קטגוריה: 1. בראשית

הכתוב אומר "ויחלום (יעקב) והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו והנה ה' ניצב עליו". ומפרשים חז"ל: "עולים ומסתכלים בדיוקנו של מעלה, ויורדים ומסתכלים בדיוקנו של מטה (בדמות יעקב, רש"י). בעי לסכוניה (מחמת קנאה, רש"י), מיד 'והנה ה' ניצב עליו', אמר רבי שמעון בן לקיש: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כאדם שמניף על בנו (במגיפה להצילו מן השרב, רש"י)".

ומכאן רואים שגדולתו של יעקב דומה ממש לאלקים, כביכול, עד שמלאכי עליון היו משתוקקים להסתכל בדמותו ועולים ויורדים ממטה למעלה וממעלה למטה כדי להיווכח על הדמיון שבין דיוקנו לבין דיוקנו של אלקים, כביכול. ולא עוד אלא שהיו המלאכים מקנאים בו על מעלתו זו, וקנאתם הגיעה לשיעור כזה שרצו להתנקש בחייו, והקב"ה בכבודו ובעצמו התייצב על ידו לשמור עליו תוך שנתו שלא יפגעו בו, והעמיד את עצמו, כביכול] במצב של אב הניצב על בנו בשעת שנתו ומחזיק מניפה בידו ומשיב עליו רוח קרירה כדי שהשרב לא יציק לו.

חז"ל ממשילים עוד משל על מעמד זה של הקב"ה, כביכול, כלפי יעקב: "משל לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה והיו זבובים שוכנים עליו. וכיון שבאה מינקתו ושחה עליו ברחו מעליו. כן בתחילה 'והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו', מכיון שנתגלה עליו הקב"ה ברחו מעליו". כלומר, שהקב"ה נהג כלפי יעקב כאדם העומד על גבי בנו הישן ומגרש את הזבובים מעליו. תיאור זה מופלא למאוד, ואמנם אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו.

ומכאן יש ללמוד על עליונותו של האדם, לאיזה שיא בכוחו להגיע ומה רבה רוממותו ושגיבותו. ועליונות זו טבועה בכל אדם ללא יוצא מהכלל, כי הרי על כל אחד ואחד להתמודד להשיג אותה הדרגה של האבות, כדברי חז"ל, שחייב אדם אמר לומר: "מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב".

בפרקי שיר השירים מופיעים תיאורים מופלאים שמכוונים להדר תפארתם ורוממותם של ישראל ולחביבותו של הקב"ה כלפיהם. ירמיהו קבע לישראל את התואר: "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך", ופירשו חז"ל: "וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד, והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל: כגפן, שנאמר: 'גפן ממצרים תסיע'; כתאנה, שנאמר: 'כבכורה בתאנה בראשיתה'; כתמר, שנאמר: 'זאת קומתך דמתה לתמר'; כארז, שנאמר: 'כארז בלבנון ישגה'; כאגוז, שנאמר: 'אל גינת אגוז ירדתי'; וקראן בכל מיני שלחין, שנאמר: 'שלחיך פרדס רימונים' וכו', ומה ראה ירמיהו למשול ישראל לזית וכו', אלא כשם שהשמן אפילו אתה מערבו בכל המשקין שבעולם הוא נתון למעלה מהן, כן ישראל בשעה שהם עושים רצונו של המקום נצבים למעלה מעכו"ם, שנאמר: 'ונתנך ה' אלוקיך עליון על כל גויי הארץ', הוי 'זית רענן יפה פרי תואר'. יש להרחיב את הדיבור על תיאורם של כל האילנות הנאים ומשובחים האלה שנמשלו להם ישראל, ובמיוחד על התואר "זית רענן יפה פרי תואר" שקרא להם ה', מחמת שבחם של ישראל, תפארתם וחביבותם. כמה נשגב הוא האדם בכלל, וכמה עליון הוא האדם מישראל בפרט.

אך מהעבר השני של המטבע, נגלים צדדי החולשה שבאדם, לרבות האישים העליונים ביותר. חז"ל אומרים: "למה אמר הקב"ה לאברהם אבינו לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך", משום "שהוצרך להיזהר מחברת אנשי דורו הרשעים" וכו', ועל כן באו אליו דברי ה' יתברך "שיתרחק מהם ואל יתלכלך עמהם". וזהו שתפש לשון: "לך לך", רמז ללכלוך. ודורשים עליו משל: "למה הדבר דומה? לאדם שנכנס לחנותו של בשם וקלט ריח הבשמים, כשיצר כל בגדיו מבושמים". וכך להיפך, כשנכנס לחנותו של בורסקי, בגדיו קולטים ריחות רעים. "וזהו שאמר החכם: "הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע".

כמה מפליאים הם הדברים האלה. אברהם אבינו חלק על כל אנשי דורו והיה הראשון שבא מדעת עצמו לידי הכרת הבורא; הוא נלחם בעובדי האלילים ומרד בנמרוד עד שהפילו לכבשן האש באור כשדים; הוא הקריב נפשו לשם הפצת האמונה בה' ועמד איתן ויחידי כנגד כל העולם, עד שחז"ל אמרו עליו: "אברהם העברי – כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד". והנה למרות כל זה, גילה לו הקב"ה שהוא עלול להימשך אחרי אנשי דורו הרשעים ולהתלכלך עמהם, ועליו לעזוב אותם ולברוח לארץ רחוקה. אנחנו מבינים עניין של השפעה אצל אנשים רגילים, אבל לגבי אברהם אבינו, תקיף העולם, "האדם הגדול בענקים", כלום תיתכן אצלו המשכה אחרי אחרים, ובעוד שהוא בעצמו נלחם נגדם? אלא מכאן יש להסיק שהאישים הגדולים ביותר, למרות שהם עומדים במדרגותיהם על יד ה"תו" שלהם, הרי באותו זמן הם גם עומדים על יד ה"אלף" שלנו, ונמצאים בסכנה לסטות אחרי עניינים הנפשעים והחמורים ביותר, באותה המידה שנמצאים אנחנו בשפלותנו.

נמצאנו למדים, שמצד אחד, משימות עליונות מוטלות על כל אדם באשר הוא תבנית דיוקנו של מעלה, (צלם אלקים); ומצד שני – כמה כל אחד, באיזו מדריגה שיהיה, חייב להיזהר מהסטיות הגרועות ביותר. ושתי השיטות, איפוא, נכונות ואלו ואלו דברי אלקים חיים.

(תנועת המוסר, ה', דוגמה לתוכן אחת משיחותיו של הרב פונדילר, עמ' 326-330)

הרב שמואל פונדילר, "ר' שמואל ברזינר", מגדולי תלמידי הסבא מסלובודקה, מראשי תנועת המוסר בדורו, נולד בשנת תרל"ה (1875) בברזין, מחוז בויברוסק פלך מינסק, לאביו הרב יצחק ולאמו מרת הינדה פונדילר. עוד בילדותו הזדמן פעם לעיירתו ר' ישראל מסלנט וברכו שיזכה לגדול בתורה. מילדותו ניכר בכישרונותיו המצוינים, בחכמתו ובפיקחותו, ונשלח ללמוד בישיבת סלובודקה. בראשות הישיבה עמד רבי איצל מפוניבז', והמשגיח הרוחני היה רבי נתן צבי פינקל,הסבא מסלובודקה. הרב שמואל למד את יסודות תורת המוסר המעשית ואת גישתה לחיי המעשה אצל רבו, הרב, ה"סבא מסלובודקה", ולמד את תורת המוסר העיונית המעמיקה חקר בכוחות נפש האדם אצל רבו, הרב שמחה זיסל זיו, ב"תלמוד תורה" בקלם. בהיותו בקלם נשא לאשה את מרת שיינה בת ר' צבי שפיר, שהיה סוחר ברזל וסמך את חותנו על שולחנו, כדי יוכל להמשיך את התמדתו בלימודיו.

בשנת תרס"ב (1902) מונה למנהל הרוחני בישיבת סלוצק, בשנת תרס"ו (1906) מונה לרוחני בישיבת טלז, שם התמודד עם תלמידים שהתנגדו לשיטת המוסר שארגנו התקוממות, בשיחותיו וברעיונותיו המופלאים, ביחס אישי לכל תלמיד, בפיקחות ובנועם הליכותיו. ובשנת תרס"ח (1908) שלחו ה"סבא" לכהן כמשפיע מוסרי בישיבת מיר. הוא נסמך להוראה בידו הגאון הרב יחיאל מיכל אפשטיין מנווהרדוק בעל "ערוך השולחן" ומונה משנת תרע"ב  (1912) להיות רב בעיירה ווארז'ן, הסמוכה לממל. משנת תרע"ד (1914), עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזר כפליט לעירו ברזין ושימש שם כרב העדה. בשנת תרפ"ג (1923) מונה לאב"ד ריטובה, ניהל שם ישיבה וכיהן שם עד ליומו האחרון. הישיבה בריטובה היתה למרכז תורה מפואר שבו למדו מאות תלמידים מהעיר ומעיירות הסביבה הקרובות והרחוקות. הוא הנחה את בני הישיבה לשים לב בייחוד להנהגתם הרוחנית, נכונה ונאה, הראויה לבן תורה, שרק על ידה ניתן להשפיע גם על הסביבה. הוא דרש מבני ישיבה להיראות כבני אדם, וטען שכבוד התורה וכבוד שמים מתרבים כאשר בני הישיבה הינם מלובשים בגדים מהודרים ומגוהצים וצועדים בקומה זקופה שלווים ומתונים.

הרב שמואל קנה ידיעות עצומות בש"ס, סלל לעצמו דרך מקורית ועצמאית בעולם הישיבות וחינך דורות רבים של בני תורה במרכזי התורה המפורסמים בליטא. הוא התפרסם בכל רחבי ליטא כאישיות מזהירה, כמשגיח רוחני נעלה, כבעל הוראה מובהק ובקי בפוסקים. הוא ניהל את קהילת ריטובה בחכמה ובדעת והיה אהוב ומכובד על כל שכבות העיירה. מסר לפני תלמידי הישיבה שיעורים בגפ"ת ושיחות מוסר, ובלבני עירו היה דורש דרשות נפלאות, בהירות ועמוקות. למרות שלא היו לו בנים, היה גאון בתורה ובחכמת הנפש, הבין מאוד לנפש הילדים והקדיש את זמנו ומרצו לחינוכם של ילדי ישראל, מתוך אהבה רבה. פעם הרחיק מורה שנהג בהקפדה יתירה כלפי תלמידיו. אהבת הבריות היתה טבועה בו, ובכל פעולותיו הגדולות לחיזוק התורה והדת, הזהיר שלא לאחוז בדרכי מלחמה ובאמצעים תוקפניים, שאינם צדה יהודית והם מביאים לידי שנאת חנם. בימים הנוראים היה עובר לפני התיבה ומתפלל בהתרגשות רבה, בעבודה בכל הלב.

הרב שמואל היה דבוק באהבת ארץ ישראל וביקש לעלות לארץ ולשמש שם משגיח רוחני בקרבת מורו הגדול, ה"סבא". לאחר פטירת הסבא מסלובודקה זצ"ל, בשנת תרפ"ז (1927) היו כל בני הישיבה שבורים ורצוצים. התדהמה הייתה גדולה והם לא ידעו איך ממשיכים הלאה. הרב שמואל פונדילר נתן בישיבה כמה שיחות עידוד וחיזוק. הוא קיבץ חבורת בחורים ועלה איתם לעליה שבה היה יושב הסבא ושוחח עמם על הרבה עניינים. בין הדברים סיפר שפעם כינס הסבא את כל גדולי המוסר שבישיבה, ואמר להם לומדים כבר זמן ארוך והגעתם לדרגה מסוימת בתורה ובמוסר, ברצוני  שתאמרו לי בקיצור מהי מהות המוסר. וכל אחד אמר מערכות שלמות לפי ערכו. אבל הסבא אמר להם אני רוצה ללמד לתלמידיי דרך קצרה, ולכן רוצה שתסכמו במילים קצרות. ולא הצליחו. עד שהוא קם בעצמו ואמר שהנקודה המרכזית של מוסר היא "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור", ואידך זיל וגמור.

בחורף תרפ"ח (1928) הגיע הרב פונדילר לארץ לבחון את האפשרות לפתוח ישיבה בתל אביב, לכהן כמשגיח רוחני בישיבת חברון לאחר פטירת ר' ליב חסמן, ולכהן כרב של פתח תקווה. בכל יום שישי היה שולח לרבנית מברק  ובו ברכת "שבתא טבא". בהיותו בארץ השמיע  שיחות רבות לפני הבחורים בישיבת חברון. בטרם החליט סופית פרצו מאורעות תרפ"ט, בה נרצחו עשרות מתלמידי ישיבת חברון, והתוכניות לייסוד ישיבה נוספת נדחו לפי שעה. בשנת תרצ"ז (1937) כתב לרב אהרן בן ציון שורין (שהיה אז תלמיד ישיבה בפתח תקווה) על תקוותו לעלות לארץ, אך קשים שונים מנעו את עלייתו. בפרוץ מלחמת העולם השנייה ספחו הסובייטים את ליטא. בשנת ת"ש (1940) הוזמן הרב שמואל לעמוד בראש "היכל התלמוד" בתל אביב והתכונן לעלות לארץ, אך לא זכה לממש את רצונו העז לעלות לארץ לעת זקנותו.

ב 23.6.1941, כ"ח בסיוון תש"א, מיד עם תחילת מבצע ברברוסה, נכבשה ריטובה בידי הגרמנים. רב העיר, הרב פונדילר, ויהודים נוספים עונו בידי הגרמנים ובידי ליטאים ששיתפו איתם פעולה. הם הרבו להתעלל בייחוד ברב. הם אספו את היהודים לבית המדרש, הוציאו את ספר התורה מארון הקודש ודרשו מהרב לקרוע ולשרוף אותו. הרב קיבל התקף לב ונפטר על אתר. בית המדרש הועלה באש, וגופתו של הרב נקברה בחצר בית. לפני כעשרים שנה הועלו עצמותיו לארץ, והוא נקבר בבית הקברות פוניבז' בבני ברק, בהשתדלות הרב אהרן בן ציון שורין, שאף ספד לו בהיכל פוניבז'.

הרב שמואל לא השאיר אחריו כתבים עם דרשותיו, שיחותיו ורעיונותיו המופלאים. שרידים מועטים מכל אותם רעיונות מופיעים בכתבי שומעי דרשותיו.

מכתבו בעניין העלייה לארץ ישראל, מופיע בכתב העת תבונה, יא.

מקורות: אהל תורה בבא בתרא עמ' סז, אלה אזכרה ב' עמ' 265 מאמר מאת הרב אהרן בן ציון שורין, תנועת המוסר ה' עמ' 325, ועוד.

ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה (בראשית ל,כא). ברש"י שם, פירשו רבותינו בברכות שדנה לאה דין בעצמה כו'. עיין שם. והתפללה עליו ונהפכה לנקבה. משמע שהתפללה אחר שכבר היה הולד במעיה בצורת זכר, ונהפכה לנקבה.
ולכאורה, מה ראתה אמנו לאה להתפלל ולהטריח את ד' יתברך בתפלה כזאת, אשר אמרו רבותינו עליה במסכת ברכות בפרק הרואה, "הצועק לשעבר הרי זה תפלת שווא. כיצד, הייתה אשתו מעוברת, ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זה תפלת שווא".
אכן נראה לעניות דעתי, שתשובתה בצדה. והיינו מה שאמרו רבותינו במסכת ברכות, שדנה לאה דין בעצמה. הכי פירושו, שסמכה להתפלל תפלה כזאת על הוולד שבמעיה, אף כי נראה כתפלת שווא, לפי דברי חכמינו ז"ל, מכל מקום דנה דין, היינו, למדה במה מצינו בעצמה או מדין קל וחומר מהתפלה שהתפללה מכבר על עצמה ונתקבלה והועילה תפילתה, אף על פי שגם כן הייתה כבר כמו צועקת לשעבר. והיינו ב[בראשית] פרק כ"ט פסוק י"ז, על עיני לאה רכות, מביא רש"י ממסכת בבא בתרא (קכ"ז) שהייתה סבורה לעלות בגורלו של עשו, והייתה בוכה, שהיו הכל אומרים, שני בנים לרבקה שתי בנות ללבן, הגדולה לגדול וכו'. ולאה אמנו מדבכתה כל כך והתפללה עד שהיו עיניה רכות, לא רק למה שהיו הכל אומרים הגדולה לגדול, רק כפי שמפורש בכמה מקומות, שהאמהות הקדושות היו נביאות, וודאי ידעה בנבואה כי כן הכריזו עוד ארבעים יום קודם היצירה, כמאמר חכמינו ז"ל, כי אז מכריזין בת פלוני לפלוני. וכאן הכריזו כפי לשון שמביא רש"י מהמדרש, הגדולה לגדול, כמו שהכל אמרו.
ובאשר כי נראה מדברי חכמינו ז"ל כי על ידי תפלה יכולים לנתק קשר הכרוז של ארבעים יום קודם היצירה, במה שהרשו חכמינו ז"ל לדבר מעניין שידוכין בכל העתים, משום שמא יקדמנו אחר ברחמים. וכן עשתה אמנו לאה, הרבה בבכיות לפני הקב"ה, ואף כי בימיה הצריכה לנס גדול לשנות קשר חיתון שהיה ע"י כרוז משמי שמים, כי אינה דומה לימים ההם מימי התנאים עד הנה, כי בעזרת ד' עם בני ישראל פרו וישרצו, ויש לאלפים ולרבבות אנשים ונשים יראים ושלמים, יפין ויפות, בכל מעלות שבעולם. ואם לפעמים יתפרד קשר חיתון ממה שהכריזו ע"י רחמים, הן מצד אחר והן ע"י תפלת הבן והבת, הרבה ריווח והצלה לפניו או לפניה, למצוא חפצם בכל המעלות שבעולם. וכשם שהועילה תפילתה על הפרישה, כך תועיל על הדרישה. ודברים כאלה אינם באים לכלל נסים כל כך, מה שאין כן, בימי אמנו לאה, כי בימיה לא היו בעולם מאבותינו הקדושים רק יעקב ועשו ושני אמהות הקדושות, רחל ולאה. ולו יהי כי עשו לא נהג כחפצה, מכל מקום מבני האבות הנהו, ועל כל פנים מיוחס היה, ושארי האומות עוברי עבודה זרה שהיו בימיהם, כידוע, שהיו מגונים ומכוערים ומזוהמים במידות רעות מאד מאד, אשר גם עשו נגדם לצדיק יחשב. ולמי יעלה על דעת שיש מקום לתפילתה לשנות את הכרוז שלה לעניין החיתון, הלא נחוץ לה נס גדול יותר ויותר מהצועק "יהי רצון שתלד אשתי זכר", אחר שהייתה מעוברת, כי היפלא מד' דבר. וכן באמת היה לה נס בתוך נס, והיינו שנתן הקדוש ברוך הוא בלבו של עשו למכור את בכורתו ליעקב, ומעתה כל ענייני גדלות שהיו שייכים לעשו, שייכים עתה ליעקב. ובכן יקיים הכרוז שתהיה הגדולה לגדול, ולא ישונה, לכן ניתן מאת הקב"ה בלב לבן לרמות את יעקב, לתת לו לאה במקום רחל, כל זה פעלה בתפילתה. ועל זה סמכה לאה אמנו בדין "קל וחומר" או "מה מצינו", לבקש על הוולד שבמעיה שהיה זכר שנהפך לנקבה, כי נס זה אינו מגיע לנס שנעשה "לה – לעצמה", שניצולה מעשו, על ידי נסים גדולים כפל כפלים, כנזכר למעלה.
וכמו שעשה הקדוש ברוך הוא נסים ונפלאות לאבותינו ולאמותינו הקדושים, מאברהם ושרה ולהלן, כן נזכה לעשות עמנו נסים בזכותם, ולהביאנו אל גבול תפארתנו במהרה בימינו. אמן.

(עקבי יעקב)

הרב יעקב טירהויז הי"ד, נולד בשנת תר"ל (1870 לערך), לאביו נפתלי הירץ טירהויז אב"ד וולוצ'יסק שברוסיה. בגיל תשע עשרה נשא את מרת חוה בת ר' אליקי גצל מלכוביץ, שהייתה לאם ילדיו ונפטרה בתרצ"ב. לאחר פטירתה נשא בשנית אשה. בהמשך עבר לעיירת הגבול פאדוואלאטישסק, כנראה על מנת למנוע את גיוסו לצבא הצאר. שם השתלב בעסקי הסחר הבינלאומי בתבואה ובדגן. שמו הטוב ויושרו סייעו לו לעמוד בראש חברה שעסקיה חבקו עולם, ועם זאת שקד על לימוד התורה ועל חסידותו. עד שהיה מבורך בעושר והצלחה, ניהל בית מסחר גדול, והמשיך לשקוד על תלמודו. חיבר את הספר "עקבי יעקב" (חידושים על הש"ס ועל התורה, תרצ"ח). כאשר השמיע את חידושיו לפני ר"י ענגיל, ר"מ אריק ור"ד הורוביץ מסאניסלב, הם שיבחו אותו.

הוא היה עורך תיקון חצות בלילה בבכי רב, וטובל בכל בוקר אף בימי הקור העז. לאחר התפלה היה לומד במשך 14 שעות ביממה, וסיים כל שנתיים את הש"ס, ובזיקנותו סיים אותו בכל שנה. כשהגיע הדואר היה נכנס למשרדו לזמן קצר על מנת לעבור על הדואר ולקבל החלטות מסחריות, ומיד שב ללימודו. בכל שבוע קיבל את השבת כבר בחצות יום שישי, ושבת במשך 31 שעות. פעל רבות לחיזוק הדת ולפעולות חסד. היה מקורב לרבי מהוסיאטין, פיקח עד למאוד, ומהדר במצוות. בתקופת המלחמה נמלט לסקאלאט שליד טארנופול, שם נלכד ונרצח בט"ו בסיוון תש"ג..

בנו ר' מנחם נחום נספה בי"א בתמוז תש"א.

במדרש רבה קדושים (כ"ה ב) דרש רבי יודן בן פזי מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכלת לעמוד על צוויך שעה אחת ובניך ממתינין לערלה ג' שנים א"ר הונא כד שמעה בר קפרא כך אמר יפה דרש יודא בן אחותי, הדא הוא דכתיב וכי תבואו אל הארץ ונטעתם וגו'.

והנה סיום דברי המדרש הזה אינם מובים, כי מה זה בא בן קפרא ללמדנו שיפה דרש רבי יודא ובמה נסתייע מן המקרא שאמר הדא הוא דכתיב וכי תבואו אל הארץ ונטעתם. אך יובן בהקדם דברי רבותינו ז"ל (חולין ק"ט ע"ב) אמרא ליה ילתא לרבי נחמן, מכדי כל מה שאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן דמא שרא לן כבדא וגו', בעינא למיכל בשרא בחלבא, אמר ליה רב נחמן לטבחי זויקי לה כחלא – שכל הרואה ישתומם מה נפקא מינא שהתורה התירה לנו מעין דברים שאסרה לנו, ועוד יותר יפלא על ילתא איתתיה דרב נחמן שנראה כמי שאחזתה בולמוס לאכול בשר בחלב דווקא, ורב נחמן ביהר למלאות שאלתה וציוה להאכילה כחל, הלא דבר הוא.

ובהתרת השאלות האלו, יש לומר על פי מה דאמרו חז"ל (ספרא פרשת קדושים) אל יאמר אדם אי אפשר בבשר חזיר אלא אפשי ואפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי. עוד אמרו רבותינו ז"ל (כתובות דף יא ע"א) לעניין עבדא בהפקירא ניחא לי', דהנפקא מינא בעבד גדול דטעים טעמא דאיסורא. והנה המקיים מצוות הבורא יתברך ובודל עצמו מאיסורי תורה, אין דעת עוד אם עושה זה מאהבתו אליו יתברך שמו  או מפני שקצה נפשו באכילת דברים אסורים או על כל פנים מפני שלא טעם טעמן מעולם ואולי א היה טועם פעם אחת טעמא שאיסורא לא היה אפשר לו לבדול עצמו ולקיים מצוות ד' – אשר על כן כדי לקיים מצוות ה' אך ורק מפני שהם גזרותיו, התירה לנו התורה בכוונה מיוחדת דברים שיש בהם טעם מעין טעם האיסורים, כדי שנידע טעמם ובכל זאת ניבדל מן הדברים האסורים מפני שכך גזר עלינו אבינו שבשמים, ולכוונה זו אמרה גם כן ילתא לרב נחמן, בעינא למיכל בשר בחלב כדי שאידע טעם האיסור וטובו ובכל זאת אפרוש ממנו, ולזה אמר רב נחמן לטבחי זייקי לה כחלא והבן.

ועל פי זה יבוארו דברי המדרש שהתחלנו בו, שלכאורה קשה על רבי יודן בן פזי מה ענין עורלה לחטא אדם הראשון, בעץ הדעת נאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכו', על כן לא יכלו לכבוש את יצרם ולפרוש מן האיסור. מה שאין כן בערלה, מי מבני ישראל אכל ערלה. ומי טעם מן העץ הנטוע מחדש. ואולי בשביל כך קל להם לפרוש מן העבירה, כאמור למעלה דבלא טעים טעמא דאיסורא קל מאוד לפרוש מן העבירה. כדי לתרץ קושיא זו אמר בר קפרא יפה דרש רבי יודא בן אחותי, הדא הוא דכתיב וכי תבואו אל הארץ ונטעתם וגו', ומינה למדנו שעץ שמצאו אבותינו נטועים מן העכו"ם היו פטורים מערלה וטעמו אז טעם ערלה דהיתירא, ואף על פי כן ממתינים ישראל לערלה ג' שנים, בכן יש פתחון פה להוכיח בזה את אדם הראשון, כדרשת רבי יהושע בן פזי. ודברי פי חכם חן.

(מפי אריה יא)

לאחר פטירת הרב אריה ליבש הלוי איש הורוויץ מסטרי, אב"ד סטניסלב, בכ"א בסיון תרס"ט, הוציאו שני תלמידי ישיבת "אור תורה" שם, את הספר "מפי אריה" לזכרו, ובו הובאו דברי תורה משמו, הספד עליו מאת הסופר התורני הרב יקותיאל אריה קאמלהאר ראש ישיבת "אור תורה" בסטניסלב, ותיאור תולדותיו והליכותיו. התלמידים עורכי הספר היו ר' צבי נתן מאנעל (מנואל) מדרוהוביטש (ולאחר המלחמה רב מפורסם בניו יורק) ור' יוסף שוואב מזבארוב הי"ד, שנספה בשואה בסביבות שנת תש"ג. בסוף הספר מופיעה קינה קצרה על רבם, מאת הרב ישראל קמלהר  הי"ד.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נסגרה הישיבה, ורק החורף תרפ"ד היא נפתה מחדש. לישיבה נקבצו יותר ממאה תלמידים. רבים מהם הוסמכו להוראה, לדיינות ולשחיטה. הרב יוסף שוואב שימש כאחד מארבעת הרמ"ים בישיבה. בשנת תר"ץ ביקר בישיבת סטניסלב רבי מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין, שהתפעל מהישיבה.

מקורות: ערים ואמהות בישראל עמ' 313-314, אנציקלופדיה לחכמי גליציה ח"ה עמ' 36, חקרי יהדות עמ' 341.

ועיין בספר "הצופה לדורו", עמ' 77, שם כתב שהספר מפי אריה" כולו נושא עליו את חותמו וסגנונו של הרב יקותיאל אריה קאמלהאר, והדבר ניכר היטב גם ב"דברים אחדים" שבראשם, ברם הוא העדיף לתת לתלמידיו את ההרגשה שידיהם כוננו את המציבה לזכר רבם הנערץ. והוסיף שם בביאור הקשר המיוחד של תלמידי הרב יקותיאל אריה קאמלהאר אליו.

במדרש: הדודאים נחנו ריח זה ראובן, ועל פתחינו כל מגדים זה זר נר חנוכה.

ופליאה להבין הכוונה בזה. ואמרתי בזה בדרך דרוש בדברים הנוגעים למצב העת. והמה יאירו נתיב יושר בדרכי הלימוד והחינוך לנערי בני ישראל. דהנה כל עיקר חיזוק עם ה' ובית ישראל, כי יתאמצו באזירת און ובשגיבת חיל לתת חינוך טוב לנערי בית ישראל על דרך חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסיר ממנו. ובעוונותינו הרבים עולם הפוך אנחנו רואים ובטרם יגדל הנער, אבותיו ידאגו על חיי החומרים לתת לו עתיד טוב למצבו הגשמי ועל חייו הרוחנים להאיר שביב אור נשמתו, לחכמו ולחנכו על דרכי התורה עד כי יהיה יהודי נאמן לדתו, אין איש שם על לב, מה שבאמת חיים הרוחנים צריכין להיות יסוד ועיקר לחיי האנושי, מה שבלעדי זה מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל.

וכתפוחי זהב במשכיות כסף רעיון יקר וקדוש צפון במה שספרה לנו תורתנו הקדושה במה שנתווכחו השבטים בעת מכירת יוסף, וראובן נטה מדעת יהודה שאמר "לכו ונמכרנו לישמעאלים", בהיות כל עין רואה ישפוט מישרים אחרי שימסרוהו לעם טמא שפתים ויתערב בגוים בוודאי ילמוד ממעשיהם, כטבע הטבועה בלב נער רך בשנים ודעתו רפויה לקלוט לתוכו כל שמץ רעל וילך מדחי אל דחי. ועל כן זאת היתה לו לראובן באמרו "השליכו אותו אל הבור הזה", מה שלכאורה יש לתמוה, אחרי שעינינו הרואות כי ראובן חפץ חסד היה לעשות ליוסף, ואם כן איפוא טוב היה לפניו עצת יהודה שיישאר על כל פנים בוודאי בחיים חיותו ממה שהיה בסכנה גדולה בהשלכתו אל הבור, ובפרט לפי דרשת חז"ל והבור ריק וכו', מים אין בו אבל נחשים ועקרבים היו בו. אולם דעת ראובן זכה וברירה וכוונתו רצויה לשמים כי טוב לפניו להעמידו בספק סכנת הגוף, ממה שיהיה בסכנת הנפש בוודאי אחר שילכד בפח יקוש ויתגאל נפשו בדעותיהם ומעשיהם המזוהמים. ואך יוסף הוא הצדיק, הוא המשביר אשר ברגשי קודש לא שינה את דרכו ולא עשה בו שום רושם תכונותיהם ומעשיהם, אף כי נתגדל ביניהם. ומרגליות טובה תלוי בפי יוסף באמרו "בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה", דלכאורה, אינו מובן למה הוצרך לבנימן לגרום צער להם ולאביו. אכן כמצרף לכסף רצונו היה להעמידם על הבחינה, אם עזבו את דרכם מכמו שהיתה ורגשי קודש אתם עתה מבלי להניח שיבוא אחיהם הקטן לחשכת מצרים המגואלה בטומאתה, פן ישחית דרכו. וזאת היתה כוונתו במה שאמר "הורידהו אלי ואשימה עיני עליו", הורה בזה כי אנכי אהיה המדריכו והמחנכו בשימת עיני עליו, כפי תכונת נפשי. ובוודאי הם, לפי שחשבו אותו לאיש מצרי, זאת תהיה הבחינה אם רוב שנים הודיעו להם חכמה וישכילו בכל אשר יעשון לעמוד על המשמר לטובת נפש אחיהם הקטן, שלא ילכד בתיעוב מצרים ולא יתנו אוזן קשבת לדברי המושל אף שהם בסכנת מיתה הגשמית. וכה כאור בוקר יזרח שמש, כן האיר אור צדקתם, כי עמדו על נפשם ונכונים היו לצאת למלחמה אתו, כדרשת חז"ל על הפסוק ויגש יהודה, הגשה למלחמה, והיו עומדים בסכנת גופם אחרי ששמעו כי רצון יוסף שיישאר בנימן בארץ הטמא, ויוזק בדעותיו ובמעשיו. וכדעת ראובן כדברינו למעלה.

וזה כוונת המדרש "הדודאים נתנו ריח, זה ראובן", כנ"ל, שעיניו היו פקוחות ובנטף דם האחרון למען קדושת שמו יתברך העמיד אחיו יותר בספק סכנת הגוף ממה שימסרוהו לישמעאלים, מפחדו שלא יוחמץ. "ועל פתחינו כל מגדים, זה נר חנוכה", והרעיון הנשגב הנ"ל מרומז בנר חנוכה, במה שאמרו "נר חנוכה שהניחוה למעלה מעשרים אמה פסולה", והיינו, דנר חנוכה המרומז לתורה, אם לא יעשו מהתורה עיקר וכל השתדלותם יהיה בטובת הגוף "פסולה", לא עשה ולא כלום, כי העיקר כדעת ראובן שהניח את אחיו בספק סכנת הגוף ממה שח"ו יפול בפח יקוש סכנת הנפש.

שמואל האגער בהרה"ג מו"ה גרשון האגער שליט"א, רב במחוז העשרים בפה וינה

(מתוך "קבוצי אפרים", שנה ז, טבת-שבט תרפ"ד, עמ' 45)

הרב שמואל האגר, נולד בסביבות שנת תר"ס כבנו יחידו של הרב גרשון אב"ד טויסט בעל "מנחת הגרשוני". הוא נשא לאשה את רחל בת האדמו"ר מסמבור. במלחמת העולם הראשונה הם נדדו לווינה, בה מונה אביו לרב הרובע העשרים. בשנת תרצ"א השיב לו רבו, אברהם אריה רוזן אב"ד פאלטשאן, בספרו איתן אריה לג-לה. הרב שמואל האגר, רעייתו וילדיהם בת שבע ושמשון, נעלמו בשואה. הי"ד.

חידושים ממנו הודפסו בכתבי עת תורניים ובהם: בבית ועד לחכמים שנה ששית תרפ"ז סי' ל"ד, אהל מעד, שנה ג, תרפ"ח, חוברת ג-ד, ושם ח-י. ובשנה ד תרפ"ט, א-ד. קבוצי אפרים תרפ"ח חוברת א-ב, שם תרפ"ט חוברת א-ב, שם תרפ"ט חוברת ה-ו. וכן בספר הזכרון לרבי משה ליפשיץ זצ"ל, תשנ"ו, עמ' תשל"ד.

מקורות: מאורי גליציה ח"ב עמ' 80. ספר הזכרון לרבי משה ליפשיץ זצ"ל (תשנ"ו) עמ' תשל"ד.

נקדים דברי ספר דברי יצחק מסכת מגילה, שמביא בשם הרב הצדיק מורנו ורבנו הרב משה ליב מסאסוב זי"ע, שפעם אחת בא אליו חסיד אחד להסתופף בצלו ולשמוע לקח מפיו, וכאשר נפטר מאתו ליסע לביתו, הנה דרכו והילוכו של הרב הקדוש הנ"ל היה ללוות כל אורח הבא אליו עד מחוץ לעיר. וככה עשה גם לאיש הזה. הנה החסיד ההוא אורח ברגליו הלך, אמתחתו הפשיל על כתפו, כי לא השיגה ידו לשכור עגלה לנסוע לביתו, ובקש את רבו הצדיק שיברכו גם בזה שיזמין לו ד' יתברך עגלה לנסוע לביתו, כי קשה לו ללכת ברגליו ולשאת אמתחתו עליו. הנה דבר הרב הצדיק אליו לאמר: חז"ל אמרו לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ד' יהבך (תהלים נ"ה) אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה אזילנא בהדי האי טייעא וקא דרינא טונא ואמרי לי שקול יהבך ושדי אגמלאי (מגילה י"ח). לכאורה הדבר הוא לפלא, איך חכמינו ז"ל אשר כל רז לא אניס להו הוצרכו ללמוד פירוש המקרא הזה מההוא טייעא. אך הענין הוא כך, כי רבנן הללו בהיותם מתבוננים במידת הביטחון, אשר דוד המלך עליו השלום הזהיר אותנו עליו בזה הפסוק, הנה היו מסופקים עד כמה צריך להיות בטחונו חזק בבורא יתברך, כי הנה יש בזה ב' אופנים, על דרך משל בנידון שלפנינו, שאתה צריך עגלה לנסוע לביתך. הנה אופן אחד מאופני הביטחון הוא שתבטח בד' שיזמין לך עגלה נוסעת לנוכח דרכך, ואתה תבקש את העגלון שיאספך אל תוך מרכבתו, והוא ימלא משאלתך. אולם יש עוד אופן אחד בביטחון יותר גדול, דהיינו שהביטחון יהיה כל כך חזק שד' יתברך יזמין לך עגלה עוברת לפניך, ובאין אומר ודברים מצדך, הנה בעל העגלה מעצמו יאמר לך: עלה אלי אל המרכבה. וזהו ענין אמרם לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ד' יהבך, עד כמה צריך להיות בטחונו חזק בד'. עד שסיפר רבה בר בר חנה ואמר זימנא חדא הוה אזילנא באורחא בהדי האי טייעא, וקא דרינא טונא, ואמר לי שקול יהבך ושדי אגמלאי. הנה האי טייעא מרצון עצמו אמר לי שאתן משאי על גמלו, מבלי הקדמת מבוקשי אליו בזה, ולמדו מזה שהביטחון צריך להיות כל כך גדול וחזק באופן השני שזכרתי. הנה כה היו דברי הרב הצדיק אל החסיד ההוא. ויהי הוא טרם כלה לדבר, וישאו עיניהם ויראו והנה עגלה מרקדה משרכת דרכה דרך העיר אשר החסיד הדל דר בה, ובבואה לפניהם העמיד בעל העגלה את הסוסים ושאל את החסיד ואמר אנה תלך, השיב לו למקום פלוני. ויאמר לו, הלא אנכי נוסע גם כן שמה, עלה אל המרכבה ושב עמי ונסעה יחדיו. ובא האות והמופת אשר דבר איש האלקים אליו. עד כאן דברי ספר הנ"ל ושפתים ישק.
ב' אופני בטחון הנ"ל הנה היו במציאות גם אצל יוסף הצדיק. האחד שיכנע את עצמו ויפנה אל שר המשקים לחלות פניו להזכירו לפני פרעה. והשני שיבטח בד' ששר המשקים כאשר יתבשר שהושב על כנו, יפנה מעצמו אליו ויאמר ידעתי שלא עשית פה מאומה כי שמוך בבור וגם עשית עמי טובות עת שבתי פה, על כן בשכר זאת אזכירך לפני פרעה ואשתדל להוציא ממסגר נפשך.
הנה יוסף, הצדיק בחר לו דרך הראשון. ועל שלא עלה בביטחונו במדרגה היותר גבוה מזה, נתאחרה ישועתו לבא, כמו שנתבאר והוצרך להמתין עוד ב' שנים.
מעתה נתבאר כוונת המדרש. פתח הדרוש אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו, זה יוסף שבטח בד' כשפנה אל שר המשקים, כמו שכתוב (תיבות "אשרי הגבר אשר" נמשכות גם למטה כדרך המקראות וכאילו כתיב) ואשרי הגבר אשר לא פנה אל רהבים ושטי כזב. פירוש, אבל יותר ממנו מאושר אותו הגבר שלא פנה אל רהבים ושטי כזב, אלא בוטח בד' שהם יפנו אליו מעצמם ומרצונם. וזהו המעלה הנשגבה והעליונה במידת הביטחון, אשר לא עלה עליה יוסף. ובעבור שפנה הוא אל שר המשקים ואמר לו כי אם זכרתני והזכרתני, לא היתה ישועתו ממהרת לבא ונתוספו לו עוד ב' שנים. ואתי שפיר.
אם נחקור ונדרוש על סיבת כך וכך עבירות קלות וחמורות השכיחות בעוונותינו הרבים כמו חילול שבת, משא ומתן שלא באמונה או בדברים האסורים, גידול בנים שלא ברוח התורה, ביטול תפלה בציבור וכדומה, נמצא ששורשן ומקורן, על פי רוב, חסרון או קוצר הביטחון, כי אינו בטוח שמזונותיו הקצובים לו, ימצא אף בדרך היתר, אלא חושב שהכל לפי רוב המעשה והפעולה, ועל ידי זה מחלל קדשי שמים. מה נכונו דברי ספר מא"ד בזה לפרש מה שכתוב ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת (שמות ט"ז) יש לדקדק בפסוק שלפניו אמר משה הנח אותו לפני ד' למשמרת, מאי טעמא שינתה תורה וכתבה ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת. ויש לומר דרש"י פירש שירמיה הוכיח בני דורי למה אינם עוסקים בתורה, והם אמרו נניח,מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן. אמר להם, ראו דבר ד', שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם במדבר, הרבה שלוחים למקום להכין מזון ליראיו. עיין שם. הנה התורה בכללה נקרא עדות, ולשמור התורה כראוי יש כך וכך עיכובים ומקטריגים וצריך להיות ביטחונו שלם להתגבר עליהם, בפרט בעניין שמירת שבת הניסיון גדול מאד. אבל אם רואים אנו צנצנת המן שבזה נתפרנסו אבותינו ארבעים שנה בארץ לא זרועה, וזה היה רק בדרך נס לבדו, מעתה אם לא קצרה יד ד' לעשות כזאת, תקצר ידו, חלילה, אם האדם יגע וטרח במלאכתו ששת ימים ליתן לו כל כך שפע כמו אם היה טורח שבעת ימים, בתמיה. נמצא שראיית צנצנת המן לעינינו הוא סייג וגדר לכל קיומה של תורה, וחז"ל קראו לכל סייג וגדר משמרת, כדכתיב ושמרתם את משמרתי (ויקרא י"ח) עשו משמרת למשמרתי, ומשום בכי שינתה תורה ואמרה ויניחהו לפני העדות למשמרת, לומר לך שאותו צנצנת המן הוא משמרת וסייג לכל קיומה של תורה הנקראת עדות, כי על ידי זה תאלמנה שפתי שקר של יצר הרע המסיתה לחלל שבת ולבטל תורה ותפלה עבור פרנסתו. עד כאן תורף דבריו.
חסרון הביטחון גורם גם כן שנושאים נשים שאינן מהוגנות כדי להשיג על ידיהן ממון רב, והיא במקום אשר יאמר אין מעצור לד' להושיע אם ברב אם במעט, יאמר הכסף יענה את הכל.
בזמן הזה רבתה המכשלה והרבה בני אדם אין נושאים כלל, כי חוששים שלא יהיה להם לפרנס אשה וילדיה, ואף אותן שיולדו ונתגדלו על ברכי התורה, הרבה מהם נמנעים מלישא סמוך לפירקן, כי רוע מצב הכלכלי נגד פניהם, ואומרים כמעט קט יעברו ימי הרעה ואז נבנה לנו בית, זו אשה. אבל הכל יפצה פיהם, כי מי יודע שהימים הבאים יהיו טובים מאלה, ובין כך ובין כך ינטו צללי ימי בחרותיהם ושרויין בלא אשה ובלא חומה ואין לספר גודל חשבון העוונות שמסתבבות על ידי זה, וגורמים אריכת הגלות בעוונותינו הרבים.
באמת גם האבות אשמים בדבר, כי עליהם הטילה התורה החיוב להשיא את בניהם סמוך לפירקן, כדאיתא בברייתא, האב חייב בבנו להשיאו אשה (קידושין כ"ט) ואם מתרשל לעשות זאת בעתו ובזמנו בעוד שהוא שומע בקול הוריו וסר למשמעתו, יקשה לו אחר כך לתקן את המעוות, כאשר הנסיון מלמדנו. ואולי על זה רמזו חז"ל במה שאמרו (יבמות ס"ב) כל המשיא בניו סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך (איוב ה') דאם ממתין מלהשיא סמוך לפירקן אז לאחר זמן חכמים הם בעיניהם יותר מאביהם, מה שישר בעיני האב רע בעיני הבן, וכן איפכא. וחילוקי דעות בבית גורמין אי־שלום. מה שאין כן אם משיאו סמוך לפירקן, יסמך עליו הבן גם בעניין זיווגו, וממילא שלום באהלו. על כן כל מי שיראת ד' נוגע ללבבו ישתדל לתקן פרצה הנ"ל, ואשרי לו.
הגם שמלחמת החיים הלוך וקשה, ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו, וחשכת ליל הגלות ימש ויחשיך עוד, בעוונותינו הרבים, עם כל זה אנחנו בני ישראל בשם ד' אלקינו נלך, עליו נשליך יהבינו, על רחמיו וחסדיו הגדולים נבטח, שאל יעזבנו ואל יטשנו, וישלח לנו משיח צדקנו, ואף אם יתמהמה נחכה לו, כי בא יבא ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן.

(שבט מישור, חוברת ב, המשך דרוש לפרשת מקץ ולחנוכה, בענייני ביטחון בישועת ד' ואופניה, הרב מאיר ליב פרייא הי"ד)

ואמרו חכמינו ז"ל בשבת דף ק"ה כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו. והענין דהקב"ה מניח דמעות שמורידין על אדם כשר שמת בבית גנזיו וסופרן, יש לומר כיון דהדמעות שמורידין על אדם כשר שמת הוי גם כן על זה שהיות אנחנו בעונותינו גורמים שימחה שמו של הקב"ה על ידי מיתת הצדיק שהיתה לו אחיזה בשמו של הקב"ה, וכנ"ל, ועל כן חשובים אצל הקב"ה בראותו כי אנחנו רוצים לשטוף בדמעות את העוןן זה דלא תעשון כן לד' אלקיך. ומה שסופרן יש לומר על פי מה שכתבתי בספרי קרבן אשר במדבר לתרץ דברי רש"י שכתב שם דמתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. ותמה בספר דברי שאול דהא אדרבא המנין הוא גריעותא, דשולט בו עין הרע.

וכתבתי על פי מה דאיתא בגמרא דשאל כותי אחד את רבי יהושע בן קורחא כתיב בתורתכם, אחרי רבים להטות, ואנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משווים עמנו בעבודה זרה. אבל באמת יש לומר כיון דישראל נמנו, הווי ליה דבר שבמנין דלא בטל ולא שייך שיהיו בטלים לאומות העולם משום אחרי רבים להטות. אך הא דבר זה דדבר שבמנין דלא בטל, הוי רק מדרבנן ומהתורה בטל. אמנם יש לומר על פי מה דאיתא בגמרא בבא מציעא דף י' לענין מעשר דאם קפץ אחד מן המנוין לתוכן כולן פטורין. והקשו תוספות שם ד"ה קפץ, דלבטל ברובא וליחייבו כולהו במעשר. ואי דהוי דבר שבמנין דלא בטל הא זה הוי רק מדרבנן.

וכתב בשו"ת ביכורי שלמה בשם חידושי הרי"מ לתרץ דהא דדבר שבמנין רק מדרבנן לא בטל, היינו דוקא כשלא ציותה התורה למנות, רק דאנחנו מעצמינו מונין דבר זה. אבל היכא דהתורה ציותה למנות, הוי ליה מהתורה דבר חשוב ומהתורה לא בטל. ומעשר דאמרה התורה למנות, שוב דבר שבמנין מהתורה לא בטל. עיין שם.

וזה יש לומר גם כן בכוונת רש"י, מתוך חיבתן לפניו, שהקב"ה יש לו חיבה בישראל ואינו רוצה שיהיו העכו"ם יכולים לפתות אותם שיעבדו עבודה זרה משום דכתיב אחרי רבים להטות והם בטלים ברוב לכך מונה אותם בכל שעה ואם כן הוי ליה ישראל דבר שבמנין על ידי הקב"ה וחשובים ואפילו מהתורה אינם בטלים ולא שייך אחרי רבים להטות. עיין שם באריכות.

והנה מבואר בדברי חכמינו ז"ל שכאשר נטל יעקב הברכות מעשו הוריד הרבה דמעות על זה, ואם כן היו יכולות הדמעות שמוריד על אדם כשר שמת להיות קמא קמא בטל בדמעות של עשו, דמין במינו בטל, בפרט כיון דבשמא הוי ליה אינו מינו, דהדמעות של עשו היו על עולם הזה והדמעות שמוריד על אדם כשר הוים לשטוף העונות שגרמנו לשפוך דם נקי של הצדיק ולמחיקת שמו של הקב"ה.

ולכך הקב"ה סופרן והוי ליה דבר שבמנין על ידי הקב"ה וחשובים ואינם בטלים בדמעות של עשו. ומניחם בבית גנזיו, שאין לו באוצרו אלא יראת ד', והדמעות הללו חביבים שרואים מזה עד כמה יראת ה' בלבבם שבוכים על אשר גרמו לקדושת השם שימחק, ושפיר ראוים דמעות הללו להניח בבית גנזיו באוצרו של יראת השם. ודו"ק.

העולה מזה דהצדיק נתפס בעון הדור והם נתנו למדת הרחמים. ואל יאמרו שלום יהיה לי כי מיתת צדיקים מכפרת, דעל זה אמרו חכמינו ז"ל בגמרא למה נסמכה מיתת צדיקים ליום הכיפורים אלא כשם שיום הכיפורים מכפר כך מיתת צדיקים מכפר.

וכתב בשם משמואל, דלכך נקט כשם שיום הכיפורים מכפר, משום דאיתא בגמרא, האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר אין יום הכיפורים מכפר. והכי נמי אם יאמר אחטא ומיתת צדיקים מכפר, אין מכפרת. עיין שם בפרשת בהר. ואדרבא צריך תשובה בכיה רבה לשטוף העונות שגרמנו בעונותינו לשפוך דם נקי של הצדיק ולמחיקת שמו של הקב"ה, וכנ"ל. ועיקר התשובה, אף על גב דיש ד' זמנים על תשובה:

א. בכל יום לעת ערב, וסימנו ובא השמש וטהר.

ב. בערב שבת, וסימנו זכור את יום השבת לקדשו.

ג. ערב ראש שנה, וסימנו ראשי חודשים לעמך נתת זמן כפרה.

ד. ביום הכיפורים הוא התשובה הגדולה, כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם.

מכל מקום התשובה המעולה הוי קודם השינה בכל יום, דאז די בתשובה קלה משום דלא נרשם עוד העון למעלה. והזוהר הקדוש קורא אותם מארי דחשבונא. ועל זה רמז דוד המלך עליו השלום אשרי אדם לא יחשוב ה' לו און. ורצונו לומר, שעושה תשובה קודם שנרשם העון למעלה. וזה יש לומר לעניות דעתי שרמז תורה הקדושה "לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרף", ורצונו לומר שיתקן תיכף בלילה מה שקלקל, ואם הותיר על כל פנים בע"ש [ערב שבת] יתקן וישרף העבירה, כי אלף בעין מתחלפים באותיות אחה"ע. [עיין מאור ושמש פרשת משפטים על הפסוק אם חבל, ובעונג נפש פרשת בא מה שכתב לפרש בשם הגאון הקדוש מורינו הרב רבי שמשון מאסטרפאלי דרצונו לומר שיתקן המצות בעולם הזה ואם ממתין לעולם הבא נשרף באש של גהינם. ואם כן אין רחוק לרמז כמו שכתבתי].

וזה יש לרמז בקראי דסדרה ויצא יעקב מבאר שבע, רצונו לומר, למה יצא הצדיק שבדור המכונה בשם "יעקב" [מובחר האבות שהיתר מטתו שלימה]. "מבאר", הוא התורה שנקרא באר, כמבואר בדברי חכמינו ז"ל [ובספרים הקדושים לפרש באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם, דהעשירים יכולים לקנות חלק בתורה של התלמידי חכמים על ידי שיחזיקו התלמידי חכמים, כיששכר וזבולון], ונקראת "שבע" מאשר כל שבע חכמות כלולות בתורה [וכל החכמות משתלשלת מתורה הקדושה ומשם מקורם ושמה ישיבו וכולם משרתת את המלכה, ועל זה אמר שלמה אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה. וכמו שכתב היערות דבש חלק ב דף מ"ה והאריך בזה לפרש הגמרא דשבת דנר מערבי היה עדות ששכינה שורה בישראל, משום שנותן בה שמן כמדת חברתה ובה היה מתחיל וממנה היה מסיים, דהכוונה דשבעה נרות הוא שבע חכמות, דחכמה נקרא נר, ונר מערבי הוא חכמת תורה הקדושה וממנה היה מתחיל, שמתורה הקדושה מקור החכמות ובה מסיים החכמות, כי הכל ישובו למקורן, כמו שהנחלים שבים ללכת אל הים. ועיין עונג נפש מקץ לפרש הקרא בזכריה, מה שכתב וישב המלאך וגו' והנה מנורת זהב כולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה ושנים זיתים עליה, דרצונו לומר מנורת זהב, תורה הקדושה, ושבעה נרותיה, כל שבע חכמות מוצקות עליה, כי בה נכלל כל החכמות. ושני זיתים, היצר הרע ויצר טוב]. "וילך", הלך מזה העולם ונפטר, אחרי שהיה צדיק ועסק באורייתא תדירא. על זה קאמר "חרנה", שלא יהיה חרון אף בעולם, כי נתפס בעוון הדור וניתן למדת הדין והם ניתנו לחלק הרחמים. ואל תאמר כי שלום יהיה לי כי ניטל אשכל הכפר שמכפר עונותיהם של ישראל, רק צריך אתה תפלה ובקשה בדמעות לשטוף העונות ולעשות תשובה קודם הלינה על שפיכת דם נקי של הצדיק ולפייס דמו ועל גרמתך למחוק את השם. וזה "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש", להרבות תפלה ובקשה להקב"ה שהוא מקומו של עולם קודם לינה על אשר בא השמש, ששקעה שמשו של צדיק בעונותינו, ולפייס דם הנקי. "ויקח מאבני המקום", מבניו, לעשותם עטרת לראשינו. ואחר כך "וישכב במקום ההוא". וזה "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא", רצונו לומר ליקח מבניו, דאבני, אותיות אב בן. [ועיין ספר יצירה דאותיות התורה נקראים אבן. ובחיד"א, דישראל נקראים אדם בגימטריא שם מ"ה, וזה יש לומר שמות כ"ח "ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל", דרצונו לומר, שיקח שתי אותיות משהם, דהיינו מ"ה, שיקראו בהם "בני", שנקראו אדם שהוא בגימטריא מ"ה. וזה יש לומר כי חלק "ה'" עמו, ישראל יש להם חלק משם הויה, שמשם הויה יוצאים ד' שמות, שם מ"ה, שם ס"ג, שם ע"ב, שם ב"ן. וישראל עמו יש להם חלק שם מ"ה]… אבן [זו התורה] (ובניו) של הצדיק שמת בעונותינו ולהשימם ראשים עלינו שינהלנו כימי קדם ויהיה מוראם עלינו ואז "וישכב במקום ההוא", יכולים לילך לישן, כי אלקים רחום וחנון סולח לחטאים ולעונות ולפשעים ופותח שער לדופקי בתשובה ולא ננעלו שערי דמעות וגם דם הנקי של אותו צדיק נתפייסה.

ובטח יהיה למליץ יושר בעדינו, שלא יהיה פרץ וצוחה ברחובותינו, ויבא גואלנו משיח צדקנו במהרה בימינו כן יהי רצון אמן.

(קרבן אשר, מאת הרב אשר זליג לנדא זצוק"ל)

ולפרש הנוסח על חטא שחטאנו לפניך ביצר ברע, דקשה הא כל העבירות הם ביצר הרע, והאיך חשוב זה לחטא בפני עצמו.

והנראה לפרש שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעוניך, דקשה מהו עד ה' וגו' הא פשיטא דצריך לעשות תשובה לה'. אבל יש לפרש חכמים הם להרע ולהטיב לא ידעו לפי מה שכתב בנועם מגדים, לפרש אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, היינו שלמדנו חיפוש בנרות דנר מצוה ותורה אור, שצריך אדם לבדוק ולחפש בנרות, היינו במצות צריך לחפש עד מקום שידו מגעת, וכמו שכתב הבני יששכר לפרש וילך ויעביד אלקים אחרים אשר ציותיך, ופירש רש"י שלא לעובדם, והוא מפרש, דאם עושה איזה מצוה שלא לשמה, רק להגדיל בה, אזי הוי כעובד את עצמו וכל המתגאה כאלו עובד וכו', וזהו ויעבוד אלקים אחרים אשר צויתיך, היינו במה שצויתיך לעשות איזה מצוה, בזה אתה עובד חס ושלום עבודה זרה, וזה צריך חיפוש גדול. וזהו אשר יעשה טוב, היינו מצוה, ולא יחטא בהטיב.

וזהו חכמים הם להרע, פירוש, יש חכמים שלא לעשות רע או לעשות תשובה על הרע, שלא יעבור על לא תעשה, או לעשות תשובה אם עבר איזה לא תעשה. אבל להטיב לא ידעו, היינו על קיום מצות עשה לא ידעו האיך לעשות, וכן לעשות תשובה על מה שעשו המצות עשה שלא לשמה. לפי זה מובן דקאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך, היינו שצריך לעשות תשובה אפילו על קיום מצות עשה שהוא לה' אלקיך, היינו אפילו על הטוב שהוא לה' אלקיך צריך לחפש ולבדוק ולעשות תשובה.

והנה ההבדל בין עובר על לא תעשה ובין מי שמקיים מצות עשה שלא לשמה, הוא דבעובר על לא תעשה המעשה גופיה הוא רע, אבל המקיים מצות עשה שלא לשמה המעשה הוא טוב רק הכוונה הוא לא טוב, שעושה המצוה עם יצר הרע. וזהו על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע, היינו שעושה תשובה על מצוה שעושה ביצר הרע, אבל המעשה הוא טוב. מה שאין כן בעשיית עבירה, המעשה גופו הוא רע.

ועל פי זה יבואר המדרש בראשית וישב ראובן אל הבור, אמר לו הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה . ואיזה, הושע, שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך. עד כאן. עיין בראשית חכמה שמפרש כן, דקשה הא הרבה עשו תשובה מקודם, קין אדם יהודא. אבל הם עשו חשובה על ללא תעשה וראובן עשה תשובה על קיום עשה, היינו במה שקיים כבוד אם, ועבר בזה על בלבל יצועי אביו. והנה מצות עשה חשיב תחילה, דעשה מהתרי"ג, וכן אנכי ה' מעשרת הדיברות, הוי ראשון, וכבר כתבנו דבעשה, העשיה הוי טוב, וחשיב לפני הקב"ה. וזהו מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, היינו, "לפני" דווקא, בעשיות הטוב, ואתה פתחת בתשובה תחלה, היינו על עשיות הטוב, שחשיב תחלה. ראובן היה תחלה לעשות תשובה, חייך כו' שנאמר שובה ישראל עד ה', היינו, על עשיות הטוב, כמו שהתבאר.

ובזה יש לפרש דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, היינו אפילו כל קיום מצות עשה צריך ליתן חשבון, לחשוב האין היה. ויאמר באו חשבון ודין על לא תעשה. והיינו דין וחשבון, בין על הלא תעשה בין על קיים העשה.

ובזה יובן מדרש ולקחתם לכם ביום ראשון, ראשון לחשבון עוונות, היינו שאז זמן התשובה על הראשון שהוא עשיות העשה, דאפילו בעשיית הטוב שנקרא ראשון נחשב עוון וצריך לעשות תשובה מאהבה דקיים העשה. והבן.

(מתוך "קונטרס שמן למאור", פתיחת לספר שלמי רגלים  מאת הרב שמעון לנגסם הי"ד)

שם (חגיגה ה.), מאי רעות וצרות, אמר רב רעות שנעשות צרות זו לזו, כגון זיבורא ועקרבא.

עיין תוספות חמימי לעקרבא, קרירי לזיבורא. עיין שם. וזהו פירוש קדירה דבי שיתפי לא קרירי ולא חמימי, דכל הדן דין אמת לאמיתו, נעשה שותף למעשה בראשית, דביש דין למטה אין דין מעלה והעולם נברא בדין ושיתוף מדת הרחמים, ושפיר דנעשה שיתוף למעשה בראשית, נמצא דהעולם הוי קדירה דבי שיתפי, אז לא תהיה בעולם מכת זיבורא ועקרבא, ולא תצטרך לרפואה דחמימי וקרירי.

או יאמר, לפי מה שתירצו קושית התוספות כתובות ל', הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים, והוא דלקיום עשה קום ועשה בעינן חמימות, ושלא לעבור על לא תעשה לשב ואל תעשה בעינן קרירות וזהו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, היינו צינים ופחים, קרירות וחמימות. ומי שהוא עובד את יוצרו ואת יצרו, מקרי חציו עבד וחציו בן חורין ממילא הגוף מיקרי דבי שיתפי, וזה לא קרירי ולא חמימי, דלאיש כזה הוי קדירה דבי שותפי לא קרירי, שלא יעבור על לא תעשה, ולא חמימי לקיום מצות עשה, וזה שנעשות צרות זו לזו.

ואפשר דזיבורא הוא לשון התנשאות בלשון אשכנז "אין בין", עיין מדרש פנחס מקארץ, ועקרבא הוא שיפלות, ורפואה להתנשאות, הוא קרירות, ורפואה לשפלות, הוא חמימות, ולקיות מצוות עשה בעינן חמימות, ויגבה לבו בדרכי ד' וגו', והיינו קודם שעשה וקיים המצוה, אבל לאחר שעשה וכבר קיים את המצות עשה, טוב הוא שלא יזכר כלל מה שעשה, ולהשפיל את עצמו ולמעט מה שעשה, דבעינן קרירות ושפלות. אבל שלא יעבור על מצות לא תעשה הוא להיפוך, דבעינן קרירות ושפלות שלא יעבור, ואם חס ושלום נזדמן שעבר, ומתחרט וביקש לעשות תשובה, דשוב הוי קיום מצות עשה, אז יהדר דבעינן חמימות והתנשאות שלא יהיה נעצב, ושלא למעט החטא, רק להרבות ולהגדיל, ושלא לשכוח מה שעשה, רק לקיים וחטאתי לנגדי תמיד, וזהו למעלה למשכיל למען סור משאול מטה, והבן.

ובזה אפשר לפרש המקרא בראשית, והיו העטפים [פרש"י לשון איחור] ללבן והקשרים [פרש"י לשון בכירות] ליעקב, דיש לפרש, לב חכם לימין ולב כסיל לשמאל, דכתבנו, דלאחר הקיום המצוה טוב למעט מה שעשה עד שלא יזכר כלל מה שעשה, דלאחר קיום מצות עשה אם רם לבבו, הרפואה, ושכחת, מה שעשה, וה' יתברך זוכר כל הנשכחות. אבל אם עבר עבירה, מחה תמחה את זכר "עמלק" ולא תשכח, שלא יהיה "רם" לבבו ושכחת, רק וחטאתי לנגדי תמיד. וידוע שאותיות הקודמין מתיבת "לב" הוא "אך" ואותיות המאוחרין הוא "גם" ואכין ורקין למעט, וגם הוא לרבות, וחכם הוא כשמקיים המצות, וכסיל הוא מי שעובר חס ושלום, שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. וזה לב חכם לימין, היינו לאחר שקיים מצות עשה, הוא טוב אותיות הימין מתיבת "לב" שהוא "אך". לב כסיל לשמאל, היינו לאחר שעבר חס ושלום, יעמוד לפניו אותיות השמאל מתיבת "לב", היינו "גם", לרבות ולהגדיל מה שעבר ועשה שלא ישכח. ועשיות טוב הוא מעלת יעקב, וחס ושלום עשיות רע הוא רעת לבן. וכן, יעקב הוא עקב ענווה. ולבן, הוא מלשון ללבן הלבן חטאינו כשלג וכצמר. וזהו העטופים "ללבן" [דיש בתיבת לבן אותיות "לב"], היינו אותיות המאוחרות מתיבת "לב", שהוא "גם", ללבן, אם עבר חס ושלום ועשה רע כלבן, או שצריך ללבן, ירבה ויגדיל החטא, שגם הוא לרבות. והקשרים ליעקב, פירוש אותיות הקודמין מתיבת "לב", שהן בכירות, דהקודם הוא בכור למה שלאחריו, שהוא אותיות "אך", למעט, ליעקב, להעושה טוב כיעקב, שיהיה עניו, דעקב ענווה.

ובזה יובן בנוסח על חטא באות יו"ד, על חטא שחטאנו לפני ביודעים ובלא יודעים, הלא החטאים היודעים צריך לפרט החטא. ולפי מה שאמרנו, עיקר לכלל יהודי, היו"ד, שלא לזכור כלל מה שעשה טוב, ושלא לשכוח מה שעשה רע [ובזה אפשר לפרש, בדרך צחות, חבל על דאבדין, ולא משתכחין, היינו שצריך לצווח וי וי על דאבדן שמה שעושה רע הוא מאבד ואינו זוכר, ולא משתכחין, לשון שכחה, היינו מה שעושה טוב אינו שוכח כלל]. וזהו עיקר החטא ביודעים, שיודע מה שעשה טוב, ובלא יודעים, מה שעשה רע, וזהו זיבורא ועקרבא שנעשות צרות זו לזו.

או יאמר דהחטא ביודעים, שיודעין את בוראם ומתכוון למרוד. ובלא יודעים, מה שעשה רע, וזהו זיבורא ועקרבא שנעשות צרות זו לזו. או יאמר דהחטא ביודעים, שיודעין את בוראם ומכוון למרוד. ובלא יודעים, שתכלית הידוע שנדע, וכו', והבן.

וזהו פירוש המקרא בראשית, כי רבם רעת האדם וגו' רק רע, היינו דכל היצר רק למעט שלא חטא כלל, ובזה יש לומר טוב מעט לצדיק, היינו למעט מה שעשה מצוה, מהמון רשעים רבים ולהגדיל מה שעשה עבירות. והבן.

(מתוך "קונטרס שמן למאור", פתיחת לספר שלמי רגלים  מאת הרב שמעון לנגסם הי"ד)