המדרש הגדול את הרב עפשטיין, את האדמו"ר מחנצ'ין וחתנו שהתארחו אצלו, עוד כשלושים יהודים מחשובי הקהל, את הכומר המקומי ואישים נוספים, הגרמנים הכניסו לשם חומר נפץ, שחררו את העצירים הפולנים והציתו את בית המדרש באש. הרב הצליח להימלט מבית המדרש הבוער, נורה ברגלו בידי הגרמנים והסתתר בעליית גג. כשגורשו יהודי חמילניק לחנצ'ין, בכ"ה בתשרי תש"ג, ומשם למחנה ההשמדה טרבלינקה, צעד הרב אליעזר יהושע בראש המגורשים, ויחד עם עדתו נהרג על קידוש ה' בהיותו בן ארבעים וחמש.

בתו, הרבנית אלטה רייצא ראדל נשאה לאדמו"ר מפוריסוב רבי מאיר שלום רבינוביץ הי"ד.

גדול זכות המשתטח על קבר איש צדיק / הרב שלמה זלמן ווייסברג הי"ד

מה שאמרתי בשעת הקמת המצבה בשנת תרצ"ב ביום צום העשירים הוא עשרה בטבת על ציון כבוד אאדמו"ר מו"ה מרדכי יצחק זללה"ה, ומהם גם דברים אשר אמרתי בשעת הקמת המצבה על ציון חמותי בשנת תרצ"א יום א' דסליחות בעיר קאשוי […]

מקור מקומו טהור מהנהגת הקמת מצבה רמזה התורה הקדושה "היא מצבת קבורת רחל עד היום", ויש לדקדק בייתר הלשון "היא מצבת קבורת רחל", דזיל קרי בי רב שאם יעקב אבינו עליו השלום העמיד המצבה על קבורת רחל, פשוט שהיא מצבתה. וגם אומרו "עד היום" מה בא להשמיענו.

המלך יאשיהו כאשר שרף וטימא במות ירבעם, כאשר יסופר בקרא (מלכים ב' כ"ג) "ויאמר מה הציון הלזה אשר אני רואה. ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהי'ם אשר בא מיהודה כו'". הנה זה ששאל דווקא על ציון זה צריך ביאור, וגם התשובה "אשר בא מיהודה" מאי נפקא מינה מהיכן בא.

בפרק ב' דמסכת שקלים משנה ה' איתר "מותר המת ליורשין. רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו". ויש לדקדק דהאי תיבת "לו" מיותר דהכי איבעי למכתב "בונין נפש על קברו". ובירושלמי שם תני "רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן הן זכרונם". והיא תמיהה שהרי יעקב אבינו עליו השלום העמיד מצבה על קבורת רחל הצדקת אמנו זכותה יגן עלינו אמן, וגם במלכים הנ"ל מצינו על קבר איש האלהי'ם היה ציון. ובמדרש רבה בראשית כ"ב י"א מביא גם כן דברי רבן שמעון בן גמליאל אלו ומסיים "למדנו שנקראו ישראל על שם רחל, שנאמר הבן יקיר לי אפרים". והיא מקושיא הבנה, מה מייתי ראייה מהתם. אדרבה מהתם מוכח כנ"ל דעושין ציון אף לצדיקים.

ובעזרת ה' יתברך נראה לעניות דעתי לפרש בדרך אגדה, דהנה עניין המצבה אית ביה שני תועלת. יש לומר משום יקרא דמותא, וכדברי החכם מכל אדם (משלי י') "זכר צדיק לברכה כו'", וכמו דקיימא לן דאין לומר קדיש על אבותיו יותר מי"א חודשים כדי שלא להחזיקם לרשעים אשר משפטם בגיהנם שנים עשר חודש (עיין מה שכתבתי בזה העניין בביאורי "אז יקהיל שלמה" על המהרי"ל בפתחא זעירא אות ד') כמו כן מחוייבים להקים מצבה להראות שהוא בגדר שרוצין להזכירו, כי "זכר צדיק לברכה", ולא חס ושלום בגדר רשעים שאין לזוכרם. וגם אית בית משום יקרא דחיי לידע מקום הנפטר אם הוא איש צדיק אשר דבריו נשמעין בשמים, לילך להשתטח על קברו על כל צרה שלא תבוא שיהיה למליץ יושר ויתפלל ויבקש רחמים עליו, כדמצינו אצל כלב שהלך להשתטח על קבר אבותיו להנצל מעצת מרגלים, וכמו כן מצינו טובא בש"ס, וכדרשת חכמינו ז"ל (במסכת בבא מציעא) "גפן ממצרים תסיע" ישראל נמשלו לגפן, מה גפן זה העץ מחזיקו, אף ישראל החיים נשענים על המתים. וכמו כן כתב בזוהר הקדוש שמות דף ט"ז מובא בטעמי המצוות חלק ד' דף ל"ו שאם לא היו המתים מתפללין על החיים, לא היו החיים מתקיימין. עיין שם. וגדול זכות המשתטח על קבר איש צדיק, כמבואר בספרים הקדושים. עיין קב הישר פ' עמוד א, עיין שם.

הנה הנפקא מינא בין אלו שני הטעמים הוא, שאם הקמת המצבה משום יקרא דמותא אז למותר ליכתוב תוארים ושבחים על המצבה, כי די בזה שמעמידין האבן ומפתחין שמו להזכירו. אבל אם הקמת המצבה משום יקרא דחיי, ניחא אם האיש הצדיק היה מפורסם והכל יודעין אותו, אז למותר המה התוארים והשבחים לפתח על המצבה. אבל אם הצדיק היה מעלמא דאיתכסיא, מאנשי צניעי מהצנע לכת עם ד', או שבא לכאן ממקום אחר על פי סיבה, אז בוודאי ההכרח לכתוב תוארים לידע ולהודיע כי כאן נטמן איש צדיק איש אלהי'ם, כדברי הנועם אלימלך זיע"א שהוא איש על האלהי'ם, מושל על מידת הדין כדי להמתיקו, כמאמר חז"ל "מי מושל בי, צדיק", כדי לילך להשתטח ולהתפלל על קברו, וממילא לאיש צדיק כזה אין האבן שמעמידין לתועלתו לזכרון, אחר כי זה זכרונו לטובה שבאין להתפלל ולהשתטח על קברו, וודאי משום דדבריו נשמעין בשמים, ולאיש צדיק כזה על פי רוב יש לו בנין מעלי שהדריכם על דרכי התורה והיראה, מלבד שבניו מזכירין אותו לטובה "כך אמר לנו אבא", אלא גם ביני שאר אינשי נזכר לברכה באומרם על צאצאיו "אשרי ילדתם".

ולפי זה מיושבים כל הפסוקים דבספר לקוטי בית אפרים ממ"נ דרש ד' מביא פסיקתא שיוסף ביקש מאביו גם אם לא היה בידך בשעת מיתת אמי להכניסה למערת המכפלה היה רוצה לסייעו שיהא קוברה שם אחר כך, והשיב לו יעקב אבינו עליו השלום שהיא מוכרחת לנוח שם כאשר יגלו ישראל בגלות על ידי נבוזרדן יעברו דרך קבורתה ויבכו ויתפללו ותעמוד רחל מקבורתה לבקש עליהם רחמים, כמאמר הקרא "רחל מבכה על בניה". וה' יתברך משיב לה "ושבו בנים לגבולם". עיין שם.

וזה פירוש הקרא "ויצב יעקב מצבה על קבורתה", אבל זה האבן היה רק משום יקרא דחיי שידעו היכי קבורתה, אבל משום יקרא דמותה "היא מצבת קבורת רחל", פירוש היא זכרונה "עד היום", מה שאנו רואים שיוסף לא קברה במערת המכפלה ואף שהיה ביכולתו, ודאי מטעם שהשיב יעקב אבינו עליו השלום כדי שכאשר יגלו יתפללו על קברה ויוושעו, אם כן זה זיכרונה לטובה שהיא צדקת שדבריה נשמעין בשמים.

וזה פירוש הברייתא דרבי נתן אומר מותר המת שייך לו, ועושין מה שהיא לתועלתו. ומה היא תועלתו "ציון על קברו להזכירו". ועל זה פליג רבן שמעון בן גמליאל דזה אינו כלל בכל מקום ובכל אדם, הרי אין עושין נפשות לצדיקים דייקי, להם אין צריך הנפש, היינו המצבה, לתועלתו, כי דבריהם, פירוש מה שבכוחם בדבריהם להמתיק הדין מעל ישראל היא זיכרונם שבאין לבקש רחמים על קברה. נמצא להלכה רבן שמעון בן גמליאל גם כן סבירא ליה כרבי נתן שעושין לצדיקים מצבה, אבל במותר שעושין לתועלת המת, גבי צדיק עושין דבר אחר, כי המצבה אינה לתועלתו, ועל זה שפיר הוא דמביא שם במדרש ראייה למדנו ישראל נקראו על שם רחל, ולמה, משום שהיא מסרה נפשה אליהם  לבקש רחמים אליהם בגלות, ועל זה רמזה התורה הקדושה "היא מצבת רחל עד היום", שזה מצבתה שעד היום מונחת שם, אבל מצבת האבן איני צריכה לתועלתו.

ובזה מובן מה ששאל המלך יאשיהו "מה הציון הלז", דייקי על זה שאל שראה ציון עם תוארים גדולים ושאם אם הוא איש צדיק למה לו התוארים, הלא הכל יודעין. על זה השיבו הוא איש אלהי'ם שבא מיהודה, שאינו מכאן ולא מכירין אותו לאיש צדיק, ומוכרחין לרשום ולפתוח על האבן שהוא איש צדיק.

[…] ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו יזכנו בבריאות גפנו ברמ"ח אברנו ושס"ה גידנו לגדל צאצאינו על דרכי התורה והיראה לחופה ולמעשים טובים מתוך נחת והרחבה ופרנסה ברווח והצלחה בכל העניינים ונזכה לביאת משיח צדקנו וגואלנו במהרה בימינו אמן, כן יהי רצון.

(מתוך קונטרס "יצחק לזרעו" בהקדמת שו"ת "שאל שלמה")


הרב שלמה זלמן ווייסברג הוציא לאור את הקובץ התורני "שערי אורה" בהומנה תרצ"ה ובשנת תרצ"ג הוציא לאור את ספרו "אז יקהיל שלמה" על ספר מהרי"ל עם שו"ת "שאל שלמה". הספר זכה להסכמות הרב שמואל פירר אב"ד קראס, ר' יעקב חיים סופר מחבר "כף החיים", הרב יוסף אלימלך כהנא אב"ד אונגוואר, האדמו"ר רבי ישראל האגר מוויזניץ',  הרב שאול בראך אב"ד קאשיו, הרב אשר לעמל סג"ל שפיטצר אב"ד קחרכדורף, רבי אברהם שלום הלברשטאם משינאווע, הרב שמואל דוד הלוי אונגר אב"ד נייטרא, הרב  יהושע בוקסבוים מגאלאנטא, הרב עקיבא סופר מפרעסבורג והרב יהודה ליב צירלסון אב"ד קעשנוב והרב הכולל של מדינת בסרביה.

הרב שלמה זלמן וויסברג, תלמיד חכם מהומנה (סלובקיה), נולד בסביבות שנת תרנ"ה (1895) בסטראפקוב. היה נשא לאשה את מרת פיגא יענטא בת הרב משה יהודה האס מקאשוי. אביו של הרב שלמה זלמן, הרב מרדכי יצחק ווייסברג (תרכ"ד-תרצ"ב) מהומנה, היה בנו של הרב אברהם יהושע העשיל ב"ר מרדכי יצחק דומ"צ סטראפקוב שהיה נכד מרת בריינדל, אחותו של הרב הצדיק בעל "אוהב ישראל" מאפטא (ראה עלי זכרון, ז, עמ' נד-נז, שיתכן והיה מענף משפחתי אחר, ודרכו היה הרב שלמה זלמן ווינברג גם מצאצאי ה"אוהב ישראל" עצמו, כפי שנראה מחתימתו בהקדמת ספרו "שאל שלמה").

תשובה אליו הודפסה בספר "לבושי מרדכי" מאת הרב מרדכי ליב ווינקלר, סי קצט, ובשו"ת "משנה שכיר" או"ח סי' יג, מאת הרב ישכר שלמה טייכטל. חידושים ממנו פורסם בכתב העת הנשר, ב, סי' קיג, בספר איגרי דבי הילולי, א: תשנ"ז, עמ' קצט. הוא השתתף בקובץ "חכמת שלמה" שהוציא הרב חיים יהודה אהרנרייך לכבוד יובל חמישים שנות הנישואין של ר' שלמה ואיזא לייטנר מהומנה.

בראשית שנות ה-40 הוגלו הרב, רעייתו וששת ילדיהם: רבקה (בת 13), אברהם יהושע (בן 11), מרדכי יצחק (בן 9), רחל (בת 8), דוד (בן 6) ומנחם (בן 3), למחנה הריכוז סרד (סלובקיה) ונרצחו באזור לובלין. הי"ד. (בדף עד נוסף נזכרה בת בשם אסתר פרומט). הי"ד.

סוכות, שמיני עצרת והטרגדיה הגדולה של עמנו הנמשך זה אלפים שנות גלותנו / הרב ישעיה זלוטניק הי"ד

תמונת הרב ישעיהו זלוטניק הי"ד

אחרי שבעת הימים של חג הסוכות חוגגים אנו את חג שמני עצרת. חג הסוכות מסמל את מצבו האמתי של העם העברי בגולה: רופפת ורעועה היא סכתנו, גשמי זעם ורוחות סער [נכנסו] מבעד סככה לתוכה וצלתה מרובה מחמתה. גם ישיבתנו בה היא ארעית ונבדלים אנחנו בה מכל העולם הגדול בכל שבעת ימי החג. ובשביל זה מזכירה היא לנו את מעמדנו הדל והרע בגוים ואת תנאי חיינו הרעועים והרופפים ביניהם זה אלפי שנות גולה. אבל לא רק תמונה בהירה מחיי נדודינו בגולה ייתן לנו חג הסוכות הזה, כי גם את החיים הפנימיים שלנו לכל נוראותיהם הוא יסמל ומראה הוא גם על האדמורליזציה והריק השוררים בתוך מחננו. בחג הסוכות, בעוד עמוד הבית על תלו, הקרבנו שבעים פריט בעד שלומם של כל העמים וגם עתה מוסיפים אנחנו להקריב את מבחר בנינו ואת מיטב כחותינו, את חלבנו ודמנו קרבן אשם על מזבחותיהם של כל העמים אשר אנחנו מתגוררים בארצותיהם. בני העם העברי מעשירם הם את הקולטורות של כל העמים ובכישרונותיהם המצוינים יעזרו להתקדמותם התרבותית והתפתחותם המדינית והכלכלית של כל הגוים, ואין לך מקצוע של איזה ענף מדע וחכמה שלהם, שגדולי הרוח שבנו לא ייקחו בו חלק בראש.

כן שומרים הם בנינו את כל הכרמים, אך לא את כרמנו אנו. גורמים הם כבוד ותהלה לכל העמים אבל מאומה לא יתנו ולא יוסיפו בעד כבודנו אנו. ומה הוא התשלום והשכר אשר ישלמו לנו העמים בעד כל טובותינו ועבודתינו המועילות בעבורם? אין כאן לא הכרת תודה ולא שלומים, רק התייחסות ואותות של בוז, קנאה ושנאה מצדם אלינו הם הגמול היחידי, אשר יגמלונו הם בעד כל טובותינו בעדם. אמנם את גאוני הרוח והמדע שבנו מכניסים הם תחת כנפותיהם, את מקור מחצבתם ומולדתם יעלימו ולעיני כל העמים יתפארו בהם בתור בני עמם, אבל שאר העם העברי כנבלי חרש יחשב בעיניהם. מוציאים הם רק את תוכו של הפרי, אבל את קליפתו ישליכו ככלי אין חפץ בו. וגם אם נותנים הם לנו לפעמים איזו זכיות, אזי הן בבחינת פרורים הנזרקים מעל השולחן. ומה שרע עוד ביותר הוא הדבר שעוד מוכרחים אנחנו להעמיד פנים של שביעת רצון ולהודות בעד החסדים המדומים שהועילו לחלק לנו בעלי חסד האלו. זהו השכר בעד קרבנותינו הרבים והעצומים שאנחנו מקריבים תמיר על מזבחותיהם של כל העמים!

יפה המליצה האגדה שלנו על דבר השכר הזה שמשלמים לנו העמים בעד עבודתנו בעדם את הכתוב:  "תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה" (תהלים ק"ט) – בעד האהבה שאנחנו מראים להם, ישטנוני עוד, ובכל זאת עוד מתפללים אנו בעד שלומם ומוסיפים שוב להקריב קרבנות על מזבחותיהם. את כל זאת מסמל חג הסוכות שלנו. אבל אחרי חג הסוכות, סמל הגלות, בא חג שמיני עצרת, ואחרת היא גם צורתו. חג שמיני עצרת הוא חג התקווה ומסמל הוא את שיבתנו העתידה מגלות לארץ המולדת, ואת יציאתנו המקווה מעבדות לחירות ומשפלות לדרור. ביום הזה יוצאים אנו מסוכתנו הארעית והמטה לנפול ונכנסים שוב להתיישב בביתנו החזק. ולכן אם חג הסוכות מסמל את היציאה, הפזור, הגלות, ההתנוונות וגם את הדמורליזציה והרקבון שבנו, אזי חג שמיני עצרת מראה להפך, על הנחיצות של הכינוס ("עצרת" הוראתו התאסף והתכנש), ההתארגנות וההתמזגות של כחותינו אנו לטובתנו היחידה, וגם מסמל הוא את תקוות השיבה לארצנו ואת יציאתנו מגלות לחירות.

"ביום השמיני עצרת תהיה לכם" – מקודש הוא רק "לכם"! "אם בכל שבעת ימי החג הקרבתם שבעים פרים על אומות העולם, בשמיני עצרת תקריבו על עצמכם" (מדרש תנחומא, פרשת פנחס). אמנם אף אם החג הזה בעיקרו בא ללמד על הצורך למזג ולאמץ את כל כחותינו הפזורים ולהשתמש בהם רק לעבודתנו וטובתנו אנו, ובשביל זה קדוש ויקר הוא לנו החג הלאומי הזה מאד מאד – הנה למרות כל זאת נכנס בו עתה לא מעט גם מן הטרגיות של הגלות שלנו.

רואים אנו כי החגים הם הראי של העמים: בהם משתקפים לא רק תכונתם, אופיים ונטיותיהם המוסריות והטבעיות, כי אם גם את גלגוליהם ומאורעותיהם ההיסטוריים, נחזה בהם. ולכן כמקרה עמים אשר יחוגו אותם, יארע גם להם, וגורלם הוא גם מנת חלקם. כמחזה הזה רואים אנו גם בשמיני עצרת שלנו.

בעוד היות ישראל עם יושב על אדמתו שלו, רענן ומאושר, והיה בחגגנו מדי שנה בשנה את חג הסוכות, אותו החג המזכיר לו את חיי המתלאה והנדודים שלו במדבר – ויחוג אז מיד אחריו גם את חג שמיני עצרת, אותו החג המזכיר לו את התקופה המאושרה של בואו לארצו המובטחת, כבושו אותה, התיישבות בה וצאתו מאז מחיי נדודים לחיי קביעות ותרבות.

עתה ברבות ימי הגלות, אבד החג הזה הרבה גם מן צורת ההוד והתפארת שלו, ויד הגלות הניחה גם עליו את חותמה. קחו למשל את התפלה היפה המיוחדה לאותו החג, היא תפלת גשם, אשר בה נתפלל לאל להטריח מפלג גשם. אבל שוכחים אנו בעידן צלותא הזה, כי לא על ארצנו ירד הגשם הזה ולא את אדמתנו הוא ריווה, לא את שדותינו הוא יצמיח את כרמינו הוא יגדל! כן, בעד אחרים תפילותינו נטויה ובקשתנו שטוחה. וזוהי הטרגדיה הגדולה של עמנו הנמשך זה אלפים שנות גלותנו! כי לא רק במקצועות של המדע, החכמה, האמנות, הטכניקה והמסחר עובדים אנו בעד טובתם של אחרים, כי גם את תפילותינו הנפשיות והקדושות נקדיש גם כן לאשרם וטובותיהם! כן! "עצרת תהיה לכם", מצווה אותנו התורה, וצריכה היא להיות מוקדשת כולה לטובתנו אנו, אבל את צורתו הראויה והאמתית, ואת ביטויו המלא והחזק, יקבל שוב החג הזה בארץ ישראל, במקום שם נוכל לקיים אותו ברוב פאר והדר לכל פרטיו ודקדוקיו, אבל לא בגולה.

(קובץ מתוך ירחון "דגל ישראל", תרפ"ז, עמ' 26-27).


הרב ישעיה זלוטניק, רב וסופר וחוקר פולקלור, מצאצאי הגאון רבי ישעיה ברלין. נולד בז'יכלין בה' בסיון תרנ"ג (1893) להוריו הרב מאיר ובלה. בהיותו בן חמש היה בקי בחומש ובפירוש רש"י, ובגיל שש עשרה נסמך לרבנות. בגיל שמונה עשרה נשא אשה את אלטע (אלכסנדרה) לבית ווינרייב. אשתו עסקה במסחר בעורות מעובדים והייתה המפרנסת העיקרית, בעוד הרב ישב והקדיש את חייו לתורה ולתעודה, ללימוד ולכתיבה. עד למלחמת העולם הראשונה שימש כרב וראש ישיבה בסטרמיעץ, שם חיבר את ספרו "פרורי השלחן". הוא תמך בתלמידיו העניים שהיו מאוכלי שולחנו. בזמן מלחמת העולם הראשונה שרפו הרוסים את כל עירו וכל רכושו נכחד. הוא נמלט בחוסר כל לראדום, שהייתה ידועה במפעלי החרושת לבורסקאות שבה, וכיהן שם כרב ומו"ץ. בשל סירובו להתפרנס מרבנות, החל לפרסם מאמרים פובליציסטיים ביידיש בעיתוני ורשה, בעיתוני חוץ, בעיתונות העברית ובעיתוני המזרחי. כתב גם תחת שם העת "ה' י' זהבי" ועסק בצורכי ציבור. בשנת תרע"ט (1919) השתתף כציר בוועידת המזרחי השנייה בוורשה ונבחר לנשיאות הוועדה ולוועדה הקבועה. הוא נודע כנואם בחסד ונתן הרצאות בבעיות השעה ובנושאים ציוניים ויהודיים. הוא מסר שיעורים קבועים בתנ"ך, בהיסטוריה של עם ישראל, בלשון העברית ובתולדות הציונות. לפני מלחמת העולם השנייה הוא היה ממייסדי הוועד האנטי -נאצי וכיהן כסגן יושב ראש הוועד הנ"ל. הוא סייע בידי צעירים דתיים לעלות לארץ ישראל כמעפילים, כאשר נמנעה מהם אשרת הכניסה בשל גזירות "הספר הלבן".הרב חלה במחלה קשה במערכת העיכול, והרופאים הורו לו לנסוע במהירות האפשרית לניתוח בברלין או בפריז, אך בשל מצוקתו הכלכלית והמשבר הכלכלי הכבד בארצו לא היו לו את המשאבים לכך. בצר לו פנה לרב יצחק נסים רחמים מבגדאד בבקשה שיסייע לו לממן את הטיפול הרפואי על מנת שיוכל להינצל ולחזור להרביץ תורה כבעבר.

הרב ישעיה זלוטניק עסק גם בעבודות מחקר ספרותית ותורנית וחיבר ספרים רבים במקצועות ההלכה, האגדה, חכמת ישראל והפולקלור, ובהם: פרורי השלחן" על ד' חלקי השלחן ערוך והש"ס ו"ילקוט ישעיהו" על התרגומים, "וויצען פון אונזער אלטען אוצר", "לעסיקאן פון יידישע חכמות" (תרפ"ט, תרצ"ו), "מאדערנע דרשות" ובו הרצאותיו המלאות באהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל (תרפ"ט), "ימים טובים פאלקלאר" עם הקדמה על מהות הבדיחה היהודית (תר"צ), "לעקסיקאן פון יודישע חכמות" (תרצ"א), "חומש פאלקלאר" (תרצ"ח).

כתבים ממנו פורסמו בכתבי עת רבניים: בתוך אוצר החיים, א, עמ' קטז-קיז (תרפ"ה), מאמרים "ראש השנה" ו"חג הסוכות ושמיני עצרת" בתוך "דגל ישראל" (תרפ"ז), במדור "שפתי ישנים", בדגל התורה (תרפ"ח), הערות בשו"ע יו"ד, באהל תורה, קראקא (תרפ"ח), חידושים בתוך קבוצי אפרים (שנה ח, תמוז-אב תרפ"ח), בהצופה לחכמת ישראל, יב (תרפ"ח), הנשר, א סי' טז (תרצ"ג), "להבנת המקרא" – בתוך שערי תורה: עולת החדש (תשרי תר"פ), מאמר "ארבעה ראשי תיבות" בתוך אהלי שם (קלויזנבורג), חדושי מגילה – מתוך חיבורו המדעי על הש"ס: ילקוט ישעיה (פורסם בשנת תרצ"א תוך הצופה לחכמת ישראל, ט"ו, עמו' 310-320). מכתב ממנו הובא בגנזים, א עמו' רל, מכתב ומאמר ממנו נמצאים בארכיונים בספרייה הלאומית. הוא פרסם מאמרי מחקר ומחשבה גם בדו שבועון "מנורה" שיצא לאור בלודז', בשבועון "המזרחי" שיצא לאור בוורשה, ב"התור", "ההד" ו"העולם". מאמרו על תקופת הגאונים פורסם "מזרח ומערב" ג עמו' 405-414, בנוסף סייע לסופרים ומשוררים אחרים בעריכה ובניקוד של יצירותיהם. קרוב לפרוץ מלחמת העולם השנייה עסק בכתיבת ספרו הגדול "די יידישע עטיק אין אונזערע ספרים". מפי השמועה נודע שבתקופת היותו בגטו ראדום כתב ספר שאבד בשואה.

נרצח על ידי הנאצים, יחד עם אשתו בבית העלמין בשידלוביץ, באקציה שנערכה בי"ד באדר ב' תש"ג (21.03.1943).

(בספר "לעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור", 3, עמ' 656-655 כתב שנולד בגלובנה, פלך לודז, בשנת 1892, ונרצח ב 19.02.1943. בספר האנציקלופדיה של הציונות הדתית, א, עמו' 319-321 כתב שנולד בפלוצק בשנת תרנ"ב 1892. בדף עד שכתבה בתו ברכה טונטר עולה שנולד בשנת 1888, ונספה בשנת 1942 בשידלביץ, אך בדף עד שכתבה בתו סוניה פסטרנק עולה שנולד בשנת 1893).

מפעל חייו של אביו, הרב מאיר זלוטניק, רבה של גלובאטשוב שליד ראדום, היה בחיבור ספר מעמיק על התוספות ובעלי התוספות. בטרם הספיק להוציא את הכתבים לאור, פרצה מלחמת העולם השנייה והכתבים אבדו. עם פלישת הנאצים ברח הרב מאיר זלוטניק למקומות שונים והגיע לקוזיניץ. הנאצים התעללו בו וגילחו את זקנו. הוא לבש טלית ותפילין וחיכה למעניו. הם חזרו ורצחו אותו ביריות והוא הובא לקבורה בבית בהעלמין בקוזיניץ. אשתו וילדיו נרצחו במחנות ההשמדה.

1 12 13 14 15 16 54