תורתך לא שכחתי

בש"ס דתענית דף ה: (באיזה מקום הגירסה היא:) "וכבר היו מסובין בסעודה אצל רבי יעקב, אמרו לו אמור לנו דבר תורה, אמר להם אין משיחין בסעודה. לאחר שאכלו אמר להם יעקב אבינו לא מת. אמרו לו וכי בכדי חנטו חנטייא וספדו ספדייא? אמר להם מקרא אני דורש וכו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

לדעתי יש לומר הפירוש, וכבר היו מסובין בסעודה אצל רבי יעקב, היינו שהתיישבו את עצמן במאי שהכל מתוקן לסעודה היא העולם הבא. ולרבי יעקב לשיטתו באבות פרק ד' "רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", והוא רוצה להודיע להם בקיצור מה שאמר להם בסוף, אמר להם אין משיחין בסעודה. רצה לומר בהסתלקות הצדיק אין להצטער (מלשון 'רוב שיחי וכעסי') על אודות סעודה שמתוקן לצדיקים לעולם הבא. ואחר כך אמר להם יעקב אבינו לא מת, רצה לומר יעקב איש תם לא נתהפך למת וצד תמות במקומו עומדת בתמותו ושלמותו, והראיה מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. וכבר נתרבה בכל מדות טובות אשר בתורת ה' חפצו וגדל את זרעו על פי מידותיו ומה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

במדרש רבה שיר השירים "דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים". כד דמך רבי חייא בר אוייא בר אחתיה דבר קפרא, אמרו לו לרבי יוחנן עול ואפטר עלוי דודי ירד לגנו, הקב"ה יודע במעשיו של רבי חייא בר אוייא וסלקו מן העולם.

לכאורה אין הבנה לדברי המדרש אלו, דמשמע שהיו מעשיו גרמי לסלקו מן העולם. נקדים בזה דברי הזהר, וזה לשונו" ובגין כך נשמתהון דצדיקי עלאין על כל משריין דלעילא. ואי תימא אמאי נחתין להאי עלמא ואמאי אסתלקו מיניה? למלכא דאיתילד ליה בר. שדר ליה לחד כפר למרבא ליה ולגדל ליה עד דיתרבי ויולפין ליה ארחי דהיכלא דמלכא. שמע מלכא דברי איתרבי ואתגדל, ברחמין דבריה שדר מטרוניתא בגיניה ועאיל ליה להיכלא וחדי עמיה כל יומא. כך הקב"ה אוליד בר, והיא נשמתא קדישא. שדר ליה להאי עלמא דיתרבי ויולפין ליה ארחא דמלכא. כיוון דידע מלכא דבריה אתרבי ועידן למייתי להיכליה, נשמתא לא סלקא עד דאתית מטרוניתא בגינה ואעלת ליה בהיכלא דמלכא ויתיבת תמן לעלמין. ואם כל דא אורחא דעלמא דאינין בני כפר בכאן על פרישא דבריה דמלכא מיניהו. חד פקח אמר להון, על מה אתין בכאן? וכי לאו בריה דמלכא? ולא אתחזי למיר יתיר בנייכו, אלא בהיכליה דמלכא. כך משה דהוה פקח אמר "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו".

וכדי להבין דברי הזהר יש לחקור בזה, וכי דרך מלך לשלוח בנו לכפר שילמד שם דרכי המלכות? אך ידוע שהרבה מדות טובות צריכים למלך ועל כולם חסד ורחמים וצדקה ויראה, וענווה גדולה מכולם, שבמקום גדולתו תהא ענוותנותו. ומידות הללו אין באפשרות להרגיל עצמו בבית המלכות, כי למי יעשה חסד וצדקה ועל מי ירחם? או מידת ענווה, הלא מלך גאות לבש? אך בני הכפרים הדחוקים למזונות בזיעת אף ויגיעת נפש, שמה יש מקום להרגיל עצמו באלו המידות, כי שמה יראה שפלותם ובגודל חסרונם ויוכל לרחם עליהם ולעשות עמהם חסד וצדקה כל היום. וכאשר ידע המלך דבריה אתרבי ולמד כל המידות הללו, ואעיל ליה להכליה. כך נשמתהון דצדיקיא גדולים ממלאכים וניזונין מזיו השכינה מתחת כסא כבודו יתברך, אינם יכולים להשלים את עצמם בכל המידות טובות, וביותר בהמידות שהתורה נדרשת בהן בתרי"ג מצוות. שדר לה להאי כפר, להאי עלמא, ולמד שמה אורחין דאורייתא. וכיוון דידע דברי אתרבי ואתגדל, היא נשמתא קדישא, שדר לה בגינה ואעיל לה להיכליה. על דרך מה שאמר המדרש רבה יודע בעל התאנה עונתה של תאנה והוא לקטה, כך הקב"ה יודע אימתי עונתן של צדיקים והוא מסלקן. ובאמת חזי להו למידר בהיכלא דמלכא. ועל זה מסיים הזהר הקדוש משה דהווה פיקח אמר "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו", בזה כולה דברי המדרש שהתחלנו כהוגן דהקב"ה יודע במעשיו של רבי חייא בר אוייא ויודע שכבר אתרבי ואתגדל וחזי ליה למידר בהיכלא דמלכא ובעי קב"ה להריחא בההיא תפוחא וסילקו מן העולם.

"ויצב יעקב מצבה על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום הזה". במסכת שקלים פרק ה משנה ה, ובבראשית רבה פרשה פ"ב, "תנן התם מותר המתים למתים, מותר המת ליורשיו. רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הם זכרונם. ומסיים שם במדרש רבה למדנו שנקראו ישראל על שם רחל, שנאמר "רחל מבכה על בניה". ולא סוף דבר על שמה אלא על שם בנה, "אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף". ולא סוף דבר על שם בנה, אלא על שם בן בנה, שנאמר: "הבן יקיר לי אפרים". מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגלות עתידין לעבור שם לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים, הדא הוא דכתיב "קול ברמה נשמע" וגו'.

הנה יש ג' טעמים במאי שבונים מצבה על הקברות: א – מפני הכהנים ועושי טהרות שלא יטמאו בקבר. ב- כמו שכתב היפ"ת שיש נחת רוח למת שתהא רשומו ניכר לדורות להזכירם תמיד לברכה, על דרך :זכר צדיק לברכה". אך הצדיקים אין צריכים לזה מפני שדבריהם הם זכרונם, כמאמר רבן שמעון בן גמליאל  לעיל דעל ידי תורתם ומעשיהם הטובים הם נזכרים תמיד לברכה. ויש עוד טעם ג – כדי שיבואו החיים להשתטח על קברי אבות כדי שיתפללו עליהם, כמו שמצינו לחז"ל בש"ס דסוטה "ויבא עד חברון" מלמד שהלך כלב להשתטח על קברי אבות שיתפללו עליו שינצל מעצת מרגלים, ואם לא ידעו מקומם איך ימצא להתפלל עליהם. ומהאי טעמא נסתר קברו של משה רבינו עליו השלום, כדאיתא סוף פרק קמא דסוטה.

והנה מצינו שצדיקים גמורים אינם מטמאין, כמו שאמרו אותו היום שמת רבי בטלה קדושה, ובתוספות כתובות דף ק"ג:, והרב רבי חיים כהן היה אומר אלמלא הייתי שם כשנפטר רבינו תם הייתי מטמא לו, שאותו היום בטלה קדושה דקאמר הכא, היינו קדושת כהונה, וכן מוכח מדקאמר אותו היום שמת רבי, היינו אותו היום דווקא ותו לא. וכן מצינו ברבה בר אבוה דאשכחיה לאליהו כשהיה קובר לרבי עקיבא והשיב לו קברי צדיקים אינם מטמאים. והטעם משום דהצדיק במיתתו נקרא 'חי', כדאמרינן בגמרא "כי החיים יודעים שימותו" אלו הצדיקים שבמתתן קרויים 'חיים', כמו שכתוב "ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבציאל", אתו כולי עלמא בני מתי נינהו? אלא "בן איש חי" שאפילו במיתתו קרוי 'חי', "רב פעלים מקבציאל", שריבה וקיבץ פועלים לתורה". ומאי "יודעים שימותו"? נותנים אל לבם יום המיתה ומושכים ידיהם מן העבירות, אבל הרשעים "אינם יודעים מאומה" עושים את עצמם כאינם יודעים. ועל [דרך] זה נוכל לפרש מאמר חז"ל במועד קטן (כ"ח:) "והחי יתן אל לבו" דברים של מיתה, כדאיתא בפרק במה מדליקין "דריש רבה, מאי דכתיב כי אין חרצובות ובריא אולם", אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שאינם חרדים ועצבים מיום המיתה, אלא שלבם בריא להם כאולם. והיינו שאמר רבה מאי דכתיב "זה דרכם כסל למו", יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר שכוחה היא מהם, תלמוד לומר "ואחריהם בפיהם ירצו סלה", הרי להדיא שהרשעים בפירוש מזכירים יום המיתה, ועם כל זה לבם בריא כאולם, שאינם נותנים על לב לשוב. אבל הצדיק נותן אל לבו יום המיתה ומושך ידו מהעבירות ושב אל ה' כל ימיו, כמו שכתוב בגמרא רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו התלמידים וכי אדם יודע איזה יום ימות? אמר להם כל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, נמצא כל ימיו בתשובה. נמצא שהצדיקים במיתתם קרואים 'חיים' ואינם מטמאים, ובוודאי הציון שלהם אינו בא בשביל הרחקת טומאה. וגם לטעם להזכירו לברכה אין צריך, כי מעשיהם הטובים הן זכרונם, כמו שאמר רבן שמעון בן גמליאל. ועל כורחך הציון בא בשביל החיים, כדי שידעו מקום חנותו להשתטח על קברו להתפלל עליהם, כטעם השלישי להעמדת ציון לנפש.

ובזה תתפרש לנו המדרש רבה שהתחלנו. לאחר שהביא דברי רבן שמעון בן גמליאל שאין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הם זכרונם, ואם כן בוודאי צדקת גמורה כרחל אמנו לא הייתה צריכה מצבה, לא בשביל הרחקת טומאה ולא בשביל לעשות לה נחת רוח להזכירה לשבח, כי מעשיהם הטובים הם זכרונה. ועל כורחך הציב מצבה בשביל בניה שיוכלו לבוא על קברה כדי שתתפלל עליהם ואפילו כל ישראל שאינם מבנים ונקראים על שמה. וזה צפה יעקב אבינו עליו השלום ברוח הקודש, הדא הוא דכתיב "קול ברמה נשמע… רחל מבכה על בניה".

והנה עכשיו שזכינו שאין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם זכונם, גם אני אוכל לומר באמת "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה" וחלקנו כבוד לראש אדמו"ר אבינו הרב הגאון זצ"ל, "יהיה בית אלקים", הוא רק לטעם השלישי שיהיה לנו בזה מקום לשפוך שיחנו לפני בורא כל, וזכות אבינו יעמוד לנו שיקובל תפילתנו. ובזה יראה כל אדם לנפשו כמו שמצינו ביעקב אבינו עליו השלום "ויפגע במקום ההוא וילן שם כי בא השמש", כי אין 'פגיעה' אלא תפילה זו עבודה שבלב. כאשר הגיע יעקב אבינו עליו השלום אל מקום מקדשנו נתעורר להתלהבות גדול[ה] ולתשובה גמורה, כאשר עלה על זכרונו יום המיתה, יום ביאת השמש היא יומא דעיבא. כן החובה על כל אדם לחשוב עם קונהו ולחוס על נפשו, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות? כי האיך מצינו גבר שחייו יהיו חיים לתכלית הנצחי ולא יראה מוות, שלא ישום לנגד עיניו יום המיתה כמאמר חז"ל יזכור לו וגו'. ובזה נוכל לפרש המאמר בסליחות של ערב ראש השנה: "אדם איך יזכה? והוא בכל יום למוות מחכה". איך יוכל האדם לבוא לחיי העולם הבא הוא רק אם בכל יום הוא למוות מחכה. "בשר מה ידבר והוא מובל לקבר", בשר ודם מה החוב לומר בשפתו ובלשונו, כי הוא מובל לקבר, ובזה יתעורר בכל פעם לשוב בתשובה שלימה ולזכות לחיים הנצחיים הצפון לצדיקים. וזה "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", כן החוב על כל אדם לשום לנגד עיניו כל ימיו את האבן הראשה, הוא האבן אשר יעמוד מראשותיו, כי זה כל האדם. ובזה גם כן יתברר לי אמיתת העניין של השארת הנפש, כמו שמצינו בונין לו נפש על קברו, כמבואר בספרים הקדושים בסוד ז' הקפין. וזהו "וישכם יעקב בבקר", עוד בימי עלומיו כאשר היה בכל תוקפו, "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה", היא הנפש אשר בונין על קברו והצדיק בזה אמיתת העניין של השארות הנפש "ויצק שמן על ראשה". ולתכלית זה השתדל כל ימיו במצוות ובמעשים טובים, כמו "שמן על ראשך אל יחסר" מבואר בזהר הקדוש פרשת בלק היא מצוות ומעשים טובים. "ואולם לוז שם העיר לראשונה". ועוד ראיה אחת אשר ברר לו להשארת הנפש היא הראיה מעצם לוז שיש באדם בשדרתו וממנו יעמוד בתחיית המתים ויקוים בנו "כל הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו".

ועתה אחיי היקרים! מה נאמר לאבינו בעת שאנחנו נפרדים מקברו? לדעתי אני אומר אילן אילן במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין, כי קיבץ וריבה פועלים לתורה בחידושי תורה בחריפות ועמקות כאחד הגדולים. שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה במעשים טובים, אהוב למעלה ונחמד למטה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך, שהניח בנים רובם בעלי הוראה ומסומכים להוראה, אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך בתורה ועבודה ומעשים טובים אמן.

(אבלת ציון דרוש ב')

הרב בן ציון הלוי שפירא אב"ד זלוצ'וב (פולין) נולד בשנת 1900 לאביו הרב שמואל ולאימו הרבנית פרידה רוזה.

האב, הרב שמואל ב"ר אברהם חיים שפירא, נולד בשנת תרט"ו (1855) והיה הרב הצעיר בהעליטש מאז היותו בן 18. בגיל 27 מונה לדיין ומו"ץ בדאבראמיל ולאחר 15 שנה מונה לראב"ד בעיר זלוצ'וב. הוא היה מחסידי רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב ורבי דוד משה מטשורטקוב והיה גדול בתורה, בנגלה ובנסתר, וחיבר חידושים בחריפות ועמקות על כל סוגיות הש"ס והגהות על כתבי האר"י וכל ספרי הזהר הקדוש. בזיווג ראשון נשא לאשה את הרבנית מלכה חיה בת הרב אריה ליבוש וילנר אב"ד העליטש, לאחר שנולדו להם ארבעה ילדים נפטרה הרבנית בצעירותה, והרב שמואל נשא לאשה, בזיווג שני, את הרבנית פרידה רוזא בת האדמו"ר רבי מאיר שפירא בזברזב. הרב נפטר בשנת תרפ"ח (1928) בגיל 72, וכתבי ידו אבדו בשואה. (תולדותיו הובאו באריכות ב"מאמר זכרון שמואל" בתוך "קובץ דברי שירה", שיצא לאור לרגל שמחת נישואי שמעון יצחק ראקאוו ורבקה קויפמן, מנשסטר, שבט תש"ס).

הרב בן ציון התקבל בצעירותו לרב ואב"ד בעיירה ליסועץ שעל יד סטניסלבוב. אחרי פטירת אביו הוא מונה למלא את מקומו בעיר זלוצ'וב. הוא היה תלמיד חכם ומשכיל, שלמד תורה בשקידה ובהתלהבות. מכתביו רווים געגועים עזים לארץ ישראל, ואת קשריו עם השלטונות בפולין הוא ניצל לסייע לצעירים לעלות לארץ ישראל.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר זלוצ'וב בידי הצבא האדום ונשלטה בידי השלטון הסובייטי. לאחר גל הפצצות כבש הצבא הגרמני את העיר בז' בתמוז תש"א (02.07.1941), והאוקראינים החלו, בסיוע פעיל של הגרמנים, לפרוע ביהודים ורצחו מאות מהם.

בן קהילת זלצ'וב, שלמה מאיר, העיד כי הרב בן ציון הלוי שפירא נלקט עם משפחתו המורחבת לרצח המוני, בח' בתמוז תש"א (3.7.1941), והוסיף והעיד כי: "בעת שהביאו למקום ההריגה את הקבוצה שבתוכה היה הרב ר' בן ציון ואחיו ומשפחותיהם ועוד חסידים ואנשי מעשה רבים, התחילו בהתלהבות גדולה לאמר תפלות. ההתלהבות גדלה מרגע לרגע והתפלה נהפכה לשירה אחת אדירה וחזקה שאפילו הרוצחים עמדו המומים עד שהתעוררו והתחילו לירות בקבוצה הנפלאה הזו. אחד אחד נפלו הגבורים ואלה שהחזיקו מעמד, המשיכו בשירתם ובהתלהבות שנחלשה מרגע לרגע. עד שנפל אחרון הקדושים ונדם קול השירה".

כן נספו אחיו של הרב בן ציון – הרב יעקב אב"ד טויסט, הרב דוד משה, ר' יששכר דב ור' אלקנה, ואחיו מאב של הרב ציון – הרב אברהם חיים אב"ד אברטין ומרת ינטה אשת ר' יצחק בובר, יחד עם עוד מאות נפשות מבני משפחתם הענפה. הי"ד, ורק בודדים שרדו. (מקור: ספר קהילת זלוצ'וב עמו' 425-428).

אחיו מאב, הרב אריה ליב, הוסמך מהמהרש"ם ונפטר בלבוב בשנת תרכ"ג. אחותו מרת שרה, אשת חנוך דוב קויפמן (גולדווארם), נפטרה בפולין בשנת תש"א.. אחיו ישראל, ממייסדי ההכשרה בקוסוב, נפטר בירושלים בשנת תשמ"ז (1987).

לרגל היארצייט הראשון של אביהם, הרב שמואל הלוי שפירא, הוציאו בניו לאור בשנת תרפ"ט את ה"אבלת ציון" הכולל שני שני דרושים מאת הרב בן ציון ודרוש מאת אחיו הרב יעקב.

על קורות יהודי זלוצ'וב בשואה – ניתן לקרוא באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

"קומה עזרתה לי ופדינו למען חסדיך (תהלים מד). יש לומר, דתנן במסכת אבות 'בן שמונה עשרה לחופה', ובעל הטורים כתב רמז "והוא אשה בבתוליה יקח", 'והוא' בגימטרייה שמונה עשרה, וכן "והוא כחתן יוצא מחופתו". ובסעודת ליל שבת קודש אחת בשנת זאת תרצ"א אמרתי דמוכח נמי דלא סגי באירוסין לבד אלא גם הנישואין צריך להיות קודם שנת תשע עשרה, דהא אמר 'בן שמונה עשרה לחופה' דייקא. והיינו דכתיב "והוא אשה בבתוליה יקח", וקיחה מקיים גם בקידושין לבד, עיין ריש מסכת קידושין, לכך אתא קרא בתרא לאטפוי ואמר "והוא כחתן יוצא מחופתו" שגם החופה תהיה בשנת שמונה עשרה. ואם אמרו כן בזמן הש"ס, כל שכן בזמן הזה החיוב כפול ומכופל להקדים ולישא אשה בן שמונה עשרה. כי השתא הדור פרוץ מאוד מאוד כאשר עינים תחזנה, ואין תקנה רק להקדים לישא אשה, כמו שאמר הגאון הקדוש מלובלין זי"ע בספר 'זכרון זאת' פרשת תצוה, "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה", 'מכנסי בד' היינו "מושיב יחידים ביתה" (תהלים סח), ודרשו ז"ל (סנהדרין כ"ב.) שמזווג זווגים. וזה תקנה לפרצה בעריות, עיין שם. אלא שגזירת המלכות שלא לישא אשה קודם שנפטר מחובת עבודת הצבא. ומרגלא בפומי לומר שבדור פרוץ בעריות כזה החיוב יותר גדול לקיים משנה הנ"ל וזכות המצוה תעמוד לו להגן עליו להעביר ממנו עול מלכות, וכהבטחת חז"ל במסכת אבות (פרק ג') כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. ועול תורה יש בכללה לישא אשה שנקראת בדברי חז"ל (קידושין כ"ט:) 'רחיים על צווארו'. ובזה פירשתי הפסוק (איכה ג) "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו", שטוב לגבר שישא אשה בנעוריו במוקדם האפשר. ולא עוד אלא אפילו אם נגזר חס ושלום עליו לעבוד בעבודת הצבא ולא תגן עליו המצוה, אז יותר החיוב לישא אשה מקודם, כל מקום שאפשר שתתפרנס אשתו במשך עבודתו, כדי שיהא לו פת בסלו קצת ולא יכשל בעריות  חס ושלום בעבודתו. על כן החיוב לעשות כל התפעלות לישא אשה מקודם. והנה כתיב "אעשה לו עזר כנגדו", והיינו שעשה לו אשה לעזר, וכן אמרו ז"ל (קידושין ו') האומר 'הרי את עזרתי' הוא לשון קידושין למיחש לכתחילה על שם קרא הנ"ל ד"אעשה לו עזר".

ו"קומה" יש לומר שהוא לשון הקדמה כדילפינן (פסחים ד') מ"וישכם אברהם בבוקר" דזריזין מקדימין למצוות. וזהו שכתוב "קומה עזרתה לנו", כלומר שלי לי עזרתי זו אשה במוקדם האפשר. וכי תימא הא אכתי עול מלכות עלי, "ופדני" – היינו שתפדה אותי מזה בנפש תחת נפש, ויתמלא סכום עבודי הצבא מאחרים, "למען חסדיך", כלומר דכתיב "ואיש אשר יקח את אחותו כו' חסד הוא", ופירש רש"י, ואם תאמר איך נשא קין את אחותו, חסד הוא שעשיתי בשביל קיום העולם. וכתיב (תהלים פט) "עולם חסד יבנה". ובחסד זה תעזור נא גם לי שלא יהיה לי עכוב מלשא אשה במוקדם.

ועוד יש לומר ד'בן שמונה עשרה לחופה' על האיש נאמר, שמצווה בפריה ורביה, אבל לא על האשה שאינה מצוות. ונערה המתרצת להינשא לבין שמונה עשרה אף שיש לחוש שתשב זמן רב כעגונה וכאלמנה חיה, זה חסד גדול ממנה. וכמו שאמר בועז לרות "הטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים". וזהו שכתוב "קומה עזרתה לנו פדינו למען חסדיך", כלומר מי שהקדים ונשא אשה בן שמונה עשרה אומר לאשתו, 'קומה את עזרתי והתחנני לפני הבורא לפדות אותנו, למען חסדיך, כמו שאת עשית חסד עמי כן יעשה הקב"ה'.

(דבר נצב, ליקוטים, עמו' ריב-ריג)

נפתלי צבי בראך, אב"ד מאגנדורף (נאג'-מאג'אר, כיום בדרום מערב סלובקיה), בנו בכורו של הרב שאול בראך אב"ד קאשוי, נולד בשנת 1890 (כך ע"פ 'קהילות הונגריה'. ובדפי עד נכתב שנולד בשנת 1895). הוא נשא לאשה את מרת דבורה בת הרב אברהם וובר מקהילת פלדיהאז, שעמד בראש בית המדרש "בית אברהם" והתפרסם כמקרב לבבות לאבינו שבשמים בתורה וחסידות. לאחר נישואיו היה הרב נפתלי צבי סמוך על שולחן חותנו במשך מספר שנים, תוך שהוא לומד ש"ס ופוסקים בהתמדה לילות כימים.

לאחר שעזב את בית חותנו, עבר לגור בסמוך לאביו בקראלי (נאג' קארוי) וביקש במשך כעשר להתפרנס מיגיע כפיו בעסקי מסחר בדגים, אך לא הצליח במסחרו והפסיד את כל הונו. בהנחיית אביו הסכים הרב לבקש היתר הוראה מגדולי דורו ומונה לאב"ד מאגנדורף בשנת תרפ"ב (1922). הוא נהג את נשיאותו ברמה ונלחם בכל ניסיון להנהיג שינויים בדת ובמסורת ישראל.

הוא עמד בראש ישיבה שם וחינך את תלמידיו ללמוד בהתמדה ולנהוג בדרכי החסידות. תלמידיו הגיעו מסלובקיה ואף מהמדינות הסמוכות, הונגריה ורומניה. הוא השגיח על תלמידיו ונהג לבקר בפנימיות הבחורים לבדוק שאינם מבטלים את זמנם בדברים בטלים. שיטת לימודו בישיבה הייתה כפי המקובל בישיבות הונגריה. הרב ערך להם מבחנים בעל פה. מידי בוקר לימד שולחן ערוך, פעמים בשבוע לימד לפני הצהרים סוגיות עם מפרשים לאחר שיעור מוסר, שלש פעמים בשבוע לימד לקראת הערב גמרא עם תוספות ופעם בשבוע לימוד שולחן ערוך יורה דעה. בשנת תרפ"ז (1927) למדו בישיבתו 40 בחורים בגילאי 13-23, והישיבה קבלה סיוע מה"סנטרל רליף קומיטי" בניו יורק. הישיבה התקיימה עד לכניסת ההונגרים לעיירה.

בהקדמת ספרו מעיד תלמידו, הרב בנימין יוסף וובר, על הנהגות רבו, על תפילתו הנעימה, על אמירת סליחות ותחנונים בבכי ואנחה ועל התלהבותו הקדושה בשבתות וימים טובים. הרב דחה בקשות של קהילות גדולות שביקשו להכתיר אותו כרבם, והעדיף להמשיך ללמוד וללמד בהתמדה מתוך הדחק באין מפריע.

הרב נהרג עקה"ש יחד עם הרבנית דבורה, ובנם אפרים בכ"ז בסיון תש"ד.

חיבר חידושי תורה בכתב יד, וביניהם חיבור על פרשיות התורה והנ"ך, ובהם דברי אגדה ומוסר וחידושים המושכים את הלב לאהבת ה' וליראתו, בשם "דבר נצב" – שהוא ראשי תיבות "דברי בן רבקה נפתלי צבי בראך". כיום או יומיים לפני שגורש לאושוויץ טמן הרב בקרקע בית העלמין את כתבי ידיו, וקרא לתלמידו, הרב אשר בלומנפלד, וגילה לו כי טמן שם מטמון בארגז בדיל, וביקש ממנו "כשתזכה להשאר בחיים ותבוא הביתה תחפש ותוציא המטמון ובתוכו תמצא גם צוואה ממני מה לעשות עם המטמון". לאחר תום מלחמת העולם חזר התלמיד ממחנה ההשמדה למאגנדורף. הוא חפר ומצא את ארגז הבדיל ובתוכו התגלו כתבי היד של רבו. לאחר שעלה לארץ ישראל מסר התלמיד חלק מהכתבים לתלמיד אחר ואת החיבור "דבר נצב" השאיר לעצמו עד שמסרו לחתנו של הרב שאול בראך, הרב יוסף יושע גרוס אב"ד קראלי. כתב היד נמסר לתלמידי הרב נפתלי צבי, הרב יוסף יהושע פדר והרב בנימין יוסף וובר, שהכינו את הספר לדפוס והוציאו אותו לאור בשנת תשל"ה, אף שמחמת ענוותנותו התכוון המחבר שיועתק חיבורו רק עבור משפחתו ותלמידיו.

גרסה מעט שונה על הטמנת כתבי היד מופיע ב"הקדמת נכדי המחבר", בספר 'וישאל שאול', א, מאת הרב שאול בראך. ע"פ הגירסה שם, הרב נפתלי צבי הטמין את הכתבים בחצר ביתו, בסיוע תלמידו, בטרם גורש לגיטו בעיר סעדהאהעל.

תשובה אליו מופיעה בשו"ת לחם שלמה, או"ח, סי' סט מאת הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד.
פסק הלכה שכתב בעניין איסור הנאה מתערובת ספירט בפסח, הודפס בעולת החודש, ניסן תשל"ח, שנה ב קונטרס ז (יט), סי' סח, עמו' רפט.

"שבעת ימים תקריבו אשה לה', ביום השמיני וגו' עצרת הוא וגו' (ויקרא כג,לו).

פירש רש"י עצרתי אתכם אצלי וכו' כיון שהגיע זמנם להפטר אמר, בני בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם, עד כאן דבריו.

לכאורה היה שייך לומר קשה עלי לפרוד מכם.

ואפשר לומר על פי הידוע, שהאהבה ואחדות הוא יתד שכל גופי תורה תלויין בה, כמאמר הלל (שבת ל"א:) מאי דעלך סני לחברך לא תעביד, זהו כל התורה. ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. כמו שנאמר "חבור עצבים אפרים הנח לו". ולהיפך, אין במציאות דבר שנוי כל כך בעיני ה' יתברך כמו המחלוקת ופירוד הלבבות, כמו שנאמר "חלק לבם עתה יאשמו". ולא נחרב בית המקדש השני רק בעוון שנאת חנם. והנה עיקר המחלוקת נצמח מחמת חוסר פרנסה בעונותינו הרבים, שכל אחד יש לו טינא בלב על חברו שמסיג גבולו ומקפח פרנסתו, בחשבו כי אם חברו לא היה עוסק במסחר ומשא ומתן שיש לו, אז היה לו פרנסה יותר בשופי. והיינו האי דאחרביה למקדשא ועדיין מרקד בינן (יומא ס"ט:). אמנם בהגיע תור ימים הנוראים שהם זמן עזיבת קנאה ושנאה ותחרות, וקבלת אהבה ואחוה וריעות, ואחר כך חג הסוכות ומצות ד' מינים שמרמז על יאגדו אלו עם אלו סימן לאהבה ואחדות, והם ימים שאין עוסקים במשא ומתן, ישכחו מה שבלבם זה על זה ועוזבים השנאה והקטטה.

ולכן כאשר יעברו ימי החג וקרובים ימי החול לבא, אשר הם עלולים לעשות פירוד חדש, אומר הקב"ה בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד על כל פנים, שתהיו באחדות אחד עם חברו, כי קשה עלי פרידתכם, היינו הפירוד שביניכם לבין חבריכם בימי החול הבאים, לכן עכבו עמי עוד יום אחד באהבה ואחוה ושלום וריעות.

במדרש "ולקחתם לכם ביום הראשון" וגו', וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא, אלא ראשון לחשבון עונות. וצריך ביאור. עוד במדרש רבי אבא בר כהנא פתח "קחו מוסרי ואל כסף", וצריך ביאור. ועיין קדושת לוי פרשת האזינו, כי בראש השנה ויום כיפור עושין תשובה מיראה, כי ברא השנה יכתבון וכו' ונעשו זדונות כשגגות, ומה לו לחשבון מוטב לא יזכרו ולא יפקדו. אבל בסוכות עושין תשובה מאהבה וזדונות נעשו זכיות, אז ראשון לחשבון עונות כמה הן לידע מספר הזכיות. עד כאן דבריו.

ועל פי דרכו אפשר לפרש באופן אחר, על פי מה שכתבנו בפרשת חקת בפסוק "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון", שדרשו חז"ל (ב"ב ע"ח:) "המושלים" אלו המושלים ביצרם, "בואו חשבון" בואו ונחשוב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. וביארתי על פי מה שכתב הישמח משה פרשת ראה בהפטורה, שהקדמונים נחלקו איזה עדיף, אם המתאווה ומתגבר על יצרו, או מי שאינו מתאווה כלל דלדעת הרמב"ם מי שאינו מתאוה כלל כמו אברהם שהפכו לטוב ליצר הרע, כמו שנאמר "ומצאת את לבבו נאמן", או כדוד שהרגו, כמו שנאמר "ולבי חלל בקרבי" ואין לו נטייה לרע כלל, עדיף. וחלקו עליו, כי אדרבא, המתאווה ומתגבר עדיף שעושה לכבוד קונו, מה שאין כן מי שטבעו בכך אם כן במה עובד אדוניו. והכריע הישמח משה, דאלו ואלו דברי אלקים חיים, דבתחלה ודאי עיקר כהחולקים דאם נטבע כך מבטן צדיק מה פעל, אבל אחר כך כאשר על ידי מלחמתו כבשו כל כך עד שבא לבחינת דוד, ומכל שכן לבחינת אברהם, ודאי מה טוב ועדיף מהלוחם כל ימיו. עד כאן דברי הישמח משה.

ואפשר לומר דהיינו מחלוקת חז"ל (עבודה זרה י"ז:) דמאן דאמר ניזיל אפתחא דזונות דניכף ליצרן ונקבל אגרא סבירא ליה כהחולקים, ומאן דאמר ניזיל אפתחא דעבודה זרה דנכיס ליצריה סבירא ליה כהרמב"ם. ומאמרם באבות (פרק ה משנה כ"ג) לפום צערא אגרא, גם כן ראיה להחולקים.

והנה לדעת החולקים יש לכאורה לבעל דבר לחלוק, אשר מי שהרגו ליצר הרע או הפכו לטוב ומעתה אין לו שום נטייה לרע, ואין לו צער ועבודה להתגבר על יצרו, אין מגיע לו שכר כמו לאיש שיש לו עדיין מלחמה עם היצר הרע. אמנם ודאי כדי שלא יאמר אותו צדיק וכי בשביל שאני זכר הפסדתי, בטח אין הקב"ה מקפח שכרו ולא יגרע מצדיק עינו פחות מאותן העומדים עוד בקשרי המלחמה.

והנה אמרו חז"ל (אבות פרק ג משנה א) עקביא וגו' ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. ופירש הגר"א כי נתינת דין הוא על מה שחטא, ונתינת חשבון הוא מפני שאין אדם חפשי מלקיים מצות בכל שעה ורגע, ואם כן באותה שעה שעשה עבירה מלבד העבירה שעשה הרי באותה שעה לא עשה מצוה, וזהו החשבון שמענישים אותו על שלא קיים מצות בעת עשיית העבירה. עד כאן דברי קודשו.

והנה למאי דקיימא לן (סוטה י"א) מדה טובה מרובה ממדת פרעניות וידיעת ההפכים בשווה, יתכן לומר כשמקיים מצות מלבד שיבא על שכרו על עשיית המצות, גם זאת יחשבו לו כמה חבילות עבירות היה יכול לעשות בעת עשיית המצות וחדל מהם, ועל זה מקבל שכר בפני עצמו, והוא כענין מאמר חז"ל (קידושין ל"ט:) ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, ומכל שכן כשעושה מצות.

והנה לדעת החולקים על הרמב"ם היה לכאורה מקום לומר דכל זה שייך דוקא באותן שנלחמים עדיין עם היצר הרע ויש להם נטייה לרע ומתגברים עליו, לכן מגיע להם שכר על מניעת העבירות בעת עשיית המצות. אמנם אותם שהרגו את היצר הרע או הפכוהו לטוב הם לא יבואו בשכרם על אשר לא עשו עברות בשעת עשיית המצות. ולכאורה יתבאר בזה מאמר חז"ל (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. אמנם כן ודאי חס ליה למריא דאברהם לומר כן שיהיה זריז ונפסד חס ושלום, ובלי תפונה כמו שמקודם שהרג היצר הרע או הפכו לטוב שהייתה לו נטייה לרע הגיע לו שכר, מכיוון שעלה שוב לא ירד ומקבל שכרו משלם גם כשכבר הפכו לטובה, כמו שאר באי עולם שלא השיגו עדיין מדרגה זאת.

ובזה יבואר "על כן יאמרו המושלים" אלו המושלים ביצרם, היינו שהרגוהו או הפכוהו לטוב, "בואו חשבון", היינו שגם הם יחשבו כמה עבירות היו יכולים לעבור בעת עשיית המצות, ומגיע להם שכר על הפרשה מהם. ואי דיקשה מדוע יעשו להם חשבון כזה, והלא כבר נתבטל יצר הרע שלהם ואין להם נטייה לרע, לכן אמר בואו ונחשוב חשבונו של עולם דייקא, היינו החשבון של אותם באי עולם שאינם מושלים ביצרם ויש להם עדיין נטייה לרע, וכשם שהם מקבלים שכר על שבשעת עשיית המצות לא עשו עברות, כמו כן לא יבצר מאותם המושלים ביצרם.

ובזה יבוארו המדרשים, דהנה בימים נוראים מה שישראל עושים תשובה ומסגלים מצות ונשמרים מעבירות, היה לכאורה גם כן מקום לומר דדי בזה שמקבלים שכר על עשיית המצות, אבל על מה שנמנעים מלעשות עבירות בשעת עשיית המצות לא יקבלו שכר, כי באמת היו עושים עברות רק מחמת שהזמן גרסא מפחד ימי הדין והמשפט נמנעים מעברות וכמעט נתבטלה הבחירה, ולכן לא יחשבו עם האנשים האלו מה שהיו בשב ואל תעשה עברות. אמנם כאשר יבואו ימי החג שכבר עברו ימי הדין ויצאו בדימוס והחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה לסגל מצות סוכה וד' מינים, וגם כן אינם עושים עברות, שאז אין לבעל דבר לחלוק שיש להם מגור מלעשות עברות מחמת יראת הדין, אז הוא ראשון לחשבון עונות שמחשבין כמה עברות היו יכולים לעשות ולא עשו ומקבלים שכר, וממילא מקבלים שכר על מניעת העברות דימי הנוראים גם כן, דבא זה חג הסוכות וגילה על זה ימים נוראים. דמה שחדלו אז גם כן לא היה מחמת פחד ימי הדין. ומקבלים שכר כמו המושלים ביצרם.

והנה, כסף הוא לשון תאוה וחמדה כמו "נכסוף נכספתי". ובזה יבואר המדרש "קחו מוסרי", שתקחו מוסר להרוג יצר הרע או להפכו לטוב, "ולא כסף" היינו תאוה, שלא תדמו שיותר טוב שיהיה לכם תאוה ונטייה לרע, כי אז תקבלו שכר גם על מניעת עברות, אבל אם תמשלו ביצר הרע ולא יהיה לכם נטייה לרע יקופח שכרכם, כי באמת יחשבו לכם חשבונו של עולם וישלם ה' פעלכם ומשכורתכם תהיה שלמה.

(לחם אבירים, עמו' רל-רלב)

הרב אלימלך פישמאן, מבארדוג קרסטיר (הונגריה), נולד לאביו ר' ישראל ולאימו רעכיל בשנת תרמ"א (1881). בעיר סלוטפינא, בקרפאט-רוסיה, ליד מרמרוש-סיגט. אביו היה ממכובדי קהילתו והתפרנס מעבודה במכרות המלח הממשלתיות.

הרב אלימלך למד בישיבת בעל "קדושת יום טוב" בסיגט ובישיבת בעל "ערוגת הבושם" בחוסט. עוד בצעירותו נודע כבחור מוכשר ומעמיק וחידש חידושים רבים. בהיותו בן חמש עשרה שלח אותו ראש הישיבה, בעל "ערוגת הבושם", עם מכתב לאביו, בו נכתב שבשל כישרונותיו ורמת לימודיו כבר אין הישיבה מתאימה לו, ויש לשלוח אותו ללמוד בשיעורים פרטיים מתלמיד חכם. והוסיף וכתב "ומובטח אני שיחדש חידושים רבים, ויפוצו מעינותיו חוצה".

הוא היה תלמיד חכם גדול שכיהן כגבאי ואיש ימינם של בית הצדיקים הרב הקדוש רבי ישעיה שטיינר מקרסטיר ובנו אברהם. חידושיו יצאו לאור בספר "לחם אבירים" פירוש על התורה בדרכי האגדה והדרוש.

בהיותו בן שמונה עשרה נשא לאשה את מרת יוטא ברכה בת החסיד הרב אברהם ומרת טויבא איידל הארניק, מצאצאי הגאון רבי חיים יוסף גוטליב רבה של סטרקוב ומחבר ספר "טיב גיטין וקידושין". לאחר נישואיו נפטר אביו, ומשפחתו נותרה ללא מפרנס. האלמנה, בנה הרב אלימלך ואשתו, ניהלו חנות מכולת, אך למרות עבודתם הקשה היא לא הספיקה לפרנסתם, והרב אלימלך החל לעבוד כמלמד וראה ברכה בעמלו. לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה, ברחו הרב אלימלך, עם  אשתו וששת ילדיהם, לעיר ארשעווע, שם החל להיות משמש בקודש אצל רבי יואל טייטלבוים, וכעבור מספר חודשים עבר לשמש את הרה"ק רבי ישעיה מקרסטיר, לצד שני גבאים נוספים, ותפקידו היה לכתוב את הקוויטלאך עבור החסידים שבאו אל הצדיק להתברך. בימים הנוראים היה הרב אלימלך משמש כשליח ציבור בתפילת שחרית. הוא שימש גם כבורר בין בעלי דינים, ועסק בפתרון שאלות סבוכות.

הרב אלימלך ואשתו הי"ד נספו באושוויץ בו' בסיון תש"ד (1944).

נולדו ילדים רבים, מהם נספו:

• הרב ישראל שו"ב בקהילת מעדיאסא ורעייתו מרת גיטל בת רבי אלכסנדר זושא שיק אב"ד סילאדי פיער ז"ל, ובניהם : ישעיה, מנחם זאב, אליהו, מרדכי אהרן ואברהם. הי"ד.
• שרה, אשת הרב יחזקאל שרגא רוזנצוויג הי"ד מדעבקעצין, וילדיהם: חנה רעכיל, ישראל, יעקב, חיים יוסף, שלום, אברהם יצחק, טאבא איידל. הי"ד.
• הרב מרדכי, שו"ב בקהילת באלדווא, ורעייתו מרת יענטא בת הרב שמואל אהרן דייטש הי"ד ממישקאלץ, וילדיהם: רחל מלכה, שייינדל ויעקב חיים. וכל צאצאיהם. הי"ד.
• מרים גיטל ובעלה הרב שלום יחיאל מיכל קליין, וילדיהם ישראל, אלעזר פינחס, משה, אסתר, רעכיל טויבא. הי"ד.
• הרב דוד ורעייתו רויזא בת הרב אליהו הלוי הורוביץ שו"ב בנירדהאז, וילדיהם יוסף יוזעף, אברהם, בילא דינה, רעכיל, דבורה גיטל. הי"ד.

שמות נוספים של בני הרב אלימלך:

• הרב חנניה יום טוב ליפא, בעלה של מרת העוועלע.
• ר' חיים יוסף, בעלה של רחל יהודית.
• רעכיל טאבא אשת ר' נחמן חיים איינהורן.
• עטיא.אשת ר' אברהם אייזיק קליינרמאן.

הרב אלימלך כתב חידושים רבים על התורה, על הש"ס בבלי וירושלמי ועל ארבעת חלקי השולחן ערוך. הוא נהג לשבת ולכתוב את חידושיו ביום ובלילה, ולעתים חלם חידושים בלילה והיה קם וממהר לכתוב את החידוש. בשנותיו האחרונות יגע לסדר את כתביו לדפוס, ובשעה שהוא גורש, יחד עם יהודי עירו, לגיטו אויהל, לקח אתו את כל כתביו, אך אלו אבדו בשואה, מלבד ספר אחד, ספר "לחם אבירים" על התורה, שהספיק להדפיס יחד עם הסכמות גדולי דורו וצדיקיו. לימים, הספר שב ויצא לאור בארה"ב בידי בניו, הרב חנניא יום טוב ליפא והרב חיים יוסף.

לחן של הרב אלימלך פישמן הי"ד לפיוט "שלום עליכם" השתמר ועלה לרשת:

גרסינן בברכות (כח) תני עדויות בו ביום נשנית, ביום שהושיבו רבי אלעזר בן עזריה לנשיא. המסכתא החשובה הזאת עדויות שבנכסים שנשנת ונסדרה עוד קודם רבינו הקדוש, הכניסה רבינו הקדוש למסכת נזיקין, אפשר משום דמסכת זו נתייסדה על ידי המחלוקת הקשה דרבן גמליאל הנשיא עם רבי יהושע ורובה ככולה ממחלוקת על דבר הכתוב "כי ינצו אנשים".

בא וראה האיך גדול כוח המחלוקת, הגם בלימוד יפה המחלוקת דבדברי תורה צריך שישאו ויתנו בדבר ויחלקו בסברא לשם שמים להוציא הדבר לאמיתו, אבל זה כי אם ביתפשרו אחר כך ונעשו אוהבים זה לזה, כמאמר חז"ל "את והב בסופה" (ברכות), אבל כשהם עומדים במחלוקתו, קשה הוא אפילו בדברי תורה.

וזה דבר שרבים וגם שלימים תמהים ושואלים האיך בא המחלוקת בתלמוד, הלא כל הדברים שנשנה כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהם, כולן נאמרו בסיני (ת"כ במדבר). וזה שהובא ברמב"ם (בהקדמה למסכתות זרעים) למשל מצוה סוכה, בתורה כתיב "בסוכות תשבו שבעת ימים" הודע מיד הפירוש בעל פה שהסוכה חובה על זכרים ולא על נקבות ושלא יהא הסוכה אלא בצמח מארץ ולא מסככה בצמר ולא בכלים, וכך כל המצוה בכתב והפירוש בעל פה. וכך נשנו הקבלה משה קבל תורה מסיני עם פירושיה ולמדה עם אהרן ואלעזר ואיתמר וזקנים ועם ההמון, וכל אחד היה שומע התורה עם פירושיה ארבע פעמים (עירובין נד) "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש" הקהיל את העם ואמר הגיע זמן מותי, מי ששכח הלכה או שנסתפקה עליו שאלה יבוא ויפרוש, ולקחו מפיו באר הלכות ולמדו הפירושים מראש חודש שבט עד ז' אדר ואז כתב התורה ואחר כך נמסרה הקבלה ליהושע וכו' (בפנים ב:) ואף על פי שכל העם היו יודעין ולומדין התורה עם פירושיה וגם הם היו יודעין הקבלה אבל הוא רבן עליהם. כך בכל דור ודור הנביא או מאנשי הכנסת הגדולה עד תנאים מי שהיה רבן של ישראל על שמו נקרא שהוא קבל הקבלה. ולפי זה תמיהים ושואלין מהאיך נלקח המחלוקת בקבלה. הרבה אומרים ששובש ושכחה נפל בקבלה, והרבה דברים ששכחם דבזה נפל מחלוקת, זה אומר דכך היה הקבלה וזה אומר דכך היה הקבלה, וגם הם אומרים שהכל מסיני אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להתחדש (מגילה י"ט) ומסירות התלאות שכחם, לשיטתם בששנים חולקין בדין אחד, האיך היה הקבלה מפי משה חולקין, ואחד אומר אמת והשני בוודאי שקר הוא. נמצא דפוגם באנשים אשר עליהן נסמכו הקבלה, וזה שהובא ברמב"ם (בהקדמתו לזרעים) דעל כל פירוש הקבלה אין מחלוקת בשום פנים, למשל התורה צוה לקחת פרי עץ הדר, הפירוש הזה מיד שנה אתרוג. וכן אין מחלוקת על "עין תחת עין", "וקצותה את כפה" שהוא ממון, ועל כל פירוש הקבלה חכמים טרחו למצוא זה בכתב למען יקנה להלכות המקובלת מקום בתורה שבכתב. ויש גם דברים שלא נרמז כלל בכתב וגם מסיני הוא, כמו שיעורין גוד ולבוד ודופן עקומה הלכה למשה מסיני, כיון שאינו נרמז בקרא הוא סתם הלכה למשה מסיני. אבל באמת הוא כל פירוש הקבלה מסיני והמחלוקת היה כי אם באיזה תיבה נרמז זה בקרא, אבל על פירוש הקבלה אין מחלוקת בשום פנים.עוד שם מי שיחשוב שהדיינין (צ"ל: שהדינין) שנחלקין בהם כמו כן מקובלים מפי משה וחושבים שנפלה המחלוקת מדרך הטעות ההלכה, או מפני שאחד מהם קיבל קבלה אמת והשני טעה בקבלתו או שכח או לא שמע מפי רבו כל מה שצריך לשמוע, ויבא ראיה על זה "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל (סנהדרין בפנים ט), זה הדבר מגונה מאד והוא דברי מי שאין לו שכל, אין בידו עקרים ופוגם באנשים אשר נתקבלו מהם המצות וכל זה שוא יבטל. עד כאן.

אבל זה צריכין אנו לידע כמו שהי ספיקות במשה בדינין בחייו, כמו בבנות צלפחד ובמקושש ומיד היה נמלך בד', כך נולדה ספיקות בדינים אחר פטירת משה רבינו עליו השלום, וכן נתחדשו דינים חדשות שאין זמן שלא היה בו התבוננת וידוש עניינים. וזה דאמרינן בגמרא תמורה (בפנים ב) כשמת משה רבינו נולד הרבה ספיקות, ועל זה נמסרו בקבלה י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, וזה כוונת הגמרא (מגילה יט) מה שסופרין עתידין להתחדש מסיני הוא דאם נדרש בי"ג מידות מונחים הם בתורה עצמה, ובי"ג מידות יש שלא נפלה מחלוקת כדאיתא (ביבמות עו) אם לדין יש תשובה שכל אחד היה לו אז זכות לדון בי"ג מידות לפי שכלו, וגם יש מחלוקת בדבר שהיוצא מסברא מר אסתבר סברא זו ונתחזקה לדעתו ומר לא איסתבר. גם יש מחלוקת בגזירות שתקנו בכל דור ודור על דרך הכתוב "ושמרתם את משמרתי", ןהפירוש הקבלה (צ"ל: בקבלה) (יבמות כא) עשו משמרת למשמרתי, לפעמים תפל בה מחלוקת, רבי פלוני גזר והשני לא גזר.

נמצא דמחלוקת יש כי אם בספיקות שנפלו בדינים או בדברים שנתחדשו אחר פטירת משה ולא שמעו כלל מזה, אבל כדי שלא יהא תורה כשתי תורות חס ושלום, אמרה תורה "כי יפלא ממך דבר" וגו', בדברים שנתחדשו ונפלו מחלוקת, "וקמת ועלית" אל הבית דין הגדול, נמנו ורבו ואחרי רבים להטות ואין בית דין אחר כך יכולין לבטלן (בפנים ז:) והיו לומדין זה איש מפי איש בקבלה ככל הקבלות מסיני, ועד שמאי והלל לא היו שום מחלוקת כי אם בסמיכה, שאז, חס ושלום, נתפזרו חכמי דור בגזירות אנטיוכס ולא היו באפשרות להתאמץ ולהעמיד על המנין, ונשארו מני אז סמוכה במחלוקת, ובימי שמאי והלל מתחלת המחלוקת כי אם בג' דברים המתחלה בזו מסכתא, ואמרו חז"ל כשרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן את רביהן (בפנים ט) וסברת כל אחד היה לפי שכלו ולא היו רוצים לעמוד במנין דבית הלל היו רבים ובית שמאי היו חריפין ותקיפין (יבמות יד) ונשארו במחלוקתן, אבל זה דבר ברור שכל המחלוקת הייתה כי אם בדברים שלא שמעו כלל מפי משה, וגמרא תמורה ששכחו ג' אלפים הלכות נשכחו מכולם, וכאלו לא נשמעו כלל חוץ מה' חטאות שמתות שיודעים שקבלה הוא מסיני, והיה להם ספק בחטאת שמתות בעליה, אם ירעו או ימותו, וספיקא דאורייתא לחומרא ואין שום חולק עליו (תמורה שם).

ובזה יפרש הב' משניות ראשונה ואחרון שבאחרונה ממסכת זו האיך ובמה חולקין ואידך זיל גמור.

ובזה יפרש הג' משניות ראשונה ואחרון שבאחרונה ממסכת זו האיך ובמה חולקין, ואידך זיל גמור.

במשנה א' שמאי אומר דיין שעתן. דכך הוא מהתורה ואיני רוצה לגזור, והלל גוזר מפקודה לפקודה, וחכמים גם הם גוזרים אבל במידה קטנה. נמצא דחולקין בגזירה.

במשנה ב' שמאי אומר מקב חלה וכו', מהתורה חלה אין לה שיעור כמה צריך ליתן בתורת נתינה חטה אחת פוטר. וחכמים נותנים שיעור, בעל הבית אחד מכ"ד ונחתום אחד ממ"ח, ואין שום חולק עליו (חלה פרק ו' משנה ה') דסתם משנה הוא והוא מה שהסכימו עליו דעת רבים והשתווה עיונם בו ולא נפלה בו מחלוקת, או שיקבלוה רבים מפי רבים עד משה רבינו (כך בהקדמה לרמב"ם שזה הוא כל סתם משנה). אבל מכתה חייב בחלה מהתורה אין שיעור וגם לא היה להם שום שמועה ובזה נחלקו, בתורה כתיב "תתנו" והפירוש מפי השמועה למדו שצריך שיהיה כדי נתינה (כך במפרשים). שמאי סבר מקב חלה, משום דאחד מכ"ד שהוא חייב לפי קבלה יהיה אז ביצה, דקב כ"ד ביצים והוא כדי נתינה. והלל סבר מקביים, לפי שהוא משער לפי מידת נחתום שהוא אחד ממ"ח, ואז הוא ביצה, דאם קב יהא חייב בחלה נמצא דנחתום שהוא אחד ממ"ח אינו מקיים מצוות נתינה. וגם מצא כל אחד רמז בתורה לפי סברתו. הלל סבר "עריסותיכם" דכל אחד משמע, ושמאי סבר דכל ישראל (והשני פירושים ר"ת וראב"ד, אחד הוא). נמצא דחולקין בסברא.

במשנה ג' הלל אומר מלא הין, מהתורה מקווה אפילו כולו שאובן כשר, רק בכלי אסור, ורבנן גזרו בשאובן אטו כלי. וכמה מים שאובן פסלו, בזה נחלקו, הלל אומר הין שהוא מידה היותר גדולה, ושמאי אומר ט' קבין, מדחשיבי להשתטף בהן כל גופו (ראב"ד), נמצא דחולקין דכמה גוזרין, אבל כיוון שבאו שני גרדיים והעידו משום שמעיה ואבטליון שהם שונים ג' לוגין פוסלין, מסתמא כך הכריעו חכמים בזמן הקודם ואין לחלוק עליו, וקיימו חכמים א דבריהן.

ואם תקשה האיך היה זאת שהם, שמאי והלל, שלקחו כל הקבלה מפי שמעיה ואבטליון, ולא עוד שהלל דייקא דווקא בזו הלכה ואמר בלשון רבו, כשבאו גרדיים קיימו חכמים את דבריהם, מאי חזית דסמכת אהאי יותר מהאי. אלא האמת יורה דרכו כמו שאמרנו לעיל דקבלה פירוש התורה וההלכות ששמע מפי משה עצמו זאת היו לומדין מפי שמעיה ואבטליון והיה בקי בהן ושגורה בהם כשלחן ערוך וסכין מוכן ואין שום טעות ושכחה שייך בהן חס ושלום, שעליהן אנו סומכין הקבלה ועל דברי קבלתן אנו נסמכין, כמו על תורה שבכתב, אלא בדינים שנתחדשו בכל עת בבית המדרש, שאין בית המדרש בלא חידוש, ובעת שהיו לומדין בבית המדרש עניין מקווה כמה פוסלין בשאובן שמאי והלל לא היו שם, כמו בבני בתירא (בפסחים). וזהו דתני בתוספתא (בפנים ה:) לומר לך שלא ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת, מפני שהם לא היו שם והגרדיים היו שם, והיו שומעין הדין הזה והיה מקבלין עדותו. וזה דהלל דייקא לומד בלשון רבו, נראה לי דלא הלכה זו קאי, דהלכה זו לא שמע כלל, אלא סתם בכל מקום דשמעיה ואבטליון היו רוצים לומר י"ב לוגין היו, אומרים "הין", דהוא לשון תורה, וזה דחייב לומר בלשון רבו, כפירוש ראשון מרש"י, או כפירוש שני מרש"י דרבו הוא משה רבינו, דהוא לשון תורה, ואז בוודאי לא קאי על הלכה, כי אם על תיבת "הין". כן נראה לי פירוש משנה זו, ואזלי כל תמיהות.

ובזה ניחא אמאי רבי דחזר ושנה משניות דעדויות כל אחד על מקומה, משנה ב' במסכת חלה ומשנה ג' במסכת מקוואות, סתם שם (בחלה פרק ו' משנה ו' ובמקוואות פרק ב' משנה ד') אליבא דהילכתא ולא הביא כלל הפלוגתות דשמאי והלל, ומשנה ראשונה דנדה הוא במסכת נדה כמו שהוא בעדויות עם פלוגתייהו? משום דמסכת נדה שמאי אומר דיין שעתן, זה דברי תורה, והלל וחכמים גזרו משום זה, לא היה יכול רבי להעלם את זה. אבל משנה דחלה ומקווה פלוגתייהו אינו אלא מדברי סופרים, משום זה סתם רבי אליבא דהילכתא. וגם ניחא אמאי בעדויות נשנה נדה בראשונה ואחריו חלה ואחריו מקוואות שלא כסדר המשניות, משום דנדה שמאי אומר וכו' דבר תורה הוא תני לה ברישא, ואחריו חלה דעיקר הדין הוא דבר תורה אלא פלוגתייהו בשיעור שהוא מדברי סופרים, ואחריו מקווה עיקר הדין דשאובן פסלו גם הוא מדברי סופרים. ומשנה אחרונה ממסכת זו, "אמר רבי יהושע, מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני", משנה זו לכאורה קשה אם הוא אומר שקבלה הוא מסיני, האיך בא התנאים לחלק עליו. משום זה בא הרמב"ם בפירוש וזה לשונו: לא נשמע ממשה רבינו עליו השלום זה הלשון, אבל שמע ממנו זה העניין ונפלה המחלוקת בדעות שיסד מה הם. עיין שם.

יהא רעווא מקדם אבוהון דבשמיא שאקיים בנו המשנה האחרונה שאליהו יבא ולא יהא עוד מחלוקת בישראל ולא על ישראל בזכות לומדי התורה שטרחו ויגעו להשוות המחלוקת ולעשות רצון קונם, ובפרט בתקופה זו שרבו קטרגים ושונאים ישראלים בארץ ישראל ובכל ארצות, והתורה מונחת בקרן זווית וגם לומדי התורה והמחברים אין דורש ואין מבקש להם. תלמיד חכם יש לו ביזיונות עוד הרבה טענות יש להם על לא הדבר. אין להם לא כבוד ולא ממון וכל מעשיהם לשם שמים הוא, למען לא ניגע לריק ולא נרד לבהלה.

ואדוני אבי מורי שליט"א שטרדת הפרנסה ובניו ובנותיו להשיאו עליו ועל צווארו מעודו עד היום הזה, ומעולם לא פסיק פומיא מגורסא, ועשה לילות כימים, ביום אכלנו חורב בפרנסה ותורה בלילה, ותדר שנתו מעיניו עם הויוה דאביי ורבא, לעטר ולקשט את המשניות שחסרו רבינא ורב אשי, יגע והשלים ואיזן וחוקר ותיקן מה שתיקן ב"אמונת זרעים" שיצא כבר שם בעולם, ועתה גם ב"עדיות בחירתא". יתן ד' שם הוא יזכה למדרגה זו וימלא ד' רצונו כשיגיע זמנו פני שכינא לראותו, אזי רבינא ורב אשי נפקו ללוותו, על פי מאמר הגמרא (בבא קמא קי"א, בבא מציעא ס"ב) אמר רבא כי שכיבנא רב אושעיא נפיק ללוותי דמתרצתא מתניתין כוותיה, כך ראיתי בצוואה שלו בכתב ידו של אבי מורה שזה הוא כל מגמתו, שהתנאים ואמוראים נפקי שם לקבלותו. ואני אקווה לד' שיהא בתוכינו, עד שיבוא אליהו עם משיח צדקנו, לראות ביחד בנחמת ציון עירנו, שיהא במהרה בימינו.

יוסף בן המחבר

(מסכת עדיות בחירתא, מבוא מבן המחבר)

ר' יוסף מנדלסון הי"ד נולד בסביבות שנת 1896 לאביו, הרב יהודה ליב מנדלסון, ולאימו, לאה ב"ר משה דרשר. הרב יוסף עסק במסחר. הוא נשא לאשה את מרת שרה בת אהרן וחווה גולדוואסר..

בהיותו בן שבע עשרה יצא לאור חיבורו של ר' יוסף, "עיני יוסף", יחד עם של ספרו של אביו, "אמונת זרעים" ור' יוסף גם הוסיף הקדמה לספרו של אביו, בה כתב:

בן יכבד אב

אמר הצעיר יוסף בן שבע עשרה שנה. זה עברו אלף תמ"ג שנים מחתימת התלמוד (לפי ספר צמח דוד). עשות ספרים הרבה אין קץ ראיתי. אבל גמרא על סדר זרעים עדין לא ראתה. ברוך ד' אשר זכיתי לראות מה שקיוויתי. כי בתחילה כאשר אבי מורי שיחיה טרח וכתב ולקט ואסף הסדר ההוא ביגיעה רבה, אף על פי שטרוד בטרדת הזמן הלא הוא טרדת עול הפרנסה, אף על פי כן לא נתן שינה לעיניו כמה לילות בשבוע, כמאמר חכמינו ז"ל לא איברא לילה אלא לגירסא, כדי לעשות עטרת זהב למשניות סדר זרעים. אבל אף על פי כן לא היה בדעתו להדפיסו מפני טעם הכמוס. אבל כאשר החילותי לבקש מאבי מורי שיחיה שראוי הוא לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל, מפני שהוא תחילת שאלת דינו של אדם על דברי תורה, ובפרט מסדר אמונה ששואלין נם כן בתחילת דינו של אדם, נשאת ונתת באמונה, ושניהם צדקו יחדיו (כדאיתא בהקדמת אבי מורי עיין שם) הן הן אמונה והן הן דברי תורה, ותרווייהו איתנייהו בהו. ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, בידו ממש, ואחרי שנתעוררת לזאת ולאו כל אדם זוכה, ובוודאי לכך נוצרת. אז אמר לי אבא יקירי איזל ואמליך בגדולי ארץ. והראיתי זאת לפני גאוני ארץ והסכימו בלב שלם, יגדיל תורה ויאדיר, אז אמרתי וזאת ליהודה ויאמר שמע ד' קול יהודה. יהודה אתה יודוך. ומקום עשו לך להתגדר בו, מצוה שבא לידך אל תחמיצנה, חזק חזק ונתחזק תורה צריכה חיזוק. ומיד אבי מורי חגר מתניו ועשה לילות כימים, ועשה מהדורא בתרא ללקוט אוכל מתוך אוכל, מתוק ממתוק, עד שידו מגעת, בעמל גדול בי"ג נפה, לחבר את האוהל להיות אחד, גמרא וברייתות ומכילתא וספרא וספרי וכו' מחכמי תלמוד, ובצידיהם מרבותינו חז"ל אצל כל משנה ומשנה כפי שנראה בעזרת ד' יתברך. ועשה למשניות זרעים זר זהב. ובפרט למסכת אמונה כדאיתא במדרש כל מה שישראל אוכלין בעולם הזה אינו אלא בשביל אמונה. איש אמונות רב ברכות. בזכות אמונה רב ברכות. ואמונתך בלילות, בלילה ודאי בעולם הזה בגלות אין לנו קיום רק בשביל אמונה. בזכות אמונה ותלמוד תורה אנו נגאלין. ולזו הכונה רמזו חכמינו ז"ל אמונה זו סדר זרעים. ושמו נא לו, כמו שהובא בספרים, כמו זרע שנשרש בארץ, שבתחילה נרקב ונפסד בארץ ואין לו שום שווי ונמאס מאוד. אבל אף על פי כן אחר כך יציץ ציץ ופרח וממנו חיות לכל העולם. כן ישראל בגלות המר לעג וקלם בגוים שכל רואי ילעיגו עליהם איה נא אלהיהם? ובכל זאת שמך לא שכחנו, מאמינים בני מאמינים ומצפים לישועה שיהיה בעגלא. הזורעים בדמעה ומאמינים שיהא ברנה יקצורו. כאותיות זרעים ממש מרומז תיבת זימרה בהיפך אתוון (ע' מתחלף בה' באותיות אחה"ע). צדיק כתמר יפרח וכו'. וזה יסוד הישראלי את א-להים ירא וכו' כי זה כל אדם. כל עולם לא נברא אלא בשביל זה (כעין זה איתא בהקדמת אבי מורי). ואשתומם כשעה חדא על שם אמונת זרעים, וראיתי כי כוון לדבר אמת על פי גמטריאות חושבנא אמונת זרעים תתכ"ד, כחושבנא יהודא לייב בר אהרן מאיר ל"ז שנה היום אבי מורי. ושמו גרים (כדאיתא בברכות). ומכוון לדבר אמת על פי שהובא בתנא דבי אליהו דהתחיל בתיבת "ויגרש" כחושבנא תנא דבי אליהו, ומדרש תדשא התחיל תיבת "תדשא" בגימטריא זה רבי פינחס בן יאיר. ואביט עוד אל המראה וראיתי כי שנה זאת תרע"ג מכוון בגימטריא כחושבנא דגמרא למשנה. ואחרי שראיתי שכולם מתאימות, שמא גרים וזמנא גרים, אז אמרתי הנך מה יפית ומה נעמת, ובוודאי מן שמיא גם כן קא מסכים על זה. ובזכות תנאים אמוראים ורבותינו ז"ל ימליצו עלנו ועל כל מאן דעסקין באורייתא בכל אתר ואתר בחיי אריכי ומזוני רוויחי ויצמח פורקנא בעגלא ובזמן קריב אמן ואמן.

ר' יוסף הוסיף מבוא גם לספרו השני של אביו, שיצא לאור בשנת תרפ"ט "מסכת עדויות בחירתא", ודבריו במבוא זה הובאו כאן למעלה.

ר'  יוסף נספה בגיטו ורשה בשנת 1942. כן נספו רעייתו שרה וילדיהם: יעקב, רחל ומשה, וכן הוריו, דודיו ורבים מקרוביו. בתו חווה הוברחה לברית המועצות בתחילת המלחמה ושרדה.

אחותו, מרת פייגא בלומא אשת ר' שמואל קליקשטיין נפטרה בשנת תשי"ח (1958).

דפי עד להנצחת המשפחה נכתבו בידי דודו של ר' יוסף, ישראל דוד פולר, ועל ידי בתו של ר' יוסף, חווה טון מרמת גן..

אקדמות מילין ושריות שיתא ובו' אבקש תפלת דוד המלד עליו השלום.

יהי לבי תמים בחוקיך למען לא אבוש. ותפלת ר' נחוניא בן הקנה יהי רצון שלא אכשל חס ושלום בדבר כו'.

(חולין ו) העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו, חברו עליו חבריו ובית אביו. אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו היתר. דרש להם מקרא וכו וכו' אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר, אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו (פירש רש"י כשיבואו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם) מכאן לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו. ואמרו לה אין מזניחין אותו. ואמרו לה אין מזחיחין אותו (פירש רש"י מכאן שראינו שקבל רבי עדות, ולמד ממנו אף על פי שדבר תימה שהרי מעולם היו נוהגין בו איסר, למדנו שאין מזיחין תלמיד חכם האומר דבר הלכה חידוש לומר שלא שמעת. אין מזיחין – אין מבדילין אותו משמועתו לאמור חזור בך. אין מזניחין – אין משקצים את דבריו, מזחיחין – לומר גאוותך גרמה לך שלא הטית אוזן לשמוע דבר כהלכתו מפי רבך. לישנא אחרינא מגביהין ומסלקין את דבריו, זחוחי לשון גבהי הלב שלא דקדק מפי רבו כל צרכו וסמכו על לבם), וכן איתא בירושלמי דמאי פרק ב' רבי התיר את בית שאן, רבי התיר קסרין, רבי התיר בית גוברין וכו', והיו הכל מליזין עליו, אמר להו בואו ונדיין. כתיב "וכתת נחש הנחושת", וכי לא עמד צדיק ממשה עד חזקיה להעבירו, אלא אותה עטרה הניח לו הקב"ה להתעטר בו, ואני העטרה הזאת הניח לנו הקב"ה להתעטר בו.

והיה כי ישאל השואל מה דאיתא בשבת (דף קי"ב) אמר רבי זירא אמר רבא ברבי זימונא אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים. ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר. (ובעירובין בפרק כיצד מעברין) אמר רבי יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סידקית. אמר אביי ואנן כי סיכתא בגודא לגמלי. אמר רבא ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא. אמר רב אשי ואנן כי אצבעתא בבירה לשכחה. עד כאן. ואם האמוראים הקדושים האלה אמרו כך, אנן מה נענה אבתרייהו, וכל שכן וכל שכן הנני העני ממעש, נבער מדעת, ובאפס מזימה איך לא זחלתי חיל ורעדה ופלצות זבוב קציץ כנפים, ניטל אגפים, לעלות דרך נשר בשמים, לחתוא אש מיקוד יקוד אש, ולא ירתיע לאחוריו להיות זהיר בגחלתן פן יכוה מחיות אש ממללות, ליכנס ראשך בין שרפי אש בשלהבת גדולה בין הרים גבוהים, שלא ירוצו גלגלתי חס ושלום, בין אריות חזקים ובין נשרים גדולים לעמוד במקום גדולים אשר כל דבריהם כגחלי אש, מה לך פה, ומי לך פה, ומה ראית על ככה, זה לעשות מה שלא קדמני לך גדולי ארץ, כי התעוררתי על דבר כזה?

האמת אגיד לכם כי גם נפשי לא אדע מה הגיע לי החפץ הזאת. אכן רוח ממרום. ומי בא בסוד ד'. ובהדי כבשי דרחמנא למה לך, כמו שאמרו חז"ל, והוא כמו שכתוב בספר חסידים (סימן תק"ל) וזה לשונו: מי תכן את רוח ד', הקב"ה גוזר מי נעשה חכם וכמה שנים יחיה וכמה ספרים יעשה, וכן בסודות אחרים כו', והקב"ה גוזר מי יחבר ספר אחד או שנים, וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי זה גוזל מי שמגלה לו, כי לא גלה לו אלא לכתוב, דכתיב "סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם", וכתיב "יפוצו מעינותיך חוצה". וזה שכתוב "יביא במשפט על כל נעלם", שגורם שנעלם מן העולם. כד כאן לשונו. ולא דווקא חידוש, אלא אפילו לוקט, מדגילה לו ולבו עוררה לעשות זאת, מסתמא הוא חלקו מן השמים, כי לבי עוררה לי מה לך נרדם קום לך ועשה, כי לכך נוצרת. ואיתא בספר בנין יהושע על אבות וזה לשונו: וכעניין זה כתב הרב המקובל הגאון מו"ה הירץ ז"ל בהקדמה שלו על הסדור, וזה לשונו, אמר קהלת "לכל זמן ועת לכל חפץ", להורות שיש זמן לדורות אחרונים לחדש דברי תורה, מה שלא יכלו דורות הראשונים לחדשו, אף כי קטנם עבה ממתני אחרונים, לפי שלא הגיע עדיין הזמן של החפץ ההוא. עיין שם. אם כן אין לשאול על דברים כאלה, כי הכל מיד ד' השכיל על האדם לעשות. ובפרט זו אינה שום חידוש אלא מלאכה ואינה חכמה, כי כל מה שעשיתי אינה כלום משלי, כי כולם מלוקטים מתנאים ואמוראים ומחז"ל, על עמודי אור עולם וצדיקי יסוד עולם נשענתי, ובהם יתדותיו תמכתי, וזכותם יגן עלינו, ויעלה לריח ניחוח, כי עשיתי לי טלית נאה משלהם, צועטרה לראשי מאור עטרותיהם, בסוד חילוקי דרבנן ולבושי אור להתלבש בהן נשמתי. בסוד "נר מצוה ותורה אור", להאיר באור החיים. ובוודאי לא יהיה עלי קנאה, כי בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו. ואני לא חכם מחכמים ולא רב מרבנים, אבל תלמיד קטן מתלמידיהם, וחכמים אינם מתקנאים בתלמידיהם, וכל שכן וכל שכן בקטן. ואולי מן השמים יתנו לי שכר כפועל בטל המריק מכלי אל כלי.

ואני משביע כל מעתיק ספרי שיכתוב זאת בפירוש תמיד שאל יסברו העולם שאני המלקט בקי בש"ס בבלי וירושלמי ובספרי ובספרא ותוספתא ומכילתא וכו' ובכל הספרים שהובאו מעבר לדף, כי אני רק כפועל בטל, כמשרת המלך בבית המשתה היין, להביא כל מיני מאכל ומשקה על השולחן ולסדר אותו אצלו כל אחד ואחד, הרי שולחן הרי בשר, והרי סכין, הרי כוסות, והרי יין, ואין חסר כלום. ואם כן מה יתפאר המשרת במלאכתו כלום חסר בבית המלך בלא משרת? כן במלאכתי אינה שום חידוש, כי כולם מלוקטים, והלוקט מלאכה ואינה חכמה, כי כולם מלוקטים מגאוני ארץ, בראשם הר"ש והגר"א ושאר מפורשים, ולהם נאה כל הכבוד והתפארת, כי עשיתי טלית נאה משלהם. אבל אני בעצמי מכף רגלי ועד ראשי, אין בי מתום, כי טרדת הזמן וטרדת הפרנסה הם היו בעוכרי, וטפלי תלוי בי, ואני לא עשיתי זאת רק בחטיפה, וביותר בלילה לאחר חצות, ועשיתי לילות כימים. לכן לא הייתה לבי זכה וצלולה כדאמרינן (בעירובין נ"ה) "לא מעבר לים הוא", לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים. ואני סוחר ותגר בטרדת הפרנסה וכו', ואולי איזה שגיאה נפל, אבקש מאוד שידין אותי לכף זכות, כי שגיאות מי יבין, והדן את חברו לכף זכות המקום ידין אותו לזכות, לכן פרשתי ידי בתפילת רבי נחוניא בן הקנה, שלא אכשל בדבר הלכה ואל ישמחו בי חברי וכו'. וזכות כל תנאים ואמוראים יגן עלי וימליצו בעדי שאכוון כוונתם באמת ובתמים ואסדר נכון בכוונה אמיתי לפי המשנה.

ואני אבקש מאוד מאוד כל הלומד בזה הספר אף שלפעמים נמצא הלומד שלא נכון הסדר ההוא או ברייתא זו לא שייך הכא לפי כוונת הלומד, או כל אופן שיהיה שלא כיוונתי חס ושלום לסברא האמיתי, או חס ושלום שכחתי איזה ברייתא, כבר התפלל על זה דוד המלך עליו השלום "שגיאות מי יבין" וכו'. על כל זה אבקש מאוד מאוד לעיין עוד הפעם נכון בנחת בזה הסוגיא, כי לפעמים על פי פירוש אחרת שיש לזו המשנה יש שייכות לזה, או על פי סדר הירושלמי, או על פי סדר התוספתא שהובא, ואם אף על פי כן לא ימצאו חס ושלום הלומד בזה נחת להסכים לפי כוונתו הרמה, אבקש מאוד מאוד לדוני לכף זכות כי לא עשיתי זאת לגדולים ממני, כי אם לבני גילי ולקטנים כמוני שימצא מיד אצל משנה כל הסוגיות השייכות לזה מתנאים ומאמוראים ומפרשים רבותינו נוחי נפש ז"ל לפי דעתי הקצרה והנמוכה לפום ריהטא, כי ניים ושכיב בטרדת הזמן ועול הפרנסה.

אבל זחלתי מפני כבוד המדומה, אבל תמכתי יתידותי במאמר החכם מכל האדם הבל הבלים בפסוק "וזכור את בוראך בימי בחירותיך" וכו', ועל זה דרש עקביא בן מהללאל באבות פרק ג', בורך, בוראך, בארך, הסתכל בשלשה דברים אלו בארך. זו באר שבאת ממנה טיפה סרוחה של זרע ולובן. ולאן אתה הולך, בורך, קברך, מקום רימה ותולעה, ואתה עתיד ליתן דיו וחשבון לפני בוראך, ואם כן מה כבוד המדומה יכול להיות היום כאן, ולמחר המכבד והמכובד בכאן.

אמר המדבר, תלמיד ולא חבר, בלב נשבר, ולעג לשון, חושן ואשון, בשפה רפה, אינו מנופה, רעיוני סליקו על משכבי. מה לך נרדם לך אסוף על סדר אמונת זרעים אצל כל משנה ומשנה מאמרים מתנאים ומאמוראים מן מכילתא וספרי וספרא ותוספתא ותנא דבי אליהו וכו' מחכמי התלמוד בבלי, כי תורה עניה במקום זה ועשירה במקום אחר, כדאיתא בבבא בתרא קמ"ה תנו רבנן עתיר נכסין וכו',  עתיר כמס זהו בעל שמועות, הכל צריכין למרי חטיא. פירש רש"י שיודע הלכות ומימרות האמוראין ולכשיגיע עת הוראה יגלה שמועותיו, והיינו "עתיר כמס", כמו "כמוס עמדי", שמכניסין לאוצר ולכשיגיע עת המכירה ישתכר וירוויח. עוד שם בבא בתרא "בוקע עצים יסכן בם", אלו בעלי גמרא, פירש רש"י סוגית גמרא ותירוצי משניות וברייתות זה עיקר גמרא, שאם לא הגמרא אין למידין הלכה מתוך משנה, כדאמרינן (בסוטה כ"ב) התנאים מבלי עולם, וכי מבלי עולם, והלא מישבי עולם הם, אלא שומרין הלכה מתוך משנתן. (בסוטה כ"ב) אתמר קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים, רבי אליעזר אומר הרי זה בור, רבי ינאי אמר הרי זה כותי. פירש רש"י שמוש תלמידי חכמים ללמוד סברת גמרא בטעמי המשנה, כי על ידי טעמים יש חילוק באיסור והיתר, ובדיני ממונות לזכות ולחייב, ובטהרות לטמא ולטהר, כדאמר בכמה דוכתי, מאי טעמא אמר מר הכי ומר הכי, ואמר מאי בנייהו, איכא בינייהו. (סנהדרין כ"ד) מאי בבל. אמר רבי יוחנן בלולה במקרא, בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד. פירש רבינו תם בתלמוד שלנו אנו פוטרין עצמינו ממה שאמרו חכמים, לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בש"ס. (ובירושלמי פאה פרק שני) אמר רבי זירא בשם רבי יוחנן אם באת הלכה תחת ידך ואין אתה יודע מה טובה אל תפליגה לדבר אחר וכו' (פירוש אל תדחה אותה) שהרי כמה הלכות נאמרו למשה בסיני וכולן משוקעות במשנה. רבי זירא בשם שמואל אין למדין מן הלכות ולא מן האגדות ולא מן התוספתא, אלא מן התלמוד. בבלי בבא בתרא אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה, עד שיאמר לך הלכה למעשה וכו'. עיין ברשב"ם דכתב ואי לאו דפסק בגמרא הלכה כמותו, לא סמכינן אפסק דמתניתין, אבל בהלכות הפסוקות בדברי האמוראין ודאי סמכינן, דכיוון שפסקם וכתבם, רב אשי ורבינא, שהם סוף הוראה, ודאי עלייהו סמכינן כו'. עיין ברש"י נדה דף ז' מדאצטריך למימר להו הלכה, שמע מינא דאין למידן הלכה מפי תלמוד מתוך המשנה וברייתא ששנויה בהם הלכה כפלוני אין למידין מהם שאמוראים אחרונים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה, אבל הראשונים לא דקדקו איש בדברי חברו, אלא כל חד מה ששמע מרבו ומלמדו לתלמידו שמועה כמות שהוא, והוא היתה נקראת משנה וברייתא כו'. והנה רבינא ורב אשי חיברו רק על ארבעה סדרים, כדאיתא בהקדמה לפירש הרמב"ם ז"ל על משניות והובא באמצע דבריו, וזה לשונו: ומה שנמצא מחיבור רב אשי בתלמוד הם חמש ושלושים מסכתות. ולא מצינו לו דבר בסדר זרעים אלא בברכות לבד, ומסדר טהרות אלא נדה בלבד וכו'. אבל יכול אדם לפרש הסדר ההוא אחר יגיעה רבה ועמל גדול ושיסייעהו התוספתא והברייתות וילקוט הלכות הבאות על ענינו בכל התלמוד ויוציא בשכלו העיקרים של המסכתות וענייניהם מן הלכות ההם כפי שתראה כשנפרש הסדר ההוא בעזרת ה' יתברך. עד כאן לשונו.

והנה על סדר טהרות כבר קם הנשר הגאון הגדול הרב הצדיק וכו' כש"ת ר' גרשון העניך זצ"ל בספרו סדרי טהרות וישר חילו זי"ע, אבל על סדר זרעים לא מצינו עדיין, ואולי משמיא מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו. על כן אזרתי את מתני בזריזות כי לבי עוררה מה לך נרדם זה כמה שנים, עורה עורה התעוררי. לך אחרי הקוצרים ואלקט בשבלים, עד שידך מנעת, ושמתי לילות כימים, ועמלתי ואספתי בסדר הזה ביגיעה רבה ועמל גדול לעשות קישוטין לסדר זרעים, וזכות תנאים ואמוראים וחכמינו ז"ל יעמוד לי שלא אכשל חס ושלום בדבריהם ולילך בדרך האמת. הזורעים בדמעה ברינה יקצורו. הוריני ד' דרך חוקך ואצרינה עקב. הט לבי אל עדותיך. ופרשתי ידי בצלותא ובעותא ואתפלל תפלת ר' נחוניא בן הקנה יהי רצון שלא אכשל בדבר ואל ישמחו בי חברי וכו'.

וקראתי שם הילקוט בשם אמונת זרעים כדאיתא בשבת דף ל' אמר ריש לקיש והיה אמונת עתך וכו'. אמונת זו סדר זרעים, עיין שם בפירוש רש"י ובפירוש תוספות בשם ירושלמי על שם שמאמין אדם בחי עולמים וזורע. ובעת כתיבת הקדמה הזמין לי ד' יתברך ברעיוני זה הדברים, והזמנה מילתא, כי יציאת מצרים היה בזכות אמונה, "ויאמינו בד' ובמשה עבדו. אז ישיר", שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן למדו חז"ל גם כן תחיית המתים מהתורה, שיהא בעגלה בזמן קריב. ובזכות אמונה נגאלין מגלות המר, על כן צריך אדם לעסוק במסכת אמונה, כדאמרינן במכות, דרש רבי שמלאי תרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני וכו', בא חבקוק והעמידן על אחת "וצדיק באמונתו יחיה". ועל זה מתורץ קושיית תוס' שהקשו בקדושין דף מ' מהא דאמר רב המנונא אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, אהא דאמר רבא (בשבת דף ל"א) כשמכניסין אדם לדין אומרים לו "נשאת ונתת באמונה", משמע דתחילת דינו של אדם הוא על נשאת ונתת באמונה. עיין שם. ולפי עניות דעתי השתא הכל מתורץ על נכון,  כי הוא הוא וכולא חד הן הן דברי תורה, והן הן אמונה, כי בלא אמונה אין תורה, וכולה תלי באמונה, ושלשתן לדבר אחד נתכווונו, רצוני לומר ריש לקיש ורבא ורב המנונא, והחוט המשולש וכו' ולא פליגי, וכולם לדבר אחד נתכוונו, על אמונה. על כן בא חבקוק והעמידן על אחת, "אחת דיבר אלקים" וכו', זה אמונה, אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענו, וצדיק באמונתו יחיה. ואולי גם כן לסדר אמונה נתכוונו. תחילת דינו של אדם נשאת ונתת באמונה, בא חבקוק והעמידן על אחת, רצה לומר ראשונה, והוא סדר זרעים, דהוא ראשונה שבש"ס דהוא נקראת גם כן בשם אמונה, דשמו נאה לו כדריש לקיש אמונת זו סדר זרעים.

ובני היקר יוסף שיחיה חשב על פי גמטריא טעם לשבח בשם אמונת זרעים כי שמי ושם אבי בקרבו יהודא ליב בר' אהרן מאיר ל"ז שנה אנכי היום בגמטריא תתכ"ד כחושבנא "אמונת זרעים". ואמרתי לו יוסף בני יוסף ד' לך כל טוב כי לכוונה אמיתי כוונת על פי דאיתא בכל ספרים דצריך להזכיר המחבר שמו בספרו ואף על פי שאני לא חדשתי כאן כלום כי כבר כתבתי כמה פעמים בזה שאני רק פועל עובד יוצא ונכנס בחנות מלא בשמים לסדרו איש על מקומו. אף על פי כן לא חדשתי כאן כלום כי כבר כתבתי כמה פעמים בזה שאני רק פועל עובד יוצא ונכנס בחנות מלא בשמים לסדרו איש על מקומו. אף על פי כן אם הזמין לי שמי בתוכו בוודאי מן שמיא קא מסכים לי בזה והזמנה מילתא. כדאיתא בספר שלחן שבת כל העוסקין לשם שמים מראין להם סימן טוב מן השמים אף על פי שלא עלה על דעתם לזו הכוונה אף על פי כן מן שמיא קא מסכים ומגלגלין זכות על ידי זכאי לכווין לדבר אמת, ונתן לי גם כן עצה נכונה להדפיס מצד א' פירש רש"י על גמרא ושאר מפרשים בדרך הפשוט, ובצד הב' מהרבה מפרשים איש על שמו. וביותר מהגר"א ז"ל כל שנות אליהו מפירוש הארוך על סדר זרעים. והסכמתי לו כי הגאון הגר"א מווילנא הפליא לעשות כי הביא הירושלמי מיד אצל המשנה על פי פירוש אמיתי השייך לאותו משנה. ומי שלומד בזה הליקוט הפנים מתלמוד בבלי ומתוספתא וממכילתא ותורת כהנים וכו', ובצדו ממפרשי רבותינו אשר מפיהם אנו חיין ובראשם הר"ש והגר"א ושאר מפרשים, בוודאי יהיה מבואר בעזרת ד' יתברך על נכון וברור. כי הוא מחובר תלמוד בבלי וירושלמי ביחד, שבת אחים גם יחד, כדאיתא בסנהדרין כ"ד אמר רב אושעיא מאי דכתיב "ואקח שני מקלות" וכו', מקל נועם, אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, מקל חובלים, אלו תלמידי חכמים שבבבל. עיין שם ברש"י. ובחידושי אגדות איתא היינו דכתיב "חבלים נפלו לי בנעימים". עיין שם. והובא דבריו בהקדמת מפרשי ים על הירושלמי ששניהם ביחד טוב. מה טוב ומה נעים שבת אחים יחד בבלי וירושלמי, חבלים נפלו לי בנעימים, חבלים זו בבלי, בנעימים זו ירושלמי, ששניהם יחד היינו משני המקלות ביחד בוודאי ד' יתברך מיקל עלינו מכל הצרות אם ילמוד משניהם יחד. אף נחלת שפרה עלי, ישלח לנו נחלות בשני עולמים בשפע, עלי ועליכם ועל תלמידהן ועל כל תלמידי תלמידהון ועל כל דעסקין באורייתא וכו'. את מאמר אסתר אקיים לומר דבר בשם אומרו. והנה טרחתי ועמלתי לקבץ פירוש רש"י על גמרא בבלי אות באות, כי הוא על פי רוח הקודש, ועל משנה פירש הרע"ב, כי הוא מקובל על עולם ונלקח מפירוש רש"י ומרבינו שמשון ומרמב"ם. ועל תוספתא פירש ממנחת בכורים ומחסדי דןד ושאר מפרשי הש"ס. ומצד השני מפרשי הש"ס אשר נקבו בשמות, איש על שמו ועל מקומו, ובפנים באותיות גדולות תלמוד בבלי ותוספתא וממכילתא ותורת כהנים וספרי ותנא דבי אליהו מחכמי התלמוד וכו' אצל כל משנה ומשנה. ונזהרתי על פי הסכמת גדולי ארץ ובראשם הנשר הגדול הצדיק וכו' מוה"ר מאיר יחיאל הלוי מאוסטראווצע שליט"א שלא לשנות אפילו קוצו של יוד מדבריהם, שום שינוי חס ושלום וחס ושלום, היינו אפילו למיכתב תיבת ת"ר, או תניא, או אתמר, או תנן התם, וכדומה, במקום שלא הובא בגמרא תיבת אחת על תוספתא או על משנה וכו', רק אות באות גמרא הקדושה או ברייתא וכו'. וכמו כן שלא לגרוע חס ושלום תיבה, כגון לפעמים הובא הכא תיבת תנן התם, אף על פי שהכא לא שייך תיבה זו, כי הכא עיקר, והכא מקומו, ולא שייך לומר "תנן התם", או כמו לפעמים הובא בגמרא הכא, התם היינו טעמא, ואף על פי שצריך לומר "הכא היינו טעמא", כי הכא הוא התם הוא, והתם הןא הכא הוא, הואיל דהכא בסדר זרעים הוא אף על פי כן לא שנותי חס ושלום כי דבריהן כל מילה ומילה אות באות על פי רוח הקודש נמנו וגמרו במספר, ודי לחכימא.

וטרחתי בכל כחי עד שידי מגעת לבקש כל התוספתא, מכל סדר זרעים המפוזר והמפורר בכל הש"ס, ובפרט בסדר זרעים שלא על מקומו. טרחתי לסדר ולזווג אצל כל משנה ומשנה. ולפי עניות דעתי הנמוכה והקצרה איש על מקומו ועל מכונו, דליכא מידי בתוספתא דלא רמיזי במשנה. ואם חס ושלום שגיתי באיזה ברייתא באיזה מקומות אתי תלין משוגתי, והוא רחום יכפר וכו', ונסלח לכל וכו'. הזורעים בדמעה ברנה יקצורו, כי מחמת גודל טרדת הפרנסה וטפלא תלי בי הם היו בעוכרי. ויהא רעווא דאימא מילתא דתתקבל שיהא חן מלמעלה ולמטה, ורוח הבריות ורוח המקום נוחה ממנה ויכול לברך על המוגמר שאזכה בזכות תנאים ואמוראים ומרבותינו ז"ל שימליצו עלי שלא אכשל חס ושלום בדבר ויהא לי הצלה מאימת הדין, ויקוים בהתהלכך תנחה אותך, ובשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך, כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים, חיים של פרנסה, שלא יצטרכו עמך בית ישראל זה לזה ותל לכל איש די פרנסתו, ותמהר ותחיש לגאלנו, ונהיה דבוקים בבורא עולם ונזכה לנחמת ציון ליחד של י"ה בו"ה, ולאוקמא שכינתא מעפרא, כי זה עיקר עבדות בגלות המר הזה לבכות מן המצא קראתי י'ה. בזה הגלות רק חצי שם בשם י'ה, ענני במרחב י'ה, שיה מרחיב תיבת י'ה, ובאמצע יהא שם ו"ה שיהא שלם. כי כל הגויים סבבונו בשם דק כי אמילם, כי נכרתה שם י'ה, דועכו כאש קוצים מחמת שם ד' כי אמילם, ועל זה אנו מבקשים ענני במרחב י'ה שיתן ריווח באמצע תיבת י'ה שלא יהא אמילם ויהא שלים כי בכל צרתם לו צרף רחל מבכה כל בניה, עמו אנכי בצרה, ויהא אם הבנם שמחה ובא לציון גואל אמן ואמן. ואיתא בפנים במסכת פאה סוף משנה א' באריכות. דברי המלקט, הק' יהודא ליב בר' אהרן מאיר נ"י ממשחת מענדילזאהן לקוצרים הוי"ה עמכם לפ"ק.

הק' יהודא ליב (ברא"ם) מענדילזאהן מווארשא מורנאוו 15

(אמונת זרעים, התנצלות המלקט)

הרב יהודה ליב מנדלסון הי"ד מוורשה, נולד בסביבות שנת תרל"ו 1876, לאביו, הרב אהרן מאיר מנדלסון, ולאימו, לאה בת ר' משה דרשר.

בשנת תרע"ג הוציא לאור את ספרו "אמונת זרעים" (מהדורה בתרא של ספר זה הוציא לאור בעיר ורשה בשנת תרפ"ח). ספר זה כולל לקט מאמרי חז"ל המפוזרים בעניינים השייכים לסדר זרעים, עם שני פירושים. הספר יצא עם הסכמות גדולי הדור, ובהם החפץ חיים, רבי מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה, רבי מאיר דן רפאל אוסטרוב, הרב אלתר ישראל שמעון מנובהמינסק, רבי מרדכי יוסף אלעזר ליינר מראדזין, רבי דוד בורנשטיין מסוכטשוב, רבי משה נחום ירושלמיסקי אב"ד קילץ, הרב פתחיה הרנבלאס מוורשה, הרב יעקב חיים זליג מוורשה והרב משה בצלאל אלטר מגור. הרבנים כותבי ההסכמה תיארו את הרב יהודה ליב כרב גאון, חסיד, יגע ושקדן בתורה, מתמיד, מופלג ושנון, חריף ובקי, ירא אלקים וחרד על דברו. הרב למד במסירות רבה, על אף טרדותיו הרבות בענייני פרנסה, והוא מודה בפתיחת ספריו לרעייתו לאה על כך שהיא מסייעת לו בכל כוחה, כך שיתאפשר לו ללמוד. בסיום הקדמתו לספר "אמונת זרעים" הוסיף המחבר דברי שבח ותודה לרעייתו:

מנשים באהל תבורך ראוה בנות ואשרוהו וכו' חכמת נשים בנתה ביתה רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה ה' האשה הצנועה מרת לאה בת ר' משה נ"י אשר בכל כוחה עוזרת לי באוכל ללמוד בנחת ולטוב יזכר שמה ולכל יוצאי חלציה.

בתחילת ספרו חוזר הרב על תפילתו שיצליח בליקוט דברי חז"ל בדרך האמת והישר וימליצו עליו התנאים והאמוראים, להצלחתו ולהצלחת כל משפחתו בזה ובבא:

ומעתה פירשתי עוד הפעם בצלותי ובעותי קדם אבוהן דבשמיא וארעא הדריכני בנתיב מצוותיך, ולמדו תועים בינה, לפקוח עיניים עוורות, לילך דרך האמת, ללקט אורות בדרך הישר, אוכל מתוך אוכל. ובזכות תנאים ואמוראים ימליצו עלי להצליח בכולי עלמין ואוכל להוציא לאור על כל סדר זרעים, ויהא ברכה במזל והצלחה הן בגשמיות ורוחניות עלי ועל כל יוצאי חלצי ועל כל תלמידי תלמידהן וכו' ויצמח פורקנא בעגלא אמן.

הרב יהודה ליב מנדלסון קישר בתחילת ספרו "אמונת זרעים" בין סוף סדר טהרות לתחילת סדר זרעים, ובתוך הסברו עמד על חשיבות האחדות והשלום, וכתב:

אציע הקדמה אחת והוא ישר. ונקוט כלל זה בידך כי כל דבר שמקבל טומאה הוא רק בתלוש, אז יכול לפגוע בו טומאה, אבל כל זמן שמחובר בשרשו אין שום פגע וטומאה. הן בני אדם כל זמן שיי אין בו שום טומאה, כי דבוק בשורשו חלק אלו-ה ממעל. ואם חס ושלום יצא ממנו שום טומאה זיבה או אם נגע בטומאת מת ושאר דברים, אזי ירד למקוה מים חיים, שמחובר המים בשרשו למקור, לא על ידי שאובים, אז מחבר הוא גם כן לשרשו על ידי המים חיים, ויחזור הוא גם כן להיות חי, לדבוק בשרשו, לחוט שלו דבוק קשר חזק לבורא עולם, הדבק במידותיו ואז נקרא מחמת המים חיים אדם חי. חי חי הוא יודוך. ואתם הדבקים בד' וכו' חיים וכו'. חיים ודאי כולכם חיים, הקב"ה מלך חי, ועל ידי מים חיים אדם חי. וזה כוונת גמרא במסכת ברכות בן איש חי, צדיקים במיתתן נקראין חיים, ולא יכול לשלוט בהם שום טומאה. צדיקים אין מטמאין. וזה הכוונה יעקב אבינו לא מת, דוד מלך ישראל חי.

והן בזרעים ופירות, כל זמן שמחובר לשרשם, אין יכול לשלוט בהם שום טומאה, כי דבקים בשרשם. אבל אם נכרת משרשו, אזי יכול לשלוט בהם טומאה. ורשעים בחייהם קרוים מתים, וצא צא תאמר לו, אל תגע בו. על כן צריך אדם להזדרז לקרות חי, וטבל במים חיים, בן איש חי. וכך גזר הבורא עולם.

ולפי עניות דעתי שזה מרמז רבינו הקדוש בסוף משניות לקרות מסכת עוקצים, דמיירי בקבלת טומאה, כי כל זמן שמחובר בעוקץ שלו באילן בשרשו, אזי אין שום טומאה. אדרבה, כל זמן שמחובר אזי הפרי מקבל השפע וכל טוב מאילן מתמת חבורו באחדות הגמור. אבל אחר כך שנכרת מאחדות שלו, אזי הפרי מקולקל ויבש, ויכול לשלוט בו טומאה ופגע רע.

ומרמז בזה גם כן אחדות ושלום שיהא בין בני אדם, שכל זמן שהם באחדות אזי הם מקושר קשר של קיימא באחד, והכל חד, ומקבלים כל שפע כל טוב, כי גדול כח השלום. אפי' חס ושלום עובדים וכו', אם הם באחדות, אזי מוחל להם, שנאמר "חבור עצבים אפרים הנח לו", מחמת שמקושר כל ישראל לאביהם שבשמים, ואם שבט אחד חס ושלום יצא לעבוד, אפילו הכי הנח לו, כי הם דבקים באחדות לשבטים אחרים, וחמת זה הם בטלין ומבוטלין, וגדול כח השלום (עיין בפנים פרק א משנה א בעניין והבאת שלום).

ובזה העניין ראיתי זה כמה שנים בספר (לא זכרתי שם ספרו) מה שנוהגים אצל צדיקים בדורנו ליתן מעות, אם אדם צריך לצדיק להתפלל על החולה, חס ושלום, או דברים אחרים להוושע, ליתן לו איזה פדיון, כדאמרינן הרוצה להנות יהנה כאלישע, מחמת כל אדם שמקושר בבורא עולם אין בו שום חסרון כי מאתו לא תצא הרעות וירד תמיד שפע וברכה וכל טוב. רק אם אדם חס ושלום חטא אזי החוט שלו, העוקץ שמחובר, נפסק ונכרת, אזי לא יכול אותו אדם לקבל השפע ויכול לפגוע בו כל סיבות רחמנא ליצלן, כמו הפרי שנפסק מעוקץ שבאילן. אבל אם הוא נותן איזה דבר להצדיק, ומחבר אצלו במעות או כל דבר התקרבות להצדיק, אזי הצדיק מחמת שהיא דבוק בשרשו בד' יתברך אזי יכול גם כן לאותו אדם לחבר בעוקץ שלו לשרשו לקבל השפע וכל טוב מחמת חבורו לשרשו באחדות, והכל על ידי השלום.

בנו, ר' יוסף מנדלסון הי"ד, בן השבע עשרה, הוסיף הקדמה לספרו של אביו "אמונת זרעים" ופרסם בו את חידושיו בקונטרס "עיני יוסף".

בשנת תרפ"ט יצא לאור ספרו השני של הרב יהודה ליב מנדלסון, "מסכת עדויות בחירתא", הכולל ילקוט גדול על מסכת עדויות עם שני פירושים. ספר זה יצא לאור גם הוא עם הסכמות רבות ונכבדות, הכוללות גם מעט הסכמות חדשות, ובהם הסכמת הרב מנחם זמבה, ועוד. ההסכמות הובאו בקיצור, על מנת לחסוך בעלויות הדפוס.

הרב ומשפחתו העניפה הוגלו לגטו ורשה. הרב יהודה לייב ורעייתו, נספו בשואה עם רבים מילדיהם: יעקב ורעייתו, ר' יוסף ורעייתו, אברהם, אליהו, שרה ניימרך ובעלה, רבקה פלמקה ובעלה אברהם שמעון, חיה ובעלה, פעריל ובעלה, צאצאיהם ומשפחותם. הי"ד. בתם, מרת פייגא בלומא אשת ר' שמואל קליקשטיין נפטרה בשנת תשי"ח (1958).

כן נספו אחיו של הרב יהודה לייב מנדלסון: יעקב ורעייתו, אברהם, אליהו, שרה ניימרך ובעלה, רבקה פלמקה ובעלה אברהם שמעון, חיה ובעלה, פעריל ובעלה, צאצאיהם ומשפחותם. הי"ד.

דפי עד להנצחת המשפחה נכתבו בידי גיסו של הרב יהודה ליב מנדלסון, ישראל דוד פולר, ועל ידי נכדתו, חווה טון מרמת גן.

בגמרא דשבת (דף כ"א) המהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחד ומכאן ואילך מוסיף והולך. ולחד מאן דאמר טעמייהו דבית שמאי כפרי החג, וטעמיהו דבית הלל דמעלין בקודש ואין מורידין.

ונראה לפרש דהכל הולך על כוונה אחת, והיא על פי הקדמה אחת, מה שפירש אדוני אבי זקני הגאון זי"ע בדמשק אליעזר (פרשת פנחס), על ענין זה דקרבנות החג פוחתין והולכין, וכתב שם רש"י המשל, למארח את אוהבו יום ראשון מאכילו פטומות, ואחר כך בשר ודגים, ואחר כך ירקות. וצריך בירור וכי זו הדרך. אמנם יובן במה שכתב הרמב"ן (ויקרא א,ט) והראשונים, שענין הקרבן מלשון קריבות לה', שעל ידי הקרבת קרבנו, יראה ויתבונן איך שפגם דרכו, ושצריך לתקן מעשיו ביתר שאת, וזה כל פרי הבאת קרבנו, וגם הכהנים מורי התורה היו מסייעים אותו לזה בנועם שפתם, כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו'.

והנה ביום ראשון שבא אל מקום המקדש, היה צריך עדיין לקרבנות הרבה, שיהיו ממוצעים לקרבו אל עבודת השם יתברך, וביום שאחר כך שכבר בא לקצת הכרה ומעלה של עבודת השם, היה די בפחות מזה, וכן היה 'פוחת והולך', עד שנתעלה בקודש, ולא הצריך אלא דבר מועט לעוררו אל קרבת השם יתברך. וכן המארח ריעו ואוהבו, ביום הראשון שעדיין אינם מכירים זה את זה רק מרחוק, צריך לקרבו במיני מעדנים, ולהראות שכבוד הוא לו שנתארח אצלו, וכאשר באים על ידי כן לאהבה קרובה, ומספרים זה את זה, ומגלים לבם כדרך אוהבים, אין צריכים יותר לממוצעים אלו, וגם אם נותן לו ירקות כדרך הבעל הבית בכל יום די בכך. עד כאן תורף דברי קדוש זקיני זצ"ל.

והנה ענין נס חנוכה והתעוררות שלו, שנתעורר בכל שנה ושנה בלבות לב היראים, שיש בהם מניצוץ הקדושה של אבותינו שמסרו נפשם על קדושת שמו יתברך, הוא גורם לקרב אותנו אל התורה הקדושה ועבודה האמיתית. ולכן סבירא ליה לבית שמאי שביום הראשון צריך שמונה, לרמז שצריך הרבה פעולות כדי להתקרב אל אור הקדושה המתנוצץ בימים הללו, ואז מיום ליום יוכל לפחות, כי כבר הגיע למעלה יתירה ממה שהיה עומד אתמול. וזהו ממש כפרי החג וכנזכר לעיל. ובית הלל סבירא ליה דידליק אחד ביום ראשון, וכה יוסיף וידליק, כי מעלין בקודש וגו', וגם דברי בית שמאי היו על סגנון כדי שיתעלה בקודש מיום אל יום, אלא שהם תלו זה על ידי שפוחת והולך כפרי החג. ובית הלל תלו זה במה שיוסיף וידליק גם הנרות מיום אל יום, וירמז כפשוטו לענין התעוררות זה שיעלה בקודש, בתרייתא עדיפא מקמייתא.

מצות חנוכה נר איש וביתו. דהנה עיקר השפעת בית המקדש להיות שער ופתח לכל איש ישראל, למען ילמד ליראת את ה' בכל התנהגות ביתו בפרישות ובצניעות, וידוע דנר חנוכה הוא זכר למנורה שבמקדש. וזהו 'נר איש וביתו', בהדלקת נר חנוכה יש התעוררת כמו ענין המנורה שבבית המקדש, שיתנהג כן בביתו נאוה קודש כענין הוראת המנורה שבמקדש.

וזהו גם כן נר חנוכה צריך להאיר לחוץ, בא לרמז שלא לבד בבית הכנסת ובבית המדרש יהיה ירא את ה', כי אם גם בלכתו לחוץ לעסקיו ולחפציו, כשטרוד בפרנסת ביתו ובשאר מלאכותיו, גם אז יאיר לו לנתיב דרך האורה מנר חנוכה שמאיר לחוץ, ויש להאריך.

במדרש (הובא בתורת משה לחתם סופר, ועיין בלקוטי חבר פרשת וישב שהביא באופן אחר) הדודאים נתנו ריח (שיר השירים ז,יד), אלו דודאים של ראובן, ועל פתחינו כל מגדים, זה נר חנוכה. ועוד במדרש בנוסח אמר (הובא בדמשק אליעזר פרשת ויצא אות ג) ועל פתחינו כל מגדים אלו בית הכנסת ובית המדרש.

ונראה לפרש על דרך דרוש שניהם על כוונה אחת, דהנה במגן אברהם (סימן תרעא) מביא מבית יוסף שהקשה למה בחצר של שני פתחים צריך להדליק בשתיהן ובבית הכנסת אמרינן דאם יש פתח אחר מותר לעבור ולא אמרינן מדבהא לא עייל בהא נמי לא עייל. ותירץ כיון שיש בנר חנוכה חסרון כיס יחשדוהו טפי, מה שאין כן בבית הכנסת. עד כאן לשונו. (והגם שהקשה עליו מגן אברהם דגם בבית הכנסת יש חסרון כיס שיבטל משווקים, מובן מאליו שאינו דומה חסרון כיס כזו שאינו אלא ספק, וגם אינו מכיסו ממש כמו בנר חנוכה).

ובפסוק (בראשית ל,יד) וילך ראובן בימי קציר חטים, פירש רש"י להגיד שבחן של שבטים שעת הקציר היה ולא פשט ידו בגזל להביא חטים ושעורים אלא דבר הפקר. הרי מוכח מפסוק זה כמה גדול כח היצר בעניינא דממונא, עד שהוצרך הכתוב לפרסם שבחן של שבטים בזה. ולכן ועל פתחינו צריך להדליק נר חנוכה בכל הפתחים מפני החשד, כי בעניינא דממונא יש לחוש טפי. ועל זה רמז גם כן ועל פתחינו בית הכנסת ובית המדרש, דשם אין חשד כהאי גוונא כי אינו חסרון כיס ממש. ודו"ק.

עוד יש לפרש דברי המדרש, הדודאים נתנו ריח, זה דודאים של ראובן. ועל פתחינו כל מגדים, זה נר חנוכה. ועוד יש נוסחא (הובא בילקוט אליעזר ערך חנוכה) הדודאים נתנו ריח, זה ראובן שהציל את יוסף. ויש לומר רמז מוסר שקודם עשות מצוות ומעשים טובים צריך לעקור ולשרש המדות הרעות המתרגשות באדם, כמו שכתוב (תהלים לד,טו) סור מרעה ועשה טוב. והנביא אומר (ירמיה ד,ג) נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים. רק אם יסיר כל סיג ופגם אז יוכל לנטוע נטיעות טובות המשמחים אלקים ואנשים. וביותר צריך ליזהר בגזל שנפשו של אדם חומדת לממון שאינו של יושר.

והרי אתה רואה כמה הזהרו השבטים הקדושים שיהיה הכל הבא בידם ביושר באמת, כפירוש רש"י הנ"ל שאפילו בשעת קציר חטים לא הביא בידו במה שיש חשש גזל, רק דודאים שהם של הפקר. ולא לבד בעצמו לא יעשה עולה ורעה לחבירו, אלא גם אם רואה כן באחרים, ישתדל בכל כחו להציל עשוק מיד עושקו, כמו ראובן שהציל את יוסף בכל כחות נפשו שלא יגמרו אחיו מחשבתם, והצילם מידם. כל אלו וכיוצא בזה הם בחינת סור מרע, לעקור ולשרש כל קוץ ודרדר ממדות רעות הנמצאים בין אדם לחבירו, ואז יוכל לקשט עצמו בתכשיטין של תורה ומצות ומעשים טובים.

והיינו דסיים ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה, כי רומז לג' עמודים, נר חנוכה בשמאל הוא רומז לאור תורה, ומזוזה בימין רומז לעמוד העבודה, כי כתוב בה פרשת קריאת שמע מסירות נפש לה' יתברך, והעני הנכנס ביניהם ועושים עמו צדקה וגמילות חסדים [כמו שכתב בדרשות חת"ס (דף ס"ח) דמטעם זה נוהגים הנערים לסבב על הפתחים (מגן אברהם סימן תר"ע), כדי שילכו בין ב' מצות. ועל זה רומז (תהלים צ,יז) ויהי נעם ה' אלקינו עלינו, ראשי תיבות נר עני מזוזה. עיין שם], שאחר עקירת המדות הרעות מה יפים ונעים ג' עמודים של תורה עבודה וגמילות חסדים, ונאה דורש ונאה מקיים להיות פתחינו מעוטרים במגדנים כאלו. ולא לבד על הפתחים, כי נר חנוכה צריך להאיר לחוץ, שיהיה אורו מאיר למרחוק בלב כל דורשי ה', שממנו יראו וכן יעשו גם כן כל הולכי דרך הישר להעמיד אורחותם על דרך זה, ולהיות מוסיפים והולכים בעבודת ה' באמת. אמן כן יהי רצון.

על קושית המפרשים (אורח חיים סימן תר"ע) למה נקבע זכר לנס המנורה, ולא נקבע זכר לנצחון המלחמה ולמפלת היוונים שונאי ישראל, שהוא ודאי ענין גדול ועיקר התשועה באה על ידי זה.

ונראה לפרש, כי ידוע קושית הבית יוסף (אורח חיים סימן תר"ע) למה הוקבעה להדליק שמונה ימים, הלא ביום הראשון לא היה נס. ואפשר לומר דחדא קושיא מתורצת בחבירתה, דהנה ענין נצחון המלחמה, הגם שהוא נס ונפלאת היא בעינינו שנצחו מועטים את המרובים, מכל מקום הוא מלובש בדרך הטבע כי יכול לטעון הטוען שהיו גבורים ועמדה להם השעה והצליחו. וכבר נשמע כיוצא בזה.

אמנם אנו עם ה' יודעים ומכירים שיד ה' עשתה זאת, וגם זה בעינינו נפלאות ה' ועזוזו, כמו ענין נס המנורה שהיה נס גלוי שדלק עוד שבעת ימים. ולזכר זה קבעו גם יום ראשון לזכרון בהדלקת נר חנוכה, לומר שהגם שלא היה בו נס נגלה, כי זה שמצאו פך שמן והיה בו כדי להדליק על יום אחד זה מובן בדרך הטבע, מכל מקום המעמיק בענין הזה שמצאו פך מוסגר בחותם כהן גדול, ומסתמא לא היה חשש היסט כמו שכתבו התוספות (שבת כ"א: דיבור המתחיל שהיה) כי הבינו דלא עביד קודש בריך הוא ניסא לשיקרא, וכיוצא בזה, אם כן זה גופא גם כן נס.

ובזה ניתן להורות שגם נצחון מלחמה, וכל העניינים כיוצא בהם אשר המה בדרך הטבע בהשקפה חיצונה, ומכל מקום אנו עם ה' אלה, קובעין גם אלו לזכרון נס, כי מבינים ומשיגים אנחנו שכולם הם גבורות ה' וחסדיו בהשגחה נפלאה. ואתי שפיר ועיין בזה.

ועל דרך זה יש לפרש, 'ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה' כו', כי עניין הנצחון יש להלבישו גם בדרך הטבע, והוא בדמיון כמו 'היום הזה', אשר השמש זורמת לאט ומתחזקת בגבורה, וכמו שפירשו ביאור מקרא קודש (תהלים יט,ב) 'השמים מספרים כבוד אל', ורק בשביל ש'יום ליום יביע אומר', שהוא דבר הנוהג מ'יום ליום', על כן 'אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם', אבל 'אחר כך באו בניך לדביר ביתך והדליקו נרות', וזה היה נס גלוי, ולזה קבעו עליו 'שמונת ימי חנוכה'.

עוד יש לבאר בדרך אמר קצת, דהנה יש לפרש ענין נס חנוכה בשמן, שרצה הקב"ה להראות להם שטוב עשו שהשתדלו בהצלת נפשות בהתגברות ובמלחמות על ידי החשמונאים ולא סמכו על נס, כי צריך האדם לעשות בדרך הטבע רק יבקש הישועה מה' יתברך ויבטח וישען באלקיו, ואם טוב בעיני ה' גם נס יעשה. על כן אמר שהם עשו את שלהם כפי חוקי הטבע ובבטחון לה' יתברך, גם הקב"ה עשה את שלו ונעשה להם נס במקדש בעניין הנוגע לשמים להדליק נר מנורה.

ולרמז שגם במה שהוא בדרך הטבע אם נתבונן בו מפלאות תמים דעים יתברך שמו נראה בו גם כן נסים ונפלאות לאין מספר. על כן קבעו ח' ימי חנוכה, אף שבראשון היה בו שמן בדרך הטבע, לרמז שגם הטבע הוא חד עם נסים גלויים [תרפ"ה].

יום השמיני דחנוכה נקרא 'זאת חנוכה', על שם שקורין אז זאת חנוכת המזבח כו'. ואמרתי קצת על דרך הלצה, שנקרא 'זאת חנוכה' על פי שכתבו קצת מפרשים על הקושיא, דלמה לא תיקנו בחנוכה ספיקא דיומא. ותירצו דאין הכי נמי רק ז' ימים תיקנו בשביל הנס, כקושיית הבית יוסף (אורח חיים תר"ע) ויום השמיני הוא משום ספיקא דיומא. אבל נדחה זה, דאם כן היה להם לקבוע יום ראשון דחנוכה בכ"ו כסלו, ואחר כך יום השמיני משום ספיקא דיומא. ועיין בערבי נחל (לחנוכה). ולזה נקרא 'זאת חנוכה' לומר שאינו משום ספיקא דיומא, אלא ממש 'זאת חנוכה', שהוא גם כן משמונת ימי חנוכה כשאר הימים.

ומפי הגאון הצדיק אב בית דין קהילת [כנראה כוונתו לגאון הצדיק רבי משה יודא לעבאוויטש זצ"ל אב בית דין קהילת זענטא] ה' יחייהו וישמרהו שמעתי לפרש שהוא כמו (רות א,יט) 'הזאת נעמי', שאנו מתמיהין שכבר עבר גם חנוכה שהוא זמן התשועות, ועדיין לא נושענו.

במדרש (תנחומא פרשת פקודי סימן י"א, הובא במחצית השקל ריש חנוכה בשם אליה רבה) שנגמר המשכן בימי חנוכה ולא הוקם עד ניסן, שהוא זמן לידת יצחק. יש לומר הטעם על פי גמרא דשבת פ"ט שיצמק למד סניגורא על בניו כי אתה אבינו וכו', עיין שם. ועיין רש"י סוכה נ"ב ב' שלא נמנה שם יצחק בין ז' רועים, שהביא מדרש יצחק להיכן אזל, להציל בניו מדינה של גיהנם. ולכן כדאי שיקימו המשכן שהוא מכפר על ישראל בזמן לידת יצחק, שלמד זכות עליהם. ועוד יש לומר שנתקדש יצחק בשעת העקידה כקרבן, וכמו שכתב רש"י תולדות שהוא עולה תמימה, ולכן התחילו עבודת קרבנות בחודש זה שנולד בו.

(זיכרון סופרים, מועדים ונ"ך, ניו יורק תשע"ה, עמו' פב)

הרב אליעזר ישראל מרדכי אפרים, המכונה פישל סופר, הי"ד, בנו של הרב אברהם יעקב סופר הי"ד אב"ד טעט ומרת מרים בת הרב יחזקאל פרידמן. כשהיה פישל כבן אחד עשר נפטרה אמו.

עוד בהיותו בחור נודע הרב פישל כמתמיד הלומד בדרך היושר וכתב את חידושיו על הגיליון. הוא היה תלמידם של הרב עקיבא סופר ושל הרב ישעיהו זילברשטיין והוסמך על ידם להוראה. הרב זילברשטיין ציין בכתב התרת ההוראה כי נהנה מהרב פישל סופר, "כי לא חדל ממצוא מקור לדברי חידושי הפוסקים". גם הרב מרדכי לייב וינקלר העניק תעודת סמיכה לרב פישל סופר, לאחר שבחן אותו ומצא כי ההלכות שגורות וסדורות היטב בפיו ו"חריפא שמעתתיה בסברא ישרה לדמות מילתא למילתא".

הוא נשא לאשה את מרת צירל בת הנגיד ואיש החסד המפורסם משה לייכטר מקהילת זענטע. לאחר נישואיהם איבד החותן את הונו, והרב פישל המשיך ללמוד מתוך עניות ודוחק, בסיוע של אשתו. בהמשך מונה לאב"ד מיישא (הונגריה), והמשיך לחדש ולדרוש בציבור בחריפות ובבקיאות. בשנת תרצ"ג (1932) נפטרה בתם הילדה רבקה לאה.

נהרג עקה"ש באושוויץ, בהיותו בן ארבעים ואחת, בי' בתמוז תש"ד. רעייתו נהרגה עקה"ש שם בז' בתמוז תש"ד. ילדיהם משה ויחזקאל – נספו שם ביום כ"ג בסיון תש"ד, שמעון – נספה שם בי' בתמוז, מרים ודבורה – נספו שם בז' בתמוז. כן נספו אביו, הרב אברהם יעקב סופר ורעייתו הרבנית פראדל, ואחיו הבחור יוסף שמואל והילד אדוניה שמעון. הי"ד.

בתקופת השואה אמר לבתו, טויבא (אשת הרב שמואל פריינד), לפני שנפרד מילדיו: "הרי את ילדה צעירה, אולי תזכי לשוב מעמק הבכא, תדעי שהחבאתי את חידושי התורה שלי על העלייה". הכתבים נמצאו טמונים בעלייה, ובהתאם לצוואתו הם יצאו לאור, בידי בנו הרב יוסף ליב סופר ובידי חתנו הרב שמואל פריינד, בחמישה כרכים של סדרת הספרים "זכרון סופרים" -חידושי אגדה על התורה, חידושי שמעתתא ואגדתא על הש"ס, על המועדים והנ"ך. לספרים צורפו דברי תורה מרבני המשפחה בדורות הקודמים.

א. רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם, אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה (רבי אלעזר בן ערך נקלע לשם, נמשך אחרי היין והמים המשובחים ושכח את תלמודו). כי הדר אתא, קם למיקרי בספרא (כשחזר משם – קם לקרוא בספר התורה), בעא למיקרא (רצה לקרוא) "החדש הזה לכם", אמר: "החרש היה לבם". בעו רבנן רחמי עליה, והדר תלמודיה (בקשו חכמים רחמים עליו וחזר תלמודו) (שבת קמ"ז:).

עיין מדרש רבה קהלת (ז,טו). נראה שהוצרך לכך יען שהיה מעין המתגבר מחודד מאוד טפי מכולם, עוקר הרים וטוחנן בסברא. וכדי שלא יזיק לראשו על פי דרך הטבע, הוצרך להנפש שם במקום מרחץ, ועל ידי כן בא לידי כך.

אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה וכו' בעא למקרא 'החדש הזה לכם', אמר 'החרש היה לבם', בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה. הא דטעה ר' אלעזר בן ערך דוקא בזה, שמעתי מאדוני אבי הגאון שליט"א [זצ"ל הי"ד], משום דהקב"ה נתן להם לישראל מצוה זו 'החודש הזה לכם', שהוא חדש ניסן, מזל טלה, כדי להבדיל אותם מתועבות מצרים שהיו עובדים לטלה, כמו שנאמר 'כי תועבת מצרים כל רועי צאן'. ורבי אלעזר בן ערך, אדרבא, אימשך בתרייהו, לא הבדיל עצמו מעכו"ם, וטעה ב'החודש הזה לכם' שהוא עשוי להפריש בני ישראל מאומות העולם.

ולי נראה ללמוד מוסר השכל מכאן כנגד אלו האומרים שאין צורך בלימוד תורת ה', כי העיקר לקיים המצות, ויכולין להיות יהודי טוב אף בלי לימוד. והאמת אינו כן, כי לא עם הארץ חסיד, ומי שאיני לומד בחשק הולך, יהיה כגר שעושה קרבן פסח שאמרו עליהם אין עושין חבורת גרים וכו'. וזה היה אצל רבי אלעזר בן ערך ששכח תלמודיה והיה סבור שאף בלא זה יכול לקיים מצות ה', והיינו 'בעי למקרא החודש הזה לכם', רמז כי זה מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, והיה רוצה לומר כי מה בכך ששכח תלמודו, העיקר הוא 'החודש הזה לכם' לקיים המצות, אבל אמר כי אינו כן, כי החרש היה לבם. בלי תורה אטום וסתום הלב, ואף מצות אין יכול לקיים, וביקש שיחזור לתלמודו.

(זכרון סופרים, עמו' סו)

ב. ושמעתי מאדוני אבי שליט"א [זיע"א הי"ד] דאיתא בספרים הקדושים להרב הצדיק ר' יעקב קארלינער זצוק"ל היה לו דביקות גדול, על שכמעט פרחה נשמתו, והיה אומר הרב הצדיק הקדוש מלובלין זצוק"ל, שיביאו עכו"ם ויגע בו, וכשיגע בו הטומאה יסתלק מקדושתו מעט – והנה במקום קדושה אין הפסק לדביקות, אדרבא תמיד מוסיף התעוררות גדולה מכח קדושת המקום, כדאיתא בר' עקיבא (ברכות ל"א.) כשהיה מתפלל אדם רואה אותו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, ולכך בני ישראל שהיה מחניהם קדוש, שהרי כל שלשה ימים היו מקדשים ומטהרים את עצמם, ולכך בא להם תמיד התעוררות גדול, והיה להם דביקות גדול מכח קדושת המקום. אבל חוץ למחנה היה כבר מקום בית הכבוד מקום טומאה, ולכך היו נרתעין לאחוריהם י"ב מיל להפסיק דביקותן הגדול ולהחזיר נשמותיהם.

(זכרון סופרים, עמו' נט)

ג. תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם (תהלים סח, כ). תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום (ביצה טז.). עיין טור אורח חיים סימן רמ"ב, ואור זרוע הובא בדרכי משה סימן ר"נ עיין שם.

בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך. ברש"י על התורה על הפסוק 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ,ח) כתב, תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת. וצריך להבין למה כתב רש"י כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל שהיה אומר 'ברוך ד' יום יום'.  ואמר אדוני אבי שליט"א [זיע"א הי"ד], דלעיל מיניה אמרינן 'אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנו, מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום'. ויש לדייק בלשון 'אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו', דמשמע דלו הוא דהיתה מדה אחרת, ולו יאתה לעשות כן בגודל בטחונו, שהיה מוכן לעלות על גג בית המדרש לשמוע דברי תורה מאחר שלא היתה לו פרוטה ליתן לשמש בית המדרש. אבל אדם אחר לא ינהג כן. והנה יש נפקא מינה גדול בין בית שמאי לבית הלל, דמאן דנהג כבית שמאי נמצא שיש לו די מחסורו בכל יום, דהרי כבר הכין מאתמול. אבל דנהג כבית הלל אינו יודע מה יעשה למחר ומה יאכל. ורש"י פירש (שם ט') על הפסוק 'ועשית כל מלאכתיך', כשתבוא שבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכתך'. נמצא דנהג עצמו כבית שמאי לא יבא לידי הרהור, אבל מאן דנהג כבית הלל יכול לבא בקל לידי הרהור. ולכך הלל דייקא מדה אחרת היתה לו, שזה היה דוקא להלל שהוא היה בעל בטחון גדול. אבל אדם אחר לא יעשה כן, שיכול לבא בקל לידי הרהור. ולכן פירש רש"י דוקא כדברי בית שמאי, ודוק.

(זכרון סופרים, עמו' רצ)

ד. אמר רבי יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'. שמעתי מאדוני אבי עטרת ראשי שליט"א [הי"ד זיע"א] לפרש, כי אמרינן באבות איזהו עשיר השמח בחלקו, כי אם רואה תמיד בחלק של חברו אינו נהנה דבר מעושרו, דאפילו אינו חסר לו כלום ויש לו הכל, כל מה שמתאוה, אבל צר לו כי גם לחברו נתן הקב"ה את הברכה, ואפשר שיש לו יותר ממנו. ולכך אפילו נתן הקב"ה את הברכה בתוך עדרו או תבואותיו מה יש לו מזה, והלא אינו נהנה מזה כלום, ואין זה ברכה. והיינו 'אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין', שמתנסה עיניו ואינו רואה בשל אחרים ושמח בחלקו, זה הוא הברכה.

(זכרון סופרים, עמו' שיז)

ה. אהיה זנב לאריות ואכתוב הנראה לעניות דעתי – בפרשת פקודי (ויקרא מ,יז) כתיב, 'ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן'. וכתיב בפרשת שמיני (ט,א) 'ויהי ביום השמיני' וגו', כתב רש"י שמיני למילואים הוא ראש חדש ניסן שהוקם המשכן בו ביום וכו'. ומאין נודע לנו שאחד לחודש הראשון שהוקם בו המשכן הוא ראש חודש ניסן, אם לאו מהפסוק 'החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה'. ועוד יותר דכתב שפתי חכמים בריש פרשת שמיני טעם הקמת המשכן בראש חודש ניסן הוא, יען דתלינן קדושה ביום קדוש, ואותו יום נטל עשר עטרות, וכיון שבאותו יום היה כבר קדושה ראשון למעשי בראשית וראשון לחדשים, ולכן קבעו גם שמונה דברים האחרים בפעם אחת לאותו יום. זה תוכן דבריו.

והנה מעשי בראשית שהיה באחד בניסן לא מצינו מפורש, ואדרבא פלוגתא הוא בראש השנה י"א ע"א בין רבי אליעזר ורבי יהושע, ומפורש יצא ראשון לחדשים 'החודש הזה לכם' וגו', נמצא ידיעתינו לזמן הקמת המשכן נובע מהפסוק 'החודש הזה' וגו'. וכל עצמו של הקמת המשכן ביום ראש חדש ניסן אינו רק מחמת ראשון לחדשים, מחמת הפסוק 'החודש הזה' וגו' והדין עם הירושלמי – והכי פירושו בדין הוא שיקדים החדש לפרשת פרה, שהרי בא' בניסן הוקם המשכן, וכל זה לא ידעינן רק מהפסוק 'החדש הזה' וגו', נמצא בפסוק 'החודש הזה' נרמז לנו טעם זמנו וזמנו של הקמת המשכן, ובודאי הדין שיקראו מקודם זאת ואחר כך פרשת פרה שגם זמנו תלוי בפסוק 'החדש הזה' וגו', שהרי בשני בניסן נשרפה הפרה, ואי לאו הקמת המשכן באחד בניסן לא היה שריפת הפרה בב' בניסן, כי אי אפשר לשרוף הפרה קודם לה משום דבעי 'והזה אל נכח פני אוהל מועד'. ולפי זה מצינו שפיר שייכות להקמת המשכן עם פרשת 'החודש הזה' וגו' כנ"ל.

ובזה נבין מאמר ר' יצחק שבו התחיל רש"י לפרש את התורה, אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל אח התורה אלא מ'החודש הזה לכם' שהוא מצוה ראשונה וכו'. וצריך ביאור הלא בודאי צריכין אנו לידע מקודם האמנת הבריאה שבלא זה אין כלום, וגם לידע אשר נתגלגל לאבותינו שירדו למצרים ונזדככו בכור הברזל שעל ידי זה זכו ונעשו ראויים לקבלת התורה והמצות, אבל יען שלא נתפרש בתורה זמן התחלת הבריאה ורבי יהושע שאומר בניסן נברא העולם, ידעינן זה משום דניסן הוא ראשון לחדשים, ותלינן קדושה ביום קדוש, ובודאי לכך נקבע ניסן ראשון לחדשים משום דבאותו יום היה ראשון למעשה בראשית, וכיון דזמן התחלת הבריאה ידעינן מהפסוק 'החדש הזה לכם' וגו', שפיר קאמר רבי יצחק שבו היה צריך להתחיל את התורה כדי לידע זמן התחלת הבריאה.

(זכרון סופרים, עמו' תז)

ו. כי אתא רב דימי אמר שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה 'ירהבו נער בזקן והנקלה בנכבד' (חגיגה יד.). והוא תמוה למה נתקרר דעתו של ישעיה דוקא בפסוק זה, וכי לא היה די י"ח קללות. ואמר לי אבא אדמו"ר הגאון שליט"א [זצוק"ל הי"ד] לבאר על פי משל, שפעם אחת אירע שאחד במדינה מרד במלכות והשיא בעצתו הרבה אנשים אשר גם כן נתחברו עמו כנגד מלכם. אבל לא ארכו הימים ותגבר יד המלך, והשיב להם גמולם בראשם. האחד נחנק, האחד נשרף וכו', כל אחד קיבל ענשו הראוי לו, זה משונה מזה. אבל הראש שבהם אשר הוא יסוד הסיבה אותו לא המיתו, רק הניחוהו סגור בחדר מיוחד חושך ורע. ויהי בקרב הימים נשמע בכל הארץ פתגם המלך שכל הנערים הנוהגים לסבוב בעיר מחמת שאין להם מלאכה, הרעים בעזות פנים, המה יבואו ליום מיוחד אל המלך. ויהי בבא יום המועד ויאמר אליהם המלך, לכם לא בחרתי לעשות שום מלאכה, רק בכל יום ויום תלכו אל החדר של ראש המורדים הזה, ותסיתו אותו בעזות פניכם בכל כחכם וככל משאלות לבכם, למען אשר תוכלו לצער אותו עד מאוד. ויען אחד מהנערים אדוני המלך למה קנסת משפט כזה על איש הלזה, כי לא די לו שאין לו חרות והוא סגור ומסוגר מן העולם וכמעט חייו אינם חיים, ולמה אתה רוצה לעשות לו את הדבר הרע הזה. אל נא אדוני. ויען המלך לו, דע כי לאיש הזה אם הייתי עושה לו כל המשפטים והעונשים משונים הראויים לו גם אז אין תקוה שיתחרט וישוב ממעשיו הרעים, כי יחשוב בלבו באמרו היום גברה יד המלך עלי, ומחר יהיה להיפוך, מי יודע איך ישתנו העיתים והמזלות, וכשם שהוא עושה עכשיו עמי, כן אשלם גם אני גמולו בראשו. וכזאת וכזאת לא יתן לב להכניע עצמו אל המלך ולשוב. רק בזה המעשה אשר אני רוצה לעשות חשבתי אולי יהיה נהפך לבבו הערל לחשוב מחשבות טהורות, כי בראותו אתכם ומה שאתם עושים לו יצטער בלבבו, איך נערים עזי פנים באים לאיש כמוני, וכי זה המשפט שנערים פני זקנים יכלימו, ואז יאמר בלבו הלא גם אני הייתי כן נער עז פנים בהלכי למרוד כנגד אדוני המלך אשר אני כנגדו גרוע עוד יותר מנער זה אלי, ואז יש תקוה שישוב ממעשיו הרעים בתשובה שלימה ולא ימרוד עוד.

והנמשל מובן מאליו. הקב"ה יתברך שמו נתן לנו תורה ומצות לשמור אותם ולעשותם, ואם אנו מורדים חס ושלום נגדו יתברך שמו לא די אם יעניש אותנו כל כך, כי נחשוב בלבבנו היום הוא מעניש אותנו, ומחר לא יעשה לנו מאומה, ואנו בשרירות לבינו נלך חס ושלום. אבל אם נערים עזי פנים ילבינו פני זקנים, אז יחשבו כמו שאין הנער הזה ראוי לבא אלי, כך מכל שכן איך העזתי פנים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו. כזאת וכזאת יחשוב ויתן החי אל לבו, ועל ידי זה יכנסו בו מחשבות טהורות לשוב אל ה' בתשובה שלימה. על כן לא נתקררה דעתו של ישעיה עד שאמר להם מקרא זה 'ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד', ורק אם יתנו זה לליבם אז יחזרו למוטב, ורק זה יכול להביאם אל הדרך הטובה והישרה, והבן כי נכון הוא.

(זכרון סופרים, עמו' תיח)

הבחור המופלג ר' יוסף שמואל סופר הי"ד נולד לאביו הרב אברהם יעקב סופר הי"ד אב"ד טעט ולרעייתו הרבנית רבקה מירל. הוא פרסם מספר חידושים בכתב העת הנשר שנה שמינית (ת"ש) עמו' סו ו-קי, והניח אחריו חידושים בכתב יד, ובהם גם חידושים בשם אביו.

ר' יוסף שמואל נספה בכ"ג בסיון תש"ד באושוויץ. רבים מבני משפחתו נספו גם הם.

תמונת חתימת כתב ידו של ר' יוסף שמואל סופר, משלהי שנת תרצ"ט, מובאת באדיבות בית המכירות צפונות.

מכתב מאת הרב יצחק צבי סופר אב"ד טמשווער, מחבר שו"ת "מספר הסופר", ובו הביא דברי תורה בשם אחיו, הרב אברהם יעקב סופר:

והנני לכתוב לך מה שאמר לי אביך אחי הקדוש ז"ל הי"ד כאשר ראיתיו לאחרונה בחתונת בני הרב נ"י – על הפסוק בתולדות פרשה כ"ו פסוק כ"ז כ"ח, ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי וכו' ויאמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך וכו' ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך. אחר שהלך יצחק מאתם, ראו כי לא טוב הדבר, עד עתה אם העם קמו לנגדם היה להם מענה 'היהודי הוא שהביא עלינו הרעה', כמו שהוא עד היום שהיהודי בכל הארצות הוא "איל האשם" זינדעבאק בלע"ז. אבל כאשר נשארו בלא יהודי לא היה להם תשובה להשיב להעם הקמים נגד השרים, על כן כאשר שאל יצחק מדוע באתם וכו' ואתם שנאתם אותי, השיבו לו: ראו ראינו וכו' ונאמר אם אין אתה בקרבינו תהי נא אלה' – 'אלה' לשון קללה, היינו יהיה הקללה השנאה "בינותינו" בין השרים והעם, מה שהיה בינינו ובינך, בין העם והיהודים, מעתה אם אין כאן יהודי יהיה השנאה בינותינו. קצרתי ובבטח תבין אם תראה בפנים הפסוקים, והוא רעיון נאה ואמת, וטוב לכתוב כי השכחה גוברת. ויהיה לעילוי נשמתו הקדושה וימליץ טוב בעדינו דודכם הנאמן המנשקך באהבה רבה יצחק צבי סופר.

נעוץ לסיום התורה עם התחלתה: פרשת וזאת הברכה, פרשה ל"ד פסוק י"ב: כתיב "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל־ישראל", פירש רש"י שנשאו לבו לשבור את הלוחות לעיניהם, שנאמר "ואשברם לעיניכם", והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר "אשר שברת", יישר כחך ששברת. וצריך בירור למה הסכים הקב"ה לדעתו, עד שאמר לו 'יישר'. עוד איתא במדרש שיר השירים "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני", שמאלו אלו לוחות הראשונות, וימינו אלו לוחות האחרונות. גם זה צריך בירור מה ענין שמאל ללוחות ראשונות וימין ללוחות אחרונות. ונראה בעזרת ה' יתברך בביאור הענין, דהנה רש"י הקדוש ז"ל פירש על הפסוק "בראשית ברא אלקים", ולא אמר ברא ה', שבתחילה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב "ביום עשות ה' אלקים שמים וארץ". ולפי זה יש לומר דמשה רבנו עליו השלום הלך בדרכי המקום, ועל כן שיבר את הלוחות ראשונות, דהנה איתא ברש"י פרשת יתרו "וידבר אלקים את כל הדברים האלה", אין אלקים אלא דיין, הרי דלוחות ראשונות נתנו במדת הדין. וכשראה משה רבינו עליו השלום שתיכף אחר קבלת לוחות ראשונות, תחת שיעלו בדרגתם, עוד השחיתו וחטאו בעגל וירדו שוב למ"ט שערי טומאה, הבין בגודל דעתו שפגמו על שלא יכלו לסבול את מדת הדין שנתנו בהם לוחות ראשונות. ועל כן שיבר לוחות ראשונות, ויכתוב את הלוחות האחרונות, ושיתף בהם מדת הרחמים. ולמדה ממעשה בראשית, שגם עשה כן הקב"ה כשראה שאין העולם מתקיים במדת הדין שיתף בה מדת הרחמים, וכן עשה משה רבינו עליו השלום וישבר את הלוחות. ובזה מובן מה שאמר לו הקב"ה "יישר כחך ששברת", כיון שכיוון לדעתו יתברך שמו. ובזה מובן המדרש, "שמאלו תחת לראשי", אלו לוחות ראשונות, כי ידוע ששמאל מרמז על מדת הדין, יזהו "שמאלו תחת לראשי", אלו לוחות ראשונות, שנתנו במדת הדין שהוא שמאל. "וימינו תחבקני", אלו לוחות אחרונות, שהם בחינת ימין, שמרמז כידוע על מדת הרחמים. ובזה יש לנעץ סוף התורה בתחילתה, "אשר עשה משה לעיני בני ישראל", דהיינו שבירת הלוחות כמו שפירש רש"י, מאין למדה, "מבראשית ברא אלקים", היינו מבריאת העולם, שגם הקב"ה עשה כן בראותו שאין העולם מתקיים במדת הדין שיתף בה מדת הרחמים, ועל כן הסכימה עמו דעת המקום. כל זאת שמעתי מאדוני אבי מורי ורבי הגאון הצדיק רבי אברהם יעקב סופר זצ"ל הי"ד, ותהי זאת לעילוי נשמתו וימליץ טוב בעדינו ובעד כל צאצאיו.

(אוד מוצל מאש, עמו' נג)

רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא ומלי כסא קמהא דאבשונא. אמר ליה אביי השתא אמר מרי אי חקלא מלכא ליהוי דיקולא מצאוריה לא נחית. הדר שדר ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלתא אריכא אמר אביי השתא אמר מר אנא שדרי ליה חוליא ואיהו שדר לי חורפא (מגילה ז:).

עיין פירוש רש"י. וצריך עיון אחרי כי רבה עני הוה, כדאיתא במועד קטן כ"ח. בי רבה נהמא דשערי לאנשי ולא משתכח. אם כן למה יקפיד מרי ומה מניה יהלוך עוד יותר. לכן נראה לי כוונה אחרת, דלכאורה למה שלח סל מלא תמרי, וכי בפחות מזה לא יקרא מנה, ובפרט למרי שהיה עשיר כנראה שהביאו לפני אביי כיד המלך. לכן נראה על פי הגמרא דתענית ט: מלא צנא דסכינא בזוזא ובבלאי עסקי באורייתא מתוד צער. והיות שמרי היה גדול הדור שאפילו רב חסדא הגדול אמר מימרא משמיה (ערובין כ"א. אמר רב חסדא דריש מרי בר מר) ומחמת ענוותנותו דרבה חשש פן יש טינא בלבו על שנעשה הוא מלך וראש ישיבה, רצה לרמז לו שיודע בנפשו שאין בו איזו יתור שיהיה ראוי לזה זולת מה שלמד תורה בצער ועניות מתוך קב תמרים היה הסיבה שה' הרים ראשו, ואף חכמתו, שלמדו באף, עמדו לו לבדו, ואתה מרי על כל פנים זיכה ה' אותך ללמוד תורה מתוך הרחבת הדעת. ואביי הבין רעיון רבו ואמר לו שאדרבה מרי הצדיק יקפיד על זה שאתה מקדים לשלח לו, כי נהוג נשיאותך ברמה. ויאמר אי חקלאה מלכא ליהוי לא יוכל להניח מנהגו להיות כפוף ועניו כמקדם, אף שאין לעשות כן במעמדו עתה. וכאשר בא אל מרי הוא ז"ל הבין כוונת רבה אליו ושלח לו מילי דחורפא, לרמוז לו בהיפוך, שלא כן הוא כאשר אתה חושב, כי אם משום מלתא יתירא דאית בך עוקר הרים, כדאיתא בסוף הוריות, וראוי אתה ונאה לך הגדולה לצד מעלת עצמך. ואביי הבין גם רמיזא זה ואמר שעכשיו יצער רבה על שבח הזה, ויאמר אנא שלחתי לו חוליא, תמרים המצערים לשלשול, ועקתא ביה, ורק זה הזכות עמדה לי. והוא שולח לי חורפא, כאילו אני ראוי מצד עצמי.

ועל דרך צחות יש לומר דרבה שלח מלי כסא קמחא דאבשונא ומרי כסא פלפלי אריכתא, שרבה שלח גם דבר חשוב. והוא לפי שיטת רש"י בפסחים, שקמח העשוי משבלים קלויים אין בו חימוץ. ולרמב"ם רק בקמח קלוי (עיין מג"א ומהרש"ך הלכות פסח סימן תס"ג). לכן קרוב לזמן הפסח כבדו בקמח כזה שעשה בשמירה לשם פסח. ומרי השיב לו גמול, כי בפלפלין הגרגרים יש חשש חימוץ שמזייפים (עיין דמ"א סוף ספר דברים, ולאו חדש הוא שכבר לפני ק"ן שנה היה הזיוף הזה. ואולי עשו זאת גם בימי רבה) אולם בפלפלא אריכא אין חשש זה (וכמדומני שכן שמעתי יוצא גם מפי זקנינו רבינו אליעזר זוסמן סופר הקדוש זצ"ל זיע"א) לכן כבדו בפלפלא אריכא לכבוד הפסח.

(אוד מוצל מאש, עמו' נב)

הרב אברהם יעקב סופר, נולד בשנת תרל"ט. אחר פטירת אביו הרב מרדכי אפרים פישל סופר אב"ד שארוואר, בנו של הגאון הרב אליעזר זוסמן סופר אב"ד פאקש בעל "ילקוט אליעזר",

בעודו ילד התייתם הרב אברהם יעקב מאביו וביום הקמת המצבה על קברו של אביו, בהיותו בן חמש עשרה, הספיד את אביו בפני קהל גדול, הוא גדל כבן אצל אבי-אביו, שהיה גם רבו, הרב אליעזר זוסמן, הוא למד בישיבת ה"דעת סופר" בפרשבורג, בשנת תרס"ב התחתן עם מרת מרים בת הרב יחזקאל פרידמן מטופולצ'אן והיה סמוך על שולחן חותנו, אך לאחר זמן קצר עבר לקהילת פאקש כדי לשמש את סבו הגאון וללמוד ממנו את דרכי הנהגת הרבנות, הרב אליעזר זוסמן, שנפטר בתוך ימים מועטים, בערב יום כיפורים תרס"ג (1902). בשנת תרס"ד קיבל היתר הוראה מבית הדין הגדול בפרשבורג שכתב עליו כי הוא "למד פה ישיבתנו הרמה ויצק מים ע"י מרן הגדול אביר הרועים שר התורה נ"י כמה זמנים רצופין כולן שווין לטובה התמיד מאד בלימודו והשקיד על דלתי בהמ"ד יום ולילה לא פנה אל רהבים כי אם בתורת ה' חפצו וה' בירך את אברהם בכל כי עלה מעלה בקודש, גדל והצליח ועשה פרי הלולים יורד לעומקא של הלכה להבין דבר מתוך דבר וקולע אל השערה, ונתקיים מקרא שכתוב "לב חכם לימינו" ואמרו חכז"ל "זה יעקב". וגם אחרי אשר עזב את מקומינו ונשא אשה ותקע אהלו בק"ק פאקש יע"א לא מש מאוהל תורה בתורת ה' עסקו ויראת ה' אוצרו והיה לו שימוש גדול בבית זקינו הגאון זצוק"ל, ובזו הימים בא אלינו ותלמודו בידו ויבא יעקב שלם כתורתו ויראתו מצאנו בו שאהבה נפשינו קנקן חדש מלא ישן, בקי בפסקי דינים והלכות גדולות על כן נעתרנו לבקשתו ונלבש אותו באיצטלא ומדא דרבנן ונותנים אנו לו רשות והורמנא לדון ולהורות כישראל כא' המורים כהלכה יורה יורה ידין ידיו ומובטחים אנו כצדקתו ויראתו וזכות אבותיו הקדושים תסיע' שיכוון האמת ולא יכשל ח"ו כדבר הלכה יזכיהו ה' לישב שקט ושאנן על התורה ועל העבודה כל הימים להרביץ תורה ויראת שמים בעבודתו". הוא קיבל היתרי הוראה גם מהרב משה סופר אב"ד טיסא פירעד ומהרב כלב פייבל שלזינגר אב"ד טופולצ'אן. בשנת תרס"ד מונה הרב אברהם יעקב לאב"ד יעמרינג והיה חבר בוועד הרבנים של המדינה. הרב הקים ביעמרינג ישיבה ביחד עם הרב יצחק שטיינר, והיה שותף לעריכת הספר "לקוטי סופר" על תרי"ג מצוות, מאת דודו, הרב יוסף לייב סופר אב"ד פאקש. בשנת תרע"ג מונה לאב"ד קהילת טעט, הסמוכה ליעמרינג, ודאג לכל צורכי הציבור: הוא שיפץ את המקווה המקומי, עורר את הציבור שלא לדון בערכאות וסירב לקבל תשלומים על תפקידו כדיין. הוא חיזק בדרשותיו את חברות "תומכי הישיבות" ו"מחזיקי הדת". הרב היה פעיל בענייני חסד, ייסד בית הכנסת-אורחים בעירו וסייע לעניי ארץ ישראל. הוא תיקן תקנות לחיזוק שמירת המצוות כהלכתן. בשבתות היה נושא דרשות בדברי אגדה, מוסר ויראת ה', ולפני החגים היה מלמד את הלכות החג ומעמיד משגיחים למתן מענה בענייני כשרות ארבעת המינים ולהכנת המצות.

בחודש טבת תרע"ב (1911) נפטרה רעייתו. בזיווג שני נשא לאשה את מרת רבקה מירל בת הרב משה אברהם שרייבר סופר, ולאחר פטירתה נשא לאשה את מרת פראדל בת הרב יהודה הכהן קרויס,

נהרג עקה"ש באושוויץ עם רעייתו ועם בנו הבחור ר' יוסף שמואל סופר הי"ד בכ"ג בסיון תש"ד. בנו, הרב אליעזר ישראל מרדכי אפרים פישל, שהיה למדן מופלג ואב"ד מיישא, נהרג עקה"ש באושוויץ בי' בתמוז תש"ד.

 כן נהרג עקה"ש גם אחיו של הרב אברהם יעקב, הרב מנחם סופר הי"ד, אב"ד מורוש-וואשארהעלי.

שרידים מחידושיו של הרב אברהם יעקב הי"ד נדפסו במספר ספרים ובהם: "משפחת סופרים", "זכרון סופרים", קונטרס "אוד מוצל מהאש" שיצא לאור בספר "מוצל מהאש השלם" (חלק מחדושיו שם הובאו בשמו מתוך כתבי בנו ר' יוסף שמואל הי"ד), "הגהות על חומש תורה תמימה" שיצא לאור בספר "תשובת ריב"א" חלק א או"ח ויו"ד (תשע"ד). דרשת בר מצוה ממנו הובא בספר דרשות ילקוט סופר, עמו' ש"ס. קונטרס מחידושיו על הש"ס צורף לספר 'עט סופר' חלק א. מכתב ממנו, משנת תרצ"א, פורסם ב"הדרת קודש", בעריכת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד מגרוסווראדיין (גרוסווארדיין, תרצ"א) עמו' 74. מכתב נוסף ממנו עלה למכירה בבית המכירות צפונות.