קטגוריה: 1. בראשית

"ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר ושפחות ועבדים וחמורים ואתונות וגמלים". יש לדייק, כיון שהיה לאברהם כל אלה למה נקט הכתוב "ויהי" שהוא לשון צער, כמובא בגמרא מגילה (י:) כל מקום שנאמר "ויהי" לשון צער הוא. וביותר תגדל הפליאה דאצל לוט כתיב "וגם ללוט ההולך את אברם היה" וגו', לשון שמחה, ולשמחה מה זו עושה אצל איש רשע.

ויש לפרש על פי דברי ה"קדושת לוי" על הפסוק (תהלים לד,י) "יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו", דהיראים מחשבים תמיד אולי מנכין להם הזכיות בעולם הזה בעת שיש להם די צרכם. ולכן מוסיפין יראה תדיר. וכשרואה הקב"ה שהם מהרהרים בתשובה מצד המורא שמנכין להם הזכויות, אזי הקב"ה מוסיף להם עוד טובה, שפע חיים ושפע פרנסה.

וכן היה אצל אברהם אבינו ע"ה שלא שמח שמחה גדולה מנכסיו המרובים, רק היה לו צער מזה, מחמת שהצדיק אין מגמתו על עושר ונכסים אלא על עבדות הבורא ב"ה, וזהו שאמר הכתוב "ולאברם הטיב בעבורה ויהי לו צאן" וכו', לשון צער, שלא רדף אחר ריבוי הפרנסה ולא שם מחשבתו כלל על העשירות, ונצטער שמא ירבה דאגה מחמת ריבוי הנכסים. וכן אולי ינכה לו ה' יתברך מזכויותיו, והקב"ה יען ראה שאברהם אינו משים רעיונו על הכסף וזהב, לזאת ברכו ה' לרוב בכל טוב בעושר וגדולה באופן ש"ברכת ה' היא תעשיר" ואז "לא יוסיף עצב עמה", ולא יטרידנו מעבדות ה' יתברך. אומנם לוט לא היה כן עמו, וכל מחשבתו היתה בגשמיות וממילא שייך אצלו לשון שמחה.

וכן ראיתי ב"כתב סופר" שפירש כעין זה, וזה לשונו, לשון "כבד מאד" הווא ליה למימר "היה". ונראה לי שכוונת הקרא שהיה לו למשא וכבד עליו מקנה והון רב ולא חפץ באלה. אבל ראה והבין כי חפץ ורצון ה' הוא שסיבב כל הסיבות האלו, לכן לקח כל העושר מאת פרעה. עכ"ל. ולפי זה אומר אני שמתורץ בזה מה שאמר אברהם "למען ייטב לי בעבורך", ופירש רש"י, "יתנו לי מתנות". ולכאורה קשה לפי מה שפרשתי שהיה לו צער ממקנה והון רב, ולמשא כבד היה לו, איך רצה שיתנו לו מתנות. ולפי הנ"ל אתי שפיר, דרק מחמת שהיה רצון הבורא ב"ה שייקח, לכן לקח המתנות. אבל הוא בעצמו היה לו צער מזה מצד רוב דביקותו בהקב"ה, שלא תטרד מחשבתו בעניינים גשמיים, ולא היה לו שמחה מהעושר ומהנכסים, כי העיקר אצלו היה עבודת ה' יתברך.

"ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". לשון "כבד" אומר דרשני. ויש לפרש על פי אמרם ז"ל (עירובין יג:) כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה שעה עומדת לו. הכוונה בזה, שצריך האדם לעשות בעיניו את כל ענין עולם הזה טפל, ועבדות השם עיקר. ומצד עצת היצר הוא להיפך, ולא כן היה אצל אברהם אבינו שכל כוונתו היה להגדיל כבוד שמים. ומובא בספר "חומת אנך", "כבד" בגימטריא מספר שם הוי"ה ב"ה.

וזה פירוש הפסוק "ואברם כבד מאד", היינו שהיה כל מגמתו באותיות הוי"ה ב"ה, בלתי לה' לבדו, ועל ידי זה זכה שבירך ה' אותו במקנה בכסף ובזהב. כמו שראיתי באיזה ספר על מאמרם (שבט מוסר פי"ז) כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מפני הכבוד" וכו', שכל הרודף אחר הכבוד, הכוונה מותרות פרנסה, אזי הכבוד בורח ממנו. וכל הבורח מן הכבוד, היינו מן מתרות הפרנסה ועיקר אצלו הוא עבדות הבורא ב"ה, אזי הפרנסה ברווח רודפת אחריו. וכן היה אברהם אבינו שלא רדף אחר מותרות הפרנסה, ועיקר היה אצלו עבדות הבורא להגדיל כבוד שמו בעולם, על כן זכה לעלות לגדולה.

"ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". לכאורה סיפר זה הכתוב, כדי להודיענו שאברהם היה עשיר גדול, אם כן היה לו לומר בסתם, "ואברם היה עשיר גדול" וממילא נדע שהיה לו כסף וזהב, כי עשיר גדול יש לו כסף וזהב. ואם אין לו כי אם קרקעות וכדו', אזי בקל יוכל למכרם ולהשיג תמורתם כסף וזהב. וגם לאיזה צורך הודיעני הכתוב שהיה עשיר במקנה, כי בוודאי העשיר אם רוצה שיהיה לו צאן, יוכל לקנות לו בכל עת. ועוד יש לדייק למה אמר כסדר זה, מקנה כסף זהב, הלא מצד החשיבות היה לו לכתוב "ואברם עבד מאד בזהב ובכסף ובמקנה". ותו קשה מהו הלשון "כבד". היה לו לומר "ואברם היה עשיר במקנה בכסף ובזהב".

ויש ליישב בדרך מוסר על פי כמה הקדמות. הנה בתחילת הפרשה כתוב, "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", וראיתי בשם הגאון רבי שאול מאמשטרדאם זי"ע לפרש כפל לשון בפרשה הקודמת, אצל "תולדות נח נח" וגו'. וזה לשונו, בגמרא דעירובין דף י"ג: איתא פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, חד אמר נח לו לאדם שלא נברא משנברא, וחד אמר נח לו לאדם שנברא משלא נברא, ופירש הגאון הנ"ל באופן שאלו ואלו דברי אלקים חיים, אדם שהוא מתגאה בעולה הזה שלו, ונדמה לו שנח לו שנברא, בוודאי לאדם כזה היה נח שלא נברא כלל, כי עתיד הוא ליתן את הדין על זה. אבל אדם שהוא מתמרמר תמיד על חטאיו ועל מעשיו המקולקלים ויודע בנפשו שלא יצא ידי חובתו נגד הבורא ב"ה אפילו אחד מיני אלף ממה שראוי לו לעשות עבור הטובות נסים ונפלאות שעשה עמו הקב"ה מעת צאתו מרחם אמו, ולאדם כזה דומה בעיניו שנח לו שלא נברא, ולכן באמת לאדם הנוהג כן, נח לו שנברא משלא נברא.

וזהו נמי ביאור הכתוב "אלא תולדות נח נח", מנח אחד יוצא נח השני, שמי שנח לו בעיניו שלא נברא, נח לו שנברא, ואיפכא מי שנח לו שנברא, לזה נח לו שלא נברא. עכ"ל.

ועל פי הנ"ל נחזור לפרש בענייננו, דאברהם אבינו ע"ה בוודאי היה במדרגה הזו שסבר בדעתו שנח היה לו שלא נברא משנברא מגודל ענוותנותו כאשר העיד עליו הכתוב שאמר "ואנכי עפר ואפר". ודרך הצדיקים לבקש מה' יתברך להודיעם באיזה דרך ילכו בעבדות הבורא ב"ה, ושינחם באורח מישור. ובוודאי גם אברהם אבינו ע"ה היה מתפלל לה' יתברך שיורה אותו דרך ה', כי היה רכושו רב והיה בין אנשי רשע, לא ידע איך לעשות שיהיה מן ההולכים בתמים למלאות רצון קונו, כי חש למה שכתוב בתורה (דברים ח,יד) "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך".

ועל זה השיב לו הקב"ה, "ויאמר ה' אל אברם לך לך", ופירש רש"י להנאתך ולטובתך, פי' לטובת הנשמה. "מארצך", היינו מן הארציות שהם הדברים הגשמיים לבלתי ליהנות מהם יותר מן הנצרך לטובת הנפש. ואם תאמר הרי אני בין אנשי רשע והמקום גורם לילך אחר המותרות, על זה אמר לו הקב"ה, "וממולדתך", תלך לגמרי מן הארץ אשר אתה דר בה. ואם תאמר קשה עלי המעשה לקיים מה שכתוב בתהלים (קיב,ט) "פזר נתן לאביונים" לחלק מותר כספי לצדקה והכנסת אורחים, מחמת שעדיין אני בבית אבי. על זה אמר לו הקב"ה "ומבית אביך", שילך גם מבית אביו.

ואם תאמר הלא מותר לאדם להנות גם מעולם הזה, כגון לקנות דירה ומלבושים לו ולבני ביתו, ובפרט לכבוד שבת ויום טוב שמצווה לילך בבגדים נאים, ומצווה לשמח את אשתו ובניו בבגדים נאים כמבואר בשו"ע או"ח (תקכט,ב) וזה לשונו, חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו. כיצד משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו, ובסעיף א' כתב שבגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת. אם כן יש עתים אשר רשאי האדם ליהנות מדברים הארציים, על זה אמר לו הקב"ה, "אל הארץ אשר אראך", היינו מאיזה ארציות רשאי אתה להנות, "אשר אראך", דייקא כשהם לצורך הנפש ולא להתענג עצמו בדשן בדברים המותרים.

וכתב הרב החיד"א בספרו "חומת אנך" דתיבת "כבד" בגמטריא שם הוי"ה. והשתא אתי שפיר כל הדקדוקים הנ"ל, דלכן אמר הכתוב "ואברם כבד מאד", רצונו לומר שהיה נזהר מאד שלא להסיח דעתו משם הוי"ה ב"ה כדרך צדיקים גמורים, ועל ידי זה שהיה דבוק בהשם ב"ה, עשה רצון קונו. ראשית "במקנה", שנתן לאכול מן המקנה לכל אדם הנצרך והכניס אורחים בלב שלם, ועוד, גם "בכסף" פיזר נתן, ואפילו "בזהב", שהוא דבר יקר, גם בזה רדף אחד רצון העניים למלאות מבוקשם, והסדר קאי בדרך לא זו אף זו.

ועוד יש לומר "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב", על פי מה שאמר אא"ז הרה"ק הרבי רבי מרדכי מנאדווערנע זצוקללה"ה שהחווה על אחד מאנשיו ואמר שיש לאל ידו לעשותו לעשיר גדול, אמנם רואה הוא שיזיק לו העשירות. אך אצל אברהם אבינו, ראה הקב"ה שלא יזיק לו העשירות מצד ענוות קדשו, כפי שהעיד עליו הכתוב שאמר על עצמו "אנכי עפר ואפר". וזה ביאור הכתוב "ואברם כבד מאד". "מאד" עולה מספר "מה", שהוא מדת ענווה כמו "ונחנו מה", ובשביל זה נתברך במקנה בכסף ובזהב.

(אוהב חסד, עמ' יח-כב)

רבי דוד לייפר הי"ד, נולד בעיר בושטינא בשנת תרנ"א (1891) לאביו רבי ישכר בער (רבי בערצי) לייפר מסאטמר ואימו רבקה לבית חודרוב. רבי דוד גדל בילדותו בסמוך לסבו רבי מרדכי לייפר מנדבורנה, בעיר בושטינא, ואחר כך היה תלמידו של הגאון רבי יהודה גרינוואלד, רבה של סאטמר בעל "קרן לדוד", שסמכו להוראה. על מנת שלא להתגייס לצבא, נאלץ לאכול מאכלים שפגעו במערכת העיכול שלו, וכתוצאה מכל נשאר כל חייו חלוש וחולה מעיים. הוא נשא לאשה את מרת אסתר רחל בת רבי אהרן יחיאל ראפפורט, נולדו להם חמישה בנים ובת. הוא היה סמוך על שולחן חותנו בנדבורנה במשך מספר שנים. בשנת תרע"ד, סמוך לתחילת מלחמת העולם הראשונה, חזר להונגריה, התגורר בבית אימו וניהל את בית מדרשו של אביו. בשנת תרע"ח עבר לגור בעיר באניא, עיר במחוז מרמורש שבצפון מערב רומניה, שנחשבה מקום מרפא, על מנת להקל על כאביו. כמחצית מתושבי העיר היו יהודים, ובהשפעתו הם התקרבו לדרך הבעל שם טוב ונעשו חסידים. החלו להתקבץ בבית מדרשו, ללמוד מתורתו ומדרכיו בקודש. למרות שרוב שעות היום נאלץ לשכב במיטה, התאמץ לעסוק בתורה ביום ובלילה ולהעלות על הכתב את חידושיו ואת דברי קודשם של אביו והסבים שלו. דרכו בעבודת ה' הייתה דרך ההתלהבות והדבקות, שמחה של מצווה ונועם של קדושה. הוא התפלל בנעימות נפלאות, שר זמירות וניגן בכינור, והידר בהכנסת אורחים ובסיוע ליהודים פליטי המלחמות. הוא דאג אישית לצורכי אורחיו הרבים, הקשי בלצרותיהם והרבה לפייס אותם ולנחמם. במהלך השנים נסע על פי פקודת הרופאים לעיירות מרפא שונות, והצליח בנסיעות אלו לפגוש את צדיקי דורו.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, החלו הרדיפות אחר היהודים, ורבי דוד הורה להרבות באמירת תהלים ובתפילות בבית מדרשו. לאחר פלישת הנאצים להונגריה, המצב הלך והחמיר. גוי שנהג לקבל את ברכותיו של רבי דוד, הציע להבריח אותו ולהחביא אותו בבונקר שבבית בכפר נידח, אך רבי דוד מסרב ואומר "אין אני חשוב יותר מכל יהודי אחר, ואשר יעלה בגורלם של כל היהודים, יעלה בגורלי".

לאחר חג השבועות רוכזו היהודים בכיכר העיר וגורשו לאושוויץ. בין המגורשים למחנה ההשמדה היו רבי דוד לייפר ושלשה מילדיו, אברהם מאיר, יצחק ורבקה, שנספו יחד עקה"ש בט"ז בסיוון תש"ד.

רוב כתבי רבי דוד לייפר אבדו בשואה. בשנת תש"ה, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, שב בנו הבכור, רבי אהרן יחיאל לייפר לימים האדמו"ר מנדבורנה-צפת, לבית הוריו לחפש שרידים מחפצי משפחתו, ומצא בערמת אשפה שתי חוברות בכתב ידו של אביו, ומקצת מחפצי הקודש שלו. בחוברות הללו שרידים מחידושיו של רבי דוד לייפר הי"ד על התורה והמועדים, שנאמרו על ידו בדרשותיו לקהל חסידיו בסעודה שלישית. רבי אהרן יחיאל, עלה לארץ ישראל זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה, והתגורר בעיר צפת. שם הקים בית מדרש בשם "נזר הקודש" על שם הצדיקים לבית נדבורנה-זדיטשוב-ראפשיץ. נפטר בשנת תש"ס (2000). המחברות שמצא יצאו לאור לאחר עשרות שנים רבות, והודפסו בספר "אוהב חסד" (נתניה, תשס"א), בהוצאת הרב זאב וואלף לייפר בן האדמו"ר מנדבורנה-חיפה.

בנו השני של רבי דוד לייפר, רבי יששכר בער, האדמו"ר מנדבורנה-בורו פארק, הקים בית מדרש בהארמאנשטאט, עלה לארץ ישראל וקבע את מקומו בכפר סבא. לאחר מספר שנים עבר לבורו פארק, והקים שם את בית המדרש " זכרון דוד", על שם אביו. נפטר בשנת תשס"ה (2005).

בנו השלישי, רבי מרדכי, גר לאחר המלחמה בארה"ב, ונפטר בשם בשנת תשכ"א (1961).

'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים (בראשית כד,סג). ופירשתי דנודע דעיקר התפלה צריך להיות על ביאת הגואל ולבטל הגלות, כאשר פירשו הקדמונים (תהלים קב,א) 'תפלה לעני' היינו משיח, כטעם (זכריה ט,ט) עני ורוכב על החמור, 'כי יעטוף' שנתאחר, מלשון (בראשית ל,מב) 'והיו העטופים ללבן'. ונודע דעיקר הפגם בעינים, כמאמר הכתוב (איכה א,טז) 'עיני עיני יורדה מים'.

וזה פירוש הפסוק 'ויצא יצחק לשוח בשדה', להתפלל על החורבן שנקרא 'שדה', כמו שכתוב (ירמיה כו,יח) 'ציון שדה תחרש'. 'לפנות ערב', לבטל ולפנות הגלות המכונה 'ערב' כדאיתא בריש פסחים, ובמדרש רבה בראשית על פסוק 'ויהי ערב' וכו'. ודייקא 'בשדה', דעיקר התיקון לעשות מ'שקר' 'שדה', כדאיתא בכוונות ליל שבת, ואזי 'וישא עיניו', נעשה תיקון בעינים, 'וירא והנה גמלים באים', דנמשך על ידי תפילתו מאור החכמה דעולה 'גמל' כנ"ל.

ולפי זה לא קשה קושית התוס' הנ"ל (דיבור הקודם) דלעולם יש לומר שהתפלל בתוך בית, ומה דכתיב 'בשדה' היינו על החורבן שנקרא 'שדה' כטעם 'ציון שדה' וגו'. ולפי מה שכתבי בשם הידי משה (נט,יא) שהיה אז יום שני דסוכות, ויסדו חז"ל לומר 'הושענא אבן שתיה, בית הבחירה וגו' דביר המוצנע', יש לומר 'לשוח בשדה' נוטריקון 'הושענא בית שתיה דביר המוצנע'. או יש לומר 'בשדה' נוטריקון 'בסוכת דוד הנופלת', דהיינו בשביל המקדש הנקרא 'סוכת דוד', דהשי"ן שמאלית מתחלפת בסמ"ך.

(ליקוטי חקל יצחק, מועדים, סוכות, עמ' רכ)

האדמו"ר מספינקא, רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד, נולד בספינקא שבחבל מרמרוש, בשנת תרל"ה (1875) לאביו האדמו"ר ה"אמרי יוסף" מספינקא, רבי יוסף מאיר ווייס ולאימו מרת פערל, לאחר שנים רבות של צפייה ותוחלת, ובברכתם של רבי יצחק אייזיק אייכנשטיין מזידיטשוב ושל ה"דברי חיים" מצאנז. הוא נקרא על שם מהרי"א מזידיטשוב. מילדותו למד בכישרון רב ובשקידה רבה בהדרכת אביו, ורכש ידיעות בכל חלקי התורה, עד שנעשה לגאון עצום בנגלה ובנסתר. בגיל 15 התחתן עם מרת מרים בת רבי ישכר בער אייכנשטיין בווערעצקי, מחבר הספר "מלבוש לשבת ויום טוב" ובנו של מהרי"א מזידיטשוב.

רבי יחצק אייזיק נודע בהתמדתו ויגיעתו בלימוד תורה לילות כימים, בפלפוליו העצומים ובחידושיו המפליאים, בגודל קדושתו וצדקתו ובעבודתו בתפלה בהתלהבות ובמסירות נפש. בשנת תרס"ד (1904) אביו הזקן חלה בשבץ והיה משותק, ובנו, רבי יחצק אייזיק, הנהיג למעשה את חסידי ספינקא. לאחר פטירת אביו, בשנת תרס"ט, הוא מילא את מקום אביו באופן רשמי ועמד בראש אחת החצרות החסידיות הגדולות בחבל מרמרוש. גם בהיותו אדמו"ר לאלפי חסידים הסתופפו בצילו וזכו לברכותיו, המשיך הרבי מספינקא בהתמדתו בתורה יומם ולילה, ולמד למעלה מעשרים שעות ביממה. רבי יצחק אייזיק כתב ששה הקדמות לספרי "אמרי יוסף" שחיבר אביו על התורה והמועדים. דבריו בהקדמות אלו מעוררים ליראת ה' ולאהבתו, לאמונת ה' ולאמונת הצדיקים ומלהיבים אל הלבבות לעבודת ה' יתברך בשמחה ובטוב לבב. אלפי חסידים נהגו להגות בהקדמות אלו בייחוד בחודש אלול, להתעורר ליראה ולתשובה. כן יצאו לאור בחייו תשובות ממנו בחיבור "בן פורת יוסף" שהודפס בסוף ספריו של אביו.

בימי מלחמת העולם הראשונה נמלטו הרבי וחסידיו מהצבא הרוסי, הגיעו לבודפסט והמשיכו למונקאטש, שם ייסד הרבי מספינקא את ישיבת "בית יוסף" ועמד בראשה. בשנת תר"ץ (1930)  עבר הרבי עם ישיבתו לעיר סאליש, וחצרו הייתה כבר לאחת משלושת החסידויות הגדולות בהונגריה.

ערב מלחמת העולם השנייה חולקה צ'כוסלובקיה, ומחוז מגוריו של הרבי עבר לשלטון הונגרי שחוקק חוקים אנטי-יהודיים. הרבי מספינקא סייע ליהודים שנמלטו מפולין, שיכן אותם במחבוא בביתו וסיפק להם מסמכים מזויפים. לאחר תפיסת פליט יהודי מפולין בחצרו נעצר הרבי למשך יומיים. שבועות ספורים לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה, גורשו כ-12,000 יהודי סעליש והסביבה ונדחסו לגטו, יום לאחר חג הפסח. הגטו הוקם בבנייני הקהילה בעיר, והיהודים העשירים עונו בבית הכנסת כדי להכריח אותם לגלות היכן הטמינו את רכושם. החסידים ביקשו למלט את רבם והשיגו עבורו אשרות כניסה לארץ ישראל ולבריטניה, אך הרבי החליט להישאר עם חסידיו. הגטו חוסל והיהודים גורשו משם למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו החל מכ"ט באייר תש"ד (15.05.1944), בשני משלוחים, שהגיעו לאושוויץ בימים ז' ו-י"ג בסיון תש"ד. גם הרבי מספינקא נהרג שם על קידוש השם בי"ג בסיון.

הוא  השאיר אחריו את כתבי היד "חקל יצחק" על התורה, הגהות על מסכת ברכות, שו"ת "חקל יצחק", דרשות בר מצוה שחיבר לבנו בכורו רבי ישראל חיים הי"ד, ולבנו נפתלי צבי הי"ד אב"ד בילקא. רוב חיבור השו"ת, וחיבור דרשות ופלפולים בסוגיות חנוכה אשר היה כבר מוכן לדפוס, אבדו בשואה. שרידי כתביו של ה"חקל יצחק" נלקטו, נערכו ויצאו לאור כתבי היד שניצלו בדרך נס על ידי נכדו וממלא מקומו, האדמו"ר מספינקא רבי יעקב יוסף, משנת תשי"ב (1952). הספרים יצאו בהוצאה חוזרת כעבור כחמישים שנה, וספר "ליקוטי חקל יצחק על המועדים" יצא לאור בשנת תשע"ה עם החיבור "מעשה אבות" המביא סיפורים ועובדות על האדמו"רים מספינקא על שבת ומועדי ישראל.

שלשת ילדיו של ה"חקל יצחק" נהרגו גם הם בשואה. נהרגו גם חתנו, רבי אברהם אביש הורוביץ רבה של קראלי שברומניה, ורוב נכדיו.

"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד,ד). איתא במסורה "אותם פרו ורבו", "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", "ואתם הדבקים" וכו'. שמעתי לפרש זה מאדמו"ר הגאון אב"ד דק"ק צעהלם ר' יוסף אלימלך כהנא זצוק"ל, שיש שלש כתות בני אדם, צדיקים גמורים פורשים עצמם הרבה מהם לגמרי מעניני עולם הזה, ואין להם שום עסק עם בני אדם. אבל זה לא טוב, שלא נתנה תורה למלאכי השרת, וכמו שפירש החתם סופר ז"ל על חנוך שהתהלך חנוך לפני אלוקים ולא התחבר כלום עם בני אדם, אז לקח אותו ה' אל השמים, שצדיק כזה לא שייך בעולם הזה. הכת השני לגמרי שקועים בתאוות עולם הזה ותענוגיו. זה בטח לא טוב. אבל המובחר הוא דרך הבינוני, להיות דבוק בעבודת ה' אבל גם להתחבר עם בני אדם להיות טוב להם לגמול להם חסד. וכמו שדורשים בגמרא מפסוק זה, וכי איך אפשר להדבק בה', אלא כמו שהוא עושה כל מיני חסד, כך אתם תדבקו במדותיו ותעשו כל מיני חסד עם בני אדם. וזה "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", שתהיו דבוקים בו, וגם תדבקו במידותיו להיות טובים עם בני אדם, אז "חיים כולכם היום", יהיה לכם חיים שלמים – עולם הזה (ולא כמו לכת ראשונה שאין להם עולם הזה) וגם עולם הבא (ולא כמו לכת שנייה שיש להם רק עולם הזה). עד כאן תוכן דבריו. וזה גם פירוש המסורה, דכת אחת אומרת "ואתם פרו ורבו", רק תענוגי עולם הזה. והשנייה אומרת תהיו "ממלכת כהנים וגוי קדוש", להיות ממש כמלאכי השרת, מצוינים ומובדלים לגמרי מכל דבר. ובא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", כנ"ל, להיות טובים בעיני אלוקים ואדם. זה היא הדרך הישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

(שיח אליעזר, בני ברק תשנ"ט, מאת הרב אליעזר ברויער, עמ' קיז-קיח)

שמעתי מאדמו"ר ר' יוסף אלימלך כהנא אב"ד דק"ק מעהלים זצוק"ל לבאר המדרש שמביא על "ויצא יעקב מבאר שבע", את הפסוק "אשא עיני אל ההרים וכו' עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ", דהנה אם הבעל תשובה מתחיל להתבונן על מעשיו הרעים ועל כל מה שעבר עליו יבא לידי ייאוש גמור, ואיך יכול להתחיל להיטיב מעשיו. ואז יש עצה אחת, לשכוח כל מה שעבר עליו, ולקבל עליו להיות איש חדש וכאילו לחיות חיים חדשים. ועל שם זה נקראת התשובה בשם "עתה", ללמד שמעכשיו יתחיל מחדש, ואל יחשוב על העבר. וראיה מזה ממעשה בראשית, שאז לא היה עדיין אדם עם זכויות שבעבורו ה' יברא את העולם רק ברא על סמך העתיד, שידע שהאדם יעבוד אותו. וזה הפירוש "אשא עיני אל ההרים", אל ההורים, שאם אתבונן על מעשי אבות שהיו קדושי עליון ואני עני ושפל בלי מעשים טובים, אז "מאין יבא עזרי". אבל התשובה "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ", שברא העולם על סמך העתיד, כך אני בוטח שמעכשיו אתחיל חיים חדשים וה' יעזור לי על סמך זה. וזה אנחנו מבקשים, "השיבנו ה' אליך ונשובה", אבל מאיפה יש כח לזה אחרי חיים מלאי עבירות, על זה ממשיך, "חדש ימינו" – שה' יזכנו שנרגיש עתה כמו בבריאת העולם, שהיה על שם העתיד, כך ה' ייתן לנו כוח להתחיל מחדש על שם מעשינו בעתיד.

(שיח אליעזר, עמ' קפה-קפו).

"בטח בה' ועשה טוב, שכן ארץ ורעה אמונה" (תהלים לז,ג). ע"פ ששמעתי מאדמו"ר ר' יוסף אלימלך כהנא אב"ד דק"ק צעהלים זצוק"ל לתרץ שאלת התוספות שפעם אמרו תחילת דינו של אדם אם נשא ונתן באמונה, ופעם אחרת כתוב שהשאלה הראשונה היא אם קבע עיתים לתורה. ותירץ הוא ששניהם עולים כאחד, שסתם אדם צריך לעסוק הרבה שעות ופעמים אפילו רוב או כל היום בפרנסתו, אבל אחרי שעבד הרבה שעות צריך להאמין באמונה שלימה ששאר זמנו קודש לה' וללמוד תורה, שמה שיוסיף עכשיו עוד לעבוד לא יביא לו פרנסה, כיון שגוזל זמנו מהתורה, רק ה' יזמין לו בתוך הזמן מה שצריך. היוצא, מי שנושא ונותן באמונה, שמאמין באמונה שלימה שה' קובע לו פרנסתו מראש השנה עד ראש השנה, ממילא יש לו גם כן זמן ללמוד, וזה תלוי בזה, ושניהם אחד. וזה הפירוש "בטח בה'", שאם תחיה בביטחון בה', "ועשה טוב", אין טוב אלא תורה, אז תעסוק, ויהיה לך זמן לעסוק בתורה. "שכן ארץ" ותוכל גם כן לעסוק בדרך ארץ בלי פחד. "ורעה אמונה", שהאמונה שבך תהיה מנהיגה אותך בדרך הנכונה.

(שיח אליעזר, עמ' קצב)

הרב יוסף אלימלך כהנא הי"ד, רב גאון גדול ומפורסם שנולד ברוסנוביץ' בשנת תרכ"ו לאביו הרב יצחק אייזיק כהנא אב"ד רוסנוביץ' וזשדני. בילדתו היה תלמיד סבו הרב יצחק אייזיק הלוי ביליצר אב"ד נאג'י-אידה, מחבר ספר 'באר יצחק' על התורה. בצעירותו למד באונגוואר אצל רבי שלמה גנצפריד, ראב"ד אונגוואר, מחבר הספר 'קיצור שלחן ערוך' ואצל רבי חיים צבי מנהיימר, מחבר שו"ת 'עין הבדולח'. לימים כתב הרב יוסף אלימלך בהסכמתו לספר 'עין הבדולח': "גם אני זכיתי ליצוק מים על ידו בימי בחרותי והיו עיני רואות את מורי ומדריכי ומבקש תורה מפיו ממלל רברבן והיה בפי כדבש למתוק. אשרני מה טוב חלקי ומה נעים גורלי". אחר כך היה תלמיד רבי שמחה בונים סופר, ה'שבט סופר', בישיבת פרסבורג. נסמך להוראה על ידי רבותיו ה'שבט סופר' ועל ידי הרב שלמה גנצפריד. הרב יוסף אלימלך היה בזיווג ראשון חתנו של הרב משה סג"ל יונגרייז אב"ד קאשוי, ובזיווג שני היה חתנו של הרב יאיר קאלוש ממזלבורץ. בשנת תרנ"ב (1892), לאחר פטירת אביו, מונה הרב יוסף אלימלך לאב"ד זשדני, הקים בה ישיבה והחל בכתיבת ספריו. משנת תרע"ו (1916) היה אב"ד וראש ישיבה בבאניהאד. משנת תרפ"ג (1923) כיהן כאב"ד וראש ישיבה בצעהלים ותרצ"א כיהן כאב"ד ורב ישיבה באונגוואר (אוז'האראד). הוא הנהיג את ישיבתו סדר לימוד קפדני, התמסר למסור שיעורים רבים לתלמידיו ובחן אותם בכל שבוע. התלמידים למדו בהתמדה גדולה ששה דפי גמרא מידי שבוע עם מפרשים, ושלחן עורך אורח חיים עם מגן אברהם ויורה דעה עם הט"ז והש"ך. בסוף הזמן נערכו חזרות על הלימוד והתלמידים עמדו למבחן על כל מה שלמדו באותו זמן. הרב פעל רבות לביסוס הקהילה ומוסדותיה, חיזק את למוד התורה, היה נשיא ועד הרבנים ברוסיה הקרפטית ונשיא 'כולל שומרי החומות בארץ ישראל'.

בנו, הרב שרגא פייש כהנא, נפטר בשנת תרע"ט (1919) בהיותו בן 27, ועל מצבתו בבית העלמין במארגרטן נכתב "… יודעיו ומכיריו עליו מקוננים, יגע בתורה בז"ך שנים מה שהתלמיד ותיק במאה שנים". גיסו של הרב יוסף צבי, הרב צבי רייכמן, היה אב"ד נאדי-אידא, וחיבר את ספר 'הר צבי' על התורה וחידושי סוגיות הש"ס.

לאחר מלחמת העולם הראשונה והתפוררות הקיסרות האוסטרו-הונגרית, צורפה אונגוואר לצ'כוסלובקיה, ובשנת 1938 היא עברה לשלטון הונגריה שהחל לאכוף חוקים אנטי יהודיים.

רוב יהודי אונגוואר נספו בשואה, על שואת יהודי אונגוואר נכתב במאמר על האדמו"ר מאונגוואר הי"ד. חתנו של הרב יוסף אלימלך, הרב משה נתן הלוי יונגרייז אב"ד הערנאד זשאדאני נספה בד' בסיוון תש"ד. הרב יוסף אלימלך כהנא גורש במשלוח האחרון מאונגוואר לאושוויץ ונהרג עקה"ש עם אשתו הרבנית ועם חלק מקהילתו ומתלמידיו בי' בסיוון תש"ד (ויש אומרים בי"א בסיון תש"ד). ספר תשובותיו "פני יוסף" וחידושיו שהיו בכתבי יד אבדו בשואה, אך ניתן למצוא שרידים מכתביו בכתבי עת תורניים, בספרי השו"ת של בני דורו ובספרי תלמידיו. בשנת תשכ"ט הוציא לאור נכדו, הרב יצחק אייזיק יונגרייז, לקט משרידי תשובותיו וחידושיו בספר "חידושי מהר"י כהן".

כן נספו בשואה בניו הרב יצחק אייזיק כהנא, רבה של פאררא-ענטש, והרב יהושע כהנא. הי"ד.

'ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש השם במקום הזה ואנכי לא ידעתי', ולכאורה מה משמעיני בזה גם תיבת 'ואנכי' הוי כיתר, ולא היה לומר רק 'לא ידעתי שיש השם במקום הזה'. ויש לומר בהקדם דברי ספרי תלמידי בעל שם טוב זי"ע שכתבו לפרש מאמר 'החכמה מאין תמצא', כי אי אפשר לבוא ליראת השם ולהשיג דבר מה מגדלות הבורא יתברך אם לא יכיר שפלות עצמו כי הוא קרוץ מחומר חרס מחרסי אדמה והמפליא לעשות נפח בו נשמת חיים ורוח ממללא וכל תנועותיו והרגשותיו וכוחותיו הלא המה הכח אלוהי אשר בקרבו ובהסתלק חס ושלום כח אלוהי אשר בקרבו, בשרו נשאר דומם ולקברות מובל. ובשומו על הלב להתבונן בזה יביאנו להיות נבזה בעיניו ושפל ברך ולהכיר את מי שאמר והיה העולם אחד יחיד אשר האציל ברא יצר ועשה כל העולמות ואין שני לו והשוכן את דכא יערה עליו רוח ממרום לעלות ממדרגה למדרגה. ולזה ירמוז 'והחכמה מאין תמצא', שאי אפשר למצוא החכמה ולבוא להשגת אלוהות רק באם ישום על לבו בחינת 'אין' והתבטלות היש.

ובזה יש לפרש מאמר נועם זמירות ישראל בתהלים 'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי כו' עזרי מעם הויה עושה שמים וארץ'. ולכאורה הווא ליה לומר 'אשא עיני אל השמים', דהווא ליה יותר הפתיחה מעין החתימה שמסיים. ועל פי הנ"ל נכון, דידוע מאמר חז"ל במסכת מגילה דף כ"ט על הפסוק 'למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלקים לשבתו', כי באו הר תבוא וכרמל ובקשו שיתנו עליהם התורה, שהם הגדולים שבהרים, ולא רצה האל יתברך שמו ליתן עליהם התורה, כי אם על הר סיני הנמוך מכל ההרים. ולזה יאמר 'אשא עיני אל ההרים', ואראה כי לא זכו שאר ההרים ליתן עליהם התורה, כי אם הר סיני הנמוך והשפל מכל ההרים, מזה הוכחתי לדעת כי 'מאין יבוא עזרי' היינו שבאם אהיה בבחינת 'אין' אזי יבוא עזרי.

ולהנ"ל יובן מה מסיים המשורר 'עזרי מעם השם" על פי מה שמובא לפרש מאמר ר' יוחנן (מגילה ל"א) בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו, משום שהרבה שמות יש להקב"ה ושם הגדול שבכולם הוא שם הויה יתברך שמו המהווה את כל, ובמספרו הוא מוספר המועט שבכל השמות, להורות על ענווה. ולזה יאמר שאם הוא בבחינת 'אין' אזי 'עזרי מעם הויה' דווקא, המורה במספר על מדת ענווה. ולזה ירמוז הכתוב במה שאמר 'אכן יש ה' במקום הזה'  אך בזה האופן יבוא להשגה הזאת, 'ואנכי לא ידעתי', היינו כשאין יודע לחשוב עצמו ל'אנכי' ולדבר יש בעולם, כי אם התבטלות היש, ולזה בא בחלום ברמזו 'והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה', דהאדם הוא הסולם לעלות מדרגא לדרגא ובאם הוא 'מוצב ארצה', להכיר שפלותו כי הוא אפס ואין, אזי 'וראשו מגיע השמימה', לבוא להשגת עליונות בעזר רוכב שמים.

(תולדות שלמה, פרשת ויצא מאת הרב שלמה שטיינברגר הי"ד)

והנה עיקר כח שירה והודיה לה' יתברך ישנו רק בבעלי נמוכי רוח וענווים ושפלים בדעתם, כי מי שהוא שפל הוא נרצה על כל דבר, מה שאין כן הבעל גאה, שום טובה גדולה או קטנה אינה טובה בעיניו, ותמיד מגיע לו לפי דעתו יותר.

ובזה יתכן לפרש הפסוק בפרשת בראשית, גבי קין, אמר קין אל ד' 'גדול עוני מנשוא'. דהנה גם בעניין חטא, גורם הגאות רעה חולה יותר, כי השפל בדעתו גם עונותיו נחשבים קטנים. אבל הגדול בדעתו, אז גם עונותיו נחשבים גדולים, כי חפצי אדם גדול יש להם חשיבות וגדלות. וזה שאמר 'גדול עוני מנשוא', כלומר, מה שגדל עווני הוא מחמת שאני מנושא בעיני עצמי. ומיד כשהבין זאת אדם הראשון, שטוב ועיקר רק ענווה ושפלות, שוב היה בו כח לומר שירה, כמבואר במדרש.

והנה עוד יש לפרש, 'גדול עוני מנשוא', שהחטא גדול במדרגת התיקון יותר מהנושא החטא, דהיינו החוטא. דהנה שיטת קין הייתה דכיון שהרגו באבן, כמבואר במדרש אליבא דרבנן, ואבן מיסוד העפר, וגם העפר קיבלה דמו, על כן הוי העפר עיקר החטא, והוא הינו החוטא, דהיינו כלי הנושא החטא. ועל כן כיוון ששמע מפי הקב"ה 'ועתה ארור אתה מן האדמה וגו", ופירש רש"י ז"ל, יותר מן האדמה וכו', על כן תמה על שהחטא חשוב יותר מהחוטא. וזהו שפירש רש"י ז"ל, עליונים ותחתונים אתה סובל ולי אין אתה סובל. דהנה כל חטא, חס ושלום, עושה פגם בדורות שלמעלה מהחוטא ובדורות שלמטה ממנו, כמבואר באור החיים על פסוק 'בסודם וגו", ואפשר להיות שבאם החטא גופו נתעלה ונתקן קצת, נתקנח הפגם מדורות שלמעלה ושלמטה. וזה שאמר, 'עליונים ותחתונים', דורות שלמעלה ושלמטה, אתה סובל, כלומר, מכפר ומתקן, 'ולי', החוטא, 'אין אתה יכול לסבול', כלומר שקלקול של החוטא גרע יותר מקלקול החטא. והנה על פי זה, יש לומר טעם על מצות כיסוי דם בעפר כדי לתקן חטא קין ששפך דמי הבל וגרם פגם לדורות שלמעלה ושלמטה ממנו, ולו בעצמו באמצע, על כן מצות כיסוי בעפר למעלה ועפר למטה והדם באמצע. ועל זה רומז ניקוד בעפר בסגו"ל תחת הבי"ת, דמזה נלמד עפר למעלה ולמטה. ותמהו הב"ח והפ"ת ופרמ"ג ז"ל והרבו לחקור מאין יוצא דרש זה ממה זאת. עיין שם. ולפי זה הוא פשוט דנלמד מן רמז ג' נקודות דסגול, על תיקון ג' פעמים הנ"ל. והבן.

ובזה יתפרש לנו דברי המדרש, 'זאת תהי תורת המצורע וגו" הדא הוא דכתיב 'מי האיש החפץ חיים', דקשה לכאורה מה הוקשה להם ז"ל בפסוק 'מי האיש וגו", עד שתירצוהו עם פסוק 'זאת תהיה וגו". ולפי הנ"ל יתיישב דהנה במדרש וש"ס יש דמצורע, היינו 'מוציא רע', דהיינו בעל לשון הרע. והנה בש"ס מסכת ערכין איתא דלשון הרע שקול ממש כמו רציחה. ואם כן החוטא בלשון הרע הוא אינו חפץ חיים כי רוצח הוא ופוגם גם כן בו בעצמו ובדורותיו למעלה ולמטה. והנה לרז"ל הוקשה כאן גם כן על סגו"ל של אות ה', 'החפץ חיים', והווה ליה לכתוב 'החפץ' בפתח. ועל כן דרשי ז"ל דקאי על ענין לשון הרע, דהנה התורה הקדושה הודיע לנו דבעל לשון הרע 'ביום טהרתו', דהיינו תיקונו ותשובתו, אז 'והובא' תיקונו זה 'אל הכהן' צדק, שלייחוס דורו של חוטא זה, שהיה נוגע בו הפגם מקודם ועתה שב גם אליו התיקון. ועל כן אמרו הדא הוא דכתיב 'מי האיש החפץ חיים', שחוזר ומחיה לו ולדורות במה שמקבל על עצמו להיות סור מרע. ועל כן כיוון שיש בש"ס ששקול כנגד שפיכות דמים, על כן שפיר גם כאן כתיב 'והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע'.

ויתפרש גם כן אצלי תודה לה' יתברך כמו 'גדול עוני מנשוא' דקין הנ"ל, והוא עפ"י אומרם ז"ל בערכין שם, רב אחא ב"ר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש. אלא מאי תקנתיה שלא יבא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו. ויתפרש העניין על החוטא והחטא. 'סיפר', האדם החוטא שסיפר לשון הרע, שכל העולם יתיישבו בדעתם שלא ידברו לשון הרע, 'מאי תקנתיה', מוסב על החטא, דהיינו, באיזה אופן יהיה התעלות החטא לשרשו. וקאמר שלא יבא לידי לשון הרע, שכל העולם יתיישבו בדעתם שלא ידברו לשון הרע. ואם כן יבוטל כללות חטא זה. והיינו, תיקון והתעלות של החטא במקורו, וקאמר באיזה אופן יהיה זה אם לא ילכו בטל, רק 'אם תלמיד חכם הוא וכו", כלומר מי שהוא תלמיד חכם יעסוק בתורה ומי שהוא עם הארץ, יהיה עניו ושפל, וממילא יאמר תמיד שירות ותשבחות לפני הקב"ה ועל כורחך יבוטל עניין לשון הרע ממציאותו. אבל החוטא המספר אין לו תקנה. וזהו 'והנה נרפא נגע הצרעת' יותר 'מן הצרוע', כלומר שהחטא יש לו יותר רפואה ותקנה מן החוטא, ואין תכלית לתקנת החוטא, רק יילקח למטהר, הקב"ה ייקח בשביל הרוצה להתטהר מן החטאים, שתי ציפרים חיות טהורות, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והקב"ה ייקחם ממקומם ויביאם אלינו, ואז יתוקן הכל במהרה בימינו. ולעת עתה ניישב עצמנו שלא לדבר רע על שום בר ישראל הכשר, ויהיה כל אדם טוב בעינינו, והיינו על ידי שנשליך עטרת הגאות המוסרח, כי הענווה האמיתית היא תמיד נרצה מן כל דבר ומן כל אדם בעולם, והגאות אינו רק הבל וחלי רע. ובזכות מדות טובות ישפיע ה' יתברך ברכה ופרנסה ובריאות הגוף וכל טוב סלה.

(סיום הדרוש בדברי מוסר, מוצל מהאש, עמ' פד)

הרב אהרן הלברשטאם נולד בצאנז בשנת תרכ"ה (1865) לאביו רבי יוסף זאב מקשאנוב, בן רבי דוד מקשאנוב בן ה'דברי חיים' מצאנז. עוד בילדותו היה עילוי עצום וה'דברי חיים' היה משתעשע אתו לפני הגדולים שביקרו אותו בצאנז. ה'דברי חיים' קרא לו בצעירותו 'פסוק זאגער', היות ולכל אחד אמר פסוק המתחיל ומסיים באותיות שמו. את הש"ס סיים לראשונה בגיל בר מצווה, ואחר כך סיים עוד שמונה עשרה פעם. היה לו זיכרון נפלא וכשרון מיוחד לניגון ולחזנות. בהיותו כבן ארבע עשרה נשא לאשה את מרת רבקה רחל בת האדמו"ר מוואלברום, רבי אלטר מאיר דוד הלוי רויטנבורג, שנפטרה בלידת בנם הבכור בשנת תרמ"א (1881). בזיווג שני נשא לאשה את מרת דבורה בת רבי יהושע יצחק קלוגר אב"ד גריידינג. משנת תרמ"ט (1889) שימש רב ואב"ד בקהילת ביאלא-ביליטיץ והרביץ תורה יותר מחמישים שנה, עד לחורבן הקהילה. בגיל שלושים ושלוש כבר כתב עשרים ואחת קבצי חידושים בכל מקצועות התורה, שהתפרסו על כשלשת אלפי דף. בין היתר כתב כמה מהדורות של חיבורים על התורה, חיבור על ספר הזהר בראשית, חיבור על תרגום שיר השירים וקהלת, חיבור על כל מאמרי רבי יוחנן, ספר דרשות גדול, שני חיבורים על המועדים, חיבור על המצוות, חידושים באגדה ופלפול, וכן רשימת פסוקי תנ"ך. פרסם בחייו בעילום שם את הספרים 'מגד ארץ' – קיצור ספר פרי מגדים על אורח חיים (מונקאטש , תרס"ו) ו'פרי נאה' – קיצור ספר פרי מגדים על יורה דעה (בילגורייא, תרצ"ח). רוב חיבוריו אבדו בשואה ושרידים מתורתו, שהועתקו קודם השואה בידי בנו מנחם בנימין בן-ציון רוטנברג הלברשטאם, יצאו לאור בספר 'מוצר מהאש' (ניו יורק, 1955). בתחילת ספר זה מובא קונטרס גדול של סדר יוחסין, הכולל גם מידע על הרב אהרן הלברשטאם.

בפרוץ המלחמה ברח מעירו, והגיע לטרנוב (טארנא). שם הוקם גטו ב-19.02.1942, אליו גורשו גם יהודים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. מספר התושבים בגטו הגיע לכ-40,000, והצפיפות בו הייתה גדולה. הרב אהרן הלברשטאם נהרג בטרנוב בעת הטבח הנורא ביום כ"ו בסיון תש"ב (11.06.1942) שבוצע לפי מדיניות של "גירוש במקום", שבמסגרתה מיינו אנשיה של שלוחת משטרת הביטחון בטרנוב את היהודים, וכ-8,000 יהודים, בעיקר של קשישים, חולים ומי שלא היו עומדים בתלאות הגירוש לבלז'ץ, הובלו  ליערות זביליטובסקה גורה וסקשישוב הסמוכים לעיר, ונרצחו שם בו ביום בידי חיילי וופן-ס"ס. כ-3,500 יהודים גורשו באותו יום מגיטו טרנוב למחנה ההשמדה בלז'ץ. נוסף על היחידות הגרמניות, השתתפו באקציה גם משטרת העזר הפולנית ושירות הבנייה הפולני, שבראשו עמד פקיד גרמני.

אודות שואת יהודי טרנוב – ראה באתר 'יד ושם' ושם באנציקלופדיה של הגטאות.

וזה אשר תעשה אותה שלש מאות אמה אורך התיבה וגו'. הנה הא דציווה הקב"ה לעשות את התיבה דווקא בשיעור זה באורך ורוחב וקומה, נראה לפע"ד ליתן טעם לזה על פי מה שהבאתי לעיל בשם רש"י ז"ל, שעיקר בנין התיבה היה כדי שיראוהו אנשי דור המבול וישאלו על זה ואולי ישובו. ועיין שם.

והנה נבין מקודם טעם דאמרו ז"ל, ומובא ברש"י ז"ל, שלא נחתם גזר דין אלא על הגזל. ועיין שם. ולכאורה קשה, הלא עברו על חטא עבודה זרה וגלוי עריות שהם עבירות חמורות מגזל, כי העובד עבודה זרה ככופר בעיקר וכאלו כופר בכל התורה כולה כאמרם ז"ל. וכן חטא גלוי עריות חמור מאד שהוא נמנה תמיד עם עבודה זרה ושפיכות דמים. גם אמרו נ"ל דעל חטא גלוי עריות יהרג ואל יעבור מה שאין כן על חטא הגזל, ובפרט שנכלל בו גם כן עניו הגזל שגזלו כל אחד נשי חבריהם. ועיין בבראשית רבא פרק כ"ו דאיתא שם שבשעה שהיו מטיביו אשה לבעלה היה גדול נכנס ובועלה תחילה. ועיין שם, ואין לך חמס גדול מזה, ואם כן קשה מדוע לא נחתם גזר דין אלא על הגזל דווקא.

אכן יבא הדבר על נכון על פי מה דאיתא במדרש רבה פ' ל"ח, וכן הוא ברש"י ז"ל לקמן בפסוק 'ומשם הפיצם', וזה לשונו: וכי איזה קשה של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעיקר ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו, ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם. אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם, שנאמר 'שפה אחת ודברים אחדים'. למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום. עד כאן לשונו. ועיין במדרש שם, וזה לשונו: רבי אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדי עבודה זרה שלום ביניהם, אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהם כיון ששלום ביניהם, שנאמר 'חבור עצבים אפרים הנח לו'. אבל משנחלקו מה הוא אומר, 'חלק לבם עתה יאשמו וגו", הא למדת גדול השלום ושנאוי המחלוקת. עד כאן לשונו' ועיין עוד במדרש רבה פ' שופטים, וזה לשונו: דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, והיו יוצאין למלחמה ונוצחין, ולמה כן מפני שלא היו בהם דלטורין וכו'. עד כאן לשונו ועיין שם. ולדעתי עולה בסגנון אחד עם המדרש הנ"ל כי טעם הדבר שלא היו בהם דלטורין הוא גם כן מחמת שהיתה ביניהם אהבה ורעות, כי השנאה גורמת שילשין אחד את רעהו וידבר עליו לשון הרע, והדבר פשוט.

ומעתה מבואר היטב העניין מה שלא נחתם גזר דין אלא על הגזל, כי הן אמת שחטאו בעבירות חמורות יותר מגזל וכנ"ל, אולם כל זמן שהיה שלום ביניהם לא הייתה יכולה לשלוט בהם מדת הדין וכנ"ל. אולם אחר שעברו על גזל גם כן ואז ממילא נעשתה מריבה ביניהם ונתרבתה המחלוקת והשנאה בין איש לרעהו מחמת הגזל, ממילא היה כח למדת הדין לשלוט בהם ולהיפרע מהם על חטא עבודה זרה וגלוי עריות. אבל לעולם עיקר עונשם היה מחמת העבירות החמורות, דהיינו חטא עבודה זרה וגלוי עריות, רק הגזל היה סיבה שתוכל מדת הדין להיפרע מהם, וכנ"ל. ואתי שפיר מאד.

היוצא מזה שלו היה שלום ואחוה בין אנשי דור המבול לא היו נאבדים מן העולם, ועל פי זה אתי שפיר מה שרמז להם הקב"ה בבנין התיבה בשיעוריו דאורייתא. כי מאחר שחפץ חסד הוא ורוצה בקיום העולם ואינו חפץ בהשחתתו על-כן רמז להם באיזה דבר שיוכלו להתקיים בעולם ולא ילכו לאבדון והוא – השלום. והנה אם תצרף מנין האורך ורוחב וקומה של התיבה יעלה ש"פ, והוא בגימטריא 'שלום' עם האותיות. ואתי שפיר. והוא רמז נכון, והבן.

(קול דוד – פירוש על התורה על דרך הפרד"ס, עמ' לט-מ)

הרב המקובל ר' דוד (פתחיה) וינשטוק, "צדיק נפלא טמיר ונעלם" (כפי שאמר עליו הרב חרל"פ), נולד בכ' בניסן תרל"ה (1875) לאביו הגביר הידוע ר' גרשון ויינשטוק ולאמו מאטיל, בקוטיב (קוטטי) שבגליציה. מילדותו הצטיין בלימוד תורה בהתמדה נפלאה ועד מהרה היתה לו ידיעה רבה בכל חדרי התורה ואף בקיאות בדקדוק. עוד בצעירותו למד אצל קרוב משפחתו, הגאון הרב מאיר אראק זצ"ל, אב"ד דק"ק יזלוביץ, מגדולי דורו שלימים שהיה לימים רבה הנודע של בוטשאטש ושל טרנוב. עמד לשאת לאשה את בת דודתו הינדא, שנפטרה ימים ספורים לפני מועד נישואיהם. היה נשוי בזיווג ראשון למרת גיטל עטיא, במשך עשרים שנה, בלא שזכו לזרע של קיימא. בזיווג שני נשא את מרת חיה יהודית. לאחר חתונתו, בסביבות שנת תרס"ג התגורר במשך שנים רבות בפודהייץ. לפרנסתו פתח בנק ועבד בבנקאות, בעודו מקדיש את רוב זמנו ללימוד התורה. במלחמת העולם הראשונה ברח עם כל משפחתו מהרוסים ועבר לווינה. לפרנסתו סחר בווינה באבנים טובות, והמשיך לעסוק בתורה ובסודותיה. הוא היה בעל קורא בשטיבל בעלזא, בעל תוקע בקלויז סאדיגורא וכתב ספרים ומחברות מלאים רזי תורה וחידושים, רובם ככולם על דרך האגדה, הגימטריא והקבלה. פירושיו על התורה, יצאו לאור בספר "קול דוד", אותו כתב בהיותו בשנות השלושים טרם הגיעו לווינה, ו"קול דוד תנינא", שכתב בשלב מאוחר יותר, הכתובים בבקיאות רבה בשילוב פירוש על דרך הסוד. ספרו "קול דוד תנינא", בניגוד לכתיבתו המוקדמת יותר, מבוסס כל כולו על טהרת הקבלה. נותרו ממנו עוד כמה עשרות מחברות בכתב יד, אותם שלח המחבר בקיץ תרצ"ט ללונדון. מהדילוגים במיספור המחברות, ניכר חסרונם של מחברות רבות נוספות. חלק מכתביו שלח לאנטוורפן ועקבותיהם אבדו בתקופת השואה. בשל היותו תמים וצנוע, שתקן, נחבא אל הכלים ופרוש מהבריות, ידעו רק יחידי סגולה בווינה עליו ועל מעשיו. גם בני משפחתו לא ידעו על אוצרות ההגות שהעלה על הכתב.

במרץ 1938 סופחה אוסטריה לגרמניה הנאצית, ולאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, באלול תרצ"ט, נלקחו אלפי יהודים למחנות ריכוז. ר' דוד נלקח אל מחנה הריכוז בוכנוולד, שם נפטר כעבור כמה שבועות, ביום ג' בחשוון ת"ש. אפרו נשלח למשפחתו, ונקבר בווינה.

על פי מה שכתבו אחיותיו ב"דפי עד", ר' דוד נלקח למחנה דכאו בשנת 1939. אחת האחיות אף ציינה שהוא נורה שם.
ע"פ המובא בספר היכל הבעש"ט נהרג בידי הקרואטים במחנה סאבאטש שביגוסלביה.

מקורות: הקדמות 'קול דוד', דפי עד ב"יד ושם", היכל הבעש"ט ל"ב עמ' ר"א.

בניסיון העקדה אשר עמדו כל חכמי לב מהו הניסיון הגדול אם הקדוש ברוך הוא יאמר לשאר אדם לשחוט את בנו גם כן יעשנה, וכמה אלפים ורבבות מישראל שמסרו עצמם לשחיטה ולכל ד' מיתות, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם שחטו בידם בשעת השמד, רחמנא ליצלן, ומה רבותא דאברהם אבינו  כל כך אשר יאמר עליו "בהר ה' יראה" הניסיון לדורות, ובכל תפלתנו בימים הקדושים שאנו מתפללים על חיותנו בגוף ונשמה תמיד נזכיר עקידת יצחק. ועוד, מדוע נאמר "והא-להים נסה את אברהם", והלא הניסיון יותר גדול אצל יצחק שפשט מצווארו לשחיטה.

ונראה לעניות דעתי בעזרת ה' דבר חדש אשר מקום נשאר לי להתגדר בו, בשנדייק גם כן מהו "ויהי אחר הדברים האלה והאלקים ניסה את אברהם", מהו "אחר הדברים האלה" שיש להם שייכות לניסיון של העקידה. ובפירוש רש"י הביא פירושים בזה. עיין שם. ואומנם מה שחנני ד', הסכת ושמע, בטובך קורא היקר, כי הניסיון לא היה בדבר השחיטה גופא אשר עמדו בזה הניסיון אלפים ורבבות מישראל, כי אם הניסיון היה בדבר האמונה בד' גופא, כי הנה כל חייו של אברהם אבינו קרא אברהם בשם ה', ולכן נשלך בנעוריו בכבשן האש באור כשדים, ואברהם מגייר אנשים ושרה מגיירת נשים, "את הנפש אשר עשו בחרן", ועמד בכל הניסיונות למען כבוד ה' יתברך, וכל חפצו וחשקו שיהיה לו זרע אשר יצא ממעיו, היה גם כן בשביל זה שיצא ממנו אומה הישראלית אשר תקבל א-לוהותו יתברך, כמו שכתוב בפרשת המילה "והקמתי את בריתי ביני ובינך להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לא-להים". ואם כשישחוט טאת יצחק הנולד לו לאחר ייאוש בן מאה שנה, והקדוש ברוך הוא אמר לו "ואת בריתי אקים את יצחק", וכן נאמר כאשר אמרה לו שרה "גרש את האמה הזאת ואת בנה", אמר לו הקדוש ברוך הוא "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע", הוא יהיה זרע שלך ההולך בעקבותיך לעבוד הבורא יתברך. ואם כן כשציווה הקדוש ברוך הוא את אברהם לשחוט את יצחק, הלא נראה כאילו רצה חס ושלום לעקור כל השורש של אומה הישראל וכל האמונה הא-להית מן העולם, וחס ושלום כל עבודתו של אברהם להשם היה הכל לריק, כי עכשיו על ידי שחיטת יצחק, אשר עליו הובטח  "כי ביצחק יקרא לך זרע", יתבטל כל זה מן העולם. וזה היה הניסיון הגדול לאברהם דווקא, אשר צדיק פעל וחי בניסיונות למען ה' יתברך, ועתה תעקר כל האמונה בשחיטת יצחק בנו יחידו הנשאר למלאות מקומו בקריאת שם ה' ושיצא ממנו זרע עובדי ה'. ואם כן מדויק שפיר "ויהי אחרי הדברים האלה", פירוש, כל הדברים שנעשה עד הנה עם אברהם כל ימי חייו ועמד בניסיונות, ונאמר סמוך לזה "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואז "והא-להים ניסה את אברהם" כנזכר לעיל לשחוט את יצחק אשר פעולה זו מתנגדת לכל פעולתו ועבדות ד' כל ימי חייו, ואף על פי כן לא הרהר אחר מדות של הקב"ה. זהו הניסיון הגדול של אברהם דווקא, מה שאין כן ביצחק שפשט צווארו לשחטו למען השם יתברך, זה עשו אלפים ורבבות מישראל. ועיקר הניסיון היה לאברהם זקן זה בן מאה שלושים ושבע שנה אשר נתנסה בכמה ניסיונות ועמד בכולם והקריב כל חייו לעבודתו יתברך, ועתה רואה חס ושלום שהכל נעקר משורש, זה היה הניסיון הנורא. ועמד אברהם בניסיון ולא הרהר אחר הקב"ה והלך לשחוט את בנו יצחק. וזהו שאמרו במדרש שאמר אברהם שהיה לו להקשות להקב"ה "אמש אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ועתה אמרת לשחטו, לכך כשיחטאו בני גם כן תרחם עליהם". וקשה ומדוע לא הזכיר מעשה העקדה בעצמה שרצה לשחוט בנו יחידו למען השם יתברך שזה תעמוד לישראל. ואמנם לפי הנ"ל ניחא, כי לא זה היה עיקר הניסיון שרצה לשחטו לכבוד השם יתברך, זה עשו אלפים ורבבות מישראל. כי אם עיקר הניסיון כנ"ל הוא שאמר לו השם יתברך "כי ביצחק יקרא לך זרע" אשר פירושו שעל ידי יצחק יתפרסם אלהותו יתברך, הוא יהי לך זרע ועל ידו יקוים "ונברכו בך כל משפחות האדמה", שהוא שעל  ידי זרע אברהם יתפרסם אמונת א-להי עולם יתברך שמו, ועתה חס ושלום רוצה לעקור הכל בשחיטת יצחק. זה היה עיקר הניסיון, וזאת ביקש אברהם אבינו שתעמוד לזרעו ויכבוש כעסו מעלינו, אף על פי שאין אנו כדאי, כמו שלא הקשה אברהם להקב"ה קושיות ועשה רצונו בלב שלם. וכן יהי רצון שיזכור לנו הקב"ה זכותיה דאברהם ועקידת יצחק ויכבוש כעסו מעלינו ויתנהג עמנו במידת החסד ורחמים, אמן. ובזה מובן היטב מה שהבטיח לו הקב"ה לאחר העקידה, "בי נשבעתי נאום ד' כי יען אשר עשית את הדבר הזה וכו' והתברכו בזרעך כל גויי הארץ", כיון שלא הקשית איך יקוים "ונתברכו בך כל משפחות האדמה" אם ישחט יצחק ועמדת בניסיון, ולכן נשבעתי כי "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ", כי על ידי זרעך יתפרסם שמו בעולם, לעבדו שכם אחד, והיה ד' למלך על כל הארץ במהרה בימינו אמן.

(אלף זעירא, מהדורת תרפ"ט, עמ' כד)

הרב צבי זאב בן הרב שלמה ורחל גולדברגר, נולד בסביבות שנת תרל"ד (1874) בברגסאז (בערגסאס) שהונגריה (כיום אוקראינה), כנכד לחסיד הידוע הרב ברוך מרדכי פרנקל מחסידי "אש ואור". הרב צבי זאב היה תלמיד הרב שמחה בונם סופר מפרסבורג, מחבר ה"שבט סופר", ושל רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים מסיגט, מחבר ה"קדושת יום טוב". בגיל צעיר הוסמך לרבנות. נשא לאשה את מרת הענטשע. לאחר שכיהן כדיין בבילקע, חזר לברגסאז שם שימש כרב של "חברת ש"ס" ואחר כך כרב בבית המדרש החדש של החסידים. הוציא לאור את ספרו "אלף זעירא" על התורה, ובראשו חידושיו על הש"ס. הספר הודפס בחייו שלש פעמים כאשר נוספו הוספות למהדורות המאוחרות (מונקטש תרע"א, בודפסט תרפ"ג, ברגסאז תרפ"ט). ספרו התעטר בהסכמות מאת רבי שלמה סופראב"ד זרגסאז, האדמו"ר רבי צבי הירש שפירא אב"ד מונקטש, רבי פנחס חיים קליין אב"ד סעליש, רבי אייזיק וייס האדמו"ר מספינקא ורבי נתנאל הכהן פריעד אב"ד ב' אויווארוש.
הרב צבי זאב גולדברגר ניספה בשואה באושוויץ בשנת תש"ד (1944).

מקורות: ספר אלף זעירא, אתר הספריה הלאומית, חכמי הונגריה והספרות התורנית בה עמ' 415, מאגר השמות באתר "יד ושם".

חסד שביראה

בשעה שברא הקב"ה את האדם, נטלו והחזירו על כל אילני גן-עדן, אמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם. וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי (קהלת רבה פרשה ז).

אמרו חז"ל, כשבא הקב"ה לבראות את האדם, נמלך אם לבראו מן הכחות העליונים או מן הכחות התחתונים, כדי שיהא שלום בבריאה. לבסוף ברא אותו מן העליונים ומן התחתונים. הדא הוא דכתיב וייצר ה' את האדם עפר מן האדמה – מן התחתונים, ויפח באפיו נשמת חיים – מן העליונים (בראשית רבה י"ב). פירוש הדברים; האדם הוא מזיגה מכוחות העליונים והתחתונים. הוא כולל ומרכז בתוכו את ההוד וההדר שבאצילות העליונה, יחד עם הכיעור והשפלות שבכחות התחתונים. בשכנות עם נטיות, מדות, וכוחות הבעלי חיים דרי מטה שוכנים, כבוד באדם גם חכמה בינה והשכל, כחות המלאכים המוני מעלה.

מה שהאדם הוא קטן לגבי הבריאה, הוא רק ביחס הכמותי, אבל ביחס האיכותי ושווי הערך – האדם הוא עולם גדול, וכל הבריאה כולה היא עולם קטן נגדו. "גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת" (סנהדרין צ"ג).

לא רק שגדול ערכו בין שאר הנבראים, אלא הוא העורק המרכזי בבריאה כולה. כל הנבראים ממעמקי תהום עד גבהי מרומים, צבא השמים וכל שוכני ארץ, מקושרים בשפע נימים באדם. עשה מצוה אחת, עולה ומעלה את כל העולם אתו. עשה עבירה אחת, נתקלקל, וקלקל את כל הבריאה אתו.

כל הנבראים כולם, התהוותם וקיומם הוא רק בשביל האדם. ממנו יניקתם. "אפילו בשביל צדיק אחד כל העולם קיים, שנאמר, וצדיק יסוד עולם" (יומא ל"ח). בשלמות האדם, שהוא יסוד העולם ממש, משתלמת כל הבריאה. בחרבנו גם היא נחרבת. כמו כל דבר ששלמותו וקיומו תלוי ביסודו ובמקור יניקתו, נתערער היסוד, נופל כל הבניין. נסתם מקור יניקתו, נצמק הוא ונפסד.

על ידי חטא האדם, לא רק שמשנה הוא את צביונה של הבריאה, לא רק שמקלקל הוא את צורתה, אלא כמה מאבריה נצמקים וחלקיה נפסדים ונאבדים. על ידי החטא הראשון בלבד נאבד גן-עדן מן האדם (עיין בפירוש המשניות להרמב"ם פרק חלק בסנהדרין, שגן עדן הוא מבחר הארץ שנטמן ועתיד הקב"ה לגלותו לעתיד לבוא). נגנז אור שבעת הימים, והארץ יורדת ושוקעת במעמקי הקללות. "ארורה האדמה קוץ ודרדר תצמיח".

ואם חטא של אדם הראשון כך, מה נורא הוא החורבן ההולך ונתווסף מיום ליום, משעה לשעה, על ידי רבבות חטאים של כל אחד מבניו, במשך הדורות הרבים מאז ועד עתה! האם דווקא באדם הראשון היה טבוע הכח והיכולת להביא בחטאיו חורבן וקלקול בבריאה כולה, ובחטאינו אנו לא? הלא בני בניו של אדם הראשון אנו, וכל הכחות שהיו בו נמסר לנו. "ברא כרעיה דאבוה". וכמו חטאו של אדם הראשון, כן חטא שלנו יש בכחו להחריב ולקלקל את כל העולם. את זה מצינו מפורש בחז"ל (ת"כ), הובא בפירוש רש"י ויקרא, זה לשונו: רבי יוסי אומר אם יש את נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים, צא ולמד מאדם הראשון, שלא נצטווה אלא על לא תעשה, ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו! וכי איזו מדה מרובה, של טובה או של פורעניות, הוי אומר מדה טובה. אם מדת פורענות המעוטה ראה כמה מיתות נקנסו עליו ועל דורותיו, מדה טובה המרובה, היושב לו מן הפיגולין והנותרות, והמתענה ביום כיפור, על אחת כמה וכמה, שיזכה לו ולדורותיו, ולדורי דורותיו, עד סוף כל הדורות. עד כאן לשונו. הרי רואים בעליל, מדברי רבי יוסי, שיש בכוח חטאינו להביא חורבן ומיתה לעולם, כמו בחטאו של אדם הראשון, שהרי מזה הוא עושה הקל-וחומר על מדה טובה המרובה שלנו.
הבריאה, גם אחד שנתקלקלה ונתקללה עבור חטא האדם, גן-עדן היתה, לגבי עולמנו אנו היום. אמרו ז"ל: ד' דברים נשתנו בימי אנוש, ההרים נעשו טרשים, והתחיל המת מרחיש, ונעשו פניהם של בני אדם כקופין ונעשו חולין למזיקין (ילקוט שמעוני בראשית ל"ט).

בימי אנוש התחיל בשר המת להרחיש, אבל לפניו – אף לאחר חטא אדם הראשון וקלקול הבריאה – לא היה בשר המת מרחיש רמה ותולעה, כי קודם חטא אנוש היה בשר הגוף עדיין רוחני במדרגה כה גבוהה, שלא חל עליו שום סרחון, רק מימי אנוש והלאה, שנזדהם בשר האדם בחטאיו, נתגשם בהחלט, עד שרמה ותולעה שולטים בו.
אין לבו מושג מקלסתר פניו של האדם קודם חטא אנוש. חז"ל מעידים שפנינו לגבי הלז כקוף בפני אדם. עד כאן "בצלם ובדמות, מכאן ואילך נתקלקלו הדורות וכו'" (שם). כיון שאבדנו הצלם הקדוש, דמות דיוקנו של מעלה, המפיל יראתו על כל הנבראים, ערומים נשארנו ונעשינו חולין לגבי מזיקין.

אין לך דבר בעולם שתהא סיבת קיומו מצומצמת בעצמיותו הוא, ולא תהא תלויה בגורמי היצירה שלמעלה הימנו. "אין לך עשב בארץ שאין לו מזל ברקיע שמכהו ואומר לו גדול". כל הנמצאים בעולם משתלשלים מסיבות כל הסיבות על ידי דרכי התהוות ארוכים, עד שמתגלים לפנינו בעולם הגשמי. אם חטא מקלקל את הבריאה, אינו פוגע רק ישר בנמצאים התחתונים, אלא הוא מחריב קודם את כוחות היצירה הרוחניים, סותם את צינורות השפע של מעלה, וממילא נפסק מקור יניקתם של הנמצאים השפלים בעולם התחתון. אם על ידי חטא אנוש נשתנה בשר גוף האדם, וקלסתר פניו, הוי אומר – לא בשר האדם לבד נשתנה, אלא יחד עם זה ולפני זה נשתנו כוחות היצירה העליונים, והגורמים השמימיים המקושרים להתהוות גוף האדם. חטא של אנוש גרם לא רק שינוי וקלקול בגוף האדם, אלא חורבן וקלקול בכוחות ההשפעה העליונים.

איתא ברמב"ן פרשת בראשית שעד המבול היו בני אדם חזקים, והיו יכולים לחיות אלפי שנים, ואחר המבול נתקלקל אויר העולם ונתקצרו ימיו עד ד' מאות שנה. בדור הפלגה נתקצרו ימיו עד מחצה, ופלג לא חי כי אם שתי מאות שנה. כך נופלת הבריאה, ומתקלקלת יותר ויותר, ורמת החיים יורדת מדור לדור.

מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות (סוטה מ"ח). מיום שחרב בית המקדש אין הגשמים יורדים מאוצר הטוב (בבא בתרא כ"ה). הרמב"ן בחוקותי ז"ל: הגשמים בבואם בעתם כאשר יאות יהיה האויר זך וטוב, והמעיינות והנהרות טובים. ויהיה זה סיבת בריאת הגופים, והפירות ירבו ויתברכו בהם, ולא יחלה האדם, ולא יהיה בהם משכלה ועקרה ובבהמתם, וימלאו ימיהם. כי בהיות הגופים גדולים ובריאים, יתקיימו כימי האדם. עד כאן לשונו. ברכת כל תולדות הארץ, קיום ובריאות הנבראים, תלוי בגשמים. אם אין הגשמים יורדים מאוצר טוב, ולא ירד הטל לברכה, הרי נתקלקלו מקורות השפע, נשחתו כל תולדותיו, ונחרבה כל הבריאה כולה. הארץ אינה מוציאה פירות , האדם הולך ונתקטן, נתמעטו הלבבות וירדה חולשה לעולם. וכאז כן גם עתה. כל מה שיוסיף האדם לחטוא, וכל מה שירבו הדורות לפשוע, כן יורדת הבריאה מטה מטה. מחריב הוא למטה, ומקלקל למעלה. וכל אלו המלאכים נושאי וגורמי שפע ה', וכל צינורות ההשפעה על עולמנו מצטמקים ומתמעטים, והאדם אינו נהנה מן החיים.
אמרו חז"ל מיום שחרב בית המקדש נתמעטה פמליא של מעלה (חגיגה י"ג). מיום שחרב בית המקדש נתמעטו כנפי החיות (שם). רגילים אנו לעבור באדישות על מאמר זה. אבל הלא מתוך דבריהם אלו בוקעת ועולה אנחת הבריאה, שוועת העליונים ותחתונים הנמקים בחטאיו של האדם. אלו הן האנחות האיומות של הבריאה הנאנקה כשהיא נופלת לפי תהום. אנחות שאין אוזננו רגישה לקולטן, מתוך מהומת חיינו הארורים.

האדם אינו עומד תמיד על מדרגה אחת. או שהוא עולה או שהוא יורד. כל עליה וירידה פועלת את פעולתה המיוחדה בבריאה. כמו שאמרו חז"ל באבות, דבר בא לעולם על עינוי הדין ועל עוות הדין, חיה רעה באה לעולם על שבועות שווא. הרי שכל עבירה גורמת את פורענותה וענשה היא, באפן אחר מחברתה. הנה פעולות העליות והירידות סותרות זו את זו, וגם את עצמן. כל אחת משונה פעולתה מחברתה. וכשהאדם מתחלף כל רגע מטוב לרע, ומרע אחד לשני, הוא מטריח את קונו לסדר את העולם בצורה המתאימה ועולה מכל התמורות הללו. וכמה אנשים בעולם! וכל אחד יש לו חליפותיו המיוחדות על פי פרטי הנהגתו, בין לטוב בין לרע, הפותחים ונועלים רבבות שערי שפע בעולם. אין זה אלא בכוח חכמתו העליונה, שאין חקר לתבונתו לחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. וכאמור בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עתים ומחליף את הזמנים.

אדם שוכב לישון. כשמשכים בבקר סובר הוא שמצא לפניו אותה התבל שהשאיר תמול בשכבו. אינו מכיד שהעולם אחר הוא לגמרי היום. "אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו". כשאדם מושלך בבור שחודר לתוכו אור היום, מכיר הוא כשמעמיקים את הבור, שהרי מקודם ראה קרני השמש ועכשיו נעלמו מעיניו. אבל כשאדם מושלך בבור שמעולם לא חדרו לתוכו קרני השמש, אינו מכיר כשמעמיקים את בורו, שהרי מקודם היה חושך ועכשיו חושך. בין חושך לחושך אין עינו יכולה להבחין. כשגרשו את אדם הראשון מגן עדן הכיר נפילתו הנוראה, מפני שמקודם ראה את האור הנפלא, שהסתכל בו מסוף העולם ועד סופו ואחר כך חשך העולם בעדו. גם דור אנוש, שעמד במדרגה רוחנית מסוימת, הכיר את ירידתו בשעה שנתגשם על ידי חטאו. אבל אנו שלא זכינו לראות טובה מימינו, אין אנו מכירים בירידתנו. בין אפלה לאפלה אין בכח לבנו המטומטם להבחין. אבותינו אמרו נשינו טובה, ואנו בעינינו לא ראינו (נדרים נ').

ובכן, מה עלובים אנו, כשאנחנו ממשמשים בעצמיותנו, ומוצאים בנו אדם קטנטן, צל מאדם נורמלי, ודעתנו נוחה מזה.
כל הבריאה כולה מתנהגת על פי חוק הטבע הקבוע לה. חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, ולא רק הארץ וכל תולדותיה, השמים וכל צבאם, אלא גם שכר ועונש, גן-עדן וגיהנם, חוק טבעי להם. נשמת הצדיק זוכה מטבעה לעולם הבא, ונפש החוטאת מקומה הטבעי בגיהנום. כשיכניסו את נפש הרשע לגן עדן הכרח הטבע הוא שתצא משם, מפני שהעוונות והפשעים פוגמים ומעבדים את נשמתו עד שנעשית לבריאה אחרת, שמקום חיותה הטבעי הוא בגיהנום. כמו דג שמקום חיותו הטבעי הוא במים. כמו שאם זורקים אבן לשמים יורדת בטבעה לארץ, כן נפש החוטאת, אפילו אם יגביהו אותה למעלה, תרד בטבעה לשאול מטה (שערי תשובה לרבנו יונה שער ב'). מרן הסבא זצ"ל היה אומר, שכמו "ונתתי גשמיכם בעתם" ועל ידי כך "ונתנה הארץ יבולה", הוא טבע, כן טבעי הוא "אם בחוקותי תלכו", אז "ונתתי גשמיכם בעתם", מפני שכן סדר היוצר את הנהגת העולם, שתהא מקושרת עם מעשי בני אדם. וכן כתב בספר "נפש החיים" שער א' על המאמר כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו מעוהי. וזה לשונו הקדוש, שלכאורא יפלא, הלא אפילו אדם חסיד מתנהג במידת ותרנות? אך המנה היא שאינה על דרך העונש והנקמה, חס ושלום, רק "חטאים תרדף רעה", שהחטא עצמו הוא עונשו. כי מעת הבריאה קבע הוא יתברך כל סדרי הנהגת העולמות, שיהיו תלויים כפי התעוררות מעשי בני אדם, הטובים אם רעים חס ושלום, שכל מעשיו וענייניו נרשמים מאליהם, כל אחד במקומו ושרשו. והוא מוכרח לקבל דינו על ידי אותם כוחות הטומאה שהגביר במעשיו. כפי ערך וענין הפגם. ובזה ממילא יתוקן הפגם של העולמות ושל נפשו וכו', לזאת אין שייך ותרנות בזה. עד כאן. לפי זה אין האדם רק גרמא על ידי חטאיו בחורבן העולם, אלא הוא מזיק בידיים ממש. מעשיו הרעים פוגעים ישר באופן טבעי בבריאה, ומקלקלים ומחריבים אותה.

דברי אלו אמורים כלפי מה שאנו משתלמים במידת החסד. עלינו לשים לב לדרישה הכי ראשונה של תורת החסד, לבלי להזיק ולעשוק את מי שהוא. אם האדם מקלקל את העולם בחטאיו, ועל ידי זה חומס מאלפי בני אדם את שלוות ונועם חייהם והופכם לגיהנום, איזה ערך אז לפרוסת החסד שמעניק לאחד או לאחדים בתורת נדבה עלובה? החזר להם את עולמם המאושר שגזלת מהם, ולא יהיו זקוקים לחסדך המגוחך.

מי בקש ממך האדם שתגזול מאלפי אלפים את אור השמש, ותיתן לאחד מהם נר חלב קטן בתורת צדקה. מי בקש זאת מידך בן אדם?!

החסד הכי נשגב הוא שמירת התורה וקיום המצוות. מידה טובה מרובה ממידת פורענות, ובכל מצווה קלה הוא בונה עולמות ומחדש בטובו את מעשה בראשית, משיב לבריאה את זיוה ועדנה, ומהנה את העולם כולו. "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני". בהעלאת חיינו למרומי התורה והמוסר, כל חיינו יעשו מאליהם למעין המפכה חסד לבריאה הכמהה, והיא תעלה ממעמקי קללותיה לפסגת האושר הנצחי.

(כנסת ישראל)

הרב שמעון צבי דוביאנסקי, מגדולי התורה והמוסר בליטא, נולד בסבות שנת תרמ"ד (1884} בעיר קופישאק לאביו הרב יהושע. בילדותו עבר לקריצוב ונודע כעילוי ר' שמעון קריצובער. הוא למד אצל "הסבא", רבי נתן צבי פינקל, בישיבת סלובודקה, בעמקות בהתמדה ובטהרת לבב. רבו בחר בו להיות בקבוצת מקורביו שיסעו לטלז להנהיג את לימוד המוסר בישיבה שם. בשנת תרע"ד (1914) נשא לאשה את מרת אלטא צירל בת ר' משה יהודה קיר מהעיר פאגיר. באותה שנה, בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גלה עם ישיבת סלובודקה לקרימנצוג, ומשם לקריצוב. אחרי המלחמה התיישב בקיידאן שבליטא  ונודע שמו בעולם כר' שמעון קיידאנער. שם כיהן הרב שמעון צבי כראש הישיבה שייסד אב"ד קיידאן ויו"ר אגודת הרבנים בליטא הרב פיינזילבר הי"ד. בעקבות פניית רבו, שב לסלודבודקה, השתלב בהנהגת הישיבה ושימש כראש כולל קובנה.

בימי הטבח הנורא בקיידאן שהה מחוץ לעיר, הועבר לגטו קובנה, והשתתף באפיית מצות במסירות נפש עם שמחת מצווה שלא נשכחה במשך שנים רבות מזיכרונם של השרידים שנכחו באירוע. עם חיסול הגטו נשלח מגטו קובנה, הר בזלמן פערמוט, הרב ישעיה [לוינסון] (נכדו של החפץ חיים) והרב שמעון צבי דוביאנסקי מגטו קובנה, יחד עם בנו הרב בנימין ועם עוד כמאה ועשרים נערים למחנה עבודה לנדסברג שהוקם ב-1944 על יד דכאו לצורכי מפעל תת-קרקעי לבניית מטוסים. רוב הנערים הועברו אח"כ לאושוויץ ורק מיעוטם נותרו בחיים. לאחר מספר שבועות נערכה אקצייה, במהלכה נשלחו הזקנים והחולים לאושוויץ. בין הנרצחים היה הרב שמעון צבי. בנו, הרב בנימין, נפטר זמן קצר לאחר השחרור, ביום י"ב באייר תש"ה. הרבנית אלטא צירל, נספתה ביום י"ז באדר תש"ה. חתנם, הרב חיים שמשון מרקבוביץ, מחבר ספר "אמרי חיים", נרצח במבצר השביעי זמן קצר לאחר כניסת הצורר הגרמני לליטא. הי"ד.

בשנת תשנ"ו יצא לאור לקט שרידי תורתו בספר "דברי שמעון" ובהם מאמרו "חסד שביראה" שפורסם ב"כנסת ישראל" (תרצ"ח), מאמר "קידושי חוץ מפלוני" שפורסם ב"כנסת ישראל" (תרצ"ט) ומאמר בעניין ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. כן הובא שם קונטרס אחרון מאת בנו הרב בנימין הי"ד.

מקורות: הקדמת דברי שמעון, חורבן ליטע עמ' 157, הקדמת אמרי חיים, יסור יסרני ח"א עמ' 124, דער גייסטיקער ווידערשטאנד פון יידן אין געטאס און לאגערן עמ' 10, קיידאן ספר זכרון עמ' 113.