הוכח לחכם ויאהבך, כדרכם של האחים הקדושים הרבי ר' זושא והרבי ר' אלימלך / הרב גדליה קלוגר הי"ד

* 'הוכח תוכח את עמיתך'. ראיתי זה כבר בספר אחד שפירש על פי הידוע מהני תרי אחים הקדושים הרב הקדוש רבי ר' זושא והרב הקדוש רבי ר' אלימלך זצוקללה"ה זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל בעת שהתהלכו בארץ והוכיחו לעם להורות תשובה לילך בדרך ה', שדרכם היתה כאשר ראו באחד איזה חטא, אזי אמר אחד לאחיו וקוראו בשמו מה לך ולמה עשית כך וכך לפי העבירה שראו באיש ההוא, ואמרו דברים המשברים את הלב, וגם דברו כמה פגם בחטא זה, ואיזה תשובה צריכין לתיקון חטא זה. והאיש ההוא כשמעו ויתעצב, וממילא עשה החוטא תשובה כפי הוראתם הטובה. ובזה מפרש הוכח תוכיח את עמיתך, עם שאתה בתורה ובמצות. עד כאן דבריו.

ועם ההקדמה הנ"ל יש לפרש הפסוק במשלי (ט,ח) 'אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך', דלעניות דעתי קשה, כי אם ראה בתלמיד חכם שעבר עבירה, אין מהצורך להוכיחו, כי מעצמו יעשה תשובה, כדאיתא במסכת ברכות (יט,א) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה כו' אלא ודאי עשה תשובה. ולפי הנ"ל יש לפרש פירוש הכתוב, 'אל תוכח לץ פן ישנאך', היינו שלא יקבל לדברי תוכחתך, אלא 'הוכח לחכם', פירוש הפוך פניך לומר דברי עוונות והתוכחה נוכח לחכם, וכנ"ל. 'ויאהבך', שישמע החוטא ויקבל לדברי תוכחתך ויעשה תשובה.

* בשם הרב הקדוש מוהר"א זצ"ל מעיר מיקאלאיוב. 'אתם נצבים' וגו'. על פי משל מענין לימוד תכסיסי המלחמה של אנשי הצבא (הנקרא עצזיציר), יש שממונים עליהם שרים רבים ונכבדים זה למעלה מזה. שהדרך הוא אשר שר הקטן מלמדם סידור תכסיסי מלחמה. והם עומדים זה אצל זה בשום סדר א' שורות שורות והמלמדם עומד עליהם בריחוק קצת כנגדם ופוקד עליהם כיצד יעשו. ומה שהוא מצוה עליהם כן יעשו כולם כאחד. ואם השר הגדול ממנו שבא לנסות לאנשי הצבא שתחת דגלו באותות אם הם מורגלים בסדר עבודתם, אזי גם השר הקטן עומד עם אנשי הצבא בשווה להם ועושה כמו שאנשי הצבא הפשוטים עושים. וכן כל מה שהשר הוא יותר גדול, השר הפחות ממנו הוא נצב לאנשי הצבא הפשוטים כנ"ל. ובאם המלך יבא לנסות אותם אזי כל השרים כולם הקטנים עם הגדולים עומדים נצב בסדר אחד עם אנשי הצבא, עושים כולם כאחד ענייני סדור תכסיסי מלחמה כפי פקודת המלך.

הנמשל בזה כי בכל השנה ההשפעה הולכת על ידי הצדיקים. לצדיק זה יש מפתח הפרנסה, ולצדיק אחד יש לו מפתח הרפואות כו', אבל בראש השנה כאשר יבוא המלך, מלכו של עולם, הוא הקב"ה לישב על כסא המשפט לדון את כל באי עולם וכולם יעברון לפניו כבני מרון, אזי יהיו נדונין לפניו גם הצדיקים, על דרך הכתוב (מלכים א ח,נט) 'לעשות משפט עבדו' כו' (וכדאיתא בראש השנה טז., עיין שם). לזה אמר 'אתם נצבים היום', על דרך מאמר רבותינו ז"ל (זהר פרשת בא דף לב:) בפסוק איוב (א,ו) אין 'היום' אלא ראש השנה, 'כולכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם וגו' כל איש ישראל',

אמר המסדר על פי דבריו הקדושים יש לפרש הכתוב בתהלים (קיט, צא) 'למשפטיך עמדו היום', היינו בראש השנה, פירוש שגם הצדיקים יעמדו בכסה ליום חגינו למשפט, 'כי הכל עבדיך', ואתה מלך לדונם. ועיין בחדושי אגדות למסכת ראש השנה ט"ז ע"א בדיבור המתחיל תנא דבי רבי ישמעאל, ותודה לקל שכוונתי קצת מעין דברי הגאון.

* הרב הקדוש מורנו הרב ר' צבי הירש זצ"ל מרימינוב, היה רגיל לומר בכל פורים, 'והשתיה כדת', יסוד התורה היא (מלשון 'אבן שתיה') 'אין אונס', שיהיה כופה את עצמו להיות בבחינת 'אין' בשפלות. 'כי כן יסד המלך', מלכו של עולם. 'על כל רב ביתו', היינו הצדיקים, שיהיה הצדיק בעיני עצמו שאינו נחשב לכלום.

אמר המסדר היינו כמאמר רבותינו ז"ל (נדה ל:) אפילו כל העולם אומרים עליך צדיק אתה היה בעיניך כרשע. והבן.

ועל ידי זה יוכלו הצדיקים להיות פועל ישועות 'לעשות כרצון איש ואיש', להשפיע לכל אחד מה שצריך. שמעתי.

וכענין זה איתא בספר דברי אמת בפרשת ראה על הפסוק (דברים יב,ד) 'לא תעשון כן' וגו', עיין שם כל הענין.


הרב גדליה קליגר (קלוגער) הי"ד, תלמיד חכם מופלג וחסיד מלבוב, שנולד בשנת 1900 לאביו הרב יוסף, ראב"ד בויברקא, ממשפחה המיוחסת לרבינו הט"ז. סבו, הרב שמשון קליגר היה אב"ד זאלקווא והגלילות (מחוז בלעזא).

הרב גדליה חיבר את הספר "מנחת יוסף", חידושי תורה ודרושים מלוקטים מצדיקים רבים, עם חידושי אביו וחידושיו (לבוב, תרצ"ה). הספר יצא עם הסכמת קרוב משפחתו הרב יהודה ליבוש באב"ד, אב"ד פודוולוטשעסק. מהדורה חדשה של ספר זה, יצאה לאור בשנת תשס"ח.

אחיו של הרב גדליה היה הרב טוביה, מגדולי תלמידי החכמים באושפיצין ומחשובי חסידי בעלזא.

הרב גדליה נספה עם כל משפחתו בשואה, כנראה בסביבות שנת 1942. הי"ד.

שרידים מתורתו של הרב גרשון גאיטיין הי"ד, מגיד מישרים בפרשבורג

תמונת חותמות הרב גרשון גאיטיין הי"ד

"אל תרגזו בדרך", אל תפסיעו פסיעה גסה והכניסו חמה לעיר (דמש"א) מליצה מוסרי האיש אשר יחפוץ לעזור דלים ולתמוך עניים, עליו לצמצם בהוצאות ביתו, ולחנך את אנשי ביתו להסתפק בהכרחי, ולא ידרשו אחר מנעימי חלד ותענוגות בני אדם, כי אך אז לאל ידו לחונן דלים ולהשביע רעבים. כן פירש מדר"ש 'יהי ביתך פתוח לרווחה', זאת אומרת אם תחפוץ שביתך יהיה פתוח לרווחה ודופקי דלתי חסדך לא ישובו ריקם, אז אעצך 'ויהי עניים בני ביתך', תרגיל את בני ביתך שלא ילכו בפסיעות גדולות, רק יתנהגו כעניים. והמלצתי במקרא קודש 'מאשר שמנה לחמו', לו לעצמו אף לחם יבש שמנה ויסתפק בו, אבל לאחרים "והוא יתן מעדני מלך". ואמר הכתוב "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", אם תתנהג עצמך כעני אשר די לו לחם צר ומים לחץ, אז יהיה ביכלתך להלוות כסף ולגמול חסד לקשי יום. ושמעתי מדרשן אחד צחות מוסרי בביאור הקרא "ומלכי צדק מלך שלם הוציא להם ויין והוא כהן לאל עליון", הכוונה שמלכי צדק הוציא לאורחים לחם ויין, אבל "והוא" לעצמו הסתפק במועט ככהן לאלקיו. וזאת אשר דבר יוסף לאחיו אל תפסיעו פסיעות גסות לילך בגדולות, ואז יהיה בידכם להכניס 'חמה' ושמש צדקה ומרפא בכנפיה לעיר, להיות מושיע לאביונים. והבן.

הרב גרשון גאיטיין נר"ו מ"מ ד'חברת עדת ישורון' פרעסבורג (עם הוספות המאסף)

(המגיד, מגד ירחים, שנה יא גיליון ו, עמו' כה)

קונטרס 'כסף צרוף' סדר ויצא

א. תפלות אבות תקנו!
הרבה שסרו מדרך ה' לצערינו באים ביום יאהרצייט לבית הכנסת , ואם לא אבותיהם, כבר היה נשכח אצלם כל ענין התפלה – רי"ד מבריסק.

ב. סולם בגימטריה ממון!
הממון משפיל אף מרומם. אם השימוש בו לרעה, הרי הוא מוצב ארצה, אבל אם השימוש בו לטובה, ראשו מגיע השמימה – בעל הטורים.

ג. והיה זרעך כעפר הארץ!
הארץ מטיבה הרבה ובכל זאת דשים עליה (עפר עם מים הוא טיט) – רבי צבי קאלישער (מעשה).

ד. אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי!
ה' יש רק אז במקום שהאדם נמצא, אם האדם עניו ומחשיב את עצמו לכלום, ואינו עושה שום בעל דבר מעצמו – פנים יפות.

ה. וזה שער השמים!
כל הדר בארץ ישראל, מכיוון שהארץ סובלו הוא בחזקת צדיק, כי אם לא היה צדיק היה הארץ מקיאו. וזה סוד 'זה השער לה' צדיקים יבואו בו', ארץ ישראל הוא שער השמים, וראשי תיבות 'צדיקים יבואו בו', הוא 'צבי', ארץ צבי – טוב הארץ.

ו. ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש… והיה ה' לי לאלקים!
כל זמן שאין לאדם רק ההכרח, הוא מתדבק באלקים חיים, ומכיוון שיש לו מותרות כבר סכנה קרובה להיות מן 'וישמן ישורון ויבעט' – כלי יקר.

ז. הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה!
1. אותיות ה' נ' אין להם זיווג כידוע, כל זמן שישראל נפרד איש מעל אחיו ואין להם התחברות זה עם זה, 'עוד היום גדול לא עת האסף המקנה' – רבי נפתלי ראפשיצער.
2. אם עוד לא בא הגאולה, על כל פנים 'השקו הצאן ולכו ורעו', כדי שיהיה כוח בנו לשמור ולעשות עד יבא לציון גואל, כך התחנן רבי מאיר מפרעמישלאן.

ח. הכי אחי אתה…!
בתחילה 'אך עצמי ובשרי אתה', ואחר חודש ימים, 'הכי אחי אתה', ולבסוף, 'ויעבוד יעקב ברחל', כדאמרי אינשי אורח, טורח, ואחר כך סורח – מלאכת מחשבת.

ט. טוב תתי אותה לך…!
איש צדיק הופך את אשתו לצדקת, וכן אשה צדקת הופכת את בעלה לצדיק, לכן אמר לבן בראותו את בתו שהיא צדקת, שטוב יותר שתנשא ליעקב שגם הוא צדיק, ויהיה רק בית אחד של צדיקים, משייתן אותה לאיש אחר וגם יעקב יישא אחרת, ויהיה עולם של כולם צדיקים שנואי לב לבן – רבי בונם.

י. ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה…!
אדרבה, אבל יעקב כל כך החשיב את רחל, שמה שבקש לבן שבע שנים בעדה, היה לפי רום גודל ערכה, עוד מעט בעיניו, כימים אחדים – רבי שלמה קלוגר ז"ל.

יא. והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב!
העטופים אלו הצבועים, והיה במחשך מעשיהם, והם הרמאים אשר ללבן. אבל הקשורים המתקשרים בתמימות להקב"ה, רק אלו ראויים והגונים להקרא על שם יעקב – רבי משה קוברינער.

יב. לקח יעקב את כל אשר לאבינו!
מעולם לא רימה אדם את לבן, והיה יחיד בדורו ברמאותו, וזה היה הודו והדרו. ועתה בא יעקב, שהיה אחיו ברמאות, ולקח עוז גאוותו זה. וזה שהתאוננו בני לבן – כלי יקר.

יג. וישב לבן למקומו… ויעקב הלך לדרכו!
כל זמן שהיה יעקב אצל לבן, הוצרך בעל כרחו להתנהג עמו ברמאות. אבל מכיון שנתפטר ממנו, הלך יעקב בדרכו, דרך התום והיושר – רבי משה ליב סאסובר.

יד. ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה!
ושלמה המלך עליו השלום אומר "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל", אלא שכך פשוטו של מקרא, בוודאי שקר החן וכן הבל היופי כשהם לעצמם, אבל כשהיופי והחן נמצאים באשה יראת ה', אז נאה לשבח את האשה ביופיה וחנה – דרך אבות.

רעיון אחד באותו ענין מחלק שני של 'כסף צרוף':

אשה עיניה צרה באורחים.
כן למדו חז"ל ממעשה שהיה, שאברהם אבינו אמר ליתן קמח לאורחים, ושרה אמרה ליתן סולת. והקשו המפרשים, הא איפכא משמע, שאשה עיניה יונים וטובים לאורחים לתת להם מאכל טוב ומשובח. וגם קשה, וכי כך דרכם של חז"ל לדבר בגנות הנשים?! ונראה לומר במעשה הידוע מאבא חלקיה במסכת תענית, שבעמדו בתפלה ותחנונים הוא ואשתו, הקדימו העננים לבוא מאותו צד שעמדה היא, והסביר שמפני שהיא נותנת מאכלים מתוקנים ונגמרים לאכילה, ובכן רב כוחה בגמילות חסד יותר ממנו, שהוא נותן רק מעות כסף ולא שווה כסף. ועוד נקדים מה שאמרנו בתירוץ מה שהקב"ה מנע את הנשים מלימוד התורה, ואם מנע הטוב מהם, צריך שנבין מדוע, וגם באיזה טובה אחרת מילא את חסרונן. ונראה שמנע מהן את טוב תורתו, כדי שתיתן עיניה ולבה לטובת בעלה ובני ביתה, ובכל כוחה ואונה תעבוד בטובתם ובתיקונם, ובכלל זה גם האורחים ועניים מרודים שתביא ביתה, שגם הם צריכים שיהיו בני ביתה, כמו שאמרו ז"ל במשנה 'ויהיו עניים בני ביתך'. ואם העולם עומד על שלשה עמודים, תורה עבודה וגמילות חסדים, והאשה חלקה יותר גדול בגמילות חסדים מחלק האיש, נמצא שמה שנגרעה מאחוזת נחלתן בתורה הקדושה, נתווספה להן בעסק הגמילות חסדים. ואם נצרף כל זה, נמצא שבכוון עשה הקב"ה את עיני השגת האשה צרה וחלושה בהבנת תורה הקדושה, כדי שתקדיש כל זמנה ומבחר כוחותיה לטובת האורחים. וזה אמרם ז"ל 'אשה עיניה צרה' בהבנת תורה הקדושה, ולמה, 'באורחים', בשביל האורחים, שתעבוד יותר בתקנתם. ולפי זה האיש זוכה לחלק עולם הבא בשביל תורה שלומד, והאשה בשביל הגמילות חסדים שהיא עושה. וחשבה אותה צדקת שרה אמנו, אם בעלה מקמץ בגמילות חסדים ורוצה ליתן רק קמח, כך יפה לו, כי הוא רב כחו בתורה הקדושה, ויזכה על ידה לחלקו בעולם הבא. אבל היא, שרק אחת לה לזכות על ידו לעולם הבא, היא עסק הגמילות חסד, צריך שתעשה זאת באופן היותר טוב והמשובח, לכך במקום קמח נתנה סולת נקייה ומשובחת.


הרב גרשון גאיטיין (גויטיין) הי"ד – נולד בסביבות שנת תרס"ד (1904) לאימו הרבנית פרל (בת הרב הגאון רבי גרשון ליטש סג"ל רוזנבוים, אב"ד טאליה, מחבר הספר "משיב דברים") ולאביו הרב יוסף שלמה הי"ד אב"ד העדיעס, בנו של הצדיק רבי אליהו מנחם אב"ד העדיעס, בנו של הרב הגאון רבי ברוך בנדיט גאיטיין מחבר הספר "כסף נבחר".

הרב גרשון היה תלמידו של רבי עקיבא סופר בישיבת פרשבורג והיה מעורכי כתב העת של הישיבה, "המעיין". הוא כיהן כמגיד מישרים בעיר פרשבורג והכין לדפוס כעשרת אלפים מאמרים, אך כמעט כולם אבדו בשואה, מלבד שרידים שהודפסו בספר "זכרון אבות, רבי ברוך גאיטיין ותולדותיו", עמו' קצו-קצח.

הרב גרשון ייסד את חברת "אהבת עולם", לימד משניות וקיים משמרות לאמירת תהלים. הוא עסק בצורכי ציבור ופעל להצלת הפליטים בתקופת מלחמת העולם השנייה, בתחילת המלחמה עוד יכל להסתובב בחופשיות בעיר, בהיותו נתין זר בעל אזרחות הונגרית, והוא ניצל זאת לצורך דאגה לסייע לתלמידי ישיבת פרשבורג שהמשיכו ללמוד במסירות נפש במקום מסתור בבית המדרש הישן של רבי משולם איגרא והחתם סופר. הרב גרשון נהרג עקה"ש באושוויץ בשנת תש"ד, יחד עם רעייתו מרת רחל, ורבים מקרובי משפחתו. הי"ד.

מנר חנוכה אנו שואבים כוח לסבול עול הגלות בביטחון חזק שכאשר עשה לאבותינו נסים ונפלאות, כן יעזור ויושיע גם אותנו בקרוב / הרב יצחק שטיינר הי"ד אב"ד וראש ישיבת יעמערינג

תמונת הרב יצחק שטיינר הי"ד

המגן אברהם הביא, שכאשר נסעו בני חשמונאי למלחמה היו אומרים תפילת 'ויהי נועם', ומזה הטעם אנו אומרים אותו אחר הדלקת הנרות. ועוד יש טעם, כי בימי חנוכה נגמר המשכן, ואז אמר משה רבינו עליו השלום תפילה זו, כדאיתא במדרש.

הענין של 'ויהי נועם' הנאמר אצל החשמונאים, כי הנה ידוע כמו שמספר הספר יוסיפון, שמתתיהו הכהן אמר לבניו אשר שני דרכים יש לפניהם, האחד שנמסור עצמינו על קדושת השם בלי אמוץ כח נגד האויבים. והדרך השני, אשר נאזור כגבר מתנינו ונתחזק בער האמונה הקרושה, והקב"ה יעזרינו על דבר כבוד שמו לנצח במלחמה הרוממה הזאת.

הלא ימים ידברו, העתים ספרו לנו, אשר בזמן הזה לא בחיל ולא בכח האנושי [נערכת] המלחמה, כי אם בכלי זיין החדשים המתחדשים בכל יום ומתוקנים ומהודרים לתאוות העתים הללו. ומי שירבה ביותר את ארזענאל שלו עם מאדערן כלי זיין, לו יאות הנצחון הגם שאין אנשיו גבורי כח כל-כך.

וכן היה הדבר אצל החשמונאים ז"ל, שאפילו מחשבה קטנה לא עלתה בלבם לנצח ביד אנושי, אלא שהתפללו מקודם עבור הצלחתם, ואז היו בטוחים בחסדי ה' שיעזור להם כדי לקדש שמו הגדול בעולם. וזה היה כלי זיין שלהם והקאנאן שלהם, וזכו לניצחון הרוממה.

וזה שאמרו 'ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו', דהיינו כשאנו לוחמים עם ידינו ויסדנו מלחמתנו והצלחתנו עליהם [בלבד], אזי 'ומעשה ידינו כוננהו', הם מכוננים ומיוסדים על ה', וממילא יעזרינו הקב"ה…

כתב המדרש תלפיות, "נחמד למראה" (בראשית ב,ט )' נוטריקון נר חנוכה מ"ד למראה, פירוש, שניתן למצות ראייה.

ידוע כי כשהאדם מסתכל בדבר שאינו רשאי לראותו – עושה זאת רושם על כל תהלוכותיו, כי עינא וליבא הם תרי סרסורי דעבירה, שהעין רואה והלב חומד את העבירה והאדם עושה ממילא. נמצא כי כשהאדם רואה דבר מגונה עם עיניו הגשמיות, דבר זה מכהה עיניו הרוחניות מראות. והתיקון הוא להסתכל בדבר קדושה העושה רושם והרגש קודש על כל עצמותינו.

וזה היה כאן אצל חוה, כי ראתה את עץ הדעת נחמד למראה וחטאה על ידי הראייה, וגרמה לה שתכהה עיניה הרוחניות. ומשום שהיא היתה "אם כל חי" (בראשית ג,כ), נתן הקב"ה לישראל, שהם תכלית הבריאה, מצוה התלויה בראייה, כמו שהביא המגן אברהם, שאין לנו עוד מצוה אחרת שמברכין על ראייתה, אלא נר חנוכה, ובזה נתקן מה שנפגם חוש הראייה. וזהו 'נחמד למראה', דהיינו נחנוכה מ"ד למראה.

(בזה ניחא מה שמזכירין 'על המלחמות', אף על פי שאין ראוי להזכיר מלחמה, אבל זאת היתה מלחמה אחרת – עבור קדושת השם, וזה ראוי להזכיר).

וכן היה כל מגמתם של יוונים, שרצו להכהות עיניהם של ישראל להשעותם עם אור שקר של הקולטור שלהם, המעוור את העיניים, כמו שאמרו במדרש: 'חשך – זו גלות יוון, שהחשיכו לישראל בגזירותיהם', כי ידוע שעיקר גזירתם היה לבטל את התורה מישראל ולהעבירם מן הדת חס ושלום. וכיון שנצחו החשמונאים, הראה הקב"ה בעשותו נס בהנרות ונתן לנו מצות נר חנוכה, אשר אור תורתינו לבד הוא האור האמתי, ואם יבואו כל הרוחות שבעולם לא יוכלו לכבותו, כי יאיר לנו בכל משך הגלות הארוכה.

ולפיכך נעשה הנס בשמן, ועיקר מצות נר חנוכה ניתנה בשמן, להראות לנו כמו שאמרו במדרש, שישראל נמשלו לשמן, כי כמו שהשמן אינו מתערב עם שאר משקין, אלא עולה וצף על גביהן, כך ישראל אין מתערבין עם שאר האומות. וכן ראינו זאת ביתר שאת אצל נר חנוכה.

וזה נמי כוונת החתם סופר ז"ל, שכתב על הפסוק "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" (דברים יא,יד), שהוא רומז על שלשה נסים היסודיים שנעשו לאבותינו – "דגנך", רומז על פסח זמן חירותנו שאוכלים מצה מן הדגן. "ותירושך", רומז על פורים, ימי משתה ושמחה; "ויצהרך", רומז על חנוכה, שהמצוה היא בנר של שמן. "ואספת", שתאסוף אליך העניינים הללו ותיקח לך מוסר מעניין הנסים הללו על איזה דבר נעשו. תסתכל בנר חנוכה ותחקוק אותו בלבבך, שנעשה [הנס] עבור מסירת נפש אבותינו לתורה הקדושה, ולהראות נצחיותה ונצחיות ישראל, עם קדוש – ישראל ואורייתא חד הוא. וזה מרומז בשמן, כנזכר.

וכוונות אלו יעוררו וירגישו אותנו בעת הדלקת נר חנוכה מדי שנה בשנה, שמראינו הקב"ה כשאנו רואין נר קטן ושפל של חנוכה המאיר בחושך כאור צהוב, כי לא תמנו ולא כלו רחמיו ויושיענו במהרה.

וזה כוונת הכתוב (תהלים צא,טז) "אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי", שהקב"ה משביע אותנו באורך ימים ומראה לנו ישועתו על ידי ההסתכלות בנר חנוכה, אשר ממנה אנו שואבים כוח לסבול עול הגלות בביטחון חזק שכאשר עשה לאבותינו נסים ונפלאות, כן יעזור ויושיע גם אותנו בקרוב.

ובהדלקת נר חנוכה בחלונותינו, יתעוררו נא החלונות של מעלה להיפתח לתפילתנו, כמו שאמרו בגמרא אשר חלונות הרקיע עתים פתוחים ועתים סגורים ,ועל ידי מצוה גדולה הזאת שאנו מקיימים בחלון, יתעוררו הרחמים שלמעלה. כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום בשיר השירים (ב,ט): "הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים", דהיינו, על ידי המצוה הנעשית בחלון תתעורר הרחמנות למעלה. ואף על פי שמצות נר חנוכה אצל הפתח, מכל מקום אנו שאין אנו יכולין לקיים זה ומדליקין בחלון, יחשב זה לנו ויעורר לפתוח החלונות של מעלה, ויקויים בנו מקרא שכתוב 'אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי', במהרה דידן, אמן.

(קונטרס נר חנוכה, דברי אגדה ששמע הרב יוסף אליעזר שטיינר מאביו הרב יצחק, בעת הדלקת נר חנוכה שנת תרח"ץ, ליל ד'. הודפס בספר 'תולדות יצחק')


הרב יצחק הי"ד נולד בשנת תרמ"ד להוריו, ר' שמעון שמואל שטיינר ורבקה, היה אב"ד ביעמערינג (ג'ומורה, כ-60 ק"מ דרומית לסרדאהלי), תלמידם של הרב שמעון חיים פלנר רבה של קהילת בעלעד ובנו הרב יואל אב"ד בעלעד ואויהל, מתלמידי הגאון הרב חיים סופר ומתלמידי הרב דוד איש שלום פרידמן אב"ד ור"מ קהילת צעהלים.

הוא הגיע ממשפחה דלת אמצעים, ואחותו רייזל (לימים, אשת הרב אהרן שמואל פלדמן מאייזנשטט) הייתה חוסכת מכספה על מנת שיוכל לקנות ספרי לימוד.

הרב נודע בצדקותו ובגאונותו. הרב ייסד ישיבה גדולה ביעמערינג, עמד בראשה והעמיד אלפי תלמידים, ובהם רבנים וגאונים.. שנים רבות לאחר שנרצח הוסיפו תלמידיו להזכירו ברטט של כבוד והתרגשות. תלמידי הישיבה התגוררו בפנימיה ואכלו בחדר אוכל, בעוד שבישיבות אחרות באותה תקופה נאלצו התלמידים לאכול 'ימים' אצל בעלי בתים. הרב היה כמו אב לתלמידיו, הוא התמסר להדריכם לתורה וליראת שמים, ולעתים קרא להם "מיינע טייערע קינדער" ("ילדי היקרים"). תלמידו, הרב דוד פרידמן, כתב בהקדמת "תולדות יצחק" "נזכור בחרדה את עריכת השולחנות בשבתות וימים טובים, איך כשהרבי זצ"ל נכנס להגיד 'שלום עליכם' קרן אור פניו קדושה וטהרה, זה חרות בזכרוננו".

הוא נהג לבקר אצל צדיקי דורו, ובהם האדמו"ר הראשון מבאבוב רבי שלמה הלברשטאם, האדמו"ר רבי יעקב משה ספרין מקומרנה, האדמו"ר רבי אלעזר חיים שפירא ממונקאטש, האדמו"ר רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד מספינקא, האדמו"ר רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד מראצפערט והאדמו"ר רבי אהרן רוקח מבעלז, ואצל כולם התקבל בכבוד גדול ובהערכה גדולה.

מכתב ממנו הודפס בספר זרע יעקב, ו', עמו' טו-טז.
מכתב חידושי תורה ממנו הודפס במוצל מהאש השלם, בהוצאת הרב נפתלי חיים סופר בנו של הרב אברהם יעקב סופר הי"ד אב"ד טעט (ירושלים, תשכ"ו, עמו' נד-נה). דברים משמו הובאו במספר ספרים (תולדות חידושי רבי מנחם כ"ץ פסרוטיץ, עמו' רכו; בית ישראל השלם, ד, עמו' נט-סא; פרדס יצחק, שבועות, א, עמו' שיב; ספר בן אהרן, מאת רבי מרדכי לוי עמודים לא נט וקטז).

דברי תורה ממנו, הכוללים פירושים וחידושים על דרך תוכחה ומוסר, על פרשיות השבוע חגים ומועדים, פתיחה להתחלת הזמן, דברי התעוררות לימי חנוכה (שנת תרצ, ועוד, אשר דרש לפני התלמידים הרבים, יצאו לאור בספר "תולדות יצחק". החיבור "שיעורי רבי יצחק שטיינער מיעמערינג", נותר בכתב יד.

מיד לאחר כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים, באדר תש"ד (03.1944) הוטל עוצר בית על יהודי יעמערינג, והם גורשו באייר תש"ד (05.1944) לגטו במושונמגיארובאר הסמוכה, ומשם גורשו לגטו גיור (עיר) בירת המחוז. בסיון תש"ד (06.1944) הם גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ.

הרב נהרג עקה"ש באושוויץ בסיון תש"ד. יום הזיכרון נקבע לכ"ג בסיון.

כל עבודתנו עד ביאת גואל צדק הוא לבער, לבטל, לעקר ולשרש את היצר הרע מקרבנו ולהכרית את הרע / הרב דוד אלברשטיין הי"ד

הקדמת המחבר

ב"ה

הנני בזה הקונטרס "סדר הניקור השלם" מברר כל דיני הניקור מכל חלקי הבהמה, מסודר בטוב טעם, כפי אשר חנן אותי ה' יתברך, ולמדתי ויגעתי בספרי ניקור ראשונים ואחרונים, וגם אשר למדתי ויגעתי אצל מנקרים מומחים, עשיתי גם אני ב"ה דבר בעתו מה טוב, להקל על המלמדים ועל התלמידים, להיות לפניהם סדר הניקור. כי הסדר הוא עיקר גדול בכל הלימודים, שלא יבואו לידי שגיאה ושכחה חס ושלום. וגם הוא דבר נכון ונחוץ להרבנים שליט"א, שיהיה להם ידיעה ברורה בהניקור מכל חלקי הבהמה. והנני להודיע לכל הבאים להתלמד מלאכת הקודש הזו, שבלימוד הקונטרס "סדר הניקור" לבד, לא יצא ידי חובתו להיות מנקר מומחה, עד אשר ילמוד אצל מנקר מומחה בפועל ממש מעשי הניקור. וגם יעיין בזה הקונטרס. ועל ידי הלימוד והמעשה יבואו לשלימות העניין. עיין גמרא סוטה דף ל"ז. עיין שם, שכל מצוה נכרתו עליה ארבעה בריתות, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וכולם מחלקי המצות, ובפרט ניקור אחוריים שהוא ענין חמור, שלא מצינו בכל הש"ס בעניין מאכלות אסורות כלשון הזה "ישראל קדושים הם", רק אצל שמנונית הגיד.

ועיין גודל חומר הענין בזוהר הקדוש פרשת וישלח, זה לשונו: ואמאי אקרי 'גיד הנשה', כלומר גיד דאיהו מנשה לבר נש מפלחנא דמאריהון, ותמן הוא יצר הרע רביע, וכו'. אם כן איך לא יחרד האיש וילפת בגשתו לנקר חלק אחוריים, שלא יכשל חס ושלום אפילו במשהו, כי קנוקנות גיד הנשה וחלב צריכים חיטוט. עיין רוקח סימן ת"ט, זה לשונו: וצריך ליטול גידי הירך, ויוציא מכל הירך שלא ישתייר אפילו כחוט השערה. גם חלקי הבשר הצריכין קליפה וגרידה שלא יחסר אפילו משהו, כי הדברים שמרמזים על יצר הרע נאסרים במשהו ובהנאה, כעניין חמץ בפסח. עיין זוהר הקדוש פרשת בא ברעיא מהימנא, זה לשונו: בין חמץ ומצה בכמה דוכתי דא יצר הרע ודא יצר טוב. לכן שיטת הזוהר הקדוש בפרשת וישלח שגיד הנשה אסור בהנאה, כדאיתא שם זה לשונו: אוף הכא נמי מסאבא דסאיב ההוא אתר, ומאחר מסאבא לית לן לאתהנאה מניה כלל. וכן בגמרא פסחים פרק כל שעה סובר רבי שמעון דגיד הנשה אסור בהנאה, וסתם רבי שמעון הוא רבי שמעון בן יוחאי. ועיין ברדב"ז חלק ג' תקמ"ו, וזה לשונו: שאלת על מה נשתנה חמץ בפסח מכל איסורין שבתורה, שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין ולחפש אחריו ולשרש אותו מכל גבולין, וכו'. וסוף דבריו בתשובה: ועל כן אני סומך על מה שאמרו חז"ל במדרשות כי חמץ בפסח רומז ליצר הרע, והוא שאור שבעיסה, ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו, ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו, ואפילו כל שהוא לא בטיל. והרי זה אמת ונכון. עד כאן לשונו.

ובזה נחלט אצלנו מנקרי פולין, בלי נדר, שלא לקרב למלאכת הקודש הזו רק בני תורה ויראי שמים, שלא לגשת למלאכה זו כלמלאכת חול, כי הוא באמת מלאכת הקודש לשמור הקדושה, כלשון הגמרא הנ"ל "ישראל קדושים הם". ובזה יש לומר העניין שנסבב באחרית הימים ההכרח לנקר אחוריים. עיין זוהר הקדוש פרשת וישלח, וזה לשונו: ואית בבר נש שס"ה גידין, ולקובליהון שס"ה פיקודין, דלאו אינון איתיהב למעבד, ולקבל שס"ה יומין שתא, והא תשעה באב חד מנהון דאיהו לקבל ס"מ דאיהו חד מאינון שס"ה מלאכין, וכו'. הנה ענין חיטוט וביעור הגידין מעומק הבשר, ענין ביעור היצר הרע מקרבינו, שזה כל עבודותינו עד ביאת הגואל, שיהיה ביטול היצר הרע בכלל.

ובזה יש לומר הגמרא חולין פרק גיד הנשה דף צ"ב, 'וישר אל המלאך ויוכל לו', מי נצח למי, יעקב נצח להמלאך, היינו לשר של אדום, 'ויוכל לו' להמלאך. משמע שהמלאך לא פעל כלל. ובמדרש איתא, 'ויגע בכף יריכו', נגע בצדיקים ובצדיקות בנביאים ובנביאות, וכו'. אם כן משמע שהמלאך נגע בו, ומעל קצת, דהעניין הוא, דבשורש כללות ישראל לא נגע המלאך חס ושלום כלל, כי יעקב שורש ישראל. ולפיכך אז דייקא בזה המעשה נקרא 'ישראל' על שם 'כי שרית' וגו' בחינת 'ישראל סבא', שורש ישראל, כי בשורש הגין יעקב אבינו עליו השלום ונצחו שלא יוכל להזיק כלל. אכן ביוצאי יריכו נגע, היינו בענפים המתפשטים מן השרש. וזהו ענין המדרש נגע בצדיקים שהם עתידים לעמוד הימנו. ולכן ניתך לנו זו המצווה של חיטוט גיד הנשה, לתקן זה הדבר, כי המלאך שרו של אדום הוא הס"מ, שדרכו לחפש וללבש העבירות בלבוש המצווה, ועל ידי זה מחטיא חס ושלום, שזה עניין נבואת עובדיה: 'איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו', דמתרגם רבי יונתן 'אתגליין מטמרוהין', שזהו עבודתנו לגלות מצפוניו ומסתוריו, שהוא מסתיר ומכסה הרע בטוב,

והתיקון הוא לגלות הדברים, ולברר טוב מרע. והנה דרכו של השורש להיות מכוסה, והענפים מגולין, כלשון הגמרא 'העוקר עבודה זרה צריך לשרש אחריה', היינו שהענפים מגולין, ועיקר העבודה לעקר ולשרש השורש. וכאן בגיד הנשה השרשים של הקנוקנות מגולין, וכל העבודה של החיטוט הוא רק בענפים המתפשטים מן השורש, לפי שהשורש כבר נצח יעקב אבינו עליו השלום, שלא יהיה לו שום מגע, ועשאו מגולה, היפך כוח שרו של עשו להסתיר הרע בטוב, כנ"ל. אכן הענפים אשר נגע בהם המלאך, נשארו מנוסים. לכן כל עבודתנו לבטל היצר הרע, ולהכרית הרע, לתקן הענפים, ובזה היום באחריות הימים, כאשר אנו מחטטים ומוציאים הגיד הזה, שהוא נגיעת כוח של הס"מ, עם כל ענפיו, שלא ישתייר ממנו שום משהו, כן יבער ה' יתברך היצר הרע מקרבנו, ויתברר הטוב מהרע, שלא יהיה שום אחיזה להרע בהטוב. וכאשר הגיד הזה כנגד תשעה באב, יהפוך ה' יתברך אותו ליום ששון ושמחה, ואז יקוים בנו הפסוק להלן שם, 'הלא ביום ההוא נאום ה' והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו' וגו' 'מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם', במהרה בימינו אמן.

(הקדמת המחבר, קונטרס הניקור השלם)


הרב החסיד ר' דוד אלברשטיין, בנו של החסיד ר' צבי, תלמיד חכם, מנקר מומחה בעיר אטווצק ומגודלי המנקרים היראים בפולין, שעליו סמכו כל גדולי פולין גליציה וליטא, ועשרות מכתבים הגיעו אליו מכל התפוצות להסביר ענייני ניקור.

ר' דוד היה חסידו של האדמו"ר מאמשינוב, רבי שמעון שלום קאליש, שהחל לכהן באדמו"רות בעיירה אוטבוצק, לאחר פטירת אביו בשנת תרע"ח. לאחר תום עריכת הטיש בבית המדרש באוטבוצק, נהגו, במשך שנים רבות, בנו יחידו של הרבי, רבי ירחמיאל יהודה מאיר, ור' דוד אלברשטיין הי"ד, לחזור על דברי תורתו של הרבי שנאמרו בטיש ולהסביר אותם לנוכחים. עוד לפני תחילת מלחמת העולם השנייה העלו השניים את דברי תורתו של הרבי על הכתב, אך כתבים יקרים אלו אבדו בשואה.

ר' דוד חיבר והוציא לאור את ספרו "קונטרס הניקור השלם" (הוצאת מרכז מפיצי תורה ודת בפולניה, ורשה, תרצ"ט). הספר זכה להסכמות חשובות מאת רבני פולין ואדמו"ריה, ובהם: הרב שלמה דוד כהנא הרב מנחם זמבא הרב צבי יחזקאל מיכלסון הרב יעקב זילברשטיין הרב חיים יהושע גוטשכטר הרב יצחק מאיר קאנאל והרב אהרן נפתלי זאוולאדאווער חברי ועד הרבנים לעדת ורשה, הרב ראובן זעהמאן אב"ד אטווצק, האדמו"ר רבי שמעון שלום קאליש מאמשינוב, האדמו"ר רבי משה פרדימן מבויאן-קראקא, האדמו"ר רבי יצחק זעליג מסאקאלוב קאצק, הרב זאב וואלף נוסנבוים רב ור"מ בדראהאביטש, הרב יהודה אריה ליב לאנדא מקאלביעל ראש ישיבת חכמי לובלין, הרב יהודה ליב פיין אב"ד סלאנים וסגן נשיא אגודת הרבנים בפולין, הרב משה ווייס מוועד הרבנים בלאדז, הרב צבי הירש פרידלינג אב"ד ביסקוביץ והרב אברהם יעקב הכהן מו"צ בוילנה.

הרב דוד ומשפחתו נכלאו בגטו אוטווצק. הרב נספה בשואה עם רעייתו שיינדל, וששה מילדיהם יהודית (בת 33), אסתר-גולדה (בת 24), חיה (בת 24), חנה (בת 20), צבי הרשל (בן 14) ויטא איטקע (בת 6). בנם משה שרד ועלה לארץ ישראל עם משפחתו בשנת 1951, דף עד שמילא משה על בני משפחתו נמצא במאגר השמות של 'יד ושם'.

נכדתו של הרב דוד אלברשטיין, היא השחקנית, הזמרת והיוצרת חוה אלברשטיין.

גמילות חסדים – מחובת האדם לחברו באשר הוא אדם / הרב שמואל משה רובינשטיין הי"ד

תמונת הרב שמואל משה רובינשטיין הי"ד

"אחרי ה' אלקיכם תלכו", וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי השכינה וכו' אלא להלך אחרי מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים וכו' אף אתה הלבש ערומים, הקב"ה ביקר חולים וכו' אף אתה בקר חולים, הקב"ה ניחם אבלים וכו' אף אתה נחם אבלים, הקב"ה קבר מתים וכו' אף אתה קבר מתים (סוטה יד, א).

הנה הרמב"ם (פרק י"ד מהלכות אבל) כתב "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולבקר אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה וכו', ואלו הן גמילות חסדים שבגופו אין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל "ואהבת לרעך כמוך" , כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם אחרים לך, עשה אותם לאחיך בתורה ובמצות". גם בספר המצות (שורש א) קרא למצות אלו "מדרבנן", וזה לשונו: "דע כי זה הענין לא היה ראוי לעורר עליו לבארו כי אחרי שהיה לשון התלמוד (מכות פרק ג) תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני, איך נאמר בדבר ההוא שהוא מדרבנן שהוא בכלל המנין, אבל הערוני עליו מפני שטעו בו רבים ומנו נר חנוכה ומקרא מגילה מכלל מצות עשה, וכן מאה ברכות בכל יום ונחום אבלים ובקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים" וכו'. וכן (שם שורש ב) "וכבר הגיעו בזה הסכלות (מי שמנו דברים הלמדים מהדרשות במנין המצות) אל יותר קשה מזה, וזה כשמצאו דרש בפסוק יתחייב בדרש ההוא לעשות פעולות או להרחיק ענין מן הענינים והם כולם בלי ספק דרבנן ימנו אותם בכלל המצות וכו' והנסמכים במחשבו זו מנו בכלל המצות בקור חולים, נחום אבלים וקבורת מתים בעבור דרש הנזכר" וכו'.

ולכאורה דברי הרמב"ם סותרים זה את זה, שכתב "אף על פי שמצות אלו מדבריהם" ועם כל זה "הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך", ואם כן הן מדאורייתא. וכן בספר המצות (מצוה ח) רמז על חובת פעולות אלו שהן בכלל "והלכת בדרכיו", "אחרי ה' אלקיכם תלכו", שמנה במנין המצות.

וכבר הקשה עליו בספר מגילת אסתר (שם שורש א) וכתב "ויש לתמוה על דבריו אלה דמאחר שהוא מודה כי הם בכלל 'ואהבת לרעך כמוך' למה אמר שהן מדבריהם, והלא אם החכמים יפרשו לנו אחת ממצות הכתובים בתורה, על זה לא נאמר כי הם גם כן מדרבנן". ותירץ שמה שקראם 'מדרבנן' הוא לפי שדרשוה (בבא מציעא שם) אחת לאחת למצוא חשבון מפסוק "ואהבת לרעך כמוך", ולכן אמר בהם שהם מדרבנן, כי פשט הכתוב איננו כלל על מה שדרשו בו. אבל דבריו דחוקים כי מה לנו להדרשות אם הפעולות בעצמן הן מדאורייתא, גם הלא חשב גם כן נחום אבלים והלבשת ערומים והשאר בין "מדרבנן" שלא הוציאו אותם מכתוב זה. ובספר מרגניתא טבא (שם) כתב בזה דקראו להם "דרבנן" מוסב על "מצות עשה", רצה לומר דבזה שכלולים הם תחת "ואהבת לרעך כמוך" אין למנותם למצוה מיוחדת, אבל בזה שפרטום חז"ל והוציאום לכל אחד מדרשא, יש למנותם למצות עשה מדרבנן מיוחדת. עיין שם. אבל גם בזה אינו מיושב לשון הרמב"ם המורה שהם מדרבנן בהחלט, אם שהם כלולים תחת "ואהבת לרעך כמוך", ובייחוד לשונו בספר המצות (שורש א), שאם כדבריו היה להרמב"ם להשיג על בה"ג שמנה שמנה דברים אלו שהם מונחים תחת "ואהבת" למצות מיוחדות שבאמת הם מצוה אחת, כלשונו בשורש ב, אבל לא במה שהם מדרבנן.

ויותר נראה בדעת הרמב"ם מה שקראום "מדרבנן" אם שכלולים הם תחת מצות ואהבת לרעך, מפני שפעולות אלו אינן ביחוד מה שכוונה תורה במצוה זו, ואינם פירוש המצוה הכתובה כשאר פירושי המצות שנקראו 'דאורייתא', שפירוש המצוה הוא על זה הדבר המתפרש כוון הכתוב לא אחרת ולא יותר, וכמו התורה כתבה "לא תעשה כל מלאכה" והחכמים פרשו מה הם המלאכות נקראו דאורייתא, מפני שעל דברים אלו כוון הכתוב לא זולתם ולא יותר, אחרי שאין זולתם. אבל במצות "ואהבת לרעך" לא נוכל לאמר שהכתוב כוון ביחוד על פעולות מיוחדות, כי הפעולות הטובות הן רבות מאוד ולא נוכל לומר שהכתוב כוון לפעולה זו או זו, לזה חובת פעולות אלו אינן נקראות "דאורייתא" אם שבאמת כל הפעולות הטובות הן כלולות תחת מצוה זו, ואם עשה פעולה טובה לזולתו קיים מצות "ואהבת לרעך כמוך". זהו אשר נראה בדעת הרמב"ם.

אבל לפי הנראה חובת פעולות אלו וכאלו הן באמת מדרבנן, כי הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח) בעיקרו נאמר על האהבה שבלב בלי פועל יוצא ממנה, מקביל להכתוב "לא תשנא את אחיך בלבבך" (שם) שמדבר בשנאת הלב בלי פועל יוצא ממנה. ואם על הרוב פעולות הטובות הן תולדות האהבה שבלב והפעולות הרעות הן תולדות השנאה שבלב, אבל הכתובים במקום זה דברו רק מטהרת המדות ולא מפעולות, כי מהפעולות דברו הכתובים (שם יא, יב, יג, יד, טו, טז) והכתובים (יז, יח) דברו מטהרת המדות. וסימן הפסק הבדל הענין הוא "אני ה'" (שם טז). גם הכתובים "והלכת בדרכיו" (דברים כח,ט) "ללכת בכל דרכיו" (שם י,יג יא,כב) "אחרי ה' אליקכם תלכו" (שם יג,ה) שפרשום חז"ל על 'ההדמות בו בפעולות הטובות והמדות הנכבדות שיתואר בהן הא-ל' ואחזם הרמב"ם לפשוטי הכתובים ומנה חובת פעולות הטובות במנין המצות מכתובים אלו. הנה אם שדרכי ה' הם רחמים וחנינה וחסד (שמות לד,ו) בכלל ופועל כל פעולות הטובות בפרט, רופא חולים ומסעדם על ערש דווי, מנחם כל לב נשבר ונדכה, מכסה ערומי האדם, משיב כל חי למקום שלוקחו משם, וכל הפעולות הטובות כי הכל מה'. והחכמים כדרכם הסמיכו תוארים אלו להכתובים. אבל עיקרי ופשטי הכתובים האלו לא על דרכים ופעולות האלו הם, אלא על שמירת מצות ה' כלשון הכתוב (שם ח,ו) "ושמרת את מצות ה' אלקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו", והכתוב "אחרי ה' אלקכם תלכו" נאמר על העבודה לו, מקביל להכתוב "כי יקום בקרבך נביא וכו' לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים וכו' ונעבדם" (שם), או שהוא כדברי הרמב"ן (שם) שכתב "היא המצוה שנלך אחרי עצתי וממנו לבדו נדרש כל נעלם ונשאל כל עתיד כענין ותלך לדרוש את ה' וכו' האין פה נביא לה' ונדרוש את ה' מאתו ויגד לנו ה' אלקינו את הדרך נלך בו ואת הדבר אשר נעשה". לפי זה מחובת האדם לחברו באשר הוא אדם, מה שיורהו האנושיות אם שלא נצטווה עליהם ממצוה במפורש (וכמובן פעולות כאלו אינן נופלות בערכן, אם שאינן מפורשות מהפעולות המפורשות בתורה).

(דברי סופרים, פרק ג, עמו' 23-21)


הרב שמואל משה הי"ד, ב"ר יצחק ומרת שיינה מרה רובינשטיין, נולד בבוסיק (קורלאנד, לטביה) בי"ח תמוז תר"ל (1870). הוא למד בישיבת סלובודקה, הוסמך להוראה בידי הרב יצחק אלחנן ספקטור ונודע כתלמיד חכם, חוקר-תורני וסופר.

בשנת תרנ"ה (1895) נשא לאשה את מרת שרה חיינה לבית פרידמן ונולדו להם חמישה ילדים. אשתו נפטרה בחייו. לאחר נישואיו התגורר בעיר מז'ייק והחל בפרסום ספריו. בהיותו אזרח ליטא נאלץ להימלט במלחמת העולם הראשונה לשטחי הכיבוש הפנימיים של רוסיה. הרב רובינשטיין הציע את מועמדותו לסגל המורים של בית המדרש המודרני שבאודיסה, אשר בראשו עמד ר' חיים טשרנוביץ ("רב צעיר"), בדרכו לאודיסה פגש ברכבת את המשורר חיים נחמן ביאליק שלימד שם, שניהם התרשמו אחד מהשני ושמרו על קשרי ידידות במשך שנים רבות. הרושם העז שהשאיר מפגש זה על ביאליק, בא לידי ביטוי בשירו הנודע 'יהי חלקי עמכם' (1915). לבסוף ויתר הרב רובנישטיין על המשרה באודיסה, וכן דחה במשך שנים מספר הצעות לכהן במשרות רבנות בקהילות שונות. 

בשנים תרי"ט-תר"פ (1919-1920) התגורר בקרמנצ'וג שבאוקראינה, ובשנת תרפ"א עבר לשיבלי שבליטא, בה ניהל בנו הכימאי, מנחם מנדל (מנחם ראובני), את בית החרושת לצבעים "סטאר". הרב השתקע שם קלויז של "לאנדקרעמער" במחיצתם של תלמידי חכמים ידועי שם, שקד על לימוד התורה ועל מחקריו. הוא המשיך לפרסם ספרי מחקר בענייני התורה שבעל פה, הלכותיה, מקורותיה ההיסטוריים ותולדותיה. 

בעת כיבושה של ליטא ב"מבצע ברברוסה" פלש הצבא הגרמני לעיר שאוולי, ותוך ימים ספורים גורשו יהודי העיר לגטו. הרב שמואל משה רובינשטיין עבר לגטו כשהוא מלווה בכמה מילדיו ונכדיו. לפני סגירת הגטו הפסיק הרב להטמין את תכתובת העניפה שניהל עם חכמי דורו בבית החרושת. הרב לקח אתו לחדרו בגטו כמה מספריו, והמשיך לשקוד שם על תורתו. בתקופה זו כיהן בנו מנחם מנדל כחבר בית הדין היהודי בגטו, והרבה לסייע לאחיו בגטו במתן בסתר באמצעות הנכסים שצברה משפחתו לפני המלחמה. פעולותיו של מנחם מנדל הוזכרו בפנקס שאבלי, בו  נכתב בתארך 14.05.1942:
"הרעב כבר מורגש ברחובות הגיטו. אנשים מושכים את רגליהם בקושי מרוב חולשה, ילדים מציקים להוריהם צבעקות: לאכול. מוסרים את פרוסת הלחם האחרונה לילדיהם ובכל-זאת אינם יכולים להשביעם… יש האוכלים, שותים ונהנים מכל טוב ולעמותם אחרים מתים מרעב לעיניהם… משום כך יש להזכיר את אלה שהצטיינו בטוב לבם: יהא נא זכור לטוב שמו של העגלון הפשוט ארצ'יק קרופניק, המציל מדי יום ביומו מאות אנשים ממות ברעב, הוא אינו חס אף על חייו. יהא נא מפורסם שמו של מנחם מנדל רובינשטיין הצנוע שמופיע בבתיהם של רבים שירדו מנכסיהם ומגיש להם את עזרתו מבלי שיצפו לה. הוא עושה את הדבר באופן עדין כל-כך, עד שהמקבלים אינם מבחינים במסירת המתנה לידיהם ורגש הכבוד שבהם אינו נפגע קשות. בני 'למ"ד-ו"ו' צנועים אלה תומכים לא רק בחייהם, אלא גם ברוחם של בני הגיטו הכושלים".

ביום שישי, ז' בחשון תש"ד (05.11.1943) נערכה הגטו "האקציה של הילדים". לצורך האקציה הוצאו מהגטו תושביו היהודים הכשירים לעבודה, ולגטו פרצו חייל ס"ס ואוקראינים שצדו ילדים וזקנים. בין שאר הקורבנות שניצודו היו הרב שמואל משה רובינשטיין ושנים מנכדיו

הרב שמואל משה רובינשטיין חיבר את הספרים: "אבני שהם" (ורשה, 1901), "תורת הקבלה" (ורשה, 1912), "קדמוניות ההלכה" (קובנה, 1926), "דברי סופרים" (קובנה, 1930), "לחקר סדור התלמוד" (קובנה, 1932) ו"הרמב"ם והאגדה (קובנה, 1937).

הוא גורש לגיטו שיבלי ומשם נשלח בשנת 1943 בידי אנשי משטרה אוקראינים ואנשי ס"ס למקום הרצחו.

בנו, מנדל רובינשטיין (מנחם ראובני), שעלה לארץ ישראל והתגורר ברמת גן, כתב דף עד על אביו בשנת 1956, בה כתב כי אביו נשלח מגטו שבלי לאושוויץ. אשתו של מנחם, הינדה הי"ד, ברחה מגטו שבלי, נתפסה ונרצחה בשנת 1944. בתם שרה הי"ד נשלחה מהגטו למחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1943, בהיותה בת 13.

מילי דאגדתא לפרשת ויצא / הרב משה אריה רוזנברג הי"ד

"עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה" (בראשית לא,לב), ופירש רש"י, ומאותה קללה מתה רחל בדרך.

נראה לומר רמז בכוונת יעקב אבינו עליו השלום באומרו "לא יחיה", על פי מה שכתב הגר"א זצ"ל על הפסוק (מלאכי ג,ו) "אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כיליתם", ופירש על פי מה דאיתא בזוהר הקדוש פרשת יתרו בפסוק (שמות כ,יג) "לא תרצח לא תנאף לא תגנוב", דיש פסקא טעמא בכל הני תלת. גבי "לא תרצח", אי לאו דפסקא טעמא לא הוי תקונא לעלמין ויהא אסור לן לקטלא נפשא, אף על גבי דיעבור דאורייתא. וגבי "לא תנאף", אי לאו דפסקא טעמא הוי אסור אפילו לאולדא וכו', וגבי "לא תגנוב" אי לאו דפסקא טעמא הוה אסור אפילו למגנב דעתיה דרביה באורייתא, או דעתא דחכם לאסתכלא ביה, או דיינא דדאין דינא לפום טענה דאיצטריך ליה למיגנב דעתא דרמאה ולמגנב דעתא דתרוויהו לאפקא דינא לנהורא, ובמה דפסקא טעמא אסור ושרי. עד כאן הזוהר הקדוש.

ומבאר הגר"א ז"ל דזהו שאמר הנביא בתוכחתו לישראל "אני ה' 'לא' שיניתי", רצה לומר עשיתי רק שינוי והפסק בין תיבת "לא" לתיבת "תנאף" ול"תרצח" וכנ"ל, אבל "אתם בני יעקב 'לא' כיליתם", רצה לומר כיליתם ומחקתם לגמרי תיבת 'לא', כי אתם מנאפים ומרצחים וכו'. עד כאן דבריו.

ועל זה הדרך יש לפרש גם במאמר יעקב אבינו עליו השלום "עם אשר תמצא את אלהיך לא", כלומר, כמו שמצינו גבי מאמר ה' יתברך בעשרת הדברות שנאמר 'לא' ואף על פי כן יש במשמעותו במובן החיובי, על דרך זה יתבאר גם כאן "לא" – לא יארע לו מאומה, אלא "יחיה". וזהו המשך הכתוב "ולא" היינו מתיבת "לא תגנוב" שבעשרת הדברות, שיש הפסק בין "לא" לתיבת "תגנוב" כנ"ל שמרומז בזה שיש פעמים שמותר לגנוב, ומזה ידע יעקב "כי רחל גנבתם", רצה לומר שהבין שרחל בצדקותה גנבה זאת מאביה כדי להפרישו מן החטא. אכן כיון שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, והוי כשגגה היוצאת מפי השליט, על כן מגרמת אותו דיבור מתה רחל בדרך כפירוש רש"י.

(שערי משה, עמו' לא-לב)


הרב משה אריה רוזנברג, בנו של הרב יצחק אב"ד ור"מ האדהאז, בנו של הצדיק הרב יוסף יוזפא אב"ד פ' לאדאני מחבר הספרים "יד יוסף" ו"דברי יוסף". מצד אימו היה הרב משה אריה נין לרב הלל ליכטנשטיין אב"ד קאלאמייא.

הרב משה אריה, למד כל חייו תורה מתוך הדחק ונודע כגאון וחריף. גיסו, הרב עזריאל יהודה ליבוביץ אד"ב ור"מ האדאז וגאב"ד עדת היראים וויען בניו יורק, כתב כי "החידושים שלו היו מעין מערכות של הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל. והיה לו מוח עצום עד שהיה יכול לסדר על סוגיא עשרים קושיות, ולחדש בה מערכה עצומה של ארבעים וחמישים אותיות, בפלפול עצום ונורא… גם דביקותו בתורה הקדושה היתה להפליא, ושקידתו והתמדתו היו לשם דבר לאות ולמופת… היו ראוים בעליל את עוצם גדולתו בתורה, שהיה ממש בבחינת ספר תורה שלם… וממש היה נמס כל לב לראות האי גאון וצדיק עובד את קונו בדביקות עילאה, ובשמחה נעלה".

הוא היה מתלמידים הרב שאול בראך בקהילת קראלי, של הרב ישעיה זילברשטיין אב"ד וויצן ושל הרב עקיבא סופר בישיבת פרשבורג, ה"דעת סופר", שראה בו את אחד משני תלמידיו המובחרים. הרב משה אריה אף סייע בסידור ספרו הגדול של רבו, הרב זילברשטיין, "מעשה למלך" על הרמב"ם.

הרב משה אריה נשא לאשה את שרה, בתו של הרב פנחס אדלר, אב"ד ור"מ קהילת ראדאוונקא הסמוכה לאונגוואר ומחבר הספר "פני חסד". לזוג נולדו ששה ילדים. אחד מילדיהם, יוסף יוזפא, נפטר והובא לקבורה בבית הקברות בראדוונקא.

 לאחר פטירת חותנו מילא הרב משה אריה את מקומו ברבנות ראדאוונקא. בשנת תרצ"ח ספחו השלטונות את מחוז ראדוונקא לאונגוואר, והרב כיהן גם כאב"ד אונגוואר (אודות שאלת הרבנות שעורר סיפוח זה, ראה שו"ת מהר"ם בריסק, ג, סי' כ).

הרב משה אריה רשם על הכתב חידושי תורה רבים, ואת כל חידושיו בהלכה, שנכתבו בעמקות ובחריפות, נהג לשלוח לאביו הגאון לעיון ולבקורת. חלק מחידושיו יצאו לאור בכתבי העת התורניים 'בית ועד לחכמים', 'המעין' ו'תל תלפיות'. הוא גם סיים לכתוב את ספר "שערי משה", שנותר בכתב יד. הרב ייחל להוציא לאור את חידושיו, כפי שכתב בסוף ספר "מעשי למלך": "יעזרנו כבוד יתב"ש להוציא אורה חידושי אשר חנן אלקים את עבדו". רגע לפני שעמדו להיות מגורשים לגטו אונגוואר, ביקש הרב משה אריה מבנו, הרב שלום, למהר ולהעביר את כתבי היד שלו לבית שכנם הנוכרי למשמרת.

בליל הסדר תש"ד גורשה משפחת הרב משה אריה מביתם, בבהלה, לגטו אונגוואר. לפני יציאתם ניגש הרב להיפרד מהספרים הקדושים שלו, בדמעות ואנחות, במעמד קורע לב. כעבור זמן גורשה המשפחה לאושוויץ, ועברה סלקציה בי"א בסיון תש"ד, בה נשלחו הרב ובנו הרב שלום ימינה, בעוד שהרבנית שרה, וארבעת ילדיהם, ברוך בענדיט, פנחס וחיים אלעזר, נשלחו שמאלה ונהרגו עקה"ש. הי"ד.

כעבור זמן נשלחו הרב ובנו מאושוויץ, למחנה מטהאוזן שבאוסטריה, ולאחר מספר שבועות הועברו למחנה הכפייה גוזן 2, הממוקם מספר קילומטרים מערבית למטהאוזן. בהמשך הופרדו הרב ובנו, והרב כרע תחת תנאי החיים המחרידים, הסבל והרעב, ונפטר בא' בשבט תש"ה, בהיותו קרוב לגיל חמישים. הי"ד.

מכל ילדיהם שרדו רק הרב שלום, ומרת פיגא, אשת ר' משה יוסף פלינט.

בתום המלחמה חזר הרב שלום רוזנברג לבית אביו, ומצא שהשכן הגוי מתגורר בבית זה. כשהתבקש הגוי להשיב את הכתבים שהופקדו בידו, הוא הכחיש את קבלת הכתבים. במאמצים מרובים טיפס הרב שלום לעליית גג בית אביו, שם ראה את דפים קרועים ומפוזרים מתוך ספרי הש"ס הגדול דפוס וילנה, שבהם למד אביו ובהם רשם הערות וחידושים רבים בשולי הגיליון.

על מנת לעשות שם לתורתו של אביו, הוציא לאור הרב שלום את שארית כתבי אביו בספר שנקרא על שם ספרו האבוד של אביו, "שערי משה". הספר כולל סוגיות, שו"ת ועניינים שונים, בסופו הובאו גם תולדות המחבר ומשפחתו.

חותמת הרב רוטנברג הי"ד וחתימת כתב ידו הובאה כאן כאדיבות בית המכירות קדם.

גודל מדרגת שינת הצדיקים וגודל מעלת חלומו של יעקב אבינו עליו השלום / הרב ראובן המבורגר הי"ד

ובפסוק 'ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי', ופירש רש"י ז"ל שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה. עד כאן. וצריך להבין דפסוק 'וישכב במקום ההוא' ופירש רש"י לשון מיעוט, באותו מקום שכב אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה. עד כאן. ותמוה הוא מאוד, די"ד שנים שהיה בבית עבר שלא היה במקום סכנה לא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה, ובאותו לילה היה במקום סכנה, שהדרכים הם בחזקת סכנה, והראיה שלקח מאבני המקום ושם מראשותיו, שעשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות. ובאמת שמירה בדרך מפני הסכנה הוא עסק התורה, כמו שאמרו רז"ל בעירובין (דף נ"ד ע"א) אמר רבי יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה, שנאמר 'כי לוית חן הם'. עד כאן. והוא שכב באותו לילה.

ועוד צריך להבין והוא אמר רבי יוחנן (שבועות דף כ"ה ע"א) שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר, ואיך משכחת שי"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה. וגם קושית הזוהר הקדוש (חלק א דף ק"ו ע"א) וכי תווהא הוא דלא ידע (ועיין באור החיים הקדוש). גם ענין הנדר 'אם יהיה אלקים עמדי' וגו', וכי לא היה מאמין חס ושלום מה שהבטיח לו ה' יתברך 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך'. ואי משום שהיה מתיירא שמא יגרום החטא, כמבואר בברכות (דף ד' ע"א) הא באמת לא הוכיחו ז"ל זה מהפסוק הזה, רק מפסוק אחר דכתיב 'ויירא יעקב מאד", ומפני מה לא הוכיחו זה מהפסוק הזה הנכתב מקודם, 'אם יהיה אלקים עמדי'. ועוד למה אמר לשון 'אלקים' ולא בשם הויה, כמו שנאמר 'והנה ה' נצב עליו', ופירש רש"י ז"ל לשומרו. וגם מה שאמר 'והיה ה' לי לאלקים', וכי עד עתה לא היה ה' לו לאלקים. ועיין בספר אמרי אלימלך מהרב הקדוש ר' אלימלך מגראדזיסק זצ"ל זי"ע.

ונראה לבאר מקודם בחדר מחתא ענין גודל מדרגת שינת הצדיקים. דהנה שמעתי מרבינו הקדוש איש האלקים המגיד ממזעריטש זי"ע שפעם אחת קודם קבלת שבת קודש שכב לנוח מעט בקודש פנימה ותלמידו הקדוש ר' אהרן הגדול מקארלין זצ"ל זי"ע אמר אז בבית המדרש שיר השירים בנעימה ובדביקות גדולה ממש עד כלות הנפש, ורבינו הקדוש ממעזריטש שלח אז את משמשו שילך לבית המדרש לאמר לו שיפסיק באמירת שיר השירים, כי באמירת שיר השירים שלו הוא בוקע רקיעים ומזעזע עולמות, ומפריע לו את שנתו. ומזה יכולין אנו לדעת גודל מדרגת שינת הצדיקים, כי השינה של רבינו הקדוש ממעזריטש יותר חשובה מאמירת שיר השירים של תלמידו הקדוש, שהיתה בדביקות נפלאה מאד.

ובספר "תולדות אדם" מהרב הקדוש מאוסטרובה זצ"ל זי"ע על הפסוק 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה', במדרש איתר שביום מתן תורה בקשו להתנמנם ושינתם היתה ערבה להם, עד שבא משה ועוררן לקבל את התורה. עיין שם. והרב הגאון האלקי מבארדיטשוב זי"ע אמר חלילה לחשוב על עם קדוש שיפלו בתרדמה ושינה ביום הקדוש שידעו שיתן להם הקב"ה את התורה הקדושה, אך כוונת ישראל לשם שמים הייתה שמיום שני בסיוון שהתחילו להכין עצמם לקבלת התורה ועבדו בכח כדול מאד במחשבותיהם הקדושות עד שנפלה עליהם עייפות, והיו מתייראים פן לא יוכלו לעמוד בעת מתן תורה במחשבה זכה וצלולה, על כן נתנו שינה לעיניהם בכדי לחדש מוחותיהם במהירות גדולה לקבלת התורה. עד כאן לשונו. וכתב על זה המגיד הקדוש מקאזניץ ז"ל זי"ע, כי אף לפי דברי הקדוש ז"ל הנ"ל לא היה זה מדריגה גדולה, כי היה לבטוח בחסדי ה' יתברך שמן השמים וודאי ירחמו עליהם לחזק מוחם כראוי ולא היה להם לעשות שום תחבולה לזה באם היה להם הבטחון חזק בה' יתברך. וזה פירוש 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים', כי הם היו עדיין דבוקים ב'טבע' שהוא גימטריא 'אלקים', כיון שהצריכו לשינה, ובא משה והקיצן והוציאן לקראת האלקים, כי על ידי הטבע שהיו אחוזין זה עדיין נתכורר שם אלקים. עד כאן דבריו הקדושים. ואני אומר שגם זה יפלא מאד על בני ישראל שהיו אז בתכלית הזיכוך, וכמו שכתוב 'ויחן שם ישראל', ואמרו חז"ל, כאיש אחד בלב אחד. ופסקה זוהמתן מאתם, היתכן שלא היה אז להם הבטחון הגדול כמו שראוי להשליך על ה', ובוודאי יתן להם כח לעשות חיל במחשבה טהורה וצלולה ולא לילך לישן בכדי שעל ידי זה יהא מוחן צלול. ולכן אומר אני שכוונת ישראל בהשינה הייתה כוונה עמוקה מאוד, והוא כשראו ישראל שהגיע עת דודים, היום הקודש לקבל התורה הקדושה מפי ה' יתברך וידעו בטוב אשר לגדולת ה' יתברך אשר הוא אין חקר ואין תכלית ואין סוף לחכמתו יתברך שמו, ואין סוף ותכלית גם כן להבין טעמי התורה וארוכה מארץ מדה, והיתכן אשר ילוד אשה אשר הוא בשר ודם ובעל גבול ובעולם הזה החומרי, איך יוכל להבין ולקבל את התורה הקדושה. ולגודל מעלתן שהיו אז במדרגה גבוהה מאד והיו משתוקקים וחפצים ליהנות מטעמי התורה וסודותיה הגנוזין בדבריו יתברך אשר הוא אין סוף ואין תכלית, לזאת התיישבו בדעתם שילכו לישון ובעת השינה יפקידו נשמותיהם בצרור החיים, כמו שמבואר בספרי הקדושים שבעת אמירת 'בידך אפקיד רוחי' יכוון להעלות נשמתו אל השכינה הקדושה במ"ן וכו' יהיו מוסרים נפשם ורוחם ונשמתם לאדון הכל, ובעת הזאת ממש יקבלו את התורה מפי הקב"ה, ואז יוכלו לקבל הרבה מאד מהשגת התורה, מה שלא יהיה באפשרי לקבל כשהם בתוך הגוף באלף שנים. וכמו שכתוב על האר"י ז"ל שהשיגה נשמתו בעת השינה בחצי שעה השגה גדולה, מה שאי אפשר לאומרה בשמונה שנה. מכל שכן הדור דעה הקדוש וודאי אין קץ ואין סוף לההשגה שיכלו להשיג אז וחשבו שקבלת התורה תהא אז בשעת שינתם וערבה להם מאד השינה, כי היו מתחילין לילך בנשמתם לעולמות עליונים גבוהים ורמים ששם ישיגו השגת התורה בכח נשמתן לאין קץ ותכלית. וכשראה משה רבינו עליו השלום אדון הנביאים מה שעשו וראה כוונתן הטובה, בא מיד והקיץ אותן משינתם שיעמדו נשמתן בתוך גופן דייקא, כך יקבלו את התורה בעודו בגוף החומרי, וכל אחד ואחד יקבל לפי כחו, הן רב הן מעט, כי כשיקבלו התורה בעת התקשרות הגוף והנשמה ביחד, אזי תמיד יהיה כן כשיגבר האדם ויהפוך החומר לצורה יוכל להשיג מאור התורה הגנוז בה טעמי התורה וסודותיה, מה שאין כן כשיקבלו התורה בנשמתן לבד, כשהם נפרדים מגופן, אז כשיחזרו לגופן שוב לא יוכלו להנות כלל מאור התורה, כי הגוף יהיה להם למסך מבדיל בינם לבין התורה הקדושה. משום הכי עדיף טפי שיקבלו בתוך גופן והם היו אז טהורים וקדושים מאד בכל ענייני פרישות וטהרת הלב ויחול עליהם קדושת דבריו יתברך, גם על צד החומר שלהם ונשאר רשימו לעד שכל אדם מישראל יוכל להשיג ולהנות מאור התורה גם בעודו נקשר בגופו. ומשה רבינו עליו השלום ראה יפה יותר מהם והבין את כל זאת ובא והקיץ אותם מהשינה ושהם עם גופן יחדיו יעמדו ביחד ויקבלו את התורה.

ולפי דרכינו יתפרש הפסוק הנ"ל 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים', כי הם באו לישן ולמסור נשמתן וכו' ולקבל את הדברים בכח הנשמה לבד בכדי שיוכלו להבין ולהשיג זאת אור תורתו יתברך, ובא משה והקיצן והוציאן לקראת האלקים, שהוא הטבע, שדווקא בדרך הטבע ודרך כל הארץ, כשהם עם הגוף יחד, יקבלו את התורה, ואז יוכלו לעבוד את ה' יתברך בתורתו ומצותיו תמיד, אף כשהם בתוך הגוף, שעל ידי אור התורה יעשו מהחומר צורה ויעבדו את ה' בכל לבבם כל ימי חייהם, ויזכו על ידי זה לרב טוב הצפון בעולם הבא אשר עין לא ראתה. אמן, כן יהי רצון.

ובספר אוהב ישראל ז"ל תוכחת מוסר גדול יוכל כל איש ישראלי ליקח לעצמו מזאת הפרשה ולפנות מחשבתו מהבלי הזמן המדומה ולדבק באהבת ה' יתברך ברוך הוא וברוך שמו ולעבדו בתורה ובתפילה ובמעשים טובים בשכל אמת וזך. ועיקר שכל מעשי האדם, היינו הילוך, דיבור, שמיעה, ראיה, שכיבה וקימה וכדומה, בכל דבר יהא מעוטף בתוכה שכל אמת וזך לעבודת ה' יתברך בלי שום סיג ופסולת חס ושלום. וצא ולמד מאבותינו הקדושים ולך בעקבותיהם. פקח עיניך וראה איך ממעשה גשמיות של אבותינו הקדושים נארג ונעשה מהם תורה הקדושה. ואיך התורה מספרת לנו הליכת יעקב מבאר שבע ובאיזה מקום ישן והדיבורים שדיבר עם רחל בת זוגו ואיך שנשק אותה ואיך שהיה רועה את צאן לבן, ותחבולותיו שעשה עם המקלות וכיוצא באילו, הלא מזה מוכח שכל מעשיהם מקטן ועד גדול היה הכל בהשכל ודיעה מיושבת בחכמה אלקית, והאיך רמזו בכל ענייניהם לדברים עליונים נפלאים ונוראים. וכשיסתכל ויתבונן האדם בזה היטב, ראוי לו להתלבש בבושה וענוה גדולה איך הוא נבער מדעת ולא בינת אדם לו, והגם שהוא מתפלל ולומד הוא בלא שכל ודעת ותשוקה, רק כאיש חולם. והלוואי שיחלום לנו בהקיץ כחלומו של יעקב. וגם צריך האדם לצייר בשכלו ומחשבתו וידמה לו ממש שהאדם הוא 'סולם מוצב ארצה', בתוך ארציות וגשמיות, אך 'וראשו מגיע השמימה', היינו שכלו ושורש נשמתו הוא דבוק למעלה בשמים, 'והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו', רצה לומר כשהאדם מגביה את לבו ומוחו לעבודת ה' יתברך, אז מעלה כל המלאכים לרום השמים העליונים ומשפיע להם חיות הקודש. ובאם לאו חס ושלום, אז 'ויורדים בו', יש להם ירידה על ידו, כמאמר חז"ל מתישין כחו של מעלה חס ושלום. גם זאת צריך האדם להיות תמיד במחשבתו איך שכל הכוחות עולם העליונים, כולם כאחד תלויים במעשה האדם בן להעלותם או להיפך חס ושלום. 'והנה ה' נצב עליו', שצריך האדם לחשוב בכל עת איך שה' יתברך עומד לנגדו ומשגיח ורואה במעשיו ויודע כל תעלומות, ומזה יבוא לו פחד ויראה גדולה. והלוואי והיינו מחולמים חלומו של יעקב. ועיקר צריך האדם לטהר ולקדש אבריו וחושיו להיותם כולם כאחד ראויים ומוכנים למרכבה לשכינה, וזה אינו תלוי באמירה לחוד, רק בעשיה בפועל ממש באמת, בלי שום סייג ופסולת חס ושלום, ושיהיו כל אבריו וחושיו שלמים בלי שום פגם וחסרון חלילה. ואז קדוש יאמר לו, ולשעבד רצונו ודעתו לרצון ודעת העליון, ולייחד נפשו רוחו ונשמתו בשם הקדוש והטהור הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו בייחוד אמיתי. ואז יוכל להמשך שכל אמת לעבודת הבורא יתברך שמו לתורה ולתפילה. ויהי רצון שנקיים כל זאת באמת ותמיד אמן. והבן היטב. עד כאן לשונו הקודש.

(תורת האדם, פרק ז)


הרב החסיד ר' ראובן ב"ר שמואל יחזקאל המבורגר – מנאווידוואר, מגיד מישרים בעיר ורשה, מלומדי ומלמדי בית המדרש ובית הכנסת שם, הוא חיבר לפחות שלשה חוברות, ובהם גם: "ברכה משולשת" – דרשה [ביידיש] לשבת שירה (ורשה, תרצ"ו) ו"דרושים נחמדים על הגדה של פסח" (חוברת ג, יידיש). מחבר ספר "תורת האדם", הכולל דרושים בנגלה ובנסתר, בדרך פרד"ס, על פי שיטת ודרך הבעש"ט ותלמידיו (ורשה, תרצ"ח). הספר יצא לאור עם הסכמות רבות של גדולי הרבנים והאדמו"רים: רבי נפתלי האדמו"ר נאוואדוואר, רבי ישראל שפירא האדמו"ר מגראדזיסק, הרב יוסף יהודה לייבוש רוזנברג, הרב נתן שפיגלגלאס, הרב יעקב מאיר בידרמן, הרב מנחם זעמבא, הרב חנוך העניך נאוורי, הרב מרדכי דוב איידלברג, רבי אלטר עזריאל מאיר אייגר האדמו"ר מלובלין, הרב אריה צבי פרומר, הרב יחיאל צבי הלוי עפשטיין, הרב ישראל יצחק מורגנשטרן, הרב יוסף פרלוב האדמו"ר ממינסק, הרב אהרן נפתלי זאוולאדווער, הרב צבי יחזקאל מיכלסון והרב דוד יוסף וייסברויט.

הרב ראובן היה אחיינו של הרב החסיד ר' דוד ליב עלשטיין מארץ ישראל, ומצאצאיהם של ר' צבי הירש שהיה "שו"ב וש"ץ טוב מן המובחר" (כפי שכתב עליו החוזה מלובלין) ושל ר' אריה לייבעלע מקהילת שעפס שהיה "הרבני המופלג והנכבד" (כפי שכתב עליו רבי יצחק מווארקא).

שמו של הרב ראובן המבורגר מוורשה מופיע ברשימת רבנים שנעצרו בבית הסוהר ונרצחו באש מקלעים בין התאריכים 18-25.01.1940, בקרחת היער הקטנה ביער קמפינוס, כשלושים ק"מ צפונית מערבית לוורשה, כחלק מסדרת הרציחות ההמוניות של חברי האליטה הפוליטית, התרבותית והחברתית הפולנית, הידועות בשם 'טבח פלמירי'. הי"ד.

לצערי לא הצלחתי למצוא מידע נוסף על תולדותיו של הרב ראובן המבורגר.

יהי רצון שה' יתברך יתן בפי מילים, בכדי שיהיו דברי נשמעין / הרב אהרן דוד טברסקי הי"ד

תמונת הרב אהרן דוד טברסקי הי"ד

כי סליק רבי אבא אמר יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל (ביצה דף ל"ח).

כי סליק וכו'. וקשה להבין המאמר הזה, וכי היה רבי אבא רודף אחר הכבוד אשר כל מגמתו היה שייטב בעיני העם הדרשה שלו, שעל ידי זה יאמרו עליו שהוא דרשן נאה. חס ושלום, חלילה לחשוב כזאת. ובוודאי היה כוונתו לאיזה תועלת במה שהתפלל לד' שיאמר מילתא דתתקבל. אכן היא הדבר, דהנה יש שני מיני חכמות, חכמת אנושי וחכמת אלקית. חכמת אנושי הוא מה שהאדם מוצא בכוח שלו אשר חנן ד' אותו, וחכמת אלקית היא מה שאינו בשום שכל, רק השכינה מדברת מתוך גרונו, כמאמר הפסוק "רוח ד' דובר בי ומילתו על לשוני". והנפקא מינה בין שני חכמות האלה היא כך, כי מה שהוא חכמת אנושי, אין האיש בטוח שישמע לדבריו, כי יוכל להיות חכם יותר שלא ייטב בעיניו דברי החכמה ששפע, מאחר כי מה שזה בונה זה סותר. אבל חכמת אלקית, זה היא מה שהאדם שומר פיו ולשונו וכאשר ידבר איזה דבר חכמה, זה וודאי חכמת אלקית ומחויב וההכרח לשמוע אותו, כמאמר האלשיך על הפסוק "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", היינו מי שאינו מחלל דיבורו, שכל דיבוריו רק בדברי תורה, לאיש כזה, "ככל היוצא מפיו יעשה", היינו שכל אחד שומע לדבריו.

ובזה יובן היטב מדוע הוטב לפרעה פתרון יוסף מכל הפתרונות, דכאשר אמר פרעה ליוסף "ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי, אלקים יענה את שלום פרעה". ופירש רש"י, אין החכמה משלי, אלא אלקים יענה, ייתן ענייה בפי לשלום פרעה. עד כאן לשונו. וכאשר פתר יוסף החלום לפרעה כתיב, "וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו" וכו' "הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו", היינו מכל החרטומים לא יכול פרעה לקבל בטוב את הפתרון, כי המה עשו בחכמתם חכמת אנושי, ומה שזה בונה זה סותר. לא כן יוסף הצדיק, אשר לא דיבר מרוב חוכמתו רק רוח ד' דובר בו ,כמו שפירש רש"י כנ"ל, מוכרח לקבל. ולא יכול שום אדם לסתור הדבר.

והשתא יובן היטב דברי רבי אבא, דאמר יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל. לא שהתפלל שיוטב הדרשה בעיני העם, חס ושלום, כדי להתפאר על ידי זה, רק התפלל אשר לא יאמר מרוב חכמתו, רק שהשכינה יהיה מדברת מתוך גרונו, כמאמר הכתוב "רוח ד' דובר בי", וממילא על ידי זה מהכרח יהיה שדבריו יהיו נשמעים לכל, ודו"ק. ובכן גם אני אלמוד ממנו ואתפלל כתפלתו, שה' יתברך יתן בפי מילין, בכדי שיהיו דברי נשמעין. ולא שאדבר מרוב חכמתי, ובפרט בעת שאני מזכיר אבותי הקדושים זצלה"ה שבוודאי היתה שכינה מדברת מגרונם, בטוח אני בזכותם הקדוש, שבוודאי יתקבל דבריהם הקדושים וכל איש ואיש שישמע דבריהם הקדושים יעשה רושם בליבם ויבואו כל העם, כולם כאיש אחד, לקנות הספר היקר הזה, בכדי להכניס ברכה בתוך ביתם דרך הפתח, שכל אחד ואחד אשר יקנה את הספר הזה בטח ישפיעו עליהם אבותי הקדושים זצ"ל זי"ע אמן כן יהי רצון. ובזכותם יושעו בכל משאלות ליבם, לטוב להם כל הימים אמן כן יהי רצון.

(ספר היחס מטשרנוביל, פתיחה)


הרב אהרן דוד טברסקי הי"ד, אב"ד גארשקוב (הסמוכה ללובלין), מחבר ספר היחס טשרנוביל ורוזין (לובלין, תרצ"ב ותרצ"ח).

הוא היה בנו של האדמו"ר מלובלין רבי משה מרדכי מטריסק (בן האדמו”ר רבי יעקב אריה לייב משושלת טשרנוביל-טריסק בן רבי אברהם המגיד מטריסק מחבר הספר ‘מגן אברהם') וחתנו של דודו האדמו"ר ר' זאב וואלף (וולוולה) טברסקי מקאוולי ושם ניספה יחד עם חותנו הי"ד בשנת תש"ג.

ספרו 'ספר היחס מטשרנוביל ורוזין" זכה להסכמתם של אבי המחבר רבי משה מרדכי טברסקי (ב"ר יעקב אריה ליב) האדמו"ר מלובלין (טריסק-וורשה) הי"ד, רבי דוד אהרן טברסקי (ב"ר יעקב אריה ליב) האדמו"ר מזאריק הי"ד, הרב נחום משה (ב"ר זאב מרחמסטריבקא ) טברסקי הי"ד אב"ד קאוולע, חותן המחבר רבי זאב טברסקי (ב"ר יעקב אריה ליב) האדמו"ר מקוביל הי"ד, רבי משה ליב טברסקי (ב"ר מנחם נחום) האדמו"ר מחלם, הרב משה רוקח הי"ד בשם אביו האדמו"ר מבעלז רבי אהרן (ב"ר ישכר דוב), רבי ניסן יהודה ליב טברסקי הי"ד אב"ד זאמושץ האדמו"ר מקעלץ, רבי אברהם יעקב פרידמן הי"ד (ב"ר יצחק) האדמו"ר מבויאן ורבי משה פרידמן (ב"ר שלום יוסף) הי"ד האדמו"ר מבויאן-קראקא.

דמותו של הרב אהרן דוד בצעירותו מופיעה בתמונה שמוצגת בדף זה, אך לא ברור לי האם הוא הנער שבמרכז התמונה או הנער שבצד שמאל של התמונה.

הכרחיות האחדות, האחווה והשלום בעם ישראל, ומעשה מהגאון רבי זלמן מווילנה בערב יום הכיפורים / הרב מרדכי הכהן זלצר הי"ד ובנו הרב יחיאל דוד הכהן זלצר הי"ד

ספרי ויכתוב משה

בפרט נצרכה מדת התאחדות לעם גולה וסורה נתונה למכים בכל עיר ועיר מדינה ומדינה, וכמו שביאר הספורנו הפסוק (בראשית יג,ז) "ויהיו ריבו בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט", דהסבה להתפרדות לוט מאברהם היתה "והכנעני והפריזי אז יושב בארץ", ולכן היה ריב בין שני אחים גרים מבאיש את ריחם בעיני התושבים, כי בהיות מריבה בין האחים הגרים, יחשבו אותם התושבים לאנשי ריב וישאו קל וחומר בעצמם. עד כאן לשונו.

וכן פירש הרב נפוצות יהודה הנ"ל (דרוש מט) כוונת הצורר המן ימח שמוש באמרו( אסתר ג,ח) "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", שכוונתו היתה להגדיל אשמם, כי העם אשר כל שלימותו תלוי בהיותו אחד הרי הוא משולל ונעדר מן השלימות הפלא ופלא, כי עם היותו מפוזר ומפורד בין העמים, ששם הצורך גדול מאוד להתאגד ולשבת אחים יחד, שם הוא מפוזר ומפורד בדעות, כי איש בבנו ובאחיו אנשים עברים נצים.

ובזה פירשתי כוונת אותו חייט המובא במדרש איכה (איכה רבה פ"א ס"ח) דחד מאתינס אתא לירושלים, אשכח חד מדוכא מטלקא (פירוש מדוך שבור ומושלך) נסביה ואובליה גבי חייטא, אמר ליה חייט לי הדין מדוכא תבירא, אפיק ליה איהו מלא קומצא חלא, אמר ליה שזור לי חוטין ואנא חייט ליה. דהנה הרב רבי יצחק אברבנאל (הושע ב,ה) נתן הטעם למה שנמשלו ישראל לחול הים, לפי שהחול בסבת לחות הים אשר עליו יתדבקו ויתאחדו חלקיו הדקים כאלו הם גוף אחד מדובק, כן האומה בית יעקב וישראל, לסיבת התורה והאמונה שתהיה ביניהם הנמשלת למים יתאחדו, ויהיו רבים מאד מצד ואחדים מצד. ועל כן כאשר הביא אותו המלעיג מאתינוס (והוא עיר אטהען, שהיתה מלאה חכמים וסופרים כנודע וכמבואר בבכורות) אותו מדוכה, ובו לעג על אומה הישראלית הנדוכה והנכתשה ביסורין וגליות, עד כי גדול שברם לאין מרפא למראה עיני המלעיג, השיב לו אותו חייט החכם שיעשה לו מן החול חוטין שזורין ואז העלה בידו תרופה לשברי המדוך. ורמז בזה להתאחדות ישראל שנמשלו לחול, כן התאחדות באומה זו סיבה חזקה להשיב עטרתה ליושנה. והרב בעל עקידה (בשער ע"ד) דמה את השלום לחוט של כסף או של זהב וזולתם, אשר בו יתחרזו הרבה מאבני האקדח וכיוצא להעמיד מצב כל החלקים ההם על תוכן החרוז ההוא הכללי.

ובזה יובנו דברי הירושלמי (פאה פרק א הלכה א) אמר רבי אבא בר כהנא, דורו של דוד כלם צדיקים היו, ועל ידין שהיה להן דלטורים היו יוצאים במלחמה והין נופלים וכו', אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו להן דלטורים הין יורדים למלחמה ונוצחין. עד כאן. דבאמת כיוון שהתפרדו עצמם לחלקים רבים בדעות שונות זה מזה, ממילא פירצה קוראה לגנב אויב המארב לבא ולהשליך עבותות השעבוד על צווארם, וכמשל הקדמוני דכשני אנשים נצים ומנגדים זה לזה, השלישי יוצא בתכלית הריווח.

ובזה האופן שמעתי מפרשים הפסוק בפרשת שופטים (דברים יז,ח) "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך", הכוונה כי יפלא הדבר ממך על אודות מצב הנורא של עמנו, התלאות הרבות והרעות המוצאות אותו בכל מקום בואו 'צא טמא' יקראו לו, 'אין לך חלק ונחלה בתוכנו', והרבה חבורות נוסדו בימינו אלה אשר מטרתם למעט בצער בעלי חיים ולחוס על הבריות הדקות, ועל כן בכמה מדינות חוק גזרו על השחיטה באמרם כי גורם צער גדול להבהמה, ובאותן מדינות עצמן עם בני ישראל המה תמיד למרמס לרגלי השור והחמור, חייהם תלוים להם מנגד ואינם חיים טבעיים. ולכאורה מאד תגדל התמוה מה בין דם לדם, הלא אדרבה האהבה תתהווה מהשווי והדמיון ומין האנושי אחת הוא. גם יתמה מדוע שללו מאת העם הזה בהרבה מדינות זכיות אזרח, מדוע הוא האחד אשר אין לו האפשרות לראות חיים ולינק מטוב הארץ, אף כי בה נולדו גם אבותיו ואשר עליה הקריב את עצמו היות כי היתה חביבה עליו הארץ ההיא. וגם כשיעוות בדבר מה בעמדו לפני המשפט, אם היה נכרי לא היו מחמירים בו כל כך כאשר בהיותו יהודי, ומה בין דין לדין. ולמה כאשר יארע גנב או גזלן באחת האומות לא יאשמו כל העם ההוא אשר הגנב או הגזלן שוכן בתוכם, אבל לא כן מצינו בעם בני ישראל, אשר אחד מהם יחטא יאשמו כל בית ישראל בגללו מראש העולם ועד סופו, ומה בין נגע לנגע, נגע בית יעקב לנגע, והוא הכתם הרע, אשר תארע באחת משאר האומות. ועל זה בא כמתרץ, דברי ריבות בשעריך" – המחלוקת ופיזור הלבבות אשר פשתה במחנינו היא היא הגורמת השעבוד בנו, וכאמור.

ובעוללות אפרים (מאמר כ"ה) רמז בזה ענין המקלות של יעקב, שנאמר בהם (בראשית ל,מא) "והיה בכל יחם הצאן המקושרות" וגו', והיינו רומז לשה פזורה ישראל בכל עת יחם לבב אחד על זולתו ויקשרו קשרים זה על זה כמנהג בעלי המחלוקת, "ושם יעקב המקלות", רמז להם הגלות שנמשל למקל חובל, כמאמר הכתוב (ישעיה י,ה) "הוי אשור שבט אפי" וגו'. "ובהעטיף הצאן", שהם מעוטפים באגודה אחת, "לא ישים המקלות", ובזה רמז אל השלום שהוא תוקף חוזק אומה הישראלית.

ולכן גדלה מעלה השלום כל כך עד שאמרו חכמינו ז"ל (ויקרא רבה פ"ט ס"ט) גדול השלום שכל הברכות כלולות בו, ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום. כי באמת עיקר חיונה וחיותה של האומה הישראלית הוא השלום המאחדם והמאגדם יחד, ולכן כל הברכות כלולות בו.

ולזה כוון גם רבי אלעזר הקפר (בספרי נשא) באמרו גדול השלום שאין חותם כל הברכות אלא בשלום, שנאמר "יברכך וגו' וישם לך שלום", כי הכל הולך אחר החתום לטובה, והיא היא הברית שלום עקרת הבית אשר הכל נחתכין על פיה, ועל פיה תתחזק האומה בכללות ובפרטות ברוחניות ובגשמיות. ובלא השלום כל הברכות לא יתקיימו. וכמו שמצינו במדרש רבה (נשא פי"א ס"ז) בשם רבי שמעון בן חלפתא בברכת כהנים אחר כל ברכות סיימן בשלום, "וישם לך שלום", לומר שאין הברכות מועילות כלום אלא אם כן שלום עמהם. ובספרא (בחקתי פ"א) גרסינן שמא תאמרו הרי מאכל והרי משקה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר "ונתתי שלום בארץ", מגיד שהשלום שקול כנגד הכל. עיין שם.

ובדבש לפי (מערכת ש') דייק כן גם במאמר רבי שמעון בן חלפתא (בסוף עוקצין) 'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום', 'מחזיק ברכה' דייקא, כי השלום הוא המחזיק כל הברכות. וכתב בטעמו של דבר דכיוון שישראל למטה שונאים תגר, גם למעלה אין רשות למקטרג לקרא תגר עליו.

ואמרו חכמינו ז"ל במדרש (בראשית רבה פצ"ח ס"ב) "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", רבי אסא אמר הטהרו, כמה דאת אמר (נחמיה יג,ט) "ויאספו על ירושלים ויטהרו את הלשכות". ורבנן אמרו ציוה אותם על המחלוקת, אמר להון תהון כלכון אסיפה אחת, הדא הוא דכתיב (יחזקאל לז,טז) "ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ובני ישראל חביריו", 'חבירו' כתיב, נעשו בני ישראל אגודה אחת התקינו עצמכם לגאולה וכו',

ופירש בספר דברי שלום (דרוש כ') כוונת המאמר שלהיות שיעקב אבינו עליו השלום ראה הגלות והשעבוד על בניו, עלה על לבו שהסיבה לזה הוא אחת משתים, או המחלוקת בין בניו להמקום יתברך שמו, או המחלוקת ושנאת חנם שיש בינם לבין עצמם ורוע ההנהגה אשר ביניהם. ולכן הזהירם ואמר "האספו" שבמילה זו כיוון לב' המחלוקת, הראשון כיוון ללשון טהרה, כמאמר רבי אחא, כלומר הטהרו בלבבכם שלא יהיה בכם שום תערובות עבודה זרה, אלא שיהיה לבבכם שלם עם הקב"ה, וכמאמר חכמינו ז"ל (פסחים נו.) שקרא לבניו ואמר להם שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב"ה, אמרו לו שמע ישראל אבינו, כשם שאין בלבבך מחלוקת על הקב"ה כך אין בלבנו מחלוקת, אלא ד' אלקינו ד' אחד, אף הוא פירש בשפתיו ואמר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', וגם לשון טהרה נופל אצל ניקוי מעבודה זרה, כאמרו בפרשת וישלח (בראשית לה,ב) "הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם" והטהרו והחליפו. וכנגד מחלוקת השני אמר גם כן "האספו", וכמו שפירשו רבנן, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, שלשניהם כיוון יעקב ואמר להם שיהיה אסיפה אחת ולא יהיה שום מחלוקת ושנאה ותחרות ביניהם, כי זה הוא הגורם תלאות עמנו מכל הני הרפתקאות דעדו עלינו בכל מקום ומקום מדרך כף רגלנו.

ועיין בספר המדות מהרב הקדוש רבי נחמן מברסלב זי"ע בערך מריבה (אות כ"ח) מי שחולק עם שכניו לסוף שיהיה לעג לאויביו. עד כאן לשונו הטהור. וציין הרב מטשעהרין ז"ל מקורו טהור (בתהלים פ,ז) "תשימנו מדון לשכנינו ואויבנו ילעגו למו", ולפי דברינו הנ"ל הרי הרבה ראיות ומקורות חזקות למו באיבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא כאמור. גם מצינו בדברים רבה (פ"ה סי"ד) אמר דוד מבקש הייתי לשמוע מהו שיחתו של הקב"ה על ישראל, ושמעתי שהיה עסוק בשלומן, שנאמר (תהלים פה,ט) "אשמעה מה ידבר האל ד' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו", הרי כי שלומותה היא חיותה, והיא עיקר קיומה של האומה הישראלית.

ולכך הזהיר הלל ואמר (אבות פרק ה משנה) אל תפרוש מן הציבור, כי בהיותם ישראל בהשתתפות יחד, אזי הם "כולך יפה רעיתי ומום אין בך", וכאשר המשיל הדבר ביערות דבש (ח"ב דרוש ב') לאדם שקונה עדר רחלים גדול ביחד, לא יחפש אחר נקוד וטלוא בעזים וחום בכבשים, אבל כשהם נפרדים זה מזה וניצב כל אחד לבדו אז יבדוק כל אחד ואחד אפילו בניב שפתים, כן גם על ידי השתתפות עם הציבור, אפילו אם ימצא באחד פגם אחד אשר לא יהיה ראוי להיוושע ולהענות על ידו, מכל מקום בהשתתפותו עם הציבור יחד בוודאי ייוושע.

ולכן הזהיר רבינו האר"י ז"ל (בפרי עץ חיים שער הקרבנות סוף פרק ב) שקודם התפילה יקבל על עצמו מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויכווין לאהוב כל איש ואיש מישראל כנפשו, כי על ידי זה תפלתו כלולה מכל תפלות ישראל ותוכל לעלות ולעשות פרי ויצליח. עד כאן לשונו.

ועיין בספר מאור ושמש (סוף פרשת ויחי) שכתב הטעם שאין אומרים י"ג מדות רק בעשרה ולא ביחידות, דהנה איתא (ראש השנה יז:) ברית כרותה הוא לשלש עשרה מדות שאינן חוזרה ריקם, מלמד שנתעטף וכו' כל זמן שבני יעשו כסדר הזה אני מוחל להם. ופירשו הגאונים ז"ל כל זמן שבני יעשו, דייקא יעשו כסדר הזה, שינהגו עצמם במדות הקדושות האלו, אז אני מוחל להם. ולא די באמירה לבד, רק גם במצוות מעשיות בפועל ממש מדת החסד והאמת, וכן כולם. ולכו נאמר דווקא בצבור, דנמצא על כל פנים בכל אחד ואחד מהמניין איזה מדה מהמדות האלו, בזה מדת רחום, בזה ארך אפים, וכן כולהו, אזי קורא אני מצד האחדות שפיר 'כל זמו שבני יעשו ומוחל להם', לאפוקי ביחיד. עיין שם.

וגרסינן בפרק קמא דתענית (דף יא.) תנו רבנן בזמן שישראל שרוין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרה שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים 'פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור'. עד כאן. כי בזמן שישראל שרויין בצער, בוודאי החוב מוטל על כל אחד ואחד להתאגד ולהשתתף יחד, ולכך מדה כנגד מדה מענישו ד' יתברך שאינו רואה בנחמות צבור, ולהיפוך במדה טובה, כל המצער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנשמה ציבור, כי במדה שאדם מודד מודדין לו, כי כל המרחם עצמו על הבריות מרחמים עליו מן השמים כמבואר בשבת (דף קנא:).

ובזה פירש בספר אשל אברהם (פרשת בשלח) הכתוב (תהלים מט,ח) "אח לא פדה יפדה איש לא יהן לאלקים כפרו ויקר פדיון נפשו וחדל לעולם". וכתב לפרש דהנה מצינו במדרש (שמות רבה פ"כ ס"ז) "ויהי בשלח פרעה", פרעה צווח 'וי', כי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה (ויקרא רבה פי"ז ס"ד) ופרעה לקה בגופו תיכף, דהיינו בדם צפרדע כנים, ואחר כך בממונו והוא הערוב וכדומה, ועל כן סבר דהקב"ה אינו משגיח בשפלים ואינו משדד המערכות, רק הכל בדרך הטבע, ולכן אם ילכו למלחמה יגברו על ישראל, כי משם אלקים כבר ידע פרעה, כמו שמצינו גבי יוסף "איש אשר רוח אלקים בו". אבל על הים נתוודע לעין כל כי הכל בהשגחה פרטיות מאין סוף ברוך הוא על כל פרט ופרט שבפרט, ולזה צווח 'וי', דכיווו דהכל בהשגחה עליונה אם כן למה הוא נענש תחלה בגופו, הלא אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה. אך האמת היה עבור שלא התרחם על בני ישראל, וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו השמים, וחילופא ההיפוך למי שאינו מרחם על בני ישראל.

וזה שאמר הכתוב "אח לא פדה יפדה", והיינו להבוטחים על חילם שהכל הולך בטוב, "וברוב עשרם יתהללו", שכל רע לא יאונה להם בעסקיהם, וכיוון שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, על כן היא לו לראיה גם על חיים ארוכים שמתוקנים לו, ולכן "אח לא פדה יפדה", שלא יפדה את אחיו המונח בבית האסורים מיוסר בעינויים קשים, ולא ייתן שום צדקה, והיינו איש לא יתן לאלקים כפרו, רק "ויקר פדיון" נפשו לאכול ולשתות ולהתענג בתענוגי עולם הזה. אבל "וחדל לעולם" בגופו ובנפשו וימות קודם שיבא הפגע לממונו, והכל עבור שלא התרחם על הבריות.

ואני הצעיר פירשתי הכתוב הנ"ל, על פי דרך הנ"ל באופן אחר, דאם אח לא פדה יפדה, וגם לא יתן לאלקים כופר נפשו, אז ויקר פדיוו נפשו, כי נפשו יהיה כפר פדיונו, חלף צדקתו אשר היה לו לעשות, והכל עבור שלא התרחם על הבריות.

וכאשר יסופר מהגאון הקדוש מו"ה זלמו מווילנא ז"ל שפעם אחת ראה בערב יום הכפורים לאדם אחד שבא לחברו בכניעה, ואמר 'נא יסלח לי אדוני על מה שעוויתי לנגדו'. אך חברו היה אכזרי, ואמר לו 'איננו מוחל לך על זה, כי הוצאת עלי שם, ובזית אותי לעיני כמה אנשים, ועברת על מלבין פני חברו ברבים שהיא אחת מהעבירות אשר העובר עליהם עונשו גדול מנשוא. וכשמוע הגאון מורינו הרב זלמן ז"ל דבריו, ענה ואמר לו, מצינו בגמרא (יומא ט:) לא נחרבה ירושלים אלא על שנאת חנם שהיה ביניהם. ולכאורה פלא הלא כמה עבירות עברו, ולמה לא נענשו אלא על שנאת חנם. אך ישובו של דבר דכל זמן שהיה להם אחדות וכל מי שעיוות לחברו מחל לו חברו, על כן גם הקב"ה מחל להם. אמנם אחר שעשו מריבה בין אחד לחברו ולא מחל אחד לחברו, אז גם הקב"ה לא מחל. וזה שאמר 'לא נחרבה ירושלים אלא על שנאת חנם', והיינו שלא היה להם האחדות והאחווה כראוי שימחול אחד לחברו אף אם עיוות לנגדו. וכשמוע דבר זה יצא מפי המלך (רבנן אקרי 'מלכי') מורינו הרב זלמן הנ"ל, מיד ענה לחברו 'הנני מוחל לך על כל מה שעווית לנגדי', כי בביאור מאמר זה נתחלף זה לאיש אחר, באשר הזכיר עצמו שפלות ופחיתת מדה גרוע הלז אשר הוא עומד בה כעת, והיא המהרס חומת האומה בין ברוחניות בין בגשמיות, ועד מתי ישכב שטוף במחשבת שווא הללו, הלא מה טוב ומה נעים שבה אחים גם יחד, וכמאמר הנביא (מלאכי ב,י) "הלא אב אחד לכלנו הלא אל אחד בראנו מדוע נבגד איש באחיו, שכיון ששרשנו אחד למה לנו לנתק התקשרותנו.

והרב בעל אוהל יעקב בספר המדות שלו (בשער השנאה פ"א) המליץ על אנשים כאלה מאמרם ז"ל (שבת סג.) אמר רב כהנא אמר רבי שמעון בן לקיש, ואמרו לה אמר רב אסי אמר רבי שמעון בן לקיש, ואמרי לה אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש, כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו, שנאמר (איוב ו,יד) "למס מרעהו חסד", שכן בלשון יוונית קורין לכלב 'למס', רומז על המרגיל עצמו  לשנוא את הבריות ככלב רע הקופץ מול פני כל הנוגע בו, הוא נענש מדה כנגד מדה שמונע חסד מתוך ביתו, כי אם היה רחום על הבריות היו מרחמים עליו מן השמים. ואמר רב נחמן בר יצחק שם עוד כי אף פורק ממנו יראת שמים, כי רעיוניו ומחשבותיו מלאים זעם ועברה חורשים רע על הבריות ואין לבו פנוי להכניס בו יראה שמים.

ועוד יותר מזה הסביר הגאון הקדוש חיד"א ז"ל בספר צוארי שלל (בהפטורת וילך אות ד) בפירוש הכתוב (הושע יד,ב) "שובה ישראל עד ד' אלקיך", למה ששנאה חנם גורם חס ושלום פגם גדול כל כך למעלה, כי עובר תמיד על "לא תשנא" "לא תקום ולא תטור" "ואהבת לרעך כמוך". גם שונא מי שמטיב לחברו, וטח עיניו מראות כי ד' הוא הנותן לחברו חיים ופרנסה, ואם כן חס ושלום מגיע פגמו עד ד' אלקיך.

גם הביא ענין אחד ששמע מפי קודש בעל אור החיים זי"ע, שאחד זלזל בתלמיד חכם אחד, והוא ז"ל היה מפייס להתלמיד חכם שימחול להמזלזל. וענה התלמיד חכם, להווי ידוע למר כי כבר מחלתי לו בלב שלם, כי הזוהר הקדוש אומר (פינחס דף רלב:) דעוונות ישראל מכבידין גדפוי דשכינתא, וכיוון שזה זלזל בי על לא דבר, בוודאי יחשוב לו ד' עוון, ועל ידי זה בא צער להשכינה חס ושלום, ולכן מחלתי לו תיכף ומיד, כדי שיכופר העוון ולא יהיה צער להשכינה [א], והנאהו להקדוש הנזכר. וכתב על זה החיד"א ז"ל, כי דבר זה הוא מוסר גדול למי שיש לו לב להבין.

[א] אמר בן המחבר, הדבר מבואר בתוספתא (בבא קמא פ"ט מי"א) דהחובל בחברו אף על פי שלא ביקש החובל מן הנחבל, הנחבל צריך שיבקש עליו רחמים. גם יש להעיר מדברי הש"ס (שבת קמט:) כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, דכיון דהוא הכביד גדפוי דשכינתא, לכן מענישין אותו בזה דאין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה.

(חלק מדרוש 'אהבת איתן', דברי מרדכי, מהדורה חדשה, קרית יואל תש"פ, עמו' לז-מב)


הרב מרדכי (מרטון מרקוס) הכהן זלצר (זאלצער) הי"ד, נולד בשנת תרמ"ט (06.04.1879), לאביו, הרב הצדיק דוד הכהן זלצר ראב"ד מונקאטש (נכדו ותלמידו של הגאון רבי דוד דויטש מחבר ה'אהל דוד', ושל המהר"ם א"ש), ולאימו הרבנית חנה פראדל, בת הרב מרדכי אסטרייכר, בנו של הרב יוסף שלמה אסטרייכר מתלמידי החתם סופר.

הרב מרדכי נשא לאשה את מרת (יולן) יוטא בת דודו, הרב אביגדור הכהן ברנשטיין, חתנו של סבו, הרב מרדכי אסטרייכר.

הרב מרדכי היה רב גדול בתורה ביראה ובחסידות, הוא היה מגיד מישרים בחבורה 'דרכי תשובה' במונקאטש ונושא שם דרשות בדברי אגדה מידי שבת ויום טוב, חיבורו 'מאמר מרדכי' יצא לאור ביחד עם ספרו של אביו, 'דברי דוד' על מסכת אבות (ווראנוב, תרפ"ז).

ספרו 'ויכתוב מרדכי' (מונקאטש, תרצ"ו ותרצ"ח) כולל דרוש לחנוכה על מעלת האחדות, חידושים על פרשות ספר בראשית ושמות, דרוש על חינוך הבנים, דרוש לשבת, לחנוכה, לברית מילה, לנישואין, ועוד.

הספר יצא לאור בשני חלקים. על חלק א' נכתבו הסכמות מאת האב"ד והאדמו"ר מקרצקי רבי חנוך העניך מייער הי"ד מסאסוב, מאת הדיין ממונקאטש הרב דוד שליסל מחבר הספרים 'אמרי דוד' 'בית דוד' ו'גן דוד', ומאת רב מונקאטש והגליל הרב שמואל דוד הלוי יונגרייז. ועל חלק ב' נכתבו הסכמות מאת רבי ברוך רבינוביץ האב"ד והאדמו"ר ממונקאטש, הרב יוסף אלימלך כהנא הי"ד אב"ד אוזשהאראד, הרב מאיר ליב פרייא הי"ד אב"ד שוראן, הרב יהושע בוקסבוים הי"ד מגאלאנטא, הרב שמואל דוד הלוי אונגר הי"ד מנייטרא והרב הלל ויינברגר הי"ד אב"ד סערדאהעלי.

הרב נספה באושוויץ בג' בסיון תש"ד (25.05.1944), ולא נותרו ממנו צאצאים.

ילדיו רבקה, צבי ומשה יצחק נפטרו בחייו, ושאר ילדיו נספו בשואה, ובהם: הרב יחיאל דוד הכהן זלצר, יעקב יהודה, מיכאל, חיה אסתר ורחל לאה. הי"ד.

אחיו, הרב מאיר זאב הכהן זלצר הי"ד, מחבר ספר "דברי מאיר" על התורה, נביאים וכתובות וסוגיות הש"ס, כיהן כדומ"ץ בבית דינו של האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש בעל "מנחת אלעזר".

הרב יחיאל דוד הכהן זלצר, הנ"ל, בנו הגדול של הרב מרדכי, צירף הגהות והערות לספרו של אביו. הרב יחיאל דוד נשא לאשה את מרת אסתר בת הרב אשר אנשיל כ"ץ הי"ד אב"ד סערדאהלי, ולאחר נישואיו התגורר בסערדאלי וכיהן שם כר"מ, הרבנית אסתר ובנם יהונתן בנימין, נהרגו על קידוש השם בכ"ז בסיון תש"ד. הרב יחיאל דוד נהרג עקה"ש בי"ח בניסן תש"ה.

יש עצה לקיים כל התורה על ידי התחברות ואהבת ישראל / הרב אברהם יוסף קרייזווירט (שרמן) הי"ד

בפסוק "אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן נון יהושע", בתרגום יונתן, "וכד חמא משה ענותנותיה (דיהושע) קרא משה להושע בר נון יהושע'. והא תמוה דאיך תלה שם זה בענוה של יהושע, וגם למה קרא אותו שם זה. ורש"י ז"ל פירש שהתפלל עליו "יה יושיעך מעצת מרגלים", והוא גם כן תמוה מדוע לא התפלל על כולם, ותו דמהלשון "וכד חמא משה ענותנותיה" וכו' משמע שעתה בשליחות זה ראה ענותנותו של יהושע ובמה ראה עתה ענותנותו….

יש לומר בסייעתא דשמיא בתרגום יונתן הנ"ל, על פי מה שאיתא בירושלמי שמי שיש בו מדת ענוה מובטח מה' יתברך שלא יגולגל, והטעם בזה נראה לפי עניות דעתי דהנה באמת יש לחקור ענין הגיהנם והגלגול, למה לי שניהם. אם ברא ה' הגיהנם להעביר וללבן כתמי העוונות של רשעים, למה לי הגלגול. ואם יצוייר הגלגול, למה נברא הגיהנם, ובוא בגלגול לזה העולם העשיה ויתקן כל מה שפגם. אמנם אחר העיון ודאי דיניו דיני אמת ושניהם נצרכים, דהנה ידוע אשר בתורה יש תרי"ג מצות, רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה. וגם ידוע אשר האדם נברא בזה העולם לתכלית נשמתו שנתן ה' בו לזכות לנשמתו שלא תצטרך לאכול נהמא דכסופא, וכמו שהארכתי בזה (בפרשת בהר) עיין שם. ומשום הכי נתן לישראל תורתו הקדושה שיש בה תרי"ג מצוות, שבתרי"ג מצוות אלו ישתלם נשמתו שתזכה לחזור למקומה ושתהנה מאור אין סוף ברוך הוא. והאדם לא ישתלם רק כשיקיים כל התרי"ג מצוות, כל הרמ"ח מצות עשה וכל השס"ה מצות לא תעשה. ואם לא קיים אפילו מצות עשה אחת, אף על פי שלא עבר כל הלא תעשה, אבל לא השלים נשמתו ולא בא לתכלית המכוון, ועל זה מוכרח לבוא בגלגול להשלים ולקיים המצוות עשה שחיסר, כי על זה לא יועיל גיהנם כי בגיהנם לא יקיים המצוות עשה שחיסר, כי כשמת אדם נעשה חופשי מן המצוות. ואם עבר על הלא תעשה, אף על פי שקיים כל מצוות עשה, מכל מקום עשה פגם וכתם בנשמתו ועל זה נברא גיהנם לברר וללבן באש כתמי עוונותיו שלא יצטרך לבא בגלגול. כי הגלגול קשה יותר מן הגיהנם, כי אפשר שיבוא בגלגול ולא די שלא יתקן מעשיו אלא שיפגום עוד יותר מבראשונה, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. נמצא שהגלגול הוא על המצוות עשה והגיהנם על מצוות לא תעשה.

והנה ידוע שאי אפשר לקיים האדם כל רמ"ח מצוות עשה, ואף על פי שאינם אלא רמ"ח מכל מקום בכל מצוה יש בה תילי תילים הלכות, ואם לא עשאה כדינה אף על פי שעשה המצוה עצמה הרי זה כאלו לא עשאה. וגם אי אפשר לאדם שיהיה נזהר מכל הלא תעשה, ואף על פי שאינם אלא שס"ה, מכל מקום תחת כל לא תעשה יש ענפים רבים. למשל בזה שאמרו רבותינו ז"ל כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה, וכיוצא בזה, והאדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, רצונו לומר שיהיה נזהר בכל הלא תעשה ולא יחטא בשוגג ועשה פגם בנשמתו. ואם כן לכאורה אי אפשר שישתלם האדם נשמתו. אמנם מצאו תרופה לזה בספרים הקדושים ואמרו שיהיה לו לכל אחד ואחד מישראל אהבת ישראל ויאהב את חברו כנפשו ויהיה נחשב לפני הקב"ה מה שעשה האחד על חברו ומה שעשה חברו עליו, בכלל ישראל ודאי שיקיימו כל המצוות, ויהיה כאלו כל אחד ואחד קיים כל המצוות.

ובזה פירשתי המשנה (אבות א,ו) "יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות", רצונו לומר אם יסיתך יצרך ואומר לך 'עשה לך רב', רצונו לומר יש לך לעשות רב, הכוונה לקיים כל התורה אשר היא ארוכה מארץ מדה, כמו שנאמר 'רחבה מצותך מאד'. וכנזכר לעיל שהאדם לא ישתלם רק בשיקיים כל התורה וזה אי אפשר כנ"ל, ואם כן עשה כל מה שלבך חפץ ויהיה לך על כל פנים עולם הזה כי בלאו הכי לא תוכל להשלים נשמתך, על זה אמר אל תאבה ואל תשמע לו כי יש לך עצה על זה, 'וקנה לך חבר', רצונו לומר קנה לך חברות ואהבת ישראל ויהיה נחשב מה שעשה האחד על חברו, ויהיה נחשב כאלו כל אחד ואחד קיים כל המצות. וזהו שאמר 'והוי דן את כל האדם לכף זכות', רצונו לומר שהקב"ה יהא דן את כל האדם לכף זכות, רצונו לומר כמו שכל אדם קיים את כל התורה.

אמנם זהו התרופה הוא רק על המצוות עשה כי בהיות שיש לכל אחד ואחד אהבת ישראל הוי כל ישראל כגוף אחד ונחשבו המצות שעשו מזה על זה ומזה על זה, והוי כאלו כל אחד ואחד קיים כל המצוות עשה והרי השלים נשמתו. אבל על הלא תעשה אין עצה ואין תבונה ואין חכמה לנגדה, כי בעברו חלילה על לא תעשה הרי עשה פגם בנשמתו ומה יועיל לו שחברו לא עבר על הלא תעשה ולא עשה פגם בנשמתו, הרי הוא מכל מקום עשה פגם וכתם בנשמתו. אדרבא בעברו על הלא תעשה פוגם גם כן בנשמת חברו, כי אם כל ישראל הוי כגוף אחד הרי פגם גם כן בנשמת חברו. וזה סוד 'כל ישראל ערבים זה בזה', משום שהם כגוף אחד ונשמה אחת ואם אחד פוגם הרי הוא פוגם בנשמת כל ישראל. ואם כן על הלא תעשה אין שום עצה, רק הוא בעצמו יהיה נזהר לקיים כל הלא תעשה ואז תהיה נשמתו זכה וטהורה בלי שום כתם ולא יראה פני גיהנם.

ועל פי זה אפשר לומר המשנה השניה (באבות שם) "נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, ואל תתיאש מן הפורעניות". הכוונה משום שיהושע בן פרחיה אמר שיש עצה לקיים כל התורה על ידי התחברות ואהבת ישראל, אמר נתאי הארבלי זהו דווקא במצות עשה אבל מצות לא תעשה אין עצה, רק שצריך בעצמו להיות נזהר בכל מצות לא תעשה. וזהו שאמר 'הרחק משכן רע', רצונו לומר משכן הרע השוכן בקרבך, היינו היצר הרע שאם יסיתך לעבור על אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה, הרחק עצמך מעליו ולא תאבה ולא תשמע לו, 'ואל תתחבר לרשע', רצונו  לומר לרשעה, לעניין עבירות הלא תעשה אין התחברות, רצונו לומר לא יועיל התחברות ואהבת ישראל כנ"ל. 'ואל תתיאש מן הפורעניות' משום אהבת ישראל, כי בוודאי תענש על הלא תעשה בגיהנם, ומשום הכי הוי זהיר וזהיר לקיים בעצמך כל המצות לא תעשה.

הכלל העולם הגיהנם נברא על הלא תעשה. והגלגול על העשה יש עצה להשלים נשמתו על ידי אהבת ישראל ולא יצטרך לבוא בגלגול, ועל הלא תעשה אין עצה ומוכרח לילך לגיהנם למרק חטאו וללבן נשמתו.

והנה ידוע שלא בכל אדם נמצא אהבת ישראל, רק במי שהוא עניו גדול וחושב את עצמו להגרוע מכל האדם, אצלו יש אהבת ישראל וזהו אות וסימן שהוא עניו. נמצא מי שהוא עניו יש בו אהבת ישראל, ואם כן אפילו לא השלים חוקו במצות עשה, השלים נשמתו על ידי אהבת ישראל, כי כל המצות שעושים ישראל נחשבים כאלו הוא עשאום כנ"ל, ואם כן לא יצטרך לבוא בגלגול, ושפיר אמר הירושלמי מי שיש בו מדת הענוה הוא מובטח מה' יתברך שלא יגולגל. והבן.

נמצא שאצל העניו יש בו מעלה וחסרון נגד מי שאינו עניו. מעלה אם שמר כל הלא תעשה רק שלא קיים עוד כל העשה לא ילך לגיהנם ולא יבוא בגלגול. לגיהנם לא ילך כי היה נזהר בכל הלא תעשה, וגם בגלגול לא יבוא אף על פי שלא קיים עוד כל מצות עשה כי הוא עניו ויש בו אהבת ישראל ונחשבים המצות שעשו כל ישראל עליו כנ"ל. מה שאין כן מי שאין בו מידת העינוות ואין בו אהבת ישראל אף על פי שלא ילך לגיהנם כי היה נזהר בכל הלא תעשה ולא פגם בנשמתו, מכל מקום מוכרח לבוא בגלגול להשלים חוקי המצות עשה שחיסר. וחסרון אצל העניו אם גם כן במצות לא תעשה לא היה נזהר בכולם ונכשל באיזה מהם ועשה כתמים בנשמתו חס ושלום מוכרח לילך לגיהנם לברר וללבן את כתמי נשמתו, כי בגלגול לא יבוא הוא, כי השלים חוקו במצות עשה מצד אהבת ישראל, מה שאין כן מי שאינו עניו ואין בו אהבת ישראל ואם כן מוכרח לבוא בגלגול להשלים חוקו המצות עשה, יוכל לתקן גם כן בגלגול בתשובת המשקל מה שפגם גם כן במצות לא תעשה בראשונה, ולא יצטרך לבוא כלל בגיהנם.

ועל פי אפשר לומר שזהו כוונת הלל במשנה (אבות פרק א משנה ד) "אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אמתי", דלכאורה יש לדקדק:
א] מה משמעיני בזה "אם אין אני לי מי לי", פשיטא, וכי מי יעבוד בשבילו.
ב] מה קמשמע לן "ואם לא עכשיו אימתי", פשיטא, כי במתים חופשי, כיוון שמת אדם נעשה חופשי מן המצוות.
ולדרכינו יובן דידוע שהלל היה עניו גדול מאוד, כדמוכח בגמרא (שבת ל"א) מהמעשיות שהובא שם, והייתה לו אהבת ישראל עד מאוד, ואם כן לא היה ירא שמא לא ישלים חוקו במצות עשה, כי אפילו לא יזדמן לידו לקיים איזה מצות עשה, יהא נחשב עליו כאילו קיימה, כי בכלל ישראל ודאי שנתקיימה אותה המצוה שחיסר. רק היה ירא מן הלא תעשה. וזהו שאמר, "אם אין אני לי מי לי", רצה לומר אף על פי שבמצות עשה יוכל להיות שאחר יעבוד בשבילי ואף על פי שאני לא אקיים איזה מצוה מכל מקום יהיה נחשב כאילו קיימתיה, משום שיש לי אהבת ישראל, אבל במצות לא תעשה "אין אין אני לי מי לי", אם לא אהיה נזהר בעצמי "מי לי", כי על זה אין תרופה ואין מועיל על זה אהבת ישראל. "וכשאני לעצמי", רצה לומר, ואם כן שאני מחויב בעצמי לעשות כל אלה, "מה אני" שאוכל להזהר כל כך שלא לפגום כלל, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. "ואם לא עכשיו", רצה לומר בזה העולם עתה "אימתי", רצה לומר אימתי אתקן, כי אני לא אבוא בגלגול כנ"ל ומוכרח אהיה לילך לגיהנם לברר את נשמתי. עד כאן.

והנה ידוע שבנקל הוא להיות נזהר מכל מצות לא תעשה מלקיים כל המצות עשה, כי לעבור עבירות חלילה שכיחים תמיד ושכיח היזקא, כי לזה יש סרסור טוב היצר הרע, וגם עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה, העין רואה והלב חומד, והאדם בשב ואל תעשה מקיים כל הלא תעשה. מה שאין כן לקיים המצות עשה שהם בקום ועשה, דבר קשה מאוד לקיימם, וגם לא בכל עת יזדמן בידו המצוה לקיימה. ויכול להיות אדם נזהר בכל הלא תעשה, כי היצר הרע ממציא לו כל הלא תעשה לעבור ובשב ואל תעשה מקיים כולם, ושלא יקיים כל המצות עשה כל ימי חייו, כי אפשר שלא יגיעו לידו כל ימי חייו איזה מצות עשה לקיים. ואף על פי שאמרנו שאי אפשר לאדם לקיים כל התורה, אין הכוונה שאי אפשר לקיימם בשום אופן, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו והבחירה נתונה ביד האדם, אלא הכוונה שקשה מאד לקיים כל התורה, כן המצות עשה והן המצות לא תעשה, אבל מכל מקום בנקל יותר לקיים הלא תעשה ממצות עשה כנזכר לעיל.

והנה רש"י ז"ל פירש על "שלח לך אנשים", כל 'אנשים' שבמקרא לשון חשיבות, ובאותה שעה כשרים היו. ולכאורה יש לדקדק למה לא אמר "ובאותה שעה צדיקים היו", אלא שאמר 'כשרים'. ולדכינו הנ"ל יובן שרצה לומר 'כשרים היו' שלא פגמו ולא עשו כתם בנשמתן, היינו שהיו נזהרים בכל מצות לא תעשה ולא עברו אפילו על אחת מהן, כי הלשון 'כשרה' מורה שאין בה סירכא ולא שום פגם, אבל המצות עשה לא קיימו עוד כולם, כי במצות עשה יוכל להיות שכל ימי חייו לא יקיים כולם כנזכר לעיל, ומשום הכי אמר 'כשרים', כי הלשון 'צדיקים' משמע שקיימו כל התורה, הן המצות עשה והן המצות לא תעשה, ונמצא שאם ימותו בעוד שלא יקיימו כל המצות עשה, יהיו מוכרחים לבוא בגלגול כנזכר לעיל. אבל יהושיע שהיה עניו לא יבוא בגלגול כנזכר לעיל, ואם כן חשש משה רבינו עליו השלום שכאשר ילכו לרגל את הארץ ויוציאו דיבת הארץ רע ויעברו על הלא תעשה "לא תלך רכיל" ויתחייבו גיהנם על הלא תעשה, ואם כן אותן שלא היו ענווים בלאו הכי מוכרחים לבוא בגלגול להשלים חוקם במצות עשה, יוכל לתקן תיכף בגלגול גם כן מה שעברו על הלא תעשה, כי על כל דבר עבירה יש תשובת המשקל, ולא יצטרכו לילך בגיהנם, ומשום הכי הניחם על בחירתם ולא התפלל עליהם. מה שאין כן יהושיע שלא יבוא בגלגול כנזכר לעיל, אם כן אם יעבור חס ושלום על הלא תעשה של רכילות ויוציא דבה על הארץ, יהיה מוכרח לבוא בגיהנם למרק חטא הלא תעשה, ואיך יהיה הוא בגן עדן ותלמידו בגיהנם, ומשום הכי התפלל עליו 'יה יושיעך מעצת מרגלים'.

וזהו שאמר התרגום יונתן 'וכד חמא משה ענותנותיה', שראה שהוא עניו, ואם כן לא יבוא בגלגול כנזכר לעיל, וירא שמא יעבור חלילה על הלא תעשה של רכילות ויוציא דבת הארץ רע, יהיה מוכרח לבוא בגיהנם, ואם כן איך יהיה הוא בגן עדן ותלמידו בגיהנם, 'קרא משה להושע בר נון יהושיע', רצה לומר התפלל עליו 'יה יושיעך מעצת מרגלים', וכשפירש רש"י ז"ל.

(בית אברהם, דף נא-נג)


הרב אברהם יוסף שרמן- קרייזווירט נולד בח' באייר תרל"ו (1876) בכפר מגנישוב שבפולין לאביו ר' יעקב שרמן. הוא היה מצאצאי משפחת רבנים גאונים ובהם רבי חיים כהן רפפורט אב"ד לבוב, ר' אבוש פראנקפורטער, מהר"י תאומים מחבר הספר "פרי מגדים" ורבי יונתן אייבשיץ, וממשפחת חדושי הרי"ם מגור.

בשל מלחמת רוסיה-יפן, הוא נמלט בשנת תרס"ה (1905) לגליציה והתיישבת בעיירה וואיניטש, שם מונה לרב העיירה. הוא נשא לאשה מרת פרלה (בתם של ר' אהרן קרייזווירט מוואיניטש ומרת אסתר – שאביה, הגביר החסיד ר' אליהו פיש, היה נצר ממשפחת המקובל האלוקי רבי יחיאל מיכל פיש, ואמה, מרת העניא ב"ר משה יוסף פולימער, הייתה נצר למשפחת רבי צבי אלימלך מדינוב מחבר הספר "בני יששכר") ואימץ את שם משפחתו של חמיו. בשנת תרס"ט יצא לאור ספר דרשותיו "בית אברהם" (תרס"ט). המלא מוסר ויראת שמים. הספר זכה להסכמות הרב שלום מרדכי כ"ץ [שבדרון – המהרש"ם] אב"ד ברעזאן והגלילות  והרב מאיר כ"ץ רפפורט אב"ד  קראקא והגלילות.

במלחמת העולם השנייה עבר לקוז'ניץ. הוא מונה וחיבר במשך כעשר שנים חידושי תורה בהלכות טריפה "שמלה רחבה" וכן שו"ת בשם "שות מהרי"א" אך הם לא הודפסו ואבדו בשואה, וחבל על דאבדין.

הרב גורש עם רעייתו וארבעה מילדיהם – שלום מרדכי, נתן דוד, יהודה וחוה – למחנה ההשמדה טרבלינקה, שם נהרגו עקה"ש בט"ו בתשרי תש"ב (1941). הי"ד.

בנם, חיים קרייסווירטה, שרד, הנציח את משפחת בית אביו וכתב על אביו כי "אמונתו הזכה ועבודתו התמימה היו לאחדות בידו והתגלו ביתר שאת בימי חודש אלול. כל ימי חודש אלול השתדל במלוא כוחו להתעלות ולהתקשר בעולמות עליונים, למד תיקוני זוהר, ענה בצום נפשו וכולו אומר קדושה וטהרה. גדולתו הייתה בענוותנותו ובצניעותו, ואכן ברח כל ימיו מהפרסום והשתמט מהכבוד. האמת לבדה היתה תמיד נר לרגלו ולאורה ראה בכל דבר את התוכן הפנימי ולא נשתחד אף פעם מהברק החיצוני. ואולם למרות השתדלותו המופלגת לשים מסווה על פניו ולהופיע כאחד העם, לא עלה בידו להסתיר את קרני הוד תפארתו שפרצו למעין המתגבר והנהירו את פני בני עדתו שזכו להתחמם לאורו. קשה לתאר את דמות דיוקנו הרוחנית המזהירה של ארז זה שכסה כל ימיו טפחיים מזיו הדרו והשתדל להעמיד את עצמו כאחד מאזובי הקיר".

מפני מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה? / הרב רפאל אהרן קנופלר הי"ד

"כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם ובין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'" וגו'. שמעתי דבר יקר מהרבני המופלג בתורה ויראה מו"ה נטע וולף עקשטיין שליט"א מעיר פעסט יע"א שהכתוב סובב על עניני רדיפות שנעשה לאחינו בני ישראל במדינת אשכנז, ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו יעזור ויגן ויושיע לכל החוסים בו במהרה בימינו אמן – שבדו מלבם גזירות וחוקים אשר תסמר שערות אנוש. ודבר פלאי שעם שהם ברום המעלה אשר אין בדוגמתו, יהיו עושין מעשה אכזריות, ומבחינים בין דם לדם, לומר כי כמו שיש חילוק בדמים הנבחנין בעורקי האנשים כן יש אריאטישע בלוט ויש סעמיטישע בלוט, ואומרים שדם האריאטי הוא מוכשר לקולטור לבנות ולעשות חוקים ולכל עניני הקולטור, אבל דם הישראלי סעמיטישע בלוט, אין ביכולתו רק להכות להחריב ולנתוץ גבולי עם. על פי לשונם.

וגם עשו חילוק באנשים שעומדים לפני הערכאות שלהם, אם ערל אחד וישראל אחד לפני דיניהן ויש להם אשם אחד, על האשם שעשה העכו"ם פוטרין אותו, ועל אותו עון עצמו אם יאשם הישראלי אז נותנים עליו עונש חמור. ולא די שסוגרין אותו, אלא שסובל שם יסורין קשים רחמנא ליצלן. ועוד דבר אחד אשר עדיין לא נשמע כמוהו שבאם ימצא אצל ערל חולי המדבקת אז מוליכין אותו אל בית החולים ומרפאין אותו, אם יארע זאת חס ושלום לבר ישראל אותו חולי ממש אז מפרידין אותו מחבורת בני אדם למחנה הסגר קאנצערנראציאן לאגער ומניחין אותו בחוליו בלי עזרה רפואית.

והנה לכאורה יש לשאול מפני מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה, וכי חשוד קודש בריך הוא לעשות דינא וכו'. אבל אם אנו מסתכלין בעיני שכלי אנו רואין שאחינו בני ישראל אשר בארץ אשכנז הרחיקו את עצמן למאד מדרך תורה הקדושה, ומעטים המה המחזיקים שמה בדרך תורה הקדושה, ובהרבה דברים רוצים להתדמות עצמן לאומות העולם, ומעט מעט פנו עורף לגמרי לתורה הקדושה, וכמה סיסטעמען עשו להקל עול הגלות מעליהן עד לבסוף נשעו קרח מכאן ומכאן שהרחיקו את עצמן מדת משה וישראל, וקרח מכאן שאדרבה תכבד העבודה על האנשים.

והנה יש כמה וכמה סיסטעמען לבר ישראל אבל צריך לדעת ולשום על לבו שהסיסטעמען אלו שיהיו על פי התורה. והנה יש ביניהם הרבה חילוקי דעות, זה אומר שדרכו הוא דרך האמת וצד שכנגד אומר בהיפוך, וכעין זו הם תמיד במחלוקת ומתחילין בכיתות שונות, אבל האמת הוא שאין לנו שיור רק התורה הזאת שנתנו לנו במורשה וממנו אין לזוז אפילו זיז כל שהוא.

וכל ענין הנ"ל מרומז היטב בפסוק הנ"ל, "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם", דהיינו כמו שאנו רואין שעשו חילוק בין דם שלהם לבין דם איש הישראלי, וכן גם "בין דין לדין", דהיינו החילוק שעושין בערכאותיהם בין ישראל לעכו"ם, "ובין נגע לנגע", כלומר בין חולי המתדבקת של ישראל ובין חולי הנ"ל כשהוא לעכו"ם, ותסמרו שערות ראשך על הנבלה הגדולה הנעשית, ותתפלא על הדבר מדוע הגיע אליך ככה, תדע שהתורה הקדושה בעצמה משיבה לך טעם הדבר, על אשר "דברי ריבות בשעריך", כלומר מחמת שרבתה ביניכם חילוקי הדעות והמחלוקות אודות איך ובאיזה סיסטעם תקילו מעליכם את עול גליות. ומה העיצה היעוצה, לקיים את "וקמתה ועלית אל המקום אשר יבחר ה'",  כלומר שכל סיסטעמען שלך יהיו רק על פי דרך התורה הקדושה ואז תשכב בטח בדד. וה' יתברך יחוס ויחמול על שארית הצאן המייחלים לחסדיו הגדולים במהרה בימינו אמן.

(הרב רפאל אהרן קנופלר הי"ד, מנורת אהרן, עמו' קסא-קסג)

כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו נחרב בית המקדש בימיו, שבית המקדש מכפר והאשה מצילה מן החטא / הספד הרב נפתלי צבי שלזינגר הי"ד על אשתו – חלק ג

בעת כתבי עלתה בדעתי לפרש מאמר חז"ל שהבאתי בריש דיבור במסכת מועד קטן, רבי אמי יליף דמיתתן של צדיקים מכפרת מסמיכת מיתת מרים לפרה אדומה, ורבי אלעזר יליף מסמיכת מיתת אהרן לבגדי כהונה. ואפשר לומר דלכאורה צריך להבין למה לא יליף רבי אמי מילפותא דרבי אלעזר ורבי אליעזר מילפותא דרבי אמי, מאי נפקא מינא אם ילפינן מהא דסמיכת מרים לפרה אדומה או מסמיכת מיתת אהרן לבגדי כהונה.

ואפשר לומר דהנה הטור באורח חיים סימן ק"כ מביא המדרש דמיכאל שר הגדול מקריב נשמתן של צדיקים על גבי מזבח של מעלה, ועל זה תקנו בתפלת שמונה עשרה "ואשי ישראל", עיין שם. וראיתי בספר אחד מחכמי הספרדים שמסתפק אימתי מכפר מיתת הצדיק, אם הוי סמוך למיתה מיד ממש, או אם הוא כקרבן, ואז דוקא אחר הקרבן שנתכפר. ומביא בשם "מערכי לב" דלא מיד אחר המיתה הוא מכפר, אלא אחר הקרבן שנתכפר. ומביא על זה ראיה מגמרא יומא דף מ"ד ע"א, "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל" (ויקרא טז), כפרתו קודמת לכפרת ביתו, כפרת ביתו קודמת לכפרת אחיו הכהנים, וכפרת אחיו הכהנים קודמת לכפרת כל קהל ישראל. ואיתא (שם דף מ"ג:) תנא דבי רבי ישמעאל, כך הוא מדת הדין נותנת, מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב. וכן הוא דמיתת צדיק מכפר על הדור, היינו אחר הקבורה וטהרה וניקיון וטבילה בנהר דינור, דעל ידי זה הוכשר לקרבן שיקריב מיכאל השר הגדול, ואז הוא דמכפר על הדור דוגמת הקרבנות, דהכפרה בעת ההקרבה. וכן כתב השל"ה בענין הכפרות בערב יום הכיפורים, לעולם יסובב מתחילה לעצמו קודם שיסבב לבני ביתו, כדי שיבוא זכאי ויכפר על החייב. וכן הוא אומר בכהאי גוונא "וכפר בעדו" ואחר כך "בעד ביתו" כנ"ל.

אמנם בעל נחמד למראה דעת אחרת עמו, דאין הכי נמי לעניין הקרבן שמקריב מיכאל במזבח של מעלה נשמתן של צדיקים, צריכים תחילה שיקבלו עונשם הראוי להם על חטאהם הקלים. עם כל זה גדולים צדיקים במיתתן שתיכף ומיד מכפרים על הדור, אף שלא נטהרו הן עצמן. והראיה שמביא ממסכה יומא הוא מדחה בטוב טעם ודעת ואין כאן מקומו להאריך, ותמצית העניין שיש פנים לכאן ולכאן, יש סברה לומר שתיכף ומיד בסילוק נשמתן של צדיקים מכפרים, ויש סברה לומר דרק אחר ההבאה, כמו קרבן ממש, אחר גמר הקרבתן.

והנה יש נפקא מינא בין כפרת פרה אדומה לכפרת בגדי כהונה. פרה אדומה הוא קרבן ממש ומכפרת רק אחר כל גמר מצותיה, לא תיכף ומיד אחר שחיטה. אמנם בגדי כהונה מכפרים תיכף ומיד אחר הלבשה. ובזה יש לומר דרבי אמי סבירא ליה דמיתת צדיקים מכפרת, לא תיכף ומיד אחר המיתה, כי אם אחר הטהרה הניקיון והקבורה, כקרבן ממש אחר כל גמר מצותיה, ועל כן יליף דמיתתן של צדיקים מכפרה מפרה אדומה. ורבי אלעזר סבירא ליה דמיתתן של צדיקים תיכף ומיד אחר מיתתן מכפרת, בעל כורחו צריך למילף מבגדי כהונה, כמו שבגדי כהונה תיכף ומיד אחר ההלבשה מכפרין, כן נמי מיתתן של צדיקים. ובכן נפקותא גדולה איכא בין שני מימרות הנ"ל.

שלמה המלך עליו השלום אמר בשיר השירים (א) "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", הכוונה דמעלה האיש ומדרגותיו בקל יוכלו להכיר בהתנהגותו בקרב הבריות על ידי תורתו ותפילתו במשא ומתן שלו בקיום המצוה וכדומה. אמנם מעלה האשה ומדריגתה, אשר עליה נאמר (תהלים מה) "כל כבודה בה מלך פנימה", ועל ידי כן היא אינה מעורבת בין הבריות ופטורה מתורה ומצוה עשה שהזמן גרמא, קשה מאוד ההבחנה אם היא באמת אשת חיל במעלות ובמידות, ומוכרחה היא להסתיר מעשיה, אם כן איפה סימן מובהק של צדקתה. אמנם גם לה ניתן אות ומופת על זה, היינו גידול בניה, אם רואים שבניה הולכים בדרכי התורה ויראה, לא פונים אל רהבים ושטי כזב, ומגדלת בניה בדת ואמונת היהדות כדרך אשר הנחילנו אבותינו ורבותינו זי"ע, הוא ראיה חזק ומצוקת שאין עליו שום תשובה כלל שהיא אשה צנועה משכלה וצדיקה, כי האב אשר הוא טרוד כל היום בעסקיו להביא טרף לביתו בזיעת אפו, הוא עסוק על המחיה ועל הכלכלה, ראשו ולבו מלא דאגות ועשתונותיו מבוכות, כל יום הוא חוץ לבית, והרבה פעמים גם לרבות הלילות אין עתו וזמנו מופנה לגידול הבנים באהבה ויראה ה', ואין ביכולתו לתת עינא פקיחא בדקדוק נכון ואמיתי על התנהגות בניו ובנותיו. ורק האשה היא האם, לה ועליה משמרה הקודש הזאת, יען עסקה תמיד בבית פנימה. ובכן אם אנו רואים זרע ברך ה', אך למותר לחקור אחר האם, ובלתי ספק כלל היא צדיקת.

וזהו שכתוב "אם לא תדעי לך היפה בנשים", אם אין ידוע לך אם האשה היפה במעשה בכשרות ובמידות, אז העצה לזה, "צאי לך בעקבי הצאן", הסתכל בעקבי ודרכי הצאן, הן הבנים שלה, ורעי את גדיותיך שוכנים ורובצים על משכנות הרועים, אצל המלמדים והרבנים שנקראים 'רועים'. אם אהלם ומשכנם באהלי הרועים, באהלה של תורה, בבתי וועד חכמים, אזי בטח שהאשה יפה בנשים היא. ומצאתי שכבר דרך בדרך זה בפירוש הנ"ל בספר שערי שמחה על התורה פרשת חיי שרה, ועיין עוד מה שכתב בזה הנודע ביהודה ז"ל בספרו 'אהבת ציון' דורש שביעי.

איתא במסורה בפרשה השבוע בפסוק (בראשית ח) "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה", ואידך "כי הוא טרף וירפאינו" (הושע ו), הכוונה לפי דברינו לעיל, כי אף אם נטרף צדיק בחצי ימיו, לא נגרע משכרו כלום, והוי כאילו חי ימי גבורות. והנה כנסת ישראל נמשלה ליונה כידוע, וזהו שכתוב "ותבא אליו היונה", כשבא נשמה אצל הקב"ה "לעת ערב", לא בערב ממש כשכלו כל שנותיו, אלא "לעת ערב" בעוד שהיא עוד עת לערב, "והנה עלה זית" יש בידה, היינו שנושאה עמה עלים ופירות של זית של חיי עולם הזה, שהן מרורות כזית. הנשמה לא באתה ריקם לפני קונה, ויש לה מצות ומעשים טובים חיי מרורין של עולם הזה, אמנם "טרף בפיה" אותה העלה של זית הפירות של עולם הזה שטרפה עצמו בחינה של צער ויגון ואינה בשלימות, יען נלקחה הנשמה קודם זמנה ונטרפה קודם קצה, בפיה מקובלת היא שטרף מה לי לעשות שלא יכלה להשלים עצמה כדבעי, הלא נטרפה באבי בדמי ימיה. על זה משיב המסורה לה אין משפט חטא, אין נגרע לה משכרה השלם מאומה, יען "הוא טרף", הוא הקב"ה טרף ומי יכול לעמוד בסוד ה', לא חס ושלום היא טרפה את עצמה, כי אם הוא הקב"ה טרף, ועל ידי זה "וירפאינו".

איתא במסכת סנהדרין דף כ"ב כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו נחרב בית המקדש בימיו. הכוונה אפשר שבית המקדש היה לנו לעיניים, לא לבד שמשם יצאה הוראה לישראל, אלא בזמן שבית המקדש קיים אם חטא אדם בשוגג היה מביא קרבן לכפרה, וכהן גדול היה מכפר על עוונות ישראל, ובכן לאחר החורבן בעוונותינו הרבים לא היה מזבח לקרבן ואפס כהן גדול לא היה מי שמכפר, ודרשות רז"ל ידוע (ברכות כ"ו ע"ב) שתפילה במקום קרבן. אמנם מה שהקרבן מכפר הוא מחסדי ה' יתברך כידוע דברי הרמב"ן בפרשה ויקרא אם בשעה הבאת הקרבן האדם שב בכל לבבו ונפשו, כי זולת זה פיגול הוא לא ירצה, כי אין בהקרבה הקרבן בלי כוונת הלב שום מעלה ויתרון, ומה גם בתפלה שהוא רק במקום קרבן, בוודאי צריך שתהא כוונת הלב ומחשבות קדושות בלי הרהור ומחשבות זרות חס ושלום וחרטה ותשובה גמורה. ובעוונותינו הרבים מי יכול לכוון בתפילתו כדבעי ולהסיר מלבו כל מחשבות נפסדות. אמנם אשה משכלה עזר לבעלה עומדת לימינו בכל עניינים מצלת אותו מן החטא, וכמאמר רז"ל (יבמות סג:) דיינו שמגדולה בנינו ומצילות אתנו מן החטא, היא מונעת את בעלה מכל חטא ועוון ואשמה. ואם כן מעלת אשה צדקת וחסידה כמעט יותר מן בית המקדש, שבזמן בית המקדש היה קיים נתכפר האדם מן החטא שיש בידו, ואשה חשובה וצדקת מצלת את האדם שלא יבוא כלל לידי חטא ועבירה.

ואם כן כוונת הגמרא כשמתה עליו אשתו הראשונה ואין מי שיעמוד אצלו כחומה נשגבה להצילו מן החטא, כאילו נחרב בית המקדש בימיו, כי לאחר החורבן לא היה מי ובמה להתכפר מן העבירות, ולכן בעוונותינו הרבים יש לי לבכות ולאונן במר נפשי ולבבי כעל חורבן בית המקדש ממש, לפטירת זוגתי הצדקת עליה השלום. יודע ומכיר אני האבידה גדולה בהפרדה מעלי וממנו בפטירה שלה. לא עליה על דמי נעוריה תשתפך עלי נפשי ולבי וכלו בדמעות עיני, אף שהולכה לעולמה רכה וצעירה לימים בת ל"ב שנים, עם כל זה רכשה לעצמה סכום מצות ומעשים טובים כזקינה לימים. אם אמרתי אספרה כמו כל המידות והמעלות טובות שלה קצרה רוחי. השמחה וששון שלה בעסק המצות אין לשער, והרבה פעמים כמעט מסירת נפש, עם כל זה לא רפתה ידה. היא טרחה בערב שבת בזיעת אפים, הכינה והזמינה לעצמה תפנוקי מעדנים לאכול בשבת. אמנם אוי ואבוי לי אשר אבדתי מרגלית טובה מרגניתא דלית ביה טימא, מקונן הנני עלי ועל נפשי. אין מי יעמוד בעדי, אין מגן בעדי. נשברה חומת ברזל המספקת ביני ובין החטא, לקו מאורות עיני ואיך אנחם. ואני אנא אני בא מגודל הצער של שלשה ילדי הקטנים שנשארו בלא אם. איך אתראה אליהם אם יבקשו ממנו איה עזבתי את האם האהובה. מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'.

הנביא ירמיה מקונן "מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי" (ירמיה ח). הכוונה דאם בא יבוא חס ושלום אסון על האדם והוא אינו יחיד כי הוא מכת מדינה או עיר אחרת, או היגון נפלה על איזה אנשים, יכולים יחד בקריאת השבר וכולם מרגישין הצער והיגון היושבים יחד באבילות רחמנא ליצלן וקוננים ומהאבלים יחד על האבידה, אין אותה צער והיגון גדולה כל כך, יען כולם משתתפים זה עם זה, ונחלק על ידי זה אותו הצער לחלקים. לא כן אם קרה האסון על האדם רחוק מבני משפחתו ואין אחרים יודעים כלל מאותו האסון, אין מי שינחם אותו לדבר על לבו, אז השבר גדולה עד למאוד.

והנה גבי חורבן בית המקדש ראשון, אמר הנביא (ירמיה ט) "על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי", לא היה עסוקים בתורה ועזבו את מצות ה', ולא היה מרגישים האבידה גדולה על חורבן בית המקדש ולא היה משתתפים בצער גלות השכינה, אף שהרגישו יד האויב דבר חרב ויגון בנוגע לגופם ומאודם, אבל לא האסון הנורא של חורבן בית המקדש, בית ה' כי הורס וכי הודש, שיד האויב הרס כל מחמדי בית ה', ועל ידי זה יבוטל וישבות לעלות בית ה'. דבר זה לא נגע עוד ללב גודל החסרון של בית המקדש הרגיש רק ירמיה נביא ה', על כן התאפק לא יכול, ולכן בכה וקונן ויליל במר נפשו וצער גדולה עד למאוד יען לא היה שום אדם מרגיש מאותה הצער של חורבן בית המקדש לחדרי לבבו. כמו כן אני בעוונותינו הרבים נשארתי לבדי בצער יגון ואנחה, גדול שברי עד למאוד, לא אמצא מנוח ומרגוע לנפשי. אין אתי מי שינחם אותי ונפלה כל הצער ושבר עלי לבדי.

ולסיים בקצת נחמה, דהנה הנביא אומר בהפטורה פרשה זו (נח), "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיהו נד), ודרשת רז"ל ידוע (ברכות ס"ד) אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'. הכוונה דהנה כבוא נשמה, אף אם היא טהורה היא, לפני בית דין של מעלה לתת דין וחשבון על מעשיה ופעולותיה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, מקדימים ובאים מלאכי מליצי ישרה שנבראו מהמצות ומעשים טובים של הנשמה הנוכחת, כידוע שמכל מצוה ומצוה נברא מלאך מליץ אחד שמקדמת והולכת, כמו שכתוב (ישעיהו נח) "והלך לפניך צדקך". אמנם בעוונותינו הרבים אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, יען הוא היה מדובק בחומרי, ועל ידי כן אולי ישנם מלאכים של כת אחרת אשר מחבלים ומשחיתים ומקטרגים חס ושלום סרה, הללו מימינים והללו משמאילים. אמנם הקב"ה מלך מלכי המלכים, האב הרחמן, והחסד והסליחות, אשר לפניו נגלו כל מצפוני לבבות האדם, הוא היודע הוא העד שלא בזדון ובשאט לבו עשה מה שעשה, אם עשה איזה פגם וחטא, כי אם על ידי שאור שבעיסה הוא היצר הרע אשר הוא דבוק בהאדם מיום היוולדו הוא השיאו, אמנם לבו היה נכון לה'. וכמידת אב הרחמן על בנו, כן אבינו מלכינו רוצה לרחם על כל נשמה ונשמה. אמנם יש דין למעלה, המקטרגים עומדים על בירור הדין, ולעומתם המליצי ישרה מבקשים את שלהם, ואין שלום בעליונים.

אמנם אם בא יבוא נשמה אשר על ידי המליצים גם נסתם פי מקטרגים, כביכול לא מוכרח ה' יתברך לתווך השלום, כי ממילא נעשה שלום, ואם יוכלו המליצי ישרה להמליץ בזה האופן שהנשמה אף לאחר הפרדה מן הגוף עודנה עוסקת במצות על יד בניה שגידלה וחינכה לה' ולתורתו, כידוע דעל ידי הבנים שהם יראי השם נחשב לה כאילו עשתה בעצמה, אז בעל כרחך יסכר פי המקטרגים ויש שלום בעליונים. וזהו שכתוב "וכל בניך למודי ה'", אם השארת בנים למודי ה', אז "ורב שלום בניך", גורמים בניך לרב שלום בעולם העליון, יען לא לבד 'בניך', אלא גם 'בוניך', הם בונים אותך תמיד למעלה. ובכן לכי לשלום, שלא תהיה שום קטטה בעבורך כאמור "ובלע המות לנצח".

(בתמונה צילום של חלון בבית הכנסת במושבה מטולה.)

(הרב נפתלי צבי שלזינגר, נר צבי, א, הספד בסוף הספר)

איש ישר ונאמן לה' ולתורתו שנפטר בצעירותו, מקבל שכר גם על המצות והמעשים הטובים שהיה מוכשר וראוי לקיים אילו היה מאריך ימים / הספד הרב נפתלי צבי שלזינגר הי"ד על אשתו – חלק ב

ושמעתי מאבי מורי ורבי הגאון (נרו יאיר) זצ"ל מפרשבורג לפרש גם סיפא דקרא "איש לפי פקודיו יתן נחלתו", הן אמת על פי שורת הדין כפי אשר הכין עצמו בעולם הזה יקבל שכרו בעולם הבא. אמנם אם איש ישר ונאמן לה' ולתורתו שכל ימי חייו עסק בתורה ומצות ובמעשים טובים, ונקטפה לו השעה בימי עלומיו בדמי ימיו בחצי שנותיו, אשר לפי מספר שני חייו המעטים לא היה ביכולתו ואפשרותו ללמוד תורה הרבה ולקיים מצות רבים כאיש אשר עזב עולמו זקן ושבע ימים שאסף ורכש לעצמו סכום רב, היתכן שיקופח לו על ידי זה שכרו השלם חס ושלום, הלא הנשמה שלו בא יבוא בטענה לפי שופט הצדק הקב"ה באומר: ריבונו של עולם, כל ימי היותי בעולם התוהו עסקתי בתורה ובמצות בכל יכולתי, ולפי מספר שנות חיי השלמתי עצמי. ואולי הייתי חי עוד, הייתי מאסף עליהם כהנה וכהנה. ולמה ינוכה משכר מה שהייתי יכול לקיים עוד מצות ומעשים טובים אם לא הייתי נקטף קודם זמני. לא בי וברצוני החיסרון והאשם אין תלוי בי. הטענה נכונה זאת באמת רצויה ומקובלת לפני אב הרחמים, ויקבל שכרו השלם אף על מה שלא קיים, לפי החשבון והערך והמצות של שנותיו אשר חי, עד מספר שני חיי בני אדם, דהיינו שבעים שנה. וזה שאמר הכתוב "איש לפי פקודיו", מלשון חסרון כמו שכתוב (שמואל א, כ) "ויפקד מקום דוד", מה שנפקד וחסר משנות חיים אף על פי כן "יתן נחלתו".

ולפי זה יש קצת נחמה במות איש ירא אלקים אשר כל התנהגותו על פי התורה והיראה היתה בעודו צעיר לימים, כי לא יקופח על ידי זה משכרו השלם ברוב, ובוטח בנחלתו כאילו חי חיי ארוכים. קצת נחמה הוא לנו בגודל צערינו ושברינו, כי במותו יסורו כל המסכים והמבדילים שעומדים מנגד האדם עד שיעלה בידו לקיים מצות ה', ולא צריך עוד לדאוג ולפחוד מפני המשטינים והמונעים לאזור כגבור חלציו להיות חלוץ תמיד למלחמה נגד היצר הרע. וכל חייו היה אך רתת וחלחלה אלו חס ושלום לא עלתה בידו להצליח לכבוש האויב הפנימי, ועתה ישכב בטח ושאנן מבלי מפריע. ואף על פי כן לא יקופח כלל משכרו ונחשב לו כאילו עשה בפועל ממש. מת כזה ראוי לשבח, כי מקבל שכר גם על מצות שלא עשה.

וזה שאמר הכתוב "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עודנה". הרצון "שמתו מן החיים אשר המה חיים", שמתו באופן מספר חיי שנותיהן מן החיים, המה חיים לשאר בני אדם, ורוב העולם חיים עודנה, והם באותן מספר השנים כבר מתו. משבח אני אותן המתים, יען בלי עמל ויגיעה כלל מקבלים שכר על מצות ומעשים טובים שהיו מוכשרים וראויים לקיים אם היו חיים כשאר בני אדם במספר שנותיהם שמתו. והנה אמנו שרה עליה השלום גם כן מתה קודם זמנה, כי לא הגיע עוד זמנה למות ורק על ידי בשורת העקידה פרחה נשמתה פתאום. ואם כן תקבל שכרה אף על אותן השנים שהייתה עוד ראויה לחיות, כאילו חייתה ועשתה המצות.

וזהו שאמר הכתוב "שני חיי שרה ותמת שרה", כי היתה "שני חיי שרה" אף "ותמת שרה", אף לאחר מיתה נחשב שני חיי כאילו חייתה ממש. ושפיר מביא על זה המדרש הדא הוא דכתיב "יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה", הרצון שיודע ה' ימי תמימים כמה היה להם מן הראוי עוד לחיות, ומיתתם הקודמות לא יגרעו להם משכרם, ואדרבה "ונחלתם לעולם תהיה".

ויש להוסיף תבלין לדבר, דידוע שהצדיקים הולכים מעלה מעלה ממדרגה למדרגה בתורה ובמצות ובעבודת ה' יתברך, ובכל יום ויום נתווספת אצלם אהבת ויראת ה'. וטעם ועניין זה הדבר פשוט וקל להבין, יען שמצוה גוררת מצוה, ובכל יום יום נתרבה ונתגדל מצות שלהם, ובכן מידי יום ביומו בקימם בזריזות לעבודת ה' יתברך, יש בידם מצות חדשות שעשו ופעלו אצלם, מה שלא היה עוד בידם אתמול בבוקר. ובכן בכל יום ויום נתגדל עשרם במצות ותוקף עוז וכח המצות שרכשו כבר מסייעין להם לחדש עוד ועוד מצות. וכל מה שיתרבה מצות ומעשים טובים שלהם, כן נתרבה השגתם בתעצומת אהבה להקב"ה, שאין להן גבול למעלה אף אם אלף שנים יחיו. ובכן צדיק שעבד ה' יתברך מיום עומדו על דעתו, אף על פי כן כמו שבכל יום מוסיפים והולכין, כן אם נחשוב הימים שעברו אם קודם, אז לאחור נמצא שהיו נתמעטים והולכים ובכל יום היתה פתוחה וגרוע אהבתם בעבדות ה' יתברך, יען שאז עוד לא הייתה הבנתם וידיעתם גדולה כל כך. ואף אם לא פעלו שום עולה חס ושלום וכל היום כולו מלאו לה' ולתורתו, עם כל זה אותן קיום המצות שלהן לא הייתה כמו של עתה, אף על פי כן חשוב ומרוצה לפני ה' יתברך כאילו עשאו בכל אותן הכוונות.

וידיעים כאשר עשו ביום מיתתן כשהגיעו למעלה היותר גבוה, יען כפי אשר גדלה הבנתן גדלה האהבה שלהן, וכן לא בהן וברצונם החיסרון מה שעד עתה לא הגיע למדרגה הגבוה, כי אם הבנתם ושכלם לא היתה עוד גדולה כל כך ורחבה, ואם אנו רואים שבעלי תשובה נהפוך להם זדונות כזכויות אם שבו מאהבה, אף שבחטאם פגמו לגוף ובנשמה, ומדה טובה מרובה ממידת פורעניות, כל שכן וקל וחומר לצדיק שכל ימיו עסק בתורה ובמצות, רק הימים שעברו לא הייתה בתכלית ובכוונות הגדולה וגבוה, ומתחרט בכל יום ויום על שאתמול לא הייתה כוח שכלו חזק כל כך כשל היום, ואם היה בכוחו וודאי היה עושה כן, דהלא בכל יום מתגבר מעלה מעלה, ואיגלאי מילתא למפרע שגם אותן מצות ומעשים טובים שנעשו בכוח חלוש, אולי [אם] היה אז כוח השגתם כמו של עתה, היו נעשים בתוקף עוז ותעצומות. והנה אמנו שרה עליה השלום בוודאי היתה מוספת בכל יום ויום בצדקתה, וממילא היה נחשב לה למספר שני חיי כמו כשל מיתתה בחדא מחתא.

וזהו כתוב "שני חיי שרה ותמת שרה", כל שני חייה, אף בנערותה ובשחרותה, היו כמו "ותמת שרה", כמו מצות של יום מיתתה. ועל זה שפיר כתב רש"י ז"ל, כולן שוין לטובה. כל השנים נחשבים לה כמדריגתה היותר גבוה ומבלי הבדלות מדריגה נמוכה למדריגה גבוה. ושפיר מביא על זה  המדרש הדא הוא דכתיב "יודע ה' ימי תמימים", הרצון שימי תמימים הם תמיד "יודע ה' ", לידע ולאהוב את ה' יתברך, אז "ונחלתם לעולם תהיה".

ויש לומר עוד כוונת הפסוק "ויהיו חיי שרה" וגו' "שני חיי שרה", וכתב רש"י ז"ל כולן שוין לטובה, דלכאורה יש להבין דגבי יעקב כתיב "שבע שנים וארבעים ומאת שנה", המספר עד עשרה ברישא ואחר כך המספר הגדול, ולמה גבי שרה כתיב ברישא "מאה שנה ועשרים שנה" ואחר כך לבסוף המספר עד עשרה, דהיינו "שבע שנים".

ויובן לעניות דעתי על פי מאמר חכמינו ז"ל במסכת קידושין דף ל"ח, "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" (דברים לא) שאין תלמוד לומר "היום", מה תלמוד לומר "היום", מלמד שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום אל יום ומחודש לחודש, שנאמר (משפטים כ"ג) "את מספר ימיך אמלא". ויש להבין הלשון "ממלא", דממלא שייך אם יש דבר וחסר ממנו עד שאינו מלא, ובא אחד והשלים החסרון עד שעל ידי זה נעשה מלא, בזה שייך מילת "ממלא", יען הוא ממלא החסרון. אמנם אם אחד נותן דבר מלא שאין בו שום חסרון, לא שייך לומר שהוא ממלא אותו דבר. ובכן אם נגזר על האדם מאתו יתברך שמו כמה יהיו שני חייו, ובעל כורחו הוא חי אותו שנים כאשר גזרה חכמתו יתברך שמו, ואם כן לא היה בכאן באותן שנים שום חסרון עד שיאמר עליהם שהקב"ה ממלא, הווא ליה למימר "שהקב"ה קובע שנותיהם של צדיקים" וגו'. וגם על הפסוק "את מספר ימיך אמלא", גם כן קשה הלשון "אמלא".

ולעניות דעתי יובן על פי הניחותינו הנ"ל ועוד בתוספת נופך דכל עיקר חיותן של צדיקים להשלים עצמם לטהר ולזכך נשמותיהם, ומוסיפין והולכים מדי יום ביומו בעבדות השם תמיד למעלה במדרגה, וכל מה שמוסיפין באהבת הבורא מרגישים יותר העדר האהבה של יום אחמול, שלא היה בתכלית השלימות על כל פנים ההשתוקקות הייתה אצלם, ומפני זה לא יקופח שכרו השלם גם לשעבר, מכמו העת אשר הגיעו למדרגה היותר גדולה ומעולה. ואף על שני חיי קטנם, בעת שהיה עוללים ויונקים משעה שנולדו, אף על אלו הימים מקבלים שכרם השלם, יען הימים אלו הוליכו אותם לאותו העת ומדרגה שהשלימו עצמם, כי בלעדי אלו הימים והשנים בלתי אפשר בשום אופן כלל לעלות מעלה, והימים האלה הסיבה והגרם יסוד ושורש כל אשיותו ומהותו. ואף שלכאורה הדבר הזה הוא קצת נגד הסברא שיקבל האדם שכר על ימים ושנים שלא עסק כלל בתורה ומצות, או שיקבל שכר על הימים שעבד ה' יתברך בקצה המדרגה העליונה, עם כל זה הדבר אמת עד לעצמו אם נעיין הדק היטב במשפט הדבר.

ואתי שפיר הלשון "ממלא שנותיהם של צדיקים", אין הלשון שהקב"ה ממלא שני חייהם כמו שנים וימים שיחיו, כי אם הרצון אף שנחסר משנותיהם של צדיקים אותן הימים ושנים אשר לא עסקו בתורה ומצות כלל, כי הם לכאורה לא ימים ולא שנים, עם כל זה הקב"ה ממלא אותן השנים בתורה ומצות כאילו עסקו בהם ממש, יען אשר לא למדו לא מפני עצלתיים והתרשלותם הייתה, כי אם מחמת חסרון בינה ודעה.

וכן גבי אמנו הצדקת שרה עליה השלום הלא בעת שהייתה שבע שנים עודנה קטנה הייתה, ומובן מאליו שלא הכירה ולא הבינה עוד הטובה האמיתית, דבעת שהייתה בת עשרים הבינה יותר ויותר, אמנם עוד לא במדרגת כאשר שני חייה היו מאה שנים, כי בכל יום ויום כמובן נתווספה אצלה הידיעה. ואם כן לכאורה לא היו כולן שווין כלל, כי לעומת מה שהשיגה בת מאה שנים, נגד אותה השגה לא נחשב להשגה כלל השגתה בת עשרים, מכל שכן השגתה בת שבע שנים. אמנם לפי הנחותינו, מה שלא יכלה להשיג בימי נעורים השגה שלימה, לא מפני חטאה חס ושלום או שלא היה רצונה, רק מפני כי כן הוטבע מן הבורא כל עולמים שהאדם לפי ערך שנותיו גדלה השגתו ובינתו, ואם היה לה בשבע שנים אותה השגה של מאה שנים, הייתה בלי ספק עובדת את ה' באותה השגה גדולה, ואיגלאי מילתא למפרע שאף על שבע שני חייה תקבל שכרה כמו בת מאה שנים. ואם כן כי עיקר חיותה היה בת מאה שנים במדרגה היותר גדולה, ועל ידי אותה הכוח של חיי שרה מאה שנים, היתה וחיתה עשרים שנים, אף שאז לא הייתה עוד במדרגה גדולה. ושפיר כתב רש"י ז"ל "שני חיי שרה", כולן שוין לטובה. אף שבעיקר החיות לא היה שוין, עם כל זה שוין לטובה, יען כל ימי חייה היו טובות, אף שלא במדרגה אחת, עם כל זה שוין לקבל שכר.

(הרב נפתלי צבי שלזינגר, נר צבי, א, הספד בסוף הספר)

מיתת נשים צדקניות יותר מכפרת ממיתת אנשים צדיקים / הספד הרב נפתלי צבי שלזינגר הי"ד על אשתו – חלק א

הספד מר תאניה ואניה על הלקח ממנו מחמד נפשי ולבי, זוגתי החשובה והצנועה אשת חיל עטרת בעלה ותפארת בניה, הצדיקת הענא לאה בת חיה שרה ע"ה שנפטרה באשמורת הבוקר שבת קודש פרשת בראשית אסרו חג של סוכות שנת תרצ"ד בעיד וויען, ונקברה למחרתו ביום א' בשעה א' אחר צהרים במחלקת שומרי שבת, וקצת מזה אמרתי לפני מיטתה כפי מסת הפנאי.

במסכת מועד קטן דף כ"ח אמר רבי אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרשה פרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרה אף מיתתן של צדיקים מכפרה אמר רבי אלעזר למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת. יש לדקדק למה להגמרא להביא ב' ראיות על שמיתת צדיקים מכפרה ממיתת מרים וממיתת אהרן, בחדא לא סגי לן בתמיה. ועוד יש לדקדק דר' אמי אמר בלשונו 'לומר לך מה פרה אדומה מכפרת', ור' אלעזר לא אמר הלשון 'לומר לך', ועוד יש לדקדק דהתוספות שם בד"ה מיתת אהרן כתב בגדי כהונה דכתיב (במדבר כ') 'והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו ואהרן יאסף ומת שם'. ואם כן בחד פסוק היה להגמרא להביא מתחילה הםמוכין דרבי אלעזר דהםמוכין שלו חד פסוק ואחר כך הםמוכין של רבי אמי דהסמוכין שלו בשני פרשיות.

ואפשר לומר דהגמרא רוצה להשמיענו שבל תטעה לומר שרק מיתתן של צדיקים אנשים מכפרת יען אמרו חכמינו ז"ל (חולין ז' ע"ב) גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, וכן מה שהצדיק היה יותר ברוב המעלות והמדות בתורתו וצדקתו מחיים, לפי מדריגתו שהיה בחייו לפי ערכו גדול במיתתו, ולכן אנשי צדיקים הזכרים יוכלו להשיג בחייהן מדריגה גדולה ואמיתות הן בלימוד תורה הקדושה והן בקיום המצות, ולכן מיתתן מכפרת. לא כן נשים צדקניות לא ניתן להם אפשריות להגיע למדריגה גדולה כל כך כמו אנשים, כי הם פטורים ממצוה עשה שהזמן גרמא, ופטורים מלימוד ועסק תורה הקדושה בחייהן, הוה אמינא שמיתתן אינו מכפרת.

ולזה בא הגמרא להודיענו שלא כן הדבר, כי גם מיתתן של נשים צדקניות מכפרת, והטעם כי זולת נשים צדקניות לא היה באפשר כלל לבעליהם להשיג מדריגה גדולה כראוי, היא מנהלת צרכי הבית ועל ידי זה יש מקום לבעלה לעלות מעלה מעלה לתכלית המכוון, ובכן יש להאשה כשירה חלק בכל מה שרכש הבעל בתורה ובמצות, והוא ממש כעניין יששכר וזבולון הנודע. וזולת נשים צדקניות שמטריחות עצמן בצער גידול בנים ובעולל ויונק, היא היא הראשונה ביסוד בנין התורה של בנים, באהבתה ובחכמתה היא מגדלת ומחנכת בנים הקטנים, ומוליכות בניה באורח סלולה ביראת שמים בקטנם להיות מוכשרים לקבל עליהם עול תורה ומצות. וידוע מה שפירש היערות דבש בדרוש ח' מאמר חז"ל במסכת ברכות דף י"ז נשים במה זכיין דנטרין לגברייהו. עיין שם. ובכן בדין הוא דגם מיתת נשים צדקניות מכפרת, הא חדא.

ועוד אדרבה מיתת נשים צדקניות יותר מכפרת ממיתת אנשים צדיקים, והטעם יען ריבה הכתוב לאנשים תרי"ג מצות, וכמעט אי אפשר לשמור כולם, כל מצוה ומצוה בפרטותיה בדקדוקיה וכוונותיה, ואפילו אם מקיים כל המצות, מי יודע אם כוון לאמיתה של המצות כי רבים הם המצות. לא כן נשים דאצלם המצות המצוות עליהם מעט מספר המה, ואותן המעט ביכולתן לקיים בכל כוונותיהם. ובכן על מה שהן פטורין אין להם חיוב כלל לשמור, ומה שמחויבת הן באמת נשים צדקניות מדקדקת עליהם עד להפליא, ואם כן אדרבה לפי חיובן הן יכולין להגיע למדריגה יותר גדולה מאנשים.

ובזה אתי שפיר מה שדקדקנו בגמרא הנ"ל, ראשית רוצה להשמיענו רבי אמי ממיתת מרים שאף מיתתן של נשים צדקניות מכפרת, ורבי אלעזר דדרש ממיתת אהרן שמיתת צדיקים מכפרת ולא היה לנו סגי בחד ילפותא כיון דיש בכל אחד פנים לכאן ולכאן כמו שכתבנו, ולא הוי זה כראוי זה, כי אם היה מביא רק הילפותא ממיתת מרים, היינו אומרים שרק מיתת נשים צדקניות מכפרת ולא מיתת אנשים צדיקים, יען אנשים לא יוכלו כמעט לבוא בכל חיובי המצות שלהן בכל דקדוקי הכוונות לתכלית כל הכוונות, ואם היה לנו רק ילפותא ממיתת אהרן היינו אומרים להיפוך כנ"ל, על כן צריכים שני ילפותות, חד לנשים צדקניות וחד לאנשים צדיקים. והקדים הגמרא הילפותא שמיתת נשים צדקניות מכפרת כי יותר הסברא נותנת שמיתתן מכפרת ממה שמיתת אנשים צדיקים מכפרת, כי באמת היא במדריגה יותר גדולה מאנשים צדיקים, יען יש להם חצי שכר המצות של בעליהם על ידי שהיא עוזרתו לכך, ועל ידי זה היא שוה לבעלה. אולם יש לה עוד מצות מה שהיא מקיימת מה שאצלה מכחה, על כן במכוון הקדים הגמרא הילפותא דרבי אמי. גם מדוקדק הלשון של רבי אמי לומר לך כדי להחזיק ביתר תוקף ושאת הילפותא שהיא העיקר.

ויש להמתיק עוד כוונת רבי אמי כי לכל מצוה ומצוה יש לה טעם ידוע, זולת מצוה פרה אדומה כמו שכתוב במדרש (במדבר רבה י"ט ג') על דברי שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז') 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני', ולהשיג טעמי המצות בלתי אפשר כי אם על ידי לימוד תורה הקדושה בהעמיק עצמו האדם בעמקי ים התלמוד, וכבר ידוע מה שכתבה שהתורה הקדושה דאם האדם יודע ומבין טעם המצוה ומקיימה אין שכרו גדולה כל כך כמו השכר של האדם כשמקיים המצות בלי שום טעם ידוע, רק שכן ציותה לנו התורה הקדושה, כי כן נגזרה מאתו יתברך שמו. ואף שאדם אין משיג טעם המצוה לא יוכל לקיים המצוה בכל הכוונות הנקשרים לה, עם כל זה ערבה לה קיומו בכוונת גזרת המלך, כי הוא לא יחטיא המטרה. ובכן אנשים צדיקים שמקיימים מצות יען למדו ועסקו בתורה הקדושה אין חידוש גדול כל כך יען יודעים ומבינים טעם המצות, ואף אם הם מקיימים לא מחמת טעם הידוע אלא כמצות המלך, עם כל זה יען יודעים הטעם אם כן עשיית המצוה מובן מעצמו ודבר פשוט הוא אצלם שצריך לקיים. לא כן הנשים, שלהן לא ניתן מקום להגות בעמקי תורה הקדושה, להן מופלא בלתי נודע טעם המצות, ועם כל זה מקיימין הן המצות שלהן מטעם גזירת המלך כי כן צוה ה' יתברך, זהו מדריגה גדולה עד למאוד, והוא ממש כמצות פרה אדומה שהטעם מופלא מכל.

ואתי שפיר מה שיליף רבי אמי מסמיכות מיתת מרים לפרה אדומה, היינו מיתת נשים צדקניות לפרה אדומה, כי מדריגה אחת לשניהם כמו שמצות פרה אדומה הוא חוק בלי טעם, כן נמי קיום המצות של נשים צדקניות לא בעבור טעם המצוה.

והנה מה שפרה אדומה מכפרת עיין שם בתוספות ד"ה מה פרה אדומה פירוש על מעשה העגל, וכדאמרינן במדרש (במדבר רבה י"ט ד) משל לבן השפחה שטינף פלטרין של מלך, אומר המלך תבוא אמו ותקנח צואת בנה. ועיין שם בחידושי אגדות מהרש"א שכחב על דברי התוספות והוא דחוק שנתכווין לאותו מדרש, ומה שכתב בחידושי אגדות מהרש"א הטעם שמכפרת גם כן דחוק. אמנם לפי מה שכתבתי יבוא על נכון ופשוט הוא שפרה אדומה מכפרת יען קיום מצותיה הוא חוק בלי רשות להרהר אחרי הטעם, ואם ישראל מקיימין מצות פרה אדומה אף על פי שאין יודעין לה שום טעם, בזה גילו דעחם ורצונם שהם מקבלים עליהם עול תורה ומצות ה' מחמת גזירתו יתברך שמו, וענין זה לחוד סגי ודי לכפרה. כמו כן נמי מיתת נשים צדקניות שבחייהן נשתעבדו עצמם למצות ה' למען חפצו ורצונו יתברך שמו כן.

ויש לפרש בזה כוונת המסורה מובא בבעל הטורים פרשת ויקהל ג' פעמים 'וכל הנשים': 'וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה' (שמות ל"ה), 'וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן' (אסתר א), 'וכל הנשים העומדות קהל גדול (ירמיה מ"ד). דהנה בגמרא (תמיד ל"ב) איתא, איזהו חכם הרואה את הנולד. שם חכם לא יאות אלא על מי שמבין ומתבונן לא לבד על ההווה אלא גם על העתיד, וצריך האדם לידע את אשר לפניו לעשות, כי לא לעולם יחיה ומה יהיה יתרון לכל עמלו שיעמול תחת השמש, אם לא שעומל בתורה ובמצותיה שהוא נצחיות, ויהיה לו מזון נצחיות לעולם הנצחי. וכל מה שיותר מזדרז עצמו האדם לאסוף לעצמו הרבה מצות, כן ולעומת זה יהיו חייו מאושרים לעולם הנצחי. והא תינח אנשים שיש ביכולתם לקיים כל מצוה ה', ועל ידי זה יש בכוחם לרכוש לעצמן הון רב, אמנם מה יעשו הנשים שצימצם להם תורה הקדושה המצות שלהם ואין ידם משגת לצבור בעצמן בעולם הזה כאות נפשם, וכי על ידי זה יהיה מושבם בדיוטא התחתונית, לא כן הדבר אלא כמו שכתבתי אם הן עוזרות באמת ובתמים בכל מאמצי כוחן את בעליהם שיכלו להשיג מדריגה האמיתות וכל מגמתה וחפצה הוא רק שבעלה ובניה יעסקו בתורה ובמצות, והיא עוזרתן ומסייען לכך, ובלתי תמיכתה לא היה אפשר להם לבוא לכך, האופן כזה הוא בשותפות ממש עמהם וכאילו היא בעצמה השלימה עצמה בכל וכל. וידוע מספרים הקדושים שעולם הזה הוא עולם ההולך, הרצון שיש ביכולת האדם לילך מעלה מעלה בסולם העולה בית ה' על ידי קיום התורה והמצות. לא כן לאחר שמת נעשה חפשי מן המצוה הוא במדריגת עומד, שם בעולם הבא אין יכול להגיע למדריגה יותר גבוהה ממה שהכין לעצמו בעולם הזה.

וזה כוונת המסורה. 'וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה', שחכמות הן ורואין מה שעתיד לבא להן לעולם הבא, ושם אי אפשר לחיות רק עם תורה ומצות שהכינו לעצמן בעולם הזה, וזה אי אפשר להן בכל וכל, יען מעט מאוד מספר המצות שלהן, ונשים חכמות האלה, על כן 'וכל הנשים יתנו יקר לבעליהם', עוזרהו ומסייעו לבעליהם בקיום המצוה שלהן, ועל ידי זה 'וכל הנשים' אף ש'עומדות' בעולם הבא, שהן בבחינת 'עומדות', עם כל זה 'קהל גדול', יש להם קהל גדול תורה ומצות על ידי שגרמו לבעליהם שהשלימו עצמו, בזה נחשב כאילו הן בעצמן עסקו בהן.

ובעיקר הדבר מה שרבי אמי מסמיך מיתת מרים לפרה אדומה וכו', יש לומר הטעם דמצות פרה אדומה ידוע שהוא חוק מופלא ובלי להשיג טעמו, כמו שאמר הכתוב (במדבר יט) "זאת חוקת התורה", ואופן עשייתה מתחילה ועד סוף ותכלית עשייתה מכוסה ונעלם מעין ושכל כל איש. רק זאת ידוע לנו שמכפרת, כמו שכתוב  כמו שכתב החא"ג "כפרה כתיב בה כקדשים", כי תכלית עשייתה לאפרה הוא ומאפרה היה מזין כל טמא לנפש, כל הבא לאוהל המת או נגע במת מטמא. ואפשר לרמוז דבראיית אדם המת, החי יתן אל לבו כי סוף כל האדם למות, ובעל כורחך אתה מת. אוחזת האדם פחד ועצבון, כיון שאחריתו יהיה לעפר רימה ותולעה, ומה יתרון בכל עמלו שיעמול ומחשבתו אחוז בעבותות הדאגה ויגון ומש ששון ושמחה. ובכן כמעט מן הנמנע הוא לעבוד עבודתו, עבודת ה', עבודה תמה וברורה. ולא לחנם אמרו חכמינו ז"ל (ברכות יז:) אונן פטור מכל המצות עשה, יען כוונתו ומחשבתו אי אפשר להיות בתכלית המכוון.

וזה הרמז שמת מטמא פנימיות האדם עושה אצלו רושם גדול ומפגל אישיותו שבעה ימים, כי ימי שנותינו שבעים שנה. וקיום מצוה ה' יתברך צריכה שתהא בשמחה ולא מתוך עצבות, כמו שאמר הכתוב (תהלים ק') "עבדו את ה' בשמחה". ועל כן גזרה חכמתו יתברך שמו ויתעלה להזות על הטמא מת מאפר פרה אדומה לטהרתו, הרצון כמו שפרה אדומה חוק בלי טעם ואין לנו רשות להרהר אחריה ומוכרחים לכוף ולשעבד עצמינו תחת עול מצותיו, אף אם הדבר נגד שכלינו טמיר ונעלם משכל אדם, חומר משותף בזוהמת הגוף, כן גם טמא למת לא יעלה על דעת האדם אם לפי שכלו והבנתו הוא כחס ושלום מתרעם על מידותיו של הקב"ה, וכחס ושלום עביד הקב"ה דינא בלא דינא על מה זה ולמה טרף צעירה בימים בעודה באבה בדמי ימיה קטף שושנה בעת פרחה וריחה נודפת למרחקים לששון ולרוב נחת לכל מכיריה, הרס מבצרי בנות יהודה ולא חמל על עוללים וטפים שנשארו בלי משענה.

ולכן בא הציווי להזות אפר פרה אדומה להזות על האדם טמא ברוח עשתונותיו, להזות עליו להקיצו לעוררו דייקא מן אפר פרה אדומה, כי כן גזרה חכמתו יתברך שמו, אין לך רשות להרהר אחריה. אף אם אין דעתך ושכלך משגת הדבר, להזות מן אפר פרה אדומה, לרמז לנו כי רואה הנך אפר פרה אדומה, כן עפר אתה ואל עפר תשוב. ובכן אתי שפיר שפרה אדומה מכפרת, יען שעל ידי זה הוא מוכרח לשעבד עצמו תחת גזירותיו של הקב"ה, יען הוא חוק, כן נמי מיתת צדיקים, אף שהוא נגד שכל האדם, מכפרת, הרצון הוא מצדיק על עצמו ענין המיתה, אף אם הוא מיתת צדיקים אז הוא מכפרת.

כתיב "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה וגו' שני חיי שרה" (בראשית כג), ומדקדק רש"י ז"ל על שהכפיל "שני חיי שרה", דהלא פתח הקרא "ויהיו חיי שרה". ולולי דבריו הקדושים אפשר לומר דהנה איתא במדרש רבה (פרשה נ"ח) על "ויהיו חיי שרה", הדא הוא דכתיב (תהלים לז) "יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה".

ויש לומר ההמשך דהנה שלמה המלך עליו השלום אמר (בקהלת ד) "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה". הכוונה על פי מה שפירש הש"ך על התורה בפרשת פנחס הפסוק (במדבר כו) "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו", "לרב" אם למדת תורה הרבה עסקת וקיימת מצות הרבה אזי "תרבה נחלתו" בעולם הבא. "ולמעט", היינו מי שלא עסק בתורה ובמצות אלא מעט, אזי "תמעיט נחלתו" בעולם הבא, יקבל רק מעט נחלה כשחושבים אשר טרח בערב שבת יאכל בשבת.


הרב נפתלי צבי שלזינגר. נולד בשנת תרנ"ה.

אביו, הרב יהודה אריה (לייבוש) שלזינגר שהיה שו"ב ומו"צ בקאללא ובקהילות נוספות. הוא פעל רבות לחיזוק התורה והיהדות וזכה לבנות 16 מקוואות. הוא  ונפטר בכ"ה באלול תרפ"ב (1922) בהיותו בן 58.

אמו, מרת רייכל בת ר' יוסף סופר דושינסקי, נפטרה בכ"ה באייר תרע"ט (1919).

הרב נפתלי צבי, למד בצעירותו בישיבת פרשבורג, והיה ראש וגבאי ל'חברה חריפות', וקיבל היתר הוראה מבית הדין של פרשבורג. לאחר תום מלחמת העולם הראשונה נשא לעיר סובאטיצה שביגוסלביה ונשא לאשה את מרת הענא לאה בת הרב חיים צבי וייס, שנפטרה באיסור חג, בכ"ד בתשרי תרצ"ד (1933). הספדו של הרב נפתלי צבי עליה מובא כאן למעלה. בזיווג שני נשא את מרת שרה בת הרב שמחה ומרת מאטל.

אף שהיה גאון חריף ובקי, ולמד הרבה תורה וחידש בה חידושים רבים ומעמיקים, לא נשא בתפקיד רבני והתפרנס בעמל רב מיגיע כפיו במסחר בחלק מהיום. אף שהיה טרוד על המחיה ועל הכלכלה, היו כל מחשבותיו בתורה. בזמנו הפנוי למד תורה עם בחורים ועם בעלי הבתים, וייסד "חברה ש"ס". בהזדמנויות רבות, ובייחוד בשבתות, היו מכבדים אותו לשאת דרשות, המלאות דברי מוסר ויראת שמים.

מחמת דוחק הפרנסה, עבר בשנת תרצ"ב (1932) לעיר נייזאץ (אויווידעק/ נובי סאד), ובנה שם מקווה טהרה.

בשנת תש"א (1941) כבשו הונגרים את האזור, עם הכיבוש ההונגרי ב-1941 מנתה הקהילה היהודית כ-4,100 נפש מתוך אוכלוסייה כוללת של כ-80,000 נפש. הקהילה הושמדה במספר שלבים, בתחילה על ידי ההונגרים ואחר כך על ידי הנאצים. ההונגרים החלו בגל של מעצרים אקראיים, עינויים ורצח של יהודים בודדים. הגברים מגיל עשרים ועד חמישים נלקחו לעבודת כפייה מפרכת. הרב נלקח לעבודת כפייה ולא היה מסוגל לפרנס את משפחתו. בשל מצב המלחמה בין רוסיה והונגריה, נאסר הרב לאחר שקיבל מכתב מאחיו ר' ישראל שהיה בקייב תחת השלטון הרוסי, בחשד שיש לו קשרים עם הרוסים.

קרוביו ביקשו לקרוא לבנו, ר' יהודה אריה שלמד בבית מדרשו של הרב אליעזר יעקב רוזניץ בעיר זענטא, על מנת שיסייע בפרנסת המשפחה הרעבה בשעה מצוקתה, אך למרות ההפצרות הרבות שיסכים לכך, התנגד לכך הרב נפתלי צבי בתוקף, ואמר: "חס ושלום, בני לא יבוא לביתי בשום אופן שבעולם, כי הוא צריך ללמוד תורה. וגם אל תגידו לו כלום מצרת נפשי שאני אסור בבית האסורים, כי אז לא יהיה לבו נכון ללמוד בהרחבת הדעת". לאחר מספר שבועות, עם שחרורו ממאסרו כתב לבנו שישאר בימים הנוראים בעיר זאנטא, בה יש לו חברים ללמוד איתם תורה, ויגיע רק לחג הסוכות. כשהגיע הבן לביקור, לא זיהה את אביו מרוב בצרות שסבל בבית האסורים. מיד לאחר סוכות שלח אותו אביו חזרה ללמוד תורה בעיר זענטא. הרב ליווה את בנו לתחנת הרכבת, וביקש ממנו שילמד בהתמדה. היו אלו הדברים האחרונים ששמע הבן מאביו.

תקריות בין כוחות פרטיזנים לחיילים הונגרים וגרמנים בשלהי 1941 ותחילת 1942 שימשו תירוץ לביצוע טבח באזור. על העיר הוטל עוצר מלא, וחיילים ושוטרים הונגרים עברו בין בתי היהודים והסרבים, בזזו אותם, עצרו ורצחו עשרות מיושביהם. בלילה השלישי למבצע, בערב שבת, ה' בשבט תש"ב (1942), נשלחו יהודי נייזאץ וסרבים אל גדת הדנובה, שם סודרו בשורות ונורו למוות בטבח ההמוני בנאבי סאד. גופותיהם הושלכו לתוך הנהר הקפוא. בין הנרצחים היו הרב נפתלי צבי, רעייתו שרה (מזיווג שני) ושתי בנותיו, חיה שרה ורייכל, הי"ד.

בנו, הרב יהודה אריה, שרד את השואה. לאחר רציחת בני משפחתו נסע הרב יהודה אריה לקהילת פאפא, שם היה תלמידו של רבי יוסף גרינוואלד אדמו"ר ואב"ד פאפא. בכ"ב בסיון תש"ד, הוא נשלח לעבודות כפייה בחזית, ועבר צרות ותלאות. אחר כך נלקח לבודפסט, שם שהה מספר חודשים. בפסח תש"ה הוא הלך בצעדה ממושכת, וניצל מירי שכוון אליו. הוא שוחרר ביום ב' של חול המועד פסח, אך נדרס בידי משאית רוסית, אושפז ועבר מספר ניתוחים. לאחר מספר שבועות חזר לקהילת פאפא ובירך 'הגומל'. לימים עלה מארה"ב לירושלים ונפטר שם בט"ז בתשרי תשע"ד (1913).

הרב נפתלי צבי כתב חידושים על התורה ועל המועדים, על פרקי אבות, דרשות ופלפולים עמוקים בסוגיות הש"ס. הוא גם ניהל תכתובת עם הרבה מגדולי דורו, ובהם רבי אליעזר דייטש אב"ד באניהד ורבי מאיר אריק אב"ד בוטשאטש, עם רבני יגוסלביה ודייני פרשבורג. רוב חידושיו אבדו בשואה, ושרדו רק מעט חיבורים, שנמצאו ביוגסלביה לאחר המלחמה על ידי גיסו הרב אליעזר וייס.

חידושיו יצאו לאור בספר "נר צבי" בהוצאת בנו, הרב יהודה אריה. ובשנת תשע"ט יצאו לאור על ידי נכד המחבר.

תמונת האנדרטה לזכר חללי הטבח בנובי סאד לקוחה מתוך ויקיפדיה, והועלתה לשם ע"י Itaygur.

חיוב על כל אדם לזכור ולא לשכוח חורבן בית המקדש / הרב חיים פוטרניק הי"ד

ישמחו השלמים ויגילו היראים והחרדים ומשתוקקים לדבר ה' ותורתו ועבודתו הקדושה בהגלות פנינים יקרים מאירים כספירים מפלאות תמים דעים המפוזרים בש"ס ומדרשים ובספרן של צדיקים ויראים, אשר כל עובר עליהם ישתומם על המראה לומר עליהם ראה זה חדש הוא. וכל איש עמוס התלאות אשר אין עתו בידו לקיים נטיות עסק התורה כמאמר הכתוב 'והגית בו יומם ולילה' כפשוטו, ואפי לקבוע עתים לתורה אין בידו מחמת כמה חבילי טרדין המונעים אותו, עם כל זה מלתא חדתא איידי דחביבי יעשוק לו בכל יום זמן קט לעסוק בהם, ובזה יקיים מצות עסק התורה בכל יום, כי כולם נתנו מסיני, כדאיתא במסכת סופרים פרק ט"ז, פנים בפנים דבר ה' וגו', פנים תרי, בפנים הא ד' אפין, מקרא משנה הלכות ואגדות, הרי מפורש שגם האגדות המה מסיני. וכן אמרו חז"ל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נתנה למשה בסיני. ועיין בספר חסד לאברהם [מעין ד' נהר י"ב] שכתב מי שיש בידו משנה ותלמוד עם המקרא נקרא בזוהר הקדוש [פרשת ויקרא] עם הארץ דאורייתא כיון שאין בידו אגדה, [עיין בפנים ערך תורה] ועיין בחינוך פרשת עקב סימן תל"ד בשם ספרי 'ולדבקה בו' למד דברי אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. ובאבות דרבי נתן אמרו כל מי שלמד הלכה ואין בידו מדרש אגדה, לא טעם יראת שמים. ובהיות כי טבעת בני אדם אינם שוים, יש בני אדם שרצונם וחפצם בהלכה יותר מבאגדה, ויש להיפך שמוצא קורת רוח באגדה יותר מבהלכה, וכדומה, וכדאיתא בש"ס [בבא קמא דף ס ע"ב] יתיב רבי אמי ורבי אסי קמיה דרבי יצחק נפחא. מר אמר לימא מר שמעתתא ומר אמר לימא מר אגדתא. פתח למימר אגדתא ולא שבק מר, פתח למימר שמעתתא ולא שבק מר וכו', אמר להם אי הכי אימא ליכו מלתא דשויא לתרווייכו. עיין שם.

ועל זה תמכתי יסודותי ועברתי בין האמרים, אמרי קודש, ללקט אורות מכל עניני לימוד בעזרת ה' יתברך חיבור גדול מלא על כל גדותיו אמרות טהורות ממקום קדוש יהלכון, הן בהלכה והן באגדה וחסידות ומוסר, כדי שיהיה דבר השווה לכל נפש. ואגב אורחא טרחתי לעשות אזנים לתורה לחלק העניינים איש על דגלו באותיות לבית אבותם, כדי להקל על המעיין שימצא מבוקשו בלי חיפוש, והכל ערכתי כשלחן ערוך בכ"מ מטעמים כל ערך וערך באותיות השייך להם. ומעתה קחו ברכה אל בתיכם ואל תחוסו על כספכם כי מפז ומפנינים יקרה. וקראתי שם הספר 'ילקוט הפלאות', כי הוא בגימטריא של שמי ושם אבי ז"ל חיים בן ישכר בעריש שעולה במספר קטן מ"ח עם הכולל של הד' תיבות, והגם שבספר חרידים [סימן שס"ז] כתב שאין ראוי להמחבר לרשום שמו בספרו, עם כל זה בדרך גימטריא מותר, וכמו שכתב בפירוש אזולאי בריש הספר חרדים שקרא מורו 'ספר חסידים' שהוא בגימטריא זה יהודה שמואל, לרמוז שמו ושם אביו. וכבר הארכתי בזה בפנים הספר בערך 'ספר' והראתי לדעת שזה נובע מהתנחומא שמשה רבינו עליו השלום רמז שמו בתורה בדרך גימטריא והוא להשמיענו זאת שבדרך גימטריא מותר. ועוד טעם שני כי מלת פלא מורה על מלתא דתמיה, דהיינו דבר חדש שאין מצוי תמיד בדרך הטבע והוא לאחדים עם מלת 'נס', כמו שכתוב 'נס ופלא', כי נס הוא מלשון הרמה [עיין בחיבורי ערוך החדש בערך נס ב'] דהיינו שמורם מדרך הטבע, כן כל דבר חדש יכונה בשם 'פלא', כי הוא מלתא דתמיה שלא מורגל עוד בזה.

ומלתא דתמיהא אגב דאתא לידן נימא ביה מלתא, הנה הרב מהר"ם שיף ז"ל בהקדמתו העיר במה שאמרו חז"ל [סנהדרין קי"א] חבל על דאבדין ולא משתכחין, שהוא לכאורה כפל לשון. ופירש הגאון ז"ל על פי מה דאמרינן בגמרא גדולה מיתת תלמידי חכמים כפלים כחורבן בית המקדש, דאלו בחורבן בית המקדש כתיב 'ותרד פלאים' ואלו במיתת תלמידי חכמים כתיב 'הנני יוסיף להפליא וגו' הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו'. ובחולין [ע"ה] איתא אמר אביי הכל מודים דקלוט בן קלוטה בן פקועה דמותר, מאי טעמא, תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי. ולפי זה הכי פירוש חבל על דאבדין ולא משתכחין מלב, דהיינו התלמידי חכמים שאין משתכחין לעולם מן הלב, דכתיב בהו 'הפלא ופלא', דהיינו תרי תמיהי דמדכר דכירי. עד כאן דבריו. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.

ועל פי זה אמרתי ליישב קושית העולם, הובא בשל"ה הקדוש [חלק ג דרוש צאן יוסף] בפרשת וישב בפסוק 'וימאן להתנחם', ופירש רש"י ז"ל משום שאין מקבלין תנחומין על החי, וסבר שמת. ומקשין העולם מדוע לא ידע יעקב מזה שהוא חי, מדלא קבל תנחומין. עיין שם בהג"ה כמה תירוצים. ולהנ"ל שפיר מתורץ כמין חומר, שיעקב סבר דמשום הכי אינו מקבל תנחומין, משום שהוא תלמיד חכם וצדיק, והצדיקים אין משתכחין מן הלב, דכתיב בהו תרי תמיהי. אבל אנן בדידן ממילא נודע דלאו משום זה לא קבל יעקב תנחומין, שהרי היה חי, על כן שפיר מצינו למידק מזה שאין מקבלין תנחומין על החי וכו'. והנה לענייננו מצינן למילף מש"ס חולין הנ"ל דכל דבר חדש שתמיה בעיני האדם, מדבר דכירי ואינו שוכח. וזה סגולת החיבור הזה, שכל הדברים המובאים בו כולן יעידון ויגידון שהמה חדשים, וכל הקורא בו ימצאו הדברים קן בלבבו מלשכחן. ואף על פי שבגט שם אמרו, תרי תמיהי מכל מקום הרי יש שם ב' לשונות, ובלשון ראשון אמר אביי גם בחד תמיה מדכר דכירי, וכן הוא פסק ההלכה ביורה דעה [סימן י"ג סעיף ב] כלשון ראשון, ואגב אורחא נלמד מזה דלפי פסק ההלכה החיוב על כל אדם לזכור ולא לשכוח חורבן בית המקדש, אף על פי שכתוב בו רק חד פלא. יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן.

(הקדמת המחבר, ילקוט הפלאות)

הרב חיים פוטרניק, נולד בבוקובסק בי"ד בכסלו תרכ"ג (05.12.1862) לאביו ר' ישכר בריש, במשפחה של צאצאי רבי לוי יצחק מברדיטשוב. היה תלמיד חכם מופלג בכל מקצועות התורה, חריף ובקי, העמיד תלמידים, ליקט וחיבר חידושים והעלה אותם על הכתב לזיכוי הרבים. בתחילת מלחמת העולם הראשונה עבר לקרקוב וחי בצמצום כשתורתו אמנותו.

מחבר הספרים "סיפורים חדשים ואמתיים" (מונקאטש, תרס"ט), "ערוך החדש, ערך חיים, ערכי המקראות" (סנוק, תרע"ב) לביאור מילות זרות בש"ס ובמדרשים, "נר מצוה" (סאנק, תרע"ג) על סדר הדלקת נר חנוכה עם תפילות ונספחים, לביאור מילות זרות בתנ"ך, וספר "ילקוט הפלאות" א (בלגוריי, תרצ"ח) – ליקוט מדרשים ודברי מוסר, קבלה וחסידות על סדר ערכי האותיות.

ספריו עוטרו בהסכמות רבות. בהסכמת הרב נחום וידנפלד הי"ד לספר "ילקוט הפלאות" מוזכר הספר "מים חיים" על סוגיות הש"ס שחיבר הרב חיים פוטרניק הי"ד ובשנת תרצ"ח היה עדיין בכתב יד, ספר זה אבד בשואה. לספר צורף קונטרס 'דברי מנחם' מאת ידידו הרב מנחם מנדל זלטנרייך הי"ד שסייע במימון הוצאת הספר לאור.

מכתבים אליו מופיעים באמרי יושר (ח"ב, פג), בית פינחס (ח"ב, כד-כה), דובב מישרים (א, כח), מהרש"ם (ח"ו, עא) ומנחת יחיאל (ח"ג, מז, קז).

בהקדמת ספרו "ילקוט הפלאות" מזכיר המחבר את בנו הרב משה פנחס שהיה אביו של "היקר המופלג בתורה וחסידות החריף ובקי ישכר בעריש שליט"א" ושל אחיותיו.

לאחר פטירת אשתו עבר הרב לגור בבית בתו מרת פיגא צירל, שם המשיך לעסוק בתורה ולחדש חידושי תורה בהלכה, באגדה ובפלפול.

במפקד שערכו כוחות הכיבוש הנאצים בשנת תש"א (1941) מופיע שמו של הרב פוטרניק, הוא נספה בשואה בשנת תש"ב (1942) לערך.

הערה: את תאריך הלידה של הרב פוטרניק לקחתי מתוך המפקד שנערך בשנת 1941, יש לציין שבמאורי גליציה חלק ד עמו' 25-26 העריך שנולד בסביבות שנת תר"ם.

1 2 3 4 5 20