ביאור שורשי מחלוקת בית שמאי ובית הלל בדין הדלקת נרות חנוכה / הרב אפרים פישל רבינוביץ הי"ד

ב"ה לחנוכה תרע"ז

תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו וכו', והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא פליגי בה וכו' חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין (שבת כ"א:). ותמוה כפשוטו מה טעמו של דבר כנגד הימים הנכנסין או היוצאין, סוף סוף אינו מובן טעמם.

ונראה לעניות דעתי בפירוש הגמרא על פי מה ששמעתי מאדמו"ר שליט"א [זצ"ל] שאמר שחנוכה הוא הכנה על לעתיד, שכתיב 'ערכתי נר למשיחי', והנה איתא במכילתא, כתיב 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', שבמתן תורה היו ישראל מוכנים להיות כהנים ולאכול קדשי קדשים, לעתיד יהיו גם כן כן, שכל אחד יהיה כהן, דכתיב 'אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק', שיהיו ממלכת כהנים (ובחנוכה גם כן כולם בבחינת כהן, שכולן מדליקים נרות חנוכה).

והנה עוד ראיתי בכתב יד, בשם אדמו"ר הרי"מ זצ"ל מגור, שאמר שבחנוכה הוא זמן תשובה, שתשובה היא קדמה לעולם, וזה שהוא מבחוץ בעולם קשה לעורר אותו בתשובה, ובעת הארת הנס שהוא גבורות מהטבע, יוכל לבוא לתשובה שקדמה לעולם, עד כאן דבריו הקדושים דברי פי חכם חן, והנה איתא בספרים הקדושים שבית שמאי היו בחינת גבוהים במדרגה מבית הלל, שאיתא בית שמאי מחדדי טפי, שהיו מעין לעתיד לבוא, לכך לעתיד לבוא תהיה הלכה כמותם. והיום כלל העולם אי אפשר להתנהג בבחינתם ומדריגתם, לכך אין הלכה היום כמותם, כידוע הענין מספרים הקדושים. ולכך בית שמאי לא מקבלים גרים, כמו לעתיד לבוא, מה שאין כן בית הלל שהיו בבחינת כלל העולם ודרך שמתנהג היום, כמו שכתוב 'רצה הקב"ה לברוא את העולם במדת הדין, וראה שאין מתקיים, שיתף עמו מדת הרחמים'. וזה בחינת בית שמאי ובית הלל, כידוע, ואין להאריך יותר בזה.

והנה בספר הקדוש 'עבודת ישראל' כתב על מה שאמרו בגמרא 'בכ"ה בכסלו יומי חנוכה תמניא אינון', וכתב שכל הארות של חנוכה מתגלים ביום ראשון של חנוכה. עיין שם היטב על פי דרכו בקודש, ואין אני יודע עד מה. ואם כן באמת שני דברים ועניינים הנ"ל שחנוכה הוא מעין לעתיד לבוא וגם הוא זמן תשובה כנ"ל, שניהם אמת, שלצדיקים הגדולים הם ההארות של לעתיד לבוא בחנוכה כנ"ל, מה שאין כן כלל העולם על כל פנים צריכים להתעורר לתשובה ולתקן העבר כנ"ל. אם כן על פי זה שפיר מובן פלוגתת בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה, כנגד ימים הנכנסים, היינו שהם סוברין שעיקר חנוכה הוא מעין לעתיד לבוא, וזה 'ימים הנכנסים'. ופירש רש"י 'העתידים לבוא', לכך ביום הראשון, שאז מתעורר כל הארות כנ"ל, צריכין להדליק שמונה ומכאן ואילך פוחת והולך. והפירוש על דרך דאיתא 'מצוות בטלות לעתיד לבוא', שלעתיד לבוא לא יהיו צריכים למצוות המעשיות וגשמיות לעורר הפנימיות, שממילא יתעורר בלי הפעולות, כידוע העניין מספרים הקדושים, ולכך מליל ראשון ולהלאה שבא הזמן של לעתיד לבוא, פוחת והולך, שאינו צריך להתעורר כל כך לפעולות הגשמיות כנ"ל. ובית הלל סבירא ליה ליל ראשון מדליק אחד ואחר כך מוסיף והולך, כנגד ימים היוצאין, היינו שבית הלל מענוותנותם היו מתנהגים בכלל דרך כל העולם שמתנהג עכשיו כנ"ל, לכך הם סבירא ליה שחנוכה הוא זמן לתקן הימים היוצאין עד עתה בתשובה, לכך הם סבירא ליה שבליל ראשון מדליק אחד, כמו דרך בעל תשובה שאינו יכול לבוא לכל השלימות בפעם אחת, רק מעט מעט, ולכן בליל ראשון אחד מדליק אחד, ומכאן ואילך מוסיף והולך, כנ"ל, ודו"ק היטב כי קצרתי.

ויש לומר על פי זה שהני תרי אמוראי, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, שזה בעצמו הפירוש טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל מעלין בקודש ולא מורידין, דהנה בשפת אמת (סוכות תרנ"ז) כתב בענין סוכות שהוא 'זמן שמחתינו', והוא מעין עולם הבא, כי בעולם הזה אין השמחה בשלימות, כדכתיב 'ישמח ה' במעשיו' לעתיד לבוא כמו שביארו ז"ל, 'שמח' לא כתיב, אלא 'ישמח'. לכן יש בסוכות שבעים פרים, לתקן כל העולם על ידם. ועל שם זה נקראו 'שולמית'. ושלשה שמות של 'יעקב' 'ישראל' 'ישורון'. 'ישורון', הוא כנגד חג הסוכות, כמו שכתוב 'לישרי לב שמחה', שרומז לעתיד, שיתיישר כל העקמומיות על ידי בני ישראל, עיין שם היטב קצת בשינוי לשון. לכן זהו שאיתא טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג, שכמו בסוכות שהוא רומז על לעתיד לבוא, הפרים מתמעטין והולכין, כמו כן חנוכה שהוא רומז גם כן לעתיד לבוא, פוחת והולך.

והענין על פי מה דאיתא בגמרא (שבת כ"ב:), 'מחוץ לפרוכת העדות יערוך', וכי לאורה הוא צריך, והלא כל הארבעים שנה שבמדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא עדות היא לבאי העולם שהשכינה שורה בישראל. ואינו מובן. ויש לומר הענין על פי מה שכתב בספר הקדוש 'שפת אמת' פרשת בהעלותך (תרכ"א) על מה שכתוב 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה' וכו', דכתיב 'נר מצוה ותורה אור', הענין הוא כי התורה היא נעלמה מעיני כל חי, וכמו שאין להשיג מהות האור רק על ידי הנר ושמן שנאחז האור בהפתילה ועץ, ובלי זה אין לנו אחיזה בהאור, כן אינו יכול להשיג אור התורה רק על ידי המצוות במעשים יכולין להתדבק באור התורה, והוא מצד חסרון שלנו שמתלבשים בגשמיות, לכן אין יכולים להשיג דבר רוחני, וכמו כן נשמת האדם אין יכולים להשיגה רק על ידי שמתלבשת בתנועת איברי הגוף. לכן יש תרי"ג מצוות, מכוונים לאיברי הגוף. אבל האור תורה, הוא בחינת נשמה וכו', ולעתיד לבוא יהיה יום שכולו שבת, שיהיה לנו אחיזה בעצם האור בלי התלבשות, עיין שם היטב.

והענין על פי מה שכתבנו במקום אחר, כי באמת בני ישראל מצדם היו מוכנים להיות כמו שהיו במתן תורה, ברוחניות בלבד בלי התלבשות הגשמיות, ואז זכו באמת לאחוז בהאור בלי התלבשות, כמו שכתוב 'וכל העם רואים את הקולות', רק מחמת שבני ישראל נבראו לתקן את כל העולם כולו ולהעלות כל האומות על ידיהם, נסתבב משמים שיפלו בני ישראל מבחינה זו ויטטרכו למצוות בהתלבשות הגשמיות, כדי שעל ידי זה יהיהי תיקון לכל העולם, ודו"ק היטב ותמצא.

ואם כן זה הפירוש בגמרא 'וכי לאורה הוא צריך', היינו בוודאי אין כוונת הגמרא על הקב"ה בעצמו יתברך וישתבח שמו, רק הכוונה שלהאיר לבני ישראל אין צריך לאור הנר, שבני ישראל מוכנים בעצם לאחוז בהאור בלי התלבשות הגשמיות כנ"ל, והלא כל הארבעים שנה שבמדבר לא הלכו אלא לאורו, לאורו המיוחד דייקא. ומיושב בזה קושיית התוספות (שם ד"ה וכי לאורה), עיין שם. אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, היינו שלכך המצוה להעריך הנרות ושיקבלו בני ישראל האור על ידי התלבשות הגשמיות, שיהיה עדות לבאי עולם על ידי זה שהשכינה שורה בישראל, כנ"ל.

ודו"ק היטב ותמצא שמצות הדלקת הנרות (במקדש) וכן מצות נר חנוכה, שהוא על הנס שהיה במנורה, הוא גם כן בבחינת שבעים פרים, כלומר להעלות אומות העולם כנ"ל. לכן כאן סבירא ליה לבית שמאי שכמו פרי החג, פוחת והולך, להורות כשיהיה התיקון השלם, לא נצטרך לזה, לכך פוחת והולך עד שמיני עצרת, שהוא רומז על התיקון השלם, כידוע מספרים הקדושים. כמו כן נרות חנוכה, פוחת והולך, לרמז זה שבאמת בני ישראל בעצמם אחן צריכים לזה, רק לתקן העולם האומות כנ"ל, לכך גם כן פוחת והולך, על פי מה שאיתא במדרש תנחומא על הפסוק 'ביום השמיני עצרת תהיה לכם', זהו שאמר הכתוב 'תחת אהבתי ישטנוני ואני תפילה', את מוצא בחג שישראל מקריבין שבעים פרים על שבעים אומות. אמרו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם, הרי אנו מקריבין שבעים פרים לשבעים אומות, לפיכך היו צריכים אף הם להיות אוהבין אותנו, ולא דיים שאינם אוהבים אותנו, אלא שונאין אותנו, שנאמר 'תחת אהבתי ישטנוני', לפיכך אמר הקב"ה כל שבעת ימי החג שהייתם מקריבים לפני קרבנות על אומות העולם, הייתם מקריבים שבעים פרים, אבל עכשיו הקריבו על עצמם, ש'ביום השמיני עצרת תהיה לכם' וכו', ב'פר אחד ואיל אחד', עיין שם היטב.

וכן ממש העניין כאן בנרות חנוכה אליבא דבית שמאי, שבאמת בני ישראל מצדם לא היו צריכים לבחינת 'נר מצוה', שהם בעצם היו יכולים להיות בבחינת 'אור תורה', שיוכלו לאחוז באור בלי התלבשות נר שלמטה כנ"ל, רק שעושים זה לתקן את האומות עולם כנ"ל, ואף על פי כן 'תחת אהבתי ישטנוני'. לכן פוחת והולך, עד שביום השמיני של חנוכה מדליקין רק נר אחד. ואיתא שנקרא 'זאת חנוכה'. ועיין מה שכתב בספרים הקדושים שהטעם שביום השמיני אז עיקר חנוכה, עיין שם. והטעם שהוא כמו בשמיני עצרת, שמיוחד רק לישראל, לכן הוא בשמיני למעלה מן הטבע, לכן מקריבין רק פר אחד ואיל אחד, כמו כן ב'זאת חנוכה', רק נר אחד, לרמז על ישראל בלבד, כנ"ל. והבן מאד. כי באמת האומות על זה שבני ישראל עושים לטובתם, אדרבא על ידי זה הם מתחזקים ביותר לבטלו, ולכן אז כשהיוונים רצו לבטל הדלקת המנורה, אף על פי כן, אחר כך כשגברו בני ישראל עליהם היו משתוקקין למצות הדלקת המנורה עד שזכו לנס. והעניין ממש כמו שכתבו בספרים הקדושים על שבעים פרים שאף שבראש השנה ויום הכיפורים ישראל הם נלחמים עם האומות והסטרא אחרא כנ"ל, אף על פי כן בסוכות מקריבין עליהם שבעים פרים, לתקנם ולהעלותם. עיין שם. וכן ממש היה בהדלקת המנורה כנ"ל.

ויש לומר שזה העניין שנר חנוכה שהניחו למעלה מעשרים אמה פסול, והמצוה לכתחילה שיהיה למטה מעשרה. והטעם כדי שיאירו לכל המקומות החשוכים, כדאיתא בספרים הקדושים שלמטה מעשרה, שם התגברות הסטרא אחרא, אף על פי כן צריכין להאיר שם, להעלות את כולם כנ"ל. אבל למעלה מעשרים פסולה, היינו שמדליקין למעלה מעשרים מראין בזה שמסתלקין מכלל העולם ומדליקין רק לצרכם בלבד, כמו שכתוב בספרים הקדושים שעניין למעלה מעשרים רומז על עולם הבא, עיין שם, לכן פסולה, רק שצריכין להדליק למטה, כדי שיאירו ויתקנו את כל באי עולם, כנ"ל. ויש לומר בזה ההמשך מה שאמר רבי תנחום נר חנוכה שהניחו למעלה מעשרים אמה פסול כסוכה וכו', ואמר רבי תנחם מה דכתיב 'והבור ריק אין בו מים', מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. דהנה יש לומר שזה שאמר 'כסוכה' דהנה גם בסוכה דפסולה למעלה מעשרים, הוי גם כן מזה הטעם, משום דעי ידי מצות סוכה, גם כן צריכין להעלות ולתקן בענייני סוכות, עיין שם. וזהו שאמר 'כסוכה' כנ"ל.

והנה יש לומר שזה היה פלוגתת יוסף עם השבטים, דהנה איתא שיוסף הוא בחינת שבת, בחינת עולם הבא, והשבטים הם בחינת עבודת ששת ימי המעשה. והחילוק כי יוסף היה נזיר אחיו, שהיה מופרש מעולם הזה לגמרי, וממילא לא הייתה עבודתו לתקן את אומות העולם, ועבודת השבטים הייתה שישפילו את עצמם ממדריגתם כדי שיתקנו את כל העולם כולו, אף אומות העולם, ולכן איתא במדרש 'עבירתן של השבטים תקוה הם לעולם', היינו שעל ידי זה היו מתקנים את כל העולם, אף אומות העולם כנ"ל. ולכן היה זה עצתם שהשליכו אותו לבור של נחשים ועקרבים, שרומז על הסטרא אחרא כידוע, והיינו מדה כנגד מדה כנ"ל, ומחמת זה באמת דרש רבי תנחום נר חנוכה שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה, רק המצוה למטה מעשרה, מקום שליטתם, כדי לתקן הכל כנ"ל. ודו"ק היטב כי קצרתי בזה.

ובאמת מזה הטעם מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ לרשות הרבים כדי שעל ידי זה יעלה כולם להאיר במקומות החשכים, אף לרשות הרבים, שמכונה למקום שליטת החיצונים, ולהאיר לכל האומות, וזה הפרסומי ניסא בכל מקום. ויש לומר שזה הפירוש בגמרא (שבת כא:) ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו. ותמוה, מאי 'ודיו', ועל פי מה שפירשנו מובן כי כל מה שצריך להדליק בחוץ הוא לעשות טובה גם לאומות העולם ולכל העולם כנ"ל. אבל מצד המצוה היה די שמדליק בפנים, אם כן בשעת הסכנה, שעכו"ם אינם מניחים להדליק הנר חנוכה, ממילא אין צריך להדליק בחוץ כיון שאינם מניחים להדליק, ממילא אין צריך לעשות להם טובה בזה, לכך אמרו 'מניחו על שולחנו ודיו', שלנו בלבד די שמדליק בפנים כנ"ל, ודו"ק.

(עלי עין, חנוכה, עמו' כו-ל)


הרב הגאון החסיד רבי אפרים פישל רבינוביץ הי"ד נולד בשנת תר"נ (1890) (או בערך בשנת 1895, ע"פ 'דף עד' שכתב בנו).  משנת תר"פ כיהן הרב כדיין בלודז' והיה מגודלי מורי הצדק בעיר לודז' וחבר וועד רבני העיר, הרב נודע כגאון עצום, כפוסק מומחה וכחסיד מופלא. אביו, הרב שמואל, היה חסיד מובהק, מחשובי חסידי גור בסקרנביץ, ואחר כך בלודז'. הרב אפרים פישל התחתן עם מרת שרה וצ'יארז' ונולדו להם שמונה ילדים.

מילדותו היה הרב אפרים פישל דבור בתורה, ביראה ובחסידות, והיה מקושר לאדמו"ר ה'שפת אמת' ולבנו האדמו"ר ה'אמרי אמת', שהיה רבו המובהק. בנוסף, היה הרב אפרים פישל גם תלמידו של האדמו"ר מאוסטרובצה. הרב אפרים פישל נהג ליסוע להסתופף במועדים אצל האדמו"ר ה'אמרי אמת' בגור, כחסיד בין חסידים, בלא כל גינוני רבנות, ולקח עמו את ילדיו. הרבי מגור העריך אותו מאוד וכבדו בזימון על הכוס, במעמד המוני החסידים ובהם גאונים וצדיקים מפורסמים.

ביום בו מונה הרב אפרים פישל לרב ודיין בלודז' הגיע לביתו האדמו"ר מאוסטרובצה לברכו, וכשיצא מהבית אמר כי 'הוא מהיחידים שבדור, אלא שלודז' אינה יודעת להעריך את האור הגדול שזרח עליה עם התמנותו לרב בתוכה'. הרב אפרים פישל כיהן כרב בלודז' במשך כעשרים שנה, בה התגלה כמומחה בכל מקצועות ההוראה, ובייחוד כחריף ובקי בחושן משפט, בעל הבנה מעמיקה בענייני ממונות, הסכמים וחוזים. מכל רחבי פולין נהרו אליו סוחרים ובעלי דינים לשאלות בוררות סבוכות. לצד עבודת הרבנות, המשיך הרב להקדיש את רוב זמנו ללימוד בעיון ובחריפות.

הרב היה ירא אלקים מופלג, ופעם באחד מימי הפסח ראה חתיכת גיר על רצפת חדרו, חשב שזה חתיכת חמץ והתעלף.

כשגורשו הרב ומשפחתו, עם יהודי לודז' לגטו, דאג הרב להביא אתו את כל ספרי הלימוד שלו, במאמצים רבים שלו ושל בניו, למרות הסכנה .

בשלהי שנת תש"ב היה הרב אחד מאחרוני הרבנים שנותרו בגטו לודז'. גם בהיותו בגטו לודז', בימי אימה וחשיכה, רעב, צרה וצוקה, המשיך הרב לעמול בתורה, כתב חידושי תורה וחסידות ואמר כי 'רק בכוח התורה נוכל לסבול את הצרות שבאו עלינו. רק בכוח התורה!'. בנו אברהם כתב בזכרונותיו: 'הרעב היה איום ונורא. כולם היו עסוקים וטרודים ברעב ובפחד, שאפפו את הגטו. ואבא הי"ד בשלו, בספריו הקדושים, מתענג על דבריהם, ומחדש חידושים נוספים. כשאני מתבונן באותם ימים, אינני זוכר מתי היה אבא אוכל את פרוסת הלחם הבודדה שהוקצבה לו. ובכל זאת, לא ראינו אצלו רעב או חולשת הדעת, למרות שהיה בטבעו אדם חזק, ובימים כתיקונם, לא היה רגיל באכילה מועטה. לאמי ע"ה ולילדים היה הדבר מעיק מאוד. דאגנו לגורלו. הרבה פעמים אמרנו שלא נסכים לאכול עד שאבא יאכל את פרוסת הלחם שלו. ואולם אבא הקדוש היה אומר לנו "ילדים הניחו לי להמשיך בלימוד. מזה אני חי". יום ולילה היה יושב ולומד, דומה כמי שנדבק לגמרא. לא הרגיש לא ברעב ולא בקור, כמו לא חש בפחד הנורא שאפף את כולנו. באותם ימים, היינו מצפים "מי יתן ערב", מצפים לשנת הלילה, שתשכיח מעמנו את הרעב שכל כך הציק לנו, לכל הפחות בשינה לא הרגשנו את הרעב. ואולם אבא כמו לא חש בעייפות, שוקד היה על תלמודו גם בשעות הקטנות שלפנות בוקר. גם אנו לא הצלחנו להירדם. למרות שאבא כיבה את כל האורות והשאיר לו רק מנורת שולחן קטנה, שתסייע לו ללמוד בספריו. כשהתחננו בפניו שיניח מעט את ראשו, ויתן תנומה לעיני היגעות, היה משיב לעומתנו ברגש: "קינדרעלאך, בני היקרים, הניחו לי. אין לנו עצה אחרת. לא נותר לנו נקודה להתחזק בה, מלבד תורתנו הקדושה!", ומיד היה ממשיך ללמוד. כשהיה מרגיש בעייפות היה קם ממקומו וממשיך ללמוד בעמידה. כשגם העמידה לא הועילה, ושוב היה חש שעומד הוא להירדם, היה מתיישב על השולחן ומניח את רגליו במשענת הכיסא, וכך כשכאב המשענת מעוררו, המשיך ללמוד וללמוד, עד כלות הנפש, ועד בכלל'.

שנים מילדיו הצעירים, משה שמחה ואברהם דוד, נתפסו ועמדו להיות מגורשים למחנה השמדה. בחירוף נפש יצא הרב לפגוש את בניו ולהיפרד מהם, וצעק לעברם 'בני היקרים, שימו לב והשגיחו אחד על השני. ובכל צרה שלא תבוא, תעלו דמותי בעיניכם – ראו אותי אביכם אוהבכם. והעיקר אל תשכחו את תואר פניו של הרבי'. משה שמחה נהרג עם עוד 16 יהודים על יד אינוורצלאב. אברהם דוד שרד ועלה לארץ ישראל.

דבריו האחרונים של בנו, שמואל, לפני שנהרג עקה"ש היו 'אני נהרג על היותי יהודי. אבא ציווה לצייר את צורתו של הרבי'.

בנו מנחם מנדל, סירב לאכול מאכלי טריפות בגיטו. וכאשר ראו זאת הנאצים, הם ניסו להכריח אותו לאכול זאת. משהתמיד בסירובו, עינו אותו בעינויים נוראיים עד שנהרג בידם.

בדרך נס ניצל קובץ דפים מחידושיו. בזמן 'אקצית הילדים' רשם הרב הראש הדף הקדמה קצרה בה כתב: "ב"ה יום א' דסליחות פ' האזינו שנת תש"ב. זמן הגזירה על הילדים השי"ת ירחם ויהפך לטובה במהרה אמן בזכות התורה ובזכות תשב"ר'. הייתה זו האקציה המזעזעת בה גורשו להשמדה רוב הילדים, עם הזקנים והחולים. כעבור זמן קצר, בערב ראש השנה, נתפס גם הרב וגורש למחנה ההשמדה. ההשמדה חלמנו, ונהרג עקה"ש בשנת תש"ג (1942). גם ילדיו אסתר ויעקב אהרן גורשו למחנה ההשמדה. הי"ד. (על פי המובא (ביידיש) בפנקס לודז' עמו' 144, הרב נספה במחנה ההשמדה לאחר שעבר עינויים קשים).

בתו, יוכבד רבקה (רגינה), בנו יוסף ליב, רעייתו דינה, וילדיהם רבקה ומנחם מנדיל, גורשו מגטו לודז' בשנת תש"ד (1944).

בנו הרה"ח ר' אברהם (דוד) גילה שכתבים של אביו התגלו בידי גוי בלודז', ופדה ממנו את הכתבים הללו.

הרב אפרים פישל העתיק לעצמו עותק מתוך כתב ידו של מרן ה'שפת אמת' את חידושיו על הש"ס. במלחמת העולם השנייה אבד כתב היד המקורי, ופירושי ה'שפת אמת' למסכתות נזיר וסוטה ומעט מהלכות נדה, השתמרו מתוך כתב ידו של הרב אפרים פישל, והובאו לדפוס. בתוך כתביו נמצאו גם מספר מכתבי תורה שנשלחו אל הרב אפרים פישל מאת הרב נחמיה אלתר הי"ד, בן מרן ה'שפת אמת'. במכתבים אלו מבקש הרב נחמיה (בעת ששהה בירושלים וכיהן כרש ישיבת 'שפת אמת') לשמוע את דעתו של הרב אפרים פישל בעניינים שונים בתארים כגון: 'אהובי, ידיד נפשי, הרב החריף ובקי, החסיד' ומאחל 'שכמותך ירבו בישראל'.

מכתביו יצאו לאור הספרים הספר 'עלי עין' על התורה ו'עלי עין' על חנוכה. כתביו גדושים בדברי חכמה וחסידות, עם ציטוטים מחכמי הנגלה והנסתר, שמועות בשם ה'שפת אמת' והאדמו"ר מאוסטרובצה, ועם חידושי המחבר.

כל המדות והמעלות של האדם, תלויים ברצינות / ר' שאול בלום הי"ד

תמונת חתימת ר' שאול בלום הי"ד

רצון ורצינות (מחקר פסיכולוגי)

מן השניה יוצא הראשון. הרצון ושקל בפלס הרצינות מי שרצון לו, ואמור ברצון אמיתי – יש לו גם חוזק הרצון. זה האחרון אינו אלא עצם דמות תבניתה של הרצינות.

מדותיו של הקב"ה מתלבשות ברצון: 'רצונו של מקום'. הממלאים אחריהן נקראים: 'עושי רצונו', ולהפך: 'עוברי רצונו'.

אדם עומד ומתפלל וגומר: 'יהי לרצון אמרי פי', תפלתו היא, היא רצינותו, תנועה רצינית שהיא הקבל הנגדי לתנועה הכרחית… על תפלה הבאה מרצון נאמר 'ולקחת רצון מידכם', ו'לרצונכם תזבחו' קדם לכל זבח תפלה.

סופו של כל רצון נעוץ ברצינות. היא כוחו הראשון ועטרתו האחרונה. הרצון משביע: 'נפתלי שבע רצון' ,טל היא עלי עשב, ברצונו חיים. 'שיחר טוב יבקש רצון', כל מבקש – סופו מוצא. הרצון מרים את קרנו של האדם, יען שהרצינות נר לרגליו, בסיס להווייתו, המצע לחוויתו.

הרצון ממדד שעות וימים, עתים ושנים, 'יום רצון לד' ', 'שנת רצון לד' '. הרצון יודע לכוון את עתיו ורגעיו: 'שפתי צדיק ידעון רצון' ואז, אז יבטח אדם בפללו: 'לך ד' עת רצון'.

רצונו של אדם בא מרצון הרצינות. גם כשהוא נתון לרצונו נשאר תמיד מ'משרתיו עושי רצונו'.

יש יראה לרצון, וביראתו תלויה אשרו, מזלו, כי אז: 'רצון יראיו יעשה'.

אם אין רצינות לו – יטה לצדדין, יעשה ל'יוצא דופן', יאחז עקום את דרכו, או לא יאחז כלל… הרצינות – הויה אחת לה. טבעה – גוונה. היא בלי כחל, בלי שרק ובלי פרכוס: הרצון, אם אין הוא נושא משך הזרע של הרצינות, מתחלף הוא ל'רצונות' ו'כרצון איש ואיש', ואז הורס במקום לבנות, עוקר במקום לנטוע ו'ברצונם עקרו שור'.

הרצינות היא מאזני החיים, היא אמת המדה לכל כבדם וערכם. המחייב את החיים, הלוקחם מצדם החיובי – לוקחם רק במשקלם הרציני. נפנה רק לדברים בעלי ערך. כל מה שאין ערכו בתוכו ומשקלו בחבו – לא יקח כלל. אין שעתו – רצונו של אדם פנויה לדברים של מה בכך, שגם בשעה ש'נוצרו', כאלו לא נוצרו.

החיים קשים'? – אבל אך לזה שאינו יודע לכוון את משקלם, למוד את כבדם, המרחף על שטחיותם – יקלע מכף אל כף, מ'חיים' אל 'חיים'. רואה את צל ההרים כהרים, מה שאין כן היורד לעצם פנימיותם – רצינותם. הטובל במים טהורים, כלומר בחיים טהורים, עולה מהם נקי וזך, קל ורענן. אין משקלם לו למעמסה, אלא לאבן אנך. החמורות נעשו קלות, אבן כבדה ומעיקה נעשית ברצינות – רצונו לראש פנה, לרבות גם זו האבן שמאסוה הבונים לפניו…

החיים, אם יאחזו ברצינות – הנם כובד מבפנים וקלות מבחוץ.

מה יעשה אדם ויחיה? ירד לתוך נברי החיים, לתוך מערבלתם וידלה מהם את כל כבדם משקלם ויתנם זה לעומת זה, על כף המאזנים. אז יראה ויוכח שהנם במדה, במשקל ובמשורה, ו'כל דבר שבמנין אפילו באלף לא בטיל'.

אין החיים בטלים וקשים ליודע סוד המשקל ושווי המשקל…

הנה באים כאלה ואומרים: מה קלו החיים! אין הם נוגעים בהם נגיעה ממש, אין הם יורדים אל ה'לפני ולפנים' שלהם כדי להרגיש ולהבין בטרחם, משאם וריבם. מדפדפי דפים המה בספר החיים דפדוף שאין בו למוד. אומרים. ולא מדברים, שונים ולא גורסים… החיים הם למוד: 'ולמדתם אותם'. הסילוגיזם של החיים היא 'הכי גרסינן' ו'אינו דומה מה השונה פרקו מאה פעמים למאה פעמים ואחד'. כי אותה הפעם המאה ואחת היא המלט, הרצינות מבית ומחוץ, הגילוי של הרצון…

הלוקח את החיים רק מצדם הקל אינו כאותו הגבור המרים בנקל משא כבד, שהיא לעייפה לאחרים, אלא הוא בר נש חלש שנסתרים ממנו שבילי החיים, עמקם וגבהם, כבדם וערכם. נדמה שהוא נושא את המשא בקלות ועד ארגיעה רואה, אם עוד לו עיניים לראות, שהוא נושא ריחיים עלי צווארו ופושט את הצוואר.

יש אדם השותל את חייו כשותל ארזים, ויש כזה ששותלם כעשב, בבוקר יציץ וחלף ולערב ימולל ויבש…

הראשון בא ברצון, שהרצינות הורתהו וגדלתו, והשני בא ברצון לבד, ברצון איש ואיש, בדעת הקהל שאין מלפניה דעת המקום…

רק זה הוא רציני, שכל מה שהוא עושה הוא על מנת להגיע אל מטרה אחרונה, יציבה, עד כמה שהחיים מניחים מקום למטרה וגורסים אותה…

סוד קיומה של הרצינות היא המוסריות, מי שחותך את חייו ברוחו של המוסר ובדרכיו לא יתקרב לדברים קלי-ערך. גם כשיתקרב – לאונסו – לא יגע בהם. יבקש מוצא לנער ממנו את אבקם, יפנה אליהם ערף ולא פנים.

אין הרצינות מתקיימת אלא בחכם מבין מדעתו. הרצינות – מוצא לחכמה, היא החכמה בעצמה 'כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה'…

איש רציני הוא חכם, חכם החיים! איש חסר רצינות, אינו נקרא חכם. אין החכמה אלא שקילות והערכה על סופו של כל דבר ודבר. 'סוף מעשה במחשבה תחלה', קרי: בחכמה, והחכמה מאין תמצא, אם לא יהל על ראשה נרה של הרצינות?

אם תשכח החכמה שבאה מן הרצינות וסופה אל הרצינות, תהפך לסכלות. נושאה הוא סכל גם כשהוא נתן במרומים.

כל המדות המעלות והמשבחות שמוכשר להן האדם, הרצינות עברתן ובה תלוי קיומן. חכמה, עוז רוח, הסתפקות, יצר הצדק, הכמיהה לעשות טוב וחסד, יחלפו כליל ברגע אחד, אם תשמט מתחתיהם קרקע הרצינות.

האדם מאמין יען שהוא רציני. אמונת אומן בד' ובהנהגתו היא היא רציניותו של האדם, היא כל האדם.

רצינות ורצון שני צדדים של מטבעת אמונה אחת. בלי אמונה איך רצון, אין רצינות ואין טעם להם אם ישנם. הרצינות היא אמונה ואמונה משמע כל החיים וכל מה שממעל לחיים…

(ירושלם, קובץ רבני חדשי, שנה א חוברת א, אלול תרצ"ו, עמו' קא-קג)


ר' שאול בלום נולד בפולין, והתגורר בפוזנן. הוא היה עיתונאי יידישאי, וכתב בירחון 'דאס אידישע ווינקעלע' (דנציג, תרפ"ז) ובעיתון 'היינט'.

הוא חיבר את הספר 'גדולי ישראל: חיי הגאון רבנו רבי עקיבא איגר זמנו, חייו, פעולותיו וערכו לדורות במלאת מאה שנה לפטירתו' (ורשה, תרצ"ח). בירחון 'ההד', יד, חוב' ו, עמו' כד, ישנה כתבה לרגל ההוצאה לאור של ספר זה בה נכתב: 'לסיכום: מר ב. נתן לנו ספר מועיל שיש בו גם יפי-לשון, סגנון עסיסי והדר הרצאה המרימים אותו למדרגת יצירה ספרותית נאה ומלבבת'.
לימים התברר שספר זה, מבוסס כמעט כולו על ספרו של הרב ורשנר מסמטר (שיצא לאור בפרנקפורט א"מ בשנת 1906). ר' שאול תרגם ספר זה מגרמנית לעברית, שינה לעיתים במעט את הסדר ואת העניין, השמיט מעט דברים, והוסיף מעט מידע משאר ספרים וממקורות שראה בארכיונים בפוזנן (עיין 'עטרת פז' עמו' פט, ובמאמרו של הרב ד"ר עקיבא ברוך פוזנן 'הערות לתולדות רבי עקיבא איגר זצ"ל', בקובץ לזכרו של הרב גדליה אונא ז"ל, עמו' 155).

בארכיון הספרייה הלאומית שמורים שני מכתבים שכתב בשנת 1938 לר' אברהם כהנא, ובו הזכיר גם את קבלתה הלבבית של בתו רבקה, בביתו של ר' אברהם, בהיותה בודדה ומובטלת. בארכיון 'מכון גנזים – אגודת הסופרים' נמצאים מכתבים שכתב ר' שאול בלום אל דניאל פרסקי בשנים תרפ"ז-תרצ"ט (1927-1939).

בספר 'שרי התורה' עמו' 272 כתב הרב יצחק אלפסי כי 'לא ידוע על פרסום נוסף של שאול בלום ואם הצליח להינצל מעמק הבכא. יהיו הדברים גם נפש לזכרו'. אך על פי 'דף עד' שכתב קרוב משפחתו, ר' שאול בלום מפוזנן ורעייתו לשרה (שנולדה בסביבות שנת 1888) היו בתקופת המלחמה בלובלין ונספו בסביבות 1943, יחד עם בניהם ישראל (שנולד בסביבות 1919) וניסן (שנולד בסביבות 1929). הי"ד.

תירוץ לקושית הרשב"א על הרי"ף בדין היתר כיבוי נרות חנוכה לאחר שדלקו כשיעור / הרב זאב ברגזין הי"ד

תמונת הרב זאב ברגזין הי"ד

מחתני יקירי הרב החריף ובקי ירא אלקים וכו' מוה' זאב בערגאזין שיחיה, בסוגיא דכבתה.

דעת הרי"ף דלאחר שדלק כשיעור מותר להשתמש לאורה.

 והרשב"א בתשובה סי' תקע"א הקשה עליו דאיך קאמר רב דמותר להדליק בשמנים הפסולים בשבת משום דאסור להשתמש לאורה וליכא חשש הטיה, הא יש חשש הטיה אחר שדלק כשיעור, דאז מותר להשתמש לאורה.

ונראה לי ליישב דהנה בספר 'תוספת שבת' סי' רס"ד הקשה לפי מה שכתב הרמ"א שם דהיכא שיש לו נר יפה אחד שוב מותר להדליק בשמנים הפסולים ולא חיישינן לשמא יטה. ובהגהות מיימוניות מבואר דאף אם הנר היפה דולק בחדר אחר, מכל מקום שוב לא חיישינן להטיה, אם כן איך קאמר רב הונא דאין מדליקין בהם בשבת משום חשש הטיה, הא הכא על כורחך איירי דאית ליה שמן יפה גם כן, דאם לא כן לא הווא אמר רב הונא דאין מדליקין בהם בחול משום דכבתה זקוק לה, ושמא לא יתקנו, הא על כל פנים מוטב שידליק שמן פסול ואף שלא יתקן אם יכבה משלא ידליק כלל. וכיוון דאיירי דאית ליה שמן אחר, אם כן הוא צריך להדליקו לנר של שבת, כדאיתא בגמרא דנר של שבת קודם לנר חנוכה. וכיון דאית ליה נר יפה של שבת באחד מן החדרים שוב ליכא חשש הטיה על כורחך.

וכן קשה על רב יהודה הנ"ל, דטעמא דרב דמתיר להדליק בשמנים הפסולים בשבת, משום דאסור להשתמש לאורה, ומשום הכי ליכא חשש הטיה. הא יש לומר דלעולם סבורי רב דמותר להשתמש לאורה, וטעמו דמתיר להדליק בשבת, משום דיש לו נר יפה של שבת, ושוב ליכא חשש הטיה.

והנראה לעניות דעתי בזה דהנה הש"ס קאמר הטעם דנר של שבת קודם לנר חנוכה משום שלום בית, דישבו בחושך ולא יוכלו לעשות שום דבר הצריך אור. ויש לומר דזה דוקא למאן דאמר דאסור להשתמש לאורה של נר חנוכה, ולא יוכלו להשתמש נגדו, וליכא שלום בית, לכך נר של שבת קודם. אבל למאן דאמר מותר להשתמש לאורה, יש לומר דנר חנוכה קודם, דבזה יצא ידי שניהם, ידי מצות נר חנוכה, ושם יהיה שלום בית, דהא מותר להשתמש נגדו. שוב ראיתי בהרשב"א שכתב כן.

ולפי זה מיושב קושית ה'תוספת שבת' שהקשה דאי על כורחך צריך לנר של שבת ושוב אין כאן חשש הטיה, דזה אינו, דהא לרב הונא דסובר מותר להשתמש לאורה, אין צריך נר אחר של שבת, וממילא שוב איכא חשש הטיה.

ומיושב הקושיא הנ"ל על רב יהודה, דעל כורחך טעמיה דרב דמתיר להדליק משום דאסור להשתמש לאורה, דאם היה סובר דמותר להשתמש לאורה, היה די בנר של חנוכה לחוד, ושוב היה חשש הטיה.

ומעתה מיושב קושית הרשב"א על הרי"ף דהקשה דאחר שדלק כשיעור איכא חשש הטיה, ולהנ"ל ניחא דהא לדידן דקיימא לן דאסור להשתמש לאורה על כורחך איירי דאית ליה נר יפה של שבת לבד נר חנוכה, ושוב ליכא חשש הטיה אף לאחר שדלק כשיעור, כיון שדולק נר יפה של שבת.

ועל פי זה קשה התוספות בשמעתין שהקשה דמנא ליה לרבא דסובר רב הונא מותר להשתמש לאורה, דילמא טעמיה דאין מדליקין בשבת משום דכבתה זקוק לה.

ולהנ"ל אתי שפיר דהא רב הונא איירי דאית ליה שמן יפה גם כן, דאם לא כן לה הוי אמר דאין מדליקין בחול משום דכבתה זקוק לה, הא על כל פנים מוטב להדליק אף שלא יתקן אם יכבה משלא ידליק כלל. והנה רב הונא סתמא אמר ואיירי גם היכא דלית ליה שמן יפה יותר מעל נר אחד, ואפילו הכי קאמר דלא ידליק משמנים פסולים לשם נר חנוכה בשבת, רק מהשמן היפה, משום דבזה יצא ידי שניהם, נר חנוכה ושלום בית, ועל כורחך דמותר להשתמש לאורה. ואם כן שפיר הוכיח רבא דקסבר רב הונא מותר להשתמש לאורה, דאי אסור, אמאי אוסר רב הונא להדליק בשמן הפסול, אפילו בדלית ליה שמן יפה רק על נר אחד, דהא בלאו הכי הוא צריך להדליק את הנר היפה שיש לו לשבת, וכיון שכבר יהיה לו נר אחד יפה, שוב ליכא חשש הטיה. ואי משום דקסבר כבתה זקוק לה, ובשבת לא יוכל לתקן, הא על כל פנים מוטב להדליק ולא יתקן משלא ידליק כלל. אלא על כורחך דקסבר רב הונא מותר להשתמש לאורה, ולא קדום נר של שבת לשל חנוכה, דהא יוצא ידי שניהם בנר אחד יפה, משום הכי שפיר קאמר דלא ידליק בשבת בשמן פסול משום דכבתה זקוק לה ובשבת לא יוכל לתקן, ומוטב להדליק נר אחד היפה לחנוכה ויצא בזה גם לשבת. עד כאן דברי חתני הרב שיחיה ודברי פי חכם חן.

ואמנם זה רבות בשנים כתבתי בחידושי להיפך מדברי ה'תוספת שבת' הנזכר, דפשטא דש"ס משמע דלא ידליק בשמנים הפסולים. אף שאין לו שמן אחר כלל. והא דקשיא ליה, הא אף אם לא יתקנו כשיכבה, על כל פנים לא גרע משלא ידליק כלל. יש לומר דחז"ל חששו שמא לא יתקנו בפשיעה, ויהיה עבירה בידו במה שפשע, לכן תקנו שלא ידליק כלל בשמן פסול, ושוב לא יהיה עבירה בידו. ומה שהוא מעוכב להדליק נר חנוכה אין זה כלל עבירה, כיון שהוא מעוכב מתקנת רז"ל, וכמו שכתבו התוספות בשבת דף ע"א דיבור המתחיל 'קודם'. וזה שפירש רש"י דלמא פשע ולא מתקן לה, והקשו עליו אמאי לא פירש שמא ישכח, ולהנ"ל ניחא דאילו מטעם שכחה, על כל פנים כשאין לו שמן אחר היה לו להדליק בזה, ודו"ק. ומיושב קושית התוספות הנ"ל בפשיטות, דהא בשבת שאסור לתקנו, אם כן אין עליו שום חשש פשיעה כשאינו מתקנו, ואם כן כשאין לו שמן אחר היה לו להתירו להדליק בשבת חנוכה בשמני הפסולים, דהא על כל פנים מוטב משלא ידליק כלל, אלא על כורחך דבשבת הטעם משום דמותר להשתמש לאור ואיכא חשש שמא יטה.

(פני לוי, מאת הרב הגאון נפתלי יוסף הלוי פריינד, עמו' 8-7)


הרב זאב וואלף ברגזין (בערגאזין) הי"ד –  רב גאון מפורסם שנולד בשנת תרמ"ב (ע"פ אוצר הרבנים, או בשנת 1890 ע"פ המובא בדף עד ביד ושם). עוד מצעירותו ישב הרב על התורה ועל העבודה, והתבלט כעילוי כישרוני בעל מידות נעלות. בצעירותו מונה הרב בשנת 1904 לאב"ד וולומין (וואלאמין / וואלעמין, הסמוכה לוורשה) ומילא תפקיד חשוב בהתפתחות הקהילה.

הרב חיפש תמיד דרכים חדשות לתיקון סדרי הקהילה, ולהסרת כל מכשול ותקלה. הוא כאב על הפלגנות, הריב והמחלוקות בין יהודי העיירה, והתאמץ רבות לפשר ולהביא שלום בין הצדדים היריבים. הוא דאג במסירות נפש לכל דבר שבקדושה, ופעל לקרב את ישראל לאביהם שבשמים, בדרכי נועם. דרשותיו היו מלוות במשלים נאים, הלקוחים מהחיים והמציאות שחוו שומעיו. בכל יום היה קם בשעה חמש בבוקר ללמוד שיעורים שונים, ולחדש חידושי תורה, מתוך התמדה ועיון. הרב הרבה לכתוב עשרות מכתבים לאנשים בעניינים שונים, והיה משיב בזריזות לכל המכתבים שנשלחו אליו. הרב היה ידוע כאיש חזון ומעש, גדול בתורה ובעל אישיותו אצילה. הוא פעל בצניעות, בכבוד ובאדיבות, ובאהבה ובידידות לכל אדם, במידות תרומיות, בלב טוב ובאצילות רוח. הרב היה רודף שלום ועושה חסד. הוא דאג לעניי העיירה, בעצות טובות ובתמיכה כספית.

הרב חתם על תמיכתו ביוזמתו של הרב אהרן מנחם בהר"ן הכהן לייסד על ידי אגודת הרבנים הכללית את בית הדין הגדול בירושלים לחיזוק הדת ולומדיה. הרב תמך גם ב'אגודת ישראל'.

הרב נשא לאשה את מרת רחל, בתו של הרב נפתלי יוסף ב"ר אברהם מנחם הלוי פריינד, אב"ד קאדני, אשניץ ורוז'אן, מחבר הספר 'פני לוי'. חתנים נוספים של הרב נפתלי יוסף פריינד זצ"ל היו: הרב מנחם בנימין פומרנץ הי"ד אב"ד דלוגשדלה (שם רעייתו: אלטע יוכבד), הרב יחיאל הלוי קסטנברג הי"ד רב בעיר ראדום (שם רעייתו, חנה), הרב שלמה פלטקביץ זצ"ל ממלא מקום חותנו ברבנות רוזא'ן ונפטר כחודש לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה (שם רעייתו: נחמה). הרב חיים בנימין וירניק זצ"ל מחשובי חסידי גור ומזכיר מועצת גדולי התורה (שם רעייתו: איטה), והרב אברהם ליב רוזמרין (שהיה חתנו בזיווג ראשון, ושם רעייתו: גיטל הינדה). בנו של הרב נפתלי יוסף פריינד, הרב יצחק מאיר פריינד הי"ד, היה מנהל בית הספר 'בית יעקב' בוורשה.

הרב זאב ברגזין התאלמן בשנת תרצ"ג.

בתקופת השואה נשאר הרב זאב ברגזין עם עדתו, למרות שעבר ייסורים קשים, והמשיך לסייע להם ככל יכולתו. הוא עודד את בני הקהילה והכין אותם לקראת הבאות באהבה ובמסירות נפש.

הרב נספה בשנת תש"ג עם בני קהילתו. כן נספו ילדיו: איטה, שרה, פרל, מנדעל'ה-אליעזר ויענקעלע, ושנים מנכדיו. הי"ד.

תמונתו מופיעה בספר הזכרון לקהילת וולומין, עמו' 213.

תמונת החותמת והחתימה של הרב ברגזין, באדיבות בית המכירות ברנד.

אין אף יהודי אחד בכל העולם הפטור ממצוה גדולה זו של גאולת ארץ ישראל / הרב בן ציון בלומברג הי"ד

גאולת הארץ

רבי שמעון בן יוחאי פתח 'עמד וימודד ארץ' (חבקוק ג') מדד הקב"ה כל הארצות ולא מצא ארץ שראויה לינתן לישראל אלא ארץ ישראל (מדרש רבה ויקרא י"ג).

צריך כל אדם מישראל לעשות הסכמה קבועה בלבו לעלות לדור בארץ ישראל על כל פנים כשתמצא ידו די הוצאה וקצת מעמד פרנסה, אם בדרך מלאכה, או באיזה משא ומתן, או לקבל ההספקה הנצרכת וההכרחית כדי ליישב את הארץ הקדושה השוממה מבלי בניה ולהשתוקק להיות זוכה להתפלל שם לפני היכל המלך. אף על פי שחרב, לא זזה שכינה ממנו, והדר בחו"ל עובד ללא א-להי אמת. על כן שמעוני אחי ורעי המתגוררים בארץ לא לנו, על אדמה טמאה, זכרו זאת והתאוששו, זכרו את ה' וירושלים, העלו על לבבכם עולי גולה. חושו ואל תחשבו להשתקע בחו"ל, חס ושלום, לקיים 'ואכלה אתכם ארץ אויביכם'.

וזאת הייתה חטאת אבותינו הראשונים שגרמו בכיה לדורות, כי מאסו בארץ חמדה. אבל אין אף אחד מאלף מתעורר להחזיק בה ולהתיישב שם, כי אחד ממדינה אין איש שם על לב ומבקש אהבתה דורש שלומה וטובתה ולא מצפה לראותה. כמדומה לנו בהיותנו בשלווה בחו"ל שכבר מצאנו ארץ ישראל אחרת דוגמתה, על כן באו עלינו כל הרעות. בשבת ישראל בארץ הישפניא ובארצות בשלווה ובכבוד גדול, שוב נתגרשו משם עד שלא נשאר שם ושארית לישראל בארץ ההיא. ואנו העניים והאביונים השוכנים קרוב לקוטב הצפוני, ואלו לא זרח שם אור השכינת מעולם ורחוקים מאד מאדמת הקודש ומלשון הקודש, על אחת כמה וכמה שיש לנו להתאמץ ולעלות במרכבה ובקרון אל ארץ חמדה. לא עצרו הגשם והשלג מלכת למקום העבודה, ואין טענה מחמת סכנה, כי בשעת שלום אין סכנה. וסכנת הים והמדבר, בוודאי אינה קרויה סכנה לעניין זה לפטור ממצוה גדולה כזו, דמצלא ומנינה (סידור ה"ר יעב"ץ בהקדמה).

ואם גאולת הארץ מידי זרים זוהי בכלל ענין של קדושה, גאולת הארץ כדי להושיב עליה יהודים חרדים שומרי תורה ומצוה לעבדה ולשמרה זה הוא קודש קדשים. ואין אף יהודי אחד בכל העולם בן חורין מלהפטר ממצוה גדולה זו, מכל שכן שאין יהודי חרד רשאי להתעלם מחובה זו. ולא רק עושים כי אם גם מעשים, לזרז איש את אחיו לתבוע בעין יפה ובלב מתנה וברוח נדיבה, ולחזק בכל כח ואומץ את הקרן הקיימת לישראל, ששמה נישא היום בפי כל. אין כיום איש יהודי אשר המלים לא צלצלו באזניו כצלצלי נחמה, כנטפי תקווה מעודדת, כאמרות אם אוהבת, כברכה לעם גולה ומורדף, כתחילת הקמת סוכת דוד. אין נפש בישראל אשר תהגה חיבה לעמה, ולא תהגה חיבה לקרן זו. אין איש מישראל המיצר בצרת עמו ומצפה לגאולתו, ולא צירף את אגורתו לאגורת הקופסא הכחולה, יען לאנשים פרטיים בעלי אמצעים גדולים שיש בידם לקנות קרקע ולבנות בנינים לעצמם ולצרכי המשק וגם לספק את מחיית בני ביתם בעת הראשונה, יהודים בעלי סכומים גדולים כאלה אינם מתרצים להיות איכרים פשוטים בארץ ישראל. מקרים בודדים ויוצאים מן הכלל, אינם משפיעים הרבה לקוות לתנועה מבין האנשים האלה, שהם יגאלו את אדמת ישראל. זאת טעות גמורה היא.

ואם ישנם יהודים שרוצים לעלות, אזי הם יכולים להסדר רק אם אינם צריכים לשלם בעד הקרקע, היינו אם מקבלים אדמה מהקרן הקיימת. ואנו רואים עכשיו יהודים מכל רוחות העולם באים במעט כסף, והם רוצים להתיישב בארץ ישראל על הקרקע, הם פונים בראשונה אל הלשכה של הקרן קיימת לישראל, ואומרים: תנו לנו קרקע. ובכן מובן מאליו שחוב קדוש הוא על כל יהודי חרד להשתתף במצוה גדולה זו, שאין לה שעור. ובפרט עכשיו אחרי ההסכם שנעשה בין המוסדות העליונים של המזרחי ובין הלשכה הראשית של הקרן הקיימת לישראל בירושלים, שכל הכספים שיאספו לטובת הקרן הקיימת לישראל על ידי יהודים חרדים, יהיו רשומים על חשבון ההתיישבות הדתית, הודות להסכם זה נתנה אפשרות רבה בשביל השכבות הרחבות של היהדות הדתית להשתתף בפעולות בכל עבודות הקרן הקיימת לישראל, באשר כל פרוטה הנאספת על ידי היהודי הדתי, נרשמת על חשבון מחלקת החרדים, מוקדשת להתיישבות הדתית בארץ ישראל.

אני חושב ששנוי כללי לטובה בעניין הדת יבא רק על ידי ישובים חרדיים לומדי תורה, שיבאו ויתיישבו בחקלאות, שמהם גם אחרים יראו שיש אפשרות לקשר הדת והעבודה יחד. היות שבטבע האדם להיות מושך או נמשך, לכן אין ספק שהישוב החקלאי החרדי ההולך וגדל בארץ לא ירצה להיות נמשך אלא מושך, וגם בלי פעולה מיוחדת להשפיע תבוא ההשפעה ממילא. עניין זה נתאמת גם מצד הניסיון שבמשך הזמן שכח החרדי החקלאי הולך ונוצר בארץ, בא יחד עם יצירה זו שנוי כללי לטובה בעניין חיזוק הדת בארץ.

(הרב ב. צ. בלומברג, רב בדובזשין-גאלוב, קובץ רבני 'ירושלים', א, חוב' א, עמו' לז-לח)


הרב בן ציון אברהם בלומברג, נולד בסקומפה פולין בשנת 1897, להוריו ר' דוב ושרה מנוחה.

הרב התחתן עם שרה דבורה והם התגוררו בדובז'ין (דובזשין-גאלוב).

הרב השתתף בוועידת המזרחי בכ"ח בניסן תרע"ט (1919), ובכנס רבנים בוורשה, בשנת תרצ"ז (1937) בו קראו להקמת מחלקה חרדים בקק"ל, לשמירת שבת על אדמותיה, ולעריכת מגביות למענה.

הרב נספה בשואה, כפי שמופיע בספר 'ליפנו, סקמפה, לוביטש, קיקול והסביבה' (תל אביב, תשמ"ט). אחותו, חיה לובה ניידיץ, מילאה עליו 'דף עד' של 'יד ושם'.

מאמר ממנו מופיע בקובץ הרבני 'ירושלים', א, חוב' א, עמו' לז-לח.

במרחק של כ-60 ק"מ מדובז'ין, נמצאת זורומין (זארומין \ זשוראמין), בה התגורר רב בשם הרב בן ציון אברהם בלומברג, שהיה מחסידיו של האדמו"ר ה'ישמח ישראל' מאלכסנדר ומתומכי 'הפועל המזרחי'. הוא חתם על הכרוז הנלהב לתמיכה בקרן החלוץ המזרחי. רבים מבני העיירה היו מתלמידיו. שמו של הרב בן ציון בלומברג מופיע ברשימת הנספים 'קדושי היהודים שחיו ויצרו בז'ורומין פולין ונרצחו בידי הנאצים בשואה'.
על פי הרב יצחק אלפסי בספרו 'דורשי ציון בפועל' עמו' 94, כנראה הרב בזוראמין הוא הרב מסקומפה (שהתגורר בדובז'ין).

על היולדת להקפיד על מנוחה במשך מספר שבועות ולהימנע מלעבוד קשה, אחרת, חס ושלום, עלולים לשלם על כך ביוקר / הרב יחיאל צבי ליבוביץ הי"ד

תמונת הרב יחיאל צבי ליבוביץ הי"ד

מוצש"ק לספר ויקרא תרצ"ד פה סאטמאר יע"א
לכבוד בני שיחיו עד מאה ועשרים.

מכתבכם היקר הבשורה הטובה מלית בנכם שיחיה גרם לנו שמחה מרובה, ומברך אתכם בברכת מזל טוב, ויעזור לכם השם יתברך שתזכו לגדלו לתורה ולחופה ולמעשים טובים מתוך רוב נחת והרחבה עם הרבה יודיש נחת. וגם שמחנו מאוד לשמוע שעבר ב"ה כל כך בניקל, יעזור השם יתברך שחיה פיגא שתחיה תהיה בבריאות השלימה כשתעזוב את מיטת הלידה.
אהובי יהושע נ"י תשמור עליה שלכל הפחות ד' שבועות לא תעשה דברים קשים במלאכת הבית, כי חס ושלום יכולים לשלם על זה ביוקר, וחטא הזה של משפחות כאלו שלא מקפידין בזה הוא גדול מאד.
מכתבכם קבלתי בערב שבת קודש לפני שהלכתי להתפלל בבית הכנסת קבלת שבת. היום עשיתי 'מי שבירך' בתלמוד תורה, כנראה מחר יבקשו ממני המלמדים שיחיו ליתן תיקון בתלמוד תורה, ממילא אשלם מה שהם יחייבו אותו לשלם, כי הכל כדאי בשביל ילד שנולד למזל טוב.
באמת קצת ברוגז אני עליכם שלא כיבדתם אותנו עם 'קוואטער שאפט', שהייתי מרוצה מאד אם הייתם מכבדים אותנו בזה, אבל אפייס עמכם אי"ה כשתכבדו אותנו אצלו עם שושבינין אי"ה כשיוליכו אותו לחופה וכו'.

דרישת שלום מאביכם וזקינכם
יחיאל צבי

(מכתב לחתנו ובתו הרב יהושע וחיה פיגא רייך, לרגל הולדת בנם, יזל מים מדליו, עמו' תא)

שמעתי מכבוד קדושת אבי הרב הקדוש רבי יחיאל צבי הי"ד זצ"ל שפעם בא זוג לפני כבוד קדושת רבינו רבי חנניה יום טוב ליפא זצ"ל אב"ד סיגעט בעל ה'קדושת יום טוב', אביו של שאר בשרי הגאון הקדוש רבינו יואל טייטלבוים זצ"ל אב"ד סאטמאר ועיר הקודש ירושלים תצ"ו, ובאו לדין תורה. ואמר הבעל שרוצה להתגרש מאשתו. וכאשר שאל הרב מסיגעט: מה הטענה שלך, והשיב בפשטות: היא, היינו אשתו, מכוערת. שוב שאל הרבי: מה אמרת. השיב כן: היא מכוערת. על זה אמרה אשתו: אמת נכון הדבר, אבל כשאני התחתנתי עם בעלי הייתי הילדה הכי יפה בכל הכפר.
וסיפר אבי הקדוש זצ"ל כי באותה שנה כאשר הרבי מסיגעט דרש דרשה בראש השנה לפני תקיעת שופר ודיבר דברים החוצבים להבות אש, אמר אחר כך: ריבונו של עולם, גם אם אנחנו מאוסים, ומאוס מאסתנו מרוב עוונות, זכור ריבונו של עולם במתן תורה, שזהו כביכול החופה שלנו, ובאותה שעה היינו הכי נאים בכל העולם וקיבלנו אותך ואת התורה הקדושה. ודברי פי חכם חן, זכותו יגן עלינו אמן.

(וזאת ליהודה, ח"ג עמ' ק)

שמעתי מאבי הרב הקדוש רבי יחיאל צבי הי"ד ששמע מחסידים זקנים בדור הקודם שהפליאו את גודל מידת הדביקות אשר ראו במלוא עוצמתה אצל הרב הקדוש בעל ה"דברי חיים' מצאנז זיע"א. דביקות זו במדריגה הגבוהה ביותר זכיתי בעצמי לראות גם אצל האחים הקדושים שזכיתי להיות אצלם הרב הקדוש רבינו שלום אליעזר'ל הי"ד זצ"ל מראצפערט ואחיו הרב הקדוש רבינו ישעיה'לע הי"ד זצללה"ה

(אור לוי זיו יהודה, ח"ב עמ' כו)

שמעתי מאבי הרב הקדוש רבי יחיאל צבי הי"ד שאמר ביום עשרות פעמים 'ריבונו של עולם אינני כדאי להזכיר שמך הקדוש', 'איך בין נישט ווערט אן רופען דאן היליגען נואמען'. ודברי פי חכם חן. מזה רואים את גודל הדביקות שלו בהקב"ה בכיסופים ובגעגועים.

(מנחת יהודה, הגדה של פסח, עמו' פ)

ובפרקי דרבי אליעזר איתא כי האזור של אליהו הנביא מהעור של האיל של יצחק. ושמעתי על זה טעם נפלא מאבי הרב הקדוש בנן של קדושים הגאון הצדיק רבי יחיאל צבי לייבוביץ, דבפרקי דרבי אליעזר כותב אותו האיל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה: אפרו של איל – הוא יסוד על גבי המזבח הפנימי, גידי האיל – אלו עשרה נבלים של כינור שהיה דוד מנגן בהם, עורו של איל – הוא אזור מתניו של אליהו זכור לטוב, שנאמר (מלכים ב' א,ח) 'איש בעל שער' וכו', קרניו של איל – של שמאל שתקע בו בהר סיני, ושל ימין שהיא גדולה משל שמאל, שהוא עתיד לתקוע בה לעתיד לבא, שנאמר (ישעיה כז,יג) 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול והיה ה' למלך על כל הארץ'. והטעם אמר אבי הרב הקדוש הי"ד, כי היות כי אליהו הנביא זכור לטוב תמיד למעלה בשמים במתיבתא דרקיעא ובגן עדן, לכן עשה אזור במתניו מאיל, שתמיד יהיה נראה וניכר זכות עקידת יצחק בן אברהם, לעורר עלינו רחמים. ודברי פי חכם חן.

(אור לוי זיו יהודה ח"ג עמ' מד-מו)

וכמו ששמעתי מאדוני אבי הרב הקדוש רבי יחיאל צבי ליבוביץ זצוק"ל הי"ד שמנוחתו בגן עדן, שאמר פעם הכוונה במגילת אסתר (ב,יד) שכתוב 'כי אם חפץ בה המלך ונקראה בשם', ופירש הוא שיש בדברי חז"ל ובכתבי האר"י ז"ל דכל מקום שנאמר 'המלך' במגילה רמז להקב"ה, וזה 'כי אם חפץ בה המלך' באיזה נשמה ובאיזה בן אדם חפץ המלך, ואיך אפשר להגיע להקב"ה, והעצה לזה היא 'ונקראה בשם'. ידוע 'שם' רמז למלכות. וזה על ידי אמונה, על ידי מלכות שמים אפשר להגיע לתורה הקדושה, להקב"ה, והבן. עד כאן דבריו הקדושים.

(מגילת אסתר, זיו יהודה, עמו' לח)

ברוך ה' א' דחול המועד סוכות תרצ"ט

החיים והשלום יאמר לך הנכבד רבי יעקב שיחיה ואשתו החשובה מרת אסתר תחיה עד מאה ועשרים שנה אמן.

שורותיך החשובים הגיעני לנכון, ושמחתי עמהם כעל כל הון, ואתן לך תודה בזה, וגם אנחנו מאחלים לכם שמחת החג וגמר טוב, ואצפה שבמכתב השני לא תכתב לי בלשון 'אדון' או 'סר' כדרך התגרים איש לרעהו, כי מקדמת דנא אנו לא היינו מתנגדים נגדך, רק ששמענו שלא תנהג עצמך כישראלים חרדים דשם, היינו שבכל יום ויום לא תלביש טלית ותפלין וכדומה,
דע בני יקירי! אין אני מבקש ממך להכות ראשך בכותל, רק שלכל הפחות תנהג עצמך כישראלים חרדים דשם, היינו שבכל יום ויום תתפלל בטלית ותפלין, הטלית תחזיק על ראשך בברכה להתעטף בציצית וכו', שלא יהיה רק על גרונך כשאל טיכעל [צעיף]. ותפלין שלף יהיו כשרים מסופר חרד דשם או מירושלים. וגם לרבות המזוזות שבביתכם לא יהיו מהמצומצמות וקטנות מאוד, רק יפות וכשרות ממוצעות, אפשר לקנות עליהם בתים יפים של נחושת או ניקעל כמו כסף, וזה פאר על הדלת. אם על שאר כלי הבית לא תחוסו להוזיל ממון רב, כל שכן על זה בוודאי לא תחוסו, כי זה מציל הבית עם בעל הבית שלו מכל צרה וצוקה ומכל פגע רע. והיכן צריף עוד כמו אצלכם הצלה מן המזיקים ומפגעים רעים רחמנא לצלן.
ואבקשך שלא תלך בגילוי הראש בביתך ובחוץ, ואם יש לך כובד ראש לילך תמיד בכובע, קנה לך כובע קטן קאפילע [כיפה]. השער של זקנך אפשר ללקט באוירום, זה אינו אסור מן התורה, כי התורה לא אסרה אלא עם תער הנקרא בלשוננו 'גאל מעסער [סכין גילוח], וזו עבירה גדולה ואפשר בקל להיזהר ממנה, כי אין נפקא מינה בזה.
ובשמירת שבת תזהרו מאוד, כי מזה בא השפע והשמירה על כל ימי השבוע. אני חושב שפרנסתך אינה נוגעת חלילה בחלול שבת. ובשאר העניינים גם כן תתנהגו ברוח ישראל סבא, פי זכור תזכור ההתנהגות של אביך עליו השלום. כתוב לי מה מעשיך ומה פרנסתך.
גם אבקש שתשגיחו על עצמכם, כי לפי הנראה אתם חלילה בסכנה בכל רגע מהמשחיתים ימח שמם וזכרם, ואם תקבלו על עצמכם לילך בדרכי השם יתברך שמו בוודאי ישמור אתכם מכל רעה, ויעזור השם מכאן ולהלאה שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולכם ובכל ארצכם.
מאמך החשובה קבלתי מכתב והיא בקו הבריאות והשלום, היאך צמתם ביום כפור שעבר לטובה? אנחנו כולם צמים ברוך ה' בנקל, היה טוב מאוד לא קר ולא חם, אני מתפלל אצל אדמו"ר האב בית דין דפה קהלה קדושה עירנו [אצל הרב הקדוש מסאטמר].

כאות המאווה לכם כל טוב,

הק' יחיאל צבי לייבאויטש

(האיש הדומה למלאך ה', עמו' 310)


הרב יחיאל צבי ליבוביץ הי"ד, נולד בשנת תרל"ח במשפחה מיוחסת, מצאצאי בעל התוספות יום טוב. אביו, ר' מנחם יצחק, שהעניק לילדיו חינוך חסידי, לתורה ולעבודה ה' טהורה. הוא למד בשקידה בישיבת רבי שמואל אסאד בישיבת סרדהלי הסמוכה לפרשבורג.

הרב יחיאל צבי התחתן עם מרת גולדה הי"ד בת הרב ישעיה שטרן מהעיירה קעמער, ולאחר נישואיו הוסיף לשקוד על לימוד התורה במסירות נפש, בקדושה ובפרישות, כשהוא סמוך על שלחן חותנו. אחר כך עבר הרב להתגורר עם משפחתו בעיר סאטמר, ועבר לפרנסתו כמלמד המחנך תינוקות של בית רבן ונערים לחכמה, לאהבת תורה וליראת שמים. בנוסף הוא שימש כבורר ומפשר בין תושבי העיר שהיה ביניהם דין ודברים. על מנת לאפשר לבעלה להמשיך במלאכת הקודש ולפרנס אותם ואת עשרת ילדיהם, עבדה הרבנית גולדה, בעבודה קשה ומפרכת, בניהול חנות מכולת קטנה, בנוסף לניהול משק ביתה, ובחינוך ילדיה לתורה ולעבודת ה'.

הרב הרבה בעשיית חסד, בצניעות, בגופו ובממונו. ביתו היה פתוח לאורחים, והם התקבלו בספר פנים יפות, וקבלו ארוחה ומיטה, בעוד שילדיו, וויתרו על שינה במיטתם, הציעו קש על הרצפה וישנו עליה.

בתו חיה פייגא סיפרה כי בשנת תרע"ח, בסוף מלחמת העולם הראשונה, התגורר הרב בכפר פעלעשקע הסמוכה לסאטמר וניהל שם חנות מכולת. בשעת קידוש בבוקר יום השבת, בעוד הרב עטוף בטליתו, הגיע לביתו סיור צבאי של חמישה חיילים שדרשו ממנו לחלל את השבת ולהעניק להם סחורות מחנותו. הרב הסביר להם שהוא מוכן לתת להם הכל, ויפתח להם את חנותו במוצאי שבת. הקצין, צעק ודרש שיפתח מיד את החנות ואיים להוציא את הרב להורג אם לא יפתח מיד את המכולת. הרב הציע שייקחו את המפתח למכולת וייקחו בעצמם את הדרוש להם, אך הקצין הורה כי אם לא ילך לפתוח להם את החנות תוך עשר דקות הם יירו בו למוות ליד קיר הבית. החיילים קבלו פקודה לטעון את הרובים, והחלו למדוד את הדקות. הרב נעמד והלך לקיר הבית, על מנת למסור את נפשו על קדושת השבת, לקול בכיות ילדיו. בתום עשר הדקות הסתלקו לפתע החיילים. לימים סיפר בנו, כי ממש כשספרו החיילים את אותם הדקות, הגיעו לפתע שלשה קצינים, וביקשו לדעת מה כל המהומה. הקצין סיפר להם על היהודי החצוף המסרב לפתוח את החנות שלו, הקצינים גערו באותו קצין על שהוא מתעסק בהבלים בזמן שחייליהם נלחמים בחזית והורו לו לקחת את חייליו ולהסתלק מהמקום. 'שאלתי את אבי הקדוש הי"ד מי היו היום ג' קצינים הללו? אמר לי אבי, אחד היה אברהם, השני יצחק והשלישי יעקב, האבות הקדושים באו להציל אותנו בזכות שמירת השבת'. הבן הוסיף וציין כי אביו 'מלבד שהיה בעל השגה ובעל מדרגות גבוהות, היה יודע את כל הלכות שבת על בוריים, וכן היה בעל שכל ובר דעת, כך שאם הוא החליט לא לפתוח את החנות בשבת קודש, ידע בבטחה מה עליו לעשות'.
לימים, כששמע האדמו"ר ה'בית ישראל' מגור על מסירות נפשו של הרב יחיאל צבי למען שמירת שבת, אמר 'יהודה זאב'ס טאטע איז גיווען א ערליכער יוד אין א קדוש עליון' (אביו של רבי יהודה זאב ליבוביץ היה יהודי כשר וקדוש עליון).

בספר 'מנחת יהודה' על שבת קודש, מתאר בנו, הרב יהודה זאב, כי באחד הפעמים, בסוף ימי המשטר הרוני, כשחזרו בליל שבת מבית הכנסת התנפל חיל רומני על אביו, משך בזקנו וכמעט תלש קבוצת שערות ממנו. למרות הכאב והעלבון, הרב התגבר והזכיר את בנו שלא לספר על כך דבר לאימו, כדי שלא לגרום לה צער. 'ואכן, בבואנו הביתה לא ניכר על אבא מאומר וכבש כאבו והתגבר על העלבון הרב שהסב לו אותו חלאת אדם, וכשנהרה שפוכה על פניו המאירות החל באמירת "שלום עליכם", בנעימות ובמתיקות, כדרכו בעבודת הקודש מידי שבת'.

הרב יחיאל צבי היה דבוק בצדיקי דורו. הוא היה מקושר בכל נפשו לאדמו"ר בעל 'קדושת יום טוב' מסאטמר, ולאחר פטירתו דבק בבנו, רבי יואל טייטלבוים אב"ד סאטמר. היו לרב יחיאל צבי קשרי ידידות עם רבי אהרן ראטה, ועם רבי אליעזר פיש הי"ד, שהיה אדמו"ר ור"מ בבקסאד, שעבר לסאטמר והתפרסם כבעל מופת. הוא נהג לנסוע מביתו שבסאטמר לאדמו"ר מספינקא, רבי יצחק אייזיק וייס הי"ד, בעל 'חקל יצחק', להתחזק ולעלות בעבודת הבורא, על ידי התבוננות בדרכיו של האדמו"ר בעבודת ה', שהיו מלאי בהתלהבות שלהבת אש קודש. בנוסף נסע לאדמו"ר רבי יוסף מאיר וייס בעל 'אמרי יוסף' מספינקא, לאדמו"ר רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד מראצפערט ולאחיו האדמו"ר רבי יצחק ישעיה הלברשטאם הי"ד מטשחויב.

לאחר שהרב יחיאל צבי חלה והתאשפז בבית חולים, הייתה רעייתו מגיעה, יום אחר יום, בתום יום עבודתה המפרך, לסעוד את בעלה במיטת חוליו.
שנים מילדיהם של הרב יחיאל צבי ורעייתו, נפטרו בילדותם.

בי"ח באדר תש"ד פלש הצבא הגרמני להונגריה. לקראת סוף חודש ניסן הורו כוחות הכיבוש הנאצי על גירושם של יהודי סאטמר, ויהודים רבים מהמחוז, לגטו בעיר. ביום שהוצאה הפקודה להיערך למעבר לגיטו, פגם הרב ליבוביץ יהודי שבכה על כך שאביו נפטר ואין מי שסייע לו להנפיק רישיון קבורה ולהביא את אביו לקבר ישראל. הרב הרגיע אותו, לקח אותו למפקדת הגיסטפו, שם הם נפגשו עם המפקד, למרות הסכנה הגדולה שבדבר, והרב הצליח לשכנע את המפקד לתת להם רשות לקבור המת.

בחודש אייר תש"ד החליטו הנאצים לגרש את יהודי גטו סאטמר למחנה ההשמדה אושוויץ. הרב ורעייתו גורשו במשלוח הראשון מגטו סאטמר למחנה ההשמדה. ביציאתו מהבית הניח הרב יחיאל צבי את ידו על המזוזה שבפתח הבית ואמר לבנו: 'יהודה! דע לך כי אני הולך עתה לסבול צרות וייסורים בשביל עם ישראל, ויותר לא אזכה לראות את פניך ולפגוש אותך בחיי'. היהודים הובלו בצפיפות בקרונות משא לבהמות והנוסעים בהם סבלו מהדוחק ומהחום וממחסור במזון ומים. הנסיעה ארכה שני ימים ושלשה לילות, ולנוסעים נאמר שהם מובלים לגרמניה לעבוד במחנות לטובת המאמץ המלחמתי הגרמני.

הרב יחיאל צבי, רעייתו גולדה, בנם אברהם, ובנותיהם פנינה והימענע הי"ד, נספו בשואה בכ"ח באייר תש"ד.
ילדיהם דוד ליבוביץ, חיה פיגע (הלן) רייך ושרה הרצוג עלו לארץ ישראל.
בנם אלעזר נשלח לעבודת פרך במחנה מונקה באוקראינה. לאחר כמה שנים הוא ניצל וחזר בניסי ניסים לסאטמר, שם פגש את אחיו יהודה זאב.
בתם ליבא אהובה רודבסקי ובנם הרב המקובל ר' יהודה זאב ליבוביץ, שרדו את מחנה ההשמדה, ולאחר השואה ניסו עלו לארץ ישראל, אך נתפסו ונשלחו למאסר בקפריסין. לאחר שחרורם הם התאחדו עם אחיהם בארץ ישראל.

שלמות ירושלים! / הרב יצחק אייזיק הלוי גרוסמן הי"ד

כל איש ישראל קשור באלפי נימים נפשיים אל ארץ ישראל. רעד פנימי עובר בנשמת איש ישראל בשמעו את שם ציון וירושלים. והקשר הזה חזק את לב העם בכל ימי הגלות החשכה.

בדורות האחרונים הבינו גדולי ישראל את ערך הקשר הזה והתאמצו לנצלו, בכדי להקים את ארץ המולדת.

הרבה מתנגדים קמו להם, בייחוד מבין היהדות החרדית, אבל אלה גדולי האומה שהרגישו את הרטט הנפשי של האומה לא חתו מפני כל, ובהשענם על דברי חכמינו ז"ל בספרי: 'לשכנו תדרשו, דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא וכו', תלמוד לומר 'לשכנו תדרושו', דרוש ומצאו, ואחר כך יאמר לך נביא'. והתוספתא דעבודה זרה פרק ה' ש'שקולה מצות ישוב ארץ ישראל כנגד כל המצות שבתורה', באו לידי מסקנא, ש'גאולת ישראל אשר אנו מחכים לה אל יחשב החושב כי פתאום ירד הד' יתברך משמים ארץ לאמור לעמו, צאו, לא כן! ודאי ייעודי הנביאים יתקיימו באחרית הימים, ולא במנוסה נלך, ולא בחיפזון יום אחד, כי אם מעט מעט תבוא גאולת ישראל, לאט לאט תצמיח קרן ישועת ישראל, כי ראשית הגאולה על התעוררות רוח נדיבים ועל ידי רצון המלכיות תבוא לקבץ מני פזורי ישראל לאדמת קודש. אמנם ככל שלומי אמוני ישראל האמינו בנסים ונפלאות היוצאות מגבול הטבע, אבל יחד עם זה ידעו כי כן הדרך בכל הנסים שבתורה או בנביאים לעשות כל אשר ביד אדם לעשות (ר' צבי קלישר בספרו 'דרישת ציון'). גם בעל האור החיים פרשת בהר כותב, כי על הזנחת בנין ארץ ישראל יהיו עתידין ליתן את הדין כל אדוני ארץ וגדולי ישראל, ומהם יבוקש עלבון הבית העלוב.

ולדאבוננו הגדול גם בזמננו אנו עוד נמצאים כאלה שעומדים בתקפם ובעקשנותם בשעה שכל איש פשוט רואה בעיניים את המתהווה. בשעה שעם ישראל טובע בים של צרות, קול זעקת שבר נשמע מארצות רבות, קול דמי אחינו הרעבים והבזוזים, השדודים והנרדפים, קול נהרגים ונשחטים. תהום רבה ועמוקה רובצת לפנינו. לבות אחינו בני ישראל ינועו, יחרדו וירעדו כנוד הקנה במים האדירים, בים הזועף, ובאותה העונה באות ידועות מארצנו הקדושה שנבנית ועושה חיל, וישנם בה גם עובדים תרתי משמע, עובדי אדמה ועובדי השם, והם הם צעדי הגאולה. ובימים האלה אירע לנו המאורע החדש המראה לנו גם הוא את אמיתת דבריהם: הדין והחשבון של הועדה הממלכתית. אבל לצערנו חפצה היא לחלק את ארצנו ולהוציא את ירושלים מהחלק היהודי.

וכאן אנו נזכרים בדברי חז"ל שאמרו (תענית דף ה.) 'אמר רב יצחק: אמר הקב"ה, לא אבא בירושלים של מעלה עד שאבא בירושלים של מטה'. ועוד אמרו בענין שלמות ירושלים, שתהיה שלמה ולא חלוקה, ביישוב גדול ישראלי בעיר שחוברו יחדיו, אמר רבי יהושע בן לוי: עיר שעושה את כל ישראל חברים וכו', אמר רבי זעירה: ובלבד שעלו שבטים (עיין ירושלמי חגיגה פרק ג') ובשביל זה אסור לנו לשמוע גם בקול אלה האומרים כי עלינו ללחום רק בעד ירושלים החדשה. לא! כל ירושלים שלנו היא ותהיה שלנו!

(ירושלם, קובץ רבני חדשי, שנה א חוברת א, אלול תרצ"ו, עמו' יג-יד)


הרב יצחק אייזיק הלוי גרוסמן הי"ד, ממנהיגי המזרחי המפורסמים בגליל ווהלין. הוא נולד בביאליסטוק והתחנך לתורה בישיבה בביאליסטוק ובישיבות ליטא הנודעות. לאחר נישואיו עם מרת חנה, בתו של תעשיין מביאליסטוק, המשיך הרב יצחק אייזיק בלימודיו התורניים, ועסק בחינוך צעירי העיר. הוא נמנה על בוחני תלמידי הכיתות הגבוהות ובני הישיבה בעיר. בנוסף היה גם מראש ועד ה'קבוץ' התלמודי הגבוה שנוסד שם בשלהי מלחמת העולם הראשונה.

לאחר מלחמה זו החל לכהן כרב בלודמיר שבוואהלין, ואחר כך כרב ואב"ד בגראיובה. בשנת תרצ"ז מונה לאב"ד בקהילת בנדין.

הוא היה חבר נשיאות כנסת הרבנים המזרחיים. כתומך נלהב בהתיישבות בארץ ישראל עודד הרב את התרומה לקרן הקיימת לישראל, לקרן היסוד, קרן ארץ ישראל של המזרחי בפולין ולקרן החלוץ המזרחי, ותמך בהכשרת חלוצים דתיים לקראת עלייתם לארץ. הוא תמך ביסוד 'מחלקת החרדים' בקרן הקיימת לישראל, שנועדה לגאולת אדמת ארץ ישראל מידי זרים לטובת התיישבות יהודים חרדים.

הרב גורש לגטו בנדין, ועם חיסול הגטו גורש הרב להשמדה במחנה אושוויץ, בי"ט בטבת תש"ד (15.01.1944), עם אחרוני היהודים מבנדין וסוסנוביץ. נספו גם הרבנית  חנה, ובנם נתן. הי"ד. בתם, שרה דיטקובסקי, שרדה.

אין שום צורך לצייר גודל מעלת המצוה של החזקת בחורי חמד לומדי תורה הקדושה בהתמדה רבה וגדולה / הרב הלל ויינברגר הי"ד

תמונת הרב הלל ויינברגר הי"ד

ב"ה דונאסערדאהעלי יום ה' לסדר שלח תרצ"א לפ"ק.
רב ברכה ושלום לכבוד ידידי הנעלה הרבני המופלג בהפלגת חכמים ונבונים ווח"ס יקר ערך במעלות ומדות טובות ותרומות כש"ת מו"ה משה גאלדשטיין נ"י, בעיר ואם בישראל מונקאטש תע"א.

אחרי דרישת שלומו הטוב. נתת שמחה בלבי מעת שראיתי איזהו קונטרסים עולים ויפים מספרו הבהיר 'מסעות ירושלים', אשר עולה ומדפיס לזכר עולם כל ההרפתקאות והזדמנות מנסיעה הקדושה כאשר זכינו לעלות רגל לארצנו הקדושה בצירופא דקדושה עם שר התורה היה אדמו"ר הגאון הצדיק המפורסם בכל אפסי תבל מרן רבינו חיים אלעזר שפירא שליט"א האב"ד ור"מ דק"ק מונקאטש תע"א. וטוב עשה מעלת כבוד ידידי נ"י במעשי ידיו אלו למען יראו בני עמנו וידעו ויכירו המסירות נפש שהי'ה לאדוננו בכדי לבצע זממו להזדמן ולפגוע בהאי סבא קדישא מרן רבינו שלמה אליעזר אלפאנדרי זצ"ל (להבדיל בין חיים לחיים) ומעלת כבודו נ"י רשם בזכרונו את כל דיבור ודיבור ושיחת תלמידי חכמים שהיה ביניהם. להבדיל בין חיים לחיים (זולת מהסודות הנוראים שלא ידענו). וטובה כפולה ומכופלת עשה על שמסר תוצאת הספר וכל שבח היתר על הוצאה לטובת החזקת ישיבה רבתי 'דרכי תשובה'. ואין שום צורך לצייר גודל מעלת המצוה של החזקת בחורי חמד לומדי תורה הקדושה בהתמדה רבה וגדולה תלמידי מרן כ"ק אדמו"ר שליט"א ושכרם של כל קוני הספר 'מסעות ירושלים' יהיה כפולה בזה ובבא, וכל אשר יוסיף על המחיר שיקצבו בעדה יוסיפו לו שנות חיים ברב ברכה והצלחה אמן כן יהי רצון.

ובאמת אימה ופחד חיל ורעדה יאחזני בזכרי אותן ימים הקדושים וטהורים שעברו (חודש אייר דשנת תר"צ) כאשר ראינו אותו צורה הקדושה והטהורה דהאי סבא קדישא זצ"ל. וגודל כבוד התורה אשר הראו באותות אהבה ושמחה בני ארצנו הקדושה אל מול פני כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א. וכאשר זכינו להשתטח על קברן של צדיקים מאורי וגאוני העולם זצ"ל, ועל ידי התפלות ובכיות הנוראים של כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א נתעוררנו עד אין לשער ושפכנו לבינו בתפלות חמות ונלבבות. וכמה היה קשה פרידתנו ממקומות הקדושים ומארצנו הקדושה, ורק בתקוה שבקרוב ובמהרה נעלה לציון ברנה, עזבנו אז את ארצנו הקדושה. ויהי רצון שנזכה עוד בימינו לביאת גואל צדקינו ולשמוע בקרב שופר של משיח אמן כן יהי רצון.

כעתירת ידידו הדורש בשלומו כותב וחותם בכל לב ונפש חפיצה,
ה"ק הילל וויינבערגער

אב"ד דפה קהילת דונא סערדאהעלי והגלילות תע"א

(הסכמה לספר 'מסעות ירושלים', מאת הרב משה גולדשטיין הי"ד)

ב"ה מוצאי שבת קודש אור ליום א' לסדר 'ו'משה ה'יה ר'עה א'ת צ'אן' [צ"ל: ו'משה ה'י'ה' ר'ועה א'ת' צא'ן' = תרע"ח] לפ"ק פעהי"ת פרסבורג יצוא"ס

החיים והשלום וכל טוב סלה לכבוד ידידי הרב הגדול בתורה ויראת ה' קדומה, חריף ובקי עצום, צנא מלא ספרא וכו' וכו' כש"ת מהו' יהונתן נ"י גבר ענוותן שטייף דומ"ץ בק"ק עיר ואם בישראל אונגוואר יע"א.

אחרי דרישת שלומו הטוב – כבוד מעלתו הרמה בוודאי ישתומם על המראה ותמה יקרא, על אשר אני מעודי לא הערכתי אליו שום מכתב עתה אני בא במנילה עיפה! מה טעם יש בה! ומה השיאני לזה! על כן אערוך מכתב וממילא ינתן טעם לדבר אשר השיאני לזה.

הנה ראיתי במכתב עיתי וגם שמעתי בבשורה לא טובה אשר שר וגדול נפל בישראל שנלקח מהקהלה פארכם והודכם הרב הגאון המפורסם מהו' אלעזר לא"וו זצ"ל ר"מ ואב"ד אונוואר יע"א חבל על דאבדין וכו'. והנה ק"ק אונגוואר לדעתי הענייה תמיד הייתה באותו המיעוט בארצינו אשר בחרו תמיד במנהיגים ואב"ד, אשר גם היו מנהיגי הדור דהיינו גאונים מפורסמים בכל מיני תהלה, גדולים בתורה ובישראל, ולא רצו מעולם באותן רבנים מתחדשים ח"ו, ועל כן בוודאי דעתן זה עוד קיימת וגם עתה רצונם יחד לבחור בטוב, אין טוב אלא תורה, והיות שהרב הגאון הנעדר זצ"ל, לדעתי לא השאיר בנים אשר ירצו למלא מקום אביהם הגדול ז"ל, על כן ראוי היה לק"ק הנ"ל לבקר רב גאון ומפורסם לשם ולתהלה למלאות כסא הרבנות. והנה לדעתי הענייה לאיצטלא זו ראוי היה כבוד קדושת אדוני אבי מורי הרב הגאון הצדיק המפורסם שליט"א כבוד קדושת מהו' שמואל לוי וויינבערנער האב"ד ק"ק עיר ואם בישראל דונא סערדאהעלי יע"א, באשר הוא מקדמת דנא מפורסם לחריף ובקי עצום, ומלבד קדושתו ופרישתו הוא בר אבהן וחתנו של הרב הגאון הקדוש מרן ר' הילל ליכטנשטיין זצ"ל אבדק"ק קאלאמייא.

והנה כבוד קדושת אדוני רבי מורי ורבי שליט"א נתקבל פעם ראשונה לרב אב"ד בק"ק באדראג קערעסטיר בפה אחד בלי שום בחירה, והיה שם רועה את הצאן קדשים שמנה שנים, ואחר כך למלא ולקיים את ציווי אביו הרב הגאון הקדוש ז"ל מניגרעשד יע"א אשר צוה ביציאתו לפני פטירתו שהוא להבדיל בין חיים לחייים ימלא את מקומו, על כן קבל שם את כס הרבנות והיה שם שתי שנים, ואחר כך נתקבל בפה אחד לאב"ד בנאדי באניא יע"א, ונהג שם את צאנו עשתי עשר שנים, וכמה תקנות גדולות התקין שם. וזה כשנים עשר שנים אשר הוא יושב על התורה ועבודה בק"ק עיר ואם בישראל דונא סערדאהעלי יע"א. סך הכל הוא עומד במשרת רב אשר דורש טוב לעמו זה ג"ל עיני ואביטה נפלאות שנים ונודע ביהודה וישראל רב חריפתו וגדלותו ודרך תמימתו אשר הוא נורא, בראש וראשון על דגלו דברי שאננו – מדבר שקר תרחק – כי כל פעולותיו ועסקו היה תמיד על דרך האמת והישר, ומעודו עד היום תמיד עשה לילות כימים, והלך בשיטת לא איברי לילא אלא לגירסא, וממש שם לילות כימים. ועל כן זכה ב"ה שנמצאים אצלו בכ"ג שלשה עשר חיבורים עצומים מהדורות חשובות להלכה ולמעשה ופלפולא טובא וכמה מהדורות על תנ"ך ואגדות הש"ס, ולדעתי הענייה נאה ויאה לק"ק אונגוואר שיקבלו איש גדול כזה למנהיגם. ואולי מאד היה כדאי שכבודו הרמה נ"י יציע לפני פני העיר את דעתו (ולעניות דעתי בוודאי דעתו בעניין זה כדעתי הענייה), שיכבדו ויבקשו את פני הרב הגאון המפורסם דק"ק סערדאהעלי שיקבל את המשרה בקהלתם, כי יש לו גם שאר מעלות ומדות טובות, ואם יבחרו יקיימו 'ובחרת בחיים'. ועתה אסיים בברכה כפולה שלום ושלוה השקט ובטח, והנני חותם באהבה רבה ובדרישת שלום ידידו אוהבו המחכה לתשובתו הרמה מכבדו כערכו.

הק' הלל וויינבערגער בן לאדוני אבי מורי ורבי הרב הגאון המפורסם אבדק"ק דונא סערדאהעלי יע"א, יושב על התורה בבית חמי הרבני המ"ומ כש"ת מהו' ר' יאקב שמואל שלעזינגער נ"י פק"ק פרעססבורג יצ"א.

נ"ב כדי שלא ישאר הנייר חלק אכתוב כאן איזה הערה אשר הערתי עליה בימים אלו…
ידידו הנ"ל
אחכה לתשובתו ולדעתו בענין שמעבר לדף. אדרעססע שלי…

 (קובץ כרם יבנה, תשע"ה, עמו' יא)

בתחילת הספר מביא איזה עובדות מגדולי וצדיקי ישראל לחזק כח שמירת שבת כהלכתו. רציתי להוסיף עובדא אחת ושתים וכדאי שיכתב לדור אחרון. מסר לי לפני ה"ן שנים כבוד ההגאון הצדיק רבי הלל ויינברגר זצ"ל גאב"ד סערדאהעל, שחותנו הרב הצדיק ר"י שלזינגר שהיה מצאצאי הגאון הצדיק המפורסם רבי הלל ליכטנשטיין ז"ל גאב"ד קאלעמיי, מגדולי תלמידי מרן החתם סופר זי"ע, וכידוע היה מוכיח גדול בשער, ובאחד מספריו הקדושים מטיף מוסר לעיר פרשבורג שנמצאו בה בעוונותינו הרבים מחללי שבת בל ישכחו אמרו רבותינו ז"ל שחילול שבת גורם שרפה. וכשהייתה השרפה הגדולה בעיר פרשבורג ונשרפה כל רחוב היהודים כידוע, גר גם ר"י שלזינגר שם, והתחילו הלהבות לכלות ביתו עד שהוצרכו להשליך כל הספרים מהקומה של בית לרחוב. וכולם נשרפו, ונשאר רק דף אחד מספרי הגאון הקדוש רבי הלל זי"ע הנ"ל, שהיה גם כן נשרף משני הצדדים, ונשאר רק כמה שורות שבו מזהיר העיר פרשבורג מפני האש של שריפה.

(אגרת מהרב הגאון ר' שמואל הלוי ואזנר בעל 'שבט הלוי', מלכים אמניך)


הרב הלל ויינברגר הי"ד, אב"ד סרדהאלי (דונאיסקה סטרדה) וראש ישיבת 'בית הלל' בעיר, נולד בז' בטבת תרנ"ה (1895) בנאג'-באניא, לאביו ורבו הגאון רבי שמואל לוי ויינברג אב"ד קערעסטור, ניעגרעשט, נאג'-באניא וסרדאהלי, מחבר שו"ת מהר"ש לוי, ולאמו, הדסה, בתו של הגאון רבי הלל ליכטנשטיין מקאלאמיי.

הרב הלל למד בישיבתו של אביו בסרדאהלי. בהיותו בן 17 הוסמך לרבנות על ידי רבי שמואל רוזנברג מאונסדורף מחבר שו"ת 'באר שמואל'. בנוסף נסמך על ידי רבי מרדכי לייב וינקלר ממאד מחבר שו"ת 'לבושי מרדכי', על ידי רבי יצחק גליק מטולצ'ווה מחבר 'יד יצחק' ועל ידי רבי ישעיה זילברשטיין מווייצן מחבר 'מעשי למלך'.

בשנת תרע"ד התחתן עם מרת לאה, בתו של הרב הגביר ר' יעקב שמואל שלזינגר מפרשבורג, אחיו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר מחבר 'לב העברי'. לפני החתונה הפסיד החותן כמעט את כל רכושו בעקבות השריפה הגדולה שפגעה ברחוב היהודים בפרשבורג.

לאחר נישואיו התגורר בפרשבורג, ועסק בתורה בהתמדה ובדוחק, יומם ולילה. על מנת שלא יפריעו לו במהלך לימודו, הוקצה עבורו בדירתו הקטנה, חדרון נפרד, שהיה גדוש בספרים, ובו שולחן קטן וספסל, ולא היה בו מקום לזוז. הרב החל להפיץ תורה בפרשבורג. הוא ייסד והעביר שיעורים בחברת 'מהדרי ולומדי הש"ס', והיה המנהל הרוחני של מוסד 'יסודי התורה'.

בחודש כסלו תרפ"ה, בהוראת אביו, עבר לקהילת סרדאהלי לכהן שם כדיין. זמן קצר אחר כך, כחודש אדר תרפ"ה נפטר אביו,  והרב הלל מילא את מקומו כאב"ד ור"מ בסרדאהלי.

אף שהתפלל בנוסח אשכנז, היו לבושו והנהגתו של הרב הלל בסגנון חסידי, ומידי פעם נסע לשבתות להסתופף בצל של האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש. בשנת תר"צ (1930) נסע לארץ ישראל לביקור, ביחד עם האדמו"ר ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש ורבנים נוספים.

בשנת תרצ"ד בחרה בו קהילת קאלאמיי לאב"ד, אך הרב בחר להישאר ולשרת את קהילתו בסרדאהלי.

בשנת תרצ"ה נפטרה בתו הדסה, בהיותה בת 18.

הרב עמד בראש הישיבה הגדולה 'בית הלל'. על מנת להאכיל את תלמידיו הרבים, ייסד הרב בית תבשיל, בבניין הישיבה שנבנה בשנת תרצ"ו. במהלך בניית בית התבשיל אירע אסון ונהרג בנו של הרב הלל, יעקב שמואל, זמן קצר לאחר בר המצווה שלו.

בשנת תרצ"ח דרש לבטל נשף מעורב שתוכנן להתקיים בפורים ונועד לגייס כספים עבור עניי העיר. כאשר נודע לו שלא קבלו את דרישתו, קם הרב באמצע סעודת פורים, והגיע בריצה למקום הנשף עם מלויו, ופיזר אותו.

הרב הכין לדפוס חידושים רבים על מסכתות, על סוגיות הש"ס וחידושי אגדה, וקבע לקרוא להם 'קונטרסי אהבה' – ראשי תיבות 'אמר הלל בן הדסה'. בשואה אבדו כמעט כל חידושיו, ונותר חידוש אחד שחיבר בהיותו בן 11.

במהלך השואה, בשנת תש"ד, גורשו בני קהילת סרדהאלי לגטו. הרב שמר במסירות נפש שלא יגלחו את זקנו. אחר כך גורשו היהודים מהגטו למחנה אושוויץ, ובמהלך נסיעתם ברכבת דיבר הרב הלל בענייני חיזוק האמונה והביטחון בה'.

הרב הלל, רעייתו, ובנם הצעיר לוי הי"ד, נהרגו עקה"ש באושוויץ בכ"ז בסיון תש"ד.

בנו, משה זאב הי"ד, נשלח למחנה עבודה ולא ידוע היכן ומתי נספה.

בתן, הרבנית בילא נהרגה עם בעלה הרב מרדכי עזריאל ויינברגר אב"ד ור"מ בקהילת מארגרטן, עם כל ילדיהם, בג' בסיון תש"ד. הי"ד.

שרדו שלשה מבניו: הרב יחיאל, הרב פנחס והרב עקיבא יוסף.

רק בארץ ישראל תתכן גאולה שלמה – גאולה הגוף והנשמה כאחד / הרב יצחק יעקב אשכנזי הי"ד

פקד פקדתי

'ושמעו לקולך: למה שמסורת גאולה היא בידם מיוסף הצדיק, שכל גואל שיבא ויאמר להם פקידה כפולה, גואל של אמת הוא' (מדרש רבה שמות פ"ג).

אני משער כי לא כיון בעל המדרש רק על הלשון של 'פקד פקדתי', לומר כי המסורה היתה אשר הגואל האמתי הוא רק זה, שיבא ויאמר בלשון של 'פקד פקדתי', ואם יאמר בלשון אחרת של גאולה, אין זה הגואל האמתי.

אולם הכונה של המדרש היא, כי המסורה היתה שהגואל האמתי הוא רק זה אשר ביכלתו וברשותו להביא 'פקידה כפולה', זאת אומרת – שתי גאולות יחד. גאולה חומרית, וגאולה רוחנית – גאולת הגוף, וגאולת הנפש.

ומדוע מסר להם יוסף סימן זה? יען אשר ידע כי לבני ישראל, בשבתם בארץ מצרים, לא יחסרו גואלים אשר יטיפו להם לגאולה, לא גאולה, באופן שיצאו מבית עברים מארץ מצרים, ויבואו אל ארצם, אל הארץ אשר הבטיח ה' לתת להם. רק גאולה, באופן שישארו במצרים ויכחשו בא-להיהם ובמולדתם ויטמעו בין המצרים ואז תהא להם גאולה מן השעבור ויקבלו זכיות אזרחיות כשאר תושבי הארץ. ועל כן מסר להם יוסף סימן 'כי רק הגואל הזה אשר יוכל להביא גאולה כפולה, גאולה של הגוף והנפש יחד, זה הוא הגואל האמתי'.

ואלה המטיפים לגאולה על ידי התבוללות אינם הגואלים האמיתיים, יען כי גאולה כזאת, היא רק גאולת הגוף ולא גאולת הנשמה. להפך על ידי גאולת הגוף, בא יבא אבדן הנשמה, ואין זאת גאולה.

גאולת מצרים, וגאולה העתידה

'סימן לגאולה הראשונה באנכי, וסימן לגאולה האחרונה באנכי' (שם).

גם בגלות הזאת, קמו לנו גואלים כאלה, המטיפים לנו לגאולה פה בארצות אשר אנחנו יושבים בהן. הם אומרים: מה לכם לארץ ישראל? – פה בארצות שאנו יושבין בהן עתה, אפשר לגאולה. מהם המטיפים לגאולה על ידי התבוללות. ומהם, המטיפים לגאולה, על ידי השתדלות בכל מאמצי כחנו אצל שלמוני הארצות בעד זכיות רחבות, אזרחיות, ולאומיות, בארצות הגלות.

אולם אנחנו מחזיקים עצמינו בהמסורת הישנה, שקבלנו מיוסף הצדיק, כי גאולה אמיתית היא רק גאולה של הגוף והנפש ביחד, ועל כן הגאולה מסוג הראשון על ידי התבוללות, כבר אמורה, כי אין זאת גאולה, יען כי היא מביאה לידי אבדן הנשמה העברית. אולם גם גאולה מסוג השני, על ידי השתדלות בעד זכיות לאומיות בארצות הגלות, אינה נקראת גאולה, יען כי כבר הורה לנו הניסיון של אלפי השנים, כי בארצות הגלות אי אפשר לשתי הגאולות להתקיים כאחת.

בארצות אשר בהן זכו היהודים ליהנות מכל זכיות האזרחיות של שאר תושבי הארץ, אם רק אפשר לכנות אותה בשם 'גאולה', לא הייתה זאת, רק גאולת הגוף, ולא גאולת הנשמה. הזכיות האזרחיות היו מביאות על פי רוב, לידי שעבוד הנשמה. הנשמה הישראלית נשתעבדה אז לזרים. לרוח זר, ולתרבות זרה. זכיות האזרחיות היו מביאות לידי טמיעה והתכחשות ביהדות. בארצות אשר בהן זכו היהודים ליהנות מכל זכיות תושבי הארץ, רבתה ההתבוללות וההתכחשות ביהדות. הגאולה בארצות האלה, הייתה בבחינת 'שריפת הנשמה, והגוף קיים'. על חשבון שריפת הנשמות העברית, היה מתקיים הגוף.

מליצה יפה היא ההלכה השנויה במשנה 'סוכה שחמתה מדובה מצלתה פסולה'. ישיבתנו בארצות הגלות, הוא כמו הישיבה 'בסוכה'. דירת ארעי, ולא דירת קבע. ואם אנו יושבים בסוכה כזו, אשר חמתה מרובה מצלתה, בארץ אשר שם החמה, שמש ההצלחה, זורחת עלינו, זה סימן כי היא 'סוכה פסולה', פסולה לרוחנו ולנשמתנו.

ולהפך, בארצות אשר מצב הרוחני של העם היה מזהיר, התורה וההשכלה עמדו ברום המעלה, בתי המדרש, והישיבות, היו מלאים תלמידי חכמים, ההוגים בתורה ולוחמים מלחמתה. זה היה סימן על עת של שפיכות דמים וייסורים, חמס ושוד, רדיפות ופורעניות. דבר זה אינו צריך להוכחות, כי כל מי שיש לו אף ידיעה מועטת בההיסתוריה של עמנו, יודע כי כן הוא, כי בגלות – הגוף והנשמה, הם בבחינת 'ויתרוצצו', כשזה קם זה נופל…

השקפת חכמי התלמוד על חיי העם בגלות

חכמי התלמוד אשר העמיקו לחדור אל תכונת חיי העם בגלות, ואשר ראו אושר העם והצלחתו רק במצב רוחני מזהיר, אמרו 'יאה עניותא לישראל'. ואמרו עוד 'כך הוא דרכה של תורה, פה במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל'. ואמרו 'היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח, שאלו מצאו מנוח לא היו חוזרים' (מדרש איכה). וזה יען כי הבינו אשר רק במצב חומרי לקוי, במצב של 'פת במלח תאכל, וחיי צער תחיה', אפשר לחיים רוחניים מזהירים. אולם 'אם היו מוצאים מנוח תמיד בגלות, לא היו חוזרים'. ובהגיע עת דודים תור הגאולה, לא היה מי שיחזור לארץ ישראל, כי כולם כבר היו נבלעים בין הגויים.

וכבר נמרצו על זה המקראות 'במקום אשר ישכון "הענן" שם יחנו בני ישראל', 'ויזרח לו "השמש", והוא צולע על יריכו'. רק בארצות החשכות, אשר ערפל וצלמות שוררים תמיד, והשמים מכוסים עבים בכל עת, שם מקום בעד כנסת ישראל. אולם במקומות שזרחה להם השמש, אם כי לכל העולם כולו שמש צדקה מרפא בכנפיה, אך לבני יעקב הוא להפך, מתחילים הם על ידי זה להיות צולעים על יריכם. מתחילים להיות פוסחים על שתי סעיפים, להתרחק ממסורת אבות. מתחילים להתבייש בצור מחצבתם, עד שמתערבים בגויים ונבלעים בם.

ערוקאי

ובאופן ראיתי לבאר בהגיון ישר הסיפור בתלמוד 'ההוא פולמסא דאתא לפומבדיתא, ערקו רבה ורב יוסף, פגע בהו רבי זירא, אמר להו: "ערוקאי, כזית שאמרו במקום מרה"' (חולין דף מ"ג ע"א).

וכמה מן הזרות יש בזה, בעת פולמסא, כשנמצאים בסכנת נפשות, כפשע בינם ובין המוות, ובורחים כל עוד נפשם בם, מפני חמת המציק, שמובן מאליו שכל הפוגע בבורחים הללו, צריך להשתתף בצערם, ואיך עלה על רבי וירא, שכפי דברי התוספות שם הוא לא היה צריך לברוח, 'דאביו גבאי המלך היה, דנהג בגבאותו תליסר שנין', ולא היו לו דאגות אחרות, אלא הדאגה של 'כזית שאמרו במקום מרה'. וכשעיכב אותן במרוצתם בשביל זה, הוה כמו לועג לרש.

אבל אם נתבונן מעט, נראה כי אמנם הדברים האלה היו דברים בעתם, כי בזה הטיף להם נוחם, לעודדם בצרה, שלא יבואו חלילה לידי ייאוש. 'כזית שאמרו במקום מרה'. הנה הלכה למשה מסיני ד'ניטל הכבד טריפה', והכלל של כל הטריפות הוא, 'מאני שאין כמוה חיה', ואם לא ניטל הכבר כולו, אלא נשתייר במקום מרה כשר, ואם לאו טריפה. והטעם מפני שקים לן בטריפות דפעמים הרבה אינו מועיל כלום, משום דסופו להתמסמס הכל. וכשם שנתמסמס הרוב, כך יתמסמס לאט לאט גם המיעוט הנשאר. אבל אם נשאר הכזית במקום מרה כשר, משום דתפקידה של המרה לזרוק טיפות בהכבד. ואמנם הטיפות האלו מרות הן ער למאד, כי הלא ממרה הן באות, אבל דווקא בשביל שהן מרות, הן מבריאות להכבד, ובשביל זה כשר, כי בזה הננו בטוחים שלא רק שמן כזית הזה לא יגרע מאומה, אך עוד יתגדל הכבד וישוב לאיתנו הראשון.

וזהו שפגע בהו רבי זירא ואמר להם: 'ערוקאי, כזית שאמרו במקום מרה'. 'ערוקאי' אני רואה את פניכם המביעים חושך וצלמוות, את עיניכם המביעות כי כבר אבדה תקוותינו ואין עוד תקומה לעם ישראל, כי הלא מפולמסא אתם בורחים, ואין אתם יודעים לאן לרוץ, כי לא רק בפומבדיתא לבד, אך בכל מקום שבני ישראל נחתום שם.

'ערוקאי', אל תבואו לידי ייאוש, ולא יעלה על לבבכם דברים כאלה, כי הלא לגדולי ישראל שכמוכם אין לשכוח משנה מפורשת והלכה פסוקה, כי 'כזית שאמרו במקום מרה', שדווקא הטיפות המרות האלה מבריאות להכבד, וממילא לכל הבהמה כולה

וזה הלא תכונתו של עם ישראל, שדווקא הטיפות המרות שזורקים אלינו שונאינו, דווקא הן הן מבריאות אותנו. כי הלא עם ישראל הוא 'ניטל' לא רק מהכבד, אך מהרבה איברים שהנשמה תלויה בהן. חסר לנו הכל, אך תהלה לאל שעוד בזית נשארה אצלינו, מתי מעט. אך עלינו לשמור שלא יתמסמס החלק הנשאר, והטיפות המרות שזורקים בנו שונאינו מבריאות אותנו.

וחכמינו ז"ל הרגישו זאת עוד במה שאמרו כי ישראל נמשלו לזית לומר 'מה זית חובטין וטוחנין ומקיפין בחבלים, ואחר כך נותן שמנו, כך ישראל באים אומות העולם וחובטין אותו ממקום למקום וחובשין אותו, ואחר כך עושין תשובה' (מדרש רבה תצוה).

ואם כל סותר את הכלל של 'אי סייפא לא ספרא, ואי ספרא לא סייפא'… אבל זה היא תכונת הגלות. כי הגלות כשהיא לעצמה דבר מוזר, ובלתי טבעי לגמרי, וממילא כל מה שיוצא ומסתעף ממנה, חותם האי-טבעיות טבוע עליו.

קנה וארז

וזה הוא גם הרעיון של המאמר 'טובה קללה שקלל אחיה השלוני את ישראל, מברכה שברכם בלעם הרשע'. אחיה השלוני קללן בקנה, אמר להם לישראל 'והכה ה' את ישראל, כאשר ינוד הקנה במים'. קללן בנע ונד בגלות, אבל 'קנה זה, כל הרוחות שבעולם באות ונושבות אין מזיזין אותו ממקומו'. כל הרוחות הרעות אשר נשבו על ישראל במשך הגלות, וחפצו לעקור אותו משורשו, לא הזיזו אותו ממקומו, הוא נשאר ביהדותו. 'אבל בלעם הרשע ברכם בארז', כי יהיו זקופים ועומדים כארז בגלות, 'אבל ארז זה, כיון שנשבה בו רוח, עוקרתו והופכתו על פניו'. בעת שעמדו זקופים כארז, בעת שטוב היה להם בגלות, אז שמש ההצלחה המאיר להם בגלות, עוקר את ארז ישראל ממקומו.

ועל זה נאמר 'נאמנים םצעי אוהב, ונעתרות נשיקות שונא. ולא עוד אלא שזכה קנה, ליטול הימנו קולמוס, לכתוב בו ספר תורה נביאים וכתובים'. אז בעת שהיה צר להם בגלות, נתרחבה היהדות, נתרבו תלמידי חכמים העוסקים בתורה, והתורה היתה פרה ורבה.

גאולה שלימה, גאולה של הגוף והנשמה ביחד, אפשרית היא רק בארץ ישראל.

בימי שלטון החשמונאים בארץ ישראל, כשהמצב המדיני והחומרי של העם עמד ברום המעלה, נתרבו החכמים חכמי המשנה ונתרחבה ההלכה.

'אמרו למלך המשיח היכן אתה מבקש לדור?' – כלומר הגאולה האמיתית – 'אמר אף דא צריכה שאלה? על ציון הר קדשי'. רק בציון אפשר לגאולה שלימה (מדרש שמואל).

רוח צפונית ורוח דרומית

ומה מתאימים על זה דברי החכמים במה שאמרו 'בעולם הזה בזמן שרוח צפונית מנצבת, אין רוח דרומית מנשבת, אבל לעתיד לבא אני מביא רוח ארגסטיס לעולם, ששתי רוחות מנשבות בו' (מדרש רבה אסתר פ"ב).

'צפון' מרמז על עושר, 'וסימנך שלחן בצפון'. 'דרום' מרמז על תורה. 'הרוצה להחכים ידרים'. הגלות נקראת בשם 'עולם הזה', וארץ ישראל – הגאולה העתידה – נקראת בשם 'עולם הבא'. והכוונה כי 'בעולם הזה', בארצות הגלות, 'בזמן שרוח צפונית מנשבת', בתקופה של מצב איקונומי טוב, 'אין רוח דרומית מנשבת', אין התורה מתקיימת. 'ובזמן שרוח דרומית מנשבת', בזמן שהתורה וההשכלה עומדות ברום המעלה, זה הוא סימן כי 'אין רוח צפונית מנשבת', כי המצב החומרי של העם הוא רע.

אולם 'לעתיד לבוא', בארץ ישראל, 'שתי הרוחות מנשבות', רק שם אפשר לשתיהן להתקיים כאחת.

ארץ ישראל היא המקום 'דנשקי רקיעא וארעא להדדי'…

(היהדות וארץ ישראל, עמו' א-י)


הרב יצחק יעקב אשכנזי (אסקנס), ר' ינקל, בנם של ר' בנימין מאיר ומרת אסתר טובה, היה מצאצאי התוספות יום טוב.

הוא נשא לאשה את מרת שרה רבקה לבית רוינה.

הרב היה היה חבר מועצת קהילת פלוצק, הוא הוסמך לרבנות ונבחר לכהן כדיין הקהילה ומו"צ בפלוצק, הוא נמנה על מייסדי הסתדרות 'המזרחי' בפולין וציר בוועידתו הראשונה שם בחודש אב, תרע"ו (1916), וכיהן כיושב ראש המזרחי בפלוצק, חבר הוועד המרכזי של המזרחי בפולין וציר בקונגרס הציוני הי"ז. היה נודע ביושרו ובהיותו נואם מוכשר בעברית צחה. הוא פרסם מאמרים בעתוני המזרחי ובעתנות היהודית הכללית בפולין. בכל שבוע לימד שיעורים בתנ"ך ובתלמוד, והיה פעיל במוסדות היהודיים במחוז.

מחבר הספרים: 'היהדות וארץ ישראל' – הגיונות, נעלים ורעיונות נשגבים על דבר התפתחותו וערכו, המדיני והרוחני של בית-לאומי-עברי בארץ ישראל בעד קיום עמנו, רוחו ותורתו (הוצאת 'המזרחי' פלאצק, ניסן תרפ"ז 1907), ו'ההלכה וההיסטוריא' (א-ב) הכולל חקירות מדעיות והשקפות היסטוריות במסכת אבות (פלאצק, תרפ"ב-תרפ"ג, 1922-1923). מעבר לשער בחלק ב' הוסיף המחבר: 'הוגד לי כי אחדים מהקנאים הקיצוניים, הטיחו דברים נגד ספרי… ספרי הוא רק בעד אלה האדוקים המשכילים, אשר רוצים לראות בהתורה תורת חיים'.

[ב'הדרך', ד, א-ב, מרחשון תרפ"ב, עמו' 61, כתבו ביקורת על ספר זה: מחשבתו של המחבר רצויה היא, אבל ידיעותיו אינן מספיקות כלל וכלל לעבודה כזו ולא שימש כל צרכו בדרכי האמת של חקירות היסטוריות, אשר בלעדן אי אפשר להשתחרר מדעות מוטעות שחוקרים כווייס וכדומה לו טעו בהן, והטעו את תלמידיהם, החושבים את מסקנותיהם לאמתיות הסטוריות. חבל שגם המחבר דילן אחז בדרכי ווייס והולך בעקבותיו, מבלי דעת כי בדרך זו לא יגיע לעולם לידי הבנת זמנם של חז"ל, ועל אחת כמה וכמה שלא יצליח לבאר "את סבתן התולדתית" של ההלכות. יקרא נא המחבר את ספרו הגדול של ר"י הלוי זצ"ל, ואחר כך ישנה וישלש בקריאה, אך אל נא יכתוב ספרים במקצוע זה'].

בנוסף חיבר את קונטרס 'נחל בנימין' (הובא ב'המאסף', ט, כרך ב, חו' ז, ניסן תרס"ד, סי' צא, והמשכו בחוברת י', תמוז תרס"ד, סי' קכא) ופרסם מספר חידושים 'המגיד', ד, חלק יא, דף סו:-סז (דרשה לפרשת בלק, ששולבה אחר כך בספרו 'היהדות וארץ ישראל'), וכן ב'אהל יצחק', ב, חוב' ז, אייר תרס"ד, סי' ח, וחוב' י, מנחם אב תרס"ד, סי' י.

הוא הוזכר ב'הדרן על הש"ס' שבסוף הגדה של פסח אגדת אזוב (ווילנא תרס"ג) עמו' 108, ו'חיבת הקדש' (ירושלים תרפ"ו) עמו' צו. כמו כן הוזכר כ'החריף מוה' יצחק יעקב אשכנזי מפלאצק הי"ו' ב'אהל יצחק', חוב' י, אב תרס"ד, סי' א. תשובות אליו מופיעות בספר 'ויחי יעקב' (ווארשא, תרס"ט), סי' ל-לא.

מכתבו לרב אהרן מנדל הכהן מקהיר, הובא ב'יד רא"ם', עמו' נט, והרב אשכנזי הסכים לסייע בכל הנדרש בארגון אגודת הרבנים שיזם רבה של קהיר (כפי שמופיע בספר 'כנסת הגדולה', א, ירושלים תרס"א, אות קיב).

ב'הפלס', ב, תרס"ב, עמו' 80-81, הביא הרב יצחק יעקב אשכנזי חידושים לחנוכה מאת האדמו"ר רבי יחיאל מאיר מגאסטנין.

בשנת תרצ"ו נשא הספד על הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שיצא לאור בספר 'כוכב מיעקב', בתוך הספר 'כנפי יונה' (פלוצק, תרצ"ו, עמו' 174-185).

במלחמת העולם השנייה גורשו הרב יצחק יעקב ואשתו לעיירה בודזנטין יחד עם רבים מיהודי פלוצק.

בתאריך 16.03.1941 כתבו הרב יצחק יעקב אשכנזי וחבריו לוועד מגרשי פלוצק בבודזנטין, מכתב לועד יהודי פלוצק בוורשה, בו הם מתארים את מצוקתם הקשה בבודזנטין ומבקשים סיוע. הם כותבים שעד כה גורשו לבודזנטין כרבע מיהודי פלוצק, שהם 1500 נפשות, 'נוכח מספר כזה של מגורשים אי אפשר היה לשכן את כולם בדירות, כי אלה הן ביקתות עץ קטנות ובחדרון אחד מתגוררים 17-10 איש, לכן נשארו כ איש בבית הכנסת, ובו אין די מקום למספר רב כזה של אנשים. מחציתם נאלצת ללון תחת כיפת השמים. עד לבואם של המגורשים מפלוצק היו בבודזנטין כ-200 פליטים מלודז' ומערים אחרות והם נהנו מעזרת הקהילה, וכמו כן מספר ניכר של עניים מקומיים המקבלים תמיכה ממפעלי העזרה. הקהילה אירגנה בשביל המגורשים בית תמחוי המבשל יום יום 1500 ארוחות והמחלק מנות לחם של 200-150 גרמים. בעד הארוחות משלמים 20-10 גרושים. בהתחשב עם מחירי המצרכים, במקום לא תוכל הקהילה להמשיך זמן רב במילוי התפקיד הזה.
הננו לציין שהפלוצקאים גורשו ללא חפצים, ללא נעליים ובגדים וללא כסף. כבר כעת אחוז ניכר מהפלוצקאים אינו מסוגל לשלם מחיר נמוך זה, ולכן האנשים משוללים אפשרות יחידה זו של קבלת אוכל חם, דבר המשפיע בצורה מסוכנת על מצב בריאותם המעורער כבר בלאו הכי של מאות אמהות, ילדים וקשישים, הנאלצים לסבול רעב והמגדילים את השיעור הגבוה של תמותה. מספר מקרי המוות בין מגורשי פלוצק הנמצאים כאן מגיע כבר ל-50. המגורשים הנמצאים בבודזנטין השתייכו לשכבה הענייה ביותר שבקהילתנו. נוכח המצב האיום והמחוסר תקוה הננו פונים לכב' בקריאה חמה ובתחנונים לבוא מיד לעזרתנו בצורה של מזומנים בגדים, לבנים, נעליים, שמיכות, מזרונים ותרופות. אנו מאמינים באמונה שלמה שתחנונינו יישמעו ואנונקבל בהקדם את העזרה הדרושה'.

הרב נספה עם רעייתו בעת חיסול הגטו בבודזטין שעל יד קילץ בראשית שנת תש"ג (09.1942) כאשר יהודי הגטו נשלחו, עם יהודים מיישובים נוספים באזור, למחנה ההשמדה טרבלינקה, ושם נספו.

בתו בת-עמי נספתה בגטו ורשה.

בת, רחל דרורי עלתה לארץ ישראל והנציחה את אביה ב'דף עד', על פי עדותה אביה נולד בסביבות שנת 1891. אך יש מי שכתב שהוא נולד בשנת 1884.

דווקא בזמננו, כאשר הכפירה והאפיקורסיות מתגברים בכל יום, הוא הזמן היותר נכון להרבות בסיפורי צדיקים, לחיזוק האמונה בה' יתברך ובעבדיו / הרב ראובן חיים אלכסנדר צ'רניחה הי"ד

הרב ראובן חיים אלכסנדר טשארניכע הי"ד

הקדמת המחבר

אמר המסדר ידוע הוא דרך המחברים להקדים אמרים בראש הספרים להודיע מהות הספר ומטרת חפצו בזה לכן אמרתי גם אני להקדים איזה דברים בראש הספר הזה ולתת שבח והודיה לה' יתברך על חסדו שגמל עלי שעזרני עד שיכלתי לבצע מעשי ולהוציא מחשבתי מכח אל הפועל והאמת ניתן לכתוב כי עוד כד הוינא טליא והתבוננתי בסיפורי צדיקים וקדושים שנדפסו יום יום, נתלהב לבי בקרבי לעבודת ה' יתברך עוד יותר מאשר עיינתי בספרי מוסר. ותמיד נפלאתי אחרי כל הנוראות ונפלאות הרבים אשר יסופר מכבוד קדושת זקני מכבוד קדושת האי סבא קדישא מראדאשיץ זי"ע אשר היה מפורסם בכל קצוי ארץ לאיש קודש ונורא. לא נדפס שום ספר ממנו אשר סיפורי נוראות עבודתו הקדושה ומסירת נפשו לעבודת ה' יתברך בכל רגע ורגע בוודאי ילהיבו לבבות בני ישראל לאביהן שבשמים. וגמרתי אז בלבי ברצות ה' חפצי אעשה בכל כוחי לחוק עלי ספר סיפורי נוראות ותורותיו ושיחותיו הקדושים. ויהיה זאת המעט נחמתנו אחרי שבעוונותינו הרבים נאבד הרבה כתב-יד מחידושי תורתו אשר היו מונחים אצל נכדיו הצדיקים הקדושים זי"ע. ואם אמנם רבו המניעות ביותר עד שהוכרחתי להניח העבודה, אבל לא אמרתי נואש, לא שקטתי, ולא שמתי אל לבי לעג השאננים, אנשים המתחכמים בעיניהם הדואגים לטובת אחרים… שהלעיגו עלי ודברו על לבי מה העבודה הזאת לכם, מי צריך לספרים כאלו בימינו אלה ומי יקנה זאת ומי ישים עינו בהן. על זה אענה אני, אדרבה בזמננו זה בעת כי פסו אמונים מבני אדם והכפירה והאפיקורסית מתגברת בכל יום יותר, הוא הזמן היותר נכון להרבות בספרים כאלו, להחזקת אמונה בלבות בני ישראל בה' יתברך ומעבדיו הצדיקים, ועוד ימצאו אנשים בעזר השם אשר יקנו ויביטו בו וימצאו תרופה לנפשותם, וגם האנשים האלו יביטו בו תחת הזמן שמבלים בקריאת העתונים או לדבר לשון הרע על איזה צדיק.

וגם לא שמתי אל לבי, לדברי האנשים המתלבשים עצמם בטלית נאה, ודואגים מאוד על ביטול תורה… ואומרים הלא נכון יותר ללמוד איזה דפים גמרא נמי מלהביט בסיפורי מעשיות כאלו. על זה אענה להם, כבוד התורה גם אצלי יקר הוא מאוד ושווא יהגה חיכם, וסוף סוף מבלים עתים וזמנים כאלו לבטלה בדבר דברי רכילות ודברי פוליטיק, ואז לא יזכירו את עצמם שטוב יותר ללמוד איזה דפים גמרא, וזה הוא פשוט מביטול לזולתם, ומה גם שמצינו בדברי חז"ל שהרבו בגודל שבחן של מעשי צדיקים.

כדאמרינן (כתובות ה.) דרש בר קפרא גדולים מעשי צדיקים יותר תר ממעשי שמים וארץ. ומצינו בהרבה מקומות בדברי חז"ל מעשה רב להביא סייעתא לדבריהם, וידוע הוא שדברים היוצאים מגדר הטבע הוא סיוע עצום לבוא על ידם לאמונה חזקה ואמיתית, כמו שנאמר (שמות יד,לא) 'וירא ישראל את היד הגדולה' כו', ואין שום ספק בזה כי סיפורי צדיקים מעוררים האדם לעבודת ה' יתברך, כמו שמובא בספר שבחי הבעש"ט וזה לשונו, שמעתי מהרב דקהילת פולנאה שהבעש"ט אמר כל מי שמספר בשבחי הצדיקים כאלו עוסק במעשה המרכבה, דצדיקים הן הן מרכבתו של מקום. ובספר לקוטי עצות מהרה"ק מוהר"ן זצ"ל מבארסלאב וזה לשונו, על ידי סיפורי מעשיות מצדיקים נתעורר ונתלהב הלב בהתעוררות גדול לה' יתברך בחשק נמרץ מאוד, וכמה צדיקים גדולים ונוראים מאד ספרו שעיקר התעוררות שלהם לה' יתברך היה על ידי סיפורי מעשיות מצדיקים. עיין שם. ובספר עירין קדישין מביא בשם הרה"ק ר"ר ישראלצי מרוזין זצ"ל (שהיה מורגל להושיע להבאים אליו עם סיפורי צדיקים) וזה לשונו, הצדיקים הראשונים כשהיו צריכין להיטיב היה על ידי תורה ותפלה, כי העולם היה בבחינת גדולות, אבל עכשיו שהעולם הוא בבחינת קטנות לכן כשצריך הצדיק להיטב להעולם אינו רק בסיפורי מעשיות ודברים פשוטים. וזה פירוש הפסוק (שיר השירים ח,ח) 'אחות לנו קטנה', כי 'אחות' נקרא כנסת ישראל, כשישראל הם בבחינת קטנות, 'ושדיים אין לה', היינו חכמה ובינה, 'מה נעשה לאחותינו', במה יכול הצדיק לעשות טובה לכנסת ישראל, רק 'ביום שידובר בה' הצדיק סיפורי מעשיות, בזה עושה טובה לישראל כו'. עיין שם.

ועתה באתי לדבר נגד האנשים הסוברים ומדמים בעצמם שיודעין דרך החסידות בכל פרטותיה ודקדוקיה, מצפצפין ואמרין על עסק אתותא מומתיא דנעשין על ידי צדיקיא, כי מילתא זוטרתא הוא, ואצל פלוני לא היו משגיחין על זה. אבל מאד שגו וטעו בזה, ושכחו (או עושים עצמם כאלו שכחו) כי המנהיג הראשון של בני ישראל, משה רבינו עליו השלום, בשלחו הקדוש ברוך הוא לפדות את בני ישראל ממצרים, אשר היו אז מחוסרי אמנה, הוכרח מתחלה להראות להם אותות ומופתים כדי להשריש האמונה בלבם, כדכתיב (שמות ד,ל) 'ויעש האותות לעיני העם', ואחר כך 'ויאמן העם', באו לאמונה שבזכות זה נגאלו כידוע. וכן בים (שם יד,לא) 'וירא ישראל את היד הגדולה כו' ויאמינו בד' ובמשה עבדו'. וגם בדורות המאוחרים מצינו אליהו הנביא ואלישע תלמידו שהחיה מתים לעיני כל, אף על פי שהיו גדולים בתורה, הוכרחו גם כן להראות אותות ומופתים, כדי להשריש האמונה בלב העם. וכן מצינו ביחזקאל הנביא שהחיה מתים העצמות היבשות, וכן הרבה. הרי אנו רואים דהאותות והמופתים הראו גדולי המנהיגי ישראל המיוחדים בדורם. וכן מצינו בדברי חז"ל (ברכות כ.) אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים איתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא אתרחיש לן ניסא, אי משום תנויי, בשני דרב יהודה כולי תנויי כו' ואנן קא מתנינן שיתא סדרי משנה כו', ואלו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאנא אתא מיטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצווח קא צווחינן ולית דמשגח בן. אמר ליה קמאי הוה קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנו לא מסרינן נפשין אקדושת השם. ובמסכת תענית (כ"א:) אמרינן אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיעא כל יומא, ולאביי כל מעלי יומא דשב שבתא כו', הוה קא חלשה דעתא דאביי משום דאבא אומנא, אמר ליה לא מצית למעבד כעובדיה. ועוד מביא שם בחוני המעגל שהתפלל וירדו גשמים, ואמר כמה פעמים 'לא כך שאלתי', עד ששלח לו שמעון בן שטח 'אלמלא חוני אתה כו' אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא לפני המקום כבן שמתחטא לפני אביו ועושה לו רצונו'. וכן מצינו בנחום איש גם זו, ורבי חנינא בן דוסא שהראו אותות ומופתים, ועוד הרבה בדברי חז"ל, הרי אנו רואים להדיא שאפילו אצל התנאים והאמוראים, שכולם כמלאכים ושרפים ואופני הקודש, מכל מקום לא היה מילתא זוטרתא אצלם המופתים וכל השתנות הטבע שהראו חביריהם הקדושים לעיני כל, רק מדברים הגבוהים ורמים ולא הראו כולם מופתים נגלים רק התנאים המיוחדים בדורם.

וכן בדורות האחרונים לא נמסרו הנסים והמופתים נגלים רק להמיוחדים שבדור, כי מרוב חסדי ה' יתברך שתל לנו בכל דור ודור מלאכי אלוקים צדיקים וקדושי עליון, הרי הם רבינו האר"י הקדוש ז"ל, ותלמידיו הקדושים זי"ע, ואחריו רבינו הבעש"ט קדוש ז"ל, ותלמידיו הקדושים זי"ע, שהראו נפלאות לעיני העם למען יאמינו בד' ובעבדיו הצדיקים, ולהורות לבני ישראל את הדרך ילכו בה, כמו שמובא בספר שבחי הבעש"ט, וספר קהל חסידים באריכות מרבינו הבעש"ט זי"ע, אף על פי שתורתו וקדושתו האיר על פני תבל, מכל מקום למען לא ידח ממנו נדח הראה נפלאות והשתנות הטבע, להשריש אמונת השם בלבם אשר היה אז רפוי בידם. ואחר הסתלקותו מלאו אחריו תלמידיו הקדושים והראו נפלאות, אבל היו מעט נגד הנפלאות הרבים שהראה רבם הקדוש, עד התגלות אור קדושת הרבי ר' אלימלך זצ"ל מליזענסק בעולם, אשר הראה גם כן נפלאות הרבה עד אין חקר ומשך לב המון עם לעבודת ה' יתברך כל ימי חיותו. ולאחר הסתלקותו שוב נתמעטו המופתים, עד שנתגלה אור האי סבא קדישא מרן הרבי ישכר בער זצ"ל מראדושיץ בעולם, ונתחדשו המופתים הנגלים אשר נהרו אליו מכל קצוי ארץ לקבל ממנו ברכתו. גם הרבה מאומות העולם אף ממקומות רחוקים פנו אליו בעת צרתם, ונחלצו ממצר, אשר הרבה פעמים נתקדש שם שמים בעולם, ונתגלגלו על ידי טובות הרבה לאחינו בני ישראל יושבי כפרים הדרים בין הפריצים אשר היו שונאי ישראל, וסבלו מהם הרבה ונהפכו הרבה מהם לאוהבי ישראל, כי בעת שפנו אליו בעת צרתם, הוכרחו מתחלה להבטיח לו שלא ירע עוד להיהודים הדרים אצלם מעתה. וגם הרבה המון עם מאחינו בני ישראל שהיו משוקעים בתאוות עולם הזה ואשר זיק היהדות כבר נכבה אצלם, נפח בהם רוח היהדות והחזירן בתשובה בעת פנו אליו לישועה. וגם הרבה משומדים אשר לא הכירו אותם שום איש שנשתמדו רחמנא ליצלן, הוא הקדוש גילה קלונם תיכף בבואם לקבל פני קדשו, והזהיר אותם בגערה שאם לא יחזרו לדת ישראל יעשה מהם גל של עצמות, והוציאם מעומק הקליפות רחמנא ליצלן, ונתגיירו ונעשה בעלי תשובה באמת, כי לא רק החסידים ובעלי מדריגות לבד היה להם מקום אצלו, אלא אפילו המון עם גם כן מצאו מנוח במקום קדשו, להראות כי לא ידח ממנו נדח. עד שפעם אחת שאל אותו תלמידו הקדוש אדמו"ר ה'תפארת שלמה' זצ"ל מראדאמסק, למה לכם המופתים שאתם מראים להמון עם, הלא יותר טוב היה ללמד לאברכים הצמאים לדברי דרך בחסידות. והשיב לו מרן הסבא קדישא, כי הוא נשלח לעולם הזה לפרסם אלקותו יתברך שמו בעולם (מובא בספר עטרת שלמה).

ולא באתי הנה לשבח ולפאר שמו הקדוש, כי מי יתוש כמוני לבא אחרי השמש בצהרים להלל אורה, ומי בדורנו בכלל להעריך גודל עוצם קדושתו, ולהלל את אור שבעת הימים. מי יוכל למלל עוצם עבודתו הקדושה בתמימות, שהתענה הרבה ימים ושבועות מגודל בטחונו החזק בה' יתברך שאם ירצה שישאר בחיים לא יעזבהו, אפילו אם לא יגיד ויספר לשום נברא את גודל לחצו זו דוחק רעב רחמנא ליצלן. ומיום הולדתו עד יום פטירתו לא התנצל לפני שום בן אדם, אף שהגיע כמה פעמים לכלות הנפש, עד שהקדוש ברוך הוא בעצמו ריחם עליו, שנתן בלבות בני ישראל שירחמו עליו, והם תבעו אותו שייקח מהם בהלוואה כסף להסיר רעבון ביתו. אך באתי לרשום פה המעט מזעיר מה שקבלתי מאנשים נאמנים ששמעו בעצמם מצדיקי קדושי ארץ, שהסתופפו בצל קורת הסבא קדישא מראדושיץ, ועיניהם ראו גודל קדושתו וגודל הנפלאות ונוראות שהפליא לעשות לעיני כל, ולא כסיפורי זמננו שהרבה מהם בדוים וגוזמאות משונות, ולא כן אני, רק רובם ככלום מה ששמעתי וקבלתי ממקורים נאמנים. ויש דברים שנכפלו איזה פעמים, הוא מחמת ששמעתי בכמה אופנים, ומחביבות הדבר הצגתי גם בנוסחא השנייה, והבוחר יבחר. גם אחלה פני הקורא אולי ימצא איזה דבר ששמע או ראה אותו דבר בשם צדיק פלוני, אל יאשים אותי, מחמת ב' טעמים. הא') כמו ששמעתי כתבתי. הב') כי הרבה דברים נמצאו שאמרו איזה צדיקים באופן אחד, והרבה פעמים בין הלומדים שכוונו דעתם לדעת הראשונים. ואם חס ושלום שגיתי באיזה מקומות, ד' הטוב יכפר בעדי, כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים יט,יג) 'שגיאות מי יבין כו'.

ואני תפלה לאל חי שיהיה כוונתי רצויה ואזכה להיות ממזכי הרבים, וזכות זקני האי סבא קדישא מראדושיץ וכל הצדיקים הקדושים המובאים בספר הזה, יעמד לי שאזכה לבנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצות לשמה, ולישב באהלה של תורה, ולהיות מעובדי ה' יתברך באמת ובלב טהור בברה"ש מתוך רחבה ונחת, וגם לבני ביתו בבריאות השלימות ונחת, וה' יתברך יעזור לאמי תחיה בבריאות השלימות ונחת מכל יוצאי חלציה יחיו, וגם לכל המתנדבים על הספר, והקונים הספר הזה שיוושעו בכל משאלות לבבם לטובה בבני חיי ומזוני רוויחא ושפע ברכה והצלחה. ונזכה כלנו במהרה לראות בנחמות ציון וירושלים במהרה בימינו אמן.

הצעיר ראובן חיים אלכסנדר בן

  • לאבי הרב החסיד המופלג וכו' מו"ה יוסף יהודה ז"ל (נפטר בימי עלומיו שנת תר"ס א' מנחם אב) בן הר' החסיד הנלהב המופלג בתורה ויראה המפורסם לשם ולתהלה כו' מו"ה ר' יעקב זאב ז"ל מזאלאשיץ אשר היה מפורסם בפי כל 'ר' יעקיל חסיד', וכל יודעיו ומכיריו חורדים לקראת שמו וזכרו וכולם הכירו אותו לחסיד אמיתי. ואף כי עסק במסחר, לא הפריע אותו מעבודתו הקדושה במסירות נפש, בכל מקום בואו, כי היה דרכו לרוב לנסוע לעיר ברעסלא (מדינת פרייסין) אשר היה אז חוק ונימוס שבעיר הנ"ל לא היו רשאים להתפלל בקול רם, רק בחשאי בכל בתי כנסיות, ובאם שמע השוטר או איש אחר עבר על החוק הזה, אזי ענשו כ"ה מרק ולפעמים יותר אשר היה אז סכום גדול. אבל זקני זצ"ל, אף כי שמר עצמו בתחילת תפלתו, מבלי להצטרך לתת כספו לזרים, אבל באמצע תפלתו בהתלהבות עצום מאד בהתחמם לבו בקרבו לעבודתו יתברך שמו, לא יכול בשום אופן לעצור עצמו, עד שנשמע קולו, גם ברחוב, והוכרח בכל פעם היותו בברעסלא לשלם השטראף כ"ה מרק. והיהודים מעיר ברעסלא הכירו אותו והחזיקו אותו לצדיק אמיתי והאמינו בדבריו, וחורדים לשמו ולזכרו וכבדוהו מאד, ועסק תמיד במצות הכנסת כלות עניות, ולהכין נדוניא עבור עניים מכובדים מכיסו, כי היה עשיר גדול, והיה מקורב מאד אצל הרה הקדוש ר' קלמו זצ"ל מניישטאדט והשתעשע עמו תמיד. ואם אספר משבחו אצרך לעשות ספר מיוחד, ואין כאן מקום להאריך. תנצב"ה.
  • לאמי הרבנית הצדקת המשכלת כו' מרת גיטל נעכא תחיה לאורך ימים טובים הי"ד, בת אדמו"ר הרב הצדיק כו' מרן ר' אשר אנשיל [גוטשיל] זצ"ל מלאדז', חתן אדמו"ר הרב הקדוש המפורסם כו' מרן ר' הלל זצ"ל מראדושיץ, בן הגה"ק מרן ר' יצחק זצ"ל אבד"ק ראדושיץ, בן הקדוש עליון הצנע לכת כו' מרן ר' לייזריל זצ"ל נכד הגאון הקדוש רבינו בעהמח"ס פנים מאירות זצ"ל, וחתן רבינו קודש הקדשים רשכבה"ג כו' מרן הרבי ישכר בער זצ"ל מראדאשיץ יע"א.

(נפלאות הסבא קדישא, א, הקדמת המחבר)


הרב ראובן חיים אלכסנדר צ'רניחה (צ'ארניחה / צערניכע / צערניכא) הי"ד מלודז', מצאצאי הרב הקדוש מראדושיץ, נולד בסביבות שנת 1900 להוריו, הרב יוסף יהודה (/ ישראל יוסף) ומרת גיטא נעכא. 

הוא התחתן עם מרת צפורה הי"ד בת האדמו"ר רבי חנוך סעדיה זיכלינסקי הי"ד מסטריקוב (שהיה אדמו"ר בזיכלין ובלודז', נכלא בגטו ורשה ונשלח להשמדה בטרבלינקה, עם רבים מבני משפחתו).

הרב ראובן חיים אלכסנדר עסק בעמל רב בליקוט סיפורים ובכתיבת ספרים אודות תולדות הצדיקים, חייהם ופעליהם הנשגבים. הוא ליקט, ערך והוציא לאור את הספר 'נפלאות הסבא קדישא', א-ב (פיעטרקוב, תרפ"ט ותרצ"ז) על האדמו"ר רבי ישכר בער מראדושיץ. הספר מעוטר בהסכמות גדולי דורו, ובהם: האדמו"ר רבי אליעזר דוד מראדושיץ, האדמו"ר רבי מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה, רבי חיים אשר [פינקלר] מראדושיץ הי"ד, הרב ישראל יוסף אב"ד ראדושיץ, הרב יחזקאל גאטשאל אב"ד זארנוב (דודו של המחבר), הרב אלימלך יעקב יצחק אב"ד סוכעדנוב, הרב יוסף ברוך גאטשאל, האדמו"ר רבי אשר אנשיל מראדושיץ, האדמו"ר רבי יצחק שמואל אליהו מפיעטרקוב, הרב פנחס לערער מחלם, האדמו"ר רבי עמנואל מפאביאניץ, האדמו"ר רבי שלמה מפרשעדבארז-טאמאשוב, הרב משה אייבשיץ אב"ד סטערציב, הרב מאיר שפירא אב"ד ור"מ פיעטרקוב, הרב שמחה גילערנטער רבד"ק קלימנטוב, הרב משה ליפשיץ אב"ד פריגיל, הרב צבי יחזקאל מיכלזאהן מפלונסק, הרב יעקב הורוויץ חתנו של הצדיק מראדושיץ. כותבי ההסכמות העידו על היותו של המחבר 'רבני מופלג בתורה ויראת שמים, ותיק וחסיד', 'האברך הרב החריף החסיד ירא אלקים נכד להסבא קדישא', 'בנם של קדושים… החסיד העניו', וספרו כולל מעשה צדיקים הגדולים 'להלהיב לבות ישראל לאבינו שבשמים' (רבי יוסף ברוך גאלטשאל) 'בראותם המופתים הנוראים הנעשים ע"י האי סבא קדישא' (ר"מ ליפשיץ מבריגיל) 'וגדולים מעשה צדיקים כי יסופר לדורות הבאים' (הרב מיכלסון הי"ד).

מאמר ממנו יצא לאור ב'הבאר', ב, חלק ב, סי' נז.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה עבר עם רעייתו ובתם לדירה זעירה בגטו לודז', שם נפטר מרעב וממחלות, בשנת תש"ב (ויש שכתבו שנספה בשנת תש"א). רעייתו ובתם, שרה, נרצחו באושוויץ בשנת תש"ד. הי"ד.
נספו גם שני אחיה של הרבנית ציפורה: רבי אפרים מאיר גד זיכלינסקי, הי"ד שהוציא לאור את הספר 'להב אש', ורבי משה נתנאל זיכלינסקי הי"ד מלודז' שכיהן כאדמו"ר בלודז' בחיי אביו והיה חתנו של האדמו"ר רבי אריה לייביש רובין מטומשוב-לודז'.

חידושי תורה וסיפורי צדיקים מבית הרבי מבאבוב הי"ד / המשב"ק הרב ישעיה ניימאן הי"ד

תמונת הרב ישעיה ניימן הי"ד

כתב לי הרב הגאון ר' ישעיה ניימאן המשמש בקודש הי"ד ששמע ממרן, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, (במדבר יב,ח) 'ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה', ופירש רש"'י ז"ל: ואם תאמרו איני מכיר ובמעשיו, זה קשה מן הראשונה. והסביר רבינו ז"ל את דברי רש"י, בדברי הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות טומאת צרעת פרק ט"ז הלכה י' כתוב לאמור: הצרעת הוא שם האמור בשותפות כולל ענינים הרבה שאין דומין זה לזה וכו', עד שכתוב: ועל ענין זה מזהיר בתורה ואומר 'השמר בנגע הצרעת', 'זכור את אשר עשה השם אלקיך למרים בדרך', הרי הוא אומר: 'התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה, שהיא גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים, והיא ילא דיברה בגנותו, אלא טעתה להשוותו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו, שנאמר: 'והאיש משה ענו מאד', ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת קל, וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות, לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין, להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן, כדי שלא יתפש אדם ברשעת רשעים וסכלותם. וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים, בתחלה מרבין בדברי הבאי, כענין שנאמר: 'וקול כסיל ברוב דברים', ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים.

וגם סיפר לי המשמש בקודש הרב החסיד ר' ישעיה ניימאן הי"ד, אשר בעת ביקורו של הגאון הנודע מוהר"מ שפירא זצ"ל הר"מ והאבד"ק פיעטרקוב ולובלין בעל המחבר שו"ת 'אור המאיר' בדירתו של כבוד קדושת מרן הגאון הקדוש האדמו"ר והאבד"ק באבוב בעל 'קדושת ציון' הי"ד, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, במרחץ חם בעיר קרעניץ, אז נדברו יראי השם איש אל רעהו בדברים חריפים בדרוש ובאגדה, כל אחד בסגנון שלו עונים ואומרים. שאל הבעל שו"ת 'אור המאיר' את כבוד קדושת האדמו"ר הקדוש הי"ד למה תפס רש"י ז"ל בפרשת ויצא הלשון 'והלא קל שבקלים אינו אומר כן', ומדוע לא אומר רש"י 'והלא הפחות שבפחותים אינו אומר כן'. על זה השיב לו רבנו הקדוש מבאבוב מיניה וביה על אתר, אשר רש"י ז"ל כיוון למה שכתב בספר בן סירא (ומובא בפרק המוכר פירות ב"ב דף צ"ח ע"ב) וזה לשונו: 'הכל שקלתי בכף המאזנים ולא מצאתי קל מסובין, וקל מסובין חתן הדר בבית חמיו', ואם כן יעקב אבינו עליו השלום היה חתן הדר בבית חמיו, לבן הארמי. נמצא הוא ממילא 'קל שבקלים', אשר על כן נקט רש"י ז"ל זה הלשון, ולא לשון אחר. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.
וכששמע המהר"מ שפירא זצ"ל זה הדבר יוצא מפי מרן בקדושה וטהרה וחכמה, ענה ואמר בהתפעלות: 'רבי מבאבוב, מה נשאר לי עוד לעשות אם כבודו מלא עולם בהחזיקו ישיבות הרבה, ולא די לו בזה אלא שהוא פה מפיק מרגליות והוא מפליא פלאות להוציא מפיו דברים כאלה, למה זה אנכי'. 

(ארזי לבנון, ירושלים תשכ"ח, עמו' רד)

סיפר כ"ק מרן אדמו"ר זצ"ל שהכיר חזן בימי ילדותו בתקופה אשר גר אביו כבוד קדושת מרן אדמו"ר האמצעי זצ"ל הי"ד בעיר קראקא לאחר תום מלחמת העולם הראשונה החזן הנ"ל שימש בחזנות באחד הבתי מדרשים בעיר קראקא ואף שהיה החזן מגודל בזקן כבר קשקשו בקרבו דעות זרות לפי רוח הזמן של המתחדשים. והמשיך כבוד קדושת מרן אדמו"ר זצ"ל ששמע מהרב החסיד ר' ישעי' ר' מאטיל'ס ניימאן ז"ל הי"ד שכאשר הזקין החזן הנ"ל והגיע עתו והיה חולה מוטל על ערש דוי, רחמנא ליצלן, קראו בני משפחתו את החברה קדישא הדליקו נרות ורצו לומר עמו ווידוי פתאום התחיל השכיב מרע לדבר דברים שאינם מהוגנים, רחמנא ליצלן. התביישו משפחתו מאוד מזה ולא ידעו לשית עצות בנפשם כדת מה לעשות.
עלה בדעתו של אחד מהם לעלות לדירתו של אחד מאנ"ש הנגיד ר' יאנטשע יעקב רייך ע"ה שהיה דר באותו בנין ולבקש ממנו שישאיל להם אחד מחפצי הצדיקים המרובים שהיו ברשותו, כי ר' יאנטשע הנ"ל היה חשוך בנים, לא עלינו, והשקיע הון רב במשך השנים לרכוש חפצים שונים של צדיקים. נתן לו ר' יאנטשע מקלו של הרה"ק רבי ר' אלימלך זי"ע והביא את המקל לחדרו של החולה והניחוהו סמוך למטתו באותה רגע נהפך החולה לאיש אחר והתחיל לבכות וביקש לומר שמע ישראל' והפליא כ"ק מרן אדמו"ר זצ"ל כח הקדושה שטמון בחפץ של צדיק שנהפך הנ"ל כרגע לאיש אחר על דרך שאמרו בירושלמי בריש פרק ואלו מגלחין ה"א מקלו של רבי מאיר היתה בידו והיא היתה מלמדתו דעת

(שבח האהובים, עמו' תקכ)


הרב החסיד ר' ישעיה (מאטיל'ס) ב"ר מרדכי ניימאן הי"ד, היה המשמש בקודש של האדמו"ר רבי בן ציון הלברשטאם מבאבוב הי"ד.

בחורף תרפ"ד ביקש הבחור ר' ישעיה ניימאן לגלות מי מגיע בכל לילה ומסיק את תנור בית המדרש בבאבוב לפנות בוקר, ולכן הקדים לבוא לבית המדרש בלילה וישן מתחת לספסלים. להפתעתו, עד מהרה ראה את האדמו"ר מבאבוב הי"ד כשהוא נכנס לבית המדרש עם חבילת עצים ומסיק בהם את התנור, במאמץ רב ובהתלהבות.
מרוב התרגשותו הזיז מעט את הספסל, והרבי הבין שבחור זה התחבא וראה את עבודתו. הרבי הי"ד הצטער על כך מאוד, היות וביקש לעשות את עבודתו בהצנע לכת ולשם שמים, בלא שיתגלה הדבר.

 ר' ישעיה התחתן עם מרים חייטשי, בתו היחידה של הגביר התלמיד-חכם והחסיד ר' ישראל יצחק מאסס מקראקא (שחי בערוב ימיו בבאבוב, ונפטר בשנת תרפ"ח [1928]).

אביו היה הרבני החסיד ר' מאטיל (מרדכי) ניימאן הי"ד, ראש הקהל בעיר באבוב. לאחר שלא היו לו ילדים מספר שנים לאחר חתונתו, הלך ר'/ מאטיל לאדמו"ר הראשון מבאבוב, מוהר"ש, והתברך ממנו. נולדה לו שנים עשר בנים ובת אחת.

הרב ישעיה ניימאן הי"ד נהרג עקה"ש בשואה עם משפחתו.
אחותו של הרב ישעיה נספתה בשואה, יחד עם בעלה הרב שמעון אוירבאך, ושני ילדיהם. הי"ד.

תמונותיו של הרב ישעיה הובאו בספר 'כוס היגונים' עמו' רב; כתב העת המבשר התורני, גליון 401; נר מערבי ונרותיו שהדליקו, עמו' 29 ו-39.

לצערי לא מצאתי פרטים נוספים על הרב ישעיה ניימן הי"ד.

טעמים להיתר אמירת חצי הפסוק בקידוש לבנה 'תפול עליהם אימתה ופחד' וכו' / הרב יהושע ברוך קרויז הי"ד

ברמ"א אורח חיים סימן תכ"ו ס"ב כתב שצריך לומר [בקידוש לבנה] 'תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן', ולמפרע גם כן ג' פעמים וכו'.

ולכאורה קשה מהא דקיימא לן דכל פסוקא דלא פסקי משה, לא פסקינן, ואם כן היה צריך לומר עד 'קנית' (דכן הוא בשירת הים). ובאמת המגן אברהם הביא קצת דיעות שצריך לומר עד 'קנית', אבל לפי מנהגיגו קשה. וכעין זה מקשה גם כן הרשב"א במסכת ברכות י"ד: על מה דאמרינן שם במערבא אמרו 'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ד' אלקיכם אמת', והקשה הלא כל פסוקא דלא פסקי משה, לא פסקינן. עד כאן.

ונראה לי לתרץ דאיתא בשו"ת יכין ובועז ח"ב ס"ב שכתב כלל חדש בזה דבמקום שיש פסיק טעמים שרי, והשתא לא קשיא קושית רשב"א, וגם קושייתנו מתורץ על נכון.

והשיטה מקובצת מתרץ קושית הרשב"א דכיוון שאומרים פרשה זו בבוקר בשלימות, רשאין היו בערב לאומרה כך. עיין שם. ולפי זה אתו גם כאן שפיר, דכיוון שאנו אומרים פסוק 'תפול עליהם' וגו' בכל בוקר בשירת הים, לפיכך מותר לאומרה אחר כך בשעת קידוש לבנה כך, ודו"ק.

יהושע ברוך קרויז בהגאב"ד שארעט-אודווארי זצ"ל

(הנשר, ז, כנף תריסרי (עה), סי' צ, ב)


הרב יהושע ברוך קרויז הי"ד, בנם של מרת בריינדל (בת ר' ישראל דוב שטיין, ראש הקהל בראצפערט) והרב שמואל קרוז אב"ד אוודווארי ומחבר 'יד שמואל' (ב"ר שלום קרויס אב"ד לעגעניא מיהאלי, חתנו של הגאון הרב יהושע ברוך רייני. אב"ד טשעשעוויץ).

הרב יהושע ברוך למד ביחד עם אחיו הרב אשר אנשיל קרויז בישיבת הרב יעקב חזקיה גרינוואלד בפאפא.

בכ"ה בחשון תרצ"ז נפטר אביו בעקבות מחלה בעודו צעיר לימים.

בי"א באלול תש"א התחתן הרב יהושע ברוך עם מרת מאשע שבע, בת דודו, הרב גרשון מנדל קאהן הי"ד. לאחר חתונתו סייע לחותנו בענייני הרבנות והיה הרב הצעיר בערדא-סנז'רץ.

חידושיו נדפסו בשו"ת שכתב אחיו הרב שלום אב"ד אוודווארי, 'דברי שלום' (א, סי' לז), ובקובץ הנשר (ז, יב, סי' צ, ב).

הרב ומשפחתו נספו בתש"ד. הי"ד.

בכ' בתשרי תש"ד, יום ד' של חול המועד סוכות, נהרגו על קידוש ה' אחיותיו: הילדה הילדה ניחא, ומרת חיה טילא, יחד עם בעלה הרב שמואל טייטלבוים, מצאצאי ה'ישמח משה'.

גם אחיות רעייתו נהרגו על קידוש ה' עם משפחותיהם: אחותה ריזל, ובעלה, הרב אברהם פרנקל ממלא מקום חותנו ברבנות ערדה-סענזשארץ, וארבעת ילדיהם.
ואחותה שרה רבקה ובעלה הרב דוד יהודה פאלק, אב"ד ק"ק סאוואטא, וילדיהם.

תולדות הרב יהושע ברוך קוריז ותולדות משפחתו נכתבו על ידי אחיו הרב אשר אנשיל קרויז, והובאו בשו"ת המאור, ב, זכרונות המאור עמו' תשמט-תשנט. שם נכתב כי בשנת תש"ד, מיד אחר חג השבועות נסעה אמו לעזור לכלתה היולדת באודווארי, ושם שולחה עם בנה ומשפחתו לגטו גרויסוורדיין, במטרה לגרש אותם משם לאושוויץ, אך בסופו של דבר הם נשלחו ברכבת שארגן קסטנר לברגן בלזן ומשם לשוויץ. האם, שנפטרה בכ"ח בשבט תשל"ג, 'עד יום מותה לא יכלה להינחם על אבדן אוצרה הכי יקר, בנה מחמדה, אחי הרב הגאון הצדיק חסיד ועניו, כלי מחזיק ברכה רבה, מוה"ר יהושע ברוך קרויז הי"ד, חתן הרב הגה"צ מוה"ר גרשון מנחם קאהן זצ"ל אבד"ק ערדא-סענזשארץ. אחי היה הרב הצעיר דשם. מיד אחרי חתונתו הובילו אותו הרוצחים למחנה העבודה לסיביריא והעבידוהו שם בעבודה קשה ומפרכת בקור וברעבון. נעשו לו נסים ונשלח בחזרה לביתו, אבל לא ארכה השמחה, כי הנאצים ימ"ש לקחו אותו ואת ביתו והובילום לאוישוויץ בשנת תש"ד. שם נרדף עם אשתו הצדקת מרת מאשע שבע על קידוש השם, הי"ד.
אחי זה היה אבן יקרה במיוחד ועוד בלמדו בישיבה אצל הגה"צ ממאפא זצ"ל, בעל 'ויגד יעקב' היה הוא מהמובחרים שבתלמידיו ודרש בסוגיות חמורות ברבים. לימודו והתמדתו היו יוצאים מגדר הרגיל. בחצות הלילה קם ממיטתו וגמר ספר תהלים ואחר כך ישב ולמד עד אור הבוקר, והיה בקי בכמה מסכתות וידיו רב לו בהלכות השלחן ערוך. הוא בקשני כמה פעמים להביט בש"ך, מג"א וט"ז ופרמ"ג ולשמוע אם אומר בעל פה ברגילות.
אמי הרבנית האלמנה לא הוצרכה לשלוח לו מעות להחזיקו בישיבה, כי הוא קיבל דיו ממה שלמד עם אחרים, ואדרבה, הוא שלח לאימו את הכסף הנותר לו מדי צרכו. מדי פעם כתב מכתב מהישיבה אל אחינוו הרב הגאב"ד אודווארי שליט"א והיה מלא פלפולים עמוקים וחידושים ישרים להפליא ומשלש מאות בחורים בישיבה היה הוא מהמיוחדים.
זיכרון בנה הזה לא מש מפי אמי ע"ה, ומדי פעם הזכירה אותה זלגו עיניה דמעות על מבחר הפנינים הזה שאבד לה.
יום הריגתו לא נודע לנו, אבל צדיקים משלימים שנותיהם מיום ליום, על כן קבענו הייארצייט שלו ליום כ' באדר ביום שנולד'.

רק לאחר שהאדם מתאמץ למען קיום המצות ונלחם עם היצר הרע, מסייעים לו מן השמים ועושים לו נס / הרב משה דוד פרידמאן הי"ד

וכבר פירשתי מה שדקדק בספר הקדוש נועם אלימלך בפסוק 'נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם', דכמה פעמים מקדים ל'בית אבותם' ואחר כך 'למשפחותם', וכמה פעמים כתיב מקודם 'למשפחותם' ואחר כך 'לבית אבותם'. ופירשתי בהקדם מה ששמעתי מכבוד קודשת אאמו"ר זצ"ל בשם רבו הגאון הקדוש בעל קדושת יום טוב זי"ע לפרש הפסוק 'יהי לבי תמים בחוקיך למען לא אבוש', דהנה מה שרואים שהבנים יוצאים כל כך לתרבות רעה חס ושלום אף שאביהם הם יראי השם הוא נתהווה רק ממה שבעוונותינו הרבים הם רוצים להתדמות לעכו"ם בכתבם ובלשונם ובכל תהלוכותיהם ושולחים את בניהם בדרך בארץ ללמד בבתי הספר בחכמות החיצוניות ומחנך את בניו עוד מימי ילדותם לדבר בלשון לאומים כדי שיהיו לגמרי דומים להם, והסיבה המביא אותם לידי כך שחושבים שבאופן זה יהיו בניהם בטוחים למזונתיהם להביא טרף לביתם, ועל כן הוא מוכרח לשלחם בדרך העמים, וממילא בילדי נכרים ישפיקו ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ויוצאים על ידי זה לתרבות רעה. וברבות הימים האב יבוש מפני בנו, כי הלא זה אינו בנו ואינו בדומה לו ואינו נקרא על שם אביו כלל, וגם הבן יבוש עם אביו, לאשר הוא עוד רד עם ק-ל ולא טעם עוד מחמת תנינים ראש פתנים רוח החופש הדור החדש. וזאת תורת נגע הצרעת נצמח מחמת שהאדם הוא חוקר לכל תכלית העתיד, אבל האיש הירא את ה' באמת ובלב שלם ישים בטחונו אליו יתברך שמו ולא יחקור אחר העתידות, ויאמין בהשגחת יתברך שמו דיהיב חיי ויהיב מזוני, והוא הוא הנותן כח לעשות חיל, ויבטח בה' שגם את בניו לא יעזוב ויטריפם לחם חוקם, ברכות שמים מעל. וכמו שפירש רש"י ז"ל בפסוק 'תמים תהיה עם ה' אלקיך', שלא תחקור אחרי העתידות כי אם חוקר אחר העתידות, אז אינו תמים בדרכי ה'. ואם עושה כן, אז ממילא לא יבוש, לא הבן מהאב ולא האב מהבן. וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום 'יהי לבי תמים בחוקיך', דהיינו כמו שפירש רש"י שלא יחקור אחר העתידות, רק ילך בתום לבב עם ה', ואז 'לא אבוש', שלא יבוש הבן מהאב, ולא האב מהבן, כי מעשיהם שווים. עד כאן דבריו הקדושים.
וכשיהיה כך שיהיה לב האב והבן כולם שווים לטובה, שלא יהיה דבר חוצץ ביניהם, זה מקרב ומביא לביאת אליהו זכור לטוב. וזהו שאמר הכתוב 'הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא'. ואימתי יהיה זה. על זה ממשיך 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם', דהיינו כאשר יהיו האבות והבנים שווים ודורשים את ה' בכל עת, וממילא יוכל האב להתייחס עם בנו בפני כל קהל ועדה, וגם הבן יהיה עליו עטרת זקנים, שיהיה לו יחוס שהוא בן ירא שמים ונכד של ירא שמים, ולא יבושו זה מזה.
ועל כן בפרשת במדבר שמתוך חיבתן מונה אותן, וזה מראה על אהבת ה' יתברך לבני ישראל, כי הם עושים רצונו של מקום, וממילא אז יהיה פעם 'למשפחותם לבית אבותם', שהבן יתייחס עם אביו, וגם 'בית אבותם למשפחותם', שהאבות יהיה להם היחוס עם בני משפחתם, בניהם ובנותיהם שהולכים בדרך ה' ולומדים תורת ה' תמימה. ה' יתברך יעזור שנזכה להעמיד דורות ישרים ומבורכים על דרך ישראל סבא, שיהיו עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם, עדי נזכה בקרוב לביאת מבשר צדק משמיע ישועה באמור לציון מלך אלקיך, במהרה בימינו אמן.

(חמד שלמה, א, ברוקלין תש"ס, א, עמו' עו-עז)

ועיין בספר היקר 'פרי חמד' מכבוד קדושת אאמו"ר זלה"ה שפירש הפסוק בפרשת המן (בשלח) 'ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו' וגו', דכתיב (פרשת עקב) 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם', כי לא מזון הגוף הוא העיקר, כי יסודו מעפר וסופו לעפר, רק העיקר היא המזון הרוחני, להכין לו צדה לדרך, כי הוא נצחי. ואף אם יש לו פרנסה די סיפוקו בשפע רב, לא ילך אחר מותרות, רק ההכרח. וזה שאמר 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים', שיבא בשפע רב בהשפעה יתירה, אף על פי כן 'ויצא העם ולקטו', אף אם יש לו בית מלא טוב, העם ילקטו כמלקט פירורין מעט מעט, 'דבר יום ביומו', רצה לומר רק מה שצריך לאותו יום, ולא ידאגו דאגת מחר. 'והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו'. יום הששי רמז לעולם הזה, כמו שאמרו חז"ל מי שלא טרח בערב שבת וכו', רצה לומר שצריך האדם להכין לו טרף צדה לנפשו לעולם הבא, ליום שכלו שבת. ואם יעשה כן שיסתפק עצמו במועט בענייני עולם הזה ויכין גם לנפשו לעולם הבא, אז 'והיה משנה על אשר ילקטו יום יום', כי ימצא כפלים לחושיה, כי גם מה שטרח בעולם הזה יחשב לנפשו לעולם הבא, כי גם ענייני גופו למצוה יחשב, כי הוא זה הכנה דרבה לעתיד. אמנם מי שאינו מכין בעולם הזה מה יאכל בשבת בעולם הבא, מה יענה ליום הפקידה, בעת אשר תצא רוחו ונשמתו ולא יתקן מה שפגם ויצטרך עוד הפעם לבא לגלגול. וזה פירוש הפסוק (תהלים קד) 'תתן להם ילקוטון' בעת אשר תתן להם בשפע, הם רק ילקטו מעט מעט, כאדם המלקט פירורין ההכרח דבר יום ביומו. אמנם אם 'תפתח ידך ישבעון טוב' ויבקשו מותרות במזון הגוף, ולנפשו לא יתן מאומה, אז 'תסתיר פניך יבהלון' ו'תוסף רוחם', כמו תאסף רוחם, מלשון רוחו ונשמתו אליו יאסוף (איוב לד) 'ויגועון' ביום המיתה, אז 'ואל עפרם ישובון', בלי תיקון. רק 'תשלח רוחך יבראון', שתחזור להם עוד הפעם את רוחם, כי הנפשות האלו עתידין להתגלגל ויבראון מחדש, אבל אינם חוזרות אל החומר הראשון שהיה להם, רק 'ותחדש פני אדמה', כי הקב"ה יברא להם גוף חדש. עיין שם.

(שם, עמו' קיא)

'עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן' וגו'. הנה ידוע כי כל תיבה במגילה שייך לתוקף הנס, ואם כן יש לעיין מה הנס בזה שהבהילו להביא את המן בחפזון, ואם לא הבהילו אותו גם כן היה בא אל הסעודה והיה נעשה מה שנעשה.
ולפני שנים רבות שמעתי מכבוד אאמו"ר ז"ל הי"ד כי כאשר סיפר המן לזרש אשתו ולכל חכמיו את כל אשר קרהו, התחילו להתייעץ מה לעשות מעתה להינצל מחרון אף המלך ולעורר אהבתו הישנה, או לעשות איזה דבר עם מרדכי בבהלה, או אולי לברוח ולהימלט על נפשו על איזה זמן, עד שכעס המלך לא יהיה בגבורות. אבל לא היה זמן שכל אחד יחווה דעתו, עד שסריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן אל המשתה, ממילא לא היה שום עצה להימלט על נפשו, ושפיר שייך לסיפור תוקף הנס. עוד יש לומר דכשבא לביתו וסיפר להם את כל הקורות אתו עם מרדכי, 'ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים' וגו' 'כי נפל תפול לפניו'. והם רצו לסיים את דבריהם, שבאם לא, אז מרדכי יפול לפני המן, כדי שלא לפתוח פה לשטן לרעת המן. אמנם הקב"ה רצה שתסיים דבריה במפלת המן, כי הכל הולך אחר החתום, על כן בעודם מדברים עמו, היינו באותו רגע שאמרו 'כי נפל תפול לפניו', ועדיין לא היה להם הזדמנות לסיים דבריהם, מיד באו סריסי המלך 'ויבהילו להביא את המן אל המשתה', כדי לסיים בדבר רע להמן.

(שם, עמו' קמה-קמו)

'ולמען תספר באזני בנך ובן בנך' וגו' 'וידעתם כי אני ה". יש לפרש על פי מה דאיתא בגמרא (בבא מציעא דף פ"ה) כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר 'ואני זאת בריתי' וגו' 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם'. מאי אמר ה', אמר הקב"ה מכאן ואילך אני ערב לך בדבר זה. עיין שם. והנה תוספות (בבא בתרא דף נט) כתבו דדוקא אם השלשה דורות רואות זה את זה, עד כאן. ועל פי דברי חז"ל אלו הביא כבוד קדושת אאמו"ר בספרו 'פרי חמד' בשם ספר 'בית נפתלי', לפרש הפסוק (תהלים קכח) 'וראה בנים לבניך שלום על ישראל', דהנה לימוד התורה הוא סגולה לשלום, כמו שכתוב 'ה' עוז לעמו יתן', אין עוז אלא תורה, 'ה' יברך את עמו בשלום', כי לימוד התורה מסוגל להשכין השלום בין בני ישראל. וזה שאמר 'וראה בנים לבניך', היינו שתלמוד תורה גם עם בן בנך, אם יהי שלשה דורות רואים זה את זה, אז יהיה 'שלום על ישראל', בזכות התורה, שלא תהיה התורה נפסקת לעולם. ועל זה מיוסד גם מליצת הפייטן בנועם זמירות ליום שבת קודש 'הרחמן הוא יברך את עמו בשלום, ויזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות', שמבקשים שה' יתברך יברך אותנו בשלום, היינו בזכות התורה הקדושה כנ"ל. אבל כל זה באופן ש'יזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות', היינו שיהיו שלשה דורות עוסקים בתורה, אז יהיה על ישראל שלום, וכנ"ל. וזה שאמר הכתוב 'ולמען תספר באזני בנך ובן בנך', דהיינו שתראה שלשה דורות, וגם תלמוד עמהם ותשריש בקרבם האמונה בה' יתברך, ואז 'וידעתם כי אני ה", כי אז ישאר ידיעת הבורא אצליכם לעולם.

(שם, עמו' קצז)

'ויאמר ה אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך' וגו' 'ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה'. ויש להבין מה שאמר הקב"ה למשה 'מה תצעק אלי', הלא אין כוחנו אלא בפה, ומה נעשה אם לא לצעוק אל ה' יתברך. וכן הוא אומר 'ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה', כי ה' יתברך עונה לעמו ישראל בעת שועם אליו, ומה זה שאמר הקב"ה למשה 'מה תצעק אלי'.
אבל אפשר לומר על פי מעשה ששמעתי כמה פעמים מכבוד אאמו"ר ז"ל כי בעת שהיה בהלו נרו של החתם סופר זי"ע על ראש כל בני אונגארן אירע כי בקהל פעזינג גייר הרב דשם גר צדק אחד, ואחר המילה לא נפסק הדם מזובו, והיה להגר יסורים קשים ומרים, וגם היה בסכנה גדולה, ולא היה באפשרות לקרוא לרופא, כי שמה היה חק לכהניהם שאסור לגייר שום נכרי בלי רשות הממשלה, ולהרב דשם לא היה לו רשות מהממשלה, והיה פחד גדול לכל היהודים הסמוכים לישוב הנ"ל אם ימות הגר צדק ויתוודע הדבר, שלא יתהווה מזה סכנה לכל היהודים היושבים בערים הללו. ונסע הרב דפעזינג להחתם סופר ז"ל. ואמר הגאון ז"ל שאין שום עצה רק שהוא והגר ייקחו עגלה וייסעו לנהר דונא, ושניהם יפלו להנהר על קידוש השם. הרב והגר שמעו להעצה והסכימו לעצה זו. ובהיותם כבר באמצע הדרך סמוך להנהר, פגע בהם איש זקן אחד ושאל אותם היכן הם נוסעים כאן, והלא כאן הוא סכנה מחמת הנהר השוטף וסוער. ולרוב ההפצרות סיפרו לו עצת הגאון ז"ל, וענה להם הלה, כי בשביל זה אינם צריכים לעשות מעשה זו בעצמם, כי הוא מוהל מומחה ויש לו עפר שזורקים על מקום המילה ויפסוק הדם והיסורים שיש לו מחמת המילה. וכך עשה, ותיכף נתרפא הגר. ורצו לקחת את הזקן על העגלה, ונעלם מתחת ידיהם, והבינו כי הוא היה מלאך הברית, אליהו הנביא זכור לטוב. ובבואם לבית הגאון החתם סופר ז"ל לספר לו הנס, שאל ממנו הרב הנ"ל, למה היה צריך לצוות להם לילך ולהשליך עצמם לנהר דונא, והלא את אליהו זכור לטוב היה יכול לשלוח ישר לביתם. קפץ החתם סופר ז"ל ואמר, וכי בלי מסירת נפש אתה רוצה את אליהו הנביא. זה אי אפשר, רק אחרי שמסר נפשו על קידוש השם, אפשר להשפיע את אליהו הנביא זכור לטוב. עד כאן. והיא לכאורה גמרא מפורשת במסכת ברכות (כ) מאי שנא ראשונים דמתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אחרונים דלא מתרחיש להו ניסא, וכו'. ואילו אנן מצווח קא צווחינן ולית דמישגח בן. ומשני, קמאי הוו מסרו נפשייהו אקדושת השם. עיין שם. ופירש בעיון יעקב שם, כשם שמסרו נפשם על קידוש השם שלא כדרך הטבע, כי 'כל אשר לאיש יתן בעד נפשו', כן נעשה להם נס שלא כדרך הטבע. ודוגמא לזה יש במדרש רבה ריש קהלת מעשה באחד שרצה ליקח אבן ולישא אותו נדבה לירושלים, ונתן ידו אחת תחת האבן לנשאו, בא מלאך והעמידו עם האבן לירושלים. ולכאורה אם המלאך היה רוצה שיהיה האבן בירושלים, והוא נשא אותו, למה המתין עד שיניח האיש את ידו תחת האבן. אלא מכאן ראיה שאם האיש מטריח עצמו לעשות מה שביכולתו, ומניח ידו תחת האבן, אז בא מלאך להושיע לו. ולא זולת. וכך הוא הפירוש גם כן במסכת אבות (פרק ה) עומדים צפופים ומשתחוים רווחים. ומדקדקים למה היו עומדים צפופים, ולמה לא היה נס שיעמדו גם כן רווחים. והכוונה כנ"ל, כי לעמוד בתחילה רווחים אי אפשר שיעשה להם נס, רק אם הם היו מרוצים לעמוד צפופים בדוחק רב, עד שאי אפשר לסבול יותר, אז נעשה להס נס להשתחוות בריווח. אבל מי שאינו רוצה לסבול למען קיום המצות, אין הקב"ה עושה לו נס. ודו"ק. וכן הוא גבי יראת שמים, שאין הקב"ה עוזר לאדם, אלא אם כן הוא גם כן יתגבר על היצר הרע וילחם עמו, ויהיה לו אתערותא דלתתא, אז יבא לו אתערותא דלעילא. וכמן שאמרו 'הבא לטהר מסייעין אותו', כי האדם צריך לבוא מקודם ולפתוח פתח כחודו של מחט, אז מסייעין אותו מן השמים. וזוהי כוונת הפסוק באיוב 'האנוש מאלוק יצדק', הכוונה מי שהוא רוצה שהקב"ה יעשה אותו לצדיק וינצח היצר הרע, אז אם 'מעושהו יטהר גבר', צריך גם כן לטהר עצמו ולהכין עצמו לכך.
ועיין גם כן בספרא דמרא טב עצי חיים לקדוש מורי מסיגעט זלה"ה בפרשת יתרו על הפסוק 'ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה", ודקדק ב'אור החיים' הקדוש דלמה הלך ועלה משה קודם שיקרא אותו, ותירץ ב'עצי חיים' על פי מה שכתב ה'טורי זהב' בפירוש דברי הטור, אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי, דקשה סיפא למה לי. וכתב הטו"ז שיש ב' מיני התעוררות, מתחילה מעורר האדם את עצמו למטה, ואחר כך בא לו התעוררות עליון לסייע לו. ועל זה שיבח דוד המלך את עצמו, שהיה במעלה כל כך שההתעוררות שלו מלמטה, אין צריך להתעוררות של מעלה, ועל כן אמר 'אני מטורר את השחר', אבל 'אין השחר מעורר אותי', כי לא היה צריך לזה. עד כאן דברי הטו"ז. וזה כוונת הכתוב 'ומשה עלה אל האלקים', שהתעורר מקודם למטה מעצמו, ואחר כך 'ויקרא אליו ה", היינו שבא לו אחר זה התעוררות העליון שקרא אליו ה' לסייע לו. ואף כי משה בעצמו לא היה צריך להתעוררות העליון, עשה ה' יתברך לצורך בני ישראל. וזהו שכתוב לאמר 'כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל', שבני ישראל יעשו כן. וזהו שכתב רש"י בלשון הזה וכסדר הזה, רצה לומר שלא יחליפו הסדר להתעוררות עליון מקודם, רק מקודם יעשו אתערותא דלתתא, ועל ידי זה יזכו לאתערותא דלעילא. עד כאן תורף דבריהם הקדושים.
ורגיל אני לפרש מקראי קודש בפרשת שופטים 'אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם', כי ה' יתברך עושה נסים ונפלאות עם ישראל. אבל מקודם צריך להראות בטחונם בה' יתברך ולצאת למלחמה, ואז יבא הנס ממרום קדשו. וזהו שכתוב 'אל ירך לבבכם אל תיראו' וגו' מכח גודל הבטחון בה' יתברך, ואז ה' יתברך לא יעזבך ויבא להושיע אתכם. וזה שאמר ה' יתברך למשה רבינו עליו השלום 'מה תצעק אלי', כי בצעקה לבד אי אפשר לבא לידי נס, רק 'דבר אל בני ישראל ויסעו', שיהיה להם הבטחון הגדול ומסירת הנפש לילך אפילו לתוך הים, ובזכות זה 'ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו'. (שוב ראיתי בספר הקדוש 'עצי חיים' שפירש כן).

(שם, עמו' רכט-רל)

שמעתי מאאמו"ר ז"ל הי"ד לפרש המשנה (אבות א, ב) על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ודקדק אמאי תורה ועבודה נכתב בה"א וגמילות חסדים נכתב בלא ה"א. ופירש על פי הידוע דאות ה"א בא לרמז על דבר ידוע, וכאן מרמז על לשמה, דתורה ועבודה שבעבורם העולם עומד צריך להיות לשמה. אבל אצל גמילות חסדים לא נכתב ה"א, לרמז דאפילו אינו בבחינת לשמה גם כן זכותו גדול, דעל כל פנים העני נתפרנס על ידו ומטרת הצדקה נעשה. עד כאן לשונו ז"ל.

(שם, עמו' רסז, ועיין שם עוד בעניין זה בעמו' שע-שעא)

והנראה בזה דהנה כל יסוד התורה היא האמונה להאמין בה' יתברך, כי כל מה שיארע לאדם הכל הוא מהשגחתו יתברך שמו. וכמו שכתב החתם סופר ז"ל על הפסוק 'וראית את אחורי ופני לא יראו', אחר שנעשה תכלית הדבר תראה שהצדק אתי, אבל 'ופני לא יראו', מה לפני שנעשה הדבר אי אפשר לראות תכליתו. והוא מה שדרש ר שמלאי (מכות כג.) בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'. והקשה המהרש"א ועוד הרבה מפרשים, וכי בא חבקוק ידו לגרוע מכל המצוות שבתורה, שיש תרי"ג מצוות, והוא לא מנה אלא אחת, דהיינו האמונה. ותירצו דהנביאים עשו סייגים כוללים לכל המצוות שבתורה, וחבקוק עשה סייג היותר כללי, והיינו מצות אמונה ובטחון, כי כל המצוות תלויים ובנויים על מצות אמונה, שאם הוא מאמין בה' יתברך, אז הוא יכול לקיים כל המצוות בלי מפריע, כמו שכתוב 'כל מצותיך אמונה', שכל המצוות בנויים על אדני האמונה. וכמו שכתב אאמו"ר ז"ל בספרו 'פרי חמד' לפרש הפסוק 'להגיד בבוקר חסדך', בשעה שהוא כאור הבוקר יזרח שמש, דהיינו שהצלחתו מזריח לו, יוכל להגיד חסדך. אבל 'ואמונתך', בלילות. דהיינו שגם בלילות, בחשכות, גם כן צריך להאמין בה' ואל יתייאש עצמו מן הרחמים. וזה 'שמע ישראל', כי כל אחד מישראל צריך להאמין, 'הוי"ה', אם הוא חסד, 'אלקינו', או חס ושלום גבורה, 'ה' אחד', הכל הוא חסדים, וזה כולל יותר מכל המצוות.

(שם, עמו' רפה)

וכמו שמביא אאמו"ר בספרו 'פרי חמד' מאחי הרב הגאון הצדיק מוה"ר יצחק אייזיק פריעדמאן זצוק"ל שהיה אבדק"ק יאנושי, לפרש מה דאיתא במשנה באבות פרק ד' 'אל תעשם עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בה, וכך היה הלל אומר ודאשתמש בתגא חלף', דבאמת צריך אדם ללמוד תורה לשמה ולא להנות מהתורה בשום אופן. אבל לאו כל אדם זוכה לשתי שולחנות, ואם יעסוק בתורה יומם ולילה, מאין יבא עזרו ופרנסתו, ומהיכן ייקח על המחיה ועל הכלכלה להחיות בני ביתו המוטלים עליו לפרנסם. לזאת טוב הוא החבור שחשבה היוצר מתחלה, יששכר וזבולון, שנתחברו יחד עד שהיו כגוף ונפש אחד, אשר כל אחד משלים מה שחסר חברו. יששכר עוסק בתורה, והשלים את נפשו ונפש זבולון. וזבולון עוסק בקניינים ובמסחר, והשלים את גופו ואת גוף יששכר. זבולון מחזיק את יששכר די מחסורו אשר יחסר לו, ויששכר משפיע מתורתו לזבולון, ועושין חילוף כמו שני סוחרים, אחד מוכר קמח ואחד מוכר עצים, ומחליפין במסחרתם. וזה שאמר התנא 'אל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בה', שלא יעשה התורה למסחר, 'ודאשתמש בתגא', פירוש הרוצה דווקא להשתמש בכתרה של תורה, שרואה שזה השלמת נפשו, ואי אפשר לו ללמוד מדאגת פרנסתו, 'חלף', מותר לו לעשות תורת חליפין עם זבולון, דהיינו עם הסוחר. ודברי פי חכם חן.

(שם, עמו' שמז-שמח)


הרב משה דוד פרידמן הי"ד, מגדולי רבני רומניה, נולד בשנת תרל"ג, בעיר באיאם שבהונגריה. אביו, הרב יעקב פרץ פרידמן, היה אב"ד באיאם ואודווארי, מחבר הספר 'אהלי יעקב' על סוגיות הש"ס, תלמיד ה'כתב סופר' וחתנו של הרב מנחם גרשון גרינוואלד אב"ד קערעסטיר. אביו של הרב יעקב פרץ, הרב יצחק אייזיק פרידמן (אב"ד נירעדהאז, היה מגדולי תלמידי ה'חתם סופר' ומחבר הספר 'העמק משפט'), בנו של הרב משה יוסף מאיר פרידמן (אב"ד פאטיק), בנו של הגאון ר' אלכסנדר זיסקינד (אב"ד אפטא), חתן בעל 'כתר כהונה', נכד הש"ך.

הרב משה דוד למד בישיבת הגאון בעל 'ערוגת הבשם' בחוסט, ובישיבת בעל 'קדושת יום טוב' בסיגט. בשנת תרנ"ד הוא נשא לאשה את מרת חנה בת הרב המפורסם רבי יהושע בריסק, אב"ד טיסא דדא, אביהם של הגאון הרב מרדכי בריסק הי"ד, אב"ד טאשנאד, בעל שו"ת מהר"מ בריסק, והרב נתן צבי בריסק הי"ד, אב"ד סאלאנטא וטשעז, מחברם של הספרים 'נחלת שבעה', 'נחלת אבות' ו'נחלת צבי'.

לאחר נישואיו מונה לאב"ד נאדי-באראד הסמוכה לגרוסווארדיין. לאחר מספר שנים מונה לדומ"צ, מגיד מישרים ורב קהילת 'אהבת רעים' בעיר גרוסווארדיין, 

הרב היה מעמודי ההוראה ברומניה בדורו. הוא חיבר מספר חיבורים חשובים, ובהם את הספר 'פרי חמד' (סעאיני תרצ"ג).

בתקופה השואה נלכדו הרב ומשפחתו בגטו גרוסווראדיין. בתאריך ט"ו בסיון תש"ד גורש הרב, יחד עם רעייתו הרבנית ועם יותר משישים נפשות מבני משפחתם, מהגטו אל מחנה ההשמדה אושוויץ. הי"ד. בין צאצאיו שנרצחו באושוויץ היו:
א. בנו הרב יצחק אייזיק פרידמן, אב"ד יאנאשי, יחד עם רעייתו הרבנית רחל בת האדמו"ר רבי משה זילברמן מראצפערט, וילדם.
ב. בנו, הרב מאיר אברהם פרידמן מסיגט, יחד עם רעייתו הרבנית מלצה, בת הרב נחמיה כהנא, עם ילדם.
בתו, הרבנית מלכה, יחד עם בעלה הרב יוסף גוטליב, דרשן וראש ישיבה בגרוסווארדיין, עם ילדיהם.

שרד בנו של הרב משה דוד, הרב שלמה זלמן פרידמן, מחבר 'חמד שלמה', רבה של טענקא (הונגריה) ורב קהילת 'חנה דוד – טענקא' (ברוקלין, ניו יורק). בזיווג ראשון היה חתנו של הרב אשר אנשיל ווייס אב"ד סילאדי-מאדיפאלו, ובזיווג שני היה חתנו של משה אהרן פריד הי"ד, אב"ד טיסא-ליק.
בספרו 'חמד שלמה', כתב הרב שלמה זלמן על הוריו: 'אזכיר ברעדה אדוני אבי מורי ורבי הרב הגאון הגדול גריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, צדיק תמים ומורה הוראה ה"ה מוהר"ר רבי משה דוד זצ"ל הי"ד, בן הגה"ק מוהר"ר יעקב פרץ פרידמאן מאודווארי זצ"ל, שהיה בן הגה"צ רבי יצחק אייזיק מניערעדהאז זצ"ל, מגזע הש"ך ולמעלה בקודש ז"ל. אאמו"ר זצ"ל הרביץ תורה לעדרים יותר מחמשים שנה בעיר ואם בישראל גראסווארדיין. גם היה שם מגיד מישרים ודרשן נפלא, פה מפיק מרגליות, ודבריו היוצאים מלבו הטהור נכנסו בלב השומעים ועשו פעולות בלבם, כנודע זה לכל אשר הכירו אותו. וגם אזכיר את אמי מורתי הצדיקת ע"ה שהיתה מפורסמת בכל העיר בצדקתה ובטוב לבבה, מרת חנה ז"ל בת אאזמו"ר הגה"צ המפורסם מוהר"ר יהושע בריסק זצ"ל אבדק"ק טיסא דאדא, מגזע הגה"ק בעל 'פרי צדיק' אבד"ק טשאבא זצלה"ה. נהרגו שניהם על קידוש השם על ידי הנאצים ימ"ש. ה' ינקום דמם במהרה'.

בשנת תש"ל ביקר הרב שלמה זלמן בארץ ישראל, ושמע עדויות מחברי קהילתו של אביו היו אתו ברגעיו האחרונים. הם סיפרו כי כשראה הרב משה דוד את בני קהילתו עצובים ובוכים מאימת המוות הנורא, אמר להם: 'אנחנו מברכים בכל יום לפני קריאת שמע, 'הבוחר בעמו ישראל באהבה', היינו שהקב"ה בחר בנו לרוב אהבתנו הנצחית אליו, שמתוך אהבתנו הרבה אליו, אנחנו מוכנים תמיד לקיים' ואהבת וגו' בכל נפשך', אפילו כשנוטלין את נפשינו. אנא אחים יקרים, התחזקו נא באהבת ד' הזו בשעה זו כשבאה לידינו לקיימה, ונמותה נא כולנו מתוך אהבת ד' וקידוש שמו יתברך'. דבריו עשו רושם אדיר על כל שומעיו, והם התכוננו למסור נפשם באהבה עזה. הי"ד.

שמחה במקום עצב, תקווה תחת ייאוש. אין דרך אחרת / רבי יצחק שמואל אליהו פינקלר הי"ד, האדמו"ר מראדושיץ בפיוטרקוב

את ליל הסדר [תש"ד] ערך רבי יצחק'ל בצנעה. רק שתי בנותיו היו עמו. גם בימים כתיקנם, לפני המלחמה, היה מיסב לסדר רק עם בני ביתו ועם משמשו. במקרים יוצאים מן הכלל היו נוכחים גם אנשי שלומו ממקומות אחרים, שבגין נסיבות כלשהן לא יכלו להגיע לחג לביתם שלהם.
עתה היתה כבר המשפחה גדועה בחלקה. הרבנית, אשת רבי יצחק'ל לא היתה עוד בחיים. הלכה לעולמה בגיטו וארשה. אמו של הרבי, סבתא שבע'לה, נפטרה במחנה סקרזיסקו ממחלת טיפוס. רבי יהושע אייכנשטיין, בעלה של בתו הבכורה, אף הוא נפטר במחנה לאחר שחלה בטיפוס. ואילו הבן היחיד, הלל, הצעיר וירא שמים גדול, נותר בגיטו פיוטרקוב. הקשר עמו מנותק, אין יודעים אם עודנו בחיים, אם הוגלה לאיזה מחנה, או אולי מצא מיסתור במקום כלשהו.
בשבתן מול אביהן לא הסירו שתי בנותיו את מבטן ממנו. במשך כל תקופת היותן עמו במחנה חרדו לו, לקיומו, לחייו. המלחמה עמדה כבר בשנתה הרביעית. לרבים לא עמד עוד הכוח הפיסי להתמודד עם הקשיים הבלתי רגילים, עם הרעב, עם העבודה המפרכת, ומה יהא עם אביהן המסתגף, המסתכן בעצם אורחות חייו?
'הוא חייב להישאר', 'הוא חייב לחיות' – היו חוזרות ואומרות יום יום זו לזו…

'מה נשתנה הלילה הזה…', 'עבדים היינו לפרעה במצרים…', 'אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברור הוא מצילנו מידם…', 'וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה…',  הבנות החרו החזיקו אחרי אביהן, אך המלים השתבשו בגרונן לא יצאו בקלות. צריך היה להתגבר על הרגשות, על הכאב, וגם לדכא, למגר זכרונות על סדרי פסח בימים ההם, לפני…
האחיות ניסו להסתיר מאביהן את המתחולל אצל כל אחת מהן בנפרד, ולא הצליחו. דמעות מילאו את עיניהן, עלו על גדותן, ונשרו על ה"שולחן" – השרפרף, שעליו נפרסה מפית לבנה, קטנה, שלא היתה אלא מטפחת שכובסה במיוחד לכבוד החג.
טיפות זיעה כאגלי טל זכות זוהרות, ביצבצו על מצחו הגבוה של רבי יצחק'ל. הוא ניגבן מדי פעם, והן חזרו והופיעו. רבי יצחקל הרים את כוס היין מצימוקים, עמד על רגליו, ובקול צהלה אמר: 'לפיכר אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר להדר לברר לעלה ולקלס למי שעשה נסים לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו. הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, מאבל ליום טוב, ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה…'.
הוא חש שהרהורים נוגים וזיכרונות מימים עברו מרחיקים את בנותיו מתחושת החג, וניסה להרים את רוחן, להפיח בהן תקווה וציפייה לטוב, וכשעודנו עומד על רגליו פנה אליהן ואמר: 'שמחה במקום עצב, תקווה תחת ייאוש, אין דרך אחרת'. אמר ולא יסף.

על ליל סדר זה בשנת תש"ד, במחנה סקרזיסקו, אמרה בשעתה בתו הצעירה של הרבי:
' לא קל לבת לדבר על קדושת אבא, או לתארה כפי שהיא ראתה זאת בו מצעירותה עד הימים הטרופים ההם, והיא הרי אינה גם ברת סמכא בענין שכזה. מאידך, אפשר גם אפשר שראייתה סובייקטיבית. לכן היא תתייחס לעובדה אחרת: ליל סדר זה היה לאחותה ז"ל ולה עצמה, הפעם היחידה במחנה סקרזיסקו שהסבו, במשך כל תקופת שהותן שם – שנה ומחצית השנה – יחד עם אביהן. וככל שגדולה היתה אז המועקה בלב, וגדול דכדוך הנפש בגין הזברונות על לילות סדר לפני המלחמה, הרי עצם הישיבה במחיצתו, באותו צריך עלוב, חשוך, ולהביט בפניו הקורנות, לחוש את ההתנתקות שלו מן הסובב אותו, לראותו דבק בהשם, ולשמוע גם מפעם בפעם את הסבריו, פירושיו לפסוקים מן ההגדה – כל החוויות הללו שימשו להן משום זריקת דירבון, הנשמת כוח ורצון להיאבק על הקיום, על החיים. בליל סדר זה נפעם הלב מהתקווה שיחד עם אבא יגיעו ליום בו יגאלו מן המיצר, ויזכו לראותו שוב בזוהרו, בהדרו המלא, השלם. מה הפלא, אם הלב אינו חדל מלכאוב כל הימים על שתקווה זאת לא התגשמה…'

(הוד וגבורה 111-115)


רבי יצחק שמואל אליהו פינקלר הי"ד, רבי יצחק'ל, האדמו"ר מראדושיץ בפיוטרקוב, נולד בשנת 1892 לאביו האדמו"ר רבי מאיר מנחם פינקלר מראדושיץ (בנו של הצדיק רבי הלל מראדושיץ, נכדו של ה'סבא קדישא' רבי יששכר בער מראדושיץ) ולאימו הרבנית בת שבע, שבע'לה, בתו של הצדיק רבי שמואל אליהו מזוואלין, בנו של הצדיק רבי יחזקאל'ה מקוזמיר. רבי יצחק'לה היה תלמידם של רבי מנחם זמבה הי"ד ורבי נתן שפיגלגלס הי"ד.

בהיותו כבן עשרים מונה לממלא מקום אביו, כאדמו"ר מראדושיץ, בפיוטרקוב.

הרבי התחתן עם מרת רייזל, בתו של האדמו"ר מקוזמיר, הצדיק רבי [מנחם] דוד טויב מפראגה-ורשה (בנו של האדמו"ר רבי אפרים, בנו של הצדיק הנודע רבי יחזקאל מקוזמיר] והרבנית מרים בריינה (בת רבי יעקב משה תאומים, אב"ד נובידבור, בנם שם רבי אהרן פנחס והרבנית רייצה, אחות האדמו"ר ה'שפת אמת' מגור).

הרבי היה צנוע בהליכותיו ונמנה מלהתערב בעניינים ציבוריים מקומיים.

ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נשאה בתו של הרבי, מרת שרה דינה, עם ר' [אברהם] יהושע [השיל] אייכנשטיין, בנו של הרב אליהו אייכנשטיין מזידיצ'וב.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הפציצו הגרמנים את פיוטרקוב, ובני משפחתו של הרבי קלטו למרתף ביתם ולבית מדרשם פליטים ופצועים רבים, והעניקו להם שם טיפול ומזון. הרבי הזמין לביתו גם את הרב משה חיים לאו הי"ד ובני משפחתו, וייעץ ליהודים נוספים להסתתר עד לסיום ההפצצות, ולא להסתכן בבריחה מהעיר בשעת התקפת חיל האוויר הגרמני, שכן 'שב ואל תעשה עדיף'. מי שלא היה לו מקלט הוזמן להצטרף למרתפו של הרבי, שם התקבצו כשלש מאות איש.

משכבשו הגרמנים את העיר, הם החלו להתעלל ביהודים: רכוש יהודי רב נשדד, גברים נחטפו מהרוב ונלקחו לעבודות כפייה, בית הכנסת העירוני חולל, יהודים הוכו ונורו ברחובות ובתים. הרבנית רייזל הנחתה את בנותיהם לגייס את חברותיהן לספק אוכל כשר לחיילים יהודים שבויים שהובאו לעיר ולהביא להם תפילין. כחודש לאחר כיבוש פיוטרקוב, הורה המפקד הנאצי על הקמת גטו ליהודי העיר ולפליטים היהודים שהוגלו אליה. למרות שהגרמנים אסרו על התכנסות היהודים ועל תפילה בציבור, הצליח הרבי להסתכן ולקיים במרפסת דירתו מנייני תפילה בראש השנה וביום הכיפורים. הרבי לא הסכים להיכנע לגזירות הנאצים וקיים את מצוות הישיבה בסוכה ונטילת לולב. למרות הצפיפות הרבה בחדרו, המשיכו אנשים להתכנס שם לתפילות בציבור בבקור ובערב, ובשבתות. לאנשים שבאו להתייעץ אתו בגטו הוא הנחה להתעלם מהגזירות ולקיים את מצוות ה'. הוא הורה שלא לשרת את הגרמנים ולא לציית להם, לא להירשם לעבודות ביודנראט, ולעשות כל מה שבידם להינצל, לברוח, להסתתר, להצטייד בדרכונים זרים, לעבור לצד הארי ולחצות את הגבול אם הדבר אפשרי, וזאת, כדי לנסות ולהינצל מפגיעות, ממשלוחים ומגירושים. אך כאשר הציע אחד החסידים לרבי לסייע לו להימלט במשאית עם כל משפחתו ולעבור לצד הסובייטי, סירב הרבי להצעה זו ואמר: 'אתה יכול, ואף רצוי שתעשה כן. ואשר אלי, האנשים זקוקים לי כאן, באים אלי יום יום, שואלים, מבקשים עצה. חייב אני להיות עמהם יחד. בשום פנים ואופן לא אעזוב אותם'. הרבי המשיך לסבול עם אחיו בשנות השעבוד הקשות, בגטו ובמחנות, בצער, בדוחק ובייסורים, וקידש את השם בכל דרכיו. לאחר שהנאצים החלו לחפש אחריו הסתתר הרבי במשך חמישה חודשים בדירה של אחד מחסידיו, וענה בכתב לפונים שביקשו להתייעץ אתו. לאחר שקלגסי הס.ס. פרצו למקום מחבואו וכמעט מצאו את הרבי, חלתה הרבנית ומצב בריאותה הלך והתדרדר. בהשתדלות משפחתה בוורשה הועברה הרבנית באמבולנס לוורשה, אך מאמצי הרופאים להצילה כשלו, והיא נפטרה בי' באב תש"א. הרבי ביקש לנחם את ילדיו המתייסרים באבלם הסביר להם שיהודי המאמין בכל לבו שהקב"ה עושה לבדו את כל המעשים, חייב לקבל את הטוב ואת הרע במידה שווה, ולא להרהר אחר מעשיו, אלא להשלים עמם. הוא הורה לבתו הצעירה להדליק את נרות השבת בבית, ולהתפלל בזמן הדלקת הנרות בעד עילוי נשמת אמה ונשמותיהם של כל הנעדרים ממשפחתם.

בימים קשים אלו המשיך הרבי לעסוק בתורה ובעבודת השם, כשהוא לבוש בבגדיו המסורתיים, חבוש מגבעת רבנית, כשפניו מעוטרים בזקן ופאות. לאחר שהמצב בגטו והתדרדר, ורבו ההתעללויות, הרציחות והגירושים מהגטו, החליט הרבי להתקין מחבוא מעל דירתו ולהיערך לשהות שם לזמן ארוך. המחבוא נבנה על ידי בנו הבחור הלמדן הלל הי"ד, חתנו הרב יהושע אייכנשטיין הי"ד ושני גברים נוספים מדיירי הבית. ביום התחלת ה'אקציה' הסתתרו במחבוא הרבי, אמו הרבנית שבע'לה, אחיו הצעיר חיימל, אשתו גולדה (בת האדמו"ר ממודזיץ רבי שאול ידידיה) וילדתם קילה דבורה, ועוד ארבע שכנים שהתגוררו בדירה. למחבוא הובאו גם ספרי הקודש של הרבי וכתבי היד של הרבי ובהם דברי תורה שאמר בעת ניהול שולחנו בסעודה שלישית בשבתות ובמועדי השנה. לאחר מספר שבועות במחבוא התגלה מחבואם, והם הועברו למאסר בבית הכנסת המחולל, בו רוכזו בצפיפות יהודים נוספים שנתפסו מסתתרים, ועמדו להיות מוצאים להורג. היהודים שם סבלו מרעב ומצמאון, מהתעללויות וממעשי זוועה ורצח אכזריים. בשבת הראשונה של הרבי בבית הכנסת, הוא ירד לפני התיבה ושר את ברכת החודש בניגון מודזיצאי, שרומם לרגע את רוחם של האומללים. בהתערבות ראש היודנראט הועברו הרבי ומשפחתו מבית הכנסת ל'גטו הקטן'. הרבי נרשם שם כעובד במאפיה ונאלץ לקצר את זקנו ולשנות את מראהו החיצוני, אך הוא המשיך להקדיש את כל זמנו לתורה ולתפילה ולסיוע ועידוד אחיו היהודים. הוא המשיך לקיים מניין בחדרו, השמיע דברי תורה על פרשת השבוע, סיפר על מעשי הצדיקים בדורות הקודמים ושר ניגונים וזמירות ב'שולחן' בשבתות. בחדר הצר שרו בלחש, החלונות היו מוגפים והדלתות נעולים.

בסוף החורף בשנת תש"ג הועלו על גבי משאיות יהודים מהגטו, ובהם הרבי, בנותיו, אימו הזקנה וחתנו, וגורשו למחנה הריכוז סקרזיסקו, בו הועסקו יהודים בעבודת כפייה מפרכת בתעשיית הנשק. יהודים רבים עונו שם ונרצחו באכזריות נוראה.

עם בואו של הרבי למחנה נפוצה השמועה שלמקום הגיע רבי חסידי. בשבת הראשונה ישב הרבי על דרגש העץ של מיטתו והתפלל בבכי לפני עלות השחר, תפילה נרגשת. הצריף של הרבי הפך למוקד בו התכנסו יהודים לתפילות וללימוד תורה, ולמקום בו באים אנשים להתייעץ, להתברך ולחפש מוצא, עידוד וחיזוק שלא ליפול לייאוש ולהמשיך להאבק על החיים. היו גם חברי מחתרת שהתייעצו עמו לגבי האפשרות של גניבת נשק מבית החרושת, בריחה והצטרפות לכוח הפרטיזנים. הרבי הועסק בעבודה מפרכת של פריקת מוטות פלדה כבדים מהרכבות, והתקשה מאוד. במשך למעלה משנה הצליח הרבי לשרוד, כשחבריו האסירים עושים כמיטב יכולתם לסייע לו ולהשלים עבורו את מכסת העבודה היומית שלו. אמו חלתה בטיפוס ונפטרה במחנה, וגם חתנו, ר' יהושע אייכנשטיין, שהוכה קשות במוט ברזל על ידי שומר אוקראיני, חלה בטיפוס במחנה סקרזיסקו ונפטר, בכ"ו בניסן תש"ג.
הרבי הצליח להסתיר חלק ממסכת בכורות בתוך המזרן שלו, וחבורה של חסידי גור קיימו שיעור יומי במסכת זו. בימות החורף הסתיר תחת בגדיו וכובעו טלית ותפילין, והתפלל במניין יחד עם יהודים שליוו אותו לעבודתם. הרבי נמנע מלאכול מזון שהגיע מהמטבח הכללי, ובנותיו הצליחו לקנות עבורו מצרכי מזון כשרים שהוברחו למחנה. הרבי כתב כתובה לזוג יהודי שנישא בחשאי במחנה. בני הזוג שרדו, והעתק כתובתם נמצא ב'יד ושם'. לקראת ראש השנה תש"ד, אסף הרבי סכום כסף ושיחד פולני להבריח למחנה ראש של כבש. הרבי ביקש מאחד מאסירי המחנה שעבד במסגרייה, משה וינטרטר, להכין שופר מאחד מהקרניים. שופר זה, בו תקע הרבי במהלך תפילות ראש השנה בצריפו בנוכחות ציבור גדול של מתפללים, נמצא כיום במוזיאון 'יד ושם'. הרבי קיים תפילות בצריפו גם ביום כיפור. הוא דאג להקים סוכה קטנה במקום מוסתר, בה קיימו את מצוות הישיבה בסוכה, הרבי ויהודים נוספים שהתגוררו איתו בצריף. ביום הראשון של חנוכה, כשסופת שלגים משתוללת בחוץ, הדליק הרבי נרות חנוכה בצריף, ודיבר על נס חנוכה ועל כך שלעולם לא יצליחו אויבי ישראל לכבות את אור השם המלווה תמיד את עם ישראל, בכל דורותיו, בטוב וברע. לקראת חג הפסח הצליח הרבי לקנות קמח מפולנים, להבריח אותם למחנה ולהכשיר את התנור שבצריף שלו. הרבי לש את המצות, שיתף את כל יושבי הצריף במצוות אפיית המצות ופיקח על האפייה. הרבי הוסיף ואפה מצות בחבורה גם בערב הפסח, ובסיום האפייה רקדו המשתתפים ושרו חרישית.

בקיץ תש"ד, בצל התקדמות כוחות הצבא הסובייטי מערבה, פונה מחנה סקרזיסקו. הרבי מראדושיץ הופרד מבנותיו והם הועלו לקרונות צפופים. הנשים נשלחו למחנה כפייה בלייפציג והגברים נשלחו לבוכנוולד. לאחד ימים אחדים הם הועלו שוב לקרון רכבת ונשלחו למחנה שליבן שבגרמניה, בו פעל בית חרושת לייצור זרועות אנטי-טנקיות. אחד מנוסעי הקרון העיד כי במהלך הנסיעה דיבר איתם הרבי דברי נחמה ועידוד, תוך שהוא מביא ראיות מהספרים הקדושים שכל שונאי ישראל שעמדו לכלותנו אבדו, ועם ישראל קיים. הרבי התגורר בצריף החשמלאים. בראש השנה תש"ה התפללו במניין בצריפו של הרבי, כאשר הרבי מראדושיץ משמש כשליח הציבור, על אף חולשתו. במהלך תפילת 'כל נדרי', פרץ הרבי בבכי, ואיחל לקהל שיזכו בעזרת ה' בשנה זו להשתחרר עם סיום המלחמה. במוצאי יום כיפור שבו המתפללים לצריפו של הרבי ושמעו ממנו דברי תורה.

אסירי המחנה השתכנו בצפיפות נוראה ועבדו במשך 14 שעות ביממה. רבים מעובדי המחנה נפטרו מרעב ומתשישות. הרבי סבל מרעב ממש. הוא הלך ונחלש, ומעיו הלכו והצטמקו.

ישנן מספר גירסאות על נסיבות מותו של הרבי. יש שכתבו שהרבי נפטר במחנה שליבן מרעב ומתשישות, והובא לקבר ישראל. ויש שטענו שהוא הועבר לבוכנוולד או לפלוסנבורג, ושם נפטר.

על פי עדויות הניצולים הרבי נפטר בסוף חודש כסליו תש"ה, ולכן קבעו את יום ההילולא שלו לנר חמישי של חנוכה. ניצולי המחנות סקרזיסקו ושליבן, היו נוהגים להתכנס בשנים שלאחר תום מלחמת העולם השנייה לסעודה ביום ההילולא של הרבי. אבל חתנו של הרבי, ר' יחיאל גרנטשטין, הצליח לאתר בארכיון 'יד ושם' את כרטסת האסירים של הרבי במחנה בוכנוולד (הכולל גם רישומים ממחנה שליבן), ובה נכתב כי הרבי נפטר בתאריך 13.11.1944 – יום כ"ז בחשון תש"ה. (בתו, מלכה חנה גרנשטיין, כתבה שאביה נספה במחנה בוכנוולד בכסלו תש"ה, אך על מצבתה נכתב שהוא נפטר בגרמניה בכ"ז בחשון תש"ה).

שתי בנותיו של רבי יצחק שמואל אליהו פינקלר הי"ד, שרדו ועלו לארץ ישראל.
– בתו שרה דינה, אלמנת הרב יהושע אייכנשטיין הי"ד, נפטרה בתל אביב בי"ז בחשון תשי"ח אחרי מחלה ממושכת.
– בתו מלכה חנה, התחתנה עם הסופר ר' יחיאל גרנטשטיין, ונפטרה בשנת תשנ"ה. על מצבתה נכתב כי לאחר השואה היא עבדה כמנהלת קיבוצי בנות אגודת ישראל בפולין וטיפלה במסירות נפש בילדים יהודים ששרדו ונפדו מידי הגויים.
– בנו הצדיק, ר' הלל, נספה במחנה ריימסדורף, בכ"ז בניסן תש"ה, היותו בן עשרים ושתים. (יש מי שכתב שהוא הובל מצ'נסטוחוב לבוכנוולד, ונפטר מרעב בבית החולים).

ר' יחיאל גרנטשטין חיבר לזכרו של חותנו, הרבי מרדושיץ, את הספר 'הוד וגבורה' (ירושלים, תשמ"ז).

דרשת בר מצווה מאת הרב יהודה סג"ל רוזנר הי"ד ובנו הרב שמואל חיים סג"ל רוזנר הי"ד

תמונת הרב שמואל חיים רוזנר הי"ד

'ויגד הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק' (בראשית כא,ח).

במדרש תנחומא (פרשת נח, מובא בילקוט אליעזר ערך בר מצוה סי' ד) חד אמר שנגמל מיצר הטוב וחד אמר אמר מיצר הרע. ונראה לי לפרש דיש לדייק בקרא, דמקודם כתיב 'ויגדל הילד' ולא הזכיר שם 'יצחק', ולבסוף נאמר 'ביום הגמל את יצחק'.

ואפשר לפרש על דרך שפירשתי דברי חכמינו ז"ל (ב"ק צז:) איזהו מטבע של אברהם אבינו עליו השלום זקן וזקנה מצד זה, ובחור ובתולה מצד זה. כי כל זמני האדם יש בהם מעלה וחסרון. בילדותו יש לו כח לעבוד את ד', אבל לעומת זה יצרו מתגבר עליו, וגם אינו כל כך בהשגה כמו בזקנותו. ולעומת זה, בזקנותו שיש לו השנה ותבונה, אבל כח הילדות אין לו. אבל אברהם אבינו עליו השלום לימד דעת את בני דורו. שבילדותו יהיה לו השגת זקנותו, ובזקנותו יתגבה לעבודת ד' כארי כאלו היה כח ילדותו בו, כי קווי ד' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים. וזה 'זקן וזקנה מצד זה', אם כי מצד אחד זקנה כבר קופצת על האדם, עם כל זה מאידך גיסא, יהיה כמו בחור. וכן להיפך, אם הוא בחור מצד זה יהיה כזקן מצד השני. ויובן הכתוב 'ויגדל הילד ויגמל', כי גם כשגדל היה בו מעלת הילד, שהוא בלא חטא, היותו בר פטור. ומסיים המקרא 'ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק', כי ביום הגמל, שהיה עדיין רך בשנים, עם כל זה היה ראוי לשמו המיוחד 'יצחק'.

אכן יובן עוד ונפרש דברי המדרש הנ"ל על פי הנאמר במקרא בקהלת (א,ג) 'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש', ודרשו חכמינו ז"ל (שבת ל:) 'תחת השמש' אין לו יתרון, קודם השמש יש לו. ועיין שם בפירוש רש"י ז"ל. ולכאורה מה בעי להורות בזה. וכי צריך לאשמעינן שאם יעמול במילי דשמיא שיש לו יתרון, הלא כל התורה למדה לנו את זאת, 'ולעבדו בכל לבבכם' וגו'. אכן, האדם בימיו כשעולה ממדרגה למדרגה בהשגתו יראה שבהיותו תינוק היה יקר בעיניו משחקי תנוקת, והיה אצלו כמוצא שלל רב. וכשגדל קצת, רואה שתינוק היה מקודם, ושלא היה שווה כלום כל מה שיקר היה אז בעיניו. ואז מדמה בנפשו כי מה שכעת יקר אצלו, הוא דבר חשוב. ואחר כך רואה כי גם אז לא היה עוד בדעה שלימה, וכן מוסיף והולך. ומזה ישפוט ויראה כי גם בהיותו גדול, ולפי דעתו הוא דבר השווה באמת, גם כן כחלום יעוף, ו'התעיף עיניך בו ואיננו' (משלי כג,ה). ובכן יתבונן ויראה לעשות דבר המתקיים לנפשו במילי דשמיא. וזה 'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש', במה שעבר ובמה שהוא הוה ובמה שיהיה, רואה כי אין לו יתרון. אבל אך ורק אם אין מתבונן בזה לעלות אל המעלה שלמעלה וקודם מן השמש. כי אם ילמוד בדבר ויראה כי אינו דומה שמיעה לראייה שבעיניו יראה שאין לו יתרון מזה, ועל ידי כך יתבונן וילמוד להשיג למעלה וקודם מן השמש, אז לא היו בחנם כל טרחותיו.

והנה ההתבוננות הזה צריך להאדם טרם שהשיג עצמיות הטוב בדרכי ד' ותורה ועבודה, או יתבונן מדרכיו שבעולם כי צריך לו לכנס אל מעשה המתקיים בעולם הבא. אכן מי שדעתו נשגבה, הלא יש לו השתוקקות עצמי אל הטוב והישר, על דרך שמספרים בשם האחים הקדושים הר"ר אלימלך והר"ר זישא זצוקללה"ה זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל, אשר בהיותם בדרך ולנו אצל נכרי, כי לא היה שם בר ישראל, והנכרי קם ממיטתו בחצות הלילה והיה כורע ומשתחווה לאלילים. אמר אחד מן האחים לאחיו: רואה אתה מה שזה עושה, השיב לו לפרש מה שאמר לו יעקב אבינו עליו השלום 'עם לבן גרתי' (בראשית לב,ה), ופירש רש"י ז"ל: ותרי"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים. ולכאורה הוא שפת יתר, דכיוון ששמר התרי"ג מצות, בוודאי לא למד ממעשיו הרעים. אבל הפירוש הוא, כי לא היה צריך יעקב אבינו עליו השלום ליטול לו מוסר ממה שראה התלהבות והשתדלות לבן לענייניו, שיהיה הוא משתדל כן לטובה, כי מעצמו נתעורר והשתדל אל הטוב. לכן נאמר במקרא ומדרש הנ"ל, כי אם ששאר בני אדם יכולים וצריכים ללמוד מהשתדלות עניינים בעולם הזה להשתדל ככה ועוד יותר במילי דשמיא, אבל יצחק אבינו עליו השלום לא היה צריך לכך גם בנעוריו. וזה 'ויגדל הילד ויגמל' ממה שהיה מהילדות וממה שהיה אפשר ללמוד מילדותו. 'ויעש אברהם משתה גדול', שמחה גדולה היה לו 'ביום הגמל את יצחק', כי בעת הגמל, היה כבר 'יצחק', ולא ילד, ולא הוצרך ללמוד מנעורותיו ומהשתדלות דברים היקרים בעיני ילד.

ויובן המדרש חד אמר שנגמל מהיצר הטוב, כי לא הוצרך ללמוד עצת יצר הטוב, מה שיש ללמוד מימי הילדות על דרך הנ"ל. וחד אמר מיצר הרע, כי היצר הרע בטל לגמרי אצלו, כי תורה תבלין ליצר הרע.

ובני הרב הגאון מו"ה שמואל חיים נ"י [הי"ד] [ביאר] בפשטות, 'חד אמר שנגמל מיצר הטוב', על דרך שאמרו חכמינו ז"ל (קדושין לא. ב"ק לח. פז.) גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה. ופירשו התוספות כי מי שהוא מצוה ועושה, מתגבר עליו היצר הרע יתר למנעו, על כן כשהגדיל נגמל מיצר הטוב שהיה לו טרם שנעשה גדול, ונעשה מצוה ועושה. 'וחד אמר מיצר הרע', על דרך שנאמר בשם הגר"א ז"ל, מובא ב'עליות אליהו', שבעת שראו הקהל שצריך לעשות את הגר"א ז"ל בדיחי דעתא, בקשו את בעל 'אוהל יעקב' שיכנס אצלו. פעם אמר לו הבעל 'אוהל יעקב' להגר"א ז"ל: רבי, אעשה חילופין עם הרבי, אני נותן יצר הטוב שלי, בעד היצר הרע של הרבי. ושאל אותו הגר"א ז"ל: מה כוונתך בזה. השיב לו: רבי, היות ואני הולך לישן בשעה עשר או אחד עשר בלילה, ובאשמורת הבוקר בא היצר הטוב לעוררני לקום ללמוד קודם התפלה ולהתפלל כראוי, ובא היצר הרע וטוען 'הלא צריך לישן עוד קצת כדי בריאותך', והיצר הטוב טוען כנגדו, ועד שמתווכחים זה עם זה, אני שומע להיצר הטוב וקם לערך בשעה ארבע או ארבע וחצי, באופן שקמתי שעה או שתיים קודם עלות השמש ושמעתי להיצר הטוב. והרבי שוכב לערך שעה או חצי קודם חצות הלילה, ובבוא החצות מעורר היצר הטוב לקום לתיקון חצות וללמוד עד אור היום, בא היצר הרע וטוען 'הלא צריך להינפש קצת, כדי שיהיו החושים כראוי'. וראה הרבי כי טענתו אמת, ושוהה עוד קצת, וקם כחצי שעה לאחר חצות באופן ששמע לעצת היצר הרע, וקם כחצות הלילה ושכב סמוך לחצות. השיב לו הגר"א ז"ל שאפשר לפרש בזה מאמר חכמינו ז"ל (סוכה נב.) כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. כי מעלת היצר הרע גם כן גדול, ומובן שנגמל מיצר הרע הקדום, כי גם יצר הרע שלו נגדל במעלה.

(אמרי יהודה על התורה, תניינא, עמו' נא-נג)


הרב שמואל חיים סג"ל רוזנר, נולד בשנת תר"ע להוריו, הגאון הרב יהודה סג"ל רוזנר (אב"ד סקלהיד (סעקעליהיד / סאקקאי-היד) ומחבר ספרי 'אמרי יהודה') ורעייתו שרה, בת הרב הגאון משה יונגרייז (אב"ד קאשוי).

הרב שמואל חיים התחתנן בזיווג ראשון עם מרת זיסל בת הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין הי"ד מבאטלאן. בניסן תרצ"ג הוא התחתן בזיווג שני עם בת מרת צפורה בת דודו, הרב הגאון ר' אשר אנשיל יונגרייז אב"ד מעזא-קיוויאשד.

הרב נודע כחריף עצום ופרסם חידושי תורה ב'לקט ששנ"ה', שנה ד' גליון ד', סוף סי' ל"ו. בספר שו"ת 'אמרי יהודה' ב, מהדורת ניו יורק תשנ"ו, סי' כא-כב, הובאו תשובות מאת בן המחבר, הרב שמואל חיים רוזנר (על השגות שכתב הרב נפתלי מנחם וואלדמאנן על דברי המחבר).

הרב שמואל חיים כיהן כרב צעיר בסקלהיד וסייע לאביו בענייני הרבנות ובניהול הישיבה המקומית. הוא גם מסר שיעורים בישיבה, סייע לאביו בטיפול בכל בעיות השעה, וכיהן בפוסק הלכה ומורה צדק במשחטת העופות בסקלהיד. יחד עם אביו חתם הרב שמואל חיים על כרוז לעזרת חבורת המשניות בסקלהיד במפקד הקהילות תש"ד מופיע הרב שמואל חיים כאב"ד סקלהיד. בהקדמת ספר 'אמרי יהודה' על סוגיות הש"ס, חלק א, כתב הרב יהודה סג"ל רוזנר תודה לכל התומכים והמסייעים לו ולתלמידיו, תודה לרעייתו הצדקת 'אשר תמיד ראתה בעין פקיחה למלאות מחסורי התלמידים', וכן תודה 'לבני היקר מוהר"ר שמואל חיים ני' המסייע לי בלימוד והשגחת התלמידים. זכות הרבים יעמוד לעד למחסה ולמגן לכלם ותיה' צדקתם עומדת לעד'.

באמצע חודש אייר תש"ד נשלחו הרב, משפחתו וקהילתו לגטו גרוסוורדיין, ושהו שם כשבועיים בתנאים תת-אנושיים. בתחילת סיון הם גורשו ברכבות משא לאושוויץ, והגיעו לשם בערב חג שבועות תש"ד. הרב שמואל חיים נהרג עקה"ש באושוויץ, ביחד עם רעייתו חמשת ילדיהם, וביחד עם אביו, ועם רבים מבני קהילתם, ביום הראשון של חג השבועות תש"ד. הי"ד.

יותר קל ללחום ולשרש 'חמץ גמור' שאין לו שום סימן טהרה כלל, מאשר 'תערובת חמץ' שיש לה סימן טהרה / הרב משה צבי פריינד הי"ד

תמונת חותמת הרב משה צבי פריינד הי"ד

אהובי רבותי, בעוונותינו הרבים כאן הוא היום השוק מקדמת דנא ביום שבת קדשינו, ואיתרע מילתא זה פעם השנית שיום השוק הגדול הוא בשבת שלפני פסח, שאנו קוראין אותו 'שבת הגדול', השבת אשר אנו עומדים בו כהיום הזה. ואם לא דברתי עד הנה ולא הרימותי קולי בעניין זה עד כה, טעמי ונמוקי עמי, כי אף שמוטל על מנהיג להוכיח את בני דורו ולא יפרוש עצמו מן הצבור להשלים רק את נפשו, כאשר אמר הקרא 'ואשימם בראשיכם', שאשמת העם תלה בראשיכם אם לא תוכיחו וכו', אבל אם רואה שלא יהיו דבריו נשמעים, ויהי דברי תוכחה לריק חלילה ולא ישמעו לתוכחתו, אז טוב יותר שילך ויפרוש מהם, ואין אשמת העם תלוי בו. וכשם שמצוה לומר דבר שנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע…

לכן דעו נא אהובי רבותי! שאין אני מדבר אל אותן אנשים ונשים אשר יושבים בשעה זו ביום השוק, כי אלולי חוששני, הייתי אומר עליהם הלעיטהו לרשע וכו'. אלא אני מדבר, וזה נותן לי כוח לדבר בעוונותינו הרבים, בראותי עוד אנשים ונשים באו הנה לבית הכנסת שלנו לפירקא דכלה לשמוע דרשה, ענין חג בחג, הלכות פסח בפסח, ולאנשים ונשים כאלו אשר אני רואה שניצוץ של יראת שמים בוערת עוד בקרבם, 'אליכם אשים אקרא', תזהרו מאוד 'מתערובת חמץ'. יודע אני היטב שכמעט אין בכם מי שיעבור על 'חמץ גמור', או לחלל חלילה שבת בפרהסיא, אבל לבי עלי דווי בעת זכור אזכור את אשר ספרו לי, שאשתקד הלכו אנשים 'ליום השוק הגדול', אשר היה בשבת גדול כמו היום, ושמעו שמדברים זה עם זה שיקנו כל צרכיהם לפסח (בצים עופות וכו'), ומשום זה צריך לזרז ביותר, כי כאן יש 'תערובת חמץ', שרוצה לעבור חלילה על אזהרת שבת קודש עם 'היתר', באמרו שיקנה על צרכי ליל התקדש חג, ולפסח עצמו. ובאמת עוד יגדל חטאו, כי איש או אשה אשר יש להם השגה ויודעים שצריך לקיים מצות חג הפסח ורוצים לכבדו במאכל ובמשתה כראוי, לאלו יגדל חטאם. ועליהם בוודאי כיוון הנביא 'למה לי רוב זבחיכם יאמר ד", אל תעשו מצוות הבאות בעבירות גדולות חלול שבת וכיוצא בו…

אהובי רבותי! יותר קל ללחום ולשרש דבר שאין לו שום סימן טהרה כלל, כי בכל דור ודור נמצאים בכל מקום אנשים יראים נאמנים לד' ולתורתו הקדושה אשר עומדים בפרץ לגדור גדר ולהעמיד הדת על תילה, וגם אינו דבר קשה להגיע באופן כזו אל תכלית הנרצה, כי נגד חלול ד' גלוי, בקל ללחום, כי ישראל קדושים הם ולא ימצאו אנשים אשר יעמדו כנגדם, דהיינו לעמוד חלילה בצד החלול ד'. אבל יותר קשה ללחום ולעקר דבר שיש לו סימן טהרה, כי חושבין כיון שאינו טמא לגמרי יכול לקיים גם להבא, כי קשה בעתים הללו לבקש חומרות גדולות. אבל דעו נא רבותי כי לא כן הוא, כי היצר הרע יודע ומכיר היטב הדרך אשר יכול ללכוד בני אדם, ועל כן עושה בכל כוחו התפעלות לערב 'חמץ עם מצה'. אבל אנו נקיים לבער 'תערובת חמץ', הן בעניין שבת אשר זכרתי לעיל. וכן בעניין האיטליז. כי עד עכשיו היה האיטליז אשר מכר בשר כשר סמוך לאיטליז אשר יש בו נבילות וטריפות! כי עלה בידי בקושי גדול לתקן תיקון גדול שיהיה איטליז כשר אפילו למהדרין מן המהדרין, ואי אפשר לי לומר חלילה שעד עכשיו היה שם שום חשש, אבל ישראל קדושים ומדקדקים על עצמם. וזה הטעם גם כן שהיה קשה מאוד לעשות סוף וקץ לזה, כי היה לו 'סימן טהרה'. ואף אם יהיה קשה קצת איזה ימים עד שיסודר הדבר לגמרי, אבל אצפה שבקרוב יבוא הכל על מקומו בשלום ו'יאכלו ענוים וישבעו'.

(דרשת הרב משה צבי פריינד הי"ד לקהילתו בשבת הגדול שנת תרצ"ח, הובא בדורות ישרים ב, עמו' קד)

'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו' וגו'. ולהלן בפרשה (ז,א) כתיב, 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה'. וכבר הקשה רש"י על השינוי, שלהלן לא נאמר עליו 'תמים' אלא 'צדיק' בלבד, וכאן אמר עליו 'צדיק תמים'.
ויש לומר על פי דברי ה'ישמח משה' (כאן) שכתב וזה לשונו: לכאורה היה די לומר 'נח צדיק תמיס היה', ותיבת 'איש' למה. והנראה לי דבערך גדולת וכבוד ה' יתברך איך ראוי לעובדו אין לו שיעור, ואם כן לא יתכן שם 'תמים' להעובד כשהוא בערך הנעבד [ה' יתברך], דאין לו סוף, רק בערך העובד [האדם] יצוייר שם 'תמים'. ואם כן לא יתכן לומר 'צדיק תמים', דמשמע שהעבדות בשלימות, רק 'איש צדיק תמים', שלפי אישיותו שהוא איש, היה צדיק תמים. עד כאן דבריו הקדושים.
ומה מאוד מיושב בזה מה שלהלן נאמר עליו רק 'אותך ראיתי צדיק לפני' וגו', ולא נאמר עליו 'צדיק תמים', דהן אמת שלפי אישיותו בערך העובד [האדם], היה צדיק תמים, ולכך נאמר 'איש צדיק תמים' שלפי אישיותו שהוא איש, היה צדיק תמים. אבל בערך הנעבד [כלפי הקב"ה] היה רק 'צדיק' ולא 'צדיק תמים'. ועל כן כשאמר לו 'כי אותך ראיתי צדיק לפני', דהיינו בערך הנעבד, נאמר רק 'צדיק' ולא 'צדיק תמים', כי לפני הקב"ה היה רק צדיק.

(הגהה בשולי גיליון 'ישמח משה', מאת הרב ישראל פריינד הי"ד או מאת בנו הרב משה צבי פריינד הי"ד, הובא בדורות ישרים א, עמו' יג)


הרב משה צבי פריינד הי"ד, אב"ד ס' מיקלאש (ג'רגיאו), היה בנם של הרב ישראל אב"ד ססרגן (תלמידו של הגאון הרב משה צבי פוקס) ומרת מרים רחל הי"ד, בתו היתומה של הרב משה דוד סופר ראב"ד ססרגן, נכדת הגאון הרב חיים סופר מחבר ספר 'מחנה חיים'. הרב משה צבי היה תלמיד אביו בישיבת ססרגן והיה תלמיד מובהק של מהר"ם בריסק הי"ד.

הרב התחתן עם מרת חוה הדסה בת הרב דוד לייב זילברשטיין הי"ד אב"ד וויצן מחבר 'יד דוד', בנו של הגאון הרב ישעיהו זילברשטיין זצ"ל מחבר 'מעשי למלך', בשנת תרצ"ז. הוא שקד על התורה יומם ולילה בסענט-מיקלאש, פעמים רבות מתוך הדחק, וחיבר חידושי תורה רבים. הרב היה תלמיד חכם מובהק, גאון, סיני ועוקר הרים, רב ומנהיג אהוב על קהילתו.

מחידושיו שרד קונטרס גדול בכתב ידו ובו דרשותיו שנאמרו בשנות הזעם בפלפול ובאגדה, וכן הגהות בצד גליונות ספריו. מעט מחידושיו יצאו לאור בכתבי עת תורניים (לקוטי שושנה, תרצ"ה, סי' ע"ד. הנשר, ת"ש, סי' כ"ג).

בשנת תש"ב גוייס הרב למחנה עבודה ונשלח לאוקרינה, שם סבל ועבד בתנאים קשים שסיכנו את חייו. מרוב דאגה לשלומו, קפצה זקנה על אביו הרב ישראל. גם במחנה העבודה דבק הרב משה צבי בלימוד תורה בעל פה, מתוך דוחק ובייסורים קשים, בכל רגע פנוי, והקפיד לאכול רק מאכלים כשרים.

בסוף חורף תש"ד הרב וקבוצתו שוחררה מעבודה, אך בדרכם חזרה להונגריה ירו עליהם חיילים הונגרים. רוב חברי הקבוצה נרצחו, הרב משה צבי נפצע ברגלו מירי, והמשיך לשכב בשלג ולהעמיד פני מת. לאחר שהרוצחים הלכו משם, קם הרב ונמלט, חבש את רגלו, והצליח לחזור לביתו לקראת פסח תש"ד. בעקבות אירועים אלו כתב הרב משה צבי בפנקס דרשותיו:

'אהובי רבותי, יודע אני שממתינים ממני בשעה זו דברים היוצאים מן הכלל, דאף שזכיתי הרבה פעמים לעמוד ולדרוש במקום קדוש זה, אבל דברי אלו של היום יצאו מגדר הרגיל, מחמת שזה קרוב לעשרים חדשים אשר היתה עלי יד ד', ויוציאנו משם בכוח זכות אבותי הקדושים זי"ע, ודין גרמא שאוכל היום לעמוד כאן בחסדי ה' יתברך. אבל אני בעצמי עומד כמשתאה ואיני יודע ממה אדבר, על מה אתוודה, על הכלל או על הפרט, ממה שנעשה ונתהוה עם הכלל כלו או ממה שנעשה לי לעצמי בפרט, על הנסתרות או על הנגלות, על החדשות או על הישנות וכו'. אמנם דעו נא כי חוט של זהב נמשך לנגד עיני תמיד'.

כמה ימים אחר כך, למחרת חג הפסח תש"ד הוקם גטו בססרגן, והזאנדרמין שתפו פעולה עם הנאצים וגירשו את הרב ומשפחתו, יחד עם עוד כששת אלפים יהודים, לגטו. לאחר מספר שבועות גורשו הרב משפחתו בטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ. בהגיעם לאושוויץ, רגע לפני שנפרדו, ביקש ממנו אביו, ממש לפני מותו, לדאוג לכתביו הרבים. רוב כתבי האב אבדו בשואה ונותר רק פנקס אחד של דרשות בהלכה ובאגדה, וחידושים מפורזים בכתבי עת תורניים, שלימים יצאו לאור בקונטרס 'שארית ישראל'.

הרב משה צבי הוגלה בין מחנות עבודה, וגם שם הצליח במאמץ רב להימנע ממאכלי טריפות.

במספר מקורות צויין שהרב נספה באושוויץ, אך אחיו, הרב יעקב שלום, כתב שניצולים העידו כי בהיותו במחנה הריכוז אֶבֶּנְזֶה, נרצח הרב משה צבי, בו' באדר תש"ה, כאשר שומר במחנה ירה בו כשהלך לאורך גדרות המחנה. אחיו, אח זה אמר עליו באחד מדרשותיו 'חבל על האי שופרא דבלעי במבחר שנותיו, כי לאילנא רברבא הוי מתעביד – מה נאמר ומה נדבר, 'ומשה' על אל האלקים, בלי ספק, מרצונו וחפצו עלה השמימה מקום אבותינו הקדושים זי"ע, כאשר אמרו [משמו] בלי ספק אצלי'.

הורי הרב, רעייתו הרבנית, ושני ילדיהם , ישעיה והילד הלל, נספו באושוויץ, בט"ו בסיון תש"ד. הי"ד.

נספו גם הוריו, וכן בני משפחתו:

  • אחותו, הרבנית רחל, אשת הרב חיים סופר (חתנו של הגאון רבי הלל פאלק), נספתה בי"ז בתמוז תש"ד עם ילדיה אסתר לאה, רבקה, יעקב שלום ובריינדל פעסיל.
  • אחותו, הרבנית שרה לאה, בעלה הרב יעקב הלל ליכטנשטיין הרב מבטלען, ובתם פעסיל.
  • גיסתו, הרבנית חוה טילא (אשת אחיו, הרב דוד יהודה) ובתם אסתר לאה.
  • אחיו, הבחור המופלג חיים הי"ד, תלמיד מהר"ם בריסק הי"ד, נשאר במחנה אֶבֶּנְזֶה.

ניצלו אחיו, הרב יעקב שלום בעל 'דורות ישרים'. ואחיו הגדול, הרב דוד יהודה (בן רעייתו הראשונה של אביו, מרת אסתר לאה ע"ה, אחות אמו, מרת מרים רחל הי"ד).

תשובה אליו מופיעה בשו"ת מהר"ם בריסק (א, סי' קמ"ב).

צילום הגהותיו על ספר 'ערוך השלחן' מופיע באתר בית המכירות 'עתיק יומין'.

1 2 3 4 5 64