א) מצות הפסח לאוכלה ביחד עם מצה ומרור, ענין זה רומז על התאחדות והתחברות ג' מיני אישים, הרי הם: עשיר ובינוני והדל, החוט המשולש לא במהרה ינתק. בשר הפסח מורה על נדבי העם, דלבשר יש טעם וריח לפטם, כמבואר בסוגיין דריחא מלתא, דהיינו עשיר יש לו די לעצמו וגם בכחו לפטם אחרים בריחו הטוב. מצה מורה על בינוני שיש לו כדי סיפוקו ואינו נצרך לאחרים, אך גם אין לו כל כך ליתן, וכמו מצה פת שיש לו טעם ולא ריח, כמו שכתבו התוספות בעבודה זרה ס"ו, ב' וביו"ד סי' ק"ח שלא מצינו ריח בפת. מרור זה הדל והעני שנצרך לאחרים, ואין לו טעם וריח. והחיוב לאכול שלשתן יחד להלל כמבואר בש"ס, והיינו הלל שהיה עניו ושפל רוח ביותר, לזה אפשרי להיות בהתחברות אחת כל השלשה הנ"ל. ולא כן בעל הגאוה אין לו התחברות עם הפחותים ממנו. וכן הקמצן וצר עין, הוא מופרש מבני אדם ועומד בפני עצמו, ושלא יצטרך לעזרם וליתן וכו'. הן המה אבות הטומאה הגורמים מחלוקת, ועל ידי זה מתעכב הגלות. וכן בגאולת מצרים היה בשביל זה, כמו שכתוב 'אכן נודע הדבר' וכפירוש רש"י שם, ולכן שירה נאמרה בלשון יחיד, וכן עשרת הדברות בלשון יחיד, לרמז לתקומת בני ישראל, וכן קיום התורה הוא על יסוד זה, כמו שכתוב 'ואהבת לרעך' אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה וכו'. וכמו כן שעל ידי אהבת והתחברות יבוש מבני אדם לעשות רע חס ושלום, לא כן מי שהוא מופרש מהם. וזהו שאמרו (שבת כ"א) גץ היוצא מתחת הפטיש והזיק חייב, ראשי תיבות 'גץ' גיאות צר עין. זה יוצא מהפטיש, לר"ת בתוספות קידושין ל' ב' פטיש זה יצר הרע, וכמו שכתוב 'וכפטיש יפוצץ סלע', עיין שם, על ידי זה יצא והזיק וכנ"ל הרי זה חייב.
וקיימא לן מצה נפוחה וכפולה הרי זה פסולה. נפוחה זה הגאוה, והכפולה הסגורה שאין אויר נכנס שמה והרי הוא כמי שסוגר ידו מליתן צדקה וגמילות חסדים.
פסח כנגד אברהם עמוד גמילות חסדים.
ב) גאולת מצרים יש לומר בשביל הילדים והטף שהמה חביבים לפניו יתברך עד מאוד, וכמו שכתוב 'הבן יקיר וגו' ילד שעשועים. וכן כתבו המפרשים שזה ענין מה שישראל קשרו פסחיהם בכרעי מטותיהם, דהמטה היינו התולדות, כמו שכתב מהרש"א בבא קמא י"ד, והפסחים שבמצרים היו בשביל כרעי המטה. ויש לומר הענין על פי דינא, דהתוספות פסקו דקנין פירות כקנין הגוף, ובני ישראל המה קנין להקב"ה כמו שאמרו בפסחים פ"ח ב' ישראל קנין אחד כמו שנאמר עם זו קנית, והגדולים נקראו 'קנין הגוף', והתולדות 'קנין פירות', אך כיון דקנין פירות כקנין הגוף דמי, בדין יש לעשות טובה לאבות בשביל הבנים. ויש להביא ראיה דקנין פירות כקנין הגוף דמי מיציאת בני ישראל ברד"ו, וכתב רש"י דהותחל הגירות מלידת יצחק שהיה גר, כמו שכתוב ויגר וכו'. אך קשה הא כתיב 'בארץ לא להם', וארץ ישראל היא מוחזקת להם. ואמרנו לתרץ דכיון דהכנעניים אז בארץ, והיה להם קנין פירות, וקנין פירות כקנין הגוף דמי והרי הוא כמי שהוא שלהם, ונקרא להאבות 'בארץ לא להם'. ומצאתי בנח"ב ערך ארץ ישראל סי' כ"ו שכתב איך ארץ ישראל מוחזקת הא כנעניים בתוכו, אלא צריך לומר שהכנעני היה בתוכה רק בקנין פירות, וקנין פירות לאו כקנין הגוף, אבל אם אין ארץ ישראל מוחזקת יש לומר דקנין פירות כקנין הגוף דמי, עיין שם והוא כעין מה שכתבנו. וכיון דקיימא לן לומר ארץ ישראל מוחזקת, ואפילו הכי נחשב מיצחק, על כורחך קנין פירות כקנין הגוף, אם כן זכות התולדות מועיל כאלו היה קניין הגוף, ולכן אמר משה רבינו עליו השלום 'בנערינו ובזקנינו', הקדים נער לזקן שהמה העיקר.
ועל פי זה יש לומר גם כן מפורש, כיון שהקב"ה מוחל כל משמע שאפילו שוגג אינו, ועל כן ביטול חד בתרי, והיינו ריחא מיחשבא מלתא. אם כן הוא הדין ריחא זכות אבות מהני, ובדין שבני ישראל יגאלו בזכות אבות, כמו שכתוב 'וארא אל אברהם וגו' ואזכור את בריתו', ולכן 'שבת הגדול' שמה נאה לה, כי גדול מורה על המשפט, ודו"ק.
ג) במצרים ניצולו בני ישראל, מהמגיפה על ידי סימן שעשו בפתחי הבתים בזריקת הדם, כן עתה שמירת בני ישראל על ידי המזוזה הכשרה המעכבת את המשחית חס ושלום מלבוא. על כן צריכין להיזהר בבדיקת המזוזה אם נרקבת, עיין יורה דעה הלכות מזוזה, והגם שעל פי דין פעמיים בשבוע יש ליזהר בבדיקת המזוזה. ועוד יש שמירה בין איש לאשתו בזיווג, והיא הכתובה, שתקנו חז"ל, אסור לדור בלא כתובה הגם שעכשיו קיל, מכל מקום בעת הזעם והצרה, צריך ליזהר ביותר אם לא נאבדה הכתובה ולעשות כתובה דאירכסא ואז איש ואשה שכינה שרויה ביניהם, ואך טוב ישכון בארמנותם, כביכול.
ד) אם האדם מקיים נתינת צדקה לעניין בשביל צרכי הפסח אז אמירת 'כהא לחמא' וכו', באמת במה שאמור 'כל דכפין' וכו' אז יש תקוה שסיפור הגדה ובקשה יהיו דבריו נשמעים למעלה כמדבר דבר אמת, אבל אם לא יצא ידי חובתו, ואם כן אמירת 'כל דכפין' ו'כל דצריך' כסיפור מעשה בעלמא, אז לא יהיו דבריו מושגחים בענין בקשת הגאולה, ובפרט המקיים 'נתון תתן', יתן ויחזור ויתן בכפל 'כל דכפין' ו'כל דצריך' יזכה לגאולה וכו'.
ה) פרעה הרשע אמר 'באשר אשלח אתכם ואת טפכם' וגו' לא רצה לשלוח הטף, יש לומר כי זה עיקר עץ החיים לבני ישראל ילדי בני ישראל שאין בהם חטא, במהרש"א חדושי אגדות חגיגה ג' כתב 'טף' תיבה שלפניו ושלאחריו מהב' אותיות היא 'עץ ח"י', לאות ט' 'חי', לאות פ' 'עץ', ואם כן חשב פרעה שאם לא ישלח הטף יהיו חס ושלום בלא עץ חי ולא יהיה להם קיום. אבל משה רבינו עליו השלום סתר מחשבתו הרעה ואמר 'בנערינו' וגו'.
ו) בדרך מוסר יש לומר הלל היה כורך פסח מצה מרור ואוכלם יחד רמז על אחדות ג' כתות, עשיר זה פסח, בשר שמן וטוב, מרור זה העני, מצה זה הבינוני, יחדיו יהיו, (ראה למעלה אות א') וזה יש לומר נרמז במה שכתוב בפרשת בא 'צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו', ראש זה החשוב, כרעיו זה הפחות וקרבו זהו האמצעי והבינוני, וזהו רק אם העשיר משפיל את עצמו וחושב עצמו לעני וקל וחומר הבינוני. וזהו שאמרו באבות 'מאוד מאוד הוי שפל רוח', ב' פעמים 'מאוד', היינו ב' כתות הנ"ל יהיו בעיניהם ככת הג'. ולכן הלל שהיה עניו אפשרי בכריכה יחדיו ג' הנ"ל. וגם נתינת הצדקה תליא בענוות ושפלות רוח אז יכמרו רחמיו על העני, לא כן המתגאה מתאכזר על אחרים, כמבואר במגילה ל"א, אמר רבי יוחנן כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה אתה מוצא ענותנותו וכו' הגדול עושה משפט יתום, הרי שלרחם על עני הוא בחינת עניות, וזה מה שאומרין 'הא לחמא עניא' מחזיק את עצמו לעני, ועל ידי זה 'כל דכפין ייתי וייכול' וכו'. ובספר חוו"י מבעל או"ח ה' אור עולם סימן א' פירש יפה (תהילים י') 'בגאות רשע ידלק עני יתפשו במזימות זו חשבו', דהנה מצוה לילך בדרכיו ולהדמות אליו, וכמו שכתוב 'והלכת בדרכיו' וגו' 'ואתם הדבקים' אמרו חז"ל הדבק במצוותיו של הקב"ה וכו', ורק דבר אחד יש שאסור להדמות, וזה מדת הגאוה שנאמר 'ד' מלך גיאות לבש', וכל המתגאה הרי זה משתמש בשרביט המלך וחייב, רק במדת רחום וחנון וכיו"ב מצוה להדמות אליו יתברך. וזה הרשע מדמה את עצמו אליו במדת הגיאות לבד, וזה 'בגאות רשע ידלק עני' בוער האש בקרבו, יען שאינו נותן לו צדקה. וכי תימא שאסור להדמות למלך, אם כן למה בוחר במדת הגאוה, ועל כורחך שסובר מותר להדמות שאנו בניו, אם כן קל וחומר בצדקה וגמילות חסדים, וזה 'יתפשו במזימות זו', בגמטריא י"ג, אלו י"ג מדות של רחמים. וזה שנאמר בווידוי 'אשר הקלת' שמותר להדמות אליך ברחום וחנון 'החמרתי, ואשר החמרת' בגיאות 'הקלתי'. יעויין שם דברי פי חכם חן. וכן אברהם אבינו עליו השלום שחג הפסח מרמז אליו הייתה מדתו כן, כמו שכתוב 'ואנכי עפר ואפר', ובגמילות חסד הידמה אליו. וזהו שכתוב 'שמעו מוסר חכמו ואל תפרעו', יש לומר למפרע וההיפך וכנ"ל. ולכן בפתיחת הסדר שאומרין 'הא לחמא עניא', שמרחיק מעליו מדת הגאוה, ומשום שאסור להשתמש בשרביטו, אם כן סלקא דעתך אמינא הוא הדין במדת הרחמנות, על זה אמר 'כל דכפין' וכו', בזה מדמה והולך בדרכיו. וההסבר דענין נתינת הצדקה הוא מטעם בן, וכמו שאמרו בבא בתרא ו' בענין המין עם רבי עקיבא, ועבד אסור להשתמש בשרביט המלך אבל בן בשרביט האב מותר. וכן בשבת שעכו"ם חייב מיתה, ובנ"י ציין רה"ש כריבו משום הנ"ל, ומצה נפוחה, זה המתגאה, פסולה, וכן חמץ הרי היא נפוחה והרי זה אסור.
ז) כתיב 'ד' מלך גאות לבש', זה מלבוש אחד, וכתיב (ישעיה נט) 'וילבש צדקה כשריון', זה גם כן מלבוש המקום, והאדם שרוצה לעשות לו מלבוש לא יבחר במלבוש הניאות, רק במלבוש הצדקה. וזה 'הא לחמא עניא' שמרחיק מעליו הגיאות, וכי תימא אם כן אין לו מלבוש, לכך אומר 'כל דכפין' זה מלבוש הצדקה.
וזה שתקנו לומר בפסח שמזומן ליתן להרעב והנצרך די מחסורו, יען שגאולת מצרים הייתה משום גאולת קרובים, כמו שאמר רבי עקיבא בבבא בתרא שם. ועיין שם בחידושי אגדות דסבירא ליה כרבי מאיר בין עושין רצונו של מקום ובין אין עושין רצונו של מקום הרי הם בנים וכו', אם כן אברהם אבינו עליו השלום שהורה דרך בגמילות חסדים, ועל כורחך סבירא ליה מטעם בנים למקום, ואם כן יש חיוב גאולת קרובים, ואתי שפיר מה שפירשו 'דבר נא' וגו', שלא יאמר הצדיק, היינו בעל צדקה הנ"ל, על כורחך כשיטה הנ"ל, 'ועבדום וענו' קיים בהם, הגם שיצאו באמצע הזמן מכל מקום בדין יצאו משום גאולת קרובים, ויגיע להם רכוש גדול. ויש לומר עוד דרכוש גדול מגיע להם, יען שהמה בנים, ואומות העולם עבדי המלך, וקיימא לן עבד כנעני עובד הבן, וכמו שכתוב 'והתנחלתם אותם' וגו', וכל מה שקנה עבד קנה רבו. ועל פי זה תפורש מה שנאמר (תהלים ב, ז) 'אמר אלי בני אתה וכו' שאל ממני ואתנה גוים' וכנ"ל. ואם כן יען שהמה בנים, בדין הרכוש גדול שלהם. וענין חשיבות הבן זכו ביו"ד לחדש, שמסרו נפשם על עשיית קרבן פסח וזה סימן לאהבת הבן, דאלו עבד אי אפשר לבוא למדריגת מסירות נפש שעובד רק מיראה ובמטריחו מניחו והולך לו, כמו שכתב רש"י בפרשת ואתחנן וכו' על הפסוק 'ואהבת'. ועיין שם. וכיון שזכו לבחינת 'בן' קנו הרכוש גדול, ולכן מקודם היה רק על ידי שאלה, רק אחר כך זכו לגמרי. ויתכן שם 'שבת הגדול' שנעשו אז גדולים, כמו שכתוב 'כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים', כדרשת חז"ל.
ובמקום אחר אמרתי באופן אחר.
ועל ידי שאנו מכונים בניו, יש לנו דין הקדש, דקיימא לן וולד הקדש הרי הוא כהקדש. 'אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך' (תהילים ב, ז). ופירש רש"י דרומז על מה שכתוב 'בני בכורי ישראל', ונמשך מזה שהולידו, ואם כן הרי זה ולד הקדש, והרי הוא קדוש וכמו שנתבאר. אם כן אנו בחינת הקדש, וזה 'בני בכורי ישראל' בחינת קדש. ובבא מציעא נה, ב דרשו 'את אשר חטא מן הקדש' לרבות פחות משווה פרוטה להשבון. וכן פסק הרמב"ם שמחויב בקרן אפילו פחות משווה פרוטה. ולכן נגאלו בני ישראל הגם שהיו בשפלות המצב ואינם חשובים לשווה ממון, והרי הם כמו פחות משווה פרוטה שאינו חשוב ממון בדיני תורה, מכל מקום יען שהיו הקדש, אפילו פחות משווה פרוטה חייב בהשבה. ורש"י פירש שם מ'את' דריש, והיינו כרבי עקיבא דדרש אתין, ואתי שפיר 'שלח נא ביד תשלח', זה רבי עקיבא, ולהנ"ל אתי שפיר היטב. ושיטת רבי עקיבא אמתית והקב"ה פוסק כמותו. ויתכן על פי מה שאמר האר"י ז"ל ז"ל יצאה נשמתו באחד, רצה לומר בשביל יחודו ש"ע בענין מכירת יוסף, שכנגד זה היו עשרה הרוגי מלכות ורבי עקיבא כביכול כנגדו יתברך על כן שיטתו מתקיימת אצלו.
ח ) נחזור למדרש הנ"ל, מצי מצינו פלוגתא בש"ס אם גורם לממון כממון דמי או לא. וקיימא לן לאו כממון דמי, כמו שכתב הרמב"ם פ"ב מהלכות גניבה ה"א, אך מכל מקום בדיני שמים גם גורם לממון כממון דמי, ובפרט לפי מה שכתב הש"ך דהבעל התרומה סבירא ליה גרמא בניזקין וגורם לממון חד הוא, ובגיטין נג. א מבואר שם דגרמא חייב בדיני שמים, עיין שם פירוש רש"י. אם כן הוא הדין גורם לממון בדיני שמים דומה לממון ממש, ולכן מחזיקי תורה מקבלין שכר תורה כענין יששכר זבולון, והיינו טעמא דגורם לממון ממון וכו'. וכן מחשבה טובה הרי היא כמעשה, דמחשבה נחשב לגורם עיין שם בגיטין פירש רש"י בסוף העמוד וכממון דמי ולכן מחשבה טובה כמעשה. כן תשובה מאהבה הרי העבירה גרמה זאת המצוה החשובה של תשובה מאהבה וכממון דמי על כורחך גם עבירה נחשב לזכות ומקבל שכר על זה וכנ"ל. ומצינו בדין חמץ דאף על גב דבכל התורה גורם לממון לאו כממון דמי, אבל בחמץ בקבל אחריות מעכו"ם הרי זה מחוייב לבער, ואמרו בפסחים ה. ב דרבתה התורה מ'לא ימצא' וגו', ועל פי זה יתפרש ההמשך בפרשת קדש 'לא יראה לך חמץ' וגו', ובכלל זה הוא הדין אחריות וגורם לממון, כמו שאמרו שם דרבתה התורה במקום אחר, ועל כורחך כממון דמי, ולכן 'והגדת לבנך וגו' בעבור זה עשה ד' לי', שבגאולת מצרים נגאלו גם כן מכח גורם לממון, שהרי כתבו המפרשים דזכו לצאת מארץ מצרים בשביל ילדיהם הקטנים שלא חטאו. ולכן הקדים משה רבינו עליו השלום בפרשת בא 'בנערינו ובזקנינו נלך', הקדים נער לזקן שהמה גרמו לכל הנ"ל, וזכות האב יען שהוא גורם לבן הצדיק, ועל כורחך גורם לממון כממון דמי. וזה נודע מענין חמץ, ולכן 'בעבור זה עשה' וגו'. ובאהרן הייתה השנאה גם כן מכח גרמא בנזקין, שגרם שיהיו כמזידין ולא שוגגין, ואם כן קל וחומר לטובה דכממון דמי, ולכן על ידי זה היה לו כח למשה רבינו עליו השלום להתפלל שיחוס על אהרן בשביל בניו, דגורם לממון הוא חשוב כממון. ותרי זימני הרי הם חזקה בסכנת נפש, והבור שנואה ומימיה חביבין בתמיה, זה בדומם לכבוד לעצים זה הצומח נודע מהנ"ל שמקרבין המוליד בשביל התולדה כי באהרן הכהן וכמו שביארנו.
ואתי שפיר לשון המדרש בשבילך אני מקרבו, שהרי משה רבינו עליו השלום הוציאם מארץ מצרים מכח סברא זו דבניהם כאלו המה בעצמם, דגורם לממון גם כן כממון דמי, ולכן בשבילך לשיטתך אני מקרבו, וכנ"ל.
והנה רבי שמעון סבירא ליה בש"ס דגורם לממון כממון דמי (בבא קמא ע"ד ופסחים ה') ובסנהדרין פ"י אמרו סתם ספרי ריש וכלהו אליבא דבי עקיבא שהיו תלמידיו, ויש לומר דרבי עקיבא גם כן סבירא ליה כן. ועיין מלא הרועים ערך גורם לממון אות ה' ואות ו' שכתב שיש לומר דרבי עקיבא גם כן סבירא ליה הכי אם כן הכי מפורש 'שלח נא ביד תשלח' ביד רבי עקיבא דרבי עקיבא סבירא ליה גורם לממון כממון דמי, ואם כן בני ישראל שהיו בחינת גרום לממון על ידי ילדיהם וטפם זכאין ליגאל, על כן שלח על ידו. ודו"ק.
ט) באופן אחר על דרך הנ"ל יש לפרש על פי מה שאמרו חז"ל אין פודין השבויין יותר מכדי דמיהן גיטין מ"ה, א, והנה בפשיטות יש לומר הא דיצאו בני ישראל ברד"ו בתוך הזמן, הטעם משום פדיון שבויים שהיא עולה על כל המצות, כמו שכתב הרמב"ם בפרק ח' מהלכות מתנות עניים, וביורה דעה סימן רנ"ב, שאין מצוה גדולה כפדיון שבויים ועובר על כמה לאוין וכו' והקב"ה מקיים כל התורה, אם כן מחויב היה להוציא בני ישראל מגלות מצרים מכח הנ"ל.
והנה במדרש רבה פרשת משפטים פרשה ל' סי' ט' ט' מביא שם דררבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שדרשו שהקב"ה בעצמו מקיים כל התורה, ושאל המין מענין שבת, ועוד עיין בפסיקתא דרב כהנא פרק כ"ב. ומדרש תנחומא תשא סימן לג מבואר דרבי עקיבא השיב הך תשובה, דכל העולם היא חצירו ומותר לטלטל בכולה, על כל פנים לרבי עקיבא סבירא ליה דהקב"ה מקיים כל התורה כולה שהוצרך לתירוץ משבת, ובמדרש רבה הנ"ל גם רבי עקיבא בתוך התנאים שדרשו כן, ואם כן פשיטא שמחויב במצות פדיון שבויים ובמצרים לא היה אפשר רק על ידי הקב"ה, וכמו שנאמר אני ולא מלאך וכו', ועל פי זה יש לומר מפורש 'שלח נא ביד תשלח' זה רבי עקיבא, ומובן מעצמו דלרבי עקיבא מחוייב הקב"ה לפדותם אפילו בתוך הזמן, דכל שעה זמנו הוא, אך מכל מקום כתוב 'ולא יכלו להתמהמה' ופירשו המפרשים שהיו חס ושלום משוקעים בטומאה כל כך שאלו נשתההו עוד רגע חס ושלום לא היה שריד לבני ישראל, ואם כן המכות הנפלאות שעשה הקב"ה היה יותר מכדי דמיהן ואסור לפדותם ביותר מכדי דמיהן וכנ"ל, ובמדרש רבה ויקרא פרשה ב' סימן א' דרשו על הפסוק 'הבן יקיר לי' וגו' רבי אבא בר כהנא אומר אלו היה פרעה מבקש משקל כל אחד ואחד מישראל אבנים טובות ומרגליות לא הייתי נותן לו, בתמיה. אמר רבי יצחק והלא בדמים נטלן, משפחות משפחות של כנים, משפחות משפחות של ערוב, אין אלו דמים, סתמיה. הוי ביוקר ישראל עומדים לו וכו', אם כן נחשב לדמים, וכיון שהיו בני ישראל בשפלות המעמד אם כן הויא ליה יותר מכדי דמיהן, ואיך הותר לפדותם ביוקר כל כך. וכן הקשה בספר צפנת פענח החדש ערך 'גאולה' אופן א'. אך הש"ך ביורה דעה סימן רנ"ב ס"ק ד' בשם הב"ח כתב דבקרוב מותר, וכיון שאנו בנים למקום שפיר דמי, וזהו שכתוב 'בני בכורי ישראל', לתרץ קושיא הנ"ל. ועל פי דרכינו יתפרש גם כן מאמר גמרא דברכות שלא יאמר אותו צדיק אברהם אבינו עליו השלום שעשה צדקה, ואם כן מטעם בן כמבואר בבבא בתרא ו', ואם כן מותר אפילו ביותר מכדי דמיהן, יאמר הגיע הזמן לקיים בהם עבדום וענו אותם, כיון שבדין לפדותם אין זה כתוך הזמן ומגיע להם רכוש גדול, ובפרט שהמה בנים והרי הם רב כמו כביכול, וכל מה שקנה עבד קנה רבו. ואפילו רבו נתן לו מתנה, לא קנה, כמו שכתב הרא"ש בקידושין עיין מ"ק מחיד"א ערך ק' אות כה (וכן כאן אף על גב שהיה להם הרכוש גדול על ידי יוסף שנתן לאוצר המלך, ואם כן יקחו בני ישראל, אך אין לעבד קנין אפילו רבו נותן לו). ולכן 'דבר נא', שהרי בני ישראל המה בניו, וכל העולם הרי הוא שלהם, אף על גב 'והארץ נתן לבני אדם', ובגיטין מיט דרשו זה על אומות העולם שיש להם קצת קנין בארץ לחפור שיחין ומערות, מכל מקום אפילו רבו נותן לו הרי הוא של רבו, ואם כן מגיע לנו הכל. וזהו שכתוב (תהלים ב, ד) 'אמר אלי בני אתה וגו' שאל ממנו ואתנה גוים נחלתך ואחוזתך אפסי ארץ', והיא מהאי טעמא דכל מה שקנה עבד וכו', ולשון זה כתוב בעבד 'והתנחלתם אותם לרשת אחוזה' וכנ"ל.
ועל פי הנ"ל אתי שפיר מה שאמרו גדולה צדקה, שעל ידי זה נחשב לבן, ואם כן מותר אפילו יותר מכדי דמיו, ולכן מקרבת הגאולה.
(נטיעות אד"ר, סי' עו)
הרב אהרן דוד רובינשטיין הי"ד – נולד בשנת תרנ"ב בעיר מעזא קאוואטשהאז לאביו, הרב החסיד ר' יצחק, שכיהן כשו"ב בעיירה. מצעירותו למד בכישרון ובהתמדה תורה, יומם ולילה. היה תלמיד בישיבתו של הרב אברהם יוסף גרינוואלד, בנו של בעל 'ערוגת הבושם', במקאווא ולמד אחר כך בישיבת הרב שאול בראך. הוא הוסמך להוראה על ידי רבותיו, ועל ידי הרב יהודה גרינוואלד אב"ד סאטמאר, הרב מנחם בראדי אב"ד קאלוב, הרב נתנאל הכהן פריד אב"ד אויוואראש מחבר ספר 'פני מבין' ועל ידי הרב שאול רוזנברג אב"ד ראצפערט.
לאחר נישואיו למרת מרים, בתו של הרב החסיד המפורסם ר' אליעזר פיין, היה הרב אהרן דוד סמוך על שולחן חותנו במשך חמש עשרה שנים. חותנו התפרסם בגודל הפלגתו במצוות הכנסת אורים, ותמך בצדיקי דורו בסכומים הגונים.
בשנת תרע"ז, בהיותו בן עשרים וחמש, מונה הרב אהרן דוד לרב קהילת קאוואטשהאז, ייסד שם ישיבה לתלמידים מופלגים ולימד בה שנים רבות. הוא דאג לכל צורכיהם של תלמידיו, ואהב אותם מאוד. הוא למד מתוך בקיאות עצומה בש"ס ובפוסקים, הנהיג את קהילתו בענווה גדולה, ולא הסכים לקבל מהם שכר.
הרב חידש חידושים נפלאים, והיה דרשן מובהק. שנים רבות לאחר השואה התגלו הרבה מכתביו, ובהם חידושים רבים.
מכתביו יצאו לאור הספרים 'נטיעות אד"ר' דרושי אגדה ופלפול על המועדים (תשכ"א, תשמ"ט), 'נטיעות אד"ר החדש' על המועדים (תשס"ט), 'פרי אד"ר' (תשנ"ז), 'יד אהרן' – דרושים על התורה, ושו"ת על השלחן ערוך וחידושים בש"ס וברמב"ם (תשכ"ט, תשנ"ז).
הרב נהרג על קידוש ה' עם רעייתו, ועם רוב בני משפחתו ובני קהילתו בח' בתמוז תש"ד.
בתו אסתר הי"ד ובעלה הרב הגאון ר' יחזקאל שרגא (ב"ר אייזיק) וווינברגר הי"ד, מהרגו על כל צאצאיהם.
בתו דבורה ובעלה הרב הגאון ר' משה (ב"ר ישראל מאיר – בנו של 'ערוגת הבושםם') גריוואלד, נהרגו על כל צאצאיהם.
בתו מלכה ובעלה הרב הגאון ר' שלום דוב (ב"ר יעקב) שטיינר, נהרגו עם כל צאצאיהם.
בניהם משה, שלום ויצחק מאיר, נהרג גם הם בשואה.
הי"ד.
שרדו בניו, הרה"ח חיים צבי והרה"ח יחזקאל, ניצלו. הרב יחזקאל מסר את נפשו להצלת כתבי אביו, והשקיע רבות להוצאתם לאור.
הרב אליעזר הלוי מישל (מישעל) אב"ד טורקא (שבגליציה המזרחית), נולד בעיירה שצ'ריץ (שעל יד לבוב) בשנת תרכ"ג (1863), לאביו, הרב החסיד ר' דובער מישעל, ולאימו, מרת בריינטשא בת ר' יואל רוזמן.
הרב אליעזר התמיד בתורה מאז ילדותו, בלימוד מעמיק ומפולפל, בהלכה, באגדה ובדרשות, ונשא ונתן במכתבים עם גדולי דורו. בתחילה למד אצל מלמדים פרטים, ומגיל בר מצוה למד בקלויז שבעיירתו. הוא העביר שיעורים, והיה תלמידו של הרב צבי הירש אורנשטיין אב"ד לבוב.
הוא נשא לאשה את מרת שרה מלכה בת הגביר ר' שמואל מרדכי אינגר מראדיחוב, ונולדו להם ארבעה ילדים: יצחק צבי, אברהם משה, ציפורה אשר הרב דוד נפתלי כהנא וגולדה אשת הרב שלמה הערץ הי"ד. לאחר מספר שנים בהם היה ר' אליעזר סמוך על שולחן חותנו, החל לכהן בשנת תרמ"ה (1885) כאב"ד בגאלגא (יאליגורי, שבמזרח גליציה).
הרב חיבר מספר ספרים ובהם: 
